פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1376

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' בתשרי תשע"ט, 17.9.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יואל נץ: תגידו, אתם השתגעתם? // יוסי גמזו: נְאוּמוֹ הַבַּכְיָנִי שֶל מַר חַסַן רוֹחָנִי. // מרדכי קידר: הממשל האמריקני ובניין הקלפים הפלסטיני. // עמוס גלבוע: לישראל הישגים במישור הביטחוני בסיכום השנה החולפת. // יהודה דרורי: פראו מרקל הניבזית הזו. // אורי הייטנר: 1. הקונפדרציה כהזדמנות. 2. אורי אבנרי (פרק ד'). 3. צרור הערות 16.9.18. // מרדכי בן חורין: האחראים לשלטון החרדים. // דניה מיכלין-עמיחי: הגבעטרון. // פוצ'ו: בחיי [5] – קורות חייו של צבר מצוי. א. האליפים שלי. // חנה סמוכה מושיוב: תרנגולת כפרות. //  נעמן כהן: תרבות פולנית ויהודית בווארשה. // אהוד בן עזר: "האם הציונות משעממת?" – בעקבות "חולמים ולוחמים" ליעקב יערי-פולסקין. "מן היסוד" 7.1.1965, לפני 53 שנים. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ. // אהוד בן עזר: הפגישה עם דאוד אבו-יוסף. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא יישלח אור ליום חמישי, 20.9

* * *

יואל נץ

תגידו, אתם השתגעתם?

אתם מפעילים תריסר עדי מדינה, אמצעים משטרתיים בלתי נדלים, תקציבים של מיליונים רבים – כל אלה כדי להפליל את ביבי נתניהו. במה? – בפשע בל יכופר – האיש הזה נקט בעברו בצעדים מצעדים שונים על מנת – שומו שמיים! – שיכתבו עליו טובות בעיתון! שמעתי על עברות חמורות מאלה, שבהן "התיק נסגר בשל חוסר עניין לציבור..." אה, כן: מדובר בראש ממשלה.

אתם נוברים באינסוף הקלטות וקטעי תמלילים, מזמנים חוקרים אל ביתו שוב ושוב ושוב. מכריזים כי האיש נראה ונשמע כבר לחוץ – תשאלו את מוטי גילת, פרשננו. אתם לא תנוחו ולא תשקטו עד אשר יהיה בידיכם די חומר מרשיע לשכנע את השופטים כי יש לכלוא בבית הכלא את ראש הממשלה.

אינני נמנה על חסידיו. רחוק מזה. אני בנשמתי הנני איש השומר הצעיר, אשר התפכח מזה שנים רבות משיכרון הקיצוניות. ואני סולד מאורח חייו וחיי משפחתו הראוותניים. כל ראשי הממשלה שקדמו לו, להוציא את אהוד ברק, ניהלו אורח חיים צנוע... המעונות השונים, הסיגרים, השמפניות, גלידה מנטה... ניסיתם בכל הכוח, אבל לא הצלחתם להרשיעו באלה. יש לכם, אבל תודה לאל, יסוד מוצק יצוק בבטון להוכיח את הזדון שבעבירותיו כדי שיכתבו עליו טובות...

תגידו, אתם השתגעתם?!

למה מה – במקום שלטון העריצות של ביבי יש לכם גלריה של מנהיגים פוטנציאליים טובים ממנו, שינהיגו את המדינה בתחומי הכלכלה, הביטחון, מדיניות החוץ? היזכרו נא בעריצות השלטונית של ימי מפא"י – בן אדם יכול היה להשיג משרה רק אם היה בידיו פנקס אדום...

כן, אני יודע: רק תצאו מן השטחים ויהיה טוב, יהיה טוב...

 יואל נץ

* * *

יוסי גמזו

נְאוּמוֹ הַבַּכְיָנִי שֶל מַר חַסַן רוֹחָנִי

לִפְנֵי שֶפּוּטִין, אֶרְדּוּאָן וְחַסַן רוֹחָנִי

יָשְבוּ לָדוּן בְּסַנְקְצְיוֹת דּוֹנַלְד טֱרַאמְפּ הָאֵימְתָנִי

הַלּוֹחֲצוֹת וּמוֹחֲצוֹת כְּמֶלְחֲצֵי-עֲנָק

אֶת כַּלְכָּלַת אִירָאן עַד קָטַסְטְרוֹפָה וּמַחְנָק

נָשָּׂא דְבָרָיו בְּבָּאסָה רוֹחָנִי, נְשִׂיא אִירָן,

בַּמַּגְ'לֶס, בֵּית הַפַּרְלָמֶנְט אֲשֶר בְּטֶהֶרָן,

כְּשֶבּוֹ-זְמַנִית בְּרַמְקוֹלִים מָעֳבָרִים דְּבָרָיו

לַהֲמוֹנִים הַמַּפְגִּינִים בַּחוּץ בְּזַעַם רָב

עַל הַמַּשְבֵּר הַכַּלְכָּלִי הַמִּתְדַּרְדֵּר כָּל יוֹם

בִּגְלָל הַסַּנְקְצְיוֹת שֶמַּפְעִיל מַר טְרַאמְפּ זֶה הָאָיֹם

שֶגַּם אִחוּד אֵרוֹפִּי שֶנֶּחְלַץ לְטַרְפְּדָן

לִמְנֹעַ לֹא מַצְלִיחַ אֶת אוֹתָהּ צְנִיחַת פְּרַקְדָּן

שֶבָּהּ הָעֵרֶך הָרֵאָלִי שֶל אוֹתוֹ רֵאָל  ׁׁ

(שֶהוּא מַטְבֵּעַ הַמְּדִינָה) עֶרְכּוֹ מוּשָׂם לְאַל

בְּשֵפֶל אִינְפְלַצְיוֹנִי מַר –  וּבִשְמוֹנִים עָרִים

 יָצְאוּ כְּבָר לָרְחוֹבוֹת אַלְפֵי אִירָנִים נִסְעָרִים 

וּמִשְמְרוֹת מַהְפֵּכָה קָטְלוּ בַּנִּדְכָּאִים

עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּה מֵהֶם וְיֵש מְאוֹת פְּצוּעִים

וְרוֹחָנִי בַּסְּפִּיץ' שֶלּוֹ הוֹדָה כִּי רֹב עָצוּם

אִבֵּד כְּבָר כָּל אֵמוּן בְּמִשְטָרוֹ מִפְּאַת צִמְצוּם

כָּל אֶמְצָעֵי מִחְיַת הָעָם כִּי הַקֻּפּוֹת רֵיקוֹת 

אַךְ בְּדִיּוּק בְּרֶגַע זֶה פּוֹרְצִים בִּצְעָקוֹת 

הַמַּפְגִּינִים בַּחוּץ בְּווֹלְיוּם עַז וְקוֹלָנִי

וּמְשַסְּעִים אֶת רֶצֶף נְאוּמוֹ שֶל רוֹחָנִי

וְהֵם צוֹרְחִים עָלָיו בַּחֲמַת-זַעַם אַדִּירָה:

"אָז לָמָּה הוֹן-עָתֵק אַתָּה מוֹצִיא עַל חֲדִירָה

צְבָאִית לְסוּרְיָה וְתֵימָן בִּמְקוֹם לִדְאֹג עַזּוֹת

לִבְנֵי עַמְּךָ שֶלֹּא זְקוּקִים לַחֲדִירָה הַזֹּאת?"

 וְרוֹחָנִי, נָבוֹךְ מְאֹד אַךְ מִתְעַלֵּם בֵּינְתַּיִם

מֵהַפְרָעָה וּמִמְּחָאָה זוֹ שֶל קְרִיאוֹת-בֵּינַיִם

מַמְשִיךְ בִּנְאוּם-הַבְּלוֹף שֶלּוֹ וְסָח לְלֹא רַחֵם:

"וְאֶת הַכֹּל עוֹשִׂים אֲנַחְנוּ רַק לְמַעֲנְכֶם."

אַךְ שוּב פּוֹרְצִים הַמַּפְגִּינִים בַּחוּץ לְתוֹךְ דְּבָרָיו:

"וְזֶה שֶבִּגְלַלְךָ מַפְעִיל מַר טְרַאמְפּ זֶה לַחַץ רָב

 עַל כַּלְכָּלַת אַרְצֵנוּ זֶה גַם כֵּן לְמַעֲנֵנוּ?"

מָה שֶגּוֹרֵם לְרוֹחָנִי כְּבָר קְרִיזָה בָּהּ אֵינֶנּוּ

שוֹלֵט בַּעֲצַבָּיו וְהוּא זוֹעֵק בְּקוֹל רָגוּז:

"אֲנַחְנוּ מְאַיְּמִים לִסְגֹר אֶת מְצָרֵי הוֹרְמוּז!"

אַךְ שוּב קוֹרְאִים הַמַּפְגִּינִים בְּלִי פַּחַד וּבְלִי חַת:

"זֶה לֹא מַכְנִיס לְפִינוּ גַם פְּרוּסַת-מָזוֹן אַחַת!"

וְרוֹחָנִי, כְּבָר בְּדִמְעוֹת-שָלִיש, כִּמְעַט עַל סַף

הִיסְטֶרְיָה סָח: "פִּטַרְנוּ שַׂר כּוֹשֵל וְשַׂר נוֹסָף."

אַךְ כָּל הַמַּפְגִּינִים בַּחוּץ עוֹנִים לוֹ בְּפַשְטוּת:

"כָּל עוֹד שֶלֹּא נִגְמַלְתֶּם מִמְּזִמּוֹת הַהִתְפַּשְּטוּת 

וְלֹא חִסַּלְתֶּם כְּלָל אֶת עָרִיצוּת הָאָיָתוֹלוֹת

לֹא תִתְפְּסוּ שֶבְּנֵי עַמְּכֶם אֵינָם רוֹצִים לִסְבֹּל עוֹד

אֶת טֵרוּפְכֶם הַגַּרְעִינִי" – וְכָאן מִיָּד שְלוּחָה

חֻלְיַת דִּכּוּי גְדוֹלָה שֶל מִשְמְרוֹת-מַהְפֵּכָה 

הַחוּצָה אֶל הַמַּפְגִּינִים כְּנֶגֶד כָּל טִירָן

אַךְ אִי אֶפְשָר לִכְלֹא בְּשוּם בֵּית-סֹהַר בְּאִירָן 

אֶת כָּל אַלְפֵי הַהֲמוֹנִים הַמַּגְבִּירִים קוֹלָם  

כִּי אֵין מַסְפִּיק מָקוֹם בְּשוּם בֵּית-כֶּלֶא לְכֻלָּם.

וְרוֹחָנִי שֶהַסִּימְפְּטוֹם הַזֶּה מַדְאִיג בְּצֶדֶק

אֶת דַּעֲתוֹ חוֹשֵש כִּי יוֹם אֶחָד זֶה עוֹד יַחְשׂף

כְּפִי שֶקְּרִיסַת בִּנְיָן לֹא פַּעַם מַתְחִילָה בְּסֶדֶק

אֶת הָעֻבְדָּה הַמַּפְחִידָה שֶזֹּאת תְּחִלַּת הַסּוֹף...

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

הממשל האמריקני ובניין הקלפים הפלסטיני

יש רגעים שבהם מדינה, ובוודאי מעצמה, מגיעה להכרה ולהבנה שמישהו "עבד עליה" במשך תקופה ארוכה מדי, ואז היא יוצאת מגדרה מרוב כעס ומגיבה כמו מי שנמאס לו מסחיטות ומרמאות. זה בדיוק מה שקורה בתקופה האחרונה בין הממשל האמריקני לאש"ף, הארגון הממונה על הרשות הפלסטינית.

הנשיא טראמפ, שביסוד החשיבה שלו הוא איש עסקים, שואל את עצמו ללא הרף: האם מה שאני דן בו עכשיו מביא תועלת או נזק? והתשובה קובעת את התגובה: אם יש תועלת בדבר הוא מוכן לממן אותו ולתמוך בו, ואם אין בו תועלת אז חבל על כל פרוטה שמוציאים על העניין ויש לפרוש ממנו בהקדם האפשרי.

זה יחסו של טראמפ לעניינים בינלאומיים רבים: הסכם הגרעין עם איראן שהושג בימי הממשל הקודם; ההבנות עם קוריאה הצפונית שממשלים קודמים הנציחו אותן לטובת שושלת הדיקטטורים השולטת במדינה המוזרה הזו; הסכמי סחר עם סין; הסכם הסחר עם מדינות צפון אמריקה, ועוד. בכולם הוא חש חופשי "לחשב מסלול מחדש" על פי העלות מול התועלת, וזו תרומתו "העסקית" לניהול מדיניות החוץ האמריקנית. מה שקורה עם העניין הפלסטיני הוא בדיוק זה.

בעניין ירושלים הבין טראמפ שעברו יותר מעשרים שנה אחרי שהקונגרס חוקק חוק המחייב את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, וכל הנשיאים מאז – קלינטון, בוש ואובמה – דחו ודחו את הביצוע, ולמרות הדחייה שום דבר לא התקדם בעניין ירושלים, שהפכה לאבן נגף בפני כל התקדמות במו"מ בין ישראל והפלסטינים. הוא גם הבין שהדרישה הפלסטינית לקבל את ירושלים כבירתם אינה משתלבת עם ההיסטוריה, שאינה זוכרת שום מלך, ח'ליף, סולטן או אמיר, ערבי או מוסלמי, שישב בירושלים כבירתו. זאת לעומת היסטוריה יהודית מתועדת בספרי היהודים ועמים אחרים – היוונים והרומאים – המעידים על ירושלים כבירת העם היהודי. טראמפ הבין שדחיית העברת השגרירות לא משרתת שום מטרה, ולכן העביר את השגרירות לירושלים מבלי שישראל תשלם מחיר (כפי הידוע עד עכשיו).

גם בעניין הפליטים: טראמפ הבין שהכסף האמריקני מנציח – בכוונת מכוון – את בעיית הפליטים הפלסטינים מאז שלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת, למרות שבכל מקום אחר בעולם בעיות הפליטים של שנות הארבעים – התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה – נפתרו באמצעות שיבה, השתקעות או הגירה למקום אחר. רק פליטי הערבים ממלחמת 1948 נשארו פליטים, הורישו את פליטותם לשלושה דורות של צאצאים ואף אחד לא רואה סוף לעניין.

אז למה שכספו של משלם המסים האמריקני יממן בעייה שאיננה יכולה להיפתר – בגלל המימון המנציח אותה? טראמפ אומר לעצמו: נפסיק את המימון והפליטים יבינו שעל כל אחד מוטלת החובה לפתור לעצמו בעצמו את הבעייה, וכך הבעייה תגיע לפתרונה. חוץ מזה, מדינות ערב שפלשו לישראל יום אחד אחרי שהכריזה על עצמאותה הן אלו שגרמו למלחמת 1948 ולהיווצרות בעיית הפליטים, אז למה שארה"ב תשלם על בעייה שמדינות ערב יצרו?

ייתכן מאוד שטראמפ גם קיבל כמה דוחות המתארים מה עושה אונרו"א בכסף שהיא מקבלת, לדוגמה – משלמת משכורות לעובדים בעזה המפרישים חלק משכרם לחמאס, כלומר כספי המיסים האמריקניים מממנים ארגון המוגדר בארה"ב כארגון טרור. אנשי חמאס, במקום להשקיע את הכסף האמריקני בפיתוח ובשיפור חיי העזתים, משקיעים אותו במנהרות ובייצור טילים, שנועדו לפגוע בישראל, בעלת ברית של ארה"ב. האם יש אבסורד גדול מזה?

האבסורד היה כל השנים כאשר הממשלים הקודמים התעלמו במכוון מהמידע שהיה בפניהם על מה נעשה בכספו של משלם המסים האמריקני ולא עצרו את זרימתו לרצועה.

ואגב חמאס, למי שלא זוכר, תנועת טרור זו התמודדה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006 וזכתה ברוב מושבי המועצה. עד היום לא היו בחירות נוספות, ולכן עד היום חמאס לבדה מחזיקה – באופן דמוקרטי כמובן – ביכולת לחוקק את חוקי הרשות הפלסטינית, למרות שהיא מוגדרת כארגון טרור. אז יש סיבה שארה"ב תממן רשות כזו, שטרוריסטים הם המחוקקים שלה? ולמה אירופה עושה זאת?

ואם בבחירות אצל הפלסטינים עסקינן, חשוב להיזכר במשפט חשוב מאוד שכתב שמעון פרס בספרו "המזרח התיכון החדש" (1999), עמ' 154: "הדרך היחידה הפתוחה לפני ארגוני הפלסטינים כדי לגבור על החמאס, היא דרך הבחירות: מול מיעוט חמוש וקנאי צריך ליצור סמכות של רוב נבחר."

פרס, שמילא תפקידי מפתח במדינת ישראל – שר חוץ, שר ביטחון, ראש ממשלה ונשיא – לא הביא בחשבון את האפשרות שחמאס ינצלו דווקא את הבחירות כדי להשתלט על הרשות הפלסטינית, שפרס היה הראשון בין מקימיה, וקיבל פרס נובל על כך. אם אדם כל כך עיוור למציאות ולאפשרויות העתידיות מילא תפקידים כל כך בכירים במדינת ישראל, מה זה אומר על תבונתם של הישראלים?

גם העברת הכספים למימון פעולות של הרשות הפלסטינית אינה מוצאת חן בעיני טראמפ בגלל השחיתות שפשתה במנגנוניה והעובדה ששני בניו של אבו מאזן, יאסר וטארק, הפכו ל"שותפים" בכל העסקות שהרשות עושה. אז למה שטראמפ ישלח כספים, שיגיעו לידי המושחתים, במקום ליעד שנועדו לו?

הדבר חמור יותר בנוגע למימון מנגנוני הביטחון של הרש"פ: אלו עושים את המינימום שישראל דורשת, ומשאירים את חמאס, הג'יהאד והחזיתות לטיפולו של צה"ל. אז אם צה"ל מחזיק את הרשות הפלסטינית מבחינה צבאית, אז למה שהאמריקנים יממנו מנגנוני ביטחון שאינם מביאים ביטחון?

מעניין שממשל טראמפ עצר גם את התמיכה ב"ארגוני שלום" פלסטיניים שארגנו פעולות לנוער פלסטיני וישראלי ושנועדו ליצור "אווירת שלום" בין שני הצדדים. בעניין זה נראה שהממשל האמריקני הבין בדיוק במה מדובר: מדובר בתעשייה שלמה וגדולה של "ארגונים" שתכליתם האמיתית היחידה היא ליצור ג'ובים ולהביא כספי תרומות מאירופאים ואמריקנים בעלי רצון טוב גדול מאוד, אבל בעלי הבנה קטנה מאוד – המוכנים לתרום מיליונים רבים של יורו ודולר כדי ליצור משהו שאי אפשר ליצור אותו כאשר אמצעי התקשורת הרשמיים של הרשות הפלסטינית משדרים מידי יום הסתה פרועה, דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של ישראל בפרט ושל היהודים בכלל.

אתם מבינים? הרשות הפלסטינית יוצרת אווירת שנאה כדי שיקומו ארגונים פלסטיניים ליצור מפגשים ו"אווירת שלום" בכסף אירופי ואמריקני. חבר פלסטיני, איש מוכר וידוע, אמר לי לפני כשנה שבשטחי הרשות הפלסטינית פועלים מאות "ארגוני שלום" פלסטיניים, כי כל אחד שרוצה פרנסה קלה מקים ארגון, מדפיס כמה דפי תדמית באנגלית עם טקסטים שהעתיק מהאינטרנט, והולך לאירופים ולאמריקנים כדי שיסייעו לו כספית. ואם הוא אישה אז הסיכויים שלו לקבל כספים גדולים הרבה יותר. לדבריו, המוזר ביותר הוא שארגונים יהודיים בארה"ב הם הראשונים לתת כספים לארגוני פרנסה אלו.

טראמפ גם עצר את הכספים שארה"ב העבירה לבתי החולים המשרתים את האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים, כנראה בשל ההיגיון שאם ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל, אז למה שישראל לא תואיל בטובה לממן גם בתי חולים אלה? למה שמשלם המסים האמריקני יממן מוסדות הנמצאים בבירת ישראל המאוחדת? בעניין הזה ייתכן שטראמפ אומר לישראלים בליבו: "רציתם ירושלים מאוחדת? בבקשה, קיבלתם, עכשיו תשלמו עבור בתי החולים שהתחברתם אליהם..." זו גישה עסקית טהורה, נכונה ובריאה, שבבסיסה עומד רעיון האחריות: מי שנושא באחריות שישלם, ומי שלא נושא באחריות אין סיבה שישלם.

אבל מעבר לכך, טראמפ – בצעדיו נגד אש"ף והרשות הפלסטינית – שואל את ישראל באופן משתמע: אני את שלי עושה, מה אתם עושים נגד אש"ף והרשות? האם אתם ממשיכים להנשים את הגוף המת הזה? האם אתם ממשיכים לקיים את ההסכמים ההזויים שאנשים כמו פרס וביילין חתמו עם הטרוריסטים? או שמא תצטרפו אליי ותתחילו לחשוב איך להחזיר את ישראל לנתיב השפיות?

מעבר לכך, הסוגייה הפלסטינית מקרינה גם על העניין האיראני, שכן טראמפ בוודאי שואל את עצמו: איך זה שישראל – ובצדק – צועקת וצורחת על הסכנה הנשקפת לה מאיראן, אבל מאפשרת הקמת ישות טרוריסטית על ההרים המשקיפים על ישראל מדימונה ובאר שבע בדרום דרך כל מישור החוף עד עפולה ובית שאן בצפון, כשידוע לכל ילד בישראל שפלסטינים עלולים לירות טילים ורקטות על יישובים ישראלים כאשר יוכלו? האם אין סתירה בין דברי הישראלים על איראן לבין פעולותיהם עם הפלסטינים? ואם ישראל יוצרת בידיה סכנות על עצמה, למה שארה"ב תפעל נגד איראן וההסכמים איתה?

לסיכום ניתן לומר שבוושינגטון "נפל האסימון" והממשל האמריקני החל לפעול באופן הנכון נגד ההזייה ששמה מדינה פלסטינית, והוא בדרך ליבש כלכלית את הרשות הפלסטינית ובכך לחדול ולהנשים אותה כדי שתלך אל המקום הראוי לה, שהוא ספרי ההיסטוריה של מצעדי האיוולת.

אך הבעייה היא שכל הצעדים הללו ניתנים לביטול: ממשל אחר שייבחר בעתיד עלול להחזיר את השגרירות לתל אביב, להחזיר את הכספים לאונרו"א ולרשות וללחוץ על ישראל לפנות את ההתנחלויות כדי להקים בארץ ישראל מדינה ערבית פלסטינית בלי יהודים, "יודן-ריין".

לכן ישראל חייבת לנצל את תקופת טראמפ כדי להציב בשטח מציאות אחרת, שיהיה קשה מאוד לבטלה או לשנותה: ישראל חייבת לבטל את הסכמי אוסלו ואת כל ההסכמים שנבנו עליהם, להפיל את בניין הקלפים הפלסטיני, להחזיר לתוניסיה את כל הפושעים שהביאה משם ובראשם את מחמוד עבאס ובניו, ולהקים בכל עיר ערבית ביהודה ושומרון אמירות עצמאית שתתבסס על המשפחות המקומיות ועל מנהיגיהן הטבעיים, בני המקום. על ישראל להישאר לנצח במרחב הכפרי ולהציע אזרחות ישראלית לתושבי הכפרים שהם כעשירית מהתושבים הערבים של יהודה ושומרון.

רק פתרון זה מבוסס על הסוציולוגיה המקומית ולכן רק הוא יכול להביא יציבות, פריחה ושלום לערבים תושבי יהודה ושומרון, וביטחון למדינת ישראל. זה הפתרון שצעדיו של טראמפ מובילים אליו. האם ישראל תנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכה?

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

לישראל הישגים במישור הביטחוני

בסיכום השנה החולפת

ההישג הגדול ביותר: שלא נגררה להרפתקאות ולא "השתגעה".

ההימור של נתניהו על טראמפ הצליח.

כיצד ניתן לסכם את השנה שחלפה  מבחינת ביטחון המדינה? הייתי אומר בציון שלמעלה מ"טוב". ואסביר את דעתי.

ההישג הגדול ביותר הוא שישראל לא נגררה להרפתקאות, לא הסתבכה במלחמות או חצי מלחמות, לא "השתגעה" – למרות שהיו לה "הזדמנויות" לא מעטות לעשות כך, בדרום ובצפון, למרות "פרשנים" שקראו לצאת למלחמות השמד. 

בסוריה השכלנו לא להיגרר לקלחת הפנימית, למרות הפיתוי שבכך, ובו בזמן הצלחנו לשמור על האינטרסים שלנו , ובמרכזם מניעת התבססות צבאית איראנית בסוריה. וזאת תוך רקימת יחסים צבאיים ומדיניים עם רוסיה של פוטין. זה מה שעומד ביסוד חופש הפעולה שלנו בשמי סוריה.

בו בזמן בגבול הלבנוני נשמר שקט חסר תקדים. הסיכון החמור האמיתי למדינת ישראל הוא מהטריטוריה הלבנונית, מכמות ומאיכות הטילים של חיזבאללה המוצבים שם.  הפעלתם קשורה הדוקות ביחסים שלנו עם איראן. להערכתי הם יופעלו על פי פקודה מטהרן רק כאשר ישראל תפגע במטרות בטהרן עצמה.

ביהודה ובשומרון אנו עדים השנה להמשך ירידה רב-שנתית בהיקף הפיגועים המשמעותיים (דקירות, ירי, דריסות). מ-171  ב-2016, ל-82 ב-2017 ו-28  בלבד עד ספטמבר 2018. מדובר בהישג דרמטי, אם ניקח בחשבון שמדובר בתקופה שאחרי מהלומת טראמפ בנושא ירושלים, ובתקופה שבה תקף החמאס את הגדר. זאת התקופה שבה החמאס קרא למהומות ולפיגועים, ורבים וטובים בעולם ואצלנו ציפו ל"אינתיפאדה" והזהירו מפניה.

ברצועת עזה הכלנו את המשבר ובלמנו, עם הרוג אחד, את כל הניסיונות של החמאס לפרוץ את הגדר ולחדור לשטח מדינת ישראל. התאפקנו וריסנו את עצמנו. אבל, לדעתי נכשלנו בהתמודדות עם השריפות , תוצר העפיפונים. אפשר למצוא הרבה תירוצים, כמו – לא נהרגו אנשים; מדובר באש של שריפה ולא באש של נשק, ולא בירי, זה אמצעי פרימיטיבי וילדותי, ובכלל המוסר אוסר עלינו לירות בילדים מעיפי עפיפונים – אבל העובדה הפשוטה היא שמדינת ישראל הפקירה את השטח הריבוני שלה. וזה נקבע בתודעה, הערבית והישראלית! זהו כתם  על חליפת ההישגים הביטחוניים, ובכללם לבלוב היחסים התת-קרקעיים עם מדינות המפרץ וסעודיה, ושיתוף הפעולה עם מצרים בלחימה מול דאע"ש בסיני.

מה הם מקורות ההישג? אצביע כאן רק על שלושה:

האחד הוא המצב באזור, בו הערבים הורגים אחד את השני, נלחמים אחד בשני, שונאים האחד את השני. ישראל, בניגוד מוחלט לעבר, אינה במוקד, וכך הפלסטינים.

השני הוא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. הוא הימר על הסוס העולמי הנכון – טראמפ. כמעט לכל מהלכיה ומחדליה של ישראל יש חיפוי של טראמפ. זה טוב עכשיו, ובו בזמן זה גם רע.

במקביל נתניהו ידע לקשור קשרים טובים, חסרי תקדים, עם פוטין. הוא מהיחידים בעולם שיכול להרים טלפון לכל אחד מהם. כמובן שזה רק מרבה את תיסכול אויביו של נתניהו.

השלישי, נתניהו הגיע להישגים פחות כתוצאה ממעשים גדולים, ויותר מאי עשייה. האם זה נובע מפחד? זהירות? מדינאות גבוהה? ראיית הנולד? את המעשים הגדולים באזור חולל ומחולל טראמפ, ממש לנגד עינינו: היציאה מהסכם הגרעין, הסנקציות על איראן, הכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, צמצום התמיכה הכספית ברשות הפלסטינית ועכשיו הפצצה הגדולה: הפסקת הסיוע הכספי לאונר"א על שלל השלכותיו על סוגית הפליטים הפלסטינים.

איני מתנבא על העתיד, ועל העתיד הקרוב, אך ברצוני להצביע על שני דברים העלולים לשנות את התמונה החיובית.

הראשון בהם: טראמפ מפסיד בבחירות לקונגרס ולסנאט בנובמבר, מה שיבלום אותו במדיניות החוץ שלו.

השני, מותו של אבו מאזן, שיביא למלחמות ירושה קשות.

יהיה אשר יהיה – שנה טובה

* * *

יהודה דרורי

1. פראו מרקל הניבזית הזו

מלכת גרמניה מדברת אלינו יפה, פראו מרקל גם נותנת לנו הנחה על צוללות אבל מצד שני נותנת מחסה לטרוריסטים ידועים ומנסה כיום לטרפד את המהלך האמריקאי לניטרול הארגון המתועב והשיקרי שנקרא אונר"א – ע"י העברת כספים אליו היכן שטראמפ קיצץ. (נקמת טראמפ עוד תבוא והוא, כהרגלו יכה כלכלית...)

אני, מאז ומתמיד שונא במיוחד את גרמניה (וברמה קצת פחותה, גם את אוסטריה, שבדיה, אנגליה, נורבגיה ואירלנד). אבל ההנחה הברורה שלי היא שבארץ זו, גרמניה, הנאציזם והאנטישמיות הינם חלק מההוויה הלאומית, אפילו שמנסים בכל הכוח להסתיר זאת.

אני מאמין שמדיניותה הפרו-איסלמית של מרקל הינה התקווה הגדולה שלנו לתוהו ובוהו בגרמניה ולמלחמת אזרחים שבה יישפך דם של אנשים רבים – וזו תהיה הנקמה המתוקה של כולנו בפראו מרקל תומכת אונר"א הטרוריסטית.

2. תקרית אופיינית בנתב"ג

הח"כים הערביים מ"הרשימה המשותפת" היו בדרכם לפגישה עם שרת החוץ של האיחוד האירופי בבלגיה, כדי להתאונן על "חוק הלאום". עם הגעתם לאולם מקבלי הפנים, בדרך לאולם הטיסות היוצאות, הם נתקלו בח"כ מוטי יוגב שהיה במקרה במקום, כאשר בא לקבל בני נוער שעלו לישראל.

הח"כ יונס מ"הרשימה המשותפת" אמר לעולים הצעירים: "אנחנו מברכים אתכם שתעזבו את ישראל, זה מה שאתם מחפשים? ברוכים הבאים לכל העולים ובעיקר ברוכים העוזבים – זאת לא המדינה שלכם, הארץ הזאת לעולם תהיה ארץ ישראל."

 הח"כ מוטי יוגב המשיך  בעימות מילולי כשהוא אומר לח"כים  הערביים: "זאת לא המדינה שלכם – כל הבוגדים החוצה."

אהוד: לא צויין המקור לידיעה כך שאיננו בטוחים במהימנותה.

3. "משרד הרווחה חילק כרטיסי מזון נטענים בשווי 500 שקל ל-11,000 משפחות ב-48 רשויות מקומיות" (מן העיתונות)

הכותרת המוצנעת הנ"ל בעיתונות היא החדשה הטובה והמעניינת ביותר של השנים האחרונות בנושא המאבק בעוני במדינה. זוהי התחלה טובה שיש לה עתיד גדול אם המערכת תשכיל לתת כרטיסי מזון בסיסי לעוד מגזרים במשק במקום כספים. למשל, למקבלי קיצבאות זיקנה החיים על פחות מ-6000 ש"ח לאדם בחודש. לכל הנכים ובעיקר למקבלי קיצבאות ילדים.

מה המיוחד בכרטיס מזון בסיסי? (שיטה הקיימת כבר עשרות שנים בארה"ב) – החשיבות של שיטה זו היא בסיוע נקודתי ברור לנזקק-מזון! – שלא נשמע יותר שיש ילדים או קשישים רעבים, שנדע שהכסף מיועד למטרה אחת וחשובה בלבד – מזון (ולא לסיגריות ולא לאלכוהול ולא לפיס וכיו"ב) אלא מה, דרושה פה חקיקה ברורה עם תקנות ואכיפה, שבצידה עונשים כבדים לאלו שלא מכבדים את כרטיסי המזון הבסיסי. (כרגע עדיין לא קיים בחוק בארצנו).

דרושה לפיכך רשימה של מוצרי מזון בסיסי שניתן לרכוש בכרטיס. רשימה שיהיו שותפים לה גורמים במשרד הבריאות ובמשרד החקלאות. למשל לא כל מוצרי האפייה, לא כל מוצרי החלב ולא כל הבשרים יהיו נכללים במה שהכרטיס יוכל לקנות, ולא רק, אלא שתהיה הגבלה בכמות של כל מצרך קנוי. הרשימה צריכה להיות ברורה כך שתידרש לה תוכנה פשוטה שתוכל אפילו להתאים לכל חנות מכולת.

כל כרטיס מזון יסומן במיספר תעודות הזהות של אלו היכולים לקנות בכרטיס (אב או אם או ילדים בוגרים או סייען רפואי), בעלי מכולות או סופרמרקטים יהיו אחראים למי הם מוכרים לפי הכרטיס, באיום של עונשים כבדים לאלו העוברים על החוק והתקנות (בעצם המערכת הממוחשבת לא תעביר מוצרים אחרים מאלו שהכרטיס יוכל לשלם, כמו וודקה) וגם לא יינתן עודף כספי!

העברה או מכירה של כרטיס או זיופו יחשבו לעבירה פלילית וברור שלא יהיה ניתן לקנות מוצר או שניים בכמויות (כדי למוכרם). נכון שלא יהיה ניתן למנוע מאנשים "לעשות החלפות" של מוצרים בסיסיים שקנו עם כאלו שיתנו להם תמורתם סיגריות או משקאות אלכוהוליים אף שהדבר ייאסר בחוק, באיום של ענישה פלילית, ומכאן יובן שאכיפת החוק לכרטיסי מזון בסיסי הינה אולי החלק החשוב ביותר בחוק.

זכותה של הממשלה לדרוש  שהקופות הרושמות יתנו הנחה של 5% לפחות למוצרים שניקנו בכרטיס המזון ויהיה זה לא פחות חשוב אם לא יושת מע"מ על מוצרי המזון הניקנים בכרטיס המזון – כאשר הנחות אלו יעלו את ערך הכרטיס בלמעלה מ- 20%! 

תהיה חובת שקיפות כלכלית לכל מי שיבקש כרטיס מזון בסיסי, מה יביא לכך שב"מיגזרים מסויימים" במשק יהיו המבקשים חייבים לרשום הכנסותיהם... הוכחה למשל שזוג קשישים אין להם הכנסה העולה על 11,000 שקל בחודש (או 6500 שקל לבודד). או למשל כרטיסי מזון למשפחות המקבלות קיצבאות ילדים שהכנסתם מתחת ל-24,000 שקל בחודש (ל-4 נפשות). וייעשה דירוג מתאים גם למקבלי קיצבאות נכות (הערה: המיספרים והנתונים המופיעים במאמר לא נשקלו לעומקם ומהווים תמונה כללית ולא מחייבת. – י.ד.)

נושא כרטיסי המזון הבסיסי בא לפתור את כל הדרישות הצודקות של השכבות החלשות והבינוניות במשק הישראלי, לתוספות משמעותיות בקיצבאות, שבסופו של דבר יביאו לחיסכון כספי ניכר לאוצר מדינה ולשיקום השכבות הנמוכות ושכבות הביניים, הן בייעוד והן בסיוע בצורה החכמה ביותר. צריך לפיכך ממשלה חכמה שתבצע זאת...

4. הגזענות שלי, שלך ושל כולם...

חבר קרוב בארה"ב כתב לי ארוכות כנגד עמדתי  התומכת בדונלד טראמפ, ובין היתר כתב ש"טראמפ זכה בבחירות על רקע הגזענות שלו."

אני שומע טענה זו שוב ושוב בתקשורת הליברלית בארה"ב (המכורה לדמוקרטים השמאלנים), כאשר האמת היא שהשחורים בארה"ב נמנעו בבחירות לנשיאות מלהצביע ל"לבן הזה" (וזו בעצם הגזענות בכיעורה), ומה עוד שטראמפ לא אמר מילה רעה על השחורים...

ההיספנים לעומתם, הצביעו ממש כאיש אחד נגד טראמפ, שזו לבטח הצבעה גזענית מצידם נגד הלבן שרוצה לגרש את המסתננים הלא-חוקיים מדרום וממרכז אמריקה...

אז מי פה האשם בגזענות? צאו וראו מה קרה בשתי מערכות בחירות קודמות, כאשר המועמד היה שחור (באראכ אובמה).  בתעמולתם לבחירתו הדמוקרטים קבעו את ההנחה שמי שיצביע נגדו הוא גזען... ולדעה זו הם נתנו פומבי...

ומה אומרים המוסלמים?

שטראמפ גזען כלפיהם מכיוון שהוא אסר על כניסה לארה"ב מארצות מוסלמיות שאינן עושות מספיק נגד הטרור האיסלמי. אז אם אתה נגד טרור אתה לבטח גזען...

כל הנושא של גזענות הינה צורה מחודשת של פרופגנדה לא רק ע"י המפסידים אלא לפעמים גם בצד המנצח. אני למשל מתעב ומתנגד לחרדים – אז תקראו לי גזען אנטי חרדי, ואני גאה בכך. אני גם חושב שהמפלגות הערביות בישראל מנוהלות ע"י "גיס חמישי"... אז שוב תקראו לי גזען..

וזה לא הכול, אני גזען נגד הגרמנים-האוסטרים-האנגלים-הפולנים-האירים-והשבדים (יש לי עוד...) אני ממש גזען קלאסי, כמוך הקורא...

תחשוב על זה.

5. הטימטום היחצ"ני של "נייקי"

לפעמים קשה להבין צעדים מטומטמים בעלי השלכה עיסקית שלילית שנעשים ע"י חברה ענקית כמו "נייקי", המייצרת והמפיצה בין השאר את מרבית נעלי הספורט, הגרביים, החולצות ומכנסי הספורט לקהל הרחב, ובעיקר לשחקנים בכל ענפי הספורט, ובכל שלבי הליגות השונות בעולם בכלל, ובארצות הברית בפרט.

מסיבה שקשה להבינה, יחצ"ני החברה החליטו לבחור כיעד לפירסום השנה, שחקן פוטבול "מובטל" בשם קולין קופרניק (חצי שחור וחצי יהודי) שהחליט בשנה שעברה שלא לעמוד דום בעת נגינת ההימנון האמריקאי בתחילת המשחק אלא לכרוע ברך ובכך למחות על כך ששוטרים יורים בשחורים בארה"ב...

המעשה הזה, שהוא ממש "חילול הקודש" אצל האמריקאים הביא לכך שהקופרניק הזה נאלץ לעזוב את קבוצתו (סן-פרנציסקו) ועד היום אף קבוצה לא מוכנה לקבלו מהיותו "טראבל-מייקר" – כזה שמעשהו  גרם לסערה בקבוצות ספורט רבות בעיקר אצל שחקנים שניסו לחקות את מעשהו...

הדמות הזו של שחקן מורד ב"קודשי" האמריקאים, ומוקצה ע"י כל בעלי הקבוצות – אז דווקא הוא זה שנבחר לאחרונה להיות מוליך הקמפיין הפירסומי של "נייקי", וכיום אנשים רבים שורפים בפומבי מוצרי "נייקי". ולא נתפלא אם בקרוב מאוד מכירותיה יירדו ומניותיה יצללו בבורסה... להשתגע ממה שיחצ"נים "אידיאליסטים" מסוגלים לעולל...

[בהערה לסדר נזכיר פה לקורא שהמשטרה בארה"ב יורה לא רק על השחורים, ולא מעט שוטרים יורים שם על המשטרה...]

6. הטקטיקה המלוכלכת של השמאל האמריקני

כולנו עדים לכך שמאז זכה דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות בארה"ב הוא נתון למסע נבזי ומתועב של התקשורת הליברלית-דמוקרטית-שמאלית נגדו ונגד ממשלו, המאופיינת בהכפשות, רכילות זולה וסתם המצאות מוזרות לבקרים שטראמפ קורא להם FAKE NEWS...

בינתיים, מכל ועדות החקירה שהוקמו, לא נמצא דבר, טראמפ שולט ברמה, מחסל את כל מה שהדמוקרטים חשבו שהשיגו ב-8 שנות שלטונו של יקירם בראכ חוסיין אובמה... והם מייללים כלוזרים אמיתיים ש"גנבו להם את המדינה"...

ועכשיו מצאו משהו חדש, טראמפ החליט למנות לבית המשפט העליון שופט פדרלי ידוע בשם ברט קוואנו. השופט הזה כבר עבר את כל החקירות בקונגרס וכנראה יאושר, אבל אז קמה איזו פוסטמה והאשימה היום את המועמד בן ה-53, שלפני 37 שנה הוא ניסה להתחיל איתה משהו מיני כשלמדו בבית הספר התיכון... זה לא מצחיק, כי מיד התעוררו הארגונים הליברלים ובראשם ME-TOO   והם צועקים שאסור למנות את קוואנו...

קרוב לוודאי שהמתקפה האישית הזו תיכשל, אבל ראו לאיזו רמה נמוכה של נבזות יורד השמאל האמריקאי.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

אורי הייטנר

1. הקונפדרציה כהזדמנות

מאז פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, סדר היום המדיני נסוב סביב תוכנית מדינית אחת ויחידה. באותה פסגה, שבר רוה"מ אהוד ברק את עיקרי ההסכמה הלאומית, נטש את דרכה המדינית של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים וניתץ את כל הקווים האדומים של רבין, שאותם הציב בנאומו האחרון בכנסת טרם הרצח, והם מורשתו המדינית. הוא עקף את מר"צ ו"שלום עכשיו" והציע את פתרון שתי המדינות, על בסיס קווי 4.6.67 (עם חילופי שטחים קלים). הוא הציע מדינה פלשתינאית עצמאית שבירתה ירושלים וויתור על בקעת הירדן. ולמרות שהפלשתינאים דחו את ההצעה ופתחו במתקפת טרור חסרת תקדים, עד היום הצעת ברק היא הבסיס לכל ההתרחשויות המדיניות. אותה הציג נשיא ארה"ב כ"מתווה קלינטון". ואותה, בשינויים מסויימים, הציע אולמרט. על בסיסה ניסה מזכיר המדינה קרי להביא להסכם בין ממשלת נתניהו לרש"פ. הפרדיגמה הזאת מצטרפת לפרדיגמה של אוסלו, שבע שנים קודם לכן, על פיה אין פרטנר זולת אש"ף לכל תהליך מדיני.

למרות כל מה שקרה כאן מאז הסכם אוסלו, כולל תוצאות ההתנתקות, עדין מתווה ברק הוא היחיד שניצב על הפרק – והציבוריות הישראלית מתחלקת בין התומכים בו לבין מתנגדיו. המתנגדים אינם חשים צורך להציג אלטרנטיבה – די להם בכך שהמציאות הפריכה אותו. התומכים אינם חשים צורך לבחון את דרכם – נוח להם לחוש כמיעוט קטן ו"צודק" ולהאשים את... ישראל בסרבנות.

היתרון ברעיון הקונפדרציה הירדנית-פלשתינאית מבית מדרשו של טראמפ, הוא בעצם העובדה שעל סדר היום הונח רעיון חדש, אחר, יצירתי, מחוץ לקופסה שנוסתה וכשלה ולמנטרה ש"זה המתווה ואין בלתו."

אסייג את דבריי ואזכיר שהדיווח על הצעת טראמפ הוא של אבו מאזן, וכיוון שהנ"ל שקרן, יתכן שדבריו מצוצים מן האצבע. אך הם לא הוכחשו, ולכן ראוי לתת עליהם את הדעת.

קונפדרציה ירדנית-פלשתינאית זו רק כותרת, שתחתיה ייתכנו פתרונות סותרים. אם מדובר בכך שתקום מדינה פלשתינאית בקווי 49', אך היא תהיה חלק מקונפדרציה עם ירדן, זו בדיוק אותה הסכנה כמו אותו פתרון ללא קונפדרציה עם ירדן.

אולם רעיון הקונפדרציה עשוי להיות חיובי, בכך שהוא יוצא מחוץ לקופסת המלכוד של שתי מדינות בין הים והנהר, ומרחיב את היריעה באופן שתכלול את ירדן. פתרון כזה, מאפשר פשרה טריטוריאלית סבירה וראויה, שבה האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ביהודה ושומרון יהיו מדינה פלשתינאית מפורזת, הנמצאת בקונפדרציה עם ירדן, ובירדן ייושבו גם ה"פליטים" (אגב, ירדן היא המדינה הערבית היחידה שהעניקה אזרחות ל"פליטים", מה שלא מפריע לארגון הבינלאומי להנצחת הסכסוך הישראלי-ערבי – אונר"א, לכלול גם אותם בפיקציית ה"פליטים"). פשרה כזו תשמור בידי ישראל את בקעת הירדן רבתי, מדבר יהודה, ירושלים השלמה וגושי ההתיישבות.

לעומת זאת, הרעיון של אבו מאזן לקונפדרציה שתכלול את ישראל, הוא כמובן רעיון עוועים, שנועד ליצור יישות שבה היהודים יהיו מיעוט, ותנאי המעבר בתוכה יאפשרו לממש את "זכות" השיבה ולהטביע את החלק הישראלי של הקונפדרציה במיליוני פלשתינאים.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. אורי אבנרי (פרק ד')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ד. "העולם הזה"

במשך למעלה מ-40 שנה ערך אורי אבנרי את "העולם הזה", אותו רכש באפריל 1950. הוא ערך 2104 גיליונות של עיתון בצלמו ובדמותו.

"העולם הזה" עשה מהפיכה בעיתונות הישראלית. סיסמתו של העיתון היתה "בלי מורא, בלי משוא פנים." הוא נגע בנושאים רבים שהיו טאבו בעיתונות הישראלית. הוא היה עיתון אופוזיציוני לוחם במשטר ב"ג ומפא"י ואח"כ בכל הממשלות שכיהנו עד שנת 90'. הוא חשף וסיקר פרשיות שחיתות רבות של ראשי השלטון ויצר בקרב קוראיו תחושה שהם יודעים יותר ממי שקראו רק את העיתונים האחרים.

אבנרי החל לערוך את העיתון זמן קצר לאחר שחרורו מצה"ל. הוא ראה עצמו כנציג הדור שלחם על הקמת המדינה והתאכזב מדמותה של המדינה שהוקמה בדמו. הוא ראה עצמו כעורך עיתון לוחם – נגד דמותה של המדינה ולהצבת אלטרנטיבה אחרת לאותה מדינה.

אבנרי טוען ש"העולם הזה" יצר מהפיכה כפולה: רעיונית ועיתונאית. את המפכה הרעיונית רואה אבנרי כהישגו העיקרי וחשיבותו העיקרית של העיתון. הוא מאמין שיצר עולם מושגים חדש וגידל דור של קוראים, שתמונת עולמם עוצבה על ידו, אף שהיתה זו תמונה בלתי מקובלת לחלוטין. הוא חזר על עיקרי אמונתו ועל מושגיו אלפי שבועות שוב ושוב, וקוראיו הפנימו מושגים כמו "עם פלשתינאי", "המרחב" ועוד מושגים שלא היו קיימים בשום מקום אחר. תוצאת ההצלחה, היא העובדה ש"העולם הזה" היה לעיתון היחיד בעולם שהקים תנועה פוליטית בדמותו, בצלמו ובשמו, ושאף נכנסה לפרלמנט.

המהפיכה העיתונאית, טוען אבנרי, היא עיצוב "עיתון מסוג חדש, שיהיה ישראלי, מעניין, חושף ודובר אמת, ושיהיה בעת ובעונה אחת גם כלי מאבק למען ישראל אחרת... כאשר הקמנו את המערכת שלנו, הייתה העיתונות הישראלית כולה בידי אנשי הסגנון הישן של מזרח אירופה, שכתבו עברית ארכאית. פרצנו לזירה זאת כמו רוח חדשה. עיצבנו שפה עיתונאית ישראלית חדשה... רזה ושרירית... עברית חיה, המתרחקת מכל מליצה, עניינית, ישירה, בוטה. יחד עם זאת... טובה, נקייה, תקנית." אבנרי המציא עשרות מילים עבריות חדשות, ובהן – חללית, אמרגן, מחזמר, חמשיר, יחצ"ן, חשפנית ועוד.

"העולם הזה" היה שילוב של שופר רעיוני ופוליטי, ועיתון רכילותי על סף הפורנוגרפיה. שילוב זה בא לידי ביטוי בשיטת שני השערים. השער הקדמי של העיתון עסק בפרשה הפוליטית או ב"סקופ" התורן שחשף. האחורי – עסק בצד הקל, הבידורי, הרכילותי של העיתון, ולעיתים קרובות פרסם תמונות עירום.

חלק גדול מהעיתון נכתב ע"י אבנרי עצמו. הוא פתח את הגיליון במכתב אישי אל הקורא – "קורא יקר". מדורו "הנדון" היה מעין מאמר מערכת פובליציסטי. מדורים נוספים: "יומן אישי", ראיון גדול ו"במדינה". בתקופת כהונתו כח"כ, כתב גם מדור שבועי בשם "דו"ח לבוחר", ובו סקר את פעולותיו בכנסת באותו שבוע. לכך צירף אחדים מנאומיו בכנסת. נוסף על כל אלה פירסם אבנרי בעיתון מאמרים רבים בנושאים רבים. לא אחת הוא כתב אף חלק ממכתבי הקוראים לעיתון... גולת הכותרת של כתיבתו העיתונאית של אבנרי היא כתבת "איש השנה". בכל גיליון ראש השנה, כתב כתבת ענק, שהתפרסה כמעט לכל אורך העיתון, ובה סיכם את אירועי השנה בארץ ובעולם מתוך פרספקטיבה רחבה ביותר ובחר את איש השנה – האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר על אירועי השנה, או שייצג את התופעה החשובה ביותר שהתרחשה באותה שנה. הוא כתב מעין ביוגרפיה המשלבת ניתוח פסיכו פוליטי של הדמות בה עסק. אבנרי ראה כתבה זו כחשובה ביותר, ובמשך שבועות רבים לפני פרסומה כבר יצר בעיתונו אווירה של ציפייה לקראת צאת גיליון ראש השנה.

סגנונו של אבנרי ייחודי. הוא כתב מיליוני או עשרות מיליוני מילים באלפי מאמרים במשך השנים. סגנונו מאופיין במשפטים חדים, קצרים, בוטים, ישירים ובעלי מסר חד, נחוש וקיצוני. העולם מחולק אצלו באופן פשטני למדי לטובים ורעים, טועים וצודקים, שחור ולבן או כפי שהוא אהב לתאר זאת "מלחמת בני אור בבני חושך". הוא הציג את העולם כזירה של מאבק בין בני אור ובני חושך, כשהוא ועיתונו הינם חוד החנית של בני אור במאבק הזה. בכתבות "איש השנה", נהג אבנרי להשתמש בקלישאה זו, ולסכם את התפתחות המאבק העולמי הזה באותה שנה. לפעמים תאר את נסיגת בני אור. לעתים – את התקדמותם. תמיד – סיים בנימה אופטימית שעדיין לא מאוחר, ושעתה יותר מתמיד, אם ייעשו הדברים הנכונים, ואם הקורא יעשה את המוטל עליו, יתקדמו בני אור לעבר ניצחונם. מאמריו היו פרובוקטיביים מאוד, קיצוניים מאוד ובעלי השפעה רבה על קוראיהם. היה בהם הרבה פאתוס, והרבה ביטויי הפלגה דרמטיים, נוסח – "מעולם לא היה כזה..." וכד'. כמעט כל אירוע הוצג על ידו כמפנה היסטורי.

בכתיבתו יצר אבנרי אצל קוראיו תחושה של שותפים במאבק. הוא שיתף אותם שוב ושוב בפרקים ואירועים בעברו, יצר תחושה של קירבה בין קוראיו לבינו. הוא ידע לאחד את קוראיו לקבוצת השתייכות אליטיסטית, ולהעניק לה דימוי עצמי מחניף מאין כמוהו. הוא נתן להם תחושה, שעצם העובדה שהם מעיינים בעיתון, משייכת אותם אל הטובים והצודקים, החכמים והנועזים. קציר הזרע שעיתונו זרע, היה התמיכה של רבים מקוראיו ברשימתו לכנסת. אין כל ספק, שהתמיכה בו התבססה, רובה ככולה, על קוראיו. בימי קיום מפלגתו, ובעיקר בזמן מערכות בחירות, היה העיתון לשופר תעמולה של המפלגה. התפלגות התמיכה ברשימתו בקלפיות היתה זהה כמעט להתפלגות תפוצת העיתון.

רבים מבכירי העיתונאים בארץ החלו את דרכם ב"העולם הזה", ובהם דן מרגלית, אורי דן, סילבי קשת, דוש, ב. מיכאל, נתן זהבי, בני ציטרין, חיים ברעם, חיים הנגבי, גיל קיסרי ורבים אחרים. רובם לא האריכו ימים בעיתונו. אבנרי מסביר זאת בעיקר במשכורת הצנועה, שלא יכלה להתחרות עם המשכורות שהציעו עיתונים אחרים. עם זאת, יש להניח שסיבה לא פחות חשובה היא העובדה שגבול הקידום בעיתון היה קבוע מראש – תמיד יהיו הכותבים בו בצילו של אבנרי. רבים מהכותבים שצמחו ב"העולם הזה", ציינו שלמדו מאבנרי, העורך והעיתונאי, את מלאכת העיתונאות. עם פרישתו מעריכת העיתון, בגיליון הראשון של המערכת החדשה, שהוקדש לאורי אבנרי, ציינו זאת רבים מהם, בכתבה שנשאה את הכותרת "בית חרושת לעיתונות".

אבנרי אינו רואה עצמו כעיתונאי, אלא קודם כל ומעל לכל כאדם פוליטי. העיתון היה כלי פוליטי ממדרגה ראשונה – הן כביטוי רעיוני והן כמכשיר ליצירת כוח פוליטי.

המשך יבוא

3. צרור הערות 16.9.18

* האוריינטציה של ארדן – לא היה כל סיכוי שהארכת הקדנציה של אלשייך תידון בצורה עניינית ומקצועית, כי האוריינטציה של ארדן אינה על טובת המשטרה אלא על הפריימריז.

* לא יעזור לו – לא יעזור לנתניהו. ככל שהילך אימים על המפכ"ל היוצא – גם המפכ"ל הבא, יהיה אשר יהיה, לא ירקוד על פי החליל שלו, ולא ישחק את התפקיד שאליו הוא רוצה ללהק אותו. גם המפכ"ל הבא יהיה נאמן למדינה, לחוק ולתפקידו ולא לנתניהו. ולכן, החקירות תימשכנה באופן מקצועי גם הלאה.

* הלקח העיקרי – הלקח העיקרי מפרשת הארכת / אי הארכת מינויו של אלשייך, הוא שיש לקבוע את משך הקדנציה של מפכ"ל (לדעתי, ארבע שנים) ללא כל אפשרות להארכה, כדי שלא יעמוד בלחצים פוליטיים לקראת החלטה. לא תמיד יהיה מפכ"ל אמיץ ובעל עמוד שדרה ויכולת עמידה בלחצים כשל אלשייך.

* למד את הלקח – אחרי שנתניהו מינה למפכ"ל סססססמולן אוהב ערבים שתול של הקרן החד"שה להשמדת ישראל, הפעם הוא ימנה מתנחל דתי משופם.

* סייג על סייג על סייג – התערבות של ראש ממשלה החשוד בפלילים ומצוי בחקירות בבחירת מפכ"ל המשטרה, היא בלתי סבירה, בוודאי לנוכח מסע ההסתה והשיימינג של נתניהו כלפי המפכ"ל הנוכחי, אך ורק בשל קיומן של חקירות. בהתערבות כזאת, צריך היה בית המשפט העליון להתערב ולשים לה קץ.

אבל לא צריך להיסחף. שלילת מינויים של אנשי ציבור שלא דבק בהם רבב לוועדה, שתפקידה לבדוק את כשירותם, מבחינת ניקיון כפיים, של מועמדים לתפקידים בכירים – בטענה שהיו או עודם מקורבים לנתניהו, היא סייג על סייג, בלתי מידתית ומטילה דופי באנשים שלקחו על עצמם משימה לטובת החברה הישראלית. אמנם לא התקבלה החלטה הפוסלת את המינוי, אך מצו הביניים קשה שלא להסיק שהמינויים היו נפסלים.

זה האקטיביזם הקיצוני, ההתערבות שלא לצורך של בית המשפט, שהיא הגורם המרכזי לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט; אמון חיוני כל כך לשלטון החוק.   

* אתגר מנהיגותי – לשם שינוי, אני שמח לשבח את נתניהו. כשמגיע לו – מגיע לו. בדבריו בפתח ישיבת הממשלה השתבח נתניהו בסקר הלמ"ס על פיו 89% מאזרחי ישראל מרוצים מהחיים בישראל, ואמר: "עכשיו האתגר שלנו הוא להגיע ל-11% הנוספים." זו אמירה של ראש ממשלה. זו אמירה של מנהיג. זו הגדרת יעד של מנהיגות לאומית. להגיע לאלה שלא טוב להם במדינה, כדי שיהיה להם טוב. איזה הבדל בין אמירה כזאת, לבין "חמוצים"... "מרור"... "אנחנו רואים מחלפים והם רואים פקקים"... התקשורת... השמאל... הקרן...

ואז בערב הוא מופיע בפני קהל הליכוד, ו... "חמוצים"... "התקשורת"... כי זה חזק ממנו. גם בנאום הזה הוא התייחס לסקר של הלמ"ס ושאל את הקהל: "אתם ראיתם את זה בערוצי הטלוויזיה? אצל הפרשנים החמוצים? ברור שלא." ברור שלא? אני למדתי על כך מהכותרת הראשית בווינט, של נוני מוזס, והסקר סוקר בהרחבה בכל כלי התקשורת. אבל נתניהו, כדרכו, חמוץ. וכשהוא שואל את מעריציו "אתם ראיתם?" ברור להם שלא. הרי נתניהו אמר. 

* הנוכל התורן – קראתי אצל עובד אלילים של פולחן נתניהו: "בני בגין פופוליסט זול וטיפש. מתנשא ושקרן... נוכל." אוסיף ואומר, שאבשלום קור הוא עילג, לא יודע עברית ובור.

* חס וחלילה – כתב אהוד בן עזר: "ההתעקשות האובססיבית של אורי הייטנר לראות את ראש הממשלה בנימין נתניהו מורשע כעבריין ויושב מאחורי הסוגר במעשיהו."

בן עזר טועה. ממש איני רוצה לראות את נתניהו מורשע. נתניהו הוא מושחת ומסואב, אך אני מקווה מאוד שיתברר שאינו פושע פלילי, חס וחלילה, כמו אהוד אולמרט, הזכור לרע (קודמו של נתניהו בתפקיד מושא הערצתו של בן עזר).

[בן עזר: ואכן אתה משמיץ ככל יכולתך בתקווה שיתברר שנתניהו אינו פושע פלילי!]

* עושים צחוק משלטון החוק – ההתפרעות האלימה של גמלאי המשטרה, שחצו כל קו אדום, חמורה כשלעצמה, ובפרט – בשל זהות פורעי החוק. מדובר במי שאך אתמול פיזרו הפגנות שהמשתתפים בהם הפרו חוק או נהגו באלימות. מה המסר של אותם שוטרים? שכשוטרים – הם בסך הכול לוהקו לתפקיד, אך הם בדיוק כמו המתפרעים ופורעי החוק שעמדו מולם? איזה מסר זה לציבור? מדובר בנזק חמור לשלטון החוק ולאמון הציבור במשטרת ישראל.

כל זאת, ללא קשר לשאלה האם המפגינים צודקים בדרישותיהם. ובכל מקרה, גם אם הם צודקים, הרי אין המדובר באנשים שרעבים לפת לחם.

* עוד תתגעגעו – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע, פירסם ב"הארץ" מאמר מעניין ומפתיע, במלאת 25 שנים להסכם אוסלו. הוא צייר תסריט אוטופיסטי, על פיו לאחר רצח רבין, פרס חישב מסלול מחדש, הודה בכישלון הסכמי אוסלו, ביטל אותם, חידש את האופציה הירדנית והגיע עם הירדנים להסכם פשרה טריטוריאלית, שעוֹבֵד בהצלחה לאורך עשרות שנים (אם כי לא כחוזה שלום מלא). אין זה המקרה הראשון, בעת האחרונה, שאני נתקל באנשי ארץ ישראל השלמה, שמתגעגעים לאופציה הירדנית ולפשרה טריטוריאלית.

זה מזכיר לי את יגאל אלון, שנהג לומר לאנשי ארץ ישראל השלמה בקיבוץ המאוחד, שתקפו אותו על תכנית אלון – תוכנית הפשרה הטריטוריאלית, המנוגדת לקו המסורתי של הקיבוץ המאוחד, שדגל בשלמות הארץ: "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון."

יגאל אלון – מנהיג, מצביא, אסטרטג ומדינאי משכמו ומעלה, ראה למרחוק, ומיד לאחר מלחמת ששת הימים, עיצב את האסטרטגיה המדינית הריאלית והראויה ביותר עד היום.

האמת היא שחוסיין דחה על הסף את תוכנית אלון, ולמעשה, לא היה לה פרטנר, למרבה הצער. זאת התמונה גם לגבי רעיון המדינה הפלשתינאית בקווי 4.6.67 – גם לה אין פרטנר. אבל בכל זאת על ישראל לדחוף את רעיונות אלון, בהתאמה לימינו ולשינויים שנוצרו מאז, כי אלה רעיונות נכונים וראויים.

* המלכודת – לא צפיתי ב"יומני אוסלו", ולכן איני יודע אם הדברים שכתב רוגל אלפר בביקורת הטלוויזיה משקפים את הנאמר בתוכנית או את האינטרפרטציה האישית שלו. המסקנה שלו מהתוכנית, היא שרבין ופרס רצחו את אוסלו. ובלי קשר לתוכנית, גדעון לוי כתב זאת אף הוא, בפשקוויל לציון 25 שנה להסכם. "זו היתה מלכודת. גם יאסר ערפאת נפל אליה." כלומר, רבין ופרס הפילו את ערפאת במלכודת. לא יאומן.

לכאורה, ההאשמה של רבין ופרס, היא היפוכה המוחלט של הטענה שנתניהו או להבדיל ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר אשמים בכישלון. אבל למעשה, כל הטענות הללו לוקות באותו כשל בסיסי. אין בהן הבנה מה קרה כאן.

אכן, הסכם אוסלו היה מלכודת, הוא היה הונאה. הונאה של ערפאת. ערפאת (ואבו מאזן אינו שונה ממנו בכך, גם אם הטקטיקה שלהם שונה) מעולם לא השלים עם קיומה של ישראל, ולכן מעולם לא ויתר על טענת "זכות" השיבה, שמשמעותה חיסול ישראל. הוא גם מעולם לא ויתר על המאבק המזוין והטרור. הוא חתם על הסכם שבו הודיע על סיום המאבק המזוין, אך ורק כדי שיוכל להיכנס עם אלפי מחבלים חמושים לארץ-ישראל, ולהמשיך מכאן ביתר שאת את המלחמה, כפי שאכן עשה. ולכן, כאשר ברק הציע לו מדינה בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלילים) ובירתה ירושלים, הוא דחה זאת על הסף, כי התנאי של ברק היה שלום והודעה על סיום הסכסוך. ולכן אבו מאזן דחה הצעה דומה של אהוד אולמרט.

ההכרה במציאות הזאת אינה צריכה להיות מנת חלקם של מי שמתנגדים אידיאולוגית לדרך של אוסלו בלבד, אלא גם לזו של תומכיה. הודאה בכך אינה קבלת רעיון ארץ ישראל השלמה. היא פשוט הכרה בעובדות ההיסטוריות. אדרבא, אולי דווקא ההכרה הזאת תוכל להניב רעיונות חדשים; רעיונות אחרים שיאפשרו פתרון.

* בדרכו של המופתי – ארבעה ח"כים מן הרשימה המשותפת פרסמו ב"גארדיין" הבריטי מאמר תמיכה במנהיג האנטישמי קורבין. הם הולכים בדרכו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני.

* הגדרת האנטישמיות – כל עוד עומד בראשה צורר אנטישמי, שום הגדרת אנטישמיות שמפלגת הלייבור הבריטית תאמץ לא תטהר את השרץ. ובכל זאת, יש משמעות מוסרית לכך שעל אפו וחמתו של המנהיג האנטישמי קורבין, מפלגתו אימצה את ההגדרה של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה. מדובר בגוף בינלאומי שהוקם בשנת 1998 ביוזמתה של ממשלת שוודיה. מטרתו היא לקדם את החינוך, המחקר והנצחת השואה. כיום חברות בארגון כ-27 מדינות. תנאי להתקבלות של מדינה לארגון, הוא היותה מדינה דמוקרטית שחוקקה חוקים נגד הכחשת השואה.

בניגוד לניסיונותיהם של מנוולים אנטישמיים להציג את עצמם כ"אנטי ציונים", כאילו ניתן לשלול את התנועה הלאומית היהודית בלי להיות אנטישמי, ההגדרה של הארגון חד משמעית – בין הקריטריונים המובהקים לאנטישמיות, מתוארת התנגדות לקיומה של מדינה יהודית. 

הפרלמנט האירופי אימץ את ההגדרה הזאת. ומן הראוי שגם השיח הישראלי יאמץ את ההגדרה הזאת. התנגדות לכך שישראל היא מדינה יהודית, משמעותה היא שלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי, ולכן היא אנטישמיות. הצגת סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטיה, הצגת מדינה יהודית כגזענות או אתנוקרטיות, היא גישה אנטישמית. מי שבעיניו מובן מאליו שהעם היווני ראוי למדינה וכך גם העם הצרפתי והעם המקסיקני, אך הוא מטיל ספק בזכותו של העם היהודי למדינה, הוא אנטישמי. גם אם הוא נולד לאם יהודייה וכותב בעיתון לאנשים חושבים.

* כותרת שגויה – כותרת כתבה ב"ישראל היום": "הצד האפל של רוג'ר ווטרס." זו כותרת שגויה. אפשר להסיק ממנה, משום מה, שיש לו צד שאינו אפל.

* המרכיב הנוסף – "כל מי שעסק בלחימה מבין שלא ניתן לנצח מלחמות רק במודיעין ואש מדויקת. זאת הנחה בעייתית, ומכיוון שרק טכנאוּת לא ניצחה מלחמות – היא כנראה לא תנצח מלחמות."

את הדברים אמר אלוף יאיר גולן בכנס ה-18 של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, והוסיף: "יש פה מרכיב אחד שלעולם קשה לחזות אותו – וזה המרכיב של המנהיגות."

אני חותם על כל מילה, ואוסיף עוד מרכיב – האמונה בצדקת הדרך. וגדולתו של צ'רצ'יל כמנהיג, אותו ציין גולן כמודל, היתה יכולתו לרומם את רוח העם ורוח הלוחמים ולסחוף אותם באמונה בצדקת הדרך.

וכאן צריך יאיר גולן לבחון את עצמו ואת מנהיגותו – עד כמה הוא חיזק ומחזק את האמונה בצדקת הציונות, בצדקתה של מדינת ישראל.

* מכונת המנדטים של נתניהו – כל אימת שאהוד ברק עולה לעוד מופע אימים מתלהם בטלוויזיה, עם המנטרות השחוקות שלו: כל הבלי ה"פשיזם", שקרי ה"גזענות", קשקושי ה"לאומנות", והמנטרה האינפנטילית החביבה עליו, עליה הוא חוזר עד לזרא, על פיה חוק הלאום הוא שלוש יריות בגבה של הדמוקרטיה – נתניהו מרוויח עוד מנדט.

* ריבוי דעות – דרור אידר, פובליציסט ואיש רוח, עורך מדור דעות ב"ישראל היום", מונה לשגריר ישראל ברומא. סימה קדמון קידמה את המינוי ברשימת שיימינג נגדו ב"ידיעות אחרונות", והגדירה את מדורו "מדור דעה", וליתר ביטחון, הוסיפה: "וזו לא טעות הגהה." לכאורה, במדור דעות ב"ישראל היום" נשמעת דעה אחת.

איני צריך להרחיק עדותי, כיוון שאני בעל טור במדור זה. ואני יכול להעיד שלפחות מחצית מאמריי מנוגדים לקו של העיתון. כתבתי מאמרים רבים נגד נתניהו – על שחיתותו, על התנהלותו, על המתקפות שלו כלפי משטרת ישראל ושלטון החוק, על הכישלון המוסרי בהבלגה על טרור ההצתות, וכל מאמריי אלה התפרסמו ללא כל צנזורה. ובין הכותבים במדור דעות יש אנשים שהם אופוזיציה חריפה הרבה יותר ממני לנתניהו, כמו יוסי ביילין ואיתמר בן גביר (שבעיניי לא ראוי לקבל במה, אך דעתו של אידר שונה). יתר על כן, אני יכול להעיד, שבתקופת עריכתו של אידר, המדור היה פתוח יותר מאשר אצל שני קודמיו, אף שבניגוד אליו עמדותיהם הפוליטיות האישיות היו שונות מן הקו של העיתון. 

כל שנדרש מן הקורא, כדי לבחון את אמיתות דבריה של קדמון, הוא לפתוח כל גיליון מקרי של "ישראל היום", ולהיווכח שהיא משקרת. היא בונה, כנראה, על כך שקוראי "ידיעות אחרונות" אינם קוראים גם "ישראל היום", ולכן הם יאמינו. אבל בסופו של דבר, טבעו של שקר להתגלות.

* דעה אחת – בטקס חלוקת פרסי אופיר, התמנגלה כל הברנג'ה באורגיית נהי ובכי – כל סתומי הפיות התבכיינו על כך שסותמים את פיותיהם. עומד דבל'ה גליקמן ובפיו הסתום מתבכיין שמאפשרים כאן לשמוע רק דעה אחת, רק דעת אחת, דעה אחת, דעה אחת, אחת... ועומד התועמלן שלומי אלדר ומציין, בפיו הסתום, מול המיקרופון המושבת ומצלמות הטלוויזיה הכבויות, שחוק הלאום קבע "סופית" שהערבים, הדרוזים והצ'רקסים נחותים, הם אזרחים סוג ב'. ובכל האולם המלא לא קם ולו אדם אחד שהזכיר לו שהוא משקר. למה? כי שם באולם היתה רק דעה אחת. אך ורק דעה אחת. כלומר, אני משער שהיו דעות שונות, אך נשמעה אך ורק דעה אחת. למה? וכי מישהו היה מעז להשמיע שם דעה אחרת?

* עפרה חזה הקיבוצניקית – בפשקוויל התורן שלו, שולף רוגל אלפר את גופתה של עפרה חזה מקברה ומתעלל בה. כתב האישום קשה מנשוא: עפרה חזה היתה "קיבוצניקית אשכנזייה."

איך??? הרי היא לא היתה קיבוצניקית יום בחייה?

בעבור אלפר, הקיבוץ הוא הייצוג של הציונות, האידיאולוגיה הנתעבת בעיניו. על פי השקפתו, למזרחים, או כפי שהוא נוהג לכנותם (דווקא לא בפשקוויל הזה) "ערבים יהודים", יש תפקיד ומשימה במלחמה בציונות. ערבי יהודי שאינו ממלא את המשימה הוא בוגד, שערק למחנה האוייב הציוני, ולביטוי המאוס ביותר שלו – הקיבוץ. כלומר, "השתכנז".

אין צורך לציין את עומק הגזענות של מי ששולל את זכותו של מזרחי לעיצוב השקפת עולם משלו. אך אלפר בשלו. הוא מאשים את חזה בבגידה: היא "בגדה בשורשיה ובאג'נדה המזרחית." מה השורשים שלה? מסורתיות מזרחית? חלילה. הרי הוא בז ל"פוליטיקת הזהויות של הרב עובדיה והקמעות." מעפרה חזה הוא מצפה למלא את ייעודה: "לייצג מחאה מזרחית או השקפה אלטרנטיבית לזו של הממסד האשכנזי."

שיא הבגידה של עפרה חזה, היה הופעתה באירוויזיון בשיר "חי". "חי" הוא שיר ציוני מאוד, שאהוד מנור כתב לאירוויזיון על אדמת גרמניה, כאמירה בגרמניה, 35 שנים אחרי השואה: "עם ישראל חי." ואמירה כזו היא הרי בגידה בלתי נסלחת. בעיני אלפר, "חי" הוא "המנון לאומני אולטרה-פטריוטי שכולו אמנות מגויסת ופלקטית בנימה סובייטית ממש," שכתב אהוד מנור, "מסמלי הפופ הארצישראלי המגויס." לשיר שיר כזה, זאת בגידה, כי הוא "הביע שייכות למפעל הציוני האחדותי, והעלים את העובדה שהמזרחים חשו כקורבנותיו."

ואני רק שאלה – מתי הקיבוצניקים יבינו שהם אינם חלק מאותו "מחנה" של השוקניה, "שוברים שתיקה" והשמאל הרדיקלי, שמתעב את הקיבוץ ואת ההיסטוריה הקיבוצית? מתי השמאל הציוני יכריז על גט כריתות מהשמאל הרדיקלי ויפסיק להיגרר אחריו?

* דת התקינות הפוליטית – בני ציפר כתב ב"הארץ – ספרים" על דת התקינות הפוליטית, וסיפר ממקור ראשון על "קדחת הגזירות הלשוניות שהוטלו על עיתונאים," בפריחת הדת הזאת בשנות ה-90, "לחדול להשתמש במילים מסוימות, כדי לא לעורר את רוגזן של קבוצות 'מיעוטים'. פתאום אסור היה לכתוב 'פלשתינאים' ונדרשנו לעבור לכתוב 'פלסטינים' כי זה יותר תקין פוליטית. ננזפתי כשכתבתי פעם 'רבת עמון' ולא 'עמאן', שכן ב'רבת עמון' יש משום ניכוס תרבותי יהודי של בירת ממלכת ירדן."

אני כופר בדת הזאת. אני מקפיד לכתוב פלשתינאים – כי זו עברית נכונה ורבת עמון, כי זה שמה העברי של העיר, שמה המקראי, אלפי שנים לפני שמישהו חלם על ממלכת ירדן.

* הנורמה והלא נורמלים – ב"ממון" של ערב ראש השנה מופיעה כתבה על משפחת ברלב, משפחה שעלתה לגולן להגשים ציונות חלוצית במיצר שבדרום הגולן. אפילו מופיעה בכתבה המילה חלוציות. ועוד כתבה על משפחת חדד שעברה לקרוון ביישוב הקהילתי אבנת שבצפון ים המלח (כן "התנחלות בשטחים"). וממש יפה ומחמם את הלב לראות ש"ידיעות אחרונות" מעלה על נס הגשמה חלוצית בארץ ישראל, 2018.

אבל... לא זה המוטו שלהם. המוטו שלהם הוא משפחות שבאמצע החיים עזבו קריירות וכסף והחליטו לעשות שינוי. שתי המשפחות האחרות הן משפחה שירדה לכפר קטן בפורטוגל ועוד משפחה שמשתקעת בגואה שבהודו. מבחינת רוח הכתבה, ארבע המשפחות עשו מעשה דומה.

הדבר מעיד בעיקר עולמם של העורכים והכותבים. מבחינתם יש נורמה בורגנית ויש מי שהחליטו לעזוב את הנורמה. התיישבות חלוצית בגולן ובמדבר יהודה וירידה מן הארץ למקומות נידחים – היינו הך. ירידה לארה"ב או גרמניה, היא כנראה חלק מן הנורמה.

* האירוויזיון הבא – גם תל-אביב – חלק בלתי נפרד מארץ ישראל.

* מעיין נובע יצירתיות וידע – בשנת 2000 ו-2001 ערכתי שני גיליונות של עיתון בשם "דרך הגולן והבקעה", מטעם המועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן, שצורפו לעיתונים "מעריב" ו"הארץ". אחת התוכניות שלי היתה פינה של כתב-חידה נושא פרסים, העוסק בגולן ובבקעה. פניתי לזאב ענר ונפגשנו בביתו שבסביון לקדם את הרעיון. בסופו של דבר רעיון כתב החידה לא יצא לפועל, כיוון שלא הגענו לעמק השווה בנושא הכספי.

אולם אני זוכר לטובה את חוויית הפגישה עימו – הרגשתי שאני יושב עם מעיין נובע יצירתיות, ידע ואהבת ארץ ישראל. אדם מבריק. הדבר הרשים אותי מאוד, אך מה שהרשים אותי אף יותר הייתה הספרייה שלו. הייתה לו ספריית ענק, שכיסתה קירות שלמים, עם ספרים על תולדות א"י, בשפות רבות, מתקופות רבות, הרבה ספרי מסעות לא"י, הרבה ספרים עתיקים ונדירים. המשוט בספרייתו היה בעבורי חוויה מרוממת נפש.

יהי זכרו ברוך!

* דברים שאמרתי בראיון לכתבה על מדרשת השילוב – יש בחברה הישראלית שני כוחות סותרים. הכוח המפריד, המחרחר שנאה וריב אחים, המחלק אותנו לשבטים ומחנות, כאשר כל מחנה נוהג בעדריות, מבטל את מחשבתו העצמאית, החופשית ונגרר אחרי הקיצונים בתוכו. הכוח הזה פועל על הפחדה, על דמוניזציה של "השבט" האחר, ועל שמירת "טוהר השבט" באמצעות המצאת דחלילים כמו "החלנה" ו"הדתה".

ויש כוח מחבר ויוצר, המסיר מחיצות, הנאבק בשבטיות ובעדריות, שמציע לכל יהודי לא רק להכיר ולהיות בן בית בתרבות היהודית, אלא להיות בה בעל בית, שרשאי לחדש בה, ליצור בה ולסול בה נתיבים חדשים, שהרי שבעים פנים לתורה.

החלום שלי הוא ליצור חלופה לחלוקה הדיכוטומית של "דתיים" ו"חילונים", "שמאל" ו"ימין", "אשכנזים" ו"מזרחים". מדרשת השילוב היא בעיניי חוד החנית וספינת הדגל של אותה חלופה; של ההתחדשות היהודית-ישראלית-ציונית-דמוקרטית הזאת. נהוג לומר שמדרשת השילוב היא בית מדרש של חילונים ודתיים, בנות ובנים. אני מקווה שמי שמסיימים אותו יהיו מחוץ להגדרות הישנות והמיושנות של "דתיים" ו"חילונים", אלא יהיו במקרה הרע "על הספקטרום" ובמקרה הטוב מחוץ לקופסה הזאת, במשהו אחר, חדשני, יצירתי. הספקטרום של מדרשת השילוב רחב ויש בו מקום לכולם: דתיים, מסורתיים, חילונים וכל מה שביניהם. מי לא ימצא את מקומו בתוכה? חילונופובים ודוסופובים.

אביה ואני שותפים כבר כשני עשורים כמעט לכל מה שנעשה בגולן בתחום ההתחדשות היהודית, ומאז שאביה החל להגות את רעיון מדרשת השילוב, אני שותף לרעיון. לימדתי בהתנדבות במדרשה ואני חבר בוועד המנהל מראשיתה. לפני חודשים אחדים נבחרתי ליו"ר הוועד המנהל של העמותה, הכול בהתנדבות.

אני רוצה להודות לכל חברי ההנהלה היוצאת והנכנסת על מסירותם והשקעתם, ובמיוחד ליו"ר היוצא אבינועם מאליק מנטור. לשמחתי, אבינועם נשאר בהנהלה, והוא גם מיטיב ללוות ולהנחות אותי.

הצעד הראשון של ההנהלה החדשה היה בחירת מנכ"ל חדש – חגי הראל מנטור. חגי נכנס במרץ לעבודה, והוא מנהל את הצדדים הלוגיסטיים, הטכניים, התקציביים וכל המעטפת שתאפשר את ההתנהלות התקינה והמוצלחת של המדרשה. כמו כן, אנו עומדים להתחיל בתהליך של ניסוח מחודש של תעודת הזהות של המדרשה.

שני תחומים שחשוב לי לשים עליהם את הדגש, הם הצבת השירות המשמעותי בצה"ל, של כל בת ובן במדרשה, במקום גבוה מאוד על סדר יומה של המדרשה וחיבור המדרשה לגולן ולרוח הגולנית. שלושה ימים אחרי הגעת מחזור ז', לקחתי אותם לסיור בעקבות ראשית ההתיישבות בגולן, וזו רק ההתחלה.

הוועד המנהל ואני קובעים את המדיניות, התקציב וכדןמה, ויוצרים מעטפת תומכת למדרשה, אך המובילים והמנהיגים הם האנשים הפועלים בשטח: בראש ובראשונה ראש המדרשה הרב אביה רוזן, המנכ"ל חגי הראל, הר"מיות והר"מים, המרצות והמרצים וכל הצוות. יש לציין, שכמו בקרב החניכים, כך גם הצוות מורכב ומגוון מבחינה מגזרית ומגדרית.

* משהו מצחיק על מודעות עצמית – איזה כהניסט (!) כינה אותי "היטלריסט". נו נו...

* ביד הלשון: מכה בכנף – בראיון ל"ישראל היום" סיכם עמרי כספי את פרשת הדחתו מ"גולדן סטייט" במילים: "למדתי לקחת דברים בפרופורציה – החיים לא נגמרו, קיבלתי מכה בכנף, אבל זה בדיוק הזמן שלי להתעורר, לחזור למשחק חזק יותר, בריא, ולקפוץ קדימה."

הביטוי "מכה בכנף", או לרוב "מכה קטנה בכנף," קנה שבת בשפה העברית לציון המעטה בחומרת פעולה או מעשה, שנראים קשים וחמורים.

אבי הביטוי הוא הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. בהיותו מפקד חיל האוויר, הוא רואיין לאחר חיסולו של בכיר חמאס סלאח שחאדה (2002), שבו נפגעו ונהרגו חפים מפשע. "אם את רוצה לדעת מה אני מרגיש כשאני משחרר פצצה," הוא אמר, "אני מרגיש מכה קלה בכנף המטוס כתוצאה משחרור הפצצה. כעבור שנייה זה עובר וזהו."

ההתבטאות הבלתי מוצלחת הזאת עוררה התנפלות רבתי על חלוץ, הצגתו כ"גזען", קריאות להדיחו מצה"ל ואף עתירות לבג"ץ (!) לפסול את מינויו לסגן הרמטכ"ל.

אורי הייטנר

* * *

מרדכי בן חורין

האחראים לשלטון החרדים

תרצו או לא, אבל בטוח שגם בבחירת הבאות, ייבחר נתניהו להרכיב את הממשלה. רצינו שסוף כל סוף, יוכל להרכיב ממשלה ללא החרדים, אלא עם המפלגות החילוניות והמעורבת של בנט-איילת שקד.

תשכחו מהאפשרות הזו.

האחראים לכך הם אבי גבאי ויאיר לפיד המצהירים שלא יצטרפו לממשלה בראשות נתניהו. 

מרדכי בן-חורין

* * *

דניה מיכלין-עמיחי

ים השיבולים – שוב יוצא הזמר

להקת הגבעטרון

הריאיון נערך בשנת 2011

לקראת חג השבועות אין מתאים יותר מאשר לנסוע לקיבוץ גבע ולהיפגש עם מי ששרות מזה שנים את "ים השיבולים" – בנות להקת הגבעטרון.

הגבעטרון היא לא עוד להקה, היא אחד מהסמלים של ארץ ישראל היפה, הלהקה הראשונה ששרה מאז קום המדינה ועד היום. היא מלווה את המדינה בימי שלום ומלחמה, בערבי שירה, באירועים ממלכתיים, במחנות צה"ל, ובבונקרים ובמוצבים בעיתות מלחמה. שירים כמו "ים השיבולים", "עמק שלי", "בת שישים", "שוב יוצא הזמר" ועוד שירים רבים-רבים אחרים, מלווים  כל אירוע והתכנסות של ישראלים בארץ ובחו"ל. הופעות הגבעטרון בחו"ל סוחטות דמעות התרגשות מישראלים החיים בחוץ ומתגעגעים לארץ.

עם השנים הפכה הלהקה מהוקצעת ומלוטשת, הופיעה בלי סוף בתוכניות טלוויזיה ורדיו, וקיבלה כל פרס אפשרי. בשנת 2007 זכתה הגבעטרון בפרס ישראל. נימוקי השופטים:

"בחמישים וחמש שנותיה הפכה להקת הגבעטרון לסמל מרכזי בדברי ימי התרבות הישראלית, הן ביצירותיה הליריות והמוסיקליות והן בסגנונה המיוחד, ההרמוניה הנפלאה שבין זמריה, כולם חברי ההתיישבות שבעמק. בעולם הנשלט על ידי אופנות מתחלפות וקצרות מועד, היו הלהקה ורפרטואר השירים שלה זה מכבר לתופעה ייחודית רבת ימים ומשמעותית למאזיניה הצעירים כמו גם לדורות הקודמים. למעלה מאלף חבורות ולהקות זמר מתנגנות בעקבותיה ומנחילות לציבור הישראלי על כל גווניו את מורשתה, שהיא זה מכבר נכס צאן ברזל של התרבות הישראלית."

הגרעין של להקת הגבעטרון, הם צעירים יוצאי קיבוץ גבע, שמייסדיו עולים מרוסיה, שנהגו לשיר בשעות העבודה. ואמנם הלהקה שרה לא מעט שירים רוסיים מתורגמים. הזמרים בני גילאים שונים, עובדים בענפי המשק השונים. במשך הזמן חלו בלהקה חילופי דורות, כמה מחברי הלהקה הוותיקים לא עמדו בלחץ ופרשו, אחרים, צעירים יותר, באו במקומם, חלקם מקיבוץ גבע וחלקם מיישובי העמק האחרים. הגבעטרון היתה ונשארה עד היום סמל של ההתיישבות העובדת ושל ארץ ישראל היפה. מנהלה הנוכחי של הלהקה, יואל פרנס אמר: "שירת הגבעטרון היא שירת אהבה לעם ולארץ, ואם הצלחנו לתרום למדינה אפילו מעט שפיות ואופטימיות, היה שווה כל מאמץ."

בקיבוץ גבע פגשנו שתיים מחברות הגבעטרון, המוכרות לנו מהופעות הלהקה ומתכניות שהוקרנו בטלוויזיה במשך השנים. הן התבגרו יחד עם הגבעטרון; לא עוד נערות צעירות, כעת הן סבתות לנכדים בוגרים, אבל כשהן מדברות על הגבעטרון, הניצוץ בעיניים וההתרגשות לא שככו ולא השתנו, וכן, הן עדיין שרות.

ניקה היא מדור המייסדים, חברת ילדות של רינה פירסטנברג, מייסדת הגבעטרון. אמירה הצטרפה מאוחר יותר והיא שרה בלהקה מזה 37 שנים.

ישבנו לשיחה בארכיון של הקיבוץ, שחלק ניכר ממנו מוקדש לגבעטרון.

מה סוד ההצלחה שלכם, מה עושה אתכם ללהקה נצחית?

ניקה: יש לנו זכות ראשונים להיות להקת זמר כבר 63 שנים על הבמה. איפה תראי בן אדם ששר 63 שנה על הבמה, מן הון להון אני כבר בת שמונים, בנובמבר חגגתי שמונים. בהתחלה היינו כולנו מגבע, ושרנו כל מיני פזמונים שנכתבו לאירועים של גבע והתאימו לכל הקיבוצים, בימים ההם כל גבע היתה גבעטרון. לאט-לאט הפכנו לחבורה, היה לנו את הכוח לעבוד ולהמשיך להיות על הבמה, לשיר ולאהוב את זה. בהתחלה לא קראנו לעצמנו גבעטרון, הופענו בפני קיבוצים והיינו בלעדיים, לא היו להקות אחרות. סיבה נוספת לכך שאנחנו מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים היא המנהלים המוסיקליים שלנו. בהתחלה היינו בלי מנהל מוסיקלי ובלי במאי, והיינו מופיעים בליווי אקורדיאון, עד שב-1961 הצטרף אלינו  נחצ'ה (נחום היימן) ונעשינו יותר מקצועיים. נחצ'ה עשה לנו את השינוי הגדול, עם "חמישיית גלבוע" שלו; הוא עשה עיבודים נהדרים לשירים ששרנו, הופענו בליווי נגנים וזו היתה עליית מדרגה. אחר כך באו מנהלים מוסיקליים אחרים; כמו דב כרמל, חיים אגמון, דני אור סתיו, צביקה כספי והנוכחי אילן גלבוע. רצינו להיות יותר מקצועיים ולקחנו גם במאים. הראשון היה בני פורת מזיכרון יעקב, הבמאי הנוכחי הוא דני ליטני. ב-1975 יצאנו פעם ראשונה לחו"ל, ומאז נסענו פעמים רבות. הנשים בינינו השאירו בבית ילדים קטנים ומשפחות, אבל זה תמיד היה כף.

ואיך קיבלו את זה בקיבוץ?

(ניקה ממשיכה, זה ברור) את יודעת איך זה בקיבוץ, תמיד צריך היה להחליט על זה באסיפת חברים. בשנת 80' או 81' הזמינו אותנו להופיע בבית הלבן לפני נשיא ארה"ב, אבל באסיפת חברים החליטו שאנחנו לא נוסעים ולא נסענו. היינו אז כולנו חברי גבע ולא היה אפשר שקבוצה גדולה כל כך תעזוב בבת אחת את ענפי העבודה השונים במשק. אז החליטו שלא, ולא נסענו. פעם האסיפה היתה מחליטה הכול.

לדעתה של אמירה, סוד ההצלחה של הגבעטרון טמון גם בשמחה שבה הלהקה מבצעת את שיריה. הכף על הבמה, היא אומרת,  מקרין  החוצה. אנחנו שרים וחוזרים לעבודה. זו לא הפרנסה שלנו, אחרי ההופעות אנשים קמים בבוקר לעבודה. השכר שלנו אלה תגובות הקהל, והתגובות נהדרות ומחממות את הלב וזה עושה אותנו ליותר ויותר טובים.

אתם עורכים דו שיח עם הקהל, כשאתם מתחילים לשיר הקהל מצטרף אליכם?

ניקה: כן, האנשים ממש מעורבים, הם אוהבים שאנחנו שרים שירים שהם מכירים. די קשה להכניס חומר חדש, כי עד שמכירים זה לוקח זמן, וחבל, כי יש לנו שירים חדשים מאד יפים ובינינו, כמה אפשר לשיר את "ים השיבולים"?

בלי סוף.

אמירה מהנהנת. את לא יכולה לתאר לעצמך איך השיר הזה מלהיב את הקהל. זה שיר הפתיחה שלנו, אנחנו פותחים בו כל הופעה, הלחין אותו חיים אגמון, שהיה המנהל המוסיקלי שלנו בשנות השבעים, וכתב אותו החבר שלו יצחק קינן מבית שאן. כך גם את השיר "עמק שלי".

בשביל המבוגרים אתם הלהקה הכי אהובה, מי היום הקהל שלכם, האם גם נוער בא להופעות?

ניקה – פה ושם גם בני נוער, בעיקר בני ארבעים אני חושבת.

אמירה – יש הרבה נוער מקרב הכיפות הסרוגות, אני רואה הרבה בני נוער כשאנו מופיעים בפני המגזר הדתי.

והילדים הפרטיים שלכם, אוהבים לשמוע אתכם?

ניקה: חלק אוהב וחלק לא.

אמירה: אצלי יש חלק שמאוד אוהב. יש לי נכדה אחת שמכורה לגבעטרון, אני קוראת לה הלחשנית כי היא יודעת את כל השירים בעל פה ובאה לחזרות ולוחשת את המילים. ויש כאלה שאוהבים פחות. הבן שלי אוהב מאד את הדיסקים החדשים שלנו וגם אוהב מאד את השירים החדשים.

במה עבדתן בקיבוץ?

ניקה: אני הייתי מטפלת וגם טבחית, אבל הרבה שנים אני ספרית, עד היום מפעם לפעם אני מספרת.

אמירה: אני אחות ומיילדת, עשרים שנה עבדתי במרפאה בגבע ומשנת 1980 בבית חולים רמב"ם, לפעמים הייתי מוסרת למישהו בלהקה את בגדי ההופעה ובאה ישר  מבית החולים.

כמה חברי להקה יש כיום מהראשונים?

ניקה: רק אני ותמי, ששרה את קטע הסולו ב"ים השיבולים". תמי עזבה את גבע אבל היא מגיעה לכל החזרות.

ניקה, ספרי לי על חברת הילדות שלך, רינה, מייסדת הגבעטרון,

רינה ואני מאותו מחזור, מאלה שהקימו את הגבעטרון. היא היתה הכוח המניע. אני הייתי חיילת שאומרים לה מה לעשות  אבל רינה החזיקה ארבעים שנה את הגבעטרון על הכתפיים הרחבות שלה. כל דבר שרצתה היא השיגה; אם שמעון היה במילואים והיא הייתה צריכה אותו לחזרות היא הגיעה לאלוף פיקוד המרכז ואמרה לו אתה חייב לשחרר אותו והוא שיחרר. היא היתה כמו שקראו לה "האימא של הגבעטרון", או כמו שקראו לה הברזילאים, כשביקרנו שם בשנות השבעים, "מאמא-לה-גבעטרון". היא היתה הרועה ואנחנו הלכנו כעדר אחריה. היא החליטה כל דבר; מתי יתקיימו חזרות, איזה תלבושות נלבש ומי יתקבל לגבעטרון, על פיה נשק דבר. אחרי שהיא נפטרה באמצע שנות התשעים תפס את מקומה יואל פרנס שהולך בעקבותיה, דואג לנו ועושה אך טוב; הוא חוגג איתנו ימי הולדת, מארגן את הטיסות לחו"ל ורוצה שנרגיש שיש שכר לעמלנו.

ספרי לי קצת על הלהקה שלכם, מה מאפיין אותה.

(המשך ניקה, זה ברור) בגבעטרון אין סולנים, לפעמים קטע סולו פה ושם, כמו למשל הקטע של תמי  ב"ים השיבולים". אנחנו לא בנויים על סולן אלא על הלהקה. לאורך כל השנים שרנו שירים מאוד יפים, בשנות השמונים הוצאנו המון תקליטים, שרנו שירי ארץ ישראל וגם שירים רוסיים. לא היה כמעט אירוע בארץ שלא השתתפנו בו, היכל התרבות היה כמו הבית השני שלנו. היתה הערכה גדולה לגוף הזה שנקרא הגבעטרון. פעם היתה לנו הופעה בתל אביב באולם האמנויות והיינו צריכים להגיע בזמן לנתב"ג כי היתה לנו טיסה להונגקונג. שלחו משטרה שתיסע לפנינו ותפנה את הדרך כדי שנגיע בזמן לטיסה.

אתם בעצם משפחה בתוך משפחה, בני משפחה בתוך הגבעטרון ובתוך משפחת הקיבוץ

ניקה: כן, נכון, תמיד היו לנו בני משפחה בתוך הלהקה; אחים, אחיות, בעלים, גיסים, אחיינים, לאמירה למשל יש גיסה בלהקה ולי שלושה ילדים ששרו בלהקה, אם כי לא כולם באותה תקופה. בהתחלה באמת היינו כולנו מגבע, ממש משפחה והיה נפלא, היו לנו צחוקים והווי שלנו. היינו משפחה בתוך משפחה בתוך משפחה.

אתם הייתם ונשארתם להקה שמסמלת את הישראליות, האם הלהקה השתנתה עם הזמן וברוח הזמן?

ניקה: קודם כל, כמו שאמרתי, אנחנו כבר לא רק חברי גבע. אנחנו גם לא שרים את השירים הראשונים. המנהלים המוסיקליים שלנו ניסו פה ושם לשנות; אילן, המנהל המוסיקלי שלנו העכשווי, צעיר מאתנו ויכול להיות הבן שלי. הוא כבר 21 שנה עם הלהקה. בהתחלה הוא ניסה להכניס מקצבים קצת אחרים, אבל הבין שהשירים שלנו הם אלה המתאימים לנו, ובהם גדולתנו.

איזה שירים שלכם מייצגים את החלוציות?

אנחנו עצמנו.

ספרו לי על הופעה מיוחדת שלא תשכחו אף פעם.

ניקה: אנחנו הופענו בלילה שבו רצחו את רבין. אני כל כך רציתי להשתתף בעצרת הזו, בעד השלום ובעד רבין וכשעלינו על הבמה כמעט בכיתי מהתרגשות. אחרי שגמרנו לשיר ירדנו במדרגות וחיכינו, כי הפסנתר היה שלנו ועדיין השתמשו בו על הבמה. אני אומרת למיכה גולדמן (ראש מועצת כפר תבור, ח"כ) אתה רואה, עבר בשלום. באותו רגע נשמעו היריות.

אמירה: אני לקחתי להופעה את הבת שלי אבל לא נתתי לה לזוז ממני. אחרי ההופעה ירדנו במדרגות וישבנו על צמיג גדול, שהיה לרגלי המדרגות. לידנו ישבה רחלי מהגבעטרון ועוד בחור צעיר אחד. רבין התחיל לרדת, נעמדנו ומחאנו לו כפיים והנה נשמעו קולות כמו קפצונים, אי אפשר היה להבין שאלו יריות. הבת שלי, לבנה כמו קיר, צעקה, "אימא יורים!" ברחנו. צלצלתי לבעלי ואמרתי לו קרה פה משהו, אני לא יודעת מה בדיוק, אבל אנחנו בסדר. בדיעבד,  בסרט שצילם מישהו מעל הגג, ראיתי שהבחור שישב לידנו על הצמיג היה רוצח ראש הממשלה. זה היה פשוט מזעזע, זה היה המעמד הכי קשה שלנו. זמן קצר קודם עמדנו על הבמה מאחורי רבין ושרנו את שיר השלום ופתאום הכול התנפץ.

יש עוד הופעה אחת שלא אשכח,  לפני כמה חודשים קיבל יואל, המנהל שלנו,  בקשה מיוחדת מבחור שאביו גוסס והוא מאד אוהב את הגבעטרון. הבן מאד מבקש שהלהקה או אחדים ממנה יבואו לשיר לו בהוספיס בתל השומר. יואל שאל אותי לדעתי ואמרתי שאין פה בכלל נושא לוויכוח, כך אמרו גם שאר החברים. עלינו על רכב ובאנו להוספיס. הוציאו את הבן אדם החוצה למרפסת. הוא היה כבר יומיים ללא הכרה. הבן שלו אמר אבא הגבעטרון פה, אם אתה שומע תלחץ את ידי, אביו לחץ את ידו ופקח עיניים. אני לא יכולתי לשיר כי לא הפסקתי לבכות, אבל הרגשתי מעין התרוממות רוח, זה עשה לי משהו. הוציאו עוד חולים עם המיטות, ובאו הצוות הרפואי ומבקרים, ואנחנו עמדנו שם ושרנו, זה היה מעמד קשה מאד אבל מכונן. הרגשנו כמו בעלי מצווה. הבן אדם נפטר אחרי כמה ימים. המשפחה היתה מאד נרגשת וגם עשו עלינו כתבה בטלוויזיה. אנחנו תמיד נענים בהתנדבות, אם ילד צריך כסף לטיפול, או צריך לרכוש ציוד לבית חולים, אנחנו תמיד שם.

הוצאתם עשרות אלבומים, יש לכם משהו חדש?

ניקה: כן, אנחנו מוציאים שלושה דיסקים, הראשון עם שירים מלפני מלחמת השחרור בשם "עלי גבעה", השני עם שירים ממלחמת השחרור "האמיני יום יבוא" והשלישי עם שירים לעשר שנים למדינה ועוד אין לו שם.

האם אתם עדיין מופיעים במלוא הקצב?

ניקה: אנחנו מופיעים המון, ישנם חודשים שבהם אנחנו מופיעים יותר מפעם בשבוע, בכל יום שני יש לנו חזרה, זה כבר טבוע בדמנו. אנשים רוצים לשמוע אותנו. הגבעטרון זה עדיין שם. אנחנו מזדקנים ולפעמים אני חושבת לעצמי שאולי הגיע הזמן "לסגור את הבסטה," אבל כנראה שלא, אנחנו מבוקשים, אוהבים אותנו ואנחנו שרים. אחרי הופעה אחת בהרצליה אנשים מהקהל עמדו בחוץ ואמרו לנו תמשיכו תמשיכו. חוץ מזה אנחנו מופיעים עכשיו פעם בחודש בימי שישי במקומות שונים בארץ בפני קהל שלא עובד בימי שישי והאולמות מלאים.

עד מתי נראה לכם שתמשיכו?

אמירה: תראי, להקות צצות ונעלמות ואנחנו נשארים. אני חושבת  שהגבעטרון ימשיך לשיר כל זמן שהקהל ירצה אותו, ובאשר אלינו, לנו יש כוח להמשיך ולשיר עוד ועוד.

אני מאחלת לכם שתמשיכו לשיר עד אין קץ.

ניקה ואמירה: תודה.

דניה מיכלין-עמיחי

* * *

פוצ'ו

בחיי [5] – קורות חייו של צבר מצוי

א. האליפים שלי

כשהחופש  הגדול תם ואני חזרתי לחדרי הקטן בכפר גלים, התבשרתי שאברהם מירון, מנהל הכפר, מחפש אותי מהבוקר. די נבהלתי, חשבתי שגונבה אליו הידיעה שאני מתרועע עם חלי, בתו האהובה, והדבר מדיר שינה מעיניו. חככתי בדעתי אם לגשת אליו מיד, או להמתין עד שיוטרד בעניינים יותר חשובים וישכח ממני. בסוף החלטתי  לבוא בערב  ולהתנצל על האיחור בגלל  כל מיני סידורים שהיו לי. את סוג ההתנצלות הזה למדתי מנאוה, שהיתה קוראת לפגישות הסתר שלנו 'סידורים'. כל פעם כאשר היתה צריכה להתנצל על איחור או  היעדרות, היתה משתמשת ב'סידורים'  שהיו לה.

יותר מאוחר אמרתי לעצמי, בעצם למה אני צריך לחשוש מפניו, הרי בזכות התמסרותה של נאוה, אני מצליח לשמור על מוסריותה של חלי והוא אפילו צריך להודות לי, על שילדתו זכתה בשומר ראש  צדיק כמוני.

עם מחשבה נוסכת עוז זו עליתי על הווספה והגעתי לצריפו. בדרך התגנבה לליבי תקווה, שאולי חלי קיבלה חופשה מהצבא ואז אצוד שתי ציפורים בביקור אחד. כזאת לא קרה. אברהם קיבל את פניי בחיוך רחב ואפילו העניק לכתפי טפיחה אבהית. מיד הוקל לי. הבנתי שאין לו מושג על ההתחככויות  שלי עם בתו וכיון שכך, יכולתי להחזיר לו חיוך שכולו מסירות ותום לב.

מסתבר שהזמנתו אלי נבעה מסיבה שאין לה שום קשר משפחתי. סיפר לי שהגיע לכפר מדריך נוער חדש, חבר קיבוץ עין גדי, ומטרת בואו להקים כאן גרעין הכשרה שיבוא להשלים את הקיבוץ שלו. אי לזאת, כיוון שאני כיום כבר לא חבר קיבוץ, ואין לי עניין בהקמת גרעין, הוא מבקש ממני לקבל עלי, את הדרכת מחזור ה'אליפים' החדש, כדי שהמדריך החדש יקבל את ה'גמילים' שלי, שבעוד שנה יכלו למלא את ייעודם החלוצי. כלומר, לעלות להתיישבות  בעין גדי אחרי גמר הלימודים והשרות הצבאי.

לא יכולתי להתנגד לבקשה כל כך לאומית ואמרתי את מה שכל מי שהיה מאוהב בבת המנהל היה אומר למנהל: "אברהם,  באתי לכאן לעבוד, וכל עבודה שתטיל עליי אעשה."

העסקה נחתמה וכבר למחרת התדפק על דלתי בחור ממושקף, גבוה ורחב כתפיים, עם ראש עטור תלתלים צהובים. הושיט לי כף יד רחבה וחמימה  ואמר בקול צרוד: "אמוץ."

החזרתי לו כף יד לוחצת ואמרתי בקול צלול: "אתה מעין גדי?"

כשאישר שאלתי אם הוא מכיר את אהוד בן עזר שעובד במאפיה.

(סתם... אז עוד לא היכרתי את אהוד ולא את 'המחצבה' שאפילו לא היתה  עוד בשלבי אפייה.)

[אהוד: סיפור המעשה שלך היה יכול להתרחש רק אחרי שנת 1959, שבמהלכה הגיע לעין-גדי גרעין ההשלמה הראשון "רעות"].

הזמנתי אותו לחדרי וסיפרתי לו על הקבוצה שהוא עתיד לקבל ממני. לא פיארתי והיללתי אותם, אמרתי שכללית הם בסדר, אבל ליתר ביטחון  הצעתי לו שלא ינהג בהם ביד רכה כמוני, ושכבר בהתחלה ייתן להם להבין שלא יהיו להם חיים קלים איתו.

הוא קנה כל מילה שלי והרגיע אותי כשאמר שרכש ניסיון עם פראי אדם, בתור מדריך בתנועה ואני יכול לסמוך עליו.

עוד באותו ערב הזמנתי את כל הקבוצה למועדון . הם כבר ידעו שהם מקבלים מדריך חדש  ולא התרגשו. היו רגילים שמחליפים להם מדריכים כל שנה. ישבתי לצדו של אמוץ וחיכיתי שיהיה שקט. השקט לא מיהר לבוא, כי היה זה היום הראשון לאחר החופשה והיה להם מה לספר זה לזה.

 אחרי חמש דקות של רחש בלתי פוסק לחש לי אמוץ: "אתה לא מתכונן להשקיט אותם?"

אמרתי לו: "תן להם להתפרק, הם נרגשים.  עוד דקה ישתתקו לבד."

עברו עוד חמש דקות וההמולה רק גברה. לא בער לי שום דבר, אף פעם לא הרמתי קול צעקה, גם כשהייתי מורה. עובדה המסבירה מדוע מעולם לא הייתי צרוד. הרגשתי שאמוץ יושב באי נוחות והבנתי שהגיע הזמן להגיד משהו.

כחכחתי בגרוני ואמרתי בקול רגוע: "חבר'ה, אני מבקש שקט!" 

אף אחד לא שמע. חזרתי וביקשתי שקט הפעם בקול יותר תקיף, גם הפעם לא עשיתי רושם על אף אחד ואז שמעתי שאגה שפרצה מפי המחליף שלי:

"תתביישו לכם!!!  איך אתם מתנהגים!!!"

פתאום היתה דממת מוות בחדר, וזבוב אחד שנבהל מהצעקה צנח מעולף מהתקרה ונמלט מהמועדון במעוף מחריש אוזניים. 

ניצלתי את הקיפאון שאחז בתלמידים ומיהרתי להגיד את  הדברים המקובלים שאומרים במפגשי פרידה שכאלה. אחר התנצלתי שאני צריך לצאת, כי ה'אליפים' שאותם אני מקבל במקומם, כבר מחכים לי. כשהייתי מעברה השני של הדלת, הספקתי לשמוע את נאום התוכחה של המדריך החדש, ששטף במלל מליצי את הקבוצה על התנהגותה המבישה, ונתן לה להבין שאיתו לא יהיו להם חיים קלים.

כשהגעתי אל ה'אליפים' שכבר חיכו לי בקוצר רוח במועדון שלהם, התכוננתי לפתוח את הערב בשאגה מרעידה לבבות בנוסח אמוץ, אך הם ישבו כל כך בשקט והיו מבוהלים עוד לפני שפתחתי את הפה, עד שלא יכולתי להטיל עליהם אימה נוספת. לא יכולתי גם  לחזור על  התרגיל שעשיתי עם ה'בטיחים' כשהעברתי להם שאלון שבו ימליצו על מועמדים לראשי קבוצות, היה זה יומם הראשון של האליפים במקום החדש ועוד לא הכירו זה את זה. לפיכך שלחתי אליהם חיוך מרגיע, הצגתי את עצמי בתור קיבוצניק לשעבר, והבטחתי להם שימצאו כאן בית חם ואוהב, בתנאי שידעו להעריך את ההזדמנות שנפלה לידם לחיות יחד בכפר נוער. סיפרתי להם גם על המנהג המקובל של תלמידי הכיתה הבוגרת לערוך באמצע הלילה קבלת פנים מפחידה לתלמידים החדשים. ביקשתי מהם שיקבלו את ההתעללויות ברוח טובה ויזכרו טוב את מה שעשו להם, כדי שבשנה הבאה, כשהם יהיו 'בטיחים' ידעו איך להתעמר ב'אליפים' החדשים.

ההזדמנות להוכיח שעברתי בהצלחה קורס מדריכים של ארבעה ימים, ניתנה לי כחודש לאחר תחילת הלימודים, כאשר הקדמתי קום ונכנסתי לפנימייה  כדי להעיר את הילדים. כשהגעתי למסדרון הארוך חשתי בצחנה כבדה וכשהשפלתי את עיני אל הרצפה, הבחנתי שלכל אורכה מתמשך פס חום גבשושי. הבנתי שכנראה אירעה תקלה שלשולית לאחד התלמידים  ועכשיו אני בבעייה. ידעתי שהמנקה התורני, יסרב לבצע את המלאכה המאוסה ואם הבית, ברכה הצרודה, תבוא אליי בטענות. מיד גייסתי לעזרתי את החוש הפדגוגי שלי וכשנכנסתי לכל חדר, הודעתי לארבעת תושביו להיכנס למועדון. נקל לנחש את הבעת התיעוב שעלתה על פני כל מי שחלף במסדרון. את הבנות שנכנסו אף הן למועדון שיחררתי כדי שתלכנה לארוחת הבוקר, ורק את הבנים דיירי האגף המחורבן השארתי במועדון לקבלת פרק בחינוך.

בנאום שנשאתי אמרתי: "אתם בטח מנחשים למה התכנסנו פה. מה שקרה הוא דבר שיכול לקרות לכל אחד ואין להאשים בו איש. מה שאני מבקש זה שכולם ייצאו עכשיו לחצר ואחר-כך  ייכנסו למועדון אחד – אחד, כדי שרק אני אדע מי הוא התלמיד שעשה מה שעשה." 

התלמידים הוכיחו בגרות, יצאו ללא הערות וכל אחד שנכנס נשאל אם הוא הבעלים של השביל המשולשל במסדרון. הייתי בטוח שכולם ללא יוצא מן הכלל יתכחשו לאשמה, לכן הופתעתי כאשר אחד האחרונים בתור, בחור חמד שנחשב לתלמיד טוב ושקט, הודה ואמר: "זה אני."

לרגע הייתי המום, כי לא צפיתי שמישהו  יודה והתכוננתי אחרי הבדיקה, לבחור את המנקה על ידי הטלת גורל. אחרי שהתאוששתי אמרתי לאביגדור (שם בדוי)  שאני לא רוצה לעכב אותו, כדי שלא יעורר חשד, לכן ייצא עכשיו ויחכה בחוץ יחד עם כולם. אחרי שאשחרר אותם והם ילכו לחדר האוכל לארוחת בוקר, הוא יתחמק וינקה את המסדרון.

לזכותו של אביגדור, עליי לציין, שהמשימה בוצעה ללא רבב ואני הייתי גאה מאוד בהצלחתי הפדגוגית.

חוץ מעבודתי כמדריך  התמניתי להיות גם המורה לטבע של ה'אליפים', ופעמיים בשבוע הייתי הולך לבית הספר המקומי, כדי לעשות משהו עם תעודת האגרונום שרכשתי במשך חמש שנות לימודים.

העבודה כמדריך וכמורה נחשבה למשרה וחצי והייתי יכול לצלוח אותה בלי בעיות, אלמלא נפלה עליי עבודה נוספת, שלא הייתי מוכן לוותר עליה, כי היא היתה בבחינת חלום, שנשאתי עימי מאז שהבמאי צבי פרידלנד, רצה להעלות ב"הבימה" את המיוזיקל הישראלי הראשון.

המשך יבוא

* * *

חנה סמוכה מושיוב

תרנגולת כפרות

התקציב שאימא קבלה כל שבוע, היה עילה למריבה, שפרצה בין הוריי באופן קבוע וכולנו הבנו מדוע...

התביישנו, הרגשנו שבגללנו הם רבים, כאב לנו, שהמאכלים הדלים, לא בקלות אל פינו מגיעים. היה לא נעים. הרגשנו פגועים.

כְבִתָּם הגדולה, לעולם לא אשכח את סבלם. עוניים מעיניי לא נעלם והשפיע על חיי ועל כולם. ליבי נשבר יותר על אימא, שעם המצב הקשה לא השלימה. נלחמה עבורנו כמו לביאה, והריב והמדון, גרמו לה הרבה בכי ועצב ותחושת אבדון, ופנתה לעזרה ליושב במרומים, שילדיה לא ילכו לישון רעבים.

בגלל התקציב הדל, חששתי שאנו למות עלולים, ייחלתי לנסים, ושלאימא יהיה קצת כסף בכיסים.

הייתי יד ימינה, את כל הקניות עשיתי למענה, היא דרשה ממני להתמקח עם הסוחרים על המחירים ולא לשלם מחירים יקרים.

עשיתי עבורה את כל הקניות, והקשה מכל השליחויות, היתה קניית התרנגולות.

תרנגולת לשבת

במשך שנים, מאז שאני ילדה קטנה, הוטלה עליי מטלה לא קלה, אחת לשבוע לקנות בשבילה, תרנגולת זקנה, שהיתה יותר זולה, ונדרש יותר זמן כדי לבשלה.

קיבלתי הוראות, שעליי לבדוק, שיש לה חזה מלא בבשר ושלא יהיה לה הרבה שומן בישבן, ושהמחיר לא יהיה יקר.

הסתובבתי מלול ללול בסביבה, אולי איזה לולן יואיל, למכור לי תרנגולת זקנה, או חולה, שכבר לא מטילה, זולה מפרגית שחוטה ומרוטה מהאטליז, שעבורה לאימא לא היה תקציב.

ורק כשהצלחתי למצוא תרנגולת, על פי התיאור הנ"ל, עליי הוקל, הפסקתי את השיטוט. קניתי...

לקחתי אותה לשוחט, שלא תמיד היה בביתו, והייתי חייבת לבוא שוב, או להמתין שישוב... כשהגיע נטל אותה ממני, ומלמל: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּחִיטָה."

ושחט.

השליך את השחוּטה על האדמה, מדממת ומפרפרת. וכשנשמתה יצאה ונַדָמָה והיא עדיין חמה, הרמתי אותה מהאדמה, בחיקי נשאתי אותה, והבאתי אותה הביתה לאימא, שביקשה שאמרוט לה את הנוצות.

ישבתי את נוצותיה למרוט, ובציפית אספתי את כל הנוצות, כי גם בהן יש מה לעשות.

בליבי הרהרתי בכאב שאנו גורמים, לתרנגולות האומללות, שהולכות לשחיטה, לבישול לצלייה ונאכלות כמנת חלבון בריאה, כדי שנחיה חיים טובים בשלום...

לאט לאט הייתי נרגעת ומבינה שהמטרה נבראה לעלות על השולחן בארוחה טעימה, למלא כריות וכסתות בנוצות, לספק דשן לאימא-אדמה ושתהיה כפרת עֲוו‍ֹנות... כדי שלא נדע רע.

הקנייה עבורי, הייתה מאמץ כביר, גזלה ממני זמן למכביר, והייתי במתח אדיר, ורק התפללתי שאימא תהיה מרוצה, שתואיל לתת לי מחמאה, או מלה טובה, שאבין שהטרחה הייתה שווָה, ושקניתי לה בדיוק מה שהיא צריכה, ומילאתי את רצונה.

ורציתי כמה שיותר מהר לסיים את המטלה, שלגמרי לא היתה קלה, כדי שיישאר לי גם זמן להכין שיעורים לפני שאירדם ואישן.

הגשתי לאימא תרנגולת שחוטה ומרוטה. ואימא, ועם השנים, גם אני, היתה פושטת מהתרנגולת הזקנה את העור בשלמותו, חותכת את בשר החזה, את הקורקבן, חותכת אותו ומשליכה את תוכנו, מוציאה את הלב, ואת כיס המרה מהכבד, ומאחר ותמיד מדובר בתרנגולת שהטילה, היה לה גם רחם וגם ביצים, שטרם הבשילו להטלה ועדיין לא עטו קליפה.

חתכה לה את הרגלים, שאותן קלפה מקליפתן הקשה על ידי חימום על הכיריים. לארבע חלקים חתכה את הכנפיים, כל שוק חתכה לשניים, חתכה את הראש, את הגרוגרת וזרקה את המעיים.

את כל החלקים חילקה למנות, ובכול יום היתה מבשלת מטעמים מחלקים אחרים. מבית החזה ומהעור ומהגב, הייתה מכינה חמין (תבית) עוף ממולא לשבת. מילאה אותו באורז ובחתיכות קורקבן ולב קטן, מלח, פלפל ובהרט, בישלה על אש קטנה לאט, יצא לה ממש מעדן. מהרחם, קראה לו "בית אל וולד" – הבית שבו גדל הוולד, שבו נוצרות הביצים, אימא הייתה ממלאה באורז והוסיפה לחמין שהיה מעדן מלכים.

את בשר החזה והשומן, היתה חותכת לחתיכות קטנות. קוצצת בצל ופטרוזיליה, מתבלת בבהרט, מלח ופלפל שחור, ואת העיסה שנוצרה, היא מילאה בצק סולת והכינה את הקובה במבחר טעמים. פעם עם סלק, פעם עם במיה, פעם עם דלעת ופעם עם קישואים.

מהרגליים, מהראש, הגרוגרת, השוקיים, הכנפיים, היתה מכינה במשך השבוע מרקים שונים ובכל יום היתה מוסיפה למרק כמה מהחלקים.

את החלקים "השווים" אימא נתנה לאבא ולאחי הבכור, עניין של כבוד! מי שחשוב מקבל יותר ולא מתמודד עם מציצת עצמות, שאין בהם הרבה בשר. אהבתי את הכרבולת, את הראש, אחרי שפיצחתי את הגולגולת, אכלתי את המוח שבתוכו. את הגרוגרת, הייתי מפרקת לחוליות, מוצצת ממעט הבשר, ומוציאה את חוט השדרה הרך ואוכלת, את הרגלים אימא הייתה מקלפת מהעור הגס ומבשלת במרק והן היו סחוסיות וטעימות, ומי שקבל חתיכת כנף, ממש עף. מעוף אחד בשבוע, אימא האכילה משפחה של תשע נפשות וזו היתה אומנות, מה אפשר לעשות מכל חלק וחלק, העיקר לתת את טעם העוף למרק ולתבשילים לשבת. 

עד יום חמישי חתיכות העוף הדלות היו אוזלות, לכן, בכול שבוע ביום הזה, אימא לא בישלה מרק, אלא קצ'רי, אורז עם עדשים כתומים, והיתה מטגנת כמה ראשי שום ומתבלת אותם בכמון, ומוסיפה לתבשיל, והניחוח היה מדהים. כשהתאפשר, היתה מוסיפה גם לֶבֶּן. זה היה גם יום הכביסה (ביד כמובן) ולא היה זמן לבישול רגיל, והקצ'רי הפשוט, עם הניחוח המדהים, היה משביע וטעים.

אחרי שסיימה עם הכביסה, אימא היתה חייבת לרחוץ את כולנו. חיממה מים בדוּד על פתילה וכל אחד בתורו, ישב בגיגית העגולה מפח והיא רחצה אותנו ושפשפה בליפה ואת ראשינו חפפה ולבנות קלעה צמות. אחרי הרחצה הרגשתי טהורה ויפה ועייפה.

בסוף היום אימא היתה סחוטה ומרוטה יותר מהתרנגולת השחוטה. לא מדובר בעבודה פשוטה. מהצהריים עד הלילה הייתי איתה וליבי נשבר לראותה.

תרנגולות לכפרות

בערב יום הכיפורים, הכול היה שונה. את העופות לכפרות לא קניתי בלולים, אלא באטליז. עופות חיים. לזכרים תרנגולים, לבנות תרנגולות. מאחר והיינו צריכים לקנות מיספר רב של עופות, כמיספר הנפשות וזה היה מוזגם וגם יקר ומיותר, לא לכולם עשו כפרות. היתה גם בעייה לאחסן בהקפאה כמות גדולה, שנותרה והיתה סכנה שהעופות יתקלקלו. לילדים, שלא עשו להם כפרות בערב יום הכיפורים, הבטיחו לעשות בימים רגילים. לרוב ההבטחה נשכחה ולא כולם זכו לכפרה, והם לא מחו ושום דבר לא קרה. נדמה לי שפדו אותם במעות.

אחרי שקנינו את העופות לכפרות, יום לפני ערב יום הכיפורים, אבא היה מסובב תרנגול/ת סביב ראשינו והיה אומר "זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך. זה/ו התרנגול/ת תלך לשחיטה ואת/ה תלכ/י לחיים טובים ולשלום."

על מילים אלו הוא חזר שלוש פעמים. אחרי שעשו לי כפרה, הרגשתי שקט נפשי, האמנתי שאחיה ולא אמות, כי התרנגולת חליפתי, תמורתי, כפרתי, ורק השתדלתי להיות יותר טובה, כי פחדתי, שהמשקל של הקב"ה מקולקל ויכול להראות שהמעשים הרעים יהיו יותר כבדים מהמעשים הטובים ולא אזכה לסליחה ולמחילה. המשאלה שלי היתה שאצליח להיות תלמידה טובה ובת יותר טובה ושהוריי יחיו ויהיו בריאים ושלא יהיו ביניהם ריבים, ושיהיה לנו כמו שאימא היתה אומרת, "לחם לאכול ובגד ללבוש."

עם תרנגולות הכפרה, הלכנו לשוחט. הוא שחט, הן צרחו ופרפרו עד שיצאה נשמתן. הבאנו אותן הביתה אחרי שמתו במקומנו. ישיבנו כולנו במרפסת, הנחנו את התרנגולות בגיגית, מרטנו את נוצותיהן, כדי שלא יתפזרו, ואימא הכניסה את הנוצות לציפית לעשות מהן  כרית. חתכה והכשירה ובישלה את הסעודה המפסקת שלפני תחילת הצום בנדיבות רבה. וזו היתה הזדמנות פעם בשנה לטעום גם שוק גם כבד, שבמשך השנה, לא כולנו זכינו בהם להתכבד.

ואחרי הזלילה הגדולה, צמנו. בבגדים לבנים הלכנו לבית הכנסת והתפללנו וביקשנו מחילה.

היום

כבר שנים שאנו לא עושים כפרות עם תרנגולות ומכפרים על מעשינו במעות ובשטרות, והילדים לא רואים יותר תרנגולות שחוטות ומפרפרות, ולא יודעים ששמיכות פוך וכריות – ממולאות בנוצות של אווזים ותרנגולות, וכבר לא מוכרים עופות חיים, לא בלולים ולא אצל הקצבים, ושהמטילות הזקנות, שבעבר שימשו לתעשיית הבשר, לייצור נקניק ולכל השאר, בשרן המצומק והדל, לא ראוי למאכל אדם. והן מומתות ומושמדות...

והעוף והשניצל שאנו אוכלים, הוא בעצם תרנגול/ת, שנשחט/ה ונמרט/ה ונחתכ/ה במשחטה ולסופר ולאטליז היא מגיעה, בלי ראש ובלי רגליים ובלי גרוגרת, לחלקים שונים היא  מבותרת, ומבקשים מהקצב שיסיר את העור והשומן המסוכן למאכל. ואף עני או קבצן לא בא לאסוף אותם והם לא עולים על שום שולחן.

וגם הכפרות הולכות ונעלמות ומעדיפים להמירן במעשים טובים, בנתינה ובתרומה. והאווירה של ערב החג, עברה ונגמרה, ומנהגים ישנים, פנים חדשות לובשים והישנים הולכים ונעלמים.

חנה סמוכה מושיוב

13.9.2018

* * *

נעמן כהן

תרבות פולנית ויהודית בווארשה

לפני שנים היתה לי שכנה פולניה, גברת בורובסקה, שהיתה אומרת כך: "בֶּארץ, בֶּקָיץ, יש קלימאט חרסני. אני בֶּקָיץ נוסעת תמיד לאֶאוּרוֹפה."

לא יכולתי שלא להיזכר בה עם הנחיתה בנמל פרדריק שופין בווארשה. באחת[?] ויש מזג אוויר נפלא כמו שצריך. הלאה החום והלחות.

אמנם בֶּקָיץ הזה היה גם בווארשה "קלימאט חרסני" של 35 מעלות, והם עוד ללא מזגנים, אבל בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר היה נפלא.

מעיר נידחת עם ביצה לעיר בירה מפוארת

בדימיוני כילד וארשה היא עיר נידחת עם ביצה. ככתוב בשיר: אינטער ורשה בלאטע.

אָלקה מיט דער בלויער פאראסאלקע

https://www.youtube.com/watch?v=cFwgN75c2R8

"בווארשה, בפרבר נידח ביצה, חצר ובית שח.

שם גרה הילדה איילת ויש לה שמשיה כחלחלת."

(תרגום נתן אלתרמן, יליד וארשה שהיתה לו דווקא דירה גדולה ומרווחת שם).

והנה וארשה עיר גדולה לאלוהים ומטופחת, עם מגדלים רבים, מרכזי מסחר גדולים, וגנים ירוקים רבים. מביקור לביקור היא מתפתחת.

עבודה פולנית

העיר העתיקה בווארשה מרהיבה ביופייה, לדעתי עולה ביופייה על קרקוב.

הנה עיר עתיקה חדשה לחלוטין. הפולנים רבי אומן בשחזור. ואירשה העתיקה שנהרסה לחלוטין במלחמה נבנתה מחדש אבן על אבן בניין ובניין.

ב-1984 השלימו הפולנים גם מלאכת השחזור של הטירה המלכותית של מלכי פולין על אוצרותיה. Zamek Królewski w Warszawie)).

אם יוקם פעם מחדש בית המקדש כדאי להביא את המשחזרים הפולנים.

האוכל הפולני תאווה לחיך

משום מה בארץ זכה האוכל הפולני למוניטין גרוע. טעות. האוכל הפולני טעים מאוד, וזול.

למרות שהמטבח הפולני מבוסס על "דבר אחר", יש מספיק מנות שאינן כוללות חזיר. ברשת המסעדות הזולה Bar Mleczny שהיתה ליד המלון, ארוחה הכוללת צלחת מרק ענקית (עם תוכן), שניצל, או צלי בקר רך וטעים, שתי תוספות, סלט ירקות, וקולה, עולה 21 זלוטי. ( זלוטי  אחד שווה 1. שקל). צלחת פירוגי (קרעפלך) 4 זלוטי. האוכל טעים כמו בקיבוץ של פעם. (אני אומר זאת כמחמאה).

מרק העוף הטוב ביותר שאכלתי מעודי נמצא במסעדה היפה Dawne Smaki polish cuisibe הנמצאת ברחוב המרכזי והיפה Nowy swiat .

שבו בנחת בגן הנהדר, ומסרו ד"ש למריולה המלצרית החיננית שבמאור פנים הסבירה לנו על האוכל הפולני. יש מספיק מה לאכול מלבד חזיר.

https://dawnesmaki.pl/

ב"רוזאנה", מסעדת הפאר עם המפות, כלי החרסינה המפוארים, והשנדליירים בתקרה, המגישה אוכל קלאסי פולני, ניתן לאכול ארוחה טובה במאה זלוטי.

https://www.restauracjarozana.com.pl/en/menu-card/

כמובן שבווארשה יש גם כמה מסעדות יהודיות, אבל זה יש גם בתל אביב, (אם כי פחות).

ייסורי מצפון

בידיעה שסבתא שלי ובתה גוועו למוות ברעב בגטו, קצת קשה לזלול ולסבוא. רגש אשמה יהודי.          

אנטישמיות – ואולי מזל – היהודי עם המטבעות

אנטישמיות כרוכה תמיד עם הערצת כוחם של היהודים. הפולנים היום טוענים שהם אינם אנטישמים, אלא להיפך הם אוהבי יהודים. ההוכחה לכך, הם אומרים, שכל פולני מחזיק בכניסה לביתו קמע, ספק איקונין, של יהודי דתי עם זקן האוחז בידו מטבע. הם קוראים לזה בפולנית Żyd z pieniążkiem יהודי עם מטבעות. הקמע אמור לתת מזל של שפע לבני הבית.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%A2%D7%9D_%D7%9E%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%AA

אני רואה קמע כזה באחת מחנויות המזכרות בעיר העתיקה, ומיד רוכש אחד כזה למזל.

שמתי אותו בבית ועתה אני מחכה להתעשר. נראה אם האנטישמיות הפולנית פועלת.

בלי קשר אני מקבל בברכה לראש השנה את התפילה הבאה:

"אלוהים יקר! כל מה שאנחנו מבקשים ממך לשנה החדשה זה חשבון בנק שמן, וגוף רזה. נודה לך אם לא תבלבל בין שתי הבקשות, כמו שעשית בשנה שעברה..."

ואולי היהודי הדתי הפולני עם המטבע יעזור השנה בהגשמת התפילה.

גן החיות – על חיות ועל אנשים טובים

בגיהינום של ורשה בתקופת השואה נדמו חיות הטרף בגן החיות כצמחונים לעומת הגרמנים.

לאחרונה התפרסם גן החיות בווארשה בעקבות הסרט "אשתו של מנהל גן החיות" המספר על יאן ואנטונינה ז'בינסקי, מנהלי גן החיות בווארשה שסייעו ל-300 יהודים להימלט ולהסתתר מהנאצים תוך סיכון אישי עצום, ותיירים רבים נוהרים לראות את הווילה בה הוסתרו היהודים.

בימים שלפני המלחמה שימש הגן גם כמקום מפגש בין בני נוער יהודיים בייחוד דתיים.

אימי כתבה כך ביומנה:  (23.10.32) "הלכתי עם יעקב לגן הזואולוגי. שלובי זרוע הלכנו בגן. כשני ילדים התהוללנו. למראה כל ציפור, לנהימת כל חיה צחקנו מלב מלא. תעלולי הקופים פשוט מילאו אותנו בחדווה. אח נעים! מה רוצה הייתי תמיד להיות בחברתו, לא יותר. הוא אוהב אותי עדיין כל כך, אך מתנהג באופן מוסרי מאוד. אף כי הנני אוהב אותך, לא הייתי מרשה לעצמי לנשק אותך אפילו. אסור לו זאת כעת... צחקתי לדבריו התמימים."

הביקור בגן החיות הותיק והירוק ביום יפה מאד מהנה. בין שאר החיות אנו מבקרים במכלאה מיוחדת לשור הפולני זוברוב שמהעשב שהוא אוכל מכינים הפולנים את הוודקה המפורסמת שלהם זוברובקה Zubrowka המיוצרת משיפון, בעלת 40% אלכוהול והמתובלת בעשב אותו אוכל הזוברוב.

בנמל התעופה אני קונה בדיוטי פרי בקבוק זוברובקה למתנה. אני לא שותה אלכוהול אבל נמסר לי שהטעם מעולה.

המוזיאון הלאומי – הרבה פולנים ויהודים אָיִן

המוזיאון הלאומי הפולני מכיל אמנים אירופאים רבים, אך בעיקר מציג אמנים פולנים המציירים תמונות רבות מן ההיסטוריה הפולנית.

גולת הכותרת במוזיאון היא יצירת הענק של הצייר הלאומי הפולני יאן מטייקו (ארבעה מטר גובה ועשרה מטר רוחב) קרב גרונוולד:

קרב גרוּנוולד (בפולנית: Grunwaldem; בליטאית: Žalgirio. בגרמנית קרב טַנֶּנברג) נערך ב-1410 ובו הצבא המאוחד של ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא, בפיקוד המלך ולדיסלב השני יגיילו והדוכס הגדול ויטאוטאס, ניצחו את צבא המיסדר הטבטוני בפיקודו של המגיסטר אולריך פון יוגינגן.

http://assaffeller.com/%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%99%D7%90%D7%9F-%D7%9E%D7%98%D7%99%D7%99%D7%A7%D7%95-%D7%A7%D7%A8%D7%91-%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%93

למרות שהיהודים מנו כעשרה אחוז מאוכלוסיית פולניה וכשלושים אחוזים מתושבי וארשה, לא מצאתי במוזיאון אפילו תמונה אחת המתארת יהודי. בניגוד למוזיאונים אחרים בעולם (כולל טרטיאקוב במוסקבה) במוזיאון הלאומי הפולני אין יהודים.

ליתר דיוק יש יהודים, הרי לא ניתן להציג אמנות פולנית ללא יהודים. אי אפשר לצייר אמנות בלי יזוס ומריה. אז יש יהודים, אבל רק יהודים מהתנ"ך ומהברית החדשה.

במוזיאון מוצגת בין השאר תמונתו של תלמידו היהודי של יאן מטייקו, מאוריציו גוטליב. "ישו בכפר נחום", הדומה להפליא לתמונתו המפורסמת "יום הכיפורים" הנמצאת במוזיאון תל אביב, ובה הוא גם מצייר את עצמו.

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/5/5b/Gottlieb_Christ_preaching_at_Capernaum.jpg

היעדר היהודים מן האמנות הפולנית מראה את יחס הפולנים אליהם.

המוזיאון ההיסטורי היהודי רק טעות אחת – לא מוזכר טבח פינסק

המוזיאון החדש לתולדות יהודי פולניה (בפולנית:Muzeum Historii Żydów Polskich) – (נפתח 2013) מציג את ההיסטוריה של יהדות פולניה. המוזיאון ממוקם בשטח שבו נמצא בעבר גטו ורשה, במקום שבו היה ניצב בניין מפקדת היודנראט, ליד רחוב אנילביץ' ומול האנדרטה לזכר גיבורי גטו ורשה של הפסל נתן רפופורט.

המוזיאון מראה את אלף שנות יהודי פולניה.

בכניסה ניתן לקנות בחמישים זלוטי כרטיס כניסה לארבעה אתרים יהודים בווארשה: המוזיאון (כולל מכשיר שמע, בית הקברות, המכון ההיסטורי, ובית הכנסת נוז'יק).

המבנה מרשים, התצוגה מרשימה אך התיכנון גרוע. כל פעם מפספסים את מיספר החדר בהסבר וצריכים ללכת אחורה.

עליי לציין שהלכתי בעיון רב מחדר לחדר ונוכחתי שההסבר ההיסטורי מאוד מדויק, על כל ההיבטים העדינים של יחס הפולנים ליהודים, לפני השואה, במהלכה, ואחריה. שאפו להיסטוריונים הפולניים והיהודיים שהקפידו על כל פרט.

מצאתי רק פרט אחד חסר והוא הטבח שעשה הצבא הפולני ב-35 הצעירים היהודים בפינסק – 5 באפריל 1919. המאורע המשמעותי הזה לא נזכר במוזיאון. יש עוד מה לתקן.

לאחר שלוש וחצי שעות של ביקור, הרעבים יכולים לסעוד את ליבם באוכל יהודי כשר במסעדת המוזיאון. אגב מרק העוף עם הקניידלך שם לא משהו.

המוזיאון הפופולארי ביותר בורשה – זלוטה טרסה

ליד המלון נמצאת הגלריה המפורסמת ביותר בווארשה (בקרב הישראלים) – קניון זלוטי טרסה (Złote Tarasy) חמש קומות של חנויות מכל הסוגים. השפה השנייה הנשמעת אחרי הפולנית – עברית.

המחירים בחלקם זולים יותר מאשר בארץ במיוחד בסופר-פארם.

היזהרו מרמאים. החלפתי בטרייה לשעון, גנבו ממני חמישים זלוטי.

בית הקברות

בווארשה יש יותר יהודים מתים מחיים. בבית הקברות אוקופובה Okopowa יש למעלה מ-200 אלף קברים מסומנים. ומספר בלתי ידוע של יהודים שנקברו בקבר אחים בזמן השואה.

בעלי מעמד, למשל ההיסטוריון של יהודי פולניה, פרופ' מאיר בַּלַבָּן (בכתיב יידי: באַלאַבאַן); בפולנית: Majer Bałaban; יליד‏ 1877, מת בגטו וארשה בדצמבר 1942, זכה לקבר משלו. אבל המוני העניים לא זכו לקבר והושלכו לקבר אחים.

מאז הפעם האחרונה שביקרתי בבית הקברות נוספה לחלקת קבר האחים עמדה חדשה להדלקת נרות זיכרון.

האדמה במקום שקעה ונתגלו עצמות לכן הוסיפו אדמה כדי לחסותם.

"שועל!" נשמעה צעקה. מעל החלקה צעד הלוך ושוב ספק שועל ספק כלב.

רבן גמליאל ור' אלעזר ור' יהושוע ורבי עקיבא היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. 

אמרו לו: "מפני מה אתה משחק?"

אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?"

אמרו לו: "מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' [במדבר י"ח], עכשיו שועלים הילכו בו, ולא נבכה?" (תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד, עמ' א')

אני מדליק שלושה נרות זיכרון לסבתי צביה לוין ובנותיה ציפורה ומנוחה שנרצחו (אני שונא את המילה נספו) ע"י הגרמנים.

(מנוחה הצליחה להימלט מהגטו לשדליץ ומשם ללוקוב ושם נעלמו עקבותיה).

לאחר אני ממשיך במסורת שלי לקרא מעל כל בור הריגה: "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו. שפוך עליהם זעמך, וחרון אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'."

בדרך אנחנו עוברים על קברו של הסופר י.ל. פרץ, ואליעזר זמנהוף ממציא שפת האספרנטו. והנה קבר חדש, קברו של מרק אדלמן, נציג הבונד בארגון היהודי הלוחם בגטו ששרד ונשאר בפולניה.

ביציאה אנחנו עוברים על מצבת הזיכרון ליאנוש קורצ'אק וילדיו.

מעשהו של קורצ'אק, הליכתו עם ילדיו להשמדה תוך הסתרת גורלם נתפס בפולניה כמעשה נוצרי, כשה האלוהים Agnus dei.

יש כאן פער בין האסתטי לאתי. מבחינה מוסרית היה עליו להודיע לילדים על גורלם ולקרוא להם לא ללכת בצורה מסודרת להשמדה ובכך להקל על הגרמנים.

קשה לתפוס אבל 40 גרמנים הצליחו בקלות רבה להשמיד כ-800 אלף יהודים. ועל כך כתבתי בעבר:

יַאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק – Agnus dei

"כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא"

(מִשְׁנָה ד' ו')

הִנֵּה יוֹם וְעוֹד יוֹם וּבַלֵיל,

הֲנַגִיעַ הַיּוֹם עַד הָעֶרֶב?

הֵן הוֹלֵךְ וּמֻשְׁמַד יִשְׂרָאֶל,

הַצּוֹרֵר עוֹד מַשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב.

יְתוֹמִים בְּלִי אֵם וּבְלִי אָב,

רַק הוּא יְסַפֵּק לָהֵם לֶחֶם.

מִלְּפָנִים אֶת כֻּלָּם הוּא אָהַב,

גַם עַתָּה הוּא מַטֶּה לָהֶם שֶׁכֶם.

לְבַסּוֹף הֵן הִגִּיעַ יוֹמָם,

מְבַשְּׂרִים כִּי הַכֹּל כְּבָר נֶחְרַץ.

בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה כְּבָר כֻּלָּם,

מוּבָלִים אֶל הָאוּמְשְׁלָג פְּלָץ

פָּעוֹט יְהוּדִי עָרִירִי,

אֶהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה.

מוּל הָאֵל הַלַּז הַנּוֹצְרִי,

שׁוּם נֶפֶשׁ הֵן לֹא תְחַיֶּה.

בְּשׁוּרָה מִסְתַּדְּרִים הַיְּלָדִים,

עוֹד מְעַט הֵן תָּבוֹא הַגְּאְוּלָה.

מָה צַחִים נְקִיִּם הַבְּגָדִים,

הָרוֹפֵא מְשַׁתֵּף פְּעוּלָה.

הַכֹּל כֹּה יָפֶה כֹּה שָׁלֵו,

בְּלִבּוֹת הַיְּלָדִים הַשִּׂמְחָה.

הַתִּזְמֹרֶת תַּרְעִיד אֶת הַלֵּב,

הָרוֹפֵא, הוֹ אֵלִי, מִי שָׂמְךָ?

במחנה ההשמדה טרבלינקה עבדו 40 גרמנים ו-120 אוקראינים. במחנה נרצחו 800 אלף יהודים.

אי אפשר לחשוד בי באנטישמיות, היהודים ודאי אינם נושאי מחלות, אבל הם בהחלט נושאי לכלוך. בקצה בית הקברות, היכן שהאוטובוסים עם התיירים נעצרים, ערמות לכלוך ובדלי סיגריות לרוב. בכל מקום שהישראלים מגיעים הם מלכלכים.

ביום ראשון בקונצרט פסנתר בגן פרדריק שופן ראיתי ישראלית מעשנת הזורקת את בדל הסיגריה לרצפה לעיניהם המשתאות של הפולנים.

בית הכנסת

ערב שבת אנחנו מצטרפים לתפילה בבית הכנסת נוז'יק, בית הכנסת היחיד ששרד בווארשה ושופץ.

בבית הכנסת עשרות נערים ונערות חלקם ממדינות שונות בעולם, וקבוצה גדולה משוהם. כולם לבושים לבן. הנערות עולות לעזרת הנשים.

הנערים כולם משתתפים בסדר מופתי בתפילה. הם יודעים בדיוק מתי לשבת, ומתי לעמוד, ומתי להסתובב כאיש אחד לאחור. (מישהו יכול להסביר לי את פשר המנהג?)

כולם קוראים מספר תפילות שחולק להם הכולל מוסף ספרותי.

שבוע הפסטיבל לתרבות יהודית

על תרבות פולנית ותרבות יהודית

כמדי שנה נערך בין 25.8.18 עד 2.9.18 פסטיבל תרבות יהודית בווארשה. זו השנה ה-15 של הפסטיבל. בדרך מהמלון לתיאטרון היהודי אנחנו חולפים על בית הכנסת נוז'יק וממשיכים דרך גן קרצ'ינסקי.

הארמון והגן הוקמו במאה ה-17 על ידי האציל הפולני קרצ'ינסקי. לפני המלחמה נחשב הגן ל"גן היהודים", שכן יהודים מכל שכבות החברה בילו בו בשעות הפנאי. כאשר הוחלט על הקמת הגטו ביקשו היהודים לכלול את הגן בתחומו, אך נענו בשלילה.

בחגיגות הפסחא של 1943 הותקנו בגן מתקני שעשועים וקרוסלה ענקית למען האוכלוסייה הפולנית ,ממנה ראו המבלים את להבות הגטו בוער בזמן המרד. 

בגן משחקים היום ילדים פולניים אריים חמודים עם שיער בהיר ועיניים כחולות.

אי אפשר שלא להיזכר בשירו המפורסם של צ'סלב מילוש "קמפו די פיורי", שיר המבקש לערוך הקבלה בין שוויון הנפש של הפולנים לנוכח הגטו הבוער, לבין שוויון הנפש של המוני רומא, לנוכח העלאתו על המוקד של הפילוסוף ג'ורדנו ברונו בקמפו די פיורי, שוק הפרחים ברומא, בשנת 1600.

צ'סלב מילוש

קמפו די פיורי

תרגום בנימין טננבוים-טנא

ברומא, בקמפו די פיורי,

סלי לימונים וזיתים,

ויין ניתז על מדרכת

וגזם פרחים על כל צעד.

עורמים תגרים על דוכן

פרות-הים הוורודים.

תלולית ענבים פרי הגפן,

על פלומת אפרסק מתגבהת.

כאן, בזו הכיכר,

את ג'ורדנו ברונו שרפו.

תליין במוקד אש הפיח,

נהר ההמון מכל שער.

אולם, אך הלהב שכך,

המסבאות שוב מלאו.

סלי לימונים וזיתים שוב

נשאו גם זקן וגם נער.

זכרתי את קמפו די פיורי

ליד קרוסלה בוורשה,

בערב אביב כולו נועם

לקול נגינה מתעלסת.

השתיק הניגון יריות

בגטו, מעבר חומות,

וזוגות התנשאו, התעופפו

גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער

הביאה גווילים משחירים,

ביעף רוכבי קרוסלה

תפסום בדהירה ההוללת.

בידר את שמלות הנערות

הרוח מגטו בוער.

צחק ההמון רווי נחת.

יום אל"ף, עיר ווארשה צוהלת

האחד כאן לקח ילמד

שהמון וארשאי או רומי

סוחר ואוהב ושמח

מול מזבח קדושים ומול מוות.

השני כאן ילמד שהכול,

שהוא אנושי, בן חלוף.

ועל שכחה שגוברת

בטרם כבתה השלהבת.

אך אני הרהרתי לי אז

ביתמותם של גוועים.

בזאת ששעה שג'ורדנו

עלה על מוקד אש בוערת,

לא היתה בשפת בני אדם

מילה ולו רק אחת,

שתוכל משהו להביע

לאנושות הנותרת.

חפזו כבר היין לסבוא,

למכור כוכבי-ים, הצחורים,

סלי לימונים וזיתים שוב

נשאו בשמחה ובצהל.

והוא כבר רחוק, מה רחוק,

כאילו חלפו כבר דורות,

והם מחכים לו אך רגע

עד באש יסתלק הוא ויעל.

והם הגוועים גלמודים,

שכוחים מאל וממתים,

זרה להם כבר שפתנו

כשפת פלנטה אחרת.

והכול יהיה לאגדה,

ואז – אחר רוב שנים –

יצית בקמפו די פיורי

דבר המשורר אש של מרד.

בקצה גן קרצ'ינסקי יש אנדרטת זיכרון עם משמר כבוד לנופלים הפולנים בקרב מונטה קסינו בו נפלו למעלה מאלף חיילי הצבא הפולני, צבא אנדרס. (צבא אנדרס התארגן בארץ לקראת שילוחו לאיטליה וכלל את השלם הגדודי מייצ'סלב בגון-מנחם בגין שעזב את יחידתו בתקופת התארגנותה בארץ ישראל).

אנחנו מגיעים קצת באיחור והחצר הירוקה של היידישער טעאטער – התיאטרון היהודי שבה אמורה להתחיל ההופעה מלאה עד אפס מקום.

http://www.teatr-zydowski.art.pl/en/events/jubilee-15th-jewish-culture-festival-singers-warsaw

הקהל שקט ותרבותי, רובו מבוגר אבל ביניהם גם צעירים לא מעטים. מוכרים שתייה ואוכל. גם את האוכל היהודי – חומוס.

הקהל הפולני מקבל את הלהקה בתשואות כפיים ומניע את ראשו לקול המוזיקה היהודית. הופעת הפסנתרנית והזמרת פולינה והקלריטן הוירטואוז מרלין זוכים לתשואות רבות.

MERLIN & POLINA SHEPHERD

https://www.youtube.com/watch?v=hRygZL1UkFQ

הקהל המנומס מחזיר את הכיסאות מהגן חזרה לתיאטרון.

מההופעה השקטה והתרבותית בתיאטרון היהודי אנחנו ממשיכים הולכים להופעה של כליזמרים בכיכר גז'יבובסקי Plcu Grzybowskim.

כיכר גז'יבובסקי (הפטריות בפולנית) היתה מרכז החיים היהודיים בתקופת טרום המלחמה. הפולנים קראו לה כך ע"ש היהודים שהתרבו כפטריות. בכיכר היה השוק היהודי אליו היו באים היהודים מכל קצוות וארשה כדי לקנות את ארבעת המינים בסוכות תרנגול כפרות ביום כיפור וכדומה.

בתקופת המלחמה הייתה כיכר גז'יבובסקי בתוך תחומי הגטו הקטן. בתחומי הגטו היו שלוש כנסיות ששמשו את כ-2000 היהודים המומרים בגטו. (ביניהם פרופסור לודביק זמנהוף, נכדו של אליעזר זמנהוף. שתי בנותיו התבהאו, נעשו בהאיות, וגם הן נרצחו בשואה).

אנחנו יושבים לרגלי הכנסייה, ומאזינים ללהקת כליזמרים שהם למרבית ההפתעה כליזמרים יפניים השרים באידיש.

כליזמרים יפניים:

https://www.youtube.com/watch?v=fU7-SYTzR8Y

הקהל הפולני הגדול יושב בשקט, מבוגרים וצעירים עם ילדים, כולם נעים לקול המוסיקה.

היפנים מרגשים בשירתם. הנה הם שרים ברגש את השיר פאפיראסן על הילד הרעב בגטו המוכר סיגריות כדי להביא לחם.

(שמעו בביצוע המרגש של שוועסטער ברי (האחיות ברי):

https://www.youtube.com/watch?v=MdVFByCSwp0

והנה מיד אחריו שרים היפנים בקול גדול את שיר הפרטיזנים היהודים, זאָג נישט קיינמאָל –אל נא תאמר דרכי האחרונה, שחובר ע"י הירש גלק בגיטו וילנה ב-1943.

(שמעו בביצוע הזמר שמעון פוססורסקי-ישראלי, יליד ורשה, ניצול השואה):

https://www.youtube.com/watch?v=U6AOviMQoN0

הקהל הפולני מוקסם.

ואז מגיע האסון.

קבוצה גדולה של ישראלים (לא חשוב מאיזו עדה), מגיעים ומתיישבים בקולי קולות על מדרגות הכנסייה. בקולות רמים הם מחליפים ביניהם חוויות על קניות וכדומה. בין הנשים יש אפילו אחת המתנאה בכך שהיא מורה.

הנשים צועקות, לא מקשיבות, וכמובן לא מכירות את השירים. הפולנים מסתכלים בתמיהה. כמעט הערתי משהו אבל נעצרתי. זה מסוכן. בצער רב עזבנו את המקום מפני שלא יכולנו יותר להמשיך ולשמוע את השירים.

הנה כי כן יש גם תרבות יהודית-ישראלית.

יידיש או עברית

בלובי המלון אנחנו פוגשים את השחקן שמואל וירצר-עצמון. מייסד תיאטרון היידישפיל. למרות גילו, 89, הוא מלא עזוז, ומסתובב כחתן בחופתו. בקול רם ועבה של שחקן הוא מדבר בפולנית עם אורחיו. הוא אורח כבוד בפסטיבל היהודי של וארשה, וזוכה מהם לכבוד הראוי.

בתור ילד אני עוד זוכר אותו מופיע במשק עם שמוליק סגל ושמוליק רודנסקי, "שלושת השמוליקים".

"הפולנים," הוא אומר לנו, "מתגעגעים לתרבות היהודית. היידיש," הוא ממשיך, "היא תמצית התרבות היהודית. הנה אפילו החרדים שומרים על האידיש כמהות היהדות."

ואז הוא מתחיל להתקיף את הקיבוצים. "הקיבוצים," הוא אומר, "יצאו נגד האידיש, כשאני באתי לארץ הם היו התרבות השלטת איפה הם היום. רק תרבות האידיש היא קיימת והיא המהות היהודית."

"סלח לי," השבתי לו, "ראיתי היום בבית הקברות את הקבר של מרק אדלמן מהבונד, המפלגה שחרתה על דגלה את שפת האידיש והיתה נגד העברית והציונות, איפה התרבות הזו היום? נעלמה לחלוטין. העברית היא מהות היהדות, לא האידיש!"

עם כל הכבוד לתרבות האידיש אין צורך לרוממה ולפארה על חשבון העברית או על חשבון תרומת הקיבוצים והציונות.

מוודג' ללודזיה

אנחנו נוסעים עם המדריך טומי לביקור בעיר וודג'. (בעברית לודז. בפולנית Łódź – ספינה). וודג' היתה העיר השנייה בגודל אוכלוסייתה היהודית בפולניה.

איזור הגטו היהודי בוודז' נראה מוזנח. את תחנת הרכבת, משם נשלחו היהודים להשמדה, משפצים.

לעומת זאת בתי החרושת של ישראל פוזננסקי, איל הטקסטיל היהודי, "מנופקטורה", שופצו להפליא. המתחם מדהים ביופיו. כל המיבנים עשויים מאבן בריק אדומה, והוקמו בהם חנויות מסעדות, ובתי קפה. וגם אי אפשר בלי – קניון ענק ויפה.

הארמון המפואר של ישראל פוזננסקי נמצא בשיפוצים. חציו סגור. במרתף תערוכה על ההיסטוריה של וודג' כולל על הקהילה היהודית. תצוגת עשירה של תשמישי קדושה ומסורת יהודית.

באולמות המפוארים של הארמון מוקדשים שלושה חדרים לפסנתרן ארתור רובינשטיין יליד העיר. בתצוגה שלושה פסנתרים שלו, ותיעוד פגישותיו עם שועי עולם. קיר שלם מוקדש לתרומות שלו לישראל עם תעודות בעברית של הקרן קיימת ומוסדות רבים נוספים.

חדר שלם בארמון מוקדש למרק אדלמן. אדלמן נמנה כנציג "הבונד" עם ראשי "הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה, ושימש כסגנו של מרדכי אנילביץ'. עם דיכוי המרד הצליח להימלט מהגטו, הצטרף לארגון המחתרת הקומוניסטי "ארמייה לודובה", והשתתף, בשנת 1944, במרד וארשה נגד השלטון הנאצי.

אחרי המלחמה נשאר בפולין, למד רפואה ועסק בקרדיולוגיה בלודז'. היה חבר בתנועת "סולידריות", ובשנים 1989-1993 כיהן כחבר הסיים, הפרלמנט הפולני. בשנת 1998 קיבל מנשיא פולין אלכסנדר קוואשנייבסקי את העיטור הגבוה ביותר בפולין, מסדר הנשר הלבן.

כל חייו התנגד אדלמן שר"י לציונות ולישראל.

בחדר ההנצחה בארמון נמצאת הספרייה שלו הכוללת המון ספרים ביידיש בעיקר של הבונד. למשל הכרכים של "געשיכטע פון בונד" ההיסטוריה של הבונד, והספר "הענריק ערליך און וויקטאר אלטער", מנהיגי הבונד שנרצחו ע"י הנ.ק.וו.ד ב-1943, וגם כמה ספרים בעברית על המרד, למשל של יצחק צוקרמן.

הרחוב הראשי של וודג', רחוב פיטורוקובסקה, נחשב לרחוב המסחרי הארוך ביותר באירופה. ברחוב המפואר והמשופץ מצביעים לנו על דירה שהוחזרה למשפחה יהודית מנתניה ושווה היום מיליונים.

בדומה להוליווד גם כאן הוצבו כוכבים על המדרכה על שם כוכבי תרבות פולנים, וגם פסלים.

הבולט ביותר הפסל של ארתור רובינשטיין עם אף יהודי ארוך שלפי המסורת של המקום מי שנוגע בו ישוב לוודג'. אני נוגע באף למרות שאין לי כוונה לשוב לכאן שנית.

פסל נוסף הנמצא ברחוב הוא של המשורר היהודי יוליאן טובים, שנודע במסה שלו "אנו יהודי פולין" שכתב באפריל 1944, בעיצומה של השואה, בה כתב:

"אילו הוצרכתי לבסס את לאומיותי, או נכון יותר את הרגשתי הלאומית, הרי אני פולני מטעמים פשוטים ביותר, כמעט פרימיטיוויים, ברובם רציונאליים, בחלקם אי רציונאליים, אולם בלי סממנים 'מיסטיים'. להיות פולני – אין זה כבוד, ולא תפארת, ולא זכות. הוא הדין בנשימה. מעודי לא פגשתי אדם שיהא גא על שום שהוא נושם.

"פולני – כי בפולין נולדתי, גדלתי, חונכתי, למדתי, כי בפולין הייתי מאושר ואומלל. כי מגלותי רוצה אני לחזור לפולין דווקא, אף אם יבטיחו לי תענוגות של גן עדן במקום אחר.

"פולני גם מטעם זה שעצי הלבנה והערבה קרובים לי יותר מעצי התמר וההדר, ומצקביץ ושופן יקרים יותר משייקספיר ובטהובן. יקרים בגלל טעמים, שגם אותם לא אוכל לבסס בשום טעם הגיוני.

"פולני – כי נטלתי מן הפולנים כמה מליקוייהם הלאומיים. פולני – כי שנאתי לפאשיסטים הפולנים גדולה יותר מלפאשיסטים שבעמים אחרים. והרי זה בעיני קו חשוב מאוד של פולניותי. אולם בראש ובראשונה – פולני, משום שכך רצוני."

אולי הוא זוכה לכבוד אצל הפולנים, אבל לא לכבוד אצלנו, אנו היהודים הבזים ליהודים המתבוללים.

בוודג' כמעט ולא נשארו יהודים.

למי שמחפש מדריך דובר עברית בפולניה אני ממליץ על טומי איזבוצקי בעל חברת tommy TravelPoland

טומי מדריך בעל ידע רב יארגן לכם טיולים ברכבו. למעוניינים בבירור שורשים הוא יעזור לכם בבירוקרטיה הפולנית ובמחקר במכון ההיסטורי היהודי.

tommy TravelPoland

travelpolin@gmail.com

טל. 48 798 255 831

אילנה המרמן: "אני נאצית"

האקטיביסטית תומכת הפשיזם האיסלמו-נאצי, אילנה המרמן, מעידה על עצמה: "אני גרמנייה-נאצית," ותובעת לפנות את מצפה יאיר ולהפוך אותו ל"יודן ריין". (אילנה המרמן, "לפנות את המאחז הזה", "הארץ", 9.9.18)

בדיחה יהודית מפורסמת מספרת על שני יהודים הנוסעים ברכבת. "לאן אתה נוסע?" שואל האחד, "לפינסק," השני משיב.

"אם אתה אומר לי שאתה נוסע לפינסק זה בגלל שאתה רוצה שאני אחשוב שאתה נוסע למינסק, אבל בעצם אתה נוסע באמת לפינסק." אומר השואל.

היטלר אהב לספר את הבדיחה המראה לדעתו על השקרנות הטבועה ביהודים, הוא רק השתמש בשמות פוזמוקל פוזמוקל. (שאול פרידלנדר" "גרמניה הנאצית והיהודים", ת"א, 1998, עמ' 408).

כאשר פראו המרמן התנאתה במשפט "אני גרמניה נאצית" היא כאילו אמרה אותו בהפוך, אבל לאור דעותיה אי אפשר שלא לראות בעליל מי בעצם מזכיר היום את הימים האפלים של שנות השלושים בגרמניה.

ממש כאז הולכים יחדיו הגזענות הנאצית והפשיזם האיסלמו-נאצי העכשווי.

דויטשלנד איבר אלס – איתי פישר-טיראן עוזב לגרמניה

בדומה להיטלר, שהצהיר שהוא הומניסט גדול, מצהיר איתי פישר-טיראן שהוא רואה בתנועת ה-BDS גישה הומניסטית ולגיטימית. (שהרי חיסול מדינת היהודים, מטרתה, הוא אקט הומניסטי). (רוית הכט, "יורד מהבמה", "הארץ", "גלריה", 7.9.18)

בדומה לאיש מפלגת הימין הערבית, הגזענית קיצונית, "הרשימה הערבית המשותפת" (בשנאת ישראל) הכוללת את תנועת "האחים המוסלמים", והתומכת בחיסול מדינת היהודים, בהדרת נשים, בביגמיה, ובאי מתן זכויות לגייז – מצהיר פישר-טיראן שהציונות היא גזענות ותנועה קולוניאליסטית. (הרי לעם היהודי אין זכות לריבונות).

בזכות אביה הגרמני-הארי של אשתו, מלאני מרים תאני פראש (עיברתה לפרס), המגדלת סוסים ערבים בחווה בגרמניה, הוא קיבל אזרחות גרמנית. (והרי אם ליהודים אין זכות למדינה האם כולם יקבלו אזרחות של דויטשלנד?)

בכל מקרה הזוג יקבל אמנם נציונליטט גרמני, אבל לא שייכות לפולק הגרמני שהרי שניהם מישלינג.

אין ספק איתי פישר-טיראן הוא מאד מתוחכם. הצהרה שישראל פשיסטית, והציונות היא גזענות וקולוניאלית, ותנועת ה-BDS היא הומניסטית ולגיטימית, תזניק מיידית את הקריירה שלו בדויטשלנד. אז במקום החגים היהודיים שיחגוג שם את ליל ולפורגיס Walpurgisnacht. שמקורו כמו אימו, בשבדיה, ויערב לו.

קשה להיות דרוזי

בעקבות מחאות הדרוזים נגד חוק הלאום, קובע ד"ר פואז כמאל: "הדרוזים מאמינים בשלושה עקרונות עילאיים: הדת, האדמה, והכבוד." ("עד היום קשה להיות דרוזי", ד"ר פואז כמאל, "הארץ" 6.9.18)

אם היה יהודי אומר את המשפט הזה היה מיד מואשם בגזענות ובפשיזם. אבל כשדרוזי אומר זאת, גולדה זלטה שניפיצקי זהבה גלאון, ותמר זנדברג – רואות זאת כסמל לדמוקרטיה ולשוויון, ואפילו אם "הדת, האדמה והכבוד" מפלות את הנשים הדרוזיות בכול.

ובאמת בדמוקרטיה ובשיוויון קשה עד מאוד להיות דרוזי תחת כיבוש יהודי. קל הרבה יותר להיות דרוזי תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.

ואי אפשר שלא לזכור את החוצפה של אמל אסעד ששאל: "מהיכן שאבתם את החוצפה לקבוע שייכות של הארץ ליהודים? על מה מבוססת טענת הזכות והבעלות של היהודים על הארץ?"

אמל אסעד מעולם לא שאל את השאלה – מאין שאבו הערבים את החוצפה לכבוש 13 מיליון קמ"ר ולהכריז שזו ארצם?

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

"האם הציונות משעממת?"

בעקבות

"חולמים ולוחמים"

ליעקב יערי-פולסקין

1922, 1964

פורסם בביטאון "מן היסוד" ביום 7.1.1965

לפני 53 שנים

בעת האחרונה הגיע לידי ספר די "עתיק" שיצא לאור במהדורה חדשה, והוא ממין הספרים המלאים "ציונות". שם הספר: "חולמים ולוחמים" מאת יעקב יערי-פולסקין, הידוע לקורא העברי מספריו הרבים שעיסוקם תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל.

מהדורתו הראשונה של הספר הופיעה בפתח-תקווה בשנת תרפ"ב (1922) בהוצאה פרטית – שהיא סיפור לעצמו. מהדורתו השלישית של הספר, שעודכנה והושלמה, הופיעה לאחרונה בהוצאת מ. מזרחי. הספר מכיל חמישים ותשע מונוגראפיות היסטוריות מחייהם ומפעולותיהם של ראשונים ומייסדים: מן הבארון רוטשילד, קארל נטר, יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון – ועד לברנר, אנשי העלייה השנייה ודגניה, א.ד. גורדון, אנשי "השומר", טרומפלדור, רופין, ז'בוטינסקי, אהרונסון, וייצמן ועוד רבים אחרים ששמותיהם ידועים, וחלקם ששמותיהם לא נחקקו באותיות זהב, אלא "עמך" ישראל שטיפוסיהם ודמויותיהם נרשמו בזיכרונו של המחבר מתוך היכרות אישית והתנסות בחוויות משותפות.

אחרי שגמרתי את קריאת הספר שהוא, לדעתי, ספר מרתק למדי – שאלתי את עצמי שאלה מעט "אפיקורסית": האם באמת תולדות הציונות הן כה משעממות וחסרות-חיים בשביל הדור הצעיר בארץ, שהגיע לבגרות החל משנות הארבעים של המאה הנוכחית [המאה ה-20] ואילך? או שמא דווקא אלה שחזרו והתאוננו בפנינו ללא-הרף על הנוער אשר שם את הציונות וכל הכרוך בה במרכאות – אולי דווקא אלה המתאוננים – נוח להם שכך המצב והם האחרונים שיהיו חפצים באמת ברינסאנס של קורות הציונות ותולדות היישוב היהודי בארץ, רינסאנס אידיאי אשר יוכל להוכיח, כי תולדות ההתיישבות אינן כה מתקתקות כתוכניות "היו זמנים" ושאר המוצרים הסאכאריניים של הנוסטאלגיה שהיא לעיתים מפוברקת – אלא פרשיות מרות-כלענה ומרתקות במידה רבה, פרקי-חיים מאלפים, אכזבות מרות, שנאת-אחים ושנאת-חינם, אכזריות, עוולות ומישגים, אם מתוך תמימות ואם מתוך ציניזם – אשר לשומעם בלבד תסמרנה שערות הקורא!

ובכל זאת – ציונות במובנה הנעלה, באותו הכרח אחד, שאין כנראה שני לו, לתקוע יתד בארץ זרה ומתנכרת ולו גם במחיר ניפוצם של מרבית האידאלים החברתיים של מרבית הזרמים שלקחו חלק ביישוב הארץ – מאחר שאין כמעט תנועה אחת שלא עשתה בזמן מן הזמנים את ההיפך הגמור במציאות שבה פעלה – לבד אולי מאותה ההזדהות הפשוטה והראשונית עם ארץ-ישראל.

תהליך ההתמסדות של קדושי הציונות ותנועת-העבודה ההופכם לשמות של רחובות, כפרים, אולמי-תרבות ופרסים ספרותיים – נוטה להשכיח לעיתים את מרירות חייהם, את אכזבותיהם של אותם אנשים עצמם בחייהם, וכיצד רבים מהם נזרקו בתקופה זו או אחרת על ידי ממשיכיהם, תלמידיהם, או חבריהם הטובים ביותר לאותו זרם מפלגתי.

שנותיהם האחרונות של א.ד גורדון ו-י.ח. ברנר הן דוגמא  אחת מיני רבות. הרצל, טרומפלדור, ז'בוטינסקי, מיכאל הלפרין, יוסף ויתקין, ד"ר יעקב כהן-ברנשטיין ויהושע איזנשטאדט (ברזילי)  – איש-איש מהם בדרכו שלו, מי במוות חטוף מי מתוך תיסכול ארך-ימים – לא זכו לראות בהשלמת מפעלם, ולא פעם היתה עצם המרירות שנלוותה להקמתו הגורם הראשון במעלה למותם קודם זמנם.

תולדות היישוב מלאות בקדושים שחייהם משמשים אולי דוגמא חיובית מן הבחינה המוסרית והאידאית, אך מכל יתר הבחינות היו אלה חיים של אנשים שלא ידעו לעיתים שעה של קורת-רוח, של מנוחה ואושר. לצערנו, רבים מאותם מורים ו"מורי-הדור" שראו לעצמם חובה "להנציח" את זכר הראשונים ולחנך לאורם – הדגישו מתוך פראזיולוגיה נפוחה ומתייהרת את הצד "החיובי" שבהקרבה וב"קדושה", אך התנכרו לצד האנושי והאישי וללקחו – מאחר שלא תמיד היה צד זה נאה ומרומם ביותר.

"מורי-הדור" הללו, ולא שומעי-לקחם מקרב הצעירים – הם שגרמו במישרין לשימת הציונות במרכאותיה המפורסמות. זוה מביא אותי למחשבה הנוספת, כי לא דור הצעירים אלא אבותיו ומנהיגיו הם אלו הדוחפים באופן ישיר והם גם הנהנים בעקיפין משימת הציונות במרכאות ובמחסני-הגרוטאות כאחד.

ישנם דברים רבים אשר לגביהם מעדיפים את השקיעה בתהום הנשייה ואת השיכחה על פני העלאה חוזרת של פולמוסים ותקופות המביאים עימם חשבון-נפש נוקב ומסעיר גם לאשר מתרחש בישראל כיום. אמנם ראינו לאחרונה שימוש מבריק בפרשיות מן העבר – אך שימוש זה היה לשם חשבון ולא לשם חשבון-הנפש, וקשה לשער כי מסקנדלים בלבד תצמח לנו רוויזיה רעיונית הבוחנת את ההווה לאור העבר וחוקרת אחר שורשיהן של מיני שגיאות ועיוורון אידיאי ופוליטי שאת פירותיהם הבאושים אנו אוכלים עד היום.

ואם יקום אי-פעם רינסאנס אידיאי של העלאתם בפרופורציה והערכתם מחדש של תולדות הציונות – נקל לשער, כי הסובלים הראשונים יהיו ללא ספק אלה השופכים כיום דמעות תנין על ירידת קרנה של הציונות ועל שימתה במרכאות, ויחד עם זאת נהנים עדיין מגביית הריבית על הקרן שאינה קיימת אלא בציורם המתקתק, המונוליטי, והמשעמם-להחריד מתולדות הציונות ויישוב הארץ, ציור  שמידת האמת שלו כשיעור הדימיון המנפח עד לימינו אלה עצרות-יובל וכנסי-תעמולה וכרזות-רחוב.

הפלגתי למסקנות בטרם עמדתי לציין את מקורן, שחלקו בא מתוך אסוסיאציות העולות עם קריאת ספרו של יערי-פולסקין, אשר היטיב לתפוס אווירה זו בה ניפוח התעמולה והמאבק-האידיאולוגי מבקשים לעיתים לכסות על כיעורם ועל ניוולם של חיי היום-יום.

אחד הסיפורים היפים בספר הוא תיאור ביקורו הראשון של ביאליק בארץ-ישראל בשנת תרס"ט (1909). בעת ששהה המשורר ברחובות נערכה עצרת-עם לכבודו, הנוער כיבדו  ביריות בלי-סוף באוויר – והמבוגרים בנאומים לכבודו שלא חדלו אף הם. סבלנותו של ביאליק פקעה, הוא קם והפסיק את הנואמים, ביקש מאחד מחברי ועד-המושבה להורות לחדול מן ה"פאנטזיה" של היריות, והרים קולו מבלי שיטרח להיראות מעודן-מדי בעיני הנוכחים:

"זה אלפי שנים אני יורים יריות לריק. אך צחוק אנו עושים ביריותינו. יודעים בארץ-ישראל לירות עם קבלת אורחים ציוניים. ובמקרים כאלה אנו נעשים ל'גיבורי ישראל'. אולם הגיע הזמן שנחדל מיריות כלפי מעלה ונשים ליבנו היטב לנעשה פה על הארץ. – יהי זה דברי אליכם: 'הצניעו לכת!'  – – עשו את עבודתכם בשקט, בלי רעש, בלי שאון זול וטאראראם ריק, בלי נאומים ארוכים ובלי יריות ריקות ללא מטרה, לאין צורך – – "

 ביפו ערכו נשף-פרידה לביאליק לפני צאתו את הארץ. במודעות ששלחו מסדרי-הנשף אל המושבות היה כתוב, כי מלבד המשתפים בדקלום ובזימרה יקרא ביאליק יצירה חדשה משלו אשר לא ראתה עוד את אור הדפוס. האינטליגנציה היפואית וחלק גדול מפועלי המושבות הקרובות באו אל נשף-הפרידה תוך ציפייה רבה. הכול באו לראות את ביאליק ולשמוע מפיו את יצירתו. ומה רבה היתה ההשתוממות, בהחל ביאליק לקרוא את הסיפור "מארינקה" – על שם נערה רוסית, – (אשר נדפס לאחר מכן ב"השלוח" בשינוי שם "מאחורי הגדר"), וכאשר עשה ביאליק הפסקה קלה בקריאתו, קם העסקן מנחם שיינקין וקרא אליו ברגש:

"אליך ביאליק משוררנו הלאומי, פונה אני בקריאת-כאב מקרב ליבי. זכינו כי תבקר את ארצנו, עברת אותה לאורכה ולרוחבה, מדן ועד באר-שבע, ראית את כל ערי היישוב העברי ומושבותיו. בעינך עין משורר, ראית את החורבן הגדול של הארץ וגם ראית את עבודתנו, עבודת קומץ אנשים הממשיכים את מעשיהם מתוך אימוץ כל כוחות נפשם, ובכל זאת, לפני עזבך אותנו, בנשף-הפרידה שנערך לכבודך – לא מצאת לנכון, אתה משוררנו הלאומי, לקרוא באוזנינו דבר אחר, זולת מעשה בגויה שקורופינשטיכה, ובשיקצה שלה מארינקה, ובכלבהּ הנובח על יהודים באיזו עיירה נידחת ברוסיה." – – –

עוד לפני שהספיק שיינקין לגמור פנה ביאליק נרגז אל הקהל:

"רבותיי! הדבר אשר שיינקין מאשים בו אותי בשם כולכם, אתם אשמים בו יותר ממני. הלא התחננתי לפני עורכי הנשף: אל תסדרו נשף לכבודי, כי אין בפי מילה חדשה להגיש לכם. פואימת-תחייה חדשה לא כתבתי לכם על הרי יהודה. אולם עורכי הנשף לא עזבוני, וטעמם ונימוקם עימם: עליהם להציל את הקופה הדלה של אגודת המורים, היקרה להם וגם לי. אף אני התחשבתי בעזרה החומרית הדרושה לקופה ולא יכולתי להיפטר מהשתתף בנשף. וכשהמסדרים ביקשו ממני לקרוא איזו יצירה בנשף, הודעתי מראש, כי אין איתי בלתי אם סיפור מחיי עיירתי הקטנה בשם 'מארינקה', וביקשתי מהם שבמודעות יפרשו [יפרסמו] ברור את שם הסיפור, למען לא יבוא הקהל לידי טעות. המסדרים לא עשו כבקשתי, ומה אני כי תלינו עליי? – ובנוגע לארץ-ישראל החרבה והעזובה, ששינקין מקונן עליה, אני יכול להבטיחכם שבסיפורי 'מארינקה' לא הוספתי אף כלשהו על חורבנה."

אכן, "אנטי-קליימקס" הולם לפראזיולוגיה של עסקני-היישוב, ומפי ביאליק, שאת תוכחות הזעם והשינאה-העצמית שלו הפכו בבתי-הספר ובדעת הקהל למיתוס "חיובי" עד כי בעיני בני-הנעורים הוא מלוגלג כמשורר ה"ציוני" ביותר מבין כל המוכרים להם.

הרי זה אותו התהליך שחל בגיבוריה האוטוביוגראפיים של הציונות – הפכו את מרירותם וסבלם למיתוס "חיובי", הפכו את המיתוס למוסדות, ובכך סירסו את דמותם בעיני הציבור והשרישו בתוכו שלל דעות-קדומות ושקרים-מוסכמים המונעים לעיתים את האפשרות לחקור באופן אובייקטיבי מה היו סיבותיהן של רגשות המרירות והתיסכול בקרב מרבית ה"קדושים" הללו, ואם אין מרירות זו מעידה על פגם סטרוקטוראלי שאת פירותיו אנו אוכלים עד לימינו אלה.

דרך משל – האם אין הסתבכויותינו הפוליטיות הפנימיות מעין ראי בו משתקפת אוזלת-ידה של האידיאולוגיה הציוני להתמודד עם השאלה הערבית על כל האספקטים הרחבים יותר המסתעפים משאלה זו ומדרך הטיפול בה?

או – האם קיימת בציונות מעין דיאלקטיקה המבטיחה לנו, כי עם שקיעתה ותצמח על חורבותיה אידיאולוגיה אחרת שיש בכוחה ללכד את הכיוונים השונים המתרוצצים בקירבנו – או שמא שקעה הציונות כאונייה במצולות-הים מבלי להותיר כל זכר אחריה?

יש לי הרגשה כי רוויזיה של הדעות המקובלות לגבי תולדות היישוב היהודי בארץ עשוייה אולי לתת לנו את הזעזוע הדרוש כדי לפתוח ביוזמות חדשות ולהיחלץ מן המחנק שהדרך שהלכנו בה עד כה המיטה עלינו.

הערה מאוחרת: דברים אלה נכתבו ב-1965, שנתיים ויותר לפני מלחמת יוני 67', תקופה שבמהלכה הסופר החשוב ס. יזהר כינה בביטול ובבוז את הדור הצעיר בישראל בשם "דור האספרסו".

הוא כמובן טעה לא רק באשר לדרך הכנת הקפה הטעים שכבש מאז את העולם – אלא גם במשפט שחרץ על הדור של הצעירים שהביא את הניצחון של מלחמת ששת הימים, ומאוחר יותר, חרף הטראומה של מלחמת יום כיפור, אוקטובר 73' – הביא את ביסוסה של ישראל כמעצמת הי-טק עולמית ותרם להיותה מדינה משגשגת בת שמונה מיליון אזרחים.

מצד שני, גם אני הייתי אז נמהר מדי לבשר על שקיעתה של הציונות.

אהוד בן עזר

* * *

נחום גוטמן / אהוד בן עזר

כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ

מתוך "בין חולות וכחול-שמיים", בהוצאת יבנה, 1980

כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ, באביב 1909, בלוויית רבניצקי, הם התארחו בביתנו בנווה-צדק. אימא החליטה, בהתייעצות עם אבא, כי צריך להתקין את הבית לכבוד ביאליק ורבניצקי, והאורחים אשר יבואו לפקוד אותם בתקופת שהותם אצלנו.

את הפיג'אמה הראשונה שלי בחיי תפרה לי אז תופרת צעירה, שבאה מפתח-תקווה, ולימים נעשתה פסלת בעלת שם עולמי: חנה אורלוב. זה התחיל בכך שאימא החליטה שצריך להכין סדינים וציפות חדשים לקראת בואם של שני האורחים הנכבדים. חיפשה, ושלחו אליה איזו תופרת צעירה מפתח-תקווה. היתה זו חנה אורלוב, שאז עוד לא התחילה אפילו לכייר. היא ישבה כמה ימים ליד מכונת-התפירה שקנתה אימא, התניעה ברגליה ותפרה, וכתוספת – נתפרה לי אז הפיג'אמה הראשונה, פיג'אמה עם פסים.

אחרי שנים, כשביקרתי אצל חנה אורלוב בפאריז, והיא כבר פסלת מהוללת, ואת ראשי פיסלה אז – הזכירה את הפיג'אמה שתפרה לי, ואשר בזכותה נפגשו דרכינו לראשונה.

*

אימא נוכחה לדעת שאין לנו מפות ראויות לכסות את השולחן שעה שמרחיבים ומאריכים אותו, וחסרים כלי-שולחן נאים. מה עשתה? היא אספה את כל הפרוות ומעילי החורף של אבא ושל אחיי הגדולים, שהבאנו איתנו מרוסיה, והעמיסה אותם על המרפסת שלנו.

באותה תקופה היה סובב בשכונתנו רוכל, שהיה קונה בגדים משומשים ונותן תחתם מסחורתו החדשה – סחר-חליפין. הוא נהג לבוא עם סלים עמוסים גדולים, היה עומד פשוק-רגליים באמצע החצר ושורק במפוחית-פה, פותח את סליו ומראה את כל הטוב הצפון בהם, ומכריז בקול רם, דרך חצוצרת-נייר:

"אלטע זאכן, אלטע זאכן!"

ומחבר חרוזים בעברית, ערבית ואידיש, ושר מילות שבח והלל לכל חפץ שהיה מרים בידו מעל לראשו, ומשכנע את הקהל הסובב אותו במעגל כי סחורתו יפה.

אימא עמדה לעומתו, אנחנו לצידה, והיא מספרת לנו בלחש מה ערכם של החפצים שהיא עומדת להחליף. מתי נקנָה המעיל, מתי נעשתה הפרווה. הערך היה בעיקר רגשי, הבגדים האלה ממילא לא התאימו לאקלים הארץ אבל בליבה נשמרו רגשותיה אליהם, ובמכירתם כאילו חתכה באופן סופי את הקשר עם העבר, אין דרך חזרה.

תמורת בגדי החורף רכשה אימא מפה חדשה עם מערכת מפיות וכלי-שולחן, קערת-מרק גדולה עם מכסה, כד-מים עם שתים-עשרה כוסות, כיאות לבית שמקבל אורחים חשובים. ממקווה-ישראל נשלחו אלינו, בהמלצת דיזנגוף, זרי-פרחים גדולים, והיה לשולחן ולחדר הגדול פאר רב, אשר לא ראיתי כמוהו לפנים.

*

במסיבה הראשונה הגיעו אלינו סופרים מירושלים, ביניהם היו אליעזר בן-יהודה, דוד ילין וזוטא. ביאליק התיישב מול בן-יהודה, ומיד התפתח ביניהם ויכוח. ויכוח חריף וקולני על צורתן ואופיין של המילים שבן-יהודה מחדש.

זה היה לאחר הכרזת הקונסטיטוציה, ה"חוריה", שבאה בעקבות מהפכת "התורכים הצעירים" בקושטא. התפתח ויכוח רם ועיקר קצפו של ביאליק יצא על המילה העברית שחידש בן-יהודה ל"חוריה" – "חושמה".

בן-יהודה ניסה להוכיח את המקורות למילתו החדשה – ראשי-תיבות של חוקת שלטון מוגבל, בתוספת ה"א כדי לסגלה למין נקבה, כמו המקור הערבי.

ההוכחה לא נתקבלה על דעתו של ביאליק, והוא עיפעף בשמורות-עיניו. פתאום קם על רגליו כשעיניו אדומות ובולטות מרוב התרגשות ודפק דפיקה גדולה בשולחן. כד היין החדש קפץ ועף ונשתפך ברוחב-לב, כוסות-היין ניתרו, וכשכד-היין הגדול התהפך – נשפך היין בלשונות אדומים ארוכים על המפה החדשה. כל האורחים קמו בהלה, כדי שהיין לא יישפך על מכנסיהם. אז"ר ואבא הפעילו מיד טאקטיקות של הרגעה בין המסובים שהיו נבוכים. אבל אני הסתכלתי בפניה של אימא.

כתמי היין שוב לא נמחקו לעולם מן המפה החדשה. מפה זו, שהיתה צריכה לשמש תחליף לרגשות העמוקים שחשנו כלפי בגדי-החורף שלנו, נפסלה מעתה, ואולי היה בכך סמל.

מאז, כשאורחים היו באים אלינו, היתה אימא פורשת מחדש את המפה על השולחן, ומכסה בצפיפות בצלחות הפירות והדגים את הכתמים.

ואילו המילה "חושמה" – נמחקה.

*

מלון "בללה ויסטה" היה בניין תכלת בעל שתי קומות עם גדר עשוייה עמודי-מלט, והיה שייך לגרמני. הוא היה בניין פאר, ובו בית-הקפה המפואר ביותר של יפו. בצילו של המלון, לעבר הים, היו יושבים המתרחצים בים.

לכבוד בואו של ביאליק זימנו בבית הקפה של המלון קהל של נכבדי-היישוב ועשו לו קבלת-פנים. המברכים כה האריכו בנאומיהם, ומורה אחד הקריא ברכה ארוכה כתובה בחרוזים, עד שביאליק הפסיקם ברוגז ואמר שהוא רוצה לראות את הארץ בעיניו שלו, ללא הדרכה. בקהל השתררה תחושת-מבוכה והסבות-עיניים מקצה לקצה.

לימים, כאשר התארח במלון הפרופיסור בוריס שץ, זכיתי להיכנס פנימה עם אבא ולראות הווי שהיה זר לי לחלוטין. בית-קפה מאורגן יפה, עם מלצרים לבושים בהידור. כל אורח היה מתיישב ליד שולחנו ברחבות אצילית שלא ראיתי במקומות אחרים, שותה מי-סודה מתוך בקבוק מפוקק בגולה של זכוכית, או לימונדה צבעונית, ומאזין לרחש הגלים, אשר מכאן נשמעו שקטים ומנומסים יותר.

*

צייר ראשון שראיתי בחיי יושב ומצייר נופים היה הצייר לחובסקי. זה היה עוד לפני היות תל-אביב. הוא היה פה בזמן ביקורו של ביאליק בפעם הראשונה בארץ, ב-1909. יום אחד ראיתי על גבעות-החול יושב לו אדם ופותח תיבה של צבעים, ומעמיד בד לפניו, ומתחיל לצייר. היתה זו תיבת-הצבעים הראשונה שראיתי בחיי, והצייר היה לחובסקי, שחי ברוסיה, והיה מטובי הציירים של התקופה.

נעצרתי לידו, ותיבת הצבעים הקסימה אותי. לחובסקי ישב וצייר נוף שומם של חולות על רקע הים, במקום שעליו נבנתה לימים תל-אביב.

אגב, במוזיאון "בצלאל" היו תמונות של לחובסקי, ובבואי לפאריז בשנות העשרים, ראיתי את תמונותיו של לחובסקי, שהיה יהודי, מייצגות את הציור הרוסי בתערוכה בג'רדן דה לוכסמבורג.

בדיוק למראה אותו נוף של חולות אמר ביאליק, שהתארח בביתנו, לאבא שלי:

"בן-ציון, לאן הבאת את בניך, מידבר!"

אבא בא במבוכה ולא ידע מה לענות.

אני פתחתי את פי ואמרתי: "זה לא מידבר. יש ים וחול. הנוף נהדר. גם הצייר לחובסקי צייר אותו."

ואמנם, הצבעים האלה, של חול וכחול-שמיים, והים – עתידים היו לשלוט בתמונותיי.

ביאליק חשב שחסר לי מגע עם חיים עשירים ומקסימים, אבל לא הבין שהקסם נמצא לי בכל אשר הבטתי, וליופיו לא מצאתי ביטוי בספרות שנכתבה באותם ימים. כשהקשבתי לשיחותיהם של הסופרים בבית-אבא נדמה היה לי כי הם מרוחקים מהחיים.

כשאמרתי לביאליק חולות וים, לא התכוונתי רק לכך שבתור צייר-לעתיד הצבעים האלה קוסמים לי, אלא בחול ראיתי עולם מלא. פה היה הכול נפלא וצהוב, בשבילי חול לא היה אף פעם שממה, אלא עולם מעניין ומלא: שורות הנמלים הגדולות. הלטאות, שבשעת בהלה הן מותירות אחריהן את זנבן. וחיפושיות הזבל שהיו מגלגלות כדוריהן בתוך החול.

חיפושית-הזבל מהלכת בזיגזגים ומחפשת בתלוליות-החול גלל טרי שתוכל לגבּוֹל לה ממנו כדור מתאים לה בגודלו. והיא מטפלת בו, מגלגלת אותו, רצה אחריו כאשר לפתע יתגלגל במורד, תופסת בו מחדש, מפנה גווה אליו, ומגלגלת אותו קדימה ברגליה האחוריות. היא מחפשת מקום מתאים לו, שם תשמֵר אותו, ובו תטיל את ביציה, ומתוכן יבקעו בבוא הזמן הזחלים.

במקום להטיל בי תחושה של בחילה, כפי שנוהגים רמשים להטיל בלבבות של ילדים – מצאתי בחיפושיות-הזבל דמויות יפות, נוצצות, נקיות, שיודעות היטב מה שהן רוצות, ומקיימות את חייהן מתוך תבונה רבה כלפי העתיד. ובבוא היום גם למדתי לדעת עד כמה מראה עיניים, ללא הסברים, לילד הרך, קובע את דרכי ראיית-החיים שלו ומלמדו יותר מכל דבר אחר.

נמלה מובילה גרגיר-תבואה, והגרגיר נופל מבין לסתותיה. הוא מתגלגל מראש גבעת-החול הקטנה, והנמלה פונה אחורה, ורצה מהר להרימו ודוחפת אותו עם קרניה אל ראש הגבעה הקטנה, וממשיכה עימו את דרכה. המראה נתן לי, בתור ילד, הבנת דברים שבבית-הספר ובחיי עיר  לא הייתי זוכה לו. ראיתי את הברכה שיש בחיים על גבול הישימון.

עוד עכשיו זכורות לי התנועות העצבניות והנלהבות של נמלים, הרצות לאחור במבוכה, ממשמשות בקרניהן למצוא את הגרגיר שנשמט והתגלגל מן הגבעה למטה. דמויות נמלים נבוכות, אשר חוזרות עם הגרגיר וממשיכות ללכת בשביל-הנמלים.

לטאה רצה בחול ופתאום היא נבהלת מאוד ורוצה לברוח, וכפיצוי להתגוננות היא משאירה אחריה את זנבה המוסיף להתנועע, וגורם להסחת דעת הרודף ממנה. ואז, לגשת, להחזיק את הזנב הרוטט בכף-ידך, ולהרגיש את פרפוריו בתוך כף-היד. זה בעיניי אחד מקסמי החיים של המזרח. רק "סבראים" יבינו אותי. זה דבר שאין לומדים בספרי-הלימוד, אין כותבים עליו שירים, אך זוהי תחושת-יסוד בחיים – לרמות את הזולת ולהציל את עצמי. וכל זאת ראיתי אני, הילד, בעיניי. ולכן חשבתי שכאן, בחולות, מצויים השורשים, כי היכן הייתי לומד עליהם? הייתי ילד בן שבע. עדיין לא למדתי מאום. הספר היחיד שקראתי היה "אהבת ציון". ומה שאמרתי לביאליק היה המיכמן שאני למדתי מהחיים.

אך ביאליק המשיך ושאל:

"ואיפה אתה רואה ים, ונוף נהדר?"

אמרתי: "אני עולה על השולחן, משם מטפס על העמוד של הסוכה, דרכו אני עולה לגג, ומשם רואה את הים."

הבית בנווה-צדק, שבו גרנו, היה בעל קומה אחת, ואת הים אפשר היה לראות רק אם עלית על גגו.

ביאליק ניגש לשולחן, הרים רגל אחת והניחה על השולחן, ורצה לעלות גם הוא כדי לראות את הים.

ואז נשמע קולו המפוכח של רבניצקי:

"ביאליק – מה אתה מטפס על שולחנות?"

ביאליק לא עלה על השולחן.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק אחד-עשר

הפגישה עם דאוד אבו-יוסף

באחד מימי סוף החורף, למחרת ליל שמירה קשה וקר, הרגיש עצמו יהודה עייף במקצת וגם קודח. זה היה יום שמש רך, נעים, ויהודה ישב ליד קיר אחד הבתים שהלכו וניבנו בתחילת רחוב המושבה היחיד, והתחמם.

ממזרח, מכיוון הכפר הערבי פֶגֶּ'ה, הלך וקרב אליו רוכב בידואי על סוסה לבנה שטרם ראה כמותה לגודל. חָזֶהָּ היה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא בה היה מן החן הרגיל של הסוסות הערביות האצילות. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות.

הַפָּרש לא היה גבה-קומה. רגליו, בתוך הארכּוּבּוֹת, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח ועל ירכו השמאלית התנדנדה חרב ענקית. פניו היו מכוערים. אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי אל הנמצא מולו.

הוא קרב על גבי סוסתו אל יהודה, עצר כאילו ציפה לדבר-מה, אחר מדד את יהודה במבטו החריף ובירך אותו בקרירות:

"נְהַארַכּ סַעִיד!" – כלומר, בוקר טוב.

מיבטאו הערבי היה זר והעיד על כך שאינו מקומי.

"סַעִיד וּמְבַּארַכּ!" השיב לו יהודה את הברכה המקובלת, והוסיף כנהוג:

"תְּפַדָּל!" – כלומר, בבקשה, אתה מוזמן.

ואולם הפרש הודה לו בריטון ופנה הלאה לדרכו ועד מהרה נעלם ופניו מזרחה, לכיוון ממנו בא.

יהודה השתדל לחרות היטב בזיכרונו את מראה פניו של הבידואי. הסביבה רוחשת גנבים ושודדים. כל אורח זר, חשוד. אולי בא לרגל את היישוב הקטן, ובכוונתו לחזור בלילה?

*

 למחרת חזר יהודה, רכוב על סוסו, מן השמירה בשדות. עיניו כמעט נעצמו מעייפות. לפתע הבחין במטושטש, מול השמש העולה, במראה שנדמה תחילה לתעתוע-מידבר: הפרש הבידואי המוזר דוהר בשנית, ממזרח, מכיוון הכפר פֶגֶ'ה, לעבר המושבה.

יהודה היפנה את סוסו לקראת הזר. הוא התכוון לשוב ולהזמינו לפגישת היכרות, לפי הנימוס המקובל במזרח כלפי אורחים. אם יסכים לבוא – יהיה אפשר לגשש מיהו ואולי לגלות מה כוונותיו. אם יסרב – ירמוז לו יהודה כי מוטב שיסתלק מסביבה זו.

להפתעתו של יהודה בירך אותו הפעם הפרש הבידואי ביתר ידידות וגם קיבל מיד את הזמנתו להתארח אצלו.

יהודה הישיר אליו מבט, בוחן אותו היטב כמבקש שוב לעמוד על טיבו.

פתאום קרא הזר: "אַנַא אִסְרַאִילִי!"

יהודה נדהם, והבידואי, שביקש להוכיח את אמיתות דבריו, נשא עיניו אל שמיהָ הכחולים, החורפיים, של בקעת פתח-תקווה, והמשיך:

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"

מהיכן הגיע הבידואי היהודי המיסתורי, בעל המיבטא הנוכרי? –  התפלא יהודה. אמנם, עוד בהיותו בירושלים שמע על שבט יָהוּד-חֵיבַּר, יהודי חייבּר, המתגוררים הרחק במידבר ערב, בדרך לערים הקדושות למוסלמים, מַכֶּה ומַדִינֶה. היהודים המידבריים האלה ידועים בגבורתם, הם מטילים פחדם על השיירות העוברות במידבר, אבל איש לא ראה אותם בעיניו. הכול שמועות ואגדות. לך תדע. לא-מעט אנשים מוזרים פגש יהודה בירושלים. למשל – אהרון פְרַאנְצוֹיז (כלומר – הצרפתי), שראה במו-עיניו את נפוליאון בונאפרטה. בצעירותו היה פראנצויז קצין נושא-דגל בחיל-הפרשים של נפוליאון, השתתף בכל מלחמותיו ואף בארץ-ישראל היה עימו. כאשר פגש בו יהודה, כבר היה האיש ישיש מופלג, אחד מארבעה או חמישה חיילים ששרדו, בעולם כולו, מצבאו של נפוליאון. ידיו של החייל הוותיק היו דקות כקלף, פניו צנומים כפני ציפור וחיוכו כמי שחזר לתקופת הילדות. כאשר נפרד ממנו יהודה, בלחיצת-יד, חש כאילו דרכו הוא נוגע, ממרחק הדורות, בנפוליאון.

באחד הימים הגיעה אוניית-מלחמה צרפתית לחוף יפו. רב-החובל ועימו קציניו עלו לירושלים כדי לראות את הלוחם היהודי. לכבודם לבש אהרון פראנצויז את מדי-הצבא העתיקים שלו, בכחול, אדום ולבן, ואלה הלמו שוב את גופו, שרזה מאוד בזקנוּתו. הקצינים ערכו טקס צבאי לפני חדרו הדל; הניפו דגל, תקעו בחצוצרה, ניגנו את ההימנון, הצדיעו בחרבותיהם והשאירו לו מתנת-כסף נאה. הוא מצידו סיפר להם בקול חלוש, ובצרפתית, שפת-אימו, הוא נולד באלזאס – כיצד צעד עם נפוליאון עד לחומות עכו ובדרך הפציר בו להכריז על חזרת היהודים לארץ-ישראל ובניין בית-מקדשם, והבטיח לו שבני-עמו, מתוך הכרת תודה לנפוליאון, יהיו נאמנים ביותר לצרפת.

חייל שראה במו-עיניו את נפוליאון, פגש יהודה – אך טרם נקלע על דרכו, עד עצם הרגע הזה, יהודי מיהוד אל-חייבר או מישהו שסיפר כי פגש אחד מבני השבט האגדי. ועתה – הייתכן כי הפָּרש המתפלל הוא השליח של יהודי חייבר אל מתיישבי פתח-תקווה? כיצד מיהרה להגיע השמועה אל לב מידבריות-ערב הרחוקים?

יהודה הזמין את אורחו להיכנס לאוהל שנמצא ליד הבאר ואשר שימש כְּמַדַאפֶה, מקום-האירוח על-פי המנהג הערבי. כאשר נכנסו השניים לאוהל – הסיר מעליו הפרש הגוץ את העַקַאל והַכַּפִיֶּה, וראשו נשאר חבוש רק בַּטַאקִיֶּה, כיפה הנהוגה אצל המוסלמים. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, שנדמה ליהודה כמצחו של יהודי למדן.

"שמי יהודה רַאבּ," הציג עצמו יהודה בעת שהחל להתקין את הקפה השחור. "והערבים החלו לקרוא לי – יוּדָה-עַרְבּ. אני חי כאן עם אבי, הנני הצעיר מכל המתיישבים כאן, כבן עשרים ואחת, ולכן מינו אותי לשומר הנחלה."

"שמי דוד, ובערבית –דאוד. דַאוּד אבּוּ-יוּסֶף, על שם בני הבכור, יוסף, שהוא בן-גילך, ואותו השארתי עם כל משפחתי, בבגדאד."

"אתה מארצו של אברהם אבינו?" התפעל יהודה.

"ומאיפה חשבת שאני בא?"

"לרגע חשבתי שבאת ממידבר ערב, משבט יהוד אל-חייבר."

"יהוד אל-חייבר? כן, פעם באה אלינו משלחת של מלומדים אנגליים לבגדאד ומשם ביקשו לצאת למסע כדי לחקור את מידבר ערב ובמיוחד לחפש את השבט הזה. האנגלים שכרו אותי לבוא עימם. עברנו ברכיבה את נַגְ'ד, חצר-מות ועוד מקומות נידחים ורחוקים שאיש טרם ביקר בהם עד עצם היום הזה. פגשנו יהודים בארץ תימן, אבל ליהודי חייבר לא מצאנו סימן."

דאוד אבו-יוסף ישב בשיכול-רגליים על המחצלת וגמע מן הקפה שהכין לו יהודה, כמנהג המארח אצל הערבים. אף ששניהם היו יהודים, הורגשה עדיין זרות בחלל האוהל, ורק שיחת-הנימוס קשרה ביניהם.

"אבו-יוסף," העז יהודה לבסוף להעלות את השאלה, שנוהגים לדחותה לאחר שעות ארוכות של שיחה, "מה הביא אותך אלינו?"

אבו-יוסף לא נעלב, ונראה שמח להסביר סוף-וף את השתלשלות ביקורו במושבה הצעירה.

"אני בן לאחת המשפחות הבגדאדיות שעוסקות במסחר עם הבידואים הגרים במידבר. אנחנו קונים מהם צמר וחלב. זה דבר רגיל שאנו מתגוררים אצלם כשמונה-תשעה חודשים בשנה. אני מגיע אל השבטים הרחוקים ביותר. שבילי המידבר מוכרים לי היטב ואני בן-בית בו.

"באחד הלילות, כאשר ישנתי במאהל בידואי, נגנבה ממני סוסתי היקרה, זו שאתה רואה עומדת בחוץ, ליד השוקת שלכם. מיד יצאתי בעקבותיה. לא נחתי ולא עצרתי בשום מקום, עד שהגעתי לדמשק, שם אבדו עקבותיה.

"בְּחַאן אִל-בַּאשָׁא, בלב העיר, הצלחתי לגלות בעָרמה את מקומה. כיצד? – הצגתי שם את עצמי כמשרתו של סוחר בגדאדי עשיר, הבא בשליחות אדונו לקנות סוסה אצילה. הראו לי סוסות רבות. מצאתי בהן פגמים. היתה לי סבלנות. לבסוף הציעו לי את סוסתי – מיד הכירה אותי והתחילה צוהלת. המוכרים נבהלו וברחו, וטוב עשו, האמן לי, יוּדה-ערב, הם נמלטו בזמן!

"יצאתי מהעיר לכיוון מזרח, רוכב על גב סוסתי. אמרתי לעצמי: למה ייגרע חלקי מכל מוסלמי, שמצווה עליו לעלות לרגל, לפחות פעם בחייו, למכה? – והלא דמשק היא מחצית הדרך מבגדאד לירושלים. מדוע לא אמשיך ואראה גם אני, פעם אחת בחיי, את עיר הקודש ואתפלל בכותל המערבי, ליד המקום שעמד עליו בית-המקדש, בעיר בה חנה המלך דוד, זה שעל שמו אני קרא?

"מיד הפניתי את סוסתי דרומה, לארץ-ישראל. לאחר ימי רכיבה אחדים הגעתי לירושלים. שלשום יצאתי לדרך, חזרה לביתי, דרך דמשק. לפנות ערב עצרתי אצל השכנים שלכם, בפג'ה, ונשארתי לישון בבית השיח' של הכפר. שם שמעתי עליכם."

"השיח' סיפר לך עלינו?"

"כאשר נודע לו שאני יהודי, גילה לי כי מהלך רגעים אחדים מערבה מכפרו נמצא את כפר של יהודים מבני-עמי! שמחתי והחלטתי ללכת לראות אתכם. כאשר הגעתי אתמול לכאן וראיתי אותך יושב בשמש, ואת חבריך עובדים בבניית הבתים יחד עם פועליהם הערבים, לא האמנתי שאתם יהודים. מימיי לא ראיתי יהודים לבושים בגדים כשלכם ובעלי עור פנים בהיר כמוכם. הבנתי שהשיח' טעה, והייתי בטוח שאתם פְרַאנְגִ'ים, באתם מאירופה, כמו הגרמנים שראיתי במושבה רפאים בירושלים.

"חזרתי לשיח' של פג'ה. ישבנו בביתו ושתינו קפה. צחקתי וסיפרתי לו כיצד פגשתי אותך וכציד טעה לחשוב שאתה וחבריך – יהודים! אבל השיח' לא ויתר. הוא קם וניצב בחדר, כשהוא מבטיח לי בשם אללה ונשבע במוחמד נביאו – כי אתם, הפראנג'ים שראיתי לפני-הצהריים – יהודים הנכם!

"לכן יצאתי הבוקר פעם שנייה אליכם, והנה אני כאן. כבר הייתי קרוב להאמין שאמצא את יהודי אל-חייבר אבל מעודי לא חשבתי שאפגוש אדם שרוכב על סוס ונראה פראנג'י, כמוך – והוא מבִני-עמי!"

צחק דאוד אבו-יוסף.

יהודה נזכר ב"עֶבֶד" של זרח, בניסיונות הגניבה וההתנפלויות של השכנים הערבים בלילות, הסבורים כי רכוש היהודים הפקר הוא, ואמר לאבו-יוסף:

"למה לך לחזור ללון אצל השיח' של פג'ה? הישאר אצלנו כמה שתרצה."

"למה לכם אורח כמוני? רק אכביד עליכם. בני-משפחתי מחכים לי בבגדאד, לחג-הפסח. הם ידאגו מאוד אם לא אחזור."

אותה שעה נכנס לאוהל יעקב מימון, שעמד להחליף את יהודה ולצאת על סוסו לסיור היומי בשדות-המושבה. יהודה הציג בפניו את אבו-יוסף.

"זה השומר החדש?" שאל מימון.

"עדיין לא." ענה יהודה.

"אתם צריכים שומר נוסף?" שאל אבו-יוסף.

"כן." אמר יהודה. "קשה לנו מאוד להסתדר עם השכנים. הם חושבים שהאדמות שלנו הן שטח הפקר. מנסים מזלם יום ולילה. קטטות ומהלומות. לבסוף לא תהיה לנו ברירה אלא להשתמש כנגדם ברובים."

"רובים?" חייך אבו-יוסף. "רואים מיד שעדיין אין אתם בעלי ניסיון רב. אין חוכמה ואין תועלת בנשק-אש. חרפה היא בעיניי להשתמש ברובה אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. טוב. אשאר אתכם ימים אחדים, אולי אוכל להועיל במשהו." השיב אבו-יוסף לשני השומרים.

*

במשך היום הקים לו אבו-יוסף, ליד הבאר, סוכה עשוייה מחצלות, והוציא את מיטלטליו מן השקיים שעל סוסתו: כלים אחדים להכנת הקפה. עבאיה עשוייה צמר-גמלים, להתעטף בה למגן מפני הקור, ביום ובלילה. רַבַּאבַּה, כינור ערבי, בעל מיתר אחד עשוי שער-סוסים, שמנגנים עליו בקשת-עץ פשוטה, גבנונית. שקית תפילין וספר שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות.

כאשר התקרב ובא יהודה, עם חשיכה, לקחת את אבו-יוסף לעבודת השמירה, שמע אותו שר-מדקלם ומלווה עצמו בצלילים חדגוניים ועגומים שאותם הפיק המיתר היחיד של הרבּאבה. אבו-יוסף ישב בשיכול-רגליים בפתח סוכתו ושר בהתמכרות רבה ובקול עָרֵב – חליפות בערבית על אודות הגיבורים הקדומים של מידבר ערב, ובעברית – פיוטים עתיקים, תפילות, וכולם באותו נוסח של דקלום מזרחי, מלא ערגה.

יהודה חש שבשירה העצובה מביע האורח את כל נפשו וגעגועיו למשפחתו ולעירו הרחוקים ממנו מהלך ימים רבים. לרגע היה נדמה לו שראה גם דמעה בעיני הזר הרגשני, שהיה מבוגר ממנו כפליים ויותר, והוא שאל עצמו אם טוב עשה שביקש את הבגדאדי להישאר.

ירד לילה. אבו-יוסף רכב על סוסתו, פניו עטופים בכּאפיה, מחוזקת בעקאל שעוטר לראשו. רק שפמו, ועיניו הבוערות, הציצו החוצה. לצידו רכב יהודה על סוסו, חבוש כובע-בוקרים רחב-שוליים שקנה ביפו. השניים רכבו בשדות המושבה. החשיכה היתה כבדה. יהודה האיץ את סוסו, ואחריו אבו-יוסף, לעבר אחת החלקות הצפוניות של המושבה. על גבולה ניסה להניס, בלילה שעבר, חבורה של ערבים שבאו לקצור, בחסות החשיכה, את גבעולי החיטה הירוקים עדיין, כדי לתיתם מאכל לבהמותיהם. לצערו לא הצליח לגרשם. הקוצרים היו חמושים, והחלו לירות ברוביהם כאשר שמעו את צהלת סוסו.

עתה עצר יהודה והציע לאבו-יוסף תכסיס נועז, כפי שלמד באחוזה ממורו המדיארי, אמיץ-הלב, סטיפן סיטשי.

"נארוב להם בקצה החלקה ונסתער עליהם בבת-אחת, ביריות, כאשר תישמענה אבחות מגליהם בקמה!"

"יודה-ערב," לחש לו אבו-יוסף, "אתה יודע שאני לא נושא עימי רובה. לי די בחרבי. זו חרב דמשק עתיקה הקרוייה ג'וֹהְר. קיבלתי אותה בירושה מדורי-דורות במשפחתי. הנה, החזק בה!"

הוא העביר בחשיכה את החרב ליהודה. יהודה מישש אותה, עובי להבה היה כאצבע, ובקושי הצליח להניפה, ואולם כאשר החזירה לאבו-יוסף, שיחק בה הלה במהירות הבזק ונשמעה אבחתה החדה בחשכת הליל, כשהיא חותכת באוויר.

"אתה שמע לי מה נעשה פה. נניח באמצע השדה את השקיים ושאר המיטלטלים שעל סוסינו, נעלה מדורה קטנה..."

"מדורה?" לא האמין יהודה למשמע-אוזניו, "הלא מיד יגלו אותנו ויירו לעברנו!"

"זה הדבר! אנחנו לא נהיה שם אלא נחכה, יושבים על סוסינו, הרחק המדורה."

"ומה יקרה?"

"אתה תראה."

השניים עשו כדברי אבו-יוסף. המדורה הקטנה בערה. צללי השקיים נראו מרחוק כדמות אדם אחד או יותר השפופים לעומת האש. שעה ארוכה ישבו השניים על סוסיהם. הקור הציק. החשיכה מסביב היתה כקיר מעובה. הרגליים כמעט קפאו.

ואז החלו להישמע לפתע היריות, ממש לידם – אך לא לכיוונים אלא אל המדורה. הערבים שבאו לקצור את הקמה הירוקה חשבו שמצאו להם טרף קל: שומר שנרדם בקור, ליד המדורה העוממת. אך עתה, על-פי נצנוצי יריותיהם, חשפו עצמם וניתן לקבוע בנקל היכן הם מצויים.

יהודה ביקש להסתער עליהם מיד, אך אבו-יוסף עצר בעדו. "חכה, חכה עד שיירו כל אחד מהם לפחות פעמיים."

הרובים באותה תקופה היו פשוטים מאוד. היה צורך למלא אותם באבקת-שריפה ובברד לאחר כל ירייה. המשוכללים ביותר – היו דו-קניים. אבו-יוסף חישב וידע היטב שלאחר מטח-היריות הראשון לא יהיו בידי השודדים רובים טעונים. זה הרגע המתאים להפתיעם.

"אבל בלי מעשי-גבורה מיותרים!" הזהיר אבו-יוסף את יהודה, הצעיר ממנו, "רק לפצוע. ואל תשתמש ברובה."

ואכן, אך נסתיים מטח היריות, ובעוד הערבים מעודדים מחוסר התגובה מכיוון המדורה, ומתכוננים לגשת לשם, לאסוף שלל – והנה מעורפם התנפלו עליהם שני פרשים והפליאו בהם את מכותיהם, אבו-יוסף משתמש בצד הקהה של חרבו, ויהודה בנבוט.

הערבים הנדהמים, שלא שיערו מהיכן נפלו עליהם לפתע שני השדים הרוכבים הללו, ברחו בצעקות-פחד כשהם מותירים אחריהם צלצולי-מתכת של המגָלים ושל הרובים, שנשמטו מידיהם במהלומות.

"עכשיו נאסוף את השלל, ואת השקיים ושאר החפצים שהשארנו ליד המדורה, ונחזור למושבה." אמר אבו-יוסף.

"והשדות? מי ישמור עליהם הלילה?" שאל יהודה. "אני נוהג להסתובב עד אור הבוקר על גבול המושבה."

"אל תדאג, יודה-ערב, הלילה הזה, ועוד הרבה לילות – לא יעז איש משכנינו לבוא לקצור בשדות של יהודים. וכדי להפחידם – נדליק בלילות הבאים עוד פעם-פעמיים מדורות שכאלה. הסיפור על מה שבא להם מידינו הלילה, יעשה כנפיים. ומחר, אתה תראה, יבואו זקני שבט ג'ראמנה לבקש מאיתנו חזרה את הרובים והמגלים של בניהם – השובבים, כך יאמרו, ואתה תשב לידי ותלמד כיצד מנהלים עימם משא-ומתן."

*

אדמות הביצה בצפון המושבה, על גדת הירקון הדרומית, היו שייכות לממשלה, ובאביב היו נשלחים אליהן סוסי-הצבא, חופשיים, למרעה. חיילים אחדים ובראשם קצין, המכונה בתורכית בשם זַאבֶּט, היו שומרים על העדר. השנה גבלו בביצה שדותיה המוריקים של המושבה החדשה, והחיילים התורכיים חמדו אותם. באחד הימים החלו להעלות את סוסיהם, ללחוך את גבעולי החיטה והשעורה.

אבו-יוסף נזעק על סוסתו למקום ופגש את התורכים רוכבים בנעימים בלב הקמה הירוקה וגבוהת-הקומה. הוא פקד עליהם להסתלק מיד עם סוסיהם. הם סירבו. התפתחה מריבה בינו לבין הזאבט.

"אתם!" אמר לו הקצין המשופם בקול יהיר ובעיניים שהיו מצועפות מהשפעת החשיש, "צריכים להודות לַשׂוּלְטַאן עַבְּדֶל מַגִ'יד ירום-הודו שהואיל לשלוח את סוסיו לחרבן בשדותיהם, ובחינם!"

אבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר לזאבט על לחיו.

מיד פקד הקצין על חייליו לתפוס אותו.

בלי לחשוב פעמיים הִפנה אבו-יוסף לאחור את סוסתו בעלת הרגליים הארוכות והחזה הרחב – וברח, והחיילים אחריו. בתוך רגעים אחדים הגיע לוואדי אַבּוּ-לִגֶּ'ה, הנשפך בהמשכו לירקון. הוא עבר את הוואדי העמוק בקפיצה על גבי סוסתו, דרומה. החיילים נעצרו על הגדה הצפונית של הוואדי, שהמים זרמו בו בעונה זו של השנה, והיססו לעָברו.

"תפאדל, בבקשה, תעברו!" ישב אבו-יוסף זקוף על סוסתו הגבוהה וקרא לעברם: "ותגידו לזאבט שלכם שיספר לשולטאן עבדול-מג'יד ירום-הודו בקונסטנטינופול שיש במלאבס הרבה אבנים שתספקנה כדי לנגב את התחת של הסוסים שיבואו לחרבן על השדות של היהודים, והכול בחינם! – טוּזְזְזְ..."

יהודה, שנשאר צופה במחזה על סוסו, מרחוק, לפי פקודתו של אבו-יוסף, שאל אותו בשובו:

"מדוע ברחת? הרי הצדק היה לצידנו באופן ברור. אפשר לתבוע אותם למשפט."

"הערבים אומרים: אִלְשַׁרַאד תִּלְתֵּין אִל מַרַאגֶ'ל, הבריחה היא שני-שלישים של הגבורה. אני לא אוהב עסקים עם השלטונות. מה יעזור לכם, יודה-ערב, שהצדק לצידכם?"

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שנה טובה ומאושרת לעורך ולמשתתפי העיתון, לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו וגם תכתבו ותפרסמו. כתיבה טובה וסיפוק ממנה.

מעמוס גורן

* שלום רב אדוני העורך ואיחולי שנה טובה לך למשפחתך ולכל סופריך  וקוראיך הנאמנים וגם לאלה שמקללים אותך ואת עיתונך השכם והערב.

הערה בעניין אלאור עזריה בעקבות הראיון איתו שהופיע בסוף השבוע ב"ישראל היום".  הסליחה אתכם: עזריה לא נשפט כמקובל  כי אם עשו בו לינץ'. כזכור מיד בקרות המקרה זעקו כל "שועי המדינה" ו"חשוביה" ולא אמנה אותם כאן, שלא לדבר על כלי התקשרת המתקראים בפיהם נאורים, ודשו בעזריה ועשו בו שפטים עד דוק. זהו ממש לינץ'. כאשר הוא הגיע לבית הדין היה כתב התביעה נגדו חייב להידחות שכן הוא כבר נשפט ודמו היה למעשה הפקר. בה בעת שעל דברים זעירים כגון טעות ברישום כתב תביעה שהגישה המשטרה  מזדרזות שופטות ישראל החכמות לשחרר אשמים בהפצת סמים קשים  ולדחות את כתב האישום לגמרי.

בגלל כל ההמולה שעשו נגד החייל לא היה האומץ לדיינים לנקוט עמדה נכונה ולדחות  את כתב האישום הלא צודק הזה. תגובה לאשמה שטפלו על עזריה קִיראו נא את דברי רפול בעניין! (הדברים צוטטו בראיון).

כדאי לקרוא לדברים  בשמם: גם הבדרן דודו טופז לא התאבד בכלא. הוא נרצח על ידי שלטונות בתי הסוהר. ממתי נותנים לאסיר או עציר כלי חשמלי עם כבל. והלא כל תינוק יודע שמן האסיר או העציר מסירים דברים כמו חגורה ואף שרוכי נעליים כדי שלא תהיה אפשרות לאיש בעת לחץ נפשי לעשות מעשה. (זוכרים את איש הכספים שקפץ למותו מקומה ג' במטה המשטרה כאשר נעזב לנפשו ללא השגחה).

גם לטופז  הגישו את הכלים לאמור "עשה זאת בעצמך."

שנה טובה

י"ז

* קרי כותב בספרו כי בשנת 2009, כאשר כיהן כראש ועדת יחסי החוץ של הסנאט, הוא הגיע לדמשק ופגש לראשונה את אסד. לדבריו, "בפגישה הראשונה שלנו התעמתי עם אסד לגבי המתקן הגרעיני שסוריה בנתה וישראל, כפי שפורסם, הפציצה. (קרי מתייחס לכור הסורי שהופצץ על ידי ממשלת אולמרט ב-2007). "העובדה שזה היה כור גרעיני היתה ידועה ומבוססת היטב, מעבר לכל מחלוקת," מציין קרי. אולם לטענתו, אסד שיקר לו והכחיש שהאתר שהופצץ במזרח סוריה היה כור גרעיני. "אסד הסתכל לי בעיניים ואמר לי שזה לא היה אתר גרעיני, באותה צורת דיבור בדיוק שבה הוא השתמש בכל שאר חלקי השיחה. זה היה שקר מטופש, קל להפרכה, אבל הוא שיקר לי בלי היסוס", כותב קרי. ["הארץ" באינטרנט. 4.9].

אהוד: דודי המנוח ברוך בן עזר ראב (1887-1960) שהיה בן זכר ראשון של פתח-תקווה (המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, שנוסדה ב-1878), ודיבר ערבית שוטפת, נהג לומר:

"ערבי קם בבוקר ומתחיל לדבר, ערבי מתחיל לשקר."

זו הסביבה האמיתית שבה אנו חיים, לבד אולי מחלק מערביי ישראל, שלמדו מאיתנו לדבר אמת, ונעשו במובן הזה ישראלים, ואולי יש עוד כמה צדיקים במרחב הערבי, שאינם משקרים.

* שני שונאי ישראל נפגשו. אחד מהם יושב בכנסת ומקבל משכורת מלאה על שנאת ישראל והפצתה בעולם: "יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, נפגש היום (שלישי, 4.9) עם שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, וקרא לה לגנות את חוק הלאום בשם האיחוד האירופי ולפעול לבטלו במוסדותיו. מוגריני אמרה לאחר הפגישה כי האיחוד 'ימשיך לעקוב אחרי ההשלכות של יישום החוק'."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל