פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1372

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג באלול תשע"ח, 23.8.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // מרדכי קידר: תורכיה וארה"ב – על מסלול התנגשות? לא בהכרח. // עמוס גלבוע: איך ידיעה שקרית נקנית בחמדה ע"י התקשורת והפוליטיקאים. // מנחם רהט: 'יש בד"ץ – לא נוגע.' // יהודה דרורי: אורי אבנרי "השיג את השלום". // אורי הייטנר: 1. יד תלויה באוויר. 2. הצד האבנרי של המתרס. 3. צרור הערות 22.8.18. // משה כהן: שבחי אורי. // מוּקֵי אֶלְדָּד: אֲהוּבוֹתַי. // יוסי אחימאיר: טרור "מתחת לרדאר". // עמוס גורן: פרשת חייו ומותו  של יורי וסרמן, עורך  החדשות בקול ישראל. // 'סרטן חיגר הולך ישר' – פרק מתוך הרומן החדש והמרתק 'סימורג – ציפור האש' מאת בן-ציון יהושע. // משה גרנות: על ספרה של אורה עשהאל "בית נעוריי". // נעמן כהן:  האם מתקיים תהליך צרפתיזציה של צה"ל? // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "מראות הארץ" לר' זאב יעבץ, 1943. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.1.1972. לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: דמות נער עברי חדש. מתוך "ג'דע – סיפורו של אברהם שפירא". // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון. הנישואים עם לאה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך] 

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ עַל בְּרוֹךְ הַ"נַּאקְבָּה"

בּוֹ תוֹלִים הַפָלַשְׂתִּינִים אֶת סִבְלָם וַאֲסוֹנָם

זֶה שִבְעִים שָנָה אֵין שְבִיב שֶל חֶשְבּוֹן-נֶפֶש שֶהֻחְנַק בָּהּ

בְּאוֹתָהּ תְבוּסָה מָרָה שֶהֵם הֵמִיטוּ עַל עַצְמָם.

וְעַד שֶׁלֹּא יָבִינוּ וְיַפְנִימוּ כָּאן בְּיֹשֶׁר

כִּי מַנְהִיגוּת מֻפְקֶרֶת מוֹלִיכָה אוֹתָם שׁוֹלָל

מִזֶּה שִׁבְעִים שָׁנָה לְהַחְמָצַת כָּל שְׁעַת-כֹּשֶׁר

כָּל חֲלוֹמָם עַל רִבּוֹנוּת סוֹפוֹ לִפֹּל חָלָל.

אֲבָל לַמְרוֹת כָּל מַנְגְּנוֹן הַהֲסָתָה

שֶׁמְּשַסֶּה אוֹתָם שִׁבְעִים שְׁנוֹת שְׁטִיפוֹת-מוֹחַ

מִלֵּדָתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה עַד עַתָּה

כְּבָר יֵשׁ עַרְבִים הַמַּפְגִּינִים יָשְׁרָה וְכוֹחַ

לָשֵׂאת קוֹלָם בְּגִלּוּי-דַּעַת הַנִּלְחָם

בַּמְּשַׁבְּשִׁים לְכָל עַרְבִי אֶת דַּעֲתוֹ

כְּמוֹ אִישׁ סָעוּדְיָה, עַבֶּד אֶל-לָטִיף מִילְחֶם,

קָצִין רַם-דֶּרֶג בְּחֵיל-יַם מְדִינָתוֹ,

הַמְּגַנֶּה אֶת מְסִיתֵי עַמּוֹ כְּנֶגֶד

הַצִּיּוֹנִים וּמְדִינָתָם הַקְּטַנְטַנָּה

הַמִּתְפַּתַּחַת בְִּלִי הֶפְסֵק וּמְשַׂגְשֶּׂגֶת

בְּטֶכְנוֹלוֹגְיָה, הַי-טֶק וּמַדְּעֵי-תָּכְנָה,

אֶרֶץ יָאהוּדִים, שֶׁאֲפִלּוּ רַף תּוֹחֶלֶת

חַיֵּי אוֹתוֹ מִגְזַר עַרְבִי הַחַי אֶצְלָם

גָּבוֹהַּ פִּי כַּמָּה מִתּוֹחַלְתָּם שֶׁל אֵלֶּה

שֶׁבִּתְחוּמֵי כָּל אַרְצוֹתָיו שֶׁל הָאִיסְלָׂם.

"אִם כָּךְ אִמְרוּ בְּעַצְמְכֶם," סָח הַסָּעוּדִי הָאַמִּיץ,

"מִי כָּאן מוֹצִיא מֵעַרְבִיֵּינוּ לֹא רַק דָּם כִּי אִם גַּם מִיץ:       

הַאִם אֻגְדּוֹת הַצִּיּוֹנִים אֲשֶר יָצָאתֶּם לְמוּלָּן 

בְּכָל אוֹתָן מִלְחֲמוֹת-כֶּשֶל שֶהֻבַסְתֶּם בְּכֻלָּן

מִשֶּׁהָפַכְתֶּם רִבְבוֹת פָּלֶשְׂתִּינָאִים לִפְלִיטִים

בְּעוֹד שֶׁאֵין בְּכָל אַרְצוֹת עֲרָב כַּיּוֹם גַּם מְעַטִּים

מִבֵּין כֻּלְּכֶם שֶאֲסוֹנָם הַמְּמֻשָּׁךְ וְהַיָּגֵעַ

בִּתְחוּשַׁתְכֶם הַסּוֹלִידָרִית וְלִִבְּכֶם עָמֹק נוֹגֵעַ –

אוֹ אִרְגּוּנֵי-טֵרוֹר מוּסְלְמִיִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַנְדָּט 

כְּמוֹ לְ'אֶל-קַעִידָה' וְ'דַאעֶש' עַל שְׁחִיטַת אָחִים-לְדָת?

כֵּןְ, כַּמּוּבָן שֶמִּדֵּי פַּעַם מְטוֹסִים יִשְׂרְאֵלִים

אַמְלָ"ח אִירָאנִי הַמֻּבְרָח לַ"חִיזְבַּאלְלַהּ" שָׁם מְחַסְּלִים,

אַךְ סּוּרִים הַבּוֹרְחִים מִמְּטַר פְּצָצוֹת וּגְזַר מוֹקֵשׁ

לֹא מִמְּטוֹסִים יִשְׂרְאֵלִים שָם נִמְלָטִים, כִּי אִם מֵאֵשׁ

הַפְגָּזוֹתָיו הַזְּדוֹנִיּוֹת שֶׁל הָרוֹצֵחַ מִדַּמֶּשֶׂק

זֶה הַטּוֹבֵחַ אֶת עַמּוֹ, אִּתּוֹ בִּלְבַד יֵשׁ לָהֶם עֵסֶק

וְזֹאת בְּעוֹד שֶׁהָעַרְבִים שֶׁבִּמְדִינַת הַצִּיּוֹנִים

 ִיב מַצָּבָם עוֹלֶה עַל שֵׁפֶל מַצַּבְכֶם עֶשְׂרוֹת מוֹנִים".

וְְהוּא הַדִּין בְּעַרְבִיָּה שְׁפוּיָה אַחַת, אָנֶט חַסְכִּיָּה,

תוֹשֶׁבֶת עַכּוֹ שֶׁשָּׁלְחָה בְּאֹמֶץ וְכָבוֹד

אֶת יְלָדֶיהָ לְשָׁרֵת בְּצַהַ"ל –  וְהִבְקִיעָה

אֶת אִי שִׁוְיוֹן צַד בְּנֵי עַמָּהּ בְּנֵטֶל הַחוֹבוֹת 

כְּשֶׁהִיא אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְהַצְהִיר גְּלּוּיוֹת וּבְלִי כָּל פַּחַד 

כִּי אֵין לָהּ מְדִינָה אַחֶרֶת  –  וּכְמֻסְלְמִית 

הִיא מַמְלִיצָה כִּי בְּחוֹבוֹת וּבִזְכֻיּוֹת גַּם יַחַד 

נַחְלֹק בְּלִי סְיָג שֶׁל הִִשְתַּיְּכוּת דָּתִית אוֹ לְאֻמִּית.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ דְּבָרִים נוֹקְבִים מְאֹד הִשְׁמִיעַ

הַדּוֹקְטוֹר תָּאוּפִיק אָמִיד, רוֹפֵא אֲשֶׁר נִמְנָה

בַּעֲבָרוֹ הַמַּר עִם הַ"גָּ'מָעָה אִיסְלָאמִיָּה"

(אִרְגּוּן-טֵרוֹר) אוּלָם קָטְבִית אֶת טַעֲמוֹ שִׁנָּה.

וְדוֹקְטוֹר זֶה הִכְרִיז גְלוּיוֹת כִּי הַנִּצּוּל הַצִּינִי

שֶׁמַּנְהִיגֵי הַפָלַשְׂתִּינִים מַפְעִילִים בִּשְמָׁם

עַל סֵבֶל בְּנֵי עַמָּם, הוּא, בְּתוֹר דּוֹקְטוֹר מֵדִיצִינִי

רוֹאֶה בּוֹ חֹלִי מַר לַפָלַשְׂתִּינִים בְּעַצְמָם.

וְִאִם אוֹתָם קוֹלוֹת סְפוּרִים עֲדַיִן הֵם רַק קֹמֶץ

כְּנֶגֶד מִילְיוֹנֵי עַרְבִים שְִׁטוּפֵי אֵיבָה סָבִיב

נֹאמַר "מַבְּרוּכּ" עַל כָּל גִּלּוּי שֶׁל פּכָּחוֹן וָאֹמֶץ

גַּם אִם אֵין קֹמֶץ סְנוּנִיּוֹת מֵבִיא אֶת הָאָבִיב,

וְלֹֹא "אָבִיב" עַרְבִי שֶׁבּוֹ צְמָא-דָם רִסְנוֹ שוֹמֵט

כִּי אִם אָבִיב בּוֹ שֵׂכֶל טוֹב יוֹבִיל לִשְׁׁלוֹם-אֱמֶת.

וְהֶמְשֵׁךְ אוֹתָהּ סָאגָה יוּגַשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

משלי כ"ז, כ"ב

* * *

מרדכי קידר

תורכיה וארה"ב – על מסלול התנגשות?

לא בהכרח

אחרי מפלת האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה (1917) נוסדה תורכיה המודרנית בידי מצטפא כמאל "אתא תורכ" (אבי התורכים), באוקטובר 1923. הוא הוביל את תורכיה אל התקופה המודרנית באמצעות נטישת האסלאם וכפיית אג'נדה לאומית חילונית על אזרחי המדינה, תוך שהוא מעגן אג'נדה זו באמצעות החוקה וזרועות השלטון. המדינה התירה דברים רבים האסורים באסלאם, לדוגמה: מכירת משקאות אלכוהוליים ושתייתם במרחב הציבורי, הקמת בתי הימורים וקזינו, נישואין אזרחיים, ואסרה דברים המותרים באסלאם כגון: ריבוי נשים ונישואי בוסר.

עם השנים השתנתה הכף הדמוגרפית, והציבורים העירוניים, שהם ברובם חילוניים וליברליים, התמעטו בשל ילודה נמוכה והגירה גבוהה לחו"ל, ואילו הציבורים הכפריים – שנשארו יותר מסורתיים ודתיים – גדלו והתעצמו בשל הילודה הגבוהה והגירה נמוכה לחו"ל. התוצאה של השינוי התרבותי הגיע לקלפי ביוני 1996 עת נבחר לראש ממשלה נג'מטין ארבקאן, ראש מפלגת הרווחה האסלאמית, שסולק אחרי שנה, ביוני 1997.

תלמידו של ארבקאן, רג'פ טייפ ארדוע'אן, ראש מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית, נבחר לראש ממשלת תורכיה במרץ 2003 וכיהן במשרה זו שתי קדנציות, עד אוגוסט 2014, עת נבחר לנשיא עם סמכויות גדלות והולכות לאורך השנים. עלייתה המחודשת של מפלגה אסלאמית לשלטון במדינה בעלת מסורת של שמונים שנה של שלטון חילוני, עוררה דאגה גדולה במערב, בקרב מנהיגים, עיתונאים, אינטלקטואלים ואקדמאים, שחששו מפני גירסה תורכית למה שקרה באיראן בתחילת 1979, עת הגיע ח'ומיני לשלטון. וכדי להרגיעם, ארדוע'אן החליט לנקוט מדיניות של "גם וגם" בכל שטחי החיים הציבוריים.

גם וגם – בשטח הדתי

כדי להרגיע את החוששים מעלייתו לשלטון, הן בתוך תורכיה והן מחוצה לה, עשה ארדוע'אן במהלך מסע הבחירות תרגיל מחוכם מאוד: הוא כינס מסיבת עיתונאים במהלך חודש הרמדאן, בצהרי היום, ולעיני כל הנוכחים ומצלמותיהם הוא הוציא כריך ואכל אותו בהנאה רבה. התגובה המיידית הייתה אנחת רווחה שנשמעה ברחבי האולם והעולם: אם המועמד האסלאמיסטי אוכל בפרהסיה בצהרי הרמדאן הוא לא יכול להיות מוסלמי קיצוני ואפשר להירגע.

לימים, אחרי שנבחר, הודה ארדוע'אן שתרגיל הכריך נועד בדיוק כדי להרגיע את העולם, והעולם לא הבין את תרגיל ההונאה הזה. כך, ארדוע'אן גם אוכל ברמדאן אבל הוא גם אסלאמיסט נוסח האחים המוסלמים. גם וגם.

גם וגם – בתחום הצבאי

תורכיה היא חברה מלאה בברית נאט"ו, ברית צבאית הקושרת את מדינות מערב אירופה עם ארה"ב, ותורכיה חברת כבוד בה מאז שהוקמה הברית. הבסיס האווירי אינצ'רליק שימש כעמדה קדומנית של צבאות נאט"ו מול ברית המועצות שכן ממנו המריאו מטוסי ריגול (יו 2, אס אר 71) למשימות מעל ברית המועצות ובעלות בריתה מדינות ברית ורשה, מבלי שמדינות אלו יוכלו לעצור את המטוסים מגביהי הטוס הללו.

עליית המפלגה האסלאמית לשלטון הפכה את יחסי תורכיה עם מדינות המערב למורכבים, שכן מיספר ימים אחרי שנבחרה, החליטה הממשלה האסלאמית התורכית בראשות ארדוע'אן לא לאפשר לכוחות נאט"ו לפלוש לעיראק משטח תורכיה, והחלטה זו גרמה הפתעה גדולה לארה"ב ולשינוי מהותי בתכניות מלחמת המפרץ השנייה. ארדוע'אן לא פרש מנאט"ו, אבל לא שיתף פעולה עם ברית זו בכל פעולה של צבאותיה במדינה אסלאמית כלשהי: עיראק, אפגניסטן וסוריה. גם חבר וגם לא משתתף.

גם וגם – ביחסים עם מדינות המזרח התיכון

תורכיה מנסה למצב את עצמה כמעצמה אזורית המקיימת קשרי פטרונות עם מדינות האזור על בסיס שלושה מרכיבים: (1) הגאווה הלאומית התורכית, (2) זיכרון היסטורי אימפריאלי הנובע מארבע מאות שנות האימפריה העותומנית (1517-1917), ו-(3) אידיאולוגיית האסלאם הפוליטי המעניקה לארדוע'אן תחושה שהוא עושה דברו של היושב במרומים וכל השאר תועים מדרך הישר.

המשטרים הערבים הבינו את המניעים של ארדוע'אן מאז 2003, והם חוששים ממנו מאוד. בשאר אסד קיים איתו יחסים מצוינים עד מרץ 2011, שהגיעו עד לביטול הצורך של סורים ותורכים להצטייד בוויזה בביקוריהם בין שתי המדינות, וזאת בניגוד לחשדנות הרגילה בין מדינות ערב המחייבות ויזה לתנועת אנשים בינן ובין עצמן. אלא שהפיוז קפץ לארדוע'אן כאשר אסד העלווי החל לטבוח באזרחיו המוסלמים הסונים, בעיקר אנשי "האחים המוסלמים", אחיו האידיאולוגיים של ארדוע'אן, וכל המחוות שהוחלפו בין אסד וארדוע'אן התנדפו, ותורכיה בשנת 2014 אף תמכה בדאע"ש.

גם עם מצרים ארדוע'אן נמצא ביחסים כפולים: הוא תמך בלב ונפש במחמד מורסי, הנשיא מטעם "האחים המוסלמים" ששלט בין סוף יוני 2012 ותחילת יולי 2013, אבל נמצא בסכסוך מתמיד עם סיסי שסילק את מורסי. כלומר, אין מדובר כאן ביחסים מדיניים בין תורכיה ומצרים אלא ביחסים אישיים בין ארדוע'אן והנשיא המצרי התורן. הכול אישי, ומסתובב כמו קרוסלה סביב ההעדפות האידיאולוגיות של אדם יחיד, ארדוע'אן.

אבל חביבת נפשו הקבועה של ארדוע'אן היא תנועת חמאס, הסניף הפלסטיני של "האחים המוסלמים". ארדוע'אן תומך ומסייע להם בכל לבו ובכל מאודו, אם כי הוא נזהר לא להעביר להם כספים כדי לא לעבור על החוק האמריקני האוסר להעביר כספים לחמאס המוגדר כארגון טרור. המקרה הבולט ביותר היתה המרמרה, הספינה התורכית עמוסת מחבלי IHH שניסתה לפרוץ את המצור על עזה במאי 2010. מצד אחד יש לארדוע'אן יחסים דיפלומטים עם ישראל, ומצד שני הוא תומך בגלוי במי שקורא להשמידה. גם וגם.

גם עם ישראל משחק ארדוע'אן משחקי גם וגם: חברות בנייה תורכיות ובראשן ילמז (Yilmaz) בונות מגדלי משרדים יוקרתיים במרכז תל אביב, ובתי חרושת תורכיים מייצרים עבור חברות ישראליות בגדים, אוכל ומוצרי חשמל. אבל מצד שני, ארדוע'אן שולח עשרות מיליוני דולרים לתמיכה בהתנגדות האסלאמית לשלטון ישראל במזרח ירושלים, חלק בלתי נפרד מהבירה הישראלית, מההיסטוריה היהודית ומהאמונה היהודית.

גם וגם עם אירופה ואמריקה

החלום הוורוד של ארדוע'אן הוא להתקבל לאיחוד האירופי כדי להפיק תועלת כלכלית מההצטרפות לאחד הגופים הכלכליים הגדולים והחזקים בעולם. עד המשבר הכלכלי של 2008 ארדוע'אן נעלב עד עמקי נשמתו בכל פעם שמנהיג אירופי אמר משהו נגד צירוף תורכיה לאיחוד, כי הוא ידע שאירופה אינה רוצה לתת לו את האפשרות הקלה לייצא מיליוני מוסלמים לאירופה וכך לגרום להתאסלמותה המהירה. מצד שני, כאשר יוון נכנסה למשבר כלכלי חמור שחייב סיוע אירופי אדיר לכלכלתה, ארדוע'אן די שמח שהאירופים לא צירפו אותו, כי הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה לסייע ליוונים הנוצרים שנואי נפשו. לכן הוא רוצה להתקבל לאיחוד, אבל גם לא רוצה.

ואז הגיע גל הפליטים של 2015 שהציף את אירופה. מדובר ביותר ממיליון פליטים, חלק מהם סורים אבל רבים מהם היו עיראקים, אפגנים ופקיסטאנים, שנחתו בסירות קטנות ורעועות על חופי יוון אם בכלל הצליחו לעבור את הים האגאי. מהיכן הם באו? מסוריה? מעיראק? לא ולא, הם הגיעו מתורכיה, שאליה הם נמלטו קודם לכן ממדינותיהם הקורסות. על פי החוק הבינלאומי, ברגע שפליט מגיע למדינה מסודרת אסור לסלק אותו והמדינה הראשונה שהוא הגיע אליה חייבת לתת מקלט בתחומה. כלומר, כל אותם מאות אלפי פליטים שהגיעו ליוון שוגרו לדרכם מתורכיה שאיננה במצב מלחמה. אתם מבינים? ארדוע'אן, האסלאמיסט המפורסם, שלח מאות אלפי אנשים, נשים וטף, שרובם הגדול מוסלמים, אל מותם בטביעה (זוכרים את הילד הקטן עם החולצה האדומה על החוף?) – או אל מדינות הכפירה האירופאיות. למה מדינות אירופה לא עצרו את הגל הזה שארדוע'אן יצר? מאוחר יותר הן שילמו לו מיליארדי יורו בשביל שיעצור את ההגירה מתורכיה לאירופה. הוא לקח את הכסף וממשיך לשלוח מוסלמים לאירופה. למה? כי זו דרכו להפוך את אירופה למוסלמית. למה הוא עושה זאת? כי הוא אסלאמיסט.

אובמה, נשיא ארה"ב אז, לא אמר מילה נגד ארדוע'אן וגל הפליטים שיצר, וחסידי תאוריית הקונספירציה יגידו שאובמה – כמו ארדוע'אן – רצה שאירופה תהפוך לאסלאמית. הדיווחים הנרחבים בתקשורת על גל הפליטים סייעו לטראמפ, שרץ אז לנשיאות, להיבחר, כי הוא דיבר אז על עצירת גל הפליטים הקטן שהגיע גם אל צפון אמריקה. טראמפ ידע היטב מי אחראי לגל הפליטים, וסביר להניח שאת דעתו על ארדוע'אן הוא החל לגבש כבר באותם ימים.

אסור להתעלם גם מההיבט האישי. טראמפ וארדוע'אן, שניהם אנשים בטוחים בעצמם ובדרכם, שני אנשים שסגנון המנהיגות שלהם אישי מאוד, רעשני ורגשני. שניהם אוהבים לדבר מהבימה היישר אל המוני התומכים ברחוב ובתקשורת, מסעירים את ההמון בדבריהם ומקצינים עמדות. הסיכוי ששני אנשים כאלה ייתקלו זה בזה גבוה כמו הסיכוי ששני תיישים המנסים לעבור גשר צר בכיוונים הפוכים ייתקלו זה בזה.

יחסו של טראמפ למנהיגים אסלאמיסטים ברור וידוע. הוא אוהב את ארדוע'אן בערך כמו שהוא אוהב את המוללות השולטים באיראן, ובמקום שארדוע'אן ייזהר מטראמפ, הוא עשה כמעט ככל יכולתו כדי להרגיז את הנשיא האמריקני. בסוריה הוא משתף פעולה של הרוסים ושותק על ההפצצות הכבדות שבהן הם ריסקו את אותם מתנגדים לאסד שארה"ב תמכה בהם, הוא נלחם בכורדים של סוריה למרות שהוא ידע שארה"ב היא זו שמחמשת אותם כדי שיילחמו בדאעש, שבתחילת דרכו פעל בסיוע של ארדוע'אן.

ארדוע'אן יצא באופן פומבי וצעקני נגד החלטת טראמפ להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, ואחרי שהשגרירות עברה הוא כינס את "הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי" (OIC – Organization of Islamic Cooperation), הארגון המייצג 57 מדינות אסלאמיות בעולם, כדי לגנות את הצעד של טראמפ ולפעול נגדו. מה הוא חשב? שטראמפ יברך על הכינוס הזה וישלח לו ברכה מוקלטת?

ואז עלה עניין הכומר ברנסון שארדוע'אן מחזיק בו – בתחילה בכלא ועכשיו במעצר בית – מאז 2016 בחשד שלקח חלק במרידה נגדו. אינני יודע מה היה שם, אבל כנראה שטראמפ ממש לא מאמין שמנהיג נוצרי, שכל פועלו הוא בעל גוון דתי, ייקח חלק במהפכה צבאית. טראמפ שיכנע את ישראל לשחרר אישה שנחשדה בהעברת כספים לחמאס, בהנחה שתמורת שחרורה ארדוע'אן ישחרר את ברנסון, אבל זה לא קרה. מה חשב ארדוע'אן? שמנהיג התלוי לא מעט בקולותיהם של אוונגליסטים יוותר על שחרור כומר אוונגליסטי? ובכל זאת, המשבר סביב ברנסון נמשך כבר כמה שבועות, וארדוע'אן חושב שטראמפ ייכנע?

טראמפ נקט את הצעדים שאותם הוא יודע לבצע בלי לשרוף את הגשרים, צעדים כלכליים. מסנקציות נגד שני שרים ועד מכס על מתכות, צעדים שאפשר לבטלם בכל רגע, אבל ארדוע'אן לא מתקפל, ומוכן להקריב את כלכלת ארצו על מזבח האגו הנפוח שלו. הלירה התורכית קורסת, הבורסה מתמוטטת, קטר – עוד מדינה תומכת טרור ואחים מוסלמים – מתגייסת לסייע, וארדוע'אן עדיין לא שיחרר את ברנסון.

לאן הדברים הולכים? כנראה שמאחורי הקלעים מתנהלים מגעים שתכליתם למצוא פתרון, אך מה שברור הוא שטראמפ לא רואה בארדוע'אן בן ברית למרות חברותו הפורמאלית בנאט"ו, ואולי אף נתן הוראה לחיל האוויר האמריקני להתכונן ליום שבו ארדוע'אן יסלק את האמריקנים מבסיס אינצ'רליק, כי גם על זה יש מי שמדבר בתורכיה.

סביר להניח שפתרון כלשהו יימצא, באופן שיאפשר לשני המנהיגים לשמור על כבודם ותדמיתם. זה לא יהיה קל, אבל מעל בימה חשובה זו אני מתכבד להציע לשניהם את הפתרון: הלב של ברנסון נחלש, הוא מתחיל לחוש ברע, בריאותו מתדרדרת ויש חשש לחייו, וארדוע'אן – במחווה של רצון טוב וכדי להציל את חייו של ברנסון "החולה" – יארגן לו פינוי רפואי לאירופה, והוא יאושפז ליומיים של בדיקות ובדיחות בבית החולים של הכוח האמריקני בגרמניה. טראמפ מסיר את הסנקציות מתורכיה, גם ארדוע'אן יצא גדול, וגם טראמפ קיבל את ברנסון. גם וגם. מה דעתכם?

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

איך ידיעה שקרית נקנית בחמדה

ע"י התקשורת והפוליטיקאים

אין שחר לידיעה על הסכם הסדרה לשנה ונתיב שיט בין קפריסין לעזה. המתווה שדנים בו בקהיר הוא מינימליסטי, ואם יושג אזיי יהיה שברירי וישאיר מצב ביטחוני נפיץ ברצועת עזה.

ביום חמישי שעבר, בשעת הצהריים, שמעתי בחדשות הערוץ הציבורי "ידיעה" מרעישה: לפי ערוץ טלוויזיה המקורב לחיזבאללה, הושג הסכם "הסדרה" בין החמאס לממשלת ישראל. עיקרי ההסכם הם הפסקת אש למשך שנה; פתיחת נתיב ימי בין הרצועה לקפריסין בפיקוח ישראלי; קטאר ומצרים ישלמו את המשכורות לעובדי הרשות ברצועה, שאבו מאזן מסרב לשלם להם. 

ומהרגע הזה – חגיגה תקשורתית של קשקשת וברברת אין סופיים. לאולפן הוזעקו מיד פרשנים. לא עובר זמן והפוליטיקאים חגים סביב הידיעה כצרעות על נחיל דבורים:  חלקם דורש שההסכם יובא בפני הכנסת, אחרים קובעים שההסכם ישפיע על כל האזור. כמובן ישנה גם יו"ר האופוזיציה, הגברת לבני, המאשימה את נתניהו בכך שהוא עושה הסכמים עם אנשי הטרור, ומזניח את הפלסטינים "המתונים"; על פי שר ביטחון לשעבר, פרץ, ההסכם הוא מעט מדי ומאוחר מדי. וכדי להרבות מהומה שני שרי קבינט, שר הביטחון ושר החינוך, מחליפים מהלומות  ומאשימים אחד את השני, ובתווך ראש הממשלה שותק. 

בשאון הצווחות על הסכם הסדרה, הלך לאיבוד קולו של שר הביטחון, שחזר ואמר בקול שקט כי "אין הסכם"

והכתבים לעניינים פלסטינים? הם, לפחות הערוץ הציבורי "כאן 11 ", יודעים דבר אחד: כל הזמן לצטט "בכיר מחמאס", או "בכיר פלסטיני" שאמר להם כך וכך. אלו החדשות וזאת הפרשנות שלהם: אכן, הדיסאינפורמציה הפלסטינית במלוא תפארתה חוגגת תדיר באולפן הטלוויזיה הציבורית שלנו.

לא הצלחתי לשמוע "ילד אחד" שיגיד על המלך כי הוא עירום (אולי היה ואני מבקש סליחה ממנו), ויזרוק מיד את הידיעה לפח האשפה, כשהוא מראה שמדובר בידיעה שיקרית, שהתקשורת שלנו ובעולם מלאה בשכמותן.

אז מה אנחנו יודעים בוודאות על מה שמתרחש  בשיחות  לקראת "הסדרה" ברצועת עזה?

ראשית, שבקהיר מתנהלים מזה מיספר ימים מגעים אינטנסיביים לקראת מתווה של  הסדרה ברצועת עזה.

שנית, שבמגעים נוטלים חלק  משלחות מטעם חמאס, ג'יהאד אסלאמי בפלסטין וכמה ארגוני טרור קטנים נוספים.

בולטת בהיעדרה משלחת ארגון פתח, שסירבה להגיע למצרים בשל התנגדותו הנחרצת של אבו מאזן לכל הסכם שלא יושג באמצעות הרשות הפלסטינית.

שלישית, עד כה (22 באוגוסט) לא הושג שום הסכם.

אם כך, מהו מתווה ההסדרה שעוסקים בו בקהיר?

המתווה, ואני מסתמך על נייר שהוציא "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם האלוף מאיר עמית", 20 באוגוסט – כמקור הפומבי הכי אמין כיום במדינת ישראל – המתווה כולל הפסקת אש המתבססת על ההסכמים וההבנות שהושגו בתום מבצעי "צוק איתן" (2014 ) ו"עמוד ענן" (2012). המרכיבים שהופיעו בהבנות הללו כוללים הפסקת מעשי האיבה, פתיחת המעברים לתנועת אנשים וסחורות, הגדלת מרחב הדיג והכנסת סיוע הומניטארי לרצועה. כל אלו הם סעיפים מינימליסטים הרחוקים מאוד מציפיות חמאס וישראל, אך יתרונם הוא שהם ניתנים ליישום  בקלות רבה ובלוח זמנים קצר יחסית  (פתיחת מעבר כרם שלום והרחבת תחום הדיג כבר בוצעו ממילא ע"י ישראל).

הדיון בכל הנושאים הבעייתיים האחרים (החזרת השבויים, "הסרת המצור", הפיוס הפנים פלסטיני והסרת הסנקציות של אבו מאזן) נדחים לעתיד הלוט בערפל סמיך ורווי  קשיים קשים.

על רקע זה תחזית מרכז המידע היא שאם אכן תושג הסדרה מינימליסטית בקהיר, היא תהיה שברירית ורופפת והמצב הביטחוני ברצועת עזה יישאר נפיץ. 

עמוס גלבוע

* * *

מנחם רהט

'יש בד"ץ – לא נוגע'

אחרי שפסל העסקתם של יוצאי אתיופיה ביקב, הידרדר בד"ץ העדה החרדית לשפל חדש, בדרישתו להסיר את חותם הכשרות שלו מבקבוקים שעל תוויתם איזכור ל-70 שנות המדינה

חשבתם שרק הערבים בועטים ומגדפים בראש חוצות את חוק הלאום? אז זהו, שטעיתם. גם הבד"ץ החרדי מתעב את המדינה היהודית, אבל עושה זאת בדרכו שלו. בד"ץ העדה החרדית הורה ליקב פסגות – איך לומר זאת בעדינות? בחוצפה יהירה – להסיר את חותם הכשרות של הבד"ץ מבקבוקי היין שכבר עברו את כל מיבחני הכשרות והוכרזו כשרים למהדרין. כך, בהינף פה, הפך היין הכשר למשהו אחר. 

ולמה? שמא נפלה טעות בהגדרת הכשרות של היין? אולי משהו השתבש במהלך ייצורו?

חלילה וחס. דבר לא השתנה. היין הוא ממש אותו יין. שום טיפת יין נסך או סתם יינם, לא נוצקה לתוך מכלי היין הזה. אפילו יוצאי אתיופיה לא נגעו בו. כל 'חטאם', בעיני הבד"ץ, הוא בכך, שעל תוויות בקבוקי היין מופיע – רחמנא ליצלן! – איזכור לעובדה שהוא נוצר בשנת ה-70 למדינת ישראל. זה הספיק לבד"ץ הקנאי.

בד"ץ העדה החרדית הוא גוף הכשרות של העדה החרדית הירושלמית, האנטי ציונית, שמטפחת מסורת של התנגשויות עם המדינה הציונית שנואת נפשה. עד כדי כך גדולה האיבה, שהיא מונעת מאנשיה ללכת לקלפי ולהצביע, רחמנא ליצלן, ל'כנסת הכופרים'. זוהי אותה עדה חרדית שעוד לפני קום המדינה נלחמה בחירוף נפש נגד הציונות ונגד הלאומיות היהודית (ממש כמו בכיכר רבין במוצ"ש האחרונה, אם כי ממניעים אחרים), עד כדי כך שעצם איזכור שמה של המדינה הציונית על תווית היין, מטריף אותו, לדידה.

זוהי אותה עדה שאנשיה ביזו וחירפו וגידפו את הרב קוק זצ"ל, שהגדיר אחרת את המהפכה הציונית וקבע כי "מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם." עוד בחייו רדפו את מי שישב ראשונה במלכות גדולי ישראל בדורו, ביזו אותו, חירפו וגידפו – ואפילו הגיעו לכנסייה הגדולה של אגו"י בווינה בה השתתף מרן החפץ חיים זצ"ל, כדי לגנותו שם. לתדהמתם של הקנאים הירושלמים, לא הצטרף החפץ חיים לסיעתם, נזף בהם קשות ולאות מחאה הסתלק בזריזות מן הוועידה, כשהוא מפטיר בזעם: "לא אתן ידי לביזוי המרא דאתרא של ארץ ישראל."

מאוחר יותר, בשנות המאבק ערב קום המדינה, ניסו הקיצוניים שבאנשיה לנהל מו"מ עם הערבים לקבל מידיהם את הזכות לנהל אוטונומיה חרדית בתחומי המדינה הערבית ולחיות בה במעמד של 'יהודי חסות' גלותיים.

כיום מוכרת העדה החרדית האנטי ציונית בציבור בעיקר בשל המהומות שהיא מחוללת: הפגנות השבת תוך שימוש באלימות בוטה (שאין בהן כדי להועיל אבל יש בהן כדי לגרום חילולי שבת המוניים של כוחות הביטחון), מיפגני השנאה כנגד הארכיאולוגים, גם כשהללו חושפים קברי כנענים ושאר קברי עבודה זרה, השימוש התכוף במונח 'נאצים' כלפי כוחות הביטחון בהפגנותיהם, ובאחרונה עומדת 'העַַיידֶה' מאחורי מסע הרדיפה תחת השם חרד"קים, אחר צעירים חרדים שמחליטים להתגייס לצבא. גם המהומות האלימות המתחדשות לבקרים בבית שמש מאויישות ברוב המקרים ע"י אנשי העדה.  

כיצד משתנה רמת כשרותו של היין הכשר למהדרין מלכתחילה, רק בשל איזכור שנת ה-70 למדינה? מה יש בתווית הזו שמהווה עילה לשלילת חותם הבד"ץ ממנו? והרי היין כשלעצמו הוא אותו יין.

על דרך הפשט ניתן כמובן לומר, שהעדה החרדית – סמכות העל שממעל לבד"ץ – שמסרבת להכיר בזכות קיומה של המדינה, מתירה לעצמה מכוחה של אי הכרה זו, לסלף את המציאות הגלויה, ולראות בכל איזכור של המדינה על המוצרים שבהשגחתה, בגדר קריאת תגר כנגדה.

אבל לא שזה מה שמסר לנו גורם המקורב לעדה החרדית. בתשובה לשאלה בעניין הקשר בין כשרות היין לאיזכור 70 שנות המדינה, אמר הגורם:

"בד"ץ העדה החרדית עובד במשך שנים בשיתוף פעולה עם הרבנות הראשית לישראל ונותן כשרות לחומרי גלם למפעלים בארץ ובעולם."

הבנתם? הנה לפנינו שתי תובנות מפתיעות: האחת, הבד"ץ עובד, למרות תיעובו אותה, עם הרבנות הראשית שנואת נפשו, שנתפסת בעיניו כ'רבנות מטעם', בהיותה גוף ממלכתי; והשנייה, אותה רבנות ראשית, שהינה אכן גוף ממלכתי, המתקיים על כספי המיסים של כלל אזרחי המדינה, משתפת פעולה עם גוף אנטי ממלכתי עויין, המחרים את המדינה, ואינה זורקת אותו מכל המדרגות.

המשיך הגורם שבחר להיות עלום שם: "הבד"ץ איננו גוף פוליטי ופועל מתוך אהבה לכל יהודי ובהקפדה יתירה על נקיון כפיים, ללא אפלייה וללא משוא פניםץ"

הערה שלנו: מה זה קשור? וכיצד זה מסביר את פסילת היין עם האיזכור ל-70 שנות המדינה?

מסיים הגורם: "הניסיונות החוזרים לתקוף באופן אובססיבי את בד"ץ העדה החרדית כל פעם בנושא אחר, מדיפים ריח רע ואף חשש למניעים תועלתיים."

ושוב עולה השאלה: מה הקשר לפסילת כשרות יין שתוויתו מאזכרת את 70 שנות המדינה?

רשאית כמובן העדה החרדית לעצום עיניה חזק חזק מול המציאות הניסית, ולהתריס מול הנהורא מעליא כלפי המדינה יום יום ושעה שעה; ואת היותה התגשמות מופלאה, מעל לדרך הטבע, של חזונם של נביאי ישראל שחזו את שיבת ציון שהיתה למציאות אחר אלפיים שנות נדודים ואינקוויזיציות, השפלות ופרעות, פוגרומים וגירושים, שחיטות ועלילות דם אכזריות – והכל ללא אח ורע בתולדות העמים; ולעודד כל אחד מאנשיה להיות קטן אמונה עד הידרדרותו למצב של 'או עיוור או כופר'.

רשאי הבד"ץ אפילו לירוק בפרצופם של צרכניו, שאכן רואים במדינה סוג של אתחלתא דגאולה. רשאית העדה החרדית אפילו לאחוז בשיטת סאטמר שטוענת (עפ"ל) שמדינת ישראל היא מעשה שטן.

השאלה היא רק מדוע ממשיכים הצרכנים לספוג את היריקות? למה לא לקום ולהכריז מול המדפים העמוסים במרכול: 'יש בד"ץ – לא נוגע'?

כל כך פשוט. כל כך מתבקש.

מנחם רהט

* * *

יהודה דרורי

אורי אבנרי "השיג את השלום"

אורי אבנרי השיג סוף, סוף, את השלום – הוא "נח בשלום על משכבו..."

אתם תשמעו עכשיו ותקראו דברי הלל עליו מכיוונים שונים, אבל אין בדעתי פה לבכות אותו, אלא לציין שהוא היווה תמרור הן חיובי והן שלילי בחיים התקשורתיים/הפוליטיים במדינת ישראל!

כנער עולה חדש מגרמניה שינה את שמו [הלמוט אוסטרמן] כדי להפוך לנער ישראלי לכל דבר אף שהתכונות הגרמניות של דקדקנות והערצת הכוח נשארו עימו (כמו המיבטא הגרמני שהוא לא הצליח להיפטר ממנו...) הוא כתב ספר מעולה על ניסיונו כחייל שנפצע במלחמת השחרור ולאחר מכן רכש כתב-עת כושל והפך אותו לשבועון "העולם הזה", ככלי להרוויח את פרנסתו, ולכן גם עשהו כדוגמת העיתונות הצהובה והסנסציונית באירופה. הרבה רכילות, כמה "סקופים" (אמיתיים וגם לא כ"כ אמיתיים...) סקס, תמונות בחורות במינימום בגדים, ניצול כתבים צעירים מבחינת שכר וכיו"ב.

אבל בנקודת זמן מסויימת הוא שינה כיוון והפך את "העולם הזה" לכלי פוליטי שזז יותר ויותר לעבר השמאל הקיצוני והאנרכיסטי וחבר ממש לאויב הפלסטיני, בשם השלום כביכול...

מהבחינה החיובית, הערך הגדול של שבועון "העולם הזה" בתקשורת הישראלית היה בכך, שבשנותיו הראשונות חשף שערוריות ומעשי שחיתות שהעיתונות הממוסדת לא העזה לגעת בהם. אבל מאוחר יותר התרכז בתעמולה אנטי ציונית ואנטי ממשלתית ובכך סיים את קיומו ככלי תקשורת והפך לפרופוגנדה פלסטינית מצויה...

יהודה דרורי

רמה"ש

אהוד: הוא כתב שני ספרים על תש"ח: "בשדות פלשת 1948" ו"הצד השני של המטבע".

* * *

אורי הייטנר

1. יד תלויה באוויר

לפני כעשרים וחמש שנה, בעת לימודי התואר הראשון שלי, כתבתי עבודה סמינריונית גדולה על אורי אבנרי. הייתה זו עבודה סמינריונית של תואר ראשון, בקורס "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, אך בהיקפה, בעומקה וחדשנותה, היא היתה יותר מעבודת דוקטורט. אף מחקר אחר שעשיתי, גם בלימודי התואר השני שלי, אינו מתקרב לעבודה זו.

היה זה לאחר בחירות 1992. באותן בחירות, הודיע אבנרי על תמיכתו במפלגת העבודה בראשות רבין. כיוון שמיום קום המדינה לחם אבנרי ללא לאות במפא"י, מפלגת העבודה והמערך, בגלגוליהם השונים, והציג עצמו כ"אויב מס' 1 של המשטר", הודעה זו היתה דרמטית למדיי. שאלת המחקר שלי, היתה הניסיון לברר איך זה קרה. 

האמת היא, ששאלת המחקר היתה תירוץ, קולב לתלות עליו את עצם המחקר, ולעמוד במתודולוגיה האקדמית. מה שעניין אותי באמת, היה עצם המחקר על אורי אבנרי, הניסיון לפענח את התופעה. 

אורי אבנרי ריתק אותי משחר נעוריי. מצד אחד, עמדותיו הפוליטיות רחוקות ת"ק פרסה מעמדותיי (הוא היה הראשון שהגדיר את עצמו פוסט ציוני, בספרו "מלחמת היום השביעי" לאחר מלחמת ששת הימים, שפורסם לראשונה באנגלית בשם("Israel without Zionists") .

מצד שני, נמשכתי מאוד אל כתיבתו, לסגנונו, לכישרונו ויצירתיותו – אין פובליציסט שהשפיע על סגנון כתיבתי, בוודאי המוקדמת, כמו אורי אבנרי. ובנוסף לכך, ראיתי בו הוגה דעות פוליטי מקורי, שגם כאשר איני מסכים איתו, מעניין אותי לקרוא אותו ולהתאתגר באמצעות הוויכוח עם רעיונותיו, החורגים מסיסמאות ה"שמאל" הנדושות, שחדלו מזמן לשמש בעבורי אתגר אינטלקטואלי. מגיל צעיר מאוד, קראתי בשקיקה את מאמריו ב"העולם הזה". כנער, הייתי מגיע לתור שלי אצל האורתודנט שעה ארוכה קודם הזמן, ובולע את גיליונות "העולם הזה". לאחר מכן, כשאבי עבר לעבוד ב"דפוס החדש", שבו הודפס השבועון, הוא הביא לי את הגיליונות. קראתי בשקיקה גם את ספריו של אבנרי. 

במסגרת העבודה, קראתי וניתחתי אינספור מאמרים שהוא כתב, קראתי שוב את כל ספריו, קראתי ספרים שנכתבו עליו וריאיינתי כמה משותפיו לדרך במשך השנים. וככל שהעמקתי בעבודה, כך הלכה הערכתי אליו וקטנה, הלכה ודעכה. עם זאת, הוא המשיך וממשיך עד היום לעורר את סקרנותי. גם במסגרת התואר השני שלי, כמעט 20 שנה מאוחר יותר, כתבתי עבודה גדולה על הזיקה של אבנרי לתנועה הכנענית ובפרט על יחסי האהבה-שנאה בין אבנרי למנהיג התנועה הכנענית, המשורר יונתן רטוש. 

במהלך הכנת עבודתי, נפגשתי עם אבנרי בביתו, לראיון עומק שנמשך כחצי יום. יצאתי מן הריאיון ברגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר באיש שיחה מרתק. אך היה משהו באישיותו, שעורר בי רתיעה מן הרגע הראשון של הריאיון.

הסברתי לו על מה אני כותב, והצגתי זאת כ"ביוגרפיה פוליטית". והוא הגיב מיד: "מה זאת אומרת ביוגרפיה פוליטית? אין לי ביוגרפיה אחרת. אין לי שום דבר זולת הפוליטיקה. כל חיי קודש לפוליטיקה."

כבר משפט הפתיחה עורר בי את התחושה שאחזה בי לאורך כל שעות הריאיון – שאני משוחח עם אדם הבונה את האנדרטה של עצמו, שבוי בנראטיב המאדיר את שמו, והוא עֶבֶד לאובססיה מגלומנית. ובנוסף לכך, לצד היותו איש שיחה מרתק, מצאתי אדם קר, בלתי ידידותי בעליל, חף מאינטליגנציה רגשית (מושג שלא הכרתי באותם ימים), חסר כל עניין בבן שיחו. ובעיקר – אדם חסר הומור, בוודאי הומור עצמי.

על כל אלה לא כתבתי מילה בעבודתי. זה לא היה הנושא. אולם גם מה שעלה מן המחקר עצמו, לא העלה את ערכו של אבנרי בעיניי. כתבתי על אובססיית ה"צבר" שלו, כתבתי על השפעת שיטות התעמולה של המפלגה הנאצית בגרמניה על שיטות התעמולה שלו, של עיתונו ובעיקר של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש", כתבתי על הצד המיליטריסטי שבו (ספרו "בשדות פלשת 1948" הוא הספר המיליטריסטי ביותר שקראתי, כולל תיאורי חדוות הלחיצה על ההדק וההרג) ועוד. ברמז, ניתן להבין שאני רואה באבנרי אדם, שהדבקות באמת אינה בדיוק התכונה הדומיננטית ביותר שלו. יתכן שבבוא היום אפרסם את העבודה הזאת. 

שלחתי לאבנרי את העבודה, אך הוא לא הגיב. כעבור כשנתיים, פגשתי אותו בכנסת. ניגשתי אליו, הושטתי אליו את ידי, אך היא נשארה תלויה באוויר. מבחינתו, ניצב מולו אוויר.

בספרו האוטוביוגרפי "אופטימי", כל כך הרבה פעמים מופיע המשפט "מאז לא החלפתי איתו מילה", כולל הקרובים אליו ביותר, כך שאני בהחלט בחברה טובה.

2. הצד האבנרי של המתרס

ב-1959 נפגש ראש השב"כ איסר הראל עם ראש האופוזיציה מנחם בגין, וסיפר לו על הכוונה לעצור את אורי אבנרי, באישורו של בן גוריון, במעצר מנהלי, כיוון שהגיע מידע על כך שהוא סוכן סובייטי. ב"ג חשש מתגובת ראש האופוזיציה והתנה זאת בכך שבגין לא יעורר מהומה. בגין השיב מיד, שאם יש הוכחות נגד אבנרי, יש להעמיד אותו למשפט, אך הוא ייאבק בכל כוחו נגד מעצרו המנהלי. בכך נגנזה הכוונה. בגין ביקש מיעקב מרידור לדווח על כך לאבנרי ולהזהיר אותו. הפרשה התפרסמה רק לאחר עלייתו של בגין לשלטון, הן בידי אבנרי והן בידי בגין.

יש בכך כדי להעיד על בגין, אך לא פחות מכך על בן גוריון; לא רק על נטיותיו הלא דמוקרטיות (וכמעריץ גדול של ב"ג, הרואה בו את גדול מנהיגינו, אעשה שקר בנפשי אם אטייח זאת), אלא על הסלידה העמוקה שלו מאורי אבנרי וממה שהוא מייצג. ובאשר למה שאורי אבנרי מייצג – אין ספק ששני היריבים הגדולים, בן גוריון ובגין, היו בצד אחד של המתרס ואורי אבנרי בצדו האחר.

לפני ארבע שנים, פירסם אבנרי את ספרו האוטוביוגרפי עב הכרס (1,138 עמ' בשני כרכים) "אופטימי". הנראטיב המרכזי בספר (נראטיב קצת מגלומני, יש לציין), הוא שבפני הציבור הישראלי עמדה בחירה בין שתי דרכים חלופיות, שאותן ייצגו שני מנהיגים חשובים. האחת היא דרכו של דוד בן גוריון והשנייה היא דרכו של אורי אבנרי. בן גוריון הנהיג את המשטר הציוני, העסקני, המסואב, הלא דמוקרטי, שונא הערבים, הדבק בקולוניאליזם המערבי, המשליט את הדת על המדינה, המדכא את המזרחים, שאינו חותר לשלום, המחפש שעות כושר למלחמה וכו'.

לעומת זאת, אורי אבנרי, המנהיג האלטרנטיבי, הציג דרך של השתלבות במרחב השמי, הקמת אומה עברית נפרדת (אם כי לא מנותקת לחלוטין מן העם היהודי, בניגוד לרעיון הכנעני), רודפת שלום ומשיגה אותו, יוצרת פדרציה עם המדינה הפלשתינאית בא"י וקונפדרציה עם העולם הערבי כולו, השייכת לעולם החדש הבלתי מזדהה עם גוש המערב וגוש המזרח ומסייעת לעמי אפריקה ואסיה להשתחרר מעול הקולוניאליזם, שיש בה הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה ועוד ועוד. האסון ההיסטורי של מדינת ישראל ומקור כל צרותיה, היא הבחירה בבן גוריון ולא באורי אבנרי, אך עדין לא מאוחר לשנות זאת. בנראטיב של אבנרי, הנושא העיקרי שהעסיק את בן גוריון ויורשיו, היה המלחמה האובססיבית באורי אבנרי.

אילו דרכו של אבנרי היתה נבחרת, מדינת ישראל לא היתה קיימת. אך למרבה הצער היא קנתה שבת בציבור הישראלי. הדבר בא לידי ביטוי בהתנגדות הרחבה לחוק הלאום, שבה מפלגתו של ב"ג בחרה בצד האבנרי של המתרס. 

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

3. צרור הערות 22.8.18

* במת אבק – אורי אבנרי התהדר כל ימיו, בכך שהוא הציג אלטרנטיבה לאידיאולוגיה הציונית. המסר המרכזי של האוטוביוגרפיה עבת הכרס שכתב (1,138 עמ') – "אופטימי", הוא שבפני ישראל עמדו שתי חלופות: זו של בן גוריון ולעומתה – החלופה שלו. אגב, לדעתי הוא צודק. למרבה הצער, במחלוקת על חוק הלאום, מתברר עד כמה החלופה שלו קנתה שבת בציבור, עד שמפלגתו של בן גוריון התייצבה בצד האבנרי של המתרס.

ב-1946 הקים אבנרי קבוצה אידיאולוגית בשם "ארץ ישראל הצעירה", שדגלה ברעיונות כנעניים (אך בווריאציה שונה משל רטוש. לדעתי, פשוט מהסיבה שאבנרי לא יכול היה להשתייך לקבוצה שהוא אינו מנהיגה הבלתי מעורער). הקבוצה הוציאה בטאון ששמו היה "במאבק", והקבוצה הוכרה בציבוריות היישובית בשם העיתון.

בראיון עומק שערכתי עם אורי אבנרי, למחקר על אודותיו שכתבתי לפני כ-25 שנים, סיפרתי לו שנתקלתי במאמר של משה שמיר משנת 1946, שבו הביע זלזול בקבוצה ובביטאונה, וכינה אותה "במת אבק". זיק של סקרנות ניצת בעיניו של אבנרי, והוא שאל אותי על המאמר, היכן הוא הופיע וכו'. ובהמשך השיחה, מפעם בפעם הוא חזר לזה, ושיחק בהנאה במשחק המילים "במאבק" / "במת אבק".

באותו שבוע הוא פירסם מאמר ב"מעריב", שבו סיפר כיצד תמיד הציג חלופה רעיונית למיינסטרים היישובי והישראלי, וסיפר שכאשר ערך את "במאבק" משה שמיר כינה אותו "במת אבק". מאז הוא שב וכתב על כך פעמים רבות, בגאווה בלתי מוסתרת, שנייה אך ורק לציון העובדה שבן גוריון כינה את השבועון שערך במשך 40 שנה, "העולם הזה" – "השבועון המסוים". גם בספרו "אופטימי" הוא סיפר זאת.

* השער האחורי – המאפיין המרכזי של "העולם הזה", בעריכתו של אורי אבנרי, היה שיטת שני השערים. העיתון שילב בין פוליטיקה ואידיאולוגיה לבין רכילות עסיסית, סקס ועירום נשי בוטה, על סף הפורנוגרפיה. השער הקדמי עסק בפוליטיקה, השער האחורי ברכילות ובעירום.

מה שעניין את אבנרי יותר מכל היה הפוליטיקה, והשבועון נועד בראש ובראשונה להפיץ את רעיונותיו בקרב הציבור הרחב. הרכילות והעירום היו בעיקר כלי שיווקי להגברת התפוצה, ואולי אפילו הכלי שאיפשר מבחינה כלכלית את עצם קיומו. אך היה לפן הזה גם מרכיב אידיאולוגי. אבנרי ראה כך ביטוי לקדמה, לחופש, למהפכנות ואף לשחרור האישה, בניגוד לשמרנות הצבועה של הממסד ושל העיתונות הממסדית.

ביום מותו של אבנרי, ריאיין ירון לונדון את העיתונאית והצלמת ענת סרגוסטי. סרגוסטי, אז הצלמת של "העולם הזה", השתתפה יחד עם אבנרי בפגישה עם רב המרצחים ערפאת בביירות, בעיצומה של מלחמת לבנון (היא נאלצה להסכים לדבריו של לונדון שה"ריאיון" הזה לא היה עיתונות, אלא תעמולה ובמה לערפאת), והיתה מקורבת אליו ביותר עד ימיו האחרונים. לונדון הגדיר את "השער האחורי" כפורנוגרפיה. סרגוסטי, הפעילה הפמיניסטית, לא יכלה לשלול את דבריו, אבל זרקה איזו אמירה שלעומת מה שקורה היום, זה היה תמים.

אין לכך שחר. אין היום עיתון פוליטי שמשלב פורנוגרפיה, בוודאי לא כמו ב"העולם הזה". יתר על כן, "העולם הזה" היה עיתון מיזוגיני, מחפצן נשים סדרתי. למשל, במשך שנים הנהיג העיתון את תחרות מלכת המים – תחרות מלכת יופי בבגדי ים זעירים. באחת השנים פורסמה תמונה של מנחה האירוע, דודו טופז, תופס את אחת המתמודדות בציצי. התמונה לא התפרסמה בביקורתיות אלא כ"מגניבוּת". התמונה פורסמה פעמים רבות.

סרגוסטי צודקת שיש הבדל ברוח התקופה, אך ההבדל הוא בכיוון ההפוך. אני מעריך שאילו אבנרי היה עורך את העיתון גם בעשורים האחרונים, המרכיב הפורנוגרפי היה מצטמצם ואולי אף נעלם. היום דווקא השמאל ובעיקר השמאל הפמיניסטי, במערב ובישראל, אימץ גישה פוריטנית (עמוס עוז הגדיר אותה השבוע בראיון ל"7 לילות" אפילו כוויקטוריאנית) בנושא, ואין זה מן הנמנע שאבנרי היה מתאים את עצמו לרוח זו.

וזה מחזיר אותי לזיכרון אישי. בשנת 2000, הוזמנתי לראיון באחד מערוצי הטלוויזיה, כדובר ועד יישובי הגולן, בימי המאבק נגד הנסיגה. מרואיין אחר באותה תוכנית היה אורי אבנרי, איני זוכר באיזה עניין. לפני התכנית, ישבנו יחד, כל המרואיינים (איני זוכר מי היו האחרים) והסמול-טוק היה על הנושא החם בכותרות – פרשת התקיפה המינית של איציק מרדכי, אז שר התחבורה. אבנרי לא התרגש במיוחד מהפרשה ואמר שמה שמרדכי עשה היה בזמנו הנורמה. הוא ציטט את דבריו של ספירו אגניו, סגנו המושחת של הנשיא ניקסון: "הממזרים שינו את הכללים, ושכחו להודיע לי."

* מי הצית את מערכת "העולם הזה"? – נתן זהבי פרסם ב"מעריב" הספד נרגש על אורי אבנרי. כיוון שהוא תיאר לעצמו שיש כמה קוראים נודניקים (כמוני) שיש להם נטייה לזכור דברים, הוא העריך שיזכירו לו את הצתת מערכת "העולם הזה" ב-1971, ולכן הוא ביוזמתו הזכיר זאת, אך התנער מאחריותו למעשה, וכתב: "המצית ש', איש העולם התחתון שהפך לנרקומן, נרצח בידי נרקומן אחר."

ומהי גירסתו של אורי אבנרי עצמו, אך לפני שנתיים (בכרך ב' של "אופטימי")? "החשד שלי נפל מהרגע הראשון על חסידו של שלום [שלום כהן, שותפו לאורך שנים של אבנרי בעריכת "העולם הזה" ובסיעת "העולם הזה – כוח חדש" בכנסת. השניים הסתכסכו והפכו לאויבים מרים. כהן פרסם ספר השמצות צהוב על אבנרי, ואבנרי הכתים אותו בספרו. א.ה.] – נתן זהבי, אחד מעובדי 'העולם הזה'. כשלקחתי אותו לעבודה היה תושב אילת, שקוע בסמים, פרחח פורץ גדר באופיו, בחור מוכשר בעל סגנון פרוע במיוחד. לימים ניצל כישורים אלה ברדיו. ... שאלו אותי קציני המשטרה במי אני חושד. זהבי הופיע בראש הרשימה שלי. הוא הוזמן לבדיקה בגלאי שקר, ועשה דבר כמעט בלתי אפשרי: הוא הכחיש – ויצא דובר אמת. נראה שבעזרת סמים התגבר על המכונה.

"הרבה שנים לאחר מכן נפגשנו במסיבת המוות של דן בן אמוץ. זה היה אירוע מרגש מאין כמוהו ממש קתרזיס, ובסיומו היו כל הנוכחים במצב של זעזוע נפשי. רחל ואני עמדנו במסדרון כאשר ניגש אלינו נתן זהבי, נסער ונרגש, הודה שהצית את המערכת וביקש סליחה."

בתור פיצוי, כנראה, זהבי גייס את אבנרי רטרואקטיבית לפלמ"ח, בהספדו.

* כשעיתונאית אומרת אמת – גאולה אבן סער ציטטה בשידור ב"כאן" 11 את הסופדים לאורי אבנרי, ובין השאר הזכירה את מנהיג הלייבור קורבין ויו"ר הרש"פ אבו מאזן, וציינה שבדרך שיגרה הם סופדים גם למחבלים. על העובדה הזאת אי אפשר לחלוק, כמובן. אבל מיד החלה מתקפת טוקבקים צדקנית ומקארתיסטית נגד אבן סער, כאילו רמזה שאבנרי היה מחבל ובוגד, עם קריאות להדחתה או לפחות להשעייתה ואף להעמדתה לדין (!). זאת, למרות שהתייחסותה לאבנרי היתה מכובדת ומכבדת מאוד.

רוגל אלפר פירסם פשקוויל נאצה נגד אבן סער. הנה, ספירת מלאי מתוך הפשקוויל: גזענות – 5. פשיזם – 5. תיקו. באבירות ורוחב לב הוא אמר שלא כדאי להדיח אותה ולא להעמיד אותה לדין, כי "לא יעזרו קובלנות ותלונות במשטרה. הבעייה היא בחברה הישראלית עצמה. בסופו של דבר, חברה מקבלת את מגישי הטלוויזיה שהיא ראויה להם. אי אפשר להגיש תלונה במשטרה נגד החברה הישראלית עצמה."

יש לציין שגאולה אבן סער היא שדרית הטלוויזיה הטובה והמקצועית בישראל. אבל אם אלפר ושכמותו יתפסו פעם, חלילה, את ה מנלךלפשלטון [?] – עיתונאים כמו אבן סער ימצאו עצמם במקום שבו עיתונאים נמצאים תחת שלטונו של ארדואן.

* איך סופרים? – כותרות העיתונים מדווחות על מותו של אורי אבנרי בגיל 94. אבל בעוד שלושה שבועות בדיוק (10.9) ימלאו 95 שנים להולדתו. אז בן כמה הוא היה במותו? לי ברור – בן 95.

לפני 24 שנים, בעת שביתת הרעב בגמלא (נגד נסיגה מהגולן) היתה לי שיחה מעניינת עם יהודה הראל, עמיתי לשביתה. ציינתי באוזניו שהוא בן 60, והוא מחה ותיקן אותי שהוא בן 59. "אבל בעוד פחות מחודשיים תהיה בן 60," אמרתי. "נכון," הוא השיב, "ועד לאותו יום אני בן 59."

אמרתי לו שמעולם לא נתקלתי בספירה כזאת. כשאני בן X וחצי + יום, אני קרוב יותר לגיל הבא וכך אני רואה את גילי.

"מעולם לא נתקלתי בספירה כזאת," הוא השיב.

החלטנו לעשות סקר. שאלנו עשרה אנשים איך הם מציינים את גילם. 5 מהם ציינו כמוני וכפי שיהודה לא שמע מעולם, ו-5 ציינו כמו יהודה וכפי שאני לא שמעתי מעולם.

דרך אחרת לציין את הגיל, היא לפי שנת הלידה. וגם לפי ספירה זאת, אורי אבנרי נפטר בגיל 95.

* רוח מקארתיסטית – רוח רעה נושבת בימין הקיצוני, וכמקובל במקומותינו בשנים האחרונות (בשמאל ובימין) מחלחלת לכל "השבט" ומרעילה אותו; רוח של מקארתיזם.

אני קורא את מסע הציד נגד המועמדים לרמטכ"לות ונחרד. הם מתארים איזו קרן שחדרה לצה"ל ומקרננת את קציניו, וכל מי שעבר ברדיוס של כמה ק"מ לידה – מקורנן סופני ומרגע זה הנו גיס חמישי בצה"ל. רוב המועמדים מקורננים. בנוסף לכך – האחד העז לאכוף את החוק הישראלי נגד פראי הגבעות והזוועות, ההוא – אשתו סססמולנית ובהנחה שהוא בא עימה במגע, הנגיף עבר אליו. וכל זה מתחבר לרדיפה של הרמטכ"ל אייזנקוט, מאז שפעל כמתחייב מאחריותו בפרשת אלאור אזריה.

והאמת היא שאותה תופעה חולנית קיימת גם בצידו השני של המתרס הפוליטי. אנו זוכרים לרע את הלינץ' המכוער שנעשה למח"ט גבעתי עופר וינטר ולסכין שננעץ בגבו שעה שנלחם ברחובות עזה להגנה על אזרחי ישראל.

בן דרור ימיני הזכיר לנו את המסע המקארתיסטי נגד מינויו של דן חלוץ לסגן רמטכ"ל ולרמטכ"ל בשל התבטאות בלתי מוצלחת בראיון, כולל עתירה לבג"ץ (!) נגד מינויו, שהגישה שולמית אלוני. וכן, מסע מקארתיסטי נגד סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר נוה בשל איזו התבטאות, ושוב – כולל עתירה לבג"ץ (!) נגד מינויו לסגן רמטכ"ל.

זו תופעה נפסדת, המסכנת את הדמוקרטיה הישראלית.

רגע, רגע. על מה אני מלין? הרי אני עצמי יצאתי השבוע נגד מינויו של יאיר גולן לרמטכ"ל!

זה ההבדל – המידתיות. המקרה של גולן חריג בחומרתו. כאשר בנאום כתוב, כנציג צה"ל בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא השווה את ישראל לגרמניה הנאצית (וכדי שהדיון יהיה רציני, מוטב שאף אחד לא יכחיש שזאת ההשוואה) ובמשך שנתיים וחצי לא חזר בו ולא התנצל, הוא חצה את כל הקווים האדומים, ואינו ראוי (די בדברי התמיכה של התועמלן האוטו-אנטישמי הפנאט רוגל אלפר, שבפשקוויל שפירסם אמר שמאז דברי גולן, יש לו ולשכמותו אילן גבוה להיתלות בו, והביע בו תמיכה – כדי להבין את המשמעות שבמינויו לרמטכ"ל). זאת, חרף זכויותיו הגדולות כלוחם וקצין בצה"ל, שאותן אפילו הוא אינו יכול לקחת מעצמו.

ובסופו של דבר, יש שלושה מועמדים מצוינים לתפקיד הרמטכ"ל שלא השוו את ישראל לגרמניה הנאצית, וכל אחד מהם ראוי להיות רמטכ"ל ולבטח יבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר. 

* מי כאן הגזען? – בראיון לגל"צ קרא אחמד טיבי לביטול חוק השבות. זה לא חדש – זו עמדתו מאז ומתמיד.

שאל אותו המראיין, יעקב ברדוגו: "תעתרו לבג"ץ נגד חוק השבות, כפי שאתם עותרים נגד חוק הלאום?"

טיבי השיב בשלילה. הוא הסביר, שכל הגזענות שמופיעה בחוק הלאום היתה קיימת תמיד, אבל עכשיו, כשהיא מעוגנת בחוק יסוד, יש לה תוקף קונסטיטוציוני. ונגד זה העתירה.

מבחינה לוגית, ניתן להבין את עמדתו של טיבי. אכן, משמעותו של חוק הלאום היא עיגון מהותה וצביונה של ישראל מיום הקמתה, בחוקה. אכן, יש קו עקבי בין התנגדותו לחוק השבות להתנגדותו לחוק הלאום.

מה שאי אפשר להבין, הוא מדוע המפלגה שעיצבה את דרכה וצביונה של המדינה, מצביעה נגד החוק.

ובחזרה לטיבי. הוא טוען שישראל היא מדינה גזענית. למה? כי לשיטתו, עצם קיומה של מדינה יהודית היא גזענות. אבל מי בעצם הגזען? מי שמאמין בזכותו של כל עם ועם להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית, חוץ מן העם היהודי.

טיבי אמר בריאיון, שלא יעלה על הדעת שצרפת תכריז על עצמה כמדינתם של הנוצרים. כלומר, טיבי מכחיש את עצם קיומו של העם היהודי, ומבחינתו זו רק דת.

ולמה הוא מכחיש את קיומו של העם היהודי? כי אם יש עם יהודי, יש לו זכות להגדרה עצמית. נכחיש את קיומו, ולא נצטרך להתעמת עם הגזענות והאנטישמיות שבשלילת זכותו להגדרה עצמית. מ.ש.ל.

* מי יזנב בבנט? – נפתלי בנט עושה לליברמן, מה שליברמן עשה ליעלון. מה היה המניע של ליברמן? השאיפה להיות שר הביטחון. מה המניע של בנט? השאיפה להיות שר הביטחון. ואם בנט יהיה שר הביטחון – מי יזנב בו מימין? ליברמן.

* גילוי של מנהיגות – הודעתו של אבי גבאי, שלקראת הבחירות המקדימות במפלגתו יפרסם את רשימת המומלצים שלו, היא גילוי ראוי ואמיץ של מנהיגות. ראוי – כי חובתו של מנהיג להשפיע על הרכב הנבחרת שאותה הוא מנהיג וכיוון שכפי שהוא אמר, מה שעשו קודמיו במחשכים, הוא יעשה בשקיפות. אמיץ – כי הוא לוקח במודע סיכון גדול. אם התוצאות תהיינה רחוקות מרשימתו, הוא יהפוך לברווז צולע במפלגתו ובציבור, והרשימה שתיבחר תכלול אנשים שמראש יש להם חשבון איתו. הוא יודע זאת, ולוקח סיכון אמיץ, ועל כך הוא ראוי להערכה.

* אנדרסטייטמנט – צפיתי במופע אימים נוסף של  אהוד ברק, הפעם בערוץ 13. לידו, איל ברקוביץ' הוא התגלמות האנדרסטייטמנט.

* התקשורת אשמה – איני נוהג להאשים את התקשורת בנושאים השונים, אולם בנושא היסטריית העכברת, התקשורת אשמה. לא מתוך כוונות רעות; לא מתוך רצון לפגוע במזיד בתיירות ובעסקים בגולן ובגליל, אלא מתוך תאוות בצע. פאניקה מוכרת עיתונים, וחוסר האחריות שביצירת ההיסטריה, נובע אך ורק משיקול מסחרי.

* ביד הלשון: החידושים של אורי אבנרי. אורי אבנרי היה קופירייטר מוכשר, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בעריכת "העולם הזה" – בכותרות וגם במילים שהמציא. להלן רשימה (חלקית, על פי זיכרוני), של מילים וביטויים שהוא חידש:

אופנאית – מעצבת אופנה.

בלי מורא, בלי משוא פנים – הסלוגן של "העולם הזה". הקדשתי לו, לא מכבר, את אחת הפינות. נפוץ מאוד בשיח הציבורי, אך בשינוי קל: "ללא מורא, ללא משוא פנים." רק לפני שבועיים נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמרה בנאום, שבתי המשפט ימלאו את תפקידם ללא מורא וללא משוא פנים.

בליינים – מרכיב מרכזי בתפיסת "העולם הזה" היה המקום המרכזי והמכובד לרכילות. עמודים שלמים הוקדשו לתיאורי הבילויים של ידוענים, ולאנשים שבילויים – אומנותם הוא המציא את הכינוי בליינים.

דופקים את השחורים – כותרת של סדרת כתבות ב"העולם הזה" בראשית שנות החמישים, בנושא הפער העדתי. ייאמר לזכותו של אבנרי שהוא היה בין הראשונים שהעלו על סדר היום הציבורי את הפער העדתי. לגנותו ייאמר, שהוא היה בין הראשונים שלקחו את הנושא לתאוריות קונספירציה חסרות אחריות על הזדון של "הממסד הציוני".

המרחב השמי – אבנרי שלל את הביטוי "המזרח התיכון", שאותו הציג כביטוי קולוניאליסטי, והקפיד לא להשתמש בו. הוא דיבר על "המרחב השמי" או בקיצור "המרחב". הוא הושפע בעניין זה מתפיסתו של מייסד התנועה הכנענית, יונתן רטוש, שניסה ליצור עם אחד מכל "הגזע השמי". אבנרי חלם על ברית בין העמים השמיים, שהינם עמים אחים.

הנדון – שם מדורו הפובליציסטי השבועי ב"העולם הזה" ולאחר מכן באתר האינטרנט שלו, עד שבוע טרם השבץ המוחי שממנו לא קם. כמעט 70 שנה. כעורך "העולם הזה" אבנרי כתב בעצמו את רוב העיתון, אך לא חתם על הכתבות, זולת "הנדון", שהופיע עם תמונה שלו. כתבי העיתון מעולם לא קיבלו קרדיט על כתבותיהם.

השבועון המסויים – הסלוגן הזה אינו של אבנרי, אלא של בן גוריון, או לפחות מיוחס לבן גוריון. אורי אבנרי נהג להתהדר באנטי ממסדיות שלו ושל עיתונו, והזכיר שוב ושוב שבן גוריון כינה את עיתונו "השבועון המסוים".

(אגב, רפי מן, חוקר תולדות העיתונות הישראלית, אמר לי שהוא לא מצא בשום מקום ציטוט של ב"ג, שאכן תיעב את "העולם הזה", שכינה אותו "השבועון המסוים". אולי זו המצאה של אבנרי, כמו האגדה שהמציא שמעון פרס, כאילו "אפילו אמרו עליי שאימא שלי ערבייה").

חושיסטן – אבא חושי היה ראש העיריה המיתולוגי של חיפה בשנות החמישים, ואחת הדמויות החזקות במפא"י ובשלטון. "העולם הזה" פירסם סדרת תחקירים וכתבות שקטלה את חושי והציגה את שלטונו כדיקטטורי. כותרת הסדרה היתה: חושיסטן. יתכן שזה המקור לביטויים שמשתמשים בהם עד היום: חמאסטן, חיזבללסטן וכו'.

חינמון – עיתון המחולק בחינם. אבנרי הדביק את הכינוי, ככינוי גנאי, לרשת המקומונים של הוצאת שוקן שפרצה לשוק בשנות ה-80: "העיר" התל-אביבי, "קול העיר" הירושלמי ועוד, שפגעו קשות בתפוצת "העולם הזה", והיו בין הגורמים לסגירתו.

ח"כ – ראשי התיבות לחבר כנסת הם חידוש שלו, ב"העולם הזה".

חללית – השם המקובל לחללית היה "ספינת חלל". חידוש יפה של אבנרי.

חמשיר – שיר קצר והיתולי בן חמש שורות, לקוח מן האנגלית. הראשון שפירסם בארץ חמשירים היה אורי סלע, ב"העולם הזה". שני האורי'ם, אבנרי וסלע, טענו לאבהות על המושג. 

טיפשעשרה – כינוי לנוער בגיל ה"עשרה"; גיל ההתבגרות. איני אוהב את הביטוי, שיש בו מן ההתנשאות, אך אני מודה שהעובדה שאין כמעט מקרים שבהם אנשים מתחילים לעשן אחרי גיל עשרים, די מאוששת את האבחנה.

יחצן – איש יחסי ציבור.

כתבלב – בעיניי, ההברקה המוצלחת ביותר של אבנרי. ביטוי של בוז לעיתונאים, שבמקום להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, הם פודלים נאמנים של הממסד. היום הביטוי קצת השתנה, ומשתמשים בו סתם ככינוי גנאי לעיתונאים.

מטכ"ל לבן – הצעה שאבנרי חזר עליה פעמים רבות, להקים מטה כללי שתפקידו להביא לשלום. אבנרי אהב מאוד את השימוש במונחים צבאיים בכתיבתו.

מנגנון החושך – כינוי לשב"כ.

נערי בן גוריון – אורי אבנרי היה אנטי בן גוריוניסט מובהק, אך יותר מכל סלד מבני טיפוחיו הצעירים של בן גוריון – פרס, דיין, טדי קולק, איסר הראל, אהוד אבריאל, יצחק נבון וכו'. יותר מכולם הוא סלד משמעון פרס, בעיקר כיוון שלא לחם בתש"ח. הוא כינה את הקבוצה בלעג, "נערי בן גוריון" או "נערי החצר של בן גוריון", כצעירים קונפורמיסטים הנדבקים לעטיני השלטון ואינם יוצרים תפיסה צברית חדשה. מכאן התגלגל הביטוי ל"נערי פרס" (או בשם אחר "הבלייזרים") – הקבוצה שסבבה את פרס כראש הממשלה: ביילין, אורי סביר, אמנון נויבך ועוד. מכאן גם הביטוי "נערי האוצר", לפקידות הבכירה של האוצר.

פוסט ציונות – אבנרי טען שהוא המציא את הביטוי פוסט ציונות והראשון שהגדיר את עצמו פוסט ציוני, בספרו "מלחמת היום השביעי" לאחר מלחמת ששת הימים, שפורסם לראשונה באנגלית בשםIsrael without Zionists" ". יש לציין שבמקור לא היה זה ביטוי לאנטי ציונות, אלא לטענה שהציונות סיימה את תפקידה עם הקמת מדינת ישראל, ומעכשיו ישראל צריכה להיות מדינה "נורמלית". אך אין ספק שהאידיאולוגיה של אבנרי, של הקמת לאום ישראלי חדש של כל אזרחי המדינה, ואינו חלק מלאום אחד עם יהודי התפוצות (אף יש ביניהם קשר מיוחד) מנוגדת במהותה לציונות.

צהרון – עיתון צהריים.

אורי הייטנר

* * *

משה כהן

שבחי אורי

לרגל מותו של אורי אבנרי זכינו לפסטיבל לכבודו באמצעי התקשורת.

אז מה אם אבנרי התיידד והתחבק עם רוצחים המוניים שונאי ישראל השקועים עד צוואר בדם יהודי, כגון יאסר ערפאת הידוע לשמצה. 

עד היכן מגיעה ההתרפסות בפני הערבים?

האם אין לעם היושב בציון טיפת כבוד כדי להוקיע רוצחים סדרתיים של יהודים?

אורי אבנרי הוא דוגמה של יהודי המלקק כפות רגליו של רוצח יהודים.

זהו סוג נתעב ביותר של יהודון בוגדני.

מה פתאום לערוך לו פסטיבל? 

שאט נפש! 

פרטנרים לשלום

"האנשים הנאורים" (אורי אבנרי כמשל) טוענים שהערבים רוצים להשתלב ולחיות איתנו בשלום.

אלא מה, אינם מוכנים לקבל את "הכיבוש", הווי אומר דורשים זכות לבחור ולהיבחר (למנוע מדינת "אפרטהיד"). 

ביום 21 באוגוסט, בשעה 18:30 שודרה כתבה בערוץ 11 על הלווייתו של המחבל שניסה לדקור שוטר בירושלים.

המונים השתתפו בהלווייה  וקראו סיסמאות קצובות נגד מדינת ישראל. 

אבל רגע, זה התרחש באום אל פחם, ושם יש לערבים זכות לבחור ולהיבחר, הווי אומר אין "כיבוש".

מה, סתם איבה לישראל? 

איזה "פרטנרים לשלום" יש לנו, אויבי המדינה? 

תמוהה גם הצעתו של אביגדור ליברמן להעביר את אום אל פחם לרשות הפלסטינית. מה, בכל פעם שהאוכלוסייה הערבית מפגינה עוינות (איפה לא?) נעביר שטחי ישראל לרשות הפלסטינית?

מה יישאר לנו?

מי לידינו יתקע שערבים לא יסתננו בחזרה לישראל?  

נכס לישראל

ערוץ הכנסת שידר שידור חוזר את נאומו של נתניהו בוועידת איפ"ק בארה"ב. 

נאום מה זה מבריק!

דברים כדורבנות!

מדינת ישראל צריכה להתברך בראש ממשלה בעל כושר רטורי כזה.

הוא נכס בל יסולא בפז עבורנו.

משה כהן

ירושלים

אהוד: אתה טועה. מרבית התקשורת, חוקרי המשטרה והפרקליטות בישראל לא יירגעו עד שלא יצליחו להרשיע במשפט ולהושיב את העבריין נתניהו במעשיהו.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

אֲהוּבוֹתַי

הֵן כְּבָר לְלֹא בֶּגֶד

לְלֹא כְּסוּת.

בְּהֵעָדְרָן, כָּל תַּכְלִיתִי

מֻשְׁבֶּתֶת.

כָּךְ עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה

בְּלִי חֶמְדָּה

אֶשְׁכַּב

בִּכְפוֹר חֵיקָן

שֶׁל אֲהוּבוֹת

שֶׁנִּלְקְחוּ מִמֶּנִּי אֶל

בּוֹרְאָן.

* * *

יוסי אחימאיר

טרור "מתחת לרדאר"

יש הסדרה (עם חמאס) או אין הסדרה, תהיה הסדרה או לא תהיה... הספקולציות והפרשנויות עפות להן באוויר כבלוני הליום. כך או כך – הטרור נמשך. והפעם מדובר על טרור יומיומי שמתנהל "מתחת לרדאר" נגד אזרחי ישראל, כאשר הם עצמם כמעט שאינם מודעים לו.

אין זה טרור של סכינים ולא של בלונים, לא טרור של טילים ולא של בלונים. זהו טרור, שמעטים בינינו נותנים דעתם עליו, ואין ניתן לו מענה הולם מצד ישראל. מפעם לפעם הוא מבזיק בין הידיעות בתקשורת, מוצנע, אך גם כשאנחנו קוראים עליו, בקושי אנו מתייחסים אליו, בוודאי שאיננו מגיבים.

האדישות כלפיו נובעת לא רק מתשומת הלב המועטה שהתקשורת שלנו מקדישה לו, אלא גם משום שאין הוא גורם לנפגעים-בגוף בקירבנו, בוודאי לא בטווח המיידי. זהו טרור המילים, התעמולה, ההסתה, טרור שחושף את הכוונות האמיתיות של הערבים שאותן מביעים עיתונאים, פוליטיקאים, במאמרים שלוחי רסן.

אנחנו כבר התרגלנו להצהרות היוהרה האנטישמיות הפומביות של אישים כמו נסראללה, איסמאעיל הנייה, ארדואן, חומייני ואחרים. כמעט בכל הופעה בציבור הם יאשימו את ישראל ואת היהודים בכל צרותיהם. ממש כמו היטלר וגבלס בגרמניה הנאצית. אלה הם אויבים גלויים, שמסיתים בכיכר העיר, רצוי מאחורי זכוכית מחוסמת, את ההמונים, ומלבים את אש השנאה לישראל.

לעומת זאת, כמעט איננו מכירים את זרמי העומק בחברות הערביות הסובבות אותנו, את השיח האנטישמי בכלי תקשורת ערביים, או את השקרים הנכתבים נגד היהודים וישראל בספרי לימוד של הרשות הפלסטינית. בעבר, הכתבים לעניינים ערביים דיווחו לא רק על מלחמה ושלום, אלא הרבה על  הלכי הרוח בעולם הערבי. היום רק מעט מזה מגיע לידיעת הקורא העברי.

מי שעושה בתחום זה את המלאכה נאמנה, באופן אמין ומקצועי, מתמיד ומדוייק, זהו מכון ממר"י, שמזה עשרים שנה חושף את "כל מה שרצית לדעת על העולם הערבי ולא העזת לשאול" – לאמור, הטפות אנטישמיות, עידוד הטרור וכיו"ב עניינים שנוגע לישראל ולעם היהודי. לדאבון הלב, כלי תקשורת ישראליים, שבוודאי מקבלים על מגש של כסף את תכניו האמינים של ממר"י, נמנעים לרוב מלהנגישם לקוראיהם או מאזיניהם.

מי אצלנו שמע, למשל, את ההתבטאויות האחרונות של שר התרבות הירדני לשעבר? מי קרא את תרגום מאמרו ביומון המימסד הירדני "אל ראי" זה לא מכבר, שבו קרא להחזיר את היהודים לארצות מוצאם? כן, זה נאמר בריש גלי – על יסוד "חופש הביטוי", כמו שאומרים – אצל שכנתנו ממזרח עימה כרתנו הסכם שלום. והסכיתו וקיראו כמה טעימות מתכניתו של  אותו פוליטיקאי ירדני בכיר, כפתרון לבעיית המזה"ת: 

הכיבוש הישראלי של אדמות פלסטין שבין הים התיכון לבין נהר הירדן יסתיים.

כל היהודים שבאו לפלסטין לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917, הם, בניהם וצאצאיהם – יעזבו אל הארצות מהן באו, מבלי לקחת עמם דבר.

ארה"ב ובריטניה יפצו את הפלסטינים על כל הנזקים שנגרמו לאדמה ולתושביה עקב הכיבוש הציוני.

ארה"ב ובריטניה יפצו את מדינות ערב על הנזקים שנגרמו להן עקב מעשי התוקפנות הציוניים נגד אדמותיהם ועל כך שאירחו את הפליטים [הפלסטינים] במשך כל תקופת הכיבוש.

כל הישראלים שנטלו חלק בהרג הפלסטינים יוסגרו לידי הצד הפלסטיני, כדי להעמידם לדין ולהשית על כל אחד מהם את העונש המתאים.

וכן הלאה... וכן הלאה... נשמע הזוי? – בוודאי, אבל זוהי רק טעימה אחת מיני רבות מדברי בלע הזויים שמתפרסמים כמעט מדי יום בעיתונות הערבית על-ידי אישים שונים, ואנו לא ידענו... 

אז בטווח המיידי "אין נפגעים בצידנו" ממערכת ההסתה הזאת, אבל אין ספק שהיא זו הממריצה מחבל לקחת סכין ביד ולרצוח משפחה בביתה, או צלף שיירה לעבר ישראליים, או המונים שיסתערו על הגדר ברצועת עזה בניסיון לממש את "זכות השיבה".

טרור המילים הזה מוכיח את האמירה הידועה: מילים יכולות להרוג, בוודאי במזרח-התיכון.

והתודה לממר"י.

(פורסם לראשונה ב"מעריב", 20.8.2018)

יוסי אחימאיר

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

האם מכיר המקרא בהישארות הנפש?

הרצאה ראשונה בסדרה לשנת תשע"ט, המרצה –

ד"ר משה גרנות

דיון בסיפור גן העדן, בתלונות של משורר ספר איוב ומשוררי ספר תהילים, בסיפורה של האישה החכמה מתקוע, בסיפור בעלת האוב ובחזון העצמות היבשות של יחזקאל.

ההרצאה מתקיימת בחדר הפנימי של אגף השאלת הספרים

של הספרייה

ביום ב', 3.9.2018 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

עמוס גורן

השפעתה המבריאה של העברית

פרשת חייו ומותו  של יורי וסרמן,

עורך  החדשות בקול ישראל

ימים מעטים אחרי שמתחם הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים נסגר סופית והמפתחות הוחזרו  לכנסייה בעלת הבית, הלך לעולמו המיוחד והאינדיוידואליסטי ביותר שבין עורכי החדשות שעבדו במקום הזה שנים רבות – יורי וסרמן (1945-2018).  

יורי וסרמן היה אינטלקטואל מוסקבאי בעל תארים בהנדסה ובמתמטיקה. הוא היה אינטיליגנט במובן הרוסי, לא הישראלי, הווה אומר: לא רק בעל ידע בספרות, באומנות, בהיסטוריה ובמדיניות אלא גם בעל יכולות לוגיות להשתמש בידע וליישם אותו. הוא היה שחמטאי מצטיין ושיחק במועדון מיספר 1 במוסקבה, שהיה לא רחוק מבית משפחתו, מועדון שבו שיחקו גם גלר, טל, סמיסלוב וגם בוטביניק הגדול בשעתו. הוא הצטיין וניבאו לו גדולות, כמו גם לצעיר יהודי אחר, בוריס גלפנד, שעלה לימים מעלה מעלה ונעשה סגן אלוף העולם.

כמו וסרמן גם גלפנד סבל מאנטישמיות ושניהם הצליחו לצאת מרוסיה, במועדים שונים, ונפגשו בהתרגשות בישראל. בשעות הלילה הארוכות שבהן עבדתי עם יורי במערכת החדשות הוא סיפר לי על האווירה במועדון השחמט האליטיסטי הזה, על העידוד שברית המועצות נתנה לשחמטאים שלה ועל האופן שבו נתנו למצטיינים כל מה שהיה דרוש להם כדי שיתקדמו במשחק ויתעמקו בו. 

שני  הוריו של יורי היו בעלי תואר דוקטור, ומשפחת וסרמן גרה ברובע יוקרתי של מוסקבה, ואולם האנטישמיות הרוסית ואווירת המחנק בתקופת כרושצ'וב, צ'רניינקו, אנדרופוב  וברז'נייב גרמו לבני המשפחה לפתוח במאבק לצאת מרוסיה ולעלות לישראל. יורי הפך לפעיל עלייה, לסירובניק ולמורה לעברית – שפה בלתי חוקית שנלמדה  במחתרת. הוא נעצר, נכלא ואחרי מאבק עם השלטונות המדכאים הגיע לישראל בתחילת שנות השבעים.

העלייה של שנות השבעים נבדלת מן העלייה הגדולה של שנות התשעים. בשנות השבעים הגיעו הנה כ-170,000 יהודים לאחר מאבק לאומי להשתחרר משלטון דיכוי ולהתאחד עם עמם בישראל. בשנות התשעים, לעומת זאת, הגיעו רבים יותר מתוך  בריחה מבוהלת ממערכת שלטונית שהתמוטטה.

באמצע שנות השבעים השתלב וסרמן בעבודת המחלקה הרוסית של קול ישראל, שהיתה בקומה השלישית של  בניין החדשות במתחם הלני המלכה. המחלקה שידרה לברית המועצות בעברית, ברוסית, באידיש, בטאטית (שפתם של היהודים ההרריים) ובגיאורגית (אז קראו לזה גרוזינית). העורכים עבדו עם ארגון "נתיב" ועם הסוכנות  היהודית, שהתחרו עם ארגון "היאס" שביקש להביא את יהודי ברית המועצות למערב, ועם השלטונות הסובייטיים. בגלל הפעילות העלומה למחצה של "נתיב" נחשבה המחלקה הרוסית, המתואמת עימו, לסודית-למחצה ולא כל אחד היה יכול לעלות לקומה 3 ולהיכנס אליה.

מן החצר המרוצפת שלנו ראיתי את יורי וסרמן יורד משם דרך המדרגות החיצוניות הרחבות של הבניין לאכול משהו במזנון. הוא היה דמות אריסטוקרטית: לבוש תמיד בקפידה, מעונב, מגולח למשעי, נעליו מצוחצחות, כך הגיע  לעבודה גם במשמרות הלילה העמוק או משמרות השחר, בולט על רקע הרישול הכללי של הלבוש בבניין (סנדלים וחולצת טריקו ובחורף דובון) –  כצבעוני בערוגה של בצל. 

בשנת 1981 פנה מנהל הרדיו דאז, גדעון לב ארי, אל העורכים בשפות לועזיות והזמין אותם לנסות ולעבור אל חדר החדשות המרכזי שכותב בעברית. רבים ניסו והיחיד שהתקבל היה יורי וסרמן. באותה תקופה יצרה מחלקת החדשות מוצר איכותי:  מהדורה  שבה ידיעות קצרות בנויות ממשפטים שבכל אחד מהם רעיון אחד, וזה הקל על המאזינים לקלוט מה מתרחש במדינה ובעולם.  ניקינו את חומרי הגלם שלנו – דיווחי סוכנויות ידיעות וכתבים – מגיבובי מילים שאפשר להגישם למי שקורא עיתון ויכול לחזור לאחור בקריאתו ולברר לעצמו דברים, והפכנו אותם לידיעות קצרות שמשך  קריאתן  הוא דקה בערך.  המיומנות הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בכותרות המהדורה – קצרות, תמציתיות וגבישיות.

בה בעת הקפדנו שהעברית של המהדורה תהיה גם יפה – נאמנה למקורות, שואבת משכבות הלשון של  העברית, משתמשת באוצר הניבים העברי ונמנעת מתרגומי שאילה, מדייקת במילות יחס ובמבני סמיכות ומעדיפה לשון פעילה על פני לשון סבילה (למשל: "כפי שאמרה הממשלה לצה"ל" ולא "כפי שנאמר לצה"ל על ידי הממשלה").

את כל זה למד יורי וסרמן בשיטתיות של מתמטיקאי ולא ויתר לעצמו בשום עניין של  סגנון, גם כשהיה מדובר בדקויות. גם אנחנו  לא ויתרנו לו. היינו חייבים. כאשר יש לך חתיכת עץ מחוספסת ומסוקסת ואתה רוצה להחזיק  בה בנוחיות אתה יכול לעטוף את הקצה שלה בבד רך,  אלא שכעבור זמן מה ירד הבד או ייפול. מוטב לשפשף את הזיזים בנייר זכוכית שהוא מחוספס יותר מן העץ. הקפדנו עם יורי בקלה כבחמורה עד שכתב עברית ברמה שלנו. הדרך היתה קשה.  הוא הזיע אך בסוף יצא למרחב. עמידתו במבחן ושליטתו בעברית ריפאה אותו ממכאובי הגלות ומן ההשפעות המאוחרות של הדיכוי  שממנו סבל ברוסיה. חייו נעשו מהנים והוא התחיל לחיות טוב. נסע לסקי, נעשה סקיפר  של יכטות וצייר כמקצוען לכל דבר. 

יורי וסרמן היה גרוש, לא היו לו ילדים והוא חי עם הוריו עד פטירתם. לאחר מכן חי לבדו.  לפני כחודש וחצי נמצא מת בדירתו. המשטרה שוללת מעשה אלימות או התאבדות. הוא ייזכר כעורך  היחיד ברדיו שהעברית לא היתה שפת אימו ובכל זאת שלט בה ברמה הגבוהה ביותר.

עמוס גורן

* * *

קול קורא מטעם התקינוּת הפוליטית:

מה נעשה בלי השינאה לנתניהו?

איך נוכל להפגין בכיכר רבין עם דגלי אש"פ בלי השינאה לנתניהו?

איך נוכל ליהנות מהנסיעות התכופות לחו"ל בלי השינאה לנתניהו?

איך נוכל להמשיך ליהנות מהמסעדות היקרות בארץ ובחו"ל

בלי השינאה לנתניהו?

איך נוכל להתנגד לפאשיזם העולה ולהרס הדמוקרטיה בישראל

בלי השינאה לנתניהו?

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

'סרטן חיגר הולך ישר'

פרק מתוך הרומן החדש והמרתק

'סימורג – ציפור האש'

מאת בן-ציון יהושע

בהוצאת צביון, ירושלים, 2018. 432 עמ'

הפצה: בית עלים, תל-אביב

קרני שמש ארוכות הפציעו מבינות העננים וזהרו על פניה של הכובסת היהודייה, שעשתה דרכה אל גדת הַהִַרִי רוּד, נהר שאורכו למעלה מאלף ומאה קילומטרים ויונק את מימיו מהפשרת השלגים בהינדו-קוש. הנהר זורם לרחבה של אפגניסטן, מרווה אותה ומתווה את קו הגבול עם איראן עד לגוויעתו בחולות המדבר האדום בטורקמניסטן. בכל מקום שאליו זורם הנהר הוא יוצר שדות ברכה ונאות מדבר מבורכים. הנהר לא רק מספק את הצרכים של הכובסות אלא משקה את עמק הֶַרַאת שהתברכה מלוא העין בשדות חיטה וכותנה ורועים מעיזים את המקנה באדמה הפורייה של העמק. הכובסות מקרצפות את הכביסה במימי הנהר ופורסות את הכבסים ליבוש על הסלעים שבגדת הנהר. בפינה אחת פרשו דייגים את רשתותיהם כדי לצוד דגים משובחים ולספק את הצריכה היהודית הגדולה של דגים לכבוד שבת.

חנה, אלמנה צעירה ודקת גו כנר נשמה, נשאה על גבה בערסל בד את תינוקה אלישע־חי. על ראשה ריקדה סלסילת כביסה ענקית עשויה קש, מלאה עד גדותיה, שאספה מבתיהם של יהודים אמידים. היא צעדה קוממיות, לבושה צ'אדור שחור שכיסה את גופה מכף רגל ועד ראש ורק פניה גלויות כמנהג הנשים היהודיות. הכובסות המוסלמיות שחלפו על פניה היו מכוסות מכף רגל ועד ראש בבּוּרְָקָה תכולה. הן הביטו בעולם שסביבן דרך שְׂבָכַתַ רשת סמיכה שכיסתה את פניהן. הן שיגרו לה ברכת שלום של כובסות עניות, שהדלות איחדה אותן למצוקה אחת גדולה. הן פרשו לה שלום:

"סַלַאַם עַליֵכֻּםֻ!" והיא השיבה להן: "עַליֵכֻּםֻ אִלסְַלַאַם". חנה גלויית הפנים התקשתה לזהות את פניהן המוסתרות של הכובסות עד שפתחו את פיותיהן והשמיעו קול. על ראשיהן נשאו סלסילות כביסה גדולות כששירת כובסות עליזה נישאת ברמה ומצטרפת לשירת היגון של חנה הכובסת היהודייה, שאותה אהבו ולסיפוריה הקשיבו.

עיניה של חנה כחולות וגדולות כמימי ההִַרִי־רוּד ביום צח ושטוף שמש, שבו השתקפו השמים התכולים במימי הנהר. פניה שזופות וצרובות שמש, כמו בתי החומר והבוץ שצעדה לאורכם. צמותיה שחורות כמו לילה נטול ירח.  לרגע מציצות מתחת למטפחת המשי השחורה,  נוגעות לא נוגעות בערסל הבד שעל גבה ונדות כמטוטלת של אורלוגין. הצמות שימשו את אלישע־חי למשחק. הפעוט העירני והחייכן טלטל אותן לכאן ולכאן כאילו היו ענבל בפעמון חייו. כל אימת שפסקה לשיר היה אלישע־חי, התינוק הרעבתן, פוצח בזעקות ייאוש של ילד יתום שאביו קפא למוות בהרים. הוא שב ונרגע כשקולה המתוק והרך של אמו עלה והסתלסל בקול גבוה, דק ורך כמו ליטוף של אם צעירה קשת יום, שהתאלמנה ופרנסת ילדיה עליה.

מזמן לזמן שלפה חנה את אלישע־חי, שטפה את אחוריו במי הנהר, ניגבה אותו והצמידה אותו לשד המלא מזן אל זן. ברכה הייתה טמונה בשדיה וככל שהתינוק הרעבתן ינק כך מעיין השפע היה הולך ומתמלא בדומה לנס פך השמן של אליהו הנביא. פטמה הכובסת נעצה עיניים בילד הרעבתן, נישקה אותו על מצחו ואמרה: "אם הילד הזה היה יכול הוא היה חולץ שד לכל אחת מהכובסות המיניקות ויונק מהן חלב־אם עד הטיפה האחרונה... אני מקווה שזה לא סימן למשיכה שלו לנשים."

"מאשאללה, מאשאללה, בלי עין רעה", הגיבו הכובסות האחרות.

משהתחיל אלישע־חי לזחול, היא קשרה לרגליו פעמונים זעירים שדנדנו ובישרו על מקום הימצאו. כשזחל בסבך קני הסוף והגומא היו צלילי הפעמונים המתרחקים מזעיקים את אמו שאצה לאסוף את התינוק הסקרן שנמשך אחר פרפר צבעוני, ציפור מצייצת וזנב לטאה. עד מהרה לימדו אותו ילדי הכובסות לשכשך ולשחות כדג במי הנהר. עד גיל שלוש עוד ינק אלישע־חי. הוא שיחק עם ילדי הכובסות, זינק לנהר בניסיון כושל לצוד בכפות ידיו הקטנות דג סורר שחמק ברח. הוא חזר צמא אל אמו, הסתער עליה ודרש לינוק משדיה: "אלישע־חי, ילד יהודי לא שותה כך סתם מבלי לברך. תחבוש את הכובע ותברך 'שהכול נהיה בדברו'". אלישע־חי בירך בקול דק וצלול, אמו השיבה אֵָמֵן נלהב, והוא ינק עד שנעצמו שמורות עיניו. במלאות לו שלוש שנים, גמלה חנה את יונק השדיים הרעבתן שאהב את שדיה כבבת עיניו ואלמלא גמלה אותו היה יונק עד שיבה טובה. הוא בכה וילל על מעשה הגזל. באין ברירה מרחה פלפל שחור על הפטמה. טעמה החריף של הפטמה המאיס עליו את שדיה והוא שתה חלב עזים מבקבוק כיאה לילד בגילו. לכבוד מאורע הגמילה התכנסה כל המשפחה לסעודה משותפת, מלווה בתיפוף של נשים על הדוֹיְרֶה, ושרו שירי גמילה בקולות גבוהים.

מולא מלמד הוזמן לטקס הגמילה, שבו נכרתה ברית בין שתי המשפחות לפיה אלישע־חי וזילפה יתארסו ויתחתנו בהגיעם לבגרות. שני התינוקות תפוחי הלחיים הולבשו מחלצות של משי וקטיפה והועמדו זה לצד זו. צלם העיר צילם אותם במצלמת עץ גדולה, כשהוא מכניס את ראשו לתוך שרוול בד שחור. ההבזק דמה להתפוצצות עזה של דינמיט. מולא מלמד הכריז שהתינוק אלישע־חי והתינוקת זילפה נועדו זה לזו ולא יוכלו להינשא לבן זוג אחר עד עולם. קללה איומה תרבוץ על מי שיפר את הנדר. אלישע־חי וזילפה הוכנסו ללול אחד והשתעשעו זה עם זו ב'משחקי אבא ואימא' לשמחתם של בני המשפחה. בפורים נהגו להלביש את אלישע־חי בבגדי חתן זעירים ואת זילפה בבגדי כלה מיניאטוריים ועטרו אותה בקישוטי זהב וכסף ובסעודת פורים התכבדו 'החתן והכלה' להגיש לקרובים ולמכרים משלוח מנות.

כשהגיע לגיל חמש הביאה אותו אמו למדרש של מולא מלמד, שהושיב את הילד היתום על ברכיו ושינן 'אלף קמץ אָה; בית קמץ בָּה'. בניגוד לבני גילו אלישע לא קלט היטב את הקריאה בסידור ובמשנה. ילדי המדרש ישבו על שטיח מאובק בשילוב רגליים והַחַ'ליִֶפֶה, עוזר המולא, היכה את תלמידיו בזרדים יבשים, שהילדים ליקטו מהסכך של הסוכה ורשמו את שמותיהם על חבילות הזרדים — כל ילד וערימת הזרדים שלו, שבהם הצליף עליו המולא או הַחַ'ליִֶפֶה. כשנשבר זרד לקח המכה זרד חדש מתוך הצרור האישי והמשיך להלקות. כל ילד קיבל את המנה היומית שלו. לפעמים היה מגיע הַחַ'לִיפֶה בבוקר מרוט עצבים ודרש שכל הילדים יפרסו את כפות ידיהם. הוא חלף על פניהם והצליף על כפות הידיים הזעירות. הוא דילג על ידיהם של ילדי עשירים שהוריהם שילמו דמי לא יחרץ. ילדי עניים שהוריהם התקשו לשלם שכר לימוד הוכו במנות כפולות ומכופלות. אלישע־חי, הילד העני, היה קרבן מזדמן של הַחַ'לִיפֶה .

"לא עשיתי כל מעשה רע היום", התלונן אלישע־חי .

"שתוק חצוף, אני מכיר אותך. אתה ילד ערמומי שמעמיד פנים של לומד תורה ומאחורי גבי אתה ממשיך במשחקים הנלוזים שלך. ילדים קוראים כבר בסידור ואתה עדיין אינך יודע צורת אות, בור ועם הארץ. ילדים יקרים, נכון שאני מקדים תרופה למכה, כנאמר חוסך שבטו שונא בנו"?

התלמידים השיבו בקול אחד: "נכון הַחַ'לִיפֶה!"

"אימא שלי אמרה שאתה מכה אותי כי אני יתום ועני. אבא שלי לא יכול להכות אותך כי הוא בקבר. כשאגדל ואהיה חזק, אני אכה את כל מי שיכה אותי", מירר אלישע־חי בבכי.

"זֶַרַע מְרִֵעִים, בָּנִיִם מַשְׁחִיִתִים", אמר הַחַ'לִיפֶה ושלף מכיס גלימתו קופסת כסף קטנה ומשך קמצוץ אבקת טבק ששאף לנחיריו ולא הפסיק להתעטש עד שהסובבים איחלו לו: רפואה וחיים! הַחַ'לִיפֶה התקרב לאלישע־חי כדי להצליף בו ממתת ידו, אך אלישע־חי, שניסה להתגונן, היכה בכף ידו של הַחַ'לִיפֶה המחזיקה בקופסת הטבק.  האבקה התעופפה לכל רוח וחדרה לעיניו של הַחַ'לִיפֶה, שהתחיל לזעוק: "בר נידה, עיוורת אותי. העיניים שלי שורפות... בן זנונים, אבא שלך הרג את עצמו בגלל המעשים הרעים שעושה אימא שלך", צרח עליו הַחַ'לִיפֶה. בעודו שוטף את עיניו הבוערות ציווה הַחַ'לִיפֶה על 'ראש בהמה' ועל 'חמור גרם', שני נערים בוגרים שראשם אטום ללימודים ושימשו כלי שרת של הַחַ'לִיפֶה, לכפות את כפות רגליו היחפות של אלישע־חי לפַאלַאַק והַחַ'לִיפֶה שעיניו עדיין בערו כשני לפידים הצליף על כפות רגליו של אלישע־חי שלוש־עשרה מלקות כמניין 'והוא רחום יכפר עוון '...

"חַ'לִיפֶה, אני כפרתך. אני מנשק את כפות ידיך ורגליך...  שאני אמות כמו אבא שלי. אל תכה אותי... די... לא אומר מילה״, וַהַח'ליִֶפֶה רק הוסיף להכותו על רגליו הבצקות .

"בֶּן־נעֲוַתַ הַמְַּרְדּוּת, רשע מזרעו של עמלק, ניסית לעוור את עיניי." לרגע היו הילדים עליזים ושמחים לאיד וברגע שני, זעקותיו קורעות הלב של אלישע־חי הכניסו לליבם פחד וחלחלה. הַחַ'לִיפֶה הירפה מהילד, שעבר את סף הכאב ורק ייבב ככלב רחוב שנרדף על ידי ילדים שוטים. כשנרגע מעט, ביקש להשתין. קשריו הותרו והוא דידה אל בית הכבוד המצחין. אלישע־חי לא חזר לכיתה. הוא ברח מן המדרש אל הנהר וציפה לחיבוק ניחומים וליטוף של האם העסוקה בכביסה. הילד דידה על רגליו הכואבות, עיניו אדומות ופניו נפוחים. כשראה את אמו נפתחו מחדש כל מעיינות תהום ואלישע־חי פצח בבכי מר.

"זה הַחַ'לִיפֶה פֶּדַרֶש בְּסוּזֶהֶ, שאביו יישרף, היכה אותי על כפות הרגליים וגם אמר עלייך מילים רעות שהצחיקו את הכיתה."

"הוא מכה ילדי עשירים?" שאלה.

"לא!"

"מדוע הוא לא מכה את ילדי העשירים?" התלוננה. "אלוהים ישפוט את הַחַ'לִיפֶה המנוול הזה שמכה ללא רחמים ילד יתום ועני. יגן אלוהים על ילדיו היתומים", אמרה וחיבקה בחום את אלישע־חי, שמצא את אושרו במימי הנהר. היום הוא הגיש מנחה לאמו דג גדול שקפץ אל מותו בגדת הנהר ועדיין פרפר בנדנודי זנב חדים. כשנרגע קצת אמר לאמו: "אני כבר למדתי מספיק... לא אלך למדרש. הוא יהרוג אותי."

"אתה תחזור למדרש ותלמד! תקבל מכות ותבקש סליחה. אני לא רוצה שהילד האהוב שלי יהיה בור ועם הארץ. כל חייו אבא שלך קרא ולמד. אם לא תלך ללמוד, אני אשב ואבכה עד שייגמרו לי כל הדמעות. אתה רוצה אימא שלא בוכה, אימא שאין לה דמעות בעיניים"?

בעוד הם מדברים הגיע לגדת הנהר אַח'וּנְדְ, אימאם שיעי, בתחתונים תפוחים ובטורבן ירוק כדי לטבול בנהר. הוא לטש עיניים סביב ולפתע זיהה את אלישע־חי. ילד יהודי עם פיאות בצדעיים ופתילות הטלית שלו מבצבצות מתוך חולצתו. ילדי הכובסות הצביעו עליו בפני הַאַח'וּנְדְ, והכריזו 'זהו אלישע־חי. זה ילד יהודי. הוא תמיד מרמה אותנו במשחקים ואנחנו שונאים אותו'. הַאַח'וּנְדְ, איש דת שיעי, נפנף באצבע מאיימת ואמר: 'אגמור לטהר את גופי בנהר ואני מבטיח לכם שאקטול את הג'הוד הטמא הזה. 'בעוד הַאַח'וּנְדְ טובל בנהר במערומיו, אלישע־חי גנב את הגלימה, הטורבן, תחתוני השַׁרְוַוַל ונעליו של הַאַח'וּנְדְ וברח אל העיר שבין החומות. ערוותו של הַאַח'וּנְדְ נתגלתה ברבים.

עירום כביום היוולדו, יצא הַאַח'וּנְדְ מן הנהר וחיפש את בגדיו: "ילדים, אתם זוכרים איפה שמתי את הבגדים שלי?"

"זה הילד הג'וֹהוּד שגנב לך את הבגדים ואת הטורבן הירוק. הוא תמיד גונב לנו אוכל וגם מכה אותנו", צחקו ילדי הכובסות למראה הַאַח'וּנְדְ העירום. הביטו הכובסות בַאַח'וּנְדְ העירום שכרסו הגדולה משתפלת מעל מבושיו וצחקקו אל תוך כף ידן. הַאַח'וּנְדְ היה סמוק כסלק ולתדהמתו לא היה גבול."בְָּחָ'אדָאָ אוָּרָא מיקוַֹשַׁם... מוּשׁ מוֹרְדֶה... הַָרָאם זאָדֶהֶ, אני נשבע באלוהים שאהרוג אותו, עכבר מת! ממזר!"

עירום ועֶרְיָה, בגב וחזה שעירים וראש קירח, רדף הַאַח'וּנְדְ היחף אחרי אלישע־חי כדי לעשות בו שפטים על שטימא את מי הנהר וגנב את בגדיו. אלישע־חי קל הרגליים רץ לפני הַאַח'וּנְדְ הזועף והמתנשף,  שלא פסק מלקלל ומלחרף את היהודים, המטמאים את אדמת אפגניסטן, לקול צחוקם של בעלי הדוכנים בשוק שלגלגו על הַאַח'וּנְדְ העירום. הם סובבו אצבע על צדע כרוצים לומר: 'הַאַח'וּנְדְ השתגע'. כף ידו מכסה את מבושיו ופיו מלא גידופים. חנה נטשה את הכביסה ורצה בעקבות הַאַח'וּנְדְ השיעי כדי להציל את בנה מידיו. אלישע־חי הגיע במרוצה אל בין חומות העיר, נכנס לשער 'עראק' והַאַח'וּנְדְ, נושף ושואף כמפוח, רץ בעקבותיו מחרף ומגדף כמוכה אמוק: "היום אני אהרוג את הג'והוד הקטן והטמא הזה. נחש יהודי קטן סופו שיהיה נחש גדול."

אלישע־חי טיפס בזריזות על אחד הגגות וממנו דילג מגג לגג עד שהגיע לשכונת היהודים. אל הַאַח'וּנְדְ הצטרפו פרחחי רחוב שהסיתו אותוְ ודרשו ממנו לסקול את הילד היהודי ולהחזיר לעצמו את בגדיו .

אלישע־חי היה זריז מן הַאַח'וּנְדְ ומרודפיו גם יחד. הוא הצליח להערים עליו ולחמוק למרתף הבית, שם ניסה להשיב את נשימתו שנעתקה ולהרגיע את דפיקות הלב המואצות. גופו להט כאילו שהה שעה ארוכה בחדר זיעה בחמאם. האוויר הקר והלח במרתף עורר אותו לחיים. זה היה הרגע שבו החליט לברוח לעולם שבו תלמיד המדרש לא נרדף על־ידי הַחַ'לִיפֶה וַאַח'וּנְדְ שיעי לא מבקש לסקול ילד יהודי. הוא חלם שיום אחד יגיע על כנפי הסִימוְֹרְג לארץ רחוקה, שבה הילדים שמחים ולא פוחדים מהצל של עצמם.

"הלב שלי, לב של אימא", אמרה חנה, "אני מאמינה שאלישע־חי יידע להסתדר בחיים ואולי לא יזדקק לחסדי אחרים. ראיתם איך בפורים האחרון בנה בובת קש גדולה והלביש אותה בבגדי הַאַח'וּנְדְ. אסף גזרי עצים ומכר את הזכות להדליק את המדורה ולשרוף את הַאַח'וּנְדְ ימח שמו. הוא לא קיבל הרבה כסף, אבל ילד ששורף את האויבים שלו ומרוויח על זה כסף יכול להצליח בחיים או לאבד את הראש שלו."

"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם", אמר נוריאל, "כל הילדים מקבלים מכות ולא חושבים לברוח מהלימודים. אני קיבלתי פאלאק על כפות הרגליים, בכיתי בשקט ולא ברחתי מהלימודים. שהעם הארץ הזה יקבל מכות ויישב בשקט."

גילו הצעיר של אלישע־חי לא אפשר לו להגשים את חלומותיו. היה עליו להמתין עוד כמה שנים. סבתו ביבי ג׳וַֹבַר, אמו ואחיותיו הזכירו לו בוקר וערב כי זילפה נועדה להיות אשתו. ככל שדשו בנושא האירוסין שאין מנוס ממנו, כן דחק את הנושא המכאיב הזה מלבו וממחשבותיו. כשנתקל במקרה בזילפה ,ששיגרה לעברו מבט אוהב, חש דחייה וריחוק וברח על נפשו. בשכבו על מיטתו היה מחבל תחבולות כיצד לחמוק מן הגורל שנגזר עליו. הוא חשב על רעיון שיכה את המשפחה כולה בהלם. לבו לרגע רעד וברגע שני צחק בינו לבין עצמו:

"אני עוד אראה לכם מיהו אלישע־חי. אני הילד שגנב את בגדיו של הַאַח'וּנְדְ וגרם לו להסתובב עם תחת חשוף בחוצות הֶַרַאת. אומרים שמאז הַאַח'וּנְדְ מסתתר במסגד מרוב בושה ולא מראה את פניו. אני הילד שכמעט עיוורתי את עיניו של הַחַ'לִיפֶה, שמאז הוא מתרחק ממני כמו מפגע רע."

בן-ציון יהושע

* * *

משה גרנות

צוהר אל הנוער בימיה הראשונים של המדינה:

על ספרה של אורה עשהאל "בית נעוריי –

יומן נעורים 1956-1951"

187 עמ'

רוב הנערים והנערות מתנסים בכתיבת יומנים, וכמובן, גם אני חוויתי התנסות כזאת, אלא כאשר קראתי את השטויות שגיל הטיפש-עשרה כפה עליי לכתוב – קרעתי את הדפים וזרקתי לפח. אורה עשהאל – שמה הספרותי של ד"ר אורה נחמה זילברשטיין, מדענית, מחנכת, משוררת וסופרת – מצאה את יומן נעוריה שבין השנים 1956-1951, כלומר בין החופש הגדול שאחרי כיתה ז' ועד בחינות הבגרות בכיתה י"ב, והחליטה לפרסם, וטוב עשתה, כי היומן הזה פותח צוהר לעולמו של הנוער בימיה הראשונים של המדינה, ובאמת שאין לה שום סיבה להתחרט.

קורות ילדותה ונעוריה של אורה יכלו לנתב את הכתיבה שלה כנערה אל הטחת האשמות על עולם ומלואו: אימה נפטרה כשהיא היתה רק בת חודש, ועד גיל תשע היא נודדת בין קרובי משפחה ושני קיבוצים (כילדת חוץ בגבעת השלושה ובקריית ענבים). אביה האלמן נושא לאישה את חנה, שעבורה היא אם חורגת בכל דבר ועניין; ובכן, הקורא היה מצפה לתלונות אינסופיות על הגורל שהמר את חייה, והנה, היומן מציג בפני הקורא נערה אינטליגנטית, מקובלת חברתית, מפוכחת מאוד בכל הקשור לתשוקה המינית שפוקדת אותה בגיל הזה, נערה שקוראת ספרים רבי השראה, נהנית ממוסיקה קלאסית, מבלה עם חברים, ועיקר העיקרים – זוכה לחיים מאושרים אצל סבא עשהאל וסבתא עידה בראשון לציון, שם היא מתגוררת עד לנישואיה לעמי זילברשטיין, האיש עמו היא חולקת את חייה עד היום הזה.

ההתרחשויות ביומן אינן מרעישות: כמו כל נערה, גם לאורה חשוב המראה החיצוני (בטן שטוחה!), מתגנדרת בבגדים שדודה סנה שולחת מאמריקה. היא מצטיינת בלימודים, ובעקבות כך היא מקבלת סטיפנדיה המאפשרת לה ללמוד בגימנסיה, שבאותם ימים הלימודים בה היו כרוכים בתשלום לא מבוטל, וכן מקבלת פרסים על חיבור ועל הצטיינות בתנ"ך. היא חברה בתנועת הנוער מכב"י, ולימים עוברת לתנועת הצופים. היא עוברת קורס מדריכות, ומקבלת להדרכה את קבוצת הבנות "תמר", שם היא עורכת פעולות על ג'ורג' ושינגטון, סימון בוליבר, הרצל, טרומפלדור וז'בוטינסקי. מוזר שבפעולות שלה אין אזכור של שום מנהיג בתנועת העבודה, וכמסתבר, היא די מסתייגת ממפלגת מפא"י, שניכסה לעצמה את כל הזכויות לשחרור הארץ מהערבים והאנגלים (עמ' 16). זאת בעצם ההערה הפוליטית היחידה בכל היומן. רובו עוסק במחשבות שמטרידות אותה לגבי המשיכה ל"מין השני" (עמ' 79).

היומן מזכיר רשימה די ארוכה של בנים שיש לה אליהם איזה שהוא רגש: עודד (שמאכזב אותה), קוטי, גדעון, אמנון, דני, אהרן, מוטלה, שמוליק, יצחק. אל איתמר המדריך היא כמהה, ומתכתבת עימו ארוכות, אבל הוא מתייחס אליה כאל חניכה (כך צריך! ראו עמ' 91), והיא די מיוסרת על כך. פרשת חברות ארוכה (בניסוח של הימים ההם – "ללכת", "הולכים"), היא מנהלת עם אמוץ (שמו ושמות גיבורים נוספים המוזכרים ביומן – בדויים), הגדול ממנה בשנתיים. הוא מציע חברות "מוסרית", שהיא מתרגמת ל"אפלטונית", אשר לאט לאט, כצפוי, גולשת לחיבוקים ונשיקות (בגן העצמאות בתל-אביב ובנסיעה עימו לסדום, שם הוא מלמד מוסיקה). היא כמהה למגע עם נער, אך פוחדת ונזהרת (עמ' 53). היא אינה אוהבת את אמוץ, אבל מעריכה את הידע המוסיקלי ואת היופי הגברי שלו, רק חבל שהוא לא יותר גבוה. בשלב מסוים היא ממש לא מסוגלת לחיות בלעדיו, ודווקא אז הוא ממעט לבקרה. לבסוף הקשר עימו ניתק, ואהבה גדולה אחרת ממלאה את ליבה כלפי הספרן עמי בהיותה במחנה עבודה בקיבוץ תל-קציר.

מדכאה אותה העובדה שהיא מידרדרת בלימודים, ובשלושה מקצועות יש לה ציונים שליליים. מי שמסייע בידה במתמטיקה ובפיזיקה הוא יצחק, הנער היפה, שאין לה כלפיו חיבה כלשהי. ביחסיה עם הבנים היא נוקטת בעמדה הנובעת מאמרה שלחשה לה חברה: "המלכודת איננה רצה אחרי העכבר" (עמ' 27), ואת זה היא למדה על בשרה כאשר ביקשה מעודד ללוות אותה הביתה, והוא סירב.

לאורה יש יחסים מצוינים עם סבא וסבתא, עם דודה טובה (אחות של אבא) והדוד שוסי, אבל יחסים די עכורים עם אביה ועם אשתו חנה, אימה החורגת.

הורים של היום שיקראו את היומן הזה יכולים רק לקנא כשמשווים את דלות המחשבה וההבעה של הנוער היום (מעריצים "כוכבים" ו"ידוענים", משתמשים באימוג'י במקום במילים!) אל שפע התרבות שהנערה הזאת, אורה מגיל 13 עד גיל 18, ספגה: אורה מזכירה עשרות ספרים מהמעלה הראשונה שהיא קראה, וגם הביעה את דעתה עליהם, וגם את מה שהיא למדה מהם.

אפרט ספרים בודדים מתוך למעלה משלושים (!) המוזכרים ביומן: "קוו ואדיס" של הנריק סינקביץ' (היא מתפעלת מאוד, אך לא שמה לב לגישה האנטישמית של הספר), "נפילת פריס" של איליה אהרנבורג, "הגיבן מנוטרדם" של ויקטור הוגו, "אהבה וגאווה" של ג'יין אוסטין, "דמיאן" של הרמן הסה (ספר שהשפיע עליה לשאוף לאישיות מאותגרת), "יומנה של אנה פראנק" (באנגלית; מספר זה היא לומדת כיצד להתייחס ליומן), "שנהאת המצרי" של מיקה ולטרי, "הנפש הקסומה" של רומאן רולאן (כנראה לא משך אותה די, כי הפסיקה את הקריאה), המחזה "הצעת נישואין" של אנטון צ'כוב, "נאות השמיים" של ג'ון סטיינבק, "נער הכרך" ו"המרד על הקיין" של הרמן ווק, "חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל (התפעלה מהספר מאוד), היא קוראת את ארתור קסטלר וסומרסט מוהם, ועוד רבים, באמת הבאתי כאן רשימה חלקית.

היא יודעת לברור סרטים טובים והצגות טובות כמו "למי צלצלו הפעמונים" בכיכובה של אינגריד ברגמן, "אורות הבמה" המשוחק, המבוים והמופק על ידי צ'רלי צ'פלין, "החטא ועונשו" על פי פ' דוסטוייבסקי. היא יודעת להצביע על סרטי קיטש, וגם על סרטי "סמרטוט" ו"זיפת".

מאלפת העובדה שבכל הרשימה הגדולה של הסופרים שקראה – לא מוזכר אף סופר עברי. היא אמנם מקבלת כפרס את "דברי עם עולם" של ש' דובנוב, ואת "בימי בית שני" של י' קלוזנר, אבל אין רמז שקראה אותם. לעומת זה, במכתבים שבסוף הספר (שאת חלקם לא שלחה לתעודתם) כן מוזכרים סופרים עבריים: מרדכי טביב, משה שמיר עם הספר "מלך בשר ודם" שהשאיר עליה רושם כביר, וביקור בהצגה "חדווה ואני" על פי ספרו של אהרן מגד (עמ' 178-177).

הנערה אורה מאזינה למוסיקה מעולה: רסיטל של הפסנתרן עמירם ריגאי, הקונצרט "סונטת ליל ירח" של בטהובן, וכן הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט, וקונצרט לכינור של מנדלסון.

הנערה המוכשרת הזאת, בהיותה פרפקציוניסטית, היא אינה מרוצה מעצמה, ומונה אחת לאחת את מגרעותיה  (עמ' 165-164).

ביומן משובצים מעל שלושים שירים, וקצת קטעי פרוזה, שרובם ככולם הם בבחינת פרי בוסר, אבל ללא ספק רמתם הרבה מעל למה שאפשר לצפות מנערה בגיל הזה, וחלק גדול מהם בולטת בגרותה הנפשית. כדרכם של משוררים בוגרים, גם אורה הנערה כותבת שירים ארס-פואטיים ("מתלבש בשיר", עמ' 89; "מלאת בעתה", עמ' 161). בקטעי הפרוזה נקל להתרשם מהעברית היפה שלה, הרי דוגמה:

"נדמה השירה, נמוגה. נשימת הבהמות כמו רפתה, והכפר צלל לשנת יגעים. הצרצרים צרצרו, והגחליליות הבליחו באפילה. מרחוק, מעבר להרים, רמזו אורות הכרך," ("אידיליה לעת ערב", עמ' 49).

יש קטעי יומן שכתובים בשפה ובבגרות שממש קשה לצפות לבת-עשרה:

"המחשבות המטרידות אותי ביותר הן לאן אפנה, ובאיזה מקצוע אבחר. גם לדעת יותר מדי זה לא תמיד טוב, שכן ככל שאני לומדת יותר, אני מוצאת את החיים קשים, מרים, תובעניים. מובן שיש לדעת להיות מאושרים, אולם המקרים, המזל, הגורל, או כיצד שנקרא להם – קובעים במידה רבה איך ייראו חיינו..." (עמ' 77).

ודוגמה אחרת:

"לשבת בבית ולחכות. לא לצאת לשום מקום, שמא יבוא, מה טיפשי ומכאיב הדבר. ואת מחכה ומחכה לשמוע את הדפיקה בדלת, 'הורגת' שעה ברקמה ושעתיים עם ספר. את הולכת לטייל עם חברה, אבל רוחך תועה אי שם. עושה שיעורים, ועוזבת, בוכה ובוכה ובוכה. האם אני כל-כך אוהבת אותך, אמוץ? או שהשתכנה בי אהבת מלודרמטיות ללא תקנה?" (עמ' 154).

והרי קטע ממכתב שכנראה לא נשלח לתעודתו:

"...יודע אתה מהו שבוע? חיים שלמים! אהבות נולדות ומתות בזמן כזה. מה זה מכתב בשבוע, ועוד כשלא נתראה שבועיים לפחות? אין מילים בפי, אמוץ, או שאינך מבין את החיים ואת היחסים בין בני האדם, או שקרה משהו..." (עמ' 180).

נצבט הלב לחשוב איזו נחת יכלה להיות ליונה האם, אילולא נגדעו חייה כשאורה היתה רק בת חודש, וכמה חבל שהאב לא רווה די נחת בהיותו מרוחק ממנה בעטייה של אשתו השנייה.

משה גרנות

* * *

נעמן כהן

האם מתקיים תהליך צרפתיזציה של צה"ל?

קביעתו של הסוציולוג, (ב.א. במדע המדינה) האלוף יאיר גולן, שהחברה הישראלית עוברת נאציפיקציה, או בלשונו כפי שהתבטא ביום השואה: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום," היא איננה רק יום הניצחון של מכחישי השואה, והכתם הגדול ביותר שנזרק על צה"ל, אלא משקפת בעייה חמורה בהרבה, ומפחידה הרבה יותר.

שימו לב מה מפחיד את האלוף יאיר גולן, ומה לא מפחיד אותו.

ביום השואה לא מפחיד את האלוף גולן תהליך הנאציפיקציה של האויב האיסלמו-נאצי, שבניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, מכריז בריש גלי על מטרתו חיסול מדינת היהודים ורציחת כל היהודים בעולם (אמנת החמאס סעיף ודברי המופתי של אש"פ).

מה שמדאיג אלוף בצה"ל ביום השואה הוא רק החברה הישראלית הדמוקרטית שאין דומה לה בעולם מאז קיומו של המין האנושי. חברה שבה בעיצומה של מלחמה מפגין האוייב שמטרתו חיסול המדינה – עם דגלו בכיכר המרכזית ובחופש מוחלט דבר, שלא היה מתאפשר בשום מדינה אחרת בעולם.

הסוציולוג יאיר גולן יליד 1962 שהוא איש צבא מוערך שכיהן כסגן הרמטכ"ל, מפקד פיקוד העורף ומפקד פיקוד הצפון, משקף תהליך סוציולוגי של צה"ל, שכצבא העם משקף תהליך סוציולוגי של החברה הישראלית. תהליך שניתן להשוותו היסטורית לתהליך שעבר הצבא הצרפתי והחברה הצרפתית בין שתי מלחמות עולם.

מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, טען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonté  – ואכן במלחמת העולם הראשונה הצבא הצרפתי, ששיקף את החברה הצרפתית, רצה לנצח. לא כן במלחמת העולם השנייה. חלק גדול מהחברה הצרפתית לא רצה לנצח. חלק גדול מהחברה הצרפתית לא ראה בגרמנים אוייב אלא אפילו בני ברית. האויב של צרפת הם גרסו, הם הקומוניסטים, החזית העממית, וכמובן רוטשילד ויהדות הממון הבינלאומית.

אנשי "הפעולה הצרפתית" (Action Française) ראו את האוייב למשל ב"יהודי" ליאון בלום שייסד את "החזית העממית"Front populaire  שאיחדה תחתיה את המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הרדיקלית, איגודי העובדים, תנועות סוציאליסטיות נוספות ואישים נוספים, והפך לראש ממשלה ב-1936.

כשהושבעה ממשלת בלום פנה קסאבְיֶיה וָלָה – Xavier Vallat‏ (שעתיד להיות ראש המשרד הכללי לענייני יהודים בממשלת וישי, האחראי לשליחת היהודים למחנות) אל בלום מעל בימת בית הנבחרים: "עלייתך לשלטון, אדוני ראש הממשלה, היא בוודאי מאורע היסטורי. בפעם הראשונה ישלוט בארץ גאלית־רומית עתיקה זו יהודי. אני מעז לומר בקול מה שהארץ כולה חושבת: מוטב שיעמוד בראש הארץ הזאת אדם ששורשיו שייכים לאדמתה ולא תלמודיסט ממולח."

אין תימה שהצבא הצרפתי שיקף את החברה הצרפתית ולא היה לו עוד את הרצון לנצח, כאימרתו של גנרל פוש.

בדומה לחברה הצרפתית גם החברה הישראלית השתנתה. ישנם כעת חלקים בחברה הישראלית-יהודית שאינם רואים עוד באוייב האיסלמו-נאצי אוייב – אלא בנתניהו ובתומכיו. ברור שלדידם אין יותר רצון לנצח את האוייב, אלא לשתף איתו פעולה.

 מצב זה לא יכול שלא להקרין על הצבא. לצה"ל אין יותר רצון לנצח. Victoire, C'est La volonté – ואם אין רצון לנצח לא יכול להיות ניצחון.

הצבא הישראלי בראשות אייזנקוט עסוק בהעלאת הצעות איך למנוע מלחמה. הצעות לשיפור המצב הכלכלי בעזה, בניית נמל, וכדומה. והכול רק כדי שלא להילחם.

ייאמר ברורות. מניעת מלחמה והימנעות מאבידות היא חשובה ביותר, אבל זה התפקיד של הדרג המדיני (ודומה שנתניהו עושה זאת בחוכמה) – לא של הצבא. הצבא אמור לעסוק רק בניצחון במלחמה, ולא במניעת מלחמות. (כמובן שניצחון במינימום אבידות).

אם המצב יימשך בכיוון הזה, במלחמה הבאה צה"ל יובס.  בדיוק כפי שהובס הצבא הצרפתי.

ודוק: כדאי לזכור שתבוסת הצבא הצרפתי במלחמה לא הביאה לחורבן צרפת. בסה"כ הצרפתים (לא היהודים) חיו לא רע תחת הכיבוש הגרמני. (אני ממליץ לקרא את הרומן הנפלא "סוויטה צרפתית" של המשומדת שהושמדה באושוויץ, אירן נמירובסקי, המתאר את הכיבוש הגרמני).

ז'אן פול סארטר, ובת זוגו סימון דה בבואר, המשיכו ללכת בשיגרה לבתי קפה, לשתות יין, ולנהל חיים פוליאמוריים ביחד ולחוד. פרנסואה מיטראן, הנשיא לעתיד, עבד עבור ממשלת וישי ואפילו זכה ב-1943 במדליה לעובד מצטיין על שירות נאמן. במעמד קבלת המדליה אמר מיטראן:

"אני מקדיש עצמי למרשל פטן... ומתחייב... להישאר נאמן אליו ולמטרה."

כיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל יהיה שונה לחלוטין. הרי הגרמנים הנאצים מעולם לא התחייבו לחסל את צרפת ולרצוח את כל הצרפתים כפי שמחויבים לכך הערבים-המוסלמים.

סימני "הנאציפיקציה" של החברה הישראלית

בכיכר רבין במרכז תל אביב (נסו לחשוב על הפגנה דומה בכיכר טרפלגר בלונדון, או בטיימס סקוור בניו יורק, ו/או בכיכר האדומה במוסקבה) – מפגינים בעיצומה של מלחמה תומכי האוייב עם דגל האוייב ודורשים את חיסול מדינת העם היהודי.

בהפגנה, חברי "האחים המוסלמים" (המיוצגים ע"י אחמד טיבי) מתפללים לכיוון ערב מולדתם ומחרפים את היהודים. (כמו שהם עושים חמש פעמים ביום) – גברים בלבד. (משום מה לא שמענו שום ביקורת על הדתה מוסלמית, או על הדרת נשים...)

אכן סימנים מובהקים של ה"נאציפיקציה" ו"הפשיזציה" של מדינת היהודים.

החמאס ישראל לא מפחידה את הילדים בעזה

להודעה לפיה ישראל נערכה בחודשים האחרונים להתנקש בבכירים בחמאס, לפני מבצע נרחב בעזה. הגיב בכיר החמאס חוסאן בדראן."השיח והאיום לחזור למדיניות ההתנקשויות נגד ראשי החמאס מגוחך, ומצביע על ההתלבטות והמבוכה בה שרוי הכיבוש."

בדראן, חבר הלשכה המדינית של חמאס, הוסיף כי "תמה התקופה שבה ישראל עושה ככל העולה על רוחה לפלסטינים כי דמם הפקר. איומי ישראל לא מפחידים אפילו את הילדים הפלסטינים – אז מה הם מצפים, שיפחידו את ההנהגה?"

http://rotter.net/forum/scoops1/494283.shtml

הוא צודק, הרתעת ישראל אינה קיימת עוד. הם לא מפחדים.

תיקון חשוב – המטרה מדינה ערבית-מוסלמית

בין המבקרים את המתנגדים לחוק הלאום יש שמציינים בצדק שהערבים דורשים לחסל את מדינת היהודים, אבל אומרים בטעות שמטרתם היא להקים במקומה את מדינת "כל לאומיה או אזרחיה."

לא נכון.

האידיאולוגיה הערבית הגזענית אינה מכירה בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה. מטרת הערבים להקים במקום מדינת היהודים מדינה ערבית-מוסלמית. בתחילה יבוטל חוק השבות, לאחר יינתן חוק השיבה לצאצאי הפליטים, ולאחר מכן עם רוב ערבי-מוסלמי יהיה איחוד עם המדינה הערבית-פלישתינאית הטהורה מיהודים כך שתקום מדינה ערבית-מוסלמית אחת.

הדגישו תמיד – מטרת הערבים היא הקמת מדינה ערבית-מוסלמית ולא מדינת "כל לאומיה" או "אזרחיה".

סולידריות? הומניזם?

אורי היטנר מתנאה כחבר קיבוץ אורטל, על קליטת מסתננים אריתריאים בקיבוצו. מדובר, הוא אומר, בסיוע הומניטארי מתוך סולידריות עם תושבי דרום תל אביב.

הידד כפיים, מי לא יריע. אבל.

האם יתקבלו המסתננים האריתראים לחברות בקיבוץ לאחר שנת מועמדות, או לנצח יישארו עובדים שכירים?

האם ילדי המסתננים האריתריאים המתחנכים בקיבוץ יתקבלו לחברות בו בהגיעם לשמונה עשרה?

האם הקיבוץ ייתן לילדי המסתננים האריתריאים חינוך מוסלמי שישמר את דתם תרבותם?

האם הקיבוץ יתיר לקהילת המסתננים שתקום בקיבוץ להקים מסגד בקיבוץ?

הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. חברי קיבוץ אורטל רוצים להתנאות בשיתוף ובשיוויון אבל תוצאת מעשיהם תביא להרס הקיבוץ, לקץ השיתוף והשיוויון בו, ובעיקר תביא להם דימוי של גזענים חשוכים, והם, המסתננים האריתריאים יחזרו לדרום תל אביב...

אם כבר ברצונם של חברי הקיבוץ להצטייר כהומניסטים, על הקיבוץ ללכת לפי המוסר היהודי ולתרום למסתננים מעשר מרכושם כך שיוכלו לחזור ולחיות ברווחה בארצם. ובא לציון (ולקיבוץ) גואל.

אברהם גבאי מטרפד את כניסת גנץ למפלגתו

אברהם גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, דואג לטרפד את כניסתו של הרמטכ"ל לשעבר, בנימין גנץ, למפלגתו.

בריאיון איתו ברדיו הוא מתבטא כך:

גבאי: לא סומך על מי שניהלו את הקבינט בצוק איתן, הפוליטיקה של השלושה האלה היא חלק מהחולשה שלנו מול החמאס.

אראל סגל: ציפי לבני שותפתך היתה גם היא חברת קבינט בצוק איתן... והיה שם עוד מישהו שניהל את צוק איתן

גבאי: מי?

סגל: בני גנץ.

גבאי: מי שהוביל את הדברים בקבינט זו השלישייה שהזכרתי. אין ספק שגנץ היה הרמטכ"ל וצוק איתן איך שאני תופס אותו היה לא מוצלח.

סגל: אז גם בני גנץ אחראי, מבקר המדינה קבע שהוא הסתיר מידע ולא עידכן את הקבינט.

גבאי: מי שנמצאים שם היום הם ביבי ליברמן ובנט והם עסוקים כמו אז בפוליטיקה הפנימית

סגל: אם אתה מגדיר את צוק איתן ככישלון אז גנץ הוא חלק מהכישלון הזה?

גבאי: אני לא נכנס למי יש יותר ולמי פחות אחריות, אני מסתכל קדימה...

http://rotter.net/forum/scoops1/495986.shtml

אברהם גבאי מסתכל קדימה הוא חושש מתחרות.

אחרי מות קדושים אמור

עם לכתו לעולמו של הלמוט אוסטרמן-אורי אבנרי (להלן אבנרי), נזכיר לו ראשית חסד נעורים.

השעות הרבות שכילד בלעתי את עיתון "העולם הזה". העיתון שהיו בו ידיעות מרתקות על העולם החיצון. על הנעשה בארץ ובעולם הגדול. מידע רב שלא היה ניתן למצאו ב"על המשמר" או ב"למרחב", ואני לא מתכוון רק לשער האחורי.

תרומתו לעיתונות העברית במאבקיו נגד השחיתות ונגד מה שהוא קרא: "מנגנון החושך של הש.ב." (השוו עם "מנגנון החושך" של השב"כ בימינו)  אי אפשר שלא להפריז בחשיבותם.

אבנרי מעיתונות לפוליטיקה

כבר מתחילת הקריירה שלו כעיתונאי, עוד בתקופת שירותו כחייל במלחמת השחרור, הביע אבנרי, התנגדות עזה לבן גוריון ולמשטרו. במהלך מלחמת השחרור כתב אבנרי מכתב למשה סנה (עדיין במפ"ם) "תזכיר בדבר פעולות מפ"ם בקרב הצבא" ובו הוא הציע לו לעשות הפיכה צבאית של החיילים הקרביים במפ"ם נגד בן גוריון. סנה לא ענה. (אורי אבנרי, אופטימי, עמ' 301).

אבנרי הסביר זאת: "פסלנו את כל הדגם של המדינה הבן גוריונית, והצבנו במקומו דגם שונה לחלוטין: מדינה חילונית, דמוקרטית, שבה שורר שוויון בין כל האזרחים בלי הבדל של לאום, עדה, מעמד חברתי, ומגדר."

אבנרי ביקר גם את יצחק שדה ויגאל אלון כחסרי אומץ לב מוסרי על שלא תמכו בו. (שם עמ' 376).

המחשבה של אוסטרמן-אבנרי שבעזרת הפיכה צבאית ניתן להשיג דמוקרטיה (יותר מתוקנת מאשר הדמוקרטיה של בן גוריון) היא כל כך אבסורדית, שלמזלנו סנה, שדה, ואלון לא נענו לרעיונו המסוכן. (רעיון נואל דומה, הביע ספי רכלבסקי כאשר תבע מהצבא לא להיענות לדרג המדיני).

כל הפיכה צבאית היא אנטי-דמוקרטיה.

הזייה נוספת היא התורה המדינית שאבנרי פרסם ב"העולם הזה" ב-1957 ומאז היא לדבריו נר לרגליו: התורה נוסחה ע"י אבנרי בצירוף נתן ילין מור איש הלח"י לשעבר, שלמה בן שלמה איש הלח"י (שכני לשעבר) ובועז עברון הכנעני. הנוסחה המדינית לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי היא כזו:

ארץ ישראל היא יחידה אחת – ארץ ישראל היא מולדתם של כל עמיה. לא יקום איחוד הארץ אלא בדרך של שותפות השותף הראשון הוא מדינת ישראל – השותף השני פלסטין המשוחררת. איחוד הארץ יקום ע"י פדרציה של מדינת ישראל ומדינת פלסטין שתישא את השם "איחוד הירדן" ובערבית איתיחד אל-אורדון (עמ' 521). ממשלת ישראל תכריז על נכונותה לקלוט את כל הפליטים" (עמ' 522). אבנרי מעיד על עצמו שגם היום בשנת 2014 הוא מוכן לחתום על המסמך.

אבנרי חשב שעל ישראל לפעול לחיסול הממלכה ההאשמית, ולהקים פדרציה עם פלסטין שתכלול את ישראל של הקו הירוק, יו"ש, עבר הירדן, ורצועת עזה, ואז לאחר חזרת הפליטים לישראל של הקו הירוק יבוא השלום.

אבנרי כאיש וויימר לא יכול היה עד סוף ימיו להשתחרר מקיבעון המחשבה של תקופת וויימר. לדידו של אבנרי לא קיים בכלל איסלם, ולא אידיאולוגיה איסלמו-נאצית. 

מוטב להודות, בן גוריון הרחיק ראות הרבה יותר מאוסטרמן-אבנרי.

מעיתונאות לתעמולה – הפרזנטור של ערפאת

נקודת המיפנה של עיתון "העולם הזה" שהביאה בסוף לשקיעתו ולסופו היא הפיכתו של אבנרי מעיתונאי לתעמלן פוליטי.

המפנה אירע עם פגישתו של אבנרי עם מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (להלן ערפאת).

לאחר הפגישה אבנרי מחק למעשה את המוטו של "העולם הזה" "ללא מורא וללא משוא פנים", ונתן שבועת בַּיעה לערפאת, והבטיח לו שלעולם לא יכתוב עליו דברים רעים. באותו רגע הפך אבנרי מעיתונאי לתעמלן פוליטי. אבנרי הפך לפרזנטור של ערפאת.

נאמנותו של אבנרי לערפאת הביאה לכך שאימו, הילדה וולך אוסטרמן, הדירה את אבנרי מצוואתה, וכתבה שאינה מורישה לו אפילו לא אגורה שחוקה אחת מאחר ולא טיפל בה, והלך  לבקר את הרוצח יאסר ערפאת.

אבנרי מעולם לא הקשה על ערפאת, למשל הוא מעולם לא שאל אותו האם הוא, המהגר מגרמניה, זכאי להישאר בפלסטין או להיות מגורש ממנה ע"פ "האמנה הפלישתינאית" שלו?

המיתוג החדש של המונח "שמאל"

כעיתונאי וכתעמלן פוליטי, שהושפע לדבריו רבות מהתעמולה הנאצית, הכניס אבנרי לפוליטיקה מושג חדש: "שמאל".

עד אבנרי למושג "שמאל" היתה משמעות אחרת.

מקור המושגים "שמאל"-"ימין" הוא במהפכה הצרפתית. מקסימיליאן רובספייר, מנהיג היעקובינים במהפכה הצרפתית, ישב באולם הפרלמנט המהפכני, ה"קונבנציון", בצד שמאל של האולם.

רובספייר ייצג את הבורגנות הזעירה והשכבות היותר עממיות לכן מאוחר יותר, למרות שרובספייר עצמו היה בורגני ורחוק מכל מחשבה סוציאליסטית, אימצו פעילי התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות את המונח "שמאל" לעומת המושג "ימין" שציין את בעלי ההון והבורגנות.

הבחנה דקה עשה יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם שאמר פעם באחד הוויכוחים במפ"ם: מהו ההבדל בין שמאלי לשמאלני? שמאלני הוא אדם האומר שמאל אני...

אבנרי מהבחינה הזו הוא שמאלני, כי הוא הגדיר "שמאל זה אני."

אבנרי כמובן התנגד לסוציאליזם, להסתדרות ולכל ארגוני הפועלים. מבחינה זו הוא השתייך לימין הבורגני-קפיטליסטי בארץ שיצא בסיסמה "תנו לחיות בארץ הזו!"

על פי חוקת "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל", שנוסדה ב-1920, נקבע שהיא "מאגדת את כל הפועלים החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם. לשם סידור כל העניינים היישוביים. הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ לבניין חברת העבודה העברית בארץ-ישראל."

אבנרי היה בעל עיתון וחי מניצול פועליו (כתבים, פועלי דפוס וכו').

מרובספייר לערפאת – שינוי המותג "שמאל" שעשה אבנרי

השינוי במושג "שמאל" שעשה אבנרי בארץ הוא ייחודי לישראל. המונח "שמאל"-"ימין" שהיה מקובל בכל העולם כביטוי למעמד חברתי כלכלי שינה בעקבותיו בסוף שנות השישים של המאה העשרים את משמעותו. ממושג כלכלי-מעמדי הפך למושג פוליטי המבטא את היחס לערפאת.

מעתה המונח "שמאל" אין משמעותו סוציאליזם, אלא תמיכה בערפאת ובמה שהוא מייצג.

אבנרי, שהתנאה בעיתונו "העולם הזה" במוטו: "ללא מורא ללא משוא פנים" הצהיר כי הוא נשבע לעראפת שמעולם לא יציג אותו בצורה שלילית, לא יציג אותו בעיתונו כאיסלמו-נאצי אלא כאיש "שמאל". ערפאת הקלריקל המוסלמי והפשיסט האיסלמו-נאצי הפך לאיש "שמאל", וכל חסידיו אנשי "שמאל" המה.

קרל הלוי-מארקס היה ודאי מכנה את אבנרי, בכינוי הגנאי שחילק לכל מתנגדיו: "פיליסטיני (בגרמנית פיליסטר) – זעיר בורגני." ואכן אבנרי היה "פיליסטיני זעיר בורגני." פיליסטיני לא ע"פ המובן המקורי של בור חסר השכלה, אלא כנביא הפיליסטיניות הערפאתית.

אבנרי התעלם לחלוטין משני מושגי מפתח שבלעדיהם אין להבין את המציאות. ערבים ואיסלם. לדידו הפלסטינים הם תמיד רק פלסטינים ולא ערבים. בהתנשאות רבה, ובניגוד להגדרתם את עצמם הוא ניתק אותם מערביותם, ועוד יותר מאיסלמיותם.

אבנרי היה עיוור לחלוטין למרכיב האיסלם בפוליטיקה.

הפיליסטיניזם שלו הגיע עד כדי כך שהוא כינה גם את השיח' ראאד סלאח "שמאל", והוא גילה אליו גם סימפטיה כאיש שמאל.

אבנרי נזכר בנוסטלגיה ביחסיו הקרובים עם השיח' ראאד סלאח. ב-1992, כשיצחק רבין היגלה 415 אנשי חמאס ללבנון, אירגנו הערבים אוהל מחאה למען מגורשי החמאס. "הבולט בכל המנהיגים האיסלמיים," תיאר אבנרי, שהצטרף למוחים, "היה השיח' ראאד סלאח." הוא "הוביל בדרך הדוגמה האישית" ואפילו ניקה לבדו את השטח. "אני מודה הוקסמתי מהאיש," מדגיש אבנרי. "רחל אשתי ממש התאהבה בו. התווכחנו על יהדות ואיסלם. למדתי הרבה, ואולי גם הנחלתי לו מעט ידע ביהדות." (אורי אבנרי, "השיח' ואני", "הארץ" 27.11.15).

לא ברור מה בדיוק למד השיח' מאבנרי, אבל הוא, אבנרי, לא למד דבר מהשיח' ומתורתו.  אבנרי התרפק עליו ואמר "הלוואי שיהיו לנו מנהיגים בשיעור קומתו של השיח' ראאד גרסת 1992."

הנה כאן ההוכחה למונח "פיליסטיניזם". אבנרי לא למד דבר ולא ידע דבר. כשמצע החמאס דרש ע"פ דברי מוחמד את חיסול ישראל והשמדת היהודים – אבנרי המשיך להיות תעמלן פרו-איסלמי כאשר התנגד להוצאת התנועה האיסלאמית מהחוק ותבע הכרה בה כתנועה לגיטימית למרות תביעתה לחיסול מדינת ישראל, הקמת חליפות איסלמית במקומה, והשמדת היהודים בעולם כולו.

לפי אותו ההיגיון של אבנרי אסור היה גם להוציא אל מחוץ לחוק את המפלגה הנאצית בתקופת רפובליקת וויימר, ומי כאבנרי יודע מה קרה כתוצאה מכך.

וכמובן בדומה לנאצים ולערבים המוסלמים, אבנרי היה הראשון שיזם את פעולות החרם נגד היהודים בהתנחלויות.

פתטיות עד הסוף

במאמר אחרון שפרסם אבנרי ופורסם לאחר מותו: "הגיע הזמן שנחליט מי אנחנו", ("הארץ", 21.8.18) מספר אבנרי שבעבר התנגד לתנועת "הכנענים" שהכריזו כי הם אומה חדשה, האומה העברית, הכוללת גם את הערבים מכיוון שלא קיימת אומה ערבית משום שהערבים אינם אלא עברים שכפו עליהם את דת האיסלם, ובגלל קיצוניות זו הוא כותב, לא הצטרפתי אליהם. ובהמשך הוא קובע (לאחר 77 שנים) שיש אומה ישראלית שאינה האומה היהודית.

בדומה לכתוב באמנה הפלישתינאית גורס אבנרי שיש רק דת יהודית. מעבר לעובדה ההיסטורית שהעם היהודי הוא-הוא עם ישראל, בלי קשר לאזרחות (עם יכול להתקיים גם ללא מדינה) אז זו רק התנשאות פתטית להכניס את הערבים המוסלמים בסד האומה הישראלית בשעה שהם אינם קוראים לעצמם ישראלים אלא ערבים-פלישתים. (ערפאת הגדיר עצמו פעם יבוסי, וסאאב עריקאת תמיד מתגאה שהוא כנעני מיריחו צאצא רחב הזונה).

לעזאזל המציאות, העיקר התיאוריה.

הכישלון הגדול של אוסטרמן-אבנרי

הכישלון הגדול של אוסטרמן-אבנרי הוא שלא עלה בידו להניא את ערפאת ויורשיו מהגזענות האיסלמו-נאצית, ולהכיר בקיומו של העם היהודי (הוא עם ישראל) ובזכותו למדינה ואפילו רק בגבולות הרביעי ביוני 67'.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

זה ממש לא בסדר

שאיש לא מאשים את טראמפ בפרשת הצוללות

ושום זונת-צמרת יפהפייה לא מאשימה את נתניהו

שזיין אותה בעודו נשוי!

מתי כבר ניפטר משני העבריינים האלה

הגוררים את מדינותיהם אלי תהום?

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מראות הארץ"

לר' זאב יעבץ

1943

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.1.1972.

לפני 46 שנים

באסרו חג של פסח תרמ"ז, 1887, יוצא מווארשה לארץ-ישראל הסופר העברי זאב יעבץ, והוא אז בן ארבעים שנה. ביום י"ז באייר הוא יורד עם בני-משפחתו מן האונייה בנמל יפו. לחג השבועות הם עולים לרגל לירושלים. בירושלים הוא מתקבל בכבוד גדול, והרבנים מבקשים ממנו שיקבע בה את מושבו. אבל הוא רצה לשבת בכפר, באחת המושבות החדשות, לעסוק בהוראת ילדי האיכרים ובהדרכה רוחנית להוריהם ברוח התורה.

עוד לפני שהחליט היכן יתיישב, באו אליו מייסדי פתח-תקווה וביקשו ממנו להקים את ביתו בכפר יהוד. יחיאל מיכל פינס (גיסו של יעבץ) ויואל משה סלומון, מייסדי יהוד, הפכו את הכפר למין "קריית ספר", מרכז רוחני בזעיר-אנפין ליישוב העברי החדש. תקופה מסויימת התגוררו ביהוד [כיום באזור סביון] סלומון, פינס, יעבץ, אליהו ספיר, והרב מרדכי גימפל יפה, אשר יסד במקום ישיבה שתלמידיה באו מירושלים.

כשנה ורבע יושב יעבץ ביהוד. בחודש חשוון תרמ"ט, (1888) הוא מתמנה, בפקודת השר מיכאל ארלאנגר, יד-ימינו של הברון רוטשילד בפעולותיו היישוביות, כרב ומורה בזיכרון-יעקב. פקידות הברון מצרה את צעדיו, וכדי להיפטר ממנו ומתוכחותיו, מגרשים אותו מן המושבה.

בתמוז תר"ן, 1890, הוא עולה לירושלים, בה הוא יושב שבע שנים רצופות ומקדיש את כל עיתותיו לעבודה ספרותית. הוא עורך ומוציא לאור כמה מאספים ספרותיים, ועל דפיהם הוא מפרסם את מחזור סיפוריו  מחיי המתיישבים החדשים בארץ-ישראל – "ממראות הארץ", ובהם הסיפורים: "שוט בארץ", "חרבות לאתים", "ראש השנה לאילנות" ו"פסח של ארץ-ישראל".

ב"ראש השנה לאילנות" (1892) מסופר על בית משפחתו של האיכר יזרעאלי בכפר יהוד. זמן התרחשות הסיפור מקביל, כנראה, לתקופת השנה הראשונה לשבתו של יעבץ ביהוד. שנים אחדות קודם-לכן ישבה ביהוד, ואחר-כך עברה לפתח-תקווה, משפחת יצחק צבי שפירא. בני המשפחה עלו לארץ ב-1890, יחד עם בנם בן העשר, אברהם. בתקופת התרחש הסיפור אברהם שפירא הוא כבר נער כבן שבע-עשרה, וכבר הספיק לעשות לעצמו שם של בן-חיל, והוא עתיד להופיע כדמות רומאנטית נערצת בכמה וכמה סיפורים ורשימות מחיי ארץ-ישראל.

דומה שהופעתו הראשונה של אברהם שפירא כגיבור בספרות הארץ-ישראלית היא בסיפור של יעבץ. את אברהם הוא מכנה בסיפור בשם נחמן. וכך מתוארת הופעתו בבית משפחת יזרעאלי:

"קול הלמות עקבי סוס נשמע מן החוץ, ואחריו קול מצהלותיו וצליל רסנו בהיאסרו אל שריגי הברזל אשר לחלון. הדלת נפתחה ונער גבר קומה, עוטה אדרת ערבית חדשה וסל חורי [כנראה קלוע. – אב"ע] בידו, בא הביתה וקורא: 'שמחו בחגכם, רבותיי, לשנה טובה תיכתבו!'"

בעלת-הבית מתפלאת על האדרת הערבית הלבנה שהוא עוטה, כמו לכבוד יום-הדין, והוא עונה: "אמנם ביום דין ובדין באה אליי, כי בליל אמש, ברכבי לשמור את שדות פתח-תקווה, תפשתי בדווי אחד מבעלי האגרופים אשר העלה את מקנהו על שדותינו, ותחזק ידי עליו ואקח את נשקו מעליו ואת סוסו הערבי, ואחרי גברי עליו התהלכתי עימו במישור, כי הגשתי את ריבי לפני בעלי בריתו, ויוציאו משפט לשלם לי את אדרתו אשר עליו לזכר פרי נצחוני." (עמ' 44-45).

הערצת המספר נתונה לעלם האמיץ, המהלך עם קנה-הרובים בידו. בצאת העלם אומר עליו יזרעאלי, בן-דמותו של יעבץ בסיפור:

"כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ-ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה עם אביו אשר התנחל בפתח-תקווה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת אשר בעיניהם היתה 'תפארת בחורים כוחם' וריפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד. ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים? יחזקו נערי אבותינו זרועותם ויהיו נא למופת לאחיהם שנאמר בם: מי הם הכפופים? אלה ישראל שגלו... שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם, ועל כן אני חושב תמיד את גידול בנינו לאמיצי לב וחזקי יד לראש תנאי יישוב קיים וקבוע." (עמ' 46).

בארץ-ישראל נוצר טיפוס חדש של נער עברי, אקטיבי, הדומה באורחות-חייו לערבים, הדומים באורחות-חייהם לאבותינו בתקופת המקרא. ייחוסו של הנער העברי החדש לא יהא עוד בריפיון העצבים ובחיוורון הפנים של האברך היהודי הגלותי, אלא בכוח השרירים. תפארת בחורים אינה בשכל וברוחניות אלא בכוח. ומעניין שיעבץ, שסופר דתי היה, נתפס גם הוא להערצה התמימה של הכוח, ורואה, ולא לגנאי, את הפרימאט של השרירים על פני הרוח בדור העברי הצעיר הגדל בארץ-ישראל. ובמקרה או שלא במקרה, בא הכוח העברי החדש לביטוי מגובש ובולט דווקא באמצעות המאבק בערבי.

חיי האנשים בכפר יהוד מתוארים בסיפור כחיי אידיליה. תיאורי הטבע והנוף הרומאנטיים של יעבץ מושפעים ודאי מ"אהבת ציון" (1853) למאפו, אלא שמאפו כתב בסגנון רומאנטי רומאן היסטורי על תקופת התנ"ך, ומבלי שהיה מעודו בארץ, ואילו יעבץ החי בארץ וכותב על תקופתו, מוסיף לראות את כל נופיה מבעד לצעיף הרומאנטי-תנ"כי, ולא כפשוטם.

באותו סגנון ובאותה רוח כתוב הסיפור "פסח של ארץ-ישראל", אף הוא מאותה תקופה, וגם בימת התרחשותו היא יהוד. ביום השני, לאחר החג, יוצאים כל בני החבורה, שעשו את הפסח ביהוד, לטייל בעגלה אל המושבה פתח-תקווה הסמוכה.

בבואם אל המושבה הם נתקלים ב"מחול רוכבים כמשפט הערבים," שבו מראים בחורי המושבה נפלאות בדהרותיהם. אך פתאום בא איש בקוצר-רוח ואומר: "הנה עלו הבדווים בגמליהם על חלקת השעורים אשר ליעקב היחלאלי ומבערים את השדה." (עמ' 63). "הבחורים הרעישו סוסיהם, וכל אנשי המקום מנער ועד זקן נזדעקו וירוצו זה במקלו וזה ברצועתו, זה במערוך וזה במירדה," ו"מקץ רביע שעה" הם חוזרים עטורי ניצחון גדול, שלל סוסים וגמלים ו"שני בדווים מתגרדים בראשיהם ומחננים קולם הולכים אחריהם." (שם).

גם כאן עומדים תיאורי הנוף בסימן רומאנטי ואידילי, וגבורת היהודים נעלה על כל ספק, ממש ניסים ונפלאות. ההתנגשויות עם הערבים נגמרות כולן בניצחון, אולי בנוסח סיפורי פנימור קופר, והן באות כאילו להוסיף נופך של הרפתקה לחיים האידיאליים הנמשכים והולכים בחיק הטבע הארץ-ישראלי, הפורה והמעשיר את עובדיו.

אין כל קשר בין התיאורים הללו לבין המציאות הקשה בארץ באותה תקופה. אין כמעט זכר למחלות, לכישלונות, לשממה, לתנאי האקלים הקשים, לאכזבות המרות בחקלאות, לסכסוכי שכנים שהסתיימו לא פעם במפלה ליהודים, למשפטים ארוכים וממושכים שבאו בעקבות סכסוכי-קרקע, להתנפלויות ולהתנכלויות של השלטון התורכי. אין זכר לשררה שנוהגים פקידי הבארון. והלוא יעבץ חש היטב על גופו את טעמה המר של המציאות. אבל הוא לא היה מוכן להוציא את דיבת הארץ רעה. ועל-כן התעקש לראות בה את הרצוי ולא את המצוי.

מתוך כך גם מובן שיחסו לשאלה הערבית ולנוכחות הערבים בארץ לא היה יכול להיות יחס ריאלי, ובכל מקום שבו פגש בהווייה הערבית בסיפוריו, בחר לשגות בדימיונות של גבורה ולהתנשא על כנפי החלום.

"כל המספרים שעמדו לארץ-ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם," אמר עגנון (בהספדו על י.ח. ברנר).

והיטיבה להגדיר את התופעה הזאת גליה ירדני במבוא לספרה "סל ענבים" (ספריית דורות, מוסד ביאליק. 1967. אגב, בקובץ זה גם מצוי סיפורו של יעבץ "חרבות לאתים", שהתפרסם בשנים 1891-1895) –

"בין ארץ-ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות, השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בדואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושייכים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מישטר פרוע לשמצה, לא היה כל דימיון. ארץ-ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול-מולדת על עברו המפואר, וגיא-חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ-ישראל זו, עטופה מסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך, שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים, בבואם לתארה, לנוסח של אגדה ומערבבים דימיון במציאות." (שם. עמ' 7. הוצאת מוסד ביאליק, 1967).

"בשנות התשעים כבר נוצר ז'אנר ארץ-ישראלי מיוחד, אידילי ורב-תום, מייצגו העיקרי היה זאב יעבץ, שהיתה לו השפעה ניכרת על כל סוגי הכתיבה בארץ-ישראל." (שם. עמ' 12).

בשנת תרנ"ז, 1897, הוכרח יעבץ מטעמים אישיים ומשפחתיים לעזוב את ארץ-ישראל, לאחר שישב בה עשר שנים, ולא זכה עוד לראותה בחייו. הוא נדד על פני וילנה, ברלין, אנטוורפן ולונדון, ובלונדון נפטר בשנת 1924.

על מראהו בשנותיו האחרונות בלונדון, שם חי בבדידות, מסופר: "בזקנו הלבן, אפו הגדול ומצחו הרחב, שאת מחציתו כיסתה הירמולקה, היו סימנים של פאטריארכליות, איזו ירושה מן האריסטוקרטיה הרוחנית שלנו עם גדולתה ופקחותה. אבל פניו, ובייחוד עיניו הכחולות, עשו רושם של ילדותיות זיקנתית חריפה ונעימה."

עד לשנותיו האחרונות עסק יעבץ בהשלמת חיבורו ההיסטורי הגדול "תולדת ישראל".

* זאב יעבץ: "לקט כתבים". ערוך בידי בנימין קלאר. הוצאת מוסד הרב קוק. ירושלים. תש"ג, 1943. 143 עמ'.

*

ברשימתי "מראות הארץ" לר' זאב יעבץ ("תרבות וספרות", 14.1.1972) הסתמכתי על הקדמתו של בנימין קלאר ללקט כתביו של יעבץ, המספרת כי "באחרית ימיו חי בלונדון בבדידות גמורה, ואף-על-פי שבניו ובנותיו נהגו בו כבוד גמור ופירנסו אותו ברווח ויכול היה לשבת על התורה ועל העבודה הספרותית, סבל ייסורי נפש קשים." (לקט כתבים. מוסד הרב קוק. תש"ג. 1943. עמ' 15).

והנה כותבת אליי נכדתו, אסתר יעבץ, היושבת באפקה, ואומרת: "הוא גר אצל אימי, בתו (בלונדון), בשנים האחרונות לחייו. והיה מסובב בנים, בנות, נכדים, ידידים ומעריצים לאין ספור. מרבית הזמן בילה בחדר-עבודתו מלא הספרים וכתב. אנשי-רוח, וביניהם צעירים רבים, היו מבלים במחיצתו ומאזינים לדבריו. הוא חי חיים מלאים עד יומו האחרון, בו מת בשנתו מות נשיקה."

("הארץ", 18.2.1972).

* * *

אהוד בן עזר

דמות נער עברי חדש

קטע מתוך הספר "ג'דע – סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", 1993.

הימים חולפים ובא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. בבית ביהוד יושבים יצחק-צבי עם בני-משפחתו ואורחים. מיחם-מתכת כרסתני, שגחלים לוחשות בקרביו, ניצב על השולחן בחדר הגדול ולהבת המנורה משתקפת בו. על מפה לבנה כוסות זכוכית, תחתיות, חרוט סוכר וצבת קטנה לצידו, וכן קעריות ריבה ביתית, שקדים, דבלות תאנים ותמרים יבשים, וקערת תפוחי-זהב. קר. גשם בחוץ. טיפות נוקשות על גג הרעפים. ליד יצחק-צבי יושבים שכנים ואורחים, וביניהם זאב יעבץ. יעבץ הוא רב וסופר עברי שנודע עוד לפני עלייתו לארץ. לבקשת המתיישבים הוא מתכונן לעקור עם משפחתו מירושלים ליהוד, כדי להיות מורה לבניהם.

 "חלום חיי לכתוב את ההיסטוריה של עמנו," מספר יעבץ. הוא שובר בצבת מכיתת-סוכר, נותנה בפיו, יוצק תה לוהט מן הכוס לתחתית, נושף לצננו מעט ולוגם משולי התחתית, שמחממת את קצות אצבעותיו. "בינתיים יש דברים חשובים לא פחות. לבנות כאן בית, לטעת כרם בחלקה שאני מבקש לקנות בראשון-לציון, ולבסס את חינוך הדור הצעיר במושבות החדשות, כי לא די בביסוס כלכלי של האיכרים."

יצחק-צבי שובר אף הוא מכיתת-סוכר מהחרוט הלבן, יוצק תה לתחתית, מרימה אל פיו, לוגם משוליה כשהסוכר בפיו, ובינתיים מסביר לאורח דברים מעשיים: "הערבים מפג'ה, שליד פתח-תקוה, עזבו את כפרם ועברו לזמן-מה ליהודיה, הכפר השכן שלנו. הם עשו זאת בגלל האוויר הרע של הביצות והירקון, שמביא קדחת. האדמה ביהוד מעטה ואינה מתאימה לגידול תבואה. אנחנו כאן משפחות אחדות, ביאליסטוקים מכנים אותנו, כי הרוב בא מביאליסטוק. לכולנו נחלות בפתח-תקוה, שאותן אנחנו מעבדים במשותף, כחלקה אחת, בהדרכת הצעיר יודה ראב, מהמתיישבים הראשונים, שיודע את עבודת האדמה מנעוריו בהונגריה."

הדלת נפתחת ואברהם נכנס. עטוף עבאייה ערבית גדולה, בהירה, נוטפת מים. בידו נבוט רטוב. לחייו השקועות משוות לפניו הצרים ארשת סגפנית. עיניו הקטנות, השקועות אף הן, נוצצות במבט תקיף של פלדה שאיננו אופייני כלל לנער בן-גילו.

 "קשרתי את הסוס באורווה," הוא אומר. "חושך. בקושי רואים."

 "אברמ'ל, אברמ'ל... תחליף מיד בגדים. איך אתה מרשה לו לצאת לבד לשמור בלילה, בגשם ובחושך שכאלה?" טוענת ביילה באוזני בעלה. "בגילו הוא היה צריך ללמוד בישיבה ולא להתרוצץ על סוסים!"

 "מיכאל בני הגדול נשאר בפתח-תקוה, ואברמ'ל שומר קצת כאן," מתנצל יצחק-צבי בפני האורח. "אתמול הבריח בידואי שניסה לגנוב אווזים מאחד השכנים שלנו."

 "מה יצא לו מזה? הלא אברמ'ל שלי כבר בקיא בערבית יותר מאשר בחומש. הילד גדל כמו איזה ערבי."

יעבץ מתבונן בנער הפושט את העבאייה – שערו הבהיר, עיניו הכחולות, עורו השזוף גם בחורף, חתימת השפם הדקה המזדקרת על שפתו העליונה, ועמידתו הזקופה והבוטחת. "בוודאי!" הוא אומר לאם, מלטף את זקנו הנאה. "הנערים אשר גדלו מילדותם במושבות ארץ-ישראל הם לא כנערים בני הגולה. הנער הזה, הבן שלך, שב אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה 'תפארת בחורים כוחם' – ואילו רפיון העצבים וחיוורון הפנים, שאנחנו מוצאים בנערים בני הגולה – אצלנו, בארץ-ישראל, אלה לא יהיו עוד סימנים של ייחוס, של גדולה וכבוד."

על פני ביילה עולה חיוך ספקני, והיא עושה תנועת-ביטול בידה.

 "לא, מרת שפירא, לא בחורי-ישיבה אלא נערים כמו הבן שלך, שמתענה איתכם בכל הקשיים כאן, שלומד מהערבים להרגיל את גופו לחום ולקור, ליובש ולמטר, לשמש ולחושך – הוא דוגמה לנער העברי החדש, ששב לדרכי אבותינו בארץ הזאת, ולמה לנו לעצור בו ובשכמותו? הם הדור של העתיד שצומח במושבות של ארץ-ישראל. בוא הנה!" קורא יעבץ לאברהם, וממשש את שרירי-ידיו.

אברהם מחייך, ואחר מתיישב ומוזג אף הוא לעצמו כוס תה כדי להתחמם, אך יעבץ נסחף בהתלהבותו:

 "נערי ארצנו צריכים להיות חזקים, בעלי זרוע, כמו אברמ'ל. עליהם להיות דוגמה לכל אחיהם שבגולה, שנאמר עליהם: מי הם הכפופים – אלה ישראל שגלו... שמיום שגלו מירושלים לא זקפו את קומתם. על כן אני חושב את גידול בנינו לאמיצי-לב וחזקי-יד – לתנאי ראשון במעלה כדי לקיים יישוב עברי קבוע!"

 "נו, נו, אל תגזים," אומר יצחק-צבי. "הלוואי שבינתיים נצליח בדברים פשוטים יותר."

 "למשל?" שואל יעבץ ושיניו נוקשות מעט מקור ומהתרגשות.

 "למשל – שהאדמה לא תכזיב אותנו, שתהיה לנו בכלל אפשרות להתפרנס כאן מהחקלאות ושלא נצטרך, חס ושלום, לחזור בבושת-פנים לגולה."

אהוד: כאשר כתבתי את ספרי "ג'דע" (1993) על אברהם שפירא, החזרתי את הדמות של נחמן יזרעאלי מן הספרות אל הביוגראפיה – וזאת בשיחזור המשוער של הרושם שהותיר אברהם שפירא בבחרותו ביהוד על זאב יעבץ, כפי שתיאר אותו בסיפורו "ראש השנה לאילנות" (1892). ספרי נכתב רק 100 שנים אחרי סיפורו של יעבץ.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק שביעי

הנישואים עם לאה

יום אחד התאספה חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בביתו של ר' מנחם מאניש [שיינברגר]. עד כה נכשלו ניסיונותיהם לקנות קרקעות – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן (אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות); אבל לאחרונה באה תקווה חדשה בלב החברים. הגיע מכתב מאת אַמְזַלֶג, יהודי שהגיע ליפו מהמושבה הבריטית גיברלטר, נשאר נתין בריטי, משמש כסגן הקונסול הבריטי ביפו והוא מגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לר' דוד וליואל משה [סלומון] כי עומדת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי מְלַאבֶּס, השוכן ליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני-החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי-נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופורייה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטַיַּאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סָלִים קַסָּאר, את הרבע הנותר.

לאסיפה בא גם יהודה, שהיה הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם ר' דוד, יואל משה ויהושע – יושבים ודנים בכובד-ראש בתשובה שישיבו לאמזלג, ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – משך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, ששמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק,

תשכון ציפור מרהבת עין,

ירוקות רגליה וכנפיה  – שני,

לי תצפה שם,

נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמילים היו מוכרות ליהודה, שיר יהודי עתיק, שאביו היה שר לו בילדותו ובהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם עתה ממקומו ויצא לחדר השני ובדרכו צירף קולו לנערה, עד לסיום:

"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה נשתתקה רגע בפתיעה, ואחר פרצה בצחוק חנוק; מי זה המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע כי השורה האחרונה מושרת בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה נעצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג אז, בירושלים, שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור. זאת על-פי דין. קול באישה – ערווה. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה במצאה חן בעיניך – היתה להשתדך לה ולזכות בהסכמת הוריה.

את פני הנערה ששרה לא ראה יהודה הפעם, אך זכר וידע היטב מיהי. זו היתה לאה בת השש-עשרה, בתו הבכורה של בעל-הבית, ר' מנחם-מאניש. היא הנערה שלפני שנתיים בערך חילצוה לאזאר ויהודה מן השבּאבּ הערביים שנטפלו אליה בסימטה, ובשל כך אף נאסרו למשך יומיים אצל הקונסול האוסטרי, גראף קאבוגה.

חבל שלאה לא היתה אז מבוגרת יותר, אמר לעצמו יהודה בחזרו לחדר. הוא נזכר בצחוקה החנוק, שאולי העיד כי אין היא אדישה כלפיו. אילו יכולתי לשאת אותה בראשונה, היה נחסך ממני צער רב.

*

לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ-ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת הטיפוס בהונגריה ושניהם חלו בה. אז נדרו נדר שכאשר יחלימו מן המחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.

לא עברו ימים רבים וקרובת-משפחה של יהודה, דודה גיטל, שהיתה בידידות עם משפחת שיינברגר, באה לבקר אצל לאזאר. בעת שתיית התה העלתה רעיון – הלא אפשר להשיא את בנו יהודה עם לאה בת ר' מנחם מאניש!

משדיבר על כך לאזאר עם יהודה – לא התנגד הבחור הצעיר. הוא הרגיש שההצעה לא נולדה בחלל הריק. מישהי רמזה לדודה גיטל לעסוק בשידוך הזה...

הפעם לא היו נישואיו של יהודה תוצאה של שידוך בלבד. שני הצעירים בחרו זה בזה, כנראה, עוד בטרם בואה של דודה גיטל. היתה בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא היה ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו. אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, ובהם אביה של לאה – היו מעלותיו כבן-איכרים חסון-גוף ועז-נפש שקולות כנגד "מגרעותיו" – סירובו הנמשך והולך לראות עצמו כבן-ישיבה שמתפרנס מהחלוקה ועוסק רק בתורה.

*

את החופה של לאה בת השש-עשרה ויהודה בן העשרים העמידו בחודש שבט בשנת תרל"ח, 1878, בביתו של הגביר ר' דוד [מאיר גוטמן], שהיו חשוכי ילדים. ר' דוד התייחס אל יהודה כאל בנו ואף היה הראשון, מבין שני העדים, שחתם באותו מעמד על הכתובה שנתן יהודה ללאה.

[לימים הגיעה אלינו כתובתה שנשמרה אצל משפחתה ב"מאה שערים", ולמרבה הפלא לא נכתב בה על לאה בת השש-עשרה בתולתא אלא מטרכתא, גרושה, כאילו כבר היתה נשואה פעם. הייתכן שהיתה מאורסת למישהו אחר? או ששמו בה במיוחד פסול מסויים כדי שיהיה אפשר לתרץ את נישואיה ליהודה ה"מופקר"? על כך תשובה לא נקבל בעולם כי איש במשפחה בפתח-תקווה לא דיבר על כך בשעתו וכנראה  גם לא ידע].

היה יום קר, אחרי תקופה של גשמים. תנור בער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, שהיו שותפים לחלום הקמת המושבה – ישבו סביב לשולחן והיטיבו ליבם ביין ובעוגות. הם שמחו על נישואי בנו של לאזאר עם בתו של מנחם מאניש, חבריהם – שמחה כפולה. הנה מקימים השניים בית בישראל, אך זהו בית זמני – עוד מעט, אם ירצה השם, כאשר יעלו על אדמתם, עתידים לאה ויהודה להיות צעירי המתיישבים במושבה החדשה, ובדרכם ילכו שאר הבנים והבנות.

יהודה ואשתו השנייה, לאה, שכרו דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרו בה במשך חודשי הקיץ של אותה שנה. לאה קישטה את הדירה בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אהבה ירק ופרחים ושאפה, כמוה כיהודה, לצאת אל המרחב. היא לא אהבה את היובש, האבק והאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו. היא גם לא אהבה את האווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים-לדיעה, וחשה, כיהודה – כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדים שייוולדו להם – חיים בריאים וחופשיים. בינתיים, בקוצר-רוחה, היתה מטיילת מדי פעם עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – בשביל עציציה.

"אביך ואבי, והעי"ש, שמחים על היציאה מירושלים למושבה החדשה, אבל אני כבר בעל-ניסיון, וקצת רואה-שחורות," אמר יהודה ללאה באחד מטיוליהם, כשעלו מסילואן לרובע היהודי. "החיים בכפר, בארץ-ישראל, אינם כחיי האיכרים בהונגריה. הדרכים מלאות סכנה. אוויר הביצות בשפלה מפיץ קדחת. האדמה היתה נטושה ברובה משך אלפי שנים. החקלאות של הפלחים – מפגרת. נכון שהחיים בירושלים מחניקים, שהיהודים עניים ויש מהם שרעבים ללחם, אבל גם במושבה החדשה צפויות לנו שנים קשות מאוד."

"מדוע אתה מספר לי זאת?" שאלה לאה.

"אשתי הראשונה, הדסה, לא הסכימה ללכת איתי לכפר, אף-על-פי שהיא אשת-חיל, בעלת טחנה וסוסים, מבינה בחיטה ובקמח, וחשבתי שתשמח על האפשרות לגדל תבואה בשדה שכולו שלנו. ואת לאה, צעירה ממנה וחסרת ניסיון, אפילו סוסים אין לך – ואת אינך מתחרטת על שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, שלא למד תורה ולעולם לא יהיה רב!"

"מה, רק רב לא תהיה?" ענתה לאה, "יודה, אני חוששת שגם בתור סוחר לא תצליח. אתה כמו אבא שלך – עקשן בדיעות שלך ואומר תמיד את האמת. נכון שאתה בחור חרוץ ואמיץ אבל אתה ישר כמו איזה בארון הונגרי טיפש שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יודה, יודה, שמע, לא הרבה זמן אני מכירה אותך מקרוב ואני כבר יודעת שבפנים, הלב שלך – רך; ושאלוהים יעניש אותי אם אני לא צודקת שזה האופי של הגברים במשפחה שלך; אבל תדע לך שאני, אף שצעירה ופחות משכילה ממך – קורצתי, תודה לאל, מחומר חזק. כשאבא ואימא כמעט נפטרו במגפת הטיפוס – אני, כך מספרים, לא חליתי, לא בכיתי, ולא איבדתי את התיאבון שלי..."

"אם אני כזה," הפסיקהּ יהודה, "אז בשביל מה שלחתם את דודה גיטל להשתדך איתי?"

"אנחנו שלחנו? הלא היא באה והשתדלה והתחננה אצל אבא שייקח אותך בתוך חתן למרות השם הנורא שיצא לך בירושלים! ואני רוצה להגיד לך שכנראה מצב החתנים בירושלים הוא באמת קשה מאוד – אם הוא הסכים לתת אותי לאחד כמוך!"

ושניהם פרצו בצחוק ומיהרו במעלה הסימטה אל דירתם.

[כאשר ביקרתי לפני שנים רבות את ר' ישעי' שיינברגר, "שר החוץ" של "נטורי קרתא" בירושלים, והוא אחיינה של סבתי לאה ראב בן עזר, אמר לי, אולי בהומור קצת הונגרי: "כאשר נתָנו את ליאה לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!"]

*

יהודה עבד, לפרנסתם, בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים בעיר. זו לא היתה עבודה נעימה ביותר, כי רוב המכתבים עסקו בבקשה לתרומות ולנדבות מאחינו בני ישראל שבגולה, דבר שהיה מנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה ידע שהעבודה זמנית בלבד. שני נושאים אחרים היו לו עתה החשובים ביותר בחייו: אשתו החדשה שעודנה נערה, ולעיתים היא מתגעגעת לשחק עם חברותיה ואחיה הקטנים. בנישואים אלה, הוא זה שמוטל עליו להדריך את בת-זוגו בחיים המשותפים, לשעשע אותה ולהיות לה כמורה וכמחנך.

ודבר שני, התפקיד שהוטל עליו – להשתתף בחוליית החלוץ של המתיישבים אשר תצא ראשונה, אחרי החגים [של שנת תרמ"ט, עדיין 1878], להקים אוהל ולחפור את הבאר באדמת מלאבס, ובזכות המים שיתגלו – יתאפשר בואם של שאר בני החבורה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למכובדי, עו"ד דב הלברטל, כן, הם ספק יהודים! להבנתי הדברים ברורים, ייתכן שרבים מהעולים מאתיופיה אינם כלל יהודים, ולבד מהעובדה שלרבים מקועקע צלב עם מצחם, הדבר נאמר בפירוש ע"י חוגים מבין ראשי העולים מאתיופיה. הבעייה התחוללה לאחר העלאת חירום של אלפים, שבמשך תקופה ארוכה היו קרובים ליהדות, ואז גילו חוגים דתיים בארץ את המקור והאפשרות להרבות את מצביעי הרשימות הדתיות, והחלו לקושש אתיופים שהסכימו לעטות עליהם טלית ותפילין, וללחוץ על הסוכנות להעלותם ארצה. ולאחר מכן נתגלו רבבות קרובי משפחה, ולמבולקה אין סוף.

אולם, לא זו הבעייה שאתה מעלה, אלא שאיפתך, במסגרת אמונתך, לצרוך יין 'כשר' שלא נגעה בו יד ערל או אישה, והדבר ידוע לשמצה. מדוע אתה חושב שיש לכפות את אמונותיך החשוכות על כל הציבור ועל חשבונו במיליארדים? ידאג הציבור החרדי ליקב או שניים שייצרו יין 'כשר', ואל תטיל את המספח היקר הזה על אלה שלא חושבים כמוך.

כך גם בנושא הגיור. מתקרבת השעה שנתנער מהכפייה החשוכה   של הרבנות, והגיור יבוצע על-ידי משרד הפנים הממלכתי, לא הדתי, ומאות אלפי אחינו הנאמנים יגויירו כיהודים כמוני וכמרבית הציבור היהודי  בישראל, ולא דווקא כמו הרשעים מתולדות אהרון, מגורא קלבריה (הרבי מגור), ומס"ט מארה (מרושעי סטמאר).  

ובא לציון גואל,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל.

* אם מישהו רוצה להתפטר מספרי ש"י עגנון ישנים, אשמח לבוא ולאספם.

ב.ת.

* אהוד יקירי, מחשש שבסיום הקובלנה שלי אלחץ בטעות על הוראת המשלוח של האימייל (טעות שכיחה למדי שלי בכלי התכתבות זה) לפני שאספיק להוסיף את הברכה בסיומה – אני מקדים לרשום את ברכתי לך: ברכת שנה טובה ומבורכת בבריאות טובה ובעשייה ספרותית רבה.

 ואשר לקובלנה: חבל שביטלת את ההדגשות שזרעתי הן בציטוטים מספרו של א.ב. יהושע והן בקטעים שבהם הבהרתי את פירושי לתוכנו. בהדגשות האלה טמון חלק מכוח השכנוע של הפירוש, ועם ביטולן החלשת את המסה שלי ומנעת מהקורא לאתֵר את הצְפָּנוֹתיו של הכותב בטקסט שלו, המבססות את הפירוש שלי.

 ולהלן תשובתי לשאלה שהצבת בסיום מאמרי: מאליו מובן שאם הקדשתי דיון בהיקף מורחב כל-כך לרומאן החדש של יהושע וגם הצבתי בראשו את הכותרת: "בשורתו הפוליטית של יהושע ברומאן המנהרה" – אמור הקורא לראות באלה פעולות המֵסֵבות את תשומת לבו אל הרומאן ומציעות לו לא לפסוח עליו. 

יתר על כן : במענה לשאלה כמו זו שהצבת לי בסוף מאמרי על הספר, אני נוהג להמליץ לקורא את ההמלצה הבאה: לא להסתפק במאמרי אלא להגיע גם אל מאמריהם של פרשנים נוספים שהתפרסמו על הספר לפני פירסום פירושי עליו. ככל שידוע לי המאמר שהתפרסם כשבוע קודם לפרסום מאמרי ב"חדשות בן עזר" היה של בני ציפר במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" מיום 5/8/2018. 

יוסף אורן

אהוד: אני מבטל לעיתים קרובות הדגשות כמו גם מיספור של סעיפים כדי להקל על רצף הקריאה ואני סומך על הקורא שיידע להבין את הטקסט ואינו זקוק להדגשה כי לעיתים מרוב הדגשות שום דבר כבר לא מודגש במיוחד.

 מפנחס שדה למדתי למשל כי נקודה בסוף משפט קטוע היא הרבה יותר אפקטיבית מאשר הסימון המקובל של שלוש נקודות.

ובאשר לרומאן החדש של א"ב יהושע, המאמר שלך לא מעורר חשק גדול לקרוא אותו כי הוא מצטייר אצלך כרומאן אלגורי יומרני, וגם מופרך מבחינה עלילתית.

אגב, רומאן בשם "המנהרה" מאת הסופר הגרמני ברנרד קלרמן פורסם בתרגום עברי של מ. טמקין בהוצאת "מצפה" בשנת 1929. במדורי "ספרי דורות קודמים" פורסמה עליו רשימה ב"תרבות וספרות" של "הארץ" ב-27.7.1973 – והיא תפורסם כאן בבוא העת כשאר הרשימות של אותו מדור הניתנות בסדר אלפא-ביתי של שמות הסופרים.

גם לרומאן "ויקטוריה" של סמי מיכאל קדם הרומאן המופלא "ויקטוריה" (1921) של קנוט האמסון, שרשימתי עליו התפרסמה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 31.8.1973 והיא שבה ופורסמה כאן במכתב העיתי.

* לאהוד שלום רב, בשני מאמרים על "ארוטיקה גברית לאדמה בשירי שלונסקי" (בגיליונות של העיתון) מנתחת ד"ר ארנה  גולן את יחסו של שלונסקי לאדמה כיחס לאישה נחשקת. ד"ר גולן גם מבדילה בין שירת שלונסקי הצעיר שהיא בנידון אישית ומתפרצת לבין שירת שלונסקי הבוגר לאדמת המולדת שהיא מרוסנת יותר ויוצאת מרשות היחיד לשירת הכלל.

מסה ספרותית מנומקת הנקראת בעניין.

אבל לפתע פתאום, בסוף המאמר הספרותי, נהפכת כל הקערה היפה על פיה. הרשימה על השירה מסתיימת במינשר פוליטי גס למען מינויו של  האלוף יאיר גולן שהינו (או היה...) אחד מארבעת המועמדים לרמטכ"לות.

מה עניין שמיטה להר סיני? כבודו של האלוף גולן  במקומו מונח (או לא מונח...) אבל מה לזה ולביקורת ספרותית על שירי שלונסקי? ההנחה "הספרותית" ששלונסקי המנוח היה בוחר בגולן כרמטכ"ל?

ואם לא די בכך, ישנה גם מעין "נבואה" על של שלטון מר"ץ בארץ...

רחמנא  ליצלן!

תקוה וינשטוק

אהוד: את צודקת במאה אחוז! מדובר בכשל מערכתי. הקטע שהשתרבב בטעות לסוף המאמר של ד"ר ארנה גולן בגיליון 1371 אינו שייך כלל למאמר אלא נכתב בידי יואל נץ ומופיע שוב במדור "ממקורות הש"י" בסוף הגיליון! אילו המשכת לקרוא בגיליון עד סופו היית נוכחת בטעות בעצמך!

* לאהוד בן עזר שלום, אני צוחקת תמיד מהמכתמים הסרקסטיים שלך שאתה כותב באותיות מובלטות בעיתונך. משב רוח רענן. וצחוק תמיד טוב לבריאות.

בגיליון הזה, שרובו  הוקדש להפגנת הרשימה המשותפת נגד חוק הלאום. [שאני בעדו כמובן], המכתם [???] על עמוס שוקן [הלקקן באופן פתטי ומתכופף וכורע ברך לרצות] והמומחית לקולוניאליזם ציוני פרופ' אווה אילוז [רגשי נחיתות] – הצחוק היה מושלם.

אז תודה.

אין דבר, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

חוה ליבוביץ

רמת גן

* הלוואי שהקואליציה תתפרק על רקע העבודות בשבת בגשר יהודית. החרדים יעזבו את הממשלה ובמקומם יבואו יאיר לפיד והמחנה הציוני. אין צורך בבחירות חדשות. רק להיפטר מהחניוקים, אלופי הצביעות והטפילות, שעשו את דת ישראל קרדום לחפור בה, וסבורים שהם יכולים להכתיב לרוב החילוני את אורח-חייו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל