הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1380

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בתשרי תשע"ט, 1.10.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק. // יהודה דרורי: להבין את רעיון "2 המדינות" של טראמפ. // אורי הייטנר: 1. מהי מנהיגות אמיתית? – גיורא איילנד, "לא נרדם בלילות". 2. אורי אבנרי, פרק ח', דוברם של לוחמי החזית. 3. צרור הערות 30.9.18. // פוצ'ו: בחיי [5], ה. מזאב חבצלת לחדר המדרגות. // ד"ר ארנה גולן: הגבר החלוץ והארוטיקה עם האדמה בשירי א. שלונסקי. אונס האדמה המסרבת להיבעל. // משה שרם: הרפתקאות הסכם אוסלו. // יהודה גור-אריה: בִּכְיוֹ של נסראללה. // משה כהן: ישראל אינה מפרה את החוק. // אהוד בן עזר: אסתר ראב וצבי שץ. מתוך: "ימים של לענה ודבש", 1997. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בפרוח עץ ההדר" לבתיה כהנא, 1931. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.2.1975 לפני 43 שנים. // דוד שריר: בתיה כהנא – זיכרונות של בן משפחה. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, ביכורים ראשונים בירושלים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

מלחמת שבעים השנה

מלחמת העצמאות של שנת 1948

טרם הסתיימה

בייחוד לא בערבות הנגב

של עוטף עזה

 

 

* * *

יוסי גמזו

נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק

 

הַיּוֹם אֶת חַג שִׂמְחַת תּוֹרָה כָּאן חוֹגְגִים כֻּלָּנוּ

בַּהֲקָּפוֹת מָסָרְתִּיוֹת וּבְקוֹל נִגּוּן וָשִיר

לָכֵן הִנֵּה סִפּוּר מִ"סְּלִיק" הַזִּכְרוֹנוֹת שֶלָּנוּ

שֶהוּא כְּבָר חֵלֶק מִפוֹלְקְלוֹר-עַמֵּנוּ הֶעָשִיר.

 

שָמַעְתִּי אוֹתוֹ פַּעַם מִנֶּכְדּוֹ שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק

שֶשְּמוֹ חוֹפֵף מְאֹד אֶת שְמוֹ שֶל סַבָּא יִשְְׂרָאֵל

וְכָל דִבְרֵי הַנֶּכֶד אָז סֻפְּרוּ לִי וּמָסְרוּ לִי

אֶת מָה שֶאִי אֶפְשָר מִמֶּנוּ לֹא לְהִתְפַּעֵל.

 

וְכֹה אָמַר הַנֶּכֶד שֶצְּמַרְמֹרֶת נִכְנְסָה בָּהּ,

צְמַרְמֹרֶת שֶל רִגּוּש כְּמוֹ לְמַרְאֵה חֶזְיוֹן-עִוְעִים,

בְּדֶרֶךְ דִּבּוּרוֹ עַל שֶמִּזְּמַן סִפֵּר לוֹ סַבָּא

סִפּוּר צֵרוּף-מִקְרִים זֶה הַגּוֹבֵל בָּעַל-טִבְעִי:

 

סַבָּא שְׂרוּלִיק שִמֵּש כְּגַבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת

בַּגֵּטוֹ, בִּימֵי הַשּוֹאָה

וּבִתְהוֹם הַיֵּאוּש עוֹד קִוָּה לִשְעַת-חֶסֶד

שֶפֶּתַע תָבִיא יְשוּעָה.

 

וּכְשֶבָּא הַצּוֹרֵר וְהִצִּית אֶת הַגֵּטוֹ

הוּא אָץ וְהִצִּיל מִן הָאֵש

גְּוִיל שֶל סֵפֶר תּוֹרָה שֶסִּמֵּל לוֹ מִין וֶטוֹ

מוּל כָּל רַצְחָנוּת הַכּוֹבֵש.

 

לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

 

זֶה הָיָה כְּשֶהָאֵש נֶהֱפְכָה כְּבָר לְאֵפֶר

כְּמוֹ קְצֵה הַסִּכּוּי שָם לִחְיוֹת,

אֲבָל סַבָּא אִמֵּץ אֶל לִבּוֹ אֶת הַסֵּפֶר

וְרָץ בֵּין מַטְּחֵי יְרִיּוֹת.

 

וּכְשֶקְּלִיעַ רוֹבֶה בּוֹ נוֹרָה בְּטִווּחַ

נִנְעַץ הוּא בִּגְוִיל הַתּוֹרָה

שֶהֵגֵנָה עַל סַבָּא מִמָּוֶת בָּטוּחַ  

וְאֶת הַקָּלִיעַ עָצְרָה.

 

לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

 

זֶה קָרָה בְּדִיּוּק בְּשִׂמְחַת תּוֹרָתֵנוּ

כְּשֶשּוּב לֹא נוֹתְרָה שָם שִׂמְחָה,

אַךְ הַנֵּס בּוֹ נִצַּל סַבָּא שְׂרוּלִיק –  בֵּינֵינוּ,

מֵאָז מִלִּבִּי לֹא נִמְחָה.

 

וְלַמְרוֹת שֶאֲנִי בְּעֵינָיו אֶפִּיקוֹרֶס 

אֲנִי כָּאן מוֹדֶה כְּמוֹ כֻּלָּם

שֶלַּמְרוֹת כָּל הִרְהוּר שֶל כְּפִירָה וּבִקֹּרֶת

יֶשְנָם עוֹד נִסִּים בָּעוֹלָם...

 

לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

יוסי גמזו

 

* * *

המשורר פרופ' יוסי גמזו, חתן פרס אקו"ם לשירה, פרס אקו"ם לסִפֹּרֶת, פרס אקו"ם למפעל-חיים, פרס משרד התרבות ע"ש אריק איינשטיין, פרס ואלטר שווימר לעיתונאוּת, פרס חיל הים לעיתונאוּת, פרס מיסדר ז'בוטינסקי לעיתונאוּת, פרס קרן ראה"מ לסופרים צעירים, פרס יצחק יציב לספרות ילדים, פרס סמינר הקיבוצים לספרות ילדים, פרס המועצה לתרבות יהודית, ארה"ב – יגיש מופע מיוחד של מבחר מלהיטיו המולחנים, בביצועם של מוסיקאים צעירים ומבריקים, הערב, יום שני, האחד באוקטובר, בשעה 8 בערב, בתאטרון גבעתיים, כשהוא משלב בין השירים צ'יזבטים  הומוריסטיים רבים. זהו ערב בידור, מוסיקה והומור מיוחדים למוצאי חג הסוכות, ובגלל הביקוש הרב כדאי להקדים. תאטרון גבעתיים (דרך השלום פינת רח' יצחק רבין). כרטיסים אפשר להזמין במשרד: פשבר, טל. 8023*

 

 

* * *

יהודה דרורי

להבין את רעיון "2 המדינות" של טראמפ

בבית הלבן התגבש אצל הצוותים השונים, העוסקים בפתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, רעיון ישן בלבוש אחר. הם הציעו קונפדרציה פלסטינית ירדנית שפירושה המעשי – הקמת מדינה פלסטינית שתהיה צמודה וקשורה לירדן בקשר פדרטיבי. לדעתם של יועצי טראמפ, רעיון  זה מבטיח מצד אחד עצמאות לפלסטינים ומצד שני קובע מעורבות ירדנית המבטיחה את ביטחון ישראל. כללית, ישראל לא תתנגד!

הרעיון כבר הובא לידיעת אבו-מאזן וחבורתו אבל נדחה על ידם בגלל שאינו מבטיח להם איזשהו כוח של איום על מדינת ישראל. ברור לכל מי שעסק בנושא, שמדינה פלסטינית עצמאית-לחלוטין לא תוכל לקום, לא רק בגלל האיום התמידי על ישראל אלא מכיוון שאין לכך כל הצדקה גיאוגרפית, דמוגרפית, כלכלית או חברתית. מדינה פלסטינית עצמאית כביכול, תהיה מובלעת מאיימת בתוך מדינת ישראל, כאשר צה"ל הוא הגורם הביטחוני בשטח, ולכך הפלסטינים לעולם לא יסכימו.

הפתרון של טראמפ עונה על הדרישות הערביות והאיסלמיות המרחביות למתן מדינה לפלסטינים, ובה בשעה מבטיח שהפלסטינים לא יהיו במו"מ ישיר עם ישראל שבו יאלצו לוותר ליהודים על "אדמות הקודש המוסלמיות של ארץ-ישראל" כי מדינות הליגה הערבית יכריחו את הפלסטינים לקבל את הסדר הקונפדרציה עם ירדן.

המאבק העיקרי של אבו-מאזן וכנופייתו יהיה מעתה להשיג מה שיותר שטח למדינתו (ולכן הוא מדבר כיום על גבולות 49'...) והוא גם ינופף ב"קלף" ללחץ מצידה של ארה"ב על ישראל לשיחרורם של אלפי האסירים הפלסטינים שבידי ישראל, כדי שיסכים לקבל את הפתרון האמריקאי. הוא ינסה להעמיד כתנאי את החזרת שגרירות ארה"ב חזרה לתל-אביב, בנוסף הוא כבר רץ לבית הדין הבינלאומי בהאג בשאלת ירושלים. אנחנו עוד נראה בעתיד הקרוב הרבה תרגילים מצידו...

במאמר מוסגר, יש להבהיר כי רצועת עזה איננה כלל כיום במשוואת השגת שלום בין ישראל לפלסטינים שצוות הבית הלבן עוסק בו. בעיית רצועת עזה תוכל להיפתר אך ורק במלחמה בה ישראל תעקור מעזה את כל גורמי הטרור ונשקם ורק אז, תעביר את ה"רצועה" לשלטון מצרי.

יהודה דרורי

רמה"ש

 

* * *

אורי הייטנר

1. מהי מנהיגות אמיתית?

גיורא איילנד, "לא נרדם בלילות"

הוצאת "ידיעות אחרונות", 2018, 412 עמ'

גיורא איילנד היה אלוף בצה"ל, מילא תפקידים בכירים ביותר – ראש אמ"ץ (אגף מבצעים), ראש אג"ת (אגף תכנון), ראש המל"ל (המועצה לביטחון לאומי). אולם הפרק שאותו הוא הכתיר בכותרת "מהי מנהיגות אמתית", הוא הפרק על היותו מג"ד. יש בכך היגיון רב – מג"ד הוא התפקיד האחרון שבו החיילים רואים בעיניהם את מפקדם, הולכים אחריו, פשוטו כמשמעו, במובן המעשי ביותר.

זכיתי, וגיורא איילנד היה המג"ד שלי בגדוד 50. ואכן, למדנו ממנו מהי מנהיגות אמיתית, מנהיגות למופת.

הפרק המרתק ביותר והמצמרר ביותר בספר, הוא הפרק על מלחמת יום הכיפורים וקרב הדמים הקשה בחווה הסינית. קראתי את הפרק בתחושה של דז'ה-וו. הכרתי את סיפורו של איילנד על הקרב לפרטיו.

במוצאי יום הכיפורים תשמ"ד (1983), בעת תעסוקה מבצעית באנצאר שבלבנון, כינס אותנו גיורא למורשת קרב. עשר שנים אחרֵי, הוא סיפר לנו את סיפור הקרב על החווה הסינית, מנקודת מבטו. גדוד שלם ישב שעה ארוכה פעור פה, בהאזנה קשובה ודרוכה. לא בכדי, אחרי 35 שנים, זכרתי את סיפורו לפרטי פרטים, כולל פרטים נוספים שלא נכנסו לספר. דבריו נחרטו היטב בזיכרוני ואני משוכנע שגם בזיכרון חבריי. גיורא לא הסתפק אז בסיפור הקרב, אלא ניתב אותו לשיחת מוטיבציה, על האחריות המוטלת על כל אחד מאתנו לביטחון המדינה ולקיומה. כך גם הספר – אין זה ספר זיכרונות קלאסי. איילנד ממנף את סיפוריו, והוא מיטיב לספר, להצגת משנתו הסדורה – המקצועית, האסטרטגית והמדינית.

מלחמת יום הכיפורים היא החוויה המעצבת של איילנד. לאורך הספר הוא חוזר אליה שוב ושוב. ככל שהתקדם בתפקידיו, למד וחקר, מנקודת המבט של תפקידו החדש, את המלחמה. מסקנותיו מעניינות ובלתי שגרתיות. הוא ממעיט, לטעמי – ממעיט מִדי, מאחריות אמ"ן במחדל המודיעיני. הוא תולה את הקולר בניהול בלתי מקצועי של צמרת צה"ל ובראשה הרמטכ"ל דדו, בבניית הכוח, בהכנת צה"ל, בהבנת תמונת המלחמה ובהחלטותיו בימים הראשונים.

כשגיורא היה המג"ד שלנו, נהגנו לומר שהוא יהיה רמטכ"ל. רמטכ"ל הוא לא היה, אבל הוא היה בצמרת צה"ל ובלב קבלת ההחלטות הביטחוניות והמדיניות במדינה. דומה, שמי שקורא את הספר יוכל להבין מדוע ניבאנו לו גדולות. הוא התגלמות הראש הגדול. ובכל תפקיד שנשא, היטיב לשלב בין ירידה לפרטים, דרישה בלתי מתפשרת למקצועיות בכל הדרגים ודוגמה אישית, לבין ראיה רחבה ובגדול, מעבר לדרישות אחריותו הפורמלית.

איילנד מרבה לכתוב על ההכרח לשלב את אנשי הצבא בדיונים המדיניים, כיוון שאי אפשר להפריד בין חוץ וביטחון. הוא שולל מכל וכל את הגישה על פי הדרג המדיני עוסק ב"מה" והצבא עוסק ב"איך". הנוסחה שלו שונה – הצבא שותף בכל הדיונים על ה"מה", מביע את דעתו ללא מורא, אך ההחלטה היא של הדרג המדיני, ואת ההחלטה עליו לבצע בצורה המקצועית ביותר, גם אם הדרג המדיני החליט בניגוד להמלצתו. הוא מבקר בחריפות את הממשלות שהביאו את אוסלו, שניהלו מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, שהביאו לנסיגה מלבנון ולהתנתקות, על כך שלא שיתפו את צה"ל בתהליכים, ולכן הם היו פגומים מבחינה ביטחונית. הוא מבקר בעיקר את המנהיגים שהיו אנשי צבא, ונתנו להבין שהרקורד הביטחוני שלהם היא תחליף לחוות הדעת הביטחונית של צה"ל. איילנד ביקר גם את ראשי צה"ל, שהשלימו עם זאת. "האופן הפסיבי והכנוע משהו שבו קיבל הצבא את מרותו של ראש הממשלה ושר הביטחון [ברק. א.ה.] היה בדיעבד מביש, ואיני מוציא את עצמי מכלל האשמים."

על המשא ומתן לנסיגה מהגולן מתח איילנד ביקורת חריפה במיוחד. הוא לעג לאובססיה של מנהיגים להביא "הישג" מדיני בכל מחיר, ובראש ובראשונה – אהוד ברק. "היתה איזושהי הבנה פגומה במערכת הפוליטית הישראלית, שלפיה עלינו לנסות להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים או עם סוריה, ובכל פעם שנתקענו עם הפלסטינים, עברנו לניסיון להגיע להסכם עם סוריה. הדבר הזכיר לי את הבדיחה על חלם: הסנדלר של העיירה נתפס גונב. הוחלט להוציאו להורג בתלייה. דקות לפני שנכרך החבל סביב צווארו שאל מישהו: 'כיצד נוציא אותו להורג? הרי הוא הסנדלר היחיד בעיירה. אם הוא יומת, מי יתקן לנו ואת הנעליים?' ראשי העיר חשבו שזו הערה חכמה וישבו על המדוכה להחליט מה לעשות. בסופו של דבר סיכמו: היות ויש רק סנדלר אחד בעיירה, באמת אסור להוציאו להורג. לעומת זאת, יש בעיירה שני חייטים. אם כך, נוציא להורג את אחד החייטים..."

ומן המשל חזר איילנד לנמשל: "לא היה כל היגיון... לנסות להגיע להסכם שלום עם סוריה, אבל מאחר שהיה קשה להתקדם עם הפלסטינים במתווה אוסלו, הוחלט לעשות שלום עם מישהו אחר."

איילנד מקדיש עמודים רבים כדי לקטול מבחינה ביטחונית את רעיון הנסיגה מהגולן. הוא בוחן כל אחת מההנחות על פיהן נסיגה כזאת אפשרית, ומוכיח שהיא שגויה מעיקרה. את סיפור המו"מ עם סוריה הוא מסכם במילים: "מי שבסופו של דבר הציל את ישראל מעצמה היה נשיא סוריה חאפז אל-אסד."

 ובמקום אחר: "אסד נותר אסד, עקשן כתמיד, והאפשרות להגיע להסכם שלום בין ישראל לסוריה התפוגגה. אני מודה שחשתי הקלה גדולה."

לא רק בנושא הגולן, אלא גם בנושא יו"ש, שבו הוא מוכן לפשרה, שולל איילנד את הגישה הממעיטה בערך השטח, כאשר מדובר במלחמה בטרור ולא בצבא סדיר. "שטח (בדגש על שטחים שולטים) היה ונותר בעיניי הנכס הביטחוני החשוב ביותר גם כשמדובר בעימות נגד טרור או גרילה,"

איילנד מספר איך הצליח להתחמק משליחות בשלהי כהונת ברק לניסיון האחרון לחלץ הסכם עם הפלשתינאים, בטאבה; ניסיון נואש של ברק, בימיו האחרונים כראש ממשלה, להסכם בכל מחיר, גם אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה היתרה בו על שהוא מנסה לחייב את המדינה בהחלטה היסטורית, כאשר הוא עומד בראש ממשלת מעבר שהיא ממשלת מיעוט.

איילנד, שתמיד תמיד חשוב היה לו להיות קרוב ככל הניתן למוקד קבלת ההחלטות ולהשפיע, חרג במקרה זה ממנהגו, כדי לא לקחת חלק בפארסה.

איילנד הוא איש מבריק, שחושב מחוץ לקופסה. כזה הוא היה בכל דרכו הצבאית וכך גם בתפיסותיו המדיניות. גישתו, כמעט תמיד, מקורית, מורכבת, אינה מקבלת שיש מוסכמה אחת, שיש לקבל אותה או לדחות אותה.

חרף העובדה שבבחירות 1977 הוא תמך בליכוד בראשות בגין (אלה הבחירות היחידות שהוא מספר בספרו על הצבעתו. אגב, הצבעה בלתי קונבנציונלית לבן מושב של תנועת העבודה), הוא התנגד להסכם השלום עם מצרים. אך התנגדותו מורכבת. הוא סבר שבגין שגה בנסיגה מכל סיני וויתר על נכסים ביטחוניים חשובים, אך גם בכך שהוא לא ויתר על רצועת עזה. כלומר ביקורתו הייתה ניצית ויונית בעת ובעונה אחת.

גם היום, גישתו היא שלא יהיה פתרון לסכסוך אם הוא יוגבל לקופסה שבין הירדן והים. פתרון סביר חייב לצאת מהקופסה הזאת אל מרחב גדול יותר, הכולל את ירדן ואת מצרים (כלומר את סיני) – פתרון שיאפשר פשרה סבירה שלא תסכן את ישראל, ותיתן מענה למאוויים הפלשתינאיים.

כיוון שגם אני דוגל בדרך דומה (למשל, במאמרי האחרון בטור זה – "הקונפדרציה כהזדמנות") קל לי להתחבר לרעיונותיו. כמובן שמתעוררת השאלה שאני נשאל תמיד: איזה אינטרס יש לירדן להסכים לכך? איילנד מסביר מדוע מדובר ב-win-win; מדוע הפתרון שהוא מציע משרת גם את האינטרס הירדני והמצרי. והוא מגבה זאת גם בשיחות רבות עם בכירים בשתי המדינות הללו, שקיבלו את התזה שלו.

אחד הדברים המרשימים ביותר בספר, הוא היושרה והאומץ של איילנד, בנטילת אחריות ואף אשמה על כישלונות. אין הוא מסתיר את טעויותיו וכישלונותיו, כולל כאלו שעלו בחיי אדם. הוא לוקח על עצמו אחריות לפציעתו הקשה של סורין הרשקו במבצע אנטבה, בשל החלטה שגויה שלו, וכך לאורך כל הקריירה, כולל כאלוף בצה"ל שהיה שותף למדיניות ההכלה וההבלגה בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה השנייה, שעלתה בחיי ישראלים רבים.

אולם מה שמשלים את ההודאה בטעויות, הוא הלמידה מטעויות והפקת הלקחים מהם. שוב ושוב הוא מציג את הלקחים שהפיק מטעויות, ואיך שגיאות שלו היוו בית ספר להצלחות בעתיד.

גישה זו היא בסיס לתפיסת עולם, ששוללת הדחה בשל שגיאות מקצועיות, להבדיל משגיאות ערכיות ומוסריות, כיוון שדווקא מי ששגה יוכל להפיק לקחים מניסיונו. הגישה של עריפת ראשים היא תחליף ללימוד משגיאות והפקת לקחים, והיא מתכון לחזרה על טעויות בידי מפקדים בלתי מנוסים, פחד לקבל החלטות, בריחה מאחריות וכסת"ח.

הסוגייה הזאת אקטואלית מאוד בימים אלה, כאשר נשמעת התנגדות למינויו של ניצב צ'יקו אדרי למפכ"ל המשטרה כיוון שבמשמרת שלו כמפקד מחוז ירושלים נרצחה שירה בנקי, והתנגדות למינויו של אלוף אביב כוכבי, כיוון שבהיותו מפקד אוגדת עזה נחטף גלעד שליט.

איילנד, כבר כאלוף במילואים, גויס בידי הרמטכ"ל דן חלוץ לחקור את חטיפת שליט. הוא הגיש דו"ח חריף ביותר, שבו הציג ליקויים חמורים בכל הרמות, מרמת המג"ד ועד רמת המטכ"ל, וגם ברמת מפקד האוגדה. והוא לא הציע להדיח איש.

"חייבים להבחין בין תקלה שנובעת מכשל נורמטיבי לכזו שנובעת מטעות מקצועית. על כשל נורמטיבי, בין שמדובר בזלזול ובין שבפחדנות או באי-אמירת אמת – יש להגיב בחומרה, להדיח את מי שנכשל או אף להעמידו לדין. מנגד, כישלון מקצועי עלול לקרות גם לטובים ביותר. אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד."

הוא מתייחס, בהקשר זה, גם באופן אישי לאביב כוכבי. "יש להבחין בין אירוע אחד לבין תפקוד לקוי לאורך זמן. ניתן ואף נכון להדיח מפקדים כאשר ברור שהם אינם מצליחים לאורך זמן, אך תהיה זו טעות להדיח מפקדים טובים ומצליחים בשל אירוע בודד, חמור ככל שיהיה. אחת ההוכחות לכך היא אביב כוכבי, שהוא אחד האלופים המוכשרים שצמחו בצה"ל בעשור האחרון. כיום הוא סגן הרמטכ"ל ויש סיכוי סביר שיהיה גם רמטכ"ל. אם הייתי ממליץ להדיח אותו בשל אותו כישלון, היה צה"ל מפסיד רמטכ"ל בפוטנציה."

הספר עוסק באירועים היסטוריים רבים, ובדרך כלל מדייק מאוד. על טעות אחת איילנד חזר פעמיים, וכיוון שמדובר בטעות שגורה, ראוי להעמיד דברים על דיוקם.

הוא כותב על נסיבות נפילת ממשלת רבין הראשונה, שהליכוד הגיש הצעת אי אמון בממשלה, בשל חילול שבת לאחר טקס הגעת מטוסי ה-F-15 הראשונים, המפד"ל שבקואליציה הצטרפה להצעה והממשלה נפלה בהצבעה.

העובדות שונות. את ההצעה לא הגיש הליכוד, אלא החזית הדתית התורתית (גלגול קודם של יהדות התורה). הממשלה לא נפלה בהצבעה. אולם כיוון ששניים משרי המפד"ל נמנעו, רבין פיטר אותם ולאחר מכן התפטר והקדים את הבחירות, במה שכונה "התרגיל המבריק"... עד שבבחירות הליכוד עלה לשלטון.

מהי מנהיגות אמת? מי שהשאלה הזאת מעסיקה אותו, ימצא עניין רב בספרו המרתק של גיורא איילנד, לוחם, מפקד ואינטלקטואל, "לא נרדם בלילות", וכך גם כל מי שמתעניין בהיסטוריה הביטחונית של ישראל.

 

2. אורי אבנרי (פרק ח')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

 

ח. דוברם של לוחמי החזית

בדברי פרידתו מקוראי "העולם הזה" כתב אורי אבנרי: "קיבלתי לידי את השבועון שנה אחרי ששוחררתי מצה"ל, וסביבי התקבצה קבוצה שהיתה מורכבת כמעט כולה מחיילים קרביים של מלחמת העצמאות. במלחמה היינו אנשי קומנדו ואת שליחותנו החדשה ראינו כאנשי קומנדו.

"לא רצינו סתם לעשות עיתון חדש, טוב ומעניין ככל שיהיה. רצינו להשתתף במאבק על דמות המדינה החדשה, שקמה – פשוטו כמשמעו – בדמנו. היתה לנו הרגשה של בעלות במדינה הזאת. היתה בידינו מניית יסוד של המדינה, וגם מניית יסוד של צה"ל.

"הרבה דברים שקרו במדינה החדשה לא נראו לנו מן ההתחלה. הרבה דברים קוממו אותנו ועוררו בנו רגשות של זעם, תסכול ואף תיעוב. שנאנו את השחיתות... את המפלגות המסואבות... את ההתרחקות המהירה מאידיאלים של חלוציות (במובן הרחב של המילה), של שיוויון בין האזרחים; את ההשתעבדות לכפייה הדתית ולספסרי הקודש; את הדרך המדינית שהובילה בבירור למלחמות חדשות. בכל אלה ראינו בגידה.

"רצינו מדינה יפה, צודקת, הומאנית, דמוקרטית באמת, חילונית, רודפת שלום. מדינה שלא יהיה בה הבדל בין אזרחים בגלל לאום, דת, עדה או מין ... ראינו את שליחותנו... לעצב עיתון מסוג חדש, שיהיה... כלי מאבק למען ישראל אחרת, חיל החלוץ של המדינה שרצינו בה."

 

דברים אלה, שנכתבו 42 שנה לאחר קום המדינה, מציגים את אחד ממוקדי חשיבתו של אבנרי ב-45 השנים האחרונות. אבנרי חי את מלחמת השחרור ואת החוויה הקרבית, שהיתה אחת החוויות שעיצבו את אישיותו. הדברים הללו בלטו בעיקר בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. אבנרי כתב ש"קמה בחזית שכבה שיצרה לעצמה סגנון, השקפת עולם ומנהיגות." הוא ראה עצמו כנציגם של הלוחמים הקרביים, שהקריבו את חייהם למען הקמת המדינה בחזית, ובינתיים כל מיני משתמטים ועסקנים גנבו להם אותה, השתלטו על כל הג'ובים ועיצבו מדינה על ערכים שלא למענם הם נלחמו. אבנרי תבע את עלבון החיילים הקרביים וראה עצמו כשליחם במאבק למען דמות המדינה. את דעותיו בכל הנושאים הציג אבנרי כדעה המייצגת את רוח לוחמי תש"ח.

אבנרי יצר מיתוס של הלוחמים המנצחים שחזרו מן החזית והתאכזבו מן המדינה, שהפוליטיקאים הכינו להם. גם כאן ניכרת השפעה ברורה של התמוטטות הרפובליקה הוויימארית ועלית הנאצים לשלטון. נראה כי אבנרי הזדהה אז עם חיילי הצבא הגרמני, שחזרו הביתה מחפירות מלחמת העולם הראשונה. גם בגרמניה התפתח המיתוס של הצבא המנצח והפוליטיקאים המובסים. אולי אין זה מקרה, שאת מאמרו בו תקף את בן גוריון על כניעתו לטרומן הכתיר בכותרת "סכין בגב" – האשמת משוחררי הצבא הגרמני והימין הגרמני את ממשלת גרמניה שחתמה על שלום ורסאי.

בין "בשדות פלשת" ל"הצד השני של המטבע" קיים, כפי שראינו בפרק הקודם, פער ערכים וסגנון גדול ביותר. רק בנושא אחד קיים דמיון בולט בין שני הספרים – במיתוס החייל הקרבי בחזית והבוז והשנאה לג'ובניקים המשתמטים והעסקנים.

באחד מפרקי "בשדות פלשת", מונה אבנרי את שלושת המשברים שעברו חבריו והוא בימי המלחמה. המשבר הראשון היה הימים הראשונים במחנה האימונים. השני – הקרב הראשון.

"עתה, בבואנו לחופשה קצרה לתל-אביב אחרי אחד עשר ימי קרב איומים, חיכה לנו המשבר השלישי והקשה ביותר.

"נסענו העירה כשליבנו הומה וצוהל נוכח העובדה הבלתי נתפסת, כי אכן נשארנו בחיים, כי אכן עודנו נושמים וצועדים ברגלינו. עוד היינו תחת רושם מחזות האימים של עיבדיס ובית עפא, היחידות המבותקות שאיבדו למעלה ממחצית ממספרן, והחזית המדולדלת, הרעבה לכוחות מילואים.

"והנה, בבואנו העירה ראינו מאות ואלפים צעירים בריאים, שופעים מרץ וכוח, שאינם חולמים כלל לבוא בעקבותינו. ראינו בחורים מבריקים ומצוחצחים, בעלי דרגות לרוב, הממלאים תפקידים 'חשובים' במשרדים.

"במשך חודשים רבים היינו, לכאורה, מנותקים מחיי העורף. באנו לחופשות קצרות, 'חטפנו' ערב בעיר, וחזרנו לחזית. הוגד לנו כי 'כל העם צבא', כי האומה כולה לוחמת, כי המחסור האיום בכוח האדם בחזית נובע ממחסור כללי.

"והנה ראינו שזאת היתה בדותה. רק חלק של האומה, רק חלק של הנוער יצא לקרב. ומאחורי גבם של אלה קם ושגשג 'עורף', מנגנון עצום, צבאי וציבילי, שפיתח לעצמו סגנון משלו ודפוסי חיים משלו.

"זכרנו כי יצאנו מדי לילה לפעולה, מפני שלא היו רזרבות ליטול מעלינו חלק מן המעמסה. זכרנו את גורלה של פלוגה א' שלנו, שחוסלה פעמיים מאותה סיבה. והנה בעיר, הסבירו לנו אריסטוקרטים במדים רבי רושם, כי בכל אומה בעולם נמצאים 7 או 17 או 27 אנשים בעורף על כל חייל בחזית...

"רבים מאתנו החלו לשאול את עצמם – מדוע יהיה דווקא הוא האחד כנגד אותם שבעה עשר? מדוע לא יחליפוהו באחד מבין שבעה עשר אלה?

"יש שלא עמדו במבחן זה. הם עברו לשירותי העורף, או לחיל הים, או אף לחיל האוויר. הם המציאו הלצה אכזרית על חטיבתנו, שנקראה בפיהם חטיבת 'מירה' – 'מגבעתי ישחרר רק המוות'.

"הרוב החזיק מעמד גם במשבר איום זה. הם חזרו לחזית. אולם בליבם כרסמה מרירות, שהחלה להאפיל ברבות הימים על ההומור של החזית. הם שנאו את העורף, והם פנו לו עורף."

 

ביטוי למרירות הזו הביא אבנרי בקטע הבא: "הם נוסעים לתל-אביב, לחופש אשר התגעגעו עליו במשך חודשים, אשר חלמו עליו בעמדות ובקרבות – ושרים. הם חוזרים מתל-אביב כשליבם מדוכא וראשם מלא מחשבות נוגות.

"הלכתי לקנות כרטיסים לקולנוע, והנה תור החיילים ארוך כפליים מתור הציבילים. חיילים בעלי מדים מצוחצחים, בעלי כרטיסי מגויסים, בעלי אקדחים וסכינים. אולם משהסתכלתי בפניהם ראיתי שחסר בהם משהו – אותה הבעה מיוחדת, או משהו בלתי מוגדר, לפיו מכיר חייל קרבי אחד את רעהו.

"אתה רואה הרבה פנים מוכרים. אתה שואל את בעליהם למקום הימצאם. והם עונים לך בגאווה – במשרד חשוב זה, במוסד חשוב אחר, באלפי תפקידים מצלצלים ורבי כבוד ורושם, אשר רק תכונה אחת משותפת להם – שרחוקים הם מאוד מן המקום בו שורקים הכדורים ומתפוצצים הפגזים.

"האם האדם בעורף יכול לתאר לעצמו את רגשותיו של חייל קרבי החוזר לחופשה? הוא נענה לקריאת הגיוס, יצא לאימונים ולקרב ושכב שלושה, ארבעה וחמישה חודשים בכפרים ערביים מרופשים, השתתף בשמונה, עשרה או שנים עשר קרבות, ראה חברים נהרגים ונפצעים לצדו. הוא לא תיאר לעצמו, שאפשר היה 'להסתדר'. אולי היו גם לו 'פרוטקציות', אולי היו גם לו זכויות כבעל מקצוע או כישרון מיוחד. אולם הוא הלך, ובתמימותו חשב שהכול הולכים.

"והנה, בשובו לחופשה הוא רואה, שלא הכול הלכו. יש שהמתינו לרגע הנכון, שביקשו ארכה ושחרור זמני. וכשקם המנגנון הצבאי המסועף, וצצו אלפי תפקידים, היו אלה הקופצים הראשונים. להם היו זמן ויכולת לרוץ ממשרד למשרד, לחפש את הקשרים הנכונים לאמר לאדם הנכון את המילה הנכונה. ומי זכר באותה שעה את אותם ששכבו בחזית, באש מרגמות ותותחים, שלא היתה להם אפילו שהות לחשוב על הנעשה אי שם בעורף הרחוק והדמיוני?

"ועתה, כשניתן להם בפעם הראשונה לנשום לרווחה, כשיש להם השהות לחשוב ולהתווכח, מצטברת בליבם מרירות, שתשפיע בהכרח על כושרם כחיילים קרביים. הם רואים שחברים מוכשרים פחות עלו מעלה מעלה, בשעה שהם נשארו טוראים. הם רואים שגם דרך העלייה בסולם הפיקוד חסומה למעשה, בגלל תנאי המלחמה, אשר צימצמו את אפשרויות ההדרכה. ונפגעים ביותר אלה שהצטיינו בקרב, שהתנדבו לתפקידים מסוכנים מיוחדים, היודעים שחיילים טובים הם, בלי שהדבר יעזור להתקדמותם... אותם חברים לבשו מדים והנם חיילים – מצוחצחים יותר, מבריקים יותר, 'צבאיים' יותר מאשר החייל הקרבי עצמו. התגבשה מעין אריסטוקרטיה של העורף. והיום, בבואך לחופשה, נאלץ אתה להסביר על שום מה נמצא אתה בחזית ולא הסתדרת במשרה חשובה בעורף, ומרגיש אתה, שאותם צעירים וצעירות חושבים בלבם: 'מילא, בחור לא מוכשר, אינו יודע להסתדר...'

"...משהו גדול, משהו חדש ועמוק נרקם כאן בחזית, חוויה אשר רק חלק של הנוער העברי שותף לה. ואילו שם, בעורף, נרקמת 'חוויה' אחרת לגמרי, סגנון שונה לחלוטין של חיים והתנהגות. מתהווים כאן שני עולמות, החותרים למטרות שונות ומפתחים בקרבם סגנונות שונים. וקרוב היום שלא יבינו עוד זה את זה.

"...המלחמה גורמת להערכה חדשה של תכונות אנושיות, להערכה חדשה של מושגים ואנשים. ערכים חדשים מתגלים לאדם 'אשר המוות בו, אשר פרפר בציפורניו ולא אוכל.'

"האם ידחק לפינה על ידי טיפוס אחר?"

 

הזעם העמוק ביותר הופנה על ידי אבנרי כלפי עסקני המפלגות. כבר בבחירות לכנסת הראשונה, כשאבנרי עוד היה חייל, הוא כתב כמי שמייצג את החיילים הקרביים, הבזים לפוליטיקאים כבלתי רלוונטיים למציאות החדשה שהתהוותה, ואת התסכול של מי שהקימו את המדינה וחשים שהיא נגנבת מידיהם.

"ב-25 בינואר התקיימו הבחירות לאסיפה המכוננת של המדינה, אשר קמה בדמם של חיילי  החזית. אותם חיילים התייחסו לבחירות בזלזול ספונטני ובאדישות מוחלטת. היה זה הביטוי הציבורי הראשון של תהום שנפערה בין החזית והעורף. מלחמת הבחירות התנהלה על עניינים של מה בכך. כתבני הכרוזים התחרו בחוסר ידיעת המצב הצבאי לאמיתו. אך גרועה מכל היתה העובדה הפשוטה, שאף אחת מן המפלגות לא הרגישה כי הנה קמה בחזית שכבה אנושית חדשה, שכבה שיצרה לעצמה סגנון, השקפת עולם ומנהיגות. על כל אלה עברו המפלגות ל'סדר היום'. נבחר פרלמנט, אשר לאיש מבין ציריו לא היתה הזכות המוסרית לדבר בשם החייל הקרבי, ואשר איש מבין ציריו לא היה מסוגל לעמוד על מחשבותיו והרגשותיו של הצעיר העברי, אשר הקים את מדינת ישראל."

הזעם והתסכול הללו, מצאו את ביטויים גם ב"הצד השני של המטבע". הם השתלבו באווירת הפציפיזם ושנאת המלחמה של הספר. את המשתמטים מהחזית, העסקנים הצבאיים והפוליטיים, הציג כמי שגרמו למלחמה, אהבו אותה והטיפו לה, כאשר את המחיר שילמו אלה שהלכו לחזית. אבנרי כותב ברוח של אחווה והזדהות בין החיילים הקרביים משני הצדדים, ושנאתם המשותפת למשתמטים ולמנהיגים של שני הצדדים.

"תמיד הורגים האידיאליסטים זה את זה. המשתמטים משני הצדדים נשארים בבית וכותבים נאומים פטריוטיים. הם מסוכנים רק מפני שמצויים תמיד אידיאליסטים המוכנים להיהרג למענם..."

"...בין הנהרגים במלחמה כמעט אין כאלה שרצו בה. הרוצים במלחמה בטוחים מראש כי לא הם יהיו הרוגיה."

"...אני מתמלא חֵמה איומה. אני מתאר לי איזו דמות נאלחת של פוליטיקאי במשרד נוח בתל-אביב, המשקיף על שפת הים, כשלפניו כוס קפה ולחמנייה מרוחה בחמאה. אני רואה אותו בעיניי ממש – יש לו פנים שמנות, חולצה מגוהצת ושן זהב בלסת העליונה. הוא מדבר בקול גבוה, כמו סריס, ולוגם בנחת לגימה ארוכה, מקנח את שפתיו בגב ידו השמנמנה ומסביר את העניין לחברו, בעל האף העקום. 'אנחנו צריכים ללחום!' הוא מכריז. 'תקוות הדורות תלויה בנו. הנוער הנהדר שלנו יגשים בדמו את החזון הציוני! בלב אמיץ נצעד בנתיב הסבל והתהילה...' ובמשך כל הזמן הוא יושב שם ואנחנו רובצים כאן. יש לו טחורים והוא חיוני. 'לו רק יכולתי לתפוס בידי את אחד הפוליטיקאים האלה...' אני מהרהר בקול רם... תאר לך שאנחנו סוגרים את כל העסקנים המתלהבים למלחמה בחדר אחד. אחר כך אנחנו לוקחים רימון יד, מוציאים את הנצרה ואת הנפץ, וסוגרים בחזרה את המדוכה. את הרימון הזה אנחנו זורקים לתוך החדר דרך החלון. הם יראו איך שהרימון נופל ביניהם והמנוף עף ממנו, ואז ימותו כולם משבץ-לב, כמו גיבורים."

את כל רגשות התסכול הללו לקח עימו אבנרי בצאתו מצה"ל. הוא תירגם אותם למחאה פוליטית. המכשיר למחאה הזו היה עיתונו "העולם הזה". הוא ראה בו כלי לתבוע את עלבונם של חיילי החזית וללחום את מלחמתם על דמות המדינה ואופיה.

 

האפילוג של "הצד השני של המטבע" נקרא "להרוגי הסיבוב השני", והיה זה מעין מכתב אישי ללוחמים שייהרגו בסיבוב השני של המלחמה, שיפרוץ באשמת הפוליטיקאים והמנהיגים המובילים אליה. מכתב זה הוא מסמך פובליציסטי, בו פורס אבנרי את השקפת עולמו באותם ימים ומציג את האלטרנטיבה שלו למשטר המדינה. הדברים שכתב שם, היו ריכוז הדברים שכתב אחר כך, במשך שנים רבות, ב"העולם הזה". המוטיב המרכזי של דבריו, היה אכזבתו מהמדינה הצעירה, שפנתה עורף ללוחמיה-מקימיה ולערכיהם.

הוא מספר על קליע שהוצא מגוף של פצוע, ואותו הוא נושא עמו כקמע, כדי שיזכיר לו ש"המאבק טרם הסתיים. המאבק האמיתי רק החל ביום בו נדם קול התותחים בחזית – המאבק על כל אותם הדברים, המעורפלים בניסוחם אך הברורים במהותם, שחלמנו עליהם בשוחות. המאבק על השלום, על הצדק ועל יכולת היצירה, על חיים של טעם."

הוא מספר על משתה שערך לוותיקי פלוגתו ביום השנה לפציעתו. הדברים שנאמרו שם מעידים על אכזבה עמוקה. "זר כי היה נוכח במסיבה הזאת ורושם את דברי החברים, היה בוודאי קובע כעובדה שאין לערער עליה: חלומם של מקימי המדינה הזאת הוא לצאת את המדינה לפחות לשנה שנתיים. היתר יציאה הוא פסגת משאותיהם של מיטב החיילים הקרביים המשוחררים.

"מיטב הנוער במדינה זאת אינו יודע עוד חדוות חיים מהי. יתכן שהגזים החבר הפצוע, אשר סיכם את הוויכוח בפסוק המזעזע: 'החזירו לי את ארבע כוסות הדם ששפכתי, ואני מוכן להחזיר לכם את מדינת ישראל.' מקווה אני כי הגזים בהעברת רגשותיו, אולם במשפט נוקב זה ביטא אמת אחת גדולה: מקימי המדינה מאוכזבים ממנה אכזבה עמוקה וצורבת."

על שני דברים מוחה אבנרי. האחד – יחס המדינה לשיקום חייליה. השני והעיקרי – העובדה שאינה מתנהלת על פי ערכיהם. "האם לשם כך נפלו חברינו? האם לשם כך הפכנו בעלי מום? האם לשם כך עברנו את כל אשר עברנו?...

"המלחמה היתה מהפכה בחיינו. האמנו כי תהיה זאת מהפכה בחיי העם כולו. האמנו שבחוזרנו הביתה נמצא עולם חדש, חיים חדשים. אמונה זו לא נתגשמה. להיפך, חיינו ריקים היו יותר מאשר היו אי פעם. מציאותנו אפרורית יותר, מחניקה יותר, דוחה יותר מאשר היתה לפני צאתנו ל'מלחמת השחרור'. זה מקורה של אותה הרגשת דיכאון, העושה את כולנו צבא מנוצח."

הביטוי "צבא מנוצח", במשמעו – צבא שניצח בקרבות אך הובס על ידי הפוליטיקאים, הוא העתק של תחושת החיילים בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

הוא בז לפוליטיקאים הרואים בעצם העצמאות הישראלית את ההישג. "אנו עומדים ותוהים – מדינה זו? מהי מדינת ישראל? הקנקן היא או יין? צורה או תוכן? כלי או תכלית?

"נדמה שיש כאן הבדל עמוק בין רגשי הדורות. לגבי הדור הקודם, חניך הגלות, המדינה היא תכלית בפני עצמה, צורה שאינה זקוקה לכל תוכן. מכאן ההתלהבות העצומה התוקפת את 'הלב היהודי' בהתנופף הדגל ברוח, בהתנוסס סמל המדינה על הקיר, בצעוד הצבא עברי, הראשון אחרי אלפיים שנה, ברחוב. לגבי דור האבות זוהי ההגשמה – הדגל, הסמל, החיילים, החגים והמטבעות. ואילו אנו, הדור שגדל בארץ, הדור שיצא לקרב, מעולם לא התלהבנו לדברים חיצוניים. אנו שואלים: מה עומד מאחורי הדגל, מאחורי הסמל? לשם מה צועדים חיילים אלה? לשם מה מוחגים אותם החגים? ומה הכיסוי למטבע?"

התוכן עליו חלם אבנרי ולטענתו חלמו עליו לוחמי תש"ח הוא "שביום היווסד המדינה תיפולנה מסביבנו החומות – חומות הגטו החומרי והרוחני – ונצא למרחב הגדול, בני חורין בכול, כשלפנינו חיים של יצירה גדולה, חיים של טעם, חיים אשר כדאי יהיה לחיות כל שעה משעות היום. על רקע זה, רק על רקע זה, יכול להיות טעם למדינה. והנה – המדינה קמה. אולם הגטו נשאר על כנו. בחומר וברוח, נשאר המחנק. נשאר חוסר הטעם. נשארו האופקים הצרים.

"הסוכנות היהודית הפכה ממשלת ישראל; הוועד הפועל הציוני – כנסת; המוסדות הלאומיים פינו את מקומם למנגנון ממשלתי; הדגל ה'ציוני' נקרא עתה דגל ישראל; ובמקום שליחים יש לנו דיפלומטים בפראקים.

"כל זה השתנה. כן. אבל מה עוד? ... לא נגזים בהרבה אם נאמר: זה הכול. זה כל השינוי שחל.

"נדמה לי, שהרגשה זו אינה נחלת הלוחמים בלבד. היא משותפת היום לכל הדור הצעיר, פרט למזדנבי המפלגות, מן הסוג שלא היה מצוי בשוחות המופגזות. ובכל זאת יש הבדל בין החיילים הקרביים לבין שאר חוגי הדור הצעיר. לגבי האחרים זוהי, אולי, גזירה מן השמיים. לגביהם המשטר הקיים הוא אחד הנתונים בעולם שלא הם עצבוהו. יחסם אל המדינה היא כיחס עובדים במשכורת אל הנהלת העסק. הם עלולים לבקר את ההנהלה ולרטון נגדה. ואילו לגבינו, לגבי אלפי החיילים הקרביים, האוצרים בלבם את הזיכרונות הגדולים, אין המדינה הזאת עסקם של זרים. אנו יודעים שאנחנו בעלי המניות בעסק הזה, השותפים שהשקיעו את ההון. אנחנו שילמנו את המחיר. זוהי הטרגדיה היסודית האופפת את המדינה: אנחנו, הצעירים, הקמנו אותה בדמנו. אולם הם, דור האבות, קבעו את דמותה."

הדברים הללו נכתבו שנה לאחר תום המלחמה, כשהתחושה הקשה היתה טרייה. אולם גם שנים רבות אחר כך המשיך אבנרי לבטא את העלבון, התסכול, הזעם והאכזבה. ערב הבחירות לכנסת השלישית, בשנת 1955, כתב אבנרי:

"העובדה ההיסטורית המצערת, שהדור אשר לחם למען המדינה והקים אותה בדמו ובזיעתו לא הקים מתוכו מנהיגים פוליטיים בעלי כושר לחימה, מצאה בכנסת את התגלמותה, כי בה יושבים רבים מן האנשים אשר היו תקלה ומכשול להקמת המדינה בכל צעד, האנשים שהתנגדו להקמת הפלמ"ח ופרקוהו ברגע שחלפה הסכנה, האנשים שמסרו את הפורשים לידי הבולשת הבריטית, משתפי הפעולה עם הפריץ מבטן ומלידה, האנשים שנדחפו בכוח ממש אל המדינה והפכו שליטיה באופן אוטומטי, מן הרגע הראשון."

בשנת 1965, 17 שנים אחרי הקמת המדינה, כשהחליט אבנרי לרוץ לכנסת והקים את רשימתו, עדיין הציג עצמו כנציג דור לוחמי תש"ח. את מלחמתו הפוליטית הציג כהמשכה של אותה מלחמה. את המאמר ב"העולם הזה" בו הציג את החלטתו לרוץ לכנסת הכתיר בכותרת "אין ברירה". הוא כתב:

"סיסמה זו עמדה לנגד עינינו, החיילים הקרביים של תש"ח, בצאתנו לשדות פלשת. בשמה לחמנו את מלחמות גבעתי. בגללה נפצענו. לא היתה בליבנו שמחת קרב. לא ששנו לקראת הרג. לא שנאנו את החיילים ממול. עשינו את אשר עשינו מפני שידענו : אין ברירה. 

"...היום, כעבור 17 שנים, שוב גוברת בליבי אותה תחושה עצמה. כוחות הזדון והרשע, השחיתות והשרירות, התבצרו במדינה אשר הקמנו. המזימה האפלה, המתעטפת באצטלה של חוק [הכוונה לחוק לשון הרע. א.ה.], נרקמה כדי לתעל את כוחות האמת והצדק, אשר 'העולם הזה' משמש להם פה וחרב... האם נכנע? האם נסכים להיות עבדים נרצעים במדינתנו שלנו, סתומי פה ונטולי ביטוי? האם נרים את ידינו, מפני שהאוייב עצום ורב ואנו דלים ומעטים?

"הדבר לא עלה על דעתנו אז. אין הוא עולה על דעתנו היום. אנחנו נילחם. ללא רתיעה. ללא חשבון. ללא פקפוק.

"אין ברירה!"

 

מושא נוסף לביקורתו של אבנרי הוא צה"ל. גם ביקורת זו מוצגת כביקורתם של החיילים הקרביים, בעלי מניות היסוד של צה"ל, שחלמו על צבא מסוג אחד וקיבלו צבא מסוג אחר.

חלומו של אבנרי הוא של צבא עממי. צבא שרוחו – רוח הפלמ"ח והמיליציות העממיות בספרד. צבא שלא מדגיש את הסמלים, את הדרגות, ללא הצדעות ושהמשמעת בו היא משמעת עצמית ולא משמעת חיצונית. לטענתו, בן גוריון כפה על הצבא את נורמות הצבא הבריטי.

ב"בשדות פלשת" מביא אבנרי את האכזבה על שינוי אופי הצבא במהלך המלחמה. הוא טען שהאופי החדש נוצר על ידי העורף. קציני העורף "שלא יכלו להתפאר במעשי גבורה קרביים, החלו להתפאר בדרגות ובסמלים. לעיניהם עמד האידיאל הגדול של הצבא הבריטי, זה הגרוע מכל הצבאות הסדירים בעולם. לפי התכונות הבריטית ניסו אף הם לאלף 'חייל' חסר כבוד עצמי, מחניף לממונים עליו ודורס את פיקודיו."

תיאורים מסוג זה מופיעים לרוב במהלך הספר, ב"הצד השני של המטבע" ובמאמרים רבים ב"העולם הזה". על פי תיאוריו, מצטייר צה"ל כצבא, שהפך לצבא של הצדעות ומסדרים נוסח הצבא הבריטי.

בדיעבד, מודה אבנרי שהגזים בתיאורו את השינוי בצה"ל. לטענתו, צה"ל עיכל את הנורמות הבריטיות שנכפו עליו ע"י ב"ג, והן קיימות בתוכו עד היום, אך באופן סלקטיבי, בהתאם לתכונות הציבור והצבא. לכן – ההצדעות הבריטיות אינן קיימות, אבל ישנם חדרי אוכל נפרדים וסממנים מעמדיים דומים. אין מעמד הקצין בצבא "מה שרצינו", אך לא כמו הצבא הבריטי.

בסך הכול , יחסו של אבנרי לצה"ל הוא יחס חיובי ביותר. הוא מעריץ את הלוחמים הקרביים. הוא מעריך את אופיו של הצבא. לדעתו, צה"ל הוא צבא עממי יחסית. מיוצג בו הציבור כולו ולכן לא יכולים לקרות בו דברים שאינם קורים בציבור. הקצונה הישראלית היה השתקפות של העם. היא פחות לאומני מהממוצע, בעבר ובהווה. אם ניתן לחצות את הציבור היהודי בקו – רוב הקצונה נמצאת טיפה "שמאלה" מהקו. אבנרי מוציא מכלל אפשרות קיומה של הפיכה צבאית בישראל. היא ההיפך ממהות צה"ל. בסיפורו "אחריך בנימין", צה"ל הוא הכוח החיובי, שבסופו של דבר מציל את הדמוקרטיה הישראלית.

 

המשך יבוא

 

 

3. צרור הערות 30.9.18

 

* כוחן של עובדות – כושרו הרטורי יוצא הדופן של נתניהו הוא מן המפורסמות, אך לא בכך גדולתו של נאומו המצוין בעצרת האו"ם, אלא בכך שהציג עובדות; עובדות חותכות, המוכיחות את צדקתה של ישראל וצדקת טענותיה. גדולתו של הנאום הוא רתימת הכישרון הרטורי לחשיפת האמת.

יוסי ורטר, "הארץ" – לצד שבחים על הנאום, כתב: "יותר מכל אחד שישב על כיסאו, הוא עושה שימוש פומבי, הסברתי, בהישגי המוסד. וגם פוליטי. בתודעה הקולקטיבית ראש הממשלה נראה כמי שאלמלא הוא, כל זה לא היה קורה. ובכן, למודיעין הישראלי היו כבר הישגים לא מבוטלים בעבר. ראשי ממשלה קודמים לא אצו-רצו לעצרת הכללית ונופפו במיטב החומרים המוכמנים כמעודדת ראשית בפונפוניה הצבעוניים."

זו ביקורת שטחית ומרושעת (וגם סקסיסטית). חומר מודיעיני מושג כדי לשרת אינטרסים ביטחוניים ומדיניים של המדינה. במקרה זה – פעולה לסיכול תוכנית הגרעין האיראני. ייתכן שבסופו של דבר ניאלץ לפעול בכוח צבאי כדי לסכל את התוכנית, אבל המלחמה צריכה להיות המוצא האחרון, וכל עוד ניתן, יש לפעול בדרכים דיפלומטיות וכלכליות. השאלה הנשאלת היא האם השימוש במידע המודיעיני משרת את המטרה. את התשובה לשאלה נתן ורטר עצמו: "מצויד במיטב הישגי המודיעין הישראלי, הוא ניסח כתב אישום אמין ומדויק נגד איראן ושלוחותיה במזרח התיכון." אז על מה הוא מלין?

 

* שעיר לעזאזל – למה המשטר הרוסי מטיל על ישראל את האחריות על הפלת המטוס הרוסי בידי סוריה? כי קשה יותר להסביר לדעת הקהל הרוסית את העובדה, שבעלת הברית, סוריה, שחיילי רוסיה נשלחים לסייע לה, הפילה מטוס רוסי והרגה חיילים רוסיים. הדבר יעורר הרבה סימני שאלה.

הרבה יותר קל למצוא שעיר לעזאזל.

 

* אויבו של אויבי – אחד האנשים השנואים על דבוקת שוקן הוא פוטין. אבל העיקרון "אויבו של אויבי הוא ידידי," הפך אותו השבוע ליקיר המערכת, אחרי שהתעמת עם ישראל השנואה.

כבר ציטטתי את רווית הכט המפנטזת על נבוט, שיונחת על ראשה של ישראל. וכך גדעון לוי: "הנה מפציעה לה קרן של תקווה: מישהו מציב גבולות לישראל... תודה לך, אימא רוסיה, על שהצבת גבולות לילד שכבר מזמן איש לא הציב לו גבולות... השחץ הישראלי נאלם דום לפתע... הו, כמה היינו זקוקים ל'נייט' הזה, שיחזיר את ישראל לממדיה... אולי הוא יאזן במקצת את שיכרון הכוח שאחז בישראל בשנים האחרונות" וכו' וכו'.

השוקניה באופוריה. דומני שבקרוב מאוד המשיח החדש יאכזב אותם.

 

* נניח – נניח שטראמפ באמת מאוד לייק את רעיון שתי המדינות, ובתוך שלושה-ארבעה חודשים הוא יביא תכנית כזאת כ"דיל המאה", כפי שמפנטזים מספר אנשים בעקבות דבריו במסיבת עיתונאים בתום פגישתו עם נתניהו. מה הוא כבר יביא? את מתווה קלינטון? נו? והפלשתינאים שדחו מכל וכל את מתווה קלינטון, גם את מתווה קלינטון, יקבלו זאת?

 

* יאללה, קדימה – אחרי שהאסיר המשוחרר אהוד אולמרט ושרת החוץ בממשלתו ציפי לבני עלו לרגל לחלות פניו של אבו מאזן, צפו שהאסיר המשוחרר, שר האוצר הגנב הירשזון, יגיש הצעת תקציב.

 

* כשאין בושה – כאשר אני רואה את האסיר המשוחרר אהוד אולמרט מתראיין בכל מיקרופון ומטיף מוסר ומעופף בעולם לפגישות מדיניות, מסקרן אותי מה יעשה האנס הסדרתי משה קצב בעוד שלושה חודשים, עם תום המגבלות של השחרור המוקדם, כולל האיסור להתראיין.

 

* התשובה ברורה מאליה – מה דעתו של עורך "הארץ" אלוף בן על השחיתות? התשובה לכך נמצאת במאמרו "נתניהו התקרב בחזרה לנאום בר-אילן והצית מחדש את 'דילמת השמאלן'."

מהי "דילמת השמאלן"? מה לעשות אם ראש ממשלה שמקדם "תהליך מדיני" רציני נגוע בשחיתות – להיאבק בשחיתות ולסכן את המהלך או לאתרג את ראש הממשלה כדי לקדם את התהליך.

תשובתו של בן ברורה. אמנם הוא בספק אם נתניהו יספק את הסחורה, אבל עקרונית – אם הוא יתקדם לכיוון של הקמת מדינה פלשתינאית, יש לאתרגו.

"אם נתניהו יתקדם להסדר, ישאל השמאלן המצוי את עצמו: מה יותר חשוב – הסיכוי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, או לפחות למיתונו, או הסיקור שנתניהו קיבל באתר 'וואלה!' סביב בחירות 2015? מימוש חזון שתי המדינות, או השמפניה והסיגרים שהזוג נתניהו קיבל מארנון מילצ'ן? סיום או צמצום הכיבוש, או סעודות השף במעון בבלפור? התשובה ברורה מאליה."

ברורה מאליה. לא פחות.

הנה, הוא כבר מתחיל לגלגל על לשונו את מזעור הפרשות. אם נתניהו ילך "בכיוון הנכון", נתחיל לקרוא ב"הארץ" – "מה עושים עניין מאיזה סיגר מחבר... חמגשיות... פתיתים... לאה רבין" וכו'. מי יודע, אולי הם יכתבו על המפכ"ל המתנחל, עם הכיפה והשפם, שתפר לו תיק...

זאת, כנראה, האמינות של מאבקם בשחיתות. התופעה הזאת קיימת, כמובן, גם בצד השני של המפה. ע"ע אלה שהזדעקו פתאום נגד השחיתות של שרון ביום שבו עשה סיבוב פרסה מדיני.

(למען ההגינות יש לציין, שחלק מכותבי "הארץ" לא עשו הנחות לאולמרט שעה שהוביל את הקו המדיני שלהם. עוד יש לציין, שאמנם אלוף בן הוא עורך העיתון, אך באופן אישי אין הוא שותף לקו האנטי ישראלי הקיצוני של שוקן ודבוקתו).

נקודה לזכותו של בן – הוא ציין במאמר שהפלשתינאים דחו את הצעתו של אולמרט, בניגוד לשקר שהאסיר המשוחרר מנסה להפיץ.

 

* צביעות – במבזק הקודם ציטטתי מפשקוויל של זהבה גלאון נגד בית המשפט העליון, שהעז לפסוק בניגוד לדעתה בנושא חאן אל-אחמר.

בנושא זה, ברצוני להבהיר את עמדתי. לגיטימי בעיניי לבקר את פסיקות בג"צ, כפי שלגיטימי לבקר כל מוסד במדינה דמוקרטית. בית המשפט פוסק על פי חוק, החוק אינו מבטא תמיד את המוסר, ואם מישהו סבור שהחלטה זו או אחרת של בית המשפט אינה נכונה מוסרית, זכותו וחובתו לצאת נגדה.

איפה, אם כן, הבעייה?

ראשית, בסגנון המתלהם, האלים והמשתלח. אפשר לבקר את בית המשפט, אך יש לשמור על כבודו. הפשקוויל הנ"ל הוא זילות בית המשפט.

שנית, בהסתה להפר את החוק ולנסות לסכל את פסיקת בית המשפט. במדינת חוק, חובת הציות לבית המשפט חלה גם על מי שמתנגד להחלטה.

שלישית, בצביעות. זהבה גלאון יוצאת בחריפות נגד מי שמבקר פסיקות של בג"צ שהיא תומכת בהן, ומציגה כל ביקורת כזו כפגיעה בדמוקרטיה, בשלטון החוק ובבית המשפט. אך כאשר היא מתנגדת לפסיקה – הכול מותר. אין גבולות, אין קווים אדומים.

 

* אל תתנו להם לשפוט – מתוך מאמר בעיתון אנטישמי בצרפת: "הדילמה של השופטים היהודים היא למי הם מחויבים יותר, לאמונתם או לחוקי מדינתם. השאלה היא אם שופט יהודי יכול לשפוט ביושר ובהגינות יהודים ומוסלמים.

"התשובה היא: לא. הם אינם יכולים."

נשמע רע. נשמע מסריח. נשמע גזעני ואנטישמי.

הציטוט הזה הוא ממאמרו של יוסי קליין ב"הארץ". החלפתי את המילה "דתי" ב"יהודי", ואת המילים "מתנחלים וערבים" במילים "יהודים ומוסלמים".

 

* אירופה לא למדה את הלקח – עצם הסכנה המצמררת, שהצורר האנטישמי קורבין עלול לשבת על כסאו של צ'רצ'יל, מעידה שאירופה של המאה ה-21 לא למדה את לקח אירופה של המאה ה-20.

 

* איך שוברים שתיקה בגרמנית – עלי בשאר הוא צעיר ערבי, עיראקי, שהיגר לגרמניה, אנס ורצח את הנערה היהודייה סוזנה פלדמן ונמלט לעיראק.

מפכ"ל המשטרה הפדרלית הגרמנית, פיטר רומן, נסע בחשאי לעיראק, ובשיתוף פעולה עם משטרת האוטונומיה הכורדית, בשאר נעצר והמפכ"ל הביא אותו לגרמניה. בשאר הודה ברצח פלדמן והוא חשוד גם באונס של ילדה בת 11.

בין גרמניה לעיראק אין הסכם הסגרה, ולכן, ארגוני "זכויות אדם" בגרמניה הגישו תלונות נגד המפכ"ל על "חטיפה" (!), והוא נחקר.

לא יאומן. זה סיפור הממחיש את ההבדל בין צדקנות לצדק, מוסרנות למוסר, התחסדות וחסד ואת צביעותם של רדיקלים המתהדרים לשווא בכותרות של "זכויות האדם" ו"שלום".

 

* לקח פרשת קבאנו – אם ההאשמות נגד קבאנו נכונות, אין ספק שהוא אינו ראוי לכהן כשופט. על כך אין כל מחלוקת, לפחות בשיח הגלוי. המחלוקת היא על השאלה האם להאמין למתלוננות. וכאן עולה תמונה מוזרה. בסנאט (וגם בציבור) החלוקה בין המאמינים לו לבין המאמינים להן, היא על פי השיוך הפוליטי. ובהליך הכמו-שיפוטי בסנאט, החלוקה היא מפלגתית. נכון לעכשיו – מפלגתית מוחלטת.

העובדה הזאת מעידה בעיקר על כך שהליכים שיפוטיים אינם נושא שמערכת פוליטית יכולה לערוך. היא גם מעידה עד כמה בעייתית השיטה האמריקאית, שבה המערכת הפוליטית – הנשיא והסנט, בוחרים את השופטים.

יש מקום למעורבות של המערכת הפוליטית בבחירת שופטים, אך בתוך מערכת איזונים ראויה, כמו בשיטה הישראלית (לאחר ששופרה מאוד, כאשר התקבלה יוזמת גדעון סער לדרוש רוב מיוחד של שבעה מתשעת חברי הוועדה, לבחירת שופט לעליון, מה שמונע מאיוריזציה בוועדה ומחייב שיג ושיח שיוצר הסכמה רחבה).

 

* חלוקה אנכרוניסטית – הגלובליזציה הייתה ספינת הדגל של הימין הקפיטליסטי – הן הליברטריאני והן הרפובליקאי. גם השמאל הליברלי תמך בה בהתלהבות. התנגד לה השמאל הרדיקלי והאנרכיסטי, שהפגין באלימות נגד כינוסי מנהיגי המדינות העשירות, ובמידה מסוימת גם הימין הפופוליסטי.

היום מוביל את ההתנגדות לגלובליזציה טראמפ, המבטא את הימין הפופוליסטי. מכסי מגן למיניהם אינם בדיוק התגלמות רעיונות השוק החופשי.

ללמדך, שהחלוקה הדיכוטומית המסורתית לשמאל וימין פשטה את הרגל; זו חלוקה אנכרוניסטית, וקשה להגדיר על פיה את ספקטרום המחשבה המדינית.

 

* ביד הלשון: המקף של יוסף בורג – מתוך מאמר של ד"ר חנן מנדל בכתב העת "דעות": "טוב תעשה מערכת החינוך הממלכתית דתית אם תגדיל את היקף לימודי האזרחות ותתמקד בהסברת המושגים הדמוקרטיים, על מנת לממש את התפקיד של הציונות הדתית כמקף המחבר בין הדמוקרטית ליהודית, בפרפרזה על דבריו של ד"ר יוסף בורג ז"ל, מנהיג המפד"ל."

מהם דבריו של בורג, שעליהם הפרפרזה של מנדל?

בורג היה מנהיג המפלגה הדתית לאומית (המפד"ל). כאשר נשאל אם עיקר הדגש של מפלגתו היא על הדתי או על הלאומי, תשובתו הייתה שתפקידה ההיסטורי של המפד"ל הוא להיות המקף בין הדתי והלאומי.

אורי הייטנר

 

 

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ה. מזאב חבצלת לחדר המדרגות

 

הבוקר האחרון שלי בכפר גלים פגש אותי עם שמיים כחולים ושמש רחוקה שעלתה מעל הרי הכרמל וחיפשה לה צל תוך קפיצה מענן לענן. הווספה הנאמנה שלי חיכתה לי ליד השביל המוליך אל כביש היציאה מהכפר. הנחתי את המזוודה על המושב האחורי, הידקתי אותה אליו בעזרת רצועות גומי ולחצתי על דוושת ההתנעה. למרות צער הפרידה ממקום אהוב, היה לי מצב רוח טוב. ידעתי שהיום אני יוצא לפתוח דף חדש בחיי. יוצא להגשים חלום ישן, להפוך את ספרי "חבורה שכזאת" לסרט ישראלי, והשמיים הם הגבול.

בין המכתבים שהגיעו אליי לאחרונה מצאתי אחד ששלחה לי חלי מהקורס בצריפין, ובו היא מספרת שקיבלה חופשה לכמה שעות ונסעה לבית הוריי בתקווה שתמצא אותי, והתאכזבה. לצערי היא לא שמרה את מכתב התשובה שלי, אך אני מניח שכתבתי לה  שמעכשיו היא תוכל לנסוע לבית הוריי בלי חשש, כי מעכשיו תמיד תמצא אותי שם.

עם נאוה היו רגשותיי מעורבים. מצד אחד כאב לי לראותה אחוזת צער על התרחקותי המתקרבת, מצד שני חשבתי שאולי המרחק, יקל עלינו לעבור ביתר קלות את הפרידה הבלתי נמנעת. תקווה זו לא החזיקה מעמד יותר  משלושה ימים, כי באותו לילה שבו באה להיפרד ממני בכפר גלים, היו פניה זורחות. הבשורה שהביאה עימה, נתנה לי להבין שהחברה הבלתי נלאית שלי, הצליחה להפוך עולמות ולסדר לעצמה עבודה של יום בשבוע בתל אביב.

בתל אביב, בשדרות חן פינת רחוב השופטים, חיכה לי בקומת הקרקע המשרד של אבי. במשרד הזה, חוץ משולחן כתיבה ואצטבת קלסרים, היתה גם ספה רחבת מידות, מעשה ידיו של הרפד המשפחתי משה בירנבוים. לספה זו היו שלוש כריות גב, שעם הסרתם הפכו את הספה למיטה נוחה לשניים. מיטה זו שימשה אותי כל פעם שהייתי מגיע הביתה לחופשה. הווספה הביאה אותי ואת המזוודה בשלום עד המשרד, שהיתה לו כניסה נפרדת מחצר הבניין. המשרד היה שטוף ומבריק בניקיונו, כשהאצטבה ריקה מקלסרים ופנויה לקליטת הספרים והמחברות שלי.

על  הספה, בצידה הקרוב לפינת הקיר, היו  מונחים מצעים נקיים ושמיכה קיצית. את ארוחות הצהריים אכלתי עם אבי ואימי בשעה אחת וחצי, השעה שאימי הקפידה לשמור עליה כל ימיה, ואבי השתדל לבוא הביתה בזמן ולא לתת לה סיבה לדאוג לו.

בראשית ימיהם בארץ, כשאבי עוד עבד בנגרייה שלו, אף פעם לא היה לו זמן לבוא לאכול בשעה קבועה. הדבר נמשך כמה שנים, עד שד"ר גינזבורג, רופא המשפחה, נתן לאימי הרצאה על חשיבות האכילה בזמנים קבועים, ומאז שמרה אימי על המצווה הזו. בימים שאבי לא היה יכול להגיע, היא היתה באה אליו לעבודה עם סירי האוכל ונתנה לו להבין שבנושא הזה לא יהיו לו הנחות. לי היה איתה הסכם לא כתוב, שאם אני לא מגיע לצהריים בזמן, היא מבינה שאני אוכל בחוץ, ונותנת לי שחרור.

אביבה אחותי סיימה באותם ימים את לימודיה במדעי הטבע באוניברסיטה והחלה לעבוד בתל השומר. אז עוד לא היה נהוג שבנים בוגרים יוצאים מבית ההורים בגיל הבגרות, והיא נשארה לגור בחצי חדר שהיה צמוד לסלון בבית הוריי. אבי הפך את שולחן הסלון, לשולחן העבודה שלו ואימי שמחה לראותו  עובד בבית ולא יורד למטה למשרד, שהפך להיות הארמון שלי (או אם תרצו ההרמון בתקופות מסוימות).

באותה ארוחת צהריים ראשונה, שאל אותי אבי אם אני לא חושב שהגיע הזמן לעשות הפסקה עם הספרים ולהתחיל לעבוד איתו בבניית הארץ. ספרתי לו  שכבר היום אני נפגש עם השחקן בומבה צור, שהציע לי שותפות בהפקת סרט ישראלי. אבי שאל בחשד מי יממן את הסרט ואני הרגעתי אותו שלא ידאג, כי לבומבה יש קשרים עם בעלי הון. אבי רצה לדעת איזה, למשל, אבל אימי התערבה לטובתי ואמרה: "תן לילד לעשות מה שהוא רוצה."

בומבה קבע את הפגישה בקפה "כסית" ברחוב דיזנגוף. היתה זו הפעם הראשונה שבה אזרתי אומץ לשבת באותו בית קפה מפורסם. עד כה העזתי רק לחלוף על פניו ולהציץ על  אלתרמן ושלונסקי וכל המפורסמים שהרשו לעצמם להסב עימם. כשהגעתי הבחנתי בבומבה היושב עם קבוצת שחקנים שביניהם זיהיתי את אריק לביא. בומבה קם לקראתי ומשך אותי לשבת לצידו ליד שולחן נפרד.

"יותר טוב שנשב לחוד – אמר לי – אחרת תצטרך לשלם שם בשביל כולם."

כחצי שעה ישבנו ושתינו קפה עם עוגת קינמון, כשבומבה מדווח לי על ההצגה 'חבורה שכזאת' שעדיין עמדה על הפרק. אמר שקודם כל כדאי להעלות אותה על הבמה, כי אם נעשה את הסרט קודם, אנשים יעדיפו ללכת לסרט וכבר לא ילכו לתיאטרון. ב"הבימה" עוד לא ענו בשלילה מוחלטת, הם עוד חושבים, אבל עד שיחליטו, הוא דיבר כבר עם תיאטרון "אוהל" שמחפשים בנרות הצגה שתוציא אותם מהבוץ. כל ההצגות האחרונות שלהם היו כישלונות גמורים, והם מחפשים משהו כמו "החייל האמיץ שוויק". בומבה ביקש מהם לקרוא את 'חבורה שכזאת' כי זה בדיוק כמו הספר של האשק. הם ביקשו שישלח להם עותק, כי אין להם תקציב לספרים. בהזדמנות זאת הוא ביקש ממני שלפגישה הבאה אביא לו כמה עותקים, כי הוא  רוצה לתת אותם גם לשחקנים של הסרט, ולי הרי זה לא עולה כסף.

רציתי להסביר לו שהוצאת מסדה מתפרנסת בעיקר מהספרים שהסופרים שלהם קונים במיטב כספם, אבל לא הספקתי, כי בדיוק ברגע זה הגיע אלינו עלם גבה קומה, יפה תואר ויפה שפם. בומבה קם לקראתו עם חיוך רחב ואמר לי: "תכיר זה זאב חבצלת."  לחצנו ידיים ואני נאלמתי מרוב התרגשות.

חבצלת היה שם דבר בהתיישבות העובדת. ניהל את להקת המחול הקיבוצי שנשלחה לרוסיה, והיה בין מארגני פסטיבל המחולות בקיבוץ דליה. הוא היה הבמאי הראשון של להקת הנח"ל, ושירו "מי משחיז מגל וחרב" הושמע  כמעט כל יום בגלי צה"ל. בומבה שאל מה הוא רוצה לשתות וחבצלת אמר שהוא רוצה קודם כל לאכול, כי את הפלאפל האחרון שלו אכל בבוקר.

עד שהאוכל הגיע הספקנו לדבר על הסרט שאותו הוא עתיד לביים. את הספר חבצלת קרא מזמן, כי אצלם  בבית אלפא היתה תקופה שכל הקיבוץ דיבר עליו. זה היה  אחרי שהספרן קרא את הספר וגילה שהשם בית אלפא מוזכר בו.

לבומבה  אצה הדרך, הוא רצה שהתסריט יהיה מוכן תוך שבוע, כי גם באולפני הרצלייה וגם באולפני גבע, כמהים להפקת סרט ארוך, שייתן הצדקה למשכורות שהם משלמים לטכנאים המובטלים שלהם.

זאב הציע שכדי לקצר את התהליך יהיה טוב אם אבוא אליו לבית אלפא, הוא ימצא לנו חדר ואנחנו נשב ביחד ונסיים לכתוב את התסריט תוך שבועיים.

 

יומיים לאחר אותה ארוחה, כבר התייצבתי בביתו של חבצלת כשבידי מזוודה ובה מכונת הכתיבה הקטנה, הרמס בייבי, ושתי חבילות דפי נייר עם קופסת קרטון של  ניירות קופי.

חבצלת לקח אותי לצריף סמוך לביתו, ופתח לי דלת לחדר קטן שהיו בו שתי מיטות סוכנות, עם שולחן וכיסא. הוא שאל אם אני צריך עוד משהו, אך אני חשבתי שבשביל השבועיים שאני עתיד לשהות פה, לא כדאי להטריח אותו בבקשה לארון, כי  מה הבעיה להניח את המזוודה והבגדים על המיטה השנייה.

לפני שיצא קבע איתי  שעוד שלוש שעות יבוא לקחת אותי לארוחת הערב ובינתיים, הציע לי  לנוח מהדרך הארוכה.

לא נחתי. מכונת הכתיבה הקטנה שהנחתי על השולחן, גירדה לי את האצבעות ועד מהרה ישבתי ליד השולחן והתחלתי להקיש. התסריט היה  מוכן בראשי מאז אותו רגע שבומבה בישר לי שהולכים להפוך את ההצגה לסרט. לא הייתי זקוק אפילו לרגע אחד של מחשבה, ישר התחלתי לתקתק את הסצנה הראשונה שבה בומבה צור, הוא יוסי פס שבסרט, יושב עם החבר'ה במחסן התבואה ומכריז שהוא הולך להכניס לאוהל ארון בגדים העשוי משלושה ארגזי ירקות. כל מה שהוא מבקש זה שיוסלה לא יהיה אגואיסט ויוציא את מחצית מיטתו החוצה מהאוהל. לא חס וחלילה את הצד של הראש, סך הכול הצד של הרגליים.

בספר אני אמנם מתחיל את הסיפור בשחיטת כבש, אבל מטעמי צער בעלי חיים החלטתי לדלג על הפרק הזה, ולהתחיל ישר בקטעי הווי המלווים את הספר לכל אורכו.

כאשר זאב חבצלת בא לקרוא לי לארוחת הערב, היו על השולחן כבר חמישה עמודים מודפסים, בעוד אני שקוע בהדפסת העמוד השישי. ביקשתי שייתן לי רק לגמור לכתוב את הקטע, הוא לא התנגד וניצל את הזמן לקרוא מה שכתבתי. חיכיתי שיפרוץ בצחוק, אך הוא לא השמיע אפילו ציוץ אחד, ולפי קמטי מצחו הבנתי שהוא לא  מתעמק בתוכן, אלא בתכנון זוויות הצילום.

כשסיימתי את הדף השישי, כשהוא קורא אותו עוד לפני שהוצאתי אותו מהמכונה, קיוויתי שיגיד מילה טובה, או יעיר משהו, אבל כל מה שהיה לו להגיד היה "בוא נלך!" ואני יצאתי אחריו ללא אומר.

בדרך לחדר האוכל סיפרתי לו, בלי ששאל, שאני מתכונן לכתוב, אחרי קבלת הפנים ליוסיניו, את הסצנה של הקומזיץ באוהל עם המתיחה של גוטהרץ. הוא הניד בראשו ואני הבנתי שהראש שלו נתון לעניינים אחרים. את דברי העידוד הראשונים שמעתי רק בסוף הארוחה, כאשר הטלפון של חדר האוכל צלצל ומישהו צעק: "חבצלת זה אליך!" 

מאחר שבדיוק סיימתי את הארוחה, התלוויתי אליו. על הקו היה בומבה, שטילפן לשאול אם כבר הגעתי.

"הוא לא רק הגיע – הרגיע אותו זאב – כבר גמרנו לכתוב את שתי הסצנות הראשונות."

"ומתי תגמרו את הכול?" – שאל בומבה בקול שהגיע גם לאוזניי.

"לפי הקצב הזה – אמר זאב – נגמור כבר בסוף השבוע..."

 

חבצלת טעה. סיימתי את כל התסריט אחרי שלושה ימים. ישבתי ותקתקתי כל יום מהבוקר המוקדם וסיימתי אחרי ארוחת הערב עמוק לתוך הלילה, בלי שהוא יפריע לי. זאב התנצל לפניי שעכשיו העונה הבוערת בפלחה, והוא כטרקטוריסט נדרש, מתקשה לקבל שחרור מסדרן העבודה. כל בוקר היה מגיע אליי עם שחר בבגדי עבודה ובנעלים כבדות, כשהוא שמח לראות אותי יושב ליד מכונת הכתיבה, שקוע בעבודה. היה מונה את העמודים שהספקתי להדפיס, מציץ פה ושם על כמה שורות, ואומר לי תמשיך.

המילה "תמשיך" היתה ההערה היחידה שהעיר לי. לא היה לו מה להגיד על מה שכבר כתבתי ושום הצעה או הנחיה לגבי ההמשך. 

לפנות ערב, כשחזר מהשדה עייף ומיוזע, היה נכנס לחדרי לפני שפנה למקלחת, מסתכל על הדפים המודפסים המסודרים על השולחן בשלוש קבוצות, ומודיע לי שעוד מעט יבוא לקחתני לארוחת ערב.

ביום העבודה השלישי, כשהגיע לחדרי בבוקר בבגדי הטרקטוריסט המוכתמים, בישר לי שדיבר עם בומבה בטלפון ושמע ממנו שמחר הוא יהיה בעין חרוד ובדרך חזרה לפנות ערב, יקפוץ לבית אלפא לראות עד איפה הגענו.

אמרתי: "מצויין. אתה יכול להגיד לו  שאם כך, אני אחזור איתו לתל אביב, כי עד מחר בצהריים התסריט יהיה גמור."

מסתבר שבומבה היה לא פחות זריז ממני. לפנות ערב, כשבא בפולקסווגן הרעוע שלו לבית אלפא, הוא בישר לנו שכבר דיבר עם נבון, הבעלים של אולפני גבע, והודיע לו שעוד הלילה נבוא אליו עם התסריט המוכן.

זאב שאל אם הוא לא רוצה קודם לקרוא את התסריט.

"אני סומך עליך ועל פוצ'ו – אמר בומבה – נבון ממילא לא מבין כלום. כשאתה תקרא לפניו את התסריט, גם אני אשמע."

"לא יותר כדאי שאתה, בתור שחקן, תקרא ותציג?"

"לא – אמר בומבה – אתה מכיר את התסריט ותעשה את זה טוב ממני."

 כאן חיכיתי שחבצלת יגיד שהוא לא קרא את כל התסריט, ורק רפרף בו, אבל הוא לא אמר ואני חשבתי שלא יהיה נימוסי מצידי, אם אגיד שאני היחיד שמכיר את התסריט מראשיתו עד סופו. 

 

כשהגענו למבואות תל אביב היתה דממה במכונית הקטנה, חבצלת, שהיה עייף מאוד אחרי יום עבודה על הטרקטור, נרדם בדרך עוד לפני שהגענו לחדרה. אני הבחנתי בכך כשראיתי איך ראשו נשמט הצידה והשתדלתי לא לדבר לבל אעיר אותו. לזכותו יש לומר שהוא לא נחר והודות לכך בומבה המשיך מדי פעם  לשפוך את הגיגי לבו, בלי לדעת שאני היחיד ששומע אותם.

כאשר הפולקסווגן נכנס לרחוב אבן גבירול והתקרב לרחוב השופטים שבו גרתי, הכריז הנהג שלנו:

"אתם יודעים מה שאני חושב?"

ברגע זה זאב חבצלת התעורר, אבל לא היה לו מושג מה שבומבה חושב. גם לי לא. בומבה לא חיכה שנתחיל לנחש והמשיך: "אני חושב שהגברת נבון תתעלף כשתראה בערב שבאים אליה שלושה אורחים שיגמרו לה את כל העוגות, אז אולי אתה, פוצ'ו, תישאר לשבת על המדרגות  ואחר כך נספר לך איך היה."

כאן בא לידי ביטוי חוסר הנכונות שלי לעמוד על רגלי האחוריות ולהגיד: "למה דווקא אני?" רציתי  מאוד לשמוע איך זאב חבצלת קורא את התסריט שלי לפני נבון, אך ידעתי שכושר השיכנוע של בומבה חזק לאין שיעור משלי, לכן לא ניסיתי אפילו להתווכח ואמרתי: "תעצור כאן!"

הוא עצר מיד ואני ירדתי עם המזוודה תוך תקווה שאולי מישהו בכל זאת יציע לי לחזור. איש לא הציע ואני צעדתי לעבר ביתי, כשהרגשת עלבון צורב מלווה כל צעד וצעד שלי.

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

ד"ר ארנה גולן

הגבר החלוץ והארוטיקה עם האדמה

 בשירי א. שלונסקי

חלק שני

שירי "על מילאת": הדרמה הארוטית –

אבל מה יהא על העיר ועל האישה?

המשך וסיום

ו. אונס האדמה המסרבת להיבעל

בתוכו של המחזור "משירים לצייה" (עמ' 48-42), המוקדש להצבת הדרך הראוייה להתגבר בה על שממתו של עמק יזרעאל בהיעדר המים החיוניים, משתרבב שיר החורג ממסכת זו. לפתע מצוי הדובר "מול גבעה לא בנוייה" (עמ' 47-46), גבעה חולית המצוייה בקצווי הכרך והיא כולה שממה ללא מים. לכאורה, משתלב השיר בשאר השירים בצחיחות המתוארת בו, אלא שדרך ההתגברות על שיממתה של הגבעה בעיר שונה בו לחלוטין. ביקום אשר בעמק נקרא האדם החלוץ להתמזג עם טבע השממה, להפוך בגופו ממש חלק בה ומתוך הרמוניה, עד ש"בלילה יפרו כוכבים" ומעליו וירד טל. בכוח הטל האדם יוכל אז להתגבר על מריו של היובש ויחשוף את המים המחיים (עמ' 45-42), אבל ההתגברות על הגבעה השוממת שאינה באיזור חקלאי מחייבת הכנעה כוחנית ואלימה. וכי למה? משום שגבעה זו, המזכירה אמנם את הגבעה שבמחזור "דברים", מוצגת כיישות נשית מפתה ונואפת שרק לאדם הבא לבנותה היא מסרבת! על כן, יש לכבוש אותה בדרך שספק אם היום היה שלונסקי מציע אותה, אם כי זה רק באופן מטפורי – של אונס אלים וחסר פשרות, שהוא אונס מבורך  ומפרה (עמ' 46).

יותר מזה, הרי זו "גבעה לא בנויה יבעלנה השית", כלומר – היא  יישות נשית שכן נבעלת על ידי יישות גברית אך בלתי מתורבתת. מאידך, שיש בה פיתוי לאדם. יש בה "גולמיות חומשית עם ריחות בי נחתום," בראשיתיות עם ריחות מאפה מפתים לאכילה, וגם הגשם היורד מזכיר את גז הצאן ובמיוחד את טעם האבטיח המעורר תחושת "אהבתיה".

אבל היא, הסוררת, מסרבת להיאכל ונושפת דווקא כלפי הבוקר, שהוא לגביה "אלופי", והוא בגבריותו הבוטחת, "ויחפון בכפו את השד התחוח" כמתכונן לבעול אותה. אף אין הוא ראשון בכך. גם לא השית. "ומה רבים ברכים כרשים וטלפים / שדרסו חלקתה. ברביצה מיעכוה." כלומר – בעלי חיים רבים, ובוודאי גמלים, מעכו אותה במגעם, כשדרכו עליה. אבל היא, הנואפת, אוהבת מגע אלים. החול שבה אוהב את המגע הקשה של כפות הגמל וקשיחות צעדיו כשם שהקרקע אוהב את מפלחיו החורשים האלימים, וכמו החלה האוהבת את היד שבוצעת אותה. ואף על פי כן החול שבה נשאר רק לאדם "סרבן כחיה".

אבל הגבר, שכבר זכה לחיות בטבע החקלאי וכבר שמע "זעקה ראשונה של שדה הנחרשת" שבותקו בתוליה, וכבר "ליטף ירכיים של אבן חמה" ובא במגע אירוטי גם עם "רעמת הדגן", הוא יידע איך לנהוג בסרבנית זו. האדם הזה בא "להכניע צייה!" ולא להחיותה מתוך הרמוניה ובהסכמה. על כן הוא מכריז: "עוד נבנך / עוד נבנך / מסרבת!" ופותח במעשה האונס המיטאפורי האלים, הדומה לביתוק בתולים.

ואיך?

"כי אכזר הוא מינעץ המחפר שבמחי / הפלדה הזרה יבתר את הגבע," כלומר, המחפר שבטרקטור יינעץ בגבעה באכזריות ובאחת. אבל בכך הוא ישיג את מטרתו הנעלה, ועל כן יברך החלוץ עם כולם על האונס האלים הזה. הוא יזכה להשמיע "ברכה" ואפילו הדרדר והסלע (אולי משום שהם ישויות גבריות הנוהגות גם כמינהג היהודי) יענו לה "אמן".

על רקע דרמת האונס המטפורית הזאת מה פשוט, קליל, טהור ושמח הוא העולם החלוצי המוצג ב"שני ניגונים" (עמ' 51-49) הבאים מיד לאחר מחזור "משירים לצייה". אלה הם שני פזמונים נודעים שנכתבו להלחנה ולשירה ואין בהם זכר לאירוטיקה ומיניות ובוודאי לא לאונס ברוטלי שמקומו ליד הכרך העקר. אפילו עמק יזרעאל מסיר מעליו את המעטה המטאפורי והארוטי, והרי הגלבוע "הם לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", גם "לא דבשת היא אל מול כוכב", אלה הם סתם הרים שצופים למרחב. והלב האנושי נפתח, והכל קסום, טהור, רונן, רווי מעשים ראויים לגמול. כך גם ב"שיר המים" שיובאו עתה לנגב, שבו "ארץ מול שמיים" מתפללת למים. נעלמו להם הזרע, הפריון, השד הנשי, התשוקה והדרמה הארוטית והעולם כה פשוט ובהיר. לא כאן שוכנת האמת הפנימית של החלוציות לפי שלונסקי, כמובן.

לעומת זאת, במחזור השירים הבא "שירי הלחם והמים", שנושאם קרוב לכאורה לפזמונים, מיד מתמלאת התודה וההודייה של הארץ על הגשם לא רק בהיפוך ערכים אלא גם במיניות ובארוטיקה. הגשם, ואף הלחם, מכונים בתארים נועזים ורבי משמעות המוענקים ביהדות לאלוהים – "גשם שדי-ברוך הוא וברוך שמו," "הכול נעשה בדברו," "הודו ללחם הודו כי טוב" – ואז גם הדרמה הארוטית מתעוררת לתחייה: "גנך הוא רטוב," "אתה שייחמת לארץ ותולד."

אולם, ההודייה והפריון וההרמוניה מצויים רק ביקום החלוצי שבעמק. בעיר – עקרות, הפקרות מינית ואונס.

ואם כך, נותרה עוד השאלה: ומה על האישה החלוצית? האם  נותר לה מקום בדרמה הסוערת?

 

ז. האישה שבה ליקום החלוצי במעמד עקרת הבית

משנסתיימה הדרמה הקוסמית רוויית הארוטיקה מגיע, כאמור לעיל, בהמשכו של המחזור "שירי הלחם והמים", שלב ההודייה והברכה, הודייה לגשם וברכה על הקמח. אלו מחייבות חזרה לקיום האנושי כפשוטו וכממשותו ולפיכך מופיעה האישה ותופסת את מקומה כבת זוגו של הגבר. אלא מה? מפתיע להיווכח כי אף עתה מקומה זה נטול מיניות וארוטיקה ותפקידה הוא לשמש רעיה, אשת איש, עקרת בית, מארחת  ומקיימת המסורת היהודית המשפחתית.

תחילה היא נקראת לארח את הבא תחת "צל קורתנו" כמיטב המסורת המקראית: "פתח האוהל כשרה אימנו / לושי ועשי עוגות," קורא לה בעלה והגישי מים לנטילת ידיים ולשתייה (עמ' 54). או אז היא נקראת להצטרף אליו ולהלל עימו ועם הכלל את יוצרי הלחם: הטוחן, הנחתום ושואב המים (עמ' 55). אכן, כמו במקרא, לטוחן יש בת והיא "באצעדות ניצבת מול באר" (עמ' 57). אולם היחס בינה לגבר שיש לו רעייה הוא בנכונותה להשקות את גמליו, כנערה מחונכת ובנוסח רבקה ואליעזר (בראשית, פרק כד, פס' 19-16). גם בדבריו על הנחתום צצה, לכאורה, ארוטיקה, כשהדימוי המוכר משתרבב ונאמר כי "כשוקת נכונה ערשנו הנחתום / כקמח-תלוליות שדינו." אלא שאין לכך כל המשך ועיקרם של הדברים בהודייה על השובע.

משנאפה הלחם והוכנה "הסעודה" מוקצה מקום נכבד לאשה אך רק כ"עקרת הבית" וכ"אם ואחות". תפקידה הוא לפתוח את הדלת לאורחים ולהאכילם. על כן גם תזכה לתודתם ולברכתם על כשרון הבישול, "ברוכה הטבחת", ואף בעלה ישבח אותה: "הזבח! אימנו חכמה לבשלו" וברוכה היא והלחם שאפתה.

האישה אינה שותפה, אפוא, למפעלו החלוצי הנשגב של הגבר אף לא למיטתו. הריהי נטולת מיניות. כאם וכאחות היא מופקדת על הבית וניהולו, על הבישול ועל הכנסת האורחים. זאת על מנת שהגבר יוכל לצאת אל העולם, לפעול בו פעולות בעלות ערך קוסמי נעלה ולחוות דרמות קוסמיות וארוטיות המעצימות ומשגיבות אותו ומחוללות תהליכי פריון ביקום כולו.

ומעניין לשאול: האם היו אלה השקפותיו האישיות של המשורר הנערץ או שמא שיקף בכך בעקיפין ובאופן כלשהו את המציאות החלוצית בארץ?

 

4. חתימה: מהם מקורות עמדותיו של שלונסקי –

ניסיונות של פירוש

העמדות המשוקעות בשיריו של שלונסקי לגבי הזהות המינית והארוטיקה נראות בלתי הולמות את שירתו של משורר מודרניסט נועז, מורד ומהפך ערכים פואטיים, אידאיים ואף מסורתיים. דומה, אף אין הן תואמות את המציאות החברתית והאידאולוגית שעליה הוא שר, זו החלוצית-התיישבותית, שנתקיימה בה מהפכת ערכים לאומית, חברתית ותרבותית ואשר האישה היתה בה שותפה מלאה לגבר (גם אם יש חולקים על כך). ואם כך, הכיצד ניתן ליישב את הסתירה הזאת?

מאידך, אולי אין כאן סתירה כלל, אלא רק לכאורה? אולי מצויות עמדות מעין אלו בתשתית האידאולוגיה הציונית והחלוצית עצמה או שהן משקפות את מימושה בפועל.

אפשר גם שמקור אחר או נוסף לעמדותיו, שבחתירתו להעניק קדושה למעשה החלוצי ולהציגו כמימוש הנעלה של המסורת היהודית בהתאמתה לזמן, שאב מן המקורות ותוך כך גם מהעמדות המובלעות בהן בשאלות של זהות מינית.

אפשרות אחרת היא, שאולי נובעות עמדותיו באופן כלשהו גם מן הפואטיקה השירית החדשנית עצמה, שהושפעה מן הסימבוליזם והפוטוריזם. ואפשר שהדברים נובעים ממזגו האישי של שלונסקי, מן הביוגרפיה האישית ומחינוכו המסורתי? ואולי מצוי ההסבר בשילובם של הגורמים האידאולוגיים, הפואטיים והפרסונליים-ביוגרפיים?

כמובן, לא פשוט ואולי אף בלתי אפשרי להשיב על השאלות המרתקות הללו. ניתן, אולי, רק להצביע על כיווני פירוש, למשל, באשר להשפעתה של הפואטיקה השירית. על פי גילומה בשירתו של שלונסקי ייעודו של המשורר, כאמור, אינו במתן מבע לעולמו הפרטי והמוגבל, המסוגר ב"כתלי ביתו", בענייניו הפרטיים ובכללם האהבה. ייעודו הוא מעין וואריאציה מודרנית של יעוד הנביא, "הרואה", הצופה אל המציאות בת זמנו. אין הוא צופה, כמובן, אל אירועי השעה כפוליטיקאי או פובליציסט. הוא מתמקד במקטעיה רבי החשיבות והערך של המציאות, קולטה וחווה אותה לעומקה עד שהוא חושף את מהותה, את משמעותה האוניברסלית מחד והיהודית מאידך, ונותן לה מבע שירי וייחודי למען הקולקטיב כולו. וכיון שאין בשירתו מקום לפרטי, לאישי ולמקרי, אין מקום גם למיניות אנושית וארוטיקה אלא רק עד כמה שהן משתלבות בעקרון אוניברסלי, המקיף אדם ועולם. מיניות אנושית היא בהכרח פרטית ואף מפרידה את הפרט מן הכלל.

ואולי ראוי לעיין בתגובות אחדות בנות הזמן ההוא לערך.

למשל, אברהם שאנן, מבקר הספרות וכותב תולדות הספרות העברית, נוקט בלשון חריפה כשהוא יוצא נגד המטפוריקה ב"על מילאת" ("מולד", חוב' ד, 1950). לדעתו שלונסקי הגזים בקיצוניותה של "המטפוריקה הנטורליסטית", ההופכת את הכול ואפילו רעיונות מופשטים ל"פסל ומסיכה", לגשמיים. וכך, האהבה לשדה ולאדמה לבשו צורה "אנתרופומורפית  קיצונית וגשמית עד כדי זרות, צורה אלילית ממש" והכל כדי לבטא התמזגות עם הטבע. ובכן, לדעת שאנן, שלונסקי אינו משקף את תפיסת ההתיישבות החלוצית בקיצוניותה לגבי האדמה. אבל לגבי מעמדה של האישה אין הוא מעיר דבר.

לעומתו, ניסה חוקר הספרות אלי שבייד לנמק את דרכו השירית של שלונסקי ברצונו להתנער מן הרוחניות הגלותית  ורצה לחזור "למגע חושים פתוח ובלתי אמצעי עם היקום" (המאמר כונס ב"מבחר מאמרים על יצירת שלונסקי", עם עובד, 1975), גם הלל ברזל במחקרו מצביע על עמדה דומה.

לעומתם, טוען א.ב. יפה בספרו החשוב מאותם זמנים על שלונסקי (ספריית פועלים, 1966), כי שירתו המהפכנית של שלונסקי ב"על מילאת" ממש מקבילה במטפוריקה שבה ובעמדותיה, במושגי הצמיחה והחושניות, פריון האדמה ורחם האם, לשיריו של המשורר הרוסי הנודע סרגיי ייסנין, שהתכוון שהאיכרות הרוסית תביא את הגאולה לרוסיה. ושלונסקי, שהתפעל והושפע ממנו, העביר את מושגי הגאולה האיכרית הרוסית אל ההתיישבות החלוצית.

יהא אשר יהא ההסבר. בין כה וכה ברור כי המבקרים הגברים הללו אינם נותנים את דעתם על בעיית האישה.

מעניין על כן מחקרה של פרופ' ניצה בן ארי, שאכן מתמקד בבעייה זו ומציע הסבר שונה,  המצוי דווקא באידאולוגיה הציונית ובמימושה בפועל במיניות האנושית ודווקא בהתיישבות החלוצית (בסיפרה, "דיכוי הארוטיקה – צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית, 1980-1930", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006). מחקרה מתמקד אמנם בייחוד בסיפורת ולא בשירה ובזו של דור תש"ח ואילך, אך תוך כך מובאות בו טענות מקיפות יותר, הנסמכות על מחקרים באידאולוגיה שקדמה ובמימושה במציאות. לטענתה, הִפעילה הספרות העברית בארץ, מאז ראשית התהוותה, צנזורה עצמית דווקא בכל הכרוך בארוטיקה. כיון שלא הוגבלה על ידי צנזורה חוקית-משפטית, נבעו ההגבלות שהספרות הטילה על עצמה בעיקר מהנחות שהיו מובלעות באידאולוגיה הלאומית-ציונית. לדבריה, "החלוצים בעליות הראשונות," למרות שהושפעו מרעיונות מהפכניים, "לא השתחררו מן הפוריטניות הבורגנית המרכז-אירופית" (עמ' 49-48) כמו גם מזו הדתית-מסורתית.

כרקע לדיון ב"פוריטניות הצברית", מציגה בן-ארי כמה מעקרונות התנועה הלאומית הציונית. לדבריה, האתוס הציוני היה בראש וראשונה מכוון אל הגברים, בעוד הנשים הודרו ממנו בלא קשר לחלקן האמיתי במפעל החלוצי, משום שהגבריות נתפסה כתנאי לריפוי החולי היהודי (עמ' 65).

יתירה מזו, "בתפיסה גברית זו נתפסה האומה במטפורות של רעייה ואם הזקוקה להגנה" וממנה נבע השימוש במטפורות של אהבה, מסירות, שמירת אמונים ואף שימוש במטפורות ארוטיות, עד שהנשים נתפסו כגורם חתרני, העומד בין הגבר החדש למולדת הישנה. האושר הפרטי, אושרו של היחיד, נדחק אל הצד והאנרגיה הארוטית אמורה היתה להירתם לכינונה של האומה במולדת. וכך נדחקה האישה למעמד צדדי.

בן-ארי אף מוסיפה לגבי מימושה של האידאולוגיה, כי על פי מחקרים, "בקבוצות ובקיבוצים הפכו חיי הפרט לבלתי קיימים או לנסתרים, וכל גילוי פומבי שלהם נחשב לפוגע בסולידריות עם הקבוצה והאומה. אהבה, לא כל שכן מין, נתפסו כביטוי לאינדיבידואליות, ולזה לא היה מקום בחברה בעלת אוריינטציה לאומית."

לעומת זאת, חוזקה האהבה לאדמה לשם התקשרות לנוף ולטבע שבהם מצויים השורשים ההיסטוריים ולשם כך יש לכבוש אותם ברגליים ממש עד שיהא האדם חלק בלתי נפרד מן הנוף. "הדה-ארוטיזציה" של הפרט הובילה, לדבריה, לדיון ארוטי בכיבוש האדמה מחד גיסא ולדיון לאומי באהבה ובמין מאידך גיסא. לטענתה, "הארוס נותן תוקף להפרותה" (עמ' 68) ו"לגיטימציה לכיבוש האדמה, לשיח שקרא לבעול אותה, ואפילו לאונסה, כדי  להפרותה." (עמ' 65).

אשר למעמדה של האישה בחברה החלוצית, טוענת בן-ארי כי לאורם של מחקרים, "העולים מן העלייה השנייה והשלישית היפנו עורף, לכאורה, לעולם הגלותי והביאו איתם אידאולוגיה רדיקלית סוציאליסטית שדגלה בשוויון ובשחרור האדם. בשטח היו הדברים מסובכים יותר [....]. למרות נכונותן של הנשים לעמוד בקשיים, השיוויון שהיה אמור לבוא כתגמול – לא התממש." זאת, משום ש"החלוצים הוסיפו להחזיק הן בתפיסה המסורתית הפטריארכלית והן בתפיסות הלאומיות, שראו באישה שומרת הגחלת ויולדת הדור הבא." (עמ' 73-72).

כך, מסכמת בן-ארי, ניצחה למעשה "הפוריטניות הגלותית" (עמ' 75), והתוצאה היתה "ארוטיזציה של האידאל ודה-ארוטיזציה של היחיד." (עמ' 78).

לאור הדברים המרתקים והחדשניים הללו ולמרות הייחוד המהפכני והנועז בתכלית ("אלילי") והשירי המודרני שהיקנה שלונסקי לעמדותיו, נחשפת שירת המולדת החלוצית של שלונסקי כמצייתת, במודע או שלא במודע, לעיקרי העמדות החבויות למדי לגבי הזהות המינית הגברית והנשית, שהיו מנוסחות או מובלעות באידאולוגיה הציונית ובמימושה בהתיישבות החלוצית. אפשר גם שהתואם בין העמדות הללו לעקרונות פואטיים אחדים, מכוון לצירוף התחומים הללו בעמדותיו כלפי הזהות המינית והארוטיקה.

זאת ועוד, הסבר נועז ושונה, שמכוון במובלע לכיוון הפרסונלי (אולי לכן לא כונס ב"מבחר מאמרים") ­– ואף נכתב על ידי יריב אידאולוגי – הציע בשעתו המשורר "הכנעני" הגדול, יונתן רטוש (1981-1908) – שהיה בר-פלוגתא מר ולא בדיוק אובייקטיבי של שלונסקי. המאמר, שפורסם על ידי אהרון אמיר העורך בכתב העת שלו "קשת" רק בשנת 1959, נכתב למעשה כבר בשנת 1941, כלומר  קודם לכינוסם של שירי "על מילאת", ועניינו פרשנות מקורית ומבריקה – הגם שאין ספק שמקורה בחילוקי הדעות האידאולוגיים שבין השניים – למחזור השירים "נפילים" שבספר "אבני בוהו". ובכל זאת, דומה כי למסקנותיו של הפירוש השלכות גם על שירי ארץ ישראל החלוצית, כיוון שהוא מתמקד בארוטיקה אבל מציע גישה שונה בתכלית, חותר לפיענוחה כחוויה אישית ואנושית של שלונסקי ולא כביטוי סמלי של משמעויות מופשטות ואוניברסליות.

רטוש אף מצהיר כי לפרשנותו למערכת הסמלים המסועפת והמורכבת שבשירי המחזור יש משום "תרומת נדבך" להבנת שירתו של שלונסקי בכללה. הוא אף רומז ל"רקע היהודי של הפרובלמטיקה הארוטית" ביצירה ובחינוכו וגישתו של יוצרה.

טענתו העיקרית של רטוש היא כי הוויתם של "הנפילים" אינה מתמצה ביישותם האלוהית אלא היא כרוכה דווקא באישה. האישה היא סיבת נפילתם לכן גם המקור לחוויית נפילתם, וזאת למרות שהיא נעדרת לכאורה מעולמם של שיריו של שלונסקי. ומעל הכול, הדובר בשירים הללו הוא "הילד הנצחי" שבין הנפילים, זה שבניגוד לשאר אינו מסוגל לזכות באישה ולבוא עליה משום שלתחושתו ביאתו תהיה כרוכה באכזריות, והאכזריות הזאת הכרחית משום שלמימוש האהבה הכרחית "חרב הגברות". מהרגשה זו נובע כישלונו של הדובר בשירים ועל כן, "ביאתו היא ביאה שלא בזמנה" ותוצאתה היא אין-אונים, אימפוטנציה. "אין האונים מתוך קוצר רוח וקוצר הרוח מתוך אין-האונים." כיוון שכך, "הכישלון מובטח מראש" גם להבא וחוויית התשתית של הדובר היא "חוויית האימה של אין אוניו" בשל "אכזריות אין אוניו" והוא בורח ממנה אל השליחות, אל "הייעוד". הוא בורח אל השליחות משום שייסוריו הגדולים נתפסים על ידו כייסורים מיד האלוהים ועל כן הם דווקא מקנים לו, לתחושתו, כוח עצום שהוא מפנה אותו למען הכלל.

בסוף המאמר מוצא רטוש לנכון להטעים כי "ניגשתי אל היצירה כשהיא לעצמה, לא אל המשורר." ובכל זאת, מעצם הדגשתו החוזרת כי השיר נותן מבע לחוויית תשתית אישית, עשוי בהחלט להשתמע כי פיענוחו לסמלים, שבמוצהר הוא ספרותי טהור, טומן בחובו הבחנות פסיכולוגיות שעניינן מיניותו של המשורר עצמו. כך, מכל מקום, פירש שלונסקי את הדברים והגיב, אם בביטול ערכו של המאמר ואם בעלבון צורב ובניסיון הפרכה, כפי שמספרת המשוררת ש. שפרה שכינסה בספר את מאמריו של רטוש (בהוצאת הדר, 1982).

ונסכם: עמדותיו של שלונסקי כלפי הזהות המינית והארוטיקה פתוחות, אפוא, להסברים חוץ-ספרותיים מגוונים: אידאולוגיים, היסטוריים, חברתיים או פסיכולוגיים. בין כה וכה ומעבר לכל אלה מצוייה יצירתו כשהיא לעצמה, והיא עשירה, מרתקת, רבת עניין ובסיס מתמיד לעיון חוזר מנקודות מבט חדשות וחבל שהיום נדחקה לשולי העניין הספרותי.

 

השלמה קטנה: "ארץ, ארץ אהובה.."

שיר של אבא שלי ושיריו של שלונסקי

בין שיריו של אבי, משה בן-דרור (שטנצלר, 1910-1982), שנותרו בעיזבונו ואשר רובם נכתבו רק  בשנות ה-70 ועיקרם הגות ומחשבות של גאווה על הקיבוץ שהקימו מכאן, וייאוש מהמציאות הקיבוצית שלה הקדיש את כל  חייו מכאן – נמצא גם שיר אחד שונה. הרי זה  שיר הלל ואהבה לארץ ולאדמתה בנוסח שנות החלוציות. כמובן, אבא לא היה משורר , אף לא ראה את עצמו ככזה, ולא היה לו מעולם רגע פנוי להתמחות בכתיבת ספרות אם כי הִרבה בכתיבת מאמרים לענייני השעה. אבל  להפתעתי מצאתי בשיר זה  עניינים דומים לשיריו של שלונסקי. האם הם באמת  דומים ומעידים כי הלכי רוחו של שלונסקי אכן רווחו בהתיישבות העובדת או שמא זה רק למראית עין, ובעיקרו של דבר ביטא שלונסקי את נועזות רוחו וסערותיה?

שירו של אבא, שנכתב שנה לפני פטירתו, קרוי "ארץ, ארץ אהובה..." ושלש הנקודות כבר משמיעות את האנחה הטמונה בו. כנהוג באותה תקופה הוא גם כתוב, כמובן, בלשון גבוהה ו"ספרותית", כיוון שלפי השקפתם רק היא היתה ראוייה לבוא בשירה ולבטא את המימד הרוחני הגבוה של קיומם, זה  הראוי  להיות מובע  בה.

 ויש אף לזכור, שאבא לא ידע מילה בעברית כשהגיע לארץ מטשרנוביץ כספורטאי למכביה הראשונה בשנת 1931 ונשאר בחשאי בארץ, כך שרמת עברית זו וזיקתה לתנ"ך היא הישג לו.

 

 וכך נראה השיר:

 

1. ארץ, ארץ אהובה, שכוחת אל,

הררייך ועמקייך ויערות הצל,

שימשך החמימה ושמייך בכחול,

ואדמתך השחורה-חומה ומישטחי החול.

 

2. עברך מכוסה באבק הדורות,

מאבנייך הכבדות, חקוקות הפאר והתלאות,

הוד והדר, שפל ודמים,

לא נכנעת, נופצת לאלפי רסיסים.                                                                                                                            

 

3. בעלבונך – עזובה, הרוסה, שוממה,

זעקת כאב אסונך נשמעת ברמה,

שבעים דורות נדרסת, נאנסת,

טומאת קלגסי כובשייך מאסת.

 

4. לגלות ממארת בנייך הופצו,

על נהרות בבל, הדון והתמזה את ענותם ביכו,

וכאשר הפציע אור גאולה ופדות,

בנייך העדיפו סיר הבשר על החירות!

 

5. בחירוף נפש מתי מעט בעול תקומתך נרתמו,

ושוב במלחמות למענך דמם שפכו.

ארצי האהובה, בושה לי לספר, מאדמתך שוב נוהרים

לגלות הטמאה בנייך, בלי כלימה אותך עוזבים.

24.1.1981  קיבוץ מסדה.

 

ובכן, קל להבחין כי אף בשיר זה הארץ, המוצגת תחילה באופן ריאלי, מזוהה לעיתים עם האדמה ולעיתים הן שתי יישויות נפרדות לצורך השיר. בין כה וכה, הרי זו  יישות נשית אימהית והבן הוא המקונן על גורלה. היא "ארצי האהובה" שכל כך הרבה תלאות וסבל עברו עליה במשך שבעים דורות ובניה הלכו לגולה "הממארת". אך כאשר הפציע "אור הגאולה" והחלה החזרה לארץ, אך מעטים מהם שבו ומסרו את נפשם עליה. האחרים העדיפו את סיר הבשר כמו ביציאת מצרים. והנה, מה גדולה הבושה, גם עתה (השנה 1981) הבנים עוזבים אותה ללא בושה.

לגבי אבא הארץ או האדמה היא, אפוא, אם, אימא אהובה , אך  לא מיוחסת לה, חס וחלילה, כל איכות מינית, שלא לדבר על משיכה ארוטית עם הגבר. ובכל זאת, מפתיע שגם בשירו של אבא, ממש כמו בשירו "הסנסציוני" של שלונסקי על הגבעה הנאנסת,  מדובר על אונס האדמה, על שבעים דורות שבהן "נדרסת, נאנסת" כמו היתה אישה שהתעללו בה. אלא שההבדל גדול מן הדמיון. שלונסקי מייחס את האונס (המטאפורי, כמובן) לחלוצים, לבני עמנו, ורואה בו מעשה נעלה ומבורך כי הרי תכליתו  הפריון.

בשירו של אבא, לעומת זאת, ולדעתי באופן המייצג כנראה את בני דורו, "טומאת קלגסי כובשייך מאסת," גויים וזרים וכובשים אכזריים הם היו האנסים וטומאה הביאו לה. האונס מעשה טמא הוא, נורא, אינו מעשה יהודי של גאולה.

ואשר למעמדה של האישה החלוצית בחברה וביחסיה עם הגבר, כאן דווקא נפגוש דמיון רב יותר לשיריו של אבא. ואמנם, נדון בכך במאמר מיוחד על שיריו של אבי ושדווקא בו אולי גם יהא הסבר איך קרה ולמה זנח שלונסקי החלוץ די מהר את העמק ואת האדמה הנחשקת ועבר לתל-אביב, אל ה"כרך", למרות שראה בו מחוז של עקרות.

ארנה גולן

 

* * *

בימת מופעי הספרות

צ'רצ'יל

חתן פרס נובל לספרות

מופע ספרות מיצירותיו

בשנת 1953 התבשר העולם הספרותי כי הזוכה בפרס נובל לספרות הוא וינסטון צ'רצ'יל, המנהיג הבריטי הדגול שעמד מול הנאצים. צ'רצ'יל זכה בפרס נובל לספרות בעיקר על יצירתו "ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית", אבל גם על נאומיו המבריקים, שהיוו קרן אור בעולם החשוך ההולך ונכבש תחת השלטון הנאצי. פחות ידוע שצ'רציל פירסום גם רומן וגם דברי ספרות נוספים, בצד כתיבתו ההיסטורית העשירה. בין נאומיו יש גם התייחסויות אוהדות לשיבת היהודים לארץ ישראל. מן העושר הספרותי המיוחד הזה נטעם במופע הספרות.

יום שני, כ' חשוון תשע"ט, 22 לאוקטובר 2018 בשעה 21:00

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: אלכס אנסקי, דן כנר, יפתח קמינר, איציק גבאי, נועה חדד, ועוד. שירה: האחים צנחני

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708

למי שיש כרטיס דיגיתל, המחיר הוא 39 שקל בלבד, הקוד להקשה (או בהזמנה בקופה): דיגיתל. יש להציג כרטיס דיגיתל בקופה בעת קבלת הכרטיסים.

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157  ובאתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/OrderTickets.aspx?k=905&d=2018-07-30&t=2030

לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות" בהנחיית מאיר עוזיאל  ישירות למייל, נא לכתוב אל: oumeir@gmail.com

 

 

* * *

משה שרם

הרפתקאות הסכם אוסלו

עדות אישית פוקחת עיניים על ימים שחלפו

בהסכמי אוסלו היו כוונות טובות אבל נאיביות והן שהובילו את המנהיגים, שאמנם נבחרו בבחירות דמוקרטיות אך רובם נעלמו או נמצאים בצל כ"לא קיימים", כמו גם מיספר הרפתקנים שוחרי טוב אך בלא ידיעת ההיסטוריה. הם חברו מתחת לאפה  של ממשלה נבחרת ללא כתב מנוי או ברכתה, וניהלו משא ומתן בחסות ממשלת שבדיה עם טרוריסטים פלשתינאים. אילו אותם הרפתקנים נאיביים היו קוראים קצת  בהיסטוריה, עד 100 שנה אחורה, על מעללי הכנופיות בארץ, ייתכן שהם היו מתפכחים והיה נולד הסכם שונה, התואם את תפיסת היסוד של יריבינו.

לצערי, יש לי ניסיון אישי בכך, ואביא כמה עובדות מייצגות ממשפחתי וממכריי מן התקופה שלפני הקמת המדינה.

לגיסי, שהיה סוחר במרכז המסחרי בירושלים, היתה חנות סיטונאית לטקסטיל. ההמון הערבי המוסת הצית ושרף אותה והוא ניצל בנס.

מורי, שלימד בבית הספר אליאנס בירושלים, נדקר ונרצח בדרכו מהעיר העתיקה לביה"ס.

בעלה של שכנתי מילדות שושנה ז"ל, בשם פנסו, חייל משוחרר מהבריגאדה העברית שעבד בחברת חרות, נתפס ע"י האספסוף הערבי ובוצע בו לינץ'.

בשכונת מחנה יהודה התגוררה משפחת כהן, האב היה עובד משרד הבריאות הבריטי והרבה בנסיעות מטעם משרדו לשכם, ושם אבדו עקבותיו. כולם הבינו שנרצח.

משפחת אימי בשם חסון התגוררה שנים רבות בחברון, ורק בנס היא שרדה את הטבח וההרג שערביי חברון ביצעו בשנת תרפ"ט ביהודים שהתגוררו שם.

ואלה עובדות בודדות בלבד, אך אותם הרפתקנים חסרי הבנה ניהלו באוסלו מו"מ ללא כל תיחכום והבנה עם טרוריסטים מוצהרים, ובעקבותיו אכן נולד ילד חוקי אך ממזר, שהוא הסכם אוסלו.

גורמים רבים קיבלו קרדיטים בינלאומיים על הסכם אוסלו. הנשיא האמריקאי, ראש ממשלת ישראל ושרים וממשלת שבדיה. האגודה לפרסי נובל מיהרה לברך על המוגמר והעניקה פרס נובל לאותם הרפתקנים נאיביים וכן גם לטרוריסט עראפאת, כאילו מדובר להבדיל בסופר עגנון שהעשיר את התרבות העברית.

הסכם אוסלו קיבל בכנסת ישראל סטאטוס של ילד חוקי ואף נימול, אלא שהמילה לא הצליחה והתינוק בטראומה עד היום. עתה, בפרוס יום הכיפורים ולאחריו, הסנדק והמוהל חייבים לבקש סליחה וכפרה מהקהל ומבוראם, ולמען הסדר והגילוי המלא ייתכן שעל הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את השתלשלות הדברים כפי שזו אירעה בקשר עם הסכם אוסלו. היה רצוי גם שמשפחות מקבלי פרסי נובל יחזירו את הכספים, נוכח קלות הדעת שהופגנה על ידי מקבלי הפרס בעניין אוסלו.

ובהקשר זה, בעניין אחר ואקטואלי. אנו האזרחים מבקשים לדעת ולקבל גילוי מלא, מה מניע חברי כנסת ו"אנשי רוח" לעלות לרגל לרמאללה, וזכותנו לדעת באופן מדויק ומלא על מה הם מדברים שם, לא כל שכן על פגישתו של ראש ממשלה לשעבר עם ראש הרשות.

שרם משה

הכותב היה חשב במשרד האוצר ובמשרד העבודה וכן מבקר בטלוויזיה החינוכית וב"משען", ועוד.

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [119]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

 

בִּכְיוֹ של נסראללה

בשידור בטלוויזיה הלבנונית לפני כמה ימים נראה מנהיג החיזבאללה חסן נסראללה פורץ בבכי אל מול המצלמות, בשעת נאומו לחסידיו לרגל חג העשורא, שבו מציינים השיעים את מותו של מייסד זרם השיעה באיסלאם, האימאם עלי, [יש אומרים: נכדו של מוחמד]. ביום זה נוהגים המאמינים לסגף את עצמם ולהצליף על גופם עד זוב דם, זאת כהזדהות עם הכאב על מותו של מייסד הדת שלהם.

ואם לא די בכך, הם גם נוהגים לחתוך חתכים עמוקים וכואבים בפניהם של ילדיהם הרכים, ועל כך התריע נסראללה תוך שהוא פורץ בבכי, בדרישה להפסיק נוהג אכזרי זה.

אם אכן לא היתה זו הצגה והעמדת-פנים של מנהיג האירגון הטרוריסטי-הרצחני הזה, אוייב מר וערמומי שלנו, התגלה בו הפעם ניצוץ של רגש אנושי וחמלה, הנובעים מן הלב, שהוא כנראה לב של אבן.

ובסוף עולה שאלה למנהיג: האם גם אתה מסגף את עצמך, יא שיח'?

 

מִלָּה על מילה

כך זה אצל המוסלמים-השיעים.

ומה אצלנו, היהודים, רחמנים בני רחמנים, האצים לחתוך את גופו של הרך הנולד, זכר בן שמונה ימים בלבד, תוך גרימת כאב וסבל לתינוק, בטקס פרימיטיבי-קדום ברברי ואכזרי.

כמובן זה נוהג קדום, מצווה מן התורה [בראשית י"ז] מאז אברהם אבינו. [היו מי שקדמו לו: המצרים הקדמונים ועמים אחרים במרחב]. העניין מוחלט וחתוך – לעולם ועד.

ואין בעם ישראל בימינו איזה רב או חכם ברמה של חז"לינו הקדמונים, או של רבי גרשום מאור הגולה ודומים לו ברמתו, שיעז ויבטל מנהג כואב זה של הכנסת תינוק זכר בבריתו של אברהם אבינו, כלומר לעם ישראל הנבחר.

והרי יש לנו דוגמה אחרת: בת ישראל, הנולדת לאם יהודייה, נחשבת מיד עם לידתה כיהודייה כשרה, וזאת מבלי לבצע חיתוך כלשהו בגופה הרך.

אז מדוע לא לנהוג כך גם לגבי הרך הנולד הזכר?

וכיוון שאין כל סיכוי שמהפכה דתית-פולחנית כזו תתרחש בעתיד הנראה לעין, אין לנו אלא להתפלל לאלוהינו, אלוהי כל בשר, שכאשר יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, הוא זה שיורה לעם היהודי לחדול ממנהג ברברי זה. 

 

מילת בנות

כידוע, בשבטים מוסלמים באפריקה, וגם באסיה, קיים המנהג האכזרי של כריתת הדגדגן אצל ילדות. עד כמה שידוע לי, הדבר נעשה באופן פרימיטיבי, ללא הרדמה וללא תנאים היגייניים מינימליים, בידי נשים זקנות, באמצעות שבר זכוכית או חתיכת פח חדה... נורא!

בכך נגזלת מהאישה המוסלמית לא רק שלמות גופה, אלא גם זכותה היסודית לתשוקה והנאה מינית, כל חייה.

וזאת מתוך דבקות דתית. בררר!!!

 

טראומת המילה

סיפר לי ידיד, שהוא נתכבד בשעתו להיות סנדק בברית-המילה של נכדו. כאשר ראה מקרוב את מעשה החיתוך, הוא כמעט התעלף במָקום... מאז הוא לא נוכח בטקסי ברית המילה של נכדיו והוא מודה לאלוהים כאשר נולדת לו נכדה או נינה.

 

אבני טבריה

לא רק אבן קדושה נפלה מהכותל המערבי בירושלים. אבנים קדושות התעופפו בעיר הקודש טבריה תובב"א, לעבר נערה מקומית שעברה ברחוב – אבוי לעיניים שכך רואות – והיא לבושה חולצת-גופיה צמודה ומכנסי ג'ינס קרועים בברך, לפי אופנת הצעירים [הלא דתיים] בימינו. היא הלכה לתומה לפנות ערב ברחוב, בדרכה לביתה בקרבת-מקום.

והנה, כמו ממארב צצו פתאום לפניה, מאחוריה ומצדדיה צעירים חרדים צאן קדושים, קראו לה זונה ודרשו ממנה בתקיפות ללבוש חולצה צנועה, כיאות. להדגשת תביעתם, הם יידו בה אבנים והטיחו בה גידופים כמיטב המסורת של קנאי השם הנלהבים במאה שערים בירושלים הקדושה ובבני-ברק המעטירה. אחד מהם אף ניגש אליה וקרע את חולצתה, כנראה כדי לבדוק מה מסתתר בתוכה.

הצעירים הללו [נערים? תלמידי ישיבה?] אחוזי קנאות דתית לשמירת הצניעות בעיר טבריה הקדושה, יודעים כמובן שיש בעיר זו כמה וכמה חופי רחצה, שבהם מסתובבים המתרחצים, גברים ונשים, נערות ונערים, וכולם מעורטלים, בבגדי רחצה. למקומות אלה הנערים החביבים שלנו לא מגיעים לזרוק אבנים על המתרחצים. ראשית, כי אין שם אבנים זמינות לזריקה, ושנית, כי חזקה עליהם מצוות רבם, שלא יבואו לשם, לא יראו ולא יתפתו חלילה להשיל את בגדיהם ולהיכנס למים...

זאת באשר לחופי הרחצה. מילא. אבל להלך ברחובות העיר הקדושה בלבוש לא צנוע, זאת לא נסבול. מי שרוצה לנהוג בפריצות ובחוסר צניעות, שיעזוב את טבריה הקדושה ויעבור לגור בתל-אביב הטמאה, או באשדוד המלאה רוסים שלא גוירו, או לחיפה של האפיקורסים, שם מהלכים אוטובוסים בשבת.

טבריה – לחרדים!

וכן גם צפת וחברון כמובן, וגם רמת השרון ורעננה דרום ותל-אביב צפון. ואולי גם אום אל פחם ורהט ונצרת. למה לא?

כמו שנאמר: כל מקום שבו תדרוך כף רגלכם בו, וכל מקום שבו תיידֶה כף ידכם אבן, לכם יהיה לנחלת עולם.

 

בום בנייה

בשבוע שעבר ניכרה פעילות נמרצת של התחלות בנייה בכל רחבי הארץ. הוחל בבניית מאות אלפי דירות, המוגדרות: מרחב מגורים קצר-מועד סוכתי [ממקמ"ס].

בעקבות זאת נתגלע ויכוח עז, עד כדי מריבה, בין שר השיכון יואב גלנט, לבין שר האוצר משה כחלון [ממפלגתו], המעורב תמיד בענייני בנייה כידוע.

כאשר הובאה המחלוקת לפני ראש הממשלה, החליט נתניהו לתת את הקרדיט למי? – לשר הדתות דוד אזולאי.

העניין יידון בישיבת הקבינט בשבוע הבא, לאחר חג הסוכות.

יהודה גור-אריה

 

* * *

משה כהן

ישראל אינה מפרה את החוק

שנאת ישראל של השמאל גוברת ומשתכללת. פעיל שמאל מופיע בטלוויזיה ומכריז בלי בושה "ישראל אינה מפרה את החוק, היא-היא הפרת החוק."

איני  מכיר עוד שנאה עצמית יוקדת כזאת. זו סכנה קיומית שיש לתת עליה את הדעת. יש לי עצה לידידינו מהשמאל. אם מתאווים הם לשמירת החוק, יש להם את הערבים, השוחטים תינוקות על הוריהם בשנתם (עיין טבח משפחת פוגל מאיתמר) דבר יום ביומו, או הטלת גזים ללא הבחנה בסוריה, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות לשמירת החוק. 

חלאות.

 

די לצביעות

נער הייתי  וגם זקנתי אך עודני זוכר את נעורי. בני הנעורים חיים  בחבורה ומחפשים בלי הרף להפיג את שעמומם. האלימות היא  יצר טבעי אצלם ואמצעי  להפגת השעמום. 

זוכרים את בריון השכונה? זה אחד המוטיבים העיקריים בקולנוע הריאליסטי. לדוגמה, סרטים כמו "התפוז המכני" (סרטו של סטנלי קובריק),  "מרד הנעורים" עם ג'יימס דין, "אמריקן גרפיטי" (מרוצי מכוניות עם ריצ'רד דרייפוס), "Blackboard jungle" (בית הספר כג'ונגל עם סידני פואטיה) ועוד.

מי שלא חווה אלימות בנעוריו שיקום!

אז המועמד למשרת שיפוט בארה"ב עשה מעשה משובה בנעוריו בהיותו בגילופין. לפי 35 שנה. אז מה. לפסול אותו בגלל זה? – זה אבסורד.

35 שנה לא היה אלים, די לצביעות!

 

אנו גאים בהשגיה של מדינת ישראל –

אז איך זה שבמאה ה-21 הפכו המדרכות בערים לשדות קטל בהם נכתשים הולכי רגל, לרבות ילדים וקשישים, על ידי אופניים חשמליים המשתוללים במהירויות טירוף, ואין פוצה פה ומצפצף.

נער הייתי  וגם זקנתי. למדתי בבית ספר תיכון עירוני א' בתל אביב בשנות החמישים המוקדמות. נסעתי יום יום לבית הספר מעיר מגוריי יפו, רכוב על אופניים. הן צדק שהדברים להלן הם אמת לאמיתה. סובבו אז ברחובות שוטרי מקוף שאחד מתפקידיהם היה לפקח על רוכבי האופניים. האופניים היו חייבים ברישוי שנתי, לרבות מבחן תקינות שכלל בלמים, פנס, פעמון אזהרה. רכיבה על המדרכה לא היתה עולה על הדעת, והשוטרים הטילו חתיתם עלינו, מאחר ולא היססו לעצור אותנו לרשום לנו דו"ח תנועה בגין עבירת תנועה או אי תקינות האופניים.

אופניים חשמליים לא היו בנמצא.

כך היה לפני למעלה מ-60 שנה.

היו זמנים.

משה כהן

ירושלים

 

* * *

אהוד בן עזר

אסתר ראב וצבי שץ

מתוך: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1997. אזל

בתריסר השנים המעצבות את התפתחותה הרוחנית של אסתר, מ-1909 בהיותה כבת חמש-עשרה, ועד לנסיעתה מפתח-תקוה לקאהיר ביולי 1921 – קשורים חייה החברתיים בחוגי הפועלים, אנשי העלייה השנייה, ובצעירים בני-גילה המושפעים מהם. מחוץ לחבר-ילדות הגר בשכנותה, בן-ציון גינזבורג, וחברות אחדות מבית-הספר, המופיעות ביומניה ובסיפורי זכרונותיה – לא נזכרים בהמשך שום בן או בת איכרים מהמושבה כידידים לה בבחרותה, לבד ממשה כרמי, ההולך כמוה עם מחנה-הפועלים, ומלורת פסקל.

חבריה גרים בקלוב הפועלים, על מקומו עומד כיום בניין ההסתדרות בפתח-תקוה. ברשימתה "עם צבי שץ" מספרת אסתר: "הקלוב היה בניין מוארך הבנוי חדרים-חדרים, ובכל חדר גרו שניים-שלושה בחורים, מיטות מוזנחות, קליפות-תפוזים, שיירי נייר-עטיפה משומן, חוסר-עבודה ורווקות עצובה..."

 

יום אחד, באביב 1921, מביא אחד החברים את אסתר לחדרם של צבי שץ ורבקה רעייתו, כניראה בקלוב הפועלים. מספרת אסתר:

הופתעתי, משהו טהור הבהיק לעיניי. על החלונות – וילונות לבנים; הרצפה נקייה; בפינה, ככלוב-ציפורים, מיטה קטנה, ובה אפרוח-אדם, כחול-עיניים: בתם הפעוטה של רבקה וצבי – רינה. רבקה – אישה רכה ועדינה, וצבי – גבר נמוך-קומה, שערו בהיר, בעל מצח גבוה, עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן; כן, עיניים "לא יהודיות".

 

אסתר מתיידדת עם צבי. לאחר שנים, כאשר היא כותבת רשימה עם הופעת המהדורה החדשה של ספרו היחיד "על גבול הדממה", עדיין היא זוכרת:

הוא היה פשטני-טבעי כלפי חוץ, אולם בפנימו היה מורכב מאוד, אדם שעלתה ממנו איזו המייה, תמיד שמעתי את המיית-חייו זו, והיא מלאה ערגה אל מרחבים בלתי-מוכרים לי. הקשבתי לו. הוא היה מדבר מעט, אבל בין משפט למשפט היתה הפסקה רבת-משמעות... היה זה הקו החשוב באופיו. ואז הייתי שומעת את מיתר-נפשו רוטט ועל מיתר זה מתנגנת נעימה מלאת קסם רחוק, חד-גוני במקצת, כערבה נטושה מזדמרת, והזמר היה קרוב מאוד-מאוד וגם רחוק מאוד, ומספר על נופים שלא ראיתי מעודי, ורק הייתי מנחשת אותם.

 

בפורים תרפ"א, לאחר שירותו בגדוד העברי, נמצא צבי בפתח-תקוה, ובתו רינה ילדה כבת חמש. באביב דחוס-האירועים של אותה שנה, 1921, אסתר, שזה עתה "נמשחה" למשוררת אף כי טרם פירסמה דבר משלה בדפוס וזה לה רק כשנתיים שהיא "כותבת" ברצינות, כבר מלאה הכרת-ערך עצמה, וביטחון, ומשמשת מעין חונכת-מתרגמת לצבי בן השלושים-ואחת, המבוגר ממנה בארבע שנים. הוא החל את כתיבתו ברוסית, והמעבר לעברית אינו קל לו. חשובה לו דעתה של קוראת-משוררת בת-הארץ, צעירה שגדלה כמעט מילדותה בעברית. נזכרת אסתר:

מאוחר יותר הביא לי צבי כתבי-יד לקריאה; ביניהם היה הסיפור "בתיה". התרשמתי מן הצורה המיוחדת של כתיבתו: רטט, היבהוב של מילים וכל המובלע מעבר למילים. כך בפרוזה, וכך – בשירים הליריים המעטים שכתב, שירים הספוגים דמע, ובין השורות – השתיקות המיוחדות שלו. אין כל ספק – לו נישאר בחיים, היה עתה לסופר לירי, בעל מבע מיוחד משלו.

היינו נפגשים במשך זמן קצר: חודשים מיספר בלבד. היה אביב [1921], ואנו שוטטנו בסביבות המושבה. הראיתי לו את הנופים שלנו: גבעות-חול מכוסות פרחי-בר, שיירי כרמי-שקדים בפריחתם, ובאופק – כרמי-זית רכים מאפירים. הוא ספג את המראות הללו, ונוכחתי כי הם מרנינים את ליבו. הוא הביט בי במבטו הפשוט והגלוי, והודה לי. וזה היה שכרי.

 

ב"מחברת 'קמשונים'" השלישית, המכילה, כאמור, תרגומים וטיוטות מתקופת היווצרות ראשוני שיריה, החל משנת 1919 לערך, מביאה אסתר שני שירים של צבי שץ, כניראה בתירגומה. אם חיבר את שיריו ביידיש, כפי ש-א. ראובני כתב את הרומאנים שלו, היה ביכולתה של אסתר לתרגמו בכוחות עצמה. אם ברוסית – אזיי היתה זו עבודה משותפת לשניהם, אוליי בשעות של טיוליהם. אסתר אמנם קולטת מעט רוסית מצעירי העלייה השנייה, אך לא עד כדי תרגום שירה.

שלא כבתרגומיה הקודמים, זו אינה סדנה פנימית של אסתר, אלא מחווה לידיד-המשורר. אך לפחות השיר ראשון קרוב מאוד לשירי הנעורים של אסתר (שאותם לא כללה ב"קמשונים"), וכאילו מצאה בו הד לנפשה-שלה, ואולי גם הושפעה ממנו ושימרה ממנו לימים בשירתה-שלה.

 

    "בואי נא"

 

בדרכים ובלי דרכים תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

וגילינו וכיסינו רב

השמיים שחו על ראשינו,

ריננו ועפו לקראתנו

הגבעות הכרם המרחב – – –

והיה העצב והשקט

והמו לבות נהה ברטט

זה בזה נגע דומיה

וכמו עמדנו תחת זית

ואני נשען בסבך הזית

שיכור-אביב קראתי חרש לך:

 "בואי הנה" – את לא משת מדוע?

את ניחשת ולי היה תמוה –

ומבט עינייך חרש שח...

ואני האמיני לא ניחשתי

טרם חשתי כאשר לחשתי

שיכור-אביב וזוהר: "בואי נא"

ואחר תעינו שוב תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

ונימת העצב רננה.

 

מיד אחריו מופיע במחברת שיר מקורי של אסתר, שנוסח מוקדם שלו מצוי ב"מחברת 'קמשונים'" הראשונה, לאחר טיוטת המכתב לז'וכבצקי בדבר החוב שנותרו חייבים לה מעבודתה בבן-שמן. השיר מתאר את בית אביה ברחוב ביל"ו, בלילה. ההדלקה במטה שאולה, ככל הניראה, מהדלקת פנס-הרחוב הסמוך. בילדותי עדיין ניצב פנס-הרחוב החלוד, הנתון בשובך-פח, על גבי עמוד מט ליפול בין ביתו של יהודה ראב לבין רחוב רוטשילד. כמובן, שמנורת-הנפט כבר לא היתה בשימוש באותם הימים.

הדוברת בשיר היא, לדעתי, הכותבת, והנמען צבי שץ, לאחר טיול לילי עימו.

 

את שער הגן מאחריי סגרתי

יחידי במרחב הקר אותך הצגתי

ובמטה אשר בידי –

כל קסמי הגן פתע הדלקתי...

שושנים אדומות שם טפסו השתוללו

חבצלות בחיוורון לבן

על גבעוליהן להטו

ובערוגות – סגוליות

כלהבות כחולות נדלקו

כל עלי הגן נעו זעו

ובהמיית סתרים סביבי רשרשו – –

ומתחת לכל אלה

 [ופתע] קול חריקה דקה –

בשער הברזל,

ציפורניך שורטות ...

    אביב תרפ"א

 

ובהמשך באה העתקת שיר נוסף של אסתר, שגם הוא מצוי ב"מחברת 'קמשונים'" הראשונה, ונכתב בחורף או אביב 1921 בפתח-תקוה. הייתכן שצבי שץ, שהיה נשוי ואב לילדה בת חמש, הוא הגבר שאליו היא פונה בשיר הזה?

 

לא אח ואש כיריים

לך אני מטפחת –

עיני חיה ירוקות עומדות,

אש מתעתעה משתלהבה

מעל ביצות וערבות עזובות;

ברקים כחולים אשלח וחשכה כבדה וחמה

תוך עורקיי אני נוצרה – – –

 

אך עת כילד –

מושלך על ברכיי, תנוח –

ונצברו אז המון יונים לבנות

ורשרשו ברחמים וטהרה

סביב ראשך [העצב] הנוגה

ובנו לך קן בלבבי –

סוכה תמה, כירה חמה – – –

 

                                   אביב תרפ"א

                                   פ"ת

 

 

כאן בא תרגום השיר של בז'ז'ינה, שכבר נזכר קודם-לכן, ותוכנו משתלב בדו-שיח שבין שירי אסתר לשירי צבי. אחריו עוד שיר של אסתר, שטיוטה קודמת שלו באה עם שני קודמיו במחברת הראשונה. אמנם, לפי תיאורה של אסתר, צבי הוא בעל "עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן." הייתכן שצבי הוא עדיין הנמען? ואולי קיים אהוב אחר, עלום-שם, בתקופה הזו? ומה פשר האותיות הלאטיניות המופיעות מתחת לשיר? – תעלומה.

 

                                   בעינך הירוקה ...

 

בעינך הירוקה אש מתלקחת –

מן הענף קטופה,

אני צונחת – – –

זרועותיך עלי עוטות

בקשי-ברזל כחוקי-עד –

חובקות חיוורון גווי הרך.

 

            .P . A. O. S. C

 

 

ועונה לו אחריו במחברת, תרגום השיר השני של צבי שץ:

 

            – "כאישה אוהבת ונכנעת" – – –

 

אם ליבי טהור בי ונפשי נכנעת

לגלי ימיי בהם אשחה –

קץ לי, קץ בלי דעת ובלי דעת

הנני בוכה.

ואני שוחה על פני הזרם

ואת כל הבאה אני חובק –

עד אטוש ארץ ובטרם

אסתלק

ואם פעם מחלון פתוח

יחדרו לרחוב צלילי כינור

ואדם תחתי בוכה לנוח –

ונצור

כאישה אוהבת ונכנעת

כן נפשי כורעת בלי משים ..

כן תאהב ותיכנע בלי דעת

לחיים – – –

אין חכות ואין בקש בחלד

יש לשוט לשקוע ולבכות

ודמעה כי אט בלחי תרד –

אל מחות! – – –

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בפרוח עץ ההדר"

לבתיה כהנא

1931

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.2.1975

לפני 43 שנים

 

רינה עובדת בגינתה הקטנה, בפרדס, ולידה עוזרת בתה הקטנה רות. הפרדס מצוי בקצווי תל-אביב, לא רחוק ממסילת הרכבת. הזמן: סוף שנות העשרים [למאה ה-20), תקופת העלייה השלישית. עימה בפרדס בעלה הטוב אוריאל ואימו הזקנה. פרה הולנדית, חמור, באר ודלי וצריף למגורים. תמונה אידילית, כמוה אפשר למצוא בציורים המופלאים לספרי-ילדים שצייר נחום גוטמן בשנות השלושים והארבעים [למאה ה-20].

האידיליה מופרת עם בואו של דוד גרוס, העשיר, הפזרן, חברהּ מילדות, אוהבה מנעוריו, בן-הגביר בעיירתה, רודף-נשים, זר, מסתורי, "מושחת" ומפתה בכל קסמי העולם הגדול הפתוחים בפניו. כל הנשים שהכיר בעולמו לא היו אלא תחליף דל לאהבתו הראשונה לרינה, אהבה שדחתה בנעוריה משום ששמעה באקראי את וידויו בפני חברו על כך שהוא נוהג ללכת ליצאניות. וכשביקש לגעת בה, סטרה על לחיו. לימים עלתה לארץ-ישראל, היתה בקבוצה, נישאה וילדה את רות. ואילו הוא, מכוות סטירתה בלחיו, עלבונו – מדירים מנוחה מחייו, ומשאת נפשו היא לכבוש את הבלתי מושגת, לרכוש את זו שבזה לו ודחתה אותו.

 

הריח המקסים והמפתה

והוא בא לתל-אביב, מתאכסן במלון פ. [פלטין?] המהודר, נוסע במכונית הדורה, עם נהג. סוסים לרכיבה לו, וכסף רב. ביקוריו בפרדס תוכפים והולכים. בהיותו שבוי בקסם אהבתו הראשונה אין הוא רואה ברינה איכרה ואם שידיה ידי פועלת, אלא נסיכת חלומותיו. זיכרונות מן העבר עולים בלב שניהם, הם עורכים טיולים במכונית המהודרת. רכיבה לילית על סוסים. דוד קונה את ליבה בסיפוריו: הנה הרפתקה עם ספרדייה מיסתורית, נסיכה חולנית, טרזה די מליה. הנה הרפתקה במצרים, פגישה עם אישה מצרית יפהפייה בפירמידה, המזמינה אותו לליל הוללות בדירתה. והנה גרטה הווינאית, הענייה והרעבה.

יושבים השניים בקזינו של תל-אביב, ליד השולחן, בקצה הגזוזטרה, מרחוק נשקפות אוניות על פני הים, והעיר המזרחית, המוצפת שמש. לרגליהם משקשקים הגלים השקופים, כחולים וירוקים, כזכוכית הבקבוק, והם מתקרבים ונשברים בין העמודים האיתנים של הקזינו בהתיזם רסיסים עד הגזוזטרה. ראשה של רינה סחרחר, כמו באונייה. היא שותה ליקר ירוק. היא שיכורה מריח פריחת תפוחי הזהב. כל הסיפור מתרחש בפרוח עץ ההדר, והשפעת הריח עליה הרסנית:

"תפוחי הזהב [עצי ההדר] ליבלבו בכל תפארת עוזם. כבשטיח ענקי עשוי איזמרגדין ושלג התכסו והפרדסים, כאילו זרמי חלב נשפכו על פני הירק והטילו את כתמיהם בין העלים. הריח המבשם בהוללות, משכר את המחשבות, מצמיח בדם תאוות מופלאות וגעגועים המכאיבים את הלב, זה ריח האביב המשכר, שרעלו החריף והמתוק ממית את המוח ומגרד את העצבים, זה הריח המקסים והמפתה נולד בסתר תוך פרח אחד לבן קטן, על ענף דק בעומק הפרדס, והלך והתפשט עד מרחקים והשתפך על הרי יהודה." (עמ' 107).

בשבתם בקזינו, אשר גם אליו מגיע ריח פריחת עץ ההדר, אין הצלה ממנו, גם הים לא יוכל לו – מטיילות ידיהם של השניים, ו"מטייל" עימה דוד בתארו לה פרט לפרט כיצד מגיעים שניהם לפאריס, וכיצד הם מבלים בכל חמודותיה ואוצרותיה:

"והנה בתי מרזח ובתי שתייה המפורסמים במונמרטר. נוכל להיכנס לאחד מהם. המיבחר הוא רב: ג'ז של כושים, שנסוניטות, קוזקים רוסיים, צוענים בוהמיים, שירים צרפתיים עתיקים, מקהלת מאלאיים, תזמורת פולינזים, מוסיקה של זוללי אדם, בקיצור: מכל המינים, רבגוניות עד לאין שיעור. כאן מחוללים ערומים, שם – ערומים למחצה. כאן כבולים בצנעה ושם מהודקים ב"קרינולין", מוקיונים יפאניים, מגים הודיים, אקרובטיות מאיי יאמאיקה – הכול לפי הבחירה, יין שאמפאן, הבעות חיבה בלתי טבעיות. נרקוטים יקרי-מציאות, הצעות מוזרות ביותר. הכול אפשר להשיג פה. כאן כל הקובעת החריפה, כל המשקע של הכרך, ועל כל אלה, כמו סימן-ים, או בצורה פרוזאית יותר, אדם גדול התלוי מעל לפתח בית הקלון ומנענע בכנפיו האדומות ומפיצות אורות רבים, רצונך נלך לשם." (עמ' 164).

והם יוצאים מהקזינו, הולכים, נישאים על כנפי חלומם, רוכבים על סוסים, לוואדי. בחשכה הם רוכבים סמוכים זה לזו עד שהסוסים נוגעים אחד בשני. דוד לוקח את ידה לתוך ידיו, ובצרבו את אוזנה בנשימתו החמה, אומר בלחש:

"רינה, אהבתיך..."

ומשתפך בווידוי נרגש: רצוני שתהיי מאושרת. חיים נוחים ומתוקים יסדר לה באירופה. למה לה להתנוול בעבודת האדמה? לקבור את יופייה במאורה זו, בפרדס. את הילדה ייקחו איתם ויתנו לה חינוך מתוקן, ולרינה – בגדי תפארה, חיי נסיכה, לאיטליה; והוא מושך אותה בחוזקה ומחבקה, כהרף עין היא רואה מקרוב את ברק אישוניו הגדולים ועוצמת את עיניה, הוא נוגע בשפתיה, הסוסים צוהלים, אך לפתע ממעבה השיחים החשוכים נשמע קול:

– עמוד! ואם לא – אירה!

 

הערבי הנצחי

כן, זו היתה דמות ערבי גבוה ורזה בתלבושת ארוכה, הערבי הנצחי של הספרות הארץ-ישראלית, והיו לו רובה וכַּפייה ומקל ארוך וגבות מופשלות. אך למזלם לא היה שודד אלא שומר, רינה ידעה ערבית, ותמורת מתת-כסף לא-גדולה גם הראה להם את הדרך מחוץ לוואדי, גם בירך לשלום אותה ואת "בעלה", ואך הקסם פג, ושעת הרצון חלפה. דוד נראה עלוב לפתע, זר, אפילו ערבית אינו יודע.

אהבתם עוד מרפרפת זמן מה, אף נרקמת תוכנית לנסוע יחד לאירופה, ועל רינה לשוחח את השיחה המכרעת עם אוריאל ולהסביר לו את הפרידה. אך הכול, הכול מתקלקל בגלל – הד"ר זאב וילנאי, והוא בסיפור בחור גבה-קומה ורחב-כתפיים, שמבעד לכובע הצופים שלו משתרבבת בלורית שחורה ופרועה, לו גיטרה מאובקת ותרמיל-שכם והוא מסדר טיול לשבע טחנות על הירקון, ושמו בספר – ינלי. ולטיול יש, לדבריו – "מלבד חפץ הפלירט ההדדי והליכה סתם, עוד מטרה אחת כמעט מדעית, והיא: הכרת הפאונה והפלורה, גם הפולקלור." (עמ' 206).

דוד מופיע לטיול לבוש בגדי ספורט, סודר בצבע טבק, מכנסי "ניקר", בידו שוט, פניו מגולחים וכולו נקי מאוד, נודף ריח סיגריות טובות ובשמים עדינים. אך בקרב קהל הפועלים-היחפים, הלבושים כותנות לבנות, מופשלי שרוולים, והבחורות, לבושות רובן לבן, וראשיהן חבושים כפיות לבנות – מתבלט דוד בזרותו, בנוכריותו. והם, לועגים לו. הצעירים והצעירות אוהבים את רינה, אחת משלהם. דוד מקנא. מה לנסיכתו ללכת ולהשתגע בהמון כה רב, בשירה פראית, ובריקוד?

הוא מחזירה עימו במכוניתו, ולפתע פג קסמו. מבטו אינו מפעם את ליבה. הכול נשתנה. למה? – רינה נושמת מלוא חזה: ריח תפוחי הזהב איננו. הפרחים נבלו. ריחם שוב אינו מערפל את הכרתה ומעוור את עיניה. היא מבינה: דוד אינו אלא אגואיסט המבקש לעשותה צעצוע בחייו. ועתה מעורר בה הרגשת בחילה. ואילו אוריאל הוא המבין ומרגיש כל תנועה קלה של נשימתה. היא שבה בתשובה שלמה לאוריאל הטוב, אשר כל הימים טרח והשיג להם אדמה להתיישבות. ולדוד היא כותבת מכתב פרידה ארוך:

"הייתי מכושפת מריח תפוחי הזהב. אז. מתי זה היה? נידמה לי כי מזמן רב. ועוד – התדע? – לא נשקת לי. אני מתארת לעצמי כמה אתה מתמרמר על כך, כמה אין זה גברי כלל (לפי דעתך), הלא כן? פעם קראת לי בת-העיירה. חושבתני שצדקת, לגבי ההשקפה המודרנית הנני בת-עיירה וחושבת לעוול קירבה בין אישה ובין גבר באין ביניהם אהבה אף אם רק בנשיקה אחת תתבטא. ואני (כמו שכתבתי למעלה) אינני אוהבת אותך." (עמ' 242).

 

פגישה עם הסופרת

אחת המישאלות הכמוסות בליבו של קורא ספרים ישנים היא לפגוש במחבר, לראות דמות אדם חי עולה מבין הדפים המצהיבים אותיות הדפוס הישנות.

לאחר שקראתי את "בפרוח עץ ההדר" התקשרתי וגם הוזמנתי לכוס-תה אצל בתיה כהנא-שריר בדירתה בתל-אביב. היא נולדה ב-1901 באוקראינה ועלתה לארץ ב-1921 עם בעלה יעקב שריר ז"ל. הם באו בחוסר-כול, וכשנתקעו בדרכם במצרים, בגלל פרעות ה-1 במאי בארץ, מישכנה את שעון אימהּ להמשך הנסיעה. היא התחילה לכתוב רוסית, ככתיבת-נעורים. בארץ למדה עברית ועדיין המשיכה לכתוב רוסית ולתרגם עצמה לעברית, עד שעברה לכתיבת עברית במקור.

סיפור הבכורה שלה, "האגדה", הופיע בשבועון המצויר לספרות ולאמנות, "החיים" (1922) שערך בארץ פסח גינזבורג. לימים כללה את הסיפור בקובץ סיפוריה הראשון: "פרפרים, סיפורים ואגדות", שהופיע בתל-אביב בשנת תרפ"ז, 1927, בהוצאת בימ"ס "תרבות" במחיר 12 ג"מ [גרוש מצרי].

"בפרוח עץ ההדר" הופיע בשעתו בהמשכים פרקים-פרקים בעיתון "הארץ" במדור שבעריכתו של שלונסקי, וב-1931 הופיע הספר בהוצאת "הארץ".

היש בספר פרטים אוטוביוגראפיים?

"בבתי-הזונות של קהיר לא ביקרתי אך את הפירמידות ראיתי!" היא מסבירה אחת מהרפתקאותיו של דוד גרוס עם נשים.

סיפוריה של בתיה כהנא התפרסמו ב"השילוח" (הסיפור "בבציר"), "העולם", "התורן", "הדואר", ורבים מהם ב"הארץ"; וקובצו בספרים הבאים: "עלבונות" (1936) ו"צללים וצלילים" (1959), וכן פירסמה רומן "החיצים ממך והלאה..." (מסדה, 1960).

עד היום, ובמשך שנים רבות, היא שוקדת על כתיבת רומן-תקופה רחב-יריעה, ברוסית, שתחילתו לפני מלחמת 1914, והמשכו עד לאותה תקופה בראשית שנות העשרים, שבּה עולה הגיבורה מרוסיה לארץ-ישראל. מכאן ואילך מתחיל זמן התרחשותם של הסיפורים העבריים.

ילדותה של בתיה כהנא עברה עליה בסביבה כפרית של יהודים החוכרים אדמות מבעלי אחוזה רוסיים. משפחתה התגוררה יחד עם בעלי האחוזה. אלה היו חיים אידיאליים. עד בואה לגימנסיה בקמנץ-פודולסק לא ידעה מהי אנטישמיות, ואפילו אז, בגימנסיה, לא יכלה להבין אותם יהודים שנוהגים בהם יחס אנטישמי. רחוקה היתה מתרעלת היחסים.

מדוע היא כותבת את רומן-נעוריה ברוסית?

"גם היום," היא אומרת, "אם אני רוצה לתאר את הטבע הרוסי, אין לי די מילים בעברית!"

 

* בתיה כהנא: "בפרוח עץ ההדר". סיפור. הוצאת "הארץ",  תל-אביב, תרצ"א, 1931, 253 עמ'. (מהדורה חדשה, הוצאת מסדה, תל-אביב, 1965, 164 עמ').

 

 

*

אודי יקירי,

בקשתך לכתוב מזיכרונותיי על דודתי הקפיצה אותי עשרות שנים אחורה. בילדותי ובשנות נעוריי דמותה היתה כל כך יוצאת דופן כך שמלאי הזיכרונות שלי יכול לפרנס סיפור קצר או הומורסקה מתמשכת.

שלך

דוד

אוגוסט 2018

 

 * * *

דוד שריר

בתיה כהנא – זיכרונות של בן משפחה

דודה ברטה היתה דמות יוצאת דופן בעולם הילדות והנעורים שלי: אשה גדולה, לבושה בשמלות מיוחדות, חבושה בכובעים מסולסלים עם רשת שחורה וענודה בתכשיטים שנראו לי אז גדולים ויקרים. באווירה ששררה בארץ בשנות הארבעים והחמישים היתה זאת אמירה נועזת למדי: גם השכבה הדקה של עשירי הארץ דגלה בצניעות, וברטה, בנגוד לבנות המשפחה, לא התחבאה מאחורי סיסמאות הסוציאליזם הארץ-ישראלי, נסעה פעמים רבות לחו"ל, ביקרה במוזאונים, צפתה בהצגות תיאטרון, אופרה ובאלט, והביאה לביתה בתל-אביב ריח ארופאי בורגני מהדור הישן, שכילד הילך עליי קסם. בשנים ההן, כשקריאת ספרים היתה נפוצה במרבית הבתים, רחשו בני המשפחה הערכה רבה לדודה הסופרת. לנו, הילדים, התגלה כישרונה של הדודה כמספרת סיפורים כשכתבה עבורנו את ספרה "תפוח הזהב הגאה" סיפור יפהפה בנוסח אנדרסן, שעוטר להפליא על ידי לאה גרונדיג, ציירת מחוננת שנשכחה כמעט לחלוטין.

אבי, משה (מוניה) שריר, שהיה בן דוד של ברטה ויעקב שריר, ואימי רחל (רושה), הקימו משפחה אוהבת וצנועה שלא החסירה דבר מאחי הגדול וממני. פאר הדירה הקטנה ברחוב ברדיצ'בסקי בתל אביב היו הספרים – רובם ברוסית שהתווספו כל שבוע עם משלוח כתבי העת לשתי חנויות הספרים הסובייטיות בת"א ומילאו את הארונות בביתנו עד למחנק.

ברטה, יעקב וילדיהם דליה ודוד (שנינו קרואים על שמו של דוד, אביה של ברטה) התגוררו ברחוב בלפור, משם עברו לרחוב מזא"ה, משם לבית משלהם ברחוב לאן ברמת גן ולבסוף בחזרה לת"א לרחוב דובנוב. דירות אלו היו שונות לגמרי מדירת הילדות שלי. סגנון הבית היה בורגני אקלקטי עם רהיטי עץ מגולפים, שטיחים פרסיים גדולים, ויטרינות רוקוקו מצועצעות שבתוכן שכנו פסלוני פורצלן דקיקים וכלי אוכל מצויירים; וילונות כבדים, ארונות גדושים בספרים ואווירה של תיאטרון קסום. 

את ההצגות סיפקנו אנחנו, שני הדווידים, בעידודה של דודה ברטה, ששמחה לתת לנו מאוצרות הבגדים, הצעיפים והכובעים הישנים ששמרה. הסיפורים שלה על הערים שביקרה והתארחה בהן, הנופים, ההצגות, האמנות שראתה במסעותיה, היו עבורי כחדר בריחה מהיובש האסתטי שהקיף את ילדותי בשנים ההן.  

בשנות החמישים החלו המפגשים הספרותיים בבית ברמת-גן. אחת למיספר חודשים היו מתכנסים בשבת בבוקר אנשי ספרות ותיאטרון יחד עם אנשי עסקים ובני משפחה למה שנקרא אז "קידוש"  והיום נקרא בראנץ'. התפריט, גם הרוחני וגם הגשמי, היה רוסי למהדרין.

אני זוכר את שלונסקי קורא שירים ברוסית ובעברית, את תמרה רובינס שחקנית הבימה מקריאה הומורסקות של זוסצ'נקו, את מסקין, ואת רובינא מדקלמת מונולוגים מהצגות הבימה.

לאחר שירותו הצבאי החליטו הוריו של דוד בן-דודי לשלוח אותו ללונדון ללמוד ביטוח בעקבות עיסוקו של אביו, יעקב, שהיה אדם כריזמתי, אהוד מאוד ואחד המנהלים של חברת הביטוח ציון. 

דוד, שנטייתו לתיאטרון היתה מולדת, חזר ארצה והחל לעסוק בכתיבה, משחק ובימוי, והפך מורה נערץ לתיאטרון בבתי ספר תיכוניים עד שנפטר בשנת 2001.

דליה, הבת הבכורה, למדה פסיכולוגיה בג'נבה ובתל-אביב, נישאה ליוסף טרגין איש הרדיו ז"ל ועוסקת במקצועה באופן פרטי עד היום.

כשאני מנסה לחפש את מקורות ההשראה לציוריי ולעבודתי כמעצב במה בתיאטרון, באופרה ובמחול, אין לי ספק שביתם של ברטה ויעקב היה מקום משמעותי בחיי כאמן, לצד ציורי הרנסנס המוקדם וציורי המיניאטורות האיסלמיות. הצורך להתעלות מעל היום-יומי ולעצב מחדש את העולם המוכר על בד הציור או על קרשי הבמה בצורה הרמונית, לא ארצית וללא אידיאולוגיות מוכתבות, נרכש כבר אז בשנות הילדות הרחוקות.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק שלושה-עשר

ביכורים ראשונים בירושלים

 

התבואה של השנה הראשונה עלתה יפה. מתיישבי פתח-תקווה החליטו להעלות ממנה מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, וכן להביא את חלקם-ביבול לחברים שטרם התגוררו בגופם-ממש במושבה החדשה אלא רק שדותיהם עוּבּדו בה כפי שעובדו אותה שנה, במשותף, כל חלקות הקרקע של נחלת קסאר.

זה היה לקראת חג השבועות, חג הביכורים. שיירה של גמלים, עמוסים כל אחד, משני צידי דבשתו, שׂקיים גדולים גדושים חיטה ושעורה, פולים ועדשים, ומעליהם ירקות חיים, העלתה אבק בעשותה דרכה מפתח-תקווה לירושלים. הגמלים קושטו בפעמונים, כפות תמרים וגדילי-צמר צבעוניים. שקי התבואה נשאו כולם את הכתובת:

"פתח-תקווה"

בראש השיירה, על גבי חמורים, רכבו אחדים מבני-החבורה; שזופי-פנים, לבושים בגדי איכרים ונראים כאילו נולדו לעבודת השדה וכבר הרגילו גופם לשמש ולרוח, לגשם ולקור – וחיוורון הפנים הירושלמי, זה תפארת האברכים של "כולל אונגארן" וישיבות אחרות, נעלם מהם כלא היה.

בשכונה החדשה מאה שערים, שהיתה בנוייה רק עשרים בתים מצד אחד של הדרך, פינו בית גדול כדי לאחסן בו את התבואות והמעשׂרות. יהודים רבים  יצאו מבין חומות הרובע, בעיר העתיקה, לעבר מאה שערים, לראות את תהלוכת הביכורים שבה שבים ומביאים, לראשונה מאז נחרב בית המקדש, איכרים עבריים מעשׂר מיבול אדמתם לירושלים, ממש כבימי קדם.

השיירה פסעה לאיטה לעבר הבית, החמָּרים השמיעו קול חרחור, הגמלים נענו והוברכו בזה אחר זה ליד בור המים הגדול שזה עתה נסתיימה בנייתו, במרכז השכונה. עיני הגמלים, המסתכלות כל אחת לצד אחר, סקרו בהשתאות את שפעת היהודים שחבשו מגבעות שחורות, עגולות וגדולות, והיו לבושים בחלוקים מפוספסים וכהים. הללו סבבו את הגמלים, הרובצים בצוואר נטוי, בדקו ומישמשו במטענם, כלא-מאמינים. השׂקים הגדולים הוכנסו פנימה על כפיים, בזמרה ובריקודים, כאילו היו ספרי-תורה.

 

עוד קודם לכן שלחו המתיישבים כרוז להודיע בחוצות ירושלים:

 

"קול קורא לכל הכוהנים והלוויים, בואו לקחת את חלקכם קודש מתבואת אדמתה של הקולוניא פתח-תקווה, אשר בירכנו ה' בה בשובנו, אחרי כאלפיים שנות החורבן, לעבוד את האדמה הקדושה ולשמרה!"

 

עתה קיבל כל חבר וחבר, מאלה שנשארו לגור בירושלים והיו בעלי "נוּמֶרִים", אלה החלקות של אדמת פתח-תקווה – את חלקו היחסי בתבואות. היו שהחזיקו ב"נומרים" אחדים, וקיבלו יבולם בהתאם. למשפחות הכוהנים והלוויים מקרב תושבי העיר, שבאו ונתאספו בעקבות הכרוז, חולקו המעשרות לפי שיקול דעתם של בעלי ה"נומֶרִים".

לאחר חלוקת התבואה, שהפעם היתה אחרת מכּל ה"חלוקות" שידעה ירושלים אצל תקיפי ה"כוללים", נערכה סעודת מצווה חגיגית שהוכנה ביד רחבה. בראש השולחן ישבו המארחים, ר' דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, והוזמנו אליה הרבה מנכבדי העדה בירושלים. בחוץ נקהלו יהודים רבים שלא נמצא להם מקום בתוך הבית, והאזינו, כשהם מסתפקים בלעיסת השיריים מן הכֵּרה שערכו המתיישבים, או, כפי שנקראו – "אחינו הקולוניסטים".

שלושה ימים רצופים נמשכה החגיגה, הושמעו ברכות, אך היתה להתכנסות גם מטרה מעשית: ר' דוד וחבריו לא ויתרו עדיין על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה במלאבס, זו נחלת טַיַּאן המשתרעת מן הגבעה עד לירקון. הם ידעו כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, אך לשם כך נחוץ לשכנע יהודים נוספים מקרב הירושלמים, מאלה שקודם התנגדו למייסדים, כי ההתיישבות כדאית וגם אפשרית. נחוץ למשוך אותם להשקיע כספים בקניית האדמות. הצלחת היבול של השנה הראשונה היתה התעמולה הטובה ביותר לרעיון הרחבת המושבה.

כיצד התייחסו עתה יהודי ירושלים להצלחת המתיישבים? יהודי העיר חיו אותן שנים בעוני רב. כספי החלוקה ניתנו בצמצום ורק הקרובים לקערתה יכלו להתקיים בכבוד. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה נטעה עכשיו תקוות גדולות בלב ירושלמים רבים – שהנה נמצאה להם דרך-פלאים להיטיב את מצבם הכלכלי. אנשים אלה היו רחוקים קודם-לכן מרעיון יישוב ארץ-ישראל, חסרי ידע וניסיון בחקלאות; חלקם, לפני חודשים לא רבים, אף השתתף בטקס החרם שהוכרז על העי"ש, ובהתנגדות ובלגלוג לייסוד המושבה.

אבל עתה, לאחר שהודיעו מייסדי המושבה על כוונתם להרחיבה ולמכור בה חלקות תמורת דמי-קדימה צנועים, הצטופפו אצלם רבים מיהודי ירושלים, בהם חסרי-האמצעים, ונרשמו לקניית ה"נומרים", ומי שנכלל ברשימה היה בעיני עצמו כמוצא שלל רב.

שמחים וטובי-לב חזרו המתיישבים, אחרי החג, לפתח-תקווה. הם לא שיערו לעצמם כי הצלחתם זו, ששינתה את דעת הירושלמים עליהם לטובה – עתידה להיות בין הגורמים להתמוטטות המושבה הצעירה בתוך שנתיים ימים בלבד.

 

*

יהודה לא השתתף בשיירת הביכורים שעלתה לירושלים. הוא נשאר, יחד עם אבו-יוּסֵף, לשמור במושבה הקטנה על מקשת האבטיחים ועל תבואות הקיץ: שדות השומשומין והדורה. דומה שהיתה בליבו התנגדות לאותם ירושלמים אשר אמנם קנו חלקות במושבה אך לא באו לגור בה ולחרוש את אדמתם במו-ידיהם אלא הסתפקו בעיבודה על-ידי קומץ המתיישבים, בעזרת פועלים ערבים, ועתה חיכו שחלקם ביבול יובא להם מן המוכן. אמנם גם חותנו, מנחם מאניש שיינברגר, היה אחד מבעלי החלקות שנשארו בינתיים בירושלים.

לפנות בוקר, למחרת חג השבועות, רכב יהודה יחד עם אבו-יוסף לאורך ואדי אבּוּ-לִגֶּ'ה שבצפון המושבה.

מכיוון דַהְרֶת אִל-עַדַשׂ, היא גבעת העדשים שלימים הוקדשה לבית-הקברות של פתח-תקווה – ירדה לקראתם קבוצה של חמישה רוכבים בידואים, ואלה פתחו ביריות על השניים.

"שכב מיד ארצה! עשה עצמך כמת ואל תעז לירות אפילו ירייה אחת!" צעק לעברו אבו-יוסף.

יהודה עשה כדבריו, ועד מהרה נמצאו השניים נופלים-שוכבים על פני הקרקע, ללא תנועה. את חרבו הסתיר אבו-יוסף מתחתיו. לסוסים הניחו לברוח.

המתנפלים התקרבו אל השניים, בטוחים שעתה יוכלו לשדוד את בגדיהם וכל אשר עליהם. אבו-יוסף הניח להם להתקרב אליו עד למרחק צעדים אחדים, ואז קפץ על רגליו, נמוך-קומה ורחב-כתפיים, חרבו שלופה בידו, עיניו השחורות, הגדולות, מבריקות ופיו מלא גערות – ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות אחדות פצע את כל החמישה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. הוא נזהר, כדרכו, מלפצוע פצעי-מוות, והניח למתנפלים להימלט על נפשם.

"חבל," אמר יהודה. "הם ניסו להרוג אותנו. מותר היה לנו להרוג אותם, או לפחות היה אפשר לתפוס אחד או שניים מהם, לקשור ולהוליך ליפו, למאסר אצל מושל העיר."

"כך יותר טוב, יודה-עַרְבּ," השיב לו אבו-יוסף. "למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? למה לנו משפטים שעולים כסף רב? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם – מי הוא אבו-יוסף!"

והוא ניגב בשלווה את חרבו בעשב היבש, שקניו הצהובים האדימו מעט, והחזיר אותה לנדנה. סוסתו הלבנה חיכתה לו במרחק-מה וסוסו של יהודה על ידה. השניים עלו ורכבו חזרה למושבה, כשאבו-יוסף שב ומנחם את ידידו הצעיר על שהשאיר אותו "מחוסר עבודה".

 

*

שנת תרל"ט, 1879, קרבה לקִיצהּ. למרות רושם ההצלחה שעשתה בירושלים תבואת המתיישבים, היה מצבם דחוק למדי. רוב השוורים הדמשקאיים, שעלו הון רב, מתו במגפה. מן היבול היה צריך לנכות את ה"עֻשֻׁר", מס המעשׂר לממשלה התורכית. לשחד את המַאְ'מוּרִים המושחתים, אלה הפקידים שהיו חוכרים את גביית המס, מטעם הממשלה התורכית, שלא יקחו יותר מן המותר – וגם זאת לא מן הדגן המשובח ביותר. ובייחוד להשתדל שהם ואנשיהם לא יִשהו זמן רב מיד במושבה, כי מנהגם היה להאביס מדי יום את סוסיהם בשעורה, ולתפוס תרנגולות ושאר דברי מזון לעצמם, על חשבון המושבה.

דרכם של המא'מורים היתה להציק לפלאחים בהגיע עונת הדיש. מתחלת הקציר ועד ליום לקיחת ה"עֻשֻׁר" – נהגו לשלוח את חיילי הממשלה אל כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה ולא יעלימו מהממשלה. על הבעלים, הפלאחים המסכנים שהביאו את התבואה הגורנה בזיעת-אפיהם – היה לכלכל כל אותה תקופה את החיילים, לספק את כל צורכיהם וצורכי בהמתם, וגם להשגיח ש"המשגיחים" הללו, בכבודם ובעצמם, לא יגנבו.

ליד המא'מורים היו פועלים סרסורים שהיו באים עימם לגורן ומבקשים לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, וָלא – לא ירשו חוכרי-המס לפלאחים לדוש, ויהיה עליהם להתענות עד בוא הגשמים, המשחיתים את התבואה בגורן.

כך היו המא'מורים מרוויחים כסף רב לא רק מעסק הקבלנות עצמו, ממה שהיו שוללים ובוזזים בגרנות, אלא גם מבקשישים שהיו לוקחים לעצמם תמורת מתן הרשות לדיש. רע ומר היה גורלם של אותם פלאחים קשי-יום, שלא השתוו עם קבלני-המס ולא שיחדו אותם. עליהם היה לשמור על תבואתם מפני הגנבים בלילה והשודדים לאור היום, וגם לספק את מזונם של החיילים, שהיו מוכנים לבלות בכפר עד התחלת ימי הגשמים.

איכרי המושבה הגרמנית שׂרונה היו הראשונים שהצליחו, בכוח החסות שהעניק להם הקונסול הגרמני – לפרוק מעליהם את העול הכבד של המא'מורים. כאשר תבואתם היתה מוכנה לדיש – היו מודיעים למא'מורים שיבואו להשתוות עימם על הערכת היבול כולו בכסף, ומשלמים להם במזומן את ערך החלק העשירי של כל גורן וגורן במושבה. אם סירבו המא'מורים להסדר – היה הקונסול הגרמני מזהיר אותם, באמצעות הפחה התורכי, כי עליהם להתיר מיד את הדיש, ויקבלו רק מאוחר יותר את חלקם בתבואות.

ר' דוד החליט לנהוג כדרך המתיישבים הטמפלרים משׂרונה. הוא הזמין את המא'מורים למושבה. כאשר הגיעו, בחברת חייליהם, וסרסוריהם מקרב השיח'ים והמוכתרים של הכפרים בסביבה – קיבלו הפתח-תקוואים את פניהם בכבוד, האכילום והשקום.

באמצע הסעודה, קם ר' דוד ואמר: "ברוכים הבאים בצל קורתנו. מכירים אתם אותנו, הפראנג'ים, שבאנו מאירופה והננו נתיניו של סגן-הקונסול האוסטרי ביפו, מר פַּאסְגַל ירום-הודו, ויש לנהוג עימנו במס ה'עֻשֻׁר' כשם שאתם נוהגים עם הגרמנים בשרונה."

שני המא'מורים עזי-המצח, הם וסרסוריהם, הודיעו מיד שאין הדבר בא בחשבון, יש לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, ואם לא – לא ירשו לפתח-תקוואים לדוש, ויהא עליהם להתענות עד בוא הגשמים.

אך יצא הדבר מפיהם, והנה עמד ר' דוד בן החמישים ושתיים על רגליו, הרעים בקולו עליהם וצעק:

"בקשיש אתם מבקשים ממני! הוֹי נבלים! הבה ואראה לכם בקשיש!"  – ובדברו תפס את הכיסא שישב עליו, והתחיל מנופף בו לעברם, כמבקש לרוצץ את גולגלוֹתיהם.

המא'מורים, שלא ציפו לתשובה מוזרה כזו – נבהלו מאוד בראותם את אומץ-רוחו ודרך דיבורו בקול מושל. הם שאלו את יואל משה, שהיה באותו מעמד ותירגם עבורם את דברי ר' דוד לערבית: "מי האיש הזה אשר מעֵז להתנהג כך?"

"מה אתם שואלים אותי?" ענה להם. "שַׁאלו את כל השיח'ים והמוכתרים, היושבים סביבנו, והם יספרו ויגידו לכם. האיש הזה מכובד מאוד בעיני כל הקונסולים ביפו ובירושלים. הוא עשיר גדול ואדם ישר, וממשלת אוסטריה מכבדת אותו בכבוד גדול. שאלו את כל השיח'ים על הכבוד שחלק לו סגן-הקונסול מר פאסגל מיפו, והקונסול הכללי גראף קאבוגה מירושלים, כשבאו לבקר אותו."

הדברים עשו את שלהם. המא'מורים, שחשבו תחילה לאסור את ר' דוד ולהובילו עימם ליפו, כדרכם עם כל השיח'ים הממים את פיהם, כבשו את כעסם והחלו לדון בשקט וביראת-כבוד על הסדר תשלום המס. רק לאחר שהשתוו עימו על התשלום, בדיוק כנהוג בשרונה, האיר להם ר' דוד פניו והם נפרדו לשלום.

 

*

צרה נוספת ליוותה את המתיישבים כמעט מתחילת עלייתם על הקרקע. ערביי מלאבס לא השלימו עם מכירת נחלת קסאר ליהודים, נחלה שאדמותיה עמדו קודם לכן לרשותם, לזריעה ולמרעה. הם עצמם היו אריסים על אדמת הסוחר היפואי טיאן. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה, שקנו את נחלת קסאר ולא את אדמתו, הרגיזה את טיאן. הוא ידע שברצונם לקנות גם את שאר חלקות הכפר מלאבס, שהצליח להעביר לבעלותו. אדם ערמומי ורב-השפעה היה, הסית את אריסיו במלאבס להציק למתיישבים, ופעל בשני כיוונים שהיו מנוגדים-לכאורה: מצד אחד חיפש תואנות לסלק את המתיישבים מעל אדמת קסאר וניסה להוכיח שאין להם בעלות מלאה על חלקים ממנה, מצד שני רצה לדרבן אותם שירכשו את אדמותיו, והשתדל להעלות ככל האפשר את מחירן.

 

*

התקוות הטובות נתבדו. המתיישבים הפסידו את הכסף המזומן שהשקיעו בשנה הראשונה. לקראת העונה החקלאית השנייה, בשנת תר"מ, שלהי 1879, נתפרדה החבורה והתבטל העיבוד המשותף של אדמות המושבה. הקרקע חולקה חלקות-חלקות וכל איכר החליט להמשיך בעבודה על חשבונו הפרטי. חלקותיהם של השותפים מן החוץ, שלא באו להתיישב במושבה, נותרו לא-מעובדות או הוחכרו לאריסים ערביים ממלאבס ומכפרים אחרים בסביבה. התוצאה היתה שהוחרפה בעיית הגניבות וסכסוכי הגבולות בין האיכרים שעיבדו את אדמתם לבין האריסים שעיבדו אדמת אחרים.

גם לאזאר הפסיד את מעט הכסף שהשקיע בשותפות לעיבוד הקרקע, בשנה הראשונה. הוא נותר ללא שדה לחריש ולזריעה. רק מגרש לשם בניין ביתו נשאר בידיו, לא רחוק מן הבאר, צפונה (היכן שעתיד להיסלל בבוא היום רחוב פינסקר). למרות צערו על המזל הרע שפוקד אותו מדי פעם, לאזאר לא התייאש. במשך הקיץ והסתיו הכין לבנים רבות עשויות טיט ותבן בלולים במים, ייבשן בשמש והחל לבנות מהן על מגרשו בית לו ולבניו.

את יהודה קיבל ר' דוד מאיר גוטמן לעבוד במשקו, כפי שהבטיח לו מלכתחילה.

במשקו של ר' דוד, ה"גביר" של היישוב הקטן, היו ארבעה זוגות שוורים, זוג סוסים, סוס רכיבה, פועלים ערבים שנקראו בשם "חַרָאתִים", ואדמה לרוב. ר' דוד עצמו לא היה בקיא בעבודות החקלאיות, וסמך בכול על יהודה.

האחריות החדשה לא הפחידה את יהודה. להפך, צעיר המתיישבים היה, מוצק גוף וחרוץ. אשתו הצעירה, אותה ביקר מדי שבועיים-שלושה, בעשותו את השבת ביפו, עתידה היתה להצטרף אליו בקרוב ולגור במושבה. הוא הבריא והתחזק מיום ליום. לקדחת, שהחלה לפגוע בסוף הקיץ בפתח-תקוואים, לא היתה כל שליטה עליו ולא הזיקה לו כלל. הוא חש עצמו במיטבו ובעוצם כוחו, ממש כבימים בהם הניח לו גבריאל דויטש לנהל את אחוזתו בצ'סנק שבהונגריה.

 

במרכז המושבה, על צלעות הריבוע שפאתו הדרומית-מערבית היתה הבאר הראשונה (ואשר לימים נקרא בשם כיכר המייסדים), החלו להיבנות עתה בתי המתיישבים הראשונים. הבתים היו עתידים להתחבר יחד, ליצור מעין חומה ולבצר את היישוב הקטן, כטירה.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* שלום, איך ניתן לקבל או להוריד את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה"?

תודה

קובי מנחמי  

 

לקובי מנחמי, קובץ הבלדה נשלח אליך במייל. היא פורסמה כבר פעמיים במכתב העיתי, ובישיבה האחרונה של מועצת עיריית פתח תקווה הוחלט שהיא תחליף את הבלדה של יורם טהר-לב כמקור מהימן לתולדות פתח תקווה בשנתה ה-140.

בברכה

אהוד בן עזר

 

* אהוד: צפיתי בנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת האו"ם ביום חמישי בערב, 27.9, ואני מסכים עם כל מילה ומילה שלו. אמנם הוא לא מגיע לדרגת הייצוג שהיה יכול להיות לנו אילו אבי גבאי עמד בראש הממשלה, אבל הוא עדיין הטוב שבמסבירים שלנו.

מה שהפריע לי היו פרצופה של סרת התרבות ביציע האורחים, שהופעתה גרעה לדעתי הרבה מהאהדה הטבעית לנתניהו, וכן המושבים הריקים באולם העצרת, יותר ממחציתו, שהמחישו את בידודה של ישראל בעולם, ועד כמה צודקים דבריו באשר לצביעות של העולם ביחסיו כלפינו, ועל כך שהאנטישמיות עדיין חיה וקיימת. 

 

* מאז שיצא החוק האוסר על החזקת קרפיונים חיים בבריכות מים בחנויות הדגים, והריגתם באמצעות מכה בראש בעת מכירתם – כמעט שלא רואים קרפיונים בחנויות הדגים אלא לפי הזמנה מראש. בעלי החנויות אינם מוכנים כנראה להחזיק קרפיונים מתים בהקפאה עד שיימצא להם קונה.

במקביל דומה שיש פחות ופחות דרישה לקרפיונים, כי הזן הנצחי של האימהות והסבתות הפולניות שהיו מבשלות אותם, הולך והולך בדרך כל ארץ, והביקוש פוחת.

יש המסתפקים בקציצות דגים ממולאים הנמכרות בצנצנות, שם כתוב שהם תערובת של קרפיונים ודגי כסיף. זה לא הטעם האמיתי.

גם הדגים הממולאים המבושלים הנמכרים "טריים" בשווקי יום שישי לפני-הצהריים בדוכנים, אינם דומים כלל לדגים הממולאים מעשה בית, כאשר יש מי שיודעת להכינם.

בקיצור, מסיבות של צער בעלי חיים [מכה בראש] עוד מעט לא יהיו קרפיונים לבשל אותם.  

 

* נתן מנדל: שם המאמר ״הבט משמיים וראה". שם הנפטר ד"ר מרדכי סובול. אתם כתבתם – סגל." טעות גסה.

 

אהוד: הטעות בשם תוקנה כבר בגיליון הקודם.

 

* אני קורא עתה את ספרך "הפרי האסור" (אני קורא רק דברים ישנים ואת עצתך לכתוב לא אוכל לקבל מחמת היעדר כישרון). אני מאוד אוהב את כתיבתך המתאפיינת בתכונות של פשטות ואמיתיות. לכאורה לא ביג דיל אבל בביצת הכתיבה הישראלית (ולא אפרט) היא נדירה ותכניס אותך בבוא העת (אולי שנינו כבר לא נהיה) למדף הכותבים הראויים להיזכר ולהיקרא. מה לי מנהרות ופלברות מול כתיבה תמה המחייה ומשמרת את מה שאבד לעד. אביך ואנשים כמותו כה חסרים לנו.

האם עדיין יש לך ניוזלטר? אם כן, כיצד אוכל ליהנות ממנו גם אני?

רמי יובל

אגב, אהבתי את שירו של גמזו על "ועיני לאה רכות". חרזן מעולה אך טעות "קטנה": לאה גולדברג אכן "לא טוב היות האדם לבדו" אבל אעפ"כ – אושר היה נחלתה, כי להבין כל כך טוב ועמוק ורחוק ולהיות מסוגל גם ליהנות משירה וגם לשיר שירה – זה אושר אדיר. לאה גולדברג היתה מאושרת בחייה.

 

* שלום אהוד, הכרתיך דרך ״המחצבה״ בשנות החמישים [1963] וקורא את כתב העת שלך בעניין. ככל הקוראים/ות, ישנם דברים שאיני מסכים ויש שהם לטעמי. 

לעניין טוביאנסקי אשמח להוסיף מידע אישי בלבדי.

פגשתי את Prof. Peter Bryant מאוקספורד והתיידדנו. ממנו שמעתי את סיפור המשפחה שלו. אביו היה המהנדס הראשי של חברת החשמל, ובמסגרת הניסיונות לגלות מי ״מדליף״ מיקומים של ההגנה בירושלים, עצרו את המהנדס למיספר שבועות. משפחתו שגרה בטלביה נשארה ללא ידיעה היכן הוא.

לאחר שהתברר כי אין לו יד ורגל בהפגזות ובמידע על מקומות המסתור [של הנשק] הוא שוחרר. פיטר זוכר את החיים בירושלים (כילד כבן 6-7).

מיד עם השחרור שלו המשפחה חזרה לאנגליה. אין לי שום מידע על אביו של פיטר. אבל היה מעניין להיפגש באקראי (גם זה סיפור מעניין אך לא לפרסום) עם בן של אישיות היסטורית (קטנה ושולית, לשמחתנו).

בברכה,

רון הוז

 

* אהוד: במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מיום 28.9 התפרסמה כתבתה של רות בקי על חייו של הסופר צבי שץ. מאחר שהכותבת לא שמה לב כנראה לעדות של אסתר ראב על קשריה עם צבי שץ (אסתר גם תירגמה משיריו) – מצאנו לנחוץ לחזור ולהביא את הפרק מתוך הכרך שאזל "ימים של לענה ודבש", בהוצאת "עם עובד", 1997, בעריכת חיים באר.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל