פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1375

ברכת שנה טובה לכל נמענינו

שלא תהיה גרועה מקודמתה

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג באלול תשע"ח, 3.9.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַחֶרְפָּה וְהַזַּעַם. // יהודה דרורי: עלינו להתערב באידליב. // אורי הייטנר: 1. איש השנה תשע"ח: טראמפ. 2. לקסיקון תשע"ח. 3. אורי אבנרי (פרק ג'). 4. צרור הערות 2.9.18. // הדסה מור: הגיגים על ראש שנה הבאה עלינו. // משה כהן: מצביעים ימין ומקבלים שמאל. // אלי  מייזליש: אפשר לחסל את החמאס. // יורם אטינגר: תרומה ייחודית של ישראל לארה"ב. // דורון גיסין:  אם אין כסף – יש בצל. רם אורן ב"לטרון". // אילן בושם: 10 שירים. // משה גרנות: "בשבילה גיבורים עפים" מאת אמיר גוטפרוינד. // תקוה וינשטוק: "הגדת רות" לרות בן ישראל. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, התלם העברי הראשון. // זיכרון ילדות מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: "חולמים ולוחמים" ליעקב יערי-פולסקין, 1922, פורסם לראשונה לפני 54 שנים. // ד"ר ברנשטיין-כהן ומלחמתו ב"זקני" פתח-תקווה. // ממקורות הש"י.

גיליון זה, 1375, הוא האחרון לשנת תשע"ח

הגיליון הבא, 1376, יופיע ביום שני, 17.9.2018.

* * *

יוסי גמזו

הַחֶרְפָּה וְהַזַּעַם

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים שֻדְּרָה בָּרַדְיוֹ פָּרָשַת

הַעֲלָמַת מֵידָע מֵאַלְמְנַת לוֹחֵם שַיֶּטֶת

מִצּוֹלְלֵי מֵי הַקִּישוֹן, אֲבָל לַמְרוֹת בּוּשַת

הָרֹעַ וְחֶרְפַּת עָרְלַת-הַלֵּב הַמְּבַעֶתֶת

מִצַּד אֲגַף שִקּוּם שֶבְּמִשְׂרַד הַבִּטָּחוֹן

שֶנִּתְמַשְּכָה אַחַת עֶשְׂרֵה שְנוֹת הִתְעַמְּרוּת נִפְשַעַת

בְּמִי שֶהִיא עַצְמָה נָכָה וְשֶהִרְבּוּ לִטְחֹן

אוֹתָהּ בֵּין גַּלְגַּלֵּי הַבְּיוּרוֹקְרַטְיָה הַנּוֹדַעַת

בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב שֶלָּּהּ – זָכְתָה הָאַלְמָנָה

בִּזְכוּת פְּרַקְלִיטָתָהּ שֶלֹּא חָדְלָה שָנִים לִלְחֹם כָּאן

לִפְסַק דִּין צֶדֶק שֶל שוֹפֵט נֶחְרָץ שֶלֹּא נִמְנַע

מִגִּנּוּיוֹ שֶל עָוֶל זֶה בְּתֹקֶף וּבְחֹם כָּאן.

וְהַצִּבּוּר שֶזֻּעֲזַע עַד עֹמֶק נִשְמָתוֹ

מִגִּלוּיֵי הִתְעַלְּלוּת זוֹ מִצִּדָּם שֶל אֵלֶּה

הַמֻּפְקָדִים מֵעֶצֶם יִעוּדָם עַל רַוְחָתוֹ

שֶל כָּל לוֹחֵם פָּגוּעַ עוֹד נָתוּן מַמָּש בְּהֶלֶם

מִגֹּדֶל הַזְּוָעָה הַזֹּאת כְּשֶכָּל אֶזְרָח יוֹדֵעַ

כַּמָּה חַיֶּבֶת הַמְּדִינָה וּבְמָקוֹם רִאשוֹן

לִשְׁקֹד עַל שִקּוּמָם שֶל הַטּוֹבִים בְּלוֹחֲמֶיהָ

בִּפְרָט לְנִפְגְּעֵי סַרְטָן בְּנַחַל הַקִּישוֹן.

כִּי אַלְמָנָה זוֹ שֶרֻתְּקָה מִלְּבַד אֶל הַקִּפּוּחַ

הַמְּקוֹמֵם הַזֶּה גַם אֶל כִּסֵּא-הַגַּלְגַּלִּים

וְשֶאַחַת עֶשְׂרֵה שְנוֹת מַאֲבָק וּנְחִישוּת-רוּחַ

גָּרְמוּ שֶנִּצְחוֹנָהּ הַמִּשְפָּטִי יַכֶּה גַלִּים

וִיעוֹרֵר בְּכָל אֶזְרָח כָּבוֹד וְדֶרֶךְ-אֶרֶץ

לְעֹז עֲמִידָתָהּ עַל זְכֻיּוֹתֶיהָ הַצּוֹדְקוֹת

בִּזְמַן שֶגַּם נָכִים וְגַם קְשִישִים עוֹמְדִים בַּפֶּרֶץ

כְּשֶהַמִּמְסָד מַנְחִיל לָהֶם עַוְלוֹת בִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת, – 

אוֹתוֹ צִבּוּר שוֹאֵל עַצְמוֹ לְמוּל מָה שֶגִּלִּינוּ

בַּבְּרוֹךְ הַזֶּה בּוֹ רֶשַע וְטִמְטוּם מְקֻפָּלִים:

הַאִם לִסְדֹם הָיִינוּ וְלַעֲמרָה דָמִינוּ

כְּשֶכָּךְ אֲנַחְנוּ בְּטוֹבֵי בָּנֵינוּ מְטַפְּלִים?

אִם וִּילְיָאם שֵקְסְפִּיר כְּבָר אָמַר בְּ"הַמְלֶט" כַּיָּדוּעַ

שֶמַּשֶּהוּ בְּדֶנֶמַרְק רָקוּב, זֶה גַם נָכוֹן

אֶצְלֵנוּ בְּיָמִים שֶבְּחֶרְפָּה כָּזֹאת נָגוּעַ

אוֹתוֹ אֲגַף שִקּוּם שֶבְּמִשְׂרַד הַבִּטָּחוֹן

וְלֹא רַק בּוֹ בְּעֶצֶם – אָז כָּל מִי שֶעוֹד יָקָר לוֹ

אָפְיָהּ הַמּוּסָרִי שֶל הַמְּדִינָה הַזֹּאת חַיָּב

לָקוּם וּלְהַצְדִּיעַ לְאִשָּה זוֹ כְּשֶמֻּכָּר לוֹ

אֹמֶץ רוּחָהּ וְזֵכֶר בֶּן-זוּגָהּ וַחֲבֵרָיו.

יוסי גמזו   

* * *

יהודה דרורי

עלינו להתערב באידליב

אני חושב כי למדינת ישראל יש אינטרס ברור וחיוני שהסכסוך המתמשך סביב העיירה אידליב ימשיך להיות "פצע מדמם" בסוריה הכבושה כיום ע"י כוחות הפשע של אסד הנתמכים ע"י רוסיה ואיראן.

תורכיה אף היא מעורבת, וחשוב מאוד שהדיקטטורה הפשיסטית-איסלמית של ארדואן תהיה עסוקה שם ולא תתפנה לדיכוי הכורדים.

אסור לצה"ל להיות מעורב ישירות בלחימה אבל רצוי שידאג ב"דרכים משלו" לספק לשאריות הכוחות המורדים הסוריים כלי נשק הגנתיים מתוחכמים, בעיקר כאלו הפוגעים קשה בטנקים ובמטוסים.

ככל שיימשך הסיכסוך באידליב, יפעל הדבר להתשת הכוחות האיראניים-סוריים ויביא אולי למעורבות חיזבאללה שכהרגלו, יאבד שם את טובי אנשיו...

אם הדבר יביא להגברת הפעילות הרוסית בסוריה, ייאלץ גם טראמפ להגביר מעורבות ארצות הברית, באזור – כך שיהיה זה סכסוך-תשתיתי מתמשך ומבורך למדינת ישראל.

הבית הלבן מגדיר מחדש את הפתרון לפלסטינים

זה היה ברור שהפלסטינים שוב "יירו לעצמם ברגל" כשהחרימו את הנשיא טראמפ ואת ארה"ב, כי משום מה הם חושבים שזה נשיא חלש ושהעולם כולו תומך בהם... אבל כולנו כבר יודעים כי הם טועים בשני הדברים.

לטראמפ ישנם יועצים טובים המכירים את נושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעומקו והם העבירו לו את הבינה הריאלית, וכך, כשהוא הבין את מהות הסכסוך, הוא גם קלט את  מהות הרמייה וההונאה הפלסטינית-אסלאמית.

שלוש בעיות הועמדו לפני טראמפ: ירושלים, הפליטים וזכות השיבה, והשטחים שיהיו בשליטה והביטחון בהם.

הוא הוריד דבר ראשון מסדר היום את נושא ירושלים כאשר קבע במפורש שזו בירתה של ישראל. בנוסף, מומחי הבית הלבן עושים סקר משלהם  ומגיעים למסקנה ברורה כי כמעט שלא נשארו פליטים פלסטיניים (אולי 20,000 כך חושבים), ומכאן, שזכות השיבה הופכת למשהו שולי ביותר ולכן כל הסיפורים של אונר"א על טיפול כביכול ב-5 מיליון פליטים זוהי פיקציה שיקרית ומניפולציה לסחיטת כספים – לפיכך טראמפ הוריד לגמרי את תמיכתו מאונר"א ,שלדעתו היא זו המחזקת את המשך הסכסוך בכספי האו"מ, ארה"ב והמערב. 

אנחנו מצידנו פעלנו בכנסת להעברת חוק הלאום בו הבהרנו כי בארץ ישראל תוכל לקום רק ישות פוליטית אחת, יהודית, ומכאן שהורדנו מהפרק למעשה את הקשקוש של אובמה-ובוש  על "2 מדינות ל-2 עמים" כי הדבר כבר קיים מזמן (וטראמפ מבין שירדן היא המדינה הפלסטינית).

לפיכך נשארה רק בעייה אחת לדון בה, וזו הגדרת אוטונומיה לפלסטינים בשטחיA  ו-B (או סיפוח שטחיA  ו-B לירדן).

 זהו למעשה כל הסיפור הפלסטיני כרגע ויש לשים לב לכך שעזה בכלל לא במשוואה הזו כי הפתרון שלה הוא לא במסגרת הרשות הפלסטינית אלא כפתרון נפרד, כנראה בעזרת מצרים.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

400 שנות מסד לקשר המיוחד בין ארה"ב למדינה היהודית

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

 "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"

https://bit.ly/2o5xJdK

בסרטונים הבאים נחשוף את שורשי היחס המיוחד של הציבור האמריקאי למדינה היהודית, הקודמים להקמת השדולה היהודית (איפ"ק), להקמת המדינה,  לשואה ולהגירה היהודית.

הידעתם שהמתיישבים הראשונים (במאה ה-17) ו"האבות המייסדים" (במאה ה-18) בארה"ב ראו עצמם כעם ישראל המודרני שהגיע לארץ המובטחת? הידעתם שפסל משה רבנו ניצב מול יו"ר בית הנבחרים ומעל למושבי השופטים העליונים בוושינגטון?

אתם מוזמנים להקדיש כמה דקות לשמיעת העובדות

שנה טובה עתירת בריאות, אתגר וסיפוק

* * *

אורי הייטנר

1. איש השנה תשע"ח: דונאלד טראמפ

"האתגר הגדול של טראמפ, עשוי להיות סיכול התגרענותה של מדינה יותר פנאטית ויותר מטורפת מצפון קוריאה, בירת האיסלמיזם הג'יהאדיסטי, איראן.

הירושה הקשה ביותר שקיבל טראמפ מקודמו, היא הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. הסכם זה, ששם קץ למשטר הסנקציות שכמעט מוטט את כלכלת איראן ועשוי היה להביא אותה להפסקת תוכנית הגרעין אף בלי להשתמש בכוח נגדה, הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם.

טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראני, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני האנושות במאה ה-21.

לשם כך, בראש ובראשונה, עליו לבטל את הסכם הגרעין. נכון, ההסכם מחייב את ארה"ב, ואין היא יכולה לבטל אותו סתם כך, ללא עילה, באורח חד צדדי (אם כי טראמפ עשה זאת באשר להסכם עם קובה, שהיה דווקא אחד המעשים המוצלחים ביותר של אובמה). אבל במקרה הזה, יש סיבה. האיראנים מפרים את ההסכם, ויש לארה"ב לגיטימציה מלאה להודיע שהוא בטל ומבוטל.

אם כך ינהג טראמפ, ולא רק בביטול ההסכם אלא במהלכים דיפלומטיים וכלכליים נחרצים ואם יהיה בכך צורך גם בצעדים צבאיים לסיכול התגרענותה של איראן, תהיה זו תרומה גדולה לאנושות ולמדינת ישראל."

קטע זה לקוח מתוך מאמרי "איש השנה תשע"ז", לפני שנה בדיוק. איש השנה שבו בחרתי אז היה נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ.

איש השנה תשע"ז הוא גם איש השנה תשע"ח –

נשיא ארה"ב דונאלד ג'ון טראמפ.

"טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראני," כתבתי. לא, טראמפ לא הצליח עדיין לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראני. אולם הוא עשה בדיוק את הדרוש; את כל הנחוץ כדי לקדם את המהלך הזה.

טראמפ קיבל החלטה חשובה ביותר – לצאת מהסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. כיוון שאין זה הסכם דו צדדי אלא רב צדדי, אין בידו לבטל אותו, אולם בלי ארה"ב ההסכם הזה הוא כמעט אות מתה.

לא פחות חשובה מהחלטה זו, היא הטלת הסנקציות על איראן, והלחץ על אירופה ועל גורמים פרטיים להחרים את איראן. ייתכן, שאלמלא נכנס טראמפ השכם והערב לעימותים מיותרים עם אירופה, היה לו קל יותר להשיג את שיתוף הפעולה שלה למהלך.

מוקדם עדיין לדעת האם הצעדים שנקט טראמפ יביאו לתוצאה היחידה שהאנושות יכולה להרשות לעצמה – ביטול תוכנית הגרעין האיראנית. אולם בלי הצעדים הללו, התגרענות איראן היתה עובדה מוגמרת, בסמכות וברשות. כעת, המשחק נפתח מחדש. יש לקוות שטראמפ יגלה נחישות ויתמיד בדרך שבה החל ויצליח לרתום את המערב למאמץ הזה.

פעולותיו של טראמפ נגד איראן, הן תרומה חשובה ביותר לשלום העולם ולשלומה של ישראל.

פעולה פרו ישראלית נוספת, צעד היסטורי רב חשיבות, הוא ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל. אמנם, לא ההחלטה של טראמפ הפכה את ירושלים לבירת ישראל, אלא החלטתו של בן גוריון ובעקבותיה החלטות הממשלה והכנסת. ירושלים היא בירת ישראל גם ללא הכרת ארה"ב והעולם. אך ישראל אינה חיה בחלל ריק. היא חלק מן העולם, וחיזוק מעמדה הבינלאומי הוא אינטרס לאומי רב חשיבות.

הסירוב של העולם להכיר בבירת ישראל (ולו בחלק מירושלים) היא חרפה לעולם כולו. אך העובדה שארה"ב, ידידתה הקרובה ובעלת בריתה של ישראל לא הכירה בירושלים כבירת ישראל, היתה קשה במיוחד.

ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל היא הישג מדיני אדיר לישראל. וכיוון שהיא נהנית מקונצנזוס רחב בארה"ב, היא בלתי הפיכה.

לכאורה, מה יש להתרגש מכך שארה"ב עושה באיחור של שבעים שנה את המובן מאליו? אך היא הנותנת. העובדה שהמובן מאליו לא נעשה במשך 70 שנה, מצביע על חשיבותה הרבה של ההחלטה.

אל ההחלטה הזו יש להוסיף החלטה נוספת הקשורה אליה – העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. זו החלטה סמלית, המבטאת את רצינותה של ארה"ב בהכרתה בירושלים כבירת ישראל. יש לציין, שבנושא הזה טראמפ זיגזג. הוא התחייב בבחירות להעביר את השגרירות לירושלים. כיוון שבתי הנבחרים האמריקאיים כבר חוקקו עוד בשנות ה-90 חוק המחייב זאת, כל שנדרש מטראמפ הוא לא לחתום על דחיית היישום, והחוק היה מחייב. טראמפ חתם פעמיים על דחיה, והפעם השנייה היתה אחרי שהוא כבר הכיר בירושלים כבירת ישראל. אולם לזכותו ייאמר שהוא התעשת, וקיבל את ההחלטה ההיסטורית.

לא זו בלבד שזו החלטה בלתי הפיכה – בעקבות ארה"ב החלו ללכת מדינות נוספות, ואני מאמין שעוד מדינות תלכנה בעקבותיהן.

המהלך המדיני החשוב ביותר של טראמפ לא קשור למזה"ת, אלא לצפון קוריאה. מלחמת מהלומות מילוליות חריפות ואיומי השמדה הדדיים בין טראמפ וקים יצרו תחושה אפוקליפטית, כאילו מלחמה גרעינית בפתח. אך דווקא התקיפות, אפילו התוקפנות, שביטא טראמפ, חוללה מיפנה, לפחות רטורי, בצפון קוריאה. מתוך אותה מתיחות ומלחמת איומים, צמחה הפסגה ההיסטורית בין שני המנהיגים, וההסכמות על התפרקותה של צפון קוריאה מנשקה הגרעיני. זהו הישג מדיני חשוב של טראמפ. שוב הוכח, שהדרך לשלום עם רודנים אינה פייסנות, אלא תקיפות.

אולם כאשר מדובר בדיקטטורות מן הסוג של צפון קוריאה ואיראן, יש לנהוג תמיד בחשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו ואחרי עוד כמה וכמה חשדהו, רק אז, בזהירות – כבדהו. ולפחות ברמת ההצהרות, ספק אם טראמפ נוהג כך. הצהרתו ההזויה אחרי הפסגה עם קים, לפיה צפון קוריאה אינה מהווה עוד איום גרעיני, הזכירה לי את הצהרתו ההזויה של שמעון פרס אחרי הסכם אוסלו: "תמו מאה שנות טרור." אותו סוג של אופוריה.

זה סימן מעורר דאגה, גם בהקשר של איראן. האם צעדיו כלפי איראן נועדו להפסיק את תוכנית הגרעין האיראני, או פשוט למחוק את מורשת אובמה? כאשר הוא מציע לאיראן מו"מ על הסכם חדש – האם יהיה זה ההסכם הראוי היחיד, הסכם לפירוקה של איראן מתוכנית הגרעין, או הסכם משודרג, שיוכיח שהוא הצליח קצת יותר מאובמה, אך שוב ייתן חסות בינלאומית לתוכנית הגרעין האיראני? הרי הוא מתהדר היום בהסכם סחר עם מקסיקו, שאינו אלא שדרוג קליל של ההסכם אותו הוא קטל עד כה.

אופיו הבעייתי של טראמפ, והיותו בלתי צפוי, מחייבים אותנו להיות חשדניים גם בנושא הזה. 

בחירתו של טראמפ לאיש השנה תשע"ז, אשתקד, לא נבעה ממעשיו כנשיא, כיוון שהיה עדיין חדש בתפקיד, אלא מעצם בחירתו המדהימה – הצבעת מחאה בעד הנגד; בעד מי שסימל את האנטיתזה לממסד השנוא והמסואב של וושינגטון. היתה זו הצבעה נגד הדמוקרטים והרפובליקאים כאחד.

דבריי על טראמפ, במאמרי אשתקד, לא ביטאו הערכה לאיש, בלשון המעטה: "טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תוכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו היתה הצבעה בעד הנגד.

וכיוון שהיתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו היתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.

טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגן, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות."

אך למרות זאת, כתבתי שבסופו של דבר טראמפ יבחן על פי מעשיו.

התכונות שאותן הזכרתי, למרבה הצער, באות לידי ביטוי גם בנשיאותו. טראמפ הוא שקרן, ביריון רשת, מסית, משתלח בשנאה במי שמעז להתנגד לו, בז ועושה שיימינג לאנשים הרבים שהיו במחיצתו וברחו או גורשו, רודף את התקשורת. הוא מושחת ומסתבך שוב ושוב, החל בפרשיות של תשלום דמי שתיקה לנשים מפוקפקות וכלה בפרשת המעורבות הרוסית בבחירות, שעדין בחקירה. הוא מסמל כל מה שלא ראוי במנהיג. לא בכדי, מעל ראשו מתהפכת חרב ההדחה.

להערכתי, הסיכוי להדחתו קטן מאוד. הדחת נשיא דורשת רוב של 2/3 בסנאט, שהוא קשה מאוד להשגה, בוודאי כאשר אין גיבוי ציבורי לצעד כזה. עם זאת, כאשר טראמפ מאיים ששווקי העולם יקרסו אם הוא יודח, כנראה שהוא בלחץ.

ונשאלת השאלה – האם עלינו להתכבד בהחלטותיו הפרו-ישראליות של אדם כזה? אולי נכונה יותר האמרה: "לא מעוקצך ולא מדובשך"? אולי יש לאמץ את השורות של רחל המשוררת: "אך אני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא"?

תשובתי על השאלה הזאת היא כזאת: אלמלא אבינו בשורת גאולה מפיו של סטלין, שתמך בהקמת מדינת ישראל, אולי לא היתה מדינת ישראל. ולא, איני משווה חלילה את טראמפ לרודן רוצח ההמונים סטלין. ואם לא היינו פיינשמקרים, שלא נוח להם ליהנות מהחלטה פרו ציונית נדירה של סטלין (שלא היתה מאהבת מרדכי), קל וחומר בן בנו של בן בנו של קל וחומר, שכך עלינו לנהוג מול טראמפ.

טראמפ הוא האיש החזק בעולם (וגם אם יש הטוענים שפוטין הוא האיש החזק, גם הם ידרגו את טראמפ כאחד משני האנשים החזקים בעולם). הוא מנהיג מעצמת העל הגדולה והחשובה של העולם, שהיא גם ידידתנו ובעלת בריתנו הגדולה.

האינטרס שלנו הוא לקיים עימו יחסי ידידות הדוקים וטובים, ולהפיק כל דבר חיובי לישראל שיבוא מצדו. ונתניהו ראוי לשבח על כך שהשכיל לפתח עמו יחסי קירבה, ועוד יותר על כך שיחסי הקירבה האלה הם איתו ועם פוטין כאחד. היחסים האלה משרתים היטב את האינטרסים הלאומיים של ישראל.

נכון, הייתי מעדיף שאובמה, בוש או קלינטון יכירו בירושלים כבירת ישראל ויעבירו אליה את שגרירות ארה"ב. אז מה? עובדה שהם לא עשו כן, ואילו טראמפ עשה זאת. והם לא עשו כן, למרות שהתחייבו לעשות כן, ואני מאמין שהתכוונו למה שהתחייבו, אך בכל זאת נהגו אחרת.

איני שמח מכך שדווקא טראמפ הוא שקיבל את ההחלטות, אך הוא האיש שקיבל אותן, ועלינו לברכו על כך ולהתברך בכך, ללא נרגנות וללא חמיצות. יתר על כן, סביר להניח שהוא קיבל את ההחלטות הללו דווקא כיוון שהוא טראמפ; דווקא כיוון שאינו פועל לפי הספר, דווקא כיוון שהוא בועט במוסכמות, דווקא כיוון שהאדמיניסטרציה של וושינגטון אינה מפחידה אותו, והוא מרשה לעצמו לשחוט את פרותיה הקדושות ולקבל החלטות מחוץ לקופסה.

ספק אם נשיא אחר, גם אילו התנגד להסכם הגרעין האיראני בכל מאודו, היה מעז לנהוג כפי שטראמפ נהג. עובדה, אף נשיא אחר לא קיבל החלטה בנושא ירושלים כפי שקיבל טראמפ. וכעת מדובר על צעד נוסף, חשוב מאין כמותו, של הפסקת הסיוע לאונר"א, צעד שעשוי להביא להתמוטטות הארגון. אונר"א הוא הארגון הבינלאומי להנצחת הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, ולכן כל שוחר שלום בעולם צריך לברך על החלטה זו. ואם יש נשיא שעשוי להכיר בריבונות ישראל בגולן, למרות שנכון לעכשיו הוא מתנער מהרעיון – זהו טראמפ.

כיוון שהוא בלתי צפוי, עלינו להיות ערוכים גם להפתעות רעות. למשל, עדין לא ראינו את תכנית השלום שלו, ואיננו יודעים מה צפון בה. ספק אם טראמפ יידע להכיל, כפי שהכילו קודמיו, אמירת "לא" או "כן, אבל" מצד ישראל.

חשוב מאוד להמשיך ולהדק את הקשר ואת הידידות עם טראמפ. עם זאת, חשוב לא להיות מזוהים אתו באופן שעלול לפגוע בנכס האסטרטגי שלנו – התמיכה האמריקאית חוצת המפלגות בישראל. עלינו להדק את הקשר עם כל האגפים בפוליטיקה האמריקאית, ולא לסכן את עתיד הקשר, כמי שמזוהים אישית עם טראמפ.

כך או כך – כל עוד טראמפ הוא נשיא ארה"ב, וכל עוד הוא פועל למען ישראל בצורה כל כך מובהקת, יש לנו כל הסיבות להיות מרוצים.

דבר אחד בטוח – משעמם לא יהיה כאן בשנים הקרובות.

2. לקסיקון תשע"ח

אזרחים סוג ב' – אחת מסיסמאות התעמולה נגד חוק הלאום, טענה שהוא הופך את המיעוטים לאזרחים סוג ב'. כמובן שאין לכך שחר.

אין כלום – המשפט המוביל של תשע"ז, המסמל את הזלזול של נתניהו בחשדות נגדו, "לא יהיה כלום כי לא היה כלום," המשיך לככב גם בתשע"ח.

אימפיצ'מנט – תהליך ההדחה. החרב המתהפכת מעל ראשו של הנשיא טראמפ.

אכיפה בררנית – ככל שהמנטרה "לא היה כלום" התבררה כרחוקה מן המציאות, החליפה אותה בהדרגה הטענה החלופית, בדבר "אכיפה בררנית" ואפלייה לרעה של נתניהו ביחס למנהיגים אחרים בעבר.

אסון השיטפון – האירוע הקשה של השנה, שהיכה באבל מדינה שלמה – היסחפותם למוות מיותר, עקב מחדל וחוסר אחריות, של 9 נערות ונער, בשיטפון בנחל צפית. הנערים היו מועמדים למכינה הקדם צבאית "בני ציון".

אתנוקרטיה – הלהיט של הקמפיין השרלטני נגד חוק הלאום, לצד "לאומנות", "אתנוצנטריות", "גזענות", "פשיזם", "מזכיר תהליכים" ובטח שכחתי עוד כמה קלישאות נבובות מן הארסנל השחוק הזה.

בוגדניהו – כרזה מכוערת בהפגנה נגד השחיתות, שבעיקר השחיתה את ההפגנה. כל משחקי המילים סביב "יהו" הם פרויקט מכוער של סילבי קשת, שנהגה לכנות את נתניהו "ביביהו".

בחורילה – ביטוי מיזוגני של הרב קלנר בנאום במכינת עלי נגד גיוס בנות, שנועד להציג נשים חזקות כגורילות. חלק ממלחמת המאסף של המגזר החרד"לי מול ההתנדבות ההולכת וגדלה של בנות דתיות לשרות משמעותי בצה"ל.

(ה)בייס – הגרעין הקשה של הימין, שמעניק גיבוי מלא לנתניהו בכל פרשיות השחיתות, כל עוד הוא מבצע מדיניות ימנית ברורה. הצליח להפחיד את נתניהו ולגרום לו לחזור בו ממתווה המהגרים / מסתננים. גם לשמאל יש "בייס" כזה, הגורם למנהיגי השמאל הציוני להיגרר אחרי עמדות קיצוניות יותר ויותר, כמו ההתנגדות לחוק הלאום.

בן כלב – הגדרתו הזואולוגית של השגריר היהודי של ארה"ב בישראל, על פי חוות דעתו של הד"ר להכחשת שואה אבו מאזן.

בן של זונה – סרטון שצולם בידי חייל עורר סערה, כאשר החייל עודד פגיעה באוייב של חברו הצלף, וכינה את הנפגע "בן של זונה". למה בן של זונה? מה רע ב"בנזונה" הישן והטוב?

גאון ושפוי – הגדרת אישיותו של טראמפ, בציוצי טראמפ.

גיליוטינה – מיצג הסתה בהפגנה נגד השחיתות ברוטשילד. מעיד על הדרך הדמוקרטית בה מציע בעל המיצג להחליף את השלטון.

הגברת הראשונה – הגדרה ששרה נתניהו ובעלה הכתירו אותה וחייבו את המערכת הטקסית לאמץ, בניגוד לכללים.

הדודאים – כינוי ש"ארץ נהדרת" הדביקה לצמד נערי השליחויות של נתניהו, המטילים חיתתם על סיעת הליכוד ודוחפים אותה ל"אידיאולוגיה" של הגנה על החשוד נתניהו מעל הכול: דוד ביטן ודודו אמסלם.

הדתה – מילה שהגיחה לשיח הציבורי בתשע"ז ולמרבה הצער שרדה בתשע"ח. גל עכור שהחל בקומץ דוסופובים שהוציאו את השד ה"הדתי" מהארון, במסע הפחדה שקרי על מערכת החינוך שמנסה להעביר את עוללינו הרכים על דתם ועל דעתם ולהחזיר אותם בתשובה, השם ישמור.

החוק הצרפתי – כינוי לשינוי בחוק יסוד הממשלה, שנועד להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ואת ראשות הממשלה לעיר מקלט. על פי הצעת החוק, לא ייחקר ראש ממשלה מכהן, בדומה לנשיא צרפת. בניגוד לנשיא צרפת, לא תהיה הגבלת קדנציות לראש הממשלה שמעל החוק. הגדרת החוק בידי כותב הלקסיקון – חוק קרנות המזבח. הצעת החוק נבלמה בשל התנגדות "כולנו" ו"הבית היהודי".

הכלה – ההגדרה של מדיניות הממשלה, שאִפשרה למחבלים להצית במשך חודשים באין מפריע את שדות הנגב המערבי ולהפוך אותו לאדמה חרוכה.

המלצות – מילה בולטת בשיח תשע"ח – המלצות המשטרה לפרקליטות להעמיד לדין את נתניהו על שוחד. לאמיתו של דבר, כבר מאז ימיו של אליקים רובינשטיין כיועמ"ש אין המלצות למשטרה, אלא סיכום התשתית הראייתית של החקירה.

הסדרה – הכינוי להסכם הפסקת האש המתגבש (או לא) בין ישראל לחמאס. יש הרואים בו מילה מכובסת, כדי שלא לומר שחתמנו על הסכם עם טרוריסטים.

הפיכה – חקירת חשדות לשחיתות של ראש הממשלה, מוגדרת בפיו ובפי חסידיו כ"הפיכה שלטונית", פוטש.

זיגזוג – במסיבת עיתונאים דרמטית הודיע נתניהו על מתווה חדש לפתרון סוגיית הפליטים, הסותר את הדרך בה דגל עד אז. כעבור חמש שעות, שבהן קרא טוקבקים נגדו ב"בייס" (ע"ע) שלו, קיפל את הזנב בנסיגה לא אלגנטית, ורץ לספר לחבר'ה שהקרן החדשה...

זיכרונות ילדות ב – טרנד שפרץ השנה בפייסבוק והתפשט כאש בשדה קוצים – קבוצות נוסטלגיה לוקלית, תחת הכותרת: זיכרונות ילדות ב + שם העיר או האזור.

זכות השתיקה – זכות המוקנית לעבריינים – לשתוק בחקירה כדי לא להפליל את עצמם. האם לאנשי ציבור יש זכות ציבורית כזאת? יו"ר הקואליציה לשעבר דוד ביטן השתמש בזכות זו בחקירותיו, ובכך הרשיע את עצמו מבחינה ציבורית.

זנדברגייט – חשיפת העובדה שתמר זנדברג, יו"ר מר"צ, נעזרה בשירותי הייעוץ של משה קלוגהופט, מי שאחראי לקמפיינים קיצונים ומסיתים נגד השמאל, בפריימריז במר"צ.

חולה רוח / משוגע – טראמפ וקים ז'ונג איל – איש בפי יריבו, בטרם נפלו איש בזרועות רעהו.

חוק ההמלצות – חוק שנועד למנוע מהמשטרה לכתוב סיכום מקצועי לחקירותיה, בחקירות שיש בהן פרקליט מלווה, כלומר בחקירות של שחיתות שלטונית. זכה לכינוי חוק ההשתקה, כיוון שהוא נועד להשתיק את המשטרה. הגדרת החוק בידי כותב הלקסיקון – החוק לשיבוש חקירות נתניהו.

חוק הלאום – הכינוי של חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. חוק אלמנטרי המצרף לחוקה את יסודות הקונצנזוס הציוני שעליו בסיסו קמה ומתקיימת המדינה, והפך שנוי במחלוקת, בעקבות קמפיין מתוחכם שהציג דימוי שקרי של החוק, שאין בינו ובין נוסח החוק ולא כלום.

חוק המרכולים – חוק האוסר על פתיחת מרכולים בשבת, שהיתה אסורה גם לפני שחוקק.

חורשת האקליפטוס – תיאור ציורי בפיו של נתניהו, בעיצומו של "משבר הגיוס", לטיפוס של שותפיו הקואליציוני על עצים.

חזרתי – הבצורת החזירה אלינו את רננה רז בקמפיין חדש לחיסכון במים.

חמגשיות – קוד ההגחכה של שחיתות נתניהו ומשפחתו, בפי החשוד וחסידיו השוטים.

חמוצים – כינוי גנאי של ראש הממשלה למבקריו. מופת של כבוד לדמוקרטיה...

חצוף – הנשיא ריבלין בפיה של עירית לינור, בשידור בגל"צ, שהביא להשעייתה משידור למשך שבוע. בדבריה הדגימה לינור מה משמעות המושג חוצפה.

חרוסת ומרור – חלוקה דמגוגית של אזרחי ישראל, בנאום של ראש הממשלה בהרמת כוסית לפסח, היא בין אוכלי החרוסת – מעריציו וחסידיו הנלהבים, לבין אוכלי המרור – מי שאינם מאמינים שנתניהו הוא האל הגדול, הגיבור והנורא, אל עליון, כליל השלמות.

חשומה – בושה במרוקאית. המילה שבה היטיב אבי גבאי להגדיר את גל החקיקה לעידוד השחיתות השלטונית ולחילוץ החשוד נתניהו.

טמבל – נשיא ארה"ב על פי חוות דעתו של מזכיר המדינה האמריקאי טילרסון (טרם הדחתו).

יחרבתכּ – יחרב ביתך בערבית. האיחול הדיפלומטי של אבו מאזן לנשיא ארה"ב.

יש – הקריאה החוזרת ונשנית, כביטוי לגאוות אזרחי ישראל בשנת השבעים לעצמאותה, בתשדיר של משרד התרבות לחג העצמאות.

כפרה עליכם – קריאתה של נטע ברזילי בסיום השיר שלה, "טוי", שזיכה אותה ואת ישראל במקום הראשון באירוויזיון.

לא ביבי, לא נוגעים – עוד אחת מסיסמאות ההתבכיינות של נתניהו, המשלהבות את מעריציו.

לא הנשיא שלי – סיסמה מכוערת נגד נשיא המדינה, במסגרת המסע נגד הממלכתיות.

לא שולחים את ילדיהם להילחם – השתלחות של סגנית שרת החוץ ציפי חוטובלי ביהדות ארה"ב, שכמעט עלתה לה במשרתה.

לאומנות – לאומיות יהודית, בפי כל המעגלים שהרעל הפוסט ציוני הגיע אליהם.

ליפסטיק ורוד – קבלת הפנים של הח"כית הוותיקה סבטלנה לחברת סיעתה הטריה ח"כ פדידה, היה קשקוש בשפתון ורוד על שמשת מכוניתה, בה נזפה בה על שחנתה במקום שלה.

ליצנים מפחידים – מיספר נערים משועממים, שהתחפשו לליצנים והבהילו ילדים, עוררו בתחילת השנה היסטריית המונים, בליבוי התקשורת המודעת לכך שפאניקה מוכרת עיתונים.

מבקשי מקלט – ע"ע מהגרי עבודה, ע"ע מסתננים, ע"ע פליטים.

מהגרי עבודה – ע"ע מבקשי מקלט, ע"ע מסתננים, ע"ע פליטים.

מדינת עומק – תאוריית קונספירציה הזויה ומטורפת, על פיה פועלת במדינת ישראל (ובמדינות נוספות) מערכת שלטונית חתרנית, שהיא השלטון האמיתי, שאינו מאפשר לנבחרי העם לממש את רצון העם. המערכת מורכבת מהמשטרה (שתופרת תיקים על ראש הממשלה ונבחרי העם), הפרקליטות, צמרת צה"ל והשב"כ, בתי המשפט, האקדמיה והתקשורת. "סביבת נתניהו" דוחפת בציניות את הקונספירציה הזאת, והמוני חסידים שוטים שותים אותה בשקיקה.

מחאת הצמיגים – אחת משיטות הטרור הפלשתינאי שבוצעו השנה בגבול עזה, היה ניסיון לחנוק בעשן של אלפי צמיגים את תושבי עוטף עזה, ובחסות העשן יוכלו מחבלים לחדור לישראל לביצוע פיגועים. הניסיון לא כל כך צלח, אבל הצלחתו התודעתית היה הכינוי המכובס שניתן לו בתקשורת הישראלית: מחאת הצמיגים. על מה מחו הצמיגים?

מי טו (MeToo) – גם אני. גל גלובלי של יציאה המונית מהארון של נשים, בהן נשות ציבור מוכרות וידועניות, שהעידו ברשתות החברתיות על פגיעות מיניות שחוו.

מלשן – הגדרה בשיח העברייני שמוביל יו"ר הקואליציה, לאזרח שומר חוק שנקרא להעיד במשטרה, ממלא את תפקידו ומוסר עדות אמת. בעיני אמסלם אזרח כזה הוא היצור הנחות ביותר.

מסרונים – המילה העברית התקנית להודעות סמס ווטסאפ, שבמשך שנים לא הצליחה לפרוץ לשפה השוטפת – הצליחה בגדול בזכות "פרשת המסרונים", הכותרת שהתקשורת העניקה לחילופי המסרונים בין השופטת פוזננסקי כץ לחוקר מטעם הרשות לניירות ערך, שבו תיאמו את פרטי הדיון המשפטי בפרשת בזק.

מסתננים – ע"ע מבקשי מקלט, ע"ע מהגרי עבודה, ע"ע פליטים.

מצור – הגדרת שטח שהוגדר כ"כבוש", אחרי שישראל יצאה ממנו, כהצדקה להמשיך התוקפנות נגדה. שם חיבה – המצור. מתכתב יותר טוב עם הכיבוש.

נהנתנות – שם חיבה לשחיתות.

נראית מופתעת – אחד השערוריות של השנה – חלופת מסרונים בין שופטת המעצרים פוזננסקי-כץ לתובע מטעם רשות המסים. השופטת סיפרה שתיראה מופתעת מול קולת בקשת העונש שיציג התובע. ע"ע מסרונים.

סבב – ההגדרה ליום קרב נגד חמאס ברצועת עזה. היו השנה ארבעה סבבים כאלה.

עד מדינה – חשוד בפלילים, היודע שהוא צפוי לענישה קשה, וכדי להקל בעונשו הוא חותם על הסכם שתמורת ההקלה הוא מספר את האמת על החשוד המרכזי. בשיח הפלילי ובמוסר של גנבים, עד המדינה נחות אף יותר משטינקר. וכך, קדושים טהורים כמו פילבר וארי הרו הפכו בלילה אחד, שבו חתמו על הסכם עד מדינה, לססססמולנים, רחמנא לצלן.

עכברת – כינוי למחלת הלפטוספירוזיס. הידבקות מיספר מטיילים במחלה בנחלים בגולן, כנראה עקב אי זרימה בשל מיעוט גשמים, יצרה היסטריית המונים שלובתה בידי תקשורת רודפת סנסציות.

עסקת המאה – תוכנית השלום בין ישראל לפלשתינאים של טראמפ, המוצגת כדיל עסקי. מוכרת גם כ"הדיל".

עפיפון תבערה – נשק חדש של הטרור הפלשתינאי – הצתת שדות חקלאים ישראליים באמצעות עפיפונים בוערים.

פייקבוק – הכינוי שהדביק טראמפ לספר "אש וזעם – בתוך הבית הלבן של טראמפ" שנכתב על אודותיו בידי העיתונאי מייקל וולף, והעובדות שפורסמו בו אינן סיבה לגאווה גדולה.

פיליבסטר – מלחמת התשה פרלמנטרית, של משיכה רבתי של דיון בכנסת על חוק מסוים, כדי להפגין ציבורית את עוצמת ההתנגדות לו ואולי אף להצליח להגניב הצלחה בהצבעה על איזו הסתייגות. בוצע השנה בהצבעה על "חוק ההמלצות".

פליטים – ע"ע מבקשי מקלט, ע"ע מהגרי עבודה, ע"ע מסתננים.

פסי-כו-לו-גית – בעדות מוקלטת, שתיארה כיצד נשמעת התפרצות זעם של "הגברת הראשונה" (ע"ע) מן הסוג עליה דיווחו באימה רבים מעובדי הבית ברחוב בלפור, היא נשמעה צווחת באבדן שליטה על יועץ התקשורת, כיוון שבידיעה על אודותיה במדור רכילויות נידח שכחו לכתוב שהיא פסי-כו-לו-גית BA MA ועוד.

פרויקט קולוניאליסטי – מדינת ישראל ע"פ אבו מאזן.

פתיתים – בלקסיקון ההתבכיינות של שרה נתניהו ומעריציה פתיתים הוא החמגשיות החדש.

צעדת השיבה – חזרת ישראל לגבול הישן ברצועת עזה שביטלה את טענת ה"כיבוש", החזירה לראש תביעתם של הפלשתינאים את ה"שיבה", כלומר את הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. האסטרטגיה שבה הם נקטו השנה, היא מצעדי "שיבה" פרובוקטיביים לעבר ישראל, והתבכיינות על כך שהיא מגינה על גבולה וריבונותה.

קופים – כרזה מתבהמת בהפגנת שמאל בפ"ת, הציגה את ח"כים ביטן ואמסלם כקופים.

קלסרים – גיבורי מסיבת העיתונאים הדרמטית, שבה חשף ראש הממשלה את המבצע המודיעיני המזהיר של המוסד, שלקח שלל את ארכיון הגרעין האיראני, היו הקלסרים שהוצגו בהסרת לוט תיאטרלית.

רדיפה – הכינוי למאבק של המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט נגד השחיתות השלטונית, בפי נתניהו וחסידיו.

רכילות זולה – הכינוי שנתניהו וחסידיו מדביקים לכל מידע מביך שכבר אי אפשר לתייג אותו כ"אין כלום".

שטינקר – ע"ע מלשן.

שכחו מה זה להיות יהודים – התבטאות לא מוצלחת של אבי גבאי, מִחזרה ביטוי מסית שהשמיע נתניהו באוזני המקובל כדורי, לפני 19 שנה.

שקט שלפני הסערה – הצהרה של נשיא ארה"ב בעת שהצטלם עם הפיקוד הבכיר של צבאו, עורר חרדות ברחבי תבל.

תפירת תיקים – במסע הדה-לגיטימציה נגד חקירות ראש הממשלה, מתארים חסידיו את החשדות נגדו כ"תפירת תיקים".

תשתית טרור תת קרקעית – ההגדרה הצה"לית למנהרת טרור.

[אהוד: ייקוב הדין את ההר – ההתעקשות האובססיבית של אורי הייטנר לראות את ראש הממשלה בנימין נתניהו מורשע כעבריין ויושב מאחורי הסוגר במעשיהו].

3. אורי אבנרי (פרק ג')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ג. השקפת עולם

לאחר מלחמת ששת הימים, כתב אורי אבנרי את ספרו "מלחמת היום השביעי". בספר זה הוא סקר מנקודת ראותו את תולדות הציונות, תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי-פלשתינאי והציג את דרכו האלטרנטיבית. ספר זה נכתב באנגלית, יצא בתחילה באנגליה, ארה"ב וקנדה ורק אח"כ תירגם אותו אבנרי לעברית. שמו באנגלית של הספר –

Israel without Zionists" " – "ישראל ללא ציונים".

אורי אבנרי הגדיר עצמו לא אחת כלא-ציוני ואף כאנטי-ציוני. עם זאת, הוא מזכיר שמעולם לא שכח, שהציונות היא שהצילה את חייו ואת חיי משפחתו, שכן אביו עלה ארצה כציוני לאחר עליית היטלר לשלטון.

מצד שני, אורי אבנרי רואה עצמו כפטריוט ישראלי. הוא רואה עצמו כישראלי (או עברי) לאומי. הוא מחשיב את הלאומיות ככוח המרכזי במאה ה-20, והלאומיות העברית היא חלק מן הכוח הזה.

השקפת עולמו של אורי אבנרי הינה ניסיון לעצב אלטרנטיבה לציונות, בצורת לאומיות עברית המשתלבת במרחב השמי.

ביקורתו של אבנרי על הציונות, היא על היותה תנועה שצמחה באירופה וכל תוכנה הוא אירופי. מאז הרצל, רואה הציונות את עצמה כתנועה מערבית, המנוכרת למרחב בו נמצאת ארץ ישראל. הוא מזכיר את העובדה, שבעוד ספרו של הרצל "מדינת היהודים", מכיל בתוכו תוכנית שלמה ומפורטת של המדינה היהודית העתידה לקום, לא מוזכרת בו אפילו ברמז העובדה שא"י מאוכלסת ערבים והמילה "ערבי" כלל אינה מופיעה בו. לעומת זאת מדבר הרצל על הציונות כ"חומה נגד אסיה" וכ"חיל החלוץ של התרבות נגד הברבריות."

גישה זו, היא בעיניו תמצית הטרגדיה של הציונות, שלא ידעה להתאים עצמה לסביבה בתוכה היא עומדת להקים את העם והמדינה. אבנרי טוען, שגישה זו מאפיינת את הציונות ואת מדינת ישראל מאז ועד ימינו, ובן גוריון, אדריכל המדינה, עיצב על ידה את המדינה. טרגדיה זו היא הגורם לסכסוך הישראלי-ערבי. הוא רואה עצמו כמציב אלטרנטיבה לדרך זו.

מאז שנות ה-40, בשורתו של אבנרי היא, שבא"י נולדה אומה עברית חדשה, השייכת למרחב. עליה לעזור לשאר העמים במרחב לסלק את אדוניהם האימפריאליסטיים. התנועה הלאומית העברית, יחד עם התנועה הלאומית הערבית, צריכה ליצור חזית שמית משולבת ומתואמת. מטרתה – איחוד המרחב השמי. מאבקיהם המשותפים של הלאומים השמיים, יצרפו אותם לתנועה גדולה אחת ומשותפת, שמטרותיה: שחרור לאומי, רפורמה סוציאלית וקידמה מרחבית מתוכננת.

המושג המרחב השמי הומצא ע"י אבנרי, ומאז ימי "א"י הצעירה", זהו אחד ממוקדי השקפת עולמו. אבנרי שולל את המושג "המזרח התיכון", ומעולם לא השתמש בו. זהו, בעיניו, ביטוי קולוניאליסטי מובהק, של יושבי המערב כלפי אנשי המזרח. השימוש במושג זה על ידינו, הוא מגוחך ומסוכן, טוען אבנרי, שכן אנו בעצם מסתכלים על עצמנו מבחוץ, וזו תמצית הטרגדיה הציונית. המונח "המרחב השמי", הוא מושג משותף לשני העמים השמיים, שלהם עבר משותף, וקרבת שורשים, שפה, דת ותרבות.

אבנרי של שלהי שנות ה-40 האמין, שהלאומיות העברית והערבית הן שני ענפים של אותו גזע, ולכן עליהן להקים מסגרת לאומית-ארצישראלית-שמית משותפת במולדת המאוחדת והמשותפת. הוא לא האמין שמדינה קטנה יכולה לחיות בזכות עצמה, אלא שהעולם הולך ממדינה לאומית להתארגנויות מרחביות. במסגרת זו, הוא שאף להתארגנות של אחדות המרחב השמי.

אבנרי ראה במלחמת השחרור [אבנרי מקפיד לכנות מלחמה זאת – מלחמת 48', תש"ח או העצמאות. בעיניו אין זו מלחמת שחרור, שכן אימפריאליזם הבריטי עזב את הארץ טרם המלחמה, ומלחמת שחרור, היא מלחמתו של עם נגד כובש, בעוד מלחמת תש"ח היתה מלחמה בין שתי אוכלוסיות במולדתן] – טרגדיה – מלחמה שניתן היה להימנע ממנה. אולם המלחמה גרמה לשינוי בתפיסתו. הוא חש, שבמלחמה נוצרו בארץ שני לאומים שלא יוכלו לחיות במסגרת מדינה אחת. תחת הקריאה להקמת מדינה משותפת במולדת המשותפת, החל אבנרי לקרוא להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, שתשתחרר מהכיבוש הירדני-האשמי, שהינו מסגרת קולוניאליסטית מערבית, ולהקמת פדרציה בין ישראל לפלשתין – הפדרציה של א"י. ברעיון זה דוגל אבנרי מאז ראשית שנות ה-50. עוד בשנות ה-50, וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, קורא אבנרי לישראל ליזום את הקמת המדינה הפלשתינאית.

את מקום "האיחוד השמי" תפסה אצל אבנרי תפיסת "השלום השמי". בסיס השלום הזה, הוא הקמת הפדרציה ישראל-פלשתין, כיוון שהסיבה והאמתלה לעמדתן המלחמתית של מדינות ערב כלפי ישראל היא בעיית א"י. השלום השמי הוא שלום בין עברים לאומיים וערבים לאומיים. שתי התנועות הלאומיות הגדולות – תחת לנטרל זו את זו, תוכלנה "להשתלב בתנועה מרחבית גדולה אחת לשחרור ולקידמה." הרעיון השמי, הינו הקמת קונפדרציה שמית גדולה, שתקיף את כל עמי המרחב. הקונפדרציה הזו, מאמין אבנרי, "תסיים את הפרק הציוני בתולדות מדינת ישראל, ותפתח פרק חדש – הפרק של ישראל כמדינה המשולבת במרחב, הממלאת את תפקידה במאבקו של המרחב לקדמה ולאחדות."

הקונספציה הבסיסית של מדינת ישראל היא, לטענת אבנרי, הגורם לכל אסונותיה של המדינה. הוא מותח ביקורת חריפה על המדינה בכל תחומי החיים. אחד הבולטים שבהם הוא האוריינטציה במדיניות החוץ. הוא רואה 4 אלטרנטיבות לאוריינטציה הישראלית:

מערבית, מזרחית-קומוניסטית (היום האלטרנטיבה הזו כבר אינה קיימת), נייטרליסטית (נוסח גולדמן) ואפרו-אסיאנית.

הוא מבקר קשות את ב"ג וכל יורשיו על שפנו לאוריינטציה המערבית. הוא מצדד וצידד מאז קום המדינה באוריינטציה הטבעית של ישראל, כמדינה החיה במרחב – אוריינטציה אפרו-אסיינית. מאז שנות ה-50, אבנרי הציג עולם זה כעולם המחר העולה וקרא להשתלבות בו. במסגרת זו, הוא קרא לישראל לתמוך במאבקי העצמאות של עמי אסיה ואפריקה בכלל ועמי ערב בפרט. הוא תמך במהפכת הקצינים במצרים בשנת 52', תמך במאבק מצרים לפינוי הבריטים במתעלת סואץ, היה בקשרים הדוקים עם הנהגת ה-F.L.N., המחתרת האלג'ירית שלחמה בצרפתים (זאת בשעה שיחסי ישראל צרפת היו בשיא פריחתם). הוא הביע סולידריות עם המהפכה העיראקית ב-1958 וקשר קשרים עם כמה ממנהיגיה. בכל אותה תקופה ובכל אותם מקרים, תקף אבנרי קשות את המדיניות הישראלית, שהזדהתה עם מעצמות המערב בכל אותם סכסוכים. הוא ראה בעמדה זו שגיאה היסטורית.

אפילו בתקופת מלחמת המפרץ הפגין אבנרי סולידריות רבה יותר כלפי סדאם חוסיין והעיראקים מאשר כלפי בוש והמערב. עם נפילת הקומוניזם במזרח אירופה וסיום המלחמה הקרה בין המערב והמזרח, טען אבנרי שנפתחה מלחמה חדשה, מלחמה בלתי נמנעת – המלחמה בין הצפון לדרום. הצפון – מדינות המערב העשירות. הדרום – המדינות העניות. את מלחמת המפרץ ראה אבנרי כקרב במלחמה, בה מדינות המערב והמזרח כאחד מאוחדות נגד הדרום. בהיותו אוייב מס' 1 של הצפון, הפך סדאם באחת גיבורו של הדרום. אבנרי התנגד לכל צעדיו של בוש ולמעורבות האמריקאית במלחמה. הוא טען שזו מלחמה מיותרת, שמטרתה – הבטחת בחירתו מחדש של בוש, כמי שגאל את הכבוד האמריקאי.

אורי אבנרי עסק ועוסק הרבה בבעיית הפליטים. הוא הפוליטיקאי הישראלי היחיד, המצדד כל השנים בהענקת זכות השיבה לערבים. הוא טוען ש"זכות השיבה" היא ערך מקודש בתודעה הפלשתינאית, ואין פלשתינאי שיוותר עליה כזכות מוקנית. הוא רואה בפתרון בעיית הפליטים מרכיב חיוני והכרחי בכל הסדר שלום בין ישראל והפלשתינאים. הפתרון בו הוא מצדד טמון בהחלטת האו"ם, המעניקה לכל הפליטים את הבחירה בין שיבה הביתה ובין קבלת פיצויים נאותים. להערכתו רק כמאה או מאתיים אלפי פליטים ישאפו לחזור לארץ ולהשתקע כאזרחים במדינת ישראל (שבקווי 67').

בנושאי פנים צידד אבנרי בהבטחת חופש הפרט בישראל ע"י חוקה נוקשה, שחרור מוחלט מכל כפייה דתית ע"י הפרדה מוחלטת בין דת למדינה (פועל יוצא מתפיסתו הבסיסית של הפרדה מוחלטת בין דת ולאום), שבירת השעבוד של האזרח למנגנון, חיסול האפלייה העדתית, שיוויון זכויות מלא לערביי ישראל והבטחת חופש העיתונות ללא כל הגבלה.

המשך יבוא בגיליון 1376

4. צרור הערות 2.9.18

* צעד בדרך לשלום – כל שוחר שלום וכל מי שמסרב להתייאש מהסיכוי לשלום, יברך על החלטת ארה"ב להפסיק את המימון לאונר"א, בתקווה שהצעד יביא להפסקת קיומו של הארגון.

אונר"א – משמעותה היא טענת "זכות" השיבה. טענת "זכות" השיבה היא לב החזון הפלשתינאי להטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי לשים קץ לקיומה. קיומה של טענת "זכות" השיבה מטופחת באמצעות הנצחת בעיית ה"פליטים" המבעבעת מתחת לרגלינו, ומנציחה את הסכסוך הישראלי כסכסוך בלתי פתיר. באונר"א משקיע העולם מיליארדי דולרים אינסופיים, להנצחת בעיית ה"פליטים". קיומו של אונר"א כארגון נפרד מסוכנות הפליטים של האו"ם, נועד להנציח הגדרה נקודתית, פוליטית ייחודית ל"פליטים" הפלשתינאים, בשונה מכל הפליטים בעולם. בעוד סוכנות הפליטים של האו"ם אמונה על מתן פתרון לבעיות פליטים, אונר"א קיים כדי למנוע פתרון לבעייה. אונר"א מנציח את המצב; את המשך כליאתם של מיליוני פלשתינאים במחנות "פליטים" ללא כל נכונות למתן פתרון ולשינוי מצבם, כדי לשמר באמצעותם את החלום של ה"שיבה" לאדמות ולבתים שאותם נאלצו לנטוש כתוצאה מהתוקפנות הערבית שניסתה למנוע את הקמת מדינת ישראל; חלום שנועד לרשת את מדינת ישראל ולהקים במקומה מדינה פלשתינאית מן הים ועד הנהר. העובדה שגם ה"פליטים" ביהודה ושומרון, בעזה ובירושלים דבקים ב"פליטותם", מעידה שאין להם עניין לפתרון במסגרת מדינה פלשתינאית לצד ישראל, אלא לא יסתפקו בפחות מחזרה לאדמה ולבית עליהם הם חולמים ומטפחים את החלום.

כל עוד אונר"א קיים, קיימת טענת "זכות" השיבה. כל עוד קיימת טענת "זכות" השיבה, אין כל סיכוי לשלום. לא בטוח שחיסול אונר"א יביא לשלום, אך אין ספק שללא חיסול אונר"א אין ולא יהיה שמץ של סיכוי לשלום.

לכן, החלטת ארה"ב להפסיק את מימון אונר"א היא צעד גדול, חיוני והכרחי בדרך לשלום.

עם זאת, מן הראוי שארה"ב תשלים את הצעד החשוב הזה, בהצגת תוכנית לשיקומם של ה"פליטים" במדינות ערב, ולהקצות למטרה הזאת יותר מהסכום שהקצתה לאונר"א, ותנסה לגייס למשימה החשובה הזאת את העולם ואת מדינות ערב העשירות.

* ציפי לבני נגד בקעת הירדן – ראש האופוזיציה ציפי לבני נשאלה בראיון טלוויזיוני על תגובתה להחלטת בית המשפט להסדיר את היישוב מצפה כרמים. היא השיבה שהיא מכבדת כל החלטה של בית המשפט, אבל העניין אינו משפטי אלא מדיני. קודם כל – היא ראויה לשתי נקודות על ההתחלה הטובה. אכן, השאלה היא מדינית, לא משפטית, וחבל שגורמים מסוימים שוב ושוב גוררים את הנושאים הללו לבית המשפט.

ובעניין המדיני היא דיברה נגד מצפה כרמים, בהיותו התנחלות מבודדת מחוץ לגושים, שלא יאפשרו את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

האם ציפי לבני יודעת היכן נמצא מצפה כרמים? האם הוא באמת בתוך אזור עתיר אוכלוסייה פלשתינאית, שעלול לסכן את הרוב היהודי?

מצפה כרמים נמצא בתוך שטח המתאר של כוכב השחר, ממזרח לכביש אלון, בתוך שטח בקעת הירדן על פי תוכנית אלון. האזור הוא חלק מאזור ההתיישבות הישראלי על פי תוכניות ממשלות המערך. על הקמת כוכב השחר החליטה ממשלת רבין ב-1975. על הקמת רימונים הסמוכה החליטה אותה ממשלה ב-1976. כאשר יצחק רבין הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, שהוא מורשתו המדינית, הוא הגדיר כחלק מן הקו האדום את "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג" כשטח ישראלי. ההגדרה הזאת נועדה להבהיר שאין הוא מדבר על בקעת הירדן במובן הצר של מכביש 90 מזרחה, אלא לפחות מכביש אלון מזרחה.

אילו חשבתי שציפי לבני פשוט אינה מכירה את המפה... ניחא. הבעייה היא שציפי לבני ומפלגתה נטשה את דרך הפשרה הטריטוריאלית של תנועת העבודה, ואימצה את דרך הנסיגה המלאה (עם "חילופי שטחים" סמליים) ברוח תכניות אהוד א' ואהוד ב', כלומר הפקרת בקעת הירדן.

וחוץ מזה, ייתכן מאוד שהיא גם בורה ואינה מכירה את המפה.

אהוד ברק הוא האיש שהסיט את מפלגת העבודה מדרכה, והמיר את דרכם של אלון ורבין בדרכו של אורי אבנרי. אך עוד לפני המהפך הדרמטי שחולל בוועידת קמפ-דיוויד, הוא זה שחתם על "הסכם המאחזים" (1999), שבו פונה מאחז מצפה כרמים למיקומו הנוכחי. צודק בית המשפט בפסיקתו, שכיוון שהמתיישבים התיישבו במקום שהוקצה להם בידי הממשלה – גם אם תתברר כנכונה טענת הבעלות על הקרקע, יש להכיר בכך שהמתיישבים עלו למקום בתום לב, ואת בעל הקרקע, אם אכן יימצא, יש לפצות.

זאת, אף שעקרונית אני שולל כל התיישבות על שטח פרטי. 

* לעלות עם D-9 – יש לסמוטריץ' ולאורי יוגב מתחרים בהתקפות פרועות על בית המשפט העליון. גדעון לוי, רוגל אלפר ופשקווילי המערכת של השוקניה, משתלחים שוב ושוב ללא רסן בבית המשפט העליון, המוגדר בפיהם כ"מכשיר אקיבוש". שוב ושוב הם נוזפים בבית המשפט העליון, כאשר הוא מעז לסטות מן הקו שלהם. וכך אלפר בפשקוויל חדש:

"מטעה השמאל (המעט שנשאר ממנו) בהציגו את בג"ץ כמגן שלטון החוק והערכים הנאורים. זה המרכיב האשלייתי הקבוע בנרטיב השמאל, המתרפק על איזו ישראל ליברלית כוזבת שהתקיימה כאן אי-אז. שהרי היסטורית בג"ץ הוא אביר זכויות המתנחלים ומערכת הביטחון שאוכפת את הכיבוש, והוא יצר את התנאים לצמיחת הפשיזם הנוכחי. איילת שקד היא הגולם שקם על יוצרו, ויוצרו הוא בג"ץ. בג"ץ הכשיר את הכיבוש, וניסה לטשטשו בזירה המשפטית הבינלאומית, שמאיים כעת לכלותו. זה תהליך דיאלקטי קלאסי. שקד ואהרן ברק הם שני ניגודים לכאורה שבעצם שוכנים זה בתוך זה, והם נחשפים כעת כחלק מאחדות, מהשלמות הכוללת המתפתחת לעבר השלמת הכיבוש הישראלי ורמיסת זכויות האדם."

לא נותר לשוקניה, אלא לעלות על בית המשפט העליון עם D-9.

* הדחליל – לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"ט, פירסם ynet מחקר עומק של ספרי הלימוד בישראל. "יחד עם חוקרי מכוןIMPACT-SE  צללנו בחודשים האחרונים אל עשרות ספרי לימוד במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית. חוקרי המכון למחקר ומדיניות בינלאומי, שחוקר ומנתח מ-1998 ספרי לימוד רשמיים ברחבי העולם ביחס לסטנדרטים בינלאומיים, בנוגע לקבלת האחר, לשלום ולסובלנות, בדקו זאת."

שתי תוצאות מעניינות עומדות במרכז המחקר. האחת היא בנושא ה"הדתה". אחרי שנתיים שלוש של מסע הפחדה מטורף, המחקר מוכיח שה"הדתה" אינה אלא דחליל. אין חיה כזאת. "סוגיית ההדתה: קריאה של עשרות ספרי לימוד מלמדת שהיא אינה קיימת, בוודאי לא כפי שיש מי שמנסים לצייר אותה." בקיצור, כאשר אור קשתי, "הפורום החילוני" וכל המדחללים הדוסופוביים מספרים לכם שהם מצאו באיזה ספר זניח, שנלמד בשלושה בתי ספר, ומסתבר שהוא בכלל נכתב בזמן יולי תמיר, בעמ' 117 למטה משמאל איזה חצי משפט שאפשר לפרשו, אם מתאמצים מאוד, כ"מדית" – תבינו את הפרופורציות.

תמונה אחרת היוצאת מן המחקר מדאיגה מאוד. כלומר, לא את עורכי המחקר. הם דווקא מציגים אותה לשבח, כי היא מתאימה להשקפת עולמם, אך בעיניי היא מסוכנת ומגמתית.

בלימודי האזרחות ומקצועות אחרים, יש הטייה פוליטית חזקה מאוד למחוזות פוסט ציוניים. גילוי נאות – זו לא ההגדרה של עורכי המחקר, אלא שלי. אך הצגת המדינה היא במשקפיים שלפיהם מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית הם שני ניגודים, וההטייה היא ברורה לכיוון ה"דמוקרטי". מבחינתם, זהו חינוך לדמוקרטיה. אך כאשר אני קורא התהדרות על הטייה לכיוון הדמוקרטי על חשבון היהודי, אני מבין שאין כל קשר לדמוקרטיה, אלא ה"דמוקרטיה" היא שם קוד לגימוד זהותה היהודית וייעודה הציוני של המדינה. יתר על כן, יש הטיה פוסט ציונית באופן שבו מתואר הסכסוך הישראלי ערבי, כשני "נרטיבים" לגיטימיים ושווים, כאשר שקר הנכבה נלמד בהרחבה כ"נרטיב" לגיטימי, שווה ערך לאמת ההיסטורית, שמוצגת כ"נרטיב הישראלי".

כאמור, המגמה ההרסנית הזאת מבורכת בפי עורכי המחקר, ומוצגת בעיניהם כחינוך לדמוקרטיה ושלום, כביכול. אך בעיניי, כאן בדיוק יש לחולל שינוי. כאשר ד"ר צבי צמרת, אותו אני מכנה "המפא"יניק האחרון", היה יו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, וניסה להילחם בתופעה או לפחות לאזן אותה ולהכניס מעט רוח ציונית למערכת החינוך – כל אותם כוחות שהיום נלחמים בדחליל ה"הדתה" לחמו בו, הציגו אותו, האיש המתון כל כך, כ"לאומן" ו"פשיסט". אור קשתי הוביל נגדו מסע רדיפה מקארתיסטי אובססיבי, שכלל 200 (!) כתבות נגדו, עד שהוא מאס בתפקידו והתפטר. מאז, איש אינו מעז להתמודד עם התופעה, גם לא השר בנט.

ברור שאם מישהו ינסה להחזיר את הגלגל לחינוך ציוני כפי שאני זכיתי לו תחת שרי החינוך של מפלגת העבודה – יגאל אלון ואהרון ידלין, הוא יוקע מיד כ"ימני / לאומן / אתנוקרט / גזען / פשיסט / מזכיר תהליכים" וכל הממבו-ג'מבו האוטומטי הזה, ולמי יש אומץ לעמוד בכך?

במחקר נאמר שכמעט כל ספרי הלימוד נכתבו לפני תקופת בנט, אך באלה שנכתבו בתקופתו, המעורבות שלו שואפת לאפס. בעיקרון, זה הדבר הראוי. אולם לנוכח ההטייה הפוסט ציונית של מערכת החינוך, ובפרט של שיעורי האזרחות, מן הראוי שהשר יתערב. אולם לשם כך הוא נדרש לאומץ אזרחי. בנט, גיבור גדול בזינוב שרי הביטחון, מתברר כפחדן לא קטן בתיקון מערכת החינוך. 

* מזכיר תהליכים – העובדה שמטיף אנטישמי פנאט כקורבין הוא מועמד ריאלי לראשות ממשלת בריטניה, מזכירה תהליכים בגרמניה לפני 75 שנים.

* סנוב, בעליקה כבר היית? – ביום שלישי הגיע מחזור ז' למדרשת השילוב בנטור, וביום שישי לקחתי אותם לסיור בעקבות ההתיישבות בגולן, שהחל בתצפית גדות. בין השאר ביקרנו בעליקה.

עליקה הוא המחנה של חטיבת ברק (188), אך הוא אתר בעל חשיבות היסטורית רבה – שם החלה ההתיישבות בגולן, במחנה הסורי הנטוש, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הזמנתי את יהודה הראל להיפגש עימם שם. לתדהמתי, הסתבר שזו הפעם הראשונה שהוא ביקר שם, מאז המעבר משם לקוניטרה באוקטובר 1967. "מאז טיילתי בכל העולם," אמר יהודה, "אבל את הש"ג של עליקה לא יצא לי לעבור, למרות שאני עובר לידו מספר פעמים ביום." יהודה אינו רגשן, אבל אפילו הוא הודה שהוא מתרגש.

אגב, אין בעליקה שום ציון קלוש לראשית ההתיישבות. בעיניי צריך היה להקים שם מוזיאון. בכוונתי לפעול לכך שהמקום יהיה לאתר תיירות מורשת.

אורי הייטנר

* * *

לעמרם היקר

ברכות בהגיעך לגיל שמונים

רק אתמול דהרנו על הקרוניות

בפרדסי קלמניה

איך שהזמן עובר מהר

* * *

משה כהן

מצביעים ימין ומקבלים שמאל

קהל המצביעים מלין על כך שהאג'נדה השמאלנית שולטת כאן, ומפנים אצבע מאשימה כלפי הליכוד.

אבל למען ההגינות יש לציין שהליכוד והבית היהודי מנסים כל העת להעביר חוקים "אנטי דמוקרטיים" (לדברי השמאל) הנתקלים "בחומה הבצורה" של משה כחלון (מה פתאום יש לו זכות וטו לפסול הצעות חוק?) וכן התנגדות של מנהלי בתי ספר, של חברי כנסת חרדים ועוד. 

השרים יריב לוין ואיילת שקד מנהלים מערכה אינטנסיבית לצמצום הסמכויות הבלתי סבירות של בית המשפט העליון המוכשלת, יוזמה  שוב ושוב על ידי השר כחלון. 

השר בנט ניסה להעביר חוק נגד קרנות אנטי ישראליות, נגד מסיתים נגד צה"ל בבתי הספר כנגד התנגדות של מנהלי בתי ספר. הוא גם מנסה לאזן את ספרי הלימוד באזרחות ולהוסיף תוכן  יהודי לתוכנית הלימודים כנגד קריאות שבר בתקשורת "הדתה, הדתה".

ח"כ סמוטריץ מנסה להעביר חוק להסדרת הבנייה בשטחים ועוד.

נתניהו ניסה לשבור את מונופול השמאל בשירות השידור ללא הצלחה.

וזו רשימה חלקית בלבד, ובכלל הזעקה על "סכנה לדמוקרטיה" מתעלמת מהצורך להתמודד עם הטרור הערבי הרצחני שאיננו שיא הדמוקרטיה.

אם יקבל הליכוד 40 מנדטים והבית היהודי 20, ניתן יהיה לחזק את שלטון הימין הרעוע ולערער את ההגמוניה של השמאל. 

המתרפס

אחת התופעות המדאיגות והדוחות היא ההתרפסות לפני הערבים, כאילו אין  טרור ואין הסתה ערביים, והאשמה כולה שלנו. 

תופעה זו דוחה במיוחד כשהיא באה מלא פחות מנשיא המדינה, המשמיע דברי התרפסות מתחסדים חדשות לבקרים.

ומה שמרגיז שהשמאלנים דואגים להזכיר לנו שהוא בשר מבשרו של המחנה הלאומי. 

לא מחנה לאומי  ולא נעליים. 

מזמן לא.

סיקור חיובי

התבשרנו בתקשורת שאשת ראש הממשלה ובנו יואשמו בקבלת שוחד.

ומהו השוחד?

סיקור חיובי בתקשורת. 

רגע, סיקור חיובי לשרה נתניהו אמרתם? 

מימיי לא ראיתי דבר כזה!

על מה אתם מדברים? 

הלקאה עצמית

התבשרנו על שידור סדרה חדשה בערוץ 1 של הטלוויזיה.

סדרה חדשה שאין בה  שום  חידוש.

"איך  הפכנו לחברה מדירה?"

אותה הלקאה עצמית מזוכיסטית, הטלת האשמה על היהודים בשל "גזענות" וכיו"ב.

אז מה אם הערבים המסכנים רוצחים יהודים ללא הבחנה, מסיתים נגד המדינה  ונגד היהודים...

"החברה המדירה" היא כמובן אנחנו. 

די להלקאה העצמית!

מזוכיזם הוא הפרעה נפשית!

די לצביעות הערבית

ביום ה-30 באוגוסט נרצחו 3 אנשים במגזר הערבי.

זה לא  חדש, הפשע הוא חלק בלתי  נפרד מהתרבות הערבית, ואנו חשים זאת גם על בשרנו. 

מה שמרגיז שבכל פעם שזה קורה – מפנים מנהיגי הערבים אצבע מאשימה כלפי המשטרה על שאיננה מרחיקה את כלי-הנשק מהמגזר.

אך כאשר מנסה המשטרה לאכוף את החוק במגזר הערבי – היא מתקבלת במטר אבנים ובהאשמות ל"גזענות". (עיין ערך אום אל חירם כמשל).

די לצביעות הערבית!

נשיא דגול

דונאלד טראמפ אינו מהסס לפעול נגד הארגון הנכלולי אונר"א המנפח את מיספר הפליטים (הגיעו כבר ל-5 מיליון!) ומנציח את הסכסוך.

הוא שוכב על הגדר למעננו ופועל בניגוד לפוליטיקלי קורקט המזוייף. האם לא הגיעה השעה שהתקשורת שלנו, כגון מואב ורדי מערוץ 1, תתחיל להתייחס אליו בכבוד ולא בלגלוג. 

למה יכולה התקשורת שלנו להתייחס בכבוד רק כלפי נשיאים שונאי ישראל ותומכי הערבים כמו אובמה. הגיעה העת להבין שאבו מאזן מנסה לרסק את מדינת ישראל, ואונר"א הוא אחד מכלי הנשק העיקריים לכך. 

מחסום וואטש

יש אצלנו מנוולים המקדישים את עיתותיהם להפריע לפעולת צה"ל. 

הם מתייצבים במחסומים ולרגלי הגדר בעזה ומפריעים לחיילים למלא את תפקידם בתירוץ של הגנה על זכויות הערבים. 

איך זה שאין חוק נגד הפרעה לצה"ל למלא את תפקידו?

מה דעתו של הפצ"ר על כך?

משה כהן

ירושלים 

[אהוד: הפצ"ר היה עסוק מאוד בהפללת אלאור אזריה].

* * *

לתל-אביביים משתתפי ההפגנה עם דגלי אש"ף

בכיכר רבין נגד חוק הלאום

אל תתייאשו

בעזרת החקירות של המשטרה

 והתביעות מצד הפרקליטות

נצליח להפליל את ביבי ולהיפטר ממנו

ולעזאזל הדמוקרטיה הקובעת בבחירות

מי ינהיג את עם ישראל!

* * *

הדסה מור

הגיגים על ראש השנה הבאה עלינו

הברכה  החוזרת ונשנית מידי שנה  בשנה, אולי מאז תחילת ההיסטוריה היהודית,  שעיקרה ציפייה לכיליונה של שנה וקללותיה וכמיהה לשנה החדשה וברכותיה, דומה שאיבדה כבר את אמינותה.

האם כל השנים הקודמות היו עמוסות בקללות? ממש לא. והאם כל השנים שבאו אחריהן היו רק מבורכות? גם כאן התשובה היא שלילית.

האמיתות נמצאות במעורב אי שם באמצע. בכל שנה ושנה הקללות והברכות נוחתות עלינו   ללא סדר, מבלי שיזמנו, מבלי שביקשנו, מבלי שציפינו. נכון, אפשר לכוון, לנתב, לתכנן, להמציא דרכים כדי להטות את הקללה למסלול מבורך, אבל לא תמיד הדבר תלוי רק בנו. תמיד ישנו הצד שכנגד המתנגד לנו וחפץ ברעתנו.

ימי חשבון הנפש הבאים עלינו, לטובה ולרעה כאחד, שנראים כמו חשרת עבים קודרת המבשרת לנו את בואם של הימים הנוראים, משרה עלינו אווירה כמעט מקודשת, לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולמיין אחד לאחד את התבן מן הבר, לשים את הקללות והחטאים על כף המאזניים  האחת, ואת הברכות והצדקות על כף המאזניים השנייה, כדי לצפות במתח רב איזו כף מאזניים תיטה אל צידה ותגבר על השנייה.

אך מה  הדין כאשר שתי הכפות יוצאות מאוזנות?

ההכאה על חטא שחטאנו מתדפקת על דלת  ליבנו, ותובעת את בקשת הסליחה, כמנהגנו מידי שנה. הנה עומד לו בורא העולם, ועל פניו חיוך מושלם, והוא סולח  לכל אדם המבקש ממנו סליחה על  חטאיו.

בכל הנוגע אליי, אני שואלת על מה ולמה עלי לבקש סליחה? האם מדובר רק בין אדם לבוראו, או בעיקר בין אדם לחברו?

דומני שמן הבורא יש לי סיבה טובה לבקש  סליחה על שלא קיימתי רבות ממצוותיו. פשוט משום שהוא מופשט מדי וקשה לי לתפוש את עצם מהותו, אך הוא יודע יפה שאני עושה הכול כדי לשמור על כבודו. 

באשר לביני ולבין חבריי בני האדם, אלה שסבבוני במהלך חיי, אבקש קודם כל שהם יפנו אליי  יפה, ואני אמנה בפניהם את פרטי חטאם כלפיי, את כל העוולות והעלבונות  והדחיות והחבטות  שספגתי בגללם, ואז אני אולי אסלח לרובם.

ואם בכל זאת יבוא מאן דהוא ויטען שחטאתי כלפיו ועוויתי ופגעתי בו, אני אגבה ממנו את כל הפרטים – גם על מהות הפגיעה וגם על  מידת  הנזק שנגרם, ועל פי  שקלול  כל הנתונים, שיציגו בפניי מצב דברים אמין, אני את סליחתו אבקש ללא עוררין.

ובינתיים, אני מתכוונת למלא אחר אחת מתרי"ג המצוות ולהישאר בארץ-ישראל למשך כל תקופת החגים ולא ללכת לארצות אחרות לרעות  בשדות זרים.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומאושרת.

הדסה מור

* * *

יושם קץ לדמוקרטיה המושחתת של ביבי נתניהו

ותושתת ישראל על יסודות דמוקרטיים כמו טורקיה

את"א

[אזרחים תומכי ארדואן]

* * *

אלי  מייזליש

1. למה אנשים הולכים לקולנוע?

רוב האנשים ההולכים לראות סרט בקולנוע, בודקים לפני כן מהו הסרט ועל מה, או ששמעו מחברים, או שקראו ביקורת בעיתון, ועוד. סתם? אנשים לא הולכים. נכון שלפעמים האישה 'מושכת' את הבעל או חברה או החבר. ולמה עוד? מפני שרוצים לראות שחקן אהוב או שחקנית. לפעמים בשל ממדים פיזיים כמו ז"ל מרילין מונרו ושאר ירקות. ויש סרטי מלחמות. על מלחמת העולם ה-2  או פרל הארבור, או להטביע את הביסמרק ועוד ועוד.

יש אנשים ההולכים לראות קטעים רומנטיים: נשיקות, עירום, בגדי ים. ועוד ועוד. רבים הולכים לראות ובעיקר לשמוע סרטים מוסיקליים כמו למשל 'גברתי הנאווה', או סרטי מתח עם בלשים, מערבונים, היסטוריים [בן חור].

אבל כמעט אף אחד [חוץ מאנשי המקצוע] אינו יודע כמה כסף משקיעים בסרט, כמה מרוויחים ומה האמת והבלוף בעסק הזה. תמיד בסוף הסרט ישנה רשימה ארוכה של קרדיטים, של כל האנשים שהיו מעורבים, הבמאים, הצלמים, כותבי התסריט, מחברי המוסיקה המקוריים או מוסיפי פס-קול מקונצרטים קלסיים. עשרות רבות של אנשים. בכל אופן הכול בלוף. אחרי הסרט לא נשאר כלום.

חוויה? כמו אחרי הצגת תיאטרון? אז לא. נדיר ביותר שסרט משפיע על אדם. היה אמנם  מקרה שאיש הושפע מרצח בסרט, אז אחרי הסרט הוא רצח. והחוקר שואל; 'למה רצחת?' והוא עונה; ככה ראיתי בסרט.

אנשים בוכים בסרט? כן. צוחקים? כן. נרדמים? כן. יוצאים באמצע? כמעט שלא, הרי חבל על הכסף. אבל יש פה ושם איש אומר:  "מגעיל" ויוצא החוצה. בהצגות יש גם אנשים שמקללים את השחקנים. כששחקן למשל מתערטל או עושה מעשה מגונה. יש אנשים ש"בולעים" את כל העיוותים ומתאפקים ורק בסוף בחוץ נושמים לרווחה.

לא כל המחזאים צדיקים או גאונים או שווים יותר מסתם אדם אחר. אבל התקשורת היא-היא שמאדירה אותם. אני ראיתי בימי חיי יותר מאלף סרטים. חלק ניכר משליטתי בשפה האנגלית באה מצפייה בסרטים אלה. ישנם סרטים שלא נס ליחם גם אחרי עשרות רבות של שנים. אינני יודע כמה בני אדם שהם כיום בני שמונים פלוס, ראו או זוכרים את הסרט 'גילדה' עם ריטה הייוורט ששרה שם את שירה "פוט דה בליים און מם בויס'" כשהיא רוקדת ריקוד סוער ואירוטי במקום כלשהו בדרום אמריקה. עד היום, בלתי ניתן לשחזר או לחקות אותה. גם לא את סופיה לורן רוקדת או מעכסת בסרט "מאמבו איטליאנו".

הדלות והעליבות השוררת בארץ בענף זה, הם תוצאה פשוטה של היעדר פיננסי מצד אחד, ומצד שני שוק הולם לתוצר פילמאי זה. סרט הוליוודי נמכר ל-200 מדינות. לכמה מדינות יכולה ישראל למכור ? אבל כמו קהל הצופים בכל העולם הרואה סרטים מהוליווד, כך אנחנו. אותו דבר. כולם רוצים לראות בסוף את הנבל מת.

2. אפשר לחסל את החמאס בעזה:

עכשיו ומיד, גם מחר

בשבועות האחרונים נמצאת רצועת עזה במוקד החדשות. מרבית הדיונים היא על איך וכיצד ומתי יש לכבוש את הרצועה ולחסל את החמאס. אחד הקצינים הבכירים פלט דרך שרוולו כי"ניתן לחסלו אבל זה כרוך בהרוגים...." ולא פירט. 3 אולי 5 ואולי 100. במבצע הרגלי האחרון ב"צוק איתן" נהרגו 68 חיילים. זה יותר מדי. ואת הלקח הזה ניתן ללמוד. לא חוזרים על מעשה שגוי. ואת אותו קצין צריך פשוט לשלוח שוב עוד פעם לקורס קצינים.

רצועת עזה אינה שדה-קרב על אלפי קילומטרים ללא סוף כמו מרחבי אפריקה ואירופה במלחמת העולם העולם ה-2. זהו שדה-קרב תחום. רוחב הרצועה הממוצע הוא פחות מ-10 ק"מ וניתן לשסע אותה מצד לצד או לחתוך אותה לפיסות תוך שעה. צה"ל כיום, הוא ברמה הגבוהה שהיתה אי פעם. לא רק חטיבות קומנדו לוחמות, אלא כלי נשק וכלי רכב שלא מוצו באף מערכה או שדה-קרב מעולם, וגם לא בשטח בנוי כמו בעזה. אמנם הלוחם הישראלי הוא בשר ודם ונתון לפגיעה, אבל אנשי החמאס שלוחמים מולו, יהיו הפעם נתונים למטר אש שמעולם לא חוו. גם המלחמה מלפנים ומאחור תערער את ביטחונם כי לעולם לא יידעו מאין יבא הכדור מלפנים או מאחור.

גם ישראל וגם הערבים יודעים כי זו תהיה פעם אחרונה שצה"ל יילחם ברצועה, וכי כי בסוף מערכה זו, לא תיסוג ישראל בחזרה לגבול אחרי המערכה, אלא תהפוך אבן על אבן, שנה, שנתיים או שלוש, עד לחיסול או מעצר של כל המחבלים עד האיש האחרון, וכן איסוף כלי הנשק, החרבת כל בית מלאכה לייצור נשק וחסימת הים והגבולות עם מצרים להברחת סיוע.

עזה אינה יהודה ושומרון. היא קטנה בהרבה. רוב תושביה נשים וילדים. אין לה רזרוות של בני אדם. כל ערבי הרוג הוא אחד פחות. ופיקוח הדוק, ימנע כניסה עויינת של כל גורם או כוונות זדון של המסתתרים במרתפים או בבונקרים.

הכוח הלוחם של החמאס ושאר ארגוני הטרור הוא מוגבל. וכאשר חוט השדרה מתמוטט ונהרג או נשבה, הלוחם בפוטנציה הופך לאזרח נעדר מוטיבציה, ללא נשק, ללא ארגון ומפקדים, וללא מורה הלכה אפילו במסתורין. שנה-שנתיים-שלוש ורצועת עזה תיהפך להיות לעדר כפרים וערים מחפשי עבודה ולחם.

עכשיו יגיע הפיקוח; בינלאומי או ישראלי. עזה שוב לא תוכל לחזור להיות בעתיד פגע-רע בין שירצו או לא.

עזה מעולם לא היתה גן-עדן לבני אדם. גם לא לערבים. תמיד היא היתה בשוליים. גם בזמן הבריטים או הטורקים, ולא כמו יפו או עכו השוכנות לחופי אותו ים.

אין לישראל שום עניין בעזה, ויעשו בה הערבים כרצונם, רק לא להתנהג כבנדיטים ורוצחים או משלחי עפיפוני אש.

הערבים מכירים היטב את היהודים. יכולים היהודים להשתיק את המוזות ולתת לחבר פאראבלום לדבר. כי לכל דבר יש סוף, כנאמר בשיר הבלונים: 'זה סופו של כל בלון.'

אלי מייזליש

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

תרומה ייחודית של ישראל לארה"ב

"ישראל היום", 2 ספטמבר 2018

ב-2018 מהווה ישראל בסיס-קדמי ומקור מודיעין חריג עבור ארה"ב במזה"ת הפכפך, בלתי-צפוי, דיקטטורי, פורע-חוק, אלים ונטול-סובלנות במישור הבין-אסלמי.

עוד ב-1923 טען קולונל המודיעין הבריטי, ריצ'ארד מיינרצהאגן, שהקמת מדינה יהודית תתרום לאינטרס הבריטי.

ב-1950 הציע רמטכ"ל ארה"ב, הגנרל בראדלי, להכיר בישראל כבעלת-ברית אסטרטגית בכירה. הערכתו נדחתה ע"י מחלקת המדינה והפנטגון שהתנגדו להכרה בישראל ב-1948, העריכו שתהייה פרו-סובייטית ותושמד ע"י הערבים.

ב-1979 פירסם המועמד לנשיאות, רייגן, מאמר ב"וושינגטון פוסט": "נפילת השאה הפרסי שידרגה את מעמד ישראל כנכס האסטרטגי האמין, היחיד באזור... לישראל תפקיד קריטי בבלימת ברה"מ... מעצבי-מדיניות בארה"ב ממעיטים בחשיבותה האסטרטגית כגורם מייצב ומרתיע."

ב-2018 מקבלות הערכות אלו משנה תוקף לאור הידוק שתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לבין סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן ומצרים – מול איומים קטלניים של האייטולות, דאע"ש ו"האחים המוסלמים", למרות אי-פתרון הבעייה הפלשתינית – שאינה בבת עין ערבית – ולמרות ההתנגדות לקיום מדינה יהודית ב"בית האסלאם".

ב-2018 מכירה רוסיה במעמד הבכיר של ישראל ופעילותה הצבאית בסוריה, ומודעת לעוצמתה: ב-1967 השמידה ישראל את תשתית הצבא המצרי הפרו-סובייטי שפעל להפלת כל משטר פרו-אמריקאי במזה"ת; ב-1970 הביאה לנסיגת צבא סוריה הפרו-סובייטית מירדן הפרו-אמריקאית; ב-1967 ו-1973 העניקו ניצחונותיה הזדמנות נדירה לארה"ב לבחון מערכות נשק ושיטות לחימה של ברה"מ; ב-1982 השמידה 29 סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות מתוחכמות ו-83 מטוסי "מיג", והעבירה לארה"ב מידע טכנולוגי ושיטות לחימה חדשניות; ב-1981 ו-2007 השמידה כורים גרעיניים בעיראק וסוריה ומנעה עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991 והידרדרות אזורית וגלובלית.

ב-2018 משמש חיל האוויר הישראלי מעבדה בתנאי-קרב של מטוסי F-35, F-16, F-15 ומעביר לארה"ב לקחי טיסות מבצעיות, תחזוקה ותיקונים, המשפרים את תפקוד חיל האוויר האמריקאי, את איכות קו-היצור הבא של המטוסים, חוסך לארה"ב 20-10 שנות מחקר ופיתוח, משדרג את יצוא ארה"ב ומרחיב את בסיס התעסוקה – רווח של מיליארדי דולרים לארה"ב.

מאות מערכות ביטחון אמריקאיות הנמצאות בשירות צה"ל והמשטרה נהנות באופן דומה מ"המעבדה הישראלית".

ב-2018 מובילות ישראל וארה"ב בתחום טכנולוגיית הסייבר. לדברי הגנרל  פטראוס, ראש ה-CIA לשעבר: "שיתוף הפעולה ארה"ב-ישראל רחב בהרבה מהמדווח, ופוגע קשות בתוכנית הגרעין האיראנית."

ב-2018 ישראל היא בעלת-ברית מובילה על רקע הצונאמי הערבי החושף את ארעיות המשטרים הערביים, מדיניותם והסכמיהם, והסכנה לקיום משטרים ערביים פרו-אמריקאים.  לדוגמא, הדחת המלך פארוק המצרי ב-1952, המלך פייסל העיראקי ב-1958, המלך אידריס בלוב ב-1969, השאה הפרסי ב-1979, מובארק המצרי ב-2011, הנשיא האדי בתימן ב-2014/15, ועוד היד נטויה.

ב-2018 ישראל היא בעלת-ברית ייחודית של ארה"ב במזה"ת ובעולם: יציבה, אמינה, דמוקרטית, פטריוטית, יצירתית וקוראת תיגר צבאית, כלכלית, טכנולוגית ומדעית. יחסי ישראל-ארה"ב מהווים דוגמא לכביש דו-סטרי לתועלת הדדית, למרות חילוקי דעות בנושא הפלשתיני, אך עקב אתגרים משותפים כבדי-משקל הרבה יותר.

ומכאן שארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ, אלא מבצעת השקעה הנושאת רווח שנתי בהיקף של מאות אחוזים.

יורם אטינגר

* * *

תְרָצֶה שרה נתניהו

הנאשמת בקבלת שוחד

את עונשה בנווה תרצה

ורק אז נירגע

את"א

[אזרחים תומכי ארדואן]

* * *

אם אין כסף – יש בצל

רם אורן "לטרון", קשת הוצאה לאור עמ' 123-124

קצינת הסעד ד"ר דבורה אילון-סרני יצאה בפנים נפולות ממטה המפקדה במחנה האימונים בנען. כל בקשותיה להקים קרן סיוע למשפחותיהם הנזקקות של חיילים, שמקור פרנסתם נגדע עם גיוסם, נדחו על הסף. "אין כסף," אמר לה שלמה שמיר, "תצטרכי למצוא פתרון בעצמך."

היא התייעצה עם כל מי שיכלה, אך איש לא הצליח למצוא פתרון. לבסוף הגיעה אל מפקד הפלוגה אהרון בן עזר, חקלאי מפתח-תקווה. הוא הכיר את הבעייה מקרוב, משום שחלק מאנשיו היו במצב כלכלי קשה.

"יש לי רעיון," אמר לה, "אבל איני יכול לקחת על עצמי אחריות. תצטרכי לקבל אישור ממפקד החטיבה."

היא חזרה אל שלמה שמיר וסיפרה לו שלא הרחק מן המחנה, בכפר ערבי נטוש, מצא בן עזר מאגרים ובהם טונות של בצל יבש. "הבצל הזה יירקב אם יישאר שם," אמרה קצינת הסעד, "בן עזר מוכן למכור אותו ואת התמורה לחלק בין החיילים הנזקקים. דרוש אישור שלך."

"קיבלתם." אמר שמיר.

בן עזר גייס כמה משאיות והביא את הבצל לשוק הסיטונאי בתל-אביב. כל המטען נמכר במזומן תוך שעה קלה, ובו ביום קיבלו החיילים הנזקקים את הכסף.

*

שלום לכם בני משפחתי צאצאי יהודה ראב לדורותיהם. שולח אליכם קטע שמצאתי בספרו של רם אורן "לטרון". למקרא הדברים אין יותר מדי פרשנות – תוקם ועדת חקירה מיד. יש להעמיד לדין את האשמים, אפילו הם כבר ישני עפר.

למי שהדברים מעלים חיוך על שפתיו, מותר כבר לצחוק. למי שמבקש ללמוד מן ההיסטוריה, חדל! בזבוז זמן לריק.

שלכם באהבה גדולה,

דורון גיסין

* * *

אילן בושם

10 שירים ל'חדשות בן עזר', לספטמבר 2018

*

"אֲנִי כּוֹתֵב מִכָּל הַבָּא לַיָּד,"

אָמַר מְשׁוֹרֵר לַחֲבֵרוֹ

שֶׁשָּׁאַל עַל נוֹשְׂאֵי כְּתִיבָתוֹ.

"מִכָּל הַבָּא לַיָּד

וְגַם עַל כַּף הַיָּד."

שני שירי מחאה

א. שִׁיר אֶקוֹלוֹגִי

זָעֲקָה חַיָּה לַחֲבֶרְתָּהּ:

מִתְרַבִּים וּמִתְרַבִּים הָאֲנָשִׁים,

מְכַלִּים כָּל חֶלְקָה טוֹבָה

וְאֵין מָקוֹם פָּנוּי מֵהֶם –

פִּתְאוֹם בָּתִּים,

פִּתְאוֹם כְּבִישִׁים

פִּתְאוֹם שָׂדוֹת,

פִּתְאוֹם גְּדֵרוֹת,

מַסְלוּלֵינוּ הַנִּצְחִיִּים מִשְׁתַּבְּשִׁים

וּמַה יְּהֵא עָלֵינוּ?

ב. זַעֲקַת הַתִּיקָן

עַל אֵיזֶה תֶּקֶן אָנוּ כָּאן,

שָׁאַל אֶת רֵעֵהוּ הַתִּיקָן,

מֵהֵיכָן צָמְחָה הַטִּינָה?

מֵהֵיכָן צָמְחָה הַשִּׂנְאָה?

מַהוּ מְקוֹר הָרְתִיעָה?!

צְנוּעִים, נֶחְבָּאִים אֶל הַכֵּלִים

(לְעִתִּים נְדִירוֹת יוֹצְאִים מִמַּחֲבוֹאֵנוּ

וְהוֹלְכִים לְאֹרֶךְ הַפִּנּוֹת)

לִפְעָמִים, פְּתָאִים שֶׁכְּמוֹתֵנוּ

עוֹבְרִים מַהֵר, כִּמְעַט לֹא מְעוֹרָבִים

אֶת יַם הַבָּלָטוֹת

וְלֹא מַאֲמִינִים לְמַרְאִית עֵינֵינוּ

וּלְמִשְׁמַע אָזְנֵינוּ:

נִתּוּרִים, צְרָחוֹת, גִּדּוּפִים,

עֵינַיִם אֲדֻמּוֹת מִדָּם,

(אֲפִלּוּ דָּם אֵינוֹ זוֹרֵם בְּעוֹרְקֵינוּ)

חֲפָצִים עָפִים עֲלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ...

מֵהֵיכָן צָמְחָה הַטִּינָה?

מֵהֵיכָן צָמְחָה הַשִּׂנְאָה?

מַהוּ מְקוֹר הָרְתִיעָה?!

אדם יכול

אָדָם יָכוֹל לָמוּת מִשִּׁעֲמוּם

לָמוּת מֵעֲיֵפוּת

לָמוּת לִישׁוֹן

לָמוּת עַל הָאֹכֶל הַזֶּה

לָמוּת עָלֶיהָ

וְגַם סְתָם כָּכָה לָמוּת.

עֲיֵפוּת החומר

הִיא מוּנַחַת לְפָנָיו

מוּזְנַחַת.

הוּא מִתְאַוֶּה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ

אִם הוּא בֶּאֱמֶת רוֹצֶה,

הִיא מִתְאַוָּה וְאֵינָהּ יוֹדַעַת

אִם הִיא בֶּאֱמֶת רוֹצָה

וּשְׁנֵיהֶם מְרֻצִּים מֵאִי-

הַוַּדָּאוּת שֶׁאֵינָהּ מְבִיאָה

לְשׁוּם הִתְפַּתְּחוּת.

מאוהבת

חָשְׁבָה בְּלִבָּהּ:

בְּאֵיזֶה שֶׁהוּא מָקוֹם

זֶה יָפֶה שֶׁחֲסֵרָה לוֹ שֵׁן

בְּיִחוּד כְּשֶׁפִּיו פָּעוּר קִמְעָה

כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן.

*

אִשָּׁה שְׁמֵנָה וְאִישׁ צוֹלֵעַ

הִתְנַהֲלוּ בִּכְבֵדוּת וְאָחֲזוּ יָדַיִם.

מַיִם טִפְטְפוּ מִשָּׁמַיִם

וְהֵם חִזְקוּ זֶה אֶת זוֹ

וְזוֹ אֶת זֶה, שֶׁלֹּא לְהַחְלִיק בַּמַּיִם.

אַהֲבָתָם נָסְקָה לַשָּׁמַיִם

שֶׁהִמְטִירוּ מַיִם וְעוֹד מַיִם

וְעָשׂוּ טוֹב לְזוּג מִשָּׁמַיִם.

*

הַשָּׁטִיחַ שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה

דָּרְכוּ עָלָיו, רָמְסוּ אוֹתוֹ

הָשְׁלַךְ לַפַּח אַחַר כָּבוֹד

לֵאֶה, חָבוּט וּמֻכֶּה

כְּשֶׁהַכָּבוֹד מִמֶּנוּ וָהָלְאָה.

כָּל חַיָּיו מֻבְרָשׁ וּמֻבְרָשׁ

הִשְׁתַּדֵּל לְהֵרָאוֹת כִּמְחֻדָּשׁ,

מַשְׁלֶה עַצְמוֹ שֶׁיִּחְיֶה וְיִחְיֶה...

רוח טובה

שַׂקִּיּוֹת נַיְלוֹן

קִטְעֵי עִתּוֹן

עָלִים שֶׁנָּשְׁרוּ

תִּסְרֹקוֹת שֶׁנִּפְרְעוּ

הִסְתּוֹבְבוּ סְחוֹר סְחוֹר

כְּאִלּוּ רוּחַ טוֹבָה

הֶעֱבִירָה עַל הַכֹּל

יָד מְלַטֶּפֶת.

*

זְקֵנָה מוֹשֶׁכֶת אַחֲרֶיהָ בְּקֹשִׁי

אֶת שְׁנֵי כְּלָבֶיהָ הַזְּקֵנִים

שֶׁנִּסְחָבִים בְּקֹשִׁי אַחֲרֶיהָ.

הִיא הוֹלֶכֶת רִאשׁוֹנָה

וְהֵם אַחֲרֶיהָ;

אֶפְשָׁר שֶׁבֶּעָתִיד

הֵם יֵלְכוּ לְפָנֶיהָ.

* * *

משה גרנות

המקור, העיבוד וההנאה מהקריאה

על הרומאן "בשבילה גיבורים עפים"

 מאת אמיר גוטפרוינד

כנרת זמורה-ביתן, 2008, 669 עמ'

בתחילת הדברים צריך לציין כי הדמיון בין הסדרה הטלוויזיונית "בשבילה גיבורים עפים" (יצר וביים עומרי גבעון, זכה בפרס קאן, אפריל 2018) הוא קלוש ביותר. יש דמיון מה בין הסדרה הטלוויזיונית ובין הרומן רק בסופו – ב-60 העמודים האחרונים של הרומן המכיל 669 עמודים, והדמיון מתמצה בכך שמדובר במיספר חברים המבקשים להציל אחות של אחד מהם שנטמעה בתוך כת סגורה ומסוכנת – זה הכול. השמות בשתי הגרסאות שונים לחלוטין: אביב, דובי, הימלר, בנדה – בסדרה; אריק, בני נסים, גדעון ויורם – ברומן. מקום האירוע שונה לחלוטין: בוגוטה והג'ונגל בקולומביה – בסדרה; פרוור של שיקגו בספר. העילה לדרמה הטלוויזיונית: אביב הלום קרב ומלא נקיפות מצפון שנטש את מפקדו הנערץ הפצוע בהיתקלות עם מחבלים בלבנון, מסלק מעליו, בהתקפה של זעם בלתי נשלט, את יעלי, אחותו של דובי, ואז היא בורחת מהארץ, מצטרפת לכת בג'ונגלים, ושם יולדת לאביב בן. בארץ היא נחשבת להרוגה בתאונת דרכים. לעומת זאת, ברומן – מיכל, אחותם של בני ונסים, מתאלמנת מבעלה, והיא מחפשת את עצמה בהודו, בגרמניה, ובסוף בכת של ישראלי לשעבר בפרוור של שיקגו. בדרמה מסופר גם על רצח של ברון סמים, שאיכשהו הישראלים חשודים בו, והעלילה מסתיימת שם בקרב בין המשטרה ובין הכת, המעורבת בהפקת סם. הימלר, חולה הסרטן נהרג בקרב הזה, והישראלים מצליחים להציל את יעלי. החלק המקביל במקור, ברומן, שונה לחלוטין: שני האחים ושלושת חבריהם מצליחים לחטוף את מיכל מידי אנשי הכת באמצעות תחבולה והרבה מזל, תוך שהם נוהגים בשלומיאליות כובשת לב. החלק הזה של הרומן הוא דווקא פחות מוצלח במכלול כולו (על כך בהמשך).

התקופה, עליה נסבה עלילת הספר היא באורך של כעשרים שנה מגיל 8 של הגיבור הראשי – אריק ברושי (לשעבר בורשטיין), הסוקר את האירועים בגוף ראשון – עד הגיעו לגיל 38, ובחיי המדינה – משנות השישים של המאה שעברה ועד ההפגנה הגדולה בכיכר מלכי ישראל שבה נרצח יצחק רבין. כשפרצה מלחמת ששת הימים הנערים היו כבני 10 (עמ' 93). הגיבורים: תושבי שכונת פועלים בחיפה, עולים מפולין, עיראק, טורקיה, יוון, מרוקו.

אריק הוא בן יחיד של הוריו שעלו מפולין (סבו התנצר לתקופה קצרה). האב ציוני "שרוף", אוסף אלבומי ניצחון, ומאושר על כל הצלחה ישראלית (מלחמת ששת הימים, אנטבה, אירוויזיון,  מיס תבל וכד'), לא מצליח לסיים את "חסמב"ה", אבל קורא את ספרו של ד"ר משה קרוי המטיף לאגואיזם. המודל לחיקוי בעיניו הוא נתן אלבז שהתנפל על רימון כדי להציל את חבריו, וכן גיבורים אחרים כמו אריה קצנשטיין ויהודה קן-דרור. לבנו אריק כמעט נקרתה הזדמנות ליפול על רימון בלבנון, וכבר דמיין את גאוותו של אביו אילו נהג בגבורה כמו הגיבורים הנ"ל.

במשפחת אבאדי, שעלתה בחירוף נפש מעיראק, יש בחיפה שלושה אחים (מי שנותר מהפרהוד): אברהם הבכור, ספר במקצועו שכל המשפחה שומעת בקולו. הוא דואג לכולם ומחייב אותם לעבוד קשה ולהיטמע במחברה הישראלית. האח האחר –  משה נשוי לתקווה, ולה אחות תאומה בשם גאולה, רווקה. למשה ותקווה שלושה ילדים: נסים בעל התפיסה האיטית, בני, שלימים יהיה עורך-דין מצליח, ומיכל, נערה מפולפלת מאוד, שאוהבת לקנטר את אריק המאוהב בה. האח הקטן של אברהם ומשה הוא ששון, קטוע כף רגל ובעל צלקת בצוואר, "מזכרת" מהפרהוד כאשר הפורעים קטעו את כף רגלו כדי להקל עליהם לשדוד את אצעדת הזהב שעל קרסולו, וגם ניסו בהזדמנות זאת לרצחו. בארץ הוא עורך דין מצליח ועשיר. דוד נוסף לנסים, בני ומיכל הוא הדוד נאג'י, שירד ב 1967 לניו-ג'רזי, מתעשר שם ממסחר בצעצועים.

בחבורת הילדים בשכונה מצוי גם יורם, שכנראה חוטף מכות מאביו, אימו בורחת לאמריקה, מעשה החוזר על עצמו גם לגבי "אימו השנייה", קתרין. יורם הוא פרא אדם, מעורב בקטטות, וכבר מילדות מעורב בעסקאות מפוקפקות. הוא גדול משאר חבריו בשנתיים, כי נשאר פעמיים כיתה. הוא המנהיג הבלתי מעורער של חבורת הילדים.

ציון הוא בנם של סמואל ופורטונה נחמיאס, משפחה ספרדית (יוונים וטורקים), הוא ילד מעט מסתורי, במקום ללמוד הוא עורך סיורים בכל הארץ, כולל בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, יודע לפתוח מנעולים של בתים ומכוניות. הוא מתגייס לסיירת מטכ"ל, ונהרג בלבנון. אביו, שהתאלמן מפורטונה ושכל את בנו – מתאבד על קברו.

גדעון הוא החבר הכי מוזר בחבורה. הוא בנם המטופח של משפחה אמידה מאוד המעניקה לו פינוקים, ואפילו מכונית לאחר שקיבל רישיון נהיגה. הוריו הם ד"ר יוסף שפי, רופא, שמקדיש זמן וכסף על חבריו של גדעון, עוזר להם בהכנת שיעורים, והולך איתם למגרשי כדורגל. אשתו, ד"ר חנה שפי, אשת חינוך, אישה יפיפייה (דומה לקתרין דנב), מושא תשוקתם של גברים רבים, וגם של חבורת הנערים. מסתבר שד"ר יוסף שפי בוגד באשתו, וכאשר נתפס "על חם" (עמ' 234), השניים מתגרשים. לגדעון יש אוספים שונים, הוא שומר חוק, ופועל "על פי הספר". בהשפעת חברתו רחלי הוא נעשה טבעוני, אבל דווקא כשהוא מתכוון בטבעונותו להגן על בעלי חיים, יוצא לו לדרוס במכונית, כלבים, חתולים, חיות בר, וגם את כלבו שלו צ'אמצ'י.

הסיפור מתאר את קורותיהם של הנערים מבית הספר היסודי, בית הספר התיכון, הצבא, לימודים באוניברסיטה, נישואין וכו' – כל זה דרך עיניו של אריק, הגיבור הראשי, המדבר בגוף ראשון, והשוקל את כל אשר הוא רואה ומתנסה בו – בנימה אירונית, ולפעמים אפילו בציניות.

צריך לציין כי המשפחות יוצאות עדות שונות חיות ביניהן בשלום, ואפילו בהרמוניה: אברהם אבאדי העיד באחיו שעליהם לקבל עליהם את ההווי הישראלי. אבא של אריק מעריץ את יוצאי עיראק כאנשי עבודה ישרים ומוכשרים. משה אבאדי הוא החבר הכי טוב שלו. משה אבאדי עצמו מעיד כי העדה שלו נקלטה, ואין לה טענות (עמ' 228). מסתבר שדווקא בתוך עדה אחת יש מריבות: במשפחת נחמיאס (סמואל ופורטונה הוריו של ציון) – הפלג הטורקי שבמשפחה רב עם הפלג היווני – הגם ששניהם שייכים לעדה הספרדית. מסתבר שדווקא הדור השני, שממש אין לו על מה להתלונן, מוצא לנכון לדבר על קיפוח – האחד הוא בני שהפך לעורך דין עשיר וחי בדירת פאר (אריק לועג: אבא שלי שעובד במשמרות במפעל שוקולד, בין משמרת למשמרת הוא עוסק בקיפוח עדות המזרח, ראו עמ' 445-439) , והשנייה היא מיכל, אחותו, המתלוננת שבבית הספר מלמדים על ועידת קטוביץ, ולא על הפרהוד בעיראק.

הגיבור המרכזי הוא, כאמור, אריק ברושי, דמות מורכבת מאוד, ממש הצלחה בעיצוב ספרותי: הוא עצלן בלימודים, אבל קורא ספרים בכמויות, יש לו תשוקה חזקה לכתוב את ספר חייו, אבל מתייאש מהניסיונות הזעירים שהוא מתנסה בכתיבה, וגם מיכל, שמקנטרת אותו מנערות ועד בגרות, אינה מסייעת לו בעניין זה. הוא יודע שיורם עלול להוביל אותו לעברי פי פחת עם העסקים השחורים שלו, אבל הוא כל פעם נכנע לו, ומפסיד בגללו כספים. בנעוריו הוא שימש מעין עוקב ומרחרח בשכר אצל מועמדים פוטנציאליים לשידוך אצל השדכן יענקלה ברייד. בעבודתו זאת הוא מתוודע אל סודות היחסים בין המינים. הוא נרשם ללימודי הנדסת חשמל בטכניון, אבל אינו נוכח בהרצאות, מעתיק עבודות, ואחרי זמן קצר פורש. נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב, ונושר, נרשם לאדריכלות בטכניון, כנ"ל. הוא עובד ככתב במקומונים, מתקן תריסים, בעל פאב וכד'. הוא איש המחפש תכלית, אך איננו מתאמץ להשיג אותה. למרות שהוא חילוני גמור, וגם ציניקן, הוא תורם ספרי תורה לזכרם של יענקה ברייד ומאיר שרשמו אותו בצוואותיהם וכך גם לדוד פרץ שהיה דתי בסתר.

בנושא אחד אריק ממש מצטיין – בקשרים עם נשים. בנעוריו הוא נדר נדרים לאלוהים שיעשה אותו גבוה ויפה כמו מייק ברנט, ומשאלתו מתגשמת בגיל 14 (עמ' 63). את החניכה המינית הוא מקבל משלוש זונות בחיפה התחתית, לשם הוא הולך בחשש שמא יפגוש מכרים. נערות ונשים נכבשות בקסמו: דפנה מזמינה אותו לסרט, שם היא מנשקת אותו ומזמינה אותו לביתה (הוריה נסעו לכנס באיטליה) שישכב עימה. בצבא הוא כובש שתי קצינות ומזכירה של מפקד המחנה. תמרה, בתו של דוד נאג'י, המיועדת לבני, בנו של משה אבאדי, מוצצת לו, ומודיעה לו שעשתה כן עם עוד 16 גברים – כל זה מתוך כוונה שייוודע לבני, והשידוך הכפוי עימו לא ייצא לפועל. אריק שוכב עם קלאודיה מארגנטינה, עם דליה נהוראי הליכודניקית השרופה, שמניחה פרחים על קברו של מייק ברנט לפי מצוות אימה (אבל נמנעת מסקס בימים עצובים כמו י"א באדר, נפילת הל"ה, טבח שיירת הדסה, אלטלנה...), הוא נעשה בן זוג של ד"ר מרגלית כנר, מרצה בחוג לקולנוע, בולסת גברים בת שישים, שוכב עם מלצריות בבתי קפה. רחלי דורשת מאריק מין כדי להשתחרר מגדעון, מיכל מציעה לאריק כפיצוי על כך שהיא נישאת לרואה חשבון לוי לוי – את רינת מאשדוד (מיכל: רינת אוהבת ריקנים, ואתה בדיוק מתאים – עמ' 436), ואריק מתמרן בינה ובין דליה. גם אירית, המזכירה של עו"ד סגלסון, המטפל בירושות שאריק זוכה בהן (על כך בהמשך) ועוד נשים, ביניהן גם פרחות מוגזמות איפור (אספתי את כל המקומות הפיקנטיים האלה למען הקורא המעוניין: עמ' 233 , 236, 272, 284, 362, 384, 397, 457, 470, 485 500-495, 505, 541). רק שני כישלונות היו לאריק בתחום הזה – עם איילה, חיילת בבסיס, שמחליפה חברים כמו גרביים, אך נמנעת ממנו. זה מטריף אותו עד כדי כך שהוא מחבל בתריס החדר של קצין עימו היא מתעלסת, בורח ונפקד מהבסיס. הכישלון השני שלו הוא בחיזוריו אחרי מיכל שמקנטרת אותו, למרות שהיא אוהבת אותו, היא נישאת לרואה החשבון לוי לוי, כי היא חשה שהתנהלותו של אריק לא תוביל אותו לשום מקום. בסוף הרומן יש רמז עבה שמיכל, הנחטפת מהכת בפרוור שיקגו, עשויה להיות אשתו.

מיכל היא דמות משובבת נפש, חכמה מאוד, מלאת פלפל, מקנטרת את אריק, למרות שיש רמזים, ההולכים ומתגברים בהמשך הרומן, שהיא אוהבת אותו. היא קוראת את הרמן הסה, ניטשה, ויטגנשטיין. למרות הציניות בדבריה, ולמרות הלעג כלפי אריק ורדיפת הנשים שלו – יש לה נשמה רגישה, ואבחנה בוגרת כבר בנעוריה. היא מדיפה מיניות ובוחנת כליות ולב אצל כל סובביה, ובעיקר אצל אריק. היא יודעת שאריק חושק בה ואוהב אותה, אבל היא מצהירה שזיון לא ייצא לו ממנה. היא מודיעה לו שתהפנט אותו לחלום עליה כשהיא ערומה, ויתעורר עם גברת סגל הזקנה והחירשת...

גם שאר הדמויות ברומן זה מעוצבות בצורה משכנעת, כשנימה של הומור משוחה עליהן. נתחיל קודם בחבריו של אריק: יורם – מילדות הוא פושע בפוטנציה, ילד בעל כריזמה מצד אחד, ובעל חלומות מסחריים חסרי יסוד מצד שני. הוא סוחף את השומעים בהצעות שלו להתעשרות מהירה, תמיד עסקאות מפקפקות על סף הפשע ממש. כל פרויקט מסחרי שלו מסתיים בפיאסקו מהדהד, כשחבריו הטובים, בעיקר אריק, מפסידים בגללו את כספם. הוא קונה בזו אחר זו את הדירות בשיכון, וגם בחו"ל, אבל הוא נאלץ למכור הכול ולברוח לחו"ל מאימת הנושים ושליחיהם הבריונים.

נסים הוא הבן הלא אפוי של משפחת אבאדי, מחליט שניחן ביכולת ניבוי – הוא מנבא מוות לחתני פרס נובל (מרטין לותר קינג, עגנון, נלי זק"ש, בגין וסאדאת) ופרסי ישראל (לאה גולדברג, אלתרמן, נחום גוטמן), ומאחר ש"נבואותיו" מתקיימות, הוא זוכה ליראת כבוד בשיכון, ומתייעצים עמו על נושאים שאין לו בהם מושג. הוא גויס לתותחנים במלחמת יום הכיפורים, ונפצע. בעקבות כך הוא מועבר ליחידת הדברה, וגם באזרחות הוא מתפרנס כמדביר, נוהג בטנדר שלו ללא רישיון, וכיוון שאין לו מושג מהם חוקי התנועה, הוא איננו נשמע להם, וברור שאיננו נותן קבלות ללקוחות, ומס הכנסה לא שמע עליו.

בני הוא אחיו של ציון, וקטן ממנו בשבע שנים. הוא מתקומם כנגד הכפייה המשפחתית שיתחתן עם תמרה, בתו של דוד נאג'י מאמריקה, אותה מביאים אל החתן המיועד כל שנה החל משנתה ה-12 של תמרה. הוא מתחמק ממנה, וכאשר הוא בשירות צבאי, הוא אפילו נמנע להגיע הביתה לחופשות, אבל דוד נאג'י מביא את הכלה המיועדת לשער הבסיס שלו. היה מיועד להיות רואה חשבון מתחיל בפירמה משפחתית, אבל מישהו אחר (לוי לוי, שיהיה בעתיד בעלה של אחותו מיכל) תופס את מקומו. הוא לומד משפטים, והופך לעורך-דין מצליח ועשיר (ולמרות זאת "מקופח" – עמ' 562-557). בסופו של דבר הוא מתחתן עם תמרה ונולדים לו ממנה שלושה ילדים.

תמרה היא הדמות הכי מתפתחת בספר – הופעתה הראשונה היא של ילדה יפיפייה מפורכסת, אנטיפתית שכל מעשיה נועדו לגרום לבני להירתע ממנה. היא עושה גם את המעשה המגונה המוזכר לעיל בתקווה שמעשיה יגיעו לאוזניו של בני. לאחר נישואים כושלים בארצות הברית, היא מגיעה לארץ ומשכנעת את בני לשאתה לאישה, והיא הופכת לאדם אחר לגמרי, היא עובדת קשה, ואפילו מוכרת את שערה המפואר כדי שבני יוכל להתפנות ללימודים בלבד.

גדעון הוא דמות משתנה אבל בעצם דורכת במקום עד לסוף הספר המפתיע. בנעוריו הוא נער ישר מבית טוב, הנאמן לחברתו רחלי ולכללי התנהגות "הנכונים", אבל בהמשך, האישיות שלו חסרת יציבות: הוא מתגייס לצנחנים, מודח לשמירות, משם לקורס חובשים, מודח גם משם, נקלט בחיל הקשר, שוב מודח, בפרוטקציה של יורם (שידו בכול) הוא עובר לחיל תחזוקה, ובתפקיד זה הוא משתתף במלחמת שלום הגליל  בלבנון, שם צלף יורה לכיוונו, ומחמיץ אותו בסנטימטרים. אולי זאת הסיבה שהוא חדל להיות מאוזן: נפרד מרחלי ומתחבר אליה חליפות, מתנסה במעין חתונות עם דינה, עם גוון, עם אולגה (ד"ר אולגה מרקוביץ, פסיכיאטרית, עמה נפגש כאשר הסכים להתאשפז בבית חולים לחולי רוח), חוזר בתשובה, ומצטרף למחתרת היהודית, בכלא הוא חוזר בשאלה, מחליף מקצועות כמו גרביים, נעשה ברסלבי ומורח גרפיטי בירושלים ("נח נח נח נחמן מאומן"), נעשה שמאלני, אבל סבור שליהודים יש זכות להתיישב בכל ארץ ישראל. אחר כך הוא דווקא מפגין נגד אוסלו. הוא מביע שנאה עזה לאביו, ונמנע מלקבל סיוע מאימו המבינה שהוא זקוק לטיפול פסיכולוגי. הוא מושפע ממאמריו של בני על הקיפוח העדתי, גונב מאימו בקבוקי משקה והופך אותם לבקבוקי מולוטוב, אותם הוא זורק על בית מבקר המדינה ומשרד האוצר. הוא מאמין שהמזרחים צריכים לפעול באלימות נגד האשכנזים (הוא עצמו ממשפחת אשכנזים אמידה למדי).

תיאוריהן של דמויות המשנה ספוגים בהומור טוב המושתת בעיקר על גודש (אם להשתמש במונח בתיאוריה על הצחוק של הנרי ברגסון): בין אבא של אריק לאימו יש ויכוח כל שנה אם הטפטוף הראשון בסתיו הוא המלקוש או לא. הכול לועגים לו על הסוסיתא המקרטעת שקנה, ושהוציא עליה הון בתיקונים, והוא מתמיד לחזור על המנטרה – "אבל יש לה מנוע פורד." מר טיראן מתפטר כל שנה מוועד הבית, וכל שנה הוא "נכנע" לדרישת הדיירים שימשיך בתפקידו. מר מוגרבי מצטער שהחזירו את סיני למצרים, כי עתה הוא קצת יותר רחוק ממרוקו, לשם הוא מקווה להגיע באחד הימים. "אהרן הגוסס" מאריך ימים, וכדי לזכות באינספור בדיקות רפואיות, הוא עובד בקופת חולים ומזייף את הכרטיסים האישיים. יענקלה ברייד, שדכן, ניצול שואה יחיד מכל משפחתו, מכר ותיק של משפחת בורשטיין-ברושי, איש ענק, החי בעוני ובעליבות, אבל אחרי מותו הוא מוריש לאריק הון עתק. מאיר הספרן מספריית אבא חושי בחיפה, הוא מעין מנטור של אריק, הוא מפנה אותו לספרי קריאה (עגנון, גנסין), אוהב להקשיב לנאומי בחירות, ויודע לדקלם את נאום אלעזר בן יאיר, סטלין, צ'רצ'יל, עגנון. הוא איש בודד וחולה, ובמותו הוא גם כן מוריש את דירתו לאריק (שתי הירושות באמצעות עו"ד סגלסון). אריק מייסר את עצמו כי חשד בו שהוא הרוצח האחראי לרציחות והיעלמויות מסתוריות (רחל הלר, הדס קדמי, נאוה אלימלך וכו'). הדוד פרץ, בעלה של מניה, אחות אימו של אריק, הוא חבר קיבוץ שעוסק בשליחויות. הוא נלחם במלחמת השחרור ובמבצע קדש, אבל במלחמת ששת הימים הוא השתמט בטענה שהוא חולה כבד. בשליחויות הרבות שלו הוא עד לפיגועים שבהם נהרגים ונפצעים המונים. הוא מחליט שהאל מעניש אותו להביא מזל רע משום שהשתמט, כפי שצוין לעיל. הוא נודר נדר שאם האל ימנע ממנו להיות "גורם" לפיגועים – הוא יחזור בתשובה, ואמנם הוא מגדל זקן, ומקיים מצוות בסתר כדי שאשתו וגם חברי הקיבוץ לא יחושו בתמורה שחלה בו. הוא לוחש באוזנו של אריק שפעם הצביע בגין, ופעם אחרת ש"ס – שתי הצבעות שהן חטא חמור בקיבוץ השמאלני.

בסוף הספר (מעמ' 605 ואילך) מתחיל קטע שיש לו דמיון קלוש לסדרת הטלוויזיה "בשבילה גיבורים עפים" (אגב השם הזה מופיע רק פעם אחת בספר: אריק מעיר למאיר שבישראל אין הרבה גיבורים עפים כמו סופרמן – עמ' 50).

בני, שבמשך חמש שנים לא דיבר עם אריק, כי חשד שבהיעדרו במלחמת המפרץ אריק שכב עם תמרה, מתנצל על טעותו ומבקש ממנו להצטרף למבצע הצלתה של מיכל מהכת של יאיר אקשטיין, ישראלי לשעבר, שברח במועד מחבורתו של דייויד כורש לפני שהוא וחסידיו חוסלו. הכת של יאיר אקשטיין מוברגת חזק במשטרת שיקגו (תורם לאלמנות השוטרים) בממשל ובבתי המשפט, לכן אין טעם להתלונן ברשויות. את הכת, המצויה בפרוור של שיקגו, שומרת חברת אבטחה "מנומסת", אבל תקיפה ואכזרית. בני מגייס למשימה, חוץ מאריק (שמוכן להקריב את חייו למען מיכל) גם את נסים אחיו הגדול, את גדעון ויורם שברח מנושיו לארה"ב. להבדיל מהסדרה הרצינית מאוד, והמתארת את הישראלים היוצאים למבצע כ"גיבורים עפים", הרי שבספר שלנו מדובר בשלומיאלים (בעיקר נסים) שעושים את כל השגיאות האפשריות: נסים שנוהג מניו-יורק לשיקגו, עובר על המהירות המותרת, ונתפס על ידי המשטרה, אבל מתמרן ומצליח להימלט ממנה. החברים עורכים פטרולים ברחובות הפרוור, וכשנסים מבחין במיכל בין אנשי הכת, בליווי "המנומסים", הוא קורא לה בשמה, ומבטל בכך את גורם ההפתעה. בסופו של דבר, למרות שבאמת לא מדובר ב"גיבורים עפים", הם מצליחים לחטוף את מיכל, ולהטיס אותה לישראל, כאשר אריק, היושב על ידה במטוס, כשהיא משעינה עליו את ראשה, נודר לשאתה לאישה על פי הנוהג והמסורת של יהודי עיראק.

הספר מתבסס על תחקירים אדירים – כל אירוע שקרה בין נעוריהם של החברים ועד חטיפת מיכל בשיקגו, מוזכר לפרטיו, והקורא יודע בדיוק על איזו תקופה בחיי הנערים והמדינה מדובר. למחבר יש ידע אדיר בכל הנוגע למאכלים של העדה העיראקית, ולשירים בשפת הלדינו. ההומור והקלילות שבה מתוארים האירועים הפוקדים את הדמויות והעיצוב המושקע – גורמים לחוויית קריאה מענגת.

אבל דווקא בסוף הסיפור, אותו הקטע המקביל לאירועי הסדרה הטלוויזיונית – דווקא שם יש חריגות מהריאליזם הנקוט ברוב הספר: מיליארדר בשם סמואל ששון מעניק להם את הטירה שלו (25 חדרים, 2 בריכות, טלפונים אלחוטיים, סוכנת בית הדואגת לארוחות ולכל מחסורם – כל זה משום שהוא מכבד את דוד אברהם...), זה לא נשמע סביר משום בחינה.

חמשת החברים מחליטים להקים פיצרייה (לאורך כל היצירה מיכל מתוארת כמשוגעת על פיצה) , וכך למשוך את אנשי הכת, ואת מיכל לקנות שם. ובכן, זה רעיון באמת חסר שחר – מעשה כזה במציאות נמשך חודשים, אם לא שנים (רישיונות, חוזים עם הבעלים הקודמים, שיפוצים ועיצוב העסק, רכישת חומרים לאפיית פיצה, ושאר המאכלים האיטלקיים, השגת פרסונל (שף, טבחים, מלצרים). בסיפור כל המפעל האדיר הזה קורה במיספר ימים, ולא רק זאת, הם מצליחים להביא לפיצרייה הזאת את מגי, מלצרית נוצרייה אוהדת ישראל, מהפיצרייה שבה עבדה קודם, ולהפוך אותה למשתפת פעולה.

דווקא החטיפה עצמה מתוארת בצורה ריאלית: עם כניסת חברי הכת והמאבטחים לפיצרייה החדשה – מגי גורמת להפסקת חשמל, בני מנצל זאת וחוטף את אחותו אל תוך מכונית. יורם ואריק מנסים לברוח אבל אנשי האבטחה "המנומסים" תופסים אותם וחובטים בהם, ונסים, שבכל המבצע היה שלומיאל גמור, מגיע ברגע הנכון, מפיל קרש על ראשו של המאבטח, ומציל את אריק.

למרות ההסתייגות הקלה לגבי הקטע האחרון בספר, אני מעיד על עצמי שהקריאה גרמה לי נחת גדולה: אהבתי את עיצוב הדמויות, העיגון באירועים ההיסטוריים, ההומור. ממליץ בחום.

משה גרנות

* * *

תקוה וינשטוק

"הגדת רות" לרות בן ישראל

עם עובד, 2017

הספר האוטוביוגרפי הנהדר הזה, "הגדת רות", הופיע אשתקד אבל לידי הגיע רק עתה. ואף שהרבה מהדמויות של בני המשפחה שבספר היו מוכרים לי, על המחברת רות בן ישראל, כלת פרס ישראל, לא שמעתי מאומה. למעשה זה רק הוסיף להתפעלותי מ"הגדת  רות" ומהאישיות שכתבה את ההגדה.

"הגדת רות" מורכבת משלושה חלקים, בכל חלק כמה פרקים שרובם נפתחים בתמצית מסקרנת שלהם, כפי שהיה נהוג בספרים של פעם. 

החלק הראשון נקרא "אגדות המשפחה". הוא מתחיל בהורים של הסבים והסבתות של המחברת, רות לבית שאנן. אבות אבותיה, משני הצדדים, עלו לארץ הקודש עוד במאה התשע עשרה. המחברת מעלה את פרשיות חייהם של הנשמעות לעיתים כסיפורי בדים, אך נכתבו אחרי שעשתה עליהם מחקר. רות בן ישראל מעלה את זכרו של יעקב שטארק, בעלה של אחות אימה, צייר ומעצב מאסכולת "בצלאל" שיצירתו נשתכחה; את "האגדה לבית זורח אלתר ויוכבד מושלי", סבתה של רות (ברוב שמות הפרקים מופיע שם האישה לצד הבעל. רות רגישה מאוד למעמד האשה) – זורח, במקור "חיימסון", קנה  את שם המשפחה "מושלי" מבעלת דרכון אוסטרי, וכך  הצליח לעלות לארץ-ישראל והיה  מעשרת הראשונים של אחוזת בית. הבובע יוכבד, רעייתו,  נקברה חיים. (ע' 90).

מככב בספר ניסן ב"ק, ממשפחת בעלי דפוס בברדיצ'ב, סבא-רבא של סבתהּ איטה. כשבית הכנסת ברובע היהודי בירושלים נהרס ברעש האדמה של 1837, רכשה הקהילה אתר להקמת בית כנסת חדש, אך הקאדי של ירושלים התנגד לבנייה. ב"ק, שהיה בעל הדפוס העברי הראשון בארץ וזמן -מה התגורר על הר הג'רמק, נסע מטעם הקהילה  לווינה בתקוה שיהודיה ילחצו להקמת הבניין, אך תקוותו התבדתה. ואז עלה בדעתו לפנות לקיסר ההבסבורגי פרנץ יוזף. הוא כתב את הבקשה, הצמידה לאבן, כרך הכול בסרט, וזרק את החבילה לכרכרה בה טייל הקיסר.

מיד הושלך לכלא, אבל הקיסר התפעל מהיהודי שסיכן את עצמו למען בית כנסת, שיחרר אותו  ואף השפיע על השולטן התורכי להוציא פירמן (רשיון) לבית הכנסת – והוקם בית הכנסת הגדול "תפארת ישראל".

סיפור המזכיר את יחסו של פרנץ יוזף ליהודי מישראל: סבא-רבא שלי, מיכל הכהן, עורך העיתון העברי הראשון בארץ "הלבנון", נזקק למכונת דפוס  ונסע לווינה לאסוף תרומות מיהודיה. מיואש ישב בלילה בפראטר, רובע הגנים בוינה. עובר אורח ביקש ממנו אש לסיגריה. לאור הגפרור זיהה שזה הקיסר פרנץ יוזף המשוטט אינקוגיטו. למחרת, היה "יום פתוח" אצל הקיסר והכהן העלה לפניו את בקשתו והזכיר את "הטובה" שעשה לו (הצתת הסיגריה...) ופרנץ יוזף התרצה ושלח "ליהודי מירושלים" מכונת דפוס עם הסמל ההבסבורגי...

וישנה "ההגדה לבית אבא ושרה נאמן", סבא וסבתא של רות. אבא נאמן ואחיו ויצחק ניהלו חנות משגשגת לחותמות וחריטות ביפו. אבל אבא היה חסר סיפוק בעבודתו ונעשה חניך בבית המלאכה לחרטות של שטיין. שם התוודע להנדסה ולטכנולוגיה, למד את מנגנוני המכונות ואף הצליח לתקן את  דוד הקיטור ביקב. ב-1900 הקים בית מלאכה מתוחכם לייצור משאבות מים. על מצבתו בקש לחרות "אהב את העבודה והמלאכה וייצור משאבות מים בארץ ישראל."

אבא נאמן גילה גם כישורי ציור ובין היתר יצר את התפאורה למחזה "שולמית" לגולדפאדן, שהעלה תיאטרון חובבים ביפו והיווה סנסציה. שמותיהם של אבא ושרה נאמן חרוטים על האנדרטה למקימי תל אביב.

אחרי "הגדת  אבא ושרה נאמן" באה "ההגדה לבית גדליה וציפורה נאמן," הוריה של רות. גדליה וצפורה היו ממגורשי תל-אביב במלחמת העולם הראשונה וגלו למצרים. גדליה, שדיבר וקרא בשמונה שפות, ניהל כלבו גדול בפורט סעיד. שם חיו 16 שנה. נולדו להם שני ילדים, יובל ורות. כשהיתה רות בת ארבע חזרה המשפחה לתל-אביב. גדליה המשיך בפתוח בית המלאכה של אביו וגילה אף הוא כישרון ציור. בייחוד אהב לצייר את רעייתו ציפורהׁ. רות מכנה את אימה "היידישע מאמע" המודרנית. גדליה היה גם חובב אופרה מושבע. כאביו, ביקש שעל מצבתו ייחרט "אהב  את העבודה והמלאכה וייצור מים בארץ ישראל." הזוג אימץ כבן מעפיל צעיר יתום.

בפרק "להיות אחותו של גאון" מספרת רות על אחיה המנוח יובל נאמן, שהיה קשיש ממנה בשש שנים: "הוא היה בעל זיכרון פנומינלי, כל מה שקרא פעם אחת שמר לנצח. בגיל 15 סיים את גימנסיה "הרצליה", בגיל 19 – את הטכניון. מילא תפקידים רבים, כל אחד בתחום אחר, בהם סגן ראש אמ"ן. זכה בפרסים בינלאומיים רבים, שימש  פעמיים שר בממשלת ישראל, היה אבי תוכנית תעלת הימים ועוד ועוד.

"בנעוריי הוא היה חברי הטוב ביותר ואני חברתו הטובה ביותר," כותבת המחברת. "לא נזקקתי לאנציקלופדיה, פשוט שאלתי את יובל. אבל היה קוץ באליה. כשניתן לי תואר דוקטור לא טרחו הוריי לבוא לטכס. בעיניהם היה זה עניין של מה בכך, יובל כבר מזמן היה פרופסור. כשקיבלתי תואר פרופסור – יובל כבר סיים את כהונתו כנשיא האוניברסיטה. כשזכיתי בפרס ישראל, אחי כבר החזיר את הפרס כמחאה על שהוענק למי שלא נראה לו ראוי. כל פרס ישראלי ובינלאומי שקיבלתי לא נחשב, אחי כבר עוטר בפרסים לרוב..."

החלק השני של "הגדת רות" הינו "מעשיות מחיי". סיפורים  מפורט סעיד בה נולדה (ולכן תועדה כספרדייה), מתל-אביב הקטנה בה גדלה כילדת שמנת "ישראלית, יהודייה וחילונית." נעוריה במלחמת העצמאות, נסיעתה לפריז ללמוד אמנות שימושית והרפתקאותיה במרכז התרבות העולמית של אז.

כאן מדלג הספר על פרשת חיים ומתחיל ב"מעשיות מבאר שבע": רות נשואה לגדעון בן ישראל, ממייסדי "ההסתדרות" בבאר שבע, חיה עימו שם 17 שנה ונולדו להם שתי בנות.

גדעון בן ישראל נבחר לחבר כנסת, ורות מנהלת מפעל לתעסוקת עולות חדשות. כשיצא מהכנסת למד בן ישראל משפטים ופתח משרד לעריכת דין. כשנבחר שוב לכנסת התפטר מהמשרד. כדי לקיים  את המשרד לומדת רות משפטים, מסיימת בהצטיינות, המשרד ניצל והיא שועטת קדימה בעולם המשפט. כך, במקרה, נכנסה אישה רבת כשרון זו לשטח שמעולם לא חשבה להיות בו, והוא הפך לקריירה הגדולה של חייה. היא עושה דוקטורט במשפטים, מצטרפת לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ומחברת ספרי משפט ונעשית פרופסור מן המניין. בשנת 2001 היא זוכה בפרס ישראל בחקר המשפט. (הנכדה השלישית של אבא ושרה נאמן המקבלת את הפרס – נוסף לפרופסור יובל נאמן ולדודנה פרופסור חיים הררי).

את עבודתה המשפטנית מזכירה בן ישראל רק ברפרוף. לדעתה "זה לא שייך לספר הזה." אבל היא מביאה את מה שנאמר במסיבת הפרידה שלה מהמקצוע ("שמעתי את ההספד שלי בעודי בחיים"). "את כל מחקרייך מאפיינת תפיסה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד לקיים את האדם ואת החברה ובייחוד לסייע לקבוצות חלשות," אמר שופט בית המשפט העליון יצחק זמיר. "רות היתה המצפן שלפיו בחנו את דרכנו באגף השכר וההסכמים הקיבוציים באגף השכר," שיבח יובל רכלבסקי הממונה על השכר במשרד האוצר.

החלק השלישי של "הגדת רות" – "סיפורי התחדשות" הוא מהפך של ממש. אחרי 40 שנה בשטח השיפוט ואחרי פרס ישראל, בגיל 74, חשה רות כי כבר מיצתה את שטח המשפטים. בהנחה שבדורנו מתארכים החיים וצפויים לה עוד 10-20 שנות חיים, היא עושה הסבה מקצועית ומגשימה את חלומות הנעורים האמיתיים שלה. היא מתפטרת מעולם המשפט והולכת ללמוד... ריקוד. בנעוריה למדה אצל גרטרוד קראוס אבל אביה התנגד שתהיה רקדנית ("אני יודע מה החיים מאחורי הקלעים.")

עתה, בגילה,היא מתקבלת לקבוצת רקדניות קשישות. מתחילה מתחתית הסולם, מצליחה בתרגילים, רגליה יציבות. היא עוברת "אודישונים", משתחררת מאימת הבמה ומצורפת ללהקת "גילה" של נשים קשישות שקיימה חמישים הופעות ברחבי הארץ.

ואז עוברת רות לעולם אמנותי אחר – הציור, שהיה שכיח במשפחתה ובגינו נסעה לפריז. אבל לא הציור מלפני חמישים שנה. היא מתחילה ללמוד ציור דיגיטלי. נרשמת לקבוצת תלמידים  שכולם בגיל נכדיה, משתלבת בכיתה ובלימודים, ובעזרת המחשב מתחילה לצייר את  נופי ירושלים ודמויות מהתנ"ך –"מגילת רות", ספר יונה (בספר מופיעים כמה מהציורים). יש אומרים שהגנים עוברים בתורשה וכי מי שמצליח מאוד בשטח אחד יצליח גם בשטחים אחרים.

אחרי שהשתלטה גם על הציור פונה רות לכתיבת "הגדת רות".

קשה לי להחליט איזה חלק בספר יפה ומעניין יותר. ימי הדור הראשון בארץ, על בעיותיהם ונסיהם? ההתיישבות העברית החדשה בתל-אביב, ירושלים, באר שבע? ואולי דווקא ההתחדשות המפתיעה בגיל הזקנה?

כל קורא ישיב כלבבו. כל החלקים מהממים וכולם יחד מצטרפים למוטו של הספר "מאין באתי ולאן אני הולכת." – "הולכת" בלשון הווה.

 כותבת רות בן ישראל בת ה-84 בספרה: "פעם חשבתי שעל מצבתי יחרטו 'אשת משפט'. בשנות השמונים לחיי כבר איני בטוחה בכך... אני עוד לא אמרתי את המילה האחרונה."

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק עשירי

התלם העברי הראשון

בהתקרבם למושבה החל לרדת הגשם. החברים הצטופפו בבניין לבני-הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח-תקווה מימטרים בודדים.

הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על-ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.

ובכך היה. בסוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878, באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע, מיכל, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש (שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878).

רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.

ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן-דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:

"כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחית שמיים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

"אמן!" ענו בני-החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה בבית-הכנסת.

יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי. בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.

"אבא," אמר יהודה. "המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר. ככה לא היה מעולם, בהונגריה!"

"סוף מעשה במחשבה תחילה." אמר לאזאר. "עכשיו, שנשארנו לבד, ואין חשש שנקלקל את השמחה – בוא ננוח רגע ונבדוק אם טעינו, והיכן."

"ראה," התכופף יהודה וחפן רגב של אדמה שחורה כשהוא מפורר אותו בין אצבעותיו. "האדמה קשה כאילו מעולם לא פלחו אותה לעומק. הפלחים מכנים אותה בשם אדמת סַלָג – כבדה, שחורה ורזה מאוד. אין בה שום רקבובית ולחות. טעינו, אבא. בהונגריה האדמה השחורה היא העידית, פריכה ודשנה, הגשמים שיורדים בקיץ מדשיאים אותה והחריש העמוק בא להצניע את הצמיחה ולהשביח באמצעותה את הקרקע. וכאן – אקלים אחר."

"אתה צודק, בני. הלא האדמה הזו עודנה יבשה-למחצה. כל הקיץ נאפתה בשמש ונסדקה. הגשם שירד לא הספיק לרככה. אי-אפר להמשיך כך בחריש!"

"ובכל זאת הערבים חורשים אותה. מדוע?"

"ראשית, הם עדיין לא חורשים, ושנית – איך אפשר להשוות את המחרשה הקלה שלהם, העשוייה עץ ולהבה חד ודק, ולכן היא קרוייה 'מסמר' – למחרשת-הכנף האירופית הכבדה שלנו, זו שקנה רגנר בשָׁרונה, שחודרת לעומק ומהפכת את הקרקע? השוורים עוד מעט יתפגרו בגלל השיטה של רגנר!"

"אבל איכרי שרונה חורשים במחרשות האלה."

"ראית את האדמה שם? היא חומה-צהבהבת, ממש פריכה, ונמצאת על גבול החולות המפרידים בין המושבה לים. אדמה שנשפכת ומתפוררת מאחורי להב-המחרשה. קסאר לא מכר לנו, כנראה, את האדמות הכי טובות של מלאבס."

"מה נעשה?"

"אין ברירה, יודה, וגם חבל על השוורים. תביט בהם – אני חושש שבשוק של רמלה מכרו לכם סחורה פגומה, ואולי הריר של הגמלים פגע אז בעיניים שלך... השוורים האלה נראים חלשים וחולים אחרי המאמץ. שמע, עכשיו אנחנו חוזרים ומלמדים את רגנר שיעור בחקלאות של ארץ-ישראל. עוד היום תיסע לשרונה ותביא משם זוג של פרדות חזקות, ואת מיכל נשלח עד דמשק כדי שיביא לנו שוורים דמשקאיים וגולניים. שמעתי כי הם נחשבים לחזקים ולבריאים יותר מאלה שבשפלה."

*

יהודה הביא משרונה פרדות, ולמחרת התחדשה העבודה בשלוש מחרשות. יהודה חרש בזוג פרדות אחד, פועל ערבי שאותו לימד לנהוג בפרדות – בזוג השני. לאזאר, עם זוג פרדות שלישי – חתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, והיה הולך וזורע לפניהם חלקות של חיטה ושעורה.

במשך כשבועיים נזרעה כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-ליג'ה. בינתיים חזר מיכל עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.

גשמים רבים לא ירדו בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק הצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים המעיטו לזרוע בגלל עצירת הגשמים.

השדות הוריקו וגבעולי התבואה הרכים החלו להרים ראשיהם ולפתח שיבולים שהיו עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חגגו הגברים כשהם יורים באוויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שלא היה עדיין אלא דרך-עפר המתמשכת צפונה. מיפו הובאו, בדרך החול שבין גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה, יין, מיני-מאפה ותבשילים שהכינו הנשים. השמחה היתה רבה. ר' דוד הבטיח:

"בשנה הבאה נציג בפורים אוֹפֶּרֶטָה שלמה, מעשה-ידינו, עם תלבושות, שירים וכלי-זמר!"

ככל שהוריקו השדות ויפו, כן רבו דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו ניסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה היה צורך לשמור על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זו היתה תקופת האביב, רַבִּיעַ בלשון הפלאחים, עונָה שבּה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לראות בשדות כאוות-נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה!

וכך, עוד בטרם הבשילה התבואה, היה צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.

עבודתו בחריש ובזריעה נסתיימה ועל יהודה, צעיר המתיישבים, הוטלה מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום ובלילות סייר, רוכב על סוסו, בשדות; הגיע עד גדת ואדי אבו-לִגֶּ'ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קסאר. בלילות כללה השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה השתתפו בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותה היה מזעיק כאשר חשש מפני פריצה או התנפלות.

כמעט מדי יום היו ניסיונות לפלוש לשדות פתח-תקווה: ערביי מלאבס, שנתמלאו קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שְׁוֵּיכֶּה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקווה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה, שמאהלם היה ליד הירקון והם התקיימו על שוד בדרכים וגנבות. בשעות היום היו השכנים מתנכלים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות.

יהודה וחבריו הפעילו לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד הועילו. השודדים ידעו שהמתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש.

לא היתה ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבּוּטים, האלות, בתגרות פנים-אל-פנים עם התוקפים. כל החברים היו קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה. וכדי לעודד את עצמם, אם היה עובר לילה ללא אזעקה ומכות, נהגו להתאונן בבוקר על כך שהלילות בפתח-תקווה נעשו משעממים...

רק אחד היה בחבורה אשר לא אהב מלחמות. זה היה רגנר. על אף היותו ענק ובעל כוח רב, היה האיש טוב-לב, בעל קול רך ולבבי, שפם צהבהב ופני ירח, אוהב ארוחה טובה וכוס יין משובח, וכנראה גם חושש מאוד לפגוע, אפילו באוייב.

באחד מלילות החורף, שהיה אפל וחשוך, שמע יהודה רעש חשוד בסביבת הרפת. לא היה טעם להסתכן יחידי, בעוד כל השאר ישנים, לפיכך נכנס בחשאי לבית לבני-הטיט שבו ישנו החברים, העיר את אביו ואת השאר, וכולם יצאו יחד, בחשאי, כדי להפתיע את השודדים ברגע המתאים.

רגנר קם אף הוא והלך עימם... רק עד הפתח. שם עמד, ובלחש, ביידיש ההונגרית הרכה והמתנגנת שלו, קרא אחר לאזאר בקול של אם אוהבת:

"לך כבר, לאזאר, לך לקראת הגזלנים האלה! אל תפחד – לי יש שיטה כיצד מתגברים עליהם. לֵך, הלא אני עומד כאן ומשגיח עליך..."

*

יהודה אהב את הגירוי של ההסתכנות, נעים ומפחיד כאחד, ואת השוטטות ברכיבה על גבי הסוס. בסוף החורף היתה בקעת פתח-תקווה הירוקה דומה במקצת לאחוזה בצֶ'סְנֶק ולכרי-המירעה בכפר-הולדתו. הביצה הגדולה, שהשתרעה מגדתו הדרומית ועד סמוך לגבול הנחלה [כיום זהו בית הקברות ירקון שכולו בנוי על סוללת עפר מוגבהת] –  הזכירה לעיתים את סביבת אגם בַּלַטוֹן, שבקרבתו נמצא הכפר סנט אישטוואן. חסידות שוטטו בשולי הביצה, וג'מוּסים רבצו בה.

מדי שבועיים היה יהודה רוכב ליפו, לעשות בה את השבת יחד עם לאה הצעירה. היא היתה מכבסת את בגדיו, מטליאה את החולצות ומציידת אותו בתבשילים, שהכינה יחד עם שאר הנשים, לכל בני-החבורה.

התקופה שעשה בירושלים נראתה עתה ליהודה כסיוט רחוק של חיים בגלות מנוונת, כהפסקה כפוייה בין תקופות ילדות ונעורים מאושרות שעברו עליו בהונגריה רחבת-הידיים – לבין החיים החופשיים שהחלו עתה על אדמת פתח-תקווה. לעיתים היה מהרהר בבנו-בכורו מנחם שלמה, הגדל אצל הדסה. לא מכבר מלאה שנה להולדתו. אך הקשר עם הדסה ניתק ויהודה לא ראה את בנו מאז עזב את ירושלים.

עבודת השמירה, יום ולילה, היתה מעבר לכוחו של אדם אחד. הורגש צורך בשומר נוסף, מקצועי, שגם יודע על בוריים את שפת הערבים ואת מנהגיהם, ויוכל למנוע לעיתים את הגנבות ואת הסכסוכים על זכות המירעה בשדות המעובדים. אדם מקומי, שיֵדע להשתמש בסִיַאסֶה, זו הדרך המזרחית למשא-ומתן שיש בה העמדת-פנים, ערמומיות ונימוס נמלץ על-פי כל כללי-הטקס של הכנסת-אורחים.

*

ביפו גר בימים ההם יהודי יליד העיר, ממשפחה מרוקאית, יעקב מימון שמו, שהיה מפורסם בכוחו ובאומץ-ליבו, גם סוּפר עליו כי מימיו לא היה חולה. הוא נהג לעבור ברגל את מידבר סיני, נוהג מארץ-ישראל למצרים שיירות של פרדים למכירה, זאת בתקופה בה היתה הדרך מידבר שממה. ועוד היה נודד יחידי במשך חודשים רצופים ברחבי מידבר סוריה, אי-שם הרחק מעבר להרי לבנון, חודר לבין שבטי בידואים פראים כדי לקנות מידיהם סוסות אצילות מן המובחר. ותמיד חוזר מן המקומות המסוכנים כשהוא שלם, בריא ורענן, כאילו שב מטיול מהנה.

כאשר שמע יעקב על קשייהם של מתיישבי פתח-תקווה – עזב את קשריו עם שבטי הבידואים הפראיים, ויתר על המסחר בפרדים ובסוסות, ובא אל ר' דוד כדי להציע עצמו לעזרה בשמירת המושבה. ר' דוד קיבלו בשמחה, בהסכמת כל החברים, ששמעוּ בסימטאות יפו רק טובות על אודת מימון. יעקב היה מבוגר כפליים מיהודה, כבן ארבעים, והשניים, רכובים על סוסיהם וחמושים ברובים, התחלקו מעתה בעבודת השמירה ומצאו עד מהרה שפה משותפת.

ואולם ההתנכלויות למושבה הקטנה לא פסקו. בעיני השכנים נחשבו מתיישביה לפראנג'ים, זרים, אירופיים, אנשים שאפשר להתל בהם ולהתעלם מהם ואין להתייחס אליהם ברצינות. יום אחד חזר אחד מבני-החבורה, זרח, מיפו, ועימו – עבד ערבי, שחור כלילה!

"השתגעת, זרח!" – לעגו לו החברים. "לא שמעת כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל כבר לפני שנים רבות?"

"סעיד הוא ממש מציאה." השיב להם זרח. "בחאן ביפו ניגשו אליי כמה סוחרים ערבים והתעניינו איך מתקדמת העבודה אצלנו. סיפרתי להם כי חסרים לנו פועלים ואז אמרו שיש להם כאן אחד עבד – עַבֶּד, והציעו למכור לי אותו במחיר מציאה – שישה-עשר נפוליאונים זהב בלבד! ודעו לכם – לא קניתי חתול בשק! הציגו את השחור בפניי – ראיתי בחור כהלכה, שרירים, קומה! הוא יהיה פועל כהלכה!"

זרח לא שם לב למחאות חבריו, שחששו לפגיעה בשמה הטוב של המושבה הצעירה אם יתפרסם שקיימת בה – עבדוּת! הוא היה אדם אמיד. מרוסיה הגיע בשעתו ללונדון, עבד וחסך, עלה לארץ-ישראל, השתתף בקניית אדמת המושבה, חזר ללונדון לתקופת-זמן ושב עתה ועימו סכום כסף נוסף, לבנות בית על חלקת אדמתו. סעיד עבד שבועות אחדים באמונה את אדוניו. היה עומד ושואב בדלי מים מן הבאר, מסיע אבנים לבניין, מרבה לצחוק, שיניו הצחורות מאירות, והוא משתדל להתחבב על כולם.

יום אחד נסע כדרכו בעגלה הרתומה לפרדה של זרח, להביא אבני כֻּרְכַּאר מן הגבעות של באב-אל-הַוַּה, ולא חזר.

ביום ראשון הקרוב, בטרם צאתו על סוסו ברכיבה לפתח-תקווה לאחר חופשת השבת עם אשתו, ניגש יהודה לחאן ביפו, לחקור מעט על אודות ה"עבד".

עד מהרה התבררה לו התעלומה. הסוחרים הפיקחים, שנוהגים לשבת דרך-קבע בחאן ואשר "מכרו" את סעיד לזרח – שילמו עוד באותו יום לסעיד את מחצית הסכום, שמונה נאפוליונים זהב, תמורת הסכמתו לשמש בתור "עבד". בתמורה קיבלו ממנו עתה את הטיפול בפִּרדה ובעגלה הגנובות, שאותן ניסו עכשיו למכור ליהודה. גם זאת, כנראה, מתוך כוונה שיחלקו ברווחים מחצה על מחצה עם סעיד; שמו, כך מתברר, לא היה סעיד אלא סתם עַבֶּד – כך קראו בדרך-כלל הבידואים לאדם שחור ששירת אותם כעבד, בתקופה בה היתה עדיין העבדות נהוגה בשבטיהם.

יהודה רתם מזעם. לא היה טעם לתבוע את הכנופייה למשפט. שוחד לשופטים, כדי לזכות בדין, יעלה יותר ממחיר הפרדה והעגלה של זרח התם, ואילו המושבה תהיה לצחוק בפי כל.

"נחוצה איזו דרך אחרת," אמר לעצמו יהודה ברכבו חזרה למושבה, "כדי להתערות בסביבה העויינת, בכוח אך גם בשכל. והעיקר לא לחזור שוב על טיפשות שכזו!"

המשך יבוא

* * *

תוחזר ישראל לשליטת האימפריה העות'מנית בראשות הסולטן ארדואן

רק כך ניפטר משיטת הבקשיש

והווזירים המושחתים של נתניהו ושרה

את"א

[אזרחים תומכי ארדואן]

* * *

זיכרון ילדות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

היה לה פרונקל על התחת

בכל זאת אהבתי אותה

ממילא לא הרשתה לי

להגיע לשם

לפחות לא היו לה קרבונקל

מלריה טרכומה וחררה

והיא כבר הפסיקה לפרוט על פסנתר

ולרקוד עם קצינים בריטיים

בבתי-הקפה על הטיילת

בתל-אביב

* * *

אהוד בן עזר

"חולמים ולוחמים"

ליעקב יערי-פולסקין

1922, 1964

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 25.9.1964

לפני 54 שנים

הופעת המהדורה השלישית והמחודשת של הספר "חולמים ולוחמים" מאת יעקב יערי-פולסקין [1886-1944], מעידה שהציונות אינה "משעממת" כל כך אם הוצאה מסחרית טהורה, שאינה חשודה על תמיכות ממלכתיות ותנועתיות, הוצאה אשר התמחתה בהוצאת רבי-מכר מתורגמים למיניהם – מצאה לנחוץ להגיש את הספר לציבור הקוראים.

ואם מדובר על המהדורה השלישית, ראוי אולי לספר מעט על הראשונה אשר הופיעה, כפי המסופר בהקדמת הספר, בפתח-תקווה בשנת תרפ"ב (1922) בסיועו של האיכר זלמן גיסין, (אשר אחיו, משה גיסין, היה בעליו של מלון גיסין הידוע). על "סיוע" זה שמעתי בזמנו מבני-משפחתי:

"הוצאת הספרים של זלמן גיסין נוסדה, התחילה בפעילותה והתחסלה – עם ספרו של יערי-פולסקין אשר גר לצורך כתיבת הספר והוצאתו כמחצית השנה בביתו של גיסין בפתח-תקווה, ואף אסף שם חומר לכתיבה. ו'הוצאה' זו, שהיתה כנראה היחידה שקמה אי-פעם בפתח-תקווה, כל מטרתה לא היתה אלא לאפשר לסופר את צאת הספר בדפוס מבחינה כלכלית.

אניקדוטה – כמוה רבות אחרות מאותה תקופה, המורה על קשיי הוצאת ספר עברי, אם כי האמת צריכה להיאמר כי מצנאטים כשטיבל ושוקן לא קמו לנו עדיין מבין עשיריה החדשים של ישראל, שליבם כנראה נתון יותר לספרוֹת מאשר לספרוּת.

"חולמים ולוחמים" הינו אוסף של שישים-חסר-אחת מונוגראפיות היסטוריות מחייהם ומפעולותיהם של ראשוני היישוב היהודי בארץ-ישראל, מהברון רוטשילד, קארל נטר, יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון – ועד לברנר, אנשי דגניה והעלייה השנייה, א.ד. גורדון, אנשי "השומר", טרומפלדור, רופין, ז'בוטינסקי, אהרנסון, וייצמן, ואברהם שפירא.

חוט של חן נסוך על המונוגראפיות, ונראה כי שיני הזמן לא יכלו להן, ה"אשמה" לדעתי היא בדרך כתיבתו המיוחדת של פולסקין. את רוב האנשים עליהם כתב, הכיר משהותו בארץ ומפגישותיו עימם לפני מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה – בחזרו ארצה מגלות שעשה באמריקה. לפיכך העדיף בכל מונוגראפיה את העדות מכלי ראשון, את המקרה האופייני והמעניין – על פני שיחזור יבש, אם גם מדוייק בתכלית, של מסכת-חיים שלימה מבחינה עובדתית.

כך למשל נעשה תרגומם של רבים מקטעי הספר מאידיש (בה נכתבו במקור) לעברית בידי הסופר יוסף לואידור אשר נרצח במאי עשרים ואחת יחד עם ברנר וצבי ש"ץ בשכונת סלמה במבואות יפו.

פרט אופייני לדרך כתיבתו של יערי-פולסקין אנו מוצאים בקטע הפותח את המונוגראפיה על לואידור עצמו.

"התוודעותי עימו חלה על ידי י.ח. ברנר שהביא אותו אליי בהצעה להיות המתרגם העברי של כתביי. רגעים אחדים אחרי שאותו בחור מוזר נפטר מאיתנו, העיר לי ברנר בטון רציני: 'כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו.' דברי נבואתו הללו על המתרגם," מסיים יערי-פולסקין, "נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו." לואידור נרצח בשנת עשרים ואחת והספר יצא לאור לראשונה בעשרים ושתיים.

וכשאני קורא על ברנר עצמו, יש ובשרי סומר מרוב תדהמה והפתעה. יערי-פולסקין מספר על ההרצאות בספרות עברית שהיה ברנר הולך ומרצה ממושבה למושבה בפני הפועלים העבריים וצעירי הארץ.

"יש אשר בדברו על פרץ סמולנסקין או על יהודה ליב גורדון, הוא מגיע בהרצאתו אל העובדה שבניו של הראשון עזבוהו, או על שאלת הייאוש של השני: 'למי אני עמל?' – ניטל לפתע הדיבור מגרונו: 'קשה עליי הדיבור' –הוא מתפרץ פתאום בקול היסטרי וכובש את ראשו בין זרועותיו וכל יצורי גוו רועדים. כן עוברים רגעים מיספר עד שוב אליו רוחו והוא ממשיך את הרצאתו, אולם יש שלא היה יכול להבליג על בכייתו והיה מוכרח, לתימהונם ולצערם של שומעיו, לעזוב את האולם בלי לכלות את הרצאתו."

אכן, כל תקופה ראוייה לדמעות שלה.

ובמונוגראפיה אחרת – דמותו של ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן*, אשר "כד"ר שטוקמן האיבסני... מצא את מקור המחלות בפתח-תקווה בביצות הרבות המתהוות בחורף בחוצות ושוקי המושבה וועד המושבה אינו נוקט אמצעים לייבשן, בהיותו חושש להוצאת כספים." ומכאן – לפרשה המרתקת של חלוקת בני המושבה ל"צעירים" ול"זקנים" שהגיעה עד לידי הסתערות על ביתו וברד-אבנים וניפוץ-שמשות וסופו שנשלח "אחר כבוד" ליפו ועזב את הארץ מלא-מרירות. אישיות לוחמת, מרתקת, רופאו היחיד של הגליל משך שנים רבות.

ספרו של יערי-פולסקין מעניין בקריאה גם מסיבה נוספת – הדרך בה הוא כותב על דמויות שוליות, כ"קאצאפ", "זלמן גוי", צבי "היחף", המגיד, האיכר מוריס ואחרים – אלה "עמך" שלא עלו לכותרות והיו ה"בשר" שביישוב הארץ, ודמויותיהם מלאות החיים משמשות איזון נאה לצד ה"הירואי" של הספר.

ויש לציין גם את נימת ה"נייטראליות" בה מסר יערי-פולסקין את הערכותיו על אישים ודמויות מכל חלקי היישוב, "שמאל" ו"ימין" על כל פלגיהם – נייטראליות שעשוייה אולי להיראות מובנת מאליה בתקופתנו – אך אינה אופיינית כלל וכלל לשנים בהן נכתב הספר.

ובפרשה זו, בהסתמך על יתר ספריו המוכרים לי – דומני כי זכותו של יעקב יערי-פולסקין היא בהיותו אחד ההיסטוריונים האובייקטיביים הראשונים (אם כי גם חובבני לעיתים) לתולדות היישוב בארץ, ודומני כי לא אטעה אם אומר כי מפעלו הוולונטארי עשוי לעמוד בשיני הזמן טוב יותר מהתעקשויותיהם של אחרים לכתוב את ההיסטוריה האחרונה של הארץ תוך שהם אונסים בה את המציאות בעזרת האידיאולוגיה והדעה הקדומה.

העורכים תיקנו את המהדורה בהוסיפם פרטים ביוגראפיים ותאריכים שהתחדשו משעת צאת הספר לראשונה, ובכך עידכנו את הספר לקורא הישראלי בן-ימינו.

* יעקב יערי-פולסקין: "חולמים ולוחמים" – חייהם ופעולותיהם של מניחי היסוד למדינת ישראל. מהדורה שלישית מחודשת בליווי 85 תמונות. הוצאת מ. מזרחי, ת"א. [כנראה 1964].

* ד"ר יעקב ברנשטיין כהן היה אביה של השחקנית מרים ברנשטיין כהן וסבהּ של השחקנית והמתרגמת אביבה גור, אשתו של השחקן יצחק שילה. מרים ברנשטיין-כהן היתה חברת נעורים של אסתר ראב בפתח-תקווה.

* * *

ד"ר ברנשטיין-כהן ומלחמתו ב"זקני" פתח-תקווה

מתוך "ימים של לענה ודבש" סיפור חייה של אסתר ראב

מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1997

1910-1909 הן שנים סוערות במיוחד בתולדות פתח-תקוה, ונודעות בשם – מלחמת ה"צעירים" ב"זקנים". בסתיו 1908 מגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, ששימש לפני כן כרופא של מושבות הגליל התחתון. הוא משתכן עם משפחתו בבית רעפים קולוניאלי בן שתי קומות ברחוב יפו, ששימש בשעתו כבית-הפקידות של הברון. גנו הנטוש, גן הנסיונות, גובל ממזרח עם בית הוריה של אסתר ועם "גבעת טלושקה" הנזכרת בסיפורי ילדותה. בקומה התחתונה של בית-הפקידות נמצא גן-הילדים הראשון שבו ביקרה אסתר, ובית-הספר לבנות יק"א שבו היא לומדת.

בבית אבא עומד ריח טוב של בניין חדש, מתארת בתו, לימים השחקנית מרים ברנשטיין כהן. בחדר-האוכל הגדול ניצב פסנתר והאב מיטיב לנגן בו ועורך לעיתים קונצרטים. חלונות הבית נפתחים אל חורשת אקליפטוסים ואל שיחי מימוזה ריחניים וברדת הערב יושבים בני-המשפחה על המרפסת הרחבה ומקבלים בה אורחים מיפו, ותיירים מחוץ-לארץ. ביאליק, בביקורו בארץ, מבלה כאן סוף שבוע נהדר.

בבואו פוגש הרופא בן הארבעים ושמונה מציאות היגיינית וסניטרית מסוכנת, שמקורה בבורות ובהזנחת התשתית הציבורית. שלשולי קיץ וטיפוס-הבטן נגרמים מפני שבסביבת בית-הכנסת הגדול, ברחוב חובבי-ציון, אין בנמצא אף "בית כבוד" אחד. למתפללים לא נוח ללכת הביתה ולחזור, והם משתינים מסביב לבית-הכנסת. בזמן התפילה משחקים הילדים בחצר, חופרים באדמה, ועושים מן העפר דמויות וצורות שונות וכמובן נידבקים במחלות – כך הוא מספר לימים בזיכרונותיו.

בתי-שימוש אינם מצויים כלל במושבה, ולעשיית הצרכים משמשות סוכות קטנות, הסגורות מלפנים בדלת ופתוחות מאחור. פעמיים-שלוש בשבוע מדיחים האיכרים את הצואה במים, ומשתמשים בצואה לשם זיבול גינות-הירק שמסביב. בגינות אלה גדלים מלפפונים וחצילים, והאיכרים אוכלים אותם, בלי לדייק ברחיצתם.

הרופא קורא תיגר על שמרנותו ואוזלת-ידו של ועד המושבה, ויוצא למאבק תברואתי כדי להביא לעקירת המגיפות. ועד המושבה מוציא אמנם תקנה שמטילה חובה לרחוץ את הירקות במים לפני אכילתם, ואוסר על הערבים להביא ירקות לשוק המושבה לפני שישטפו אותם במים נקיים. אבל רוב דרישותיו של הרופא, ושל החובש סלור, שלימים נעשה בעצמו רופא, לשיפור התנאים הסניטריים וההיגייניים, נתקלות בהתנגדות נמרצת. הוא תובע לחולל מהפכה: להרוס את בתי-השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית-הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, שמדמנות-רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל ליד השוק – ולכל אלה הוועד מתנגד. מחלת הטיפוס מפילה דרך קבע חללים, והתירוץ של "זקני" הוועד: "מן השמיים בא העונש... אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה."

הרופא פותח בפעולה לשיפור המצב בבתי-הספר, שתנאי התברואה בהם ירודים. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני קהל של מורים ונוער. הדבר מעיר את חמתו של הוועד, ובייחוד של הקנאים והאדוקים שבו.

כשהוא מרצה על צמחים פאנרוגאמיים (בעלי-פרחים) וקריפטוגאמיים (מחוסרי פרחים), מתלונן הוועד באוזני ביאליק, המבקר אז במושבה, כי הרופא מרביץ תורה של נישואים גלויים וחשאיים.

כשד"ר ברנשטיין-כהן מארגן חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה, ומסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות – נושאים שעליהם האימהות השמרניות מהססות לדבר איתן, או כאשר הוא מעביר להן שיעורים לריפוי עיניים ממחלת הטראכומה, המכה בכל עוז, כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית – מתקומם הוועד וטוען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על-ידי כך, שבחורות תבטנה לתוך עיניהם: יש בזה משום גירוי היצר – – – ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

עד כמה חסר החינוך המיני לבנות הגדלות בהווי השמרני של המושבה, ואיזה תוצאות לא בריאות עתידות לצמוח מכך, אפשר להיווכח מעדותה של אסתר המספרת להלית ישורון: "אימא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה."

מרים, בת הארבע-עשרה, מתארת כיצד בספריה, שנמצאת במרתף הבית, עורך אביה קורס לעזרה ראשונה. היא, שבאה לבית הוריה בימי החופשה מהגימנסיה היפואית, משמשת למשתתפי הקורס לעזרה ראשונה "גולם" לתחבושות, ומאוד גאה על תפקידה!

עוד בהיותו רופא ביבנאל נהג ד"ר ברנשטיין-כהן להרצות באמצעות פנס-קסם, על "הרחקת האשפה", "ההיגיינה של ערים וכפרים", ו"חיי מין נורמליים". עתה, לסיכום שנת עבודתו הראשונה בפתח-תקוה, הוא מכריז גם כאן על ההרצאה – "הרחקת האשפה", לאחר שהוועד דוחה את הצעתו המעשית "לסדר במושבה 35 בתי-כסאות, ולהם בורות מטוייחים במלט; הבורות האלו ירוקנו אחת לשבועיים."

בנובמבר 1909, מבקיעים הפועלים בכתפיהם הרחבות את דלתות בית-הכנסת הגדול, ברחוב חובבי-ציון – אותו סירב הוועד להעמיד לרשות ההרצאה. על הבמה עולה ד"ר ברנשטיין-כהן, שלימים מתאר בספרו את המעמד: "באופן שיטתי תיארתי את כל המחלות שאירעו במשך השנה וסיבותיהן. אחר-כך פירטתי את חטאינו אנו בשטח ההיגיינה, ומקורותיהם. אז נגעתי בשאלת ארגון תקין של הפעולה הסניטרית במושבה ובבעיות החינוך וההתפתחות החופשית של הדור הצעיר והילדים בגיל בית-הספר. ובסוף הסקתי מסקנות על התפקידים והתעודות העומדים לפני הוועד ועל מטרת בחירתו של הוועד עצמו."

לאחר שהוועד מסרב לקבל את הצעתו, אוסר הרופא מלחמה על חברי הוועד, ומוביל למרד את אגודת צעירי פתח-תקוה, שמקבילה או אולי זהה לאגודת "התחיה". דרישותיהם – שינוי שיטות החינוך, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. בראשותו הם מתחילים לנהל תעמולה לקיים בחירות חדשות, כדי להכשיל את הוועד הישן ולבחור בוועד פעיל וצעיר יותר. הוא משתדל לאחד את הדור החדש של בני האיכרים – עם הפועלים, מסדר בביתו המרווח אולם להרצאות וספרייה לפועלים, ומרבה להרצות בנושאי ביולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה ובוטניקה.

ד"ר ברנשטיין-כהן מספר כי מהגימנסיה ביפו לקח בהשאלה מודל מתפרק גדול של גוף האדם, שהובא על ידי ארבעה פועלים צעירים, כשהוא עטוף בסדין. הוועד יצא מכליו והאשים אותו בחילול-קדשים ובהשחתת הנוער. אין מן הצורך להדגיש, מספר הרופא, שהאולם היה בימי השבתות מלא וגדוש ושבני יריביו מחברי הוועד החרדים היו שומעי-הרצאותיו התמידיים. "החלטתי לרכוש בשביל האולם פנס-קסם עם דיאפוזיטיבות. בעזרת הפנס הזה הראיתי לילדי המושבה ולצעיריה תמונות מתולדות היהודים ותולדות עמים אחרים והרציתי על צורת המימשל בארצות שונות. את ההרצאות ביקרו הרבה מתבגרים ונוער עובד. למראה כל תמונה ותמונה רעשו הילדים מרוב ההתלהבות, וכדי להמתיק את הרעש, התאימו המורות שירים עבריים לכל תמונה, והילדים במקום לצעוק – שרו שירים במקהלה."

בתגובה מתכנס אותו ערב ועד-המושבה לישיבה מיוחדת, וראש הוועד מודיע כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, חושף את אבריהם, מראה להם תמונות פורנוגראפיות המגרות את היצר, והנוער שר שירים בלתי-הוגנים. בקיצור: הוא מסדר נשפי-הוללות ומשחית את ילדי המושבה.

על האווירה במושבה באותה תקופה מעיד הסיפור הבא: יום שישי אחד, לפנות-ערב יוצאת שמועה כי הפועלים, שאיחרו לחזור מהעבודה, מסרו את הבצק שלהם לאפייה לאחר שהשבת כבר נכנסה לתוקפה. כמה מאדוקי המושבה נזעקים למאפייה, משליכים את הבצק של הפועלים על הרצפה ורומסים אותו ברגליהם. הפועלים נישארים ללא לחם לשבת.

למוחרת נכנס לבית-הכנסת הגדול אחד ממנהיגי "הצעירים", האיכר מרדכי סימקין, כבן שלושים, שעלה מרוסיה ורכש חלקת פרדס גדולה עבור משפחתו. סימקין מניף אקדחו באוויר, יורה ירייה אחת ומזהיר כי אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מן הנוכחים להמשיך להתפלל.

דבריו משפיעים, ובאותה שבת, כך סיפר לי בנו יואל, זוכים הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי השבת וטמנו כהרגלן בתנור המאפייה. תהלוכת הקדרות נמשכת והולכת מפתח המאפייה ועד לחדרי הפועלים.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו מבקשים לדעת כמה אנסים אלימים שממש זיינו ולא רק הטרידו מינית או התחככו באחוריהן המזמינים של מזכירותיהן המתכופפות – כמה נתפסו והורשעו, וכמה נידונו לשלוש שנות מאסר אחרי ערעור לעליון, כמו העבריין נוחי דנקנר? 

* משה כהן, מסיים את מאמרו: "וישמן ישורון ויבעט" במשפט: "המוחל על  כבודו, כבודו מחול" ויש להמשיך ולומר: "ביזיונו אינו מחול."

רוני

 * אהוד היקר, הסיפור המעניין של אוריה באר "גבעון" יכול לשמש אנטיתיזה לפרשת אלאור אזריה. גיבור הסיפור, גבעון, מצטער על כך שהתכוון להוציא להורג את הפדאיון, למרות שהוא מלא זעם על הערבים שרצחו את אביו – ואילו אלאור אזריה מצהיר שהיה חוזר על אותו מעשה שוב. לוחמים הורגים את האוייב בסערת הקרב, וזה מה שמצפים מהם, אבל אף חייל לא רשאי לרצוח.

 שנה טובה!

 משה גרנות

אהוד: גבעון שבסיפור של אוריה באר הורג לבסוף את איש הפדאיון הצמא ובכך הוא אינו שונה בהרבה מאלאור אזריה. הורגים את האוייב לא רק בסערת הקרב אלא גם כאשר יש חשד שהוא משים עצמו פצוע, ובעוד רגע יתרומם ויפגע בך. קוראים לכך וידוא הריגה ואם איני טועה, לכך צה"ל מחנך את חייליו כדי לשמור על חייהם מול טרור ערמומי ואכזר.

* כמה חבל שהנשיא ריבלין לא הוזמן לטקס לקריאת הכור בדימונה על שם פרס, שאז היינו אולי זוכים לשמוע עוד הגיגים הגותיים ופוליטיים מאירי עיניים מבית היוצר של מחשבותיו.

* תיקון טעות מגיליון 1373: "כמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-130 [ולא ה-135!] של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" [שלא היה] – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי?

כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי או בני-משפחה אחרים, שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

* הזמרת לנה דל ריי הודיעה היום (שישי, 31.8) על ביטול הופעתה המתוכננת בישראל בשבוע הבא, משום שלא התאפשר לה להופיע גם בשטחי הרשות הפלסטינית. "חשוב לי להופיע גם בפלסטין וגם בישראל ולהתייחס לכל מעריציי בישראל ובפלסטין באופן שיוויוני," כתבה הזמרת בחשבון הטוויטר שלה. ["הארץ" באינטרנט, 31.8].

סליחה על הבורות שלנו – אבל מי היא הזמרת לנה דל ריי ומה הן התכונות התרומיות שלה המאפשרות לה להטיף לנו מוסר פוליטי "שיוויוני"?

אנחנו מציעים שאם היא תגיע יום אחד לישראל, נאפשר לה להופיע בפני הפלסטינים אבל שאף ישראלי לא יקנה כרטיס להופעותיה. קצת כבוד עצמי. התזמורת הפילהרמונית הישראלית היא מן הטובות בעולם והיא לא עוזבת את הארץ וגם לא מופיעה ב"פלסטין".

* לאהוד בן עזר שלום, לפני שלוש שנים גיליתי באקראי את כתב העת המעניין שלך ואני מודה לך על העבודה שאתה משקיע בו כל כך הרבה, אני מצפה פעמיים בשבוע לגיליון חדש, על עמדותיו ואומץ הלב להביע אתגר על המתרחש בארץ. ההנאה והסיפוק שלי לקרוא כל גיליון חדש, נהנה מהרמה הגבוהה של כל המשתתפים ביצירתו הדו-שבועית, ואני הגר בקנדה זה הרבה שנים, צמא אני ללגום את ההשקפה והרוח הפועמים בכל מאמר, כי כאן כמו בארה״ב, רוח ״שמאלנית" המעוותת שולטת בתקשורת לגבי הנעשה בישראל, וכנגד ראש הממשלה הדגול שלנו.

אני תקוה שתוכל להמשיך לשנים רבות.

לשנה טובה ומבורכת לכל התורמים והיוצרים הנאמנים של חדשות בן עזר ושלום לעם ישראל.

דן כהן

ונקובר, קנדה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל