פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1382

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בתשרי תשע"ט, 8.10.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: להעלות מיד את יהדות אתיופיה. // אהוד בן עזר: האימפריה היהודית בוכה. // מנחם רהט: עיסקה מלוכלכת. // יהודה דרורי: קבאנו – מכה קשה... / יצחק הילמן: לא לעמוס עוז! // אשר מעוז: כשמומחה ברפואה מחליט להפוך למשפטן חובב. // אורי הייטנר: 1. אורי אבנרי (פרק י'). 2. צרור הערות 7.10.18. // מהטה, ארגריך, ברנר, שומאן ומוצרט בפילהרמונית. // מיכאל רייך: בַּדֶּרֶךְ לְפִתְרוֹן הַתַּעֲלוּמָה. // פוצ'ו  –  בחיי [5], הסרט עולה על הפסים ואני על אונייה. // משה גרנות: על ספרו של יוסף כהן אלרן "אחרי ההלם החיים". // משה כהן: בעקבות נאום נתניהו. // ד"ר ארנה גולן: על "שירים נגד קהלת" מאת אביגדור גונן. // עירית אמינוף: השיר הזוכה. // אהוד בן עזר: "התיישבות הגרמנים בא"י בשלהי התקופה העות'מנית" לאלכס כרמל, 1973.  "הארץ" 19.4.1974. // יואל נץ: הם קראו לו "חרזן". // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, המאסר ביפו. // בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושוויון  [אפריל 1970]. מתוך "אין שאננים בציון", 1986. נדפס לראשונה בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס": "Unease in Zion", Quadrangle, 1974   // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

להעלות מיד את יהדות אתיופיה

   אַף עַל פִּי שֶׁאֱלוּל, שֶׁהוּא חֹדֶשׁ

  הַסְּלִיחוֹת, כְּבָר חָלַף וְעָבַר

  מִן הַדִּין לְהוֹסִיף כָּאן לְגֹדֶשׁ

  הַסְּלִיחוֹת שֶׁשָּׁמַעְנוּ זֶה כְּבָר

  גַּם סְלִיחָה מִצִּבּוּר הַנָּכִים פֹּה

  וְצִבּוּר נִצּוֹלֵי הַשּׁוֹאָה

  וּפְגוּעֵי תְּאוּנוֹת הַדְּרָכִים פֹּה

  וְצִבּוּר קָרְבְּנוֹת הַפְּשִׁיעָה  

  וְנָשִׁים נִרְדָּפוֹת עַל יָדֶיהָ

  שֶׁל מִשְׁטֶרֶת צְנִיעוּת אַלִּימָה

  בַּמִּגְזָר הַדָּתִי וּפְגוּעֶיהָ

  שֶׁל אוֹתָהּ גִזְעָנוּת אֲיֻמָּה

  הָרוֹדֶפֶת עַרְבִים חַסְרֵי יֶשַׁע

  הַמֻּכִּים עַל לֹא חֵטְא בְּעוֹיְנוּת

  חוּלִיגָנִית גּוֹבֶלֶת בְּפֶשַׁע

  שֶׁל פְּרָאוּת חֲשׁוּכַת גִּזְעָנוּת.

וּסְלִיחָה עַל תּוֹפְעוֹת מִיזַנְטְרוֹפְּיָה

שֶׁל אוֹתָם רַבָּנִים הַפּוֹגְעִים

בַּעֲדַת הָעוֹלִים מֵאֶתְיוֹפְּיָה

בְּאֵין סְפוֹר תֵּרוּצִים הַנּוֹגְעִים

לְמִדַּת כַּשְׁרוּתָם כִּיהוּדִים כָּאן

לְאַחַר שֶׁבִּפְסַק-הֲלָכָה

שֶׁעָלָיו לְהוֹדִיעַ הִקְדִּים כָּאן

רַב עוֹבַדְיָה זִכְרוֹ לִבְרָכָה

כְּבָר הֻכַח כִּי הִנָּם בְּנֵי עַמֵּנוּ 

בְּלִי סָפֵק וּלְאוֹר פְּסִיקָה זֹאת

נֶחְשָׁבִים לְבָשָׂר מִבְּשָׂרֵנוּ

וְאָסוּר בְּהֶחְלֵט לְבַזּוֹת

אַף אֶחָד מֵעֵדָה מֻפְלָאָה זוֹ

שֶׁסָּבְלָה תוֹךְ מֵאוֹת בַּשָּׁנִים

רְדִיפוֹת שֶׁלֹּא פָּסוּ וְגָזוּ

בְּיָזְמַת אַנְטִישֵׁמִים שׁוֹנִים

מֻסְלְמִים וְנוֹצְרִים כְּאֶחָד שָׁם

רַק מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ יְהוּדִים

וְשֶׁשֵּׁם יִשְׁרָאֵל לֹא נִכְחַד שָׁם

וְאַחַר שְׁנוֹת פְּרָעוֹת וּמְרוּדִים

הֵם יָצְאוּ לְאוֹתוֹ מַַסַּע-פֶּרֶךְ

מֵאַרְצָם לַמִּדְבָּר שֶׁל סוּדָן

בְּעָבְרָם, בֵּין לִסְטִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ,

גַּם רָעָב, גַּם צָמָא,  גַּם אָבְדָּן

שֶׁל אוֹתָם שֶׁלִּסְבֹּל לֹא יָכְלוּ עוֹד

אֶת תְּלָאוֹת הַמַּסָּע הָרַגְלִי

שֶׁרַבִּים בּוֹ כָּשְׁלוּ וְנָפְלוּ עוֹד

טֶרֶם בָּאוּ אֵלֶינוּ וּבְלִי

שֶׁיֻּגְשַּׁם חֲלוֹמָם וְיִזְכּוּ בָּהּ

לְאוֹתָהּ קַבָּלַת-הַפָּנִים

שֶׁקִּוּוּ לָהּ בִּמְקוֹם שֶׁיִּלְקוּ בָּהּ

בִּקְשִׁיחוּת רַבָּנִים גִּזְעָנִים.

וַהֲכִי מְקוֹמֵם בְּעֵינֵינוּ

הוּא שֶׁיֵּשׁ עוֹד רַבִּים שֶׁאוֹתָם

עוֹד בִּכְלָל אַרְצָה לֹא הֶעֱלֵינוּ

אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּם

שֶׁל קְרוֹבִים שֶׁלִּבָּם מְצַפֶּה בָּהּ

בַּסַּחֶבֶת שֶׁלֹּא תְאֻמַּן

אִם בְּגוֹנְדֶּר אוֹ אַדִיס אַבֶּבָּה

לְאִחוּד מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּזְּמַן

כְּבָר שָׁנִים הוּא נִדְחֶה לְלֹא צֶדֶק

עַל יְדֵי בְּיוּרוֹקְרַטְיָה קָרָה

שֶׁמִּכְּבָר רְאוּיָה כָּאן לְבֶדֶק

יְסוֹדִי וְחֻמְרַת בַּקָּרָה

שֶׁתָּשִּׂים לַזֶּה סוֹף וְיָרִימוּ

יְהוּדֵי כָּל אֶתְיוֹפְּיָה כֻּלָּם

אֶת רֹאשָׁם וּמְטוֹסֵינו יַשְׁלִימוּ 

אֶת שִׁיבַת הַבָּנִים לִגְבוּלָם.

יוסי גמזו

        * * *

אהוד בן עזר

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

מתוך: "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995. אסטרולוג 2005.

* * *

מנחם רהט

עיסקה מלוכלכת

קולות בשמאל המשיחי מציעים את עיסקת המאה לנתניהו:

איתרוגו נוסח שרון תמורת הקמת מדינת-פלשתין-יודן-ריין

זוכרים את איתרוגו של שרון? ודאי. הרי זה בדיוק מה שטען הימין, עוד בימים שקדמו לעקירת גוש קטיף בידי שרון, לגירוש 8,000 מתיישביו ולהפקרת השטח, שהפך לכן השילוח של תעשיית הטרור העזתית. היה זה הח"כ לשעבר צבי הנדל שהמציא את האמירה הכול-כך מדוייקת: 'עומק העקירה כעומק החקירה.' השמאל כמובן ביטל בלעג התבטאות זו. הכחשה טוטלית.

עד שלמרבה המזל קם אז עיתונאי ישר אחד, אמנון אברמוביץ (ישר במובן זה שלא שמר מידע חשוב זה לעצמו), אשר חשף את הסוד הנורא: השמאל מאתרג את שרון, מגן עליו כמו על אתרוג בקופסת צמר גפן, כדי שיוכל לבצע בשקט את הפשע-נגד-האנושות הנורא הזה. אכן, עומק העקירה כעומק החקירה.

בתמורה למשת"פיות של שרון עם השמאל האנטי ציוני, השליכו רשויות החוק והמשפט לפח האשפה את כל העבירות החמורות שיוחסו לו ולמשפחתו. עיסקת המאה: תן עקירה וגירוש וקבל סגירת תיקים פליליים חמורים. 

עכשיו בא עיתונאי הגון אחר (הגון מבחינה זו שהוא חושף ברבים את ערוות השמאל הצדקני והמתחסד), אלוף בן, עורך ביטאון השמאל הקיצוני 'הארץ', ומהרהר בפני קוראיו – שהם, כידוע, אנשים נאורים: שופטים, פרקליטים, פקידים וקצינים בכירים – באפשרות איתרוגו של נתניהו: כל תיקי החקירה בענייניו, תיק 1000 ו-2000 ו-4000, יחכו בצד, כדי לאפשר לנתניהו לבצע מהלכים מדיניים מרחיקי לכת, כולל הקמת מדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית, בתמורה לסגירת התיקים שנפתחו בעניינו.

לקרוא ולא להאמין. הנה עיקרי הטור של אלוף בן (הארץ, 27.9.18): "בכל פעם שמנהיג הימין הישראלי מתקרב בדיבורים או במעשים למהלכי שלום, מתעוררת מחדש 'דילמת השמאלן': האם להאמין לו ולתמוך במדיניותו, למרות הנזקים שגרם בזירה הפנימית, ובמקרים של בנימין נתניהו ואריאל שרון, גם למרות השחיתות והחקירות?.. הדילמה הזאת תתעורר מחדש עכשיו ביחס לנתניהו... אין ספק שנתניהו אוחז בסמכות העליונה בישראל בענייני חוץ וביטחון, ורוב מוחלט של הציבור יתמוך בכל עיסקה שישיג עם הפלשתינים."

לגזור ולשמור!

בן, שמועל בגלוי בעקרונות החוק והצדק, לטובת מימוש האג'נדה ההזויה שלו, ממשיך את 'דילמת השמאלן': "אם נתניהו יתקדם להסדר, ישאל השמאלן המצוי את עצמו: מה יותר חשוב – הסיכוי לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים, או לפחות למיתונו, או הסיקור שנתניהו קיבל באתר 'וואלה!' סביב בחירות 2015? מימוש חזון שתי המדינות, או השמפניה והסיגרים שהזוג נתניהו קיבל מארנון מילצ'ן? סיום או צמצום הכיבוש, או סעודות השף במעון בבלפור? התשובה ברורה מאליה, וניסח אותה פרופ' יחזקאל דרור לפני כשנה (הארץ 8.8.17), בשיא עונת הפרסומים על תיקי האלפים והפגנות השבת בפתח תקווה: "אני ממליץ לנתניהו לעשות מעשה היסטורי, שלעומתו חטאים אישיים בטלים בשישים. עליו להציע תוכנית לשלום אזורי, הכולל הקמת מדינה פלשתינית ושגרירות ישראלית בריאד... כאשר מכריזים על פריצת דרך מדינית אין לפשפש במניעים יתר על המידה."

מה יכול להיות יותר ברור מזה? איתרוג קולוסאלי.

יצא אפוא המרצע מן השק האפל אל אור השמש: השמאל הסהרורי מציע מוסר הוטנטוטי, שבמסגרתו ימחקו כל פשע נתעב שמבצע ו/או יבצע מנהיג מהימין – ולא חשוב מה שמו – ובלבד שהאיש שעלה לשלטון בקולות הימין, יבגוד בשולחיו ויספק לשמאל על מגש אנטי דמוקרטי בעליל, את הסחורה שאינו יכול להשיג בקלפי: נסיגה מליבה של ארץ ישראל והסגרת השטח לתעשיית הטרור, גירוש יהודים מבתיהם, והפיכת שטחי יו"ש לבסיסי טילים ועפיפונים כנגד המדינה היהודית המצומקת. כל כך פשוט: תן מדינת-פלשתין-יודן-ריין, ותקבל שקט תעשייתי, חופשי מחקירות פליליות מביכות, וממשפטי שדה בתקשורת.

 המאפיה הסיציליאנית נראית שיא היושרה לעומת העיסקה המלוכלכת שמהרהר בה העיתון 'הנאור'. לאחר ששפך מיליארדי מילות גנאי וביקורת כלפי התנהלותו של נתניהו, עירער בקול רם על לגיטימיותו, וראה בו עבריין שהגיעה העת להעמידו לדין, הבין העיתון ששום דבר לא יעזור. אז אולי נלך לעיסקת המאה המאתרגת?  

שוב נחשפת הציניות של השמאל המשיחי, שמוכן לעקם כל חוק וכל סדר ציבורי, ולהפוך לצחוק את שלטון החוק, למען חיסול הפרוייקט הציוני והשלכתו למלתעותיה של מדינת אוייב פלשתינית.

ואחרי כל זה הם עוד רוצים שנאמין, בכנותן של זעקות השבר הצבועות שלהם, בדבר עירעור אושיות שלטון החוק בידי הימין.

מנחם רהט

* * *

יהודה דרורי

קבאנו – מכה קשה לשמאל האמריקאי

השמאל האמריקאי מורכב ברובו מהמעמד הבינוני האינטלקטואלי. רובם יהודים ונוצרים שהם לא דתיים, החברים במפלגה הדמוקרטית ורואים עצמם כליברלים בתפיסת עולמם. אם כי האידאולוגיה שלהם מאד הומניטרית ומתירנית ברור כיום שהיא בכלל איננה מתאימה לחברה האמריקאית שברובה דתית ושמרנית (עם הרבה אלימות ופשע) וזו אולי גם הסיבה העיקרית להפסד הילארי קלינטון בבחירות לנשיאות ארה"ב.

מצד שני הטייקון שנבחר לנשיאות – דונלד טראמפ, הינו קפיטליסט שמרן שהליברליזציה של הדמוקרטים רחוקה מאוד ממנו, ולכן כיום הוא מוחק את הישגי הדמוקרטים שהשיגו בשעתו עם ביל קלינטון ועם יקירם ברק אובמה – וזה כואב עד כדי כך שהם מוציאים הפגנות לבקרים נגד כל מה שקשור לטראמפ.

הצבתו של ברט קבאנו לבחירה לביה"מש העליון היתה לא רק סיבה לנגח את טראמפ בצורה הכי מלוכלכת שאפשר – אלא ממש  מלחמה על המבצר הליברלי האחרון – בית המשפט העליון, שהצטרפותו של שופט זה תטה את המאזן הלא טבעי שהיה עד כה בבית משפט זה, לטובת הצד הקונסרבטיבי!  מינויו עשוי להשפיע על נושאים שהם קריטיים עבור הליברלים כמו: הפלות, עונשי מוות, מהגרים בלתי חוקיים והגבלות על המדיה.

אז הם כנראה הפסידו!

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

יצחק הילמן

לא לעמוס עוז!

ברשתות מופץ סרטון מעניין של עמוס עוז. אני מסתייג ממנו כפי שאפרט בהמשך. שם הסרטון: "כל החשבון עוד לא נגמר".*

עמוס עוז הוא אמנם אחד מגדולי הסופרים שלנו, אבל דווקא בגלל כישרונו הספרותי, הוא מסוכן. רהיטות לשונו כה גבוהה, והוא מסוגל לשווק כל רעיון, אפילו אם תוכנו בעייתי ושנוי במחלוקת קשה. הוא מצליח במידה רבה, כי הוא פונה למצפוננו ולרדיפת הצדק הטבועה בנו.

אלא שהבעייה האמיתית שלפנינו איננה סירובנו לעשות צדק לפלסטינים, אלא עמדתם ההפוכה של הפלסטינים. לא החמאס, לא הפתח ולא הג'יהאד האיסלמי, מסכימים לפשרה כלשהי. הפשרה האמיתית מבחינתם היא מדינה אחת, ללא יהודים.

לכן, אין טעם ליפול במלכודת הדבש של הדיאלקטיקה של עמוס עוז. הפלסטינים, גם אחרי הסכמי אוסלו, שהיו אמורים לסלול כביכול את הדרך לשלום, מחנכים את ילדיהם לשנוא אותנו. זה לא הקוראן, אלה ספרי הלימוד בכל בית ספר פלסטיני. אלפי הפלסטינים שמתגודדים על הגדרות בעזה ושמתעמתים עם צה"ל מזה כחודשיים, כולל העפת מאות עפיפונים ובלוני התבערה וחבלה למיניהם, הם שמעידים כאלף עדים, מהי התהום הפעורה בינינו לבינם. אילו יכלו, היו עושים אותו הדבר גם בעוטף יהודה ושומרון.

נכון שהם בני אדם כמונו, אלא שהאג'נדה שלהם פנאטית וג'יהדיסטית. הנחת ה"עבודה"  שלהם היא שלקחנו מהם את ארצם ולכן מצווה לגאול את הגזלה ברצח ובשריפה.

מי ששכח, ויש בינינו צעירים שאולי לא זוכרים, אנחנו ביהודה ושומרון כי הירדנים ניסו להשתלט על הר הצופים ואחר כך על ירושלים. את ארמון הנציב הם הספיקו לכבוש אבל גורשו ממנו כעבור יום. אילו היו הירדנים היו נענים לבקשותינו, שלא לפתוח במלחמה ב-1967, הגדה המערבית היתה היום של ירדן וירושלים היתה מחולקת. ברור שלא היתה קמה לא מדינה ולא מדינה-מינוס פלסטינית. זה לא קרה, ואת חמישים השנה שחלפו אי אפשר לגלגל היום אחורנית.

ההתנחלות בארץ ישראל קרתה לא בגלל הכיבוש, אלא בגלל הוואקום. משאבד השטח לירדן,  תהליך ההתנחלות היה בלתי נמנע. אילו לא התרחש, היינו עד מהרה ניצבים מול עזה שניה ממזרח לגוש דן. היום כבר חיים ממזרח לקו הירוק 800 אלף ישראלים. היות וזהו המצב הדמוגרפי, אין ממשלה בישראל, לא משמאל ולא מימין, שמסוגלת לבצע טרנספר למיספר כזה של תושבים. לא מדובר בהתנתקות מגוש קטיף ב'. זה יותר קרוב לטרנספר של תל אביב, חיפה ורמת גן ביחד. מי מסוגל לעשות מהלך כזה?

מעבר לכל זה, אל לנו לשכוח שהפלסטינים טוענים שיש להם חמישה מיליון פליטים, כמספר מקבלי התמיכה מאונר"א. מספרם האמיתי הוא פחות מ-30,000. בעוד כעשור כבר לא יהיו פליטים חיים שעזבו את בתיהם ב-1948. לדוגלי הפשרה שביננו, אם תקום מדינה פלסטינית, אפילו מדינה-מינוס, ואפילו עם קשר קונפדרטיבי לירדן, כפי שטראמפ מציע כנראה, זו תהיה מדינת מהגרים ותהווה סכנה קיומית למדינת ישראל.

גם אם לא ייכנס אפילו צאצא אחד מהפליטים לתוך גבולות ישראל, לא ניתן בשום אופן למנוע כניסה של מיליונים לתוך המדינה-מינוס הפלסטינית. היא תהיה פתוחה להגירת פלסטינית ומזרח תיכונית. ההגירה לתוכה תקרה מפני שירדן וסוריה מחזיקות כבר עכשו מיליוני עקורים ומובטלים שמחפשים שיפור ברמת חייהם. המדינה הפלסטינית החדשה, תספק להם את מאוייהם, ולו לפרק זמן קצר. להערכתי יזרמו אליה לפחות שלושה מיליון מהגרים חדשים.

בסופו של דבר, ממהלך לגיטימי זה כביכול, ייווצר רוב ערבי עצום ממערב לירדן. רוב זה לא ייצא מהאזור לעולם. מרבית התושבים הערבים יבואו לעבוד בישראל ומאחר ויהיה שלום בין ישראל למדינה השכנה, כמעט שלא יהיה ניתן למנוע זאת מהם. חסימת גבולות, משמעותה אבטלה ואבטלה משמעותה חוסר יציבות וטרור. אלא, שבסופו של דבר המדינה הזאת תקרוס וצה"ל קרוב לוודאי יאלץ לכבוש מחדש את השטח.

הכיבוש מחדש, יביא עלינו לגינויים אינסופיים ונמצא את עצמנו בסיטואציה של אפרטהייד. היום, ממערב לירדן, ללא רצועת עזה,  יש רוב יהודי של 70 מול 30.  אחרי הקמת המדינה מינוס הפלסטינית, בין שתשרוד ובין שתקרוס, אנחנו נהיה עם יחס הפוך של 30 מול 70.

את עזה נצטרך להוציא מכל הסדר. עזה אמנם בתוך שטח ארץ ישראל המנדטורית, מכוח הסכמי סייקס-פיקו, אלא שאחרי פינוי גוש קטיף, אין לאיש בארץ רעיונות להקים את הגוש הזה לתחייה עם עוד שני מיליון ערבים שיתווספו על ערביי יהודה ושומרון. חיבורה של עזה לאיו"ש בלתי אפשרי גם מבחינת הפלסטינים. כל אזור רוצה הגמוניה על האזור השני ועשור של שיחות ביניהם לא מביא להסכמה ומדובר למעשה בשני אזורים שהתנתקו זה מזה.

כפי שנכשל האיחוד שהיה בשעתו בין מצרים לסוריה, כך גם אי אפשר לחבר יותר את עזה לאיו"ש. הסיבה המרכזית היא שלמעשה מדובר בשני עמים שונים. עזה היום, היא מבחינה דמוגרפית, המשכה הטבעי של סיני. ה-די.אן.איי של העזתים, זהה לדי.אן.איי של תושבי קהיר. רוב העזתים הם צאצאי המתיישבים המצריים שהובאו לאזור בתקופת השלטון של מוחמד עלי, מלפני כמאה ותשעים שנים. גם תושבי ג'יסאר א-זרקה הם מאותו מוצא. כמובן שאותם לא נוכל להרחיק לעזה. לכן, עתידה של עזה כרוך בסיפוחה למצרים. המצרים כיום אינם אוהבים את הרעיון כי החמאס והאחים המוסלמים הם היינו הך, אבל עם הזמן זה מה שלדעתי יקרה.

מה שעמוס עוז מציע, זה בדיוק מה שהציעו פרס, אהוד אולמרט ואהוד ברק. הפלסטינים לא יסכימו לכך לעולם. הם רוצים הכול או כלום. לכן, הקמת מדינה-מינוס פלסטינית אפילו מפורזת, זה פתרון רע ליהודים. פתרון כזה הוא קצר טווח, ותוך עשרים שנים לכל היותר, הוא יתמוטט.

יצחק הילמן

* הלינק שלו למעוניינים הוא:

https://nam01.safelinks.protection.outlook.com/?url=https%3A%2F%2Fyoutu.be%2FA6DXUiZhRow&data=02%7C01%7C%7C8dc41b61e59345540ef608d618afa306%7C84df9e7fe9f640afb435aaaaaaaaaaaa%7C1%7C0%7C636723539955632556&sdata=Xmsyg%2BwgaH7m7HsASoWAmZ4HeXXg7NgUWp4L0jS5zZc%3D&reserved=0

אהוד: אנחנו מכירים אנשים שאצלם "עמוס עוז אמר"  או "כמו שעמוס עוז אומר" שקול כנגד כל שאר השכלתם ושיקול דעתם, והם חרדים למחשבה מה יהיה אם עמוס עוז יאמר שמחר השמש לא תזרח – שאז נהיה נידונים לחשכה נצחית.

על כל שטות שיגיד יימצאו חסידים שיתמכו בו, מה עוד שבדרך-כלל כל דבר חדש שהוא אומר אינו נכון וכל דבר נכון שהוא אומר אינו חדש.

הנה חלק מהדברים של עמוס עוז: "וזה אומר שני דברים, שתי אמיתות שההתכחשות להן זועקת לשמיים. ראשית, שלא הפלסטינים היו צריכים לשלם את מחיר האנטישמיות הרצחנית של אירופה הנוצרית. לא על אדמתם היתה צריכה לקום המדינה היהודית, אלא על אדמת האירופים, בבוואריה או בשוויצריה. ושנית, וזה אפילו יותר חשוב, מה שאנחנו צריכים להגיד לפלסטינים זה לא 'כואב לך, גם לי כואב, יאללה סבבה, בוא ניתן לך מדינה קטנה מתנה.' לא. מה שאנחנו צריכים להגיד לפלסטינים כדי להתחיל לרפא את פצעם, ואז גם את פצענו, זה 'אנחנו ברחנו מרדיפות, עינויים ורצח ונפלנו עליכם. זה לא היה בכוונה. ברחנו מהכאב שלנו, אבל פגענו בכם, גזלנו, גירשנו, פצענו, הרגנו. מרוב הכאב שלנו הכאבנו לכם. אנא מכם, סלחו לנו, בואו, נשב, נדבר על איך אנחנו פותרים את הסכסוך בינינו, שאנחנו גרמנו לו, בדרכי שלום, כך שלא יכאב יותר לאף אחד מאיתנו ולא לבנינו ולבנותינו לנצח נצחים.'" [מצוטט ב"הארץ", 4.10].

הבנתם? הציונות ובניין ארץ-ישראל העברית החלו רק לאחר השואה, ובזכות השואה קמה מדינת ישראל – והפלסטינים המסכנים משלמים את החשבון! – ממש כמו תעמולת אש"פ!

"כל החשבון עוד לא נגמר" – הציטוט הוא כמובן מברנר, שהוא ההפך הגמור מהשטויות של עמוס עוז.

ברנר לא היה טיפש.

* * *

אשר מעוז

כשמומחה ברפואה מחליט להפוך למשפטן חובב

פרופ' אריה אלדד הנו מבכירי הרופאים שפעלו בישראל ובתחום הטיפול בכוויות הוא אף נחשב כאחד מגדולי המומחים בעולם. אין ספק כי אלמלא זנח את העיסוק ברפואה לטובת העיסוק בפוליטיקה הוא אף היה מתקדם ועושה בו חיל. אלא שמומחיות בתחום אחד אינה מאצילה על תחומים אחרים.

כנגד מה אמורים הדברים? במאמר שפרסם בגיליון סוף השבוע של "מעריב" – "כל אדם המציע למסור שטחים של מדינתו מבצע בגידה. אולמרט עשה זאת פעמיים" (28/8/2018) הוא קורא ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את אהוד אולמרט בעוון בגידה.

וכל כך למה? מזכיר אלדד, "לטובת קצרי הזיכרון שבינינו," כי בהיותו ראש ממשלה "הציע אולמרט לאבו מאזן: מדינה פלסטינית בגבולות 67'." ועוד מזכיר אלדד, כי חוק העונשין גוזר עונש מיתה או מאסר עולם על "מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה," וכך גם על "מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו ייצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ."

עבירה זו בדיוק, כך אלדד, עבר אולמרט. "בהיותו ראש ממשלה הוא התכוון להוציא שטחים מריבונותה של מדינת ישראל ולמסור אותם לריבונות זרה," כותב אלדד. והוא מוסיף שאולמרט סבור, "כי לראש ממשלה מותר לפגוע בריבונות המדינה ולמסור שטחי מולדת לידי גורם זר," אלא ש"אין בחוק אפילו מילה אחת התומכת בטענה הזויה כזאת."

המסקנה, אליבא דאלדד ברורה: "העובדה כי אדם הוא איש מדינה ונבחר ציבור, גם בכיר מאוד, אינה מתירה לו לפעול להוצאת שטח ריבוני מתחומי המדינה. זוהי בגידה, חד וחלק. במו"מ שקיים ראש הממשלה אולמרט עם אבו מאזן הוא עשה בדיוק מעשה כזה."

טענה זו ממש באה בפני בית המשפט העליון בשנת 1982. הימים ימי שיחות השלום עם סוריה שהיו עשויות להביא למסירת רמת הגולן לידיה. תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל, תנועה ששמה לה למטרה לשמר את ריבונותה של מדינת ישראל "על כל שטחי ארץ ישראל," עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק לאסור על הממשלה ועל העומד בראשה לנהל משא ומתן שעשוי להביא להוצאתה של רמת הגולן מתחום ריבונותה של ישראל. משא ומתן כזה, הבהירה העמותה, "מהווה עבירת בגידה שעונשה כאמור מיתה."

בדחותו את העתירה על אתר הבהיר בית המשפט: "הטענה, כי ניהול משא ומתן מדיני על ידי ממשלת ישראל, שזכתה לאמון הכנסת כדת וכדין, יש בו, כביכול, משום עבירה פלילית של בגידה, מוטעית היא מיסודה, ונוח לה שלא נטענה משנטענה."

ומבהיר בית המשפט, כי הטענה שכאשר מנהלת ממשלה "משא ומתן מדיני עם מדינה אחרת לשם השגת שלום או לשם השגת מטרה כלשהי, תעבור בעצם ניהול משא ומתן זה עבירה של בגידה במדינת ישראל? דבר זה אין הדעת סובלתו."

אלא שבכך לא סגי. "אפילו נניח," כותב אלדד, "כי לראש ממשלה מותר לקיים מו"מ מדיני הכולל ויתור על שטחים ריבוניים – דבר זה ודאי אסור למי שאין לו כל רשות או סמכות. למשל, לאזרח אהוד אולמרט."

בכך כיוון דבריו לכך שאולמרט "ממשיך לתמוך בתוכנית הבוגדנית הזאת," וכנראה שאף חזר על הדברים במפגש שקיים עם אבו מאזן.

ושוב, טעות בידיו של אלדד. זכאי כל אזרח במדינה לדעה משלו באשר לעתיד השטחים ואין כל דבר שאוסר עליו להיפגש עם ראש הרשות הפלסטינית ואף להביע דעתו באוזניו.

אלא שאלדד מצהיר שאולמרט ביצע את עבירת הבגידה שלוש פעמים. הכיצד? ובכן, מזכיר לנו אלדד, כי בגוזרו את דינו של אולמרט באישומים של קבלת שוחד, פסק השופט דוד רוזן, כי "הנוטל שוחד הוא בבחינת בוגד. איש מעל הבוגד באמון שניתן בו."

אינני נלהב מביטויים מתלהמים של שופטים. כולנו זוכרים את קביעתו של השופט בנימין הלוי בתביעת הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד, כי "בקבלו את המתנה [של הצלת פחות מ-1700 יהודים] מכר ישראל קסטנר את נפשו לשטן." ייתכן אף שמילים חריפות אלה הובילו לרציחתו.

אלדד מזכיר לנו, כי "לאחר שאמר השופט רוזן את דבריו "הוא גזר עליו שש שנות מאסר. אמנם העליון "חנון ורחום הפחית מעונשו."

למען הדיוק הוא הטיל עליו פחות ממחצית העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. אלדד שוכח לציין, עם זאת, שבית המשפט העליון זיכה את אולמרט מן העבירה המרכזית בה הורשע, אמנם ברוב דעות ולא בלי התלבטות.

ומסכם אלדד: "היו שסברו כי כבוד השופט הפריז, לתפארת המליצה. והנה בא אולמרט לפני שבוע והוכיח כי הוא לא 'סתם' לוקח שוחד שהוא בבחינת מעשה בגידה. לא צריך להיות 'או-או', או לוקח שוחד או בוגד. אפשר גם וגם."

עם ישראל ידוע בחילוקי הדעות בתוכו. חילוקי דעות אלה הולכים ומתעצמים, בעיקר כך כאשר הנושא של נסיגה מהשטחים עומד על הפרק. ראוי עם זאת שנוציא מן הלקסיקון שלנו דיבורים על בגידה אך משום שדעתו של הצד האחר אינה נראית לנו. 

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית-הספר למשפטים של המרכז האקדמי פרס וסגן נשיא הכבוד של הארגון הבינלאומי להגנה על חירות דתית.

המאמר פורסם לראשונה ב"מעריב סופהשבוע".

* * *

אורי הייטנר

1. אורי אבנרי (פרק י')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

י. אבנרי על רבין

אורי אבנרי הרבה לכתוב ב"העולם הזה" כתבות על אישים. ניתן למצוא מיספר רב של מאמרים שכתב במשך השנים על כל אחד ממנהיגי המדינה. בפרק זה, אעקוב אחרי דברים שכתב על יצחק רבין. אנסה לציין את הפרופיל של רבין בעיני אבנרי, על סמך כתביו. הבנת ראייתו של אבנרי את רבין נחוצה להבנת תמיכתו בו ובמפלגתו בבחירות לכנסת ה-13.

יחסו של אבנרי לרבין במהלך השנים ידע עליות ומורדות, אך בדרך כלל היה זה יחס של הערכה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הפופולריות של דיין היתה בשיאה, חש אבנרי שרבין מקופח בחלוקת הקרדיט הציבורי על הניצחון. שלושה ימים אחרי המלחמה, כתב מאמר – "מי ניצח", בו הכתיר את רבין כמצביא, שהמערכה ההיסטורית צריכה להיזקף לזכותו. הוא האחראי מספר 1 למערכה ובכך הוא "נכנס לרשימת המצביאים הגדולים של העמים. הוא שגיבש את צה"ל בשנים האחרונות. הוא שהיה אחראי לעיצוב תוכניות המבצע, שהופעלו במערכה זו. הוא שקיבל על עצמו את האחריות גם לניצחון שהושג, וגם לכישלון – אילו אירע. הוא שפיקד... הסיבוב השלישי... הוא ניצחונו של רבין."

לאחר מותו של לוי אשכול, במרץ 1969, הציע אבנרי בשם סיעת "העולם הזה – כוח חדש" לנשיא המדינה זלמן שז"ר, שהזמין אותו להתייעצויות, להטיל את הרכבת הממשלה על רבין, שהיה אז שגריר ישראל בארה"ב. אבנרי עשה זאת, אף שידע שאין הדבר מתיישב עם החוק הישראלי, המחייב את ראש הממשלה להיות ח"כ. רבין לא היה אז ח"כ. הוא טען שרבין, "כאדם שקול וכמדינאי מקובל על הכול" מתאים לכהונה יותר מכל אחד מן האישים שהוזכרו כמועמדים למשרה הרמה – גולדה, ספיר, אלון, דיין ואבן. לטענתו, יש ברבין כל התכונות הנדרשות לתפקיד:

"אישיות צעירה ודינמית, שתזכה בתמיכתו הפעילה של הדור הצעיר." (רבין היה אז בן 47). "בעל לב פתוח לגישות חדשות ולפתרונות חדשים, כך שיוכל להתמודד עם האתגרים חדשים... בעל הבנה יסודית בבעיות הסכסוך הישראלי-ערבי. בעל נכונות לקלוט יוזמות שלום חדשות ונועזות. בעל רצון להעדיף שלום על החזקת השטחים... בעל עבר ביטחוני, כדי שיוכל ליהנות מאמון בלתי מסויג של שלוחות מערכת הביטחון... בעל שם ומעמד בעולם... בעל ניסיון דיפלומטי בייחוד במוקד העולם המערבי... שייך למפלגת הרוב, מבלי להיות מזוהה עם קבוצות לחץ ומאבק פנים מפלגתי."

אבנרי ראה ברבין אישיות שיש בה כל התכונות הללו. הוא טען שהוא היחיד המתאים לכל התכונות הללו, וקרא לשנות את חוק יסוד הממשלה, על מנת לאפשר לו להיבחר לתפקיד.

חמש שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת יום הכיפורים, אכן נבחר רבין לתפקיד. את בחירתו במרכז מפלגתו קידם אבנרי במדורו "הנדון", בכותרת "תנו לו שאנס". הוא הציג אותו במאמר כ"שקול ומתון. יונה מובהקת... מגיע לו שהכוחות המתקדמים במדינה יעזרו לו – אם אכן יעשה... למען השינוי, השלום והצדק הסוציאלי."

עם כניסתו לתפקיד, כתב אבנרי שרבין מגלם את הרצון הכללי לסלק מן השלטון את כל סדרת המנהיגים הקשישים שניווטו את ספינת השוטים של השלטון ממלחמת ששת הימים עד מלחמת יום הכיפורים. הוא עונה על הכמיהה הכללית למישהו צעיר ורענן, המגלם בעצם אישיותו את חילופי המשמרות המיוחלים והמבטא את השאיפה לשינוי, לרוח חדשה, לסגנון אחר. מלחמת יום הכיפורים יצרה "נכונות לקבל מנהיג מתון, שאינו נואם חוצב להבות, אינו שופע ביטחון עצמי ואינו מקולל בברכת הכריזמה" וגם לצורך זה רבין מתאים. בהזכירו את משפטו המפורסם של נפוליאון "הבו לי גנרלים שיש להם מזל," כתב אבנרי שרבין הוא גנרל שיש לו מזל וסיים – "עכשיו עליו להוכיח שיקול ותנופה."

ציפיותיו הגבוהות של אבנרי למהפכה שרבין יביא לא התגשמו, ואט אט החל להביע אכזבה ממנו, אך עדיין הציג אותו כרע במיעוטו, או בלשונו "הרבין במיעוטו". הוא הזכיר שרבין לא הקים ממסד חדש אלא ירש את הממסד הקיים. "נדמה," הוא כתב, "שגם ממשלה זו, כמו קודמתה, אינה מסוגלת ליזום מהלכים מדיניים או לפתוח דף חדש בהתפתחות הסוציאלית... זוהי ממשלה חלשה." למרות זאת הוא מציין שזוהי הממשלה היחידה שישנה ואין אחרת. "היא תהיה זקוקה לכל עזרה שהיא יכולה להשיג. יש להגיש לה עזרה זו. לא מפני שזה הטוב במרבו אלא מפני שזה הרע במיעוטו." את הדברים הללו כתב אבנרי כחודש לאחר כניסת רבין לתפקידו.

בתום 100 הימים הראשונים לשלטונו, סימני האכזבה התגברו. בהסבירו מדוע לא בחר בו כאיש השנה תשל"ד (הוא בחר בקיסינג'ר), הוא כתב: "העם ראה בו את נציג הדור הצברי החדש שתפס את השלטון, אחרי סילוק המשמרת המזרח-אירופית הזקנה. הוא ציפה למעשים גדולים, לשינויים מפליגים. לסגנון חדש. רבים קיוו שיכריז מיד על עצמאותו. יחולל תוך כמה שבועות רפורמות מפליגות בסדרי השלטון ובמבנה הממשלה, יציב את עצמו בראש נבחרת לאומית מרשימה ויכריז על בחירות חדשות שיתנו לו מנדט מחודש משלו.

"רבין לא עשה אף אחד מהדברים האלה...

"אולי בגלל אופיו של רבין... לא פיתח ראש הממשלה החדש תנופה גדולה. בעלותו לשלטון דיבר על ממשלת המשך ושינוי. ההמשך בלט. השינוי כמעט לא ניכר."

למרות זאת, סיכם אבנרי, מאה הימים "לא איפשרו חריצת דין לזכות או לשבט."

יצחק רבין, בניגוד למסורת השלטונית של מפלגתו, הקיף עצמו בשורה של יועצים מחוץ למערכת המפלגתית – עמוס ערן, אריאל שרון, רחבעם זאבי, דן פתיר ואחרים. אבנרי הציג זאת כהקמת ממשלת צללים. היתה בכך, בעיני אבנרי, מעין קיום הציפיה מרבין להתנתק מעסקני מפלגתו. הוא כתב על כך, ש"אם סברו אנשי הצמרת כי יצחק רבין הוא טיפוס חלוש ופחדן, תמים בעניינים פוליטיים וזר לאינטריגות שלטוניות, הרי שתקוותיהם התבדו עכשיו. בכל הנוגע להבטחת שלטונו האישי, הוא התגלה לפתע כאדם המסוגל להחליט ולבצע. הוא נמצא בדרך המלך לביצור שלטון יחיד אישי, שאף גולדה מאיר לא הגיעה אליו."

דברים אלה היו חריגים בדעה הכללית שהציגה את רבין כראש ממשלה חלש. אבנרי ראה זאת אחרת ובירך על כך. הוא הדגיש את יכולתו של רבין לקבל החלטות, תכונה חשובה ביותר לדעתו. גם הטענה בדבר יכולתו לקבל החלטות היתה חריגה באותה תקופה. אבנרי ראה גם צד "טרגי" – "בגלל אישיותו ושיקוליו... מאבדת ישראל היום את ההזדמנות הטובה ביותר, שהיה לה אי פעם להגיע להסכם שלום יסודי וכולל עם העולם הערבי."

יצחק רבין נבחר על ידי אבנרי לאיש השנה תשל"ה. הוא ראה בו מייצג התקופה של מנהיגים אנטי-גיבורים, דוגמת נשיא ארה"ב באותה תקופה – ג'רלד פורד, "אנשים קטנים ואפורים" ש"תפסו את מקומם של הענקים."

לטענתו, עמוד התווך בבניין הגישה הרבינית הוא הזמן, ועל בסיס הנחה זו הוא מנתח את הסדר הביניים עם מצרים: "הנוסחה היא: להחזיר מדי פעם מינימום של שטחים תמורת מקסימום של זמן, מבלי לאבד את התמיכה האמריקאית ומבלי להסתכן במלחמה חדשה... זה [הזמן – א.ה.] היה קנה המידה האמתי למדידת הצלחתו של רבין בשנת תשל"ה. במשך כל השנה הצליח לכפות את גישתו על המדינה כולה, על דעת הקהל, על הממשלה ועל הכנסת. הוא לבדו קבע את המדיניות, והוא לבדו ביצע אותה. היה זה הישג אישי מפליא."

הוא שב והציג את שלטון רבין כשלטון יחיד ללא מיצרים. "הסתבר, כי אותו רבין חיוור והססן, שלא נבחר מעולם לתפקידו בבחירות כלליות, הפך שליט יחיד של מדינת ישראל. באורח פלא נהנה עכשיו רבין ממעמד מעשי שאיש מבין קודמיו לא זכה בו... יצחק רבין יכול היה לרשום על רגלו את הסיסמה: חולשה היא עוצמה."

הקושי של רבין, לדעת אבנרי, הוא ביצירת מגע עם בני אדם. לדעתו, נובע הדבר מביישנות. למרות הביישנות, אותה מייחס אבנרי להיות רבין בן לאם חזקה ולהתייתמותו בגיל צעיר, הוא היה איש צבא מבריק, אינטלקטואל צבאי וקצין מטה מצטיין, שניצח על צוות מזהיר של אלופים. הוא טען שרבין נוהג כרמטכ"ל המדינה, אך הפעם, כרמטכ"ל ללא מטכ"ל. בהשפעת שירותו כשגריר בארה"ב, טען אבנרי, יצר רבין בהדרגה משטר נשיאותי. "בצד הממשלה החוקית, המתנשמת בכבדות, קמה ממשלת-על חדשה, המורכבת מיועציו של יצחק רבין."

כרבים אחרים, גם אבנרי מנתח את "מוחו האנליטי" של רבין. "מוחו אינו חותר אל המופשט, אל הבלתי מוכר. זה מוח מעשי, שעיקר כישרונו הוא בקליטת נתונים מעשיים, ניתוחם והסקת מסקנות מהם." אין לו חשיבה יוצרת. "אנליזה פירושה: הפרדה מחדש, פירוק מחדש. כלומר: לקחת דבר שלם, לפרק אותו למרכיביו, כדי לעמוד על טיבם. זה ההיפך הגמור מפעולת היצירה – של אדריכל, של אמן, של סופר, של מדינאי גדול – שעיקרה בראיה אינטואיטיבית של שלמות חדשה.

"כאשר יש צורך לפתור בעייה מעשית, השיטה האנליטית מצוינת. כאשר יש צורך לפסול קונספציה ישנה וליצור, יש מאין, תפיסה חדשה לגמרי – האנליזה אינה שיטה טובה. זהו, על רגל אחת, הטוב והרע של שיטת רבין... זהו אם כן, גבול כוח היצירה של רבין... הוא יכול לפעול בהגיון ובכישרון בתחומי הקונספציה הקיימת – אך אין הוא מסוגל לגבש קונספציה חדשה."

דבריו על מוחו האנליטי של רבין, הם המבוא לביקורתו העיקרית עליו – שלא יצר דרך חדשה, אלא המשיך את מדיניותם של אשכול וגולדה, שהיא תרגומה למציאות של אחרי מלחמת ששת הימים של הקונספציה הבן-גוריונית, על ישראל כחלק מהמערב, כגוף שאינו שייך למרחב, שעליו להתגונן מפני הערבים ועל הצורך בברית עם מעצמה מערבית אחת לפחות.

נגד קונספציה זו יצא אבנרי מאז קום המדינה, אך לאחר מלחמת יום הכיפורים, שלדעתו היא פרי הקונספציה, הצורך בשינויה היסודי בולט ודרמטי כפי שלא היה מעולם. "לשם כך דרוש מדינאי יוצר, המסוגל להמציא קונספציה חדשה ולהנחילה לציבור כולו... בשביל איש כמו רבין, שנולד לתוך הקונספציה הישנה, אפשרות זו אינה קיימת כלל... מוחו... הוא מכשיר מצוין ליישום קונספציה, אבל הוא מכשיר בלתי מתאים לשינוי קונספציה... הוא שבוי בקונספציה. קונספציה זו עלולה לכרות את הקבר למדינת ישראל."

לצד האשמה חמורה זו, מגלה אבנרי צד זכות באישיותו של רבין – אמינותו. "בניגוד לפרס", הוא כותב, "אין רבין מסוגל לשקר בנקל, לזרוק סביבו מליצות שאינו מאמין בהן."

מבצע אנטבה הוכיח בעיני אבנרי את יכולת קבלת ההחלטות אותה ייחס בעקביות לרבין. הוא ראה בהחלטה גילוי עילאי של מנהיגות וקיווה שהמבצע יהווה נקודת המבנה, שממנה יתחיל רבין להצדיק את הציפיות שתלה בו ערב היבחרו.

"איש לא יכול היה לקנא במשך השבוע ביצחק רבין. הוטלה עליו אחריות עצומה. היה עליו לקבל החלטה. אילו נכשלה, היה הדבר... סותם את הגולל על הקריירה הפוליטית שלו. לפיכך יהיה זה צודק להעניק לו את מלוא התהילה של ההצלחה. ואכן, לראש הממשלה יצחק רבין החל השבוע עידן חדש... יצחק רבין כאילו נוצר לתפקיד זה בדיוק. כל מעלותיו האישיות כאילו הותאמו למקרה חירום כזה, וכל מגרעותיו האישיות אינן משמעותיות במצב הנדון... רבין יודע להחליט, והוא מחליט בעצמו. אין הוא סומך על אחרים ואין משנים את דעתו אחרי שנקבעה... במקרה כזה, דעתם של אחרים אינה מעניינת אותו."

פרשה נוספת שהביאה את אבנרי להעריך את רבין, היתה תגובתו כראש הממשלה למגעי אבנרי וחבריו עם אש"ף. היה זה בתקופת אמצע שנות ה-70, כשהעמדה החצי רשמית של ישראל היתה שאין עם פלשתינאי, וכל מגע עם אש"ף הוקע כבגידה. רבין התנגד בכל תוקף לכל מו"מ עם אש"ף, ובכך לא היה שונה מאחרים. השוני, אותו העריך אבנרי מאוד, היה סובלנותו ונכונותו לאפשר לאבנרי וחבריו לעשות כן ונכונותו להאזין לדיווחי הנפגשים עם אש"ף. אבנרי הזכיר זאת פעמים רבות במאמרים ובספרו, העוסק בפגישות עם אש"ף – "אויבי, אחי."

בספר הוא מתאר את פגישתו עם רבין באוקטובר 75', בה דיווח לו לראשונה על המגעים עם נציג אש"ף באירופה סעיד חמאמי והציע לו להיפגש עם ערפאת. כהקדמה לדיווח זה כתב אבנרי על יחסיו המיוחדים עם רבין, ובעיקר על הצעתו לנשיא המדינה למנותו לראש הממשלה, לאחר מות אשכול. הוא הזכיר את נאומו של רבין בהר הצופים, בעת קבלת תואר ד"ר כבוד לאחר מלחמת ששת הימים, והסביר שנאום זה היה בעבורו הסימן לכך שרבין הוא גנרל יונה שמסוגל להביא לשלום. הוא מספר על פגישתו הרצינית הראשונה עם רבין, כשזה היה עוד שגריר בארה"ב, ועל החלפות מכתבים ביניהם. הוא התרשם שרבין הוא יונה מדינית וציטט אותו כמי שאומר שלא אכפת לו היכן יעבור הגבול, בתנאי שיהיה זה גבול פתוח. עם זאת, רבין שלל לחלוטין הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. הוא ניסה פעמים רבות לשכנעו לשנות את דעתו בסוגיה זו – "רחשתי כבוד רב למוחו ההגיוני ואיבדתי תקווה רק כתום ניסיונות רבים." הוא מזכיר גם את תקוותו, עם הגעתו של רבין לשלטון, שרבין יהיה נושא דגל מהפיכת הצברים, ושעם עלייתו לשלטון יחל עידן חדש במדינת ישראל.

בהקדמה זו הסביר אבנרי מדוע ראה צורך לדווח דווקא לרבין ולא למשל לשר החוץ, יגאל אלון, על שיחותיו עם חמאמי. על השיחה כתב: "יצחק רבין הוא אדם מכונס בעצמו, מכונס בעצמו מכל פוליטיקאי שהכרתי מימיי. הוא איננו איש רעים להתרועע, הוא מודע לכך היטב. שכלו חריף והגיוני אבל שגרתי. הוא חסר את המעוף והדמיון, החוש האמנותי המאפשר לפוליטיקאי לחרוג מגבולות המציאות העכשווית ולברוא דבר מה חדש... רבין איננו מפטפט סתם. כשהוכנסתי לחדרו, שם כבר חיכה לי, הוא נכנס לדיון רציני. היתה זו חוויה אינטלקטואלית, שנמשכה כמעט שעתיים.

"הוא הבהיר מלכתחילה מה צריך להיות הבסיס לפגישתנו. אינני 'מדווח' לו, משום שהדבר היה הופך את שליחותי לרשמית או רשמית למחצה. אני פעלתי אך ורק כאזרח פרטי. אבל אם פגשתי, כאזרח פרטי, אנשים מעניינים, והגעתי לכלל מסקנה שרוה"מ צריך לשמוע מה התרחש באותן פגישות – מן הראוי שאספר לו, הוא מוכן תמיד להקשיב. הוא לא שיבח אותי על פגישותיי, אך גם לא הסתייג מכך שאקיים אותן ואף חשב שאולי יהיה להן איזה ערך. זה היה בסדר גמור מצידי. הדבר הפך אוטומטית את פגישותיי לחוקיות, לפי לשונו המעורפלת של החוק. הדבר נתן לי את ההזדמנות להמשיך במאמציי לשנות את השקפותיו לגבי פתרון השאלה הפלשתינאית."

אבנרי תאר באריכות את השיחה, שחידדה את הבדלי העמדות העמוקים ביניהם. למרות זאת, עצם העובדה ששיחה כזאת התקיימה, ועצם הלגיטימציה שפגישה זו נתנה לו לפעילות יוצאת הדופן כל כך בתקופה זו – מגעים עם אש"ף, חיזקה מאוד את הערכתו האישית לרבין, כשלהערכה זו הצטרפה גם הכרת תודה. אף שלא הצליח לשכנע את רבין, ש"לא מש כחוט השערה מעמדותיו," הוא יצא מפגישתו בהרגשה טובה, שכן רבין "הקשיב והתווכח, ואולי נזרע איזה זרע בנפשו. חשוב לא פחות מזה, קיבלתי רשות מלאה להמשיך במגעיי עם אש"ף מבלי שיפגעו בי שירותי הביטחון או שאר זרועות החוק."

רבין עצמו מאשר את קיומן של השיחות הללו ואת הסכמתו לפגישות עם אש"ף בספרו "פנקס שירות" (אם כי הוא מדגיש שם בעיקר את שיחותיו עם מתי פלד, שותפו של אבנרי למגעים עם אש"ף).

פרשה זו, שהתווספה להערכה המוקדמת של אבנרי לרבין, הביאה אותו לנהוג ברבין בכפפות של משי, בהשוואה ל"טיפולו" כעיתונאי בכל קודמיו, אף שבתקופתו נעשו מעשים הנוגדים בצורה קיצונית ביותר את השקפותיו. את מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בלבנון, אותה תקף קשות, הציג אבנרי כקנוניה של פרס ואנשיו, שהדליפו בשיטתיות הדלפות מרושעות כלפי רבין, שהציגו אותו כרכרוכי, ובכך גררו אותו למעורבות ולקביעת "הקווים האדומים" בלבנון. את המדיניות הזו תקף אבנרי כהרת אסון, אך האשים בה את פרס, שר הביטחון. "היה זה," הוא כתב, "ניצחון יקר לפרס, אותו 'חתרן בלתי-נלאה', כפי שכינה אותו רבין לימים בזיכרונותיו."

השוואה בין דברים אלה לדברים שכתב אחרי מבצע אנטבה – הטלת כל האחריות על רבין כראש הממשלה, מעצם היותו ראש הממשלה, להצלחה, מעידים על "איפה ואיפה" בשיפוט אישים אלה על אחריותם להצלחות או למה שנראה בעיניו ככישלון. הדבר נובע במידה רבה הן מהערכתו את רבין והן מסלידתו העמוקה מפרס.

המשך הפרק יבוא

2. צרור הערות 7.10.18

* שאלה למוסי רז – בראיון לגל"צ מוסי רז יצא להגנת BDS. חרם הוא דבר לגיטימי, דמוקרטי, הוא אמר. פעולה נגד חרם היא פגיעה קשה בחופש הביטוי ובחירות האזרח, הוא הסביר.

שאלה לי למוסי רז. אם יקום בארץ בדס שיפעל לחרם נגד ערביי ישראל. יקרא להחרים את עסקיהם, ישלח חוליות לסמן את התוצרת שלהם, יפגין נגד שופטים ערבים, יפריע למרצים ערבים באוניברסיטה, יקרא לחולים לסרב לקבל טיפול מידי רופאים ערבים – האם גם אז הוא יציג זאת כחופש הביטוי?

* מוסי, מאחוריך – רוגל אלפר הסביר מדוע בבחירות הוא תמך ברשימה המשותפת ולא במרצ: "רבים מתומכיה הנאורים לכאורה לוקים בגזענות סמויה ובציונות מתנשאת."

האמת היא שבהשוואה לאלפר, גם חנין זועבי ציונית.

* צוּמי – יהונתן גפן העלה באינסטגרם תמונה שלו לבוש בחולצה, שעליה מודפסת הכתובת: "כל מה שצריך מחבל מתאבד זה חיבוק."

הבעייה האמיתית שממנה סובל גפן, בן ה-70, היא אינפנטיליות. יש לו מנטליות של ילד בגן. הפרובוקציות שלו הן ברמה של ילד שמשתין בסלון כדי למשוך תשומת לב.

* אקורדיון אחוז החסימה – אני תומך בהורדת אחוז החסימה, מאותה סיבה שהתנגדתי להעלאת אחוז החסימה. זו עמדתי העקרונית – אני בעד אחוז חסימה נמוך, בשל עקרון הייצוגיות. אני מכבד את אלה שתומכים באחוז חסימה גבוה, בשל עקרון היציבות. איני מכבד את מי שאינו פועל על פי גישה עקרונית של חיפוש הדרך הטובה לדמוקרטיה הישראלית, אלא מותח ומכווץ כאקורדיון את אחוז החסימה לפני כל מערכת בחירות, על פי מה שהוא חושב שישרת אותו. זו גישה אנטי ממלכתית, של מי שמאמין ש"המדינה זה אני" וכיוון שטובת המדינה היא הבטחת שלטונו, נכון להנדס את השיטה בכל פעם למען אותה "טובת המדינה".

* תושבי הגולן אינם אוהבים – בנימין נתניהו הודיע על תמיכתו באשכול שוקרון, אחד המועמדים לראשות המועצה האזורית גולן, ואף ישתתף בכנס שלו. כנ"ל יריב לוין.

איני יודע מה תהיינה תוצאות הבחירות בגולן, אבל, לדעתי, המעורבות של נתניהו לא תוסיף לשוקרון אפילו אחוז אחד. ולא בגלל שזה נתניהו, אלא כי תושבי הגולן אינם אוהבים התערבות של הפוליטיקה הארצית בפוליטיקה הגולנית.

אני תומך במועמדותה של מיכל רייקין, הנכונה להנהגת הגולן.

* הסטיקר עם הגולן – בתקופת המאבק על הגולן, המכונית שלי היתה ערימת סטיקרים ניידת. מאז המאבק, לא הדבקתי סטיקרים. והיום שוב – למען הגולן שלנו, הדבקתי סטיקר על שמשת מכוניתי: אני עם מיכל.

* מפגש פסגה – פעמים רבות, בארבעים השנים האחרונות, ראיתי הופעות של שלום חנוך. פעמים רבות, באותן שנים, ראיתי הופעות של מתי כספי. אבל את מתי כספי ושלום חנוך על במה אחת, זכיתי לראות לראשונה ביום רביעי, באמפי שוני.

ואיזה מפגש פסגה! פסגה של שני ענקים. פסגה של שתי מעצמות-על של המוסיקה הישראלית. ואם מישהו מגדיר אותם "כוכבי העבר", הוא הצחיק אותי.

הקול של שלום חנוך, בעיצומו של העשור השמיני לחייו, קצת סדוק, כבר לא מה שהיה. אבל הכריזמה הבימתית, הו, איזו כריזמה! המוסיקליות, הקצב, העוצמה, האנרגיות. לגבי מתי כספי לא אוכל לספר על אנרגיות... בשיר היחיד שהוא שר ללא גיטרה, "מאיה" של שלום, הוא פשוט עמד עם ידיים בכיסים. אבל הקול שלו... המנעד האינסופי, היכולת הקולית הנדירה, המוסיקליות הגאונית. מתי כספי ניגן על גיטרה, פסנתר, מפוחית וכלי הקשה. שלום חנוך ניגן על גיטרה. ובין הנגנים היו שני מאסטרים – אלון הלל על התופים ומשה לוי על הקלידים והאקורדיון.

לא היה זה מפגש של שני אמנים, שכל אחד מהם שר את שיריו. שלום שר שירים של מתי, מתי שר שירים של שלום ושניהם שרו וניגנו יחד את שיריהם. הכימיה ביניהם הייתה אותנטית ומוחשית, וכשהם התחבקו והתנשקו, זה נראה טבעי מאוד. אגב, נראה לי שמתי כספי הוא האדם היחיד המכנה את חנוך – שלום במילרע!

לא היתה זו רק פסגה של שני זמרים יוצרים, אלא פסגה של השירים. כל אחד מהשניים בחר את האהובים עליו מבין שיריו של האחר. כל אחד משירי המופע יכול היה להיות רגע השיא בהופעה אחרת. וזו היתה הופעה שכולה רגעי שיא. ובכל זאת, הרגע שאהבתי והתרגשתי יותר מכל, היה ב"נגד הרוח", האהוב עליי כל כך. אני תמיד נרגש לשמע המילים שעימן אני מזדהה כל כך: "אהובתי, אל פחד! תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר."

ועוד רגעי שיא, בעבורי: "ואותך", "למה לי לקחת ללב", "שיר דרך", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני", "רק לרקוד", "זה מכבר", "סוף עונת התפוזים" ו"בגלגול הזה" – ההדרן האחרון.

אז איך אסכם את החווייה? במילותיו של שלום חנוך:

"מה נאמר על יום שעבר? היה כדאי!"

היה כדאי לנסוע שעתיים לכל כיוון.

* ביד הלשון: אופניים – אופניים חשמליים או חשמליות? בכתבה בנושא ב"כאן 11" אמרה הכתבת "אופניים חשמליים", וחוץ ממנה, כל המרואיינים אמרו "אופניים חשמליות".

אופניים הם הכפלה של אופָן, גלגל. וכיוון שאופן הוא זכר, כך גם אופניים. יתכן שהבלבול נובע מכך שצורת ההכפלה הזאת זהה בזכר ונקבה, ויש הרבה מילים בנקבה בצורה זו: ידיים, רגליים, כתפיים, ברכיים, עיניים, נעליים, שנתיים. אך יש גם מילים בזכר כמו מכנסיים, יומיים, שבועיים, חודשיים.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

מהטה, ארגריך, ברנר, שומאן ומוצרט

במוצ"ש נפלא בפילהרמונית

פתיחתו של הקונצרט לוותה בהתרגשות רבה. עשרות חברי וחברות מקהלת באך ממינכן תפסו את מקומותיהם בחלקה האחורי המוגבה של הבמה, ואז נפתחה הדלת מימין וזובין מהטה בן ה-82 [אנחנו מאותו שנתון. – אב"ע], מנהלה המוסיקלי של התזמורת זה כחמישים שנה, שנעדר לאחרונה חודשים ארוכים בגלל מחלה – יצא וצעד לאיטו כאשר כל יושבי ההיכל, המלא עד אפס מקום – קמים לכבודו ומלווים אותו במחיאות כפיים סוערות, ואינם מתיישבים כי מיד עם עלותו על במת הניצוח, פותחת המקהלה הגרמנית בניצוחו בשירת התקווה, בעברית כמובן, בליווי אדיר של התזמורת.

אלה היו רגעים מרגשים ובלתי נשכחים. זאת העונה האחרונה, עונת הפרידה, של מהטה מהתזמורת, והנה הגרמנים שרים לנו את התקווה בביצוע מעולה – כך שאם יש מישהו שסבור כי הציונות נכשלה, הוא מוזמן למעמד של שירת התקווה בקונצרט ראשון של העונה בפילהרמונית. ערכי היסוד התרבותיים המנצחים של ישראל ושל הציונות באים לידי ביטוי ברגעים האלה.

היצירה הראשונה שנוגנה, בליווי המקהלה, היתה הפואמה הסימפונית "הנביא" של אורי ברנר [נ' 1974] שגם השתתף בביצועה בנגינה בפסנתר שהוצב בתוך התזמורת בלב הבמה. קשה לנו להעריך את היצירה [10 דקות] ונציין רק שהתזמור שלה היה מצויין.

ההמשך היה שיאו של הערב. הפסנתרנית מרתה ארחריץ' או ארגריך (Martha Argerich) בת ה-77, יהודייה-שווייצרית ממוצא ארגנטינאי (אימה היתה יהודייה) – ניגנה את הקונצ'רטו בלה מינור לפסנתר ולתזמורת אופוס 54 של רוברט שומאן [1810-1856]. זו היתה נגינה! צירוף של מיומנות מקצועית מעולה עם הרבה רגש והרבה כוח! אישה בגילה, שצועדת כבר קצת כפופה וניכר בה גילה, שערה השופע לבן ואילו פניה צעירות ומלאות חיים – היא ומהטה, שני קשישים שמהלכים לאט, ואשר שבו ועלו לבמה פעם ועוד פעם לקול מחיאות כפיים עזות וממושכות, ושני ההדרנים שנתנה, סקארלטי ושומאן. ערב גדול. ממש ערב גדול. ואין צורך לומר שהניצוח והתזמורת היו במיטבם, ושילוב התזמורת עם הנגינה בפסנתר היה מפליא ולעיתים גם דראמטי, כנובע ממהלך היצירה.

כאשר החל החלק השני של הקונצרט, ומקהלת באך ממינכן כבר ניצבה על הבמה, עברו רגעים ממושכים בטרם נפתחה הדלת מצד ימין, ולא מעט אנשים בקהל ודאי שאלו את עצמם בחרדה אם לא קרה משהו לא-טוב למהטה והוא אינו יכול להמשיך בניצוח, ואם דאגו לו למחליף בו-במקום – אך לבסוף נפתחה הדלת ואל הבמה צעדו ארבעת הסולנים ומהטה אחריהם, ותפסו את מקומותיהם – לקראת ביצוע המיסה בדו מג'ור ק' 317, "מיסת ההכתרה", שהלחין וולפגנג אמדאוס מוצארט (1756-1791). כאן המקום לומר שלבד מהפסנתרנית ארגריך, הציון הגבוה ביותר של הערב הגיע למקהלת באך. זמרתם אינה נופלת מזו של המקהלה הפילהרמונית המצויינת של פראג שמבקרת לעיתים קרובות בארץ. בייחוד קולות הנשים שנשמעו בקונצרט הזה. איזה דיוק! איזו רמה! איזו יכולת למלא את ההיכל בקולותיהם כולם כאיש אחד!

מי שפחות הלהיבו היו ארבעת הזמרים, ששלושה מהם לא הצליחו למלא בקולותיהם את האולם ולהתגבר על התזמורת, ורק זמרת הסופרן היפה והרזה מויצה ארדמן, שזו לה הופעה הראשונה עם התזמורת – הפליאה לשיר, בסופה של המיסה – את האריה "שה אלוהים" ("אגנוס דאי"): "שה האלוהים, המעביר חטאי עולם, רחם עלינו."

כל תוכנה של המיסה היא עינוייו וצליבתו של [בחור יהודי מהגליל] ישו בידי פונטיוס פילאטיס, המוזכר בשמו – עינוייו וצליבתו שהם למען גאולתנו אנו, הנוצרים. וזאת שרה למעננו בתל-אביב בלטינית המקהלה הגרמנית ממינכן, על פי המוסיקה הנפלאה והנצחית של מוצארט.   

* * *

מיכאל רייך

בַּדֶּרֶךְ לְפִתְרוֹן הַתַּעֲלוּמָה

גִּשַּׁשְׁתִּי בַּחֲשֵׁכָה

בְּלַיְלָה אָפֵל, קַר וְרָטֹב,

יְמֵי שִׁלְהֵי 'מִבְצָע קַדֵּשׁ' נוֹשְׁפִים בְּעָרְפִּי

וַאֲנִי פּוֹסֵעַ בְּעִקְבוֹת

תַּעֲלוּמָה יְשָׁנָה מְאֹד

שֶׁשָׁרְשֶׁיהָ הֵחֵלוּ עִם צֵאת הַבְּרִיטִים

בּוֹסַסְתִּי בַּבּוֹץ, חָצִיתִי בַּעֲלָטָה גְּמוּרָה שְׂדֵה קוֹצִים

שִׂים לֵב, בִּסְבִיבַתְךָ תִּמְצָא שִׁיבֶּר מַיִם חָלוּד וְסֶנִילִי,

פַּרְדֵּס זָנוּחַ, גָּדֵר מִתְקַלֶּפֶת מֵעֹצֶם הַיָּמִים

וּצְרִיף נָעוּל שֶׁדַּיָּרָיו, אִבְּדוּ בִּמְנוּסָתָם אֶת מַפְתֵחַ דַּלְתּוֹ

מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי

מַגָּל הַלְּבָנָה הַזָּעוּם הִשְׁתַּעֵל חֲלוּשׁוֹת

אֲנִי תּוֹהֶה אִם אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ

מִפִּצּוּחַ הַצֹּפֶן

דּוֹמֶה, 'מִּלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים'

אֲשֶׁר הִפְתִּיעָה וְהִקְדִּימָה לִפְרֹץ, 

הִרְעִידָה מַסָּד הָאָרֶץ

וּבְכָךְ

טָרְפָה אֶת קְלָפַי

לְפִיכָךְ עוֹדֶנִּי

הוֹלֵךְ

וְהוֹלֵךְ

וְהוֹלֵךְ

תָּמִיד הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ לְפִתְרוֹן הַתַּעֲלוּמָה

אַךְ לֹא נוֹגֵעַ בַּתַּעֲלוּמָה עַצְמָהּ

מיכאל רייך

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ז. הסרט עולה על הפסים ואני על אונייה

בחודש הבא אירעו במקביל שני מהלכים חשובים הקשורים ל"בחיי". באחד מככב בומבה, שרץ עם התסריט אל מבקרי הקולנוע  לפי דרישתו של מרדכי נבון, מנהל אולפני גבע. השני שייך לי,  ובו אני מחפש בנרות שישה צעירים  דוברי צרפתית שאני אמור לפקד עליהם בהפלגה  לצרפת וחזרה. 

המשימה האחרונה נפלה עליי במפתיע בלי שחשקתי בה בכלל.  טילפן אלי אחד בשם יצחק בן ארי, אמר לי שהוא מנהל מחלקת התרבות של אניות צי"ם, וביקש שאבוא למשרדו בחיפה. לחיפה הייתי תמיד מוכן לנסוע, כי זה נתן לי לגיטימציה להיפגש עם נאוה, שהקפידה לשמור על קשר גם אחרי שעברתי לתל אביב. אהבתי לראות כמה היא שמחה ואיך היא רצה לקראתי, כשאני מפתיע אותה ומגיע לחיפה בלי שהיא הפצירה.

בן-ארי נשמע כאיש חביב ומסביר פנים, אמר ששמע עליי מאנשי "קול ישראל". הוא פנה אליהם בהצעה שימליצו על אחד השדרנים, שיהיה מוכן להיות ראש צוות בידור באניית נוסעים של צי"ם. המדובר היה  באנייה 'ארצה',  שתפליג בחודשי הקיץ  לצרפת ותביא לארצנו בני נוער צרפתיים, הרוצים לעבוד בקיבוצים בהתנדבות.

לא הבנתי  איך הגיעו אנשי "קול ישראל" אליי, עד שנזכרתי שבתקופה שעבדתי כתרבותניק בחניתה, הגיעו לשם ישראל דליות ואשתו לביקור. הם היו נוכחים בכמה פעולות שהעברתי וגם שמעו עליי דברים טובים מפי יאשה, וכשבן-ארי פנה אליהם, הם המליצו עליי.

בן-ארי הפך עולמות עד שהצליח לגלות את הטלפון שלי בבית הוריי, וכך הגעתי אליו.  הוא אמר לי שעליי יהיה למצוא שישה דוברי צרפתית, ביניהם ארבעה נגנים שידעו לנהל שירה בציבור  וריקודים. כשאמרתי לו שאני לא יודע צרפתית ובקושי מבין אנגלית, אמר לי שאני לא צריך לדעת, העיקר שהצוות ידע. הסביר לי שהעבודה הזאת היא שליחות לאומית וחשוב שאת הצוות ינהל  צבר ישראלי שיעשה רושם טוב. עד לאותו רגע לא ידעתי שאני נמנה על אלה העושים רושם, ועוד טוב, אבל כנראה שכך היה, כי בן ארי לא ויתר לי, ועל כל טענה שלי, היתה לו תשובה הרבה יותר משכנעת. לאט לאט נשברתי ואמרתי לעצמי, שאם בחניתה הצלחתי לעניין לבד כמה מאות נופשים, הרי כאן אעשה חיים כשלרשותי צוות של שישה צעירים, וכל עבודתי תהיה להטיל עליהם עבודה.

נשארה רק טענה אחת שאותה בן ארי התקשה לסתור. אמרתי לו שעזבתי את כפר גלים, כדי להשתתף בסרט המבוסס על ספר שלי, ומה יהיה אם יזדקקו לי?

זה היה נימוק בלתי צפוי ובן ארי הסכים לתת לי לבדוק את הנושא ולהחזיר לו תשובה עד מחר.

חזרתי לתל אביב ישר לביתו של בומבה. קיוויתי שיגיד לי שהוא לא יכול לוותר עליי, אבל הוא אפילו לא קימט את מצחו ואמר ללא הרהור נוסף, שאני יכול לנסוע לחו"ל ולהישאר שם בלי בעיות. ידעתי שהוא עוסק עכשיו בהתאמת התסריט לרצונו של מרדכי נבון ומבקרי הקולנוע. אמרתי לו שאם כך אני מקבל את העבודה, אבל כל שבועיים כשאחזור ארצה לשלושה ימים, אני מבקש לראות איזה שינויים הוא עומד לעשות. הזכרתי לו שבהסכם שחתמנו, לא התעקשתי על המחיר, אבל דרשתי סעיף שבו כל שינוי בתסריט יקבל את אישורי.

הוא הבטיח להראות לי כל שינוי, ואני יכולתי לבשר לבן-ארי שאני עומד לרשותו.

עכשיו הייתי צריך שישה אנשי צוות דוברי צרפתית, בהם ארבעה שיודעים  לנגן באקורדיון. לא חיפשתי זמרים, רציתי כאלה שיודעים להפעיל אחרים. עליתי על הווספה ותליתי מודעה על לוח המודעות  של אוניברסיטת תל אביב, תוך הדגשה שידיעת צרפתית היא חובה.

כבר למחרת התייצב לפניי צעיר נעים למראה עם עצב הניבט מעיניו. אמר לי ששמו יאיר רוזנבלום, שהוא התקבל ללהקת הנח"ל, אבל יש לו עוד כמה חודשים לגיוס והעבודה על האונייה היא בשבילו בבחינת הגשמת חלום. 

רציתי לשאול אם הוא יודע צרפתית, אבל הוא מיהר לפתוח את האקורדיון והתחיל לנגן. 

שאלתי אם הוא יודע לנגן קרקוביאק, והוא ניגן קרקוביאק וצרקסייה כפולה ו"הבו לנו מים מים".

אמרתי לא שזה מספיק לי, כעת השאלה היא אם הוא גם יודע צרפתית?

הוא התעלם ושאל מתי יוצאים להפלגה הראשונה.

אמרתי לו בראשית יולי ושאלתי שוב על הצרפתית.

הוא כאילו לא שמע ואמר שיולי ואוגוסט מתאימים לו מאוד.

אמרתי לו שאני מבין שהוא לא מבין צרפתית.

השפיל ראשו ואמר שעם אנגלית אין לו בעיות.

הבחור דווקא מצא חן בעיניי, אבל הצטערתי להודיע לו שאני לוקח רק דוברי צרפתית.

אמר שיש חודש זמן והוא יכול ללמוד.

אמרתי שישאיר מיספר טלפון ואם לא אמצא אחרים אפנה אליו.

אמר לי שהוא גר לא רחוק ויבוא  עוד שלושה ימים. 

ביומיים הבאים הגיעו עוד כמה נגנים אך איש מהם לא ידע צרפתית. כבר  כמעט חשבתי לקחת בדלית ברירה את רוזנבלום, אבל אז הגיע בחור לבקן  אדום-לחיים ששמו ניסן כהן הב-רון. הכרתי אותו. הייתי פעם באיזו מסיבה בפתח תקווה וזכרתי איך הוא ניהל את השירה בהתלהבות. ליתר ביטחון שאלתי אם הוא יודע צרפתית והוא ענה בנימת בטחון:

"איזו שאלה! צרפתית היא שפת האם של אימי."

בו במקום החתמתי אותו וידעתי שאני עולה על המסלול הנכון.

יותר מאוחר באותו יום כאשר יאיר רוזנבלום בא שוב עם האקורדיון, אמרתי לו שאין סיכויים שאקח אותו, כי מתחילים לבוא נגנים יודעי צרפתית.

למחרת נסעתי לאוניברסיטה בירושלים ותליתי גם שם מודעות. הגיעה סטודנטית לפסיכולוגיה, מרים, ילידת צרפת, וסטודנט לרפואה יליד בלגיה. שניהם דוברי צרפתית מלידה. חטפתי אותם כמוצא שלל רב ולא הצטערתי. עם שאול הראל, שהוא היום פרופסור נודע, מומחה להתפתחות הילד, אני בקשר עד היום. הנגנים המשיכו להתדפק על דלתי, אך איש מהם לא ידע צרפתית. היו שניים שבאו ביחד וניגנו ביחד כצוות מושלם. אורי ואברהם. שניהם נראו מתאימים. טילפנתי לבן-ארי, דיווחתי על מה שהשגתי בינתיים והוא אמר  שאם יש שני נגנים שלא יודעים צרפתית זה לא נורא.

היה חסר לי עוד מוסיקאי אחד להשלמת הצוות, ואני הייתי אובד עצות. יאיר רוזנבלום המשיך לבוא כל יום עם האקורדיון כדי לנסות לשבור את ליבי בנגינת שירים קורעי לב. החזקתי מעמד אך הזמן הלך והתקצר, נשאר עוד שבוע אחד לבחירת המועמד השישי. הגיע אחד, אריק אמיר,  המבין צרפתית, הוא אמנם לא ידע לנגן, אבל ידע לחקות חיות. הצחיק אותי כשנעמד פתאום על רגליו והשמיע לי האו האו ומיאו מיאו. שיא החיקוי שלו היתה נעירת חמור מיוחם. הוא נער בקול רועם ההולך וגובר עד שכל השכנים מסביב, צצו בחלונות לראות איזה חמור ייצא מחדרי. כמעט לקחתי אותו מתוך ייאוש, אבל אז  הוא הסתכל ביומן וראה שיש לו  בעוד חודש הופעה בצפת והוא פסל את עצמו.

הייתי אובד עצות וחשבתי בדלית ברירה לקחת את יאיר רוזנבלום, אבל דווקא אז חדל להופיע. מי שכן הופיע היה  בחור גבוה עם שפם אדיר, רמי בר-גיורא, סטודנט לפסיכולוגיה. הוא הודה שאינו יודע צרפתית, אבל לעומת זאת הוא אקורדיוניסט מנוסה. ניגן מילדות בבית הספר ובתנועת הנוער ועכשיו מנגן במפגשי ריקודי עם וערבי שירה. אני לא יודע אם  החלטתי לקחתו בזכות הברית הבלתי כתובה שבין בעלי שפמים, או בגלל שכבר הייתי מיואש.  בכל אופן החתמתי אותו ואני מקווה שהוא לא הצטער, כי אחרי כמה חודשים קיבלתי ממנו הזמנה לחתונה. הוא התחתן עם מרים, הבחורה שגייסתי לצוות ושבתה את לב המתנדבים הצרפתיים  ואת ליבו.

לא מכבר פגשתי בסינמטק בחור צעיר שכתב מוסיקה לאחד הסרטים הישראלים. כשעשו בינינו הכרה, אמר לי ששמו יונתן בר-גיורא. שאלתי אם יש לו קשר עם הפסיכולוג רמי בר-גיורא. אמר: "בטח, זה אבא שלי." אז אי אפשר להגיד שלא תרמתי משהו  למען העלאת רמת המוסיקה  בארץ. 

ביום המיועד להפלגה, נפגשתי בנמל חיפה עם כל אנשי הצוות. גם בן-ארי בא לפגוש אותנו, ואני שמחתי  שיכולתי להוכיח לו שעמדתי במשימה הראשונה של הקמת צוות בידור.

את רב החובל של האונייה לא הכרתי, הבידור לא היה השטח שלו. מי שלקח אותנו תחת חסותו היה הגזבר הראשי ה'פרסטר' , שכל מה שרצה היה שנבלבל לו את הראש כמה שפחות.  לי הוא סידר תא קטן שנכנסים אליו מהסיפון, ואני בחרתי כשכן לתא את ניסן כהן הב-רון,  שאיתו היתה לי הכרות מוקדמת.

ניסן היה מוסיקאי מוכשר מאוד, וכשנחה עליו הרוח, ידע לעורר התלהבות בעזרת הפסנתר או האקורדיון. לעומת זאת היתה זו הפלגתו הראשונה על הים וכל גל קטן שזועזע את האנייה, הריץ אותו לעבר מעקה הסיפון. לא פלא שבנוסף לקהל מעריציו במועדון, הוא היה גם  חביבם של הדגים. כשהתחילה הפעילות התרבותית שלנו עם הצרפתים בדרך חזרה, ביקשתי שייקח על עצמו מפגש עם צרפתים שירצו ללמוד לשיר שירים עבריים.

הוא ביקש שאצרף אליו את שאול או מרים.

אמרתי לו: "מה אתה צריך אותם? אתה הרי יודע צרפתית."

אמר: "מי אמר?"

"אתה. אמרת ששפת אימך צרפתית."

"נכון. זו שפת אימי, אבל לא שפתי..."

וכך נודע לי בלב ים, שמכל  הצוות שבחרתי, ואשר כולו היה אמור לדעת צרפתית, היו בו רק שניים כאלה. למזלי השניים האלה, מרים ושאול, היו מוצלחים מאוד, היו בשר מבשרם של המתנדבים הנלהבים וידעו איך לרכוש את ליבם. הם נתנו להם שיעורי עברית, לימדו אותם ריקודים ושירים  ישראלים, ויכולתי לסמוך עליהם שיעשו את עבודתם ועבודתי במלואה.

חוץ מהעבודה עם הצרפתים הייתי צריך להעסיק  גם את הנוסעים הישראלים, שמילאו את הספינה בהפלגה לכיוון צרפת. בין הנוסעים בהפלגה הראשונה, ציפתה לי קרובת משפחה רחוקה, שלפי דברי דודתה ברוריה, היא היתה אחותה של מלכת המים הישראלית זיוה בינדר, והיתה עוד יותר יפה ממנה.

ברוריה היתה אחותה הבכירה של טובה שכטר בת גילי, שהיתה חובשת קרבית בחטיבת הראל. ברוריה לא היתה פרא-אדם כמו טובה, להיפך, היתה "חנונית" מושלמת, מאלו  הפורטות על פסנתר ומוציאות "טוב-מאודים"  בבחינות. היא היתה חלומה של כל אם יהודייה שקיוותה שהילד הגאון שלה יתחתן עם  שלמות מוצלחת  שכזאת.

לחתן המאושר שהתחתן  עם ברוריה, היתה אחות נאה מאד שילדה לבעלה הצייר אברהם בינדר (אחיה של צילה בינדר אהובתו של נתן אלתרמן) שתי בנות: זיוה ויעל. יעל היתה אז תלמידת שביעית בבית הספר המכובד אליאנס. הצ'ופר של תלמידי השביעית היה שבסוף שנת הלימודים הם נוסעים לטיול בצרפת במסגרת חילופי תלמידים. כשסיפרתי לברוריה באחת ההזדמנויות שהתקבלתי לעבודה באונייה 'ארצה', מיהרה לבשר לי שבאונייה הזאת תפליג אחייניתה היפה, יעל, וכל כך הרבתה להלל את יופייה, עד שהתאהבתי בה עוד לפני שראיתיה.

בערב הראשון על האונייה, כשכל הנוסעים התקבצו לערב היכרות ושירה, הגיעה מלוכדת המחלקה של תלמידי אליאנס עם מדריכם דן שילון. ניסיתי  למצוא בין התלמידות את זו שאמורה להיות קרובתי, אך הדבר לא היה פשוט, כי  כמעט כל הנערות היו יפות מראה. 

במשך ההפלגה, כשהמשכתי לבדוק, ציינתי לעצמי שתיים  הכי יפות וידעתי שאחת משתיהן צריכה להיות יעל. קיוויתי בליבי שהיא תפנה אליי, כי ברוריה סיפרה לה עליי, אבל אף אחת לא ניגשה, ואני הבנתי שחיי כנראה לא יהיו כל כך קלים, ומשימת ההיכרות כנראה תיפול עליי.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

הקרבות שאחרי המלחמות

על ספרו של יוסף כהן אלרן "אחרי ההלם החיים"

צבעונים 2018, 505 עמ'

אלי בן שמעון הוא הגיבור הראשי בספר שלפנינו, וגם מה שמכונה "גיבור עד", כי כל הספר הוא וידוי אחד ארוך שלו. אלי, ושאר גיבורי הספר, הם קורבנות של מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שעבורם מעולם לא הסתיימה (עמ' 355, 374). מזיכרונותיו אנו דולים חברות אמיצה ואחווה בינו לבין יגאל, מילדותם במעברה, דרך שירות צבאי באותה יחידה (שריון), דרך בחירה אקראית של שתי עולות חדשות מפולין – אחת בשביל אלי, והשנייה עבור יגאל, ועד הגיוס למלחמת יום הכיפורים, בה יגאל נשרף חיים בטנק בוער. אלי שנכווה קשות כדי להציל את חבריו לצוות, איננו מצליח להציל את יגאל, וייסורי המצפון על כך שהוא נשאר בחיים, כשחברו כאח לו נשרף בתוך הטנק הבוער – מנתבים אותו לבית חולים, בו מאושפזים הלומי קרב. גופו המכוסה כוויות איננו הסיבה לכך שאיננו מוכן לחזור לחיים הנורמאליים – הוא איננו מוכן להתעמת עם המציאות, ובית החולים שמכיר ב"עובדות" לגביו – הוא מקום מפלט מאשתו, מאלמנתו של יגאל, ומכל משפחתו. אשתו, ושאר אוהביו רוצים לבקרו, ולהחזירו הביתה, כי פצעיו הפיזיים נרפאו, אבל הוא מגרש את כולם, ובעיקר מפגין יחס עוין כלפי אשתו, אורנה.

מסתבר שלהתנהגות הקשה הזאת של אלי יש יותר מסיבה אחת, זאת הגלויה, שהוא חוזר עליה אינספור פעמים – איך יכולתי להישאר בחיים אם לא הצלחתי להציל את יגאל? אבל מסתבר כי איפה שהוא בליבו הוא קינא ביגאל, שבביתו היתה רווחה כלכלית (אביו ואחיו היו נגרים והשתכרו היטב), שתמיד היה לו כסף, שקנה אופניים (אלי נוסע בהם, נופל ומעקם אותם...) וכן, באיזה שהוא שלב הוא אפילו חושד בו שעניינים לו עם אורנה אשתו, כי ראה אותו יוצא מהבניין בבוקר כשאלי אמור היה להיות בעבודה. זה אמנם לא כתוב בספר, אבל לקורא מותר לנחש מדוע אלי הצליח להציל את דויד ואת מאיר, מצוות הטנק (עמ' 203), ודווקא את חברו כאח לו לא הצליח – זאת מחשבה נוספת שאינה מאפשרת שלוות נפש לאיש המיוסר הזה.

אלי ויגאל נקרו בהיותם חיילים בסדיר במועדון של עולים חדשים, ושם פגשו את שתי הנערות היפיפיות, שעלו מפולין – אורנה הבהירה בעלת העיניים הכחולות, ורבקה, צחת העור, אך בעלת עיניים שחורות ושיער שחור. אלי נחפז ראשון להזמין את אורנה לרקוד, וליגאל נשארה רבקה. לימים הם נושאים את שתי הנערות האלו לנשים, אך לאורך כל היצירה יותר מנרמז כי היתה כאן טעות: רבקה העריצה את אלי בזכות מכתביו היפים ושירי האהבה שכתב לאורנה, ואורנה העריצה את יגאל על הצלחתו הכלכלית. יגאל טען שהוא "נדלק" על השירים של אלי (מילים שאינן מרפות מאלי בזיכרונותיו המייסרים), ורבקה הייתה זאת שהציעה שיגאל יוציא את השירים לאור. אורנה מתפלצת מכך שאלי מסכים לקבל טובת הנאה כזאת מחבר.

לימים, שנים אחרי מותו של יגאל, נודע לאלי שיגאל שיקר שכאילו הצליח למכור את הספרים, אחיו של יגאל מוצאים בנגרייה שלושה ארגזים עם ספרים שאף אחד מהם לא נמכר. אלי שונא את הספר שלו "יסמינים" (מפני שיגאל הוציא לאור? מפני שהיו בו שירי אהבה לאורנה שהוא חושד בה שהיו לה עניינים עם יגאל?) – וחוץ מהעותקים שחילק בבית החולים למאושפזים ולצוות – הוא מנסה בכל הזדמנות להשמיד ולשרוף את מה שנשאר.

דמות נוגעת ללב ביצירה שלפנינו היא אורנה – היא מואשמת על ידי בעלה על לא עוול בכפה, היא הרי לא הביאה את המלחמה ההיא, אבל היא סובלת את ההתנכרות של בעלה בבית החולים, וגם כשהוא סוף סוף חוזר הביתה, הוא מרחיק את עצמו מכל אינטימיות שאורנה מבקשת לקיים בצורה מכמירת לב ממש. בסופו של דבר, היא מצליחה לרכך אותו כשהיא יוזמת את ההתעלסויות. ההתנהגות שלה מפעימת לב, ומעולם לא היה לה כלפי בעלה, שהרע לה כל כך – שום טענה, ותדיר מצהירה על אהבתה אליו ללא גבול.

העיוות בבחירת בנות הזוג בא לידי תיקון בדרך אומללה ביותר: אלי שאהב בסתר את רבקה, שתמיד העריצה אותו, מתחיל לחזר אחריה בייאוש, דווקא כאשר אורנה אשתו חולה במחלת הסרטן, וימיה ספורים. רבקה מנסה לדחות אותו – איך היא תישא פניה אל אורנה חברתה-כמו-אחות לה? אורנה שחשה מה קורה בין בעלה ובין חברתה הטובה, דווקא מעודדת את הקשר (עמ' 354), כשהיא מקווה שרבקה תהיה אם לילדיה שיהיו יתומים אחרי מותה. לבסוף רבקה נענית לאהבתו של אלי, והם מתייחדים בדירתה רגע לפני שבתה, נטע, תחזור מבית הספר. בין השניים מתעוררת אהבה מטורפת בצל ייסורי המצפון כלפי שני המתים – יגאל ואורנה.

בסוגריים אציין שיוסף כהן-אלרן מתאר פעמים רבות התעלסויות במילים רכות, רחוקות מהוולגריות המקובלת בנושא הזה אצל סופרים "מעודכנים". רוב ההתעלסויות הן עם אורנה (עמ' 92, 251-250, 252, 272-270, 295, 300, 307, 308), התעלסות אחת עם ברכה, האחות בבית החולים, התעלסות שברכה, הנשואה לבעל נכה, יזמה אותה, ואלי חש משום כך שלא חדל להיות גבר בעקבות המשבר הנפשי שעבר (עמ' 173). שאר תיאורי ההתעלסויות הם עם רבקה (עמ' 341, 397, 402, 441, 447). ההתעלסויות רוויות בדיאלוגים של אהבה מפעימי לב, דיאלוגים המצביעים על יפי נפשו של הכותב (ראו דוגמה בעמ' 402). המחבר מביע באמצעות גיבורו אלי הערצה אדירה לגוף האישה (ראו דוגמה בעמ' 419). וכן, רבקה ואורנה, וגם דינה, חברתו של הבן עידן – נשים יפיפיות. אלי עצמו, למרות הצלקות שגרמו הכוויות, נחשב לגבר נחשק – ברכה האחות חושקת בו, וגם השכנה הדדנית המנסה לפתותו.

חידה נשארה בלב הקורא אם היה בסיס לחשדות של אלי כלפי אשתו, שבעטיין הוא גירש אותה מלקרוב אליו בבית החולים ונמנע מלקרוב אליה במיטתם המשותפת (עמ' 230, 242, 269, 279, 293, 302). אורנה דחתה את החשדות בתוקף (עמ' 152), ואלי עצמו מכה על חטא שחשד באשתו סתם (עמ' 345, 352), אבל רבקה משוכנעת שיגאל דווקא אהב אותה – כך שהעניין נותר ברמה של תיקו.

ליד ייסורי המצפון אלי ורבקה חשים גם מחויבות כלפי אורנה ויגאל המתים – לטפל בילדים שנותרו יתומים – נטע מאב, ועידן ורענן מאם. הם חושבים למסד את הקשר ביניהם, אבל כבוד ויראה להם מפני שתי האימהות. בדחילו ורחימו הם פונים לאימו של יגאל. היא מסכימה לזיווג בשני תנאים: שיתחתנו כהלכה (פירוש הדבר הפסקת הסיוע הכספי של משרד הביטחון לאלמנת צה"ל), ושנטע תמשיך לשאת את שם המשפה של בנה – לוי. אימה של אורנה יותר מסויגת, וכאשר השניים רוצים לרכוש דירה חדשה בלי הזיכרונות המעיקים, היא מצהירה שלא תבקר בדירה הזאת, אבל לימים היא מתירה את נדרה. כאן המקום לציין את האהבה והכבוד שהצעירים רוחשים כלפי ההורים המזדקנים.

למרות הבהובי הזיכרון המייסרים את אלי – האהבה בינו ובין רבקה חזקה ומתמידה, והיא יולדת בן משותף בשם איתן. הילדים גדלים ועוזבים את הבית, והזוג מחליט להסיר את תמונותיהם של אורנה ויגאל מהקיר בחדרם של הילדים.

למרבה הצער, המאורעות חוזרים על עצמם במדינה שנאלצת לחיות על חרבה. עידן נפצע אנושות בימי מלחמת לבנון (כנראה הראשונה), דווקא באימון כשחייל יורה בו בטעות, ומת מפצעיו. איתן, שהוא חובש קרבי, טיפל באחיו לאחר הפציעה. הוא מייסר את עצמו שלא נתן דעתו להסיר את האפוד מעל גופו, ובעקבות רשלנותו, האח איבד דם רב, ולא הצליח להתאושש מהפציעה. איתן מצהיר (למגינת ליבם של הוריו) שלעולם לא יסלח לעצמו – הנה, מהדורה חוזרת של פרשת אלי ויגאל. ייתכן אפילו שדינה, חברתו של עידן שהיתה בהריון כשהוא נפצע ומת, אולי תמצא נחמה בחיקו של איתן המיוסר, ממנו התפעלה כששמעה אותו מדבר בנושאים פילוסופיים בעקבות ספריהם של סטיבן הוקינג ואריק פון דניקן. הקורא נרמז על החיבה הגדולה של דינה כלפי איתן.

דמות מישנה מרתקת היא דמותה של שולה (ד"ר שולמית בן-עמי), פסיכולוגית מוכת גורל בעצמה (בעלה נהרג במלחמת ששת הימים, ובנה הצעיר נעדר ממלחמת יום הכיפורים, ולבסוף חוזר בארון). היא מעודדת את אלי לחזור אל משפחתו, כי העובדה שזנח את חברו בטנק הבוער איננה סיבה לזנוח עכשיו את אשתו, את בנו ואת הוריו. גם ברכה האחות היא מוכת גורל – בעלה משותק, והיא חיה במחסור גדול. האקט המיני שהיא יוזמת עם אלי מחזיר לו את הביטחון בגבריותו.

איציק האח הוא מעין כותל וידויים עבור אלי בלילות ללא שינה בבית החולים. איציק וברכה מעניקים למטופלים המשתחררים משקפי שמש כדי להיות מוגנים מפני הסינוור שבחוץ. גם אורנה וגם דינה מצהירות שלא הן הביאו את המלחמות (עמ' 377, 505) – על פניהן נראות ההצהרות האלו חסרות שחר – וכי מישהו חושד בהן בנדון?! – אלא שהמחבר מבקש לרמוז כיצד הנשים נושאות על כתפיהן את האומללות שהמלחמות גורמות. הספר הוא אנטי-מלחמתי בעליל, הגם שבאמת איך אפשר לשרוד אחרת בסביבה העוינת שבה נמצא עם ישראל ונמצאת מדינת ישראל.

מעניינת העובדה שבכל הרומן הגדול הזה לא מוזכר שום פרט היסטורי או פוליטי שאירעו במדינת ישראל בין ילדותם של אלי ויגאל, שירותם הצבאי, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. לא מוזכר המהפך ב-1977, לא רצח רבין ב-1995, לא ההתנתקות מעזה ב-2005. נרמזת האינתיפאדה (הראשונה?) כשאלי דואג לנטע הלומדת עיצוב בירושלים מוכת הפיגועים. יש תחושה כאילו רצה המחבר להתרכז רק במה שקורה בתוך המשפחה, ובתוך נפשותיהם של הגיבורים. הספר פיוטי מאוד, מרגש מאוד, ואינני מעלה על הדעת שעיני הקוראים יישארו יבשות בהיותם עדים להתרחשויות הגלויות והסמויות שהספר מגולל ומרמז.

משה גרנות

* * *

משה כהן

בעקבות נאום נתניהו באו"ם

שרת הביטחון הצרפתית יוצאת בביקורת נוקבת על איראן.

שר החוץ האמריקני יוצא בביקורת נוקבת על הסוללות הרוסיות בסוריה.

הקנצלרית מרקל מבקרת בארץ עם משלחת מרשימה של שרים.

בין סיגרים לסיגרים נראה שנתניהו גם פועל קצת למען מדינת ישראל.

בנימין נתניהו הוא נכס למדינת ישראל.

זהו גול עצמי לרדוף אותו על סיגרים ולבזבז את זמנו ואת כוחותיו על זוטות.

תנו לנתניהו לעבוד.

הצלחתו הצלחתנו.

התיישנות

הפרשה הכאובה של חטיפת ילדים אירעה לפני כ-65 שנה. מאחר ואין מסמכים מספקים ואין אפשרות לתקן או לפצות, מה הטעם להוסיף לעסוק בפרשה הזאת? זה רק מביא לכעסים ולשסעים בעם. למעשה הפרשה התיישנה.

משה כהן

ירושלים

אהוד: הפרשה לא רק שלא "התיישנה" אלא שהיא מעולם לא התקיימה אלא בדימיונם החולני של דמגוגים עדתיים, שונאים של "אשכנזים" ושל היישוב הוותיק – זה שקלט את עולי תימן, שהגיעו ארצה במצב גרוע מאוד מבחינה בריאותית והשכלתית – וכתמורה השקרנים מעלילים על היישוב הוותיק הזה עלילת דם בדומה למה שרקמו הגרועים שבאנטישמים נגד יהודים – ואיש מהעילית של יוצאי תימן בארץ אין לו אומץ לקום ולומר שמדובר בעלילה שקרית וכי בשום מקום לא נמצאים ולא נמצאו וגם לא יימצאו עשרות ומאות ילדים וילדות תימניים שנחטפו ואומצו כביכול באותן שנים.

* * *

ד"ר ארנה גולן

השירה כ"אמירה אלטרנטיבית"

ולאו דווקא "נגד קהלת"

על "שירים נגד קהלת" מאת אביגדור גונן

הוצאת ספרי עיתון 77, 2017, 106 עמ'.

ציור העטיפה: רון לנדאו

א. האמנם "נגד קהלת"?

שמו של הספר לקוח מכותרתו של אחד המדורים  ומשמותיהם של שירים בשני מדורים נוספים בספר, זה הפותח את הספר וקרוי "שירים פרועים", וזה הסוגר אותו וקרוי "שירים רגועים". כך נרמז כי זו משמעותו העיקרית. ואכן, עם הקריאה אמנם עולות שאלות רבות עניין לגבי משמעותו   והן מובילות להיכרות עם שירה מעניינת, עמוקה ומרגשת.                                          

השאלה הראשונה והמרכזית שבהן היא, כמובן, האמנם מתקיימת בשירים ראיית העולם המוצהרת בשמו. והשנייה היא, מהי הפואטיקה השירית החבוייה במהלך שבין "ההתפרעות" שבראשית ל"רגיעה" שבסוף, שהניגוד ביניהן בולט במכוון. וביתר פירוט: האמנם תבוא בספר לביטוי השקפת עולם שתהיה מנוגדת לזו של קוהלת ו"הבל הבלים" שלו? – ואכן, במקרה כזה היא תהיה קרובה למוטו של הספר, שנלקח משיר של עמיחי, ולפיו "בכל יום של חיינו יחדיו קוהלת מוחק שורה מספרו."

ואם כך הוא, האם השירים במדור הפותח, באמת מבטאים התפרעות עליזה ומלאת חיים והתקרבות ושמחה?  ומהו טיבם של השירים הרגועים, האמנם באה בהם לביטוי רגיעה, השלמה קבלה ושלווה? ואלה הן שאלות מסקרנות גם משום ששני המדורים   הללו הם    היחידים  שהדובר בהם מתנסח בלשון "אני" (מלבד המדור הקצר "שירי את", המכוון לרעייתו  והוא אישי במוצהר) ובכך מעידים על חשיבותם למשורר.

 ובכן, כבר כאן  ראוי לומר כי לא נמצא בשירים הללו לא  התפרעות צוהלת ולא שמחה, ואילו הרגיעה היא רק לכאורה כי תסיסה וכאב אופפים אותה. ויש לכך משמעות, כי במדורים האחרים הדובר משמש כצופה המתבונן וקולט את העולם, את הטבע ואת האדם ומגיב עליהם בשירי הגות או שהוא דובר בהם כאחד מתוך כלל, מתוך "אנחנו" ולא כפרט אחד.

אי לכך, גם מרתק לראות את גישתו  של גונן, שניכרת בו הרמה האינטלקטואלית הגבוהה, לגבי טיבה של שירה ומהותה, מקורה ותבניותיה, כי את השקפתו זו הוא מבליט על  העטיפה האחורית, והוא עושה זאת  כשהוא מביא  אחדים מתוך סידרה של שיריו שנקראת  "ט"ו מחומשים על כתיבת שירה". אלה הם, כמוצהר בשמם, שירים ארספואטיים קצרצרים אך רבי משמעות  שאולי יוכלו לכוון אותנו למשמעות העמוקה של שם הספר.

 והנה, בניגוד בולט לשם הספר נאמר באחד מהם כי "מקום בו אושר אישי מרים ראשו המוזה החורשת מתקפלת כמו שבלול אל שיריונו / עד בוא מכת גרזן על היום-יום, מעיינה העיקרי. / שירה הינה תורת הייסורים."

ואם כך, אם מקורה של שירה הוא בכאב ובסבל ובמצוקה של חיי היום יום, איך תהיה שירתו מכוונת כנגד קהלת? יותר מזה, בהסתמך על שירה הנודע של דליה רביקוביץ, אומר גונן, ובניסוח מבריק, כי "אם אתה נופל ממטוס באמצע הלילה רק אלוהים יכול לעזור לך," נכון. אבל, הוא ממשיך, "אם אתה נופל ממטוס באמצע היום אתה נושא לשיר."

כלומר, "הנפילה" היא-היא מקור השירה. היא המשמשת יסוד למבע המילולי השירי. 

במחומש אחר הוא אפילו טוען שהגרפומניה טובה כיוון שהיא נותנת פורקן ומבע לרגשות השליליים הנובעים ממצקתו של אדם ושבדרך זו לא יהפוך לרוצח.

אלא שמעניינת מאוד היא אמירתו במחומש אחר, על פיה שירה אמיתית היא "אמירה אלטרנטיבית". כלומר – שירה אינה בגדר פורקן ישיר ווידויי לרגשות המצטברים ואף אינה אמורה להתנסח בדיבור יום יומי. השירה היא "זרימה חד פעמית בקצב הכותב" (מחומש א'). היא מתהווה מבפנים והמשורר אך מסדר את המילים, הוא אינו אלא "סדרן"!

ואיך הוא מסדרן? "במלחמה בין המילים והחיים אני הוא שדה הקרב. / הם גדולים ודורסניים, תובעים ומוחצים, / הן קטנות, צנועות אך בטוחות, בלי חרב, בלי שיריון / כמו דוד גולית" (ו').

למילים, אם כך, יש תפקיד מרסן, "המקטין" את ההתפרצות הרגשית הסוערת והדורסנית  ומארגן אותה וכך מנצחה.

דרכי  הריסון, כפי שנראה, תבואנה  מעילוי הרגש ולא מווידוי ישיר וחשוף. ואיך? בכוח הראייה האינטלקטואלית, המטפוריקה והסמל, שיעניקו לה משמעות וכך ירגיעו אותה ואת הדובר בה. אי לכך, גם אין להתפלא שלדעתו עוצמת השירה תיגבר אם היא תהיה שקולה, כתובה במשקל. וזו אכן ראייה מקורית ורבת עניין בתקופתנו, הנוטה לחריזה חופשית ולשחרור מתבניות השיר הקבועות, ומעניקה לשירים אופי ייחודי.

 כי אכן, רוב השירים בספר שקולים ולעיתים יש בהם חריזה חלקית, אלא שהמשקל אינו מיכאני, עד שלעיתים הקורא כלל אינו חש בכך.

יותר מזה, גונן עצמו מצהיר תחילה ובמחומש נהדר (ט') כי אם עורב יתקרב לשיר שלו, וינסה לחדור פנימה – הוא יסלק אותו, שהרי אין מקום לביטוי ישיר של "השחור" הרגשי, של הווידוי הכואב.

אלא מה? סמוך לכך, במחומש משלים ויפהפה הוא טוען, ש"בחלונות שלי / לא עוברים / עורבים / הם מתיישבים בשיר מראשיתו" (י').

ואם כך, מה יעשה עם "העורבים" האלה? ובכן, פתרונו הוא להיצמד למילים "הקטנות" לכאורה, לא לזעוק ישירות ולא להיצמד לאירועים הקונקרטיים אלא למצוא את הביטוי במבע מטאפורי או סמלי ומופשט שיגרום  לעילוי הרגש. ומדוע? כיוון שעל ידי כך ניתן יהיה להגיע להבנה ולשלווה ולמצוא מרגוע.

וייתכן גם שגורם נוסף מאפשר למשורר את המבע השירי המרסן, והכוונה היא לתפיסת עולמו על פיה הוא רואה את הקיום כמערכת דיכוטומית. על פי תפיסה זו, מאבק תמידי קיים בין שני הניגודים המקיימים אותה, ללא יכולת פשרה, בעוד כמיהתו של המשורר היא להביאם להבנה, לכלל חיבור, להשלמה, לבריאת משהו חדש. ולכן, רק כאשר הכמיהה הזו תבוא לסיפוקה, יגיע המרגוע, והשירים יביעו  אופטימיות.

חיזוק לראיית עולם מרתקת זו אפשר למצוא בכך שהספר נפתח ב"שירים פרועים", שיש בהם  כפי שנראה הרבה "עורבים" מרוסנים. אבל הוא מסתיים ב"שירים רגועים", שכבר בשמו של המדור יש עדות לכך שהרגיעה היא תכלית היצירה. ומכאן גם חיזוק למסקנה באשר לשמו של הספר. לא  נגד ספר קהלת המקראי יוצא המשורר, אלא כנגד "קוהלת הפנימי", כנגד נפילה לכאב ולדיכאון , לכעס ומצוקה – בלא להגיע בכוחה של השירה לקוטב הנגדי, לשלווה ולמרגוע הפנימי.

ב. ובכן, מה יש בהם  ב"שירים הפרועים"?

ואם כך, מה הם "שירים פרועים" על פי גונן? כיצד מתפרעים? איך  הוא מתפרע? בפריקת עול? בשמחה ובששון או בייסורים? ומה קורה כשהסדר והשקט מופרעים? 

כבר השיר הפותח, "עונה הלכה תחי עונה," רומז לכך. ראשיתו בתיאור של מצוקה קשה, והקושי מובלט גם מבחינה תחבירית ובכך שהמשקל כמעט אינו מורגש. המצוקה נעשית לסיוט של התגוננות  מסלעי ים ומגליו האכזריים והמאיימים להטביעו. הם תוקפים אותו ותובעים, "בוא היה עימנו, אל תיחת," והם דומים לסוסים הפורצים בדהרה מאורוות שטופות גשם עז ומאיים. ולא עוד, אלא שמגיע גם סחף הים האכזרי של סוף ימי הקיץ ומגביר את האימה.

אלא שאז, שעה שהים כבר מרטיב אותו וקודח בראשו וכמעט מחסלו, או אז באה ההצלה. לפתע הנוף משתנה כי עונה חדשה הגיעה ועימה באה השלווה המצופה. הסיוט חלף ויש אפוא תקווה. "קוהלת" נוצח.

לעומת זאת, בשיר אחר, התוהה על מהות הקיום האנושי וקרוי "אל תוך היש המפוקפק" (12), הדובר חש כנגזל ומושלך אל התוהו, אל תוך "יש מפוקפק", אל הוויה שאינה שפוייה, בעודו   כמהָ "להתנשא למרומים שפויים" ולצפות לזכות "בזמר נפש אמיתי."

אלא שבעודו מושלך מפה לשם הוא יודע, וזה נאמר בפואנטה קצרה מפתיעה  כי "אני רוצה פה אחר." הוא רוצה כאן הוויה אחרת, קיום אחר. בכך הוא מבטא גם את הכמיהה לשילוב הקטבים הניגודיים. 

גם בשיר הנועז והסתום למדי, "מבחינתי אין בעייה" (14), הוא מצהיר כי מבחינתו אין בעייה שתיפול כלייה על  הכול," כי "ליבי בכלא אלקטרז." אבל גופו הפיסי מתמרד כי הוא מתאווה, חומד ורברבן ועז כוח. או אז הוא מפעיל ריסון עצמי, חושף את ההקשר הזוגי שביסודו של המצב ואומר  כי כאשר "את  תמצאיני כך," כשהגוף מתמרד כנגד הקיום הכבול שלו, אז הוא יכוון את עצמו לקוטב האחר, לא אל זה הפיסי, אלא לעולם הפנימי. ואכן, הוא הצליח, שכן כך רוסנו המחשבות ההרסניות והושגה השאיפה: "רק שקט, שקט ושותק," אך השקט הזה מפעים בעוצמתו את  הקורא. 

מפתיע הוא השיר "חוף נדודיי" (19-20), כיוון שבו הוא פונה באופן נדיר למדי אל "את," כלומר – לבת זוגו, ונותן מבע וידויי נדיר להצטברות של לחץ ומתח וכעס בעוד "אני רוצה שלווה מעט," מקום שהוא "מחוץ לתחום לכולם," כלומר פרטיות ולו לזמן קצר. רק אז, הוא אומר, "מד הלחץ של דמי ישקוט," יבטל את הכמיהה לנדוד ויעשהו רגוע ומפוייס.

אין הוא כמהָ למימוש ההתפרעות, הוא שואף לא ליפול לתהום, להגיע למחר, לשמור על המסגרת, ובכוח היצירה השירה המרסנת הוא גם מגיע לכך.

בדומה לכך גם בשיר עז הרושם, המורכב ומסתיר יותר מאשר חושף וקרוי "שיר אלים"  (20-21), מובעת תחושה אלימה של תשוקת ניפוץ, ירידה יחד לתהום, היתקעות למערבולת ואיבוד תקווה, וכל זאת במבע מטאפורי עז. אלא שבסוף עולה המחשבה כי "אולי בכל זאת לא כדאי לנפץ ולאבד," והכול חייב להיגמר לא בטרטור מוחין אלא "בנוחם יד צלול וקר / וכך אולי אפילו נגיע למחר." כלומר רק "המבע האלטרנטיבי" הצלול והמפשיט יכול היה להביא להשלמה עם המציאות. לכן, אפילו יציאה לפגישה נעשית דילמה פילוסופית, ואילו השיר הנהדר על הנחל הזורם בבקעה קורנת השמש ודומה "כאילו תינוק זהב" שם "קם לתחייה" ומהווה כעין לידה חדשה, מגלם אחדות ניגודים ויופי.

אבל מה יכול לקרות כשיש רגיעה? מרתק לראות כי השיר "פניו של יאנוס", הנשען על המיתוס היווני, נפתח דווקא בפשרה בין שני חצאיו של יאנוס שהוא הדובר, בין חציו הלוחמני לחציו הרגוע. אלא שדווקא אז עולה בו תחושה כי "אין בי תועלת" ושל חיים סטאטיים כל כך, שאפילו "הרקליטוס לא הורשה להיכנס," שהרי הוא יודע שאי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר.

אז מה יהיה הפיתרון? אירוני כמובן. "אצא להפגין..." כלומר אפעל כביכול יש איזו משמעות לחיי ואפעל יחד עם כולם.

ג. ואם כך, מה עושים כאן "שירי זרימה ושעשועים"?

כותרת המדור הזה (29-47) מעוררת כמובן ציפייה לשירים קלילים ומבדרים. ואכן, להפתעתנו לאחר המדור הקודם, יתברר לנו כי יש במרבית שירי הפרק יסוד קליל יותר. אלא שבמהרה נגלה שהוא מצוי ברובד העליון, בתוכן הנראה קליל יותר, בשפה הפשוטה יותר, בשורות הקצרות ובמיעוט מטאפורות  ודימויים או גם במקצב בולט יותר.

למשל, מפתיע הוא השיר הקליל שעניינו התלבטות אילו גרביים לגרוב בבוקר, האם בצבע האדום או השחור. אלא שההתלבטות מתנסחת כשאלת "להיות או לא להיות" ועל ידי כך מציגה באור אירוני את נטייתנו לשקוע בזוטות ולהתחבט בהן כאילו היו רבות חשיבות.

גם השיר הקצרצר, "מאחורייך באש ובמים" (30), המתנסח תחילה בהצהרת נאמנות מוחלטת לאישה, מתגלה בפואנטה כאמירת הביצה ליד האנושית המכניסה אותה לבישול במים, ובכך, עם השעשוע, מתגלה  אירוניה על האמירות הנמלצות שבחיינו.

גם השיר המבדח על השועל האנושי והזייתו (25) משעשע כשיר ילדים כביכול, אך בפועל מכוון למשמעות עמוקה יותר, לעוצמת העורמה שב"שועל" כזה.

ומעניין, כי גם הדיכוטומיה האופיינית מלווה את השירים הללו , ומציגה את הקיום כבחירה בין שני אופני קיום מנוגדים. וגם מאלף הדבר, שהדובר בשירים הללו אינו "האני" והוא גם אינו נושאם. וכמו שקורה בשיר שמשמעותו היא שתמיד מתברר שההנחות המוקדמות שהניח  לגבי עניינים מסויימים הופרכו במציאות, הרי המציאות מתעתעת אבל להשתעשע כך לגביה אפשר רק כשהדובר (או המשורר...) אינו מעורב אישית.

שיר מצויין ושונה בהקשר זה הוא השיר "מים" (42). לכאורה הוא מתאים למדור כשיר זרימה ואפילו שעשוע. בפועל כולו בנוי כאבסורד מוחלט. ראשיתו בפנייה ל"אתה", לכל אדם, לשטוף את המים במים על מנת לנקותם ולהכשירם לשתייה. הם בורחים? רדוף אחריהם, הם ידידים? נצח אותם, ברחו? תשים סכר, כשלו רגליך? מה נעשה? אמנם, רצינו להתיידד איתם, אבל נסתפק עכשיו במים מלוכלכים והלוואי והם בכלל יגיעו...

וכי אין כאן אירוניה עמוקה לגבי שאיפותינו הרמות  לטוהר, לחיים מלאים  ולשלמות – ואשר סופן הוא הממש "המלוכלך". אפילו המחשוף הנשי  נעשה ייצוג לחולשת הגבר בשיר מלא הומור, הקרוי  "שיר מיני". הדובר קורא בו לגבר לדמיין מחשוף נשי אשר החליף מקום ועבר מלמעלה למטה והתמקם לו ב"משולש הנשי", ואז הוא כמובן משלהב את הגבר ומעוררו, כי לא רק שינה את מקומו אל גם "השאיר מעט כיסוי".

ד. ומה תהא "הרגיעה" ובמה תתגלה?

לאור כל אלה, עולה השאלה המובנת מאליה: מה יהא טיבם של שירים שכותרת המדור שבו כונסו מכריזה עליהם כ "שירים רגועים" (106-87). יותר מזה, הם חותמים את הספר, כמו אמרו שבזאת מסתיים התהליך הנפשי או היצירתי, או שזו תכליתו.

ואכן, השיר הפותח מצהיר בפירוש כי "מרגוע לי אקרא," אך ברור כי המרגוע הוא בגדר משאלה נכספת, כי "מנוחתי אינה אלא רגעית / ומדומה / כי סערה עימי / בהמתנה לאי בואך," כפי שהדובר אומר. מכאן שהוא מודע לכך שהיא לא תבוא כלל ובכל זאת הוא ממתין אך סוער. אלא שאז הוא מוצא מעין רגיעה בעולם הפנימי שהוא בונה תוך נסיגה מן המציאות, כאשר "בקצה שלטון רוחי ממוקמים כמו בוהק יום / זימרת אימרות עינייך הרחוקות," כמו גם זכר הילדים, והשיר המתהווה בתוכו ומחכה להשתחרר. הפתרון, אפוא, שהוא הרגיעה, הושג.

 בדומה לכך, גם בשיר "בוקר מפורק" (97), שבו  דווקא החפצים הביתיים והיום יומיים וסדר היום הצפוי ואפילו המסרק שנעלם – הם שהופכים את הקיום  לסיוט של בוקר ש"מתפרק", תעלה משמעות דומה. אלא שאף כאן לבסוף הכול מסתדר איכשהו ואפילו עם הילדות, ו"הבוקר מתחבר."

מכל אלה עולה כי החיים הם לעיתים תוהו ובוהו, אבל לבסוף בכל זאת יושלט סדר והיגיון ויושג איזה רוגע, בדרך פנימית או במציאות החיים. וחשוב לראות כי בשירים הללו ההווייה המשפחתית מוארת כהוויה קיומית ראשונה במעלה, ואשר קשייה נפתרים במיוחד בכוחה של השירה. היצירה השירית היא אם כך רבת ערך לעצם הקיום שבמרכזו ההווייה המשפחתית.

כך גם  בשיר "זרום הגיגי", שבו הדובר מדרבן את הגיגו להפליג לעולם הדמיון ולספוג כל שיוכל ולחכות שהדובר עצמו יגיע עם "הניסיון" ואז תיווצר הרמוניה ויושג עושר שירי.

לעומת זאת, במציאות הדחוסה והפרועה לא נוח לו לדובר. כך, למשל, בשיר "איחורים". לכאורה השיר בא לבטא רק את סירובו "לרוץ" אחר הרכבות שמא יאחר. הוא אף טוען כי "מרוצה הוא בהלה," ולכן  לעיתים הוא מאחר בשל ההתנגשות הפנימית שבו בין הכוח המוביל אליהן לכוח המעכב, בעוד שלעיתים הוא מגיע בכל זאת כשהוא רצוץ כולו. אלא שמכוח העיצוב  השיר מקבל מימד סמלי ומכוון  לקיום האנושי התובעני והמתיש.

לעומת זאת לגבי הבית, ההוויה המשפחתית וה"את", הנאמנות והמסירות בכל מצב נחשפים כתנאי לרגיעה. כך, למשל, בשיר המדהים והמורכב הקרוי דווקא "שיר כעס". ניתן היה לחשוב שהכעס יהיה מכוון אל בת הזוג שעשתה משהו מכעיס. אלא שלהפתעת הקורא הכול הפוך. הכעס אכן מופנה אליה, אל ה"את", שאליה הוא פונה, אבל דווקא משום שהיא דוחפת אותו ומפצירה בו לעזוב לטובתו, להשתחרר, לצאת לחופש מקשיי הבית, לצאת לדרור ממנה וללכת אל "חוף שפוי – מקלט." אף תגובת הכעס שלו מדהימה ומפעימה את הקורא. "לא אסכים," הוא קורא ומתרה בה שלא תעז לשוב ולהציע.

ומעניין, כי גם בשיר "אני מסרב", הוא מצהיר כי "אני מסרב להתעטף בעצבות כשיטה" ומפתח את הדברים מתוך כמיהה להגיע אל "חוף בו הומת העיצבון או לפחות הוטבע." מתברר  שהחיים אינם, על פי השירים הללו, בגדר "רגיעה" כפי שהיה הקורא עלול לחשוב לפי הכותרת.  ההווייה סבוכה ויש בה כאב, ואילו המרגוע יושג רק בכוח המאבק הפנימי או בעילוי הרגש ביצירה השירית.

ראוי אף  לציין כי "שיר כעס" מתקשר למדור הקודם והקצר, "שירי את" (83-78) שרובם נכתבו שנים רבות קודם לכן והם שירים אישיים ורבי כוח. מאלף גם לגלות שהשירים הללו, שנכתבו בסוף שנות ה-80 וראשית ה-90, חושפים דמות של גבר, שהיום היינו מכנים אותו "פמיניסט", מתקדם, אוהב את רעייתו רוצה בה כשותפה שוות ערך ("לא כמצייתת בך רציתי"), והוא משבחה כי "אדיר כוחך," על שהצילה את הבית בשעת חולשה.

ואשר לו, "אנוכי כאן תמיד נכון לצעידה משותפת." ואין ספק, הצהרותיו אלה אף הן בין הגורמים המקנים לשירים אפקטיביות עזה, וכל זה בלשון שנעה בין לשון דיבור ללשון מטאפורית, ובמיקצב הנמצא כל הזמן ברקע. הדובר הוא גבר המצהיר כי "אני איתך" גם "כשיגון השתכן בך," גם  כאשר את סבורה שאין עם מי לצעוד. הוא מורד במיתוס האישה הנאמנה לגבר בכל תנאי ומבטיח בלשון המיתוס היווני כי "לא תהיי פנלופה".

לעומת זאת, בהתייחסו למשורר עברי, לשורותיו הנודעות של יונתן רטוש, וזאת כבר בשנת 2011, הוא אף מגביר את שבחיו, ומכריז "את חזקה כצלע / את עוצמתית כדם של תשתיות," "את גם ייחודית כצלע / כזמר הבוקע מן הים," הוא אומר לה.

ואי לכך, לאור כל זאת, שהתשתית המשפחתית היא מהותית בקיומו, מובן גם השיר החותם את מדור "השירים הרגועים" שכולו כמיהה לאם, לילדות, לפינוק ולהגנה ולחום, ובהתאם אף מתנסח כשיר קיצבי וקליל, שקול ומחורז, כביכול הוא שיר ילדים ונוגע ללב.

ראוי אף להבחין בחידוש הלשוני המבריק שבו, כשנאמר "הכניפיני נא," כצירוף של  "הכניסיני  תחת כנפך".

ה. לסיכום: האם המדור המוצהר "שירים נגד קהלת"

הוא אכן נגד הספקן המקראי הגדול?

כצפוי, אפילו במדור זה (76-63), המכריז מפורשות על היותו "נגד", אין משום מבע לראיית הקיום האנושי באורח המנוגד לזה של קהלת. ומעניין, שלושה השירים הראשונים, העושים את הטבע מטאפורה וסמל להווייה האנושית, מבטאים זאת במפורש. גלי הים בוגדניים ולכן הים שולח אותם להתנפץ בחוף, ובמי הוא בוחר לייצג אותו? דווקא ברוח הקופצנית והבוגדנית, שממשיכה להתרוצץ קיץ וחורף בין הים למימטרים ולחוף. והרי, כך נרמז, כאלה הם בני האדם.

ומה הם היחסים בין "המישור וההר"? יחסי השלמה וכבוד? כמובן שלא. אלה הם יחסי גאווה בוגדניים מצידו של  הגבוה והתמיר והגאה והיהיר כלפי הנמוך והתמים, שאפילו ביטוי לא ניתן לו.  ודומה, כמובן, כי לא רק טבע דומם מוצג כאן אלא יחסי מעמד אנושיים.  וכתמיד הדיכוטומיה שלטת. 

ובכל זאת נמצא שיר אופטימי נדיר וקסום והוא השיר "הנהר והים", שבו איחודם של הניגודים בורא שלמות חדשה. כאשר מי הנהר המתוקים ומי הים המלוחים נפגשו , היה זה כמו נולד תינוק ב"אינסוף של רטוב וכחול," כ"מפגש ללא פרידה תמיד לידה" (64). אבל זה כמובן שיר יוצא דופן. אשר לשירים אחרים מצהיר הכותב עצמו כי הם "שירים קוהלתיים". אי לכך  מובן למשל הספק שהוא מטיל  אם יקרה ונצליח ונלמד ונחוש את זרם החיים ונשכיל, האם אז "ננהג במשופר"? יותר מזה, "כולם עוסקים בפירורים של כלום" וכל התקוות שהיו לנו אי פעם "להזיז עולם" והנכונות שהיתה בנו להפשיל שרוולים לאחר "המצאת הגלגל", כל אלה התבדו ואבדו. 

בסידרת השירים שעניינה "שבעה נאומי כיכרות" אף מוחרפת הצגת הקיום האנושי כחלול, כריק ממשמעות, וכל כוונת המפגינים אינה אלא להוכיח כי אנו "פה", נוכחים, קיימים, ראויים לתשומת לב. על רקע זה, הופעתו הסמלית של הליצן הצועד בגובה שעה שהנואם "זורה מילים", מאירה באור אירוני וסמלי כאחת את העליבות האנושית המעמידה פנים של לוחמת אידאולוגית.

בשירה אינטלקטואלית זו, שרמתה גבוהה, יש להדגיש גם את המיקצב, את המלים החדות והרוח המפעמת בהן ותומכת במשמעות ויוצרת את המגע עם הקורא.  וכך, דווקא מדור "הנגד" מאשר את ה"בעד" קוהלת. לא הרמוניה ולא שלמות ולא מרגוע מאפיינים את המציאות האנושית. וזה הטעם של "האמירה האלטרנטיבית": להביא באמנות המבע השירי לעילוי הרגש הנגרם מייסורי החיים. ואת זה אפשר לעשות רק בכוחה של השירה, בכוח המילים וסידורן ומיקצבן, על ידי ראייה אינטלקטואלית, וסמליות והפשטה, ואפילו על ידי אירוניה. וכך להיות "נגד קהלת" שבפנים, בתוך נפשו של המשורר, ולנצחו ולהביא לרגיעה. וכל המהלך הזה מפעים  את לב הקורא ומביא אותו לכלל הזדהות עם המשורר רב העניין והמרתק.

ד"ר ארנה גולן

* * *

קבלת השבת בצוותא תוקדש לרות ואהרון אלמוג  
לכבוד פעילותם רבת השנים בתחום השירה והספרות

שישי 19/10 בשעה 1030

על פרשת השבוע "לך לך" – מירון איזקסון
משתתפים: רות ואהרון אלמוג, בני ציפר, מאיר ויזלטיר, פנינה שירב, 
אסתי אדיבי שושן, ארדל עינה, הבנות אליענה ושירה.
שירה: יובל כספין. מנחה: שירי ארצי. ניהול מוסיקלי: רמי הראל. 
 עורכת: נילי שחור

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל בקופות טל. 03-6950156

ובאתר צוותא

* * *

עירית אמינוף

השיר הזוכה

היו ימים, בהם השיר הזוכה בפסטיבל הזמר העברי, היה נשלח לתחרות האירוויזיון, וזוכה או לא זוכה במקום של כבוד, אבל נשא עימו והביא לתחרויות את רוחה וריחה של  ארץ ישראל.

לאן נעלמו הימים בהם ייצגונו השירים של ישראל הלוחמת, זו החולמת על שלום, ישראל הרומנטית המאוהבת, ישראל הבונה ומיישבת. ישראל הזקנה-צעירה על עריה היפות: ירושלים ואילת, תל אביב ואשקלון, הנגב, הגליל והעמקים, השרון בפריחת הפרדסים, חבל לכיש, חבל עדולם, ומושבות קטנות כראש פינה?

ארץ ישראל שכיכבה בשירים – נעלמה, ועימה נעלמו השירים הנפלאים שעד היום גורמים לרבים מאיתנו להזיל דמעה. את הבמה תפסו אחרים, שאין בהם אפילו שמץ מריחה של ארץ ישראל, ואינם שונים במאומה משאר השירים המושרים בעולם. שפתם – לעז, תוכנם –  כבר לא מדבר אלינו, ולחניהם – אמנם קצביים ומלהיטים אבל חסרה בהם הנשמה היתרה שהיתה לשירים של אז.

"אם יש אי שם רחוק" מישהו שקורא שורות אלה, ומרים את הכפפה – יחזרו הפסטיבלים והתחרויות לשורר את שירה של הארץ הזו, וייבחרו ויישלחו לייצגנו רק השירים שמדברים בארצישראלית – גם אם לא יגיעו למקום הראשון. לא נורא, ממש לא נורא!

שנה טובה בארץ ישראל!

עירית אמינוף

* * *

אהוד בן עזר

"התיישבות הגרמנים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מנית, בעיותיה המדיניות והבינלאומיות"

לאלכס כרמל

1973

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 19.4.1974. תחת הכותרת: "עלייתם ושקיעתם של הטמפלרים"

לפני 45 שנים

"לאור המטרות המופלגות שהציבו לעצמם הופמן והרדג באמצע המאה הי"ט, היו הישגיה האמורים של התיישבות הטמפלרים בארץ-ישראל מעט מזעיר. העולם לא תוקן על ידם. הגאולה לא באה. הניסיון הנוצרי הראשון מאז מסעי הצלב להתיישב בארץ-ישראל ואף להשתלט עליה, נכשל. ואפילו הרמת הארץ משפלותה נעשתה בסופו של דבר בעיקר על ידי היהודים. במקום העם שלא היה קיים ושלא הצליחה 'האגודה לכינוס עם האל בירושלים' (הטמפלרים) להקימו, התכנסו בארץ מארבע כנפות תבל רבבות בני ישראל שאכן היו קיימים. אין ספק שמפעלם החלוצי של הטמפלרים והצלחתם נתנו עידוד לאותה תנועה ייחודית של שיבת-ציון, בהעידם כי יישוב הארץ על ידי מתיישבים אירופיים אינו רק אפשרי אלא מוכח! כך גם למדו היהודים בלב חפץ מניסיונם המוקדם של הטמפלרים הקרובים להם בתרבות וברוח. דומה כי מסיבה זו שימשה התיישבות הטמפלרים מראשיתה נושא התעניינות בעיקר ליהודים." (עמ' 228).

אלה מקצת דברי סיכומו של אלכס כרמל בספרו על התיישבותם של הטמפלרים בארץ-ישראל. קרוב לשמונים שנה נמשך פרק זה בהיסטוריה של הארץ. ראשית התיישבותם של האיכרים הגרמניים ממדינת וירטמברג, אנשי הכת הדתית ששמו להם למטרה לכנס את "עם האל" בירושלים, כדי להציל את העולם מפני בבל חדשה – חלה בשנת 1868. זה היה כעשר שנים לפני ייסוד המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה.

קיצה של התיישבות הטמפלרים בא ב-20 באפריל 1948. אחרוני העצורים הגרמניים מווילהלמה, יחד עם הגרמנים מוולדהיים ומבית-לחם הגלילית, 300 במיספר, הועלו על אונייה בריטית קטנה, "אמפייר קומפורט". הם הפליגו מנמל יפו לקפריסין, כשאת ספינתם מלווה קורבטה של הצי הבריטי.

חיל חלוץ ל"עם האל"

ספרו של אלכס כרמל עוסק רק בחמישים-שישים שנותיה הראשונות של התנועה. החל בהתעוררות הדתית בגרמניה, בהנהגת כריסטוף הופמן (1815-1885) וגיאורג דוד הרדג (1812-1879). וכלה בשלהי התקופה העות'מנית, ערב מלחמת העולם הראשונה.

כרמל כבר הקדיש פרק נרחב לתולדותיה של תנועה זו בספרו "תולדות חיפה בימי התורכים" (1969), ובו סיפר על הקמתה והתבססותה של מושבת הטמפלרים הראשונה בארץ, בחיפה.

על פרשת מעורבותן של מושבות הטפלרים בארץ-ישראל בתנועה הנאצית, בשלהי שנות השלושים ובשנות הארבעים, ועל סופן, כתב חביב כנען בספריו: "צלב הקרס בארץ-ישראל" (1946) ו"הגיִס החמישי, הגרמנים בארץ-ישראל 1933-1945" (1968).

כרמל סוקר את אמונתם הדתית של הטמפלרים ואת הגורמים שהביאו להתיישבותם בארץ-ישראל. הוא עובר לתיאור תקופת ההתנחלות (1868-1875), בחיפה, יפו, שרונה וירושלים; תקופת ההתבססות (1876-1898) שבה עבר מרכז האגודה של הטמפלרים מיפו לירושלים, התרופפה זיקתם הדתית, וסיומה – ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ-ישראל; והתקופה השלישית שעמדה בסימן ההתרחבות (1899-1914), ובה נוסדו שלוש מושבות חדשות: וילהלמה, בית-לחם הגלילית וולדהיים.

הפרקים הבאים סוקרים את יחסיה של ההתיישבות הגרמנית בכל התקופה הנדונה עם ארבעה גורמים עיקריים: הממשלה הטורקית והשלטון הטורקי בארץ-ישראל, הממשלה הגרמנית והקונסוליה הגרמנית בארץ-ישראל, האוכלוסיה הערבית והיישוב היהודי.

לצורך מחקרו נעזר כרמל במקורות ארכיוניים של מינסטריון החוץ בברלין. בתיקי הטמפלרים במינסטריון החוץ ובקבינט המלכותי של מדינת וירטנברג בשטוטגרט: השמורים בגנזך המדינה בירושלים[?]. וכן, ואולי בעיקר, בעיתונם של הטמפלרים, וארטה, שהחל להופיע ב-1845 בגרמניה. העיתון עבר גלגולים אחדים, וממשיך להופיע גם כיום מטעם שרידי הטמפלרים באוסטרליה ובגרמניה.

תנועת הטמפלרים החלה כתנועה דתית בעלת גוון משיחי. מנהיגיה ראו עצמם כחיל החלוץ  ל"עם האל", למיליוני גרמנים שיבואו בעקבותיהם לארץ הקדושה ויכוננו מלכות שמיים עלי אדמות. סיבות דתיות ופוליטיות נתנו דחיפה חזקה לגל ההתיישבות הראשון של הטמפלרים. בראשיתו היו בו אלפי מועמדים. אבל הנהגתה הזהירה של התנועה הניחה רק למאות בעלי אמצעים מתוכם לעלות לארץ ולהתנחל בה. זהירות זו מנעה אכזבה והתפרקות. אבל, כאשר איפשרו התנאים את הרחבת המסד, כבר דלל, עקב סיבות שונות, פוטנציאל המועמדים.

אופייני להתיישבות הטפמלרית שהגל הראשון היה בעיקרו גם הגל היחיד, וההתפתחות המאוחרת נבעה מתוך ריבויים הטבעי בארץ. וכך קרה, שמיחס של עדיפות מוחלטת, ואחר-כך שיוויון עם ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ – עברו הטמפלרים בתוך כשלושים-ארבעים שנה למצב של מיעוט – לעומת גלי התיישבות יהודית נוספת (שהקימו בזו אחר זו מושבות חדשות ויישוב עירוני רחב יחסית). ערב מלחמת העולם הראשונה מנה היישוב היהודי בארץ 100,000 איש, לעומת 2,200 המתיישבים הגרמניים.

הטמפלרים והצלבנים

לא כל הפרקים בספר הם בעלי עניין שווה לקורא הישראלי. פרשת הסכסוכים הפנימיים בין פלגים במושבות הגרמנים, וכן פקעת יחסיהם עם השלטון הטורקי ועם גרמניה, הם עניינים שחשיבותם ההיסטורית מוגבלת לתקופה בה הם עוסקים.

לעומת זאת יש נושאים בהתיישבות זו שצריכים לעניין מאוד את הקורא הישראלי, מפני ההקבלה שלהם לתולדות ההתיישבות היהודית בארץ.

התרופפות הזיקה הדתית חלה עוד בדור הראשון של המתישבים הגרמניים, והיא אופיינית לתנועות מעין אלו. תנאי הקיום הקשים, איבת הסביבה, עונייה של הארץ, ורצונם של המתיישבים להקים כפרים למופת, להעתיק לכאן את אורח חייהם הכפרי הגרמני במיטבו – כל אלה גרמו לכך שמלכתחילה הושקע עיקר הכוח היוצר בצד המעשי של ביסוס ההתיישבות, ולא בהקמת "מרכז רוחני" להפצת רעיונותיה של האגודה הדתית.

בדור השני והשלישי של הטמפלרים ילידי הארץ, התרופפה הזיקה הדתית עוד יותר. את מקומה של זו החלו למלא הגורם הלאומי והזיקה למולדת הגרמנית. תנועה של מחאה דתית ומרד, תנועה שנרדפה במולדתה, נעשתה לאחר הגשמתה (החלקית אמנם) לנושאת דגל הלאומיות הגרמנית במזרח. תהליך זה עתיד לבוא לידי מיצויו הטראגי בהתפשטות התנועה הנאצית בסניפי מושבות הגרמנים בארץ (אשר בשתי מלחמות-העולם השתתפו אזרחיהן חייבי הגיוס כחיילים גרמניים בצבאות מולדתם). זרותה ואיבתה של הסביבה הערבית, והצטמקות ה"עלייה" לאחר גל ההתיישבות הראשון – הפכו את הצלחתה הכלכלית של ההתיישבות הגרמנית לחסרת ערך רוחני, דתי-מיסיונרי, ולחסרת עתיד פוליטי עצמאי.

ערב מלחמת העולם הראשונה היה האינטרס של ממשלת גרמניה ביישוב היהודי הגדול בארץ שקול, אם לא רב, מן האינטרס שלה בהתיישבות הגרמנית ה"טהורה".

המסקנה האנאלוגית למצבו של היישוב היהודי בארץ דומה לזו שהסיק הפרופיסור יהושע פראוור בספרו המקיף על "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל". כישלונם של הצלבנים (לענייננו, כישלון ההתיישבות הגרמנית) נעוץ בהיעדר זרימה מתמדת של עלייה לארץ כדי שייווצר בה עם, והיעדר תמיכה כספית ופוליטית רחבה מצד גוף אירופי-מערבי בעל משקל (נוסח "יהדות המערב" בימינו, או יהדות רוסיה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה).

כרמל מביא עדויות לא-מעטות בספרו לקנאתם של הטמפלרים בעזרה שקיבלו מושבות היהודים מהברון רוטשילד: 5.6 מיליון לי"ש,  מהן כ-1.6 בשנים 1883-1899. לעומת זאת עלתה לקופת הטפמלרים הקמתן של ארבע המושבות הראשונות, עד 1882, כ-2.7 מיליון מרק, שהם 0.135 מיליון לי"ש.

קלף בוויכוח המדיני

בכל הקשור לבעייה הערבית, לפחות בראשיתה, אין הבדל עמוק בין הטמפלרים לבין ההתיישבות הציונית. בשתיהן קיימות התבדלות חברתית, איבה וחשדנות הדדית, פחד לשקוע בתחלואי המזרח, ואמונה כי הערבים מבינים רק את שפת הכוח (הופעתן של ספינות מלחמה גרמניות מדי פעם בחופי חיפה ויפו המחישה לערבים מה צפוי להם במקרה שיתנכלו למושבות הגרמנים).

הערבים שמכרו למתיישבים הגרמניים מאדמותיהם בזיל-הזול, ראו כיצד תוך שנים מעטות קמים על אדמותיהם-לשעבר כפרים לדוגמה ושכונות עיורניות-למחצה, ערך הקרקע מאמיר פלאים, והנהנים ממנו הם בעליו החדשים. תגובת הערבים לא היתה פיתוח דומה של אדמותיהם, אלא קנאה בהתעשרותם של הזרים על חשבון עם הארץ.

בדומה להתיישבות היהודית בראשיתה, היו גם משקי הגרמנים מבוססים בחלקם הגדול על עבודה ערבית, ואף שסיפקו פרנסה והעלו את רמת חייהם של האריסים ובעלי החלקות לשעבר, היה היחס אל הפועל הערבי קשוח מאוד, על פי מידת החסכנות והחריצות הגרמנית.

יחס הערבים לשתי תנועות ההתיישבות הללו היה אפוא דומה, ושלילי בעיקרו. אולם התרחבותה של ההתיישבות היהודית במושבות ובפרברי הערים, העלתה את מחירי הקרקע לרמה כזאת, שגם המשך התפתחות המושבות הגרמניות נבלם. לא עמדו לרשותן אותם סכומי ענק שעמדו לרשות היהודים. וכך קרה שהגרמנים כמו נשארו מאחור באותו תהליך של פיתוח והעלאת ערך הקרקע, שהם היו חלוציו.

הפרק המעניין ביותר בספר, הוא האחרון, העוסק ביחסים בין המתיישבים הגרמניים ליישוב היהודי בארץ בשנים 1868-1914. שתי התנועות תימרנו בזהירות את דרכן בין הכוחות הפוליטיים הגדולים של המעצמות שבחשו בקדרת האימפריה הטורקים השוקעת. היחסים בין שתי התנועות ידעו מעלות ומורדות. ההתיישבות היהודית נעזרה רבות בניסיון החקלאי, התחבורתי, התעשייתי והבנייתי של מושבות הגרמנים, שהיו חלוצי החידושים הטכניים והמדעיים בארץ.

הגרמנים ראו ביישוב היהודי בארץ בעל-ברית כנגד איבת היישוב הערבי. ככל שגדל הפער המיספרי בין ההתיישבות היהודית המתפתחת לבין מושבות הגרמנים הנהנות רק מריבויין הטבעי – הרגישו הגרמנים כי הציונות המתגשמת מביאה את קיצו של חלומם הדתי לריבונות של "עם-האל" הנוצרי בארץ הקודש. אבל מאחר שהזיקה הדתית התרופפה ממילא במושבות הגרמנים, ראו לעצמם אינטרס כלכלי מובהק בסחר עם היישוב היהודי, שהיה שוק מצויין לתוצרתם ולידע שלהם.

אך שוב, ככל שהתפתח יישוב יהודי זה, הוא נהפך מלקוח למתחרה. ושוב פרצו ניגודים. הפעם על רקע של תחרות כלכלית.

עוקצה של תחרות זו קהה כאשר ערב מלחמת העולם הראשונה הכריע, בקרב הטמפלרים, השיקול הלאומי של טובת גרמניה. גרמניה ראתה בדוברי הגרמנית בקרב היישוב היהודי בארץ קלף חשוב בוויכוח המדיני העתיד לפרוץ על קבלת מנדאט לשלטון ולהשפעה גרמנית בארץ-ישראל.

*

ספרו של אלכס כרמל, שהופיע במקביל גם בהוצאה גרמנית, ישמש מעתה ספר יסוד ללימודה של פרשת ההתיישבות הטמפלרית בארץ-ישראל. יש לקוות כי באותה מידה של שקדנות, בקיאות וידע יסיים כרמל את מחקרו בספר נוסף שעניינו יהיה השנים 1914-1948 בתולדותיה של התיישבות הטמפלרים.

* אלכס כרמל: "התיישבות הגרמנים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מנית, בעיותיה המדיניות והבינלאומיות". הוצאת החברה המזרחית הישראלית, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ג [1973], 242 עמודים בצירוף 58 תצלומים.

* * *

אהוד בן עזר

קטע מתוך הרומאן "המושבה שלי", 2000

והנה גם סבא, סבא המיתולוגי האהוב שלי [יהודה ראב בן עזר] ועימו האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה אשר ליד נתב"ג, שלאחר עלות הנאצים לשלטון רתם סוס לכרכרתו ועלה לגזוזטרת העץ הירוקה בבית סבא [ברחוב ביל"ו בפתח-תקווה] כדי לומר לו:

"באתי להביע בפניך את מחאתי על מעשיו של הער היטלר! כולי מלא כלימה ואני יודע שאם לא יהיה מקום ליהודים בגרמניה לא יהיה מקום גם לגרמנים בארץ-ישראל!"

* * *

יואל נץ

הם קראו לו "חרזן"

לְיוֹסִי גִּמְזוֹ הַמְּשׁוֹרֵר מִכְתָּב שׁוֹלֵחַ:

בּוּרִים, חִדְלֵי אִישִׁים כִּנּוּ אוֹתְךָ "חַרְזָן"!

אוֹמְרִים הֵם: הֶחָרוּז passé, חָלַף הַזְּמַן,

וְהַפְּרוֹסוֹדְיָה – הַגּוֹלֵל כִּסָּה עָלֶיהָ.

בְּמַאֲמָר נוֹקֵב לוֹעֶגֶת מְבַקֶּרֶת;

בְּרֹאשׁוֹ רוֹשֶׁמֶת כּוֹתֶרֶת לְהַצְחִיק

(חַפְּשׂוּ בְּגוּגְל): "מָה הַטְּרִיק? חָרוּז מַבְרִיק!"

וְהֶחָרוּז עֲדַיִן כָּאן, עַקְשָׁן כְּמוֹ פֶּרֶד...

אַךְ הֵם כּוֹתְבִים שִׁירִים רַק "אֵיךְ וּמָה שֶׁבָּא לִי,"

כי טשרניחובסקי, גולדברג, שלונסקי, אלתרמן –

הֵם חַרְזָנִים שֶׁיֵּשׁ "לִדְגֹּר" לִקְרַאת מִבְחָן.

וְגַם חַרְזָן מִלְּעֵילִי, חַיִּים נַחְמָן ביאליק...

יוֹדְעִים הֵם מָזֶשִׁיר*: שׁוּרוֹת-שׁוּרוֹת נִרְשָׁם הוּא;

שָׂפָה רָזָה, קְצָת הֶבֶל – זֶה מָה שֶׁדָּרוּשׁ.

מֵטָפוֹרָה תְּפֵלָה שֶׁל פִילוֹסוֹף בִּגְרוּשׁ,

נְיָר (סוֹבֵל הַכֹּל), גַּם הַמִּלִּים לֹא תָּמּוּ.

...טוֹב, טוֹב! – אַתֶּם צוֹדְקִים – אֲנִי מֵרִים יָדַיִם!

יֵשׁ גַּם שִׁירָה טוֹבָה שֶׁלֹּא צְרִיכָה מִשְׁקָל,

שֶׁלֹּא צְרִיכָה חָרוּז! אֲבָל לֹא חֹק, לֹא כְּלָל,

אֲשֶׁר יַגְדִּיר "מָה שִׁיר?" – אֵין בַּנִּמְצָא עֲדַיִן.

בְּגוּגְל אֵין אִזְכּוּר, וְגַם בְּשׁוּם מַחְשֵׁב אֵין;

אַךְ לְחִכּוֹ שֶׁל מֵי שִׁירָה לֹא תְּעֶרָב,

כְּמוֹ זוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֶרֶת לְפֶלֶא אֶסְתֵּר ראב?

אֵין חֹק עַל פִּיו לַבוּר יֵשׁ בָּר מִתּוֹךְ הַתֶּבֶן!

אַמּוֹת כָּל הַסִּפִּים לֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,

אַף כִּי אַתָּה, הוֹ יוֹסִי, שׁוֹרַרְתָּ לֹא מְעַט

שׁוּרוֹת לְלֹא חָרוּז, וְהֵן חוֹדְרוֹת מַבָּט!

אַךְ הֵם בְּשֶׁלָּהֶם: "חַרְזָן" כְּדִינוֹזָאוּר...

אַל תֵּעָלֵב, אָחִי – בַּרְקָן רֹאשָׁם, לֹא נֵזֶר!

הֵם עֲלוּבִים מִכְּדֵי שִׁירֶיךָ לְבַזּוֹת!

הוֹסֵף לִיצֹר בְּשֶׁפַע מְגִלּוֹת גְמוּזוֹתֹ,

לְקוֹל מוישיק טימוֹר, לְדַף אֵהוּד בֵּן עֵזֶר.

*מזשיר / דוד אבידן

שיר הוא דבר

שאני קובע שהוא שיר

לאחר שאני כותב אותו

כשיר או כלאשיר

אבל מפרסם אותו כשיר

ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק חמישה-עשר

המאסר ביפו

החורף בשנת תר"מ [1880], השנה השנייה של פתח-תקווה, היה חורף קשה ביותר וקר מאוד. ירדו גשמים מרובים והמושבה כוסתה במשך שעות אחדות במעטה שלג. עם בוקר דמתה לערבת קרח לבנה וריקה – מגבעות בּאבּ-אִל-הַוַּה במערב ועד לרגלי הרי אפרים המכחילים במזרח.

ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין (ראש העין), ועד ל"הר נפוליאון" (הנמצא כיום בתחום רמת-גן). הדרך החורפית, זו שלאורך חולות באב-אל-הַוַּה, אשר נתהדקו למעבר פרסות הסוסים, התפתלה גם היא ליד בּיצה גדולה, בִּרְכֶּת גַ'מוּס שמה, בלב גבעות החול אשר ליד חוֹר-זַרְזוּר (על גבול פתח-תקווה ובני-ברק כיום). דרך זו נסתיימה באפיקו של ואדי מוּסְרַארַה (נחל איילון), אשר בתקופת השיטפונות היה עולה על גדותיו, נעשה רחב יותר מן הירקון, ומנתק את הקשר בין המושבה ליפו.

ההתנכלויות ליבול וההתנפלויות על המתיישבים, לא פסקו. אמנם שמו של אבו-יוּסֵף נתפרסם בכל הסביבה, אך בכך לא היה די כדי להרתיע. השלטון היה חלש ומושחת. תושבי הכפרים הערבים היו עניים ומוכי מחלות. הבּוּרוּת שלטה. מעטים ידעו קרוא וכתוב. דרכים כמעט שלא היו. לא רק פתח-תקווה סבלה. קטטות ומלחמות התנהלו בין שבטי בידואים לכפרי פלאחים ובקרב משפחות שהיו יריבות בגלל פרשיות של גאולת דם. שודדים ארבו להולכים בדרכים. גנבים התעניינו בכל מי שהיה מה לגנוב אצלו, ללא הפלייה.

למתיישבי פתח-תקווה נגרם סבל נוסף בגלל הסכסוכים שלא פסקו על גבולות אדמתם. ערביי מלאבס המשיכו להעלות את עדריהם על אדמת המריבה. מוסתים על-ידי הסוחר היפואי טיאן, שהצליח להעביר לבעלותו את מרבית אדמותיהם לאחר שסיבך אותם בחובות, קינאו למראה אותו חלק מנחלתם שהשממה הסתלקה ממנו והנה הוא עומד בירקותו ומניב תבואה. בראשם עמד אחמד אלחַאמֶד, שהיה בעל חלקת-אדמה במלאבס, והפסיד אותה לסוחר קסאר, ועתה, לאחר שנמכרה ליהודים, לא השלים עם השינוי והפך לגנב ולשודד.

ערביי יָהוּדִיֶּה, מדרום למושבה, היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מהנחלה, בביצות פתח-תקווה. ערביי שְׁוֵּיכֶּה החזקים, מהרי אפרים, נהגו לבוא לרעות את עדריהם על שדות נחלת קסאר. והיו גם אנשי שבט ערב גֶ'רַאמְנֶה, שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על פשיטות שוד וגזל.

*

בוקר אחד יצא אבו-יוסף כדרכו על סוסתו הגבוהה לסיור בשדות המושבה. ממולו הבחין בלהקת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה ובראשם השיח' שלהם. חשבון ארוך היה למושבה עימם, לילות של שמירה קשה, חילופי-מהלומות כאשר העלו את עדריהם על שדותיה, ואובדן רכוש כאשר פרצו לגנוב בחצרות.

לאבו-יוסף לא היה ספק לגבי מטרת החבורה ומידת הידידות שהם עתידים לגלות כלפיו. הוא עשה הערכת-מצב מהירה. לבדו, אם יתנפלו עליו, אין לו סיכוי רב לעמוד כנגדם. אבל אבו-יוסף ניחן לא רק באומץ-לב ובזריזות כשד אלא ידע גם להפתיע את אויביו בתכסיסיו. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, הניח את עורפו על ברכיו לפניו, כל זאת בעוד יושב על סוסתו הלבנה – שלף חרב, הידק אותה לצוואר השיח', והודיע לרוכבים המקיפים אותו:

"מי שרק ינסה לזוז מהמקום – דם השיח' על ראשו יחול!"

"יבורך היום שהיקרה אותך כל דרכי, אבו-יוסף!" נאק השיח'. "הלא אנשים אחים אנחנו, כל משפחות האדמה! רק לשֵׁם ידידות באנו לבקר את אחֶיך, הפראנג'ים!"

בני ערב ג'ראמנה נשארו נדהמים, ובטרם הספיקו להחליף ביניהם מבט ולהיוועץ מה לעשות – האם להתנפל על אבו-יוסף, או להעמיד-פנים ולהשתתף במשחק-הכזבים של השיח' – התנפל עליהם בו-ברגע אבו-יוסף שנית, כשהוא מכה בחרבו על ימין ועל שמאל, בידו האחת, ופיזר אותם לכל רוח.

לאחר שברחו, שיחרר את השיח', הניח לו לעלות על סוסתו, ופקד עליו לרכוב לפניו אל המושבה. משהגיעו לסוכתו, ירד אבו-יוסף ועל-פי כל גינוני הטקס הזמין את השיח' להתארח אצלו. לקול העלי הכותש את גרעיני הקפה הקלויים, במכתש, נתאספו ובאו גם יעקב מימון ויהודה והצטרפו, שלובי-רגליים, לישיבה על המחצלת. הם לא הבינו מה מטרת ביקורו של שיח' ערב ג'ראמנה, בבוקר, יחידי, על מחצלתו של אבו-יוסף.

ואולם אבו-יוסף לא הסגיר במילה את אשר קרה. להפך, הוא עשה כבוד גדול לשיח'. ישב לפניו, ניגן ברבאבה ודיקלם לו שיר (שחיברו בו-במקום) המספר על:

"ע'וּלֶת אִל-עוֹגָ'ה, מפלצת הירקון

עיניה נוצצות כפנסים ירוקים

ריחה כביצה סרוחה,

זנבה שחור ומעוקל כנחל אשר על שמו היא נקראת,

היא יוצאת בלילות ונושכת בצוואר אנשים תמימים,

התועים בשדות מלאבס,

כל נשיכה שלה – כנשיכת כלב שוטה, לא עלינו! –

גרועה מן הדַבֶּע, הצבוֹע!

אבל הפראנג'ים הערומים הביאו עימם מעבר-לים

אבקת כַּבְּרִית, גָפרית, צהובה,

אם זורים אותה על זנבה של הע'וּלֶה, המפלצת

סר כוחה ממנה!"

"אח, אח..." נפלטו קריאות התפעלות מגרונו של שיח' ערב ג'ראמנה, כשהוא מחליק ידו בחיבה על צווארו העבה.

לאחר שנסתיימו הזימרה ושתיית הקפה, שילח אבו-יוסף את השיח', בריא ושלם, חזרה אל אנשיו, כשהוא פוקד על יהודה לכבדו בחרוט סוכר, מתנת ידידות של מלאבס לערב ג'ראמנה. רק לאחר שהתרחק השיח', גילה אבו-יוסף לשני חבריו-לשמירה, פרט לפרט, את קורות הבוקר.

באחד הימים שבוּ אריסיו של טיאן, מערביי מלאבס והסביבה, והעלו עדר בקר, שהיה שייך לו, לרעות באדמת המריבה של פתח-תקווה, שהעשב העסיסי צמח בה פרא. המנהג הרוֹוח בארץ היה שבמקרה כזה רשאי בעל השדה לתפוס את הבהמות הרועות באדמתו. אבו-יוסף ויעקב מימון החרימו ארבע בהמות וסגרו אותן באורווה החדשה שנבנתה במושבה, עד שהבעלים יבואו לשלם את הנזק.

טיאן לא העלה כלל על דעתו לבוא, או לשלוח בשמו נציג לפתח-תקווה כדי לשלם את הקנס ולקבל חזרה את הבהמות. במקום זאת הסית את אריסיו להתנפל על המושבה.

חמושים במקלות, ובראשם אחמד אלחאמד, ניסו לשחרר בכוח את הבהמות מן האורווה; ואולם המתיישבים ופועליהם הערביים עמדו נגדם כאיש אחד, ספגו מכות וגם הרביצו, ולא הניחו להם לבצע את זממם.

המתיישבים הקפידו שלא להשתמש בנשק חם, כדי שלא להסתבך בגאולת-דם, שהיתה מסוכנת הרבה יותר מסכסוך רגיל בין שכנים. מוחמד אבו-קישק ביקש מאנשי פתח-תקווה לעזור לו במלחמתו בערביי ואדי חַוַּוארָה. הפועלים והאריסים שעבדו בפתח-תקווה עמדו לצד היהודים כנגד אריסיו של טיאן. זו לא היתה מלחמה בין שני עמים אלא מציאות יומיומית של מצב ביטחון מעורער. שוד בדרכים ו"מלחמות" מקומיות בקרב הערבים. אמנם, בדרך-כלל השתדלו הצדדים שלא להסתבך ברצח ובגאולת-דם, אף כי גם מקרים כאלה לא חסרו, ולעיתים נרקמו וסופרו אגדות עליהם.

*

למחרת יצא מיכל ליב כץ על סוסו ליפו. כאשר רכב ליד מלאבס התנפלו עליו ערבים ובראשם אחמד אלחאמד. הם התחילו מכים אותו במקלות ורוגמים אותו באבנים עד שנפל מן הסוס. אמנם היה מיכל איש חזק וידע להפליא מכותיו במי שפגע בו או ביהודי אחר, ואולם הפעם לא היה בכוחו לעמוד יחידי מול רבים. למזלו עבר בדרך חייל תורכי והציל אותו מידיהם כשהוא כבר פצוע קשה. מיכל הובא למושבה, מוכה וחבול, ומיד נלקח לבית-החולים ביפו.

ההתנפלות האכזרית הטילה פחד במושבה הקטנה אך גם חיזקה את ההחלטה שלא להירתע ולא לוותר בשום פנים ואופן. המתיישבים, שהכירו את שאר עלילותיו של אחמד אלחאמד, התלוננו עליו אצל סגן-הקונסול האוסטרי, מר פּאסגל, ובפני המושל התורכי של יפו. גם יתר סגני-הקונסולים בעיר: אמזלג הבריטי, טִימוֹפְיֶיב הרוסי, לוּסִיַאנָה הצרפתי והַארְדֶג האמריקאי – שבדרכונֵי ארצותיהם החזיקו, מלידה או מקניית-זכות, יהודים רבים מקרב תושבי הארץ – התערבו ותבעו עונש מרתיע כדי להגן על "נתיניהם".

אחמד, ועימו אחדים מן המתנפלים, נאסרו. טיאן התערב לטובתם והם שוחררו עד מהרה בערבותו. טיאן אף התחכם והגיש מיד תביעה נגדית על הנזקים שנגרמו לו ולנחלתו מידי הפתח-תקוואים, כדברי הפתגם הערבי: "דַרַבְּנִי וּבַּכַּא, סַבַּקְנִי וּשְׁתַכַּא!" – היכּני ובכה, השיגני והתלונן!

ואולם כל אותו זמן ניהל טיאן משא-ומתן עם ר' דוד ויואל משה על מכירת נחלתו זו – לפתח-תקוואים! – האיש היה כנראה אמן הערמומיות  והדו-פרצופיות, והצליח להוליך שולל את שני הצדדים.

החלה מלחמת משפטים שבה היתה תחילה ידם של אנשי פתח-תקווה על התחתונה. היה עליהם להשקיע סכומים גדולים מכפי יכולתם בהתדיינות שאין לה סוף, ואפילו עדותו של החייל התורכי, שהציל את מיכל, לא סייעה להכרעת הדין לטובתם. וכמו כדי להרבות גיחוך: מיכל, שהחלים, לא היה יכול לעזוב את בית-החולים משום שהערבים יכלו לטעון כי מי שהוכה מכות מוות – מתהלך בריא ושלם בחוצות העיר. המסכן נאלץ לשכב בבית-החולים עד סיומו של המשפט. ואילו אחמד ברח ולא נודעו עקבותיו. כאילו מפלצת הירקון בלעה אותו ולא נודע כי בא אל קירבּה.

*

שבועיים ימים ירדו גשמים ללא הפוגה. האדמה היתה בּוּצית. הסוכות והבניינים הראשונים – דלפו. אספקה של מזון ותרופות מיפו לא הגיעה. לאה קדחה ונחלשה. אבקת-החינין כמעט אזלה. לאזאר השתעל. נותרו רק עדשים, פולים ומעט קמח. לטחנת פרוחיה, לטחון עוד חיטים, לא היה אפשר להגיע בגלל האדמה הבוצית הכבדה שהשתרעה מן הגבעה ועד לירקון. היה צורך להביא מיפו באופן דחוף קמח. חסרו גם לימונים, קפה, שמן, בשר משחיטה כשרה, סוכר, חומץ, נפט למאור, ספירט, אורז, דבש, חמאה, גבינה, דגים מיובשים. רפואות כאבקת-חינין נגד הקדחת, אבקת סודה ומלח-לימון לחיזוק הקיבה, שמן-קיק כנגד עצירות, טיפות כחולות לעיניים שנוגעו בגרענת וטיפות וַאלֶרְיַאן כנגד חולשת הלב.

*

יהודה הסתובב כאריה בסוּגר יום, יומיים, שבוע. לבסוף לא התאפק, איכף את סוסו, ועל דעת ר' דוד, מעסיקו – רכב ליפו בגשם השוטף. אליו נלווה גם זרח, על סוסתו. זרח היה מבוגר מיהודה. בתקופת ראשיתה של המושבה ישב בלונדון, שם חסך כסף כדי לחזור ולבנות את ביתו בפתח-תקווה.

כאשר הגיעו השניים למוּסרַארה – נעצרו. הוואדי גאה-שטף כנחל איתן ועלה על גדותיו בזרמי מים עכורים-חומים. יהודה לא היסס. הוא, הצעיר, נפרד מזרח. פשט בגדיו וצרר אותם היטב בחבילה על האוכף. נכנס על גבי הסוס אל המים הגועשים, וכאשר העמיק לתוך השיטפון – עבר לשחייה מאחורי הסוס האיתן במים, כשהוא מחזיק בזנבו.

מה גדול היה כאבו של זרח כאשר חזר לאחר שעות אחדות אל המושבה בידיים ריקות. כשראו אותו דוהר על סוסתו מרחוק – קיוו כולם שהצליח לחזור עם הקמח והחינין – והנה התברר שלא הביא מאומה.

קשה היה לו לראות בצערם של בני-החבורה שנאספו לקראתו. לאה החלה לרעוד, היא חשבה שיהודה טבע. זרח השתדל להרגיע אותה והבטיחהּ נאמנה שלא עזב את שפת המוסרארה עד שלא ראה את יהודה עולה, בריא ושלם, בעבר השני, וממשיך בדרך ליפו. ואולם היו אחדים שהרעב והייאוש התגברו עליהם, והם הטיחו מילים קשות כנגד הרעיון של ההתיישבות. היה על ר' דוד, זרח, ומתיישבים אחרים, להשקיט את התקוממות הרוחות ולחזק את מצב-רוחם של החולים והרעבים.

*

רטוב, שיניו נוקשות מקור, הגיע יהודה ליפו. דבר ראשון קנה קמח ומצרכים ורפואות חיוניים אחרים, בכמות שקיווה כי יצליח להעבירה בשחייה על פני המוסרארה המשתפכת. לא השתהה לשתות משקה חם ולייבש בגדיו אלא מיהר לצעוד חזרה, הוא וסוסו העמוס אחריו. והנה – את מי הוא פוגש, פנים-אל-פנים, בשכונה שבקצה העיר, בדרך לפתח-תקווה?

אחמד אלחאמד, הביריון!

לאחמד לא היו כנראה אשליות לגבי תוצאות המפגש. מיד שלף כנגד יהודה את פיגיונו, השבּרייה. אך יהודה, שזכר את תורת-ההגנה של אבו-יוסף, הקדים את אחמד וחבט בין עיניו מכת אגרוף חזקה אחת ויחידה.

אחמד נפל ונשאר שוכב על החול הרטוב, כבול-עץ.

יהודה חש כאב בכף-ידו הימנית. לאחר זמן נתברר לו שמעוצמת המכה נשברה עצם אחת מאצבעותיו.

מיד התקהלו סביבו ערבים רבים והחלו לצעוק:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

הם הקיפו את יהודה ואת סוסו והובילו אותם בצווחות וביללות לסַרַאיָה, בית הממשלה שבמרכז העיר. להרים יד על יהודה לא העזו, לאחר המכה הקטלנית שבה חיסל את אחמד. יהודה נאסר, הושלך למרתף הסראיה, וסוסו נחבש באורוות סוסי המשטרה התורכית.

יהודה צעד הלוך ושוב בכִלאו כדי שלא לקפוא בקור, ובתוך-תוכו רתח מזעם. קודם-כל רגז על עצמו, שהיה נמהר בתגובתו וגרם בכך נזק לעצמו ולאנשי פתח-תקווה התלויים בו. אבו-יוסף היה מוצא ודאי איזו תחבולה להיפטר מאחמד מבלי להרוג אותו ולהגיע למאסר ולמשפט. לאה חזרה ואמרה לו לא-פעם: "יודָה, אתה והכבוד ההונגרי שלך יביאו עלינו יום אחד אסון! – תפסיק להתנהג כאילו היית הוּסַאר בצבא הקיסר!" – אילו היתה משכילה יותר, הנערה הצעירה מירושלים – היתה בוודאי מכנה אותו בשם דון קישוט הנלחם בטחנות-רוח. אלא שהוא אין לו אפילו סַנְשׁוֹ-פַּנְסָה לצידו.

יהודה ידע שבמושבה הקטנה והמנותקת מחכים בקוצר-רוח לשובו. הקמח אזל. גם החינין. לאה לוהטת בחום גבוה ואין אפילו חומץ לשטוף את מצחהּ. היא ואביו ודאי דואגים לו וחוששים פן טבע במוסרארה בדרכו חזרה, או שאינו יכול לחצותה. הוא ידע שעליו להתקשר מיד עם סגן-הקונסול האוסטרי, מר פַּאסְגַל, כדי שזה יבוא לשחררו. יהודה ואביו, כל משפחתם, היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובתור שכאלה אסור היה לתורכים לאסור אותם. זכותם היתה להיאסר ולהישפט רק בפני הקונסול שלהם.

בגדיו של יהודה היו עדיין לחים. אצבעו השבורה התנפחה וכאבה מאוד. היה צורך לחבוש אותה ולקַבּעהּ. מנורת-שמן קטנה היבהבה וצלליו של האסיר ריקדו על קירות המרתף שעה שפסע הלוך-ושוב. למזלו נותר כספו בידו. הוא הרים קולו, קרא לשוטר המתנמנם וביקש ממנו לקורא לשַׁוִּישׁ, זה הסמל. השַׁוִּישׁ הגיע, לכוד עדיין בקורי-השינה ורוגז על שהעירוהו. תמורת בישליקים אחדים הורה להביא ליהודה כּוֹפָח, תנור-ברזל קטן שבו לוהטות גחלים, הבטיח לשלוח מוקדם בבוקר שוטר, שיודיע על מאסרו לסגן-הקונסול האוסטרי, ומיד חזר לישון בחדרו.

יהודה פשט בגדיו והתחיל מייבשם מול הכופח. השוטר המבוגר, שנשאר לשמור עליו, ביקש פתאום להתקרב ולראות את הבּוֹבֶּגִ'י שלו! (קורקבן בתורכית), והיה על יהודה לגעור בו ולאיים שסופו יהיה כשל אחמד אלחאמד – כדי להרתיע את השוטר החמדן. ליתר ביטחון לא עצם יהודה עין כל אותו לילה.

בבוקר האיר המזל ליהודה. חַאפֶז בֶּק, ראש העיר יפו, שהכיר אותו, את ר' דוד ויהושע, ואת ראשי הקהילה היהודית הקטנה ביפו – בא לסראיה. דבר ראשון הרגיע את יהודה. אחמד לא מת. הוא בבית-החולים. לאחר שיחלים יושם במאסר ויעמוד למשפט. חאפז בק פקד לשחרר מיד את יהודה וגער קשות בשַׁוִּישׁ ובזאבּט. גם אם היה אחמד משיב נפשו, נפש גנב ושודד, לאללה – עוברים היו על החוק בכך שעצרו נתין אוסטרי.

יהודה הודה לחאפז בק וביקש ממנו להודיע על קורותיו, ועל מאסרו של אחמד, גם לסגן-הקונסול האוסטרי.

"שמעתי שמצבכם קשה השנה בקוֹלוֹנְיָה." אמר חאפז בק ליהודה בטרם נפרדו. "השדות הפכו לביצה טובענית."

"בעזרת השם, נתגבר."

"מדוע אתם מתעקשים לזרוע חיטה ושעורה על אדמת מלאבס, ולעבוד עבודת-פרך, כפלאחים האומללים – שנה בצורת, שנה שיטפונות, שנה ארבה. שלא לדבר על מס המעשר מן הגורן, והאוויר המורעל שמביא קדחת. הלא אתם, הפְרַאנְגִ'ים, חכמים. יש לכם כסף, ומחרשות מאירופה. מדוע לא תחפרו עוד בארות, תיטעו פרדסים על אדמתכם ותחיו בכבוד כמונו, ביפו?  – תראה את האַפַנְדִים, בעלי הבַּיַּארוֹת. מבלים כל היום בבית-הקפה. הבּוֹיַרְגִ'י משקה את הפרדס בקיץ, ובחורף הפועלים קוטפים עבורם את השַׁמּוּטִי. כולם מהללים את השמוטי של יפו."

"אנחנו מאמינים שעובד אדמתו ישבע לחם. אנחנו מברכים – המוציא לחם מן הארץ. אנחנו לא רוצים לחיות כמו האפנדים עם הבויַרג'ים שלהם. אנחנו – איכרים."

"יהודים – איכרים?"

"כן."

"טוב. אם תשנו יום אחד את דעתכם ותחליטו לקנות פרדס משובח ביפו, בַּקש את ר' דוד לבוא ישירות אליי. לא צריך מתווך."

והם נפרדו לשלום.

האצבע השבורה, בידו של יהודה, התנפחה מאוד וכאבה. יכול היה לגשת לבית-החולים, כדי שיטפלו בו, ובינתיים לבקר את ידידו הטוב מיכל הכלוא שם כל זמן שהמשפט נמשך, ואולי גם להציץ על אחמד אלחאמד... אבל יהודה לא השתהה רגע מיותר אחד ביפו. חלק מהמצרכים והתרופות שהיו במשא הסוס – נעלם. הוא קנה בהקפה והשלים את החסר בחנויות שזה עתה נפתחו, עם בוקר, ומיד המשיך בדרכו לעבר המוסרארה. גשם עדיין ירד. היה עליו שוב לחצותה בשחייה עם סוסו והפעם המשא כבד יותר, בייחוד שק הקמח, וחשוב לשמור שלא יירטב.

רק בשעות הצהריים המאוחרות הגיע יהודה למושבה שהגשמים והבוץ שׂמוּ עליה מצור. הוא גם הביא עימו דואר. מכתבים מבעלי-"נומרים" בירושלים ומידידים וקרובי-משפחה היושבים בירושלים ובהונגריה. עוד באותו ערב אכלו הפתח-תקוואים כיכרות לחם טרי. ריח אפייתם שנתערבּב עם ריח עשן תנורי-הטיט שבהם בערו קוצים וגללי-בהמות מיובשים – בישר תקווה חדשה.

המשך יבוא

* * *

בועז עברון

במקום טשטוש – הפרדה ושוויון

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך וסיום

אהוד בן עזר: האם מלחמת יוני 67' וכל מה שאירע בעקבותיה שינו משהו בדעותיך לגבי הקשר בין ישראל לבין העם היהודי בתפוצות?

בועז עברון: אני מוכרח להודות שהמאורעות כפו עליי הערכה-מחדש מסוימת של עמדותיי הקודמות. באתי לכלל הערכה שונה במקצת של הקשר בין ישראל והיהדות, של הציונות ושל המהות הלאומית הישראלית. נראה לי עכשיו כי הדברים שאמרתי בריאיון הקודם, לפני מלחמת ששת הימים, נאמרו על יסוד הנחות מובלעות שבזמנו לא חשתי בקיומן.

אחת ההנחות המובלעות הייתה כי מצב היהודים בעולם מ-1945 ועד לאמצע שנות השישים, בעצם עד מלחמת יוני 67' – הוא מצב של קבע. הנחתי היתה שהפוטנציאל האנטישמי התפרק וכילה עצמו בנאציזם ובשואה. אמנם, ידעתי כי ה"פילושמיות", שהיתה אפנתית כל כך אחרי המלחמה, היא תופעה חולפת, המוגבלת לחוגי האינטליגנציה והפוליטיקה. אולם נדמה היה לי – ותמימותי בעניין זה מפתיעה אותי היום – כי למעשה נפתרה בעיית הקיום היהודי בגולה. אמנם "היהודים הם שונים", אבל גם הקתולים שונים מהפרוטסטנטים, ובתוך ארצות-הברית, למשל, בה חייתי שנים מיספר, ברור היה לי שהיהודים "שייכים" הרבה יותר מהכושים או המכסיקאים. ייתכן שהדבר נכון, על אף הכול, לגבי ארצות-הברית (אף כי הופיעו סימנים מדאיגים גם שם). אבל התברר שאין בו ממש לגבי ברית-המועצות והמדינות הקומוניסטיות האחרות, ואפילו בצרפת יש התעוררות אנטישמית. מעמדם המיוחד של היהודים באגף הליבראלי ובמנהיגות האינטלקטואלית של העם האמריקאי, וכן רמת הכנסתם הגבוהה יחסית, חושפים אותם כמטרה לאיבה של חוגים קיצוניים מימין ומשמאל.

על אף השקפת-העולם שלי, הרציונליסטית ביסודה, דומני שלא די בסוציולוגיה ובכלכלה כדי להסביר את מעמדם המיוחד של היהודים בקרב העמים הנוצריים. הופעתן של פורמציות-תגובה אנטישמיות מסורתיות, עם דימויים דיאבוליים-מסורתיים של היהודי, בתעמולה ה"אנטי-ציונית" של הארצות הקומוניסטיות, או בהיסטריה האנטי-יהודית בעלת האופי הביניימי שפרצה לפתע באמיין, בצרפת, מוכיחות שפועלים כאן גורמים שאין ניתוחים סוציולוגיים, שהם כביכול "נטולי היסטוריה" – מסוגלים להסבירם.

המדהים ביותר היא תופעת האנטישמיות ללא יהודים, לה היינו עדים בפולין דהאידנא. אין זאת אומרת, כפי שטוענים כמה אידיאולוגים ציוניים, שהאנטישמיות "אינה ניתנת להסבר". אולם ברור הוא שההסברים הרציונאליים שהועילו עם היום הם חלקיים ועיתים שטחיים, ומתעלמים מהממד ההיסטורי-פסיכולוגי. יש צורך ב"רציונאליות רציונאלית יותר", מקיפה ומעמיקה יותר, כדי להסביר את תופעת האנטישמיות. מסתבר אפוא, כפי שטענו אבות הציונות, ש"הבעייה היהודית" איננה תולדה של קונסטלציה חברתית-כלכלית מסויימת, שתיפתר עם שינוייה של קונסטלציה זו. זוהי תופעה שפשרה היסטורי – זהות המשתמרת דרך גלגולי הקונסטלציות החברתיות. זהות זו, כמסתבר, אף מעצבת במידה ניכרת את הקונסטלציות הללו, כך ששינויין נקבע בין השאר גם על ידה. לא מקרה הוא שנביאי התמורה החברתית במאתיים השנים האחרונות היו במידה רבה יהודים, ותפקידם המהפכני של אלה שוב ניתקם מאותם המונים לא-יהודיים שאיתם ביקשו להתמזג.

אף שלכאורה אין קשר בין תפיסתי את תהליכי יצירת העם העברי החדש במולדתו לבין בעיית האנטישמיות, נתחוור לי, אינטרוספקטיבית, שקשר כזה אכן קיים. ההנחה כי בעיית הקיום של העם היהודי בגולה נפתרה למעשה – שיחררה אותי מהרגשת האחריות לגורלו של העם, ואיפשרה לי לקבל את הדוקטרינה בדבר העם העברי שאינו קשור ביהדות ואינו אחראי כלפיה. אולם אם אמנם קיימת "צרת היהודים", כפי ניסוחו של הרצל, או-אז צדקה הציונות בהגדרתה את מצב היהודים בעולם. ואז אין ישראל פטורה מהאחריות לגורלם. אני חש בתוכי סירוב להינתק מרובדי העבר שבי, שבמידה מכרעת עיצבו אותי. זה יהיה אקט של סירוס עצמי.

אוסיף שלדעתי צדקה הציונות רק באורח חלקי. טענתה שההתבוללות נכשלה נכונה רק חלקית. חלקים גדולים מאוד מהעם היהודי נטמעו ונעלמו. ההתפרצות הנאצית באה בעקבות למעלה ממאה שנה של הצלחת ההתבוללות, וזו נמשכת ביתר שאת עד היום. אבל לגבי אותם יהודים הרואים את יהדותם כדבר חיובי, השואפים להתמיד בה, או הנתונים מרצון או שלא מרצון במסגרות חברתיות יהודיות הטובעות בהם את אופיין – קיימת תמיד בכוח האפשרות של הפלייה ושל היווצרות "צרת יהודים", ועמה הצורך בציונות.

ומלבד זאת – מדוע חייבים דווקא היהודים להיעלם ב"חברת העתיד הצודקת"? האם נדרשים אחרים להיעלם? האם מדובר על כך שהנוצרים ייעלמו? האם היהדות היא דבר שלילי עד כדי כך? האם על המיעוט להיטמע תמיד ברוב על מנת שיתקבל על-ידו כשווה לו? אינני סבור שהיהדות היא דבר חיובי או שלילי יותר מהנצרות, האיסלם או הבודהיזם, ולכן אין שום טעם שתחדל להתקיים. אינני סבור ש"חברת העתיד הצודקת" חייבת להיות מושתתת על אוניפורמיות של קסרקטין. בעיניי תהיה חברה כזו בלתי-צודקת לחלוטין, שכן תאנוס את ייחודם האנושי של חבריה. אני מעדיף עליה את החברה הנוכחית.

אהוד בן עזר: שמתי לב שאתה משתמש במונח "העם היהודי", שבשיחה הקודמת נמנעת מהשימוש בו. אז הגדרת את היהדות כעדה גרידא.

בועז עברון: אני חושש שגם כאן חטאתי בפשטנות-יתר. במידה רבה הושפעה עמדתי על-ידי ההגדרות הפורמאליות של לאומיות, שנתקבלו באירופה בעקבות המהפכה הצרפתית, והעומדות על בסיס הטריטוריה, הממשל והלשון המשותפים. הדת נחשבה כאירלוונטית בהקשר זה.

גישה זו היא פורמאלית מדיי. היא מתעלמת מהעובדה שמרכיבי הקהילה הדתית וההשתייכות האתנית עודם בין הגורמים המכריעים בהוויה הלאומית. צרפתי נוצרי הוא צרפתי סתם. צרפתי יהודי הוא צרפתי יהודי. את המסורת של האומות האירופיות אין להפריד בשום פנים מרקע צמיחתן כמדינות נוצריות, עם הקשרים המורכבים לאין שיעור עם קתוליות ופרוטסטנטיזם, רפורמציה וקונטר-רפורמציה, היחסים בין קיסר לאפיפיור, בין מלך לארכיבישוף, רקמת התרבות והארגון החברתי שיצרה הכנסייה הקתולית, והתמדת צורות מסויימות שלה גם במדינות הפרוטסטנטיות.

ובאותו אופן אין להפריד בין המסורת האסלאמית לבין המדינות הערביות, המסורת הקונפוציאנית והגזעית של סין לבין הווייתה כמדינת-לאום מודרנית, קומוניסטית. יש צלילים ברורים של המשך היומרות של "רומא השלישית" שתבעה לעצמה הכנסייה הפרבוסלאבית – בתביעה הסובייטית הנוכחית להגמוניה אידיאולוגית, ואנו מוצאים זיהוי עמוק של כנסייה זו עם העם הרוסי בכתבי טולסטוי ודוסטוייבסקי – זיהוי המתגלה היום שוב, במפתיע, בכתבי סולז'ניצין.

 אצל הארמנים אנו מוצאים זיהוי ברור בין כנסייה לאומה, ואיש אינו מטיח כלפיהם האשמות שאינם אומה. הקתוליות היא אחד המאפיינים המובהקים של הלאומיות האירית והפולנית. צורות מחשבה ותגובה דתיות, החסרות כל תוכן פורמאלי של אמונה דתית, יכולות להתקיים עשרות ומאות שנים אחרי היעלמה של האמונה. כך, למשך, ממשיכים יהודים בשקדנותם הלמדנית, ילידת דורות של תלמוד גמרא ובוז לאנאלפביתיות, גם לאחר שהטמיעו עצמם כליל אפילו אחרי שהמירו דתם. צורות הפלפול התלמודי ממשיכות ומופיעות בכתבים החסרים כל קשר עם היהדות. הכומר המפרש את מיתוס "לפני שער החוק" ב"המשפט" של קאפקא – בונה מבנה טיפוסי של פלפול תלמודי.

צריך להפריד אפוא בין עקרון הארגון הלאומי, שאכן הוא טריטוריאלי ועומד על יישום מערכת חוקים ופעולה מדינית-כלכלית אחידה על כל תושביה של טריטוריה מסוימת – לבין העיקרון הקבוצתי, השזור יסודות מורכבים מאד של מסורות דתיות ואתניות, עתים גם יסודות גזעיים (כמו במדינות אפריקה השחורה או המזרח הרחוק), שיצרו יחדיו קבוצה פועלת בעלת סימני היכר והזדהות משותפים. כאשר מבקשת קבוצה כזו להתגבש כמדינה במובן המודרני, נוצרת סתירה בין המבנה המדינתי לבין המבנה האתני שהולידו. אולם אין בכך כדי לשלול את תוקפו של המבנה האתני. אינני סבור כי המדינה האנגלית היא מדינה "תיאוקראטית-גזענית", כהגדרה שמצמידים אויבי ישראל למדינת ישראל, אולם עד לפני זמן מועט יחסית לא יכול היה אדם להתקבל לבית-הלורדים אלא אם כן היה נוצרי. יש לאנגליה כנסייה לאומית משלה, האנגליקאנית, וראש המדינה , המלך, הוא גם ראש הכנסייה.

אין לפיכך טעם להתכחש לעובדת קיומו של עם יהודי. אולם הפרדוכס נוצר ברגע שעם זה הקים את מדינתו. ברגע זה מתחיל לפעול עקרון הארגון המדינתי, הטריטוריאלי-לשוני. כשם שהדת מחייבת שוויון לפני אלוהים והמוסדות הדתיים של כל בני העדה הדתית – כך מחייבת המדינה שוויון בפני החוק המדינתי, שוויון בחובות ובזכויות, של כל התושבים החיים במסגרת הטריטוריאלית שהחוק חל עליה. ניסיון לצרף את העיקרון הדתי, או האתני, שהוא וולונטארי ביסודו – לעיקרון המדיני, שהוא חוק מחייב של הטריטוריה – יוצר בהכרח סתירות בלתי-נסבלות, ובעיקר באותן ארצות, והן הרוב, שבהן כמה וכמה קבוצות דתיות ואתניות. סתירות אלו קיימות עד היום הזה ברוב הארצות, ועתים הן מחריפות עד כדי "מלחמת תרבות". בכך אין אנו שונים עקרונית מהמדינות ההיסטוריות.

אני מאמין שגם אצלנו ינצח לבסוף, ובהכרח – העיקרון המדינתי את העיקרון האתני-דתי, שכן ניצחונו של עיקרון זה הכרחי לשם קיומה של כל מדינה. כלומר: העם יוצר את המדינה, אולם המדינה משנה מצדה את אופיו של העם. אומר אפוא שלא שיניתי את השקפותיי מיסודן, אלא שעתה אני תופס יותר את אופיין החלקי, את העובדה שהן מתייחסות למצב דינאמי ומשתנה. קיים עם יהודי. קיים הכרח בציונות ובהקמת מדינה לעם היהודי. העם היהודי הקים את מדינתו, והיא צריכה להיות פתוחה לכל יהודי הרוצה להתיישב בה. אולם מרגע שהוקמה המדינה, מתחיל לפעול עליה ההיגיון של מדינה, השונה בתכלית מההיגיון הלאומי שהולידה. היא חייבת, למשל, לנהל מדיניות חוץ שלא לפי האינטרס של העם היהודי אלא לפי האינטרס של עצמה. כך ניתקנו, למשל, את יחסינו הדיפלומטיים עם אפריקה הדרומית לשם קיום יחסים טובים עם אפריקה השחורה, על אף האינטרסים של יהודי אפריקה הדרומית וקשריהם ההדוקים עם המדינה.

כלומר, הקמתה של מדינה יוצרת דינאמיקה שונה לחלוטין מזו שחזו מייסדיה. האבות-המייסדים של ארצות-הברית, למשל, אלה שבאו לניו-אינגלנאד ב"מייפלאואר", ביקשו לייסד רפובליקה דתית, תיאוקראטית – ומה שיצא, במרוצת המאות, היא מדינה שיסוד-מוסד בחוקתה היא הנייטרליות הגמורה שלה בענייני דת ואמונה.

אינני טוען שהעיקרון המדינתי הוא "מתקדם" יותר מהדתי. ייתכן אפילו שלהפך. ראינו מה יוצא מפולחן המדינה נוסח גרמניה הנאצית, למשל. אבל העיקרון המדינתי הוא הכרחי לקיומה של מדינה. לכן אני סבור שפעולת השחרור-העצמי, האוטואמאנציפאציה, של העם היהודי מולידה בהכרח מדינה בעלת אופי שחוזיה לא היו יכולים לצפותו מראש. שכן אפילו יהיה בסיס תודעתה ההיסטורית של המדינה יהודי – כשם שבסיס תודעתה ההיסטורית של ארצות-הברית הוא אנגלי ונוצרי – הרי הווייתה תהיה חילונית ומדינתית, לא יהודית, ולמעשה היא כזאת גם עכשיו.

ייתכן מאד שמוסלמים ונוצרים דוברי עברית – ורבים מאוד כאלה בישראל היום – יחושו עצמם תמיד קצת "חיצוניים", אפילו לאחר קבלת שיוויון מלא בזכויות ובחובות, כשם שהיהודים חשים עצמם "חיצוניים" באומות המערב, הנוצריות ביסודן. אולם בסופו של דבר יהיו אותם דוברי עברית לא-יהודים – לישראלים לכל דבר, החוק ימנע כל הפליות נגדם או לטובתם (והוא עושה זאת גם היום), אפילו יתמיד המידור החברתי (הקיים במידה מסוימת גם בין קבוצות של יהודים), והם ישרתו בצבא, בממשלה וכדומה. כבר היום, בעצם מצב המלחמה בין ישראל למדינות הערביות, יש שני סגני-שרים ערבים-מוסלמים. חיילים דרוזיים, נוצריים ואף מוסלמיים-בדוויים – נלחמים בשורות צה"ל. וזוהי רק ראשיתו של התהליך. גם המצב בתחום דיני האישות, הנעשה אבסורדי יותר ויותר משנה לשנה, יגיע לבסוף לידי חקיקה חילונית בעניינים אלה. הדברים אולי לא יתרחשו בצורה מהפכנית, אולם אני סמוך ובטוח שיקרו. הכול מצביע בכיוון זה.

אהוד בן עזר: לפני מלחמת יוני 67' התייחסת בביקורתיות רבה לעמדת ישראל כלפי הערבים.

בועז עברון: בשעתו ראיתי את תהליך ההתנגשות בינינו לבין הערבים כנובע במידה רבה מחוסר ביקורת על דרכי הפעולה שלנו מצד החוגים האינטלקטואלים והביקורתיים במדינה. סבור הייתי שהתהליך נתון במידה מרובה להחלטה רצונית ולבחירה מצידנו. וכי היתה בזמנו אלטרנטיבה אחרת, בכיוון לשלום, אשר החמצנו אותה.

היום אינני בטוח בכך במידה שהייתי בטוח פעם.

אחת התופעות שהתבררו לי בהחלט בזמן המלחמה ולאחריה – היא השאיפה הכנה מאוד של רובו של הציבור הישראלי לשלום עם השכנים הערביים, ולוויתורים רבים. ההקשחה הרבה שבאה שנה ושנתיים לאחר המלחמה, ועימה הגישה השוביניסטית הקיצונית – נוצרו במידה מרובה על-ידי הייאוש של הישראלים, והרגשתם שאין עם מי לדבר בצד הערבי. במשך זמן ממושך, ועל אף הלחץ השוביניסטי של חוגים קיצוניים, הייתה התנגדות מרובה בחוגים פוליטיים בישראל נגד השתררותו של הקו הזה, ואפילו עכשיו אין הוויתורים לכיוון השוביניסטי אלא שוליים בלבד. יש לי רושם ברור, שאם היו סיכויים להסדר אמיתי, הסדר שהיה מרגיע את החששות הביטחוניים של ישראל, כי אז גם עכשיו הייתה נכונות ניכרת לוויתורים מצד מרבית החוגים בישראל.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך היום מלחמת ששת הימים?

בועז עברון: המלחמה הוכיחה את חוסר התואם הגמור בין החברה הישראלית לחברות הערביות. הניצחון הישראלי אינו תוצאה של עליונות טכנולוגית. לערבים היתה עליונות במכונות. אלא העליונות הישראלית היא תוצאה של התנגשות חברה דינאמית מדגם מערבי מפותח, עם חברות פיאודאליות-למחצה, עם מושגי חיים שונים לגמרי, ועם קצב התפתחות מפגר לאין שיעור. קיים חוסר איזון סטרוקטוראלי מהותי במגע בין שתי הציוויליזציות, הישראלית והערבית. ועצם המגע ביניהן מהווה בהכרח סם-מוות לחברה החלשה מבין השתיים. כל אימת שהארצות הערביות באות במגע עם ישראל, בשלום או במלחמה, מתחוללת בהן מהפכה חברתית, והן נהרסות. ואילו ישראל משתנה הרבה פחות. היא מעצבת אותן.

ייתכן כי האיבה והשנאה לישראל אנאלוגיות להתנגדות הנואשת של חברות מסורתיות ופטריארכליות למגע עם הציוויליזציה המודרנית. ביטוי לתופעה זו מצוי בספרות ענפה מאוד שנכתבה בעיקר במאה שעברה, עם המעבר מכלכלה אגרארית לכלכלה תעשייתית באירופה ובארצות-הברית. אצלנו הזדהה הקונפליקט החברתי עם הקונפליקט הלאומי, ומקשה עוד יותר על חבלי המעבר.

אהוד בן עזר: כיצד אתה רואה את עתיד היחסים בין ישראל לבין הערבים הנשלטים על-ידה?

בועז עברון: תופעה מוזרה מאוד היא שעד היום לא התפתחה התנגדות מחתרתית יעילה לשלטון הישראלי. ההתנגדות לנו היא בעיקר מעבר לגבול, למרות שקיימים תנאים אידיאליים להיווצרות מחתרת: גשרים פתוחים, קשרים מעבר לגבול, ותמיכת מעצמות זרות. כל הרשתות שפעלו עד כה הגיעו להישגים מעטים ונלכדו. ההסבר לכך נעוץ אולי בכך שחל שינוי דראסטי במבנה החברתי של הערבים הנתונים לשלטוננו. החקלאים והפועלים בגדה המערבית (אינני מדבר על עזה, שהיא מקרה אחר) – נהנים משלטוננו. מצבם הוטב. לעומת זאת נפגעו מעמדות הביניים, והם חוט השדרה להתנגדות לנו, אבל התנגדות זו היא כיום פאסיבית.

אחד מידידיי, אינטלקטואל יהודי שעלה מעיראק לישראל, אמר לי שיש לו רושם כי קורה לאוכלוסייה הפלשתינאית מה שקרה בזמנו לעלייה היהודית מעיראק. האינטליגנציה, המעמדות השליטים, עליהם נמנה הוא עצמו, נתקלו בבואם לישראל במערך שלטון שאינו כולל אותם ואינו נפתח לקראתם. ואילו הפועלים, הפקידים ובעלי המלאכה יצאו נשכרים מן העלייה ארצה. כלומר, בהתחסל המנהיגות האינטלקטואלית חלה מהפכה חברתית שהביאה לתזוזה במעמדות הנמוכים, ולמתן אפשרות רבה יותר לשוויון ולהתקדמות חברתית.

אהוד בן עזר: מה השפעות המלחמה על החברה הישראלית? האם לא התחזק התהליך של אבדן היכולת לביקורת עצמית? ליכולתו של האינטלקטואל להיות אאוטסיידר?

בועז עברון: העיתונות הישראלית משופעת בוויכוחים ובביקורת, הרבה יותר מאשר בתקופת בן-גוריון. ואם ניקח בחשבון שאנו נמצאים בלחץ של מלחמת קיום, נדמה לי שדי יפה ששמרנו עדיין מידה כה ניכרת של ביקורת. אמנם, ייתכן שאני עצמי נסחפתי בלחץ הקונפורמיסטי של חברה הנתונה במלחמה.

מצב של מלחמה קשה יותר לביקורת. משך שנים רבות צחקנו לציונות. ערב המלחמה, כשהתחלנו לשמוע את השידורים מהתחנות הערביות, את ההבטחות שישמידו אותנו ואת משפחותינו, ה"עצה" ששודרה ברדיו דמשק לחיילים הסוריים, לשחוט את הילדים היהודיים מול האימהות שלהם. לפתע הארץ שלי, ישראל, וסיסמאות של התעמולה הציונית "עד פרה ועוד דונם" – קיבלו משמעות אחרת. אמרתי לעצמי: עוד דונם, עוד פרה ועוד כפר – זו המולדת שלי, אשר הרוצחים האלה רוצים להשמיד אותה.

לכן, לא כל ביקורת שיש לי על ישראל – נועדה לייצוא. אני יכול לצחוק על "עוד דונם ועוד פרה", אך הצחוק הוא משפחתי. כי הארץ, המדינה, הן הבסיס לעבר ולמציאות שלי.

הביקורת הקיצונית היא תמיד באופנה בארצות שלא נשקפת להן שום סכנה. היא חלק מן ההפקרות המותרת, שיכול להרשות לעצמו עם שיש לו ביטחון מוחלט בקיומו. ואילו כאן, כישראלי, פתאום אתה נוכח כי גם הביקורת שלך על הנעשה כאן באה על בסיס של הסכמה בדרג העמוק יותר.

הביקורת הישראלית צריכה להבין שהיא קשורה למציאות הישראלית באופן דיאלקטי. עם הניגוד ישנה גם הזדהות ברובד העמוק ביותר. פתאום אתה רואה שהביקורת שלך היא על דברים משניים ולא מהותיים.

למשל, כשצועקים עכשיו ברוסיה נגד הציונות, כאם כל חטאת, כאשר אומרים שם כי הציונים אשמים ברצח בבאבי-יאר, כאשר הכנופיה הקרמלינאית משמיעה דברים כאלה – אז אינני יכול להכריז על עצמי כיום כאנטי-ציוני. זו בגידה. אם אני משמיע דברים כאלה אני נעשה שותף להם, לרוסים. לכן עתה, לצורך המלחמה – אני ציוני. אני מוכרח להודות שאני צאצא של הציונות.

אהוד בן עזר: מה תהא המסגרת הפוליטית והמדינית לשני העמים, העברי והערבי?

בועז עברון: הפיתרון הפדרטיבי הכרחי גם כיום. דעתי לא השתנתה. כל זמן שלא יבוא פיתרון פדרטיבי לא יהיה מנוס מהתערבות מעצמות זרות באזור. הפיתרון הוא איחוד שיניח לכל אחד ממרכיביו מקסימום של אוטונומיה ושל הגדרה עצמית.

אהוד בן עזר: איך משיגים זאת?

בועז עברון: כאן אנו חוזרים לשאלה של חוסר איזון סטרוקטוראלי בין שתי החברות. עלול להיווצר מצב שהמסגרת הפדרטיבית תהיה, לפחות בשלב ראשון, בהגמוניה ישראלית. אך מוטב כך מאשר שהעליונות הטכנולוגית הישראלית תחריב את מרבית האזור. למעשה, בכל המדינות הפדרטיביות קובע בתחילה האזור המתועש והמפותח ביותר, עד שהפיתוח מתפשט לאזורים אחרים. יש רק למנוע את יצירתו של ניאו-קולוניאליזם ישראלי, ולפתח את ההכרה שפיתוח נמרץ של כל חלקי הפדרציה הוא לטובת כל חלקיה. כמובן שיש לקיים תנאים של שוויון פוליטי שיהווה בלם לנטיות התפשטות ישראליות.

אהוד בן עזר: האם יש בדבריך משום תשובה על דברי ביקורת שנשמעים בעולם, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים, נגד ישראל?

בועז עברון: אני לא חושב כי ישראל צריכה לשם הצדקת קיומה להיות ל"אור גויים". שום מדינה אינה צריכה ואינה נדרשת להצדיק את קיומה. מדוע אנחנו צריכים? אנחנו מדינה שנוסדה כדי לפתור חלק מן הבעיות של העם היהודי. איש אינו מטיל ספק בזכות קיומה של מדינה כסעודיה, שהיא גזענית, דתית ושבטית, ואשר העבדות עדיין קיימת בה. אפילו הגרמנים – איש לא הטיל ספק בזכות קיומם כמדינה במלחמת-העולם השנייה. למי יש אפוא זכות לדרוש שנצדיק את קיומנו במעשים טובים? קיומנו הוא ההצדקה לקיומנו. גם מדינת ישראל שלילית לגמרי – היא מוצדקת מבחינת קיומה. השאלה – מה תהא דמות דיוקנה של המדינה? – היא כבר שאלה אחרת. כלום מישהו מאנשי ה"שמאל החדש" העז להטיל ספק בצדקת קיומה של פקיסטאן המוסלמית, שהיא גזענית, חשוכה ודתית?

אני שומע לעיתים גם טענות של נוער יהודי מחוץ לישראל. הם דורשים מאתנו שנוכיח שאנו חברה המגשימה את הצדק הסוציאלי. בתור אדם שמאלי וסוציאליסט, אני רוחש אהדה רבה למשאלתם. יחד עם זאת אני רואה הרבה מאד מטענותיהם כאינפנטיליות. כאשר מדובר מכיוון של צדק סוציאלי וניסויים מתקדמים בתחום החברתי – ישראל היא בלי שום ספק בין הארצות המתקדמות בעולם. ולמעלה לאין שיעור לפני כל ארץ ערבית, המתקראת משום מה "סוציאליסטית" ו"מהפכנית". אבל הגשמת צדק סוציאלי אינה כלל הצדקה לקיומנו. קיומנו, כפי שאמרתי, מוצדק מפני שאנו קיימים – נקודה.

סוף הריאיון

בועז עברון, שנפטר לפני שבועות אחדים, נולד בשנת 1927 בירושלים, בן למשפחה ותיקה, משפחת המבורגר, הנמצאת בארץ-ישראל מאז המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. למד באוניברסיטה העברית בירושלים. היה חבר לח"י ובשליחות הארגון עשה בארצות-הברית את תקופת השנים 1951-1947. כאשר חזר לארץ התחיל לעבוד בעיתון "הארץ", בו כתב ביקורות ספרותיות ומדור שבועי של ביקורת רדיו, שהיה ראשון בסוגו בעיתונות הישראלית, וקבע סגנון של ביקורת שהוא צירוף של מסה עיונית והתייחסות פולמוסית אקטואלית. בשנת 1964 עבר לעבוד בעיתון "ידיעות אחרונות", ומאז הוא משמש בתור פובליציסט בעל טור שבועי, ומבקר התיאטרון. תקופת זמן ערך את המדור לספרות של העיתון. למאמריו השבועיים היתה השפעה פוליטית ותרבותית מצטברת, במשך שנים ארוכות, על הקורא העברי. בשעתו השתלם בפילוסופיה ובהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, שימש כמנהל-בפועל של בית-הספר לאמנות הבמה ברמת-גן, עיר מגוריו; ובשנים האחרונות עומד בראש המפעל לתרגומי מופת מטעם המועצה לתרבות ולאמנות. עברון נודע בשעתו עקב דעותיו ה"כנעניות", והיה מעורכי הדו-שבועון "אתגר", שייסד נתן ילין-מור ואשר הופיע לפני מלחמת ששת הימים ונקט עמדה של השתלבות ישראלית ב"מרחב השמי". "אתגר" היה בזמנו הביטאון הנון-קונפורמיסטי ביותר בארץ.

עברון פרסם במשך השנים ביקורות ומסות על ספרות ישראלית ועל מצב ישראל והציונות בעיתונות ובכתבי-עת צרפתיים כגון "אספרי" ו"לה-מונד". תרגומי מאמריו הופיעו מדי פעם בעיתונות חוץ. הוא פירסם ספר על מושג החירות כעקרון אינטגראטיבי, בשם: "מידה של חירות" (1975).

השיחה "במקום טשטוש – הפרדה ושוויון" נדפסה במלואה לראשונה ב-"Unease in Zion" (1974).

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* החוברת החדשה של "גג", ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, מס' 45, 2018, מעניינת במיוחד. יש בה, בין היתר, מדור אוטוביוגרפי נרחב וחשוב בשם: "צעדיי הראשונים באוניברסיטה" ובו כותבים רשימות אישיות – זיוה שמיר, ליליאן דבי-גורי, ניצה בן-דב, מאיה בז'רנו, גד קינר קיסינגר, חיים נגיד, מרלין וניג, ירון ח. איזקסון, נורית גוברין, יהודית רותם ופארוק מואסי. מומלץ לקרוא!

* יהודה דרורי : באגף הש"י בגיליון האחרון כותב תירוש כי הצבא הבריטי למעשה נכנס למלחמה רק בפלישה לנורמדיה ביוני 1944 – הוא שכח כנראה את הכוחות הבריטיים שלחמו במדבר המערבי, בסיציליה ובמרכז אסיה. אני לא כל כך אוהב את הבריטים אבל סתם לשקר בנושא – למה?

אהוד: אני מצטרף לדעתך. גם לי נראו דבריו של תירוש קצת מוזרים ומאוד לא מדוייקים.

* קלוד פרץ: [על הגיליון האחרון] – אחלה עיתון!

* שלום אהוד. בגיליון האחרון של חב"ע (1381) התייחסת בסקירה על ספרו של חביב כנען העוסק במושבות הטמפלרים ובטמפלרים עצמם, ובין היתר התייחסת גם לחוות שפון (כיום בשטחי הקבוץ נצר סרני בסמוך לבאר יעקב). 

אלא ששיוך זה שגוי מבחינה היסטורית. חוות שפון – ביר סאלם בשמה הפורמאלי – הוקמה ע"י הכומר שנלר, המוכר מבית היתומים שנלר שבירושלים. הוא עמד בראש מיסיון לותרני גרמני. הוא חכר ב-1889 את האדמות שקרא להן ביר סאלם ע"ש הבאר שחפר בהן, ומינה את איש הכמורה שפון לנהל את בית הספר שבמקום ואת המשק החקלאי שלידו. מכאן כינוי המקום "חוות שפון". אגב, שנלר זה הקים גם חווה קטנה נוספת ליד הכפר קזזה, כיום בשדות קבוץ רבדים. שתי החוות הללו סיפקו דגנים וירקות לתזונת היתומים והתלמידים של בתי הספר שניהלו המיסיון ושנלר, ובעיקר למוסד הירושלמי הגדול.

לאישוש המידע אני מפנה למאמריו של האדריכל ד"ר גיל גורדון, איתו סיירתי בחוות שפון. הוא מתמחה בפועלו החומרי של שנלר ובמוסדותיו. 

בברכה

ראובן איש השפלה [שדה]

ד"ר גיל גורדון – אדריכל

על חוות שפון – ביר סאלם, מול דוראן ובאר יעקב

http://sfile.f-static.com/image/users/248519/ftp/my_files/Academy/%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9F%20%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%20%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D%20%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%97%20%D7%92%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99%20%D7%A7%D7%A8%D7%A7%D7%A2%20%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%A9%D7%A4%D7%9C%D7%AA%20%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94.pdf?id=12368538

רשימת מאמרים אקדמייים

http://www.gordonarc.co.il/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99.html

* עיריית בני-ברק ותאגיד המים העירוני שלה התנגדו לעבודות בשבת של חפירת קו הרכבת הקלה לאורך ציר ז'בוטינסקי, אבל לימים, לאחר שתושלמנה העבודות וייפתח הקו – ממילא הרכבת הזו לא תיסע בשבת ולכן גם לא תמנע מהמוני בית ישראל שאינם חרדים מלהמשיך לקנות מכוניות פרטיות על מנת שיוכלו להיות ניידים בשבתות ובחגים! אז גם יתברר כי הרכבת הקלה, המושבתת בשבתות ובחגים – אין בה פתרון לבעיות התחבורה הציבורית בגוש דן! – ובכלל ספק אם היא מכסה את הוצאות הקמתה.

* מתוך מאמרו של גלעד צוויק באתר "מידה" ב-30.9.18: "בעבר היו שותפים מוחמד חטיב, [דמות בולטת בהפרות סדר ביו"ש ופעיל[BDS  ו[עו"ד מיכאל] ספרד להגשת תביעה בבית המשפט במונטריאול כנגד חברות קנדיות על כך שהן בונות בעיר מודיעין עילית, מעבר לקו הירוק:

"'הגשת התביעה, על אחת כמה וכמה אם היא תצליח, תביא ללחץ עצום על חברות ומשקיעים המוכנים להשקיע בהתנחלויות,' אמר אז ספרד. 'חוקים כמו בקנדה יש גם באירופה ובאמריקה. זה הכיוון שאליו העולם צועד: צווים שיפוטיים מכל רחבי העולם יאסרו הפרות חמורות של המשפט הבינלאומי גם במקומות אחרים.'

"בית המשפט בקנדה דחה את התביעה של ספרד וחטיב, כשהוא נשען בין היתר על פסיקת בג"צ בנושא.

"בעשור האחרון קיבלו 'יש דין' ו'שוברים שתיקה', שני הארגונים שספרד נוהג לייצג, כ-8.5 מיליון שקלים מהקרן לישראל חדשה. הארגונים גם זכו בשש השנים האחרונות לתרומות של כ-43 מיליון שקלים מישויות זרות."

* יש לשער כי כדי שלא להעמיד במבחן את סוללות ההגנה האנטי-אווירית שלהם אס 300 בסוריה – ישתדלו עכשיו הרוסים למתן את העברות הנשק האיראניות דרך סוריה לחיזבאללה, ורק שלא יתקבל הרושם שהם לא מצליחים להגן בנשקם החדש על שמי סוריה מפני חיל האוויר הישראלי, מטוסיו וטיליו.

* האיום של מאות ואלפי הטילים של חיזבאללה המכוונים מדרום-לבנון לעבר ישראל, אם יופעל, יביא בתגובה לא רק לחיסול משגרי הטילים מלבנון – אלא גם להרס התשתית האסטרטגית של לבנון כולה: תחנות ייצור חשמל, נמלי תעופה וים, מחנות-צבא, גשרים ואספקת מים, ויחזיר את לבנון מאות שנים לאחור – מדינה מתפוררת. כל זאת בביצוע חיל האוויר ומאגר הטילים הישראליים, ואולי ללא שום פעולה קרקעית.

זה מאזן האימה השומר על השקט בגבול ישראל-לבנון-חיזבאללה – והם יודעים היטב מדוע הם שותקים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל