פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1378

ברכת חג סוכות שמח לנמענינו ולכל בית ישראל

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בתשרי תשע"ט, 24.9.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַרְבַּעַת הַמִּינִים. // יהודה דרורי: 1. לחשוף את השקרנים פושעי המלחמה = הצבא הרוסי!  2. מי באמת רוצה להרוג את נסראללה? 3. הניצחון הגדול של מלחמת יום הכיפורים. // מוטי אשכנזי: "ניצחנו בקרבות והפסדנו במלחמה." // יורם אטינגר: התפכחות אמריקאית. // אורי הייטנר: 1. ו. השפעת הנאציזם על אורי אבנרי. 2. צרור הערות 23.9.18. // מתי דוד: הערות לשנה החדשה. // חובב טלפז: ככה בונים שיעור בהיסטוריה. // ד"ר ארנה גולן: הגבר החלוץ, והארוטיקה עם האדמה בשירי א. שלונסקי. // שושנה ויג: 4 שירים. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ג. שמן אחד מחפש אותי. // אורית דשא-ברנר: קריאה מחודשת של "מאחורי הגדר". // נעמן כהן: קידוש השם הגדול. // אסי דגני: אחת לשנה. // מריאן בלנקי: שני סיפורים בתרגום יואל נץ. // בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושוויון. מתוך "אין שאננים בציון". [המשך]. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון. בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

אַרְבַּעַת הַמִּינִים

הַנִּגּוּן הֶעָרֵב בְּיוֹתֵר שֶנִּשְאַר בִּי תָמִיד, לֹא שָכוּחַ

מִסֻּכָּה שֶבָּנִיתִי עִם אַבָּא וְשוּב מִלִּבִּי לֹא תַחְרֹג

הָיָה קוֹל אִמָּא שֶעִרְסֵל, כְּמִין לוּלָב בָּרוּחַ

אוֹתִי, בַּשְּבִיל מִן הַסֻּכָּה הַבַּיְתָה, כְּאֶתְרוֹג...

וְכַפּוֹת הַתְּמָרִים הַפְּרוּשׂוֹת שֶהֲכִי נֶחְרְטוּ בִּי לְזֵכֶר

גַּם בְּכָל הַשָּנִים שֶמֵּאָז כְּבָר חָלְפוּ וְהָיִיתִי גָדוֹל

הָיוּ יְדֵי אָבִי שֶגּוֹנְנוּ עָלַי כְּסֶכֶר

מִכָּל פְּחָדַי שֶאַבָּא שָם אִלֵּץ אוֹתָם לַחְדֹּל.

אָז אֵלֶּה הֵם אַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶל יַלְדוּתִי

שֶכָּל שָנָה, בְּחַג סֻכּוֹת, חוֹזְרִים לִהְיוֹת אִתִּי.

               *  *  *

הַהֲדַס הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר שֶעָלָיו כָּאן הַפַּעַם אֶחְרֹזָה

הָיְתָה הֲדַס, בַּת הַשְּכֵנִים,  אֻשְפִּיז בֵּין אֻשְפִּיזִים

שֶמָּה שֶלֹּא הֵעַזְתִּי לְהַגִּיד לָהּ אָז בִּפְּרוֹזָה

אֲנִי כּוֹתֵב לָהּ כָּאן, אַחַר שָנִים, בַּחֲרוּזִים.

וְאוֹתָהּ עֲרָבָה יְרֻקָּה שֶשִּפְעַת זַלְזַלֶּיהָ טְמוּנָה עוֹד

בְּתוֹךְ "סְלִיק" זִכְרוֹנוֹת חַג סֻכּוֹת שֶהָיוּ לִי סִבָּה לִמְסִבָּה

הָיוּ צַמּוֹת אוֹתָהּ יַלְדָּה, שֶהִיא כְּבָר לֹא קְטַנָּה עוֹד

וְאִם בְּמִקְרֶה הִיא קוֹרֵאת זֹאת כָּרֶגַע 

אוּלַי סוֹפְסוֹף גַּם הִיא

נִזְכֶּרֶת בִּי,

כָּמוֹנִי בָּהּ...

אָז אֵלֶּה הֵם אַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶל יַלְדוּתִי

שֶכָּל שָנָה, בְּחַג סֻכּוֹת, חוֹזְרִים לִהְיוֹת אִתִּי.

יוסי גמזו

* * *

המשורר פרופ' יוסי גמזו, חתן פרס אקו"ם לשירה, פרס אקו"ם לסִפֹּרֶת, פרס אקו"ם למפעל-חיים, פרס משרד התרבות ע"ש אריק איינשטיין, פרס ואלטר שווימר לעיתונאוּת, פרס חיל הים לעיתונאוּת, פרס מיסדר ז'בוטינסקי לעיתונאוּת, פרס קרן ראה"מ לסופרים צעירים, פרס יצחק יציב לספרות ילדים, פרס סמינר הקיבוצים לספרות ילדים, פרס המועצה לתרבות יהודית, ארה"ב – יגיש מופע מיוחד של מבחר מלהיטיו המולחנים, בביצועם של מוסיקאים צעירים ומבריקים, באחד באוקטובר, בשעה 8 בערב, בתאטרון גבעתיים, כשהוא משלב בין השירים צ'יזבטים  הומוריסטיים רבים. זהו ערב בידור, מוסיקה והומור מיוחדים למוצאי חג הסוכות, ובגלל הביקוש הרב כדאי להקדים. תאטרון גבעתיים (דרך השלום פינת רח' יצחק רבין). כרטיסים אפשר להזמין במשרד: פשבר, טל. 8023*

* * *

יהודה דרורי

1. לחשוף את השקרנים פושעי המלחמה

= הצבא הרוסי!

מתוך אינטרסים קרים וברורים, מדינת ישראל פועלת (מאז העלייה הגדולה מרוסיה) להיות מאוד זהירה ביחסה למעצמה זו בכלל, ולפעילות צבאה בפרט, אם זה בקרים, בדונייצק או ב-5 השנים האחרונות בסוריה! הצבא הרוסי הוא צבא אכזר, חסר כל עקרונות מוסריים, וזאת שמענו מעשרות אלפי העולים שהגיעו לארצנו.

כיום הם שותפים לרצח עם בסוריה בתמיכה לפושע המלחמה הגדול ביותר של המאה ה-21 – בשאר אסאד. ואנחנו הידחקנו את ההכרה המוסרית שלנו לחלוטין כדי להיות סבלנים ואפילו עיוורים לפעילות הרוסית ההרסנית והקטלנית בסוריה, בהרג בלתי מוגבל של אזרחים, נשים וילדים ע"י מפציצים כבדים רוסיים הממריאים משדות תעופה שליד מוסקבה. עשינו זאת למען האינטרסים שלנו, שלא ברור לי כיום מה הם...

עכשיו המנוולים העומדים בראש הצבא הנפשע הזה, יוצאים נגדנו בשקרים ובהכפשות כדי להזדהות עם הסורים, שותפיהם לפשע, אף שהם שרצחו בדם קר 14 חיילים רוסיים במטוס ריגול "איליושין" שהופל במטח הטילים סורי לכל כיוון... אף מנהיגם פוטין אמר אחרי תקרית המטוס מיספר פעמים שהיתה פה סידרה של אי-הבנות שגרמה לאסון הזה – והוא לא האשים את ישראל... אבל כיום אני חרד להסכמים שעשתה ממשלתנו עם הצבא הרוסי בצפון להגן על מיספר אינטרסים שלנו.

לפיכך, אסור לנו לשתוק  עלינו לחשוף לעולם את פשעי הרוסים בסוריה, לא לפעול נגד פוטין או נגד רוסיה – אלא באופן נקודתי נגד הצבא הרוסי בכלל וחיל האוויר שלו בפרט – כולל פירסום שמות של מפקדים רוסיים השותפים לפשעי המלחמה של אסאד.

אנחנו לא מפחדים מרוסיה! לא פחדנו להתעמת ישירות איתם במלחמת ההתשה, ושם הם חטפו מאיתנו לא מעט. יש לנו כיום מילה אמינה בעולם וננצל אותה כדי שהקולאקים הללו יבינו שלא כדאי להם להתחיל איתנו.

בטווח הקצר עלינו להתעלם מההגבלות הרוסיות על טיסות בשמי המזרח התיכון בכלל ומעל סוריה ולבנון בפרט. הגבלות אלו משחקות (ביודעין מצד הרוסים!) לטובת האיראנים. עלינו גם להמשיך ולפגוע בתשתיות האירניות במרחב הסורי – ולשים ללעג ולקלס את מערכות ההגנה האוויריות הסוריות-רוסיות במרחב...

הגיע הזמן להוריד את הכפפות!

2. מי באמת רוצה להרוג את נסראללה?

התשובה היא: איראן! מכיוון שנסראללה הימר את פיה וסירב לשלוח את חייליו לסייע לסורים ולאיראנים באיזור אידליב. האיראנים כועסים, וכשהם כועסים הם פועליםכ בייחוד כשהם מרגישים יותר חזקים מהקורבן...

נסראללה ודאי זוכר טוב כיצד האיראנים דאגו לתקוע כדור בראשו של הרמטכ"ל שלו לפני מיספר חודשים, כשזה אמר לאיראנים שלא ישתתף יותר עם חייליו בקרבות בסוריה... לפי מקורות מודיעין בלבנון, נסראללה ממש פוחד מהתנקשות בחייו ולכן  הוא משנה מקומו לפחות ל-4 מקומות מסתור ביום.

יש להניח גם שישראל דווקא מעוניינת שהוא יישאר המנהיג שם, כי במלחמת לבנון השנייה הצלחנו להרתיע אותו – הוא אפילו הודה בטלוויזיה הלבנונית בתום המלחמה ההיא, שאם היה יודע את תוצאותיה לה היה מתחיל בה... אין לישראל כל השערה איזה מנוול אחר יבוא במקומו, אם נהרוג אותו – וזה שהוא מקפיד לשמור על שקט כבר כמה שנים אומר הרבה. המודיעין שלנו לדעתי צריך להזהיר אותו ממתנקש צפוי, אם נגלה זאת...

3. לא נשכח את הניצחון הגדול

של מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים היתה ניצחונו הגדול ביותר של צה"ל. ניצחון גדול זה נלמד בכל האקדמיות הצבאיות בכל העולם (ובן דודי ואלרי טוען שגם בברית המועצות – בפו"מ שלהם – הוא למד על כך!!)

נכון שהיו כשלים בהערכת המודיעין (לא באיסופו!) ובהחלטות העל, היו פאשלות בימ"חים, וגם מיספר צעדים "לא חכמים" של מיספר מפקדים (כפי שזה קורה בכל מלחמה...) אבל בשורה התחתונה – התחלנו עם חצי גדוד מילואים על קו בר-לב – מול חצי מיליון חיילים מצריים עם 4,000 טנקים ו-6,000 תותחים, והמלחמה הסתיימה לאחר כשבועיים כשאנחנו במרחק 100 ק"מ מקהיר (ואין כל כוח צבאי שיכול לעצור אותנו מלהיכנס לקהיר!) בעוד הארמיה השלישית שלהם מכותרת וזועקת למים, והארמיה השנייה לכודה בין כוחותינו לביצות של הדלתא.

איזה ניצחון מדהים – תתעוררו כל המייללים והוגי הנכאים והמקטרים למיניהם! לפי הערכות צבאיות באקדמיות בחו"ל היו צריכים להיות לנו יותר מ-30,000 הרוגים ואלפי שבויים (זה אגב מה שקרה לאוייב המצרי בלבד...) נכון שאיבדנו כ-2750 מבנינו, ועם כל הכאב והצער, זה היה חלק מהמחיר ששילמנו על הקמת המדינה החזקה הזו שלנו, שפורחת כיום גם בזכותם עם 7 מיליון יהודים מאושרים!

מוטי אשכנזי: שלום לך יהודה דרורי, דומני ששמעתי מפיך אי פעם את ההערה של פון קלאוזוויץ כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" ועל כן השאלה של ניצחון או הפסד במלחמה מחייבת קודם לכל קביעה, בחינה של "מטרת המלחמה" כפי שהגדירוה קברניטי המדינה דאז.

כשהצגתי שאלה למשה דיין, "מר ביטחון" דאז, בשיחה פנים אל פנים בפברואר 1974, מה היתה "מטרת המלחמה" שהגדיר הדרג המדיני למטכ"ל של דדו, זו היתה תשובתו: "למנוע מהאוייב כל הישג!"

 ובכן יהודה דרורי, בסופו של הדיון בק"מ ה-101 מקהיר, נסוג צה"ל מכיבושיו ממערב לתעלה, ואילו צבא מצרים נותר עומד בעמדותיו ברצועה של כ-15 ק"מ ממזרח לתעלה. ואילו בגולן נסוג צה"ל מתחומי 'המובלעת' אל מעבר לקו שנכבש ב-1967 והשיב לסורים את עיר המחוז קוניטרה!

 יהודה דרורי, את העובדות אתה מכיר, אז למה להדחיקן? נכון, ניצחנו בקרבות! ולעומת צבאות אחרים שקרסו מול 'בליץ' בהפתעה ביחסי כוחות עדיפים לטובת האוייב, זה היה הישג אדיר (!) – אבל, רק אוויל ימדוד את "מחיר-הדמים" ששילמנו על הכשל של ההנהגות המדינית והצבאית, בהשוואה לכמה הרוגים ספגו צבאות אחרים במצבים דומים!

אני מציע לראות את אשר התרחש בהגדרה הבאה: "ניצחנו בקרבות והפסדנו במלחמה" ו"על הברכיים" החזרנו למצרים את כל סיני, מה שהיה אפשר לעשות ליד שולחן הדיונים בחיסכון של מחיר הדמים הנורא ההוא!

יהודה דרורי:  לא יצאנו למלחמה עם מטרות מדיניות ביום הכיפורים. נכפתה עלינו מלחמה ע"י האוייב, ובשורה התחתונה – הבסנו אותו במלחמה! וזו היתה תבוסה מאוד מרשימה, דהיינו, ניצחונו של צה"ל היה מוחץ, וזאת, כפי שכבר ציינתי – לפי קטגוריות צבאיות המתבססות על תנאי פתיחה, משך הלוחמה בעוצמות האש, בכלים ובכוח אדם – לעומת המצב בסיום המלחמה. וכל הקישקושים פה על "ניצחון פירוס" וסיסמאות-סרק כמו "עוד ניצחון כזה ואבדנו" לא מחזיקים מים, כי מי שבא על הברכיים לנתב"ג  לעשות שלום היה זה שהוכה – הצד המפסיד!

אנחנו היינו מסוגלים להמשיך להחזיק בסיני-רבתי ואפילו בחלק מאפריקה אם זה היה באינטרסים שלנו, אבל ממשלת ישראל  בחרה בדרך השלום ובהימנעות מעימות עתידי – שזה לא אומר כלל שהאוייב ניצח אלא אם אתה מצרי טיפש שמקים מוזיאון גדול בקהיר כדי לפאר את "הניצחון במלחמת יום כיפור"!

 אין לי מה לומר לאותם אבלים המנסים לגמד את ניצחוננו בהתחשב במיספר הנופלים – אינני בא להתנגח עם רגשות אלא לדבר בהגיון פשוט ועובדתי.

חג שמח.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

התפכחות אמריקאית

"חדשות מחלקה ראשונה", 21 ספטמבר 2018

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת תהליך התפכחות מתובנות מקובלות שהשתרשו בתודעת מעצבי-מדיניות ותקשורת מערביים, אך נחשפו בערוותן על ידי המציאות הכלל-אזורית במזרח התיכון.

בניגוד לקודמיו בבית הלבן, טראמפ ויועציו – היועץ לביטחון לאומי ג'ון  בולטון, מזכיר המדינה מייק פומפיאו, השגרירה לאו"מ ניקי היילי, השליח המיוחד ג'ייסון גרינבלאט והשגריר דויד פרידמן – מכירים בעובדה שקידום הביטחון הלאומי האמריקאי ועקרונות הצדק והשכל הישר מחייבים נקיטת עמדה מציאותית, ולא נייטראליות מלאכותית, בין ישראל לפלשתינים.

עיתוי הודעתו של בולטון – ערב האזכרה ל-3,000 חללי ו-6,000 פצועי ה-11 לספטמבר – מדגיש שבניגוד לתקינות הפוליטית, טראמפ מבין שקידום ביטחון לאומי ולוחמה בטרור המחריף בתחומי ארה"ב, מחייבים אבחנה ברורה בין לוחמים שיטתיים ומושבעים בטרור (ישראל וארה"ב) לבין מבצעים, מאמנים, מחנכים ומסיתים לטרור (ההנהגה הפלשתינית ומשטרים אסלאמיים).

בניגוד לקודמו בבית הלבן, טראמפ ויועציו מבינים ששיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב הוא תנאי לשידרוג ביטחונה הלאומי ומחייב מלחמת חורמה ב- ולא כניעה ל- לחצים ואיומים ערביים ואסלאמיים. מכאן נטישת הסכם ההתרפסות השערורייתי עם האייטולות, הכרה בעובדת היותה של ירושלים בירת ישראל, וגישה מציאותית לעניין הפלשתיני.

בניגוד לקודמיו ולמבצעי מדיניות באירופה, טראמפ ויועציו ערים לעובדה שהעניין הפלשתיני אינו גורם-מפתח במזרח התיכון, אינו בבת-עינם של מנהיגי ערב – המרעיפים על הפלשתינים מלל אך לא מעש – ואינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הם ערים להרחבה חסרת-התקדים של שיתוף-הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן ומצרים הרואות בהנהגה הפלשתינית גורם משני, בלתי-אמין, חתרני וטרוריסטי (נגד משטרים ערביים!)

בניגוד לקודמיו – מאז "הסכם אוסלו" – טראמפ ויועציו מעריכים שמדינה פלשתינית תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון; תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן; תהפוך את ירדן למוקד טרור אזורי שיאיים על כל משטר פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי ובחצי האי ערב; תעניק רוח גבית למגלומניה האנטי-אמריקאית של האייטולות; תעמיק באופן דרמטי את הנוכחות הרוסית במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון; ותנחית מהלומה קשה לביטחון הלאומי ולביטחון הפנים האמריקאיים.

שלא כקודמיו, טראמפ החליט לשים סוף פסוק לשערוריית ארגון אונר"א, הפועל בניגוד לדפוסי הפעולה של "נציבות האו"מ לפליטים". לעומת הנציבות, המעסיקה 11,500 עובדים והוציאה כ-100 מיליון איש ממעגל הפליטות ברחבי העולם, אונר"א מעסיקה 30,000 עובדים, הוקמה ב-1950 לשלוש שנים כדי לפתור את בעיית 320,000 פליטי 1948/9, אך הפכה לבולען של מיליארדי דולרים המנציח ומנפח את מיספר הפליטים, ומהווה מדגרה לשנאה וטרור.   

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת גם הכרה במעמד ישראל כבעלת-ברית אמינה ושיטתית, המשמשת מוצב-קדמי יעיל באזור קריטי לביטחון הלאומי של ארה"ב, ומניבה לארה"ב תשואה ייחודית.

יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

1. אורי אבנרי (פרק ו')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ו. השפעת הנאציזם על אבנרי

אחד הגורמים שהוקעו ע"י אבנרי בעקביות כבעלי נטיות פשיסטיות היו התנועה הכנענית ובעיקר מנהיגה, המשורר יונתן רטוש (אוריאל שלח). זאת, חרף העובדה, שבתחומים מסוימים קיימת קרבה רעיונית בינו לבין הכנענים. שניהם מדברים על שיבה לעבר עברי תוך זניחת היהדות הגלותית. שניהם מדברים על האומה העברית השייכת לבני הארץ. שניהם דוגלים בתפיסה היסטורית שמית כמרכיב מרכזי בלאומיות העברית המתחדשת.

ואכן, בשנות בחרותו "פלירטט" אבנרי עם הרעיונות הכנעניים והקבוצות הכנעניות ואף נפגש עם רטוש. פגישה זו הסתיימה בקרע שהוביל לשנאה יוקדת ורבת שנים ביניהם. לנוכח הקרבה הרעיונית בין השניים, אותה כל אחד מהם הכחיש כל השנים, תוך הדגשת חילוקי הדעות ביניהם והגזמה בתיאורם, אני סבור שסיבות הקרע הן אישיות. אופיים של שני האישים מביא אותי לידי מסקנה, שרצונו של כל אחד מהם בבכורה מוחלטת, וחוסר הסובלנות של כל אחד מהם, כלפי כל מי שאינו מוכן לקבל את רעיונותיו ואת מנהיגותו באופן מוחלט, גרמה למצב בו שני הסוסים אלה אינם יכולים לחרוש יחד.

בשנת 1961 פרסם אבנרי ב"העולם הזה" סדרת מאמרים על הרעיון הכנעני. בין השאר הוא כתב שהרעיון "נראה לנו מלכתחילה כמכשיר האידיאלי... לא רק מפני היותו חדש ומלהיב אלא, קודם כל, בגלל סגולותיו המהותיות. הוא הסביר לנוער העברי את ייחודו... הוא העניק לנוער זה עולם של סמלים. אוצר גדול של תחושת כוח... תכונתו העיקרית של הרעיון הכנעני היתה, לדעתנו, עצם היותו לאומי ומרחבי כאחד. רטוש תפס רק את הצד הלאומי והפריז בו במידה מסוכנת. אנחנו שמנו את הדגש על הצד המרחבי."

בכתבו "אנחנו", מתכוון אבנרי לחבריו לקבוצת א"י הצעירה ("במאבק"). ואכן, את ביקורתו על רטוש כתב כבר אז. בחוברת "מאבק" ממאי 1947 הוא כינה את רטוש ואת התנועה שהקים, "הוועד לגיבוש הנוער העברי", כתופעה חולפת, "תופעה רומנטית שנוצרה בליבו של משורר" בעל השקפת עולם "מיסטית" ו"גזעית", כלומר גזענית.

הביקורת ההדדית של שני האישים הללו דומה – שניהם מאשימים איש את רעהו בפשיזם ובגזענות. אולם העימות ביניהם אינו רק אידיאולוגי, אלא גם היסטורי. פגישתם בשנת 41', עת אורי אבנרי, אז יוסף אוסטרמן, היה בן 18 בלבד, מהווה מקור לסיפור רשומון בעל שתי גרסאות שונות. גרסתו של רטוש, פוגעת באבנרי בנקודה הרגישה ביותר – הוא מאשים אותו, למעשה, בנטיות נאציות.

יונתן רטוש טוען, שאבנרי הציע לו להיות "אלפרד רוזנברג שלנו" – התיאורטיקן הנאצי של הלאומיות העברית, ואילו אוסטרמן-אבנרי נועד להיות "היטלר שלנו". אבנרי מכחיש את הגרסה הזו מכל וכול. לטענתו כל כולה היא פרי דמיונו של רטוש. הוא כועס מאוד על שיהושע פורת ויעקב שביט הכניסו את הגרסה הזו לספריהם על רטוש ועל הכנענים (בהתאמה), וטוען שעל סמך הדברים שכתבו עליו, יש לפקפק באמינות כל הדברים שכתבו. אבנרי אינו מכחיש את עצם קיום השיחה, אך הוא טוען שהפיצוץ ביניהם היה כולו פרי חילוקי הדעות האידיאולוגיים ביניהם, ותוצאת העובדה שרטוש לא יכול לסבול את העובדה שבחור צעיר כמותו מצב אלטרנטיבה עברית אחרת על רעיונותיו ומבקר את דרכו.

תהיה הגרסה הנכונה אשר תהיה – אבנרי יתקשה מאוד להכחיש את העובדה שבראשית שנות ה-40 דגל בעמדות ימניות רדיקליות ביותר, שהוא עצמו לא היה מהסס לכנותן עמדות פשיסטיות מובהקות. בדברים שכתב בתקופה זו, ניכרת היטב השפעת רעיונות מרחב המחייה, מיתוס הגזע ופולחן המנהיג.

אבנרי הצעיר פירסם בראשית שנות ה-40 מאמרים רבים בכתב העת הרוויזיוניסטי "החברה". הוא קרא במאמריו ליצירת אומה עברית חדשה בא"י, שתהיה הגרעין ליצירתה של אומה גדולה ביותר במרחב. "המיתוס העברי" נוער לגביו להיות בן דמותו ואופיו של "המיתוס הקומוניסטי או של "המיתוס הטבטוני" (הנאצי). הוא ייעד לתעמולה את תפקיד הפצת המיתוס, כדי להחדירו ולהפנימו בקרב המוני העם, לעצבו מחדש כחטיבה אורגנית דינמית וככוח לאומי הפועל מתוך הזדהות עיוורת עם המטרה המוצבת לפניו. העם העברי בארץ ישראל, טען אבנרי, נמצא בנקודת רתיחה והגיע הזמן לטהרו מכל "המעצורים הנפשיים המפריעים, לסלק את התסביכים הגלותיים, לשנות את מבנה הגוף הלאומי, ואז לצעוד במהפכת ניצחון לקראת התקומה המפוארת של הגזע העברי העתיק והצעיר לנצח." העם העברי החדש-עתיק ישליט את "האדנות העברית החדשה" במרחב, ובחוד החנית של העם העברי עומד הנוער העברי הארצישראלי, הוא "דור הסער העברי" [הדגשה שלי. א.ה.] החדור נעורים ככוח בורא מבראשית.

במאמרו "בין עבריות ויהדות", שפורסם בגיליון אוקטובר של "החברה", שר אבנרי שיר הלל לשלב העברי בתולדות היהודים, שלב שבו שררו הגבורה ותאוות הניצחון והכיבוש. אחר כך גססה הרוח העברית, משום שניצחה היהדות שהיתה דת החלשים, ואילו חניבעל הגיבור העברי זוכה לתהילה. על העת החדשה כתב אבנרי, ש"הדם העברי התפרץ שוב כאשר התקומם על המציאות היהודית בצורת החסידות, ההתבוללות, המרקסיזם והציונות. הציונות הלכה בכיוון הנכון, אך לא קם בה העוז להינתק מהדת היהודית, מהמרקסיזם, מהרכרוכיות הליברלית ואפילו מן הגולה. היא טעתה באימוץ השם 'ציון' על כל מה שהוא מסמל, במקום 'עבר'."

אבנרי ערך עלון פנימי של הצ"ח בשם "במאבק" (להבדיל מחוברות "מאבק" של "א"י הצעירה", שנים אחדות לאחר מכן). שתי חוברות של העלון יצאו בשנת 1944. הוא כתב שם: "בתור מיליטריסטים מושבעים, שאהבתנו העמוקה להווי צבאי אינה רק פרי של קוניונקטורה חולפת, אדרת תרמית לכסות בה את העבר הפציפיסטי, איננו יכולים שלא להצטער על כך, שדווקא מצד צעיר עברי לבוש חאקי תבוא ההתנגדות לתביעת השעה, תביעת האינטרס הלאומי העליון, תביעת החייל העברי למקום מרכזי ביישוב... החייל העברי לא ירצה לחזור אחרי שנות סער לאווירה אזרחית שקטה ואפורה. לא תהיה לו דרך אחרת מאשר הכיבוש, ומוצא אחר מאשר השלטון."

פרופ' אהרונסון טוען, שדברים אלה הם העתק מדויק של דברים שכתב ארנסט יונגר, מהוגי הדעות של הימין הקיצוני בגרמניה. מאמר זה הביא לסגירת כתב העת.

בספטמבר 1941 כתב ב"חברה" מאמר בשם "התעמולה המודרנית". במאמר זה ציטט דברים משל היטלר ב"מיין קמפף", והוסיף עליו דברי פרשנות: "כיוון התעמולה הנאצית היא אטאוויזם עקבי, חידוש הרוח הלאומית המקורית והחייאת נפש העם הטבטונית. בלהבות יוקדות אוכלו הקליפות הזרות והשטחיות של הרכרוכיות הבורגנית הליברלית, התרבות והציוויליזציה, המחשבה והרציונליזם. הגרמנים הקדמונים קמו לתחייה וכוחותיה הטבעיים המשוחררים מחדש הוסיפו עוצמה אדירה לזוהר הנאצי."

אבנרי הסיק מכך מסקנות גם לגבי האומה העברית: "ההתחדשות הגזעית של העם העברי אינה רק שאלה ארגונית-כספית... היא קודם כל וראשית כל מוכרחה לעבור את שלבי המהפכה הפסיכולוגית. השלב הבא של ההתחדשות העברית תהיה," כתב אבנרי, "המהפכה הנפשית, שתחליף את ההסברה והתעמולה שקדמה לה, במכשיר האמתי של שפת ההמונים – ההתעוררות הפנימית. היא תפנה אל ההמונים."

"המון," כותב אבנרי, "אינו מושג מיספרי. קהל של אלפים אינו מוכרח להיות המון, בעוד שכמה עשרות אנשים עלולות כבר להיות ראויות לתואר זה. כי 'המון' – פירושו מצב, פירושו רתיחה אנושית, פירושו איבוד אינדיווידואליותם של אנשיו, וטמיעה גמורה בהמון האדיר, הרותח, חסר הגבולות." מצב זה יטהר את העם העברי מתסביכיו והמעצורים הנפשיים שדבקו בו.

חודש אח"כ כתב: "כיצד תתגבש ההתוולדות העברית? האומות האירופיות אינן מוצאות יותר סיפוק בפולחן הרוחני של 'כנסיות' למיניהן ובמוסר הרכרוכיות שלהן. במהפכה אדירה הן יוצרות לעצמן מיתוס חדש, מיתוס מדיני, הדומה בכל המובנים לאמונתן המקורית. שוב עולה מוסר גיבורים גאה, ושוב פורח פולחן הקורבנות העתיקים, המובאים עתה בשני מחנות הלוחמים לאומה, לגזע וקודם כל למנהיג הלאומי, המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית [הדגשה שלי. א.ה.]. גם בנפש העם היהודי מתעוררת הקריאה הגדולה, התמרדות הדם העברי, אמנם קלושה ובלתי מובנת עדיין, אך כבר ברורה למדי לכל המבין את מקורותיה. היא מתקוממת נגד מעמדה כדת. היא דורשת את מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי. היא דורשת את הרנסנס הנשגב, את התוולדות הגזע העברי!"

כל הציטוטים הללו לקוחים מדברים שכתב אבנרי בין השנים 1941-1944, כשהיה בן 18 עד 22. בכתיבתו משנת 1946 ואילך, מאז ימי "א"י הצעירה", הוא ביטא רעיונות שונים בתכלית. יעקב שביט טוען בספרו "מעברי עד כנעני", שרעיונות "המרחב השמי", בהן דוגל אבנרי משלהי שנות ה-40, הם המשכם של אותם רעיונות בהם דגל בראשית העשור.

שביט טוען, ש"ארץ הקדם" ו"העולם העברי" הפכו ל"מרחב השמי", והתודעה הלאומית העברית הפכה להיות רק יסוד אחד – אף כי מוביל ודומיננטי – בתוך "תודעה שמית" רחבה יותר. לטענתו, המושג "המרחב", הועתק על ידי אבנרי מן האסכולה של הגיאופוליטיקה של פרידריך ראצל ובעיקר מספרו "מרחבי המחייה". סגנונו במאמרים אלה מזכיר את האידיאולוגיה של קרל האוסהופר, הוגה הדעות של מדיניות החוץ הנאצית, על מעצמות ההתחדשות, בעלות רצון השליטה ותודעת השליחות העולמית.

פרופ' שלמה אהרונסון  מציג את הדברים באופן חריף וקיצוני בהרבה. לטענתו, מתוח קו של רצף רעיוני, פוליטי והתנהגותי בדרכו של אבנרי מאז ראשית שנות הארבעים ועד ימינו. הוא מציג את אבנרי כנאצי, בצלמם ובדמותם של אנשי ה-SS.

המפתח להבנת אבנרי, אליבא דאהרונסון, הוא היותו קודם כל "הומו פוליטיקוס" – יצור פוליטי, שהכוח הפוליטי, כוח לשמו, כוח ללא מיצרים, והשגת הכוח הזה, הם עיקר חייו. בדרכו להשגת מטרה זו, אין לו כל "כללי משחק". משחקו הוא – ציניות מוחלטת. הוא תוצר של החברה הגרמנית בשנות ה-20. דרכו מיוסדת על תפיסת חברת ההמונים, אותה ניתן לעצב ועליה ניתן להשפיע ע"י התעמולה, ובכלל זה תעמולה שקרית. אין הוא בוחל בשום שקר והשמצה. אהרונסון טוען שאבנרי למד מהעיתונות הנאצית את דרכי התעמולה. מטרתו בשנות החמישים היתה לפגוע במפא"י ובאנשיה, ומטרה זו קידשה כל אמצעי. שיתוף הפעולה שלו עם תמיר בפרשת קסטנר היתה מנוגדת לכל אתיקה עיתונאית. הוא ניהל בנושא זה תעמולה שקרית נגד מפא"י תוך שימוש בחומר נפץ ציבורי אמוציונלי, כפי שלמד בבית המדרש הנאצי.

אבנרי, טוען אהרונסון, בחר להתקיף את המשטר על כל רקע שהזדמן לו. לרוב, ההתקפות היו שקריות. הוא חיפש בתחומים שונים ומשונים, ללא קשר זה לזה, כל דבר בו יוכל להרוס את בן גוריון ואת משטרו. אט אט, הצליחו הוא ודומיו ליצור דמוניזציה של ב"ג, ובכך תרמו ליצירת חלל ריק במרכז המפה עם התפטרות ב"ג, ואת החלל הזה מילא בגין.

את האידיאולוגיה של אבנרי מגדיר אהרונסון כמסר אתני, גזעני, במובן של שליטה על מרחב אתני. הבנת המזה"ת במושגי מרחבים אתניים, שנשלטים ע"י הגורם הדומיננטי מבחינה אתנית פוליטית, מושפעת ישירות מרעיונות הגיאופוליטיקה.

לפי רעיונות אלה, מחולק העולם למרחבים אתניים. בכל מרחב – גורם דומיננטי. הלוחם בגורם זה – אחריתו מרה. הגורם הדומיננטי באירופה הוא העם הגרמני שנועד לשלוט במרחב הפוליטי והאירופי. הגורם הדומיננטי במרחב השמי, כפי שמפרש אהרונסון את משנתו של אבנרי, כפי שנוסחה בראשית שנות ה-40, הוא הנוער העברי.

אהרונסון אינו מתכחש לעובדה שאבנרי שינה  את דעותיו בשנים הבאות, אך, לטענתו, שינוי זה הוא טקטי בלבד. אבנרי, טוען אהרונסון, העיר שיש שתי אידיאולוגיות – קומוניזם ופשיזם. שתיהן מדברות ליצר ולאינסטינקטים ובכך כוחן לגייס המונים. משתיהן – הוא נמשך לפשיזם. אחרי כישלון הפשיזם, במקום לשלם את המחיר הציבורי של תמיכתו בו, הוא ניסה להונות את הציבור כדרכו ולהוליך אתו שולל ע"י הכחשתה.

הדרך החדשה שאבנרי אימץ לעצמו, לדעת אהרונסון, אינה אלא היפוך דיאלקטי של דרכו המקורית. הוא נשאר צמוד למושגים של מרחב, אופי תרבותי-אתני של המרחב, קשר לטריטוריה, סמלים לאומיים משותפים וכו', אך הצמידם לתפיסה של "איחוד המרחב השמי". בכך הושפע מהדיבורים על איחוד אירופה תוך טשטוש העמים השונים, שגם הם היו מסווה של הרצון להשליט על אירופה את הדומיננטיות הגרמנית בדרך אחרת מזו שנכשלה.

השלב הבא בדרכו של אבנרי, המכונה ע"י אהרונסון שלב ההתרפקות על התנועות הלאומיות הערביות ובעיקר הפלשתינאית, מוסברת על ידו גם היא, כהמשך של תפיסתו הבסיסית, הגיאופוליטית, של אבנרי. בשלב זה מציג אבנרי את הערבים כגורם הדומיננטי הקובע במרחב הערבי. אם לא נסתדר אתו ונוותר לו, מרה תהיה אחריתנו. אבנרי, טען אהרונסון, היה לשופרה של הלאומיות הערבית.

גם שנאת המערב של אבנרי היא חלק מהתסמונת הרוחנית הגרמנית, מפרש אהרונסון. זוהי תפיסת העולם הדוקטרינרית עליה חונך בגרמניה, לפיה "תרבות המערב" היא תרבות מושחתת וחומרנית. לכן, המערב אשם בכל מאבק עם מדינה מהעולם השלישי, שהיא קורבן האימפריאליזם האמריקאי. לדעת אהרונסון, אין זה מקרה שגם חוגים רדיקליים ימניים ושמאלניים בגרמניה תקפו, כמו אבנרי, את ארה"ב במלחמת המפרץ. שנאת האימפריאליזם האמריקאי מוטבעת בכל גרמני. אבנרי חונך על כך והוא דבק בכך עד היום. את עמדותיו של אבנרי מכנה אהרונסון "פשיזם שמאלני קוסמופוליטי."

תפיסתם של שביט ובמיוחד של אהרונסון את אבנרי והצגת דרכו במשך השנים כהמשכה של תפיסתו הרדיקלית-ימנית בראשית שנות הארבעים אינה עומדת, לדעתי, במבחן הסבירות והיושר האינטלקטואלי.

אין כל ספק שהביוגרפיה שלו כוללת תקופה בה התבטא בסגנון, שהוא עצמו לבטח היה מגדירו כפשיסטי אם לא כנאצי. יש לתמוה על כך במיוחד נוכח העובדה שהתקופה הזו בחייו, היתה בשעה שמלחמת העולם השנייה, על כל זוועות הנאצים שאפיינו אותה, היתה בעיצומה. עם זאת, יש לזכור שמדובר על תקופה של חמש שנים, כשאבנרי היה צעיר מאוד (בגיל 18 עד 23). התעלמות מכל דבריו, כתביו ומאבקיו במשך כמעט 50 שנה לאחר מכן, בהן הוא ביטא מסרים של דמוקרטיה ושלום, והתייחסות רק לחמש השנים המוקדמות היא פחות מִסְבִירָה, וכך גם ההתייחסות לכל דרכו במשך עשרות השנים הללו כאל היפוך דיאלקטי בלבד של תקופתו הימנית רדיקלית.

אני מאמין שהעמדות אותן מציג אבנרי בעקביות, עם שינויים מועטים יחסית, הן עמדות אמתיות ואוטנטיות. גם הצגת אבנרי כמי שכל מטרתו הפוליטית היא השגת פופולריות לשם צבירת כוח פוליטי אינה עומדת במבחן המציאות. במשך שנים, אבנרי מציג עמדות הנמצאות הרחק מן הקונצנזוס הלאומי הישראלי ורחוקות מפופולריות. יש לציין את תמיכתו רבת השנים בהקמת מדינה פלשתינאית, תמיכתו הבלתי ביקורתית באש"ף (הוא סירב לכנות אותם בתואר מחבלים או טרוריסטים, ואפילו לאחר מעשי הטרור הקשים ביותר הוא כינה אותם "לוחמים פלשתינאים". אפילו את רצח משתפי הפעולה הוא הצדיק), תמיכתו בנסיגה ממזרח ירושלים ובזכות השיבה של הפלשתינאים לתחומי מדינת ישראל, כדי להוכיח שאבנרי אינו נלחם על עמדות שקל לִצְבור עמן כוח בציבור הישראלי.

במהלך שנות ה-40 חל מהפך בעמדותיו של אבנרי. יש מקום לתמיהה נוכח העובדה שאבנרי לא מצא עוז בנפשו להתמודד באופן ראוי עם עברו. כמי שמרבה לכתוב זיכרונות ופרקים ביוגרפיים ולשלבם אינספור פעמים במאמריו, תמוהה התעלמותו המוחלטת מתקופה זו בעברו. במעט המקרים, שבהם נגע בתקופה, הציג אבנרי תמונה מעוותת של המציאות, ולא היה בה רמז לעמדות אותן ביטא בתקופה ההיא. דווקא ממי שמרבה לנתח את דמותם של מנהיגים, פוליטיקאים ואישי ציבור תוך התייחסות לעברם כמשפיעים על התנהגותם בהווה, ניתן היה לצפות מאבנרי לא לברוח מעברו ולהתמודד עמו באומץ, כפי שהוא דורש מאישי ציבור אחרים.

התקופה הרדיקלית הימנית של אבנרי מחזקת את טענתי, שהתקופה הפורמטיבית, שעיצבה את דמותו של אבנרי, היתה נעוריו בגרמניה בתקופת עליית הנאצים לשלטון. בראשית שנות הארבעים הדבר התבטא בהשפעה ישירה על עמדותיו הפוליטיות, בחיקוי וביצירת מודל "עברי" של תפיסת עולם פשיסטית.

בתקופות המאוחרות יותר, התבטא הדבר במאבק נגד כל תופעה שדימיונו יכול היה להציגה כדומה לתופעת עליית הנאצים לשלטן. יתכן שהמאבק הזה, שלעתים היה אובססיבי ולעיתים מגוחך, היה מעין ריאקציה לעמדותיו בראשית שנות ה-40, ומעין קתרזיס ממושך מאותה תקופה. כאמור, איני מקבל את הטענה שבעמדותיו הפוליטיות של אבנרי ישנן עד היום עקבות של השפעה נאצית. לעומת זאת, בדרכי התעמולה שלו, ההשפעה הזו קיימת באופן בולט. אבנרי מעריץ את שיטות התעמולה הנאצית. הוא הרבה לכתוב על כך, ללמוד אותן ולחקות אותן. בתקופה הימנית רדיקלית שלו, יותר מההשפעה האידיאולוגית, ניכרת השפעה של דרכי התעמולה הנאצית על אבנרי.

כשהוציא בשנת 1944 את חוברת "מאבק" (העלון הפנימי של הצ"ח) הוא הוציאה לאור מטעם "קומיסריון לענייני התעמולה והאינפורמציה". זה היה שמו של משרד התעמולה, שגבלס עמד בראשו (כזכור, 30 שנה מאוחר יותר, יצא אבנרי בהתקפה חריפה על הקמת משרד ההסברה בראשות פרס, והשווה אותו למשרד התעמולה הגבלסי). במאמריו מאותה תקופה, הוא התמקד בניתוח פופוליזטורי של טיבן של תנועות המונים מהפכניות וטוטליטריות ושם דגש על טיבה וכוחה ועל השפעתה הרבה של התעמולה המודרנית. מהמהפכות בתקופתו הוא הסיק, שבעידן התקשורת ההמונית המודרנית, ניתן לחולל מהפכה ע"י שילוב של אידיאה חדשה, מנהיג, תעמולה, ארגון פוליטי ותנועת המונים. בתמהיל הזה, תופסת התעמולה מקום מרכזי, ביכולתה לבצע מניפולציה של ההמונים באמצעות יצירת מיתוס מודרני.

גם בתקופות מאוחרות, כשדעותיו הפוליטיות השתנו באופן קיצוני, לא חל שינוי ביחסו לתעמולה ולכוח ובהערצתו את התעמולה הנאצית. בספרו "צלב הקרס", מתייחס אבנרי למפלגה הנאצית ולמנהיגיה בבוז תהומי ובשנאה עמוקה.

כך, עד שהוא מגיע לפרקים העוסקים בתעמולה. באלה, יחסו הוא של התלהבות והערצה. את התעמולה הנאצית תיאר אבנרי כ"סם משכר, שהיתה מסוגלת לחולל ניסים בליבם של קורבנותיה" והשווה אותה להיפנוזה, בה "המהפנט מנסה לחסל את ההכרה של המהופנט, ולהגיע ישר אל תת ההכרה שלו."

הוא הציג את תרומתו האישית של היטלר לאמנות התעמולה כ"תרומתו המקורית ביותר לידע של המאה העשרים" וטען שהוא "העלה את התעמולה הפוליטית לדרגה שלא הייתה כדוגמתה עד אז – ומאז. הוא למד הרבה מאחרים... אולם הוא הרחיק לכת מכולם. פרקי ספרו המוקדשים לתעמולה הם היחידים שאינם משעממים מאוד, אלא ראויים לקריאה." [ההדגשות שלי. א.ה.].

לאורך ארבעה עמודים תמימים מצטט אבנרי ומנתח את תורת התעמולה של היטלר. אביא כמה מובאות:

 "נפש ההמון הרחב אינה מוכנה לקבל חצאי דברים, אינה מושפעת על ידי החולשה. ההמון דומה לאישה אשר תחושתה הנפשית אינה מושפעת על ידי נימוקים של הגיון מופשט, אלא על ידי געגועים רגשיים, בלתי מוגדרים, לכוח המשלים... ההמון... מרגיש רק בכוח ובאכזריות המתגלים בתורת התעמולה, ולבסוף הוא נכנע לה תמיד... תפקידה של התעמולה... למשוך את תשומת לב ההמון לעובדות ולתהליכים ולצרכים מסוימים... השפעתה צריכה להיות מופנית אל הרגש, ורק במידה מועטה אל המוח... דווקא בזאת טמונה אמנות התעמולה: שהיא מבינה את עולם המושגים הרגשיים של ההמון הרחב. עליה למצוא את הדרך הנכונה מבחינה פסיכולוגית, אל תשומת לבו של ההמון, ומשם אל לבו של ההמון. החכמים בלילה אינם מבינים זאת, והדבר מוכיח את עצלנותם המחשבתית ושחצנותם... כל תעמולה מוצלחת חייבת להתרכז בכמה נקודות מעטות מאוד. את הנקודות האלה עליה לתרגם לסיסמאות ולחזור עליהן כל כך הרבה פעמים, עד כי גם האיש האחרון בהמון יקבל את הרושם המבוקש... התחושה הרגשית אינה מסובכת. היא פשוטה מאוד ועשויה מיקשה אחת. היא מכירה רק חיוב או שלילה, אהבה או שנאה, צדק או אי צדק, אמת או שקר. היא אינה מסוגלת לתפוס דבר שהוא חציו כך וחציו אחרת... אין זה תפקיד התעמולה לשקול עד כמה צודק כל אחד. היא חייבת להדגיש את האמת הבלעדית של טענותינו שלנו... היא קיימת כדי לשכנע את ההמון... המושגים הפשוטים ביותר ייחרטו בזיכרונו רק אחרי שחזרו עליהם באוזניו אלפי פעמים... כל תעמולה, הן המסחרית והן הפוליטית, מגיעה לכלל הצלחה רק בדרך ההתמדה ואחידות התוכן."

אבנרי מצטט בספרו גם את דברי היטלר על התועמלן. עיקרם: התועמלן הטוב חייב להמציא מכנה משותף לכל אויביו. קפיטליסט וקומוניסט, דמוקרט וריאקציונר – לכולם יש להדביק תווית אחידה. "האמנות של כל מנהיגי ההמונים הגדולים, בכל התקופות, התבטאה בכך שלא פיצלו את תשומת הלב של עמיהם, אלא ריכזו אותה נגד אויב אחד ויחיד. זוהי הגאונות של מנהיג גדול: שהוא מצליח לעורר את הרושם, כי גם האויבים השונים לגמרי זה מזה, שייכים למעשה לסוג אחד... על כן, יש לרכז את כל האויבים השונים, כך שנדמה יהיה להמון, כאילו הוא לוחם רק נגד אויב אחד. כך גוברת האמונה בצדק העצמי, יחד עם ההתמרמרות נגד האויב המתקיף צדק זה. בהתייחס לכל אלה, כותב אבנרי על היטלר – "זוהי פיקחותו של האיש שגדל בשכונות העוני, שהכיר את האדם מנקודת הראות של הסמרטוטר. זוהי פיקחות המסוגלת להצליח ואכן הצליחה."

רבים מעיקרי תורת התעמולה הזאת, שימשו כמורי דרכו התעמולתית של אבנרי, במהלך השנים. כך הצגת עמדותיו כאמת וצדק המוחלטים והעמדות המנוגדות לו כשקר ועוול מוחלטים. כך בשימוש באפקטים של כוח ועוצמה, הכובשים את לב ההמון. כך בהעדפת הפניה אל הרגש ואל היצרים על פני הפניה לשכל. הוא תקף את עמיתיו למחנה היוני על שהם פונים אל השכל ומפקירים את הרגש לימין, וטען שכך לעולם לא יצליחו לכבוש את הרחוב מידי הימין. אבנרי הקפיד לרכז את תורתו למיספר מצומצם של טיעונים, לתרגמם לסיסמאות ולחזור עליהן שוב ושוב, בהתמדה, במשך עשרות שנים, באלפי מאמרים. אבנרי למד גם להציג את כל יריביו כמקשה אחת. אפילו בתקופות של העימות הקשה והשנאה העמוקה בין תנועת העבודה לתנועת החרות, הוא הציג את שתיהן, יחד עם שאר המפלגות כ"המשטר", "המשטר הישן", "המפלגות הזקנות", "הממסד", "הממסד הישן" וכו' והוכיח שוב ושוב עד כמה כולם שייכים לצד אחד של המתרס, בעוד הוא ומה שהוא מייצג ניצבים בצד השני של המתרס. בהיותו ח"כ, נהג לחזור על הקלישאה, המציגה אותו כ"אחד מול 119". הוא נהג להציג את המערך והליכוד כאויבי השלום תוך טשטוש ההבדלים ביניהם. הוא מרבה להציג את הליכוד והימין הישראלי ואת חזית הסירוב הערבית המתנגדת לאש"ף ולערפאת כמקשה אחת.

בספרו "צלב הקרס" תיאר בהרחבה ובהערצה פעולות שונות שאיפיינו את התעמולה של המפלגה הנאצית. בהסתמך על תיאורי אדגר מאורר, בספרו "גרמניה מחזירה את מחוגי השעון", הוא מתאר את אסיפות העם של היטלר. "האולם הגדול ביותר בעיר, מלא עד אפס מקום. רבים מן הנוכחים הם למטה מגיל 25. מן התקרה תלויים דגלים ענקיים: משטח אדום, במרכזו עיגול לבן, ובתוך זה צלב קרס שחור. על קיר אחד תלויה הברכה הפולחנית, בגודל המאפשר לקראה ממרחק של 400 מטר: 'עורי גרמניה!' ליד הכניסות, לאורך הקירות, ליד דוכן הנואמים עומדים צעירים חסונים, לבושי חולצות בצבע החרדל, נעולי מגפיים וחובשי כובעים צבאיים למחצה. כי זוהי אסיפה פוליטית של מפלגת הפועלים הנאציונל סוציאליסטית הגרמנית, מפלגה המטיפה לאלימות פוליטית. חוץ מזה נועדו הצעירים הבריאים אלה, בעלי הכתפיים הרחבות והפנים הנועזים, לעורר תחושה של כוח ועתיד. רבים מן הנוכחים שילמו בעד הזכות להיות כאן... בכל זאת האולם גדוש. הוא תמיד גדוש. עליו להיות גדוש. המפלגה היתה מבטיחה שיהיה גדוש, אפילו היתה צריכה לשלם לקהל. כי אולם גדוש הוא הוכחה להצלחה. אך למעשה אין צורך לשלם לקהל. כי הערב ידבר אדולף היטלר, המנהיג, בכבודו ובעצמו... לפתע פותחות תזמורות צבאיות בתרועה. תזמורת אחת או ארבע תזמורות, מ-20 עד 200 כלים, עם שפע של חצוצרות ותופים גדולים. הם ניגנו שיר לכת. הדלת המרוחקת ביותר מדוכן הנואמים נפחת ונִסֵי המפלגה מופיעים. הם גדולים ומוזהבים. מעל לדגל, המתוח לאורך המוט, מתנוסס צלב קרס מברונזה, מוקף עיגול, ומעליו נשר של ברוזה. נושאי הניסים מתקדמים בחגיגיות איטית, בעוצמה מכונסת, ומתייצבים לרגלי דוכן הנואמים. כאשר הם עוברים בין הקהל, פותחת קבוצה של חברי המפלגה מאומנים היטב, בהנהגת מפקד בלתי נראה, בשאגה אדירה 'הייל! הייל! הייל!'. זה מדבק. רוב הקהל מצטרף ל'הייל' השלישי... אי אפשר לתרגם לעברית את המילה הגרמנית 'הייל'. המילים 'אשרי', 'האח', ו'הידד' רחוקות מלמצות את התוכן הרגשי של המילה הגרמנית העתיקה הזו... ואז, מאחורי משמר הראש של גברים חסונים במיוחד, הנעים בתנועות נוקשות, מופיעים המנהיגים העיקריים, לרוב במדים החומים המסורתיים. הם נראים כמטהו של גנרל. לבסוף, מאחוריהם, המנהיג, אדולף היטלר, כשהוא מחייך כגנרל הסוקר את צבאו המנצח. אין הוא לובש מדים. ללא שוויץ. כמו אחד מן הקהל. ברנש משלנו! מעיל גשם חום-בהיר, נעליים שחורות וגרביים שחורות, חליפה שחורה ועניבה שחורה, כותונת לבנה, סיכת הזהב של המפלגה בדש המעיל... הוא מבקש מהם את קולותיהם ואת תמיכתם – אך לעולם לא היית מנחש זאת. אחרי שהכריח אותם לשלם בעד הכניסה, הוא יצר את הרושם, באמצעות הביום, התפאורה והסוגסטיה ההמונית, כאילו הם המשטחים את בקשתם לפניו. עד כמה שאני יודע, אין איש בעולם, מלבד כמה מטיפים דתיים, המסוגל לעשות זאת."

בתיאור זה ניכרת ההערצה של אבנרי לסגנון התעמולה. בהמשך, כשאציג את אסיפת היסוד של תנועת "העולם הזה – כוח חדש", ניתן יהיה להבחין בהשפעה של תיאורים אלה עליו.

שיטות התעמולה הללו, נמשכו גם אחרי עליית היטלר לשלטון, באמצעות גבלס – שר התעמולה. אבנרי כותב, שבניגוד לדעה הרווחת, לפיה גבלס הוא הממציא הגאוני של התעמולה הנאצית, לאמתו של דבר "לא היה אלא תלמידו של היטלר, איש ביצוע מזהיר לתורת אדונו."

הוא הזכיר כמה מהפעולות שאורגנו על ידי גבלס לפני ואחרי עליית היטלר לשלטון, כמו פיצוץ אסיפות בחירות של היריב, באמצעות גימיקים של תעמולה, ארגון עימות פומבי בין גבלס למנהיג יריב והזמנה בתרמית וזיוף של כל המקומות באולם שמולאו בפעילים נאציים שהריעו לכל דבריו ושרקו בוז לכל דברי יריבו, הזמנת הקנצלר לעימות פומבי מתוך ידיעה שהלה לא יגיע, ובמקום הקנצלר להשמיע הקלטות סלקטיביות של דבריו וניגוחם. הוא מציין ש"גבלס מילא את האוויר הגרמני בתעמולה בלתי פוסקת. על העצים ברחובות הוצבו רמקולים, כל יום שני וחמישי נערכו בבתי הספר חגיגות עם נאומים, אי אפשר היה לברוח מצלב הקרס אף בחלום."

אחד הגימיקים שאבנרי הציג, מספר על ערב גשום, בו הופיע היטלר. "אחרי איחור של חצי שעה, בה מילאה התזמורת את החלל ברעם תופיה המהממים, עלה מישהו על הבמה והודיע כי הפיהרר בא ממרחק גדול. כעבור חצי שעה נוספת, הודיע כי זה עתה טילפנו לו כי הפיהרר נתקל בסופה, אך ממשיך בדרך. 'הוא בא! הוא בא בסערה!' צעק האיש, כאילו דיבר על בוא המשיח. לבסוף, באיחור של שעה וחצי, הופיע היטלר במעיל הגשם הצהוב שלו, רטוב ומכוסה בוץ. למעשה ישב כל הזמן בחדר האחורי של בית קפה ממול." על כל אלה כתב אבנרי – "אסיפות אלה הביאו את היטלר אל הניצחון."

אבנרי הוא מעריץ גדול של סמלים ודגלים ומדגיש את עוצמתם ככוח מלכד וסוחף בכל הזדמנות. בספרו, שנקרא על שם הסמל הנאצי – "צלב הקרס", הוא עוסק בהרחבה בסמלים הנאציים. את צלב הקרס הוא כינה "סמל גאוני, שלא היה כמוהו לשום תנועה אחרת בגרמניה ובעולם. הפטיש והמגל של הקומוניסטים מסובך וחסר עניין. הפאשוס של הפשיסטים האיטלקיים, סמל רומאי עתיק, מסובך עוד יותר. מגן דוד הציוני פשוט הרבה יותר, אך הוא חסר כוח ותנופה, אינו מסעיר ומלהיב. צלב הקרס הנאצי הוא פשוט מאין כמוהו. כל ילד יכול לקשקשו על הקיר, הוא ממש מגרה את הידיים. יש בו כוח מסתורי להלהיב ולהפחיד. אי אפשר להסתכל בו בשוויון נפש ובאדישות" [ההדגשות של. א.ה.].

אבנרי כותב גם על הדגל הנאצי. גם אותו הוא מציג כמוצר תעמולתי גאוני, בעל עוצמה רבה והוא שם דגש מיוחד על צבעיו – שחור, לבן ואדום. על האדום כתב ש"אין כמוהו כדי להסעיר את הדם ולשלהב את הרגש." בכל תיאוריו את הדגל הוא משתמש בביטויים כמו "מלהיב", "מסעיר", "בולט", "צעקני" וכדומה. לצורך השוואה הוא מציין, ש"ישראלי, הנוכח בכל יום עצמאות בעובדה שאף מאות דגלים כחולים לבנים אינם מסוגלים לשוות לרחוב אופי חגיגי ולהסעיר את הרוח, יסכים כי בשטח זה הצטיין היטלר בכושר אבחנה."

בסיפורו האפוקליפטי "אחריך בנימין" בו תיאר מהפכה נאצית בישראל, תיאר את עליית הנאצים הישראלים כהעתק מושלם של עליית הנאצים בגרמניה לשלטון. כל הסממנים של הנאציזם, כפי שהוא מתאר אותם בספרו "צלב הקרס", מופיעים בסיפור. וכך, כפי שהוא מתאר את היטלר, כך הוא מתאר את בנימין הראל, גיבור סיפורו, באופן נלעג ומעורר שאט נפש. מאידך, כמו בתיאורו את היטלר, כך גם בסיפור – טעמו משתנה לחלוטין בכתבו על התעמולה. כאן הוא מתאר את התעמולה של בנימין הראל בהערצה. את דרכי התעמולה שלו הוא מתאר בפרוטרוט. אות הבחירות של רשימתו היא האות שי"ן. הוא מחלק לצעירים סמלים של שלושה חצים היוצאים כלפי מעלה ומציירים את האות שי"ן. הוא מנהיג במפלגתו ובקרב המוני תומכיו הצדעה, תוך הרמת שלוש אצבעות יד ימין, כברכה רשמית של המפלגה. שלוש האצבעות המורמות יוצרות את האות שי"ן. הוא הפיץ סיסמה קליטה, ובה שלוש מילים שכל אחת מהן מתחילה באות שי"ן – שפע, שחרור, שלום. כל אצבע בהצדעת מפלגתו מציינת את אחד השי"נים ויחד הן יוצרות שי"ן אחת גדולה. הסיסמה הבולטת של מפלגתו היא "תנו לו שאנס."

עשר שנים מאוחר יותר הקים אבנרי את מפלגתו "העולם הזה – כוח חדש". התבוננות בדרכי התעמולה שלו מראה דמיון מדהים לתעמולתו של בנימין הראל, הפיהרר הישראלי. אות הבחירות של מפלגתו הייתה שי"ן. סמלו – שלושה חצים היוצרים את האות שי"ן. הוא הנהיג את הצדעת שלוש האצבעות המורמות כלפי מעלה בצורה היוצרת את האות שי"ן. הוא הפיץ את סיסמת שלושת השי"נים, השונה רק במילה אחת מסיסמתו של הראל – שפע, שוויון, שלום. כל תשדיר בחירות שלו הסתיים במשפט – "תנו לנו שאנס." המסרים של רשימתו לכנסת שונים בתכלית השינוי ממסריו של הראל בסיפורו העתידני, אולם הדמיון בדרכי התעמולה מדויק. את התוכן שלו, השונה לחלוטין מכל תוכן נאצי, שיווק אבנרי בטכניקה אותה למד מהנאצים ושינן במהלך השנים.

באחד בספטמבר 1965, התקיימה ועידת היסוד של תנועת "העולם הזה – כוח חדש". על במת הוועידה התנוסס דגל גדול, בצבעי אדום-שחור-לבן. בתוכו מצויר אריה שואג (בדומה לנשר הנאצי. שתי החיות הללו הן סמל של כוח) בתוך ריבוע. בתוך הריבוע מצויר מעין קלשון – שלוש זרועות היוצאות כלפי מעלה ויוצרות את האות שי"ן. בצד הבמה – שלושה דגלים קטנים, גם הם בצבעי אדום-שחור-לבן, בתוכם מצויר האריה, הפעם בתוך עיגול וגם ממנו יוצא ה"קלשון". בנאומו הצדיע אבנרי בהצדעת שלוש האצבעות שלו ואמר: "אך אם תרצו להסביר למישהו את כל התורה על רגל אחת – תוכלו למנותה בשלוש אצבעות: שחרור מחוקי הכפייה. שוויון לכל בני העדות, הדתיות והלאומית, במדינה. שלום ישראלי ערבי."

ככל שהבחירות התקרבו, הפך העיתון "העולם הזה" לעלון בחירות של המפלגה. כולו עוטר בכרזותיה, כל תוכנו היה לשטיפת מוח לקראת ההצבעה למפלגה הנכונה. אחד הסמלים היה חץ גדול, שחור, ובתוכו כתוב "שעת ה-ש." בגיליון של ערב הבחירות פורסם דף של קריקטורות, היוצרות את האות שי"ן. באחת מהן מצוירת להבה בצורת שי"ן, היוצאת מתוך לפיד אחוז באגרוף ומאירה את החשכה שסביבה. קריקטורה שנייה מציגה קלשון, שצלעותיו יוצרות את האות שי"ן, נעוץ בישבן עליו נכתב "המפלגות". קריקטורה נוספת מציירת יד, המצדיעה בהצדעת שלוש האצבעות. הדמיון בין תעמולתו של בנימין הראל הפיקטיבי לזו, האמיתית, של אבנרי, יוצר רושם שכבר באמצע שנות החמישים – לא זו בלבד שאבנרי חשב על הליכה לבחירות, כפי שתיאר הוא עצמו בראיון לעבודה זו, אלא שלפחות הצד התעמולתי של מערכת הבחירות שלו, כבר תוכנן על ידו לפרטי פרטים. הרושם הזה מוצא סימוכין בעדותו של שלום כהן, לפיה כבר ב-1951 הציע אבנרי להקים מפלגה. על פי תיאורו, כבר אז, 15 שנים לפני שהקים את רשימתו, הוא נתן לה את אות הבחירות. כהן מצטט את אבנרי כמציע:

"נקים רשימה של עולים חדשים וחיילים משוחררים. הרשימה השחורה. ניקח את האות שי"ן! שי"ן! האות הכי חזקה בשפה העברית. כל התעמולה תלך סביב האות. הסיסמה תהיה 'אמור שי"ן! אמור שי"ן! אמור שי"ן!' אתה מתאר לך איזה כוח יש לזה?"

חיים הנגבי, שותפו של אבנרי לדרך במשך שנים, שעבד בעיתונו, היה שותף לו בתנועתו הפוליטית (עד שפרש ממנה יחד עם חבריו מ"מצפן") וגם היום הוא משתף עימו פעולה במסגרת "גוש שלום" – טוען שאבנרי עצמו אינו מסתיר את הערצתו ליכולת התעמולה הנאצית ולשיטותיה. לטענתו, אבנרי משתמש במודע ברטוריקה, הלקוחה בחלקה מן האתוס הנאצי, כמו "אנשי החפירות " ו"סכין בגב" [לנושא זה אקדיש פרק מיוחד בעבודה]. הוא מרבה להשתמש בצבעי התעמולה הנאצית, אדום, שחור ולבן, ואלו, בעיקר האדום, היו צבעי עיתונו. הוא מעריץ מצעדים, תהלוכות והפגנות וכן סמלים ודגלים, המקרינים כוח, ורואה באלה מרכיבים חשובים באסטרטגיית התעמולה שלו.

המשך יבוא

2. צרור הערות 23.9.18

* מפנטזת על נבוט – כל פטריוט ישראלי עוכב בדריכות ובדאגה אחרי ההתפתחויות בעקבות הפלת המטוס הרוסי בידי הצבא הסורי והשלכות התקרית על יחסי רוסיה וישראל, על חופש הפעולה של צה"ל בסוריה ועל ניסיונות איראן להתבסס בסוריה.

וכאשר פטריוטים ישראלים מודאגים, השוקניסטים מטפחים תקוות וציפיות. אולי דווקא פוטין יהיה המשיח שיכה סוף סוף במדינה שהם כל כך שונאים?

"רק נבוט יעיר את ישראל משיכרון הכוח" כותבת-מתפללת רווית הכט, ומפנטזת על הנבוט: "וזאת הבעיה עם ישראל. עד שלא באים אליה עם נבוט שנראה כמו נבוט ומרגיש כמו נבוט, היא לא מתעוררת משיכרון הכוח שלה. ... עד שלא תשקע בסחרור של פיגועים נוראיים או תיאלץ להתמודד עם סתם סנקציות שיוטלו עליה כמדינת אפרטהייד, אף אחד כאן לא יתייחס לפלסטינים. למה, לשם שינוי, לא להקדים את הנבוט?"

יש לי הרגשה שגם הפעם הם יתאכזבו.

* הדמוקרט הגדול – בוועידת קמפ-דיוויד (2000) הציע ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לערפאת הצעת שלום מרחיקת לכת, ששברה את הקווים האדומים של הקונצנזוס הלאומי, את האידיאולוגיה של מפלגת העבודה ואת מורשת רבין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת ערב הירצחו. הוא הציע חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, קבלת עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (בתיקונים קלים וחילופי שטחים) ועוד. הוא עשה זאת בניגוד למצע מפלגתו ובניגוד לכל הצהרותיו, כולל בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת שבועות אחדים טרם הוועידה.

הוא עשה זאת חרף העובדה שממשלתו איבדה את הרוב בכנסת, עם פרישתם של המפד"ל, ש"ס, "ישראל בעליה" ו"גשר" ערב הוועידה. ואחרי שערפאת דחה את ההצעה (בעיקר בשל טענת "זכות" השיבה) ופתח במתקפת הטרור הרצחנית ("האינתיפאדה השנייה") – לא זו בלבד שהוא לא חזר בו מתוכניתו, אלא הוא המשיך לדחוף אותה בכל מאודו, בוויתורים נוספים.

השיא היה ימים ספורים לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (בחירות אישיות ללא בחירות לכנסת), כאשר הוא שלח משלחת בראשות יוסי ביילין ובהשתתפות יוסי שריד (שהיה אז ח"כ באופוזיציה) ואמנון ליפקין שחק לטאבה, לנסות בכל מחיר להגיע להסכם ברגע האחרון. זאת, כאשר הוא ראש ממשלת מעבר, שהיא ממשלת מיעוט בכנסת, כאשר על פי כל הסקרים אין רוב לתוכניתו והוא עומד לנחול תבוסה בבחירות. הוא קיווה שאם יצליח להגיע, במחטף, לאיזה נייר, יציג את הבחירות כמשאל עם על הסכם שלום, ואולי ינצח, כנגד כל הסיכויים.

היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין שיגר לו מכתב שבו הזהיר אותו שהוא עובר על החוק, כאשר כראש ממשלת מיעוט וממשלת מעבר, ימים אחדים לפני בחירות, הוא עומד לחייב את ישראל בהתחייבות היסטורית כה מרחיקת לכת. לא זו בלבד שברק ציפצף על המכתב, הוא השתלח בגסות ביועץ המשפטי, אמר שהוא כתב מכתב פוליטי שנובע מהשקפת עולמו הימנית ואיים לפטר אותו.

זה ברק שמרגע שהחל לגדל זקן הציב עצמו כנביא הזעם של חורבן הדמוקרטיה וכשומר החומות של שלטון החוק בישראל. זה אהוד ברק של פרשת השחיתות "עמותות ברק", שבזכות שתיקתם של שותפיו ומקורביו, הוא ניצל מהעמדה לדין.

12 ראשי ממשלה היו בישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. לא בכדי, לאחר תקופת כהונתו הקצרצרה והכושלת אזרחי ישראל בעטו בו, ואריק שרון היכה אותו שוק על ירך.

* אסיר משוחרר מחופש למדינאי – האסיר המשוחרר אהוד אולמרט טס לפריז כדי לחלות את פניו של אבו מאזן, והוא ממשיך לעשות לו רהביליטציה, באמצעות הפצת השקר כאילו  לא דחה את הצעתו המדינית המופקרת.

מה האינטרס של אולמרט, לשקר ולהציג את ישראל כסרבנית ולנקות את מי שסרב להצעתו? הרצון לרהביליטציה לעצמו.

אולמרט ממשיך לטפח את הנראטיב ההזוי, על פיו הוא כמעט הביא שלום היסטורי על ישראל ועל המזרח התיכון, אלמלא הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט עשו יד אחת ותפרו לו תיקים כדי לסכל את השלום המיוחל. כדי לבנות את הנראטיב הזה, יש צורך בהכחשת הסירוב הפלשתינאי. אבו מאזן, שבמו פיו אישר לא פעם שהוא דחה את הצעת אולמרט בשל טענת "זכות" השיבה, משתף פעולה עם ההצגה של אולמרט, כי היא משרתת את האינטרס הפלשתינאי להציג את ישראל כסרבנית. כך, אבו מאזן הוא המנהיג היחיד שמתייחס לאולמרט כאל מדינאי.

האמת היא שהדבר החיובי היחיד בהצעתו של אולמרט, הוא העובדה שהפלשתינאים דחו אותה, כי אחרת היינו עומדים היום במצב קשה ביותר.

* להכות את הטרור בכיס, לא דרך חוק הלאום – אחת הדרכים האפקטיביות למלחמה בטרור, היא מכות בכיסו באמצעות תביעות של נפגעי הטרור, בארץ ובעולם. ארגון "שורת הדין" עושה עבודה נפלאה כזאת, וכבר יש הישגים. על המדינה לעודד את המגמה הזאת, להקים גוף שירכז הגשת תביעות של כל נפגעי הטרור, ואם יש צורך בכך – בהתאמות חקיקה.

השבוע פסק השופט משה דרורי בבית המשפט המחוזי בירושלים שעל חמאס לשלם פיצויים בסך 5.4 מיליון שקל לקורבן טרור חמאסי, וטוב שכך. אולם הוא הסתמך להחלטתו על חוק הלאום בפירוש יצירתי, מסוג היצירתיות המיותרת והמזיקה של האקטיביזם השיפוטי. הוא הצדיק את החלטתו במשפט מתוך חוק הלאום, על פיו המדינה תשקוד על שלומם של היהודים. החוק מדבר על המחויבות של מדינת העם היהודי לשלומם של היהודים בעולם, הנמצאים בשביה וצרה. אין להשתמש בחוק למטרות אחרות. אגב – אותו משפט עליו הסתמך השופט מתייחס ליהודים ולאזרחים ישראלים, כלומר המחויבות היא גם לאזרחים ישראלים שאינם יהודים. אך כאמור, איני רואה קשר בין חוק הלאום לבין פסיקת הפיצויים, מה גם שהשופט דרורי עצמו פסק פיצויים דומים בעבר, ללא חוק הלאום.

התועמלן האנטי ישראלי הפנאט גדעון לוי מתנגד בכלל לפיצוי קורבנות הטרור, כי בעיניו המחבלים והרוצחים הם הקורבנות. על עצם דרישת פיצויים לקרבנות הטרור הוא כותב: "הפעולה השפלה והנבזית הזאת, שמאחוריה עומדת ההנחה שהקורבן הוא הפושע."

ומיהו הפושע? "גם עד קץ כל הדורות לא יוכלו מדינת ישראל והעם היהודי לפצות את העם הפלסטיני על כל מה שעוללו לו. לא על הפגיעות בחומר ולא על אלו שברוח; לא על אלה שבגוף ולא על אלה שבנפש" וכו' וכו' וכו'. כך, בפשקוויל שפירסם השבוע בשוקניה. מכאן ברור, שכל מי שהוא בן לעם היהודי הוא פושע והפגיעה בו מוצדקת. אולי כדאי להטיל על משפחות נפגעי הטרור לשלם פיצויים למחבלים שפגעו בהם.

ובחזרה לפסיקת השופט דרורי – שגיאה נוספת באותה פסיקה, היא השתתה על חמאס בלבד ולא על הרש"פ, כבקשת הנפגע. הפיגוע יצא משטח הרש"פ, כאשר הרש"פ ומי שעמד בראשו – ערפאת, עודדו את הפיגועים, ולכן ראוי להטיל גם עליהם פיצויים.

* הנכרה – האקדח המעשן בדחליל ה"הדתה", הוא אירוח חב"דניקים וארגונים מסוג זה בבתי ספר חילונים.

גם אני לא אוהב, בלשון המעטה, את הזמנת הארגונים האלה, אך מסיבות אחרות, הפוכות. מה המשמעות של הזמנת חב"דניק לקראת ראש השנה? המסר הוא, שהיהדות זה לא אנחנו, זה הם. היא לא שלנו, היא שלהם. וכיוון שגם אנחנו קצת יהודים, נזמין אותם לתקוע בשופר לפני ראש השנה, שהילדים יקבלו קצת יידישקייט.

כך יוצרים ניכור של הילד מיהדותו.

הדרך הראויה לחבר את הנוער ליהדות, היא במסר שהיהדות היא שלנו – אנו בני בית בה ובעלי בית עליה. עלינו להכיר אותה, להמשיך וליצור אותה בדרכנו ואנו בני חורין לבחור מתוכה. שבעים פנים לתורה, ואיננו זקוקים ל"דתיים" שילמדו אותנו את היהדות (עם זאת, חשוב מאוד קיומו של מפגש מתמשך בגובה עיניים בין יהודים מזרמים ומגזרים שונים, מן הגיל הרך ועד בכלל).

הדרך הראויה לחבר את הנוער ליהדות, היא חיבור, כפי שנעשה במכינות הקדם צבאיות, למשל. בוגרי בתי הספר הממלכתיים מגיעים למכינות בורים ועמי ארצות, רחוקים מן היהדות. בחודש במכינה הם מקבלים הרבה יותר מכל מה שקיבלו ב-12 שנות לימוד, ולא מחב"דניקים.

הזמנת החב"דניקים מנכרת את הילדים והנוער מיהדותם. למה דווקא הם מוזמנים? לא בגלל שר החינוך, אלא בגלל מנהלי בתי ספר חילונים, בורים ומנוכרים, שבאמת חושבים שהיהדות היא "שלהם" וכדאי להזמין אותם, כדי שהילדים שלנו יציצו ויכירו משהו.

הבחירה של אותם מנהלים היא הכישלון שלנו – תנועת ההתחדשות היהודית. אנו כשלנו, בכך שלא הצלחנו עדיין להנחיל בקרב הציבור החילוני את המסר שלנו.

ולכן, חבל כל כך, שחלק מארגוני ההתחדשות היהודית אינם מנתבים את התסכול לחשבון נפש וחיפוש דרך להשתפר, אלא מעדיפים את אזור הנוחות של האשמת אחרים, ומצטרפים לקמפיין ה"הדתה", ובכך מנסרים את הענף עליו אנחנו יושבים.

הבעיה האמתית אינה "הדתה" אלא "הנכרה" – הפיכת הילדים למנוכרים. אם הדוסופובים לא היו עיוורים משנאה, הם היו מבינים שאין להם בני ברית טובים יותר מחב"ד.

* מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים – הלך לעולמו, בגיל 88, תא"ל מנו שקד. במלחמת ששת הימים פיקד שקד על חטיבת אלכסנדרוני, שהבקיעה את המערך הסורי במרכז הגולן. החטיבה פרצה בגשר בנות יעקב. בהגיעו למוצב הסורי מורתפע, הוא שידר במכשיר הקשר לקיבוץ גדות: "מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים." כוונתו היא, שעמידת הגבורה הנערצת של הקיבוץ ב-19 שנות מתקפה סורית בלתי פוסקת, מובנת ביתר שאת, כאשר עומדים על המוצב שמעל הקיבוץ, שממנו הוא הותקף השכם והערב.

במקום שבו היה המוצב, הוקם מצפה גדות, ועל סלע, ליד האנדרטה לזכר חללי החטיבה, נחקקו דבריו של מנו שקד.

מנו שקד הוא בעל עיטור המופת על תפקודו במבצע "ירקון" (1955), נפצע קשה בהתקלות עם מחבלים ב-1969, שירת כקחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי) במלחמת יום הכיפורים ופרש מצה"ל ב-1974, לאחר שלקה באירוע מוחי.

יהי זכרו ברוך!

* החלונות הגבוהים – באמפידשא של בית גבריאל, על חוף הכינרת, נערך מופע של שלישיית "החלונות הגבוהים". לא, שמוליק קראוס ואריק איינשטיין לא יצאו מקברם, זו גם לא היתה הופעה של הלוגרמות. אבל ההרכב הצעיר – אסף אמדורסקי, שלומי שבן ויעל קראוס היטיב לשחזר את המקור.

המופע לא היה בעיבודים חדשים, אלא הם נשארו נאמנים מאוד למקור. כמו בהרכב המקורי, ההרמוניה הקולית שלהם – נהדרת. על המסכים המופע הוקרן בשחור לבן. הזמרים התנועעו בתנועות של שנות השישים. והם אפילו שרו ברי"ש מתגלגלת, כמו בימים ההם. וזה היה ממש יפה. אפילו חלף בי הרהור שמא כדאי לחזור לשירה ברי"ש לשונית.

השמירה על העיבוד המקורי, בניגוד לנטייה של אמנים לשנות בגרסאות כיסוי, ביטאה ענווה, אך גם ביטחון עצמי של אמנים בטוחים בעצמם, שאינם צריכים להוכיח דבר לאיש.

לאחר ששרו את כל שירי התקליט המיתולוגי, חלקוֹ השני של הערב הוקדש לכמה משיריהם הישנים של ג'וזי כץ, אריק איינשטיין ושמוליק קראוס. שלומי שבן התיישב ליד הפסנתר, ובשירים האלה האמנים כבר חרגו מן העיבודים המקוריים, בעיקר שלומי שבן שליהטט ווירטאז בנגינה על הפסנתר ב"סע לאט". ב"מה איתי" האמנים הפכו את הקהל למקהלה ששרה קנון בשלושה קולות.

הקהל הרב לא היה מורכב מבני תשחורת, בלשון המעטה, מה שלא הפריע לו לעמוד על הרגליים ולרקוד.

האחרון בארבעת ההדרנים היה "הבובה זהבה", שיר הערש שבו נשלחנו הביתה עם המילים "לילה טוב".

את יעל קראוס לא הכרתי, ומבחינתי היא גנבה את ההצגה – זמרת נפלאה, שעמדה בכבוד בתפקיד ג'וזי כץ. יעל היא אחייניתו של שמוליק קראוס. אסף אמדורסקי הוא בנו של בני אמדורסקי, מפיק "החלונות הגבוהים". היום, כששערו של אסף הלבין הוא נראה ממש – אביו, מה שעוד הוסיף לאווירת הרטרו.

חוויה נפלאה.

* זה נוער זה?! – התקליט "שרים דודאים 2"', שיצא לאחרונה, חידש שירים ישנים, חלקם נשכחים, ובהם "סימן שאתה צעיר" של יוסי גמזו.

בשיר מופיעה הקריאה "זה נוער זה?! זה בררה."

בני התקופה היטיבו להבין למה מכוון גמזו. הוא כיוון לדבריו המפורסמים של ראש השומרים מפ"ת אברהם שפירא (1870-1965), הדמות האגדית, שהיה מוכר בכינויו "זקן השומרים": "אתם נוער אתם?! אתם חרא!"

יוסי גמזו אדם עדין, וקצת קשה לו לכתוב את המילה "חרא", והוא עידן אותה ל"בררה" – תחילה בספרו "אתם נוער אתם?!" ואח"כ בשיר "סימן שאתה צעיר."

בררה – סוג ב'. בעל איכות ירודה.

* ביד הלשון: הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ – בחג סוכות אנו קוראים את מגילת קהלת. מגילה זו העניקה לשפה העברית עשרות ניבים וביטויים. אחד הבולטים שבהם הוא "הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".

הבל הוא האד היוצא מהפה. הוא אינו מוחשי, בלתי נתפס, חסר ערך. רְעוּת רוּחַ היא רעייה של רוח, אך להבדיל מרעייה של צאן ובקר, שמייצרת בשר, חלב ומוצריו, צמר, עורות, או רעיית דבורים שמניבה דבש, רעיית הרוח היא סרק.

משמעות הביטוי הוא: דברים בטלים, דברי שטות, דברים חסרי ערך. כמו למשל... טוב, לא אכנס כאן לפוליטיקה.

מתוך קהלת: "רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה – הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ... ְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ – גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ... טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ."

אורי הייטנר

* * *

מתי דוד

הערות ומחשבות לשנה החדשה

החוק הבינלאומי?

המושג הזה קיבל מימד של קדושה, שכולנו כביכול חייבים להישמע לו ולקיימו. זו פיקציה שרבים מקרב המשפטנים, הדיפלומטים והפוליטיקאים מרבים להיעזר בה במחלוקות שישנן בעולם, שלא מצליחים לפותרן.

האומנם כל המדינות שכביכול חתמו על "החוק הבינלאומי" מקיימות אותו? ספק. האומנם החוק הזה מופעל בפועל או נותר רק בהצהרות איום חסרות ערך?

אין חוק בינלאומי אפקטיבי. מדובר בצביעות של התקינות הפוליטית, שכל המדינות לא מתייחסות אליה ברצינות.

האנטישמיות החדשה

שנאת יהודים של האנטישמיות החדשה מתפשטת בעולם. השמאל והימין הקיצוני באירופה, כולל הקהילות המוסלמיות הגדולות שחיות באירופה, נותנים "פירוש" חדש לאנטישמיות הנוצרית הישנה. הם שונאים כביכול רק את הציונות וממשלתה בישראל. על רקע זה, ישראל חייבת להיערך למשימה לאומית של קליטת מאות אלפי יהודים מצרפת, אוקראינה, בריטניה, רוסיה וארגנטינה. משימה לאומית לעשור הבא.

הפטריוטיות הלאומית

הפטריוטיות הלאומית הפכה למוקד תהליך עולמי. הפטריוטיות הלאומית עולה. "התקינות הפוליטית" יורדת. באירופה ובארה"ב הדבר בא לביטוי כמעט בכל המדינות. מדובר בתהליך חברתי, פוליטי ופסיכולוגי. הרצון להשתייכות לאומית וההתרחקות מהרב-תרבותיות, מהגלובליזציה, מהבינלאומיות. זה בא לביטוי בבחירות ברוב מדינות אירופה המערבית והמזרחית וכמובן בבריטניה ובארה"ב. אירופה משנה את פניה. האיחוד האירופי (הכלכלי והפוליטי) מצוי במשבר.

הקונספציות שנכשלו ותומכיהן לא הודו

הקונספציה (1) האופטימית לאחר ששת הימים והכישלון של מלחמת יום כיפור.

הקונספציה (2) האופטימיות לאחר אוסלו והכישלון בגלל הטרור הפלסטיני .

מסתבר שרוב אלה מקרב אלה שהאמינו ושיווקו לנו את התחזיות הנפלאות הצפויות

לכולנו בנושאים אלה, נכשלו בענק. הם לא הודו בכישלונם, אבל לחלקם היתה החוצפה "להסביר" לנו מדוע זה קרה. כוונתי לחלק מהגנרלים, חלק מהפוליטיקאים, חלק מהעיתונאים וחלק מהפרשנים המומחים.

המשבר עם יהדות ארה"ב

הקרע בין ישראל (בגלל ממשלת ישראל) לבין רוב היהדות האמריקאית, שהיא רפורמית, הוא קרע היסטורי מסוכן להמשך המחוייבות של ישראל ליהדות. חוקי הגיור. התפילה ליד הכותל. הרבנות הראשית. חוקי הכשרות. החרדים. כל אלה, שקיבלו גיבוי ממשלת ישראל כדי לרצות את המפלגות הדתיות בקואליציה למען קיומה של הממשלה, גרמו לקרע החמור עם יהדות ארה"ב.

על בוזי הרצוג, היושב ראש החדש של הסוכנות היהודית, מוטלת משימה לאומית חשובה ביותר, לנסות לאחות את הקרע. הרצוג הוא האיש המתאים והראוי ביותר למשימה זו, על רקע אופיו, ניסיונו, ואישיותו הציבורית והלאומית! 

מתי דוד

* * *

חובב טלפז

ככה בונים שיעור בהיסטוריה

המיצג הראשון אומר: "זה החל בשיעור אודות דעות קדומות ומה שקרה אחר כך היה נס מופלא." מי שיטייל בהרי האפלצ'ים מלאי ההוד החל מממערב ורג'יניה, וידרים לצפון קרולינה ומשם לטנסי דרך "הרכסים הכחולים" על מפליהם הנפלאים בואכה צ'אטאנוגה ההררית בעלת היסטוריה משמעותית ממלחמת האזרחים העקובה מדם, אין לו שום רצון או מטרה לסטות 40 ק"מ מטיולו המקסים ולעצור בעיירה כפרית קטנה הנראית זנוחה לחלוטין, על 900 תושביה ו-12 כנסיותיה, ממש שומקום הנקרא Whitwell – אלא אם שמע על הנס המופלא. אם שמע, הרי שלא יהסס מלהעניק לביקור בה קדימות עליונה וזמן בהתאם.

למזלנו, שלי ושל רעייתי, ששמענו על כך, עצרנו שם לפני כחודש וזכינו בביקור עוצר נשימה ב-Children Holocaust Museum הידוע גם בשם Paper Clips Museum. את מירב הסיפור ניתן למצוא באתרי האינטרנט המובאים בקישורים למטה ולכן אסתפק בתמצית קצרה ובמיספר רשמים.

ביום בהיר ב-1998 ביקשה המורה להיסטוריה בכיתה ח' להעביר שעור בנושא "תיפקודן של דעות קדומות בהיסטוריה" – מילת קוד – prejudice. לאחר הגדרה והסבר תמציתי בחרה להדגים עם תוצאות חמורות בהיסטוריה את מהלך "השואה" בה נרצחו שישה מיליון יהודים. בחירת הדוגמה לא היתה מיקרית. אין אפילו יהודי אחד בעיירה הכפרית וגם לא ברדיוס של 50 ק"מ. כך שהבחירה מביאה נושא שניתן לשפוט אותו בצורה אובייקטיבית, בלתי משוחדת לחלוטין. אף לא תלמיד אחד בכיתה שמע על כך דבר לפני כן. גם לא היה להם מושג כמותי כלשהו למספר 6,000,000 אותו כתבה על הלוח. אחד התלמידים הציע כדוגמה את מיספר תושבי העיר "הגדולה" הסמוכה – צ'אטאנוגה. אלא שהמורה  הגיבה – זה אפילו לא מגיע ל-5% מהמספר הנ"ל.

התלמידים, שלא שמעו על זעזוע אנושי מימיהם, החליטו שעד מועד השיעור הבא הם יביאו הצעה לאסוף שישה מיליון פריטים. אחד התלמידים חקר ומצא שהנורבגים ענדו אטבי נייר על צווארוניהם כסמל מרידה נגד הנאצים הכובשים ואילו ממציא אטבי הנייר הוא נורבגי יהודי בשם יוחן ולר, ב-1899.

הצעת התלמיד לאסוף שישה מיליון אטבי נייר זכתה ברוב גדול בכיתה והמורה הכריזה על ניסוי איסוף בן שבוע ימים. כל התלמידים התגייסו למשימה, ולמרות עזרת הוריהם גילו במפח נפש שבידם כמה אלפי אטבים בלבד בתום השבוע. אלא שהתלהבותם כבר היתה בלתי-עצירה מה שהביא את המורה לפנות למנהלת ביה"ס האגדית, "מלכת החינוך האולטימטיבית" – בעיניי - Linda Hooper.

בטוחני שמי שיחזה בראיון המצויין איתה (קישור למטה) יבקש לזכות בה כמחנכת שלו, בניו, נכדיו, ניניו... לינדה זיהתה ברק בעיני התלמידים, את המוטיבציה לחקור את התופעה המזוויעה ואמרה להם – לכו על זה, אתם תיזמו וכל שאעשה הוא לתמוך בכם ולדאוג שלא תעברו על גבולות המותר.

ולדרך הם יצאו! למדו את היסטוריית השואה על כל מהלכיה, בתחילה בכדי לגלות למי ניתן לפנות לקבל תרומה לרכישת אטבי נייר, מכאן נפתחה הדרך לניצולי שואה ואחרים שכתבו להם את סיפורם האישי ושלחו בצידו תרומה כספית או חבילת אטבים. מכאן נוצר צורך לשמור על קשר, לאסוף ולקטלג המימצאים, להרחיב את הקשר מעבר לסטייט טנסי, מעבר לארה"ב, והלאה לכל היבשות, ובמיוחד לישראל.

"יד ושם" פתחו להם ערוץ קשר מיוחד וזרם המכתבים והחבילות התעצם וגדל. כל מכתב נקרא ותוייק, ניצולים הגיבו בהתלהבות וביקשו לבוא ולספר לנערים הנפלאים את סיפורם האישי, ואלה שתו זאת בצמא מתגבר.

לינדה מצאה פתרון פיזי ורוחני לערימות החבילות ולהררי המכתבים – הקמת מוזיאון בתוך כותלי בית-הספר. את המהמורות הבירוקרטיות היא חצתה בקלות: איזה פקיד בנשוויל (בירת טנסי) מסוגל בכלל להגיד לאישה נשואת פנים כזו ועם חיוך ממוסס פלדה את המילה: לא.

ומכאן הוקם ה-Children Memorial Museum או בשמו האחר Paperclips Museum, אבל היכן ? במקום הפחות צפוי מכול. זה לקח כמעט שנתיים לאסוף את ה-6 מיליון אטבי הנייר אבל זרם החבילות והתרומות כבר היה בעיצומו וכמוהו התלהבות התלמידים בכל כיתות הלימוד.

התקופה הזו היתה גם תקופת הזוהר של מכחישי השואה בעולם. כאן התלמידים בביה"ס מצאו עצמם נלחמים ממשית בנגע ההכחשה העולמי – הרבה מעבר למטרת החינוך המקורית. בשלב מסויים הם חיפשו דרך להמחיש את גורלם החסר כל-תקווה של הילדים שהובלו בקרונות רכבת להובלת בקר אל מחנות ההשמדה. אז צץ הרעיון לנסות להביא קרון אמיתי ששימש למטרות הזוועה.

בחיפוש נמרץ נמצא קרון ישן בגרמניה במצב יחסי לא רע. בעזרת התרומות שזרמו אליהם שופץ הקרון למצב הניתן להעברתו, דפנות העץ טופלו נגד תולעים ע"פ דרישת המכס האמריקני והקרון הובל לנמל המבורג, משם לארה"ב ובאדיבות חברת הרכבות הובל ללא תשלום אל חצר ביה"ס שם הוא שוכן מתחת לגג מיוחד שניבנה עבורו.

חלק נכבד מאטבי הנייר שנאספו שוכן בקרון. המוזיאון חי וקיים, החבילות ממשיכות לזרום אפילו ברגע זה. נאספו כבר למעלה מ-60 מיליון ולא ניראה שיידום הזרם בקרוב למרות ששנים רבות חלפו מאז נשלחה הבקשה האחרונה. אלפי ספרים שנתרמו, נמצאים על מדפי המוזיאון בעשרות שפות (בעברית – כמובן). אלפי מכתבים, חלקם מקוריים, מצגות ממוחשבות, ומאות רבות של עבודות סמינריוניות של תלמידי בית-הספר במיוחד הזה, של תלמידי חטיבת הביניים, וגם של בוגריה בתיכון הסמוך – נמצאות על המדפים. הפרוייקט הזה הפך למשימת בית-הספר רבת השנים וזאת בהתלהבות התלמידים, ושל לינדה הופר מנהלת בית-הספר המופלאה.

לא ארחיב בפרטים, החשובים ביותר, הנמצאים בקישורים למטה. ניצלנו את הזדמנות הפז לבקר במקום המיוחד הזה. שלוש שעות של ריגוש עליון וחוויה מתמשכת בלב פועם. הפגישה עם מורי ביה"ס מתנהלת בעיניהם הנוצצות ובמבטם המלטף, במיוחד כנראה, כאשר נודע להם שהמבקר ישראלי.

הרגשה זו משותפת לכל תושבי המקום. כאשר הגענו בטעות לבניין חדיש של מכבי האש המקומיים, שאל אותי הכבאי מהיכן אנחנו, וכאשר הבין... הוא עזב הכול, ואמר לי: "אנא סע בבקשה אחריי!"

קישורים (קיימים עשרות רבות,  להלן שלושה חשובים):

https://www.youtube.com/watch?v=5IV9yXDkcds

http://www.mensetmanus.net/paperclip-children-holocaust-memorial/

http://www.oneclipatatime.org/paper-clips-project/paper-clips-film/

חובב טלפז

* * *

ד"ר ארנה גולן

הגבר החלוץ, והארוטיקה עם האדמה בשירי א. שלונסקי

חלק שני

שירי "על מילאת": הדרמה הארוטית –

ומה יהא על העיר ועל האישה?

א. מבוא: הפרדוקס הגדול של המיניות והארוטיקה

כאשר שב שלונסקי למחוזות השראתו שמשנות ה-20 בעמק יזרעאל, להם נתן ביטוי בשירי "גלבוע", הוא החל בכתיבת שירי "על מילאת". היה זה בסוף שנות ה-30 ועד שכינס את כולם בשנת 1947, כבר עמד בבגרותו האישית והיצירתית וכבר היה במעמד שונה לחלוטין. היה זה לאחר שהתגורר כבר כשני עשורים בתל-אביב ונעשה בה אוטוריטה ספרותית, תוך מאבקים על דמותה של השירה העברית. כן פיתח פעילות נמרצת בעריכת כתבי עת ובתרגומים מספרות העולם. ובנוסף, שעה שהחל בכתיבת השירים, אף עלה על מסלול יציב יותר של עריכה ותרגום עם התקרבותו האידאולוגית לתנועת השמאל "השומר הצעיר" ולקיבוציה, ורכש עמדת השפעה בהכוונת דרכה של הוצאת "ספריית פועלים", שנוסדה אז על ידי "השומר הצעיר – הקיבוץ הארצי" (פרופ' הלל ברזל כותב על כך בפירוט ב"שירת ארץ ישראל", כרך ה'). היו אלה גם שנים דרמטיות וכאובות לעם וליישוב, כיוון שבאותן שנים התחוללו מוראות מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי, ומאורעות קשים התרחשו גם ביישוב היהודי הקטן שבארץ ישראל, והם מצאו את ביטויים בשירים שכונסו במחצית האחרת, השנייה של הספר "על מילאת".

סביר היה, על כן, לצפות לתמורה בשירתו, אם מבחינה פואטית ואם מבחינה אידאית, ובכלל זה גם לגבי המיניות והארוטיקה. ואמנם, מבחינה פואטית ניכר שיכלול רב. השירים משוכללים במיבנם, מצטיינים בעושר לשוני מרהיב ובמיטאפוריקה עשירה נועזת ורבת דמיון. שמו של הקובץ מסמן, על כן, גם שלב של "מילאת" יצירתית ובוגרת.

אולם בכל הנוגע במיניות ובארוטיקה נותרו העמדות המשוקעות בשירים על מכונן, קרובות לאלו שבשירי "גלבוע". אכן, חל בהן פיתוח רב-עניין, כפי שנראה בהמשך, כגון בהצגה החשופה של הכרך כמקום של עקרות, מחוז דיכויו של עקרון הפריון הקוסמי ועל כן כניגודו ההרסני של היקום שבטבע, ונחשף בטבע עקרון הפיריון במטאפוריקה ארוטית מובלטת. אבל העמדה כלפי המיניות האנושית והארוטיקה לא נשתנתה, והזיקה שבין הגבר לאשה נותרת נטולת מיניות. אף מעמדה של האישה ביקום החלוצי נותר כשהיה. אף ביתר נחרצות מוגבלת האישה לתפקיד עקרת הבית ובקשר מקודש של משפחה, תוך הדרתה מתפקיד בת הזוג השותפה לגבר בדרמה הקוסמית הנישגבת של החלוציות. שהרי שותפתו לדרמה הקוסמית והארוטית היא יישות נשית אחרת, הלא היא האדמה. זהו הפרדוקס הגדול. בעוד הארוטיקה מוצגת כיסודו של עולם, הריהי מופקעת מן הזוגיות האנושית ומדוכאת בה ומועתקת אל החלוציות המתגשמת באדמה.

ב. הכרך נטול מיניות וארוטיקה

מחזור השירים הראשון שבספר קרוי "דברים" (עמ' 18-9) והוא  מוקדש לקליטת "הדברים", הלא הם  האובייקטים שב"כרך", בעיר תל-אביב שבה חי המשורר, והם מוצגים במהלכו של יום שרב, החל בבוקרו וכלה במוצאי היום ובלילו. הקליטה מתקיימת בכל חושיו של הדובר אולם הוא חותר לחשוף באמצעותה את מהותם הנסתרת של הדברים, את יחסיהם ההדדיים והיפעלותו על ידם.

תוך כך מוענקת, כדרכו של שלונסקי, חיות לדברים מכוח האנימציה והפרסוניפקציה המאפיינת את הקליטה ומוענקות להם, מלבד יישות חיה וכמו אנושית, גם זהויות נקביות וזכריות, נשיות וגבריות. לפיכך, נעשה המגע ביניהם ובין הדובר טעון לעיתים מיניות וארוטיקה. עם זאת בעיקרו של דבר, לפי תפיסתו של שלונסקי בשירים הללו, היקום שבכרך הוא נינוח, שופע, חם ומלטף, ועל כן משתלבת בתוכו בטבעיות המגמה לריסון המיניות, לשעבד אותה לתבנית אחרת של משמעות שהיא נעלה מן המיניות כפשוטה, ואילו למגע ארוטי בין העצמים עצמם או בינם לאדם אין סיכוי כלל בכרך. רק מחוץ לעיר, במקום שעדין הוא בגדר טבע ועדיין לא החלה בו בנייה, עשויים להיחשף יצרים מיניים ומגעים ארוטיים, ואז – בניגוד בולט למתרחש בטבע – הם מוצגים בעיקר בהיבט שלילי.

למשל, אהבת הגבר הדובר לגופו ולתחושותיו כשהוא נפתח לקליטת העולם, עם בוקר בכרך תוך התפתחותו של שרב – הוא נושאו, הנועז לכאורה, של השיר הראשון, "גוף בבוקר" (עמ' 9). אולם, פרישתו הגראפית של השיר כבר מעידה על נינוחות התיאור האפי, הקצוב והשלו. הטורים רחבים כמו רוב טורי השירים במחזור, בתיו סדורים בארבעה טורים זהים באורכם וחורזים לסירוגין ומעידים כי כאן, בתיאור הכרך, לא יהיה מקום לסערת יצרים ורגש. כאן הכול מרוסן.

וכך, בעוד שלכאורה, נפתח השיר בהתרפקות על עירום הגוף הגברי, למעשה תכליתה של ההתרפקות היא השגבת הגוף, הטוהר שלו, חיוניותו ומרכזיותו במקום, ותוך כך דווקא ניתוקו מכל הקשר מיני. אהבת הגוף מוצגת כבר בפתיחת השיר בדומה ל"תשוקה לבשר אלוהית," לברוא יצורים חיים, ומתנתקת מן ההקשר הגשמי והיצרי כפשוטו. אברי הגוף זוכים להתפעלות על שום צבעם הלבן, הנוהר והטהור והדם הזורם בהם מדומה לא רק לחלב הלבן והמזין אלא גם ל"חלב אימהי", תוך ביטול ייחודו של הדובר כגבר – ושל דמותו כמסמל יצריות.

לחיוניות ולטוהר מתלווה הצגת "גופו של אדם" כ"פרי בשל" ולא על שום בגרותו המינית אלא על שום היותו בריאה מושלמת, שבגללה מתפעל אפילו הרחוב ממנו ומלקק יחד עם צל הבתים את עקביו, כמכירים בעליונותו. גם הרוח מלטף אותו ב"ליטופו השעיר", אך השעירות מזכירה לו מיד לא אישה אלא רעמה של סוסה ב"שדה מיוחם", כלומר בטבע, ומוליכה אותו ליישות נקבית נוספת שאינה מצוייה בתוככי העיר אלא רק בשוליה, "מאחורי הבתים", ושם התשוקה המינית בעיצומה.

יישות זו היא הגבעה "שלילות ישימון לא היפרוה" והיא "מקמרת ביטנה הבתולית אל שמיים זוחלים על גחונם" כנחש החטא הקדמון בתאוותה לפריון. צורתה של הגבעה מדומה ל"שד" חולי, אולם כיון שאינה מצויה בטבע אלא על "קימורת שדה מפרסות הגמל ממועכת," ממגעים מיניים מסולפים, מי שצומח עליה בסופו של דבר כתחליף לא צמח כצפוי אלא  "גוף אדם מלובלב גבעולי," שמיתמר עליה באבריו הטהורים הלבנים כמו עץ ולמעשה אין בהם מיניות. גם ל"חמדה" הארוטית יש תחליף בכרך. הרי זו "החמדה" שתקפה לפתע את הבוקר שעה שנשא את השמש "כרימון על כתפיו הרחבות," כאטלס האליל שנשא את העולם. אבל זו חמדת אכילה, שכן הוא "נעץ בי שיניו ובין רגע / יטפטף משולי שפתותיו מיץ אדום על חזה רחובות," כמטאפורה לדם השיזוף של הדובר ללא כל קונוטציות מיניות.

בשיר הבא, "בוקר בעירי" (עמ' 12-11) מגלם הבוקר את הגבריות העזה, שהדובר מתפעל ממנה. "ראיתיך בוקרי הזקוף פרום חזה ומסועף הצמרת" הוא פונה אליו בהתפעמות ומונה בו תכונות גבריות כמו רגל זקופה רוננת ואדירה, חזה חשוף, ראש מחוטב וגבהות מקומרת.

ובכן, מה יקרה? קורה שמיד מתרסנת הגבריות ומנותקת מהקשר מיני של מעין אליל רב יופי ועוז, כאשר הראש מדומה לראשו של כנר המנגן באך. הרוחניות המיוחסת לו אף מתעצמת כאשר הוא מזכיר לדובר בשיר מקובל בעיירה, שעליו סיפר לו אביו, והמקובל הזה  שאף לגובה בכמיהה לפלא, לרנן את השם המפורש עם מניין בחורים שיעלו על הגג. והרוחניות ניצחה.

משמגיע הדובר לתיאורו של הים כרווק התוהה אם הגיעה שעתו לסמר את צמרו כתיש זכר, נדמה שעתה תגיע שעתה של המיניות. אלא ששוב מתרסנת הגברות בציון השתאותם של תינוקות לגודלו של הצמר. ואילו כפו השעירה של הבוקר דווקא מרגיעה אותו. שיאה של הרוחניות מגיע שעה שהבוקר מוצא סוף סוף את מה שחיפש המקובל, והיא שאיפתו של המקובל  המתגשמת כאשר הוא "מטפס עם מניין בחורים על גגות ברינון הבנאי."

אכן, בניית העיר והיקום שבה מאפייניה הם גבריים ועזים, אבל מיניות אין בהם ולא פיריון, אלא רק חתירה לקדושה רוחנית. לכן, אפילו כשהים מקיץ, מרשרש על "חלקת צווארה" של היבשה הנשית, ואנחנו מצפים לפגישה ארוטית, הים דווקא מצהיר: "הנה יבשתי בשרב – הנה יבשתי – הכרתיה," ולא מתרחשת ביניהם פגישת אוהבים או מתאווים, שכן מיד נאמר: "חולות / וקורחה / וצבר." פריון אין במקום הזה למרות הפגישה (שרב על שפת הים, עמ' 14).

ג. הכרך הוא גם מחוז העקרות

לתפיסתו של שלונסקי על פי שירי "על מילאת", העיר היא אפוא, בהכרח, גם מקום של עקרות, מקום הממית את הארוטיקה הקיימת גם בשרידי הטבע שעדיין נותרו בו, כיון שאין בה פיריון. ומאחר שאין תכלית של צמיחה ושל יבול ופרי, האפשריים רק מתוך המגע שבין היישויות הזכריות והנקביות שביקום שבטבע, מדוכאת הארוטיקה ומתבזבזת לשווא.

תפיסה זו באה לביטוייה המגובש דווקא במרכזו של מחזור השירים "בראשית אחרת", המוקדש ליקום המיני ורווי הארוטיקה שבעמק יזרעאל. כיון שדווקא על רקע הכרך, ששלונסקי היטיב להכירו בשנות מגוריו בתל-אביב, התבהר לו הניגוד שבין שני קוטבי הקיום, הוא חושף ביתר נועזות היבטים ארוטיים קדומים, גם אליליים, בעמק. שהרי שם קיימת המיניות הסוערת. יתירה מזו, הכרך מוצג כ"סדום" של ממש ורק הימלטותם של "פליטי עמורה" ממנו ובריחתם אל היקום החקלאי שבעמק, מאפשרת להם להשלים את בריאתה של "הבראשית האחרת".

תחילה מוצגת בניית הכרך כמורשתו של תובל-קין, של הגזירה שהוטלה עליו ברמיזה למקרא שם נאמר עליו שהיה "לוטש כל חרושת וברזל" (בראשית, פרק ד' פס' 22). גזירתו, לפי שירו של שלונסקי,  היא לשכוח את "שפתן של כבשה ושיבולת." אבל הגזירה הזאת, שגרמה לאובדן המגע הקדם-מילולי עם הטבע, נקשרת בשיר דווקא עם גבריות, פעילות וחוכמה המתגלות בבנייה שבכרך: "יד חכמה בתנופת ביטחון / גברות בנאית בקפידה מאונכת." אלא שיד גברית זו משליטה דווקא אבל על טחנות הקמח, כי הן חדלות לטחון ועל הפר הגועה וגם על הרס הצומח. "הצבי השדוד!" מקונן הדובר על השדה שנגזלו ממנו הדשאים והגבעולים החיים ואפילו עצי הבראשית נרעדים אל מול הברזל והפלדה הכורתים אותם. אולם לא ניתן לעמוד בפני הגזירה: "מחמיר וגבוה הפסיע הכרך / צייתו החומות לאנך ומשקולת." זו בגזירה הקדמונית ואין לעמוד בפניה, כי הכרח לבנות אך המחיר גבוה.

בשיר השני, "גשם בסדום" (עמ' 27), כבר מכונה הכרך בכינוי הסמלי "סדום", וכבר מתברר – כי הכרך הגברי גרם לפגיעה אנושה ביישות הנשית, באדמה, ושלל ממנה את מילוי תאוותה, את הפיריון. ובעוד "הכרך השתרע גברי ורחב,", השקיף הגשם ממרום ושקל כיצד ייפול. שהרי הגשם שייך למחוז של פיריון. בהתאימו עצמו לסדר הרציונלי הקפדני שבכרך, "הוא הציב רבבות אנכיו." אולם גשם סדור זה הוא "גשם עקר היורד בריבוע," אין בו כדי להשקות אף לא לשמש זרע מטאפורי. סופו שהוא נעשה "אסיר מרזבים מרצפות וביוב," מבוזבז וכבול. לנוכח הבזבוז העקר נשמע "בכי אדמה שאספלטים כיבוה," חנקו את תשוקתה לזרע, והיא בוכה "על זרע / על טל / על לבלוב." הרי זו "סדום" על שום שבמקרא התקיים בה משכב זכר ובזבוז הזרע, שכן אנשי העיר תבעו מלוט את אורחיו הגברים, "הוציאם אלינו ונדעה אותם," וסרבו להצעתו להוציא אליהם את בנותיו (בראשית, פרק י"ט). מסדום כזאת אין אלא להימלט, כמות שנמלטה משפחתו של לוט.

ואמנם, "פליטי עמורה" (עמ' 23), הלא הם האילנות, נמלטים דרך הרחובות הדומים לכף יד מפושקת "אל יער! אל אבא! אל רגב פתוח! / אל סוד דו שיחם של תינוק ודישון". רק משישובו העצים אל מקומם הטבעי, אל מקום הפיריון, ויתחדש המגע עם הטבע, תושלם על ידי האדם "הבראשית האחרת", החלוצית.

ואת כל זה כותב המשורר החי בעצמו בכרך! ומה תהיה הבראשית האחרת, זו שבמגע עם הטבע והאדמה?

ד. תחייתה של הארוטיקה בשיבה אל הטבע

השיר "תפילה", שהיה מוכר כתפילה חלוצית של ממש בכל ההתיישבות העובדת, ואשר בו נפתח המחזור "בראשית אחרת" (עמ' 30-19), תולה את הצורך הדוחק בבראשית חדשה באובדן המגע הראשוני והקדם-מילולי שהתקיים עם בריאת העולם בין הדומם, החי והאדם שהבינו זה את מבעו של זה.

עתה, בהווה, "שפת המלים נבוכה ונלעגת" והמשורר מתחנן לאלוהיו, "אתה שכינוך בשם," אנא עזור לנו לחדש את המגע הבראשיתי: "עוזרני לגעות ליצוריך כמוך." בראשית כזאת אפשרית רק בטבע, ביקום החקלאי, בעולמם של "רועה הצאן" (עמ' 23) ו"עובד האדמה" (עמ' 24). רק בו תשוקם אחדות הזמנים ואחדותם של "אדם / וגמל / ורקיע."

עם זאת, השבת האחדות מחייבת חזרה על תבנית הבראשית המקראית. כיון שכך, הכרחי בה השלב של "קין", שבבראשית החדשה מבקיע את ה"אחדות שברגב" לשם החריש והצמיחה העתידית, ואף השלב של "סדום", שגילויו בבניית הכרך, שכאמור הוא עקר ומונע פיריון. אולם, עם ההימלטות והשיבה ממנו אל הטבע תתרחש התחיות חדשה. וזו, לפי שלונסקי, תתגלה במיניות ובארוטיקה כבסיס הפריון שהוא יסודו של עולם (עמ' 25-24), העיקרון העליון של הקיום והתנאי לו ובו משתלב האדם מחדש בהרמוניה עם היקום כולו. יתירה מזו, ההשתלבות הקוסמית הזאת מהווה בה בעת גם מימוש נעלה של ערכי המסורת היהודית בהתאמתם לזמן ההווה. הערך האוניברסלי, היהודי והחלוצי משתלבים יחד.

ומי תהא הדמות הנשית שתשמש  מטאפורה לשיקומה של התשוקה ביישות הנשית הגדולה, האדמה? הלא זאת שוב האישה הזרה, זוליכה, שרק לה – ולא לאישה החלוצית – ניתן לייחס תאווה ומיניות סוערת ומפתה, שהרי זו כמובן תאווה אסורה (עמ' 29). וכך, שעה ש"האדמה חמה / האדמה מוצעת / האדמה תובעת הריון" כאישה מיוחמת השרועה במיטתה, מוצג הלילה שבו יוכרע הקרב בין הרגב לבין הזרע השואף להיאחז בו למרות התנגדותו, ומובאת גירסה חדשה, ההולמת בראשית חדשה, של בגידת זוליכה. "זה לילה מרושרש מנחר פוטיפרע / ודבק יד זוליכה ביוסף." עתה נעתר יוסף לפיתויה של זוליכה, כנרמז במילה "דבק", על משקל "ויאמר לדבק כי טוב" והמשפט בבראשית: "וידבק אדם באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית, פרק ב' פס' 24).

או אז אכן מתחילה "בראשית חדשה" וגופו של עולם הוא כתינוק וורוד, כסמל להולדת של עולם חדש. הצמרות, האדם והעדרים מתנערים אל מול השחר העולה ומתחדשת ההרמוניה שהופרה. אבל בהרמוניה זו, שבתשתיתה הארוטיקה החיונית להולדה, אין מקום לאשה חלוצית בשר ודם. בקיום האנושי החלוצי מדוכאת המיניות.

ה. שיקום המיניות והארוטיקה הוא לתכלית הפיריון

לאחר "הבראשית האחרת" שבטבע הגיע הזמן לשיקום המיניות והארוטיקה שתכליתן הפיריון בעולם. התהליך במלואו נמסר במחזור "משירי הבוקר הבשל" (עמ' 37-31) והוא בן שלושה שלבים. ראשיתו במיניות מתעוררת, תוססת ומיוחמת, המשכו במימושה הארוטי במגע המיני המטאפורי המפרה עם האדמה, שתוצאתו "הפרי" בטבע והתינוקות בעולם, וסופו בשלב השלישי, ב"יום הלבן", זה של האחריות כבדת הראש, האימהית והאבהית.

רק יישות נקבית אחת נעדרת מן התהליך שקדם ליום הלבן, הלא היא האישה כסובייקט אנושי.

ראשיתו של המחזור ב"לילה קדמון", הוא לילו האפל, העתיק והתוסס מתשוקה מינית של הגבר. תשוקתו יש בה מאיכויות השדה והוא "שעיר וקדמון". בלילה זה "כמה אופל בדם. כמה אופל ועומק." לכן אף שירו דחוס וצבעו "בתירוש וסומק," אדום ותוסס. הרעב המיני מוסיף ומבקש פורקן ללא רוגע: "וסמרו תבערות ששתקו בגופך / ושלפו רעבן והוא סום מלשבוע," והרעב הזה, שכסומא אין לו שובע, כה קשה עד שהדובר פונה לאלוהים ומבקש את רחמיו.

וכי במה יושיעו האל? הלא בכך שייפח בהבל פיו "עלינו", על הגברים כולם, את "חשקך הגבוה", ברמיזה לבראשית (פרק ב' פס' 7): "וייפח באפיו נשמת חיים."

עתה נחשף המיפנה הגדול. הגברים-החלוצים משוועים ל"תאווה גבוהה", נשגבת מזו המינית, כעין סובלימציה שתפנה את התאווה להפריית האדמה. "ושסנו לחמוד סרפדים בציות," מתחנן הדובר, להוציא מים מתחתיות האדמה ולהרוות בהם את "עולמך הצחיח," לשיר "בזמר רוני עקרה – להצמיח!" לא מימוש של תאווה מינית ועם אישה הוא מבקש, אלא להצמיח באדמה ובקדושה על פי דברי הנביא ישעיהו (פרק נ"ד פס' 1): "רוני עקרה לא ילדה, פיצחי רינה וצהלי לא חלה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה, אמר ה'."  זו שהיתה עקרה רבים יהיו ילדיה.

התשוקה המינית והפנייתה לייעוד הגבוה, אכן מוליכים לשלב שבו מתממש המגע הארוטי המטאפורי עם האדמה. בשיר "הרי את" (עמ' 33), שכבר עיינו בו ואשר כותרתו מציינת את משמעותו כאקט של קידושין, אכן מתקיים הטקס הסמלי והנשגב של נישואי הגבר-החלוץ עם האדמה-האישה. היקום כולו עֵד לו ונוטל בו חלק. האדמה-הכלה נתונה אף היא במצב של ייחום, בעוצמת תאוותה. היא שרועה עירומה ומיוחמת, מבושמת כאדי הזבל, גועשת בפראות יצריה ובשלותה המינית, המסתמנת בפרע שערה, והיא כמהה לבעילה שבקדושה. זה הרגע לטקס של קידושין. ואכן, הטקס מתקיים על ידי הירח, שצורתו בראשית החודש כטבעת, מכשירה אותו להגיש כמו רב או שושבין את הטבעת שבה יקדש החלוץ-החתן את כלתו, ושבועת הנישואין מוסבת על בעילת האדמה כחריש ובעיבוד, והזרע שייטמן בה להפרותה. השבועה נאמרת גם בלשון הרבים, שכן החלוץ מייצג את האחרים, והיא מסתיימת כמו בטקס הדתי, בהודייה לבורא עולם, "הללוייה". כך מוענקת קדושה למעשה החלוצי – אבל האישה-החלוצה הודרה ממנו. לה אין מקום בדרמה הקוסמית הגדולה של התאווה, הקידושין והפיריון. האדמה כבשה את מקומה.

בשירו הבא, "גופנו הזוכר" (עמ' 34) תופיע אישה לרגע, אבל מקומה יהיה שונה. הכותרת מכוונת, אמנם, לגוף הזוכר בבוקר את החוויה הגדולה שחווה בלילה. אבל לזיכרון הנמסר בשיר אין דבר עם הארוטיקה. חוויית הגוף מתמקדת בזכר המגע הפיסי בלילה עם העולם, תוך התמזגות עימו, כבימים קדמונים, והזיכרון מעורר אותו לחמוד צמיחה גם בו עצמו, כצמיחת החי והדומם בעולם. כלומר, נמסרת בו משמעותה של הארוטיקה המטפורית. ומאחר שהיתה בה חוויית בראשית נזכרים לפתע אדם וחוה, כשהם "משיחים" עם בוקר, וצעדם כבד ובוטח וקדמוני. אדם וחוה מסמלים, אפוא, את השבת ההרמוניה לעולם כאילו לא התרחש חטא קדמון. ארוטיקה ומגע מיני אינם מתקשרים בהם. הרי זו בראשית אחרת, והם מסמלים את הגבר והאשה החלוצים, המתאפיינים בביטחונם, שלוותם, בנשיאתם בעול הצמיחה.

כיוון שכך, מגיע השלב של "הבוקר הבשל" (עמ' 35), הבשלת הפרי, הדבש, הקמה הגודשת שדה, "ראשי ילדים ריחנים כמו דשא / מול חיוך אימהות כמו טל" ו"חמלה אבהית" שבעולם, הוא שלב האבהות-אימהות. כל זאת ללא כל תיאור שלב המיניות שקדם לכך. השלמת הייעוד תהא ב"אסיף" (עמ' 36) וב"יום לבן" (עמ' 37). יומה של האחריות, הפיכחון ו"הריבוע", יומו של הסדר הרציונלי והממושטר. אכן, קדם לו "ליל האלים הזורעים ברינה: חומד / פרום / ופרוע." אבל בקיום האנושי הממשי, שבו חיים גבר ואשה, מתחייבת רצינות ומוסריות. ההתפרעות היא בטבע.

ובהכרח נשאלת השאלה: האם ביטא שלונסקי הלכי רוח של זמנו בהתיישבות? והלא תמיד דיברו שהתקיים שם, בייחוד בקיבוצים, חופש מיני רב. והינה, לפי שיריו, כאילו הוסתרה המיניות, הוצנעה, לא דובר בה. מעניין. ואכן, לדעתי ולפי ניסיוני כבת קיבוץ, ועוד נדון בזה,  שלונסקי לא היה רחוק מהאמת, ובקיבוצים לא היה חופש מיני כמו "במיתוס" הרווח. היתה דווקא הצנעת המיניות בין הגברים לנשים. ואשר לאדמה – ניווכח כי תפיסתו אכן צמחה מהתפיסה החלוצית התיישבותית, אבל הוא שינה  באופן מהותי את משמעותה.

המשך נוסף ואחרון יבוא – על  אונס האדמה המסרבת להיבעל, על דחיקתה של האישה החוצה ממעגל המיניות, על מקורות עמדתו של שלונסקי ועוד.

ארנה גולן

* * *

שושנה ויג

מזון מלכות

אֶת הַדְּבַשׁ שֶׁלִּי אֲנִי רוֹדָה

מִכַּוְּרוֹת הַדְּבוֹרִים שֶׁבַּמִּדְבָּר

אֶת הַצּוּף שֶׁלְּךָ אֶרְצֶה

לִשְׁתּוֹת בֵּין דְּקָלִים

בִּנְוֵה מִדְבָּר.

רְקִיעַ כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם

פַּנָּסֵי הַיְּקוּם

חֻפַּת כְּלוּלוֹת.

אֶת הַשְּׁקָרִים שֶׁלָּנוּ

אֵינִי רוֹצָה שֶׁאִישׁ יְקַלְקֵל

אֲנַחְנוּ חוֹלְמִים בִּתְמִימוּת.

אֲנִי כְּבָר מְבִינָה

שֶׁלֹּא נִפָּגֵשׁ

וְרַק הַדְּמָעוֹת

שָׂרִיד לֶהֱיוֹתְךָ.

כמה רגעים של שקט

וְאִם תָּבוֹא הַאִם אֲסָרֵב

לְמִלּוֹתֶיךָ הַחוֹשְׁקוֹת

לְלִטּוּף הָרוּחַ

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי

הַנָּח לִי

בַּשֶּׁקֶט שֶׁלִּי.

הסתר פנים

כְּשֶׁאֲנִי פְּעוּרָה

עֶרְוָתִי עֲדַיִן קְפוּצָה

הִיא מוֹרֶדֶת בִּי

וְהַכֵּלִים מֻסְתָּרִים בְּצִנְעָתָם.

כְּשֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאַרְאֶה לְךָ

אֶת עוֹלָמִי הַפְּנִימִי,

אֲנִי פּוֹקַחַת עֵינַי

בְּחִצֵּי הָעֲרָפֶל

מְבָרֶרֶת מִי אַתָּה.

אוּלַי תַּעֲזֹב אוֹתִי בִּמְנוּחָה

אֲנִי רוֹצָה בָּשָׂר

אֲנִי רוֹצָה דָּם

אֲנִי רוֹצָה אֵשׁ

אֲנִי רוֹצָה אִישׁ!

שירים לאיש במצלמה

כְּמוֹ שַׂחְקָנִית פּוֹרְנוֹ

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַמַּצְלֵמָה

וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ

שֶׁאֲפַסֵּק רַגְלַי

עוֹד וָעוֹד.

אֲנִי כְּחַיֶּלֶת מְמֻשְׁמַעַת

בַּקִּילוֹמֶטֶר הָאֶלֶף

פּוֹתַחַת אֶת עֵמֶק הַשָּׁוֶה

וְאַתָּה מַבִּיט בְּתוֹכִי

וְאוֹמֵר לִי

אַתְּ הַדֻּגְמָה!

אַתְּ הַמּוֹפֵת!

אֵין כָּמוֹךְ!

כְּשֶׁאֲנִי סוֹגֶרֶת אֶת הַמַּצְלֵמָה

אַתָּה נֶעֱלַם

וַאֲנִי רוֹצָה

לָלֶכֶת לְכָל הָרוּחוֹת

מֵהַטֵּרוּף הַזֶּה

שֶׁבָּא בִּי 

כְּשֶׁאַתָּה צוֹפֶה בִּי.

הַזִּיּוּן הַזֶּה נִמְשָׁךְ כְּבָר חֳדָשִׁים

אַתָּה עוֹלֶה וְיוֹרֵד

וְדוֹפֵק אוֹתִי

וְאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה.

שושנה ויג

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ג. שמן אחד מחפש אותי

הייתי בדרכי חזרה לחדרי מבית הספר של כפר גלים, כאשר אחד התלמידים שבא מולי, בישר לי ששמן אחד מחפש אותי. ניסיתי להעלות בזיכרוני את כל השמנים שאני מכיר, עד שראיתי אותו עומד מרחוק ליד חדווה והיא מצביעה עליי. הוא פנה לעברי ואני שאלתי את עצמי מאיפה הוא מוכר לי? כשהגיע למרחק כמה צעדים, נזכרתי שחודש קודם לכן ראיתי בתיאטרון הקאמרי הצגת מערכונים בשם "מאגדות לוד", שמשה שמיר כתב. השמן הזה, שעכשיו פסע  לעברי, שיחק  על הבמה תפקיד של  בחור הססני, חסר ביטחון  שמאד הזדהיתי עימו. כעת, כשצעד לקראתי בצעדים מאוששים, נראה לי מלא ביטחון, הישיר אליי את מבטו, שלח לעברי יד בשרנית ולחץ את כַּפִי כחבר מימים ימימה.

החזרתי לו לחיצה וחיכיתי למוצא פיו. הוא לא נתן לי לחכות הרבה. הציג את עצמו בתור שחקן ששמו יוסף צור המכונה 'בומבה'.

כשאמרתי לו שראיתי אותו ב"אגדות לוד", הביע צער, כי חשב לתת לי כרטיסים לשורה הראשונה, אבל אם כבר ראיתי...

הרגעתי אותו בתקווה שבטח יהיו לו גם הצגות אחרות והזמנתי אותו להיכנס לחדרי. בחדר, בלי הרבה הקדמות אמר לי:

"אתה יודע שכתבת עליי ספר?"

בחנתי את פניו העגולות, את השומה הקרובה לאפו ואת שפתיו הרחבות, המשוות לפרצופו הבעה קצת צפרדעית, משכתי את כתפי ואמרתי: "איך אני יכול לכתוב עליך אם אני בקושי מכיר אותך?"

הוא היה מוכן לשאלה וסיפר לי סיפור בלתי אפשרי,  שבעקבותיו אני נוהג לספר עד היום שספרי "חבורה שכזאת",  הפך והיה לסרט ישראלי, בגלל שבומבה צור לא רצה לשלם דמי מזונות לגרושתו הראשונה.

וזה הסיפור:

אחרי מלחמת העצמאות התחתן בומבה עם דליה (שם בדוי)  ונולד להם בן. בארץ היתה אז תקופת צנע, בה אפשר היה לקנות תוצרת חקלאית, רק עם תלושי מזון. בומבה מצא  עבודה  כפקח של המועצה למלחמה בשוק השחור ותפקידו היה לעצור אוטובוסים כדי לבדוק אם הנוסעים לא מבריחים תרנגולות או ביצים מהמושבים.

בשלב מסוים הוא התגרש מאשתו ודליה גרושתו הצטרפה עם הילד לקיבוץ עין חרוד. בומבה, שבתקופת הצבא היה זמן מה בלהקה הצבאית 'כרמל', החליט  למצוא את עתידו בעולם הבמה ונסע לאנגליה ללמוד משחק ובימוי. כשחזר, התקבל לעבודה בתיאטרון הקאמרי והחל משחק בתפקידים זוטרים. באותה תקופה הוא התאהב במינה, אשת טייס יפיפייה שחיזוריו האובססיביים שברו אותה והיא התגרשה מבעלה. השניים התחתנו ועברו  לגור  בדירת גג קטנה בצפון תל אביב.

באותם ימים נערכו בחירות בקיבוץ עין חרוד ונבחר גזבר חדש, אבינועם הג'ינג'י, שהיה צעיר נחוש מלא יוזמה ומרץ. בתפקידו הראשון כגזבר, הוא עבר על כל דפי החשבונות של הקיבוץ. הוא לא חיפש למי עין חרוד חייבת כספים, זה לא עניין אותו. הוא חיפש מי חייב כספים לקיבוץ. מהר מאוד מצא שישנם רק שני בעלי חוב גדולים והם: חברת "תנובה" ומר יוסף צור.

כשהתחיל להתעניין אמרו לו שיוסף צור הוא שחקן מובטל שכדי לקבל גט מאשתו, היה מוכן לספק לה דמי מזונות ככל שרצתה. הוא חתם על הסכם מזונות ללא משא ומתן וללא ויכוחים, כי במילא לא התכונן לשלם. הגזבר הקודם אמר לאבינועם שאין שום סיכוי שיצליח להוציא מבומבה אפילו גרוש אחד. אבינועם לא נבהל ובתור ג'ינג'י נחוש הצהיר קבל עם, שאצלו הבומבה הזה יחזיר לקיבוץ כל גרוש, עד המיל האחרון.

מכאן התחילה מסכת מלחמות על החזר החוב, החל מהמיל הראשון.

מהר מאד גילה אבינועם את כתובת מגוריו של בומבה, וכל פעם שהגיע לתל-אביב, היה נכנס קודם כל  לביתו לשאול איפה הכסף?

בומבה היה מקבל אותו  בנימוס מאופק ומינה, אשתו היפה, היתה מזמינה אותו להיכנס ולהתכבד בקפה ועוגה שאפתה במו ידיה.

עברו כמה חודשים, השלושה הפכו להיות ידידים בנפש, ופעם אחת, כשאבינועם נעדר לזמן רב, מינה אפילו הרימה טלפון לשאול אם קרה משהו.

יכול להיות שבסופו של דבר אבינועם היה מתחיל להבין שמהצור הזה לא יצאו מים לעולם, אבל בקיבוץ לא נתנו לו מנוח. בכל הזדמנות הזכירו לו שהבטיח להחזיר עד הגרוש האחרון והדבר הפך לבדיחה של כל אסיפה.

עברה כמעט שנה, החוב של בומבה הולך וגדל והפתרון לא נמצא באופק, להפך, פעם אחת בומבה סיפר לאבינועם שהחודש אין לו כסף לשלם שכר דירה ובעל הבית מאיים לזרוק אותם מהדירה. אם אבינועם לא היה מפחד שיצחקו עליו בקיבוץ, הוא היה מוציא כסף מכיסו ומלווה לו. ישבו השלושה יחד וחיפשו איך לפתור את הבעייה.

בשלב מסוים  התנצל אבינועם ואמר שהוא צריך את הכסף, כי עין חרוד עומדת לחגוג את חג הארבעים וחגיגות כאלה עולות הרבה כסף. ברגע זה נזכר בומבה שהוא עבר בלונדון קורס משחק ובימוי, מה יכול להיות טוב יותר לקיבוץ, אם יצליחו להשיג במאי שבא מאנגליה?

אבינועם הג'ינג'י הבין מיד את הרמז  וצעק: "יש!" 

אמר בומבה: "אל תשמח כל כך מהר, אתה יודע כמה משלמים לבימוי חג יובל?"

אמר הג'ינג'י: "עד כאן. אתה תקבל בדיוק את עלות החוב, אף גרוש יותר."

אמר בומבה: "על זה אני לא מדבר, אבל הנסיעות, אני אצטרך להיות לפחות פעמיים בשבוע בעין חרוד, ומאיפה יהיה לי כסף לבנזין? תצטרכו להלוות לי."

ברגע זה נכנסה לחדר מינה עם קפה ועוגה. אבינועם העיף מבט בבטנה התופחת, והעריך שהיא בחודש החמישי.

"אתה יודע מה? – אמר – הלוואות לא ניתן לך, כי אנחנו כבר יודעים  כמה אתה אוהב להחזיר. אבל מקדמה על חשבון הדלק, על זה אפשר לדבר." 

את כל זאת בומבה לא סיפר לי באותו יום שנפגשנו לראשונה, אלא  כמה שבועות לאחר מכן, כשהתחלנו להיפגש לעתים מזומנות לצרכי עבודה משותפת ונוצרו בינינו קשרים של עובד ונותן הוראות.

באותה פגישה ראשונה בכפר גלים, סיפר לי בומבה איך הגיעו להחלטה לבחור ב"חבורה שכזאת" וגם זה סיפור ראוי:

בישיבות הראשונות שהיו לבומבה עם חברי החוג הדרמטי, הוא הציע להם כמה הצגות מהרפרטואר העולמי, בייחוד המליץ על 'הקמצן' של מולייר, אך הם רצו רק מחזה הקשור להתיישבות  העובדת. בומבה הציע שיפנו למשה שמיר או לאהרון מגד, ויבקשו מהם לכתוב. מישהו הביע חשש שהם בטח ירצו הרבה כסף, כאן בומבה קפץ ואמר: "אז מה? קחו בחשבון שעבור הבימוי, שהוא ההוצאה העיקרית של כל הצגה, אתם לא משלמים פרוטה."

נגד זה הם לא ידעו מה להגיד. המשיכו לחשוב על הצגה אפשרית ואז מישהי נזכרה ואמרה: "רגע! ומה עם הספר 'חבורה שכזאת'?  הרי זה כתוב עלינו ופוצ'ו היה אצלנו בהכשרה אז הוא בטח לא יבקש כסף."

בומבה הודה לפניי שעד אז לא שמע, לא על חבורה שכזאת ובטח לא על פוצ'ו. כשהציעו לו לקנות את הספר ולקרוא אותו, הסכים בתנאי שיממנו לו את הקנייה, כי זה לא היה בהסכם. הקיבוץ הוכיח רוחב לב, בומבה קיבל לפי בקשתו 50 לירות והבטיח להחזיר את העודף אם יהיה.  עודף לא היה, כי בומבה מצא את הספר בספרייה העירונית שבה היה למינה אשתו, מנוי קבע. היתה זו הפעם הראשונה שבומבה לא ישן לילה שלם בגלל ספר. מינה סיפרה לי שאותו לילה לא נתן לה לישון, היה פורץ בצחוק מדי פעם, מעיר אותה וקורא לה את הקטע.  הדמות  שתפסה את ליבו, הייתה כמובן זו של יוסי פס השמן אוהב התעלולים.

"אתה מבין! –אמר לי באותה פגישה ראשונה בכפר גלים – יוסי פס זה אני! גם אני הייתי בפלמח וגם אני לא כל כך רזה. זה לא ספר על עין חרוד. זה ספר עליי! מתי אתה מתחיל לכתוב את ההצגה?"

אם זה היה תלוי בי, הייתי מתחיל לכתוב מיד באותו רגע, כי אחד החלומות שליוו אותי מאז כתיבת הספר, היה להמחיז אותו. הזדמנות זאת כמעט הפכה למציאות לפני כמה שנים, כאשר מיכאל אלמז מתיאטרון זירה, פנה אלי ואפילו חתם אתי על הסכם לקבלת הזכויות. ההסכם בסופו של דבר לא מומש  ואני הלכתי למצוא את  עתידי בעולם החקלאות.

מי שהפריעה לי להתחיל לכתוב מיד אחרי שבומבה יצא, היתה נאווה, שהזדמנה לה נסיעה לכפר גלים עם אחד הרופאים במקום עבודתה.  נאווה ידעה שבשעות הצהר,ים יש לי הפסקת מנוחה והיא לא החמיצה אף הזדמנות שבה יכלה לבוא ולהפתיע אותי.

הדבר הראשון שאמרה לי, אחרי שנעלתי את הדלת והורדתי את הווילונות, היה:

"אל תשאל את מי ראיתי יוצא מהכפר, השחקן השמן הזה בומבה צור. לא ידעתי שיש לו ילד שלומד כאן?" 

כשסיפרתי לה שהילד שבגללו בא הנה, הוא אני, אורו עיניה והיא אמרה: "יופי! אז כשתיסע לעין חרוד לראות את החזרות על ההצגה, תעבור בקריית חיים ותיקח גם אותי לשם..."

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אורית דשא-ברנר

גילוי מחודש של הכיסוי:

 קריאה מחודשת של "מאחורי הגדר"

ביליתי את יום הכפורים עם בתי הצעירה בבית בן-דודי ואשתו, שנסעו לחופשה בחו"ל, והשאירו את כלבם הזעיר למשמרתה. ביושבי בביתם המרווח, היפה והמטופח, ביישוב במרכז השרון, גיליתי בספרייתם מהדורה מלאה ומעודכנת של כרכי כתבי ביאליק בעריכת אבנר הולצמן, (דביר, 2008).

בעלעלי בכרך הסיפורים, פגשתי את מה שחשבתי כמוכר וידוע מנעוריי, את "מאחורי הגדר" (שלמדנו בנעורינו בביה"ס). הפעם, בסוגרי את העשור השישי לחיי, נדהמתי לגלות מחדש את עושרו, חוכמתו, ההומור האירוני, החן והיופי, שנגלו לעינוי בקריאה המחודשת המאוחרת של ביאליק. במקום לענות את נפשי ביום קדוש זה, התמוגגתי ונהניתי מכל רגע של קריאת הסיפור.                תיאור ההווי, והחיים היהודיים בעיירה, בתוך דלות החומר, הדוחק וקשיי קיום החיים היהודיים לצד ה"גויים", כשגדר (ממשית ותרבותית) חוצצת ביניהם.

תוך דו-הקיום ההישרדותי של שתי האוכלוסיות, על עולמותיהן השונים, נגלים בפנינו במלוא עליבותם, נכוחה, על אף ומבעד לגדר החוצצת בין משפחת נח והוריו, לבין מרינקה ו"דודתה"...   מכמיר לב ביותר הוא תיאור בדידותם וסבלם של שני ילדים אלה, השבויים בעולם ה"גדולים", אליו נקלעו בעל-כרחם, ובו הם חיים את חייהם וגדלים זה בצד זו, תוך משיכה ודחייה שלהם ושל החברות אליהן הם משוייכים.

נח-נוי, ומארינקה, הבודדים והדחויים ע"י החברות מהן הם צמחו, שתי נפשות המחפשות חום ואהבה, באין הם בנמצא כמעט. המשיכה שלהם זה אל זה (למרות ועל אף האיסור והפער התרבותי ביניהם) באה מתוך חסד ההבנה, האהבה והנוחם, במציאות הקשה, אליה שוייכו, שלא לרצונם ולנטיותיהם, והפכה אותם לאסירים ושבויים, שהיחלצותם ממצבם אינה אפשרית.

הכמיהה אל החופש, האהבה, וההבנה משני עברי הגדר – מכמירת לב. האיסור לחציית גבולות (הגדר), הוא ששימר ושמר על הבידול וההמשכיות של שתי חברות (תרבויות) אלה. עם זאת, יותר מנרמז, על החיבור והקשר שבין השתיים, אף אם הוסתר ונאסר.

המפגש המחודש שלי עם ביאליק, ביום הכיפורים הקדוש והמקודש לנו, ודווקא בסיפורו – הפתיע אותי מאוד. חדות הראייה והלשון, האירוניה ועומק הראייה והטרגיות בעליבות הגדולה, העוני הקשה, והעושר (הרוחני, לשוני, תרבותי) בהתגלותם המחודשת בפניי, הדהימו ועינגו, לאחר יותר מיובל שנים מאז קריאתם הראשונית... אולי זה ממרום גילי המתעגל השנה, או שמא הזיכרון הדהוי של הגירסה המעובדת והמקוצרת עימה הפגישו אותנו אז, או שמא זה היום היחיד והמיוחד הזה, שעוררו בי פליאה ויראה, הבנה והשתוממות. ביאליק במלוא הדרו ותפארתו, ויכולותיו – ניגלו בפני והממו אותי מחדש.

ההשתוקקות והכאב מכמירי הלב של נח ומרינקה, חשפו בפני מחדש במלא חדותם,  את הרוח והחומר, החול והקודש,  ביום המיוחד והקדוש הזה. כמו מגולמים בממשותם של "אגסי כל נדרי" והדומדמניות ופירות הסתיו, על ריחם ואווירת בין המצרים, נתממשו והוחיו. בתבונתו ובכישרונו האלמותי של ביאליק.

אורית

* * *

נעמן כהן

קידוש השם הגדול

שָׁנִים רַבּוֹת אַחֲרֵי,

אֲנִי יוֹשֵׁב לְמַרְגְּלוֹת כְּנֵסִיָּת הַמּוּמָרִים בַּגֶּטוֹ

בְּכִּיכַּר הַשּׁוּק הַיְּהוּדִי לְשֶׁעָבַר בְּוַרְשָׁה.

כְּלֵיזְמֶרִים יַפָּנִים שָׁרִים בָּשָׂפָה הַיְּהוּדִית:

"זאָג נִישְׂט קָיינמאָל – אַל נָא תֹּאמַר הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה."

שָׁנִים רַבּוֹת לִפְנֵי,

חָשַׁב צָעִיר וַרְשָׁאִי שְׁאַפְתָּן, יוֹסֵף מֶנְדֶּל:

כַּמָּה אֱוִילִי  הַמִּנְהָג הַיְּהוּדִי לָמוּת עַל קִידוּשׁ הַשֵּׁם. בִּשְׁבִיל מַה?

הָלַך וְקִבֵּל אֶת מַלְכוּתוֹ שֶׁל יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי וְנִפְתַּח לוֹ שַׁעַר.

שַׁעַר בּירָת הָאִימְפֶּרְיָה, פֶּטֶרְבּוּרְגְ הַקְּדוֹשָׁה.

עַכְשָׁיו כְּאוֹסִיפ מֶנְדֶלְשְׁטָם הוּא לֹא עוֹד סְּתָם יְהוּדִי וַרְשָׁאִי,

הוּא אֶזְרָח הָעוֹלָם, קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה.

"כָּל דִּין מָוֶת כִּדְבָשׁ יֶעֱרַב לוֹ," כָּתַבְ הַמְּשׁוּמָד עַל הַמַּנְהִיג.

וְשָׁנָה לִפְנֵי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה,

מֵת בַּמַּחֲנֶה עַל קִידּוּשׁ הַשֵּׁם הַנּוֹרָא שֶׁל סְטָלִין.

אִלְמָלֵא הָיָה יוֹסֵף מֶנְדֶּל מֵת עַל קידוש שְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל יוֹסֵף סְטָלִין

הָיָה יוֹשֵׁב כְּמְשׁוּמָד כָּאן בְּוַרְשָׁה בְּכְּנֵסִיָּת הַמוּמָרִים בַּגֶּטוֹ,

וּמֵת סְּתָם כָּך בְּטְרֶבְּלִינְקָה.

אֵל נוֹרָא עֲלִילָה.

יום הכיפורים 2018

עראפאת: מטרת הסכם אוסלו להבריח את היהודים:

"כמו עכברושים הנוטשים ספינה טובעת"

אחד הנימוקים המפורסמים שבהם נקט יצחק רוביצוב-רבין לתמיכה בהסכם אוסלו היה שמוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני, יילחם בחמאס בלי בג"ץ ו"בצלם".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%9C%D7%99_%D7%91%D7%92%22%D7%A5_%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%99_%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%9D

והנה במלאת 25 שנים להסכם אוסלו פרסם העיתונאי הפלישתינאי, עבד אל-בארי עטואן, מאמר שבו חשף כי יו"ר הרש"פ לשעבר, מוחמד יאסר ערפאת, סיפר לו בשיחה אישית ביניהם, כי "הסכם אוסלו" הוא הזדמנות "להשיב את אש"פ ואת ההתנגדות לפלסטין" ולהבריח משם את היהודים "כמו עכברושים הנוטשים ספינה טובעת."

עוד חשף  עטואן במאמרו כי ערפאת שיתף פעולה עם אנשי חמאס, תמך בהם בכסף ובנשק, ותיאם עם חיזבאללה העברת אניות נשק לחופי עזה. לדבריו, ערפאת שילם בחייו משום ש"הוא זה שגרם להתפרצות האינתיפאדה החמושה השנייה והביא נשק מכל מקום." 

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4823#.W6O5Y6qOm34.twitter

מסתבר שכמוסלמי אדוק ראה מוחמד ערפאת את הסכם אוסלו כהסכם ההודנה (שביתת הנשק) של חודיביה שעשה מוחמד עם קורייש על מנת להפר אותו, ובהתאם לכך הוא לא נלחם בחמאס (בלי בג"צ ו"בצלם"), אלא שיתף איתו פעולה.

למרבה הצער מוחמד ערפאת הצליח לא מעט. הרבה עכברושים ברחו ונטשו את הספינה.

עם חברים כאלו מי צריך אויבים.

אהוד אולמרט נהפך לפרזנטור של אבא של מאזן

האקטיביסט הפרו-איסלמי, העבריין, אהוד אולמרט, החל לשמש (בשכר?) כפרזנטור של אבא של מאזן.

עם יציאתו מהכלא שואף כנראה אולמרט להחזיר לעצמו את מעמדו וחשיבותו המדינית (וכפי הנראה כהרגלו גם לגזור קופונים מהצד).

אולמרט ניפגש עם אבא של מאזן בפריז, ובמקום לשאול אותו מדוע הוא לא קיבל את תוכניתו, או האם הוא מקבל אותה עכשיו? הוא פצח בריקוד ה"מה יפית": "אבו מאזן חבר שלי, והוא הוכיח בעבר שהוא מחויב לפתרון. אם רק הייתי מסיים את כהונתי – השלום היה מתממש לפני שנים." על זה נאמר: "אמור לי מי החבר שלך ואומר לך מי אתה," ו"עם חברים כאלו מי צריך אויבים?"

ודוק, ונניח שדוקטור אבא של מאזן, הגזען האנטישמי (היהודים טמאים) מכחיש השואה, שהצהיר שלעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית, ותמיד יילחם לחיסולה של מדינת היהודים, היה חותם על הסכם עם אולמרט. איזה ערך היה להסכם בלי שליטה של צה"ל? שלום זה בטח לא היה.

העבריין אולמרט שהפך לפרזנטור של האוייב ומחפה על שקריו, מהווה סכנה ממשית לחברה הישראלית בכלל, ולמדינת היהודים בפרט.

משמלצובניקים ליולי נובק ולב.ד.ס.מ

בתחילת החודש ביקרתי באתר הנצחה לזכר "חסידי אומות העולם" הפולניים שהקריבו את חייהם להצלת יהודים.

אתר ההנצחה נבנה באיזור הגטו לשעבר של העיר וודז' (לודז' בעברית).

האתר המוזנח למדי נבנה ליד נחל קטן וזורם. על האנדרטא מצוין בעברית הפסוק "ואהבת לרעך כמוך," ומיד מוסבר בעברית שהפסוק הוא מהברית החדשה, מתי, י"ט, י"ט.

הפולנים לא מביאים בכוונה את הפירוש של ישו לאותו פסוק בדרשה על ההר, מתי פרק ה', מפני ששם ישו מפרש את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" כ"אהבת את אויביך", והפולנים (בלי קשר ליהודים) שונאים את הגרמנים ובצדק.

לזכות הפולנים יש לומר שהם (בניגוד לליטאים וללטבים) לא הנציחו משתפי פעולה עם הגרמנים, וודאי שלא הנציחו את השמלצובניקים, המלשינים סחטנים שהלשינו על היהודים והסגירו אותם לגרמנים.

יש לומר גם לזכות מוסד "יד ושם" שעד היום הם אינם מנציחים את השמלצובניקים.

האם זה ישתנה?

יולי נובק, בתה של דורית נובק מנכ"לית יד ושם, אולי תביא את השינוי.

האקטיביסטית הפרו-איסלמית, יולי נובק, לשעבר יו"ר ארגון "שוברים שתיקה", שמטרתו אינה תיקון מוסרי של צה"ל, אלא להשטין עליו, ו"למסור" אותו לאוייב במטרה להביא לכיבוש ערבי-מוסלמי. (אי אפשר שלא להיזכר בשמלצובניקים בהקשר הזה) מפרסמת מאמר תמיכה בארגון ה-ב.ד.ס.מ (מ – מזוכיסטים יהודים).

תנועת החרם הערבי (כידוע החרם הערבי נוסד ב- 1945 עוד לפני הקמת המדינה), טוענת יולי נובק, אינה כלל אנטישמית, ואינה בעד חיסול מדינת ישראל.

"התנועה," מסבירה נובק, רק "מציבה שלוש דרישות – סיום הכיבוש בשטחים, שיוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים, ומימוש החלטת האו"ם 194 בנוגע לזכויות השיבה של הפליטים הפלסטינים. זהו. לא השמדת ישראל, לא אנטישמיות, אלא עמדה פוליטית המבוססת על נרטיב פלסטיני". (יולי נובק, מפלצת ה-BDS, "הארץ", 18.9.18).

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6488793

הבנתם? לדידה של יולי נובק הפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית איננה חיסול מדינת ישראל.

הבנתם? חיסול מדינת היהודים אינה נחשבת אצל נובק אנטישמיות. כי רק לערבים המוסלמים מותר לכבוש 13 מיליון קמ"ר, ולהקים 23 דיקטטורות ערביות-מוסלמיות. ליהודים אסור.

יולי נובק מתנאה בסבא שלה האשכנזי-פולני, משה נובק, איש האצ"ל בעברו, ובסבתא שלה מסעודה ביטון ממרקש.

האם היא, יולי נובק, תיאלץ תחת כיבוש ערבי-מוסלמי להגר לפולניה או למרוקו?

האם דורית נובק מנכ"לית "יד ושם" תכלול אז, כשתהיה תחת שלטון ערבי-מוסלמי, את השמלצובניקים לסוגיהם בגדר חסידי אומות העולם?

התקווה הגדולה של מרצ

החלום ושברונו

למפלגת מרצ יש תדמית בעייתית של מפלגה אשכנזית. אמנם יש לה חבר כנסת אחד שאינו אשכנזי, משה מזרחי-רז (המתנאה בכורדיותו, ובאי ציוניותו) אבל אחת המטרות החשובות של המפלגה היא להכניס למפלגה את קהל הבוחרים של יהודי ערב.

מן הבחינה הזו, אחת התקוות הגדולות של מרצ הוא המועמד דרור מזרחי.

הנה לשון המפלגה: "דרור מזרחי הוא מי שיחזיר את המרץ למרצ."

"דרור מזרחי (28) מייצג את הדור הבא של נבחרי ציבור צעירים ונמרצים. משתלטים על תל אביב. מזרחי (28) בלט במהלך השנה החולפת בפעילותו כתושב נווה שאנן נגד גירוש הפליטים, ואחרי שנים לא מעטות בתפקידים שונים במרצ החליט להתמודד בפריימריז העירוניים של המפלגה. במפתיע (או שלא) הוא נבחר במקום השלישי ועקף אף חברי מפלגה ותיקים כמו גבי לסקי, כך שאחרי הבחירות לעירייה באוקטובר נראה אותו ממשיך בפעילותו החשובה גם במועצת העיר."

https://timeout.co.il/%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99/%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%AA%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91/%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99

והנה מה שהתקווה החדשה, דרור מזרחי מפרסם על עצמו:

"קוראים לי דרור מזרחי, אני בן 28, תושב שכונת נווה שאנן הסמוכה לתחנה המרכזית בתל אביב. נולדתי והתחנכתי בהרצליה. את פעילותי הפוליטית התחלתי בחטיבת הביניים, אז הצטרפתי לנוער מרצ. בשנת 2004 נבחרתי לשמש כיו"ר נוער מרצ, ובהמשך ליו"ר תנועת הצבעים שלנו, תנועת הנוער הלהט"בית של המפלגה. בין השנים 2011-2013 שימשתי יועץ התקשורת של יו"ר מרצ, זהבה גלאון, ובשנים 2015-2017 כיועץ תקשורת ליו״ר סיעת מרצ בכנסת, אילן גילאון

בשנת 2011 אתר מאקו בחר בי לאחד מחמישים הלהט״בים המשפיעים בישראל, בזמן ששמשתי בתפקיד יו״ר פורום גאות, הפורום הגאה של מרצ.

הזיקה הלהט״בית היא אולי אחד היסודות החשובים ביותר בכל תפיסת העולם שלי, שבראשה זכויות אדם ואזרח, שוויון מעמדי, חופש דת וחופש מדת. ההבנה שבהיותך מיעוט אתה צריך להיאבק על זכויותיך וששום דבר לא מובן מאליו, היא גם מה שמייצר נגזרת של סולידריות עם מאבקים אחרים, רגישות לזכויות מיעוטים ומחויבות לצדק אחד לכולם.

במצע הבחירות שלי יש פרק שלם שמוקדש לזכויות להט״ב: בתל אביב-יפו צעד מצעד הגאווה הישראלי הראשון. חלוצות וחלוצי הקהילה הגאה החלו את צעדיהם הראשונים והאמיצים כאן, בעיר הזאת. זו גם העיר בה נבחרה לראשונה נבחרת ציבור לסבית גאה, ובה הוקם לראשונה מרכז להט״בי בחסות עירונית ומקלט לנוער להט״בי שנזרק מביתו.

מילה לבוחרים:

התרגלנו למעין נינוחות ותחושה שכאן, בעיר, הכול בסך הכול די בסדר. אבל המצב עדיין לא כזה, וגם היום קבוצות גזעניות בדרום העיר רודפות מבקשי מקלט, פליטים ואקטיביסטים; יפו שינתה את פניה מבלי שאף אחד יפצה פה, ונלקחה מתושביה לטובת מיזמים שרמסו את אופייה המקורי כעיר נמל ערבית-יהודית; ומערכת החינוך שלנו רק הופכת להיות יותר לאומנית ויותר דתית."

https://www.wdg.co.il/%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%A6%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%AA%D7%90-%D7%99%D7%A4%D7%95/

כלומר, התקווה החדשה של מרצ, דרור מזרחי, הוא לא אשכנזי התומך בזכויות הלהט"בים, בקליטת מסתננים בתל אביב, הפיכתה של תל אביב לעיר ערבית-יהודית. וכמובן תומך במאבק נגד "ההדתה".

הידד! ממש מציאה.

לפני החוק – השופטת העליונה תמר זנדברג

השבוע החליטה מרצ להדיח מועמד לבחירות המקומיות בשל דיווח על פגיעה שביצע המועמד לפני כחמש שנים. המועמד מכחיש ומתכוון לעתור נגד ההחלטה וטוען: "זנדברג זרקה אותי מתחת לגלגלים."

יו"ר המפלגה, ח"כ תמר זנדברג קיבלה תלונה מאדם שב-2013 הגיע לדירתו של הפעיל לאחר בילוי משותף, ושם לטענתו ביצע בו המועמד אקט מיני בכוח. המתלונן סיפר כי בעקבות התקרית עבר טיפול פסיכולוגי במשך כמה שנים. הוא הוסיף כי אינו מעוניין להגיש תלונה במשטרה.

היו גם במפלגה שהתנגדו להחלטת זנדברג על ההדחה, ותמכו במועמד. ח"כ פלורין גולדשטיין-אילן גילאון טען: "האיש לא מסוגל לפגוע בזדון או בכוח בנמלה," "אני שם עליו 60 שנה של מוניטין שלי שהוא לא עשה דבר כזה. אסור להדיח אותו, חייבים לנהוג פה על פי מידה מוסרית. איך אפשר לעשות דבר כזה לבן אדם בגלל טענה של אדם על סטוץ גרוע מלפני חמש שנים?"

גם ד"ר אורית קמיר, חברת המפלגה וממנסחות החוק למניעת הטרדה מינית, אמרה כי טענות המתלונן אינן עולות לכדי עבירה כלשהי. קמיר הוסיפה כי חייב להתקיים הליך הוגן למועמד, ולאור חוסר רצונו של המתלונן לקיים הליך כזה, אין מקום להדיחו.

(יהושוע בריינר, "מרצ החליטה להדיח מועמד בבחירות המקומיות בעקבות טענה לפגיעה מינית", "הארץ", 18.9.18)

https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.6489448

"השופטת העליונה", תמר זנדברג, מחסלת את העיקרון המשפטי של "חזקת החפות". עצם ההחלטה של מרצ היא הטלת אשמה על אדם שלא הואשם על ידי בית משפט בעבירה כלשהי. ולא הוגשה נגדו אף תלונה במשטרה.

ברפובליקה של ונציה היו פתחי הלשנה בדמות אריה עם פה שכונו  Bocca della verita 

פה האמת. את פתקי ההלשנה היו אוספים ומעמידים לדין את המסכנים שעליהם הלשינו.

האם זו הדמות המשפטית שמפלגת מרצ רוצה בישראל?

לאור זאת כמה מגוחך נראה הקמפיין המתוקשר של מרצ על הפגיעה בבית המשפט כביכול מצידה של איילת בן שאול-שקד, שרת המשפטים.

מלון סול

במסגרת "בתים מבפנים" אני מגיע לסיור במלון סול ברחוב שאול טשרניחובסקי 17.

המלון קטן ונעים. 34 חדרים, מעוצב בפשטות. בלובי נמצאת ספרייה קטנה ומעניינת, שם בין השאר נמצאת הביוגרפיה של שאול טשרניחובסקי של עידו בסוק.

אני שואל את הבעלים למה לא להוסיף לשם הלועזי של המלון גם את השם העברי שאול?

הוא מבטיח לחשוב על כך.

רחמנות על שאול טשרניחובסקי. גם היה עני ואין בית על שמו, גם לא התירו לו לקבור לידו את אשתו, גם לא עושים לו בתל אביב יום זיכרון כפי שעושים לביאליק, וגם כשכבר מקימים מלון על שמו קוראים לו סול.

הבט משמיים וראה

לפני שבוע נפטר ד"ר מרדכי סגל, המלחין והחזן, בגיל 67.

אחת מפסגות יצירתו היא שיר החזנות "הבט משמים וראה" מתוך הסרט "מדורת השבט" בביצוע נפלא של יהורם גאון.

נכון יהורם גאון אינו מגיע לעומק קולו של משה קוסוביצקי, אבל קטע החזנות האשכנזית שלו מרטיט את הלב.

הנה שמעו ותיהנו:

https://www.youtube.com/watch?v=B1Z0v-aUHWA

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אסי דגני

*

אַחַת לְשָׁנָה

שׁוֹבֶתֶת הַתַּחְבּוּרָה בְּעִירִי

וּמִשְׂתָּרֶרֶת דְּמָמָה

שֶׁל יוֹם כִּפּוּר

שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ.

וְהָיִיתִי בְּלוֹנְדוֹן

בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּרִים אֶחָד

לִתְפִלַּת נְעִילָה

וּבַחוּץ חַיֵּי עִיר סוֹאֲנִים –

אֵינוֹ דּוֹמֶה בִּמְאוּם

לַחֲוָיָה בָּאָרֶץ!

עַכְשָׁו עֶרֶב כִּפּוּר,

זְמַן 'כָּל נִדְרֵי'

בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת,

וַאֲנִי בַּבַּיִת

גּוֹמֵעַ אֶת הַדְּמָמָה הַנְּדִירָה

לְקוֹל תִּקְתּוּק שָׁעוֹן בַּסָּלוֹן

וְשִׂיחוֹת עוֹבְרֵי אֹרַח בָּרְחוֹב.

מִי יִתֵּן חַיִּים

מִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה

עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא

עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל

לְטוֹבָה, לִבְרָכָה וּלְשָׁלוֹם.

* * *

מריאן בלנקי / שני סיפורים

משימה חשאית

מכיוון שאני ימני קיצוני קוראים לי דרך קבע לשיחות במשרדי השב"כ. לאחרונה נקראתי אל ההנהלה.

"מריאן, החלטנו להטיל עליך משימה אחראית. אתה צריך ליצור קשר אינטימי עם ח"כית ידועה  ממוצא ערבי. כן, אנו יודעים שהיא אוייב, ולכן אנחנו מגייסים אותך. צריך לחשוף אצלה מה היא זוממת כנגד ארצנו. חשבנו על הכול. היא נוהגת לרקוד במתנ"ס שבירושלים המזרחית. לך לשם, אני לא צריך ללמד אותך. תעשו הכרה, קח אותה לבית קפה, למסעדה. למען טובת המדינה יהיה עליך לדרוך על צוואר השירה שלך[?]. אל נא תחוס על גופך לטובת העניין. הא לך לצורך ההיכרות חמשת אלפים דולר בתור ההתחלה. פרחים, שמפניה, קונדומים. לא צריך לדווח.

מתוך רגשי צנעת הפרט ושיקולי ביטחון המדינה אני מנוע, למרבה הצער, לספר מה היה בהמשך. אומר רק, ששמי נכלל ברשימה הסגורה של פרס ישראל בקטגורית הביטחון הלאומי.

משימה אטומית

"מריאן, החלטנו להפקיד בידיך משימה אחראית. צריך להטיל פצצת אטום על מוסקבה. הפצצה כבר מחוברת. יטוס איתך הנווט רבינוביץ'. הצידה לדרך – עוגה, חלב סמיך ממותק ושוקולד ללא סוכר, כבר הועמסו. תמריאו."

"למה לי נווט? אני אטוס עםGPS ."

"מה פירוש 'למה?' לבן אדם משפחה. עליו להאכיל את הילדים שלו. אין לו מקצוע אחר. שיטוס, מה, חבל לך? הפקודות אינן נתונות לשיקול דעת."

מזג האוויר נעים. חצינו את התיכון, את השחור, אנו טסים צפונה בהתאם להוראות  ה-GPS. והנה מוסקבה. מתהלכים שם בני אדם שלא עשו לי כל רע. בחלוף שנייה הם לא יהיו. אבל – פקודה היא פקודה! ההנהלה יודעת מה היא עושה. ההגנה האנטי אווירית לא רואה אותנו, אנו מצוידים בשיטה ייחודית. מתקרבים אל הקרמלין, אני לוחץ על הכפתור. כעבור דקה נראה פרץ אש, נשמע קול נפץ. מתרוממת פטריה. טסים בחזרה.

מפעילים רדיו.

"זה עתה הופצצה מוסקבה בפצצה אטומית."

המדינה הרוסית לא קיימת עוד.

כאשר נחתנו, כבר הגיעה הידיעה על היפרדות סיביריה. לקראת הערב עבר הצבא האוקראיני למתקפה. נכבשו דונצק ולוגנסק.

בחלוף ימים מיספר הגיעה פקודה על מתן אותות הצטיינות לי ולנווט. כאן התעוררתי. צריך לרוץ לעבודה, לרחוץ את התחת לזקן שדעתו נטרפה עליו.

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

בועז עברון

במקום טשטוש – הפרדה ושוויון

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש ספטמבר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך

אהוד בן עזר: אנו עומדים בפני דילמה קשה. אם אנו רואים את עצמנו עדיין כחלק מן העם היהודי, הרי שאנו נוטים לשפוט את הישגינו על-פי השוואתם וקשרם לתרבותו של העם במובנה הרחב ביותר, האוניברסאלי. מצד שני ניכרת תופעה תרבותית וחברתית של הצטמצמות, של העמדת קיומנו על "התחלה חדשה", ובהשוואה לעצמנו בלבד. המגמה האחרונה היא אולי תריס בפני התסביך העלול להיווצר מתוך השוואת עצמנו למעמדה ההיסטורי של היהדות ולתפקידו של האינטלקטואל היהודי כיום מחוץ לישראל. ומכאן צפה ועולה השאלה – מה עדיף? היומרה של היותנו ל"אור לגויים", כביטוי השגור על פי בן-גוריון – או הפסימיזם שבחוסר כל יומרה רוחנית, ובהתוויית מעגל צר סביב לתחומנו? אולי יש צביעות מסוימת בהגדרתנו כ"אור לגויים", את מצד שני יש בעצם הזכרת הסיסמה כערך וכייעוד משום אתר לעצמנו.

בועז עברון: חברה תרבותית קטנה וסגורה, בארץ קטנה, אינה מסוגלת כלל להיות ל"אור לגויים", אף לא אור לעצמה. וכך היה למעשה המצב תמיד. אתונה? פירנצה? לראותן כמבודדות זוהי שגיאה של ראייה היסטורית. פירנצה היתה אמנם מדינה, אך היוותה חלק בלתי-נפרד מתרבות רחבה ופתוחה עד למאוד, שהשתרעה הרחק מעבר למסגרות הפוליטיות המצומצמות, וכן אתונה. ופה בארץ, אף כאן היה מקום פתוח, לא גטו. היה זה אזור דובר עברית, במידה מרובה, מכאן ועד ארם-נהריים. וזרמי השפעה ותרבות עברו בו מכל צד. אווירת היווצרותה של התרבות העברית הקדומה היתה "קוסמופוליטית". חברה קטנה וסגורה עלולה להביא לידי מצב שבטי, קולקטיביסטי, מצב בו אין דיפרנציאציה, כולם שרים שיר אחד, אין מפגש של דעות שונות ואין דירבון למחשבה הנוצר במפגש כזה. כלל הוא שמרכזי התרבות נודדים תמיד למרכזי הכוח והממון והמסחר, שם יש התנגשויות ופגישות של זרמים שונים המפרים זה את זה. התרבות היא מוצר עירוני, לא מוצר של כפר. רק בחברה גדולה, בעלת התנגשויות ומגעים אוניברסאליים, נוצר מצב של גיוון חברתי, ריבוי של קני-מידה ערכיים ורוחניים, מקום להתהוותו של האאוטסיידר. בחברה טריבאליסטית, חברה שבטית קטנה, השקודה על מצוות האוניפורמיות, נשללים התנאים להיווצרות האאוטסיידר. ואם אין אאוטסיידר אין איש-רוח, ובהיעדרו אין גם התפתחות רוחנית.

 שאיפתם של שלומי אמוני ישראל לשמור על התרבות הלאומית בטהרתה היא הערובה הבטוחה ביותר לניוון תרבותי מוחלט. הליבאנטיניזציה נוצרת בתוך הגטו, ולא משפותחים אותו ויוצרים אורגניזם חי הבא במגע עם העולם. הסופרים ואנשי-המדע המנסים להבין אצלנו הכול מתוך ההשפעה של ההיסטוריה היהודית, כמו למשך שה"כנענות" היא שבתאות חדשה, תפיסתם מלאכותית לחלוטין. היא מנסה לתפוס את התרבות כמסורת סגורה, כאורגניזם סגור. קיימת בשירה העברית הצעירה השפעה של ט.ס. אליוט, של אודן, אפולינר, מאיאקובסקי, וזו חזקה לפחות כהשפעת משוררים עבריים קודמים. וגם את ביאליק וטשרניחובסקי אין להבין על יסוד מסורת תרבות השירה היהודית בלבד, אלא על רקע מסורת השירה הרומנטית האירופית. לתפוס את ספרותנו מתוכה-בלבד הוא דבר של הבל ונידון לכישלון מראש. אי-אפשר לעשות הכללות ממין אלו במוסיקה ובציור, כי שם ההשפעות הזרות ברורות יותר. הקומפוזיטורים הישראליים משתמשים לעיתים בנעימות מסורתיות, אך עיבודם מודרני, ברוחם של הינדמית ושנברג. רק בספרות, הקשורה בלשון מסוימת, אפשר לשחק בשם העיקרון הפטריוטי.

התקופות הגדולות של התרבות היהודית היו תמיד תקופות של פתיחות. תקופת בית שני, ספרד, ההומניזם, המערב. התנועות השוביניסטיות ביותר שלנו, אלו הדוגלות ביותר בסגירות, אף הן הד ברור לתורות הלאומניות של אירופה. כמובן שישנה גם רציפות רוחנית, וההשפעות החיצוניות באות במגע עם רציפות זו. אולם קיומנו בארץ הוא זעזוע חמור ביותר לרציפות, ייתכן שעד כדי ערעורה. וכל שאלת ההמשכיות האורגאנית מועמדת בארץ בסימן-שאלה.

אהוד בן עזר: האינטלקטואלים היהודיים בתפוצה טוענים שאם יש בימינו "בשורה" וייעוד ליהדות, הם נושאיה ולא אנחנו, הישראלים.

בועז עברון: אינני רוצה להיכנס בוויכוח זה, שכן מעודי לא טענתי שאנחנו נושאי בשורה כלשהי. אעיר, כמשקיף מן הצד, אך זאת – ש"הרצוג" של סול בלו הינו לדעתי מוצר אמריקאי מובהק. העובדה שהוא פופולארי בארה"ב גם בחוגים לא-יהודיים מראה שהוא אספקט יהודי של ההוויה האמריקאית ולא אספקט אמריקאי של ההוויה התרבותית היהודית.

ובעצם, מי אנחנו? אתה לוקח כמושכל ראשון שההוויה שלנו היא יהודית, ואני סבור שלא.

אמנם שום דבר אינו מתחיל מלא-כלום. ארה"ב היא דוגמה טובה. אנשים הגיעו לאמריקה בנשאם תרבות מסוימת. התרבות באמריקה היא תרבות אירופית, אנגלית, שהועתקה לארה"ב. היום נקל לראות שארה"ב אינה אנגליה, אך היא היתה קשורה בתרבות האנגלית כדי כך שעד סוף המאה שעברה הייתה הספרות האנגלית זו שנלמדה בה באופן בלעדי. כלומר, מגזע עתיק צומח ענף חדש ושונה, משום שהוא נתון בתנאים חדשים. הזיקות אינן סגורות.

אף באנגליה עצמה קיימת ספרות אנגלית אוטוכטונית רק מן המאות ה-13 וה-14. לפני כן קשה להבדיל בין הספרות האנגלית לבין זו של הקונטיננט. ספרות לאומית טרם היתה. ברוב המקרים שונה אפוא המוצר הסופי מן המקור, והופך לאורגניזם עצמאי.

אהוד בן עזר: מה האנאלוגיה היוצאת מדבריך?

בועז עברון: דבר דומה קורה בארץ. האומה האנגלית של היום היא קומבינציה של גאלים, בריטונים, סאכסונים, ויקינגים, נורמאנים וצרפתים. עד המאה ה-14 ראו עצמם מלכי אנגליה    כנסיכים צרפתיים. דברים מתגבשים בצורה אטית. היהודים שהיגרו ועלו לארץ-ישראל ויסדו כאן חברה חדשה, שינו את מעמדם. בכל העולם היהודים הם מיעוט אתני-דתי המוגדר על-ידי מסורת הנבדלת ממסורת הרוב. ברגע שמתבטל מעמדם כמיעוט, עומדים הם במצב של רוב שליט שמסורתו שלטת, ומשתנה כל מעמדם. שינוי זה של מעמד מביא בהכרח לשינוי מהותי. עניין זה הגדירה הציונות היטב: להפוך את העם-שבכוח לעם-בפועל. ובכן מדוע מתפלאים שקיימת זרות בין אותו חלק שבא לכאן והשתנה בעוד שהאחרים נשארו בחוץ? הרי בכך רצתה הציונות – בניתוק, ביצירת מהות לאומית חדשה. שהרי אם לא היתה נוצרת הזרות, היה זה סימן שהניסוי לא הצליח, וכי לא היה טעם לכל המאמץ. לשם מה עוד קיבוץ יהודי, אם לא נוצר משהו חדש?

אהוד בן עזר: מעמדתך נשמעת ביקורת חריפה לגבי הזיהוי של ישראל כמדינה עם מדינת היהודים.

בועז עברון: ביסוד היחסים היהודיים-ישראליים מונחת הטעייה המרעילה את שני הצדדים, זוהי ההטעייה הלאומית. על-פי התורה הציונית היהודים הם עם ולא דת. הדת היא רק אחת התארים של הלאומיות היהודית, למרות שתנאי הגלות הבליטו את האטריבוט הדתי כראשון, בחינת המגדיר העיקרי של היהדות. היעדר תוארי לאומיות נוספים, לפי תורה זו, גרם לכך שהקיום היהודי בגולה אינו שלם. יהודי הגלות, על-פי הגדרה זו, הינו יצור אנושי פגום אם אנו בוחנים אותו על-פי יהדותו בלבד. רק בישראל הוא יכול להפוך ליהודי שלם ואמתי על-ידי פיתוח קיומו הלאומי, כדתי או שלא כדתי.

הבעייה, כיצד המהות הלאומית הזו הועברה מדור לדור במשך מאות שנים ללא כל מסגרת לאומית שתישא אותה – נפתרה על-ידי ההסבר שבמציאות היתה הדת מסגרת לאומית In statu nascendi, במצב עוברי, טרומי. עדיין נחוגו בה החגים הלאומיים, הוכרו חליפות עונות השנה של ארץ-ישראל, וסדר פסח שסיומו "בשנה הבאה בירושלים". לכן אפילו המפלגות הציוניות החילוניות והאתיאיסטיות מתריעות על התדלדלותה של הדת בגולה, בהכירן בכך כי הדת היא המסגרת הנוחה ביותר לליכוד העם היהודי, עד אשר יחזור ויתאסף בארץ מולדתו. בישראל, כך טענו, יכול אדם להתפרק מדתו, מאחר ואינה אלא מלבוש חיצוני ללאומיות.

אין צורך להרבות דברים אודות המבוכה הרוחנית שבאה כתוצאה מפרשנות זו של הדת, אשר מעולם לא נתקבלה על דעת היהדות האדוקה. הפרשנות הזאת איפשרה את הסוג הגרוע והגס ביותר של חילול השם. כך המשיח, האמור להופיע ולגאול את עמו ביום האחרון, כאשר המתים יקומו לתחייה ואלוהים יישב לשפוט את העולם – זוהה על-ידי אחדים עם אישיותם של מנהיגי המדינה. ההכנסה של משמעויות בנות-זמננו לתוך מסגרתם של הערכים הקדושים המוחלטים חיללה את הקדושה והקהתה את ההבחנה בין קודש לחול. הדת קשורה במוחלט. אם אתה מחליף את הדת בלאומיות, הופך ה-Raison d'etat  למוחלט היחידי, לאבסולוט.

אהוד בן עזר: מה היה אם כן על הציונות לעשות?

בועז עברון: התפיסה הציונית היתה פגומה מיסודה בדבר אחד – היא ראתה את הקיום היהודי בפזורה כקיום לקוי, וסברה שהיהודי יכול להיות יהודי אמיתי רק בארץ-ישראל. כלומר שמי שנמצא כאן הוא יהודי שלם יותר ממי שמצוי שם. לפי השקפה זו, "פליי-בוי" תל-אביבי הוא יהודי שלם יותר מאיינשטיין או מן הגאון מווילנה.

תחושת הזרות שיש לישראלים כלפי היהודים בגולה גורמת להם לעתים לפרשה לעצמם כתודעת עליונות. אם נכונה ההשקפה הציונית שרק בישראל יכול היהודי להיות אדם שלם, ואמיתי ביהדותו – אזי הישראלי הוא יהודי שלם יותר, אדם שלם יותר, מיהודי הגולה. הישראלים נוטים להאמין בכך, מאחר וזה מחניף לעצמם, וכן יש בכך הסבר לתחושת ניכורם מיהודי הגולה. אם מקבלים הנחה זו, הרי כל נהג-מונית ישראלי הנו "מהותית" נעלה יותר "בתור יהודי" וכאדם (שני המושגים נוטים להיטשטש ביניהם) – על-פני הרמב"ם, קאפקא ורבי נחמן מוורצלב.

אם היינו מבינים מלכתחילה שההוויה האחת לגיטימית כמו השנייה, שהמסגרת של הקיום החברתי אינה אומרת מאומה לגבי ערכו של האדם, אולי היה נוצר יחס שונה. סוף-סוף ההצדקה לעלייה אף היא אווילית: ביטחון הקיום במולדת? הרי מדברים השכם והערב על סכנת השמדה בידי הערבים. הגולה קיימת זמן רב יותר מן הקיום היהודי המדיני והריבוני, שהיה קצר-ימים בתולדותינו.

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות הייתה שהיא מביאה עימה את ביטחון הקיום לעם היהודי.

בועז עברון: אין ביטחון בהיסטוריה. ארצות רבות נחרבו ואוכלוסיהן נהרגו או הוגלו על-ידי פולשים. קיום ממלכתי אינו ערובה נגד חורבן. מבחינת שמירת הקיום היהודי בלבד, הרי מוטב דווקא שלא יהיה ריכוז יהודי טריטוריאלי, מאחר שריכוז כזה עלול להיחרב בתהפוכות ההיסטוריה, ואילו הפיזור מונע החרבה של כל המרכזים. אם אנחנו מקבלים את ההשקפה שהקיום היהודי בארץ-ישראל אינו עדיף מבחינה יהודית איכותית, או מבחינה של ביטחון הקיום – על-פי הקיום היהודי במקום אחר, אז היהדות מובטחת יותר בפזורה.

אהוד בן עזר: פירושו של דבר שאתה רואה סיכוי להבראת היחסים רק בדרך של קרע מוחלט באומה היהודית בין מה שקרוי "עם עברי חדש" או "עם ישראלי חדש" לבין העם היהודי בפזורה?

בועז עברון: "האומה היהודית" היא המונח המוקשה והמעורפל ביותר הרווח בציבורנו. למעשה אין ביהודים אף אחד מהסימנים המציינים אומה. אין להם טריטוריה משותפת, לשון משותפת, מוסדות חילוניים משותפים, תרבות משותפת. הדברים המשותפים להם הם מסורת דתית, שעתה היא בתהליך של התרופפות והשתכחות, היאחזות בשכבות-הביניים של הארצות בהן הם יושבים, ויחס של הפלייה פחות או יותר מודגש של האוכלוסייה הלא-יהודית כלפיהם ברבות מן הארצות הללו.

אך הסימנים המשותפים האלה אין להם בהכרח קשר ללאומיות. אחזור רק על דברים הידועים לכול אם אציין שההתיישבות היהודית בארץ בדורות האחרונים לא באה מחמת נימוקים ציוניים בלבד, אלא כחלק מן ההגירה ההמונית של יהודי מזרח אירופה ומרכזה, שנגרמה על-ידי הלחץ וההתפרצויות האנטישמיות שם. אין זה מקרה ראשון של הגירת נרדפים מארצות מפותחות לשטחים נחשלים או שוממים. וכל זמן שהיו ארצות פתוחות להגירה יהודית, הגיע לארץ-ישראל רק אחוז קטן מהמהגרים. אין ספק שאילו היתה בארץ חברה ערבית מפותחת וצפופה, לא היתה הארץ יכולה לקלוט הגירה יהודית גדולה, והיתה נעלמת אותה זהות בין ארץ ההגירה לבין ארץ הקודש של המסורת הדתית.

אם נקבל מסקנות אלו, דומה כי נוכל להסביר באורח הגיוני את סיבות אבדן הזיקה היהודית של הציבור הישראלי, ואף להבין שתהליך זה הוא בעל ציביון היסטורי, ובלתי ניתן לשינוי, ולא תוצאה מקרית בלבד של חינוך לקוי או מגמתי. אם אין היהודים אומה, אלא עדה דתית, הרי שהציבור העברי בארץ, שהוא בעל תכונות רבות של אומה (לשון, טריטוריה ומוסדות ממלכתיים משותפים, וכן אף ראשוני ניצניה של תרבות משותפת) – כבר חרג ממסגרת זו.

היהדות יכולה למלא חלק מהווייתו של הישראלי, במידה שהוא יהודי דתי או בעל סנטימנטים למסורות יהודיות שונות. אך ברוב תחומי חייו הוא פועל לא כיהודי אלא כישראלי, וישראל יש לה הוויה קונקרטית ואינטרסים קונקרטיים שאינם כלל בגדר פונקציות של היהדות. ולאור העובדה שבישראל אין היהודי סובל מאותו לחץ שהוא נתון בו בארצות אחרות מחמת השוני העדתי שלו, ובמקרים רבים הוא אף נעקר כאן בישראל ממעמדות הביניים – מאבד הוא שתיים מן התכונות המאפיינות את בני העדה היהודית בפזורתה. ואם אף אין לו כל יחס למסורת הדתית, הרי מבחינת תפקודו והווייתו חדל הוא מהיות יהודי.

ברור כי פה ושם עוד יישארו בו עקבות רפים, נחלשים והולכים, של הפרצוף הרוחני שעיצבה היהדות, אך דינם של אלה לכלייה. כך אנו רואים שרגש הזרות של העברי כלפי היהדות נעשה מובן ומחויב המציאות ברגע שאנו מגדירים את היהדות בהגדרה הנאותה לה. ייתכן מאד שהיפותיזה זו אינה מלאה, שאינה מסבירה את כל התופעות; מכל מקום היא מסבירה אותן יותר משהסבירה כל היפותיזה אחרת הידועה לי.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק שנים-עשר

בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק

חלק ראשון

מעתה היה יהודה יוצא עם אבו-יוסף ביום ובלילה לשמירת השדות, ולמד ממנו דברים רבים: לנהוג בשכנים הערבים בתקיפות אך גם בהכנסת-אורחים לבבית ובחלקת-לשון, הקרוייה בפיהם סִיַאסֶה, דיפלומטיה. לרכוב על סוס בנוסח ערב. להתפאר במעשי-גבורה, אפילו בדויים, ועם זאת לעשות פעולות נועזות שלא תמיד מתפארים בהן ורצוי אפילו להכחישן. במיוחד היה יהודה אסיר-תודה לאבו-יוסף על שלימדו לדבר היטב ערבית.

יהודה בירך על מזלו הטוב שהפגיש אותו בנעוריו עם סטיפן סיטשי, איש-הצבא ההונגרי – ועתה עם הַפָּרָש הבאגדדי בן החמישים, שמדריך אותו כחבר אמיץ ומנוסה בהלכות שמירה וביחסי שכנים.

ועוד יותר שמח יהודה לאחר שבועות אחדים.

למן היום השני לפגישתם הפציר וחזר והפציר באבו-יוסף להישאר תקופת-זמן בתפקיד שומר-המושבה ולהדריך את המתיישבים חסרי-הניסיון. לאחר תקופה של סירוב – אמיתי או מטעמי נימוס – השיב אבו-יוסף ליהודה בפתגם ערבי:

"מי שחי עם אנשים ארבעים יום, הופך להיות אחד מהם! עכשיו אני רואה שיהודים אמיתיים אתם ולא אגדה כיהודי חייבר. אקח לעצמי זמן של שנה להישאר אתכם. בינתיים אחכה שסוסתי תמליט. ואולי גם אחסוך לי מעט כסף לקראת שובי הביתה."

*

בלילות היו חזירי-בר באים מן הביצה, נוברים בשדות המושבה, תולשים את הקמה ורומסים אותה. אבו-יוסף אהב להתגרות בהם ולהשמידם. יום אחד סייר יהודה עם אבו-יוסף בשדה והנה נקלע מולם חזיר-בר זכר. מיד התחיל אבו-יוסף רודף אחריו, על גבי סוסתו הלבנה, עד לביצה, ויהודה נגרר אחריהם. כאשר הגיע לשפת הביצה, הטיל אבו-יוסף מעל גבי סוסתו את רומחו בחזיר. הרומח נתקע בין כתפי החזיר, ונשבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה. החזיר ניגש אל סוסתו ההרה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. הסוסה, בתגובה, היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הושבו ריקם.

יהודה, על סוסו, הוציא מיד את אקדחו וכיוון אותו אל החזיר, כדי להרגו ולהציל את אבו-יוסף וסוסתו, שהריונה ודאי הכביד עליה מלהתחמק.

"אל תירה!" צעק לעברו אבו-יוסף.

ואכן, לאחר תמרוני-קפיצה אחדים השכיל להימצא משמאלו של החזיר, ואז הניף את ידו הימנית, פגע בו בתנופה אחת של חרבו, וביתק אותו מקצה חוטמו ועד לבין כתפיו.

*

זו היתה עדיין שנת תרל"ט, 1879. החורף הגיע לקיצו. במחציתו השנייה ירדו גשמים רבים ושדות פתח-תקווה בלטו בקומתם הירוקה לעומת שדות השכנים הערבים שלא נזרעו מחשש הבצורת והארבה. ההצלחה הִרבתה, כמובן, את חמדנותם של השכנים לרכוּש ולפרי העמל של המתיישבים החדשים.

הגיע מועד זריעת תבואות הקיץ: דורה, שומשומין, וכן מקשת אבטיחים. לשם כך נחרשו חלקות נוספות מנחלת קסאר. הפעם לא היתה לרגנר ברירה אלא להורות על חריש במחרשת ה"מסמר" הערבית. המחרשות האירופיות, אשר ללהבן כנף – מעמיקות חרוש ומהפכות את הקרקע ובכך מייבשות אותה. הן טובות לקיץ ההונגרי, שבו יורדים גשמים רבים, אך לא לאקלימה היבש והצחיח של ארץ-ישראל בחודשים אלה. ה"מסמר", זו המחרשה הערבית, הפרימיטיבית, תיחחה את פני האדמה מבלי להפכה ולייבשה.

נוסף לכך, לשם החריש ב"מסמר" היה נחוץ רק שליש מן הכוח שהצריכה גרירתן של המחרשות הכבדות, שהובאו על ידי רגנר מהונגריה; גם השוורים הדמשקאיים רבי-הכוח, שקנה מיכל בסוריה למטרת החריש בפתח-תקווה, לא הסתגלו לאקלים של שפלת החוף, רובם חלו ומתו.

*

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].

ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:

"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"

אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע, ואל לאה, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.

הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.

הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.

ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"

וכולם ענו אחריו: "אמן!"

"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"

"אמן!"

ויהושע, הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.

"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.

"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"

וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"

*

החג עבר. הנשים חזרו ליפו. מזג-האוויר השתנה והחלו ימי חמסין. השדות הבשילו במהירות. באחד הימים החמים המליטה סוסתו של אבו-יוסף סייח. בעוד היצור הרך והרטוב, שהיה נחמד מאין-כמותו, עומד בקושי על רגליו הרכות, ואימו הגבוהה והלבנה מלקקת את גבו הלח, כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח השחור – ולעיני יהודה הביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו.

"מה עשית? אבו-יוסף!" נחרד יהודה.

"ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!"

"אבו-יוסף, במה חטא היצור החמוד הזה?"

"יוּדָה-עַרְבּ, סוסתי לא תלד סייח שאין יודעים מי אביו. בזמן שהיתה בשבי-הגנבים – התעברה. איך אוכל לשמור על שמה, ועל כבודי, אם אחזור לבאגדד עם צאצא שאין מכירים את אילן-הייחוסין שלו? בושה היא!"

דאוד אבו-יוסף היה מסור מאוד לסוסתו. נהג להאכיל אותה רק פעם אחת ביום, שׂעורה נקייה שאותה ברר במו ידיו. גם לשתות נתן לה רק פעם ביום. היא היתה רזה מאוד, עצמותיה ניראו מבעד לעורה, אבל שמרה על זריזותה ועל כוחה, ממש כאבו-יוסף עצמו, שהיה מסתפק במעט מזון ושומר על כושר גופני מעולה.

*

הגיע מועד קציר השעורים. רגנר בא אל ר' דוד ואל יהושע, שניהלו את המושבה, ואמר להם:

"בעוד ימים אחדים תגיע מהונגריה ליפו מכונת-הקציר שהזמנתי."

"מכונה?" תמהו. "חשבנו שיוצאים לקצור את השעורה בחרמש, כפי שנוהגים שכנינו האיכרים בהונגריה, או במגל – כדרך הפלאחים וכמו שקצרו ודאי אבותינו, העברים הקדמונים."

"אני לא יודע איך נראו ובמה קצרו בתקופת התנ"ך," אמר רגנר, "אבל אני לא צריך משקפיים כדי לראות באיזה מצב עלוב נמצאים שכנינו הערבים כיום. אנחנו נצליח להתקיים על אדמת פתח-תקווה רק אם נאמץ לעצמנו את כל החידושים וההמצאות שנהוגים באירופה, ולא רק במכונות החקלאיות – גם בבתי-המלאכה, בנסיעה בעגלות, בבניית הבתים. אנחנו צריכים לקחת דוגמה מן הכפר הנהדר שהקימו הגרמנים בשָׂרונה."

"ואם ניכשל פעם נוספת," חרד ר' דוד, "כמו שנכשלנו בחריש הראשון עם המחרשות הכבדות? מה יגידו על כך בירושלים?"

"אני בירושלים עוד לא ביקרתי." ענה רגנר. "מהאונייה ביפו הגעתי ישר אליכם, לפי הזמנתו של ר' דוד. אבל שמעתי קצת מיודה על חייהם העלובים של הירושלמים, ואני אומר לכם, רבותיי! – אם אתם מתכוננים להתחשב בדעתם – מוטב לכם ללבוש כבר עכשיו חלוקים מפוספסים, לגדל פיאות ולחזור לחיות על נדבות החלוקה או – "

"או?"

"או שתגיעו למצב של שארית הפלאחים במלאבס, הרובצים נפוחי-בטן בכפר החָרֵב-למחצה. רבותיי, שימעו בקולי. אנחנו צריכים לעבוד על-פי שיטה ולא במכשירי-העבודה הפרימיטיביים של הערבים. ייתכן שבהתחלה נעשה טעויות קשות. ששכר הלימוד שלנו יהיה כבד ויקר. אבל לבסוף נחיה כמו שחיים החקלאים באחוזות הכי משוכללות של אירופה – או שלא נתקיים כאן כלל!"

*

קציר השעורים החל. הובאה מכונת הקצירה החדישה, ראשונה בארץ-ישראל, שהיתה מכונה גדולה וכבדת-תנועה. ארוזה בארגזים הורדה בדי עמל מן האונייה לסירות ביפו, הורכבה בידי בעל-מלאכה גרמני בשרונה, ועתה התקשו הסוסים לגרור אותה על פני שדה התבואה הבשלה, בנחלת קסאר.

השמועה על מכונת הפלא שהביאו הַפְרַאנְגִ'ים, האירופים, מעבר לים, עשתה לה כנפיים בכל כפרי הסביבה. ערבים רבים, בנעריהם ובזקניהם, נאספו לראות בעבודתה. רגנר השמן, נוטף זיעה, מכה על פניו ואוזניו מפני הַבַּרְחָשׁ המציק, ניצח על המלאכה בקולו הדק והדאגני. הסוסים נרתמו למכונת הקצירה, חפרו בפרסותיהם בשדה השעורה הַבְּשֵׁלה, גנחו, צהלו והתקדמו בקושי צעדים אחדים.

השיח' של פג'ה עקב אחרי המכונה הנסחבת בקושי אחר הסוסים ועוד מעט תהרוג אותם בכובדה, והסביר לבני-כפרו, שעמדו סביבו:

"כל זה בא כשיש הרבה כסף ומעט שכל."

דבריו זכו למלמולי הסכמה מפי נתיניו.

"החיפזון, אחיי, בא מן השטן." המשיך והסביר. "מַעְלֵישׁ, אין דבר. אנחנו נמשיך לקצור כפי שקצרו אבותינו ולא נהרוג את הסוסים והפְּרָדוֹת שלנו במכונות שהמציאו הפראנג'ים."

רגנר שלח להביא מהמחפורת שבמרכז המושבה, ליד הבאר, את השוורים, שני זוגות – כדי לגרור את המכונה. היו אלה השוורים האחרונים מאלה שהובאו מדמשק וטרם מתו במגפה. הם היו חלשים. בכל זאת סחבו. המכונה קצרה אך ההספק שלה היה איטי. לאזאר, יהודה, מיכל, יהושע וחברים אחרים, גם רגנר, הפשילו שרוולים, מזיעים, עקוצי בַּרְחַשׁ, השחיזו חרמשים וסייעו להשלים את קציר השעורה והחיטה.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: אני מסרב להתפעל מהגיגיו ההיסטוריוסופיים של יובל נוח הררי, שלדעתי יש בהם הרבה שטויות, כמו למשל: משבר ההגירה שמעסיק את אירופה ועליית האיסלאם הקיצוני פחות מדאיגים אותו. בניגוד לקומוניזם במאה הקודמת, אומר הררי, "לאיסלאם הקיצוני אין השפעה גלובלית, ואפילו בתוך העולם המוסלמי הוא קוסם למיעוט בלבד. על כל איסלאמיסט צרפתי שרצה לנסוע לסוריה יש מאות מוסלמים סוריים, עיראקים ומצפון אפריקה שחולמים לחיות בצרפת. לא בגלל שהם רוצים להפוך את מדינתכם לחליפות אסלאמית – אלא בגלל שהם מעדיפים לחיות בדמוקרטיה ליברלית ולא בדיקטטורה מושחתת." ["הארץ", 21.9].

כמובן שהתנגדותו הקולנית והמתוקשרת למדיניותה של ישראל מוסיפה לו פופולאריות אצל שונאי ישראל ונתניהו במערב, בייחוד באקדמיה ובתקשורת.

הגאון הזה גם קבע פעם שאין להגזים בהשפעתה של היהדות על ההיסטוריה העולמית.

* שלום רב, אני שמחה להזמינכם לערב שיוקדש לספרה של מיכל מתתיהו "מלאכת התום" ביום רביעי, 3 באוקטובר, בשעה 19.00, בחנות הספרים "סיפור פשוט", שבזי 36, נווה צדק. בהשתתפות רן יגיל ועדינה מור-חיים, ובהשתתפותי.

בברכה,

מרגלית מתתיהו

* בלינק שלפניכם הסבר רהוט החושף בפנינו את ההסבר לתופעת בולעני ים-המלח.

https://vimeo.com/274531077

 הסרט הופק וצולם על-ידי אורי רוזנברג, וההסברים הינם מפי חבר הכנסת, הגיאולוג, בני בגין, אשר מסביר בצורה רהוטה וברורה את התפתחות תופעת הבולענים.

* שלום אהוד, הקטע שהבאת מספרך על נחום גוטמן נהדר. "פרשים על הירקון" – ימי בראשית של אם המושבות – אהובים עליי מאוד.

האם דאוד אבו יוסף הוא למעשה סנדר חדד, או אלה שני גיבורים מיתיים שונים?

תקוה וינשטוק

אהוד: מדובר בשני אנשים שונים, בשר-ודם, ולא "גיבורים מיתיים", שניהם מתקופת ראשיתה של פתח-תקווה. אבל בערפל השקרים המתפרסמים כיום על ראשיתה ייתכן שהם היו אבא ואימא של דוד בן-גוריון.

שני הספרים שאת מזכירה הם כיום ספרים נשכחים ואינם שייכים לספרות העברית החשובה ולולא המכתב העיתי איש לא היה יודע עליהם.

* עוד תרומה ליציבותו של המישטר באיראן: "עשרים וארבעה בני אדם, 12 מהם חיילי משמרות המהפכה, נהרגו וכ-60 חיילים ואזרחים נפצעו במתקפת ירי חריגה במצעד צבאי באהוואז שבאיראן. לפי סוכנות הידיעות הממשלתית באיראן הירי כוון לעבר כמה בכירים שצפו במצעד יחדיו, בהם נשיא איראן חסן רוחאני. גורם בממשלה טען כי מיספר ההרוגים צפוי לעלות, וכי אחד הקורבנות הוא עיתונאי. בין הפצועים אישה וילד. ארגון המדינה האסלאמית וארגון נוסף, של ערבים-בדלנים המתנגדים לממשל האיראני, קיבלו אחריות על התקיפה. עם זאת, דובר הצבא האיראני אמר כי התוקפים אומנו בשתיים ממדינות המפרץ, וכי הם לא קשורים לדאעש אלא לארה"ב ולישראל. " ["הארץ" באינטרנט, 22.9].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל