פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1371

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' באלול תשע"ח, 20.8.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט. // אשר מעוז: לא על היין לבדו. // יוסי אחימאיר: במלאת 83 שנה לפטירתו של הראי"ה קוק. // אהוד בן עזר: השקפתו של הרב קוק על הציונות החילונית. מתוך "אין שאננים בציון". // מתי דוד: הצביעות של ציפי לבני והכישלון של מפלגת העבודה בחוק הלאום. // ישראל בר-ניר: חמיצה (Borscht) רוסית. // אורי הייטנר: צרור הערות 19.8.18. // יוסף אורן: בשורתו הפוליטית של יהושע ברומאן "המנהרה". // יורם אטינגר: העברת לקחי קרב ישראליים לארה"ב. // יואל נץ: הדיאגנוזה בחלוף כ-65 שנה: עכברת. // ד"ר ארנה גולן: ארוטיקה גברית ואדמה בשירת אברהם שלונסקי. // משה כהן: איפה הכיבוש? // יהודה גור-אריה: הַסְדָרָה – מי יסדר את מי? // תקוה וינשטוק: בטי ויויאן דובינר. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "שלושים ושלושה סיפורים" לשאול טשרניחובסקי, 1941. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 31.7.1970, לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שביעי, הנישואים עם הדסה. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם תּוֹפְחִים בַּמִּקְשָאוֹת

בִּיקוֹד קַרְנֶיהָ הַצּוֹרְבוֹת שֶל שֶמֶש קַיִץ

כִּשְדֵי אִשָּה בִּפְרֹט בָּם לַהַט אֶצְבְּעוֹת

מְאַהֲבָהּ הַמְּצַמְרֵר בָּהּ חַמּוּקַיִם.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם בַּבַּאסְטוֹת, בַּצְּמָתִים

אוֹ בַּשְּוָקִים הַשּוֹקְקִים מִצּוּף וָמֶתֶק

אוֹ בְּשוּלֵי כְּבִישֵי הַסְּפִּיד הַשּוֹעֲטִים

עַל פְּנֵי דְּרָכִים כְּרַמָּכִים בְּלִי סְיָג וָמֶתֶג. 

וְהֵם צוֹפְנִים לָנוּ רְסִיס אַחַר רְסִיס

מִנֶּקְטָר זֶה, שֶבְּתוֹרוֹ אוֹ בְּתוֹרֵנוּ

קוֹרֵא תִּגָּר שֶל רִיר נִגָּר עַל סַנְטֵרֵנוּ

שֶשּׂוֹש יָשִׂישׂ עַל סוֹד בְּשָׂרָם הַמַּעֲסִיס.

וְזוֹ פְּרִיסַת-שָלוֹם שֶל אֵיזֶה טוּב עָנָו

שֶמַּשְפִּיעִים עָלֵינוּ כְּמִין אֵם אוֹהֶבֶת

מַיִם, חַמָּה וַאֲדָמָה עִם הָעֵנָב

וְהַשְּזִיף וְהַתַּפּוּחַ, כָּל הַשֵּבֶט.

כֵּיצַד תּוֹהִים עַל קַנְקַנּוֹ שֶל הַנֻּקְשֶה

שֶבְּקִרְבּוֹ חָבוּי הָרַךְ כְּסוֹד בְּצֹפֶן?

רֵאשִית, טוֹפְחִים עָלָיו וְאִם תּוֹכוֹ מַחְשֶה

בְּלִי לְהָשִיב לִנְקִישוֹתֵינוּ בְּשוּם אֹפֶן 

זֶה אוֹת בָּדוּק שֶהַנִּשְאָל וְלֹא עוֹנֶה

טִיבוֹ יָרוּד וְחִשֹּוּפֵי פְּנִימוֹ יַכְזִיבוּ.

רַק הָעוֹנֶה וְנַעֲנֶה – גַם מְהַנֶּה

וּצְלִיל תְּשוּבָה חוֹזֵר וּבָא עֵדוּת לְטִיב הוּא.

שֵנִית, אִם אֵין גּוֹן קְלִפָּתוֹ כֵּהֶה מַבְרִיק

כִּי אִם דָּהוּי – סִימַן זִהוּי הוּא הַמַּתְרִיעַ

כִּי הוּא אֻחְסַן זְמַן רָב מִדַּי וְכִי לָרִיק

תִּקְוָה תָלִינוּ בּוֹ, שֶאַךְ לַשָּוְא הִמְרִיאָה.

אַךְ אִם חִיּוּת שִמְּרָה בּוֹ צֶבַע וּבָרָק,

אִם הִתְדַּפְּקוּת עַל קְלִפָּתוֹ – תוֹכוֹ עוֹנֶה לָהּ,

הוּא פְּרִי מֻבְחָר שֶאֵיכוּתוֹ בְּרוּרָה וְרַק

צוֹפָה לְךָ וּמַמְתִּינָה כִּי תִתְפַּנֶה לָהּ.

אֲנִי מַכִּיר גַּם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה, זַן

שֶקְּלִפָּתוֹ עָבָה אֲבָל מֵאֲחוֹרֶיהָ

פּוֹעֵם אָדֹם וְלֹא נִרְאֶה לִבּוֹ שֶל רֵעַ

שֶאֵין מָתְקוֹ נִכָּר בִּן רֶגַע בִּמְחוֹזָן

שֶל הַנִּגְלוֹת, אַךְ הוּא נִפְתָּח לְךָ אַט-אַט

לֹא בַּסַּכִּין הַפּוֹלְשָנִי וְהַזָּחוּחַ

כִּי אִם בָּאֹמֶן הַמַּבְשִיל בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

כְּמוֹ הַסֻּכָּר בִּבְשַׂר הַפְּרִי. מְעַט-מְעַט

תֻּשְבַּח אֶמְפַּתְיָה זוֹ כַּדְּבַש הַמִּתְעַבֶּה

וּתְמַמֵּש בָּהּ אֶת מֵיטַב מַאֲוַיֶּיךָ

וְהַמְּעַט הַזֶּה יְהֵא פִּתְאֹם הַרְבֵּה

עַד שֶתָּבִין סוֹפְסוֹף: זֶה גְדוֹל אוֹצְרוֹת חַיֶּיךָ...

יוסי גמזו

* * *

אשר מעוז

לא על היין לבדו

לפני זמן מה רעשה הארץ. התגלה כי ביקבי ברקן סולקו עובדים ממוצא אתיופי מתהליך ייצור היין.  נמסר שהדבר נעשה על-פי דרישתו של בית דין צדק של העדה החרדית וזאת כתנאי למתן הכשר של בית-הדין ליין. הנימוק לכך היה אי הכרה של בית-הדין ביהדותם של העולים מאתיופיה. כשראינו בטלוויזיה את האנשים שסולקו מהליך הייצור לא ידענו האם לצחוק או שמא לבכות. העובדים שביהדותם ההין בית הדין להטיל ספק נראים כמי שיצאו ממאה שערים. כיפה שחורה גדולה, זקן ופאות וציצית. בנמקו את הכניעה לדרישתו של בית הדין הבהיר מנכ"ל היקב, ז'יל אסולין: "טפרברג (יקב מתחרה) נכנס מאוד חזק חזק לשוק, אנחנו היום בבעייה."

לסערה שהתחוללה הצטרף אפילו הרב הראשי לישראל, הראשון לציון הרב יצחק יוסף. הוא כינה את הצעד "גזענות טהורה" ואיים כי יפעל נגדה "בכל חומרת הדין." לביקורת על יקבי ברקן הצטרפו פוליטיקאים מכל צבעי הקשת ונפתח מסע ברשתות החברתיות להחרמת היקב.

מפוחדת מהתגובה הנחרצת מיהרה חברת "טמפו", הבעלים של "יינות ברקן", להבהיר, כי היא "מקדמת העסקה שוויונית ומתנגדת לכל גילוי של גזענות או אפליה. כפי שיו"ר ומנכ"ל טמפו מר ז'ק בר הודיע הבוקר, בטמפו עובדים מיטב אזרחי ישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין." בחברה הוסיפו כי "מכיוון שנקלענו לסיטואציה שאיננה קשורה בנו, והבנו שאנו נגררים לסיטואציה פוליטית כזו או אחרת, ומכיוון שכל עובדינו יקרים לנו במידה שווה, נתן מנכ"ל החברה הנחייה מידית שלא להזיז אף עובד מתפקידו." המנכ"ל אף שיגר איגרת לעובדים בה כתב, כי ייחוס גזענות לחברה הוא "שקרי וחסר אחיזה במציאות."

דא עקא,  דיבורים לחוד ומעשים לחוד.  עובד אתיופי שהוזז מקו הייצור הודיע בתוכניתם של קלמן וליברמן  ב"כאן 2", כי הוא לא הוחזר לתפקידו. זאת ועוד, במהלך משא ומתן שנערך בין הנהלת היקב לבין נציגי ההסתדרות והעובדים, סירבה הנהלת היקב להיענות לדרישות העובדים וביקשה להמשיך באחד מקווי הייצור תחת השגחת הבד"צ, משמע תוך החרמת היהודים האתיופים...

גם תורו של יקב "טפרברג" הגיע. לנשים דתיות שביקשו להתקבל לעבודה ביקב נמסר שהן לא תוכלנה לעסוק בבציר הענבים או בייצור היין.

אמנם מיקב "טפרברג" נמסר: "אנחנו מתנצלים על טעות של עובדת שאינה תואמת למדיניות החברה ואף מנוגדת לה," ואף הובטח, כי "אנו נחדד את הנהלים בנושא זה, באופן שאינו משתמע לשני פנים," אלא שניתן להטיל ספק האם אכן טעתה נציגת היקב.

מנהל לשכתו של הרב הראשי לשעבר, דב הלברטל, הופיע בתוכנית הבוקר בטלוויזיה ואישר שאכן לנשים אסור לגעת ביין מחשש שהן בנידה. ומסתבר שעלינו להיות אסירי תודה על שרק ביין נאסר עליהן לגעת. הרב הלברטל ציין שאף נגיעת נשים במאכלים הנה בעייתית, וקיים ספק האם אף מותר לאישה להניק את תינוקה הזכר.

שאלה היא האומנם ייצרני יין שאינם יהודים מתכוונים לייצר יין נסך לאליליהם. שאלה היא האומנם יש מקום בימינו לאיסור "יינם" של גויים וקל וחומר של יהודים מחללי שבת. הרב הלברטל אף הודה שאין איסור הלכתי להעסיק נשים בייצור יין אלא שיש "מנהג" שלא להעסיקן. אלא שלא לנו להחליט בעניינים אלה. איננו פוסקי הלכה ולא לנו להתווכח עם מי שזו אמונתם.

השאלה הינה על שום מה קיים מרוץ אחרי הכשר בד"צ. התשובה מצוייה בדבריו של מנכ"ל "יינות ברקן" – משום שליקב "טפרברג" יש כשרות כזו. נשאלת השאלה על שום מה זקוק יקב "טפרברג" לכשרות בד"צ. התשובה הנה משום שיש מי שמקפידים על כשרות זו. שאלה היא מה מניינם. רוב שומרי הכשרות מסתפקים בתעודת הכשרות של הרבנות הראשית. למרות זאת, כמעט כל מוצר שניטול בסופר נושא על גבו חותמות כשרות שונות ומשונות. האם זה מפריע? התשובה הינה כן. מעבר לעובדה שהבד"צים למיניהם מעלים דרישות שנוגדות את מצפוננו, כל תעודת כשרות מייקרת את המוצר. האירוניה היא שהיצרנים מטילים על כולנו הוצאות אלה למרות שהן מיועדות לפלח קטן באוכלוסייה.

ואם לא די בכך, רוב היצרנים מוכרים את מוצריהם במחיר זול יותר למרכולים חרדים ונמצאנו לוקים פעמיים. מדוע הם נוהגים כך? משום שהם יכולים. משום שכמנהג העדר אנו רוכשים מוצרים יקרים אלה ללא טענה וטרוניה.

אם נחליט שנמאס לנו להיות פרה חולבת ונרכוש רק מוצרים שנושאים חותמת כשרות של הרבנות הראשית בלבד נוזיל את סל המזון שלנו באורח משמעותי.

ואולי עוד סיפא לקינוח. הרב הלברטל נימק את ההחמרה שנוהגת בבד"צים החרדיים ב... מתירנות במחנה שאינו חרדי. הבנתם זאת? אנו נדרשים לשלם קנס כפול בשל אורח חיינו.

מאמר זה פורסם בשינויים מזעריים בעיתון "הארץ". בתגובה פירסם דב הלברטל מאמר שמשתלח בי ואף האשים אותי בכך שאני "שולל את זכות קיומו כמיעוט," למאמרו פורסמו כ-160 תגובות שתוקפות אותו בחריפות.

להלן תגובה שפירסמתי לדבריו של הלברטל:

במאמרו תוקף הלברטל את מאמרי "המקומם" "לא על היין לבדו" ("הארץ" 11.6). אין זה מקובל שכותב מאמר יגיב על מאמר שתוקף אותו. ובכל זאת כאשר הלברטל מרשה לעצמו לסלף דברים כדי שייקל עליו לתקוף אותם אין להחריש.

ככל שידיעתי מגעת על הציווי "מדבר שקר תרחק" אין מחלוקת בין פוסקים אשכנזים לספרדים.

 ראשית, לא כיניתי את הלברטל וסיעתו בכינוי גזענים רק ציטטתי מדבריו של הרב הראשי לישראל. מעניין אגב שהלברטל עצמו מתהדר דווקא בכך שכיהן כמנהל לשכתו של הרב הראשי לישראל. אם יש מי שמשתלח בחרדים הרי זה דווקא הלברטל שמרשה לעצמו להאשים את הרב עובדיה יוסף, ללא ספק מגדולי פוסקי ההלכה בדורנו, כי הכיר ביהדותם של האתיופים רק משום שראה בהם "מאגר מנדטים לש"ס".

הלברטל מאשים אותי בכך שאני מגן "על זכויותיהם של הדרוזים וערביי ארץ ישראל." למרות שלא זכור לי שהתבטאתי בנושא אני מוכן להודות באשמה. ואז הוא מאשים אותי בכך שאני "שולל את זכות קיומו כמיעוט."

קראתי ושבתי וקראתי את מאמרי ולא מצאתי כי כך כתבתי. נהפוך הוא. כתבתי ש"את התשובות יש להשאיר למומחי הלכה" תהא פסיקתם אשר תהיה. בראיון ששימש עילה למאמרי אמר הלברטל, כי לא זו בלבד שאישה מטריפה יין שנגעה בו אלא ש"יש שאלה אם מותר לאישה לגעת במאכלים אם מותר לה לגעת בדבר לח. יש שאלה איך היא מניקה את הבן שלה."

ינהג הלברטל על-פי אמונותיו אף שמעניין האם הוא התיר לאשתו להניק את בניו. אלא שאין בכוונתי להיכנס לעניינים שבינו לבינה. הבעייה עם הלברטל הנה לא בכך שהוא מגן על זכויות המיעוט אלא בכך שהוא שולל את זכויותיו של הרוב. ישתה הלברטל יין מאיזו כשרות שיחפוץ. כל שאמרתי הוא שהרוב שסומך על כשרות הרבנות הראשית אינו חייב לממן עשרות רבות של כשרויות. הפכתי והפכתי בשולחן ערוך ולא מצאתי שיש חובה לקיים אין סוף כשרויות עם מאות ואלפי משגיחים ויש לי השערה האם לא מעורב כאן כסף וכסף גדול!

אם למדתי משהו בתלמוד בנושא זה הרי זה האיסור של "לא תתגודדו." אבל יבוסם למי שמבקש להתבסם רק מיין מכשרות מסויימת – אלא שיתכבד ויממן כשרות זו מכיסו. אף אינני בטוח שכאשר הוא מאלץ אותי לממן זאת הוא אינו עובר באיסור גזל.

ואגב, אף שלא האשמתי את הלברטל בגזענות מעניין כיצד יש לכנות את העובדה שהוא מציב את יהדותם של האתיופים בשורה אחת עם "הסודנים והאריתראים"? ואם בגזענות עסקינן, כך התבטא הלברטל כלפי הספרדים וכלפי ש"ס ברדיו קול ברמה ב-6.1.13:

"אני אומר שאתם חבורה... המנהיגות של ש"ס, של כפויי טובה. פשוט של כפויי טובה. הרי מי הקים את המדינה? הקים את המדינה הזאת לא אלי ישי ולא סודרי. הם לא הקימו את הכור האטומי, הם לא יצרו את האייפונים, הם לא הקימו את חיל האוויר, הם באו ממדינות נחשלות מבחינה טכנולוגית למדינה... לא קיבלו אותם יפה אבל קיבלו אותם וקידמו אותם ונתנו להם. ומה התשובה שלהם? הם יורקים על הפנים שלהם וצועקים עליהם 'גזענים'! מי גידל אותם? מי רומם אותם במדינה?... מי הקים את התקשורת? מי הקים את שדה התעופה?... במקום להגיד תודה לציבור האשכנזי ולהודות לו הם יורקים וזורקים לו כל הזמן 'גזענים'."

מרתק שהלברטל מאמץ את כל ההישגים, שאת רובם לא השיגו החרדים אלא שהם אף הושגו חרף מחאותיהם, אך מדיר מהם את הספרדים. אם זו לא גזענות, גזענות מה היא?

הלברטל, שמנכס לעצמו ולסיעתו את הקמת המדינה, נשאל פעם כיצד הוא מציין את יום העצמאות. תשובתו היתה:

"מנקודת המבט התורנית הראויה," הוא אומר, "מדובר ביום רגיל של חולין. אנחנו יודעים את דעתם של גדולי ישראל בכל הדורות שהתעלמו מהחג הזה לחלוטין. אני ממשיך בשגרת לימודי הרגילה ולא מציין את היום הזה באף מובן."

גזענות כבר אמרנו. ומה על הצביעות?!

[פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא הכבוד של האגודה הבינלאומית לחופש דת].

* * *

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

משלי כ"ז, כ"ב

* * *

יוסי אחימאיר

"מציל מצפּוּן האומה ואחדותה"

מתוך דברים שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי ב"בית הרב",

למלאת 83 שנה לפטירתו של הראי"ה קוק זצ"ל, ג' אלול תשע"ח

לכבוד הוא לי לשאת מעט דברים, אני הקטן, כאדם חילוני, לזיכרו ולכבודו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק לברכה, ביום השנה ה-83 ללכתו מעימנו. ותחילה ברכה לכבוד האכסניה, האוצרת ומביאה את דבר הרב ברבים. מלאכת קודש נעשית ב"בית הרב", אתר מורשת מרטיט בלב ירושלים, ביתו של הרב הראשי זצ"ל. מכאן יצאה תורתו ומכאן תימשך השראתו.

כמי שעוסק במורשת – יו"ר מכון ז'בוטינסקי ומנהל "בית אבא" – יודע אני להעריך את המלאכה הנעשית כאן ואצלנו, כדי שהשראת האישים הגדולים בעמנו, במאה העשרים, תאיר את עולמנו ודרכנו במיוחד בימים אלה. בוודאי נכונים הדברים על הרב קוק, שכמעיין המפכה לבלי סוף מתפרסמים ניצוצות רוחו, יוצאים ספריו, אמירותיו, דבריו, הגיגיו, ורואים אור שוב ושוב, בכתבים ובכנסים, מרווים קהל גדול שצמא לדבר אמת.

אישים מועטים בתולדות התחייה של העם היהודי במולדתו זכורים ומצוטטים בכל מיני הזדמנויות עד היום. אזכיר שלושה – המייצגים שלושה זרמים מרכזיים בציונות ובתחיה הלאומית: ברל כצנלסון של תנועת הפועלים, זאב ז'בוטינסקי של הרביזיוניסטיים, וכמובן – הרב קוק של הציונות הדתית, בעצם של העם היהודי כולו.

שלושתם חיו ופעלו בתקופת המנדט הבריטי. הרב קוק נסתלק כבר ב-1935, ברל ב-1944, ז'בוטינסקי ב-1940. הם לא זכו לראות בהתגשמות חלום העצמאות משאת נפשם ומושא פעולתם, אבל יש להם מניות יסוד חשובות בסלילת הדרך לעצמאות ישראל, במולדתו ההיסטורית, איש איש בדרכו, איש איש בתנועתו, איש איש והגותו המופלאה.

כצנלסון וז'בוטינסקי היו חילונים גמורים – אבל טיפחו יחס עמוק למסורת ולתורה. הרב קוק היה כמובן ראש רבני ארץ-ישראל, סמכות תורנית רמת מעלה, אישיות דתית במלוא מובן המלה, אבל עם הבנה לאומית-ציבורית-ציונית. הוא לא היה סגור בדל"ת אמותיו, לחם את מלחמת היישוב, אבל גם נאבק למען אחדות פנימית ושלום בית, בעת של התכתשויות פוליטיות פנימיות.

הרב קוק היה מדינאי, מנהיג, ולא רק לחובשי הכיפות, שידע לדבר עם גדול ועם קטן, עם יהודים ועם גויים, והקרין על סביבתו הדרת כבוד וקודש. האחדות והמוסר, הצדק וניקיון הכפיים היו חשובים לו – להערכתי – אפילו יותר מלימוד תורה. בשבילו יהדות ולאומיות חד המה.

בין ז'בוטינסקי והרב היו שתי נקודות מיפגש – אף כי, דומני, שמעולם לא התראו פנים אל פנים. הם החליפו ביניהם איגרות וברכות למכביר, ראו עין בעין את ענייני הציונות, ונוצר ביניהם קשר מיוחד, נדיר, בלי שנפגשו. אל נשכח כי מאז  סוף 1929 ועד יומו האחרון ז'בוטינסקי לא הורשה לבוא ארצה, שעריה ננעלו בפניו על-ידי שלטונות המנדט.

אדבר גם על אבי-מורי, ד"ר אב"א אחימאיר, מהמנהיגים האידיאולוגיים הבולטים של הרביזיוניסטים, עליו אמר ז'בוטינסקי "מורנו ורבנו", ואשר הרב קוק בעצם הצילו ממוות.

איך כל זה מתקשר? קודם כל בכך, ששני האישים, ז'בוטינסקי ואחימאיר, בשני צמתי זמן, פתחו בשביתות רעב. ז'בוטינסקי ב-1920, אחימאיר ב-1934. מי ששיכנע אותם להפסיק שביתתם המסכנת חייהם, היה הרב הראשי לארץ-ישראל בכבודו ובעצמו.

ב-1920 אירגן ז'בוטינסקי את הגנת ירושלים – אל מול האינתיפאדה הראשונה, ולמורת רוחו של הריבון דאז, השלטון הצבאי הבריטי. הוא נדון ל-15 שנות מאסר בכלא עכו יחד עם כמה מחבריו, ושם פתחו בשביתת רעב מחאתית. משנודע הדבר לרב קוק, שיגר אל "אסירי התקווה", ביטוי שלו, איגרת שבה כתב:

"המאורעות האחרונים שנתהוו לטובה במעמדנו המדיני, לא היו יכולים לשמחנו שמחה שלמה, כל זמן שאתם, יקירי גיבורינו, הינכם נתונים במצב של לחץ ועגמת נפש... הידיעה הנוראה שכשל כוח הסבל שלכם, עד שגזרתם עליכם רעבון, דיכא את רוח כולנו. הננו נדכאים, אחינו הקדושים היקרים, מפני הצער והמכאוב שלכם, ובשם כל אחינו בית ישראל, המתפארים בתהילתכם, הנני מבקשכם, אחינו היקרים, שתתמלאו באותה רוח הסבלנות והקדושה של גיבורינו, אדירי האמונה והביטחון אשר מעולם. אל תדכאו את רוחכם הטובה, אשר נתן ד' יוצר רוח האדם בקרבו לכם, ואל תשלחו יד בבריאות גופכם, שנשמה כל כך בריאה ועדינה שוכנת בו. אל תעציבו ותתמוגגו את לב כל אחיכם, כל בית ישראל, ששמכם חרות באותיות של אש-קודש על לוח לבם..."

המכתב עשה את שלו, האסירים ובראשם ז'בוטינסקי, הפסיקו שביתתם, וז'בוטינסקי שיגר מהכלא בעכו אל הרב מכתב זה: "קיבלנו את מכתב מעלת-כבודו אלינו וקראנו בתשומת לב את דבריו היקרים. אמנם, כמעט כשל כוח הסבל, אך בהגיע אלינו בקשת הקהל ובקשת מעלת כבודו – הסכמנו להיענות לבקשה זו. יקבל נא כבוד הרב את תודתנו הרבה על רגשותיו העדינים. מי ייתן ותצמח ישועה לעם כולו ולנו בתוכו בעגלא ובזמן קריב."

ב-1933 התחוללה פרשת רצח ארלוזורוב האיומה. איומה בשני מובנים – גם רצח של מנהיג ציוני דגול בידי שני ערבים, וגם עלילת דם נגד שלושה רביזיוניסטים, ואבי המנוח בראשם, "הנאשם השלישי", שלו יועדה עלילת ההסתה לרצח. לא ניכנס כאן לפרטי הפרשה, אבל ייאמר מיד, שאילמלא נרתמו שני המנהיגים הללו, זאב ז'בוטינסקי והרב קוק, למאבק בעלילה ולמען הצדק והאמת – השלושה היו מוצאים להורג. המנהיג השלישי שהוזכר לעיל, ברל כצנלסון, נקט יחד עם שאר ראשי תנועת הפועלים עמדה נגד חבר הילדות שלו מעירם המשותפת בבלארוס.

במשך שנה תמימה לחמו ז'בוטינסקי והרב קוק את מלחמת הצדק, ביישוב הקרוע, עד שהצדק יצא לאור. היה זה הזוי לחלוטין: בעוד שמתגברות התנכלויות הערבים ליהודים בדרכים וביישובים, ובגרמניה הנאצים עולים לשלטון, כמעט מלחמת אחים פורצת ביישוב.

אחימאיר שוחרר לאחר תשעה חודשים, עוד בטרם נפתח המשפט, לאחריו זוכה רוזנבלט, ואילו סטבסקי נדון למוות, וזוכה רק בעירעור. למען הצלתו הטיל הרב קוק את מלוא כובד משקלו הסמכותי-מוסרי, למורת רוחם של ראשי היישוב מתנועת הפועלים, מפא"י, ובן גוריון בראשם, שרצו גם לראות בתלייתו של סטבסקי וגם לגרוף מהפרשה העגומה רווחים פוליטיים.

עם שיחרורו של אחימאיר, שיגר אליו הרב קוק את השורות הבאות, שגם נתפרסמו כמודעה גדולה בביטאון הרביזיוניסטים, "הירדן" – לאמור:

"סופר יקר מר אבא אחימאיר,

הנני מברכך במז"ט כי הוכר צדקך, ואקווה בעה"י שיוכר בקרוב שידי עם קדוש נקיות הן מהדם, ולא ישמע עוד שוד בגבולינו, ושלו' על כל ישראל ועל כל ישרי לב.

מכבדך הק' (הקטן) אברהם יצחק הכהן קוק."

גבות הורמו ביישוב למקרא מכתב מופלא זה, שכולו שבחים למי שהיה היריב המר של הסוציאליסטיים שלנו. אחימאיר לא הועמד לדין – אבל גם לא שוחרר, אלא הועבר מיד לכלא עכו, בלי שייאמר לו על מה ולמה. הוא פותח בשביתת רעב, שנמשכה ארבעה ימים, כאשר הגיע אליו מכתב הרב קוק  –  ואני מצטט:

"כ' (כבוד) ד"ר אבא אחימאיר.

שמעתי שהתחיל בשביתת רעב, בתור מחאה בדבר עיכוב מאסרו, אחרי שיצא זכאי במשפט.
אודיע לכבודך שעם כל מה שאני מצטער מאוד על העיכוב של העינוי שלך במאסר, אינני מסכים בשום אופן שאיש כמוך ישתמש בהאמצעי של שביתת רעב, נגד חובת שמירת הנפש ואני בטוח בע"ה שבקרוב תכיר הממשלה את חובתה להוציא את שחרורך הגמור אל הפועל.

למע"ה, (למען השם) לא תתענה עוד וחזק ויהי ד' עימך.

דורשך לטוב

(חתימה)."

המכתב (המקור שלו שמור בארכיון "בית אבא) עשה את שלו, אחימאיר חדל משביתת הרעב וכך ניצלה נפשו ממוות. או אז התברר, כי מעמידים אותו למשפט על אירגון פעולות הפגנתיות נגד שלטון המנדט, בשנים ובימים שקדמו לרצח ארלוזורוב.

מכלא עכו משגר אבי לרב קוק את המכתב הבא – ואני מצטט קטעים מתוכו:

"גם אילמלי היתה ידי רב לי בכתיבה, לא יכולתי להביע הרגשות שאני רוחש כלפי כבודו. קטונתי! מי אני, ששמואל בדורנו, גדול רבני ישראל, גדול בתורה ובמעשים, לוחם מלחמת הכותל הקדוש – יעמיד בסכנה את עמדתו הציבורית? שואל אני את עצמי: במה זכיתי? ותשובה בל אמצא.

אמש הודיעני שר הסוהר על דרישתו של הרב קוק שאפסיק את שביתת הרעב. הבוקר אכלתי.
חלש אני לעת עתה וקשה עלי הכתיבה בכלל, מכל שכן לאדוני הרב. תשמשנה השורות הדלות האלה (תרתי משמע) עדות לחלק האלפי מן הכבוד שאני רוחש לאדוני. כמה שמדים קמו על ישראל והשמד האדום על כולם. מי יתנני להירתם למרכבת הכבוד, כדי להעלות את אדוני עד הר הבית בבוא משיח צדקנו, אשר לו אנו מייחלים. והריני אחד מרבבות מעריציו, הכותב לו בדמע של שמחה והכרת תודה.

אב"א אחימאיר."

יש לציין כי הרב קוק, כמוהו כז'בוטינסקי, הכיר לא מיד בחפות שלושת הנאשמים – ולא מתוך איזושהי אינטואיציה או התגלות אלוקית. כאיש ציבור מעשי ובקיא בנעשה בארץ, הוא חוקר ודורש ונעזר ברב צעיר בשם נתן מיליקובסקי, שבנו בנציון, סטודנט בהר הצופים, מעורה בחוגי הצעירים הרביזיוניסטיים, ומבין באמצעותו, שאין שמץ של אמת בהאשמה כאילו היה זה רצח פוליטי. הרב נתן רענן והרב יעקב מאיר אף הם מחזקים את ראש הרבנים במאבקו לזיכויו של סטבסקי.

הרב קוק רותם את עצמו ואת ציבור רבני ארץ-ישראל, לתפילות ולפעולות, למען הצדק והאמת, אשר מסתבר כי עשו את שלהן. משזוכו השלושה סופית, לפחות משפטית, כתב ז'בוטינסקי כי "שם הרב נהיה בן-לילה לסמל נשגב בלב ההמונים לא ייספרו. בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לארצנו הזכות להיקרא 'קדושה'." ואילו ועידת הצה"ר בכינוסה בינואר 1935 בפולין, שלחה ברכה מיוחדת לרב קוק, בזו הלשון: "באישיותך אנו רואים סמל נשגב למורשת עמנו."

לדאבון הלב, אגפי השמאל ביישוב לא קיבלו בעין יפה את מעורבותו ועמדתו החד-משמעית של הרב קוק לזיכוי הנאשמים מן המפלגה היריבה להם, ואפילו היו בהם מי שחירפוהו וגידפוהו. האם זה מה שקירב את מותו?

הרב קוק לא זכה לאריכות ימים. הוא חלה בסרטן, ונפטר לפני 83 שנה, בשנת 1935. רק בן 70 היה. פעולתו למען האמת והצדק בפרשה הקשה של רצח ארלוזורוב, המשפט והעלילה – היתה המעשה הציבורי הבולט האחרון בחייו.

גם הרב שסייע בידו, הרב נתן מיליקובסקי, חלה ונפטר באותה שנה, בן 55 בלבד. בנו בנציון, זכה לחיות עד גיל 102, ונכדו הוא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, יבל"א.

עם מותו של הרב הראשי לארץ ישראל, שיגר ז'בוטינסקי איגרת ניחומים בזו הלשון: "יחד עם כל בית ישראל מבכים פטירת צדיק הדור, לוחם האמת, הרב הגאון קוק. בבניין המדינה ברוח אמונתו הטהורה ינוחם העם."

מודעות אבל ענקיות ורגשניות פורסמו בביטאוני התנועה הרביזיוניסטית. אקרא שלוש מהן:

"אנו מבכים את מות מצילנו שהסתלק והלך לעולם האמת והצדק – אברהם סטאווסקי, צבי רוזנבלאט, אבא אחימאיר."

"צבא בר כוכבא עומד דום על קבר ר' עקיבא של דורנו – הקומיסריון לבית"ר בא"י."

"הציונות הממלכתית מתאבלת על מותו של נושא כתר הכהונה – הרה"ג אברהם יצחק יחזקיהו קוק ז"ל, מציל כבוד ישראל בימי הכותל, מציל מצפון האומה ואחדותה בימי עלילת הדם – מרכז הצה"ר בארץ ישראל."

דומני כי לא לציבור הנאסף כאן ב"בית הרב" אני צריך להדגיש ולומר, כי אחד ויחיד בדורו, דור התקומה, היה הרב הקדוש אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק לברכה. הרבה אפשר ללמוד ממנו, ורבים הלומדים ומתפעמים, הרבה השראה העניק לנו ותלווה את עמנו בימינו ובדורות הבאים, אבל מעל לכל נזכור אותו כרודף צדק ומוסר, כאוהב עמו ישראל, מנהיג שהאחדות הפנימית בעמנו היתה יקרה לו יותר מכול!

יוסי אחימאיר

* * *

אהוד בן עזר

השקפתו של הרב קוק על הציונות החילונית

מתוך המבוא ל"אין שאננים בציון", קובץ ראיונות על מחיר הציונות, עם עובד, ספריית אופקים, 1986

[אזל ולא יודפס מחדש כי הוצאת עם עובד אינה סבורה שיש לקוראים צורך בספר הלא חשוב הזה, אך ניתן לקבלו אצלנו בקובץ וורד עברי]

באחת מאיגרותיו כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "כבר היה בימי עזרא שכמה גדולים וטובים לא רצו לייסד את היישוב בארץ-ישראל ונשארו בבבל, ועזרא לקח עימו את הפסולים, שהיו מעשיהם כעורים, והיה העולם ראוי להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בארץ-ישראל, ומכל-מקום גרם הדבר שעל-ידי צמיחת ישועה זו נבנה הבית השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבעל-פה והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל. וכן יהיה בעזרת השם בימינו, על-ידי שנחזק את היישוב ההולך ואור בעזרת השם, ויתרבו אחינו העולים ליישב את ארץ-הקודש, יצמח אור גאולה וישועה; וסוף כל המורדים הפושעים לשוב בתשובה שלימה מתוך אהבה ושמחה, על ידי אור שפע קדושת-הקודש שתשפיע עליהם, על-ידי סיוען של תלמידי-חכמים עובדי ד' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עימם בנחת ואהבה... ועל ידי זה יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בליבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה." (אגרות, ה"א, עמ' שמ"ח. על-פי "פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק" מאת ישעיהו הדרי וצבי ירון, הוצאת "אמנה", תשכ"א, 1961, עמ' 147).

האם אני פסול וכעור? האם אני מוקצה וריקן? האם אני מורד ופושע? האסכים כי כך יתייחס מי ליסוד קיומי כיהודי-חילוני-ישראלי-וציוני על פי דרכו, שלא לומר, עִברי? – לא. הרב קוק אמר את דבריו אלה, והדומים להם, לא נגדי ונגד שכמותי, אלא דווקא לאוזני אותם חוגים דתיים אנטי-ציוניים – והם היו הרוב בתקופתו – חוגים ששללו מכל וכול את המפעל הלאומי שבו תמך (וברוב רוגזם על הרב אף הטילו, בירושלים, עביט של שופכין על ראשו); ואמר זאת כדי למצוא, בהעזה רבה, צידוק דתי למעשה הציוני, שרובו ועיקרו חילוני.

גישה זו באה כנגד הקנאות הדתית החשוכה, ובזכות החלוצים החילוניים, בוני הארץ. הרב קוק היה מתפלץ ודאי בקברו אילו שמע כי בשם ניסיונו הנועז, המיסטי, להבין את המפעל הלאומי-חילוני בארץ-ישראל, יגיעו תלמידי-תלמידיו להשקפות כגון אלו של הרב משה לווינגר, ממייסדי וממנהיגי "גוש אמונים":

"מצאנו בהיסטוריה שלנו, כי עומרי, אביו של אחאב, זכה לכתר מלך ישראל אף-על-פי שחטאיו כבדים היו, והוא הפיץ עבודה זרה בעם, וכל-כך למה? אומרים חז"ל: 'כיוון שהקים עיר בישראל – היא שומרון!" ("ידיעות אחרונות, ראיון עם רפאל בשן, 18.6.1976).

מה עלינו להבין מכך? שכיהודים חילוניים, כדוגמת רוב-רובו של העם היהודי בישראל, הננו בבחינת עומדים במעלת עמרי מלך ישראל אשר עליו נאמר: "ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו"? האם בעיני חלק ניכר מן הציבור הדתי בישראל, רבניו, מנהיגיו ומכווני דרכו הרוחנית והפוליטית, אין רוב הציבור בישראל, אין אפילו המדינה עצמה – על מוסדותיה הדימוקראטיים והחוקתיים – נחשבים אלא בבחינת קליפה?

וקליפה זו – מה טיבה? היא חלק מן העולם השבור, עולם התוהו והטומאה, אשר ניצוצות-הקדושה נפלו לתוכו. כל זמן שניצוצות-הקדושה שרויים בין הקליפות, יש צידוק מסוים וחיוּת לקיומן של הקליפות; אך המטרה הסופית, מטרת הגאולה המשיחית, היא להעלות את הניצוצות מעולם הקליפות; ואז, כידוע, מאין להן אחיזה בקדושה, תתפורר חיותן של הקליפות והן תחזורנה לאפס ותוהו.

מסביר ישעיה תשבי בספרו "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י" (הוצאת שוקן, 1942): "מציאות ישראל בין העמים מכוונת אמנם לתיקון העולם, אבל לא לתיקון העמים. תיקון העולם ותיקון העמים הם תרתי דסתרי לפי השקפת עולמם הלאומית הקיצונית של האר"י ותלמידיו. שליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה, אלא להוציא את הקדושה מתוכם ועל ידי כך להרוס את קיומם ולהשמידם." (שם, עמ' קל"ח).

ועל חומר-הנפץ העצום, המצוי בתורת הקליפות של האר"י – אשר, כפי שהוכיח גרשם שלום, השפיעה בשעתה על שבתי צבי ונתן העזתי – אומר תשבי: "אותו העתיד הצפוי לאומות בעת הגאולה צפוי גם לכוחות הטומאה הרוחניים. הגאולה לא תטהר את הקליפות הטמאות אלא תביא עליהן כלייה. בהעלאת הניצוץ האחרון נהרס יסוד קיומן והן עוברות מן העולם." (שם, עמ' ק"מ).

האם אפשר להסביר כך, מנקודת-השקפה מיסטית-דתית, את מעשה הבניין החילוני בישראל? מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? – שאל גרשם שלום במסתו "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" (שנדפסה לראשונה ב"אמות", חוברת ח', נובמבר-דצמבר 1963), ואמר:

"זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, שהוא הסוואה של קדושה שלא הוכרה בתורת שכזאת. זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור זה." ("דברים בגו", ספריית אופקים, עם עובד, 1976, עמ' 81-82).

אך דומני, כי גם ההשקפה החיובית לגבי גבולות הקדושה ועולם החולין והקליפות, הינה בעייתית לא במעט. שום יהודי חילוני בעל-הכרה לא ירצה לקבל "הכשר" למפעלו ולקיומו הציוני בארץ-ישראל, על-סמך היות חילוניותו מעין קליפה-כביכול לניצוץ-הקדושה. כלום ייתכן כי מי שרואה עצמו חילוני במאה אחוזים, משמע שהוא גם קליפה וטומאה במאה אחוזים? וכל השקפת-עולמו היהודית, הציונית והחילונית שווייה כקליפת השום? – לא. היהדות החילונית מצפה לצעד נועז יותר מצד היהדות הדתית בניסיונה להבין את כללות הקיום היהודי בימינו. מעבר להבדלים שבין קודש לחול, בין קיום מצוות לחיים חופשים.

עם הופעת קובץ דבריו ומסותיו של גרשם שלום "דברים בגו; פרקי מורשה ותחייה", בעריכת [ידידי] אברהם שפירא [מקיבוץ יזרעאל], רוכזו לראשונה נושאים שהעלה במלוא חריפותם זה שנים, כגון המסות: "מתוך הרהורים על חוכמת ישראל"; "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו"; "הגלות כיום התרוקנה מניצני הגאולה"; ו"פירושו של מרטין בובר לחסידות".

בשלהי ינואר 1976 כתבתי לגרשם שלום:  "את ספרך 'דברים בגו', שהוא בין היתר עילה למכתבי – קיבלתי לפני שבועות אחדים וקראתיו בעניין רב; ולא מיהרתי לכתוב לך משום שבינתיים ביקשוני לכתוב בעקבותיו רשימה ב'משא'; ורק היום, לאחר שסיימתי את כתיבת הרשימה ושלחתיה, אני מרשה לעצמי לכתוב אליך. חלק מן המאמרים בקובץ היכרתי משנים קודמות ואף זכרתי להם חסד פזוריהם במקומות כגון לוח 'הארץ' או 'אמות'. עתה, כשקראתי את המכלול, צפו ועלו בפניי כמה סוגיות אשר לצערי לא שמתי לב אליהן בראיוני עימך לספר האנגלי [האמריקאי. נוסח ראשון של "אין שאננים בציון" העברי].

א. עניין ריקונה של הגלות מתוכנה הגאולתי לאחר התבססות הציונות ומדינת ישראל בתודעת העם, כמעט לכל פלגיו ופזורתו. לעניין זה הקדשתי את מרבית רשימתי, תוך הרגשה שבהבחנה זו מצוי אחד המפתחות החשובים להבנת היחס הדיאלקטי בינינו לבין הגולה, ובינינו לבין הגאולה. ועם זאת קשה לי לשער דמותה של צמיחה רוחנית, בדומה לקבלת האר"י – אשר תמצא בעתיד את הביטוי הסמלי לתקופתנו. הסמלים של ספרותנו הם בדרך-כלל רדודים ושקופים למדי, ותיאולוגיה ודאי שאין בהם. אם כי דומני שמברנר ועד ימינו כבר נוצר גרעין של ביטוי הווייה יהודית מקומית בארץ-ישראל, אשר לימים אי אפשר יהא להבין את תקופותינו אלה מבלעדיו.

ב. עניין המעבר דרך החילוניות מפחיד אותי יותר מאשר קוסם לי, בתור אדם חילוני, מאחר שדומני כי יש בכך נסיון לראות את כל ההווייה החילונית בישראל (בדומה לדוגמא שאתה מביא בדרך-כלל מן הרב קוק) – כמין הווייה של קליפות שיש לגאול מתוכן את ניצוצות הקדושה. והרי זוהי טענתך כנגד פירושו של בובר לחסידות – שהוא אינו מבחין בכך שהעלאת הניצוצות פירושה הריסתה של המציאות ולא חיובה, ולא הגשמתה. אם אתה תופס את החילוניות רק כמעבר – משמע אין בה ערכים, סמלים וקיום משלה אלא לשעתה, ורק כקליפה לגרעין שעתיד לצמוח.

זאת קשה לי לקבל, משום שקשה לי להבין מניין לך הביטחון בעתיד, שאותו אספקט אוטופי של התפתחות רוחנית אפשרית בתוך היהדות – יהא מנוע מלהיות גם משורש החילוניות? רוב-רובה של היצירה היהודית שנכתבת כיום בארץ וכן בעולם הוא פרי עטם של אנשים חילוניים המנסים איש-איש בדרכו להתמודד עם קיומו בתוך תקופתו. הם החושבים, הם התוהים והם המתחדשים. ואילו בצד הדתי נעשתה יראת שמיים כמין תדמית של ביטוח נגד ספקות, והדברים ידועים. אין אלה אלא כמה הרהורים בשולי ספרך, אשר כל מילה בו חשובה לי כי במשך כל השנים אני רואה עצמי תלמידך ומחזיק ברוב-רובה של השקפת עולמך כחלק מדרך-חיי והבנת עולמי ויהדותי. ואף חוזר עליה לא פעם במפגשים ובהרצאות."

דברים שגרשם שלום ענה לי, במכתבו מ-1 בפברואר 1976, הם מעין המשך וסיום לשיחתי המודפסת עימו: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" [בספרי "אין שאננים בציון"], ואולי גם חזות לעתיד:

"רב תודות לך על מכתבך מלפני עשרה ימים. לא ראיתי עוד את רשימתך ואינני יודע מה העלית שם. סוף-סוף לא קיבצתי מאמרים רבים ושונים כדי לעורר ויכוח על דיעות מסויימות שהבעתי אלא כדי לתת בידי הקוראים (שמרביתם אינם יודעים כלום עליי) ליצור לעצמם איזו דמות כוללת: במה עסקתי מעבר לעבודה פילולוגית ומה היו שורשי יניקתי. תמהני אם מישהו יפנה תשומת ליבו לצד זה שבספר.

מה שכתבת על סמלים שיביעו את משבר תקופתנו בתולדות עם ישראל – בוודאי הצדק עימך שאין כל סיכוי שיהיו מסוג קבלת האר"י, ומעולם לא חלמתי על כך ונתתי טעמי ונימוקי להיעדר אפשרות כזאת באחד המאמרים, לאמור שאין עוד סמכות משותפת ומחייבת את הציבור שמתוכה יצמחו סמלים שיוכלו להתקבל על דעת הכלל בתחום הדתי. לא אמרתי שזה לא יוכל להשתנות עם מסיבות ההיסטוריה, אבל עם שקיעת האמונה בתורה מן השמיים ניטלה סמכות זו המצמיחה סמלים, ניטל הבסיס המשותף. ההווייה היהודית המקומית בארץ-ישראל איננה בסיס כזה והיא עשוייה, כפי שכל מריבותינו מוכיחות, להתפרש בצורות מנוגדות תכלית ניגוד.

לא אמרתי מעולם שהמעבר דרך החילוניות קוסם לי: יכול להיות שהוא מפחיד לא רק אותך אלא גם אותי. השאלה היא אם תימצא דרך אחרת. אמונתי היא שאמנם רבו יותר הסיכויים שהחילוניות הגמורה מביאה בעקבותיה את תמורתה הדיאלקטית ותצמיח אנשי אמת ואנשי אמונה מאשר העולם המסתגר של המסורת. לעומת זאת יש לומר כי דבריך שרוב-רובה של היצירה היהודית בזמננו היא פרי-עטם של אנשים חילוניים, אינם נכונים כל כך כפי שאולי היו צריכים להיות! מצאתי הרבה מאוד 'תוהים, חושבים ומחדשים' גם במחנה המכונה דתי."

עד כאן.

אהוד בן עזר

תל-אביב, יוני 1985

* * *

המשך השריפות באמצעות הבלונים וההתגודדויות התוקפניות על גדר הגבול של רצועת עזה [שני הרוגים ומאות פצועים] ביום שישי האחרון – מוכיח כי דבר לא השתנה: ההפוגה אינה הפוגה, ה"פלסטינים" היו שקרנים ונותרו שקרנים, ולְעולם לא ייכּון שלום עימם כל עוד ימשיכו לטפח את פצצת הזמן הפְּליטית שלהם על חשבון רווחת בני-עמם עד שיצליחו, כך הם מקווים – להרוס את מדינת ישראל!

* * *

מתי דוד

הצביעות של ציפי לבני והכישלון של מפלגת העבודה בחוק הלאום

 הסיפור של התנגדות האופוזיציה והעומדת בראשה לחוק הלאום הוא סיפור של צביעות, בורות ופוליטיקה קטנה.

כשלבני אומרת שחוק הלאום מפנה עורף למגילת העצמאות, זו צביעות.

האופוזיציה, במקום לקפוץ על החוק המאמץ את השקפת עולמה, נגררת אחרי השמאל הקיצוני של גינויים.

החוק לא משנה למעשה כלום. הוא רק מקבע מה שהיה נהוג גם בממשלות של השמאל.

 חוק הלאום נולד בגירסתו הראשונית בסיעת קדימה, שבראשה עמדה באותו זמן ציפי לבני! בשנת 2008, כשציפי לבני עמדה בראש קדימה והיתה שרת החוץ, היא אמרה לערביי ישראל שהם "צריכים להבין שישראל היא הבית הלאומי ללאום היהודי. הפתרון שלהם הוא במקום אחר!"

בהפגנה שנערכה אז נגדה אמר חבר הכנסת, טאלב א-סנע ש"הדברים שלה מתאימים לליברמן!"

ואילו בהצבעה הנוכחית על חוק הלאום ציפי לבני מצאה עצמה בחזית הסירוב האנטי ציונית עם הערבים! ציפי לבני אמרה בנושא חוק הלאום שמדובר ב"ממשלה גזענית." שלי יחימוביץ אמרה שמדובר ב"חוק גזעני." שתיהן מדברות בדיוק ברטוריקה (שמאלנית אנטי ציונית) שמחברת אותן לאלה מקרב שונאינו שממילא טוענים שישראל גזענית. 

ב-17 במארס 1992 חוקקה הכנסת חוק יסוד, "כבוד האדם וחירותו". ערך השיוויון הורד מהחוק. לא היו שום ביקורות, לא מהאופוזיציה. לא מהערבים. לא מהדרוזים! חברי הכנסת דן מרידור (שר המשפטים) ופרופ' אמנון רובינשטין ממר"צ חגגו באושר! החוק נחשב לפסגת חקיקת הזכויות של האדם, שאהרון ברק הפך אותו לבסיס המהפכה החוקתית שלו!

26 שנים איש לא דרש להכניס בו את המילה "שיוויון" באופן רשמי! לפתע עתה הגיע חוק הלאום, ורק עכשיו הזדעקו תומכי השמאל מרכז (הכול פוליטיקה של צביעות). 

חוק הלאום קובע את מהותה של מדינת ישראל, זאת בניגוד לחוק כבוד האדם וחירותו, שהעניק זכויות של שיוויון לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין. 

מסתבר פעם נוספת שציפי לבני והאופוזיציה קובעות את עמדתן בהתאם לפוזיציה הפוליטית שלהן (באופוזיציה או בקואליציה) ולא בהתאם לסיטואציה הביטחונית בשטח.

 חלק של הדברים האלה לקוח ממאמריהם של הפוליטיקאי חיים רמון והעיתונאי בן דרור ימיני. אני מזדהה עם דעותיהם.

מתי דוד

מפא"יניק ותיק שהיה חבר לשכת מפלגת העבודה לשעבר, ואיננו מוכן לשתוק!

* * *

ישראל בר-ניר

חמיצה (Borscht) רוסית

פרק נוסף במערכה המתנהלת נגד דונאלד טראמפ והניסיונות להדיחו מהנשיאות ולבטל את תוצאות הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב.

פרק ראשון – בחזרה אל העתיד (Back to the Future)

פגישת הפסגה בין מנהיגי ארה"ב ורוסיה בחודש יולי, זכתה לכיסוי נרחב בתקשורת, כיסוי שלא הצטיין ברוח אוהדת (אני מתבטא בעדינות). מעניין לחשוב איך הדברים היו משתקפים בתקשורת, אם במקום דונאלד טראמפ,  בפגישה עם פוטין – היה משתתף אובאמה או, לחילופין, הילארי קלינטון, כשכל הפרטים האחרים, במיוחד הדברים שנאמרו במהלך הפגישה ובמסיבת העיתונאים שהתקיימה בעקבותיה, היו נותרים בעינם. 

בראש ובראשונה, האירוע היה מוצג כ"הישג" המאה.  כוכבי התקשורת (הפונדיטים), מעצבי דעת הקהל, מנהיגי וחברי המפלגה הדמוקרטית, האליטה הנאורה באקדמיה, הידוענים מהוליווד, ושורה ארוכה של "פעילים", כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו נכנסים לאופוריה. הם היו נשכבים על הרצפה, הם היו בועטים ברגליים, הם היו מוחאים כפיים, הם היו מתמוגגים מרוב התלהבות וכולם ביחד היו מריעים בגרון ניחר – מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה. לא היו מספיק מילים במילון על מנת לְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר וּלְרוֹמֵם לְהַדֵּר וּלְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס את גדולתו של האירוע.

התרחיש הזה איננו דמיוני. הוא קרה בפועל. בתקשורת המאמינה שלציבור זיכרון קצר, ומתעלמים ממה שהתרחש בתקופת אובאמה, אבל יש מי שדואג להזכיר נשכחות באמצעות שידורים חוזרים של הקלטות מהופעותיהם של צ'ק שומר, של הילארי קלינטון, של ג'ו ביידן, של אובאמה עצמו ושל "מאורות" אחרים מעולם האתמול.  וראה זה פלא – כולם חוזרים כמעט מילה במילה על מה שטראמפ אומר היום. במהלך הוויכוח הנשיאותי עם רומני ב-2012, אובאמה, בטון מתנשא של אחד שכביכול מבין את העולם הגדול, לגלג על רומני – "המלחמה הקרה הסתיימה בשנות ה-80, לא צריך להתייחס יותר לרוסיה כאל אוייב." (זה תרגום חופשי שלי מהזיכרון). 

בהזדמנות אחרת אובאמה, ששכח שהמיקרופון פתוח, הסביר לשר החוץ הרוסי שעל פוטין להתאזר בסבלנות עד אחרי הבחירות [של 2012], כי אז הוא [אובאמה] יהיה חופשי להיענות לדרישותיו.

ההתבטאות הזאת עולה בחומרתה על כל מה שטראמפ אמר או לא אמר לפוטין בפגישתם.  זה עבר ללא כל תגובה בתקשורת, אפילו לא ציוץ. למעט רומני, אף אחד לא שאל אלו דרישות של פוטין חייבו את אובאמה להמתין עד אחרי הבחירות.

במבט לאחור, אובאמה נתן לפוטין יד חופשית לסייע לרודן הסורי לרצוח למעלה מחצי מיליון אזרחים, להרוס ערים שלמות ולהפעיל גז נגד מטרות אזרחיות. אובאמה גם נמנע מלנקוט צעדי-מנע כלשהם נגד הריגול הרוסי בארה"ב שכלל חדירה למערכות המחשוב השונות, בארה"ב. אליבא דאובאמה, במאה ה-21 "לא עושים דברים כאלה," ואין לכן צורך לנקוט באמצעים נגדם.

פרק שני – כך עושות כולן (Così fan tutte)

שלושה ימים לפני פגישת הפסגה בין טראמפ ופוטין, הוטלה לזירה הפוליטית "פצצה" תקשורתית. יצאה הודעה מטעם התובע המיוחד (מילר) על הגשת כתבי אישום (indictments) נגד אנשי מודיעין רוסיים בגין פריצות למאגרי המידע ולמערכות התקשורת של המפלגה הדמוקרטית ושל פעיליה, בתקופת מערכת הבחירות האחרונה לנשיאות. בתקשורת זה הוצג כ"גילוי אמריקה", אבל בפועל ה"גילוי" הזה אפילו לא מגיע לרמה של פצצת סירחון.

הרוסים עוסקים בריגול בארה"ב?  נו, באמת. רק טיפש כמו אובאמה יכול היה להאמין שסיום המלחמה הקרה יביא בעקבותיו לסיום מלחמות הסייבר, ושהרוסים יפסיקו לנסות לחדור למאגרי המידע השונים בארה"ב ובארצות אחרות.

הרוסים ניסו להשפיע על תוצאות הבחירות בארה"ב? נו באמת. האמריקאים לא עושים את אותו הדבר במדינות אחרות, ביניהן בעלות ברית? (מדינת ישראל היתה "על הכוונת" יותר מפעם).

הפעילות הרוסית בארה"ב היא דבר שגרתי, וסיום המלחמה הקרה לא שינה כהוא זה. טועה מי שמאמין שמאגרי המידע של המפלגה הדמוקרטית היו המטרה היחידה שעניינה את הרוסים. טועה גם מי שמאמין שהרוסים היו השחקנים היחידים בשטח. כולם עוסקים בזה.  יתרה מזאת, האמריקאים עצמם לא טומנים את ידם בצלחת. בתקופת אובאמה הם נתפסו, מספר פעמים, בריגול אלקטרוני אצל בעלות בריתם, ובמיוחד בציטוט לשיחות הטלפון של מנהיגיהן של מדינות ידידותיות (גרמניה למשל).

לאור זאת, לא ברור – על מה יצא הקצף? על מה רגשה הארץ?

יתרה מזאת, לסיפור הזה יש מספר היבטים שאינם מתיישבים עם ההיגיון. 

המאמץ החקירתי של מילר נמשך כבר למעלה משנה, ועד היום הוא עלה למשלם המסים יותר מ-20 מיליון דולר. קרוב ל-200 חשודים ועדים נחקרו, ומהם עשרות כנראה יועמדו לדין (ועוד היד נטויה). וזה כל מה שמילר הצליח לגלות? שמרגלים רוסיים פרצו למערכות מידע בארה"ב, כולל מאגרי המידע של המפלגה הדמוקרטית? הרי את זה כל דרדק היה יכול לספר לו כבר ביום הראשון. 

שאלה אחרת, לא פחות מעניינת, היא מה בדיוק היתה המטרה של ההודעה הפומבית על הגשת כתבי אישום (indictments) נגד אנשי מודיעין רוסיים?

מה בדיוק התובע המיוחד רצה להשיג?  הרי הוא יודע שכתבי האישום האלה נגד הרוסים אינם שווים את הנייר עליו הם כתובים ושהוא לא יוכל ליישם אותם. יתרה מזאת, כמי שכיהן בעבר כראש הבולשת הפדרלית, הוא יודע שבדיוק כמו שאנשי מודיעין רוסיים פועלים בארה"ב, אנשי מודיעין אמריקאים פועלים ברוסיה, ולא כולם נהנים מהחסות של מעמד דיפלומטי. האם האפשרות שהרוסים יחזירו לו באותה מטבע – יגישו כתבי אישום נגד אזרחים אמריקאים לא עלתה על דעתו?

הסיפור הזה נראה יותר כמו תרגיל ביחסי ציבור, ניסיון להונות את הציבור שהחקירה לא מתה, ולמכור את הלוקש שהיא קשורה איך שהוא לרוסיה, מאשר כדבר שיש להתייחס אליו ברצינות.

פרק שלישי – ההצגה הגדולה בתבל

 (The Greatest Show on Earth)

התקשורת בימים אלה עוסקת במשפט מנפורט (Paul John Manafort), מי שכיהן תקופה קצרה כמנהל מערכת הבחירות של טראמפ בקיץ 2016. רשימת "חטאיו" של מנפורט כוללת בין השאר, העלמות מס, הלבנת הון, הונאת בנקים, שתדלנות עבור ממשלה זרה (אוקראינה), החזקת מלתחה של בגדים יקרים ורכישת שעון יד במחיר של למעלה מ-2,500 דולר. יש עוד, אבל לצורך הדיון כאן זה יספיק. בסך הכול הרשימה מכילה למעלה ממאתיים פריטים.

המעניין הוא לא מה שהרשימה הזאת מכילה, אלא מה שאין בה. אין ברשימה כל איזכור, אפילו לא ברמז, לטראמפ, או למערכת הבחירות, או לרוסיה. לפי הדיווחים בתקשורת, התובעים דרשו במפגיע מהעדים שהם הביאו להעיד נגד מנפורט, להימנע מלהזכיר כל קשר כזה. החסר הזה מעורר תמיהה. המניע למינוי התובע המיוחד ולעצם פתיחת החקירה היה המעורבות הרוסית במערכת הבחירות. כפי שהדברים מוצגים בתקשורת, משפט מנפורט הוא תביעה המוגשת כתוצאה מחקירת המעורבות הרוסית (Russian Probe) המתנהלת ע"י מילר.      

איך ייתכן שבמשפט המתנהל במסגרת החקירה הרוסית, היא בכלל לא מוזכרת?  יתרה מזאת, כמעט כל העבירות המיוחסות למנפורט, אירעו בין חמש לעשר שנים לפני מערכת הבחירות של טראמפ (עבירה אחת התרחשה בשנת 1980!) – בתקופה בה התובע המיוחד, מילר, היה ראש הבולשת הפדרלית (הוא היה ראש ה-FBI מספטמבר 2001 עד ספטמבר 2013). במשפט הזה נראה כאילו מילר מנצל את המנדט שניתן לו לחקור את טראמפ, על מנת "לסגור חשבון" עם מנפורט.   

זה מסביר את ההודעה הסנסציונית על הגשת כתבי האישום נגד רוסים מהפרק הקודם. מילר לא בחר את הנתבעים הפוטנציאליים כך סתם. בארה"ב מסתובבים אלפי רוסים – תיירים, עיתונאים, מרצים אורחים במוסדות אקדמיים, אנשי עסקים, עובדים זמניים בחברות היי טק שונות וכו' (אינני מונה נציגים דיפלומטיים). לא כולם מרגלים, אבל רבים עוסקים ב"איסוף מידע". מילר הוציא כתבי אישום רק נגד אנשים הנמצאים מחוץ להישג ידה של מערכת אכיפת החוק האמריקאי. כך הוא יכול לומר שיש קשר רוסי, בלי כאב הראש הכרוך במשפט.  כמו שנאמר – ללכת עם ולהרגיש בלי. 

נכון לעכשיו, חקירת מילר הניבה הרבה רעש בתקשורת, או, בלשון התלמוד, אִסְתְרָא בִלְגינָא קיש קיש קָרְיָא (אדם העושה הרבה רעש – כדי שישמעו אותו). 

שתי הערות לסיכום

הערה ראשונה, אם מנפורט יורשע, מה שקרוב לוודאי יקרה, זה לא ישפיע על טראמפ. אבל זה לא ימנע ממילר לבוא אל מנפורט ולומר לו: "שמע, הורשעת ואני יכול לדרוש עונשי מאסר של עשרות שנים (מנפורט הוא בן 68). אם תהיה 'נחמד' ותספר לי משהו שיאפשר לי לכתוב דו"ח מרשיע נגד טראמפ, אני אדאג שתקבל עונש קל, אולי אפילו אסתפק במאסר על תנאי."

כבר היו דברים מעולם.

הערה שנייה.  כבר שנים רבות לפני 2016, כשטראמפ היה עדיין אזרח מהשורה, הרוסים ניהלו מלחמת סייבר רבת היקף נגד ארה"ב, כולל התערבות במערכות הבחירות. למרות שזה לא היה סוד, הנשיא אובאמה וראשי שירותי המודיעין שלו ג'והן ברנן, ג'יימס קלפפר, ג'יימס קומיי וקודמו רוברט מילר – התעלמו במודע מהתופעה.

ישראל בר-ניר

* * *

ועידת הרוצחים, השודדים, האנסים-האלימים-שממש-מזיינים והגנבים של ישראל – המהלכים עדיין חופשי – התכנסה בעפולה והגיעה ללא חילוקי דעות להחלטה האומרת כי רק ראש ממשלה פושע ובעל מוח קרימינאלי עשוי להשתדל שלא ישמיצו אותו יום-יום בתקשורת ויפריעו לו בעבודתו לטובת העם והמדינה – ולכן יש להעסיק נגד נתניהו את מרבית חוקרי המשטרה כדי שימררו את חייו ויצליחו להושיב אותו במעשיהו כמו שהצליחו לחסל את כהונת ראש הממשלה הגנב והפושע אהוד אולמרט וכמו שיצליחו בעזרת התקשורת לחסל את כהונתו של כל ראש ממשלה ישראלי בעתיד!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 19.8.18

* עלילת דם – "יום שישי השחור" ב"צוק איתן" – עוד עלילת דם הופרכה. אל דאגה, מפיציה, בעיקר בתוכנו, ימשיכו להעליל.

ארבע שנים חקרה הפרקליטות הצבאית את אירועי "יום שישי השחור" – האירועים לאחר חטיפתו של סרן הדר גולדין. אלפי מסמכים נבדקו. אינספור שעות הקלטה, של כל רשת קשר שולית, תומללו. החוקרים לא הותירו אבן בלתי הפוכה; מעל פני האדמה ומתחתיה. ולא מצאו זכר לעלילת הדם על טבח ופשעי מלחמה. לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. לא נמצא ולו חייל אחד שיש עילה לפתוח נגדו חקירה פלילית. לא נמצא ולו מפקד אחד שיש להעמיד אותו לדין משמעתי. אין אפילו קצין אחד שעלה צורך בהערה פיקודית כלפיו. שוב הוכח שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אבל מה ארבע שנות חקירה יסודית אלה – לעומת איזה אורי משגב אחד, שהשבוע לפני 4 שנים, ישב בניחותא מול מקלדת הרעל בביתו או במשרדו, ובפשקוויל הנאצה היומי שלו נגד צה"ל ומדינת ישראל העז להאשים:

"...מה שקרה במסגרת שלב ב' של חניבעל גדול היה כתישה מכוונת, ללא הודעה מוקדמת, של אזור עירוני מאוכלס בצפיפות. אומדן ההרוגים כתוצאה מהכתישה עומד על 150. רובם המוחלט אזרחים. כולל הרבה מאוד נשים וילדים. מיותר לציין שלהרוגים הללו לא היו קשר או מעורבות לפעולת השבי של גולדין, גם אם ההרג שלהם היה על פי גרסת צה"ל בתוך חלון הזמן שבו טרם ידעו בוודאות שגולדין מת. זה פשע מלחמה. למעשה ההרחבה של נוהל חניבעל מייצגת כתישה למטרות ענישה."

האם נקרא מחר מאמר התנצלות של אורי משגב בפני צה"ל ומדינת ישראל? האם הוא יודיע, כפי שראוי היה שיודיע, על פרישה ממקצוע העיתונות, כי הוא אינו ראוי לתואר עיתונאי?

* מטרה סביב החץ – ארבע שנות חקירה מקצועית, רצינית ויסודית של מבצע "צוק איתן" הפריכו לחלוטין את עלילת הדם על פשעי מלחמה שצה"ל ביצע, כביכול. כל מי שדמותו המוסרית של צה"ל וטוהר הנשק של חייליו חשובה לו, צריך להיות גאה ושמח על התוצאה.

אבל פשקוויל המערכת של השוקניה תקף בשצף קצף את המסקנות. למה? כי את השוקניזם לא מעניינת דמותו המוסרית של צה"ל, אלא התעמולה נגד צה"ל. הם ירו תוך כדי מבצע את החץ, ומבחינתם התפקיד היחיד של החקירה, הוא לסמן את סביבו את המטרה. מבחינתם, החקירה נכשלה, כי החוקרים לא מילאו את משימתם.

טוב, מי צריך חקירה מקצועית? אפשר להסתמך על כנופיית השקרנים העלובים של "שוברים שתיקה".

* סינגפור של המזרח התיכון – לקראת ההתנתקות, נהג שמעון פרס להבטיח שאחרי הנסיגה הישראלית רצועת עזה תיהפך ל"סינגפור של המזרח התיכון."

הרעיון היה כזה. ברגע שישראל תיסוג, לא תהיה עוד לפלשתינאים ברצועת עזה כל עילה להמשך העימות עם ישראל והטרור. לא יהיה עוד קיבוש, לא תהיה התנחלות. סוף סוף הם יוכלו לנהל את חייהם בעצמאות. יתר על כן, הם יודעים שאם הנסיגה מרצועת עזה תביא לשקט בגבול עם ישראל – נסיגה דומה מיהודה ושומרון היא רק שאלה של זמן. כעת, הבטיח פרס, כל המרץ, הכוח, הידע והמשאבים, שהוקדשו לטרור, יופנו לפיתוח רצועת עזה. כמובן שהעולם כולו יירתם להשקיע בעזה ובראש ובראשונה ישראל. וזאת תהיה התוצאה.

כל התאוריה הזאת קרסה עוד במהלך הנסיגה, שכזכור התנהלה תחת אש, וביתר שאת – מיד אחריה. לא החמאס שלט ברצועת עזה, אלא אבו מאזן ופת"ח, אולם הם זינבו אחרינו והעצימו את הטרור וירי הרקטות לעבר יישובינו ביתר שאת. וכך הם נוהגים עד היום. וכשהם משלמים את התוצאה, הם מאשימים, איך לא, את... ישראל.

כעת שוב מבטיח ליברמן לחמאס, שאם הם יכבדו את הפסקת האש וישמרו על שקט בגבולם עם ישראל, הם יכולים להפוך לסינגפור של המזה"ת.

על כך הגיב דובר אונר"א: "לא רוצים סינגפור. רוצים מים וחשמל."

כמובן שדבריו הם דמגוגיה – הרי למרות הטרור נגדה, ישראל מקיימת את הרצועה, מספקת לה חשמל (גם בימים שבהם הפלשתינאים ירו רקטות מכוונות על תחנת הכוח באשקלון שמספקת להם את החשמל) ומעבירה מדי יום מאות משאיות אספקה לעזה. מי שפוגע באספקת החשמל אליהם, הם אחיהם ברש"פ.

כאשר דובר אונר"א מסביר שהם אינם רוצים להיות סינגפור, המשמעות האמיתית של דבריו, היא שהם אינם רוצים לשנות את האוריינטציה שלהם, ממלחמה וטרור, לשלום ושגשוג. הרי כל מהותו של אונר"א וכל הצדקת קיומו היא הנצחת הסכסוך ומניעת כל פתרון. לכן, הם מנציחים את בעיית ה"פליטים" כבר שבעים שנים מיותרות, שבוזבזו לריק וגרמו רק לסבל – לנו ובעיקר להם.  

* סיום הסכסוך – ישראל וירדן חתומות על הסכם שלום, אולם שר החינוך הירדני לשעבר, ד"ר צלאח ג'ראר, פירסם תוכנית לסיום הסכסוך, ואלה עיקריה:

א. הכיבוש הישראלי של אדמות פלסטין שבין הים התיכון לבין נהר הירדן יסתיים.

ב. כל היהודים שבאו לפלסטין לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917 – הם, בניהם וצאצאיהם – יעזבו אל הארצות מהן באו, מבלי לקחת עמם דבר.

ג. ארה"ב ובריטניה יפצו את הפלסטינים על כל הנזקים שנגרמו לאדמה ולתושביה עקב הכיבוש הציוני.

ד. ארה"ב ובריטניה יפצו את מדינות ערב על הנזקים שנגרמו להן עקב מעשי התוקפנות הציוניים נגד אדמותיהם ועל כך שאירחו את הפליטים [הפלסטינים] במשך כל תקופת הכיבוש.

ה. כל הישראלים שנטלו חלק בהרג הפלסטינים יוסגרו לידי הצד הפלסטיני, כדי להעמידם לדין ולהשית על כל אחד מהם את העונש המתאים.   

ו. הפליטים הפלסטינים ישובו לבתיהם ולנכסיהם.

ז. הנהגת הכיבוש הציוני תחתום על מסמך הקובע כי אין להם שום זכות היסטורית או אחרת בפלסטין.

ח. במקרה שהצד הישראלי ובעל בריתו האמריקאי יבקשו לשאת ולתת על סעיף כלשהו מהסעיפים הללו, ייערך [בעניין זה] משאל עם בקרב האזרחים הפלסטינים, בתנאי שבקשה זו תזכה להסכמתם של כל ילדי פלסטין ושל בני משפחותיהם של כל השהידים [תרגום – ממר"י].

 ועל כך נאמר: די לאקיבוש!

יש לציין שג'ראר פחות נדיב ממחמוד דרוויש. הוא אומר שנלך מכאן מבלי לקחת איתנו דבר. דרוויש דרש מאיתנו לקחת מכאן גם את מתינו.

* שקרן פתולוגי – אבו מאזן סיפר בנאום שיגאל עמיר יוצא לחופשה ארבע פעמים בשבוע. כידוע, מיום הרצח, לפני 23 שנים, יגאל עמיר לא ראה אור שמש, וברור לכולם שעד יומו האחרון לא יהיה לו אפילו יום חופשה אחד. יתר על כן, גם את זכויות האסיר שלו כפה בית המשפט על המדינה, אחרת הוא היה עד היום בבידוד ולבטח לא מורשה להתחתן ולהתייחד עם אשתו. אבל אבו מאזן הוא שקרן פתולוגי. הוא ידוע בשקרנותו. הדוקטורט שלו הוא הכחשת שואה, ולכן הוא ראוי לתואר שקרן מדופלם. כל נאומיו הם ערימות של שקרים. מה ערכו של הסכם עם שקרן כזה? לא הרבה יותר מערכם של הסכמים עם ערפאת.

* מדינה נפרדת – אבו מאזן: "לא תהיה מדינה נפרדת בעזה." אבל כבר יש.

* חזון מול חזון – בפוסט שהעלה המשורר אליעז כהן (שאני מעריך אותו מאוד, למרות חילוקי הדעות בינינו מאז חבר למתנגדי חוק הלאום) הוא כתב:

"חבריי להפגנות נגד עקירות, מסיני 1982 ועד קטיף 2005, מרמת הגולן ועד אוסלו, זוכרים איך היינו משתגעים מזה שבתקשורת ובשמאל תמיד צילמו והדגישו, מתוך עשרות ומאות אלפי המפגינים והמוחים הממלכתיים והשלווים, את קומץ הבריונים עם הדגלים הצהובים של כהנא?

"אז מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך..."

וכך השבתי לו:

צר לי, אליעז, אבל אתה עושה לעצמך חיים קלים.

בתקופת המאבק על הגולן, בכל הפגנה שלנו הצבנו סדרנים. אם מישהו העז להניף כרזה כהניסטית או דגל צהוב, תוחלת חייה לא הגיעה לשנייה. אם היה צורך בכך, לא היססנו להפעיל לחץ פיזי מתון. וזה לא נעשה רק מטעמי תדמית, אלא בעיקר מתוך נאמנות לדמותנו.

לא כן בהפגנת דגלי אש"ף בתל-אביב. מכל זווית שהיא צולמה, בכל שעה, אי אפשר היה לטעות מה צבעה, מה דגלה, מה היא מסמלת. ואכן, כאשר יו"ר ועדת המעקב, הגוף שזימן ואירגן את ההפגנה, מחמד ברכה, נשאל על הדגלים, הוא אמר: זה הדגל שלנו, זאת הזהות שלנו, זאת ההיסטוריה שלנו, לא תצליחו למחוק אותנו וכו' וכו'. ברוח דומה דיברו אחמד טיבי וח"כים נוספים, ממובילי ההפגנה.

דגל אינו סמרטוט על מוט, אלא הוא מסמל מהות. והוא אכן מסמל את מהות ההפגנה. מהות ההפגנה, היא המצע והחזון של מארגניה, כלומר החזון של ועדת המעקב, שהתקבל ב-1996, והוא תקף עד היום: "החזון העתידי של הערבים הפלשתינאים בישראל." זהו חזון של ביטול המדינה היהודית והקמה על חורבותיה את "מדינת כל לאומיה" (או בשפה מכובסת – "כל אזרחיה", כביכול), כולל הצפתה במיליוני פלשתינאים במימוש טענת "זכות" ה"שיבה". וכך מתוארת מדינת ישראל בחזון של ועדת המעקב, יוזמת ההפגנה:

"ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגת המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות. כן המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים."

אכן, לא היתה זו הפגנה בעד שיוויון אזרחי במדינה יהודית. הרי הראשונים שיודעים ששיוויון כזה קיים וימשיך להתקיים גם אחרי קבלת החוק הם יוזמיה. זו היתה הפגנה בעד שיוויון לאומי, כלומר נגד קיומה של מדינת לאום יהודית. וכל מי שהשתתף בהפגנה הזו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו – על כך הוא הפגין.

כי בסופו של דבר, הבחירה היא בין החזון של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי – לבין חזון ועדת המעקב.

* מודה ועוזב – במשך כל השבוע, מיקדה דבוקת שוקן את אבני הבליסטראות שלה נגד אבי גבאי, בשל סירובו להשתתף בהפגנת דגלי אש"ף. שני פשקווילי מערכת הוקדשו לכך, פשקוויל של אריאנה מלמד, שכבר ציטטתי מתוכו בצרור הקודם. ובהמשך השבוע, פשקוויל של צבי בראל: "אבי גבאי – איש ללא תכונות", שבו נאמר עליו "נמלט גבאי אל חשכת הלאומנות... לחסות בחיקם החם של רגב, אופיר אקוניס וכמובן בנימין נתניהו... מפלגת חסרי החוליות... פלקט... עם הנהגה שדופה כזאת הגיע זמנה של מדורת ההבלים הזאת לכבות" וכו' וכו'.

הפשקוויל של נועה אסטרייכר לועג ל"ישראלים אמיצים, מהסוג שלועס מסמרים לארוחת עשר ומחלץ מטיילים מהר געש בתשע, מתייפחים באימה מול בד בצבעי אדום, ירוק, לבן ושחור... השמאל למד המון מרצח רבין. במיוחד ה'מנהיגים' שלו, שכבר לא ברור אם הם באמת מאמינים בבולשיט הפחדני שיוצא להם מהפה  – או שפשוט לא בא להם לחטוף כדור בגב."

אבל בנקודה אחת בראל צודק בפשקווילו. הוא כותב, בלעג: "הם הרי בעד שיוויון, ובלבד שהשיוויון לא יהפוך לעניין מפלגתי, שלא ידברו בו על זכות השיבה ושכל הערבים יכירו בכך שישראל היא מדינת הלאום היהודי. אז מדוע בכלל הם טוענים שהם נגד חוק הלאום?"

וזה נכון. התנגדותו של בראל האנטי ציוני לחוק הלאום מוצדקת, לשיטתו, כי הוא מתנגד לכך שישראל תהיה מדינת לאום יהודית וכי הוא תומך ב"זכות" ה"שיבה". אבל למה ציונים, שמאמינים בכך שישראל צריכה להישאר מדינת הלאום של העם היהודי ומתנגדים ל"זכות" ה"שיבה" – מתנגדים לחוק הלאום? הרי הוא אינו פוגע באמת בשיוויון הזכויות האזרחי, ואת זה יודעים גם אלה שטוענים כך.

[אהוד: אתה שואל למה? כי ישראלים כאלה הם אידיוטים מוסריים.]

אבי גבאי יצא קרח מכאן ומכאן. גם היפנה עורף למורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, בכך שהוביל את מפלגתו להתנגדות נחרצת לחוק המבטא את הא"ב של תנועתו, כדי לרצות את הזנב הפוסט ציוני שמשכשך בשבט, ומצא את עצמו נתון למשיסה מצד אותם שוליים, שעצם התנגדות השמאל הציוני לחוק הלאום הפכה אותם באחת לכמעט מיינסטרים.

ייטיב גבאי לעשות, אם יגלה מנהיגות אמת, יתייצב בפני הציבור ויאמר מילה אחת, קטנה אבל גדולה: טעיתי. הודאה בטעות היא גדוּלה של מנהיג. אם גבאי ינהג כך, יהיה זה היום שבו ייוולד כמנהיג. מודה ועוזב ירוחם. אם גבאי יוביל את מפלגתו לתמיכה בחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, הוא יחזיר אותה לרלוונטיות.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – אורי משגב פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד הפרקליטות, והציג אותה כ"נבחרת החלומות של נתניהו". מין תאוריית קונספירציה הזויה, כאילו הפרקליטות משת"פית של נתניהו ומועלת בתפקידה. למה? בתוך הבלה-בלה-בלה מבצבץ משפט אחד המסביר את התאוריה.

"בצמרת התביעה הכללית עומדים כיום ארבעה גברים מבוגרים, מרקע דתי."

זה ברור. זה משתלב עם מסע הצלב שלו ושל אור קשתי ואחרים נגד כל מינוי של דתי לתפקיד כלשהו, בצבא, במשרד החינוך וכו'. "הדתיים" אינם רוצים משפט צדק, אלא להשליט את נתניהו לנצח.

אבל, רגע. מה פירוש "מרקע דתי"? יש בעייה בתיאוריה. לא כל בעלי התפקידים שהוא ציין דתיים. הם קצת הורסים לו את תאוריית הקונספירציה. אז גם לזה יש לו תשובה: "רקע דתי." כנראה גם מי שהינו דור רביעי לדתיים, פסול לכל תפקיד, וחשוד מיידי, אצל הליברל הזה. 

* למי מגיע חופש ביטוי? – אילנה המרמן היא עבריינית סדרתית – מבריחת שב"חים פלשתינאים לישראל. והיא מרבה לפרסם פשקווילי הסתה ב"הארץ". ערב שבת היא פירסמה  פשקוויל שני נגד האוניברסיטה העברית, על כך שבכינוס בנושא איכות הסביבה, אירח מתנחלים, רחמנא לצלן.

בתגובתו לפשקוויל הראשון שלה בנושא, הגדיר רקטור האוניברסיטה פרופ' ברק מדינה את קריאתה למנוע ממתנחלים להשתתף בכנס מקצועי "התנכלות מסוכנת לחופש הביטוי," והבטיח שהאוניברסיטה תשמור על החופש האקדמי לכול.

בפשקוויל התגובה היא יצאה נגד התפיסה הזאת. בעיניה, חופש הביטוי הוא אמנם ערך ראוי, אולם אך ורק היא ומי שבדעותיה ראויים ליהנות ממנו. היא טענה כלפי רשימתו של פרופ' מדינה שהיא "לוקה בפגם אופייני ומהותי מאוד לשיח הפוליטי בישראל בשנים האחרונות: כאילו יש סימטריה רעיונית בין התמיכה בהתנחלויות בגדה המערבית ובין ההתנגדות להן. אין סימטריה כזאת... עבריינים הם," כתבה העבריינית הסדרתית, "לא שותפים בוויכוח דמוקרטי לגיטימי... חופש הביטוי לרומסי זכויות האדם אינו רלוונטי."

אם חלילה, המרמן ושכמותה יהיו אי פעם בשלטון, יהיו כאן הוצאות להורג המוניות ורבבות אנשים יימקו במכלאות. 

* חדשות בעתיקות – אפרופו היסטריית העכברת, פירסם "ידיעות אחרונות" מפה, ועליה הוא קווקוו את... "הקו הירוק" ימ"ש, כלומר הגבול בין ישראל לסוריה בזמן הכיבוש הסורי של הגולן. כנראה שידיעות ... "אחרונות" לא התעדכנו, אבל לפני 51 שנים וחודשיים, הקו הירוק מת. ולפני 37 שנים נערך לו וידוא הריגה, כאשר הכנסת סיפחה ברוב גדול את הגולן לריבונות ישראל. אילו הוצגה המפה הזאת במדור ארכיאולוגי... ניחא. אבל הם שלפו מפח האשפה של ההיסטוריה את המפה הארכיאולוגית ושיבצו אותה בכתבת חדשות אקטואלית. הלו... תתעדכנו.

* אני בעדו – מותר לכתוב משהו לא פופולרי? לא תסקלו אותי?

אם שלושה טבחים חצופים בורחים ומשאירים גדוד בשבת ללא טבח, והמג"ד דולק אחריהם, ורגע לפני שהם עולים לאוטובוס הוא מפעיל קצת כוח ומרתק את אחד החצופים לרצפה – אני בעדו. ובעיקר בעד חיילי הגדוד.

... לא מספיק להם שבוע / שבוע.

* סולידריות עם אחינו – אני חבר קיבוץ אורטל, שקלט משפחה אריתריאית ועומד לקלוט משפחה נוספת. מבחינתי, מדובר בראש ובראשונה בצעד של סולידריות עם אחינו בדרום תל-אביב, שנאנקים כבר עשר שנים תחת הנטל של אלפי המהגרים שהפכו את חייהם לסיוט. באורטל חיות כשמונים משפחות, ואנו קולטים שתי משפחות. אם כל קיבוץ ומושב בארץ ינהג כמונו, ואם האזורים החזקים בארץ, כולל בתל אביב – אזורים כמו רמת אביב, למשל, ינהגו כמונו, תיפתר בעייתם של אחינו בדרום תל אביב. אני גאה על הסיוע שלנו, שהוא גם סיוע הומניטרי לשתי משפחות במצוקה, וגם סיוע לפתור את המצוקה של תושבי דרום תל אביב.

רק דבר אחד חורה לי – אלה שעושים סיבוב על הצעד ההומניטרי שלנו, להסתה פרועה, על "שולחים אותם אל מותם" והשוואת ישראל לנאצים, כמו התועמלנים המנוולים בכתבה ב"כאן 11" על קליטת האריתריאים בקיבוצים.

* כפירה בעיקר – אני קורא בהנאה צרופה את ספרו של אורי אורבך "דתי נורמלי", קובץ של רבים ממאמריו והגיגיו לאורך השנים. הוא מבריק, חכם, שנון, בעל הומור מצוין, בעיקר הומור עצמי אך יודע גם לעקוץ את יריביו באירוניה דקה. הוא קליל ברצינותו ורציני בקלילותו. אני מסכים עם חלק ניכר מדבריו, אך יש גם לא מעט נקודות מחלוקת – אני נהנה גם מקריאת דבריו שאיני מסכים עימם, כי הם תמיד בטעם טוב ובשום שכל.

עד שהגעתי לרשימה שכתב על המחלוקת בין שוחרי המלפפונים במלח לאוהדי המלפפונים בחומץ. מסתבר שהוא היה שייך למפלגת החומץ. חומץ?! עד כאן! זו כפירה בעיקר.

* ביד הלשון: האיש בלא תכונות – בפשקוויל נאצה נגד יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, בשל סירובו להשתתף בהפגנת דגלי אש"ף, כינה אותו צבי בראל "האיש בלא תכונות", וזו גם הכותרת של הפשקוויל. הוא השתמש בשם ספרו הקלאסי של הסופר האוסטרי רוברט מוסיל (1880-1942), בגרמנית – Der Mann ohne Eigenschaften; ספר מופת הגותי וסאטירי, בשני כרכים (את הכרך השלישי הוא לא הספיק להשלים). הספר שנכתב בשנות השלושים של המאה העשרים, מתאר את דעיכתה המוסרית והאינטלקטואלית של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואת קריסתה של התרבות הגרמנית והאוסטרית באותה תקופה. ולא צריך הרבה דמיון להבין למה מרמז בראל בהשוואה המצמררת.

אגב, בפשקוויל שפירסם ב-2015 כינה צבי בראל את נתניהו "האיש ללא תכונות". כנראה שעולם הדימויים שלו מוגבל.

אורי הייטנר

* * *

יוסף אורן

בשורתו הפוליטית של יהושע ברומאן "המנהרה"

הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה 2018, 323 עמ'.

עלילת ספרו החדש של א.ב. יהושע איננה כה תמימה כפי שהיא מצטיירת לקורא בשליש הראשון של הספר, המתאר באופן ריאליסטי למהדרין, סיפור אמוציונאלי-הומוריסטי "מן החיים" על ההתמודדות של צבי לוריא, בתחילת שנות השבעים של חייו, עם השיטיון שלקה בו כחמש שנים אחרי שהפך לפנסיונר.

באוזני בנו, יואב, מפרט לוריא את התופעות המרכזיות של מחלתו: "לא רק שמות פרטיים של חברים, או של סתם אנשים מפורסמים, נעלמים לי פתאום, אלא גם מתחיל אצלי בלבול בזמנים." (28). גם מאמציה של דינה, רעייתו האוהבת והנאמנה של לוריא מזה ארבעים ושמונה שנים, לצייד אותו מדי יום ברשימת קניות ומטלות, לפני יציאתה לעבודה כרופאת ילדים בכירה בבי"ח גדול בת"א, לא מפחיתה את כישלונותיו בביצוען. לוריא אמנם יוצא מהבית נחוש להסתייע ברשימתה, אך עד מהרה הוא סוטה מהמשימות שנועדו להעסיקו מחוץ לדירתם וגם תועה בדרכו עד שובו אליה.

אף שהשיטיון הוא מצב קליני אוניברסלי במהותו, הצליח יהושע לתאר אותו על רקע הווי החיים בתל-אביב בתערובת של הומור ואמפתיה. ואכן, לוריא נעזר בהומור בשיחותיו עם בנו יואב על השיטיון: "אני עדיין מזהה אותך, בני, אבל מי יודע אם זה עוד יימשך זמן רב, לכן, אם אתה רוצה ממני משהו, כדאי שתזדרז." (עמ' 15). לעומת זאת הוא מוותר על בדיחות הדעת בשיחה עם אשתו: "את, דינה, תיזהרי איתי. אל תבני עליי כלום. אני שוקע, אני מבולבל, לא יודע איזה יום היום." ודינה המבינה את ייאושו חשה "חמלה על אדם אהוב שייאושו אינו מופרך ולכן היא קמה ולופתת את מותניו ומושכת בחוזקה את ראשו ומקרבת את שפתיה לנשיקת אוהבים עמוקה וממושכת - - - ולוחשת, מה חשוב איזה יום היום אם האהבה היא בכל יום." (299).

המפורט מבין מעשי הכֶּשֶׁל שמבצע לוריא לתומו מדי יום בהשפעת השיטיון הוא סיפור הסתבכותו יום אחד בקניית כמות כפולה של עגבניות בשתי חנויות שונות. לפיכך התקשר מבוהל אל אחותו, ובעצתה בישל שקשוקה גדולה מרוב הכמות. הדים למקרה וגם ליוזמתו של לוריא להמשיך ולבשל שקשוקות נוספות גם אחר-כך, שמע מבנו יואב: "בבקשה, אל תיפגע, אתה מהנדס בכיר, שיש לו ניסיון טכנולוגי רחב - - - לכן אני מתקומם נגד העובדה שכל היכולת הזאת, שגם אני זכיתי לקבל משהו ממנה, תתבזבז, תתנקז עכשיו לעבודות בית פשוטות וירודות, לקניות, לסידורים מיותרים של הדירה, לבישול של שקשוקות עצומות," במקום לחפש "משרה חלקית, בשכר לא גבוה ובלי זכויות מיוחדות, רק בשביל שלא תשב בבית ותבשל שקשוקות." (31-30).

דבריו אלה של יואב מבשרים את התפנית שיבצע יהושע בשני השלישים הנותרים של הרומאן, שבהם יעביר את העלילה מהנושא האוניברסלי על ההתמודדות של אדם עם השיטיון, עלילה שסופרה בריאליזם מוקפד, אל הנושא הפוליטי, שיסופר בהפרזה סוריאליסטית פרועה. ולכן, בעוד שעלילת השיטיון, המספרת על אדם הנגרף בהדרגה אל דמדומי מוחו עודנה אופטימית בהווה, מתבלטת העלילה הפוליטית כאלגוריה סאטירית המתארת מציאות טראגית שכבר בהווה היא אבסורדית ופסימית.

הסתירה הזו בין שתי העלילות מצדיקה לקבוע שיהושע לא התכוון מן ההתחלה לכתוב רומאן על השיטיון במשמעות הקלינית, אלא רק להשתמש במחלה, שלהנחתו היא פגיעה גם במוחו של החולה וגם בנפשו, כבסיס להצגת הפיתרון החדש שנבט במוחו לאחרונה לסיום הסכסוך הערבי-ישראלי. כלומר: העיסוק של יהושע בשיטיון האישי של צבי לוריא הורחב בעלילה הראשונה בעיקר כדי לשמש מטאפורה בעלילה השנייה, המגלמת את המצב הנוכחי של המדינה כמדינה שהניצחון במלחמת ששת הימים דירדר אותה בהדרגה לניוון הולך ומחמיר של התבונה במדיניותה (המוח) וגם של המוסריות במעשיה (הנפש).

את המסקנה הזו אפשר להציג גם כמעבר שמבצע יהושע  בעלילת "המנהרה" מן השיטיון של צבי לוריא מזיקנה – אל השיטיון של המדינה המזדקנת עם סכסוך שאין היא מצליחה למצוא לו פיתרון מאז מלחמת ששת הימים. יהושע משיג את התכלית הרעיונית הזו על-ידי ההקפצה הלוליינית של צבי לוריא מעלילת השיטיון לעלילה הפוליטית באירוע ההוקרה שלוריא הוזמן אליו בחברת "נתיבי ישראל", החברה שבה עבד כמהנדס דרכים ראשי עד פרישתו לגמלאות. האירוע התקיים לכבוד מי שהיה סגנו, צחי דיבון, אחרי שסיים תקופת שליחות בקניה במסגרת הסיוע שמושיטה ישראל למדינות מתפתחות באפריקה.

געגועים לישראל המוסרית

אף שבערב הוקרה מצפים מהמברכים לדבר בשבחו של חתן האירוע, הפתיע נציג משרד החוץ, שהיה ראשון המברכים, בדבריו הבאים: "לצערי ולבושתי כאזרח ישראלי, ובמיוחד כפקיד במשרד החוץ, עיקר הייצוא והסיוע הישראלי בשנים האחרונות לארצות מתפתחות ונחשלות באפריקה ובאסיה קשור במערכות נשק שמְלוּוֹת בידע צבאי מפולפל." קציני צה"ל בכירים חוברים אחרי פרישתם מהצבא אל סוחרי נשק מפוקפקים "שמציעים לרודנים מושחתים להכביד את שליטתם בעמיהם ולהילחם באכזריות באויביהם באמצעות הידע והניסיון הצבאי הישראלי. - - - מי כמוכם יודע שבשנות החמישים והשישים של המאה שעברה נשמעו בארצנו הקטנה דאז זמירות אחרות, ומדינת ישראל, הדלה אבל המוסרית, הושיטה יד אחרת, אזרחית ולא צבאית, למדינות אפריקה הצעירות, שהתנערו מעול הקולוניאליזם הנצלני." (עמ' 48).

כאשר הגיע תורו של לוריא לשאת דברים, הוסיף גם הוא עֵדוּת אישית משנות עבודתו הרבות ב"נתיבי ישראל" לדברי קודמו, שבה סיפר על הקושי שהיה לו להתרכז בביצוע תפקידו המקצועי כמהנדס דרכים ראשי בחברה זו בתקופה שבה הניחו חברות קבלניות אדירות הון ובעלות קשרים עם בכירים במשרדי הממשלה, שמותר להן להטות את ההחלטות המקצועיות של המהנדסים לתועלתם, גם אחרי שזכו במכרזים לביצוע פרויקטים גדולים מידי המדינה.

   ואלו היו הדברים שאמר לוריא מנהמת ליבו: "אני כבר היום בן שבעים ומשהו, אבל מאז שהתחלתי לעבוד פה כמהנדס דרכים צעיר, החלטתי - - - לעשות כל מה שאפשר על-מנת להימנע מעירבוב של עניינים אישיים, משפחתיים, או פוליטיים  ואחרים ביחסי העבודה. - - - שכן – הבה נודה בכֵנוּת – יש תמיד חשש שאינטימיות ביחסים בין עובדים, ודעות פוליטיות מימין או משמאל, ומחלוקות בין דתיים לחילוניים, יפריעו לשיקול-הדעת המקצועי הענייני, ויהיו עלולים להוליך למחדלים ולטעויות בעבודה, ואפילו לשמש עידוד למעשי שחיתות, כגון מכרזים תפורים מראש והעדפות של קרובים." (52-51).

באמצעות שילוב נאומיהם של שני המברכים האלה, בפרק המתאר את ערב ההוקרה, הבליע יהושע בעלילה, שהחל מערב ההוקרה הזה הוסבה להיות אלגוריה פוליטית, את האבחנה בין שתי תקופות בתולדות המדינה, תקופת ילדותה המוסרית, משנת ייסודה ועד מלחמת ששת הימים, ותקופת בגרותה המושחתת, מסיום אותה מלחמה ואילך. מבין כל סופרי "מחנה השלום", שביטאו אבחנה זו ביצירות הפוליטיות-אלגוריות שפירסמו ממלחמת יום כיפור ואילך, היא הוצגה בהרחבה ובאופן המגובש ביותר על-ידי דוד גרוסמן ברומאן "ספר הדקדוק הפנימי" (1991).

העימות עם "האישה הטרגית"

בסיום חלקו בערב ההוקרה כשל לוריא לחמוק מפגישה עם אשתו של צחי דיבון, שנהגה לכנות את עצמה בכינוי "אישה טרגית", אחרי שהשלישי מילדיה נולד פגוע-מוחין (59), כי היא עצרה אותו ותבעה ממנו את עלבון אי-הזכרת שמה הפרטי בנאומו. העימות הזה עם "האישה הטרגית" של דיבון הציף בזיכרונו של לוריא את הפעם היחידה שבה סטה מן העיקרון המוסרי שהקפיד עליו בהגיעו לתפקידו הבכיר בחברה – "להימנע מערבוב של עניינים אישיים, משפחתיים, או פוליטיים ואחרים ביחסי העבודה."

מחמת הזהירות ו"כדי למנוע לזות שפתיים ורינונים מיותרים על תוכניות ציבוריות הנעלמות אל ידיים פרטיות" (58) הגיע לוריא באותו יום אל "הבית הכאוטי" של סגנו, צחי דיבון, כדי למסור אישית לאשתו מעטפה עם תוכניות עבור בעלה שכבר נסע לקניה לפניה. לכן הופתע אז לוריא כאשר "האישה הטרגית" של דיבון, רחל, קמה לקראתו בעירום מלא לקבל מידיו את המעטפה (67). אף שלא נענה אז לניסיון שלה לפתותו, משער לוריא שאז נבט השיטיון במוחו לראשונה (129), כי מאז נמחק שמה הפרטי, רחל, לצמיתות מזיכרונו.

באמצעות המקרה הזה, שאירע ללוריא עם "האישה הטרגית" של דיבון, שילב יהושע בעלילת הרומאן הנוכחי אבחנה נוספת – שאת חשיבותה בשיפוט ערכו של טקסט ספרותי הבליט בספרו המסאי משנת 1998, "כוחה הנורא של אשמה קטנה" – והיא האבחנה המוסרית, שיהיה זקוק לה בהמשך סיפור-המעשה כדי לבסס בעזרתה את הנחתו, שמקורו של השיטיון של לוריא הוא יותר בנפשו המוסרית מאשר במוחו שהזדקן. ואכן, משנתקל לוריא ברחל בערב ההוקרה לבעלה, נמלט מפניה אל משרדו הישן בקומה השביעית של הבניין, שמשמש כעת את עשהאל מימוני, מהנדס צעיר שירש את תפקידו.

אי-הנעימות שהרגיש בעימות שכפתה עליו "האישה הטרגית" קודם לכן, התפוגגה אצל לוריא אחרי שגילה שעל הקיר במשרדו הישן עדיין תלוי הצילום של יצחק בן-צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל והצנוע מביניהם. בהיותו עדיין מהנדס צעיר, קיבל לוריא את החדר הזה מקודמו בתפקיד יחד עם הצילום הזה, ואף על פי כן לא החליפו בצילום של מנהיג מבני דורו, אלא "הותיר אותו מול עיניו כמין קמע נגד שחיתות או פיתוי העלולים לארוב לו כראש אגף." (245). דווקא אחרי ששמע מפי נציג משרד החוץ את האבחנה המחלקת את שנות המדינה לשנות "ילדות" ולשנות "בגרות", שמח לוריא לגלות שגם המהנדס הצעיר, שירש חדר זה אחריו, שמר על הצילום של מנהיג משנות "הילדות" של המדינה, ולכן שיתף אותו בתפקיד שהועיד לתמונת הנשיא בן-צבי בחייו המקצועיים: "השארתי את התמונה הזאת כמופת בשבילי, ובעיקר כאזהרה נגד שחיתות שחששתי שהיא מתחילה לפעפע סביבי." (70).

הפגישה האקראית הזו של לוריא עם עשהאל מימוני הביאה לצירופו כעוזר מתנדב, בלי שכר ובלי ביטוח, להשלמת הפרויקט הגדול שהמשרד שקד על תיכנו בהווה – סלילת כביש גישה למיתקן צבאי חדש, כביש שיתחבר אל כביש 40 אחרי מעלה העצמאות במכתש רמון. לוריא לא שיער, כמובן, שבמשרת המתנדב הזו הוא עומד להסתבך פעם נוספת במצב כאוטי שבניגוד לקודם, שממנו נחלץ בשלום, יגרוף אותו לתמוך בהחלטה שתסתור את ערכיו המקצועיים.

הכביש והגבעה

אחרי שתי נסיעות עם מימוני אל השטח שבו היה אמור להיסלל הכביש החדש, כבר ידע לוריא את כל העובדות שעיכבו עד כה כשנה להשלים את תיכנונו. בנסיעה הראשונה (עמ' 144-103) גילה שגבעה, שקיומה לא הובלט בתוואי הכביש שהוצג לו במשרד על צג המסך, היא החוסמת את דרכו של הכביש אל המקום שנמצא מתאים להקמת המחנה הסודי של הצבא. בו-במקום הציע לוריא לעקוף את הגבעה בעזרת הסטת מקום ההתחברות של הכביש החדש לכביש 40, המקשר את צפון המדינה לדרומה מכיכר סדום ועד אילת. להפתעתו דחה מימוני את ההצעה הזו, בנימוק שהסטת נקודת החיבור מהמקום שנקבע לה בתוכנית המקורית תאריך את הכביש ותייקר את עלות סלילתו, ולכן עדיף לחצוב מנהרה בגוף הגבעה כמעבר לכביש אל הבסיס החדש של הצבא – הצעה שאמנם תהיה היקרה ביותר אך תהיה גם הבטיחותית יותר.

אחרי שלוריא נאלץ להשלים עם התוואי הנושק לגבעה, הזדרז להציע הצעה זולה יותר מחציבת המנהרה: לכרסֵם מעבר גלוי לכביש דרך הגבעה. ההצעה החדשה הכריחה את מימוני לגלות את העובדות שהעלים עד כה מלוריא: כירסום הגבעה ימוטט אותה ויהרוס את האתר הנבטי הקדום שעל פסגתה, שהוא שריד לתרבות שסגדה לשמש, וגם ייפגע בחייה של משפחה המתגוררת בחורבות האתר הזה. מאחר שנימוקים אלה אינם מצדיקים עדיין את חפירת המנהרה בעיני לוריא, הוא מבקש, למרות גילו, לעלות אל פסגת הגבעה. כך נחשפת ללוריא העובדה שהמשפחה המתגוררת בחורבות האתר הארכיאולוגי הקדום היא לא משפחה ישראלית, כפי שהניח, אלא משפחה פלסטינית שנמלטה מהגדה והתנחלה על הגבעה במרכז המדינה.

רק בנסיעה השנייה לשטח (עמ' 201-177) שמע לוריא מפי מימוני, שהאחראי להסתבכותה של המשפחה הפלסטינית הזו עם שכניה בכפר, הנמצא בנפת ג'נין, הוא ישראלי כבן שישים המזדהה בשם שיבולת, שהוא גם שמו הפרטי וגם שם המשפחה שלו – שֵׁם שיש לו גם משמעות כפולה וסותרת בשפה העברית: תפרחת החיטה וגם הנחשול היוצר מערבולת במים (138). ואכן, טעמה המשפחה הפלסטינית משיבולת זה את שתי המשמעויות של שמו. תחילה סיבך שיבולת אותה במערבולת ואחר כך החל להושיט לה עזרה חומרית כדי שתוכל להסתתר בחורבות האתר הנבטי על פסגת הגבעה.

חטאי שיבולת

מאחר שסיפור הסתבכותה של המשפחה הפלסטינית מדגים בעלילת הרומאן את שחיתותה של המדינה בשנות "הבגרות" שלה, שכזכור הובדלו ע"י סופרי "מחנה השלום" משנות "ילדותה" שהיו מוסריות, מוצדק להביא את עיקר פרטיו.

עד לאחרונה היה שיבולת קצין במנהל האזרחי של פיקוד דרום בגדה, ופעל במסגרת תפקידו זה על-פי המדיניות המקובלת במנהל "שמנצלת מצוקה פרטית (של פלסטינים) לטובת אינטרס לאומי רחב (של מתנחלים)." (188). ואחרי שזיהה את מצוקתו של מורה כפרי עני, שהיה זקוק בדחיפות לכסף כדי לבצע ניתוח לב יקר שיציל את חיי אשתו ואֵם שני ילדיו, קישר אותו שיבולת עם עמותה דתית של מתנחלים (194) שרצתה לנכֵס לעצמה "חלקת קרקע שנמצאת בקצה הכפר, חלקה שיש בה קבר עתיק." (189).

באין מוצא אחר למצוקתו, אסף המורה מסמכים נושנים והציג את עצמו בעזרתם כבעלים המוכן למכור את הנכס הנחשק לעמותת המתנחלים "שביקשה לגייר שייח' מוסלמי נשכח." (194). רק אחרי פטירת אשתו של המורה, בטרם זכתה להגיע לניתוח, התברר שמסמכי הבעלות שהציג המורה היו מזוייפים ושהקבר הוא בכלל קבר של שייח' ערבי העומד על אדמת הֶקְדֵש מוסלמי. אף שהעיסקה בוטלה סירב הפלסטיני להחזיר את הסכום שקיבל מן העמותה של המתנחלים ועל כן הפך לנרדף הן על-ידי היהודים שדרשו ממנו את כספם בחזרה והן על ידי אנשי הכפר שלא מחלו לו על העיסקה שעשה עם היהודים מאחורי גבם.

בשלב הזה החליט שיבולת שלא לנטוש את המשפחה הנרדפת, ואיתר עבורה את הגבעה הנמצאת ב"דממה תקשורתית" (122) במכתש רמון, שבפסגתה מצוי אתר נבטי שלאיש לא היה בו עניין עד כה, כמקום מיסתור עד שהיהודים והפלסטינים יחליטו למחול למשפחה שהסתבכה עם שניהם, או עד שהוא יסדיר תעודות זהות ישראליות למשפחה השב"זית (משפחה פלסטינית השוהה במדינת ישראל בלי זהות).

בינתיים מחזיק שיבולת בכספה המוחרם של עמותת המתנחלים וממנו הוא מפריש במועדים קבועים את הסכום הדרוש לקיומה של המשפחה הפלסטינית על הגבעה כפולת הדבשות שבראשה חורבות אתר נבטי קדום. באופן זה שולט שיבולת במשפחה ומקדם את כוונתו לגדל את האנאדי, המתבגרת היפה של המשפחה הפלסטינית, להיות לו אישה שנייה לצד אשתו, שעקב מחלת הקצרת היא מתקשה לנשום, ושלמענה שכר שיבולת דירה במצפה רמון שבה הוא משכן מדי פעם גם את האנאדי (189).

מצב זמני זה של המשפחה הפלסטינית היה יכול להיות נוח לשיבולת אלמלא פוקעת לפעמים סבלנותו של המורה הפלסטיני להמתין למימוש ההבטחה שתסדיר את היקלטות משפחתו בישראל ותשים קץ לשב"זיות שלו ושל שני ילדיו, ואלמלא החל גם עשהאל מימוני, מהנדס הכבישים מהחברה "נתיבי ישראל" בת"א, להתעניין במתבגרת היפה של משפחה זו.

מניעי מימוני

כאמור, החל גם עשהאל מימוני, שעודנו צעיר משיבולת וגם רווק, להתעניין במשפחה הפלסטינית המסתתרת באתר הנבטי על הגבעה רק אחרי שתפקידו כמהנדס ב"נתיבי ישראל" הביא אותו לאזור הנידח הזה המרוחק מביתו בת"א, אחרי שהוטל עליו לתכנן בו תוואי לכביש אל מחנה סודי וחדש של הצבא, שבאדמתו יוטמן מתקן האזנה מתקדם ביותר (185) של מדינה ידידותית זרה (276).

ואכן, ממש כמו שיבולת זיהה גם מימוני שבתו של המורה הכפרי מבשילה והולכת להיות אישה שאי-אפשר להתעלם מיופייה. ולכן, הזדרז ליצור קשר איתה וגם הוא החל לשכן אותה מדי פעם בדירת אביו שנפטר לאחרונה, "כדי שיוכל לשלוט בה טוב יותר" (280).

לפיכך אין לעשהאל מימוני שום התלבטות מוסרית לשכנע את כולם בחברת "נתיבי ישראל" לשמור על שלמות הגבעה ועל האתר הארכיאולוגי שמצוי עליה ולקדם במרץ את הצעתו לחצוב בה מנהרה באורך 185 מ' וברוחב 6 מ', שתאפשר למשאית לנסוע בה בנוחות, גם אם הדיפון של מנהרה כזו וגם אחזקתה השוטפת לא יהיו זולים כלל וכלל.

סיפור המשפחה הפלסטינית האומללה הוא כה קלוש, כה גולמי וכה סטנדרטי עד שרק סופר הזקוק לסיפור שידגים את שחיתותם של הישראלים ואת העוולות שהם עושים לפלסטינים בגדה מסיום מלחמת 1967 ואילך בשביל אלגוריה פוליטית – וזו ההגדרה ההולמת את "המנהרה" במונחים סוּגָתִיים של הספרות – יכול להתבזות בהפיכתו לסיפור מרכזי בעלילת רומאן פוליטי. ולכן, לא ייגרם שום נזק לקורא אם נחשוף כבר בשלב זה את סוף קורותיה של הבת היפה של המורה הכפרי מג'נין: משום שהאנאדי התגוררה לסירוגין בדירותיהם של שני המחזרים אחריה, לא יהיה ברור בסיום הספר מי משני הגברים הישראליים שחשקו בנערה הפלסטינית היפה אחראי להריונה (272).

לעומת זאת ברור שהעובר ברחמה של האנאדי מבשר את הפתרון לבעיית השב"זיות של המשפחה הפלסטינית – שהוא גם הפתרון של האלגוריה הפוליטית בשלמותה – שהרי אחרי שהעולל יגיח לעולם בתחומי מדינת ישראל, יהפוך בה מיד לאזרח ישראלי הזכאי לתבוע שיאחדו אותו עם קרובי המשפחה שלו מדרגה ראשונה, שבעבר נאלצו להסתתר באתר נבטי על הגבעה שעיכבה סלילת כביש למתקן בטחוני סודי במכתש רמון.

בכל מקרה, לא נעלמה מעינינו העובדה, שבאמצעות הסיפור הקלוש הזה על קורותיה של המשפחה הפלסטינית, שהכיבוש הפך אותה למשפחה שב"זית, הצליח יהושע לשלב בעלילת הרומאן הנוכחי גם עוד אבחנה שהיתה דרושה לו ביותר לביסוס הבשורה הפוליטית שאליה חתר בכתיבת "המנהרה" והיא האבחנה הטריטוריאלית. על-פי אבחנה זו נפרצו הגבולות בין השטחים המסורתיים של שתי האוכלוסיות המתגוררות בין ים-המלח לבין הים התיכון. ולכן, עוד קודם שהבת היפה של המורה הכפרי מג'נין התעברה מאחד משני מחזריה, כבר הגשימה המשפחה שלה בעצם התנחלותה על גבעה במכתש רמון את דרישת הפלסטינים לממש את זכות השיבה אל תחומי הקו הירוק.

ואף יותר מכך: המשפחה הפלסטינית לא הסתפקה בהשתלבות פיזית בגבולות מדינת ישראל, אלא גם פעלה להשתלב בה גם חברתית וגם תרבותית. ולכן, בעוד האב ממשיך להסתתר באתר הנבטי, אחרי שאימץ לעצמו שם עברי: ירוחם יסעור (187), מחקים ילדיו הבוגרים את מעשיו. ומאחר שהם כבר שולטים היטב בשפה העברית, אין להם שום קושי להיטמע באמצעות השמות העבריים שאימצו לעצמם בחברה הישראלית. הבן עופר "שאימץ לעצמו זהות של חייל דרוזי נעדר, מתחיל להיטמע במהות הישראלית," וגם האנאדי, שבחרה לעצמה את השם העברי איילה, כבר השתלבה בעזרתו ללא קושי במכללה דרומית "בכוח יופיה ותבונתה ושכר-הלימוד ששולם (על-ידי שיבולת) לשנה שלמה - - - עד שיימצא פתרון לתעודת-הזהות החסרה." (183).

איך נשכח השיטיון

ואשר לצבי לוריא, לא שכחנו אותו. אף שנהג לסכם כל מחלוקת מקצועית עם מימוני באמירה האירונית, שהצעתו היא בסך הכול הצעת מהנדס דרכים שלקה בשיטיון, מתברר שהשימוש התכוף שלו בתכסיס זה חשף אותו לבסוף, שהרי מימוני מצא את ההזדמנות המתאימה לפנות אל לוריא ולומר לו, לא רק בשמו אלא גם בשמנו, קוראי הספר: "בוא נברר מהו השיטיון הזה, שאתה, רק אתה, שולף שוב ושוב. האם הוא בכלל ממשי, או הוא מין תעלול שהמצאת לך? כי מרגע שיצאנו לדרך לא הבחנתי אצלך בשום סימן של בלבול ומבוכה. אתה צלול ובהיר במחשבה שלך, וחד באבחנות המקצועיות." (עמ' 126).

מימוני לא הסתפק בהשמעת ספק זה על השיטיון המוכרז בפי לוריא, אלא גם הבהיר לעוזרו הגמלאי החינמי בהזדמנות אחרת מהן ציפיותיו ממנו: "שבמקום שיכרסמו אותה (את הגבעה) תעזור לי לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה." (189). ייתכן שעשהאל מימוני לא היה מעז להשמיע ציפייה זו באוזני לוריא לו התייחס ברצינות רבה יותר לשבחיה של דינה על מקצועיותו של בעלה, שתמיד מצא "פתרונות הנדסיים פשוטים ולא יקרים לבעיות הנדסיות שנראות מסובכות. בכך הוא חסך למדינה הזאת בעבר כסף רב, שהתפנה בשביל השחיתויות שלה." (103).

ישיבה גרוטסקית של הוועדה

המחלוקת על אופן ההתגברות על הגבעה המעכבת את סלילת הכביש, ע"י כירסום המעבר דרכה או ע"י חציבת מנהרה בתוכה, הוכרעה לבסוף בישיבה של הוועדה שזומנה במיוחד למטרה זו ושאליה הוזמנו כל בעלי האינטרסים בנושא: החברה להגנת הטבע, הצבא, החָשַׁב הראשי של המשרד והמנכ"ל הצעיר שלה, וכמובן גם מימוני עם עוזרו החינמי, לוריא מיודענו, שהופתע לראות את שיבולת מגיע לישיבה עם בתו היפה של המורה הכפרי מאזור ג'נין.

הפרק המתאר את הישיבה אינו רק הפרק הארוך ביותר בספר (עמ' 294-281), אלא גם ממחיש באופן סאטירי כיצד מתקבלות החלטות בנושאים ביטחוניים במוסדות הפועלים במימון כספי הציבור.

העניין שלנו כעת בישיבה זו איננו בהישג הסאטירי של יהושע בתיאורה של הישיבה, וגם לא בעקיצה שהוא משלב בה על ראש הממשלה הנוכחי (290), אלא בעמדה שישמיע בה צבי לוריא, שהצטייר לנו עד כה כמהנדס דרכים שהיה שומר-סף בחברת "נתיבי ישראל" מפני מעשים של שחיתות (המונח שהיה השכיח ביותר בסיפור-המעשה של "המנהרה" עד כה).

ואכן, אחרי שהדיון הארוך והגרוטסקי כבר התקרב לסיומו ואפילו סוכם על-ידי החשב של "נתיבי ישראל" בהחלטה, שאין הצדקה לחצוב בגבעה מנהרה יקרה בכספי הציבור, כאשר אפשר פשוט "לחתוך את הגבעה", הותנע פתאום מחדש אצל לוריא מנוע השיטיון, נבר בזריזות בחומר האפור במוחו ושלף משם מקרה נושן ונשכח, שגם החָשַׁב אמור היה לזכור אותו. מטעמי חיסכון לא שעו לפני שנים ב"נתיבי ישראל" לאזהרתו של קבלן חפירות מסַחְנין – שבאופן מפתיע לוריא זוכר כעת בוודאות את שמו: עָוואד, שממש כמו אצל שיבולת שימש גם אותו הן כשם פרטי והן כשם משפחה – שכביש שתוכנן לא יחזיק מעמד בגשמי הגליל ולכן עדיף "לנעוץ את הכביש הבעייתי הזה אל תוך מנהרה" (292). ואכן בגשם הראשון נסחף הכביש ההררי הצר שסללו וגם נקבר תחת מפולת של סלעים ואדמה.

וכך אירע, שלוריא – דמות אניגמאטית כצפוי באלגוריה – הפך על פיה החלטה שכבר סוכמה בישיבה, שלא לחפור מנהרה לכביש הנוכחי בדרום, ונמצא תומך בהצעתו של מימוני, שכמנהג המושחתים העלים מהמתכנסים, שרק כדי לשאת חן בעיני הבת היפה של משפחה פלסטינית הוא מתעקש לחפור שם מנהרה בזבזנית בכספי הציבור. ואכן, לוריא עצמו, שנקלע בישיבה למצב כאוטי מובהק פעם נוספת בחייו, לא היה בטוח בסיומה, אם אכן אירע אי-פעם בגליל המקרה שסיפר על עוואד מסחנין, או שבעיתוי אומלל ובהשפעת השיטיון בדה אותו מוחו כדי שיתמוך בהחלטה שהיא בוודאות מושחתת מבחינה מקצועית וציבורית.

ואילו אנחנו, הקוראים על תהפוכה זו בדמותו של לוריא, וכמובן גם משתוממים מבגידתו בעקרונות המוסריים שהחזיק בהם בעבר כמהנדס דרכים, תוהים מה טעם מצא יהושע לעולל מעידה כזאת לדמות המרכזית בספרו החדש.

לתמיהה הזו ישנו מענה בשתי סצינות בסיפור-המעשה: סצינת הצפייה של לוריא מגג בית-החולים בת"א (233-225) וסצינת הנסיעה השלישית שלו אל הגבעה במכתש רמון (מעמ' 307 ועד הסוף).

רעיון המדינה הדו-לאומית

לתכלית זו מקדם כעת יהושע את סיפור-המעשה לאישפוזה של דינה בבידוד בביה"ח, אחרי שנדבקה במחלה קשה מאחד ממטופליה, ילד פלסטיני מהגדה. תקופת האישפוז של דינה זימנה ללוריא אפשרות לשוטט באגפיו השונים של ביה"ח ולברר במחלקות שבהן מתבצעות השתלות, "האם היתה ממשות בהבטחה שנתן קצין מנהל אזרחי למורה כפרי מנפת ג'נין, או שמא הופרחה מראש רק אשלייה של לב חדש בתמורה לחלקת קרקע?" (226).

במהלך שיטוטיו אלה פגש לוריא בבית-הקפה של ביה"ח צעיר פלסטיני מכפר ליד קבטיה שבגדה – שקיבל היתר מהמנהל להיות בקרבת בן-דודו הישראלי, שהוא מטורעאן שבגליל, אחרי שתרם לו אחת מכליותיו – ושמע מפיו, שביום בהיר אפשר לראות מגג ביה"ח את הכפר שלו בגדה ואפילו "את הקו של הירדן" (230), שהרי "אנחנו מאוד קרובים אליכם, כל דבר נוגע בכל דבר." (230).

מאחר שלוריא מפקפק באמירתו זו של הפלסטיני הצעיר ממנו, הוא מסכים להתערבות שהלה הציע לו, ושניהם עולים במעליות לגג. ושם, אחרי שהפלסטיני מנווט אותו אל פינה בקצה הגג, מגלה לוריא שאכן עליו לשלם לפלסטיני "שטר חום-ירקרק עם תמונתו של בן-צבי," כי זהו המרחב שנפרש לעיניו: "גבעות רכות, הרים מיוערים, גגות אדומים של מתנחלים, קוביות מגובבות של כפרים ועיירות שמפציעים מתוכם צריחים וכיפות של מסגדים. - - - ואֵד אוורירי וְרַדרַד מְחַתֵל את הפַּסְטוֹרַלְיָה במִקְשַׁת שלווה אחת שלעולם לא יהיה ניתן לחלק אותה." (232).

כל מי שקרא את הרומאן "גדר חיה" (2014), ודאי זוכר, שלמען אותה בשורה פוליטית כללה גם דורית רביניאן סצינה דומה בעלילתו. בהבדל אחד, בעוד שלוריא צפה ברציפות הטריטוריאלית הזו "שלעולם לא יהיה ניתן לחלק אותה" מגג בי"ח איכילוב בעיר ת"א שליד הים התיכון אל עבר ים-המלח, הקדימה גיבורת הרומאן של רביניאן לצפות ברציפות זו באמצעו סרטון וידיאו שצולם ממרפסת דירה בקומה התשיעית של בית ברמאללה אל הים התיכון, וראתה בו, כמו שראה משה רבנו מהר נבו, את בנייניה הגבוהים של ת"א וגם פיסה כחולה מהים שלה (שם, עמ' 193-190). 

משתי הסצינות המקבילות משתמעת אותה בשורה: מאחר שאי-אפשר להפריד את הפלסטינים מן היהודים לא בתחומי ישראל ולא בגדה, לכן אין סיכוי לפתרון המוכרז עדיין כפתרון מועדף ואפשרי לסיום הסכסוך בין שני העמים: ההקמה של שתי מדינות בין הירדן לים התיכון. הן רביניאן ב"גדר חיה" והן יהושע ב"המנהרה" מטיפים באלגוריות הפוליטיות שלהם לאמץ את הפיתרון ש"מחנה השלום" כבר תמך בו מזמן ובגלוי באירגוניו, באתריו ובעצרות המחאה שקיים בכיכר רבין בת"א: סיום הסכסוך הערבי-ישראלי בעזרת ייסודה של מדינה דו-לאומית בין ים-המלח לבין הים התיכון, במקום מדינת ישראל הקיימת.

בְּשׂוֹרה זו, שסופרי "מחנה השלום" תומכים בה ביצירותיהם מתוך אילוץ, כאפשרות שאי-אפשר למנוע את התגשמותה, סותרת באופן קוטבי וקטגורי את החזון, שהוגי הציונות ומגשימיה, מהקונגרס הציוני הראשון ב-1897 ואילך, היו נאמנים לו בכל הווייתם, שחייב את דורות ההמשך לייסד את מדינת הלאום של העם היהודי בארץ ישראל, לכנס אליה בהדרגה את פזורתו מכל הגלויות ולהנהיג בה חיים דמוקרטיים שיבטיחו שוויון זכויות לכל אזרחיה.

הנסיעה השלישית אל הגבעה

המראה המדהים שראה צבי לוריא מגג בי"ח איכילוב בת"א הִדְמים במוחו לחלוטין את מנוע השיטיון, ולכן הוא פועל בסוף עלילת הספר בהיגיון צלול לגמרי. תחילה הוא מעודד את דינה אשתו לנצל תקציב מחקר שעדיין עומד לרשותה לפני פרישתה לגמלאות, ואחרי שזכה בחירותו המלאה מהשגחתה עליו, הוא מחליט לחזור אל הגבעה במכתש רמון, כדי להיווכח אם באמת התחילו לחצוב שם את המנהרה, שבעטיו של השיטיון מצא עצמו תומך בחציבתה בישיבת הוועדה בניגוד לעמדתו המקצועית ובסתירה לערכיו המוסריים. מאחר שכבר נשלל ממנו רישיון הנהיגה, מגייס לוריא בעורמה ארבעה נהגים מזדמנים לנהוג במקומו במכוניתו וכך הגיע בעיבורו של הלילה אל הגבעה.

אך האמת היא שצבי לוריא לא ביצע את הנסיעה השלישית הזו (מעמ' 307 ועד לסיום הספר) כדי להיווכח שמעידתו בישיבה מוגשמת בשטח, אלא כדי לפגוש את האב הפלסטיני שאמור להיות שותפו בהגשמת הרעיון על הפיכת הטריטוריה שבין ים-המלח לים התיכון למדינה דו-לאומית. לכן המתין לרגלי הגבעה כפולת הדבשות והעפיל אל פסגתה רק עם תחילת הזריחה, שהוא מקווה – כהבטחת האנאדי – שגם היא תהיה כפולה.

מן המסופר על פגישת השניים מצטייר שהמורה הפלסטיני כלל לא הופתע מבואו של לוריא אליו ולכן אינו ממתין לשמוע ממנו הסבר למטרת הצטרפותו אליו לצפות בזריחה של יום חדש, אלא "אוחז בחוזקה בכתפו של לוריא ומסובב אותו דרומה, לעבר תל סמוך. ושם אכן ניצב כמרחף צבי - - - צבי חי, גדול, ודומה שכל האור שבעולם התכנס בין קרניו. והמורה הכפרי הולך אל החורבה ומביא משם רובה עתיק - - - ומכוון אותו לעבר הצבי הניצב מהורהר וזורע סביבו בשקט את אורו."

אין לפרש את המתת הצבי, שהוא הבעלים האמיתי של הטריטוריה בשלמותה, על-ידי המורה הפלסטיני רחמן-יסעור בסצינה סימבולית זו, המסיימת את הרומאן, כדחיית ההזמנה ששיער שלוריא הגיע להציע לו, להיות שותפו בייסוד המדינה הדו-לאומית. להיפך כאשר המורה הכפרי יורה בצבי היפה הוא למעשה מסכים להצעה שטרם הוצעה לו במילים מפורשות, שהרי ההסכמה לרעיון המדינה הדו-לאומית מחייבת להיפרד תחילה ממשנתו של לובה אליאב בספרו "ארץ הצבי" (1972), כמרומז בכותרת הפרק.

בספר זה דיבר לובה אליאב על התכנסות חזרה לגבולות 1967, כדי לאפשר את ייסודה של מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצידה של מדינת ישראל (ראה עמ' 157-153 בספרו זה). הירייה בצבי, דווקא על-ידי השותף הפלסטיני, היא לפיכך אמירה רועמת וכפולת משמעות, גם גשמית וגם רוחנית, שכדי להגשים את רעיון המדינה הדו-לאומית צריך "להמית" תחילה את הצעתו הציונית אך גם המוגבלת של לובה אליאב, שבשנת פירסם ספרו הוא עצמו חשב, שאין בילתה הצעה שאפשר להניב בעזרתה סיום מוסרי לסכסוך הערבי-ישראלי. 

לסיום הזה של האלגוריה – ובאופן שהוא התבאר כאן: כהסכמה של שני המבוגרים, שמאסו בסכסוך שאינו מסתיים בין עמיהם, לפעול יחד להגשמת פתרון המדינה הדו-לאומית – צריך לצרף עוד המלצה שהטמין יהושע מספר פעמים קודם לכן בגוף העלילה של "המנהרה". יהושע הכין את ההמלצה הזו על-ידי שיתוף נוגה, גיבורת הרומאן "ניצבת" (2014) בעלילת ספרו החדש.

לנוגה, הפורטת לפרנסתה על נֵבל בתזמורת, הוחזר באורח פלא בסיום עלילת "ניצבת" כושר ההתעברות אחרי בלותה. ולכן כבר הספיקה מאז ללדת את נְבוֹ, בן יפה-תואר שעודנו בגיל הגן, שאותו היא מגדלת כאֵם חד-הורית. ואף שהפתרון הדו-לאומי לסכסוך רק זה מקרוב נבט ב"המנהרה", כבר מהרהר יהושע בעלילתו את ההרהור "האוטופי" הבא, המעיד על עומק אמונתו בבשורתו הפוליטית החדשה: בכוונת נוגה להמתין עד שנבו יגיע לגיל המצוות, המועד שבו תביא אותו "אל פסגת הר נבו בעבר הירדן המזרחי כדי לבחון ממנה אם א"י המערבית אכן תתאים להמשך חייו" (305).

המלצה זו של יהושע, המבקשת: תנו אשראי לרעיון המדינה הדו-לאומית, ושובו בעוד עשר שנים לבדוק אם צדקתי או טעיתי בהצגת הרעיון הזה ב"המנהרה" ב-2018, היא מנקודת ראותה של האוטופיה הציונית – ובמיוחד בשנת ה-70 לייסודה של מדינת הלאום של העם היהודי בארץ-ישראל בהצלחה כזו – הכרזה מפורשת שלו, שהתייצב בשנת 2018 בראש המוותרים על המשך הגשמתה של הציונות.

- - - - - -

* השנה פירסמתי בהוצאת "יחד" את ספרי "חילופֵי דורות בסיפורת הישראלית", כרך החותם את הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", שבה סיכמתי את התפתחות הסיפורת העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש"ח ועד תשע"ח. במפתח המחברים המופיע בספר זה מפורטים הכרכים שבהם מופיעים הפרקים שכתבתי במשך השנים על כל ספריו הקודמים של א. ב. יהושע. פרטים: yoseforen@bezeqint.net

יוסף אורן

אהוד: האם אתה ממליץ על קריאת הספר או שאפשר להסתפק במאמרך?

* * *

יורם אטינגר

העברת לקחי קרב ישראליים לארה"ב

בשני הסרטונים הקודמים שמענו עדויות של בכירים אמריקנים על תרומה ייחודית של ישראל לביטחון וכלכלת ארה"ב, הרבה מעבר להיקף הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל. בסרטון הקצר הנוכחי https://bit.ly/2Besl1B נשמע עדויות של בכירים אמריקאים נוספים על העברת לקחי-קרב ישראלים לארה"ב, החוסכים לארה"ב עשרות שנות מחקר ופיתוח, ומשדרגים את איכות מוצרי התעשייה הביטחונית האמריקאית, וכן את היצוא והתעסוקה האמריקאים בהיקף מיליארדי דולרים.

* * *

יואל נץ

הדיאגנוזה בחלוף כ-65 שנה: עכברת

(קטע מן הרומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים";

מחנה התארגנותו של גרעין "גדיש" בקיבוץ עמיר)

אין זאת כי בהשראת המפעלים ההרואיים אשר התחוללו בברית המועצות, בהם היטו גיבורי העבודה הסוציאליסטית נהרות מאפיקיהם, כרו תעלות לחבר בין ימות ובין נהרות והחרידו בדרכים אחרות את הטבע משלוותו – להכשיר ולמרק את העולם לקראת העידן החדש  –החלו נשמעים בארץ דיבורים על תרומה ציונית צנועה משלנו והיא, לייבש את אגם החולה.

אנשי המשק שבקיבוצי הסביבה היו כחולמים: מתחת למעטה המים הדלוחים ייחשפו עוד מעט קט שטחי קרקע בתולה נרחבים למען רווחתם של משקי הסביבה. הם לא שיערו עדיין, כי חמדנותם עתידה לטפוח על פניהם, כאשר יתברר כי אדמת הכבול איננה ראויה להצמיח גידולים חקלאיים. בחלוף שנות דור יכו החולמים על חטא ויודו כי ייבושו של אגם החולה היה בכייה לדורות: נכסי טבע ייחודיים של עולם החי, הצומח והדומם ירדו לטמיון...

נוכח הציפייה כי תחילת העבודות לייבוש החולה ממשמשת ובאה, הוחלט לערוך למעננו טיול של חציית האגם לאורכו. נכנסנו לתוך המים בבגדי ים ובלא מטען אישי כלשהו. רק אני אחזתי במצלמת רולפלקס ישנה וברשותה של דליה סטולר היה מכבש צמחים. יודעי דבר הסבירו לנו שבאזורים העמוקים ביותר יגיעו לנו פני המים עד לגובה החזה. הסבר זה היה אולי אמת ויציב באשר לחזהו של עוזי מפתח תקווה. הוא לא היה נכון לגבי גובה החזה שלי. לא כל שכן – לגבי זה של דליה סטולר. דליה בחורה יפהפייה. על גבה תלויה לה צמה שחורה ומפוארת (גם כיום תלויה לה לדליה אותה צמה מפוארת על גבה, אלא שכיום – מה לעשות – אין הצמה עוד שחורה כעורב, כמו בימים המתוקים ההם).

אנחנו מגיעים במסענו בתוך המים עד אמצעיתו של האגם ופני המים מגיעים לי עד לגובה הכתפיים. דליה משחררת את ידיה מנטל מכבש הצמחים ומוסרת אותו לי למשמרת. היא אוחזת בשתי ידיה בכתפיי ומקפצת על גבי קרקעית האגם וראשה נטוי כלפי מעלה תוך שהיא מתאמצת להחזיק את פניה מעל פני המים. אני אוחז את מכבש הצמחים על ראשי ועל גבי המכבש את המצלמה ומקווה שהנה עוד מעט קט תחל קרקעית האגם להתרומם מתחת לרגלינו.

התקווה שלי מתממשת, אבל רק אחרי שרגליי פוסעות לתוך בור. כל כולי שוקע במים, כולל הראש, כולל מכבש הצמחים, כולל המצלמה וכולל בכלל. דליה איננה מרפה מאחיזתה בכתפיי, אף שכעת אין היא מפיקה מכך תועלת. למשך הרף עין גם פניה היפות נבלעות מתחת לפני המים. אני פוסע עוד שני צעדים כאמודאי כשמאחוריי שוחה דליה נשענת על כתפיי, בוקע מתוך המים כצוללת – קודם אצבעות יד ימיני, אחר כך המצלמה, אחר כך מכבש הצמחים ולבסוף (תודה לאל!) האף שלי והפה שלי ובכך מתחדשת אספקת החמצן לריאותיי, לאחר השתעלות היסטרית ולאחר קינוח נמרץ וממושך של החוטם בעזרת האצבעות של ידי השמאלית. אינני יודע לאמוד את הנזק שנגרם למכבש הצמחים של דליה ולתוכנו. המצלמה שלי מכל מקום, שבקה חיים לכל חי ואיתה הלך לעולמו גם סרט הצילום...

אגם החולה נקם בנו את נקמתו בטרם נפח גם הוא את נשמתו על מזבח המפעלים המפוארים: שבעה מבין חברי גרעין גדיש ממשתתפי הטיול באגם – ואני בתוכם – נתקפנו בווירוס בלתי מזוהה [עכברת! עכברת!]. ארבעה ימים פרפרנו קודחים בחום של מעל לארבעים מעלות צלסיוס וכל הדגימות שנלקחו מגופינו לצורך בדיקות רפואיות לא העלו דבר ולא הועילו לדוקטורים להתוות את הדרך הנכונה לטפל בנו. אלא שהיינו צעירים וחסונים והבראנו למרות הטיפול השגוי בנו, ואילו אגם החולה נכנע בלית ברירה ובעל כורחו למר גורלו.

יואל נץ

* * *

ד"ר ארנה גולן

ארוטיקה גברית ואדמה בשירת אברהם שלונסקי

על שני שירים (המשך  וסיום)

2. ארוטיקה גברית מרוסנת בקידושין

על השיר "הרי את"

א. מארוטיקה מתפרצת לארוטיקה מרוסנת

קווי קישור מוליכים משירו המוקדם של שלונסקי, "אני הגבר", אל שירו "הרי את", שנכתב כעשרים שנה מאוחר יותר ונכלל בקובץ השירים "על מילאת", שהופיע בשנת 1947 (כתבים ד', עמ' 33). אמנם, בשירו של שלונסקי הצעיר נמסרות חוויות של התבגרות על אדמת אוקראינה, קודם לעלייתו ארצה, ואילו בשירו המאוחר יותר ניתן מבע לחוויותיהם של החלוצים, כורתי הברית עם אדמת הארץ. וזו היא ארץ מקודשת וזה מחייב. בנוסף, גם מעמדו של שלונסקי היה אחר. כשהתפרסם השיר "הרי את" הוא היה כבר בן 47, משורר נודע, מתרגם ועורך של כתבי עת ספרותיים ובעל מעמד של סמכות בספרות המתהווה. אף על פי כן קו מרכזי אחד להם.

שני השירים מיוסדים על מטפוריקה ארוטית הבונה את יחסי הגבר-הדובר עם הישות הנשית על בסיס המגע המיני, ובשניהם היישות הנשית אינה אישה אלא אדמה. אלא  שטיבם של היחסים הארוטיים-המטאפוריים שונה: בראשון הארוטיקה מתפרצת ובשני היא מתקדשת ומתרסנת בכוחם של קידושין. אף על פי כן קו נוסף מקשר את שניהם. עניינו במקור שממנו שואבים השירים את המטפוריקה הארוטית ובעשייתה בסיס לסמליות הבונה את המשמעות. והמקור המשותף הוא כמובן המקרא, שעימו מנהלים שני הטקסטים השיריים שיח חיוני. עם זאת, השוני בנושאיהם מכתיב פנייה לטקסטים מקראיים שונים מאד באופיים.

על רקע הקווים הדומים מצטייר, כאמור, ביתר שאת השוני שבין שני השירים, ובראש וראשונה בנושאיהם. כבר הכותרות מצביעות על הבדל זה. בעוד הכותרת של השיר "אני הגבר" מתמקדת בגבר הדובר ובזהותו כשהוא מכריז על גבריותו הגאה, הכותרת של השיר "הרי את" מתמקדת בפנייתו אל הישות הנשית, בחריגתו מגבולות "האני" ובהיפתחותו אל ה"את". יתירה מזו, הכותרת רומזת לנוסח הקידושין הדתי, זה שבו מקדש הגבר היהודי את אשתו בטקס הנישואין: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל." כיוון שכך, מאותתת הכותרת כי נושאו של השיר יהיה מעשה הקידושין, איחודם של גבר ואישה בטקס המקודש. באופן זה, מתקדש המגע הארוטי ומוצג כבא לאחר שבועתו של גבר בוגר, המקבל על עצמו אחריות והתחייבות שבקדושה ולא עוד בהתפרצות של יצרים.

מאידך, הכותרת אינה מפרשת את זהותה של ה"את". על כן, במפגש ראשון עם השיר מזומנת לקורא הפתעה. שעה שהוא קורא את הטור הראשון שבו מתוארת היישות הנשית מתברר, כי לא אישה היא אלא אדמה: "ערייה היא – מקוטרת אד וזבל."

אם כן, זוהי האדמה הנתונה בעירומה המטאפורי, בשממתה, ועולה ממנה קטורת, אבל לא של בשמים אלא של אדי חום ושל ריח הזבל שאף הוא כבושם באפו, כיוון שפוזר עליה להגביר את פריונה.

בהמשך תתברר גם זהותו של הגבר הדובר, המשמיע הצהרת קידושין: הריהו החלוץ, מיישב הארץ ומעבד אדמתה, כשהוא בא עימה בברית נישואין מטאפורית ומתחייב לקשר בל יינתק עימה.

וכך, למרות שבשני השירים משמש המגע הארוטי כשכבה מטאפורית, הרי שב"אני הגבר" שימשה שכבה זו בסיס לסמליות שבנתה נושא אוניברסלי מופשט, שעניינו בכוחות החיים, בצמיחה ובגבריות. לא כך הוא ב"הרי את". בשיר הזה הנושא הוא ארץ-ישראלי מובהק, המתייחס למציאות בת ההווה, לאירועי הזמן, ומהווה ביטוי שירי לרחשי ליבם של אנשי ההתיישבות החלוצית. על כן, בעוד שהמגע הארוטי ב"אני הגבר" הוצג תחילה כחטא ולאחר מכן כנטול קדושה, ואפילו הרגע של הפיכת הדובר לגבר הובע בניסוח פרדוקסלי, "טרוף טורף בנך", הרי שבשיר "הרי את" תוענק למגע קדושה, כמשתמע מנוסח הקידושין שבכותרת.

גם היישות הנשית אינה עוד בבחינת "זוליכה", המפתה למגע בחטא ועוגבת באלימות על הנער התמים. כבר בכותרת נרמז כי היא כלה בטקס נישואין מקודש. אמנם, כבר בטור הראשון היא מתאפיינת במיניותה הלוהטת, אבל כנרמז, המיניות מרוסנת על ידי הקידושין שתכליתם פריון (כנרמז ב"זבל"). המיניות מתקדשת ומתרסנת, אפוא, בנישואין ואינה תכלית עצמה, אלא משועבדת היא לתכלית בעלת ערכיות גבוהה ממנה, לפריון.

לשיר הזה, כמו לקודמו, נלווה ממד של פומביות, שהרי מעמד הקידושין מתבטא מעצם טיבו בהצהרה מחייבת בפני נוכחים ועדים. אמנם אף בשיר הקודם היו עדים, אלא שזהותם שונה בשני השירים. בשיר הראשון קורא הדובר להודיע על היותו לגבר לאביו, שהוא המייצג של השושלת הגברית, שהדובר מצטרף עתה אליה, ואילו בשיר המאוחר הוא משמיע הצהרת מחויבות ואחריות של גבר בוגר. הצהרה זו גם קודמת למגע הארוטי והיא תיעשה  – כפי שיתברר בהמשך – בפני היקום כולו. דומה, כי ממד הפומביות – המפקיע את המגע בין גבר לאישה, את יחסיהם ואת אהבתם, מן הפרטי, החד-פעמי והאינטימי, בהעתקתו לנושא המבטא ציבור שלם – הוא שאיפשר לשלונסקי "להכשיר" את המגע הארוטי ולתת לו מבע בשירתו, שכן בכך הפך לבעל-ערך.

מכל אלה עולה, כי גם הזיקה למקורות המקראיים והבחירה מתוכם, תהיה שונה בכל אחד מן השירים. לנושא נכבד זה של שירתו, ההתקדשות החלוצית, לא עוד יבחר שלונסקי טקסט מקראי שעניינו פיתוי אסור למגע מיני שבחטא. עתה הוא פונה לטקסט שעניינו בקידושין. יתירה מזו, גם דמויותיהם של הגבר והאישה שבטקסט המקראי לא עוד יהיו יוסף והאישה הזרה, המצרית, שהלמה תיאורה של ארץ זרה. עתה יהא ההקשר נבואי, לאומי ונשגב, ההולם את הברית בין החלוץ לבין ארצו-מולדתו שאליה הוא שב.

על כן נושאו של הטקסט המקראי הנבחר הוא הברית שבין אלוהים לעמו כפי שזו מתוארת בפי הנביא יחזקאל (פרק ט"ז) ובו מוצג העם באופן מטאפורי כאישה, שהאלוהים, הגבר המטאפורי, בא עימה בברית הנישואין. רק טקסט כזה הולם, לפי שלונסקי, את קדושתו של המעשה החלוצי, שראוי להביא אותה לכלל ביטוי. מתוך כך גם רוכש הדובר – המשורר לעצמו מעין מעמד של נביא.

ב. על הקידושין בנבואת יחזקאל וב"הרי את"

לטקס הנישואין ולשבועת הקידושין הנמסרים בשיר שני חלקים. הראשון כולל את שני הבתים הראשונים ומוקדש בעיקרו לתיאור בשלותה המינית וייחומה של האדמה-הכלה העטויה הינומה, והוא נחתם בהענקה סמלית של טבעת הקידושין.

החלק השני, המקיף את שלושה הבתים הבאים, מוקדש לנאום הקידושין של הגבר-הדובר. הוא מקדש את כלתו ונשבע לה אמונים. דבריו נחתמים בקריאת "הללו-יה!" כקריאת הודייה לאלוהים על שזכה לאושר זה. משבועתו לה, הכוללת פרטים המאפיינים אדמת בור בלתי מעובדת בצד פרטים על עיבודה ויבוליה העתידים, ניכר בו, כאמור, שהוא החלוץ המעבד את האדמה ומיישב את הארץ. וכאן, בשמם של שאר החלוצים, הוא מתחייב לבעול אותה, להפרותה ולזורעה על מנת שתיתן יבולים.

המיבנה הזה מעוגן, כאמור, בתשתית המקראית ותשתית זו היא המעניקה לו ממד של משמעות ועומק ומשקפת גם את הערכים המובלעים בו. אמנם, למרות שהשיר נבנה בלשון עשירה, שמישלביה גבוהים ויש בה אף חידושים לשוניים ומטפוריקה רבת-המצאה כראוי לנושאו, אפשר היה להבין אותו מתוכו. אבל חישוף התשתית המקראית מעמיק את משמעותו וגם עשוי ללמד משהו על המעבדה האמנותית של שלונסקי.

במיוחד שני הבתים הראשונים מעוגנים באחת מנבואותיו הנודעות של יחזקאל. בנבואה זו (יחזקאל ט"ז ג'-י'), כמו גם בנבואות של נביאים אחרים, מוצגים היחסים בין האלוהים לעמו כיחסים מטאפוריים שבין איש לאשתו. אלא שכאן מובלט מצבה הירוד, המוזנח והפגוע של האישה מיום הולדתה ועד שחמל עליה הגבר וקידש אותה לו לאישה, כשראה שהגיעה לבגרותה. כך שדברי הנביא יחזקאל משמשים לא רק כמקור למטאפוריקה המרכזית ולציטוטים מדויקים או קרובים למדי למקור, אלא גם כתבנית לסדר הדברים.

בנבואת יחזקאל מכונה העם בשם העיר "ירושלים" ובכך מתאפשר ללא קושי להציגו באופן מטאפורי כיישות נשית, על מנת לבטא את יחסי האלוהים והעם-האישה. שלונסקי יכול היה לכנות את היישות המתוארת בשירו בשם "אדמה", ובכך להציגה בנקל כדמות נשית בהיותו ממין נקבה. המפתיע הוא שהוא לא  בוחר בשם הזה וכנראה ששני טעמים לכך. מאחר והוא מעוניין להבליט את הממד החקלאי-התיישבותי, הרי שהוא בוחר לקרוא ליישות המתוארת בשם "שדה", שהוא אכן שטח אדמה שנועד לעיבוד חקלאי. הוא מסתמך על כך שלמרות השימוש המקובל בשם "שדה" בזכר, הרי נכון הוא גם השימוש בו בנקבה, כמו בביטוי "נסתחפה שדהו" (כתובות ז' ח'). תוך כך הוא גם נחלץ מן המבע השגור ומבליט את הערך הרב שהוא מייחס לדברים.

 ומאחר שנבואת יחזקאל מעוגנת בתחום הקודש, שהרי עניינה ביחסי האלוהים עם עמו, ואילו בשירו של שלונסקי מועתקת המטפוריקה של גבר ואישה לקשר שבין אדם לאדמה, בין החלוץ לאדמת ארץ-ישראל,  לממד חילוני לכאורה. מוענק מימד של קדושה למעשה החלוצי ובכך גם ביטוי לתחושתם של החלוצים עצמם. על כן ההודייה מתנסחת כהודייה לאל, "הללו-יה".

הפנייה למקרא ולמקורות היהודיים בכלל, כמו בחלק ניכר מיצירתו של שלונסקי, מעידה על מגמתו ליצור קשר של רצף ושל המשכיות עם המקורות היהודיים, גם אם תוך שימוש חופשי, שונה וחילוני בהם. וכשמדובר ביישוב ארץ-ישראל הרי התנ"ך, שמסופר בו על חיי העם בארצו ובמולדתו, הוא הטקסט הראוי לשאוב ממנו.

וכך נאמר בנבואת יחזקאל (בהדגשת ניסוחים שבתשתית שירו של שלונסקי): "כה אמר ה' אלוהים לירושלים: --- ביום הולדת אותך לא כורת שרך (לא נכרת טבורך), ובמים לא רוחצת למשעי --- לא חסה עלייך עין לעשות לך אחת מאלה לחמלה עלייך, ותושלכי אל פני השדה --- ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך: בדמייך חיי! בדמייך חיי! --- כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שדיים נכונו, שערך צימח, ואת עירום וערייה. ואעבור עלייך ואראך והנה עיתך עת דודים, ואפרוש כנפי עלייך ואכסה ערוותך, ואשבע לך ואבוא בברית אותך, נאום ה', ותהיי לי. וארחצך במים ואשטוף דמייך מעליך ואסוכך בשמן. ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך משי." (יחזקאל ט"ז ג'-י').

דברי הנבואה של יחזקאל משמשים, אפוא, לא רק  מקור לשיר, אלא אפילו לציטוטים מדויקים של מילים או של צירופים לשוניים, כפי שניכר במילים שהודגשו בהם. אפילו המטפוריקה החקלאית ('אל פני השדה', 'כצמח השדה', 'שערך צימח') מצויה בנבואה זו, גם אם לצורך אחר.

ועוד: בשני הטקסטים האישה מוצגת לפני הקידושין כנתונה במצב של בשלות מינית, המתגלמת בשדיה שהתפתחו, בשער הערווה שצימח, בעירומה ובניסיונה למשוך את הגבר אליה. בנבואת יחזקאל היא עטויה בתכשיטים יקרים (בעדי עדיים), ואילו בשירו של שלונסקי היא "מקוטרת", מבושמת בקטורת הזבל. עם זאת, בשני הטקסטים היתה היישות הנשית תחילה במצב של הזנחה והעדר טיפול ותשומת לב.

וכיצד מוצג בהם הגבר, זה שהכוח החברתי והכלכלי בידיו? בנבואת יחזקאל הגבר העובר ליד האישה רואה את מצבה, לעומת ההתעלמות ממנה והפקרתה לפניו, והוא נוהג בה כשם שלא נהגו בה עד אז, בחמלה, ולוקח אותה לו לאישה. זו הדרך היחידה לקיום קשר של ממש בין גבר ואישה. וכשהוא בא עימה בברית הנישואין, הריהו מטפל בה, רוחץ אותה, שוטף את דמה, סך אותה בשמן ומלבישה בגדי פאר.

בדומה לכך, גם בשירו של שלונסקי הגבר הוא בעל הכוח, שבנישואין מבטיח את הדרך לדאוג לאישה, הלא היא האדמה. הוא דואג לה ('מה פרע שערה'), מרחם עליה ('רחמתי בך'), מקדש אותה לו ומתכוון לטפח אותה, לעבדה ולזרעה שיהיו בה יבולים. שהרי כאן יסוד הפיריון הוא החשוב. ומעניין,  גם יסוד הפומביות מצוי בנבואת יחזקאל ב"נאום ה'", נאום המופנה אל העם, כשם שהוא מצוי בשיר בשבועת הנישואין של הדובר-החלוץ.

שלונסקי נוטל אפוא את הטקסט הנבואי, מתיך את חומריו, שומר על המבנה התמאטי העיקרי של יחסי הגבר והאישה, ועם זאת הוא מתאים אותם להקשר החדש של שבועת החלוצים שאותם מייצג הדובר בשיר: להיאחז בארץ לעד, לבעול אותה, להפריחה ולהפרותה, כפי שיובהר להלן בעיון מפורט בשיר.

ג. האדמה-הכלה והגבר-החלוץ המקדש אותה

לשיר, כאמור, שני חלקים. חלקו הראשון מוקדש ברובו לתיאור היישות הנקבית, "השדה", במצב העירום והייחום. פתיחתו מיוסדת על מטפוריקה מפתיעה, נועזת וחדשנית, בייחוד משום שעדיין לא מפורשת זהותה של היישות הנקבית. "עריה היא – מקוטרת", נאמר, אבל קטורת הבשמים שבהם היא "מקוטרת", האד וריח הזבל, מזוהים ברגיל עם היפוכם של ריחות ניחוח, ומכאן ההפתעה שבהם. ישות זו אף "תובעת" את מה שמתקשר במערומיה, את סיפוק תשוקתה, ונושפת את חום גופה וכמשתמע, את להט יצריה. גם שעה שמתפרשת זהותה – "שדה" בלשון נקבה – נלווה לתיאור גוון מיתולוגי, כביכול האדמה היא מעין יישות אדירה, נושפת חום, שמנחיריה עולים "טל והבל", אדי נשימה לוהטים בצד רסיסי מים. באופן זה מוקנים לאדמה עוצמה וכוח חיים, המהווים רקע לקידושין בעלי שגב וערך.

סיומו של הבית, "כלה – בהינומה. וייחומה." המציג את הישות הנשית בניגודיה – בכיסוייה, בצניעותה ובטהרתה אל מול יצריה הגועשים – מעניק אמנם אופי אנושי וקרוב יותר לאדמה אך עם זאת שומר על האופי המיני הסוער, שעדיין לא רוסן ולא מומש.

מאלף גם לראות כי התיאור המטאפורי נבנה ממאפיינים ממשיים של שדה בלילה בעונת הקיץ בארץ-ישראל בתקופה ההיא: החום הלוהט, האדים העולים מן הארץ, הריח הנודף מן הזבל שפוזר על השדה והטל המצטבר עליה עם לילה. אפילו "ההינומה" מקורה, כמדומה, במראהו של מעטה האדים והטל על הארץ עם ליל, כשהוא מואר באורו של ירח.

הבית השני, שראשיתו נבנית ממילותיו של יחזקאל, מוביל את היישות הנקבית משלב הייחום לנכונות לפיריון, כלומר, לבגרות מינית-נשית. זו מכשירה אותה, כמו בנבואת יחזקאל, לטקס הנישואין שהוא הכרחי לקשר ביניהם. "מה פרע שערה ומה צימח" אומר הדובר בנוסח הנבואה ומסמן את שלב הבגרות המינית והייחום.

בטור הבא, שבו מדובר במפורש על רגבים ודשא, מסתמנת המוכנות לפריון. יתר על כן, הפועל "להדשיא" מאותת לטקסט מקראי נוסף, לדברי אלוהים במעשה הבריאה: "ויאמר אלוהים: תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" (בראשית א' י"ב), ורמיזה זו מעניקה לעבודת האדמה בארץ-ישראל משמעות של מעשה בראשית.

אין תימה, על כן, שלבסוף היקום כולו שותף לטקס הקידושין הבראשיתי: הערב מושיט לאדמה בפעולה סמלית את הירח – שצורתו בראשית החודש היא אכן כ"פלח", כעין פיסה מעוגלת – ומהווה הכנה נשגבת לנאום הקידושין של הדובר עצמו, שבו הוא נחשף לראשונה ופונה בלשון "אני" אל "את".

שבועת הקידושין מצטיינת בעושר לשוני ומצלולי, בהמצאות לשוניות ובצירופים מקוריים ומפתיעים, ההולמים הכרזה חגיגית שעיקרה קשר של "קידושין", של מחויבות ללא סייג לארץ ישראל. אף מובעת בה תחושת קדושתו של המעשה החלוצי הבראשיתי.

מכאן אף הווריאציות רבות-ההמצאה על האמירה הנוסחאית שבטקס הנישואין: "הרי את מקודשת לי בדשא" (אף חריזה פנימית אסונאנסית כאן), "הרי את מזובלת לי בדשן"
ו"הרי את מגודשת לי בגודש," כשהן ממקדות אליהן את השבועה כולה.

הנושא של הבית הראשון לשבועה (הבית השלישי) הוא מוכנותה של האדמה לפריון, שעל כן מקדש אותה הדובר. היא נתונה עדיין בהרהוריה ('שרעפות') ובקוציה ('דרדרים'), אבל כבר יש בה דשא וכבר פוזר בה הזבל המפרה, העשוי מגללי צאן ובקר. בשיר הלל זה לדשן משתקפים, כמובן, ערכי ההתיישבות החלוצית. לכאורה, צירוף בלתי ראוי מתקיים כאן, צירוף של נוסח דתי מקודש לרובד "נמוך" של זבל וגללים שאינם בעלי ערך אסתטי. אלא שדווקא בכך מגולמים ערכי ההתיישבות של אז, שהיה בה היפוך ערכים: לא האסתטי הוא בעל הערך, לא "הנעים" או "היפה", אלא זה שיש בו משום יישוב הארץ הוא בעל הערך ועל כן הוא אף נעים ויפה.

וזכור בהקשר זה שירו של לוי בן-אמיתי, המשורר שהיה ממייסדי קיבוץ דגניה ב', "שדות שבעמק", שנפתח במלים: "שדות שבעמק קידמוני הלילה בריח הזבל, ניחוח חציר, הלילה לעמק אני אזמרה, כי אושר באני וחסד השיר." ריחו של  הזבל הוא ריח ניחוח לחלוץ.

הבית הבא נפתח בתיאור של מעין חיזור מעודן של האדמה, חיזור שנעם לדובר, ואשר על כן תזכה ל"בעילה". "נובבת לי בשיבולת ובשית", הוא אומר ומנסח דבריו בחידוש לשוני, הטומן בחובו שתי משמעויות: האחת – דיברת אליי (מלשון "ניב") גם בשיבולת, גם ביכולת הפריון, אבל גם "בשית", בקוצים, כשהיית עדיין שוממה.

והשנייה – הנבת לי אותם (מלשון "להניב יבול"), דיבורך אליי היה בלשון התנובה החקלאית. אף "שובבת לי חרולים וגבעולים," מוסיף הדובר, עשית לי מעשי שובבות בחרולים, בקוצים הללו, אבל גם שובבת את נפשי ב"גבעולים" של הצומח. על כן יהיה גמולך בהיענות לחיזורייך. החורשים יבואו ו"יבעלוך" במעשה החרישה והם גם "זרע יקימו בך ליבולים," יטמנו בך את הזרעים שיצמיחו יבולי שדה. שהרי הפריון הוא תכלית המגע המיני שבין הגבר והאישה (והחלוץ והאדמה).

השימוש כפול-המשמעות בשם "זרע", כפשוטו וכמטאפורה לצאצאים – כמו גם הפועל "לבעול" – נסמך אף הוא על הנבואה המקראית. למשל, בדברי ישעיהו לעם, המוצג באופן מטאפורי כאישה, נאמר: "לא ייאמר לך עוד עזובה ולארצך לא ייאמר עוד שממה, כי לך ייקרא חפצי-בה ולארצך בעולה, כי חפץ ה' בך וארצך תיבעל." (ס"ב ד'). המילה "תיבעל" באה במשמעות של נישואין ומימושם במגע מיני, אך גם במשמעות של רכישת בעלות על האדמה (וכמשתמע, גם של הגבר על האישה).

 גם השימוש המטאפורי בשם "זרע" ככינוי לצאצאים שכיח במקרא וכבר מופיע בספר בראשית (למשל, י"ג ט"ו-ט"ז). אך טבעי הוא, אפוא, לשלונסקי לפנות למקרא ולנבואה במיוחד. שהרי המקרא מגלם את קיום העם בארצו ועל כן הולם את גיבוש תודעתה של שיבת-ציון המודרנית. מעבר לכך, האיתותים לדברי הנביאים מעניקים סמכות לדובר, הנעשה מעין נביא של ההתיישבות החלוצית ומבטא רחשי-ליבה.

השבועה מגיעה לשיאה בבית האחרון. עתה הדובר עצמו הוא המממש את המגע הארוטי המטאפורי והסמלי עם האדמה: "ייחמת לי ואבואה אל הקודש," התאווית אליי ועל כן נעניתי לך ובאתי אלייך (מלשון "לבוא אל האישה"), וביאתי אליך היתה כביאה אל "הקודש", אל מקום מקודש, כמשתמע מן השבועה "הרי את מקודשת לי" ומכינוייה של ארץ-ישראל, "ארץ-הקודש".

ביאתו של הדובר אל האדמה אף היתה ברחמים ובאהבה וריפאה את פצעיה, בדומה לנאמר בנבואת יחזקאל: "רחמתי בך המתום והרוויה" – באהבה וברחמים שבי אבריא אותך, שתהיי מקום בריא ושלם ללא פצע, ואעניק לך שפע מים, שלא עוד תהיי במצב של יובש וצימאון. ואז, "הרי את מגודשת לי בגודש / שדה לעת דודים" – הריני בא עימך בברית הנישואין ואת מתקדשת לי בגודש, בשפע השופע ממך לעת דודים, עת האהבה והבשלות לנישואים, תוך רמז ל"גדיש", לערימות התבואה שלאחר הקציר בשדה (אולי גודש השדה בא בשיר בהקבלה לעדי-העדיים ולמלבושי הפאר מנבואת יחזקאל). וקריאת "הללו-יה!" בנוסח הסיום בפרקי תהילים, מתוך אושר, תודה והלל, חותמת את טקס הקידושין שבשיר ומעניקה לו גם גוון של תפילה.

ד. ריסון וחגיגיות – בין השיר לתקופתו: אחרי שואת העם היהודי שהרעידה את שלונסקי, ובהקשר לטקסים בהתיישבות העובדת

התבוננות ראשונה, ואפילו חטופה, בפרישתו הגראפית של השיר על הדף – עשוייה לעמוד על מאפייניו. רושם של הרמוניה, סדר ושלמות עולה ממנה. בניגוד מובהק לפרישה הגראפית הבלתי-סדירה והמגוונת של השיר "אני הגבר", שהלמה את אופיו הדרמטי והנסער, מתאפיין "הרי את" בפרישה סדירה, ממושטרת, קבועה ובלתי משתנה, התואמת את אופיו ההרמוני, את האיחוד המתקיים בו ואת היציבות המובטחת.

בשיר חמישה בתים, כל בית הוא בן ארבעה טורים והטורים שווים באורכם. אפילו קריאה ראשונית חושפת סדירות וקביעות גם בתבניות פרוזודיות נוספות. השיר שקול לכל אורכו בפנטאמטר ימבי וגם תוספת ההשפלה בטור הראשון והשלישי שבכל בית אינה מהווה חריגה מן הסדר הקבוע, משום שזו מתחייבת מן הנורמה של החריזה שרווחה בשנים ההן. על פי נורמה זו, עושרה של חריזה רב יותר שעה שחריזה גברית (במלרע) ונשית (במלעיל) באות לסירוגין בבית בן ארבעה הטורים. נורמה זו חייבה תוספת השפלה בטורים שבהם הסיומת היא נשית (כגון, ו-ז-בל / ו-ה-בל).

על רקע הקביעות "המרובעת" שבתבניות הללו, בונה שלונסקי גם עושר רב של מצלול מגוון. עיתים עושר של אסוננסים: להדשיא/קידושין, בדשא/בדשן, בשית/חורשיך. עיתים חרוזים פנימיים: בהינומה-וייחומה, נובבת-שובבת, ייחמת לי-רחמתי. ואליהם מצטרפת גם אנאפורה, הנוצרת תוך חזרה רבת-המצאה על נוסח ברכת הקידושין: "הרי את מקודשת לי / מזובלת לי / מגודשת לי. כל אלה תומכים במשמעות הטקסית של השיר ובאופיו החגיגי-קישוטי. "הארוס" הופך מבוית ומשועבד לתכלית שמעבר לו: המיניות משועבדת לנישואין ולפריון, והגבר-החלוץ, המייצג את חבריו ומבטיח בשמם "יבואו יבעלוך חורשייך," מקבל על עצמו אחריות לפיריון המבורך, ליישוב הארץ. בכך הריהו נענה לאתגר של הייחום הנשי, לשאיפת אדמת ארץ ישראל עצמה להניב יבולים.

עם זאת, ההבדל הניכר שבין "אני הגבר" ל"הרי את" ניתן, כמדומה, להתבאר לא רק בהתפתחות הפנימית בשירתו, אלא גם בזיקתו הערה תמיד של שלונסקי לאירועי זמנו. השיר "הרי את" (שנכתב כ-20 שנה לאחר "אני הגבר") כונס, כאמור, בספר "על מילאת" (1947) במדור "משירי הבוקר הבשל". מדור זה כולו מתאפיין במרכזיותה של המטאפוריקה הארוטית בגילויים מגוונים, ובייחוד בתחום "הבשלות", כשהיא מסמלת היבטים שונים בזיקתו של האדם-החלוץ לארץ-ישראל. אם עוקבים אחר מטאפוריקה זו ברצף השירים, ניתן להבחין במהלך המוביל מן הגבריות הגאה והפורצת אל הקידושין, מאדם וחווה אל ראשית הצמיחה וממנה אל הפרי והאסיף, עד בוא "היום הלבן" המסמל את כובד האחריות לעולם. השיר "הרי את", שהוא השני במחזור, מסמן את שלב הקידושין.

יש לזכור, כי ספר השירים התפרסם כשנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי. ואכן, נושא השואה הוא הנושא השני המרכזי בספר. בשיריו אלה הביא שלונסקי לביטוי עז את הכאב העמוק שלו, את הזעם ותחושת האבל על אובדן יהדות אירופה. ייתכן, שדווקא הזעזוע העמוק והכאב בשנות המלחמה והשואה, שנלוותה אליהם גם חרדה עמוקה לגורל היישוב היהודי בארץ ישראל, הביאו לביטוי מחודש ומחוזק של מעשה ההיאחזות בה מתוך תחושת מחויבות ואחריות לעם ולבניו שנרצחו.

לסיום, ראוי אולי גם להזכיר, שבנוסח הקידושין משתקפים גם טקסים שרווחו אותן שנים בהתיישבות החלוצית, בייחוד בקיבוצים. למשל, חתימתו של השיר בקריאת "הללו-יה!" מעלה על הדעת את מקומם החשוב של פסוקי הודיה לאל מספר תהילים בטקסים החגיגיים האלה.

שיר נודע באותן שנים, למשל, היה זה שיר, שהמלחין החיפאי משה ביק חיבר לו לחן חגיגי והוא הושר בייחוד במקהלה של קיבוץ 'מסדה' שבעמק הירדן, שבה אימא שלי מילאה תפקיד של סופרן והיתה שרה מעומק נשמתה ומאחדת בכך את ילדותה עם חלוציותה:

"הללויה, הללו אל בקודשו, הללוהו ברקיע עוזו" – בנוסח ההלל שבפרק המסיים את תהילים.

הטקסים החגיגיים הללו בכללם התאפיינו בשילובם של טקסטים מקראיים, כלשונם או בעיבודם, בתוך טקסטים חדשים שעניינם ההווי החקלאי הקיבוצי של התקופה ההיא, כשם ששירו האקטואלי של שלונסקי נבנה על רקע הטקסט המקראי. ודומה, היטיב שלונסקי לבטא בשיר הקידושין הזה את רחשי ליבם של אנשי ההתיישבות העובדת, שחשו את עצמם בוראי עולם חדש, ועם זאת מחדשי ימי המקרא הקדומים, המחויבים לארץ הזאת ולהפרחת אדמתה – וזאת במלוא נטילת האחריות של חלוצים (במשמעות ראשונים), שמשימתם נשגבת.

דווקא משום שליטתו הווירטואוזית בלשון העברית, זיקתו למקרא, הלהט שבו והנטייה ל"פומביות", היה שלונסקי המשורר המסוגל לבטא את להט אמונתם במבע שירי מרשים. אבל לכך היה גם מחיר: הצנעת אהבותיו ה"פרטיות" שלו עצמו ודחיקתן מן הבמה הספרותית.

תנוח נא דעתם של כל מי שמוטרדים  ומודאגים באשר לעתידו הצפוי המזהיר של הלוחם המהולל והמפקד הנערץ, האלוף יאיר גולן, במקרה ובניגוד לציפיות, לא הוא יהיה מי שייבחר לשמש בתפקיד הרמט"כל הבא מבין ארבעת המועמדים. לאחר שחרורו מצה"ל, ובתום תקופת הצינון הקצובה בחוק, יתייצב האלוף (מיל.) גולן בראש מפלגת "מרץ", לאזן בה סו"ס את אי השוויון המגדרי המתמשך בהנהגתה, ובבוא היום המיוחל, בו הרוב השפוי בעם ישראל ידיח את העריצות הלאומנית, וישיב את מפלגות השמאל אל כס השלטון בבחירות חפשיות ודמוקרטיות - או אז יושבע האלוף (מיל.) יאיר גולן לתפקיד שר הביטחון ובבוא המועד הנכון יהיה הוא אשר יראיין אלופי צה"ל, לבחור מהם את הראוי ביותר לשמש בתפקיד הרמט"כל, שלא כמו בימים האפלים ההם אשר שררו לפני 70 ו-80 שנה באירופה...

ד"ר ארנה גולן

* * *

משה כהן

איפה הכיבוש?

"האנשים הנאורים" מצדיקים את הטרור הערבי "בגלל הכיבוש".

ביום 17 באוגוסט ניסה מחבל ערבי לדקור שוטר בדרך להר הבית.

מתברר שהמחבל בא מאום-אל-פחם.

רגע, אום-אל-פחם הוא יישוב בתוך מדינת ישראל.

אז אולי תסבירו לי, אנשים נאורים, היכן כאן הכיבוש?

מצחיק מאוד

מעולם לא היה לישראל ידיד גדול כמו דונאלד טראמפ. הוא מטיל סנקציות על איראן וגם פועל להוצאת כוחותיה מסוריה. זה פועל באופן אדיר לטובת ישראל.

ובמקום הכרת טובה גדולה לפועלו, מתייחסים אליו השדרנים שלנו (עיין ערך מואב ורדי) בלגלוג (הוא בלתי צפוי) וצוהלים כאשר מי מעוזריו לשעבר יוצא בגילויים כביכול נגדו.

הם מעדיפים כנראה נשיא כמו אובמה, הכורע ברך ומנשק את ידו של מלך סעודיה ודורש מישראל להקים מדינה פלסטינית בכל מחיר.

אז מה אם יש טרור רצחני? 

מה, אתם אטומים לחלוטין? 

אין גבול לפופוליזם?

יש בארץ בעייה של אלימות בבתי הספר.

בהזדמנות זו מתחיל כעת ערוץ 1 בהקרנת סדרה תחת הכותרת: "אין  ילדים רעים, יש מערכת חינוך רעה."

מה, אין ילדים רעים? נו, באמת. עד היכן אפשר למתוח את הפוליטיקלי קורקט והפופוליזם? 

עד אבסורדום? 

אם כך הדבר אז אין אנשים רעים, יש רק משטרה רעה. 

רבותי השדרנים, הפסיקו לבזבז את כספי הציבור על קשקשת ושטיפת מוח. 

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [116]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הַסְדָרָה – מי יסדר את מי?

האם ההסדרה המדוברת, בינינו לבין החמאס [במעורבותה ובאמצעותה של מצרים] אכן תתבצע? האם אפשר לסמוך על חמאס שהוא באמת יכבד את ההסכם ויפסיק כליל [למשך שנה?] את ירי הרקטות והפצמ"רים לעבר יישובי עוטף עזה, וכן את שילוח עפיפוני התבערה ובלוני הנפץ לשדותיהם? ובתמורה ישראל תעניק להם הקלות והטבות כלכליות-הומניטריות. ולא מדובר פה כלל על החזרת גופות החיילים ושני האזרחים [החיים עדיין...]

הסדרה הסדרה – מי יסדר את מי?

מתווה לשינוי פני צה"ל

מוגש בזה מתווה לשינוי פני צה"ל ופתרון לבעיות הגיוס:

לא לגייס נשים כלל.

לא לגייס חרדים כלל.

לא לגייס חילונים, פרט למתנדבים, שישרתו בתפקידי שירותים, כגון טבחים, נהגי המפקד, עבודות רס"ר וכדו'.

לגייס בהתנדבות ובאישור הרבנים רק בוגרי ישיבות-הסדר וחובשי כיפות סרוגות.

למַנות רב לתפקיד רמטכ"ל בדרגת רב-רב אלוף [במקום אחד מארבעת האלופים המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל הבא].

לשנות את שמו של צה"ל  ל"צבא הנאמנים לה'".

לסמוך על אבינו שבשמיים, שהוא יילחם לנו נגד אויבינו, כפי שנאמר: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן [שמות י"ד י"ד].

וישראל תשב לבטח, עד עולם. אמן סלה.

מאה שערים

פרשת חברת "שיכון ובינוי" וחקירתה של "אשת העסקים הבכירה" שרי אריסון וחבֵרתהּ, ועוד בכירים בחברה זו, שנחקרים במשטרה ביחידת להב 433 בחשד למתן שוחד לבכירים בקניה, כדי לקבל מיזמי בנייה במיליוני דולרים, וכן התנהלות לא תקינה בנושאים כלכליים-כספיים אחרים, פרשה זו אינה מפתיעה.

מבלי להתייחס כלל לאנשים המעורבים, עולה פה עניין אחר: הוכח שוב ושוב הכלל העתיק כימי עולם: ככל שיש לך יותר, אתה רוצה עוד יותר.

ואם הדבר כרוך ב"מריחה" שמֵנה מתחת לשולחן, ההכרח לא יגונה... שהרי, כל דולר שאתה מניח בכפו של האיש המתאים והמשפיע, יניב לך כעבור זמן לא רב – מאה שערים.

הדבר ידוע, הדבר מקובל – ומסריח.

[אהוד: כידוע, עד לחקירתה של שרי אריסון, לא היו נהוגים תשלומי שוחד בעסקאות של מכירת נשק ובזכייה בפרוייקטים במדינות אפריקה. חברות "שיכון ובינוי" היא הראשונה שנותנת שוחד וזה ממש מזעזע לגלות שבכלל קיים דבר כזה שקרוי – שוחד].

הקייטנה של תמימי

הנערה הערבייה-הפלסטינית עאהד תמימי, שסטרה לחייל ציוני-כובש אכזרי [שלא השיב לה כגמולה], וריצתה על כך שמונה חודשים בכלא השרון, סיפרה בטלוויזיה לאחר שיחרורה על חוויותיה בבית-הסוהר הציוני הזה:

היא סיפרה, לתומה, כמה יפה היא בילתה בכלא: בשירה, בריקודים, במסיבות, בלימודים לבגרות, בשיחות עם חברות לתא ובצפייה בטלוויזיה. אחלה בילוי.

הדברים האלה גרמו זעזוע ואכזבה לכל מי שראה ושמע אותה, בעוד הם ציפו לשמוע ממנה עדות מכלי ראשון, כמה איום ונורא הכלא הציוני.

האין זה מזכיר לנו כאן את פרשת בלעם הזכור לטוב, ועד כמה פרשה זו עולה בקנה אחד, בימינו אלה? תמימי באה לקלל, אך אלוהים פתח את פי האתון ושם בפיה דברי שבח, במילים העתיקות: מה טובו אוהליך יעקב, משכנות אסיריךישראל...

היא כמובן לא התכוונה לשבח את שב"ס, אבל בדבריה היה מעין רמז של עידוד לילדים ולילדות ב"פלסטין הכבושה" להתגרות בחיילי הכיבוש, ובתור פרס הם יזכו לבלות כמה חודשים נעימים בקייטנת-נופש בכלא בישראל [ועל חשבונה של ישראל].

בילוי נעים!

נופלים מפיגומים

שוב ושוב ממשיכים ליפול אל מותם פועלי בניין מפיגומים לא תקינים ובהיעדר סידורי בטיחות כמתחייב, וזאת באתרי-בנייה רבים של מִגדלי-דירות, הנבנים בארץ.  עד היום נפלו השנה 37 פועלים [זרים], יותר מל"ו הצדיקים... ולאיש לא איכפת, ומי שאמור לפעול ולהבטיח את חייהם של הפועלים הללו, אינו נוקט אצבע.

לאחרונה הודיעה ח"כ שלי יחימוביץ' שהיא נוטלת על עצמה את הטיפול בבעיה קטלנית כאובה זו. הלוואי שתצליח ותציל עשרות נפשות של אנשים שבאו מכל קצווי תבל לבנות לנו בתים ולהבטיח פרנסה וקיום הוגן למשפחותיהם, במולדתם, ובכך כאילו הצילה עולם ומלואו.

יש ארוויזיון!

ברוך השם. נפתרה בעיית המימון של הארוויזיון. הללויה!

אבל יש מי שמתגעגע ל"פסטיבל הזמר העברי" משנים קודמות, ממנו צמחו ועלו שירים נפלאים, שלנו, עבריים, ישראליים. וכמוהו, פסטיבל ריקודי העם בדליה. מי ייתן ויחזרו.

זמרי ורוני בת-ציון. 

יהודה גור-אריה

* * *

תקוה וינשטוק

בטי ויויאן דובינר

בעקבות רשימתי ב"מעריב"  ב-7.8.1958

בטי ויויאן דובינר עלתה לארץ עם בעלה סם (שמואל דובינר) ושלושת ילדיה בשנת 1950. הדובינרים היו ילידי קנדה, צעירים, עשירים ובעלי יזמה, והזוג התברג מיד במרכז העשייה, האמנות והחברה במדינת ישראל הצעירה. הוא – תעשיין, אספן, בעיקר של אמנות אפריקנית. היא – ג'ינג'ית מלאת יוזמה ומרץ, עסקנית ציבור במובן הטוב של המילה. רבים חייבים לה תודה.

בטי וסם הכירו בתקופה שדובינר המציא את ה"יו-יו", שעשוע שכבש בשעתו את העולם. קופסת פלא עגולה עשויה משני חלקים (תחילה היתה מעץ ואחר כך מפלסטיק) ובסדק שביניהם כרוך חוט. שיחררת  את החוט-והוא חזר מאליו לקופסה כבומרנג ושוב יכולת לשחררו ושוב חזרה לקופסה שבידך. בני הנוער התלהבו מהמשחק ואף התחרו ביניהם מי  זריז יותר בהוצאה ובהכנסה של החוט לקופסה.

בטי וסם מצאו משעת ההיכרות הראשונה לשון משותפת, נטייה להמצאות ולארגון. אחרי שבועיים התארשו  וחיש קל נישאו.

עם היו-יו יצא הזוג למסע פרסומת שנמשך שלושה חודשים, חצה יבשות ואוקיינוסים. החל בקנדה, עבר לארצות הברית, אמריקה הדרומית, אירופה, אוסטרליה, ניו זילנד. יחד עימם נסעו תריסר צעירים שהדגימו את משחק היו-יו בבתי ספר, בכיכרות הערים. במלחמת העולם השנייה יצר דובינר גם מטוסי צעצוע.

בקנדה ארץ מולדתם התנדבו הדובינרים  ל"ליגה לשחרור פלסטינה".) השם הארכאי התכוון להצלת יהודי פלשתינה א"י מידי הבריטים והערבים). בטי עמדה בראש "הדסה הצעירה". אך להתעניין ממש  בישראל החלו רק שנה לפני שעלו. הכול אצלם מהיר. מחליטים – מבצעים. דחיפה אחרונה "לעשות עלייה" נתנה להם הרצאה של פרופסור ליפא סוקניק (אביו של יגאל ידין) על המגילות הגנוזות ועל מדינת ישראל. דובינר אמר: "פעם היו לארץ ישראל חלוצים בשדות. כעת יהיו חלוצים בתעשייה."

ב-1949 ערכו ביקור היכרות עם הארץ. "אז ראיתי פעם אחת את הדירה ששכרנו למגורים עד שייבנה הבית שלנו ברמת גן." מספרת בטי. "הייתי הראשונה בארץ שצבעה את כל קירות הבית בירוק," (אולי כדי שיתאימו לשערה האדמוני...) "ערכתי תרשים מדויק של כל חדר. נכנסתי לחנות ענקית בניו יורק ובשלושה חודשים – הילדים היו צריכים להתחיל ללמוד בישראל – קניתי את כל הריהוט הדרוש לשתי הקומות ששכרנו, מהמרתף עד לגג, כולל המסמרים. ב-1950 כשעלינו, בארץ שלט הצנע. לא יכולנו להשיג כלום. כעת (הראיון התקיים ב-1958) משיגים בישראל הכול. ומה שדרוש לנפש  נמצא כאן יותר מאשר בגולה."

"הדבר הכי אקסייטינג (מרגש) בחיי – שבאתי לישראל," ברור לבטי דובינר. "אקסייטינג" – זו המילה האהובה בלקסיקון שלה. לעומת זאת "אי אפשר" אינו קיים בו. "יש לי התלהבות ואני יודעת למכור אותה," היא  אומרת. "שנינו –אני ובעלי – מוכרים טובים. לולא האימפולסיביות שלנו לא היינו כאן... הגאווה שלי – שאני מסיימת כל מה שהתחלתי. כמו בעלי. צץ במוחו רעיון – הוא לא יירגע עד שיבצע אותו. ידידים בחוץ לארץ מקנאים בנו שהעזנו להשתקע בארץ."

"בימים הראשונים בישראל רצתי מקוקטייל דיפלומטי לקוקטייל סנובי," היא מחייכת. אבל רק בימים הראשונים. המרץ והמזג הסוער חייבו אותה  לעשות משהו קונסטרוקטיבי גדול לטובת הציבור. "בארץ מצאתי הרבה אגודות ומוסדות לטובת הכלל אבל המלחמה בפוליו, שיתוק הילדים, נראתה לי חלשה ובלתי מספיקה."

בשנים 1949-1953 השתוללה בארץ מגיפת הפוליו (כבר בשנת 1950 בלבד ניגפו בה 1621 נפש). המגיפה פגעה בעיקר בתינוקות ובילדים והיתה אימת ההורים. בטי דובינר שינסה את מותניה ויצאה למלחמה בצורה מאוד מאורגנת, רבת פרסומת והמולה נוסח אמריקה.

משעלתה על היעד הפכה מיד משוגעת לדבר. "ידעתי בקושי עברית. במסיבות דיברתי על הפוליו כמו ביאליק. בחנות לא ידעתי מלה..." היא זימנה לביתה את כל מכריה וידידיה וכן את נציגות ארגוני הנשים, לפגישה עם ד"ר פליסקין, שנחשב לבכיר רופאי הפוליו בארץ. בישראל  פעלו אז שני ארגונים למלחמה בפוליו, ללא תיאום ביניהם, מה שגרם לא מעט בלבול. בטי איחדה אותם לארגון אחד: "אילנשי"ל פוליו" –  "אילנשיל" – ראשי תיבות: ארגון ישראלי למען נפגעי שיתוק ילדים." היא היתה מעמודי התווך של הארגון, עמדה בראשו ולאחר מכן, עד יום מותה, היתה נשיאתו (כיום זו עמותת "איל"ן", איגוד ישראלי לילדים נפגעים") שהלוגו שלה משולש ובו עץ). ביוזמתה והודות לקשריה הובא ארצה מאמריקה החיסון הנכון נגד הפוליו. תרכיב סאלק שמנע את המשך ההידבקות במחלה. אילנשיל-פוליו סיפק מכשירים אורתופדיים לנפגעים, פתח סניפים לטיפול בנפגעי פוליו ברחבי הארץ, מרכזי ריפוי גם לנפגעים מבוגרים, הוקם מרכז ספורט לנכים, הוכשר כוח אדם לטיפול בנפגעים. דובינר יזמה את "מצעד הפרוטות" – חודש מוקדש לאילנשיל פוליו.

הפוליו נעשה "פול טיים ג'וב" – משרה מלאה, שלה. היא עבדה  במשרד הארגון מתשע בבוקר עד שלוש אחר הצהריים. לא יצאה  משום מסיבה בלי לעשות נפשות למלחמה בפוליו.הג'ינג'ית הנאה הזו התגלתה כסוג האנשים שיישותם ממלאת את כל החדר, והיא מילאה כל חדר בענייני הפוליו. מכריה ידעו: כשבטי תפגוש בהם, אפילו ברחוב, לא ייצאו מתחת ידיה בלי תרומת כסף או עבודת התנדבות למלחמה בשיתוק הפוליו – ירצו או לא ירצו...

ה"ויתור" היחיד שהיא עושה למשפחה – בערבים אינה עסקנית. "כל עוד אני בערב בבית, לבעלי לא אכפת מהעסקנות שלי... ילדיי? (בעת הריאיון – היו שתי הבנות בגיל 16 ו-14 והבן בגיל 10) הם בריאים ושבעים ובטוחים באהבתי. אני מתעסקת עם הילדים האחרים, האומללים."

ברור, בטי דובינר לא יכלה להיות פעלתנית-על אלמלא העוזרת ומנהלת משק הבית. אבל מאידך, ברור גם, כדבריה: "גברות אחרות משחקות רמי ומבזבזות את הזמן... לי יש פוליו!"

לתרום עזרה או רעיון לעזרה היא נכונה תמיד, "אפילו שלא תמיד שומעים 'תודה'." יותר משהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להיניק. ב"מבצע קדש" פתחה בביתה מתפרה למתנדבות שהכינו צעיפים וכסיות לחיילים, משאריות שקוששה במפעלים.

בטי דובינר היתה שקועה כולה בהתנדבותה באילנשיל, בעלה, סם, הקים את "קרגל" למוצרי קרטון. המפעל כשל ודובינר הפך את אספנותו האמנותית לעסק מסחרי. הקים ברחוב בן יהודה בתל אביב גלריה גדולה לאמנות. אמנות ישראלית עם חוזים בין אמן לגלריה נוסח אמריקה, אמנות בינלאומית וציורים ופסלים מאפריקה.

סם דובינר, יליד 1912, נפטר ב-2002. בטי דובינר נולדה ב-1912, ונפטרה ב-2012. היא זכתה בתואר יקירת רמת גן ובאות הנשיא למתנדב.

ומשהו על בית דובינר, "בית המשושים": הבית שהקימו סם ובטי  דובינר ברמת גן הוא בניין בעל צורה ייחודית מאוד. משושה העשוי מרשת  משושים המונחים בדירוג על מדרון תלול. קירות הבית אלכסונים זה לזה. לשבע קומותיו אין חדר מדרגות ולא מעלית. יש לו מערכת של מעברים פתוחים, אנכיים ואופקיים בין רחוב מעלה הבנים לרחוב צל הגבעה, וחצר מרכזית. הבית עשוי בטון חשוף ושפריץ שהאפירו במרוצת השנים.

את הבית תיכננו שלושת האדריכלים צבי הקר, אלפרד נוימן ואלדד שרון. כשהוקם, דורג בית המשושים כאחד הבתים הבולטים ביותר בעולם שנבנו באותה שנה, 1963. 

משפחת דובינר התגוררה בדירה הגדולה ביותר בבית, דירת הגג  (280 מ"ר ו-120 מ"ר מרפסת). את שאר הדירות בבית הגיאומטרי האולטרה מודרני הזה התקשה דובינר להשכיר, ושלוש שנים עמדו ריקות. כיום מתגוררת בפנטהאוז של דובינר בתו של האדריכל הקר.

ראיתי שמעתי

שלט בחצר בית דובינר ברמת גן: "אסור לדרוך על הדשה."

שלט על חנות ברחוב אבן גבירול: "יו יו אלקטרוניקה."

פרסומת להרצאות בקיץ במועדון צוותא: "עונת הרחצוותה."

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"שלושים ושלושה סיפורים"

לשאול טשרניחובסקי

1941

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 31.7.1970

לפני 48 שנים

סיפוריו של שאול טשרניחובסקי, שיצאו לאור כשנתיים לפני מותו, הם בגדר פינה קטנה ונעלמה, בהתחשב בהיקף שירתו ותרגומיו. אמנות הסיפור  לא שימשה  כנראה לטשרניחובסקי מטרה לעצמה, אלא פורקן אוטוביוגראפי-למחצה לחוויות ולאירועים שהתנסה בהם במרוצת חיי נדודיו.

ואכן יש בסיפורים אלה, פסיפס רב-גוני: ילדותו בכפר מיכאלובקה שבפלך טאבריה, בקרים. פרקים מהוויי הגימנסיות הרוסיות. חיי היהודים בצל השירות בצבא הרוסי. ימי לימוד-הרפואה בהיידלברג. שירותו בצבא הרוסי, בימי מלחמת העולם הראשונה, כרופא צבאי. התקופה שעשה ברוסיה לאחר המהפכה. ואף סיפורים אחדים מתקופת ישיבתו בתל-אביב, ומן הקיבוץ.

לא את אמנות הסיפור הקצר אתה מחפש, ומוצא, בסיפוריו, אלא את טשרניחובסקי-האדם, הניכר באהבתו לחיים, לתענוגות, לתעלולים, ביצירתו הגדולה ובאהבת הזולת, זו האהבה הרוסית, הבאה מלב חם ופתוח, השופעת מכל סיפוריו. כתיבתו פיליטוניסטית, כמספר לפי תומו זיכרונות, ואולם יש שמתוך הכתיבה הקלה-כביכול פורצים יצרים, שיניקתם מתהומי הנפש.

כך הסיפור "ברפש", על משה-ליב, הטבקן מן הפבריקה (הפועל בבית החרושת לטבק), שהתאלמן ונותר עם שני ילדים קטנים. שידכו לו נערה יפה, שהלכה אחרי אופיצר והתפתתה לו, ולאחר שמת שירכה דרכיה. לבסוף השיאוה למשה-ליב למען השב לה חיים כשרים. תולעת הקנאה, הספק והתאווה הנלוזה אוכלת בליבו של משה-ליב. חוזר הוא מן הפבריקה ועובר בסימטות העיר הנאלחות, שם נערות-הפקר נטפלות אליו, ובכל אחת מהן הוא רואה בת-דמות לאשתו השנייה. רפש, רפש. הלא כך חיבקוה זרים. הלא כך חיבק הוא נשות-אהבה אלה בשכבר הימים. אלא מה, הוא, גבר, לו מותר. ואילו היא?

בלילה, בכסותה אותו בשמיכת המשי הוורודה והרחבה, שנותרה עימה מאז, מימי היותה פילגש לאופיצר – פורצים כוחות נעלמים וממלאים את משה-ליב עד לקצות אצבעותיו, שוכח הוא את יופייה, את היותה אם טובה לילדיו היתומים, ואותה קינאה קמאית שבתוכו מתפרצת בחניקה:

"ובפרפר תחתיו גוויית אשתו, לא הִרפה מצווארה. רגע חש כאב נורא בבטנו! בשארית כוחותיה בעטה בו, ומעוצמת הכאב רפתה ידו רגע, אך רגע קט; אחר שעה קלה שבו אצבעותיו והתלכדו ביתר עוז..." (עמ' 132).

סיפור אחר מימי האוניברסיטה העליזים בהיידלברג; גיבורו – סטודנט יהודי צנום ודק בשם בלום, המתגורר אצל מטרונה גרמנית בת חמישים ומעלה, "לא גדולה אבל עגולה-מעוגלה, שמן משומן; כרס בולטת, תבנית כדור, הולכת לפניה, ופניה עיגולים מחייכים, כולם גממיות גממיות של  חן; עיניים קטנות, טובות ומאירות. ועטינים לה! בידיה היה טס גדול ועליו כוסות וקנקן של קהווה וטנא של לחמניות. אילו היתה נותנת אותם על אותו טס – דיו."

לילה אחד חוזר בלום מחיזור כושל אחר מלצרית של מסבאה, שמטרפת דעתם של כל צעירי המקום, והנה – המפתחות אינם, נשארו בחדר. לא נותרה לו ברירה אלא לצלצל. ואותה אלמנה יוצאת לקראתו בחלוק לבן, למסדרון החשוך, ועד שהיא עסוקה בנעילה, תוקף עליו יצרו והרי הוא חובק אותה ומושכה אל חדרו.

 "אבל אדוני הדוקטור, יאה אני לך לאם!" – "הראה לה בחוש, שלאו דווקא – ונסתתמו טענותיה."

הולך בלום דנן מודאג, שהרי עלולה בעלת ביתו העגלגלה והמחושבת לצרף לחשבון החדר והארוחות ארבעים מארק נוספים, שהם ד' פעמים עשר, ה"מחיר" הנקוב בעיר.

סיפור אהבה אחר, "הלנינגראדית", והיא אם לילדה נוטה למות, הבאה לאחת הערים בגרמניה למצוא מרפא לילדתה. בפנסיון מתלקחת בה אהבה קצרה ועזת-כוח למספר. "אני יודע שלעולם לא אשוב לראותה, ואין לי עליה כל געגועים, כל געגועים. ואולם מובטחני שאילו ידעתי שהיא כאן, בו ברגע אנתק מכל חיבוקי-אוהבים, יהיו איזו שיהיו – ואמהר אליה."

ויש עוד חטיבה שלמה – "בימי המלחמה" – והם סיפורים מן הימים שעשה טשרניחובסקי כרופא בבית-חולים נייד של הצבא הרוסי, במערכותיו עם הגרמנים, תחת פיקודו של אבא ניקולאי, כומר פראבוסלאבי ורופא צבאי.

אין בסיפורים מעלילותיו מסמרות השיער של אביגדור המאירי (שהתגלגל כחייל הונגרי בחפירות, וכשבוי ברוסיה) – אלא מהוויית העורף הרוסי, העמדות הפנים, השחיתות, האנדרלמוסיה – ואהבת האדם, שדווקא בתוך אי-הסדר פורחת היא באין-מפריע.

* שאול טשרניחובסקי: "שלושים ושלושה סיפורים. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תש"ב, 1941. 245 עמ'.

המשורר חיימקה שפינוזה מעיר: שמחתי לגלות שהמשורר שאול טשרניחובסקי השתמש בביטוי: "ועטינים לה!" – אילו אני הייתי כותב כך היום על אישה, היו מתנפלים עליי מכל אבר.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שביעי

הנישואים עם הדסה

הדסה היתה צעירה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.

ביום נישואיו [1877] הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.

לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – באו המרד וההיאבקות האמיתית.

מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי "חבצלת", שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם למדו תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.

ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה"שבאב" המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.

הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –

יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.

התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.

*

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, "הבונים החופשים", שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:

"יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

"אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!" חירף אותו הלה. "צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת 'החורבה' ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!"

מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.

"אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה בתור חבר בכת הסודית של 'הבונים החופשים' – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו...!!!"

פרצה בהלה.

האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!

*

לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר לי שכאשר יהודה עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. – אב"ע], וכשנולד בנו-בכורו, מנחם-שלמה, כבר היה רחוק וזר לה. יהודה היה עתה כבן תשע-עשרה, ועבר לגור תקופת-זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן-דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.

עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, בודקים ומגיהים ובודקים ומגיהים, ובכל זאת מתגנבות פליטות קולמוס וטעויות קטנות. ואצלי זה קרה במאמרי על הבונד בציטוטי ההקדשות ביידיש.

צריך להיות:

דאס בוך ווערט דיר געגעבן פון די טאראנטער ארבעטער רינג.

ס' וועט דיר קיינמאל נישט באנג טאן

(במקומות אחרים במאמר המילים הללו בסדר).

חבל. אם אפשר לתקן, אשמח.

תודה,

עדינה בר-אל

* יצחק מאיר: מודיע בזה  שספרי "אישה אחת" יצא היום לאור בתרגומו לספרדית בבואנוס איירס, ארגנטינה, ומשם לכל דוברי הספרדית באשר הם שם. זכתה "אישה אחת" לעברית, לאנגלית, לצרפתית ועכשיו גם לספרדית. אוניברסלית.... המתרגמת , מרגלית מנדלסון, הפליאה לאצור את רוח המקור. 

* "ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו" – משלי, כ"ו, ה'. – לא לחינם ירדו פסוק זה וקודמו ("אל תען כסיל כאיוולתו.." כרוכים לעולם.

להזכיר למי שצריך תזכורת שבין האפשרויות העומדות בפנינו אין אחת שהיא אמת מוחלטת (ומי שחושב אחרת הוא כסיל).

האדם המיטיב לחשוב, טבעו הוא הטלת ספק במה שהוא רואה, שמא לא היטיב לראות, במה שהוא שומע, שמא לא היטיב לשמוע, במסקנות שאליהן הגיע, שמא לא היטיב לחשוב.

המיטיב לחשוב חושב שלמרות שהוא חושב שהיטיב לחשוב ושכל החכמה מצויה בכיסו ("הן כי אתם עם ועמכם תמות חוכמה" איוב, י"ב, ב') תמיד קיימת אפשרות שהוא טועה.

ואולי אני טועה?

גרימי [צבי גלעד]

עין-גדי

אהוד: מניסיוני עם בני-דורי – מי שנולד בקריית חיים או אפילו רק גדל בה – לעולם אינו יכול לטעוֹת, ולרוב גם שוקד באופן כפייתי לתקן טעויות של אחרים.

* מה צריך להיות כדי להיות אישיות נשית מפורסמת הדורשת כסף רב עבור... לא, לא זיון אלא הופעה בתוכנית טלוויזיה? – "כוכבת הפורנו האמריקאית סטורמי דניאלס, שהיתה אמורה להיכנס שלשום (חמישי, 16.8) לתוכנית "האח הגדול"VIP  בבריטניה, לא תשתתף בה בסופו של דבר. עורכי דינה של דניאלס, שהתפרסמה כשתבעה את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הכחישו את  הפרסומים שלפיהם בערוץ 5 הבריטי, שבו משודרת התוכנית, לא הסכימו לדרישות הכספיות שלה. --- עם זאת היו שטענו כי דניאלס לא תופיע ב'האח הגדול' משום שבערוץ 5 הבריטי העדיפו שלא תדבר על יחסיה עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ." ["הארץ" באינטרנט, 17.8.18].

מה דעתן של הפמיניסטיות על אישה שסוחטת גברים מפורסמים לאחר שלטענתה הזדיינה עימם? – הלא זונה מסתפקת באתנן חד-פעמי תמורת הזיון ובדרך-כלל אינה מאיימת בסחיטה. הו מי יגלה עפר מעינייך, רחב!

* "מזכ"ל האו"ם הציע להקים כוח מיוחד להגנה על הפלסטינים בעזה. בדו"ח שכתב הציע אנטוניו גוטרש להקים כוח שמירת שלום, לשלוח פקחים אזרחיים ולהרחיב את תוכניות הסיוע." ["הארץ" באינטרנט, 18.8.18].

הייתם מאמינים? המנוולים שתוקפים אותנו זקוקים להגנה מפנינו, הישראלים, שמתגוננים מפני הטרור שלהם! תנו לפלסטינים יד חופשית לפגוע בישראלים ובישראל – ושללו מישראל את זכות ההגנה העצמית – כך מבקש הסוציאליסט הפורטוגלי, מזכ"ל האו"ם!

זה מזכ"ל האו"ם זה? זה היפוקריט שונא ישראל!

שגריר ישראל באו"ם דני דנון אמר בתגובה לדו"ח כי "ההגנה היחידה שהעם הפלסטיני זקוק לה היא ממנהיגיהם. הרשות הפלסטינית מסיתה את אזרחיה לפגיעה ביהודים, וארגון הטרור חמאס משתמש בציבור בעזה כבן ערובה ומסכן את חיי התושבים למען הטרור. במקום המלצות הזויות על דרכים להגן על הפלסטינים מפני ישראל, על האו"ם להטיל את האחריות על פגיעה בעם הפלסטיני על מנהיגיהם." [שם.]

* יואל נץ: תנוח דעתם של כל מי שמוטרדים ומודאגים באשר לעתידו הצפוי המזהיר של הלוחם המהולל והמפקד הנערץ, האלוף יאיר גולן, במקרה ובניגוד לציפיות, לא הוא יהיה מי שייבחר לשמש בתפקיד הרמטכ"ל הבא מבין ארבעת המועמדים. לאחר שיחרורו מצה"ל, ובתום תקופת הצינון הקצובה בחוק, יתייצב האלוף (מיל.) גולן בראש מפלגת "מרצ", לאזן בה סו"ס את אי השוויון המגדרי המתמשך בהנהגתה, ובבוא היום המיוחל, בו הרוב השפוי בעם ישראל ידיח את העריצות הלאומנית, וישיב את מפלגות השמאל אל כס השלטון בבחירות חופשיות ודמוקרטיות – או אז יושבע האלוף (מיל.) יאיר גולן לתפקיד שר הביטחון, ובבוא המועד הנכון יהיה הוא אשר יראיין אלופי צה"ל, לבחור מהם את הראוי ביותר לשמש בתפקיד הרמטכ"ל, שלא כמו בימים האפלים ההם אשר שררו לפני 70 ו-80 שנה באירופה...

אהוד: כן, גם אני ממש נחנק מן העריצות הלאומנית המשתוללת בתל-אביב ובישראל כיום, זו אשר קצרה במכונות-ירייה את המפגינים הערביים והיהודיים שנשאו דגלי אש"ף ודגלי האחים המוסלמים בהפגנה בכיכר רבין, ואני גם מייחל ליום שבו היסטוריוסוף שקול וחכם כמו יאיר גולן יהיה, כדבריך – שר הביטחון.

* עצה למבקשים לכתוב מאמרי דיעה לעיתון "אל-ארד" – שרבבו לכל נושא רמז לכך שהדמוקרטיה בישראל נמצאת במצב דומה לזה שהיה בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, ומיד דבריכם יפורסמו!

* אם למישהו יש ספק מדוע חוק הלאום נחוץ – "המועצה המרכזית של אש"ף, בשיתוף ועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל, החליטה לציין כל שנה בתאריך 19 ביולי, שבו אושר חוק הלאום בכנסת, את 'יום המאבק באפרטהייד הישראלי'. ההחלטה אושרה בכנס של המועצה המרכזית של אש"ף שהתקיים ביום רביעי ברמאללה." ["הארץ" באינטרנט, 19.8].

ראש הטופס

תחתית הטופס

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2245 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל