פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1381

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בתשרי תשע"ט, 4.10.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. [המשך]. // עמוס גלבוע: ההונאה העצמית אז, ב-1973 – ומה היום? // אורי הייטנר: אורי אבנרי, פרק ט', האתוס הצברי. 2. צרור הערות 3.10.18. // יהודה דרורי: יחוקק מיד חוק זה! // שושנה ויג: 3 שירים. // משה כהן: אחרון הנפילים, שרל אזנבור. // לבנה מושון: החול והים. // פוצ'ו  –  בחיי [5] ו. חבורה יצאה לדרך. // אילן בושם: 10 שירים ל'חדשות בן עזר'. // משה גרנות: על ספרו של בני דון יחייא "הרי את מחודשת לי – סיפורי הפתעה זוגיים". // מריאן בֶּלֶנְקִי: הישג חדש למדע הישראלי. // אוריה באר: קלייר. // עדינה בר-אל: על הספר של משה קופרמן "פשוט, מק". // תקוה וינשטוק: בנותיו של שלום עליכם מספרות על אבא. // אהוד בן עזר: "הגיִס החמישי", הגרמנים בארץ-ישראל, 1933-1945 לחביב כנען. "על המשמר" 17.5.1968, לפני 50 שנה. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, יהודה ולאה בירקון. // בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושוויון  [ספטמבר 1966] מתוך "אין שאננים בציון" 1986. נדפס לראשונה בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ לֹא הָיָה צַ'אנְס כִּי

יֵעָשֶׂה דִין צֶדֶק בְּאוֹתָהּ טְרָגֶדְיָה אֻמְלָלָה

בָּהּ בְּלִי דִין וּבְלִי דַיָּן פָּשׁוּט נִקְטַל מ. טוֹבִּיאַנְסְקִי

(אִישׁ שֶׁחַף מֵרְבָב שֶׁל חֵטְא הָיָה) בִּידֵי שְׁנֵי בְּנֵי עַוְלָה.

אַךְ כְּבָר חוֹלְפוֹת שָׁנִים וּמוֹתִירוֹת צִיּוּן

עַל גִּבּוֹרַת סִפּוּר זֶה הַקְּטַנָּה וְהַצּוֹמַחַת

בֵּין אֶתְגְּרֵי מִגּוּר מִסְתַּנְּנֵי "פִידָאִיּוּן"

וּמַעְבְּרוֹת-עוֹלִים וְיִשּׁוּב אֶרֶץ מִתְפַּתַּחַת.

וְכַכָּתוּב מִקֶּדֶם בֵּין דַּפֵּי שִׁיר הַשִּׁירִים

כְּצֹפֶן נְבוּאִי מַמָּשׁ, מוּכָח וּמְהֵימָן  –

לִשְׁנֵי נִסִּים אֶת יִשְׁרָאֵלָה פֶּתַע מַכְשִׁירִים

צְלִילֵי בְּשׂוֹרַת "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי נָא תֵימָן."

כְּנֵס רִאשׁוֹן מַגִּיעַ אוֹת מִבְּרִית הַמּוֹעָצוֹת

שֶׁיְּהוּדֶיהָ נִרְדָּפִים בְּשֶׁל כִּסּוּפֵיהֶם

לְאֶרְֶץ הַתָּנָ"ךְ שֶׁבָּהּ חוֹלְמִים הֵם לְמַצּוֹת

אֶת זֶהוּתָם הַלְּאֻמִּית עִם יֶתֶר אֲחֵיהֶם.

כִּי מִשִּׁלְגֵי צָפוֹן וּמִכִּלְאֵי מָסַךְ-בַּרְזֶל

שׁוֹבֶרֶת יַהֲדוּת דְּמָמָה אֶת שְׁתִיקָתָהּ בְּרַעַם

וּמִסְתַּבֵּר כִּי נֶצַח יִשְׁרָאֵל אֵינוֹ אוֹזֵל

גַּם בַּטֵּרוֹר הַסְּטָלִינִיסְטִי הַמַּכֶּה בְּזַעַם.

וְלִמּוּדֵי עִבְרִית מַחְתַּרְתִּיִּים נֶעֱרָכִים

בַּמִּסְתָּרִים וְהַהוּמוֹר הַיְּהוּדִי פּוֹרֵחַ

עַל אַף הַמִּשְׁטָרָה הַחֲשָׁאִית כְּשֶׁמִּתְבַּדְּחִים

אַחֵינוּ כְּמוֹ בָּאָנֶקְדּוֹטָה זוֹ בָּהּ הִתְאָרֵחַ

פַּקַּח שְׁטִיפוֹת-הַמּוֹחַ מֵרָאשׁוּת הַ"קּוֹמְסוֹמוֹל"

(תְּנוּעַת-הַנֹּעַר הַסּוֹבְיֵטִית) בְּכִתַּת בֵּית-סֵפֶר

בְּטָאלִין, עִיר אֶסְטוֹנִית הַכְּבוּשָׁה כְּבָר לֹא מִתְּמוֹל

בִּידֵי שַׁלִּיט הַקְּרֶמְלִין – וְהִנֵּה שָׁם נֶאֱסֶפֶת   

כִּתַּת יַלְדֵּי אֶסְטוֹנִים וְרוּסִים, וְהַפַּקָּח

שׁוֹאֵל אֶת קוֹסְטְיָה הָאֶסְטוֹנִי: "מַהוּ שְׁמָהּ שֶׁל אִמָּא?"

וְקוֹסְטְיָה, הַיּוֹדֵעַ מָה צָרִיךְ לוֹמַר עַל כָּךְ

סָח: "אִמָּא רוּסְיָה!" וְאוֹתוֹ פַּקָּח צוֹעֵד קָדִימָה,

טוֹפֵחַ עַל כְּתֵפוֹ אֲבָל מוֹסִיף לוֹ שְׁאֵלָה:

"וּמִי אָבִיךָ?"ׁ (שְׁאֵלָה שֶׁכָּל יַלְדּוֹן בְּטַאלִין

מַכִּיר אֶת תְּשׁוּבָתָהּ וְכָךְ גַּם הַכִּתָּה כֻּלָּהּ)

וְקוֹסְטְיָה מְדַקְלֵם לוֹ: "כַּמּוּבָן, טוֹבָארִישׁ סְטָאלִין!"

"וּמָה אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת?" מַקְשֶׁה לוֹ הַפַּקָּח.

"טַנְקִיסְט בַּצָּבָא הָאָדֹם!" אוֹמֵר קוֹסְטְיָה –

וְתֶכֶף, אוֹתוֹ שׁוֹטֵף-מוֹחַ

שׁוֹאֵל אֶת וַנְ'קָה הָרוּסִי (מַמְזֵרְצִ'יק מְפֻכָּח):

"נוּ, וַנְ'קָה, מִי אִמְּךָ?" וּוַנְ'קָה אָץ אֶת פִּיו לִפְתֹּחַ

כְּאוֹטוֹמָט: "זוֹ אִמָּא רוּסְיָה!" וּמִבְּלִי לַחְדֹּל

פּוֹלֵט לוֹ: "סְטָאלִין הוּא אָבִי וּמָה אֲנִי רוֹצֶה פֹּה?

לְהְיוֹת הַטְּרַקְטוֹרִיסְט שֶׁל הַקּוֹלְחוֹז הֲכִי גָדוֹל!"

כָּךְ שֶׁשּׁוֹטֵף-הַמּוֹחַ גַּם מִמֶּנּוּ מְרֻצֶּה פֹּה.

וְאָז שׁוֹאֵל פַּקָּח זֶה תּוֹךְ נִחוּשׁ סוּג הַתְּגוּבָה

אֶת מוֹיְשֶׁ'לֶה הַזִּ'יד, שֶׁכָּל הַ"שְּפִּיל" הַזֶּה חוֹרֶה לוֹ:

"מָה שֵׁם אִמְּךָ, בֵּן?" – "אִמָּא רוּסְיָה!" בָּאָה הַתְּשׁוּבָה.

"וְשֵׁם אָבִיךָ?" – "פַּפָּה סְטָאלִין!" מוֹיְשֶׁ'לֶה עוֹנֶה לוֹ.

"וּמָה אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת, יַלְדּוֹן? אֱמֹר נָא לִי,"

כָּךְ אִישׁ הַ"קּוֹמְסוֹמוֹל" אֶל הַנֶּחְשָׁב כְּבֶן-מִעוּט'נִיק

"יָתוֹם," מֵשִּׁיב לוֹ מוֹיְשֶ'לֶה בְּגִלּוּי-לֵב פְּלִילִי

וְחִישׁ מוּעָף מִבֵּית-הַסֵּפֶר כְּמוֹ לַוְיָן הַ"סְּפּוּטְנִיק"...

וּבְקֶשֶׁר לַנֵּס הַשֵּׁנִי, מִתֵּימָן

נְגַלֶּה אֶת סוֹדוֹ בְּהַגִּיעַ הַזְּמַן

וְהַזְּמַן הַזֶּה כָּאן יִתְרַחֵשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

ההונאה העצמית אז, ב-1973 – ומה היום?

במלחמת יום הכיפורים  שורש כל רע היה בהונאה העצמית: אנחנו ענקים והערבים ננסים.  האם גם היום אנחנו נתפסים להונאה העצמית שאיש באזור לא יוכל לנו?

אנחנו יומיים לפני 6 באוקטובר, היום בו פרצה לפני 45 שנה "מלחמת יום הכיפורים".  אני רוצה לחשוף כאן אירוע הקשור לזירה הסורית ולעמוד על הלקח האקטואלי של ימינו.

 כבר ידוע  לכל כי ב-25 בספטמבר נפגש המלך  הירדני חוסיין עם גולדה מאיר ומסר לה כי הצבא הסורי מצוי בעמדת זינוק להתקפה ברמת הגולן. לשאלת גולדה האם סוריה תצא למלחמה לבדה, בלי מצרים, השיב חוסין בשלילה.

"אז אם כך אין חדש בדברי חוסיין," היה למחרתו הסיכום אצל ראש אמ"ן והצמרת הביטחונית שלנו. כי חלק בלתי נפרד מ"הקונספציה" היה שסוריה לא תצא לבדה למלחמה. והרי אנחנו יודעים שמצרים אינה יוצאת למלחמה, ועוד כמה ימים היא פותחת בתרגיל גדול.

אבל, הרבה פחות יודעים, שזמן קצר לאחר שיחת גולדה -חוסיין,  מקור אמין בכיר ביותר של המוסד הגיע ארצה  ומסר את הדברים הבאים:

מטרת  הצבא הסורי היא לכבוש את כל רמת הגולן.

פירוט התוכנית.

מצב ההכנות של הצבא הסורי לקראת ההתקפה, ומה טרם בוצע.

הצעדים הננקטים על מנת להשלים את כל ההכנות.

הענף באמ"ן מחקר שהיה אחראי לסוריה, בראשות סא"ל אבי יערי, הכין מיד נייר מיוחד והעלה אותו לאישור צמרת המחקר של אמ"ן. מסר הכתוב היה פשוט:

סוריה משלימה הכנות אחרונות לקראת מתקפה לכיבוש רמת הגולן. אבל, הצמרת המודיעינית – סירסה את הנייר, מחקה את רובו, וקבעה  שהסורים למעשה חוששים מאיתנו, וברור שהם לא ייצאו למלחמה בלי מצרים, ולמצרים אין כוונה כזאת.

מה הפרדוקס הגדול? שאכן התפיסה לפיה סוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים, היתה נכונה. ולכן, אם יש מידע הכי אמין על הכנות להתקפה סורית ברמת הגולן. ובשטח רואים הכנות,  המסקנה המתבקשת היא שכמובן גם מצרים יוצאת למלחמה!

איך היה אומר שרלוק הולמס: "אלמנטרי"! 

הטרגדיה היא ששום דבר לא היה "אלמנטרי" בצמרות המודיעין, הביטחון והדרג המדיני. להערכתי שורש כל רע היה בהונאה העצמית שלנו: שיש לנו את חיל האוויר הכי טוב ואת השריון הכי טוב; שאנחנו ענקים והערבים אפסים; שסאדאת פחדן; שהסדיר שלנו יוכל לבלום עד שיבואו המילואים; שבמצרים יש תרגיל; שהסורים חוששים מאיתנו ;  שצה"ל מרתיע. כישוף של הונאה עצמית אחז בנו.

כמובן שישנן סיבות עומק נוספות, אך לדעתי זאת העיקרית, השולטת.

וזה מביא אותי לימינו. יש לי תחושה שמשהו מאותה הונאה עצמית אוחז בנו גם כיום, בכל רבדי הציבור. אני חוזר ושומע את הפזמון "שאנחנו הכי חזקים במזרח התיכון" (גם ברק חוזר על כך כל הזמן), ויש לנו את המודיעין הכי טוב, וחיל האוויר הכי טוב, ואין עלינו שום איום קיומי  – (ואני תמיד שואל  עצמי: ואם יהיו לנו עשרות אלפי הרוגים ופצועים, זה רבע קיומי? חצי קיומי?) – ותפסיקו להפחיד אותנו עם האיראנים ועם הטילים שלהם ושל חיזבאללה; יש לנו "כיפת ברזל" ו"שרביט קסמים" וטילי "חץ", שיידעו להביס את הטילים של שונאינו; האיום הכי גדול עלינו זה לא איראן וחיזבאללה, אלא השסעים הפנימיים, צה"ל כשיר ומוכן כהלכה למלחמה הבאה, ומי שבא ומטיל בכך ספק, הוא סתם אחד שלא מבין.  

לך תדע מה באמת נכון או לא, אך זיכרון מלחמת 1973 רודף אותי. אני לא שקט ואיני יודע, למשל, איך מדינת ישראל תוכל להתמודד באחד הימים אם חיזבאללה בהוראת איראן ישגר עלינו כל יום, למשל, רק חמשת אלפים טילים, ומתוכם כמה טילים מדויקים על כל בתי החולים שלנו? 

האם גם עכשיו אוחז בנו הכישוף?

עמוס גלבוע

* * *

אורי הייטנר

1. אורי אבנרי (פרק ט')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ט. האתוס הצברי

מה גרם לאבנרי להזדהות כה עמוקה עם הלוחם הקרבי בתש"ח? לפחות אחת התשובות לכך נעוצה, לדעתי, בגורם תרבותי ופסיכולוגי – שירותו כלוחם במלחמת תש"ח יצרה אצלו תחושה שהוא נקלט באליטה הצברית הארצישראלית, שכה חשוב היה לו להיות חלק ממנה.

אורי אבנרי הציג את תקופת שירותו כלוחם במלחמה, כאחת התקופות החשובות בחייו ובעיצוב אישיותו. אין זה מקרה. במאמרים שצוטטו בפרקים קודמים, הִרבה אבנרי לכתוב על הלוחם העברי ועל התפקיד שנועד לו ביישוב. אבנרי, שכתב זאת, לא היה לוחם באף אחד מן הארגונים בימי שיא המאבק בבריטים, מאבק עימו הזדהה בכל ליבו. הוא היה חבר באצ"ל בנעוריו, אך פרש ממנו עוד בטרם היה לארגון לוחם ולא הצטרף לאף ארגון אחר. דיסוננס כזה, בין הטפה להגשמה – בעייתי ביותר, בעיקר כשמדובר באדם צעיר. מלחמת השחרור העניקה לאבנרי הזדמנות להוכיח את עצמו כלוחם. ואכן, לפי כל העדויות, אבנרי הצטיין כלוחם וכמפקד ואף נפצע בקרב. בכך שייך את עצמו למעין "מעמד אצולה" של הלוחמים. לכן, כה חשוב היה לו להזכיר פעם ועוד פעם את עובדת היותו לוחם, לזהות את השקפותיו עם הלך הרוח המייצג את לוחמי תש"ח ולבוז לג'ובניקים ולמשתמטים למיניהם. כל אלה היו מעין הוכחה לחברה ולעצמו, שהוא שייך.

כל השקפת עולמו ה"עברית" והשמית של אבנרי, כתיבתו המשופעת במיתוס עברי וארצישראלי, בעייתית כאשר מדובר בעולה מגרמניה. עובדה זו הציקה לאבנרי, ששאף כל חייו להשתייך לצברים. הוא התקשה בכך תמיד ולו עקב העובדה, שמעולם לא הצליח להיפטר מהמבטא היקי הכבד. שירותו כלוחם, היה מעין תעודת זהות צברית בעבורו. הוא ביטא שייכות. על דור לוחמי תש"ח הוא כתב רבות, כפי שכבר ציטטתי בפרק הקודם. דוגמה נוספת: "היתה זו התפרצות פתע של כוחות החיים של דור שלם, זה הדור שגדל בארץ ואיש לא עמד על מהותו, זה שיצא לקרב בשירה ובצהלה, שהתלוצץ באש הצלפים, שנרדם בנקודות ההיערכות חצי שעה לפני ההסתערות המכרעת, שרטן וגידף וקיבל באהבה את כל תלאותיו של הקרב בצבא בלתי מאורגן, שיצר ביחידות רוח של חברות בין חייל לחייל ובין מפקד לחייל."

לאחר התאבדותו של אורי אילן בשבי הסורי, הוא כתב ש"במשך דורות רבים חלמו גדולי העם על גזע חדש בישראל... מתכת שאפשר לייצר ממנה כל הדרוש למדינה הלאומית."

בכתבו על אישים צברים כמו משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, עזר ויצמן, אריק שרון ואחרים, בולטת ההערכה ולעיתים אף ההערצה לדור הצברים. לצד הערכה זו – ביקורת על בזבוז הפוטנציאל של הדור הזה, שבמקום לעצב, על בסיס הסגנון הצברי הארצישראלי, אידיאולוגיה חדשה, העדיף לקבל את האידיאולוגיה של דור האבות ולהיות לדור של ביצועיסטים. אבנרי האמין שהפוטנציאל של דור תש"ח, יכול היה להיות תחילתה של תרבות חדשה.

"אני מאמין," הוא כתב, "כי דורי היה עד לאחד התהליכים הבלתי מוסברים ביותר בחיי העמים. התהוותה של תרבות לאומית חדשה, יש מאין, מעשה בריאה מופלא ומסתורי כמו פריחתו של פרח, כמו לידתו של אדם."

כדוגמאות ליצירה זו מציג אבנרי דווקא את היצירה הצבאית – הפלמ"ח, החי"ש, "שועלי שמשון". אולם הוא טוען שהרוח הזו גססה במשך השנים שלאחר קום המדינה. אחד ממייצגי הדור – הן מבחינת היצירה והן מבחינת הגסיסה, הוא יגאל אלון. הוא כתב על אלון, שדרכו היא "יותר מטרגדיה אישית. היא מקפלת בתוכה את הטרגדיה של דור שלם – דור שיגאל אלון הוא, אולי, נציגו האופייני ביותר... התגלמות חיובית של כל אותן תכונות צבריות שסביבן נרקמה התרבות הארצישראלית החדשה: פשטות, טבעיות, מעשיות... דור שגדל כולו על ברכי האחריות הלאומית והמשמעת הספונטנית, שאינה זקוקה לסממנים חיצוניים." אולם הדור הזה "מעולם לא מרד מרד של ממש בהוריו. הוא מעולם לא ניתק את חבל הטבור שלו. מדוע? הוא גדל בצילו של דור שהיה הרואי אף יותר ממנו. דור של מקימים ומייסדים, סוללי כבישים ומייבשי ביצות וחולי קדחת. אימו של יצחק רבין ואביו של משה דיין היו אגדות, בני ספרטה חדשים. לא קל היה למרוד בהם."

לאחר מותו של דן בן-אמוץ הקדיש לו אבנרי מקום מרכזי בעיתון. הדברים שכתב היו דברי שבח בלתי רגילים, לאדם שהיה בעיניו סמל. דן בן-אמוץ, שנולד בפולין והצליח להיות ליותר צבר מהצברים, היה בעבור אבנרי מוקד הזדהות וסמל להערצה. הוא כתב ש"היצירה הגדולה ביותר של דן בן-אמוץ היא דן בן-אמוץ.

"יותר מכל אדם אחר בארץ, האיש יצר את עצמו, פשוטו כמשמעו.

הוא לא יצר לעצמו 'תדמית' חדשה, 'דימוי ציבורי' חדש. הוא יצר את עצמו מחדש.

את ישותו. את מהותו. את אופיו. גם את צורתו החיצונית.

דן בן-אמוץ, הצבר בה"א-הידיעה.

דן בן-אמוץ, הטיפוס הארצישראלי המושלם, סמל דור הפלמ"ח.

דן בן-אמוץ הגבר האמיתי, הצעיר הנצחי, הדמות האידיאלית בעיני רבים וטובים.

כמעט וניתן לומר: יצר אותו יש מאין. כי חומר הגלם ליצירה זו היה שונה לגמרי.

נער בבן שמן. עולה חדש בלי הורים. נער שנשא שם אידישי בעל צליל מצחיק באוזני הצברים: תהילימזייגר.

את חומר הגלם הזה לקח דן בן-אמוץ ויצר את יצירתו: את עצמו."

בן אמוץ הוא, בעבור אבנרי, סמל של התרבות הישראלית, של "האומה העברית החדשה". הוא "לא יצר אסכולה. הוא המחיש אותה. הוא יצר את עצמו, הדמות החיה של יליד הארץ המושלם: דן בן אמוץ, הצבר תכול העיניים, שופע הקסם, חסר התסביכים."

לא במקרה מציג אבנרי את בן-אמוץ כסמל. הוא ההתגלמות של התופעה שאבנרי עצמו הינו חלק ממנה – רצונם של עולים חדשים להיות לצברים. הצלחתו של אבנרי היתה חלקית ביותר. מבטאו ומנהגיו יקיים ומאוד לא "צבריים". בן-אמוץ הצליח.

אורי אבנרי עלה לארץ כהלמוט אוסטרמן. הוא שינה את שמו, כחלק מניסיונו להשיל מעליו את הגלות. הוא כתב על כך:

"שמי הוא מן התנ"ך. אורי פירושו אור. אבנר היה שר צבאו של שאול המלך, דמות שמצאה חן בעיניי תמיד.

לא נולדתי עם שם זה. נטלתי אותו לעצמי. כמו רוב בני גילי בפלסטינה (א"י) של אז, שיניתי את שמי מיד עם הגיעי לגיל 18. במעשה אחד זה הכרזנו על עצמאותנו, על השתחררותנו מן העבר. שרפנו את הגשר בינו לבינינו. הפזורה היהודית, העולם של אבותינו, תרבותם ורקעם – לא רצינו שום עסק עימם. היינו גזע חדש, אומה חדשה. נולדנו ברגע שבו דרכה רגלנו על אדמת ארץ ישראל. היינו עבריים יותר מאשר יהודים. שמותינו העבריים החדשים הכריזו על כך."

שורות אלו מעידות על רצון עז להוכיח משהו. להוכיח לצברים שהוא, יליד הגולה, צבר לא פחות מהם. שהוא נולד ברגע שעלה לארץ, ואין לו שום עסק עם העולם ממנו בא, ושאת הגשר עימו – שרף.

הסבר רחב יותר לכך, נותן אבנרי במאמר על בן-אמוץ. כמו במקרים רבים אחרים בהם כתב על אחרים, גם בהסבר זה הוא מעיד על עצמו לא פחות מכפי שהוא מעיד על בן-אמוץ.

"נער רוצה 'להשתייך'. זהו צורך נפשי עמוק. אין הוא רוצה להיות שונה משאר הנערים, לא בהופעתו, לא בדיבורו, לא בהשקפתו. הוא רוצה להיות 'כמו כולם'. נער שבא מחו"ל לארץ-הגירה סובל מן השוני הטבוע בו. הוא בולט. הוא מדבר אחרת. הוא נראה אחרת. מגוחך. נחות. הוא נושא בקרבו ועל פניו את סימני ההיכר של תרבות אחרת, אקלים אחר, חינוך אחר, נימוסים אחרים. הוא רוצה להיפטר מכל אלה, מיד.

... בכל ארץ הגירה, הדמות האידיאלית המקובלת בחברה היא דמותו של בן המקום. האנגלו-סקסי-הלבן-הפרוטסטנטי בארצות הברית, האוסי-מלידה באוסטרליה. הצבר בארץ-ישראל של שנות ה-30.

בן הארץ החדשה הוא תמיד דמות אידיאלית, ולמצחו נקשרים כתרים שונים, אמיתיים ומדומים. הוא נחשב כבריא, כחסר תסביכים, כגיבור, כזקוף קומה, כפאר היצירה של המולדת החדשה.

כל התכונות האלה יוחסו אף יותר לצבר. לא עוד יהודי כפוף, חיוור, פחדן, בורח מאלימות. לא עוד אינטלקטואל תלוש, הנובר בספרים. לא עוד בן-בלי-מולדת, קוסמופוליטי, מתוחכם, רדוף תסביכים.

איש זקוף, שזוף, פשוט, מעשי, אמיץ, ישר. ומכיוון שבתת הכרתם הביאו העולים עמם גם את האידאליזציה של הגוי הטבטוני – אמור היה הצבר להיות גם גבה-קומה, תכול-עיניים ובהיר-שיער.

כל הנערים העולים שבאו ארצה בשנות ה-30 רצו להיות כאלה, להידמות לטיפוס הזה.

כולם רצו להיות צברים אמתיים, יותר צברים מאשר הצברים עצמם. הם יצרו אסכולות שונות, שבמרכזן עמד פולחן הצבר החדש, יליד הארץ, העברי שאינו עוד יהודי, האנטיתזה לטיפוס ה'גלותי' הבזוי. דמות המתנחל האמיץ, דמות הלוחם, איש ההגנה או אצ"ל."

קשה מאוד להבין את אבנרי מבלי להבין את אחד המפתחות העיקריים לאישיותו – המשבר של נער הבא מגרמניה, והרצון להיות צבר. מפתח זה יכול להסביר תופעות שונות הקשורות אליו. התייחסותו לדור לוחמי תש"ח היא אחת מהתופעות הללו.

המשך יבוא

2. צרור הערות 3.10.18

* רעיון מקורי מבריק – אני שומע וקורא את האמירות, גם של ישראלים, על כך שישראל אחראית למצב בעזה, וחייבים לעשות משהו, ואם לא נעשה יהיה אסון.

וזה נכון. אז יש לי רעיון. רעיון מקורי. אני מציע פשוט לצאת מרצועת עזה. לסגת לקווי 4.6.67 עד גרגר החול האחרון. להוציא את צה"ל עד החייל האחרון. לעקור את יישובי גוש קטיף, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. לגרש את כל הישראלים, עד היהודי האחרון, החי או המת. ויש לי גם כותרת מבריקה לרעיון המבריק: התנתקות.

תוצאת המהלך תהיה הפיכת רצועת עזה לסינגפור של המזה"ת. ואנו נהנה משקט ושלווה, מאהבה, אחווה, שלום ורעות.

וההצלחה הגדולה של המהלך, תהפוך אותו מודל להתנתקות דומה מיהודה ושומרון.

נסו ותיהנו.

* ניסוי בבני אדם – והיה, אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ותתכנס לקווי 4.6.67 – מה יקרה אז? איננו יכולים לדעת את העתיד, אך נקודת המוצא לכל הערכה, היא תוצאות הניסוי הקודם. בקצרה – גוש דן וירושלים יהיו "עוטף יו"ש". וכשמיליוני פלשתינאים יצבאו על הגדֵרות בצעדות "שיבה", וצה"ל יגן על ריבונות ישראל, אנו נואשם בפשעי מלחמה, יאיימו עלינו בהאג וגדעון לוי יפשקוול בשוקניה על אודות "הניסוי בבני אדם שישראל עורכת" בתושבי יו"ש האומללים.

* בהצלחה לשני הצדדים – איראן הודיע שבתקיפתה בסוריה נהרגו ארבעים מפקדים של דעא"ש. פעילי אופוזיציה באיראן דיווחו שבתקיפה האיראנית נפלו חלק מן הטילים בתוך שטח איראן. אני מקווה ששתי הידיעות נכונות.

* הצלחתי – ב"מעריב" התפרסם ראיון ארוך עם אבי ההתיישבות בגולן, חתן פרס ישראל יהודה הראל. המראיין – אורי מילשטיין.

היו בראיון דברים שברור בוודאות שיהודה לא אמר, כמו שתנועת העבודה הקימה רק שבעה יישובים בגולן (המספר הוא פי שלושה) ושרוב ההתיישבות בגולן היא דתית. הרי מי כיהודה מכיר את העובדות?

אבל הבעייה היא דווקא באופן שבו הוצגו הדברים שהוא כן אמר. כביוגרף של יהודה, כמי שערך אתו אינספור שיחות וכ-120 שעות ראיון לספר, אני יכול להעיד שלא נאמר בראיון דבר שלא שמעתי. השאלה היא, כאשר חצי יום אתה מראיין אדם, מה התוצר שלך? האם אתה מביא את עיקר המסר שלו, או משתמש בקטעי אמירות שלו, כדי להביא את המסר שלך.

"נכשלתי" – זו כותרת המאמר. אכן, את המילה "נכשלתי" שמעתי פעמים רבות מיהודה. יש ליהודה תיאוריה משלו למושג כישלון. בעבר היתה תלויה במשרדו כתובת: כמה פעמים נכשלת היום? הוא מאמין בעשייה אקטיבית, בהגשמה בפועל של מה שאתה מאמין, בלי לחשוש מכישלון ומתוך ודאות שהעשייה שלך תכלול כישלונות, כי זו הדרך היחידה להצליח. והוא גאה בכישלונותיו, לא פחות מאשר בהצלחותיו.

אכן, כפי שיהודה מצוטט בכתבה, החזון הגדול שלו, כשעלה להתיישב בגולן, היה לחולל מהפכה חברתית רבתי, של התחדשות תנועת העבודה; שהנוער בארץ ובגולה יעלה בהמוניו להתיישבות קיבוצית במאות קיבוצים גדולים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ובכך ישנה את פניה של החברה הישראלית. החזון הזה, יהודה הוא הראשון שמודה בכך, לא הוגשם.

אולם פרי הכישלון הזה הוא הצלחה גדולה – מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן. יהודה גאה מאוד בהצלחה הזאת. הוא גאה בעוד הצלחות שנולדו מתוך כישלונות. ויש לו תיאוריה היסטורית על כך שההצלחות הגדולות ביותר, הן של הציונות והן בהיסטוריה העולמית, צמחו מתוך כישלונות. לכל אלה לא היה זכר ב"ראיון". ב"ראיון" הוא נשמע כמי שבזבז את חייו על כישלון. כמובן שזו שטות מוחלטת, והטענה שכך הוא מסכם את חייו – גם היא שטות מוחלטת.

אילו אני ערכתי את הראיון, והייתי רוצה להכתיר אותו במילה אחת, המילה הייתה: "הצלחתי". והיא היתה הרבה יותר אמינה.

יהודה סיפר לי לפני פרסום הראיון על התלבטותו אם להתראיין למילשטיין, אותו הגדיר "היסטוריון צהוב". וכך הוא הגיב על הראיון: "הכתבה של מילשטיין מסולפת ומגעילה. כמה חבל שהסכמתי לראיון."

* פתרון לדחליל ה"הדתה" – יש לי פתרון לדחליל ה"הדתה". לא באירוניה, אני רציני לגמרי. אני מציע לאפשר לפורום הדוסופובי להקים זרם חינוך משלו, לילדיו, ושיעזוב אותנו במנוחה עם ההתבכיינות שלו.

* בצמרת הבריאות העולמית – את הימים האחרונים ביליתי, עם אבי, בבית החולים.

ישבתי ליד מיטתו במחלקה פנימית ו' ב"שיבא" תל-השומר, וגלשתי למאמר האחרון באתר של גיא בכור. בכור הביא את המחקר השנתי של סוכנות הידיעות בלומברג, המדרג את רמת הבריאות ב-200 מדינות בעולם. ישראל דורגה במקום השישי!

בנסיבות שבהן קראתי את הכתבה, היא עניינה אותי יותר מהרגיל. ואני חייב לציין שלא הופתעתי כלל. המציאות בפנימית ו' – הרופאים, האחיות, המקצועיות, השירותיות, היחס והאכפתיות לחולה ולמשפחתו היו נפלאים. וכשקראתי תמהתי – איך זה יכול להיות שאנו רק במקום השישי?

* שמחים ומשמחים – את שמחת תורה חגגתי לצד אבי בבית החולים. בצהריים הגיעה קבוצת צעירים וצעירות, נערים ונערות, עם ספר תורה ושקיות ממתקים, בשירים וריקודים, ששים ושמחים בשמחת תורה. הם היו כל כך נחמדים ויפים, שמחים ומשמחים, מלאי רצון טוב ונתינה – ארץ ישראל היפה. ועוד דבר ששבה את ליבי – שהם היו יחד, בנות ובנים, נשים וגברים; מתי הם ישירו וירקדו יחד, באותה טבעיות, גם בבית הכנסת?

... ורק דבר אחד ציער אותי. את המסך שאפף את אבי אפילו הם לא הצליחו לחדור. 

* מקולקלומט – בית חולים, בסך הכול, זה מקום די חרא. אבל מה אני אוהב בבתי חולים? את המכונות האוטומטיות של החטיפים. ... אבל בשתי המחלקות שבהן היינו הן היו מקולקלות.

* ביד הלשון: תֹּהוּ וָבֹהוּ – השבת היא "שבת בְּרֵאשִׁית", השבת הראשונה אחרי החגים, ובה אנו מתחילים לקרוא את התורה מבְּרֵאשִׁית, מפרשת בְּרֵאשִׁית, מן המילה "בְּרֵאשִׁית": "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ."

מה פירוש תֹּהוּ וָבֹהוּ? אנו משתמשים היום במושג הזה לתיאור כאוס, אי סדר מוחלט, בלגן. אך אין זה הפירוש המקורי של המילה. תֹהוּ וָבֹהוּ פירושו – שממה. המילה תֹהוּ היא מִדְבָּר בשפות השמיות, והמילה בֹּהוּ היא ככל הנראה – ריק, ריקנות. כך גם במקומות נוספים בתנ"ך, שבהם הביטוי מופיע.

הפירוש המקובל בימינו של צירוף המילים, הוא בהשפעת התרבות היוונית, על פיה ליקום קדם כאוס – התאוריות הללו השפיעו גם על הפרשנות היהודית, החל בימי הביניים וביתר שאת בתקופת ההשכלה, ועם התחדשות השפה העברית, הוא הפך לביטוי המבטא אי סדר תהומי.

אורי הייטנר

* * *

יהודה דרורי

יחוקק מיד חוק זה!

"כל הפועל להטסת עפיפונים, בלונים או כל גוף מעופף אחר שאליו צמוד חומר דליק ו/או חומר נפץ, בשמי מדינת ישראל, רצועת עזה ושטחי יהודה ושומרון, יואשם בהליך מהיר בבית המשפט בפגיעה בשלום הציבור וברכושו ודינו לא יפחת מ-5 שנות מאסר ו-100,000 שקל קנס.

כוחות הביטחון יורשו למנוע בירי את המפירים חוק זה."

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

שושנה ויג / 3 שירים

הירואין

אַתָּה סוֹחֵר הַסַּמִים שֶׁלִּי

אַתָּה הַדְּרָג דִּילֵר שֶׁלִּי

אַתָּה הָעֲבַרְיָן לְעִנְיְנֵי הָאַהֲבָה שֶׁמִּסְתּוֹבֵב אֶצְלִי בְּמֹחַ

אַתָּה הַסּוֹחֵר לַסַּמִים הֲכִי קָשִׁים 

אַתָּה מְשַׁכֵּר אוֹתִי בַּמַּשְׁקָאוֹת הֲכִי כְּבֵדִים

אַתָּה וְרַק אַתָּה מַצְלִיחַ לְהַעֲבִיר אֶצְלִי

 אֶת כַּפְתּוֹר הַהַשְׁתָּקָה לַכַּפְתּוֹר הָרַעַשׁ הֶעָצְמָתִי.

מִי אַתָּה?

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת שְׁכוּנַת יַלְדוּתְךָ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַמּוֹרִים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתְךָ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַחֲבֵרִים שֶׁשִּׂחֲקוּ אִתְּךָ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת שֶׁלְּךָ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת כָּל זִכְרוֹנוֹת הַיַּלְדוּת שֶׁלְּךָ

מִמִּי לָמַדְתִּי לֶאֱהֹב הַכֹּל

מִמְּךָ

קשר

אֲנַחְנוּ קְשׁוּרִים בָּאֲזִקִּים לַקִּירוֹת

בְּעוֹלָמוֹת מְרֻחָקִים.

וְאַתָּה יוֹדֵעַ

זֶה מָה שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתָנוּ בְּיַחַד –

הַמֶּרְחָק הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ גְּבוּלוֹת

הַחִבּוּר הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ יָדַיִם לְהֵאָחֵז,

אֵין לְאָן לִבְרֹחַ וְאֵין מִי שֶׁיְּשַׁחְרֵר אוֹתָנוּ

נֶאֱזַקְנוּ לַדִּמְיוֹן

נֶהֳדַקְנוּ בַּחוּשִׁים הַחֲשׂוּפִים שֶׁלָּנוּ

כְּרוּכִים לִפְנֵי שֶׁנֵּעָלֵם אֶל אַיִן בִּלְתִּי נִרְאֶה.

אַתָּה יוֹדֵעַ לֶאֱהֹב אוֹתִי

בְּלִי שֶׁאֲנִי נֶאֱחֶזֶת בְּךָ

אֲנִי חָפְשִׁיָּה

חַבֵּר אוֹתִי בְּאֶלֶקְטְרוֹדוֹת אֵלֶיךָ

שֶׁאֵדַע עָצְמָתְךָ

תְּפַזֵּר מֵרוּחֲךָ

שֶׁאֵדַע אֶת  הָרֵיחַ

שֶׁאֵדַע מַהוּ מַגָּע הָעוֹר.

געגוע

 אַתְּ חַיָּה

לְפֶתַע אַתְּ חַיָּה בַּזְּמַן הָאָפֹר

הָאֵשׁ נֶעֱלֶמֶת

אַתְּ בַּצֵּל

וְאַתְּ לֹא יוֹדַעַת אֶל מָה לְהִתְגַּעְגֵּעַ

 אַתְּ חַיָּה

אַתְּ מַמְשִׁיכָה לִנְשֹׁם

וְאַתְּ לֹא יוֹדַעַת

מָתַי יָשׁוּב הַצֶּבַע

וְהַאִם הָאֵשׁ תִּבְעַר שׁוּב

אַתְּ חַיָּה

וְאַתְּ רוֹצָה לָצֵאת מִן הָאֹפֶל

אַתְּ מְצַפָּה

שֶׁיָּבוֹא

שושנה ויג 

* * *

ביום שישי ה-19 באוקטובר

בשעה עשר וחצי בבוקר

תתקיים במועדון "צוותא" קבלת שבת

לכבוד רות ואהרן אלמוג

על פועלם הספרותי רב השנים

ישתתפו:

מירון איזקסון, בני ציפר, יגאל שוורץ, מאיר ויזלטיר, פנינה שירב,

עינה ארדל, ואסתי אדיבי שושן

שירה: יובל כספין

מנחה: שירי ארצי

עורכת: נילי שחור

* * *

משה כהן

אחרון הנפילים, שרל אזנבור

אחרון הנפילים, שרל אזנבור, הלך מאיתנו.

איזה דור הם היו, הזמרים הנפילים, "השאנסיונרים"!

איזו שירה נפלאה הם הביאו לנו, אילו מילים ואילו לחנים נהדרים. 

סיום מלחמת העולם השנייה נתן דחף אדיר להתפתחות הזמר הצרפתי. 

אם למנות אחדים מהם אפשר להזכיר את אדית פיאף, ג'ולייט גרקו, ברברה, איב מונטן, ז'ק ברל, ג'ורג' ברסנס, ז'ילבר בקו, מולודג'י, קומפניון דה לה שנסון... וכמובן שרל אזנבור. 

הולך ופוחת הדור, אבל דור הנפילים לא יישכח.

הם נתנו טעם ורגש לנעורינו. 

היו זמנים...

פרס להכפשה

כבימים ימימה ששים מוסדות  הקולנוע ברחבי העולם להעניק פרסים לסרטים המכפישים את מדינת ישראל.

יוצרי הסרטים בארץ מודעים למאוויהם של מעניקי הפרסים ויוצרים סרטים מכפישים.

התבשרנו שקיבל פרס סרט תיעודי המציג את ישראל כמדינה גזענית, על פי "לה פמיליה" של בית"ר ירושלים. 

אין  זו פעם ראשונה שיוצר סרטים מוכר את כבודנו הלאומי על מנת לקבל פרס.

משובת נעורים

המועמד למשרת שופט עליון בארה"ב קבאנו מואשם בהטרדות מיניות. בשום מקרה זה לא הגיע עד כדי אונס. הוא מואשם שלפני 35 שנה, בהיותו סטודנט, השתכר כמה פעמים (מי לא) והתנהג בצורה לא נאותה כלפי נשים. 

אז מה, למסיבות סטודנטים יש חוקים משלהן, והשתכרות בהן אינה צריכה לשמש עילה לפסילת מועמדתו של איש.

ב-35 השנים האחרונות, בחייו המקצועיים, היתה התנהגותו ללא דופי.

מי אומר שהאיש אינו יכול להיות שופט עליון בארה"ב? 

יריביו הפוליטיים מהמפלגה הדמוקרטית.

משה כהן

ירושלים

* * *

לבנה מושון

החול והים

לעת הדמדומים התכהה הרקיע ורק חור בוהק נפער בין העננים. הוא נפעם מהשקיעה, נוף יחיד שהוא נפעם ממנו ומבטא אותו בפיוטיות מצטנעת. היא אמרה שהמציל בסוכה מרמז על סגירה וכדאי שימהרו. תביטי איזו שקיעה, הוא חוזר ואומר, יופי שבאנו. נעים כאן. אני זוכר שעבדתי בטכניון, והיתה שקיעה שבאה ממערב, פעם בגללה שכחתי את הגז דלוק והמטלית נחרכה. טוב, תני נשיקה.

היא חושבת שתמיד הוא היה מפוזר. רוח נעימה ליטפה את עורם המלוח. השפתיים התחככו. החוף התרוקן מתושביו. אנחנו אחרונים, הנהנו שניהם בהסכמה. ניערו את השמיכות הדקיקות, קיפלו את המגבות, אספו את החפצים לסלי הפלסטיק הצבעוניים ופנו ללכת למקלחות. טובה'לה, אל תשכחי את הכפכפים, הפטיר. לא שוכחת, הנה, הם בידיי. הכנסת את המשקפות? הכנסתי כרגע, ליאו, לא ראית שאספתי אותן? לא, לא שמתי לב, נבדוק אם לא השארנו דבר. הסתכלתי כבר, אני בודקת שוב. ומשקפי השמש? הנה, הם אצלי.

שחפים בודדים חצו את הרקיע ומיהרו לבתי הלינה שלהם. גלים גבוהים ליחכו את קו החוף. מיינות עוד צרחו על הגגות של בתי הנופש. בבית הקפה שעל החוף הועלו האורות. אנשים צוהלים פיזזו ברחבת הריקודים. אחרים דבקו לשולחנות האוכל וניקרו במזלגות את שארית הארוחה. מה השמחה? שאלה. סוף שנה לעובדי מפעל, יום על החוף. היא הסתכלה בו בתמיהה. איך אתה יודע? הוא כבר דיבר עם מישהו בזמן שהיא טבלה במים, אתיופי אחד. המעסיק פינק אותם. אני לא מאמינה ששאלת אותו, ליאו. לא מתאים לשתקן כמוך. הוא צחק קצרות, היה לי רגע טוב, תני נשיקה, טובה'לה.

ליד הברזים התרעם שהיא מתמהמהת מתחת למים והאיץ בה. אני צריך לשירותים, הוסיף. ליאו, תשאיר את החפצים ותלך, אני כאן, ליד, משגיחה. אמתין לךְ, זה בסדר, קחי את הזמן. היא נכנסה למלתחה העשויה מחיצות עץ יבש מאובק והתלבשה. בצאתה ראתה שהוא לא שבע רצון. עמד על רגליו דרוך, ידיו אוחזות במגבת ובבגדיו. טובה, כמה זמן לוקח לך, הכול לאט, לאט. כבר יכולתי להתפנק במיטה ולישון. כשהוא קורא בשמה ללא סיומת, הוא משדר היעדר נינוחות. לנו הנשים, יש חזייה ומגבת מסביב לאגן, לגברים פחות אכפת, התנצלה. תירוצים, מלמל ונפנה בקוצר רוח לתא הגברים. כשהיו כבר מחוץ למתחם צעדו לעבר המכונית. הוא אמר, רוח טובה, והיא השיבה כן, הסתיו כבר כאן, אבל לא ראיתי חצבים. רכבים אחדים עמדו ברחבת החנייה. החור הבוהק בין העננים הבהב ודעך. עדיין לא החשיך לגמרי. השמש נאחזה באופק. היא שאלה אם מפתח רכב אצלו. רגע, טפח על שני כיסי מכנסיו הקצרים, טפח על כיס חולצתו, שמתי אותו בסל, תני להיזכר. ליאו, תיזכר מהר. חכי. אני מחכה. נו? מה נו, אני לא זוכר. מה פירוש לא זוכר? תתאמץ. אני מתאמץ, שנייה, זהו, נדמה לי ששמתי בסל. שמת? הרימה קול ברבע טון, אתה מתכוון זרקת? איזה סל? סל לא יודע, באחד מהם. סתם זרקת? כן, האמת זרקתי. אתה צוחק, אני לא צוחק. אתה מלגלג. בעיניו הופיע מבע נסוג. היא כבר מזהה אותו. העפת את המפתח של הרכב לסל, ליאו? אל תצעקי. אני לא צועקת, רק שואלת. נדמה לי שכן, היסס. חיפשו בנרתיק הלבן, הוציאו את החפצים מהסל הכתום והניחו על קדמת הרכב, ואחר כך מהסל הכחול. אל תחפשי ככה, נזף בה, תוציאי דבר דבר. תחפשי ביסודיות. בלי לחץ ליאו, חשקה שפתיים, תחשוב ביעילות. יש לנו שבעים וחמישה קילומטרים להגיע הביתה, נעשה אותם בנחת. אני חושב, טובה, אני חושב, האמיני לי, חושב. טוב, אמרה, תחשוב קצת יותר חזק. המפתח היה אצלך כשיצאנו מהמכונית, כן, הודה. הקדמתי אותך וצעדתי עם הסלים, כן, ואפילו התחלת לרוץ, אמר במפגיע, למה בעצם התחלת לרוץ? מה נשך אותך? נניח שרצתי, אבל אתה מה עשית אתו? הוא שתק לרגע, מהרהר. אבל למה מיהרת? למה היית צריכה לרוץ לפניי? מה בער לך, ילדה קפריזית? השארת אותי לבד ליד המכונית במקום לחכות לי, באנו ביחד. לא יודעת, אתה הזדחלת ואני נמשכתי אל המים, ממילא איחרנו, הפקקים בכבישים, והמכשיר החכם שלך שהסיע אותנו שלושים קילומטר יותר ממה שנחוץ. נו, זה כבר קרה, ונגמר. כן, אבל אני שונאת ווייז. תקע אותנו יופי, המכשיר האידיוטי. מה עניין הווייז? מתרגזת על מכשיר? שוב בדק בכיסים. ידיו שוטטו על החפצים כמי שהולך לאיבוד. לא יודע, ממש לא יודע. התבונן סביב במבע ילדותי אובד. תנער את הזיכרון, ליאו, תנער. חכי, את עמדת על החול ואני התקרבתי אליך, שיחזר, והשלכתי את המפתח לסל, הכחול או הכתום, לא זוכר. ממש לא זוכר, ואז פשטתי את החולצה, דחפתי אותה מגולגלת לסל. לא קיפלת? לא, לא קיפלתי. למה לא קיפלת? אלף פעם אמרתי לך לקפל. מה זה חשוב עכשיו? חשוב איך מסדרים בסל. לא עכשיו, טובה. בואי, נוציא הכול, הכול. שימי פה. ליאו, כבר הוצאנו. נוציא שוב. הם פשפשו בחפצים, ניערו כל בגד, מגבת, שמיכה. תשמעי, אני חוזר לחוף, הוא התחיל לרוץ. רגע, קראה במהירות, אם השלכת את המפתח לסל מבלי שאראה, אז כשהוצאתי את השמיכה ופתחתי אותה, סביר שהוא עף. תביא בחישוב את הרדיוס. הוא נעצר לרגע. ולמה הטמטום הזה, למה הוצאת את השמיכה? בשביל מה? היא הביטה תוהה. מה זאת אומרת, רצינו לשבת על השמיכה ולהניח את החפצים. איך שלא יהיה הצטרכנו להוציא גם את המגבות. אם המפתח לא עף בהוצאת השמיכה וחלחל בין הקפלים של המגבות, אז כשהשתמשנו בהן היה סיכוי שיעוף. למה היית צריכה להוציא גם את המגבות? ליאו, אתה שיכור או מה? איזה שאלות אלה? אחרי שמתרחצים משתמשים במגבת. כבר מחשיך, רוץ לחוף לחפש. למה את צועקת עלי? אני לא ילד... אני לא צעקתי. רק דיברתי, ליאו. את צרחת, טובה, ממש צרחת, תקשיבי לשחפים. הם עדינים לעומתך. אתה סתם עצבני, ליאו. אני לא עצבני. מרגיז אותי שאת מאשימה אותי. לא האשמתי, רק שאלתי, אנחנו משוחחים. כן, אני מכיר את השיחות האלה. תמיד אני אשם. אני רואה האשמה בריסים שלך.

כשחזר מהחיפוש היתה מרוחה על פניו הבעה אומללה. הפכתי את החול, כלום, אמר. בואי איתי, נחפש שוב. העיניים שלי לא כמו פעם. למה רצת לפני?

– ליאו, מה הקשר בין הריצה למפתח?

– בלבלת אותי. אמרתי לך שלבוא אחרי הצהרים לים הוא רעיון גרוע, אבל את כמו ילדה בת חמש...

– להפך, אמרת שהרעיון נהדר, שנוכל לשבת בנחת, השמש לא תציק, נטבול, נשחה, נבהה בשקיעה. אתה אוהב שקיעות. זה היה הרצון שלך...

– לא בטוח... לא בפקקים של נהגים עצבניים שחוזרים מהעבודה. את ילדה היסטרית, טובה. בער לך לנסוע לחוף מרוחק.

– הסכמת אתי, רצית בזה.

– רציתי ללכת לישון, טובה. לישון. אני עובד קשה כל החיים.

– גם אני עובדת, נו, אז מה. וחוץ מזה, לא אמרת שאתה רוצה לישון. אמרת שהים יועיל לנו.

– זו את שרצית, כמו ילדה, רוצה משהו ותיכף מקבלת.

– מה הקשר?

– יש קשר, הכול קשור בך.

– בי? ומאימתי אתה זורק מפתח של אוטו לסל חפצים? זה נעליים או חלוק? 

– טובה, תשתקי. יותר טוב תשתקי, מלכת הטעויות. אתמול שמת את קופסת הביצים בתחתית העגלה בלי לחשוב וריסקת אותן, ושבוע שעבר שכחת את הטלפון הנייד בקופת חולים ונזכרת רק בערב. תשתקי ותתחילי לחפש בעצמך בחול. תדליקי את הטלפון, הוא יאיר קצת. תראי, ישבנו פה, ואת עמדת וניערת את השמיכה כאן, ואז המפתח היה יכול להגיע עד שם, רגע. אל תדרכי חזק על החול, אם הוא נמצא מעל, הוא ייקבר ברגליים שלך.

– ליאו, אני לא קוברת, ולא מועכת, רק מרגישה את החול בבהונות, בעדינות. וחוץ מזה, מה הקשר לביצים?

– תשתקי שתי דקות. למה רצת לפני?

– ליאו, נניח שרצתי לפניך, אז? 

– תשמעי, בואי נשב כעת ונחשוב. היום כבר לא נחזור הביתה.

– אני לא רוצה לשבת, תשב אתה. יש מוסיקה מבית הקפה, אפשר לרקוד.

– לכי תרקדי איתם, מתאים לך מוסיקה טיפשית. אני רוצה לחשוב. מחר אני מבטל את הכרטיסים להופעה.

– למה לבטל?

– ככה. לא מתאים לי. אני גם לא מצטרף אליך לערב שירה בשבוע הבא. נמאס לי מהתוכניות הטיפשיות האלה. בכלל, היינו צריכים להיפרד אחרי שהתאהבת במורה לציור שלך.

– לא התאהבתי. רק אמרתי שהוא נחמד.

– די, נקרא לתינוק בשם. אני מכיר אותך. וחוץ מזה, אני רוצה לישון... תני לישון. תשתקי קצת.

– מה אתה עושה? עכשיו, כשאנחנו צריכים להגיע הביתה ולמצוא פתרון, אתה שוכב על החול? נזמין גרר...

– אח... משהו דוקר אותי בירך, טובה.

– מה דוקר, ליאו? תראה לי. הנה הטלפון, אני מאירה לך...

– לא תאמיני. תראי מה אני מחזיק ביד...

– לא?! שלנו?! תראה לי...

– אוי, איזה רוח טובה. יופי שלא ויתרנו, מי אמר הפקקים? למי משנה שאיחרנו. הים נהדר, הרוח נפלאה, המוסיקה מבית הקפה... אל תבטלי את הכרטיסים להופעה. אוי טובל'ה, תני נשיקה, אנחנו צריכים לבוא לכאן יותר...

לבנה מושון

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ו. חבורה יצאה לדרך

לזכותו של בומבה יאמר שהוא לא שכח אותי ולמחרת לפני הצהריים  טילפן לדווח לי איך היה אצל נבון.  סיפר לי שהיה נהדר, והוסיף  שעשיתי בחוכמה שלא באתי  איתם, כי העוגה היתה יבשה והקפה פושר ובלי טעם. זאב חבצלת קרא את התסריט, והסביר לנבון מה רואים. נבון חייך כמה פעמים, אבל אחרי חצי תסריט אמר לחבצלת להפסיק, כי הוא  ממילא לא מבין כלום, ולפני שהוא עומד לזרוק כסף, הוא רוצה שנלך עם התסריט למבקרי הקולנוע, ואם הם יהללו את התסריט, לא יהיה להם נעים אחר כך לקטול אותו בעתון. 

שאלתי ומה יהיה אם הם לא יתלהבו, אמר לי: "אל תדאג, כל המבקרים חברים שלי. מה שאנחנו צריכים עכשיו זה להראות לו שכל הזכויות הם שלנו. נצטרך ללכת להוצאת מסדה. אתה חושב שהם ירצו כסף בשביל הזכויות?"

"אני בטוח שכן. עד כמה שאני מכיר את הגברת פלאי היא לא תיתן את הזכויות בחינם."

ואכן כך היה. בומבה ניסה לשכנע אותה שבמקום כסף תקבל חצי אחוז מההכנסות, שזה הרבה יותר. האישה הערמומית הזאת לא נתנה לו לשכנע אותה, אמרה שהיא מכירה את נבון והוא לא ימהר כל כך להשקיע בסרט, אז הכי בטוח זה לקבל את הכסף מראש.

"אבל אל תדאג – הוסיפה – אני לא מתכוננת לסחוט אותך, סך הכול אני רוצה אלף לירות ושני אחוז מהכנסות הסרט. ואם תוך שנה הסרט לא יופק, הזכויות חוזרות אליי."

 "בסדר – הסכים בומבה – אבל אם הספר כן יוסרט, הוצאת מסדה נותנת לי מנוי חינם על כל ספרי האנציקלופדיה העברית."

כשיצאנו ממשרדי ההוצאה, אמר בומבה: "התקדמנו עוד צעד. עכשיו צריך למצוא 250 לירות בשביל הזכויות."

אמרתי: "למה 250? הרי היא רוצה אלף."

אמר בומבה: "נכון, אבל חצי מהזכויות הן שלך, אז אנחנו צריכים לתת לה רק חמש מאות, ואם אנחנו עושים שותפות של חצי-חצי, אז כל אחד משנינו ייתן 250 לירות. יש לך 250?"

 "כן."

 "לא. לא בשבילך. בשבילך אני מתאר לי שיש לך. אני מדבר בשבילי. תלווה לי, וכשהסרט יתחיל להכניס, אז המאתיים חמישים הראשונים  הם שלך..."

 "ואם תקבל את כל כרכי האנציקלופדיה, אז תיתן לי חצי?"

 "מה פתאום? זאת מתנה אישית ממסדה, אבל אם תרצה לדעת איזו מילה, תמיד תוכל לבוא לחפש אצלי."

דבר טוב אחד יצא לי מהחשבונאות המפולפלת של בומבה, והוא, שבשנים הבאות כשהוצאתי ספר חדש, לא הסכמתי אף פעם לחלוק את הזכויות עם הוצאת הספרים. דרשתי שכל הזכויות תהיינה שלי,  חוץ מזכויות הדפסת הספר בעברית. להפתעתי הוצאות הספרים לא התעקשו על הסעיף הזה, ומאז אני מחכה למפיקים שידפקו על דלתי וירצו לרכוש זכויות. עד היום זה לא קרה, אך יש להניח שיום אחד זה יקרה, סך הכול אני היום בן 88. 

המשימה הבאה שהטיל עליי בומבה, היתה לצלם עשרה העתקים מהתסריט, כדי לתת אותם למבקרי הקולנוע וגם  לשחקנים המיועדים. "ואל תשכח לקחת קבלות – אמר לי – כי כשהסרט יצא נתחשבן על הכול." 

בימים הבאים הייתה לי פגישה נוספת עם זאב חבצלת ובומבה. הפעם, לפי בקשתו של זאב, נפגשנו בקפה קליפורניה. בומבה דיווח מה אמרו לו מבקרי הקולנוע שקיבלו את התסריטים לקריאה. להפתעתו, הוא לא הצליח לשכנע אותם שלפניהם תסריט גאוני, ולכל אחד מהם היו הערות והצעות לשינויים. כיוון שכך, הוא כבר קבע פגישה עם מרגוט קלאוזנר, בעלת אולפני הרצליה, והוא חושב שאותה יהיה לו יותר קל לשכנע.

חבצלת אמר שהוא צריך לחזור מחר לקיבוץ ודי יהיה אם אני אלך למרגוט, ואם יהיה צורך  לקרוא, הוא מאמין שאני אעשה זאת לא פחות טוב ממנו.

בומבה נאלץ להסכים ואני אמרתי בליבי תודה לחבצלת.

בסופו של אותו שבוע נסעתי עם בומבה לאולפני הרצליה כדי להיפגש עם הגברת מרגוט. בכניסה לחדרה ישבה נערה בלונדינית יפת מראה שחייכה לעברו של בומבה. היתה זו מזכירתה של מרגוט אשר עימה בומבה שוחח בטלפון כמה פעמים, עד שמצאה מועד מתאים לפגישה. המזכירה, ששמה היה אורנה, נכנסה לחדר הסמוך ועד מהרה יצאה ואמרה שאנחנו יכולים להיכנס. כשעמדתי להיכנס, עצר אותי בומבה ואמר: "יותר טוב שאני אכנס לבד, ואם היא תרצה לשמוע את התסריט: אקרא לך."

לא התווכחתי איתו, שמחתי שלא אמר לי לחכות בחדר המדרגות, והתיישבתי על כסא שאורנה הציעה לי.

אחרי רגע צילצל הטלפון ואורנה אמרה: "כן, אני כבר מביאה. גם אתה רוצה תה?"

לא רציתי להטריח ואמרתי שאני לא.

כשחזרה לשבת שאלתי אותה אם זה נכון שמרגוט קלאוזנר היא מאלה המאמינים בשיחה עם נשמות מהעולם הבא.

אורנה אישרה, אבל אמרה שלה אין עניין באמונה הזאת.

אמרתי שגם אני לא מאמין  בניסים כאלה ואז היא קיבלה אומץ ושאלה אותי אם אני אחיו של זאב חבצלת.

רציתי להכחיש, אבל אחר כך חשבתי שאם אגיד "כן," ערכי יעלה בעיניה. יחד עם זאת לא רציתי להיתפס כשקרן, לכן אמרתי: "איך את יודעת?"

אמרה לי: "ראיתי תמונות שלו וראיתי שאתם דומים, רק שאצלך השפם קצת יותר פרוע."

אישרתי לה שבניגוד לזאב אני לא מטפח את השפם ונותן לו לגדול איך שהוא רוצה. נדמה לי שתשובתי מצאה חן בעיניה, כי היא נידבה לי חיוך שהעלה גומת חן בלחיה השמאלית.

אני לא זוכר על מה דיברנו אחר כך, אני מנחש שעל הסרט שזאב עומד לביים ועל בומבה העתיד למלא בו את אחד התפקידים הראשיים. אם קיוויתי שאני איקרא לקרוא את התסריט, הרי זה לא קרה. בומבה יצא, מרגוט קלאוזנר ליוותה אותו עד הדלת ושם נזכר להציג אותי. שנינו לחצנו יד ואני לא זוכר אם דיברנו.

לעומת זאת בומבה דיבר בדרך חזרה. הוא סיפר שמרגוט התרשמה מאוד מתוכן הסרט שלנו ומרשימת השחקנים שישתתפו בו. לדעתו היא מעוניינת להפיק את הסרט, למרות שיש לה הצעה לעשות סרט אחר על פעוטה בדואית שנמצאה במלחמת סיני שוכבת ליד גופת אימה ונלקחה על ידי חייל ישראלי שרוצה לאמץ אותה. 

יותר לא נסעתי לאולפני הרצליה, אבל אחרי קרוב לשנה, בצהרי יום שישי, פגשתי ברחוב שדרות חן את אורנה, המזכירה של מרגוט, ולא ידעתי שתהיה זו פגישה שתשנה את חיי.    

פוצ'ו

* * *

אילן בושם

10 שירים ל'חדשות בן עזר'

לקראת אוקטובר 2018

נולד לשיר

כֶּסֶף מַחֲלִיף יָדַיִם

דִּירוֹת מַחֲלִיפוֹת דַּיָּרִים

דַּיָּרִים מַחֲלִיפִים דִּירוֹת,

אֲנָשִׁים מַחֲלִיפִים נָשִׁים

נָשִׁים מַחֲלִיפוֹת אֲנָשִׁים,

מָה שֶׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה...

אֵיךְ שִׁיר קוֹרֶה?

אֵיךְ קוֹרֶה שִׁיר?

בְּמִקְרֶה אוֹ שֶׁלֹּא בְּמִקְרֶה

אַתָּה נוֹלָד לָשִׁיר

עַל כֶּסֶף שֶׁמַּחֲלִיף יָדַיִם

וְדִירוֹת שֶׁמַּחֲלִיפוֹת דַּיָּרִים,

עַל נָשִׁים שֶׁמַּחֲלִיפוֹת אֲנָשִׁים

וַאֲנָשִׁים שֶׁמַּחֲלִיפִים נָשִׁים...

הָאִישׁ הַקָּטָן וְהַקָּטָן

  (שיר פסימי)

הוּא הָיָה אָדָם נוֹאָשׁ

שֶׁיָּדַע שֶׁסִּכּוּיָו עִם נָשִׁים

חֲלוּשִׁים וּקְלוּשִׁים

אַךְ עִם זֹאת עָמַד בִּנְחִישׁוּת עַל שֶׁלּוֹ

וְחָזַר לְחַזֵּר עוֹד וָעוֹד.

וּבְשָׁכְבוֹ לָנוּחַ הָיָה מְהַרְהֵר עוֹד וָעוֹד

עַל הַהוֹלֵךְ עִמּוֹ מֵאִשָּׁה לְאִשָּׁה

וּמְאַכְזֵב.

   *

הַנַּעֲרָה שֶׁכֻּלָּם רָצוּ

הַנַּעֲרָה שֶׁכֻּלָּם רָצוּ אַחֲרֶיהָ

(וְלֹא תָּמִיד הִתְרַצְּתָה)

נִגְמַר הַסִּיפּוּר שֶׁלָּהּ עִם הַזְּמַן.

  *

שְׁטוֹק הַיֶּקֶה אָמַר

לָאִישׁ שֶׁעִצְבֵּן אוֹתוֹ:

"תִּשְׁתּוֹק!"

(וּכְשֶׁשְּׁטוֹק הַיֶּקֶה מַקְצִין

וְאוֹמֵר לְאִישׁ לִשְׁתּוֹק –

סִימָן שֶׁכָּלוּ כָּל הַקִּצִּין).

שְׁנֵי שִׁירִים אבסורדיים

  (א)

"בָּאֱמֶת," הִרְהֵר הַמֵּת,

"זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁאֲנִי מֵת עַל בֶּאֱמֶת

וָלֹא לְמָשָׁל מֵת עָלֶיהָ

אוֹ מֵת עַל הָאֹכֶל

כִּי אִם מַמָּשׁ!"

  (ב)

שָׁאֲלָה הָאִשָּׁה אֶת הָאִישׁ:

אַתָּה מְכַבֵּד אוֹתִי?

עָנָה הָאִישׁ: לֹא.

הוֹסִיפָה וְשָׁאֲלָה:

אַתָּה מַעֲרִיךְ אוֹתִי?

עָנָה הָאִישׁ: לֹא,

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ!

  *

כָּעַס דַּבּוּר עַל חֲבֵרוֹ וְאָמַר:

"אֵין עוֹד דִּבּוּר בֵּינֵינוּ!"

*

הַשִּׁגְרָה, אָמַר אִישׁ לְרֵעֵהוּ

אוּלַי אֵינָהּ כָּל כָּךְ מְפַתָּה,

אֲבָל הִיא מַבְטִיחָה אֲרוּחָה בְּעִתָּהּ עַל הַצַּלַּחַת

שֶׁאַחֲרֶיהָ אֲנִי מְנַמְנֵם לִי וְחוֹלֵם וְחוֹלֵם - - -

...חֲלוֹם שֶׁגָּז בִּמְהִירוּת כְּפָגָז

בָּרֶגַע שֶׁאֲנִי חוֹזֵר לִמְצִיאוּת מוּבְטַחַת

שֶׁל סֵדֶר-יוֹם וַאֲרוּחָה עַל הַצַּלַּחַת

בבית הקברות

קְבָרִים קְבָרִים, רַבִּים רַבִּים

וּבְתוֹכָם נָחִים אֲנָשִׁים רַבִּים

שֶׁכְּבָר לֹא רָבִים אֶחָד עִם הַשֵּׁנִי,

אֵין בְּפִיהֶם טְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת

וְאֵינָם מְעַנִּים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּתוֹאֲנוֹת

  *

מִסְתַּכְּלִים הָאֲנָשִׁים

בִּתְמוּנוֹת

אַחֲרֵי מוֹת

(כְּמוֹ לְהַחֲיוֹת).

*

אָמַר אִישׁ לְרֵעֵהוּ:

"יְדִידֵנוּ אֲמִתַּי שֶׁעַל עֶרֶשׂ דְּוָי

עֲדַיִין חַי, וַי וַי,

הוּא לֹא מֵת וְלֹא חַי!"

אילן בושם

* * *

משה גרנות

שכלול הפואנטה

על ספרו של בני דון יחייא

"הרי את מחודשת לי – סיפורי הפתעה זוגיים"

כנרת זמורה-ביתן 2018, 192 עמ'

עורכי-דין, בעיקר אלה שהתמחותם דיני משפחה, קולטים אינספור סיפורים מרתקים מאלה הנזקקים לשירותיהם, ובאמת מוזר שרק מיעוט מביניהם גם מושכים בעט סופרים. ייתכן שההכרח לנבור באוקיאנוס של חוקים, תקנות ופסקי דין, והציפייה מהם לחתור ביצירתיות להישג משפטי – מייבש את הכוח היצירתי האחר, הספרותי, הנחוץ כל כך לכתיבה. מסתבר שדווקא רופאים פלשו בהצלחה אדירה לעולם הספרות, והרי כולנו מכירים את המפורסמים שבהם, כמו אנטון צ'כוב, סומרסט מוהם ושאול טשרניחובסקי שלנו.

יוצא דופן במילייה של עורכי הדין בארצנו הוא בני דון יחייא – הוא מפורסם מאוד בתחום התמחותו – דיני משפחה – הוא מרצה על כך, מופיע ברדיו ובטלוויזיה, ואף חיבר ספרי משפט מבוקשים, אבל כל זה לא מנע ממנו את הלחלוחית הנחוצה כל כך לכתיבה ספרותית, נוסף לכך ההומור הטוב, והרי לפנינו כל הנחוץ לכתיבת ספרים מלבבים המתארים מעלות ומורדות בחיי הנישואין, הלא הם ספריו הקודמים "זוג משמיים", "במשפחות הכי טובות", "תורת היחסים".

בספר שלפנינו שבעה סיפורים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ההפתעה בסופיהם, כמצוין בכותרתו. כידוע, אחד המאפיינים, הכמעט הכרחיים בסיפור הקצר הוא הפואנטה. דון-יחייא שכלל  את המאפיין הזה למידה כזאת עד שהקורא ההמום מהמהפך חש שאולי לא קרא נכון את הסיפור, ונאלץ לקרוא אותו שנית.

למרות החשש שאני הולך לקלקל לקוראים את ההנאה בכך שאני מגלה סופו של אחד הסיפורים (מה שנהוג לכנות בשם spoiler), אני חש חובה להביא כאן את הדוגמה הזאת, כדי לפרוש בפני הקוראים את סודות הארכיטקטורה הספרותית של המחבר.

הדוגמה שאביא היא מהסיפור "הוכחות חותכות" (עמ' 140-115): הגיבור (הטראגי בינתיים...) הוא עודד, איש עסקים מצליח,  שקשרים לו מעבר לים, מעוכב בשדה התעופה, ואינו מורשה לעלות למטוס ללונדון, שם הוא היה אמור לחתום על עסקה עם משקיעים. הוא רותח מזעם, ולאחר התרוצצויות (המתוארות בפרוטרוט!) כדי לברר מי התנכל לו – מסתבר שזאת אשתו דליה, שמתלוננת על אכזריות כביכול, מצדו. היא מעכבת את יציאתו מהארץ, ותובעת מחצית מהונו, מחצית מהכנסות משרדו, את הדירה וכו'.

עודד נושא עמו זיכרון עגום, מלפני חמש-עשרה שנה, כשנודע לאשתו על פרשת אהבים שלו מחוץ לנישואין, אבל כל טענותיה הנוכחיות הן מצוצות מהאצבע. הוא מגיע הביתה ברוח סערה, ומתעמת עם אשתו, שיחד עם חברתה שרית מוציאות אותו מדעתו, ומנתבות אותו לאלימות מילולית ופיזית (דליה נשרטת בפנים – לא ברור מי גורם השריטה), וכל זה מונצח בקלטת וידאו, ששתי הנשים השתילו במקום סתר.

שרית המבוהלת מההתפרצות של עודד, מזמינה משטרה הפותחת נגדו בחקירה שמובילה לאישום פלילי בהיותו בעל אלים. הוא מורחק מביתו (שקיבל מהוריו, כשהוריה לא תרמו לכך אפילו שקל!) ובייאושו הוא משתולל גם בלשכתו של עורך הדין, אשר נאלץ להבין כי התלונה של דליה מוצדקת.

לאחר הרבה שידולים והזהרות שהוא עלול לשבת בית הסוהר, שהתקשורת תחגוג עליו, ועסקיו ירדו לטמיון – עודד מסכים לוותר כמעט על כל נכסיו לטובת אשתו, בתנאי שהיא  תבטל את התלונה נגדו על אלימות. ההסכם נחתם, וליבם של הקוראים עם הידרדרותו הטראגית של עודד, והם מלאי כעס על דליה התחמנית חסרת המצפון.

ואז מגיעה הפואנטה הבלתי צפויה לחלוטין – מסתבר שכל מסע הסבל הזה, כביכול, של עודד, תוכנן על ידי שני בני הזוג, כדי שנושיו הרבים לא יוכלו לקבל את סכומי הכסף הגדולים שהוא חייב להם. הסיום המפתיע הזה מכריח את הקוראים לשוב ולקרוא את הסיפור כדי למצוא רמזים מקדימים ל"פתרון" המדהים שבסופו.

סופים מיוחדים מן המין הזה נמצא גם בששת הסיפורים האחרים: "סליחה, טעות" מסתיים בהארה שפסיכולוגית מצליחה לגרום לפציינט; "הצמיד של אימא" מסתיים בגילוי ההקרבה של אם לילדיה; "שלך באהבה" מסתיים בתחושה המשחררת שהגבר, שעל פניו הוא מתנשא, שחצן ובוגד – ניחן ברחשי לב כלפי זוגתו הנטושה; "יום נקם ושילם" מתאר את הריב הקלאסי בין שני הורים גרושים על משמורת בנם היחיד, ריב שממלא את שניהם בתשוקת נקמה, כשבסוף מי שמפתיע הוא דווקא הבן; "בובת חייטים" מתאר יחס לא הוגן של הורים כלפי בתם, כשאת כל תשומת הלב הם מקדישים רק לבנם היפה והמוצלח, וגם את הירושה כולה הם מנתבים רק אליו. חוסר הצדק הזה מרחיק את הבת מהמשפחה עד ללוס אנג'לס, והיא נמצאת בנתק גמור עד לימי גסיסתה האחרונים של האם, כשהבת מחליטה לטוס לארץ כדי לראות את האם לפני מותה, ואולי אף להתפייס עם האח. כאן מתרחשת פגישה / לא פגישה פנטסטית שהקוראים לא היו יכולים להעלות על דעתם לאורך קריאת הסיפור. לאחר הקריאה גם הבנתי מדוע קרא הסופר לסיפור "בובת חייטים", ולא "אימום חייטים" – הבת, מירי, חשה שהיא מעין בובה שעליה מלבישים את הבגד הנכון, הוא אחיה האהוב על הוריה. היא מבינה שהיא מעין טיוטה לבן שנולד שש שנים אחריה.

הסיפור "יום אחד תצליחי" מתאר את תעלוליהם  של שני תאומים זהים בגן הילדים, בבית הספר, בצבא, בעבודה, וכן – גם בנישואין, ובסוף – הגמול הצודק על מעלליהם.

כל סיפור פותח באמרת כנף של אישים, כמו פיטר קוק, אלברטו מורביה, מל ברוקס, דאגלס הורטון, גראוצ'ו מרקס, ריימונד צ'נדלר, אנטול פראנס – אמרות שאם חוזרים וקוראים אותן לאחר קריאת הסיפורים, נרמזים באשר לנתיב הנסתר של העלילה.

הסיפורים גדושים בהערות הומוריסטיות, המלוות במשחקי מילים, לשון נופל על לשון, ואפילו חרוזים. הרי קצת דוגמאות:

"ליאת נפרדה בשמינית של גאווה מעריצותם של הערוצים (ערוצי הטלוויזיה) כדי לעצור, ולא להיסחף" (עמ' 94)

"היא מתהדקת בהתאדקותה" (עמ' 95)

"קרם עור וגידים, וקרם אור ליהודים, קרם לפנים וקרם לחוץ, קרם לאדם רגוע, וקרם לאדם לחוץ... קרם מאצות שהקונות אליו אצות בעצת הממליצות..." (עמ' 117)

"המבדיל בין קודש לחו"ל" (עמ' 120)

"ככל שהקורבן הולך ומסמיק, כן נהנה המציק מעוד רגע מצחיק" (עמ' 175)

"חושך על פני תאום" – הכוונה לתאום שנשאר בחושך בחדר המדרגות, עם רמז ברור לבריאה (עמ' 192).

משחקי הלשון האלה משרים אווירה קומית בעלילות שעל פניהן נועדו לתאר מצוקות אנושיות. וכן, המחבר חידש מילה בעברית – לסיפורי "פאנץ'-ליין" (הז'אנר של הסיפורים בקובץ זה) הוא העניק את השם "סיומחץ".

גם ספר זה, כמו קודמיו, משרים על הקוראים קורת רוח והנאה.

משה גרנות

* * *

מריאן בֶּלֶנְקִי

הישג חדש למדע הישראלי

מדעני ישראל הצליחו להפיק דם סינתטי של ילדים נוצריים, והוא איננו נופל בטיבו, ובמובנים מסוימים אף עולה, על הדם הטבעי, על פי נתוני המבחן האורגנולפטי (המבוסס על חושי האדם – י. נ.). בקרוב עומד לקום בחיפה מפעל לייצור הדם, משם יוזרם המוצר היקר הזה בצינור דם אשר יונח על קרקעית האוקיינוס השקט עבור יהודי ארה"ב וקנדה. הסינתזה של המוצר מתבצעת בשיטת קרינת לייזר ברקטיפיקציה ישירה של כינון גנטי מנפולת תעשיית הדיג (ראשי דג מלוח). 

גיאולוגים רוסיים גילו ביאקוטיה מאגרים של דם ילדים נוצריים. הנוזל מצוי בשכבת הטריאס, בעומק 600 מ' מתחת לפני כדור הארץ. המדענים מניחים כי, הנוזל נוצר לפני 500 מיליון שנה, בעקבות התרסקותו של המטאור, אשר הביא להכחדתם של הדינוזאורים. את המשאב הזה תפיק החברה "בריטיש פטרוליאום" על בסיס 50/50. הרפובליקה העממית של סין תקים ביאקוטסק מפעל, בו יימזג המוצר בצנצנות ואלה תישלחנה לצרכנים.

אנו עדים, אם כן, לתחרות בין המוצר הסינתטי הישראלי לבין המוצר הרוסי הטבעי. אנו קוראים לכל היהודים לרכוש את המוצר הישראלי!

משרד הבריאות הישראלי מזהיר – צריכת יתר של דם ילדים נוצריים עלולה להזיק לבריאות.

 תרגום מרוסית: י. נ. 

מריאן בֶּלֶנְקִי, סופר ישראלי בלשון הרוסית

מריאן בלנקי חי עימנו ומתגורר בירושלים מזה עשרות בשנים. האיש הוא אמן יוצר והומוריסטן בלשון הרוסית, יחיד במינו. הוא לא נעתר, לצערי הרב, להפצרותיי בשעתו, כי ישקיע מאמץ ויעמיק את שליטתו בשפה העברית, מה שעשוי היה להציב אותו ברמה אחת עם יוצרים כמו אפרים קישון ז"ל מחד,  ומאידך – הקורא העברי היה נשכר בחומר קריאה מופלא ומרתק, והצופה – במונולוגים מרגשים ומצחיקים עד דמעות.

קרה ההפך: האיש תרגם לרוסית מיצירותיהם של חנוך לוין ושל אפרים קישון והוא מתפרנס לא רע מהעלאת מחזותיהם על פני אלפי במות התיאטרון ברוסיה, באוקראינה ובבלרוס. זאת לבד מיצירותיו המקוריות בלשון הרוסית, שהן רוויות שנינות, הומור, סרקזם קיצוני, דימויים סוריאליסטיים אד אבסורדום וביצירת דמויות בימה שגורמות לצופה הרוסי להתמוגג. בנוסף לכל אלה האיש הוא סטנדאפיסט מבוקש בפני קהל דוברי רוסית בארץ וגם בחו"ל.

בדחף בלתי נשלט תירגמתי כמה וכמה מן הסיפורים והמונולוגים שלו לעברית. עודני מייחל כי, תימצא ההוצאה לאור, אשר תסכים להציג את תרגומי יצירותיו בפני הקורא העברי. אני יודע שהסיכוי לכך הוא קלוש ביותר, משום שהאיש הוא ימני מאוד בדעותיו – רחוק מאוד מן "הפוליטיקלי קורקט"...

מריאן ביקש להוסיף אל האמור למעלה כי הוא הינו יוצר הדמות הידועה ביותר על הבמה הסובייטית: "דודה סוניה" בביצועה של קלרה נוביקובה  (הרצר) – שכמוה כ"סלאח שבתי" שלנו. זוהי דמות של אישה יהודייה טובת לב, אשר מוכנה לעזור לכולם, וידועה לכל יוצא ברה"מ.  הוא תירגם לא רק את קישון ואת לוין, כי אם גם מחזות מאת יהושע סובול, נסים אלוני, עדנה מזי"א, ענת גוב, סיפורי אתגר קרת, מנחם תלמי ואחרים; המחזות בתורגומו לרוסית מוצגים לא רק ברוסיה, באוקראינה ובבלרוס, אלא גם בארה"ב ובישראל. הוא היה בעל טור בעיתון  המוסקבאי "וזגלד", אשר נחשב לביטאונו הלא-רשמי של נשיא רוסיה.

 יואל נץ

* * *

אוריה באר

קלייר

ישבנו בחלק האחורי של האוטובוס הנוסע לאילת. ליהגנו, פטפטנו בלא הרף וסיפרנו בדיחות. היה זה כשלושה חודשים בלבד לאחר מלחמת ששת הימים. אנו – שיצאנו כמעט בלא פגע מאחד הקרבות הקשים של המלחמה בסיני – החלטנו לקיים את מה שסוכם באותם ימים קשים בצל שריונים במדבר: אם נישאר בחיים, נצא לבלות יחד סוף שבוע באילת.

בשני המושבים שלפנינו ישבו שלוש נערות חטובות בנות עשרים פלוס. שתיים מהן, הקרובות לחבריי, היו בלונדיניות צחקניות שהתנהגו במשובה ובקורטוב של קלות דעת. השלישית, בעלת שיער שחור גולש, עיניים חומות חודרות ואף נשרי, לא היתה יפה ונפלה במראה החיצוני מחברותיה הרעשניות. היה לה חזה מלא, כתפיים חסונות משוכות לאחור כבמעין מרי, אצבעות ארוכות עדינות, גבותיה היו מקושתות ועצמות לחייה גבוהות. בעוד חברותיה צחקו בצהלה על דברים של לא כלום ועל בדיחות הקרש שהשמיעו חבריי, ישבה הנערה במעין בדידות מזהרת. היא היתה מסוגרת ומרוחקת, וכמעט שלא התערבה בשיחה הקלילה שגלשה מנושא לנושא ומסיפור לסיפור. רק מפעם לפעם, כשנאלצה לומר דבר מה, לאחר פנייה של אחת מחברותיה, היתה משמיעה הערה שנונה, מביטה בהן בשמץ של זלזול וחוזרת לבדידותה. היא שבתה את ליבי מהמשפט הראשון שאמרה. שפתיה, צחוקה העצוב משהו ולחלוחית ההומור המריר שנלוותה למשפטיה הקצרים והקולעים, שיוו לכל מילה חשיבות מיוחדת.

שלוש הנערות, ממש כמונו, עשו את דרכן לאילת כדי לבלות סוף שבוע של מנוחה מלימודיהן. הן למדו בסמינר למורות בירושלים, ולכאורה, היטיב המפגש עם שני הצדדים. הקשר בינינו התפתח במזהירות רבה. עד לבאר-שבע היו גישושי היכרות ראשוניים, כדרכם של עולי ימים, מלווים בצחוקים, סניטות והקנטות של חיבה. מבאר-שבע ועד דימונה כינינו זה את זה בשמות פרטיים, ומדימונה בואכה דרך ההרים לצומת סדום ולכביש הערבה, כבר היינו ידידים ותיקים. חבריי הנועזים יותר, התיישבו איש איש ליד הבלונדינית הרועשת שלו. הם כרכו ידיהם סביב כתפי הנערות ותיכננו במשותף איך יבלו את הלילה בדיסקוטק הכי הומה שבעיר הדרומית.

אני נשארתי עם השחרחורת מאחור. מתאמץ ליצור עימה קשר ולהתגבר על מעין התנגדות סמויה, לא מובנת, שהיתה לה. רק אחרי קיבוץ יוטבתה, כשנותרה פחות משעת נסיעה עד אילת, נעתרה לי ואמרה, "בסדר, אצטרף אליכם בערב. בוא לקחת אותי מהאכסנייה שלנו בעשר."

נפרדנו בתחנת האוטובוסים הישנה של אילת בחיבוקים, נשיקות, לחיצות ידיים וטפיחות קלות. קבענו שחבריי יקדימו ויבואו לקחת עימם את שתי הבלונדיניות בשעה עשר וישמרו מקום לשנינו, שנבוא מאוחר יותר.

באתי לקחתה כמובטח, בשעה היעודה. היא כבר חיכתה לי באולם הכניסה לאכסנייה הצנועה בלא התרגשות יתרה. היא היתה לבושה בלבוש שמרני. חצאית כהה פשוטה, חולצה רכוסה היטב ונעליים חצאיות מגושמות. ושוב הבחנתי בדוק העצוב שבעיניה וברתיעה הקלה שנרתעה בכל פעם שידי נשלחה בלי משים ונגעה בה. פסענו בשתיקה לעבר מועדות 'חצות וחצי', שהיה ממוקם באותם ימים במרתף גדול במרכז העיר. כשהגענו היה המועדון כבר מלא מפה לפה, ובקושי נמצא לשנינו מקום ליד חבריי.

היו אלה ימי האופוריה הגדולה שאחרי מלחמת ששת הימים. זמרים ידועים שרו בגרון ניחר שירי ניצחון וזיכרון לנופלים, כשהתזמורת מלווה אותם בגאווה. היין והבירה זרמו כמים והשירה בציבור, שאירגנו הזמרים, הרעידה את הקירות הדקים. לאחר השירה באו הריקודים, הקריאות הצעקות המשלהבות והטפיחות על השכם.

חבריי איבדו עם מהרה את הראש. הם גמעו בזו אחר זו כוסות בירה גדולות, התהוללו והתבסמו. הם רקדו כמעט עד טירוף חושים, והביעו עליצות ילדותית כמעט על שניצלו ונותרו בחיים מאותו קרב שריון גדול שבו השתתפנו. נערותיהם היו תלויות להם על מרפקיהם, והם צרחו כל הזמן עד לב השמים: "אנחנו חיים. אנחנו כאן."

קלייר, שישבה קרוב אליי, על שרפרף עץ עגלגל, קמה ממקומה סמוך לחצות וביקשה ברכות, אך בתקיפות, ובטון שאינו סובל ויכוח: "בוא נצא מכאן. לווה אותי בבקשה לאכסנייה."

"אבל קלייר," מחיתי.

"לא, נענעה בראשה בהחלטיות. "אני עייפה ואני עוזבת. אם אתה לא רוצה ללוות אותי, אלך לבד."

התנצלתי בפני חבריי התמהים, השארתי שטר כחלחל עבור השתייה והתשר, ויצאתי בעקבותיה מהמועדון. היא פסעה בצעדים רחבים לעבר האכסנייה הקטנה, ששכנה באותם ימים ליד הים.

"קלייר, מה העניין?" ביקשתי לדעת. "מה קרה לך!"

"לא כלום." משכה בכתפיה. "אני לא יכולה לסבול את הרעש שם. אין לי גם מצב רוח. אם אתה רוצה, נטייל קצת לאורך חוף. אחרת – "

נעניתי להצעתה הנדיבה וצעדתי לצידה לעבר החוף הצפוני של אילת. רוח קרירה נשבה בפנינו, וירח מלא של אמצע החודש הטיל עלינו אור חיוור. עצרנו ליד קו המים והבטנו בשתיקה באורות המנצנצים של עקבה שמעבר למיצר. הנחתי יד על כתפיה ואספתי אותה בין זרועותיי. להפתעתי, היא לא הביעה כל התנגדות. היא עצמה את עיניה, קירבה שפתותיה המלאות אל שפתיי ונענתה בהתרגשות הולכת וגוברת לנשיקותיי. לפתע הסיטה ראשה לאחור, ובאורח שהדהים אותי, אמרה חרש: "בוא נלך למלון החדש. שם ממול. אם אתה רוצה, כמובן."

העזתה הפליאה אותי. התקשיתי להאמין שאותה נערה סגורה ומרוחקת תיטול יוזמה ותציע הצעה כזו.

"בסדר," עניתי קצרות. "נלך לשם."

פקיד הקבלה הקירח שבמלון קיבל את פנינו בשוויון נפש. הוא הניח בשתיקה את המפתח על הדלפק וסימן לנו בידו שהחדר נמצא באגף השמאלי, בקומה הראשונה. שניות אחדות לאחר שסובבתי את המפתח בחור המנעול, היתה קלייר בזרועותיי בחדר החשוך.

"לא, אל תדליק את האור," הפצירה בי.

היא שלחה ידה לעבר חולצתי, התירה את כפתוריה, פתחה את חגורת מכנסיי והפשיטה אותי אט אט בדממה מכל בגדיי. היא כרעה, נישקה כל אבר בגופי, השליכה מעליה כמו בחמת זעם את שמלתה, ומשכה אותי כל עוד רוחי בי למיטה הזוגית הרחבה.

היה זה לילה מסעיר יותר מכל לילה קודם שהיה לי עם אישה בחיי. קלייר לא הניחה לי. היא הסתערה עלי שוב ושוב, כמו רצתה למצות מגופי כל מה שיכול היה לתת. כמו התאוותה ליהנות מכל רגע עמי ולסחוט את כוס הנאות הבשרים עד תומה. היה לה גוף נהדר, ידיים ארוכות וחזקות, חזה מלא, ירכיים חושניות, ופה שמצץ אותי ללא הרף.

סמוך לעלות השחר, כשראשה סמוך לראשי, וידי חובקת אותה ומצמידה את גבה אל זה שלי, וכשאני עדיין במעין תנומה, התרוממה לפתע, הטילה לצדה את השמיכה וכיסתה בידיה על עיניה. היא נאנקה ואחר כך החלה להתייפח. שמעתי את בכייה ולא הבנתי מה אירע לה. הדלקתי את האור הקטן מעלינו וכרעתי לצדה. קלייר ישבה על המיטה, שערה הכהה פזור על פניה, ידיה מכסות את עיניה ובכייה הקטוע הולך וגובר. שדיה המלאים רטטו, ידיה רעדו וראשה נע בתנועות של כאב מצד לצד. מעין יללות התמלטו מפיה מפעם לפעם. הנחתי את ידי על כתפה וניסיתי ללטפה, אך היא היכתה בחוזקה על זרועי. נהמותיה הלכו וגברו. היא נשכבה שוב, טמנה ראשה בכר והיכתה בחוזקה.

לרגע חששתי שלקתה בהתקפת אמוק שטיבה לא היה ברור לי. הבטתי בה בעיניים קרועות לרווחה ושקלתי מה עליי לעשות. האם להזמין רופא? האם איבדה את שפיותה?

לאחר כרבע שעה נרגעה קלייר. זעקותיה חדלו, בכייה מעורר הרחמים נפסק והיא הרימה את ראשה מהכר והביטה בי בכאב, בעיניים שטופות דמעות.

"קלייר, מה קרה?" תמהתי. "היה לנו סקס נהדר. נהנינו מכל רגע. אז למה את כזאת? תגידי!"

"כן, היה לנו," ענתה בבוז. "אתה לא מבין. אני בגדתי בחבר שלי. הפרתי את האמון שנתן בי. נכנעתי ליצרים שלי. שיקרתי לו בכל."

"אבל קלייר! לא סיפרת לי. לא ידעתי." ניסיתי להתגונן.

"כן, לא סיפרתי," נשכה את שפתיה. "לכן אתה מתקשה להבין. חושב בטח שאני סתם אחת שנותנת. סתם זונה או נערת הפקר. רק שתדע, אני לא אחת כזאת."

נאלמתי דום, בעודה מסבה פניה אליי, מוחה בשקט את עיניה במטפחת מקומטת ולחשה בקול שבור: "אני רוצה שתדע, זה היה הסקס האחרון שלי. בחיים לא יהיה לי עוד גבר. אני גמרתי עם הפרק הזה בחיים. מבין עכשיו?"

בחנתי את עיניה בתמיהה הולכת וגוברת.

"לא, לא מבי,ן, השבתי. "לא יודע בכלל על מה את מדברת." אחזתי בסנטרה, קירבתי את פי אל פיה ונשקתי את שפתיה. "לא מבין כלום. תסבירי."

היא התרחקה ממני, דחתה את שפתיי והניעה קדורנית את ראשה.

"אז אסביר לך," השיבה בקול שבור. "זאת היתה אשמתי. תקשיב, החבר שלי, רונן, נפצע קשה ברמת הגולן, בקרב על החרמון. הוא קיבל צרור בבטן. אברי המין שלו נפגעו. הכול הלך. הוא אימפוטנט כעת. בתור גבר הוא גמור. הוא עדיין בבית חולים. הטיפול בו יימשך זמן רב..."

"קלייר, נוכל לצאת יחד," קטעתי אותה בסערה. "אני מרגיש שאת שלי. שאני קרוב אלייך. רוצה שתהיי חברה שלי."

"לא, אתה לא מבין כלום," חבטה על חזי בזעם. "עמדנו להתחתן בחודש מאי לפני המלחמה, אבל הפציעה קטעה הכול. לפני שבוע, בבית החולים, הוא שאל אותי אם אני עדיין מוכנה להינשא לו. אמרתי שכן. הוספתי שמצדי שום דבר לא השתנה ושיהיה לנו ילד. כי היום יש כל מיני שיטות."

"לא קלייר," ניסיתי לשנות את דעתה. "בלי סקס נישואין אינם נישואין. זה בלתי אפשרי."

היא נשכה את שפתיה, התעטפה בחלוקה וסרה אל חדר האמבטיה הקטן. כשיצאה היו פניה רחוצות ושערה היפה מסורק למשעי.

"נשק אותי," כמו פקדה פתאום. "ואל תיגע בי עוד. בבוקר אני חוזרת אליו. עכשיו עזוב אותי."

על סף החדר נפרדתי ממנה כשנפשי יוצאת אליה. היא טרקה בעוז את הדלת בפניי, כמו לא הכרנו זה את זה מעולם.

חלפו שלוש שנים. שבתי ללימודיי באוניברסיטה ולאלף ואחת הפרנסות שמהן התפרנסתי כסטודנט. חודש לאחר אותה חופשה באילת חשתי רגשי חרטה עזים. הצטערתי על שנעניתי לקלייר וויתרתי לה כה מהר. התגעגעתי אליה ורציתי לראותה. בשל הכיסופים אליה התקשיתי להתרכז בלימודים ולא תפקדתי כראוי במקומות עבודתי. התחלתי לחפשה באופן כפייתי בספרי הטלפונים, במרשם האוכלוסין, אצל ידידים וחברים ובעצם כמעט בכל מקום אפשרי. אלא שכל מאמציי העלו חרס. איש לא ידע עליה דבר ונראה שהאדמה כמו פצתה פיה ובלעה אותה. כך, אחרי כשנה ויתרתי עליה והיא נשכחה מליבי בכאב.

עד שיום אחד נקראתי שוב לשירות המילואים השנתי שלי, אי שם סמוך למצפה רמון שבהר הנגב. שבוע שלם התאמנו במרחבים בטנקים, בזחל"מים ובתותחים המתנייעים, כשאנחנו בולעים אבק. ביום סובלים מהחום ובלילות רועדים מהקור המקפיא. אחרי שבוע של אימונים, בערבו של יום מפרך במיוחד, עבר בינינו הרס"ר והודיע: "בשבע יוצאים שני רכבים לבית הקולנוע שבעיירה ירוחם. מי שרוצה מוזמן להצטרף."

מכיוון שלא מצאתי דבר טוב יותר לעשותו באותו ערב במחנה סחוף הרוחות, החלטתי להצטרף. הקומנדקר היטלטל מצד לצד בדרכי  העפר שהובילו מבסיסנו לכביש הראשי. ענני אבק סימאו את עינינו והנהג התקשה למצוא את דרכו בתוואי החשוך. לבסוף, חבוטים ורצוצים, הגענו לבית קולנוע מוזנח במרכזה של העיירה ירוחם. צבאנו על הקופה שבתא העלוב, שבו מכרו כרטיסים לאיזה מערבון, על עיירה שכוחת אל בדרום ארצות הברית, בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה.

עמדתי בתור לכניסה לאולם הקולנוע החשוך, כאשר ליבי הלם בי בחוזקה. ממש מולי עמדה קלייר. היא תלשה במתינות את תלושי הביקורת מכרטיסי הקולנוע והורתה למבקרים המעטים היכן לשבת. היא היתה לבושה במכנסי ג'ינס ארוכים, גדולים על מידותיה, חולצה כחולה מהוהה ונעולה נעלי בוקרים גבוהות.

"קלייר," קראתי, וליבי הלם בקירבי בהתרגשות. "קלייר, זה אני. זוכרת?"

היא הביטה בי לרגע באדישות, וכמו מדדה אותי רגע ארוך בסקרנות בעיניה היפות. לפתע, כמו ניצת בהן זיק של זיכרון. היא חייכה את חיוכה העצוב, האירוני כלשהו, ואמרה: "אה, זה אתה?"

"כן קלייר, אני. מה את עושה כאן?"

חבריי הביטו בי בסקרנות וקלייר חשה מבוכה למראה הקירבה שהפגנתי כלפיה.

"עמוד בצד," ציוותה בתקיפות. "אסביר לך אחר כך. אל תפריע לי עכשיו בעבודה. אני מבקשת..."

חיכיתי בירכתי האולם בסבלנות עד שתסיים לתלוש את תלושי הביקורת. או אז, פנתה אליי במורת רוח גלוייה.

"מה אתה רוצה, תגיד?"

"רוצה אותך, קלייר," השבתי כולי נרגש. "מה את עושה במקום הנידח הזה?"

היא העיפה מבטים כה וכה, כדי לראות אם חבריי המילואימניקים תפסו כבר את מקומותיהם באולם, ואחר כך ענתה בקול נמוך: "אני גרה כאן עם בעלי בחוות בוקרים. בערך ארבעה קילומטרים מכאן. בערבה. אנחנו מגדלים צאן ומוכרים חלב וגבינות עזים. בערב אני משלימה הכנסה בקולנוע. אנחנו עדיין לא מבוססים. יש לי ילד קטן מקסים. כבר בן שנתיים ואנחנו אוהבים אותו מאוד. הוא מהפרייה מלאכותית. כי רונן בעלי... סיפרתי לך. בגלל הפציעה."

הבטתי בה בעיניים גדולות, פקוחות לרווחה. התאפקתי בכל כוחי מלאחוז בה, להצמידה אל גופי ולנשק שוב ושוב את פיה, עיניה ושערותיה.

"קלייר," לחשתי כמעט בתחנונים. "חשבתי עלייך כל השנים האלה. אני אוהב אותך. רוצה בך. מתגעגע אלייך."

היא נעצה בי את עיניה באיבה גלויה.

"שטויות במיץ," פסקה בבוז. "סתם קשקוש ולא יותר. זאת התאהבות ולא אהבה. היה לנו לילה אחד יפה וזה הכול. מה אתה יודע עליי? תפסיק לברבר."

"לא קלייר," מחיתי. "אני אוהב אותך. ברצינות. בואי, תעזבי הכול. נהיה יחד. אני אעשה הכול למענך."

ניסיתי לאחוז בזרועה בעדינות, אך היא הדפה את ידי בחימה שפוכה והצביעה באצבעה לעבר האולם החשוך.

"עזוב, אמרתי. אני מאושרת. לא זקוקה לשום גבר בעולם. שום חיי מין לא מושכים אותי עוד. עכשיו תראה, קנית כרטיס, נכון? אז תיכנס לאולם ותראה את הסרט."

היא הרימה את קולה מעט ואני, נזוף ומושפל, הסתובבתי לאחור ונכנסתי לאולם הקולנוע החשוך. ישבתי בדד על כיסא רעוע, אך את הסרט כמעט שלא ראיתי. ניסיתי כל הזמן לתחבל תחבולות כיצד אוכל לגרור את קלייר מהמקום המשמים הזה ולהביאה אליי. חלמתי אלף חלומות בהקיץ ושקלתי אלף ואחת אפשרויות.

עם הידלק האורות, יצאתי בעקבות חבריי לעבר היציאה. קלייר כבר עמדה ליד הפתח והחליפה דברים עם הקופאי. היא לבשה עתה מעיל צבאי ישן, מאלה שהיו בשימוש בצה"ל לפני שנים רבות. רוח קרירה נשבה מהמדבר ואף אני חשתי בצינה התוקפת אותי. בעוד חבריי פונים לעבר הקומנדקרים, פניתי אליה בתקווה אחרונה.

"קלייר," ניסיתי. "תקשיבי רגע. מילה אחת שלך ואני עוזב הכול עבורך. לימודים, עבודה, קריירה. ניסע מכאן. נהיה יחד. תגידי, מתי לבוא לחווה לקחת אותך?"

ברק של כעס שב וניצת בעיניה. פיה היפה נקפץ בחרון אין אונים ולחייה הסמיקו.

"לך מכאן," זעקה כמעט. "ושלא תתקרב עוד לאזור הזה. כי אם לא תסתלק, אפנה לתחנת המשטרה. אטען שאתה מטריד אותי. אבקש שיעצרו אותך. ואם תבוא לחווה, אצא אליך עם הרובה של בעלי. אירה בך בלי היסוס. לא אתן לך להרוס את האושר הקטן שלי. עוף מכאן."

ליבי נפל בקירבי. חשתי לרגע כאילו שפכו דלי מלא של צוננים על פניי הלוהטות. עמדתי שם נבוך ומושפל עד עפר. נהג הקומנדקר שחיכה בחוץ לאחרוני החיילים צפר ארוכות. "בן אדם, אנחנו חוזרים," קרא הרס"ר שישב לידו. "אם אתה רוצה להישאר כאן עם הנקבה, אז תחזור לשטח לבד."

הבטתי בה בכמיהה. עיניה היו קשות, אך ברגע האחרון התרככו מעט. "לך," אמרה בתחינה. "אני מבקשת."

פניתי לאיטי לעבר הקומנדקר כשאני מבולבל ופגוע. לפני שעליתי לרכב הצבאי, הסבתי פניי לאחור. היא עמדה על המדרכה בפתח בית הקולנוע וחייכה בעצבות. ידה הימנית הורמה באיטיות ונפנפה לי נפנוף של פרידה.

אוריה באר

* * *

עדינה בר-אל

מק, לא פשוט בכלל

על הספר: משה קופרמן, "פשוט, מק", עריכה והפקה: יהודה יערי, מאי 2018

הספר הוא אוטוביוגרפיה של משה קופרמן, המכונה בפי כל מֶק, ממקימי קיבוץ "ארז" בדרום, וחבר בו עד היום. הוא מנסח את דבריו בבהירות ובשפה נאה.

נוף ילדותו של מק שונה לגמרי מהנוף הקיבוצי שהוא חי בו בבגרותו. "תמונות הילדות הראשונות שלי ממוקמות בשכונת צריפים לא מסודרת על מדרון הכרמל, מול מפעל לייצור מלט שארובותיו מעשנות יומם וליל, מול מחצבות הגיר הרך, שאבק מכסה אותה."

זו היתה שכונת "נשר", (לימים עיר בשם זה), שכל תושביה עבדו במפעל, כולל אביו של מק, שעבד בתחנת הכוח. הוסיפו לעשן ולאבק את הצפירות החוזרות ונשנות, שבישרו על חילופי משמרות במפעל, ותקבלו שכונה שלא היתה עוברת היום את הקריטריונים של "איכות הסביבה". אבל מק זוכר בחיבה רבה את השכונה, אף שהיתה ללא גני משחקים. ויותר מזה, יש לו חברים משם, מאז ילדותו, אשר שותפים לנוסטלגיה שלו למחוז ילדותם, ויש להם מה שהוא מגדיר כ"גאוות יחידה" של בני השכונה.

ידוע שלישראלים יש חברים החל מגן הילדים ועד זקנה ושיבה, אבל אצל מק בולטת במיוחד תכונה זו, של חבֵרוּת נאמנה, ובספר הוא מקדיש פרקים מיוחדים לתיאור חבריו הטובים – תולדות חייהם ומעשיהם – דבר די נדיר באוטוביוגרפיות, לדעתי. גם בקטעים אלו על החברים יש "חתיכת" היסטוריה. כגון בפרק על חברו חזי אלון ז"ל, שהיה מוכשר מאוד בתחום החקלאות. לימים עבר חזי עם בני משפחתו למושב ניר-בנים. שניים מבניו עשו חייל: בנו רם קיבל צל"ש על שמנע בעת קרב פגיעה חמורה מאש כוחותינו, ובנו ניצן התמנה לאחרונה לתפקיד פיקודי בכיר ביותר בצה"ל.

מק מצהיר, שהספר נכתב למען הדורות הבאים של בני המשפחה, למען יכירו את השורשים. לפיכך הוא מתחיל בסקירת תולדות משפחות הוריו במזרח אירופה, כולל ציון מקומות גיאוגרפיים, ושמות בני המשפחה, גם אלו שנספו בשואה וגם אלו שהצליחו לעלות ארצה. למרות שמדובר בבני משפחתו, תיאורים אלו מייצגים בעצם גורל של יהודים רבים – החל מההווי והתעסוקה בעיירות במזרח אירופה ועד השבר הגדול באירופה, והתקומה בארץ ישראל. 

יש תיאורי הווי של תקופת ילדותו. לדוגמא: נסיעה ברכבת העמק, אשר היתה ידועה באיטיותה, ואף פעם לא יצאה במועד או הגיעה במועד לתחנות.

בהיותו נער הכריז האו"ם על הקמת מדינה יהודית בכ"ט בנובמבר 1947. ואיך נודע הדבר למק הצעיר? אביו נכנס הביתה וקרא בקול: "איפה הבן של המדינה העברית?!"

ביוני 1948, כשהוא בסוף הכיתה השביעית, התגייס מק לצבא, שבן גוריון הכריז על הקמתו אך חודש קודם לכן, ב-31 במאי בשנה זו. הוא הצטרף לגדוד הראשון של הנח"ל – "נוער חלוצי לוחם". מק מספר, שלעיתים הוא התקל בלגלוג, וכינו את הנח"ל "נוער חצי לוחם..."

לאחר הטירונות הוא הגיע לקיבוץ גבע, שם החל את הקריירה שלו כרפתן. יחד עם זה השתתף בסלילת קטע דרך בין סדום לעין-גדי, וכמובן לא פספס הזדמנות להעפיל למצדה.

הוא התנסה בהדרכת נוער בירושלים בקיץ 1949, ובין השאר הקים סניף של הנוער העובד בעין-כרם. אבל חזר לאחר זמן קצר אל חיי הכפר. בתחילה  שהה עם הגרעין שלו ב"אבוקה" שבעמק בית-שאן, ובאביב 1952 הגיע עם קבוצת חברים לארז. ומובן שהוא נכנס לעבודה ברפת.

מק מתאר את הקשיים החברתיים שהיו בקיבוץ, על רקע הוויכוחים האידיאולוגיים בתנועה הקיבוצית בין המפא"יניקים והמפ"מניקים, וכן כישלונות כלכליים.

מק מעיד, שאחד הדברים שתמיד כואבים לו הוא עזיבה של חברים. בין אם אלו קבוצות שלמות, ביניהם 22 חברים שעזבו עקב הפילוג, וכן גרעין שהגיע מברזיל ולא נקלט בקיבוץ; ובין אם זו עזיבה של משפחה או בודדים.

אבל ברבות השנים הקיבוץ התפתח ופרח. בארז הוא הכיר את דליה, עליה הוא מעיד: "היו עוד בנות נחמדות ונאות, היו גם היו, אבל היא ללא ספק עלתה על כולנה." (עמ' 70). השניים נישאו במרץ 1953. בספר יש תיאור החתונה, אליה הגיעו מוזמנים באוטובוסים מחיפה ומתל-אביב, ובהתאם למסורת הקיבוצית, היו ריקודים, "אופרטה" וקבלת "מגילת הזוגות" מהזוג שנישא לפניהם. דליה היתה שנים רבות גננת בקיבוץ ארז. היא בעלת ידע רב בתחום הצומח, והקנתה לחניכיה הקטנים שמות של פרחים וצמחים בטיולים היומיים בארז. (לאחר צאתה לגמלאות היא עסקה בענף הנוי וטיפחה חממת צמחים).

במרוצת הזמן עסק מק בהדרכה במסגרת "עליית הנוער" בקיבוצים; למד באוניברסיטה והיה מורה בבית הספר האזורי "שער הנגב".

בקיבוץ ארז הוא שימש כמזכיר במשך כמה קדנציות. ומילא במרוצת השנים תפקידים נוספים, בתוכם גם במפעל הקיבוצי שהעסיק עובדים שכירים מן האזור. פעילותו התרחבה מחוץ לתחומי הקיבוץ. בין השאר ליווה את הגרעינים המיישבים של הקיבוצים סופה וחולית, שהוקמו בפתחת רפיח. "אני הייתי אחראי לצד החברתי-תנועתי. לא היו מדריכים אחרים, והייתי לבדי די הרבה זמן. הפעילות נגעה בכול, מענייני ארגון ועד תרבות, במגמה ליצור תשתית של אורח חיים שיתופי. היא כללה הדרכה בניהול ישיבות מזכירות, טיפול בזוגות במשבר וגם קטיפי עגבניות," (עמ' 130). וברור כאב הלב שלו בעת ביקורו באזור לאחר פינוי יישובי פתחת רפיח.

ראויה לציון תרומתו לעיירה שדרות בתחום החינוך. הוא נענה לפנייה לשמש כמנהל בית הספר המקיף בשדרות, בזמן שבית הספר לא היה "אטרקטיבי", ותלמידים טובים נשלחו ללמוד במקומות אחרים. מק הצליח לשכנע הורים ולהרחיב את ההרשמה לבית הספר. הוא הצליח לקבל ממשרד החינוך אישור על מתן ציוני מגן, ובכך להגדיל את מספר הזכאים לבגרות. חשוב היה לו לשמר את מגמת הסיעוד, למרות שהיו מתנגדים לה, ועוד.

הוא מתאר בפירוט ובהתלהבות מסעות וטיולים ברחבי הארץ, עם חברים ובני משפחה, במהלכם הוא מבין שאכן "כולם מכירים את כולם", והאנשים הרבים שהכיר עזרו לו להגיע לכל פינה שרצה. ברגע שהיתה הזדמנות לסייר באזור כלשהו, הוא ניצל אותה. וכך סייר בסיני לאחר מלחמת ששת הימים, ולאחר זמן ביהודה ושומרון, עת הצטרף לסיור של "שלום עכשיו".

ארז הוא קיבוץ בתחום עוטף עזה. המחסום המשמש כמקום מעבר אנשים וסחורות, צמוד לשדות הקיבוץ. יש שם תקופות של מתח וחרדה גדולים ביותר, למרות הרצון להקל על אוכלוסיית האזור. מק מתאר את אחד האירועים:

"ישבתי אתמול ושרתי עם קבוצה גדולה של ותיקים וילדים, תושבים וחיילים, בגנון 'רימון' שהפך למין בונקר. גבי ברלין הצליח ליצור אירוע עליז והיתה אופוריה. לא ידענו אם הוכרז 'צבע אדום' ואם יש ירי ארטילרי. גם אני שכחתי לרגע את החרדות של ילדינו ונכדותינו, אבל מתי שהוא התגנבה גם מחשבה על מה שקורה מעבר לגבול. גם שם יש אנשים ונשים, קשישים וילדים, והם סובלים מאוד. ולי זה אכפת." (עמ' 137).

מק לא נרתע מלהביע את דעותיו הפוליטיות. הוא מצהיר שהוא בעד הסכם של שתי מדינות לשני עמים, ומוסיף: "אין לי אשליות. עומק השנאה אלינו בלתי נתפס. מדובר בשתי תרבויות שונות לחלוטין. אבל הרעיון שמה שלא מושג בכוח יושג בהרבה יותר כוח – אינו מקדם אותנו. ואנחנו הרי רוצים להתקדם. נדמה לי שגם הם." (עמ' 138). 

הספר מסתיים בפרקים בהם הוא סוקר באהבה את כל צאצאיו, על מצבם המשפחתי, קורותיהם, מקצועותיהם ועיסוקיהם, עד לרמת פירוט שירותם הצבאי, וכן כישוריהם החברתיים ותחביביהם של הצעירים ביותר במשפחה. פרקים אלו מעניקים לספר גוון של יומן אישי-משפחתי מאוד, ועשויים לעניין אולי רק את בני משפחתו. אבל מי יודע, אולי דווקא פרקים אלו ופכים קטנים אלו יתנו לחוקרים בעתיד – לחוקרי ההיסטוריה של ההתיישבות בארץ ושל החברה הישראלית – מושג על תולדותיו של הקיבוץ, ועל מקומו של הפרט בחברה הישראלית בתקופות שונות.

תוך כדי קריאת סיפור חייו של מק, עלו בזיכרוני מילות השיר שכתב נתן אלתרמן: "נלבישך שלמת בטון ומלט / ונפרוש לך מרבדי גנים [...] מה ניתן לך עוד להוד ושובע, / מה עוד לא נתנו וניתן?"

* נדפס לראשונה ב"הזמן הירוק", גיליון 1646, 20 בספטמבר 2018

עדינה בר-אל

* * *

תקוה וינשטוק

בנותיו של שלום עליכם מספרות על אבא:

1. ליאלה  קופמן לבית רבינוביץ

(בעקבות רשימתי ב"מעריב" במאי 1959)

שנת 1959 היתה שנת המאה להולדתו של שלום רבינוביץ, הלוא הוא הסופר הדגול שלום עליכם (1859-1916), מחברם של "טביה החולב", "מנחם מנדל","מוטל בן פייסי החזן" ועשרות  ספרים אחרים, בעיקר באידיש אך גם ברוסית ובעברית. אחד הסופרים היהודים האהובים ביותר. לעצרת הזיכרון שנערכה לכבוד שלום עליכם בארץ  הגיעה לישראל בתו, גברת ליאלה קאופמן.

ליאלה קאופמן, הבת השנייה שנולדה לשלום עליכם, אישה דינמית כבת שבעים, בטוחה  שהיא דומה לאביה יותר מכל ששת ילדיו. בצדודית, באף וכן בחוש ההומור, בצורת הדיבור ובעיקר במורשת כישרון הכתיבה. זה יותר משלושים שנה היא חברה במערכת  העיתון האידי "פורוורטס", כותבת באידיש וברוסית סיפורים "קצרים-קצרים", בעיקר סיפורי אהבה מחיי היהודים באמריקה.

ליאליה (לאלקה) אינו השם שניתן לה מלידה. אותו שם זר לה כל כך עד שאפילו אינה רוצה לגלותו. שם משפחתה היה כמובן רבינוביץ ולא שלום עליכם, שהוא שם עט. היא נולדה, כדבריה, "אי פעם בקייב." למדה שנתיים רפואה בג'נבה – שלום עליכם התגורר אז עם משפחתו בשוויץ – ונישאה לד"ר מיכאל קאופמן, רופא ומשורר, שתירגם לרוסית את שירי העם של ביאליק. יש לה בן רופא וחתן רופא. בתה כותבת סיפורים בעיתונים באנגלית. כל המשפחה סופרים ורופאים.

לשונה של גברת קאופמן – אנגלית. לקרוא היא אוהבת ברוסית. עברית אינה יודעת. זה ביקורה הראשון בארץ. לדבריה, משכבר התכוננה לפקוד את הענף התל אביבי הנכבד של המשפחה: את הסופר י.ד. ברקוביץ שתירגם את כל כתבי אביה. ברקוביץ נישא לבתו הבכורה של שלום עליכם ארנסטינה (טינה) שהלכה לעולמה. כמו כן רצתה לבקר את תמרה  כהנא, בתו של ברקוביץ, שתירגמה לאנגלית את ספריו של סבה שנכתבו באידיש.

כל בני המשפחה משתדלים להיוועד בצוותא ביום הזיכרון לאב הגדול, מייסד השושלת. ליאליה קאופמן תשהה בארץ חודשיים. תכתוב קצת על ישראל לעיתון שלה ותמשיך לפריז ולקופנהגן.

בת נוספת משלוש בנותיו של שלום עליכם עומדת לבקר בארץ בקרוב. גם היא מתגוררת בניו יורק .שם חי גם בן הזקונים של רבינוביץ, נומה. (בן אחר  נפטר עוד בחיי אביו).

בצרכי ציבור אין בתו של שלום עליכם עוסקת. גם תחביבים אין לה, "פרט לארבעת הנכדים." הכתיבה אינה תחביב אצלה אלא מקצוע. היא כותבת בקלות. אבא, שלום עליכם, קווה שהיא תהיה הבת שתמשיך בדרכו הספרותית ונהג לומר לה: "לו רצית, היית כותבת ספרים!"

פעם, זכור לה, "שלחתי אגרת לאבא לפטרבורג. הוא קרא אותה עוד ברחוב ופרץ בצחוק אדיר כל כך עד שכמעט שעצר אותו  שוטר...."

שלום עליכם ביקש כי תתרגם את ספריו לרוסית. ואכן שניים מהם תירגמה. "וכשאני כותבת משהו מוצלח, צר לי שאינני יכולה להראותו לאבא." היא אומרת.

ב"פורברטס" וכן בעיתונות האנגלית הופיעו לאחרונה פרקי זיכרונות שלה שנכתבו ברוסית. הם מתפרסמים עתה גם בארץ. "שלום עליכם היה אב עדין ומסור. ואנחנו, כשהיינו ילדים, מעולם לא הפרענו לו – יכול היה לכתוב בכל הנסיבות והזמנים.. .זיכרונותיי הנעימים ביותר – אבא מסיים סיפור וקורא אותו באוזנינו, הילדים..."

   אחרי הפרעות ביהודים ב-1905 עזב שלום עליכם את רוסיה, התגורר עם משפחתו בשוויץ והשתקע בניו יורק שבארצות הברית. מפעם לפעם נסע לאירופה. ליאליה נשארה עם בעלה בג'נבה עד שסיים את למודי הרפואה ואחר כך חזר הזוג לרוסיה, לאודסה, וב-1922 עקרו גם הם לארצות הברית.

הפעם האחרונה שראתה את אביה היתה בקופנהגן. בראשית מלחמת העולם הראשונה. שנה וחצי לאחר מכן, ב-13 במאי 1916, הלך ההומוריסטן הנודע לעולמו. על המוות הודיעו להם במברק. "גם ביאליק, הראשון שהדפיס את סיפוריו של שלום עליכם ב'השלוח' שערך[?], קיבל מברק על האסון. יחד קראנו את הצוואה ויחד בכינו." חקוק בלב הבת. "אימא נשאה בעול המשפחה ושמרה על אבא, אבל לא יכלה לשמור עליו מפני המוות." האם, אולגה, חייתה עשרים שנה אחרי מות שלום עליכם.

שלום עליכם, מציינת הבת, פופולארי מאוד בארצות הברית. יום הולדתו המאה נחוג עתה ברחבי המדינה. אין לה מושג לכמה שפות תורגם. ידוע לה שבין היתר תירגמו אותו ליפנית. גם  על כתבי אביה ברוסיה אינה ידעת. אך לאחרונה ביקשה הספרייה הממשלתית בלנינגרד מהסופר י.ד. ברקוביץ לכתוב ביוגרפיה על שלום עליכם באידיש, שתיקרא "דאס שלום עליכם בוך".

  ליאליה סיפרה לי כי היא אלמנה מזה ארבע-עשרה שנה. בנה שלום, כשם אביה, רופא חירורג, ובתה בלה גולדשטין כותבת סיפורים בעיתונות באנגלית.

אותה בת – שנולדה באודסה וכבר בגיל עשר פרסמה שיר שלה בכתב עת רוסי – היתה לימים הסופרת הנודעת בל קאופמן. היא למדה ספרות אנגלית במכללת הנטר והמשיכה לתואר שני במכללת קורנל. עבדה בהוראה וכתבה ספורים קצרים במגאזין אסקוייר. ב-1965 חיברה את הרומן  "במעלה המדרגות היורדות", סאטירה חברתית המבוססת על חוויותיה – על מורים צעירים בתיכון בניו יורק. הספר נחל הצלחה כבירה. 64 שבועות כיכב ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ועובד לסרט קולנוע מרהיב. מה ששלום עליכם קיווה מבתו, שתהיה סופרת גדולה, התגשם אצל נכדתו, בתה של אותה בת. 

2. בתו הצעירה של שלום עליכם

(בעקבות רשימתי ב"מעריב" ביולי 1949)

לקראת שנת יובל המאה להולדת אביהן, הסופר הנודע שלום עליכם, חילקו בנותיו ביניהן את ארצות תבל. גברת ליאליה קאופמן נסעה לחגיגות שלום עליכם בישראל ואילו גברת מרים (מארי וויפה) גולדברג, הצעירה בארבע הבנות, נסעה עם בעלה לפולין ולברית המועצות ועתה באה אלינו .(הבת הבכורה, ארסטינה-טינה, ברקוביץ נפטרה).

מרים גולדברג ובעלה הסופר והעיתונאי בן-ציון גולדברג הוזמנו לחגיגות שלום עליכם על ידי איגוד סופרי אידיש בפולין. הם הופיעו והרצו על ענק הספרות  בשבע ערים בפולין. גברת גולדברג העלתה זיכרונות לבית אבא ומר גולדברג דיבר על יצירתו של שלום עליכם. האולמות היו מלאים. בכמה ערים באו כל התושבים היהודים להופעות.

מרת גולדברג מציינת את תחושת החופש של יהודי פולין כיום. בזמן ביקורה התקיים יריד הספרים השנתי בווארשה, בו נמכרים הספרים במחיר מוזל. כל וארשה, מנער ועד זקן, רוכשים אז ספרים בלהיטות רבה. ביריד היה גם ביתן אידיש שהציע ביו היתר את ספרי שלום עליכם שיצאו  בברית המועצות. בתו של הסופר נתבקשה לחתום על הספרים.

 הזוג  גולדברג הסב ל"סדר" בשגרירות ישראל בווארשה. הם גם השתתפו בעצרת הזיכרון לגטו ורשה. "היה זה מחזה מזעזע. בכיתי עד שלא יכולתי לראות מרוב דמעות." אומרת גברת גולדברג. קשה לה להבין כיצד גרים יהודים בשיכונים החדשים בשטח הגטו, ממש מעל לחרבות...

 לאחר ביקור של חימשה שבועת בפולין יצאו הגולדברגים לברית המועצות. הם נתקבלו באדיבות על ידי מנהל המוזיאון לספרות במוסקבה וראו את הכרזות הגדולות שהוצגו לרגל חגיגות שלום עליכם. בקייב לא מצאו את בית הקפה "שאבא נהג לשבת בו אבל בית המגורים הישן שלנו נשאר בשלמותו. עתה מתנוסס עליו לוח שיש באוקראינית: "בבית זה התגורר הסופר האידי הנודע שלום עליכם 1904-1897."

מרים גולדברג נולדה באודסה וגדלה בקייב. בהיותה כבת 22 עברה המשפחה לשוויץ. היא למדה ספרות במכללת לוזאן וקיבלה תעודת מורה לצרפתית, אך מעולם לא עבדה במקצועה. גם לא עסקה בכתיבה. ב-1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, עקר שלום עליכם עם משפחתו לניו יורק. שם נישאה לבן ציון גולדברג. להם שני בנים: הצעיר מנהל בית אבות יהודי, והבכור, שלום, כשם סבא – רופא. פירסם גם ספרים ומאמרים על רפואה. הכתיבה אצל צאצאי שלום עליכם היא בגנים.

הארכיון של שלום עליכם וחדר העבודה שלו נמצאים ב"בית שלום עליכם" ברחוב ברקוביץ 2 בתל אביב.

תקוה וינשטוק

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

"הגיִס החמישי", הגרמנים בארץ-ישראל,

1933-1945.

לחביב כנען

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 17.5.1968

תחת הכותרת: "הגרמנים בארץ-ישראל".

לפני 50 שנה

ראשיתה של תנועת המתיישבים הגרמניים בארץ-ישראל נעוצה בהתעוררות דתית שחלה באמצע המאה שעברה [ה-19] במדינת וירטמברג שבגרמניה. מנהיגה של ההתעוררות היה התיאולוג כריסטוף הופמן. בעיני הכנסייה הפרוטסטנטית של וירטמברג לא ניראו דיעותיו של הופמן, וכאשר גברו הניגודים והרדיפות הציע הופמן לבני עדתו החדשה להתיישב בארץ-ישראל, כדי להגשים בשלווה את עקרונותיהם.

התנועה של כריסטוף הופמן אימצה לעצמה את השם "טמפלגזלשפט", חברת ההיכל, על שום בתי התפילה שחבריה הקימו לעצמם, וזאת בניגוד לכנסיות הנוצריות המסורתיות הקרויות "קירכה". מכאן בא שמם – הטמפלרים, על-שם הטמפל, ההיכל, בית-תפילתם. הטמפלרים התנגדו לפולחן הנוצרי המקובל, חיברו תפילות משלהם, ביטלו את הכמורה והפקידו את ההדרכה הרוחנית ביד זקני עדתם. הם האמינו כי ישו הינו משיח העומד לחזור, אך כפרו באלוהותו, בשילוש הקדוש ובכפרת עוונות על-ידי המוות. הם חלמו על כך שבארץ-ישראל, במורדות הרי הגליל, יזכו ללכת בעקבות משיחם ולנהל אורח חיים על פי אמונתם ומבלי שיירדפו על כך.

בשנת 1868 יצאה לארץ-ישראל הקבוצה הראשונה של הטמפלרים. הם החלו בחריש אדמות, בגבול הגליל הדרומי ועמק-יזרעאל, ליד הכפר הערבי מג'ידל, סמוך למקומו כיום של קיבוץ יפעת והיישוב מגדל העמק. בכוונה בחרו במקום הנמצא סמוך למורדות נצרת המקודשת עליהם. אמנם רדיפות לא סבלו, אך קשיי האקלים והמחלות, החום, המלריה והטרכומה, הכריעו אותם. מחלות ומוות באו עליהם והם עזבו את מקומם הראשון. אחר נדודים וניסיונות במקומות שונים בארץ התבססו הטמפלרים בשכונות משלהם, אשר כונו כל אחת בשם "השכונה הגרמנית", לראשונה בחיפה, והשתיים האחרות ביפו ובירושלים.

המושבה הראשונה שהקימו בשנת 1870 היתה שרונה, כיום שטח הקריה בתל-אביב, ולאחריה הקימו את וילהלמה ושתי מושבות נוספות הסמוכות זו לזו, ולדהיים, כיום נווה יער, ובית-לחם גלילית. נוסף לכך רכשו שטחי אדמה נוספים במקומות שונים בארץ והקימו עליהם חוות, אחת מהן בעמק בית-שאן, סמוך למקומו של קיבוץ טירת-צבי, וחווה נוספת היתה חוות שפוהן ליד רמלה, במקום שמצוי כיום קיבוץ נצר סירני.

מעלות ומורדות עלו בחלקו של היישוב הגרמני בארץ מראשיתו ועד לסופו. בסוף המאה שעברה [ה-19], ובראשית המאה הנוכחית [ה-20], התבססו מושבות הטמפלרים והן היו גורם דומינאנטי בארץ כמביאיהן של חקלאות מודרנית, חרושת ובניין [וגם תחבורה]. בימי מלחמת העולם הראשונה היתה להן תקופת זוהר קצרה, כאשר שהתה בארץ משלחת צבאית גרמנית, בהיות גרמניה בברית עם התורכים. הגרמנים תושבי הארץ הפכו לעוזריו של הצבא הגרמני, וחשו עצמם במרום כוחם.

עם התהפך הגלגל ובוא האנגלים לארץ, הוגלו הטמפלרים למצרים, ורק כשנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הוחזרו ארצה בהשתדלותם של יהודים ושל הנציב הבריטי היהודי הראשון ליהודה, הרברט סמואל.

בינתיים גדל דור חדש במושבות הטמפלרים. הזיקה הדתית העמוקה של דור המייסדים, דור הזקנים, פינתה מקומה לסגירות ולריקנות של הדור הצעיר הגדל במושבותיהם. אופייני הדבר כי בין זקני המושבות האלה לבין איכרי המושבות היהודיות שררו יחסים תקינים שהתפתחו לעיתים לכדי ידידות של אמת, ואילו בין בני הדור השני של מושבות היהודים והגרמנים בארץ לא התרקם כל קשר. ולהיפך, גבהה ביניהם חומה של זרות. צעירי המושבות הגרמניות נטו לצד הערבים, ועם תחילת התנועה הנאצית בגרמניה והתפשטותה מצאו ברעיונותיה פורקן למאווייהם.

בימי המאורעות של שנת שלושים ושש עמדו הטמפלרים לצד הערבים, נגד היהודים, והקימו רשת עניפה של סניפי המפלגה הנאצית במושבותיהם ובשכונותיהם בערים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עזבו צעיריהם את הארץ כדי להתגייס לצבאו של היטלר, והנותרים נכלאו על-ידי הבריטים במחנות מעצר. חלק מן הכלואים הועבר לגרמניה, חלק אחר לאוסטרליה. עם תום המלחמה דרשו הגרמנים להתיר להם לחדש את יישוביהם בארץ, והכחישו את תמיכתם בהיטלר ובתנועה הנאצית. האנגלים נטו לנקוט כלפיהם שוב מדיניות של פיוס. ההתמרמרות ביישוב העברי באה לשיאה ברצח גוטהילף וגנר, בעל בית החרושת לברזל בגבול יפו-תל-אביב, שנהרג בפקודת ההגנה – ומותו שימש אזהרה ליתר הגרמנים שעדיין נותרו בארץ לקום וללכת. כיום הם מצויים באוסטרליה ובגרמניה.

ספרו של חביב כנען הוא דומני הספר היחיד בעברית המגיש לקורא את סיפורה של פרשה מעניינת זו. דווקא משום כך רבות תביעותינו ממנו. כנען הגביל את עצמו לתיאור התנועה הנאצית במושבות הגרמנים, ואילו את תולדות התיישבותם בשנים שקדמו לפריחת הנאציזם הוא מביא בקצרה, וחבל, כי חומר רב ומרתק מצוי כאן.

כנען עצמו היה שוטר במשטרת המנדט הבריטית, ובתור שכזה היה עד לכמה פרשות מעניינות השלובות בקורותיו של היישוב הגרמני. ומפני כך אין ספרו נושא תמיד אופי אחיד. ישנם בו חלקים המוגשים כמחקר מדעי והיסטורי, ואילו קטעים אחרים הינם בגדר זיכרונות אישיים או פרקי רפורטאז'ה ושיחות טלפוניות של המחבר עם כמה מגיבורי העלילה, החיים עדיין כיום בגרמניה.

בגמר קריאת הספר, שהינו ללא ספק מרתק ומעניין למי שהנושא קרוב לליבו, ישנה הרגשה כי חבל שחביב כנען לא האריך לספר ולא הרחיב את היריעה.

* חביב כנען: "הגיס החמישי", הגרמנים בארץ-ישראל 1933/1945. הוצאת הקיבוץ המאוחד תשכ"ח (1968), בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון. 147 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק ארבעה-עשר

יהודה ולאה בירקון

כך חלפה שנה ראשונה. את חג הסוכות תר"מ [שלהי 1879] חגגו המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני-משפחה אחרים, שהובאו מיפו. הם הקימו סוכה גדולה, שנתמכה במגרפות ובקלשונים, ולסכך שימשו להם צמחי קנה וסוף שהובאו מוואדי אבו-לִגֶּ'ה הסמוך. שחטו כבשים ואכלו בשר רב, כדרך הערבים הזובחים בחגיהם זבח. חודשים ארוכים לא טעמו המתיישבים בשר, ועתה היו כה רעבים לו, שחלו מאכילה גסה.

היו אלה ימים שלאחר איסוף החיטה מן הגורן, הובלתה לטחינה בטחנת פַרוֹחִיֶה, שעל גדת הירקון, ובטרם חריש להכנת הזריעה של תבואת החורף. למתיישבים היה זמן פנוי והם ניצלוהו כדי לטייל עם נשותיהם, ברכיבה על גבי סוסים, בסביבות המושבה, להראות להן את גבולות הנחלה, ואת הירקון ומבצר אנטיפטרוס.

לאחר שחלף חג הסוכות לא חזרו הנשים ליפו אלא נשארו לגור במושבה החדשה עם בעליהן. לאה ויהודה בנו להם סוכת מחצלאות, ולאזאר התקין לנשים טאבון חדש. במומחיותו לקח שק ומילא אותו חול. הניחו על הקרקע. כיסה אותו בשכבות עבות של טיט. לאחר שהתייבש הטיט הוציא בזהירות את החול היבש ואחריו, דרך הפתח מלמעלה, את השק כולו ששימש כתבנית, ונוצר חלל מקומר של תנור לאפייה. מעל הטאבון בנה, כדרך הפלאחים, בקתה קטנה, מקומרת, עשוייה שלד קנים מרוחים בטיט, לשמש מקלט ללהבה מגשם ורוח.

למחרת החג יצאה לאה, גרזן בידה, לחטוב עצים כדי להסיק את הטאבון. היא חיפשה זמורות וענפים יבשים, התבוננה כֹּה וָכֹה, והנה אין עצים בכל בקעת פתח-תקווה. רק פה ושם, במרחקים, מזדקר עץ סִדְרִיָּה בודד ולידו מלבין קבר שיח' קדוש. לא היתה ברירה בידה אלא לקושש בגרזן שיחי קוצים יבשים, שיָבשו בשדות במשך הקיץ ותפרחתם הגבוהה הגיעה עד לקומתה. ידיה העדינות נפצעו. האבק נכנס לנחיריה. שמש הסתיו היתה עדיין לוהטת, לא כאוויר הירושלמי היבש והקריר, שאליו הורגלה מילדותה, ולא כרוח הים המיטיבה שהיתה חודרת לעיתים אל הסימטה ביפו. חברותיה יושבות בשעה זו בבתיהן הקרירים בירושלים, עוזרות לאימותיהן או מחכות לשוב בעליהן הצעירים, הלומדים בישיבה. הן אינן צריכות להסתובב בשדות ולפצוע את אצבעותיהן, כמוה. אותה שעה נזכרה כי מעתה היא אחראית למזונם של בעלה ואביו. הם עובדים בשדה והיא מבשלת למענם בסוכה. אמנם דלים המאכלים. יום אחד נתנו לה לבשל פולים ועדשים, ולמחרתו עדשים ופולים, ורק פעם בחודש מביאים לכאן, מיפו, בשר טרי משחיטה כשרה שיש לבשלו ולאכלו מיד, פן יתקלקל, אבל – עכשיו אין הם חיים בחסדי תרומות ונדבות! מפרי-עמלם הם אוכלים. לכן אל לה להישבר, ובייחוד אסור לה לגרום נחת-רוח לכל אותם ירושלמים שהזהירו את אביה שלא ישלח אותה לחיות במושבה, וגם לעגו ליהודה, לאביו ולר' דוד הטוב ואמרו שבתיהם יהיו קבריהם.

את גדיש-הקוצים הביאה לאה כשהיא נושאת אותו על ראשה, כדרך הפלאחיות. לשם הבערתו היה עליה לפורר את הגבעולים והקנים במו-ידיה, אחר פיזרה את הקֶצֶץ הזה, שהערבים מכנים בשם קַסַל, על הטַאבּוּן שֶׁבּוֹ עממו עדיין ניצוצות אחדים ברמץ שנותר מהסקתו הקודמת. שלוש הנשים השתמשו בו לפי תור והיה חם תמיד וכך נחסך הדלק להסקתו-מחדש. הקצץ התלקח והעלה עשן סמיך וריח מחניק של בעירה שמילא את הבקתה הקטנה, דבַק בבגדים, בשֵׂיער, בַּכּול. הלהבה לחשה סביב הטאבון והוא החל לספוג חום שנשתמר די צורכּו ברמץ ובאפר. לאה גרפה בזהירות את הרמץ מלמעלה, הסירה בעזרת הידית הארוכה את מכסה הטאבון, הניחה בתוכו את כיכרות הבצק שלשה במו-ידיה, שבה וכיסתה אותו במכסה ועליו הערימה שכבה נוספת של חומר-בעירה. האש התלקחה שוב, רק ידית-הטאבון בלטה החוצה. עיני לאה דמעו מן העשן הסמיך, הקרוב לפניה. האפייה נמשכה זמן רב ובבעירה איטית. בפעמים הראשונות לא היה טעמוֹ של הלחם משובח במיוחד, אבל יהודה ואביו בירכו עליו בהתרגשות ברכת "המוציא לחם מן הארץ", כי היתה זו להם פעם ראשונה שהלחם שהם אוכלים נאפה מקמח חיטתם.

*

יום אחד פרצו אריסיו של טיאן – פלאחים ממלאבס וממקומות אחרים, שחכרו חלקות בנחלתו רחבת-הידיים – את קו הגבול שבין קרקעות המושבה לבין אדמותיו של טיאן. הם תפסו קרוב לשלוש מאות דונם והחלו לחרוש אותם לזריעת התבואה, בטענה שחלקות אלה אינן שייכות למושבה אלא לאדונם היפואי.

אבו-יוּסֵף בחרב וברומח, יעקב מימון ויהודה חמושים ברובים כפולי-קנה, ועימם שאר המתיישבים – התייצבו מול אריסי טיאן וניסו למנוע מהם את החריש. לצד איכרי פתח-תקווה עמדו הערבים שעבדו עימם בשדות כפועליהם, ה"חָרָאתִים", או היו אריסים על אדמת החברים שנשארו בירושלים. אך הפלאחים לא נרתעו, והמשיכו לחרוש.

לפתע נראו שלוש דמויות כהות, עטופות שמלות ששובליהן נסתבכו בקוצים, רצות ויורדות מן הגבעה שעליה עמדה המושבה הקטנה: היו אלה גברת גוטמן ועימה שתי הצעירות, דייכע אשת יהושע שטמפפר, ולאה ראב. הן נקלעו לשעה קשה ביותר. כל רגע עמדה לפרוץ קטטה המונית בין שני מחנות השכנים, שניצבו זה מול זה.

יעקב מימון ויהודה כבר הרימו רוביהם לירות באוויר, לשם אזהרה. אבו-יוסף חיפש תחבולה למנוע את החריש מבלי ששני המחנות יסתבכו בתגרה שתוצאותיה עלולות להיות הרות-אסון לכולם. והנה הופיעו לפני עיניו השלוש. לא רחוק מכאן, בפסח האחרון, רכב להביא להן נוצות של חסידות כמניפות לתנוריהן. – הנשים! – כנגדן לא יעזו הערבים להתקדם עם מחרשותיהם – עלה לפתע בדעתו רעיון נועז. והשלוש, כאילו קראו את מחשבותיו ואת העלול להתרחש בשדה-המערכה – השתטחו מיד על הקרקע, לפני המחרשות של ערביי מלאבס, וצעקו:

"על גבינו תחרשו!"

תופעה כזו טרם ראו הערבים. נשים ההולכות להילחם ראשונה! – ואת המבוכה שנפלה במחנם ניצלו הגברים מפתח-תקווה כדי להיכנס אל בין מסיגי הגבול ולגרשם, מבלי להשתמש ברובים.

לאחר שלא הצליחו להשתלט על האדמה בכוח הזרוע, תבעו אריסי מלאבס את איכרי פתח-תקווה למשפט. גם זו היתה צרה. השלטון היה פרוע. מערכת המשפט מקולקלת. הקונסולים הזרים יכלו אמנם להשפיע ולהגן על חיי נתיניהם ורכושם, אך יכולתם היתה מוגבלת כאשר על הפרק עמדו סכסוכים הקשורים בחוקי קניית קרקעות, שכירת בתים והחכרת שדות. הנימוק היחיד שהיטה את לב השופטים בבואם להכריע בדין לא היה החוק אלא הבקשיש. אם השוחד לא היה גבוה דיו, או שהצד השני שילם יותר – היו קובעים כי לפי החוק העות'מני אין לקבל עדות מיהודי במשפט, כי שבועתו אינה נאמנה. על היהודי להביא עדים לטובתו – רק אם הם מוסלמים כשרים ונאמנים. אך עדים כאלה לא נטו להעיד לטובת יהודי אלא אם כן כובדו במתנת בקשיש נאה, וכך היתה הדרך אל הצדק, כביכול, מרופדת בשלמונים ומרוששת עוד יותר את הצד החלש והעני.

איכרי פתח-תקווה, פועליהם ונשותיהם, הדפו את הפולשים לשדותיהם אבל בכך לא נסתיימה הפרשה. טיאן העשיר היה לא רק שכן המחזיק בקרקעות אלא גם בעל השפעה בבית המשפט, ביפו, שבפניו נתבררו סכסוכי קרקעות. יש אומרים שאף היה אחד השופטים. מכל מקום, כוחו במאבק המשפטי היה גדול בהרבה משל אנשי המושבה. ביוזמתו הגישו האריסים תביעה נגד הפתח-תקוואים והשיגו צו-מדינה האוסר לעבד את השטח, שהבעלות עליו מוטלת בספק, עד שתתקבל הכרעה סופית בבית המשפט. פירוש הדבר היה הקפאת חלק ניכר מנחלת קסאר, קרקעות שברכישתן השקיעו המתיישבים ממיטב כספם ואשר מעיבודן קיוו להיבנות.

השטח שלא עובד כוסה בחורף עשבים והיה למקום מרעה משובח. הערבים לא התמהמהו והעלו עליו את עדריהם. לאבו-יוסף, ליעקב מימון וליהודה היתה עבודה רבה. הסכסוכים לא פסקו. הבקשיש לשופטים ביפו ושאר ההוצאות סביב המשפט רוששו את קופת המושבה הצעירה.

*

יהודה היה בן עשרים ואחת, לאה בת שבע-עשרה. החלה עונת הגשמים של חורף תר"מ, שנת 1880. סוכת המחצלאות דלפה מים רבים. מעל דופנות מיטתם של לאה ויהודה קירקרו תרנגולות אך השניים לא שמו לב לכל אלה. זה היה פחות נוח מאשר בדירה הקטנה, המקושטת עציצי ריחן, נַעְנַע ורוֹטָה, שגרו בה במחצית השנה הראשונה לנישואיהם, ברחוב היהודים שברובע – אבל היו סביבם אנשים כלבבם וכדמותם. כולם מרגישים כבני משפחה אחת. עוזרים זה לזה. מסתפקים במועט ואיש אינו מעלה על דעתו לעזוב את המקום. בני-החבורה חלמו לקנות אדמות נוספות וליישב עוד יהודים. לקיים את מצוות התרומות והמעשרות מיבול שדותיהם. הם עבדו קשה וחיו בפשטות. הרגישו עצמם אנשים חופשיים, בוטחים בקב"ה ובכוח-הם, גאים לחיות על אדמתם, אפילו בדלוּת. הפּשׁטוּת נראתה להם דרך לחיים חדשים, לכן קיבלו על עצמם, באיסור חמור, שאנשי פתח-תקווה, ובעיקר, כמובן, הנשים – לא יענדו תכשיטים!

*

לילה אחד החזיק יהודה בזרועותיו את לאה ונשק לה, כשהם שוכבים שניהם על מיטתם בסוכה, רועדים במקצת מצינת החורף, שהקדים לבוא. שלוש תרנגולות, שחורות אף הן כלילה, ישנו כדרכן, בעמידה, כל מוט שהִציב יהודה במקביל למיטה. סגולה כנגד נמיות ושועלים, שלא יתגנבו לטָרפן בחסות החשיכה.

"לא," דחתה לאה את יהודה מעל פניה. "אסור."

יהודה לא ויתר.

לאה הרימה קול.

"ששש... תעירי את התרנגולות!" היסה אותה. "ואת אבא – "

לאזאר הציע לו משכב לא רחוק מן הסוכה, בפינת חדר, חסר גג עדיין, בבית שטרח בבנייתו.

"לא יכולה. אני אסורה עליך."

"מדוע? התחרטת? רוצה לחזור לירושלים? בבקשה!"

"יודה, מדוע אתה לא מבין? אין כאן מִקְווה! אני מוכרחה לטבול לפני שאניח לך להתקרב!"

"בואי!" הקים אותה. "תלכי לטבול!"

"מה איתך? איפה?"

"בירקון!"

והתחיל מושך אותה חוצה. "נעלה על הסוסים, ונרכב. לילה נהדר בחוץ! הסוס שלי מכיר את הדרך, בעיניים עצומות!"

"יודה!" החלה לצחוק, "עכשיו אני מבינה למה הוּדֶעס עזבה אותך! רק מבחוץ אתה נראה בן-אדם. מבפנים אתה משוגע גמור!"

"טוב. נחכה לבוקר."

היה יום חורף סגרירי. הדרך עברה  בביצה, באדמת חמרה שהיתה כעיסה דביקה. בקושי צעדו בה הסוסים. "אולי נחזור?" הציעה לאה.

"לא בא בחשבון. רצית טבילה במקווה. תקבלי."

הגיעו לירקון. יהודה ירד מעל הסוס ועזר ללאה לרדת אף היא מעל סוסה. על העשב, הלח-עדיין, פרש עבאיית צמר גמלים רחבה. אחר בטש בנעליו שביל במורד, בין השיחים, אל הנחל.

"תסתובב!" ביקשה.

"לשחות אַת יודעת?"

"שאלה! ראית בירושלים נהר?"

"אז שאני אסתובב ובינתיים את תטבעי לי? טיפשה!"

לאה החלה לבכות. נערה צעירה היתה, והכול מוטל עליה. אילו אביה היה יודע! להתפשט באמצע היום, בחוץ, על שפת הירקון, כשהגבר הזה, בעלה, מסתכל בה בעיניים ירוקות, רעבות, כעומד לטרוף אותה.

"בסדר." אמר לבסוף יהודה, קשר חבל לגזע שיח עבה, שצמח על גדת הנחל [שום אקליפטוס עוד לא ניטע אז על הירקון], נתן את קצהו האחד בידה, והזהיר אותה: "שלא תעזבי לרגע, לאה!"

והִפנה לה את גבו.

לאה התפשטה מהר משמלותיה, לקחה את קצה החבל וירדה לנחל. המים היו קרים. מי חורף. מי מעיינות רַאס אִל-עֵין ומי גשמים שנקוו מהרי אפריים. פני הנחל הזורמים היו מכוסים חבצלות-מים לבנות, בעלות עלים ירוקים, ענקיים, ששטו להנאתם על מקום אחד. לבסוף אזרה לאה עוז וטבלה. יהודה, למרות הבטחתו לה, הציץ כל הזמן, מחשש שתטבע. הוא עצמו ידע לשחות היטב, מילדותו בחברת נערי הרועים בהונגריה.

ואכן, כפי שחשש, קרה. אך הורידה לאה את ראשה מתחת למים, בין החבצלות, ומיד נשמע בעבוע חשוד. מיד קפץ ומשך אותה החוצה, למרות מחאותיה. היא היתה ערומה, ושיניה נוקשות מקור. יהודה גילגל אותה על העבאייה הרחבה וניגב היטב את גופה הרזה והנערי-עדיין. העננים נתפזרו ושמש חמימה שלחה להם אורה ממעל. הם היו יחידים בכל הבקעה, בסתר שיחי קנה וסוף. רק שני סוסיהם עמדו מעליהם והתבוננו בהם בראש מורכן, לוחכים עשב עסיסי מדיף ריח חמצמץ וחריף בהילעסו בלסתותיהם בקצף הריר הירקרק, שנוזל בהנאה.

"אני לא בטוחה אם זה בסדר," מילמלה הנערה-האישה, שנשתטחה שוב על אדמת פתח-תקווה, הפעם על גבה. "כי אולי עוד לא טבלתי את כל גופי כהלכה!"

"בשבילי את כשרה למהדרין..." מילמל יהודה כששפמו וזקנו מדגדגים את פניה ואת עור גופה הצח.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

בועז עברון

במקום טשטוש – הפרדה ושוויון

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש ספטמבר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך

אהוד בן עזר: האינטלקטואלים היהודים במערב טוענים, וטענות אלה נשמעות גם בתוכנו, כי ללא ההזדהות ההדוקה עם תפוצות העם היהודי – אנו נידונים כאן לסכנת הסתגרות, ללבנטיניות, ולהעדר פוריות והתחדשות יוצרת בכל השטחים.

בועז עברון: המגע שלנו עם העם היהודי אינו מחזק את היהדות וגם אינו מחלישה. אין לו נגיעה למשמעות הרוחנית של היהדות. המגע עם היהדות במערב, למשל, אינו רק עימה אלא עם העולם המערבי בכללותו. לא ביהדות אנו רואים מקור למגע רוחני מפרה – אלא בתרבות המערבית (וחבל שמגעינו הם רק עם המערב). ופירוש הדבר שהמגעים עם היהודים במערב הם רק חלק מן הקשרים שלנו עם העולם המערבי, ואין להם משמעות רוחנית יהודית ספציפית.

אולם דומני שטעות בידך מלכתחילה בקביעתך שהאינטלקטואלים היהודים במערב תובעים מאיתנו הזדהות עם התפוצה היהודית. מתוך קריאה בדו"חות על דיאלוגים איתם, קיבלתי דווקא רושם אחר. לעומת זאת מושמעת דרישה זו דווקא מי המנהיגים שלנו כאן. ודרישה זו היא מוזרה למדי לאור העובדה שיחס-היסוד של חלק מהמנהיגות שלנו כלפי העם היהודי הוא יחס של בוז וביטול.

סוּפר לי כי אחד מאדריכלי המדיניות הישראלית עד לשנים האחרונות, ביטא עמדה זו באUמרו כי אם נעשה שלום מחר עם הערבים – יברחו תושבינו איש איש לעשות פרקמטיה בביירות או בדמשק, וכל העם בישראל יתפורר לרסיסים כלא-היה. כאן  אנו מוצאים שוב את הגישה של "אבק אדם". אחד הגורמים המדריכים זרמים מסוימים בתנועה הציונית הוא יחס של זלזול בעם היהודי.

  אהוד בן עזר: מדבריך משתמע שהגישה הציונית היא המונעת את השתלבותנו באזור המזרח הקרוב. אך דומה כי הבעת רצוננו הטוב ומעשינו לא יעשו אותנו למתקבלים יותר על דעת הלאומיות הערבית – אלא אם כן נסכים להשמדה עצמית.

  בועז עברון: מלחמתנו צריכה להיות מכוונת דווקא נגד הלאומיות הערבית, כי היא אוייבת במהותה את כל הקבוצות הקיימות באזור. במידה והאזור הזה ערבי – אז אין לו עתיד. עליו להילחם בכורדים ובישראלים, לשמור על שיווי-המשקל הערבי, לקחת בחשבון את התורכים, הפרסים. הערביות של מצרים אף היא ייתכן שהנה פאזה חולפת. אין זה מרחב ערבי. והצורה היחידה בה הוא יכול להגיע לכלל התאגדות במסגרת כוללת יותר הוא על ידי ויתור על כל פרימט ישראלי או ערבי, והקמת מבנה פדרטיבי בו כל העמים יניחו זה לזה לחיות. האזור הוא רב-לאומי מטבעו, פסיפס של עמים, וכן היה תמיד. השתלבותנו באזור לא תהיה בהכרח השתלבות תרבותית. הכול יודעים שיש להסתגל למושגים המערביים, שרק במונחיהם אפשר לצבור כוח. ייתכן שהחברה הפיאודלית שוות זכויות מבחינה רוחנית וערכית לזו של הבורגנות, אך לבטח אי-אפשר ליצור מערכות-כוח מודרניות בלא השכלה גבוהה, בלי התפקודים רבי-הפנים שהטכנולוגיה המודרנית יוצרת. בלי ניהול ריכוזי ומתוחכם של מנגנונים חברתיים לא תיתכן חברה מודרנית, והתרבות האזורית תקבל בהכרח את הדפוסים האלה. אנו נקבעים על-ידם יותר מאשר על-ידי מסורת יהודית, נוצרית או אסלאמית.

אהוד בן עזר: הרצון לקבוע דפוסים חדשים באזור עשוי להתגלגל בהשקפה שעלינו לצבור כוח ועצמה כדי להכריח את שכנינו לקבלנו, אזי התהליך שאתה מציע אינו שונה במאום מזה שבו נתנסתה ומתנסה הציונות כל ימיה כמעט.

בועז עברון: אם נתייחס אל קיומנו במונחים של עוצמה – נבחין כי בעיית-היסוד שלנו הוא העיקרון הארגוני הצר כל כך של מדינת ישראל. אין כל ספק שההסתמכות על שלושה או חמישה מיליון נפש כבסיס התארגנותי אין לה סיכוי במונחי העצמה והטריטוריה של ימינו.

מה הפיתרון? הפיתרון הגס והפשטני ביותר היה "כיבוש". אם במסגרת כבולת המנדט האנגלו-צרפתי, שהחזיקו בה הרוויזיוניסטים, ושל מפלגת "חירות" דהיום, ואם במסגרת הרחבה יותר בה ההוגים הדרווישים מסוגם של חולמי "מלכות ישראל".

אך "כיבוש" כזה לא יהיה אלא חזרה בזעיר-אנפין של אימפריאליזם מן הסוג הישן, שהוכח ככושל, שכן תוספת טריטוריה שתכיל אוכלוסייה מדוכאה ועויינת, אינה אלא תוספת חולשה. גם לגרש אוכלוסין לא נוכל, שכן המעצמות הגדולות ידאגו למנוע זאת. וגם את ה"כיבוש" עצמו, שכן כל פירוד ומחלוקת בתוך האזור מאפשרים להן להתערב ולכפות את רצונן.

הצד החלש בסכסוך, הנמצא בסכנת מוות, יפנה תמיד לעזרת גורמים זרים, ואלה ישמחו תמיד להעניקה לו כדי לכבוש עמדה של השפעה. ואילו אחדוּת בתוך האזור, שתאפשר את סילוק ההשפעות הזרות, ברור שהיא מבטלת מראש כל אפשרות של מלחמות "כיבוש" בתוכו. תכניות ה"כיבוש" הלאומניות מכילות בתוך עצמן את הנוגדן שלהן, שכן הפירוד והפחד שהן יוצרות באזור גורמים להסתמכות על מעצמות שמחוצה לו, והן תדאגנה היטב למניעת צעדים מזיקים כגון אלה.

בתחום המדיניות המעשית ראינו מה פירוש הדבר בזמן מבצע סיני ב-1956. בן-גוריון העדיף לוותר על רצועת עזה, שמצרים היתה מוכנה למעשה למשוך ידיה ממנה – כדי שלא נצטרך לעכל בקירבנו את אוכלוסיית הרצועה. עקרון אירגונה הצר של המדינה, המתבסס על העם היהודי בלבד, לא אפשר עיכול כזה, והוספת מזון שאינו ניתן לעיכול, על יסוד עיקרון זה, אין פירושה אלא החלשת המדינה. היינו, על יסוד זה, של יהדות וציונות, אין לנו כל אפשרות של התרחבות והגברת עצמה.  

אהוד בן עזר: ומה הפיתרונות האחרים?

בועז עברון: פיתרון אנין הרבה יותר הוא של יונתן רטוש וחלק מן ה"כנענים". סילוק המכנה המשותף הדתי וסילוק ההעמדה על המסורת היהודית משיג שתי מטרות:

ראשית, יצירת עקרון קליטה העומד על תרבות לשונית ומסגרת טריטוריאלית בלבד; היינו עיקרון גמיש ובעל קיבול רחב לאין שיעור משל העיקרון היהודי-ציוני.

שנית, מישנה-המחשה של הטריטוריה הלאומית כבסיס ליצירת עם, לעומת המושג של העם המחפש טריטוריה, כפי ההשקפה הציונית המסורתית. התיאוריה, שלפיה כל תושבי הסהרון הפורה הם עברים בשורשם, שנכפתה עליהם תרבות אסלאמית זרה, ויש להחזירם אל מקורם העברי – יוצרת גם בסיס אידיאולוגי ל"מסע צלב" אינקלוסיבי: מלחמה לגאולת האחרים שמעבר לגבול ולהחזרתם למקורם. כך אפשר יהיה, להלכה, ליצור את הבסיס הטריטוריאלי והאנושי הרחב, שבלעדיו אין כאן עצמאות ועוצמה של ממש במערך-הכוחות העולמי.

חסרונה של גישה זו, לדעתי, הוא שעיקרון לאומאי זה יימצא בהתנגשות ישירה עם העיקרון הלאומאי הערבי, שאף הוא להלכה בלתי-דתי. ומאחר ששני העקרונות שווי-ערך, נידונים שניהם לתיקו. נחוץ עיקרון מארגן גבוה יותר, שיוכל לכלול בקרבו הן את העיקרון הלאומאי העברי והן את העיקרון הערבי, ולהביאם לידי דו-קיום סימביוטי.

פיתרונם של אנשים כפרופ' ערי ז'בוטינסקי, היינו – כריתת ברית עם המיעוטים האחרים באזור, ועל-ידי כך יצירת גוש שיכול להתגונן ולעמוד בפני לחצה של הלאומאות הערבית, לוקה בשתי מגרעות.

ראשית, האזור כולו הוא היחידה הסבירה המזערית היכולה לשמש בסיס של כוח, ופיצולו בין שני גושים יחליש את האזור כולו. נוסף לכך, עצם המאבק יגרום לחדירת ההשפעה וההגמוניה של המעצמות הגדולות לאזור, ולהחלשתם של כל הגורמים הנאבקים בו. אף אחד מהם לא יורשה לגבור על יריבו שכן התגברות כזו משמעה יהיה איחוד, וסילוק ההשפעה הזרה.

דומה כי הקמת מבנה קונפדראטיבי, שלא על יסוד דתי, לאומי או לשוני, ומתוך כיבוד הדדי של השונות של כל אחד ממרכיביו, הוא הפעולה היחידה הנותנת תקווה ליצירת עיקרון מארגן אחד. אמנם, גם במבנה כזה כרוכות בעיות חמורות מרובות.

 אהוד בן עזר: האם מבנה קונפדראטיבי הינו נוסחת-הקסם שיכולה לגאול גם את הציונות מראשיתה?

 בועז עברון: השאלה חמורה משום שהגישה היסודית של הציונות לא היתה נכונה. זו היתה גישה של התעלמות מהאוכלוסייה המקומית. אם את מחצית המשאבים לקניית אדמות ולפיתוחן היינו מפנים להקמת סוכנות משותפת עם הערבים, וטיפול במתיישבים הקודמים, אולי היה המצב שונה. על-ידי יצירת סימביוזה כזאת אולי היה נמנע הנטל לנוקטה מלכתחילה. אך זו דרך שלא ניסוה, גם לא כיום.

אהוד בן עזר: במה התבטאה השפעתה של הציונות על אופי היישוב היהודי בארץ?

בועז עברון: הציונות הביאה עימה את כל החשד והפחד המושרשים בעם היהודי מפני גישת ה"גויים" כלפי היהודים, בלי להשתחרר מהם. היא קיבלה מצד אחד את הסטריאוטיפים שיצרו ה"גויים" על היהודים (בהגדירם את הקיום היהודי בגולה כ"תלוש" ו"טפילי"), ויצרה גם היא סטריאוטיפים חסרי קשר למציאות מדמותם של "גויים". הייתה בציונות השאיפה ליצור אדם יהודי חדש, הדומה ל"גוי הפשוט והבריא". האידיאל העומד, למשל, בפני אנשים כד"ר ישראל אלדד (שייב) והמשורר אורי צבי גרינברג – הוא בעצם החוליגן הפולני או האוקראיני הזכור להם והמטיל עליהם את חיתיתו. האידיאולוגים הציוניים שכחו כי לא ה"מוז'יק" ה"בריא" וה"פשוט" הוא נושא ויוצר התרבות הרוסית, ולא בו ערובה לשמירה על הישגים, לביקורת ולהתחדשות.

בקוראי תיאורים מפרי-עטם של אנגלים שהיו פה בארץ אודות שנות המאבק לעצמאות, ובהשוותי אותם לדמות האנגלי שנוצרה כאן, נראה לי שאיננו מדברים על אותו סוג בני-אדם. האנגלים הבינו היטב מה קורה ומה עומד לקרות כאן; הם היו הרבה יותר רגישים ומסובכים בעמדתם כלפינו, למרות שהיינו אוייב שלהם. אנחנו היינו החד-צדדיים, הפשוטים והפשטנים. הם ראו את כל הסביכות שבמצב, ולא בתמונת שחור ולבן, בה אנו הננו הסובלים היחידים, כפי שציירנוה לעצמנו.

גישת הציונות אל הלא-יהודי לא ציירה אותו כבן-אדם על חולשותיו ותסביכיו (לא מצאתי בחיי בחוץ-לארץ הרבה "גויים פשוטים ובריאים"), ולכן היא יוצרת פה בארץ תמונה מסולפת של העולם הסובב אותנו. גם את העם הערבי מעבר לגבול רואים בסכמות מסוימות החוזרות על עצמן. הערבים נראים כמפלצות צמאות-דם, או תת-אנשים, שאין כל אפשרות להידבר איתם. וכך יצרו בעלי השקפה זו גטו גדול עם "הגנה עצמית" שכן אם אי-אפשר לדבר עם מפלצות כאלו, יש רק להסתגר מפניהן ולעמוד על המשמר.

 אהוד בן עזר: למה הביאה גישה זו ?

בועז עברון: אחת מתולדותיה של גישה זו היא הערצת הכוח, המתבטאת בכל הליכותינו כאן בארץ. והרי זו השקפה פרימיטיבית מאין-כמוה לחשוב שבאמצעות הכוח בלבד ניתן לפתור את כל בעיות קיומנו. זוהי תפיסה אופיינית לאנשים חסרי אינסטינקט והבנה פוליטיים. דווקא מדינות חזקות יודעות שהשימוש בכוח הוא אמצעי קיצוני ואחרון, שרק לעיתים רחוקות, ורק לאחר שממצים את כל האמצעים הקודמים, הסבוכים, האנינים והעדינים יותר – נזקקים לו.  הערצת הכוח אף היא נובעת מאותו רגש ההתבטלות של היהודי בגולה מפני הכוח שקם עליו, ומכאן התגלגלנו להערצת בעל-האגרופים, ולהנחה שבאגרוף פותרים הכול. הטעות היא שבכוח-בלבד אין מנצחים. מבחינת הכוח אין נשקפת סכנה ממשית למדינת ישראל בשנים הקרובות, מה עוד ששיווי-משקל אטומי מתקרב, ייתכן, לאזור – והוא יהפוך כל מלחמה וכל שימוש בכוח לעניין של השמדה הדדית, בה אין מנצחים ומנוצחים.

אהוד בן עזר: ללא "העיוורון הציוני" אולי היה עלינו להתייאש מלכתחילה. העובדה פשוטה וחד-משמעית – לא רצו אותנו כאן מן ההתחלה. ולולא העיוורון – המדינה לא היתה קמה.

בועז עברון: העיוורון הציוני ייתכן שגם יצר במידה רבה את התגובה. ייתכן ולולא העיוורון לא היתה נוצרת התגובה. אך גם אם אקבל את הנחתך לגבי העבר – עדיין אני סבור שאפשר לשנות ולעצב מציאות אחרת. אנו יצור עצמאי ששומה עליו ללכת בדרך משלו, ולא להישאר כפות על-ידי העבר.

ישנה פרובלמאטיקה יסודית בעצם הקיום שלנו, המצויה אצל כל עם המתיישב בארץ המיושבת על-ידי בני עם אחר. ובעצם כמעט כל עם יושב בארץ שהיתה מיושבת פעם על-ידי אחרים. כמעט בכל מקום היה כיבוש ואחריו התבוללות. האמריקאים, הספרדים, הצרפתים והאנגלים. אנו חלק מן התהליך, נושאים את החטא הקדמוני, אך אסור לנו להיות משועבדים לו. הורתם ולידתם של כל העמים, של כל האדם, היא בחטא. בכל זאת, גם לפי ההשקפה הדתית, אסור להישאר כפוף לחטא הקדמוני ואדם חייב לקבוע חוק לעצמו. הגיע הזמן שאנחנו נקבע חוק לעצמנו. 

אהוד בן עזר: דבריך עלולים להביא להזדהות מאזוכיסטית עם הגורל הצלבני בארץ-ישראל.

בועז עברון: לא, הבטחה הבלתי-מעורערת בזכותך על מקום כלשהו, בקיומך הלאומי-טריטוריאלי, היא עניין של זמן. הפראנקים פלשו לגאליה וכעת היא קרויה על שמם. אולי העמים היחידים היושבים על אדמתם מאז ומעולם הם המצרים והסינים. הצדקת קיומנו כאן איננה בכך שהיהודים היו פעם בארץ, שהרי כמעט על עם היה פעם בארץ אחרת. גם לא האמונה הדתית, כי לשם כך צריך להאמין בברית בין-הבתרים ולהיות יהודי דתי עד הסוף, ורובנו איננו דתיים ואיננו מקבלים את התפיסה הדתית. לכן, אחד המרכיבים המהותיים של זכותנו על הארץ הוא הודאתנו בזכויותיהם בה גם של בני העם השני, ויכולתנו להגיע לחיי שלום איתו.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יוסי גמזו היקר, אמש [1.10] זכינו לחוויה מפעימת לב בערב שבו הושרו ונוגנו שיריך הנפלאים. אני מודה שהיו לי דמעות בעיניים מרוב התרגשות, שהרי השירים היפיפיים והחכמים שלך נוגעים בכל נימי הנפש. ששת המופלאים ששרו וניגנו בווירטואוזיות את השירים, וכן קטעי הקישור ההומוריסטיים שלך הפכו את הערב לחוויה בלתי נשכחת. קשה לתפוס את זה שאיש אחד "אשם" בשפע היופי שהורעף על הקהל אמש, ועל הקהל הישראלי בכלל המעריץ את יצירתך. אחרי ההדרנים – הקהל סירב להתפנות מהאולם, ובחר לעמוד בתור כדי להביע לך הערצה ואהבה.

בשמה של נורית רעייתי ובשמי – תודה ענקית!

משה גרנות

* רמי יובל: תודה על המכתב העיתי. אהבתי את פרקי הספרות והשירה. נזכרתי בספרך "פרשים על הירקון" שקראתי פעם, ואז גרתי בשכונת עזרה ממש על גדות המוסררה, ולקחתי את בנותיי להראות להן את מקום השחייה והחצייה הלילית בשיטפון.

נזכרתי בשירה של דודתך: "מי ישא / את נופי השפלה / מן הים בואך / למישור: / הרי יהודה / ברקע (...) כאן אחרי אלפי שנה / ינוחו אתי לעד / תחת הבטון."

שיר ענק.

נזכרתי גם בדברי משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן – מולדת כאן" שהיו כתובים על קיר בית ספרי בפרדס חנה. והיום מייבאים עגבניות מחו"ל במקום להסביר לציבור שיש עונות ולא על העגבנייה לבדה יחיה האדם.

לא אהבתי, אהוד, את ההתלהמות הפטריוטית בקטעים הפוליטיים. מה לעשות, אני סמולן גמור.

 * אהוד היקר, האם דודתך, אסתר, העריכה בחייה את מה שאתה עשית, ועושה למען הנצחת יצירתה?

 למשה כהן: מעולם לא חוויתי אלימות, כי תמיד ברחתי מסביבה מפוקפקת.

 למשה שרם: אני דווקא חושב שאוסלו וההתנתקות היו חיוניים – כך הבנו שלא חשוב מה אנחנו נעשה, וכמה נוותר – הערבים לא יסתפקו בפחות מהשמדתנו.

שלך,

משה גרנות

אהוד: הקטע הבא מופיע בראש הכרך בן 599 העמודים, "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, "עם עובד", 1997:

"בנוגע לענייניי הפרטיים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –

"אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעיזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים 'הבטלנים' שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים – "

אסתר ראב לבן-אחיה, אהוד בן עזר

במכתב מאוגוסט 1979

* לאהוד בן עזר שלומות, אני קוראת ותיקה של עיתונך המרתק. הפעם מוצאת לנכון לציין שני מכמנים במיוחד:

האחד – סדרת הכתבות של ד"ר ארנה גולן המנתחות את שירתו של שלונסקי. אהבתי מאוד את הסיפא – שירו של אביה – ''ארץ ארץ אהובה...''

תמהתי אם יש שירים נוספים שלו, גם אם לא היה 'משורר'?

השני – הזרקור ששמת על שיריה/התכתבותה של אסתר ראב וצבי שץ מתוך 'ימים של לענה ודבש'.

יישר כוחך ותרבה בריאותך להמשיך במפעלך,

בברכת תודה ומועדים לשמחה,

בתיה

אהוד: כל הפונה אלינו יכול לקבל בקובץ וורד עברי את הכרך "ימים של לענה ודבש" אך מבחינה טכנית – ללא שני קונטרסי התמונות המצויים רק בכרך הנדפס.

* לאהוד, בוקר טוב וחג שמח. כרגיל, גדושים גיליונות חב"ע 1380 בחומר ענייני ומרתק, וברשותך אעלה השגות בהקשר ל'בימת מופעי הספרות'  בה קובע מאיר עוזיאל כי בנאומי צ'רצ'יל יש 'התייחסויות אוהדות לשיבת היהודים לארץ ישראל" ולקביעת אורי הייטנר כי "אירופה לא למדה את הלקח – עצם הסכנה המצמררת,  שהצורר האנטישמי קורבין עלול לשבת על כסאו של צ'רצ'יל, מעידה שאירופה של המאה ה-21 לא למדה את לקח אירופה של המאה ה-20."

ואכן, לאחרונה יצאו חסידי צ'רצ'יל בסיפורים אודות היותו ציוני, והדברים מופרכים. אמנם בכמה חיבורים ישנים הוא תיאר בחיוב את 'מעלות' היהודים, אך ישנן עדויות שבשלהי מלחמת העולם הראשונה הוא הצטרף למתנגדים, בפמליית גנרל אלנבי, למימוש 'הצהרת בלפור', בטענה שהפעילות תרגיז את העולם הערבי. הנושא אכן הסעיר את הממשלה בבריטניה, אך הם התעשתו ומינו את הרברט סמואל היהודי כנציב עליון לארץ ישראל, למימוש מדיניות בלפור. צ'רצ'יל ה'ציוני' לא התמהמה, ותוך חודשים קרע את עבר הירדן המזרחי מהמרחב שהוקצה ל'בית הלאומי היהודי', והעניקו כאמירות לאמיר עבדאללה הזועם.  

כשני עשורים לאחר מכן, הוא התמנה לראש ממשלת בריטניה, ובמהלך כהונתו הופעלו בחומרה, אפילו אכזרית, גזירות הספר הלבן, שמנעו התיישבות יהודית בארץ וההגנה עליהם, ובעיקר נלחמו סוכני בריטניה והצי שלה, בהצלת יהודים מהשואה ובהעפלתם ארצה.

ובאשר  לקביעה שצ'רצ'יל "עמד מול הנאצים" – ראוי לציין שבעוד הוא התעלה באזהרותיו מכניעה לשאיפות היטלר, והתמיד בנאומיו הגדולים, שעודדו את עמי מדינות 'בנות הברית', הצבא הבריטי בהנהגתו רק הגן על בריטניה מההפצצות ומסכנת הפלישה, ונמנע מפתיחת 'חזית שנייה' נגד גרמניה, למרות תחנוני סטאלין להסיר מעט מהלחץ מעל ברה"מ.  

הצבא הבריטי, אולי עקב סלידת צ'רצ'יל מהקומוניסטים, נכנס למלחמה רק בפלישה לנורמנדיה, ביוני  1944, כלומר: ארבע וחצי שנים אחרי פרוץ המלחמה.

ברוך תירוש

* שלום, כקורא ותיק אני מוצא את עצמי מאותגר על ידי הכותבים והגיליונות המיוחדים, ועל כך תודה. עדיין לא קראתי את הספר של איילנד והוא ברשימת הספרים שלי.  יש בעייה ברעיון כי צריך להתייעץ עם אנשי הצבא במהלכים המדיניים.

ראשית, יש מנגנון של קבלת מידע וחוות דעת מהצבא, על ידי המזכירים הצבאיים שליד נשיא המדינה וראש הממשלה. בנוסף לכך, לשם כך הוקם הגוף הנקרא "המועצה לביטחון לאומי" שתפקידו להביא את דעות הצבא על המהלכים השונים.

יש סכנה כי המעורבות של אנשי הצבא תביא למיליטריזציה של קבלת ההחלטות, וכל אי הסכמה איתם תודלף בהתחלה לעיתונות, ולבסוף בג"ץ יחליט אם ללכת בדרכם אם לאו. ראו מה קרה לתפקיד היועצים המשפטיים לממשלה ולמשרדי הממשלה, ואפילו החקירות המתנהלות היום שמקיימות את האימרה של דקארט: "אני מדליף משמע אני קיים" ודי לחכימא.

חוץ מזה, לא כל חשיבה "צבאית" היא נכונה, ראו את מלחמת יום כיפור, הלחץ של הצבא על המשך קיומו של אונר"א ועוד ועוד. לדעתי , מה שחסר לנו היא תרבות ניהולית  שתכלול גמישות ופתיחות של הגופים הקיימים לדיאלוג ביניהם ולא תגובה בנוסח "אם הוא אומר אז אני כבר במצב של חצי אוזן," מה שרווח היום.

ולבסוף, צריך לזכור כי ברגע הקובע המנהיג הנבחר עומד לבד בקבלת ההחלטות.

ושוב תודה,

אורי שמש

* סופר נידח שלום. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק ב-17 במרץ 1992. בחוק תמכו 32 ח"כים ממפלגות הליכוד, העבודה, מרצ וחד"ש וכן יצחק לוי מהמפד"ל. התנגדו 21 ח"כים ונמנע אחד. חוק זה וחוק יסוד חופש העיסוק העניקו לשני חוקי היסוד מעמד על-חוקי.

מנחם רהט תוקף בחמת זעם את השופט אהרון ברק (גיליון 1379) על "יהירותו המתנשאת" ועל פרשנותו לחוקי היסוד. מנחם רהט מתעלם מכך שהחוק תוקן פעם אחת בלבד, בשנת 1994, בתיקון במסגרת חוק יסוד חופש העיסוק – הוסף סעיף שכותרתו "עקרונות יסוד" הקובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל."

החוק אושר בקריאה שנייה ושלישית בתאריך 9.3.1994 ברוב של 69 תומכים ו-7 מתנגדים. רוב מאסיבי, ממנו מתעלם מנחם רהט. ראוי לציין שבריאיון בטלוויזיה בערוץ הכנסת אמר אהרון ברק שהוא אף פעם לא טען "שהכול שפיט". זו שטות שחוזרים עליה. ברק אף נתן דוגמא לדברים שאינם שפיטים.

רון וייס

רמת-גן

* הפילוסוף רמי לבני: "זכות השיבה היא אינטרס ישראלי, כל עוד ישראל מתכוונת ברצינות לשאוף לשלום. נכון אמנם, שזה לא האינטרס של השלטון הנוכחי." ["הארץ", 2.10].

* למקורות הש"י נודע כי הסיבה האמיתית לביקורה של ראש ממשלת גרמניה אנגלה מרקל בישראל היא פגישה, שייתכן כי תהיה חשאית, עם אבי גבאי, ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל שיחליף את העבריין הכושל נתניהו.

* לאנשים שמתקשים להשלים עם תופעות רבות בישראל מוצעת נקודת מבט לפיה מלחמת העצמאות של ישראל נמשכת כבר שבעים שנה וסופה אינו נראה באופק – כי מרבית העולם הערבי, המוסלמי והפלסטיני אינו מכיר בזכות קיומה ומצפה להשמדתה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל