פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1377

בברכת גמר חתימה טובה לנמענינו ולכל בֵּית ישראל

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בתשרי תשע"ט, 20.9.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. // מרדכי קידר: זו מלחמה. // עמוס גלבוע: על תפיסת המציאות של אהוד ברק. // יוסי אחימאיר: רק שלא נופתע שוב. // אורי הייטנר: 1. מבחן הדם. 2. אורי אבנרי (פרק ה'): התקופה הפורמטיבית – עליית הנאצים לשלטון. 3. צרור הערות 19.9.18. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ב. מורה עם טבע שכזה. // יהודה גור-אריה: שעיר לעזאזל. סיפור ליום כיפור. // משה גרנות: על ספר סיפוריו של יהודה גור-אריה "מה דעתך, יוני". // יהודה גור-אריה: מי זה דרווינג? // תקוה וינשטוק: לקראת שנה חדשה: מעט על ערבה. // חנה סמוכה מושיוב: היכן נעוריי? // בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושוויון. [ספטמבר 1966]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. עם עובד 1986. נדפס לראשונה בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"  "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // משה כהן: הצבא החזק ביותר. // אהוד בן עזר: "חולמים ומגשימים" ליעקב יערי-פולסקין, 1967. "על המשמר" 4.8.1967. לפני 51 שנים. // ממקורות הש"י. // יואל נץ: שַּׁנֵּס מָתְנַיִם!

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּגִּלָיוֹן הָאַחֲרוֹן סֻפַּר וְגַם תֹּאַר

אֵיךְ תְּמוּנָתוֹ שֶל הֶרְצֶל, הוּא חוֹזֵה הַמְּדִינָה

הִסְתִּירָה בִּתְמוּנַת רַעֲיָתוֹ שֶל הַצַּיָּר

אוֹגוּסְט רֵנוּאָר עֻבְדָּה פִיזִית, סְטְרִיפְּטִיזִית

שֶהַנִּימוּס קוֹרֵא לָהּ

"הָאֱמֶת הָעֵירֻמָּה..."

אֲבָל נָשׁוּב אֶל יִשְׂרָאֵלָה שֶׁעָלֶיהָ

קוֹרְאִים תִּגָר בְּשֶׁצֶף-קֶצֶף וְחֵמָה

כִּכְלוֹת נִצְחוֹן-גְּבוּרָה מַדְהִים עַל מִתְנַכְּלֶיהָ 

כָּל אֶתְגָּרֶיהָ שֶׁאַחַר הַמִּלְחָמָה.

רֵאשִׁית, קִצּוּב מָזוֹן –  כִּי פֶּן תַּשְׁמִין לְפֶתַע

ׁ(אַף כִּי בָּרוּר נִכַּר בָּהּ כִּי שְׁמֵנָה אֵינֶנָּה)

מִיָּד רָשַׁם לָהּ ד"ר דֹּב יוֹסֵף דִּיאֶטָה

שֶׁל הַרְזָיָה, וְגַם זִמֵּר לָהּ "צֶנַע, צֶנַע"...

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ הֲרֵי כְּאַפּוֹטְרוֹפּוּס

שַׂר-הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁאוֹצַר קְשָׁיָּיו פּוֹרֶה

גִיֵּס לָהּ תֶכֶף כְּמִין אָב וּפִילַנְטְרוֹפּוּס

מַבּוּל קְרוֹבִים רָב מֵהָכִיל (גַּם זֶה קוֹרֶה)

וּלְאַחַר שְׁנוֹת הַהֶסְגֵּר הַמַּר הַבְּרִיטִי

כְּשֶׁשְּׁעָרֶיהָ נִפְתְּחוּ לְשִׂמְחָתָהּ

חִישׁ-חִישׁ נֶחְלַץ לָהּ הַגּוֹרָל בְּצַעַד קְרִיטִי

לִקְשֹׁר אוֹתָם בַּחֲבָלִים, חֵבְלֵי קְלִיטָה.

וּבְאַיְּמָה כָּל סְיָג לִפְרֹץ בָּהּ

הָיְתָה זוֹ עֲלִיָּה וְקוֹץ בָּהּ

שֶׁיִּסּוּרֵי בָּאֶיהָ מִקַּצְוֵי תֵּבֵל

הָיוּ קָשִׁים וַאֲרֻכִּים מֵהִסָּבֵל.

הָיוּ סוּפוֹת שֶׁל חֹרֶף וּשְׁרָבִים שֶׁל קַּיִץ

בָּאֹהָלִים, בַּבָּדוֹנִים, בַּפַּחוֹנִים,

וְהַמַּחְסוֹר, וְהַדַּלּוּת, וּקְשִׁי הַחַיִץ

בֵּין גָּלֻּיּוֹת שׁוֹנוֹת וּמִנְהָגִים שׁוֹנִים.

הָיוּ פְּלִיטֵי שׁוֹאַת אֵירוֹפָּה הַשּׁוֹתֶתֶת

וּפְלִיטֵי אַפְרִיקָה וְכָל אַרְצוֹת עֲרָב

שֶׁאֶת שִׁבְרֵי הֲוָיָתָם הַמִּתְמוֹטֶטֶת

אִחוּ בִּכְאֵב וּבְמַחְסוֹר מַשְׁפִּיל וְרָב

בֵּין חַתְחַתֵּי נָכְרִיּוּתָהּ הַלֹּא חוֹמֶלֶת

שֶׁל מְצִיאוּת-חַיִּים זָרָה וַחֲדָשָׁה

שֶׁקְּשִׁיחוּתָהּ לֹא פַּעַם בְּיֵאוּשׁ גּוֹמֶלֶת

לְכָל יוֹצְאֵי עֵדָה שֶׁטֶּרֶם נִשְׁתָּרְשָׁה.

וּבֵין זִכְרוֹן אַרְצוֹת מוֹצָא שֶׁל דָּם וָהֶרֶג

אוֹ שֶׁל גֵּרוּשׁ וְשֹׁד קִנְיַן עֲמַל שָׁנִים

תָּמִיד חוֹזֶרֶת וְעוֹלָה לָהּ עַל הַפֶּרֶק

הָאַפְלָיָה בֵּין שְׁנֵי מִינֵי פְּלִיטִים שׁוֹנִים.

כִּי עַד הַיּום מַפְלֶה "עוֹלָם נָאוֹר" צָבוּעַ

בֵּין פְּלִיטֵי "נַכְּבָּה" שֶׁבָּרְחוּ מִפָלַשְׂתִּין

וּבֵין פְּלִיטִים יְהוּדִיִּים שֶׁכַּיָדוּעַּ

נָסוּ מִפַּחַד אֲסַפְסוּף עַרְבִי מַַשְׂטִין

מִכָּל אַרְצוֹת אִיסְלָם וּבְמִסְפָּר גָּבוֹהַּ

לְאֵין עֲרֹךְ יוֹתֵר מִמִּי שֶׁנֶּעֱקְרוּ

מִפָלַשְׂתִּין – אַךְ עוֹיְלֶם גּוֹיְלֶם אָץ לִקְבֹּעַ

מִי שֶׁהֻכְּרוּ פְּלִיטִים וּמִי שֶׁלֹּא הֻכְּרוּ

לֹא עַל בְּסִיסָן שֶׁל הָעֻבְדּוֹת נוֹקְרוֹת הָעַיִן

כִּי אִם עַל סְמַךְ הִשְׁתַּיְּכוּתוֹ שֶׁל כָּל פָּלִיט

לְיִשְׁמָעֵאל אוֹ יִשְׂרָאֵל, וְזֶה עֲדַיִן

הַקְּרִיטֶרְיוֹן הָאַנְטִישֵׁמִי הַשַּׁלִּיט.

וְאִישׁ מִכָּל "עוֹלָם נָאוֹר" זֶה וְדוֹבְרָיו

אֵינוֹ זוֹכֵר כִּי אוֹתָהּ "נַכְּבָּה" תוֹצָאָה הִיא

מֵהִתְנַפְּלוּת בְּרוּטָלִית שֶׁל צִבְאוֹת עֲרָב

עַל יִשְׂרָאֵלָה שֶׁמֻּתְקֶפֶת וּפְצוּעָה הִיא

בִּידֵי אוֹיֵב צְמֵא-דָם תּּוֹךְ הֲפָרָה גְלוּיָה

שֶׁל הַחְלָטַת הָאוּ"ם עַל חֲלֻקָּה לִשְנַיִם

שֶׁל פָּלֶשְׂתִּינָה, שֶׁאֶת עֶצֶם פִּנּוּיָהּ

מֵעַרְבִיִּים יָזְמוּ אוֹתָם פּוֹשְׂקֵי-שְׂפָתַיִם

שֶׁאֶת שְׁטִיפוֹת מוֹחָם שֶׁל כָּל הַנִּמְלָטִים

מִלְּאוּ בַּבְּלוֹף שֶׁכַּצָפוּי הָיָה מָלֵא הוּא

בַּהַבְטָחוֹת שֶׁתּוֹךְ יְמֵי-קְרָב מוּעָטִים

כְּשֶׁהַיָּאהוּד יוּבְסוּ כָּלִיל מִן הָעֲלֵיהוּם

בּוֹ יַכְחִידוּם לָבֶטַח כָּל צִבְאוֹת עֲרָב

יוּכְלוּ לָשׁוּב אֶל בָּתֵיהֶם כָּל שֶׁבָּרְחוּ שָׁם

וְגַם יִזְכּוּ סוֹפְסוֹף בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וָרָב

זֶה שֶׁיַּשְׁאִירוּ הַסַּאיּוּנִים שֶׁנִּמְחוּ שָׁם.

אַךְ יְהוּדֵי הָאֲרָצוֹת הָעַרְבִיּוֹת

שֶׁאֶת סִבְלָם, גַּם אִם הֻשְׁתַּק, נִזְכֹּר לָנֶצַח 

אִם מִימֵי טֶבַח וּפְרָעוֹת הֲמוֹנִיּוֹת

כְּמוֹ הַ"פַרְהוּד" שֶׁבְּבַּגְדָּד אוֹ מִימֵי רֶצַח

בְּעַדֶן, חַלֶבּ אוֹ בִּטְרִיפּוֹלִי שֶׁל לוּב

וְאִם בְּסוּרְיָה, בִּלְבָנוֹן אוֹ בְּמִצְרַיִם

כְּשֶׁתּוֹעֵבָה זוֹ מִתְרַחֶשֶׁת תּוֹךְ שִׁלּוּב

גֵרוּש וָשֹׁד הַזּוֹעֲקִים עַד לֵב שָׁמַיִם –

שׁוּם אִישׁ מֵהֶם, כָּל קָרְבְּנוֹת אוֹתָן עַוְלוֹת

אַף פַּעַם לֹא פָּגַע פְּגִיעָה שֶׁל גּוּף אוֹ נֶפֶשׁ

בְּשׁוּם עַרְבִי, אִם בִּקְטַנּוֹת אוֹ בִּגְדוֹלוֹת

אַךְ הֲמוֹנִים שְׁטוּפֵי שִׂטְנָה יָדָם מוּנָפֶת

עַל צַוָּארָן שֶׁל רִבְבוֹת מְגֹרָשִׁים

וְהָעוֹלָם מִזִּכְרוֹנוֹ מַרְבֶּה לִדְחֹק זֹאת

בְּעוֹד הָרֵקוֹרְדּ הַהִיסְטוֹרִי מַאֲשִׁים:

הָיְתָה גַם "נַכְּבָּה" יְהוּדִית וְאֵין לִמְחֹק זֹאת.      

וְיֵשׁ הֶבְדֵּל גָּדוֹל נוֹסָף שֶׁלֹּא טָרְחוּ

רַבִּים לָדוּן בּוֹ בֵּין יִתְרוֹן מִסְפַּר פְּלִיטֵינוּ

וְסַךְ פְּלִיטֵי הַפָלַשְׂתִּינִים שֶׁבָּרְחוּ

מֵאֶרֶץ זוֹ בָּהּ צְבָא עַרְבִים פָּלַשׁ אֵלֶינוּ

וּבְהֶבְדֵּל זֶה גַם סוֹפֵר פָּלֶשְׂתִּינָאִי

(גָ'סָאן כַּנְפָאנִי, מִשּׂוֹנְאֵינוּ הַגְּדוֹלִים)

הוֹדָה גְלוּיוֹת וְעַל כָּרְחוֹ לֹא בְּלִי טִינָה עִם

קִנְאָה עַזָּה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל קָלְטָה עוֹלִים

פְּלִיטֵי אַרְצוֹת עֲרָב וְתֶכֶף הָעֳנַק בָּהּ

לְכָל כֻּלָּם סְטָטוּס מֻכָּר שֶׁל אֶזְרְחִים

אַךְ רֹב עַמֵּי עֲרָב מֵרֹב פְּלִיטֵי הַ"נַּכְּבָּה"

מוֹנְעִים זֹאת עַד הַיּוֹם וְכָךְ הֵם מַנְצִיחִים

בְּמַחֲנוֹת שֶׁל עֲזוּבָה וְעֹנִי קְרִיטִי

אֶת פְּלִיטוּתָם חַסְרַת הַבַּיִת לְשִׁמּוּשׁ

מַנְהִיגֵיהֶם הַצִּינִיִּים כִּקְלָף פּוֹלִיטִי

שֶׁהֵם יוֹדְעִים כִּי לֹא יִזְכֶּה לִכְלָל מִמּוּשׁ.

וְהֶמְשֵׁׁךְ סִפּוּרֵנוּ יוּגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא,

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

זו מלחמה

בימים אלה מתנהלות מיספר מלחמות במזרח התיכון, למרות שיש נטייה לא לקרוא להן בשמן, בשל הפחד ממלחמות.

האחת היא המלחמה שמנהלת איראן נגד גורמים העומדים בדרכה להשתלט על המזרח התיכון ובראשן ישראל, השנייה היא מלחמתו של משטר אסד בסוריה לשוב ולשלוט בכל רחבי המדינה, והשלישית היא מלחמתו של אש"ף על עצם קיומו.

על המלחמה הראשונה, זו של איראן, נכתב רבות, ובימים אלו מתפרסם שישראל תקפה בסוריה כמאתיים פעמים מאז תחילת 2017, בעיקר מטרות הקשורות עם איראן. כאן רק נדגיש שתי נקודות:

א. ישראל נלחמת מהאוויר נגד קואליציית איראן-סוריה-חיזבאללה מזה מיספר שנים, כאשר מנגד, הצד השני כמעט ואיננו מגיב. הסיבות לתגובה המינורית של הקואליציה הן רבות: המלחמה הפנימית בסוריה, היתרון הטכנולוגי הישראלי, חשש הקואליציה מהידרדרות למלחמה עם ישראל במצב של נחיתות, והמצב הפנימי – הכלכלי והשלטוני – באיראן.

ב. תחושתי הברורה היא שלא רחוק היום שקואליציה זו תבקש לנקום על המתקפות הישראליות באופן מפתיע ומכאיב, ועל ישראל להיות מוכנה לתגובה של איראן-סוריה-חיזבאללה בזמן ובמקום שבהם ישראל לא תהיה מוכנה.

השערה פראית שלי היא יום שלישי, 11 בספטמבר, היום השני של ראש השנה בשבוע הבא. [דברים אלה נכתבו ופורסמו לפני 11.9. – אב"ע]. למה? בגלל שזה יום ההולדת של בשאר אסד, וקציני הצבא שלו רוצים להעניק לו מתנת יום הולדת. נשמע הזוי? בכלל לא!! מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-6 באוקטובר 1973, לא בגלל שזה היה יום הכיפורים אצלנו אלא בגלל שזה היה יום ההולדת של חאפז אלאסד, וקציניו רצו לתת לו מתנת יום הולדת בדמות רמת הגולן, שאותה הוא הפסיד במלחמת ששת הימים, יוני 1967, כאשר כיהן כמפקד חיל האוויר ושר הביטחון של סוריה. כאמור, זו השערה פראית, ו"אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כ"ח, י"ד).

להערכתי, איראן עומדת בפני קריסה כלכלית בשל הסנקציות האמריקניות המשתקות את הכלכלה האיראנית, ואפילו חברות יפניות מצמצמות באופן כמעט מלא את פעילותן באיראן. המרחק מקריסה כלכלית לקריסה שלטונית קצר מאוד, וליבי אומר לי שכל אחד מראשי השלטון באיראן כבר מתכנן את דרך הבריחה שלו מאיראן ואת המקלט במדינה אחרת שאליו הוא יימלט ביום שמיליוני ההמונים הרעבים, המובטלים, המדוכאים והמושפלים יפרצו לרחובות ויחפשו עם סכינים בידיהם את צוואריהם של בכירי השלטון. במצב זה יוחזרו חיילי איראן מסוריה, מתימן ומעיראק כדי להגן על השלטון וראשיו. במצב כזה ממילא הצבא האיראני בסוריה, בתימן ובעיראק ייקרא לשוב למולדת כדי להגן על המשטר וראשיו, ולמזרח התיכון תהיה שמחה וצהלה.

מלחמת אדליב

המתקפה של סוריה, רוסיה, איראן וחיזבאללה על אדליב ופרבריה הולכת ומתקרבת, וההערכות על מיספר ההרוגים בקרב האזרחים נעות בין אלפים למאות אלפים, תלוי באופי של ההפצצות הרוסיות ובסוגי הנשק הכימי שהמשטר ישתמש בהם שוב. הרבה נאמר ונכתב על עניין זה בשבוע האחרון, אבל רוב הדוברים – פוליטיקאים ואנליסטים כאחד – התעלמו מגורם אחד חשוב: תורכיה. האם מדינה זו, הנשלטת בידי קבוצה אסלאמיסטית סונית, תעמוד מנגד, כאשר במרחק קילומטרים ספורים מגבולה מתבצע רצח עם במוסלמים סונים? איך יראה ארדוע'אן את פרצופו ברבים, אם יישב בחיבוק ידיים ולא ייחלץ לסייע לאחיו המוסלמים באדליב?

כמובן שהתערבות תורכית צבאית למען הנצורים, המופגזים והמופצצים באדליב, תסבך את ארדוע'אן עם פוטין, ולכן ייתכן שמה שארדוע'אן יעשה זה לפתוח מסדרון בטוח מאדליב לתורכיה, כדי שדרכו יוכל להימלט מהעיר הנצורה כל מי שאינו רוצה להיהרג בה. סביר להניח שהרוסים, ואפילו בשאר אלאסד, יסכימו להסדר כזה, גם אם בשתיקה, שכן הוא יאפשר להם להימנע מרצח המונים, יוכיח שבשאר הוא בעל הבית על כל שטח המדינה (לא שכחנו את האמריקנים, האיראנים והכורדים, שהשתלטו על שטחים בסוריה), ויקדם את רעיון הטיהור האתני של הסונים כדי להחליף אותם בשיעים שאיראן תביא מעיראק, מאיראן ומאפגניסטן.

מלחמת רמאללה

מלחמה זו מסמלת את חרחורי הגסיסה של הרעיון להקים מדינה פלסטינית, אחרי שהתברר שכמה גורמים חברו יחדיו כדי לחסל אותו.

הגורם הראשון הוא תנועת חמאס, שבחודש יוני 2007 פירקה את הרשות הפלסטינית לשני חלקים – הרצועה, ויהודה ושומרון – ואינה מוכנה לוותר על הנכסים החשובים ביותר שלה, הנשק והמנהרות, לטובת מי שנחשד בשיתוף פעולה מודיעיני וביטחוני עם ישראל. בשבוע שעבר תיארנו את הדם הרע הזורם בין שני הארגונים, אש"ף וחמאס, ובמהלך השבוע האחרון נעשה הדם הזה רע, שחור וסמיך יותר מבעבר.

אלא שבתקופה האחרונה הצטרפה גם ארה"ב לגורמים הריאליסטים המבינים שמדינה פלסטינית עלולה להיות עוד מדינת חמאס, הפעם ביהודה ושומרון, באמצעות בחירות "דמוקרטיות" כמו אלו שהעניקו לחמאס את רוב המועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006, או באמצעות השתלטות אלימה כפי שקרה בעזה ביוני 2007. הממשל האמריקני החליט להפסיק ולהנשים את הרעיון הפלסטיני שהתבסס על שתי נקודות עיקריות:

א. עקירת הלב היהודי באמצעות השתלטות פלסטינית-ערבית-אסלאמית על ירושלים והוצאתה מישראל.

ב. הצפת ישראל במיליוני "פליטים" ערבים שמעמדם יישמר עד אז באמצעות אונרו"א הפועלת בכסף אמריקני ואחר.

טראמפ הבין את מה שישראל הבינה מזמן, והחליט לפוצץ את שני בלוני התבערה הללו. הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר אליה את השגרירות, והחליט שאין טעם להמשיך ולממן את בעיית הפליטים שהערבים כפו על העולם להנציח אותה – כבר שבעים שנה.

מחמוד עבאס מבין את עומק הפגיעה בנרטיב השקרי של אש"ף, שעליו הוא בנה את עתידו של "העם הפלסטיני" שאש"ף המציא, כי הוא מבין שללא עקירת ירושלים מישראל וללא הנצחת בעיית הפליטים, לא נשארה לו שום תחמושת בנשק הריק שהוא מחזיק בו. ריקון הנרטיב הפלסטיני מתוכנו העלה מחדש רעיונות אחרים במקום המדינה הפלסטינית, וזה מה שראינו בשבוע האחרון, איך שרעיון האופציה של פדרציה או קונפדרציה בין "פלסטין" וירדן יצא מהקבר, למרות שכולם יודעים שלמלך ירדן אין שום עניין בשידוך עם אש"ף, ארגון שפגע בירדן בעבר וחייב את המלך חוסיין להילחם בו מלחמת חורמה בספטמבר 1970.

במצב זה, שאש"ף ועבאס מוצאים את עצמם בתוך חורבה של בניין הקלפים שהם בנו, אין הם רואים שום טעם בלדבר עם הממשל האמריקני, עם ממשלת ישראל ואפילו עם חמאס – ארגון שהצליח להקים מדינה אסלאמית כבר לפני 11 שנים. ומכיוון שרבים באש"ף מבינים את המצב לאשורו, חוזרת תופעת המיליציות החמושות הידועה ומוכרת בכל רחבי העולם הערבי: כשאינך מצליח לשכנע את האחר באמצעות משא ומתן, אתה "משכנע אותו" באמצעות הקלאצ'ניקוב.

על פי הדיווחים מהשבועות האחרונים החלו פוליטיקאים פלסטיניים בולטים – ג'בריל רג'וב, מחמוד אלעלול, תופיק טיראווי ומאג'ד פרג' – לאסוף נשק, תחמושת ולוחמים, כדי להקים מיליציות חמושות שתאפשרנה לכל אחד מהם להשתלט על הרחוב ועל מוסדות הרשות בהגיע מחמוד עבאס אל סוף דרכו. כך מתברר שכל הדיבורים על "עם פלסטיני" לא היו אלא חלום של כמה פוליטיקאים ואקדמאים, ישראלים ואחרים, שאינם מבינים דבר וחצי דבר באופן שבו דברים מתנהלים במזרח התיכון, וציירו בדמיונם "מזרח תיכון חדש" הפועל ומתפקד כמו ישראל או אירופה.

מתברר שהציבור הערבי המתגורר ממערב לירדן איננו שונה באופן בסיסי מציבורים ערביים אחרים החיים ברחבי המזרח התיכון: הנטייה לפלגנות, אי נטילת אחריות לכישלונות, הטלת האשמה על האחר, התחפרות בעמדות והיעדר גמישות מחשבתית ופוליטית, הנטייה להכריז על הצד האחר כ"בוגד" או "כופר", הנטייה לאחוז בנשק בכל פעם שמשא-ומתן נתקע – כל אלו מאפיינים הן את תרבות המזרח התיכון והן את אופי ההתנהלות של הציבורים הערביים המתגוררים ממערב לירדן.

חשוב לציין שברשות הפלסטינית יש כמה ארגוני ביטחון, שגם הם יצורפו למיליציות, קרוב לוודאי לאלו של מאג'ד פרג', ראש הזרוע הביטחונית של הרשות. מולם יעמדו המיליציות האחרות כולל זו שחמאס מקים בחשאי, מבלי שאף אחד יודע ומכיר.

כדי למנוע אפשרות של הידרדרות לאלימות, שישראל תואשם בה גם אם לא יהיה לה שום חלק בה, על ישראל לנקוט כמה צעדים מקדימים:

הראשון והחשוב ביותר הוא לפרק את הרשות הפלסטינית באמצעות ייבוש מקורותיה הכספיים, ולהעביר את סמכויות השליטה לראשי המשפחות בכל עיר ועיר.

הצעד השני, החשוב לא פחות, הוא החרמת הנשק מידי ארגוני הביטחון של הרשות, ארגונים שנשקם יופנה נגד המיליציות האחרות ונגד צה"ל, שייחשד כמשתף פעולה עם המיליציות האחרות.

הצעד השלישי הוא לתפוס את כל פעילי חמאס, הג'יהאד האסלאמי, חזב אלתחריר, החזית העממית, החזית הדמוקרטית, דאע"ש וכל פעילי הארגונים האחרים והאידיאולוגיות הזרות שהתנחלו בלבבות של כמה אנשים – כדי להשאיר את השטח נקי מאידיאולוגיה ג'יהאדיסטית או לאומית, ששתיהן חרטו על דגליהן את השמדת מדינת ישראל בכל דרך אפשרית.

הצעד הרביעי – הקמת אמירויות בערי יהודה ושומרון הערביות, כפי שכתבנו מעל בימה מכובדת זו בעבר.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

על תפיסת המציאות של אהוד ברק

מחנה בני האור נמצא במאבק  לחיים ולמוות מול מחנה בני החושך. בסופו אחד מהם חייב להיעלם. האם אנו בסוריה?

בערב ראש השנה קראתי ב"מעריב" ראיון ארוך של בן כספית עם אהוד ברק. מישנה מזוקקת של ראש הממשלה לשעבר. הזדעזעתי ונחרדתי. לא בשל הניתוח הפסיכולוגי שיש בו על נתניהו ומשפחתו, כי איני פסיכולוג; לא בשל התחזיות שיש בו לגבי העתיד, בכללן האפשרות שטראמפ יפתח במלחמה נגד איראן ערב הבחירות לקונגרס בנובמבר, כי איני נביא ולא בן של נביא; ולא על ענייני הכלכלה של העולם, ובכללם הקביעה שטראמפ אינו חושב כלכלית, כי איני מתיימר להבין בכלכלה; לא על קביעותיו בתחום המשפט, כמו שמגילת העצמאות מהווה בסיס תחוקתי במדינת ישראל, כי איני משפטן.

נחרדתי מהנחת היסוד של ברק על המציאות בארצנו. ממש יום לאחר שקראתי את הריאיון, ביקרתי זאת הפעם השלישית ב"היכל הספר" במוזיאון ישראל בירושלים. ושוב קראתי על המגילה של מלחמת בני האור בבני החושך. בני האור, אותה חבורת "ביחד" שישבה במדבר יהודה, ראתה עצמה כטהורה, כעליונה, כאחת המגיעה כמעט לדרגת אלוהות. כל מי שאינו משתייך אליה (יהודים וגויים כאחד) הם אנשי הרוע, הניגוד המוחלט לאנשי ה"ביחד" הצדיקים. באחרית הימים יערך קרב גדול בין בני האור לבני החושך, קרב אחרית הימים; אנשי החושך יובסו, ואנשי האור יחזרו לירושלים ותושכן בה מלכות שמיים.

אין לי מושג אם ברק הושפע מהמגילה או לא, אך בתמונת המציאות שהוא מצייר יש קווי דמיון, בעיניי, למגילה.

שני מחנות ניצבים זה מול זה:

המחנה האחד הוא לאומני אפל, קנאי, שהחזון שלו הוא יהודי משיחי הרואה בשליטה על כל ארץ ישראל את היעד הגדול, ואת חידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש. בית היוצר האידיאולוגי שלו הוא הבן צר האופקים של הרב קוק. מנהיגו הוא נתניהו. זהו מחנה הבוגד בכל ערכי הציונות; הדבק המלכד והמגדיר את זהותו אלה האויבים מבחוץ ומבפנים. זהו מחנה בעל סממני עדר שניתן "להכניס לו לראש" כל מיני דברים ולרכוש את ליבו.

המחנה השני הוא המחנה שיש לו "לאומיות בריאה", שמגלם את ערכי הציונות של הרצל וממשיכיו, שהחזון שלו הוא החזון הציוני-דמוקרטי. זהו המחנה הנשען על "ההכרה בהישגים, במורשת היהודית, בעולם הערכים שהביא לאנושות את הצדק, השוויון, הגר והאלמנה, הרוח של נביאי ישראל ששורה על ההומניזם  העולמי." לא נאמר מי הוא המנהיג, אך ברק הוא מייצגו הנאמן והאותנטי.

ועכשיו שני המחנות מתנגשים זה בזה, ואחד מהם יצטרך להפסיד "ולהיעלם". זאת "התנגשות ראש בראש, לחיים או למוות."  והביטוי  "לחיים או למוות" חוזר פעמיים בריאיון. אכן, קרב אחרית הימים.

דעתי היא שזוהי תפיסה מעוותת של המציאות, ומופרזת בצורה קיצונית.  חמש הערות לעניין זה:

ראשית, מעל לכל, אני מזועזע מהתפיסה של "קרב לחיים או למוות". האם אנחנו מצויים בסוריה, בתימן, או בדמוקרטיה של מדינת ישראל? גם אם המילים נאמרו לתפארת המליצה, עצם השימוש בהן הוא מחריד, מסוכן. מה פירושו שאחד המחנות יצטרך להיעלם? האם הכוונה להיעלמות פיזית, או לכך שאסור יהיה לדגול יותר באידיאולוגיה של המחנה המובס בדמוקרטיה הישראלית?

שנית, לדעתי לוקח ברק את מחנה הימין הקיצוני ומתארו כאילו זה המחנה הגדול של עם ישראל המצביע לליכוד, או חובר אליו. ההשוואה הנכונה היא בין הימין הקיצוני ההזוי, לבין השמאל הקיצוני האנטי ציוני. אלו רוצים ארץ ישראל כולה שלנו, ואלו רוצים ששום דבר לא יהיה שלנו, אלא במשותף עם ערביי ישראל, ובכללם גם כל פליטי 1948. לאלו יש רבנים מטורפים וגם לאלו "רבנים" הזויים בביצת עיתון "הארץ", בעברית ובאנגלית.

שלישית, כעקרון אי אפשר לראות את כל המציאות רק בצבעי שחור ולבן, בני אור ובני חושך. אנו חיים בעולם מורכב של גוונים, גוונים גם בתוך השחור והלבן וכמובן מה שביניהם; יש מרכז גדול הנושק גם לשחור וגם ללבן, ואני משייך עצמי אליו. ובנוסף לכול, איך אמר אלכסנדר ינאי ערב מותו מול המאבק בין שני המחנות המתנצחים בתוך עם ישראל, הצדוקים מול הפרושים: צריך הכי הרבה להיזהר מהצבועים! היכן הם במשנתו של ברק?

אנחנו כבר לא חיים בעולם של רומא, ששם ניצחון היה מביא להשמדת עם.

רביעית, ברק מצייר תמונה אידיאלית של מחנה בני אור, המונהג ע"י הצדק של נביאי ישראל, ורוח הומניסטית אלוהית נושבת בגבו. צר לי, אבל איני מכיר מחנה כזה בישראל, ולא בעולם.  זהו אכן חזון משיחי, אולי ברוח "והיה באחרית הימים" של הנביא ישעיהו. אוטופיה במיטבה!

חמישית, לנושא האויבים. אני אכן נחרד כשאני שומע את הכינוי "בוגדים", מוטח בכל מי שמבקר את נתניהו, או אשתו. ובו בזמן הדבק המלכד את המחנה שברק מדבר בשמו, הוא נתניהו. הוא האוייב האולטימטיבי, השטן שמולו חייבים המאמינים להתלכד. בעיניי זה כבר משהו משיחי, אובססיבי, חזון נפילת נתניהו.

לעניות דעתי, כל משטר, יהיה זה הליברלי ביותר, מחפש אויבים, ואם אין, אז הוא ימציא אותם. אנחנו, בני העם היהודי. מי שרוצה דוגמא טובה שיתעמק קצת בתולדות  המשטר בשבדיה החל במאה השנים האחרונות, ממציאי תורת הגזע!

ומילה אחרונה. ברק קובע כי במגילת העצמאות  יש "שיוויון  זכויות מוחלט לכל האזרחים." זאת טענה/קביעה שחוזרת ועולה מכל עבר ע"י המתנגדים לחוק הלאום. 

זה לא נכון! אין במגילת העצמאות שיוויון מוחלט. השיוויון הוא בתחום האזרחי והפוליטי בלבד. בתחום הלאומי אין שוויון! ואת זה בדיוק רוצים חברי הכנסת הערביים וההנהגות של ערביי ישראל.

עמוס גלבוע

* * *

יוסי אחימאיר

רק שלא נופתע שוב

"איפה היית רוצה לחיות – בצד הזה של הגבול או בצד השני? למי יותר טוב – לנו תושבי עוטף עזה, או להם תושבי עזה?" כך השיב לי תושב אחד היישובים בעוטף, כשאיחלנו "שנה טובה" זה לזה. האיש שידר אופטימיות ונחישות.

אף כי מאז אוגוסט 2005 הוא ושאר המתיישבים ב"עוטף" נתונים למיתקפה מתמשכת, בלי שצה"ל שם לה קץ אחת ולתמיד, הוא שמח בחלקו. הוא מעדיף כמובן את מצבו על פני החיים-לא-חיים של האספסוף הערבי המוסת, שניכפה עליו להתנפל על הגדר, ואפילו למות מות "קדושים".

בעוד ראשי החמאס בעזה ואש"ף ברמאללה מתכתשים על מקור הסמכות ברצועה, בעוד נמשכים דיבורי-סרק על מה שמכונה "הסדרה" עם ישראל, החמאס ממשיך ביוזמות המלחמתיות שלו ואפילו מגבירן. ראינו זאת שוב ביום שישי שחלף, את הסצנה הקבועה של האלפים המשוגרים אל הגדר. האומללים הללו נשלחים בכפייה ובאונס להבעיר אש, לשפוך דם, ומשלמים את המחיר.

החמאס כבר אינו יכול להפתיע. לא במינהרות תופת, לא בעפיפוני תבערה, לא במטעני חבלה, לא ברפסודות-חבלה, לא בירי צלפים ולא בשיגור רקטות. הן זה כל מה שהוא יודע לעשות – להסית בשקרים נגד ישראל ולפתח אמצעים שיטרידו את תושביה, ולעזה-זל כשני מיליון נתיניו השרויים בעוני ובחוסר תקווה.

בשנה החדשה, שזה אך החלה, לא מעזה צפויה לנו ההפתעה, כי אם בעיקר מצפון, מגבול סוריה בגולן, ומדרום לבנון הנתון בשליטת חיזבאללה, אירגון-האח של חמאס. במיוחד ערב יום הכיפורים ה-45 לפרוץ מלחמת ההפתעה של 1973, עלינו לשים על לוח ליבנו מעל לכל את נושא ההפתעה, שאויבינו זוממים.

ב-1973 ההפתעה עלתה לנו בחיי כמעט 3,000 מבחורינו הלוחמים. אז אמ"ן והממשלה היו שרויים בשבי ה"קונספציה", ששיתקה את ההנהגה להיערך נכונה ומבעוד מועד למלחמה שממיטים עלינו המצרים והסורים, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי. בסופו של דבר צה"ל נחל ניצחון כביר, אבל באיזה מחיר של חיי טובי בנינו...

צריך להדגיש: לא עצם המלחמה – "מלחמת יום הכיפור" בשפתנו ו"מלחמת אוקטובר" בשפתם – היתה בגדר הפתעה, אלא העיתוי שלה. זו היתה מלחמה שניצפתה, לנוכח ההתעצמות של צבאות שתי שכנות אלה בגבולנו הדרומי והצפוני, והיערכותם המובהקת למצב של יוזמה מלחמתית. מכאן גודל המחדל.

כאז כן היום, אסור לנו להיות מופתעים מהעיתוי שבו ינסו האיראנים והסורים "להפתיע" אותנו, ואיתם גם אירגון חזבאללה, כשיחליטו להמטיר על שטח ישראל מאות טילים, אפילו "במכה אחת". שלא כבמלחמת יום הכיפורים, הפעם העורף הוא זה שעלול לספוג את המכה הרצינית, זאת – אם האוייב יצליח להפתיע אותנו, כבמלחמת יום הכיפורים, ולא אנחנו אותו, כבמלחמת ששת הימים.

תופי המלחמה בצפון מזכירים סופת הוריקן שהולכת ומתעצמת, הולכת ומתקרבת אל החוף, שרק אפשר להיערך לקראתה. זה לא הוריקן של ברקים, רעמים, רוחות עזות ומטחי גשם עזים. זהו הוריקן של שנאה אסלאמית קמאית, שמתעצמת והולכת, אבל בהחלט ניתנת להדיפה.

מאות הפעולות ה"שקטות", שצה"ל מבצע – והפעם לא על פי מקורות זרים – בתחומי סוריה, במגמה לשבש את ההיערכות האיראנית על אדמתה, נותנות מענה יעיל, הגם שחלקי. אנו למדים כבר על כ-150 אלף טילים שצבר איש הדת השיעית, השייח נסראללה. קניהם מכוונים לעבר ישראל. השאלה היא, עד מתי יתאפק הדרג המדיני שלנו, ומתי יורה לצה"ל לפתוח במתקפת-מנע נגד קן הצרעות השיעי בלבנון.

האוייב לא הסתיר את כוונות הזדון שלו ערב יום הכיפורים תשל"ד ואינו מסתירן ערב יום הכיפורים תשע"ט. לפני 45 שנה הופתענו, שילמנו מחיר כבד בגלל ה"קונספציה". הפצעים בקושי הגלידו. בוודאי לא בקרב המשפחות השכולות, בקרב הנכים ופגועי הנפש. אם הלקח מן העבר הנורא ההוא אכן נלמד – זאת נדע ככל הנראה במהלך השנה שזה עתה החלה.

גמר חתימה טובה.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 17.9.2018

* * *

אורי הייטנר

1. מבחן הדם

במלאת 25 שנים להסכם אוסלו, ניצבים תומכיו בכלי התקשורת ומלמדים עליו סניגוריה, תוך עיוות תוצאותיו וסילופם. אני תמכתי בהסכם, אמנם בהסתייגויות ובחששות רבים. חשבתי שנכון לתת הזדמנות לצעד שעשוי להוביל לשלום. אני גם מכיר בתוצאותיו החיוביות של ההסכם, ובראשן הפסקת השליטה שלנו על הפלשתינאים (לפחות במתכונת הקיימת מאז "חומת מגן" – אחריות ביטחונית כוללת של ישראל). אבל התעלמות מן התוצאות היא פוליטיקה של שקר.

הם טוענים שגם קודם היו פיגועים... שעיקר הפיגועים היו של חמאס ולא של פת"ח... שכל הפיגועים הם תוצאה של הטבח בחברון, ושנתניהו... ושברק... ושיגאל עמיר... ו...

כדאי לזכור את העובדות. ההסכם עם ערפאת לא היה כראש ארגון פת"ח, אלא כראש אש"ף, הגוף שמייצג את העם הפלשתינאי כולו. מהות ההסכם היתה הכרה באש"ף והקמת הרש"פ תמורת סיום המאבק המזוין והפסקת הטרור. פרס חזר לארץ מן הטקס והכריז בחגיגיות: "תמו מאה שנות טרור."

המאבק המזוין נמשך והטרור התעצם כפי שלא היה מעולם קודם, הן בידי חמאס בעידוד ערפאת והן בידי פת"ח. לא בכדי, רבין השעה את מימושו בשל כך ("אין תאריכים קדושים"), אך בניגוד אליו, אחרי הרצח פרס מיהר לממש אותו, והתגובה היתה גל פיגועים גדול לאין ערוך.

בעקבות הקיפאון והמשך הטרור, ברק ניסה ללכת צעד קדימה בהצעה להסדר קבע, שזרקה לפח האשפה את כל עקרונות מפלגת העבודה ואת הקווים האדומים של רבין ואימצה את דרכו של השמאל הקיצוני – נסיגה מלאה (עם "חילופי שטחים" זעירים) וחלוקת ירושלים. ההצעה נדחתה (כיוון שהיתה בה דרישה לסיום הסכסוך בלי מימוש טענת "זכות" השיבה) בגל טרור חסר תקדים.

את הסכם אוסלו יש לשפוט על פי תוצאותיו, לפי הגדרותיהם של מחולליו בזמן אמת. הנה, קטע מתוך ראיון עם אדריכל אוסלו יוסי ביילין לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93:

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. אורי אבנרי (פרק ה')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ה. התקופה הפורמטיבית – עליית הנאצים לשלטון

אורי אבנרי מציין ארבע תקופות כקובעות בחייו. א. עליית הנאצים לשלטון – לימדה אותו את החשיבות המכרעת של הפוליטיקה על החיים. ב. אצ"ל – התקופה דרכה נכנס לפוליטיקה. ג. תקופת "במאבק" – ביסוס השקפת עולמו. ד. מלחמת השחרור.

עם זאת, קריאת כל ספריו ורבים ממאמריו מביאה אותי למסקנה, שהתקופה הפורמטיבית, החשובה ביותר בעיצוב עולמו, הייתה שלהי הרפובליקה הוויימארית ועליית הנאצים לשלטון. פעמים רבות אמר אבנרי, שהיותו עד לתקופה הזו, היא שהביאה אותו להחלטה להקדיש את חייו לפוליטיקה. "מאז, נשארה הפוליטיקה המזון הרוחני העיקרי שלי. כל ימי חיי אמר קול באוזניי: זה נוגע לך, אסור לך להיות אדיש, אכפת לך." במשך כל השנים משתמש אבנרי, בביקורתו על המתרחש בארץ, בהשוואה עם הנאציזם. הוא משתמש שוב ושוב במושגים השאולים מהתקופה הנאצית. אבנרי מציין, שההשפעה העיקרית של התקופה על השקפת עולמו, היא הסלידה מכל סוג של פשיזם. הוא טוען שאין הפשיזם מחלה גרמנית, אם כי אין זה מקרה שדווקא בגרמניה היא פרצה בצורתה המפלצתית ביותר, אלא זו מחלת נפש קולקטיבית שאף עם ואף ציבור אינו מחוסן מפניה. היא עלולה לפרוץ בכל מקום ובכל עת בנסיבות מסוימות. כך גם אצלנו. הוא רואה את תפקידו בעמידה על המשמר מפני כל גילוי של פשיזם בישראל. לדבריו, הוא מינה עצמו לממונה מטעם עצמו לגילוי סימפטומים פשיסטיים בחברה הישראלית.

במשך שנים רבות קרא אבנרי מאות ספרים ומחקרים בנושא השלטון הנאצי. לאחר תפיסתו של אייכמן פרסם שורה של מאמרים על עליית הנאצים לשלטון ועל השלטון הנאצי בגרמניה. מאמרים אלה היו הבסיס לספרו "צלב הקרס". בספר זה מנתח אבנרי את התופעה הנאצית ואת השלטון הנאצי. הוא משכיב את גרמניה על ספת הפסיכיאטר, מנתח את עברה מאז ימי ראשית הממלכה הפרוסית ואת כתבי אנשי הרוח הגרמניים שיצרו את הכר הרעיוני עליו צמחה האידיאולוגיה הנאצית. הוא מתאר בפרוטרוט את גרמניה שבין מלחמות העולם, את הרפובליקה של ויימאר ובעיקר את התפתחות המפלגה הנאצית מראשיתה ועד לנפילתה. אבנרי מתמקד בדמויותיהם של ראשי המפלגה ובעיקר בדמויותיהם של היטלר ושל אייכמן. כל הדמויות מתוארות בצורה נלעגת, כ"לא יוצלחים". הוא מתאר את היטלר ("צ'רלי צ'פלין מגוחך"), הימלר (לולן קטן"), גבלס ("הננס הצולע"), גרינג ("הנרקומן האלים"), רים ("ההרפתקן ההומוסקסואלי"), שטרייכר ("הפסיכופט הפורנוגרפי") ואייכמן, כפליטי החברה, שנכשלו בכל מה שעשו וכבעלי דימוי עצמי עלוב. "כל אחד מהם, לבדו, היה אפס. יחד, הם הצליחו להיהפך לכוח אדיר – אכזר מאין כמוהו, מוחץ מאין כמוהו, דווקא מפני שהיה משוחרר מכל מעצור מוסרי ואנושי. כדי להתלכד למחנה כזה, היו דרושים רק שניים: רעיון דינמי ומנהיג עליון.

"כאשר נמצא המנהיג, היה זה הלא יוצלח העליון, האיש שנכשל יותר מכולם, הפרצוף המחוק ביותר, אדם 'בנאלי ונורא' כאחד, כדברי הביוגרף שלו. זה היה מלך הלא יוצלחים, שליכד אותם לכוח אדיר והוביל אותם עד מפתן שלטון העולם."

את הצלחת אגודת הלא יוצלחים הזאת להשתלט על גרמניה מסביר אבנרי בתסביך הלאומי הגרמני – היותה "לא יוצלח קולקטיבי". אבנרי, שסבור כאמור, שהנאציזם יכול להשתלט על כל אומה כאשר מזדמנות יחד הנסיבות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות המתאימות, טוען שבצורתו ההיטלראית המיוחדת, הוא התאים במיוחד לנשמה הגרמנית.

עם זאת, הוא טוען שיתכן שגרמניה אינה המדינה הנאצית האחרונה בעולם. על כך הוא רוצה להתריע בספרו. בעיקר הוא רוצה להתריע בפני היווצרות נאציזם בישראל. בכל פרקי ספרו משבץ אבנרי, על פי הקשר הפרק, דוגמאות מהמציאות הישראלית. בפרק המתייחס לרעיונות מרחב המחיה והגיאו-פוליטיקה, כותב אבנרי: "כדאי לזכור... כי גם בישראל יש... [לרעיון] מחקים. רוויזיוניסט לשעבר בשם קלמן כצנלסון כותב ספרים על הצורך להחליף את הציונות המסורתית ב'נחלנות' יהודית. צעיר מיוצאי לח"י בשם עודד קורלניק הטיף בהרצאות ובחוברות ל'גיאו-פוליטיקה עברית', המחייבת מרחב מחיה עברי רצוף מן הים עד החידקל. חלק מן הכנענים ובראשם יונתן רטוש, שלל את קיום האומה הערבית, דיבר בזלזול על 'עממים ערבאיים', אשר האומה העברית החדשה תצטרך לעכלם כאשר תשתלט על 'הסהרון הפורה'. אולם לא תופעות-שוליים אלה בלבד מזכירות בישראל את האוסהופר ותלמידיו. גם בחוגים הקרובים ביותר לשלטון המדינה נשמעות נימות המזכירות את הקטעים המצוטטים מספרו של היטלר. החסרים בסביבתו של דוד בן גוריון אנשים המטיפים (לרוב בחדרי חדרים, שלא לפרסום)  לשינוי גבולות המדינה, כדי להשיג את הקרקע הדרושה לקיום הלאום, מבחינה תזונתית ומבחינה מדינית צבאית? החסרים אנשים הסבורים כי ריבוי גדול של אוכלוסיית ישראל, בדרך של עלייה וריבוי טבעי, מחייב הרחבת שטח המחיה? והחסרים אצלנו גנרלים בדימוס הסבורים כי החרב חייבת לספק אדמה למחרשה והמזהירים כי אחרת צפוי כיליון לאומה, שנתנה לעולם של ימינו את פרצופה התרבותי? קרוב לוודאי שאיש מכל האנשים האלה אינו מתאר לעצמו כי רעיונות עלולים למצוא תלמידים, וכי תלמידים עלולים לבצעם על פי ההיגיון הטמון ברעיונות עצמם – מבלי להתחשב בהיסוסים ובמעצורים של ההוגים."

את הפרק הנוגע ליחידת ה-SS הקרבי, הכתיר אבנרי בכותרת "מוכנים למות אנחנו", כרמז להמנון הפלמ"ח. בגוף הפרק כתב ש"בכל מקום יש קשר הדוק בין יחידות מובחרות לבין מעשי-זוועה, התנשאות לאומית ושלילת הצלם האנושי של האוייב. לאזרח הישראלי די לזכור את היחידה המובחרת שביצעה את פעולת-הזוועה של קיביה ואת פרשת כפר-קאסם, שלא לדבר על מעשיה של יחידה מובחרת מסוימת בדרום חצי-האי סיני, במבצע קדש... ההרגשה כי 'ראשונים תמיד אנחנו' יוצרת, בהכרח, בוז עמוק לכל שאר חלקי האנושות, בוז המוביל לזלזול בחיי אדם... אפילו הפלמ"ח... לא היה נקי מתחושה זו – ולא מקרה הוא כי כמה מחניכיו הפכו, עם פירוק הפלמ"ח, למיליטריסטים קיצוניים ולחסידים נלהבים של קו קיביה ושל משה דיין."

בפרק בו נגע אבנרי בשאלה האם הגרמנים ידעו על הזוועות, הוא כתב שהעם הגרמני שמע שמועות אך אטם את אוזניו ומאן להאמין שהן נכונות. בהקשר זה כתב: "האם ישראל עצמה טהורה מתופעה זו? אחרי מלחמת תש"ח פרסמתי ספר בשם 'הצד השני של המטבע', בו תיארתי, בין השאר, מעשי-זוועה שאירעו במלחמה. התגובה הכללית היתה זועמת, כי 'חיילים יהודיים לא עושים דברים כאלה!' במשך שבועות ארוכים סירב הציבור הישראלי להאמין לסיפור על התועבה בכפר קאסם והוקיע מפיצי סיפור איום זה כבוגדים, הנועצים סכין בגב הצבא שכבש את סיני. מתהלכות בישראל גם שמועות על פרשות אחרות – וגם אתה, הקורא, שמעת אותן. שמעת שמועות על יחסם של חיילי ישראל לשבויי מלחמה, ועל מעשיה של יחידת-עילית מסוימת בשעת מבצע סיני.

"קראת בעיתונים את הידיעות על המסתננים הערביים הנורים דרך קבע 'בשעה שניסו לברוח לעבר הגבול.' לא הגבת, כי היו אלה שמועות, רק שמועות, ואסור להאמין לשמועות. כך סירבו גם הגרמנים להאמין לשמועות על רצח סיטוני של שבויים, על 'פעולות עונשין' מסתוריות בגבולות מדינתם. אין שום דמיון בהיקף המעשים שבוצעו אי פעם על ידי ישראלים, לבין המעשים שבוצעו על ידי הגרמנים. אך המכניזם של התגובה הוא אותו מכניזם – תזכורת נוספת לכך כי מה שקרה בגרמניה יכול לקרות בכל מקום אחר."

הפרק המסיים את הספר נקרא "זה יכול לקרות כאן". כתוב בו, ש"כל נאציזם זקוק לסיסמאות שיש בכוחן לעורר התלהבות קיצונית, להט דתי, שיכרון המוני. תוכן הסיסמאות אינו חשוב – חשוב רק שאפשר למות בעדן. אדם אינו שש למות למען תוספת יוקר או למען סובסידיה לייצור חלב  – אבל הוא שש למות למען 'רייך שלישי', 'חופש – שוויון – אחווה', או 'עלייה חופשית – מדינה עברית!"

פרק המשנה האחרון הוא "היטלר ישראלי". אבנרי דן בו באפשרות שיקום אי פעם נאציזם ישראלי. בעובדה שהיהודים היו קורבנות הנאציזם אין הוא רואה כחיסון מפני התופעה, להיפך. הוא מצטט את ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי, הטוען שהנרדף נוטה מטבעו לחקות את רודפיו ושואל – "שמא אותם האנשים המזהירים אותנו השכם והערב בפני 'גטו ורשה חדש' בישראל, משתדלים ליצור גטו בשביל הזולת?"

הוא מצטט רעיון, שאמנם הוא מכנה אותו "קוריוז", אך אינו שולל אותו, לפיו כל עיקרי התורה הנאצית לקוחים ממסורת היהדות. "מי המציא את תורת-הגזע, אם לא עזרא הסופר, מחוקק חוקי נירנברג המקורי נגד נישואי תערובת? מי המציא את רעיון 'העם הנבחר', והדביק לכל שאר העמים את כינוי הבוז 'גויים'? מי כתב ספרם מלומדים על כך שכל יוצרי התרבות בעולם, משפינוזה ועד איינשטיין, היו בני גזע עליון אחד? בקיצור: האם הנאציזם איננו יהדות הפוכה?"

באותו עמוד הוא כותב, ש"בינתיים קמה מדינת ישראל, נולדו צבא ישראלי וממשל ישראלי שהעלו גורמים נפשיים חדשים, העשויים להכשיר את הקרקע לפשיזם. בארץ אין מסורת דמוקרטית אמיתית. קיימים בה חוקי חירום, מעצר מנהלי, ממשל צבאי, צנזורה פוליטית. ומדי פעם מורגשים געגועים ל'איש חזק' ולדיקטטורה. בשום מדינה במערב לא קיים עוד פולחן אלילי כה חזק למסגרת הממלכתית כמו בישראל, והמילה 'מדינה' היא כיום המילה המלהיבה ביותר בשפה העברית.

"בשולי החיים הציבוריים קיימים בארץ כמה פלגים ואישים בעלי סימני היכר נאציים חלקיים. אולם דומני שאם אי פעם יקום היטלר ישראלי, הוא לא יבוא דווקא מחוגים אלה, חסרי הכישרון. סבירה יותר האפשרות, כי היטלר הישראלי ינסה לאמץ לעצמו סיסמות מהווי הפלמ"ח וההתיישבות, שיתעטף באצטלה של 'חלוציות חדשה', שינסה להציל את 'האופי המערבי' של המדינה, שיטיף לדיכוי המיעוטים ולשנאת הערבים.

"פרשת לבון שפכה אור על כמה ממוקדי הסכנה בישראל. נסתבר סופית כי אמנם קיימים בישראל חוגים, הקרובים לשלטון, המטיפים לפולחן המסוכן של קדושת הצבא ומערכת הביטחון. אותם החוגים גילו, בשיא הפרשה, שהם מוכנים לפתוח במסע בלתי מרוסן של פולחן המנהיג, עד כדי העלאת הטענה שהמדינה תֹאבד אם המנהיג האחד-בדורו ינטוש את ההגה. אותם החוגים חוזרים השכם והערב כי 'האוייב זומם לכלותנו' – וכאשר האוייב היה שקט מדי, דאגו לעוררו בעסקי ביש. הם המטיפים לקיום חוקי החירום הרודניים – מסגרת חוקית, המאפשרת כבר כיום להקים בישראל ממשל דיקטטורי ללא צורך בשינוי תחיקתי. ואולי החשוב מכול: אותם חוגים מגלים אהדה אינסטינקטיבית לכל חוגי הימין הקולוניאליסטי והמיליטריסטי בעולם. ... חוגים אלה... מהווים כבר עתה סימפטום מדאיג. הצועד את הצעד הראשון בדרך זו, עלול לצעוד גם את הצעד השני והשלישי – או להכשיר את הקרקע לבאים אחריו, העלולים להתגבר בימי מצוקה כלכלית או משבר פוליטי.

"זה יכול לקרות כאן! זה אינו מוכרח לקרות מחר ואינו מוכרח לקרות בכלל. אולם זה יכול לקרות – והתנאים החומריים והרעיוניים בישראל כשרים לכך יותר מאשר היו בגרמניה של 1928. העירנות האנטי-פשיסטית, כמו הצדקה, חייבת להתחיל בבית. אל ניטול קיסמים או קורות מבין עיני רעינו." מסיים אבנרי את ספרו, "מבלי ליטול את הקיסם מבין עינינו."

הארכתי בציטוט דברי אבנרי בנושא בספרו "צלב הקרס", שכן הם מייצגים את אחד האיפיונים החשובים של כותבם. במשך כל שנות קיום המדינה מזהיר אבנרי מפני הפשיזם או הנאציזם המתדפק על שערנו. אין הוא מהסס כלל להשוות תופעות בישראל לתופעות הנאציזם. רטוריקה זו מתמקדת בארבעה גורמים:

א. דיקטטורה של השלטון – במשך שנים הזהיר אבנרי מפני בן גוריון וצעיריו, כמי שעומדים לבצע פוטש שלטוני וכפשיסטים מסוכנים. הוא הרבה להזהיר מפני אישים כמשה דיין, שמעון פרס, יגאל ידין ואחרים.

ביוני 56' הציג את האישים הנ"ל ואת אהוד אבריאל, טדי קולק, ספיר ואלמוגי ככמה מן המועמדים הראשונים לרודנות המחר. כעבור שבוע, ב-5.7.56, יצא "העולם הזה" בשער הזועק "מחנה הריכוז של אבריאל". הכתבה בנושא פורסמה תחת הכותרת "אהוד איבר-אלס", כדוגמת ההמנון הנאצי "דויטשלנד איבר-אלס" – "גרמניה מעל לכל".

במשה דיין ובמשפחתו עסק אבנרי בעיתונו באובססיביות רבה במשך שנים רבות. התייחסותו אליו הייתה שילוב של סלידה עמוקה והערצה. במשך השנים תיאר אותו כאדם מסוכן ביותר, ששאיפתו לשלטון היא בלתי מוגבלת. בכל הזדמנות ציטט את יצחק שדה, שהזהיר אותו כבר עם קום המדינה מפני דיין, כ"אדם המסוכן ביותר במדינה, שיש לשים עליו עין ולא להסירה ממנו לעולם. זהו אדם המסוגל לכל, חסר כל מעצורים. הוא אינו מוסרי ולא בלתי מוסרי. הוא פשוט אי-מוסרי – אדם חסר מוסר כלשהו.

אבנרי ראה עצמו כמקיים את "צוואתו" זו של שדה, ובמשך עשרות שנים לחם בדיין. הוא הציג אותו כאיש, ששאיפת השלטון היא הנושא המרכזי בחייו, המוכן לוותר על כל השאר למען מטרה אחת זו ולהקריב על מזבחה את הכול. הוא הציג אותו, בהסתמך על מספר ציטוטים אותם שב והזכיר שוב ושוב, דוגמת הספדו המפורסם על קבר רועי רוטברג בקיבוץ נחל עוז, כמי שהיה, הווה ויהיה תמיד לוחם בערבים. "הוא הדמות המושלמת של מה שנקרא, בשפת האמריקאים 'INDIAN FIGHTER', לוחם באינדיאנים. זו דמות טיפוסית של בן הדור השני בחברה נחלנית בארץ הגירה, הנאלצת להילחם בתושבים המקומיים – מלחמה שנסתיימה באמריקה בג'נוסייד מוחלט... כמדינה לאומנית קיצונית, המשוכנעת כי מלחמות נוספות נגד העולם הערבי הן בלי נמנעות, יתכן מאוד שדיין יהיה לראש הממשלה... סיכוייו להגיע לשלטון עליון, בעתיד הנראה לעין, כרוכים ומותנים בהתהוות מצבים מלחמתיים שיגבירו מחדש בלב ההמונים את הכמיהה לאיש חזק ליד ההגה."

מסיבה זו, מעריך אבנרי, נוקט דיין כשר ביטחון מדיניות של סיפוח והתנחלות, שחייבת, לדעתו, להוביל למלחמות. הוא מתאר את השקפת עולמו של דיין כחורגת בהרבה מתחום ארץ ישראל השלמה משני עברי הירדן ואף מתחום מלכות ישראל בגבולות אלה או אחרים. לדעתו, אצל דיין אין בכלל גבול. "נכבוש מה שנוכל לכבוש, נתנחל בכל מקום שנוכל לכבשו, ויהודי העולם יצטרכו לבוא כדי לספק את כוח האדם להתנחלות זו," כך תיאר אבנרי את מדיניות דיין כמזכירה את עקרונות מרחב המחיה.

גם את שמעון פרס תיאר אבנרי במשך השנים כאדם מסוכן לדמוקרטיה הישראלית, החותר לשלטון דיקטטורי. הוא תיאר אותו ככזה החל משנות החמישים, עת כיהן פרס כמנכ"ל משרד הביטחון, לצד ב"ג. בשנת 74' מונה פרס ע"י גולדה מאיר לשר ההסברה, משרד חדש שהוקם באותה עת ולא האריך ימים. אבנרי יצא בעיתונו בכותרת "שר התעמולה". במרכז הכתבה הופיעה תמונה גדולה של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. כותרת המשנה של המאמר היא: "חזיר בהיכל. פיגול במשטר הדמוקרטי. מיניסטריון תעמולה."

כותב אבנרי: "הסיסמה תהיה – לכוון, לתאם, להדריך. מילים יפות. בייחוד כשמתרגמים אותן חזרה לגרמנית. כי זוהי עובדה מעניינת – כל אוצר המילים של משרד ההסברה לקוח, איכשהו, משפת אשכנז."

הוא תיאר בפרוטרוט את דרכי התעמולה של גבלס ועבר להסבר, מדוע דווקא איש רפ"י מונה לתפקיד זה. "מכל חלקי המערך, רפ"י היא הקרובה ביותר לתפיסה טוטליטרית, פולחן הביטחוניזם ... כריזמה של מנהיג, לאומנות, תאוות סיפוח – כל זה מוביל בכיוון מסוים... חיבור שני מוצבי מפתח אלה – משרד הביטחון [הכוונה לדיין א.ה.] ומשרד התעמולה, הוא מסוכן ביותר. הפלג המחזיק בהם חולש על מצבור כוח מיוחד במינו, חדש מסוגו בארץ... הגלייכשטאלטונג [התהליך בו השתלטו הנאצים על כל מערכת החינוך והתקשורת בגרמניה. התהליך מתואר בפרוטרוט בספר "צלב הקרס" ובקצרה במאמר] יבוצע בהדרגה, לאט לאט, בשקט בשקט. סוכני פרס יתרכזו בעיתונים. אנשיו יסתננו לעמדות המפתח ברשות השידור... בלחץ תתפשט הסיסמה – 'כדאי להיות בסדר עם פרס'... השאלה היא מה יתפרק קודם – המשטר שמינה את שר התעמולה או הדמוקרטיה הישראלית."

בדיעבד, מודה אבנרי שחששותיו מפני סביבתו של ב"ג היו מוגזמות. הוא טוען, שהיום זה נראה קלוש, אך בתקופה בה כתב את הדברים, התפתחה אוטוקרטיה בן גוריונית מסוכנת ששלטה בכל.

ב. הימין הישראלי – הגורם השני מפניו מזהיר אבנרי הוא הימין הישראלי. החל משנות ה-50 הוא מתאר את הכוחות הפשיסטיים, לטענתו, בחוגים אלה, החל מ"סולם" בשנות ה-50, דרך התנועה למען א"י השלמה בשנות ה-60, "גוש אמונים" בשנות ה-70 ועד אריק שרון והכהניזם בשנות ה-80. היום מגדיר אבנרי כפשיסטים את רחבעם זאבי ומפלגתו, את "התחייה", את "צומת" ואת חוגי הימין של הליכוד. הוא עדיין לא גיבש דעה לגבי השאלה האם גם נתניהו פשיסט.

עם הקמת התנועה למען א"י השלמה, פירסם אבנרי מאמר ב"העולם הזה" תחת כותרת ענק "פשיסטים". הוא מתאר בה את כל ראשי התנועה כפשיסטים. הוא ציטט את אורי צבי גרינברג כמי שקרא להפיכה פשיסטית, פשוטו כמשמעו, כולל פיזור הכנסת, הקמת דיקטטורה של ב"ג וצעיריו, בעזרת מיניסטריון תעמולה נוסח גבלס, יחד עם טרור של בולשת פוליטית בתוספת כפייה. הוא מצטט אותו כמשתמש במונחים הקרובים למושגי הגיאו-פוליטיקה ומרחב המחייה, שהן מילות הקסם של הפשיסטים האירופיים.

פשיסט נוסף, כותב אבנרי, הוא ישראל אלדד. את הביטוי בו משתמש אלדד – "מלכות ישראל השלישית", מזהה אבנרי עם המלכות השלישית של הנאצים – הרייך השלישי, ומעלה השערה שהשימוש בביטוי זה דווקא, הוא מכוון. הוא אומר, שתפיסת עולמו של אלדד היא גיאו-פוליטיקה של א"י, ושהיטלר היה זקוק לשני כרכים כדי להגיש את אשר אלדד אומר בקיצור. כמו הנאצים, אומר אבנרי, כך גם אלדד מטיף לשלטון של עלית העם ומסביר – "עלית (או ELITE) הייתה מילה חביבה במיוחד על הנאצים."

כמו ב"צלב הקרס", כך גם במאמרים רבים תיאר אבנרי את יונתן רטוש כנאצי. אחד מתלמידי רטוש, אהרון אמיר, היה גם הוא מראשי התנועה לא"י השלמה. אבנרי מתאר אותו כבעל ההיגיון הכנעני, האנטישמי, האנטי דתי, הדומה לפשיזם המרכז אירופי, בעוד שתורת אלדד דומה לפשיזם המזרח אירופי... זהו ההיפך מתורת אלדד אך זה מגיע בדיוק לאותה מסקנה. "לפנינו הוכחה נוספת ומעניינת לכלל כי הפשיזם אינו תלוי בתוכן ממשי. הוא מהווה שיטה שאפשר להלבישה כמעט על כל תוכן, בתנאי שלא יהיה תוכן שוחר שלום ודמוקרטי."

לאחר בחירתו לכנסת של הרב כהנא, ביולי 84', בחר בו אבנרי כאיש השנה תשמ"ד. כתבת הענק נפתחה במאמר שנשא את הכותרת "חזרה לאדם הקדמון". הוא תיאר את התנהגותו של האדם הקדמון, את השינויים בהתנהגות זו ע"י הציוויליזציה האנושית, אך הסביר שמלחמות העולם הוכיחו, שהשינוי הוא חיצוני, ברובד הרציונלי, אך בתוך האדם הרציונלי המתקדם יש אויב פנימי – "האדם הקדמון, שלא מת ולא נעלם, אלא המשיך לחיות ולשלוט בתת-מודע של האדם, בעולם רגשותיו ויצריו."

הביטוי הפוליטי של התופעה הוא הפשיזם, ה"משחרר את האדם הקדמון שבתוך כל אדם מודרני, את 'החיה שבאדם', ומבסס עליו משטר מדיני וחברתי." הוא מצטט את היטלר כמי שביקש לשחרר את האדם מן התרבות הקלוקלת שדבקה בו ולהחזיר לו את התכונות הטרומיות הנהדרות של האדם הקדמון הבלתי-מקולקל. "הפשיזם פונה אל היצרים הפרימיטיביים ביותר של האדם – ובזה כוחו." הוא טען שבפינות רבות בעולם הרים האדם הקדמון בשנת תשמ"ד את ראשו וכך גם בישראל. מבטא התופעה הזו הוא איש השנה מאיר כהנא. הכתבה כולה עוסקת בהשוואה בין כהנא ותורתו ובין היטלר ומשנתו והיא משובצת תמונות רבות של היטלר ותמונות אחרות של המשטר הנאצי ושל השואה לצד תמונות של כהנא ואנשיו.

כותרת הכתבה היא "לעולם לא עוד" – הסיסמה של כהנא, שמשמעותה היא שלא תהיה שואה נוספת ליהודים. הכותרת נועדה להשתמש בסיסמה זו כדי להתריע – לא עוד נאציזם, כאשר נשוא הכתבה, כהנא, מכונה בה "נאצי יהודי". אבנרי מעמיד אלה מול אלה את הצעות החוק של כהנא ואת חוקי נירנברג, כרוזים של תנועת "כך" וכרוזי תעמולה נאציים, פסקאות מ"מיין קמפף" של היטלר ומ"לשיכים בעיניכם" של כהנא ועוד.

הוא גם עורך השוואה מעניינת בין הביוגרפיה של שניהם. כהיטלר, כך גם כהנא נכשל בצעירותו בכל מעשיו. שניהם מאופיינים בביוגרפיה של כישלון טוטלי. "דמיון זה בין היטלר לכהנא," כותב אבנרי, "איננו מקרי... נראה כי יש משהו באישיותו של מנהיג נאצי, שאינו מאפשר לו להשתלב בחיים רגילים. אין הוא יכול להסתגל לכללי החברה המסודרת. הוא יכול להצליח רק כאשר הוא עצמו כופה את הכללים שלו על הזולת, תך שבירת הסדר החברתי."

הוא השווה גם את הסיבה לעובדה ששני אנשים כאלה מצליחים לסחוף אחריהם המונים – "אנשים אפסיים מחפשים מנהיג אפסי, שרמתו האינטלקטואלית אינה שונה בהרבה מרמתם. זהו אחד מסימני ההיכר של המנהיג הנאצי – וגם של הקהל הנאצי. הנחותים נמשכים אל הנחות."

בסוף תיאור ההשוואה וקורות חיי כהנא, מסכם אבנרי: "בסוף תשמ"ד לא יכול היה עוד איש להתעלם מן התופעה: יש בישראל תנועה נאצית יהודית ופיהרר יהודי. אם אדולף היטלר נמק אי שם בתחתית שאול, הרי צחוקו בוודאי מהדהד בכל מדורי הגיהינום."

אף שאבנרי מתמקד בכהנא ובתנועתו, הוא טוען שהיא רק קצה הקרחון של הפשיזם הישראלי. הוא ציטט, למשל, את אריק נחמקין, כמי שאומר ש"יש דברים שכהנא אומר והוא צודק, אבל קשה לבצע אותם" ומציין את העובדה שדברים אלה לא הפריעו לפרס למנותו לשר החקלאות בממשלתו. כך, הוא כותב, נקבע כי תמיכה פומבית בכהנא אינה פסולה בעיני ראשי המחנה הקרוי סוציאליסטי, ולא כל שכן בימין. לכן, הוא כותב, "חשיבותו של כהנא נעוצה בכך שהוא היה הראשון שהעז לבטא בצורה חד-משמעית, את אשר אחרים אמרו ברמז, או חשבו בסתר – דברים שרבים בישראל פועלים למענם גם בלי אידיאולוגיה מוצהרת."

התופעה שכהנא הינו ראש החץ וקצה הקרחון שלה, היא פרי באושים של המציאות הישראלית, כפי שהמדינה עוצבה ע"י ב"ג, שהיה, לטענת אבנרי, אנטי ערבי מובהק. ב"ג עיצב את המדינה על בסיס של אפליית ערבים והפחדתם. אבנרי מצטט רבים מראשי תנועת העבודה שהתבטאו בלשון גזענית כלפיה ערבים, ובהם בן צבי, שלמה לביא ואחרים. כתבת איש השנה מסתיימת בהבעת תקווה, שבסופו של דבר יתברר שכהנא יתגלה כדחליל, שתפקידו להפחיד ולהזהיר מפני העלול להתרחש, כמייצג כוחות השחור, העולים על המדינה מבפנים... "הקרב על ישראל התחיל, והוא יקבע אם המדינה תתקיים כקהילייה חופשית, דמוקרטית ואנושית. ואולי: אם תתקיים בכלל."

ג. פעולות השלטון – אבנרי נלחם כל השנים נגד הממשלות וטען שהן מבצעות פעולות דיקטטוריות, פשיסטיות ואף נאציות. נושא אחד בו התמקד היה ערביי ישראל. במשך שנים טען אבנרי, שהשלטון מדכא את המיעוט הערבי. הוא נלחם נגד המדיניות הכללית בנושא המיעוטים, נגד עצם התפקיד של יועץ רוה"מ לענייני ערבים ודרך פעולתו, נגד הפקעות קרקע של ערבים כמו בשטח 9, בהקמת כרמיאל ונצרת עלית ועוד, ובעיקר נגד הממשל הצבאי. הוא האשים את השלטון, ובעיקר את ב"ג, בשנאת ערבים, ובמקרים כמו פרשת כפר-קאסם ראה תוצאה בלתי נמנעת של מדיניות האפלייה.

מאז מלחמת ששת הימים התמקד אבנרי במאבק נגד "הכיבוש" ביהודה, שומרון ועזה. הוא התריע נגד הפרת זכויות האדם בשטחים, ולחם נגד ההתנחלות, עונשי הגירוש ושאר פעולות צה"ל, אותן הציג כפעולות דיכוי. מאבקו זה החריף מאז ראשית האינתיפאדה. הוא כינה את פעולות כוחות הביטחון כפשעי מלחמה ואת פקודות צה"ל כפקודות בלתי חוקיות בעליל, שחובה לסרב להן. כך בנושא ירי בילדים, במכות, בגירוש, בפיצוצי בתים וכו'. את יחידות המסתערבים מכנה אבנרי חוליות חיסול.

נושא נוסף עליו נאבק אבנרי כל השנים הוא חופש העיתונות. אבנרי מאמין בחופש מוחלט של העיתונות. הוא לחם בכל המשטרים ובכל הממשלות בישראל וטען נגדן שהן מגבילות באופן דרקוני את חופש העיתונות בישראל, אם באמצעים מנהליים כמו הצנזורה ואם בחקיקה, כמו חוק לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות נגדם הוא יצא ובהם הוא נלחם. הוא תקף גם את עורכי העיתונים, על שהם משתפים פעולה עם השלטון בהעלמת מידע מהציבור, ע"י השתתפותם ב"וועדת העורכים", והטילם על עצם צנזורה עצמית בנושאים שונים. "העולם הזה" לא שם על עצמו שום צנזורה עצמית ובתרגילים שונים עקף את הצנזורה. למשל – כשעל פרשת "העסק ביש" הוטלה צנזורה חריפה, פרסם אותה "העולם הזה" כסיפור דמיוני בארץ אחרת, ובקרבת מקום, פרסם בהבלטה תמונות של הנוגעים בדבר, כאילו במקרה. קוראיו הקבועים של העיתון הכירו היטב את ה"טריקים" האלה, מה שהגביר את תחושתם כקבוצת עילית בעלת סוד.

חוק שהוצג ע"י אבנרי כדרקוני היה "חוק לשון הרע" (1965). הוא נאבק בו בחריפות, הציגו כאנטי דמוקרטי ופשיסטי, כינה אותו בראשי התיבות "חולירע" וטען שכל כוונתו לרצוח את "העולם הזה". חקיקתו היתה הגורם הישיר להחלטת אבנרי לרוץ לכנסת. הוא כתב על החוק ש"פשיסטים... יוכלו ללמוד ממנו להבא. כי מציון תצא תורה ודבר הפשיזם מבית המדפיס הממשלתי בירושלים... הטרור זקוק למסווה. האלימות זקוקה למרמה. בצורה קיצונית ביותר הובהר הדבר במשפט אייכמן. החל ברישום היהודים וכלה בנשימתם האחרונה בתאי הגזים, ליוותה אותם מערכת בלתי פוסקת של הסוואה ורמאות... מבחינה זו אין הבדל בין פשיזם גדול וקטן, בין הצעד האחרון – הפתרון הסופי, והצעד הראשון, שהוא תמיד סתימת הפה, חיסול העיתונות החופשית והשלכת מבקרי המשטר לכלא. חוק לשון הרע הוא דוגמה חדשה, שכבר יכולה להיחשב לקלאסית."

ד. תסמונת ויימאר – בספרו "צלב הקרס" האשים אבנרי את הרפובליקה של ויימאר בהתאבדות – בשל חולשת השלטון ובשל חולשתם של הכוחות הדמוקרטיים, חוסר נחישותם והפילוג הפנימי בתוכם. הוא האשים אותם בכך, שלא השכילו להתאחד נגד הסכנה ושלא נמצא להם מנהיג גדול ומלהיב שיכול לשמש מוקד להתנגדות. הלקח של עליית הנאצים לשלטון, לדעתו, היא ש"היטלר לא הרס את המשטר הדמוקרטי, אלא הגיע לשלטון אחרי שהמשטר הדמוקרטי הרס את עצמו."

את התפוררות הרפובליקה של ויימאר, חזר אבנרי והביא כדוגמה שוב ושוב. הוא התריע נגד חולשת הדמוקרטיה הישראלית וחולשת השמאל הישראלי מול הפשיזם המשתולל. עמוס עוז ציין במאמר, שמצא בגיליון אחד של "העולם הזה" 16 השוואות בין ישראל לרפובליקה של ויימאר.

בשנות ה-70, בתקופת שלטונו הראשונה של יצחק רבין, השתמש אבנרי לעתים תכופות בדוגמה. מדובר בשנים שלאחר מלחמת יום כיפור הטראומטית. היתה זו תקופת הפריחה של "גוש אמונים", שיא לפעולות התנחלות בלתי לגאליות בסבסטיה ובמקומות אחרים ביהודה ובשומרון וערך הפגנות אלימות נגד קיסינג'ר והסכם הביניים עם מצרים.

אבנרי הציג את "גוש אמונים" כארגון פשיסטי שהרים ידו על הדמוקרטיה, וקבל על הממשלה ועל השמאל הנכנעים לו, כמו למשל בפרשת קדום. פרשיות השחיתות שנתגלו בשלטון בשלהי שלטון המערך והשביתות הגדולות בשירותים הציבוריים באותם ימים, היו בעיניו עדות להתפוררות השלטון הדמוקרטי, שעלול להוביל לעליית הפשיזם לשלטון.

ב-1.7.76, לאחר פשרת קדום, הכתיר אבנרי את מדורו "הנדון" בכותרת "ימי ויימאר האחרונים". במרכז העמוד התנוססה תמונה של היטלר ערב המפולת. במאמר נאמר, בין השאר, ש"אין להכחיש כי הפרחים השחורים של הפשיזם התחילו לפרוח גם אצלנו, ולא רק בפינות האפילות של הגן הלאומי... הרפובליקה התמוטטה מפני שפשטה בגרמניה הדעה הכללית שהמשטר חדל לתפקד... איני מאמין שכבר הגענו לנקודה שממנה אין חזרה, אך אנחנו מתקרבים אליה. עוד אפשר להציל ולהבריא, אך הזמן הולך ומתמעט. לרפובליקה הירושלמית עלול לקרות מה שקרה לרפובליקה הוויימארית. אם הממשלה אינה מסוגלת להגן עליה, חייבים לעשות זאת הכוחות הדמוקרטיים."

עשרה חודשים אח"כ עלה בגין לשלטון. חרף חילוקי הדעות הפוליטיים העמוקים, היו ביניהם יחסי חיבה והערכה הדדיים. אבנרי תקף קשות את בגין בשנות שלטונו, אך נמנע מלכנותו פשיסט וראה בו דמוקרט. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שבגין כראש האופוזיציה נאבק נגד התנכלות השלטון ל"העולם הזה" ואף סיכל את כוונתו של ב"ג לעצור את אבנרי במעצר מנהלי בשל פגיעה, כביכול, בביטחון המדינה. אבנרי כתב בדאגה רבה על עליית הכוחות הלאומניים ועל חששו ממלחמה, אך נמנע מלהציג ישירות את עליית הליכוד לשלטון כעליית פשיסטים לשלטון. למרות זאת, שבועיים לאחר המהפך, פרסם מאמר שנקרא שוב "ימי ויימאר האחרונים".

במאמר תיאר את התפוררות הרפובליקה הגרמנית, מבלי להזכיר ולו במילה את ההקשר הישראלי, אך ההקשר היה ברור. אם למישהו היו ספקות בכך, שהרי ששבוע לאחר מכן, כתב את הכתבה "מהפיכה בקרון שינה", בה תיאר את עליית הפשיזם לשלטון באיטליה. כותרת המשנה של הכתבה היתה "הדמוקרטיה האיטלקית לא נרצחה – היא התאבדה". גם במקרה הזה לא הזכיר את ישראל, אך שוב – הרמז היה ברור.

בדוגמת ויימאר, כתסמונת להתפוררות הדמוקרטיה, שעלולה להביא לעליית דיקטטור, שב אבנרי ומשתמש שוב ושוב. הוא גם שב וקורא לכוחות השמאל להגן על הדמוקרטיה מפני המתנכלים לה.

אורי אבנרי מעריץ את הוורמכט, הצבא הגרמני. בעיקר את הצבא של הרפובליקה הוויימארית. הוא אמר, שמכל צבאות העולם, היה זה הצבא הגאה ביותר, שראה עצמו כפאר האומה הגרמנית. הצבא הזה לא היה מוכן לקבל בקלות וללא הסתייגות הוראות מהטוראי ראשון היטלר. את המבנה הארגוני והרמה האנושית של הצבא הזה מציג אבנרי כאחד ההישגים הגדולים של האנושות כולה. דווקא בשל הערכה זו תוהה אבנרי, כיצד הצבא נתן למצב להידרדר, עד חיסול הקצונה בעקבות הפוטש נגד היטלר בשלהי שלטונו. הוא טוען שהקצונה לא נרצחה ע"י הגסטאפו ולא נפלה בקרבות, אלא התאבדה התאבדות קולקטיבית – תהליך של הידרדרות מוסרית, שהחל ערב עלותו לשלטון של היטלר, ושנמשך בקצב גובר עד למעמקי ההשפלה שלמחרת המרידה של 1944. אבנרי הקדיש פרק שלם בספרו "צלב הקרס" לנושא הוורמכט, נפילתו וכישלונו ביצירת הפוטש, שכה התבקש. הפוטש נדחה ונדחה, וכשכבר נעשה, היה זה כאשר הצבא והקצונה היו מנוונים לגמרי. זה כבר היה מאוחר מדיי. עם זאת, אבנרי מציין שעד לדיכוי הפוטש, הוורמכט היה הגוף העצמאי ביותר בגרמניה וכפיפותו להיטלר היתה חלשה. על כך כתב אבנרי – "אילו חי היטלר כיום, היה מקנא בשליטתו המוחלטת של דוד בן גוריון בצה"ל. היטלר הדיקטטור הכל-יכול, לא התקרב לשליטה כזאת – פרט לחצי השנה האחרונה, על סף האבדון."

אבנרי מרבה להשוות את צה"ל לוורמכט. אבנרי מעריץ את צה"ל, ולכך אייחד פרק מיוחד בהמשך העבודה. הוא מרבה לכתוב על צה"ל ולא אחת משתמש בדוגמאות מהוורמכט. גם בכתבו על הוורמכט, הוא משתמש בדוגמאות מצה"ל. את דרגותיהם של הקצינים הגרמנים תרגם לדרגות המקבילות בצה"ל. את האלוף (מיל') ישראל טל, אותו הוא מעריך במיוחד, הוא נוהג להשוות לרומל ולכנותו "רומל הישראלי".

בצה"ל רואה אבנרי מכשיר הנמצא בצד הדמוקרטי של החברה. הוא מוציא מכל אפשרות הפיכה צבאית בישראל. מאחר והפשיזם עולה לשלטון במהפכה עממית, אבנרי אף רואה בצה"ל גורם שעשוי להיות הבלם האחרון בפני הפשיזם. בכך, הוא נותן לצה"ל קרדיט שהוא יצליח היכן שהוורמכט נכשל.

ב-1955 פרסם אבנרי ב"העולם הזה" סדרת כתבות בדיוניות-עתידניות, המתארות את מדינת ישראל בעוד 20 שנה. הסדרה נקראה "זה קרה ב-1975". בכל כתבה תיאר אבנרי התפתחות אפשרית בנושא מסוים. אחת הכתבות, האפוקליפטית שבהן, נקראה "אחריך בנימין". בסיפור זה מתאר אבנרי את עלייתו של פיהרר נאצי לשלטון בישראל. תוך ניצול מצוקה חברתית וכלכלית קשה ואווירה המזכירה את ימי ויימאר האחרונים, מקים בנימין הראל, דמגוג נאצי, המציג עצמו כלוחם בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח שנפצע במלחמת השחרור, מפלגה נאצית. מפלגה זו, שהפוליטיקאים והצבא מתייחסים אליה בזלזול כקוריוז, צוברת כוח רב ועולה לשלטון. ההשוואה בין בנימין – "המדריך" להיטלר "הפיהרר" כמעט מושלמת. שניהם עולים לשלטון תוך ניצול החוק ושימוש בו במראית עין כדי לאפשר את תפיסת השלטון. כהיטלר, כך גם הראל מטיף לאנשיו לשמור על החוק עד שישתלטו על המדינה. במקביל, כהיטלר, כך גם הראל משתמש באלימות במערכת הבחירות, כמו פיצוץ אסיפות, השמעת רמקולים באסיפה נגדית מול אסיפת בחירות של מפלגת השלטון ועוד.

כמו פלוגות הסער של היטלר קמות "פלוגות הראל" של הנאצים בישראל. כמו בפרובוקציה של שריפת הרייכסטאג, מופיעה בסיפור פרובוקציה של פיצוץ הכותל המערבי. השלטון של הראל משתלט על העיתונות הישראלית בשיטה הדומה לזו שבה השתלטו הנאצים על העיתונות הגרמנית. הוא מקים "מחנות מיון", דוגמת מחנות הריכוז בגרמניה. במחנות אלה הוא כולא את מתנגדי המשטר. בציבור מתחילות לחלחל "שמועות" על מעשי הזוועה של השלטון, אך השמועות נתקלות בחוסר אמון – תיאור מקביל לתיאורו את התגובה לזוועות הנאצים בגרמניה, בספרו "צלב הקרס". ערביי ישראל נדרשים להצמיד לדש בגדיהם טלאי ירוק ועליו האות "ע".

את התגובה בצה"ל מתאר אבנרי בצורה הדומה מאוד לתיאורו את התייחסות הוורמכט להיטלר. הקצינים הזוטרים תומכים בו ורואים בו מי שיבטיח את הקריירה שלהם ע"י מחויבותו למלחמה. הקצינים הבכירים מזלזלים בו ובזים לו. הם נגדו, אך הם מהססים אם לפעול.

ה"הפי אנד" של הסיפור שונה מגרמניה הנאצית. בניגוד לגרמניה, בישראל צה"ל מתקומם ומפיל את השלטון הנאצי [הקצין שיבצע את ההפיכה הוא רחבעם זאבי – אותו מגדיר היום אבנרי כפשיסט].

אבנרי מתאר גם דמיון חיצוני בין היטלר להראל. שניהם – לא יוצלחים, שנכשלו בכל אשר עשו, ולכן הם יכולים להנהיג את הלא יוצלחים הממורמרים. כמו היטלר המכוער מתאר את הראל כנמוך. כפי שהיטלר, עד עלייתו לשלטון הסתתר מהמצלמות, כך הראל הסתתר מהמצלמות ודאג שיצלמוהו רק מלמטה, כדי להיראות גבוה מכפי שהוא באמת. היטלר היה טר"ש. מסתבר, לקראת סוף הסיפור, שהראל, המתהדר בעברו הקרבי בחטיבת "הראל", לא היה אלא ג'ובניק, שק"מיסט באותה חטיבה.

כעבור 13 שנים, עם הקמת התנועה לא"י השלמה, שבני מהרש"ק, איש הקיבוץ המאוחד והפוליטרוק של הפלמ"ח היה ממייסדיה, כתב אבנרי, שהאיש שהיווה בעבורו את המודל לבנימין, לא היה אלא בני מהרש"ק. הוא כתב עליו, שכטיפוס אנושי הוא כמעט אב-טיפוס של איש פלוגת הסער – הן בסגנונו, הן בהשקפת עולמו. ואכן, כאשר מתבררת דמותו האמתית של בנימין הראל השק"מיסט, מסתבר ששמו המקורי היה בנימין הרשקוביץ – שם המכיל בתוכו את האותיות הרשק, המופיעות בשמו של מהרש"ק.

3. צרור הערות 19.9.18

* תרבות של עריפת ראשים – בדיון על בחירת הרמטכ"ל, נשמע קול נגד מועמדותו של אביב כוכבי, בשל העובדה שגלעד שליט נחטף בגזרה שתחת פיקודו כמפקד אוגדת עזה. בדיון על בחירת המפכ"ל נשמע קול נגד מינויו של צ'יקו אדרי, כיוון שהיה מפקד מחוז ירושלים בזמן רצח שירה בנקי, והוא אף קיבל הערה פיקודית על תפקוד המחוז באירוע.

מדובר באנשים שפעלו בצבא או במשטרה עשרות שנים, קיבלו אינספור החלטות ולבטח עשו טעויות. בתפקידים כאלה, לשגיאות יש מחיר בחיי אדם. ואף על פי כן, אין אדם שאינו שוגה. וכאשר שוקלים קידומו של קצין או מינויו לתפקיד, יש להתייחס למכלול פועלו, ולא לכישלון בודד. תרבות של עריפת ראשים אינה תרבות של ארגון לומד ואינה תרבות של נטילת אחריות. נהפוך הוא, זו תרבות שעלולה להוביל לבריחה מאחריות, לפחד לקבל החלטות ולכסת"ח.

אני קורא כעת את ספרו האוטוביוגרפי של אלוף (מיל') גיורא איילנד "לא נרדם בלילות". אחד הדברים המרשימים בספר, הוא הביקורת העצמית שלו וההודאה בשגיאות, כולל כאלו שעלו בחיי אדם. הביקורת העצמית הזאת היא ביטוי לתרבות של למידה ונטילת אחריות. ארגון שאנשיו בוחנים את שגיאותיהם באופן נוקב, בלי הנחות לעצמם, תוך נטילת אחריות, עשוי ללמוד מהטעויות ולהשתפר. נטילת אחריות אינה דווקא התפטרות או הדחה – לעיתים דווקא מי שכשל עשוי להיטיב ללמוד משגיאותיו, מאחרים.

הדחה, מניעת קידום או אי מינוי אינם צריכים להיות ענישה על שגיאה בעבר, אלא הערכה על תפקוד בעתיד. כלומר, אם הכשל המדובר מצטייר כבעיה בצורת החשיבה, ביכולת התפקוד תחת לחץ, בהתאמה לתפקיד – עליה להוביל להדחה (או להפנייה לתפקיד שדרישותיו שונות). קצין שהוכיח את עצמו בתפקידיו ובתפקודו באתגרים שניצבו בפניו וכשל במקרה נקודתי, גם אם מחיר הכישלון הוא בחיי אדם – הכישלון אינו מוחק את הצלחותיו, ויש למדוד את מכלול עברו.

* יריית פתיחה – בראיון רדיו אמר ח"כ אמסלם, שאין לו בעיה אישית עם אלשייך, והבעיה אינה פרסונלית אלא עם המשטרה. ראשית, אני מעריך את גילוי הלב הנאות. שנית, זו יריית הפתיחה של המסע נגד המפכ"ל הבא.

* כך זה החל – כאשר רוני אלשייך נכנס לתפקידו, השמאל האוטומטי תקף אותו באוטומטיות שוב ושוב. הרי היו לו מחדלים וכישלונות נוראיים, שהעידו בעליל על כך שאינו ראוי ואינו מתאים לתפקידו. קודם כל, הוא מתנחל. שנית, הוא ימני. שלישית, הוא חובש כיפה. רביעית, החטא החמור ביותר – הוא משופם. ומכאן שהוא גזען, פשיסט וכל הסִדְרָה.

בבוקר בהיר אחד, לפני כשנתיים, קראתי בערך 5 רשומות (פוסטים), של אנשים מן הגרעין הקשה של כת פולחן האישיות של נתניהו, המשתלחים בגסות ובחריפות נגד אלשייך. הבנתי שיש כאן קמפיין מתוזמר וכתבתי על כך. מיד קפצו אנשי המעגל השני והשלישי של הכת, שעוד לא היו מודעים לקמפיין, וירדו עליי. הם עוד היו מתוכנתים להגן על אלשייך מפני מתקפות השמאל האוטומטי. חלפו שבועות ספורים, והם כבר היו סוכני מסע ההסתה, ההשפלה והשיימינג נגד אלשייך.

* דחייה קלה – אני בעד הקמת ועדה שתדון בקציבת עונשם של מחבלים שנדונו למאסר עולם. אולם אני מציע לעכב מעט את הקמתה. את הוועדה יש להקים יום אחרי חתימת חוזה שלום מלא, הכולל הכרזה על סוף הסכסוך וויתור על תביעות הדדיות. עד אז, אין לקצוב עונשו של מחבל, ועל אסירי עולם להישאר בכלא עד יומם האחרון.

* הרב הגזען – הרבנות הראשית לישראל היא ארגון ממלכתי, הממומן בידי משלם המסים הישראלי. השתלטות החרדים האנטי ציוניים על הרבנות, הפכה אותו לגורם אנטי ממלכתי החותר נגד מהותו. מדינת ישראל חייבת להגן על עצמה מפני הרבנות הראשית האנטי ציונית.

העובדה שהרב הגזען של קריית גת, המבחין בין יהודי ליהודי על רקע צבע עורו ומוצאו, ומפלה לרעה את העולים מאתיופיה טרם פוטר מתפקידו, חרף מעשיו הנואלים, היא חרפה.

* דברי נבואה – חודש לאחר מלחמת ששת הימים פירסם ב"עמודים", ביטאון הקיבוץ הדתי, א.ד. דבריהו מקיבוץ משואות יצחק מאמר, הנוגע לדמותו הרצויה של הכותל המערבי, ששוחרר זה עתה: "... אני רוצה להסתייג מהכוונה – אם היא קיימת – להטיל על מקום זה את כל הכללים, או רובם, החלים על בתי כנסת. בכיבוש העיר העתיקה נשפך דמם של בני דתיים וחופשיים כאחד, ובהתרגשות על החזרת מקום הבית והכותל לתחום המדינה היתה כללית, והדמעות שזלגו מעיני החיילים לא היו של הדתיים בלבד. הוכח שמתחת לסף ההכרה של החופשיים והמסווה של קשיחות וכפירה, מתנצנצת שארית חיה ממורשתם הרוחנית של האבות. על כן, חלה עלינו, הדתיים, החובה להראות רוחב לב. בעצם לא היה הכותל גם בעבר מיועד לשמש בית כנסת, כי מהם היו בירושלים רבים ומפוארים, אלא מקום לתפילות ולבקשות מאולתרות – כולל אמירת תהלים – מקום שם כל אחד מישראל יכול לשפוך את ליבו בלי מחיצות, אם עני או עשיר, אם גבר או אישה. צביון זה יש לתת גם היום... הפיכת המקום הקרוב לכותל למקום התפילות הקבועות תפגע בערכו הכלל ישראלי, וכתוצאה מכך ימעיט את משמעותו כנכס דתי לאומי יחיד במינו והיא עלולה לגרום ליתר פילוג, אף תתנקם במעמדה של הדת בתוך העם."

* ביד הלשון: מוחה הקודח – שרת המשפטים איילת שקד הגיבה בראיון בגל"צ על האשמתה של ח"כ שלי יחימוביץ' שהיא (שקד) מתכוונת להדיח שופטים: "אין לכך שחר. הרעיון הזה הוא ממוחה הקודח של יחימוביץ'."

מהו מוח קודח? מן המילה קידוח? מן המילה קדחת? בלשון התנ"ך קדחת היא בערה. קדחת היא מחלה שחום הגוף עולה בה באופן משמעותי – "קודח מחום." וגם – "הקדיח את התבשיל."

הביטוי "מוח קודח" מכוון למוח סוער, בוער, פועל בקדחתנות.

את הביטוי הזה המציא ירון לונדון, בשירו "אליעזר בן יהודה": "מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח."

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ב. מורה עם טבע שכזה

העבודה כמורה לטבע התחילה ברגל ימין, התלמידים החדשים אשר זה מקרוב באו, עוד לא הרגישו שהם בבית, ולא נתנו לי הזדמנות לצעוק: "מי שידבר עכשיו יצא מהכיתה!" 

היו לי שלוש כיתות מקבילות, אשר חוץ מתלמידי פנימייה כללו גם תלמידים אקסטרניים שבאו מיישובי הסביבה, ואחרי הלימודים  חזרו לבית הוריהם בקיבוץ או במושב. הפטנט של יציאה לסיורי טבע, שהרביתי להשתמש בו עם תלמידיי בתיכון של הרצליה, שימש אותי גם בכפר גלים. עליי להודות שכאן ההכנה לפני הסיור היתה יותר קלה, כי לרוב הייתי לוקח את התלמידים אל חוף הים הקרוב, לאזור בו לא היתה צמחיה רבה, וכמעט לא הייתי צריך להקדים לצאת, כדי לעקור את הצמחים שלא זכרתי את שמם. המיקום של כפר גלים בין הים והכרמל, נתן לי אפשרות לקחת את התלמידים גם לעבר ההר, שהסיור אליו היה יותר בבחינת מסע הליכה מאשר שיעור בטבע.

מי שהיה בא לעזרתי באותם סיורים, היו התלמידים האקסטרנים ממעיין צבי, שילדותם עברה עליהם בצל יערות הכרמל. לא היה עץ או שיח שלא ידעו את שמו, ואני סמכתי עליהם בעיניים עצומות. אני זוכר רק פעם אחת שבה פישלתי, כאשר החלטתי שהשם נחל התנינים ניתן לנחל, רק מפני שנגמרו כל השמות האחרים. אמרתי זאת על סמך הטיולים הרבים שהייתי עורך  עם הווספה לאורך ערוץ הנחל, ולא האמנתי שנחל דקיק כזה יכול לאכלס תנינים. כאן קפצה מולי תלמידה ילידת מעין צבי , והטיחה בי:

"איך אתה יכול להגיד ככה! הרי מצאו עצמות של  תנין בנחל הזה."

מיד חזרתי בי והודיתי שזאת היתה השערה פרטית שלי, אבל אם מצאו שריד, אני חוזר בי ומבטיח לבדוק את הדבר.

מודה שאת הבדיקה המובטחת דחיתי ודחיתי, ורק עכשיו, כשהחיים הפכו קלים בזכות האינטרנט, הרשתי לעצמי לפנות לד"ר גוגל ואכן מצאתי תמונה של תנין מפוחלץ שניצוד בנחל עוד בסוף המאה ה-19. אם מישהו מתלמידיי קורא את השורות הללו, אנא הזדרז למחוק מהמחברת את התיאוריה שלי, וספר לכל התלמידים האחרים – שלא יראו בכל מה שלימדתי, דברי אלוהים חיים.

הדרכת ה'אליפים', אשר מקרוב זה באו, היתה  קלה למדי, כי כמעט לא היו בה בעיות של משמעת, במיוחד לא בחודשים  הראשונים, שבהם עוד היתה להם דרך ארץ כלפי המורים או המדריכים.

אחת המשימות שהוטלה עליי אז, היתה להגן עליהם מפני התלמידים הבוגרים שמצאו לנכון להתעלל בהם, כנקמה על הימים שהם עצמם היו 'אליפים'. ניסיתי להעלות בזיכרוני מקרה אחד כדוגמה לאותה אווירה, ששררה בכל בתי הספר החקלאים בארץ. מכל המקרים אני מעדיף לספר על מה ששמעתי בבית הספר החקלאי עיינות, לפני כשלושים שנה, כשהוזמנתי לכתוב להם מחזה לכבוד חג היובל. את הסיפור כתבתי בספרי "אהבה בליל הפשפשים" ומטעמי נוחות אני מעתיק אותו כאן מילה במילה.

כאשר משה קפלנסקי, היום עורך דין ידוע, התקבל לבית הספר עיינות, לא שיער איש בהנהלה איזה פרא אדם נקלט בכפר. כלפי חוץ נראה היה צנום ועדין, ראשו עשוי בלוריות ופניו עצובות כאילו נושא את כל צער העולם. מי היה מאמין שדמות חלשלשה כזאת תצליח לנצח בתחרות חליבה את  דוד פרי מבאר טוביה, אלוף תלמידי השנה השלישית?

מנהג היה ב"עיינות" ובכל בתי הספר החקלאים, החל מ"כדורי" בגליל התחתון וכלה ב"מקווה ישראל" במרכז, לפיו תלמידי השנה הראשונה חייבים להתייחס בכל הכבוד ל"בטיחים" (תלמידי שנה ב')  וכל שכן ל"גמילים" (תלמידי שנה ג') או ל"דליתים" (שנה ד'). כמו כן עליהם לסתום את הפה בנוכחות תלמיד הכיתות הגבוהות, לא להתקרב אליהם יותר ממרחק חמישה מטרים ולהפסיד להם תמיד בכל התערבות.

משה קפלנסקי, כתלמיד השנה הראשונה, היה מודע לכל חוקי הכפר ונהג בהתאם, עד לאותו יום שבו הכריז דוד פרי (המכונה דודו) על תחרות חליבה ברפת. דודו נחשב לאחד מטובי הרפתנים, וכל מי שהיה מתחרה אתו, היה נידון להפסד בטוח.

"הייתי מתחרה איתך ברצון," אמר לו משה קפלנסקי, שעד לאותו יום חלב בחייו אולי פעמיים או שלוש, "אבל הרי אתם לא מרשים לאליפים לנצח אתכם, אז למה לי?"

"תשכח מזה," אמר לו דודו הגמיל ברוחב לב, "הפעם אני מרשה לך לנצח, בתנאי שאם אתה מפסיד – אתה רוחץ לבד את כל כדי החלב."

"בסדר," הסכים האליף במורך לב, "בתנאי שאם אני מנצח, אתה עוזר לי להביא את הכדים אל הברז."

"עשינו עסק!" אמר דודו כשעיניו כבר עוטות מבט של מנצח, "בוא ונתחיל ובתור ג'סטה אני מרשה לך לבחור באיזו פרה שתרצה, חוץ מחביבה שאותה אני לוקח לעצמי."

קפלנסקי, שלא הבין הרבה בפרות, בחר בחרמונה, שנחשבה לפרה די מטומטמת, ואברהם פוגץ הנהג, שנקלע במקרה לרפת, התבקש להיות השופט. עם הינתן האות התחיל משה לחלוב במרץ רב, בעוד דודו דווקא לא ממהר. שיפשף את ידיו זו בזו, ואחר, בנחת, תפס בפטמותיה של חביבה והחל שולח אל הדלי שלו, סילוני חלב ארוכים. עד מהרה החל מסתמן יתרון לטובתו, למרות שכל האליפים שהיו ברפת החלו לצעוק בכל כוחם: "קפלנסקי! קפלנסקי!"

"עוד שתי דקות!" – הכריז פוגץ' כשהוא מתבונן בשעונו.

שני המתחרים הגבירו את תנועות ידיהם, וכל הנוכחים הסתכלו בהערצה אל דודו, שהיו לו כפות ידיים רחבות מאוד והדלי שלו התמלא במהירות מפליאה.

"עוד עשר שניות!" הכריז השופט, וכל הנוכחים החלו לספור יחד איתו – "תשע! שמונה! שבע! שש! חמש! ארבע! שלוש! שתיים! אחת!!!"

ב"אחת" פסקה החליבה וכל הנוכחים הסתכלו על שני הכדים ולא האמינו למראה עיניהם. משה קפלנסקי השיג את דודו בשלושה סנטימטרים, ואברהם פוגץ' המשתומם הכריז עליו כעל המנצח. שמחת הניצחון של האליפים היתה מלאה. דודו אמר שמשהו כאן לא בסדר, אך כג'נטלמן אמיתי, לחץ את ידו של קפלנסקי ואחר כך אפילו עזר לו להעביר שני כדים לברז.

בלילה, לפני שהאליפים הלכו לישון, באו כל הבנות לחדרו של משה לברך אותו על ניצחונו ולשאול אותו איך עשה את זה. בהתחלה סירב לגלות, אבל כשלחצו עליו הודה:

"כשחרמונה ראתה שאני הולך להפסיד, פיסקה את רגליה והתחילה להשתין מרוב צער. כל מה שהייתי צריך לעשות, זה רק להזיז את הכד מעט אחורה, ולהשגיח שאף טיפה לא תלך לאיבוד..."

כאשר שמעו הבנות עדינות הנפש, את סוד הניצחון, עיקמו את אפן בהבעה של גועל  ואמרו בשאט נפש:

"פיכס! איך יכולת? אתה לא יודע שאת החלב הזה שולחים אלינו למטבח של בית הספר?"

 "חשבתי על זה," הודה  מי שעתיד היה להיות עורך דין מכובד ברבות הימים, "לא ראיתן שבארוחת הערב שתיתי רק תה?..."

את הסיפור הזה שמעתי מפי גיבור הסיפור עצמו, לא שיניתי ממנו דבר, רק הוספתי בסוף את התוספת על התה, כי אני בטוח שזה מה שקפלנסקי שתה בארוחת הערב.

     העבודה עם תלמידי כפר גלים היתה רוויה בעלילות נעורים כמו זה שקרה בעיינות. את מרבית העלילות  כללתי בשלושת הספרים שכתבתי על הכפר, "פרא אדם", "תעלומת הילקוט" ו"המורה הדגול שמילקיהו". יש להניח שהייתי  כותב עוד כמה ספרי המשך  על הכפר, אלמלא הגיע לשם  במפתיע השחקן בומבה צור, ובעקבותיו נולד סיפור חדש, שאותו עוד לא כתבתי. סיפור שהייתי קורא לו:

 "איך נולד הסרט 'חבורה שכזאת' בזכות שחקן אחד שלא רצה לשלם דמי מזונות לגרושתו."

המשך יבוא

* * *

יהודה גור-אריה

שעיר לעזאזל

סיפור ליום כיפור

עבודת יום הכיפורים בשנה השלושים ושבע למלכותו של שלמה המלך התנהלה בבית המקדש כסדרה, לפי הכתוב, מתוך רגשי התרוממות רוח ואימת יום הדין בלב הכוהנים וגם אצל ההמונים שהצטופפו בחצר המקדש ולאורך קירות העֲזָרָה, עוקבים אחר עבודת הקודש של הכוהן הגדול בעיניים מלאות סקרנות ויראת אלוהים.

הכוהן יצא זה עתה מן הדביר, קודש הקודשים, רועד מהתרגשות ונוטף זיעה. רגע ארוך עמד על עומדו להתאוששות, ראשו שעון על הקיר, זרועותיו על עיניו. אחר כך החליף את מחלצותיו המפוארות ולבש בגדים חגיגיים אחרים,  ונתן אות להביא לפניו את שני שעירי העיזים השחורים, תיישים מגודלים בעלי קרניים גדולות וחדות.

בדומיית קודש הטיל הכוהן הגדול גורל בין שני השעירים: מי לאלוהים ומי לעזאזל. השעיר שיצא גורלו לאלוהים נשחט מיד והועלה למזבח הקטורת לשריפה, קורבן חטאת בידי הכוהן הגדול לכפר עליו ועל ביתו.

כאשר סיים את מלאכתו עם השעיר הראשון, רחץ הכוהן את ידיו, ולפניו הובא השעיר השני, המיועד לעזאזל. שפתי הכוהן מלמלו וידוי על עוונות בני ישראל בשנה החולפת. לאחר מכן נשא את שתי זרועותיו לפניו כנושא משא כבד, קרב אל השעיר, סמך ידיו על ראשו והכריז בקול רם ונרגש: זה כפרתנו, זה תמורתנו, זה חליפתנו, זה נושא עוונותינו, עוונות כל עם ישראל. זה השעיר יילך לעזאזל, ועם ישראל טהור וזך וחף מכל פשע ועוון.

הקהל מסביב הריע בהתלהבות ובשמחה, ידיהם נשואות אל על ועיניהם נוצצות בחדווה ובשמחה.

לפי אות של הכוהן התקרב אל השעיר האיש העיתי של השנה, שנבחר להוביל את השעיר לגורלו, לעזאזל. הוא קשר על קרניו לשון של זהורית, סרט צמר עדין צבוע אדום, כרך על צווארו חבל והחל להוביל אותו אל מחוץ לפתח חצר המקדש, אל המקום המיועד לו: המצוק של עזאזל שעל גבול מדבר יהודה, מרחק של תשעים ריס, [כשלושה-עשר קילומטרים] מירושלים.

העבודה החגיגית של יום הכיפורים במקדש הוסיפה להתנהל לפי המצוּוה בתורה על כל פרטיה ודקדוקיה. 

עד שירד הערב. הלוויים תקעו תקיעה גדולה, והיום הקדוש נסתיים ויצא. הקהל הרב, שצבא כל היום בחצר המקדש ובעֲזָרָה ובכל מקום מותר, החל להתפזר לסעודת גמר הצום. הכוהנים נשארו בהיכל וסעדו את ליבם מבשר הקורבנות שהותר להם לאכול.

פתאום העיר אחד מהם: "מה זה שהאיש העיתי עוד לא חזר?"

הדבר עורר פליאה ושמץ דאגה. כבר מזמן היה אמור לשוב ולהודיע על הצלחת שליחותו. לאחר הסעודה קרא הכוהן הגדול לשלושה פרחי כוהנים והורה להם לצאת בעקבות האיש ולברר איפה הוא ומדוע לא חזר.

*

הדרך לעזאזל לא הייתה ארוכה במיוחד, ולמרות חולשתם מהצום לא התקשו הצעירים החסונים בצעידתם. רוב הזמן הלכו בשתיקה, מרוכזים במחשבותיהם. עד שאחד מהם, רננאל, העיר: "אומרים שטוב להלך מעט לאחר סעודה דשנה. אך לצעוד תשעים ריס לאחר הצום, זה בכל-זאת לא קל ולא נעים במיוחד. בואו נשב לנוח מעט."

חבריו קיבלו את הצעתו, ושלושתם התיישבו על אבנים בצד הדרך, מאזינים לקולות הלילה: קריאת ציפור מבוהלת, נעירת חמור מנומנם אי-שם במרחק. מעבר לדרך נשמעו טפיפות קלות חרישיות של בעלי חיים קטנים, ציידי לילה. השמים היו זרועים כוכבים, וביניהם שט הירח גבוה ורחוק, מכוסה צעיף של אובך, עד שכמעט לא הפיג את החשכה. צינת הלילה הֵקֵלָה עליהם וייבשה את זיעתם.

שעה ארוכה ישבו לצד הדרך, מתענגים על המנוחה ועל דומיית הלילה השלו. ופתאום פתח עתליהו את פיו בקול שקט ומהוסס, אך בהתרגשות ניכרת:

"שמעו נא ידידיי חבריי. זה זמן רב אני מתלבט קשות ושרוי במבוכה ובתהייה לגבי תפקידי ועבודתי ככוהן בבית המקדש. כמוני כמוכם, עיקר עיסוקנו הוא בהקרבת קורבנות: זבח, שחיטה, התזת דם, שריפה – הריגה של בעלי חיים תמימים, טהורים, חפים מפשע וחסרי דעה. הרי אלה הם מעשי ידיו של אלוהים, יצירי כפיו. איזה חפץ לו בבשרם ובדמם של אלה שנקטלים על המזבח? אלוהים אינו אוכל אותם ואינו זקוק לבשרם למחייתו, שהרי הוא חי חיי נצח. ומדוע זה אנחנו, בני האדם, מקריבים לו קורבנות? האם האל היחיד, הגדול והנורא זקוק באמת לקורבנותינו אלו כדי שנוכיח לו את אמונתנו ודבקותנו בו? הלוא הוא אדון העולם, ומה לו ולמעשינו אלה של שחיטת יצורים תמימים? הלוא אנחנו כחגבים בעיניו, כנמלים תחת כפות רגליו. למה לו זבחינו, עולותינו, אפילו מזמורי הלוויים לפיאור שמו והאדרת כבודו? אני יודע: כך נהוג בעולמנו, כך נוהגים כל אומות העולם סביבנו, מקריבים קורבנות לאליליהם, לפעמים אפילו קורבנות אדם. אבל דתנו שונה, אלוהינו שונה, לא מעשה ידי אדם, לא פסל ולא מסכה. אלוהינו בלתי נראה, ישות כוללת, מלוא העולם. מה להגיד לכם, ידידיי, מחשבות אלו אוכלות את ליבי ולא נותנות לי מנוח." 

"צר לי עליך, ידידי עתליהו," השיב לו יהועזר, "איך מִלְאָךָ ליבך ואיך אתה מעז להשמיע באוזנינו דברי כפירה באחד מיסודות דתנו הקדושה? איך אתה מביע ערעור על מה שנצטווינו מימים ימימה בתורתנו הקדושה? זו חוצפה כלפי היושב במרומים. אני חושש שהאל הגדול והנורא יביא עליך עונש נורא: אסון, מחלה קשה, קדחת, או אפילו צרעת."

"צרעת דווקא מתאימה לי," הגיב עתליהו, "אז אהיה פסול לכהונה ולא אצטרך לשחוט בעלי חיים. אם הדבר ייחשב לי לחטא, אקבל זאת ברצון ולא אקריב קורבן חטאת."

"דברים קשים מאוד, עתליהו," המשיך רננאל. "אנחנו נולדנו כוהנים ותפקידנו לשרת את אלוהים בבית המקדש, אם נרצה או לא נרצה. זה ייעודנו, כמוהו כייעודה של כבשה לספק לאדם צמר, של הפרה לתת חלב, של הסוס לשאת רוכב על גבו, של האישה ללדת ילדים. לכך נוצרנו – לעבוד את אלוהים בביתו הקדוש, ואין בידנו לשנות מאומה. עליך להבין זאת ולקבל עליך עול מלכות שמיים באהבה ובלב שלם."

לאחר דבריו אלה השתררה שתיקה כבדה. השלושה קמו והמשיכו ללכת הלאה לעבר יעדם. 

"זה היה יכול להיות טיול נחמד, אילו היה לאור היום. היינו רואים את הנוף, את מדבר יהודה ואת הרי עבר הירדן שבאופק. אבל אנחנו לא בטיול. יש לנו משימה: עלינו למצוא את האיש העיתי הזה ויהי מה. ואני מקווה שנמצאנו," אמר יהועזר, מנסה לרכך את האווירה הכבדה.

"אם לא הלך לעזאזל עם התיש הזה," הגיב עתליהו בנימה צינית.

"הס, עתליהו, בלום פיך!" היסה אותו יהועזר. "איך אתה מדבר ככה על האיש הזה, שהוטל עליו להוביל את השעיר אל העזאזל? הוא ממלא תפקיד קדוש."

השלושה המשיכו לצעוד בדממה.

*

בהגיעם למקום כבר שררה אפלה של ממש, ורק הירח הגבוה הטיל אור קלוש על הסביבה. המראה שנגלה לעיניהם הפחיד אותם עד מוות: בקצה הצוק ראו את השעיר עומד על רגליו האחוריות, רגליו הקדמיות דומות לזרועות שלוחות לפנים וכך גם קרניו הגדולות המאיימות. הוא נראה גדול ממידותיו, כמו בַּהֲמוּת ענקי, שחור, בן נפילים קדום. קרניו של היצור היו מגואלות בדם, ועיניו רשפו זיקי אש כעין החשמל. השלושה נתקפו פחד אימים ושערותיהם סמרו.

פתאום השמיע היצור שאגה אדירה של אריה, וזו זעזעה את כל המדבר סביב וחזרה אל אוזניהם במאות הדים רוטטים מפחידים.

השלושה התחלחלו ועמדו מסומרים על מקומם, כמו נטועים בקרקע. אחר סבו על עקבותיהם ופתחו במנוסה מבוהלת בחזרה למשכן בירושלים.

הם שבו אל בית המקדש מבועתים, רועדים, שטופי זיעה, וסיפרו לכוהן הגדול במילים מבולבלות את מה שראו עיניהם על שפת המצוק.

*

למחרת שלח שר המאה של משמר המקדש אל אותו מקום קבוצה של שבעה פרשים חמושים בחניתות לברר מה קרה.

בהגיעם למקום לא מצאו שם איש. לא אדם, לא שעיר, לא מפלצת. הם התקרבו אל שפת התהום, ובהציצם למטה ראו את גופתו של האיש מוטלת מרוסקת לאיברים-איברים, בגדו הלבן קרוע ומרובב בדם, ועל פניו הסרוטות המעוותות הבעה של תדהמה ואימת מוות.

מתוך ספרי החדש  "מה דעתך, יוני", שיצא לאור זה-עתה, בהוצאת צבעונים, 2018

* * *

משה גרנות

ארבע נשים זנוחות

על ספר סיפוריו החדש של יהודה גור-אריה

"מה דעתך, יוני"

צבעונים 2018, 122 עמ'

מבין 14 הסיפורים שבקובץ – בארבעה מתוארות נשים המתלוננות על כך שהבעל מקדיש את כל זמנו ומרצו לעבודה, והוא למעשה נוכח נפקד במשפחה.

בסיפור "העבד" בני הזוג הם עודד, בוגר 8200 ומועסק בחברת סייבר, ואשתו לימור שעובדת בבנק. היא מתלוננת קשות על כך שהוא מזניח אותה ואת הילדים. למרבה האכזבה, הוא נרדם תוך כדי שמיעת הקובלנות של אשתו, משום שהוא מותש מאינספור שעות עבודה.

בסיפור "מה דעתך, יוני" מתואר כיצד מאיה, אשת איש צבא קבע, המתפרפר עם חיילות בבסיס, כשטוב ליבה ביין ובשאר משקאות – מנחה את יוני, עמית לעבודה, שיוביל אותה למכונית, ינהג במקומה, וכו', עד שהם מגיעים למיטה שלה. היא נכנסת להריון מיוני, ובעלה, שבינתיים קיבל דרגת סגן-אלוף, מביע קורת רוח מכך ש"הוכח" שהוא איננו צריך להיבדק על יכולת הפוריות שלו.

הסיפור "לילות השיפוץ של רונה" מתאר בעל מסוג אחר – סתם איש אפאתי ולא מתפקד. רונה רוצה לשפץ את המטבח, ושולחת אותו מהבית לאחותו ולבית מלון למשך 13 ימים. רונה מפתה את השיפוצניק יואב גבריאלי, שיאכל אצלה, יתרחץ אצלה, וישן עימה במיטה. הבעל חוזר לדירה המשופצת ומוצא פתק, בו אשתו מודיעה על יציאה לחופשה, ושלא יחפש אותה.

ב"סאבטקסט" שוב מסופר על אישה אמידה ומטופחת בשם רונית, הנשואה לפרופ' איתן גלבוע, אשר חש כי ייעודו בחיים הוא להציל בני אדם באיזמל המנתחים שלו, ולא להיות איש משפחה. בסיפור מתוארת שיחה קשה בין השניים, שבה רונית מתלוננת על הזנחה בלתי נסלחת. היא נאלצת למלא את זמנה כשומעת חופשית בקורס אוניברסיטאי על טקסט וסאבטקסט, כלומר, חיפוש המשמעות החבויה בדיבור ובכתוב. תוך שרונית מחכה לחברתה סיגל (שמתאחרת להגיע לארוחת צהריים במסעדה, בשל הבילוי הבלתי נגמר שלה בחנויות בגדים), מגיע למסעדה גבר נאה בשם יובל כרמי, שניסה לחזר אחריה ללא הצלחה בהיותם סטודנטים. הוא מנסה לעשות כן במסעדה, ורונית מביכה אותו בפרשה את הסאבטקסט הארוטי שבדבריו. רונית איננה מתפתה ליובל, אבל סיגל, שגם הזוגיות שלה צולעת, דווקא מעוניינת להכירו.

עגנון אולי לא היה מרוצה מההשוואה שאני עושה, אבל נדמה לי שגור-אריה מצביע על מעין עגינות של התקופה המודרנית, כאשר זוגות מבקשים להפיק את מירב האושר מהנישואין, ואם זה לא קורה – אחד מבני הזוג (על הרוב האישה) עורק מהתא המשפחתי.

ארבעת הסיפורים האלה, כמו החלק הגדול של הסיפורים בקובץ, כתובים בגישה ריאליסטית, כתיבה המושווית לדרך הציור של הצייר בני סלע בסיפור "מכחול ושפופרת", בו נרמזים הקוראים שזאת הדרך המועדפת על המחבר. אך הוא איננו מקפיד על ריאליזם צרוף.

הרי דוגמאות: העיתונאי עמיחי פורת בסיפור "הסקופ של עמיחי פורת" מוזמן למשרדו של העורך כדי לדבר על אפשרות פרסום מאמר חושפני על עו"ד מאיר נחשון, שהסתבך עם העולם התחתון, והפך עבורם לקונסליירי. לפני שהוא מסביר לעמיחי מדוע פרסום כזה הוא בלתי אפשרי בעיתון שהבעלים נזקק לשירותיו של אותו נחשון, מתנהלת ביניהם "שיחה קטנה": מה שלום המשפחה וכד', ואז עמיחי מספר בפרוטרוט לעורך מהו עיסוקו של בנו בחברת סטארט-אפ (עמ' 11-10). והרי עמיחי עובד בעיתון מעל 13 שנים, ובוודאי שהמידע הזה הגיע אליו איכשהו – לשם מה להזכיר אותו בפגישה העניינית הזאת?

 ב"העבד" הבעל, עודד, מפרט בפני רעייתו מה הם ראו בחו"ל (עמ' 27), והרי שניהם היו שם, מדוע לספר לאישה את מה שהיא יודעת?

בסיפור "לילות השיפוץ של רונה" הגיבורה מספרת פרטי פרטים על עצמה בפני השיפוצניק, אותו היא פגשה באותו בוקר (עמ' 47).

בסיפור "קוביות עור עם רצועות" מתאר פטר, גרמני צעיר, בגוף ראשון איך המשפחה מצאה במזוודה ישנה של הסב מדי אס אס, מפות על אזור כיבוש בפולין, טלית ותפילין ("קוביות עור עם רצועות"), תכשיטים ומטבעות זהב שהסב בזז מבתי היהודים שרצח. הגילוי גורם לחלחלה אצל הוריו של פטר, המבקשים להיפטר ממזכרת עוון זאת. הבן מציע להביא את תוכן המזוודה לקהילה היהודית, ותוך שהוא נוסע לשם, ו"מדווח" לקורא את מחשבותיו – גלוח ראש פוגע במכונית שלו, והיא מידרדרת לתהום. כלומר, פטר בוודאי נהרג, או נפצע אנושות, אם כן, איך הוא מתוודה בפני הקורא על תכניותיו לגבי המזוודה תוך כדי נסיעה? ולא רק זאת, פטר מצטט את אביו מרגיע את אימו: "הירגעי אלזה. את לא אשמה בכך, גם אני לא, גם לא כל הדור שלנו, בניהם של הנאצים לשעבר. אנחנו אחרים, התחנכנו באווירה דמוקרטית פתוחה של חופש ושוויון. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, חופשית, תרבותית. הירגעי אלזה." (עמ' 69).

דברים אלה של האב מתאימים יותר לנאום אפולוגטי, ולא לדברי הרגעה לאישה הנסערת (ראו גם דבריו של פטר עצמו בעמ' 70).

הסיפור "תחבולה ספרותית" הוא מעין נגטיב לקורותיו של הסופר היהודי-צרפתי המוערך רומן גרי, שכידוע עשה ניסוי, ושלח להוצאת ספרים רומן בשם הבדוי – אמיל אז'אר. הרומן זכה בשבחים, ובמשך זמן רב ניסו המבקרים לברר מי עומד מאחורי השם המסתורי הזה. בסיפור שלנו כאן קורה בדיוק ההיפך: הסופר המוערך אביטל אשל מקבל אירוע מוחי ושוקע בקומה לאורך שבועות וחודשים. כדי להשתקם, הוא שומע בעצת הרופא ומעתיק קטעים מעשרות ספרים של סופרים ידועים. הספר שנוצר הוא אוסף של היגדים שאין קשר ביניהם, והעורך מתפעל, ומפרסם, אבל כאשר הסופר מחליט לשלוח רומן שלו בשם בדוי – הספר מוחזר לשולח. הסיפור הזה מתאר אמת עצובה, והיא שסופר ידוע יכול לכתוב שטויות, והמבקרים יתפעלו, אבל סופר לא ידוע יכול לכתוב יצירת מופת, וההוצאות יחזירו לו את כתב היד.

ליד השבח לסיפור הזה, המתאר בצורה אירונית מה קורה בקריית ספר, יש שוב מעידה כלפי הריאליזם: אין להעלות על הדעת שאביטל אשל ישבץ קטעי ספרות ידועה (קניוק, פוגל, שולמית לפיד, שאגב מופיעה פעמיים – ס' יזהר, עמוס עוז, ברנר, משה שמיר, דויד גרוסמן, שושנה שרירא, אהוד בן עזר, חנוך ברטוב, סייד קשוע, יהושע בר-יוסף, אשכול נבו, אורי ניסן, אהרן אפלפלד, גרשון שופמן, מאיר שלו – עמ' 78), ואף עורך או מבקר לא יצליחו לחשוף את התרמית. רומן גרי כתב רומן חדש לחלוטין, והגיש להוצאת ספרים, לכן קשה היה "לתפוס אותו", לא כן בסיפור שלנו.

הסיפור "מכחול ושפופרת" (שם המזכיר בלשון נקייה יחסי מין בלשון חז"ל, ראו בבא מציעא צ"א ע"א). מתאר מקרה שונה מהמקובל – דוגמנית עירום מתאהבת בצייר, ולא להיפך, והסוף הוא מפתיע: שולי מורנו, שהיתה מאוהבת בצייר בני סלע עד מעבר לאוזניים, נוטשת אותו פתאום בעקבות אהבה אחרת, ועובדה זאת גורמת לצייר למכור את ציורי העירום, שעד אז כמס אותם אצלו, כשהוא מביע קנאה כלפי מי שעלול להתגרות מהציורים.

בסוף הספר יש שלושה סיפורים בעלי נופך רומנטי-גותי: ב"דולפיני הטבעות" – מסופר שם על אישה אוהבת שמאבדת את חייה לאחר שבעלה הדייג, ירד למצולות ביום סערה; מסופר על מכשפה שהיתה העילה לאסון הזה, ובעקבות כך אנשי הכפר שרפו את בקתתה, וראו אותה דואה מעל האש על מטאטא, וכן הזוג האוהב הופך לזוג דולפינים מחוברים שעל סנפיריהם הטבעות של זוג הנאהבים.

הסיפור "שקרן" מתאר קהילה יהודית בפולין, המעריצה את הרב שלהם, איש צנוע ומלא נתינה. הקהילה מתכנסת בבית הכנסת העתיק ביום הכיפורים, והרב החולה מאוד מובא על ידי בנו ושמשו לבית הכנסת. הוא בקושי מחזיק מעמד ביום הקשה הזה, וקורא בקולו החלוש את התפילה "הנני העני ממעש", שבסופה מודה שליח הציבור שהוא חוטא ופושע. בת קול  נשמעת בבית הכנסת – "שקרן!" – והרב מתמוטט ומת, לאמור – אין שקר יותר גדול מהנכונות של המאמין לקחת על עצמו אחריות על פשעים שלא ביצע כדי לשאת חן בעיני האל.

בשלושה סיפורים נמצא גם חוצפה (רכה!) כלפי שמיים: ב"אנטנה של תחנת ממסר 337", דניאל כרמי, גיבור משנה, דתי, מתקומם כנגד העובדה שצדיק ורע לו. ב"שעיר לעזאזל" הולכים שלושה כוהנים צעירים לחפש את האיש העיתי, שהוביל את השעיר לעזאזל, ולא חזר. אחד מהם, עתליהו, מתקומם על כך ששוחטים בהמות תמימות כקורבנות לאל – לשם מה זה נחוץ לו?

העלילה בסיפור הזה מתרחשת כביכול  בימיו של שלמה המלך, אבל אני בספק רב אם בימי המלך הזה חגגו את יום הכיפורים. הלכות היום הזה מופיעות ב"ויקרא" ט"ז, וזה טקסט מאוחר מימי גלות בבל, ואולי אפילו אחר כך.

ועוד דבר: ש' שלום כתב בלדה בשם "שעיר לעזאזל" ("שירים", יבנה תשי"ב, עמ' פ"ח-צ"ב), שהעלילה דומה בה לסיפור העלילה שלנו, גם שם מי שנופל לתהום בריסוק אברים הוא האיש העיתי, ולא השעיר.

המראיין בסיפור "יאכטה בים התלמוד" מספר לחוזר בתשובה, מרדכי בן ישעיהו הכהן, כי כדור הארץ נוצר לפני 40 מיליארד שנה, אבל המדענים מעריכים שמדובר "רק" ב 4.54 מיליארד שנה. האם המחבר רצה להכשיל את המראיין בעובדה שגויה?

בספר שלפנינו יש קצת מעידות (עריכה קצת יותר קפדנית היתה בוודאי מועילה), אבל בסך הכול מעניין לקרוא את הסיפורים, והקורא נשכר מהתובנות שבהם.

משה גרנות

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [118]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

מי זה דרווינג?

בתחילת החודש נפתחה שנת הלימודים תשע"ט בבתי-הספר, בשעה טובה ומוצלחת וללא תקלות כלשהן [פרט לשביתה הקצרה במעונות של ויצ"ו], ועל כך מגיעה תודה והערכה למשרד החינוך ולעומדים בראשו, למורים המסורים ולתלמידים הנרגשים –  2,300,000 כן ירבו.

ועדיין לא ברור מדוע לא להתחיל את שנת הלימודים אחרי כל חגי תשרי, אחרי סוכות, ולמנוע בכך טירטור של התלמידים וההורים, בין יומיים לימודים וחג שלושה ימים וחג, וחול המועד ועוד.

ובלי קשר לכך, בהצצה בתוכניות הלימודים בתיכון בולטת בהיעדרה, או מוצנעת ודחוקה באיזו פינה חבויה, תורת האבולוציה ומוצא המינים לפי התיאוריה של צ'רלס דרווין, חוקר טבע אנגלי [1882-1809]. הוא מביע סברה, נכון יותר קביעה, שהאדם מוצאו מן הקוף, ומין האדם התפתח בהדרגה, באבולוציה, עד שהגיע לדמות האדם המעוצבת, לפני עשרות  אלפי שנים, זמן קצר במונחים של קיום העולם שלנו.  

כמובן, תיאוריה זו עלולה להביך ואף להרגיז את שלומֵי אמונֵי, יראֵי השם, רבנים, אדמו"רים, ח"כים של המפלגות החרדיות וחרדים בכלל. התיאוריה הזו סותרת את סיפור הבריאה שבמקרא, והדעה שמוצא האדם מן הקוף, אווילית ומקוממת. דרווין עצמו הוא צאצא של קוף. אין פלא שבמוסדות החינוך הדתיים, ודאי בישיבות, דרווין והתיאוריה שלו מוקצים מחמת מיאוס, ולא לומדים אותה כלל.

במשאל-רחוב בטלוויזיה נשאלו צעירים אם הם יודעים מי זה דרווין ותיאוריית האבולוציה שלו. "מי זה דרווינג?" ענה בשאלה בחור אחד, "לא למדנו את המקצוע הזה בבית-הספר."

דרווין יוק. הוא היה מדען, חוקר טבע, כופר בעיקר, סותר את מה שמסופר במקרא על בריאת האדם ובעלי החיים למיניהם. כך אצל אומות העולם, הנוצרים, וכך גם להבדיל, אצלנו, עם ישראל. זו תיאוריה מסוכנת למאמינים באל הכל-יכול, בורא שמיים וארץ, אשר ברא את האדם בצלמו ובדמותו. לכן הרבנים, האדמו"רים ומורי ההלכה מתנגדים לתורתו של דרווין מאז ומעולם, מאז בריאת העולם. לכן לימוד מדעי הטבע, ובמיוחד ביולוגיה, פסול בעיני יהודים יראי-שמים הדבקים בתורה הקדושה.

שתי בריאוֹת

בפרשת בריאת העולם – לפני תשע"ט שנים בדיוק – נאמר:

וַיִבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכַר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א', כ"ז).

והנה, בפרק הבא מסופר: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. – – – וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַּיּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וְיִסְגֹּר בָּשַׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. (שם, ב' י"ח, כ"א-כ"ב).

מה קורה פה? סתירה ברורה בין שני הסיפורים. לאיזה מהם להאמין?

סכנת הביולוגיה

כמובן, לימוד מדעי הטבע בכלל וביולוגיה בפרט, מעורר בעיות דתיות ואתיות ומעשיות כהנה וכהנה. מי אומר שצריך ללמד ילד קטן [וילדה] בבית-הספר העממי, איך בא ילד לעולם? הדבר מעורר סקרנות מינית בלתי רצויה, ומוטב לדחות זאת עד החתונה, ואם יש צורך, מדריכת הכלות תסביר לנערות הבתולות התמות מה צריך לעשות בליל הכלולות. [הנערים יודעים פחות-או-יותר – מן האוויר...]

צא וראה: בנות חרדיות, אשר לא יודעות איך בא ילד לעולם, כשהן מתחתנות ומקימות משפחה, הן יולדות לא פחות מ- 8 - 10- 12 ילדים ואף יותר. ואילו אלה שיודעות מגיל צעיר איך לא עושים ילדים, גם כשהן מתחתנות סוף-סוף – בגיל 25-32, הן יולדות ילד אחד או שניים, מקסימום שלושה, ובכך הן מונעות את גידול האוכלוסייה בארץ, ושל עם ישראל בכלל, שצריך להגיע, כמובטח לאברהם אבינו מקדמת דנא, כחול על שפת הים וכמספר הכוכבים בשמים. וזה לא קורה. עם ישראל מונה פחות מ-15 מיליון נפש בלבד.

וכאן צצה שאלה תיאולוגית-דמוגרפית לא פשוטה: איך זה שהברכה שנועדה לעם ישראל נופלת דווקא על ראשם של הסינים, ההודים, היפנים, שהם עובדי אלילים, המוסלמים, שהם מחסלים זה את זה בסיטונות, או הנוצרים ברחבי העולם?

ולא שמענו שקם אחד מחכמינו הגדולים, מימים-ימימה, וגם בימנו, שיסביר, ישיב ויתרץ קושיה זו. תיק"ו. [תשבי יתרץ קושיות ואבעיות].

שאלה נוספת, כאובה היא: השמדת שליש מעמנו בשואה. יש מישהו שיכול להסביר זאת בצורה הגיונית ומניחה את הדעת,  מבחינה תיאולוגית-אמונית?

דת מול דעת

מעשה בפרופסור אחד באוניברסיטת בר-אילן, כמובן איש דתי וירא-שמיים, מדען וחוקר במדעי החיים, ומרביץ תורה לסטודנטים, חובשי כיפות כמוהו.

בשיחה-ראיון עם עיתונאי ספרותי, אברהם בלאט, שכתב שלושה כרכים בשם "דיוקן וקתדרה" – במחיצתם של אנשי הגות ומדע, הם הפרופסורים בבר-אילן, – התבטא אותו איש בערך כך: כל חיי אני שרוי בין שתי הספֶרוֹת: אמונה באלוהים בורא עולם, כלומר עולם הדת, ומצד שני – חקר הטבע וגילוייו השונים, כלומר עולם הדעת. ותמיד אני מוצא את שביל האמצע להלך ביניהם. אבל כאשר אני נתקל בסתירה בין הדעת לדת, אני מוותר ביודעין על הדעת ודבק בדת. [ציטוט לא מדוייק, על-פי המקור]. 

טרפה ונבלה

באחד הימים קראתי בעיתון את תשובתו של רב לשאלה של קורא, בעניין בשר כשר וטרף. הרב ענה מה שענה כמיטב תלמודו. השׂיאני יצרי והגבתי [בכתב] שמבחינתי, כצמחוני מוצהר וותיק – זו טרֵפה וזו נבֵלה. הרב הנכבד התרגז [מה שלא מתאים לתלמיד-חכם] וכתב לי: איך אתה מעז לקבוע מה טרף ומה נבלה? למדת הלכות שחיטה? קיבלת זאת יחד עם התורה בהר סיני?

עניתי לו: אכן ניצבתי במעמד הר סיני, כפי שנאמר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם - - - כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל- - -. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת  אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינו, וְאֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (פרשת ניצבים, דברים כ"ט ט', י"ג, י"ד).

ופירשו חכמינו: אתם – אלה כל הדורות הבאים, עד עולם. כלומר, גם אני ניצבתי לרגלי הר סיני, בתוך קהל ישראל כולו.

הרב לא שב להתווכח איתי.

פנטזיה קטלנית

קולות ירי נשמעים כמעט בכל יום וכל לילה בחוצות הערים הערביות בישראל. ולא, אלה לא "פנטזיות" בחתונות ובחאפלות, או שמחות אישיות או משפחותיות-שבטיות. אלה תושבים צעירים ומבוגרים, היורים זה בזה ללא הבחנה: בחיסול חשבונות בין עבריינים פליליים, בריב על מקום חנייה, בתגובה על פגיעה בכבוד האישי, בגאולת-דם, ברצח של נשים ונערות למען כבוד המשפחה, אפילו בריב או תיגרה בין ילדים במשחקם. יד קלה על ההדק. אנשים נופלים מתים כמו שיבולים בקציר. אללה ירחמם.

ומי אשם בכך? כמובן – המשטרה, שלטונות החוק, הממשלה. מדוע? אין צורך להסביר. [בשל כך, כנראה, לא הוארכה כהונת המפכ"ל...]

נשק לא חסר. לרוב מקורו בגניבה מבסיסי צה"ל, או בקנייה מכל מי שיש לו יד ורגל בהשגת נשק ומכירתו לכל המרבה במחיר.

וכאשר נכנסים שוטרים לעיר לגלוֹת [לא בקושי רב] נשק ואמל"ח המוחזקים כמעט בגלוי, בכל בית כמעט, התושבים ברובם מגלים התנגדות ועוינות ומונעים מן השוטרים לבצע את משימתם, להציל חיים. וכאשר המשרד לביטחון פנים רוצה להקים תחנת משטרה בעיר, התושבים וראשי העיר מתנגדים לכך בתוקף, וכאשר ערבי משרת במשטרה, הם רואים בו בוגד. הם לא רוצים שום שליטה ושום סמכות של המדינה במקומותיהם. בבחירה בין ביטחון אישי לבין שלטון הרובה, הם מעדיפים את הרובה.

בצעד נדיר ואמיץ כתבה העיתונאית מראם עוואוודה בעיתון "כול אל ערב", היוצא לאור בנצרת, שאל להם לערביי ישראל להאשים את המשטרה ואת שלטונות החוק בכך שערבים רוצחים ערבים בחוצות הערים הערביות. הם יכולים להאשים רק את עצמם. ועליהם לפתור בעייה זו בעצמם. [ציטוט לא על-פי המקור].

דעה מקורית והתבטאות אמיצה. יש רק לקוות שהעיתונאית האמיצה הזאת לא תקבל כדור בראש.

לא, זו לא פנטזיה.

מי יתנני עו"ד [ועוד]

בתחילת החודש התקיימה ועידת המשפט השנתית, לפי המסורת והנוהג המקובל זה שנים. אין בדעתי להתייחס כאן למה שנאמר ונדון בוועידה זו. אני רוצה רק להתייחס לעצם מעמדו של המשפטן, עורך-הדין, ובמיוחד זה המלמד סנגוריה על מרשו.

לאחרונה התבשרנו כי עוד 1358 עורכי-דין חדשים הוסמכו לפעול במקצוע מכובד זה. בכך הם מצטרפים לגילדה הגדולה והצומחת ללא הרף, אירגון חזק ועוצמתי, שבו עשרות אלפי חברים. כן ירבו [וימצאו פרנסה].

איך אני מקנא בהם – קנאה "לבנה" כמובן – במקצועם, באישיותם המרשימה, בהשכלתם [המשפטית] הרחבה, במוחם החריף, ובלשונם המלוטשת העשירה, המתגלגלת בפיהם כמו מרגליות, אני מקנא בכושרם הרטורי ובטיעוניהם המשכנעים.

ואני מקנא אפילו בגלימתם השחורה ובחליפתם השחורה, עם עניבה צרה תואמת, על גבי חולצה לבנה כשלג.

זה מתחיל בכך שכל עו"ד באשר הוא, מֵגן תמיד על חפים מפשע, נקיי כפיים וברי-לבב, צדיקים גמורים, כזוהר הרקיע מזהירים [אף שלא תמיד נזהרו כמו שצריך]. כך הם מציגים ומייצגים את מרשם.

איזה כיף והתרוממות-רוח זה להימצא תמיד במחיצתם של צדיקים אלה. ולפי האימרה הידועה: ברומא תנהג כרומאי, כאן בחברת הצדיקים, מעט מן הצדיקוּת שלהם נדבקת גם בעורך-הדין. והוא גם מתוגמל בעין יפה וביד רחבה על עמלו הקשה והמסור.

מלאכתו הממשית של העו"ד מתחילה ב"פרומו" הידוע על מדרגות בית-המשפט, מול מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים. כאן הם מצטטים את המנטרה הידועה, המקובלת בפיו של כל עו"ד-סניגור ראוי לשמו:

מרשי מכחיש בתוקף כל קשר לחשדות שהועלו נגדו. הוא בכלל לא היה נוכח באירוע המדובר, ואם היה, הוא לא נטל חלק במה שהתרחש שם ומיוחס לו. אין למשטרה ולתביעה כל ראיות מבוססות נגדו. הדבר יתברר בבית-המשפט.

ואילו ההצגה-המערכה העיקרית נערכת כמובן באולם בית-המשפט:

העו"ד המלומד מבטל את כל ממצאי החקירה של המשטרה כעפרא דארעא, והוא מנסה לשכנע את השופט כי לקוחו [מרשו] חף מפשע ויש לבטל את כל התביעה נגדו ולשחררו לאלתר. העו"ד הנ"ל כמעט משוכנע מדברי עצמו,  והוא מקווה שכך ישתכנע גם כבודו.

אך דא עקא. לא תמיד השופט משתכנע מטיעוניו של הסניגור, והוא מרשיע את הנאשם וגוזר עליו כמה וכמה חודשים, או שנים בבית-הסוהר. זה די מתסכל. לא נעים להפסיד – במשפט או במשחק או בתחרות. אך מה לעשות, זה חלק אינטגרלי של המקצוע והסיכון המקצועי המובנה.

עו"דנו מתנחם לפחות בכך, ששכר הטירחה שולם לו מראש, אם יזוכה הלקוח, או אם יורשע. בהחלט נחמה ופיצוי.

מי יתנני עו"ד.

יהודה גור אריה: שנה טובה וחתימה טובה לכולם

* * *

תקוה וינשטוק

לקראת שנה חדשה: מעט על ערבה

בעקבות מאמרן של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

הערבה הגדלה על גדות מקווי-מים אינה צמח "מיוחס" ביותר, אך בשביעי של סוכות בא יומה הגדול: אז, לפי המסורת היהודית, "נוטלים ענפים של ערבה ומקיפים אותם שבע פעמים" (כפי שנוהגת כלה (אשכנזית) להקיף את החתן מתחת לחופה). לכן מכונה השביעי של סוכות "יום הערבה" או "יום השביעי של ערבה." לבית המקדש נהגו להביא ענפי ערבה בכל יום מימי חג הסוכות וזקפו אותם ליד המזבח, אולם ביום השביעי, "יום הערבה", הביאו את ענפי הערבה שבע פעמים.

הכינוי "יום הערבה" מוכר כבר מתקופת הגאונים (התקופה שבין שנת 589 לשנת 1038 לספירה, בין ימי התלמוד לבין "התקופה הרבנית", בה פעלו "הראשונים"). בצמוד להבאת ענפי הערבה הירבו בקריאת "הושענה רבא" (בארמית: "הושענה הגדול"), מנהג הקיים עד ימינו, המסיים את ימי הסליחה והתחנונים של חודש אלול לקראת השנה החדשה.

מדרש תהילים מדגיש את חשיבותו של ראש השנה לכל ברואי עולם ללא הבדל דת גע או מין. "בראש השנה באִין כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ואף ישראל עוברין לפניו עם כל באי עולם..." המשכו של המדרש מעביר אותנו לימי סוכות ולמנהגי ישראל. "כיוון שהגיע יום טוב הראשון של חג (הסוכות) וכל ישראל גדולים וקטנים נוטלין לולביהן בימינם ואתרוגיהן משמאלם... שהגיע יום הושענא רבא נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע הקפות" (מדרש תהילים).

המשנה מתארת את מנהג לקיחת ענפי הערבה לבית המקדש. "מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפים אותן בצידי המזבח" (משנה סוכה ד', ה').

כיוון שבית המקדש אינו קיים, הותאם מנהג זה לבית הכנסת שהוא "מקדש מעט", שם עומד החזן, ספר תורה בידו, ואנשים מקיפים אותו כדוגמת המזבח, כדברי מדרש תהילים: "וכיוון שהגיע יום הושענה רבה, נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע פעמים וחזן הכנסת עומד כמלאך אלוקים וספר תורה בזרועו והעם מקיפין אותו זכר למזבח."

פרט מעניין נוסף במסכת סוכה מעביר אותנו לתכונותיה של  הערבה: "ובאים וזוקפים אותן בצידי המזבח." עובדה קשה לביצוע כי ענפי הערבה גמישים ומוארכים ומשתלשלים כלפי מטה, צבע העלים אדמדם, הם מאורכים ומחודדים.

"אי זה הוא ערבה: קנה שלה אדום, ועלה שלה משוף ופיה חלק." (בבלי סוכה ל"ד א').

תלותם של הענפים במים באה לביטוי בכמישה מהירה כשהם מנותקים ממקור מים, עובדה המחייבת את החלפתם מידי יום בבית הכנסת. רגישותם לנוכחות מים מאפשרת צמיחה מהירה וכן השרשה קלה, ומכאן דרך של רבייה אל-מינית (וגטטיבית) המסייעת בהפצת הצמח ללא צורך במפגש זכר ונקבה. די שענף נשבר ובא במגע עם האדמה – והרי צמח (וחתיכת דשא מתרחבת למרחב שלם...)

ערבה מחודדת נפוצה באזורי מים בארץ. גובה העץ 5-6 מטר ולעתים גבוה מזה. הערבה המחודדת פורחת באביב, מרץ-מאי. הפרחים מצויידים במעין חפה [?] שעיר בולט. לפרחים צוף והם מאובקים על יד חרקים והרוח. לזרע המתפתח ציצת שערות המסייעות להפצתו ולציפתו מעל המים. ענפיה הגמישים של הערבה משמשים לקליעה, כפי שמלמד מנהג הבאת סלי הביכורים לבית המקדש: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאים אותן בסלי נצרים של ערבה קלופה." (משנה, ביכורים).

העַצה קלה לעיצוב סירות או כלים אחרים. הפרחים מלאים צוף וטובים ליצור דבש, ומקליפת הגזע שלו, העשירה בסיליצין (הערבה הנה ממשפחת הסליציה – הערבתיים) מופקת תרופת האספירין לטיפול בחום, דלקות ושיכוך כאבים.

הערבה נפוצה בארצות שבמזרח הים התיכון. היא מתרבה בנקל עם מינים קרובים ויחד הם יוצרים בני כלאיים קשים לזיהוי. מין קרוב נוסף הגדל בבית גידול קרוב למים הוא צפצפת הפרת. חכמים הכשירו גם את צפצפת הפרת למצוות נטילת ארבעת המינים.

נודע הפסוק מספר תהלים המביע את אבלם הכבד של עולי בבל:  "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו." הגולים אינם מסוגלים עוד לשיר בגלות והם נפרדים מכינורותיהם ותולים אותם בין ענפי הערבה (ערבים) הרבים.

ואולי בכלל היו אלה עצי צפצפת הפרת? כפי שהסביר רב חסדא: "משחרב בית המקדש נתחלף השם ערבה בצפצפה והצפצפה בערבה," (תלמוד בבלי מסכת שבת). בערבית מכונה הערבה המחודדת "צפצאף".

מנהג נוסף הוא חיבוט ערבה: חובטים את ענפי הערבה על הקרקע. יש המתירים גם על רצפה. למנהג זה שתי סיבות, מסבירה ד"ר שרה'לה אורן. האחת מקורה בעובדה כי ארבעת המינים קשורים בין היתר לאברי גוף חיוניים של האדם. הערבה משולה לפה ולשפתיים (הלולב – לעמוד השדרה, האתרוג – ללב וההדס – לעין). חבטת ענפי הערבה מרמזת כי כל מה שיקטרגו עלינו לא יצלח ויישחק עד דק. ושמא בא מנהג זה לאמור על צניעותנו ומוצא פינו בדיבור.

הסיבה השנייה קשורה לתכונת הערבה לכמוש מהר כשהיא מנותקת ממים. לכן יכולה הערבה לשמש סמל לתחינה ולבקשת גשמים. סוכות הוא המועד בו מוחלפת התפילה המבקשת טל, בתפילה המבקשת גשם. כדברי המשנה: "ובחג נידונין על המים" (משנה ראש השנה א', ב').

"כך או כך, כשאנו ניצבים בפתחו של חודש המביא עימו שנה חדשה," מסיימת ד"ר שרה'לה אורן את  מאמרה, "מביאה הערבה צרור זיכרונות מבית המקדש בצירוף מחשבות של ענווה  לקראת התחדשות. מחשבות המסבירות לנו את הצורך להיות תלויים גם באחר וכן את מקומו החשוב של הפה והדיבור בהוויות חיינו."

תקוה וינשטוק

* * *

חנה סמוכה מושיוב

היכן נעוריי?

עליתי בגיל שנתיים. לא זוכרת משם דבר, לא את הבית, לא את המדבר, לא נהר ולא תמר. לא מנהגים ולא אורח חיים. פה לראשונה פקחתי עיניים. ופה גדלתי והצמחתי כנפיים.

ילדותי עברה עליי במעברה, בדלות נוראה, במדינתו הצעירה, שגילי כגילה, והייתה לי כמוה הזכות, לשאוף לגדול בחירות.

מיד הבחנתי שהדבר הכי נפלא, פה ולא שם, שגם הבנות לומדות בבית הספר ובגן, והחינוך פה לכולם חובה וגם חינם,

וזה לא מובן מאליו! 

הייתי מודעת לכך, שרוב הנשים שגדלו בגלות, מעמדן נחות, כי נשללה מהן הזכות, ללמוד כיאות. ואילו כאן, ביעור הבערות בקרב בנות ונערות, אִפשר לרַבּוֹת לרכוש מקצוע ולעבוד, להרוויח בכבוד, להיות עצמאיות ולעלות לגדולות.

היתה לי זכות אדירה ועל כך ארננה ואשירה, להתחיל פה את חיי כילדה קטנה, שלמדה בגן ובבית הספר לדבר וללמוד בעברית, ויכולתי בשמחה להשכים, להתקדם ולהחכים, ולהגיע להישגים, ולחוות חוויות ילדות נפלאות.

לילדים הבוגרים היתה תנועת נוער.

לנו היה "סניף" של ה"נוער העובד", שאליו מגיעים אחרי הלימודים, לפעולות שהקנו ערכים נעלים, ובו רקדנו ריקודי­­-עם במעגל ובזוגות ו"בן לוקח בת, ובת לוקחת בן" ולא חייבים מהר להתחתן. ויש מסעות, אַש לילה, מחנות קיץ ומחנות עבודה בקיבוצים, שבהם הרגשנו חלוצים, בכל אשכול ענבים שאנו בוצרים, וחשנו שמחים ומרוצים.

והכול חדש ושונה ואחר, ולא רציתי על שום דבר לוותר.

ואותי הכול היפנט ופיתה ורציתי להגיע ל"סניף" להתעדכן, ופה ושם להגניב מבט לאיזה בן. אך בבית אמרו, "לא,"  ולא "כן."

הייתי מתחמקת ול"סניף" מגיעה, רוצה לראות מה עושים ומה נשמע, ומתחננת שירשו לי לנסוע למחנות ולטיולים, לרקוד ריקודי-עם ולשמוע שירים בעברית, ולא את המוסיקה שהם שומעים ועליה מתענגים, שלנו היתה זרה ואליי כלל לא דיברה. כשאחי הגיע וראה אותי בסניף, לפניי שלי החטיף, קרא לי והודיע, שעליי מיד הביתה לשוב. ולא הבין כמה להיות במקום הזה לי חשוב. חזרתי ובאתי שוב.

זה לא פשוט, לעבור מתרבות לתרבות, לא להורים וגם לא לבנות, במולדת שבה הם באו להיבנות ולא הבינו, שלא נוכל לגדול פה כמו בגלות, כשגוזלים מאיתנו כל זכות, ומוכיחים אותנו על כל שטות ולא נותנים לנו רשות להשתתף בשום פעילות.

אמנם גדלתי כאן עם החינוך, התרבות והידע, אך עבור הוריי זו היתה מהפכה, שהפכה את המסורת, שיותר מאלפים שנה הלכו לאורה, ופה בין האצבעות היא מתפוררת, כי הכול פה אחרת.

הם לא הבינו שפֹּה בישראל, דור אחר גדל, ומגיע גם לי חופש כמו כל הבנות ולמה עליי לחיות על פי מסורת אפלה, שאת הבנות מקפחת ומפלה?

כמובן שפחדו, שמא "אתקלקל", ואת "כבוד המשפחה", חלילה, אחלל. ולא הבינו שרוחות חדשות פה מנשבות וצריך להשתנות, וצריך לתת לי לגדול כמו כל הבנות.

מבת טובה ואהובה, עוזרת מסורה וצייתנית, הפכתי בעיני הוריי, ל"פורעת חוק" ולמרדנית. ואני לא מבינה, איך אבי המשכיל, הנאור והמתקדם, שאת ילדי ישראל חינך וקידם, ואותי אהב ובי האמין, שאת צרכיי היה חייב להבין, אִיפשר, לאחי, בנו הבכור, להגביל את צעדיי ואת נעוריי לעכור, ואת החרות והדרור ממני לעקור.

ואותו אח גדול, ש"דאג לי נורא," חש שהוא מוכרח "להגיש לי עזרה," וסביבי הוא בנה חומות בצורות, ושלול ממני את החירות, שכמו פצצה נפלה פה על הבנות ואיפשרה להן להפסיק להיות כלואות, נרדפות ומקופחות. הוא התעקש, אותי בכוח לרסן ולגזול מ"משלוחת הרסן" לחוות נְעוּרים שהחלו נֵעו‍ֹרִים.

בשל ההגבלות המטופשות והקשות, שנחתו עלי בפתאומיות, הרגשתי עלבון ובוז, עצבות וריק ובזבוז. הייתי צעירה, שרק בקעה מהביצה, שחֶבְרָה וחֲבֵרוּת לי קרצה. חייתי בעולם פרדוכסלי, שבו התנגשו המסורתי והישראלי וזה לא פשוט ולא נורמאלי...

אני מחליטה, שלא אמשיך לחיות כמו אימא וסבתא, שלא למדו אל"ף-בי"ת, ולא היה להן מקצוע באמת, ועברית לא ידעו עד יום מותן, והמסכנות היו מכונסות בביתן, ובן פורת יוסף, ילדו עד בלותן, וכמו עבד נרצע הן מילאו חובתן לבעליהן, ולא העזו לשנות את גורלן, והזמן כאילו קפא עבורן, ונותרו נטולות זכויות עד מותן.

לא היה בחיי אף אדם, שינחה אותי בפרשת הדרכים, לעבור את הצומת המסוכן, בין הילדות הרגועה, לנערות הפגועה, שהתפרצה כמו מגפה והטריפה, ועליי עטה בלי כל אזהרה, פיתתה, והפחידה נורא. ולא הבנתי את פשרה. ובעצמי לא הבנתי איך, הילדה הטובה, שבי, עוברת מהפך, וצריכה לפחד, לא ליפול בפח. כי הם חוששים, שבתם המסכנה בסכנה וזקוקה להגנה והכי טוב שהיא תהיה בבית ספונה, כי הרוחות החדשות שמנשבות מסכנות את הבנות.

אני מרחפת, ובאוויר בונה מגדלים ומנסה להתרומם מעל התהום העמוקה, אולי שם אמצא את הנעורים המנצנצים, שאלי ממעל מציצים וקורצים.

והכוכבים אותי מרמים...

ולא מבינה מה קורה להורים האוהבים, שגם הם מבולבלים וממני מאוכזבים, ואין להם ניסיון איך מגדלים פה נערה תמימה וברה במציאות אחרת וזרה.

ואני מרגישה שלא את אהבתם אני רוצה ולא לזרועותיהם אני רצה, כי מה מבינה אימא, שמעולם ראש לא הרימה, במציאות האחרת השונה, שמול עיניה משתנה.

בגיל חמש עשרה וחצי, אחרי שסיימתי בית ספר לפקידות, התחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות, וזכיתי בעצמאות כלכלית נכספת, נהניתי ממשכורת, הרווחתי כסף. אני מתבגרת, מרגישה על הגובה, קונה בגדים, מעשירה את הגרדרובה, נעלי עקב, גרבי ניילון, חצאית צרה, חזיית תחרה, שמלת מיני קצרה, תסרוקות, אודם ופודרה, ורוצה להיראות יפה והדורה.

הולכת לקולנוע עם חברה, בחורים איתי מתחילים, את המוח לי מבלבלים, עלם צעיר בחיי מופיע, מבקש חברות וזה מפתיע. נאמרות לי כל מיני מלים וכל מילה אותי מקסימה, אבוי, אני מתאהבת, מרגישה כחולמת. הנשמה אליו יוצאת, פרפרים בבטן ובחזה הלב הומה ולא תופסת מה לי קורה. כותבת יומן ומכתבים בסתר, להביע את הרגשות שלפתע פורצות ולהישאר חקוקות הן רוצות.

בעובדה שבי מתעניינים, הראש שלי ממריא לעננים, הכול חדש ומאוד נעים... אך בבית מתריעים, שאני צעירה מדי ולתת לי לצאת קבל עם קבל אור, בתכלית אסור!!!

אסרו עלי לצאת, מהבית לא לזוז ואת נעוריי שרק התחילו ללבלב, עלי להחניק ולגנוז, עליי לקפוא ולא לחלום, לא על אהבה, ולא על רֵעות, לא על אושר ולא על חרות.

רציתי למות...

הרגשתי מוכה ואומללה, אבודה ונרדפת ודחויה, לא הבנתי מדוע אני שבויה, רציתי להרגיש חופשיה...

כשמסורת מתנגשת עם החיים באמת, או שאתה מת, או שאתה בועט...

אני לא מוותרת, משקרת, יוצאת במסתור, להיפגש עם הבחור. בבית מגלים ועושים סוף לסיפור. הלב שלי שבור...

הרגשתי שהם בור לי טומנים. אך לוקח לי קצת זמן, החושים המחודדים קולטים שהם לא לגמרי טועים...

זה מסוכן. זה לא בשבילי, עליי לעזוב, כי כל מה שהבנים רוצים, זו לא באמת אהבה בלב, אלא תאוות בשרים, שלא ידעתי על קיומה, ואני עוד לא בת שש עשרה, אני רק נערה. וגופי הבוסרי, טרם הבשיל ואת בגדיי מעליי, בשום אופן מעל לא אשיל.

הנעורים האלה לא באו לי בזמן, ולא ידעתי מה לעשות איתם. מבינה שאני באמת צעירה, ואני לא בשלה ועוד לא מוכנה, והעולם הזה גדול עליי, ושזה יותר מדי מוקדם ובטח לא הזמן, ואני חייבת למצוא משהו אחר, שיגרום לי עניין, שיפסיק את הטירוף, שממנו אני חייבת לעוף.

מחפשת מקום שבו אוכל בשקט לגדול, ולא למהר להתבגר, לפרוש כנפיים לעולם אחר, אך בשום אופן לא לשבת בבית ולהסתגר... נמאס לי ולא היה לי העוז, להמשיך את העימותים ולמרוד. אני גם לא אעצור ואצעד קדימה, בלי עימותים ובלי כל האימה.

אני נזכרת במה שאימי היקרה, שאותי היטב מכירה, לי אמרה: "שמעי בקולי, לכי למדי בתי, אל תהיי כמותי..."

הצעתה במוחי מהדהדת, מהבהבת ומאירה, מיד את אש המרד אני מכבה, כי אני חשה שזו הבשורה, שעליי ללכת לאורה. ומאמינה שהיא תביא מרגוע לנפש הנערה, ותשנה בבית את האווירה שנעכרה...

הבנתי שעליי לגדול, לעבוד, ללמוד ולהתפתח וזהו המפתח, שישחרר אותי מהשבי, ויאפשר לי לנפץ את החומות, לצאת מהחושך אל האור, ולתת לזיו הנעורים לזהור, כשאת ההבלים, מותירה מאחור...

יום אחד, במשרד, שבו עבדתי, שמעתי שיש אפשרות, ללמוד בערב ל"בגרות". מיד נסעתי לתל אביב, בדקתי שלטי חוצות, הלכתי מבית ספר לבית ספר להתעניין. וכמו משמיים, אחרי שיצאתי מאיזה תיכון, פגשתי את מנהל בית הספר לפקידות, שאל, "מה את עושה כאן?"

עניתי, "אני מחפשת בית ספר ללמוד בו ל'בגרות', כי מאז שסיימתי ללמוד והתחלתי לעבוד ולהרוויח, אין לנפשי מנוח, אין מתח להגיע להישגים, לא מבחנים ולא ציונים, וקשה להעביר את שנות הנעורים, בעולם המבוגרים."

אמר: "היום פתחתי בית ספר לבגרות, סעי אליו מיד."

התרגשתי, הרגשתי שהוא משמיים נשלח אליי, לנווט את המשך חיי.

נסעתי למַעַן שהוא לי נתן. הגעתי לשם והרגשתי שאור עלי נח. נכנסתי באמצע שיעור תנ"ך, שמואל א' פרק א'. הוקסמתי. גיליתי שם אהבה ורוך וחמלה והבנה, לאותה חנה העקרה, אשת אלקנה, שהיתה לה צרה, שאת חייה מיררה, ואני מבינה שהמורה שלימד באותה שעה, מגלה כלפיה, חמלה, הערכה והבנה וסוג של אהבה קסומה, שלא ידעתי על קיומה.

אני מהופנטת, מכושפת, מוקסמת, הרגשתי שהיחס החם, שהוא גילה כלפי הדמות, זה מה שלעצמי אייחל בדיוק. מיד קלטתי, שפה נמצא המפתח והפתח, למקום שבו תשכון נפשי לבטח.

איני מתייעצת עם איש, לרגע לא מתלבטת. מיד ללמוד נרשמת, מהילדות לנערות מצאתי את הגשר, שיאפשר לי לשנות את חיי חסרי הפשר, כאן המקום וזה הזמן לתקן את הטעות, להיגמל מרגשי הנחיתות, להשקיע בלימודיי ה"בגרות" ולהפסיק להשתטות.

הגעתי הביתה עם הבשורה המשמחת, האמנתי שאיש ממני לא יוכל אותה לקחת. אבי לא התנגד. שמח. הודעתי לו שמעתה ואילך, לא אוכל עוד לתת לו מחצית משכרי, כי הכסף נחוץ לי לתשלום שכר לימוד, ספרים ונסיעות. נתן לי את ברכת הדרך, הבין שזה מה שנכון לעשות בגילי. סוף סוף הרגשתי, שהחופש ללמוד, הוא החופש החשוב לי מכול. אושר גדול. את הלימודים אממן בעצמי, והוא לא יהיה על חשבון הוריי, שחיים בדוחק ומגדלים שבעה ילדים ולא יכלו לשלוח אותי ללמוד בתיכון עיוני, וזה מה שבילבל את עולמי. גם בזה ראיתי חופש מתלות ואפשרות לעשות את מה שחשבתי שכבר אבוד. 

לרגע לא היססתי להוציא את כל שכרי במקום על בגדים ותסרוקות, תמרוקים ושטויות, כדי לרכוש השכלה, לעשות תעודת בגרות ולהפסיק את חיי ההבל והשטות, שנקלעתי אליהם בטעות, להחזיר לעצמי את הביטחון, לעשות את שעושות חברותיי שלומדות בתיכון, וחשבתי שלעולם לא אוכל להגיע לרמתן. אוכל לצמצם פערים ולהרגיש נוח עם עצמי. זה הזמן להשקיע בלימודים. הבנתי שזו ההשקעה הכי משתלמת לטווח ארוך. איזה ניצחון, בחרתי בדבר הנכון!

מצד אחד, מצאתי מרגוע לנפשי הסוערת והמבולבלת, שלא מצאה את מקומה מחוץ לכותלי בית הספר וגם הבית נרגע מהתנהגותי, שסערה והתנגדות עוררה. יצאתי השכם בבוקר ושבתי בשעה מאוחרת בלילה, כשכל הבית נרדם ונדם, ואף אחד לא שאל איפה הייתי ומה למדתי ומה עשיתי ואף אחד לא חשד שבמקום ללמוד, אני מבלה, או מתפרפרת. חזרתי להיות בת לתפארת.

ומעז יצא מתוק. הפסיקו לי להציק. הבינו שסרתי לדרך אחרת וכולם יכלו לישון בשקט. למרות שחזרתי מאוחר ולא היתה תחבורה עד הבית, הלכתי לבד בדרך חשוכה, בין פרדסים ותנים מייללים, ופחדתי נורא. עברו עליי רגעי אימה, אך לרגע לא חשבתי לוותר. מחליטה לא לפחד מהפחד. בזמן שצעדתי להגיע לביתי הגיתי בשחזור החומר, שאותו למדתי באותו יום, ונהניתי להרגיש שאני מרוויחה "מיליונים", בזמן שאחרים ישנים.

ואחי שאותי הגביל ודיכא וכבל, שלא שוחח איתי מעולם, הפך מאוייב לאוהב. התעניין בי ושאל, מה אני לומדת ומה יצא לי מזה וקלט והבין שאני עושה את הדבר הנכון לפני שאני אובדת בעולם לא לי. זה החמיא לי והיה אדיר בשבילי. ולא אמרתי לו תודה, שבזכות, ההגבלות והמריבות, שהיו ממוות מרות, הגעתי להחלטה גורלית, שאת חיי שינתה בתכלית.  

זכיתי בחירות, שכרוכה בעבודה קשה ובתחרות. מצאתי את דרכי שאבדה, שהבטיחה לי שאני אותה ילדה, שתעתה, סטתה מנתיבה והרגישה שלא טוב לה ועלתה שוב על המסלול ומצאה מחדש את דרכה הטובה ואף שהיא לגמרי לא פשוטה ומחייבת מאמצים על אנושיים, אלך בה עד שאת מטרתי אגשים.

הלימודים היו כל מה שנפשי בו חשקה, להם הייתי זקוקה, הציונים שהשגתי קסמו לי מכול מחמאה, או נשיקה. ההצלחה, הביאה לי ברכה ושמחה ועושר וביטחון. חשתי שאני נמצאת במקום הנכון.

מרצון נכנסתי למעין מנזר, אין לי מה למהר, לא רציתי להתחבר לשום אדם זר, ולשום חבר עד שאגדל ואסיים ללמוד ואצליח להשיג "תעודת בגרות", שנראתה בעיניי כפסגת הפסגות. האמנתי שהיא תעלה את המניות שלי עוד, ואולי אולי אוכל לזכות, באדם שנכנס לי עמוק ללב והוא לא יודע ולא חושב, שהוא בתפקיד ראשי בחיי מככב ומאיר את עולמי והוא כל אושרי וחלומי. והלימודים הם סולם לטפס, להצליח כדי להיות ראויה להתקרב, למי שהוא באמת דוגמא ומופת. וכל זמן שאני נושאת אותו איתי בליבי, הוא ימשיך להאיר את הדרך הטובה שהראה לי וכל זמן שיש לי אתו קשר, לחיי יש משמעות ופשר. 

מעולם לא פגשתי לפניו באיש, מופלא ורגיש, חכם, משכיל, רחב אופקים, מעניק ומכיל, מורה לחיים, חייכן מאיר פנים, שמעניק ידע במנות גדושות, שכל כך מרגשות ובחן רב הן מוגשות וככל ששותים מהם יותר, הם כמעין המתגבר וקל אליו להתחבר.

לא הייתי צריכה יותר...

תקופת הלימודים בערבים, אחרי יום עבודה במשרד, היתה הנפלאה, היפה והמפרה. נפשי צמאת הידע, ניצלה כל רגע, את זמן הנסיעה ללימודים, את הזמן שבו אכלתי את הכריך, את השעות אחרי שחזרתי הביתה מאוחר, לפני שעיניי נעצמו, כשהיום הפך למחר ולא יכולתי לכבות את האור וללכת לישון. נלחמתי עם השעון... ובבוקר היה לי קשה לקום.

הלימודים, פקחו את עיניי לראות, שיש הרבה מה ללמוד ולהשכיל. נמשכתי ונשביתי ולאל הודיתי, שהפגיש אותי עם מורים נפלאים, שפתחו בפניי עולמות עלומים. והפכו את חיי למעניינים ומרתקים, והתוחלת, לזכות בתעודת הבגרות המיוחלת, שאותי הטיסה ללמוד באוניברסיטה.

הם עיצבו את גורלי ואת חיי ואת עתידי, ומילאו אותי בשאיפה להידמות לאותן דמויות נפלאות, משכילות, העשירו אותי בידיעות מעניינות ופתחו בפניי את העולם הגדול והגשימו את החלום... ואף יותר מזה.

ואני מתנחמת שבגילי היו קשיים, שבמרחק השנים, הם נראים טיפשיים, בהשוואה לבעיות הבזויות, שאיתן מתמודדים הצעירים במועדונים ובבארים, שבהם האלכוהול והסמים והחופש המיני והסכינים, על חיי הנוער מאיימים,

וההורים המומים...

חנה סמוכה מושיוב

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

מתוך המבוא שנכתב ביוני 1985 למהדורה העברית של "אין שאננים בציון" ומתפרסם כאן, עם חלקה הראשון של השיחה עם בועז עברון, שהלך לעולמו השבוע בגיל 91.

ראשיתו של הספר בסדרת-שיחות בשם "מחיר הציונות" שפתחתי בירחון "מאזניים" בשלהי שנת 1965. גירוי, או אתגר לשיחות הללו היה, בין היתר, מאמרו של ג'ורג' סטיינר "מעין ניצול", שתרגומו העברי נדפס חודשים אחדים לפני-כן, בחוברת פברואר-מרס (ט"ז, שבט-אדר תשכ"ה, 1965) של הדו-ירחון "אמות", שעשרים חוברותיו הופיעו אותן שנים בעריכתו המעולה של שלמה גרודזנסקי.

סדרת-השיחות התפרסמה לסירוגין ב"מאזניים" במשך שנה, מנובמבר 1965 ועד נובמבר 1966; השתתפו בה, לפי סדר הופעתן של השיחות: נתן רוטנשטרייך, ישעיהו ליבוביץ, ש"ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון – והיא עוררה הד רב ותגובות פולמוסיות בעיתונות. פסילת השיחה עם בועז עברון, על-ידי עורך "מאזניים" דאז, עזריאל אוכמני, הביא מצידי להפסקת הסדרה כולה. רק חלקה של השיחה הגנוזה פורסם, לאחר זמן, בדו-שבועון "אתגר" (13.4.1967).

מאמרו של רוברט אלטר "Zionism for the 70's" ("ציונות לשנות ה-70"), שהתפרסם בירחון האמריקאי "קומנטרי" (פברואר, 1970), פתח במובאה מהדיאלוג הישראלי-אמריקאי משנת 1968, איזכור הוויכוח עם ג'ורג' סטיינר; ובהמשך – התייחס בהרחבה גם לסדרת-השיחות "מחיר הציונות" להדים שעוררה, עמד על מידת ההעזה שהיתה בשאלותיה ובתשובותיה, ואף סיפר על סיבת הפסקתה.

בעקבות מאמרו של רוברט אלטר, פנתה אליי הוצאת קוואדראנגל (שהיתה הוצאה-בת של הניו-יורק טיימס), מסניפה בשיקאגו, והעורך, יוסף אפשטיין, ביקש שאשלים את השיחות בהיבטים שנוספו בינתיים, אחרי מלחמת יוני 67', ואוסיף לפי הבנתי משתתפים לקובץ שיופיע באנגלית.

ואכן, על השיחות והשלמותיהן, שנערכו עם ישעיהו ליבוביץ, ש"ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון, הוספתי את שיחות בני-הקיבוצים עם בובר, ושיחות עם שולמית אלוני, א.ב. יהושע, ע"א סימון, א. עלי, יונתן רטוש, פנחס שדה וגרשם שלום.

וכך הספר "Unease in Zion", שתחילתו למעשה היתה ב-1965, הופיע ב-1974, כשנה לאחר מלחמת אוקטובר 73', ומאמרו של רוברט אלטר פתח בו מבוא לקורא האמריקאי.

במקביל, ומלכתחילה, נוסחו העברי המקורי של הספר היה מוכן לקורא הישראלי כבר באמצע קיץ 1970, אך לא מצאתי הוצאת ספרים בארץ שתסכים להוציאו לאור, ותוכנו נדע לקורא העברי רק מבעד לתרגומו האנגלי, ובאמצעות שיחות בודדות מתוכו שהתפרסמו במרוצת השנים בעיתונות העברית.

* * *

בועז עברון

במקום טשטוש – הפרדה ושוויון

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש ספטמבר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האם יהא נכון לומר כי בישראל איבד האינטלקטואל היהודי את מעמדו כאאוטסיידר?

בועז עברון: לא היהודי הוא האאוטסיידר אלא האינטלקטואל. ליהודים מעמד שונה בארצות ובתקופות שונות. בארה"ב, אותה אני מכיר מתוך שהייה, האינטלקטואל הוא אאוטסיידר, ואילו היהודי הוא אינסיידר ואאוטסיידר בעת ובעונה אחת. היהודי קצת חורג מן התרבות הנוצרית, ועל כן האינטלקטואל היהודי חורג קצת יותר, אך רק קצת יותר, מן האינטלקטואל שאינו יהודי. האינטלקטואל מטבעו הוא מחוץ לחברה, כי הוא מנסה להעריכה ולהגיע לידי ניסוחים לגבי מהותה הרוחנית. אינך יכול לעשות הערכות מבפנים. אינטלקטואל ואאוטסיידר הן מילים נרדפות. לכן בשאלתך על האינטלקטואל היהודי בחוץ-לארץ לעומת המצב אצלנו – ייתכן שכוונתך לומר כי אין בארץ אינטלקטואלים. יש רק טכנאים-של-רוח, כלומר: מורים, פידגוגים, כל הסגל המנהלי של החברה, מהנדסים של הרוח, דוגמתם ראינו גם בוועידת הסופרים האחרונה. כולם חלק מהממסד, על כן אינם אינטלקטואלים באותו מובן שהגדרנוהו זה עתה – אאוטסיידר.

אהוד בן עזר: מה מקורה של התופעה?

בועז עברון: למעשה אין שום חידוש מהותי באווירה זו, שכן אינה אלא הסתאבות של הלך-רוח ששרר ביישוב העברי מאז שחר החלוציות. לא רק "אנשי המעשה" של אז בזו לאינטלקטואלים, אלא גם האינטלקטואלים עצמם. לאבטיפוס של איש המעשה הנמרץ, המפגין עד כדי הפרזה את גבריותו וגופניותו, עם הבלורית הפרועה והשפם האימתני והרובשקה והסוסה והרובה, נתלווה אבטיפוס של האינטליגנט הממושקף, מושא הלגלוג והזלזול, המפקפק תמיד אם הוא ממלא בכלל תפקיד קונסטרוקטיבי כלשהו – תפקיד חיוני ודאי שלא – חוץ מחינוך; והוא קרוע תמיד בפנימיותו ורואה עצמו מצד אחד רק כצילו ומחזק ידיו של איש הפעולה, ומצד שני תוססת בו התמרדות טבעית נגד מעמד נחות זה שהוקצה לו. במידה מסוימת היתה הסיבה למצב זה נעוצה בעובדה, שהכול הסכימו על מטרת הפעילות החלוצית ועל הפעילות עצמה, וברור כי הפעילות היתה בראש ובראשונה פיסית וארגונית. אולם גם בתנאים אלה יכלו האינטלקטואלים למלא תפקיד של מדריכים, ולקיים ביקורת על הנעשה, לאור הערכים המוצהרים. הם לא עשו זאת. ייתכן כי משום שהיו חסרים אמונה בעצם יכולתם של השכל ושל הרוח להוות מורי-דרך לפעילות חברתית – אם בגלל השפעת הגישה הרומאנטית-אינטואיטיבית, השוללת מהשכל ומן הרצון המודע האנושי יכולת להשפיע על מהלך המאורעות ההיסטוריים, ואם בגלל הגישה המרכסיסטית, השוללת אף היא, לפי דרכה, את הפרימאט של הרוח.

את תופעת ההשתעבדות הנפשית של האינטלקטואל הציוני לאנשי המעשה, וההתמרדות נגדה, נוכל למצוא כבר אצל ברנר. הרגשת חוסר-האונים לעומת האנשים שעושים ופועלים. וכן נמצאת התופעה בספרות התנועה הקיבוצית. יש להניח שהדבר בא בתור מרד במסורת היהודית, הדוגלת בעליונות הרוח, וראייתה של מסורת זו כגילוי של בטלנות וחוסר-אונים.

ראינו הדים לכך בתקופה הבן-גוריונית. לא היה זה עניין יוצא-דופן, אלא פועל-יוצא מן המתרחש, שאנשי-הרוח עמדו אז "דום" כחיילים בפני הפוליטיקאים. המדיניות הפכה אופורטוניסטית לחלוטין, כי לא היתה נתונה לשום ביקורת אינטלקטואלית אמיתית. לכן הפכה ההנהגה שרירותית לחלוטין, בלי כל מסגרת רעיונית. המגמה נמשכה, ודוגמתה הייתה המפגש בין ראש-הממשלה לוי אשכול לבין קונראד אדנאואר, בביקורו בארץ. מפגש שהיה הפגנת המעשיות הגסה ביותר, רדיפת הכסף, גישה החוזרת למה שמגנים אצלנו כ"גלותיות", ריצה ולהיטות אחר הפרוטה ללא כל יחס לשאלה כיצד אתה מקבל אותה. כך מחזירה אותנו ה"מעשיות" הנחרצת ביותר אל הגטו. עובדה רבת-משמעות היא כי הסתייגות ציבורית מאותה פרשה באה מצד אקדמאים אך לא מצד ארגון-סופרים כלשהו.

אהוד בן עזר: התנאים המיוחדים של ישראל, תחושת המצור ותודעת האחריות, המשתקת לא-פעם מפני ביקורת – כלום לא הן שאינן מניחות לאינטלקטואל בארץ לנקוט עמדה ביקורתית וחסרת-פשרות?

בועז עברון: ויתורו של האינטלקטואל על הפררוגטיבה שלו, זכותו לנקוט עמדה עצמאית בשם מערכת-ערכים שאינה כפופה לצורך המדיני – אינה תוצאה של תנאי ארץ-הגירה והתיישבות. לא נכון כי הסיבה היא בארץ החדשה, בכיבוש ובתנאי מצור. בארה"ב היתה התיישבות תחת מנהיגות דתית, וכן באפריקה הדרומית, והפררוגטיבות נמצאו משך זמן רב בידי שליטים דתיים דווקא, שהיוו את המנהיגות האינטלקטואלית באותן חברות. אצל נתניאל הותורן, ב"אות השני" ("The Scarlet Letter"), אנו מוצאים את המתיחות בין המנהיגות הדתית, שביטאה את הפרימט הרוחני, לבין צורכי המעשה. מצב זה אצלנו אינו דווקא מחויב התנאים ההיסטוריים של ארץ התיישבות חלוצית. לא בכל ארץ חלוצית שלטו בהכרח "אנשי הפעולה". ניו-אנגלנד של המאות ה-17 וה-18 היתה למעשה תיאוקרטיה, והרועים הפרוטסטנטיים נהנו שם משלטון ללא-מצרים, שהשפיע הרבה רעה והרבה טובה על אופיו של העם.

החלוצים היהודים בארץ עשו את הפעילות הטכנית והכלכלית לאידיאל, בראותם בה בין השאר תרופה לאינטלקטואליות-היתר היהודית, ובהכרח ראה האינטלקטואל את עצמו כחלק מן המחלה אותה יצאה החלוציות לרפא. הוא חזה בחברת העתיד שרצה להקים בארץ – פועלים, איכרים, מדענים וטכנאים, אך לא אנשי-רוח, לא את עצמו. ובמידה שראה את עצמו, ראה בעצמו משרת – משרתה של הפעילות הטכנית החומרית.

על-ידי גישה זו, איבד, כמובן, האינטלקטואל הישראלי את כבודו העצמי מלכתחילה, שכן ברור כי בפעולות שהסכים לראותן כחשובות באמת היו "אנשי הפעולה" טובים ממנו. רגש התבטלות זה מפני אנשי המעשה, אי-הוודאות הפנימית המשתקת, ההנחה כי לפי דרכם אף מבינים אנשי המעשה את הבעיות הרבה יותר טוב ובאורח הרבה יותר בלתי-אמצעי מאשר האינטלקטואל, הניגש לדברים בדרך העקיפין הרציונליסטית והסובל מרגישות נפרזת – ניכרים במאות ספרים שנכתבו כאן בארץ – ובעיקר מתייחסים הדברים לכתביהם של סופרים המשתייכים למחנה ההסתדרות ולתנועת העבודה. האינטליגנציה הישראלית ויתרה ברובה מראש על תפקודה החברתי הטבעי, יצירת מתח קוטבי ומפרה לגבי המעשה, פיתוחה של מחשבה ביקורתית, עיצובו של אתוס רוחני עצמאי, שאינו קשור בתכליתיות מעשית, והחדרתה של גאווה מוסרית, שאינה מוכנה להיכנע ללחץ פיסי. יצוין, כי תופעה זו היתה רגילה ביותר בהרבה חוגים סוציאליסטיים בכל הארצות, שזלזלו באינטלקטואלים והעלו על נס לעומתם את "האינסטינקט הבריא" של הפועל ואיש האדמה. בכך ניכרת גם השתייכות מגזרים נרחבים של התנועה הציונית לסוציאליזם.

אהוד בן עזר: קשה להשתחרר מן הרושם כי במובלע מצדיק גם אתה את התנאים אשר הביאו להיווצרות הסיטואציה המיוחדת בה נתון האינטלקטואל הישראלי.

בועז עברון: התנאים? הריהם כנימוק של "ילדות קשה". אי-אפשר להביא תנאים בתור תירוץ, הם אינם הסבר למעשה אלא תירוץ לכישלון. תפקיד האדם המבוגר הוא להתגבר על התנאים, שהרי התנאים היו גורמים שנישאר כל חיינו מסובים אל שולחן הורינו ויונקים משדי אימנו. במידה ואין האינטלקטואל בארץ מוכן לוותר על מערכת-הערכים הכפופה לעשייה במקום שתהא בוחנת אותה – ספק אם הוא ראוי לתוארו, כי בכך הוא מעיד שאין לו הביטחון העצמי בפרימט של הרוח, לפיכך אינו איש-רוח אלא משרת של איש המעשה.

והמצור? אף הוא תירוץ. כי ביקורת של האינטלקטואל על המעשה המדיני היתה מנחה גם את העשייה לאפיקים יותר חיוביים מכפי שהתגלגלה אליהם. ייתכן שביקורת זו היתה מונעת את היווצרות מצב המצור מלכתחילה. ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ היא במידה מרובה היסטוריה של חוסר ביקורת. לכן הטענה שלך שהתנאים גורמים, מה פירושה? שחסרי-התבונה יצרו את התנאים, ואחר-כך סותמים בשמם את פיותיהם של בעלי-תבונה.

המשך יבוא

* * *

משה כהן

הצבא החזק ביותר

כאשר מדברים על האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל, טוענים "האנשים הנאורים" שיש לנו הצבא החזק ביותר, אין לנו מה לחשוש מאיומים  ואנו יכולים ללכת לוויתורים.

אך הנה התפרסם לאחרונה הדו"ח של מבקר צה"ל, האלוף בריק, הקובע שצה"ל אינו מוכן לפעולה. 

ובכלל המושג "הצבא החזק ביותר" טעון בירור. 

צה"ל שם  לעצמו ערך עליון "טוהר הנשק", המונע לחלוטין פגיעה בבלתי מעורבים ובשבויים.

לעמת זה ארגוני הטרור הערביים שמו להם למטרה להרוג אזרחים רבים ככל האפשר. והקהילייה הבינלאומית אינה מגנה אותם על כך, שהרי הם נלחמים נגד "הכיבוש" וגם אנחנו נקטנו בטרור נגד הכובש הבריטי (השוואה מופרכת לחלוטין).

וכך כבולות ידיו של צה"ל אבל אומרים לנו שזה חוסננו. תמוה. 

כך רואים אנו שצה"ל אינו  מגן על השדות בעוטף עזה מעפיפוני התבערה משיקולי "טוהר הנשק". תמוה, מהו  סדר העדיפויות כאן. האם בשם "טוהר הנשק" מותר להצית מאות שריפות בשדותינו? לרמכ"ל שלנו, אביר מובהק של "טוהר הנשק" פתרונים.

מול צה"ל עומדים ארגוני טרור הנלחמים מתוך האוכלוסייה האזרחית המגנה עליהם. 

ספקית הנשק העיקרית שלנו, ארה"ב מפקחת בשבע עיניים על "טוהר הנשק" שלנו, שלא לדבר על האו"ם ועל האיחוד האירופי. מי דרש מארגוני הטרור שמירה על "טוהר הנשק"?

יש פה חוסר איזון קיצוני. כך מנוטרל במידה רבה היתרון הצבאי של צה"ל. מול חיל האוויר המעולה של צה"ל עומד מערך של עשרות אלפי טילים מדויקים וארוכי טווח, יעילים לא פחות. לכן נשמע הטיעון של "האנשים הנאורים" על "הצבא החזק ביותר" שלנו האמור להבטיח אותנו מפני כל איום – הזוי וחלול. יכולים "האנשים הנאורים" להשתוקק "לוויתורים" מצידנו, אך אינם יכולים לטעון שאין בכך סיכון חמור. 

שמחה מה זו עושה?

התבשרנו על עוד ספר שיצא בארה"ב המכפיש את טרמפ, והשמחה בתקשורת הישראלית גדולה. 

אז מה אם טרמפ העביר את השגרירות לירושלים?

אז מה אם טרמפ הטיל סנקציות על איראן?

אז מה אם טרמפ הפסיק את המימון לאונר"א? 

תאמרו – הוא פועל לטובת ישראל?

אבל אנו מתגעגעים לאובמה, שתמך באיראן ובפלסטינים לכל אורך הדרך, ולחץ על ישראל לסגת מהשטחים. 

איש נאור אובמה, ואילו טראמפ חה, חה, חה, מה פתאום לתמוך בישראל עם הכיבוש והאפרטהייד. 

איש לא נאור – מעדיף את טראמפ.

נושא חביב

אחד הנושאים החביבים על הקולנוע והתקשורת הישראלים הוא פוסט-טראומה ממלחמות. יש איזו הנאה מזוכיסטית  לנבור בפצעים הפתוחים. שימו לב, לא ראיתי אף פעם פוסט-טראומה אצל ערבים. מוזר.

די לצביעות

ביום 16 בספטמבר בשעה 7:30 התראיינה ציפי לבני אצל אריה גולן. היא טענה בלהט האופייני לה שאם יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה עליו להתפטר, "כי הוא משחית את כל הממשלה" (?).

כלומר בלי משפט.

איפה ואיפה תמוהה אצל גב' לבני. היא היתה שרת משפטים בממשלת אריק שרון והורתה לסגור את התיקים שנפתחו נגדו. (כי הוא הלך להתנתקות).

אז די לצביעות ולמוסר הכפול!

לא להאמין

צה"ל מציע להעניק למחבלים מורשעים זכות לבקש קיצור העונש. לא האמנתי למשמע אוזני. בלתי נתפס. כמה אפשר להתרפס לערבים, מר אייזנקוט? מפעילי עפיפוני תבערה הזוכים אצלך לחסינות,  ניחא, אך קיצור עונשם של מחבלים?! אם כזה רחמן אתה, מה אתה עושה בצה"ל? אולי יש עבורך משרה פנויה של עובד סוציאלי. 

הפטריוטים

הערבים טוענים שהם קשורים לארץ הזאת בעבותות אהבה, ולראייה הם מציתים את אחד מאתרי הטבע הייחודיים, אחת משכיות החמדה של הארץ, את שמורת הטבע בעין פשחה, ומסבים לה נזקים קשים. 

אלה אוהבי הארץ האמורים להיות הפרטנרים לשלום שלנו. 

עוד פרטנרים כאלה ואבדנו. 

משה כהן

ירושלים 

* * *

אהוד בן עזר

"חולמים ומגשימים"

ליעקב יערי-פולסקין

1967

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 4.8.1967

לפני 51 שנים

ספר המונוגראפיות של יעקב יערי-פולסקין [1886-1944] "חולמים ומגשימים" מעלה תקופה ארץ-ישראלית רחוקה על שלל דמויותיה ועדותיה. ספרו זה הוא מעין חלק שני לספרו "חולמים ולוחמים" שמהדורתו הראשונה ראתה אור ב-1922 (בהוצאת האיכר זלמן גיסין מפתח-תקווה), והאחרונה יצאה לפני זמן-מה בהוצאת מזרחי.

בניגוד לתחזיות קודרות התברר כי הציבור הישראלי מוצא עניין בספרי מונוגראפיות על ראשוניו, וכך התעוררה ההוצאה להביא ספר נוסף מכתבי אותו מחבר. הספר החדש לא נערך על-ידי מחברו אלא הורכב מכתבים שנשארו אחריו ואשר חלקם הגדול, אם לא רובם, כבר התפרסם בבימות שונות או שהם חלקים מספריו האחרים של המחבר. מתכונת זו יש והיא פוגמת מעט בתבנית הספר, אף מביאה לחזרות בפרקים על משפחת אהרנסון, אבשלום פיינברג ויוסף לישאנסקי, אולם אין בכך כדי לפגום בעניין שמעורר הספר.

מבין עשרים וחמש המונוגראפיות יש קצרות ויש  מקיפות יותר, ומן המעניינות: סיפור חייו של פנחס רוטנברג, קורות משפחתו של גר הצדק יואב דוברובין שהגיעה מגדות הוולגה לגדות הירדן, והסיפורים על אנשי ניל"י.

יערי-פולסקין לא היה היסטוריון מובהק אלא רושם-רשומות. לא המחקר עניינו אלא דיוקנם של תקופה ואדם כפי שהצטיירו בעיניו ובסיפורי האנשים שלקחו חלק והכירו את המאורעות מקרוב. לצורך כתיבתו עיבד והשתמש במקורות רבים, לרוב בלי ציונם המדוייק, כך שכיום קשה לעיתים לדעת מה מן המסופר הינו אמת היסטורית ומה הם סיפורים שהילכו מפה לאוזן בתקופתם מבלי שנבדקה מהימנות המסופר. אולם דומה כי בכך עיקר חן כתיבתו של יערי-פולסקין. רוחה של תקופה נשמרת לעיתים טוב יותר באמצעות סיפורים קטנים, אפילו שמועות, המלמדים על הלכי רוח ואווירה.

הקו המנחה את יערי-פולסקין בבחירת האנשים עליהם כתב הוא מידת השפעתם על התקופה בה חיו ופעלו. אין למצוא אצלו העמקה בניתוח פסיכולוגי של מניעים. כך למשל הוא מספר, ככרוניקה בלבד, על נישואיה של שרה אהרונסון לחיים אברהם, שהיו מיפנה מכריע בחייה וביחסה לאהובה אבשלום פיינברג – ואינו מפליג בהשערות כיצד השפיע מאורע זה על כל חייה בעתיד ובכלל זה על גורל קבוצת הריגול של ניל"י.

גם בספרו בן ארבעת הכרכים על ניל"י אנו מוצאים גישה דומה. מצד אחד שפע פרטים, סיפורים ושמועות שאין למוצאם בשום מקום אחר ואשר מאירים נקודות נעלמות, ומצד שני מסירת הדברים כפשוטם מתוך הנחה כי הקורא יבין לבד כיצד השפיעו מאורעות ביוגראפיים-נפשיים מכריעים על מהלך המאורעות החיצוני.

קו דומה נמצא בביוגראפיה המקפת של פולסקין על פנחס רוטנברג. פולסקין מעלה את עולמה של המחתרת הרוסית המהפכנית האנטי-צארית מראשית המאה הנוכחית [ה-20] ועד למהפכה הרוסית, ומספר על חלקו של רוטנברג באירגונה ועל קשריו עם הכומר הבוגד גאפּוֹן, אותו הוא הוציא להורג, וכן על פרשת יחסיו עם הבוגד השני, יונה אָזֶף, שגרם בעקיפין לפרישתו של רוטנברג מכל פעילות. פרקים אלו נקראים במתח רב, והיטב אנו חשים בכוח אישיותו  הבלתי-רגילה של רוטנברג, אשר ידע להקים כאן בכוח מרצו הבלתי-נילאה את מפעלי חברת-החשמל. אך מכל הנכתב איננו יודעים מאום על חייו הפרטיים, מראהו, ומה היו המאורעות הנפשיים אשר עיצבו את דרכו הן ברוסיה והן בשנותיו כאן בארץ. אולי היו האנשים והמאורעות קרובים מדי לפולסקין בשעת כתיבתו, וייתכן כי פסח במתכוון על הרבה מניעים אישיים שידעם היטב.

חלק מן הדמויות שהוא מעלה בשרטוט ראשוני – ראויות ודאי למונוגראפיות נפרדות, פרי מחקר של שנים. ספרים רבים נכתבו על תולדות תקופה זו, אך מעטים מהם הינם בעלי ערך ספרותי כחומר קריאה שווה לכול.

* יעקב יערי-פולסקין: "חולמים ומגשימים". עם מבוא מאת ההיסטוריון יוסף נדבה. הוצאת מזרחי, ת"א. 1967. 327 עמ'.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אם אתם מזדמנים לבודפשט בשבועות הקרובים, אל תחמיצו את התערוכה הנהדרת של פרידה קאלו, הכוללת לא רק רבים מציוריה אלא גם סרטים רבים על חייה, ובעיקר חייה עם דייגו ריברה, ועוד פריטים רבים ומרתקים הקשורים בה, ואפשר לבלות שם שעות וגם לקנות בחנות ספרים, אלבומים ומזכרות רבות הקשורים בה.

התערוכה נערכת במוזיאון גלריה הלאומית לאמנות הונגרית והיא נוספת על תצוגות הקבע במוזיאון העשיר הזה, הנמצא בארמון בודה שבמרומי גבעות בודה. היא נפתחה ב-7 ביולי ותיסגר ב-4 בנובמבר, לכן מהרו וסעו לבקר בה!

המוזיאון פתוח מדי יום, חוץ מיום שני, משעה 10 בבוקר ועד 5 אחר-הצהריים, כאשר דלתותיו נסגרות בשעה 6. מוביל אליו מפֶּשט אוטובוס קו 16 החוצה את הדנובה, אבל הכי נוח לקחת מונית, וגם אז יש קטע של הליכה ברגל עד לפתח התערוכה. מראה פשט ונהר הדנובה ממרפסת הארמון הוא ממש מרהיב. אנחנו שומרים אמונים למלון צנוע הנמצא בלב פשט ואשר נוסד בשנת 1896, בשם גראנד הוטל, בימיה הזוהרים של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שמו כיום קורינתיה, ויש בו גם בריכת שחייה נהדרת, מקורה, גדולה ומחוממת.

לפני שנתיים ביקרנו בגלריה הלאומית בתערוכה ענקית של הצייר היהודי-איטלקי אמדאו מודליאני, ששמו באותיות ענק התנוסס ונראה מכל פינה בפשט שממנה רואים את הארמון במרומי בודה, והפעם היה זה שמה של פרידה קאלו שהתנוסס שם, שהיא, כידוע, היתה חצי-יהודייה.

פרידה קאלו, דיוקן עצמי

ויקיפדיה: "בת לקארל וילהלם קאלו, צלם ידוע, יהודי גרמני, ליד העיר פפורצהיים, בחבל באדן-וירטמברג שבגרמניה. קאלו האב היגר למקסיקו, שינה את שמו לגיירמו ונשא לאישה את מתילדה קלדרון, אימה של פרידה, מסטיסה מקסיקנית כלומר ממוצא אינדיאני-ספרדי. פרידה גדלה בבית ששילב בין רב-תרבותיות, פתיחות ליברלית ונטיות בוהמיות מצד אביה לבין מסורת שמרנית וקתוליות אדוקה מצד אימה.

"בילדותה נפגעה קאלו ממחלת הפוליו, שהותירה אותה נכה. בגיל 18 נפגעה קשה בתאונת דרכים, כשחשמלית התנגשה באוטובוס שבו נסעה. לאחר התאונה שכבה מרותקת למיטתה במשך חודשים ארוכים וסבלה מנכות לכל חייה. נכותה התבטאה בתקופות חוזרות ונשנות של מגבלות תנועה קשות ובכאבים כרוניים. קאלו נותחה פעמים רבות בניסיון לשפר את מצבה, חלק מן הניתוחים צלחו, אך גרמו לה לכאבים קשים. מעט לפני מותה נכרתה רגלה. ניסיונותיה להיכנס להריון לא צלחו, והיא מתעדת את הלידה שלא חוותה, לפחות באחד מציוריה. פרשנות מאוחרת יותר מייחסת לה בחירה שלא ללדת ילדים, על מנת שלא לאבד את בעלה, דייגו ריברה."

לרבים מאיתנו היא זכורה בזכות הסרט הנפלא "פרידה" (2002) שבו גילמה את דמותה השחקנית הנהדרת סלמה הייק.

* אהוד בן עזר שלום. לגבי סימן השאלה שהוספת על המילה "באחת". "באחת" בעברית משכילית זה מיד. למשל אצל ביאליק ב"מתי מדבר": "נֶחְבַּט בִּמְלֹא כֹבֶד גּוּפוֹ וַיִּפֹּל עַל טַרְפּוֹ בְּאַחַת"... http://benyehuda.org/bialik/metey.html

גמר חתימה טובה.

נעמן כהן

* לאהוד, מכובדי ומורי, שלום וברכות לשנים רבות וטובות להמשך פעילותך התרבותית והברוכה! כרגיל, הערכה רבה לעושר שאתה מעביר לנו בפרסומי חב"ע, ובעיקר הבוקר.

בנוסף מאוד עניין אותי סיפורו של נעמן כהן מהביקור בפולין, שערכתי גם אני לפני שנים, בראש קבוצת נוער גדולה מקנדה.

בהערכה,

ברוך תירוש

יואל נץ: ההתכתשות עם המון פורצי גדר הגבול. העזתים מערימים בשעות הבוקר ערמות של צמיגים משומשים סמוך לגדר הגבול, ומציתים אותן אחר הצהריים כדי שבחסות מסך העשן יסתער ההמון על הגדר... מדוע, לעזאזל, כוחות צה"ל לא מקדימים אותם ומציתים את הערמות האלה לפני הצהרים – גמול זוטא להצתות שדותינו בבלוני התבערה מחד, ומאידך – חסך מסך העשן שלאחר הצהריים? הלוא, כמוה כהוצאת הרוח מן המפרשים שלהם!

נשק מיושן. עבר זמנם ובטל קורבנם של "האמצעים לפיזור הפגנות" השגורים. הגז המדמיע איננו יעיל עוד. המפגינים למדו להתגונן מפניו והסתגלו אליו. ולא עוד אלא שבגבול עזה, אללה – מה לעשות – מכוון את הרוחות מן הים אל היבשה, כך שעם בלוני התבערה גם הגז המדמיע חוזר אל עבר חיילי צה"ל. מן הראוי לפתח נשק יעיל שאיננו קטלני. לדוגמה, כלי נשק מרתיע שמרסס תפזורת של גבישי מלח בישול. גבישים אלה יגרמו לפצעונים שטחיים אך "שורפים" למדי וישחיתו בגדים. נשק שכזה הוא מידתי בהחלט לאימת יידויי האבנים ולכן ראוי גם ראוי מן הבחינה האתית. במילים אחרות, "כיפת ברזל" ו"מעיל רוח" לטנקים הם חשובים לאין ערוך, אבל שבו נא על המדוכה, וחשבו נא בטובכם מחוץ לקופסה גם על יום קטנות.

* לאהוד בן עזר שלום רב. בהתקפתך האחרונה מיני רבות, על הבלדה על יואל משה סלומון, התעלמת מטעות היסטורית מביכה. מבדיקה שערכתי מצאתי שללא ספק ליואל משה סלומון לא צמחו כנפיים של ציפור. דומני שילדי ישראל רכים ותמימים (בעיקר תמימים) יוטעו מהמושר בשיר ואכן, חשובה קריאתך למחוק אותו מספרי הלימוד. העובדה שבזכות השיר דמותו של י"מ סלומון מוכרת היום להמוני בית ישראל, אינה שווה את העובדה שרבים יטעו ויחשבו שבאמת היו לו כנפיים. כבר עדיף שלא יכירוהו כלל.

 וברצינות – לשירים יש כוח עצום. מעטים בלבד יודעים מי היו ראובן לרר, חיים אמזלג,  י.מ. פינס, דוד שוב ודומיהם, כי עליהם לא שרו. האם התעלמות מזיכרם עדיפה על זיכרם אבל עם שגיאה כלשהי? השיר איננו בלוף, יש בו שגיאות, אך הוא לא מיותר כפי שכתבת לא מזמן.

 מדוע זוכרים את דודו צ'רקסקי ולא את יזהר ערמוני (שקיבל באותו הקרב את עיטור גיבור ישראל) בזכות השיר. וראה, שוד ושבר, לימים התגלה שהשיר "דודו" כלל לא נכתב על דודו הנ"ל. אף פרט בשיר אינו תואם את דמותו ואת דרך נפילתו. האם להסיר עכשיו את השיר מתוכניות הלימוד, האם למחקו מהאנדרטה לזכרו? מדוע מכיר כל ילד את סיפורה של חנה סנש ולא את חביבה רייק? בגלל השיר. אפילו השר מונטיפיורי הרוויח מהעובדה שגאון שר אודותיו וילדים יודעים מה עשה ועד איזה גיל חי.  

בדבריך כנגד השיר וכותבו לא תקפת דברים שהמציא, אלא דברים שציטט (מעבר כמובן לעניין הכנפיים, ולחיבור שני סיפורים לאחד, דבר שהכותב עצמו סיפר עליו). לכל שגיאה היסטורית בשיר מצאת מקור מסודר שטעה או היטעה, לא רק את המחבר אלא קוראים וחוקרים רבים. מה שנכתב בשיר זה מה שהיה מוכר בתקופת כתיבתו (סוף שנות ה-60). התופעה של גילוי עדויות חדשות סביב איש או סיפור, חוזרת על עצמה לאורך הדורות ואין עימה להקטין מכבודו של הכותב או הכתוב המצטטים את שנכתב לפני שהתגלו.

אז יודו שטמפפר, גוטמן, ברנט, מזרקי ועמם גם סלומון, ובני משפחותיהם שנכתב עליהם שיר וזכרם הגיח מהררי אבק הספרים שבמדף העליון והגיע לרשת ב' וגלי צה"ל וטלוויזיה ו...כן, גם אל ספרי הלימוד פלש. חסד עשה השיר הזה עימך ועם משפחתך. חסד גדול. בזכותו ידועים ומוכרים הדמויות והסיפורים, גם אם בשגיאות כלשהן. הרפה נא מהמחאות שלך שנראות כאילו לא ההיסטוריה חשובה לך אלא השמטת בני משפחתך. ועם זאת, תודה על מלאכת ההיסטוריה שלקחת על עצמך, אני מוקיר את פועלך ועוקב אחריו ומאחל לך המשך עשייה וכתיבה, וגם מחאה כשצריך.

שנה טובה.

עפר גביש

אהוד: תמיד שיבחתי את איכותו הפזמונאית, המוסיקלית והביצועית של השיר אבל התנגדתי ואני מתנגד בכל תוקף לראותו מקור היסטורי לתולדות פתח-תקווה – מפני שבתור שכזה הוא בלוף! ולא ייתכן שמורים ופרנסי העיר וכותבי תולדות פתח-תקווה והפרסומים ברשתות האינטרנט – יסתמכו בעיקר עליו כמקור מהימן!

ואתה גם יודע שהכניסו ל"חמשת הרוכבים" את פסלו של סבי יהודה ראב בן עזר, רוכב על סוס – בכיכר המייסדים, למרות שלא היה לו שום קשר לבלוף הזה!

* * *

יואל נץ

שַּׁנֵּס מָתְנַיִם!

עַל תֹּאמַר: "נוֹשֵׂא זֶה, כִּמְדֻמַּנִי,

לֹא בָּרוּר לִי מַסְפִּיק, לֹא מוּבָן." –

הַמֻּמְחִים, הֵם בָּנוּ אֶת "טִיטַנִיק" –

תֵּבַת נֹחַ בָּנָה חוֹבְבָן.

וְיוֹדֵעַ כָּל תָּם

מָה הָיְתָה אַחֲרִיתָם...

בברכת חתימה טובה

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל