פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1379

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בתשרי תשע"ט, 27.9.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. // עמוס גלבוע: 1. המאבק הישראלי נגד ההגנה האווירית הרוסית. 2. פרשת המטוס הרוסי. // יהודה דרורי: 1. המשחק הכפול והצבוע של רוסיה לטובת איראן ונגדנו. 2. טראמפ באו"מ – צוחק מי שצוחק אחרון. // מנחם רהט: 1. 'הכול שפיט': רק בבית דין של מעלה. 2. נפוליאון הישראלי נטל מידי האפיפיור את הכתר והניחו על ראשו. // אורי הייטנר: 1. אורי אבנרי (פרק ז'). 2. לא הכול שפיט ולא הכול חקיק. 3. צרור הערות 26.9.18. // פוצ'ו: בחיי [5], ד. כפר גלים ימים אחרונים. // תקוה וינשטוק: ראיון עם י. ד. ברקוביץ ליובלו השבעים. // משה כהן: נוסטלגיה. // משה גרנות: על ספרו של הלל ברזל "שירת ישראל, מהפך פואטי – נתן זך". // אסתר ראב: שני שירים. // פרופ' חובב טלפז: מחכים לגוּדוֹ לבחירות האמצע. // ברוך תירוש: אבטיחי שיח' אבו קישק. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "צמד שנשבה" לפנחס כהן, 1960. פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום 20.9.1974, לפני 44 שנים. // בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושוויון. מתוך "אין שאננים בציון". [המשך]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ עַד לֶב שָׁמַיִם

מִזְדַּעֵק הָעָוֶל שֶׁפְּלִיטֵינוּ מֵאַרְצוֹת עֲרָב

לֹא קְרוּיִים "פְּלִיטִים" לַמְרוֹת שֶׁסַּךְ פְּלִיטִים פָּלֶשְׂתִּינָאִים

מִסְפָּרוֹ קָטָן לְאֵין שִׁעוּר מוּל מִסְפָּרם הָרָב.

אַךְ כָּאן עַל דַּעֲתָם שֶׁל הַזּוֹכְרִים אֶת שֶׁהַמֶּדְיָה

אֵינֶנָּה מַזְכִּירָה וְדוֹר צָעִיר אֵינוֹ מַכִּיר,

חָשׁ סָבָא לְגוֹלֵל לְנֶכְדָּתוֹ אֶת הַטְּרָגֶדְיָה

שֶׁבָּהּ חוֹבָה הִיסְטוֹרִית הִיא לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר

שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל אִישׁ אֶחָד, בִּנְיָמִין גִּ'יבְּלִי, שָׁם נִקְשַָׁר בָּהּ

עִם שֵׁם נוֹסָף, אִיסָר בְּאֵרִי, שֶׁלְּלֹא בִּסּוּס

טָפְלוּ דִּבָּה בִּלְתִּי מוּכַחַת שֶׁאֶזְרָח יָשָׁר בָּהּ

הֻפְלַל וְכָךְ, בִּסְפִּיד חַאפּ-לַאפּ, קָטְלוּ לְלֹא הִסּוּס

אָדָם הָגוּן עַל חֵטְא בְּגִידָה נִפְשַׁעַת בַּמּוֹלֶדֶת

מִבְּלִי שֶׁשּׁוּם עֵדוּת לְכָךְ הֻצְּגָה נֶגְדּוֹ פְּלִילִית

לַמְרוֹת שְׁנוֹתָיו בַּ"הֲגָנָה" בְּהִתְמַסְּרוּת מַתְמֶדֶת

כְּשְֶׁגַּנְגְּסְטֵרִיזְם, בִּמְקוֹם חֹק, אֶת מָרוּתוֹ הִשְׁלִיט.

וְכָל זֶה בְּעָבְדוֹ כִּפְקִיד חֶבְרַת חַשְׁמַל בִּימֵי

מְצוֹר תָּשָׁ"ח בִּירוּשָׁלַיִם כְּשֶׁבְּעֶמְדוֹתֵינוּ

פָּגְעוּ פְּגִיעָה מוֹחֶצֶת וּמְדֻיֶּקֶת רַעֲמֵי

אֵשׁ הַלִּגְיוֹן הַיַּרְדֵּנִי אֲשֶׁר טֻוְּחוּ אֵלֶינוּ

וְאִישׁ נִקְלֶה אֶחָד שֶׁנִּתְאַוָּה למִשְׂרָתוֹ 

שֶׁל פְּקִיד אוֹתָהּ חֶבְרָה הִטִּיל עָלָיו בִּמְזִמַּת רֶשַׁע

אַשְׁמָה כּוֹזֶבֶת שֶׁל מַשְׁתָּ"פּ נִסְתָּר בְּשֵׁרוּתוֹ

שֶׁל כּוֹחַ הַלִּגְיוֹן וּכְמוֹסִיף עוֹד חֵטְא עַל פֶּשַׁע

טָעַן כִּי הָאוֹיֵב תֻּדְרַךְ בְּאֹרַח יְסוֹדִי

ׁ(הֵיכָן לִצְלֹף וּמָה לִתְקֹף בֵּין מִתְקְנֵי הַסֵּתֶר

שֶׁל הֲגָנַת הָעִיר שֶׁמִּקּוּמָם הָיָה סוֹדִי)

בִּידֵי הַנֶּאֱשָׁם – בְּדַיְקָנוּת שֶׁל סַנְטִימֶטֶר.

קָרְבַּן אוֹתָהּ דִּבָּה שִׁקְרִית שֶׁלֹּא חָטָא בִּמְאוּם

הָיָה אִישׁ "הֲגָנָה" וָתִיק זֶה, מֵאִיר טוֹבִּיאַנְסְקִי

וְאִם לָדוּן עַל פִּי פְּזִיזוּת שׁוֹפְטָיו שֶׁכָּךְ הִטְעוּם

אוֹתָם כְּזָבִים – לְשׁוּם דִּין-צֶדֶק שָׁם לֹא הָיָה צַ'אנְס, כִּי

בְּאֵרִי זֶה וְגִ'יבְּלִי זֶה חָרְצוּ גוֹרַל אָדָם

בְּלִי שֶׁמֶץ פְּרוֹצֵֶדוּרָה מִשְׁפָּטִית אֵלֵמֶנְטָרִית

בְּהַסְתִּירָם זְוָעָה זוֹ שֶׁהִסְווּהָ מִצִּדָּם

מִכָּל אִינְסְטַנְצְיָה מִשְׁפָּטִית בְּהֶפְקֵרוּת בִּיזָרִית

כְּשֶׁאִישׁ מֵהֶם אַף לֹא תִעֵד בִּכְתָב וְלֹא הִקְלִיט

שׁוּם חֲקִירָה וְשׁוּם מִסְמָךְ שֶׁכְּתַב-אִשּׁוּם נִרְשַׁם בּוֹ

וְלֹא נִתְּנָה לוֹ לַנִּדּוֹן זְכוּתוֹ לִרְאוֹת פְּרַקְלִיט

וְזֹאת, כְּשֶׁמְּדֻבָּר בְּאִישׁ שֶֶׁאֵין רְבַב אֲשָׁם בּוֹ.

וְכָךְ, בְּמִין בֵּית-דִּין-שָׂדֶה נְטוּל סַמְכוּת חֻקִּית

בִּצְּעָה בִּפְקוּדָתָם כִּתַּת יוֹרִים נִמְהֶרֶת רֶצַח

כְּשֶׁשּׁוּם שׁוֹפֵט בִּידֵי מְפַקְּדֵיהֶם כְּלָל לֹא הִפְקִיד

רְשׁוּת זוֹ וְעַל כֵּן הֵם רְאוּיִים לְדֵרְאוֹן-נֵצַח

עַל מוֹת אִישׁ טוֹב שֶׁלְּשָׂעִיר לַעֲזָאזֵל דָּמָה

בִּשְׁרִירוּּתָם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁשָּׁלְחוּ אוֹתוֹ יַחְדָּיו אֶל

מוֹתוֹ וְעַד הַיּוֹם אֵלֶינוּ מִן הָאֲדָמָה

צֹעֵק כְּקוֹל דְּמֵי הֶבֶל דַּם קָרְבַּן אוֹתוֹ הָעָוֶל.

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ רָאוּי אוֹֹתוֹ אֵרוּעַ מַר

לְהִלָּמֵד בְּכָל פָקוּלְטַת מִשְׁפָּטִים אֶצְלֵנוּ

וּבְכָל סִדְרַת חִנּוּךְ בְּצַהַ"ל בָּהּ עַל הַמִּשְׁמָר

שֶׁל אֵתִיקָה, יָשְׁרָה וָצֶדֶק אֲמוּרִים מוֹרֵינוּ

וּמְפַקְּדֵינוּ לְסַפֵּר לַדּוֹר הָעַכְשָׁוִי

בְּמַעֲרֶכֶת הַחִנּוּךְ וְכָל רִשְׁתּוֹת הַמֶּדְיָה

סִפּוּר זֶה כָּל עוֹד אֵין כָּל אוֹטוֹרִיטָה שֶׁתָּבִיא

לִידִיעַת כָּל אֶזְרָח אֶת כָּל לִקְחֵי אוֹתָהּ טְרָגֶדְיָה

כְּשֶלֹּא הָיְתָה כָּל הַצְדָּקָה לַחְרֹץ גּוֹרָל אֱנוֹשׁ

בְּלִי דִין וּבְלִי דַיָּן וּבְלִי קַמְצוּץ אַשְׁמָה מוּכַחַת

כְּשֶׁאֶת הַחַף מֵחֵטְא נִגְזַר בְּמָוֶת לַעֲנֹשׁ

בְּלִי דַעַת מַנְהִיגוּת הָעַם וְהַצָּבָא גַּם יַחַד

תּוֹךְ הֲקָמַת בֵּית-דִּין-שָׂדֶה נְטוּל סַמְכוּת חֻקִּית

בּוֹ צֶמֶד אִינְקְוִיזִיטוֹרִים נָטַל לְעַצְמוֹ כּוֹחַ

ׁשְׂטָנִי,  שֶׁשּׁוּם שׁוֹפֵט וּבֵית-מִשְׁפָט שָׁם לֹא הִפְקִיד

רְשׁוּת זוֹ בִּידֵיהֶם וְעַל פִּשְׁעָם זֶה אֵין לִסְלֹחַ.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יוּגַשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

המשורר פרופ' יוסי גמזו, חתן פרס אקו"ם לשירה, פרס אקו"ם לסִפֹּרֶת, פרס אקו"ם למפעל-חיים, פרס משרד התרבות ע"ש אריק איינשטיין, פרס ואלטר שווימר לעיתונאוּת, פרס חיל הים לעיתונאוּת, פרס מיסדר ז'בוטינסקי לעיתונאוּת, פרס קרן ראה"מ לסופרים צעירים, פרס יצחק יציב לספרות ילדים, פרס סמינר הקיבוצים לספרות ילדים, פרס המועצה לתרבות יהודית, ארה"ב – יגיש מופע מיוחד של מבחר מלהיטיו המולחנים, בביצועם של מוסיקאים צעירים ומבריקים, ביום שני, האחד באוקטובר, בשעה 8 בערב, בתאטרון גבעתיים, כשהוא משלב בין השירים צ'יזבטים  הומוריסטיים רבים. זהו ערב בידור, מוסיקה והומור מיוחדים למוצאי חג הסוכות, ובגלל הביקוש הרב כדאי להקדים. תאטרון גבעתיים (דרך השלום פינת רח' יצחק רבין). כרטיסים אפשר להזמין במשרד: פשבר, טל. 8023*

* * *

עמוס גלבוע

1. קצת היסטוריה על המאבק הישראלי

נגד ההגנה האווירית הרוסית

רק במלחמת לבנון הראשונה הבסנו את מערכי ההגנה הרוסיים.

 בתגובה הם הביאו לסוריה שתי חטיבות רוסיות של ס.א-5

שלוש פעמים התמודד חיל האוויר שלנו עם ההגנה האווירית הרוסית וכל המערכות הנלוות אליה.

בפעם הראשונה זה היה באורח ישיר כאשר במרץ 1970 באו הרוסים למצרים על מנת להציל את משטרו של נאצר מפני תקיפות חיל האוויר שלנו. הם הביאו למצרים טייסות מטוסי קרב וחטיבות טילי קרקע-אוויר עם כל הציוד הנלווה. המבצע כונה על ידם בשם "קווקאז". מאז ועד תחילת אוגוסט 1970  התנהל קרב בשמי מצרים בין ישראל לברית המועצות, אחת משתי מעצמות העל באותה תקופה. בקרב הזה חיל האוויר שלנו הפיל בקרב אווירי 4 מטוסים רוסיים על טייסיהם, אבל הוא לא הצליח להתמודד עם טילי האס.איי-3 הרוסים. הסיבה: לא לנו ולא לאמריקאים היה באותו הזמן  האמצעים הטכנולוגים והידע הטקטי  מול הטיל הזה.

במלחמת יום הכיפורים  מערך ההגנה האווירית הרוסית, שהיה בידי המצרים והסורים, ושנגדו התקשה לפעול חיל האוויר שלנו – היו הטילים הניידים מסוג  אס.איי-6. בעיקר בחזית הסורית ברמת הגולן.

כשנה לפני מלחמת לבנון הראשונה הכניסו הסורים ללבנון מערך אדיר של 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, של אס.איי-2 ו-3 ו-אס.איי-6 במטרה למנוע טיסות שלנו בלבנון ודרכה לצפון סוריה.  בין ה-9-11 ביוני 1982, בתחילת ממלחמת לבנון הראשונה,  חיסל חיל האוויר את המערך הזה: השמיד 15 סוללות ופגע בארבע. 23 מטוסים סורים הופלו בקרבות האוויר. אף מטוס שלנו לא נפגע. שנים של לימוד, הצטיידות, הכנת תורת לחימה ועוד, הביאו לניצחון האדיר הזה ולתבוסה המבישה של הנשק הרוסי של ברה"מ.

תדהמה אחזה בצמרת הצבאית והמדינית של ברה"מ. איך זה קרה? היתה זאת מכה אדירה ליוקרה הרוסית. כל הצמרת הצבאית הרוסית, בכללם מפקדי חיל האוויר וההגנה האווירית, אצו רצו לדמשק. עבור הרוסים  משמעות השמדת הטילים שלהם היתה "שלמעשה גם  מערכת ההגנה האווירית מעל מוסקבה היא חשופה ולא יעילה." את הלקחים שלהם הרוסים הפיקו, אך הבעייה שלהם היתה איך הם פותרים באורח מיידי את הבעיה של ההגנה האווירית הסורית מול ישראל.

ההחלטה שהתקבלה עוד בקיץ 1982 היתה על מבצע "קווקאז 2". להביא לסוריה יחידות הגנה אוויריות רוסיות. הסימן המעיד הראשון לכך היה כאשר המודיעין איתר חפירת עמדות חריגה שעל פי מקצועני חיל האוויר הן מיועדות לטילים גדולים מאוד מסוג אס.איי-.5, וכך בסוף 1982 ותחילת 1983, הגיעו לסוריה שתי חטיבות רוסיות (כל חטיבה מיספר  סוללות)  של טילי אס.איי-5, מלוות באמצעי הגנה אווירית וקרקעית. אלפי אנשי צבא רוסיים והרבה גנרלים.

חטיבה רוסית אחת התמקמה ליד דמשק והשנייה ליד חומס שבצפון. זה היה טיל מיושן, אך כזה שלא יצא עד אז מגבולות ברה"מ. הוא היה לטווח של כ-500 ק"מ ולגובה רב. במילים אחרות: כיסה כל המראה של מטוס שלנו. האמריקאים הוכנסו מיד בסוד העניין ובתהליך של לימוד הטיל והפעלתו ע"י הרוסים. אחרי כשנתיים הטילים הועברו לידי מפעילים סוריים והרוסים עזבו.

הם חזרו בסתיו 2015, הפעם לא נגדנו, אלא כדי להציל את משטר אסד. והם הצילו, באכזריות חייתית, תוך הרג עשרות אלפי אזרחים והחרבת השטח הבנוי. איתנו הם חיו בתאום אווירי  ומדיני ברמה הכי גבוהה. לא בעדנו, לא נגדנו. רק למען האינטרס שלהם. מזה שבוע הנוסחה הזאת נסדקה.

אסור שתתרחב!

2. על פרשת המטוס הרוסי

השמיים  בסוריה לא נסגרו בפני חיל האוויר, שיצטרך יותר להיזהר, יותר לתאם ולסגור את הפה. בנושא האיום הרוסי – להפעיל לחימה אלקטרונית מול חופי סוריה, יש לערב את האמריקאים

אני מבין את "הסיפור הרוסי" בצורה הבאה:

ראשית, ישראל הצהירה ברורות מזה כמה שנים כי לא תאפשר התבססות צבאית איראנית בסוריה והעברת חימוש מתקדם לידי חיזבאללה בלבנון. הצהרות ישראל לוו במעשה: תקיפות והשמדת בסיסים ומתקנים איראניים בסוריה ומשלוחי נשק לחיזבאללה.

הרוסים לא הביעו התנגדות פומבית וחשאית לתקיפות הללו, בתנאי שלא ייפגעו רוסים ואינטרסים רוסיים בסוריה.

שנית, מזה זמן מה ישראל הרשמית החלה להתייהר בתקיפות שלה בסוריה, וחיל האוויר הישראלי אף התרברב בפומבי כי תקף בסוריה בשנה החולפת למעלה מ-200 פעם. יש להניח כי זה היה למורת רוחם של הרוסים, ובעיקר של אנשי ההגנה האווירית הרוסית האחראית למעשה גם להגנה האווירית הסורית.

שלישית, כאשר הופל מטוס הביון הרוסי ו-15 אנשיו נהרגו. זה היה קודם כל ומעל לכל מחדל וביזיון של הרוסים, של כל מערך הבקרה האווירית שלהם. ישנו? שתו וודקה? התרשלו? לא יודע.   דבר אחד ודאי: במשך שלוש שנים של מעורבות אווירית רוסית בסוריה, אלפי גיחות הפצצה, הרוסים לא סיפקו לסורים את האמצעי האלמנטארי של זע"ט (זיהוי עמית טורף). כלומר מערכת אלקטרונית המאפשרת להגנה האווירית (ולמטוס) לדעת שהמטוס שהיא רואה על המכ"מ הוא חבר/עמית ולא טורף/אוייב.

כנראה שיש ניסים בשמיים, ועד עכשיו ההגנה הסורית לא הפילה מטוסים רוסיים. הרוסים שבסוריה יודעים היטב שהיה ביזיון, אבל הכעס שלהם, באופן הכי טבעי לא יוצא על עצמם, ולא באופן פומבי על הסורים שהם בזים להם ויודעים עד כמה רמתם ירודה – אלא על הישראלים השחצנים שאילו לא היו תוקפים ליד לטקיה, כלום לא היה קורה.

רביעית, הגנרלים במוסקבה, מצטרפים לכעס הזה, ויותר מכך: עומדות בפניהם שתי בעיות קשות: האחת, איך מצילים את היוקרה הרוסית, את הכבוד האבוד. איך מטייחים לגמרי את המחדל הרוסי בסוריה.

השנייה, כיצד מסבירים לדעת הקהל איך ומדוע נהרגו 15 רוסים ומטוסם הופל.

מהרגע הזה שום הסבר ישראלי אינו רלוונטי, שום עובדה מציאותית אינה חשובה. מה שחשוב זאת הגירסה שרקחה התעמולה הרוסית, כמו למשל הגירסאות בענייני ההרעלות בבריטניה. לכן, הלשון של ההודעות הרוסיות היא מעליבה, לא מכובדת. טוב עשתה ישראל שנהגה בכבוד ברוסים ולפי שעה לא חשפה בפומבי את ערוותם, את ביזיונם ואת שקריהם הגסים. אכן עדיף היה כאן לנהוג כחכם ולא כצדיק. בסופו של דבר יש לנו אינטרס עליון לשמר את מערכת היחסים עם רוסיה, שנסדקה, ולא להיכנס עימה לעימות.

חמישית, פוטין. דומני, ואני פשוט מנחש, שהוא לא יכול היה להיכנס לעימות עם הגנרלים, והוא בראש ובראשונה צריך להסביר לעמו על מה ולמה נהרגו החיילים ועוד בארץ זרה. מעניין מאוד יהיה לשמוע בקרוב את דבריו הפומביים לאחר הודעת שר ההגנה הרוסי על הצעדים שרוסיה תנקוט. האם פוטין נחלש?

אז  מה לפנינו?

כמובן שצריך להמתין ולראות מה יבוצע, מתי ואיך. לגבי אספקת טילי S-300, זע"ט, והפעלת לוחמת אלקטרוניקה רוסית מול תקיפות בחוף סוריה. האם אלו בשורות מרנינות? בוודאי שלא,  בעיקר איום הלוחמה האלקטרונית, בה יש לערב לדעתי את המימשל האמריקאי.

 ייתכן שחופש הפעולה הישראלי בשמי סוריה יחייב ריענון, זהירות יתר, ופה סגור, אך שמי סוריה לא נסגרו בפנינו. בכל מקרה, אסור לישראל לוותר כהוא זה על המטרה של מניעת התבססות איראנית בסוריה, ושפוטין והגנרלים שלו יפנימו זאת.

עמוס גלבוע

* * *

יהודה דרורי

1. המשחק הכפול והצבוע של רוסיה

לטובת איראן ונגדנו

 שר ההגנה הרוסי, סרגיי שויגו, הודיע כי רוסיה תעביר בשבועיים הקרובים את מערכת ההגנה האווירית המתקדמת אס-300 כחלק מתגובת הקרמלין להפלת המטוס הרוסי על ידי סוריה, בעת התקיפה הישראלית בלטקיה. לדבריו, ישראל ביקשה מרוסיה בשנת 2013 להימנע מהעברת המערכת לסורים, אך "המצב כעת שונה."

ההחלטה לתת לצבא הסורי סוללת טילי קרקע-אוויר מתוצרת רוסיה מהמתקדמות ביותר מסוגן, בעצם לא צריכה להפתיע אותנו, היה ברור שזה יקרה כי ישראל חשובה לרוסיה רק כדי להבטיח שלא נחסל את אסאד ומשטרו... כיום הרוסים בטוחים שלא נוכל לעשות זאת ויש להם כנראה כבר מיספר הסכמים סודיים עם האיראנים לנטרל את ישראל ולתת לאיראנים להגן על אסאד.

בשנת 2013 הופסקה העברה של טילים אלו לסוריה בשל בקשת ישראל, אולם כעת המצב השתנה אמר שר ההגנה שויגו. הוא אף רמז כי אם ישראל תמשיך לתקוף בסוריה, הצבא הרוסי יפיל מטוסים ישראלים. (הוא שכח כנראה שבשעתו היפלנו את כל המטוסים הרוסיים שעלו נגד טייסינו), והוסיף: "אם האמצעים שאנו נוקטים לא יספיקו לקרר את חמומי המוח, נגיב בהתאם למצב."

עוד אמר שויגו כי "הצבא הרוסי יפעיל לוחמה אלקטרונית מעל הים התיכון נגד מטוסים שיבקשו להפציץ מטרות בסוריה," ואמר גם כי הצעדים החדשים נועדו למנוע פעילות גם מארה"ב ובעלות בריתה באירופה.

שר ההגנה הרוסי הסביר שהמערכת תשפר באופן ניכר את יכולות ההגנה האווירית של הסורים. ותשדרג את צבא סוריה, לדבריו, מכ"מי המערכת מסוגלים לעקוב אחר 100 מטרות בו-זמנית, והיא בנוסף מסוגלת לפגוע בו-זמנית במיספר מטרות אוויריות בטווח של 250 ק"מ. רוסיה גם תשבש מעל הים התיכון תקשורות של מערכות לווין, מכ"מים ומערכות קשר של כלי טיס שמגיעים לתקוף מטרות בסוריה.

דבריו של שוויגו הינם בגדר הכרזת מלחמה על צה"ל ואין להקל ראש בכך, לפיכך לדעתי ניתן יהיה בהחלט להמשיך את ההתקפות שלנו על מטרות איראניות ע"י טילים מדוייקים (קרקע-קרקע ואויר-קרקע) וטילי שיוט מצוללות ובעיקר תקיפות מממל"טים.

רצוי שנזכור שכבר הרבה זמן הרוסים מחפשים תירוץ להעביר נשק זה לסורים, אבל, האלקטרוניקה הצבאית הישראלית, מהטובות בעולם, בוודאי תמצא פתרון למערכת זו (ואולי כבר מצאנו...) – ואם אכן כך יהיה, כאשר טילי האס-300 הללו יירו ולא יפגעו במטרותיהם, תהיה זו מכה קשה לתעשייה הרוסית הצבאית, שמאמינה שמערכת זו תקדם אותם בשווקי העולם.

כדאי גם שנודיע פומבית שמטוס שלנו, אם יופל ע"י אסד – הדבר מבחינתנו יגזור את דינו למוות (זה אולי יעורר קצת מחשבות אצל הרוסים)

2. טראמפ באו"מ – צוחק מי שצוחק אחרון

כאשר טראמפ אמר בעצרת האו"מ היום [25.9] שהמימשל שלו השיג יותר מכל מימשל אחר, נשמעו ציחקוקים מהרבה כיוונים...

באו"מ יושבים כיום נציגים מלפחות 120 מדינות כושלות או נחשלות, חלקן רפובליקות בננות וחלקן על סף רעב. ברובן הדמוקרטיה הינה סיסמה שדופה, והציחקוק שלהן היה יותר מפוחד ונועד לחזק את רוחן, כי מימשל טראמפ החליט לסגור את הברז לכל מי שאינו "חבר" של ארה"ב!

המיליארדים שארה"ב פיזרה ברוחב יד בעולם ב-73 השנים האחרונות יישארו מעתה בארה"ב, כי לפי מנטרת טראמפ: "ארה"ב תחילה!..."

מהר מאוד יהיו לא מעט מדינות שפויות שיחליטו שכדאי להיות "חבר" של ארה"ב, מכיוון שלאט אבל בטוח, כלכלת ארה"ב מתאוששת תחת שרביטו של "הליצן הזה" טראמפ, והן תזדקקנה לעזרתו.

צאו וראו שהכלכלה בארה"ב כיום בשיא בוולסטריט, אבטלה נמוכה, וסילוק מיליוני פרזיטים שהגיעו באופן בלתי חוקי מתבצע יום יום, וזאת כדי להקל על השכבות החלשות שנאלצות לחלק את קיצבותיהן עם עניים זרים שחדרו לארצן באופן בלתי חוקי.

במדיניות החוץ, טראמפ כופף את צפון קוריאה בצורה מרשימה ועושה זאת כיום לאיראן (ולבטח ממשל האייטולות יקרוס...)

הוא דואג ביד קשה ליצירת מכסים צודקים בין ייבוא לייצוא, מנסה להגיע להבנות עם הרוסים אבל אינו מתקפל, ואף מטיל עליהם סנקציות, ומראה להם מי הבוס...

רוסיה, והמאפיה של פוטין המנהלת אותה, לא יצליחו כלכלית מול טראמפ... הם כבר על הפנים.

המדינות המוסלמיות (הסוניות) שאובמה זנח, חזרו לחיקם של טראמפ וארה"ב (חוץ אולי מהדיקטטור הטורקי, שמתחיל להיות מודאג מהסנקציות של טראמפ נגדו).

ולגבינו – כל השקר הפלסטיני נחשף במערומיו ע"י טראמפ, ומטופל כספחת שיש לחסלה.

אז מי צוחק על טראמפ?

אולי מיספר קומיקאים אידיוטים דמוקרטים-שמאלנים, וכתבלבי עיתונות סופר-ליברלים – שחשבו שהם מנהלים את ארה"ב, והתברר להם שטראמפ לא בדיוק חושב כמותם...

אז שימשיכו לצחוק... עד 2024...

יהודה דרורי

רמה"ש

  * * *

שנה טובה בשיר וזמר

https://youtu.be/oxzR9Z-kG6Q

* * *

מנחם רהט

1. 'הכול שפיט': רק בבית דין של מעלה

שרת המשפטים טוענת שהבג"ץ חדל להיות סניף של מרצ, אבל הוא עדיין לא רחוק משם, בשתיקתו הרועמת מול העתירות נגד חוק יסוד: הלאום, והימנעותו מהשלכת העותרים מכל המדרגות

הימים ימי התשובה, ששיאם הוא ביום הכיפורים. זוהי עת של מחילה וסליחה, חשבון נפש והכאה על חטא. נתחיל אפוא ב'חטאה' של שרת המשפטים איילת שקד, שהתפארה בראיון שהעניקה ל'ידיעות' ערב ראש השנה, כי בג"ץ חדל להיות סניף של מרצ. לשרת המשפטים זכויות רבות במאמץ הלאומי (שראש הממשלה לא רק שאינו שותף לו אלא אף תוקע מקלות בגלגליו) לסובב את כיוון החרטום של נושאת המטוסים הכבדה הזו, המרופדת בשומני שררה והתנשאות, יהירות וחוצפה. אז אולי נכון שסניף של מרצ הוא כבר לא, אבל זהו עדיין סניף של חונטה משפטית שהשתלטה על הדמוקרטיה במעשה בריונות, כפי שהגדיר זאת השופט העליון האמריקני ריצ'ארד פוזנר, שאיבחן כבר לפני שנים את הנשיא הפורש ומורשתו הקלוקלת: אהרון ברק הוא פיראט משפטי, שהחוק בעיניו הוא רק בגדר המלצה לא מחייבת.

כל עוד נשען הבג"ץ על סיסמאות ההבל 'הכול שפיט' ו'מלוא כל הארץ משפט' (פרי מוחו הקודח של האיש שניכס לעצמו סמכויות של כוח עליון), נמשך שוד הדמוקרטיה וריקונה מתוכן. כל עוד הבג"ץ רואה עצמו מעל לחוק ומעל לדמוקרטיה הייצוגית שלנו – ונראה כי זה המצב העולה משתיקתו הרועמת כלפי מגישי העתירות נגד חוק יסוד: הלאום, וסירובו לגלגל אותם מכל המדרגות – נמשך עושק זכויותיו הדמוקרטיות של הציבור ונבחריו בכנסת, בידי בני האלים הרואים עצמם מרחפים מעל לתכתיבי החוק ומעל לדמוקרטיה הייצוגית שלנו. יכולה הכנסת הנבחרת לחוקק ככל העולה על רוחה, אבל הסוסים כבר ברחו מן האורווה וכל מלאכת החקיקה המייגעת הזו אינה אלא בגדר 'כאלאם פאדי' (מילים ריקות): העליונים גנבו את השלטון מידי העם, וטרם החזירו לו אותו. העם שוב ושוב בוחר ימין ומוּבל בידי הבג"ץ  שמאלה.

קחו אפילו את פסק הדין בפרשת חאן אל אחמר. לכאורה, הבג"ץ פסק לאחר דיון נוסף, לבקשת ערביי אל אחמר, שאין מנוס מפינויים. אבל הבג"ץ העניק להם את הזכות שנמנעה ממתיישבי נתיב האבות, אשר גם הם באו אל הבג"ץ לאחר שהחליט על פינוי המבנים החריגים, אך נתקלו בחומה אטומה: "סופיות הדיון," זרקה לעברם בנון-שלאנטיות מתנשאת הנשיאה לשעבר מרים נאור. בעניינם של ערביי חאן אל אחמר נדחה עקרון זה. אם זה לא אֵיפָה ואֵיפָה, כיצד נכנה התנהלות של דין אחד ליהודים ודין אחד לערבים?

דווקא מן הפסיקה הזו, עולה תחושה חמוצה, שפס"ד חאן אל אחמר הוא רק היוצא מן הכלל המעיד על הכלל כולו. עדיין התנהלות בג"ץ מעוותת, עד כדי היותה מנוגדת לחוק, לצדק וליושר. הבג"ץ עדיין רואה עצמו, מכוח עצמו, מעל לחוק, לאחר שמַעל במנדט שהוענק לו, ובפועל שדד את המנהיגות מן העם והפך לממשלת-על, תופעה מצמיתה שאין לה אח ורֵע בשום מדינה דמוקרטית, והכל תחת ההכרזה השיקרית ש'מלוא כל הארץ משפט'. שרת המשפטים, עם כל רצונה הטוב, לא הצליחה לעקור את רעיון העיוועים הזה מהאג'נדה של העליונים, כחולי הדם, כידוע. 

השתלטותו הכוחנית, האלימה, הבלתי חוקית, על העם ועל הדמוקרטיה, באה לידי ביטוי בשני תחומים עיקריים.

הראשון: התערבותו בסוגיות שאינן בתחום סמכותו ואינן שפיטות, שהינן עניין של ערכים. וכשמדובר בערכים, רבותיי השופטים, אין לכם שום העדפה על ערכיו של נהג המונית והירקן בשוק. הבג"ץ הוסמך לשפוט אך ורק על פי חוקי הכנסת, ולא הוסמך לגעת בנושאים שהחקיקה אינה מתייחסת אליהם, כמו למשל כל תחום האמונות והדעות. מי קבע שבסוגיה ערכית, רעיונית, עדיפה דעתו של כבודו מדעתו של האיש ברחוב? מי אמר שהגיגיו של כבודו נעלים מהגיגיו של פרופיסור להיסטוריה, לפסיכולוגיה, למתמטיקה, שחושבים בכלל אחרת? מי הסמיך את הבג"ץ לכפות דעתו בעניינים אולטרא-ערכיים? מי הסמיך את כבודם לנהוג במידת 'הכול יכול וכוללם יחד' ולהכניס עולם ומלואו תחת בדותא ושמה 'הכול שפיט'?

 והשני: עזות המצח של השופטים, לשים בצד במקרים מסויימים את החוק הדמוקרטי, ע"י פירושו באופן עקום ומפולפל על פי מאוויי ליבם ותפיסת עולמם האישית, עד כדי פסיקה מופרכת המנוגדת ב-180 מעלות לרצון המחוקק ולרוחו. זה התחיל ביהירותו המתנשאת של אהרון ברק, שפסק כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שנתקבל באישון לילה בידי 32 ח"כים מנומנמים בלבד, ותוך מסכת של הונאה (כפי שהעיד על כך בספרו יו"ר ועדת החוקה דאז אמנון לין), הוא הבסיס למהפכה החוקתית שהמציא מוחו הקודח, ומכאן המידרון רק נעשה יותר ויותר חלקלק.

מאז המהפכה החוקתית, שלא היתה ולא נבראה, החלה הגלישה למחוזות האבסורד. כל כבודו 'פירש' את החוק על פי מאוויי ליבו, ומה שחמור יותר – מבלי לשאת בשום אחריות לתוצאות פסיקתו. כך למשל פסק הבג"ץ בפרשת כניסתן לישראל של נשות ה'חמאס'ניקים לטיפול רפואי. שר הביטחון, על פי סמכויותיו בחוק, ועל מנת ללחוץ על החמאס להחזיר גופות חיילינו, אסר כניסתן, אבל הבג"ץ התיר. מה איכפת לו להתייפייף? מה זה עניינו אם פגע ביכולת הישראלית ללחוץ על החמאס? הרי לך חטא נוסף: מלוא סמכות, עם אפס אחריות.

הבג"ץ, גם אם כבר אינו סניף של מרצ, צריך לחזור בתשובה. שרת המשפטים חייבת להנחית אותו ממרומי האולימפוס אל תחומי הגבולות והסמכויות שהחוק העניק לו.

2. נפוליאון הישראלי נטל מידי האפיפיור את הכתר והניחו על ראשו

מפתיע להיווכח ש-11 שנה נדרשו לתרגום מאמרו המונומנטלי של פרופ' פוזנר שבו הוא קובע, כי הבג"ץ "תפס את השלטון בכוח"

באחת ממדינות העולם שלישי, התחוללה מהפכת קטיפה, שבמהלכה שדד הרודן החדש את השלטון, והמיר את הדמוקרטיה במשפטוקרטיה מבית מדרשם של הפיראטים הימיים. מעתה אין השליט החדש כפוף לשום חוק קיים ועתידי. הוא עצמו החוק.

מסתבר שזה לא קרה באריתריאה ולא בוונצואלה. זה קרה במדינת ישראל, כפי שמוכיח זאת בנקיות הדעת המשפטן האמריקאי הדגול פרופ' ריצ'ארד פוזנר, הכהן הגדול של המשפט האמריקאי, במאמרו 'רודן נאור'. מפתיע שמאמרו המונומנטלי, שנכתב ב-2007, לא תורגם מאז לעברית. רק החודש, באיחור של 11 שנה, ביצע את מלאכת התרגום המשפטן הישראלי יונתן (ג'ון) גרין, וחשף לעיני נתיני מדינת העולם השלישי הכבושה, את תצפיתו המלומדת של פוזנר לגבי מערכת משפט שרומסת את החוק לעין השמש; ולגביה ספר החוקים הוא בגדר המלצה בלבד. והעולם שותק. כיום מצוי סוף סוף המאמר בהישג ידו של האזרח הישראלי – חפשו בגוגל: רודן נאור.

הנה עיקרי הדברים: "ברק יצר ובדה מליבו... כוח שיפוטי עליו לא חלמו אפילו שופטי ביהמ"ש העליון השתלטניים ביותר בארה"ב... [למשל]: הרשות המחוקקת אינה יכולה להעביר שופטים מתפקידם... כל אזרח יכול לעתור לביהמ"ש, בבקשה שיחסום פעולה בלתי חוקית של פקיד ממשלתי... כל פעולת שלטון שהיא 'בלתי סבירה' הינה גם בלתי חוקית... בימ"ש יכול לאסור על הממשלה למנות נושא משרה... אם ערכיו מוטלים בספק מכל סיבה... ביהמ"ש יכול להורות על פיטוריו של שר שנפתח נגדו הליך פלילי. בשם ועל סמך 'כבוד האדם', יכול בימ"ש לאלץ את הממשלה לפתור בעיות של עוני ומחוסרי-בית. ביהמ"ש יכול לבטל פקודות צבאיות. להחליט האם למנוע שחרורו של מחבל במסגרת 'עסקת חבילה' פוליטית. ולהורות לממשלה להזיז את מיקום קיר הביטחון שמונע כניסת מחבלים מתאבדים מהגדה המערבית לישראל."

וזו רק ההתחלה. פוזנר ממשיך ומונה את הרודנות המשפטית שהמציא ברק: "רק בישראל... שופטים מעניקים את סמכות הביקורת המופשטת לעצמם, ללא תמיכתה של הוראה חוקתית או חוק. הדבר מזכיר את נפוליאון הנוטל את כתר המלוכה מידי האפיפיור, ומניח את הכתר על ראשו בעצמו.

"ברק אינו טורח להגן על גישתו השיפוטית באמצעות הפנייה למקורות משפטיים מקובלים; אפילו חוקי היסוד מוזכרים בדרך אגב... הכללים של ברק אינם ניתנים לעקיפה... בעיניו מובן מאליו, שלשופטים סמכות טבועה לעקוף הוראות חוק. יש לתאר שיטה זו כתפיסת שלטון בכוח.

"ברק מתבסס... על עקרונות מופשטים שאינם אלא משחקי מילים בידיו. המונח הערטילאי ביותר הוא 'דמוקרטיה'... [מבלי להבין ש]רשות שופטת אשר חופשיה לעקוף את החלטותיהם של פקידים נבחרים אלו, מגבילה את הדמוקרטיה...

"עוד מונח כלאיים אותו מנצל ברק לרעה הוא 'פרשנות', שרחוקה מאוד מהחיפוש אחר המשמעות אליה התכוונו מחברי החקיקה. לדידו של ברק... משימתו של השופט המפרש את החוק היא 'לוודא שהחקיקה אכן מגשרת בין המשפט לבין החברה.' זה דבר תמוה מאוד, שהרי החקיקה היא-היא המשפט, ואינה מתווכת בין המשפט לבין החברה."

בהמשך מאמרו, המשתרע על פני 2,300 מילים חדות כתער, שוחק פוזנר את תפיסתו הבלתי סבירה של ברק, המכונה בפיו, "שודד הים המשפטי". כל עולמו המשפטי של ברק בנוי לדידו של פוזנר על רודנות, שתלטנות, יהירות, ללא שום אסמכתא חוקית. הכול פרי כוחנות גרידא, וסירובם האבסורדי של שוחרי הדמוקרטיה לבלום את הפארסה הזו.

השאלה היא כמובן מי מעניק את הגיבוי לעוולה הזו, שברוב המקרים משחקת לידי השמאל. מרצ? המאוחדת הערבית? הקרן להשמדת ישראל? בצלם? יש גבול? שלום עכשיו? ג'ורג' סורוס?

התשובה היא בגדר הלא ייאמן. זהו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאמר במו פיו בראיון טלוויזיה לאורית לביא-נשיאל, ב-2012: "היו הצעות לקצץ או להגביל בכוחו של ביהמ"ש העליון... מנעתי את כולן. פשוט שמרתי על עצמאות ביהמ"ש העליון. היו הצעות לקצץ ולהגביל את זכויותיו – גנזתי. היו הצעות להביא שופטים לשימוע בוועדות הכנסת – גנזתי. היתה הצעת חוק לשנות את הרכב הוועדה לבחירות שופטים – גנזתי... הכול גנזתי."

בפעם הבאה כשאתם הולכים לקלפי, לפחות תזכרו מי מעביר בחדווה את קולות הימין לטובת מקדשו של השמאל הסהרורי.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

1. אורי אבנרי (פרק ז')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ז. שני הצדדים של המטבע

במלחמת השחרור לחם אורי אבנרי בחטיבת "גבעתי" וביחידת הסיור שלה – "שועלי שמשון". באחד הקרבות בנגב הוא נפצע קשה. אבנרי כתב שני ספרי זיכרונות על המלחמה – "בשדות פלשת 1948" ו"הצד השני של המטבע". הספר הראשון, הוא קובץ של רפורטז'ות, שנכתבו על ידו במהלך המלחמה, ופורסמו במהלכה בעיתון "הארץ". השני נכתב לאחר החלמתו. "הצד השני של המטבע" הוא סיפורו של לילה אחד בבית החולים. במיטה שליד אבנרי שוכב איש אצ"ל, פצוע אנוש, הנאנח לילה שלם ונאבק ללא הצלחה על חייו. לפנות בוקר הוא נפטר. אבנרי שוכב לידו, ונאבק ללא הצלחה בנדודי השינה. אין הוא מצליח להירדם. מחשבות קשות חולפות במוחו, ומיד מתקשרות לזיכרונות מימי המלחמה. המחשבות והזיכרונות הן תוכנו של הספר.

שני הספרים הללו נכתבו ע"י אדם אחד בהפרש של שנה זה מזה, והם מתארים אותה התקופה ואותם המאורעות. אולם אלה הם שני ספרים שונים בתכלית. "בשדות פלשת" הוא ספר מיליטריסטי ממדרגה ראשונה. הוא מתאר בהתלהבות את המלחמה, את הקרבות, את תחושתו וסערת רוחות של הלוחם בקרב, את אחוות הלוחמים וכד'. יש בו מעט מאוד ביקורת על לוחמי צה"ל. המחשבות המובאות בספר מבטאות השקפה פטריוטית ביותר.

"הצד השני של המטבע", כשמו כן הוא – הוא מתאר את הצד השני של המלחמה. זהו ספר פציפיסטי ממדרגה ראשונה. הוא מתאר את כל הכיעור, הרוע, חוסר התכלית והטמטום של המלחמה. הוא מתאר את היחידות הקרביות של צה"ל באור מכוער ביותר – כמבצעי פשעי מלחמה איומים: זוועות, רצח, אונס וביזה. המחשבות המובאות בספר הן בסיס השקפותיו הפוליטיות עד היום.

אתן דוגמאות לכך, משני הספרים, ואתחיל מ"שדות פלשת" [ההדגשות שלי]:

"הפגזים טסים באוויר. לרגע קט שקט גמור. הנה ההתפוצצויות – לפחות מאה מטרים לפני הכפר.

שם מתעוררים החיים. הצעקות מגיעות אלינו. רובים אחדים מתחילים לירות. איני שומע את זמזום הכדורים. הערבים יורים סתם. אין הם יודעים מנין באה ההתקפה. עוד שני פגזים. עוד שלושה. שוב שניים. ההתפוצצויות מתקרבות אל הכפר. הנה פגעו המרגמות של עזריאל. אפרים עודו מפגר. בכפר רצות דמויות קטנות אנה ואנה. קהל גדול מתרכז ליד העץ הגדול שבמרכז. לא קיבלנו עדיין פקודה לפתוח באש.

תנועה מאחורינו. הפלוגה השנייה, שעליה להוות את הגל הראשון של ההסתערות, תופסת את המקום ליד המעקה שלנו. מצב הרוח אצלנו מתרומם ועולה. האש הבלתי יעילה של הערבים וקול הפגזים שלנו מעלים את רוחנו.

הבדיחות הראשונות מתחילות 'לעוף'. יוסקה הג'ינג'י מזמין את אריה לפינג'ן של קהווה בעוד שעה. מישהו מציע לרשום בתור את כל אלה המבקשים ראנדבו עם בת המוכתר. אנחנו מתנהגים כשחקנים לפני משחק כדורגל.

'הטווח ארבע מאוד, חמישה כדורים – אש!'

אני מכניס כדור לקנה ויורה. בכפר רצות דמויות בודדות. אני גומר את חמשת הכדורים. החובש השוכב לשמאלי מתחנן שאתן לו את הרובה שלי. גם הוא רוצה לדפוק כדור. אני מרגיש את עצמי קל ועליז.

'הפסק אש!'

הפלוגה השנייה מתכוננת  להסתערות. רוב האנשים צוהלים. פה ושם פנים חיוורים. המפקדים מתלוצצים.

הנה – הם קופצים מעבר למעקה. זונקים. שוכבים. הנה הגיעו לוואדי. אנו יורים מעל לגגות הבתים. הם מתקדמים. הנה הגיעו הראשונים לכפר. הערבים עוד יורים מכיוון הכפר.

אנו מפסיקים את האש. הבחורים שלנו תופסים את שני האגפים הקיצוניים של הכפר. הם רצים מבית לבית, ממש כשם שלמדו זאת בשיעורי הלב"ב במחנה האימונים. איני רואה אם תפסו שבויים אם לאו. הגיע תורנו לתפוס את מרכז הכפר. אנו מתכוננים להסתערות. מצב הרוח הגיע לשיאו."

"...אני מחכה שהכיתה תתאסף. גם יעקב צץ למקום ו'מקציב' לנו קבוצת בתים. אנו רצים שמה. הדלתות סגורות. אנו הולמים עליהן בקתות הרובים. נפתחה דלת. יוסקה מרביץ צרור מהסטן. איני רואה אף ערבי אחד. כנראה שברחו כשראו את השורה מסתערת לקראתם.

הגענו אל הבית האחרון. אני רץ עם הכיתה. הרובה בידי. אני מרגיש כי אני מוכרח לירות. הנה תנועה לפניי. כלב ערבי קטן בורח. אני מרים את הרובה ויורה. הוא מיילל."

"...איש מאיתנו לא ישכח את הרגעים האלה: את כניסתן של מאות המכוניות ומלוויהן לעיר המצפה, את התרעות הסוערות של ההמונים שהצטופפו ברחובות, על הגזוזטראות ועל הגגות. כך נכנס דה-גול לפאריס המשוחררת; כך נכנס הצבא האדום לקייב ולאודסה.

הם רואים את החיילים שלהם, החיילים העבריים שפרצו את הדרך אל עירם הנצורה, החיילים שסבלו והתקיפו וכבשו כדי להביא להם מזון ואספקה.

ואילו אנו – אנו רואים את ה'אזרחים' שלנו, העם שלו אנחנו לוחמים."

"... רצינו להיכנס לקרב, מיד, ללא שהיה ובמקום זה נשלחנו לסיורים אינסופיים בסביבות רמלה-לוד. פסענו בכל לילה שבע או שמונה שעות בקרקע איומה, חדרנו אל מאחורי קווי האוייב והמטרה לא היתה ברורה לנו. באחד הימים עבר משוריין ערבי על מוקש חשמלי שלנו בגשר בין רמלה ואל-קובאב, ואנחנו הנחנו לו לעבור, מתוך חריקת שיניים. לא יכולנו לפוצצו כי אותה שעה פעלו יחידותינו עמוק מאחורי קווי הערבים... בחדר הכיתה שלנו תלינו מפה גדולה של הארץ. פעמים אחדות ביום היינו עומדים לפני מפה זו ועוקבים אחרי התקדמות המצרים. ראינו את הסכנה הגוברת ומתקרבת ללבה של מדינת ישראל. לעזאזל! מדוע מסתפקים אנחנו בהתגוננות? מדוע אין שולחים אותנו ללחום?"

"...שני מ"כים שלחמו אתנו בדיר-מויסין, ושהועברו בינתיים ליחידה של טירונים חדשים. ... את האנשים אין שולחים עדיין לקרב. לכן ברחו, פשוטו כמשמעו, מיחידותיהם. עריקים מסוג חדש. חיילים הבורחים מן היחידה כדי להשתתף בקרב. בחזרה צפוי להם עונש.

האם ישנם כמותם בכל צבא אחר בעולם?"

"...מי שלא ראה פצועים אלה אינו יודע לאלו פסגות מגיעה גבורת האדם. הם נפצעו בשדה הקרב, והיתה צפויה להם סכנה להישאר שם. יש ביניהם פצועים באופן אנוש, שלא יגיעו חיים לבית החולים. לכולם כואבים הפצעים, כואבים מאוד. ואיש מהם אינו צועק. הם משתדלים להתלוצץ או לייעץ לנו כיצד לשאתם.

המחזה טראגי. מחזה שגם אנחנו, חיילים 'אפורים', הבזים לרומנטיקה ולפרזות, איננו מתביישים לקרוא לו מחזה נעלה. חומר למשורר ולאמן."

"...אנו מתקרבים עתה לכפר הערבי סג'ד, שהוא משכן ידוע ללוחמים הערביים. קרוב לגבול ההפוגה. אנחנו נעמדים מאחורי הרכס. רק ראשינו ונשקינו בולטים לאוייב. הלה אינו מתעמק בגיאוגרפיה של ההפוגה. הוא פותח באש ללא היסוסים מיותרים. הכדורים שורקים מעל לראשינו.

אנו שמחים. סוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות להרביץ בנשקנו. אשר נותן את האות והמקלעים יורקים אש."

"...מן הכפר עונים. אש עלובה מאוד. רובים מעטים, שני מקלעים. אין שם צבא, רק ה'מקומיים'. אין אנחנו משנים אפילו את עמדותינו, כפי שלמדנו. אנו ממשיכים פשוט לעמוד בשדה ולירות. אילולא שיכרון הירייה היה זה משחק משעמם מאוד."

"...כל הכוח עומד במקום. אני שוכח את העולם שמסביבי. אני יורה ויורה ויורה. הרגשה נהדרת שאין דומה לה, פורקן ליצרים שנצטברו בלב במשך חמישה ימים אלה של מאבק שטנים בבית דאראס, עיבדיס ונגבה.

מסביב רוקד הגיהינום. התפוצצויות של רימונים, אלפי כדורים, צעקות, אנחות."

"...יש גם מן הנעלה בעבודה זו. גבורתם של הפצועים, המעודדים את הבריאים ומתנצלים על הטִרדה שהם גורמים לנו; כוח הסבל העילאי הזה, כשהם שוכבים בשדה פתוח, תחת מטר הכדורים, ומחכים למכונית שתביאם למרפאה, ושאולי נתרסקה בינתיים לאלף רסיסים – זוהי הגבורה האמתית של שדה הקרב... גבורה של סבל ואומץ רוח: ניצחון האדם."

"...אתם שואלים – מי נתן לנו את המדינה הזאת, את החיים החופשיים בעורף בטוח? אתם שואלים – מי החזיק מעמד במשלטים מופגזים, במטר כדורים ופצצות, נגד טנקים ואווירונים ותותחים?

אתם שואלים – מי פרץ את הדרך לירושלים ולנגב, מי הדף את התקפותיו של אוייב בעל עדיפות עצומה בנשק?

לא נשק עדיף, לא יתרון מספרי, לא מומחיות מקצועית מעולה הביאו לנו את אלה. השיגו זאת טוראים פשוטים, צעירים אפורים, לוחמים שלא חונכו לחיי צבא ואשר עלו בעמידתם בקרב על מיטב חיילי העולם."

קצין ההסברה של חטיבת גבעתי היה אבא קובנר. קובנר, בהשפעת המסורת של הצבא האדום במלחמתו בגרמנים, עבר בין יחידות החטיבה ודִרבן אותם בעל פה ובכתב, בדפים הקרביים שכתב, לרוח קרב שיש בה תערובת של אהבת מולדת, אחוות לוחמים, גאוות היחידה ושנאת האוייב. שנאת האוייב בפי קובנר היא תהומית וקיצונית. את דפיו הקרביים הכתיר בכותרת "מוות לפולשים!"

אבנרי, שמרבה לכתוב (גם בספר זה, במידה מסוימת) בהערכה לאוייב, מעריץ את כתביו ודבריו של קובנר. הוא מרבה לצטט מתוך דפיו הקרביים. באחד הפרקים מתאר אבנרי את פגישתו הראשונה עם קובנר.

"אבא קובנר, קצין ההסברה החטיבתי, נואם. זו הפעם הראשונה שמישהו ממטה החטיבה מדבר אלינו במישרין, ופרט זה, יותר מאשר כל פרט אחר, מבהיר לנו את חשיבותה המכרעת של הפעולה.

רוח מיוחדת במינה מרחפת על פני השדה, על פני הדמויות הרובצות על האדמה בחשכה, בקבוצות קטנות של כיתות ומחלקות.

אבא קובנר מסביר את הפעולה... 'הלילה תשמעו בפעם הראשונה את רעם התותחים שלנו... חיל האוויר, חיל התותחים וחיל הרגלים יפעלו הפעם במשותף... כל אשר אפשר היה לתכנן ולהכין מראש תוכנן והוכן... עתה תלוי הכול בעוז רוחכם בשעת ההסתערות...'

הדברים משפיעים. כך עוד לא דיברו אלינו... החייל העברי רוצה לדעת את אשר הוא עושה..."

אבנרי מצטט את הדף הקרבי שכתב קובנר ב-14.7.48. כותרת – "כלבי אנגלו-פארוק תחת גלגלינו!" כותרת המשנה – "מכת החושך – מכת הדם".

בדף נכתב: "מגיני נגבה – עוד הם עומדים כחומת ברזל מלובן ונחשולי כלבים מסתערים ומנפצים ראשיהם אל כתלי המגן, פורצים ונסוגים, ויללת פצועיהם מתערבת ברעמי שרפנלים – הושלך פתאום הס בשדה הקטל... אך אנו יודעים: היום לא יבוא האוייב. כי הלילה הזה היה ליל מכת הדם... תחת מחץ ההסתערות של חיל הרגלים והממונעת שלנו נפרצו קווי האוייב – והריכוז המצרי נתרסק ובבהלה בלתי שכיחה נסוג לכל העברים... בשעת ההסתערות רותקו יחידותינו באש חזקה של האוייב – שכוחו נמדד לגדוד מלא – ובקרב ממושך ועז פנים אל פנים הוכרע צבא האויב – ו'שועלי שמשון'... פרצו עברו קדימה! ולפתע, היתה רכה האדמה – גופות! עשרות גופות תחת גלגליהם. נרתע הנהג: בני אדם תחת גלגליו! רגע. זכר את נגבה, את בית-דראס – וידרוס!

אל רתיעה בנים: כלבי רצח – דינם דם!

וככל שתטיבו לדרוס כלבי דמים, כן תעמיקו לאהוב את היפה. את הטוב. את החרות."

את הכרוז ממנו הוצאו דברים אלה, פירסם אבנרי בספרו במלואו. הוא לא כתב כל הערה של ביקורת או הסתייגות.

בתום ההפוגה הראשונה כתב קובנר דף נוסף אותו מביא אבנרי בשלמותו. בין השאר נכתב בו: "נלאנו נשוא! ההתנקשויות זדוניות – ללא תגמול! ... כי הגיעו עד נפש מזימות הדמים... נקראנו לעמידה – עמדנו! נקראנו להכות באוייב – הכינו! ... את כל ניסיוננו הקרבי נאגור לאגרוף אחד. את כל כוחנו – לאגרוף אחד. את כל השנאה – לאגרוף אחד. את כל האהבה – לאגרוף אחד. ובאגרוף זה ובהכרה: כי זה יהיה קרב אחרון – קדימה לשחרור הנגב!"

אבנרי מוסיף: "התלהבות עצומה אחזה בנו. ברור היה לנו – זהו יום הקציר לזרע שזרענו בעיבדיס, בנגבה ובמשלט 105. סוף סוף עברה היוזמה האסטרטגית לידינו. סוף סוף יוצא צבא ההגנה להלום במצרים לא רק ברובים ובמקלעים, אלא בטנקים, בתותחים ובאווירונים."

ההמחשה הטובה ביותר לרוחו של אבנרי כפי שמובאת ב"בשדות פלשת", היא השיר שכתב והפך להמנון יחידת הסיור "שועלי שמשון", שיר השועלים:

ארבעה, ארבעה על הג'יפ הדוהר

ובוקע השיר מן הלב,

והשביל בדרכם מרקד ומזמר,

זה השביל המוביל אל האוייב.

שועליו של שמשון

שוב פשטו במרחב

ונושאים השלהבת בליל,

מעזה ועד גת

שוב נטוש זה הקרב,

לחירות ישראל.

האזינו מצרים לשירו של שמשון,

הוא בישר את הקץ לפלישתים,

האזינו היטב למקלע, לרימון,

שיר המוות לחיל הפולשים.

ארבעה, ארבעה אל הקרב הגועש,

מזמזמת בלאט המכונה.

כן, חדש המקלע היורק את האש,

אך האש ישנה נושנה.

ב"הצד השני של המטבע" אין תיאורי רומנטיקה של הקרבות ושל הפצועים ואין הערצת הגבורה. התוכן והסגנו שונים לגמרי. להלן ציטוטים אחדים מספר זה [הדגשות במקור]:

כותב אבנרי, מי שכתב שנה קודם לכן על "שכרון הירייה": "... אסור לירות כמובן. יש לשמור על האשליה כאילו איש אינו יודע על אודות קיומו של המארב. ממילא לא יגיע הכדור, כי המרחק עולה על שני קילומטרים. אולי בכל זאת קטן המרחק? לשם ניסיון מכוון אני את הגררה לקילומטר וחצי. גם מרחק זה הוא מחוץ לטווח היעיל. האצבע נלחצת אל ההדק והעין מכוונת את הכוונות. אין דבר, הכלי אינו דרוך. הנה שוכב הערבי על הלהב. האתנח מתרומם. יותר מדי, צריכים להנמיך קצת. הנה, בדיוק. אפשר להשכיב אותו כמו כלום. כדור אחד ודי. רעיון אידיוטי. זוהי תוצאת השעמום, הוא מפתה אותך לעשות דברים חסרי תכלית. אולי אשם גם הנשק. יש בו כוח שטני. הוא מעלה לראש רעיונות שאינם צפים בנסיבות אחרות.

לא. לא הנשק אשם. אשמים אנחנו. כוח שטני זה, המפתה את האדם לרצוח ולהרוס, חבוי אי שם במעמקי לבנו, מכוסה שכבה דקה מלאכותית של משהו הקרוי 'תרבות' או 'מוסר', וכלי הפלדה אך עוזר לו להתפרץ כאשר החברה מחתימה את המעשה בחותם של כשרות".

מי שכתב על "שיר המוות לחיל הפולשים" כותב: "מילה מוזרה, אוייב. היא אומרת את הכול, והרי אין היא אומרת כלום. אדם חושב על 'אוייב', וליבו מלא שנאה, והוא רוצה להרוג ולהשמיד. אולם כשהוא רואה את האוייב בעיניו, הריהו אדם – כמוהו. כשאתה מכיר אותו, אינך יכול לשנוא אותו.

מה היה קורה לו ידענו כולנו, דוברי עברית ודוברי ערבית, איש את רעהו? האם יכולנו להרוג ולשנוא זה את זה?

מחשבות תפלות. האיש מת – ודי.

כן בהחלט. די. אבל מדוע מת אדם עלוב זה? למה הפכה אשתו אלמנה וילדיו יתומים? האם יצאנו ללחום – בו? האם הוא – האויב?"

מי שציטט בהתלהבות את קובנר על "דריסת כלבי הדמים" כותב עתה: "להרוג – הפתרון לכל. כשאתה מתרגל למחשבה שמותר לך להרוג למען המולדת, אין לך גבול. אתה מתחיל בהריגת הערבים – 'האויבים', 'פראי המדבר', המסתננים', 'אנשי הכנופיות', 'נחותי הדרגה'. ואז קשה לך לתפוס מדוע אסור להרוג יהודים המזיקים, לדעתך, למולדת. הסוף הוא שאתה מוכן להרוג כל אדם שאינו מסכים לדעתך.

ואם מותר להרוג – משמע שמותר לאנוס, כי קטן חטא האונס מחטא הרצח. ואם מתחיל אתה לאנוס ערביות בכפר כבוש, והחברה מחייכת ועוצמת עין, היכן גבול ה'מותר'? ואם מותר לאנוס – משמע שמותר גם לשדוד. ואם מותר לשדוד מערבים, מדוע רק מערבים?... עקרונות של מוסר – או שמוחלטים הם, או סופם להיעלם בכלל."

"...לפני כל התקפה חולמים על השלל, ואולי גם על בחורות שאפשר לאנסן. זהו מין אינסטינקט קדמוני הקיים בנו תמיד. בימים שקטים הוא חבוי בנו ואינו מעז להרים ראש בגלוי, אולם בימי מלחמה או מהפכה הוא מתפרץ ומשתלט עלינו, בדיוק כמו על אבותינו הקדמונים, לפני חמשת אלפים שנים.

ההיסטוריה מלאה דוגמאות. כל המצביאים הגדולים ידעו זאת וניצלו את האינסטינקט הזה כדי להלהיב את חייליהם."

"את מקום הרומנטיקה של מות גבורה, תופסת בספר זה ציניות פאטאליסטית. 'כמה מגוחך יהיה אם נמות בפוזה זו,' אני מעיר לג'מוס.

"'אתה חושב שיש הבדל?'

"בעצם הוא צודק. מה ההבדל? אדם מת אינו מחזה יפה גם בפוזה הטובה ביותר. רק בקולנוע מקפידים המתים על מראם האסתטי. המתים שראינו אנחנו היו כולם דומים זה לזה. גושי בשר מעוכים, הזכירו יותר סמרטוטים ישנים מאשר יצורים חיים."

"...האידיאלים שלנו השתנו. עוד לפני חצי שנה נשבענו לעצמנו: רק לא להיות נכים. מוטב למות, ובלבד לא לאבד זרוע או רגל. כיום מוכן כל אחד לאבד את ידיו, רגליו ועיניו, ובלבד שיישאר בחיים."

אבנרי מרבה להזכיר בספרו את ההבדל בין הצטיירות המלחמה בספרות ובקולנוע לבין המלחמה האמיתית. דומה שביקורתו פונה קודם כל לספרו הקודם, המציג את המלחמה באור רומנטי מאוד.

"המלחמה היא עניין לחוש הריח. אולי זו הסיבה לחוסר הבנתם של האנשים את המלחמה. הם רואים את המלחמה בקולנוע, אך הקולנוע אינו מתאר את הריח. גם ספרי המלחמה אינם יכולים להעלות את ריח המלחמה בנחירי הקוראים. לכן נראית להם המלחמה כה רומנטית. היו צריכים להמציא המצאה חדשה כדי להנציח ריחות ולהביאם אל נחירי הקהל, כשם שמכונת הקולנוע מביאה להם את המראה והקול. הבחורות בעורף קוראות בספר שלא התרחצנו שבועיים וזה נראה להן כדבר רומנטי מאוד. לו יכלו להריח אותנו, באותו רגע היו בורחות מאיתנו בבחילה.

"'ומרחוק יריח מלחמה, רעם שרים ותרועה.' אמר איוב. ייתכן שגם הוא היה פעם חייל. רק חייל בעל עבר קרבי, יכול היה לכתוב ספר כה פציפיסטי. רק הוא יכול לדעת שהמלחמה מסריחה. שאר האנשים רואים את המדים המצוחצחים של תהלוכת הניצחון. זוהי דרכו של עולם מאז. בוודאי לא נשתנה הרבה מימי איוב."

"...מדברים על גאונים כבטהובן, שייקספיר, פסטר. מי יודע כמה בטהובן קבורים בבתי הקברות של וורדון. אולי מתייבשות עצמותיו של עוד קירי בשמש של קאסינו או בחוף של אנציו? ואולי נשאר תלוי גופו של איזה איינשטיין על אחת מגדרי התיל של עיראק-אל-מנשיה או בית-עפא?

"...מה היה קורה לו סירבו הנשים בכל העולם ללדת ילדים כל עוד קיימת האפשרות כי תשכלנה את בניהן במלחמה. לא. לא תיתכן שביתה של אימהות. להיפך, לעתים נדמה כי הנשים מתלהבות למלחמה יותר מאשר הגברים. הן אוהבת את המדים. הן מעריצות את הכוח הגס בכל גילויו. מרבית הבוחרים שהעלו את היטלר לשלטון היו נשים. וכל קול של אישה גרם למותו של נער גרמני.

"...גוויות אלה אין מציגים בקולנוע. מה שרואים על הבד הן לא גוויות מתים, אלא אנשים חיים שאינם נעים. מראהו של אדם מת שונה לחלוטין ממראה איש חי, גם אם הוא ישן או המום. המת אינו דומה כלל לאדם. משהו חסר. הדת קראה לו 'נשמה'."

כיצד ניתן להסביר זאת? איך אותו אדם מתאר אותה חוויה, בהבדלי זמן כה קצרים, בדרכים כה שונות?

בהקדמה למהדורה של "הצד השני של המטבע", שיצאה לאור בשנת 1976, מנסה אבנרי להסביר זאת. הוא מספר על נסיעה באוטובוס בשלהי 1949, בה שמע שני נערים מדברים בהתלהבות על 'בשדות פלשת" והאחד מהם אומר "חבל שפספסתי את המלחמה בכמה חודשים." הוא הרגיש, כך הוא טוען, שאם נערים אלה קנאו בהם, הרי חסר משהו בספר. לטענתו, וכך הוא אמר לי גם בראיון, כשכתב את "בשדות פלשת" הוא חש שזהו ספר שונא מלחמה. כששמע את הנערים, הבין שהציג רק צד אחד של המלחמה, ומיד החליט לכתוב על הצד השני.

"'בשדות פלשת'," מסביר אבנרי, "הוא אמת – אך לא כל האמת.

"יש דברים רבים שלא יכולתי לרשמם תוך כדי מלחמה. היתה צנזורה חמורה. הייתי חייל פשוט ביחידת שדה ולא פעם נדרשתי להעביר את רשימותיי לביקורת המפקדים. ויש דברים שקשה להעלות על הנייר, כאשר אנשים נהרגים וכאב המשפחות השכולות עודנו חדש וצורב. את כל מה שהחסרתי ב'בשדות פלשת', כללתי ב'הצד השני של המטבע'."

אבנרי מוסיף ומתאר את ההבדל בתגובת הקהל על שני הספרים. "'בשדות פלשת' הפך אותי לחביב הקהל והממסד. במשך שנה ניתכו עליי ביקורות נלהבות, תשבחות וגילויי חיבה.

"'הצד השני' הפך את הקערה על פיה. נהפכתי אובייקט של שנאה – עוכר ישראל ותבוסתן, תארים שאני מחזיק בהם עד עצם היום הזה."

ההסבר הזה לוקח בחסר. צנזורה חמורה, כולל צנזורה עצמית, יכולה להביא אדם להימנע מלכתוב דברים מסוימים, אך לא להביאו לכתוב דברים אחרים. בכל דפי הספר נושבת רוח של התלהבות פטריוטית ושל מיליטריזם (שתי תכונות שכלל אינן חופפות. אדם יוכל להיות פטריוט לעילא ולעילא ולשנוא את המלחמה. אצל אבנרי שתי התכונות הללו השתלבו זו בזו).

בראיון עימי, חזר אבנרי על הסברו הנ"ל, אך הוסיף כמה נקודות שנראות לי סבירות יותר. "הייתי בתוך סערת המאורעות ובתוך סערת הרגשות אותן הבעתי. אחרי המלחמה תודעתי התפתחה. כשיצאתי מהמלחמה, יכולתי לחשוב ולעכל את החוויה באופן מזוקק. זווית הראיה השתנה. מזה יצא 'הצד השני'."

בחינה של דברים שכתב ואמר אבנרי במהלך השנים, ובמיוחד דברים שכתב בשעות מלחמה, מעידות ששני הצדדים הבאים לידי ביטוי בספריו על מלחמת השחרור מלווים אותו תמיד. אלה הם שני הצדדים של אורי אבנרי.

מצד אחד, אורי אבנרי היונה הקיצונית, המתנגד החריף לכל קונצנזוס לאומי, המצדד בעמדות הערבים ברבים מהמשברים בסכסוך ובמידה מסוימת אף בוויכוח על שורשי הסכסוך. אבנרי שרבים רואים בו "בוגד", "משתף פעולה עם האוייב" ו"תוקע סכין בגב האומה".

מצד שני אבנרי הפטריוט, המעריץ את צה"ל, המתייצב בתוך הקונצנזוס בשעת מלחמה והמגלה עמדות סופר ניציות בתקופת מלחמה. נראה היה כאילו נתקף התקפי פטריוטיזם מדי פעם בפעם, בהם תקף בחריפות את מנהיגי המדינה והאשימם בתבוסתנות.

הצד היוני של אבנרי הוא הצד המוכר והוא המאפיין העיקרי והעקבי שלו במשך השנים. הצד הניצי מוכר הרבה פחות, ולכן אתמקד בו.

לאחר מלחמת השחרור התנגד אבנרי לנסיגה מחלקי סיני שהיו בידי צה"ל, במענה ללחצו של הנשיא האמריקאי טרומן. כותרת המאמר היתה "סכין בגב". הוא הציג את הנסיגה מאבו עגילה ככניעה. את ההחלטה לא לכבוש את הרצועה הציג כ"ליל אובדנה של עצמאות ישראל." אילו נכבשה הרצועה, הסביר אבנרי, היתה ישראל מופיעה ברודוס כמנצחת, מצרים היתה נאלצת לחתום עימנו על הסכם שלום, תוך ויתור על הרצועה.

במלחמת ששת הימים, הוציא "העולם הזה" עיתון יומי שנקרא "דף". תחושתו של אבנרי היתה, שכאשר משתנה המרחב תוך שעות ספורות, הופעה שבועית של העיתון אינה מספקת. היתה זו גם הגשמת חלום ישן להוציא עיתון יומי, ואבנרי קיווה שהעיתון ימשיך לצאת גם בעתיד. העיתון "דף" היה פטריוטי ביותר וחדור רוח קרב. האסוציאציה שלי משמו, היא "הדף הקרבי" של אבא קובנר במלחמת השחרור.

ביום החמישי למלחמה, יצא העיתון בכותרת מדהימה, לאורך כל העמוד: "המטרה – דמשק!" במאמר זה כתב דברים הפוכים לכל מה שקוראיו ותלמידיו למדו ממנו לפני כן. "מלחמה זו – אסור לה להסתיים ללא פעולה מכרעת נגד סוריה. כי דמשק היא שגרמה למלחמה. דמשק היא שפיתחה את הסיסמה הזדונית 'מלחמת שחרור עממית'. דמשק היא ששלחה רוצחים וחבלנים כדי להפוך את חיי אזרחי ישראל לגיהינום. דמשק היא שהשתמשה בקלף השנאה האנטי ישראלית כדי לרכוש את כתר המנהיגות בעולם הערבי למדינה קטנה, חלשה, מפולגת ומשוסעת. דמשק היא שגררה את גמאל-עבד-אל-נאצר להרפתקה המטורפת של שלושת השבועות האחרונים. האם היא תהיה עכשיו המדינה היחידה שתצא מכל העניין נקייה? יהיה זה אבסורד שאין למעלה ממנו. אבסורד מסוכן.

"אין כאן עניין של החטא ועונשו, של רגשי נקם. מעולם לא רצינו במלחמה זו – שנכפתה עלינו בכוח מעשיה של סוריה – בעיקר. יש כאן עניין של היגיון פשוט. אם ממשלת דמשק לא תישבר היא תהיה מעצמה בעולם הערבי. אחרי חיסול יוקרתו הצבאית והמדינית של עבד-אל-נאצר ושל מוקיונו אחמד שוקיירי, תישאר דמשק כמרכז המחנה הערבי הלאומי. כמו אחרי מלחמת השחרור, היא תוכל לטעון כי צבאה בלבד עמד מול צה"ל ולא נשבר. וכמו אז – ללא צידוק צבאי. אחרי הפסקת נופש, ארוכה או קצרה, תתחיל סוריה שוב בטיפוח רעיונות הלוחמה. לכן – כל עוד אין כורח חיוני להכריז על הפסקת אש בחזית הסורית, אין לישראל כל עניין לעשות זאת. יש לה עניין להנחית מהלומה על המשטר הקיים בסוריה, המתעטף בסיסמאות מתקדמות לשם ניהול מדיניות הרפתקנית. יש להלום בה – כדי שבתום מלחמה זו ייווצר הרקע שיאפשר פיתוח יוזמת שלום אמיתית, יסודית ומקיפה. יש להלום בה כדי שהלאומית הערבית האמיתית, שוחרת הקִדמה והריאליסטית, תוכל להתגלות סוף סוף. יש להלום בה – או להשיג ממנה כניעה מיידית, שתהווה הודאה ברורה וחד-משמעית בתבוסת מדיניות 'מלחמת השחרור העממית'."

האיש, שבקוראו היום לנסיגה מהגולן, כותב שהתקריות שהובילו לכיבוש הגולן היו פרובוקציות יזומות של ישראל, קורא להלום בסוריה, ובמרומז – לכבוש את דמשק! שנים אחר כך הוא הסביר שסוריה היתה האויבת הגדולה של הרעיון הפלשתינאי. "לא קראנו לכיבוש סוריה לשם סיפוח לישראל, אלא כדי למגר את המשטר, שמנע מהצד הערבי לקומם את המדינה הפלשתינאית."

יש להניח שהערה זו נכונה. אך גם היא מעלה תמיהות רבות. האיש, המטיף לשלום בכל מחיר, וכותב נגד המלחמה בסגנון כמו-פציפיסטי, מצדד במלחמה יזומה כדי להגשים מטרות מדיניות. הקונצנזוס הלאומי בישראל מצדד במלחמות רק כפתרון כוח של "אין ברירה". אפילו הניצים שבניצים אינם תומכים במלחמות לצורך כפיית מדיניות אסטרטגית של המדינה. כאשר יצאה ישראל למלחמה, שלפחות חלק מיעדיה היו מדיניים – מלחמת של"ג, נוצר קרע בעם בדיוק סביב השאלה העקרונית של מלחמת ברירה. גם מצדדי המלחמה, ואריק שרון בראשם, הצניעו ככל האפשר את המטרות המדיניות של המלחמה והבליטו את המטרה ההגנתית – שלום הגליל. ככל הידוע לי, האלוף (מיל') בני פלד הוא היחיד המטיף בגלוי לשימוש בצה"ל לצורך ביצוע מטרות מדינות. והנה, דווקא אורי אבנרי, מהקיצונים ב"מחנה השלום", מטיף לכך בגלוי.

זו לא היתה הפעם הראשונה. בכל אותן "התפרצויות פטריוטיות" שלו, היה קשר הדוק בין טיעוניו לבין תפיסתו המרחבית השמית. הוא קרא לכבוש את דמשק כדי להגשים את התפיסה הזאת. הוא התנגד לנסיגה בסיני וקרא לכיבוש הרצועה במלחמת השחרור, אך עיקר ביקורתו הייתה על הכניעה לאימפריאליזם האמריקאי והכנסתו כגורם העיקרי במזה"ת.

בשנות ה-50 קרא אבנרי לישראל לכבוש את הגדה המערבית מידי ירדן כדי להקים בה את המדינה הפלשתינאית, שתהיה הבסיס לפשרה הישראלית פלשתינאית. הוא קרא להתקוממות של הפלשתינאים בירדן, וכתב ש"המשטר החדש במדינת ישראל, שפניו יהיו מיועדות לאיחוד הארץ, יושיט את שתי ידיו למלחמת שחרור זו."

כל המובאות הללו, מעידות על אדם מורכב ביותר. אף שבסקלה הפוליטית הוא נמצא בקצה היוני ביותר, אין הוא מתאים בהכרח להגדרות הפאבלוביות של "ימין" ו"שמאל", יונים וניצים. הוא "עוף" ייחודי בזירה הזאת. מחוייבותו העיקרית היא לתפיסת העולם המרחבית שלו ולאו דווקא לשלום. הוא מצדד במלחמה שתביא ליישום התפיסה הזאת. מלחמה המקדמת את המטרה הזו, כמוה כמלחמות שחרור לאומיות בהן הוא מצדד באופן עקבי. בכך משלב אבנרי שני צדדים באישיותו – תפיסת עולם יונית קיצונית עם נטיית לב מיליטריסטית.

במהלך מלחמת של"ג, מלחמה לה התנגד נמרצות ונאבק בה מיומה הראשון (לדעתי, לא כיוון שזו מלחמה יזומה למטרות מדינות, אלא בעיקר כיוון שהיתה זו, לראשונה, מלחמה בין ישראל לפלשתינאים), כתב אבנרי על המלחמה את הדברים הבאים: "אי שם, בפרברי נשמתו, האדם אוהב את המלחמה. יש חדוות מלחמה. יש חדוות קרב. היא שייכת לעולם הרגשות העמוקים ביותר שבלב האדם, רגשות שגם הוא עצמו אינו מודע להם."

התלהבות זו שבה וחוזרת בדברים שכתב אבנרי במשך השנים. בתקופת הרדיקליזם הימני הוא כתב: "אנו צועדים לקראת המאבק. המאבק למען ההגשמה הלאומית. המאבק לחידוש השלטון העברי על אדמת העברים. המאבק המהפכני להקמת המלכות העברית. אנו שמחים לקראת הקרב. אנו שמחים שסוף סוף תינתן לנו האפשרות להוכיח לעמנו ולעולם כולו את נכונותו החלוצית ואת רוח ההקרבה של הנוער העברי הלוחם, של התנועה הלאומית המהפכנית ביישוב...

"מתוך התפרצות רצון חיים נולדנו. בשעה שדוקטרינות זרות הרעילו את נפש הנוער, בשעה שההגשמה העברית בארץ וההירואיות החלוצית שנתגלתה בה נטו מדרך הישר שהותוותה לה על ידי הגורל. צורפנו באש החזון הטרומפלדורי, וחושלנו בריאליזם המדיני האכזרי של זאב ז'בוטינסקי. וכך צעדנו מניצחון לניצחון...

"הננו נכנסים בקומה זקופה ובצעדים גאים לזירת המלחמה היישובית, שהייתה עד כה מגרש שעשועים למתנגדינו..."

עם כל השינויים הקיצוניים שחלו בדרכו, הנטייה המיליטריסטית נשארה חלק מסגנונו. הוא עסק הרבה בנושאים צבאיים. הוא כתב הרבה על אנשי צבא. בכתבו על אנשי צבא, שהיו גם יריבים פוליטיים, גישתו נעה בין שנאה להערצה. כך כשכתב שוב ושוב על דיין, לו הקדיש עשרות כתבות שער, שתי כתבות איש השנה ועוד שתי כתבות איש השנה על בתו יעל דיין ובנו אסי דיין. כך כשכתב על שרון. כך כשכתב על רחבעם זאבי.

בעקבות התקפה של סילבי קשת על זאבי, כתב על כך אבנרי "מעשה לינץ' אישי באדם כבול ידיים ורצח אופי של מוסד שלם – צה"ל... יש לו משמעות חמורה, שכן האדם לו ייחסה סילבי את כל הדברים הנוראים אותם פירטה ברשימתה, הוא איש המופקד מטעם המדינה על גורלם וחייהם של אלפי אנשים. זה אדם שהמדינה העניקה לו סמכות לשלוח אנשים למשימת העלולות לעלות להם בחייהם. אם איש זה הוא כה מושחת, כפי שתיארה סילבי, מדוע ימלאו אנשים את הוראותיו ופקודותיו? מעבר ללינץ' האישי, קיים גם רצח האופי של צה"ל. אפילו נניח לרגע שסילבי קשת לא התכוונה לאישיות ספציפית, הרי עצם העובדה שבצה"ל עלול להימצא מין מפקד כמו זה שציירה, היא כתב האשמה חמור ביותר נגד כל צה"ל, מפקדיו וחייליו..."

את הביקורת הזו ניתן לכתוב על רבים ממאמריו של אבנרי שעסקו בקציני צה"ל. ובכל זאת, עצם כתיבתם על ידו, מעידה על האמביוולנטיות בגישתו לצבא.

ביטוי אחר לנטייתו המיליטריסטית היא שימושו הנרחב במונחים צבאיים. הדבר התבטא הן בעיתון והן בפוליטיקה. הוא קרא פעמים רבות להקמת "מטכ"ל לבן" שיעסוק בהכנות לשלום. את הכתבים ששלח למשימות העיתונאיות כינה "חוליית כיסוי" או "צוות", כמו בסיירות. כשפרש מעריכת העיתון כינה את המערכת "המשפחה הלוחמת". על העיתון הוא כתב באותה הזדמנות "היינו כמו ראש גשר שהצליח להיאחז בחוף עוין, ואף להתרחב, אך שנבלם על ידי הכוח היריב העדיף בלא יכולת לפרוץ החוצה." את מאמצי ההישרדות של העיתון כינה "מאבק גבורה". את שליחות העיתון כינה "שליחות קומנדו". כל דרכו של העיתון היא מערכה. כל עיתון הוא קרב. כך גם בפוליטיקה. סניפי תנועתו נקראו "חטיבות". תרגילים פרלמנטריים נקראו "תטל"ג" – תרגיל טקטי ללא גייסות.

אחד הביטויים החדים לנטיותיו המיליטריסטיות, ואולי אחד ההסברים לכך, היא תפיסתו את עצמו כחייל. בכך אגע בפרק ט' של העבודה, אך לכך יש להקדים נושא אחר – ראייתו של אבנרי את עצמו כנציג דור לוחמי תש"ח.

המשך יבוא

2. לא הכול שפיט ולא הכול חקיק

"חוק ישראל היום" התקבל בקריאה טרומית ברוב קולות. האם משמעות הרוב בהצבעה בכנסת היא שהחוק מבטא את עמדת רוב העם? איש לא יטען כך ביושר. ואילו החוק היה מגיע לקריאה שלישית ומתקבל ברוב כזה, גם אז הוא היה מבטא קוניונקטורה פוליטית בכנסת ולא את רוב העם.

אילו התקבל החוק היתה מוגשת נגדו עתירה לבג"ץ. כל מי שמכיר את היסטוריית הפסיקה של בית המשפט העליון בנושאי חופש הביטוי יודע, שבית המשפט היה פוסל את החוק. בוודאות. הנהנים מפסיקות בית המשפט בנדון היו עד כה בעיקר הימין והשמאל הרדיקלי, שבית המשפט העדיף את חופש הביטוי שלהם על פני השיקול של שלום הציבור. קל וחומר במקרה של הגנה על חופש הביטוי של המיינסטרים, בעיתון הנפוץ בישראל. אין ספק שנימוקיהם של תומכי החוק לא היו עומדים מול עקרון חופש הביטוי.

ומה היינו אומרים על פסיקה כזאת? שזאת "דיקטטורה של בג"ץ"? ש"פקידים שהתמנו בשיטת חבר מביא חבר מעמידים עצמם מעל רצון הרוב"? יש להניח שרוב מדקלמי המנטרות הללו, היו משבחים במקרה זה את התערבות בית המשפט. הם היו מבינים שלא הכל חקיק, שהרוב אינו כל יכול, ושרוב בהצבעה אינו בהכרח מבטא את רוב העם. התסריט הזה הוא חומר למחשבה למבקרי בית המשפט העליון, שרוצים לשפוך את התינוק עם המים, ולסרס את בית המשפט, מתוך הנחה שלעולם חוסן, והם יהיו תמיד השלטון.

הביקורת השיפוטית על החקיקה היא יסוד מוסד בדמוקרטיה. היא נועדה להגן על האזרח והמיעוט מפני עריצות הרוב. לכן, חשוב לשמר אותה ואין לפגוע בה. לדוגמה, חוק התגברות לפיו הרוב האוטומטי של כל קואליציה, 61 ח"כים, מספיק כדי להתגבר על פסילת חוק, הוא ביטול למעשה של הביקורת השיפוטית, וכמוהו כעליה על בית המשפט עם D-9.

אין בדבריי אלה כדי לבטא תמיכה גורפת בפסיקות בית המשפט. בית המשפט העליון נוקט באקטיביזם שיפוטי מוגזם ומיותר, שמתבטא בהתערבות מוגברת בסמכויות הכנסת והממשלה, ולאו דווקא בנושאים של הגנה על זכויות הפרט והמיעוט. האקטיביזם השיפוטי אינו מתבטא רק בביטול חוקים, אלא בעצם הדיון על חוקים או החלטות ממשלה, בנושאים שבסמכותן. אין זה מעניינו של בית המשפט לדון בחוקיות הסיכולים הממוקדים או בסגירת משרדי אש"ף בירושלים. עתירות מסוג זה צריכות להידחות על הסף.

האקטיביזם השיפוטי הוא הגורם המרכזי ל"עליהום" על בית המשפט. גישת "הכול שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט" גורמת לגישה הקיצונית של "הרוב הוא הכול" שעלולה להביא לעריצות הרוב. עצם הדיון על פסילת חוק יסוד, כלומר פרק בחוקה, ולא במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האזרח (נניח, מקרה קיצוני כמו חוק יסוד המבטל את זכות ההצבעה לערבים) – הוא ביטוי להסלמה כזו. ההסלמה של כל צד במחלוקת הזו, מחריפה את תגובת הצד שכנגד, והיא מסכנת את החברה הישראלית.

הגיעה העת להרגיע, בעיקר באמצעות ריסון עצמי, הן של בית המשפט והן של המערכת הפוליטית; להידבר ולגבש יחד מחדש את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

3. צרור הערות 26.9.18

* תגובה רוסית הולמת – הנ"מ הסורי הפיל מטוס רוסי. 15 חיילים רוסים נהרגו. בתגובה רוסית הולמת, רוסיה תצייד את סוריה בטילי נ"מ משופרים.

* הסלמה – מי שהכיל את בלוני התבערה הזמין את בלוני הנפץ.

* בית המשפט לא עובד אצלה – מי כתב על "שופטי בג"ץ ערלי הלב, שהכתימו לדיראון עולם את המוסד שהם מכהנים בו"? שמא בצלאל סמוטריץ? מי כתב על "חותמת הכשרות המפוקפקת של בג"ץ"? אולי מוטי יוגב?

לא. כתבה זאת זהבה גלאון. למה? כי בית המשפט העליון לא עובד אצלה, לא רוקד על פי החליל שלה, ומעז לפסוק על פי חוק. חוק אחד לכולם. אותו חוק שבעטיו בית המשפט הורה להעתיק ממקומה את עמונה, הוא החוק שבעטיו בית המשפט הורה להעתיק ממקומה את חאן אל אחמר. מדובר בהתיישבות בלתי חוקית. לאחר שנים רבות, שבהן תושבי המקום דחו כל פתרון שהוצע להם, בית המשפט העליון הורה להעתיקם. גלאון, שחוגגת עקירה של יהודים, מכנה צעד דומה, מאותה סיבה ועל פי אותו חוק כלפי ערבים "טרנספר" ו"פשע מלחמה". היא אינה רק מגנה אותו, אלא מסיתה למרי אזרחי ולהפרת חוק, "אי ציות אזרחי וחסימת הדחפורים."

גלאון משקרת וכותבת על ההחלטה: "להשאיר 173 בני אדם בלא קורת גג, ו-150 תלמידים בלא בית ספר." זאת, חרף העובדה שהיא יודעת היטב, שמדינת ישראל הקימה להם יישוב קבע חלופי, ברמה גבוהה הרבה יותר ולשם שינוי – חוקי, חיברה אליו חשמל (בניגוד למה שהיה עד כה במאחז הבלתי חוקי), מים, ביוב. הקימה בית ספר עם כיתות ממוזגות ל-150 הילדים. גלאון יודעת זאת, ומשקרת.

זהבה גלאון מוציאה שם רע לצביעות.

* ביד הלשון: צועק בחול אדיר – במופע לציון יום ההולדת השבעים של יהונתן גפן, ששודר בחג בגל"צ, שר אביב גפן את שירו היפה של אביו "אתם זוכרים את השירים". במקום לשיר "וגם צועק בקול אדיר," הוא שר "וגם צועק בכל אדיר". לזכותו ייאמר, שהוא הקפיד על כללי בגד כפת רפויה, וזה נשמע "אבל צועק בחול אדיר."

מה שמזכיר לי את האגדה המיוחסת לעזר ויצמן, בהיותו מפקד חיל האוויר. מראיין בגל"צ שאל אותו: "האם זה נכון שכל קצין וחצין..." – עזר היסה אותו ואמר: "נכון שכל קריין וחריין."

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ד. כפר גלים ימים אחרונים

בואו של בומבה לכפר גלים חל בתקופה הכי עמוסה בחיי. לפני הצהריים שימשתי כמורה לטבע, ואחרי הצהריים עד שעות הערב המאוחרות, עבדתי כמדריך ה'אליפים'. בתפקיד זה הייתי צריך למצוא להם תעסוקה, לעזור בהכנת שיעורים, ולהרבות בפעילות תרבותית כדי שלא יהיה להם זמן ללכת מכות אחד עם השני. בין לבין  קיבצתי את כל סיפורי 'איה הג'ינג'ית' כדי להוציא אותם כספר יחד עם אראלה, אשר בה בחרתי כמאיירת  לספר.

אראלה עוד לא היתה מוכרת כמאיירת ספרים. הספר היחיד שאיירה עד אז, או יותר נכון שעיצבה את עטיפתו, היה חבורה שכזאת.  בהוצאת 'מסדה' חשבו  לפנות לקריקטוריסט זאב, כי הוא היה מי  שליווה את 'יומנה של איה הג'ינג'ית' ב"מעריב לנוער", אבל אני שמרתי נאמנות לאראלה עוד מימי נתיב הל"ה. לא היה קל לעבוד עימה, כי בתור פרפקציוניסטית, לא היתה  מוכנה להוציא מתחת ידיה  ציור שיש בו נקודה שלא יושבת במקומה הנכון. עם דמותו של המורה שמילקיהו, למשל, היו לה לבטים קשים. מכל המורים שהכירה בחייה, לא נראה לה אף אחד מתאים לדמות המורה שלי. הדבר ממש עיכב את צאת הספר ומי יודע מה היה קורה לו בסוף, אלמלא ישבה יום אחד במסעדה תל-אביבית ונתקלה בגבר עגלגל מקריח ששאל אותה אם אפשר לקחת את הכיסא שלידה. באותו רגע ידעה שזהו המורה שמילקיהו ומיהרה לשרטט את קוויו על מפית. גם לגבי העטיפה היו לה לבטים, כאן באתי לעזרתה כשהצעתי לה טקסט שאותו תכתוב בעיגולים סביב ראשה של איה, דבר שיכריח את הקורא לסובב את הספר כדי לקרוא. עד היום אני פוגש אנשים בני שבעים-שישים שאומרים לי שאת הסיפורים הם לא זוכרים, אבל את העטיפה הם לא יכולים לשכוח.

חוץ מאיה הג'ינג'ית כתבתי  באותם ימים גם את 'אני פחדן אני', ספר שהתחלתי לכתוב עוד לפני שהפלגתי לאמריקה וכתיבתו התנהלה בעצלתיים,  כי לא רציתי להוציא תחת ידי ספר, שיהיה פחות טוב מ'חבורה שכזאת'. בין כל העיסוקים האלה, תימרנתי במציאת מועדי מפגשים עם נאוה, שלא היתה מוכנה  להרפות ממני למרות שסיפרתי לה שיש לי חברה חיילת. לחלי לא סיפרתי כלום על נאוה, כי היא לא שאלה  ואני לא מצאתי לנכון  לפגוע בחברות שלנו, שהיתה יקרה לי יותר מכל.

בומבה נתן לי חודש כדי לסיים לכתוב את המחזה ואמר שיבוא אליי בעוד שבוע, לראות כמה הספקתי. לא התווכחתי איתו,  גם לא שאלתי כמה ישלמו לי, כי הרצון להפוך את הספר למחזה, פיעפע בי מאז שהספר יצא לאור, ומבחינה זו הוא התפרץ לדלת פתוחה. עוד באותו ערב, אחרי שהכרזתי בפנימייה על כיבוי אורות, פתחתי מחברת חדשה בחדרי והתחלתי לכתוב. באותם ימים של לפני המצאת המחשב, הייתי נוהג לכתוב  כתיבה ראשונה במחברת עם עט נובע פרקר 51 ששימש אותי עוד מאז ימי הפקולטה לחקלאות. בכתיבה הראשונית לא היתה אף שורה שלא היו בה כמה מחיקות. כשהייתי מסיים פרק, הייתי מעתיק אותו לנקי למחברת שנייה ורק בכתיבה השלישית הייתי מדפיס במכונת כתיבה הרמס קטנה, שרכשתי בכספי אחרי צאת המהדורה השנייה של 'חבורה שכזאת'. 

בומבה הגיע אליי אחרי שבוע בדיוק, ואני יכולתי להראות לו עשרה עמודים מודפסים. הוא חטף אותם מידי והחל לקרוא. חיכיתי לשמוע אותו צוחק מדי פעם, אך הוא היה שקוע בקריאה, ורק העוויות ותנועות פרצוף שהקרין נתנו לי להבין שהוא לא רק קורא, אלא גם  מציג תוך קריאה. כשגמר, אמר: "מצוין! תמשיך!" – לקח את העתקי עשרת הדפים ואמר שיבוא בשבוע הבא  לקרוא את ההמשך.  

מעודד מהמחמאה, חזרתי לכתוב, וכשהגיע אליי אחרי שבוע היה כבר חצי המחזה כתוב. הפעם הוא לא לקח ממני את הדפים אלא אמר: "תשמע, מה שכתבת  עד עכשיו הוא לא טוב. נתתי לכמה אנשים לקרוא וכולם אמרו לי שזאת לא הצגה של בית ספר, זה צריך להיות מחזה של תיאטרון. כתבת עשרה עמודים ואין אפילו קצה קצהו של קונפליקט. מחזה בלי קונפליקט הוא לא מחזה."

הייתי המום, אבל לא ניסיתי להתווכח. חשבתי לעצמי: מי אני, אגרונום ומורה לטבע, שאתווכח עם שחקן תיאטרון שלמד בימוי בלונדון?

היה לי יותר קל לשמוע את ההנחיות שלו ולנסות לכתוב מחדש. הוא לקח את הדפים שנתתי לו, הפעם לא קרא אותם, אמר שהוא ממהר ושיבוא בשבוע הבא לקבל את ההצגה המתוקנת.

כחייל ממושמע ישבתי וכתבתי מחדש  את מה שכבר כתבתי וחיכיתי לשמוע מה יגיד הפעם. הפעם.

ההערות שלו הגיעו בכתב יד שמצאתי בתיבת המכתבים שלי:

"יום שלישי  24.1.60 השעה 02.45 

שלום פוצ'ו,

שמע, מאז שנפרדנו לא עצמתי כמעט עין. עבדתי על המחזה לקראת הקריאה שהיתה לי היום. קראתי לפני צעירי הקאמרי את שתי המערכות. את השלישית כפי שאתה הבאת לי – פשוט לזרוק לסל. לא שווה פרוטה. הבא לי ביום שישי את המערכה השלישית לפי הנחיות אלה: ..."

כאן בא דף שלם של הנחיות חדשות שכנראה כל אחד משחקני הקאמרי הציע ובומבה רשם מילה במילה, כדי שארשום את כל המערכה השלישית מחדש. 

בסוף המכתב הוא כותב:

"שכחתי לומר לך שקבעתי קריאת השלישית בשבת לפני הצהריים, לא אכפת לי שתפסיק לעבוד שם בכפר גלים. בכלל תעשה את הכול. להוצאות ולמשפט שיעשו לך נדאג אחר כך..."  

כנראה שלבומבה  היתה עליי השפעה דורסנית, כי לא התווכחתי איתו, גם לא ניסיתי  להזכיר לו שאת המערכה השלישית כתבתי לפי ההנחיות שלו. גם קריאה נוספת לפני צעירי הקאמרי, בעקבות הערות שלהם, לא צלחה. כי בומבה אמר לי שב"קאמרי" לא יודעים מהחיים שלהם והוא הולך עכשיו ל"הבימה" ואם הם  לא ירצו, יש לו קשרים גם עם "אוהל".

הפעם חזר אלי רק  אחרי שבועיים, כשאני כבר התייאשתי. לפי עיניו הנוצצות הבנתי שהפעם בא עם בשורה טובה והעזתי לשאול מה אמרו לו ב"הבימה".

"עזוב את 'הבימה'," אמר לי, "הם מחפשים רק הצגות כמו הדיבוק. גמרנו עם ההצגות, אנחנו הולכים לעשות מזה סרט. דיברתי עם הבמאי זאב חבצלת והוא מסכים לביים."

"ויש משקיע לסרט?" 

"יהיה! דיברתי גם עם יוסי בנאי ועם גילה אלמגור ועודד תאומי ואילי גורליצקי וכולם מסכימים לשחק."

"אבל מי ישקיע בסרט?" 

"את זה תשאיר לי. אתה תשב ותכתוב את התסריט. מתי אתה מגיע לתל אביב? אני רוצה שתדבר עם זאב חבצלת שידריך אותך."

"אני מגיע בדרך כלל אחת לשבועיים."

"אי אפשר ככה. אם אתה רוצה שיהיה סרט אתה צריך לעזוב הכול ולשבת לכתוב את התסריט."

היום קשה לי להבין מה היה קסמו של עב המימדים הזה, שהצליח לשכנע אותי ללא מאמץ לעזוב מקום עבודה בטוח, וללכת אל הלא נודע. כנראה שהחלום שלי לעשות סרט היה כל כך טבוע בי, עד שלא עשיתי חשבון לאף אחד ועוד באותו שבוע הלכתי לאברהם מירון  להגיד לו שימצא לי מחליף.

אברהם היה המום. איך אני יכול לעשות להם את זה, ועוד באמצע השנה?

הסברתי לו שיוסי בנאי מסכים וגילה אלמגור מסכימה ובומבה מסכים וזאב חבצלת מביים ואי אפשר לבטל את כולם, רק בגלל שאני לא יכול להתפנות, לכתוב את התסריט.

מי ששכנע את אברהם לתת לי ללכת, היה עלם צעיר, יענקלה בר-חיים, בן קיבוץ רמת רחל, שהגיע באותו שבוע לכפר גלים לשאול אם הם צריכים מדריך. הקיבוץ שלו משווע לגוף צעיר שיבוא להשלים את המשק והוא נשלח מטעמו, לעבור בין כל בתי הספר החקלאים, ולמצוא אחד שיסכים לקבלו כמדריך, כדי שיגבש בו גרעין הכשרה להתיישבות.

אחרי שנמצא לי מדריך מחליף,  התבקשתי לפנות לו את חדרי ואני התקבלתי כשותף לדירתו של מיכאל (מיקי) גיל, כדי לשהות בה עד שימצא גם מורה לטבע שיחליף אותי. שמחתי מאוד לגור עם מיקי, שהיה חבר טוב עוד מהתקופה שלמדנו יחד בפקולטה לחקלאות. למיקי היתה משרה חלקית של מורה בביה"ס הספר החקלאי בעכו, שאותה השלים כמורה לכימיה בכפר גלים. חשבתי שיהיה לנו נחמד לגור יחד, עד שהתברר שדווקא בימים שהוא מלמד אני נמצא בתל אביב. עד לא מזמן הוא היה מזכיר לי את הפתק שהשארתי לו ובו כתבתי:

"למיקי שלום.

נדמה לי שאף פעם  לא היינו רחוקים זה מזה, כמו באותה תקופה שבה גרנו יחד באותו חדר בכפר גלים."

דבר אחד טוב יצא לי באותה שנה שעבדתי בכפר גלים – שלושה ספרים לבני הנעורים שכתבתי על אותם ימים. "פרא אדם", "תעלומת הילקוט" ו"המורה הדגול שמילקיהו".

מי שחושב שהמעטתי לכתוב ב"בחיי[4]" על אותה שנה עשירה בעלילות, מוזמן לקרוא את שלושת הספרים האלה ויוכל להשלים את החסר.

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

"יום אתמול כי עבר"

ראיון עם י. ד. ברקוביץ ליובלו השבעים

הופיע בכתבתי ב"מעריב" באוקטובר 1955

כשביקשתי לראיין את יצחק דב ברקוביץ לקראת יובלו השבעים, ניסה הסופר והמתרגם לדחות אותי.

"לסופר יש חיים פרטיים כמו לכל אדם – מה עניינם לקהל?" התריס. "כשיש לו מה להשמיע, הוא כותב זאת בעצמו. לא-פרטי הוא רק הספר היוצא לאור עולם והכול יכולים לקראו. 'הנשמה לך והגוף שלך' נאמר ב'סליחות'. ואני אומר לקורא: 'הנשמה לך והגוף שלי.'"

  משום אותה  פרטיות אין ברקוביץ, יליד סלוצק, אז רוסיה, 1885 – עורך יובל לעצמו. "אילו נעשיתי עכשיו בר מצווה הייתי חוגג. זה משמח יותר מגיל שבעים... אמנם תשומת לב של מכרים אין למנוע. מגיעים ברכות, פרחים וטלפונים – אף מניו יורק. פעם," הוא נזכר, "קיבלתי מתנת יום הולדת השמורה  בליבי. ביום הולדתי השישים באו שתי נערות צעירות ויפות, תחבו לידי חבילה – וברחו. החבילה הכילה גביע כסף עם תחתית וחרוט עליו: 'לסופר י.ד. ברקוביץ ליובלו השישים'. למחרת הביא נער שליח חבילה שנייה – חצי תריסר גביעי כסף. למחרתיים צילצלו ושאלו: 'היה פה שליח?' – 'מי אתן?' שאלתי. 'לא חשוב.' – 'מניין אתן מצלצלות?' – 'מפתח תקוה.' עד היום נותרו הנערות – שוודאי הן כבר אימהות בישראל – עלומות שם... זה קצת ברוחי," אומר הסופר, שתרגומיו הראשונים משלום עליכם היו בעילום שם עד ששלום עליכם עצמו ביקש ממנו לחתום על התרגומים בשמו: י.ד. ברקוביץ. הוא שקבע למשל את הנוסח "אשרי יתום אני..."

ברקוביץ מוכן לדבר על טכס האזכרה שהוא עורך בביתו בתל אביב ביום מותו של שלום עליכם. בצוואתו כתב שלום עליכם למשפחתו:

"אם מטעמי דת לא תאמרו אחרי 'קדיש' – קראו נא מסיפוריי ביום הזיכרון, ומן העליזים ביותר שבהם. מוטב ששמי ייזכר מתוך צחוק, משלא יזכרוהו."

ילדיו של הסופר ממלאים בקפדנות את צוואתו. מדי שנה בשנה הם מתאספים בניו יורק בבית אחת מבנותיו, ובתל אביב – בבית חתנו ברקוביץ, שהיה בעל בתו הבכורה של שלום עליכם ארנסטינה (נינה), שהלכה לעולמה. מתייחדים עם זכרו של ההומוריסטן הדגול על יד קריאה מספריו – ודווקא העליזים ביותר...

הטכס מתקיים מדי כ' אייר, יום פטירתו של שלום רבינוביץ, הלא הוא שלום עליכם. לבני המשפחה המתאספים בתל אביב מצטרפים גם כמה ממעריצי שלום עליכם, ביניהם שחקן "הבימה" דוד ורדי, ורוחו של מחבר "טוביה החולב", "מוטל בן פייסי החזן" ושאר יצירות מופת מרחפת על הבית.

נוהג ההתייחדות עם זיכרו של ההומוריסטן הענק החל עוד כשברקוביץ חי באמריקה. המסורת התקיימה גם במלחמת העצמאות. אז אמנם הצליחה להגיע לתל אביב רק הנכדה מחיפה, ושניים-שלושה מכרים. "ורק התחלתי לקרוא בכתבים," זוכר ברקוביץ, "ומיד היתה אזעקה ונאלצתי להגיף את התריסים. בכל זאת קיימנו!" – הוא גא.

ברקוביץ נכון גם לדבר על תרגום 15 כרכים של ההומוריסטן הנערץ, על מפעלו המיוחד, האפוס בן חמשת הכרכים שכתב על שלום עליכם, "היריד הגדול". ותוך כדי כך הוא מספר על ספרו שלו: "יום אתמול כי עבר" – על ארץ ישראל כפי שהוא ראה אותה ראייה ראשונה של סופר, כשעלה ארצה ב-1928. אז תר בכל הארץ, "פעם בחבורת סופרים קטנה ופעמיים עם ביאליק ושלמה צמח. בנקודות חשובות התעכבנו וגם לנו בלילה. עתה כל זה 'יום אתמול'. הכול גדל והתפתח. עין חרוד, אז בת שבע שנים, כבר הספיקה להתפלג."

הספר, שככל ספרי ברקוביץ ייצא בהוצאת "דביר", עודו בבחינת טיוטה, אך שלושה מפרקיו, "צפת", כבר הופיעו בשנתון "דבר" האחרון.

האם יופיע הספר עוד השנה?

"תלוי בבריאות, במצב הרוח וב...הפרעות הטלפון. חמישים פעם ביום, גם באמצע העבודה, גם בחצות, מצלצל הטלפון: 'טעות במיספר'!"

את טיוטות יצירותיו כותב ברקוביץ הסופר הוותיק (הוא נתגלה כסופר כבר בגיל 21) ביד. כתיבה אחרונה, שלרוב אינה דומה לטיוטה – במכונת כתיבה.

"אני מהסופרים היהודיים שרכשו להם מכונת כתיבה עוד לפני ארבעים שנה. הדפסה במכונת כתיבה מאירה עיניים. אותיות מחכימות."

מכונת הכתיבה של הסופרים, כיום מוצג מוזיאלי, היתה לרוב "הרמס בייבי" זיכרונה לברכה.

"איני מקלי הכתיבה," מבהיר י.ד. ברקוביץ. הוא עובד כל הבוקר ("בפיג'מה. איני מתלבש עד לצהריים") ואחרי הצהריים כותב עד מאוחר בלילה. "ביום ללא כתיבה אני חש ברע." אלא שלא מכבר עבר ניתוח קשה והינו בחזקת חולה "וממילא כוחות העלומים פגו... מוזה? במוזה משתעשעים לרוב הגרפומנים! סופר חייב לעבוד קשה. כמובן, בלי שהקורא יחוש בזיעה..."

ברקוביץ גאה בבתו תמרה הנשואה לאדריכל אוריאל כהנא, בנו של אברהם כהנא, שפירש את "הספרים החיצונים".

בגיל עשרים סיימה תמרה את אוניברסיטת ניו יורק עם מדליה של הצטיינות בלשון ובסגנון של השפה האנגלית. היא חיברה שירים ופיליטונים ונלקחה אחר כבוד להשתתף בירחון היוקרתי "ווג". כתבה שם מיספר פעמים ומשכה את ידה מזה. עדיף בעיניה לעסוק אף היא בתרגומים. תמרה מתרכזת בתרגום ספרי אביה מעברית לאנגלית. ברקוביץ הינו סופר דו-לשוני. בכך אולי הוא יחיד במינו אצלנו. כותב בעברית ובאנגלית גם יחד.

 מבטי נח על חדרו של הסופר בדירה ברחוב עין ורד. כורסא ענקית, שולחן כתיבה הממלא את מרבית חללו של החדר, ארונות גדושי ספרים ודיוקני סופרים. הרחוב קטן ושקט, אני מעירה. מתאים לסופר. אולם לדעתו בכלל לא שקט. צפירות למיניהן, דיבורים צעקניים...

הראיון תם וחוזר לראשיתו: ברקוביץ, חתן פרס ישראל ופעמיים פרס טשרניחובסקי, מתלונן על "האינטרוויואים" שפשטו אצלנו בנוסח אמריקה.

"באמריקה העיתונאים אפילו מהדרים יותר, חוקרים מה הדיאטה של הסופר... בא עיתונאי, גוזל זמן, טועה תכופות ואפילו אם הטעות היא בבת-גוון – הוא מקלקל הכול."

בכל זאת קיבלתי ראיון.

יצחק דב ברקוביץ: 1885 סלוצק – 1967 תל אביב.

הסרט :"שרוכים"

ישראל  2018. בימוי ינקול גולדווסר

"שרוכים" הוא סרט נהדר. אנושי ומחמם לב. כולו – התסריט, הבימוי, המשחק – הכל משלנו. לא קופרודוקציה.

תסריט מצוין על גבר צעיר מגודל עם "צרכים מיוחדים" בלשון מכובסת. עובר במהירות מחריגה גסה מהנורמה להברקה מפתיעה. גדי מודע למצבו אבל הוא אופטימי ומאמין שהנה, עוד מעט יוציא תקליט מוסיקלי. הבן, שאביו דחה אותו מאז ילדותו, שאינו יודע לשרוך את נעליו, מתגלה כאוהבו האמיתי והיחיד של האב. אבא הוא אבא הוא אבא.

נבו קמחי מקסים בתפקיד הבן גדי. ביצוע מרשים של דב גליקמן כאב המוסכניק. משחק מעולה של כל הצוות. לא מדכא, לא סוחט רחמים.   

למהר לראות! 

תקוה וינשטוק

* * *

משה כהן

נוסטלגיה

23 בספטמבר, גלי צה"ל, שעה 8 בבוקר, התוכנית "שלונסקי וליפשיץ": פרופ' יבלונקא פירסמה ספר געגועים לשנים הראשונות של המדינה.

אז מה אם היה טרור חמור ביותר על ידי ה"פידאיון".

אז מה אם רבבות עולים גרו במעברות. 

אז מה אם היה מחסור של מוצרי מזון בסיסיים ו"קיצוב".

לְמה מתגעגעת פרופ' יבלונקא?

לשלטון מפא"י המושחת?

שלונסקי מציין לשבח –

את מדיניות ההפצצות החכמה בסוריה של...אייזנקוט.

רגע, חשבתי שמי שקובע את המדיניות הוא הדרג המדיני. 

לא מסוגלים לבטא מילה טובה על נתניהו?

התקשורת מדווחת –

 שמזל"ט של צה"ל תקף מעיפי עפיפוני תבערה.

יופי, רק שהמזל"ט פגע ליד מפעילי העפיפונים.

ללמדך שמדיניות מתן החסינות למפעילי העפיפונים נמשכת.

יחי "טוהר הנשק" – האומר לא לפגוע במחבלים המשתדלים לפגוע בכמה שיותר אזרחים  יהודיים. 

הבו טבליות נגד בחילה

לראות את אהוד אולמרט מתרפס ונותן לגיטימציה למממן הטרור אבו מאזן – בא להקיא.

אבל כל החיים לפניו.

אנו עוד נראה את שובם של האהודים, אולמרט וברק. 

מי אמר שהעתיד שייך לצעירים?

יש מנהיגים "דגולים" הנותרים צעירים לנצח ושחיידק השררה מקנן בהם לנצח. 

אבל כל ילד יכול לראות ששובם לשלטון שואף לאפס ושהם עושים צחוק מעצמם.

אלוהים ישמור. 

משה כהן

* * *

המופע "שנסונים שרים באהבה" חוזר

בני פורת שירה, דודו שליטא אקורדיון והנחייה.

נוסטלגיה נוגעת בלב, מלווה בסרטים אמנותיים כמותם לא ראיתם.

יום חמישי 11 באוקטובר 2018 – סינמטק תל אביב  18:00

רבים שהיו כבר, ביקשו: "תגידו לנו שיהיה עוד פעם. נשלח גם את הבת."

זה קטע קטן עם כמה דוגמיות:

https://youtu.be/RQ0j--P1M1M

וגם קישור לכרטיס הנחה

https://www.cinema.co.il/order/?evenid=19138

היכנסו לדף רכישת כרטיסים באתר הסינמטק.

ובשורה המציינת קוד הנחה: הקישו שנסונים ועשיתם את עסקת החיים.

ובקשה קטנה:

אנא הפיצו לנמעניכם באשר הם שם.

תודה, להתראות וחג שמח וכשר.

דודו שליטא

* * *

משה גרנות

בלי הערות שוליים

על ספרו של הלל ברזל

"שירת ישראל, מהפך פואטי – נתן זך"

ספריית פועלים 2018, 992 עמ'

אני מודה שהמסרים ביצירתו השירית והעיונית של נתן זך הרתיעו אותי. לא היה ברור לי איזו רעה עשתה לו מדינת ישראל שהוא כל כך מחרף ומגדף אותה. שמעתי אותו ממטיר מבול של חרפות על המדינה בכנס סופרים שהתקיים בבית פליציה בלומנטל (במתחם עיריית תל-אביב הישנה), ושערותיי סמרו. היו קריאות בוז מהקהל, אבל הוא המשך להשמיץ, כאילו מנהמת ליבו. כמו שונאי ישראל הגדולים ביותר הוא האשים את המדינה באפרטהייד, תמך בחרם על ההתנחלויות, הביע נכונות להצטרף למשט ה"מרמרה" לעזה, כינה את "צוק איתן" (2014) כרצח עם. אילו ידע אילו בושות תעשה לו המדינה – לא היה חוזר משהייתו בלונדון (1978-1968). באחד השירים הוא אפילו מרמז על דמיון בינינו ובין הנאצים ("אוריינט ראוס" (1999). אני ראיתי בדבריו אלה יריקה לפרצופי, ולרבים שכמותי, הרואים במדינה שלנו נס והצלה ליהודים שהיו למרמס לאורך הגלות, כשאף אומה "נאורה" בעולם, ובוודאי לא שכנינו המבקשים במוצהר להשמידנו – לא רשאים ללמד אותנו התנהגות נאותה.

לרתיעה הנ"ל מצטרף כעס על הביקורת הקטלנית שלו על שירת נתן אלתרמן, המשורר הווירטואוז, שלטעמי, אף משורר עברי אחר אחרי ביאליק לא הגיע לרמתו. ובכן, "חטאיו" של אלתרמן לפי זך: פאתוס ציוני (איום ונורא!), סימטריה נוקשה, תמונת עולם מלאכותית, עושר לשוני מלאכותי ("הרהורים על שירת אלתרמן", "עכשיו" 1959). למותר לציין עד כמה דברים אלה מופרכים, ובזקנתו, הוא נאלץ להתנצל ("לנתן א'"). כשקראתי בזמנו את השיר "מזעור", בו מוסיף המשורר את תוספת ההקטנה "צ'יק" לכל חודשי השנה ("כיוון שאני בסביבה" – 1996), הייתי בטוח שהמשורר והעורך שפרסם את "השיר" בעיתון מבקשים להתבדח על חשבון הקוראים.

יחד עם זאת, למרות הרתיעה הנ"ל, אני מודה ששירים לא מעטים מאינספור שירים שכתב זך, ריגשו אותי: "כי האדם עץ השדה" ("כמו האדם גם העץ צומח / כמו העץ האדם נגדע / ואני לא יודע / איפה הייתי ואיפה אהיה / כמו עץ השדה"), "כשצלצלת רעד קולך" ("ואני ידעתי שאני אבל בגללך // ולא היה לי צורך לשמוע את דברך / כי כשצלצלת רעד קולך..."), "לבדו" ("לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו בין כה וכה. הוא מחכה והוא לבדו / והוא מתמהמה והוא לבדו / והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא". "ציפור שנייה", "אני שומע משהו נופל", "אני רוצה תמיד עיניים".

יחד עם זאת, איני יכול שלא להשוות את הווירטואוזיות הפרוסודית של אלתרמן, שרק העצימה את האמירה המעמיקה שלו, לחרוז האקראי של זך המגובה בשרשור של אותה שורה בשינויים קלים.

וכל ההקדמה הארוכה הזאת למה? כי נדהמתי שבחיר חוקרי הספרות, פרופ' הלל ברזל, בחר להקדיש לו ספר עב כרס (כמעט 1000 עמודים!), לזך לבדו, כאשר משוררים אחרים מופיעים בספריו המחכימים בזוגות או בקבוצות (אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי בספר מ-2007; ש' שלום, זלדה, אבא קובנר בספר מ-2008; יוכבד בת מרים, נתן יונתן, דליה רביקוביץ' בספר מ-2014; דויד אבידן, יונה וולך בספר מ-2018), וכאשר מדובר בסיפורת הלל ברזל קיבץ בספר אחד עשרות יוצרים ("מיטא-ריאליזם וריאליזם" 2011; "מודרניזם ופוסט מודרניזם" 2013).

לפני שאגש לומר דבר מה על הספר גדוש הידע הזה אני מבקש להעיר שתי הערות:

א. בספר זה, כמו בספרים אחרים של פרופ' ברזל שקדמו לו, אין אף הערת שוליים! כל מה שהמחבר רצה לומר מצוי בטקסט העיקרי עצמו. המשתמע הוא שהמחבר מביא בפני הקורא רק מה שחשוב, ואיננו מתהדר בעניינים שוליים שאמורים לשבח את בקיאותו בנושאים שאינם נוגעים ישירות ללוז הדיון.

ב. בספר ימצא הקורא ניתוח פרוסודי ותוכני של השירים, רקע ביוגראפי, מעקב אחרי ארמזים (מהמקרא, מחז"ל, מהפיוט, מהתפילה, מהמיתולוגיה, מספרות ישראל, מספרות העולם, מהגות העולם וכו'), אבל בשום פרק לא ימצא הקורא הערכה על מושא הכתיבה, ולא ימצא שום הפנייה לספרים הרבים שפרופ' הלל ברזל פירסם. הערכה והפנייה (מינורית!) לספריו שלו נמצאים רק בפרק האחרון.

כל שיר זוכה לניתוח פרוסודי מדוקדק, אזכור הארמזים החבויים ביותר. בשיר "לבדו" שצוטט לעיל, הארמזים די ברורים ומכוונים לנימוק האל בבריאת האישה (בראשית ב' 17) ולעיקר השנים-עשר מתוך שלושה-עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, שהמשורר הפך את המשתמע מהם במאה ושמונים מעלות, כשהיגדים אופטימיים הנ"ל נהפכים להיגדים לפסימיים ביותר – מנבאי המוות שאין ממנו מפלט, הגם שהמילה עצמה "מוות" איננה מוזכרת.

בשיר "כשהפרשים האחרונים" (כאן – כלומר בספר שלפנינו, גם בהמשך – עמ' 214), המחבר מכוון את הקורא לארמזים מתפילת הנעילה של יום הכיפורים, השער אצל קפקא, אצל ביאליק, ב"קומדיה האלוהית" של דנטה.

ב"שיר מרבה הנשים" (כאן עמ' 384) מוצא המחבר ארמזים לשיר השירים א' 16, ד' 10-9, לתהילים י"ט 3, כ"ג 1, לשמות כ"א 10, והד לשיר הילדים של לוין קיפניס "גינה לי גינה לי".

בשיר "הלנצח?" (כאן עמ' 418), שיר סאטירי על הבחירות בישראל, בו מוצא המחבר רמיזות למשל יותם, לסיסמת אצ"ל "רק כך", להמנון הפלמ"ח וכו'.

בשיר "העיט" (כאן עמ' 651-650) מוצא המחבר את "פסוקי דזמרה", ליקוט המזמורים הנאמרים בתפילת שחרית (על פי שבת קי"ח ע"ב), וכן ארמזים מהזוהר, וכן כל הקונוטציות הנלוות: "וירד העיט על הפגרים" (בראשית ט"ו 11), "עיט, עיט על הרייך" של טשרניחובסקי, פסוקים מישעיהו י"ח 7, מאיוב כ"ח 7, ירמיהו י"ב 9, "עיט צבוע" של אברהם מאפו.

הבאתי כאן רק טעימה, מנוהגו של המחבר לגבי מאות השירים המוזכרים בספר.

הזכרתי קודם את הפסימיות הניגרת מהשיר "לבדו" שמכוון להיותו של האדם היצור החי היחיד שמודע לכך שהוא בן תמותה. מסתבר שנושא המוות נפרש לאורך כל יצירתו של זך. מניתי בספר מעל שלושים וחמישה שירים הנסבים סביב גורלו של האדם למות, וביניהם שירים על אורפיאוס שבכוח שירתו הצליח לרדת לשאול ולמשוך אחריו את אוורידיקה (כאן, עמ' 211, 248, 260), האם יש כאן רמז לתקווה שהמיטיב לשיר יזכה להתגבר על גזירת השאול? בתוך הצבר הגדול של שירי אבל, קינה ומוות מופיע גם השיר המשורשר "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי" (כאן עמ' 520).

ליד הצבר הזה יש צבר של כחמישה-עשר שירים שעניינם ישו – בשורתו, גורלו, מותו. ב"שיר לבורח משדה הקרב" (כאן, עמ' 520) המשורר מגנה את הזדים (="היהודים!) אשר בחרו בישו להעלותו על הצלב, ולא בשני הליסטים. מסתבר שנתן זך קונה את המיתוס האנטישמי של הברית החדשה המאשים את היהודים לדורותיהם במות אלוהיהם. איך איש בעל אינטלקט כמו של נתן זך יכול להסכין עם דיבת זוועה כזאת?!

בין השירים המוקדשים לאבל ולמוות מצוי השיר "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי", והרי ציטוט:

מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי.

אבוי לאשתו של המורה למתמטיקה שלי.

אבוי למורה למתמטיקה שלי עצמו.

מתה אשתו של המורה שלי למתמטיקה.

אבוי לאשתו של המורה שלי למתמטיקה.

אבוי למורה שלי למתמטיקה עצמו.

מתה אשתו

של המורה שלי למתמטיקה.

אבוי לאשתו

של המורה למתמטיקה.

אבוי למורה שלי למתמטיקה

עצמו.                                     ("שירים שונים" 1955)

אני מודה שיש במילים האלו עוצמה מרתקת, אבל מבחינה פרוסודית יש כאן שרשור עם שינויים זניחים. בתבנית השרשור בנויים גם השירים "כי האדם עץ השדה" ו"כשצלצלת רעד קולך" שהוזכרו לעיל, ועוד עשרות שירים מצוטטים בספר שלנו. נשאלת השאלה אם החידוש הפרוסודי הזה שווה את ניתוץ הפרוסודיה הווירטואוזית של אלתרמן. הלל ברזל מביא בעיקר עובדות, ואינו שש להעניק ציונים. זך האשים את אלתרמן בסימטריה נוקשה של חרוזים ומשקל, ומסתבר שהוא עצמו "חוטא" בכך לא מעט:

בכך שלא יכולת ממחשך היישר עיניים,

מלבד אלו השתיים – של הפרפרים.

שכל אשר ביום בו כיתת בך ריחיים –

מצא עצמו בליל דולף מבין שברים.           (כאן עמ' 62)

לפנינו בית מחורז (א-ג, ב-ד), ויאמבוס כמעט מושלם.

ודוגמה נוספת:

ואפשר כי מי שהגיע עד כאן –

שוב אין לו לאן ללכת.

שנטענו עצי שאלות בגן –

האם נמתין לשלכת?!

(כאן עמ' 68, ודוגמאות רבות מספור בספרנו: עמ' 54, 55, 63, 67, 68, 102, 103, 117, 210, 267, 596, 813).

איפיון פרוסודי נוסף ייחודי לנתן זך: המון אנפורות, אפיפורות, חזרות על מילים בראש השורות (וגם שורות שלימות) ובסופן:

כאילו היה לא שלי

כאילו היה קול כללי

אזכור עוד לקחת ללב

אזכור שזה עוד כואב.       

(כאן, עמ' 503; במקרה זה גם החרוז המשוקץ)

ודוגמה של אנפורה ואפיפורה:

לשאוף ליום חופש אחד

לירות בתליין אחד

להיות בבית סוהר אחד

להיפרד פעם אחת

למות פעם אחת

לשכב באדמה בלי חלום אחד.

(כאן, עמ' 674)

בדוגמה האחרונה יש אנפורה (ל') ואפיפורה באותן שורות (אחד); ראו גם עמ' 186, 632, 641, 750, 789. חזרה על מילים או על שורות נועדה להדגשה, אבל קשה לקטלג אותה כתבנית פרוסודית מתוחכמת במיוחד.

מאלפת היא מסירותו של הלל ברזל לא להשאיר שום חידה פיוטית לא מפוענחת. הקורא ימצא בספר שלפנינו הסברים מאירי עיניים על כל מושג שהמשורר משבץ בשיריו. חוקרי ספרות נוהגים לסמוך על הידע ועל האינטליגנציה של הקורא – כל זה היה אולי נכון לפני עידן הסמרטפון, עידן שמסתפקים ברפליקות של שתי מילים בתוספת אימוג'י. מחבר ספר זה מאיר את עינינו בכל תחום שבו המשורר המשכיל הזה שלפנינו פתח אליו צוהר. כך אנחנו נשכרים לדעת על הפסלים הענקיים באיי פסחא (עמ' 120), על גורלו של לאוקואון, והפסל שלו בוואטיקאן (עמ' 122), מי הוא דנטס ב"הרוזן ממונטה כריסטו" (עמ' 190), קורותיה של עכו (עמ' 198-197), מה חופן בחובו ההיגד "טליתא קומי" (עמ' 228), מי הוא רוברט פרוסט (עמ' 253), קורותיו של הגטו (עמ' 313-312) ועוד מאות ביאורים מושקעים שפוטרים את הקורא מלחטט בוויקיפדיה על אינספור המושגים והשמות המאוזכרים בשירים.

ס' יזהר ונתן זך, נראה לי, שהם מן הבודדים שלא הסתפקו במוניטין הרב שזכו לו כיוצרים, הם חתרו למעמד אקדמי, שניהם קיבלו תואר דוקטור, והוענקה להם דרגת פרופסור. הספר שלפנינו מצביע על כך שנתן זך הוא אחד המשוררים היותר משכילים במילייה הספרותי שלנו. אינני מכיר עוד משורר ששיריו גדושים בידע חובק עולם כמו ביצירתו של נתן זך, ועובדה זאת באה לידי ביטוי בגלריה הענקית של אישים המוזכרים בשיריו, ושל אישים שהוא מקדיש להם את שיריו. אזכיר רק אחוז מזערי מהאישים האלה: דוד פרלוב (הפיק סרט על נתן זך), יעקב שטיינברג, שלמה גרודזנסקי, א"ד שפיר (אותם הוא מעריץ ואוהב), אריה סיון, משה דור (חברים ב"לקראת"), לאורי צבי גרינברג ולמשה שמיר (למרות שאיננו מסכים לדרכם הפוליטית), אלזה לסקר-שילר ודליה רביקוביץ' (אותן הוא מעריץ, ואף קובע שרביקוביץ' היא המשוררת החשובה ביותר בספרות העברית – אבל אני לא הייתי מסיר את הכתר הזה מרחל), ציפורה כגן (ערכו יחד את "איגרא"), אלן גינסבורג, אדוניס (הוא וזך כובדו בתואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת ג'נבה), ס' יזהר, רות קרטון בלום (כתבה עליו ספר), אייבי נתן, ויקי שירן, גדעון לוי, מקסים גילן, ואינספור אישים מעולם התרבות האירופי, המזרח התיכון והמזרח הרחוק.

האם הספר שיכנע אותי לאהוב את שירת נתן זך?

ובכן, בוודאי שלא ניתן להכחיש שיש לזך שירים חזקים וייחודיים, שירים שמעוררים רגשות עזים ומנתבים את הקורא אל דרכי חשיבה מאתגרים. ברור שמדובר ביוצר שחולל מהפיכה בעולם השירה העברית, והיא שינתה פניה לחלוטין לאחר הופעתו. השירים המתפרסמים היום שונים לגמרי מהעידן שלפני זך, ורק בודדים עדיין מעיזים לחזור אל הפרוסודיה הישנה (דורי מנור). צר לי שאינני יכול להפריד בין הכעס שלי על כך ששירתו נועדה בעיקר לצרינו ולא לנו – לבין הזכויות הרבות של זך כמהפכן פואטי.

ובאשר לספרו של פרופ' הלל ברזל – כתמיד אני מלא התפעלות מהידע הרחב שלו, מהמסירות ללא גבול לספרות העברית, ולהשקעה שאין דומה לה במחקר הספרותי, כשהוא חותר בבקיאות מדהימה אל הפרטים החבויים ביותר. הספר מחכים, ויכול לשמש ספר יען, ולא רק לעולמו הספרותי של נתן זך, אלא להשכלה חובקת עולם.

משה גרנות

אהוד: נתן זך כתב גם הרבה שטויות, בייחוד בשנותיו האחרונות. ואילו שיריה הלא-מחורזים של אסתר ראב קדמו בשלושים שנה לערך ל"מהפכה" שלו נגד החריזה בשירה העברית, והוא גם היה לימים בין שאר "מגליה" הנלהבים.

 ראה: זך, נתן, נופה של משוררת (אמות, פברואר-מרץ 1964, עמ' 91-86).

* * *

אסתר ראב

2 שירים

*

לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,

בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,

וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח

כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.

עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ

בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,

כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח

לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ

אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,

וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים

עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

פתח תקוה, סיון תרפ"ג

1923

לילה עצוב

חרמש ירח

ניבט

אל עולם פגום

עצים נושמים

עצב

עצים ללא רוח –

וחיים נמלטים

ורועדים

במחלות אפלות – – –

מי טרף

את מי?

העולם את יופיו?

או הכיעור את העולם –

מישהו הרג

את אלוהיו?

אי שם משסע –

צבוע שארית

הגווייה

אי שם הולכת וכבה

בקרבך

עין הבורא כל –

לא כולם נושאים

כפיהם לשמיים

לא רק מלאכים

אומרים שירה

יש גם שירת שדים

[אהוד: השיר האחרון הוא מהעיזבון. שני השירים הם מתוך הכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988. הקובץ של הכרך נמצא עתה בתהליך של ניקוד בידי בני בן, זאת לאחר שאחותי לאה, אחייניתה של אסתר, העתיקה את הכרך לקובץ המחשב. לאחר שיושלם התהליך יישלח הקובץ לכל נמעני המכתב העיתי. כאשר הופיע הכרך לראשונה, ב-1988, טרם השתמשו בתי הדפוס בקובצי מחשב מנוקדים, ולכן היה עתה צורך להעתיק ולנקד הכול מחדש].

* * *

פרופ' חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ו' – מחכים לגוּדוֹ לבחירות האמצע

 גוּדוֹ הפעם – בחירות האמצע  (Midterm)6 בנובמבר 2018 בארה"ב, בחירות הנחשבות בפי כל "הרפרנדום על טראמפ". כ-ו-ל-ם מחכים לתוצאות. לא, הנשיא לא נבחר שם, יש לו שנתיים עד לבחירות בהן ירוץ לקדנציה שנייה. נבחרים מחדש כל הנציגים בבית הנציגים (House of Representatives) וכשליש מחברי הסנאט.

אז על מה המהומה?

קיסינג'ר, שהתבקש להגדיר את מדיניות החוץ של ישראל השיב "לישראל אין מדיניות חוץ – רק מדיניות פנים." אלא שמאז זרמו הרבה מים בפוטומאק והיום הוא יסכים ללא היסוס להחיל את משפטו זה גם ובמיוחד על ארצו שלו. טראמפ זקוק, כאוויר לנשימה, לרוב רפובליקני יציב בשני בתי הקונגרס (כל חוק חייב להתקבל בשני בתי הקונגרס לפני שיזכה, אם לאו, לחתימת הנשיא) – בכדי להעביר את החוקים שיאפשרו את מימוש האג'נדה המשמעותית שלו, בעוד הדמוקרטים מתנגדים בעיניים עצומות לכול חוק, באשר הוא, אך ורק כי הוא מוגש ע"י הרפובליקנים.

אלא שכאן נכנס טראמפ ל"פירצה הקוראת לגנב" (הוא עושה הכול לבל יגלו אויביו מבית את רמת תיחכומו) – עם תקנת נשיא, עם מכסים על פלדה ואלומיניום שהובילו למלחמת מכס עולמית. הוא לא סתם "פרץ" הוא גם, בהזדמנות חגיגית זו, "אוכל לדמוקרטים את ארוחת הצהרים" (Eating their Lunch)  או בתרגום ענייני: "גנב" לדמוקרטים סוגייה מדינית אותה הובילו, הם עצמם, באמצעות הגנה על מקומות עבודה מקומיים – סוגייה חשובה שלהם במשך דורותיים לפחות, בשמם של האיגודים המקצועיים – הגרעין הקשה של המפלגה הדמוקרטית משלהי שנות החמישים.

לא פלא הוא שדווקא רפובליקנים בקונגרס הביעו התנגדות למהלך, בעיקר אלה המזהים פגיעה באפשרויות היצוא מאזורי בחירתם. באחרונים טראמפ רואה שותפים מלאים בהובלת האג'נדה בהסבירו שלמועקה הזמנית יגיע מזור כאשר ימומש התהליך בהביאו לתחרות חופשית בין המדינות הסוחרות עם ארה"ב באפס מכסים.

הסכם משמעותי ראשון נחתם עם מקסיקו (100 מיליון תושבים). להסכם משמעות רבה כי בכך הושם קץ להסכם נפט"א שנחתם במימשל קלינטון בין ארה"ב מקסיקו וקנדה. כל החששות מההסכם הזה מומשו בגדול, לרעת ארה"ב! רו"מ קנדה – ג'סטין טרודו, שיצא לאקרנים עם נוצות קרב, דאג לשלוח קודם לכן לוואשינגטון את שרת החוץ שלו וצוות המו"מ לשיחות שיביאו את קנדה ליישור קו עם ההסכם ארה"ב-מקסיקו. התרברבותו בחודשי הקיץ כבר הביאה לירידה דרסטית בסקרים על פיהם ימיו באוטווה ספורים.

בהסכם עם מקסיקו טראמפ שתל סעיף עקרוני בעל חשיבות עליונה. מחיר ריצפה מוסכם גבוה יחסית לשעת עבודה בייצור מוצר בכ"א מהמדינות החתומות. אחד הכשלים המרכזיים של הסכם נפט"א היה נעוץ בשכר עבודה נצלני נמוך במקסיקו, מה שמשך אליה מפעלי ייצור מכוניות מארה"ב ששיווקו בחזרה לארה"ב במחיר נמוך יותר ובדרך נגרם יבוא של אבטלה למפעלי דטרויט. אפילו הסתדרויות העובדים האמריקניות עמדו חסרות אונים מול התופעה.

אז מה, טראמפ הוא סוציאליסט שדואג לעובדים (התחפש לפועל ניקיון ברחוב ארלוזורוב)? התשובה – דאגה לעובדים כן אבל לא בשיטה הסוציאליסטית הקונבנציונאלית המפקירה אותם. מקסיקו מנצלת את האבטלה הגבוהה לתשלום נמוך לעובדיה (סין עושה זאת בגדול בכפייה) ואז מעבירה את התוצרים מעבר לגבול לאוכלוסייה בעלת כושר תשלום גבוה שזה נכס אמריקני כתוצאה מתחרות חופשית, מערכת רווחה מתקדמת וטכנולוגיה גבוהה. ריצפת שכר העבודה תמנע את הניצול לרעה ותהפוך את הייצור בארה"ב לכדאי. ולראייה הזרמת הון פרטי להשקעות בארה"ב עצמה נמצאת ברמות שיא. התקדים מול מקסיקו מדיר שינה מהסינים במו"מ שלהם.

האסטרטגיה בה נוקט טראמפ היא מדהימה בפשטותה וביעילותה. הוא הגדיר באופן מפורש את השוק האמריקני הענק, כנכס כלכלי לאומי, והגדיר את השימוש בנכס בצורת תנאי חדירה לשוק והעלה זאת כנושא עליון ומרכזי בראש שולחן הדיונים!

הוא לא מזמין את המדינות הנוגעות בדבר לשיחות מו"מ להורדת מכסים. הוא מודיע לכ"א מהן על מועד החלת מכס בגובה נתון ומוסיף מיידית מועד ב' שבו יושת מכס גבוה יותר (בד"כ יוכפל) אם לא ייפתח מו"מ דו-צדדי לקראת סחר חופשי.

רמות מכס מסלימות בנפחן ובשיעורן עם הזמן עד להשגת הסכם שבביצועו יתאפס המכס הדו-צדדי בהדרגה. גאוני ופשוט! 

מדינות שמגיבות בהטלת מכס גומלין (כמו סין) מועד ב' לגביהם כולל גם הגדלת נפח ערך הסחורות לחשיפת מכס, ולקינוח הוא גם מוסיף מועד ג' ושם מקדם ההכפלה הוא המקדם הקודם בחזקת 2!

כנספח לאסטרטגיה, טראמפ מבטיח הטבות והנחות לממהרים לסגור עיסקה. עמידתם בתנאי החדירה פותחת להם את השוק האמריקני הנכסף, מאפשרת חתימת חוזי אספקה לטווח בינוני וארוך ובכך מורידה נתחי שוק חשובים מאלה הממשיכים לנהל מו"מ מייגע וארוך. המאחרים לחתום מגלים ש"מקומות הישיבה" הטובים כבר נמכרו.

בעקבות מקסיקו חתמה ממש בעת כתיבת המאמר גם דרום-קוריאה. הסכם בעל חשיבות עליונה – מארבע סיבות:

א) זו מדינה בעלת ייצור תעשייתי בינל"א ממדרגה ראשונה ושת"פ עם ארה"ב יביא יתרונות רבים לשתיהן.

ב) יבטל במידה מסויימת חסימת שווקים שעלולים להיווצר כתוצאה מעיכוב הסכם עם סין.

ג) ימריץ את צפון-קוריאה להצטרף "לחגיגה" באמצעות חתירה לשלום בצורת קונפדרציה עם דרום-קוריאה, וימריץ אותה להתנתק בהדרגה מחיבוק הדוב הסיני שתמך עד כה בתוכנית הגרעין שלה. סיאול ופרבריה (20 מיליון+) מניבים הילת אור בוהקת למרחוק והם רוצים "גם". סימן המבשר טובות – במקביל לחתימת הדרום הנ"ל מתפרסמות ידיעות על פיסגה שנייה בין הצפון לארה"ב בקרוב!

ד) במידה רבה מהווה יפן מתחרה ישירה לדרום-קוריאה, מאד כדאי לה לחתום מהר ככל האפשר, לפני שאירופה וקנדה יעשו זאת ובוודאי לפני סין. האם יפן הבאה בתור

עם סין מתנהל מתנהל המו"מ במתכונת של קרב ענקים. האסטרטגיה של טראמפ הנ"ל מהווה התנגשות חזיתית עם הוויית הכלכלה הסינית ומדיניות הסחר הבינל"א שלה. השקעות הממשלה בהקמת המפעלים, בתחבורה הפנימית ובתובלה הביניבשתית, בהקמת שיכוני עובדים לידם, בתשתיות החינוך, תחבורה ושירותים לעובדים – מאפשרים מחייה בצמצום תחת שכר עבודה נמוך. כאשר לא מתמחרים את השקעות הממשלה הנ"ל ומסתפקים בתמחור עלות העבודה, חומרי הגלם ועלות המשלוח בלבד מקבלים מחיר נמוך בסופרמרקט האמריקני, לרווחת הקונים! ואם ארה"ב לא תתלונן על סיבסוד לא חוקי אצל ה-WTO, מה שנמנעה מלעשות בעידן אובמה ושני קודמיו (בהיקף קטן יותר) – אז מקבלים תוך שנים ספורות יבוא מפלצתי בערך של למעלה מחצי טריליון דולר תוך סגירת עשרות אלפי מפעלים גדולים ובינוניים בארה"ב.

ואילו עתה מנסה כבר ארה"ב לחסום את השור הסיני הדוהר בדישו. הסינים שנכנסו למו"מ וקראו את ראשי הפרקים של ההסכם שיידרשו לחתום – חשכו עיניהם ושבו הביתה להתייעצויות. לכששבו לשולחן המו"מ עם אור אדום להצעות, הגיבה ארה"ב בהעלאות מיסים במערכות של עין-תחת-עין עד ששני הצדדים כבר השיתו דו-סיטרית מכס ברמה דומה על נפח של 50 מיליארד דולר. כאשר סין הגיבה לרמת המכס הזו, טראמפ הודיע להם על כניסת מועד ב' שיחול בספטמבר על נפח נוסף של 200 מיליארד דולר – ובס"ה 250! – לכך אין לסינים אפשרות תגובה מלאה כי סך היבוא מארה"ב הוא 135 מיליארד דולר בלבד.

יחד עם זאת, מועד ב' כולל יבוא מוצרי צריכה המשווקים ישירות לרשתות האמריקניות, מה שעלול לפגוע ישירות בצרכנים מבית. למזעור הפגיעה טראמפ הוריד, זמנית, את שיעור המכס מ-25% ל-10%. ברמה הזו עשויים הסינים להחליט על ספיגת המכס כולו או חלקית, אחרי הכול יפן, דרום-קוריאה ואחרות באסיה מחכות להזדמנות לנגוס נתח מהשוק הענק של ארה"ב. בינואר 2019 יועלה המכס בחזרה ל-25%.

אכן, תגובת סין לא איחרה לבוא – הטלת מכס על יבוא אמריקני בנפח של 60 מיליארד דולר נוספים ובס"ה 110 (השאר הם מוצרים חיוניים).

עוד באותו יום הכריז טראמפ על מועד ג' האימתני בו יוטל מכס על כול היבוא מסין בנפח כולל של יותר מחצי טריליון דולר! באמריקנית: Game Changer. קרב הענקים הזה יפיל חללים בשני הצדדים. העלאת המחירים תיפגע בצרכנים האמריקניים ברמה מינורית וביצרנים הסיניים באורח קשה. הייצור בסין מתנהל במפעלים גדולים, אליהם במרחק הליכה או אופניים נמצאים שיכוני העובדים. הצרכנים באמריקה יקטינו את הצריכה ע"פ עקומות הביקוש ויביאו לעודף ייצור בסין. הסינים שהתרגלו לכלכלת אובמה הזללנית, לא נערכו לייצר למלאי במחסנים שאינם, זה יפגע קשות בתמחור השיווק. לעובדים אין ניידות, ואבטלה – הס מלהזכיר! צי המכולות הענקיות יחווה לראשונה המתנת אוניות יקרה ושיבוש מכאיב ויקר של לוחות זמנים. ייקור עלויות המשלוחים מסין יפגע במרכיב חשוב.

על פניו נראה שלטראמפ יש סיכוי טוב לנצח, מבט על שוק המניות המרכזי בשתי מדינות הענק מראה זאת בהחלטיות. בשלושת החודשים האחרונים יש עלייה חדה בדאו ג'ונס מול ירידה חדה בשנחאי קומפוזיט.

להמשך המגמה הכפולה הזו משמעות רבה. מנוע צמיחה משתנק בסין לעומת המשך צמיחה גבוהה בארה"ב. שוק המניות בשנחאי מגייס את ההון הדרוש ע"מ לרכוש חברות טכנולוגיות במערב ובאמצעותן להשתמש בקניין הרוחני כלומר בפטנטים שלהם ללא הגבלה! דוגמה קלאסית – "רכישת" מוטרולה לפני 5 שנים. שוק המניות בארה"ב מאפשר חזרה הביתה, חלקית בינתיים, של חברות שהוציאו את מערכות הייצור למזרח.

את העלייה בדאו ג'ונס ביום ההכרזה על מועד ג' האימתני ניתן להסביר בשיקול הכלכלי הנ"ל. אבל למחרת היתה עלייה גם בשנחאי קומפוזיט!

מה פתאום? ובכן, הסינים מצפים בכיליון עיניים לתוצאות בחירות האמצע ב-6 בנובמבר, אליהן נשוב להלן. עד אז יחרקו שיניים וינשכו שפתיים, תוך חבירה לצופים בעלי עניין משותף כמו אירופה, קנדה, רוסיה, איראן, ולמחצית ארה"ב – הדמוקרטים במשימת-על לעצור את הקטר השועט – טראמפ, רצוי מבחינתם להחליפו.

תהודת הסנקציות על אירן היתה גבוהה מכיוון שכל התאגידים האירופיים הגדולים מעדיפים לסחור עם ארה"ב (האחרון שנסוג היה פולקסוואגן) מאשר עם אירןא ותמ"ג של 0.4 טריליון דולר  לעומת קרוב ל-20 טריליון של ארה"ב. הם משכו ידם זה מכבר מאיראן בכדי לשמר זכותן לסחור בגדול בארה"ב. הנטישה הזו מונעת הכנסות גבוהות מהמשטר האירני שנאלץ לתמוך בכלכלה הפנימית ע"י הזרמת שיטפון של הריאל המקומי – שהביאה לפיחות בנפילה חופשית לרמות בלתי נתפסות של כ-150,000 ריאל לדולר!

בניסיון נואל להציל את הקשר הכלכלי בין האיחוד האירופי לאיראן סוכם ביניהם לנסות לעבוד במטבע יורו. אלא שלמועד ב' במקרה הזה יש משמעויות חריפות בהרבה. מקור ההכנסות היחיד כמעט של איראן הוא מכירת נפט גולמי, והקונה הראשית היא סין ולא אירופה. על נפט משלמים בד"כ בדולרים ירוקים. במועד ב' קו נטוי איראן, תבוא החרפה משמעותית עם סנקציות חונקות שיכללו איסור על תשלומים בדולר בהקשר איראני!!!

האלטרנטיבה תלויה על בלימה: סין תשלם על הנפט האירני בפטרויואן על בסיס זהב – אבל אין להם מספיק זהב. ארה"ב תשקול במקרה הזה החרמת המסחר בפטרויואן ומאיימת על סין בסנקציות. ניסיון לסחר חליפין עם איראן ירד מהפרק כי החברות האירופאיות נטשו זה מכבר.

הכלכלה האמריקנית בפריחה שלא חוותה זה שנות דור. טראמפ דחף כבולדוזר את הקונגרס להורדת המיסים מסיבית; מלחמת הסחר הבינלאומית; ביטול חלק מכאיב באובמה-קאר; ביטולן של יותר ממאה תקנות-נשיא בדמותן של רגולציות חונקות פרי קולמוסו של אובמה; כל זה הביא ליותר מהכפלת קצב הצמיחה, לתוספת של כ-3.5 מיליון מקומות עבודה, אבטלה מינימלית וכל זאת תוך עליה מתונה בשכר הממוצע במשק, עליה שלא נחזתה מאז משבר 2008. שוק המניות בארה"ב נמצא בשיא של כל הזמנים, לרווחת מיליונים מאזרחי אמריקה המושקעים והממשיכים להשקיע, וימשיך לעלות כל עוד אג'נדת טראמפ מתקדמת.

על פי התמונה הנ"ל טראמפ צריך היה לרחף ברקיע השביעי (אצל האמריקנים – בתשיעי). ולא היא. ככל שהוא מצליח במערכה מול אויביו ו"ידידיו" החיצוניים, כך מנסים אויביו ו"ידידיו" מבית להדק חגורת חנק על צווארו. הדמוקרטים מסרבים להכיר בכישלונם הצורב בבחירות לנשיאות לפני קרוב לשנתיים. הם פועלים דרך הקונגרס, שבו הם מיעוט כרגע, ובעזרת התקשורת כולה (למעט Fox News) שהתגייסה בצו 8 ללא הגבלת זמן ובכל דרך אפשרית 24/7 להפילו. הם עושים שימוש נלוז במכשיר חוקתי הנקרא "תובע מיוחד" להביא את טראמפ למשפט הדחה בסנאט או לחילופין לגרום לרפובליקנים להפסיד את הרוב שלהם לפחות באחד מבתי הקונגרס – "רצוי" בשניהם, כי אז ייהפך ל"ברווז צולע" ויוותר על ריצה נוספת ב-2020.

פעולת ה"תובע" המיוחד וציוותו שעולה כמיליון וחצי דולר לחודש בכוונה לחשוף קשר בלתי חוקי בין מערכת הבחירות של טראמפ לבין רוסיה, עדיין לא העלתה דבר ממשי, אבל הם תפסו את מנהל מערכת הבחירות של טראמפ על עברות מס במיליונים רבים שעשה לפני 12 שנה! ועם סכומי עברותיו, שנאמדים בעשרות מיליונים, לא צריך לטמון פשפשים במזרונו בכדי שיחתום על עסקת טיעון. 

אחת המשימות החשובות באג'נדה של כל נשיא היא להמליץ על שופט חדש כלבבו, המשותף למפלגתו, לבית המשפט העליון. אחת המשימות החשובות באג'נדה של מפלגת המיעוט לנשיא היא למנוע את אישרורו בסנאט של המועמד הנ"ל. כאשר האישרור סמוך לבחירות הוא מקבל חשיבות-על קריטית.

הדמוקרטים, במיעוט, עושים כל תרגיל אפשרי למנוע אישרורו לעליון של השופט קֶּבֶנוֹ שהומלץ ע"י טראמפ. אישרורו – איגרא רמא. אי-אישרורו ימוטט כל סיכוי להצלחה בבחירות האמצע ויביא בוודאות סבירה לגסיסת האג'נדה המפוארת של טראמפ – בירא עמיקתא. השבוע נדע!

המפלגה הדמוקרטית קיבלה סממנים סקטוריאליים מסוכנים – ממורשת אובמה, ואלה חדשות רעות לדמוקרטיה בארה"ב ולאחיותה במערב, גם ובמיוחד לנו. אקדיש לכך מאמר מיוחד בקרוב.

פרופ' חובב טלפז

* * *

ברוך תירוש

אבטיחי שיח' אבו קישק

בחומר העשיר והנדיר בחב"ע 1378 שנתקבל הבוקר, מצוי גם הפרק השנים-עשר מספרך, 'פרשים על הירקון', בו מתוארים עלילות היחסים עם שיח' אבו קישק. 

בשנת 1946, באמצעות שמחה בנימיני האגדי מרמת השרון, הכרתי את השיח' אבו קישק הצעיר, שכנראה היה נכדו של השיח' אבו קישק מימי פתח תקווה הראשונים. אדמותיו בשנת 1946 התפרשו  ממזרח ל'צהלה' היום, על הדרך לרמת השרון,  עד מעבר לירקון וסביבות הבאסה, בואכה הכביש 'השחור' לפתח תקווה. 

בהקשר לכך, מצורף ברשותך סיפור קשריי עם שמחה בנימיני ושיח' אבו קישק.

בהערכה,

ברוך תירוש

בוטורוס בפלי"ם

רבים מעלים לאחרונה מסיפורי ארץ ישראל מה'אלף הקודם', וכאן אתאר התרחשות אולי עלומה בקורות הארץ.  

בשלהי שנת 1945 שהיתי כמ"כ בפלי"ם בהכשרת בני שכונת בורוכוב, בקיבוץ שפיים. מצפון לקיבוץ היה פרדס ליטווינסקי והווילה הלבנה וקסומה שלאחר קום המדינה הפכו (האם חוקית?) לרכוש מתנחלי קיבוץ געש החרוצים. אולם בשנות ה-40 לא היה ניתן ליהודים להמשיך בדרך העפר צפונה לעבר נתניה, בשל הבדואים החמושים ששוטטו רכובים על סוסיהם, ושלטו ביד רמה ותקיפה על מרחב ואדי פאלק, הוא נחל פולג דהיום.

מדי חודש היה עליי לצאת להרצליה ולרמת השרון ולמסור שם מודיעין מהסביבה לאנשי הש"י, שרות הידיעות של ההגנה. בהרצליה היה איש הש"י בעל מספרה בשם פרצלינה ואיתו היה עוזרו האילם. בני משפחת פרצלינה עשו חיל עם קום המדינה בשורות צה"ל, אולם באותה העת עבד האיש לפרנסתו כספר, ואני הייתי נכנס באדישות למספרה ומבקש להסתפר כמקובל 'א-לה גארסון'.

פרצלינה הספר חשד ונהג לשאול: "יש לך משהו עבורי?"

"לא," הייתי משיב ומתמסר למספריים ולמסרק שבידו.

רק לקראת סוף התספורת, הייתי לוחש את הסיסמה, ומסביר שקודם לכן חששתי מהגילוי.   לפרצלינה לא היתה ברירה, והיה משלים את התספורת מבלי לחייב אותי בתשלום, ומסתגר איתי בפינה לקבלת המידע. 

אחר כך הייתי ממשיך בטרמפים, בעיקר על עגלות, עד לרמת השרון, שם הייתי נפגש לאותה מטרה עם שמחה בנימיני האגדי, שעקב קשריו ההדוקים עם חמולת השיח'ים של אבו קישק ואחרים ברחבי השרון, היה לו מידע אמין ומגוון יותר מזה שיכולתי אני למסור לו.  אולם, הביקור אצלו היה תמיד מרתק, והוא נהג להביא אותי כ'בן דודו' למאהלי אבו קישק, בעיקר למאהל על הגדה הרדודה של הירקון, מזרחית למפעלי תע"ש היום, שם היינו עם יוסי ליברמן (בן ראש השומרים מהרצליה) חוצים את הירקון עם נשק בתרמילי גב מהסליק בגבעת השלושה.  השיח' המהודר היה מכבד אותנו במטעמים, ובימי הקיץ גם באבטיח מובחר וצונן שהיה עטוף לשם כך בעבאייה רטובה במשך כל הלילה.

הידידות הזאת עם שמחה בנימיני ז"ל, סייעה לנו בהמשך, כאשר הזמין כ-35 אנשי פלי"ם להסתתר בביתו ואצל שכניו ברמת השרון, בימים שלפני 'השבת השחורה' בשנת 1946, בעת שהבריטים חיפשו אותנו ברחבי הארץ. ואנחנו, גם סייענו לו במסירות כפועלים חקלאיים בעבודות משקו החקלאי.

אולם החוויה המרשימה ביותר בהכוונתו של שמחה אירעה כאשר הוא לקח אותי איתו, כאורחי שיח' אבו קישק, לחזות בהעמסת אבטיחים על ספינות-מפרש בחוף, ליד המזח, מול כפר ויתקין ומצפון לבית ינאי היום.

התברר לנו אז כי הבדואים ברחבי ואדי פאליק, עד למרחב בית הסוהר ליד תל מונד, גידלו בעונת הקיץ אבטיחים שהועברו בספינות למצרים, בדרך מופלאה שרק מעטים שמעו עליה.

האבטיחים היו מובאים בסלסלי רשת על גמלים לעבר החוף, למזח ממנו קיים שריד עד היום.  במרחק של כ-50 מטר עגנה במקביל לחוף ספינת מפרש, מארכבּ בערבית, כשמחרטומה ומהירכתיים נמתחו רשתות 'עמידה' לעבר החוף.  הגמלים היו נכנסים למים עד צוואר, וסלסלות הרשת היו נפתחות, והאבטיחים המוצפים על פני המים היו נהדפים לעבר הספינה ע"י חבורת נערים. המלחים היו עומדים על קורה בולטת מדופן הספינה, וזורקים ביד אחת אבטיח אחר אבטיח לעבר הסיפון, שם קלטו אותם באוויר והעבירו לאחסנה בתוך הספינה.

אנחנו, האורחים, עמדנו עם ספלוני קפה מהביל ביד, משתאים למראה הגמלים העמוסים באבטיחים נכנסים בשיירות למים, והפריקה וההעמסה  מלווים בשירה קצבית מהדהדת.

ברגע שהספינה הועמסה מעל לסיפון, הועלו העוגנים והמפרשים, והספינה נהדפה לדרכה, כשאחרת תופשת את מקומה להעמסה בים האבטיחים.

לפני שנים שיחזרתי את התרחיש יחד עם חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל, וסופר לנו כי גם בחוף מכמורת, מינת אבו זאבורה, הועמסו כך אבטיחים. והראיתי לצבי אילן ז"ל, לתדהמתו, כי הסופר ג'יימס מיצ'נר מספר בתחילת הספר 'איבריה' על חווייתו כנער סיפון בחוף וולנסיה בספרד, בעת הטענת תפוזים בעזרת שוורים עמוסים ששחו כנ"ל לעבר האונייה שעגנה במקביל לחוף. 

ברוך תירוש

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שנים-עשר

בחתונת בנו של שיח' אבו-קישק

חלק שני

בינתיים התפרסם שמו של השומר הנועז אבּוּ-יוּסֵף בכל הסביבה. איש מהשכנים לא העז לגעת בתבואה הקצורה שנאספה לגורן הראשונה של פתח-תקווה. רגנר וחבריו המתיישבים לא ויתרו על החלטתם לכונן במושבה העברית הראשונה חקלאות מודרנית. אצל הטמפלרים בשרונה שכרו מכונת-דיש, מוּנעת בכוחות סוסים, וזו הגיעה יחד עם מדריך גרמני. את השעורה הצליחו לדוש בה אך החיטה יצאה ממנה גרוסה לגמרי, והיה צורך להפסיק ולפזר את התבואה בעיגול רחב, בגורן, ולעבור עליה במורג רתום לפִרדָה או לסוס, כדרך הערבים, וכפי שנהגו אבותינו בתקופת המקרא. ולאחר הדַיִש – לזרות עם רוח הבוקר את התבואה כדי להפריד את המוץ והתבן מגרעיני החיטה.

השיח'ים של הכפרים והשבטים סביב למושבה החלו באים לבקר את אבו-יוסף באוהלו, ואבו-יוסף, בלוויית יהודה, החזירו להם ביקורים, רכובים על סוסיהם. אותו קיץ חיתן השיח' של שבט אבו-קִישְׁק את אחד מבניו, ואבו-יוסף ויהודה היו מוזמנים לחתונה בתור נציגי המושבה. הם באו ועימם מתנות – שק אורז, חרוטי סוכר וגליל בד משובח, שניקנו ביפו על דעת ר' דוד גוטמן ויהושע שטמפפר. היתה זו עצתו של אבו-יוסף – להפגין לא רק תקיפות בשמירה אלא גם נדיבות רבה ביחסי-שכנות. נדיבות שאינה נובעת מתוך חולשה וכניעה אלא מעמדת-כוח, והיא השקעה לעתיד-לבוא – בין אם יצטרכו לעזרתו של השיח' בגילוי פגיעות ברכוש ובנפש, בתיווך וביישוב סכסוכי שכנים, ובין אם כדי לפרסם את חוסנה ועושרה של המושבה בכל האזור. שהרי ידוע – אצל התורכים, בעל המאה הוא גם בעל הדיעה, והוא זה שיזכה בכל התדיינות ומשפט.

לאחר שהגישו את המתנות, הושבו אבו-יוסף ויהודה באוהלו של השיח', שניצב בראש גבעה נישאה, הצופה דרומה על בקעת הירקון.  [לימים נבנה על הגבעה ביתו של השיח', והבניין הדו-קומתי ניצב עד היום בלב האזור המזרחי-הדרומי של מפעל התעשייה הצבאית, וניתן אפילו לראותו מהכביש ההולך מזרחה לעבר צומת ירקונים]. מכל קצות הארץ התאספו ובאו נכבדי השיח'ים הערביים להילולת החתונה. בני השבט אבו-קישק זבחו כבשים רבים ובישלו הרבה אורז והגישו את התקרובת בגיגיות גדולות יחד עם פיתות דקות וטריות שנאפו בו-במקום, ללפת בהן את המנה. אבו-יוסף טעם רק כזית מכל מאכל, כמו לשם נימוס בלבד, והמליץ ברמז גם ליהודה לנהוג כך.

שיאה של חגיגת-הנישואין היתה ה"פַנְטַזִיֶּה", תחרות המירוץ של טובי הפרשים, מבּין האורחים והמקומיים, על סוסותיהם האצילות. תחרות שהיתה מלווה ביריות-שמחה שגם נסתיימו לא-פעם באסון, כי היו שניצלו את המהומה החגיגית ביריות-שמחה לחיסול חשבונות עתיקים של נקמת-דם וכבוד המשפחה.

[דיוקן דאוד אבו-יוסף בשנת 1879, כפי שצוייר מהזיכרון בידי יהודה ראב בן עזר בן ה-86 בשנת 1944, וניתן לידידו יצחק רוקח. לאחר שנים רבות מסר רוקח את המקור למוזיאון "יד לבנים" בפתח-תקווה, וכמובן שהמקור הלך שם לאיבוד (שהרי מדובר בפתח-תקווה, שם הלך לאיבוד גם כל ארכיונו של ברוך ראב בן עזר שנזרק למיזבלה לאחר שעכברים אכלו בו) – ונותר רק הצילום של הציור, שאותו שלח מנהלו דאז של "יד לבנים", ברוך אורן, לאהוד בן עזר].

כאשר הגיעה שעת ה"פנטזיה" הפציר השיח' מוחמד אבו-קישק באבו-יוסף להשתתף גם הוא, על גב סוסתו המפורסמת, ולעשות לו בכך כבוד גדול. אבל אבו-יוסף סירב לו בתירוצים שונים ומשונים.

רק ליהודה גילה עוד קודם לכן, ברָכבם לאורך הביצה, על גדת הירקון, והרבּאבּה בידיו, בנוסף לרומח ולחרב, את הסיבה האמיתית מדוע לא יסכים לתחרות. בטוח היה שישיג את כל הפרשים המפורסמים, שסוסותיהם נופלות משלו וניסיונם אינו משתווה לו – אך מטעמי שלום הוא מעדיף שלא להעליבם, כי מכך עלולות לצמוח תוצאות לא טובות, של עוינות, למושבה.

"החזק," הסביר אבו-יוסף ליהודה, שגילו היה כבנו, "יודע להרתיע, אך עושה זאת בחוכמה, ברמז, ולעולם אינו משפיל ומעליב שלא לצורך את יריבו, אפילו הוא יריב חלש. וגם להפך: למשל, אם אתה מעביד חבורת פועלים ביום עידור או קציר או בציר, ורוצה שלא יתבטלו, כדרכם של פועלים כאשר אין משגיח תקיף עליהם, דע – אסור לך לגעור ולהסתכסך עם התקיף שבהם, כי תאבד את כבודך בעיניהם אם תפסיד. מוטב לך להתאנות, עם תחילת העבודה, בבוקר – לאחר הפועלים החלשים, לביישו, לגעור בו ולהוכיח אותו על בטלנותו. הרמז יספיק לכל השאר, ויפחיד אותם."

"כאשר השגחתי על עבודת הפועלים בשדות האחוזה, בהונגריה, לא היה לי מעולם צורך להשתמש בשיטות כאלה." התקומם יהודה.

"יוּדָה-עַרְבּ חברי הצעיר," השיב לו אבו-יוסף, "במזרח אתה נמצא – ולא אצל הפראנג'ים, מעבר לים הגדול. ואם לא תנהג בתקיפות ובחוכמה גם יחד – אתה יכול לחזור למקום שממנו באת." וכמו נהנה להקיץ את יהודה מתמימותו, הוסיף, "ואם ייצא לך לתפוס גנב ולהכות אותו, השתדל להכות כך שלא יישארו עליו סימנים."

"מדוע?"

"כך יותר בטוח. שלא יוכל להתלונן ולהעליל עליך. למה לך להסתבך במשפטים יקרים ובמתן בקשיש לשופטים? די לך בכך שהגנב לא יבוא פעם נוספת, וגם יזהיר את חבריו מפניך."

לבסוף הסכים אבו-יוסף להראות לנאספים בגבעה את כוחו, אבל בתנאי שיהיה יחידי ב"מִדַאן", אלה משחקי הזריזות שמראים ביום חג הרוכבים המנוסים, מעל סוסיהם.

דבר ראשון חלף בכיכר על פני החוגגים – רכוב על גב סוסתו הלבנה שהתבלטה בגובהה וברזונה, הכאפיה הצחורה מתעופפת אחיו ברוח ורק העקאל מהדקה לראשו – כשהוא זורק את הרומח שלו קדימה ושב ותופס אותו בעוד באוויר.

אחר כך ביקש להניח על הקרקע אבטיח גדול, הדהיר את סוסתו לעברו, והתכופף מעט – ותוך כדי מרוצתו, פניו לא נראו כלל – ביתק בחרבו השלופה את האבטיח לשני חלקים שווים, ומבלי שהללו ייתפרדו כלל.

האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו, אולם התלהבותם גברה פי כמה כאשר חזר אבו-יוסף, נמוך-הקומה ורחב-הכתפיים, ונכנס אל אוהל החגיגה, הרבּאבּה בידו, והתחיל שר לפניהם ומלווה את עצמו. שעות ארוכות ישבו סביבו ברגליים משוכלות והאזינו לקולו הערב שהיה רווי ערגה והתמזג עם צליליו החדגוניים והעגומים של כלי-הנגינה בעל המיתר האחד. הוא סיפר על גיבורי ערב הקדומים, על מלחמותיהם ואהבותיהם. בפניו המכוערים, מעל אפו הבשרני שהיה מכוסה חטטים של מחלת אבעבועות ישנה, בערו עיניו השחורות, הגדולות, במבט גלוי נכחן, כשהן מביעות היטב את תוכנם של השירים.

ספלוני הקפה הוגשו על גבי טס נחושת. כל אחד מן המסובים שם ידו הימנית על ליבו ועל מצחו לאות תודה, ובסיימו לשתות לא הניח את הספלון מידו עד אשר בא העבד הכושי לקבלו ולמלאו שוב. המים נתבּעבּעו בנרגילות שפוטמו בטוּמְבַּאק עַגַ'אמִי, הוא הטבק הפרסי המשובח ביותר, ומן השפופרות ינקו את העשן נכבדי האורחים.

"אח... אח..." נפלטו קריאות התפעלות מפי כל הקרואים, דמעות עמדו בעיניהם, והם התמוגגו בתחושת מתיקות ועצב גם יחד.

הרושם שהותיר אבו-יוסף בשבט אבו-קישק באותו יום היה כה עז עד כי למחרת התעקש השיח' מוחמד לנסוע עימו ליפו ושם קנה לו והלביש אותו ואת סוסתו – בגדים, אוכף ושמיכות עשויים צמר ומשי, וקישוטים וכלים מנחושת וכסף. כל אלה עלו הון רב – שנים-עשר נפוליאונים זהב, כמחירם של כמה וכמה גמלים, הרבה יותר מערך המתנות שהביאו לו אבו-יוסף ויהודה בשם המושבה פתח-תקווה. שמע המעשה של מוחמד אבו-קישק נתפרסם בכל הסביבה, הִירבּה את כבודו של אבו-יוסף והוציא לשומרי-המושבה שֵׁם של אנשים המעוֹרים במנהגי המזרח.

[הערה: "פרשים על הירקון" אינו שייך לספרות העברית. גם בפתח-תקווה בת ה-140 אין מכירים את הספר ואין קוראים אותו בשום בית-ספר. את "תולדותיה" מלמדים על פי הבלדה של יורם טהר-לב].

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"צמד שנשבה"

לפנחס כהן

1960

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.91974

לפני 44 שנים

מבחינה ספרותית שייך פנחס כהן-ירדני לשבט התמימים של הספרות הארץ-ישראלית, שבט שרוב בניו עלומי-שם, וספריהם ידועים רק לכמה אספנים ומשוגעים-לדבר, או לבני-משפחתם של המחברים. אמנם, אחדים מהם קנו להם שם בארץ בפעילויות רבות ומגוונות, רחובות קרויים על שמם בערים ובמושבות הוותיקות, אך רק מעטים יודעים כי משכו בעט-סופרים וחיברו סיפורים או ספרי-מסעות מעניינים ונוגעים-ללב.

לעיתים אני שואל את עצמי – מה אתה מחפש בהם? הרי ספרות גדולה אין כאן, וודאי שלא ברק תרבות וידענות, שהם סחורה עוברת לסוחר באוניברסיטאות ובטרקלינים ובמוספי-הספרות. כלום בחוכמה אתה עושה שבמקום לרכוש שפות ותרבויות זרות נוספות, אתה שוקע יותר ויותר בדל"ת אמות של סופרים-חובבים מדורות קודמים?

ואני מוצא עצמי משיב לי שעצם ההשתקעות שלי כמוה כמחאה נגד אופנות ספרותיות מסויימות, ונגד מציאות ישראלית, שיש בה כל גורמי המתח העצבני שאינו מניח לך להתרכז בכתיבת "ספרות יפה", וכל גורמי האדישות המנטרלים גם את יכולתך המוגבלת להשפיע באמצעות ספרות זו. וחוץ מזה אני מאמין בשורשים, ובספרות לוקאלית, ואין לי הרגשה שאוכל, אי-פעם, להוסיף לתרבות העולם משהו שצמיחתו לא היתה כאן, ואני מחפש.

ולכן אני מתעניין בספרים כל-כך לא-אופנתיים ולא חשובים למדע הספרות – כ"צמד שנשבה" לפנחס כהן-ירדני, וקורא ללא ביקורתיות את סיפוריו הטובים והפחות-טובים כאחד.

ילדות במטולה

פנחס כהן (1887-1956) נולד בזיכרון-יעקב, ועם ייסודה של מטולה עברו הוריו אליה. הוא למד במטולה וב"חדר" בצפת. בוגר מקווה-ישראל, קיבל תואר אגרונום בבית הספר הגבוה לחקלאות בברלין. ארבעים שנה הורה מדעי-הטבע בבית הספר הריאלי בחיפה. יסד את המכון הביולוגי בחיפה (הקרוי על שמו) ואת גן החיות על הכרמל, והיה מנהלם הראשון, וכן יסד את אגודת "המשוטטים", תנועת הצופים-המשוטטים, איתם טייל הרבה בשבילי הארץ והדריכם בבקיאותו הרבה. תיאורי-טבע וסיפורי-טבע החל מפרסם בעיתוניו של בן-יהודה ב-1905, וכן ב"העומר", "הפועל הצעיר" ו"העולם". 

במשך השנים פירסם ספרי הדרכה בנושאי ידיעת ארץ-ישראל, ביולוגיה והתנהגות בעלי-חיים בטבע ובשבי. קובץ סיפוריו היחיד יצא לאור אחרי מותו, והוא מחזיק שבעה-עשר סיפורים אשר רובם ראו אור בכתבי-עת שונים (וחבל שלא צויין בספר מתי ומהיכן נדפס כל סיפור).

כרובם המכריע של סיפורי הז'אנר הזה – בנויים גם סיפוריו של פנחס כהן סביב לשני צירים מרכזיים: החווייה האוטוביוגראפית וסיפורי-מסע. מיטב הסיפורים הם מעולם ילדותו של פנחס כהן במטולה: "צמד שנשבה", "חרישי הראשון", "עץ הרימון" ו"אבני-הכוחל". סגנונו של פנחס כהן אופייני לתקופה הרומאנטית של הספרות הארץ-ישראלית: מטבעות-לשון תנ"כיות בתוך שפה עברית המבקשת להיות מודרנית ושימושית. נטייה לפוריזם, כלומר לטוהר לשוני, מתוך שאיפה רומאנטית של החזרת השם העתיק, ושיחזור לשוני-סגנוני. מציאת שם עברי מן המקורות לכל מקום גיאוגראפי, פריט חקלאי, בגד וכיוצא-באלה. מציאת מקבילות בעברית תנ"כית לכל צורות ברכה ודיבור ולתיאור הווי של חיי הערבים בארץ; והמייחד את כתיבתו של פנחס כהן זו בקיאותו הרבה, הבאה לביטוי בהרבה מילים ושמות ששימושם כמעט אינו ידוע לקהל הרחב, ועל כן טרח והוסיף, או שמא עשה זאת עורך הספר – את הסברן בהערות שוליים.

אוייב עריץ ונפלא

"עץ הרימון" הוא סיפור אגדי-למחצה מתקופתה הראשונה של מטולה. בלילות יורים הדרוזים, תושביו-לשעבר של הכפר, לעבר היהודים הגרים בבתיהם. ובחצר-ביתו של הנער-המספר נמצא עץ רימון שזה עתה הבשילו פירותיו. בלילה חומק הנער בחשאי לראות את רימוניו, והנה הוא פוגש ליד העץ דרוזי חסון ופגיון בידו, מחמוד פיאד, המפקד על כל ההתנכלויות למושבה החדשה. שיחה מעניינת, חלומית, מתרקמת בין הדרוזי, הבא לפקוד את עץ הרימון אשר בצילו גדלו ילדיו, לבין הנער היהודי אשר אינו רוצה לדעת מניין נובעת השנאה העזה.

במהלך השיחה, שאיום של אלימות בה, קוטף הנער  היהודי את שלושת הרימונים, ביכורי העץ, ומבקש מן הדרוזי למסור אותם מתנה לבנו, ואז:

הדרוזי נשאר עומד כשאגרופו קפוץ, מוכן להנחית עליי מהלומה עזה. פתאום הרגשתי שכף ידו הגדולה לוחצת על ראשי ואצבעותיה מחליקות על עורפי וסנטרי. כנפי כפייתו נתבדרו ופניו מכורכמי השמש והרוח נגלו לפתע בכל צערם. נחשול עבר מגופו וזרם כלהבה לאורך שדרתי, עיניי נתקשרו דמעות. איזו יד! אלו אצבעות! כשל אבא, לכל דבר... צעקה נחנקה בגרוני והלטתי פניי בכנף אדרתו המחוספסת, כמתוך עילפון חשתי דחיפה אבהית נמרצת וקול-דברים נתקע סמוך לאוזני:

"לא הרימון עיקר שעה שהלב מלא דאבה. עלה על משכבך, יא-וְלַד! בטרם יקרא הגבר חייב אני להרחיק לכת."

"איזה אוייב עריץ נפלא!" הרהרתי לי בליבי. שמחתי שנטל עימו את הרימונים בשביל בנו. (עמ' 43).

בקטע זה מגולמת כל תחושת עולמו של פנחס כהן כלפי הערבים, אשר עימם וכנגדם צמח מילדותו. וגישה זו אופיינית לספרות הרומאנטית שהחלה נכתבת בארץ בעיקר בראשית המאה [ה-20], בימי נעוריו של פנחס כהן, ואילו ב"ימים ולילות" (1926) לנתן ביסטריצקי-אגמון באה לידי העצמה תחושה זו של ראיית הערבי כדמות בעלת שתי פנים – של אב קדמון-חדש ואוייב כאחד.

אהבה ראשונה

הסיפור "אבני הכוחל" מגלה פנים אחרות בעולמו של פנחס כהן. "עיניים כחולת היו לה לבלהה, בת כפרי בגליל העליון, כחולות כשחק בליל-חורף עז ובהיר." (עמ' 58). אהבתו של הנער-המספר, בן התשע, לבלהה הצנומה, בת הרוקח ממטולה, בעלת העיניים הכחולות המופלאות, מתוארת ברגישות רבה, תוך העלאת עולם מיוחד של ילדות גלילית, על משחקיה המיוחדים, הווי חיים ומראות נוף.

הסיפור מסתיים בתיאור פגישה, לאחר שנים, עם בלהה כבויית-העיניים, בבית בעלה, בחיפה, סוכן הביטוח, אשר לו שודכה. ואף שאין סופו של הסיפור מצטיין מבחינה אמנותית, הריהו מצליח להעביר את מלוא הרגשות שמעוררת לאחר שנים הפגישה עם אהובה ראשונה, שדהתה, וצבעיה האפירו.

שאר הסיפורים בקובץ הם, כאמור, בעיקרם סיפורי מסע ונוף: בכרמל, בערבת מואב, על היבוק, באוהלי בני צ'חר, באום אל קנטור, ממזרח לכנרת, באל-חוצן, שפרעם, אעבלין, פקיעין, הגלעד ותרשיחה.

אם יקום יום אחד במאי סרטים ישראלי רגיש וכישרוני, וירצה לעשות סרט על ילדות במושבה בגליל העליון לפני שבעים ושמונים שנה  – ימצא חומר רב ערך בסיפוריו של פנחס כהן.

* פנחס כהן: "צמד שנשבה". סיפורים. הוצאת "מסדה" בע"מ, תל-אביב, 1960. 178 עמ'.

* * *

סומליו"ן, הסופרים והמשוררים לילדים ונוער בישראל

אבל על מות הסופרת והעיתונאית

 אסתר קל

שעל טוריה וספריה התחנך

דור שלם של קוראים צעירים

* * *

בועז עברון

במקום טשטוש – הפרדה ושוויון

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש ספטמבר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך

אהוד בן עזר: כיצד תסביר ההיפותיזה שלך את הקיום היהודי-דתי במדינת ישראל, שעל-פי כל הסימנים אינו מצוי בסימן ירידה, ואינו נחלש והולך?

בועז עברון: אין בכך סתירה. מעמדו כמעמד הקיום היהודי בחוץ-לארץ. ייתכן ישראלי-יהודי כשם שייתכן ישראלי-נוצרי. יש שרק להתנגד לכפיית הנורמות הדתיות היהודיות על המדינה. אולם אם תכפינה הנורמות הללו ותכתבנה את התנהגותנו המדינית, צופה אני בכך הרס למדינה. העיקרון הדתי והעיקרון המדיני סותרים זה את זה מיסודם. הדת היהודית היא אנטי-מדינתית מעצם מהותה.

אהוד בן עזר: כלום אינך סבור כי דווקא גישה "כנענית" כזו שלך, המעמידה את הפרימאט של הארץ ויושביה על-פי כל יתר האומה היהודית, מסוגלת להביא לידי שימוש ציני בתפוצתו של העם היהודי לשם טובת האינטרסים של המדינה?

בועז עברון: לא. שימוש ציני זה נובע מהגישה הציונית, ולא מזו העברית (המכונה גם "כנענית"). הציונות היא שגרמה להתייחסות הזו. היא נותנת לישראל רציונליזציה להתייחס כלפי היהודים בגולה כאילו היו מכשיריה, כאילו הם "אבק אדם" החסר כל מעמד עצמאי, שמותר לעשות בו את כל הנראה כנחוץ לצורך האינטרס המדיני הישראלי. האידיאולוגים הישראליים מנסים להסביר תופעות כמו יחסי ישראל-גרמניה, חוסר נייטראליות בין הגושים העולמיים, ניתוק היחסים, בשעתו – עם שלטון פרוורד בניגוד לטובתו של המיעוט היהודי בדרום-אפריקה – בכך שמאחר וישראל היא המולדת הבלעדית לכל היהודים, האינטרסים של ישראל הם בסופו של דבר האינטרסים האמתיים של כלל העם היהודי, אפילו הם עומדים לכאורה בניגוד לטובת היהודים בטווח הקצר.

אך מאחר שלפי כל התחזיות המציאותיות ימשיכו רוב היהודים לחיות בפזורה, דומה הטיעון הזה מאוד לטיעון הסטאליניסטי הישן – שברית-המועצות היא מולדת המעמד העובד שבכל העולם, וכי כל מה שמקדם את האינטרסים של ברית-המועצות משרת באותה מידה, בחשבון רחוק, את עניינו של הפרולטריון העולמי, אפילו אם לעיתים נראה בעיני המסתכל השטחי שקידום זה מזיק ופוגע בחלק מן הפרולטריון.

עלינו להכיר בכך כי האינטרסים של מדינת ישראל אכן עומדים לעתים בניגוד לאינטרסים של קיבוצים יהודיים מסוימים. רק אם מניחים את הזהות – נוצר ההכשר המוסרי לניצול של העם היהודי על-ידי מדינת ישראל.

אהוד בן עזר: הטענות שהעלית כלפי הציונות מושמעות בדרך-כלל נגד מה שמכונה בשם העמדה ה"כנענית". מה ההבדל בין שתי ההשקפות הללו?

בועז עברון: מן הגישה הציונית משתמעות שתי טענות הקשורות זו בזו: מדינת ישראל אינה מטרה לעצמה אלא מכשיר ואמצעי למשהו אחר, וללא הצדקה זו – היתה הקמת המדינה בגדר אבסורד.

ההבדל המהותי בין הגישה הציונית לבין הגישה שאולי מוטב לכנותה הגישה העברית – הוא שהציוני רואה את היהדות כמושכל ראשון, ואת המדינה כפונקציה שלה, פונקציה הזקוקה להצדקה. מכאן צמחו כל התיאוריות הציוניות של "שיבה לציון בזכות ולא בחסד," וכדומה, והצורך להצדיק את הקמת המדינה כמכשיר לקיבוץ גלויות.

האיש בעל ההשקפה העברית רואה את לאומיותו העברית, את מדינתו, כמושכל ראשון, ואינו מרגיש כל צורך להצטדק על קיומה ועל קיומו. קשר זה בין דוברי עברית לבין אדמתם ומדינתם הוא הקטגוריה הראשונית של הכרתו החברתית, וכל יתר הקשרים משניים לו. הוא נולד או גדל כאן. הוא מתפרנס, אוהב, נלחם ומת כאן. הוא כאן ולא בשום מקום אחר, ואין לו שום מקום אחר. הישראלי, כישראלי, אין לו מקום אחר, מפני שבשום מקום אחר לא יוכל להיות ישראלי.

הקבלה נאה לכך נוכל למצוא שוב בדברי-ימי ארה"ב. הפוריטאנים שהיגרו לניו-אינגלאנד עשו זאת כדי להקים שם חברה כרוחם, וזו ודאי היתה ההצדקה היחידה בעיניהם למעשה זה. אך לאמריקאי בדורות הבאים לא אכפת כלל מדוע באו אבותיו ליבשת החדשה. היותו אמריקאי הוא המושכל הראשון של קיומו, והאידיאלים של "האבות המייסדים" אינם בפיו אלא מליצה. לאדם שגדל בארץ לא אכפת כלל, בסופו של דבר, אם מישהו חושב שעל ארצו "למלא תפקיד בחיי העם היהודי" ואם לאו. הניתוק בין הציונות לבין תחושת המולדת הישראלית הוא מהותי, אף שקיימת בלי ספק תקופת-ביניים, שבה יחסי הנאמנות מבולבלים הם, ואדם מנסה לפתור את התסבוכת באורח מלאכותי על-ידי הגדרות כגון "ישראל והעם היהודי אחד הם," שאינם אלא פטפוט בעלמא; או שהוא חש נאמנות אחת הקובעת את התנהגותו, בעודו משלם מס-שפתיים לאחרת, תכופות אף מבלי שיבין את הסתירה שבכך.

אהוד בן עזר: היוצא מכך ששתי המהויות, העברית החדשה והיהודית – נעשות אויבות זו לזו.

בועז עברון: קו טיעוננו מוליך אותנו לכלל הכרה שאין המהות העברית, או הישראלית, והמהות היהודית – צריכות להיות עוינות זו את זו. בן העם העברי יכול להיות יהודי דתי, כשם שהוא יכול להיות בן דת אחרת. המהות העברית באה לכלל התנגשות עם היהדות רק משתובעת היהדות לעצמה סמכות לאומית, ומנסה לכפות תפיסה לאומית, כוזבת כמסתבר, על הלאומיות הישראלית האותנטית. מאחר ואין שתי מהויות לאומיות יכולות לשמש בכתר אחד, נוצר אותו יחס של התנכרות ואיבה ליהדות, שמונים בישראלי. יחס שאינו אלא ביטוי להתמרדותו האינסטינקטיבית של אדם נגד הניסיון לסלף את מהותו. באותו רגע שייפסק הניסיון של סילוף המהות, ייעלם גם יחס ההתנכרות והאיבה. ייתכן כי במקומו תבוא אדישות. ייתכן גם שתתעורר התעניינות אוהדת, שאף תביא להזדהות דתית ותרבותית, לא לאומית, עם היהודים שבעולם.

ברגע שיוגדרו התחומים, עשויה הדת להרוויח הרבה מכך. אותו ניסיון למזג דת בעלת תכונות על-היסטוריות ועל-גיאוגרפיות עם מטרות לאומיות צרות, שהיהדות הדתית תנה לו יד לתועלתה החומרית, הביא לאותו נחשול של מבוכה אינטלקטואלית ומליצה נבובה הנפוצים כל כך בחיינו. כך, מתוך הסכמה שבשתיקה של חוגי הדת, נוצרה אותה תיאוריה לפיה "הדת באה לשמור על קיום העם." כלומר, גם הדת היא אמצעי לשמירת אותה מהות בלתי-נתפסת ובלתי-מוגדרת, שתפסה בטרמינולוגיה הציונית את מקום האלוהים. כך הביאה הדת המאורגנת בישראל, בעטייה היא, לפשיטת-רגלה המוסרית. ייתכן שאותם אנשי דת כנים ומעמיקים, הכואבים את כאב התדרדרותה של היהדות הדתית בישראל במדרון העסקנות, הגבאות וה"שנור" – יסיקו כי הדרך לטיהור ולשינוי ערכים היא דווקא בסיוע לתחימת תחומים ברורים בין "אלוהים" ל"קיסר".

אדם הרואה עצמו כעברי לאומי או ישראלי לאומי, שאינו "ראש גשר" של היהדות, הוא היחידי שיכול להתייחס אל היהודים בפזורה כאל שווים, שהווייתם היא בעלת צידוק עצמי משלה. רק כך אין היהדות "חומר גלם" או "אבק אדם" לשימושה של המנהיגות הציונית-ישראלית, אלא הוויה בפני עצמה, בעלת תוכן וערך סגולי, לא פחות מאשר מדינת ישראל.

אהוד בן עזר: ישנם הרואים את הסיטואציה מנקודת-ראות הפוכה מעיקרה: רק בחיזוק המהות היהודית קיים סיכוי להבטיח את הנורמות המוסריות של המדינה, ואילו מגמה כשלך, הרואה בלאומיות העברית החדשה והמבודדת ערך קובע ובלעדי – סופה להצדיק את הקיים במדינה על כל מגרעותיו, ולהביא לשוביניזם, דווקא משום שהבסיס הרוחני נעשה צר לאין שיעור; על מה אתה מסתמך – על טריטוריה ושפה?

בועז עברון: המהות היהודית לא חיזקה עד היום את הנורמות המוסריות של המדינה. להפך, היא גרמה לטשטוש והשחתה של נורמות. לאומיות "מבודדת" בפני עצמה, מאידך גיסא, אינה מוסרית או בלתי-מוסרית. היא תהיה מוסרית אם נדרוש ממנה שתנהג באורח מוסרי. מסגרת פוליטית, כשלעצמה, היא ניטראלית מבחינה מוסרית. הדבר תלוי במה שהמכוונים אותה מבקשים לעשות. אבל דעתי היא כי עמים אינם יכולים להתנהג כיחידות מבודדות שהצדקתם היחידה בהם עצמם. חוק ומוסריות בינלאומית עולמית הם הכרח, ואין לכך כל קשר ליהדות. זוהי דרישה כלל-עולמית. לכן יש להתייחס אל מדינות על-פי התנהגותן ומשטרן הפנימי.

אישית אני סבור כי אין עליי לראות את הפרימט העליון במדינה. אם מדינה כלשהי חוטאת ליסודות הצדק, החופש והמוסר – צריך להיאבק במשטר שלה. חובתו של כל אדם שוחר חופש, אם הוא מצוי במדינה המדכאה את החופש – להילחם נגד המשטר, ואם התנאים אינם מאפשרים לעשות זאת מבפנים, ייתכן שהוא רשאי לפעול מבחוץ.

אהוד בן עזר: כיצד ייעשה הדבר?

בועז עברון: ראיית תפקיד האינטליגנציה כמדריכה לפעולה וכמפקחת על ביצועה מגבילה אותה לשירות תכליות של מדיניות חברתית וכלכלית, וזה אינו אלא פיתוח תבעני יותר של ראיית תפקידה כשירות בלבד. לאינטליגנציה תפקיד חשוב הרבה יותר – קביעת המטרות החברתיות ופיתוח מסכת-ערכים הומאנית. רק אז נוצר קנה-המידה לפעולה המעשית, לפיו אפשר לקיים ביקורת על העשייה. וגם אז תקיפה ידם של אנשי הפעולה, והם עשויים לסבך את המאבק להשגת המטרות החברתיות במלכודת הקטלנית של קידוש האמצעים על-ידי המטרה, מלכודת המחסלת את המטרה על-ידי קידוש האמצעים. מסכת-הערכים ההומאנית דרושה אז לשם פיקוח על האמצעים.  

היכולת לקבוע מטרות חברתיות ולפתח מסכת-ערכים הומאנית נובעת בסופו של דבר מהיות האינטלקטואל לא משכיל גרידא, אלא איש רוח, תכונה שתכופות אין לה שום קשר להשכלה, והנובעת ממקורות עמוקים יותר של הנפש מאשר הראציו. מבחנה של תכונה זו היא היכולת לעשות דבר לשם עצמו, ללא כל שיקולי נזק או תועלת, הצלחה או כישלון, משום שצו קטיגורי הוא לעשותו. בתחומים מסוימים מתגלה תכונה זו ככושרו של האמן היוצר, היוצר דברים לשם עצמם, בהתאם לחוקיותם שלהם, לה הוא נכנע בשמחה. ובתחומים אחרים מתגלה היא כציות לצו מוסרי פנימי תוך נכונות לצאת אף נגד החברה, ולא בשם ערכים מוחלטים – אפילו ברור שהם מזיקים לאינטרס החברתי הן בטווח קרוב והן בטווח רחוק.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שנה טובה ומבורכת וחג שמח לך אהוד יקר ולכל משפחת בן עזר היקרה, על אמיריה, גזעה, ענפיה, פרחיה ופירותיה!!!

אילן ואני מודים לך מאוד על חדשותיך שאת רובן אנו קוראים בשעות הפנאי בעניין רב.

בחיבוק,

ריקה ואילן ברקוביץ   

 * אהוד היקר, קראתי מרותק את דבריו של אורי הייטנר על השקפתו הנאצית של אורי אבנרי הצעיר.

שלך,

משה גרנות

אהוד: אורי הייטנר כתב בשעתו שאבנרי לא הגיב לאחר שאורי שלח לו את עבודתו, וכאשר נפגשו במקרה בכנסת, סירב ללחוץ את ידו של אורי, שנשארה מושטת באוויר.

* אהוד היקר! בעניין ה-[?] שהוספת ל"למען טובת המדינה יהיה עליך לדרוך על צוואר השירה שלך[?]" – בסיפורו של מ. בלנקי – לא מצאתי לו לביטוי זה שווה ערך בעברית, ותרגמתי אותו מילולית. חשבתי שהקורא העברי יבין בהקשר לתוכן כי, כוונתו היא מעין "יהיה עליך לאנוס את מצפונך..."

חג שמח,

יואל נץ

* מר נעמן כהן טעה וכתב מרדכי סגל [גיליון 1378] במקום ד"ר מרדכי סובול ז"ל.

כל טוב,

בברכה,

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

* "ראש הממשלה בנימין נתניהו שוחח היום (שני, 24.9) עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על החלטת מוסקבה להעביר לידי סוריה את מערכת ההגנה מפני מטוסים S-300.

"מלשכת רה"מ נמסר שנתניהו אמר כי 'העברת מערכות נשק מתקדמות לידיים לא אחראיות תגביר את הסכנות באזור,'  וכי ישראל תמשיך להגן על ביטחונה ועל האינטרסים שלה. מחר בבוקר יתכנס הקבינט המדיני ביטחוני לפני טיסת נתניהו לעצרת האו"ם כדי להתעדכן במגעים עם רוסיה." ["הארץ" באינטרנט, 24.9].                   

מה שלא נאמר הוא שהבאת מערכת ההגנה הרוסית הזו לראשונה לאזורנו, תגביר את מאמצי ישראל לפצח אותה ולנטרל אותה, אולי גם בעזרת האמריקאים – מהלך שיקפיץ פלאים את המוניטין ואת הרווחים של תעשיות הנשק בישראל וארה"ב, ועלול לפגום בגאוות הרוסים על יעילות מערכת ההגנה שלהם, שעד כה אולי היו להם סיבות טובות שלא להעמידה במיבחן קרבי ממש.

* יואל נץ: אני סבור, שיהודה דרורי החטיא את הלוז בשאלתו של מוטי אשכנזי (גיליון 1378), והיא – שניתן היה להגיע לשלום עם מצרים במו"מ (סירובה כביכול של גולדה, זוכרים?)

מומלץ מאוד לעיין במאמרו של רחבי שאול מן האוניברסיטה העברית בשנת 2003 –

http://www.golda.gov.il/archive/home/he/1/1152008571/1152008632.html

שאותו הוא מסכם כך: מהמסמכים שפירסומם הותר לאחרונה עולה המסקנה כי את אותם עקרונות תשתית, הנוגעים הן להליך והן למהותו (כלומר, מו"מ ללא תנאים מוקדמים, הסכמי ביניים, ונכונות ישראלית לריבונות מלאה בסיני תמורת סידורי ביטחון והסכם שלום), שסירב סאדאת לאמץ בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, הוא הסכים לקבל רק לאחר שנשפך דם כה רב. דומה כי רק האימפקט הפסיכולוגי של המלחמה ותוצאותיה המורכבות, הם שאיפשרו לסאדאת לקבל עקרונות אלה וכך החל תהליך שראשיתו שיחות הגנרלים בק"מ ה-101 והסכם שש הנקודות, עבור דרך ועידת ז'נווה בדצמבר (21/12/73), המסר הישיר הראשון שהעביר סאדאת לגולדה מאיר בינואר 1974, דרך הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים (18/01/74), והסכם הביניים מ-1975 וסופו בהסכם השלום שנחתם במארס 1979.

* כמה נחמד לצחוק כשהאידיוט מדבר בעצרת האו"ם, תשאלו חברים שלכם, היש להם כיף גדול יותר מאשר ללגלג על טראמפ:

"טראמפ הקדיש חלק גדול מנאומו [בעצרת הכללית ב-25.9] למזרח התיכון. ביחס לאיראן אמר: 'מנהיגי איראן זורעים כאוס, מוות וחורבן. הם בוזזים את המשאבים של המדינה כדי להעשיר את עצמם וכדי להפיץ פורענות במזרח התיכון ומעבר לכך.' עוד אמר: 'אנחנו לא יכולים להרשות למשטר שקורא מוות לאמריקה לאיים על ישראל ולהחזיק באמצעים לשגר נשק גרעיני לכל עיר בעולם.'" ["הארץ", 26.9].

ממש אידיוט! לא?

קיראו את המאמר של פרופ' חובב טלפז, שאולי ימחק את החיוך הלגלגני מעל פניכם – ואולי לא, כי הרי אתם, כמו הצחקנים בעצרת האו"ם, הנכם חכמים ויודעים הכול ואינכם מניחים לעובדות לבלבל אתכם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל