פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1374

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט באלול תשע"ח, 30.8.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // עמוס גלבוע: הנהגות ערביי ישראל במסע בזירה הבינלאומית נגד חוק הלאום. // יוסי אחימאיר: זה הזמן לאוטונומיה. [ציטוט]. // משה כהן: וישמן ישורון ויבעט. // אורי הייטנר אורי אבנרי (פרק ב'). 2. צרור הערות 29.8.18. // שמעון גרובר: שואת ים כינרת וים המלח ומניעתה. // אוריה באר: גבעון. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [117], גשר השבת. // מנחם רהט: ביבי שר חוץ מצויין. // אהוד בן עזר: "נילס לינה" ל-ינס פטר יעקבסן. עברית: 1922. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 31.10.1969 תחת המדור "קריאה שנייה" לפני 49 שנים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון. 1989. פרק תשיעי, קוצי-צבר בריר-גמלים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ עַל כַּמָּה עַרְבִים * הַקּוֹרְאִים לַחְדֹּל מֵהֲסָתָה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵלָה * בְּיָשְרָה וְגַם בְּאֹמֶץ נְדִירִים וּמְסָרְבִים * לְעַוֵּת אֶת הָאֱמֶת וּלְשַסּוֹת בָּהּ דִבְרֵי בֶּלַע. * וְכָאן נִכְנָס קוּרְיוֹז פִּיקַנְטִי וּמְבַדֵּחַ, * סְקוּפּ שֶׁנִּשְׁמַר שִׁבְעִים שָׁנָה בְּסוֹד כָּמוּס * וְרַק עַכְשָׁיו וְרַק בְּפוֹרוּם זֶה פּוֹתֵחַ * אֶת פִּיו אַחַר שְׁתִיקָה הֶרְמֵטִית שֶׁל נִימוּס: * בְּבֹקֶר צַח שֶׁל הַשְּׁלוֹשָׁה עָשָׂר בְּמַאי * שְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה * הֻשְׁמַע צִלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן בִּידֵי בַּמַּאי * תַּסְרִיט-הַמֶּתַח נֹסַח הִיצְ'קוֹק הַתַּחְמָן * בִּשְׂדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד, בְּמוּזֵיאוּם תֵּל-אָבִיב * וְכָךְ הִגִּיעָה לְסוֹפָהּ הַטּוֹב תִּסְמֹנֶת- * אַלְפַּיִם-שְׁנוֹת גּוֹרָל לְגַמְרֵי לֹא רַחְמָן * בָּהֶן נָד סָבָא יִשְׂרָאֵל סָבִיב-סָבִיב * בֵּין שְׁלַל אֲרְצוֹת גּוֹלָה שֶׁכָּל שַׁלִּיט בִּרְיוֹן * וְכָל עָרִיץ יָכוֹל הָיָה לִגְזֹר גֵּרוּשׁ לוֹ * בְּאֵין לְסָבָא כִּבְרַת-אֶרֶץ מִשֶּׁלּוֹ * וְלֹא מוֹלֶדֶת כָּרָאוּי וְכַיָּאוּת * וְאָז, בַּטֶּלֶפוֹן, הוֹדִיעַ בֶּן-גֻּרְיוֹן * לִמְנַהֲלוֹ שֶׁל הַמּוּזֵיאוּם כִּי דָרוּשׁ לוֹ * אוּלָם מַתְאִים שֶׁבּוֹ יַשְׁמִיעַ בְּקוֹלוֹ *  אֶת נִסּוּחָהּ שֶׁל מְגִלַּת הָעַצְמָאוּת. * "וּמֵאַחַר שֶׁהַלִּגְיוֹן הַיַּרְדֵּנִי * עוֹרֵךְ מָצוֹר בִּירוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֵנוּ * וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁאוֹתוֹ טֶקֶס יֵעָרֵךְ * כְּפִי שֶׁרָצִינוּ שָׁם," כָּךְ סָח לוֹ בֶּן-גֻּרְיוֹן, * "כָּאן מִתְבַּקֵּשׁ אַתָּה לִפְתֹּחַ,ַ אֲדוֹנִי, * אֶת אוּלַמְךָ הַמֶּרְכָּזִי לְמַעֲנֵנוּ * בְּעוֹד אַתָּה בִּזְכוּת הִיסְטוֹרִית מִתְבָּרֵךְ * כִּמְאַרְחוֹ שֶׁל טֶקֶס עַצְמָאוּת צִיּוֹן. * אֲבָל צָרִיךְ אֲנֲי מֵרֹאשׁ לְהַזְהִירְךָ * כִּי כְּשֶׁאָבוֹא מָחָר בַּבֹּקֶר עִם מוֹעֶצֶת- * הָעָם שֶׁכָּל הַמִּפְלָגוֹת מְיֻצָּגוֹת בָּהּ * לִבְדֹק טִיפּ-טוֹפּ אֶת אוּלַמְּךָ הַמֶּרְכָּזִי * אָסוּר שֶׁשּׁוּם נָצִיג דָּתִי יִמְצָא סִרְכָה * כְּגוֹן תְּמוּנַת-עֵירֹם שֶׁבְּלִי בּוּשָׁה פּוֹרֶצֶת * אֶת מִגְבְּלוֹת דִּין הַצְּנִיעוּת הַנְּהוּגוֹת בָּהּ * בַּיַּהֲדוּת – כִּי מִבְטָחִי וּמָעֻזִּי * הֵם בְּרִצּוּי כָּל נְצִיגֵי שְׂדֵרוֹת הָעָם * שֶׁלֹּא יַחְרִימוּ אֶת הַטֶּקֶס הַהִיסְטוֹרִי." * וּכְשֶׁשָּׁמַע זֹאת הַמְּנַהֵל בְּלֵב נִפְעָם * מִיָּד הוֹרָה לְכָל עוֹבְדָיו עַל הוֹרָדַת * כָּל תְּמוּנַת בַּד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֶׁמֶץ שֶׁל עֵירֹם *  מִן הָאוּלָם, לוּא גַם בְּאֹרַח פְּרוֹבִיזוֹרִי, * שֶׁכֵּן חָלִילָה זֶה סְקַנְדָּל עָלוּל לִגְרֹם * וּלְהַקְפִּיץ שָׁם פְיוּזִים לְשׁוֹמְרֵי הַדָּת. * אַךְ מָה עוֹשֶׂה רִבּוֹן-עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוּשׁ- * הוּמוֹר סַרְקַסְטִי וּפַנְטַסְטִי רַב-אִירוֹנְיָה? * תְמוּנָה אַחַת, פְּרִי מִכְחוֹלוֹ שֶׁל רֶנוּאָר * (שֶׁצְּעִירִים הַיּוֹם סְבוּרִים בְּבוּרוּתָם * שֶׁזֹּאת חְֶבְרַת-בִּגּוּד וְלֹא צַיָּר נֶחְשָׁב) * סִכְּנָה פִּתְאֹם אֶת כָּל קִיּוּם הַצֶּרֶמוֹנְיָה * כִּי בְּגָדְלָהּ וּמִשְׁקָלָהּ הִוְּתָה רְכוּשׁ * כָּל-כָּךְ רַב-כֹּבֶד שֶׁמַּמָּשׁ לֹא יְתֹאַר * שֶׁלִּתְלוֹתָהּ אֶפְשָׁר עַל דִּיבֶּל אוֹ עַל וָו * שֶׁבְּמוּזֵיאוּם זֶה הָיְתָה לָהֶם הֶגְמוֹנְיָה * וְהִיא הָיְתָה תְלוּיָה בַּקִּיר רַק בִּזְכוּתָם * שֶׁל שְׁנֵי מוֹטוֹת-מַתֶּכֶת (רֶלְסִים) מִבַּרְזֶל * וּבָהּ נֶחְשַׂף עֵירֹם אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַצַּיָּר * הַמְּרֻפֶּדֶת מִשְׁמַנִּים מִתּוֹךְ הַרְמוֹנְיָה * בֵּין אָמָּנוּת (מֻפְשֶׁטֶת) וּבֵין חַרְמָנוּת * פְּרוֹבוֹקָטִיבִית בְּיוֹתֵר, לַַעֲזָאזֵל... * וּכְשֶׁהֵבִין מְנַהֲלוֹ שֶׁל הַמּוּזֵיאוּם * שֶׁשְּׁנֵי הָרֶלְסִים מֻלְחָמִים אֶל מִסְגַּרְתָּהּ * שֶׁל הַתְּמוּנָה וְאִם חוֹתְכִים אוֹתָם אָז זֶהוּ, * כְּבָר אִי אֶפְשָׁר יְהֵא כְּמוֹ קֹדֶם לִתְלוֹתָהּ * מֵרֹב סוּרְפְּרִיזָה חָטַף קְרִיזָה וְשָׁאַל: * "אִם נְנַסֵּר אֶת שְׁנֵי הָרֶלְסִים מִי יִגְאַל * אוֹתָנוּ כָּאן מִבִּזְבּוּז-כֶּסֶף קוֹלוֹסָלִי * כְּשֶׁנִּצְטָרֵךְ מָחָר תְּמוּנָה זוֹ עַל הַקִּיר * לִתְלוֹת שֵׁנִית, אַךְ אֵין שׁוּם סְפּוֹנְסֶר שֶׁיַכִּיר * בְּכָךְ שֶׁחֵרֶף גֵּרְעוֹנֵנוּ הַפִיסְקָלִי * עוֹד צֶמֶד רֶלְסִים חֲדָשִׁים לָנוּ דָרוּשׁ * וְקֶרֶן-שְׁנוֹרְמַן לֹא תִתְרֹם לָנוּ שׁוּם גְּרוּשׁ?" * וְאָז, שָׁעָה שֶׁהוּא לָחוּץ בְּאוֹתָהּ סְטַדְיָה * סָח הַשָּׁרָת הַתֶּימָנִי שֶׁשְּׁמוֹ סְעַדְיָה * כִּי בְּמַחְסַן בֵּית-סֵפֶר "בַּלְפוּר" יֵשׁ תְּמוּנָה * שֶׁל הֶרְצְל, הַיְנוּ שֶׁל חוֹזֵה הַמְּדִינָה * וְכִי תְמוּנָה זוֹ, בְּדִיּוּק לֹא יְשֹעַר * גָּדְלָהּ מַמָּשׁ כִּתְמוּנַת אֵשֶׁת רֶנוּאָר * וְהַמְּנַהֵל חִבֵּק אוֹתוֹ וְסָח בְּעֹז: * "אָ-נוּ תִרְאוּ אֵיךְ תֵּימָנִי מַצִּיל שִׁיכְּנוֹז" * וְחִישׁ עָלוּ שְׁנֵיהֶם עַל טַקְסִי וְהֵבִיאוּ * אֶת תְּמוּנָתוֹ שֶׁל הֶרְצְל זֶה, שֶכְּנָבִיא הוּא * אָמַר בְּבָּזֶל אֶת אוֹתוֹ פָּסוּק נוֹדָע * שֶׁאִם תִּרְצוּ, אַחַי, אָז אֵין זוֹ אַגָּדָה. * וְאֶת מַר הֶרְצְל בִּזְהִירוּת לֹא תְתֹאַר * הִשְׁכִּיבוּ פִיקְס מֵעַל לַגְּבֶרֶת רֶנוּאָר * וּכְדֵי שֶׁשּׁוּם נָצִיג דָּתִי זֹאת לֹא יַרְגִּישׁ * הֵם אִיזוֹלִירְבַּנְד מִסְּבִיבָם הִדְבִּיקוּ חִישׁ * וְּכְשֶׁהִגִּיעַ בֶּן-גֻּרְיוֹן לְמָחֳרַָת * עִם נְצִיגֵי כָּל הַסִּיעוֹת לִבְדֹּק כָּל פְּרָט * הוֹדוּ אֲפִלּוּ דָתִיִּים גְּמוּרִים בְּאֹשֶׁר * שֶׁאוּלַמּוֹ שֶׁל הַמּוּזֵיאוּם הוּא "גְלָאט כֹּשֶׁר". * וְכָאן צָרִיךְ כְּבָר לְהַסְבִּיר וּלְהַקְדִּים * כִּי בְּבָתֵּי-סִפְרֵינוּ כְּלָל לֹא מְלַמְּדִים * שֶׁאֵשֶׁת הֶרְצְל כֹּה רָתְחָה עַל בַּעֲלָהּ * שֶׁלֹּא כַּסְפּוֹ שֶׁלּוֹ כִּי אִם כַּסְפָּהּ שֶׁלָּהּ * בֻּזְבַּז כְּאִלּוּ עַל פַנְטַזְיָה דִמְיוֹנִית * שֶׁל הַטֵּרוּף שֶׁשְּׁמוֹ אָגֶ'נְדָה צִיּוֹנִית * עַד שֶׁגָּזְרָה כְּמוֹ לִיזִיסְטְרָטָה בְּיָוָן * עַל בַּעֲלָהּ, שֶׁחֲזוֹנוֹ לָהּ לֹא הוּבַן, * מִין סַנְקְצְיָה דְרַסְטִית שֶׁל רֹב זַעַם וּנְחִישׁוּת: * שֶׁשוּב בֵּינָם לֹא יִתְקַיְּמוּ חַיֵּי אִישׁוּת. * מָה שֶׁמַּסְבִּיר כֵּיצַד הִצְלִיחָה שָׁם לַחְדֹּר * לְתוֹךְ הַטֶּקֶס הַהִיסְטוֹרִי הַקָּרוֹב * גִּרְסָה גְרוֹטֶסְקִית זוֹ שֶׁל לֵצָנֵי הַדּוֹר * שֶׁבָּהּ לַמְרוֹת שֶׁהַיִּשְׂרְאֵלִים לָרֹב * לֹא אוֹהֲבִים שֶׁהַנּוֹאֵם כָּאן מַאֲרִיךְ * בִּסְפִּיץ' שֶׁל פְלוֹפּ בְּלִי סְוִּיץ' שֶׁל סְטוֹפּ כְּשֶׁלֹּא צָרִיךְ * פָּרְחָה שְׁמוּעָה שֶׁכְּשֶׁבְּטוֹן רַב-מַשְׁמָעוּת * בִּי-גִ'י הִקְרִיא אֶת מְגִלַּת הָעְצְמָאוּת * בָּקַע לְפֶתַע לְמִשְׁמַע הַקְרָאָתוֹ * קוֹלוֹ שֶׁל הֶרְצְל מֵעֻמְקָהּ שֶׁל תְּמוּנָתוֹ * כְּשֶׁהוּא מַפְצִיר בּוֹ: "דֻוִדְל, אַל תֵּעָצֵר * וְהַאֲרֵךְ אֶת נְאוּמְךָ, אַל תְּקַצֵּר * כִּי אֶת הַכֵּיף שֶׁיֵּשׁ לִי כָּאן, בַּבּוֹדוּאָר * הַחַשְׂפָנִי הַזֶּה שֶׁל גְּבֶרֶת רֶנוּאָר * עוֹד לֹא טָעַמְתִּי מֵעוֹלָם, גַּם לֹא חֶלְקִית * בְּמִטָּתִי, עִם גְּבֶרֶת הֶרְצְל הַחֻקִּית..."

אַתָּה תוֹהֶה וַדַּאי, קוֹרֵא יָקָר: מִנַּיִן * שָׁמַע כּוֹתְבוֹ שֶׁל קֶטַע זֶה אוֹתָהּ גִּרְסָה * שֶׁל לֵצָנֵי הַדּוֹר, שֶׁלֹּא נוֹדְעָה עֲדַיִן * עַד רֶגַע זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה עַד שֶׁפָּרְשָׂה * אֶת זוּג כְּנָפֶיהָ וְאַתָּה בָּהּ כָּאן חוֹזֶה * מַמָּשׁ בְּרֶגַע זֶה וּבָעַמּוּד הַזֶּה? * וּבְכֵן, שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָהּ גִּרְסָה גְרוֹטֶסְקִית * וְלֵצָנִית וְהוּמוֹרֶסְקִית וּבּוּרְלֶסְקִית * מִמְּנַהֲלוֹ שֶׁל הַמּוּזֵיאוּם הַנִּזְכָּר * בְּפֶרֶק זֶה – אָבִי הַטּוֹב וְהַיָּקָר * שֶׁנִּתְפַּרְסֵם, אִם אֶסְתַּפֵּק פֹּה בִּרְמִיזָה * כְּאִישׁ בִּקֹּרֶת רַבַּת עֹקֶץ וּגְמִיזָה...

וְהֶמְשֵׁךְ אוֹתָהּ סָאגָה יוּגַשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

פיוס או גירושין סופיים?

בהלכה האסלאמית יש הבחנה בין "טלאק רג'עי", גירושין שאפשר לבטל אותם, ו"טלאק באא'ן", גירושין סופיים שלא ניתן לבטלם. חכמי ההלכה האסלאמיים מכירים את המצב של כעס בין בני זוג שבמאמץ סביר ניתן לסיימו, להגיע לפיוס ולהשכין שלום מחודש ביניהם, ומנגד את המצב שבו מטען המשקעים השליליים בין בני הזוג גדול מידי וכבד מדי, ולכן אין לזוג שום אפשרות להתפייס ולשוב לשכון בשלוה תחת גג אחד. אחת הדרכים לחוש את המצב בין בני הזוג היא להקשיב לדברים שהם אומרים זה על זה, וגם ל"מוזיקה" המלווה את הדברים הנאמרים.

מאז שתנועת חמאס השתלטה על רצועת עזה ביוני 2007, כלומר לפני יותר מ-11 שנים, טוען כותב שורות אלה שהגירושין בין התנועות חמאס ופת"ח, בין השלטון בעזה לבין הרשות הפלסטינית ובין המנהיגים – מחמוד עבאס מחד וח'אלד משעל, אסמאעיל הניה ויחיא סנואר – הם גירושין סופיים, וכל מאמצי הפיוס שמשקיעים פלסטינים ואחרים (בעיקר המצרים והירדנים) נכשלו, נכשלים וייכשלו. ואם הצדדים יגיעו להסכם פיוס, הסכם יהיה אבל פיוס לא יהיה.

הסיבות להיעדר האפשרות לפשר בין שתי התנועות הן רבות ומתפרסות של כל שטחי החיים. מבחינה אידאולוגית, חמאס היא הסניף הפלסטיני של תנועת "האחים המוסלמים", תנועה שהתנגדה נחרצות לאידיאולוגיות הלאומיות שחדרו לעולם הערבי מאז תחילת המאה העשרים, שכן "האחים המוסלמים" רואים בלאומיות מרד נגד האסלאם, שכן הלאומיות מאמינה בלאום, ולא רואה בדת את העיקר, ולכן אם אתה ערבי אין זה חשוב אם אתה מוסלמי, נוצרי, דרוזי, עלווי או בן כל דת אחרת, בעוד ש"האחים" מאמינים ש"אללה הוא מחוז חפצנו, הנביא הוא הדוגמה לנו, הקוראן הוא החוקה שלנו, הג'יהאד הוא דרכנו והמוות למען אללה הוא הנשגבת שבתקוותינו."

שיקולים לאומיים הם יחסיים, נובעים מהמצב המשתנה ומשתנים יחד איתו, בעוד שהשיקולים הדתיים הם קבועים, מוחלטים ונובעים מדבריו הנצחיים של היושב במרומים.

פתח, כתנועה לאומית, מעדכנת את עמדותיה על פי האפשרויות: כשנוסדה התנועה בשלהי שנות החמישים היא נועדה לחסל את ישראל בגבולותיה שנקבעו בעקבות מלחמת העצמאות, ואילו כיום היא טוענת שהיא מוכנה לקבל את ישראל בגבולות ההם ומטרתה כיום היא לשחרר את השטחים שישראל כבשה בשנת 1967, כלומר יהודה ושומרון. חמאס – לעומת זאת – איננה רואה שום דרך להכשיר את מדינת ישראל, אפילו אם זו תהיה בגודל של בול על חוף תל אביב.

גישתו של חמאס נובעת מהגישה המשולשת של האסלאם:

1. היהדות היא "דין באטל" – דת בטלה, ולכן אין שום סיבה להקים מדינה עבור דת בטלה.

2. היהודים הם לא עם אלא קהילות ששייכות לכל עמי העולם, והם חייבים לחיות ה"אהל ד'ימה" – בני חסות – תחת שלטון האסלאם, ולכן אין שום סיבה להקים מדינה לאנשים שאינם עם.

3. פלסטין היא ארץ מקודשת לכל המוסלמים בעולם ואין לאף אחד רשות להסכים להוצאת שום חלק ממנה מתחום האסלאם ולהעניק אותו ליהודים.

לכן בבסיס האידאולוגי, תנועות חמאס ופת"ח מנוגדות באופן שאי אפשר לאחד אותן. המירב שניתן לעשות זה למצוא – או עדיף: להמציא – אג'נדה משותפת שעל בסיסה ניתן לבנות מסגרת רחבה וגמישה ששני הצדדים יוכלו לחיות בתוכה בלי להתקוטט יותר מדי. קיומה של המסגרת הזו מותנה ברצון וביכולת של הנהגות שני הצדדים לשבת זו עם זו ולהסכים על הדברים המשותפים.

אם בודקים את ההיסטוריה של שני הארגונים מאז שתנועת חמאס נולדה, בדצמבר 1987, מגלים שמיספר הפעמים והמקרים שבהם שני הצדדים הסכימו על מסגרת משותפת הוא קטן מאוד, וברוב הגדול של הזמן שעבר – יותר משלושים שנה – היו שני הצדדים נפרדים זה מזה ועוינים זה לזה. אפילו השנאה לישראל והרצון לחסל אותה שאמורים היו לאחד את שתי התנועות, לא הצליחו לפייס בין שני הצדדים.

ההבדלים העמוקים בתרבות של שני הצדדים הומחשו לעין כל כאשר חתמו שני הצדדים על הסכם הפיוס בדצמבר 2017. בתצלום רואים היטב שאנשי פת"ח והרשות הפלסטינית לובשים עניבות ואילו אנשי חמאס אינם לובשים עניבות. הסיבה להבדל פשוטה: אנשי הפת"ח והרשות מנסים לשוות לעצמם תדמית מודרנית עם נגיעה מערבית, ואילו אנשי חמאס מסרבים להיגרר אחרי תרבות המערב, שבראייתם היא אנטי אסלאמית במהותה. זו אחת מסיבות העומק לכך שהסכם היה אבל פיוס לא היה.

במאמר זה אביא דברים ששני הצדדים אומרים ומפרסמים זה על זה ובכך הם מביעים את תחושתם זה כלפי זה.

בעת כתיבת שורות אלה מופיעה באתר Palestine-info המזוהה עם חמאס ידיעה ראשית על תינוק בעזה שמת בגלל שמשרד הבריאות של הרשות הפלסטינית ברמאללה סירב להקצות סכום של שלושים אלף דולר לטיפול שהיה יכול להצילו. הידיעה מלווה בתצלום גדול, ברור ולא מטושטש של התינוק עוד כשהיה בין החיים, והמשתמע ממנה הוא שמי שאחראי על הרג ילדים בעזה הוא לא רק ישראל אלא הרשות הפלסטינית.

ברקע קיים המידע על השחיתות הכספית של ראשי הרשות, והמסר המשתמע הוא שראשי הרשות מעדיפים לשמור בחשבונות הבנקים שלהם בשוויץ את המיליונים הרבים שגזלו מהציבור ולא להוציא סכום פעוט כדי להציל תינוק פלסטיני ממוות.

באפריל 2017 אמר מרואן אבו ראס, חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם חמאס אל מול המצלמות את הדברים הבאים (תוספותיי בסוגריים, מ"ק):

"אם עבאס לא רוצה את עזה אז שלא ייקח גרוש אחד מעזה. הם (אנשי הרשות) אומרים (לנו): 'או שתקחו את עזה כולה (ותנהלו אותה בעצמכם בלי קשר לרש"פ) או שתעזבו אותה לגמרי (ותאפשרו לרש"פ לנהל בה את כל שטחי החיים)'. טוב, אדוני (עבאס), ניקח אותה כולה, אז למה אתה לוקח את הכספים שלנו? למה אתה לוקח את הכספים של עזה? למה אתה לוקח את המיסים של עזה (שישראל גובה ומעבירה לרש"פ על פי הסכם פריז מ-1995)? למה אתה לוקח את הכספים שמגיעים מהמדינות התורמות עבור עזה? יש (ברש"פ) מערכת מקהלתית תקשורתית כוזבת הממציאה שקרים לעם (הפלסטיני) ולאומה (הערבית והאסלאמית), מזייפת עובדות, כמו אלעלול, דמירי, אלטייב, אלשיח', עזאם, ועוד קבוצה, אשר תמורת מחיר (כספי) עיצבו עמדות בוגדניות כלפי העם הזה. עבאס הציב את עצמו בדרגות הגבוהות ביותר של הבגידה ושיתוף הפעולה (עם הציונים). הוא גזר על עצמו ועל דרכו (הפוליטית) חיסול וודאי והסתלקות מהעם שלנו ומהבעייה שלנו שכן כל מה שהוא עושה זה בגידה ושיתוף פעולה עם האויבים. חובה להעמיד את עבאס למשפט עממי, על פי החוק, במרכז עזה ולהכריז שגזר הדין שלו הוא מוות בתלייה מול (עיני) עמו בגלל שהוא הבוגד הגדול ביותר שידעה הבעיה הפלסטינית."

גם הצד השני, הרשות הפלסטינית, אינו בוחל במילים כשמדובר בחמאס. במרץ 2018 הגיעו לרצועת עזה ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה וראש ארגוני הביטחון שלו, מאג'ד פרג', ומיד עם כניסתם לרצועה התפוצץ ליד רכבם מטען חבלה שפגע בהם קלות. עבאס אמר על אנשי חמאס בעקבות האירוע:

"המדיניות הזו (רצח פוליטיקאים) נולדה איתם, הומצאה בליבם ולכן אנחנו אומרים: 'הדבר לא יעבור (ללא תגובה). לכן כשהם (אנשי חמאס) אומרים: 'אנחנו חוקרים או לא חוקרים,' אנחנו (אנשי הרש"פ) אומרים: 'אנחנו לא רוצים מהם שום חקירה ושום מידע, כי אנחנו יודעים היטב שהם, תנועת חמאס, הם אלו שעמדו מאחורי התקרית הזו וביצעו אותו בשפלות ובנבזות מלאה."

לענייננו חשובה האמירה של עבאס שהרצח הפוליטי נולד עם חמאס, כלומר הרצח נמצא בגנים של התנועה. מבחינה היסטורית הדבר כמובן לא נכון, שכן היו רציחות פוליטיות גם לפני שתנועת חמאס השתלטה על עזה תוך שהיא רוצחת עשרות מאנשי הביטחון של הרשות הפלסטינית. האמירה של עבאס נובעת גם מהניסיון הפרטי שלו: הוא ביקר ברצועה באפריל 2007 וכמעט נרצח בניסיון התנקשות, שבו נהרג אחד משומרי הראש שלו שנפגע בראשו. הוא באופן רשמי היה נשיא של רצועת עזה בשנת 2014 כאשר לוחמי חמאס חיסלו ברחוב יותר משלושים חברים במסגד אבן תימיה ברפיח.

דוברי הרשות מאשימים את חמאס בבגידה בבעיה הפלסטינית בעצם העובדה שפילגו את השטח הפלסטיני לשניים, עזה והגדה, ונתנו לישראל את התירוץ הקבוע להתנגד להקמת מדינה פלסטינית שתהפוך לחמאסטאן נוספת ביהודה ושומרון אחרי מה שקרה בעזה.

חמאס מאשימה את הרש"פ ברצון להתפייסות רק כדי להשתלט על הנשק של חמאס ולהסגיר אותו לישראל למרות שזה נשק האמור לשחרר את פלסטין. חמאס מתנגדת באופן נחרץ להפקיד את תיק הביטחון בעזה בכל הסכם התפייסות, שכן אנשי חמאס חוששים ששיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל והרש"פ יחייב את הרש"פ לחסל את ארסנל הטילים של חמאס, להעביר לישראל מידע על מנהרות ואולי אף להרסן, על פי דרישת ישראל.

המשמעות של התפייסות פלסטינית על פי התנאים של הרש"פ היא שתנועת חמאס מתפרקת מכל הנכסים – הצבאיים והמדיניים – שצברה במהלך השנים, ונשארת עם התקווה לזכות בבחירות הבאות לפרלמנט הפלסטיני ולנשיאות הרשות. אלא שבחמאס זוכרים היטב מה שקרה בעקבות זכיית התנועה במרבית מושבי הרשות המחוקקת בינואר 2006: הם זכו, הרכיבו ממשלה עם שרים מטעמם, אבל אנשי אש"ף לא פינו את המשרדים שבהם הם ישבו עד שנכשלו בבחירות. בחמאס חוששים שזה יהיה התסריט גם אם הם יזכו שוב בבחירות: הם יזכו בבחירות אבל לא במשרות...

המסקנה מכל האמור לעיל היא שיותר מדי דם רע זורם בעורקי הסכסוך בין אש"ף לחמאס, יותר מדי משקעים אישיים, אידיאולוגיים, דתיים ותרבותיים מעיקים על האנשים ומקשים על מציאת בסיס משותף שעליו ניתן יהיה לבסס התפייסות ואיחוד משותף. כל מי שמדבר על הסכם פיוס בטווח הנראה לעין עושה זאת מתוך התעלמות מעומק התהום התרבותית, האידיאולוגית, הפוליטית והאישית, הפעורה בין שתי התנועות ומנהיגיהן.

ולכן המסקנה שלי, שהגעתי אליה כבר בשנת 2007, אחרי שחמאס השתלטו על עזה, היא שאולי ייחתם הסכם פיוס, אבל הוא יהיה רק הסכם שערכו יהיה כמחיר הנייר שעליו הוא הודפס, כי פיוס אמיתי לא יהיה בין שתי התנועות כל עוד הן נראות כפי שהן נראות כיום. אם בעתיד הרחוק יחול שינוי דרסטי, בסיסי ועמוק בארגונים הללו, באידיאולוגיה המניעה אותם ובתרבות העומדת ברקעם, אולי הם יגיעו ליכולת לגשר על הפערים ביניהם.

הערה לגבי איראן:

בתחילת השבוע הדיח הפרלמנט האיראני את שר הכלכלה מסעוד כרבסיאן בשל "כישלונו לנהל את כלכלת המדינה" על רקע הסנקציות האמריקניות המתהדקות, צניחת ערך המטבע, עליית האבטלה, ובריחת חברות בינלאומיות מאיראן.

ביום שלישי השבוע הכריז הנשיא חסן רוחאני ש"רבים באיראן איבדו את האמון בעתיד הרפובליקה האסלאמית ויש להם ספק באשר לכוח שלה."

בסוריה איראן משדרת ש"עסקים כרגיל", הסכם הגנה הדדית נחתם בין המשטרים הסורי והאיראני, חיילי איראן מתבססים בסוריה ואפילו הרוסים חדלו לדבר על יציאת "הכוחות הזרים". אלא שכאשר העניינים בחצר האחורית של משטר האייתוללות מסתבכים, קרוב היום שחיילי איראן יעזבו את סוריה כדי להגן על הקשר בין הראשים והכתפיים של ראשי השלטון באיראן מפני הסכינים של אלה ש"אבדו את האמון בעתיד הרפובליקה האסלאמית."

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

הנהגות ערביי ישראל במסע

בזירה הבינלאומית נגד חוק הלאום

בכך מומחש עד כמה מוטעה היה למפלגות ציוניות וטובים אחרים לחבור איתם במסע נאצה מסחרר נגד עצם חוק הלאום.

לפני שבועיים הצבעתי בכאב על העובדה שארזי הביטחון הישראלי לשעבר מופיעים ביחד עם הח"כ לשעבר טאלב א צאנע במודעה המתנגדת לחוק יסוד הלאום. היו כאלו שהגיבו כי זה דווקא יפה, מכיוון שגם הם וגם הוא שותפים לקריאה החזקה לשוויון. 

וכבר שאל המשורר: "למה את מתכוונת כשאת אומרת לא?" למה מתכוון טאלב, ועימו כל צמרת ההנהגה של ערביי ישראל, כשהם דורשים "שוויון"?

הם דורשים שוויון לאומי במדינת ישראל, שוויון "לעם הפלסטיני הערבי" שפרטיו הם אזרחי מדינת ישראל, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. הם לא דורשים שוויון אזרחי לפרטים של ערביי ישראל. את זה יש להם מלוא הטנא בחוקי ישראל,  וכאשר ארזי הביטחון  ואחרים, ושתי המפלגות הציוניות (המחנה הציוני ויש עתיד)  מדברים  על "שוויון", הכוונה שלהם, כך אני מבין, היא על שוויון אזרחי לפרטים. ההבדל הוא תהומי: הנהגת ערביי ישראל היא נגד ליבת החוק שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, והוא לבדו, ונגד כל אחד מסעיפיו; ואילו שתי המפלגות הציוניות מדברות על כך שהחוק חסר את סעיף שוויון הזכויות האזרחיות המופיע במגילת העצמאות. הטרגדיה הגדולה לדעתי היא שבשל כך הן התנגדו לכל מה שיש בחוק, ומצאו עצמן באותה צלחת עם הנהגת ערביי ישראל. כשר וטרף באותה צלחת.

ולא רק זאת, שתיהן כאחת פתחו במסע גידופים ונאצות כלפי החוק, מסע משולל כל הגיון, עד שקשה היה להבחין מי המנאץ: ח"כית  זועבי או ח"כית  לבני? ח"כ עודה או ח"כ פרץ? אכן, שבת אחים מגדפים יחדיו!

והנה, בימים אלו פתחו הנהגות ערביי ישראל במסע תעמולה נגד חוק הלאום מחוץ לגבולות ישראל: באו"ם ובאיחוד האירופי. הם הודיעו מראש שכך יעשו, וכך הם עושים. ליבת הטעון שלהם: נגד עצם זה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד, ועל כן זהו חוק גזעני. ובידם גם שפע עדויות כיצד רבים וטובים מהנהגות היהודים מתנגדים לחוק בלהט.

כמובן שכל אנשי השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני לא רואים כל פסול במהלך של הנהגת ערביי ישראל. אבל, מי שנחרד הן  המפלגות הציוניות, אלו שבאותה צלחת עם אותם מנהיגים ערבים העושים עכשיו בחו"ל במסע נגד החוק. ובראש הגברת ציפי לבני. לפתע פתאום היא נזעקה להכריז בפני שגרירים זרים בישראל שלא יפלו בפח כי המנהיגים הערבים הללו אינם מכירים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. במילים אחרות: אני לא איתם, אני והם  שני דברים שונים.

הבעייה: היא ומפלגתה אכן  כן איתם בהתנגדות לחוק הלאום!

אז מה הפתרון? ללבני ולכמה  אקדמאים בכירים יש פתרון פלא: נהפוך את מגילת העצמאות  לחוק יסוד (כמובן עם ההתאמות המתחייבות ).

אז ראשית, לדעתי מבחינה פוליטית זה לא ישים. אבל  מעבר לזה. כל מי שמבין את מה שכתוב במגילה, מבין שאין בה כל פתרון לסוגיה הדרוזית (שעד היום איני מבין אותה) שבגינה קמה זעקה ונערכה עצרת גדולה; שהנהגות ערביי ישראל וכל להקת "הארץ" יתנגדו לה ביתר חריפות מאשר נגד חוק הלאום; שהשוויון במדינת ישראל מקוים ע"י המדינה היהודית בתחום החברתי והפוליטי בלבד; שהמילה דמוקרטיה לא מופיעה בה כצורת ממשל; שהייעוד הראשון של המדינה, ההתחייבות העליונה שלה, הם לקיבוץ גלויות, לעלייה, לגאולת ישראל.

לא פשוט יותר להודות בטעות? כנראה שלא!

עמוס גלבוע

* * *

יוסי אחימאיר

זה הזמן לאוטונומיה

אינני יודע אם עוד נספיק – בגלל ענני "ווטרגייט" מס' 2 ההולכים ומתעבים בשמי וושינגטון הסתווית – לראות את תוכנית השלום האמריקנית, זו התוכנית המדוברת מבית מדרשו של הנשיא הידידותי ביותר לישראל. שלב ראשון כבר בוצע כידוע – העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, וליתר דיוק – למערב ירושלים. ועכשיו – כפי שאמר הנשיא – תורה של ישראל לתת את חלקה.

האם בכלל נרקמה תכנית כזאת? היועץ בולטון בביקורו בישראל בשבוע שעבר לא הסיר מעליה את מעטה החשאיות, לפחות לא בפומבי. ושמא היא לא נהירה גם לו? ושמא טרם גובשה לכדי עיסקה, שאפשר לנסות "למכור" אותה לשני הצדדים?

ההשערות עליה חלוקות אצלנו, כמובן לפי מידת האהדה והעויינות לטראמפ. השמאל הפשרני חושש שהתוכנית תיטה יותר מדי לטובת ישראל. אצל הימין לעומת זאת "הפופיק רועד" קצת, שמא יכין לנו דווקא הנשיא האהוד הזה הפתעה מרה, ולנשיא אוהד שכזה הרי אי אפשר לומר "לא."

אם לא יודח טראמפ בקרוב, בגלל ההתנהלות הגסה שלו בענייני נערות-ליווי שאותן חמד, אולי תוצג תוכנית כזאת לצדדים בעוד כמה חודשים. אולי נראה חלקים ממנה עוד קודם לכן. וכאשר תפורסם, דומני שגם משמאל וגם מימין יופתעו.

מי שלא יופתעו כלל וכלל אלה הם הערבים הפלסטיניים. גם אלה שבעזה וגם יריביהם המרים מרמאללה. הנה נושא שבכל זאת מאחד אותם. הם מראש "אנטי". טראמפ לדידם אינו מתווך הוגן. הוא בשבילם "מקרה אבוד". כל גילוי של נדיבות שעשוי להיראות בתוכניתו, כדי לרצות את הצד הפלסטיני, אחרי ש"קופח" בנושא השגרירות בירושלים בירת ישראל, יידחה על הסף על-ידי אש"ף וחמאס.

הם ידחו את התכנית, כשם שדחו כל תוכנית אחרת במאה ויותר השנים שחלפו, וכל הצעה נדיבה שהוצעה להם מצד ישראל – אפילו בטרם נפתח המו"מ עצמו – על-ידי ראשי הממשלות שקדמו לנתניהו. איש העסקים טראמפ כנראה טרם למד את התרבות העסקית של ה"לוואנט", כשהוא סבור, על פי ההיגיון העסקי שלו, כי על הפלסטינים יהיה לקבל בשתי ידיים את התופינים שהוא מציע להם במו"מ העתידי.

דרוש יועץ בקיא שיבהיר לטראמפ: גם אתה, כבוד הנשיא, תיכשל אם לא תלך לקראת מלוא הדרישות הפלסטיניות – מדינה פלסטינית בגבולות 67', ירושלים המזרחית בירתה ושם תשכון השגרירות האמריקנית ל"מדינת פלסטין", בלי אף התנחלות ועם זכות שיבה.

אל חשש: אפשר לומר בוודאות מוחלטת, כי ל"פשרה" כזו טראמפ לא יילך.

אצלנו בינתיים ממשיכים להתווכח סביב שאלת "שתי מדינות" או "מדינה אחת", ויכוח המתנהל שלא על פי קווי המיתאר המסורתיים-מפלגתיים. בנאום "בר אילן" נשא ראש הממשלה נתניהו הצהרה "שמאלנית", תמיכה בשתי מדינות לשני עמים. לעומתו, רבים בליכוד מדברים על מדינה אחת שבה יהיה מיעוט ערבי מוגדל. "בילבול הסברתי" – הגדיר זאת פרשן אחד – "בלשכת ראש הממשלה אומרים שהמונח 'מדינה' שנוי במחלוקת סמנטית..."

אז הגיע הזמן לנטוש את שתי האופציות הללו גם יחד. על ישראל לנקוט יוזמה משלה ולעלות תוכנית ברורה, לא מקורית, שהיא בבחינת פשרה מצידה. אמנם הרעיון לא חדש אבל יהיה עליה לעמוד מאחוריו בנחישות. קוראים לתוכנית הזאת – אוטונומיה (הפלסטינים רשאים לקרוא לה – "מדינה"). תוכנית שלמעשה כבר מיושמת בשטח, כמעט בכל היבט שהוא.

האוטונומיה כנראה הוצגה לנשיא טראמפ במגעים עימו, על יתרונותיה וחסרונותיה. צריך לייחל, שתוכניתו המשוערת של הנשיא חופפת רעיון זה, הרע במיעוטו, של אוטונומיה פלסטינית בגבולות מצומצמים, כאשר הביטחון נתון כולו בידי צבא ישראל. שאם לא כך הוא – אם תוכניתו תפתיע אותנו לרעה ועדיין תאכזב את הצד השני – יהיה ברור עוד יותר לנשיא האופטימי שכסאו מתנדנד תחתיו: אין בעתיד הנראה לעין סיכוי לפשרה כלשהי עם הפלסטינים ולא לשלום עימם.

יהיה גם נהיר יותר, שהערבים הפלסטינים רוצים מדינה בגבולות 67', בלא פשרה, אבל חולמים על מדינה בין הים לירדן  – פלסטין במקום ישראל. ויש גם מי שמשתעשע ברעיון להיות ראש הממשלה של מדינה זו.

קוראים לו אחמד טיבי.

(פורסם לראשונה ב"מעריב", 27.8.2018)

* * *

משה כהן

וישמן ישורון ויבעט

כמה הפסוק הזה קולע.

ככל שחברי הכנסת הערביים נהנים מתנאים מפנקים של חבר כנסת, גוברת עזות המצח שלהם והם בועטים בנו עוד ועד.

מערכת הבריאות בארץ היא שוויונית לעילא ולעילא. 

אין זה  מונע מגב' תומא סלימאן לערוך דיון ולהשתלח בגין "גזענות" בבתי  חולים ולהחציף פנים נגד מנהלים מכובדים של בתי חולים.

הודות לכך היא הפכה לקטגורית הראשית נגד "הגזענות" בישראל ומשתלחת בכל ישיבה.

איזו חוצפה!

אך חברי הכנסת הערבים הגדילו לעשות בפנייתם לאו"ם שיגנה את מדינת ישראל.

ואלה אזרחי ישראל ועוד חברי כנסת. 

אנחנו פרייארים אמרנו?

על כך אמרו חז"ל, המוחל על כבודו כבודו מחול.

שערורייה לאומית

29 באוגוסט, שעה 18:30, ערוץ 10: אני משפשף את עיניי ואיני מאמין למראה:

מנהל גימנסיה "הרצליה" עוסק בשטיפת מוח פוליטית יסודית לתלמידים עוד מכיתה ז' (!) ומדרבן אותם לצאת להפגנות נגד הממשלה.

לדבריו, בין שאר אמרות השפר, הדמוקרטיה בישראל בסכנה חמורה, (הייתי מסכים לכך לו היה מדובר בהתנהלות המנהל הזה).

ואין פוצה פה ומצפצף.

הלו, זה חינוך ממלכתי?!

תמהני. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

1. אורי אבנרי (פרק ב')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל על שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ב. ציוני דרך ביוגרפיים

אורי אבנרי נולד בגרמניה, בספטמבר 1923, בשם הלמוט אוסטרמן. ילדותו בגרמניה עמדה בצל סוף הרפובליקה הווימארית ועליית הנאצים לשלטון. בנובמבר 1933, עשרה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון, עלתה משפחתו של אבנרי לארץ. משפחתו של אבנרי היתה משפחה אמידה. אביו היה איש עסקים בגרמניה. כרבים מאנשי העלייה הגרמנית בשנות ה-30 ירד אביו מנכסיו בתוך שנה מעלייתו. מצבה הכלכלי של משפחתו הידרדר לעוני קשה. הם חיו בשכונת פלורנטין בת"א. הוריו פתחו מכבסה. אבנרי סיים את לימודיו בכיתה ז' ובגיל 14 החל לעבוד לפרנסתו.

בגיל זה, בשנת 1938, לאחר שהבריטים הוציאו להורג את שלמה בן יוסף, איש אצ"ל שנתפס לאחר ניסיון התנקשות באוטובוס ערבי, הצטרף אבנרי לאצ"ל, והשתייך לארגון זה עד שנת 1941. ב-1941, כשנה לאחר הפילוג הגדול באצ"ל והקמת לח"י, ומיד לאחר "הפילוג הקטן" – פילוג על רקע של מאבקי כוח באצ"ל בת"א, הוא פרש מן הארגון.

את התקופה שבין 1941-1945 מגדיר אבנרי כתקופת "אובססיה של חיפוש השקפת עולם," אחרי הזעזוע של הפרישה מהאצ"ל. בתקופה זו, "פלירטט" אבנרי עם קבוצות המקורבות להשקפת עולם כנענית ועל פי כתבים שלו מתקופה זו, נראה שנקט בעמדות פוליטיות ימניות רדיקליות.

ב-1946 ייסד אבנרי קבוצה קטנה, שחרף גודלה עוררה רעש רב. שם הקבוצה – "ארץ ישראל הצעירה", אך היא נודעה יותר בשם "במאבק" על שם ביטאונה. כתב העט "במאבק" [כיוון שלעיתון לא היה רישיון מטעם השלטון הבריטי ומאחר שלהוצאת עיתון חד-פעמי אין צורך ברישיון, הופיע העיתון בכל פעם בשם אחר – וריאציות שונות ל"במאבק", אך בתודעת הציבור נחרט שם הגיליון הראשון – "במאבק"] הופיע ארבע פעמים בשנים 47'-46'. תהודת העיתון היתה רבה, ונכתבו עליו למעלה מ-100 מאמרים [למשל, משה שמיר כינה את העיתון "במת אבק"]. הגיליון האחרון של "במאבק" התפרסם יומיים לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה. החוברת יצאה נגד תוכנית החלוקה, והזהירה שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות היסטורית בין האומה העברית לאומה הערבית. חודשיים קודם לכן, הוציא אבנרי חוברת בשם "מלחמה ושלום במרחב השמי", בה סיכם את רעיונותיו ורעיונות קבוצת "במאבק". כמה מהרעיונות המופיעים בחוברת מלווים אותו עד היום. הוא דיבר בה על א"י כמולדת משותפת לעברים ולערבים ועל אחדות המרחב השמי.

עם פרוץ המלחמה, התגייס אבנרי ושובץ בחטיבת "גבעתי". אף שחבריו והוא ראו במלחמה טעות טראגית, הם טענו שבשעה שקיום היישוב מוטל בספק – אסור לראות את הדברים מבחוץ, אלא לקחת בהם חלק. הוא שירת ביחידת הסיור של החטיבה, שכונתה "שועלי שמשון", ואח"כ כמ"כ בחטיבה. הוא השתתף בהרבה מאוד קרבות במשך כל תקופת המלחמה, ולקראת סופה, בדצמבר 1948, נפצע.

לאחר פציעתו החל אבנרי לעבוד באופן מסודר בעיתון "הארץ", לו שלח רפורטז'ות מהחזית כבר בתקופת המלחמה [רשימות אלו, שפורסמו בעיקר בעיתון הערב של "הארץ" "יום ליום", קובצו בספר "בשדות פלשת"]. הוא כתב ב"הארץ" מאמרים ראשיים.

באפריל 1950 קנה אבנרי, יחד עם שלום כהן, את העיתון "העולם הזה", שעד אז נערך ע"י אורי קיסרי. "העולם הזה" היה במהרה לכלי ביטוי לרעיונותיו של אבנרי. הוא הפיץ בהם את רעיונות "המרחב השמי", אך בעיקר, שימש במה לביקורת חריפה ביותר נגד המשטר והמדינה. אבנרי הציג את עצמו ואת עיתונו כמבטאי רוח החיילים הקרביים שחזרו מהמלחמה. ככזה, הוא הביע אכזבה עמוקה מהמדינה, השונה מזו שעליה נלחמו ואותה הקימו הוא וחבריו. העיתון ניסה להציג במשך כל השנים אלטרנטיבה כוללת למדינה ולמדיניותה. כן עסק העיתון בחשיפת פרשיות שחיתות של השלטון.

באמצע שנות ה-50 שיתף אבנרי פעולה עם שמואל תמיר בפרשת קסטנר. במשך שנים, הפכו תמיר ואבנרי את המשפט לכלי אופוזיציוני חריף, יש המכנים זאת הסתה פרועה, נגד מפא"י. תמיר היה עורך דינו של מלכיאל גרינוולד במשפט, ואבנרי העניק לו במה רחבה במשפט זה, כמו גם במשפטים פוליטיים אחרים, כמשפט "שורת המתנדבים" ועוד. בתקופה זו החריפו יחסי אבנרי והמשטר. לטענתו, ראה בו המשטר את אויבו הראשי והפעיל נגדו ונגד עיתונו טרור פיסי, החרים אותו ואף הקים עיתון מתחרה – "רימון", שנועד לשבור אותו כלכלית.

אבנרי התנגד למלחמת סיני. הוא ראה בה מלחמה קולוניאליסטית מובהקת נגד תנועת השחרור הערבית. באותה התקופה תמך אבנרי, בניגוד לקונצנזוס הלאומי בארץ, בתנועות השחרור השונות בעולם השלישי בכלל, ובפרט במזה"ת. הוא תמך במהפכות במצרים (של נאצר) ובעיראק ובמלחמת ה-F.L.N. נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. בשנת 1957 פרסם בעיתונו תוכנית שלום שנקראה "תוכנית איחוד הירדן". בתוכנית זו קרא לראשונה להקמת מדינה פלשתינאית במקום ירדן ולהקמת פדרציה ישראלית-פלשתינאית. 

הוא הקים יחד עם נתן ילין מור וקבוצת אינטלקטואלים את תנועת "הפעולה השמית". לאחר כשנה של עבודה שיטתית הוציאה הקבוצה את "המנשר העברי", מניפסט בן 164 סעיפים, המסכם את תפישת עולמם. ביטאון הקבוצה היה "אתגר", בעריכתו של ילין מור.

בשנת 65', ערב הבחירות לכנסת השישית, הקים אבנרי מפלגה חדשה – "העולם הזה – כוח חדש". ההחלטה להקים את המפלגה התקבלה בעקבות חקיקת "חוק לשון הרע" בכנסת, אותה הציג אבנרי כחוק אנטי דמוקרטי דרקוני, שנועד, לטענתו, לרצוח את העיתון "העולם הזה". עם זאת, הוא מציין שכבר ב-1949 שקל הקמת מפלגה, אך החליט שבשל חוסר במשאבים עדיף להקים עיתון. התלבטות זו חזרה ונשנתה בכל מערכת בחירות. בבחירות לכנסת החמישית כמעט והחליט להקים מפלגה שתתבסס על "הפעולה השמית", אך לא עשה זאת, כיוון ששמואל תמיר הקים קבוצה מתחרה, שרעיונותיה דומים, שנקראה "המשטר החדש" (שלבסוף לא התמודדה).

תנועת "העולם הזה – כוח חדש", התבססה על דורות של קוראי "העולם הזה", שעיצבו את השקפת עולמם על עולם המושגים של אבנרי. בין פעילי המפלגה בלטה קבוצה של חברי "מצפן". הללו פרשו מהמפלגה לאחר הבחירות לכנסת, עקב חילוקי דעות עם אבנרי, וכיוון שאבנרי חשש שישמשו כמפלגה בתוך מפלגה.

בבחירות נכנס אבנרי לכנסת ומפלגתו "גרדה" את המנדט השני. היתה זו "מהפכה זוטא" בפוליטיקה הישראלית. היתה זו הפעם הראשונה שהתמודדה בבחירות רשימה חדשה לחלוטין, שאינה חלק מהמפלגות המסורתיות. כניסתו של אבנרי לכנסת נחשבה להישג גדול ולהפתעה כבירה. ארבע שנים אח"כ נבחר אבנרי שנית, ובכנסת השביעית זכה גם במנדט נוסף ושלום כהן, שותפו משנים לעריכת העיתון, נבחר גם הוא.

כעבור פחות משנתיים התפלגה הסיעה, עקב סכסוך בין השניים. אבנרי האשים את כהן שהוא מסרב למלא הסכם רוטציה בינו לבין עו"ד אמנון זכרוני – מס' 3 ברשימה. כהן האשים את אבנרי בניהול דיקטטורי של התנועה. הפילוג היה לסכסוך אישי קשה, ובעקבותיו כתב ופירסם כהן את ספרו "העולם הזה" – ספר שלם נגד אבנרי, ובו האשמות קשות והשמצות [בספר זה הציג כהן את אבנרי באור מכוער מאוד – כשקרן פתולוגי, כדיקטטור, כפוליטיקאי ציני שכל מטרתו – כוח לשם השתלטות על המדינה, כסוטה מין, כשתיין ומסומם ועוד. הוא מתאר את חיי משפחתו כהרוסים ואותו – כאדם חולה. אני מפקפק מאוד באמינות הדברים שנכתבו בספר, ולו בשל העובדה, שכהן הכיר היטב את אבנרי והיה שותפו הקרוב במשך עשרות שנים. האם כל הדברים שנכתבו בספר נודעו לכהן ביום אחד, לאחר הפיצוץ ביניהם? מסיבה זאת, המעטתי מאוד בהסתמכות על הספר בעבודתי, למעט ציטוטים ועובדות כמו תאריכים וכד'].

אבנרי בלט מאוד כח"כ. הוא נאם יותר נאומים מכל חבר כנסת אחר באותה תקופה, ועסק בכל נושא שעמד על סדר יומה של הכנסת. הוא הסעיר את הכנסת לא אחת בסערות, הרחקות והפרעות. במשך 8 שנות כהונתו – נאם אבנרי למעלה מאלף נאומים. במקביל, המשיך לערוך את עיתונו "העולם הזה".

בעת כהונתו בכנסת השישית, פרצה מלחמת ששת הימים. אבנרי תמך במלחמה, בה ראה מלחמת מגן, והצביע בעדה בכנסת. ביום החמישי למלחמה, כתב בעיתון "דף", עיתון יומי שהוציא במהלך המלחמה, מכתב גלוי לרוה"מ לוי אשכול, ובו פירט תוכנית שלום. בתוכנית הוא קרא לערוך בתוך 3 חודשים משאל עם בין תושבי רצועת עזה והגדה המערבית, בו הם יוזמנו להכריע על עתידם. הם יוזמנו להשיב ב"כן" או "לא" לגבי העיקרון של הקמת מדינה פלשתינאית חופשית ועצמאית. הוא הציע להקים מדינה כזו, ולייסד פדרציה בינה לבין מדינת ישראל. לתוכנית זו הטיף אבנרי מאז המלחמה ועד היום.

בשנות השבעים היה אבנרי הראשון שקיים מגעים עם אנשי אש"ף. תחילה נפגש עם פעילים מרכזיים כסעיד חממי, נציג אש"ף בלונדון לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועם עיצאם סירטאווי, מראשי הארגון. שני אנשי אש"ף אלה נרצחו ע"י ארגונים פלשתינאיים קיצוניים. בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, נפגש אבנרי לראשונה עם ערפאת עצמו בביירות הנצורה ולאחר מכן נפגשו פעמים נוספות בתוניס.

בשנת 73' רץ אבנרי לכנסת בפעם השלישית. הפעם רשימתו נקרא מר"י (מחנה רדיקלי ישראלי), וכללה קבוצות שמאל כמו חלק משי"ח, יוצאי מק"י ועוד. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. בתקופה שלא היה ח"כ, המשיך בפעילות פוליטית, במקביל לעריכת העיתון, במסגרות שונות של השמאל הרדיקלי. אחת מהן היא "המועצה הישראלית למען שלום ישראל-פלשתין", שקראה למו"מ עם אש"ף ולהקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל. המועצה קמה בשנת 1975 וראשיה הם שניהלו את השיחות עם אנשי אש"ף.

בשנת 77' רץ לכנסת במסגרת של"י. הוא הוצב במקום השלישי, אך הרשימה הצליחה להכניס שני מנדטים בלבד. במסגרת הסכם רוטציה פנימי, כיהן אבנרי בכנסת התשיעית במשך שנתיים. של"י התפלגה ב-81'. בשנת 82', מיד בפרוץ מלחמת של"ג, הקים אבנרי יחד עם חבריו לתנועות השמאל הרדיקלי, את "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שנאבק נגד המלחמה. כבר בתום השבוע הראשון למלחמה, כינס הוועד הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל.

הפלג הרדיקלי של של"י, בראשותם של מתי פלד ואורי אבנרי, הקים את "אלטרנטיבה". "אלטרנטיבה" הקימה יחד עם מפלגה רדיקלית ערבית, "התנועה המתקדמת", רשימה יהודית ערבית משותפת – "הרשימה המתקדמת לשלום ולשוויון". בראש הרשימה בבחירות לכנסת ה-11 בשנת 84', עמד מוחמד מיערי. אורי אבנרי הוצב במקום ה-120. הרשימה הכניסה שני מנדטים. גם מפלגה זו לא האריכה ימים, ולבסוף הפלג היהודי פרש ממנה.

בשנת 84' נקלע "העולם הזה" למשבר כלכלי. במשך 6 שנים ניסה אבנרי להציל את העיתון, אך בשנת 90' עמד העיתון על סף פשיטת רגל. אבנרי ניסה למכור אותו לגורמי שמאל בארץ ובחו"ל, אך לא מצא קונה, ולבסוף נאלץ למכור את העיתון, לאחר 40 שנה ושלושה חודשים שהיה בעליו ועורכו, דווקא לאיש הימין, מקורבו של שרון, אריה גנגר.

מאז, כותב אבנרי ב"מעריב". בבחירות לכנסת ה-13 תמך אבנרי ברבין. אחרי הקמת ממשלת רבין, התאכזב אבנרי מדרכו, ובעיקר מהחלטותיו על הגירוש וההסגר, מקצב וצורת ניהול המו"מ עם הפלשתינאים וסוריה וממבצע "דין וחשבון". הוא הרבה לתקוף אותו בעיתונות ובהפגנות. בימים אלה הוא עומד בראש התארגנות חדשה של תנועה ציבורית הנקראת "גוש שלום".

לאחר החתימה על הסדר העקרונות עם אש"ף, הביע אבנרי תמיכה מלאה ונלהבת בהסדר, כשלב בדרך להגשמת רעיונותיו. לאחר החתימה קרא לשחרור כל המחבלים הכלואים בישראל.

אבנרי כתב 8 ספרים: "מלחמה ושלום במרחב השמי" (1947), "בשדות פלשת 1948" (1949), "הצד השני של המטבע" (1950), "צלב הקרס" (1961), "מלחמת היום השביעי" (1969), "אויבי, אחי" (1989), "לנין לא גר פה יותר" (1992), ו"אנחנו לובשים את כתונת נסוס" (בגרמנית – 1993).

2. צרור הערות 29.8.18

* אח"כ הם מתבכיינים – ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היה זה הרגע היפה ביותר בתולדות האו"ם, שמימש את מהותו ומשמעותו ואת הצדקת קיומו, בכך שאפשר לעם היהודי לממש את זכותו הטבעית להגדרה עצמית ככל עם ועם, ואת זכותו ההיסטורית על ארץ ישראל.

ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם החלטה הפוכה, על פיה הציונות היא גזענות. היה זה רגע השפל בתולדות האו"ם. שגריר ישראל באו"ם, לימים נשיא המדינה, חיים הרצוג, היטיב להגדיר את ההחלטה – אנטישמיות. הוא הזכיר שההחלטה התקבלה בדיוק ביום השנה לליל הבדולח, ואמר לנוכחים שהיטלר היה מרגיש כאן בבית. מדוע ההחלטה הזאת אנטישמית? כי רוב גדול של מדינות לאום החליט שתנועה לאומית של עם אחד בלבד, העם היהודי – בעצם היותה תנועתו הלאומית, היא גזענית. היתה זו אי הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. 

ב-16 בדצמבר 1991, במהלך מדיני מבריק שהובילו ראש הממשלה יצחק שמיר, שר החוץ דוד לוי ושגריר ישראל באו"ם יורם ארידור, בשיתוף פעולה הדוק עם ממשל בוש האב, ביטלה עצרת האו"ם, בצעד נדיר, את החלטת הגינוי לציונות. האו"ם הסיר מעל עצמו את הקלון הזה.

וכעת, האו"ם עומד לחזור לסורו, אם תתקבל יוזמת הגינוי לישראל בשל חוק הלאום, והצגתו כאפרטהייד. זה אותו האו"ם הישן והרע, האו"ם האנטישמי, שגינה את הציונות ב-1975. זהו או"ם המגנה את ישראל על כך שצירפה לחוקתה את המהות של החלטת 1947 – היותה מדינה יהודית. את המהלך הזה יזמו במשותף האוייב – אש"ף עם הח"כים הערבים. בניגוד להתנגדות המחנ"צ ו"יש עתיד" לחוק, שהיתה צעד טקטי, ציני, שנובע מחשבון פוליטי (שגוי), ההתנגדות של הרשימה המשותפת היא כנה, אידיאולוגית. הם אכן שוללים את קיומה של מדינה יהודית, כלומר את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. עצם חברותם בכנסת, חרף התנגדותם העקרונית למדינה ופעולתם החופשית בה, היא עדות לכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית פתוחה וסובלנית, אולי יותר מכל דמוקרטיה ליברלית אחרת בעולם.

אך יש הבדל בין התנגדות למדינה בכלים הפרלמנטריים של הדמוקרטיה, לבין חתרנות מדינית נגדה. אח"כ הם מתבכיינים כשמגדירים אותם גיס חמישי.

אגב, התגובה הישראלית, של ממשלת רבין, על החלטת עצרת האו"ם לגנות את הציונות, היתה הקמת ארבעה יישובים יהודיים בגולן. בכך יישם רבין את סעיף 7 בחוק הלאום, המושמץ כל כך בפי המתיימרים לשאת את מורשתו.

* מלחמה אינה משחק שחמט – אפרופו סוגיית אונר"א שעלתה לאחרונה לכותרות, להלן קטע ממאמר של חתן פרס ישראל עזריה אלון ב"למרחב" (בטאון תנועת אחדות העבודה – פועלי ציון), גיליון ערב יום העצמאות תשכ"ז 14.5.67, שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים:

"מי שחי בעולם המציאות, ולא בעולם הדמיון, יודע, כי מלחמה אינה משחק שחמט, שעם סיומו אפשר להעמיד את הכלים מחדש על הלוח לפי הסדר הישן. תוך שנות המלחמה, לפניה ואחריה, נוצרה מערכת חדשה של עובדות, שאי אפשר לשנותן, על כל פנים אי אפשר לעשות זאת בכוחן של מחשבות טובות בלבד. נציין כאן רק אחדים מן השינויים המהותיים:

"המדינה היהודית לא קמה, כפי שחזו אותה בעלי רצון טוב יהודים ולא-יהודים. היא קמה תוך מלחמה אכזרית נגד אלה, שראו רק סיום אחד אפשרי לה – הטלת כל היהודים לים. מראשית קיומה אין לה אף יום אחד של מנוחה ושל ביטחון בעתידה. אלא אם כן תעמוד בכוחה ובכוח אוכלוסֵיהַ נגד כל ניסיון להכרית אותה – רצון, המוצהר כל יום מחדש.

"'המצב שלפני קום המדינה' איננו קיים בשום מקום בעולם – לא באירופה, לא בארצות ערב ולא בארץ ישראל, וממילא אי אפשר לחזור אליו, אפילו הוא נראה למישהו כמצב רצוי.

"קיומו של העם היהודי וקיומם של היהודים בישראל תלויים בקיומה של המדינה. זכותו של אדם להיאבק על קיומו – אין עליה עוררין.

"בעולם הערבי טופחה ומטופחת אידיאולוגיה אנטי יהודית, שכמותה לא היתה, בהיקף ובעומק, לפני כן, והיא מוקנית יום יום לכל בוגר וילד בכל אמצעי התקשורת וההשפעה.

"קיומן של מדינות ערב ככוח פוליטי וכלכלי הולך ועולה, ואין להן כל קושי עקרוני לפתור את בעייתם של כמה מאות אלפים מבני עמם, כפי שעשו עמים אחרים עם קרוביהם הפליטים.

"... הכנסת חלק רציני מאוכלוסייה זו לתוך מדינת ישראל, פירושה הכנסת יסוד של חומר נפץ, שיש בו סכנה לקיומה. מכאן גם חוסר השחר בכל הדיבורים על 'מיספר מוסכם של פליטים' או על 'מחווה של רצון טוב.' כמה זה 'מיספר מוסכם'? מאה, מאה אלף, מיליון? אם המדובר במיספר כזה, שלא יהווה בעייה במדינת ישראל – הרי במסגרת איחוד המשפחות כבר הוחזרו פליטים במִכְסָה, אשר לדעת אחדים היא מעבר למותר לנו... פתרון, ואפילו חלקי, של בעיית הפליטים ע"י החזרה למדינת ישראל ניתן רק בשני תנאים: או שיבואו ימות המשיח, וכל העמים יחיו בשלום ובשלווה, גם רוב ומיעוט בארץ אחד (יהודים וערבים בכלל זה) – או שנחליט לאבד את עצמנו לדעת. שני הדברים אינם ריאליים."

* השופטים התבלבלו – החלטת בית המשפט העליון לחייב את המדינה לאפשר מעבר חמש חולות סרטן מרצועת עזה, בנות משפחה של פעילי חמאס, לטיפול בישראל, היא החלטה שגויה, מזיקה וחמורה. זאת, ללא כל קשר לשאלה, אם החלטת הקבינט למנוע את המעבר צודקת או לא.

אני סבור שהחלטת הקבינט שגויה. מטרתה ראויה – מנוף ללחץ על חמאס לשחרור אזרחי ישראל הכלואים בידיו והחזרת גופות חללי צה"ל לקבר ישראל. אולם אני משוכנע שהצעד לא יקדם את המטרה. אדרבא, חמאס ימנפו זאת כדי לגרום לנזק תדמיתי ממושך ככל האפשר לישראל, גם במחיר מוות של החולות. ההחלטה הזו עלולה לגרום לנזק תדמיתי לישראל, לחשוף אותנו ללחצים. ומעל הכול, מסיבות הומניטריות אני בעד סיוע לחולים מעזה. והרי זו דרכנו – עם כל זעקות השבר על ה"מצור" המדומה, בתי חולים בישראל מטפלים בילדים עזתים חולים ולא רק בילדים.

אז למה אני שולל את החלטת בית המשפט? כי משמעות ההחלטה, היא שאנו נושאים באחריות לבריאותן של אותן חולות. ואיפה זה ייגמר? ישראל אחראית על בריאותם של תושבי עזה? ישראל נסוגה לחלוטין מרצועת עזה לפני 13 שנים. הנסיגה היתה כרוכה בצעדים קשים וכואבים של חורבן חבל התיישבות ישראלי, גירוש אלפי ישראלים מביתם ונישולם מאדמתם. הנסיגה הייתה עד גרגר החול האחרון. במקום שקט ושלום קיבלנו טרור ומתקפות בלתי פוסקות. וכל זאת כדי להשיג מטרה אחת – התנתקות. אז לפחות שנתנתק. מה פירוש התנתקות? כשמה כן היא.

האחריות שלנו לבריאותו של עזתי, אינו שונה מאחריותנו לבריאותו של אזרח בגואטמלה, באלבניה או באתיופיה. אנו יכולים לסייע לתושבי עזה, כמחווה הומניטרית, כפי שאנו מסייעים לפצועים מסוריה וכפי שמשלחות ישראליות יוצאות לאתרי אסון בעולם. אבל זוהי מחווה אנושית, וולונטרית, שאינה נובעת בשום אופן מאחריות משפטית של ישראל למי שאינם אזרחיה ואינה נתונים לשליטתה. שופטי בית המשפט התבלבלו.

* בושה – איני מאוהדי ראש הממשלה, כידוע. אבל כאשר נתקלתי ברשומה (פוסט) התוקפת את נתניהו על כך שלא גינה את הלינץ' הגזעני של הפוגרומצ'יקים בחוף קריית חיים, זמן קצר לאחר הפרסום, הגבתי: "יש לך ספק שהוא יגנה ויוקיע את המעשה?" לא היה לי ספק שהוא יגנה, וראיתי באותה רשומה זריזה – בלתי הוגנת. אף חשבתי שהנ"ל מאוד הזדרז להוציא אותה, כדי להספיק רגע לפני הגינוי המובן מאליו.

חלף יום. חלפו יומיים. שלושה ימים חלפו. ולמרבה הבושה – נתניהו שותק. מי שממהר להוציא ציוצים על כלום, וגינויים על סרק, כדי לקרוץ לבייס – בחר לשתוק. בושה.

אני מקווה שזה לא הלקח שלו מפרשת אזריה. אז הוא הציג, לצד יעלון ואיזנקוט, עמדה מנהיגותית ראויה, אך גילוי המנהיגות המפתיע החזיק מעמד 48 והוא נסחף כדג מת בזרם העכור.

יש לקוות, שלמרות האיחור המביש, ההוקעה תבוא.

* למה אנו מאושרים – מדינת ישראל, עם כל בעיותיה ועם כל הסכנות הביטחוניות שבה, היא מדינה טובה, שטוב לחיות בה. ולכן, שנה אחרי שנה, היא נמצאת במקומות גבוהים ביותר במדד האושר העולמי, ומותירה הרבה מאחוריה מדינות שאינן מתמודדות עם בעיות שהיא מתמודדת עימן. וזה מטריף את קהילת הטרוניה, אותם עורבים המקרקרים מהשכם עד הערב רק-רע רק-רע רק-רע.

והנה, כתב אחד העורבים הללו פשקוויל, שבו הוא הסביר למה הישראלים מאושרים. כי הישראלים אוהבים מלחמה. וכיוון שנתניהו מספק להם מלחמת נצח הם בצמרת טבלת האושר.

נו, אז מי כתב את הפשקוויל? לא קשה לנחש. אנטישם פרטי – רוגל. אנטישם משפחה – אלפר.

* השוקניה נגד הקרן – מתקפה חריפה על הקרן החדשה. נחשו איפה? בשוקניה. למה? כי מנכ"ל הקרן מיכאל גיצין מתח ביקורת על התבטאויותיו האנטישמיות של ג'רמי קורבין. ועל כך נזעק יצחק לאור, מן הבולטים בדבוקת שוקן:

"בורותו וגסותו של פטרון עמותות השמאל לא מעניינות, אבל אולי הגיע הזמן לברר מי בבריסל משתתפים במערכה נגד קורבין, וגם לומר לבכירי עמותות השמאל: לא נבחרתם, התמניתם, כמו מנהלי תאגידים. זה שהימין משמיץ אתכם לא מצדיק דברור של השמאל הישראלי בעזרת זדון כזה והתערבות בפוליטיקה הבריטית 'בשם העם היהודי'."

ככה זה. לקיצוניות אין גבול. ככל שתהיה קיצוני יותר, תמיד יצוץ קיצוני ממך.

* פייק דחליל – אור קשתי פירסם ב"הארץ" "תחקיר", המוכיח את דחליל ה"הדתה" בצה"ל. הוא סיפר שבמסגרת מדיניות חדשה, ארגוני יהדות פלורליסטית לא מורשים להופיע בפני חיילים, אלא רק בפני קצינים. לעומת זאת, ארגונים אורתודוכסיים מופיעים גם בפני חיילים. אכן, אפלייה. והוא הדגים זאת בכך שחיילים מבקרים בעיר דוד, ונחשפים לאנשי עמותת אלע"ד. לעומת זאת, מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי, יכול להופיע רק בפני קצינים.

אני קשור למכון "שיטים" ומפעם בפעם אף מרצה בשמו או בפני הצוות שלו ואנו עורכים פעילויות משותפות. הרמתי טלפון לערן ירקוני, מנהל המכון, ללמוד מה הסיפור. ובכן, כך.

אכן, צה"ל שינה את מתכונת העבודה של גופים חיצוניים בפעילות החינוכית לחייליו. צה"ל עמד בפני מתקפה חזיתית, מצד אחד מצד גורמים חרד"ליים כמו העיתון "בשבע", ומצד שני מצד גורמים חילונים מיליטנטים כמו הפורום החילוני ו"הארץ" (בעיקר אור קשתי ואורי משגב), שכל הזמן זינבו בו, על שהצד השני השתלט על צה"ל, שוטף את מוחות החיילים, עם כל מינֵי פייק-ציטוטים שהם הביאו, וכל הרצאה, שיעור, סמינר, יום עיון עורר מחאות מצד זה או מן הצד האחר.

הרמטכ"ל הבין שצה"ל נקלע, שלא בטובתו, למלחמה על גבו ועל גב חייליו, והחליט לעצור הכול לבחינה מחודשת. והמסקנה אליה הגיע היא מסקנה, שבעיניי היא נכונה. לעצור את הפרטת החינוך בצה"ל ולהחזירו לידי המפקדים וחיל החינוך. הגופים החיצוניים בתחומים השונים ייפגשו רק עם קצינים, להעשרה ולחשיפה של מגוון הקולות בחברה. ואכן, מכון "שיטים" מופיע היום רק בפני קצינים (אם כי, אמר לי ערן, גם קודם הוא הופיע, מבחירה, בעיקר בפני קצינים).

לעומת זאת, החיילים ממשיכים לבקר במוזיאונים ואתרי מורשת, אף שהם מנוהלים בידי ארגונים פרטיים ואף פוליטיים. כך גם הביקור בעיר דוד. האם החיילים מבקרים גם באתרים שמנוהלים בידי גורמים חילונים? בהחלט. למשל, מוזיאון ההגנה, בית הפלמ"ח, מרכז רבין, מכון בן גוריון, בית לוחמי הגטאות ועוד.

הנה, זאת תרבות השקר וההפחדה, זה דחליל ה"הדתה". ואנשים מאמינים לפייק הזה.

והאמת היא, שמה שמאיים באמת על הגורמים הדוסופובים כמו הפורום החילוני ואור קשתי, זה מה שמכון "שיטים" מייצג, כיוון שהדבר מערער את הטהרנות החילוניסטית.

* קלקול – עוד ארבעה אמריקאים תמימים נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה.

* מחזור חדש למדרשת השילוב – זכיתי אתמול לכמה שעות של התרוממות רוח, עם הגעת חניכי מחזור ז' של מדרשת השילוב בנטור שבגולן, לשנת הלימודים החדשה. 57 חניכים חדשים, לצד 36 חניכי מחזור ו' שנשארו לשנה שנייה.

מדרשת השילוב הינה מכינה קדם צבאית, הפועלת במתכונת של ישיבה – עיקר עניינה לימוד תורה, באופן המשלב הרבה מאוד לימוד אישי, לימוד בחברותות, בקבוצות קטנות ובמגמות על פי עניין. הייחוד שלה, הוא שהיא בית מדרש משולב לדתיים וחילונים, בנות ובנים הלומדים יחד, כאשר כל אחד מביא את עצמו ואת עולמו, מכבד את העולמות האחרים ופתוח ללמוד מהם ולהכיר אותם.

אך השילוב אינו רק במגוון המגזרי והמגדרי של התלמידים והמורים, אלא גם בארון הספרים של בית המדרש הזה. לימוד התורה אינו רק התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם וכתבי הרב קוק, אלא גם הרצל, ביאליק, בן גוריון, טבנקין, ברל, ז'בוטינסקי, אלתרמן, רחל, לאה גולדברג, זלדה, אריסטו, אפלטון, ניטשה ומרקס. ולצד הלימוד – גם עשיה התנדבותית בקהילה. ולצד אלה, הכוונה לשירות משמעותי בצה"ל של כל החניכות והחניכים, דתיות ודתיים, חילוניות וחילונים כאחד.

אני קשור למכינה עוד משלבי החשיבה הראשוניים, שנים טרם הקמתה, אך זה המחזור הראשון מאז נבחרתי ליו"ר הוועד המנהל של העמותה. בשיחת הפתיחה אמרתי לחניכים, שאין זה בית מדרש רק של דתיים וחילונים, אלא גם של מי שאינם דתיים ואינם חילונים, ושל מי שהם גם דתיים וגם חילונים, ומי שאינו מוצא את עצמו בהגדרות הללו וגם מי שיחולו במהלך השנתיים תמורות לכאן או לכאן בהגדרותיו. זהו בית מדרש מגוון, חופשי ופתוח, שכל דבר יהודי אינו זר לו.

בעצם, בית המדרש הזה מתאים לכל מי שאינו מפחד מ"הדתה" או "החלנה" ואין לו עניין לקדם "הדתה" או "החלנה".

מחרתיים אדריך טיול של מחזור ז' בעקבות ההתיישבות בגולן. 

* סגירת מעגל – לטקס הפתיחה של מחזור ז' הגיעו הורי החניכים. אבא של אחד החניכים היה חניך שלי, לפני 32 שנים, כשהייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד.

* ביד הלשון: הטעמה ספרדית – בבלוג עונ"ש (עונג שבת) של פרופ' דוד אסף, התפרסם מאמר של אליהו הכהן (שגרסה מקוצרת שלו התפרסמה ב"חדשות בן עזר" לפני כשנתיים): "עברית נזמרה: שירי זמר לעידוד הדיבור בעברית".

המאמר נפתח בשיר עברי – "עברית שפתנו" שכתב בשנת 1897 שלמה נפתלי הרץ יונס, אביהן של האחיות דבורה וחמדה, נשותיו של אליעזר בן יהודה. מה שהפתיע אותי במיוחד, הוא שהשיר הוא בהטעמה ספרדית, כלומר מלרעית, כבר באותה תקופה.

הכהן מתייחס לכך במאמרו, ובין השאר הוא מצטט מתוך מאמר משנת 1898 בעיתון "המליץ" שכתב אדם שכינה את עצמו "מורה חדש בארץ ישראל", שיצא נגד ההטעמה הספרדית: "תשעים ותשעה חלקים מאחינו (כן ירבו!), כותבים ומדברים על פי המבטא האשכנזי ויודעים את שפתנו וספרותנו הקדושה לא פחות מהספרדים, ומדוע לנו לחקות כקופים את המבטא הספרדי?"

ההברה הספרדית, המילרעית, גברה, והיא טבעית לנו, שנולדנו לתוכה. יש המצֵרים על כך. יורם טהרלב, למשל, כתב פעם שההברה המילעילית, האשכנזית, רכה ונעימה יותר.

למה ניצחה ההברה הספרדית? לדעתי, הסיבה לכך היא פשוט שזאת ההטעמה הנכונה, המקורית, של העברית. זאת, על סמך ההטעמה של טעמי המקרא, שהיא מילרעית.

אורי הייטנר

* * *

שמעון גרובר

שואת ים כינרת וים המלח ומניעתה

זו כבר לא בכייה לדורות. זו כבר בכייה לדור הזה. ים החולה יובּש, ים כינרת מתייבש, ים המלח מתייבש. וכל זאת כ-11,000 שנים לאחר התייצבות הימים והאגמים בגמר עידן הקרח האחרון.

אז איך ירדו עלינו שלושת האסונות הללו?

ככול שמדובר בארץ כנען, מוח ויד האדם החלו לשנות סדרי בראשית. בתקופת המנדט הבריטי החל נובומייסקי להפיק אשלג מים המלח, ובזאת החל לייבש אותו. לאחר קום מדינת ישראל העבירו את מי מעיינות אנטיפטרוס לנגב, והירקון החל להזדהם. לאחר כמה שנים החלו לייבש את ים החולה. בשנות השישים של המאה הקודמת החלו לשאוב מים מהכינרת למוביל הארצי, והיום היא מתייבשת. הוגי המעשים הנ"ל רצו לפתור בעיות לטווח הקצר ולא חשבו לטווח רחוק. לנגד עיניהם עמדה מצוקת המים המיידית לאדם, לבהמה ולחקלאות ביישוביי הנגב, ולכן לא היססו למנוע מהירקון את מי מעיינות אנטיפטרוס.

ברור שהעלייה ההמונית לאחר קום המדינה יצרה אילוצים קיומיים. בעוד שלפני הקמת המדינה העלייה היתה בררנית, הרי שלאחר קום המדינה היה צורך דחוף להציל את כל יהודי ארצות ערב ואת שארית הפליטה מאירופה, ואספקת מים מיידית היתה בהולה.

נובומייסקי לא חשש שהפקת האשלג תגרום לייבוש ים המלח, שהרי הירדן ממשיך להזרים מים לאגם ומפצה את ההתאדות. הוא לא חזה מצב שאידוי המים, שאיבת מי ים כינרת למוביל הארצי ושנות בצורת רצופות ייבשו את ים המלח, יצרו בולענים שיסכנו את תושבי עין גדי ואת פרנסתם, וכן  את נופשי ים המלח מכל העולם.

שואבי מי הכינרת למוביל הארצי לא צפו שנות בצורת רצופות שימנעו את איזון כמויות המים שנגרעות והמשיכו לשאוב עד ירידת מפלס המים לקו האדום, שפגע בפרנסת המלונות ובפרנסת הדייגים.

את המשך שואת ים כינרת וים המלח ניתן למנוע באמצעות הצבת מתקן התפלה ימי במפרץ חיפה, שיופעל על ידי חשמל שיופק בעזרת גז טבעי באמצעות צינור ימי שיזרים את הגז מבארות "תמר" ו"לוויתן". המים המותפלים יזרמו לכינרת בכוח הכבידה של הפרש הגבהים בן 200 מטר מים תיכון לים כינרת. כאשר הכינרת תעלה על גדותיה, אינשאללה, יפתחו את סכר דגניה, והירדן הדרומי יזרים מים לים המלח.

שמעון גרובר

* * *

אוריה באר

גבעון

אנחנו ממשיכים להיפגש מדי שנה בשירות המילואים שלנו. שנינו הוותיקים בגדוד. לשנינו ראש מקריח, פדחת גדולה ושיער מאפיר בצדעיים. זה מכבר רצון להעביר אותנו לשירות  בהג"א, כיאה לקשישים. יותר מפעם כמעט ויתרתי ונעניתי להפצרות, אך מששמעתי שגבעון מסרב, דחיתי אף אני את ההצעה. לא, אני לא אעזוב ללא גבעון. וכך חולפות השנים ועוברות תקופות המילואים. גבעון מופיע בדיוק ביום ובשעה היעודים. על ראשו המצנפת האפורה המגוחכת כלשהו, בידו האחת חבילת הספרים שממנה אינו נפרד, ובידו השנייה תרמיל הגב המשופשף מרוב טלטולים וחיבוטים.

גבעון מעלה בשלווה עשן במקטרת ומחכה בסבלנות לתורו – תחילה בפתח האפסנאות ואחר כך ליד הנשקייה. גבעון אהוד בגדוד. לא רק הוותק עושה את שלו, אלא גם אופיו השקט והמאופק. כל חיילי מחלקת הסיור עולי הימים מחבבים אותו. לעולם אין הוא קובל על משימות בלתי נעימות. תמיד הוא מקבל על עצמו באהבה את ניקוי המקלעים הכבדים. תפקידים אחרים הוא ממלא כמעט בחדווה. משול הוא למי ששירות המילואים גורם לו הנאה, כאילו תקופה זו מקלה עליו והוא חש פורקן והרגשת רווחה.

כשהוא פוגש אותי הוא מחייך, מסיט מקטרתו לזווית פיו ואינו אומר דבר. אנו לוחצים ידיים ומביטים זה בזה כשניים המבינים איש את רעהו. לכאורה, יכול אני לכתוב ספר על יחסי עם גבעון. כל כך הרבה זיכרונות משותפים לנו, אך משום מה שב אני ונזכר תמיד דווקא בשנת 1967, מאורעות 'ששת הימים' דאז שבים ועולים לנגד עיניי.

היה זה ביום השני למלחמת 'ששת הימים'. גדוד השריון שלנו התפרס על פני מרחבי הדיונות לפני ג'בל הילאל, בצפון חצי האי סיני. מלפנינו ניבט על הרכס מוצב תצפית נטוש. חייליו ניסו לנוס על נפשם משהבחינו בזחל"מים השועטים, כשהם משליכים מאחורי גבם את תרמיליהם קסדותיהם ואפילו את מימיותיהם. אלא שקליעי מקלעי ה'אפס שלוש' הקטלניים היו מהירים יותר. הם השיגו בקלות רבה, כמו לעגו לניסיונות השווא שעושו להציל את חייהם.

חלק מהחיילים היו במדים מנומרים. מיד היכרנו אותם. היו אלה חיילי אחד מגדודי הפדאיונים, המחבלים, שחנו ברצועת עזה לפני המלחמה והתמחו בפעולות רצח, חבלה והסתננות ליישובים ישראליים. לעומתם, לבשו חיילי הצבא המצרי הסדיר מדי חאקי בהירים בצבע החולות.

הזחל"מ שלנו פרץ קדימה לפני יתר השריונים. לפניי, במרכז מסגרת הפלדה, ניצב גבעון. גופו שעון על המקלע הכבד, אגודליו לוחצים על ההדק הרחב ועיניו הכחולות מרוכזות במאמץ במתרחש לפניו. כל כולו שרוי במלאכת הירי. כל כולו נתון לקטילת הבורחים, כאשר הוא מניע את הקנה העשן מצד לצד בזריזות רבה. הבורחים נפלו שדודים בזה אחר זה. זרזיפי הדם נטפו מהם ונספגו בגרגרי החול הדקיקים של המדבר.

כולם נפלו, למעט אחד מלובשי המדים המנומרים. הוא נראה רץ בזיג זג, מתחמק מברד הכדורים כחייל מאומן ומיומן, נופל וקם חליפות, מתגלגל בערמומיות, מעמיד פנים כנפגע, אך שוב שב ומגביר את מרוצתו. עוד מעט קט ויצא משדה ראייתנו. עוד רגע ונפשו תהיה לו לשלל.

ישבתי מאחורי גבעון, על מיכל הדלק הצר של הזחל"מ, והבטתי ביורים. אחזתי ברובה הצ'כי המיושן, שהפקידו בידי בעת הגיוס החפוז. רציתי לעשות משהו, אך היססתי. חששתי שאם אשתתף  במטווח זה, עלול אני, נוסף לאכזריות שבו, לפגוע בעומדים לפניי בזחל"מ. כמהופנט הבטתי ישר נכחי.

מימיננו ומשמאלנו הגיעו זחל"מים נוספים. גם מהם נפתחה אש חזקה, לא מדויקת, לעבר הנמלט. בעוד סערת היריות נמשכת, הסתובב לפתע גבעון לאחור והביט בי בעיניים דלוקות. מעולם לא ראיתיו זועם כך. אף פעם לא הבחנתי בהם באותו זיק טירוף שהפעם בער בהן.

"ואתה עומד שם כמו גולם," זעק. "תן לי את הצ'כי שלך. הוא מדויק יותר."

"נו, תן כבר!" הרעים שוב משהשתהיתי. "צריך להוריד את הנבלה הזה."

הוא חטף מידי את הרובה הטעון, קירב אותו לכתפו, הורה לנהג להאט קמעא, כיוון וירה. אבל קורבנו היה זריז יותר. עד שנשמע קול נפץ הירייה, הספיק לצעוד שלושה צעדים וקליע העופרת החטיא את מטרתו החיה. עתה היה הבורח סמוך לשטח מת לצידנו. גבעון פתח בזריזות את הבריח, חילץ תרמיל לוהט, חזר ונעלו, את הקת לכתף וירה. האיש נפל.

"פגעתי," צהל גבעון. "פגעתי!"

פניו היו סמוקות בדם וידיו רעדו. אישוניו התמקדו בקורת רוח ביצור המדדה וכושל חליפות,  והמבוסס רגליו בחולות. אלא שלהפתעתנו, שוב הוכיח הנפגע את כישוריו. הוא התרומם, רץ על ארבעתיו מטרים אחדים ונעלם מעבר למדרון הגבעה.

"ניצל הבן זונה. התחמק," רטן גבעון בזעף ותקע לידי את הצ'כי שקנהו להט מחום. "ואתה," הישיר בי מבט מלא חימה שהפליא אותי. "אתה אשם בכול. אם היית מוסר לי את הצ'כי חמש שניות קודם... אוף. זוז ממני!"

נרתעתי ממנו בתדהמה. האומנם זה אותו גבעון? אותו רגע, שנא אותי שנאה עזה, נדמה לי שבשל הצ'כי המיושן, שעיכבתי לדעתו בידי כמעט במתכוון, מוכן היה להשליך ככלי אין חפץ שנים ארוכות של ידידות.

הטנקים והזחל"מים התפרסו בשטח וכיבו מנועיהם. זחל"מ המג"ד טיפס לראש גבעה, זוקר אל על את אנטנת האלחוט שלו ופולט קריאות ללא הרף. היום נטה לערוב. רוח מדברית קרירה של שעת בין ערביים נשבה. המתים שכבו כמה עשרות מטרים מאיתנו. זרועותיהם פשוטות, עיניהם פעורות לרווחה כמו בתימהון וראשיהם נוטים על צדם. גרגרי חול דקיקים כיסו את מדיהם ואת דמם שכבר נקרש וצבעו הפך לאדמדם חום. פרשנו שמיכותינו בסמוך להם על החול והתכרבלנו בתוך שקי השינה. היינו כה עייפים, עד שמלבד השומרים, שקעו הכול בשינה עמוקה.

כוכב השחר ניצנץ נצנוץ אחרון, בשעה שבין זאב וכלב, כשניעורתי למשמע קולו הצרוד של גבעון, שקרע את הדממה. "תפסתי אותו. הנה הוא."

לאחריו נשמע קול קללה בערבית עסיסית וקריאת זירוז שהפנה לעבר דמות שנעה כשידיה מורמות, להפסיק להתחכם ולצעוד קדימה.

לעברנו צעד בהיסוס חייל בעל גוף מוצק, מצח רחב ופנים כהות מלאות. מרפקו השמאלי היה תלוי לו במדולדל. זרועו היתה חבושה ביד לא מאומנת בתחבושת אישית ספוגת דם קרוש ומזוהמת בעפר. היכרנו מיד את הפצוע. זה הוא שהתחמק אתמול משפעת הכדורים שנורו לעברו. הפצע נגרם מקליע הרובה ששילח בו גבעון כשנפל.

"פדאיון," קרא גבעון בקול ספוג קמצוץ של בוז וזעם. "תביטו בכלב הזה, הה. ירדתי לוואדי להשתין ומצאתי אותו שוכב שם." הוא הפסיק לרגע, בוחן את תגובת השומעים. "רצה שוב לברוח ממני, אבל לא נתתי." הוא חייך וטפח בסיפוק רב על קנה העוזי שבימינו.

חיילי מילואים סקרניים, שהתקבצו מכלי הרכב המשוריינים שמסביב, מחו קורי שינה מעיניהם והקיפו את גבעון והשבוי שלו. הם המטירו שאלות, יעצו עצות והשמיעו הערות של "יישר כוח". גבעון הסמכותי היסה את כולם. הוא תקע ידיו במותניו, נעץ מבט חודר בברייה הרוטטת שלפניו ושאל בערבית מודגשת:

"שו איסמכּ?"

"עבדאללה," השיב השבוי בהקלה. "עבדאללה איבן חמדן."

"ומן וואן אינתא?" (ומאין אתה?)

"אנה מן ג'זה," (אני מעזה), השיב בנפש חפצה. "כן. גר שם. אני נשוי. אב לשלושה ילדים."

למרבה התמיהה התעודד השבוי דווקא מהיות גבעון דובר ערבית שוטפת, וכמו שמח על שנוצר ביניהם קשר. הוא החל לספר בשטף על ילדיו ואשתו בלא שנדרש כלל. כאילו רצה לפרוט על מיתרי רגשותינו.

גבעון החל להתעייף. מורת רוח ניכרה בפניו.

"לא שואלים אותך על האישה והילדים," התריס כלפיו. "תענה רק על שאלות."

"נעם יא סידי," (כן אדוני), נענה השבוי בקול שפל רוח.

"אבל אם כבר סיפרת שיש לך ילדים," חזר גבעון שואל, "אז מדוע אתה בצבא?"

השבוי התעודד מההזדמנות שנקרתה לפניו. "אוכל לילדים, יא סידי," השיב בקול בוכים . "יש לי משפחה גדולה שצריך לפרנס ולא היתה עבודה בעזה. אז התגייסתי לצבא."

"צבא?" גבעון קטע את שטף דברי השבוי. "ואם צבא, אז למה אתה לא לובש את מדי הצבא המצרי? למה אתה לובש מדים מנומרים, הא?"

השבוי לא ענה מיד. השאלה המפתיעה הביאה אותו במבוכה.

"אלה מדי הגדוד שלנו," נעתקו המילים מפיו בחוסר רצון. "לנו, לבני עזה, לא התירו להתגייס לצבא המצרי הסדיר. הם הקימו גדוד מיוחד עבורנו. תאמין לי. אבל אנחנו... אתה מבין... שייכים לצבא המצרי... אני מבקש אותך. תאמין לי."

לשבוי היה נדמה שהוא הצליח לשכנע את גבעון. חיוך קל של כניעה ותחנונים התפשט על שפתיו. ידיו רעדו.

"כזבן !" צעקתו מקפיאת הדם של גבעון הדהדה למרחוק. "כזבן, יא ערס. את מי אתה רוצה לשקר? בן כלב! אתה מגדוד הפדאיונים. אתה התגייסת לרוצחים." קצף ניתז מפיו של גבעון בחמת זעמו. השבוי חש שכלתה אליו הרעה.

"לא, האמן לי. אני הייתי טבח אצלם. לא השתתפתי כלל בפעולות. ולי גם אבא זקן שתלוי כריחיים על צווארי. צריך לפרנס אותו."

עיניו של גבעון ירו זיקים. אצבעותיו לפתו בכוח את קת התת-המקלע. הוא צידד אליי מבט, כמו אומר לשתף אותי במתחולל בנפשו.

"אבא," סינן בין שיניו, כשהוא תופס בעווית בדש חולצתו של השבוי. "גם לי היה פעם אבא."

שנתיים גרנו גבעון ואני באותו שיכון סטודנטים עלוב בתקופת לימודינו בבירה. היה זה בסוף שנות החמישים, ולאחר שיחרורנו מצה"ל, בו שירתנו יחד כשנתיים וחצי באותו גדוד חרמ"ש.

בניין האבן הקודר נשק לגבול ירושלים המזרחית. כמטחווי יריית אקדח מאיתנו, ניצבה קבוצת ליגיונרים על בניין גבוה, נטוש, מוגנת בשקי חול אפורים, מכוערים. היה זה הזול והמרוחק מכל שיכוני הסטודנטים בירושלים. קור כלבים שרר בו בלילה וחום כבד העיק בקיץ. הצטופפנו בו שלושה בחדר, בקוותנו לימים טובים יותר.

גבעון, הסטודנט למדעי הטבע, הוא היה לבוש בבגדים ישנים, מרופטים ושרוי ברעב מתמיד. היה צנום כשחיף עצמות, וסבל מתזונה לקויה, ואפילו מתת תזונה. מעולם לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, ויותר מארוחה אחת ביום לא אכל. מדי פעם בפעם נכמרו רחמינו אנו, הסטודנטים האחרים, העשירים כביכול, על חבר מזה רעב זה. היינו מזמינים אותו לארוחת ערב דלה שהכנו לעצמנו ומפרישים לו מעט ממנותינו. או אז, היה טורף בלהיטות את הלחם השחור, המרוח במרגרינה, שהיינו מגישים לו,  בולע את הגבינה ומכלה ברעבתנות אפילו את הזיתים שנקנו מבעל המכולת הסמוכה, איש שכונת 'מאה שערים'.

ואולם, ככל שהיה רעב וחולני, כן התמיד בלימודיו, כמו בחירוק שיניים, היה תלמיד מצטיין וניחן ביכולת לימוד בלתי רגילה. אף ששירתנו קודם לכן תקופה ארוכה בשירות סדיר, לא ידעתי הרבה אודותיו. רק מקטעי משפטים הבנתי שהוא יתום מאב. אימו, אישה חולנית וקשת יום, כך פלט פעם, אינה יכולה לתמוך בו בתקופת לימודיו.

הספרים היו ידידיו היחידים זולתי. עם סטודנטים אחרים כמעט ולא החליף מילה. גם איתי היה מחליף מילים ספורות, כשהוא נתון ראשו ורובו, לבד מלימודיו, במלחמת הקיום הקשה שניהל אז סטודנט חסר תמיכה ואמצעים בירושלים. רק קמעא קמעא, לאחר שבועות ארוכים השיג עבודה כעוזר ספרן בספרייה נידחת. הוא קיבל לירות בודדות מדי שבוע, שהצילו אותו מחרפת רעב. או אז החל להחליף עימי משפטים בודדים. המגע הרופף התהדק, נוצר קשר בינינו. הוא החל לפתוח ליבו לפניי.

"אבי נרצח כשהייתי בן עשר," פתח פעם וסיפר בפשטות.

היה זה ערב ירושלמי טיפוסי. רוח חזקה שרקה בחוץ והצליפה קילוחי גשם זועפים על החלונות העירומים של חדרנו. הדלקנו פתיליית נפט נושנה, בהעדר תנור חימום, בתקווה שחומה הדל יחמם אותנו מעט בחדר הטחוב והלח.

"הוא היה חקלאי קטן שעבד קשה כל יום," המשיך לספר. "היה לנו פרדס קטן ליד המושבה, ולא רחוק מאיתנו השתרעו בתיו של כפר ערבי גדול. לכאורה, היינו ביחסים טובים עם תושביו. הם התארחו בביתנו לא פעם, ואבא, שדיבר ערבית שוטפת, עזר להם לא פעם. אבא יצא בוקר אחד, כמעט עם שחר, לעדור גומות ולהשקות את העצים. זה היה חודשים ספורים לפני הקמת המדינה. מתח שרר במושבה, אך איש לא חשש, שהרי היינו ביחסים מצויינים עם הכפריים הערביים. אם יהיה משהו , הם הבטיחו, יודיעו מיד. כך, שאבא יצא גם בבוקר קיץ שאנן זה והגיע בדרך העפר, סמוך לפרדס. שם חיכה לו איש כנופיות חמוש. אחר כך הסתבר שהיתה מחלקת כנופיות בכפר שהכפריים אירחו. הוא ירה באבא מן המארב ופצעו קשה בעורפו. כשנפל אבא מן העגלה שותת דם, קרב האיש ודקר אותו בשברייה עד שיצאה נשמתו. אבא לא התגונן. הוא לא נשא עליו נשק. הוא האמין בהם, אתה מבין?"

גבעון השתתק. כמו מופתע משפע הדברים שאמר לאחר חודשים ארוכים של שתיקה העביר את אצבעותיו הדקות מעל האש שבפתיליה. לאחר מכן עתיד הייתי לשמוע פרטי פרטים של מאורע טרגי זה וכל מה שהתרחש לאחריו פעמים רבות.

פעם העלה תמונה שנחרתה בזיכרונו של ילד רך בשנים. זוג איכרים חסונים שפניהם קודרות נושאים מהפרדס את גופתו המתה, החמה עדיין של אבא, ומניחים אותה באלם על אלונקה סמוך לבית העם במושבה. בפעם אחרת סיפר על הלווייתו של האב, אימו הולכת אחרי הארון, אוחזת בידו של בנה יחידה, פניה חיוורים, כרסה בין שיניה, קהל המלווים מאחוריה והדמעות מסרבות לרדת מעיניה.

בפעם אחרת תיאר את קברו של אביו בבית העלמין הקטן שבפאתי המושבה. עצי אורן וברושים עוטרים אותו מכל עבר. מדי שנה באה האלמנה כסופת השיער, עם גבעון ואחותו, שלא זכתה להכיר את אביה, דומם הם נושאים תפילה חרישית ושפתותיהם מתכווצות בזעם.

רוך ונוקשות היו נאבקים בפניו זה בזה, כשהיה מדבר על אביו המנוח. מיתרי קולו רעדו   ותנועות עצבניות בלתי רצוניות היו מעוותות את זוויות פיו. "הם רצחו את אבא והרסו את מפעל חייו. את הפרדס הקטן והיפה שבו השקיע כל כך הרבה עבודה ואהבה." כך הסביר לי ערב אחד, כשהוא מצטנף בפאת מיטתו ומפוקק פרקי אצבעותיו. "והם רצו להרוס את כולנו. כולנו."

אלא שעתה היינו רחוקים מירושלים המעטירה. נמצאנו בלב המדבר, כשגבעון ניצב מול השבוי בבגדים המנומרים, והוא חוקר אותו ולוחץ עליו ללא הרף. השמש עלתה בפאתי מזרח ושפכה חומה על פני הגבעות החשופות. החיילים איבדו עד מהרה את העניין בגבעון ושבויו. הם פנו לעיסוקי השיגרה של חיילים – קיפלו שמיכות וניערו שקי שינה, ניקו נשק, גירדו מזק"ומי הזחל"מים. אחר כך שפתו קפה והעלו עשן בסיגריות.

ממורד הגיא נשמעה נהמת כלי רכב המתנשמים בכבדות בעלייה התלולה. עוד רגע וששת הזחל"מים של פלוגה שלוש הגיעו לחניוננו. כולם היו עמוסים וגדושים בשבויים מצריים במדים בהירים. עיניהם היו מושפלות ופניהם הביעו חרדה.

מישקה, הסמג"ד, קיבל את פני הנהגים בנפנוף ידיים, עצר את הזחל"ם הראשון של מפקד הפלוגה ופקד עליו: "כרמי, תוריד את השבויים, רכז אותם ליד עוקב המים ותגיד לחיילים שישקו אותם ויתנו להם מנות קרב. משאיות של שבויים יגיעו הנה עוד שעתיים."

אותה שעה ישב השבוי כמה עשרות מטרים מהם. לאחר שחקר אותו ארוכות  השקהו גבעון ונתן לו ביסקוויטים יבשים ומחצית הקופסא סרדינים ממנות הקרב.

"תאכל, יא כזבן," דקר אותו בדבריו. "מכל הסיפורים היפים שסיפרת רק לשניים אני מאמין. ראשית, שאתה עייף וצמא כמו כלב, ושיומיים לא אכלת. ושנית, שרצון אדיר לחיות מפעם בך."

חיוך של שביעות רצון והתרפסות השתפך על שפתי השבוי. הוא סבר, שאכן סר מר המוות. "יברך אותך האלוהים," הפטיר בחנופה, בהתעלמו מהלעג המושחז שבדברי שובו. גבעון לא התרשם מהדברים. הוא עשה תנועה מאיימת בקנה העוזי שבידו, והניע ראשו לעבר היושב מרגלותיו.

"עכשיו קום," הרעים לפתע. "קדימה!"

"יא סידי, הנח לי," ביקש השבוי על נפשו. "בבקשה ממך, עזוב אותי. יברך האלוהים אותך ואת בני ביתך על טוב ליבך."

"קום שקרן," פסק גבעון חדות. "אילו עמדת במקומי, כבר הייתי מזמן בין המתים."

"לא. אין זו האמת." אמר השבוי בקול בוכים.

"קום, תהיה גבר," קרא גבעון בחוסר סובלנות ובטון תקיף שאינו סובל ערעור. הפדאיון התרומם בכבדות. הוא עמד חסר ישע מול קנה תת המקלע. עיניו עקבו בקנאה אחר החיילים המצרים שישבו כמטחווי קשת מולו, בשלווה כנועה, ולעסו בדומייה את מנות הקרב שהוגשו להם. הם שלחו לעברו מבטים סקרניים, אך, עם זאת, קרים ומנוכרים.

"יא סידי," התחנן הפדאיון, "שלח אותי אליהם. תן לי ואהיה איתם."

עיניו של גבעון ירו רשפי זעם. "הם חיילים," התריס כלפיו. "הם לחמו לפי כללי המלחמה עד שנשבו. ואילו אתה וחבריך... אתם רצחתם."

הפדאיון הוכה בתדהמה ונאלם דום. אישוניו התרוצצו בעצבנות.

אותה שעה עברו ליד השניים סגן יעקובי, מפקד המחלקה. בידו האחת גליל של מפות טופוגרפיות מגולגלות ובשנייה תפוח עץ אדמדם ועסיסי. הוא נגס לתיאבון בקולניות, כדרכו, מהתפוח המתוק והתעכב רגע ליד גבעון.

הסיפור על גבעון והשבוי כבר עשה לו כנפיים בין כל חיילי הפלוגה. אפילו הקצינים ורבי הסמלים כבר ידעו את פרטיו. "אה, זה השבוי שלך?" הפטיר בקלילות.

גבעון השיב במנוד ראש צונן. סגן יעקובי רקק את החרצנים באדישות. "לך איתו אל המג"ד," זרק במשיכת כתפיים. "למה לך להסתבך?"

לא היתה זו פקודה אלא עצה. גורלו של השבוי נגע לסגן יעקובי כקליפת השום. חשוב יותר היה לו לא לאבד חייל מוכשר כגבעון מחמת הסתבכות טיפשית. כי גבעון, אף שהיה סמל בלבד, אישיותו והשפעתו חרגו הרבה מעבר לדרגות שעל שרוולו. יעקובי קיפל את מפותיו הסוררות שעמדו לחמוק מבין זרועותיו החסונות והמשיך בדרכו בצעד מרושל ובשוויון נפש לעבר הזחל"מ של מפקד הפלוגה.

"קדימה," פסק גבעון בקול מצווה. "זוז כבר."

הפדאיון שירך רגליו לפני ששב לטפס במעלה הגבעה.

המג"ד וחבורתו היו עסוקים וטרודים בינות ליער האנטנות שהקיף אותם. מכשירי קשר, הקשורים בדרג חטיבתי וגדודי, פלטו פקודות ללא הרף. המג"ד לחץ בכוח על המע"ד של מכשיר הקשר וחילק הוראות בנוגע לאספקת פגזים לטנקים, תחמושת למקלעים הכבדים, פרטים בנוגע לצירי ההתקדמות של הפלוגות, וכן ביחס לעשרות בעיות גדולות וקטנות המטרידות מפקד גדוד שריון בעת מלחמה. גבעון התקרב לזחל"מ של חבורת הפיקוד. הוא תקע את קנה המקלע בצלעו של הפדאיון ועצר במרכז השאון וההמולה. הוא ציפה בסבלנות עם שבויו לשם שניות ספורות של שיחה עם הסמכות העליונה בשטח. אחד הקשרים הבחין סוף סוף במתרחש...

"המפקד, מישהו מחכה כאן," קרא לעבר המג"ד מאובק הפנים.

"מה הבעיות?"

קולו שח המג"ד היה גס וחסר סבלנות. עד עתה ניהל בצורה נאותה את תנועת הפלוגות וקיבל יישר כוח מהמח"ט. הוא חרד שמא ההצלחה לה זכה בראשית המלחמה לא תנוצל במלואה בקצב המאורעות המהיר, אם לא ירכז את כל מעייניו במתרחש סביבו.

"מה העניינים? מי זה? נו, דבר!"

"זה פדאיון. תפסתי אותו במורד הגבעה שם למטה."

"אז מה?"

"הוא לא מצרי," הדגיש גבעון. "תביט, זה פדאיון."

"פדאיון?" עיניו של המג"ד התכווצו. "הרי אלה אינם בני אדם."

קצין הקשר שעמד ליד המג"ד בזחל"מ העיף מבט בשניים. "אולי נמכור אותו למודיעין?" שאל.

המג"ד הניף ידו בביטול וחייך בבוז לעבר קצין הקשר. "מודיעין? מה הוא יעשה בו? אתה רואה שזה לא קצין. הוא לא יודע הרבה. רק לרצוח לימדו אותם."

המג"ד השתהה ארוכות בנעצו בשבוי מבט חמור סבר. הוא סקר אותו מראשו עד כף רגלו. אחר, כמי שמיצה נושא זה עד תומו, סינן בטון שאינו סובל ערעור, הוא קצר רוח בשל הטירדה שמטרידים אותו בכגון דא:

"גבעון, קח אותו. תעשה איתו מה שאתה רוצה. אבל הסתלק מכאן. בנת?"

גבעון שתק. הוא סב על עקביו מבלי להשיב מילה. "יאללה קדימה," פקד על שבויו.

"לאן?" שאל השבוי בקול חרד.

"קדימה. שם ממול," השיב לו גבעון בשפתיים חשוקות.

"אתה זז?" הוא שב ותקע את קנה תת המקלע במותנו של השבוי. הפדאיון השלים עם גורלו. הוא פסע נכחו בהכנעה.

ממול לגבעת המג"ד התנשא תל חשוף. גבעון הוציא מחסנית של עוזי טעונה מכיס מעיל הקרב שלו. הוא הכניסה ללוע בית המחסנית עד שנשמע קליק מפחיד. אחר דרך את ה'עוזי', פתח את הניצרה והסיט את המשבת לצרורות.

השניים הגיעו לפסגת התל, כשגבעון נוגש בפדאיון המבוסס ברגליו בחול בכבדות. הוא נעמד מאחוריו, נסוג מספר צעדים, הרים את קנה תת המקלע, כיוונו לעבר גבו של הפדאיון והניח אצבעו על ההדק. ידו רעדה. עצמתי את עיניי כדי לא לחזות בתמונת המוות. חלפה כמחצית הדקה . קול היריות לא נשמע. ציפיתי רגע ארוך נוסף, אך הד מפץ הכדורים בושש לבוא. כשפקחתי את עיניי ראיתי את גבעון מרים באיטיות את קנה הפלדה לעבר השמיים הכחולים ללא ענן. חיילי המילואים מסביב הביטו בפליאה במתרחש. ה'עוזי' של גבעון טרטר ארוכות. צרור המחסנית הגדולה נסחט עד תומו. השבוי עדיין עמד, ללא ניע, לפני גבעון. הוא הוריד ברפיון את הקנה כמו אחרי מאבק פנימי עז.

"ברח לך. לא אוכל להרוג אותך," שמענו אותו קורא. "ברח, רוץ למדבר!"

הפדאיון לא הסב ראשו. הוא פתח בריצה במורד התלול, כל עוד נפשו בו, עד שנעלם בעיקול של ואדי חרב. הוא רץ לעבר מרחבי הישימון, אל אדמה ללא צל, ללא מזון, ללא מים.

"נוע, נוע," נשמעה צעקת מפקד הפלוגה. עשרות נהגי השריונים הניעו את הזחל"מים והגדוד כולו עשה דרכו לעבר תעלת סואץ.

רק עוד שלושה ימים נמשכה המלחמה. ביום החמישי היא נסתיימה עבורנו ואנו נשארנו בטלים ממעש על גדות תעלת סואץ. הימים חלפו בבטלה מאונס. כאן ניסו כמה חיילים לאלף גמלי מדבר סוררים שבעליהם נטשו אותם. שם שכבו חיילים בצל הזחל"מים מנמנמים, מחליפים בדיחות או משחקים שש בש. גבעון ישב מופרש ומובדל מכולם בקרן זווית. הוא היה מעשן בשלווה את מקטרתו, שקוע בשרעפיו. כשהיה מישהו ניגש אליו היה מגיב ברוגזה. נראה, שראשו היה עדיין נתון כולו ורובו לאותה דקה ארוכה מנצח, בה החזיק את העוזי העשן בידו, שם במרומי התל.

יום אחד עברה  לפתע הרינה במחנה: "להתקפל. יש הוראה מלמעלה לשחרר את החטיבה."

שעות מיספר לאחר מכן כבר נע טור ארוך של טנקים, זחל"מים ומשאיות כבדות, טנדרים ושאר כלי רכב רבים שגויסו טרם המלחמה. פני כולם היו מיועדות צפונה, הביתה. לא היתה זו נסיעה נעימה. ריח חריף ומחניק של מוות, מעורר תחושת קבס, ליווה אותנו בדרכנו. זה היה ריחן של מאות גוויות של חיילים מצרים שנרקבו בחום השמש וצחנתם מילאה את מאות הקילומטרים של סיני, עד הגבול הבינלאומי ורצינו להשתחרר כבר מסיוט מדכא זה.

אחרי יומיים היינו סמוך לג'בל הילאל, ליד דיונות החול, לא רחוק מהמקום בו ניטש הקרב הקצר עם חיילי התצפית המצרים ביום השני למלחמה. כאן היו עדיין מוטלות גופותיהם הצבות ואין קובר.

בעת הפסקת הצהריים שמענו את קולו של המג"ד במכשיר הקשר כשהוא פוקד על המ"פ: "כרמי, שלח שתי משאיות ושני זחל"מים לאבטחה. יש הרבה תרמילים של תותחי טנקים בשטח. חבל עליהם. הבנת?"

"חיובי. רות. עבור," אישר כרמי בלקוניות. הוא הניח את מכשיר הקשר והורה לגבעון לקחת עימו מספר חיילים לביצוע המשימה. נלוויתי לגבעון ללא אומר. נוספו אלינו כתריסר חיילי מילואים קשישים וביניהם שני נהגי משאיות גברתנים, שקיללו בכל פה עולם ומלואו. כבר היתה שעת בין השמשות. משיקולי ביטחון פקד כרמי שנתחיל במלאכת איסוף התרמילים המפרכת רק למחרת עם שחר. "ושימו לב," הדגיש. "יש עדיין חיילים מצריים בשטח. הם רעבים וצמאים. הם גונבים מזון משיירות עוברות כי הם במצב נואש. הם לא יהססו לפגוע בכם בעבור מעט מזון ומים. היו צמודים לנשק האישי ואל תנמנמו בשמירה."

חנינו, אפוא, בשטח והתכוננו ללינת לילה. אחד מנהגי המשאיות, קשיש כסוף שיער וכבד תנועה, הוריד בשאון רב מיכל מים מתאו, אחזו כאחוז נוצה, ורחץ פניו ללא כל חסכון בנוזל היקר.

"לעזאזל הכול," רטן. "המלחמה נגמרה. מחרתיים נהיה בטח בבית. הגיע הזמן שנשטוף, כמו בני אדם, את האבק והלכלוך."

הוא הוריד לקרקע את מיכל המים והניחו כלאחר יד במרחק מה מחרטום משאיתו. איש לא העיר לו על חוסר הזהירות המפורש שבמעשהו. היינו עייפים עד מוות, רצוצים מטלטולי הדרך, מהנסיעה בזחל"מים הצרים שוברי העצמות, מלילות רצופים ללא שינה. בשעה זו שכחנו את אזהרותיו של כרמי המ"פ בדבר מצרים שמסתובבים בשטח.

היפלנו בינינו הגרלה באשר לשעות השמירה, ולאחר דברי הבאי אחרונים, פרשנו את השמיכות ופתחנו את רוכסני שקי השינה. המילואימניקים הקשישים, לבד מהשומר, שקעו מיד בתרדמה עמוקה, משל היו עטופים בשמיכות פוך רכות. אלא שעל אף העייפות הרבה נדדה שנתי. נחרת הישנים סביבי, ריח המוות שהביא עימו הלילה, ומעין הרגשה לא נוחה, סתומה, טרדה את שנתי. התבוננתי בשמיים הרחבים זרועי הכוכבים, שלחתי מבטי לאופק לעבר חודי הגבעות הרחוקות והרהרתי...

כחמישה מטרים ממני שכב גבעון, אף הוא התהפך מצד לצד. שמעתי את רשרוש הרוכסן של שק השינה שלו, ולאחר מכן יצא מבין השק והשמיכות, נטל את העוזי והלך להטיל את מימיו ליד הזחל"מ. הוא השתהה רגע ארוך, בחן את השומר שעשה פטרולים זעירים אינסופיים סביב כלי הרכב, ואחר פנה לעברי, הצית סיגריה, מאלה שמצאנו אצל הקצינים המצרים, חפן אותה בכף ידו, כדרך שעושים חיילים ותיקים, כדי שלא ייראה הנצנוץ למרחוק, וטפח קלות על כתפי.

"אני לא יכול  להירדם. ואני רואה שגם אתה," פנה אלי באורח בלתי צפוי.

"כן," השבתי. "ריח הגוויות והשקט הזה. ממש מפחיד."

"רוצה שנשוחח מעט?" הוא שאף את עשן הסיגריה האמריקנית לריאותיו ונשף את העשן ארוכות.

"למה לא?" השבתי חרישית. "ככה הזמן יעבור."

חשתי שאין הוא רוצה לשוחח, אלא לשפוך לפניי את ליבו, לספר לי מה מעיק עליו. ידעתי שיהיה זה מונולוג ארוך, השמור רק לידידים ותיקים. אלה שעשו עם גבעון שנים ארוכות בטוב וברע.

"אני רוצה להתנצל," פתח בהיסוס. "התנהגתי בצורה מוזרה. כן, אז באותו יום כשיריתי באוויר ושחררתי את הפדאיון שתפסתי."

"אתה לא צריך להתנצל, גבעי," השבתי דרך חיבה. "אתה נהגת כפי שהלב הכתיב לך. מה יש כאן להתנצל, באמת?"

"לא, לא," השיב גבעון בנוקשות. "זאת לא דרכי, והיה מגיע לו למות. היה צריך לחסל אותו. אבל פשוט לא יכולתי."

שוב שאף לריאותיו עשן רב, הניח את העוזי על ברכו והמשיך, כשמבטו נתון למרחקים. ולא בי השוכב לידו. "קודם אני רוצה שתבין. עם רציחתו של אבא לפני מלחמת השחרור, ליד הפרדס במושבה, כאילו מתה גם המשפחה שלנו. חייה של אימא נהרסו. המשפחה התפרקה. במושבה עזרו לנו, תמכו בנו, השמיעו דברי ניחומים, אבל זה לא זה, אתה מבין, נכון? נחשבנו הקבצנים של המושב. תמיד היינו לבושים בבגדים ישנים, שהועברו אלינו מקרובים ומידידים. אימא היתה תמיד פורמת, מתקנת ותופרת שוב. דבר אחד חרות בזיכרוני לנצח מאימא: המשקפיים שבורות המסגרת, השמוטות על אפה, העיניים שזולגות דמעות כל הזמן וידה הרועדת האוחזת במחט ותופרת ללא הרף.

"הפרדס נעזב, העלה קוצים, ברקנים וחרולים, העצים מתו מחוסר טיפול והכול התמוטט. אנשים טובים במושבה הציעו לאימא שידוך. הציעו שתתחתן עם איכר אלמן, אבל זה לא הלך. החיזור שלו נכשל. אימא אהבה את אבא אהבה מטורפת. היא לא היתה יכולה להניח לגבר אחר להניח ידיו עליה. אימא נשארה אלמנה עד יום מותה. אנחנו, אני ואחותי, שנולדה אחרי הירצחו של אבא – אנחנו נשארנו יתומים.

"כל השנים האלה עשו אותי סגור, מריר ושתקן. מה שאחרים השיגו בקלות, לי בא בקושי, במאמץ רב. הלימודים בבית הספר התיכון, השהייה באוניברסיטה, אתה זוכר, נכון? הצורך לעבוד תמיד בצד הלימודים – עבורי, עבור אחותי ועבור אימא. לכל זה גרם כדור אחד של רוצח, שירה באבא מהמארב, ליד הפרדס במושבה. משום כך צעקתי עליך כשהשתהית ולא מסרת לי מיד את הצ'כי. אתה זוכר? לכן גם רציתי לתפוס את הפדאיון הזה בכל מחיר."

הוא הפסיק לרגע את שטף דבריו, הפנה אליי את ראשו כדי לבחון אם אני עדיין מקשיב, מעך את הסיגריה על נעל השריון והצית סיגריה נוספת ביד אמונה.

"אחר כך בא משהו שאתם לא הבנתם. אני יודע. אף אחד מחיילי הפלוגה לא האמין למראה עיניו. אתם עד עכשיו לא מדברים איתי על זה. אתם מסתכלים בי בתמיהה, רוצים לשאול ולא מעזים. כן, על מה שקרה שם על התל, כשהפדאיון עמד לידי, כשלא יריתי בו."

רציתי להעיר משהו, אך גבעון היסה אותי והניח ידו על זרועי, כאומר אין צורך, אני אסביר.

"אז תבין, זה קרה ככה. תקעתי את קנה העוזי בגבו, נסוגותי לאחור, כיוונתי כלפיו וכבר רציתי לירות. נכון, כבר לחצתי על ההדק לחיצה ראשונה. אלא שאז, כאילו מהאופק, הגיעה רכובה על גב ענן, דמותו של אבא. הוא נחת מהשמיים וחצץ ביני ובין הפדאיון. כל זה התרחש תוך שניות, אך לי זה נראה ארוך כמו נצח."

"'אל תירה בו,' אמר אבא וזקר לעברי אצבע מאיימת. 'אל תירה גבעוני, אתה שומע? אתה לא בית משפט ולא הוא שרצח אותי. במלחמה מותר להרוג אבל לא לרצוח. שחרר אותו, גבעוני, אבל מיד.'

"רציתי להשיב לו. לשאול אותו, להחליף איתו, ולו רק משפט אחד, אבל נשמע משק טפיחת כנפיים ובין שנייה היה אבא שוב בשמיים הכחולים. אני נשארתי לבד עם השבוי. ואז ... יריתי באוויר וצעקתי עליו שירוץ למדבר."

הוא השתתק שעה ארוכה ונשף מלוא ריאותיו עשן. הסיגריה כבתה מאליה.

"מוטב שבכל זאת אלך לישון," הפטיר. "נחטוף שעה קלה של שינה. מחר מחכה לנו יום קשה."

הנהנתי בראשי, השמעתי 'לילה טוב' קטוע והורדתי את ראשי על תרמיל הגב ששימש לי ככר. היתה כבר שעת עלות השחר. השמש עמדה לעלות במזרח. לפתע שמעתי רשרוש חד ואחר הדהדה קריאה מאצל המשאית הקיצונית.

"מי שם?" קולו של גבעון קרע את הדממה.

"מן הדא?" קרא גם השומר מהעבר השני.

נשמע קול דשדוש רגליים, ולאחריו נבח תת-מקלע, ושוב נטען הכלי וצרור אחד נשלח לעבר דמות שצנחה בקול חבטה, סמוך לחרטום המשאית.

עתה ניעורו כולם. יצאנו מבין שקי השינה, זרקנו מעלינו את השמיכות ואחזנו בנשק. השומר בא מהצד הנגדי כשרובהו דרוך. אך הוא לא הספיק לירות. גבעון הקדימו.

גבעון עצמו ניצב היה ליד גוף כהה, ממנו נשלחה יד שאחזה בעווית במיכל המים של נהג המשאית הקשיש, שהושאר בשטח בחוסר זהירות. גבעון האיר בפנס הכיס. אלומת האור המרוכזת נשלחה לעבר פניו של האיש. ואז, או אז, הבחנו בפניו של חמדאן הפדאיון. הוא שכב בתוך שלולית ליד המיכל שרצה לגנוב בצימאונו. קליע עופרת לוהט חדר למיכל ונקבו. קליע אחר פגע בצווארו של חמדאן, והשלישי ריסק את עצם הבריח שלו. הדם קלח מפצעיו ונמהל במים הניגרים. עיניו כמו יצאו מחוריהן ונשימתו נתקצרה.

"מוֹיֶה..." פלט בחרחור של גסיסה. "מויה..."

גבעון נטל את המימיה מחגורתו, רכן לעברו והגיר לפיו של הגוסס מים אחרונים. הפדאיון פירכס בכאב. הוא פתח את פיו כמביע משאלת שכיב מרע, שלח שוב יד רועדת לעבר מימייתו של גבעון ונאלם דום. זרועו צנחה והוא נדם לנצח.

גבעון עמד מעליו שעה ארוכה נטוע למקומו כבמסמרות. שרירי פניו רעדו בעצבנות. לבסוף הרים ראשו, נשם עמוקות והביט במבט בוהה באור השחר העולה במרחקים, כמו התעלם מחיילי המילואים הקשישים שהקיפוהו. אחר פנה לעבר הזחל"מ שלו והתיר מהקישורים שבדופן שני אתי חפירה.

הוא ליכסן כלפיי מבט מבקש: "צריך לקבור אותו," מלמל. "אחרת הצבועים והדיות יטרפו אותו עם עלות השמש. בוא, תן כתף. תעזור לי."

אוריה באר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [117]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

גשר השבת

ברוך השם! בניית הגשר מעל לכביש איילון בתל-אביב הופסקה בשבת, בלחץ שלומי אמוני ישראל בכנסת, ומסירות-הנפש של נציגי הציבור החרדי בממשלה, עד כדי איום לצאת [חלילה וחס] מן הקואליציֶ'ה. נתניהו נבהל, ישראל כץ התקפל. יישר כוחכם, ח"כים יקרים, יראי שמים!

ומה אם תופסק התנועה של 750,000 נוסעים ביום חול במסלול זה? שבת קודש חשובה יותר וראויה לכך.

מה איכפת לנו מאפיקורסים גלויי הראש, שיעמדו בפקקים אינסופיים? שיעמדו! שיתייבשו. אפשר אפילו שצעירים חרדים שלנו, תלמידי ישיבות, יחלקו להם ספרוני תהילים, שיקראו בינתיים, וכאשר יגמרו את כל ק"נ הפרקים, הפקק ייפתח בדרך נס, בשעה טובה ומוצלחת, והם ימשיכו לנסוע – בביטחה ובביטחון בהשם.

אך לנו הרי לא די בכך. הפרוייקט הבא עלינו לטובה, אם ירצה השם,  יהיה השבתת משחקי הכדורגל [טפו!] בשבת, שהם חילול שבת המוני זועק לשמיים. מה יש? הם יכולים לשחק ביום חול, נגיד ביום ג', שבו נאמר פעמיים כי טוב, ובזכות זה הם גם יזכו להכניס שני גולים בשער היריב.

שאבעס, שאבעס!

גשר הפירוד

אם שרד עדיין גשר כלשהו, המְגַשֵר ומקשר בין חרדים לחילונים, גשר צר, מתנדנד, שבו זכות קדימה לעגלה העמוסה של יהדות התורה, לעומת העגלה הריקה, שבה מעורמים בערבוביה כתבי אריסטו ואפלטון, הומר ושקספיר, ג'ורדנו ברונו וקופרניקוס, גליליאו גליליי ומיכלאנג'לו, פושקין וגתה והיינה, שפינוזה ויל"ג, א"ד גורדון וברנר וביאליק וטשרניחובסקי ואלתרמן ורחל וס. יזהר וחיים גורי, וא. ב, יהושע, ועמוס עוז, ועוד ועוד – מה כל אלה לעומת דף גמרא אחד, או שולחן ערוך: ביצה שנולדה בשבת, או משנָה: מתי מדליקין וגו'. והגשר הזה הולך וקורס, והפער הולך ומתרחב, הולך ומעמיק.

כך ראוי וכך יאה. מה לנו, יראי השם, ולחילונים הללו, ספק גויים, ספק עכו"ם, זוללי טרפות וסובאים שיכר ובירות, בועלים נידות ונוסעים בשבת. אין להם חלק ונחלה בקרב עמנו, גוי נבחר וקדוש. בסודם אל תבוא נפשנו, בקהלם אל ייֵחד כבודנו.      

גשר על פני תהום.

גשר אחד יותר מדי

מדינת ישראל  איננה מדינת הלכה – עדיין. כאשר החרדים משתלטים על עוד ועוד תחומים בחיינו, מה זה אם לא "הדתה"? גרוע מזה: כפייה דתית ממש.

כאשר יהודים נוסעים בשבת, אין בכך פגיעה בהגדרתה של ישראל כמדינת הלאום היהודי – דתיים וחילונים כאחת.

לפני הרבנים, האדמו"רים, מורי ההלכה וסתם יהודים חרדים עומדות בימינו שלוש אפשרויות:

1. העברת חוק יסוד: מדינת ישראל היא מדינת הלכה – ותו לא. בכך תיפטר כמובן גם בעיית הגיוס [אי גיוס] של בחורי הישיבות.

2. התאמת ההלכה העתיקה לימינו. [סיכוי קלוש ביותר].

3. פרישה מהשתייכות למדינה הכופרת הזאת והעלאת תעודות הזהות על המוקד.

ויהא מחננו קדוש.

שאהיד משוגע

הצעיר אחמד מוחמד מחמיד מאום אל פאחם הסתער על שוטר בירושלים בסכין שלופה, וחבריו של השוטר "ניטרלו" אותו, כלומר ירו בו למוות.

אביו של הבחור ובני משפחתו טענו שהבן שלו היה "מעורער בנפשו" כלומר משוגע, ואפשר היה לנטרל אותו בצורה אחרת, מבלי להרוג אותו. עד כמה שידוע, האב לא הציג כל מסמך רפואי של פסיכיאטר, המוכיח על משוגעותו של האיש. אבל אם אבא שלו מתאר אותו כך, יש לקבל את דבריו כפשוטם.

האב גם התחייב לפני השלטונות, שבלווייה, שתתקיים בחצות, ישתתפו בה לא יותר מ-50 מלווים מבני המשפחה. והנה התברר שבלוויה של אחמד מוחמד המשוגע השתתפו לא פחות מ-500 איש, פי עשרה מכפי שהוסכם עם המשטרה.

צא וראה: אם בלווייה של שאהיד משוגע השתתפו 500 איש, כמה משתתפים בלווייה של שאהיד שפוי, שניסה לרצוח יהודים בדעה צלולה  ובהתלהבות דתית-לאומנית עמוקה כשאול.

כמובן, זו לא הייתה לווייה סתם, זו הייתה הפגנה של שנאה יוקדת למדינת ישראל וליהודים בכלל, עם דגלי אש"ף, קריאות "ברוח ודם נפדה אותך שאהיד!" – חסרה רק הקריאה "אטבח אל יאהוד..."

ערביי ישראל, המניפים בהפגנות את דגל אש"ף, אינם רואים בכך רק הזדהות לאומית-פלסטינית, אלא ביטוי וסמל לשלילת קיומה של ישראל כמדינה, והזדהות עם אויביה השואפים להשמידה, כולל חמאס ואש"ף וחיזבאללה וגופים לאומנים אחרים, לוחמניים ופוליטיים, המביעים שנאה לישראל ורצון להחריבה, על תושביה היהודים.

זו לא הזדהות תמימה ולא בטיח.

כאשר יהודי בחו"ל מניף את דגל ישראל בחוצות ניו-יורק, לונדון או פאריס, האם הוא מתכוון לבטל את דגליהן של ארצות אלה, או להחריב אותן?

לפי מה שנמסר בכלי התקשורת, באחד הימים הגיעו מאות ערבים-פלסטיניים ישראליים לחוף הים בתל-אביב, והם לבושים חולצות בצבעי אש"ף ועליהן מודפס: פלסטין 48. המסר ברור.

לינץ' יהודי

למרבה הצער והזעם והסלידה, חבורת בריונים יהודים התנפלה על שלושה ערבים משפרעם בחוף הים בקרית חיים, היכו אותם ופצעו אותם קשות, עד שנזקקו לאישפוז בבית-חולים. למזלם הזדמן לשם אחד התושבים, יאיר אלאלוף, והוא הבריח את התוקפים והזמין את המשטרה ואמבולנס, בכך הציל את חייהם של קורבנות הלינץ' ממוות ודאי. המשטרה עצרה בינתיים שלושה חשודים וחוקרת אותם. הם כמובן מכחישים כל השתתפות באירוע זה [ודאי בהדרכת סניגוריהם].

אלה יהודים אלה? רחמנים בני רחמנים? הם ניתקו עוד חוט אחד  במרקם העדין והמורכב שבין יהודים וערבים בישראל. בריונים נאלחים.

מלח הארץ

ח"כ טיבי הכריז: "זו המולדת שלנו... אנחנו מלח הארץ."

אכן הוא צודק: הוא ואבות אבותיו [מאז ימי הביניים] נולדו וחיו כאן, חלקם היגרו מן הארצות השכנות במשך השנים והדורות, לאחר שהיהודים גורשו מארץ-ישראל במאה הראשונה, והארץ היתה "נקייה מיהודים".

ואני שואל: איך נראתה מולדת זו שלכם לפני 200-300 שנה, כאשר יהודים ספורים חיו בה כמיעוט מבוטל, בעוד אבות-אבותיכם, "מלח הארץ" חיו כאן, בארץ שוממה ברובה, בהזנחה ובפיגור? ראה ספרו של מארק טוויין, "מסע תענוגות לארץ הקודש". מה הוא מצא כאן בשנת 1876? כלום. עליבות מדכאה, פיגור, שודדי דרכים, שממה וחמסין. אם היה מלח בארץ הזאת, הוא נמצא בים המלח.

ואגב, ח"כ טיבי: חיים פה עכשיו מיליוני אזרחים ישראליים, 75% מהאוכלוסייה היהודית, "צברים", שנולדו בארץ וזו מולדתם ואין בִּלתה. גם הם "מלח הארץ".

ועוד: אכן זו מולדתכם כי כאן נולדתם, אך מה לעשות, ומסיבות גיאו-פוליטיות-צבאיות-דמוגרפיות אתם מוצאים את עצמכם במדינה יהודית, עם כל המשתמע מכך.

אך איש לא מגרש אתכם ממקומותיכם, איש אינו מונע מכם לחיות ולנהוג לפי המסורת הלאומית-השבטית-הדתית שלכם [כולל פוליגמיה, גאולת-דם, שחיטת כבשים כאקט דתי, וכדומה] וכמובן, דיבור בשפתכם הערבית ולימודים בבית-ספר בשפה הערבית. ויש לכם זכויות אזרח – פוליטיות-דמוקרטיות לבחור ולהיבחר לפרלמנט של המדינה הציונית-היהודית הזאת, שבו 13 ח"כים, נציגי הציבור הערבי בישראל, ואתה, טיבי ביניהם.

ואיש אינו מכריח אתכם לשיר את "התקווה" או להניף את הדגל הכחול-לבן ביום העצמאות של המדינה הזאת, שבה אתם נהנים מכל הזכויות האישיות – שירותי בריאות מעולים, ביטוח לאומי, השכלה, מגורים סבירים, כבישים נוחים, קניונים מלאי כל טוב, ועוד ועוד.

רבים מכם חיים ברמת-חיים גבוהה וטובה יותר מאשר אזרחי ארצות ערב האחרות. רבים מבני עמכם משולבים במערכות החיים של המדינה, עובדים בעבודות מכובדות: רופאים, אחיות, מהנדסים, עורכי-דין, שופטים, פרופסורים, מדענים.

לא הכול ורוד כמובן, ישנן בעיות רבות, שהממשלה והשלטונות מתקשים לפתור. אך באיזה ארץ אין בעיות כאלה ואחרות?

אבל, אם מדינה זו אינה מוצאת חן בעיניכם, מה מונע מכם לשרוף את תעודות הזהות הכחולות שלכם ולהפוך לאזרחי פלסטין, או ירדן או סוריה? ובה-בעת איש לא יזיז אתכם ממקומכם, כמו אזרחים איטלקים החיים בצרפת, צרפתים באנגליה, טורקים בגרמניה.

הערה: אולי דעות אלה משיקות במידה כלשהי לדעותיו של אביגדור ליברמן. הסבור כך עושה זאת על אחריותו בלבד. 

הוראות פתיחה באש, עידכון על פי טיבי

ח"כ טיבי התבטא: "כדי שלא יהיו שאהידים, צריך לא לירות בהם."

אבל לעניות דעתנו, חסר עוד חלק במשפט: שאהיד  פוטנציאלי לא צריך לבוא להרוג יהודים [ודרוזים] בסכין שלופה...

על כל פנים, לפי דבריו של ח"כ טיבי, יש לשנות את הוראות הפתיחה באש, לחיילים ולשוטרים בעמדות השמירה על האזרחים, שאינם רוצים ואינם מוכנים להיות שאהידים יהודים:

* כשבא אליך מישהו עם רצח בעיניים וסכין שלופה, תברך אותו ביום טוב וברכת אללה על ראשו ועל ידו האוחזת בסכין.

* שאל אותו אם הוא משוגע ואם יש לו תעודה של פסיכיאטר שהוא אכן משוגע.

* שאל אותו אם הוא אזרח ישראלי, תושב אום אל פאחם או ישוב ערבי אחר בישראל, שהיא פלסטין הכבושה על-ידי הציונים.

* שאל אותו אם הוא דוגל בסיסמה "אטבח אל יאהוד."

* שאל אותו אם הוא אכן רוצה להיות שאהיד ולהרוג יהודים.

* הזמֵן רכב שייקח אותו הביתה לאחר ביצוע זממו.

* הפנה אליו את הגב, כדי להקל עליו לדקור אותך בנוחות.

* יהי זכרך ברוך. 

נשק ברחובות

אין ספק: נשק בידי כל מי שהשתחרר מצה"ל מהווה מבחינה מסויימת סכנה ציבורית, כמו בארה"ב להבדיל.

אבל ישראל אינה אמריקה, שם יורים ילדים ונערים זה בזה, בנשק שקנו חופשי בחנות. ואילו ברחובותינו מנסים טרוריסטים-רוצחים ערבים-פלסטינאים לרצוח יהודים רבים ככל האפשר. ואם בנוסף לחיילים ולשוטרים מצטרפים גם אזרחים חמושים, עם אישור לשאת נשק, בוגרי יחידות מיוחדות, חיילים מיומנים, קצינים קרביים, זה יכול רק להועיל ולהציל נפשות. יש לנו דוגמאות רבות לכך.

נכון, ריבוי נשק כשלעצמו בידי אזרחים אינו רצוי, אבל אם בנשק כזה תינצל נפש אחת מישראל, זה כבר שווה.

גם התקנת מצלמות ברחובות ובמקומות ציבוריים ופרטיים ובכבישים אינה מתיישבת עם תחושת הפרטיות של האזרח. אבל הנזק העקיף הזה יוצא בשכרו, שכן המצלמות הללו מפחיתות את האלימות ברחובות ובכבישים, ושיקול זה גובר על הפגיעה בתחושת הפרטיות של הפרט. 

הוכח בבירור שזה מצליח במידה רבה.

מה זה משנה שזה רעיון של השר ארדן מהליכוד? בעיני זה נראה נכון.

יהודה גור-אריה

* * *

מנחם רהט

ביבי שר חוץ מצויין

ראש הממשלה נתניהו מייצר הרבה ביקורת בימין האידיאולוגי,

אבל כשהוא חובש את כובע שר החוץ, מחמיא לו אפילו השמאל הרדיקלי

פרופ' בן ציון נתניהו (מיליקובסקי), אביו של בנימין נתניהו, נשאל פעם מהי הפיסגה שאליה יוכל להגיע בנו, שהיה אז פוליטיקאי טירון ובן טיפוחיו של פרופ' אחר, משה ארנס. פרופ' נתניהו שלף מיד את תשובתו: בנו יוכל להיות שר חוץ טוב, אך לא ראש ממשלה.

מסתבר שהפרופיסור המהולל צדק. רשימת מחדליו כראש ממשלה, מדאיגה את הימין האידיאולוגי, משום שהם מזכירים לפעמים את מדיניות מר"צ: הקפאת הבנייה לרבות בירושלים 'בירתנו המאוחדת לנצח נצחים,' כניעתו לפרוטקשן ההזוי של החמאס, סירובו לבלום בחקיקה את בחישתן החצופה של מדינות זרות בענייניה הפנימיים של ישראל עד כדי עירעור זכות קיומה, אוזלת יד בסילוק המסתננים האריתראים, אפס התייחסות לטרור החקלאי הערבי שנתפס בעיניו כמכת טבע, הזגזגנות בפרשת המגנומטרים ובסוגיות קיומיות אחרות (סיסמת 'שתי המדינות', למשל), ובאחרונה – שתיקתו הזועקת לנוכח התנגדותם של ביטחוניסטים מזוייפים ליוזמתו המהפכנית, החיונית, המתבקשת מאליה, של הנשיא טראמפ לייבש לחלוטין את הבִּיצה ששמה אונר"א, שרק מלבה את להבות הסיכסוך; וזה רק קצה הקרחון.

אבל כל המחדלים עוברים לעורף הבימה, מול הישגיו תחת כובע שר החוץ. אפילו אביו הקפדן היה מסכים שזה האיש הנכון במקום הנכון. גם מבקריו הנחרצים מודים, שבתחום זה הוא עדיין קוסם. מחולל נפלאות. אפילו עיתון השמאל הרדיקלי "הארץ", חלק לו השבוע שבחים בתחום מדיניות החוץ, בכתבה ושמה: "ארבעה מיתוסים על מסעות נתניהו – והמציאות." למעלה מ-4,000 מילה הקדיש הארץ לתופעה הבלתי מובנת מבחינתו.

"הארץ", במאמציו לאתר עוד מחדלים ומישגים של נתניהו, הצמיד לו בשמונה נסיעותיו הרשמיות האחרונות לחו"ל, כתבת ייעודית, נעה לנדאו, שתעקוב מקרוב אחר ביצועיו בתפקיד שר החוץ. השבוע סיכמה את שמונה הנסיעות בכתבה מלאת שבחים. עד כדי כך שכמה מהטוקבקיסטים דרשו באתר הארץ לפטר את לנדאו משום שהיא "מצטטת מתוך דף המסרים של לשכת נתניהו."

לנדאו התייחסה לארבעה מיתוסים שצמחו סביב נסיעותיו המרובות של נתניהו עם רעייתו שרה לחו"ל – ומנפצת את כולם: נתניהו 'סתם נופש'; אשתו נלווית אליו 'בלי סיבה'; ההוצאות על הטיסות מוגזמות; למה לסקר את מסעותיו אם הוא ממילא לא עונה לשאלות עיתונאים?

לנדאו (בקיצורי עריכה מתבקשים): "כל קודמיו נסעו לקדם מדיניות בתקופות סוערות. אצל רבין וברק היה הממוצע פעם בחודש... כדי לקדם תמיכה בינלאומית למדיניות ממשלת נתניהו – שלא מחובקת תמיד במערב, השואף לקידום פתרון שתי המדינות – נבחרו בשנים האחרונות גם יעדים באסיה, אפריקה, דרום אמריקה ואף אוסטרליה, אליהם לא הגיעו ראשי הממשלות בעבר... מלבד הנושא המדיני, הביקורים בדרך כלל כוללים גם קידום אינטרסים ביטחוניים וכלכליים.

"הלו"ז של נסיעות ראה"מ גדוש פגישות, ישיבות, הצהרות, נאומים וטקסים עם מנהיגים זרים, קהילות יהודיות ולעיתים גם אנשי עסקים מקומיים... לפעמים אכן מתאפשרות גם כמה שעות לארוחה פרטית של בני הזוג, ולפעמים הם מספיקים גם לסייר באתר תיירות, בדרך כלל רגע לפני ההמראה חזרה. אין בסיס עובדתי לטענה שהנסיעות הן בעצם סוג של 'חופשה'... בעניין סופי השבוע: יום שישי הוא יום עבודה רגיל... האם ייתכן שבשבת, בחסות הערפל, ראשי ממשלות, ובהם גם נתניהו, שומו שמיים, גם נחים לפעמים? ייתכן."

השתתפותה של שרה נתניהו זוכה גם היא להערכה חיובית: "מנהיגים יוצאים לנסיעות מדיניות עם בני ובנות זוגם... גם הזרים שבאים אלינו נוהגים כך... עיקר הזעם מבוסס על פירסומים לגבי כביסה ששלחה נתניהו למכבסות בעולם, ועוד דיווחים על ביזבוזים במיני בר... כותבת מאמר זה לא ראתה עדיין את מזוודות הכביסה (אף שחיפשה אותן), אבל גם אם הכול נכון ב-100% – העובדה שלנתניהו מתלווה רעייתו, אינה חריגה בעולם הדיפלומטיה".

לגבי המיתוס השלישי – הוצאות מוגזמות על הטיסות: "הנתח המכריע של ההוצאות ברוב הנסיעות המדיניות הוא עלות האבטחה והטיסות. מאז רצח רבין והתפתחות הטכנולוגיה הוחמרו מאוד ההנחיות, ועם ראש הממשלה נוסע צוות אבטחה גדול, וציוד רב. ראש הממשלה לא קובע עלות זו... ראה"מ בהחלט יכול להשפיע על עלויות נילוות, כמו ארוחות, איפור ושיער, אבל אלה עלויות שוליות. גם ראשי ממשלה הצנועים ביותר... ייאלצו להוציא מקופת המדינה סכומים דומים על ביקורים."

המיתוס האחרון: למה להתלוות אם ראה"מ אינו עונה על שאלות התקשורת?

לנדאו: "ברוב הנסיעות מתקיים לפחות פעם אחת, אם לא יותר, תידרוך מסודר לכתבים שבו יכולים לשאול אותו בזה אחר זה מה שרוצים – והוא עונה. חלק מהתשובות הן לציטוט ('און רקורד'), חלק מיוחסות לפעמים ל'גורם מדיני' (פה נדרשת מהקוראים אוריינות תקשורתית מסויימת, אבל ברוב המקרים הרי ברור מאליו מי הגורם) וחלק לא לציטוט בכלל ('אוף רקורד').

"הציטוטים שאינם בשמו, נועדו לאפשר לראש הממשלה מרחב הכחשה, במקרים שמדובר בסוגייה מדינית, ביטחונית או פוליטית רגישה, כפי שנהוג בעולם, אבל מספקים תובנות ומידע חשוב, שבו כתבים עושים שימוש בדרכים אחרות. לשאלות שראש הממשלה לא רוצה להשיב, הוא לא משיב. כך נוהג כל פוליטיקאי, ואין דרך לאלץ אותו לעשות זאת."

"הארץ" כמובן אינו יכול לסיים את התיאור החיובי לפעילותו של שר החוץ נתניהו, מבלי לעקוץ: "נתניהו הוא דיפלומט מצויין... [אבל] בסופו של יום, הוא מתרוצץ על פני הגלובוס, בעיקר כדי לקדם אי-תהליך מדיני עם הפלשתינים, וכדי להוכיח שפריחה בינלאומית יכולה להתקיים גם בלי הסכם שלום. האם לכך צריכים לחתור? האם האיחוד האירופי הוא אוייב?"

וכך זה נמשך עד הפאנץ' ליין: "[אמנם] כל ראשי הממשלות של ישראל העתידית – מכל צד פוליטי – יטוסו ברחבי העולם, עם בני הזוג שלהם, לפעמים גם בשבת, געוואלד, וזה אפילו יעלה לנו הרבה כסף. השאלה החשובה היא, איזה מדיניות הם יקדמו שם?"

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

"נילס לינה"

ל-ינס פטר יעקבסן

עברית: 1922

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 31.10.1969

תחת המדור "קריאה שנייה"

לפני 49 שנים

[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

בהקדמה ל"מוגנס", קובץ סיפוריו של יעקבסן שנדפס בעברית (הוצאת שטיבל, תרפ"ט, 1929) כותב המתרגם יעקב פיכמן:

"קריאת יעקבסן, כקריאת שאר סופרי סקנדינביה, חלה בתקופה, שהנפש נקעה מעט מספרות המערב, אשר ימים רבים ראינו בה חזות הכול. משוררי רוסיה, דובי-הצפון הגדולים האלה, היו בני-לווייה  חביבים, אך ילל נפשם הטיל אימה. מקדרותם הכבדה ינקו נעורינו ימים רבים, ואנחנו עייפנו ממנה. עייפנו גם משפע השמש והמנוחה, שהישרו, עם ראשית ימי הבגרות, משוררי גרמניה ויוון העתיקה. זה היה אור זר, שאול, רחוק, ולא היה בו כדי לרוות את הצימאון העז. הלב תבע אחרת, אחרת. משהו העלימו נשיאי-הזוהר האלה, והעריה הגדולה הצהיבו מעבר לגניהם הירוקים.

"אותה שעה באנו במגע עם שירת סקנדינביה. זה היה הנוף החדש שמשך אז כל לב אשר כלה לפלאות. קסם היה לספרות צפונית זו, ששפכה בימים ההם את רוחה על כל אירופה. לב האדם היה מלבלב מתוכה כפרח נוטף בושם ודם. היא לא הסתירה דבר. את כל גניה הנעולים של נפש האדם פתחה ועל כל התהומות נמתחה כחופת ידידות רקומת כוכבים לוהטים...

"הוא (יעקבסן) הביא את היסוד המערבי, את המשמעת הגדולה ואת הנטייה לביטוי הפלסטי, הקיצוני, שאנו מוצאים אצל פלובר, ביחד עם האלסטיות החדשה של הלשון, שאינה נשמעת אלא לתביעות הביטוי הפנימי והטבעיות הקיצונית." ("מוגנס", עמ' ט"ו).

על תולדות חייו של יעקבסן מסופר בהקדמה של פיכמן:

"אכן חייו היו מעטים ורעים מאוד. הוא נולד באפריל 1847 ומת באפריל 1885. משלושים ושמונה שנות חייו היו עשרים וחמש הראשונות ימי-הכנה. משהו ניתן ללימודים, משהו לחקירת דרווין ולכתיבת שירים חשאית. עד שקם וכתב יום אחד את ספרו 'מוגנס', מה שעשהו בבת אחת לאחד מבחירי המשוררים בדניה. – והוא אז בן עשרים וחמש שנים.

"ארך רגליים, כפוף מעט מפני קומתו הגבוהה, ביישן, כחול-עיניים ובעל שיער צהבהב ארוך. הוא דומה בחיצוניותו, וגם בגורל חייו, לגנסין שלנו." (שם. עמ' י"ג, ט"ו).

ועל ספרו "נילס לינה":

"כמה עגום הוא ספר גדוש-יופי זה! בקראנו אותו יש לנו הרגש, שאנו קוראים את קורות חייו של אדם קרוב לנו מאוד. פעמים נדמה, שאנו קוראים את וידויו של דור שלם, – של וידוי חיינו אנו. ספר-הגורל הוא. החיים נושאים על דבשתם את טנאי היגון המלאים מראשית הדרך ועד סופה – מקצה ישימון ועד קצהו.

"מכל הסקנדינבים שקראתי עד אז, היה יעקבסן המבוגר ביותר. את זה ראיתי תיכף. להמסון יש חריפות ההשגה של ילד גאוני – ערמומיות ותום לו, ואותו שיכרון ברוך, שהשפע מביא תמיד עימו. יעקבסן הוא אחר. הוא חולם בעיניים פקוחות לרווחה. הוא זורע את געגועיו על כל תהום רבה.

"היה מי שאמר על 'נילס לינה', שזהו הרומן הטוב ביותר של המאה התשע-עשרה. אין ספק, שיש כאן הגזמה גדולה. אני הייתי גורס: 'נילס לינה' הוא אולי הספר המבוגר ביותר של התקופה החדשה." (שם, עמ' י"ב).

עד כאן דברי יעקב פיכמן.

אינני מכיר את "מריה גרובי", הרומאן שנכתב בין "מוגנס" לבין "נילס לינה", ואין לי לפניי אלא מה שתורגם לעברית ביפו בשנות העשרים של המאה [ה-20]. נילס לינה, בסגנונו של פיכמן, הוא מי "שהיה יכול להיות משורר." והרומאן הוא כמין ביוגראפיה של מי שרצה להעפיל לתחומים שגבהו ממנו, ואשר חייו נכשלו, לא בגלל אמביציה עזה מדי או תאוות סוחפות, אלא כך סתם. מתוך צירוף של כישלונות אחדים, ומזל רע, שאין אתה יודע אם הוא עצמו גרם להם או שמא רק נסחף אחר המאורעות.

חייו עומדים בסימן נשים. אימו בעלת הנשמה הרומאנטית, החולה, הנוטעת בו את הערגה למחוזות היופי, המקווה כי בנה יפצה אותה על חלומה שכבה לנוכח התקוות הנפרזות שתלתה בבעלה.

אדילה, אחות אביו של נילס, הבאה לביתם שבכפר כדי להירפא, מעוררת חמדת תשוקה ואהבה ראשונה בלב הילד-הנער, לבסוף מתה, ועימה גז כאילו כל היופי של ימי ילדותו, ונותרת צלקת, זיכרון מדאיב ויפה להפליא, שמציב בפניו את דמות אידאל האישה אותו יחפש בכל שנות חייו הבאות.

הגברת בויאה, אישה עירונית, אלמנה, יפה ומצודדת, נקרית על דרכו של נילס, המשורר המתחיל, בקופנהגן. היא משחקת את המורדת במוסכמות ובחברה, ומעוררת את אהבתו ודימיונו של נילס, אך סופה של אהבה זו, כסופן של יתר אהבותיו – אכזבה. מתחת מעטה הברק החיצוני מסתתרת נפש עקרה, חמדנית ויבשה, שמעשיה נערכים על פי חשבון.

פינימורה, בת-דודו של נילס, ואהבתו הגדולה, נישאת לידידו הטוב, אריק. לאחר שחיי נישואיהם עולים על שרטון בא נילס לעזור לידידו, הנגרף לשתייה לשוכרה. הוא מוצא הריסות של חיים, כהרס חיי הנישואים של הוריו, כאכזבתו מגברת בויאה, או כסירובה של אדילה לחיזוריו העקשניים של מורו, האדון ביגום.

האהבה, אצל יעקבסן, שתי פנים לה. קיים הצד הנעלה של המשיכה הארוטית, של החלומות, הרומנטיקה שבראיית האישה כלילת היופי, שהגבר כורע לרגליה. והפן השני הוא הפן הגס, הבהמי, של אהבת-בשרים. אילו היה יעקבסן חי בימינו היה נכנס אולי לפרטים רבים יותר בנוגע לצד השני, ההורס כמעט תמיד את אושרם של גיבוריו. סגנון התקופה בה כתב לא איפשר נאטוראליזם וחיטוט פסיכולוגי נוסח המאה-העשרים, וכך נשארו הצדדים האפלים בגדר צדדים אפלים, שאין אנו יודעים עליהם הרבה, ובכל זאת חשים אנו כי הם הורסים, כדימונים, כל חלקה טובה בשדה האהבה הטהורה.

נילס לינה איבד את אלוהיו בעודו ילד, לאחר מותה של אדילה. דומה כי את המעצורים ואת היחס הפוריטני לתאוות הבשרים לא איבד, והריהו שרוי כל ימיו בוויכוח עם עצמו ועם הדת. אם נוסיף לכך את נוהגה של תקופה זו בארצות-הצפון, שלא הכירה ב"אהבה חופשית", עת גברים צעירים היו ממלאים חשקם בסימטאות אפלות ומתבוננים מרחוק בנשים שאותן אהבו, אותן ראו כטהורות – יובן לנו אותו חשש של הזדהמות ומשבּר שמביאה עימה כל אהבה טהורה העומדת להגשים עצמה בנישואים ובקרבת בשרים.

יעקבסן לא מספר לנו על הדברים הללו, בפירוש, אלא רק ברמז שברמז, עד שאין אנו עומדים לעיתים על טיב היחסים. מפני מה התאכזבה פינימורה מאריק? האם הזדעזעה רק מעצם ההתייחדות עימו, או שמא הביא עימו תאוות בשרים נלוזות במיוחד?

וכאשר נילס, במקום להושיע את ידידו, מצליח רק לברוא מחדש בפינימורה הכבוייה והמאוכזבת את דמות אהבתו הקודמת, ולבגוד עימה בידידו הטוב – אין אנו יודעים בדיוק את מהות הבגידה, האם רק קשר רוחני ונפשי קושר את השניים, או שהקירבה נעשית אינטימית וארוטית כעשוי להתרחש בין גבר לאישה.

הספק, ואותה צניעות של יעקבסן ורתיעתו מלהיכנס לפרטים על אודות פרטי חייהם האינטימיים ביותר של גיבוריו – מהלכים קסם על הסיפור ומעניקים לו את איכותו המיוחדת ואת מהימנותו בעינינו. פרקי האהבה בספריו של יעקבסן יפים להפליא, והם גם המעניקים את התנופה שבה ולשמה נכתבו.

במות אריק ההולל בתאונת מרכבתו מסתיים באופן אכזרי גם הקשר של נילס לפינימורה, המאשימה אותו-אותם במות בעלה.

רק שלוש שנים של חיי אושר נועדו לנילס – הוא נשא לאישה את גירדה הצעירה, בן נולד להם, הוא מוותר על השירה ונעשה בעל אחוזה קטנה כאביו המנוח. אולם משך זמן קצר נפטרים במחלה אשתו ובנו, והוא נותר שוב לבדו, וללא אהבה. מלחמת דנמרק מול פרוסיה, המתרחשת בשנת 1864, מעניקה טעם אחרון ומר, לחייו. הוא מתנדב לצאת לצבא, ואת קיצו מתאר יעקבסן כך:

"את השעמום שבתורת הגייסות נשא על נקלה; הפסדה יצא בשכר ההרגשה, שאיננו עוד אדם מיותר; ומשבא לעבוד בצבא, היתה המלחמה התמידית בקור וברמשים ובכל מיני פגעים – כל מה שמצמצם את מחשבות האדם רק על הנחוץ ביותר באותה שעה – ממלאה את ליבו רגש קרוב לבדיחות-הדעת, ובריאותו, שהתרופפה מעט מדאגות השנה האחרונה, שבה עתה לקדמותה.

"יום אחד מעונן במרְץ פגע כדור מוות בחזהו." ("נילס לינה", עמ' 178).

הוא מת ככופר, מבלי לקרוא לכוהן. כפירה זו, שלילה זו, היא גם המעשה החיובי האחד שמותיר אחריו נילס לינה, שבא כאילו רק כדי להוכיח את חוסר הטעם שבחייו.

תרגומו הנפלא של פסח גינזבורג, מתרגמו הנאמן של המסון, עושה את הקריאה ב"נילס לינה" להתנסות נפשית באהבה. אפשר לקרוא את הספר פעמים אחדות, וכל פעם ליהנות ממנו מחדש ולגלות בו פנים חדשות.

הספר יצא לא מזמן – ביפו, לפני כחמישים שנה. ויש ספרייה אחת בתל-אביב בה מצוי עותק שלם שלו, כמעט חדש, שלא חסר בו שום דף. זה בהחלט מספיק למדינה בת כמעט שלושה מיליון יהודים. אגב, העותק היחיד והאחרון הזה נשלח לאותה ספרייה במתנה מאת אדם בשם אברהם שפייזהנדלר, מניו-יורק (כך כתוב על העמוד הפנימי של הכריכה), ובזכותו כנראה אנו קוראים את יעקבסן.

אולי היה יכול משרד החינוך לתמוך בהוצאת כמה עשרות עותקים חדשים של הספר. הדבר היה עולה לו במחיר שמינית מערך ספרי הלימוד שאותם טרח להדפיס לתלמידי הגדה המערבית ומיהר לגנוז במחסניו. אולי היתה עושה זאת אחת המפלגות כתעמולת בחירות, כדי לקנות את לב האינטלקטואלים.

* "נילס לינה", רומן מאת ינס פטר יעקבסן. תירגם מדנית פסח גינצבורג. הוצאת שטיבל, יפו, תרפ"ב, 1922.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק תשיעי

קוצי-צבר בריר-גמלים

ר' דוד מאיר גוטמן הטיל על יהודה ועל חבר נוסף, מיכל ליב כ"ץ, לנסוע ליום השוק בעיירה רמלה ולקנות בהמות-עבודה למשק המושבה החדשה, בעיקר שוורים.

בטרם נפרדו ויצאו לדרך, הוסיף רֶגְנֶר:

"מיכל, יוּדָה, אנחנו צריכים לעבּד את האדמה על-פי שיטה, ולא במחרשות העלובות של שכנינו הערבים. לכן השתדלו לבחור שוורים חזקים, כי בהם תלויה הצלחת החריש הראשון שלנו!"

מיכל היה מבוגר מיהודה בתריסר שנים, ועלה לארץ-ישראל מהונגריה שנים אחדות לפניו. הוא היה בעל כוח גופני רב ואופי סוער. בנעוריו השתתף לא פעם בקרבות אגרופים עם מדיארים שהעליבו את בני-עמו. כתפיו הרחבות וגופו החסון חייבו אותו בגיוס לצבא ההונגרי. אז החליט שמוטב לו לעלות לארץ-ישראל ולהשתמש בכוחו ובחריצותו למען יישובה.

כאשר ירד מיכל מהאונייה הגדולה אל הסירה בחוף יפו, בשנת 1867, החלו הספנים הערבים, כדרכם בימים ההם, בעת העברת נוסעים מבני-אירופה שאינם מכירים את תעלולי המזרח – לדרוש תשלום נוסף, בקשיש. הם איימו כי אם לא תתמלא דרישתם יחזירו את הנוסעים לאונייה או – ישליכום הימה! – מיכל פעל במהירות. הוא קם וחטף מידי אחד הספנים את המשוט, ובהניפו אותו סביב ראשו הכריז:

"המשיכו לחתור! – או שהמשוט יפתח את ראשיכם..."

הספנים נשתתקו, המשיכו לחתור אל החוף ושם הורידו את הנוסעים מבלי לדרוש מהם תשלום נוסף.

בטרם עלה על אדמת פתח-תקווה התגורר מיכל עם אשתו בירושלים. יום אחד פגש בו יהושע בסימטה שעה שעמד והחליף מכות בידו האחת עם שלושה חיילים תורכיים, שהעליבו בעלת-חנות יהודייה. תחת זרועו השנייה של מיכל היו הטלית והתפילין. יהושע הזדרז להוציאם מתחת ידו של מיכל וכך שיחרר אותה להמשך הקטטה. לבסוף הניס מיכל את שלושת החיילים כשהם מוכים ופצועים. בעקבות הפגישה נתיידדו שניהם, ויהושע גייס את מיכל לחבורת המייסדים.

*

ביום שלישי בערב יצאו יהודה ומיכל, רכובים על סוסיהם, במטרה להגיע מוקדם בבוקר לשוק הבהמות ברמלה, שנערך בכל יום רביעי בשבוע, ולבחור את הבהמות הטובות ביותר. בידי מיכל היה צרור הכסף שנתן לו ר' דוד. בידי יהודה היה רובה דו-קני, טעון אבקת שריפה וברד (גולות-מתכת קטנות).

בדרך, לפני הכפר לוד, פגשו בהם שישה ערבים, חמושים ברובים, וחסמו את דרכם:

"הרכוש או הנפש!" תבעו השודדים.

חושך גמור שרר מסביב. מיכל היסס ולחש ליהודה: "אולי מוטב להשליך להם את הכסף, כדרישתם, כדי להציל את עצמנו?"

"לא!" אמר לו יהודה. "כשאתן לך אות – דרבן את הסוס שלך ונעבור במהירות בין השודדים..."

אז שיגר יהודה בקול רם, לאוויר הלילה החשוך, קללה הונגרית ארוכה וגסה מאוד הקשורה בסוסים ובבני-אדם, שאותה למד מנערי הרועים בכפרו סנט אישטוואן, ואשר מעודו לא העז לחזור עליה בנוכחות בני-משפחתו. מיכל הצטרף אליו ברוב-התלהבות, דפק בכוח את סוסו – הצליח לעבור בקפיצה בין השודדים, ויהודה אחריו.

[כאן אני יכול לפרט את הקללה, אשר בספר המקורי לא נכללה: "לוֹ פָס שֶׁגֶד בֶּה!" שפירושה בהונגרית – זין של סוס בתחת שלך!]

הערבים, שהופתעו בראשונה ממטר הקללות הבלתי-מובן שניתך עליהם, החלו לרדוף אחר השניים. לרוע-מזלו של יהודה נפל עם סוסו לתוך מהמורה. עד מהרה השיגו אותו השודדים וביקשו לתפסו. יהודה ירה כדור ופצע אחד מהם בידו, אך מקול הירייה נבהל הסוס שלו וברח כשהוא רץ אחר סוסו של מיכל. מיכל המשיך לדהור כשהוא בטוח כי השודדים הם היורים אחריהם, ואילו יהודה דוהר סמוך לו.

כאשר הגיע מיכל לכפר לוד, עצר, ומה רבה היתה חרדתו כאשר ראה כי יהודה אינו רוכב על הסוס, שהופיע לבדו והקצף נוזל מפיו. מיד ביקש מיכל שיביאו אותו בפני המושל התורכי התורכי של עיירת-המחוז הסמוכה, רמלה. הוא העיר אותו משנתו ודרש לארגן משלחת חיילים כדי לצאת לחפש אחר יהודה, המוטל כנראה פצוע, או גרוע מכך, הרוג, באחד הפחתים.

כל הלילה הסתובבו החיילים התורכיים בסביבת הכפר לוד – וליהודה אין זכר.

לאחר שפצע יהודה את אחד השודדים, זרק עצמו על משוכה של שיחי צבר, כדי למנוע את הרודפים מלהתקרב אליו. אך הם לא ויתרו, והוא נאלץ לירות לעברם את הכדור האחרון מרובהו. לפי צעקותיהם, שהחלו להתרחק ממנו, הבין שכנראה פגע שוב באחד מהם וגרם להם לסגת, בינתיים.

יהודה לא איבד זמן. מצבו-שלו היה גרוע למדי. עליו להימלט בטרם יחזרו. כאשר הצליח לבסוף להיחלץ מבין קוצי הצבר, בער עליו עורו כאילו נכווה באש, כולו חבּורות ופצעים. בשארית כוחותיו הגיע יהודה למאהל של בידואים. למזלו כבר שמעו הללו על ה"קוֹמְבַּנִיֶּה" (הקוֹמְפָּנִי), זו קבוצת היהודים הפְרַאנְגִ'ים (האירופאיים) ממלאבס, הלובשים בגדי-עבודה פשוטים ואשר אצלם המשק, הסעודות, סוכת המחצלאות, ומי יודע מה עוד – הכול במשותף.

הבידואים קיבלו אותו בידידות, וכאשר הראה וסיפר להם מה קרה לו – ריפאו אותו במהירות בתרופה מקורית מאוד: הם מרחו את כל גופו, פעמים אחדות, בריר-גמלים. הגמלים, כידוע, אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש – בזכות הריר שלהם, שמסוגל לרכך את הקוצים.

לפנות-בוקר, אור ליום רביעי, יצא יהודה עם שיירה של בידואים, רכובים על גמלים, ומגמת פניהם השוק ברמלה. במבוא העיירה צנח מעל הדבשת, גופו נודף ריח ריר-גמלים יבש – היישר אל זרועותיו של מיכל אשר חזר אותה שעה נואש, בלוויית החיילים, לאחר שחיפש כל הלילה, לשווא, את גופת חברו.

השניים, עייפים כהוגן אך רוב הכסף עדיין בידיהם, לבד ממה שהיה עליהם להפריש למושל התורכי של רמלה – המשיכו אותו בוקר בשליחותו של ר' דוד. הם קנו שוורים, חמורים וגם סוסים נוספים. חזרו בערב עם כל הכבודה לפתח-תקווה – ואיש לא העז להפריע להם בדרך.

בימים הבאים המשיכו במסעותיהם. קנו בכפר גַ'לְג'וּלְיָה חיטה לזריעה, וזרעי שעורה – במאהל של השבט הבידואי אַבּוּ-קִישְׁק, ששכן על גבעה גבוהה, מצפון-מערב למושבה, מעבר לירקון.

*

החיים היו קשים, העבודה נמשכה מבוקר עד ערב. מראה ערביי כפר מלאבס הסמוך, שהחושות, אלה הבקתות הקודרות שלהם, טיפסו על תל בצפון אדמת המושבה – לא עורר שמחה בלב. הם הילכו כצללים מתנוונים ממחלת המאלאריה, וילדיהם העלובים, שבטניהם נפוחות משתיית מי הירקון, הסתובבו יחפים וערומים-למחצה.

בלילות נשמעה רק יללת תנים. החשיכה היתה מעובה. הדרך היחידה אל העולם החיצון, ליפו או ללוד ורמלה, כרוכה ברכיבה שהיתה ממושכת ומסוכנת בגלל השודדים ששרצו בדרכים.

חבורת הגברים התגוררה ליד הבאר, באוהל, ובבניין האחד שגגו חימר בלול בקש. הם אפו לעצמם את לחמם והכינו את ארוחותיהם. היו להם מים טריים וזכים לשתייה, ולא נאלצו לשתות ממי הירקון המביאים מחלות-מעיים קשות. הם שמרו על השוורים, הסוסים והחמורים שבמחפורת האורווה, על מעט הרכוש והציוד החקלאי, ועל אוצר הגרעינים שרכשו לשם זריעת התבואה.

החיים היום קשים – אבל יהודה חש כאילו נולד מחדש. בקעת פתח-תקווה הרחבה השתרעה לכל מלוא העין, מגבעות החול והכורכר של בּאבּ-אל-הַוַּה במערב, דרך אוהלי אַבּוּ-קִישְׁק מעבר לירקון, הביצה, שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה, טחנת-הקמח של אַבּוּ-רַבַּאח על מעברות הירקון, והכפר מלאבס, שיצרו קשת רחבה צפונה לאדמת המושבה, והכפרים פֶגֶ'ה במזרח ויָהוּדִיֶּה בדרום. יהודה כמו חזר לימי נעוריו המאושרים בסנט אישטוואן ובצ'סנק (שבהונגריה), בלב השדות. שוב לא נשא עליו זכר לתלבושת הירושלמית השנואה אלא היה לבוש בגדי-עבודה פשוטים.

לעת ערב היה יושב עם חבריו ליד הבאר והמקטרת בפיו. העשן גירש את היתושים המציקים והעוקצים. לפעמים נתן יהודה קולו בשירי-יין הונגריים שאהב מאוד אלא שזמן רב נחנקו בגרונו, בין חומות ירושלים:

"יונתי בת-בקבוק הקלועה בקש,

על ברכַּיי אכרע לפנייך.

את צווארך הקט אחבק,

אשתה את מתקך משפתייך!"

ואם לא נמצא בקבוק יין, די היה ליהודה באִיבְּרִיק (שבטעות מכנים אותו בשם גַ'רָה, והיא כד-חרס ממין אחר, גדול, לאיחסון מזונות), שאותו ליכסן, כדרך הערבים, כלפי מעלה וגמע זרזיף של מים קרירים – היישר לחלל הפה, ומבלי געת בפיית-הכד.

"יודה, איפה שמעת שיר שכזה?" שאלו החברים. רובם ידעו לדבר הונגרית והבינו שהכוונה בשיר אינה לשפתי נערה אלא לבקבוק יין

"כשהייתי באחוזה בְּצֶ'סְנֵק," סיפר יהודה, "התיידדתי עם פועל גוי בשם יָאנוּש. הוא היה בן-איכרים חסר השכלה אבל לא היה שני לו בסיפורי דימיון ובגוזמאות. בימי ראשון, בפונדק, היו איכרי הכפר משקים אותו יין כדי שיפתח את פיו וישעשע אותם בהרפתקאותיו. יאנוש שירת בתור חייל במקסיקו, בצבא של מַקְסִימִילְיַאן לבית הַבְּסְבּוּרְג, אחיו הצעיר וחסר-המזל של הקיסק פראנץ-יוסף. מקסימיליאן נתמנה למלך על מקסיקו ושם נהרג בידי מורדים. ליאנוש היה אוצר עלילות ומעשי-גבורה ומאותה תקופה, והאיכרים, כדי לגרותו, היו מטילים ספק בסיפוריו.

"עכשיו, תארו לעצמכם את יאנוש קופץ ממקומו, עולה על השולחן ומודיע לחבורת השותים:

"'האם אתם מעזים להטיל ספק בדברֵי חייל אשר רגליו מיששו את חלל האפס?'

"קולות צחוק. האיכרים מכים על השולחן באגרופיהם, ולועגים לו בפניו.

"יאנוש, כצפוי, חוזר ומתאר בפעם המאה כיצד הוא וחבריו-לפלוגה נלחמו בהרי מקסיקו, הגבוהים עד לשמיים. הוא מספר: 'שם, בדרך, בהרים, תעיתי ואיבדתי את חבריי. (גיהוק). הלכתי, הלכתי עד עד שהגעתי לבסוף אל הפסגה של ההר הגבוה ביותר. האוויר היה דליל. הייתי עייף נורא. מה יכולתי לעשות? התיישבתי סחוט-לגמרי על קצה ההר. (גיהוק) נו, ישבתי-ישבתי, אתם מבינים – עד שהתחת התחיל לכאוב לי, הרגליים קפאו, הדם חדל לזרום. נו, מה עושים? הבקבוק היה ריק. (גיהוק). לבן-אדם היה קר. התחלתי לנענע את הרגליים שהיו תלויות באוויר... פתאום, מה אני מרגיש – שהרגליים, הרגליים שלי! – נתקלות בחלל האפס... כן, ככה, ממשות את הרִיק... ותרמיל הצבא שלי, העשוי עור-עגל וכבר מסריח מזיעה – הוא, מתחכּך ברקיע! ... (גיהוק) תאמינו לי, ככה... ככה...'"

כדי להמחיש זאת לחבריו קם יהודה בעודו מספר, הרים רגל אחת, גישש בה באוויר וחיקה עמידת שיכור המתנודד על השולחן כעל סיפון אונייה סוערת. גבו של יהודה, הנושא תרמיל דימיוני, כמו התכופף תחת כובד הרקיע.

"האיכרים," המשיך יהודה לספר, "פורצים בתרועות-צחוק מפני שהם כבר מכירים את הסיפור. יאנוש נעלב. אין בכוחו לסבול את הדבר. מוחו כבר מעורפל לגמרי. הוא קופץ-נופל מעל השולחן, חוטף בקבוק ובורח החוצה, שיכור כלוט. שם הוא יושב תחת העץ בגן, בוכה ושר ככה, מעמקי ליבו:

"'יונתי בת-בקבוק הקלועה בקש...'

"יאנוש הופך את הבקבוק אל פיו ומנשק אותו בדמעות ואילו האיכרים בפונדק ממשיכים להתהולל סביב השולחן ולשיר את הפזמון החוזר:

"'נשתה ונשתה עד שיתססו המעיים –

ועד שנחירינו יצמיחו ענבים!

הוי, הוי – רק עוד פעם אחת

אנחנו רוצים לשתות "לחיים"! –

"לחיים" – מדיארים, "לחיים" –

משאול תחתיות הן לא נימלט –

רק שם ינוחו עצמותינו העייפות!'"

כך ישבה החבורה הקטנה של הגברים ליד הבאר וסיפרו כל אחד ממאורעות חייו. הלילות נעשו קרירים, סוף הסתיו, חלפו המחסינים ואולם החורף איחר לבוא. רוחות עזות נשבו ועירבלו את אבק הקיץ על פני השדות היבשים. לעיתים היו השמיים מתכסים עננים. הכול היה מוכן בפתח-תקווה לעונת החריש והזריעה – אך הגשם טרם ירד.

*

דבר אחד העיב על אושרו של יהודה.

הוא התגעגע ללאה, אשתו בת השש-עשרה, שהשאיר בבית הוריה בירושלים יחד עם עציצי הריחן, הנענע והרוטה, שאותם העבירה מדירתם הקטנה שברחוב היהודים. דירה שנתבטלה עם צאתו של יהודה למושבה החדשה.

"אל תהיה עצוב, יודה." אמר לו ר' דוד, שהבחין בצערו. "אם ירצה השם יבואו הנשים ועוד בני-משפחה שלנו ליפו לקראת חנוכה. אשתי, דייכע של יהושע, ולאה שלך – תישארנה לגור ביפו, בדירה שאשכור עבורן, ואנחנו ניסע לבקרן, כל אחד בתורו, מדי שבועיים-שלושה."

*

שנה לפני עלותם של המתיישבים על אדמת מלאבס התחולל קרב קשה בין השבט של שיח' אבו-קִישְׁק, שאדמותיו השתרעו מצפון-מערב למושבה, סביב לגבעה שמעבר לירקון – לבין ערביי חַוַּארָת (יושבי ואדי אל-חווארת, לימים עמק חפר). בדקירות-חרב,  ביריות ובמהלומות, נהרגו כמאה לוחמים משני הצדיים. הבידואים של אבו-קישק, בראשות השיח' מוחמד, התכוננו לסיבוב שני במלחמה. השיח' פנה אל מתיישבי פתח-תקווה בבקשת עזרה. לדעתו ראוי ששכניו יילחמו לצידו כנגד אויביו.

ר' דוד מאיר גוטמן התייעץ עם יהושע שטמפפר ואמר: "אסור לנו להסתבך בעזרה גלוייה לשבט אבו-קישק, כדי שלא נקים עלינו לאוייב את ערביי חווארת."

"אבל יחסי השכנות הנהוגים במזרח מחייבים אותנו, כנראה, לבוא לעזרתו של השיח' מוחמד, ולא – אנחנו מזמינים לעצמנו צרות בעתיד." השיב יהושע.

שניהם היו מנהלי המושבה הקטנה, ועליהם להחליט כיצד לנהוג. השלטון התורכי מושחת וחלש. למושלים, לשופטים ולקצינים ניתן כוח לקחת שוחד, לאסור ולענות, אך לא להשליט סדר  ולשפר את התנאים. הדרכים רעועות, הפקר לשודדים; פגעי-טבע כמו הארבה והבצורת, מגפות של חולירע, דֶבֶר וכלבת, ומחלות קבועות כגרענת (טְרָאכוֹמָה), וקדחת (מאלאריה) לסוגיה – הן תופעות-קבע; אין ביטחון לחיים ולרכוש; והצרות האלה מציקות לא רק ליהודים אלא לרוב תושבי הארץ.

"מה נעשה?" שאל ר' דוד.

"נעזור לאבו-קישק, אבל בסתר, כדי שלא להיות מעורבים בסכסוך." ענה יהושע.

"ואיך עושים זאת?"

"נשלח את יהודה על הסוס ליפו. ניתן לו כסף לקנות אבקת-שריפה. והוא כבר ידע להעביר בחשאי את המטען לאוהלו אל אבו-קישק."

את המשימה שהטילו עליו מילא יהודה בחשכת הלילה, כדי לשמור על הסודיות. הוא הוליך את המטען צפונה, אל מאהל השבט הבידואי, מעבר לירקון. השיח' מוחמד אבו-קישק נעשה מאז לידיד המושבה למשך שנים רבות, וכך נהגו גם בניו ויורשיו אחריו. על אודות יהודה הופצה מעתה שמועה, בקרב ערביי הסביבה, כי השתתף בקרב עם ערביי חווארת בפועל-ממש, כשפניו מוסתרים היטב בכאפיה. תחילה השתדל יהודה להכחיש את השמועה, אך כאשר נוכח לדעת כי היא מוסיפה כבוד וכוח-הרתעה למושבה, בקרב ערביי הסביבה, חדל להכחיש את הדבר.

החריש הראשון התמהמה. ימי החנוכה קרבו והגשמים טרם ירדו. גם הפלאחים הערבים שבכפרי הסביבה טרם חרשו וזרעו את אדמותיהם, אך זאת לא רק בגלל הבצורת אלא מפחד הארבה הכבד שעלה על הארץ בשנה הקודמת והשחית את רוב יבולה.

רגנר, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה יצאו לסייר בשדות החרבים שהשתרעו צפונה ומזרחה מן הבאר, עד לגדות ואדי אַבּוּ-לִגֶּ'ה.

"האם נוכל לזרוע השנה?" חשש ר' דוד. "הפלאחים טרם יצאו לחרוש."

"בשיטות שלהם, במחרשת-העץ בעלת ה'מסמר' האחד, הם רק מגרדים את פני הקרקע, ומרבית הזריעה שלהם הולכת לאיבוד אם אין יורדים גשמים חזקים מיד אחריה. אבל אנחנו נחרוש את האדמה השחורה והטובה הזו לעומק, כמו שעשינו בהונגרי, ונזרע בה – מיד אחרי הגשם הראשון."

*

להדלקת נר ראשון של חנוכה [דצמבר 1878, כסלו תרל"ט] הגיעו הנשים ועימן בני-משפחה נוספים; הן הביאו תבשילים ומיני-מאפה מירושלים ליפו, והשתכנו בחדרים אחדים, בסימטה אפלה, סמוך לנמל. ר' דוד, יהושע, לאזאר ויהודה נסעו במיוחד ליפו כדי לקבל את פני הבאים ולהכין עבורם את המקום למגורים.

לאה היתה נרגשת. מאז הורדה, בגיל שלוש, מן האונייה בחוף יפו, לא יצאה את סביבות ירושלים. היא ליטפה בעיניה את יהודה, שהשתנה כולו. לבושו האיכרי, פניו השזופים, דרך דיבורו, הרובה שנשא דרך חירות על גבו, ידיו הנאות, בעלות האצבעות העדינות והחזקות, נראו אתה חרוצות ומסוקסות כידי עובד-במעדר או בנאי.

"שמעתי שאתה מרוח בריר-גמלים!"

"לאה, זה לא ריר-גמלים. סתם לכלוך. אני זקוק לרחצה טובה."

"ולא התרחצת בדלי מהבאר שלך, גיבור גדול? הלא כמעט הרגו אותך!"

"לאה..."

"תראה לי, לא נשארו קוצים בידיים שלך, ועל הפנים?" בדקה אותו.

"כבר לא. חוץ מזה, אנחנו מתרחצים בשוקת של הבהמות, אך המים קרים. עכשיו נראה אם אפשר להרתיח כאן מים ולמלא גיגית!"

"בירושלים אומרים שבתיכם יהיו קבריכם! אבא חושש..." לחשה.

"ובפתח-תקווה אומרים ששדות הנותנים לחם חשובים מקברי-אבות ואפילו מכותל מערבי!" השיב בקול רם.

ביפו טרם היה אז יישוב יהודי נפרד, ומעט היהודים שגרו בעיר היו ספרדים ברובם. אותו ערב, כאשר נישאו קולות "מעוז צור ישועתי" ושירי חנוכה אחרים, חלקם מושרים למנגינת ההימנון האוסטרי, וכאשר החנוכייה האירה מאדן-החלון הרחב, בסימטה החשוכה – הסתכלו השכנים המוסלמים והספרדים בפליאה בדירתם של מתיישבי פתח-תקווה. תדהמתם גברה כאשר לאזאר, יהודה, יהושע ור' דוד נתנו קולם בשירי המרד של קושוט, בהונגרית! – ולאחריהם נתן יהודה קולו, לבד, בקטע מתוך האוֹרַאטוֹרְיָה "יהודה המכּבּי" של הנדל, כפי שזכרוֹ משמיעת גבריאל דויטש, המלווה עצמו בגיטרה, בליל החנוכה באחוזתו שבצ'סנק.

יהודה הצטער על כך שמפני הצפיפות לא היתה ללאה ולו מידה של פרטיות כפי שהורגלו לה בחדרם שברחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים. יפו היתה עיר מזרחית צפופת סימטאות, מלוכלכלת, רעשנית ביום, חשוכה ומאיימת לאחר שקיעת החמה. מדי  ערב היו הכול נסגרים בבתיהם, אין יוצא ואין בא.

אור הנר הראשון היבהב וכמעט כבה. נשבה רוח מזרחית עזה. מאוחר יותר נתחלפה ברוח מערבית. רעמים עמומים נשמעו ממרחק. ריח ברק, חריף, נתערבב במליחות הים וברסס גלים. יהודה שכב ער ליד לאה וחש כאילו בשכבם יחד נבקעת הבצורת ומתחולל השינוי המיוחל באיתני הטבע. האוויר נעשה אחר. רווי כובד העומד להתפרק, מבשר סערה וגשמים.

למחרת בבוקר זרחה השמש אך שולי השמיים במערב, מעל הים, האפירו-השחירו וקול הרעמים גבר. הגברים התפללו בחטף, מיהרו לאכוף את סוסיהם והעמיסו עליהם מצרכי-מזון לכל השבוע. לאזאר נפרד לשלום מבתו ומבנו הצעיר, משה-שמואל, שעמדו לחזור בקרוב לירושלים; יהודה נפרד מלאה; ויחד עם ר' דוד ויהושע, כשהעננים בגבם, יצאו ברכיבה מהירה מזרחה, אל המושבה החדשה, כדי שיספיקו להגיע בטרם יתחיל הגשם, נחל המוּסרַארה יגאה, והדרך הצפונית למלאבס תיעשה כולה ביצה טובענית.

המשך יבוא

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 140 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'.

 [אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: אני נמצא כבר בעמ' 170 (מתוך 432 עמ') של הרומאן החדש של בן-ציון יהושע "סִימוֹרְג ציפור האש" ונדמה לי שזהו אחד הרומאנים הגדולים של הספרות העברית בדור האחרון, ששם בכיס הקטן כמה רומאנים מאולצים של סופרים "חשובים", והוא קרוב ברמתו ובעוצמתו ל"מאה שנים של בדידות" של מארקס. רומאן עשיר, מרתק, ייחודי ומדהים, ששם על מפת הספרות העברית את עולמה של קהילת יהודי אפגניסטן – וזאת לדורי דורות.

* אהוד היקר, כמו אוריה באר גם אני מוקיר ואוהב את אביב עקרוני המוכשר ונעים ההליכות.

 ב"צ יהושע מוכיח כי מוסדות הסיוע שלנו פועלים כהלכה, ולכן אפשר לשבח, ולא רק התלונן.

שלך,

משה גרנות

* בהתייחס לכתבתו של מנחם רהט בעניין ברקוביץ ואברמוביץ  בגיליון 1373: צר לי שאהוד בן עזר נסחף לכותבי דברי הבל כמו מנחם רהט. ההשוואה בין אמנון אברמוביץ לבין אופירה וברקוביץ, שמבוטאת בדבריו של מנחם רהט, מביאה למסקנה כי אין כל בודק או עורך ששוקל מה ראוי להתפרסם ומה הן רשימות אוויליות כמו זו.

ולמנחם רהט: התבייש!

מוטקה שלף

* לאהוד שלום, הזכרת בגיליון האחרון של 'חדשות בן עזר' את גיאורג ברנדס. כדאי להזכיר שישראל כהן, אבי, תרגם מגרמנית את: 'פֶרְדִינַנְדְּ לַסַל: יוֹמַן-נְעוּרִים עם מונוגרפיה על לסל מאת גיאורג ברנדס', הוצאת "לגבולם" בהשתתפות מוסד ביאליק, חברת "מסדה" בע"מ / תל-אביב / תש"ו [1946]. הניקוד במקור.

בברכה ושנה טובה, שנת בריאות והמשך פעילות ויצירה.

נורית גוברין

* שלום רב לך עורך יקר. הערה לדבריך על הבלדה של יורם טהר-לב בגיליון 1373. אני חוזר ואומר מה שכבר נאמר על ידי גדולי הסופרים והמספרים:

REALITY IS A POOR STORY TELLER

וכן נאמר ש "אלה שמספרים רק מה שקרה באמת – אותם לא שווה לשמוע."

ועוד נוסיף מסיפורי חז"ל על ר' אבהו:  "הרבה סופר על מידותיו התרומיות, צדקתו וחסידותו, חכמתו ויראת חטאו. חכמי ישראל שבחו מאוד את ענוותנותו, בדומה למאמרו: 'אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו.' היה בעל אגדה פורה ודרשן מצוין, ורבים היו שומעי דרשותיו.

"פעם אחת נזדמנו רבי אבהו ורבי חייא בר אבא למקום אחד. רבי אבהו דרש באגדה, ורבי חייא בר אבא בהלכה. הניחו הכול את רבי חייא בר אבא והלכו לשמוע את דרשת רבי אבהו. חלשה דעתו של רבי חייא בר אבא. אמר לו רבי אבהו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סדקית. על מי קופצין? לא על זה שמוכר מיני סדקית?"

ומכאן שסיפוריו של טהר-לב הם עניין אחד והאמת היבשה של מה שאירע זה עניין אחר.

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

אהוד: אתה טועה. הבלדה ההזוייה של טהר-לב משמשת מקור "אמין", וכמעט בלעדי כיום, לתולדות פתח-תקווה, ומעטים מאוד יודעים שאינה אלא בלוף והיא מעולם לא התרחשה. 

* אני מוצא צורך להביע הזדהות והערכה לחבורת הסטודנטים והצעירים, שמפעילים את תנועת "אם תרצו" בהצלחה ובהשפעה חיובית רבה על דעת הקהל, כפי שהיטיב לאשר זאת, כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר. תנועה זו הצליחה להחזיר לתודעה הציבורית מספר ערכים חשובים, שנוגעים לכל אזרח בארץ: פטריוטיזם לאומי וציוני. הדגשת צדקת הדרך. מאבק נגד "ארגוני השלום והזכויות" לכאורה, שפועלים נגד המדינה, נגד הציונות, ומכפישים את צה"ל וחייליו. תנועה זו יכולה להתגאות בכך שהיתה עוגן עזרה למשפחות שכולות ולנכי צה"ל. תנועה שהפכה לכתובת אזרחית אוטנטית של הציבור הלאומי הציוני.

כבוד והערכה לפעילותם של מתן פלג, אלון שוורצר וחבריהם בקמפוסים.

מתי דוד

רמת אפעל

* לכבוד שרת המשפטים איילת שקד שלום, שמענו אותך עונה בתשובה לשאלה אומרת ואני מצטט: "אנחנו נבחרי העם ואנחנו..." כשהכוונה  כמובן לחברי הכנסת. 

אז רציתי לשאול שאלה פשוטה, האם את באמת חושבת שהעם הוא זה שבחר בכל ה"חזנים" ה"ביטנים" ה"רגבים" האמסלמים ובכל אלה שישבו, יושבים וישבו בבתי הסוהר וביתר מלחכי הפנכה חברי הכנסת המחליטים על שכרם וכל טובות ההנאה הנלוות כולל לבני משפחתם להביא לימות המשיח,  המקדישים את מיטב זמנם ומרצם להישרדותם בכל מחיר ותוך כדי חקיקת חוקים חדשות לבקרים לשם כך והופכים את הכנסת הכול כך לא נכבדה לקרדום לחפור בה וליבלת ערפדית על גב האומה המזכירה ארדואניזציה ומדרדרת אותנו  לשוליים, כשחלק  מהנבחרים  הם  סך הכול התוצאה המאוד לא נקייה של מערכת פוליטית קלוקלת וזו רק בהמעטה?

שווה מחשבה נוספת!

ראובן שיפריס

פתח תקווה

אהוד: באמת מספיק עם הדמוקרטיה ו"המערכת הפוליטית הקלוקלת" שלנו. אצל סטאלין והדומים לו, הדברים היו הרבה יותר בסדר! – בלי חזנים, ביטנים, רגבים ואמסלמים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל