פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1383

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בחשון תשע"ט, 11.10.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. // עמוס גלבוע: כשל השלכת הגיוננו על האוייב. // יוסי אחימאיר: מלכודת הוועידה הבינלאומית. // יצחק הילמן: הקרב על הגדרות הוא הקרב על היפרדות עזה מהרשות הפלסטינית. // אורי הייטנר: 1. אורי אבנרי על רבין. 2. מלחמת אבו-מאזן. 3. צרור הערות 10.10.18.  // משה כהן: צה"ל חזק מאי פעם. // אני מעלעל בכל נייר, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פוצ'ו, בחיי [5], ח. המקצוע: קצין התרבות על אונייה. // משה גרנות: על ספרה של זיוה שמיר "ורד לאמיליה – שקספיר וידידתו היהודייה". // אהוד בן עזר: אמה תומפסון הנהדרת ב"טובת הילד". // נעמן כהן: אנגלה מרקל – אשת שתי הנשמות. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "שניים חיים ואחד מת" לסיגורד כריסטיאנסן. עברית: 1933. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.2.1975, לפני 43 שנים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שישה-עשר, עזיבת אבו-יוסף. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא 1384 יופיע אור ליום ראשון, 14.10.18.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים (המשך)

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ עַל דִּבְרֵי תֹּם

שֶׁל הַיֶּלֶד מוֹיְשֶׁ'לֶה שֶׁהוּא גַם זִ'יד גַּם בֵּן מִעוּטְנִיק

(שֶׁאִם סְטָלִין הוּא אָבִיו הוּא מִשְׁתּוֹקֵק לִהְיוֹת יָתוֹם)

חִישׁ הוּעַַף אוֹתוֹ חָצוּף מִבֵּית-סִפְרוֹ בִּסְפִּיד שֶׁל סְפּוּטְנִיק.

וְאַחֲרֵי "עוּרִי צָפוֹן" בָּא תוֹר "בּוֹאִי תֵימָן" * וּכְמוֹ בִּפְסוּקֵי "שְׁמוֹת" בָּם עַל כְּנָפָם שֶׁל נְשָׁרִים * יָבִיא רִבּוֹן-עוֹלָם אֶת כָּל גּוֹלֵינוּ בְּבוֹא זְמַן * לְאֶרֶץ-הַבְּחִירָה, מוּל יִשְׂרָאֵלָה נִקְשָׁרִים * פְּסוּקֵי עָבַר קַדְמוֹן עִם הַהוֹוֶה הָאַקְטוּאָלִי * כְּשֶׁעַל "מַרְבַד קְסָמִים" מֻגְשָׁם דְּבָרוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא * וּמָה שֶׁעַד אֶתְמוֹל הָיָה חֲלוֹם הוֹפֵךְ רֵאָלִי *

אַךְ לֹא בְּלִי דֶרֶךְ-חַתְחַתִּים –  וְכָכָה זֶה קוֹרֶה: * בְּפֶבְּרוּאָר שֶׁל שְׁנַת תָּשָׁ"ח רָצְחוּ בְּנֵי פְּלֻגְתָּתוֹ * שֶׁל אִימָאם יִחְיֶא אֶת מַלְכָּם, מוֹשְׁלָהּ שֶׁל כָּל מַמְלֶכֶת * תֵּימָן, שֶׁיְּהוּדֵי אַרְצוֹ הָיוּ בְּנֵי חָסוּתוֹ * וּבָהּ בָּעֵת פָּקַד אֶת מַלְכוּתוֹ רָעָב לְלֶחֶם * בְּשֶׁל שָׁנָה שְׁחוּנָה מֻכַּת בַּצֹּרֶת קַטְלָנִית * וּכְשֶׁבְּמַאי נוֹדַע לַתֵּימָנִים בְּנֵי יִשְמָעֵאל * עַל יִשְׂרָאֵלָה וְעַצְמָאוּתָהּ הַמְּדִינִית * פָּתְחוּ בְּגַל-פְּרָעוֹת עַל שְׁכֵנֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. * וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ, כְּשֶׁבִּמְאֻחָר מְאֹד נוֹדְעוּ לָהּ * לְיִשְׂרָאֵלָה הַבְּשׂוֹרוֹת בִּדְבַר סִבְלָם הָרָב * שֶׁל כָּל חוֹלְמֵי שִׁיבַת צִיּוֹן בְּמַחֲנֵה "גֻאֻלָּה" * הוּא "חָאשֶׁד" שֶׁבְּעַדֶן (עֹנִי, חֹלִי וְרָעָב * וְאַף תְּמוּתָה בִּקְנֵה-מִדָּה מַבְעִית) מִיָּד הֵחֵלָה * בְּמַשָּׁאִים וּמַתָּנִים עִם שַׁלִּיטֵי תֵּימָן *

שֶׁלַּחֲצֵי "הַלִּיגָה הָעַרְבִית" –  שֶׁיִּשְׂרָאֵלָה * הָדְפָה אֶת כָּל צְבָאָהּ –  גֵּרוּ בָּהֶם יִצְרֵי הָמָן * וּכְשֶׁנֶּחְתָּם בְּיָנוּאָר שְׁנַת אַרְבָּעִים וָתֵשַׁע * הֶסְכֵּם שְׁבִיתַת-הַנֶּשֶׁק עִם מִצְרַיִם, שֶׁסֻּכְּלָה * כָּל תּוֹחַלְתָּהּ לִמְצֹא אֶת יִשְׂרָאֵלָה חַסְרַת-יֶשַׁע * הֵבִינָה הַמְּלוּכָה הַתֵּימָנִית שֶׁהִתְנַכְּלָה * עַד אָז לַחֲלוֹמוֹת יְצִיאָתָם שֶׁל יְהוּדֶיהָ * שֶׁמְּצוּקוֹת אַרְצָהּ בְּמַשְׁבְּרָהּ הַקִּיּוּמִי * לֹא יֻחְרְפוּ בְּשֶׁל יְצִיאָתָם – וּמִתְנַגְּדֶיהָ * שֶׁל הֲגִירָה זוֹ בְּסִימַן "שַׁלַּח נָא אֶת עַמִּי" * נֵאוֹתוּ לְהָסִיר סוֹפְסוֹף סְיָגִים וַחֲסָמִים * מִמָּה שֶׁנִּתְקָרֵא אָז עֲלִיַּת "מַרְבַד קְסָמִים". *

אַךְ מוֹשְׁלֵי עַדֶן הָאַנְגְּלִים, שֶׁזַּעַם פָּלֶשְׂתִּינִי * הֵסִית אוֹתָם לְבְלֹם אֶת עֲלִיַּת גָּלוּת תֵּימָן * מֵעַדֶן בַּחֲצִי הָאִי עֲרָב הַלֵּוַנְטִינִי * (לַמְרוֹת שֶׁהַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי בְּקִבְרוֹ נִטְמַן) * עִכְּבוּ אֶת מִמּוּשָׁהּ שֶׁל עֲלִיָּה זוֹ בִּצְדִיָּה * מָה שֶׁדִּכְדֵּךְ קָשׁוֹת אֶת נִכְסְפֵי הָעֲלִיָּה. * וּמִי שֶׁאֶת רוּחָם עוֹדֵד בְּאַרְיָה אַחַר אַרְיָה *  שֶׁל מִזְמוֹרֵי רַבִּי שָׁלֵם שַבָּזִי הַפַּיְטָן *

הָיָה שְׁלִיחָהּ שֶׁל הַסּוֹכְנוּת בְּעַדֶן וּשְׁמוֹ זְכַרְיָה * מִבְּנֵי יוֹצְאֵי תֵּימָן אַף הוּא וּ"קְנָאקֶר" לֹא קָטָן * וּזְכַרְיָה בֶּן שְׁכוּנַת הַתֵּימָנִים בְּשַׁעֲרַיִם * הִגִּיעַ פַּעַם כְּחַיָּל בְּרִיגָדָה לְפָּרִיז * כְּשֶּׁתַּג-חֲטִיבָתוֹ, מָגֵן דָּוִד מַרְהִיב עֵינַיִם, * עַל גֹּדֶל גַּאֲוַת-הַיְּחִידָה שֶׁלּוֹ מַכְרִיז * וּכְשֶׁנִּשְׁאַל שָׁם: "מָה שְׁלוֹמְךָ?" בְּשַׁארְם פָּרִיזָאִי * שֶׁזֶּה בִּשְׂפַת צָרְפַת "Comment ça-va?"  –  הָיָה מֵשִׁיב * בִּצְלִיל תֵּימוֹנִי אַסְלִי בְּלִי הִסּוּס וְלוּא כְּזַיִת * כְּשֶׁצָּדִ"י נֶהֱגֵית כְּסָמֶ"ךְ בְּצֵאתָהּ מִפִּיו * שֶׁל קוֹרְפּוֹרָל אַרְצִישְׂרָאֵלִי זֶה בְּטוֹן גַּבְרִי * שֶׁל אִישׁ-צָבָא גֵּאֶה: "קוֹמוֹן סָבָא? סָבָא עִבְרִי..." *

וְשָׁם, בְּעַדֶן, כְּשֶׁשִּׁירֵי שַׁבָּזִי נִבְקָעִים * מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ, סִפֵּר זְכַרְיָה זֶה לַנִּדְכָּאִים * שֶׁהָעִכּוּב הַבְּרִיטִי אֶת צֵאתָם נִרְאָה  כִּקְרִיטִי * אֵיךְ הוּא, הַיַּמַנִי, סוֹבֵב עַל אֶצְבַּע אֶת הַבְּרִיטִים: * "הָיָה זֶה," כָּךְ אָמַר, "כְּשֶׁבְּתַפְקִיד סוֹכֵן-מַחְתֶּרֶת * שִׁמַּשְׁתִּי בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל פּוֹעֵל-הַנִּקָּיוֹן * בְּ"בֵית הָדָר", מִפְקֶדֶת הָאִינְגְּלִיזִים הַמֻּתֶּרֶת * מִלְּבַד לְאִישׁ-הַסְּפּוֹנְגָּ'ה (לִי) רַק לְשׂוֹנְאֵי צִיּוֹן. * וְאִם תִּתְהוּ מִמִּי יָרַשְׁתִּי מִיָּמִים יָמִימָה * אֶת כָּל רָזֵי הַסְּפּוֹנְגָּ'ה אֶתְוַדֶּה וְלֹא אַגְזִים * שֶׁכָּל מָה שֶׁלָּמַדְתִי – לָמַדְתִי מֵאִמָּא * שֶׁסְּפִּינְגְ'גָ'ה בִּרְחוֹבוֹת בְּבָתֵּי הַשִּׁיכְּנָזִים. * וּבַבִּטּוּי "רָזִים" כָּאן לֹא הִגְזַמְתִּי אַף כְּזַיִת * כִּי סְפּוֹנְגָּ'ה מְגַלָּה לֹא רַק אֶת טֶבַע הָרִצְפָּה * אֶלָּא גַם מִי הַבּוֹס וּמִי הָאַהְבָּל בְּכָל בַּיִת * שֶׁבּוֹ כָּל סוֹד בְּעֵין עוֹזֶרֶת-בַּיִת כְּבָר נִצְפָּה. * כָּךְ לְמָשָׁל כְּשֶׁאִמָּא אֵצֶל גְּבֶרֶת אַחַת יֵקִית * חִפְּשָׂה סְמַרְטוּט-רִצְפָּה וְשָׁאֲלָה אוֹתָהּ מִיָּד: * "אֵיפֹה סְמַרְטוּט?" עָנְתָה לָהּ זוֹ בְּדֶרֶךְ מְדוּיֵקִית: "שָׁתָה אֶת הַקָּפֶה שֶׁלּוֹ וְרָץ אֶל הַמִּשְׂרָד..."

* "וְכָאן אֲנִי מַגִּיעַ אֶל הָרֶגַע בּוֹ גִלִּיתִי * אֵיךְ לַעֲזֹר אוּכַל לְמִשְׁפַּחְתִּי הָאֲהוּבָה * אִם אֶשְׁתַּמֵּשׁ בְּרִשְׁעוּתוֹ שֶׁל הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי * בְּחַכְמָנוּת וְתַחְמָנוּת לְמַטָּרָה טוֹבָה: לְמִשְׁפַּחְתִּי הָיְתָה חֶלְקַת-שָׂדֶה בִּשְׁעָרַיִם * אֲבָל קָצְרָה יָדָהּ לִשְׂכֹּר לָהּ טְרַקְטוֹר לְחָרִישׁ * וְיוֹם אֶחָד שָׁלַח לִי אַבָּא בְּדִמְעוֹת עֵינַיִם * מִכְתָּב: 'אִם לֹא נַחְרֹשׂ נַגִּיעַ לְדַלּוּת וָרִיש.' * מִכְתָּב זֶה שָׁם בִּאֵס אוֹתִי, יָא נָאס, כָּזֹאת מִין בָּאסָה * שֶׁכָּל מִשְׁפָּט בִּכְאֵב הָיָה בַּלֵּב שֶׁלִּי רָשׁוּם, * נָכוֹן שֶׁהַפִּתְגָּם אוֹמֵר: 'יוֹם עַסַל וְיוֹם בַּסַל' * ('יוֹם דְּבַשׁ וְיוֹם בָּצָל') אַךְ זָה צָרַב אוֹתִי  כְּמוֹ  שׁוּם. * וּכְשֶׁאֲנִי בְּדִיכִּי אוֹ מֵרֹב תִּסְכּוּל רוֹתֵחַ * וּמְצֻבְרָח וְחָשׁ עַצְמִי פָּגוּעַ וְגַלְמוּד * בִּמְקוֹם לָקַחַת אָקָמוֹל מִיָּד אֲנִי פּוֹתֵחַ * בְּתוֹר מוֹצָא מֵחִישׁ עֵצָה פָּסוּק מִן הַתַּלְמוּד.* וּבְמַסֶּכֶת 'נְזִיקִין', בְּתוֹךְ 'בָּבָא מְצִיעָא' * אֲנִי קוֹרֵא עַל רָב אֶחָד, רָב זֵירָא בְּרוּךְ הָאֵל, * שֶׁהַפָּסוּק הָאֲרַמִּי אוֹמֵר שָׁם וּמַצִּיעַ * שֶׁזֵירָא זֶה סָלִיק (עָלָה) לְְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. * בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן אֲנִי מֵבִין אָמְנָם אֶת פֵּשֶׁר * אוֹתָהּ מִלָּה, "סָלִיק", אַךְ לֹא בָּרוּר לִי בְּפֵרוּשׁ * אֵיךְ זֶה יוֹעִיל לְאַבָּא הַמַּסְכִּין וְאִם יֵשׁ קֶשֶׁר * בֵּין הַמִּלָּה "סָלִיק" וְהַשָּׂדֶה הַלֹּא חָרוּשׁ. * אֲבָל מִיָּד נִזְכַּרְתִּי שֶׁשָּׁמַעְתִּי רַק הַבֹּקֶר  * שֶׁמֵּיג'וֹר גּ'ֹונְס שֶׁכְּמוֹ טַבּוּן אֶת מִקְטַרְתּוֹ מַדְלִיק * וּמְשַׂחֵק קְלָפִים עִם כָּל שׁוֹטְרָיו עַד אוֹר הַפּוֹקֶר * אוֹמֵר לָהֶם שֶׁאִם הַ-C.I.D חוֹשֵׁד שֶׁסְּלִיק * שֶׁל הַמַּחְתֶּרֶת שֶׁל הַ-bloody Jews  טָמוּן מִתַּחַת * לָאֲדָמָה בְּאֵיזֶה מוֹשָׁבָה, קִבּוּץ אוֹ כְּפָר * אָז יֵש לַחְפֹּר כָּל מֶטֶר מְרֻבָּע שֶׁל בְּנֵי הַשַּׁחַת * עַד שֶׁהַנֶּשֶׁק יִתְגַּלֶּה בְּעֹמֶק הֶעָפָר... *

וְ-C.I.D, יָא נָאס, זֹאת הַבּוֹלֶשֶׁת הַמַּמְזֶרֶת * שֶׁל הָאִינְגְּלִיזִים שֶׁבְּPalestine- וּבְתֵימָן * מַאֲכִילִים אוֹתָנוּ, אֶת הַ-,Jews גַּם בַּחֲזֶרֶת * גַּם בְּמָרוֹר וְלֹא רַק בְּלֵיל פֶּסַח, כָּל הַזְּמַן. * וְאַף-עַל-פִּי שֶׁדֶּלֶת מֵיג'וֹר גּ'וֹנְס הַנַּחְס הָיְתָה שָׁם * סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת יַחְרַבֵּיתָהּ כִּירִיחוֹ * נִדְבַּקְתִּי אֶל הַדֶּלֶת בְּצִתּוּת וְהַסְכָּתָה שָׁם * כְּאִלּוּ סְפּוֹנְגָּ'ה עַל יָדָהּ עָשִׂיתִי כֹּה וָכֹה. * וּכְמוֹ שֶׁלֹּא הָיִיתִי בְּהַאֲזָנָה בִּישׁ-גַּדָּא * גַם בָּאַנְגְּלִית שֶׁל גּ'וֹנְס הָיִיתִי שָׁאטֶר, חֵי רוּחִי, * כִּי אֶת שְׂפָתוֹ רָכַשְׁתִּי כְּשֶׁהָיִיתִי בַּבְּרִיגָדָה * וּבוֹ-בָּעֶרֶב טְרִיק מַבְרִיק נִצְנֵץ לִי בְּמוֹחִי. * וְכָךְ, כֵּיוָן שֶׁהַמִּלָּה "סָלִיק" הַזֹּאת הִזְכִּירָה * לִי אֶת הַסְּלִיקִים שֶׁבָּהֶם טָמְנוּ הַמַּחְתָּרוֹת * שֶׁנִּלְחֲמוּ בַּבְּרִיטִים אֶת נִשְׁקָן וְשֶׁהִכִּירָה * אוֹתָם הַ- C.I.Dכְּפִי שֶׁיּוֹדְעוֹת חֲפַרְפָּרוֹת * הֵיכָן לַחְפֹּר כָּל מְחִלָּה נִסְתֶּרֶת שֶׁנִּמְצָא בָּהּ * דִּיּוּר מוּגָן תַּת-קַרְקָעִי בְּשֶׁקֶט וּבִטְחָה, * לָקַחְתִּי דַף נְיָר וְחִישׁ כָּתַבְתִּי בּוֹ לְאַבָּא: * "חָלִילָה, יָא אַבּוּהִי מֹרִי, מִלַּחְרֹשׁ שַׂדְךָ * כִּי יֵשׁ בּוֹ בַּשָּׂדֶה שֶׁלְּךָ אוֹצָר יָקָר, יָא רַבִּי, * וְאוֹי אִם יִוָּדַע סוֹדוֹ לְצַר לָהוּט לִקְטֹל, * אוֹצָר יָקָר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִגֶּזֶר וְקוֹלְרַבִּי * וְכָל גִּדּוּל אַחֵר שֶׁהִתְכַּוַּנְתָּ בּוֹ לִשְׁתֹּל. * וְאֶת הַדַּף בְּמַעֲטֶפֶת-דּאֹר מְבֻיֶּלֶת * שִׁלְשַׁלְתִּי לְתֵבַת-הַדֹּאַר שֶׁבְּבֵית הָדָר * שֶׁהַצֶּנְזוּרָה הָאַנְגְּלִית בְּלִי הֶרֶף מְתַחְבֶּלֶת * לִפְתֹּחֶ כָּל מִכְתָּב שֶׁבָּהּ, אֶחָד לֹא נֶעֱדָר.* וּמָה עוֹשֶׂה בְּרַחֲמָיו אָבִינוּ בַּשָּׁמַיִם * שֶׁכָּל קֻרְטוֹב מֵחֲסָדָיו לִזְכַרְיָה כֹּה דָרוּשׁ? * צִלְצוּל דָּחוּף בַּטֶּלֶפוֹן מֵאַבָּא תוֹךְ יוֹמַיִם: * 'יָא אִבְּנִי, נֵס קָרָה לִי – הַשָּׂדֶה כֻּלּוֹ חָרוּשׁ...' *

כָּךְ שֶׁדְּחוּיֵי הָעֲלִיָּה בְּ"חָאשֶׁד" שֶׁהֵבִינוּ * אֵיךְ הָאִינְגְּלִיז הָיוּ לוֹ לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה * פָּרְצוּ בְּדַאחְקָה, כַּכָּתוּב: "אָז יִמָּלֵא סְחוּג פִּינוּ * וּלְשׁוֹנֵנוּ חִילְבֶּה וְחַוַּאיֶג' בְּרִנָּה." * וְנִסְתַּבֵּר כִּי מוֹשְׁלֵי עַדֶן שֶׁלִָּחֹץ נִלְחָצוּ * לָתֵת לִשְׁבוּת תֵּימָן אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתָם הֶתֵּר * סוֹפְסוֹף בַּלַּחַץ קָצוּ וּבְלֵית בְּרֵרָה אֻלָּצוּ * עַל עִקְּשׁוּתָם וְעַל קְשִׁיחוּת-לִבָּם זוֹ לְוַתֵּר. * וְכָל אוֹתָם עוֹלִים שֶבְּחַסְדּוֹ לָהֶם סִיֵּעַ * רִבּוֹן עוֹלָם לָצֵאת מִשָּׁם הוֹדוּ לְאֵל עֶלְיוֹן * עַל יְשׁוּעַת-פִּתְאֹם זֹאת שֶׁהֵאִירָה אֶת פָּנֶיהָ * לְכָל הַנִּכְסָפִים לִנְחֹת כְּבָר עַל אַדְמַת צִיּוֹן. *

וְכָךְ, אַחַר תְּלָאוֹת קָשׁוֹת וְטִלְטוּלֵי הַדֶּרֶךְ * אִם בְּמַסָּע רַגְלִי אוֹ עַל גַּבָּם שֶׁל חֲמוֹרִים * כְּשֶׁהֵם נוֹטְשִׁים בָּתִּים וַחֲנֻיּוֹת וְדִבְרֵי-עֵרֶךְ * וְשׁוֹדְדֵי-דְּרָכִים אוֹרְבִים לָהֶם בַּמִּסְתָּרִים * הִִמְשִׁיכוּ הָעוֹלִים אַךְ בְּמִסְפָּר רָב שִׁבְעֲתַיִם * אֶת עֲלִיַּת תַּרְמָ"ב שֶׁל רִאשׁוֹנֵי עוֹלֵי תֵּימָן * אֶל סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה זוֹ שֶׁבְּכִלְיוֹן עֵינַיִם * צַפֹּה צִפְּתָה לְשׁוּב בָּנֶיהָ לִגְבוּלָם מִזְּמָן * וּכְמוֹ בִּסְצֵנַת אַגָּדוֹת עֲרָב הַנֶּהֱדֶרֶת * שֶׁל אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה שֶבָּהֶם שָׂמִים * כַּמָּה מֻמְחֵי טִיסָה וְחוֹבְבֵי קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ * אֶת מִבְטָחָם בַּהוֹקוּס פּוֹקוּס שֶׁל מַרְבַד קְסָמִים * הֵכִינָה לָהֶם סָבְתָא שֶׁהָיְתָה אָז מְטַפֶּלֶת *  בְּשִׁנּוּעָם לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה מַשְּׂאַת לִבָּם * בִּמְקוֹם מַרְבַד קְסָמִים מִין לַהַקָה שֶׁל עוֹפוֹת-פֶּלֶא * שֶׁכַּנְפֵיהֶם מַתֶּכֶת וְשֶׁתֶּכֶף אֶל קְרְבָּם * עוֹלִים נִדְחֵי תֵּימָן שֶׁלֹּא רָאוּ עַד כֹּה אַף פַּעַם * כְּלִי-טַיִס וּמְמַלְמְלִים "הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים" * כְּשֶׁהֵם בְּהֶלֶם לֹא קָטָן שָׁם טוֹעֲמִים אֶת טַעַם * יְצִיאַת יַמַן מַדְהִימָה זוֹ בִּלְבָבוֹת הוֹלְמִים. * מֵהֶם תְּשׁוּשֵׁי רָעָב, צָמָא וָיֶגַע, דְוַי וָחֹלִי * שֶׁנִּתְאַסְּפוּ מִכָּל כַּנְפוֹת תֵּימָן בְּמִין תְּנוּפָה * שֶׁל דַּחַף מְשִׁיחִי עַל אַף חֶלְקָם הַמֵּלַנְכּוֹלִי * בְּ"חָאשֶׁד" זוֹ עַד הַגִּיעָם לִשְׂדֵה-הַתְּעוּפָה. *

אַךְ מִי מַקְבִּיל פְּנֵיהֶם בְּחֶדְוַת-רוּחַ שֶׁלֹּא פָּסָה * בְּבֶטֶן הַמָּטוֹס מִבְּלִי לָנוּחַ וְלַחְדֹּל? * מִי מְסַלְסֵל לָהֶם בְּכֵּיף אֶת "אַהֲבַת הֲדַסָּה" * שִׁירוֹ הַמִּיתוֹלוֹגִי שֶׁל שַׁבָּזִי הַגָּדוֹל * אִם לֹא מְיֻדָּעֵנוּ זְכַרְיָה, זֶה מִשַַּׁעֲרַיִם. * "אֲנִי בְּתוֹךְ גּוֹלָה," הוּא שָׁר, "פְּ-עָ-מַי צוֹ-לְלִים. * לוּ יֵשׁ רְשׁוּת לִי אֶעֱלֶה", מַנְעִים הוּא צְלִיל שְׂפָתַיִם, * "תּוֹךְ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר הֵם  נַ-הֲ-הֲ-לָלִים"... *

וְיִשְׂרָאֵלָה הָרוֹאָה אוֹתָם יוֹרְדִים בְּגֹדֶשׁ * מִכֶּבֶשׁ מְטוֹסֵי גְאֻלָּתָם הַמֻּפְלָאָה * כְּשֶׁבִּדְבֵקוּת כּוֹרְעִים הֵם עַל אַדְמַת אֶרֶץ-הַקֹּדֶשׁ * וּמְנַשְּׁקִים בְּלַהַט אֶת מַסְלוּל-הַהַמְרָאָה * נִרְגֶּשֶת כְּדֵי כָּךְ שֶׁמַּתְחִלָּה פִּתְאֹם לִדְמֹעַ * עִם סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה וְעִם סָבָא יִשְׂרָאֵל * וְאִמָּא צִיּוֹנוּת וְאַבָּא בִּיל"וּ – וְכָמוֹהָ * כָּל הַזּוֹכִים בַּטֶּרְמִינָל בְּלֹד לְהִתְקַהֵל. *

וְהֶמְשֵׁךְ הַסִּפּוּר יִתְרַחֵשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

כשל השלכת הגיוננו על האוייב

במלחמת יום הכיפורים השלכנו אותו על סאדאת.

היום יש שמשליכים אותו על הפלסטינים והאיראנים

אני רוצה לחזור למלחמת יום הכיפורים (היום, 11 אוקטובר,  לפני 45 שנים, עברנו להתקפה בחזית הסורית ועדין ליקקנו את הפצעים בחזית המצרית) – ולשני כשלים מחשבתיים מרכזיים  שלקינו בהם, ולראות משהו מהם כיום. כוונתי לכשל הידוע של  כפיית ההיגיון שלנו על היריב. במילים אחרות: כמו שאני חושב ככה גם היריב שלי חושב; ולכשל השני: שאנו רואים את מה ש"הראש" שלנו רוצה לראות...

לקראת מלחמת יום הכיפורים חשבו שסאדאת לא יעז לפתוח במלחמה כי הוא יודע שצה"ל חזק ממנו, ולכן הוא יירתע מלצאת למלחמה שבה הוא יפסיד. אנחנו מרתיעים אותו! הדימוי היה כזה: סאדאת נוסע במהירות  בטנדר, ואנחנו נוסעים מולו במהירות במשאית גדולה. מי יהיה הראשון שיסטה מהכביש כדי שלא להתנגש במשאית שלנו? ברור שסאדאת! ככה היינו אנו עושים, בוודאות!

רק שכחנו שאין דבר כזה רק ניצחון או הפסד, כי יש גם ניצחון והפסד לכל צד במקביל. ובכלל, מי הוא השופט?

סאדאת הכריז שהוא מוכן להקריב מיליון קורבנות בצליחת התעלה. לעגנו לו, בזנו לו. אמרנו: דברי הבל! זה בכלל לא הגיוני, מה פתאום? הוא החלש, המסכן?

שכחנו לגמרי שסאדאת מצוי במצב של השפלה, ש"טוב מותו מחייו." היתה א-סימטריה  מוחלטת בינינו לבינו: בחשיבה, בפרשנות לאירועים, בתפיסת ההתמודדות שלו עם ישראל: מלחמה לא כדי לנצח אלא כדי להתניע תהליך מדיני.

 וכיוון שזה היה הסיפור שרבץ ב"ראש" שלנו, אנחנו ראינו כל התרחשות, כל הצהרה ערבית, בהתאם לסיפור הזה ולא את מה שמתרחש באמת בשטח. לכן, גם כאשר הצבא המצרי והצבא הסורי נערכו להתקפה, וכל הסימנים בשטח הצביעו לכיוון מלחמה, "הראש" שלנו פרש אותם על פי הסיפור שהיה בו: זאת לא מלחמה! הערבים בסך הכול חוששים מאיתנו, והם נכנסים להגנה.  ה"סבירות למלחמה נמוכה מאוד."

האם מה שאני כותב כאן היה נחלת כל עם ישראל? בוודאי שלא, אך דומני שרבים לקו בכשלים אלו, ולבטח  אמ"ן, צה"ל והמערכת המדינית.

והנה לא עוברות כמה שנים, ואנו בשנת 1977, ושוב אמ"ן וצה"ל לוקים בכשלים הללו: ה"סיפור" ב"ראש שלהם" הוא שסאדאת למעשה עומד ליזום מהלך צבאי. אין בסיפור הזה שום פרק על הנכונות של סאדאת ללכת למהלך של שלום עם ישראל.  אבל, לדרג המדיני העליון דווקא היה פרק כזה והוא הסתיר אותו מאמ"ן ומצה"ל.

ומה יש לנו בזמננו?

אתמקד בשני  דברים. הראשון  נוגע לאיראן. איראן חוזרת ומכריזה שכוונתה להשמיד את ישראל, והיא מכינה כלים לכך, על מנת שתוכל בבוא העת לממש כוונה זו באמצעות טילים בעלי ראש נפץ גרעיני.

איך מתייחסים לכך?

ישנם כאלו שמשליכים את הגיונם על האיראנים, וטוענים שזה לא הגיוני, שהאיראנים לא יעזו, שבכלל ישראל היא לא המטרה שלהם אלא סעודיה, והם יודעים שלישראל יש יכולת מכה שנייה.

האם זה נכון או דומה להצהרת סאדאת על מיליון הקורבנות?

השני נוגע לפלסטינים. כאן יש כמה "סיפורים" בכמה "ראשים". אחד מהם הוא שהפלסטינים רוצים כמונו בשלום, גם הם בני אדם כמונו, גם הם דוגלים ברעיון שתי מדינות, רק צריך לדעת לשבת אתם בכבוד ולפתור את הבעיות בלי כאב.

אני כמובן מסכים שהם בני אדם כמונו, אבל כל "הסיפור" בראש שלי על הפלסטינים השתנה  ביום אחד. פשוט החלפתי סיפור. זה קרה בהאנובר בגרמניה, בתערוכה העולמית, בתחילת יולי 2000. באנו לביתן הפלסטיני, והימים ימי הציפייה לקראת קמפ דיוויד. אני מחפש את השם ישראל ולא מוצא. ישראל איננה. איננה במפות הגדולות שעל קיר הביתן, ישנם רק שמות הישובים הערבים מלפני 1948.

וכאן לא מדובר בספרי לימוד, כאן מדובר במה שעיני העולם רואות. הפנמתי: ה"סיפור" הפלסטיני הוא "הכיבוש" בעקבות מלחמת העצמאות שלנו. זה מה ש"בראש" שלהם, וממנו נובעות כל עמדותיהם.

עמוס גלבוע

* * *

יוסי אחימאיר

מלכודת הוועידה הבינלאומית

ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר זכור בוודאי כמי שהתנגד בתקיפות לרעיון הוועידה הבינלאומית, תמך במו"מ ישיר לשלום, ודגל בנוסחה: שלום תמורת שלום. היו בימין מי שהאשימו אותו כי הליכתו לוועידת מדריד, באוקטובר 1991, סתרה את עקרונותיו אלה, ולא היא. מדריד היתה רק פתיחה טקסית, למו"מ ישיר שניהלה לאחר מכן ישראל – וללא הצלחה – עם מי משכנותיה שהיה מוכן לשבת מול נציגינו.

יותר משנות דור מאז אותה ועידה היסטורית בארמון המלוכה של ספרד, ולפחות התפתחות חיובית אחת חלה מאז במזה"ת – הסכם השלום עם ממלכת ירדן, שנחתם לפני 24 שנה בדיוק. השתתפתי עם יצחק שמיר בטקס בערבה. כבר לא ראש הממשלה, אלא ח"כ מן השורה, אבל ראיתי את סיפוקו: הנה נחתם הסכם שלום על פי נוסחתו – שלום תמורת שלום, ולא שלום תמורת שטחים.

מאז מלחמת ששת הימים משמרת ישראל בשליטתה את השטחים ששוחררו – ביהודה ושומרון וברמת הגולן. בעוד החוק והמשפט הישראלי הוחלו על הגולן, ולעולם לא יימסרו לאוייב הסורי, יו"ש עודם מהווים סלע מחלוקת קשה בינינו לבין הערבים הפלסטינים. סיכסוך על שטחים שהם לב לבה של ארץ-ישראל ההיסטורית, וירושלים בכלל זה.

אף ממשלה בישראל, לא ממשלת שמאל ולא ממשלת ימין, לא הצליחה, מאז 1967, להגיע להתרת סיכסוך הדמים על חבלי מולדת אלה. נסיגה ישראלית לקווי 67' והקמת מדינה פלסטינית – זה מה שמציבים לנו אבו-מאזן וחבר מרעיו, כתנאי לכניסה למו"מ על שלום והשלמה.

לתביעותיהם יש תומכים רבים לא רק בזירה הבינלאומית, אלא גם בתוכנו. אינני מדבר על אלה מהשמאל הקיצוני, שעם הסכם שלום או בלעדיו, דורשים שישראל תיסוג לקווי 67', ומקבלים את כל דרישות האוייב.

אני מדבר על שמאל ציוני, כפי שמבטא אותו למשל השר והח"כ לשעבר חיים רמון. "צא והיפגש עם אבו-מאזן," קורא הפובליציסט רמון לראש הממשלה נתניהו. במאמר ב"ידיעות אחרונות" שכותרתו "מי כאן הסרבן?" הוא מזכיר כי שישה ראשי ממשלה קודמים היו מוכנים להיפגש עם כל מנהיג פלסטיני "כדי להשיג הסדר," ורק נתניהו ה"סרבן" מתחמק מכך.

אזכיר למר רמון, כי דוקא שניים מיוצאי הליכוד, שנהפכו לאנשי שמאל מובהקים, אהוד אולמרט וציפי לבני, נועדו באחרונה באופן מביש עם אבו-מאזן. נו, אז מה יצא מזה? – רק חנפנות ועידוד לראש אש"ף להקשיח עורפו, ולהצדיק באמצעותם קבל עולם את עמדותיו-דרישותיו מישראל ה"כובשת".

רמון מצטט את אבו-מאזן כמי שאמר באחרונה לנשיא צרפת, כי ברצונו להיפגש עם נתניהו ולחזור למו"מ. הוא רק אינו מפרט לאיזה מו"מ כוונתו. ובכן, מדובר במו"מ בגיבוי בינלאומי, שכל תוצאותיו מוכתבות כאמור מראש: חזרה לקווי 67', חלוקת ירושלים, הורדת התנחלויות ומימוש "זכות השיבה".

יחתום ה"סרבן" בנימין נתניהו על כתב-הכניעה הזה – ותהיה לו פגישה עם אבו-מאזן. יסכים להשתתף בוועידה בינלאומית – לא יהיה מנוס מוויתורים ישראליים חד-צדדיים מרחיקי-לכת בטריבונל משפטי כזה, שיסכנו את עתיד מדינת היהודים.

לשולחן המו"מ האמיתי, הישיר, פנים אל פנים, על הצדדים לבוא בידיים נקיות, בלי תנאים מוקדמים ובללי חסות בינלאומית. כל צד מניח את מלוא דרישותיו על השולחן ועליהן מתנהל הדיון. גם אם יתארך, גם אם יהיו בו מעלות ומורדות, אם יש רצון בשני הצדדים לשלום-אמת, אפשר להגיע לפשרה. אכן, גם לנו יש תנאי: כל עוד הערבים מציבים מראש את תנאיהם האולטימטיביים, אין תכלית לפגישה.

בנימין נתניהו איננו אולמרט או לבני. שלא כמותם, מעלתו היא, שהוא לא סטה ב-180 מעלות ולא באף מעלה מדרך אבות. הוא לא יפקיר חבלי מולדת בתמורה לפגישה-חצי-פגישה. במובן זה, יש לקוות כי יילך בדרכו של יצחק שמיר. פגישה לשם התנעת מו"מ – כן, אבל בלי תנאים מוקדמים ובלי כניסה למלכודת של ועידה בינלאומית.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 8.10.2018

יוסי אחימאיר

* * *

יצחק הילמן

הקרב על הגדרות הוא הקרב על היפרדות עזה מהרשות הפלסטינית

הקרב על הגדרות שמתנהל מזה חודשיים הוא קרב על ההיפרדות של עזה מהרשות הפלסטינית. זה קרה כתוצאה מהסנקציות הכלכליות שהטילה הרשות על החמאס בעזה, כאמצעי להחזרת שליטתה בעזה. העזתים בועטים בישראל כדי שישראל תבעט מצידה באבו מאזן.

העזתים מוכנים לקבל את כספי הרשות אבל לא את שלטונה. לעומת זאת הרשות מוכנה לשלם כספים רק בתנאי שתשליט חזרה את מרותה, כולל שליטה על הכוח הצבאי של החמאס, או לחילופין פירוקו.

החמאס לעולם לא יקבל תנאים אלה ובינתיים הכספים לעזה נעצרו. עד כה כל מנגנון התשלומים עבור מים, גז, דלק וחשמל לעזה עובר דרך הרשות. אבל מי אמר שמוכרחים להמשיך בכך? הגיע הזמן לשנות זאת. אחרי 12 שנות שלטון חמאס, ברור שהם לא יקבלו לעולם את מרותה של הרשות. עד עכשיו מצרים תמכה בעמדת הרשות, אבל בהיעדר שקט על הגדרות ומכת השריפות בעוטף, ברור גם למצרים שישראל עלולה לצאת למבצע צבאי רחב היקף בעזה, כדי להפסיק זאת. לכן, כבר נראים סימני שבירה מצריים, שנתמכים בשקט על ידי ישראל.

מצרים רוצה עדיין להשיג את הבלתי אפשרי. עזה היא יישות עצמאית, אבל יישות תחת משבר פיננסי שיכול להביא גם למשבר הומניטרי וגם למלחמה עם ישראל. מצרים איננה מעוניינת בעזה עצמאית אבל גם אין לה כוח לכפות את אבו מאזן על החמאס. מצרים מבינה שעזה עצמאית היא חצי הדרך לחזרתה של עזה למצרים. בטווח הקצר זה לא יקרה כי בעזה שולט החמאס שהוא בדיוק אותו דבר כמו האחים המוסלמים, שסולקו על ידי אסיסי ממצרים, אלא שבטווח הארוך זהו הפתרון הנכון.

עזה איננה ארץ ישראל והיא נכללה בארץ ישראל רק מכוח הסכם סייקס פיקו בשנות העשרים של המאה הקודמת, כדי להפריד את ארץ ישראל מסיני וממצרים. הבריטים הם שיצרו את קו עקבה רפיח ובכך כללו בשטחי ארץ ישראל את כל המצרים שהתיישבו באיזור לפני 190 שנים, כאשר כל ארץ ישראל היתה תחת שלטונו של מוחמד עלי, מייסדה של שושלת המלוכה המצרית.

בינתיים, כנראה בלחץ מצרים, ישראל, משתפת פעולה עם אבו מאזן במצור שהוא מטיל על עזה. אבל האינטרס הישראלי היה צריך להיות הפוך לגמרי. דווקא לעזור לעזתים להיפרד מאבו מאזן, להשיג רגיעה ובטווח הארוך הסדרה, שלמעשה תהיה חתימת שלום נפרד עם ישראל.

יבוא מי שיטען שהבעיה המרכזית היא ההתנחלויות. ובכן, זאת לא הבעייה, מפני שישראל מסכימה מזה עשרים שנים לבצע חילופי שטחים והדבר מקובל על אבו מאזן, ובלבד ששטח המדינה הפלסטינית בקילומטרים יהיה זהה לשטחי הגדה המערבית ועזה שלפני 67'. בעזה בפרט, אין בעיית התנחלויות ולכן אין כל מוקד אמיתי לחיכוך.

היפרדות אדמיניסטרטיבית של עזה מהרשות היא רק לברכה. ההיפרדות הזאת תייצר רשות עצמאית עזתית שנראית על פניה יישות טרוריסטית, אבל תקל על כל הסדר או הסכם שלום איתה בעתיד. 

יצחק הילמן

* * *

אורי הייטנר

1. אורי אבנרי (פרק י')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

י. אבנרי על רבין

המשך הפרק מהגיליון הקודם

הצעד שהוביל להקדמת הבחירות לכנסת התשיעית, בהן עלה הליכוד לשלטון, היה "התרגיל המבריק", בו הדיח רבין את שרי המפד"ל מן הממשלה, עקב הימנעותם בהצבעה על הצעת אי אמון בממשלה בנושא הגעת מטוסי ה-F-15 בשבת, בדצמבר 76', ומיד התפטר והקדים את הבחירות. במשך השנים הותקף רבין שוב ושוב על אותו התרגיל, שלטענת מתנגדיו שבר את הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה והמפד"ל ותרם לעליית הליכוד לשלטון.

אבנרי תמך בתרגיל והעלה אותו על נס: "יצחק רבין הוא אדם סגור מאין כמוהו. מעטים מאוד מכירים אותו מעבר להיכרות שטחית וחיצונית. לרוב מכריו, וביניהם חברי הממשלה, הוא נראה כאדם הדוחה החלטות, שאינו יוזם שינויים מפליגים, המסתפק במציאת פתרונות מעשיים קטנים לבעיות המעשיות הקטנות של היום יום. זהו רבין של פרשת קדום, של הבעיות הכלכליות, של חוסר השינויים במבנה הממשלה. אולם מתחת לרבין זה, חבוי רבין אחר. זה איש המתמודד עם בעייה שאי אפשר עוד לדחותה, המנתח אותה מבלי להתייעץ עם איש, המקבל החלטה קיצונית ונועזת ומבצע אותה במהירות המדהימה. זהו רבין של ששת הימים ואנטבה."

הדברים נכתבו מיד לאחר התרגיל, במאמר שנקרא "רבין מסיר את הכיפה". לטענת אבנרי, מטרת רבין היתה לעשות צעד גדול שיביא להישארות מפלגתו בשלטון. צעד זה, יכול היה להיות יוזמת שלום אמיצה, שתעביר את סדר היום הציבורי מהכישלונות בתחום הפנים להצלחה בתחום מדיניות החוץ. צעד כזה לא יכול היה להיעשות כשהמפד"ל הניצית יושבת בממשלה, ולכן רבין יזם את התרגיל כדי להיפטר ממנה. "כמו במבצע צבאי הבנוי כהלכה, השיג גם מבצע זה שורה של יעדים שונים, במישורים שונים, גרם לאנדרלמוסיה ואי ביטחון במחנה יריביו... נטל את היוזמה לידיו. זהו... יתרון עצום בכל מערכה... שינה לחלוטין את דימויו בעיני הציבור, הוכיח שיש לו התכונות החביבות על הקהל הישראלי. הדבר התבטא בתגובות נוסח 'הוא גבר', 'הוא עשה שרירים', 'יש לו ביצים'. שינוי היחס לרבין שהחל בפרשת אנטבה התקדם עוד יותר."

אם אכן כוונתו של רבין בתרגיל היתה מדינית ומרחיקת לכת כזו, הרי שפגישתו הבלתי מוצלחת עם הנשיא האמריקאי החדש ג'ימי קרטר פגעה מאוד ביכולתו לבצעה. זמן קצר מאוד אחר כך, התפוצצה פרשת חשבון הדולרים של רבין והוא התפטר מתפקידו. אורי אבנרי, שבמשך עשרות שנים נלחם בכל המנהיגים בשל שאלות של שחיתות, ושיצא בכותרות ובסקופים מרעישים גם כשמדובר היה בשמועות בלתי בדוקות, כתב על רבין, לאחר התפטרותו, את אחד ממאמריו המפרגנים ביותר. באותם ימים נראה היה שרבין הגיע לסוף דרכו, ומאמר זה היה מעין הספד פוליטי. אבנרי מעולם לא נקט בשיטת "אחרי מות – קדושים אמור" גם כאשר אדם מת, ובוודאי שלא כאשר אדם סיים את חייו הפוליטיים, ולכן המאמר המפרגן בולט כל כך לעומת סגנונו הבוטה כלפי מדינאים האחרים שפרשו.

במאמר שנפתח באזכור הצעתו את רבין לראשות הממשלה, הוא הזכיר את מערכת היחסים ביניהם מאז מלחמת העצמאות וציין שמאז הוא עקב אחריו מרחוק. הוא תיאר אותו כמוח האסטרטגי של צה"ל, הזכיר שקידומו עוכב על ידי ב"ג בשל סיבות פוליטיות, וציין שהיה הטוב שברמטכ"לי צה"ל. "התרשמתי שרבין הוא קצין אחראי, בעל ערכים מוסריים. לאחר מכן התרשמתי, כמו כל אזרחי ישראל, מן הנאום שנשא בעת שהוענק לו תואר ד"ר כבוד על הר הצופים. הרמטכ"ל המנצח דיבר בצניעות, ללא מליצות מיליטריסטיות, בסגנון הומניסטי מובהק. הוא נראה לי כנציג התכונות הטובות ביותר של הדור שגדל בארץ. מפעם לפעם נודעו הדברים שאמר בחוגים סגורים, מתוכם הצטייר כאדם בעל דעות יוניות מובהקות. האיש נשא חן בעיניי יותר ויותר. משום כך השתמשתי בהזדמנות הנדירה שניתנה לי, בלשכת הנשיא, להעלות את הרעיון שאיש זה יכול לכהן כרוה"מ.

... מעולם לא התחיל ראש ממשלה בישראל במילוי תפקידו כשהוא נהנה מאשראי ציבורי כה עצום כמו יצחק רבין. במשך כמה חודשים היה כמעט דיקטטור. לא היה לו תחליף. המפלגה, שהצרה את צעדיו של דוד בן גוריון גם בשיא שלטונו, חדלה לתפקד. האופוזיציה היתה חסרת אונים. שמחתי כאשר נבחר רבין וחרדתי לגורל שלטונו. ידעתי כי אשראי כזה, כפי שניתן לו, יכול להתבזבז בנקל.

מאז, במשך שלוש שנים ארוכות, ראיתי כיצד מתגשמות האזהרות אלה. כאב לי הלב, מפני שאבדה הזדמנות גדולה לשינוי פני המדינה. וגם מפני שיצחק רבין יכול היה להיות ראש ממשלה גדול הרבה יותר.

במשך שלוש השנים האחרונות מצאתי עצמי מאוד פעמים במצב קשה. נשאלתי: ניכר שאתה אוהד את האיש. מדוע?

התקשיתי להסביר.

כי התנגדתי לרבים ממעשיו של יצחק רבין והייתי ער לכל מחדליו. מתחתי עליו ביקורת קשה, לפעמים קטלנית. הייתי אחראי לפרסום הפרשיות שכירסמו את שלטונו. ובכל זאת... בכל זאת מה? הייתי בטוח כי יצחק רבין הוא אדם בעל ערכים, אם ייסלח לי השימוש במונח ירחמיאלי זה. הייתי משוכנע לחלוטין במידת אחריותו. האמנתי שבשום מקרה לא יניח לאינטרס אישי שלו להשפיע עליו לעשות דבר שהוא לרעת המדינה – במודע, מכל מקום. ידעתי שאינו פועל למען הכותרת של יום המחרת, שאינו הרפתקן. כפי שנאמר לא פעם: 'אפשר לישון בשקט בלילה'.

... רבין אינו אמן פוליטי, המשול למלחין או לסופר, הרואה בעיני רוחו עולם אחר וניגש לבנייתו. הוא אדם הרואה בעיות קיימות ומנסה למצוא להן תשובות במסגרת הקיים.

... רבין קיבל החלטות מרחיקות לכת, חלקן גלויות חלקן סודיות – החל בהחלטת אנטבה הדרמטית וכלה בהחלטה הקשה לעזור לנוצרים בדרום לבנון.

המגרעת של רבין היתה בכך, שגם ההחלטות הנועזות שלו נתקבלו במסגרת מציאות קיימת ולא תוך ניסיון לחרוג ממנה."

בהמשך מאמרו הזכיר אבנרי את חילוקי הדעות העמוקים ביניהם בנושא הפלשתינאי. "לא הצלחתי לשכנע אותו, אך תמיד הייתה לי הרגשה, שהדבר ייתכן ביום מן הימים, כאשר ישתנו הנסיבות הפוליטיות. אולם מעולם לא ניסה להפריע לי... לקיים מגעים כאלה... קודמיו היו בלי ספק מפעילים נגדנו את שירותי הביטחון תוך עיוות החוק. יתכן שכך יעשו יורשיו. אך בתקופת כהונתו של רבין היה בטוח לפחות, כי כל המוסדות יפעלו במסגרת החוק."

אבנרי טען שחולשתו העיקרית של רבין היא בתחום התקשורת. הוא אדם סגור מטבעו ותנועותיו העצבניות מעידות על ביישנות. אין הוא אדם של SMALL TALK אם כי לא פעם "הפתיע בחוש הומור צברי יבש."

רבין, טוען אבנרי, אינו מוכן ואינו יודע לקבל עצות. "לפיכך לא היה מסוגל לטפל בשני נושאים מרכזיים ששיעממו אותו: הכלכלה והמפלגה.

... החיים המפלגתיים הבחילו אותו. הוא, כרבים אחרים, קציני צבא ובעלי מקצועות אחרים, שבהם שולט ההיגיון האובייקטיבי, מאס בפטפטת הנוראה, בתכונות המכוערות כרגשנות הבלתי סבירה וחסרת התכליתיות של החיים המפלגתיים."

הסברו של אבנרי לפרשת הדולרים – "ליצחק רבין אין זמן ו/או חשק לעסוק בעניינים פרטיים. הכסף אינו מעניין אותו. עולמו הנפשי שלם וסגור, ואין בו מקום לעניינים אישיים. הניח את הטיפול בענייני הממון בידי רעייתו... לאה רבין פעלה במסגרת הנורמות שהיו מקובלות בחוגי הצמרת בתקופת גולדה-דיין-ספיר." את לאה רבין אבנרי מבקר בחריפות. הוא מאשים אותה בפרשה באופן בלעדי.

"הוא נפגע על ידי שיטה טובה שהוא עצמו הנהיג אותה. אחד הסממנים הבולטים, החיוביים ביותר של תקופת רבין, הוא היחס החדש כלפי עבירות שחיתות." לטענת אבנרי, כל הפרשה לא היתה מתפתחת כפי שהתפתחה, לולא ערכיו האישיים של רבין והנורמות שהנהיג במדינה. "במידה מסוימת ועצובה למדי, ניצח רבין דווקא בנפילתו.

... בשעה הקשה ביותר של חייו נגלה רבין במלוא שיעור קומתו. הוא קיבל החלטה אמיצה וחותכת. הוא תיפקד בצורה היעילה ביותר שבה יכול אדם לתפקד בשעה כזו. האיש... הוא איש כלבבנו. העם חש בכך ופתח אליו את ליבו.

מעולם לא היה יצחק רבין כה אהוד על אנשים כה רבים, כפי שהיה ברגע שהודיע על החלטתו."

צערו של אבנרי, כפי שבא לידי ביטוי בדברים אלה, אינו רק על רבין האיש, אלא גם על ההחמצה הגדולה – התבדות התקווה שרבין, כמייצג דור הצברים, דור לוחמי תש"ח, יוביל את המדינה למהפכה לה הוא מייחל זה עשרות שנים. הוא לא ראה ביורשיו האפשריים, פרס או בגין, אנשים שיוכלו להגשים את התקווה הזאת. לאחר עלייתו של בגין לשלטון, ביכה אבנרי את ירידת דור הצברים. הוא סבר שרבין גילם הן את היכולת והן את המגבלות של הדור הזה. הוא "היה מסוגל לגבש תאוריה לפתרון בעיות מעשיות אך הוא לא היה מסוגל לחרוג מן המוסכמות של הדור הקודם ולפרוץ נתיב חדש... לא היה מסוגל להנהיג את המהפכה הגדולה, בענייני פנים וחוץ, שמועדה הגיע מזמן. מעולם לא ניתנה לאדם הזדמנות כה נרחבת לשנות הכול, לפתוח דף חדש, להוביל את העם בדרך החדשה. ומעולם לא הוחמצה הזדמנות בצורה כה מוחלטת."

רבין אינו המחמיץ היחיד. הוא סמל לדור שהחמיץ. הביקורת על רבין והאכזבה ממנו היא ביקורת על הדור כולו ואכזבה ממנו. "קשה להעלות על הדעת טיפוס חיובי יותר מאשר יצחק רבין. הוא אדם אינטליגנטי. צנוע. פשוט הליכות. אחראי. בעל רצון טוב... בלתי מסוגל לתככים. התגלמות האדם הישראלי החדש, שהמפעל הציוני נועד ליצרו. ודווקא אדם זה ניצח על התמוטטות המערכת הפוליטית, החברתית והתרבותית של הדור."

כישלונו הגדול של רבין, לדעת אבנרי, היה התיישרותו עם ירושת הממסד הישן, בעיקר בסרבנות לפלשתינאים. על החמצתו הוא כתב: "הצבר הראשון והאחרון (לפי שעה) מבין ראשי הממשלה של ישראל, היה איש אינטליגנטי, שקול ומאוזן – אך הוא לא היה די גדול כדי לתת למדינה כיוון חדש."

המהפך הפוליטי לא הוריד את רבין מהבמה הציבורית וממנהיגות מפלגתו. אורי אבנרי המשיך לעקוב אחריו באופוזיציה ובממשלת האחדות.

בקיץ 1979, שעה שבארץ היתה אווירה של התפוררות שלטון בגין, ושיבתו המהירה של המערך בראשות פרס לשלטון, זיעזע רבין את מפלגת העבודה, בפרסמו את ספרו "פנקס שירות". התקפתו החריפה על שמעון פרס בספר, יצרה סערה ציבורית חריפה. גם אבנרי כתב על הפרשה.

הוא כתב ש"מזה שנתיים וחצי מתהלך האיש ובליבו ההרגשה שנעשה לו עוול נורא. הוא מאמין שחבריו ועמיתיו חברו יחד כדי לתקוע סכינים בגבו, שבמשך שלוש שנות כהונתו כראש הממשלה חתר שמעון פרס ללא לאות תחת מעמדו. והנה בא זימרי הרשע ותובע לעצמו את שכרו של פנחס הצדיק. או-טו-טו יכול פרס להיות ראש ממשלת ישראל... לרבין יש יעד עליון: למנוע את מסירת השלטון בידי שמעון פרס. אין מנוס ממחשבה שזה חשוב לו אף מהפלת שלטון הליכוד...

השאלה היא: האם זוהי האמת? האם נכונות העובדות? ... עד כמה שאני יכול לשפוט, התשובה חיובית...

קשה למצוא טיפוסים שונים יותר מאשר רבין ופרס. כאשר מצאו השניים את עצמם בממשלה אחת, בהנהגת רבין, היתה ההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת... ההתנגשות נערכה בזירה שבה מצטיין פרס ושבה נטול רבין כישורים כלשהם – האינטריגה."

אבנרי שב וניתח את אישיותו של רבין ואת תקופת שלטונו מאספקטים שונים ובעיקר מהאספקט של יחסיו עם פרס. הוא מאשים בפירוש את פרס בחתרנות בלתי-נלאית, אך האחראי לכך הוא ראש הממשלה – רבין." רבין אשם בעצמו במצב שנוצר. כאשר עמד על טיב היחסים בינו ובין שר הביטחון שלו, היה צריך לפטר אותו מהממשלה ולו במחיר נפילת ממשלתו."

אבנרי המשיך לאהוד את רבין ויחסו החיובי אליו נמשך במשך השנים, על אף שביקר אותו קשות בנושאים שונים, כמו עצותיו לשרון במהלך ממשלת לבנון ומדיניות רצועת הביטחון בלבנון, אותה עיצב רבין כשר הביטחון. יחס זה נשבר בתקופת האינתיפאדה. רבין כשר הביטחון ניצח על דיכויה. אבנרי הסיר את הכפפות, ולראשונה תקף אותו בצורה החריפה ביותר. הוא התמקד בתכונות השליליות אותן הוא מייחס לרבין ובראשן חוסר הדמיון. כעת הוא הדביק לו תכונה נוספת – אטימות רגשית ואנושית מוחלטת.

קרוב לחודש לאחר תחילת האינתיפאדה יצא "העולם הזה" בתמונת שער מאוד בלתי מחמיאה של יצחק רבין, כשמחצית פניו מוסתרת בכף יד. כותרת השער – "היד הקשה". כותרת המאמר הראשי של הגיליון היתה – "טרנספר זוחל." "מול פני המציאות," כתב אבנרי, "פעל... שר הביטחון יצחק רבין, על פי הכלל הישראלי: 'אם זה לא הולך בכוח, השתמש ביותר כוח'." על גירוש כמה ממנהיגי האינתיפאדה הוא כתב: "רבין מוכרח לעשות משהו כדי לקיים את יוקרתו כאיש קשוח ונוקשה. 'קשיחות' זו גורמת לפופולריותו הרבה בחוגים רחבים בארץ, בין השאר בקרב אוהדי מאיר כהנא, התחיה והליכוד. דווקא מכיוון שכל העולם מתנגד לאמצעי זה, מאפשר הדבר לרבין להפגין כי 'אינו נכנע ללחצים,' והדבר מקנה לו פופולריות נוספת בציבור פרימיטיבי." את הגירוש הוא כינה: "טרנספר זוחל," וטען שאין הבדל עקרוני בינו לבין רעיון הטרנספר של גנדי, אלא רק הבדל כמותי. "הטרנספר כבר מתחיל."

בתקופה זו של ראשית האינתיפאדה, החלו חוגים קיצוניים בשמאל להפיץ את אגדת שיכרותו של רבין. אבנרי טוען שאין שחר לאגדה זו. "הבעייה עם רבין אינה שהוא שיכור. להיפך. הבעייה שהוא פיכח מדי... הבעייה של רבין היא שאין לו דמיון, שהוא מסוגר ומנותק משהו, שהוא מתקשה ליצור קשר עם בני אדם. הוא מדכא את הרגשות שלו וזר לרגשות הזולת.

כשהוא מתפאר בכך שהוא גירש יותר ערבים מאשר אריק שרון, הרי הוא דומה קצת לילד התולש כנפיים מזבובים. אין הוא מתאר לעצמו כי זבוב יכול לחוש בכאב. בוודאי לא שאל  את עצמו מעולם מה פירושו של גירוש למגורש, למשפחתו, לילדיו. או מה חשה משפחה כאשר הורסים את ביתה, או כאשר מודיעים לה שהילד שלה נהרג בהפגנה. אילו היה לו רגש לבני אדם, היה מבין את תחושותיהם. ייתכן שהיה מגיע למסקנה שכל המעשים האלה יביאו, בהכרח, לתוצאות הפוכות מן המיוחלות. יש עוצמה אדירה לרגשות של זעם, עלבון, מרירות, נקם. הם יכולים להפוך אדם קטן וחסר אונים לגיבור, וציבור חסר כוח ונכנע לעם לוחם. הרגשות הם חלק מן המציאות ומוח אנליטי אמתי לוקח זאת בחשבון. לרבין יש מום רגשי [הדגשה שלי א.ה.]. אין הוא מודע למום זה, ולכן אינו מבין שהמום משבש גם את תמונת המציאות שלו. אין זה רציונלי להתעלם מרגשות.

מי שאין לו דמיון כדי להבין זאת, ואמפטיה לבני אדם, יכול לחשוב בטעות שבני אדם משולים לחפצים, לפיונים, שאפשר לזרוק אותם ולבעוט בהם באין מפריע. זוהי בעייתו של רבין... רבין כלל אינו מסוגל לדמיין לעצמו מציאות שונה מזו הקיימת היום."

הוא משווא את רבין לשרון. שרון הוא בעיניו בעל דמיון, אם כי הוא מפנה את דמיונו לכיוון הבלתי נכון. "שתי הגישות [של רבין ושל שרון א.ה.] משלימות זו את זו. שרון הגיע לביירות, רבין יעץ לו איך להרעיב את אוכלוסייתה ולהשאיר את התינוקות בלי תרופות, חשמל ומים. יש הבדל אחד: אילו היה שרון עושה הרבה פחות ממה שעושה עכשיו רבין, היתה הארץ מתקוממת כמו בימי סברה ושתילה. ואילו רבין עולה בשיעורי הפופולריות."

שלושה שבועות אחר כך כתב מאמר בשם "מוח אנליטי". כותרת המשנה שלו – "מה קרה ליצחק רבין?" "המוח האנליטי של יצחק רבין הפך למבוך ללא מוצא."

בעקבות תוכנית מוקד בה השתתף רבין, מצא אבנרי 30 סתירות ב-30 דקות השידור. הוא תיאר את פעולותיו של רבין כמבטאות חוסר הבנה מוחלט של המתרחש בשטחים, בוז טוטלי לאוכלוסייה ומחדל טוטלי של הדרג העליון – יצחק רבין עצמו. אבנרי בז לטענתו של רבין לפיה לא ישיגו הפלשתינאים באלימות דבר, אלא במו"מ, בטענתו שרבין אינו מציע דבר רלוונטי למו"מ.

"צריך אדם להיות אלים מאוד מאוד כדי להאמין כי אווירה של הרג, פציעה, עוצר המוני, הרעבת אוכלוסייה וגירושים יכולה לטפח שכבה של מנהיגי ציבור שיסכימו להיות 'פרטנרים' למי שמבצע מעשים אלה," ומוסיף בלעג – "איזה מוח אנליטי מבריק! מה קרה למוח האנליטי המפורסם? איך מסוגל רבין לגבב תוך חצי שעה אוסף כזה של סתירות בולטות, עד כי מחשבה אינה מצטרפת למחשבה, ומשפט אינו מצטרף למשפט? זה מכבר ידענו כי יש לרבין מעין 'מחסום נפשי' בכל הנוגע לבעיה הפלשתינאית. הוא היה מסוגל לנתח מצב באופן מבריק באמת, עד שהגיע לעניין הפלשתינאי ולאש"ף. אז נשברה האנליזה, שככה המחשבה והוא היה מסוגל לומר דברים שההיגיון מהם והלאה, בלשון המעטה. כך זה היה אצלו תמיד. גם בהיותו ראש הממשלה. עוד לפני כן. איש טוב, בעל כושר ניתוח טוב, עד שהגיע לבעיה הפלשתינאית. אך הנה נתקל רבין במציאות שאי אפשר עוד להתחמק ממנה. מציאות פלשתינאית. ולא זו בלבד, אלא שהוא נושא באחריות הבלעדית לנעשה, בתפקידו כשר הביטחון, שהוא גם שליט השטחים הכבושים. מול מציאות זו הוא עומד חסר אונים, חסר עצה. המציאות סותרת לחלוטין את דרך המחשבה שלו. אין הוא יכול להתגבר על המחסום הפסיכולוגי החוסם את מחשבתו. אבל אין הוא מסוגל גם לשנות את המציאות. בפסיכולוגיה יש לזה מונח: 'דיסוננס קוגניטיבי'. אי התאמה בין התפיסה ובין המציאות. זה יכול להביא לתוצאות חמורות מאוד לגבי הפרט הסובל מכך. המוח האנליטי שוכח. המציאות אינה מתפרקת. המוח עלול להתפרק. זוהי טרגדיה. הטרגדיה של רבין. היא עלולה לגרום לטרגדיה למדינה כולה."

התקפות אבנרי הגיעו לשיאן בפרשת המכות. את ההוראה להכות פלשתינאים הוא תיאר כפקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה. הוא הזכיר את סלידת העולם מן ההוראה – "יצחק רבין כלל אינו מסוגל להבין תגובה אנושית כזאת. אין הוא מסוגל להבין שום רגש אנושי נורמלי, כשם שעיוור צבעים אינו מסוגל להבין מה זה צבע." הוא כינה את רבין "מצביא מובס". "יצחק רבין הופך מיום ליום לכישלון פתטי יותר. האיש שניצח שלוש צבאות ערביים בשישה ימים ושצירף לתהילה זו את ההילה ההומנית בנאומו הגדול בהר הצופים נוצח על ידי חבורה של זורקי אבנים והוסיף לביזיון זה צרור של התבטאויות בלתי אנושיות עד ששמו מעורר כיום צמרמרות בעולם... רבין לא היה מסוגל לצפות מראש שום מהלך של האוייב. הוא 'הופתע' לא רק מן ההתקוממות עצמה, אלא מכל שלב ושלב בה... רבין דמה שוב לילד ביער, השורק בקול רם כדי להפיח בעצמו אומץ. הוא לא ידע מה לעשות ולכן הפריח את המליצות מלפני שישה שבועות, שהופרכו מזמן."

אבנרי קרא לכל הצמרת הפוליטית של ממשלת האחדות ללכת הביתה. את עיקר ביקורתו הפנה לשר הביטחון יצחק רבין. "אין ספק, בין כל האשמים, יצחק רבין הוא האשם מיספר אחד."

רבין אחראי לאינתיפאדה, ומבחינה זו אין זה משנה אם ידע שתפרוץ או לא. אם הוא לא ידע, הוא אשם בכך שלא ידע. אם ידע – על אחת כמה וכמה. "מכל הבחינות האלה, יצחק רבין הוא האדם הפחות מתאים לתפקידו בכל מדינת ישראל. די בכך כדי לקבוע: עליו ללכת.

מרגע שפרצה ההתקוממות, העידו כל החלטותיו של יצחק רבין על חוסר הבנה מונומנטלי, על אי יכולת מוחלטת לתפוס מה מתרחש. המוח האנליטי המפורסם לקה בהלם. הוא שבת. מבחינה צבאית, הוא לא קרא את המפה, טעה בכל ההערכות, שגה בכל ההחלטות – בלי יוצא מן הכלל... האיש פשוט לא ידע מה הוא שח. הוא לא הבין מה מתרחש. אין הוא מבין גם עכשיו. על כך נוספת גסות לב, שאין דומה לה. משהו אלים, סתום, הדומה לחוסר אנושיות. ידי האיש מגואלות בדם – דם שנשפך למען המשך הכיבוש. דם ילדים, דם נערים ונערות, דם גברים ונשים, זקנים וזקנות. אין סבון בעולם שירחץ דם זה.

שמו של האיש נקשר בהחלטות בלתי אנושיות, החלטות שהן בלתי חוקיות בעליל על פי החוק הישראלי והבינלאומי, החלטות הפוגעות בזכויות האדם המקובלות בכל חברה תרבותית. כל אחד מן המעשים הנוראים האלה אך הגביר את ההתקוממות. החריף את המצב. ציניקן יכול היה לומר: אם יש לאש"ף אויבים כמו יצחק רבין, אין הוא זקוק לידידים."

בביקורתו החריפה, שינה אבנרי גם את יחסו לקדנציה הראשונה של רבין כראש הממשלה. "יצחק רבין כיהן במשך שלוש שנים כראש ממשלת ישראל. כהונה הזו הסתיימה בכישלון טוטלי. עכשיו הוא מכהן שלוש שנים כשר הביטחון, והאסון גדול אף יותר. יצחק רבין הוא אסון מהלך על שתיים. הוא היה צריך להתפטר ב-10 בדצמבר 1987, יום אחרי שפרצה ההתקוממות. הוא לא עשה כן. עכשיו הציבור חייב להגיד חד-משמעית: רבין הביתה!"

במהלך שנת האינתיפאדה הראשונה יצא רבין ביוזמת שלום והחל לדגול ברעיון שתי הרגליים – דיכוי האינתיפאדה בכוח מחד והאצת התהליך המדיני, תוך הפרדה בין אש"ף תוניס לאש"ף שטחים ומו"מ עם מנהיגות השטחים מאידך. הפופולריות של רבין, כפי שהתבטאה בסקרי דעת הקהל, עלתה ועלתה. אבנרי בחר ברבין לאיש השנה במדיניות. הוא חזר על ביקורתו החריפה ועל הדברים שכתב עליו במהלך שנת האינתיפאדה כולה. את מדיניות "שתי הרגליים" הוא הציג כ"שילוב של מדיניות נוקשה בשטח ומליצות יוניות באוויר... יצחק רבין סימל את ההווה הישראלי... הוא לא סובל את התהליכים העמוקים, שיקבעו את פני העתיד."

אבנרי עסק בשאלת הפופולריות הגואה של רבין. "לכאורה זה מוזר. בשלוש שנות כהונתו כראש הממשלה, נחשב רבין לכישלון. הפופולריות שלו היתה בתחתית. מאז ראשית האינתיפאדה נכשל רבין בכל נבואותיו ותחזיותיו. אולם הפופולריות שלו אינה משתנה ואף מתחזקת... חלק מן ההצלחה הזאת יש לזקוף לזכות תדמיתו של רבין. הוא נראה אמין, אחראי, שקול. דיבורו האיטי והתנהגותו הצברית השורשית משרים סביבו אווירה של ביטחון. בפוליטיקה, התדמית חשובה לעיתים קרובות מן המציאות. אך עיקר הצלחתו של רבין נובעת מן הטקטיקה הפוליטית שהוא נוקט. רבין הוא איש מפלגת העבודה המקובל על רבים מאנשי הליכוד. הוא מיקם את עצמו כמרכז. כך הועלה בידו לאחד סביבו את רובה הגדול של מפלגת העבודה יחד עם חלק ניכר מן הליכוד. הצירוף יחד של שני כוחות אלה הוא היוצר את הרוב. לו תוכל מפלגת העובדה אי פעם לעמוד בראש קואליציה חדשה, יהיה רבין המועמד המועדף. במדינה שבה שולטות שתי מפלגות גדולות, זהו סוד ההצלחה: המועמד של אחת משתי המפלגות צריך לשמור על גיבוי הרוב של מפלגתו שלו, ולזכות בו זמנית באהדת חלק משמעותי של המפלגה השנייה.

רבין מצליח בכך. הוא הולך בדרך זו בצורה עקבית, מבלי להניח לשום גורם או מאורע להסיט אותו מדרך זו".

הדברים הללו נכתבו במאי 89. היה זה רמז ראשון לתמיכתו של אבנרי ברבין, המסוגל להפיל את שלטון הליכוד. הדברים נכתבו שנה ורבע בלבד אחרי שתקף אותו ואמר ששום סבון לא יכול לרחוץ מידיו את הדם ששפך.

דברים ברורים יותר כתב אבנרי כעבור ארבעה חודשים, בכתבת איש השנה תשמ"ט. (כאיש השנה הוא בחר את אריה דרעי). הוא שב והזכיר את הפופולריות ההולכת וגוברת של רבין ומסביר אותה בכך ש"הוא איחד את הדרישה ליד קשה בשטחים עם הכמיהה לפתרון מדיני." הפעם לא הציג את דבריו ופעולתו בנושא הפתרון המדיני כ"מליצות באוויר", אלא התייחס אליהם ביתר רצינות. "היו שהאמינו כי הוא הולך בדרכו של שארל דה-גול, אשר הביא את צרפת אל פתרון הבעיה האלג'יראית בשיטות של עורמה וכחש, ושדחף את הימין הצרפתי, בעל כוחו, להסכים לנסיגה מהשטחים. בימים האחרונים של תשמ"ט היה נדמה שרבין אכן הולך בדרך זו וקובע את הכיוון והקצב של המאורעות. אולם הדבר לא היה עדיין ברור."

עיון בדברים שכתב אבנרי על רבין במשך דור שלם, מעיד על הערכה עמוקה לאיש. למעט הדברים שכתב בשנה הראשונה של האינתיפאדה – במשך כל התקופה הארוכה הזאת, שיבח אותו רבות על אופיו ופעולותיו וביקורתו עליו היתה מתונה מאוד, ביחס לסגנון הכתיבה של אבנרי. ביקורתו היתה מעין אכזבה מכך שאדם שהוא כה מעריך אינו מממש את הציפיות הגבוהות שהוא תולה בו. במקרים אחרים, האשים אבנרי אחרים (פרס, לאה רבין) בנפילותיו. חרף האכזבות, לא הוריד אבנרי את סף הציפיות שלו מרבין. הוא המשיך להאמין בו.

מה גרם לאמפטיה של אבנרי לרבין? אני מעריך שהגורם העיקרי לכך הוא העובדה שרבין מסמל את אותם הדברים שאבנרי העריץ כל השנים.

ראשית – הצבריות. אבנרי העריץ את הצברים ולצד ההערצה חש רגשי נחיתות לידם. רבין סימל בעיניו את הפוליטיקאי הצבר. הוא זר לממסד שאבנרי שונא ומנוכר לו. הוא אינו חלק מהמפלגתיות נגדה הוא נלחם כל השנים. הוא ישר, אמין, אחראי, ישיר – כל אותן תכונות שאבנרי מיחס לצבר. לכן הציפיות שלו ממנו היו כה גבוהות – ליישם את האלטרנטיבה שלו לדרך שבן גוריון עיצב בה את המדינה, ושלהערכתו זו האלטרנטיבה המייצגת את כמיהתם של הצברים.

שנית – רבין הוא איש צבא. אבנרי מעריץ את צה"ל ואת קציניו.

שלישית – רבין הוא איש הפלמ"ח ולוחם תש"ח. אבנרי העריץ את הפלמ"חניק. הוא האמין בדור לוחמי תש"ח, אליהם השתייך.

רביעית – במשך השנים, הוא טיפח את המיתוס הדה-גולי, של איש צבא, גיבור מלחמה, שיביא את השלום. הוא הרבה לכתוב על כך שרק מי שחווה את המלחמות יכול להביא שלום והאמין שרק מי שהציבור מכיר בו כביטחוניסט יוכל לשכנעו לקבל את הוויתורים שיש לוותר, לדעתו, למען השלום.

לכן, למשל, מאז שעזר ויצמן שינה את דעותיו הפוליטיות והיה ליונה, אבנרי כתב עליו פעמים רבות כעל המנהיג שצריך להוביל את מחנה השלום. הוא פינטז על התמודדות האמיתית שצריכה להיות בין שני המנהיגים הרציניים של שני המחנות – ויצמן ושרון. מאז נאומו של רבין בהר הצופים, אבנרי ראה בו התגשמות המיתוס הזה, אף ששוב ושוב התאכזב מניציותו.

חמישית – כל הגורמים הללו חודדו על ידי היריבות רבת השנים של רבין ופרס. אבנרי לחם בפרס מאז שנות החמישים. הוא מגלם בעיניו את כל מה שהפוך לדברים אותם הוא מעריץ. אותם הדברים שרבין מסמל בעיניו. פרס הוא יליד פולין, שלא התערה בצבריות. פרס לא לחם בתש"ח, ולפי תפיסתו של אבנרי הוא מייצג את הצעירים שהשתמטו משדה הקרב וסידרו להם ג'ובים. אותם ג'ובניקים השתלטו על המדינה וגנבו אותה מאלה שהקימו אותה באמת – הלוחמים. פרס היה מנערי בן-גוריון, אלה שאבנרי לחם בהם והציג אותם בכל השנים כמסוכנים לדמוקרטיה. פרס היה בעיניו פוליטיקאי שקרן, תככן, חתרן, תאב פרסומת עצמית, שלמענה ולמען שלטונו לא יבחל בשום אמצעי.

גם בשנים האחרונות, כשפרס החל לדבר במושגים הקרובים מאוד לעמדותיו של אבנרי מזה עשרות שנים, כמו חזונו על המזרח התיכון החדש, הדומה לחזון המרחב השמי של אבנרי – לא השתנתה דעתו עליו. העימות בין פרס ורבין הציב אותו חד-משמעית לצד רבין וחיזק את הערכתו אליו.

בבחירות 92', שב רבין למרכז המפה הציבורית. לראשונה מאז קום המדינה, אבנרי תמך במפלגת העבודה, יורשתה של מפא"י שכה שנואה עליו.

[סוף הפרק על רבין]

המשך יבוא

2. מלחמת אבו-מאזן

אני בעד ניסיון להגיע להפסקת אש והסדרה עם חמאס ברצועת עזה.

נכון, חמאס הוא ארגון טרור רצחני, איסלמיסטי קנאי, שונא מושבע של ישראל, השולל אידיאולוגית ודתית את עצם קיומה. אך חמאס הוא גם ישות שלטונית. חמאס הוא השליט ברצועת עזה. התעלמות מכך היא אי הכרה במציאות. ולכן, חמאס הוא הכתובת. בדיוק כפי שאש"ף, שאף הוא ארגון טרור, הוא הישות השלטונית ברש"פ, ולכן הוא הכתובת וישראל מקיימת איתו יחסים ואף תיאום ביטחוני.

חמאס הוא יישות שלטונית; הוא עומד בראש מדינת עזה. כיישות שלטונית – מחמאס אנו תובעים אחריות, ממנו אנו דורשים דרישות, אותו אנו מכים כאשר מופעל נגדנו טרור (גם אם הטרור מופעל בידי ארגונים אחרים), איתו אנו מחליפים שבויים. למה? כי אנו חיים במציאות וחובתנו להתנהל במציאות. התעלמות מן המציאות אינה מדיניות.

שאלת ההסדרה עם חמאס אינה צריכה להיות שאלה של "עם מי מדברים", אלא האם היא משרתת את האינטרס הישראלי. אם התשובה חיובית, אין כל פסול בדיונים עם חמאס.

על איזו הסדרה מדובר? אין המדובר בוויתור על שטחים. אין המדובר בעקירת יישובים. אין המדובר בפגיעה בריבונות ישראל. מדובר בהסדרת המצב הביטחוני בגבול עזה, כדי להחזיר את השקט על כנו. אם הדבר אפשרי, וספק אם הוא אפשרי, יהיה זה חוסר אחריות להימנע מכך. כדי לדעת אם הדבר אפשרי, יש לנסות לקדם את ההסדרה. האלטרנטיבה היא מלחמה, ועלינו לראות את המלחמה כמוצא אחרון. אם תהיה מלחמה, היא תסתיים בהפסקת אש. אם ניתן לחסוך את מחיר הדמים, ההרס והסבל של המלחמה, ולהקדים את ההפסקה לאש – זו חובתנו.

על ישראל לעמוד על הפסקת אש מוחלטת – הפסקה מוחלטת של טרור ההצתות, של הפגיעות בגדר, של צעדות ה"שיבה". בתמורה, על ישראל לגלות נדיבות ופתיחות רבה בנושאים כלכליים ובנושאי פיתוח הרצועה ובכל מה שיכול להקל על האוכלוסייה.

הדוחף העיקרי להסלמה ולמלחמה, הוא יו"ר הרש"פ אבו מאזן. הוא מרעיב את תושבי עזה, מונע מהם חשמל, חותר בכל מאודו לגרימת סבל לבני עמו ברצועת עזה, ומנסה בכל דרך לסכל את שיחות ההפרדה. האסטרטגיה שלו נועדה להביא למלחמה, בתקווה שהפגיעה הקשה בעזה תחזיר אותה לשלטונו. יש בתוכנו פוליטיקאים ופרשנים השוללים את המגעים עם חמאס, בטענה שבכך נחזק את חמאס ונחליש את מעמדו של אבו-מאזן. האם חיזוק מעמדו של אבו-מאזן, מנהיג אנטי ישראלי קיצוני, מכחיש שואה מדופלם, סרבן סדרתי לכל פתרון ולכל הצעות השלום מרחיקות הלכת ביותר של ישראל, מצדיק סיכון חייהם ושלומם של חיילי צה"ל ותושבי הדרום?

בעיניי, זו גישה מופקרת.

הסדרה עם חמאס חייבת להיות מעמדה של כוח. לצערי, מדיניות ההבלגה וההכלה על טרור ההצתות פגעה קשות בהרתעה הישראלית, ותקשה על היכולת להגיע להסדרה. ייתכן שלא יהיה מנוס ממכה צבאית לחמאס. אך מן הראוי שננסה לחסוך זאת בניסיון נמרץ להגיע להסדרה.

זה האינטרס הציוני. שנות שקט בגבול הרצועה הן הזדמנות לפיתוח משמעותי וחיזוק של ההתיישבות היהודית בנגב המערבי.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

3. צרור הערות 10.10.18

* הנשיאה שלנו – ניקי היילי, ידידת ישראל הדגולה, שגרירת ארה"ב באו"ם שהודיעה על התפטרותה, הבהירה שלא תתמודד על נשיאות ארה"ב ב-2020. חבל. אבל גם 2024 זה לא מאוחר. היילי לנשיאות!

* המזרח התיכון הישן – מיום ליום מתחוור שאבו-מאזן לפלשתינאים הוא מה שאסד לסורים.

* מקומכם איתנו – יש לקוות שהצורר האנטישמי קורבין לא יִבָּחֵר לראשות ממשלת בריטניה, אך די בכך שהוא מועמד ריאלי, כדי שיהודי בריטניה יבינו את הרמז. מקומכם אִיתנו, במדינת הלאום של העם היהודי, במקום היחיד שיהיה לכם בית ומולדת.

* פספסתי משהו? – קראתי כתבה בווינט על נשיא בלארוס לוקצ'נקו. הוא הוגדר "הרודן האחרון באירופה." פספסתי משהו? ארדואן פרש?

* שלום פשיסטי – פרופ' עמירם גולדבלום הוא ממייסדי שלום עכשיו, חבר הנהלת הקרן החדשה ומועמד לכנסת מטעם מרצ. בקיצור – איש מחנה השלום. שוחר שלום, רודף שלום, שׁוֹלֵם שלום וכל הטיה נוספת של השלום שתעלו על דמיונכם.

גולדבלום הוא כל כך שלומניק, עד שמרוב רדיפת שלום הוא מחרחר מלחמה פשיסט צמא דם. כך הוא כתב בטוקבק בשוקניה: "כל עוד לא יעלו טנקים על ביתו של ישראל הראל במרכז הטרור היהודי עפרה – ועל יתר בתיה של ההתנחלות הזאת, כמו של התנחלויות הצפעונות הדתית – ויטחנו אותם עד דק – לא תהיה למדינת ישראל תקומה."

אם, חלילה, שלומניקים מסוגו של גולדבלום יעלו אי פעם לשלטון בישראל, יהיה כאן שלום כמו אצל שכנינו הסורים.

זכיתי להכיר את אביו של גולדבלום, חתן פרס ישראל פרופ' נתן גולדבלום ז"ל, מפתח החיסון נגד פוליו בישראל. נתן גולדבלום, איש מופת, ציוני דגול, אדם ישר דרך, צנוע ומאיר פנים, היה חבר הנהלת תנועת "הדרך השלישית", ובין חברי ההנהלה הוא היה בעל הדעות הניציות ביותר.

ליבי ליבי לנתן גולדבלום, האיש היקר הזה; איך נפל מן העץ הנפלא הזה תפוח רקוב ורעיל כזה. אם נכנה את המנוול חומץ בן יין, נוציא את דיבת החומץ רעה. איש דמים נקלה ורשע.

* איחולי תבוסה – לקראת הבחירות לרשויות המקומיות הבאות עלינו לטובה, אני מבקש לאחל מכל ליבי איחולי תבוסה וכישלון לשני ראשי ערים – ראש עיריית נתניה מרים פיירברג וראש עיריית מגדל העמק אלי ברדה. שניים אלה, במעשה פופוליסטי דוחה, החליטו למחות את שמו של גיורא יוספטל ולשנות שמות רחובות שנקראו על שמו.

הרחובות נקראו על שמו של יוספטל, כיוון שכשר בממשלות ישראל וכאחד מראשי הסוכנות היהודית, הקדיש את חייו ואת כל מאודו לקליטת עלייה ולהתיישבות. מעטים האנשים שפעלו כמוהו למען קליטתם בישראל של שורדי השואה ממחנות העקורים באירופה ושל העולים מארצות ערב שעלו בהמוניהם בשנות החמישים, בעיקר בתפקידו כראש מחלקת הקליטה של הסוכנות.

ההחלטות הפופוליסטיות הללו נבעו ממסע של עסקני העדתיות בישראל לחרחר שנאת אחים ולחולל ריב ומדון בחברה הישראלית. בסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל" צוטטו בשמו אמירות פוגעניות ובלתי ראויות נגד עדות המזרח. גם אילו הוא אמר אותן, הן היו בטלות בשישים לעומת העשייה הגדולה שלו. אך חוקר תולדות יהדות מרוקו ד"ר אבי פיקאר, שחקר את הנושא, כבר הוכיח שיוספטל כלל לא אמר את הדברים שיוחסו לו. ההיפך הוא הנכון, הוא ציטט אותם מסדרת כתבות של העיתונאי אריה גלבלום ב"הארץ" על מחנות העולים, כביקורת על הדברים.

כתב פיקאר: "יוספטל כעס וחשש שהכתבות תגרומנה לאנשים לחשוב ש'העלייה היא בעלת משקל מוסרי ירוד וכו' '. כלומר, הדברים שיוצרי הסדרה הביאו כמייצגים את דעתו של יוספטל, הם בעצם דברים שיוספטל התנגד להם!"

אגב, בסדרה נאמר שהפרוטוקולים של הסוכנות מהם נלקחו הדברים חסויים, ובעקבותיה החליטה הממשלה לפתוח אותם לציבור. מסתבר שזה היה עוד שקר – הפרוטוקולים הללו פתוחים כבר עשרות שנים.

מי שניסו, מתוך פופוליזם לשמו, למחות את שמו של יוספטל – אני מאחל להם בכל לב תבוסה. אני מבין שההחלטות על החלפת השמות טרם בוצעו, ואני מקווה שלאלה שקיבלו אותן לא תינתן ההזדמנות לבצע אותן.  

* דוגמה אישית – שואלים אותי: למה מיכל רייקין אינה תולה שלטי תעמולה לאורך כבישי הגולן? למה היא מפקירה את השטח למתמודדים האחרים?

תליית שלטים בשטחים ציבוריים היא עבירה על החוק ופגיעה בסביבה. מיכל היא מנהיגה ערכית וישרת דרך, המבססת את מנהיגותה על דוגמה אישית. כראש המועצה היא תאכוף את החוק ותגן על הסביבה, והיא מחויבת לערכים הללו גם כמועמדת.

וזה לא יפגע בה? אני מאמין שתושבי הגולן מעריכים מנהיגות ערכית וישרת דרך, מנהיגות של שאר רוח, דוגמה אישית, כיבוד החוק והגנה על הסביבה. זאת רוח הגולן.

* לא מהסיבה הזאת – ב-7 בינואר 2000 נערכה בכיכר רבין "אם כל ההפגנות" – הפגנת הענק נגד נסיגה מהגולן, בהשתתפות מאות אלפי ישראלים. הכיכר גלשה, ועוד קילומטרים רבים בכל הרחובות הסמוכים לה היו גדושים במפגינים.

בין הנואמים בהפגנה היתה מיכל רייקין. אישה צעירה, בשנות השלושים לחייה, פעילה במאבק, אך לא דמות ציבורית מוכרת. ובדבריה הבהירים והברורים היא סחפה את הקהל. היא שוחחה עם הקהל, דובבה אותו והקהל נענה לה. ראיתי לאחרונה את סרט ההפגנה בארכיון הגולן, ונפעמתי.

ומדוע אני מזכיר זאת? כדי לומר שלא מהסיבה הזאת אני תומך במיכל. כלומר, היותה פעילה מרכזית ומובילה במאבק על הגולן היא חלק מתהליך בניית מנהיגותה, אותה בנתה במשך השנים עד היותה הנכונה להנהגת הגולן. וכמובן שהיכולת של מיכל לייצג את הגולן, לבטא את הגולן, לדבר אל הציבור הרחב, לסחוף את הציבור, לחבר אותו לגולן, רלוונטית מאוד מאוד לראשות המועצה האזורית גולן.

אבל לא זאת הסיבה לכך שאני תומך במיכל. אני תומך במיכל, כי היא מנהיגה בעלת שאר רוח, ערכית, ישרת דרך; אשת חזון היודעת להציב מטרות ויש לה כושר ביצוע ויכולת הנעה כדי להגשים אותן.

* מנהיגות בעת משבר – ב-12 ביולי 2006 פרצה במפתיע מלחמת לבנון השנייה. למחרת בבוקר, התכנס לראשונה מטה החירום של המועצה האזורית גולן, בראשות סגנית ראש המועצה מיכל רייקין. אני הייתי חבר במטה, בתוקף תפקידי כמנהל המתנ"ס האזורי.

"הגולן הוא המקום השקט ביותר במדינה" – זאת היתה סיסמה שנהגנו לדקלם, והיא היתה נכונה. היא היתה חשובה מאוד למיתוג האזרחי של הגולן, לעידוד הקליטה, התיירות וההשקעות בגולן. אולם כתוצאה מכך שנשבינו בה, לא היתה בגולן כל היערכות אזרחית למצב אחר. לא היה מטה חירום, לא היה מערך חירום, לא היתה תורת הפעלה.

ותוך כדי תנועה, מיכל הקימה את המטה, הובילה את גיבושה של תפיסת פעולה, כולל מערכת העברת המידע לציבור וניצול דרכי התקשורת החדשניות לאותם ימים לשם כך. אמחיש שתי פעולות שהמתנ"ס הוביל.

 ביום השני למלחמה נסגרו מוסדות החינוך המיוחד בגליל, שבהם למדו הילדים בעלי הצרכים המיוחדים של הגולן. כבר ביום השלישי פתחנו במתנ"ס מועדונית לבעלי צרכים מיוחדים, עם מערך הסעות לכל ילד, עם מתנדב מבוגר (או נער) על כל ילד, שפעלה עד היום האחרון של החופש הגדול, והיא פועלת עד היום. הקמנו מטה סיוע לקריית שמונה, טבריה וצפת, ומדי יום הורדנו אנשים רבים מן הגולן לפעילות התנדבות בערים אלו – מבצע משותף למתנ"ס, ועד יישובי הגולן ומדרשת הגולן. זה רק קמצוץ מן הפעילות של המטה.

מיכל הובילה את המטה ביד רמה, בקור רוח, ביעילות, והפגינה יכולת מנהיגות וניהול מרשימה. היא יצרה יש מאין דרכי התמודדות עם המצב, כאילו המועצה מנוסה במצבי חירום. הדבר המרשים היה היכולת של מיכל לתפקד בשעת משבר, להתמקד ולמקד את המערכת למצב חדש, שיום קודם לכן כלל לא היה בטווח המחשבות שלנו, ללמוד תוך כדי תנועה ולעשות זאת בהצלחה.

מיד לאחר המלחמה, הובילה מיכל את הקמת מערך החירום בגולן ותפיסת החירום בגולן, כולל חמ"ל המועצה, מערך צח"י (צוותי חירום וחוסן יישוביים) ביישובי הגולן; נסענו למקומות אחרים (בקעת הירדן, אשקלון ועוד) ללמוד מהם, אך בנינו מערך ייחודי, שהלך והתפתח – תחילה בהובלתה ובהמשך בהובלתו של אורי קלנר, סגן ראש המועצה הנוכחי, עד שהיום הוא מוקד לעליה לרגל לאזורים שרוצים ללמוד מערך חירום במיטבו – מהו.

מיכל רייקין היא האישה הנכונה להנהגת הגולן – בשגרה ובחירום.

* חיבוק דֹּב – בתקופת הבחירות המוניציפליות הקודמות, לפני חמש שנים, ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל. חלק ניכר מפעולתי היה בקריית שמונה והייתי מעורה בנעשה בעיר.

לקראת הבחירות פירסמתי מאמר תמיכה באחד המועמדים, שהאמנתי שבכוחו לחולל את השינוי הנחוץ כל כך בעיר. בין השאר כתבתי: "סלוגן הבחירות של ראש העיר המכהן, הרץ מטעם הליכוד, הוא 'להביא כסף מהממשלה – רק ניסים יכול!' – כל הקמפיין שלו נע סביב המסר הזה. תמונותיו מתנוססות לצד ראש הממשלה ושרי הליכוד, והמלל בהם, לא במרומז אלא ישירות, ללא בושה, הוא שבזכות היותו איש הליכוד, שרי הממשלה יסייעו לקריית שמונה. זהו מסר הרסני. הוא הרסני, לא רק בשל האמירה שמחויבותם של שרי הממשלה אינה לאזרחי ישראל, אלא לאלה שבוחרים ב'מפלגה הנכונה', שזה כשלעצמו מסר המדיף ריח מושחת. הוא הרסני, כיוון שאסונה של קריית שמונה הוא תחושת התלות בגביר הממלכתי. ראשי רשויות שחוללו ומחוללים שינוי אמתי, הם אלה שלקחו אחריות והבינו שהמשאב האמתי של עירם אינו תקציב המדינה, אלא ההון האנושי של העיר והירתמותה של ההנהגה לקדם אותו. בסופו של דבר, למקומות שעזרו לעצמם, הגיע גם כסף ממלכתי. גם הממשלה, כל ממשלה, אינה רוצה שכספה ירד לטמיון, והיא תעדיף לסייע למי שמסייע לעצמו."

הדברים נכונים גם היום וגם בגולן. אני קצת נבוך למראה תמונות מצג החנופה ל"ורעייתו" וראש הממשלה. אני גאה במיכל רייקין, שדחתה בנימוס ובתקיפות את החיזורים של מפלגות שניסו לתפוס טרמפ על הקמפיין שלה. למשל, מפלגה שניסתה להתהדר בהרצת שתי נשים להנהגת שתי הרשויות בגולן. מיכל יודעת, שהאינטרס של חיבוק הדוב הזה, אינו האינטרס שלנו. בכך מיכל נאמנה לרוח הגולן.

* ביד הלשון: עין קשתות – עין קשתות הוא שמו העברי של האתר אום אל-קנאטיר בדרום הגולן, סמוך למושב נטור וליד אפיק נחל סמך. אום אל-קנאטיר (או אום אל קנטאר) פירושו – אם הקשתות. הוא קרוי כך על שם שלוש הקשתות שמעל המעיין שבכפר.

המקום הוא כפר יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ששמו אינו ידוע. במרכזו בית כנסת מפואר, אחד החשובים והמפוארים שהתגלו בארץ ישראל, מה שמעיד על כך שמדובר בכפר אמיד, מבחינה סוציואקונומית. להערכת החוקרים, על פי הממצאים הארכיאולוגיים, התבסס הכפר על תעשיה של צביעת פשתן לבגדי יוקרה.

ברעידת אדמה שפקדה את א"י בשנת 749, חרב בית הכנסת. בשנת 1866 סיירו במקום החוקרים לורנס אוליפנט וגוטליב שומכר, ראו גל אבנים גדול, ועל פי עיטורים של כמה מן האבנים, העריכו שאלה שרידים של בית כנסת.

מאוחר יותר התיישבו במקום סורים, עד מלחמת ששת הימים.

ב-15השנים האחרונות נערכו במקום חפירות ארכיאולוגיות ובוצע מיזם של קימום בית הכנסת, כולל היכלית ארון הקודש המפוארת שלו, באמצעות טכנולוגיה חדשנית, שזיהתה כל אבן ואבן ואת מיקומה המקורי, ובכך איפשרה את הקימום המדויק של האתר.

בסוכות נפתח האתר, כולל מרכז המבקרים שלו, לקהל הרחב. השבוע נחנך האתר, שהוכרז כאתר מורשת לאומי, בטקס בהשתתפות ראש הממשלה.

אני ממליץ בכל לב לבקר באתר.

אורי הייטנר

* * *

משה כהן

צה"ל חזק מאי פעם

האנשים "הנאורים" חוזרים ומשננים לנו "אנחנו חזקים מאי פעם."

נחה דעתי, הכול בסדר.

אבל יש בעיה קטנה – הצבא "החזק ביותר באזור" חסר אונים מול אספסוף של פוחזים מטיסי עפיפוני תבערה, ההופכים את חיי תושבי עוטף עזה לגיהינום.

תמהני.

חיים בצל הכיבוש

האוניברסיטה העברית מכינה כנס בנושא "החיים  תחת הכיבוש" על חשבון כספי ציבור.

למה לא לערוך כנס בנושא "החיים מתחת לטרור"?

משה כהן

* * *

אני מעלעל בכל נייר

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אצבעות-ידיי נעשו שחורות

מעלעול בעיתונים

אני מעלעל בכל נייר

גם בתחת שלי

כך אני מרגיש

שהאנושות עדיין קיימת

שהגרפומניה חוגגת

שאידיוטיזם מוסרי נחשב לספרות גדולה

שהציונות מנצחת

שאני יכול להמשיך לעלעל בכל נייר

גם בתחת

וללכת בשקט לישון

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ח. המקצוע: קצין התרבות על אונייה

האיש הממונה עליי מטעם צי"ם, יצחק בן-ארי, לא נתן לי שום הנחיות או הוראות איך עליי לבדר את הנוסעים. אמר שיעמדו לרשותי ספרייה של תקליטים וספרייה של ספרים וגם כמה סרטים שאותם אוכל להקרין מתי שארצה. סמכו עליי שאדע לנצל נכון את הצוות שבחרתי והשאירו לי לעשות מה שאמצא לנכון.

 באחת המחברות  הכחולות שלי, שעליה מצאתי רשום "ארצה 1960" גיליתי  נאום פתיחה, שבו התכוננתי לקבל את פני הנוסעים בערב ההפלגה הראשון. קשה לי להאמין שאכן נשאתי אותו, אך יש בו כדי ללמד מה התכוננתי לעשות עם המפליגים  הישראלים העתידים להיות תחת מרותי במשך שבוע שלם.

נאום פתיחה

ערב טוב. שמי כך וכך ואני משוגע. הסתכלו על הריר הנוזל בקצות פי מבפנים והציצו בגנבה על התכונה החולנית שיש לאצבע אחת שלי, הנוהגת להתנועע למעלה ולמטה כל הזמן. בכלל, שימו לב וחרטו בלבכם כל מילה שאני אומר, כי  לא כל יום נותנים למשוגע כמוני לדבר.

אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל המקצוע שלי כאן באונייה, הוא מקצוע מכובד מאוד. אני בדרן. הצלחתי להגיע אל התפקיד הקשה הזה, אחרי שלמדתי במשך חמש שנים חקלאות והתמחיתי בהשקיית מטעים. לתופעה המוזרה הזאת יש רק הסבר אחד, אני לא סתם משוגע,  אני משוגע עם תעודות.

במסגרת המקצוע שלי יש לי בקשה קטנה, אנו עתידים להיות כאן יחד שבוע שלם. שבוע אחד בלבד, אז בואו ונשתגע קצת, אבל ברצינות. אני בטוח שיש כאן בארצנו, כלומר ב'ארצה', כאלה שידעו לספר סיפורים, או לשיר שירים, לעשות קסמים, קטעי פנטומימה ועוד כמה דברים שהם עצמם לא ידעו שהם יודעים לעשות.

יש לנו כאן בצוות הבידור ארבעה מוסיקאים טובים, משוגעים שעזבו בתל אביב עבודה טובה ומכניסה, עזבו בית נעים ועזבו כל אחד שתיים שלוש  נערות בשביל לעבוד כמו חמורים על אניית הפאר 'ארצה'.

למה הם עשו כל זאת? – משוגעים. יש לנו כאן שני סטודנטים, היא והוא, האחת לומדת פסיכולוגיה והאחד רפואה, ומה המשותף ביניהם? ששניהם יודעים צרפתית ולשניהם לא היה מעולם קשר עם בידור. אז הם יתאמנו עליכם בדרך לצרפת, כדי שבדרך חזרה ידעו לעשות את אותם הדברים בצרפתית.

הנה אתם רואים, נפלתם בידיהם של שישה חברים מיוחדים במינם, שחירפו את נפשם כדי לנסוע לאירופה וחזרה בגיגית נוסעת  בתנאי שישלמו להם. מה שאני לא תופס הוא זה, ששמעתי שיש אחרים שמוכנים לנסוע באותה גיגית ועוד אפילו לשלם בעד התענוג הזה. אז למה הם עושים את זה? משוגעים! נוסעים בגיגית דחוסה ועוד משלמים. כל זה דווקא משמח אותי, אני רוצה שנהפוך את ההפלגה לאווירת שיגעון עליזה, שבה כל אחד יוכל  להתפרק ולהשתחרר מכל אותם מעצורים פסיכולוגים מפוקפקים ולהרגיש בבית.

ועכשיו אני מגיע למטרת המפגש הזה. אני מבקש לא לחייך. יש לי לבשר לכם דבר שהוא בכלל לא משמח. אני בטוח שיימצאו כאן כאלה שיגידו שהדבר גובל בשערורייה, אבל בכל זאת אני אגיד אותו. אני מבקש רק שתקבלו את הבשורה בקור רוח, ובמקום לאבד את העשתונות ולגלות אזלת יד, אני רוצה שנחשוב ביחד, איך נוכל לקבל את פניה של הצרה הנוראה הזאת ולא להישבר.                                                                     

ובכן, היום כבר יום שני. נשארו לנו סך הכול עוד שישה ימים, ושום דבר, אבל שום דבר, עוד לא מוכן לקראת מסיבת הסיום. הייתכן??? אני באמת לא מבין אתכם, אני לא תופס איך אתם יכולים להתנהג בשלוות נפש כזאת. אתם רוצים להגיד לי שלא אכפת לכם לרדת מהאונייה בעוד שישה ימים בנמל מרסי בלי מסיבת סיום?...  

נכון שלא?...                                                                                                  

אז כעת בואו נתחיל להתכונן:                                                                         

בשלב ראשון של ההכנות אני זקוק למיספר בנים ובנות שלא יודעים לשיר. לא יודעים לשיר, אבל יש להם תנועות פה סימפטיות כשהם פותחים אותו. אני רוצה להקים כאן מקהלת "תזמורת בצורת". יש לנו פה תקליטייה וכל מה שאנחנו צריכים זה כאלה שלא מתביישים לפתוח את הפה. חוץ מזה יש לנו כאן תזמורת מקצועית שתוכל ללוות זמרים  שישירו לנו ביחד או לחוד. תהיה גם הרשמה לחוג דרמטי ונערוך תחרות מערכונים. אנחנו נהיה פתוחים לכל הצעה שתבוא מכם, ומה שאני יכול להבטיח לכם, שלא תקבלו שום תשלום על ההופעה, להיפך, במקום ליהנות מהנסיעה אתם תתחייבו להופיע לכל חזרה, ביום או בלילה.

אז מה שאני רוצה מכם עכשיו, שיצביע כל מי שלא יהיה מוכן לנקוף אצבע לטובת מסיבת הסיום... יפה. אני יודע שאני דורש מכם דברים קשים ואני יודע שכל מי שיש לו שכל בקודקודו, יסתייג ויתחמק מהמשימות, לכן אני רוצה לבקש מכם, ששבוע אחד בחיים, עזבו את השכל בצד ונסו להיות משוגעים קצת...

מודה ומתוודה שאני לא זוכר אם נשאתי את כל הנאום הזה במלואו.

היה לי צוות מוסיקלי שהאצבעות שלו היו במצב הכן על המנענעים והיה מוכן לנגן  24 שעות ביממה. כל פעם, כשרק עשיתי אתנחתא בנאום, הם תכף  ניסו להיכנס עם כמה אקורדים  ואני הייתי צריך להגיד להם: "רגע, עוד לא גמרתי."

הנוסעים, שרובם היו ישראלים שזו להם הפלגתם הראשונה, התנהגו בנימוס מאופק  ולא ידעו מתי הם צריכים לצחוק. זוגות צעירים שעשו את שגיאת חייהם כשהחליט לצאת לירח דבש בהפלגה על 'ארצה', ישבו אוחזים יד ביד ולא תיארו לעצמם, שליקוק הדבש שלהם יעבוד שעות נוספות כשירוצו למעקה או לכיור להוציא את נשמתם. אני כמעט לא הקאתי, כי ההפלגה לארצות הברית, חיסנה אותי קצת, אבל רוב הנוסעים לא ידעו שהם עולים על אונייה, שכל גל אומר לה משהו. הם היו מסתובבים על  הסיפון חיוורי פנים, וערבי השירה והריקודים היו  הדבר האחרון שעניין אותם.

ניסן כהן הב-רון, שעליו בניתי את עיקר העבודה גם כנגן וגם כדברן, היה ביומיים הראשונים  מנוטרל לגמרי ורק ביום השלישי, כשהים נרגע והגיגית נסעה על מי מנוחות, הראה את כוחו האמיתי והלהיב בעיקר את תלמידי בית הספר "אליאנס" שגם הם התאוששו בעזרת הים הרגוע.

בניתי הרבה על תלמידי אליאנס. הצגתי את עצמי לפני המדריך שלהם, דן שילון, שהיה נערץ עליהם, והצעתי לתרום לו ערב שלם שבו אתן לקבוצה שלו להופיע לפני כל הנוסעים. אמרתי לו שאם ירצו, אני מוכן אפילו לתת  לו את הערב האחרון של מסיבת הסיום.

הוא הקשיב לדבריי תוך חיוך קליל, ואני לא ידעתי  אם זה חיוך של לגלוג, או של רחמים. יותר לא פניתי אליו וגם הוא לא אליי.

בינתיים נוצר קשר ביני לבין כמה תלמידים, שהיו מנויים על "מעריב לנוער". אלה התרגשו כשגילו שאני הוא הכותב את "יומנה של איה הג'ינג'ית" ואת אלה הצלחתי לגייס, אני כבר לא זוכר לְמה.  

אחת הנוסעות הצעירות, נערה נאה, זהובת שיער ומלאת גוף. גילתה לי בגאווה שהיא אחותו של השכן שלי ב'מעריב לנוער'. ברגע הראשון לא הבנתי על איזה שכן היא מדברת, עד שהסבירה ששם אחיה הוא  דן אלמגור, הפזמונאי הידוע. לדן היה בעיתון מדור קבוע בשם המקורי "הפסק להמהם" ובו פירסם את מילות השירים, שהושרו בעיקר על ידי להקות צבאיות. המדור שלו הודפס ליד שלי, וכך היינו שכנים שנים רבות בלי שהיכרנו זה את זה. הצעתי לאחות הגאה, שתכתוב כמה פזמונים למסיבת הסיום. היא התחמקה באמתלה שדן לקח את כל הכישרונות המשפחתיים, אבל הבטיחה למסור לו ד"ש.

ואם אני כבר מזכיר את דן, אני לא יכול שלא לכתוב על  מה שסיפר לי לימים, כשהיכרנו מקרוב.  כוכב הסיפור הוא  לא אחר מאשר  ההומוריסטן אפרים קישון. זה היה כשהוא ודן  עבדו יחד בכתיבת חומר למועדון התיאטרון של חיפה. יום אחד, כשדן ביקר בעיריית חיפה והמתין לפגישה  עם אבא חושי, ראה לפניו בלוק נייר הנושא חותמת של העירייה. דן הוא מאלה שלא יכולים להתאפק כשרואים שמונח לפניהם דף נייר ריק. מיד שלף את העט, שבלעדיו הוא לא יוצא מהבית, ובלי לחשוב הרבה, כתב לכבוד הסופר אפרים קישון מכתב, שבו הוא מציע לו לשתף, בנוסף לדן אלמגור, גם את המשורר ש. שלום, שהוא תושב חיפה, איש רב כשרון ויש לו זכויות רבות בבניין הארץ. על החתום ראש העיר אבא חושי. 

דן מצא על השולחן גם מעטפה של עיריית חיפה, וכל מה שהיה צריך עוד לעשות, להדביק בול ולשלשל את המכתב לתיבת הדואר. 

לא חלפו שלושה ימים ודן קיבל שיחת טלפון מקישון ובה דברי נאצה וגידוף על אבא חושי, שמעז להגיד לקישון לשתף בפזמונים איזה משורר מימי מתושלח.

דן הצליח להפליט קולות הפתעה ולהצהיר שאם התרח הזה יכנס לתוכנית, הוא דן, מתפטר ויוצא ממנה.

"וגם אני!" אמר קישון, וביקש מדן שיתקשר לאבא חושי להגיד לו מה הם חושבים עליו. 

כאן היה ויכוח קטן, כי דן רצה שקישון יטלפן, אבל בסוף נכנע ולקח את המשימה עליו.

דן כמובן לא טילפן, אבל אחרי כמה ימים  הבטיח לקישון שהעניין סודר, ואבא חושי הבטיח לו שיגיד שלום לש. שלום.  

עבר עוד יום של הפלגה ואף אחת משתי יפיפיות  אליאנס לא באה להגיד לי שהיא יעל האחיינית של יצחק גיל, הנשוי לברוריה בת דודתי.

מי שכן התקרב אלי, היה תלמיד אחד, שאול, ששיתף איתי פעולה בכל מה שקשור להפעלת הנוסעים. בסוד גילה לי שחלום חייו להתקבל ללהקת הנח"ל, ואני הבטחתי לנצל את הקשרים  (שלא היו לי)  כדי לקדם אותו ללהקה.

בוקר אחד עמדתי אתו על הסיפון כאשר אחת מהשתיים, חלפה על פנינו ושאול אמר לה: "מה זה שרי, כבר לא אומרים בוקר טוב?"

כמובן שהיא עצרה, שלחה לעברו חיוך מקסים שהמס את ליבי, ובאותו רגע ידעתי שני דברים: האחד, שזאת לא יעל  הקרובה שלי, והשני – שאין לי שום מחויבות לבת דודתי ברוריה, ושלא יהיה לי אכפת אם תיפול על צווארי יפיפייה שהיא לא בהכרח קרובת המשפחה שלי.

אותם ימים  הייתי עדיין  קשור לחלי, חולם עליה בלילות וכותב לה מכתבים בימים, אבל היא עוד לא היתה בשלה לחברות מוחלטת, וידעה  עליות וירידות בקשר אליי. גם הצבא לא עזר להידוק הקשר בינינו ושלח אותה מקורס לקורס, כשכל מיני קצינים רמי דרג פונים אליה בכל הזדמנות ומבלבלים את דעתה. 

כיוון שכך, הרגשתי את עצמי חופשי לבלבל את ראשה של נערה אחרת. מצאתי שיר של חיים גורי על ספינת מעפילים והחלטתי לבקש משרי לקרוא אותו בליל ההפלגה האחרון. הודעתי על גבי לוח המודעת שמסיבת הסיום תהיה מוקדשת  לפלוגה הימית של הפלמח  (הפלי"ם), מה מתאים יותר מזה  לערב האחרון על הספינה?

בערב שלפני האחרון  ארבעת הנגנים שלי ניהלו שירה בציבור, שאחריה, לפי התוכנית, הודעתי שיוקרן סרט. חיפשתי בין הסרטים  פילם על נושא ימי,  משהו כמו 'בצהרי הים', אבל לא היה כזה והסתפקתי בסרט עם ג'רי קופר, 'בצהרי היום', שכל הארץ כבר ראתה אותו. למי שלא רצה לראות את הסרט פעם שנייה, היתה ברירה להישאר במועדון ולהשתתף בריקודים סלוניים.

הגעתי למועדון כשבכיסי שני דפים מקופלים. על האחד רשמתי את שירו של אלתרמן, נאום תשובה לרב חובל איטלקי, שאותו חשבתי לתת לשאול לקרוא, ועל השני שירו של חיים גורי, אותו חשבתי לתת לשרי, ולקחת אותה לאיזו פינה כדי לעשות חזרה.

משום מה נשואת תוכניותיי לא הייתה במועדון ובמקומה, ראיתי את היפיפייה השנייה יושבת על כיסא, כשלידה כיסא ריק. לא החמצתי את ההזדמנות ושאלתי אם המקום פנוי. היא הנידה ראש בחיוב ואני התיישבתי. עכשיו חיכיתי שתמסור לי דרישת שלום מדודה ברוריה, אבל היא אפילו לא ניסתה לשאול מה השעה. הבנתי שאני צריך לקחת את ההגה בידיים ושאלתי אם יש בקבוצה שלהם תלמידה ששמה יעל בינדר.

אמרה שבמקרה זו היא.

אמרתי: "אז למה את לא מוסרת לי דרישת שלום מדודה ברוריה?"

"היא לא אמרה לי למסור."  

"והיא לא סיפרה לך שהיא בת דודה שלי?"     

"סיפרה."                                                                                                                      

 "אז למה לא ניגשת אליי לעשות הכרה?"                                                                            

"לא חשבתי על זה."

על זה גם אני חשבתי ולא ידעתי מה עוד לשאול. שתקנו שנינו. בינתיים  נכנסה שרי למועדון, אך אני החלטתי שבכל זאת, בכל הקשור לשירה, כדאי לתת לקרובת משפחתי זכות קדימה. 

יותר מאוחר שאלתי את יעל למה היא לא  הולכת לסרט, ענתה שכבר ראתה אותו. כיוון שכך, הוצאתי את הדף מכיסי וביקשתי ממנה לצאת איתי לסיפון, כי אני רוצה לשאול אותה משהו. 

היא הצטרפה אליי בלי בעיות, ושם בחוץ, כששנינו שעונים על המעקה מול סהר שנראה כמו בננה משועממת, התחלנו לדבר. על מי דיברנו? כמובן  על ברוריה ועל אחותה טובה שהיתה חובשת קרבית בפלמח. 

בערך בחצות הלילה נזכרתי שאני רוצה שתקרא משהו במסיבה של מחר, אבל היא אמרה לי שזה לא בשבילה והציעה לי לתת את השיר לשרי שבטח תשמח. 

איך היתה מסיבת הסיום אני לא זוכר ולא זוכר אם בסוף נתתי לשרי לקרוא משהו, אני זוכר רק שלא הופתעתי כאשר כעבור כמה חודשים סיפרו לי שהיא התחתנה עם דן שילון. כנראה שגם הוא הסתובב על האונייה עם איזה שיר בכיס. ליעל לא הצעתי יותר שום שיר, אבל ברגע של אומץ לב נתתי לה את כתובתי בתל אביב והיא שמחה לראות שהיא גרה במרחק חמש דקות הליכה מביתי.

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

איפה איפה לורנס אוליבייה?

על ספרה של זיוה שמיר

"ורד לאמיליה – שקספיר וידידתו היהודייה"

ספרא – הקיבוץ המאוחד 2018, 160 עמ'

שמעון בר, שגילם ב-1964 את תפקידו של המלט בתיאטרון הקאמרי, נפגש עם השחקן האנגלי הנערץ ועטור הפרסים והתארים לורנס אוליבייה, וסיפר לו שגילם את תפקיד המלט בשפה העברית.

אוליבייה הביט עליו במבט משועשע ופלט: You don't say?, כאומר: איזה גיחוך – להעביר את הקלאסיקה שלנו לשפה הפריפרית שלכם!

אני מבקש להצביע על שני "חבלים": א' – חבל שלא ניתן לדבר עם לורנס אוליבייה (נפטר ב-1989), וב' – חבל שהספר הנפלא הזה של פרופ' זיוה שמיר איננו מתורגם לאנגלית – אני הייתי כל כך גאה להצביע בפני כל סנוב מצוי (גאונותו של אוליבייה לא היתה מחייבת סנוביות) לאיזו רמה של ידע, השקעה ומסירות יכולה להגיע חוקרת ישראלית בכל הנוגע לעולמו של שקספיר, למילון ולאיות של אותם ימים, לרמזים הדקים שבדקים שביצירתו של גאון התיאטרון העולמי, וכן בבקיאות בכתביהם של אישי התקופה: אמיליה בסאנו-לאנייר, כריסטופר מרלו, בן ג'והנסון, רוברט גרין ואחרים.

מטרת הספר שלפנינו היא להצביע על תופעה היסטורית-ספרותית ייחודית: אישה בת תקופתו של שקספיר מפרסמת ספר שירה עם נטייה פרוטו-פמיניסטית, וחותמת עליו בשמה האמיתי (לא בפסידונים כפי שהיה מקובל) – אמיליה לאנייר (לאנייר הוא שם משפחתו של בעלה אלפונסו, שרושש אותה לפני שנטש אותה). שם הספר בתרגום לעברית: "הודו לה' מלך היהודים", כשהכוונה, כמובן לישו שזה היה כינויו (הנלעג! – בבשורתו של יוחנן י"ט 3).

אנחנו מתוודעים בספר שלפנינו לקורותיה של אמיליה: אביה, בטיסטה בסאנו, היה ממשפחת מוסיקאים, מאנוסי ספרד שהגיעו לעיר בסאנו דל גראפה שליד ונציה שבאיטליה. המוסיקאים מוזמנים לאנגליה על ידי המלך הנרי השמיני בשנת 1538. בטיסטה נושא לאישה אנגלייה בשם מרגרט ג'והנסון, ונולדת להם הבת אמיליה. בטיסטה נפטר כאשר אמילייה היתה רק בת שבע, ולאחר זמן נפטרת גם אימה. דוכסית לוקחת אותה תחת חסותה, ואמיליה נאלצת לשמש פילגשו של קרוב משפחתה של הדוכסית, לורד האנדסון, הוא הנרי קאריי ו'ילובי, איש זקן, נשוי ואב ל-16 ילדים מאשתו ומפילגשיו. כשאמיליה נכנסת להריון, הוא משלם לאלפונסו לאנייר כדי שיישא אותה לאישה, ולבן הילוד, ששמו הנרי, כמו שם האב הביולוגי, יהיה מעמד חוקי. אותו אלפונסו מבזבז את כל הכסף שלורד האנדסון נתן לו כדי לקיים את הנישואין, ולבסוף נוטש את אשתו.

אמיליה, שזכתה לחסות של דוכסית ולורד הממונה על נושאים אמנותיים, היתה יעד להשתדלות של שני יוצרים חשובים באותה העת – ויליאם שקספיר וכריסטופר מרלו. יוצר בן התקופה, רוברט גרין, אף מרמז (בשמות בדויים) שהיה רומאן בין אמיליה ובין מרלו. הנחת הספר שלפנינו היא ששקספיר נשכר מהידידות עם אמיליה (סעד מהמלכות, רכישת ידע על היהדות), ובעקבות כך הוא משבץ ביצירתו מחוות כלפיה: פטרוקיו ב"אילוף הסוררת" הוא מעין העתק של אלפונסו, השם אמיליה מופיע ב"קומדיה של טעויות", ב"אותלו", ב"אגדת חורף", ב"שני שארי אצילים". ב"טיטוס אנדרוניקוס" מופיעים שני אצילים הנושאים את שמה בשלמות: אמיליוס ובסניוס. ההשערה של המחברת שלנו היא שייתכן כי אמיליה אף השתתפה בצורה אקטיבית בחיבוריו של שקספיר.

ולא רק זאת, ב-1540 מתפרסם ספר בשם Willobe His Avisa"", שכביכול חובר על ידי מחבר בשם הנרי ו'ילובי, שנפטר לפני הפרסום. עניינו של הספר ויכוח על מידת נאמנותן של הנשים, והרקע המשתמע ממנו דומה להפליא לקורות חייה של אמיליה אצל הנרי קאריי ו'ילובי. אוויזה, גיבורת הספר, עומדת איתן אל מול מחזריה, ומטיחה בגברים שהוציאו שם רע לנשים, שם שאיננו מוצדק, כי הגברים הם הבוגדניים, ולא הנשים. אמנם חוה חטאה חטא קטן בעץ הדעת, אבל החוטאים האמיתיים הם הגברים חפצי המדנים, שכולם נולדים מרחמן של נשים בחבלי הלידה.

ספר זה כתוב בפנטמטר יאמבי, כמו הסונטות של שקספיר, וזיוה שמיר מצביעה על היגדים דומים בספר זה וביצירות שקספיר "ריצ'רד השלישי", "אדוארד השלישי" "חלום ליל קיץ". המחברת שלנו משוכנעת שהמחברת היא אמיליה בסאנו, שבחרה בשמו של אדם מת כמחבר הספר כדי להימנע מהפללה בידי מרגלי המלכה אליזבת הראשונה, מלכה שהטילה טרור תרבותי מחשש לקתוליות או אתיאיזם. הספר ראה אור בשש מהדורות בחייה של אמיליה, ועובדה זאת כנראה סייעה לה לשרוד לאחר שנשארה חסרת כול בעקבות נטישתו של בעלה אלפונסו.

המחברת מצביעה על סממנים פרוטו-פמיניסטיים גם ביצירתו של שקספיר, ומצביעה על מקורם בהגיגיה של אמיליה.

הסונטות 144-127 של שקספיר עניינם "הגבירה השחורה", ושוב הנחת הספר שלנו היא שמדובר בדמותה הנערצת של אמיליה, שלא היה לה יופי קלאסי כמו בסונטות פטררקה. חלק מסונטות שקספיר מופנות לדמות גברית, ושוב, הנחת הספר היא שחוברו על ידי אמיליה.

הספר שלנו מרבה לתאר את הידע ביהדות המושקע ביצירות של שקספיר ושל בני דורו – בספר "האלכימאי" של בן ג'והנסון, שראה אור ב-1610, מזכירה זונה בשם דול קומון (בובת הקהל) את התלמוד, את ר' דויד קמחי, ר' אברהם אבן עזרא ותרגום אונקלוס. ואילו ברפליקה של שיילוק ב"הסוחר מוונציה", שם הוא מוכיח כי יהודי דומה בכול לשאר בני האדם, גם בתשוקת הנקמה – דבריו אלה של שיילוק דומים להפליא לפירוש רד"ק לישעיה נ"ב 6-5. מסקנת הספר שלנו היא שאת הידע ביהדות קיבלו יוצרים אלה מאמיליה בסאנו, ואולי גם מיהודה סומו, מחבר "צחות דבדיחותא דקידושין", אותו אולי פגש שקספיר כשברח מנושיו לאיטליה.

הקושי בהנחה שאמיליה היתה מקור לידע השקספירי ביהדות (כולל בחירת שמות בעלי קונוטציה של סכינים ונשק לגיבורים היהודיים ב"הסוחר מוונציה") הוא שאמיליה, שנולדה באנגליה מאם אנגלייה, התייתמה מאביה בגיל שבע – כמה יהדות היא כבר יכלה לספוג מאביה, שבוודאי ראה את עצמו נוצרי לכל דבר? הידע שלה ביהדות ובמיתולוגיה היוונית-רומית בוודאי נבע ממקור אחר.

מחברת הספר שלנו משווה את דמות היהודי בראבס במחזהו של כריסטופר מרלו "היהודי ממלטה", ובין שיילוק ב"הסוחר מוונציה" של שקספיר. במחזה הראשון דמות היהודי היא מפלצתית ממש, ואילו לגבי שיילוק יש מעין איזון: הוא אמנם חמדן, שוקד על הדוקטים האהובים עליו כאילו היו ילדיו, והוא גם נוקם אכזר, אבל יש לו גם סיבות לנקום – ההשפלה שהוא סובל מהנוצרים וההתנכלות לממונו ולבתו. אבל נראה לי כי בסופו של דבר יש במחזה זה עלילת דם בלתי נסלחת. לי אין אפילו קמצוץ מהידע שיש לזיוה שמיר על שקספיר, על יצירתו ועל תקופתו, אבל את המחזה, המופץ בכל העולם, וגם בישראל (להבדיל ממחזהו של מרלו), אני מכיר, ואני סבור ששקספיר ביצע פה עלילת דם מתוחכמת באנגליה שהייתה חלוצה בעלילות דם, כפי שכתוב בספר שלפנינו בעיר נוריץ' בשנת 1149, באנגליה שהיתה הראשונה בין ארצות אירופה לגרש ממנה את היהודים (בשנת 1290). ויכולים הגויים להעליל עלינו עלילות על אופיינו המקולקל – בעניין עלילת הדם, כדבריו של אחד העם במאמרו "חצי נחמה" – אנחנו נקיים לגמרי, וכל האשמה היא על האופל שאופף את המעלילים. בעניין הזה חטאו של שקספיר גדול משל יוצרים אנטישמים מפורסמים אחרים – דיקנס, טורגנייב, דוסטוייבסקי.

זיוה שמיר חושפת בפנינו את חדר העבודה שלה בתרגום המופתי שביצעה ל-154 הסונטות של שקספיר ("עיני אהובתי", 2011), אשר מזכירות באוצר מילים, בפרוסודיה, ברטוריקה ובנושאים את ספרה של אמיליה בסאנו, ובין המעקשים בהם היא נתקלה, כמו קודמיה (ש' שלום, א' ברוידא, ש' זנדבנק, א' סתיו, א' הסנר וגיל הראבן), הוא היות השפה האנגלית בנויה בעיקר ממילים בנות הברה אחת, או שתי הברות, כאשר העברית בנויה ממילים בנות שתים-שלוש הברות. לדוגמה המילה Love" " היא בעלת הברה אחת, ואילו מקבילתה בעברית "אהבה" היא בעלת שלוש הברות. עובדה זאת מקשה ביותר על שימור הסדר הפרוסודי, שהרי הפנטמטר של שקספיר בסונטות הוא עבור המתרגם לעברית מעין מיטת סדום. המחברת מביאה מספר דוגמאות כובשות לב מהסונטות במקור ובתרגום, כפי שהן מופיעות בקובץ הנ"ל משנת 2011.

באחד הנספחים בספר מתארת המחברת כיצד נהו יוצרי הספרות העברית בתקופת ההשכלה ותחילת תקופת התחייה אל עולם התרבות הגרמני, ואחר כך אל עולם התרבות במרחב הרוסי. מסתבר שרק שני יהודים מומרים – סטניסלב הוגא ואדוארד זלקינסון – תרגמו ספרות אנגלית. המחברת מראה כיצד ביאליק (שהתנסה בתרגום "יוליוס קיסר" לא מהמקור, שהרי לא ידע אנגלית) וברנר עודדו את הסופרים העבריים (בעיקר אלה שמעבר לאוקיאנוס האטלנטי) לייבא אל תוך הספרות העברית תרגומים מתרבות המערב, ודווקא אסכולת שלונסקי-אלתרמן נענתה לאתגר הזה (דווקא שלונסקי שהתקומם נגד הנוסח הביאליקאי).

בפרק הראשון של הספר מתארת זיוה שמיר את התרומה התרבותית הענקית שיהודים, ויהודים מומרים, תרמו לתרבויות העולם, וכיצד גירושם של היהודים (מאנגליה, מספרד, מפורטוגל, מגרמניה, מעיראק – גרמו לסטגנציה בעולם הרוח בארצות אלו. אלה דברים נכוחים, שלא ניתן להכחישם, ואמיליה בסאנו-לאנייר מהווה דוגמה כיצד בת של אנוסים זוכה לאינטלקט מרשים, ותורמת לתרבות אנגליה והעולם. יחד עם זאת, הייתי נמנע מכותרת המשנה של הספר – "שקספיר וידידתו היהודייה" – אמיליה לא היתה יהודייה לא בתודעתה (זיוה שמיר מציינת שיש רמזים אנטישמיים ביצירתה), וברור שגם ההלכה לא היתה מכירה ביהדותה. נכון הוא שאבותיה בספרד היו יהודים.

הספר שלפנינו, כמו הספרים הרבים שקראתי מיבולה הגדול של זיוה שמיר, הוא גדוש בידע באשר לעולם השקספירי, ידע שמשאיר את הקורא פעור פה. הקורא בספר הזה זוכה לפגוש דמות של אישה יוצאת דופן, שהקדימה את זמנה בהשכלתה ובכישוריה הספרותיים, בעת שלנשים היה בקושי הזכות לקבל השכלה כלשהי (בנותיו של שקספיר עצמו לא זכו ללמוד בבית הספר).

נשארתי עם שני "החבלים" מהרישא של רשימה זאת.

[הרשימה ראתה אור לראשונה ב"מקור ראשון", 21.9.2018].

 משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

אמה תומפסון נהדרת ב"טובת הילד"

סרט קולנוע מעולה שמבוסס על רב המכר של איאן מקיואן שגם כתב את התסריט. פיונה מיי (אמה תומפסון) היא שופטת מכובדת ועסוקה שרגילה להחליט החלטות הרות גורל בתחום המשפחה על בסיס יום יומי, לעיתים קרובות על חשבון הזמן עם המשפחה הפרטית שלה. אין לה ילדים. ברגע של משבר אישי ביחסיה עם בעלה, פיונה מתבקשת לשפוט בתיק חדש שסובב סביב אדם, בחור צעיר ומבריק עם השקפת עולם דתית קנאית של הוריו ושלו שמונעת ממנו להסכים לקבל עירוי דם למרות שהוא גוסס במחלה ממארת שרק תרומת הדם עשוייה להצילו ממנה. המפגש בין השניים הוא בעל השלכות רגשיות עצומות בשביל אדם בן ה-18 ובשבילה, ועתיד לשנות את חייהם.

משחק נהדר של אמה תומפסון (פיונה מיי), סטנלי טוצ'י (בעלה בסרט, ג'ק), ופיון ויטהד, הוא הנער-הבחור אדם הנרי החולה בסרטן. 106 דקות. לא להחמיץ. סרט ברמה של פרסי אוסקר. אנגלי, חכם ומרגש. כל השחקנים מעולים. גם הבימוי. פנינה קולנועית.

שם הסרט לא רומז על תוכנו. צריך היה אולי לתרגמו: "החוק לטובת הקטין."

* * *

נעמן כהן

אנגלה מרקל – אשת שתי הנשמות

אצל פאוסט, הדמות הגרמנית ביותר שיצר יוהאן וולפגנג פון גתה, שכנו שתי נשמות.

Zwei wohnen, ach! in meiner Brust

Die eine will sich Seelen von der andern trennen.

"שְתֵּי נְשָמוֹת בְּקִרְבִּי שוֹכְנוֹת, אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת." (תרגום יעקב כהן)

בדיוק כמו שאצל פאוסט שוכנות שתי נשמות, כך גם אצל אנגלה דורותיאה מרקל, קנצלרית גרמניה, שוכנות שתי נשמות.

מחד מרקל חוזרת תמיד על מחויבותה של גרמניה לביטחון מדינת היהודים וכאות לכך היא מארגנת פגישה משותפת של שתי הממשלות, ממשלת גרמניה וממשלת ישראל, ומאידך היא מכניסה להסכם הקואליציוני הנוכחי של ממשלתה סעיף נאצי לפיו שטחי יהודה ושומרון חייבים להיות "יודן-ריין", נקיים מיהודים, (שוו בנפשכם החלטה קואליציונית של ממשלת ישראל שלפיה למשל רובע קרויצברג בברלין חייב להיות "דויטשה-ריין" נקי מגרמנים), וגרמניה מצביעה בכל הפורומים הבינלאומיים בהתאם להחלטה הנאצית הזו.

מחד גרמניה טוענת שהיא נגד מדיניות איראן להשגת נשק אטומי ולהשמדת ישראל ומאידך גרמניה לוחמת נגד הסנקציות על איראן ובעד הסכם הגרעין שלה המבטיח לה את השגתו.

בתשעה באב 2013 קיבלו מדינות האיחוד האירופי בהובלת גרמניה החלטה היסטורית. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, באירופה מסמנים יהודים. לפי האיחוד שטחי יהודה ושומרון חייבים להיות "יודן-ריין" ולכן היהודים הנמצאים שם, הם "אי-לגאליים".

יהודי מהרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים למשל, אינו יכול להתפלל בכותל, כי עצם ההימצאות שלו שם אינה לגאלית, נער מהגולן אינו יכול לצאת למשלחת נוער לאירופה, כי עצם ההימצאות שלו בגולן היא "אי-לגאלית".

אל נזלזל בקביעה זאת. 700 אלף יהודים בארץ מסומנים. כך גם החל סימון היהודים באירופה, כך החל התהליך שאותו כינה נורמן כהן, "הכשר לרצח עם."

הגרמנים אינם יכולים להשתחרר מהאובססיה שלהם ליהודים.

(המשורר הלאומי (אם לא לומר לאומני) הערבי-מוסלמי-פלישתינאי (מכחיש העם הפלישתינאי) – מחמוד דרוויש, שבניגוד לנאצים תבע בשירו המפורסם לנקות את הארץ גם מגופות היהודים (נכון שזו התבטאות עדינה מול שירתה של המשוררת הלאומית הפלשתינאית פדואה טוקאן החולמת לאכול כבד של יהודים) – טען שהמזל של הערבים הוא שהם נלחמים נגד היהודים. את אירופה הוא טען, הערבים לא מעניינים כלל, מעניין אותם רק לרדוף את היהודים).

רבים מבין המודעים לתהליך הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, ולגורמים התובעים את חיסול מדינת ישראל ואת השמדת היהודים, (וגם פועלים להגשמת מטרתם), חסרים מודעות לסכנות שבמדיניות הגרמנית הנ"ל.

העם היהודי הוכיח בעבר עיוורון מוחלט וזלזול בסכנות. היהודים בספרד היו עיוורים לסכנת הגירוש, ויהודי אירופה היו עיוורים לסכנת ההשמדה. הסימנים הברורים שהתעלמו מהם בעבר – מסע אידיאולוגי של "הכשר לרצח עם", וביצוע, קיימים גם כיום בגרמניה.

למרבה הצער ראש הממשלה בנימין מילקובסקי-נתניהו לא העמיד את מרקל על חומרת מעשיה. לפחות היה צריך להדגיש בפניה את הסכנה האיראנית לקיום ישראל ולהציג לה את האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית שלה:

השמדת ישראל – היעד האידיאולוגי והמעשי של משטר המהפכה באיראן

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4832

וזאת בשעה שבגרמניה שוב מושמעת הקריאה:

"Juda verrecke und Deutschland erwache., גרמניה עורי, יהודה התפגר."

איני נמנה עם חסידיו של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, שלעתים כושרו הרטורי הפך לדמגוגיה צרופה. אבל אי אפשר שלא להסיר בפניו את הכובע על נאומו נגד דבריו של הֶר הלמוט היינריך ואלדמר שמידט, קנצלר גרמניה בשנים 1974-1982, שתבע ממנו הקמת מדינה פלישתינאית.

"אם יש יפי נפש שמעקמים את האף שלהם שיהיה להם אף עקום..."

https://www.youtube.com/watch?v=JWQA8ZIkalE

(הֶר שמידט, אגב ,היה מישלינגה, סבו היה בנקאי יהודי והוא שמר זאת בסוד כאשר התגייס לוורמכט בגלל שהזדהה אז עם האידיאולוגיה הנאצית).

על הקנרית

קנרית אטלנטית, או קנרית מצויה (שם מדעי: Serinus canaria; היא ציפור שיר קטנת גוף המצויה באופן טבעי באיים הקנריים ומכאן שמה.

כחלק מתהליך החיזור, מזמר הקנרי שיר אחד המורכב מצלילים שונים.

הקנרית בויתה בתחילת המאה ה-15 בידי מלחים ספרדים שהביאו אותם מאזור גידולה ליבשת אירופה, ומאז היא נפוצה כחיית מחמד.

הקנרית שימשה כורי פחם על מנת להתריע על נוכחות גזים רעילים במכרות. אם הקנרית הייתה מגלה סימני מצוקה זו הייתה אינדיקציה לקיומם של גזים רעילים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%AA

משימת הקנרית

ארגון Canary Mission מתעד אנשים וקבוצות המקדמות שנאה לארה"ב או לישראל בקמפוסים של צפון אמריקה. הארגון חוקר את כל  הקשת הפוליטית מהימין ומהשמאל, כל הפעילים האנטי-ישראליים, העושים דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של ישראל והיהודים התומכים בה במטרה להביא לחיסול מדינת היהודים.

באתר הארגון תוכלו למצוא ארגונים, מרצים וסטודנטים.

משימת הקנרית

https://canarymission.org/

אמנם הארגון עוסק רק בארה"ב אבל בין הפרופסורים האנטישמים תוכלו למצוא גם ישראלים יורדים ילידי הארץ. (לא חסרים כאלו גם בארץ, ואפילו כאן ב'חדשות בן עזר', אבל לא נזכיר את שמם מפאת איומם בתביעה משפטית נגד העורך).

ערבייה פלישתינאית בעלת אזרחות אמריקאית בשם לארה אל קאסם סורבה להיכנס לארץ לאחר שקיבלה ויזת לימודים באוניברסיטה העברית מאחר שהיתה חברה בארגונים שהטילו חרם על ישראל.

http://rotter.net/forum/scoops1/505105.shtml

בעדותה בפני בית הדין לערעורים טענה אל קאסם שכעת היא אינה תומכת עוד ב-BDS והצהירה שבעת שהייתה בארץ לא תקרא לחרם.

למרות הצהרתה במקרה הנדון אין לאשר את כניסתה לישראל בגין העובדה שהיא שיקרה בהגשת בקשתה לוויזה והסתירה את חברותה בארגוני החרם, ומחקה את כל הרשתות החברתיות בהן היתה חברה, ולא הצהירה שהיא מתחרטת על מעשיה ומגנה את ארגוני החרם – אבל כעיקרון כל המחרים אם חזר בו מהחרמתו ופירסם זאת יש להתיר את כניסתו לישראל. כי אמנם "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא," ו"האוחזים בחרם, בחרם יאבדו," אבל "מודה ועוזב ירוחם."

צדק צדק תרדוף

מהו צדק? ומה הקשר בין חוק לצדק? זו שאלה שאני תמיד מציג ליהודים וערבים.

מה צודק? חוקי נירנברג, או משפטי נירנברג? חוק השבות, או חוק השיבה?

להדגשה אני תמיד ממציג את דבריו המפורסמים של הימלר בפוזנן ב-1943 לפני סגל ההשמדה, שהשמדת היהודים הוא מעשה מוסרי מאין כמוהו, אבל גניבה מגופות היהודים הוא פשע שייענש בחומרה.

התשובה ברורה. בהינתן שהצדק הוא תמיד סובייקטיבי ויחסי הרי החוק משקף רק את הצדק של מי שקבע אותו.

במוצאי שבת האחרון הייתי בהצגה ב"הבימה", בכיכר ליד ראיתי קבוצת מפגינים. התקרבתי והתעניינתי על מה ההפגנה? "אנחנו מפגינים נגד השחיתות," ענו לי.

"איזו שחיתות?" שאלתי.

"השחיתות של ביבי," ענו לי.

אהה, נפל לי האסימון. שכחתי לגמרי את קיומן של ההפגנות של מנחם נפתלי ואלדד יניב.

"ולמה אתם לא מפגינים נגד השחיתות של אברהם גבאי שלקח מכולכם כסף מחשבונות הטלפון?" שאלתי.

"זה לא חשוב," ענו לי.

"אז תודו על האמת, אתם בעצם לא מפגינים נגד השחיתות אלא בעד כיבוש ערבי-מוסלמי באצטלה של מאבק בשחיתות."

"אין דבר כזה כיבוש ערבי." ענתה לי אישה.

הפגנה רק נגד השחיתות של ביבי אינה הפגנה נגד שחיתות – אלא הפגנה תומכת שחיתות. מאבק בשחיתות חייב להיות אוניברסלי.

היחסיות הצבועה של רודפי הצדק נגד ביבי נחשפה ע"י עורך "הארץ" אלוף בן שהעלה את הדילמה – האם אין לוותר לנתניהו על חטאי השחיתות שלו תמורת הסכמתו לכיבוש ערבי של יהודה ושומרון:

"בכל פעם שמנהיג הימין הישראלי מתקרב בדיבורים או במעשים למהלכי שלום, מתעוררת מחדש 'דילמת השמאלן': האם להאמין לו ולתמוך במדיניותו, למרות הנזקים שגרם בזירה הפנימית, ובמקרים של בנימין נתניהו ואריאל שרון, גם למרות השחיתות והחקירות?.. הדילמה הזאת תתעורר מחדש עכשיו ביחס לנתניהו... אין ספק שנתניהו אוחז בסמכות העליונה בישראל [בנושא] הפלשתינים." (אלוף בן, "הארץ", 27.9.18)

כתב "הארץ" האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, מיכאל בריזון נתן את התשובה המוסרית:

"לו היה נס מתרחש ונתניהו היה מסכים לעסקת 'סוף לכיבוש (היהודי) תמורת סוף לתיקים', היה זה ממש פשע נגד האנושות לסרב לה. שום דילמה לא היתה מתעוררת, ומאומה גם לא היה נגרע מכבוד מערכת המשפט. נהפוך הוא. זה היה אות כבוד להבנתה, כי לפעמים ראוי שקדושת הדין, תפארת המשפט, חשיבות האכיפה וכבוד הצדק יכופו את ראשם מול המציאות האפרורית ושיגיונותיה. שהרי בסופו של דבר, תכלית החוק והמשפט היא להגן על החיים, ולא להרבות מוות, רֶשע והשחתה." (מיכאל בריזון, הו היתממות קדושה, "הארץ", 8.10.18)

בנוסף מחזק בריזון את דבריו של כתב "הארץ" יוסף קליין שתובע לסלק לחלוטין שופטים דתיים ממערכת המשפט כי הם אינם יכולים לשפוט לפי הצדק שלו.

הנה כי כן תורת "האיתרוג" מבית היוצר של אמנון אברמוביץ היא לפתח חטאת רובץ.

הנה הסכנה האמיתית לחברה הישראלית.

תמר או אשת פוטיפר*

בדומה לצדק בארץ הנשפט לפי אינטרסים פוליטיים שלא מן העניין, גם בארה"ב פרשת מינויו של השופט קבאנו היא עוד סימפטום לשיפוט שאינו לעניין אלא לפי האינטרס הפוליטי של הרפובליקנים או הדמוקרטים.

בהשפעת תנועתMe Too  המוצדקת, החלו מסעי ציד שלעיתים הקשר בינם לעניין ההטרדה המינית הוא קלוש, והוא מותנה הקשר פוליטי, ומבטל לחלוטין את חזקת החפות. די להעלות אשמה והאדם נידון לכל חייו.

לכן בכל דיון בהטרדה מינית יש לדון לפי הכלל: "תמר או אשת פוטיפר".

תָּמָר, בתו של דוד המלך מנישואיו למעכה בת תלמי מלך גשור ואחות אבשלום. היתה ידועה ביופייה הרב. אמנון אחיה מאב, בכורו של דוד, אנס אותה, ומאוחר יותר נרצח כנקמה ע"י אבשלום אחיה.  (שמואל ב' פרק י"ג)  

אשת פוטיפר, סריס פרעה, שר הטבחים, ניסתה לפתות את יוסף לשכב איתה, ומשלא הצליחה, העלילה עליו עלילת שקר שהוא ניסה לאנוס אותה, ועקב כך הושלך יוסף, על ידי פוטיפר אדוניו, לבית הסוהר. (בראשית, ל"ט, ז)

אסור לדון גבר או אישה רק על סמך תלונה. יש לברר טוב את העובדות. אדם הוא זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.

* אשת פוטיפר, במסורת המוסלמית זוליכה, וגם זולייכה, סוליקה וזליכה, ובצורתו "סוליקה" הפך לשם מקובל אצל יהודי צפון אפריקה. ידוע הסיפור על הנערה היהודייה ממרוקו סוליקה חגוואל, שמתה על קידוש השם כדי שלא להתאסלם ולשמור על יהדותה.

אברהם דוד שלונסקי הלך בעקבות המסורת המוסלמית ובשירו "ליל זוליכה" השתמש בביטוי "ליל זוליכה" כתיאור של ליל פיתויים ארוטי.

בשל הדמיון המילולי בין פוטיפר לפוטיפרע, יש מחז"ל המזהים את פוטיפר כאביו של אסנת בת פוטיפרע, שהיתה עתידה להיות אשתו של יוסף: "פוטי פרע – הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו, לפי שלקח את יוסף למשכב זכר." (רש"י על ספר בראשית, פרק מ"א, פסוק מ"ה).

שיטת הפלפול התלמודית בנוסח מודרני

"זכות השיבה היא אינטרס ישראלי"

בישיבות הליטאיות באירופה היתה נפוצה שיטת "הפלפול", עיסוק בחשיבה תיאורטית שאינה נוגעת לפסיקת הלכה, ושכל עניינה היה לחדד את השכל במניפולציות לוגיות.

מסתבר ששיטת הפלפול התלמודי קיימת גם אצל אבירי המאבק במה שקרוי הדתה.

הנה ראו את הפלפול התלמודי של כתב "הארץ" רמי לבני (בן לפולני מוודז').

"זכות השיבה" לישראל אותה תובעים הערבים, קובע לבני, היא דווקא אינטרס ישראלי. שכן "טובתה העמוקה (של ישראל) מחייבת ניהול משא ומתן להסדר קבע, הנשען על חליפין שבהם הפלסטינים יוותרו על הקלף החזק ברשותם – סוגיית הפליטים – ובתמורה ישראל תוותר על השליטה בירושלים המזרחית ובהר הבית, ותיסוג לגבולות 67' (עם חילופי שטחים מינימליים). זהו הציר הבריא היחיד של משא ומתן מאוזן, שיוכל להוביל לשלום." (רמי לבני, אני בעד זכות השיבה, "הארץ", 2.10.18).

לבני ממשיך להתפלפל: "ויש יתרון נוסף לסיטואציה הנוכחית, ככל שהיא אנומלית, שבה זכות השיבה היא שאלה פוליטית אוניברסלית, שמטופלת באופן נפרד מתיקי פליטים הקשורים לסכסוכים אחרים בעולם, כאשר הקהילה הבינלאומית אינה מנרמלת את מעמד הפליטים עד שלא יימצא פתרון לבעייה הפלסטינית. היתרון הוא, שהעולם מכיר בכך שלנציגות הרשמית של הפלסטינים (אש"ף) בלבד יש הזכות להחליט על גורלם של הפליטים כולם, ומצופה שכך יקרה עם כינון – מוסכם עם ישראל – של מדינה פלסטינית. כשאש"ף יסכים על כך עם ישראל, יבוא הקץ על שאלת הפליטים. הנה עוד הוכחה. זכות השיבה היא אינטרס ישראלי."

ומה יקרה אם תנועת הרוב בקרב הפלישתינאים, תנועת החמאס, לא תכיר בהחלטת אש"ף בביטול זכות השיבה? הרי גם אם יוותר אבא של מאזן על זכות השיבה (דבר שלא יעשה לעולם) איזה ערך יש לחתימתו?

לעזאזל המציאות. המציאות אינה חשובה, חשוב רק הפלפול. אבל במקרה דנן אין מדובר על חריפות השכל, אלא על טמטומו.    

חיבוק מחבל מתאבד

יהונתן צ'רקסקי-גפן פירסם עצמו לבוש בחולצה, שעליה מודפסת הכתובת: "כל מה שצריך מחבל מתאבד זה חיבוק."

https://www.israelhayom.co.il/article/596309

נמליץ לו שבמהרה ימצא מחבל מתאבד להתחבק איתו, ואז יזכה בתהילת עולם לפחות כמו עאהד תמימי שהוא השווה אותה לאנה פרנק.

אהוד ברוג-ברק – מהחשישיים למסחר חשיש

אנשי כת החשישיים המוסלמית ("מעשני חשיש" בערבית "חשישיוּן") היו לוקחים חשיש ורוצחים (מכאן המילה Assassin) – והנה אנחנו למדים השבוע שיו"ר מפלגת העבודה לשעבר, אהוד ברוג-ברק שהפך לסוחר חשיש, הרוויח ממנו כבר ארבעה מיליוני שקלים.

http://rotter.net/forum/scoops1/505506.shtml

ברוג-ברק המגלה לאחרונה תאוות רצח המתבטאת בינתיים במילים בלבד, יוכל אולי דווקא להירגע קצת אם יצרוך קצת קנאביס לשימוש עצמי.

מעניין מה אומרים אבות תנועת העבודה הישראלית הציונית-סוציאליסטית על כך שיורשם הוא  קפיטליסט ולא סתם קפיטליסט, אלא סוחר חשיש.

שיח לוחמים או שיח שנאה

לפני כחודש השתתפתי במקצת האירועים של שבוע התרבות היהודית שנערך כל שנה בווארשה, וכתבתי על כך.

בחזרה בלובי של אינטרקונטיננטל פגשנו את השחקן שמואל וירצר-עצמון. מייסד תיאטרון היידישפיל. למרות גילו, 89, הוא היה מלא עזוז, והסתובב כחתן בחופתו. בקול רם ועבה של שחקן הוא דיבר בפולנית עם אורחיו. הוא אורח כבוד בפסטיבל היהודי של ורשה, וזוכה מהם לכבוד הראוי.

בתור ילד אני עוד זוכר אותו מופיע במשק עם שמוליק סגל ושמוליק רודנסקי – "שלושת השמוליקים".

"הפולנים," הוא אומר לנו, "מתגעגעים לתרבות היהודית. היידיש," הוא ממשיך, "היא תמצית התרבות היהודית. הנה אפילו החרדים שומרים על האידיש כמהות היהדות."

ואז הוא מתחיל להתקיף את הקיבוצים. "הקיבוצים," הוא אומר, "יצאו נגד האידיש, כשאני באתי לארץ הם היו התרבות השלטת. איפה הם היום? רק תרבות האידיש היא קיימת והיא המהות היהודית."

"סלח לי," השבתי לו, "ראיתי היום בבית הקברות את הקבר של מרק אדלמן מהבונד, המפלגה שחרתה על דגלה את שפת האידיש והיתה נגד העברית והציונות, איפה התרבות הזו היום? נעלמה לחלוטין. העברית היא מהות היהדות, לא האידיש."

עם כל הכבוד לתרבות האידיש אין צורך לרוממה ולפארה על חשבון העברית או על חשבון תרומת הקיבוצים והציונות.

חשבתי איך זה הפכו הקיבוצים למוקד של שנאה מכל צד בחברה הישראלית.

הרביזיוניסטים וארגוני "הפורשים" שנאו את הקיבוצים כנושאי דגל ההסתדרות, ההגנה, והפלמ"ח. היהודים הערבים ראו בקיבוצים עשירים המנצלים את ערי הפיתוח. בהקשר זה אי אפשר לשכוח את נאום ההסתה הגבלסי בו הסית מיצ'יסלב בגון-מנחם בגין נגד "הקיבוצים המיליונרים בעלי בריכות השחייה."

בימינו אשכנזים מחוגי האקטיביסטים הפרו-איסלמיים מאשימים את הקיבוצים בפשעי מלחמה נגד הערבים, וכיו"ב.

 ועכשיו גם דוברי האידיש?

בערב שבת הצטרפנו לתפילה בבית הכנסת נוז'יק, בית הכנסת היחיד ששרד בווארשה ושופץ.

בבית הכנסת נכחו עשרות נערים ונערות חלקם ממדינות שונות בעולם, וקבוצה גדולה משוהם. כולם לבושים לבן. הנערות עולות לעזרת הנשים.

הנערים כולם משתתפים בסדר מופתי בתפילה. הם יודעים בדיוק מתי לשבת, ומתי לעמוד, ומתי להסתובב כאיש אחד לאחור.

כולם קראו מספר תפילות שחולק להם, ספר הכולל בסופו "תוספות" מוסף ספרותי.

התחלתי לעלעל ב"תוספות" שכללו קטעים המתייחסים לשואה. מן הסתם קטעים שהוקראו להם ע"י מדריכי הסיור.

אחד הקטעים היה מהספר "שיח לוחמים", מכתב ששלח עופר פניגר ז"ל, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, שנפל בקרב הצנחנים על גבעת התחמושת בירושלים, לחברתו, בראשית 1963.

כשחזרתי הביתה לקחתי לידי את הספר הישן של הוריי במהדורה הראשונה שם הופיעו כולם בשם פרטי בלבד, אבל עופר פניגר ז"ל מופיע בשמו המלא בשיחה בקיבוץ עין החורש, שם הוקרא מכתבו ע"פ בקשתו של אבא קובנר בשיחה על השפעת השואה על הלוחמים:  (שיח לוחמים, עמ' 167)

"אני כותב אלייך משום שאין אדם בעולם הזה שאוכל לומר לו את אשר מתרחש בי כעת. הרדיו מנגן ג'ז וזמרות שרות לקול קצב הליווי, כשהכול חי ומלהיב. גמרתי כרגע לקרוא ספר זוועה על השואה, 'בית בובות', ואני חש בכל נשמתי את זוועות השואה האיומה הזאת.
אני יודע שיהיו כאלה שיעקמו שפתיים, יגחכו בלבם, יאמרו: 'תמהוני' לשמע הדברים שאומר כעת. משום כך אומר אותם רק לך .

"לא אומר שאני מרגיש את אשר הם הרגישו, אותם נידוני מוות שחיו בצלו ללא תקווה, אולם אני חש זאת בכל האבדון והאימה הניבטים מעיניהם היהודיות, החכמות, היודעות לסבול כל כך, מאחורי גדרות מחושמלות. לעולם איני שוכח זאת! ביקרנו בבית שהוקם לזכר השואה בקיבוץ לוחמי-הגטאות, הבטתי בתמונות והבנתי! אחרים לא הבינו, לא תפסו, אמרו שאי-אפשר לתפוס זאת. ולאחר מכן, כשחזרתי, צחקו והתנהגו כאילו לא קרה דבר. אני הבנתי, תפסתי, וידעתי שאסור לשכוח.

"אני זוכר, עוד בצ'כיה, בפראג, לקחה אותנו מטפלת גויה מטופשת לסרט על זוועות הנאצים בכפרים הצ'כיים. כבר אז זועזעתי, עד כי לא ידעתי את נפשי מרוב אימה. הדבר הטביע חותמו בי. אני יושב בערבי השואה, מסתכל בעיניהם של אלו שהיו שם ועתה יושבים כאן, וכל כולם חוסר אונים ואוזלת יד.

"אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים, צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק, חזק עד כדי דמעות, חזק וחד כמו סכין, שקט ואיום, כזה רוצה אני להיות! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחורי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק. אם נהיה כולנו חזקים! יהודים חזקים וגאים! לעולם לא להיות מובלים שוב לטבח.

"כאשר אני רואה יהודי חרד, תמונה או מילה המזכירה כל זאת, אני מצטער על כל רגע שבזבזתי בצבא ולא ניצלתי להיות טוב יותר, מסוכן יותר.

"בסיירת היינו כאלה. היינו מהירים, חזקים ושקטים, כמו שדים. הלכנו בלילות הארוכים ברגליים חזקות, עלינו הרים והרגשנו שאנחנו יכולים להם. עשינו כל אשר לא האמנו שיכולים אנו לעשות, והיינו בטוחים בכוחנו. היש הרגשה טובה לחייל, מהיות שקט, ערני ומסוכן? היינו חולפים על פני יישובים, הרים ושדות, כמו צללים, ולא נודע כי היינו ונעלמנו.

"היה מסדר סיום קורס. עמדתי במסדר מתוח ומצאתי את עצמי מביט בעננים שבאופק, ומחפש את אותה גאווה של כוח. ניתקו העיניים מהעננים ונפלו על הקצינים העוברים לפני המסדר. שוב לא היו אלה אותם קצינים שראיתי אצלנו. האמנתי ובטחתי בכוחם."

לפני שלוש שנים חזר הספר "שיח לוחמים" לתודעה כאשר הקולנוענית מור לושי פרסמה סרט המציג את הסלילים הגנוזים של "שיח לוחמים" במטרה להציג את חברי השיח כפושעי מלחמה.

https://www.youtube.com/watch?v=Lo6hJZVF8Lw

(גילוי נאות העברתי לה בזמנו הצעה לעשות סרט בנושא: "חיפוש ערבי-מוסלמי שאינו גזען", אך כמובן שהיא, כדור שלישי לאנטי-ציונים, כבר הסבא היה קומוניסט אנטי-ציוני בפולניה שגורש משם, ובגלל היותו קומוניסט לא יכול היה לקבל ויזה לאמריקה והגיע לארץ, ובייחוד מפני שאי אפשר לעשות כסף מסרט על גזענות ערבית – היא לא קיבלה את ההצעה).

השנה יצא הספר  במהדורה חדשה עם קטעים שאז נגנזו. ומסתבר שהשנאה לקיבוצים ולשיח שלהם לא פסה מן הארץ.

תום שוורין-שגב פרסם ביקורת נוטפת ארס על הספר והקיבוץ המתבטאת כבר בשמה: "מהדורה מורחבת לאלבום הניצחון של האליטה הישנה" (תום שגב, "הארץ", "ספרים", 21.8.18).

 בתגובה למאמר הארסי והשקרי – העמיד יואב ויגודסקי-אהרוני את הדברים על דיוקם במאמר מבריק:

(יואב אהרוני, "פולמוסים בצריח", "הארץ", מוסף ספרים, 7.9.18)

https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.6444803

שוורין שגב: "המהדורה החדשה מצטיירת כניסיון להשיב לחיים את המיתוס שהספר נועד לייצר כשהוצא לראשונה."

אהרוני: "העיוות ההיסטורי גס וזדוני. הקובץ המקורי לא נועד לייצר שום מיתוס, מי בכלל חשב על מיתוס. הוא ראה אור בתנועה הקיבוצית ב'הוצאה פנימית בלבד, לא להפצה' והודפס במיספר עותקים מצומצם. מטרתו לא היתה 'לייצר מיתוס' כי אם לדובב לוחמים צעירים בקיבוצים, שרובם התנסו לראשונה בחייהם במלחמה."

שוורין-שגב: "השיחות התקיימו בדרך כלל בלילות, לא ברור מדוע," מלמדנו שגב בסרקזם לעגני.

אהרוני: "מה לא ברור פה? ביום הצעירים האלה עבדו בשדה ובמטע, ברפת, בתעשייה ובחינוך. הלילה לא היה 'זמן הווידוי' או 'זמן הסוד'. הוא היה פשוט הזמן הפנוי האפשרי."

שוורין-שגב: "נראה שמוקדם מאוד, עוד בשלב ההקלטות, נועדו השיחות הללו להגן על מעמדם של תושבי הקיבוצים באליטה הישראלית," מסביר שגב בתחושת עליונות מופגנת.

אהרוני: "יש רק בעייה קטנה אחת עם דבריו אלה: זו אינה האמת! המשוחחים לא היו 'אליטיסטים' ולא ידעו שהם 'אליטה'. הם דיברו בלי כל מודעוּת יח"צנית על חוויות המלחמה וההתמודדות עם חרדות, פציעה ואובדן."

שוורין-שגב: "מתברר שרבים מהמשתתפים לא היו קיבוצניקים רגילים, כי אם בנים לבעלי ייחוס וכל מיני תפקידים, לרבות פוליטיקאים, בהם שרים וח"כים," מנסה שגב לנתץ ברמיזה עוד דבר מירמה שהגניבו לכאורה האליטיסטים-לכאורה לקובץ.

אהרוני: "אני מתקומם בכל ליבי נגד המילים השקריות האלה. כל אחד מהמשתתפים בקובץ שהגיע עם השנים לעמדת השפעה בחברה האזרחית או בצבא הגיע לכך בזכות עצמו, לא בזכות אבות ולא ב'ירושה'. זאת ועוד: אי אפשר להתייחס אל משתתפי השיח על פי מה שנהיו 50 שנה מאוחר יותר. אפשר ומותר להתייחס אל כל אחד ואחד מהם רק על פי מי שהיה אז, בשיח בן הזמן."

שוורין-שגב: מתרעם על התרמית-לכאורה בכיתוב "בהוצאת חברים צעירים" שהופיע במהדורה הראשונה, בטענה כי "47 מבין 113 הדוברים היו בזמן השיחות בני 27 ויותר".

אהרוני: "אכן, קשישים מופלגים! אברהם שפירא (פצ'י), העורך הראשי, היה זקן עתיר ניסיון בן 32, עוז הישיש היה בן 28, יריב בן-אהרן בן 33 ומוקי צור בן 29. איך העזו הם וחבריהם למערכת 'שדמות' ו'שיח לוחמים' להונות את הציבור ולקרוא לעצמם צעירים?"

שוורין-שגב: "רובם (של משתתפי השיח) עזבו את הקיבוצים," מגלה לנו ההיסטוריון המתיימר לחשוף את האמת.

אהרוני: "הנתונים מראים את ההיפך: עברתי על רשימת שמות המשתתפים ב"שיח לוחמים" אחד־אחד: 72% מהם נשארו חברי קיבוץ עד היום או עד מותם, ורבים מהם – כמו יפתח גוטמן מקיבוץ נען, ששגב מזכיר כחריג – המשיכו לעבוד כל חייהם בענפי החקלאות, התעשייה, החברה והחינוך בקיבוציהם; 16% נוספים נשארו חברי קיבוץ במשך עשרות שנים אחרי מלחמת ששת הימים ורק 12% עזבו אחרי שנים מעטות. כלומר, שיעור העוזבים מבין משתתפי השיח נמוך במידה ניכרת משיעור העזיבה הממוצע באותן שנים של בני קיבוצים. לדעתי, המסקנה היא שמשתתפי 'שיח לוחמים' הינם באמת המייצגים הנאמנים של החברה הקיבוצית הערכית, ולא מתחזים 'אליטיסטים' שניצלו את היותם 'בעלי ייחוס' כדי לבנות לעצמם שם, רכוש ומעמד."

שוורין-שגב: "בדרך כלל סיפרו המשתתפים שהם עצמם לא ביצעו פשעי מלחמה והודו רק שפשעים מסוימים בוצעו על ידי אחרים, האם ייתכן שהמשתתפים לא סיפרו על פשעי מלחמה שהם עצמם ביצעו מפני שלא ביצעו פשעים כאלה?"

אהרוני: " לא מצאתי שום פשע מלחמה שהוסתר או טושטש, רחמנא ליצלן."

אהרוני מסכם את דבריו: "לא אל שכר יצאו עורכי 'שיח לוחמים' כאשר נסעו בלילות יולי ואוגוסט 1967 לדובב את הלוחמים ששבו זה עתה ממלחמה קשה. לא לתהילה נשאו את ראשם. לצערי, הביקורת של תום שגב רוויה אי-אמת ונעדרת תום, גם שגב אין בה."

תומס ופטרוס מצילים את ישראל

תמיד תמהתי מדוע יהודים כשרים נקראים ע"ש קדושים נוצרים. אבל הנה שני יהודים כשרים האוחזים בשם האפוסטולים של ישו, תומס ופטרוס, מציעים גאולה לישראל.

העיתונאים היהודים-אמריקאים תומס לורן פרידמן, ופטרוס ביינרט.

 עיתונאי הניו יורק טיימס, תומס לורן פרידמן, העניק ראיון לעיתון "מקור ראשון".

(צביקה קליין, ראיון עם תומאס פרידמן, "מקור ראשון", 21.9.18)

תומס פרידמן גדל בבית יהודי קונסרבטיבי, ולמד בתלמוד תורה. השתתף מילדות במחנה קיץ יהודי בשנות השישים. ושלושה קיצים בילה גם בקיבוץ החותרים. בנותיו שומרות זיקה ליהדות אך פחות לישראל.

הוא עם דניס רוס ייסדו בית כנסת קונסרבטיבי במרילנד, אך בגלל ביטול מתווה הכותל הם החליטו פה אחד בבית הכנסת להפסיק את גיוס הכספים לבונדס כפי שעשו שנים רבות.

הוא קובע שלעולם לא יתמוך בתנועת החרם, אך הוא תומך ב"שוברים שתיקה".

הוא מתנגד להחלטת טראמפ להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. ומתנגד לסיפוח ירושלים העתיקה לישראל.

הריאיון משקף את הקרע הגדול של ישראל עם היהדות הליברלית בארה"ב, אבל הדבר המדהים ביותר בראיון הוא הגילוי מתי בעצם הגיע השבר הגדול בין תומס פרידמן למדינת ישראל.

פרידמן מסביר: "גדלתי בשנים של מלחמת ששת הימים, תקופה של גאווה ענקית. כולם היו אומרים אז 'תראו מה המדינה היהודית הקטנה שלנו עשתה.' לצערי שנת 1973 שינתה את הגישה כלפי ישראל."

כלומר דווקא החולשה הגדולה של ישראל במלחמת יום הכיפורים, כשהיא עמדה על נפשה, דווקא אז הפסיק תומס פרידמן את גאוותו בישראל. בישראל החזקה הוא התגאה, לישראל החלשה הוא מתנכר. כמה עצוב.

תומס הקדוש, השליח של ישו, הגיע לפי המסורת הנוצרית להודו שם הפיץ את בשורתו.

תומס העיתונאי הלא קדוש הגיע לארץ ישראל ומבשר את חולשת היהודים. האם הוא מקבל כך את אהבת הגויים?

תיקון טעות

אכן טעיתי. שמו של המלחין והחזן הוא ד"ר מרדכי סובול ז"ל. 

תודה ליוסי דה ליאון על התיקון.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"שניים חיים ואחד מת"

לסיגורד כריסטיאנסן

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.2.1975

לפני 43 שנים

סיגורד כריסטיאנסן (1891-1947) היה סופר ומחזאי נורווגי. במשך שנים שימש פקיד הדואר בדראמן, שהיתה ידועה כעיירת דייגים עוד במאה ה-13, ובה נולד ומת. ב-1931 נתפרסם ברומאן שלו "שניים חיים ואחד מת". הספר זכה בפרס גדול בתחרות גילדנאל הסקאנדינאווית וכן בפרס ראשון בנורווגיה, ותורגם להרבה לשונות, וביניהן, שנתיים לאחר הופעתו, גם לעברית.

מבין יצירתיו האחרות של כריסטיאנסן: "המנצח" (1915) ו"חיי עצמנו" (1918). אך דומה כי כשם שנתפרסם שמו בבת-אחת עם "שניים חיים ואחד מת", כך נשכח לגמרי לאחר-מכן, ספר אחר שלו לא תורגם לעברית, ושמו אינו נזכר כמעט בלכסיקונים לספרות עולם.

מה היה בו ברומן "שניים חיים ואחד מת" שהיקנה בבת-אחת למחברו פרסום עולמי?

הרומאן בנוי בצורה בלשית-סכימאטית סביב בעייה ההופכת לבעייה מוסרית וחברתית ממדרגה ראשונה, בדומה ל"אוייב העם" של איבסן.

ערב אחד נשדד משרד הדואר בעיר נורווגית לא-גדולה על-ידי שני אנשים רעולי-פנים. במשרד היו אותה שעה שלושה פקידים: ברגר, לודרסן וקוויסטהוז. קוויסטהוז, הנפגש ראשון בשודדים, נהרג בניסיונו להתנגד להם. לודרסן, הנבעת עד מוות מפגישה עם אחד השודדים ואינו מאמין כי הלה ירה בו, מתנפל עליו, מוכרע ארצה ונפגע פגיעה לא רצינית בראשו. ברגר, ידידו הטוב של קוויסטהוז, מבחין אחרון במציאותם של השודדים. תחילה מנסה הוא לחסום את הדלת בפני האחד, ולמלט את הקופה לחלון, אך בהופיע השודד השני עם אקדחו השלוף, מבין ברגר כי לחינם יתנגד, ומצרף גם את קופתו ובה הסכום הגדול ביותר, למלקוחם של השודדים. הללו נעלמים בלא הותר כל סימן אחריהם, ואינם עתידים להתגלות למשטרה לעולם.

גבורת השוטים

מה בין השניים שנשארו בחיים לאחד המת? כיצד מקרה השוד הופך למשל על התנהגותו של אדם במצב בחירה בין חיים למוות, משל על ההבדל בין תבונה לחוסר-זהירות, בין מה שנראה כפחדגות לבין אומץ-לב של טיפשים, הנראה ככבוד? משל על טיפשותה וצביעותה של החברה? – על כך נסב ונרקם המשכו של הרומן.

קוויסטהוז המת נעשה לגיבור, "קדוש". איש אינו מעז לומר כי שטות היתה זו מצידו לסכן נפשו בעבור מאתיים קרונות שבקופתו, אשר ממילא נלקחו על-ידי השודדים. אשתו ובנו הקטן זוכים להרבה כבוד בזכות הקרבתו. בעיתון המקומי נכתבים עליו דברים נרגשים. אך שאריו זוכים רק בסכום פיצויים חד-פעמי, לא גדול ביותר, ובקיצבה חודשית בשיעור שליש ממשכורתו, וסופם מידרדרים לחיי דחקות, כאשר האם-האלמנה משכירה עצמה כסוכנת-בית כדי לאפשר לבנה השכלה נאותה.

על קברו הטרי של בעלה, ביום הלווייה, היא היחידה האומרת לברגר דברי אמת: "אהה, למה לא עשה הוא (בעלה) כמוך?"

לודרסן, שאינו חכם ביותר, אך יהיר ושואף כבוד, הוא היוצא נשכר. דעת-הקהל משבחת אותו על סכנו את חייו על משמרתו (אמנם, ארבע מאות הקרונות שבקופתו נשדדו אף הן). הוא מהלך בתחבושתו, כמין צלב-ברזל על גבורתו. אמנם, יש הלועגים לו, כברגר זה, האומר שאילו היה לשניהם שהות יותר לחשוב, כי אז לא היה קוויסטהוז מוטל עתה בקברו, ועל לודרסן לא היה   להלך בגאווה עם תחבושתו!

בפנסיון שבו מתגורר לודרסן יושב אדם בשם רוגנוס, המקנטר אותו. לודרסן רומז כי ברגר נהג בפחדנות. רוגנוס עונה כי בשעת סכנה רשאי אדם גם לפחד, ופחד אינו צריך לגרור אחריו תוצאות ארורות אלו של גינוי-כללי. אדרבה, "מחובתו של הגבר לחשוב כל-שהוא על חייו – הקניין היקר ביותר שניתן לאדם על הארץ." (עמ' 79).

אך הדעה הכללית, החברתית-מוסרית, ניצבת כולה לצד לודרסן. וזה, אף שאינו חכם ביותר, גם לא מוכשר מאוד, מתקדם מהר בכל דרגות פקידות-הדואר, ונעשה מנהל בית דואר, בעוד ברגר נותר שנים ארוכות פקיד-אשנב ללא כל עלייה בדרגה.

מצפונו של רוצח

ברגר, גיבור הרומן, הוא גם הדמות הטראגית והעמוקה ביותר. הוא נוהג בתבונה. הוא לא סיכן נפשו לחינם. אמנם קופתו הכילה שבעת אלפים קרונות ויותר, אך מאחר שידע כי השודדים אכן יירו, והיתה לו שהות-מה לשיקול-דעת, וגם טיפש לא היה, הבין שאין טעם להתנגד מאחר שאפילו את הכסף לא יציל בהתנגדותו. אך דעת הקהל, העיתונות, ואפילו המשטרה, כולם נגדו, אף חושדים בו תחילה בשותפות לפשע. והרע מכול הוא שאשתו בזה לו על התנהגותו, שופטת אותו על פי מה שאנשים אחרים חושבים עליו. השבחים שזכתה בהם בעיתון משפחת המת, וזכה בהם אותו טיפש לודרסן, מעבירים אותה על דעתה.

ברגר מחפש תמיכה מוסרית לעמדתו, אך הכול מגנים אותו. גם אימו, גם אלמנתו של קוויסטהוז, האומרת לו:

"ידעתי, בעלי מת מות גיבורים – כך ייקרא הדבר בפיהם, ואני אמנם אתגאה, שהוא עשה את המוטל עליו. אולם אהה, מה מאוד הרביתי לשמוח, אילו התיירא גם הוא!" (עמ' 68).

גם היא אפוא אינה מבינה שלא מיראה עשה ברגר מה שעשה, אלא מתוך הערכת מצב מפוכחת ונבונה ביותר, שעה שהשניים האחרים נבהלו וסיכנו נפשם לחינם, ללא מחשבה.

השנים חולפות. לודרסן מתקדם והולך בעבודתו ובמעמדו החברתי. ברגר שוקע בייאוש ובבדידות. הוא עוקר עם אשתו ובנו הקטן לאוסלו, כדי להימלט מן הנידוי החברתי שהוטל עליו בעירו, וכל שאיפתו מתמצית ברצון להחזיר לעצמו את כבודו לפחות בעיני שני אנשים, אשתו ולודרסן.

באוסלו הוא קונה לו ידיד, רוגנס, זה אשר לימד עליו זכות לפני לודרסן. יחסי הרעות בין השניים מתהדקים ורוגנוס מחזיר לברגר את הכרת ערך עצמו, ואז בא הגילוי הנורא: רוגנוס, רדוף רגשות אשמה קשים, הוא-הוא השודד אשר עמד באקדח שלוף אותו יום בבית הדואר ואיים להרוג את ברגר. חברו, השודד השני, מת בינתיים. רוגנס מסגיר עצמו בידי ברגר, וברגר מסרב להסגירו למשטרה ומניח לו לצאת את הארץ, לאחר שהלה גם סיפר לו כיצד הוא מתעתד להחזיר את כל הסכום שנשדד, וכך אמנם היה.

רק לאשתו מספר ברגר על הגילוי הזה. וכשאינה מבינה מדוע לא יסגיר את רוגנוס, הוא עונה לה: "את כבודי אני רוצה להשיב רק לעיני שניים, לעינייך ולעיני לודרסן. אם חלילה לא השגתי את המחצית, לא אשיג עוד זאת לעולם." (עמ' 127).

החיים או הכסף

לאחר שהצליח להחזיר את כבודו בעיני אשתו מרגיש ברגר בעצמו כוח להחזיר לעצמו את הכרת ערכו על-ידי מפגש דראמטי עם לודרסן, ממש כשם שרוגנוס יזם את ידידותו עם ברגר כדי להיפטר מן המועקה המוסרית, להתוודות בפני קורבנו ולזכות במחילתו.

ברגר מעולל סצינה, אשר דומה כי נלקחה לימים ונשתלה במחזה (ובסרט) Sluth ("משחקי בילוש") של אנתוני שאפר. ברגר מופיע אצל לודרסן שעה שהלה יושב בלילה ועורך את חשבון קופת הדואר. הוא מפציר בלודרסן להבין את מניעיו ולהודות בכך שהוא, ברגר, היה זה שנהג בתבונה בכך שלא סיכן חייו לחינם.

לודרסן מתייהר ומכנה את ברגר משוגע. הוא טוען שטירופו של ברגר גורם לו להאשים אותו, את לודרסן, בכל כשלון חייו.

ברגר שולף אקדח ומעמיד את לודרסן בפני ברירה: החיים או הכסף. הוא מכריח את לודרסן לנהוג בדיוק כפי שנהג הוא עצמו לפני שנים.

לודרסן נכנע. בקופה יש עשרת אלפים קרונות. ברגר משליך לפניו בחזרה את הכסף, את האקדח, ואומר:

"האומנם תאמר כי צריך אני את כספך? רק דבר אחד היה נחוץ לי, והוא – כי גם אתה תרגיש פעם בכל זה. אתה היית עכשיו – אני, מה שהייתי אז. ומעכשיו אולי אינך עוד גיבור ואני אינני עוד פחדן עלוב." (עמ' 155).

לודרסן תופס את האקדח, מתרגז, מאיים עליו במאסר, ואז מגלה לו ברגר עד כמה היה מגוחך. האקדח לא היה טעון!

מעתה השפלתו של לודרסן שלמה. הוא נשבר. וברגר אומר: "לא למען העליבך באתי לכאן, אלא למען הציל את כבודי. וכלפיך אתה דווקא, כי אתה אשר השפלת את כבודי יותר מכל שאר האנשים. כלפי האחרים לא איכפת לי. אין ברצוני לבקש ממך כי תשכיח מליבך את אשר התרחש היום. אדרבה, ברצוני כי תשמור את הדבר בזיכרונך, אולם עם זה רצוני גם כי תדע שמהיום והלאה לא תהיה עוד בליבי טינה עליך. יחד עם רוח גבורתך נמחתה גם זו ואיננה עוד." (עמ' 197).

* סיגורד כריסטיאנסן: "שניים חיים ואחד מת". רומן. תרגם ש. הרברג. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, תל-אביב, תרצ"ד, 1933. 159 עמ'.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שישה-עשר

עזיבת אבו-יוסף

לאה הבריאה. גם אחמד אלחאמד, ששכב חודש ימים בבית-החולים ביפו, הבריא, ובינתיים אף התיידד בבית-החולים עם מיכל ונשבע לו בכל לשון של שבועה שלא יפגע עוד ברכושם או בנפשם של אנשי פתח-תקווה.

משהחלים, נמסר אחמד למשפט ושוב לא שוחרר. המשפט נמשך זמן רב למרות התערבותו של סגן-הקונסול האוסטרי, מר פאסגל, שביקש לזרז את גזר-הדין ולהרתיע בענישה. מיכל, שעלה מהונגריה, היה נתין של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וזכאי להגנתה. עמידתם התקיפה של הפתח-תקוואים ושתדלנותם בחלונות הגבוהים – עוררה לבסוף תשומת לב והפקיעה את המשפט מידי טיאן ועושי-דברו. גם הקונסול האוסטרי הכללי בירושלים, גראף קאבוגה, שבביתו בילו מאסר-בנעימים לאזאר ויהודה, לאחר שהרביצו לתוקפיה של לאה הנערה – התערב ולא הניח לסלף את המשפט.

בסופו של דבר הסתיים המשפט במחזה שאיש לא פילל לו. אחמד ושאר התוקפים ממלאבס, עושי-דברו של טיאן, הורשעו והושת עליהם עונש כבד, אבל, כדרך המזרח – הכול היה "מַסְחַרַה", למראית-עין בלבד. טיאן בכבודו ובעצמו, יחד עם אריסיו, בטקס חגיגי שלווה במילים נמלצות ובנשיקות ידיים – "נאלצו" לפייס את ר' דוד, ראש המושבה. טיאן אף הביא עימו, כמקובל, את ידידיו, האפנדים והסוחרים הגדולים של יפו, והללו פעלו כשתדלנים בפני סגן-הקונסול האוסטרי ור' דוד לעשות חסד לטיאן ולאנשיו ולסלוח להם.

ר' דוד, שבינתיים כבר הצליח להשלים, בעזרת יואל משה ונתן, את קניית נחלתו של טיאן, הכריז, כמוסכם:

"אני סולח לכם על הפגיעות שפגעתם במיכל ועל הנזק שגרמתם לנו, אבל בתנאי אחד – שאתה תבטיח לי, בפני כל האנשים הנכבדים הנמצאים עימנו כאן, שלא תפריע לנו עוד, לא תסיג את גבולנו ולא תגרום שלנו שום נזק!"

וטיאן נשבע שבועות על גבי שבועות, במעמד כל שרי העיר, הפַּחוֹת וסגני-הקונסולים, כי לא יוסיף עוד להציק לאנשי פתח-תקווה, לעולם.

*

מתיישבי פתח-תקווה הפסידו כסף רב כדי להגיע לפסק-הדין. הוצָאותיהם ותמורת-נזקיהם לא הושבו להם, אבל תוצאת המשפט, ומחזה הפיוס ובקשת הסליחה שבאו בעקבותיו, נתפרסמו בכל הסביבה וחיזקו מאוד את מעמדה של המושבה הצעירה. באחד העיתונים העבריים נתפרסמה כתבה בזו הלשון:

"והערבים השודדים נפל פחד היהודים עליהם, ויאמרו איש אל אחיו: אם לוויתן זה [טיאן] בחכה הועלה מה נעשה אנחנו דגי הרקק, ומי יקום לנו עם אלה היהודים חזקי לב?  ויבואו גם הם לבני הקולוניא וישתחוו להם ויאמרו: עבדיכם אנחנו ועתה כִּרתו לנו ברית שלום ושבו בתוכנו בטח. ויקבלום היהודים באהבה, ויאמרו להם: אל תיעצבו, חלילה לנו לפגוע בכם לרעה. אנשים אחים אנחנו ובשלום נחפוצה. ומיני אז והלאה שָׁבַת כל ריב והארץ שקטה."

לימים, לאחר שיצא מבית-הסוהר, התיישב אחמד אלחאמד בכפר ג'לג'וליה שבשרון. מפעם לפעם, עד ימי זיקנוּתו, נהג לבקר את יהודה בביתו שבפתח-תקווה והיה מביא לו מעט שמן-זית מעשה-ידיו, וזעתר. השניים היו מעלים זיכרונות. אחמד יושב ומעשן אצל יהודה מן הנרגילה ולאות ידידות ניאות לקבל מתנת-פרידה של שילינגים אחדים, ולאה אומרת לו, ביידיש בלולה בערבית:

"בגללך, אחמד, בילה יודה לילה בסראיה שביפו, ואני אז כמעט הלכתי למות!"

*

ברור היה לקומץ הפתח-תקוואים, שנאחזו בגבעה שבנחלת קסאר, כי למרות עקשנותם, לא יוכלו להתקיים זמן רב מבלי להגדיל את יישובם. וכך קנו בראשית שנת תר"מ, שלהי 1879 – ר' דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון ונתן גרינגארט – את כל נחלת טיאן, אחד-עשר אלף דונם לערך, שהשתרעה בין הגבעה לירקון.

לטיאן היה שייך אמנם החלק הגדול של אדמות הכפר מלאבס. הוא קיבל אותו מן הפלאחים שלא פרעו לו את החובות שחבו לו בריבית קצוצה. אולם למעשה, הבעלות הרשמית שלו היתה רק על שלושה-רבעים מאדמות הכפר, והרבע הנותר היה שייך לפלאחים. טיאן כָּלל במכירה גם ייפּוי-כוח לקנות את יתרת אדמות מלאבס. הוא רצה, כנראה, להיפטר משכניו היהודים ומן הקרקע כאחד. הצרות שגרם קודם לכן, ובמקביל, לא באו אלא כדי לייקר את מחירה ולהגביר את הצורך של המתיישבים בקנייתה.

על-פי החוק התורכי, אם לא נקנתה הנחלה כולה, שייך רבע מכל חלקה בה לפלאחים. ב-1880 קנו אפוא השלושה גם את הרבע האחרון מידי הפלאחים של מלאבס, ואולם הקנייה לא הוכרה כחוקית על-ידי הממשלה התורכית. ייתכן שגם בזאת היתה ידו של טיאן. והתוצאה –הקונים הפסידו את דמי הקְדימה שנתנו לפלאחים. הבעלוּת אל השטח כולו טרם הוסדרה.

ר' דוד, יואל משה ונתן חילקו את אדמת טיאן למאה חלקות, שמונים וחמישה דונם כל חלקה. כאשר הגיעו לפִרְעון השטרות וההתחייבויות שלהם למוכרי-הקרקע הערבים – לא היה די כסף בידיהם, ולא היה חסר הרבה שיושלכו לבית-הסוהר. לכן לא דיקדקו הרבה עם היהודים שבאו לקנות אצלם אדמה. מי שהתחייב לשלם מחיר של שלושים נפוליאון – רק פי שניים וחצי מהסכום שהוציא השיח' אבו-קישק ביפו ביום אחד על המתנות לאבו-יוסף – קיבל "שטר מיקנה" על חלקה בת שמונים וחמישה דונם בפתח-תקווה! – וגם מי שנתן רק עשרה נפוליאון במזומן, והשאר בהתחייבות לתשלומים – נתקבל ברצון. השלושה הסכימו לכל הסדר – ובלבד שייחָלצו ממצוקת החובות.

*

לקראת סוף חורף תר"מ, 1880, העזו ובאו חנה ומנחם מאניש שיינברגר, הוריה של לאה, לגור בפתח-תקווה שבּהּ היה להם "נומר" אדמה אחד. גם העי"ש (הרב עקיבא יוסף שלזינגר מירושלים) בא, בעקבות תלמידיו וחסידיו, לבקר במושבה החדשה. הוא טייל בשדותיה והתלהב מאוד. לילה אחד יצא לשוטט בין הבתים וכאשר ראה מרחוק את מדורתו של אבו-יוסף, התחיל רוקד ושר, כשהוא מוחא כפיים:

"דרך כוכב מיעקב

אור זרח בישראל!"

*

אבו-יוסף ניגש למחרת היום אל העי"ש וביקש ממנו ברכה באמרו כי הוא עומד לצאת בקרוב לדרך ארוכה. אבו-יוסף ראה בעי"ש איש קדוש, "חכם" בנוסח יהודי המזרח, העושה נפלאות וכותב קמיעות. לכן בא אליו.

העי"ש עמד על אדמת פתח-תקווה, לבוש כדרך הירושלמים, חלוק-פסים ארוך, מעיל ומגבעת רחבת-שוליים, שצבעם שחור. אבו-יוסף היה עטוף באדרת עשוייה צמר-גמלים, עבאיה, כדרך הערבים, ולראשו כאפיה ועַקַאל. העי"ש התלהב למראה אבו-יוסף היורד אליו כבידואי מעל סוסתו הלבנה, פרש ידיו לעומתו ואמר לו:

"אתה בדורך, דַאוּד, כדוִד המלך בדורו – יברכך השם ויצליח דרכיך, מי ייתן ותזכה לעמוד בראש גדודי שומריאל ותאמן את הצבא העברי בתרגילי הגנה ומלחמה!"

"תן לי ברכה לדרך, הביתה, חכם עקיבא."

"אם אשתך לא תרצה לחזור איתך לארץ-ישראל, מותר לך לשאת כאן אישה אחרת על פניה!"

"וָאלְלָה, חכם עקיבא, חס וחלילה! – אישה טובה היא אשתי ואני מתגעגע אליה."

"בדרכך אל אשתך, דאוד, שים לב לגבולות הארץ הקדושה, כי עליהם ישמרו, בבוא היום, גדודי נוטריאל של הצבא העברי."

"שלום."

ובליבו חשב: ואללה, הפראנג'ים המוזרים האלה, אצלם – והיה המישור – לעקום! – והרכסים – לגבעה! – מַסְכִּין הוא ומַסַכִּין כּוּל בני-ביתו!

*

ואולם העי"ש לא היה דמות אדם מנותק מהמציאות. ביקוריו במושבה, וכן מכתביו לר' דוד מאיר גוטמן המנהיג אותה, נבעו לא רק מרוב התלהבות למראה החלום שהולך ומתגשם אלא מסיבות מעשיות. בקנייה השנייה של אדמת פתח-תקווה רכש גם העי"ש "נומרים" אחדים. הוא-עצמו לא היה בעל אמצעים אבל חותנו העשיר מהונגריה, ר' הלל, שלח לו סכומי-כסף ניכרים לשם השתתפות בקניית החלקות. לא ייפלא שעתה העסיקו את העי"ש שאלות הלכתיות ועסקיות: מילוי קפדני אחר מצוות המעשר מן החיטה. זירוז החלוקה ל"נומרים" של הנחלה החדשה שנקנתה, נחלת טיאן, המשתרעת עד לגדת הירקון, אשר בה היו לו חלקות אחדות. כאשר התעוררו בעיות הבעלוּת על ה"רבע", כתב העי"ש לר' דוד כי הקונים הירושלמיים לוחצים לבוא ולהתיישב על הקרקע בהקדם, הדחייה במועד מעוררת בליבם חשדות. במידה מסויימת היה להם העי"ש לפה.

*

בידי לאזאר ויהודה עלה להשלים את בניית בית לבני הטיט ולהתקין לו גג. לעיתים היה בא לבקר אצלם, לשבת או לחג, גם אחיו הצעיר של יהודה, משה שמואל הצנום, שהיה אז כבן שבע-עשרה ונהג לרדת יחידי ברגל מירושלים למושבה החדשה.

לארוחת השבת היה מצטרף, אל משפחת לאזאר דודו, יהושע ועימו דייכע אשתו. באו גם ר' דוד ואשתו, ומתיישבים אחרים. כולם חשו עצמם כמשפחה אחת, ואמנם היו בהם קרובי-משפחה, ומרביתם יוצאי אותה ארץ – הונגריה. הארוחה היתה מורכבת בדרך-כלל מדגים מיובשים שבושלו בירקות. פולים, עדשים. בצקיות ברוטב אדום חריף. בשר לא היה אך לעיתים הושמו בקדרה פרגית או זוג גוזלי-יונים, וכל אחד קיבל מהם לטעום נתח גדול כזית.

ואולם הורי לאה התקשו להסתגל לתנאי-החיים הקשים, לגשמים, לקור ולשלג הפתאומי שירד בפתח-תקווה – מבלי שיהיה אפשר להיסתר מפניו בבית-אבן שהתנור מחממוֹ והחום נשמר. הם חלו בשפעת, ולאחריה בקדחת, ונאלצו לשוב לירושלים אחרי הפסח. הם רצו לקחת עימם את לאה בת השבע-עשרה, שנעשתה רזה וירוקה מן הקדחת, ואשר אצבעותיו העדינות נראו כידי פלאחית העובדת בפרך.

לאה סירבה בתוקף.

"אני לא רוצה שהשנוֹררים בירושלים ישמחו לכישלון שלנו יגידו שטעינו. לא יכול להיות שאלוהים רוצה שאנחנו, העובדים את אדמתנו, נֶחֱלֶה ונרעב – ואילו הם שָׁם בירושלים, יתבטלו וישמינו!"

"ששש..." היסו אותה. "אסור להרהר אחַר מעשי הקדוש-ברוך-הוא."

*

לקראת סוף החורף מלאה שנה לשבתו של דאוד אבו-יוסף במושבה. הוא החליט לחזור לביתו ולחוג את הפסח עם בני-משפחתו שאותם לא ראה זה למעלה משנה. פעם-פעמיים שלח לבאגדד דרישות-שלום באמצעות עוברי-אורח שסיפרו כי מגמת פניהם לשם, דרך דמשק. ואולם תשובה לא קיבל.

אבו-יוסף נפרד בדמעות מיהודה ולאה, מלאזאר, מר' דוד שֶׁאַף העניק לו צרור נפוליאונים זהב תמורת עבודתו המסורה בשמירה על המתיישבים, רכושם ויבולם.

הוא נפרד משאר בני-החבורה.

על סוסתו הלבנה, בעל הגוף הגבוה והרזה – טיפס ועלה בכיכר המושבה, ליד הבאר שאצלה נטה את אוהלו.

את הסוסה, זקופת האוזניים, הִפנה צפונה בהליכה מדודה ואיטית. היתה זו חצייה אחרונה של שדות המושבה. הוא רכב בלי להסב מבטו לאחור אפילו פעם אחת. רכב עד שנעלמה דמותו הגוצה בעיקול הדרך החוצה את הירקון. נעלמה לא רחוק מן המקום שבנויות בו על הנחל טחנות-הקמח של שיח' אַבּוּ-רַבַּאח, אשר אבני-הריחיים שלו מוּנָעוֹת בזרימת מי הנחל.

ומאותו יום ואילך לא נודע מאומה על אודותיו.

*

לימים נעשתה דמותו של דאוד אבו-יוסף לאגדה. שירים ובלדות נכתבו על עלילותיו של השומר הפִּלאי. סיפורים סוּפּרו. והיו משוררים וסופרים ששכחו, או לא ידעו – שאמנם יצא, לדבריו, במשלחת לחפש את יהודי חייבר האגדיים – אך הוא-עצמו לא היה כלל אחד מיהודֵי חייבר ולא הם שׁלָחוהו, כביכול, לעזור למתיישבים העברים הראשונים שעלו על אדמת פתח-תקווה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד, שלום. יהודה דרורי מלין עליי בחב"ע 1382 שאני סתם משקר, אך אזכיר לו שכבר חז"ל אמרו: "הפוסל, במומו פוסל." ובעוד אני מסכים עם כמה מדבריו בהקשר למינוי השופט קבאנו בוושינגטון, אין לי כלים לבדוק אם דבריו הינם ממוחזרים ולא מדוייקים. הבריטים, כדבריו, אמנם התגוננו בכרתים בסיציליה ובמרכז אסיה, וזינבו אחרי גייסותיו של רומל בעזיבתם את צפון אפריקה, אך לי הקטן זכור רק  שהם נמנעו מלפתוח 'חזית שנייה', לתחינת סטלין, ונכנסו ממש למלחמה, בפלישה לנורמנדיה ביוני 1944.

בהצטנעות,

ברוך תירוש

אהוד: מאדם בגילך, שחי בתקופת מלחמת העולם השנייה, ניתן לצפות ליותר זכירה והבנה של ההיסטוריה של אז. כלום אינך זוכר את מונטגומרי וקרב אל-עלמיין? מדבריך על דרורי יוצא כאילו הגרמנים עזבו מרצונם את צפון אפריקה והבריטים רק זינבו אחריהם!

כדאי לך לחזור ולעיין בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה במקום לכתוב דברים מופרכים.

* ברגע האחרון נודע לנו: הסטודנטית האמריקאית ממוצא פלסטיני לארה אל-קאסם [הדומה מאוד בפניה לח"כ חנין זועבי] – תצא למסע תעמולה פלסטיני מצולם בספרד ובשאר אירופה המערבית, מסע התומך בחרם על ישראל – ואילו הסטודנטית-לעתיד הבלונדית המתולתלת והסוטרת, שלדבריה השמינה בכלא הישראלי, עהד תמימי – תתחיל את לימודיה באוניברסיטה העברית בתמיכתו של סנאט האוניברסיטה – ומי שיתנגד לשתיים יואשם בהטרדה מינית.

* באשר לעמוס עוז והסכסוך עם הפלסטינים – אני משוכנע שעמוס עוז לא קרא את הקוראן, לכן הוא מאמין שהם בני אדם כמונו, ושאפשר לנהל עימם משא ומתן של אנשי תרבות, אבל הוא לא נתן דעתו כי הקוראן מכיר רק דרך אחת לעבוד את האל – לרצוח כל מי שאיננו מוסלמי ואיננו מוכן להתאסלם.

 אני מסכים עם יואל נץ, שהשירה המודרנית הפסידה מימד פרוסודי חשוב כשוויתרה על חרוז ומשקל, ובנוסף לכך היא גם מאדירה את "הלשון הרזה". הרבה שירים דומים היום לרשימה במכולת.

 משה גרנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אָהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֶּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל