הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1385

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בחשון תשע"ט, 18.10.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. [המשך]. // מרדכי קידר: גירושין נצחיים. // חובב טלפז: השימוע לקאבנו: סכרי תרבות נפרצו. // יוסי אחימאיר: הצדעה לגדודאים. // יהודה דרורי: יש פתרון לאלימות מעזה. // הדסה  מור: מחזה פלוס זמר  – יוצר מחזמר, "מיקה שלי" בתיאטרון הבימה. // אורי הייטנר: 1. מחסום בפני ההתבוללות. 2. אורי אבנרי, פרק י"ב. סוף דבר. 3. צרור הערות 17.10.18. // פוצ'ו  –  בחיי [5], פרק י. "יומנו של מקיא עברי". // אדיר כהן: הַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שבעה-עשר, הקטטה עם עליווה. חלק שני. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "השבועה" ליחיאל יוסף ליבונטין, 1931. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.7.1975. לפני 43 שנים. // ממקורות הש"י.

 


 

 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

 

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

 

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיְךְ מַרְבַד קְסָמִים

הֶעֱלָה אֶת רֹב אַחֵינוּ מִתֵּימָן בִּסְפִּיד וָגֹדֶשׁ

לִצְלִילֵי שִׁירֵי שַׁבָּזִי הַיָּפִים וְהַבְּשׂוּמִים

בִּכְמִיהַת נִדְּחֵי צִיּוֹן עַד לְאַדְמַת אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.

 

וְאִם מִתּוֹךְ שִׁיר הַשִּׁירִים אוֹתוֹ פָּסוּק הֵבֵאנוּ

בּוֹ אַחֲרֵי "עוּרִי צָפוֹן" כָּתוּב "בּוֹאִי תֵימָן"

חָזַר אוֹתוֹ צָפוֹן רוּסִי שֵׁנִית אֶל תּוֹךְ חַיֵּינוּ

אֲבָל בְּפַעַם זֹאת בְּעֹז שֶׁכְּלָל לֹא יְאֻמַּן

 

כִּי תוֹךְ כַּמָּה עֶשְׂרוֹת שָׁנִים, בְּלֵב אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שֶׁל פֶּרֶץ מַעַשׂ וּבְנִיָּה שֶׁכָּל דַּקָּה גוֹזֵל

פּוֹקְדִים אֶת יִשְׂרָאֵלָה הֲמוֹנֵי עוֹלִים מֵרוּסְיָה

מִשֶּׁנִּפְתָּח בִּבְרִית הַמּוֹעָצוֹת מָסַךְ-בַּרְזֶל

 

אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת בָּהֶן כְּמוֹ נִכְבְּלוּ בְּכֶלֶא

כָּל יְהוּדֶיהָ הַשְּׁבוּיִים שֶׁל בְּרִית הַמּוֹעֵצוֹת

שֶׁהֻכְתְּרוּ בַּתֹּאַר "יְהוּדֵי דְּמָמָה" כִּי אֵלֶם

כָּפוּי הוּטַל עַל אֵלֶּה שֶׁבִּקְּשׁוּ שָׁם לְמַצּוֹת

 

אֶת זֶהוּתָם הַיְּהוּדִית בְּלִי פַּחַד הַבּוֹלֶשֶׁת

הַחֲשָׁאִית וְאַנְטִישֵׁמִיּוּת אוֹתוֹ מִמְסָד

שֶׁאֶת כְּמִיהוֹת הָעֲלִיָּה שֶׁנֶּחְסְמָה מִגֶּשֶׁת

דִּכֵּא בְּאֶגְרוֹפֵי טֵרוֹר שֶׁל אֲזִקִּים וָסַד.

 

וּמוֹיְשֶ'לֶה, הַזִּ'יד הַחֲלַשְׁלוּשׁ הַהוּא מִטַּלִין

שֶׁאִישׁ הַקּוֹמְסוֹמוֹל אִלְּצוֹ בִּמְקוֹם אֶת פִּיו לִסְתֹּם

לוֹמַר שֶׁרוּסְיָה הִיא אִמּוֹ וְשֶׁאָבִיו הוּא סְטָלִין

אַךְ כְּשֶׁנִּשְׁאַל מָה הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת אָמַר: "יָתוֹם"

 

(מָה שֶׁעָלָה לוֹ לֹא רַק בְּגֵרוּשׁ מִבֵּית-הַסֵּפֶר

כִֹי אִם גַּם בְּ"בֵית-סֵפֶר" אַכְזָרִי עֶשְׂרוֹת מוֹנִים

יוֹתֵר, שֶׁבּוֹ לְעֹנֶשׁ זֶה נוֹסְפָה מִיָּד תּוֹסֶפֶת

בִּדְמוּת כָּתְלֵי בֵּית-סֹהַר לַעֲבַרְיָנִים קְטִינִים.

 

וּבְכֵן, אוֹתוֹ הַמּוֹיְשֶ'לֶה, שֶׁנֶּעבֶּעךְ, עַל עֶבְרֵי

פִּי פַּחַת וּפִי פַּחַד שֶׁל אוֹכְפֵי הַחֹק בְּטָלִין

נִדּוֹן כְּקוֹנְטֶר-רֵבוֹלוּצְיוֹנֵר וּכְ"יֵבְרֵי"

– דְּהַיְנוּ: יְהוּדִי –  בִּידֵי עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ שֶׁל סְטָלִין                           

 

כָּעֵת הוּא צ'וֹלוֹבְיֶק (אָדָם) בּוֹגֵר וִידוּעַ-כֶּלֶא,

סֵרוּבְנִיק צִיּוֹנִי נִרְדָּף –  וּבְדִיּוּק עַל כָּךְ

שׁוֹאֶלֶת יִשְׂרָאֵלָה: "אֵיךְ קָרָה שָׁם אוֹתוֹ פֶּלֶא

שֶׁזְּמַן כֹּה רָב אַחַר מוֹת סְטָאלִין הַמָּסָךְ נִפְתַּח?"

 

וּמוֹיְשֶ'לֶה מֵשִׁיב לָהּ: "גַם יוֹרְשָׁיו, כֻּלָּם גַּם יַַחַד

הִמְשִׁיכוּ בְּטֵרוֹר הַהַלְשָׁנוֹת וְהַפְּחָדִים

לַמְרוֹת כָּל הַבְטָחוֹת-הַשָּׁוְא כִּי תָם שִׁלְטוֹן הַפַּחַד

עַל כָּל יוֹשְׁבֵי אַרְצָם וְלֹא רַק עַל הַיְּהוּדִים.

 

כָּךְ לְמָשָׁל מַזְכִּיר הַמִּפְלָגָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית

חְרוּשְׁצ'וּב נִיקִיטָה שֶׁגּוֹלֵל בִּפְנֵי הַוְּעִידָה

מִסְפַּר עֶשְׂרִים שֶׁל פוֹרוּם מִפְלַגְתּוֹ הַקּוֹנְפוֹרְמִיסְטִית 

אֶת כָּל אֵימֵי אוֹתָהּ תְקוּפָה מָרָה וּמַחְרִידָה

 

שֶׁל הַגְלָיוֹת סִיבִּיר, שֶׁל הַגּוּלָאגִים, הַצֶּנְזוּרָה

וּמַרְתְּפֵי-הָעִנּוּיִים שֶׁל הָ"אֶן.קָ.וֶ.דֶ"

וּמִשְפְּטֵי-הָרַאֲוָה בְּצַו הַדִּיקְטָטוּרָה

בָּהֶם גַּם חַף מֵרְבַב אָשָׁם עַל "חֲטָאָיו" מוֹדֶה

 

כְּשֶׁבְּנִגּוּד קוֹנְטְרַסְטִי לְהִלְכוֹת חֶבְרָא קַדִּישָׁא

שֶׁקֹּדֶם כָּל מְטַהֲרִים וְאַחַר-כָּךְ קוֹבְרִים,

בַּקְּרֶמְלִין – מִשְׁפְּטֵי-הָרַאֲוָה שֶׁל עֵינָא בִּישָׁא –

קֹדֶם קוֹבְרִים וְרַק אַחַר זְמַן רָב מְטַהֲרִים.

 

'אַךְ כָּל זֶה מֵהַיּוֹם בָּטֵל,' הִכְרִיז חְרוּשְצ'וֹב מִגֹּבַהּ

בִּימַת נְשִׂיאוּתָהּ שֶׁל וְעִידַת הַמִּפְלָגָה,

'יַלְדֵי הַקּוֹמְסוֹמוֹל כָּאן יַעֲבְרוּ מוּלְכֶם עִם כֹּבַע  

אֵלָיו תוּכְלוּ לִזְרֹק בְּלִי כָּל חֲשָׁשׁ אוֹ דְאָגָה

 

פְּתָקִים עִם שְׁאֵלוֹת בְּלִי שֵׁם כּוֹתְבָן וּבְלִי כָּל פַַּחַד.

הַיּוֹם, טוֹבָארִישִׁים, מֻתָּר לִשְׁאֹל כָּל שְׁאֵלָה

וְאָנֹכִי אָשִׁיב עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת גַּם יַחַד

כִּי מֵהַיּוֹם נִפְתַּחַת כָּאן תְּקוּפַת חֵרוּת גְּדוֹלָה.'

 

וְכָךְ מַמָּשׁ," אוֹמֵר לָהּ מוֹיְשֶׁ'לֶה ליִשְׂרָאֵלָה,

"הֻטְּלוּ מְאוֹת פְּתָקִים לַכֹּבַע וְחָבֵר חְרוּשְׁצ'וֹב

הִקְרִיא בְּקוֹל אֶת שְׁאֵלַת כָּל פֶּתֶק כַּיָּאֶה לָהּ

לְרוּחַ הַחֵרוּת הַנָּ"ל לִשְׁאֹל וְגַם לַחְשֹׁב.

 

אַךְ דַּוְקָא אָז, כְּשֶׁכָּל הַוְּעִידָה אֵלָיו הִסְכִּיתָה

הִקְרִיא חְרוּשְׁצ'וֹב תָּכְנוֹ שֶׁל פֶּתֶק אַחֲרוֹן גַּם כֵּן:

'חָבֵר נִיקִיטָה, אֵיךְ אֶת מַצְפּונְךָ שֶׁלְּךָ נִקִּיתָ

מִכָּל פְּשָׁעָיו שֶׁל סְטָלִין שֶׁהִבְטַחְתָּ לְתַקֵּן

 

אִם כְּשֶׁהָיָה עוֹד סְטָלִין חַי שָׁתַקְתָּ וּבִצַּעְתָּ

אֶת כָּל אוֹתָן זְוָעוֹת בִּפְקוּדָתוֹ שֶׁל אֲדוֹנְךָ?'

וְכָאן, מִן הַבִּימָה זוֹרֵק חָבֵר נִיקִיטָה מַטָּה

אֶל הָאוּלָם מִין שְׁאֵלָה זוֹרַעַת מְבוּכָה:

 

'טוֹבָארִישִׁים, מִיהוּ אוֹתוֹ עַז-רוּחַ שֶׁכָּתַב אֶת

הַפֶּתֶק הָאַמִּיץ הַזֶּה? יָקוּם וְיִתְוַדֶּה.'

וּבָאוּלָם בְּרֶגַע זֶה קוֹפֵאת דִּמְמַת-מָוֶת

כְּמוֹ טֶרֶם הוֹצָאַת גְּזַר-דִּין בְּבֵית-מִשְׁפַּט-שָׂדֶה.

 

וְאֵין מַשְׁמִיעַ קוֹל מִלְּבַד יַתּוּשׁ אֶחָד לֹא טַקְטִי

שֶׁהִתְיַשֵּׁב עַל קָרַחְתּוֹ שֶׁל הֶחָבֵר חְרוּשְׁצ'וֹב

הַמְּהַמְהֵם: "עַכְשָׁיו אַתֶּם תּוֹפְסִים לָמָּה שָׁתַקְתִּי?"

וְהַקָּהָל אֶת מַבָּטָיו מֵרִיץ הֲלוֹךְ וָשׁוֹב

אִישׁ-אִישׁ עַל פְּנֵי שְׁכֵנָיו הַנִּבְעָתִים וְאֵין שָׁם שַׁטְיָא

שֶׁלֹּא מֵבִין מָה בֵּין עִדַּן חְרוּשְׁצ'וֹב לְדֵמוֹקְרַטְיָה..."

 

וְהֶמְשֵׁךְ הַסִּפּוּר יִתְרַחֵשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

 

 

* * *

מרדכי קידר

גירושין נצחיים

השבוע בישר לנו "ידיעות אחרונות" שג'ייסון גרינבלט, השליח המיוחד של הנשיא טראמפ למזרח התיכון, אמר שלאמריקנים יש כוונה לחבר בחזרה את רצועת עזה עם הרשות הפלסטינית. אם הוא אכן אמר זאת, הרי שיש בכך גילוי מרכיב חשוב בתוכנית השלום האמריקנית, אשר הממשל מכין אותה כבר יותר משנה.

מי שהכליל את חיבור עזה ליו"ש התרשם מאוד מדברי כל הדוברים הפלסטינים, שכן כולם – עד האחרון שבהם, הן אלו של הרש"פ והן אלו של חמאס – מדברים יומם ולילה על החובה לאחד מחדש את "שני חלקי המולדת," שישראל משתוקקת לראות אותם נפרדים זה מזה ועוינים זה לזה. גם סקרי דעת הקהל הנערכים ברש"פ מראים באופן ברור שהרחוב הערבי, הן בעזה והן ביו"ש, רוצה את האיחוד מחדש, שנקטע כשחמאס השתלטו על עזה ביוני 2007.

האמריקנים ראו ושמעו את הקונצנזוס הפלסטיני בעניין זה והבינו שזה מה שהפלסטינים – רחוב והנהגה – רוצים, ולכן הכניסו אותו לתוכנית כדי לגרום לפלסטינים לקבל את התוכנית, אחרי שכולם – אש"ף, חמאס, חזיתות וארגונים – הודיעו פה אחד שהם דוחים אותה על הסף. גרינבלט גם אמר ש"נתניהו ייאלץ לקבל החלטות לא קלות," וכוונתו היא שישראל תיאלץ לקבל את חידוש החיבור בין עזה ויו"ש.

אז אם כל הפלסטינים רוצים באיחוד והאמריקנים מסכימים איתם, אז איפה הבעייה? למה הפלסטינים לא מסכימים לפחות על הפרט הזה בתוכנית השלום האמריקנית?

התשובה קשורה לפרט חשוב מאוד בתרבות המזרח התיכון, השונה לחלוטין בתרבות המערב, והוא משמעויות הדיבור.

תרבות המערב מקבלת את מה שפלוני אומר כלשונו, דוגמה: אם אני אומר שאני מסכים עם דברי בן שיחי, משמעות הדבר ששמעתי את דבריו, שקלתי אותם ואני מצטרף לדעתו. המערב נותן אמון בדובר, מאמין לדבריו ומקבל אותם ככתבם וכלשונם, שכן יש לאדם החופש לומר את מה שעל ליבו ללא חשש ולכן אם הוא אומר משהו אז זה מה שהוא חושב ומרגיש.

במזרח התיכון, לעומת זאת, לכל דבר שנאמר יש שלושה רבדים: הרובד העליון, הגלוי, שהוא תוכן הדברים, הרובד האמצעי שהוא מה הדובר מתכוון לומר, והרובד התחתון שהוא מה שהדובר מסתיר בדבריו. השומע מאזין לדברים, ובאותו זמן מנסה לחדור אל הרבדים הנחבאים: אל הכוונה האמתית של הדובר ואל מה הוא מסתיר מהשומע.

לכן, כשפוליטיקאי פלסטיני כלשהו, מאשף או מחמאס, מכריז "עלינו לחבר מחדש את עזה והגדה" הוא מתכוון לומר "הבנתי מה שהרחוב רוצה ואני אומר את מה שהרחוב רוצה לשמוע," והוא מסתיר את הידיעה הברורה שלו שהדבר לא יקרה ואת הכוונה שלו להטיל על הצד השני את האחריות על המשך הפילוג.

ולמה האיחוד לא יקרה? כי שני האזורים שונים לחלוטין בתרבותם, בלשונם, בהנהגתם ובאורח החשיבה שלהם. הלשון הערבית של עזה היא דיאלקט בדווי הגזור מהערבית המדוברת של סעודיה, ואילו לשונם של הערבים יושבי יו"ש היא הלהג הפלסטיני הקשור ללשון המדוברת בסוריה. הלשון איננה רק גורם טכני של תקשורת אלא גם מבטאת תרבות: עזה היא תרבות בדווית בעוד שתרבות הערבים יושבי יו"ש היא תרבות של פלאחים ויושבי עיר.

ההנהגה בעזה היא ארגון חמאס, ארגון בעל אופי דתי המשקף את אופי האוכלוסייה, בעוד שאש"ף השולט ברש"ף הוא ארגון לאומי בעל אג'נדה חילונית המבטא את אופי האוכלוסייה הערבית של יו"ש, חוץ מהר חברון שתושביו מסורתיים למדיי. לכן הפילוג בין עזה ויו"ש איננו רק פוליטי אלא נובע מהבדלי התרבות, אולי התהום התרבותית, בין שתי אוכלוסיות נפרדות, שמעולם לא חיו יחדיו, למעט התקופה הקצרה בין הקמת הרש"ף בשנת 1994 והפילוג בשנת 2007, 14 שנים שגם בהן לא היתה התמזגות תרבותית בין שני האזורים.

משמעותי יותר הוא הדם הרע הזורם בין שני הארגונים השולטים, אש"ף וחמאס: הביטויים שבהם משתמשים הצדדים זה נגד זה הם הגרועים ביותר הנמצאים בלשון הפוליטית הערבית: "בוגדים", "משת"פים של ישראל", "משמאר הגפול" (="משמר הגבול" של ישראל), "מושחתים", "מוצצי דם" ועוד ביטויים רבים ורעים מאלה.

מרכיב הכעס והזעם ההדדי משחק גם הוא תפקיד חשוב: אנשי חמאס זוכרים היטב את העינויים הנוראים שהם עברו במרתפי החקירות של ארגוני הביטחון של הרשות, ואנשי אש"ף זוכרים היטב איך בשנת 2007 אנשי חמאס הוציאו להורג את אנשי ארגוני הביטחון הפלסטינים בעזה מול עיני משפחותיהם, ואיך מחבלי חמאס השליכו לרחוב את אנשי הביטחון של הרשות, שנמלטו אל גגות הבניינים רבי הקומות בעזה. במזרח התיכון לא שוכחים ולא סולחים, אלא ממתינים לשעת הכושר לבצע נקמת דם שתשיב לנפגע את כבודו שחולל.

מאז שהוקמה תנועת חמאס בשלהי 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, מאתגרת תנועה זו את מנהיגות אש"ף ואת ההכרה שקיבל הארגון בעולם הערבי ובזירה הבינלאומית כארגון היחיד המייצג את "העם הפלסטיני". ישראל תמכה בתפיסה שאש"ף הוא האלטרנטיבה הרצויה לישראל, שכן במשך תקופה ארוכה סברו מנהיגי ישראל – פרס, ביילין, ונגרר אחריהם רבין – שאש"ף, למרות שאינו ארגון ציוני, הוא התשובה לחמאס, ואם רק נשליט אותו על הפלסטינים הוא יהפוך לארגון שלום "ויטפל בחמאס בלי בג"ץ ובלי בצלם."

העולם התרשם מאוד מעמדת ההנהגה הישראלית ואימץ גם הוא את ההנחה הזו, שראשי חמאס מתנגדים לה לחלוטין, שכן הם טוענים שאש"ף איבד את דרכו כשחתם על הסכם אוסלו המעניק לישראל "תעודת ביטוח", בעוד שמדינה זו – על פי גישת חמאס – חייבת להימחק מעל פני אדמת פלסטין הקדושה למוסלמים בלבד.

מחמוד עבאס כמעט נרצח בניסיון התנקשות בחייו כשביקר בעזה בפעם הראשונה אחרי שעלה לכס היו"ר, והכדור הקטלני חלף ליד פניו והרג אחד משומרי ראשו. לפני מיספר חודשים הוא שלח לעזה את ראש ממשלתו, ראמי חמדאללה, ואת ראש ארגוני הביטחון של הרש"ף, מאג'ד פרג', וכמה מאות מטרים אחרי שעברו את מחסום ארז לתוך רצועת עזה התפוצץ מטען צד ליד שיירתם וכפסע היה בינם ובין המוות.

בשל מחלוקות, הבדלים וסכסוכים אלה, אני אומר כבר יותר מ-11 שנים, מאז שחמאס השתלטו על עזה – שהגירושין בין עזה ויו"ש הם גירושין נצחיים, ללא שום סיכוי לגשר עליהם באמת למרות מאות הפעמים שבהן ישבו נציגי הצדדים כדי לסיים את הפילוג ולמרות מאות המסמכים ששניהם חתמו עליהם יחדיו. אולי בעתיד יהיה הסכם פיוס: הסכם יהיה אבל פיוס לא יהיה, שכן הצדדים כבר מזמן עברו את נקודת האל-חזור.

עכשיו רק נותר לברר מה גרם לג'ייסון גרינבלט להכריז על החיבור בין עזה ויו"ש כחלק מ"תוכנית המאה" של הממשל האמריקני. נראה שהוא חושב שיש לכך סיכוי, כי זה מה שכולם אומרים, והוא – כמו האמריקנים – מאמין שמה שהם אומרים זה מה שהם מתכוונים. האמריקני לא מאמין שבמזרח התיכון אדם יכול לומר דבר אחד, להתכוון לדבר הפוך לחלוטין ולהסתיר את כוונתו לחסל את מי שהוא מרעיף עליו בדבריו אהבה וחיבה, חיבוקים ונשיקות.

ייתכן שזו הסיבה העמוקה לכישלון כל התוכניות האמריקניות והישראליות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן האמריקני והישראלי חושבים כמו מערבי, ואילו הפלסטיני ואחיו הערביים חושבים כמו בני המזרח התיכון. כל עוד לא יבינו האמריקנים והישראלים את תרבות המזרח לעומקה על כל רבדיה, הם ימשיכו לייצר תוכניות שלום. תוכניות יהיו, אך שלום לא יהיה.

מרדכי קידר

 

* * *

חובב טלפז

השימוע לקאבנו: סכרי תרבות נפרצו

באחת מהשיחות המכוננות בין אדאמס לג'פרסון – מראשי האבות המייסדים של ארה"ב – הם דנו בנושא שבועת אמונים של נבחרי ציבור שעומדים לשאת משרות ברמת האיחוד הארצי. הם דחו נוהג נפוץ בדמוקרטיות הקדומות שבו נשבעו לקיים את חוקי הפרלמנט הנבחר שלא לדבר על אמונים לנשיא או למלך שהתקיים במדינות רבות. אין הגיון לשמור אמונים לחוקי הפרלמנט אליו נבחר חבר חדש כאשר מחר יחוקק בו חוק חדש כלשהו הנוגד את ציפור נפשו. להישבע אמונים, לאיזו מדינה? איך אפשר כאשר יש באיחוד כרגע רק 13 סטייטס ויהיו עשרות רבות שצפויות בעתיד להצטרף לאיחוד הנכסף.

הם סיכמו ביניהם ששבועת האמונים האולטימטיבית תהייה לנייר מסויים ! ולנייר הזה יקראו החוקה !!! ואכן בשבועת הנשיא למשל, אין שום שבועת אמונים למדינה, לא למוסדותיה ואפילו לא "לקיים את חוקיה" כפי שנהוג אצלנו. אבל יש בה שבועה משולשת להגנת החוקה, כדלקמן (הדגשות, ח.ט.):

 

“I, <name>, do solemnly swear that I will faithfully execute the Office of President of the United States, and will to the best of my ability, preserve, protect and defend the Constitution of the United States.”

 

כלומר לא רק להגן, לשָׁמֶר, לשמור ולהגן על החוקה. אסור לגרוע דבר מהשבועה, אך מותר להוסיף. היו נשיאים שהוסיפו מימד רביעי: uphold (לרומם). אין ספק – השבועה נוסכת חותם של קדושה לחוקה.  יום שלם התווכחו בוועידת החוקה (1787) מדוע חיוני להגן על החוקה מכל זווית אפשרית (מומלץ בחום לקרוא).

הפוסק האחרון המופקד על הפרשנות של החוקה, הכוללת בערכיות מוחלטת את כל אחד מ-26 "התיקונים" (Amendments) שהתקבלו ואושררו כדין, הוא בית המשפט העליון. בניגוד ל"עליון" בישראל, הדגשה חדה למירכוז תפקידו זה של ביהמ"ע האמריקני ניתנה בכך שכל הבג"צים נידונים בבית המשפט הפדרלי לערעורים הנמוך בדרגה אחת מהעליון. מכאן, שהשמירה על אופייה של המעצמה העולמית היחידה מוטלת על כתפיהם של תשעה שופטים עליונים שנבחרו ע"י נשיא, אושררו ע"י מליאת הסנאט, וישאו בתפקידם כל עוד לא החליטו אישית לפרוש, או מותם קדם לכך.

עם השנים התמסדו שתי אסכולות מנוגדות בהרכב תשעת שופטי העליון: שמרנית מול ליברלית (או פרוגרסיבית). שופט שמרן מפרש בד"כ באופן מילולי את סעיפי החוקה ותיקוניה – במקביל לרוח "האבות המייסדים", בעוד הליברלי/פרוגרסיבי בד"כ מנסה לפרש את סעיפי החוקה באופן מתפתל שיתאים "לרוח הזמן".

המייסדים, שייסדו את החוקה בוועידה חוץ-פוליטית (!), דאגו ליציבותה ע"י הרמת מחסומים גבוהים לשינוייה ע"י המערכת הפוליטית. כל "תיקון" חייב להתקבל ברוב של 66.7% לפחות בבית הנציגים, בסנאט בנפרד, ובמקביל לקבל אישרור ע"י 75% לפחות ממדינות האיחוד!  (אזהרה ידידותית: מי שישווה את המחסום הזה לדרך שבה התקבל אצלנו חוק היסוד "כבוד האדם וחרותו" – יסתחרר !)

הכרעות מובטחות ע"י מיספר בלתי זוגי (9) של השופטים. ביובל האחרון התקבע הנוהג שנשיא דמוקרטי ממנה שופטים ליברלים ורפובליקני שמרנים. בשנות הדור היו 4 שופטים לכל צד ושופט אחד – קֶנֶדִי – מתנדנד. לפני 5 חודשים הודיע קֶנֶדִי על פרישה(!) כאשר הנשיא רפובליקני (!!) ידוע כמי שמוציא לפועל הבטחות בחירות למרות שהתקבלו בליגלוג, ושמו טראמפ (!!!). אזעקת הסירנה היתה מחרישת אוזניים, ובמשרדי המפלגה הדמוקרטית לא כבו האורות מאז אותו יום מר ונמהר. מדוע ?

הנשיא טראמפ, שנבחר על אג'נדה הנמצאת בקונפליקט אינטרסים חריף, חד וישיר עם האג'נדה הדמוקרטית, מתברר כמצליחן – winner – סידרתי עם ביצועים חופפי הבטחותיו. הוא מאיים על הישרדותה של האג'נדה הדמוקרטית שהוצאה לפועל באופן מזורז ב-8 שנותיו של אובמה. תרבות החיים בארה"ב עברה שינוי מהותי במהלך הדור האחרון כתוצאה של תופעות שהחלו לפני כן. נתעכב רק על העיקר.

שיעור הפריון – ילדים לאשה ירד מזמן מתחת לרמה השומרת על יציבות גודל האוכלוסייה. עמדתי על כך במאמר קודם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. הגורמים העיקריים: עלייה ביוקר המחייה, במיוחד בערים הגדולות ויציאת הנשים לעבודה. בתחילת שנות ה-70 במאה הקודמת חצה שיעור הפריון את קו היציבות (2.2) בדרכו המהירה למטה, שלא ע"מ לחזור, ואיתו באה דרישת הנשים לבצע הפלות באופן חוקי. במשפט היסטורי שהוכרע במאבק משפטי ענק בביה"מ העליון ב-1973 - משפט המאה ועשרים: Roe v. Wade, זכו הנשים באפשרות לבצע הפלות באופן חוקי תחת מגבלות מסויימות. רבים רואים בהחלטה זו "ניצחון פירוס" שלא רק שלא פתר את הגרעון בילודה אלא העמיק אותו. חוקי הטבע הנוגעים לחי ולצומח מראים בבירור שאוכלוסיות שואפות תמיד לגדול ופועלות נמרצות בכיוון זה.

 

 

אכן, גורלן של אוכלוסיות אנושיות הנמצאות בנסיגה אינו סוגה בשושנים. יפן שרוייה במיתון מתמשך זה שנות דור כאשר שיעור הפריון שלה הוא 1.5 בלבד והיא אינה מתירה "יבוא אנושי" בצורת הגירה!

ארה"ב "פתרה" חלקית את הפער ע"י הגירה חוקית ארוכת שנים וכשזו לא הספיקה איפשרה הגירה בלתי חוקית בעצימת עיניים במיוחד בגבולה הדרומי בן אלפי המיילים. מיספרם של "חסרי הדוקומנטים" (שם מכובס למסתננים בלתי חוקיים ועוד בארץ החוק והסדר) נמצא בתחום ה- 20 מיליון והמפלגה הדמוקרטית פרשה עליהם את כנפיה החמימות. צאצאיהם שנולדים בארה"ב הם אוטומטית אזרחים אמריקנים בעלי זכות בחירה כשרה למהדרין בעוד הוריהם מועסקים בתנאים מחפירים ומקבלים הגנה ב"ערי מקלט". על מרכיב האוכלוסייה הזה בונים הדמוקרטים את תוחלת הרוב המוחלט. מיצובה וביסוסה של ההגירה הבלתי חוקית מחייב גבול דרומי פתוח, כפירצה מזמינה הקוראת לגנב – מרכיב מרכזי במורשת אובמה שבא לחפות על הירידה בפריון בתקופתו (בגרף למעלה)!

את הפירצה הזו הבטיח טראמפ, ומבטיח שנית, לבוחרים לסתום (בשיטה ישראלית) – עם חומה בלתי עבירה. המחיר – 25 מיליארד דולר. כסף קטן במונחים אמריקנים. ישראל השקיעה פי 20 ביחס לתמ"ג על הגדר מול סיני והחומה ביו"ש. אבל את דמי הכיס האלה בדיוק נחושים הדמוקרטים לחסום בעדיפות ראשונה אם יממשו רוב בבית הנציגים ב-6 בנובמבר.

ברמה של משאת חיים יש לדמוקרטים ערגה חלומית, שונה לחלוטין – ביטולו של "התיקון ה-12" לחוקה, תיקון שהביא לביסוסה הרצוי של שיטת האלקטורל-קולג' ובהמשך ל"מנצח לוקח הכול" בבחירות לנשיא. בהיעדרה של השיטה הזו למשל, כבר לא היה נבחר כל נשיא רפובליקני במאה הנוכחית ולראיה, בוש הבן בשנת 2000 וטראמפ ב-2016 הפסידו במניין הקולות הכללי וזכו בנשיאות ע"פ מניין האלקטורים. נצחונו של טראמפ על הילארי קלינטון הוא "ייהרג ובל יעבור" בעיניים דמוקרטיות. הילארי קיבלה 3 מיליון קולות יותר מטראמפ בעוד הוא זכה בהפרש ניכר של 306 אלקטורים מול 232 בלבד להילארי.

על חיוניות במונחי הישרדות של שיטת האלקטורים כולל התיקונים שהתקבלו בהמשך, בשמירה על איחוד המדינות ומניעת התפרקותה של ארה"ב נכתבו ספריות שלמות וקצרה היריעה מלהרחיב כאן. נסתפק במסקנה מקובלת למדי – שיטת אלקטוראל קולג' הנוכחית היא הַמֶלֶט שמדביק את 50 המדינות באיחוד הרפובליקה הנקרא ארה"ב. בלעדי השיטה הזו וללא הגיבוי של שני-סנטורים-למדינה-באיחוד, ארה"ב תתפרק. הקצנה כה חריפה בין שני המחנות כבר היום מביאה לפילוג חריף בעם ולמיספר הולך וגובר של הליכים משפטיים שמסתיימים רק בבית המשפט העליון. וכאן אנו חוזרים לפתיחת המאמר – פרישתו של קֶנֶדִי המתנדנד מול אישרורו של ברט קאבנו, אישרור אותו ניסו הדמוקרטים לחסל בכל דרך אפשרית, ואם לא יילך, אז על בסיס עקרון "המטרה מקדשת את כל האמצעים," לנסות גם בכל דרך בלתי אפשרית !!! ליחס של 5 שמרנים מול 4 ליברלים בעליון האמריקני יש כרגע סיכויי הישרדות לשנים רבות, יתרה מזו השופטת העליונה, רות ביידר גינסבורג בת 84 – ליברלית למהדרין (יהודייה). אם תיפרוש רצונית, אם לאו, בתקופת כהונתו של טראמפ ולרפובליקנים יישמר הרוב בסנאט או אז ישתקפו האירועים המבישים בהליך אישרורו של קאבנו כמו משחק ילדים בפעוטון חביב מול אישרור שופט שמרן נוסף שיביא את היחס ל-6 שמרנים מול 3 ליברלים!!!

בקיצור נמרץ. הליך אישרור קאבנו החל עם פירסומו של טראמפ את רשימת 25 המועמדים, כולם בעלי רקורד מוכח של שופטים בדרגות הגבוהות ביותר. כבר בשלב הזה כל הדמוקרטים בוועדה המשפטית בסנאט הודיעו על דחייתם של כל המועמדים ברשימה.

עם בחירתו של טראמפ בקבאנו יצא הליך השימוע לדרכו כאשר הדמוקרטים מבקשים לקבל לידיהם את כל פסקי הדין ב-12 השנים האחרונות. אלא שכנשיא "הפדרלי לערעורים" אפילו 90% של כתביו חצו את קו המאה אלף דפים... כמובן שזה לא עזר להם, ההליך התקרב לסיומו, או-טו-טו מאשררים. אלא שבדקה ה-90 (באמריקה – בשעה ה-11) התפרסם לפתע מכתב ב"וואשינגטון פוסט" של מתלוננת על ניסיון של אונס שבוצע ע"י קבאנו וחברו לפני 36 שנים בהיותה בת 15 והוא 17! אז הסתבר שהמתלוננת, ד"ר קריסטין בלייזי פורד, ביקשה בכלל לשמור על עילום שם ואת המכתב שלחה חודשיים קודם לכן (!) לנציגה הבכירה של הדמוקרטים בוועדה המשפטית – סנאטורית דיאנה פיינשטיין (יהודייה) וזו בחרה לנהוג בניגוד מוחלט ל"הליך התקין" (Due Process) של שמיעת עדותה בזמן אמת בדלתיים סגורות – הליך נדוש למדי – מה שהוביל לשמיעת עדותה במליאת הועדה ללא עדות מסייעת כלשהי במטרה לעקוף את "חזקת החפות" (Presumption of Innocence) המעוגנת בחוקה באמצעות תקדים משפטי חשוב המסתמך על "התיקונים" מס. 5 , 6, ו-14.

במילים אחרות, במהלכיה של פיינשטיין במיוחד וחבריה הדמוקרטים בוועדה בוצעו עברות חוקתיות בניגוד לשבועתם שלהם להגן על החוקה. בנאום ארוך היסטורי לפנתאון, על ריצפת הסנאט, הזימה הסנאטורית קולינס ממיין, שנחשבת בכלל למתנדנדת, אחת לאחת את כל הטענות נגד קאבנו במקצוענות משפטית מרהיבה, קודם כל על בסיס פסיקותיו המשפטיות כנשיא "הפדרלי לעירעורים" וכמי שהיה המצטיין בלימודי המשפטים באוניברסיטת ייל היוקרתית. בחלק השני של נאומה שעסק בהאשמות בנושאי הטרדות מין חמורות, היא הוקיעה באופן חותך חד וברור, עם כל מילה מבוטאת למשעי, את כל מהלכי הדמוקרטים כמפרי החוקה, לא פחות.

הדמוקרטים שגורשו מגן העדן על גחונם בהליך הזה, לא השלימו עם הפסדם הצורב והם עדיין שולחים ידיהם מרחוק אל הפרי האסור ע"י ניסיון הדחה (Impeachment) של קבאנו מכס מושבו בעליון. אין להם אג'נדה אחרת, הם יודעים בוודאות שניסיונם זה לא יצלח, אבל אולי זה יקושש להם קולות בבחירות האמצע...

בינתיים טראמפ, שכלל לא עומד לבחירה הפעם, אבל האג'נדה שלו חשופה בצריח, נפגש 3 פעמים בשבוע עם העם הנוהה אליו בערי השדה ברחבי המדינה בבגדי וסרבלי עבודה. בכדי לנחות בשדות תעופה מקומיים הוא התחלף במטוסים עם סגנו מייק פנס כי הג'מבו של הנשיא גדול מדי לנחיתה מחוץ לערים הגדולות... זה לבד שווה Standing Ovation  של 10 דקות לפחות באיצטדיון הפוטבול המקומי.

ע"פ פולי הגשש ז"ל: הלו... זה אמריקה ? 

התשובה ב-6 בנובמבר!

חובב טלפז

 

* * *

יוסי אחימאיר

הצדעה לגדודאים

את סיפור הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, "מגילת הגדוד", חתם הוגה רעיון הגדודים, הסגן זאב ז'בוטינסקי, בדברי פרידה לכל אחד מחבריו, אלפי הלוחמים היהודים:

"אתה תחזור אל בני משפחתך, רחוק אל מעבר לים, ושם, כשתעיין פעם בעיתון, תקרא בו בשורות טובות על חיי-חירות של יהודים בארץ יהודית חופשית – על בתי מלאכה וקתדראות, על שדות-חריש ותיאטראות, ואולי גם על צירים ושרים.

"ושקוע תשקע בהרהורים, והעיתון יישמט מן היד, ותזכור את עמק הירדן, ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאבו-עין. התעורר אז וקום. גש אל המראה והסתכל בגאון בפניך. הזדקף והתמתח והצדע. זוהי – מלאכתך שלך."

 

בשבוע שעבר נערכה אזכרה לחללי הגדודים העבריים, במקום מנוחתם מזה מאה שנה בדיוק, בבית הקברות הצבאי הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה, בהר הצופים בירושלים.

שורות שורות ניצבות מצבות האבן האפרוריות, המנציחות אלפי לוחמים בריטים, אוסטרלים, ובני לאומים נוספים, שנרתמו יחדיו ב"מלחמה הגדולה" להכות בגרמנים ובבעלי בריתם התורכים. בהר הצופים, אבל גם בבאר-שבע, ברמלה, בחיפה וב...עזה. בתי קברות מטופחים, ירוקים, שהוד והדר בריטיים שורים עליהם.

מבין אלפי המתנדבים – אלה שנענו לפני מאה שנה לקריאתם של ז'בוטינסקי וטרומפלדור, פאטרסון ומרגולין, ולחמו לשיחרור ארץ-ישראל מידי השלטון העות'מאני – ארבעים וחמישה לא זכו לשוב בשלום הביתה, לגשת אל המראה לאחר תום שירותם, ולהצדיע לדמותם הנשקפת בה.

אחרי מאה שנה – עם ישראל מצדיע להם!

החללים העבריים טמונים לצד אלפי רעיהם הלא-יהודים. אותן מצבות אבן מלבניות, זקורות, ובהבדל אחד – על מצבותיהם מוטבע מגן-דוד ולא צלב. הם הונצחו גם בהר האחר, בצידה השני של ירושלים, הר הרצל, באתר ההנצחה ליותר מ-23 אלף ושש-מאות חללי מערכות ישראל, מאז סוף המאה ה-19 ועד לימינו אלה. שמותיהם חקוקים על לוחיות האבן בהיכל הקודש.

הלוחמים היהודיים בגדודי "קלעי המלך" ה-38 וה-39 ידעו, כי בבואם ממרחקים, מארצות הים – בהתגייסותם, בהתנדבותם, בלחימתם בשורות הצבא הבריטי – הם מחדשים את הצבאיות היהודית זו פעם ראשונה מזה אלפיים שנה, מאז ימי בר-כוכבא.

הם הוכיחו, מה שכל-כך מובן מאליו בימינו, כי גם יהודים יודעים לעטות על עצמם מדים, לשאת נשק, להילחם. הם ידעו, כי בכך הם מקרבים את ההכרה הבינלאומית בזכות בני העם היהודי לשוב למולדתם ולחדש בה את העצמאות, כאומה ככל האומות, כמדינה ככל המדינות, וכך היה.

מאה שנה חלפו מאז קרבות מלחמת העולם הראשונה במזרח-התיכון, ומה רבו התהפוכות שהתרחשו מאז בארץ-ישראל. 400 שנה שלטו כאן התורכים, 30 שנה שלטו כאן הבריטים, תחת כתב המנדט שניתן להם על-ידי חבר הלאומים. ואולם עם ביסוס שלטונם, הם איכזבו את הגדודאים העבריים, שלחמו בשורותיהם, ואת עם ישראל כולו.

הבטחותיהם לעם היהודי, שראשיתן בהצהרת בלפור, להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, הופרו אחת לאחת כבר משנות העשרים של המאה הקודמת. בלית ברירה, קמו המחתרות הלוחמות. חוד המאבק לעצמאות ישראל התהפך. הוא הופנה מאז 1930 נגד "השלטון הזר" הבריטי, והביא להסתלקותו.

מזה שבעים שנה – לא התורכים, לא הבריטים ולא הערבים הם שליטי הארץ הזאת, כי אם העם היהודי, שכונן מחדש אחרי אלפיים-שנות, את קוממיותו ומדינתו במולדתו ההיסטורית. מדינה יהודית אחת כנגד עשרים ויותר מדינות ערביות.

מצבות האבן דוממות. הן יכלו לשרוד מאה שנה והרבה יותר, כי יש מי שדואג לתחזוקתן. שאם לא כן – הן עלולות היו להתפורר ולהיעלם ועימן זיכרון המת שטמון תחתן. גם את הזיכרון האנושי-רוחני יש לטפח. זיכרון המתים. וזה תפקידנו. כי באין קולקטיב שיטפח את המורשת וינציחה, המתים נשכחים ונעלמים לחלוטין מן התודעה. זה גורלם של רוב בני אנוש.

יבורכו, על כן, למי שעשו לקיים את האזכרה הזאת לחללי הגדודים העבריים. מצבותיהם שלמות וזקורות, הודות לבריטניה שיודעת לתת כבוד ללוחמיה במקומות נפילתם. פרחים הונחו למרגלותיהן. דפי זיכרון חולקו לבאי הטקס.

מאה שנה לאחר מותם – הגדודאים שלנו אינם נשכחים. גם במקומות מנוחתם האחרונה וגם במוזיאון המחודש בבית הגדודים במושב אביחיל. כבוד לסוללי הדרך לצבאיות העברית המתחדשת על אדמת ארץ-ישראל!

פורסם לראשונה ב"מעריב", 15.10.18

יוסי אחימאיר

 

* * *

יהודה דרורי

יש פתרון לאלימות מעזה  

 אין לנו שיג ושיח עם החמאס, כל "הסדרה" הינה רמייה ודחייה של עימות עתידי חמור. החמאס אומר את האמת, דהיינו, שהמטרה העיקרית שלו היא "לכבוש את מדינת ישראל ולגרש או להרוג את כל היהודים שבה..." הם אכן שואפים למטרה זו, ופועלים בכיוונה. הם אינם פתוחים לכל פשרה אשר תנתק אותם ממטרה זו, למעט איזו הודנא שפירושה: "הפסקת אש זמנית עד שנתחזק לתקוף אתכם."

במשך השנים החמאס הבין שאינו מסוגל להילחם איתנו על פני הקרקע, מצאנו גם פתרון לטילים שלו ולכן החליט לבנות מערך קרבי מתחת לפני הקרקע ("טרור המנהרות") שגם לו מצאנו פתרונות... לא נשאר להם דבר אלא להכריח אותנו לצאת לקרב האחרון בתקווה שהוא יביא להם הפסקת אש עם הישגים מהקהילייה המוסלמית והבינלאומית.

 זהו הבסיס העובדתי למצב הקיים היום ברצועת עזה, אלא מכיוון שהחמאס הבין כי ישראל לא ששה להילחם בו, [מפני שמדינת ישראל נמצאת במצב כלכלי ובין-לאומי טוב מכדי להסתבך במלחמה חסרת פתרון ותוחלת], לכן הם החליטו על אסטרטגיה של טרור אזרחי שבו הם מנסים לפגוע בנו באופן שוטף, על ידי טרור לא קונבנציונלי המורכב מעפיפוני אש, בלוני פיצצונות, ובקרוב יפעילו לדבריהם גם רחפנים עם חמרי בעירה ודלק שיוכלו להנחית בדייקנות על בתים, כלי רכב אזרחיים, מטרות צבא וחיילים.

 עשרות אלפי דונם של יערות ושטחים חקלאיים נשרפו כבר, הם מוציאים יום יום אלפי אזרחים לחבל בגדר ולפגוע בחיילים – לא אכפת להם מפצועים ואפילו ממיספר הרוגים מדי יום (הם יכולים לבזבז כוח אדם זול ועלוב עד בלי די...) אבל הם מכאיבים לנו כלכלית ומוראלית. ולציבור הישראלי נמאס והוא בימים אלו לוחץ על הממשלה וצה"ל לפעול כדי להפסיק מלחמת התשה זו.

צה"ל חוטף, יישובי העוטף חוטפים, אבל ממשלת ישראל שותקת, ולדעתי משום שראשי מערכת הביטחון וראש הממשלה לא יודעים בדיוק מה יעשו בתום המלחמה... האם יישארו לשלוט בעוד מיליון וחצי פלסטינים? ומה יעשו באנשי החמאס שייכנעו בהמוניהם?

מאוד מוזר, שאף אחד בממשלה, למעט נפתלי בנט, לא מבין שהפתרון היחידי למצב הוא השמדת האיום של החמאס, כי הם לעולם לא ישלימו עם קיומנו וילחמו בנו, לכן תמיד העורף הישראלי יעמוד בסכנה אם הם לא יחוסלו אחת ולתמיד. לכן, אין מנוס מכניסה לרצועה בכוח אש חזק ביותר למניעת קורבנות של חיילי צה"ל וסריקת השטח לעקר אותו מכל לוחמי החמאס טיליהם ונשקם. להשיג ניצחון מוחץ תוך מספר ימים!

 אנחנו יודעים מי הם אנשי החמאס , היכן הם גרים, היכן לשלוף אותם ממשפחותיהם שם יתחבאו הפחדנים בין הנשים והילדים... אנחנו מודעים למערכת המנהרות שבקצת גז כלור (חוקי לפי אמנת ז'נבה) ניתן יהיה ל"חטא" אותם מהטרוריסטים – או אז נצטרך להעלות את אלפי הטרוריסטים של החמאס (אלו שישארו בחיים וייכנעו) על אוניות זרות באשדוד ולשלוח אותם... לפטרוניהם באיראן!! (בדומה למה שעשינו בשעתו עם אש"פ בביירות).

 בנתונים של המערך העולמי והאזורי כיום, יתאפשר לנו לעמוד בלחץ בינלאומי אף שיתגבר מיום ליום בתקופת הקרבות. הפסקת האש תבוא רק כאשר השטח יהיה נקי מהטרור ונשקו ואז אולי נסכים להעביר את השטח לשליטת המצרים (שכיום אינם רוצים בו בגלל שליטת הטרור החמאסי – שהוא חלק מטרור "האחים המוסלמים") ואם המצרים יסרבו – בשום פנים ואופן לא נעביר לשליטת הרשות הפלסטינית ולא נישאר ברצועה אלא נעבירה לשליטה בינלאומית אמינה בראשות ארה"ב, האו"ם או סעודיה ומדינות המפרץ.

יהודה דרורי

 

* * *

הדסה  מור

מחזה פלוס זמר  – יוצר מחזמר

"מיקה שלי" בתיאטרון הבימה

הרעיון   הטמון בהעלאת מחזות זמר בתיאטראות שלנו, שהולך וצובר תאוצה, הוא פשוט וגאוני:  קודם בוחרים  שירים שכתב מלחין  ידוע,  או שירים שאותם שר זמר ידוע, כולל המוסיקה והמילים, ואז  להדביק אותם למחזה שנכתב בעבר, או לחבר  סביבם טקסט  מתאים, כגון על חייו של המלחין, והרי לכם מחזמר לעילא ולעילא. 

כך  נעשה במחזמר "פשוט לאהוב" שהעלה תיאטרון הקאמרי  לשיריו של אריק איינשטיין,  כך נעשה במחזמר "סימני דרך" בהבימה, על שיריה של נעמי שמר, וכן מתכננים להעלות בקאמרי מחזמר  מבוסס על שיריו של אייל גולן.

קשה לי שלא לציין את הדימוי שעולה בי ממהלך שכזה: כמו לקחת קודם את הכפתורים  היפים ואז להתאים להם שמלה מוכנה שנתפרה בעבר; או לתפור שמלה חדשה מתאימה  לכפתורים.   

 הפעם מעלה תיאטרון הבימה את המחזמר "מיקה שלי",  שהכפתורים שבו הם שירים אותם הלחין יאיר רוזנבלום ז"ל  (שנפטר ב-1996) במהלך עשר שנים – מאמצע שנות השישים עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, ואילו השמלה המוכנה שהתאימו לשירים הללו הוא המחזה שהוצג כבר על בימותינו באותו  שם, מאת גדי ענבר.

 את  עבודת הבימוי ליצירת הכלאיים הזו ביצע באופן גאוני הבמאי הקבוע של תיאטרון הבימה – משה קפטן,  שהרי מחזמר מורכב גם  מדרמה, גם משירים וגם מריקודים וגם ממוזיקה – כמו ציור שנצבע בכל סוגי הצביעה – שמן, אקריליק, מים ופחם. ומשה קפטן שוחה בצבעים הללו כלוויתן במים.

החלק הדרמטי במחזה מתחיל בהצגתם של חבורת נערים ונערות בסיום לימודיהם התיכוניים, על סף גיוסם לצבא. והימים הם ימי האופוריה של מלחמת ששת הימים ועד לטראומה הנוראה של מלחמת יום הכיפורים. זהו מחזה המתרחש בין שתי מלחמות לבין שתי אהבות. זהו סיפור אהבה, שבו מיקה – המגולמת לסירוגין על ידי יובל  דיין  ועמית פרקש – מתאהבת תחילה בגידי,  אותו מגלם נדיר אלדד/דור הררי, צעיר מלא חיים מאותו המחזור, שלוקה בהלם קרב באחד מקרבות ששת הימים, שנוטש אותה ובורח מן הארץ בחיפוש אחר שקט לנפשו.

ואהבה שנייה של מיקה ניתנת לארי, אף הוא מאותו מחזור,  שמוצא את דרכו בחזרה בתשובה והופך לדתי אך גם מוצא דרך ללבה של מיקה.

ישנו גם סיפורם של מנו ואלישע, ההומוסקסואל, וסיפורן של  נועה ודבי, שנולדו עם קום המדינה ומנסים למצוא את דרכם  ואת זהותם  בתום אותה תקופה שנעה בין  שיכרון הניצחון לעבר  הלם מלחמת 1973 שממנה רבים לא חזרו,  ו"ההתפכחות שבסופה",  כפי שנכתב בתכנייה.     

אז מצד אחד זהו ערב מושקע, שלתוך הסיפור הדרמטי שזורים שיריו היפים של יאיר רוזנבלום, ביניהם שלווה,  בשמלה אדומה,  מוכרחים להמשיך לנגן,  גבעת התחמושת, שיר השלום  ועוד רבים אחרים.

אולם סיפור האהבה בין מיקה לגידי, יש בו משהוא סטריאוטיפי. מיקה המרוקאית, שאביה המרוקאי מנהל דוכן מכולת, בכיכובו של   יעקב כהן, שמשחק בצורה אצילית ומאופקת,  וממש גונב את ההצגה מכל הצעירים שסביבו, ומנגד ישנה אימו  של גידי, בלונדינית ניצולת שואה, שאותה מגלמת מיקי קם, והם מצטיירים כאילו שתי תרבויות נבדלות עומדות זו כנגד זו.

גם בין שתי האהבות של מיקה נפער פער תרבותי-חברתי, כאשר גידי חוזר לארץ ומתכוון לחזר גם אליה, הוא מתעמת עם ארי, אהובה הנוכחי, הדתי, כמו היו שני עולמות.  

 נכון, יש הרבה נוסטלגיה, אבל יש גם תחושה שכבר היינו די והותר בתקופה הזאת ונגענו ובחשנו  די והותר בנושא הזה. די, מספיק. ואילו השירים,  תמיד נעים לשמוע שיר, חלקם מושרים בעמידה על הבמה. כמעט ללא תנועה, וחלקם מלווים בריקודים שעוצבו בידי כוריאוגרפים מקצועיים  בסגנון הדאנס והסווינג,  שבהחלט מהנים. 

 חסרים בהצגה קצת עידון, קצת ג'נטלמניות. היא עשויה תפרים גסים מדי. יותר מדי מצ'ואיזם.  אין ריגוש. הרבה קלישאות, הרבה התבטאויות וולגריות. הגברים שבחבורה, שמתבגרים מהר מאוד מתלמידי תיכון ללוחמים עזי נפש, מרוכזים מאוד במימוש גבריותם ומתעלמים  בעקביות מרצונות הנשים הסובבות אותם. הקטע של הקרב,  שבא לאחר שהחיילים השאננים שומעים את  קריאת הצופן "סדין אדום"  מזנקים לתוך  מדיהם  ונוטלים את נשקם,  ויוצאים לקרב – הנו מרשים ביותר. הצלליות של החיילים המוקרנות בענק, שיורים, ונורים ונופלים,  איזו חוויה, איזה מוות, אבל גם איזה קיטש. 

חוסר העדינות נפער גם בשיר "יפות יפות",  שמבוצע על ידי חיילים כשהם חוגגים עם חוברות של פלייבוי, וגם השיר של אלישע ההומו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" די צורם.  ואילו דמותה של דבי, אותה מגלמת אושרת אינגדשט, לא ממש מתברגת בטבעיות לחבורה. דבי היא שחורה אתיופית, אמנם יפהפייה ומחוטבת, משחקת נהדר ושרה ורוקדת,  אבל מה עושה  בחורה אתיופית  בחבורת תיכוניסטים משנות השישים-שבעים?  אז עוד לא היו אצלנו אתיופים. אז שיהיה.                                                נראה היה שהקהל אהב את ההצגה המזמרת-רוקדת הזאת. לי יש אולי יש דרישות גבוהות יותר ממחזמר, אולי משום ש"התפנקתי" במחזמרים הגדולים של לונדון וניו-יורק: מיס סיאול, פנטום האופרה, פורגי אנד בס, מיי פייר ליידי, אוויטה, ועוד. אני מאוד אוהבת מחזמרים, אבל עם כל הכבוד למלחינים הישראליים, השמלות או החליפות הנתפרים סביבם, צריכים להיעשות  בתפרים עדינים ואמנותיים ועל רמה גבוהה יותר.

נכון שלבנות מחזמר סביב מוזיקה ותמלילים שקיימים על המוכן, חוסך הרבה עבודה והוצאות,  כי המרכיב העיקר,  המוסיקלי,  כבר קיים. אבל בהחלט רצוי לנסות לתפור קודם את השמלה, ורק לאחר מכן להתאים לה כפתורים.  קודם להתבסס על סיפור או מחזה או ספר מעניין,  ואז לחבר לו מילים ומוזיקה.  כך נוצרו בעצם כל המחזמרים הגדולים בעולם:  סיפורה של אויטה,   עלובי החיים על פי ספרו של ויקטור הוגו, גבירתי הנאווה על פי מחזהו של ברנרד שואו, ועוד ועוד. כל אלה הועלו כבר על בימותינו בתרגום לעברית וזכו להצלחה עצומה.  אבל  המטרה היא,  שגם אנחנו בארץ נרים מחזמר, שירוץ  גם על בימות העולם. הלוואי.

  אנחנו רק בתחילת הדרך. צריך רק להתקדם ולעלות  בדרגה. בינתיים, לכל חובבי הז'אנר והנוסטלגיה,  בהחלט מובטחת הנאה מ"מיקה שלי".           

הדסה מור

 

אהוד: שכחת את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שלנו – של גרונימן, אלתרמן, ארגוב ובונים. אחד ממחזות הזמר הגדולים שנוצר אי-פעם, עדות ל"תור הזהב" של התרבות הישראלית.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. מחסום בפני ההתבוללות

נישואיהם של לוסי אהריש וצחי הלוי הפכו לסוגיה ציבורית, ועוררו תגובות קיצוניות, בקשת שבין השתלחותו הגזענית הנחותה של אורן חזן לבין דברי תהילה בשבח ההתבוללות כמשאת נפש (במאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" בשבח ההתבוללות, חסר היה רק הביטוי שזה "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים).

לא אחדור לפרטיותו של זוג מאוהב שהחליט להינשא, אלא אדון בסוגייה ברמה העקרונית. אני רואה ערך עילאי בהבטחת קיומו ועתידו של העם היהודי ומצפה מכל יהודי לראות עצמו מחויב לכך. אני שולל מכל וכל התבוללות. צר לי על כל יהודי שנוטש את עמו. אך אני מאמין שיש מחסום אחד בלבד בפני ההתבוללות – חיים בארץ ישראל.

יהודי לא יכול להתבולל בישראל. ישראל היא מדינה יהודית, החברה היא חברה יהודית, התרבות שלה היא תרבות יהודית, מעגל השנה שלה הוא מעגל החגים היהודי, יום המנוחה שלה הוא השבת, השפה שלה היא העברית, האוכלוסייה שלה היא יהודית. כמעט 100% מן היהודים בישראל מתחתנים עם יהודים, וגם יהודי או יהודייה שבן זוגם אינו יהודי והם חיים בישראל – הם, ילדיהם ונכדיהם (כל עוד יחיו בישראל) יהיו חלק בלתי נפרד מן הקולקטיב היהודי.

לא כן בגולה, בארצות הרווחה. שם ההתבוללות היא סכנה ממשית. שם היהודים הם מיעוט; סטטיסטית רוב הסיכויים שיהודי יתאהב בלא-יהודייה, כי אותה הוא יפגוש בבית הספר, בעבודה ובחברה. ואכן, אחוז נישואי התערובת גבוה מאוד, הולך וגדל. קיומם של הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי מאטים באופן משמעותי את ההתבוללות, ומעכבים בדור או שניים את השמד הרוחני, אך לא לעולם חוסן. לאורך זמן, אין עתיד יהודי בגולה.

לכן, אני מסרב להיות מודאג מזוג מעורב שהתחתן בישראל. אני הרבה יותר מודאג מן הירידה מהארץ. אמנם הירידה מן הארץ היום היא הנמוכה ביותר מאז קום המדינה, אך עדיין היא גדולה, וחמור יותר – היא נהנית מלגיטימציה. אנשים מתייחסים אליה כבחירה נורמלית, טבעית ועצם הביטוי "ירידה" אינו פוליטיקלי קורקט. זו "הגירה", ביטוי של נורמליזציה ולגיטימציה לירידה. לא עוד עליה וירידה, כי הרי "אסור להיות שיפוטיים," אלא הגירה מן הארץ לחו"ל ולהיפך.

ישראלי שירד מן הארץ והשתקע בגולה – רבים הסיכויים שילדיו, ואם לא ילדיו – נכדיו, לא יהיו יהודים, לא יהיו חלק מעם ישראל.

לכן, מי שחרד מפני התבוללות, אל יתעסק באיזו חתונה, הגם שזהו סיפור סקסי, תרתי משמע, ועסיסי. מוטב שיעלה על סדר היום את סוגיית העלייה לארץ והירידה ממנה. מחויבותה של ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, לעתיד העם היהודי, ולהבטחת המשך יהדותם של בני העם היהודי, צריכה להתבטא בפעולה למען עליית היהודים לארץ ישראל ולמניעת ירידתם של ישראלים לחו"ל.

הציונות היא התשובה להתבוללות; היא הבטחת עתידו של העם היהודי – לא רק עתידו הביטחוני והחומרי, אלא גם הרוחני.

המאמר התפרסם לראשונה ב"ישראל היום"

 

 

2. אורי אבנרי (פרק י"ב ואחרון)

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

 

י"ב. סוף דבר

במהלך העבודה, בה ניסיתי להשיב על השאלה – כיצד אורי אבנרי ,"אויב המשטר מיספר אחד", הצביע בבחירות האחרונות למפלגת הממסד – "העבודה", חקרתי לעומק את דמותו של אבנרי.

התכונה המרכזית שמאפיינת אותו, לדעתי, היא הרדיקליות. סגנון כתיבתו נטול הספקות, הצובע הכול בשחור לבן, הוא ביטוי לאופיו. כשאבנרי היה בימין, הוא היה ימני רדיקלי. כשהוא היה בשמאל הוא היה שמאלני רדיקלי. המעבר הזה היה קל לו, להערכתי, הרבה יותר ממעבר מאחד הצדדים הללו למרכז. עובדה זו, מחריפה את התמיהה על תמיכתו במפלגת העבודה בבחירות. התופעה של קירבה בין השוליים הקיצוניים של שני צידי המפה הפוליטית היא תופעה ידועה בעולם. זוהי, למשל, המציאות היום ברוסיה, בה הקומוניסטים משתפים פעולה עם פשיסטים. כך היה בגרמניה בשנות ה-70, כאשר קבוצות טרור מהשמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי שיתפו פעולה נגד הסדר הקיים. דוגמה רלוונטית במיוחד למקרה של אבנרי, היא תנועת "הירוקים" בגרמניה, תנועה עליה אבנרי כתב הרבה, היה מקורב אליה מאוד, השתתף בוועידותיה וטען שהיא מזכירה לו את תנועתו – "העולם הזה – כוח חדש". התנועה הזו התפלגה, בסופו של דבר, בין גורמים שפנו לימין הרדיקלי לגורמים שפנו לשמאל הרדיקלי. נראה שעצם הקיצוניות ושלילת הסדר החברתי הקיים, היה הדבק המלכד את התנועה, יותר מאשר אידיאולוגיה משותפת.

בעבודתי ניסיתי לחקור את המקורות הנפשיים שעיצבו את אישיותו והשקפת עולמו של אבנרי. מצאתי, שעליית הנאצים לשלטון, עת חי כנער בגרמניה, ומשבר המעבר מהגולה לא"י והרצון לדמות לצברים, היו שתי הטראומות שהשפיעו עליו כל השנים.

חלק מן הנושאים בהם התמקדתי, מבליטים את היסוד המיליטריסטי באישיותו של אבנרי ואת העמדות הימניות שהשמיע בתקופת בחרותו ושחזר והשמיען מדי פעם בפעם. ייתכן שנוצר עקב כך חוסר פרופורציה בין תופעות אלו לעמדותיו הבסיסיות של אבנרי, כפי שהוא מבטא אותן מאז שנות ה-40 המאוחרות. חוסר הפרופורציה הזה נובע מרצוני להבליט את הצדדים הפחות ידועים ופחות בולטים, אך שלדעתי הם חלק ממנו ובלעדיהם קשה להבין את אישיותו המורכבת.

לסיום – אף שאבנרי הינו אדם קיצוני, שדעותיו תמיד רחוקות מן הקונצנזוס, השפעתו הפוליטית רבה ביותר. במהלך שנותיו כעורך "העולם הזה", עיצב דעות של קוראים רבים ודעותיו החריגות היו לנחלת חלק נכבד מהציבור. בפרספקטיבה של 45 שנה, אני חושב שהוא אחת הדמויות המשפיעות ביותר על תולדות הפוליטיקה הישראלית.

 

2. צרור הערות 17.10.18

* לא להיכנס למארב – היטלתי ספק בתבונה שבאיסור הכניסה לישראל של אל-קסאם, ומגיבים הביעו תמיהה על הספק, שכן מדובר בפעילת BDS.

כאמור, אין לי דעה ברורה לגבי המקרה הספציפי, ולכן אתייחס לנושא באופן עקרוני. הנזק שה-BDS גורם לנו הוא תדמיתי. המטרה שלהם היא להציג את ישראל כמפלצת וליצור לנו דה-לגיטמציה. אנחנו צריכים לשקול איך לא לספק להם תחמושת. לעתים הנזק שהם יכולים לגרום כאן, נמוך יותר מהנזק שהם יכולים לגרום בחגיגה על כך שסורבו להיכנס. זאת מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה – צריך לפעול בחכמה ולא לספק לאויב ניצחונות. בוודאי כשמדובר באוייב מתוחכם. לא חייבים להיכנס לכל מארב של האויב.

 

* יש גבול – אחד הנימוקים המרכזיים לתמיכה בעקירת גוש קטיף ובנסיגה מרצועת עזה היה שמדינה צריכה גבול, והיעדר גבול מוסכם מחליש אותה. לכן, יש לעשות זאת גם באופן חד-צדדי וגם אם הדבר לא יפסיק את הטרור. והגבול חייב להיות קווי 4.6.67, כי זה הקו שכל העולם מקבל אותו, ואם יימשך הטרור, כל העולם יגבה כל תגובה ישראלית, חריפה ככל שתהיה.

היום יש גבול. הוא הגבול של 4.6.67. והוא לא מקובל על הפלשתינאים. הם אינם מכירים בגבול של מדינה שאין הם מכירים בזכותה להתקיים. לכן הם מנסים לפרוץ את הגדר, לחדור לשטח ישראל, לקדם את מלחמת "זכות" השיבה.

חובתה של ישראל להגן על גבולה וריבונותה. כל מי שחודר לשטח ישראל הוא בחזקת מחבל, ויש לירות בו על מנת להרוג. כנ"ל מי שמנסה לפגוע בגדר. כנ"ל מי שמעיף בלוני טרור לשטח ישראל.

ולאלה בינינו, ששוללים את זכותנו להגן על גבולנו – אנו זוכרים זאת כאשר אתם מטיפים לנו לסגת גם מיהודה ושומרון.

 

* אבנים הורגות – מי שסקלו למוות את עאישה ראבי בצומת תפוח, הם מחבלים רוצחים. אחת היא, אם הם יהודים או ערבים. יש לעשות הכול כדי לשים את היד על המחבלים ולהעניש אותם בכל החומרה. שוב קיבלנו הוכחה נוספת לכך שאבנים הורגות; אבנים הן נשק קטלני.

 

* המשומד הזה – דבריו הגזעניים והנחותים של אורן חזן בעקבות חתונת לוסי אהריש וצחי הלוי מעוררי חלחלה וראויים לגינוי. אך באותה מידה אני סולד גם מן הגישה הקיצונית, הנשמעת בימים אלה, המדברת בשבח ההתבוללות ומוקיעה כגזענות כל שלילה של התבוללות.

כיוון שחלק מן הנוקטים בגישה הזאת מציגים עצמם כתלמידיו של ישעיהו ליבוביץ', אזכיר כאן את הסיפור הבא. ליבוביץ' היה הבולט בין מתנגדי האופציה הגרעינית הישראלית. לכן, כאשר התפוצצה פרשת ואנונו, ציפו ממנו תומכיו של ואנונו להתייצב לצדו, והתאכזבו משתיקתו. כשפנו אליו בנושא הוא השיב: "אני לא מוכן לומר אף מילה אחת בעניינו של המשומד הזה, ואנונו! בשבילי אדם שעזב את יהדותו הוא חלאת המין האנושי!"

 

* לימודי חובה – אני מברך על החלטתו של השר ישראל כץ להקדים את לימודי התיאוריה לנהיגה לגיל 15.5, אך יש ללכת עם היוזמה הזאת צעד אחד קדימה. יש להכליל את התיאוריה בתוכנית הלימודים, כלימודי ליבה – חובה חינם, בכל כיתות ט', בכל המגזרים.

 

* הבריז להם – הנשיא טראמפ "הודה" שכדור הארץ מתחמם. מה יעשו עכשיו מעריציו, האידיוטים השימושיים של תאוריית הקונספירציה החולנית של מכחישי ההתחממות הגלובלית? הוא הבריז להם. האם יחשבו מסלול מחדש?

 

* מחוללת שינוי – בשלוש השנים האחרונות, אני חבר מליאת המועצה האזורית גולן, כנציג אורטל (מאז פטירתו של יוני גל, הנציג הקודם). בעבר הייתי חבר המליאה במשך 12 שנים, וזה היה עולם אחר. בשלוש השנים האחרונות חשתי שאני פשוט משחית את זמני, על חברות בגוף מת, חסר השפעה, חסר חשיבות, בקושי חותמת גומי. גוף שחבריו מקבלים הרבה כבוד, מוזמנים לכל האירועים כאח"מים-עלק, אך אין להם כל משמעות בניהול החיים האזוריים.

אז למה בכל זאת הגשתי את מועמדותי ונבחרתי לייצג את אורטל בקדנציה הבאה? לא הייתי עושה זאת, אלמלא קיימתי שיחות בנדון עם מיכל רייקין, שאני מאמין שהיא תהיה ראש המועצה הבאה. השקפתה של מיכל על אודות תפקיד המליאה הפוכה ב-180 מעלות מזו של אלי מלכה. בכוונתה להחיות את המוסד שאלי המית, ולהפוך אותו מחדש ל"אסיפת הקיבוץ" של הגולן, או אם תרצו – לפרלמנט החי והתוסס של הגולן; למוסד שבו יתקיימו הדיונים המהותיים והאסטרטגיים על קביעת מדיניות המועצה בנושאים השונים ושבו תתקבלנה ההחלטות המהותיות (ולא כמו היום, רק ההחלטות הפורמליות שהחוק מחייב, כמו לאשר את הרכב ועדת ביקורת של קיבוץ X, או את חברי ועד ההנהלה של מושב Y). בכוונתה של מיכל לערוך חלק מישיבות המליאה ביישובים עצמם, כישיבות פתוחות לקהל, כדי לאפשר גם למי שאינם חברי מליאה להשפיע.

השינוי המהפכני שמיכל תנהיג בהתנהלות המליאה, הוא רק מרכיב אחד בשינוי שמיכל תחולל בתחומי הקהילתיות, הדמוקרטיזציה, השקיפות, השירותיות והצמחת המנהיגות; נושאים הלוקים היום בחסר וקהילת הגולן צמאה לשינוי בהם.

 

* אך טבעי – משפט ששמעתי מספר פעמים בימים האחרונים (גם מצד תומכים במיכל): "כיוון שברור לכל שמיכל היא המועמדת המובילה, אך טבעי שהאש תופנה אליה."

אולי אני תמים, אך למה, בעצם? למה עלינו להתייחס אל האש הזרה הזאת כאל דבר "טבעי"? למה שלא נשמר את הייחוד של קהילת הגולן כחברה אחרת, עם רוח אחרת, עם פוליטיקה אחרת? הרי ברור שזה רצונו של הרוב המוחלט של תושבי הגולן.

העובדה שמיכל מגלמת את רוח הגולן, היא רק אחת הסיבות לתמיכתי בה. 

 

* ממלכתית גם בבחירות – קשה מאוד להיות ממלכתי במערכת בחירות. אבל מי שממלכתית במערכת בחירות, חזקה עליה שכך תהיה, על אחת כמה וכמה, לאחר בחירתה לראשות המועצה. היכולת של מיכל לא להיגרר ולדבוק בדרכה, מעידה על אחריות, מנהיגות וחוסן. מיכל נכונה לגולן.

 

* רעש שביעית – ראש הממשלה ריגש אותי, כאשר בפתח נאומו בכנסת הוא סיפר על חנוכת בית הכנסת העתיק בעין קשתות שבגולן, שקוּמָם מחדש והוכרז כאתר מורשת לאומית. הוא סיפר על קירות בית הכנסת המדברים שירה לנוכח מציאות חזרת העם היהודי למולדתו.

והיתה לו טעות – נתניהו אמר שבית הכנסת חרב במאה השביעית. הוא חרב במאה השמינית, ליתר דיוק בשנת 749. הוא חרב ברעידת האדמה הקשה שפקדה את ארץ ישראל, ועלתה בחיי רבבות בני אדם. ברעידת האדמה חרבו ערים שלמות, ובהן טבריה ובית שאן.

רעידת האדמה כונתה במסורת היהודית "רעש שביעית", כי היא היתה בשנת שמיטה.

 

* ביד הלשון: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת – בראיון לגל"צ אמר שר הביטחון אביגדור ליברמן, "בתוך עמי אני יושב," כלומר אני מעורה בציבור ומכיר את כל הניואנסים והרגישויות שכרוכים בסוגיית גיוס חרדים, ולא צריך ללמד אותי את העניין.

אכן, זה השימוש המקובל בביטוי, אך אין זה מקורו. הביטוי הוא תנ"כי, מספר מלכים – אלה דברים שאמרה האישה השונמית לנביא אלישע. האישה השונמית אירחה את אלישע, האכילה והלינה אותו. הוא רצה לגמול לה, בכך שיפעיל את קשריו למענה בקרב השלטונות, ותשובתה הייתה "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת," כלומר זה העם שלי, השבט שלי, איני זקוקה לפרוטקציה ולקשרים.

אורי הייטנר

 

* * *

קבלת השבת בצוותא תוקדש לרות ואהרון אלמוג  
 לכבוד פעילותם רבת השנים בתחום השירה והספרות

שישי 19/10 בשעה 1030

על פרשת השבוע "לך לך" – מירון איזקסון
משתתפים: רות ואהרון אלמוג, בני ציפר, מאיר ויזלטיר, פנינה שירב, 
אסתי אדיבי שושן, ארדל עינה, הבנות אליענה ושירה.
שירה: יובל כספין. מנחה: שירי ארצי. ניהול מוסיקלי: רמי הראל. 
 עורכת: נילי שחור

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל בקופות טל. 03-6950156

ובאתר צוותא

 

 

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

י. "יומנו של מקיא עברי"

 בהפלגה השנייה היה צוות הבידור יותר מגובש ומאורגן. הנגנים שלי עבדו יחד כמכונה משומנת היטב ולי התווספו  מערכונים ופיליטונים שאותם הייתי משלב בין הקטעים המוסיקליים. במערכונים ובפיליטונים לגלגתי על האונייה שלנו. עשיתי ממנה שבר כלי מתנדנד, מבלי שהעליתי בדעתי שאני בעצם יורק לבאר שממנה אני שותה. אני זוכר מערכון אחד ששימש אותי במסיבת הסיום של ההפלגה הראשונה וחזרתי והשתמשתי בו במסיבת ההכרות של ההפלגה השנייה:  שם המערכון:

 

אנו נוסעים ב'ארצה' (מעלילות הצי העברי)

(על הבמה שני שולחנות הפוכים המהווים את הספינה, על השולחן הראשון כיסא שעליו יושב הקפטן, על השולחן האחורי לוח עץ בצורת נדנדה.)

נוסעת – (באה עם מזוודה) סליחה האם זו ארצה?

קפטן – בהחלט.

נוסעת – האם יש מקום?

הקפטן – בארצה תמיד יש מקום. כמה כרטיסים את רוצה?

נוסעת – תן לי חצי כרטיס.

הקפטן – רק חצי?

נוסעת – כן. אחרי שנעבור את מחצית הדרך, אקנה הלאה.

הקפטן – בסדר. אל תשכחי לפנות אליי בעוד חודש... 

 

בהמשך המערכון מגיע זוג עם ילד, הילד רוצה לישון, אבל לא מצליח להירדם, הקפטן מציע להם ללכת למועדון, שם נמצא צוות הבידור שיצליח להרדים את הילד בלי בעיות. בסופו של המערכון נערך תרגיל הצלה שבו הנוסעים מתבקשים ללבוש חגורת הצלה. הם מנצלים את ההזדמנות וקופצים  עם החגורות לים. הקפטן, שלפי המסורת נשאר אחרון, צועק לנוסעים – כשתגיעו למרסיי תגידו שעוד כמה חודשים גם האונייה תגיע...

  

מבין הפיליטונים שכתבתי נשמר אצלי פיליטון אחד  שעורר צחוקים רבים. כאשר קראתי אותו באחד הערבים, שמחתי לראות שגם הקפטן הגיע למועדון, (מאמץ נדיר מצידו)  ויכול היה לראות ולשמוע עד כמה הנוסעים שלו צוחקים ונהנים מצוות הבידור.

 

יומנו של מקיא עברי

  יום  א' – מחר עליי לעלות על 'ארצה'. הלכתי לבית המרקחת וקניתי 3 קופסאות כדורי "סע-בריא"  נגד טלטולים לרוחב. 4 קופסאות כדורי "אל-תקיא" נגד טלטולים לאורך ושקית כדורי "קפוץ-לי"  נגד טלטולים לגובה. הכדורים הוכיחו את עצמם מהרגע הראשון, עובדה שבינתיים לא הקאתי בכלל.

יום ב' – אני מטפס ועולה במדרגות אל 'ארצה'.  במדרגה השביעית היה לי רגע אחד של בחילה, אך הוא חלף כשנזכרתי שהאונייה עוד קשורה לרציף.  תמיד ידעתי שמחלת ים היא עניין פסיכולוגי. מצב הרוח עצום. ההרגשה פנטסטית. בשעה חמש השמיעה האונייה צפירת הפלגה ובשעה חמש ועשרה זה קרה לי. לא הייתי מוכן והדבר בא לי בהפתעה. לי ולאיש המסכן שעמד מולי. הוא היה אדיב מאוד וקיבל את ההסבר שלי שהכול בגלל הפלאפל שקניתי בנמל.

יום ג' – הלילה עבר פחות או יותר בזהירות. השכן שלי ביקש שנתחלף ושהוא ישן במיטה העליונה. לא הסכמתי. הוא בחור רגיש מאוד ונתקף בבחילה עצומה כל פעם כשאני מקיא. בינתיים הספקתי לגמור את כל הכדורים. מעניין שכאשר  ניסיתי אותם על היבשה, הם פעלו היטב ללא תופעות לוואי. אולי הייתי צריך לקנות רק כדורים נגד תופעות לוואי. מומחים לדבר יעצו לי בארוחת הערב למלא את הבטן, כדי להרגיש יותר טוב. הכנסתי לתוכי סלט חצילים וכמה תפוחי אדמה במיונז. אחר כך ביקשתי רשות לצאת. עד הדלת הגעתי בשלום, אבל שם באה מולי גברת מהודרת בשמלה לבנה. על תפוחי האדמה היא לא כל כך כועסת, אבל את החצילים היא אומרת שהיא שונאת. הבטחתי לכבס לה את השמלה, אבל היא לא רצתה להוריד אותה.

יום ד' – אני לא יודע מה קרה לי. כבר שלושה ימים שאין לי יציאה. בכל אופן לא מהמקום המקובל. התייעצתי עם האחות הראשית והיא הרגיעה אותי, כשאמרה לי שגם אצל הנחשים היציאות הן מהלוע וזה עניין של הסתגלות. כל מה שאני צריך לעשות עכשיו זה ללכת תמיד עם ממחטות נייר, כדי שיהיה לי במה לנגב.

יום ה' – הדגים כבר מכירים את המקום שלי ליד המעקה והם מחכים לי שם אחרי כל ארוחה. יש כמה דגים שאני כבר מכיר את שמותיהם. בערב הוצאתי לרגע את הראש שלי מחוץ  למעקה ואז נשפך עלי מהסיפון העליון  משהו  עם פתיתים. היתה זו הגברת עם השמלה שהיתה פעם לבנה. היא דווקא די נחמדה. אולי עוד יצא לי משהו ממנה,  יש לנו כל כך הרבה דברים משותפים לדבר עליהם.  

יום השישי – הערב מסיבת קבלת שבת. לכבוד השבת הלכתי אל האחות הראשית וביקשתי נרות. היא היתה אדיבה מאוד והסבירה לי מאיזה צד צריך לבלוע אותם. שאלתי אותה אם הנרות טובים רק לערב שבת, והיא הבטיחה לי שהם טובים גם לערבי חנוכה. מה אגיד לכם? כל נסיעה ב'ארצה' – היא יום חג... 

 

אני זוכר שהקהל במועדון הזדהה מאד עם הפיליטון  ועדים לכך היו מחיאות הכפיים הארוכות בהן זכיתי.

גם ההפלגה חזרה עם הנוסעים הצרפתיים היתה מוצלחת. צוות הבידור צבר ניסיון וביטחון, שאול לקח על עצמו את כל האחריות ולי כמעט לא היתה עבודה. כשהגענו חזרה לחיפה, כבר שכחתי את התסריט של בומבה שהעכיר את רוחי וירדתי מהאונייה במצב רוח מצוין.

 ליד המדרגות  היורדות מהספינה חיכה לי הגזבר הראשי ואמר לי שבן-ארי מחכה לי במשרד וביקש שאבוא אליו לפני שאצא לתל אביב. ניחשתי שהוא כבר קיבל דו"ח על העבודה המצויינת שלנו ואולי רוצה לברך אותי. כשנכנסתי למשרד התפלאתי לראות שבמקום החיוך הקבוע שלו, הוא מזעיף אלי מבט רשמי ומבקש ממני לשבת. ליבי ניבא לי רעות, אבל לא ידעתי מה כבר עשיתי.

"תשמע –אמר לי בטון חמור – בהנהלת צי"ם לא רוצים אותך, ואני מצטער להגיד לך שגמרת את העבודה אצלנו. אתה מפוטר."                                                                                             

הייתי המום. בשום אופן לא הבנתי במה חטאתי. היתה זו הפעם הראשונה שפוטרתי ממשהו ולא ידעתי איך אוכלים את זה. הוא לא טרח להסביר לי ואני לא טרחתי להתנצל. אמר שישלחו לי בדואר לביתי את המשכורת המובטחת ואם היו לי הוצאות הכרוכות בהשגת הצוות שאפרט אותן בכתב והם יחזירו לי הכול.  כשעליתי אחר כך לאוטובוס הנוסע לתל אביב, אמרתי לעצמי שאולי הדבר יצא לטובה. בומבה אמר לי בפגישה האחרונה שהצילומים לסרט יתחילו בקרוב ותהיה לי הזדמנות ללמוד מקרוב איך עושים סרטים.

 

את יצחק בן-ארי יצא לי לפגוש רק עוד פעם אחת בחיים. זה היה כעבור שנה בחתונה שלי. הסתבר שהוא קרוב רחוק שלי מצד הכלה. הייתי במצב רוח טוב של חתונה וגם הוא היה שרוי באווירה חגיגית. זאת היתה ההזדמנות לסור עימו הצידה ולשאול למה בעצם פוטרתי מצי"ם.

לרגע חלפה עננה על פניו, אבל מיד חזר לעצמו ושאל: "אתה באמת לא יודע? בשביל מה אתה חושב לקחנו צוות בידור כזה גדול? אם לא כדי להשכיח מהנוסעים שהם מפליגים בגרוטאה ממלחמת העולם הראשונה. אז מה אתה עושה? עוד מעצים את הבושה וצוחק על האונייה ועל צי"ם. הקפטן רצה לזרוק אותך כבר במרסיי ולשלוח אותך הביתה באונייה אחרת."

אם לא היה זה יום החתונה שלי, הייתי אולי מורט את שערותיי החפופות. איך לא חשבתי שאם אני  טיפוס כזה שאוהב לצחוק על עצמו, זה לא סימן שכולם כמוני.

בן-ארי, שקלט את מבוכתי, טפח על שכמי ואמר לי: "חשבתי שעכשיו תשאל אותי למה כל כך רציתי אותך לעבודה אצלי, הרי לא היה לי אף מועמד שכל כך התעקשתי לקבל אותו לניהול צוות הבידור."

"למה באמת?" שאלתי.

"כי אף פעם לא קיבלתי מחמאות על מישהו, כמו המחמאות שקיבלתי עליך בחניתה. גם מנהל בית המרגוע וגם אנשי 'קול ישראל', לא מצאו מילים כדי להלל ולשבח אותך. לכן לא הייתי מוכן לוותר עליך, אפילו שלא ידעת מילה אחת בצרפתית."

אחרי מילים כאלה,  מה הפלא שאני זוכר עד היום את האופוריה בה הייתי שרוי ביום חתונתי, למרות שעברו מאז קרוב לשישים שנה.

פוצ'ו 

המשך יבוא

 

 

* * *

אדיר כהן

הַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה

מתוך ספר שיריו החדש "ממשיך להיכתב", "אמציה" הוצאת ספרים, 2018

 

יָצָאתִי מִבֵּיתִי

בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית

בְּבֵית מְגוּרַי,

הֵטַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת אַחֲרַי,

וּבְבַקְּשִׁי לִנְעֹל אוֹתָהּ

נוֹכַחְתִּי כִּי הִיא נְעוּלָה

וְהַמַּפְתֵּחַ תָּקוּעַ בַּחֲרִיר הַמַּנְעוּל.

עָמַדְתִּי בְּרֹאשׁ גֶּרֶם הַמַּדְרֵגוֹת,

אוֹבֵד עֵצוֹת אֵיךְ אֶחֱזֹר לְבֵיתִי,

דֶּלֶת פְּלָדָה סוֹגֶרֶת עָלָיו,

שׁוּם חַלּוֹן נָגִישׁ לִפְרֹץ דַּרְכּוֹ,

אֶפֶס סִכּוּי לְהִכָּנֵס,

שׁוּם פֶּתַח תִּקְוָה.

שָׁלַחְתִּי רֶגֶל לָרֶדֶת בַּמַּדְרֵגוֹת,

נִסְתַּחְרַרְתִּי וְנֶאֱחַזְתִּי בַּמַּעֲקֶה,

שֶׁטֶף תְּמוּנוֹת, בִּמְהִירוּת חָגוֹת,

הַלֵּב בְּטֵרוּף בֶּחָזֶה מַכֶּה,

וּלְפֶתַע חָזְרָה וְעָלְתָה הַתְּמוּנָה.

 

יָצָאתִי מִבֵּית הוֹרַי

בִּשְׁכוּנַת "אֲבִיבָה"

בַּעֲיֶרֶת הֻלַּדְתִּי,

הֵטַחְתִּי הַדֶּלֶת אַחֲרַי,

וּבְבַקְּשִׁי לִנְעֹל אוֹתָהּ

נוֹכַחְתִּי כִּי הִיא נְעוּלָה

וְהַמַּפְתֵּחַ תָּקוּעַ בַּחֲרִיר הַמַּנְעוּל.

לְרֶגַע עָלָה חִיּוּךְ עַל שְׂפָתַי,

אַבָּא וְאִמָּא כְּבָר נִלְקְחוּ,

רֵיק הַבַּיִת מִנֶּפֶשׁ, נִתְרוֹקְנוּ חַיָּיו,

נוֹשֵׁם אֵינוּתוֹ, נֶחְנָק רֵיקוּתוֹ,

כְּאֵב קוֹרֵעַ מְפַלֵּחַ אֶת לִבִּי,

הֵן כָּאן הָיוּ יַלְדוּתִי וּנְעוּרַי,

גַּן עֶדְנָם שֶׁל חֲלוֹמוֹת חַיַּי,

מִמֶּנּוּ גֹּרַשְׁתִּי בַּהֲטָחַת דֶּלֶת,

וְהַמַּפְתֵּחַ בְּחֹר הַמַּנְעוּל

תַּחְלִיפָהּ שֶׁל הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת.

 

הִגִּיעַ הַזְּמַן לַעֲזֹב, תַּמּוּ נְּעוּרַי

וּלְשָׁם לֹא לַחְזֹר, מִשְׁתַּנִּים חַיַּי.

תּוֹדָה לַדֶּלֶת שֶׁנִּנְעֲלָה אַחֲרַי.

נִזְכַּרְתִּי כִּי הִשְׁאַרְתִּי בַּבַּיִת

אֶת אַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת חַיַּי,

אֶת תְּעוּדוֹת לִמּוּדַי,

אֶת תְּעוּדַת זֶהוּתִי,

אֶת דַּרְכּוֹנִי לָעוֹלָם...

אֵיךְ אֲוַתֵּר עַל עֵדוּת זִכְרוֹנוֹתַי,

אֵיךְ אֵצֵא לַדֶּרֶךְ לְלֹא עֵדוּת הֶשֵּׂגַי,

מִי אוֹ מָה יְאַשְּׁרוּ זֶהוּתִי,

מָה יִפְתַּח לִי שַׁעַר לִמְחוֹזוֹת חֶפְצִי.

 

הֶחְלַטְתִּי לַחְזֹר אֶל הַבַּיִת הַנָּעוּל,

נִסִּיתִי לִפְרֹץ אֶת דַּלְתּוֹ,

אַךְ מוּצָקָה וְאֵיתָנָה הָיְתָה,

הִתְגַּנַּבְתִּי אֶל הַתְּרִיסִים הַמּוּגָפִים

דֶּרֶךְ חֲרַכֵּיהֶם הַפְּתוּחִים לִרְוָחָה,

הִתְבּוֹנַנְתִּי בַּכֻּרְסָאוֹת הַמְּבֻיָּשׁוֹת מֵאֵין יוֹשֵׁב,

בְּשֻׁלְחַן הַתֵּה שְׁבוּר זְכוּכִית מִשְׁטַח הַהַגָּשָׁה,

בָּאֲגַרְטָלִים הַנִּצָּבִים לְאֹרֶךְ הַקִּירוֹת,

שֶׁפַּעַם הָיוּ שׁוֹפְעֵי פְּרָחִים

וְשִׁבּוֹלֵי חִטָּה יְבֵשִׁים

וְעַכְשָׁו רֵיקִים וּכְמוֹ צוֹעֲקִים רֵיקוּתָם,

בַּאֲרוֹן הַצַּעֲצוּעִים שְׁבוּר הַמַּדָּפִים

שֶׁחַיָּלֵי עוֹפֶרֶת מֻטָּלִים לְמַרְגְּלוֹתָיו,

בָּרַדְיוֹ הַגָּדוֹל דְּמוּי שׁוֹבַךְ יוֹנִים,

שֶׁהָיָה קוֹלֵט אוֹתוֹת מוֹרְס קוֹרְאִים וְנַעֲנִים

שֶׁל אֳנִיּוֹת מְפַלְּסוֹת דַּרְכָּן בַּמֶּרְחַקִּים

אַךְ בְּבוֹאוֹ לְשַׁדֵּר חַדְשׁוֹת הָעוֹלָם

נֶחְנַק, נִצְרַד וְקוֹלוֹ נֶאֱלַם.

 

נִסִּיתִי לִשְׁבֹּר אֶת שְׁלַבֵּי הַתְּרִיס

אַךְ הֵם נִסְגְּרוּ וְחָסְמוּ אֶת מַרְאֵה

הַבַּיִת שֶׁכְּבָר לֹא הָיָה בֵּיתִי.

זָכַרְתִּי כִּי סָמוּךְ לְתִקְרַת הַמִּטְבָּח

חַלּוֹן זְכוּכִית הַנִּפְתָּח אֶל הַשָּׁמַיִם,

מִהַרְתִּי אֶל הַמַּחְסָן פְּרוּץ הַדֶּלֶת

וּמָצָאתִי סֻלָּם עֲקוּר שְׁלַבִּים

כְּפֶה שֶׁשִּׁנָּיו נֶעֶקְרוּ

וְנִשְׁמְרוּ מְעַטּוֹת בִּלְבַד.

הִשְׁעַנְתִּי אוֹתוֹ עַל קִיר הַמִּטְבָּח,

טִפַּסְתִּי אֶל חַלּוֹנוֹ שֶׁהָיָה סָגוּר,

וּבְהוֹשִׁיטִי יָד אֵלָיו בְּנַסּוֹתִי לְפָתְחוֹ

נִשְׁבְּרוּ שְׁלַבָּיו שֶׁל זֶה הַסֻּלָּם,

צָנַחְתִּי עַל הָאֲדָמָה,

פָּנַי אוֹתָהּ נוֹשְׁקִים,

רֵיחַ יָבְשָׁהּ בִּנְחִירַי

וּפֵרוּרֵי חוֹל בִּשְׂפָתַי.

 

נִרְגָּשׁ הִתְעוֹרַרְתִּי בְּאָחְזִי

עֲדַיִן בַּמַּעֲקֶה וְהוּא אוֹחֵז בִּי,

בֵּית אַבָּא וְאִמָּא כְּבָר לֹא קַיָּם,

שְׁכוּנַת "אֲבִיבָה" דְּקוּרָה בְּמִגְדָּלִים,

וְכָל אָבִיב גֹּרַשׁ מִמֶּנָּה.

הַדֶּלֶת לְיַלְדוּתִי עֲדַיִן חֲסוּמָה,

מַפְתֵּחַ זִכְרוֹנוֹתַי כְּבָר חָלוּד וּמִתְפּוֹרֵר,

מָלֵא בְּעִצְּבוֹנִי וַעֲדַיִן זוֹכֵר

וּמַנִּיחַ לְשִׁירִי אוֹתוֹ לְשׁוֹרֵר,

גַּם הַנְּפִילָה הַפַּעַם לֹא אוֹתָהּ נְפִילָה,

שָׁם סֻלָּם שֶׁהִגְבִּיהַּ טַפֵּס,

פֹּה מַעֲקֶה שֶׁבִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹתַי תּוֹפֵס.

שָׁם נְשִׁיקַת אֲדָמָה וְעָפָר בִּשְׂפָתַי,

כָּאן מַדְרֵגוֹת יוֹרְדוֹת בְּמַדְרֵגוֹת חַיַּי.

 

אָז אוּלַי לֹא סִפּוּר יַלְדוּת אוֹ זִקְנָה

אֶלָּא סִפּוּר חַיִּים שֶׁאֶת דַּלְתּוֹ

אַתָּה נוֹעֵל וְאוּלַי הִגִּיעָה שְׁעָתוֹ

וְשִׁירְךָ אֶת שַׁעֲרוֹ יִפְתַּח

וְסִפּוּרְךָ יַחְזֹר לִהְיוֹת נוֹכֵחַ.

אדיר כהן

 

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק שבעה-עשר

הקטטה עם עליווה

חלק שני

 

ר' דוד ביקש מיהודה שבדרכו חזרה יעשה עיקוף ויִקנה זרעים לתבואות-החורף בכפר גַ'לִיל, הנמצא מעֵבר לירקון. עליווה התעקש ללוות את יהודה בדרכו ואף ביקש מאחד הסכינאים של כנופייתו להכין לו סוסה ואוכף. מן הסתם – גנובה. סירוביו המנומסים של יהודה לא הועילו. יהודה חשש פן עליווה טומן לו פח אך לא היתה ברירה בידו. עליו להמשיך את משחק הידידות, שייתכן כי היא אמיתית. גם אבו-יוסף היה נוהג, במקרים כאלה, בדרך של כבדהו היטב וחשדהו מאוד. בבגדי יהודה היה חבוי האקדח של סיטשי, ואולם הוא ידע שמסוכן להשתמש בו, ואפילו להראותו, אלא בשעה של סכנת-חיים ממש.

השניים יצאו לדרך, צפונה. האם קבע עליווה מפגש עם שאר בני-כנופייתו באחד מעיקולי הדרך, מאחורי משוכת-צבר מאובקת? אם יקרה כך, על יהודה לנהוג כאבו-יוסף וקודם כל לקחת את עליווה כבן-ערובה. קל לומר – לקחת. הענק הזה גדול מעט כסוסו של יהודה. ברכבו על סוסתו קרובות כפות-רגליו הענקיות לגעת בחול, כאילו על חמור קטן הוא רוכב.

עליווה סידר שפמו, עטה כאפיה ועקאל במקום הכיפה הקטנה, הטאקיה, שהיתה קודם לראשו, גם היטיב את מצב בגדיו. הוא רכב בנחת על סוסתו כשגבו מוטה ורגליו, בארכּוּבּוֹת, כפופות אחורנית, כדרך אדם מכובד ומיושב בדעתו. כשעברו על פני ביתו השומם של האנגלי ההרוג, מוֹדֶל, תיאר עליווה, בזהירות, את ששמע על יופייה של אשת האנגלי, בהיותה בשבי.

לאחר רכיבה של כמחצית-השעה הגיעו לכפר סומֵיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר, על אם הדרך, שיחקה חבורת ילדים ב"כוֹרָה", משחק של חבטת מקלות בכפיסי-עץ, הַקפָּצָתָם והעפתם למרחק.

"מַרְחַבָּה, יַא עַמִּי!" – ברוך הבא, דודי! – קידמו אחדים מהם את פני עלוויה ויהודה.

"מַלְעוּן אַבּוּכְּ, יַא כַּלְבּ, אִימְשִׁי!" – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן! – ענה להם עליווה בשאט נפש, וירק לעברם.

הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה.

 

יהודה ועליווה רכבו עתה לעבר שפך הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה לגמרי.

"מדוע דיברת אליהם כך?" שאל יהודה את עליווה.

"כך צריך, יודָה-עַרְבּ. שפה אחרת אינם מבינים."

"אתה בטוח בכך?"

"חכה ותראה שצדקתי."

שעה קלה לאחר חציית שפך הירקון התקרבו השניים לכפר שֵׁיח'-מוּנִיס. שוב פגשו בלהקת נערים משחקים במקום האהוב עליהם – המזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. ושוב קידמו את פני הרוכבים בברכות:

"מַרְחַבָּה, יַא עַמִּי!"

"מַרְחַבְּתֵיין, יַא בְּנַיֶּה!" – ברכה כפולה עליכם, בניי! – ענה עליווה בחביבות.

"מה שלומך?"

"יגמול לכם אלוהים!"

"וּלְאָן עַלַה בָּאבּ אַלְלָה?" (ולאן, אלא אם כן אינך רוצה לומר לאן פניך מועדות).

"לגַ'לִיל, יַא חַבִּיבִּי."

וכן הלאה, דברי נימוס במתק-שפתיים.

 

אך הרחיקו צעדים אחדים, והנה שמעו מאחוריהם מקהלה מרקדת בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:

"חַרַא פִי לִחְיְתַכּ, יַא עַמִּי! – חַרָא פִי עֵינַכּ, יַא עַמִּי! – חַרַא פִי תּוּמַּכּ, יַא עַמִּי!" – חראים בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!

 

"עכשיו אתה רואה, יודה-ערב, איך צריך לנהוג בהם?" שאל עליווה בארשת-ניצחון.

"נראה שצדקת, עליווה ידידי." השיב יהודה.

ולעצמו חשב: 'הלא זה בדיוק הלקח שאני לימדתי אותך. אבל כנראה במזרח לומדים אותו דבר כל יום מחדש.'

השניים נפרדו. עליווה נשבע ליהודה שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם והבטיחו נאמנה כי הוא וחבריו לא יפגעו באיש מתושבי פתח-תקווה וגם לא ברכושם.

 

*

חודשים אחדים לאחר מכן, לאה כבר חזרה מירושלים לאחר שהבריאה, לה וליהודה היתה דירה של ממש בביתו החדש של ר' דוד – והנה באשמורת שלישית, כמעט לפנות בוקר, נקישות על החלון.

יעקב מימון ודאוד אבו-יוסף כבר לא נמצאו במושבה. מאז שנתפרדה חבורת המתיישבים וכל אחד עיבד את חלקתו באמצעיו-הוא, נפסקה השמירה הקבועה. יהודה היה ממונה עתה על סידור השמירה התורנית של החברים, ובכל מקרה גניבה או התנפלות הזעיקו אותו, גם באמצע הלילה.

"מה קרה?"

"נגנבה פרדה מהאורווה של זֶלִיג."

יהודה התלבש. עימו ועם לאה גרו עתה יחד גם ידידו הטוב מיכל ואשתו, שדירתם, בביתו של זליג, התפוררה בגשם. לאחר הגשמים הראשונים התפוררו בתיהם של אחדים מהמתיישבים החדשים. התברר כי הקבלנים הערבים רימו אותם. הבתים ניבנו מלבני-טיט, כמקובל, אך הבנאים זילזלו בטיח ובקירוי הגגות. מטחי-המטר המסו את הקירות כמו ששלהבת-הנר ממיסה את הדונג.

מיכל הצטרף ליהודה, ועימם עוד אחדים מטוֹבי המתיישבים, ומיד בבוקר יצאו בעקבות הגנבים.

כל אותו יום הלכו בסביבות המושבה ובכפרים הסמוכים לה ולא מצאו דבר. ירד לילה. בני החבורה ישבו לנוח והחליטו לשים עין על הדרך המובילה למושבה. אולי יחזור הגנב על מעשהו.

בחצות נשמעו צעדים רבים מתקרבים. בראש רכבה על סוס דמות אדם ענק, רגליו הארוכות משתרבבות לצדדים, כחורשות את הדרך. אחריו צעדו, קשורות בחבל, בהמות אחדות. יהודה וחבריו יצאו לאמצע הדרך כדי לעצור את השיירה, העוברת בגבולם. הם היו בטוחים שתפסו את הגנב.

"וַקֵּף!" – עמוד! – קראו אליו בקול רם.

ויהודה התקדם לקראתו צעדים אחדים, יחידי, ומיד הכיר את הרוכב. גם בחשיכה היה יכול להבחין בבהונותיו הענקיות, המבצבצות מן הסנדלים.

"עליווה?" לחש לעברו. "סַלַאם עַלֵיכּוּם!" – שלום עליך!

"כן, אני. עַלַיכּוּם אַ-סַלַאם. מי זה?"

"לא זוכר? יוּדָה-עַרְבּ."

"מַסִיכּוּם בִּלְחֵיר, יודה-ערב." – ערב טוב, יהודה ראב.

"מִיֶת מַסַא. מה אתה עושה פה?" – מאה פעמים ערב טוב.

"מטייל, לנשום אוויר צח."

"בְּעֵינִי (במלעיל) – בלילה? והבהמות?" – בעינִי – כלומר, לי אתה מספר?

"איזה בהמות?"

"סלח לי, נדמה לי – מאחוריך."

"אני יודע? נגררות, יַחְרֶבְּ-בֵּיתַן! אבל לא משלכם, בחיי, יודה-ערב, אתה לא ראית ולא שמעת אותי, טוב?"

"טוב," ענה יהודה, "אבל בתנאי אחד – "

"לפקודתך."

"פִּרדה נגנבה מאיתנו אמש. גלה לי את שם הגנב, וָלא – ניאלץ לספּר על טיולך הלילי למכרינו בסראיה שביפו, עליווה ידידי, אף אם שומר אתה את ההסכם שבינינו ואינך גונב באיזור שלנו."

"חזור לאנשיך ואמוֹר להם שאני נשבע בזקנו של הנביא שמחר יימסר לכם שמו של הגנב."

"לֵילְתַכְּ סָעִידֶה, עַלֵיוַּה!" – לילה טוב.

"מִיֶת לֵיל, יודה-ערב!" – מאה לילות טובים עליך.

והם נפרדו בחיבוקים וחיכוכי-לחיים, במקום נשיקות.

 

"מה התלחשתם והתחבקתם שם, שעה ארוכה?" שאל מיכל. "יש לך חברים שודדים?"

"אל תדאג. בעוד שלושה ימים תימצא הגניבה."

 

למחרת הופיע אחד מן העטארין ובפיו הודעה ליהודה: "סעו לבקר את אחמד אלחאמד בג'לג'וליה."

'זה שוב הוא,' אמר לעצמו יהודה, שהכיר היטב את מי שהיה מתַּקיפי הכפר מלאבס, והפך מגנב חובב לגנב מקצועי. מיד צירף אליו את מיכל חברו, שנפצע בשעתו קשה, בדרך ליד מלאבס, מידי אחמד. יחד רכבו השניים לבקרו בביתו החדש בג'לג'וליה, אליו עבר לאחר שהחלים ממכת האגרוף שחלק לו יהודה ביפו, ולאחר ששוחרר בעקבות הרשעתו במשפט.

המנהג הערבי היפה של הכנסת-אורחים לא איפשר לאחמד להשיב פניהם ריקם, מה עוד שהם אמורים להיות עתה ידידים, כפי שהבטיח טיאן לר' דוד במעמד סגני-הקונסולים ונכבדי יפו. הם שוחחו ארוכות, גם על טיאן, ואחמד התלונן: "טיאן העַקְרוּט [העקרב] – סיכסך בינינו. רימה אתכם וגם אותי!"

להפתעתו, ואולי שלא להפתעתו של אחמד – במקום לקום וללכת לאחר שעות אחדות, כמקובל, נשארו השניים יושבים אצלו עד הערב, ואף קיבלו ברצון את הזמנתו ללוּן.

גם למחרת לא הראו השניים סימנים שבכוונתם לזוז בקרוב. הם ישבו עד הערב, שוחחו בנעימים עם אנשי הכפר שהתקבצו ובאו, ונראו כמתכוננים לשנת לילה נוספת. אוכלים ושותים, הם וסוסיהם, כיד הכנסת-האורחים הטובה על אחמד, שמעמדו, וכְבוד הבאים, מחייבים אותו לנהוג ברוחב-לב.

"האם אבד לכם משהו?" העז לשאלם בערב השני.

"כן." אמר יהודה. "אבדה פִּרדה." ונתן בה סימנים מובהקים.

"מוזר," אמר אחמד, "אתמול בבוקר מצאנו כאן, בשדות, פרדה דומה לה בדיוק. ממש מאלוהים היה הדבר."

"אם אינה שלנו, אין לנו צורך בה." השיב יהודה. "כדבריך, הכול ברצון אלוהים."

 

למחרת בבוקר פקד אחמד על אחד הנערים להביא את הפרדה. מיד הכירוה יהודה ומיכל. לקחו אותה, הותירו, כמנהג אבו-יוסף, מתנת-כסף קטנה לאחמד, גמול על "טרחתו" בהשבת האבידה. ולמעשה, זאת מבלי לומר לו – על שאירח אותם יומיים בחינם. נפרדו ממנו בדברי ידידות חמים וחזרו כמנצחים למושבה.

המשך יבוא

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

 

"השבועה"

ליחיאל יוסף ליבונטין

1931

 

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.7.1975

לפני 43 שנים

 

אין ספק, כי שעה שכתב ברנרד מלמוד את ספרו "יום הדין" (במקור: "המתקין", 1966) לא שמע כלל על סופר עברי נשכח בשם חושי הארכי ועל רומן שלו "השבועה", שהופיע בתל-אביב בראשית שנות השלושים [למאה ה-20]. ועם זאת, מפתיע דמיון הנושא והתקופה בשני הרומאנים.

גיבורו של מלמוד, היהודי המתבולל, חסר התודעה הלאומית, יעקב בוק, בן-דמותו של מנדל בייליס, עושה דרך ארוכה ומכאבת, בעקבות עלילת-הדם שהואשם בה, אל הכרת שורשו הלאומי והזדהותו עם יהדותו, בתור מצב חילוני-פוליטי, מצב של סבל קיומי ללא האידיאה של אלוהים וללא אלוהים של הברית.

ניקולאי אנדרייביץ טראכטנברג, גיבור "השבועה", עושה דרך דומה, בתקופה דומה, השנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה; אך רקעו הביוגראפי והחברתי של טראכטנברג שונה לחלוטין מזה של יעקב בוק. בוק הוא בעל מלאכה יהודי, משכיל-למחצה, משכבה חברתית לא-גבוהה, הנקלע שלא-בטובתו להיות גיבור לאומי.

ואילו טראכטנברג הוא פרוֹקוּרוֹר, תובע של בית המשפט, פקיד צעיר, נוצרי, בעל קשרים משפחתיים מצויינים במוסקבה ובפטרבורג, ועתיד מזהיר בשירות הממשלה. ומנקודה רמה זו הוא מתחיל את מסעו הממושך והרומאנטי – אהבת נערה יהודייה, הכרת היהדות על בעיותיה הלאומיות הדתיות והתרבותיות, ולבסוף גילוי מקורו היהודי ושיבה אליו עד לידי החלפת שמו וזהותו וניתוק כל קשריו המשפחתיים והחברתיים עם בני משפחת דודו, הרופא היהודי-המומר, שגידל אותו כל השנים והסתיר ממנו כי שריד יחיד הוא להוריו שנהרגו בפרעות.

 

קורבן על מזבח האהבה

תחילתו של הרומאן בעיר הצפונית זרען (מעניין מה מקור השם, ואיזו עיר שימשה לליבונטין דגם לספרו), בנשף סטודנטים. קלאבוחוב, צעיר רוסי מעשירי המדינה, וטראכטנברג, מתוודעים בנשף לשתי עלמות יהודיות, מריה אוסיפובנה ברגסון, בתו של הרופא המקומי, וסופיה ברשדסקי, בתו של בעל המינסרה הגדולה מיכאל ברשדסקי. קלאבוחוב מתאהב במריה, וטראכטנברג בסופיה.

דרכי שני הזוגות שונים מן הקצה אל הקצה. מריה ממירה דתה ללא הרהור נוסף, ואף ללא קרע עם משפחתה המתבוללת, ויוצאת לקראת קריירה של זמרת במוסקבה.

מסובך וממושך יותר הוא הקשר בין טראכטנברג לסופיה. זמן רב עובר עד שהם מרשים לעצמם לגלות זה לזה את המתרחש בליבם, וגם אז ברור לסופיה – היא את דתה לא תמיר. לה אין עתיד ברוסיה ובנצרות. היא לומדת במוסקבה ביולוגיה ורפואה, והרעיון הציוני כובש את ליבה. היא מציגה בפני טראכטנברג את הדילמה שלהם: אין היא מוכנה להמיר את דתה, כחברתה מריה, ו"אם אני אומר לך, ניקולאי אנדרייביץ' את הדברים האלה: שמע-נא, יקירי, אהובי!.. אנו אוהבים איש את רעהו, אנו נהיה מאושרים... היה אתה יהודי!.. יהודי באופן רשמי ויהודי המסור לענייני עמו ולהקדיש לו את מיטב כישרונותיו, מאמציו, ידיעותיו... המוכן אתה להביא קורבן כזה על מזבח אהבתנו?!.. (עמ' 169. חלק א.)

טראכטנברג נרתע, ובכך מסתיים חלקו הראשון של הרומאן.

חלקו השני פותח בתפקיד חדש שהוטל על טראכטנברג, לחקור בפרשת רצח נער נוצרי, שמאשימים בה יהודי.

"אילו היה הדבר פשוט בפני עצמו, כי יהודי או איש אחר הרג נער אחר – לא היה כדאי להטריד את כבודו, כי גם שם יש פרוקורורים וחוקרי דין שלא יעוותו משפט," נאמר במכתב שמקבל טראכטנברג מלשכת שר המשפטים, "אבל בעניין הפלילי הזה ננעץ דבר חשוב אחר: הרצח הוא רצח דתי, ומנקודת מבט של ההנחה הזאת יש לכוון את החקירה. כידוע מאשימים את היהודים, או אולי רק כיתה אחת שלהם, שהם צריכים לדם נער נוצרי בשביל מנהגי דתם, וכידוע התעוררו כבר פעמים אחדות נגדם משפטים כאלה. אבל מכיוון שהיהודים מאוחדים בהתבדלותם וכל הקהל מגן על היחיד ואינם חסים על הוצאות לארגן הגנה על הנאשם בידי עורכי-דין, מלומדים, עיתונאים – לכן אני סבור כי כבודו יתאמץ לתת לחקירה את הכיוון הנכון ויתכן את כתב-האשמה." (חלק ב. עמ' 7).

טראכטנברג, אשר העניין היהודי ודמותה של סופיה ממלאים את כל ליבו, עושה עבודתו נאמנה, כאותו חוקר הגון ואומלל, צ'יצ'יקוב, בספרו של מלמוד. והוא מעלה בחקירתו כי כל העניין אינו אלא עלילת דם שטפלו על יהודי, וכי אשמים הם המאשימים ולא הנאשם.

בתמימותו הוא סבור כי תוצאות עבודתו יזכוהו בהערכת הממונים עליו, אך כמובן, לא כך קורה. מסקנות חקירתו מעוררות עליו רוגז רב במיניסטריון המשפטים, ונשלחת אליו פקודת התמנות לפרוקורור בעיר קראסנויארסק אשר בסיביר, כלומר מעין הגלייה.

מאורע זה הוא מיפנה בחייו. ברשדסקי, אביה של סופיה, מגלה לו ברמז שייתכן שיהודי הוא, וכי הכיר את הוריו. טראכטנברג נוסע לפטרבורג, אל משפחת דודו המומר ובנות-דודו שהן כאחיות לו ומעמדן במרומי החברה הפטרבורגית, מגלה את פרשת מוצאו היהודי תוך ויכוח מר עם דודו. ומשם נוסע הוא אל העיר בלטה, מקום קבורת הוריו. חוזר למקורו היהודי, משנה שמו לעזריאל, וכותב מכתבי אהבה והתגלות-הנפש לסופיה אהובתו. הזמן – החודשים פברואר-יוני 1914.

 

שבועה לאומית

פורצת המלחמה. פקודת הגיוס מוצאת את טראכטנברג בטרם שב "למצבו האזרחי הקודם" והוא מתמנה קצין משפטים במטה הצבא הרוסי. סופיה משמשת כרופאה בבית-חולים לפצועי החזית. בסיום הרומן אנו מוצאים את עוזי טראכטנברג** לאחר כחמש שנים בברלין. הוא פוגש במקרה מכר יהודי-ציוני ברחוב, נחומוביץ, ושואלו על משפחת ברשדסקי.

מתברר שהם גרים באחד הרחובות בשרלוטנבורג. הפגישה עם סופיה מרגשת. מתברר כי טראכטנברג נקלע בין מחנות ה"לבנים" וה"אדומים" ולבסוף הקים עם עוד בחורים יהודיים גדוד קטן, אשר ניסה להגן על יהודי אוקראינה בתקופת הפרעות שלאחר המלחמה.

הסיפור מסתיים בדברי סופיה על מטרתם המשותפת. היא מזכירה לו את השבועה אשר השביעו אביו טרם מותו, להיות יהודי נאמן לדתו ולעמו ולהקדיש את כל שנות חייו לטובת עמו, ואומרת:

"עוזי יקירי! נאזור יחד את התאמצותנו, את מרצנו, נקדיש את חיינו – למען עמנו השסוי והבזוי, המפוזר והמפורד, והמתאמץ עתה לקום לתחייה... נרים יחד עם כל הבאים לבנות את הארץ – את דגלנו הלאומי... ובעבודתנו זאת המאוחדת נמצא את אושרנו..." (חלק ב. עמ' 141).

גיבורו של ליבונטין מגיע אפוא למסקנה לאומית-ציונית, שונה מזו של יעקב בוק. מלמוד כתב רומן היסטורי הבא לבטא  בעיקר את בעייתיות קיומו הלאומי-חילוני של יהודי לא-ישראלי כיום. בעוד ליבונטין כתב רומן על רקע תקופתו וחיי דורו.

 

יחיאל יוסף ליבונטין (1861-1936) היה אחיו הצעיר של זלמן דוד לבונטין, ממייסדי ראשון-לציון ומחבר הספר "לארץ אבותינו" ("ספרי דורות קודמים", "הארץ", 20.10.1972). יחיאל יוסף נולד באורשה, בפלך מוהילב שברוסיה הלבנה. הוא סיים את לימודיו כמהנדס בבית הספר הגבוה להנדסה במוסקבה, ועבד עד המהפכה במפעלי הרכבת של הממשלה בפרס וברוסיה. היה פעיל בתנועת חיבת-ציון ו"בני משה", עלה לארץ בשנת 1922 וחי בתל-אביב. הוא החל את כתיבתו בסידרת כתבות מפרס ב"המליץ" ב-1891, ולפני "השבועה" פירסם שני רומנים: "שמעון עציוני" (ורשה תרנ"ט, 1899) ו"מבין הערפל" (ורשה 1914). לאחר מותו יצאו שני קובצי סיפריו: "מן המיצר" (תרצ"ח, 1938) ו"בין תקווה וייאוש" (תרצ"ח, 1938).

 

* יחיאל יוסף ליבונטין (חושי הארכי): "השבועה", רומן בשני חלקים וסיום. הוצאת בימ"ס "מוריה" תל-אביב, תרצ"א [1931]. המחיר 180 מא"י [מיל ארץ-ישראלי בתקופת המנדט. בלירה היו 1,000 מא"י]. לחותמי בימ"ס "מוריה" 125 מא"י. חלק ראשון 170 עמ'. חלק שני 142 עמ'.

 

 

** מעניין אם הוריו של עוזי עילם, שנולד כעוזי טרכטנברג בקיבוץ תל יוסף בשנת 1934, קראו בשנת 1931 את ספרו של ליבונטין והחליטו להעניק לבנם את השם עוזי.

בשנת 1954 התנדב עוזי עילם לצנחנים, השתתף בפעולת התגמול "חץ שחור" ברצועת עזה, וקיבל צל"ש הרמטכ"ל (שהוסב לימים לעיטור העוז) על עוז רוחו והדרך בה לחם ופיקד במהלך הפעולה. עילם הוא תת אלוף (בדימוס) בצה"ל, שימש כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד ראש הממשלה וכראש המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון, ואלה הם רק חלק מקורות חייו.

 

 

*

בין "השבועה" של ליבונטין ל"יום הדין" (המתקין) של מלמוד, הופיע מנדל בייליס גם בספרו של אשר ברש "כעיר נצורה", סיפורה של תל אביב בראשיתה. שיצא לאור בשנת 1945:

 

הנה דמותו האפלה של גילר, אשר בחצות לילה בוקעת ונשמעת בפרבר זעקתו מקפיאת הדם, כקאראמאזוב האב:

"רוצח! מנוול!... בשלך אאבד את עצמי לדעת... רוצח! רוצח אב!" (עמ' 162).

גילר יוצא למרפסת ומכריח את נחום טרוי להיכנס אליו לשתות כוס תה. הוא מוכרח לדבר רעות בבנו: "בטוח אני, שיקרה אסון... או אני – או הוא... לשנינו אין מקום בעולם הזה..."

וגילר מתפרץ בווידוי המתחיל כך:

"העלילו עליי עלילות שקר וחבשוני כך וכך חודשים במאסר, ולבסוף – יצאתי לחופשי. כלום אין עוד בני-אדם, שהעלילו עליהם עלילת רצח ומשפטם יצא לאור והם חיי חיים נורמאליים ככל האדם?... אבל אין טעם בדברים האלה: אני שונה מהם, 'גורלי' אחר, עליי רובצת קללה היסטורית, לאומית... הוי, יאמין לי, מי שפגעה בו עלילה איומה כזו, אין לו מנוחה עולמית... כחלודה היא באה בנפשו, כארס של מקק, והיא מפעפעת ומחלחלת בו ועושה אותו נטול מן העולם..." (עמ' 164).

ומיהו גילר זה, בסצינה הקאראמאזובית המופלאה, המלוּוה ברישום דיוקנו מאת נחום גוטמן, המתארו כשהוא מהלך במרי רוחו? – ללא ספק שימש לו "מודל" מנדל בייליס בכבודו ובעצמו, אשר לאחר ששוחרר ממשפט עלילת הדם בקיוב, ב-1913, היגר לארץ-ישראל. תושבי הפרבר, מספר ברש, כבר נילאו לשמוע את גילר חוזר בפניהם על סיפור מאסרו ומשפטו. דיוקנו של האיש, לפי ברש, הוא של אדם רדוף שדים.

 

 

*

העיר הדמיונית

ביום שישי 9.5.75 הופיעה במדורכם "ספרי דורות קודמים" כתבתו של מר אהוד בן עזר, הנוגעת לספר "השבועה" של הסופר יחיאל יוסף לבונטין (חושי הארכי).

מר בן עזר כותב "תחילתו של הרומן בעיר הצפונית זרען (מעניין מה מקור השם ואיזו עיר שימשה לליבונטין דגם לספרו.")

הסופר י. י. ליבונטין התגורר זמן ממושך, והיה שותף עם אבי המנוח דוב ליבונטין, במפעל גדול לייצור מכונות חקלאיות בעיר מחוז ששמה ריאזן, הנמצאת במרחק של כ-150 ק"מ ממוסקבה.

אין ספק שהעיר ריאזן היתה הדגם של העיר הדמיונית זרען, על זאת גם למדתי מפיו של הסופר המנוח יחיאל יוסף ליבונטין – דודי.

בנימין ליבונטין

חיפה

"הארץ", 20.5.1975

 

 

*

זהותה של זרען

העיר "הצפונית" זרען, המופיעה ברומן "השבועה" ליחיאל יוסף ליבונטין ("ספרי דורות קודמים", 9.5.1975), ואשר על זהותה שאלתי, אינה אלא העיר העתיקה במרכזה של רוסיה ושמה ריאזן, והיא מרוחקת כ-200 קילומטר מדרום-מזרח למוסקבה – על זהות זו העמידני בנו של הסופר, אינג' אביגדור ליבונטין, וכן כתבו לי על כך א. גלוקמן, ג. אלקושי, ודניאל יעקובזון, נכדו של זלמן דוד ליבונטין, אשר מוסיף כי את יחיאל יוסף ליבונטין, שהיה דוד אימו, הוא זוכר בהיותו ילד קטן.

אביגדור ליבונטין כותב כי אביו עבד בתור מנהל קו הרכבת מריאזן ועד לעיר ולאדימיר, שהיה שייך לעסקן היהודי פולאקוב. לאחר שהרכבת עברה מידי פולאקוב לממשלה, היה יחיאל יוסף ליבונטין צריך להתפטר בגלל היותו יהודי. הוא פתח בית-חרושת למכונות חקלאיות, שנתקיים בידו עד למהפכה הקומוניסטית. לאחר-מכן עבר למוסקבה, ובשנת 1922 קיבל רשיון יציאה ועלה ארצה. הוא נפטר ב-1935. זאת ועוד: מריה ברגסון, אחת מגיבורות "השבועה", שהתאהבה בבחור רוסי, היתה באמת בתו של רופא יהודי מקומי בריאזן ושמו יוסף סולומונוביץ אידלסון. רופא זה, שמת לפני שנים רבות, היה מתבולל וחשב שליהודים אין עתיד (ממש כתיאורו ברומן) אף כי היה לו מקום מכובד בבית-הכנסת.

אגב, בריאזן חי סולז'ניצין משנת 1957, לאחר שטוהר שמו והותר לו לעזוב את מקום גלותו במרכז-אסיה. הוא שימש בה מורה לפיסיקיה ולמתמטיקה בכיתות הגבוהות של בית-הספר התיכון, ובה כתב כמה מיצירותיו הגדולות כ"יום אחד בחיי של איוואן דניבוביץ'", "במדור הראשון" ו"אגף הסרטן".

אהוד בן עזר

"הארץ", 6.6.1975

 

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* עקב נסיעת העורך לנופשון גימלאי בית החולים שיבא בעקבות המסתורית, אשתו, שעבדה שם שנים רבות בתור אחות, לא מופיע בגיליון המדור "ממקורות הש"י", והוא גם נשלח לנמענים בצהרי יום חמישי במקום אור ליום חמישי, כרגיל.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל