פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1370

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' באלול תשע"ח, 16.8.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // מרדכי קידר: איראן, תורכיה וההסדרה עם חמאס. // עמוס גלבוע: ההתנגדות לחוק הלאום מכניסה לאותה צלחת ציונים ואנטי ציונים. // יהודה דרורי: אז יש "אורחים" שנחקרים בנתב"ג. // יוסי אחימאיר: מי פה רוב ומי מיעוט? [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל (ב'). 2. צרור הערות 15.8.18. // שמעון גרובר: חוק הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת במקום חוק הלאום. // יואל נץ: פג בגיל מופלג. // יוסף אורן: השמועה על פרישתי מהביקורת היתה מוקדמת מדי! // ד"ר ארנה גולן: ארוטיקה גברית ואדמה בשירתו של אברהם שלונסקי. // לאה טרן: שני שירים. // עדינה בר-אל: ספר מתנה מהמורה: חינוך סוציאליסטי בטורונטו. // יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "מחיי יוסף טרומפלדור", תרפ"ב, תשי"ג, 1922, 1953. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.2.1972. לפני 46 שנים. // אסתר ראב על יוסף טרומפלדור, מתוך "ימים של לענה ודבש". // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון. פרק שישי, סיפורו של סיטשי. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ בִּפְעוּלַת-מֶנַע

אַךְ בְּאֹרַח כּוֹחָנִי (שֶׁבּוֹ חָטְאוּ שְׁנֵי הַצְּדָדִים)

בֶּן-גֻּרְיוֹן הִפְעִיל "תּוֹתָח קָדוֹשׁ" כְּנֶגֶד "אַלְטָלֶנָה"

וְיָצַר תַּקְדִּים קָשֶׁה לְמִלְחֲמוֹת הַיְּהוּדִים

וּכְמוֹ שֶׁבַּיָּמִין אֶת טְרֶנְד הַשֶּׁסַע וְהַפֶַּצֶל

נֶחְלַץ אָז בֶּן-גֻּרְיוֹן בְּכוֹחַ לְמַגֵּר עַל סְמַךְ

תַּקְדִּים הַבַּדְלָנוּת שֶׁל "אַלְטָלֶנָה" וְהָאֵצֶ"ל

הוּא עָט גַּם עַל הַשְּׂמֹאל

וּ-זְבֶּנְג!

פֵּרֵק אֶת הַפַּלְמָ"ח...

וְיִשְׂרָאֵלָה הַקְּטַנָּה, פְּצוּעָה אַךְ מְנַצַּחַת

בָּאַכְזָרִית מִכָּל מִלְחֲמוֹתֶיהָ מִנִּי אָז

בָּגְרָה בְּבַת אַחַת בְּהַנְחִיתָהּ מַכָּה נִצַּחַת

עַל הַקָּמִים לְכַלּוֹתָהּ, לִקְטֹל וְלָבֹז בַּז.

שֶׁכֵּן, בְּפִקּוּחוֹ הָאַבָּהִי שֶׁל רֹאשׁ הַוַּעַד,

בְּעוֹד כָּל אוֹהֲבֶיהָ לָהּ שָׁלוֹם מְאַחֲלִים

הֵבִיסָה וְהֵנִיסָה אֶת אוֹיְבֶיהָ צַעַד-צַעַד

וּבִנְחִישׁוּת זָכְתָה לְהַחֲלִים בְּאֵין מַכְלִים.

וְחֵרֶף צְעִירוּת גִּילָהּ הָרַךְ כְּבָר אָז הֵבִינָה

אֶת מָה שֶׁמִּתְנַכְּלֶיהָ לּא הִפְנִימוּ, כָּאָמוּר:

שֶׁיֵּשׁ מְחִיר לְכָל מִשְׁגֶּה וְשֶׁבְּפָּלֶשְׂתִּינָה

יָכְלוּ עַרְבִים בִּמְקוֹם אֲסוֹן הַנַּאקְבָּה הֶחָמוּר

לִפְרֹחַ בִּמְדִינָה מִשֶּׁלָּהֶם כְּעַם נוֹרְמָלִי

כְּבָר אָז, לִפְנֵי שִׁבְעִים שָׁנָה בִּמְקוֹם שְׁפִיכוּת דָּמִים

לוּא בִּתְבוּנָה נָקְטוּ בַּפְּרַגְמָטִיזְם הָרֵאָלִי

וְאֶת פְּשָׁרַת הַחֲלֻקָּה קִבְּלוּ כְּחֲכָמִים.

כִּי בְּמִשְׁפַּחַת יִשְׂרָאֵלָה גַם הָיוּ כָּאֵלֶּה

שֶׁהִתְנַגְּדוּ לַחֲלֻקָּה: "הַכֹּל אוֹ שֶׁלֹּא כְלוּם"

(מַמָּשׁ כְּמוֹ הַפָּלֶשְׂתִּינָאִים) אַךְ הֻכּוּ בְּהֶלֶם

כְּשֶׁעִקְּשֻׁיוֹת מַקְסִימָלִיסְטִים אֵלּוּ הִכְשִׁילוּם.

נָכוֹן שֶׁעוֹד עַמִּים הָיוּ שֶׁמַּנְהִיגָם הִכְתִּים אֶת

שְׁמָם בְּמֶרְחַץ-דָּמִים לָהֶם וְגַם לְזוּלָתָם,

אַךְ לֹא הַגֶּרְמָנִים וְלֹא יַּפָּנִים מַנְצִיחִים אֶת

יוֹם-הַשָּׁנָה לְמַפַּלְתָּם כְּיוֹם מִסְכֵּנוּתָם

כִּי הֵם יוֹדְעִים הֵיטֵב עַל מָה הֻכְּתָה אַרְצָם כְּעֹנֶשׁ

וּמְשַׁלְּמֵי פִּשְׁעָם בְּמִילְיוֹנֵי חַפִּים מֵחֵטְא

רַבִּים לְאֵין עֲרֹךְ מִשֶּׁשִּׁלְּמָה כָּאן בַּחֲרוֹן-אֵשׁ

יַד פָלַשְׂתִּין שֶׁבָּהּ הוּנְפָה שַׁבְּרִיַּת הַשּׁוֹחֵט

עַל יִשְׂרָאֵלָה הַקְּטַנָּה –  וְאֵין פָּלֶשְׂתִּינָאִים

שֶׁמִּסְפָּרָם שֶׁל כָּל חַלְלֵיהֶם וּפְלִיטֵיהֶם

קָרוֹב לְסַךְ הַסּוּרִים שֶׁדָּמָם נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם

בִּידֵי שַׁלִּיטֵיהֶם שֶׁהֵם הַמַּר בְּאוֹיְבֵיהֶם. 

אַךְ הַיַּפָּנִים וְהַגֶּרְמָנִים מִזְּמַן הֶחְרִימוּ

אֶת זֵכֶר פּוֹשְׁעֵיהֶם שֶׁהִתְנַפְּצָה בּוּעַת עָצְמָם

בְּעוֹד שֶׁעַד הַיּוֹם הַפָּלֶשְׂתִּינִים לֹא הִפְנִימוּ

שֶׁאֶת סִבְלוֹת הַנַּאקְבָּה הֵם הֵמִיטוּ עַל עַצְמָם.

וְהֶמְשֵׁךְ אוֹתָהּ סָאגָה יוּגַשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

איראן, תורכיה וההסדרה עם חמאס

עד רגע כתיבת שורות אלה (יום רביעי לפנות בוקר) לא פורסמו פרטי ההסדרה בין ישראל וממשל חמאס בעזה, ומה שניתן למצוא לא ברור ולא מוסמך. על פי מה שפורסם, ההסדרה לא תכלול את החזרת גופות חיילי צה"ל והאזרחים הישראלים החיים שבידי חמאס, ולא תתייחס לפירוז הרצועה או לשיבת הרשות הפלסטינית לשלוט בה. ההסדרה תתייחס אך ורק לניהול החיים השוטפים בין ישראל ועזה: הפסקת הטרור, כולל טרור השריפות, תמורת החזרת אספקת המזון, התרופות, הדלק, המים והחשמל מישראל לעזה.

ההסכם לא יכלול עניינים עמוקים כי לא ישראל ולא חמאס רוצים להיכנס למו"מ בעניינים אלה, כל צד מסיבותיו. בתקופה האחרונה דובר על שלושה עניינים כאלה: נמל ימי, שדה תעופה וחזרת הרשות לשלוט ברצועת עזה.

נמל ימי: לאחרונה עלו כמה אפשרויות להקמת נמל עבור עזה: האחת היא יוזמת שר התחבורה ישראל כץ ובמרכזה הקמת אי מלאכותי בים במרחק כמה קילומטרים מהחוף וכביש שיקשר בינו ובין היבשה. באי יהיו נמל ימי ושדה תעופה וישראל תהיה אחראית על הבידוק הביטחוני של המטענים המגיעים לאי בים ובאוויר. עד היום תוכנית זו נתקלה בהתנגדות של חמאס בגלל היכולת של ישראל לעצור מטענים הפוגעים בביטחונה, כולל חומרי גלם לייצור כלי נשק.

אפשרות אחרת לנמל ימי היא באי קפריסין. התוכנית הזו דיברה על הקמת נמל ימי עבור עזה בחוף קפריסין, אליו יגיעו כל הסחורות המיועדות לעזה, יעברו ביקורת ביטחונית ויישלחו לעזה. לתוכנית כזו ישראל מתנגדת מכיוון שלא ברור מי יהיה ממונה על הבידוק הביטחוני, ולא ברור איך ניתן לוודא שהספינות המובילות את הסחורות מקפריסין לעזה לא יקבלו בדרך (כ-300 קילומטר בים) מטענים נוספים שיגיעו, למשל, מחיזבאללה בלבנון.

חמאס דוחה כל רעיון שאיננו נמל ימי עמוק בעזה עצמה, ללא שום נוכחות ישראלית ובוודאי ללא שום אפשרות לישראל למנוע ייבוא כל דבר. לזה ישראל כמובן מתנגדת ולכן עניין הנמל הימי תקוע.

עניין שדה התעופה דומה: עלה רעיון שמצרים תקצה שטח בסיני, סמוך לרצועה, להקמת נמל תעופה עבור עזה, שיהיה תחת פיקוח ישראלי-מצרי משותף. המצרים אינם מתלהבים מהרעיון, שכן הם חוששים שנמל תעופה יהיה רק התחלה להצעות בעתיד שיבקשו להרחיב את השטח בסיני כדי ליישב בו פלסטינים והם אינם רוצים להיראות כמשתפי פעולה עם ישראל נגד עזה.

גם בעניין זה דורשת הנהגת חמאס נמל תעופה עצמאי בעזה, ללא שום נוכחות ישראלית, כדי שתוכל לייבא דרכו כל דבר, כולל טילים מאיראן, ולזה ישראל מתנגדת בתוקף, ולכן גם עניין שדה התעופה תקוע.

העניין הכבד השלישי הוא תפקיד הרשות הפלסטינית בעזה. כזכור, הרשות סולקה מעזה כאשר חמאס השתלטו על הרצועה באמצע יוני 2007, לפני יותר מ-11 שנים, כשעשרות מאנשי הביטחון שלה הוצאו להורג על ידי חמאס. הרש"פ המשיכה לאורך השנים לשלם משכורות לפקידיה שפוטרו ממשרותיהם, כדי לשמור על הנאמנות לה בקירבם, אלא שלאחרונה היא צימצמה את המשכורות הללו בשל קשייה הכלכליים, וחמאס ממילא לא מעסיקים אותם בגלל נאמנותם לרש"פ.

מבחינה רשמית, הרש"פ היא עדיין האחראית על הרצועה, ומחמוד עבאס הוא הנשיא שלה. אלא שהוא לא ביקר בה מאז יותר מעשור, וראש ממשלתו וראש מנגנוני הביטחון שלו כמעט נהרגו בחודש מרץ השנה כאשר נכנסו לרצועה לביקור רשמי ומתואם מראש. מאז ניסיון ההתנקשות מחליפים הצדדים האשמות על מי אחראי על ניסיון ההתנקשות, הרש"פ, חמאס או המקורבים להם.

הרש"פ מציבה תנאי לחזרה לשליטה ברצועה, והוא פירוק הנשק של חמאס ושיבת הרש"פ לשלוט בפועל על כל ענייני הביטחון ברצועה. חמאס מתנגדת בתוקף למסור את כלי הנשק שלה לרש"פ, וסירוב זה כולל גם את בעל הברית הקבוע של חמאס, ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. חמאס חוששת משיתוף הפעולה הביטחוני בין הרש"פ וישראל, ומנהיגי הארגון חוששים שהרש"פ תסגור את כל מפעלי הנשק של חמאס, תחסל את המנהרות שחמאס חפרו לאורך השנים ותעביר לישראל את הפרטים על ההישגים הביטחוניים של חמאס.

ומכיוון שחמאס מתנגדים לשיבת הרשות בהיבט הביטחוני, הרשות מסרבת לשלם את חשבונות החשמל, הדלק והמזון של עזה, וישראל מצמצמת את אספקת החשמל והדלק. האוכלוסייה ברצועה נמצאת בין הפטיש החמאסי והסדן האש"פי, סובלת ושומעת רק האשמות הדדיות המשניאות את שני הצדדים על האיש ברחוב.

מחילופי ההאשמות והקללות ההדדיות בין הרש"פ וחמאס מאז 2007 ועד היום ניתן לחוש את עומק השנאה והתיעוב בין הצדדים, והרושם שלי הוא שהסיכויים ליצירת פיוס פלסטיני בין אש"ף וחמאס נמוכים יותר מהסיכויים שנראה אי פעם הסכם שלום בין ישראל והפלסטינים. כל ניסיון להתנות את ההסדרה בעזה בהתפייסות בין חמאס ואש"ף לא יצלח, כי הפירוד בין רצועת עזה והרש"פ נראה כנצחי.

לכן ההסדרה היחידה שישראל יכולה להגיע אליה היא מול חמאס בלבד. ניתן להגיע אליה בסיוע גורמים זרים, לדוגמה מצרים, שכן שני הצדדים מעוניינים לשמור את היחסים עימה ברמה טובה של שיתוף פעולה. עם זאת, יש בהסדרה שתי בעיות עיקריות:

א. מה יקרה אם מישהו בעזה, "סורר" או מונחה חמאס, ישגר טיל לישראל, האם ישראל תשמור על הזכות להשיב באש?

ב. מה יקרה אם ישראל תגלה שחמאס מקימים מפעל לטילים מתקדמים המכסים את כל השטח בין מטולה ואילת, כולל דימונה ותל אביב.

אפשרות אחרת: ישראל מגלה מנהרת תקיפה שחמאס חופרים לכיוון ישראל. מה תוכל ישראל לעשות נגד האיומים הללו במסגרת הסכם ההסדרה? ואם ישראל תפעל באופן צבאי נגד מפעל הטילים או המנהרה, וחמאס יגיבו לפעולה הישראלית, מה יהיה גורל ההסדרה?

ברקע של ההסדרה עומדים שני דברים: האחד הוא אובדן ההרתעה הישראלית מול ארגון של טרוריסטים, חמאס, והיא איננה מצליחה לכפות עליו כלום. אויבינו האחרים – ובפרט חיזבאללה – רואים, שומעים, מבינים ומסיקים את המסקנות. היעלמות ההרתעה מול חמאס מעניקה לישראל תדמית של סמרטוט שכל אחד יכול לעשות עליו מה שהוא רוצה, ותדמית זו מרחיקה את השלום ומקרבת גם את האחרים למלחמה.

הדרך היעילה ביותר להשיב את כוח ההרתעה הישראלי הוא לאיים על הקשר בין הראשים לכתפיים של מנהיגי חמאס, ורק איום אמין, המלווה בכוונה, ברצון וביכולת לבצעו, יביא את התוצאה המקווה.

לישראל אסור בתכלית האיסור להגיע להסדרה מסוכנת עם חמאס כי היא תתפרש ככניעה ישראלית ברורה, וכניעה תזמין את הלחצים הבאים. ואם נגיע להסדרה והפסקת אש למשך – נניח – חמש שנים, עלינו לזכור שהסדרה היא לא יותר מקניית שקט זמני ומישכון עתיד המדינה תמורת הישג זמני וזעיר שתכליתו להביא כמה פוליטיקאים אל הבחירות הקרובות בפוזיציה הנראית כחיובית תוך שהיא מסתמכת על הזיכרון החלש של הישראלים ועל כמיהתם ליום של שקט, בלי שריפות ובלי פיגועים.

ממשלת ישראל והעומד בראשה חייבים לזכור שתנועת חמאס נמצאת כיום בלחץ כלכלי עצום: הרשות לא מעבירה משכורות לפקידיה ברצועה וממשלת חמאס לא יכולה להטיל עליהם מיסים. אבל העניין האיראני חשוב הרבה יותר: עם התקדמות הסנקציות הכלכליות האמריקניות על איראן מתהדקת לולאת החנק על המשק האיראני, ויכולתו לתמוך בחמאס נמצאת בסכנה. בנוסף, הרחוב האיראני מתנגד להעברת כספים לחו"ל, כולל לחמאס, ודורש להשקיע את הכספים הללו באיראן.

הידרדרות המצב הכלכלי באיראן מדירה שינה מעיני מנהיגי חמאס, ולכן ההסדרה מבחינתם היא הכרח מיידי. על ממשלת ישראל לנצל היטב את הלחץ שראשי חמאס מצויים בו, בכל סעיף של הסכם ההסדרה.

על הנגיעה התורכית בבעייה של חמאס נכתוב בהמשך המאמר.

טראמפ נגד ארדוע'אן

היחסים בין מנהיגי ארה"ב ותורכיה מתדרדרים במהירות, וסנקציות כלכליות אמריקניות דוחפות את הלירה התורכית ואת הכלכלה התורכית אל שפת התהום. שני האישים הם מנהיגים גאים, בעלי אישיות חזקה וסוחפת, המוטיבציה של התורכי היא להשיב לתורכיה את מעמדה ההיסטורי כאימפריה ששלטה על חלקים גדולים של המזרח התיכון, ואילו האמריקני רוצה To make America great again.

ארדוע'אן מחזיק בכלא כומר אמריקני בטענה שהוא נטל חלק במרידה נגדו, ואילו טראמפ מעניק מקלט לאיש דת תורכי, פתחוללה גולן, שארדוע'אן דורש להסגירו. לעינינו מתנהל מאבק בהורדת ידיים בין שני הנשיאים, וכרגע המצב הוא שהמאבק מתנהל בזירה הכלכלית: ארה"ב מטילה מיסים על ייבוא מתכות מתורכיה, וארדוע'אן קורא לאזרחיו להחרים מוצרים מתוצרת ארה"ב, אחרי שהוא החליט להטיל עליהם מס, בתגובה למס האמריקני.

ללא ספק, היכולת הכלכלית האמריקנית גדולה עשרות מאות מונים מזו של תורכיה, ובפרט שמדינה אסלאמית זו מצויה ממילא במשבר כלכלי רב שנתי. הלירה התורכית מאבדת מערכה אחוזים ניכרים כי האזרחים מנסים להיפטר ממנה בכל מחיר, ולא ברור מה יכולתה של הכלכלה התורכית לשרוד מול לחץ אמריקני מתמשך.

אלא שהמאבק חורג מהתחום הכלכלי ועובר למרחב הצבאי: ארה"ב מקפיאה את אספקת מטוסי F-35 לתורכיה למרות שזו חברה בנאט"ו, ותורכיה רוכשת מערכת הגנה אווירית מרוסיה. ברקע עומד האיום הקבוע של ארדוע'אן – לסגור בפני ארה"ב את הבסיס האווירי באינצ'רליק, בדרום מערב תורכיה, בסיס שעליו מסתמכת ברית נאט"ו בכל תרחיש מזרח תיכוני.

צריך לזכור שברקע נמצאת גם התמיכה התורכית בחמאס, שבעקבות הידרדרות המצב הכלכלי בתורכיה גם התמיכה הזו נמצאת בסכנה.

ממשלת ישראל יכולה וחייבת לבנות את הסכם ההסדרה עם חמאס גם על הקשיים הכלכליים של איראן ותורכיה.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

ההתנגדות לחוק הלאום

מכניסה לאותה צלחת ציונים ואנטי ציונים

במודעה של "מטה המאבק בחוק הלאום" הוא מודה לארזי הביטחון שלנו לשעבר ביחד עם טאלב א-סאנע, מי שחירף נפשו בלחימה נגד התגייסות בדואים מהדרום לצה"ל

בקריית חיים, בבית הספר הממלכתי, לימדו אותי  להבין טקסט, מה שנקרא "הבנת הנקרא". מאז, כאשר אני רואה שמיים כחולים, ובאים וצועקים באוזני כי הם ירוקים, אני נשאר עם ההבנה הפשוטה שלי שאני רואה כחול ולא ירוק. קראתי עשר פעמים את חוק יסוד הלאום, על כל סעיפיו, מההתחלה ומהסוף, ואני מסכים עם כולם. הם משקפים את תפיסת עולמי הציונית. השמיים כחולים!

אבל, צווחים באוזני, אין כאן שום מילה על שיוויון, ולכן השמיים ירוקים, החוק מחפיר, משפיל, מכתים.

בהנחה שהכוונה בזעקת השיוויון היא לשיוויון הזכויות האזרחי (וכמובן לא הלאומי, כפי שרוצים הנהגת ערביי ישראל והשמאל הקיצוני האנטי ציוני בדמות עיתון "הארץ" ), אני בא וטוען בפני כל מתנגדי החוק שהם ציונים בלב ובנפש, את הדבר הבא:

חסר לכם משפט השוויון האזרחי בנוסחו במגילת העצמאות? בסדר גמור! אז למה שנקודת המוצא שלכם לא תהיה חיובית. כלומר, תבואו ותגידו: אנחנו מסכימים לכל סעיפי החוק. אבל, היה ראוי שיתווסף אליהם משפט על כך שמדינת הלאום היהודית תעניק שוויון זכויות חברתי ופוליטי לכל אזרחי המדינה  בלי הבדל וכו'?

במקום זה נקודת המוצא שלכם היא שלילית. אתם מחרפים ומגדפים את החוק, הופכים בדבריכם את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד אכזרית. בעולם דומה כי עוד מעט שולחים את הערבים לתאי הגזים, ולמצער אוסרים עליהם לאכול במסעדות יהודיות ולהשתמש בשירותים של יהודים!

כיוון שכך נוצרה מעין זהות ביניכם לבין הנהגת ערביי ישראל. שניכם רק משקצים את החוק, לא אומרים מילה בזכותו. רק גנאי. זאת, כאשר במהות תהום פעורה בין העצרת הראשונה, "הדרוזית", עם דגלי הלאום והתקווה, לבין העצרת האחרונה של הנהגת ערביי ישראל עם דגלי אש"פ ושלילת  עצם הזכות של העם היהודי למדינה משלו.

וכאן אני רוצה להצביע  בהקשר זה על דבר שהדהים אותי והעציב אותי. מטה המאבק בחוק הלאום פרסם מודעה גדולה בעקבות העצרת "הדרוזית". במודעה הוא מבטיח ש"נמשיך במאבק עד שערך השוויון יעוגן בחוק יסוד," ומודה ל-60 אישים בכירים, בכללם 2 רמטכ"לים לשעבר, ראשי מוסד ושב"כ וכ-20 אלופים במילואים.

עיינתי ברשימה. בראשה אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר. האמת שעיקמתי את האף, אבל ניחא. על טעם וריח אין להתווכח. ובראש הטור השני של השמות אני רואה את שמו של טאלב א-סאנע, המוגדר כ"ח"כ לשעבר".

לא האמנתי. איך זה?  טאלב א-סאנע יחד עם אלופי צה"ל באותה מודעה, חברים ואחים לערך השוויון? זה טאלב, שכל רעיון המדינה היהודית זר לו; זה טאלב שנלחם בכל כוחו , בלהט, נגד התגייסות הבדואים של הדרום לשירות בצה"ל?

אישית חוויתי את המאמצים שלו למנוע מצעירים בדואים להתגייס לשורות הצבא. והוא יחד עם אלופי צה"ל וראשי השב"כ והמוסד?! זה טאלב שפיאר את פיגועי ההתאבדות? זה טאלב המשמש עכשיו כיועצו של אבו מאזן לחברה הישראלית! זה טאלב שבעקבות נאומו האנטישמי המפורסם של אבו מאזן בתחילת מאי השנה (השואה נגרמה בגלל הכספים של היהודים), התראיין בנושא זה בגל"צ והכריז על דברי אבו מאזן: "הכול עובדות היסטוריות"!

המוח שלי אינו תופס, העין שלי ממאנת לראות: טאלב א-סאנע  יחד עם ארזי ביטחון שלנו לשעבר באותה מודעה, וזוכה לברכה "ממטה המאבק בחוק הלאום"?!

איני יודע מי עומד מאחורי המטה הזה, אבל הלב בוכה למראה החרפה.

ומילת נחמה לסיום: כנראה שהתברכנו באישים עם כוחות-על הרואים את מה שמתחולל בעולם המתים השחור: רבין מתהפך בקברו, בגין גם הוא ואף ז'בוטינסקי. המצאה ישראלית חדשה. ה"אקזיט" מחכה בפינה!

* * *

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

משלי כ"ז, כ"ב

* * *

יהודה דרורי

אז יש "אורחים" שנחקרים בנתב"ג

אנחנו מדינה שעדיין במלחמה מתמדת נגד עשרות אויבים באזור ובחו"ל. אנחנו לא שוויץ, לא איסלנד ולא דנמרק – אנחנו מדינת היהודים! האוייב שלנו הוא חמאס וגם ה-BDS, וגם אותם עיתונאים פסבדו-אובייקטיבים המסייעים לאוייב.

השב"כ ריכז רשימות רבות שבהן שמותיהם של זרים עוינים וכאשר הם נוחתים בנתב"ג הם נחקרים מיד כדי להבין את מטרת בואם. בכמה מקרים כמה מהאורחים-פורחים הללו נשלחו מיידית חזרה לארצותיהם...

כך מדינה מתגוננת מפני אלה המנסים להכפישה ולפגוע בה בצורות שונות, ולכן אנחנו לא צריכים לצאת מגדרנו ולהתנצל בפני אותו עיתונאי יהודי שנחקר כי הוא יודע היטב למה... הדמוקרטיה הישראלית חייבת להגן על עצמה!

ואגב, כך בדיוק עושה ארה"ב כיום בנמלי התעופה שלה עם נוסעים מארצות מסויימות ולא שמענו ממנו ציוץ על כך...

הפתרון ההגיוני לבעיית תקציב המשפחה לחינוך

אני לא בא לספר שוב על המעמסה שמהווים תשלומי הורים על תקציב המשפחה הישראלית (זו שאינה בעשירונים העליונים), כי רובנו מודעים לכך. אני מכיר משפחות במעמד הבינוני- הגבוה המתקשות להוציא כל חודש מתקציבם כ-300 עד 400 שקלים כתשלומים ל-3 ילדים בבי"ס (3 ילדים זהו כיום הממוצע למשפחה ישראלית...).

אני חייב להזכיר פה שחוק "חינוך חינם" הנהוג במדינתנו מתייחס רק למבנים, תוכנם ושכר המורים. ומכאן שהמדינה הטילה את שאר צרכי החינוך של הילד על ההורים, ולכן, באופן עקרוני, זהו בעצם מהווה נטל נוסף על תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי שמשפחה ישראלית משלמת.

בתחילת שנות ה-90 הוקמה ועדה ממלכתית כדי להציע טיפול ראוי בנושא תשלומי הורים (ועדת לנגרמן) ושר האוצר דאז, יצחק מודעי מינה אותי כנציגו בוועדה. לאחר דיונים רבים, לאור העובדה שרוב חברי הוועדה חשבו שיש פה עניין חברתי חשוב הדורש את השתתפות הממשלה – העליתי הצעה (לה קיבלתי לפני כן את הסכמתו של מודעי) – וההצעה אמרה שניתן לפתור את כל נושא תשלומי ההורים (לרבות ביטוחים, טיולים, ספרים, חוגים ואמצעי לימוד) ע"י העלאה של חצי אחוז בתשלומי הביטוח הלאומי!

הצעה זו אושרה ע"י הוועדה, הועברה לממשלה וזכתה שם... לקבורת חמור... פתרון הגיוני זה אמר למעשה כי משפחה ישראלית תצטרך לשלם כל חודש כ-7 שקלים נוספים לביטוח לאומי (במקום 300-400 שקלים...) אלא שפתרון זה נתפס ע"י ברוני האוצר והממשלה כ"העלאת מיסים שהבטחנו לא לעשות..."!

קשה שלא "להעלות על נס" את הטמטום הקולוסאלי הזה של נבחרי האומה, של ועדות הכנסת ב-25 השנים האחרונות שעסקו בנושא ובעיקר של משרד האוצר – אלא שעדיין לא מאוחר! העלאה זו של חצי אחוז תיתן למרבית השכירים במדינה קצת יותר רווחה כלכלית – ובדומה ל"ביטוח בריאות" נקרא לכך "ביטוח חינוך", ואם ינוכה עוד חצי אחוז לביטוח לאומי, (רק למי שמוכן לכך) זה יבטיח 4 שנות חינוך אקדמי חינם לכל אחד מילדי המשפחה! ואז זה יקרא "ביטוח חינוך מושלם".

היכן היוזמה לדבר של מפלגות וחברי כנסת?

יהודה דרורי

* * *

ג'וחא: יש לאפשר כניסה חופשית לישראל

לכל משמיציה ושונאיה

כי אנחנו דמוקרטיה

פרוצה לרוח

וזו משמעות המילה פרוצה

* * *

יוסי אחימאיר

מי פה רוב ומי מיעוט?

בקול ענות חלושה, ולקול רעמי הפיצוצים בגבול רצועת עזה, התקיימה בשבוע שעבר ישיבת פגרה של הכנסת, כדי לדון בחוק הלאום. הדוברים הערביים השתלחו כדרכם במילים עויינות שרק דמוקרטיה "מתאבדת" יכולה להכילן. קדמה לישיבת הפגרה הזאת הפגנת הרבבות בכיכר רבין של בני המיעוט הדרוזי, וכעבור שבוע, במוצ"ש – הפגנת האלפים של המיגזר המוסלמי.

במיוחד למשמע דוברי הפגנת-אש"ף בלב העיר העברית הגדולה, ההזדהות שהופגנה בראש חוצות עם "פלסטין", הנפת דגלי האוייב בלא מורא, ודברי ההסתה בערבית ובעברית נגד ראש הממשלה מפי מי שלעיתים עושה רושם שהפך את עיתון "הארץ" שבבעלותו לביטאון "פלסטין" – גבר הכורח שלא לוותר בנושא חוק הלאום.

מקבץ האירועים הללו הציף את שאלת רוב ומיעוט בישראל במלוא חריפותה. רוב ומיעוט שנחלקים לסדרי גודל של 80 אחוז כנגד 20 אחוז.

בהרכבה הדמוגרפי, ישראל אינה מדינה יוצאת דופן. רבות המדינות שיש בהן אוכלוסיות רוב ומיעוט, שפה ראשית וכמה שפות משנה. ישראל יוצאת דופן בכך, שאוכלוסיית הרוב בה היא למעשה – מיעוט!

ואכן, שוכחים אצלנו לעיתים, כי הרוב היהודי בישראל הוא מיעוט זעיר במרחב הענקי הסובב אותנו, שמורכב מאוכלוסייה ערבית-מוסלמית במעגל הראשון, ואוכלוסייה לא-ערבית אך מוסלמית במעגל השני. שישה מיליון אזרחיה היהודים של ישראל הם כטיפה באוקינוס בן מאות מיליוני מוסלמים המקיף אותה.

המיעוט המוסלמי בישראל, כמעט שני מיליון אזרחים, מחובר בנפשו ובתרבותו לרוב המוסלמי סביב. אלמלא עובדה זו, ללא ספק ההזדהות שלהם עם המדינה שבה הם מהווים מיעוט, היתה איתנה יותר. אבל ערביי ישראל, ערביי 48', שנהנים מכל הטוב שמשפיעה עליהם המדינה היהודית, פוזלים ברוחם אל מעבר לגבולותיה. יש בהם הרואים עצמם יותר כפלסטינים מאשר ישראלים.

הייצוג הפרלמנטרי שבחרו להם ערביי ישראל בכנסת, מבטא שוב ושוב שאיפות לאומניות-פלסטיניות-בדלניות. ח"כ ג'מאל זחאלקה, למשל, אינו מהסס להניף כרזה שבה נראה דגל "פלסטין" המכסה את כל שטח ישראל. ח"כ חנין זועבי מנצלת כל במה וכל הזדמנות כדי להילחם ביישות הציונית שנואת נפשה, שממנה היא מתפרנסת.

בפועל ישראל נוהגת כראוי באוכלוסי המיעוט שבתוכה. הם אזרחים שווים לכל דבר, ואולי אף יותר מכך.

מצד שני עליה לוודא, שלא יתחברו אל אחיהם-לאמונה שמבחוץ, בפעולות חתרניות. ייאמר לזכות ערביי ישראל, כי בדרך כלל לא נקטו פעולות איבה בעת שמדינתם נאבקה בצבאות ערב ובאירגוני הטרור.

זוהי תמונת המצב בתוככי המדינה פנימה. ואולם כאמור, ישראל תופסת חלק זעיר מטריטוריה ענקית שמשתרעת מן האוקיאנוס האטלנטי במערב ועד מרכז אסיה במזרח. מיעוט יהודי עצמאי בתוך אזור עויין עצום, שרובו ככולו ערבי-איסלאמי. תמונת מצב גיאו-פוליטית, שנוח למבקרי ישראל להתעלם ממנה.

בתעמולה הארסית נגדה, ישראל מוצגת שוב ושוב בעולם כ"גוליית" שרומס את הזכויות הלאומיות, הן של המיעוטים הלא-יהודיים בתוכו, והן של הערבים הפלסטינים ב"שטחים הכבושים", ולא כמדינת-מיעוט בעצמה, שחייבת לעמוד יום-יום על משמר ביטחונה מבית ומחוץ. 

על ישראל, אם חפצת חיים היא, לדאוג שלא יגבר בידודה. שלא תקום על גבולה מדינה ערבית נוספת, קרי מדינה פלסטינית בארץ-ישראל – שתיתוסף לעשרות המדינות הערביות הקיימות, כולל מדינת עזה – ולא ליהפך בעצמה ל"מדינת כל אזרחיה". ולכן, אין לצמצם את שאלת רוב ומיעוט לתחומיה בלבד. יש לדון בה בעיקר בהקשר המזרח-תיכוני כולו, שלפיו הערבים הם הרוב והיהודים הם המיעוט.

המיעוט הערבי בישראל רווה עושר ואושר, בדיוק על פי חזונו של ז'בוטינסקי. בניגוד למה שמנסים לתאר במסולף, כהוא לל אינו מאויים על-ידי הרוב היהודי, לא לפני החקיקה ולא לאחריה. לעומת זאת, המיעוט היהודי במרחב הערבי חי תחת איום תמידי. כידוע, הערבים יכולים להרשות לעצמם תבוסה אחר תבוסה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה אפילו תבוסה אחת.

לאור כל זאת, יש הצדקה מיוחדת לחקיקת חוק הלאום, על אפם וחמתם של המסיתים המקצועיים בכיכר, בתקשורת, מעל בימת הכנסת. ההפגנות תישכחנה עד מהרה, ואילו החוק יתקבע כלשונו ולא יפגע בשיוויון הקיים של כלל אזרחי ישראל, שבא לידי ביטוי בכל מערכות החיים.

מדינת לאום יהודית אחת כנגד עשרים ויותר מדינות לאום ערביות – היש משוואה מוצדקת מזו?

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 13.2.2018

* * *

ההנהגה הקיצונית של ערביי ישראל, שיזמה את הפגנת מוצ"ש האחרון בכיכר רבין עם דגלי אש"ף והאחים המוסלמים, הוכיחה למי שעוד היה לו ספק – עד כמה נחוץ חוק הלאום כדי לעצור את מי שחפץ בחורבנה של ישראל כמדינה יהודית!

* * *

אורי הייטנר

1. הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל (ב')

החלק השלישי הוא הצהרת הכוונות של המדינה. איזו מדינה? כאמור, מדינה יהודית בארץ ישראל. כלומר, כל מה שנכתב מכאן ואילך, נגזר מן ההצהרה. המדינה היהודית בארץ ישראל, היא זו שמחויבת לאותן הצהרות חשובות שבחלק ג'.

"אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל."

אלה שמציעים לעגן בחוקה את מגילת העצמאות, מציעים שבחוק יסוד שיתקבל בשלהי העשור השני של המאה ה-21 יהיה כתוב שעד... 1 באוקטובר 1948 תהיה חוקה. זאת בדיחה.

למרבה הצער, מדינת ישראל לא עמדה בהתחייבות הזאת. גם שבעים שנה מאוחר יותר טרם הושלמה החוקה. החוקה נבנית בהדרגה, בעצלתיים, באמצעות חוקי היסוד. אילו חוקקה החוקה בשעתה, יש למישהו ספק שהפתיח שלה היה ברוח מגילת העצמאות? כלומר חוק הלאום בריבוע? לא זו בלבד שכל הכתוב בחוק הלאום היה בחוקה, הדברים היו מתקבלים בהסכמה מקיר לקיר ובהתרוממות רוח.

גם הפסקה בה דובר על החוקה, מגדירה שוב מהי מדינת ישראל: "המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל." ולכן, כל משפט המופיע בהמשך, בפסקה הנפתחת במילים "מדינת ישראל," מכוון ל"המדינה היהודית אשר תיקרא בשם ישראל." זו הפסקה, בה מנפנפים אלה שמציגים את חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות.

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה."

למעט המשפט האחרון, על האחדות הכלכלית של ארץ ישראל השלמה, הכול אמת, יציב, קיים ומקוים מאז קום המדינה. חלק מן ההבטחות מקוימות רק באופן חלקי, ויש לנו עוד לאן לשאוף.

בראש ובראשונה, מתחייבת המדינה לעלייה יהודית, כי זו תכלית קיומה.

המדינה היהודית תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה. מי שטוען שיש סתירה בין התיישבות יהודית להתחייבות זאת, צריך להסביר, קודם כל לעצמו, מדוע מי שכתבו את המגילה הזאת, הם אלה שהירבו להקים התיישבות יהודית אדירה בשנים שלאחר ההכרזה. הרי בשנות החמישים הוקמו בידי מנסחי המגילה מאות יישובים יהודיים בכל רחבי המדינה, והם ראו בכך את תכלית קיומה של המדינה.

אכן, התיישבות יהודית היא יעד לאומי של המדינה היהודית. אבל פיתוח הארץ הוא לכל תושביה. מהפכת תשתית התחבורה לצפון בשנים האחרונות משרתת רק את המיעוט היהודי בגליל או גם את הרוב הערבי?

יש להודות, שמדינת ישראל לא השקיעה כראוי במגזר הערבי לאורך השנים. הדבר מחייב תיקון. אך הדבר נעשה לפני חוק הלאום. ויש לקוות שהדבר יתוקן אחרי חוק הלאום. חוק הלאום אינו סותר את הפיתוח הזה, כי הוא פשוט אינו עוסק בכך.

המדינה היהודית תתבסס על חזון הנביאים – אכן, כאן יש לנו עוד הרבה מה להשתפר, בעיקר בתחומי הצדק החברתי, המוסר, טוהר המידות. כמובן שחוק הלאום אינו סותר זאת במאומה. הוא לא עסק בכך, כי אין זה מעניינו.

המדינה היהודית תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. הוצאת המשפט הזה מהקשרו, בתוך המכלול של מגילת העצמאות כולה, מסלף אותו. אין משמעות למשפט הזה, בלי ההבנה שהשוויון הזה יקוים בידי המדינה היהודית, אותה מדינה שמממשת את זכותנו הטבעית וההיסטורית. יש הבדל בין שוויון לאומי לשוויון אזרחי. במגילת העצמאות אין שוויון לאומי – זו "מדינה יהודית בארץ ישראל." במדינה היהודית יש שוויון אזרחי מוחלט לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. השוויון הוא לפרט. השוויון האזרחי מחולק למדיני, כלומר פוליטי – ולחברתי. השוויון הפוליטי הוא הזכות לבחור ולהיבחר. זכות זו ממומשת מיומה הראשון של המדינה, כולל במערכת בחירות שהתקיימה בעיצומה של מלחמת השחרור. הזכות הזאת מתקיימת למרות שלמרבה הצער נציגי הערבים בכנסת תומכים באויבי ישראל ושוללים את זכותו של העם היהודי למדינה. אין עוד מדינה כל כך דמוקרטית ופתוחה, כמו המדינה היהודית. באשר לשוויון חברתי – יש מקום לתיקון. במשך 17 שנים היו ערביי ישראל תחת ממשל צבאי. זאת היתה פגיעה קשה ובלתי מוצדקת בזכויותיהם. היום אנחנו רחוקים מכך מאוד. ועדין יש מה לשפר. יש לציין, שדווקא הממשלה הנוכחית משקיעה יותר מכל קודמותיה במגזר הערבי, וטוב שכך. מי שטוען שמשפט הזה סותר את חוק הלאום, כאילו אמר שהמשפט הזה סותר את כל האמור במגילת העצמאות. מי שטוען שהמשפט הזה נדרש בחוק הלאום כדי לאזן אותו – כאילו אמר שהמשפט הזה "מאזן" את מגילת העצמאות. כשקוראים את מגילת העצמאות, ברור בעליל שהמשפט הזה לא נועד "לאזן" דבר.

למה עקרון השיוויון המופיע במגילת העצמאות אינו מופיע בחוק הלאום? כי חוק הלאום אינו עוסק בכל הנושאים שבהם עוסקת מגילת העצמאות. עקרון השיוויון קיים בחוקי ישראל ובחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (אף שהמילה שיוויון אינה מופיעה בו), ואילו 90% מהתוכן של המגילה אינו מופיע באף חוק יסוד. חוק הלאום עוסק בנושא אחד – ההגדרה הלאומית של המדינה. ולכן שאלת זכויות הפרט, יהודים או ערבים, אינו קשור אליו. ודאי שאין בו דבר וחצי דבר המפלה את הערבים.

עם זאת, כפי שהצעתי כבר לפני ארבע שנים, כדאי להוסיף לחוק משפט ברוח זו, למרות שאינו קשור אליו, אם יהיה בכך כדי ליצור קונצנזוס רחב סביב חוק הלאום. הדבר נכון טקטית, פוליטית, אף שאין לכך הצדקה עניינית.

המדינה היהודית תיתן חופש דת וכו' – כלפי המוסלמים, הנוצרים והדרוזים כמובן שהדבר מכובד לעילא ולעילא. למרבה הצער, המדינה אינה מכבדת כראוי את חופש הדת של הזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות.

המדינה היהודית תשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות – ההתחייבות מכובדת לחלוטין בנוגע למקומות הקדושים לנצרות, לאסלאם ולדרוזים. היא אינה מכובדת באשר לזכויות היהודים בהר הבית.

"אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים."

הפניה לאו"ם היא לתת יד – למי? לעם היהודי. לתת לו יד למה? לבניין מדינתו. כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי. הקריאה לאו"ם לקבל את המדינה, היא לקבלה למשפחת העמים. כי ישראל היא מדינת לאום, וקבלת ישראל לאו"ם היא קבלת העם היהודי למשפחת העמים.

"אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."

גם כאן, המדינה היהודית מבטיחה לבני העם הערבי אזרחות מלאה ושווה. הדבר אכן מתקיים, וימשיך להתקיים גם אחרי חוק הלאום.  

"אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו."

למרבה הצער, היד המושטת עדין לא נענתה. גם המשפט החשוב הזה אינו מופיע בחוק הלאום. למה? כי הוא אינו קשור לחוק. אך זו אמירה חשובה בהכרזת העצמאות.

"אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל."

מדינת הלאום של העם היהודי, קוראת לעם היהודי כולו להתלכד סביבה במערכה הגדולה. מהי המערכה הגדולה? הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל. זה ייעודה של מדינת ישראל – הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל. כך כתוב בפירוש במגילת העצמאות.

"מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948."

המשפט "ביטחון בצור ישראל" נועד לאזן בין הרצון של הדתיים שהמגילה תזכיר את אלוהים לרצון של החילונים שהמגילה לא תזכיר את אלוהים; כל אחד יפרש את "צור ישראל" כהבנתו.

זאת מגילת העצמאות. הצגתה כסותרת את חוק הלאום היא שרלטנות.

אלו העובדות. האם העובדות עוד רלוונטיות בשיח הציבורי בישראל?

2. צרור הערות 15.8.18

* גאה בדמוקרטיה הישראלית – ישראל היא דמוקרטיה ליברלית פתוחה, שספק אם יש שנייה לה בעולם. אני בספק רב אם יש עוד דמוקרטיה בעולם שהייתה מאפשרת צעדה עם דגלי האוייב ברחובותיה, זולת ישראל. ואני גאה בכך. נכון, זה מכעיס מאוד. אבל היכולת להכיל זאת, מבטאת את חוסנה ועוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית.

אני גאה בדמוקרטיה הישראלית, ומתבייש ביהודים שקישטו את הפגנת דגלי אש"ף כיהודֵי מחמד.

* לתקן את הטעות – דבוקת שוקן וועדת המעקב של ערביי ישראל, פתחו במתקפה קשה על אבי גבאי, על כך שסירב להשתתף בהפגנת דגלי אש"ף. נו, אחרי כל הקמפיין, גם גבאי הוא "לאומן, גזען, אתנוקרט" וכל הסדרה, "דובר של נתניהו, לאומני, כוחני" (פשקוויל של אריאנה מלמד), "מחפיר" (פשקוויל המערכת של "הארץ", שגם האשים את יאיר לפיד ב"גזענות") וכן הלאה.

הפגנת דגלי אש"ף היא ההזדמנות של המחנ"צ ו"יש עתיד" להתעשת, ולחזור בהן מהתנגדותן התמוהה לחוק הלאום. באמת ובתמים אין כל סיבה להתנגדות הזאת. ואם היה חשבון מאחורי ההתנגדות (ואיני יכול למצוא הסבר אחר מלבד חשבון), גם החשבון יתהפך עליהם.

עדיין לא מאוחר. לא בושה להודות בטעות ולתקן אותה. מודה ועוזב – ירוחם.

* המתאבן – בעקבות הפגנת דגלי אש"ף, יש לקוות שהעדה הדרוזית תתעשת, תבין שעשו עליה סיבוב וכי הפגנתה היתה המתאבן למנה העיקרית. הדרוזים קשרו את גורלם עם המדינה היהודית, ולכן אין להם כל סיבה לא לתמוך בחוק הלאום.

* גלוריפיקציה לעולם הפשע – עבריין מת. הוא ראוי לקבורה ככל אדם. ביהדות נהוג להתייחס אליו כאילו חזר בתשובה רגע לפני שמסר את נשמתו לבורא. בסדר. אבל... לא צריך להיסחף.

קיימת אצלנו תופעה מזוויעה של גלוריפיקציה לפושעים ועבריינים. כלומר, לעברייני צמרת. יש סביבם רומנטיזציה. הנה, בסופשבוע מת גנב, שודד, מיכה "פפה" רוקנשטיין. והכתבות עליו הן כאילו מדובר מינימום בעמנואל מורנו או אביגדור קהלני. כאילו מדובר בגיבור ישראל.

הנה, מתוך כתבה ב-ynet, תחת הכותרת "נפטר 'החתול המטפס', מהפושעים המפורסמים בארץ":

"... בסוף השבוע, בגיל 78, אחרי עשרות מעשי שוד שהסעירו את עולם הפשע הישראלי, ניסיונות חיסול וכתבי אישום – מיכה 'פפה' רוקנשטיין, אגדת הפשע שנודע בשם 'החתול המטפס', הלך לעולמו בעקבות אירוע לבבי... רוקנשטיין קנה את עולמו – ואת שמו המקצועי –לאור יכולותיו המרשימות בטיפוס על מרזבים וצינורות בבניינים לטובת ביצוע מעשי שוד נועזים שנמשכו כמה עשורים... מאז הצליח לצבור ברזומה שלו את כל סוגי עבירות הרכוש האפשריות, ובהן גניבות, התפרצויות, מעשי שוד, זיופים, סחיטות באיומים ועוד. בסך הכול הוגשו נגדו במשך השנים לא פחות מ-26 כתבי אישום... בכך לא תמה הקריירה שלו... כשהיה בן 61, גיל שבו אנשים מעדיפים לבלות עם הנכדים או להתמסר לתחביבים כמו ברידג', השתתף רוקנשטיין בשוד של מלטשת יהלומים..." וכו' וכו'.

(אילו היה לי דמיון פרוע, עוד הייתי מדמיין שהכותרת הראשית של אותו גיליון הציגה את הפגנת דגלי אש"ף בת"א ברומנטיזציה של השמעת קולם המושתק של ערביי ישראל).

"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיהו ה', כ').

* משלושה יוצא אחד – מבין ארבעת המועמדים לרמטכ"לות, שלושה לא הישוו את ישראל לגרמניה הנאצית. אין לי ספק שכל אחד מן השלושה ראוי להיות רמטכ"ל, ואני מאמין שהטוב ביניהם ייבחר.

* ההשוואה המצמררת – לאלה שטוענים שיאיר גולן לא השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. קראו היטב: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז – לפני 70, 80 ו-90 שנה – ומציאת עדות להם כאן בקירבנו, היום, ב-2016."

קראתם? עכשיו אחוד לכם שתי חידות, אחת במתמטיקה ואחת בהיסטוריה. א. כמה זה 2016 פחות 70-90? ב. איזה תהליכים קרו בגרמניה בשנים 1926-1946?

* אומדן נזק – זכותה של מדינה למנוע כניסת גורמים המזיקים לה, לתחומיה. אולם כדאי שתשקול היטב, האם הנזק של איסור הכניסה, אינו גובר על הנזק בכניסה. ממה חששו מי שעיכבו את פיטר ביינרט לתשאול בנתב"ג? שהוא מרגל? שהוא מעביר אמל"ח למחבלים? שהוא יקשור קשר לפיגוע?

אם הוא גורם לנזק – זהו נזק הסברתי. אבל הנזק ההסברתי של עיכובו חמור שבעתיים. השיקול הזה צריך להדריך אותנו בכל עיכוב או איסור כניסה. אין כל סיבה שנהיה אידיוטים שימושיים של שונאינו ונשמח אותם בגולים עצמיים.

* הזדמנות הסברתית – מבחינה אמנותית, האירוויזיון אינו ראוי אפילו להגדרה זבל. אולם מבחינה הסברתית, אירוח האירוויזיון הוא הזדמנות אדירה וחד פעמית להציג את ישראל בפני מאות מיליונים, שרבים מהם אינם מכירים אותה או מכירים אותה דרך תעמולת אויביה, בשידורים חיים ארוכים ובתיירות ותקשורת רבתי. החמצת הזדמנות אדירה כזאת, שאנו כה זקוקים לה, בגלל משחקי אגו מטופשים על כמה אגורות, היא מחדל הסברתי חמור.

טוב שנמצא בסוף פתרון. חבל על הדרך האינפנטילית בדרך לפתרון.

* פשע שנאה – יהודייה מארה"ב הנמצאת בחופשת מולדת בישראל, מסרה את סידור התפילה של בתה לכריכה בחנות בבני ברק. כיוון שהסידור הוא רפורמי, הבריונים השחיתו את הסידור וקרעו אותו לגזרים. זהו פשע שנאה אנטישמי, חילול הקודש וחילול השם.

* איזו החמצה – "תדליק ערוץ 12", שלחה לי אשתי ווטסאפ. מיהרתי להדליק טלוויזיה, ולהפתעתי ראיתי מולי את אצי טל, מתארח בתוכנית "אביב או איל". אני מכיר את אצי למעלה מ-15 שנים. הוא חי שנים אחדות במרום גולן, ויחד עם גיסו, חבר אורטל, גל שוורץ, הם הקימו את הצמד "גיסים ונפלאות". ואני הייתי ממש גרופי של הצמד.

אצי הוא זמר מצוין, מוסיקאי מצוין, מקורי, יצירתי, מוכשר מאוד. ומשום מה, הוא לא הצליח לפרוץ. ובגיל 61 הוא ניסה את מזלו דרך תכנית הריאליטי. הוא שר כל כך יפה, שיר כל כך יפה, שכתב והלחין. באופן חריג, היה קונצנזוס בין אביב גפן, איל גולן ומירי מסיקה, שאהבו אותו מאוד ושיבחו אותו מאוד. אבל... הוא לא עבר את הקהל. אולי בן 61 לא יכול היום לעבור קהל...

חבל. קיוויתי מאוד שתהיה זו פריצת הדרך שלו. אני מקווה שעצם החשיפה הטלוויזיונית תקדם אותו.

* נחשת – מה עושים כזה סיפור מעכברת? אני מכיר כמה אנשים שסובלים מנחשת. (סובלים? דווקא נראה לי שהם די נהנים).

* ביד הלשון: מלאכותי – מה מקור המילה: מלאכותי? מלאכה. מה פירוש מלאכותי? דבר שאינו טבעי. כלומר, הוא אינו תוצר של הטבע, אלא תוצר של מעשה ידי אדם. הוא תוצר של עבודה, של מלאכה.

מעניין, שבתנ"ך מלאכה אינה רק מעשי ידי אדם, אלא גם מעשה האל. "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה."

ומהי מלאכתו, על פי סיפור בריאת העולם? הטבע. כלומר, כל מה שאינו מלאכותי.

אורי היטנר

* * *

שמעון גרובר

חוק הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת במקום

חוק הלאום

ההתגוששות סביב חוק הלאום, שמלווה במלחמת הכול בכול, בהתלהטות יצרים, ובבזבוז אנרגיה, נייר ודיו; התגוששות זו לא תקדם אותנו חוקתית, חברתית וקיומית. במקום החוק האומלל הזה מוצע לחוקק את "חוק הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת", שבו ייאמר "רק מי ששירתו שירות צבאי או שרות לאומי-אזרחי רשאים יהיו לבחור ולהיבחר לכנסת."

במסגרת החוק המוצע, כבר היום רשאים לבחור ולהיבחר לכנסת רוב היהודים, הדרוזים, הצ'רקסים ומיעוט ערבים נוצרים ומוסלמים. לעומתם, רוב היהודים החרדים והערבים לא יהיו זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת. והאחרונים יצטרכו לבחור: לשאת בעול הביטחוני ולהיות מיוצגים בבית המחוקקים, או להמשיך לסרב על נשיאה בעול הביטחוני ולא להיות מיוצגים בכנסת.

בכנסת הנוכחית קיים רוב יהודי חילוני שצריך להתאחד ולחוקק את החוק הזה.  והיה ויפי הנפש למיניהם יזעקו "חמס, החוק הזה הוא לא דמוקרטי," אז התשובה לזעקות האלה היא: "דמוקרטיה אמיתית מתבססת על שיוויון זכויות תמורת שיוויון חובות."

במסגרת החוק המוצע ראוי להזכיר וליידע את דעת הקהל בישראל על השתתפות הפלוגות הדתיות במלחמת העצמאות, שחייליהן נלחמו בגבורה ובהקרבה, ואשר קברי חלליהן מפוזרים בבתי העלמין הצבאיים.

* * *

הרצאה של מירי רגב בבית האזרח בר"ג

הננו מתכבדים להזמינכם למפגש במועדון היהודי-לאומי,

בניהולו של איזו חיימוביץ

אשר יתקיים ביום חמישי, י"ב באלול תשע"ח 23.8.2018,

בבית האזרח, רח' ביאליק 42, רמת גן.

בשעה 20:00: הרצאה של שרת התרבות –

מירי רגב

אין צורך להירשם, כניסה חינם.

* * *

יואל נץ

פג בגיל מופלג

"יוֹם הֻלֶּדֶת עַלִּיז! בֵּן כַּמָּה אַתָּה, סַבָּא?"

"בֵּן שְׁמוֹנִים וְשָׁלוֹשׁ." וְהַנֶּכֶד צָחַק:

מְסִבָּה שֶׁכָּזֹאת – עוֹד סִבָּה לִמְסִבָּה בָּהּ:

סַבָּא יוֹאֵל הַיּוֹם בַּגִּימַטְרִיָּה: פַ"ג!"

כִּי נֶכְדִּי מַעְיָן הוּא בֵּן תֵּשַׁע וָחֵצִי.

יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי תַּחְבִּיבִים, וּבָהֶם הוּא עָסוּק:

כַּדּוּרְסַל וְחֶשְׁבּוֹן. מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ עִם

הַדִּיּוּק בְּחִשּׁוּב וְעִם בּוּל בַּחִשּׁוּק.

כָּל תַּחְבִּיב הוּא "מַגְנִיב". יֵשׁ עָדִיף? לֹא – אַחַת הִיא.

אַךְ נָשׁוּב לַמְּסִבָּה; בַּחֲלוֹף פ"ג שָׁנִים,

מִסְתַּבֵּר – מֵעֵין פָּג, כִּבְיַכָל, פֹּה הִגַּעְתִּי

לָאֲוִיר הָעוֹלָם הַזֶּה טֶרֶם זְמַנִּי.

הֲבָנַת הָעוֹלָם כְּבָר מִמֶּנִּי וְהָלְאָה.

הָאֶרְדוֹף וְאַשִּׂיג? הַה! אֲנִי מְסֻפָּק.

דַּי, נוֹאַשְׁתִּי, הֵרַמְתִּי יָדַי וְנִכְנָע לָהּ,

בְּגִילִי הַמֻּפְלָג, בּוֹ אֵינִי אֶלָּא פָּג!

חֶרֶף זֹאת שֶׁהַכֹּל כָּאן כַּדִּין וְכַדָּת הוּא,

בַּבְּרִיאָה נֹשְׁתָכְּחוּ מִן הָאֵל כָּל יָכֹל

כָּל הַבִּיטְס וְהַבַּייטְס וְהַטוִיטר, הַסְטַטוּס

כָּל הַטַבְּלֶט, הַסְמַרְטְפוֹן, הַקּוֹנְפֵרֵנְס-קוֹל.

בְּנֵי תִּשְׁחֹרֶת לוֹמְדִים לְקָחָם מִפִּי גוּגְל;

בַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים כָּל קוֹטְלֵי הַקָּנִּים

רַק מַפְנִים קֻשִׁיוֹת מִכָּל זַן וְכָל סוּג אֶל

הַזָּקֵן שֶׁצָּבַר נִסָּיוֹן רָב-שָׁנִים.

הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ בְּחֹפּזוֹ הִרְחִיק לֶכֶת.

נִסָּיוֹן רָב-שָׁנִים? זֶה פַּסֶה, זֶה נִלְעַג!

אֶת רָזֵי עוֹלָמֵנוּ מַסְבִּיר לִי הַנֶּכֶד,

בְּגִילִי הַמֻּפְלָג, בּוֹ אֵינִי אֶלָּא פָּג!

 יואל נץ

* * *

יוסף אורן

השמועה על פרישתי מהביקורת

היתה מוקדמת מדי!

לפני כשנה וחצי פניתי אל אהוד בן עזר, העורך החרוץ והנמרץ של העיתון האינטרנטי הזה, והודעתי לו את הדברים הבאים, אחרי שבמשך חודשים אחדים לא העברתי אליו מאמר חדש:

"מאחר ששתיקתי התארכה מאז שפירסמתי מאמר בעיתונך, וכנראה עוד תארך פרק זמן כלשהו גם אחרי מכתבי זה אליך, ראיתי לנכון להסביר לך את סיבתה, כדי שלא תתפרש אצלך כפרישה מחבורת הכותבים שהצלחת לגייס לעיתונך, עקב תרעומת כלשהי מצידי אליך. להיפך, במשך כעשור שלם פירסמת באופן הוגן כל מאמר שכתבתי בתקופה האינטרנטית הזו, שבזכות כוח השכנוע שלך נעניתי להצטרף אליה.

סיבת שתיקתי היא לחלוטין אישית. אחרי שהשלמתי 50 שנות כתיבה, הגעתי למסקנה שעליי לפַנות פרק זמן להצלת המסות הרבות שלא כינסתי עדיין ב-21 ספרי המפעל המחקרי-ביקורתי "תולדות הסיפורת הישראלית" שהופיעו עד כה. הספרים קלטו רק כ-300 מתוך כ-1,000 המסות שפירסמתי באותן 50 שנים. וברור לי שאם לא אציל את היותר חשובות מהן, כל העמל שהשקעתי בהן ירד לטמיון. שתי בנותיי וששת נכדי לא יעסקו בעיזבון הספרותי הגדול הזה. ואני גם מציאותי: מאחר שבחרתי לפעול מחוץ לאקדמיה, שום סטודנט לא יופנה לחפש מסה שלי בעיתונות הספרותית שבה נדפסו המסות שלי על המְסַפרים שפעלו בשנות המדינה, ועל מבחר מסִפְריהם היותר טובים.

ואכן ההחלטה "לעשות לביתי" הניבה את ספרי החדש "חילופי דורות בסיפורת הישראלית", שהופיע השנה ואשר בו כללתי לקט מְנוּפֶּה של מסות ביקורת על יצירות של סופרי דורי, דור ייסוד המדינה, שהתפרסמו בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21. משום כך היתה הצדקה להחלטתי, לא רק לצרפו ככרך ה-22 לסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", אלא גם להציגו ככרך החותם את הסדרה, שאכן היתה מפעל חיי המרכזי בתחום הביקורת והמחקר של הסיפורת העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש"ח ועד תשע"ח.

אך בניגוד לניסוח המוקפד בכותרת המסה שבה חתמתי את הספר האחרון של הסדרה, כותרת שהודיעה במפורש על "פרידה מהסדרה תולדות הסיפורת הישראלית", התגנבה אליי לאחרונה השמועה שהיא התפרשׁה אצל הסופרים ואצל כל העוסקים בהפקת סיפורת המקור העברית ובהפצתה (המו"לים והעורכים של העיתונות הספרותית) כהודעה המכריזה על פרישתי המוחלטת מהמשך המעקב אחרי היצירות החדשות של סופרי הדור שמוסיפות להתפרסם.

לפיכך אני מודיע לכל אלה שהקדימו לשמוח וגם לאלה שהזדרזו להצטער, שהשמועה על פרישתי מהביקורת היתה מוקדמת מדי!

אמנם לא אוסיף כרכים לסדרה, אחרי שחתמתי אותה וגם אחרי שצירפתי לכרך האחרון שלה מפתח של הסופרים ושל היצירות שכללתי בכל 22 כרכיה, אך כל עוד יהיה בכוחי לכתוב, אמשיך ללוות את יצירתם של סופרי דורי ולהגיב במאמרַיי, שתוכנם הייחודי מצדיק את אורכם החריג, על החשובות מבין היצירות שיפרסמו.

יוסף אורן

אהוד: אני מאחל לך שתמשיך להגיב במאמריך על היצירות החשובות של הסופרים בני-דורך ולקטלג אותן, ובעיקר שלא תיכשל בקריאת יצירותיהם של סופרים נידחים שאינם מתאימים לקיטלוג.

* * *

ד"ר ארנה גולן

ארוטיקה גברית ואדמה

 בשירתו של אברהם שלונסקי

על שני שירים ונושא אחד

1. ארוטיקה גברית מתפרצת עם האדמה:

על השיר "אני הגבר"

א. מבוא : היש מקום לשירת אהבה?

כל המעיין בשירתן של שלונסקי (1973-1900), הלא הוא אחד ממייסדי המודרניזם בשירה הארץ-ישראלית משנות ה-20 ואילך, ייתן ודאי את דעתו על תופעה מסקרנת והיא, שהמשורר הפורה והמחדש מיעט ביותר בכתיבת שירי אהבה. ואפשר לתהות: מהו מקורה של תופעה זו, מדוע נושא נכבד זה כמעט ונפקד משירתו?

עיון באחד השירים הבודדים שפירסם בנושא הזה (בקובץ "אבני גוויל", 1960) עשוי לספק כיוון אפשרי אחד להסברת התופעה.

השיר קרוי "בעוברך" (כתבים, ה, ספריית פועלים, עמ' 61) והוא מוקדש "למ. ש-י", הלא היא מירה שלונסקי, רעייתו השנייה. שלונסקי ידע, כמובן, כי רבים מקוראיו יזהו את נמענת שירו וכי השיר עתיד להתפרש על ידם כהצהרה פומבית על אהבתו לרעייתו. הפומביות של המבע השירי הזה היא, אפוא, מאפיין רב-חשיבות. ואם כך, מהו, לפחות במקרה זה,  טיבה של שירה המופקעת מן הפרטי והאינטימי אל הפומבי והגלוי?

השיר מתנסח כפנייה של דובר-גבר אל נמענת-אישה, אבל אינו נותן מבע למערכת יחסים אינטימית וקונקרטית ביניהם. היפוכו של דבר. בעיקרו של השיר מציג בו הדובר – על דרך ההפלגה (היפרבולה), שיש לה אופי כמעט משחקי – את תגובת היקום כולו, מן הקרוב אל הרחוק, למעבר של האישה בחוצות עירו. ותגובת היקום משקפת בעקיפין את הערצתו שלו לאישה העוברת ואת התפעמותו ממנה – וזאת מבלי שיאפיין את האישה או אף את עצמו, כגבר-הדובר. מרוב התפעמות נראים הרחובות לדובר כמשעולים בשדה, ואילו היה כאן נחל ודאי היה עולה על גדותיו כרגשותיו שלו. דומה עליו כאילו מלאך זקן מתעופף על מנת לחזק בברגים את הכוכבים הצונחים, כביכול, מרוב התרגשות למראיה של האישה ושהבתים והאילנות מחווים לה קידה כמו האלומות שבחלום יוסף.

תופעות הטבע המתוארות – הן אלו הקיימות בממש אך מוצגות על דרך המטאפורה או האימאז' המורחב (הרחובות, הכוכבים, הבתים והאילנות) והן אלו המוצגות על דרך האפשרות הדמיונית (אילו שטף פה נחל... אם תסבי פנייך לאחור...) – בונות הפלאה של האישה והערצה לה כאילו היתה גילוי על-טבעי ונשגב. על פי תחושת הדובר, העולם כולו, כמוהו עצמו, מגיב בהתרגשות למראיה ומשנה את סדריו. לכן מסתיים השיר בתיאור מופלג של הערצתו והכנעתו לה: אם תסתכל האישה לאחור ותראה כלב הולך אחריה כמשתחווה, די לו בניד עפעף שלה  שיעיד כי הכירה בו "שאני הוא".

מימד הפומביות שבשיר והפקעת האהבה הפרטית, הקונקרטית, אל מימד קוסמי, שהוא מימד רב היקף וערך, ובכך הוא משקף בעקיפין את הפרטי והאינטימי ומותיר אותם מכוסים ונסתרים – אינם מיוחדים לשיר הזה, אלא נובעים מן הפואטיקה של שלונסקי.

ניתן להכליל ולומר, כי שליחותו של שלונסקי כמשורר (כפי שהתממשה ביצירתו השירית) היתה לחתור להבנה ולחשיפה של מצבו הקיומי של האדם בתוך התמורות ההיסטוריות הסוערות של מציאות זמנו – במצבים המשתנים, באידיאולוגיות הלאומיות והחברתיות ובמימושן (כגון: בזיקה לטבע, בהתיישבות החלוצית, בשואה, בפוגרומים, בכרך המודרני, במצבי בדידות, אימה וניכור). על כן חתר שלונסקי אל המהות, אל היסוד האוניברסלי שבמצבו הקיומי של האדם, בעולמו הפנימי ובלבטי נפשו, ולא אל המייחד את האדם כפרט. עניינו היה במפגש שבין הפרטי לכללי.

על מנת לממש את משימתו הוא ביסס את שירתו על מטאפוריקה נועזת ומודרנית, על לשון חדשנית וסמליות עשירה, ומעניין במיוחד – על זיקה לרובדי תרבות מגוונים, עבריים וכלליים (ראה מחקרו החדשני והמאלף של הלל ברזל על שירת שלונסקי בספרו "שירת ארץ-ישראל: שלונסקי, אלתרמן, ל. גולדברג", ספריית פועלים, 2001, ובייחוד עמ' 75-30).

על רקע הייעוד המשוררי הנשגב הזה, ששלונסקי אימץ לעצמו ואף זכה על כך להערצה, אפשר שאהבת גבר ואשה בפרטיותה הטוטאלית נתפסה לו כהצטמצמות בחד-פעמי ובקונקרטי, ואולי אף כהסתגרות בפני העולם הסוער, ששלונסקי חש כי הוא מצפה למבעו.

אמנם הוא הצהיר "כתלי ביתי אינם כחיץ לי ביני לבין עולם" (כתבים, ה, עמ' 114), אבל הרי לפי תפיסתו הכתלים אינם חוצצים בינו לעולם הכללי, החברתי או הלאומי, במובן זה שהתכנסות בתוך העולם הפרטי שבבית אינה פוגעת בהתמסרות לכללי. בתפיסתו דרושה לאדם גם מנת פרטיות משום שבאופן פרדוקסלי רק מי שמחריש את ההמולה שבעולם כדי לשמוע את הדממה, "שומע את הכול ואת כולם" כלומר, מסוגל לקלוט טוב יותר את העולם, את המהותי שבכללי. ההתכנסות בדממה שבמרחב הפרטי מיועדת, אפוא, דווקא להעמקת הקליטה של העולם שבחוץ  במלוא כלליותו ומהותו ולא לשם הצטמצמות בפרטי לחלוטין.

על רקע זה מאלף לגלות שנושא האהבה, המיניות  והארוטיקה חודר למרות הכול לשירתו. אולם הוא חודר בעקיפין, באופן שהייעוד המשוררי מתיר את כניסתו.

ומתי וכיצד מתרחש ההיתר? בשכבה המטאפורית הסמלית, זו הבאה להעניק רובד נוסף, סמלי ומופשט, למציאות, ובייחוד לגבי נושאים המתקשרים באדמה. או אז נפרץ המחסום (ולא לעיתים קרובות) והנושא מופיע – ובגילוי נועז וחדשני.

תוך כדי כך מתגלה גם מקומם של הערכים היהודיים המסורתיים, שלאורם התחנך שלונסקי באוקראינה, ארץ הולדתו, ומתבררת השפעתם על עמדותיו, הן כלפי עצם הנושא הארוטי והן בגיבוש המבע השירי של הנושא.

ב. "אני הגבר" – על ההתבגרות הארוטית, המינית,

של הגבר עם האדמה

"אני הגבר" הוא השיר השני במחזור השירים "בחופזי" (כתבים כרך א', עמ' 73-59), והוא נכתב בשנותיו הראשונות של שלונסקי בארץ (הוא עלה ארצה בשנת 1921 בהיותו בן 21). מחזור השירים הזה הוא מעין פואמה בעלת חמישה פרקים, שכל אחד מהם הוא מעין שלב בביוגרפיה הרוחנית של הדובר.

בראשית החלק שבו נכללו שירי המחזור הזה – והחלק כולו נקרא על שם המחזור, עדות לחשיבותו – מצהיר שלונסקי על ייעודו כמשורר: לצאת למפגש עם העולם הסוער ואחוז הטירוף, כי הכרח לו להביא לכלל מבע שירי הולם את מהותו של העולם, שהוא "שיכור ופרוע", כדרך להביא מתוך געגועים עזים, ל"גלגול אדם" מוסרי וראוי.

ראשיתו של המחזור בשיחזור של שלב התמימות של הנערות המוקדמת, כשעדיין פועמת בנער-הדובר תחושה של הרמוניה עם אלוהים, עם הטבע ועם העולם כולו. בשלב זה הוא חש כיושב "על ברכי אלוה כעל ברכי סבא" (עמ' 61) ומציפה אותו תחושה חיובית עזה למראה העולם: "כי טוב! כי טוב! כי טוב!" – בדומה לאישור האלוהי למעשה הבריאה בספר בראשית. דומה לו כי העולם מושלם.

אבל בהמשך המחזור, לאחר סדרה של מפגשים עם הבריאה האלוהית – השמיים והארץ, המאורות, האדמה, הים, ההר הנישא והגורל היהודי – מתפתחת בדובר אכזבה מרה מאוקראינה, על עריה ושדמותיה, שבהן התקיימו פרעות בעם היהודי. תחושת ההרמוניה מופרת והכרה כאובה, המנוגדת בתכלית לזו שבראשית היציאה אל העולם, עולה בו: "כי רע! כי רע! כי רע!" (עמ' 72).

האפשרות לעלות לארץ-ישראל, "ארץ התוגר", מתגבשת בו, אבל הוא מכריע להישאר באוקראינה מתוך תחושת אחריות לעמו (עמ' 73). שלונסקי עצמו, כזכור, עלה לארץ לאחר הפרעות. השירים נסערים ומבטאים את עוצמת הרגשות המלווה את הכרת מהות העולם; והמבנה הקטוע, "הפרוע" והבלתי סדיר, משקף את הסערה הפנימית.

כאמור, "אני הגבר" הוא השיר השני במחזור השירים הזה והוא בא לאחר השלב של הנערות המוקדמת שיש בה תחושת הרמוניה עם העולם. כפי ששמו מעיד עליו, נועד השיר לגלם את חווית ההתבגרות, זו ההופכת את הנער לגבר, אשר ניכרת בהתבגרות הארוטית, במגע המיני. המפתיע הוא שהחוויה הארוטית הנסערת הזאת, המחוללת תמורה אדירה בנער, מתרחשת לא עם נערה או אישה, אלא במגעיו עם האדמה.

הצגה מפתיעה זו של ההתבגרות, כמגע מיני סוער ואלים עם האדמה, נבנית בשני חלקים, כשני שלבים.

בחלקו הראשון של השיר מוצגת האדמה כיישות נשית אדירה ומלאת תאווה, המבקשת לפתות ואף לאנוס את הנער הצעיר, אבל הוא נרתע מנשיותה ובורח מן הפיתוי וניצל. לעומת זאת, בחלק השני הוא עצמו כבר יוזם את המגע ובסופו נעשה גבר. כל חלק כולל, אפוא, מבנה עלילתי דרמטי המגיע לשיא, כשבין שני השיאים מתקיים יחס של ניגוד: בראשון – הימלטות נערית מבוהלת, בשני – התקרבות גברית נועזת.

מהי, אפוא, משמעותה של התבגרות זו?

מערכת היחסים הארוטית עם האדמה על מוחשיותה מהווה, למעשה, תיאור סמלי-מטאפורי, נועז בהחלט ומהפכני, ליצירת קשר עמוק ולהתמזגות עם הוויית יסוד בעולם, הלא היא האדמה, המעניקה חיים וצמיחה והמסמלת את המהות הנשית, כשם שבפרקים אחרים של מחזור השירים התמודד עם הוויות-יסוד אחרות בעולם. ואם כך הוא, הרי ששלונסקי מצא היתר לעצמו לבטא את הנושא הארוטי במבע שירי רק על ידי עשייתו לשכבה מטאפורית וסמלית של נושא מופשט, כולל ואוניברסלי: מהותה של זיקת האדם כפרט אל האדמה, גם זו של האדם היהודי הכורת ברית עם האדמה. באופן זה הוא אף מטלטל את הקורא ומזעזע את המקובל על מנת שתיווצר בקורא חוויה שירית עזה.

עיון מפורט בשיר יחשוף גם את מרכזיותה של המטאפוריקה השאובה מן המקורות היהודיים ואת תפקידה הנועז.

השיר נפתח בהצהרת הדובר על בגרותו, בכותרת שהוא משלבה בשיר, "אני הגבר" (עפ"י איכה ג' א', אך במשמעות שונה), שכן תחושת בגרותו היא המניעה אותו לצאת אל העולם. ואכן, שם בחוץ, בטבע, מתגלה לו עולם שונה: אדמה אחרת ושמיים גבוהים.

מה שהכשיר אותו לקליטה האחרת של הטבע הוא ש"אז הוצת בדמי אבויי הראשון / ולהט כשוכני בסנה," הווה אומר – נתעורר בו בלהט היצר המיני הסוער. היצר המתעורר מתואר בעוצמתו כהידלקות ה"סנה", שבו נתגלה מלאך אלוהים למשה בלבת-אש, זה הסנה שבער באש ולא אוכל ואשר מתוכו שמע משה את דבר האלוהים (שמות ג'). עוצמתו האדירה של היצר נמסרת, אפוא, בדימוי נועז ופורץ גבולות, שבו מקושרים הגוף הגשמי והיצר השוכן בו בסנה המקודש ובהתגלות האלוהית. יחד עם זאת, וכמו בסתירה, היצר המיני מכונה "אבויי", כלומר, במטאפורה חדשנית ונועזת הנבנית מקריאת הצער "אבוי", אשר מציגה את הלהט היצרי שבגוף בשלב זה גם כאסונו. אך למה ומדוע?

תחילה יש לראות כי גם הרקע לכך משתנה, כיוון שהטבע כולו הולך ולובש צביון מיתולוגי: חומו של חודש תמוז מתואר תוך רמיזה לאליל הקדמון תמוז, שהרי "כבר חותה התמוז גחליו" והוא מבעיר אותם על ראש האדם ועל "ראש" הקמה. האנשת הקמה מעניקה לה חיים והופכת אותה ליצור נשי אדיר, מיתולוגי. ואמנם, מעוצמת החום, המתקשר בלהט המיני, מתחילה הקמה הנשית לנוע, לכרוע ולהתפתל, כאילו כרעו ברכיה תחת עומס הלשד, העסיס, הפריון.

או אז מאבדת האדמה את האיכויות הממשיות ("עפרה השחור והדשן"), שהיו לה בעיני הדובר בילדותו (כאשר אפה מן הבוץ חלות ועוגיות), ולתמיהתו הרבה היא רוכשת איכות ארוטית: מיניות סוערת, מיוחמת ואלימה. היא נדמית לו אז כזוליכה, אשת שר הטבחים המצרי (בשם שניתן לה באגדה), וכשם שבמקרא ביקשה זוליכה לפתות את יוסף וקראה לו "שיכבה עימי" (בראשית ל"ט ז') וכשעמד בסירובו תפסה אותו בבגדו והוא נס ועזב את בגדו בידה, כך נוהגת עתה האדמה עימו., עם הנער הצעיר.

אלא שלא כזוליכה האישה, האדמה הופכת ליישות נשית בעלת אופי מיתולוגי. ממדיה אדירים, "אלפי אברים" לה, והיא מתפתלת כמו ב"יצוע אהבים" ועוגבת עליו בתאוותה. וכשהיא קוראת להביא יין ולתת דרור ל"חמדה", הופכים סרפדיה לאצבעות מאיימות, "אצבעות-סרפד זרות שרטניות," האוחזות בבגדו כזוליכה בבגדו של יוסף והיא קוראת לו כמוה: "בואה יוסף! בואה צדיק!" במשמעות של "לבוא אל אישה", לשכב עימה.

האיום אף גובר, כשהיא מפתה אותו באומרה שקוציה יפרמו את כתונת הפסים (כמו זו של יוסף המקראי), זו שאימו הלבישתו בה, ואז בשרו יבהיק ביופיו כמו החמה מבין העננים.

תבנית יוסף וזוליכה שבה ומתממשת, אם גם מטעמים אחרים. הנער נחרד, שכן "הבשר", הגוף הגשמי, אינו נתפס לו כאובייקט מיני אלא כארון-קודש, והבגד שהלבישתו אימו הוא לגביו הפרוכת המכסה על הארון, שבתוכו "ספר התורה", הנפש היהודית, ערכי הקדושה היהודית. וכש"אצבעות" האדמה מושכות ושורטות כמבקשות לאנוס אותו, נרתע הנער. "ספר התורה" – אמונתו היהודית – בוכה בו. בבהלתו הוא זועק לעזרת אימו וניצל במאבק איתנים זה.

אבל בחלוף הזמן, כמשתמע מן הרווח שבין שני חלקי השיר, מתברר שהנער הגיע אל סף הבגרות. מן התיאור המטאפורי של הלילה ושל השמש עולה כי עתה אין הוא מצוי עוד תחת החסות של האם והאב. הלילה המואנש מסמל את היישות הגברית, את האב, וכבר אינו שופך לו את "דובדבניות זהבו" (הכוכבים) מן "הטנא" (השמיים), ואף החמה, המסמלת את הישות האימהית, כבר אינה חולצת לו שד להניקו מחלבה הנוהר (מן האור ומן החום השופע).

בשלב הזה יוזם הנער עצמו את הפעילות הארוטית. "רגול", צמוד רגליים כקשור ברגליו, הוא נצמד אל "חיק" האדמה-האישה, שעתה הוא כבר "פרום, מהביל וחם," חשוף ומלא תאווה. עתה, בעוצמת היצר והרגש, הוא תוהה בלשון עתיד כיצד יממש את המגע הארוטי ומדמיין אפשרויות שונות, רוויות סערת יצרים. האם יהיה כסייח, כבעל חיים צעיר ותוסס, וכמוהו יצהל ויסתער ויקרא "לחיים" כלפי השמש, מלמטה למעלה – או להיפך, ייפול אפיים ארצה וישתולל ויבכה מעוצמת יצריו ויקרא לציפורני-החרולים של האדמה שתטרופנה את "כתונת הפסים" שעל בשרו. בגדו אינו עוד לגביו כפרוכת על ארון-הקודש או ככתונת יוסף הצדיק. עתה נתערער המחסום של הקדושה היהודית, שאמו הנחילה לו.

לעומת האם המתקשרת בילדות ובנערות, האב הוא זה שיתקשר בבגרות לאחר שיתממש תהליך ההתבגרות הארוטית, לאחר קיומו של המגע. או אז הנער שהפך לגבר יתחבר אל השלשלת הגברית. מטעם זה מתמקדות הרמיזות לסיפור יוסף המקראי, שבבית החותם את השיר, באביו של יוסף, שקיבל מהאחים את כתונת הפסים של בנו הטבולה בדמו של שעיר עזים, והוא זועק באבלו "טרוף טורף יוסף", שהרי אינו יודע שבנו לא נטרף אלא יעלה לגדולה (בראשית ל"ז ל"ג).

בנקודה זאת חלות בשיר סטיות משמעותיות מן המקור המקראי. כשהאב מחפש את הנער-הילד כיוון שטרם הכיר בו את הבוגר, ויקרא "אייך?" – כקריאתו הדרמטית של אלוהים לאדם בגן העדן לאחר החטא הכרוך במיניות (בראשית ג' ט') – אומר הדובר לנמענים, המקבילים לאחי יוסף: טיבלו בדם את כתונת הפסים שלו, ש"טרפוה" ציפורני החרולים של האדמה (היישות הנשית) ותבשרו לאב את בשורת "היטרפותו" (שהיא התבגרותו). הבשורה מתנסחת כאסון, כביכול כמו בסיפור המקראי, שהרי גם כאן אין האב יודע את האמת, אבל כאן יש לה משמעות של אושר, חיוב והישג.

"אבוי" היא קריאה מדומה של אבל. היא מתקשרת ב"אבויי הראשון" ומרמזת ליצר שמכוחו "נטרפה" נערותו, מהותו הבתולית של הדובר. עתה תמה הנערות וצמח גבר. וכך, באקורד מרשים, בטורים קטועים המשקפים הצהרה נסערת וטעונת משמעות, תוך שימוש במקור מקראי והיפוך משמעותו כאחת, מסתיים שיר ההתבגרות. המגע הארוטי הזה, כפי שנראה בשירים הבאים, הוא שיכשיר אותו להיות חלות[?] עובד אדמה ומפריח אותה ואפילו מקדש אותה לו כאישה, כפי שנראה בשיר הבא.

ולסיכום: יסוד החידוש והמודרניזם השירי, ששלונסקי הביא לשירה העברית כבר בצעירותו, יתבהר יותר אם נשווה את שירו לשיר של ביאליק, הלא הוא "בשדה", שאף הוא נכתב בצעירותו של המשורר (בשנת 1894, בהיותו בן 21). גם בשירו של ביאליק יוצא הדובר מן העיר אל השדה האוקראיני, אל הטבע, למיפגש ראשוני ומסעיר עימו. גם הוא נושא נפשו לארץ ישראל, כמו שלונסקי בסוף מחזור השירים הזה, ומעל לכל, גם בשיר "בשדה" מתקיימת  האנשה של הקמה ואף של האדמה, המוצגות כיישות נשית מטאפורית.

ובכל זאת, ההבדל גדול מן הקירבה. מעבר לכך שנושאו של ביאליק הוא געגועים לאדמת ארץ ישראל, ולא הפיכת הנער לגבר – הרי העיקר הוא שבהצגת האדמה כיישות נשית בשירו של ביאליק מתממש היסוד האימהי, כמובן, ולא היסוד המיני: "הגידי לי, אימי-אדמה, רחבה, מלאה וגדולה – / מדוע לו תחלצי שדך גם לי, נפש דלה שוקקה?" – כותב ביאליק בשירו, והצירוף הלשוני "אימא-אדמה" זוכה כאן לפיתוח מטאפורי שמשתלב ללא צרימה בהבעת כמיהתו של אדם למולדתו, לאימא-מולדת בכלל, וגם על פי תפיסתה של "חיבת ציון". בשיריו של ביאליק, הנושא הארוטי נשאר תחום, כמובן מאליו, באהבתם של גבר ואישה, גם אם בדרכו שלו.

שלונסקי, לעומת זאת, ביקש ליצור שירה מודרנית, הולמת את זמנה, חדשנית ונועזת בנושאיה, בערכיה ובמבעה הלשוני, והוא "שובר את הכלים" כשהוא מקשר את האדם בקשר מיני מטאפורי עם האדמה, כשם שהוא קושר מקורות יהודיים מקודשים לעניינים גופניים ומיניים. חדשנותו בשיר הזה היא, אפוא, אחד מגילויי המודרניזם שהביא לשירה העברית.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

לאה טרן / שני שירים

מִן הַמַּיִם בָּאתִי

מֵי שִׁלְיָּה רַכִּים

וּבְתוֹכִי סוֹעֵר הַיָּם

גַּלֵּי גַּלִּים

שׁוֹצְפִים קוֹפְצִים

לֹא כוּלָּם הָכִיל יָכֹלְתִּי

בִּי דָּגִים רָצִים מִתְרוֹצְצִים

בְּלִי הֶרֶף

מְאַיְמִים הֵם לִבְלָעַנִי

יוֹנָה מֻכַּת אֶבְרָה

וּתְאוֹמִי אַף הוּא

 הוֹלֵךְ וּבוֹכֶה עִמִּי

כַּמַּיִם רַבִּים

לְכַסוֹתֵנִי.

שיר לאגם כנרת המתייבש

ומפלס המים שלו יורד ויורד

אֲנִי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי

מִפְלָס חַיַּי הַיּוֹרֵד

מֵאִיגָּרָא רָמָה

אֲגַם הַבַּיִת הַמּוּאָר

עָמָל וְסֵפֶר

שְׁתַּיִם חָלָב

אֶחָד לֶחֶם אָחִיד

רוּחַ אַחֵר

מְפָלֵט אֶרֶץ

דָּגִים מֵתִים.

* * *

עדינה בר-אל

ספר מתנה מהמורה: חינוך סוציאליסטי בטורונטו

לפני כמה שנים, בעת ביקור בקנדה, הגעתי לחווה ליד טורונטו, השייכת לקרוב משפחה שלי  בשם אהרון ורגון – בשמו הלועזי:Allan Wargon  – שהוא סופר ותסריטאי יליד  לודז' 1925. בספרייתו היו גם ספרי יידיש רבים. ידי נשלחה ושלפה ספר אחד בשם בערעלע [בֶּרֶלֶה]. הספר יצא לאור בשנת 1938 בניו-יורק, בהוצאת ה"ארבעטער רינג" [חוג הפועלים]. הוא נכתב בידי נחום כאַנין [חנין] ונוספו לו איורים של נאָטע קאָזלאָווסקי [נטע קוזלובסקי].

פתחתי את העמוד הראשון ומצאתי הקדשה בכתב-יד וזו לשונה:

"טייערער אהרון!

דאס בוק ווערט דיר געגעבן פון די טאראנטער ארבעטר רינג פרץ שולן אלס מתנה אין שייכות מיט דיין גראדואירן פון דער שול.

לייען דאס בוך און לערן פון דעם ווי צו קעמפן פאר א בעסערער וועלט!

זונטיק דעם 2 טן אקטאבער 1938"

[אהרון היקר! ספר זה ניתן לך כמתנה מבתי ספר של חוג הפועלים בטורונטו, לכבוד היותך בוגר בית ספר פרץ. קרא ספר זה ולמד ממנו כיצד להיאבק למען עולם טוב יותר. יום ראשון, ה- 2 באוקטובר 1938].

והנה בארץ, להפתעתי, מצאתי למעבר לדף של הקדשה זו, הקדשה נוספת בכתב-יד וזו לשונה:

"טייערער הרשל!

ביסט דאך צו אונז צוריק געקומען –

בלייב מיט אונז

ס' וועט דיר קיינמאל נישט דאנג טאן.

י. דאנילאק נ. בריק"

[הרשל היקר! אם כן חזרת אלינו – הישאר עמנו. לא תתחרט על כך לעולם. י. דנילוק נ. בריק]

וההסבר: הרשל – בשמו הלועזי Harold Wargon  – הוא אחיו של אהרון-אלן, צעיר ממנו בכמה שנים. הוא הגיע אז לבית-הספר לאחר שהות במוסד להבראת ילדים (דוגמת "מֶדֶם סנטוריום" במזרח אירופה). החתומים על ההקדשה היו שני מורים.

מדוע נכתבו שתי ההקדשות על אותו ספר? אולי בגלל צירוף המקרים שאהרון-אלן סיים את בית הספר ובו בזמן אחיו הצעיר ממנו הרשל-הרולד חזר אליו? ואולי מטעמי "חיסכון"? לא ברור לי. ומדוע ניתן דווקא ספר זה כמתנה לבוגר בית הספר?

לשאלה זו יש דווקא תשובה ברורה. מסתבר שהספר סוקר את תולדות חייו של פעיל בונד, לוחם למען שוויון, החל משנות ילדותו המוקדמת ברוסיה ועד בגרותו והגירתו לאמריקה. יש בו מסרים סוציאליסטיים, שמקורם בתנועת הבונד, ומתאימים לאלו שבתי הספר ע"ש פרץ העבירו לתלמידיהם, כפי שיפורט להלן.

הבונד ויחסו לשפת יידיש

ועידת היסוד של "הבונד" היתה בווילנה בשנת 1897. זו תנועה יהודית סוציאליסטית, לא ציונית, שדגלה במאבקם של פועלים למען חברה שוויונית מתוקנת. הפועלים היהודים, כמו הרוסים, הפולנים והליטאים, הושפעו מהאידיאולוגיות הסוציאליסטיות-המהפכניות החדשות שהיו במרכז ובמזרח אירופה. פעולת הבונד התרכזה בפולין לאחר קבלת עצמאותה, ושם נערכו ועידות נוספות. לפי תפיסת תנועה זו, היהודים צריכים להיאבק לא רק למען עצמם, אלא יחד עם פועלי כל העולם למען עולם מתוקן, חדש, טוב יותר. כך ממילא ישתפר בעתיד גם מצבו של הפועל היהודי. הבונד קיבל צביון של  חטיבה לאומית ייחודית בקרב מעמד העובדים במזרח אירופה, שחותר, בצד הרצון לשפר את תנאי הפועלים, גם לאוטונומיה תרבותית-לאומית. רעיון זה של אוטונומיה תרבותית-לאומית הופיע במצעו של הבונד בשנת 1905.

בנוסף להתאגדויות מקצועיות ומתן עזרה לפועלים נצרכים ולבני משפחותיהם, פעל הבונד רבות בתחום החינוך והתרבות, וזאת תוך כדי פעילות בקהילה היהודית. הקהילה היהודית, על פי תפיסת אישים מרכזיים בתנועה, צריכה להיות מוסד לאומי-חילוני, שיבצע הלכה למעשה את האוטונומיה הלאומית-תרבותית של היהודים, תוך כדי הפרדה מן הדת. על פי תפיסת הבונד, מושתת הקיום הלאומי על התרבות החילונית, ואותה צריך להנחיל לעם באמצעות יידיש. יידיש היא השפה הנפוצה בקרב ההמון היהודי. וכך הבונד לקח על עצמו משימה להפיץ תרבות וספרות יידיש בקרב ההמונים.

חוג הפועלים באמריקה

באמריקה היה מעמד פועלים יהודי, וגופים שונים דאגו לרווחת העובד. בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת העשרים הגיעו מהגרים ליבשת אמריקה ממזרח אירופה.  בארצות מוצאם חלקם נחשפו לאידיאולוגיות סוציאליסטיות, בעיקר של הבונד. רבים מן המהגרים היו בעלי מלאכה ועובדי תעשייה זעירה, שנכנסו לעבוד בבתי מלאכה קטנים עם תנאים קשים, שכונו "סדנאות היזע", ועסקו בעיקר בתחום ההלבשה – חייטים, תופרות, כובענים ועוד. מעסיקיהם היו יהודים. הפועלים בסדנאות אלו התארגנו באיגודים מקצועיים כדי לשפר את תנאי עבודתם מיד, וגם, לאור האידיאולוגיה הסוציאליסטית, קיוו לשנות את החברה וליצור שוויון מעמדי. הם השתמשו רבות בנשק השביתה כדי להיטיב את תנאי עבודתם של הפועלים.

כך התגבשה תנועת פועלים יהודית בארצות הברית ובקנדה. גם כאן, כבמזרח אירופה, שפת היידיש איחדה את הפועלים ואת מעסיקיהם. באותה תקופה היתה פריחה גם לספרות יהודית סוציאליסטית. ביניהם הסופרים מוריס וינצ'בסקי, מוריס רוזנפלד, אברהם לייסין ואחרים.

אחד האיגודים של תנועת הפועלים היה ה"ארבעטער רינג" [חוג הפועלים], שנוסד בשנת 1892 בניו-יורק. היה זה איגוד חברתי וסוכנות סעד של תנועת העבודה היהודית. בסוף המאה התשע-עשרה, כאשר החל להתגבש חוג הפועלים באמריקה, הם עסקו בעיקר בשאלות פוליטיות וכלכליות, ולא תרבותיות לאומיות, משום שהרוח היתה קוסמופוליטית ואפילו, בלי להצהיר על כך, עם נטייה להתבוללות. לכן החל חינוך הילדים בבתי ספר של ערב, רק שעתיים בשבוע בשפה האנגלית. ושם לימדו מה שנקרא "סוציאליזם על רגל אחת". רעיון הלאומיות החל במאה ה-19 באירופה והתפשט בראשית המאה העשרים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נתפשו לכך גם הסוציאליסטים היהודים, שהבחינו שהקוסמופוליטיות לא תפתור את הבעיות הלאומיות שלהם. בקרב חוג הפועלים גרסו שיש להעניק לדור הצעיר חינוך יהודי וסוציאליסטי גם יחד. היו ויכוחים לגבי זה בכנסים של חוג הפועלים בשנת 1915 ו-1916; ובשנת 1917 נוסד בית הספר הראשון ביידיש בניו-יורק. יש לציין שגם במזרח אירופה גדל מיספר בתי הספר ביידיש בעלי האוריינטציה הסוציאליסטית, חלקם הגדול התפתחו מבתי הילדים שנוסדו עבור פליטים בווילנה ובוורשה.

וכך תנועת העבודה היהודית תרמה מצד אחד להשתלבות המהגר היהודי בעבודה ובאורח החיים האמריקאי, ומצד שני – תרמה גם לזהות היהודית, באמצעות ספרות ועיתונות ענפה ביידיש, שהיו קשורים לאיגודים המקצועיים.

כאמור, הקמת מוסדות חינוך לילדים ולנוער ביידיש החלה כמעט באותו זמן במזרח אירופה ובצפון אמריקה, במקומות בהם היו יהודים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית, שנאבקו למען אוטונומיה תרבותית-לאומית. במזרח אירופה היו אלו בתי ספר "שלמים", הווה אומר: לימודי בוקר, בהם למדו גם לימודים כלליים וגם יהודיים. בעוד שבארצות הברית ובקנדה, בהם היתה מערכת לימוד ממלכתית מסודרת בשפת המדינה, אנגלית, נוצרו בתי ספר "משלימים". ילדים ונוער יהודים למדו בבוקר בבית הספר הממלכתי ואחר הצהריים למדו שפה, ספרות ולימודי יהדות ביידיש.

בנוסף לבתי הספר של אחר-הצהריים היתה מסגרת חשובה נוספת, בעיקר בארצות הברית ובקנדה, בה ספגו הילדים והנוער את הערכים הסוציאליסטים, ואלו היו מחנות הקיץ. להלן נתמקד בבתי-ספר ע"ש פרץ שהיו בטורונטו קנדה ובמחנה הקיץ שלהם. ניתן להניח שבתי הספר באמריקה היו פחות "לוחמניים" מאשר במזרח אירופה, באשר מטרתם היתה גם לשמור על הגחלת היהודית-יידית וגם לעזור בשילוב היהודים ביבשת החדשה להם.

בתי ספר ע"ש "פרץ" בטורונטו

שני בתי ספר על שם "פרץ" היו קיימים בטורונטו החל משנת 1912. האחד ברחוב בוורלי (Beverley) 194 והשני בקרופורד (Crawford) 345. בראשית הדרך היה צורך לעבור מבית לבית, לשוחח עם ההורים ולשכנעם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלו, שפעלו אחר-הצהריים. בשנים ראשונות היו רוב התלמידים ילידי אירופה, אשר שמעו בבית יידיש בדיאלקטים שונים, עדיין ללא כל השפעה של האנגלית. במרוצת השנים הגיעו תלמידים שנולדו באמריקה, ומשנה לשנה אוצר המילים שלהם ביידיש הצטמצם.

בשני המוסדות היה בית ספר יסודי בן שש כיתות, וחטיבת ביניים בת שתי כיתות. שלושה מורים מרכזיים, שהתמידו בהוראה שנים רבות היו: אוריה קצנלבוגן, ניסן ברוק ויוסף דנילוק. אליהם נוספו מורים אחרים.

כאמור, למדו הילדים בבוקר בבית ספר ציבורי ממלכתי בשפה האנגלית, ואחר-הצהריים, בין השעות ארבע לשש, למדו בבית ספר "פרץ" שפת יידיש – קריאה, כתיבה ודקדוק, וכמובן לימודים שקשורים לסוציאליזם. בימי שישי בערב היתה פעילות במועדון ע"ש "דבס", (סוציאליסט אמריקאי, 1855-1926). תלמידים שהתגוררו קרוב לבית הספר היו הולכים לאכול ארוחת ערב בבתיהם וחזרו לפעילות במועדון הערב, ואחרים – נשארו בבית הספר. המורה דנילוק היה מארגן את המופע המרכזי של בתי הספר בפסח. הוא כתב את הטקסטים וביים את התלמידים משני בתי הספר. המופע כלל המחזה של יצירה, בדרך כלל של שלום עליכם; מקהלה ותזמורת מנדולינות. לצורך זה נשכר אולם תיאטרון גדול בטורונטו, "The Victory Theater", שהיה מלא מפה לפה בתלמידים ובבני משפחותיהם.

הלימודים בבית הספר התקיימו במשך עשרה חודשים, ובשני חודשי הקיץ בילו התלמידים במחנה ילדים בשם "יוגנט וועלט" [עולם צעיר] יחד עם מוריהם, מדריכים ואנשי שירות נוספים. במחנה היו מיבנים ציבוריים ובתוכו תיאטרון, בריכת שחייה, מגרשי משחקים וביתנים ללינה. (ראו בבלוג שמפרסם אלן ורגון על חייו: allanwargon.blogspot.ca. ובמיוחד הפרק על קייטנת הקיץ – episode 19 ).

מסתבר, שבנוסף להעברת המסרים הסוציאליסטיים וחיזוק שפת היידיש במוסדות החינוך, "גויסה" גם הספרות לצורך זה. ואחת הדוגמאות לכך היא הספר שהוענק לבוגר בית- ספר "פרץ".

הספר "ברלה" – סיפורו של לוחם בונדיסט

הספר נכתב, כאמור בידי נחום חנין (כאַנין). מסתבר, שיש קווי דמיון רבים מאוד בין קורות חייה של הדמות הראשית– ברלה (בערעלע) – לקורותיו של המחבר עצמו, נחום חָנין, עד כי ניתן להגדירו כאוטוביוגרפיה, למרות היותה מנוסחת בגוף שלישי ושם הדמות הראשית שונה.  

נחום חנין נולד בעיירה חוֹלוֹפּנִיץ באזור מינסק, רוסיה הלבנה, בשנת 1885. עד גיל 11 למד לימודים חילוניים בבית ספר ממלכתי. אחר כך נשלח על ידי הוריו ללמוד ב"תלמוד תורה" בעיר בּוֹריסוֹב. כבר בגיל 13 נעשה שוליה אצל חייט נשים, ואחר-כך אצל כובען. בשנת 1900 הוא עבר לוורשה והצטרף לתנועת ה"בונד" והיה פעיל בה מאוד. במקביל עבד אצל כובענים. במהלך הזמן הוא נתפס עקב פעילותו ב"בונד" וליבוי שביתות של פועלים. היה שנה במאסר בבוריסוב ואחר-כך הועבר לעיירת הולדתו, לבית הוריו, והיה תחת ההשגחה המקומית.

בהמשך היתה פעילותו למען הבונד בערים שונות. היה ידוע כנואם מוצלח להמונים, והיה פעיל ביותר גם בהדפסת כרוזים מהפכניים. הוא נתפס שוב ונכלא בכלא לובלין. כאשר פרצה שם שביתת רעב של אסירים פוליטיים, כיוונו הסוהרים את רוביהם כדי לירות באסירים, אך הוא הצליח למנוע זאת על ידי נאום דרמטי שנאם להם. עקב כך הוחמר עונשו, והוא נשלח לסיביר. אחרי ארבע שנות עבודת פרך הוא נשלח להתגורר באחד הכפרים בסיביר. שם הצליח להתקשר עם חברים באמריקה ובעזרתם ברח מסיביר והגיע לניו-יורק בספטמבר 1912.

באמריקה עבד חנין ככובען והמשיך בפעילותו הסוציאליסטית. היה ממנהיגי תנועת הפועלים היהודית, ובין השאר שימש כמנהל בתחום התרבות והחינוך של ה"ארבעטער רינג". כתב מאמרים בעיתונים בענייני חברה ותרבות ופרסם ספרים עם סיפורים וזיכרונות. בשנת 1934 השתתף בייסודו ובעריכתו של ירחון לילדים ביידיש "קינדער צייטונג" [עיתון-ילדים], בו כתב פרסם מדור קבוע בחתימת "הדוד נחום". ספרו "ברלה", שיצא לאור בשנת 1938 , תורגם לעברית בידי שלמה שנהוד בשנת 1960.

נחום חנין נפטר בניו-יורק בשנת 1965.

הדמות הראשית בספר היא ברלה, בנו של חיט עני באחת העיירות ברוסיה. ברבות הימים הוא נעשה פעיל בתנועת הבונד, משתתף בהפגנות, בהפצת כרוזים; נואם ונושא את דבר הבונד בערים ובעיירות שונות. עקב פעילותו המהפכנית הוא נאסר מיספר פעמים, ביניהן שהה גם בסיביר בעבודת פרך. ולבסוף נסע לאמריקה "לנוח", ושם גילה שיש לו כר פורה לעשייה, באשר הפועלים שם סובלים גם הם.

בהקדמה למהדורה העברית על ידי הספרייה ע"ש פרץ בתל-אביב, נכתב:

"סיפור זה, שאנו מגישים לקורא הצעיר, יש לראותו כראשון בסדרת סיפורים הנועדים לילדי בית הספר בארצנו, כדי שיכירו את חיי אחינו בתקופת האימפריה הצארית, שהקיפה אז את רוסיה, פולין וליטא. הרי היה זה היישוב הגדול והמפואר, שמתוכו צמחה תנועת התחייה הלאומית, שהביאה אותנו עד הלום, יישוב תוסס, שגידל וטיפח את תנועת הפועלים היהודית – על זרמיה ומפלגותיה, הציוניות והלא-ציוניות, שנשאו ברמה, כל אחד לפי דרכו, את דגל השחרור הסוציאליסטי והמאבק לצדק סוציאלי ולאחווה בינלאומית."

הפרק הראשון, תחת הכותרת "בית הוריו של ברלה", פותח בתיאור של משפחה ענייה:

"אביו של ברלה עבד קשה, אך מימיו לא הרוויח כל צורכו כדי לתת לבני-ביתו אוכל לשובע. [...] לברלה היו שלושה אחים ושתי אחיות. כל הילדים חיו ביניהם בשלום. מה שהאם היתה מביאה הביתה לאכול חילקו ביניהם שווה בשווה. איש מהם לא רצה להוציא במרמה או לחטוף כל שהוא מאחיו. [...] בשביל ברלה ואחיו ואחיותיו היה החורף הזמן הקשה ביותר בשנה. בבית שלט הקור, החלונות כוסו כפור, לאיש מהם לא היו בגדים חמים, ואף-על-פי שאביהם היה סנדלר, לא היו נעליים אלא לאחיו ולאחיותיו הגדולים ביותר. כאשר רצו האחרים לצאת החוצה היה עליהם לנעול נעליהם של אחיהם ואחותם המבוגרים ביותר.

הילדים היו יושבים במשך כל היום על גבי התנור. שם היה להם קצת חם יותר. שם הצטופפו כולם וחיממו איש את אחיו [...] כך הלכו ונמשכו חייו של ברלה בחדר. כאן למד, ועוד יותר חלם. חלם על ימים טובים שיבואו, כשהוא, ברלה, יגדל ויתבגר." (עמ' 11- 16).

אחר-כך עבר ברלה ללמוד ב"תלמוד תורה בעיר ב. [היא בוריסוב] ושם "אכל ימים". הוא חש מבוזה מאוד בבתי הגבירים בהם "אכל ימים", שלעתים הושיבוהו במטבח לאכול, ולא עם כל בני המשפחה. לבסוף החליט לעבוד כשוליה, ובאחת הסדנאות הכיר את אנשי ה"בונד" והצטרף אליהם.

כאשר הגיע לאמריקה הוא התגעגע מאוד לרוסיה, אך לבסוף נוכח לדעת שגם באמריקה יש צורך לשנס מותניים ולהיאבק למען הפועלים.

"'אסור לעמוד מנגד', אמר ברלה לעצמו. המאבק שפועלי אמריקה מנהלים קדוש הוא, כמאבק שניהלו פועלי רוסיה. המאבק מתקדש בדמם ובסבלותיהם של הפועלים, נשותיהם וילדיהם הנאבקים לפת לחם, לחיים זוהרים יותר." (עמ' 118). והסיפור מסתיים בהצטרפותו לתהלוכת האחד במאי, בה התנופפו דגלים אדומים וכרזות ועליהן: "אנחנו דורשים יום-עבודה של שמונה שעות!", "הלאה הקפיטליזם!", "יחי חג הפועלים הבינלאומי!", "פועלי כל הארצות התאחדו!" וברלה חש כי "כאן מקומו. כאן יישאר! כאן עליו להישאר ולהילחם. להילחם ולסבול, כמו שם ברוסיה הצארית. להילחם ולנצח." (עמ' 120-121).

לסיום, יש להניח שתלמידי בתי הספר החילוניים-סוציאליסטיים ביידיש, הן במזרח אירופה והן באמריקה, קראו בספר זה  והזדהו עם הדמות הראשית; וזאת בהשפעת הסביבה החינוכית בה הם עוצבו במחצית ראשונה של המאה העשרים, עם האוריינטציה של מאבק לצורך עשיית שינוי בעולם, להבאת שוויון ואחווה בין בני-האדם.

עדינה בר-אל

* * *

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש מחלה קוראים לה זוביטיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציציס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכולתה מוצגה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הזובי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לחבּובּי

שמחמיא לה בטַקט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת

רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בך

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מני מזוז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הכוּס

נדפס לראשונה בגיליון 162 מיום 27.7.06

וּזְכוֹר כשתטוס את אשתך תמיד לקחת

זה פחות מסוכן מחשבון "ראשון-טורס"

תוספת מיום 10.6.12

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מחיי יוסף טרומפלדור"

תרפ"ב, תשי"ג / 1922, 1953

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.2.1972.

לפני 46 שנים

בחודשי חייו האחרונים, לפני שקבע את מושבו בפרדסי יפו, ישב יוסף חיים ברנר באוהל בגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור במגדל אשר לחוף הכנרת, ועסק בעריכה ובתרגום של כתבי יוסף טרומפלדור. ברנר הספיק לתרגם ולערוך את יומן גליפולי, התופס כמחצית מן הספר (עמ'115-301), ולהתוות לספר את צורתו הכללית.

ביום-השנה הראשון למאורעות תל-חי [שהתרחשו ב-1920] כתב ברנר:

"לא זכיתי להכיר את יוסף טרומפלדור מקרוב. אבל הקריאה במכתביו, יחד עם הידיעה על מעשיו (בשבי-יאפאן, במגדל, בגאליפולי, ב"החלוץ",  בתל-חי) – מעמידה על אופיו האנושי. זה היה אנוש שלם בתכלית: בפשטות של תמימות, בהבנה של יושר, ברעות של טהרה, בהומור, ביחסי אמת אל עצמו ואל קיבוצו. הוא היה תמיד אוטופי, הוא חי תמיד עם העולם, עם זרועות-העולם, ויחד עם זאת היה נתון כולו – כולו – לד' אמות, שהוא נמצא בהן באותה שעה, לאנשים המסובבים אותו באותה שעה. הוא היה איש-פעלים, איש-סדרים. הוא הבין, שהכול חשוב, הוא אהב את דומן-האדם ועם זה לא פחד ללוש אותו, לגבש אותו לגבעה נישאה. את עצמו ראה באחרית-הימים עומד על הגבעה. והוא היה גם אז איש-צבא. רק איש-צבא. אשרי מי שעמד בד' אמותיו."

אלה דבריו של ברנר, שמגולמת בהם, בצד ההערכה, גם עמידה על מגבלותיו של האדם אשר את יושרו וגבורתו העריץ. הוא היה "רק איש צבא" – ומעניין מכתבו של טרומפלדור משנת 1916, והוא אז כבן שלושים ושש, אל אחד-העם, מכתב המעיד על לבטיו בהיותו בחור צעיר, בתקופה שבטרם התגייס לצבא הרוסי:

"לשעבר קרוב הייתי לטולסטואיות, ומשלקחו אותי (בשנת 1903) לעבודת הצבא, היה בדעתי לסרב להישבע, ושבתי מרעיון זה אולי בעיקר מתוך חשש שמא יגידו 'הם': 'היהודון עושה עצמו כמתעתע: מסתמך על דעות, ולמעשה הוא מפחד מפני עבודת-הצבא'... אפשר, שנהגתי לא נכון, אפשר שלא הייתי צריך להתחשב עם דעותיהם של אנשים שאינני מכבדם, אלא בחצי-הטולסטואיות שלי ובאנטי-המיליטאריזם שלי היו הרבה נקודות רפות גם לעצמי. איך שיהיה, לפי השקפותיי אינני איש-צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאינני רואה לפניי שום דרך אחרת." (עמ' 192).

במכתביו מתקופת פורט-ארתור והשבי ביאפאן (1904-1905) מתגלים קווי-אופיו. "הרי אני כיום סגן-אופיצר, מחונן באות הצטיינות צבאית ממדרגה רביעית וגם מועמד לקבלת אותות ממדרגה שלישית ושנית. בגאווה אני רשאי לאמור, כי זכיתי לכל אלה ביושר ובצדק, על ידי מעשיי בשדה-הקרב בלבד. מילאתי את חובתי וליבי טהור. עתה רק רצון אחד לי, והוא, כי כולכם, ובייחוד אימא ואתה (אביו), לא תצטערו ביותר על שאיבדתי בכך את ידי השמאלית." (עמ' 24-25).

והוא מוסיף: "כתובתי: יאפאן, אוסקה פו כמדרה. מדור-שבויי-המלחמה. ליוסף טרומפלדור, מס' 14276."

במחנה השבי הוא מאגד קבוצה בת 11 איש לשם הקמת מושבה בארץ-ישראל, ובדרכו בחזרה מן השבי, מאירקוטסק, הוא שולח להם מכתב עם הוראות: צינמאן, תהיה איכר! צלצקי – גם אתה. אתה, ז'אק, תשתלם בנגרות. כץ! אתה גגות תעשה לבתינו. למד גם לעשות מלוחות פחים כל מיני קומקומים וספלים. וכן הלאה. ומידידו בלוצרקובסקי (אשר כתב ספר זיכרונות עליו) הוא דורש, שם בשבי היאפאני: "חבּר מילון רוסי-עברי!" (עמ' 29).

מתוך מידת דייקנות זו הוא גם מתאר במפורט, במכתב מפטרבורג לארץ-ישראל משנת 1912 – את מיבנה גופן של החברות המכינות עצמן לעלות לארץ, וזאת כנראה כדי להעיד על יכולתן לעמוד בקשיים.

בהיותו בפטרבורג מתיידד עימו גרישה (צבי) שץ וכותב לו מכתבים בעלי אופי וידויי. טרומפלדור מאופק במכתביו, כאילו חושש מן הרגשנות. גרישה מבקש ממנו רשות להשתמש בלשון "אתה" במכתבים, במקום "הוא".

טרומפלדור עונה:

"כעת בדבר השימוש בלשון 'אתה' ובלשון 'הוא'. גרישה חביבי, מיום שחדלתי לאמור לכל מכה 'אתה' (זאת אומרת, מן השנה האחת-עשרה או השתים-עשרה לימי חיי), עוד לא החלפתי 'הוא' זה ב'אתה' ביחס לשום איש. ולי, הרבה אנשים היו לי בחיי, שהוקרתים וכיבדתים וגם שתיתי איתם יחד – עם רבים מהם – גם מכוס-היגון וגם מכוס-השמחה (מן האחרונה, אמנם, מעט), גם בימי מלחמה וגם בימי שלום. אני מאמין באנשים. אני מאמין, שבזמן מן הזמנים נראה והינה טובים הם (יכולים להיות טובים), אבל לפי שעה אין אני מוקיר אנשים ביותר (כשם שאיני מוקיר ביותר את עצמי), אני תובע מהם תביעות גדולות וקשה לי להתרועע עם מישהו כאח ורע. אליך התוודעתי זה לא כבר. כנראה עשינו זה על זה רושם טוב, ואולם אין זה די, עוד אי-אפשר ב'אתה'. אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים, היום הזה נפגשתי עם בן-אדם, פתחתי זרועותיי, חיבקתי ואמרתי לו 'אתה', ומחר והינה לא אנשים קרובים אנחנו (אקווה, שאותנו לא יקרה כמקרה הזה). למה, אפוא, 'אתה' ומה ערך לו? ואני מחשיב ערכו. – – – " (עמ' 63).

גרישה נעלב, כנראה, ובמכתב הבא מוסיף טרומפלדור ואומר: "אל נא תחשוב, שאני שונא גילויי-נפש. להיפך, אני מוקיר אותם, אבל עם זה הנני מגנה כל כניסה לא-עדינה לנפש זרה וחושב אותה למעשה ברברי שאין כמוהו. כתוב, אפוא! בקוצר-רוח אחכה למכתבך. שלך, אוסיה." (עמ' 64).

מצד אחד, אפוא, פרוגרמות על התיישבות ציונית, ביקור אצל איכרים טולסטויאניים ברוסיה כדי ללמד מהם, הקפדה על פרטים, מתן הוראות, הנהגה, ועם-זאת, אותה הרגשה של ריחוק, של דיסטאנס, הרגשה אולי צבאית: הוא תובע הרבה מעצמו, וגם מאחרים, ולכן כנראה אינו עולה יפה הניסיון בחוות מגדל ב-1912.

תקופת גליפולי (1915). בראש הגדוד עמד הקולונל האנגלי ג'. ה. פטרסון, שהיה אחרי-כן מפקד הגדוד העברי ה-38 בארץ-ישראל. טרומפלדור לא ידע אנגלית, ולכן לא עמד בראש הגדוד אלא בתקופה האחרונה, לאחר שפטרסון חלה והוכרח לעזוב. אבל עיקר העבודה המעשית, הפיקוד על האנשים, נפל על טרומפלדור.

מבחינה זו יומן גליפולי הוא גם מגילה של ייסורים ותסכול. הגדוד היה מורכב מאשכנזים, ספרדים וקראים, שרובם תושבי מצרים. בצד מעשי גבורה, וחיים תחת שארפנלים, רבו הסכסוכים בין האנשים. מעמדם לא היה ברור: פועלים של הצבא הבריטי או חיילים לכל דבר. קולונל פטרסון דרש משמעת צבאית, ואילו טרומפלדור ניסה להעמיד את הצבאיות על הכרה ציונית.

הדבר הורגש בייחוד בשאלת העונשים. פטרסון ושאר הקצינים האנגליים דגלו בעונש המקובל בצבא הבריטי – מלקות, ואילו טרומפלדור התנגד לכך. אבל המוראל של מובילי הפרדות היה לא פעם ירוד למדי, נדמה היה להם כי רומו, כי אין דואג למשפחותיהם ולזכויותיהם. וקשה היה להשליט משמעת רק בדיבורים.

לא פעם עקפו האנשים את טרומפלדור ופנו בקובלנה אל הקולונל, והתוצאה היתה בדרך-כלל גרועה יותר לגביהם. באחת הפעמים הללו הגיע הדבר לקרע גלוי, היתה סכנה שטרומפלדור יישלח לבדו חזרה למצרים, ואז – "עכשיו אני מתהלך ואיתי כעשרים אנשים מבני ספרד וגם אשכנזים אחדים – ספק משמר כבוד, ספק שמירת-אסיר..." (עמ' 154) – לא הניחו לו לנסוע כי חששו פן בלעדיו יורע מצבם כפליים.

בהגיע חוסר-המשמעת בגדוד למדרגה בלתי-נסבלת, ואסיפת מובילי הפרדות שלחה עצומה קולקטיבית לקולונל בבקשה שישלחום הביתה, אירע אחד המחזות המזעזעים בחיי הגדוד, שהשאיר טעם מר והרבה לבטים ביומנו של טרומפלדור.

הקולונל אסף את האנשים בחמש וחצי בבוקר, וציווה להלקות בפומבי שתים-עשרה מלקות לשלושה מתמרדים, וכאשר קפצו לעזרתם כמה מחבריהם מבין השורות, הם הוחזרו לאחור בנפנוף חרב שלופה. אחר כך נקשרו המולקים אל הגלגלים הגדולים של העגלות האנגליות למשך שלוש שעות.

"מחזה ההלקאה היה קשה מאוד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי..." כותב טרומלפדור, "הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עליי עצמי." (עמ' 177). ומר היה לו עד מאוד שדווקא לאחר עונש זה רפתה המתיחות במחנה והאנשים נעשו צייתנים.

ב-31 בדצמבר 1915 פונה הגדוד מגליפולי. פטרסון התחייב בפני האנשים שיקבלו את מלוא זכויותיהם של חיילים אנגליים. ובהיוודע לו כי אין הצבא עומד מאחורי הבטחתו, הביא, מתוך רגש אחריות כלפיהם, לפינויים.

הספר מסתיים ביומן תל-חי. הדברים ידועים, ואולם מעניינת אפיזודה אחת, נשכחת, מחודש ינואר 1920.

טרומפלדור וחבריו הלכו לחמרה (נקודת-היאחזות יהודית זעירה, בה הוחזק בזמנו לישנסקי) כדי להציל חפצים ונשק מנקודה זו, שניטשה בלחץ המאורעות. כשהגיעו לחמרה והחלו מאספים אי-אלו חפצים, לא הרגישו, שהקיפה אותם חבורה לא קטנה של בדווים מזויינים, שדרשו מהם לפשוט את בגדיהם ולמסור להם את נשקם.

טרומפלדור, שהיה מזויין במאוזר, אמר תחילה להתנגד להם, אך בראותו שלשווא הדבר, השליך את אקדחו. השודדים התקרבו אליהם והפשיטום. ערומים וחגורי-שק שבו לתל-חי.

המקרה עשה רושם רע על טרומפלדור: "הכול ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה, עוד טוב שהצלחתי להציל את המאוזר..." (עמ' 321-322).

* "מחיי יוסף טרומפלדור", קובץ רשימות וקטעי מכתבים. הביא לדפוס מנחם פוזננסקי. מהדורה ראשונה, יפו תרפ"ב [1922]. מהדורה שלישית, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשי"ג [1953]. 372 עמ'.

* * *

אסתר ראב על יוסף טרומפלדור

מתוך "ימים של לענה ודבש"

מאת אהוד בן עזר

עם עובד, 1997

בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן.

על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה":

נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.

אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה!

 "ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים... אסתר ראב צוחקת," מוסיפה וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת."

על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקיבה כואבת לי," או – "אני פרי קפצתי." – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק שישי

סיפורו של סיטשי

חלק שני

לודביג, בנו בן התשע של גבריאל דויטש, היה ילד מפונק. הוא שנא מורים. כאשר היו מביאים לאחוזה מורה חדש כדי ללמדו – היה נעשה חולה, מאבד את התיאבון וסובל מנדודי-שינה. לפיכך הוחלט, למן הערב הראשון, שיהודה לא ייקרא בשם "מורה" אלא יוצג כעוזר לאב בעבודות ניהול המשק.

יהודה גר בחדר אחד עם לודביג, התיידד עם הילד והיה לוקח אותו עימו מדי יום בכרכרה אל השדות והיערות של האחוזה, בשליחויות שונות של האב: רישום עצי היער הכרותים והשגחה על העובדים. מהיותו בן-כפר, הסתגל יהודה עד מהרה לתפקיד ונעשה יד-ימינו של דויטש. כמעט לכל מקום היה לודביג נלווה אליו, ויהודה משתדל ללמדו בעקיפין, בעבודה ובטיולים בחיק הטבע; זו היתה השיטה בה לימד אותו, בכפר-מולדתו סנט אישטוואן, בן-דודתו יהושע שטמפפר.

בשנה השנייה להימצאו של יהודה באחוזה מסר דויטש לידיו כמעט את כל הנהלתה. יהודה היה אחראי לעבודתם של שלושים פועלים קבועים, ובעונת הקציר היה גדל מספרם למאה. אף שהיה צעיר מכל העובדים, קיבלו את מרותו לאחר שנוכחו לדעת שהוא בקיא בעבודות הקציר, החריש, הזמירה וההליבה, יודע לדבר בשפתם ומכיר את חייהם מקרוב. הם היו מזמינים אותו, הצעיר, לחגיגותיהם המשפחתיות,  ומשתפים אותו בדאגותיהם. דויטש שילם לפועליו ביד רחבה ורק תנאי אחד היתנה עם כל פועל חדש – מי שיימצא שיכור בזמן עבודתו, יפוטר. משראה דויטש את הצלחתו של יהודה, החליט לפרוש בהדרגה מטיפול באחוזה ולהתמסר לתחביבים שלו: נגינה בגיטרה, קריאה, וטיפול בכוורות-הדבורים שטיפח שנים רבות.

יהודה נשם את מרחבי השדות הירוקים, ברוכי-היבול, של צ'סנק, את ריח יערות בַּאקוּנִי העבותים, המשתרעים על מדרונות ההרים; נפשו התפתחה חופשית, באין מפריע, כמוה כאהבתו את הדהירה על גבי סוס. האחריות שהוטלה עליו ביגרה אותו וחישלה את רוחו. הוא הזדהה עם המשפחה ועם האחוזה; זכה להערכה ושאף להצליח. היה נדמה  לו כי כבר קשר לעולמים את גורל חייו עם בית האחוזה של דויטש וסיטשי, שממוזגים בו אצילות, תחושה של גאוות-מולדת מדיארית ותרבות גרמנית ששלטה ברחבי הקיסרות ההאבסבורגית – יחד עם אורח-חיים יהודי נאור. כל אלה היו שונים בתכלית מן העיירה העצובה נוגי-מדיאר, שבה התגורר עתה האב לאזאר עם האחיות חנה וטובה ועם האח הקטן משה-שמואל.

ואז, כמו לאחר מות אימו – בא אסון ושינה את מהלך המאורעות. לודביג, בנו היחיד של גבריאל, נדבק במגפת השָׁנית, דיפטריה, שפקדה את האזור. במשך ימים אחדים קדח הילד. גרונו נסתם. כל בני הבית, והמשרתים, הילכו בזהירות ובפנים מלאי דאגה. רופאים הוזעקו מרחוק, אך מאומה לא עזר. לודביג מת.

יהודה עבר, מתחילת מחלתו של הילד, לגור בחדר אחר. הוא נותר, כל אותם ימים, היחיד שעסק בעבודת ניהול האחוזה. דויטש ביקש אותו להישאר, אך האם היתה פורצת בבכי קורע-לב כל פעם שהיתה פוגשת את יהודה. יהודה חש שאינו יכול לחיות עוד בחברת שלושת האנשים הטובים והשכּוּלים הללו, שרואים בו את דמות בניהם המתים, וביקש לעזוב. דויטש כיבד את רצונו ואף נתן לו מאתיים גולדן, שהיו סכום עצום, תשלום בעד עבודתו, וכן מקטרת יקרה, דמויית ראש-אדם, שקנה זמן קצר לפני מות בנו, וטרם הצית בה אש. את רוב הכסף נתן יהודה לאביו, קודש להוצאות העלייה של המשפחה לארץ-ישראל.

גם סטיפן סיטשי העניק ליהודה מתנת-פרידה – אקדח. "אם יעזור לך האל ותיקח חלק בשיחרור המלא של הונגריה או במסע לפלשתינה, דע תמיד לשמור על עצמך וזכור את הכללים שלימדתי אותך, מתי יש להשתמש בנשק: כדי לחיות חופשי, כדי לקיים את השיוויון בין בני-האדם וכדי להגן על האחווה, שתשרור ביניהם!"

אחר עמד זקוף ושר את ההימנון של חבריו-לנשק, שנאלצו לברוח לאחר כישלון המרד של לאיוש קושוט:

"שתי ידיי אושיט ברטט –

ואחבקך, הוי אדמתי,

לארץ רחוקה אדוד לי –

הרחק מני גבולות מולדת,

תחת גל-עפר גם שמה – מדיארי אֶשָׁאר לנצח!"

חיבק את יהודה, היכה בכוח על שכמו ונפרד ממנו בדמעות.

כך עבר על יהודה, בהרהורים ובגעגועים לחופש, הלילה הראשון לשביתתו, לאחר שגנבו קרוביו את בגדיו האירופים. אך למחרת – נשתנו-לכאורה חייו, והוא הסכים סוף-סוף לִלְבּוֹש את בגדי הירושלמים – הַקּאפֶּלוּשׁ, הַקַּפְטן וְהַז'וֹבֶּע – מגבעת הקטיפה השחורה, חלוק הפסים הארוך ועליו המעיל הקצר מבד אטלס.

מה גרם לו לשנות את דעתו? נודע לו שעומדים להשיאו אישה. היא אמנם מבוגרת ממנו במקצת, אלמנה, ולה בת תינוקת – ואולם בנישואיו אלה, כך קיווה, יינתן לו סיכוי לצאת למרחב – טחנת-קמח בחכירה, וסוסים, יש להדסה הרשלר זו, הגרה בקצה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות, משכנות שאננים. את בעלה, שהיה קרוב-משפחה ליהודה, רצחו שודדים ערביים שעה שרדף אחריהם, בלילה, לאחר שניסו להתנכל לטחנה.

מעתה, אמר לעצמו יהודה, יוכל לדהור על הסוסים כאוות-נפשו, כמו בצ'סנק, וגם אישה תהיה לו...

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אחת מקברניות "המחנה הציוני" העיתונאית-לשעבר ח"כ שלי יחימוביץ' – רודפת הסקופים הצדקנית לגילוי "נואפים" במפלגתה – הוצנחה בשעתה למקום ריאלי ברשימת מפא"י-העבודה לכנסת מיד לאחר ראיון עיתונאי מקיף שערכה בתקשורת (דומני בהיותה מועסקת בטלוויזיה) עם יו"ר המפלגה דאז עמיר פרץ, כמובן ללא חשש של שחיתות בעיסקה הזו.

ועכשיו, יחד עם מצעד דגלי פלסטין-אש"ף והאחים המוסלמים בלב תל אביב – היא עוזרת לנתניהו ולליכוד להגיע לכ-40 מנדטים בבחינות הקרובות, תוך ריסוק המחנה שלה שהיה אמור לשמש אלטרנטיבה לליכוד.

הו שרגא נצר, מי יגלה עפר מעיניך! האם תיארת לעצמך אי פעם שאלה יהיו פני מפלגתך, מפא"י, שבראשה עמדו מייסדי המדינה?

* עורכנו מקפיד להביא מדי גיליון פסוק מספר 'משלי' ("אם תכתוש את האויל..." וגו), זאת באותיות של קידוש לבנה.

היות שאותיות ענק בהדפסה כמותן כצעקה בדיבור, נזכרתי בשני פסוקים.

(אפשר להדפיס באותיות של טל ומטר).

א. "יופיטר, אתה צועק – יופיטר אינך צודק." (פיתוח של מה שהושם במיתולוגיה היוונית בפי פרומתאוס: "יופיטר אתה כועס – סימן שאינך צודק.")

ב. "להרים את הקול, כי הנימוק אינו משכנע." (הערת הנחייה בשולי טקסט של נאום. מיוחסת למשה סנה).

 אינני יודע אל מי מכוון העורך בהבאת הפסוק מ'משלי', אבל ודאי שהוא מכוון אל מישהו/מישהם. אז נזכרתי בפסוק נוסף:

"כשאתה מורה באצבע אחת על מישהו, שלוש אצבעות מורות עליך." 

בברכה

גרימי (צבי גלעד)

עין-גדי

אהוד: "אל-תען כסיל, כאיוולתו: פן-תשווה-לו גם-אתה." משלי כ"ו, ד'.

 * העיתונאי היהודי-אמריקאי פיטר ביינרט, שעוכב אתמול (שני,13.8) בנתב"ג למשך שעה, כתב בחשבון הטוויטר שלו כי אינו מקבל את התנצלותו של נתניהו בנושא. ביינרט, שנשאל על עמדותיו הפוליטיות ועל קשריו עם ארגוני שמאל בישראל, צייץ:

"בנימין נתניהו חצי התנצל על העיכוב שלי אתמול בנמל התעופה בן גוריון. אקבל את התנצלותו כשהוא יתנצל בפני כל הפלסטינים והפלסטינים-אמריקאים, אשר עומדים מדי יום בפני גרוע מכך." ["הארץ" באינטרנט, 14.8].

אהוד: אתה יודע מה, מר ביינרט, שק לנו בתחת – והישאר בארה"ב עם הפלסטינים-האמריקאים שלך ותמשיך משם להשמיץ אותנו ותשתדל מאוד שלא להראות את פרצופך החצוף בישראל למרות שאנחנו לא עוצרים שקרנים ושונאי ישראל בנתב"ג.

* המיליארדר היהודי-אמריקאי רון לאודר, שנחשב לתומך משמעותי של ישראל בקרב יהדות ארצות הברית, מזהיר במאמר שפרסם הבוקר (שלישי, 14.8) כי אישור חוק הלאום ואירועים אחרים שהתרחשו בישראל בשבועות האחרונים, מסכנים את יחסיה עם יהדות ארצות הברית. לאודר כתב ב"ניו יורק טיימס" כי ממשלת ישראל נוקטת "פעולות הרסניות", וכי הוא חושש שבעתיד לא יהיה מי שיתמוך בה מול תנועת החרם נגדה בארצות הברית. ["הארץ" באינטרנט, 14.8].

אהוד: מר לאודר היקר, אנחנו ממש רועדים מהטפת המוסר שלך. נשתדל להיטיב את דרכינו כדי שיתאימו לאמות המידה של ה"ניו יורק טיימס" ותנועת החרם נגד ישראל והצעירים היהודיים הפרו-פלסטיניים שמתנכרים לישראל בארה"ב, בין השאר כדי לשאת חן בקמפוסים בעיני סטודנטים אנטישמיים, שחורים ומוסלמים, שחלקם ממומן בידי מדינות ואירגונים מוסלמיים.

* ראינו את הסרט "האישה" בכיכובה של גלן קלוז, שעשוייה לזכות באוסקר בזכות תפקידה בו. המשחק שלה באמת מצויין, אבל הסרט קצת משעמם ומופרך. מתאים אולי לאישה שמייצרת נקניקיות מעולות שנמכרות על שם בעלה [השחקן ג'ונתן פרייס] – והיא "מבשלת הצללים" שלו, אבל בתור עלילה ספרותית רצינית, הסרט לא משכנע. רומאנים לא מייצרים כמו נקניקיות.

* ליוסי גמזו שלום, איך אפשר לכתוב על ישראלה שלנו בלי להזכיר זוטות קטנות כמו זו שנתקלתי בה במקרה תוך נבירה במכתבים שהגיעו להנהלת גימנסיה הרצליה. 

ומי הוא נחמן גמזו ואיך זה שלא שמענו עליו?

שנת תרפ"ה

לכבוד הנהלת הגימנסיה הרצליה

התלמיד חיים גמזו הלומד במוסדכם ועולה לכתה י' כידוע לכם הוא יתום מאב ואם, מתחנך אצלי וכל הוצאותיו עליי. היות ומצבי עכשיו דחוק, כי הצלמניה שלי הנמצאת ביפו סגורה ואשר ממנה היתה פרנסתי העיקרית ובהתחשב עם הבטחתכם, כי באם גמזו יהיה תלמיד טוב תתנו לו הנחה – ולכן אני פונה אליכם בבקשה זו להתחשב עם שני הדברים הנ"ל ולאפשר לו הנחה מקסימלית.

בכבוד רב

נחמן גמזו 

נ.ב.

חוץ מזה דע לך שאין עוד בארץ חרזן כמוך!

[פוצ'ו]

* אהוד יקירי, והרי תשובתי: למכותב שלא נקב בשמו ופנה אליי בעניין מכתבו של נחמן גמזו בשנת תרפ"ה להנהלת הגימנסיה העברית "הרצליה":

נחמן גמזו היה דודו של אבי, הד"ר חיים גמזו, ומה שכתוב במכתבו איננו מדויק. באותה שנה לא היה אבי יתום אך היה בהחלט תלמיד מצטיין, אם כי בן משפחה הרחוקה ביותר מעושר. בין חברי כיתתו שנהגו להעתיק ממנו נימנה גם מוטקה מאייר ממשפחת הגבירים הנודעת. אחד המורים שנואש כליל מרמת לימודיו של מוטקה אמר פעם בנוכחות כל הכיתה: "מוטקה מאייר, אתה והגימנסיה אינכם יכולים לחיות בצוותא: או אתה תסתלק או היא."

לימים נתאמתה באורח אירוני ביותר אבחנתו של אותו מורה: בניין הגימנסיה נהרס והיא הועברה לצפון ת"א ואת מקומה ירש מגדל שלום מאיר הגבוה השייך לאותו מוטקה מאייר...

פרופ' יוסי גמזו

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל