פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1384

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, ה' בחשון תשע"ט, 14.10.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְמוּרוֹת הַטֶּבַח. // פדרו ריינברג איננו. // יורם אטינגר: אי-תקינות פוליטית ערבית בנושא הפלשתיני. // אורי הייטנר: 1. אורי אבנרי (פרק י"א). 2. צרור הערות 14.10.18. // ארנה גולן: במפגש עם השכול, על הסיפור "נמוך, קרוב לריצפה" מאת  יהודית הנדל. // תקוה וינשטוק: הלן קלר מבקרת בישראל. בעקבות מאמרי ב"מעריב" בקיץ 1952. // משה כהן: משבר הומניטרי. // רון גרא: אסתר קל. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ט'. משפט שדה על האונייה. // אוריה באר: הגזע הכרות. //  אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שבעה-עשר: הקטטה עם עַלֵיוַּה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "להר סיני" לצבי כשדאי, 1930. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 21.5.1971, לפני 47 שנים. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא יופיע ביום חמישי, 18.10.18

* * *

יוסי גמזו

שְמוּרוֹת הַטֶּבַח

לזכרם הכאוב של ארי נשר וכל קורבנות הקטל המיותר והמחריד בכבישינו

זֶה זְמַן רָב וּמַטְרִיד שֶלֹּא קַל לוֹ לִישוֹן

לָאֶזְרָח שֶלִּבּוֹ לֹא לֵב-אֶבֶן,

הַנֶּחְרָד בִּרְאוֹתוֹ בֶּעָרוּץ הָרִאשוֹן

אֶת תְּמוּנַת-הַמַּצָּב הַנּוֹקֶבֶת

שֶל מֶרְחָץ-הַדָּמִים בַּכְּבִישִים, שֶלֹּא תָם

וְגוֹבֶה אֶת מִסָּיו כָּל שָבוּעַ

בְּחַיֵּי אֻמְלָלִים הַמּוֹצְאִים אֶת מוֹתָם  

בְּלִי צִדּוּק וּבְאֹרַח קָבוּעַ.

מְחִירֵי הַמָּזוֹן מַמְרִיאִים וְעוֹלִים

וְדִיּוּר בַּר-הֶשֵּׂג הוּא חֲלוֹם פֹּה,

אַךְ כְּבִישֵינוּ יוֹם-יוֹם מַפִּילִים חֲלָלִים

וְהַמָּוֶת מוֹסִיף לַהֲלֹם פֹּה

וְשוֹבֵר שִׂיאֵי קֶטֶל מַמָּש בְּלִי הֶפְסֵק

בְּצוּרָה פַּסְקָנִית וְנִצַּחַת

הַמַּרְאָה כִּי אִם יֵש כָּאן דְּבַר-מָה בַּר-הֶשֵּׂג

הַשָּוֶה לְכָל נֶפֶש נִרְצַחַת

זֶה הַהֶרֶג שֶבּוֹ אֶזְרָחִים נִקְטָלִים

הַמַּזְכִּיר עַד אֵימָה אֶת הַזֶּבַח

שֶהִקְרִיבוּ לַמֹּלֶךְ עוֹבְדֵי אֱלִילִים

כְּפִי שֶאָנוּ, בְּכָל שְמוּרַת-טֶבַח

שֶל כְּבִישֵינוּ רוֹאִים מִדֵּי יוֹם אֵיךְ מַכְחִיד

עוֹד אָסוֹן עוֹד קָרְבָּן, כְּשֶבֵּינֵינוּ

כְּבָר בָּרוּר שֶסּוֹפְסוֹף הַמִּצְרָךְ הַיָּחִיד

שהוּא זוֹל עַד אֵימָה הֵם חַיֵּינוּ.

וְאִם יֵש עוֹד תָּמִים הַסָּבוּר תּוֹךְ פִּהוּק

שֶסְּטָטִיסְטִיקָה עֵסֶק יָבֵש הוּא

יֵש לוֹמַר לוֹ כִּי דוּ"חַ סְטָטִיסְטִי בָּדוּק

שֶמִּפְּנֵי הָאֱמֶת לֹא חוֹשֵש הוּא

כְּבָר הוֹכִיחַ כִּי מָה שֶהַמֹּלֶךְ זוֹלֵל

מֵאָז קוּם הַמְּדִינָה בִּכְבִישֵינוּ

רָב מִכָּל הַלְלֵי מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל

וַאֲנַחְנוּ, בְּרֹב יֵאוּשֵנוּ

מִתְעַקְּשִים לֹא לִזְכֹּר אֶת הַפְּרָט הָאָיֹם

הַנּוֹרָא, הַנּוֹקֵב, הַסָּדִיסְטִי

שֶאַסְפַלְט שֶנִּגָּר עָלָיו דָּם מִדֵּי יוֹם

אֵין בּוֹ שֶמֶץ שֶל יֹבֶש סְטָטִיסְטִי.

מָה גוֹרֵם לְכָךְ? חֹסֶר שִדְרוּג תַּשְתִּיּוֹת?

אוֹ שִכְרוּת אַלְכּוֹהוֹלִית פְּרוּעָה פֹּה?

אוֹ דַרְגוֹת-עֲנִישָה שֶאֵינָן מַרְתִּיעוֹת?

אוֹ צִפְצוּף עַל חֻקֵּי הַתְּנוּעָה פֹּה?

הַתְּשוּבָה הַחוֹתֶכֶת, חוֹתֶכֶת חַיִּים

בְּלִי רַחֵם, בְּלִי מַצְפּוּן וּבְלִי הֶרֶף

הִיא שֶיֵּש בְּקִרְבֵּנוּ פְּתָאִים וּפְרָאִים

שֶהָרֶכֶב אֶצְלָם הוּא מִין חֶרֶב

הַגּוֹזֶרֶת כָּרֵת שֶל דּוֹרְסִים וְרוֹמְסִים

עַל אֵינְסְפוֹר מִשְפָּחוֹת –שֶלָּנֶצַח

מְנַפֶּצֶת אֶת כָּל חַיֵּיהֶן לִרְסִיסִים

עַזּוּת-מֵצַח שֶהִיא עַזּוּת-רֶצַח.

כִּי אָמְנָם מִתְחַלְּפִים כְּבָר בְּלִי עַיִן הָרַע

בְּרוֹטַצְיַת מֵרוֹץ-הַשְּלִיחִים כָּאן

כָּל קָדֶנְצְיָה, בָּאֶמְצַע, שָׂרֵי-תַּחְבּוּרָה

שֶהָרִים וּגְבָעוֹת מַבְטִיחִים כָּאן

אֲבָל אִיש מֵהֶם טֶרֶם שִנָּה עֶקְרוֹנִית

אֶת אוֹתוֹ שְׂדֵה-הַקֶּטֶל שֶל רֶכֶב

בּוֹ זִילוּת-הַחַיִּים הִיא מַכָּה הֲמוֹנִית

וְשֶיֵּש לְהַכִּיר בָּהּ – וְתֶכֶף –

כְּאֶתְגָּר לְאֻמִּי שֶצָּרִיךְ לֶאֱסֹף

בִּשְבִילוֹ כָּל רֶזֶרְבָה לוֹגִיסְטִית

כִּי אַחַת לְתָמִיד יֵש לָשִׂים לָזֶה סוֹף

אִם אֵינֶנּוּ אֻמָּה מָזוֹכִיסְטִית.

זֶה דָחוּף לֹא פָּחוֹת מִשִּיטּוֹת הַתְרָאָה

לְמִקְרֶה שֶל אָסוֹן קוֹלוֹסָאלִי

בּוֹ תִפְרֹץ רְעִידַת אֲדָמָה נוֹרָאָה

וְתַכֶּנוּ בְּהֶלֶם פָטָאלִי

וְהִגִּיעָה הָעֵת שֶבְּכִירֵי הָאֻמָּה

יִבְלְמוּ פֶּגַע רַע זֶה כְּסֶכֶר

פֶּן פָּשוּט לֹא תַשְאִיר תְּאוּנָה אֲיֻמָּה

לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ שוּם זֵכֶר.

יוסי גמזו

* * *

באבל על מותו של הטייס

גיבור מלחמת יום כיפור

שנפל בשבי המצרי

פדרו ריינברג ז"ל

תנחומים למשפחתו

הוא היה איש נפלא

* * *

יש לי שלושה זוגות גרבי צמר של טייסים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פורסם לראשונה בגיליון 316

11 בפברואר 2008

לְפֶּדְרוֹ

יש לי שלושה זוגות גרבי צמר דקים

בצבע כחול עמוק

שנתן לי מתנה לפני כעשרים שנה

מהמדים שלו באל על

חבר טייס שנפל בשבי המצרי

והכחול לא מתאים לי לבגדים

אבל כאשר אני גורב אותן חם לי

בכפות הרגליים הקרות

ובמקום ללכת אני ממריא

מדבר ברמקול אל הנוסעים

בארבע שפות רהוטות

מרחף על מדרכות של עננים

עם שלושה זוגות גרבי פלא

בצבע טייסים שנפלו בשבי המצרי

לפני שלושים וחמש שנים

יש בהם אנרגיה של מנועי סילון

חלומות רולס רויס של קשישים

יָא בָּא יֶה ממש חשתי סחרחורת כחולה בשחקים

יַחְרַבְּ-בֵּיתוֹ בעל הכלב שחירבן במדרכה

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אי-תקינות פוליטית ערבית בנושא הפלשתיני

"ישראל היום", 11 באוקטובר 2018

עיראק ממטירה הצהרות פרו-פלשתיניות, אך מ-2017 שוללת מהפלשתינים (כולל ילידי-עיראק) שירותי חינוך ובריאות חינם, תעסוקה במוסדות ממשלתיים ותעודות-מסע.

ירדן קוראת לוויתורים סוחפים של ישראל לפלשתינים, וקולטת למעלה ממיליון פליטים סוריים, אך מ-2012 אינה קולטת פליטים פלשתיניים מסוריה. ירדן גם רואה בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל נדבך קריטי לביטחונה הלאומי.

מצרים מצהירה על תמיכתה בפלשתינים, אך מעמיקה את שיתוף הפעולה עם ישראל במאבק נגד מוקדי טרור בחצי האי סיני ובעזה.

סעודיה ומדינות המפרץ מרחיבות את הקשר הגיאו-אסטרטגי עם ישראל, למרות הקיפאון בנושא הפלשתיני. ריאד גם מקשה על כניסת פלשתינים, כולל ערביי ירושלים, לתחומי הממלכה. כמו כל מדינות ערב, סעודיה אינה רואה בנושא הפלשתיני יעד אסטרטגי חשוב, ומסתפקת במלל נדיב המלווה במעש מצומק.

לדוגמא, בשנים 1989-1979 העניקה למורדים המוסלמים באפגניסטן סיוע שנתי בסך מיליארד דולרים לעומת 100 מיליון לאש"פ. ב-2018 זכתה סעודיה למחמאות מאונר"א על תרומת 50 מיליון דולרים לפליטים פלשתינים, אך במקביל קנה יורש העצר הסעודי יכטה בסך 588 מיליון דולרים וציור של ליאונרדו דה-וינצ'י ב-450 מיליון דולרים.

ואכן, המזרח התיכון חושף בערוותן תובנות מקובלות של מעצבי-מדיניות ודעת קהל מערביים, הרואים בנושא הפלשתיני גורם מרכזי בסדר היום המזרח תיכוני. מכאן פשר התמיכה המערבית והבינלאומית בפלשתינים העולה על זאת המוענקת – ובדרך כלל נמנעת – על ידי הערבים.

הפער בין המלל והמעש הערביים – כלפי הפלשתינים – הודגש בתום מלחמת השחרור (1949), כאשר ירדן ומצרים השתלטו על יו"ש ועזה ולא שקלו להעביר את השליטה לפלשתינים.

מדינות ערב אף לא נקפו אצבע צבאית – ובקושי כלכלית ומדינית – בכל אחד מהעימותים המזויינים בין ישראל לפלשתינים: מלחמת שלום הגליל, שתי האינתיפאדות ושלושת מלחמות עזה. למעשה, מדינות ערב רואות בפלשתינים – אש"פ וחמאס כאחד – מקור השראה לטרור בינלאומי ופוטנציאל של איום חתרני וטרוריסטי שחשף ציפורנים קטלניות במצרים (1955), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (1982-1970) וכווית (1990). הן היו מקדמות בברכה (מאחורי הקלעים) עמדה תקיפה יותר של ישראל במלחמתה בטרור הפלשתיני, מתוך ידיעה שריסון ישראלי מהווה רוח-גבית לטרור פלשתיני באזור.

ב-2018 מתדרדר העניין הפלשתיני לתחתית סדר העדיפויות הערבי בהשוואה למאכלת המושחזת – המנותקת מהעניין הפלשתיני – המתקרבת לצוואר משטרים ערביים מהכיוון המגלומני של האייתולות השיעיות באיראן, "האחים המוסלמים" הסונים ויוצאי חלציהם כגון דאע"ש ואל-קאידה, כמו גם חזון האימפריאליזם של ארדואן. המשטרים והרחוב הערביים מתמקדים בצונאמי הערבי (המוגדר במערב כ"אביב ערבי"), המאיים על כל המזרח התיכון ומשתולל עתה בעיראק, סוריה, לבנון, תימן, בחריין, אזורי הנפט אל-חסא ואל-קטיף (בעלי רוב שיעי) בסעודיה, עלול להתפרץ בירדן ובמצרים, ועוד.

ב-2018 מעניקה התקשורת המערבית והבינלאומית כיסוי מאסיבי לעימותים בין ישראל לחמאס, אך היא נטולת ממצאים על סולידריות ערבית עם הפלשתינים.

האם התקינות הפוליטית המערבית תלמד מהתייחסות הערבים לעניין הפלשתיני, או תתמיד בהתעלמותה ממציאות המזרח התיכון, תוך פגיעה קשה באינטרסים מערביים וביציבות האזור!?

יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

1. אורי אבנרי (פרק י"א)

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

י"א. בחירות 92' – תמיכה במפלגת העבודה

בבחירות לכנסת השישית (1965), השביעית (1969), השמינית (1973), התשיעית (1977) והאחת עשרה (1984) השתתף אורי אבנרי כמועמד של מפלגות "העולם הזה כוח חדש", מר"י, של"י והרשימה המתקדמת [בבחירות לכנסת ה-11, סגר את רשימת המועמדים של "המתקדמת" – הוצב במקום ה-120].

בשאר מערכות הבחירות, סירב לתמוך פומבית ברשימה כלשהי, ואף לא מסר למי הצביע. הוא תקף את כל "המפלגות הוותיקות", שכולן היו בעבורו חלק מן "הממסד הישן".

בבחירות לכנסת ה-12, ב-1988, רמז שהצביע בעבור מפ"ם, שהתמודדה באופן עצמאי לראשונה מאז הקמת המערך בינה לבין מפלגת העבודה לאחר מלחמת ששת הימים.

ב-1992 התקיימו הבחירות לכנסת ה-13. היו אלו הבחירות הראשונות מאז פרש מעריכת "העולם הזה". אבנרי כתב בעיתון "מעריב", בו הוא כותב גם היום. לקראת הבחירות, החל לפזר רמזים על העדפתו ועל הצבעתו בבחירות.

לפני הפריימריז – ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, הביע את תמיכתו ברבין, וטען שרק הוא יוכל להוריד את הליכוד מהשלטון. לאחר ניצחונו של רבין כתב אבנרי, שהמבחן הראשון של מנהיגותו יהיה החלטה והודעה על אי הכללת פרס בממשלתו, אם ינצח בבחירות. כפי שכבר צוין בפרק הקודם, אבנרי סבר שהיה על רבין לפטר את פרס בממשלתו הראשונה. במאמר זה הביע אבנרי את חששו, שפרס יפריע לרבין כראש ממשלה גם בקדנציה הבאה.

הרמז הראשון לתמיכתו במפלגת העבודה ולא במרצ, בחד"ש או באחת הרשימות הערביות, הקרובות אליו יותר מבחינה אידיאולוגית, נכתב במאמרו "לא תחרות יופי. בחירות," שפורסם ב"מעריב" ב-1.5.92, למעלה מחודש ומחצה לפני הבחירות.

"כל הנושאים המטרידים אותנו... נובעים מבעייה מרכזית אחת: סירוב הליכוד להסכים לעיקרון של 'שטחים תמורת שלום'... הבחירות מהוות משאל עם על שאלה גורלית זאת. ההכרעה היא בין שתי תשובות. בשביל הכוח היהודי, הדוגל בעיקרון של 'שלום תמורת שטחים', נותרת הברירה בין מפלגת העבודה ומרצ.

המשימה העיקרית בבחירות אלה היא להוריד את הליכוד מן השלטון. שם המשחק הוא 'גוש חוסם'. בבוקר של 24.6 צריך להיות ברור שיש בכנסת הבאה 60 ח"כים שיצביעו נגד ממשלה בראשות הליכוד... מבחינה זו אין הבדל בין קול למפלגת העבודה וקול למרצ...

אם ייווצר תיקו בין הגושים, לא יהיה מנוס מהקמת ממשלת אחדות. זוהי אפשרות סבירה מאוד... אם תקום ממשלת אחדות של רבין ושמיר, בלי מרצ (המתנגדת לממשלת אחדות), תהיה חשיבות עצומה ליחס המספרי בין סיעת העבודה וסיעת הליכוד. אם יהיו למפלגת רבין שלושה ארבעה מנדטים יותר מאשר למפלגת שמיר, רבין יהיה ראש הממשלה בלי רוטציה-שמוטציה.

כל קול, הניתן למרצ, יהיה קול על חשבון מפלגת העבודה. אם תפסיד העבודה קולות רבים למרצ, מבלי לקבל די קולות חדשים מן הימין, היא תצא מן המערכה כשהיא מוחלשת, ותחזור לכל היותר למעמד של שותף זוטר בממשלת האחדות שבהנהגת שמיר...

כשצריכים להכריע בין מפלגת העבודה ומרצ – זהו שיקול חשוב...

כאשר מתנהל המו"מ לשלום – האם בכלל עדיפה בממשלת שלום 'טהורה' על פני ממשלת האחדות בראשות העבודה?

אם יתקדם תהליך השלום... תצטרך ממשלת ישראל – תהיה אשר תהיה – להסכים לפשרות שיפגעו ברגשותיו של חלק גדול מן הציבור. לממשלת שלום 'טהורה' יהיה הרבה יותר קל להסכים לפשרות האלה, המתאימות ממילא למצעי מפלגותיה. אולם יהיה לה קשה מאוד להגשים פשרות אלה בפועל תוך הסכמה לאומית רחבה...

לממשלת אחדות בראשות רבין ובהשתתפות הליכוד, יהיה אמנם הרבה יותר קשה להסכים לפשרות... אבל משתחליט הממשלה לקבלן, יתמוך בה הרוב הגדול של הציבור... מחשבה זו תוביל להצבעה בעד מפלגת העבודה.

הסיכום: הבחירות אינן תחרות יופי. השאלה אינה מי נחמד יותר ולאיזו רשימה יש יותר סקס אפיל. הפוליטיקה היא עניין של כוח... בחיים הפוליטיים יש מקום חשוב לנביאים, למטיפים, למוכיחים בשער. תפקידם הוא ללכת בראש, לבטא אמיתות חדשות ולהכשיר את הציבור לקבלתן. אולם ההכרעה עצמה מושגת במשטר הדמוקרטי ע"י פוליטיקאים, המסוגלים ברגע הנכון לגבש רוב לקבלתה וביצועה. ואלה אינם, בדרך כלל, אבירים הרכובים על סוסים לבנים – אלא אנשי פשרה הרכובים על חמורים אפורים."

במאמר זה לא אמר אבנרי בפרוש מה יצביע, אלא רק ניתח את האפשרויות, אולם מניתוחו ניתן היה בבירור להבין, שהוא קורא להצביע בעד מפלגת העבודה. בניתוחו ישנם כמה דברים מפתיעים:

א. הגדרתו את הוויכוח הציבורי בישראל בין שני גושים החלוקים על שאלת "שטחים תמורת שלום". לפני כן, מעולם לא עשה חלוקה כזאת. להיפך, את רעיון הפשרה הטריטוריאלית, מבית מדרשה של מפלגת העבודה, הציג כגישה סיפוחיסטית. הוא טען תמיד, שאין הבדל אמיתי בין הליכוד למערך. את הוויכוח הציבורי הוא הגדיר כמאבק בין מחנה השלום, אלה המצדדים בנסיגה לקווי 67' והקמת מדינה פלשתינאית, לבין מתנגדי השלום – אלה המתנגדים לכך. מפלגת העבודה עדיין המשיכה לדגול בפשרה טריטוריאלית ולהתנגד למדינה פלשתינאית ובכל זאת אבנרי שינה את הצגת חילוקי הדעות.

ב. המלצתו לבוחר היהודי שיש לו ברירה בין מפלגת העבודה למרצ. מעולם לפני כן לא עשה אבנרי הפרדה כזו בין הצבעה של יהודי או של ערבי. הגדרה דומה לזו, המוציאה מפלגות כחד"ש וה"המתקדמת", רשימתו לשעבר, מכלל הברירה של בוחר יהודי, היתה מגונה על ידו כגזענות.

ג. ההסבר הפרגמטי של ההצבעה, והקריאה להצבעה "ריאל פוליטית" ולא לנסיך על הסוס הלבן, מנוגדת גם היא לדרך חשיבתו הפוליטית עד אז. האם יש מישהו המתאים יותר להגדרת "תחרות מלכת יופי" מאשר אורי אבנרי, שרץ בעבר לבחירות בראש רשימה קטנה, אידיאולוגית וקיצונית?

ד. תמיכתו בממשלת אחדות לאומית והעדפתה על "ממשלת שלום נטו" – גם היא מנוגדת לכל דרך חשיבתו הפוליטית עד כה.

שבוע לפני הבחירות, כתב אבנרי בצורה ברורה, שהפעם יתמוך בבחירות במפלגת העבודה בראשות רבין. את המאמר פתח במשפט – "אני אצביע בעד מפלגת העבודה." בהמשך המאמר הסביר: "לא האמנתי שאגיע לכך אי פעם. תמיד הייתה לי אנטיפטיה עמוקה למפלגה זו, ולא התגברתי עליה גם עכשיו...

אני מודע לחסרונותיו של יצחק רבין כמו שאני מכיר גם את מעלותיו...

אצביע בלי סנטימנטים, בלי מעורבות רגשית, בלי אהבות ושנאות, סימפטיות ואנטיפטיות...

היום מונח סוף סוף על כף המאזניים הסיכוי ההיסטורי, אולי החד-פעמי, של מדינת ישראל להגיע לשלום... האלטרנטיבה היא המשך המצעד אל תוך המבוי הסתום והאפל... למרצ יש לי אהדה רבה. אני מעריך מאוד את התפקיד שמילאו... המאבק על השלום ועל זכויות האדם... זהו אותו התפקיד של מחאה והתרעה, שהשתדלתי למלא כאשר כיהנתי בכנסת. אך כדי למלא אותו כהלכה, די בסיעה הקיימת. התרשמתי שמרכיבי מרצ לא היו מעוניינים בבניית כוח פוליטי גדול – כוח שלא יסתפק במחאה אלא שיש לו היכולת לשנות את המערכת כולה...

התפקיד הגדול, היחיד החשוב ברגע זה – סילוק הימין משלטון המדינה – מונח על כתפי מפלגת העבודה. וזה העניין כולו...

יצחק רבין בראש מפלגת העבודה המתחדשת, שנחלה זה עתה ניצחון מרשים, יהיה בעל הסמכות המוסרית והמדינית הדרושה כדי להנהיג את המדינה לקראת הפשרות הקשות הדרושות, כמו ההתנגדות האלימה של המתנחלים ובני בריתם...

אומרים: אין בעצם הבדל אמיתי בין העבודה והליכוד... מי שאומר שאין הבדל – אינו יודע מה הוא מדבר... יש הבדל תהומי. העבודה תשתף פעולה... לשם הקמת אוטונומיה פלשתינאית משמעותית, שתהווה 'מדינה בדרך' בדרך לפתרון... מפלגת העבודה עשתה בעבר דברים חמורים... ואינני בטוח שלא תעשה דברים חמורים גם בעתיד. אבל זהו שורש העניין – מפלגת העבודה תוכל לעשות דברים. המתחרים בה משמאל ויתרו מראש על היכולת לעשות דבר, חוץ מאשר למחות ולהפגין. יצחק רבין אינו הרצל חדש וגם לא בן גוריון, אבל הוא יודע לקרוא מפה ולהסיק מסקנות סבירות. בעולמנו העכשווי... הוא יודע שיש להגיע לידי הסכם עם הפלשתינאים על פשרה ראויה, הניתנת לביצוע, שתוביל בהמשך הדרך לפתרון מלא. יש לתת לו את הכוח לעשות זאת."

מדוע תמך אבנרי במפלגת העבודה? על פי הסברו, הסיבה לכך היא אמונו שהצבעה זו עשויה לקדם את השלום. יש להניח שהסבריו מציגים באמת את הגורם להצבעתו, אך עדיין אין הם עונים על כל השאלות, ובעיקר על שאלת הפער הגדול בין עמדותיו לעמדות המפלגה, בנושא שהוא עצמו הגדיר אותו כחשוב ביותר – הנושא הפלשתינאי.

אני מניח שהיו גורמים נוספים:

א. רצונו להתקרב יותר לקונצנזוס ולקבל לגיטימציה ציבורי לעת זקנתו.

ב. העדפת העבודה על מרצ, הנובעת ממשקעים רבים מעימותים בתוך מחנה השמאל במשך השנים. השמאל הקיצוני עבר פיצולים, פילוגים וסכסוכים רבים ואבנרי היה מעורב בחלק מהם. בינו לבין חלק מראשי מרצ, כיוסי שריד ורן כהן – היחסים הם גרועים ביותר.

ג.  תמיכתו היא תמיכה אישית ברבין. אני מאוד בספק אם אבנרי היה תומך במפלגת העבודה אילו פרס היה עומד בראשה.

אבנרי ידע, שזוהי ההזדמנות האחרונה לדורו – דור לוחמי תש"ח, להביא לשינוי לו הוא מייחל. בראש הליכוד עומד שמיר ואחרי ירידתו מהמסך – תעבור ההנהגה לדור אחר. אם רבין לא ינצח, הנהגת מפלגתו תעבור לדור הבא. בכל תקופת המדינה, חש אבנרי שדורו החמיץ את ההזדמנות להנהיג אותה על פי ערכיו. האדם היחיד מדור זה שהיה בשלטון היה רבין, אך הוא החמיץ את ההזדמנות. עתה, אבנרי האמין שקיימת הזדמנות נוספת. הוא חשב שאסור להחמיצה. הוא אישית רצה לקחת חלק במתן ההזדמנות הזו.

במשך שנים רבות האמין אבנרי שרבין הוא יונה. אף שרבין התבטא בסגנון ניצי ביותר בבחירות, האמין אבנרי, שהוא יגיע להסדר ביניים עם אש"ף, כפי שאכן קרה. הוא האמין שרבין יהיה דה-גול ישראלי.

לאחר הבחירות והקמת ממשלת רבין, אבנרי התאכזב. ציפייתו לתנופה מיידית בתהליך השלום נכזבה. הוא חש שרבין ממשיך את דרכו של שמיר ומחמיץ את ההזדמנות לשלום. הוא התנגד לכל מהלכי ישראל ביהודה, שומרון ועזה ובעיקר לגירוש ראשי החמאס, למרדף אחרי המבוקשים ולסגר. הוא ראה בכל אלה פשעי מלחמה. את מבצע "דין וחשבון" גינה כ"מעשה זוועה".

הוא חזר להיות אופוזיציה ותקף בחריפות רבה את הממשלה, את מפלגת העבודה ואת מרצ. עיקר התקפותיו התמקדו ברבין, ביוסי שריד וברמטכ"ל ברק. הוא הודה בטעותו בבחירות, ובאחד המאמרים התנצל בפני הבוחרים שבשפעתו תמכו ברבין. הוא הקים את "גוש שלום", שהיה לאופוזיציה לממשלה משמאל.

עם חתימת הצהרת העקרונות להסדר הביניים עם אש"ף, שב אבנרי לעמדת תמיכה בממשלה. הוא ראה בהסכם הוכחה לצדקת דרכו הרעיונית מאז קום המדינה – תמיכתו במאבק הפלשתינאי, קריאתו למו"מ ישיר עם אש"ף, אמונתו ששלום עם הפלשתינאים יפתח בפני ישראל את המרחב וייצור מרחב פתוח – מה שקרוי היום "מזה"ת חדש", ואמונתו שאת השלום ניתן להשיג ללא האמריקאים, שאינם מעוניינים בו.

במאמרים רבים, שב והזכיר את אבהותו על הדרך שהובילה להסדר. בחתימת ההסדר ראה אבנרי הצדקה לאמונתו רבת השנים ביצחק רבין.

2. צרור הערות 14.10.18

* מזרח תיכון חדש – חיסולו של העיתונאי הסעודי חשוקג'י, הוא התגלמות חופש העיתונות בעולם הערבי.

* בית המשפט צדק – אין לי דעה חד משמעית באשר לאיסור כניסתה של הסטודנטית לארה אל-קאסם לישראל; האם הנזק שהיא עלולה לגרום בכניסתה חמור יותר מהנזק שעלול להיגרם ממניעת כניסתה. ייתכן שמי שהחליטו לאסור על כניסתה טעו. אני בטוח, שבית המשפט צדק כאשר דחה את ערעורה. אין ספק שמניעת כניסתה – חוקית. זכותה של כל מדינה למנוע כניסתו של אדם הפועל נגדה, ולא רק הצדק וההיגיון מאפשרים זאת, אלא גם החוק הישראלי והחוק הבינלאומי.

* מי דחף ומי סיכל – יוזם חוק הלאום, ישראל הראל, סיפר במאמר ב"הארץ" את סיפורו של החוק. מי שהיתה אמורה להוביל אותו, בגרסתו המקורית שהיתה הרבה יותר מרחיקת לכת, היתה יו"ר "קדימה" ציפי לבני. היא תמכה בו בהתלהבות ואף הסבירה שבתור מי שתומכת בנסיגה מיו"ש כדי להבטיח מדינת לאום עם רוב יהודי, היא הראשונה שתומכת בחוק יסוד שמבטיח שמדינת ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי. כנראה שבינתיים היא הבינה שה"בייס" שלה לא מתלהב במיוחד מרעיון המדינה היהודית. מי שסיכל את קבלת החוק ברוב של כמאה ח"כים היה בנימין נתניהו, שבמשך כמעט עשור מיזמז ומיסמס אותו משיקולים עסקניים זרים. כנראה היה לו נוח יותר להעביר את החוק, אף בנוסח מרוכך בהרבה, מתוך עימות וקרע פנימי, מאשר להעביר אותו בנוסח המלא והמובהק בהסכמה לאומית רחבה. וגם היום אלה ראש הממשלה וראש האופוזיציה שלנו.

* קמפיין אחראי – שואלים אותי: מדוע מיכל רייקין, המועמדת לראשות המועצה האזורית גולן, אינה מגיבה להשמצות? בראשית המרוץ מיכל הגדירה את קו הקמפיין שלה: קמפיין נקי. והיא חידדה זאת: הקמפיין שלה אינו נגטיבי, נגד מועמדים אחרים, אלא פוזיטיבי בלבד: היא לא יוצאת נגד מועמדים אחרים ולא מציגה מה לא טוב אצלם, אלא מציגה את המסר שלה, את הרקורד שלה, את מה שיש לה להציע. ויש לה כל כך הרבה מה להציע, שבאמת אין לה צורך בנגטיביות. מיכל דבקה בקו הזה בעקביות, ואינה נגררת לפרובוקציות והשמצות.

קמפיין נקי – זאת ההגדרה של מיכל. ואני מגדיר זאת – קמפיין אחראי. מיכל תהיה ראש המועצה של כולם; של המצביעים לה ולשאר המועמדים. זאת מחויבותה, זאת אחריותה, והאחריות מחייבת. לכידות הגולן משמשת נר לרגליה – לפני ואחרי היבחרה לראשות המועצה.

* אש זרה – את מיכל הכרתי במאבק על הגולן. אישה צעירה, שזה עתה הגיעה לגולן, נרתמה מיד לפעילות, התבלטה והייתה אחת הפעילות המובילות. כדובר ועד יישובי הגולן ניתבתי אליה עיתונאים רבים, לא רק בזכות היותה דוברת רהוטה וחכמה, אלא כיוון שהיא הקרינה בכל מילה שאמרה ובכל מבע פנים את אהבת ארץ ישראל, אהבת הגולן והאמונה בערך ההתיישבות, שמפעמים בה ובעטיים היא עלתה לגולן. מיכל נבחרה להנהלת ועד יישובי הגולן, היתה דומיננטית בהנהלה ונאמה ב"אם כל ההפגנות" בכיכר רבין, ביום שובו של ברק מפסגת שפרדסטאון.

מה שייחד את ועד יישובי הגולן, היה המגוון הפוליטי בין פעיליו וראשיו. היו בתוכנו מן הימין והשמאל, וכולנו פעלנו יחד באחווה ורעות, מתוך אמונה משותפת בצדקת מאבקנו, תחת הסיסמה שהיתה תלויה במשרדי הוועד – כוחנו באחדותנו. מבין פעילי הוועד, מיכל לא השתייכה לאגף השמאלי. ממש לא.

לא בכדי, היא נאמה גם בהפגנת ענק נגד נסיגה מיש"ע. בתקופת עקירת גוש קטיף מיכל היתה שותפה בפעילות הסולידריות עם הגוש ואח"כ הובילה את מהלך קליטת העקורים בגולן, בהתארגנות של שעות, בכל כושר הביצוע והניהול שלה.

הניסיון הנואל להדביק למיכל תווית של "שמאל" "קיצוני" ושל "קרניים" "חדשות" למיניהן כל כך רחוק מן המציאות, שאני בטוח שזה לא יידבק בה; תושבי הגולן לא יקנו את זה. מה שכואב לי, זה שאש זרה של פוליטיקה כעורה נכנסה לחיינו. אין זו דרך הגולן. אין זו רוח הגולן.  

* ד"ש מתוכנית הצוערים – הרציתי השבוע בפני משתתפי תכנית הצוערים לשלטון המקומי. זו קבוצה מגוונת מאוד – יהודים, דרוזים וערבים; חילונים ודתיים; מרכז ופריפריה; כל המגוון של החברה הישראלית. המייחד אותם הוא היותם צעירים חדורי מוטיבציה לעשיה ציבורית, תחושת שליחות חברתית ורצון לקחת אחריות ולחולל שינוי.

בפתח דבריי מסרתי להם, כפי שהתבקשתי, ד"ש ממיכל רייקין. כשאך הוצאתי את שמה מהפה, אורו עיניהם והם הגיבו בהתפעלות. הם רוחשים לה הערכה עמוקה ואהבה. מיכל עיצבה את התוכנית ועמדה בראשה בחמש השנים האחרונות. היא נהנית מהערכה רבה על התוכנית הזאת, מכל הגורמים הקשורים אליה.

חמש השנים שבהן ניהלה מיכל את התוכנית חשפו אותה באופן יסודי ומעמיק לעולם השלטון המקומי, בארץ ובעולם; היא למדה להכיר את הרשויות הטובות והבעייתיות, החזקות והחלשות; להכיר היטב את הגורמים שמביאים להצלחה או לכישלון, לחוסן או לחולשה. היציאה החוצה "פתחה את ראשה" להכיר וללמוד. מיכל היא אדם סקרן ולומד ממדרגה ראשונה, והתובנות שרכשה נוספו להיכרות ולניסיון בתפקידיה בגולן, ולמאות שיחות עומק עם תושבי הגולן בחודשים האחרונים, כדי לגבש תפיסה מיטבית להובלת הגולן.

עוד סיבה להצביע למיכל רייקין לראשות המועצה האזורית גולן.

* האתגר של מיכל – בשיחות שאני מקיים עם תושבים, אני מתמודד עם שני אתגרים. הראשון, הוא לשכנע את בן שיחי לתמוך במיכל רייקין. השני, הוא להתמודד עם חוסר אמון טוטאלי בפוליטיקה. אנשים שאומרים שלא יצביעו כי הם לא מאמינים לאף מועמד. שמי שהולך לפוליטיקה הוא בהכרח, אפריורי, אדם לא אמין, שמבטיח הבטחות ואין לו כל כוונה לקיים אותן, "אני לא מאמין לאף אחד" וכו'.

הגישה הזו מסוכנת לדמוקרטיה. אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה. אין בחירות בלי פוליטיקה. וגישת האנטי-פוליטיקאים היא זאת שמצמיחה משטרים מסוג אחר, וכבר אמר צ'רצ'יל ש"הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום."

עם זאת, ברור שאופן ההתנהלות של רבים מן הפוליטיקאים, בארץ ובעולם, בשלטון הארצי והמקומי, יוצר את התחושה הזאת.

האתגר של מיכל כראש המועצה, יהיה להוכיח שאפשר אחרת, לשמור על דרכה הערכית והנקיה לאחר הבחירות. אני בוטח בה שתעשה כן.

* קום והתהלך בארץ – הפזמונאי יורם טהרלב זכה בפרס משרד החינוך לתרבות יהודית. מגיע לו. בשלושים השנים שחלפו מאז שחדל לכתוב שירים, הוא כתב ספרים רבים העוסקים ביהדות, מכיוונים שונים. למשל – פרשנות אישית, לרוב קלילה והומוריסטית, לפרשת השבוע.

אך מפעל חייו של טהרלב הוא כמובן מאות שיריו. ורבים רבים מהם עוסקים בתכנים יהודיים בכלל, ותנ"כיים בפרט. וכמעט כולם משובצים בביטויים ורמזים מן התרבות היהודית על שכבותיה, ובעיקר התנ"ך.

אחד מהשירים הללו הוא "קום והתהלך בארץ."

"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ" אומר אלוהים לאברם, בפרשת "לך לך" שנקרא בשבת הקרובה.

הטיולים בארץ ישראל, טיולי תנועות הנוער והפלמ"ח אז, ועד היום בתנועות ובמכינות הקדם צבאיות, אינם טיול גרידא, כמו טיול בנופים בחו"ל, אלא ביטוי לזיקה שלנו לארץ ישראל, לקשר שלנו עם חבלי המולדת. הטיולים בארץ הם כלי לחנך לידיעת הארץ ולאהבת הארץ.

"קום והתהלך בארץ," כתב יורם טהרלב. כדי להתאים את המילים ללחן, הוסיף יורם טהרלב לפסוק מ"בראשית" י"ג את ו"ו החיבור.

...והוא סיפר, שכבר ראה "ציטוט" מהתנ"ך עם מראה מקום: "קום והתהלך בארץ."

* ביד הלשון: קימום – את הפינה הקודמת הקדשתי לאתר עין קשתות, אתר המורשת הלאומית שנחנך בגולן בשבוע שעבר, וסיפרתי על בית הכנסת העתיק שקוּמם.

מה ההבדל בין קימום לשיחזור? שיחזור הוא בנייה מחדש של אתר עתיק, תוך ניסיון להעתיק עד כמה שניתן במדויק את המראה שלו. קימום הוא בנייה מחדש של אתר עתיק, מן האבנים האותנטיות שלו.

בית הכנסת בעין קשתות קומם. מערימת האבנים שנוצרה מהתמוטטותו ברעידת אדמה במאה השמינית, הוא נבנה מחדש, באמצעות טכנולוגיה חדשנית שידעה לסמן את המיקום המדויק של כל אבן ואבן ולהחזיר אותה למקומה.

אורי הייטנר

* * *

לבן היקר

ברכות ליום הולדתך החל היום

לולא מומחיותך במחשבים

לא היה המכתב העיתי קיים

* * *

ארנה גולן

חולשה וגדולה במפגש עם השכול

על הסיפור "נמוך, קרוב לריצפה"

 מאת יהודית הנדל

לזיכרו של בעלי, הסופר שמאי גולן ז"ל, שעם פטירתו אני מתמודדת זה עשרה חודשים קשים של שכול

א. דברי מבוא: שני דפוסי התמודדות עם השכול

סיפור מופת קצרצר זה, שיהודית הנדל הציבה אותו בפתח סִפרה, "כסף קטן – מחזור סיפורים" (1988), הוא סיפור מרגש, דחוס ומגובש מבחינה אמנותית. למרות שהוא נמסר כסיפור אינטימי ואוטוביוגרפי ומסופר בלשון עניינית, ללא הגבהה לשונית, רמיזות או תיאורים נרחבים, משמעותו חורגת אל מעבר למקרה הפרטי, המשפחתי.  מוצגת בו באופן מורכב ורגיש התמודדות עם אובדן ושכול – עם מותה של בת-זוג, אשתו הראשונה של האב שהיא גם אימה של הבת-המספרת, אך עולות מתוכו שאלות יסוד על זיכרון והשכחה, ובהתמודדות זו עם השכול נחשפת נפש האדם בחולשתה ובגדולתה כאחת.

ההתמודדות עם מותן של דמויות מן המערכת המשפחתית מקיימת פרקים נכבדים ביצירתה של הנדל ופולשת כבר לסִיפרה הראשון, "אנשים אחרים הם" (1950). בספר זה, שכונסו בו סיפוריה מאז סוף שנות ה-40, מתמקדת הנדל בדמויות שהיו אז שוליות בתודעתה של החברה הישראלית הנבנית והלוחמת. היו בהם פצועים, חולים, בתי חולים ואף הורים שכולים ממלחמת העצמאות. זה היה  נושא שנזהרו מלגעת בו באותם ימים קשים, לא כל שכן באופן שבו הוצג על ידי הנדל, כאשר השכול מתנתק מן ההקשר הלאומי המנחם, שעל פיו נפלו הנופלים למען החיים, העם והמולדת, וכך נותר הכאב החשוף בלא נחמה.

המיפגש עם המוות שב ומרתק אליו את הנדל ביתר עוצמה בתקופת יצירתה השנייה, שראשיתה בספר "הכוח האחר" (1984). הספר שהחל להיכתב לאחר מות בעלה, הצייר צבי מאירוביץ, מוקדש להארה ולבחינה רטרוספקטיבית של אישיותו היוצרת ושל חיי הזוגיות האינטנסיבית שלהם במשך 28 שנים. חיים אלה עמדו בסימן יצירתו שלו, שאף היא נבעה במידה מרובה מעמידתו הנואשת מול אובדן ומוות ועל רִיקעם מוצגת ההתמודדות שלה עם אובדנו, עם האבל והזיכרון.

אמנם קדמו ל"כוח האחר" שני רומנים שזכו לתשומת לב רבה בתקופת יצירתה הראשונה, "רחוב המדרגות" (1955) ו"החצר של מומו הגדולה", אך אופיים היה שונה. לעומת זאת, החל בספר האוטוביוגרפי ביסודו, "הכוח האחר", התמקדה היצירה במיפגש עם המוות והשכול כגורם דרמטי וגורלי בקיומם של הנותרים בחיים. כך בספרים "ליד כפרים שקטים" (1987), "כסף קטן" (1988) ו"הר הטועים" (1991) וכך גם ב"טירופו של רופא הנפש" (2002), שהיה במפתיע לרב-מכר, למרות השכול המניע את גיבוריו.

בספרים הללו נחשפות ונבחנות על רקע המוות והשכול מערכות יחסים סבוכות בזוגיות ובהורות והן מהוות בסיס לחשיפת מורכבותם של חיי הנפש, דקות תנועותיהם וחריגתם משליטה רציונלית. הסבך הנפשי שללא מוצא אף אינו נמסר על דרך ההגדרה או הניתוח הפסיכולוגי. הדמויות מוצגות בפעולותיהן היומיומיות, בדיבור או בדיאלוגים קטועים ודחוסים, בתיאור מייצג של תנועות, הבעות פנים או פרטים במראה החיצוני או במרחב שבו נעה הדמות ואלו נעשים גילוי עקיף, רומזני וסמלי לתהליך הנפשי הפנימי. משתקפת בכך תפיסת היסוד, שעל פיה מורכבותה של הנפש האנושית, תנועותיה הנסתרות, ייסוריה, נפילותיה ואף ההתחיות שלה, אינם ניתנים לביטוי במלים מגדירות. כל אלה מתרחשים מעבר למודעותו המלאה של האדם ומעבר לשליטתו. לעיתים אף אינם מובאים לכלל ניסוח מילולי מפורש משום שבעצם הניסוח המודע וההבאה להכרה מלאה יש מן המסוכן והמאיים על האדם ועל שפיותו.

עם זאת, מעבר להבדלים שבין הספרים והדמויות, מתייחד המיפגש הקיומי הגורלי של החיים עם המוות והשכול בשני דפוסי התמודדות, המאפיינים אותו.

הם קוטביים זה לזה, מנוגדים בתכלית, אך כל אחד מהם חורץ את גורלו של האדם המוסיף לחיות, קובע את קיומו ולא רק בהווה אלא גם בעתיד.

בדפוס האחד אין בכוחו של האדם החי להקים גבול בינו לבין המת והוא מוסיף ומקיים את זכר המת כאילו היה חי בנפשו. הרי זה כאילו אין הוא מניח למת "למות", אינו מסוגל להכיר בסופיות המוחלטת של מותו. התוצאה היא שהאדם החי מקיים זיקה למת כאל מת-חי, יישות קיימת ונוכחת, ועל כן קיומו שלו הופך משועבד למת עד שהוא עצמו נעשה לכעין חי-מת, המנותק ממהלך החיים והמציאות. המת-החי מכוון את תחושותיו, מחשבותיו ופעולותיו והאדם החי הולך ומתנתק מן הסובב אותו, נכנע ליישותו של המת. הנכנעים הללו מאבדים את אחיזתם במציאות ואת כושרם להתמצא בה ועשויים להגיע אל הטירוף או אל מעין מוות בחיים.

הדפוס המנוגד הוא זה המגולם בסיפור "נמוך, קרוב לריצפה." מתקיימת בו הכרעה, לאו דווקא מודעת, לבנות חיץ נוקשה ובלתי חדיר בין החי לבין המת . אבל איך? על ידי  סילוק זיכרו וקיומו של המת מהתודעה לשם היאחזות במציאות. בהכרח ניכרת הכרעה זו בהשכחה מוחלטת של זכר המת במציאות החיצונית ובהדחקת זכרו במציאות הנפשית הפנימית, כשמקורה הוא בצורך לשרוד, שהרי הזיכרון מאיים למוטט את האדם החי. וכך, לשם הקיום השפוי-לכאורה והמתנתק מן האמת הפנימית למעשה, נאחז האדם בשיגרת חיים קפואה, חיצונית, מנותקת מן האבל והזיכרון.

אלא שאף דרך זו מגיעה לכישלונה. בהכרח מגיע הרגע הגורלי, ולכאורה בעקבות איזה אירוע חיצוני, שבו נפרץ החיץ, קשיח ככל שיהיה, וזכר המת פורץ אל החיים בעוצמת אדירים. או אז, כאשר המת נעשה במאוחר למת-חי, ניצב האדם בפני דילמה שאין בכוחו עוד למצוא לה פתרון: אין בכוחו "להמית" שנית בנפשו את המת אבל גם לא לקיימו כמת-חי. או אז גם נחשפים לפניו השקר והרדידות שבחיים המוכחשים, נגלית האמת הפנימית והאדם עשוי להגיע גם בדרך זו אל הטירוף או אל המוות.

ואם כך, האם אפשרי, למרות הכול, "תיקון" מאוחר כלשהו? ומעל הכול, האם יכול האדם לשרוד בלא להיקלע לדרכם של הנכנעים לזיכרון או לזו של המכחישים אותו?

בהנחה שבשתי התגובות המיוסרות הללו מונחת איזו "טעות" במובן הקיומי – כפי שאכן רומזת הכותרת של הספר "הר הטועים", שמוצגת בו  התמודדות של הורים שכולים עם נפילת בניהם, עולה שאלה נוספת: האם אפשרית בכל זאת דרך התמודדות אחרת, שתאפשר לאדם הישרדות בקיום שפוי?

ואכן, דומה כי תשובה לכך נרמזת בסיפור הבשל הזה "נמוך, קרוב לריצפה", ובכך נקבע שוב  ליצירתה של הנדל מקום מיוחד, רגיש לסבל האנושי, מוסרי ומודע לחולשת האדם , אבל גם – באורח פרדוקסלי – גם לגדולתו.

ב. מה או מי נמצא "נמוך, קרוב לריצפה"?

סיפור האירועים הוא קצרצר, נשען על אירועים אוטוביוגרפיים (למי שמכיר ויודע ואפילו השמות אמיתיים), והוא  נדמה  כסיפור פשוט. באורח טלגרפי וכמעט ללא תיאורים או הסברים, מוסרת הבת המספרת כי עתה, עם המעבר שלה מחיפה לתל-אביב – היא לא מספרת למה –  מצאה באטלייה – היא לא מספרת למי היה שייך האטלייה הזה בבית שלה, ורק הקורא היודע, מבין שהוא של בעלה, הצייר הנודע צבי מאירוביץ, שעם פטירתו עברה לתל אביב – את תמונתה הישנה של אימה. עתה היא נזכרת כי במשך שנים התמונה היתה תלויה בבית אביה אבל  עם כניסת האישה השנייה לביתו (הקורא מבין שהאם נפטרה) התמונה הוסרה מהקיר. במשך הזמן אף חדלו האב ובנותיו לבקר את קבר האם, ששקע עד לגובה האדמה. אבל שלושים שנה לאחר מכן, היא נזכרת, בשיחתה עם אביה, הוא מתלבט היכן ייקבר, ליד אשתו השנייה שזה עתה נפטרה או ליד הראשונה, שאת זִיכרה הוא מעלה לפתע. לבסוף הוא מגיע להכרעה שייקבר לבד.

חודשים אחדים לאחר מכן, בבואו לבקר את בתו, מתוודה האב שקשה לו לקיים את החלטתו זו ולהיקבר לבד, וימים אחדים לאחר מכן הוא נופל על הריצפה ונפטר. אז גם מתברר לבת כי אביה כן הגיע להחלטה אחרת ורשם על שמו את החלקה הפנוייה על יד אשתו השנייה. עתה, משמצאה הבת את תמונת אִימה העטופה, היא פותחת אותה ותולה אותה בדירתה החדשה בתל אביב "נמוך, קרוב לריצפה."

וזהו. לכאורה, הדברים פשוטים וברורים. אולם כבר הכותרת יוצאת הדופן מכוונת למורכבותם ולעומקה של הדרמה המתחוללת בתוכם, ולמעשה, רק בסיומו של הסיפור מתגלה פִּישרה של הכותרת, שכביכול אינה אלא תיאור מקום ותו לא.

אבל הרי המקום  מעורר תמיהות: וכי זה המקום ההולם תמונה, הרי הוא נראה כפגיעה בזיכרון האם. שאלה זו אף גוררת שאלות נוספות: מדוע לא פתחה הבת במשך שלושים שנה את תמונת האם? תמוה גם אופן ניסוחו של המשפט שבא לאחר מכן, על פיו "היא" מציצה תמיד מהצד.  על מי מדובר בו, מי היא "ההיא", האם זו האם או תמונתה שמציצה, ומדוע רק מן הצד? ולמה תמיד הדלת פתוחה?

תמוה גם המשפט האחרון, החותם את הסיפור . כי כבר לאחר שהסתיימה העלילה עם השלמת המעגל של סיפור התמונה, פתאום נאמר ממש בסוף: "אבי מת בדצמבר. לא נסענו השנה."

איך זה קשור לסיפור ומדוע נמנעו הבנות דווקא השנה מלנסוע לקבר האב? קשה להניח שרק בגלל הגשם החורפי הכבד שהיא מזכירה אותו. ואם כך, אולי מקום תלייתה של התמונה אינו מקרי והוא מתקשר למקום מותו של האב ואולי המקום "הנמוך" שבו מת האב מתקשר גם באבן המצבה של האם שנאמר על מצבתה שהיתה "נמוכה" כי הוזנחה ולאחר מכן שטוחה, כלומר – דומה לריצפה. ואולי כל המקומות "הנמוכים" הללו מרמזים גם לשיפוט מוסרי מצד הבת.

בקיצור, סיומו של הסיפור פותח אותו לקריאה חדשה, רצופת תהיות משמעותית.

שפע השאלות המרתקות הללו מקורן ב"קישורים הספרותיים" שנבנו על ידי כך שתופעות לשוניות כמו תארים, שמות, פעולות, דימויים, מטאפורות התקשרו זה בזה, כי הבת-המספרת אינה נותנת שום  הסברים  או ניתוחים נפשיים למה שמתרחש רק מדווחת על עובדות.

ובנוסף, גם האב וגם הבת אינם מבטאים במילים את רגשותיהם, והם בכלל ממעטים בדיבורים. אי לכך מהווים הקישורים הספרותיים הללו את ההכוונה להבנת המתרחש. נכון, הטקסט פתוח לפירושים שונים, אך בין כה וכה עתיד להיחשף סיפור דחוס ועשיר. ואם כך, נפתח בראשיתו.

ג. בנייתו של החיץ בין החי למתה – שנים של התכחשות

הסיפור בנוי כסיפור מסגרת. ראשיתו , כאמור, באירוע שאירע "השבוע", כאשר הבת-המספרת מצאה את תמונתה הישנה של אִימה. אבל אז עולה לפתע ובעוצמה הזיכרון והבת נסוגה לעבר הרחוק, לרגע מסירת התמונה על ידי אביה. משם היא ממשיכה, עיתים ברצף כרונולוגי ולעיתים בדילוגים או ברמזים – עד שהסיפור נחתם בחזרה להווה. תוך כך נחשף סיפורו של האב, ומתברר כי התמונה מגלמת את סילוק זִיכרה של האם מחיי האב ובעקבותיו גם מחיי הבת.

פתיחתו של הסיפור מסמנת, אפוא, את הרגע שבו פורץ הזיכרון במאוחר לחיי הבת, לאחר שהדחיקה אותו במשך שנים, ופריצתו כופה עליה לבחון לאחור את העבר על מנת להבינו. חשיבות רבה גם למה שלא נאמר. למשל, בכל הפיסקה הראשונה, למרות שנמסר בה בדחיסות רבה סיפור התמונה ואפילו סיפור הזנחת המצבה, לא נאמר ולו פעם אחת ישירות שהאם מתה ולא נמסר מועד פטירתה. מותה נרמז, כמובן, ולא פעם אחת, והבת אף מתייחסת לכך  כנרמז ב"כתם הבהיר והריק", על הקיר כאשר נכנסה לבית "האישה השנייה" ואף מדווחת על "האבן", כלומר – הקבר ש"לפעמים נסענו לבית הקברות, אחותי ואני" לבקרה. אבל היא לא נוקבת במפורש במות האם. ודומה שיש בכך גם משום ביטוי עקיף לאי ההשלמה של הבת, גם לאחר עשרות שנים, עם מות האם ועם השכחת זיִכרה בחיי האב.

אולי משום כך היא מכנה את אביה בכינוי הגוף הרומז והמרוחק "הוא" וכמעט לא בכינוי "אבי", שיש בו משום קירבה והזדהות. המעבר לכינוי הגוף הסתמי והאדיש מהווה, כמדומה, ביטוי עקיף לריחוק ולטינה עמומה כלפיו שגם משתקפת בדיאלוגים המאופקים, המנוכרים והמינימליסטיים ביניהם. וכיוון שהאב ובתו אינם מדברים בגילוי לב זה עם זה ומצניעים את רגשותיהם, דרך המסירה היא המשקפת את מה שלא נאמר במפורש.

ד. המשבר: פריצתו של הזיכרון שובר החיץ

שלושים שנה מאוחר יותר, מגיע בהכרח הרגע שבו פורץ הזיכרון ומבקיע את החיץ שנבנה בין החי למתה. הרגע הזה מגיע בעקבות אירוע חיצוני, כביכול, אירוע הקשור בפטירתה של האישה השנייה, שאף הוא נמסר רק בעקיפין. היא מספרת על השיחה היזומה על ידי האב בלי להקדים לכך את הנסיבות, את מות האישה השנייה. וכיוון שדרך ההשכחה וההדחקה כשלה, האב חושף במצוקתו את האמת הפנימית, ראייה שאין שליטה לזמן ולתודעה על הזיכרון.

הטראגי הוא בכך, שפריצת הזיכרון מתרחשת כאשר האב כבר נתון במחוייבות חדשה לאשתו השנייה ואף לקרובי משפחתה והוא ניצב בפני דילמה חמורה, שאין בכוחו למצוא לה פתרון: על יד מי מן השתיים ייקבר וייתן בכך ביטוי לאמת הפנימית שלו. על יד זו שהוא מודה לפתע, שהיתה "חסרה" לו כל שלושים השנים או ליד זו שהוא נתבע להיקבר על ידה, כמינהג.

יתֵירה מזו, נוכחותה של האם כמתה-חיה בנפשו גורר אותו לכך שהוא תופס גם את עצמו  כמת-חי. "אני לא יודע איפה להיקבר," הוא אומר, כאילו הוא כבר עתה הוא עומד להיקבר, והקורא עדיין לא יודע שהוא נדחק להכריע משום הכורח לקנות את החלקה הריקה שליד קבר אשתו השנייה שזה עתה נפטרה. אבל דחיית האינפורמציה הזאת תורמת להארתו כחי-מת, כפי שהוא תופס את עצמו וכשם שיצטייר לבתו, שהרי הוא מעמיד עצמו במעמד קיומי זהה לאשתו הראשונה ש"אני לא יכול לעשות את זה" לה.

בחולשתו, הוא נמלט מאימת הדילמה ומכריע: "אני אקבר לבד." אולם גם ההכרעה הזאת אינה אפשרית לו, שהרי כמשוער אימת ההישארות לבד היא שדחקה אותו בכלל לנישואיו השניים.

תוך כך, נבנית במקביל עמדתה של הבת המספרת כלפי ההתרחשות הדרמטית. על בכי אביה, שכל הזמן "בכה" באבלו ובחולשתו, היא מדווחת חמש פעמים תמימות אבל אף פעם  אינה מגלה כל רגש של חמלה או הזדהות. היא נמנעת אפילו ממסירת נסיבותיה של השיחה ודחיפות ההכרעה. רק לאחר מכן ניתן להסיק מן הפרטים הנמסרים במקוטע, כי היה זה "יום לאחר הלוויה" של אשתו השנייה והיו אלה ימי "השבעה" ובאו אנשים לנחם, הלא הם אותם "הם", שבניכורו להם הוא מזכיר אותם אבל כאילו היו אנונימיים לגביו והם הם שהזכירו לו וכביכול דרשו את טובתו, שיקנה את  החלקה הפנויה. מן הסתם, הם ישבו אותה שעה בחדר הגדול, בסלון הבית, שבו לא ניתן לקיים שיחה אינטימית ועל כן הוא מבקש מבתו להיכנס אל "החדר הקטן".

ניכורה של הבת מסבלו של אביה משתקף גם במסירה העקיפה והסמלית של הדרמה המתחוללת בנפשו. "עיניו הכחולות הצלולות היו קפואות והוא כל הזמן בכה," היא מדווחת באדישות ובכל זאת מבחינה ביסודות הסותרים שבנפשו. הכחול והצלול מעלים על הדעת מים צלולים, חיים וטהורים המסמלים צלילות דעת, חיים ושקיפות. אבל בה בעת העיניים הללו קפואות, מסמלות את יסוד המוות המחלחל בו. הסתירה שבעיניו אף גוברת, לאחר שהוא פולט את סודו והבת, אולי במבוכתה, דוחה את דבריו כנטולי הגיון או  מנסה להרגיעו אך בכך מגבירה את בכיו. עתה עיניו "בהקו", נצצו בחיות מוגברת, אך בהבעתן "לא נעו" ונעשו "שתי אבנים כחולות," עצמים דוממים ומתים, המתקשרים ב"אבן" המצבה של האם.

בהיעדר עידוד מצד בתו, נאלץ האב לחשוף את הטעם לדחיפות לבטיו. וכפי שראינו, "הם," הוא אומר,  "אומרים שעל יד בתיה יש חלקה ריקה," וחושף בכך שאף אשתו השנייה, שהוא נוקב בשמה "בתיה", היא נוכחות חיה לגביו.

הבת הנעלבת והמנוכרת מזרזת אותו, בעלבונה, לקנות את החלקה, כי היא סבורה שזה רצונו. ואילו הוא, שמן הסתם לא ציפה לתשובה הזאת, חושף את סודו: "אני לא יכול לעשות את זה לאימא," הוא פולט, כמעמיד אותה על טעותה. אולם בכך מתגלה דילמה חמורה, אבסורדית ומאיימת, שהרי השתיים נוכחות בתודעתו כחיות ואף גוררות אותו לתפוס גם את עצמו כחי-מת: "אני לא יכול להעדיף אישה אחת על פני השנייה," כביכול שלושתם באותו מעמד קיומי.

בתדהמתה ובמבוכתה דוחה הבת את וידויו כדבר הבל אבל במלים מאד קצרות: "אבל אבא, אמרתי," אך היא כבר מבחינה היטב במצוקתו, כש"פניו האפירו בבת אחת," ומעידים שהחיים אוזלים מהם, וכשהוא נמלט, כאמור, בחולשתו לפתרון הבלתי אפשרי לו, "אני אקבר לבד," מתעורר בה לראשונה שמץ של חמלה כלפיו: "קשה היה לי להביט בו," היא מודה, תמהה על שתיקתו בת שלושים השנה.

חמלה מרוסנת שבה ועולה בה כשהוא מרמז לאי הבנתם של "ההם" בנפשו, בהניחם לו, כביכול, את ההכרעה להיקבר "איפה שיותר נעים לי" אך הם אינם משערים כלל היכן "נעים" לו כמת-חי.

או אז  הבת מגיבה בניכור על הזכרת "ההם", מתבוננת באביה ללא הבעת רגש ומבחינה כי עתה המוות משתלט עליו. צבעם האפור של פניו הפך "כצבע עץ" ועיניו דלקו בהם כבטירוף "כמו שני פנסים קדמיים בארגז עץ," המתקשר בארון הקבורה. על כן, כשהוא מצהיר שייקבר לבד, היא מזכירה לו שחי עם בתיה שלושים שנה, ומאלצת אותו לחשוף את סודו הכאוב, ש"היא", הראשונה, חסרה לו כל אותן שנים.

עם חישוף סודו מבחינה הבת כי נעלם יסוד האש והחיים מפניו ועתה כבר הקיפאון משתלט עליו. "שיניו נקשו," קולו נעשה "זר, מנוסר" כעץ שנעשה ארון, ואצבעותיו "כאילו היו מלקחי מתכת," עצמים מתים וקשוחים. על כן את הכרעתו להיקבר לבד הוא כבר "חתך קצר," כביכול באותם מלקחי מתכת, ופיו נעשה "בלום, שחור כצבת," כעצם מת, אטום, בולם כל מבע.

הבת הצופה בו מגיבה בהרהור שפליאה בו. היא מתקשה להביט בו, אך מבחינה ב"ציפורניו הנשוכות" מסבל ואז היא מכנה אותו בלשון של קירבה, "אבי." ובכל זאת, אף שכינוי קירבה זה שב וחוזר, היא עוברת  להרהור מופשט וכללי ומרוחק "על הסוד, על חומרי הדם וחומרי האדמה" המסמנים את יסודות החיים והמוות שבו, ואילו את תמיהתה על שתיקתו ארוכת השנים היא מתרגמת להרהור מופשט על רוח האדם שאין להבינה. אבל כשהיא אומרת לעצמה "נפלאתה" התנהגותו, היא מרמזת גם לקינתו של דוד על יהונתן, "נפלאתה אהבתך לי" (שמואל ב', א' 6), כחושפת את אהבת אביה המפליאה לאִימה ובה בעת מקוננת עליו. ובכל זאת, היא לא מניחה לעצמה לנקוט עמדה של קירבה ריגשית ומאמצת עמדה של התבוננות שקולה. היא רואה את סיבלו, מפרשת אותה כהתגברות יסודות המוות שבו ובכל זאת אינה מגיבה, כך בפניו האפורים או בגרונו הניחר מבכי ובעיניו ש"דלקו מחוץ לפניו" כנוטשות אותו ומסמלות את נטישת חיותו. על כן, הן גם "קרות" ו"כוח מינרלי" בהן, מתות וקולטות מיסודות האדמה. רואה ושותקת.

 לכן, לאחר שהוא שב ומצהיר בנחישות שייקבר לבד, הוא כבר "מתנודד כתלוי באוויר," מאבד את אחיזתו בקרקע החיים וסופו ש"הוא חיפש קיר," ודומה שלא רק כמשענת. דומה כי הוא נעשה כמו כתמונת האם, ששלושים שנה חיפשה קיר להיתלות עליו, וכמדומה שלדעת הבת המספרת קיבל את עונשו כגמולו.

ה. ההכרעה הסופית – כניעה וחולשה, מוות וגדולה

"אחרי חודשים אחדים," מדווחת הבת, מגיע שוב האב לביתה. חולשתו וייאושו ניכרים בבירור מתיאורו. הוא "מתנשף חזק" ו"חיוור מאוד," וקירבתו למוות מסתמלת במדרגות "העץ" ולאחר מכן בעיניו שהיו "יבשות, וכבויות," כבר בלא בכי. במאמץ ובלשון לקונית הוא חושף כי "החלקה" עדיין פנויה ועל כן בתו מעודדת אותו לקנותה. ובכל זאת, אין היא יוצרת עימו קשר רגשי. היא נותרת בשתיקתה ובעמדת התבוננות למרות התיאור – רעד ידיו, קולו שלהט, הקפה שנשפך, השתיקה הכבדה והווידוי ש"ההחלטה קשה," כלומר – למרות שניכר סִבלו שללא מוצא. יותר מזה, בשלב זה כבר ברור שהוא תופס גם את מותו ולא רק את חייו כמצב קיומי של מת-חי: "אני לא יכול להיות לבד באדמה," הוא אומר ומשווה בנפשו, לראשונה, את היותו קבור באדמה כחי.

אבל הבת עדיין מצפה להכרעתו. ואז במפתיע היא מדווחת כי "אחרי ימים אחדים מצאה אותו אחותי מקופל כמו כרית מת על הריצפה." כך היא מדווחת על מותו הפתאומי! ביובש עובדתי ובבחירה בכינוי האדיש "אותו", כשהיא נמנעת אפילו מלכנותו "אבי". תוך כך היא גם מבליעה את העובדה שלא היא שבאה לבקרו ומצאה אותו מת אלא "אחותי", שכלפיה היא דווקא חשה רגש של שייכות. כמנהגה, אין היא נותנת מבע לרגשותיה, אבל הטון הצונן ניכר במסירה העובדתית כי "החלקה הפנויה הייתה רשומה על שמו." היא נמנעת מלבטא את טינתה על שהכריע להיקבר על יד אשתו השנייה, אבל מבליעה אותה באירוניה מרה כלפי "ההם", קרובי האישה, שבאטימותם סברו שראוי לעשות לשניים מצבות דומות ועליהן טקסט דומה ולא חשו כלל במשמעות החמורה של האמירה ש"ודאי היה לו נעים יותר" שם.

ודומה, חשוב לה לציין ולהבליט את אופן מותו משום שמת "על הריצפה," במקום נמוך, שטוח ואבני, והרי זה כקבר אשתו הראשונה ששקע, כמו שהיא אומרת: "הקוצים ודאי מכסים את האבן, שהיתה בלאו הכי נמוכה והפכה למישטח אחד עם האדמה."

על כן, האב, שיסודות האדמה וחומריה גברו בו, הצטרף בכל זאת אל האם במותו. אמנם, אפשר שנתקיימה במותו גם מידה כנגד מידה, אבל הפעם היתה זו תולדת בחירתו שלו: להתאחד, ולוּ באורח סמלי במקום נמוך, שטוח ואבני, עם האישה שנאמנותו הפנימית היתה נתונה לה כל השנים. ובמותו מקופל ככרית, אפשר שמסתמן האיחוד במיטת נישואיו הסמלית.

במותו מתגלה אפוא האב בחולשתו ובגדולתו כאחת. אף כי בחר בחייו ובמותו בדרך ההתכחשות לאישה הראשונה, בנפשו נותר נאמן לה. יותר מזה, משום שלא יכול היה לתת מבע לרגשותיו, בהיותו מטולטל בין מחוייבויותיו בעלות הערך לשתיים, התייסר עד מוות. וכאשר כשל בהכרעתו, "שילם" בחייו כגיבור טראגי, ספק מעניש את עצמו ספק כָּמֵהַּ להתאחד סוף סוף עם זו ש"חסרה" לו כל שלושים השנה.

ו. הסיום – התיקון והגמול

עלילת האב נסתיימה, אפוא, במותו. לא כן עלילתה של הבת-המספרת. וכתמיד, זה יימסר במילים ספורות. עתה, כשהיא משוחררת ממחוייבותה לאביה בחייו, הגיעה אף שעתה שלה להתמודד עם האמת הפנימית שהוכחשה. הרגע הגורלי מגיע  גם בחייה לכאורה בעקבות אירוע חיצוני ומקרי. "השבוע," כך היא מספרת בהתחלה, היא מוצאת עקב המעבר את תמונתה הנשכחת של אִימה והיא עדיין "עטופה וקשורה," עדות לכך שגם היא השכיחה את זכר האם. התמונה אף זנוחה על מדף באטלייה (האטלייה היה, כאמור,  של בעלה של הנדל, הצייר הנודע  צבי מאירוביץ, שבעקבות פטירתו עברה מחיפה לתל אביב. כל זה כמובן אינו נמסר כלל). אולם הסרת העטיפה בסוף הסיפור נעשית לפעולה סמלית. כיוון שנשבר בהסרתה החיץ רב השנים שהוקם על ידי הבת, מופיעה לפתע האם כנוכחות חיה. "אימי הביטה משם מאד צעירה," היא אומרת, כמו שהיתה פעם. יותר מזה, הבת מנקה את הזכוכית כמסלקת את אבק השיכחה ותולה את התמונה כמעשה של תיקון מאוחר.

אלא שהיא תולה את התמונה במקום מוזר, "נמוך, קרוב לריצפה." וכי זה מקומה של תמונה בכלל, ועל אחת כמה וכמה תמונתה של אם ודווקא לאחר השבתה סוף סוף לזיכרון החי? אלא שדומה שלא זלזול כאן אלא דווקא פעולה של תיקון נעלה, כיוון שבו מאחדת הבת את הוריה המתים ובה בעת מקיימת את מה שאביה לא העז לעשות ומשיבה את סדר הדברים לתיקנו. כשם שאבן מצבתה הנזנחת של האם "הפכה ודאי למישטח אחד עם האדמה," כפי שמשערת הבת שלא פקדה את קִברה, וכשם שהאב "מת על הריצפה," כך נתלתה אף התמונה: "נמוך, קרוב לריצפה."

מעשה התיקון מוליך אותה אף רחוק יותר, לאימוצה של דרך שלישית בהתמודדות עם הזיכרון החי. "כיוון שהדלת תמיד פתוחה היא מציצה משם מן הצד." מכאן שהתמונה נתלתה לא רק במקום נמוך אלא גם מחוץ לחדר ואף כי האם מוסיפה ומתקיימת כנוכחות חיה היא רק מציצה מן הצד. זכר אימה כבר אינו מאיים ואינו משעבד כיוון שנוכחותה מוגבלת ונשלטת. וראה זה פלא: דווקא הנוכחות הנשלטת מעניקה לזיכרון עוצמה מלאה: "כל יום היא נראית יותר צעירה."

בזאת נחתם, אפוא, חשבונה של הבת עם זכר האם ונסגר המעגל שנפתח בראשית הסיפור. ואם כך, מה פתאום מופיע משפט מפתיע לאחר מכן והוא גם  מופרד לעצמו, ובו נאמר  כי "אבי מת בדצמבר. ירד גשם כבד. לא נסענו השנה."

מה נרמז כאן? וכי תיתכן עתה התחשבנות קטנונית עם האב, ואשר הגשם הכבד אינו אלא תירוץ לה? והרי כבר נסגר החשבון איתו. ההימנעות הסמלית מן העלייה לקברו באה, כך נראה, על מנת  לומר שכבר אין  צורך בעלייה לקבר. ומדוע? כי קברו הסימלי אך האמיתי של האב מצוי בביתה של הבת, "נמוך, קרוב לריצפה." "נמוך" אולי פיסית, אך באיחודו הסימלי עם האם הריהו "גבוה" נפשית ומוסרית. זוהי משמעות הסיפור.

ואם נתייחס לצד האוטוביוגרפי שבסיפור, המובלע אבל בהחלט  קיים, אפשר שיהודית הנדל לא רק מצאה  נחמה לבסוף על השכול שבאובדן הוריה, אלא שהיצירה הזאת, שנכתבה לאחר פטירת בעלה, אולי היתוותה לה עצמה מעין דרך של הישרדות למרות הכאב, הלא זו הדרך השלישית, זו שאין  בה כניעה לזיכרון המת אך גם אין בה משום הכחשתו.

ארנה גולן

* * *

תקוה וינשטוק

"היא רואה, שומעת – ומרגישה"

הלן קלר מבקרת בישראל

בעקבות מאמרי ב"מעריב" בקיץ 1952

ספק אם השם "הלן קלר"' אומר כיום משהו לדור הצעיר ואף לדור הלא כל כך צעיר. כלל לא בטוח אם יש לשם משמעות אפילו לבאי "בית הלן קלר" ביד אליהו בתל אביב.

היום, עם ההתפתחות המדהימה של הטכנולוגיה והרפואה, עם תחליפי האברים והרובוטים, ניתן להתגבר כמעט על כל מום; אך הלן נולדה בשנת 1882, וכשחלתה בגיל שנה-ומשהו בדלקת קרום המוח ונותרה עיוורת-חירשת-אילמת לא היה  לה לכאורה סיכוי להיקלט בחברה האנושית הרגילה. אבל לא רק שנקלטה – היא הפכה לסמל ולדמות מובילה ולאחת הנשים האהובות ביותר בזמנה. 

למזלה נולדה הלן בבית מבוסס באלבמה שבארצות הברית, להורים שהעניקו לה כל מה שהבינו שהיא רוצה. הילדה היתה מפונקת מאוד, מתפרצת בהתקפי זעם קשים. ההורים חיפשו לה מטפלת והתקשרו לאלכסנדר גרהם בל. בל, ממציא הטלפון ,עסק בחקר הקול. הוא פיתח מכשירי עזר לחרשים והקים בבוסטון בית ספר לחרשים שנחשב למעולה מסוגו. בעצתו פנו הקלרים גם  למכון לעיוורים.

בל שלח להלן את אן סוליבן. אן, לקוית ראייה, (בסוף ימיה – עיוורת לחלוטין), נולדה במשפחה ענייה שהיגרה מאירלנד מוכת הרעב לארצות הברית. אימה מתה בילדותה ואן גדלה בבית יתומים ולמדה במכון לעיוורים "פרקינס" וסיימה אותו בהצטיינות.

מיס סוליבן הגיעה להלן, כשהיתה בת 21, ללא כל ניסיון בהוראה, ושום תקדים בטיפול בעיוורת-חירשת לא ניצב לפניה. אבל היא ניחנה בחוש פדגוגי בלתי רגיל ויצרה דרכי הוראה משלה. היא ביקשה שיבודדו את הלן, ושתיהן התגוררו בבקתה בחצר הבית. היא תיקשרה עם הלן, שהיתה בת שש, בעזרת מגע גופני. הניחה את ידה של הילדה על חפץ אסור בנגיעה – ומיד ניתקה את ידה ממנו. נתנה להלן למשש את פניה והסבירה לה את הבעות הפנים. החלה להקנות להלן מושגים על חפצים כשהיא מאייתת את שמותיהם בשפת הסימנים על ידה של הילדה. נתנה להלן ספל ואייתה לחניכתה "ספל". הלן שברה את הספל – ואן נתנה לה ספלים נוספים ואייתה בסבלנות "ספל". כשפתחה את הברז ואייתה "מים" על ידה של הלן, תפשה הילדה כי לכל דבר יש שם – ודרשה שמות נוספים, ותוך כמה חודשים כבר ידעה מאות שמות ואת לוח הכפל וברייל באנגלית ואף רכשה  אפשרויות לחשיבה.

לימים כתבה הלן איך התוודעה למופשט: "לא הבנתי בזמנו שום דבר שלא נגעתי בו. מצאתי סיגליות בגינה והבאתי אותן מתנה למורה. היא ניסתה לנשק אותי אך באותה תקופה לא רציתי שאיש ינשק אותי מלבד אימי. העלמה סוליבן כרכה את זרועותיה סביבי אמרה 'אני אוהבת אותך הלן!' – 'מה זאת אהבה?' שאלתי. היא משכה אותי אליה ואמרה: 'זה כאן!' והצביעה על ליבי. לראשונה הרגשתי שהוא פועם. הרחתי את הסיגליות ושאלתי חצי במלים וחצי בסימנים: 'אהבה היא מתיקות הפרח?' – 'לא.' השיבה.

"השמש זרחה מבין העננים. כיוונתי כלפי השמש ושאלתי:' זה אהבה?'

"'לא' אמרה העלמה סוליבן. היא נגעה במצחי ואייתה את המלה 'אהבה' ואמרה: 'תחשבי!' – והבנתי שיש חוטים בלתי נראים בין נשמתי לנשמות של אחרים."

 הלן נכנסה לבית הספר לחרשים של גרהם בל. ממנהלת של בית ספר אחר לחרשים למדה להבין דיבורים תוך מגע בשפתיים הרוטטות של הדובר. גרהם בל רצה שהלן תלמד ברייל באנגלית בלבד אך אן, שידעה עד כמה מה גדולים כישוריה של הילדה, לימדה אותה שפות נוספות, ובגיל 13 ידעה אן קרוא וכתוב ברייל גם בגרמנית, צרפתית, ואף ביוונית ובלטינית. מורה מחוננת ותלמידה גאונית. גרהם בל בקש שתלמד בבית ספרו אך אן סירבה להיפרד מהלן. אן נישאה – והלן התגוררה בביתה. הנישואים כשלו ואן המשיכה לגור עם הלן. 49 שנים היתה עם הלן, כמורתה, כמחנכת שלה ולבסוף, עד יום מותה, כחברתה הטובה. אן זכתה לאותות כבוד על עבודתה החינוכית. גרהם בל רצה שתלמד בבית ספרו  אך אן סרבה. היא הקדישה את חייה להלן.    

בת 24 סיימה הלן קלר בהצטיינות  את קולג' רדקליף , בבוסטון, כשאן "מתרגמת" לה בכף ידה כל מלה בהרצאות.

הלן כתבה את האוטוביוגרפיה שלה "פרשת חיי" שהפך "בסט סלר" בשפות רבות, כולל עברית. היתה נושא לסרט "המופלאת", למחזה עליה ועל מורתה. אך היא לא הסתפקה בכך שאנשים התעניינו בה והתפעלו מהתמודדותה עם מגבלותיה. היא שאפה "לעשות את העולם טיפה טוב יותר." החלה להיאבק למען זכויות לנכים ולמוגבלים. התחברה אל "המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית" ונלחמה לזכויות למעמד הפועלים, לזכות הצבעה לנשים. היא נעשתה נואמת בעלת שם עולמי. התחילה באמריקה והמשיכה במאבקיה בשטחים שונים גם בארצות אחרות. דבריה עוררו תמיד עניין. היא נעשתה נואמת בינלאומית כשמיס סוליבן צמודה אליה ומפרשת את נאומיה. הנשיא לינדון ג'ונסון העניק לה את מדליית החירות, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.

בשנת 1952 הגיעה הלן קלר לישראל וזכתה לקבלת פנים בכנסת. הניחה את אבן הפינה של "בית הלן קלר" (שהוקם כעבור שנה) וסיירה בארץ. בין היתר בכפר העיוורים אוריאל ליד גדרה, שהיה גאוותו של משרד הסעד. כל תושבי הכפר, ראשי משרד הסעד, אנשי הג'וינט ,חברות ויצ"ו, עיתונאים, צלמים ומוזמנים רבים קידמו את הלן ברעם מחיאות כפיים.

שם ראיתי אותה, אישה גדולה, גבוהת קומה ורחבת גוף, בשמלה מנוקדת וכובע על שערה הבלונדי המאפיר. ידעתי שכבר מלאו לה 72, אך היא נראתה צעירה בעשור משנותיה. בפניה כמעט שלא נראו קמטים. דמותה הזכירה את אלינור רוזבלט, רעיית הנשיא האמריקאי (שגם היא ביקרה באוריאל). ליוותה אותה מזכירתה, גברת סימפסון. אן כבר הלכה לעולמה.

הסתכלתי בעיניה של הלן. הן לא היו עצומות ולא קפואות אלא ערות ורוטטות וראיתי בהן –רציתי לראות – הבעה של טוב לב ושל רוחניות.

מנהל הכפר, ד"ר הגל, עיוור אף הוא, מספר לאורחים באנגלית כי כל הגברים באוריאל הם עיוורים המתגוררים בכפר עם משפחותיהם. רובם עובדים במפעל הקליעה בכפר. "אבל," מעיר המנהל, "בכל מפעל יש מקום לעיוורים, לאו דווקא בכפר מיוחד. הם אזרחים שווי זכויות במדינה."

מיס סימפסון מקישה את דבריו על כף ידה של הלן, כמין מורס או כנגיעה בקליד פסנתר. המנהל מגיש להלן  אלבום של הכפר. גם הוא גם היא אינם יכולים לראות את הצילומים.

הלן משיבה בנאום. מדברת על האידיאלים של האנושות, על אהבת הזולת ועל "חוק השלום הבינלאומי"  לעומת "חוק המוות" הממציא בלי הרף כלי נשק חדשים, עוד יותר קטלנים. "ואתם בחרתם בשלום!" היא אומרת. "באיזו מהירות מגשימה מדינת ישראל הצעירה את האידיאלים של היהדות!" והקהל מריע ומריע לאישה הקשישה, שדמותה מסמלת התגברות על מגבלות אנוש ושליחות למען הטוב שבעולם.

היא מדברת בקול נמוך. לא מסתייעת בתנועות ידיים. לא הברות או מילים בודדות. במשפטים שלמים. תוך כדי דיבור משתנות פניה והיא מרבה לחייך וניכר שהיא מתרגשת מאוד. למען האמת אין זה דיבור אנושי רגיל. הקול כאלו מגיע ממרחקים, מתהומות, קשה להבין את דבריה, והמזכירה חוזרת עליהם משפט אחר משפט, הלן אינה מבינה מילה או שתיים – מיד חוזרת מיס  סימפסון להקיש אותה שוב על ידה של הלן, בהפסקות שבין דיבור לדיבור של הלן. אבל אנשים שעמדו ממש סמוך להלן טוענים שהבינו כל מילה שביטאה.

נציגת הכפר מברכת את האורחת הנכבדה. מיס סימפסון מניחה את ידה של הלן על גרונה של המברכת, שתיטיב לשמוע. לאחר מכן, בשילוב זרועות עם מזכירתה, צועדת הלן לגן הילדים של ויצ"ו בכפר. הילדים מקדמים את פניה בשירת "סלינו על כתפינו". רגלי הלן נעות לקצב המנגינה. היא שומעת! ילד תימני – בכפר תימנים רבים – מגיש לה צרור פרחים.

"חרציות!" מזהה הלן, אולי לפי הריח. מתכופפת  ומעניקה לילד נשיקה. מלטפת ראשים קטנים ומפטירה "כמה הם בריאים!"

עתה, אחרי ששמענו את נאומה, התרגלנו לצלילי קולה. אנחנו מתחילים לזהות את  דבריה.

הלן מבקרת גם בבית המלאכה למברשות ולשטיחונים בכפר. ממשמשת את התוצרת: "האו  לאבליי!" (כמה יפה!) – נכנסת למכונית, מנפנפת ידיים לשלום ומותירה בקהל חווייה של פלא.

הלן קלר נפטרה בשנת  1968 והיא בת 88.

אוריאל, כפר העיוורים, נסגר ב-1967 אחרי מריבות בין עובדי המפעל להנהלתו והפגנה מול הכנסת, ואחרי שגברה הנטייה לשלב נכים ומוגבלים בחברה הרגילה. כיום אוריאל הוא חלק מגדרה.

תקוה וינשטוק

* * *

הזמנה

לקוראי חדשות בן עזר

ערבי השקה בירושלים ובתל-אביב

לספרו של בן-ציון יהושע

'סימורג-ציפור האש' (רומן)

ירושלים – מרכז אב"א – רחוב חובבי ציון 25, טלביה

יום שלישי, 16 באוקטובר 2018, בשעה 18.30.

דוברים: הסופר אלי עמיר, המשורר בלפור חקק, המשורר יונתן גורל.

תראיין את הסופר: הסופרת שמחה סיאני.

נגינה ושירה: שושיה בארי-דותן.

 מנחה וקריינית: הסופרת ד"ר צילה זן-בר צור.

תל-אביב – בית הסופר, רחוב קפלן 6

יום שני, 22 באוקטובר 2018, בשעה 18.30.

דוברים: הסופר אהוד בן עזר, הסופר ד"ר משה גרנות

העיתונאית שירה קדרי-עובדיה (הנכדה).

איש הרדיו יהודה עצבה יקרא מתוך הספר.

נגינה ושירה: המשוררת כרמלה בן-ישי.

מנחה ומראיינת: המשוררת דליס.

אנא ראו זאת כהזמנה אישית.

במהלך ערבי ההשקה ניתן יהיה לרכוש את הספר בהנחה מיוחדת.

* * *

משה כהן

משבר הומניטרי

"האנשים הנאורים" מפנים אצבע מאשימה כלפי ממשלת ישראל על מצבם הקשה של תושבי עזה, המביא להתפרעויותיהם.

אבל רגע, הגיעה שמועה לאוזניי שמי שגורם ל"משבר ההומניטרי" בעזה הוא לא אחר מאשר אבו מאזן, החונק אותם מבחינה כספית ומונע מהם את הכספים המגיעים להם.

אז למה התפרעויות נגד ישראל? 

למה אין העזתים מתפרעים נגד מחמוד עבאס? 

אין לישראל מנופים נגד אבו מאזן?

תמהני. 

מתן פרס לטרור?

"האנשים הנאורים" מרגיעים אותנו ש"מעולם לא היתה ישראל חזקה יותר" ולכן עלינו לתת הטבות לתושבי עזה כדי להפסיק את המהומות.

מתן פרס לטרור יפסיק את המהומות?

לא בטוח, אולי להיפך. 

במבצע "חומת מגן" בג'נין נהרגו 13 לוחמים בהסתערות על עמדת מחבלים, מאחר ששר הביטחון בן אליעזר אסר להפציץ את העמדה פן ייפגעו "חפים מפשע". 

במלחמת לבנון השנייה הופגזה ישראל על ידי טילים של חיזבאללה. לדברי טייסי חיל האוויר, אסור היה להם להפציץ משגרים של טילים שזוהו על ידם, ללא אישור מיוחד, שוב כדי לא לפגוע "בחפים מפשע". 

נוכח המהומות בעזה מייעצים "האנשים הנאורים" לא להיכנס לעזה.

אבל רגע, האם אין לצבא "החזק" שלנו דרכי תגובה אחרות מלבד כניסה לעזה, כגון הפגזה או הפצצה?

אבל לא, הפגזה אינה באה בחשבון שוב "כדי לא לפגוע בחפים מפשע."

הרמטכ"ל טוען ש"טוהר הנשק" הוא חוסננו. 

האומנם? 

המושג "טוהר הנשק" אינו נהיר לי די הצורך. כיצד מתפרעים אלימים ומגינים ותומכים במחבלים נחשבים "חפים מפשע"? – ומדוע "הצבא החזק ביותר באזור" חסר האונים מול כנופיות ריקים ופוחזים המטיסים בלוני תבערה ונפץ ופוגעים קשות בתושבי עוטף עזה?

אבל "הנאורות" מעל הכול. 

ולעזאזל שלומם של חיילי ואזרחי ישראל. 

שידור ציבורי מאוזן

12 באוקטובר שעה 20, יומן השבוע בערוץ 1.

נושא הדיון בנימין נתניהו.

מנחה הדיון דב גילהר.

הפאנל: אריה גולן, מוטי גילת וכרמלה מנשה.

כדי לאזן את הגוון השמאלני-משהו של הפאנל צירפו שתי עיתונאיות אורחות, טל שניידר ועדי מוזס.

היה איזון?

ועוד איך, גם שתי הגברות האורחות היו שמאלניות אנטי ביבי.

תמוה, שידור ציבורי הממומן מקופת הציבור מנהל דיון פוליטי על ידי פאנל ומנחה, וכולו על טהרת השמאל.

אין גבול לחוצפה? 

אין פוצה ומצפצף?

חתני/כלות פרס ישראל

ביום 12 באוקטובר התראיינה ברדיו העיתונאית ענת סרגוסטי (לשעבר יד ימינו של אורי אבנרי) – היוזמת תנועה הדורשת יותר נשים ככלות פרס ישראל.

ניחא.

אבל זה רק תחילתו של הסיפור.

בהמשך יצא המרצע מן השק וגברת סרגוסטי דרשה יותר חתני פרס ישראל ערבים.

אז מה אם הם מעודדים טרור ושוללים זכות קיומה של מדינה יהודית?

הם צודקים כל זמן שיש "כיבוש" – זה הפירוש המשתמע מדברי ענת סרגוסטי הפטריוטית הישראלית. 

אגב, ענת, איך היה לבקר ולהתחבק עם ערפאת בלבנון, לצידו של אורי אבנרי? 

משה כהן

ירושלים

אהוד: לא רק לנשים ולערבים קשה לזכות בפרס ישראל. גם אהוד בן עזר לעולם לא יזכה בפרס ישראל – אך די לו בכך שהוא נכדו של יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת "אם המושבות" פתח-תקווה לפני 140 שנה, בחנוכה תרל"ט, 1878 – ואת הציון הזה שום מוסד לא צריך להעניק לו וגם אי אפשר לקחתו ממנו.

* * *

רון גרא

אסתר קל

הלילה, יום שלישי, ט"ז בתשרי תשע"ט, נפטרה הסופרת, העיתונאית, המשוררת והעורכת אסתר קל, שאת בגרותי אני חייב לה. אסתר קל ז"ל, עורכת "הארץ שלנו" – מ"אסתר על הקו," מ"בית המרקחת הפרטי שלי", מ"ימים בלי יהודה" (על חברה הפסיכיאטר יהודה פריד ז"ל). על "דורון ואני", על "מאוחר בבוקר", "לאט", "פנאי", "רסיסים" ועוד. ובשנים האחרונות: "הכול בסדר", "מה על מה ונפלא", "חיבוק טוב", "קפה כזה" ועוד,  

לאסתר היתה עין החדה להציץ, לחדור לליבות אנשים; לב חם הרואה את העולם וחסרונו, את התמימות והחלום, את התמוה והגעגוע. את האביב הפורח ופורץ, בלי כל אזהרה, כאילו כל העולם השתגע, הכול מתנועע, הכול רצים ומחפשים, הרוח את עלוות העץ, האבקנים את הדבורים, המים את האדמה, האוויר את הנשימה, הזכר את הנקבה, הכול מזדווגים...

ספריה מיוחדים, מיועדים, ללב אנוש הפגיע והרגיש. היודע לחוש את הכאב הצער שבחיים ואת היופי כאחד.

אסתר השכילה לכתוב על שמחות שאינן שמחות, על המלצרית הכועסת, על קרובים שהם רחוקים, על רחוקים שהם קרובים, על המטריות האבודות, שאנשים נוטים לשכוח, על הפלסטיק, על הנסים והנפלאות, על חוני המעגל, על אי סדר, על בין צריכים לרוצים, על פעם להיות גבירה. וגם על חברים קרובים, כמו מוצי רופא העיניים שלה, ועל רופאים ככלל כבני אדם, על סוגי הברואים שברא אלוהים.

את אסתר הכרתי כשהייתי בן שלושים, צעיר לימים, חוטא בכתיבת שירים, וזאת באמצעות שייקה קשתן המנוח, משורר נדיר שהוציא את ספרו: "מלכידם", ומי שניהל שנים רבות את האגף לחינוך ולרווחה בעירית הרצליה. שייקה הציע להקים חוג  ספרותי, בו נקרא ספר, ואחר כך נדון בו, במפגשי הספרות.

שייקה הציע את אסתר נצר, חברתו לספסל הלימודים מהאוניברסיטה העברית, מרצה לספרות בבר אילן, שהיתה גם אם של שני תלמידיי (נפטרה לאחרונה), אסתר נצר הביאה את חברתה, שכנתי – ד"ר פנינה מייזליש, שאף היא איננה בין החיים, וכן יצחק פרץ, בלש ספרות ומשורר, איש משרד החינוך, אב של תלמידי – ישראל פרץ, המורה המחונן לספרות. שושנה ברנר, אחייניתו של י.ח. ברנר, צורפה. כך קיימנו מפגשים סדירים אחת לחודש לאורך כמה שנים.

בתוך כך נשמתי נמשכה אל נשמתה הרגישה, החמה, האנושית של אסתר קל. קיבלתי ממנה חלק מספריה, שכל כך אהבתי. ואט אט הפכנו לידידים קרובים, היא במתן עצה חמה, ואני בולע מילותיה, על שגם הגג הוא משורר, שלכל אדם מעיין משלו, על התשובה והעולם, על אור השמיים, על הברק בפני האנשים, על הייסורים שבליל, על שוליו הרעועים, על המחשכים, על הלב ששב והחלים, על כל כך הרבה אדם.

בסיפור "ימים בלי יהודה" (מתוך הקובץ: "ימים בלי יהודה" בהוצאת מודן,1987), היא מספרת על חברה, ד"ר יהודה פריד הפסיכיאטר, על צעירותם, על מפגשם ופרידתם בתחנת האוטובוס: "יהודה נתן לי ספר שירים עם הערות בעיפרון בשוליים, בכתב ידו, ואני נתתי לו, בנייר חום, שני זוגות גרביים – כל מה שהשגתי. את השירים לא הבנתי... במכתב האחרון שהגיע מיהודה, על נייר כחלחל של מרקים, כתב לי, כי פתח את האריזה ובכה לתוך הגרביים, העיניים הכחולות מאחורי המשקפיים, השיער הישר המתחלק בשביל לימין ולשמאל, מי היה מאמין..."

"יהודה  לא נשק  לי מעולם... נער אחר נשק לי לראשונה, באחד מלילות האביב הראשונים, שנה או שנתיים לאחר מכן.

"אני כשלעצמי לא האמנתי מעולם, כי יהודה מת. המתים מכעיסים את ליבי, כמו מצביעים עליי עד כמה לא הספקתי, עד כמה קצר שכלי להושיע, עד כמה התמהמתי או התרשלתי, את אפסותי שלי הם מגלים, את אין אנותי. בעיקשות לבבי אני יודעת, כי שום דבר לא תם כי באין מקום, ממשיכים  הדברים וסובבים, כי באי מקום חיים הדברים, כי אי אפשרי שיהיה אחרת." 

ואני יודע, שאסתר היפה, החכמה, האוהבת, שעם כל הצעותיה הברוכות, לא צלחה בזוגיות שלה, לא עם בעלה הראשון השחקן גדעון שמר, ולא עם דני מולד העיתונאי, אבי בנה.

אבל אני יודע , ששום דבר לא תם, ובאין מקום, כדבריה, אסתר נמצאת איתי, כאן, ובכל מקום.

רון גרא

(מוקהלה – כפי שאהבה לכנות אותי)

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ט. משפט שדה על האונייה

בנמל מרסיי שהינו יום אחד. ירדתי עם  צוות הבידור  שלי לחוף ומצאנו מסעדת דגים הצופה לים. חוה ורמי החליטו לשוטט בעיר ואנחנו, חמשת אנשי הצוות הנותרים, החלטנו  לגלות בפעם הראשונה מהו טעמם של סרטנים. שאול הראל, גם הוא לא אכל מהם אף פעם, והוא הצטרף אלינו כמתורגמן, אחרי שהבנתי  שניסן הב-רון יודע צרפתית כמוני.

שאול בירר עם המלצר איזה סוגי סרטן קיימים, וחסך לנו את ההתלבטות, אחרי שהמלצר אמר לו שיש להם  היום רק סוג אחד. בשלב ראשון קיבל כל אחד מאתנו צלוחית עם מים כשפרוסת לימון צפה עליו. הייתי די צמא ולגמתי מהמים כשאני מתקשה לזהות את טעמם. גם האחרים לגמו ועטו פרצוף של סימן שאלה. כשהמלצר חזר והניח על השולחן קערה גדולה מלאה סרטנים אדומי רגליים, לא ידענו איך אוכלים אותם. למזלנו התיישב לידנו זוג צרפתי שקיבל את אותם סרטנים. ראינו שהם בוחרים סרטן ובשלב ראשון תולשים ממנו רגל ומוצצים אותה. עשינו בדיוק כמוהם, עד שראינו שבין רגל לרגל, הם טובלים  את אצבעות ידיהם בצלוחית המים, שאנחנו סברנו שהם נועדו לשתייה. לא יכולנו להתאפק ופרצנו בצחוק על עצמנו.

בחודשים הבאים, כשכבר היינו בארץ, ונשאלנו איך היה בחו"ל, היה הסיפור המרכזי שלנו, איך אכלנו סרטנים ושתינו מים שנועדו לרחיצת ידיים.

הדרך חזרה לארץ היתה מבחינתי הרבה יותר קלה. חוה ושאול לקחו על עצמם את הדאגה לסטודנטים הצרפתיים, שהיו  ממושמעים ומלאים אהבה לישראל. שאול לימד אותם  להגיד כמה מלים בעברית וחוה  לימדה לרקוד הורה ו'הבו לנו מים מים'. בלונדינית חמודה אחת התאהבה בשאול ואני שיפרתי בעזרתה את האנגלית שלי, כשהיא היתה ממתינה עד שיגמור ללמד את הסטודנטים עברית ויבוא לתת לה שיעור פרטי.  

אחרי שישה ימי הפלגה שעברו על מי מנוחות, הגענו לנמל חיפה וקיבלנו שלושה ימי חופש עד ההפלגה הבאה. את חלי לא הצלחתי לראות באותם ימים, אבל נאוה לא ויתרה והגיעה במיוחד לחדרי בתל אביב.  

בהפלגה השנייה כמעט קרה לי אסון. האונייה כבר השמיעה צפירת הפלגה, כל הנוסעים הישראלים הצטופפו על הסיפון לנפנף שלום להר הכרמל, ושאול איננו. ידעתי שבלי שאול אני אבוד, חוה, עד כמה שהיא חרוצה, לא תשתלט לבד על כל הצרפתים, וניסן ששפת אימו צרפתית, בקושי יודע להגיד 'סילוו פליי' (דהיינו בבקשה).

רצתי לגזבר הראשי שיגיד לקפיטן שלא יפליג, כי שאול צריך להגיע בכל רגע, אבל הפרסטר נפנף אותי מעליו ואמר לי שזו לא בעייה שלו.  האונייה כבר התחילה לנתק עצמה מהרציף כאשר הבחנתי בשאול המתקרב אליה  בשלויה של אחד שיש לו את כל הזמן שבעולם. צעקתי לו וצרחתי עד שהבחין ש'ארצה' מתחילה לזוז ונתן ריצה לעברה. מה עושים? עוד רגע  לא תהיה ברירה  והוא יצטרך לקפוץ למים ולשחות אחריה. 

בתושייה של אדם נואש, זינק  שאול לתוך סירה שהתחככה עם דופן הספינה ומלח זריז זרק לו חבל מהסיפון. שאול הספיק לתפוס אותו ובנס הצליח לטפס למעלה ולהגיע למעקה.

בימים אלה, כשאני עסוק בכתיבת "בחיי", קיבלתי הזמנה להשקת ספרו הביוגראפי של פרופסור שאול הראל, הנחשב למומחה בינלאומי במקצוע רפואת הילדים. מתוך הספר נודע לי פעם ראשונה ששאול היה בן חמש כשהצבאות של היטלר פלשו לבלגיה והוא זכה לשרוד את השואה, כשמלאך אלוהים מרחף מעליו ומצליח, בניגוד לכל חוקי ההיגיון, להצילו תמיד ברגע האחרון. מחברות הספר, הנקרא "ילד ללא צל", דליה הראל ואלה מושקוביץ-וייס, מצאו לנכון לכלול בו גם את אותו חודש של שהות ב'ארצה'. כיוון שכך החלטתי להכניס לכאן או אותו אירוע שוב, הפעם מנקודת מבטו של גיבור הסיפור:

 "...בקיץ 1960 הצליח שאול להשיג את העבודה הנחשקת ביותר. במודעה היה כתוב:  דרושים בדרנים מוכשרים דוברי צרפתית לעבודה מעניינת מטעם הסוכנות. על החתום פוצ'ו. העבודה כללה נסיעה לאירופה באוניית מעפילים רעועה לשעבר בשם 'ארצה' על מנת לאסוף בני נוער צעירים בלגים, צרפתים, איטלקים ושוויצרים בני שש עשרה עד עשרים ושתיים ולהביאם לישראל תוך כדי ערבי הווי ובידור שבהם היו אמורים ללמוד קצת עברית, קצת היסטוריה ציונית, שירים  ישראלים, ריקודי עם ומשחקי חברה.

חדור מוטיבציה ניגש שאול לראיון הקבלה.                       

"מה אתה יודע לעשות?" – התעניין פוצ'ו ושפמו האימתני עלה וירד כמפרשי ספינה ברוח.           

הסטודנט לרפואה שראה את הפוטנציאל הטמון בעבודה זו, לא התבלבל: "אני דובר צרפתית ואני יכול ללמד ריקודי עמים ולארגן פעילות חברתית."

השפם חייך, הנהן וקיבל אותו מיד לעבודה.

על הסיפון פגש מדריכי בידור נוספים, שבילפו שהם דוברי צרפתית רהוטה על מנת לזכות במשרה הנחמדה. הצד הפחות נחמד במשרה הזאת היו התנאים ששררו באונייה. היתה זו אוניית מעפילים ישנה ומוזנחת שיכלה להכיל בקושי מאה נוסעים. בפועל היו על סיפונה מאתיים וחמישים נוסעים. בשל הצפיפות האיומה לא היו מקומות לינה וחלק מהנוסעים ישן אפילו בסירות ההצלה. כמובן שלא היה אז מיזוג אוויר...

הרפתקאותיו של שאול על ספינת השעשועים הציונית לא הסתיימו. בכל הפלגה, כפי שקיווה, מצא בחורה נחמדה וליווה אותה בטיוליה בארץ. הצלחתו היתה רבה (לימים טען פוצ'ו כי שאול היה משאיר לו רק את הפירורים).

השעה היתה שש כשהווספה של שאול חתכה במהירות את האוויר ועצרה בחריקה ליד המזח. בשש בדיוק האונייה היתה אמורה לעזוב את המזח ולהפליג. ואכן, לחרדתו של שאול חרטום הספינה החל להתרחק באטיות, אבל בנחישות.                                                           

"השתגעת!?" – היה זה קולו הרועם של פוצ'ו שצרח אל שאול: "איפה אתה! מה קרה? מה נעשה עכשיו? מה יהיה עם הצרפתית?"                                                                           

שאול הביט בחבל המשטרה שמנע ממנו לעבור הלאה ולפתע שמע צעקה נוספת: "מהר! קפוץ! עכשיו!"   

היה זה אחד המלחים שזרק מחרטום האנייה חבל לעברו של שאול, שאמד תוך עשירית השנייה את המרחק של הספינה מהחוף ואת סיכוייו לתפוס את החבל הנזרק. בלי לחשוב פעם נוספת, קפץ, הצליח לתפוס את החבל ועלה על האונייה. מחיאות הכפיים ושריקות הערצה לא נמשכו זמן רב. רב החובל זימן את הקופץ הסורר לחדרו, שפט אותו בחומרה וקנס אותו בקנס כספי של עשר לירות ישראליות. עם תשלום הקנס קיבל שאול תעודת את פסק הדין של הקפיטן, בתעודה זו היה שאול גאה מאוד, והיא תמיד שכנה במקום מכובד על קיר משרדו, לצד התעודות המקצועיות שלו..."

בחופשה שבין שתי ההפלגות הרמתי טלפון לבומבה לשמוע איך הפקת הסרט מתקדמת. בומבה היה מלא התפעלות מעצמו. סיפר לי שסגר חוזה עם מרדכי נבון, ושזאב חבצלת הצליח לקבל מהצבא מחלקת נח"ל  שתשחק את הפלמחניקים, חברי ההכשרה.  כאן אזרתי אומץ ואמרתי לו שהייתי רוצה להשתתף בסרט כאחד החיילים, כדי ללמוד בהזדמנות זאת איך מפיקים סרטים. 

הבחנתי שבומבה קצת מסתייג מהרעיון, אבל התחמק בתואנה שהוא צריך לקבל בשביל זה את אישור הבמאי.

לא  דאגתי, כי ידעתי שחבצלת מחבב אותי, וסמכתי עליו שלא יעשה לי בעיות. שאלתי מה עם התסריט ובומבה אמר שהגרסה הסופית שלו נמצאת בהדפסה, אחרי ששבעה אנשי קולנוע עברו עליו והעירו את הערותיהם.

ביקשתי לראות, אך זה לא היה אפשרי, כי התסריט יהיה מוכן וכרוך רק ביום שני, בדיוק באותו יום שאני צריך לחזור לאנייה.  בתושייתי עליתי ביום שני בבוקר  על הווספה, נסעתי לבית הדפוס, ובעל הדפוס האדיב כרך לי את התסריט הראשון, שמיספר דפיו הוכפל.

עם התסריט הזה  עליתי  ל'ארצה'  להפלגה השנייה, אותה הפלגה ששאול הראל כמעט פספס.

בערב, אחרי שסיימנו את ערב ההיכרות עם הנוסעים החדשים וקיימנו במקביל ערב ריקודים  במועדון והקרנת הסרט 'קידמת עדן' על הסיפון, הסתגרנו בתאנו, ניסן ואני. הוא כיבה מיד את הנורה שליד מיטתו ואני, על המיטה העליונה, הוצאתי את התסריט מהמזוודה והתחלתי לקרוא.

מה שקראתי היה רחוק ממה שאני כתבתי. לא היה מבקר קולנוע שלא מצא לנכון להעיר הערות ולהוסיף קטעים משלו. הכניסו לי לתסריט אניית מעפילים שלא היתה בספר, עשו מפיצוץ הרדאר זחילה אינסופית בחושך, ובעיקר הוסיפו נאומים חוצבי להבות לפני כל פעולה. כמעט כל היועצים  החליטו שלא ייתכן שבפלמח יעשו רק מעשי קונדס, תעלולים ומתיחות, מוכרחים לאזן את קטעי ההווי בציונות  חינוכית. בדפים מהראשונים ניסיתי למחוק ולתקן כמה שורות, אבל מהר מאד הבנתי שחבל על העבודה.

בתיבת המכתבים שלי מצאתי העתק מכתב ללא תאריך ששלחתי לו:

"א/ק ארצה

לבומבה

סיימתי לקרוא את התסריט – והיתה הרגשה של כאב. היה ספר ובו פולקלור, הומור, וטיפוסים. מה נשאר מכל אלה?                                                                                                 

לא. לא לזאת התכוונתי וגם לא אתה. אתה כבר שקוע, אני קצת פחות. הוצא אפוא את שמי מהרשימה הארוכה של כותבי התסריט. יחד עם זאת אני משאיר בידך שי – את אותו שכר שלא התביישת להציע לי. ואין אני דורש לעצמי אלא את אותן זכויות המגיעות לי כמחבר הספר.

חוץ מזה, אינני רוצה לנבא שחורות. ייתכן שבעזרת בימוי מזהיר ובזכות קצת ההומור ששרד איכשהו, יתעלה הסרט על סרטי המלחמה הישראליים הקודמים. רק סתם ככה  חבל. 

בהצלחה!"

כשהאונייה עצרה בדרכה בנפולי, להורדת והעלאת נוסעים, חיכה לי בנמל, כמו בהפלגה הקודמת מכתב מנאוה, חוץ ממילות געגועים שאליהם כבר הייתי רגיל, בישרה לי במכתבה מיום  8.8.61 שבעיתון פורסם באותיות מאירות עיניים שהחלו צילומי הסרט "חבורה שכזאת" לפי ספרו של פוצ'ו. קראתי ולא ידעתי אם אני צריך לצחוק או לבכות.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אוריה באר

הגזע הכרות

בגן הסמוך לביתנו גדעו הגננים את הגזע הענק. שעות ארוכות עמלו עד שהעץ הגדול כרע ונפל ארצה. נותר רק הפצע העגול הפעור בבשרו ופירורי הנסורת הצהובים. קרבתי והבטתי בפצעיו זבי הדם, בעוד זמזום המסור החשמלי עדיין נשמע. והנה אבא מביט בי מנבכי הגזע הכרות. כן אבא, במכנסי החאקי הקצרים שלו, בכובע הנהגים השמוט לו על עיניו ובחיוכו הרחב.

"שלום אבא. מה הם עשו לך? למה הנחת להם?"

"לא חשוב, בני. לא חשוב. היתה להם כוונה טובה. בניין הארץ. אתה יודע. ואני כבר זקן ולא נחשב. אז זה מובן מאליו, לא?"

כן. הכל היה תמיד מובן מאליו.

מובן מאליו, שיעמוד עם אלה כבדה בפתח בית הכנסת, והוא בן ארבע עשרה בלבד, ויגן על המתפללים מפני הפורעים האוקראינים.

ומובן מאליו, שבמסעו באונייה לארץ ישראל, חסר כל כמעט, יישען על הארובה העשנה, הלוהטת, וישרוף את מעילו היחיד.

ומובן, ואיזו שאלה, שיכה עד זוב דם את הבדואים שבאו למושבה באישון לילה לגנוב את עדר הבקר.

ופשוט וברור, שיעבוד עד כלות כוחותיו בשדה ובכרם למען מעבידו האיכר. בניין הארץ, לא?

ולא נתון כלל במחלוקת שיריב בחוזקה ובעקשנות עם החלוצים שחיזרו אף הם אחרי המורה במושבה. זו שתהיה לבסוף אשתו. אימנו.

ואין ספק, שיתגייס לצבא הבריטי וישרת את הוד מלכותו בתקופת המאורעות הקשה.

ומי בכלל יעלה על הדעת שהוא לא יהיה נהג בשיירות לירושלים הנצורה, ייפצע בדרך ויתקשה עד סוף ימיו לשמוע את דברי בנו הצועק באוזניו הפגועות.

"אבא, אתה שומע אותי?"

"בקושי," הוא עונה מתוך הגזע שמולי. "כן, זה בגלל רסיסי הכדור שחדרו לאוזן. שם, בבאב אל וואד, בדרך אל העיר."

"אבא," אני צועק, "אבא – "

אבל הוא רק מנפנף אליי קלות בידיו השזופות ונעלם במעמקי הגזע הכרות.

אוריה באר

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק שבעה-עשר

הקטטה עם עַלֵיוַּה

חלק ראשון

בקיץ השני של פתח-תקווה היתה העונה החקלאית גרועה מאוד. יבול התבואה של השנה, תר"מ, 1880, לא הצליח. בחורף ירדו גשמים רבים וגם שלג אבל השדות, שלא היו מנוקזים, עמדו מוצפים במשך שבועות ארוכים ודמו לביצה. גם הקור פגע קשה בחיטה ובשׂעורה.

אך יותר מכישלון התבואה העיקה מכת הקדחת. אלה שחלו בה – ידיהם ורגליהם היו מתנפחות ככריות. פניהם מצהיבים. הם סבלו מצמרמורות קשות. היו מתכסים בשמיכות-צמר, אפילו באמצע הקיץ – והרגשת הקור נמשכת. לאט-לאט החום היה עולה עד ארבעים מעלות, הגוף מתכסה זיעה. את המצח היו מנגבים להם במטליות טבולות בחומץ. אז היתה באה הרגשת הקלה אבל אבקת-החינין המרה, שנלקחה כתרופה, גרמה לזמזום חזק באוזניים. במשך הזמן הגוף היה נחלש וההתנגדות למחלה פוחתת.

המתיישבים טרם ידעו שחיידקי המאלאריה מוחדרים לגוף על-ידי עקיצות יתושים החיים בביצה, סמוך לירקון. הם חשבו שהאוויר המורעל, בסביבות הנחל והביצה, גורם לקדחת – כפי ששתיית מי הירקון מביאה עימה את מחלת הבילהרציה. למזלם, קנו וקבעו תחילה את מקום יישובם על הגבעה בנחלת קסאר, שהיתה מפולשת לרוח ומרוחקת מן הירקון. אילו היו קונים תחילה את נחלת טיאן, כפי שרצו, והולכים על פי הדוגמה של הכפרים באירופה, ממנה באו – היו מתיישבים ממש על גדת הנחל. אמנם, הם לא יכלו לדעת שגם ישיבתם באזור המרוחק מן "האוויר המורעל" – לא נתנה להם הגנה מספקת כנגד עקיצות היתושים, שהתבררו לעיתים כקטלניות.

מתיישבי פתח-תקווה שקדחו היו מובלים לבית-החולים בירושלים. מראה החולים נפוחי הידיים והרגליים, מלאי עקיצות וגרדות, מצחיהם לוהטים בחום, שפתיהם מבוּקעות ביובש, מראה הסבל שעבר עליהם – חיזקו את ידי הירושלמים שהתנגדו ליישוב פתח-תקווה. כל חולה חדש, ומלוויו, בעברם את סימטאות הרובע היהודי המוליכות לבית-החולים, היו מתקבלים במנוד-ראש ובקריאות משונות על-ידי קהל לובשי החלוקים המפוספסים, שחורי המעילים והמגבעות, שיצאו לפוש מעט מתלמודם.

"אוי וי! אמרנו לכם! או וי! הזהרנו אתכם! גְוַואלד! יהודים! איזה חוסר-אחריות! לפתות אנשים לגור בחיק המוות! כמו הפַלַאחִים ממלאבס! הָעַרַאבֶּרְס! אוי וי! אמרנו לכם – "

ולא היה אפשר לדעת אם נבעו הדברים מצער ודאגה או משמחה-לאיד.

*

המחלה שתקפה את לאה בחורף, הרפתה ממנה, אך היא נותרה חלשה. יהודה ולאזאר שלחו אותה לימים אחדים, להתאושש ביפו. שם רחצה בים. אכלה אבטיחים שהובאו על גבי גמלים או בסירות על פני הים מוואדי חַוַּארָה, ונחשבו למשובחים ולמבריאים שבאבטיחי ארץ-ישראל. לאה התגוררה ביפו בבית-אבן מוצל. זה היה שינוי לעומת הסוכה הדלה בפתח-תקווה, שבחורף קרה ודולפת ובקיץ לוהטת ומחניקה. ואולם ליבה לא נתן לה להישאר זמן רב. היא ידעה שבהיעדרה אין מי שיקושש קוצים ויאפה בטאבון את הלחם, כמוה – שהצליחה לאפות בו אפילו חלות ולהטמין חמין לשבת.

בסוף הקיץ חלתה שוב גם לאה בקדחת שסימניה נפיחויות בגפיים ופנים צהובות. רגליה צבו עד כדי כך שלא היתה יכולה לנעול נעל. את כאביה הקשים השתדלה להסתיר מיהודה, אך הוא היה מודאג ממצבה. הוא אהב אותה. היה מלאת התפעלות מיכולתה של הנערה בת השבע-עשרה, צעירת המתיישבים במקום, לעמוד בכל התלאות מבלי להתאונן. לו-עצמו היו ויכוחים קשים עם הקדוש-ברוך-הוא. כאשר נכשל יבול התבואה, ורַבּוּ החולים, יהודה, שנותר בריא וחזק, הטיח בריבונו-של-עולם:

"זה לא צודק! את הבטלנים בירושלים, שמשמיצים אותנו ועושים תעמולה נגדנו, אתה זן ומפרנס, ואותנו – עבדיך ממש, העובדים בשדה מבּוֹקר עד ערב, ובלילות נזעקים להגן על המושבה – אתה מקפּח! שנה אחת בצורת, שנה אחת שיטפונות ושלג! הבהמות מתות במגפה והאנשים קודחים ונחלשים, כאילו אתה מתעקש להוכיח להם שטעו! מה אתה רוצה – שנמשיך להיות שנוררים, פאראזיטים? שנקבץ נדבות בחוץ-לארץ ונחיה על חסדיהם של תקיפי כולל אונגארן וחסותם של בעלי-הבתים הערביים בירושלים?"

לאה, שענתה תשובה דומה להוריה כאשר ביקשוה לחזור עימם לירושלים, אם כי ללא התרסה שכזו נגד אלוהים, סירבה לשמוע דברים אלה מפי יהודה.

"ששש... אסור להרהר אחר דרכיו של הקדוש-ברוך-הוא."

כך חינכו אותה ובזאת למדה להאמין כל ימי חייה. בעיניה לא היתה סתירה בין רצונו של האל לבין סבלה במחלתה וקשיי האנשים הקרובים לה, בפתח-תקווה. אסור להרהר אחרי דרכיו ויש לחיות על-פי המצוות והדינים שניתנו בתורה. היא לא הכירה עולם אחר, משכיל, אירופי, תרבותי וחלקו גם לא-יהודי – כפי שזכה להכיר יהודה – בבחרותו בהונגריה, ולימים בהתחברו לחוג באי-ביתו של פרומקין בירושלים.

יהודה חש אחריות כבדה לשלום אשתו הצעירה. מה יגיד להוריה אם חס-ושלום יקרה לה דבר רע? אישה אחת עזב ומהשנייה יתאלמן – וכל זאת בטרם מלאו לו עשרים ושתיים שנה? – פגע רע יקראו לו, ובצדק. לאה היא פיקדון יקר שהוטל בחיקו, ועליו לשמור עליה מכל מישמר.

"הקדוש-ברוך-הוא אינו רוצה שתישארי כאן חולה, לאה. אני רוצה לקחת אותך חזרה לירושלים!"

"כן? ולשמוע אותם אומרים שם –'אהה, אמרנו לך! אהה, אמרנו לכם!' – לא, יוּדָה, תודה!"

*

בוקר אחד עבר יהודה, נוהג בעגלה עמוסה תבואה משדהו של ר' דוד, על פני הסוכה שבּהּ גר עם לאה. הוא היה צָמֵא, קרא ללאה וביקש ממנה מים. היא יצאה, פניה צהובות ורגליה נפוחות, וכאשר הגישה לו את כד המים, הבחין שהיא רועדת כולה.

"לאה, די!" געה בה יהודה. "אי אפשר להמשיך כך! עלייך לנסוע מיד לירושלים!"

"מה? כדי שיאמרו שם – עוד חלל אחד מפתח-תקווה? לא בא בחשבון. אני לא נוסעת!"

"טיפשה!" צעק. "יותר טוב לך חס-וחלילה למות במלאבס מאשר להתרפא בירושלים?"

"טוב לי כאן."

"אסור לך להישאר יום נוסף אחד!"

"שאתה תדבר כך?"

פתאום נשמע קולו התקיף של ר' דוד מן החצר: "בלילה! בלילה, ילדיי, תשוחחו ביניכם. עכשיו עובדים!"

"רגע אחד!" ביקש ממנו יהודה, וללאה אמר: "או שתסכימי לנסוע מיד – או שאני זורק את המושכות ויורד מהעגלה וזה סוף לעבודה שלי אצל ר' דוד! – והכול בגללך!"

לאה נבהלה. אם יהודה מוכן להתפטר בגללה – סימן שמצבה חמור. עליה לוותר על גאוותה ולשמוע בקולו.

"בסדר."

רק אז הסכים יהודה לשתות מן הכד, ומיד שלח אותה לנוח בסוכה ולהכין חפציה לנסיעה, למחרת היום.

*

למחרת הרכיב יהודה את לאה, שהיתה רזה וקלה כנוצה, על סוסו של ר' דוד, ליפו. הם יצאו צפונה-מערבה למושבה, בדרך הקיץ העוברת את הביצה והר נפוליאון, חוצה את המוּסרַארה, נמשכת בין המושבה הגרמנית שׂרונה לפרדס מונטיפיורי, עוברת על פני בית הקובייה העומד על הגבעה, ביתו של האנגלי מוֹדֶל שנרצח בידי שודדים מהכפר שֵׁיח'-מוּנִיס, עד שנכנסת ליפו.

היה חם. לאה היתה מעולפת-למחצה. מראה התאואים, הג'מוסים השחורים, הרועים במי-הביצה, וענני הברחש, היתושים והזבובים ששרצו ועופפו לאורך הדרך, כל אלה הסתחררו לנגד עיניה בהמייה מתמשכת, כמין זמזום חמסיני שנתערבב עם רנן החינין באוזניים.

"יום אחד, לאה," אמר יהודה, "תהיה כל הבקעה – מפתח-תקווה עד יפו – מעובדת ומושקה. הארץ תימלא שדות וכרמים, רפתות ואורווֹת, אסמים, שדרות עצים ובתים אירופיים, בעלי גגות רעפים כשל הטמפלרים בשׂרונה – אבל הכפרים יהיו שייכים לאיכרים עבריים, היושבים כל משפחה על אדמתה. הם יבחרו להם מועצה משלהם, וינהלו את חייהם באופן חופשי תחת שילטונו של השוּלטאן עבד-אל-חמיד, ואולי יסכים ה'שער העליון' בקושטא למכור לנו את הבקעה הזו כולה, ונסדר בה שלטון עצמי בחסותו של הקיסר פראנץ-יוסף, כמו שהשיגו ההונגרים לארצם, תחת כנפי הקיסרות האוסטרו-הונגרית."

"כשהייתי ילדה – סיפרו לי על הדנובה. היא יותר גדולה מהירקון? – יודה? – אני צמאה."

"היית בת שלוש. את לא יכולה לזכור. הדנובה ענקית מול הירקון. יש נהר לא-גדול בהונגריה, רַאבּ, ליד העיר ראבּ [כיום גייר], זה המקור לשם משפחתנו. הוא כמו הירקון רק שהמים צלולים ואפשר לשתות מהם."

"אני צמאה, יוּדה – "

הוא עצר, והשקה אותה מנאד העור הערבי, שהיה קשור לאוכף. המים הדיפו ריח מריר, כקליפת העץ שממנה מפיקים את החינין.

"אני רוצה מתוק – "

"לראש השנה תחזרי למושבה. נאכל תפוחונים בדבש."

"בהונגריה היו תפוחי-העץ גדולים?"

*

הם הגיעו לחאן ביפו, ששימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, מקום ה"בורסה" של מסחר בסוסים וברכוש גנוב, "מועדון" לשיחות ומרכז לשבּאבּ מפסולת העיר. לפני שנה בערך שמע כאן יהודה את הסיפור על ה"עבד" של ר' זרח התמים, שברח עם העגלה והסוסים!

יהודה שכר ללאה מקום בדִילִיגַ'אנְס, מִרכּבת-הנוסעים שהחלה לפעול בדרך המשובשת בין יפו לירושלים, והיתה שייכת לר' חיים יענקל הירושלמי. בחצר של החאן הסתובב אחד מן השבּאבּ היפואי, אַבַּדאי בלשון הערבים – בריון גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו היו נתונות בסנדלי-עץ עבים. מרצועותיהם ביצבּצו לכל צד בהונותיו הענקיות, בצבע האדמה. לבוש היה שֶׂרְוַּאל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתָּח רחב, היה חָלָק מכּל שְׂערה. שפם אדירים חצה לשתי קומות את פניו הכהים, ובמדור העליון יקדו זוג עיניים שחורות וחמדניות במבט מחוצף של "אני ואפסי עוד".

הבחור לא מצא חן בעיני יהודה משעה שהבחין בו – חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא העיר הערות קולניות והתאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בדיליג'אנס. תבע מהם דמי סרסרוּת. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.

ביפו היו אז יהודים מעטים, שחיו בחסד הערבים ולא היתה להם אותה מידה של עצמאות, של שימוש מרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם מתיישבי פתח-תקווה. בואו של אחד הפתח-תקוואים ליפו היה ליהודים היפואים יום חג. אולי לכן ביקש הביריון להעמיד את יהודה במבחן ולהראות לו בידי מי השלטון בעיר.

כאשר קרב יהודה עם לאה, להושיבה בדיליג'אנס, שירבב הביריון כלפי אחת הנשים היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה שאומרת בפירוש מה הוא מאחל לעצמו לעשות בגוף האישה הזו, אם לא תשלם.

יהודה התרגז והעיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.

בתור תשובה סטר הביריון ליהודה על לחיו.

מיד תקע יהודה אגרוף בפניו, בדיוק בין שתי העיניים החצופות.

הביריון שלף שברייה. צוהב פניה של לאה התחלף עתה בחיוורון.

אך יהודה לא נבהל. הוא זכר את השיטות שלימד אותו סֵיטשי בצ'סנק, והקדים את הביריון במטר מהלומות, הראשונה – על זרועו שהחזיקה בפגיון, והשאר, ללא הפסק – מכוּוָנות אל פניו, כדי להממו.

לא עברו רגעים רבים,  והביריון, הגבוה מיהודה, היה מוטל מתעלף על הארץ ופניו כעיסה חומה-אדומה מעוטרת בשפם מעוך.

קמה מהומה. ערבים אחדים, שצפו בקטטה, לחשו ליהודה: "הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו עַלֵיוַּה, ראש הביריונים של העַטַארִין. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה מכה אותך..."

יהודה נבהל. רק זה חסר לו, לבוא במלחמה עם מנהיג כנופיית הביריונים של יפו. במקרה הטוב – יסתיים הדבר שוב בהשלכתו למאסר במרתף הסראיה ביפו, אצל השוטר התורכי הסקרן. עתה נזכר בתורה שלמד מאבו-יוסף: הבריחה היא שני-שלישֵׁי הגבורה! – והתכונן להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בלאה איש לא יפגע. אך ברגע שרצה להסתלק – קם עַלֵיוַּה על רגליו.

מחוסר ברירה נשאר יהודה על עומדו, מוכן לגרוע מכול ומשתדל שפניו ולא גבו יהיו כל הזמן למול עליווה.

עליווה ניגש אליו, שפמו השחור רוטט, מעוך, ועינו האחת נפוחה. הוא הושיט ליהודה כף-ידו לשלום, תקע אותה כשהוא מטלטל את ידו של יהודה בהתרגשות, ואף טפח בידו השנייה על שכמו בחיבה:

"ואללה, אִנַּכְּ גַ'דַע! מןִ מלאבס!" – באלוהים, בן-חיל אתה, ממלאבס!

"כִּיף חַאלַכּ הַלְקֵית?" מה שלומך עכשיו? – שאל יהודה.

"אִלְחַמְד לִאלְּלָה טַיֶּבּ..." תודה לאל, טוב. – השיב עליווה.

בטרם יצא הדיליג'אנס לדרך עטף יהודה היטב את רגליה של לאה, וכאשר התכופף עליה, ביקש לנשקה לפרידה אך היא דחתה אותו:

"השתגעת? יוּדה! מה יגידו בירושלים? לא די שאתה מתקוטט ברחובות כמו איזה גוי!"

"ממתי חשוב לך מה אומרים הירושלמים?"

עליווה לא הִירפה מיהודה. הוא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת של החַאן, לשתות לִימוֹנַאד וקפה ולעשן בצוותא נרגילה. מדי פעם היה נכנס אחד הסכינאים מקרב ביריוני העטארין. עליווה היה קורא לו ומציג בפניו את חברו הטוב, ידידו-בנפש – יודה-ערְבּ ממלאבס.

'דאוד אבו-יוסף היה גאה בי היום,' – אמר לעצמו יהודה, ולאחר הרהור נוסף: 'וגם סטיפן סֵיטשי! – איזה מזל היה לי שלמדתי תורה אצלם ולא אצל בטלני הישיבות של ירושלים! – בייחוד עכשיו, כשרכשתי חבר חדש, עליווה...'

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"להר סיני"

לצבי כשדאי

1930

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 21.5.1971

לפני 47 שנים

צבי כשדאי נולד ברוסיה ב-1862 ומת בחיפה ב-1937. ג. קרסל מספר עליו (בלכסיקון הספרות העברית) כי כסוחר וכסוכנן של חברות מסחריות, נסע כשדאי הרבה ברחבי רוסיה והגיע לפינות נידחות ביותר, עד לקאווקאז ולרוסיה האסיאתית, והתעניין ביהודים ובתולדותיהם שם. לפני מלחמת העולם הראשונה סייר בארצות השכנות לארץ-ישראל, בסיני ובעוד מקומות.

ספר המסעות "להר סיני" כולל כנראה סיפורי כמה טיולים, שצירפם המחבר לחטיבה אחת, "ספרותית", ואולי גם הוסיף עליהם מדמיונו. בסוף הספר הוא מודה: "ולמודעי אנו צריכין: לא בפעם אחת עשיתי נסיעותיי אלו ולא כל מה שתיארתי הוא מדילי, אלא שבכדי שלא לקלקל את הרושם הכללי, סידרתי וכללתי אותן בספר אחד, על פי הכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' – וגם בתורה זו, שניתנה בהר הזה." (עמ' רל"ד).

הספר פותח בתצלום של המחבר חבוש תרבוש ובעל זקן לבן ומחודד, רכוב על גמל, לשמאלו עומד מורה-דרך כושי יחף, לבוש כותונת ("תוב") בהירה וארוכה, צניף לבן לראשו, והוא מחזיק בגמל. ברקע – הספינכס ופירמידה ועוד אדם אירופי רכוב על גמל שאוכפו עטוף מעשה-ארג רקום ובעל גדילים, ולמטה כתוב: "צבי כשדאי, ממצרים להר-סיני – סוף ניסן תרע"ד." [1914].

באונייה האוסטרית "לויד טריסטינה" המפליגה מצריימה, יוצא כשדאי למסעו באסרו-חג של פסח תרע"ד (1914). לאחר ויכוחים נרגשים עם הנוסעים, הלועגים למטרת נסיעתו, הוא מגיע לפורט-סעיד. משם הוא עושה דרכו הלאה ברכבת לסואץ: "המסילה תאחז דרכה ישרות על שפת התעלה מבלי נטות ממנה אף צעדים אחרים." (עמ' ז'). וכשדאי רואה בכל מקום מחזות מן התנ"ך ובעיקר מפרשת יציאת ישראל ממצרים.

הוא עובר את קנטרה ואיסמעיליה, זו "דרך גשור". את האגם המר שעל שפתו נמצאות חורבות "סוכות ואיתם", ומגיע לעיר סואץ אשר "לפי החקירות זו מגדול שבתורה." בנמל "טבפיק" הוא שם לב לתופעה שמקום זה הוא "הבסיס היחידי וחוף בטוח לצי אנגליה, המשוטט פה ושם ושומר על הים-האדום ובייחוד – על האוניות הצרפתיות לבל תצללנה פתאום." (עמ' ט').

מה פירוש? –

מסביר כשדאי בהערת שוליים באותו עמוד: "כנודע, נתכוננה תעלה זו על-ידי אחד מגאוני מהנדסיה של צרפת, האינג'נר לספס. אך אנגליה רכשה לה את כל מניותיה ותקם לה התעלה לצמיתות. לפיכך היו זמן רב שוררים יחסי חשד בין שתי הממלכות וכל פעם שהיתה עוברת אוניית-צרפת, היו אנגלים חוששין לה, שמא תשקע בכוונה, כדי להפסיק לימים אחדים את מהלך האוניות בלוע התעלה, בגיחה מהים-סוף. והצחוק היה לראות: האיך הצי האנגלי היה חרד ומתגייס ומזדרז ל'גונן' על כל אונייה צרפתית, הנראית על האופק בקרבת התעלה שבמפרץ הים-סוף ולא נתנו לה בשום אופן להיטבע או להישקע בשרטון." (שם).

כשדאי מחפש בסואץ את אחיו היהודים, נדהם נוכח שפל מצבם, ולמראה ראש עדת ישראל, החכם והחזן, הנראה לו כ"ערבי גס ומגואל עם מכנסיים רחבות ומפולשות, יחף וחציו ערום." (עמ' י"ב). ובכלל, משאירה עליו העיר רושם קשה כי "שוררת בה אחדות גמורה בנוגע להפקרות והוללות... האוויר כאילו ממוזג הוא באותה 'תועבת מצרים' העתיקה! (עמ' י"א). ומכל עמי התבל באים אליה "לטמא את החיים..."

לא עוברים ימים רבים וכשדאי מפליג ב"אונייה כדיבלית" (של הכדיב, תוארו של המושל במצרים בתקופת התורכים מהמאה ה-19) – "ההולכת לבית עדן" (לעדן). ולמחרת הוא מגיע אל התחנה היחידה שבחצי האי סיני, א-טור, שם הוא מצטרף לחבורת צליינים רוסיים ותיירים אנגליים, ויוצא בשיירת גמלים לעבר הר סיני, הוא ג'בל קטרינה. הם עוברים נאות מדבר, מתרחצים, ושומעים את "מנגינות החול". רואים את הבדווים לשים בצק מתערובת דורה וקמח שעורים, ואופים עוגות-מצות למול השמש. חמים הימים וקרים הלילות. בדווי אחד חוטף את העיפרון שבידי כשדאי ואינו מניח לו לרשום את רשימותיו, ונימוקו: "שבאם יתנו לכל נוסע לרשום מה שהוא רואה בעיניו, הרי יסתפקו רבים בקריאתם הכול בספר, ונמצאת פרנסתם מקופחת – והלא זוהי כל מחייתם מהעברת נוסעים ותיירים..." (עמ' ל"ן).

בדרך מגלה כשדאי את השליו שבתורה, אותו צדים הבדווים ברשתות, לפנות בוקר, בעוד הטל כבד. וגם את המן הוא רואה, המכסה כפתותי שלג בלילה את העצים. כשדאי אף קונה אצל הבדוויות כמה קופסאות פחים של מן ארוז ומהודק היטב.

השיירה עוברת את ואדי מוכתאב, עמק הכתובות, את  נאות מדבר פארן, עד שמגיעה לרגלי הר סיני, אל המנזר שעל שם יקטרינה אשר "עצמותיה אינן נרקבות". הרוסים והאנגלים כורעים ומצטלבים, ואילו לכשדאי יש רגע של "שפע ממרום":

 "ותקפני שפע-עילאה, אור עולם צח-ומצוחצח, ורעיוני קודש נשאוני והעלוני למעלה-למעלה... אך בעודני כורע וכפיי פרושות השמיימה, בעוד ציץ-הקודש על מצחי... והנה מתחתיות ארץ קדמתני להקחת נזירים בלוויית צלמים-צלבים ודגלים מצועצים (כך!), עם איקונין ותמונות 'כל-הקדושים', אשר יצאו לקבל את פני הרוסים, שכבר עייפה נפשם וידם מרוב הצטלבויות... ובאותו רגע – נסתלקה הֵימני השכינה..." (עמ' מ"ו).

ולמחרת בבוקר: "ואחרי שכרכנו פת שחרית, הובאנו לבית התפילה הראשי, שבו תנוחנה עצמות יקטרינה הקדושה. תיכף נערכה תפילת-אשכבה לנשמתה ושני נזירים הוציאו אלינו את ראשה הכרוך בשיראין ומטליות של ארגמן ואת זרועה השמאלית העטופה שש ורקמה עד קשרי האצבעות שעליהן מתנוססות טבעות זהב משובצות אבנים יקרות, ויניחון על שולחן עגלגל של סנפירון." (עמ' מ"ט).

הרוסים, גם האגלים והלטינים, נופלים על ברכיהם, משתחווים, מצטלבים ונושקים את האצבעות ואת השולחן; ובינתיים הנזירים סובבים ביניהם ואוספים נדבות בקופסאות, ואילו כשדאי – "נתון בין שני עולמות: סיני וגולגלתא דנשקי אהדדי... ומורשי לבבי ירעשו, יסערו, יהמו, יחמרו – – – " (עמ' נ').

למחרת, עם הנץ החמה, מתחילה העלייה לראש ההר. נפשו של כשדאי נקלעת כל הזמן בין מסורות הנוצרים המושמעות באוזניו, לבין חזיונות שעת-שפע ממרום שחוזה נפשו ורואות עיניו פנימה.

השיירה מגיעה לג'בל מוסה, הוא הר סיני, שם מרגיש כשדאי התרוממות הנפש: "ואני בן ונכד לאותם האבות הגדולים, עומד עתה בראש ההר הזה ומקפל תחת רגליי אלפי שנים, מאות דורות, מאות גויים וממלכות ומביט דרך הווילון הפרוש ביני ובין אבותיי אלו והריני מוצא שם את שורש נשמתי וסוד הווייתי ואין מרחק רב בינינו..." (עמ' ס"ב-ס"ג).

ביום הבא מעפילה השיירה אל "ראש גבנון זקוף, הנקרא שוב על שם יקטרינה ההיא, גברת המנזר הגדול." (עמ' ס"ז), ושם, מראש המצוק, "נשקף כמעט כל חצי האי והים-סוף הסובבו כמזח."

חניית לילה עושה השיירה בראש ג'בל קטרינה, ולמחרת, בשעת הירידה, קורה מקרה נורא לכשדאי: "עיניי לא שבעו מראות ומהתענג על המחזה הנאדרי הזה! וכה נמשכתי אחרי מראה עיניי, עד שנטיתי קצת הצידה ונפרדתי פתאום מכל האורחה שלא הרגישה בי, כשם שאני לא הרגשתי בה... ואשאר עומד בדד על שן סלע זקוף, ממש תלוי באוויר. לפניי נקרה עמוקה, מגיעה שאולה, ומאחוריי – כף נטוי בצוואר איום ונורא, כמו אריה משחית ומזנק, ובדהרה אחת – יבלעני חיים." (עמ' ע"ג).

כשדאי הרים קול צעקה, וחצי-שעה עמד בודד, דומם ומשמים – עד אשר שניים מהבדווים המלוים את השיירה טיפסו ועלו כנגדו כחתולים, הטילו אליו חבל ארוך עם "אבנט-בד", ומשכוהו אחריהם למעלה ממקום עמידתו המסוכן.

אגב, צלצולי הפעמונים של הכנסיות הנשמעים למטה, מסביבת מנזר יקטרינה, מפריעים כל הזמן להתייחדותו של כשדאי עם מעמד מתן-תורה. ובמאבק מתמיד זה שבין סיני לגולגלתא הוא מוצא משמעויות רבות, ואף מתווכח בחום עם בני-לווייתו הנוצריים.

הרפתקאות רבות עוברות על כשדאי החוזר בשיירת הגמלים עד לסואץ. בחצות אחד הלילות, בעודו יושב על אוכף גמלו שהכניסו לאוהל במקום שולחן וכיסא, וכותב רשימותיו בהסתר מפחד הבדווים – מתפרץ אליו ביריון רוסי חסון ואלים, מן הצליינים שבשיירה, משתטח בבכי, ומבקש סליחה על אשר השתתף בפרעות בקישינוב שתים-עשרה שנה לפני כן, ועתה מרחפים מולו דמויות קורבנותיו היהודים אשר רצח ואינם נותנים מנוחה לנפשו הרדופה. לאחר שכשדאי מרחם עליו ומושיט לו את ידו – זורק הרוסי את הצלב שעל צווארו ארצה, רומס אותו ברגל, וקם ונס החוצה.

ב"אונייה כדיבלית" חוזר כשדאי מסואץ לפורט-סעיד, ועימו אלמוג מהודר ששלה בים-סוף בעזרת ספנים ערביים. מפורט-סעיד – באונייה ליפו. כשדאי מגיע אל בית מלונו הקבוע שבתל-אביב (השנה היא 1914, ובארץ התיישב כשדאי דרך קבע רק ב-1923, בחיפה) – "ותיכף באו סגן מנהל הגימנסיה הרצליה ואחוזת מרעיו המורים, עם כמה תלמידים בוגרים, וישאוהו (את האלמוג) ישר אל הגימנסיה לחדר הפיסיקה, והנהו שם עכשיו." (עמ' קל"ד).

* צבי כשדאי: "להר סיני". על-פי מקורות שונים של סיפורי תיירים וציילנים-נוצרים וכו', והעיקר – מה שראיתי בעיניי. חיפה תר"ץ [1930]. דפוס נח ורהפטיג. קל"ד עמ'. המכירה הראשית – בתי מסחר ספרים "מוריה", ת"א, ירושלים, חיפה, פ"ת.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד, שלומות, אני קורא קבוע של עיתונך ותמיד מוצא בו דברים מעניינים. בעוונותיי לא כתבתי לך עד עכשיו, ואולי מעוות זה יתקון במילים הבאות.

מאחר שתחום עיסוקיי מלבד חינוך היה תמיד ספרות, אני מתרשם במיוחד מכתיבתם של  חבריי – יוסי גמזו, אשף העברית, יואל נץ המתרגם המעולה מרוסית והיוצר המקורי, אוריה באר, אמן הסיפור הקצר שמעטים כמותו בארץ, שמאי גולן ז"ל וארנה, תיבדל לחיים ארוכים, במאמריהם המצוינים, ומשה גרנות במאמריו  המעידים על ידע רב והבנה.

ואם לא תחשוב שזו חנופה – שהרי אני מכיר את כתיבתך כבר עשרות שנים – תשבחות רבות לך על העיתון הפתוח לדעות ולהשקפות רבות ועל ספריך החשובים שתמיד פתחו צוהר לעולמות חדשים ולאלה שנשתכחו כמעט מן העין.

על כל זה – תודה,

אביב עקרוני

אהוד: תודה. אבל בניגוד לסופרים עבריים אחרים אני לא מלקק את התחת לפלסטינים ולא אומר להם שאנחנו אחראים על הנכבה שעשינו להם – בגלל שהגרמנים עשו לנו את השואה ולכן נאלצנו ב-48' להקים מדינה לפליטי השואה על חשבון הפלסטינים.

* לאהוד, שלום ובוקר טוב. תודה לך על פרסום מכתביי בחב"ע, ובאשר להערת הזכירה בחב"ע 1383, אציין שכל הכותבים ומדברים, אכן זוכרים, אך רבים מסתמכים על מידע המתפרסם ע"י בעלי עניין בתקשורת, שלעיתים, כבימינו, מתמקדת בהעלאת מידע מסולף.  

אך לי זכורה היטב המערכה בצפון אפריקה, כאשר גייסות פילדמרשל רומל שעטו מזרחה בצפון אפריקה ומעכו כל התנגדות בריטית שהיתה בפיקודו של גנרל ווייוול.   אם תבדוק היטב, תגלה שכאשר כוחות רומל הגיעו לאל-עלמיין בקרבת הגבול עם מצרים, נדרש רומל לאסוף את כוחותיו ולהעבירם לאיטליה בכדי להגן שם על החזית שנפתחה ע"י צבא ארה"ב, ולאחר מכן הוא נדרש גם לחזק את הצבא הגרמני נגד ההתקפה המכרעת של הצבא האדום. או אז נטל מונטגומרי את הפיקוד, והפרשה מורכת וזכורה לי היטב, מה גם שאחי, ישראל זילברברג ז"ל  היה בין החיילים הארצישראלים שהשתתפו באותה מערכה.

באשר לבריטניה, משום מה סלחנו להם על מאבקם בחומרה ובנחישות, במאמצי ההצלה וההעפלה של ניצולי השואה, ועל מאבקם בהתיישבות ובהגנה, גם במהלך מלחמת העצמאות, במגמתם לפייס את הערבים, כפי שחשף פרופ' מאיר זמיר [סדרת מאמריו בנושא פורסמה ב"הארץ"], בארכיון המודיעין הצרפתי.  

בהערכה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם.

אהוד: באשר למונטגומרי ולמערכת אל-עלמיין – אתה מבלבל, טועה ומטעה.

ויקיפדיה: את רוב שנת 1941 בילה רומל בבניית הקורפוס החדש ובארגון היחידות האיטלקיות שסבלו אבדות כבדות מידי הבריטים במשך השנתיים הראשונות למלחמה. לאחר ארגון הכוח, הוא פתח במתקפה נגד הכוחות הבריטיים בלוב, אך ההתקפה נבלמה ליד הגבול המצרי והאנגלים עדיין הצליחו לשמור על טוברוק, הנמל החשוב בחוף הלובי, מאחורי הקווים הגרמניים. המפקד הבריטי גנרל ארצ'יבלד ויוול הוחלף בגנרל קלוד אוקינלק, מפקד החזית ההודית. אוקינלק פתח במתקפה (מבצע צלבן) כדי להביס את גייסותיו של רומל ולשחרר את טוברוק. אוקינלק הצליח להדוף את גיסותיו של רומל אל מעבר לטוברוק אל קו קרנסיה.

למרות ההצלחות הבריטיות הראשוניות במתקפת-הנגד, רומל פתח במתקפת-נגד משלו, בלי להמתין להתאוששות חייליו ולהגעת תגבורות נוספות. בקרב גזאלה שהתחולל בין 26 במאי ועד 21 ביוני 1942, פרץ את קווי המיגננה של הארמייה השמינית הבריטית, כבש את טוברוק והסתער מזרחה, בלוחמת בליצקריג טיפוסית.

הכוחות הבריטים נאלצו לסגת למצרים. המתקפה הגרמנית נעצרה ליד אל-עלמיין, כ-100 ק"מ מערבית לאלכסנדריה. בקרב אל-עלמיין הראשון הפסיד רומל בעיקר בשל שחיקת הציוד, שלא התאים ללוחמת מדבר. הבריטים עם הגב לקיר היו קרובים למצבורי האספקה ונהנו מיתרון מוחלט בכוח אדם ואש. רומל ניסה להבקיע דרך הקווים הבריטיים פעם נוספת, בקרב עלם חלפה. גם ניסיון זה לא צלח, ונבלם על ידי המפקד הבריטי החדש, לוטננט-גנרל ברנרד מונטגומרי. הכוחות הבריטים במלטה הצליחו ליירט את רוב ספינות האספקה שהיו אמורות להגיע אליו, ורומל לא הצליח להחזיק בעמדותיו לאורך זמן. למרות החסרונות הרבים שניצב מולם, הוא הצליח להחזיק בקו במשך מיספר חודשים, והיה צורך בקרב הכרעה קשה ועקוב מדם, קרב אל עלמיין השני, שהתחולל מ-23 באוקטובר ועד 3 בנובמבר 1942, על מנת להביסו.

לאחר שהיטלר לא אישר לרומל לסגת במהלך הקרב, החל אמונו של רומל בהיטלר מידרדר. לאחר התבוסה השנייה באל עלמיין המשיך רומל בנסיגתו אל תוניסיה, למרות הפצרותיהם של היטלר ומוסוליני. במסגרת המערכה בתוניסיה התנגש בקורפוס השני של צבא ארצות הברית, בפיקודו של מייג'ור ג'נרל לויד פרדנדאל, והסב לו אבדות כבדות בקרב מעבר קסרין.

כשהוא ניצב על הגבול הצרפתי הישן, בקו מארת, יכול היה רומל רק לדחות את הקץ. הוא עזב את אפריקה אחרי שחלה. לאחר זמן קצר חייליו נשבו על ידי בעלות הברית.

* בקשר לכך שסוכנים סעודים הרגו את העיתונאי הסעודי ג'מאל חשאוג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול – לצד מי אנחנו עומדים? לצד הסעודים הרוצחים או לצד הטורקים שבעירם בוצע הרצח?

יש אומרים שחשאוג'י לא ממש נרצח אלא רק בותר לכמה חלקים כדי שיהיה אפשר להוציא אותו בקופסאות מהקונסוליה, וכאשר תגענה הקופסאות לריאד יחברו אותו מחדש ויענדו לו את שעון-היד שלו ששידר את מהלך ביתורו.

* לאהוד  בן  עזר. רק  שבחים  יש  לי  לתת  לך  על "עיתונך  השבועי", מעניין  ביותר. מאחל לך סתיו מהנה.

צבי מושכל

* בוקר טוב אהוד. אשמח לקרוא את  הרומאן "השקט הנפשי".

תודה מראש,

שבתאי מרק

בבקשה.

רק תדע שהרומן לא שייך לספרות העברית החשובה והנחשבת.

אהוד

מצויין, זאת אומרת שאני אהנה לקרוא אותו.

תודה

שבתאי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל