פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1373

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז באלול תשע"ח, 27.8.2018

עם צרופת תמונתה של עדנה שהם, שהלכה לעולמה, אשתו של חוקר הספרות ראובן שהם.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַנִּישָה שֶל מִישָה. // אהוד בן עזר: 140 שנה לבלוף של "בבוקר לח בשנת תרל"ח" – מהי מידת האמת ההיסטורית  בבלדה של יורם טהר-לב? // יהודה דרורי: אין "פליטים" פלסטינים לפי טראמפ. // פרופ' יפה ברלוביץ על זאב יעבץ. // ראובן שהם:  פְּרֵידָה מעדנה. // אוריה באר: אביב עקרוני. // מנחם רהט: ברקוביץ ואברמוביץ – מצא את ההבדלים. // יורם אטינגר: ניסיון הקרב הישראלי – תרומה לארה"ב. // אורי הייטנר: 1. אורי אבנרי. 2. צרור הערות 26.8.18. // מוּקֵי אֶלְדָּד: שני שירים. // מלי טויב [אהרנסון]: פיענוח רצף הגנום של "אם החיטה". // בן-ציון יהושע: מעשה בכפתור מצוקה. // תקוה וינשטוק: קלוד סמואל, אופטומטריסט. // אהוד בן עזר: צהריים זולים ב"סוכה הלבנה" בנמל תל-אביב. // יוסי רנרט: מים קופצים. // יואל נץ: מכתב אל אהוב ליבי. // אהוד בן עזר: "מוגנס" ל-ינס פטר יעקבסן, עברית: 1929. פורסם לראשונה ב"משא" ביום 30.5.1969 לפני 49 שנים. // נעמן כהן: קץ הישראליות? // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, 1989. חפירת הבאר הראשונה, 1878. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

הַנִּישָה שֶל מִישָה

בֵּין כָּל קוֹלוֹת הַגּ'וּנְגֶּל הַפּוֹלִיטִי הַצַּרְחָן * בּוֹ אִיש אֵינוֹ מַקְשִיב לְבֶן-שִׂיחוֹ וְרַק צוֹרֵחַ, * כְּשֶאֵין כְּבָר שִׂיחַ צִבּוּרִי כִּי אִיש אֵינוֹ מוּכָן * לָתֵת רְשוּת-דִּבּוּר לְאִיש וּכְמוֹ אָבָק פּוֹרֵחַ * גּוֹאָה פֹּה קָקוֹפוֹנְיָה שֶל חֵרְשִים אַךְ מַרְעִישִים * שֶלֹּא מַרְשִים כָּאן שוּם דִּיוּן שָפוּי וְטוֹלֵרַנְטִי * כְּשֶהַפְצָצוֹת שֶל הַשְמָצוֹת וְגִדּוּפִים קָשִים * מוֹנְעִים כָּל הִדָּבְרוּת מֵרֹב הַכַּאסַח וְהָאַנְטִי * יֶשְנוֹ נְוֵה-מִדְבָּר נָדִיר שֶל אֹמֶץ וְיָשְרָה * וְרוּחַ שֶל נִתּוּחַ רַצְיוֹנָלִי וְקוֹלֵעַ * פְּלוּס הִסְתַּכְּלוּת צְלוּלָה שֶלֹּא אִבְּדָה כְּלָל אֶת כָּשְרָהּ * לַמְרוֹת תִּשְעִים וְאַרְבַּע שְנוֹת חַיָּיו שֶל בְּעָלֶיהָ * וְזוֹ שְמוּרַת-הַטֶּבַע שֶאוֹתֶָהּ כְּלָל לֹא הִתִּישָה * חֻלְשַת הַגִּיל שֶבָּהּ הַגּוּף לִפְעֹל כְּבָר מִתְקַשֶּה * וְשֶמֻּתָּר לִקְרֹא לָהּ פֹּה הַנִּישָה שֶל מַר מִישָה, * שַׂר חוּץ וּבִטָּחוֹן לְשֶעָבַר: אַרֶנְס מֹשֶה. * הוּא קְשִיש אִישָיו שֶל הַלִּכּוּד וְאֵין מִי שֶיַּחְשֹד בּוֹ * בִּשְׂמֹאלָנוּת עוֹיֶנֶת לַמּוֹרֶשֶת שֶל בֵּיתָ"ר * אַךְ דַּוְקָא מִשּוּם כָּךְ יֶשְנָן הִתְנַגְּדֻּיוֹת קָשוֹת בּוֹ * לְחֹק הַלְּאוֹם שֶבְּעֵינָיו שָגוּי וּמְיֻתָּר. * וְזֶה מַזְכִּיר כָּאן שִיר שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי שֶאֵלֶינוּ * כֻּוַּן וְעַד הַיּוֹם אֵין לוֹ מִמּוּש וְלֹא סִיּוּם * עַל יַחֲס שְלוֹש דָּתוֹת מוֹנוֹתֵאִיסְטִיּוֹת אֶצְלֵנוּ * לָאֶפְשָרוּת שֶל דּוּ-קִיּוּם בִּמְקוֹם שֶל דּוּ-אִיּוּם: * "שָם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּפַע וָאֹשֶר * בֶּן עֲרָב, בֶּן נַצֶּרֶת וּבְנִי * כִּי דִגְלִי, דֶגֶל טֹהַר וַיֹשֶׂר * יְטַהֵר שְתֵּי גְּדוֹת יַרְדֵּנִי." וּמִי שֶעוֹד זוֹכֵר אֵיךְ מִישָה בְּזְמַנּוֹ תָרַם כָּאן * לְרַוְחָתָם שֶל כָּל הַבֶּדוּאִים בְּיִשְׂרָאֵל * וְאֵיךְ כְּשַׂר-הַבִּטָּחוֹן וְשַׂר-הַחוּץ גָּרַם כָּאן * לְקִדּוּמֵנוּ לֹא יָכוֹל שֶלֹּא לְהִתְפַּעֵל. * כָּךְ שֶאֲפִלּוּ בְּתוֹקְפוֹ אֶת חֹק הַלְּאוֹם בְּתֹקֶף * גַּם חֲסִידֵי הַחֹק הַזֶּה חָשִים פִּתְאֹם עַזּוֹת * שֶאִם כַּיּוֹם הַחֹק הַזֶּה הוּא סֶלַע-הַמַּחְלֹקֶת * הַסֶּלַע אַרֶנְס כָּאן גָּבוֹהַּ מִמַּחְלֹקֶת זֹאת. * כִּי אִיש מֵהֶם אֵינֶנּוּ לְאֻמִּי אַף לֹא כְּזַיִת * יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, תַלְמִידוֹ הַנֶּאֱמָן שֶל רַב * שֶמּוֹרַשְתּוֹ הַדֵּמוֹקְרָטִית, הַזַּ'בּוֹטִינְסְקָאִית * הִיא זֹאת שֶהַלִּכּוּד סוֹטֶה מִמֶּנָּה מֶרְחָק רָב. * אֲנִי כּוֹתֵב זֹאת לֹא כְּמִזְדַּהֶה פֹּה פְּרִינְצִיפְּיוֹנִית * עִם מִשְנָתוֹ שֶל זַ'בּוֹ שֶעִם כָּל מַעֲלוֹתָיו * לֹא הָיָה חַף מִטָּעֻיּוֹת כְּמוֹ כְּשֶלִּגְלֵג אִירוֹנִית: * "עוֹד עֵז וְתַרְנְגֹלֶת" עַל קִבּוּץ וְעַל מוֹשָב * כְּשֶכָּל אֶחָד זוֹכֵר כִּי הִתְיַשְּבוּת זוֹ הָעוֹבֶדֶת * קָבְעָה בְּעֶצֶם קִיּוּמָהּ וְכָךְ זֶה גַם כַּיּוֹם * עֻבְדּוֹת בַּשֶּטַח כְּמוֹ אֶת גְּבוּלוֹתֶיהָ שֶל מוֹלֶדֶת * שֶבְּלִי אוֹתָהּ הַהִתְיַשְּבוּת וּדְבֵקוּתָם עַד תֹּם * שֶל יִשּוּבֵי קַו הָעִמּוּת בְּהִתְמַסְּרוֹת יוֹקֶדֶת * לְאֶרֶץ זוֹ אֵין לָנוּ מְדִינָה וְאֵין לְאוֹם. * כָּךְ שֶאִם יֵש רָצוֹן לְהִמָּנַע מֵעֵינָא בִּישָא * וְזַעַם מִעוּטִים שֶכְּבָר רָאִינוּ אֶת קְצָתוֹ * כְּדַאי מְאֹד לָשִׂים כָּאן לֵב לְנִּישָה זֹאת שֶל מִישָה * כִּי לֹא תָמִיד הָרֹב צוֹדֵק לַמְרוֹת דּוֹרְסָנוּתוֹ.

יוסי גמזו

* * *

אהוד בן עזר

140 שנה לבלוף של "בבוקר לח בשנת תרל"ח"

מהי מידת האמת ההיסטורית

 בבלדה של יורם טהר-לב?

מהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב על יואל משה סלומון ורעיו בקיץ 1878?

אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי טוביה, בנו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו.

יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניִן צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן].

כמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-135 של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" [שלא היה] – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי?

כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי או בני-משפחה אחרים, שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה, לפי הבלדה של יורם טהר-לב – שזה כל מה שהן יודעות... אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו טיול הזוי, שמעולם לא התקיים...

ועכשיו, במלאת 140 שנה לפתח-תקווה, צפו לשיטפון של בלופים וצ'יזבאטים על תולדותיה, שיהיו מיוסדים בעיקר על הבלדה היפה, בזאת יש להודות – של יורם טהר-לב על יואל משה סלומון, שאותה הלחין שלום חנוך ושר אריק איינשטיין – אבל בלדה שאין לה שום ערך ובסיס היסטוריים! וכפי שטהר-לב עצמו כתב בה – "אולי זו אגדה?"

אהוד בן עזר

* * *

יהודה דרורי

אין "פליטים" פלסטינים לפי טראמפ

בעצם אין כבר פליטים פלסטינים חיים כי תוחלת החיים שלהם היא גיל 62... נזכיר שההגדרה של פליט לפי המוסד האיסלמי המתועב שנקרא אונר"א, שונה לחלוטין מזה שקבע האו"מ. לפי האו"מ מעמד פליט הוא רק ל-3 שנים ומוענק רק לפליט ולקרוביו מדרגה ראשונה בלבד ואילו לפי אונר"א פליט הוא לנצח כולל את משפחתו המורחבת (יעני כל החמולה...) – אף אחד לא מת... והצליחו הגיע כבר ל-5 מיליון מקבלי לחם חינם... דבר זה נועד כמובן להנציח את זכות השיבה – ולתמיד את הסכסוך הישראלי פלשתיני.

טראמפ וצוותו זיהו מצב זה והחלו בפעילות לחיסול אונר"א על-ידי קיצוץ משמעותי בתקציבו של האירגון, אולם כשהסתבר לטראמפ שפעילות זו מנוטרלת ע"י הרשות הפלסטינית בעזרת הכסף שהם מקבלים כסיוע סעד מארה"ב, הוא קיצץ בשבוע שעבר 200 מיליון דולר מהרשות הפלסטינית. הצביעות הפלסטינית ממש חוגגת בכעס שלהם על ארה"ב (אף שהם היו אלו שניתקו כל קשר לארה"ב...)

עכשיו מסתבר לפלסטינים, לחרדתם, כי ממשל טראמפ מתכונן להגדיר את הפליטים הפלסטינים לפי ההגדרות של האו"מ, ולפיכך כל נושא הפליטים הפלסטינים עתיד לרדת מסדר היום, בייחוד בעניין של הצעות ל"הסדר שלום" (כמובן ידובר על פיצוי כספי לרכוש שננטש אבל זה יעמוד מול הדרישה הדומה של ישראל לפיצוי עבור הרכוש היהודי שננטש או נשדד במדינות ערב עם הקמת המדינה).

"חיסול מעמד הפליטים", הוא הנושא המשמעותי השני של טראמפ כדי להוריד "מוקשים" מהניסיונות להסדרים עתידיים (לאחר ההחלטה שירושלים היא בירת ישראל). אז מה שיישאר לדון עליו הוא נושא של אזורי השליטה, נושא שהפלסטינים לא יכולים בכלל לדון עליו בגלל הקביעה החמורה-הדתית המוסלמית  כי כל שטחי ארץ-ישראל שייכים למוסלמים (ואת היהודים יש לגרש, לאסלֵם או להרוג).

לפיכך, כל הסדר עתידי חייב שיכפה על הפלסטינים (ע"י מדינות ערב המתונות) וחייב לכן שיהיה קשור לשליטה ירדנית על שטחיA  ו-B. 

לפיכך נראה כי ימיה של הרשות הפלסטינית ספורים, ומכאן גם שרצועת עזה תחייב פתרון נפרד – או דרך מצרים או דרך מנדט של האו"מ.

האם טראמפ בצרות?

בשבוע האחרון נשפכו קיתונות של זבל על הנשיא דונלד טראמפ, והחלום הרטוב של הדמוקרטים על סילוקו של טראמפ נראה להם קרוב מתמיד – אז שימשיכו לאונן – זה לא יקרה כל כך מהר...

ראשית לפי החוקה האמריקאית אי אפשר להעמיד נשיא מכהן לדין אלא אם זוהה שוחד בעת מילוי תפקידו (או בגידה) בזה הוא עדיין לא הואשם...

מי שעדיין רוקד משמחה על הגילויים האחרונים הם הליברלים "אבירי המוסר" הנשענים על רכילויות מבית היוצר של העיתון הכי מלוכלך בעולם – "הנשיונל אינקויירר". הדמוקרטים- הליברלים, שהפכו כיום ל"שמאל" האמריקאי, נתלים בתקווה שבעוד חודשיים מתקיימות בחירות חלקיות לסנאט ולבית הנבחרים, וככל שילכלכו על טראמפ, וככל שהתקשורת הנשלטת ע"י אנשיהם תמשיך להכפיש את הנשיא, ציבור הבוחרים הרפובליקני ישנה כיוון ויצביע עבור מועמדיהם, ואז הם ייקחו את השליטה בסנאט ובבית הנבחרים ויוכלו לדרוש הליך הדחה ("אימפיצ'מנט") של הנשיא טראמפ.

הסיכוי שדבר זה יקרה הוא קלוש ביותר, כי מרבית הציבור האמריקאי מצביע לנשיא על פעילותו והישגיו – ולא על חייו הפרטיים והתנהגותו האישית. הפופולריות של טראמפ גדלה מיום ליום, טראמפ הצליח להרים את הכלכלה האמריקאית, ליצור עשרות אלפי מקומות עבודה ובכך להוריד את האבטלה לדרגה נמוכה ביותר, הוא פועל חזק נגד ההגירה הבלתי חוקית המפריעה מאד למרבית אזרחי ארה"ב, בקיצור, טראמפ מקיים את מה שמבטיח ("אמריקה תחילה").

מכיוון אחר, במדיניות החוץ, הוא מגלה יד מאוד תקיפה, החזיר לארה"ב שליטתה במדינות הסוניות והצליח אפילו להוריד על הברכיים את צפון-קוריאה, ומכאן, קרוב לוודאי שהחלומות של הליברלים-הדמוקרטים הינם חסרי בסיס לחלוטין.

אין זה משנה עם כמה בימבות הוא שכב וכמה שולמו להן דמי שתיקה, זה לא איכפת לציבור.  גם לא איכפת אם הוא מפטר את עוזריו לבקרים ואם הפוסטמה אמרוסה טוענת שהיא הקליטה אותו (כי הציבור מתעב אותה...) – יש להם נשיא הכי טוב שהיה להם מאז הארי טרומן... (ובייחוד לאחר הביזיון ששמו באראכ אובמה).

תוכלו לפיכך להעריך שהרכב הקונגרס לא ישתנה בנובמבר השנה וכי טראמפ לא יועמד בפני הדחה.

יהודה  דרורי

רמה"ש

אהוד: מעניין שנשים חסרות-בושה שדומות בהליכותיהן לזונות-צמרת, דורשות דמי שתיקה ממי שזיין אותן – והופכות בארה"ב, זאת ללא שום ערעור מוסרי – לגיבורות הפוליטיקלי קורקט, התקשורת השונאת את טראמפ והדמוקראטים הליבראליים.

* * *

פרופ' יפה ברלוביץ על זאב יעבץ

אודי יקר,

קראתי את הביקורת שלך על סיפוריו של זאב יעבץ, שהתפרסמה ב'ספרי דורות קודמים' ב"הארץ" בשנת 1972. ב-2010, לרגל יובלו של פרופ' יהודה פרידלנדר, לו הוקדש גיליון מיוחד של כתב העת "ביקורת ופרשנות", פרסמתי מחקר מקיף על זאב יעבץ, כשהכותרת של הפרק הראשון היא: "לבירור הקריאה השגוייה בכתביו הארץ ישראליים של יעבץ". במאמר זה אני דנה בתפיסה ההיסטוריוסופית הייחודית ליעבץ, שהניבה תורת ספרות ארץ ישראלית משלו.

במילים אחרות: הוא מרבה לעסוק כבר בסוף המאה ה-19, התחלת ה-20 (בתקופה בה חי בארץ), בשאלה איזה ספרות צריכה להיכתב בארץ, כך  שהסיפורים הכביכול אידיליים שלו, שכמו מעוותים את המציאות הקונקרטית הבעייתית, באים לענות למעשה על פואטיקה מסויימת מאוד.

דרך אגב, הכתיבה הפובליציסטית של יעבץ היא ביקורתית מאוד לגבי תופעות יישוביות שונות בתקופת העלייה הראשונה, כמו הוקעתו את התנהגותה והנהגתה המדיחה של פקידות הברון, המתח בין יהודים וערבים, ויותר מכל – המוסר הירוד בקרב המתיישבים, הבא לידי ביטוי בעבודתם ובמערכות היחסים ביניהם.

כדאי לקרוא את המסה "זאב יעבץ" שכתב פרופ' יוסף קלויזנר, בו הוא מדגיש את מקומו של יעבץ כאיש רוח מעורב ולוחם, המגיב באומץ לב על תופעות ציבוריות צורמות.

מראה המקום למאמרי זה, לכל המתעניין/ת – יפה ברלוביץ: "מאפו ויעבץ בארץ ישראל: לזיהוייה של עמימות פואטית", "ביקורת ופרשנות" חוברת 43, אביב תש"ע (2010), עמ' 29-62.

בברכה

יפה

* * *

לראובן שהם היקר

איתך באבלך הכבד על מות רעייתך

עדנה

במשפחתך העניפה ובעבודתך הספרותית

אולי תמצא מעט ניחומים

* * *

פְּרֵידָה

 (וְסוֹף אֵין לַדֶּרֶךְ הַזֹּאת הָעוֹלָה

 סוֹפֵי הַדְּרָכִים הֵמָּה רַק גַּעְגּוּעַ)

מֵאָז וּמִתָּמִיד רָאִיתִי אוֹתָךְ לָעֵינַיִם, בֵּין שֶׁהָיוּ פְּקוּחוֹת, בֵּין שֶׁהָיוּ עֲצוּמוֹת.

וְאִילּוּ אַתְּ, תָּמִיד, רָאִית אוֹתִי לַלֵּב, לַקְּרָבַיִם, וְתָמִיד בְּעֵינַיִם אוֹהֲבוֹת.

אֲנִי תָּמִיד הִגַּשְׁתִּי לָךְ, בְּצִמְאוֹנֵךְ, כּוֹס מַיִם קָרִים, מִן הַמְּקָרֵר שֶׁעוֹמֵד אֶצְלֵנוּ בַּמִּטְבָּח, בַּפִּנָּה.

וְאִילּוּ אַתְּ, בְּצִמְאוֹנִי, מָזַגְתְּ לִי דָּם וְזֵעָה חַמָּה מִלֵּב עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו, קְצַר נְשִׁימָה.

אֲנִי הִגַּעְתִּי אֶל מִתַּחַת לַחֻפָּה עִם רֹאשׁ גִ'ינְגִ'י, קָלָבָסָה, נְחֹשֶׁת יְצוּקָה.

אַתְּ רִכַּכְתְּ אוֹתוֹ, בְּסַבְלָנוּת, לְאֹרֶךְ שָׁנִים, בְּיַד אוֹהֶבֶת וְצָבַעַתְּ אוֹתוֹ, מַעֲשֶׂה אָמָּן, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.

אֲנִי הִגַּעְתִּי אֵלָיִךָ קְצָת דָּפוּק, עִם שִׁוּוּי מִשְׁקָל רָעוּעַ, שׁוֹר מוּעָד לִנְפִילָה.

אֲבָל אַתְּ תָּמִיד יָדַעְתְּ לְאַזֵּן וּלְיַצֵּב אוֹתִי לִפְנֵי וְאַחֲרֵי כָּל נְפִילָה.

אֲנִי בִּתְמִימוּתִי חָשַׁבְתִּי, כְּמוֹ כָּל אִידְיוֹט, עוּל יָמִים, שֶׁאַתְּ וַאֲנִי נִצְלַח אֶת הַחַיִּים יָפִים וּצְעִירִים, לָעַד, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחוּ לָנוּ בַּסְּרָטִים שֶׁעֲלֵיהֶם גָּדַלְנוּ בַּמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת, בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים.

וְאַתְּ, בְּמַבָּט מְפֻקָּח, אָמַרְתְּ לִי: טִפְּשׁוֹן, אֲנִי רוֹצָה לְהִזְדַּקֵּן לְיָדְךָ וְאִתְּךָ, אִם לֹא אִיכְפַּת לְךָ.

אֲנִי תָּמִיד רָצִיתִי לָלֶכֶת אִתָּךְ וּלְהַגִּיעַ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִבְחָר בִּשְׁבִילִים צְדָדִיִּים כְּכָל הָאֶפְשָׁר.

אֲבָל אַתְּ תָּמִיד דָּאַגְתְּ שֶׁנַּגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁבָּחַרְנוּ בַּזְּמַן. לְשַׁלֵּם אֶת הַנִּדְרָשׁ וְלִדְהֹר, בִּזְהִירוּת, עַל חוֹצֶה יִשְׂרָאֵל, כְּבִישׁ מִסְפָּר שֵׁשׁ, לַמְרוֹת שֶׁהוּא נָדוֹשׁ וּמְאֹד עָיֵף.

אֲנִי רָצִיתִי שֶׁיִּוָּלְדוּ לָנוּ שְׁלוֹשָׁה אֵלֵי נִגּוּחַ, בָּנִים יְפֵי תֹּאַר וּבְלוֹרִית, פּוֹרְצֵי דְּרָכִים, כְּמוֹ בְּ"שִׁיר הָרֵעוּת".

אֲבָל אַתְּ, חִיַּכְתְּ וְהִסְבַּרְתְּ לִי, כְּמוֹ לְיֶלֶד מְפַגֵּר, שֶׁלָּנוּ מַתְאִימוֹת יוֹתֵר אַרְבָּע אַיָּלוֹת, טוֹבוֹת שֵׂכֶל וּמַרְאֶה, שֶׁתִּתֵּנָּה מַעֲנֶה לַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, וּבָזֶה סָתַמְתְּ לִי אֶת הַפֶּה וְעַד הַיּוֹם אֲנִי לֹא מִצְטַעֵר עַל זֶה.

אֲנִי רָצִיתִי אוֹתָךְ שֶׁתִּהְיִי יוֹתֵר וְיוֹתֵר וַאֲפִילוּ עוֹד יוֹתֵר.

וְאַתְּ תָּמִיד יָדַעְתְּ לְקַבֵּל אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, בְּלִי אוֹלִימְפּוּס, בְּלִי הַר הַבַּיִת, פָּשׁוּט, עַל כּוֹס קָפֶה בָּעֵמֶק הַזֶּה.

לֹא בָּנִיתִי לְךָ חוֹמָה, לֹא הֵקַמְתִּי לָךְ שַׁעַר נִצָחוֹן וְגַם לֹא נָתַתִּי לְךָ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב. הִסְתַּפַּקְנוּ בְּבַיִת קָטָן, בָּעֵמֶק הַזֶּה, עָשׂוּי בְּלוֹקִים אֲפֹרִים, עִם עֵץ לִימוֹן יָרֹק, שֶׁנּוֹתֵן אֶת רֵיחוֹ מְעֵבֶר לַחַלּוֹן.

וְאַתְּ? אַתְּ פָּתַחְתְּ לִי, בְּמַפְתֵּחַ גַּנָּבִים תָּמִים, אֶת שַׁעַר הָרַחֲמִים, זֶה שֶׁנָּעוּל כְּבָר יוֹבְלוֹת וְעִדָּנִים תַּחַת הַשְׁגָּחָתוֹ שֶׁל "אֵל מָלֵא רַחֲמִים".

אֲנִי הִגַּשְׁתִּי לָךְ בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת אֶת "קֹהֶלֶת" לְקִנּוּחַ, עַל מְגִלַּת קְלָף שְׁחוּקָה.

אַתְּ הֶעֱדַפְתְּ תָּמִיד אֶת הַמָּנָה הָעִקָּרִית, אֶת "בְּרֵאשִׁית בָּרָא", שֶׁפּוֹתֵחַ בְּמַפְתֵּחַ שְׁנֵי צוֹל, אֶת דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי הַמְּצֻלָּק, מֵאָז וְעַד הַיּוֹם.

אֲנִי נִסִּיתִי לְהַרְאוֹת לָךְ שֶׁאֵין אֱלהִים בַּסְּבִיבָה הַקְּרוֹבָה וּלְיֶתֶר בִּטָּחוֹן נָעַלְתִּי אֶת הַדֶּלֶת בְּפָנָיו וּבִפְנֵי אֱלהִים אֲחֵרִים.

אַתְּ כִּמְעַט הִשְׁתַּכְנַעַתְּ, אֲבָל דָּאַגְתְּ לְהַשְׁאִיר לוֹ, לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן, סֶדֶק צַר, אֶל חַדְרֵי לִבֵּךְ הַכְּמֵהִים אֶלָיו.

אֲנִי תָּמִיד הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁאֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים בֵּין שְׁנֵי הָרִים: עֵיבָל וּגְרִיזִים וְאֵין לָדַעַת מִי מֵהֵם חָזָק יוֹתֵר וְאֵיךְ זֶה יִגָּמֵר.

אֲבָל אַתְּ לִמַּדְתְּ אוֹתִי, שֶׁבַּחַיִּים גְּרִיזִים וְעֵיבָל הֵם פְּקַעַת גּוֹרְדִּית אַחַת, בְּרָכָה וּקְלָלָה, טוֹב וְרַע, וְרַק שְׁנֵינוּ, בְּיַחַד, בְּסַבְלָנוּת, עַל הַמִּרְפֶּסֶת, לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה, נִלְמַד, גַּם בְּלִי חֶרֶב, לְהַתִּיר אוֹתָה.

וְעַכְשָׁו, מָה יִהְיֶה עַכְשָׁו? מִי יִקַּח אוֹתִי בַּיָּד, לְהַרְאוֹת לִי אֵיךְ מַמְשִׁיכִים מִכָּאן? כִּמְעַט שִׁשִּׂים שָׁנִים בְּיַחַד וַאֲנִי עֲדַיִן יֶלֶד קָטָן וְעַכְשָׁו כְּבָר אֵין לִי אוֹתָךְ לִרְשֹׁם עַל הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר בְּגִיר לָבָן: "שָׁלוֹם כִּתָּה א'!" וּלְלַמֵּד אוֹתִי אֶת הָאָלֶף בֵּית שֶׁל הַחַיִּים מִכָּאן וְעַד אֵין שָׁם.

ראובן שהם

* * *

אוריה באר

הפתעה בבוקר: אביב עקרוני

בימים אלה יצאה לאור חוברת קטנה הכוללת כשבעים חוויות חיים מאת ד"ר אביב עקרוני.

תשאלו, האם מדובר בקובץ סיפורים קצרים? לא ולא. ואולי קובץ שירים של אביב, שהוא  גם משורר ומתרגם שירה טוב וגם מבקר ספרות מעולה? ובכן, מה זה?

ובכן מדובר בקובץ של כשבעים חוויות חיים שמספר קצרות אביב עקרוני. לאביב היו חוויות חיים רבות, במהלך היותו איש משרד החוץ, כאשר שימש קונסול ישראל לתרבות במערב ארצות הברית, מנהל "תיכון חדש" לאחר ימי  טוני הלה, ומורה באותו תיכון [אותו סיימתי גם אני] וכן חוויות ילדות בצבא ובנעורים, בצפון תל אביב [וכמטחווי קשת מביתי שלי].

החוברת לא הוצאה למכירה. היא יצאה לאור במסגרת מצומצמת המיועדת לקרובי משפחה, ידידים, והם רבים מאוד, וכן מקורבים. החוויות מסופרות בקיצור ובהומור, והן  דומות למה שקרוי בעברית לא יפה, אלא באנגלית ובגרמנית סקצ'ים.

הבה נספר כמה מהן. ובכן הראשונה שבחרתי היא  על ישראל בר. בסוף שנות החמישים שירת אביב בצבא כאחראי על הספרייה הצבאית. הבוס שלו היה ישראל  בר, שנשא דרגת סגן אלוף, והיה אדם  חכם וחביב שכולם אהבו.

ישראל בר היה מספר ספורים מכאן עד הודעה חדש על שירותו בבריגדה הבינלאומית בספרד, על שירותו המזהיר בצבאות אחרים ועל הבנתו המעמיקה בענייני צבא. הוא היה בא ויוצא בחדרו של בן גוריון בקריה, והיה מבקש תמיד מאביב שילווה אותו לחדרו של ראש הממשלה, עימו יש לו דבר סוד. סמוך לדלת היה אומר לאביב: "עד כאן" ומשלח אותו לספרייה.

היחסים ביניהם היו מצויינים והכול הלך למישרין. עד... שאיסר הראל גילה כי ישראל בר המקובל כל כך, לא היה אלא מרגל סובייטי שמסר לרוסים את סודותיה הכמוסים ביותר של מדינת ישראל. הוא נכנס לכלא לעשר שנים, ומת בדמי ימיו, בניכר... אכן, חווייה של ממש להיות במחיצת נוכל שכזה ולהתפעל ממנו.

חוויה אחרת היא חווית יום נשואיו, המאושר כביכול. ובכן, אביב החביב שבר בחוזקה ובעוצמה את כוס הזכוכית אבל שבר של הזכוכית העבה קרע את נעלו, נכנס לרגלו וגרם לו איבוד דם רב. לפני שהתעלף מאיבוד דם, הסתיים הטקס ואביב הובהל לטיפול רפואי. הוא בילה את ימי ירח הכלולות בקופת חולים בטבריה. ימים ארוכים ומלאי סבל.

וסיפור על חווייה אחרת, קשה וממש לא נעימה, למרות שהיתה צריכה להיות מכובדת ורבת הוד. היה זה בשנת 1966. בשנה זו מקבל הסופר עגנון את פרס נובל לספרות. מיד לאחר מכן, הוא נשטף בהודעות על מתן דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות בארצות הברית. עגנון לא יכול היה לבוא לטקס מחמת מצב בריאותו, ובמקומו נשלח לטקס אביב החביב.

בבואו לאוניברסיטה, נאמר לו שלפי כללי הטקס הנוקשים, עליו לעטות על גופו גלימה עבה וגדולה, וגם כובע  גדול וכבד, לשם כבוד. אביב לא מתלהב ונוטה לסרב. אך אין ברירה. הוא עומד בשורת מקבלי התארים, מתקשה לנשום, מחמת הכובע הבלתי נסבל והגלימה שממש חונקת אותו. ולא סתם אלא כמעט עד מוות. דקות לאחר שהנבחרים עולים לבמה הוא חש שהוא נחנק  ועוד רגע צונח שם מת. למזלו נגמר הטקס, ורגע לפני שהוא נחנק סופית מתירים לו לרדת קומה ולהוריד את הגלימה החונקת. צחוק צחוק, אבל הוא היה קרוב למות...

וישנם עוד סיפורים  משעשעים ומפחידים רבים מספור. כך למשל המקרה עם הנערה היפה בנמל התעופה במדריד שעוקבת אחריו, והולכת אחריו ולא עוזבת אותו שעה ארוכה. אביב   כבר מסכם לעצמו שמדובר במחבלת ועוצר שנייה. או אז נעצרת האלמונית, ושולחת ידה ואומרת: "זה מיספר הטלפון שלי בבוליביה. אם תבוא לבקר,  אשמח מאוד. אני אחות בבית חולים."

אמרה ונעלמה.

אכן, מעניין ומשעשע.

אוריה באר

* * *

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

משלי כ"ז, כ"ב

* * *

מנחם רהט

ברקוביץ ואברמוביץ – מצא את ההבדלים

השדר אייל ברקוביץ הושעה בשל אמירת האמת לאמיתה, ואילו עמיתו אמנון אברמוביץ משתלח קבוע, בלי שום חשבון.

לכאורה, הדברים שייאמרו להלן אינם צריכים לעניין 99.9% מקוראי טור זה. ראשית מפני שטור זה אינו עוסק בביקורת טלוויזיה; ושנית, מפני שמדובר באירוע שהחל והסתיים בליל שבת, על מירקע הטלוויזיה, שמושבת בבתיהם של שומרי שבת, אלה שמעדיפים את 'שלום עליכם מלאכי השרת' על פני מהדורת החדשות, ואת 'אשת חיל מי ימצא' על פני 'אופירה וברקוביץ' של שידורי 'קשת'.

ואף על פי כן ראוי בהחלט להתייחס לשתי התוכניות הללו. יש בהן להוכיח, עד כמה התשקורת השמאלנית-להחריד מתכופפת בפני אנשי משטרת המחשבות של השמאל, ומעלה על בסיס יומיומי למולֵך השמאל, מנחה תקשורתית בזויה, לא מוסרית ומושחתת.

במה דברים אמורים? בליל שבת, מסתבר, משודרת ב'קשת' תכנית קבועה ושמה 'אופירה וברקוביץ' – בה מככבים אופירה אסייג ואייל ברקוביץ (שהגיעו שניהם למרקע מעולם הכדורגל).

אופירה וברקוביץ, כשאר אזרחי ישראל, חיים בתוך המציאות הישראלית, והיו עדים להתנגדותם החצופה של הערבים והדרוזים (כן, צריך לומר את האמת: מישהו אצל הדרוזים נפל על הראש והוליך אחריו, כמו החלילן מהמלין, עדה שלימה, נאמנה, לעברי פי תהום) – כלפי חוק הלאום, שאין צודק ממנו, הקובע כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, הדגל הכחול לבן הוא דגלה ו'התקווה' היא הימנונה. מה לא בסדר עם זה?

אבל הערבים, כדרכם ההרסנית להתנגד לכל מה שהמדינה היהודית אמורה לייצג, השתלחו בעידוד השמאל הסהרורי בחוק הלאום. ברקוביץ, פטריוט ישראלי נאמן, לא חסך מהצופים את מה שעבר לו בראש לנוכח התנגדות הערבים. הוא גינה את נציגיהם בכנסת וכינה אותם 'מחבלים שיושבים בכנסת' (סליחה, זו אינה האמת?) – והזכיר למאזינים שהם 'מרגלים', 'סוסים טרויאניים' ו'שונאי ישראל'. הוא הוסיף ואמר בגילוי לב ראוי לשבח, שכיהודי וישראלי גאה, הוא לעולם לא יסכים לראיין אותם בתכניותיו בתקשורת.

אין לכחד: כל התארים שהדביק ברקוביץ לגיס החמישי היושב בכנסת, המש"תפים של הנאלחים שבאויבי ישראל, הם, כאמור, אמת לאמיתה. אין בהם משום הפרזה. אין כאן שום הגזמה. רק עובדות המייצגות את עולם המציאות היומיומית.

כפי שהתבטא השבוע הח"כ-לשעבר פרופ' אריה אלדד (שמבין דבר או שניים בדיאגנוזה פוליטית): "מי שמביע בפומבי תמיכה ב'התנגדות', הוא תומך טרור. ולא יועילו מכבסות המילים. מי שמהלל שאהידים, הוא תומך טרור ולא יועילו כל גילגולי העיניים וההתפלפלויות. מי שקורא למיליון שהידים לצעוד לירושלים, הוא תומך טרור ומייחל להשמדת ישראל. מי שעלה על המרמרה התורכית, נטל חלק במעשה טרור, גם אם היועהמ"ש נמנע מלהעמיד את זועבי לדין. עזמי בשארה הוא מרגל, מחבל ותומך טרור. באסל גאטס נכלא על סיוע למחבלים. כשמישהו קורא להם 'מחבלים', 'מרגלים' ו'שונאי ישראל', הוא מתאר מציאות."

ואף שברקוביץ אמר את האמת, כל האמת ושום דבר שמחוץ לאמת – החליטה הנהלת 'קשת' לדרוש ממנו להתנצל (והוא עשה זאת. וכי היתה לו ברירה?) והשעתה את תוכניתו לשבוע אחד.

אבל אף אחת מזכייניות הטלוויזיה, שהצביעות היא לחם חוקן, מעולם לא העיזה אפילו לחלום, על השעיית כתבים ופרשנים המכנים את המתנחלים 'מתנחבלים'. אף אחת לא הודיעה על החלטתה להשעות ראיונות עם עמוס עוז שכינה את גוש אמונים: 'כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחו... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף."

לא מפתיע כלל, שבאותם לילות שבת של 'אופירה וברקוביץ', מככב גם, על תקן של הפרשן-של-המדינה (עאלק), איש השמאל הנודע אמנון אברמוביץ, שהציב לעצמו מטרת-על אנטי דמוקרטית: להוריד מהשלטון את בנימין נתניהו לטובת מישהו אחר, כמובן מן השמאל.

שלא תהיה טעות: כותב השורות הללו אינו מעריץ גדול של נתניהו, שמידרדר לעיתים למצב של קבלן הביצוע של השמאל (בהקפאה המתמשכת, למשל, ויש עוד), אבל עם זאת אני מאמין ששלטון מחליפים בקלפי, לא בהבל פה של פרשנים מתלהמים על תקן של ליצני מרקע.

אותו ליל שבת ישב אברמוביץ באולפן כאילו היה האורקל מדלפי, שאין להרהר אחר אמירותיו,  וצבע 'פרשנותו' בשנאה תהומית כלפי נתניהו שנוא נפשו. האיש שהמציא את תובנת אתרוגו של שרון ערב ההתנקות, הפך את האולפן למופע אימים של 'דֶאוּס אקס מַכּינָה', נביא הזעם, שזורע סביבו סם המוות, רוש ולענה, כלפי כל מה שלא נראה לו.

כך למשל טען החודש בעקבות חקיקת חוק הלאום כי "נתניהו מוכן לרסק את אבני היסוד של קיומנו כדי להביא עוד כמה פירורים בבחירות," והציג את נתניהו כאוייב האומה בכך שבהיותו בחו"ל רצה לטענתו לרדת מן הארץ. רעל מזוקק עם תווית מתחסדת וצדקנית של תועמלן השמאל הקיצוני, באיצטלה של שומר סף הגון.

לא צפיתי כמובן בהשתלחותו התורנית הארסית של אברמוביץ בליל שבת האחרונה, אבל מדיווחו של עמיתי גדעון אלון ('ישראל היום') למדתי כי "בליל שבת האחרון הגיעה השנאה היוקדת שלו נגד רה"מ למימדים מחרידים, כשדיבר בלעג על כתבי האישום הצפויים לנתניהו והוסיף בזילזול: 'נתניהו כותב את ההודעות לתקשורת לפני החקירה; הוא מתווכח עם עצמו.' הוא בז לדבריו שהתיק נגדו קורס ואמר ש'מרוב דיבורים על קריסת התיק, הוא רק גדל'."

באייטם הבא, כשיעלון טען ששרה נתניהו מראיינת את המועמדים לתפקיד המזכיר הצבאי, הידרדר הפרשן הבכיר לדיוטה התחתונה: "אברמוביץ ביקש מיעלון בהתלהבות תוך ציקצוק שפתיים לחזור על הדברים שוב ('תגיד עוד פעם, עוד פעם. אני קולט לאט')" – עד שיקלוט את המסר אחרון הצופים.

'אופירה וברקוביץ' אמרו את האמת, רק פעם אחת – ועל אף זאת סולקו מהמרקע. אבל אברמוביץ, שמלכלך על בסיס קבוע, מפיץ ריחות באשה מסביב, דווקא מתוגמל בפריים טיים, בתוספת הילה של נביא-זעם שאין לפקפק אחריו, ואיש לא חולם להפסיק או לאזן את הפארסה המבחילה הזו.

שוב מסתבר שאין גבול לחוצפה.

מנחם רהט

* * *

ח"כ חיליק בר נואם ומנצח באוקספורד. מאוד מעניין.

https://www.youtube.com/watch?v=sAsq6z0RfQE&app=desktop

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ניסיון הקרב הישראלי – תרומה ייחודית לארה"ב

https://bit.ly/2o5xJdK

בפרק הקודם הצגנו, באופן מתועד, איך ישראל חוסכת לארה"ב עשרות שנות מחקר ופיתוח, מקדמת יצוא ותעסוקה של ארה"ב, ומעניקה תשואה של מאות אחוזים על ההשקעה ("סיוע חוץ") האמריקאית בישראל.

בפרק זה נראה כיצד מלחמות ישראל תרמו באופן ייחודי לאינטרס ארה"ב, ושימשו מעבדה בתנאי קרב, המקדמת את ביטחונה הלאומי של ארה"ב, ומשדרגת יכולות אמריקאיות בהיקפים דולריים הגדולים בהרבה ממה שנקרא בטעות "סיוע חוץ לישראל".

* * *

אהוד: בניגוד לישראלים רבים אני לא מתפעל מהנאומים ההגותיים והפוליטיים של הנשיא שלנו ראובן ריבלין.

אהבתי יותר את דמותו בתור משתתף בתוכניות בידור.

* * *

אורי הייטנר

1. אורי אבנרי

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל על שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום [במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים].

א. מבוא

בתקופת מערכת הבחירות לכנסת ה-13, שהתקיימו ביוני 1992 והסתיימו במהפך ובניצחונה של מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, קרא אורי אבנרי בטורו ב"מעריב" לתמוך במפלגת העבודה וברבין. קריאה זו וההסברים שנלוו אליה, היו גם קריאה, שלא לתמוך במר"צ. בעת הפריימריז במפלגת העבודה הביע אבנרי תמיכה במועמדותו של רבין מול זו של פרס. במאמריו ערב הבחירות, אף לא שלל ממשלת אחדות עם הליכוד, ושלל את עמדת מר"צ שהתנגדה לאפשרות כזו.

דבריו אלה של אבנרי הפתיעו רבים. אם יש אדם המזוהה מזה עשרות שנים כלוחם בממסד המיוצג ע"י מפלגת העבודה וקודם לכן ע"י מפא"י, הוא אורי אבנרי. התקפותיו הקשות לאורך השנים על ממסד זה, לא היו ביקורת על מעשה זה או מחדל אחר ואף לא על מדיניות אקטואלית בנושאים אלה או אחרים, אלא יציאה חוצץ כנגד כל האידיאולוגיה של תנועה זו ונגד הדרך בה עיצבו מנהיגיה את המדינה. ביקורת זו היא טוטאלית ורב תחומית. מאז קום המדינה, רואה עצמו אבנרי כמי שמציג אלטרנטיבה אידיאולוגית ואופרטיבית למשטר של המפלגות הישנות, תוך טשטוש ההבדלים בין העבודה והליכוד. מאבקו בממסד חרג מתיאור של חילוקי דעות פוליטיים, ולא אחת תואר על ידי אבנרי כמלחמה לחיים ולמוות.

לא פחות תמוהה, לכאורה, תמיכתו האישית של אבנרי ביצחק רבין. רבין מצטייר בציבור, בצדק או שלא בצדק, כמנהיג ניצי, כסמן הימני של מפלגת העבודה. השמאל הישראלי תקף אותו לא אחד כ"ליכוד ב'". הוא הואשם קשות על פעולתו באינתיפאדה כשר ביטחון ועל קירבתו ליצחק שמיר בתקופת ממשלת האחדות. אחת הסיבות לניצחונו של רבין בפריימריז במפלגת העבודה, היתה אמונת חברי המפלגה ביכולתו להעלות את מפלגתם לשלטון ע"י משיכת קולות רבים מן הליכוד, דווקא בשל עמדותיו הביטחוניות הניציות. במהלך מערכת הבחירות, שמר רבין על חזות ניצית, והשמיע הצהרות תקיפות בנושאים כמו רמת הגולן, בקעת הירדן ומו"מ עם אש"ף.

אורי אבנרי הוא אחד הסמנים הקיצוניים של "השמאל" הישראלי. לא אחת יצא חוצץ נגד היונים שבמנהיגי העבודה והאשימם באחריות להמשך הסכסוך הישראלי-ערבי. בתמיכתו הפומבית דווקא ביצחק רבין יש, לכאורה, סטייה מכל הקו שאפיין את פעילותו הפוליטית במשך 45 השנים האחרונות.

מה היו הסיבות לכך? האם אבנרי שינה את עמדותיו? האם הוא הפך פרגמטי יותר, על סמך ניסיונו הפוליטי הממושך? האם, כמי שבמשך שנים היה על סף משבר לגיטימציה ביחסיו עם המשטר, הוא מעוניין, בזקנתו, בלגיטימציה מאוחרת? האם העובדה שאין הוא מחזיק בעיתון, שביטוי קיצוני יכול להוות קידום מכירות שלו, היא הגורם לשינוי זה? האם הייאוש הטוטאלי שלו משלטון הליכוד הביא אותו לתמיכה בכל מי שעשוי להביא לחילופי שלטון, ותמיכה זו, אינה אלא ברירת מחדל?

על השאלה הזו אנסה להשיב בעבודה זו.

כדי להגיע לתשובות משוערות, עליי להתחקות אחרי האיש – הביוגרפיה שלו, השקפת עולמו, דרכו הפוליטית והעיתונאית וכדומה. אנסה לבדוק, האם אכן תמיכתו במפלגת העבודה היא ניגוד מוחלט לכל דרכו בעבר, או שבדרכו ישנם סימנים שיכולים להסביר את התנהגותו בבחירות האחרונות.

לצורך העבודה, אשתמש בעיקר בחומר שכתב אבנרי עצמו – ספריו, מאמרים בעיתונות וכד' וכן בראיונות עימו ועם אנשים נוספים.

המשך יבוא

2. צרור הערות 26.8.18

* מחיר גבוה – הצהרתו של טראמפ על כך שישראל תשלם מחיר מדיני גבוה, תמורת ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים – מדאיגה. האם יהיה לנתניהו העוז לומר "לא" או "כן, אבל," לטראמפ, עימו הוא מזוהה כל כך? האם טראמפ מסוגל להכיל "לא" ישראלי, כפי שהכילו כל קודמיו, או שבעל הבית ישתגע?

אין שום סיבה שישראל תפגע בביטחונה או באינטרסים הלאומיים שלה, כתשלום על כך שבאיחור אופנתי של שבעים שנה, עשתה ארה"ב את המובן מאליו.

יש לקוות שההצהרה הזאת של טראמפ היא סתם עוד הצהרת סרק בלתי מחושבת (הרי יש לו כאלו למכביר). במקום לגבות מחירים מישראל, עדיף שיקדם יוזמה חשובה שהודלפה מהבית הלבן – סגירת אונר"א. אונר"א הוא הארגון הבינלאומי להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי. אם טראמפ חפץ בשלום במזה"ת, סגירת אונר"א היא תנאי הכרחי בדרך לכך.

* תנאי הכרחי לשלום – כותרת חדשות 2 במוצ"ש הייתה, שממשל טראמפ עומד לבטל את זכות השיבה. בכותרת הזאת יש סתירה לוגית. איך אפשר לבטל דבר שאינו קיים? אין "זכות" שיבה.

אם נכונה הידיעה וממשל טראמפ עומד להפסיק את התמיכה באונר"א, מה שעשוי להביא לפירוקו של הארגון, זוהי בשורה גדולה לכל שוחר שלום. אונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי. לא בטוח שפירוקו הוא תנאי מספיק לשלום, אך הוא תנאי הכרחי.

* פוגרומצ'יקים – כל יהודי חייב להוקיע את פשע השנאה הגזעני בחוף קריית חיים, בנוסח קו-קלוקס-קלאן ופוגרומצ'יקים מן הסוג שפרעו באבותינו באירופה. ישראל, כמדינה יהודית, חייבת להבטיח שמעשים כאלה לא יקרו בתוכה. על הפוגרומצ'יקים להיענש בכל חומרת הדין.

אני גאה במתרחצים שראו את הפשע, התערבו והצילו את קורבנות הלינץ'. זו הדרך היהודית של "לא תעמוד על דם רעך."

* היגיון עקום – טוב, כבר קראתי, כצפוי, שהלינץ' המזעזע בחוף קריית חיים הוא תוצאה של חוק הלאום. על פי אותו היגיון עקום, הטבח במערכת המכפלה והטבח של עמי פופר הם תוצאה ישירה של העובדה שלא היה אז חוק הלאום.

* קשרתם את גורלכם – לאחינו הדרוזים! שאו ברכה ביום חגכם! לפני שבעים שנה קשרתם את גורלכם עם המדינה היהודית. זוהי ברית חיים וברית דמים. שימורה, חיזוקה וטיפוחה היא אינטרס של מדינת ישראל, של היהודים בישראל ושל הדרוזים בישראל.

כיוון שחוק הלאום הוא חוק המעגן בחוקה את צביונה היהודי של ישראל – אין כל סיבה שמי שקשר את גורלו עם ישראל כמדינה יהודית לא יתמוך בו. אדרבא, הפער התהומי במצבם של הדרוזים בישראל לעומת זה שבמדינות ערב, רק מוכיח עד כמה היותה של ישראל מדינה יהודית הוא גם אינטרס דרוזי.

אל תתנו לאף אחד, מחוץ לעדה ומתוכה, לעשות עליכם סיבוב ולנסות לתקוע טריז ביניכם לבין מדינת ישראל. אל תתנו לאף אחד למכור לכם סיפורי בדים, על כך שחוק הלאום פוגע בזכות כלשהי מזכויותיכם – זהו שקר גס.

חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בזכויות האזרח השוות לכל, ללא הבדל השתייכות לאומית, דתית ועדתית כלשהי. גם לא בזכויותיהם של ערביי ישראל. הזכויות הן שוות לכל. אולם אתם, כמיעוט שקשר עם המדינה את גורלו ונושא בעול הביטחון באופן מעורר הערצה, ראויים להעדפה מתקנת, מעבר לזכויות השוות. במקום להיגרר למאבקי סרק ולשמש כלי משחק במלחמות פוליטיות זרות ומזיקות, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנגדות לחוק הלאום, מוטב שתעלו את הדרישה הזו – להעדפה מתקנת.

אתם מעלים טענות מוצדקות על עוולות בתחום הכלכלי ובתחומים שונים. עוולות אלו קדמו לחוק הלאום ואינן קשורות אליו כהוא זה. את העוולות הללו ראוי לתקן. מי ייתן, שדווקא עתה, בעקבות חוק הלאום, ייעשה מאמץ לאומי ממוקד לקידום העדה הדרוזית ופתרון מצוקותיה.

הברית בינינו איתנה – אל ניתן לאינטרסנטים ציניים לחבל בה.

* שתי תוספות – כפי שאני מציע כבר ארבע שנים – כדאי להוסיף לחוק הלאום את הפסוק ממגילת העצמאות על השוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. נכון, השוויון הזה קיים בחוקה גם ללא חוק הלאום, ונכון שהמשפט הזה אינו שייך לחוק הלאום, אולם בסיטואציה החברתית והפוליטית שנוצרה, ראוי להוסיף את המשפט כסולם להוריד את מתנגדי החוק מהתנגדותם, וליצור קונצנזוס ציוני רחב, של השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית, בתמיכה רבתי בחוק הלאום, ולבודד את המתנגדים עקרונית לקיומה של מדינה יהודית.

לצד תוספת זאת, אני מציע להוסיף פסוק נוסף ממגילת העצמאות, הקובע שזכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארצו אינה ניתנת להפקעה. פירוש הדבר, שבשום סיטואציה פוליטית אי אפשר להפוך את ישראל למשהו שאינו מדינה יהודית וכל הצעת חוק המנסה להפוך את ישראל לדבר אחר, תיפסל מראש ולא תעלה לדיון.

את החוק החדש, עם שתי התוספות, יש לתקף בחוק עצמו, כך שרק ברוב של 90 ח"כים ניתן יהיה לבטלו.

* מעמד מיוחד – על פי תקנון הכנסת, ניתן לנאום בה בערבית. אילו לפני חודשיים, היתה מחליטה מליאת הכנסת ברוב קולות לבטל את הזכות הזאת, ואזרח או ח"כ היה עותר לבג"ץ נגד ההחלטה הזאת – לא היתה לבית המשפט כל עילה להתערב. אילו היום תקבל הכנסת החלטה כזאת, בית המשפט יוכל לפסול אותה בהסתמך על חוק יסוד חדש. בחוק יסוד זה נאמר: "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה... אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה." החוק שהעניק הגנה חוקתית לשפה הערבית הוא חוק יסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המוכר כחוק הלאום.

* חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי פירסם הספד מעריץ על אורי אבנרי, והעלה על נס בעיקר את הרדיקליות שלו. הוא תיאר אותו כפורץ דרך, ולכן הוא השפיע ונשאר בזיכרון, לעומת "אנשי האמצע" כדוגמת פרס, ההולכים בין הטיפות, שאף אחד לא יזכור אותם.

בין "אנשי האמצע" הוא מנה גם את... תמר זנדברג. "האם תמר זנדברג תאזור אי פעם אומץ כמו אבנרי שהיא מטיבה להספיד, תחצה את הקווים ותנסה להיפגש עם הנהגת החמאס ותביע סולידריות עם עזה הנצורה?"

כלומר, אצל לוי פחות מחציית הקווים – לא נחשב.

לפני שנים אחדות, רוגל אלפר פירסם ביקורת טלוויזיה בעקבות ראיון עם איתמר בן גביר. והיה זה מאמר מעריץ – סוף סוף הוא ראה בטלוויזיה מהפכן אמיתי. הוא ממש התרפק על כל מנוד ראש ועפעוף של בן גביר. סוף סוף הוא מצא את בן דמותו בצד השני.

ובאותה רוח גם גדעון לוי. הוא מתעב את אנשי האמצע, אוהב את הרדיקלים. "הדברים נכונים מימין ומשמאל. אבנרי סימן בזמנו את גבולות מחנה השלום. מאיר כהנא, מנגד, סימן את גבולות הגזענות והשנאה היהודית הישראלית. שניהם הותירו חותם ולא נשכחו. ... ההשוואה ביניהם קשה ומקוממת — אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, ששניהם סימנו גבולות, שגם הם התרחבו... מי משניהם השפיע יותר? למרבה הזוועה, כהנא ניצח. אולי זה עוד יתהפך ברבות הימים."

יהיה זה לא פחות מאסון לאומי, אם הבחירה תהיה בין דרכיהם הרדיקליות והמטורפות של אבנרי או של כהנא. אגב, כשלוי כותב "סימנו גבולות, שגם הם התרחבו" הוא ידע היטב למה ולמי הוא מתכוון. הוא הרבה יותר קיצוני מאבנרי.

* שטיפת מוח נוסח שוקן – איך שטיפת מוח מצליחה לגרום לאנשים להאמין בשקרים? דרך אחת היא זאת שניסח מי שהיה רב אמן בשטיפת מוח ותעמולת שקר – גבלס; מורם ורבם של שוטפי המוח עד ימינו:  "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת."

דרך נוספת, מתוחכמת יותר, היא להתייחס לשקר כאל אקסיומה, וללכת הלאה בהתייחסות ל"מציאות" הפיקטיבית שנוצרה בידי השקרן. לדוגמה, אם החלטתי להעליל על השכן שלי שהוא מתעלל באשתו וילדיו, אחזור פעמים רבות על השקר. ובשלב מסוים, אשב עם חברים ואומר להם:

"מחלקת הרווחה ממש לא בסדר. תראו איך הם לא עושים דבר כדי להגן על הילדים שלו. בסוף יגידו שהכתובת היתה על הקיר, אבל זה יהיה מאוחר מדי."

כלומר, עצם העלילה היא כבר "עובדה", אין צורך להתעכב עליה. הדיבור על ההשלכות של העובדה, מעצים בתודעת המאזין את עצם השקר כעובדה, שאינה זקוקה לראיה.

וכך, כותרת "הארץ" היא "צלפי צה"ל שירו באלפי אזרחים בגבול עזה לא מקבלים טיפול נפשי." כלומר, עצם עלילת הדם הנוראה על אודות צלפי צה"ל שנשלחו לירות באלפי "אזרחים" היא אקסיומה. אינה זקוקה להוכחה. ופתאום, ל"הארץ" – "הארץ" (!!!), איכפת מחיילי צה"ל... חחחחח... הם דואגים להם, לנפשם הרכה, לכך שצה"ל, ששלח אותם לטבוח באלפי אזרחים לא דואג להם.

הרי ברור, שצלפי צה"ל הוכשרו לצלוף באזרחים. הציבו אותם לאורך הגבול עם הוראה – אם אתה מזהה אזרח, צלוף בו. ברור. זה לא נדרש להוכחה.

אך זה כמובן קשקוש.

מיהו אזרח? ניקח לדוגמה את "המפגע הבודד". זה שאינו חבר בארגון טרור, אבל לקח סכין גדולה ורצח ילדה ישראלית. הוא אזרח? מי שפגע בו, ירה באזרח? מול איום של פלישת אלפי פלשתינאים לשטחה של ישראל כדי לבצע את אקט ה"שיבה", ישראל הגנה על גבולה ועל ריבונותה. השימוש בצלפים נועד למנוע מרחץ דמים וירי המוני כדי לסכל את המזימה ולהגן על ריבונות המדינה, באמצעות פגיעה ממוקדת במסיתים או במי שהצליח להגיע לגדר. העובדה שמול עשרות אלפים שהשתתפו בניסיונות הללו לאורך חודשים רבים, נהרגו כל כך מעט, קצת יותר ממאה, היא הוכחה למקצועיות של הצלפים. גם הצליחו למנוע את הפלישה וגם חסכו בחיי אדם. כן, צה"ל רואה כמטרה לחסוך גם בחיי אוייב.

* רווית הכט צודקת – כשרובי ריבלין היה יו"ר הכנסת, הוא נלחם על עצמאותה, וסירב להתקפל מול הגחמות של ראש הממשלה נתניהו, שבעיניו הפרדת רשויות פירושה שהכנסת כפופה לראש הממשלה והינה אסקופה הנדרסת לרגליו.

מאז, ראש הממשלה סחף, תחילה את חסידיו השוטים ואח"כ את הימין ברובו, למלחמה חורמה, נקם ושילם חולנית נגד ריבלין, בעיקר אחרי שהעז להיבחר לנשיאות, חרף כל מאמציו של נתניהו למנוע זאת, ולהביא לבחירת אדם שנוח היה לו לגנוב עמו סוסים – פואד בן אליעזר.

ריבלין, מי שהתנגד להסכם חברון, התנגד להסכם וואי, התנגד להתנתקות, התנגד לנאום בר-אילן ודבק עד היום בעמדה זו, הוקע כ"ססססמולן", רחמנא לצלן. בעיקר כאשר הוא דבק במרכיב הליברלי, רחמנא לצלן, של תורת ז'בוטינסקי. ומרגע שהימין סימן אותו כאוייב, השמאל סימן אותו כאויבו של האויב, וחיבק אותו חיבוק דב.

אבל ריבלין נשאר ריבלין. בשבוע שעבר הוא היה אורח הכבוד בחנוכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת השומרון באריאל. בזה אין דבר מיוחד, כנשיא – בלי קשר לעמדותיו, מן הראוי שישתתף באירועים כאלה. אך בנאומו, הוא גם ביטא את עמדותיו: "כשהם לגלגו, אתם כולכם בניתם. כשהם צעקו, אתם יצרתם. יצרתם מוסד לתפארת. כשהם האשימו והחרימו, אתם הוכחתם שקמה כאן אקדמיה מצוינת... במקום שבו יש יהודים — שם יהיו לימודים... היום חיים בשומרון עשרות אלפי יהודים, ובהם נהרות, נהרות של לומדים," וכן הלאה.

רווית הכט פירסמה פשקוויל נגד ריבלין, ובעיקר נגד החיבוק שהוא מקבל מעמיתיה לשמאל. ולשיטתה, היא בהחלט צודקת. הם בהחלט, מתוך שנאתם לנתניהו, אימצו את מי שהאידיאולוגיה שלו רחוקה משלהם יותר מאשר נתניהו. היא לועגת לחיבוק הזה, ומכנה את ריבלין "דוּבִּי המחמד של השמאל," אך מזהירה מפניו, שאמנם הוא מענטש אך הוא  "הסיפוחיסט מספר אחת."

אגב, בפשקוויל לא הופיעו אפילו פעם אחת (!) המילים "לאומנות", "גזענות", "אתנוקרטיה" ו"פשיזם". אבל פטור בלא "אפרטהייד" אי אפשר.

* אבן נגף – המזימה של נתניהו למנות את דוד ביטן, נער השליחויות חסר העכבות שלו, לתפקיד השר לביטחון פנים, כדי שידיח את המפכ"ל אלשייך, כיוון שהוא ממלא את תפקידו בנאמנות ולא עצר את חקירות נתניהו, מאירה באור חיובי על השר ארדן.

אם כדי לבצע את הנְבָלָה, צריך היה להזיז ממקומו את ארדן, הדבר מעיד על כך שהוא אבן נגף בפני הנְבָלָה.

* סוכני השינוי – מתוך מאמר של אורי אורבך בשנת 2007: "ארגונים כמו 'קולך' הפמיניסטי ו'מעגלי צדק' החברתי הם סוכני שינוי חשובים מאין כמותם. ממש קטרים שיסחבו אחריהם את עגלת הציונות הדתית והחברה כולה, לא פחות מ'גוש אמונים' ומ'מרכז הרב' של שנות ה-70."

חלפו 11 שנים וניתן לבחון אם הנבואה התגשמה. באשר ל"קולך" – התגשמה בגדול. הפמיניזם הדתי חולל מהפכה רבתי בציונות הדתית. מלחמת המאסף של הרבנים החרד"לים נגד גל ההתנדבות ההולך וגואה של בנות דתיות לשירות בצה"ל, רק מעיד על תבוסתם בקרב הזה. המהפכה הגדולה ביותר היא ביחס ללהט"בים. המיינסטרים של הציונות הדתית היום, מקבל את הלהט"בים יותר מהחברה החילונית לפני עשור. וגם כאן, מלחמת המאסף החרד"לית היא עדות לכך.

לדאבוני הרב, לא כן באשר ל"מעגלי צדק". כאן קרה ההיפך. הציונות הדתית, שתמיד דגלה בצדק חברתי, שהח"כים שלה היו מובילי החקיקה החברתית, שהמחלוקת בתוכה היתה אם להתמקד במאבק על ארץ ישראל או על שאלות חברתיות, אך לא היתה בתוכה מחלוקת על עצם הערכים החברתיים, סטתה בשנים האחרונות סטייה חדה לעבר אידיאולוגיה אנטי חברתית ליברטריאנית קיצונית. הדבר נכון הן בציבור הרחב (כפי שמשתקף ברשתות), והן בייצוג הפוליטי. הקו החברתי כלכלי של בנט ובעיקר של איילת שקד, שאותם אורי אורבך הכניס לפוליטיקה ועימם הוא הקים את "הבית היהודי" במתכונתו הנוכחית, הפוך לקו החברתי המסורתי של הציונות הדתית.

בשנת 2004 כתב הרב יצחק יוסף ליפשיץ בכתב העת "תכלת" מאמר שהציג את ההשקפה הליברטריאנית כהשקפתה של היהדות. אני פרסמתי מאמר תגובה שבו שללתי את עמדתו והראיתי שהיהדות דוגלת דווקא בגישה של צדק חברתי. שנינו הוזמנו לרב שיח בתנועת "גשר" (שמתוכה יצא הארגון "מעגלי צדק"). בפתח דבריו אמר הרב ליפשיץ, שהוא יודע שדבריו מנוגדים לקו המקובל בציונות הדתית, ואף אמר שהקצין במאמרו כדי לאזן את הגל המחבר יהדות וצדק חברתי. בחלוף עשור וחצי, למרבה הצער, גישתו הייתה למיינסטרים. אני מקווה ומאמין שזו מגמה הפיכה.

* פרס עמק הירדן – יצחקי גל, חבר קיבוץ אפיקים, מראשוני המתיישבים בגולן, מראשוני וטובי חוקרי הגולן והראשון שגילה את אתר גמלא והיטיב לזהותו, נבחר לקבלת פרס עמק הירדן, על מפעל חייו בחקר הגולן והכינרת. כה לחי!

* דבקה רפיח – ב-1984 צפיתי בהופעה בלתי נשכחת של יהודית רביץ, באיילת השחר. המופע נפתח בסערה, בגרסת כיסוי סוחפת של יהודית ל"דבקה רפיח". יהודית שרה, רקדה, ענטזה ושלהבה את הקהל, שהריע לה ממושכות. חיכיתי בכיליון עיניים לצאת תקליטה, והיה לי ברור שהשיר יופיע בו, אך הוא לא הופיע בו, ולא באף אחד מתקליטיה עד כה. והיא לא שרה אותו באף תכנית, ואף פעם לא השמיעו אותו ברדיו. אך הוא נחרט עמוק בזיכרוני, וכבר 34 שנים אני מצפה לו.

... ולא לשווא. ביום שישי נסעתי ברכבי, ושמעתי פתאום ברדיו גרסה חדש של השיר, בביצוע חדש של יהודית רביץ, "הדודאים החדשים" ו"רבע לאפריקה", מתוך הדיסק החדש של "הדודאים החדשים", שבו הם מארחים אמנים שונים, ובהם יהודית רביץ, יהודה פוליקר, מרינה מקסימיליאן ושלומי שבן, לביצוע הקלאסיקות של "הדודאים". בתוך דקות ספורות, הדיסק החדש, "שרים דודאים 2" כבר התנגן ברכבי.

ואם זה לא עונג שבת – עונג שבת מהו?

* מחנה השמאלימין הפנאטי – מה המשותף לשני המשפטים הבאים? "אתה מסית ומדיח ראשי לאומן ופשיסט" ו"אתה כזה חסר הבנה ומלא קיבעון אנאלי שלא תעלה במוחך ההוזה אפשרות אחרת. אבל לא עולה בראשי תרופה למצבך... מקווה שתחלים מהזיותיך. למרות הכול רואים בבירור את נטיותייך שמאלה"?

אלו שתי תגובות שקיבלתי היום, בהפרש של שעות אחדות, משני בריוני רשת פנאטים, אחת מהשמאל הרדיקלי ואחד מהימין הרדיקלי. לכבוד הוא לי להיות מושא שנאה של פנאטים מטורפים כאלה, ולעונג הוא לי להכעיס אותם. וכל כך לא מפתיע, שהם כל כך דומים זה לזו וזו לזה.

* אני רק שאלה – אם בכל יום מגיע אליי מייל של מישהו שמספר לי על ירושה שממתינה לי... זו בכל יום ירושה אחרת, או אותה ירושה?

* ביד הלשון: הסדרה – לנוכח הדיבורים על הסדרה אפשרית עם חמאס בגבול עזה, נמתחה ביקורת (מימין ומשמאל) על המושג, ונאמר שזו מכבסת מילים, שנועדה להדחיק את העובדה שמדובר בהסכם עם חמאס.

ייתכן שזה נכון, ואם כן, אין בכך כל תקדים. פוליטיקאים ומנהיגים נוטים לעצב תודעה באמצעות שימוש במילים ומושגים. כך, למשל: "פעימות" במקום נסיגות, "התנתקות" במקום עקירת חבל התיישבות ועוד.

גם אם זו כוונת השימוש במושג הסדרה, האמת היא שהשימוש במילים – הסכם והסדר כמילים נרדפות אינו חדש. לאורך השנים נהוג לדבר על הסכמי שלום והסדרי שלום, על הסכמי ביניים והסדרי ביניים, הסכם הפרדת כוחות והסדר הפרדת כוחות וכד'.

החריג הפעם, הוא השימוש בלשון נקבה – הסדרה, ולא הסדר.

אורי הייטנר

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד / שני שירים

יְמֵי הַיָּם

מָה שֶׁנִּרְקַם שָׁם

בֵּין חֲבוּרַת חֲבֵרִים,

הַמּוּצָקָה

חוֹלֶפֶת בִּי.

בְּטוּחִים לְהַתְמִיד

בְּכָל  שַׁבָּת,

לְהִתְעַמֵּל עַל הַמֶּתַח

שֶׁאַבְרָהָם עַטַר הִרְכִּיב,

לְשַׁפְשֵׁף יָדֵינוּ בְּאַבְקַת גִּיר

כְּדֵי לֹא לְהַחְלִיק.

מִשָּׁם לְהַרְטִיב הַגּוּף בַּמַּיִם.

מֵאִתָּנוּ נִשְׁאֲרוּ רַק שְׁנַיִם.

עִתִּים קוֹלוֹת עוֹלִים מִן הַתְּהוֹם

עֶצֶב מְגַשֵּׁשׁ

מַזְכִּיר פָּנִים וְגַם

גּוּפוֹת.

כְּבָר שָׁנִים אֵינֶנִּי סַר אֶל שַׂר הַיָּם.

לַחְשֹׁב

עַד לִפְנֵי עֲשׂוֹר

עֵרוּת חוּשִׁים הִתְחוֹלְלָה

בְּמַבָּטֵינוּ הָעוֹרְגִים.

הַיּוֹם

סִיעַת צְלָלִים  טוֹוָה,

גַּם זִכְרוֹן הַיַּם

כָּבֶה.

המתבונן הבודד

בִּצְלִיעָתוֹ הַקָּשָׁה

נִגַּשׁ

וְשָׁאַל לְמַיִם.

אַחֲרֵי דַּקּוֹת

גָּמַע מִבַּקְבּוּק שֶׁמָּצָא

בִּמְחוֹז הָאַשְׁפַּתּוֹת

לִרְוָיָה.

אוּלַי רַק הַמְּשׁוֹרֵר

הָאָמָּן

הַמִּתְבּוֹנֵן הַבּוֹדֵד

שָׁם עֵינָיו בִּשְׁקִיעַת

אָדָם.

מוֹחוֹ יִפְעַם

לִבּוֹ לֹא יְאַטֵּם

לְמַרְאֵה הַפְּרוּצוֹת

הַמִּתְנוֹצְצוֹת בֵּין מַשְׁקְאוֹת

מִינֵי רַעַל

וְסַם

מְבַקְּשֵׁי הַנְּדָבוֹת

וְאֻמְלָלֵי אָדָם.

* * *

מלי טויב [אהרנסון]

פיענוח רצף הגנום של "אם החיטה"

בשנת 1906 גילה אהרון אהרנסון את "אם החיטה" בראש פינה. זו היתה תגלית מדעית בקנה מידה בינלאומי. כיום, בשנת 2018, יותר מ-100 שנה לאחר התגלית, פוענח רצף הגנום של אם החיטה על ידי צוות  מדענים חוקרים מכל הארצות, כולל ישראל. ביניהם פרופ' פחימה מאוניברסיטת חיפה הרואה עצמו כממשיך דרכו של אהרון אהרנסון.

משמעות הדבר – לא יהיה יותר חצי עולם רעב, והשמיים הם הגבול.

בשנת 1910 אהרון אהרנסון כתב: "המטרה הסופית של השימוש בחיטת הבר להשבחת החיטה התרבותית היא לייצר מעט יותר לחם בעבור פחות כסף ולהרחיב את ייצור החיטה למקומות בהם הוא יקר או בלתי אפשרי כיום."

כיום הוגשם חזונו של אהרון אהרנסון. [לכל המעונין – פרטים באינטרנט על  אם החיטה ועל פיענוח רצף הגנום וחשיבותו].

לצערי אנחנו כיום, במודע ובמזיד, כבר לא מדינה חקלאית – אבל חשיבותנו רבה ביותר במחקר ובתרומתנו להיטיב עם אוכלוסיית העולם בזכות מחקרינו.

* * *

בן-ציון יהושע

עשר דקות קריטיות – מעשה בכפתור מצוקה

ילדיי הדואגים לשלומי הוסיפו לי כפתור מצוקה.

לשמחתי לא ידעתי מצוקה עד היום ולא נזקקתי לכפתור, שהזכיר לי את הכפתור האדום להפעלת פצצת האטום. מזמן לזמן חשקה נפשי סתם ללחוץ על כפתור המצוקה ולחזות בנס הגדול כיצד לחיצה אחת מזעיקה עזרה. אני ניצל וכל גופי ההצלה ממלאים את משימתם.

וכמו שביאליק אומר בספרו 'ויהי היום' – יום אחד בהיסח הדעת לחצתי על כפתור המצוקה ושמח וטוב לב הלכתי כחום היום להתרענן במקלחת.

מה שהסתבר לי מאוחר יותר, הלחיצה הזעיקה את המוקדנית של 'יד שרה' שקיבלה קריאת מצוקה והיא חזרה וטילפנה לביתי בעוד אני משכשך במים הזורמים ואוזניי, שכבדו מזוקן, לא השיבו לקריאה הטלפונית. בהתאם לפרוצדורה המקובלת הם התקשרו לשכנים, לילדיי ואיני יודע למי עוד. ומסתבר שכולם נעדרו מן הבית ובילו כנראה בחופשת הקיץ.

מבלי לדעת מה התחולל בעשר הדקות האחרונות, התנגבתי, לבשתי את בגדיי ואפילו שרקתי להנאתי.

ראשון הגיע האופנוען של 'מגן דוד', חבוש בקסדה ובמדים כדי להגיש עזרה. הוא דפק בכוח בדלת מחשש שמדובר בחרש.

פתחתי לו את הדלת לתומי וראיתי לנגד עיניי את גוליבר בכבודו ובעצמו.

"מה שלום אבא?" הוא שואל.

"אבא מת כבר מזמן, אם אתה מתכוון אליי, אני מרגיש מצוין. ייתכן שבטעות לחצתי על כפתור המצוקה. כל הכבוד על החריצות והזריזות," שיבחתי את האופנוען של מד"א והגוף שמאחוריו.

האופנוען נראה מאוכזב כנראה על שנחסכה ממנו הנשמה מפה לפה.

"תתקשר מיד ל-101 ותבטל את האמבולנס שכבר יצא לדרך ויכול להגיע בכל רגע."

מילאתי את מצוותו. חששתי שהצופר של האמבולנס יכניס לחרדה את השכונה. התקשרתי למוקדנית מד"א  והודעתי שאני עדיין בחיים ואין צורך באמבולנס מציל חיים. חלקתי להם בצדק  המון שבחים על מסירותם לתפקיד.

המוקדנית הנפעמת אמרה: "טוב לשמוע לפעמים גם מחמאה."

כדי להתאושש מהמבוכה, מזגתי לי 'טורקי קטן' והנה צפירות עולות ויורדות של מכונית כיבוי. דפיקות בדלת ודפיקות לב מואצות. פתחתי את הדלת ולנגד עיניי עמדו שני גברים חסונים במדי לוחמי האש עם כלי פריצה בידם.

אמרתי להם בחשש מה:  "באמת, תודה, אין צורך לפרוץ שום דלת. הכול בסדר. תודה מקרב לב. כל הכבוד!"

מאוכזבים נטלו את כלי הפריצה וחזרו לאוטו האדום שהמשיך לצפור בעודו חוזר בשלום לבסיסו.

סיימתי את טיפות הקפה האחרונות ושוב דפיקות על הדלת: שוטר ושוטרת. הוא גבוה והיא נמוכה. הוא רס"ר והיא סמלת.

"'מה עכשיו?" אני כדרכי סח לעצמי.

 נדרשתי להציג תעודת זיהוי כדי לוודא שהאיש במצוקה הוא אני ולא אחר. התנצלתי אלף התנצלויות שבגילי המופלג ידי הרוטטת יצאה מכלל שליטה, לחצה על כפתור המצוקה וגרמה למהומה. גם הפעם פי היה מלא תשבחות למשטרת ישראל, שכנראה באה לבדוק אם יש גווייה בשטח.

כשהלכו לדרכם וידיי לא היו אזוקות ולא הושלכתי ל'זינזנה' ידעתי שיש צדק בעולם.

בסופו של יום חשתי מבוכה גדולה שאני בריא ואיתן ועומד על רגליי. מה היה נגרע ממני אם  הייתי לוקה באירוע לבבי או בשבץ מוחי? או אז, הייתי ממלא את חובתי האזרחית ונותני השירות היעילים באמת (!) ביד שרה, במד"א, בלוחמי האש ובמשטרת ישראל היו יוצאים מלאי סיפוק שהצילו נפש אחת בישראל קודם שהלכה לשכב עם אבותיה.

נטלתי כמה טיפות ולריאן. נשימתי חזרה אליי וכמתבקש נזפתי בכף ידי הסוררת.

בן-ציון יהושע הוא סופר עברי וחוקר קהילות ישראל במרכז אסיה.

* * *

תקוה וינשטוק

קלוד סמואל, אופטומטריסט

לאופטומטריסט הקליני קלוד סמואל יש בתל אביב מכון גדול מצויד במכשירי בדיקה חדישים, ופרשת חיים מפתיעה. הוא עלה לארץ בשנת 1984 מצרפת. מצד אביו הינו נצר למשפחה יהודית  שהשתקעה בשטרסבורג שבאזור אלזס לפני 500 שנה. ב-1848 החלו אבותיו לחתוך עדשות ולהתאים אותן והוא דור רביעי במקצוע. סבו התאים עדשות וגם סבתו התמחתה במקצוע, היתה בודקת אופטית ומכרה את יצירות בעלה בשוק לה וילט בפריז. אביו עזר בחיתוך עדשות במטבח הבית כבר בגיל 14.

ואילו סבו מצד אמו, ג'ק סלוגמן, נולד בפרנקפורט שבגרמניה למשפחה של סוחרי אמנות. כבר סבא-רבא שלו היה אספן של אמנות פלסטית. ובתחילת המאה העשרים היה מגדולי סוחרי האמנות בפריז, אם לא הגדול שבהם. הוא שיווק אמנות בינלאומית, בעיקר אמנות צרפתית של התקופה: ז'אן קוקטו, מונה, מטיס, ואן גוך. גם אמנות ישראלית. לצד האמנות הפלסטית עסק בקנייה ומכירה של רהיטים  עתיקים.

"אבי היה ניצול שואה," מספר קלוד סמואל. "כל משפחתו, כולל סבי, הושמדה באושוויץ. במלחמה  היה אבי זייפן-תעודות מטעם המחתרת היהודית. אחרי המלחמה פתח חנות אופטיקה בפריז שהתפתחה לרשת של 14 סניפים. אבא הצליח מאוד בתחום המקצוע. נתן את כל השירותים האופטיים וייצג כמה מותגי משקפיים בינלאומיים, ביניהם של פייר קרדן. הוא גם יצר מותג משלו. משנת 1973 נעשה אקטיביסט  בקהילה היהודית, ראש קרן היסוד וראש הקהילה הליברלית היהודית בצרפת. חגגנו את החגים היהודים אבל בקטנה."

קלוד התחיל לעסוק בגזירת עדשות ועבד שנה בבית המלאכה האופטי המשפחתי, יחד עם אחיו הבכור שאף הוא היה אופטומטריסט. דור רביעי לאופטומטריסטים.

אבל לצד חניכותו באופטומטריסטיקה, בשנות השבעים של המאה העשרים היה קלוד צעיר פוליטי. משפחתו הבורגנית התגוררה ברובע ה-16 היוקרתי בפריז, והוא הצטרף לשמאל הקיצוני, לתנועה המאואיסטית, ברוחו של ז'אן פול סארטר.

"קיימנו פעילות אנטי ממסדית בצרפת, נלחמנו נגד פרנקו, נגד טימושי, נגד שלטון הגנרלים ביוון. מאבק תעמולתי נגד מה שמסמלות אותן מדינות, וגם מלחמה  אקטיביסטית-אגרסיבית ממש, למשל פיצוץ בנקים... אחרי ארבע שנים בתנועה המאואיסטית פרשתי ממנה. הם נעשו אגרסיביים מדי בעיניי, אגרסיביים מדי גם כלפי ישראל. סירבו לגנות את טבח הספורטאים במינכן ב-1978."

קלוד התנתק מאותה חבורה, שינה את השקפתו מן הקצה אל הקצה ועבר מהפכה עולמית בדעותיו. כמו אביו השתלב בקהילה היהודית ונעשה לוחם אקטיביסט למענה. אקטיביסט – זה מושג שגור בפיו של  קלוד. אולי תמצית חייו .הוא הצטרף למערכת האבטחה של הקהילה היהודית. יחד עם סרג' וביאטה קלרספילד עסק בפעילות נגד גילויי אנטישמיות בצרפת. בגיל עשרים השתתף בציד פושעים נאציים נודעים שחיו בצרפת ובלכידת משתפי פעולה עם הגרמנים בממשלת וישי והעמדתם לדין.

שיא המרדף היה לכידתו ומשפטו של ג'אן לונה, מי שהיה ראש הממשלה הצרפתית במשטר וישי. "בין היתר," גא סמואל, "חשפתי את ג'אן קראש, שהיה ראש המשטרה הצרפתית בממשלת וישי והוא שגירש את סבי לאושוויץ יחד עם עוד קורבנות יהודים.

"ב-1984 עליתי עם משפחתי לארץ, מציונות." מצהיר קלוד סמואל. באותה שנה נכנס לצה"ל  כאופטומטריסט של חיל האוויר. כעבור שנתיים היה אחראי על כל השירותים האופטיים בצבא. בד בבד עם תפקיד זה פתח בתל אביב קליניקה קטנה לאופטיקה עם מיבחר מוקפד של מסגרות משקפיים.

גם בשטח האישי-משפחתי עשה קלוד סמואל תפנית עצומה. הוא עלה לארץ עם רעייתו ובתו בת השנה. בישראל נולדו להם עוד בת ובן. הם כיום בני 35 ,31, 25. הוא התגרש וזה עשרים שנה חי עם בן-זוג ולהם ילדה בת 12.

שמונה שנים היה סמואל, גבר נאה בעל מראה ספורטיבי (כנראה באמצע שנות השישים לחייו) אופטומטריסט בצה"ל. שנים ארוכות היה אופטומטריסט בקופת חולים מכבי. כיום  הוא עובד במחלקת העיניים של בית החולים "שיבא" ומחלק את זמנו בין בית החולים לקליניקה שלו. לא הקליניקה שפתח כעולה חדש בקומת כניסה של בית מגורים. עתה זאת  קליניקה נרחבת מאוד, אתר של כמה חדרים וכמה עובדים ליד היכל התרבות בתל אביב, מצוייד במכשירים טכניים חדישים ביותר. החנות של הקליניקה שלו מייצגת מבחר משקפיים עשיר מאוד (ויקר מאוד...) ממיטב החברות העולמיות. פריטים רבים של פייר קארדן וכן  המותג "קלוד סמואל" שהוא עצמו יצר בסגנון ייחודי. "במותג שלי משקפיים אינם רק אמצעי ראייה אלא גם אמצעי להראות את הטעם האישי והחוש האסטתי," כדבריו.

"אני אופטומטריסט קליני (אופטומטריסט העובד בצמוד לרופא עיניים). אוהב את מקצועי. במקביל אני מנהל אוסף מהגדולים בעולם של פריטים אופטומטריסטים עתיקים, מהם בני 2,400 שנה. גילם של פריטי העבר הללו נקבע לפי ספרים תקניים שמתארים את רפואת העיניים והאופטיקה מתחילת ההיסטוריה שלהן, דרך המאה ה-14 עד המאה ה-16 לספירה, תקופת המצבטים והמונוקול עד לעדשות שהוחזקו במסגרות מעור או מעץ. הפריטים שבאוסף הם עזר לעדות על ההיסטורית של המשקפיים. אני ממשיך לבנות את האוסף הזה והוא מגיע עד להתפתחות הטכנולוגיה הרפואית הסוציולוגית וגם האופנתית של ימינו."

חלק מהאוסף אפשר לראות בחנות של הקליניקה שלו והיתר נמצא בביתו שברמת חן. יש לו גם אוסף של אמנות, כמסורת המשפחה. אמנות צרפתית וישראלית, רישום של ז'אן קוקטו מקשט את חדר הבדיקה שלו, ובביתו ברמת חן יצירות של משה גרשוני, מיכל רובנר, מיכל נאמן ואחרים.

"בנוסף לכך," אומר סמואל, "משנת 1990 אני פעיל מאד ב'אירגון רופאים לזכויות אדם'. "עובד בשטחים הכבושים (הכוונה ודאי ליהודה ושומרון), במגזר הבדואי, מטפל בפליטים בתחום העיניים."

חמש שנים רצופות נסע לשבטים בדרום אתיופיה במשלחת של טיפולי עיניים. השנה הקים פרויקט חדש, בשיתוף עם רופאים ישראלים ואירופיים: התארגנות האמורה לנדוד בשנים הבאות במדינות שונות ולטפל בהן במחלות עיניים. בטרכומה, גלאוקומה, קטרקט, וכן במחלות הקשורות לתת תזונה, בין היתר גם דרך פעולות כירורגיות (ניתוחים). מחנה ראשון כזה עמד להתקיים השנה במזרח רואנדה ויכלול שני חדרי ניתוח.

מה מצב הראייה בארץ? אני שואלת.

"אצל האוכלוסייה היהודית המצב טוב, אפילו מאוד. "הוא משיב. "אצל הבדואים הוא יותר גרוע ממה שקורה בגדה המערבית."

ואיך אתה מרגיש בארץ? לאור הדברים שהשמיע התשובה צפויה למדי "אני מאד מחובר לחברה פה, במדינה," משיב קלוד ונראה שהוא מחשב כל מילה. "מצד שני אני מרגיש עויין, כי מתייחסים ללוחמים בשלטון  כאל אויבי הציונות, מצב שמאד קשה לקבל. כשאני מופיע בשטחים אני מרגיש הכי ציוני – אני  מרגיש שאני עושה לבבות לבניית השלום." ומסכם: "אני לא רוצה להביע דעה בענייניים האלה. אני שונא צביעות, שקרים וניצול."

אפשר לומר כי קלוד סמואל מגשים את כל מעגלי החיים של אבותיו ושלו מאז נעוריו. אופטומטריסט כמו מבית אביו, אספן אמנות כמו מבית אימו, ולוחם כדבריו בשנוא עליו: "צביעות, שקרים וניצול."

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

צהריים זולים ב"סוכה הלבנה" בנמל תל-אביב

נעים לחזור לאכול באולם הגדול של "הסוכה הלבנה" בנמל תל-אביב. תמיד יש מקום בשפע ואין צורך להזמין מקום מראש. האווירה נהדרת, המיזוג מעולה, השירות לבבי והאיכות נשמרת.

לקחנו מנה עיקרית אחת של דג מושט גדול מטוגן בשמן עמוק, שהספיקה לשנינו, 99 שקלים, כולל סלטים, ובתוספת חיוב סלטים למי שלא לוקח מנה עיקרית, 40 שקל. קנקן גדול של לימונדה מצויינת, 25 שקלים, ובסוף קפה טורקי, תה עם נענע ועוגיות סולת ובקלאווה, 20 שקלים. יחד לתשלום 184 שקלים ועיגלנו עם הטיפ ל-220 שקלים.

אין צורך לקחת שתי מנות עיקריות. זה פשוט יותר מדי!

ושפע הסלטים הוא ממש כמו ארוחה לעצמה – חומוס, טחינה, 3 סוגי סלטים של חצילים, כרוב אדום, כרוב לבן, זיתים דפוקים נהדרים שלשמם בלבד כדאי לבוא, טבולה, סלט טורקי, סלט גזר חי חריף, קוביות סלק בתחמיץ, ועוד ועוד, ואפשר להזמין תוספת מכל צלוחית. ופיתות טריות חמות מהתנור, ומחצית פיתה קלוייה ועליה שכבה עבה של זעתר ושמן זית. מעדן.

והכול בשפע!

צרור סוכריות אדומות מתוקות עם החשבון.

הקהל וגם הסגל ישראלים – יהודים וערבים, וגם תיירים, והכול בנינוחות וברוח טובה, כאילו אנחנו כבר בימות המשיח.

"הסוכה הלבנה", נמל ת"א, יורדי הסירה 1, האנגר 4 . בצד הדרומי של המעגן. 03-5464747.

* * *

יוסי רנרט

מים קופצים

נחלת-יצחק נוסדה בשנת 1925כמושבה חקלאית דו-לשונית. החלוצים שגאלו כאן את האדמה דיברו אידיש ועברית, כמו בַּבָּיִת אותו עזבו בעיר התורה והַהַשׂכַּלָה קוֹבְנַּה אשר בליטא. אוצר המילים שהיו כאן בשימוש, הֵכִיל מלבד מילות התפילה והתורה, גם מוּנַחֵים מעולם הרפת ועבודת האדמה, הם לא ידעו ומעולם לא חלמו על "אקזיט".

יוסף זימן, מייסד המושבה, כתב חוברת בשם "מן המתים צמחה נחלת-יצחק". גם הוא לא חלם על "אקזיט". ולא התכוון למחיר המופקע של חלקת קבר, וציין בכך את חלקה של החברה קדישא בבניית הגשר, שעל ואדי מוסררה המצחין.

מן המתים צמחו גם, שימו לב – פחמן אחד ושני חמצנים. ליד אותו גשר, הזכור מאסון האוטובוס שנפל ממנו, הקים יהודי בשם גורדון מפעל לייצור חומץ. היה זה כמו לייצר קרח ולמכור אותו לאסקימוסים. לא היו אז דורשים לחומץ, והמפעל המושבת נדמה אף הוא לבית קברות לכספו של גורדון.

על ייחודה של נחלת-יצחק, על אופיים של ראשוניה ועל חלקם במעשה הציוני, כתבתי רבות ואף הקמתי תערוכת קבע היסטורית, בבית הספר המקומי. במושבה שלא נכנעה לקדחת, ולא התרגשה משנאת הגרמנים של שרונה, לא נתנו ליהודי כמו גורדון לבכות במפעלו המושבת. יהודי מופלא אחר, בא וחבר לגורדון כשותף. יחד הם ערכו שינויים קלים במפעל הכימי, ועשו חיל בעזרת פחמן אחד ושני חמצנים.

שלא כמו בסיפור החומץ, כולם שתו סודה וגזוז. אביזר חובה בכל קיוסק, ניצב היה אחר כבוד, מיכל לערבוב מים בגז, שהופעל ידנית בסיבוב המנואלה. דחיסתם של אותו פחמן אחד ושני החמצנים, הפיקה קרח יבש. בהמשך הרחיבו במפעל בנחלת-יצחק את מגוון מוצרי הגז המיוצרים על ידו. אחר כך נולדו הסיפונים הידועים מזכוכית. יותר מאוחר היתה ההפתעה. לא, לא התכוונתי לאקזיט העכשווי של הסודה סטרים. הצלחתו של מפעל חדשני אינה הפתעה, התפעלות? כן, קנאה? גם היא אנושית, אבל הפתעה אין כאן.

נחלת-יצחק ידועה מתמיד כאוצרת סוד, זו גם הסיבה שכאן התרכזה תעשיית הנשק המחתרתית, גם חלק ניכר מהמשוריינים במלחמת השחרור, נבנו כאן. אז מה היתה ההפתעה? מותר כבר לגלות. ואני לא מתכוון למספר הסיפולוקסים, שקיבלו בממוצע הזוגות שהתחתנו ברחבי הארץ, גם לא מיספר הסטים לשתיית מוקה. בימים ההם עוד לא חשבו על פתקי החלפה. אפשר רק לנחש בכמה חתונות הסתובב כל סיפולוקס כזה, עד שחתם קבע בביתו של איזה זוג צעיר.

ההפתעה היתה בעצם הקמתו של מפעל "סיפולוקס" מול מפעל גורדון. שלא כמו במסיבת הפתעה, ולא כמתנת הפתעה, לא התכוון המפתיע לשמח, אלא את עצמו. היה זה אחד השותפים במפעל גורדון, אשר שמר סודו, כנהוג בנחלת-יצחק, לא שיתף את שותפיו, ובנה לעצמו מפעל כלבבו. הסוד הצליח, עובדה, גם אתם לא ידעתם. לסיכום : לחומץ לא היה ביקוש, עברנו לסודה. וכמו שאומרים אצלנו – אקזיט שמקזיט, את החמצן ואת החנקן אנו מייצרים בצינון האוויר, מבלי לקנות חומרי גלם, את זה ידעתם? גם עסקי האוויר, הלופט געשעפטן, נוסדו אצלנו. הֵרכֵּב החלב של נחלת-יצחק נוֹתר אף הוא סודי. אנשי "ההגנה" המקומיים, שהלכו בינתיים לעולמם, לא ידעו עד יומם האחרון, על שידורי האצ"ל מביתו של זימן המוכתר, על הדפוס של האצ"ל שפעל בעומקה של באר, ועל מחסן נשק ענק של האצ"ל בנחלת-יצחק. על פעילותה של מחתרת לח"י במקום, הם אפילו לא חלמו, וטוב שכך.

מאליו מובן שיש עדיין סודות.

יוסי רנרט

* * *

יואל נץ

מכתב אל אהוב ליבי

אֶל אָהוּב לְבָבִי חִישׁ אֶשְׁלַח דִּבְרֵי שֶׁפֶר,

שֶׁבֵּינֵינוּ חוֹצוֹת כְּבָר חָמֵשׁ שְׁנוֹת פְּרִידָה –

אֲנִי כְּבָר תַּלְמִידַת כִּתָּה ו' בְּבֵית סֵפֶר,

אַךְ מִגַּעְגּוּעַי אֶת נַפְשִׁי לֹא אֵדַע.

הֲקוֹלְךָ עוֹד רוֹחֵשׁ, מִצְטַלְצֵל וְקוֹלֵחַ,

כְּמוֹ מֵאִיץ אֶת מֵימָיו מַעְיָן מְתַגְבֵּר?

הַאִם כָּךְ גַּם אֵלַי אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ?

אִם כָּמוֹנִי עוֹדְךָ פְּגִישָׁתֵנוּ זוֹכֵר?

לְצִדְּךָ לָאִטִּי מָה אָהַבְתִּי לִפְסֹעַ!

כָּךְ לָחוּשׁ, לִכְרוֹת אֹזֶן, גַּם לְהִתְבּוֹנֵן

בַּמַּרְבָד הַקְּסָמִים שֶׁל פְּרָחִים, שֶׁל נִיחוֹחַ,

עֵת צִיּוּץ צִפֳּרִים בָּעַלְוָה מִתְרוֹנֵן!

אֶת רִגְעֵי פְּגִישָׁתֵנוּ אֵינֶנִּי שׁוֹכַחַת,

זוֹכֶרֶת כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם,

עֵת עִם אִמָּא וְאַבָּא טִיַּלְתִּי בְּנַחַת,

וְאֵינִי מְבִינָה אֵיךְ לְפֶתַע פִּתְאוֹם

כָּךְ עָזַבְתִּי יָד אַבָּא, עָצַרְתִּי מִלֶכֶת,

קָרַבְתִּי אֵלֶיךָ סָמוּךְ אֶל שְׂפָתְךָ!

וְעֵינַי נִפְגְּשׁוּ וְקָרְבוּ אֶל עֵינֵיךָ,

מְצוּלַת חִבּוּקְךָ לִקְרָאתִי נִפְתְּחָה...     

אֲבָל אַבָּא מָשָנִי אָז מַיִם נוֹטֶפֶת:   

"מֵעַתָּה שְׁמֵךְ הוּא מָשָׁה!" אָמַר לִי אָבִי...

מָה נַחְשׁוֹל אָהֲבָה מְמַלֵּא אֶת הַלֵּב, עֵת

אֶחְשֹׁב שׁוּב עַל בַּנְיַאס, מַחְמָל לְבָבִי!

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

"עוד חוזר הניגון"

 80 שנה לכוכבים בחוץ מאת נתן אלתרמן

האירוע יתקיים בבית הסופר ביום חמישי 30.08.18 י"ט אלול תשע"ח

התכנסות וכיבוד קל: 19:30   תחילת הערב: 20:00

דברי פתיחה: צביקה ניר יו"ר אגודת הסופרים העברים

מנחה: עצמון יניב מ"מ וסגן יו"ר אגודת הסופרים

משתתפים:

פרופ' זיוה שמיר

פרופ' עוזי שביט

פרופ' רפי וייכרט

יקראו משיריו צעירי בית הסופר: מור בוחניק,  שרון דואק, אלדד מימון,

אורי פרסטר

בתוכנית האמנותית:

שירה – אורית גבריאל, עינת קופילבסקי

פסנתר – גבי ארגוב

בית הסופר ברחוב קפלן 6 תל אביב 03-6953256

הכניסה חופשית הציבור מוזמן

* * *

אהוד בן עזר

"מוגנס"

ל-ינס פטר יעקבסן

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 30.5.1969

תחת המדור "קריאה אפשרית"

לפני 49 שנים

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

הפעם אני רוצה לפתוח בשני דפים המצורפים לספר שבידי ומודיעים כי מתקבלת החתימה על "ספריית תרבות" לשנת 1929, בהוצאת "מצפה" בע"מ, ירושלים.

והנה הפרוספקט של 12 הספרים, שיֵצאו אחד לחודש: "התחייה" כרך א' ו-ב' מאת ל.נ. טולסטוי בתרגום מ.ז. ולפובסקי. "המנהרה" (טונל) מאת ב. קלרמן בתרגום מ. טמקין. "אידיוט" כרך א' ו-ב' מאת פ.מ. דוסטוייבסקי בתרגום ש. הרברג. "מרטין עדן" מאת ג'ק לונדון בתרגום יעקב קופילביץ. "החבצלת האדומה" מאת אנטול פרנס בתרגום ה.ש. בן-אברם. "הבית והעולם" רומן מאת רבינדראנאט טגורי בתרגום פסח גינזבורג. "לפי בוא האביב" מאת סטפן ז'רומסקי בתרגום י. ליכטנבוים. "אבא גוריו" מאת אונורי די בלזק בתרגום א.א. קבק. ו"הדז'ונגל" מאת אופטן סינקלר בתרגום א. ראובני.

תנאי התשלום החודשי לחותמים בארץ 125 מא"י (בכריכה רכה) או 150 מא"י בכריכה קשה. כלומר, לירה וחצי מנדטורית לשנה, או 10 דולר לחותמים בחוץ לארץ. בתוספת פרסים לחותמים, שני ספרים חינם: "אשתו השנואה", רומן מחיי הספרדים מאת יהודה בורלא, ו"אלמנך ספרותי" לשנת תרפ"ט. אפשרות לחתום אצל כל מוכרי וסוכני הספרים, או אצל הסוכנות הראשית, בימ"ס "תרבות" בע"מ, ירושלים מול גן העיר, תל אביב רחוב הרצל.

מה יכול להיות ההסבר לכך שלפני ארבעים שנה, עשרים שנה לפני שקמה מדינת ישראל, ובלא עזרת משרד החינוך והתרבות, ולא בהוצאה ציבורית, ובלא "שבוע הספר הישראלי", ובהיקף מו"לות שהיה ודאי קטן יותר משהוא כיום – הוצעה בפני הקורא העברי תוכנית אמביציוזית וכה עשירה שהיום שום הוצאה לא היתה מסתכנת בה?

הייתכן כי הציבור בישראל כיום כה קשור (קשר כמעט סהרורי) במציאות החומרית והביטחונית, עד שפגה אותה סקרנות מבורכת לעקוב אחר הנעשה בספרות העולם ולעשותה חלק מתרבותנו? והלא אוטארקיות תרבותית אינה אלא ניתוק וצמצום, אם לא סניליות בשלב מתקדם!

כותב יעקב פיכמן בהקדמתו על ינס פטר יעקבסן (אשר הקוראים הצעירים ודאי לא שמעו מימיהם את שמו):

"הוא נולד באפריל 1847 ומת באפריל 1885. משלושים ושמונה שנות חייו היו עשרים וחמש הראשונות ימי-הכנה. משהו ניתן ללימודים, משהו לחקירת דרווין ולכתיבת שירים חשאית. עד שקם וכתב יום אחד את סיפורו 'מוגנס', מה שעשהו בבת אחת לאחד מבחירי המשוררים בדניה, – והוא אז בן עשרים וחמש שנים.

"ארך-רגליים, כפוף מעט מפני קומתו הגבוהה, ביישן, כחול-עיניים ובעל שער צהבהב ארוך, הוא דומה בחיצוניותו, וגם בגורל חייו, לגנסין שלנו. הוא חביב על חבריו, לוקח את לב הנשים, ואיש-חמודות לכל רואיו. ידיו נאות להפליא, עור פניו רך והאודם פורח בו עם כל התעוררות קלה. בת-צחוקו הפקחית והטובה מלאה חן, ודיבורו, כשתיקתו, מגלים תכונה אצילית, חשק עצור ושאיפות סוערות לגדולה. הוא מכובד על חבריו ומכיריו גם בשעה שלא פירסם עוד דבר מיצירותיו האמנותיות. הכול מרגישים בו שנוצר לגדולות, בייחוד לאחר שפירסם את 'מוגנס', – פרוזה אביבית זו, שמתוכה נשבה רוח חדשה בספרות הדנית."

"מוגנס" הוא סיפור אהבה שתחילתו פאסטוראלית ומזכירה את "פן" ו"ויקטוריה" של קנוט האמסון. אמצעיתו אסון, וסופו תקווה והתחלה חדשה. נוכחות הטבע, האהבה, והאסון המרחף על פני שניהם היא כמין משולש רתמי, או שלושה יסודות כימיים שמרכיבים את סיפוריו של יעקבסן.

מוגנס אוהב נערה בשם קמילא, מחזר אחריה בביישנות נלהבת, זוכה בהסכמתה לנישואין, והנה נשרף ביתה והיא בתוכו. מוגנס הופך לאובד-דרך, מבלה ימיו בחברת שחקנים זולים ונשים פרוצות, ונוהג בשיגעון. אהבתו לנערה צעירה ותמימה, תורא, גואלת את חייו אך לא את נפשו. גם בהינשאו לה עדיין אינו יכול להשתחרר מצלקות העבר של חייו, ואין הוא קרב אליה קירבה גופנית מכיוון שהיא נראית בעיניו קדושה ונערצה.

ההשלמה והפיוס באים בסוף הסיפור. תורא מתפרצת בווידוי: "היא לפתה את צווארו בזרועותיה ונשקה לו בחום ולחצה את לחייה הלוהטת אל לחיו: – איני יודעת את נפשי, אך פעם יש שהייתי חפצה אשר תכה אותי – ידעתי שאין זאת אלא ילדות ואני הן כל-כך מאושרה, כל כך מאושרה; ובכל זאת אני אומללה כל-כך." (עמ' 42-43).

ולפני כן היא אומרת: "אילו ידעת, כמה אני אוהבת אותך: אבל אני כה אומללה – לא אדע, מה זה – אנו כה רחוקים זה מזה – לא – " (עמ' 42).

דבריה אינם אקט של השפלה אלא להיפך, בווידוייה על הטבעיות והספונטאניות של רגשותיה היא מתגלה בפניו כמו שהיא, והוא משתחרר מן הפחד לגעת בה, פחד שמקורו בטומאת חייו הקודמת, המביאה אותו לראותה כקדושה.

יותר מ"מוגנס" מצא חן בעיניי הסיפור הקצר "ירייה בערפל" (1876). אף הוא סיפור של אהבה נכזבת בנוף מקסים וקודר, אשר צל האסון מרחף עליה. הינינג מאוהב עד כלות בבת-דודו היפה אגתה, אך ליבה לא נתון לו, היא בזה לאהבתו ומתארסת עם אחר.

הינינג, שנשמתו אפלה ותככנית, ואהבתו לוהטת ומושפלה, מנסה לסכסך וטופל על ארוסה, נילס ברידי, שהוא בוגד בה. מעמד זה הוא מן היפים בספר:

" – אתה משקר, הינינג, זאת לא יגיד איש; את כל זה בדית מליבך.

– למה תשאלי, אפוא? – מה תענוג יש לי מזה שאהיה מהלך ומספר על זה שהוא לוקח את לב הנערות מבוריבי?

היא עזבה את השרך, ניגשה אליו ואמרה: – כי בזוי אתה כל כך, לזאת לא פיללתי, הינינג.

– כן, חביבתי, אני מבין היטב, כי דבר זה העלה את חמתך; ודאי שנרגזת את, שהוא אינו יכול לכבוש את יצרו כל כך – לפחות עתה.

– תוף, הינינג! אין זה כי אם שפלות וגועל-נפש; אבל אינני מאמינה לכזביך.

–  כן, אבל לא אני האיש, אשר יאמר זאת, – השיב והשפיל את עיניו נכחו; – לא ראיתים בהיותם נושקים זה לזו.

אגתה גחנה אליו והיכתה אותו בבוז על לחיו.

הוא נעשה חיוור כמת והביט אליה בעיניים שהיו דומות חציין לאלה של כלב חולה וחציין לאלה של אדם נעלב. אגתה הליטה את פניה בכפותיה והלכה אל הדלת הפתוחה. שם עמדה רגע ונשענה, כאילו ראשה סחרחר עליה; אחר נתנה את עיניה בו מעל גבו ואמרה בשקט ובקרירות-רוח: הינינג, חפצי רק להגיד לך, שאינני מחרטת על המעשה שעשיתי.

ואחר הלכה.

הינינג ישב זמן רב מהומם כולו, אחר עלה מט וכושל אל חדרו והטיל את עצמו על המיטה. הוא  קץ בעצמו. ובכן, הכול אבד; הדבר המחוכם ביותר, שיכול לעשות, היה – לירות כדור בראשו; לחיות – להתגנב דרך ההווייה עקום-עיניים ככלב רמוס-רגליים? לא! – במכה אשר היכתה אותו, חתמה אותו בחותם העבדים, והצדק היה עימה: לא היה דבר אחר לעשות כנגד שפלות כזו. כמה אהב אותה! – לוהט – אחוז-שיגעון; לא כגבר, כי אם ככלב – התאבק בעפר רגליה, כמו לפני דמות-אלים." (עמ'  52-53).

אך הינינג אינו יורה בעצמו. אותה ירייה בערפל היא ירייה שהוא הורג בה את נילס ברידי, ארוסה של אגתה, שעה שהם יוצאים לציד. באגתה אינו זוכה, תאוותו הגדולה ושאפתנותו מביאות אותו לעושר רב, באמצעותו הוא הורס ממעמדם את אגתה ובעלה, קלויזן; הוא מסבכם בחובות ומלשין עליהם למשטרה, משפיל אותה בהזכרת אותו מעמד בו סטרה על לחיו, מסרב לעזור להם בכספו, ולאחר שהיא מתה משברון-לב, נפטר גם הוא באותו חוף סלעי ומכוסה ערפילים, שם ביצע את פשעו הראשון.

למה לא ללמד סיפור מופת זה מספרות העולם לילדי בית-הספר, במקום כל השטויות שדוחפים לראשם מתוך ספרות מגמתית וצרת אופקים, כאשר בוחרים לרוב בסופרים סוג ב' וג', או דווקא את יצירותיהן הלאומיות (והגרועות) של סופרים ומשוררים טובים?

בכרך מצויים הסיפור "שני עולמות" (1879) בתרגום אשר ברש. והסיפורים: "אין זאת כי שושנים פה פרחו" (1881), "המגפה בברגמו" (1881), "הגברת פנס" (1882); קטעי יומן של יעקבסן בשם: "מיומנו של צעיר בעל-כישרונות", וקטע בשם "דוקטור פויסט", לו הוסיף אפילוג אדוארד ברנדס. קובץ שירים: "אלן", "בלי שם" (1870), "שעת הפגישה הולכת וקרבה", "מונומניי", "כי יקרא לך רעיוני..." (1872) ו"ערבסק".

בסוף הכרך צרור אגרות  ששלח יעקבסן לאחים אדוארד ברנדס וגיאורג ברנדס, ולאימם. האגרות זורעות אור על כתיבת ספריו וסיפוריו, מ"מוגנס" (1872) ו"מריה גרובי" (1876), ספר עליו עבד שנים רבות, ועד לרומן הגדול שלו "נילס לינה", אשר הופיע אף הוא בעברית בתרפ"ב, 1922, בהוצאת שטיבל ביפו, בתרגומו של פסח גינזבורג, ועליו בפעם אחרת.

* ינס פטר יעקבסן: "מוגנס", סיפורים, שירים ואגרות. תירגם בצירוף מבוא: יעקב פיכמן. הוצאת שטיבל, ארץ-ישראל, ת"א תרפ"ט. 1929.

ויקיפדיה: גאורג ברנדס נולד בקופנהגן למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. ברנדס גדל בבית חילוני וחונך ברוח ההשכלה האירופית, ללא זיקה דתית או לאומית. ב-1859 החל ברנדס ללמוד משפטים באוניברסיטת קופנהגן, אך לאחר זמן קצר עבר ללימודי הפילוסופיה. בשנים 1862-1863 זכה ברנדס בפרסים על חיבוריו "הרומן ההיסטורי" ו"על מושג הגורל בטרגדיה העתיקה". בראשית דרכו הושפע ברנדס מהפילוסוף הדני סרן קירקגור.

ב-1871 נתן ברנדס סדרת הרצאות באוניברסיטת קופנהגן בשם "ראשי הזרמים של ספרות המאה ה-19". ההרצאות פורסמו ב-1872 בספר שנקרא באותו השם. בספר זה מבקר ברנדס את הגישות הרומנטיות בספרות האירופית. ב-1888 ערך ברנדס סדרה של הרצאות באוניברסיטה של קופנהגן על כתביו של ניטשה. הרצאותיו של ברנדס על ניטשה עוררו עניין והביאו להתעניינות בכתביו של ניטשה, שעד אז נחשב לאלמוני באירופה.

ב-1889 שלח תיאודור הרצל לברנדס עותק של ספרו "מדינת היהודים" ונתקל בתגובה צוננת מצד ברנדס, שחשב שמדינת היהודים הינה הזייה אוטופית של עיתונאי צעיר רודף תהילה.

במקביל לעבודתו המדעית החל יעקבסן בכתיבת שירה ובשנת 1869 הוא קיבץ מספר שירים בשם Hervert Sperring ושלח אותם לגאורג ברנדס שדחה אותם. באותה שנה כתב יעקבסן את פריחת הקקטוס A Cactus Bloom שהיווה קפיצת מדרגה ספרותית מכתביו האחרים. הפעם הכיר בו אדוארד ברנדס, אחיו של גאורג, אשר כששמע את השיר קפץ מכורסתו וקרא "והרי אתה משורר!"

בשנת 1872 לאחר פרסום קובץ סיפוריו מוגנס (Mogens) הכיר גם גאורג ברנדס בכישרונו של יעקבסן, אימץ אותו ותרם לפרסומו וקידומו בארצות סקנדינביה. קובץ השירים הראשון שנדחה על ידי גאורג ברנדס פורסם על ידי אדוארד ברנדס רק ב-1886, לאחר מותו של יעקבסן.

* * *

נעמן כהן

קץ הישראליות?

בזמן האחרון, לאחר קבלת חוק הלאום, רבו בארץ נביאי השקר המתנבאים על קץ מה שהם קוראים:  "הישראליות".

פרופסור שאול משעל, עיראקי ממוצא יהודי, יליד בגדד 1945, שעלה לארץ ב-1951, וקיבל ע"פ חוק השבות אזרחות ישראלית, קובע שמאז 1967, ככל שהתמשכו המלחמות עם הערבים כך "פחתה הישראליות". עד 67' הוא קובע היתה "כמעט הרמוניה בין היהודי לבין הדמוקרטי." (שאול משעל, "קץ הישראליות", "הארץ", 24.8.18).

האשם במצב הוא באשכנזים כי "להיות ישראלי פירושו היה מחיקת העצמי המזרחי (ר"ל היהודי הערבי) שגרמו לשנאה עצמית."

המאמר מתמצת את הרעיון שמעלים כעת רבים, כאילו תחת שלטון בן גוריון והעבודה היתה "ישראליות" ודמוקרטיה, ואילו תחת שלטון הליכוד יש "יהדות", וחוסר דמוקרטיה.

שני הדברים, ההפרדה בין יהדות לישראליות, והקשר ביניהם לדמוקרטיה מופרכים לחלוטין.

הישראליות והיהדות חד הם. אין קץ ה"ישראליות" ללא קץ "היהדות", שכן הישראליות היא היהדות, והיהדות היא הישראליות.

אם תשאלו למשל את הערבים-הפלישתינאים-המוסלמים-הסונים-אזרחי ישראל בכפייה (הנאבקים לחיסול מדינת היהודים), מתי חייהם היו טובים יותר, ומתי הדמוקרטיה נתנה להם חופש גדול יותר, האם תחת שלטון "הישראליות" והדמוקרטיה של מפלגת העבודה (ואפילו לא נדבר על הממשל הצבאי) או היום תחת שלטון "היהדות" של הליכוד? בטוחני שהתשובה ברורה.

יהדות וישראליות חד הם

"עם ישראל" (הכולל כהן ולוי משבט לוי) הוא מושג זהה לחלוטין למושג "עם יהודי" (אנשי שבט יהודה).

"עם ישראל", או "העם היהודי", הוא מושג הכולל בתוכו את הדת היהודית. "דת ישראל" וה"דת היהודית" הם מושגים זהים.

הרמב"ם למשל נקרא במקורות הערביים: מוסא בן מימון, בן עבדאללה, אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). כלומר "ישראלי" זהה ל"יהודי".

כל יהודי בגולה היה אומר: "שמע ישראל" ולא שמע יהודה.

גם בצרפתית למשל המונח israélite זהה למונח יהודי. למשל ארגון התרבות "כל ישראל חברים" - L’Alliance israélite universelle

המונח העברי "אומה" (ממנו נלקח גם המונח "אומה" הערבי-מוסלמי) הוא במקור עם שיש לו דת.  רבי סעדיה גאון, בן מצרים, גאון בבל ((882-942 לספירה) כתב בספרו "אמונות ודעות":  "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (בכתב ובע"פ).

ודוק: יהודי או ישראלי במובן של אדם השייך לעם ישראל (או העם היהודי) ולאומה הישראלית (או לאומה היהודית) אינו חייב להיות יהודי דתי, כי דת היא מושג שפירושו מנהג. יהודי וישראלי הוא אדם השייך לעם היהודי ולתרבות היהודית על כל מגווניה, בין אם הוא דתי אורתודוכסי, רפורמי, ואף אתאיסט.

כמובן מבחינה זו המונח יהודי-נוצרי או יהודי-מוסלמי הוא אוקסימורון.

בהינתן ש"עם" זו תופעה מדומיינת, ואין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית לעם אלא רק הגדרה טאוטולוגית שעם זו קבוצת אנשים הרואה את עצמה כעם. ובהינתן שאותה קבוצה רואה את המושגים עם יהודי ועם ישראל, ודת יהודית ודת ישראל, ואומה יהודית ואומה ישראלית, כמושגים זהים, מן הראוי היה שבית המשפט העליון לא יסרב לרשום את אותם היהודים הרוצים להירשם כישראלים, מפני שאלו אותם מושגים בדיוק.

לא יכולה להיות "ישראליות" בלי יהדות. כל היצירה העברית המפוארת שקמה בארץ ישראל בדורות האחרונים הנקראת ישראליות אינה מנותקת מן היהדות ולא יכולה להתנתק ממנה.

על חורבות ישראל יכולה אולי לקום "פלישתיות" חדשה, אם כי בניגוד לפרופגנדה אין תרבות פלישתית. ערביי פלשת (פלסטין) מדברים בשפה הערבית ולא בפלישתית. ספרותם היא ערבית, ולא פלישתית (חסרי התרבות הכתובה) ודתם היא ערבית-מוסלמית. הם מאמינים באל הערבי אללה, ולא באל הפלישתי דגון, הם מתפללים בערבית לכיוון ערב חמש פעמים ביום (ומחרפים ומגדפים את היהודים והנוצרים).

ולסיכום נזכיר רק את האבחנה החשובה של דיאודורוס קריבליס, פטריארך הכנסייה היוונית אורתודוכסית שהגיב על דברי יצחק רוביצוב-רבין שאמר: "ציונות זה לא נדל"ן."

על מה רבין מדבר? האם אינו מבין כלל מהי ציונות? הציונות זה יהדות פלוס נדל"ן! בלי נדל"ן אין ציונות!

צעירי מפלגת העבודה מובילים אותה לאבדון

בשנות השישים של המאה הקודמת מרדו צעירי מפא"י בהנהגה הוותיקה. בסופו של דבר הם פרשו מהמפלגה עם "הזקן" (הוותיק ביותר) והקימו את רפ"י.

צעירי מפא"י אז כמשה דיין, שמעון פרסקי-פרס וטדי קולק, תבעו אמנם רפורמות, ממלכתיות, יוזמה פרטית, (פרסקי-פרס: מכונית לכל פועל), אבל לא יצאו נגד האתוס הציוני התיישבותי של המפלגה.

 דומה שמפלגת העבודה ההיסטורית נמוגה לחלוטין. צעירי מפלגת העבודה יוצאים עתה במסע הסתה שקרי בנוסח גבלס. מסע שקרי שתוצאתו לא תביא את המפלגה לשלטון, אלא לאבדון.

לא אחזור על הדברים ועל מופרכותם. הנה ראו בעצמכם:

https://twitter.com/tomerpines/status/1032555390393835521?s=17

גאולה לעולם

כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (רבי אלעזר בשם רבי חנינא, דף ט"ו, ע"א)

שר החינוך המנוח, יוסף שניידר-שריד: (בעקבות מלחמת המפרץ): "אם לאחר שתקום המדינה הפלסטינית היא תעז לסכן את ישראל, היא תיכבש על ידינו תוך 24 שעות."

איווט אביגדור לובובויץ-ליברמן: (יומיים לפני כניסתו לתפקיד שר הביטחון): "אם אהיה שר ביטחון – אציב אולטימטום בפני איסמעיל הנייה: 'או שתחזיר תוך 48 שעות את הגופות והשבויים, או שאת מת.'"

שר הביטחון איווט אביגדור לובובויץ ליברמן: (20.8.18) ״התוכנית של בנט תגרור את ישראל למלחמה של חודשים, שתוביל גם לכניסה קרקעית כדי לעצור את הירי למרכז הארץ. ישתקו את נתב"ג. זה יכול לגרור את ישראל ל-500 הרוגים.״.

http://rotter.net/forum/scoops1/496577.shtml

כמובן שדברי הרהב האוויליים של שניידר-שריד וליברמן מעוררים גיחוך, אבל אין בהם סכנה, לעומת זאת דבריו האחרונים של ליברמן מהווים סכנה ישירה לישראל (גם אם הם נכונים).

לא יאומן שר הביטחון של מדינת ישראל מאיים על ישראל, ובכך מעודד את החמאס. אחרי שהחמאס שומע את דבריו למה בכלל שיסכים לאיזושהי פשרה?

אם האיום הזה מפיו יימשך, אנשי החמאס עוד יתבעו מישראל לשלם להם ג'יזיה (מס גולגולת) תמורת השקט והביטחון.

הטעות החמורה של נתניהו שתעלה לנו ביוקר

ארבעה ארגונים לזכויות הערבים, "אל מיזאן", "עאדלה", "רופאים לזכויות אדם" ו"גישה" (רק לערבים), פנו לבג"ץ בשם שבע נשים ערביות שלא קיבלו אישור להיכנס לישראל לקבלת טיפול רפואי למרות שלפי טענתן אינן קרובות משפחה של אנשי החמאס.

המדינה השיבה לבג"ץ שהיא לא תאפשר לקרובי חמאס שאינם קטינים להיכנס לישראל לקבל טיפול רפואי. השאר, וקטינים – יוכלו.

טעות חמורה. על ישראל לאסור על כל ערבי מעזה להיכנס לישראל ללא גופות חללי צה"ל, והאזרחים השבויים. על ישראל להכריז: הומניטארי רק תמורת הומניטארי!

העולם הרחב יפנה אז את תביעתו לחמאס במקום לישראל כי רק בידיהם האחריות לחיי אזרחיהם.

ללא הכרזה כזו ישראל תיאלץ לשחרר מחבלים שירצחו עוד יהודים.

עמוס שוקן "פשיסט וגזען"

קשה להאמין אבל עובדה. בניגוד לכמה כתבים בעיתונו, עמוס שוקן הוא פשיסט וגזען.

שומו שמיים והאזיני ארץ. בראיון בטלוויזיה עמוס שוקן מגדיר עצמו ציוני התומך בחוק השבות (חוק גזעני המפלה ערבים), והוא מתנגד לכך שבראש מדינת היהודים יעמוד מוחמד (ערבי-מוסלמי) כראש ממשלה.

מה קורה כאן? כיצד כל כתבלביו ומשטרת הדעות שלו אינה מעלה אותו על המוקד?

https://www.20il.co.il/%d7%aa%d7%95%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa/%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9f%d7%a1%d7%92%d7%9c/%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9f%d7%a1%d7%92%d7%9c-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%91-20-8-18-%d7%94%d7%aa%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%94/

המוסלמים בתוניסיה: בקרוב נשלוט על העולם כולו

במערב ובישראל עוצמים עיניים: האסלאמיסטים בתוניסיה (החזקים מאוד גם ביו"ש) זכו בבחירות המקומיות, והם מצהירים את ההצהרה הבאה: "נכבוש את אמריקה, בריטניה, רוסיה, צרפת ואיטליה, כמובן, אחרי הכחדת הישות היהודית המטונפת."

מי שלא יבין את זה – ייכחד.

http://rotter.net/forum/scoops1/496746.shtml

אי אפשר שלא להיזכר בשיר הנאצי המפורסם מהמחזמר קברט:

Tomorrow belongs to me!

https://www.youtube.com/watch?v=lv0jav4lNsk

טיבי: "כדי שלא יהיו מחבלים (שאהידים) מישהו צריך לא לירות בהם"

לאחר שכ-1,500 בני אדם השתתפו בהלווייתו של המחבל אחמד מחאמיד מאום אל פחם, שניסה לבצע פיגוע דקירה נגד שוטרי מג"ב בירושלים, ירו זיקוקים, ואיימו להמשיך לרצוח יהודים בקריאה "ברוח ובדם נקריב את חיינו למען השהיד והגיבור."

https://www.youtube.com/watch?v=30NKWY5rO_A

העלה ח"כ אחמד טיבי (המייצג את התנועה האיסלמית), רעיון איך להילחם במחבלים: "כדי שלא יהיו (מחבלים) שאהידים, מישהו צריך לא לירות בהם."

הבנתם? רעיון גאוני. אם לא יירו במחבלים, לא יהיו מחבלים...

http://rotter.net/forum/scoops1/496492.shtml

עוד הפתיע חבר הכנסת טיבי בכך שתקף את ליברמן שקרא להעביר את אום אל פחם לרשות הפלישתינאית. טיבי רוצה (כנראה גם רובם של תושבי אום אל פחם) להישאר תחת שלטון כיבוש יהודי. הם יודעים שזה עדיף להם.

המוסלמים בצרפת ובעולם לא מוכנים לבטל את הגזענות האנטישמית

כחודש לאחר שמיריי קנול, יהודייה צרפתיה ניצולת שואה בת 85, נרצחה בדירתה שבפריס בדקירות סכין, וכשנה לאחר ששרה חלימי בת ה-65, הוכתה למוות בפריס. ולאחר שבאזור פריז בלבד נאלצו כ-50,000 יהודים לעבור מבתיהם כי חשו מאוימים על רקע יהדותם – דבר המהווה "טיהור אתני" שקט, פירסמו מעל 250 אינטלקטואלים, פוליטיקאים ואמנים צרפתים, ובהם נשיא צרפת לשעבר סרקוזי, ראש הממשלה לשעבר, מנואל ואלס, והזמר הנודע שארל אזנבור, עצומה נגד האנטישמיות החדשה שמפיץ האסלאם הקיצוני בצרפת.

בין החותמים על העצומה היו גם אישים מוסלמים כמו הסופר האלג'יראי, בו עלאם סנסאל, המופתי של קהילת איי קומורו בצרפת, מוחמד עלי קאסם, האימאם של מסגד דראנסי הנמצא בפרברי פריז, חסן שלגומי, והבלוגר הפלסטיני וליד אל-חוסייני.

בעצומה קוראים החותמים לממסד הדתי-מוסלמי לבטל את תוקפם של פסוקי הקוראן הקוראים להרוג ולהעניש את היהודים, את הנוצרים, ואת הלא-מוסלמים [האחרים], ממש כפי שוועידת הוותיקן השנייה [שהתקיימה בשנים 1962-1965] ביטלה את הסתירות בברית הישנה ואת האנטישמיות הקתולית, כדי ששום מאמין לא יוכל להסתמך על הטקסט הקדוש כדי [להצדיק] מעשה פשע.

"אנו מצפים מהאסלאם הצרפתי," הם כותבים, "להוביל את המהלך. אנו דורשים שהמאבק נגד האנטישמיות, שהיא פשע כנגד הדמוקרטיה, יהפוך למטרה לאומית לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שצרפת לא תהיה עוד צרפת."

פרסום העצומה עורר תגובה נזעמת בקרב הממסד הדתי המוסלמי ובקרב בעלי טורים בתקשורת הערבית. הממסד הדתי המוסלמי דחה את דרישת העצומה והאשים את חותמיה בבורות, בגזענות ובעידוד אסלאמופוביה.

הנימוק המרכזי הוא שהקוראן הוא ספר קדוש ואין לגעת בו או לדון בו, ואין בו בכלל שום קריאה להרג כופרים, ואם יש, זה רק כהגנה נגדם...

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4804

האמת, לצרפתים אין סיכוי. ללא מלחמת אזרחים צרפת תהפוך בקרוב למדינה מוסלמית וגורל הצרפתים בצרפת יהיה כגורל יהודי צרפת, רק שלצרפתים אין את ישראל.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק שמיני

חפירת הבאר הראשונה

במשלחת הראשונה שיצאה מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, רכובה על גבי סוסים, לראות את אדמת מְלַאבֶּס שעל גבול הירקון – השתתפו רק דוד גוטמן ויואל משה סלומון ועימם רכב ערבי בשם זַאכְרִי. זאכרי שימש בתור פקיד ונציג של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טַיַּאן. בבעלות טיאן נמצאו שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך הבטיחם המתווך, סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג.

שעות אחדות הסתובבו השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טיאן. האדמה עוררה בלב ר' דוד ויואל משה חשק רב לקנותה. היא היתה דשנה ופורייה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שטפו על גבולה הצפונים והבטיחו השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חזרו השניים ליפו ציפתה לר' דוד וליואל משה אכזבה. התברר כי הקרקעות שרכש טאיאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי ויש חשש כי חלקן עדיין שייך לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים הודו לאמזלג, שגם אירח אותם לישון בביתו, אך הודיעו שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. ר' דוד היה למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות אשר לבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.

ר' דוד ויואל משה חזרו לבתיהם בירושלים, כינסו את בני החבורה ומסרו דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם הוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. יואל משה, שהיה בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו וידע לדבר ערבית – היה יד-ימינו של ר' דוד במשא-ומתן, ושקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, רכש ר' דוד בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3400 דונם לערך, שהיה רשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קַסַּאר – נקנה במחיר אלף ומאה  נפוליאון זהב. הקרקע נמצאה מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו הצטערו תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה.

עתה היה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

*

בתוך החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, שכבר קצרה רוחם לעלות על הקרקע, הסתובב לאזאר עצוב והשתדל להסתיר את צערו. על כל חבר היה להכניס עתה חמישים נפוליאון זהב לקופת החברה, על חשבון רכישת "נוּמֶר" (מיספר, כלומר חלקה, ביידיש) במושבה העתידה לקום. והנה דווקא הוא ובנו הצעיר יהודה, שני החקלאים המנוסים ביותר מבין המתיישבים-לעתיד – נותרו כמעט ללא אמצעי תשלום.

מה יהיה?

 "אל תדאג, לאזאר," אמר לו ר' דוד, שהתמנה למנהל החברה שתקים את המושבה. "הכפר שנבנה יתנהל כמשק גדול, אחד, והוא יהיה משותף לכל החברים. מי שיעבוד אצלנו במו-ידיו, יקבל משכורת חודשית. אתה ובנך תהיו לא רק שותפים מלאים, בעלי חלקות, בחברה שלנו – אלא גם תעבדו עם הפועלים שנשכור. כך תוכלו להתקיים וגם תהיו בעלי נחלה. אני מצפה כבר בקוצר-רוח ליהודה. הוא הצעיר בחבורה.  יש לו ניסיון בחקלאות. הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה בחורים כמוהו."

גם עם יהודה היתה לר' דוד שיחה.

"קראת לי ובאתי." פתח יהודה.

"בקרוב תעזוב את עבודתך בכתיבת המכתבים עבור השנוררים הירושלמיים ותתחיל עבודה חדשה בפתח-תקווה שלנו."

יהודה שמח שיוכל לפשוט סוף-סוף את בגדי ירושלים השנואים עליו, ולצאת למרחב. אבל מעינו הפקוחה לא נעלמו קמטי-הדאגה שנחרצו במצחו של האיש הטוב הזה, שהיה בגילו של לאזאר אביו, כבן חמישים.

"רק לשם כך קראת לי לבוא לביתך, ר' דוד?"

"לא. דאגה רבה יש לי, ולא רציתי לשתף בה את שאר חברינו, כדי שלא לייאש..."

"ומהי?"

"אתה יודע מהי המילה הערבית מְלַאבֶּס?"

"בגדים, מלבושים, ויש גם שקדים מצופים סוכר שנקראים בשם מְלַבִּיס."

"סרסורי-הקרקעות ביפות גילו לי שמכאן גם נובע שם הכפר שאת אדמתו קנינו. מדי תקופה היו יורדים אליו, להתיישב בו, פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלבס, כלומר, מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע."

יהודה נזכר בשיחה שהיתה לו עם לאה, בעלותם מהביקור בסילואן, שעה שהפחיד אותה במתכוון כדי לבחון אם לא תירתע מלבוא עימו למושבה החדשה.

"כאשר נעלה על אדמתנו," אמר לר' דוד, "תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבת הטפלרים 'רפאים', ושדותיה – כמו באחוזות הבארונים שאותן היכרנו בהונגריה."

"הלוואי בני," אמר ר' דוד לצעיר. "אתה אולי תזכה לכך, אך מי יודע אם אני אראה את מלאבס החדשה."

"תזכה ותראה , אני בטוח."

*

את ראש השנה [תרמ"ט, שלהי 1878] חגג יהודה עדיין בירושלים, בבית חותנו. לשולחן הגישו קערה של דבש ושל פירות ארץ-ישראל, מעט תמרים, צימוקים, ותפוחי-עץ קטנטנים שהיו, למרבה הצער, חמצמצים, צהובי-מראה וקמחיים, ולא דומים כלל לתפוחי הונגריה העסיסיים. ר' מנחם בירך את בני משפחתו ואורחיו בשנה טובה, הוא איחל צמיחת פירות משובחים בגנם של יהודה ולאה, ושיתקיים בהם הכתוב: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו."

אבל בבית-הכנסת נדו לו רבים מבני-ירושלים, לעגו לו וריחמו עליו. לא די שהשיא את בתו-בכורתו לבחור-גרוש שמאיים להכניס הביתה שדים מבעד לחלון – הנה הוא שולח אותה שתחיה כאחת הפלאחיות – במקום של שממה וסכנת-נפשות, מקום שלא מתאים ליהודים להתהלך בו, ארץ שאוכלת יושביה במחלות, בעבודה קשה ובהפסד כספם.

ולא רק למנחם מאניש לעגו הירושלמים אלא לכלל בני-החבורה, ובייחוד לר' דוד – זאת בעיקר לאחר שנכזבה תוחלתם של רבים מבני-העיר לזכות בדמי תיווך נאים מכך שיסרסרו לגביר התמים חלקות-קרקע שאינן בנמצא.

"הלוואי שלא יהיו בתיהם – קבריהם!" – אמרו הירושלמים הוותיקים על חבורת המשוגעים הללו שקמה מקירבם. "עבודת האדמה היא לא עניין של יהודים! וכי לשם מה קיימים הערבים?"

*

אחרי החגים נפרד יהודה מלאה, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, וירד מירושלים ליפו. כך עשה לפי ההוראה של ר' דוד, שיצא מירושלים יחד עם יהושע, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קָסָּאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.

ביפו הוטל על יהודה לפגוש בערבי מוּגְרַבִּי, שמוצאו מצפון-אפריקה, בשם חַג' סַלַאמֶה; יהושע שכר אותו בתור שומר על הנחלה החדשה וגם ממונה על התחבורה ממנה ליפו ובחזרה. יהודה לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר חיכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים, שהיו עמוסים קרשים וחומרי בניין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה, אשר ר' דוד ויהושע כבר היו עסוקים בה.

השניים יצאו מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. שמש סתיו יקדה מעליהם. יהודה קנה ביפו כובע-איכרים רחב-שוליים, כמוהו נוהגים לחבוש אנשי-אירופה והמתיישבים באמריקה ובדרום-אפריקה. בבגדיו היה מוסתר היטב האקדח שנתן לו סיטשי. בפיו – המקטרת דמויית ראש-אדם, שהעלתה עשן. לחלוק הירושלמי המפוספס, ולמעיל השחור – לא היה עתה זכר.יהודה חזר להיות לבוש כבן-אירופה.

ליד הדרך, מצד שמאל, עברו על פני בית-אבן גבוה שהיה מרובע כקוביה ומסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור, ובמעקה השטוח של גגו ניראו חרכי-ירייה, כמו במבצר.

"מי גר כאן?" התעניין יהודה.

"אף אחד לא גר כאן," ענה חג' סלאמה. "ירחם אלוהים על מי שהיו גרים פה!"

"מה קרה להם?"

"לפני הרבה שנים בא ליפו אנגלי אחד, חַוַּואגָ'ה מוֹדֶל, קנה את האדמה ובנה את הבית הזה. הוא התיישב וגר בו עם אשתו הצעירה, שנים אחדות. לילה אחד התפרצו לבית שודדים מן הכפר שֵיח' מוּנִיס, הנמצא מעבר לירקון. השודדים הסתתרו בפרדס, כאן, מצד ימין, והיו חמושים בסכינים ארוכות. הם התנפלו על חוואג'ה מודל ושחטו אותו, ואת האישה היפה לקחו בשבי אל הכפר שלהם ואף אחד לא יודע איפה היא – עד עצם היום הזה. מאז עומד הבית ריק. טפו! כל מי שעובר כאן נבהל למראה שלו. בלילות רוקד השטן, יַחְרַבּ-בֵּיתוֹ, עם השֵׁדה עוֹפְרִית בחדרים הגדולים, הוא זולל וסובא, והנפיחות שלו נשמעות בכל הסביבה!"

*

השניים המשיכו את דרכם בשתיקה, רק מדי פעם עצר אחד החמורים ונתן קולו בנעירה ממושכת, כמתאונן על המשא הכבד שהעמיסו על גבו. חג' סלאמה היה ממהר אליו ומדברנו בנעיצת מקל מאחור.

הם יצאו את פרדסי יפו ועברו עתה ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה (שלימים תיקרא בשם הקריה, בתל-אביב). שרונה הוקמה עשר שנים לפני פתח-תקווה, בידי המתיישבים הטמפלרים הגרמנים. הבתים הכפריים היו בעלי גגות רעפים אדמדמים-חומים, כמו באירופה, סגנון שנחשב חדש בארץ, ושונה לגמרי מן הבנייה המזרחית של הערבים, שלא ידעו את השימוש ברעפים. יהודה היה סקרן לראות כיצד התפתחה המושבה, שהיתה הגדולה והמודרנית מכל מושבות הגרמנים בארץ-ישראל. איך הם מעבדים את השדות, מה הם זורעים, ומתי, ומה אפשר ללמוד מניסיונם החקלאי באזור הזה. אך לא היה זמן לעצור.

השיירה המשיכה עד שהגיעו לוואדי מוּסרארָה (לימים נקרא שמו נחל איילון) שבאפיקו זרמו מעט מים מעלי-ירוקת. לאיטם ירדו החמורים ועלו, בגדה המזרחית, ללא גשר, והמשיכו לפסוע צפונה בחולות עמוקים.

"זאת הדרך היחידה?" שאל יהודה בחשד.

חג' סלאמה הסביר כי בחורף, כשהחולות כבושים מן הרטיבות, אפשר ללכת עליהם ישר, מזרחה, דרך וַאדִי אִל-עַסַל (גיא הדבש, לימים – בני-ברק), עד מלאבס. אבל במשך הקיץ, וגם עכשיו, כאשר הרגליים עדיין שוקעות בחול, משתמשים בדרך האחרת, הארוכה-יותר והצפונית, לאורך הירקון. כשיתחילו הגשמים הכבדים – תיעשה הדרך הכבושה הזו, שאליה הם פונים עתה – כולה בוץ, כולה ביצה, ולא ילכו בה.

"אבל עוד מעט, כשירדו הגשמים," אמר יהודה, "הוואדי בוודאי יתמלא מים, ובלי גשר לא יהיה אפשר לעבור אותו!"

"הכול מאלוהים!" אמר חג' סלאמה. "כשיבוא החורף – אתם זקוקים לרחמיו. ואם בן-חיל אתה, ויודע לשחות – תוכל לרדת עם סוס למוסרארה, לאחוז בזנבו – וכך, בעזרת אלוהים, תצליחו לעבור בשחייה את הנחל."

"ואם לא?"

"מעליש, מה לעשות?  חבל על הסוס!"

*

הדרך בחולות התפתלה בין גבעות כורכר של מקום שנקרא בשם בַּאבּ-אִל-הַוַּה (שפירושו – שער הרוח, ובעתיד – רמת-גן). חג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מדי פעם, כשהוא אוסף את כנפות מכנסיו הרחבים, התפוחים, ומדשדש בחול החם ברגליו היחפות, שכפותיהן נתקשו כסוליות. קריאות-הזירוז ששלח לעבר החמורים, נשמעו קצת מבוהלות.

"מה קרה?" שאל יהודה.

"לא עלינו, לא עלינו," מילמל חג' סלאמה, "בגבעות של באב-אל-האווה מתחבאים השודדים הכי גרועים שמתנפלים על העוברים-בדרך אפילו באמצע היום – יַחְרבּ ביתם ותקולל דתם וערוות אימם עליהם, כלבים בני-כלבים ארורים!"

"הה!" קרא לפתע יהודה.

"מה קרה?" נבהל חג' סלאמה וביקש לעזוב את החמורים ולברוח.

"שם דבר. חזור!" קרא לעברו יהודה. "סתם התלוצצתי."

"אתה אל תפתח פה לע'וּלֶה, למפלצת המפחידה. אנחנו אומרים: שני שלישי הגבורה – לדעת מתי לברוח. באתי לכאן שנים לפניך, חוואג'ה יודה, ומדוע לא תלמד ממני – הזהירות בדרכים משתלמת ואילו החיפזון בא מן השטן."

עתה פנו שוב מזרחה כאשר משמאלם, לצד צפון, משתפלות בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הינבוט רעו עדרי כבשים ובמורד, סמוך לנחל, התפלשו גָ'מוּסִים (תאואים), בירוקת הביצה. על חוף הביצה ניצבו אוהל-שיער עלובים אחדים; ילדים כהים, מדובללי-שיער, התרוצצו סביבם ורקדו וצרחו ממרחק-מה קריאות משונות לעבר השיירה. הם נראו כלהקת ציפורים שחורות שאיבדו את הכושר להמריא.

כאשר ירדה השיירה מן הגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפה לעיני יהודה ערבה אפורה-צהובה שהשתרעה לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – לא נראו בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפה כיכר ירוקה  ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אַנְטִיפַּטְרוֹס (הוא מבצר אפק, החָרב כיום), הניצב על מוצא הירקון, ליד רַאס-אִל-עֵין (ראש העין), והמעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה וחג' סלאמה המשיכו אל הגבעה שבנחלת קסאר. שם, ליד ערימת אבני-כורכר מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו היתה ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, אשר מעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה, וקצהו משתלשל כלפי מטה. (הבאר הזו, המכוסה כיום במשטח בטון, מקומה בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים, וניצב עליה קיוסק למכירת הגרלות של מפעל הפיס. [מדובר בשנת 1989 שבה יצא הספר לאור. מאז השתנה המקום ולא לטובה]).

מסביב לבאר השתרעה אדמה שחורה שהצמיחה שיחי ינבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה עליה בקיץ האחרון, הקנים הקטומים היו כבר שחורים מרטיבותה טל בבקרים ומיקוֹד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

"ברוך הבא לפתח-תקווה!" קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. "הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות."

"מה קרה?" חשש יהודה.

"הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה."

"טוב," אמר יהודה. "נמשיך לחפור בעצמנו."

"איך נדע לחפור באר?" שאל ר' דוד.

"יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר." אמר יהודה. "והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה."

"כן? ומיהו? מה שמו?"

"הניסיון." השיב יהודה.

וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

 במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

[ליד המקום בכיכר המייסדים, שבו חפר יהודה ראב את הבאר הראשונה, ישנה ברזייה מלוכלכת ואולי גם מושתנת, ומולה לוח פליז מלא מלל, חלקו מוטעה מבחינה היסטורית, ואילו שמו של החופר הראשון של הבאר, יהודה ראב, אינו נזכר].

*

לא חלפו ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם גם עולה חדש נוסף מהונגריה, דוד רֶגְנֶר שמו. רגנר היה איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל ניסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. ר' דוד גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר קיבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד הורה להזמין אצל המתיישבים הגרמניים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – להביא משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אמר שאסור לחרוש את אדמה במחרשת ה"מסמר" הפשוטה ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערביים.

"מצידי שהם ימשיכו לגרד את האדמה בפרדות ובסוסים," ליגלג רגנר וקבע: "אנחנו נביא שוורים חזקים שיוכלו למשוך את המחרשות החדישות."

בבוא לאזאר כבר היה אפשר לשאוב מים, בדלי וחבל, מן הבאר. לאזאר חלץ אף הוא את נעליו, וכדרך הערבים החל לגבּל לבני-טיט. הוא התקין עיסה רטובה מאדמת החימר, בלל אותה בקש ולש ברגליו את החומר הבוצי וצר ממנו לבנים שאותן הניח להתייבש בשמש. לאחר ימים אחדים, כשנתייבשו, בנה מהן בית ליד הבאר, ציפה אותו בטיח, כנגד הגשם, וקירה אותו בגג עשוי קנים, קש וחימר שנתמכים בקורות עץ מלמטה.

לאזאר החל לבנות טַבּוּן: תנור עשוי חימר, שצורתו דומה לקדרה או לקערה עמוקה הפוכה עם פתח עגול למעלה ועליו מותקן מיכסה תואם בעל ידית ארוכה. לטבון לא היתה קרקעית משלו, והוא הונח על תשתית, מעין גומה רדודה בקרקע; לאזאר ריצף את הגומה בחלוקי-אבנים, הניח עליה שכבת אפר וחול, ועליהם שוב חלוקי-אבנים וחצץ. את התקנת הטבון למד מהערבים. הטבון פותח בארץ-ישראל מפני שבתקופה ההיא כבר לא נמצאו בה עצים להסקה. הבערתו נעשתה לא מבפנים אלא מבחוץ, בקש, בקוצים, בעשבים יבשים ובעוגות מיובשות של גללי בהמות, גם בגֶפֶת הנותרת לאחר שאוצרים את השמן מן הזיתים; והיה אפשר לאפות בו את הלחם וגם להניח בו תבשילים.

יהודה וחבריו בנו רפתות לשוֹרי-העבודה שאותם התעתדו להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מבנה גבוה שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, התחכמו וחפרו מחפורות גדולות וכיסו אותן מלמעלה בגגות של קש וחימר. הם קבעו את תוכנית המושבה שתוקם – חילקו את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים, בקו העולה מן הבאר צפונה, בנחלת קסאר, לאורך דרך הקיץ ליפו (שלימים נקראה בשם רחוב פינסקר). הבתים היו עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האוּרווֹת מסביב, לשם ביטחון.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר, מיספר כותבים הצביעו על "הפסטיבל" חסר השחר אחרי מותו של אורי אבנרי. היטיב נעמן כהן להצביע על הכשל הלוגי והמוסרי של האיש, כאשר הביע תמיכה גורפת ביאסר עראפאת הרוצח הגזעני והפשיסטי, ובראאד סלאח הגרוע אף ממנו כי הוא יורק על המדינה הדמוקרטית שלנו מבפנים עם היגדים פשיסטיים מובהקים. אורי אבנרי מצא שחיתות ופגמים מוסריים רק אצלנו, ואילו על השניים הנ"ל היו לו רק שבחים. לא אהבתי אותו בחייו, ובוודאי שלא אשנה את דעתי עליו לאחר מותו. 

באשר ל"שוויון" שחסר בחוק הלאום – אילו מילה זאת היתה נכתבת בחוק, אזיי "חוק השבות" היה הופך להיות כללי – גם לערבים שזקוקים לו כיוון שאין להם מספיק מקום מהאוקיאנוס האטלנטי ועד האוקיאנוס ההודי והאוקיאנוס השקט. מסכנים – אין להם "מרחב מחייה".

 שלך,

 משה גרנות

* למכובדי, פרופ' אסעד גאנם , מחלקת מדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה. מאמרך "זה הדגל שלנו, תתרגלו!" ('הארץ' 17.8.18) פרוש לפניי ומשקף בפעם האלף את האובדן והחידלון של חוגים מרכזיים בקהילת ערביי ישראל.

כל הכתוב במאמר, מראה שלא שכחתם ולא למדתם דבר מהמבולקה שהרסה בכם תורתם של חג' אמין ואחמד שוקיירי. מובנים המועקה והתסכול שאתם חשים מול התקומה הציונית המופתית, והעובדה שההתגוננות היהודית הדפה את אלימות ערביי הארץ, והביסה את התוקפנות של כלל צבאות ערב. אך אולי אינכם מודעים לקורות הלאומיות הערבית במזרח התיכון, ולעובדה כי רק לאחר מלחמת העולם הראשונה עוצבו כל מדינות ערב ע"י המעצמות, במגמה לחיסול האימפריה העות'מנית. כך הוקמו לבנון וסוריה בחסות צרפת, ועיראק ומצרים בחסות בריטניה. יחד עם המנדט להקצאת ארץ ישראל משני עברי הירדן ל'בית לאומי יהודי', וגם אישרו את עצמאות חצי האי ערב משנכבש ע"י אבן סעוד, ראש שבט הווהאביה מנג'ד.

אך בעוונותינו, למרות שערי הארץ הפתוחים, שלושה מיליון יהודים נהרו לאמריקה ולא לארץ, וכך במחדלנו, איבדנו את האפשרות להקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן, כאשר שר המושבות ווינסטון צ'רצ'יל, מיהר וקרע את עבר הירדן המזרחי מהבית הלאומי היהודי, והעניקו כאמירות לאמיר עבדאללה הזועם.  

מאז התמקדה הציונות בקידום 'הבית הלאומי היהודי' בארץ ישראל המערבית, ואתם מדברים על גורל ערביי הארץ, כאילו מדובר בתרחיש ייחודי. אולם בכל מדינות ערב שעוצבו אז, חיו כמאה מיליון בני מיעוטים – קופטים וארמנים, כורדים ודרוזים, שיעים וגם יהודים, שכך מצאו עצמם לפתע תחת שלטון עריץ ועויין.  מצוקת בני המיעוט לא עוררה איש ולא הזיזה את גבולות המדינות, רק תסכול ערביי הארץ מול התקומה הציונית, עורר את המשטמה הישנה הפועמת גם במאמרך, וחוגים עוינים בארץ ובחו"ל, עודדו סרבנות ואלימות שהובילו את ערביי הארץ מדחי לדחי ולנכבא, ושפיכות דמים עד היום. 

ואתה, אקדמאי איש תרבות, החי באווירת החופש והשיוויון הנדירה בחיפה, משתעשע בתקווה ש"יגייסו אותך למאבק בהפלת ממשלתו הלאומנית של נתניהו," וחולם להשגת וויתורים שיביאו ל"חרות ושיוויון". והשאלה, היכן ראית או שמעת על קהילה ערבית המשגשגת בחירות ורווחה יותר או כמו בחיפה? האם בסוריה או בעיראק, באפגניסטן ובתימן ובלוב?

לכן, במקום להטיף לסובבים להתרגל לעובדה שחוגים מערביי ישראל מתפרעים בלאומניות ומניפים דגלי אוייב, הגיעה השעה שאתם, ראשי הקהילה, תתרגלו לעובדה שמאות אלפים מערביי ישראל כבר השתלבו חיובית בחברה ובמרבית מגזרי התעסוקה.

בהשלמתם עם היותם ערבים ישראליים, לא פלסטיניים, הם מבטיחים ומשמרים את המעמד המרשים שהקהילה השיגה בחריצות ובאווירת החופש בישראל. לכן גם אתם, ראשי הקהילה, חייבים להתרגל ולהכיר בעובדת היותכם ישראלים, לא פלסטינים! – החיים במדינת הלאום היהודי, כפי שמיליוני בני מיעוט חיים במדינות הלאום הטורקי והיווני, האיטלקי הצרפתי הספרדי ואחרות, ולא מניפים שם דגלי אוייב, לא מעוררים מהומות לאומניות, ולא חותרים להרס אושיות המדינות.

בעוונותינו, עקב תכונת בדלנות והתנכרות הפושה בכמה חוגים בישראל,  המדינה נתונה גם לבעיות חברתיות אחרות, אך ככל שערביי ישראל ישכילו להתנער מהנהגתם המטיפה לסרבנות ולאלימות, ויזעקו: תתרגלו, אנחנו ערבים ישראלים! –  כן ייטב לקהילה, ובניה ימצאו את מקומם הראוי בחברה.

או אז, ניתן יהיה להרכיב ממשלה איתנה שתעצב חוקה נאורה, ותתמקד בהתעצמות תרבותית וכלכלית. איכות החיים תשודרג תוך הסרת מגבלות חברתיות, וקידום השתלבות חיובית של בני המיעוט בחברה ובעשייה. בעיקר אולי ניתן יהיה אז גם לשכנע את הנהגות ערב בנחישותנו לשמר את העצמאות הייחודית של ישראל, ולגשת למו"מ אמיתי לתיחום גבולות סביר, ולשלום בר קיימא.

בברכה לרגיעה והתפכחות לקראת השלום המיוחל,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

* אם להאמין למה שכתוב בעיתונים הרי סרת התרבות עומדת להרוס את ענף הקולנוע הישראלי מתוך מחשבות מוזרות – שיש לחלק את עוגת התמיכה בהפקות הסרטים גם ל"פריפריה" וליישובים ביהודה ושומרון, מעבר לקו הירוק, מתוך מחשבה, כנראה, שסרטים ישראליים שייווצרו על רקע ההתנחלויות יכבשו את העולם, שחלקו מחרים כל תוצרת ישראלית מהאזורים האלה!

זה כאילו החליטו לחלק את התמיכה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית בתל-אביב בין כל יישובי הפריפרייה, כולל ההתנחלויות!

תעשיית הקולנוע הישראלית מתפרנסת קודם-כל מקבלת ההקצבות של משרד התרבות להפקת סרטים. רק סרטים בודדים זוכים להצלחה מסחרית ו/או אמנותית ומכסים את ההשקעה. הפקת כל יתר הסרטים בכסף ציבורי – פשוט מחזיקה את הענף, ולא פעם מפיקים סרטים כושלים לפי ספרים של סופרים "חשובים" שאין להם שום הצדקה להיות מעובדים לקולנוע, אבל השם של הסופר גורם לאחראים כיום על ההקצבות לאשר את ההפקה, והמפיקים יודעים זאת כשהם מגישים את הבקשה.

אם איננו טועים יאשרו בדרך זו, לפי חוק הקולנוע החדש של סרת התרבות, הפקות סרטים ב"פריפריה" ובהתנחלויות!

* שלום וד"ש חמה... מדהים! הניוזלטר שלך מרענן, מחדש, מפתיע בכל פעם מחדש. כל הכבוד!

שנה טובה ונפלאה,

נאוה אלדר

* בהיותו סטודנט לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, אצל פרופ' גרשון שקד – בא אליי יום אחד לפני שנים רבות ראובן שהם מיפעת כדי להתייעץ על עבודת המ"א שהטיל עליו שקד לכתוב על אסתר ראב, דודתי אחות-אבי. שקד גם ביקש ממנו לכתוב מבוא לעבודה ובו תולדות חייה של אסתר ראב, ולראיין אותה לשם כך.

מכאן החלה פרשה של ידידות ארוכת-שנים ביני לבין ראובן שהם, לימים פרופיסור לספרות עברית באוניברסיטת חיפה, וידידות מיוחדת במינה בין ראובן לאסתר, שעליה אפשר לקרוא רבות בסיפור-חייה שכתבתי, "ימים של לענה ודבש" ["עם עובד", 1997]. חלק ניכר מהספר לא היה אפשרי לולא העבודה הגדולה שהשקיע ראובן בכתיבה על תולדות חייה שאותם שמע וכתב מפיה, ואת כל החומר שאסף, כולל שירים שאותם כתבה במיוחד לו, העמיד לרשותי לשם כתיבת הביוגראפיה ולשם עריכת הכרך "אסתר ראב / כל השירים" [זמורה-ביתן, 1988, 2008].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל