פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1386

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בחשון תשע"ט, 22.10.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מוּסִיקַת לַיְלָה  זְ עִ י רָ א. // ישראל בר-ניר: מלחמה כאילו. // יהודה דרורי: מוחקים את גנדי? // משה כהן: השידור הציבורי המאכזב. // מוטי הרכבי: מה באמת קרה בקריית שמונה? // רוֹן גֵּרָא: עִסּוּי לְטִיפַת הָרוּחַ. לְאֶסְתֵּר קַל ז"ל. // פוצ'ו  –  בחיי [5]. י"א. היא עמדה בחלון והביטה. // אמיר לוי: "פעילים פוליטיים במסווה אקדמי", השמאל כורת את הענף עליו הוא יושב. [מתוך" מידה", 14.10.2018]. // אהוד בן עזר: נגד ההזנייה באוניברסיטאות, דברים בכנס באוניברסיטת ת"א, 2005. // רפי הלברשטדט: השקת הספר ״סימורג ציפור האש״ בירושלים. // בן-ציון יהושע: רשומון או נקודת מבט? // אורי הייטנר: צרור הערות 21.10.18. // נעמן כהן: וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח. // מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב: ספינה ערפילית. תרגם יואל נץ. // משה גרנות: אהבת אם. // תקוה וינשטוק: קבלת שבת בצוותא עם נילי שחור. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שמונה-עשר, הירקונים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מוּסִיקַת לַיְלָה  זְ עִ י רָ א

ׁאֲנִי מְבַקֵּש (וְזֶה לֹא מְיֻתָּר)

סְלִיחָה גְדוֹלָה מִן הַמָּאֶסְטְרוֹ ווֹלְפְגַּנְגּ אָמָדֵיאוּס

עַל הַשִּמּוּש בְּשֵׁם רְבִיעִיַּת כְּלֵי הַמֵּיתֶר

הַיְּדוּעָה כִּ"קְלַיְנֶה נַאכְט מוּזִיק", שֶאִם אוֹרְפֵיאוּס

הָיָה זוֹכֶה לִפְרֹט אוֹתָהּ עַל כְּלִי-נְגִינָתוֹ

הַ"לִּירָה" הַדּוֹמָה כָּל-כָּך לְנֵבֶל,

הָיָה מַצִּיל מִשְּאוֹל אֶת אֶוּרִידִיקָה יָפָתוֹ

וְאֶת עַצְמוֹ מֵאַלְמָנוּת וָסֵבֶל.

אַךְ בִּרְצוֹנִי הַפַּעַם לְצַיֵּן יוֹבֵל שָנָה

לִפְטִירָתוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי זְעִירָא

שֶתְּרוּמָתוֹ הָעֲצוּמָה בִּתְחוּם הַהַלְחָנָה

שָנִים אֶת תַּרְבּוּתֵנוּ הֶעֱשִירָה

אִם בְּשִתּוּף עִם תַּמְלִילָיו שֶל אוֹרְלַנְד יַעֲקֹב

וְאִם עִם אֲחֵרִים בִּצְלִיל הַרְמוֹנִי

שֶלֹּא יַסְפִּיק הַזְּמַן בִּשְמוֹתֵיהֶם כֻּלָּם לִנְקֹב

וּבֵינֵיהֶם גַּם צוּצִיק שֶכָּמוֹנִי.

זְעִירָא, שֶנּוֹלַד בְּקִיֶב, שֵם רוּסִי קִבֵּל

"דֶמִיטְרִי" ("מִיטְיָה" בְּקִצּוּר לָקוֹנִי)

וְשֵם זֶּה גַם לִוָּהוּ כָּאן, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

שֶאָהֲבָה אוֹתוֹ בְּאֹרַח כְּרוֹנִי

עַל שוּם חֲבִיבוּתוֹ וּלְחָנָיו שוֹבֵי הַלֵּב

שֶהוּא, בְּכִשְרוֹנוֹ הָרָב, תָּרַם לָהּ

כִּאִיש חֶבְרַת חַשְמַל וְאִיש בְּרִיגָדָה מִתְנַדֵּב

בַּהֲנָאוֹת הַצְּלִיל שֶהוּא גָרַם לָהּ.

אַךְ לֹא כֻּלָּם יוֹדְעִים (מָה שֶמֵּבִיךְ אוֹתִי עַד בּוֹש)

שֶחֵרֶף גַּדְלוּתוֹ הַמּוּסִיקָלִית

שָנִים רַבּוֹת הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה פְּסַנְתֵּר לִרְכֹּש

וְזֶה נִרְאֶה לִי עָוֶל לֹא נוֹרְמָלִי.

אֲנִי זוֹכֵר אֵיְךְ שִיר שֶלִּי הִלְחִין הוּא בְּבֵיתוֹ

כְּשֶמּוּזַת הַמַּלְחִין לֹא נַעֲנְתָה לוֹ

עַד שֶפִּתְאֹם כִּבְּדָה אוֹתָנוּ שָׂרָה זוּגָתוֹ 

בְּמַעֲדָן שֶל דְּלַעַת וְהָיְתָה לוֹ 

לְפֶתַע הַשְרָאָה שֶנֶּעֱלְמָה עַד אוֹתָהּ עֵת

וְהוּא אָמַר לִי: "יוֹסִי, אֵיךְ תַּסְבִּיר לִי

אֶת זֶה שֶדְּלַעַת זוֹ לְמִיטְיָה מוֹאִילָה לָתֵת

אֶת מָה שֶעַד עַתָּה מוֹחִי הֶחְסִיר לִי?"

אָמַרְתִּי לוֹ אָז: "מִיטְיָה, תֵן לְשָׂרָה'לֶה תוֹדָה 

עַל כָּךְ שֶמָּה שֶלֹּא עָלָה עַל דַּעַת

מַלְחִין גָּדוֹל כָּמוֹךָ בִּקְשָיִים לְלֹא מִדָּה

הִבְרִיק בְּךָ בְּמִין הֶסַח-הַדְּלַעַת..."

וְעַד הַיּוֹם זָכוּר לִי צְלִיל צְחוֹקוֹ הַמִּתְגַּלְגֵּל

וּטְפִיחַת יָד חַמָּה שֶלּוֹ עַל שֶכֶם 

שֶלִּי, הַצּוּצִיק, שֶמַּלְחִין גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל

הִלְחִין לִי אֶת שִירַי בְּיָד תוֹמֶכֶת.

וְהוּא מְאֹד חָסֵר לִי כְּבָר מַמָּש יוֹבֵל שָנִים

שֶבּוֹ צְלִילוֹ בְּלֵב רַבִּים נוֹגֵע

אִם בְּ"הָיוּ לֵילוֹת" וְאִם בַּשִיר "שְנֵי שוֹשַנִּים"

שֶעַם שָלֵם לָהֶם מִתְגַּעֲגֵעַ.

כִּי נִגּוּנוֹ, בּוֹ טַעַם הַמִּצְלוֹל הַחֲסִידִי

תָמִיד בְּמֵלוֹס מִזְרָחִי כָּרוּךְ,

הוּא צְלִיל אֻמָּה וְאֶרֶץ אֵלּוּ, חַם וְיִחוּדִי 

לָכֵן זִכְרוֹ תָּמִיד יְהֵא בָּרוּךְ.

יוסי גמזו

* * *

ישראל בר-ניר

מלחמה כאילו

קרוב לחצי שנה מתנהלת ברצועת עזה מלחמה. בהשאלה ממונח שטבע שאול מופז "מלחמה בעצימות נמוכה," זאת "מלחמה בעצימת עיניים."  מקבלי ההחלטות, הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי, עוצמים עיניים ומאמינים שבהיעדר תגובה הולמת, לאוייב "יימאס", והרגיעה תשוב במוקדם או במאוחר. הפחד שתגובה "לא מידתית" תגרום להידרדרות למלחמה של ממש (את המתרחש עכשיו לא סופרים), גורם למקבלי ההחלטות בישראל להימנע מכל ניסיון של ממש להביא קץ לסבלם של תושבי עוטף עזה באמצעות יוזמה צבאית.

כתחליף הם מפריחים איומי סרק חדשות לבקרים, ומנהלים מרדף אחרי מקסם שווא של "הסדרה". האוייב נותר עם חופש פעולה מלא להחליט על המקום והזמן להפעלת פיגועים.  "מחוות" ישראליות שאמורות להביא להרגעה, רק מגבירות את התיאבון של האוייב ומביאות לשיפור בשיטות הלחימה שלו. מעפיפונים פרימיטיביים נושאי לפידים האוייב עבר לבלונים נושאי חומר נפץ וטילים וכבר מדברים על שימוש ברחפנים.

הימנעות מפגיעה ב"חפים מפשע" הפכה להיות ערך עליון. על מנת למנוע "אי הבנות" בקרב הכוחות הלוחמים, ניהול המלחמה נלקח מידי הפיקוד הקרבי והועבר לידי הפצ"ר. הוא, או שליחיו, הם הפוסקים האחרונים בשאלות אם לפתוח באש, ועל מי ומתי, מתי להשתמש בתחמושת חיה ומתי בכדורי סרק.  ומה שחשוב יותר מכל, לשמור על מידתיות על מנת שלא להרגיז את האוייב.

מה שקורה ברצועת עזה דומה להפליא לשלב הראשון של מלחמת העולם השנייה, השלב שהסתיים בתבוסת דונקירק במאי 1940.    

השלב הראשון של מלחמת העולם השנייה נמשך בערך שמונה חודשים, מה-1 בספטמבר 1939, המועד בו גרמניה פלשה לפולין, ועד מאי 1940, כשגרמניה פתחה באופנסיבה בחזית המערב. התקופה הזאת מכונה בספרי ההיסטוריה "המלחמה המזוייפת" (באנגלית The Phoney War, בצרפתית Drôle de guerre, ובגרמנית Sitzkrieg).  

במשך התקופה הזאת צבאות צרפת ובריטניה ישבו באפס מעשה מאחורי קו מג'ינו, קו ההגנה שהיה אמור להגן על צרפת, והמתינו. למה הם המתינו? אף אחד לא יודע. במשך החודשיים הראשונים של המלחמה, הנוכחות הצבאית הגרמנית בקו ההגנה המקביל, שנועד להגן על גרמניה (קו זיגפריד), היתה סמלית בלבד. הצבא הגרמני רובו ככולו היה עסוק בכיבוש פולין. אחרי כניעת פולין, באוקטובר 1939, הצבא הגרמני חזר למלא את קו זיגפריד, והחל בהכנות לאופנסיבה של מאי 1940.       

אם בעלות הברית היו נוקטות ביוזמה התקפית ופולשות לגרמניה מיד, זה היה משבש לגרמנים את כל התוכניות ולוחות הזמנים. הם היו נאלצים למשוך כוחות מהחזית הפולנית על מנת לבלום את פלישת בעלות הברית. כיבוש פולין היה מתעכב ונמשך מעבר לזמן שהוקצב לו. במקביל, גם ההכנות לאופנסיבה של מאי היו נדחות.

האם זה היה משנה את התוצאה הסופית? קשה לדעת. קל להיות חכם לאחר מעשה, אבל בפועל אף פעם אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו. ייתכן שלמעט התמשכות של לוחות הזמנים התוצאה הסופית היתה זהה, וגרמניה היתה משתלטת על כל אירופה כפי שזה קרה בפועל, אבל בהחלט ייתכן שהיה קורה ההיפך וגרמניה לא היתה מצליחה לממש את כל מטרותיה. 

בפולין, מול כוחות השריון הגרמני, ניצבו דיוויזיות של פרשים פולניים, ולחיל האוויר הגרמני היתה שליטה מוחלטת במרחב. בחזית המערב יחסי הכוחות היו שונים. הצבא הצרפתי היה יותר גדול מהצבא הגרמני, הוא מנה 102 דיוויזיות מצויידות היטב. יוזמה התקפית של בעלות הברית בתחילת המלחמה היתה מקשה על הגרמנים לבצע את האיגוף של קו מג'ינו דרך הולנד ובלגיה, באמצעותו הם הביסו את כוחות בעלות הברית.

למען הדיוק, בעלות הברית לא ישבו ממש ב"אפס מעשה" בתקופה הזאת. היתה פעילות מסויימת של בעלות הברית – חיל האוויר הבריטי ביצע סדרה של גיחות מעל ברלין, אבל אלו נועדו להטלת כרוזים בלבד. האפשרות של הפצצות לא היתה על הפרק. כנראה שהגישה של "הימנעות מפגיעה בחפים מפשע" תפסה כבר אז מקום חשוב בשיקולים האסטרטגיים של בעלות הברית. יעבור הרבה זמן ושורה של הפצצות מסיביות של מרכזי אוכלוסייה אזרחיים בבריטניה ע"י הגרמנים – עד שהבריטים ישנו את גישתם ויתחילו להחזיר לגרמנים באותה מטבע. אז כבר בריטניה היתה "בודדה במערכה", אחרי שצרפת נכנעה בקיץ 1940.

הצורה המוזרה הזאת של ניהול המלחמה היתה תוצאה של הנהגה פוליטית הססנית נטולת יכולת לקבל החלטות קשות. ההחלטה להכריז מלחמה על גרמניה בעקבות הפלישה לפולין לא התקבלה ע"י מנהיגי בעלות הברית בלב שלם. אחרי הפיאסקו של הסכמי מינכן בשנה הקודמת, הם נאלצו לעשות זאת מחוסר ברירה. רבים ראו אותה כמס שפתיים וחיפשו דרכים להימנע ממימושה. לצ'רצ'יל, שהצטרף לממשלה הבריטית בעקבות הכרזת המלחמה, לא היתה מספיק השפעה כדי להביא לשינוי של ממש. 

הפיקוד הצבאי של בעלות הברית היה מורכב ברובו מגנרלים שעדיין חשבו במושגים של לוחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה ועדיין לא עיכלו את השפעת השימוש בשיריון על שדה הקרב. הטראומה של מיספרי האבדות העצומים במלחמה הקודמת והפחד מפני תוצאות דומות בסיבוב הנוכחי מנעו מהם לנקוט ביוזמה התקפית.

קשה שלא לראות את הדמיון בין דפוסי החשיבה של אז לבין אלה של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל של 2018.

אינני יודע אם הטלת כרוזים נכללת בין המשימות המוטלות על חיל האוויר הישראלי, אבל שפע ההצהרות הלוחמניות של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ובכירים אחרים בצמרת השלטון ממלא תפקיד דומה.

לאחרונה התפרסם בחדשות ("מעריב" מיום 26 בספטמבר) שבעקבות ביקורת נוקבת של האלוף (מיל) יצחק בריק על אי מוכנות של צה"ל למלחמה, הרמטכ"ל הורה למבקר צה"ל, תת אלוף אילן הררי, לבחון את כשירות ומוכנות צה"ל.

הדו"ח של בריק הוא למעשה סטירת לחי מצלצלת לרמטכ"ל. דו"ח כזה, בתום ארבע שנות כהונה בתפקיד, הוא למעשה ציון "נכשל" לרמטכ"ל. באין מלחמה, כשהתותחים שותקים, תפקידו העיקרי של רמטכ"ל הוא לדאוג שהצבא יהיה מוכן למלחמה – הרוצה בשלום, יכון למלחמה. באשר למבקר צה"ל, האם יעלה על הדעת שבמערכת הירארכית כמו צבא, קצין – בכיר ככל שיהיה, יכתוב דו"ח המגולל אשמה על הרמטכ"ל?  בשביל זה יש ש"ג...

הקורא יכול למצוא קדימון לממצאי מבקר צה"ל במאמר "הזמנתם אמבולנס", שהתפרסם ב"חדשות מחלקה ראשונה" מיום 12 באוקטובר

(http://www.news1.co.il/Archive/003-D-130172-00.html).

הרמטכ"ל, אייזנקוט, גורס שצה"ל לא נועד להילחם בילדים, ולכן הביקורת שהוטחה כלפיו איננה במקומה. הוא לא חושב שצריך להתרגש מכמה  "ילדים" המפריחים עפיפונים ובלונים. זה מזכיר את דבריו של עו"ד דב וייסגלס, מי שהיה יועץ הסתרים של אריק שרון בתקופת ההתנתקות, לא צריך להתרגש מכמה חפצים מעופפים. 

המלחמה שצה"ל מנהל בחודשים האחרונים ברצועת עזה היא מלחמה כאילו, ע"פ מיטב המסורת של ישראבלוף. זאת מלחמה מזוייפת לכל דבר, לא פחות מזאת שהתנהלה בחזית המערבית בחודשים הראשונים של מלחמת העולם השנייה.

איך ומתי זה יסתיים – אף אחד לא יודע. החמאס הצהיר בריש גלי שמטרתו היא להפוך את החיים ביישובי עוטף עזה לגיהינום. נכון לעכשיו, הוא מבצע את זה במידה לא מעטה של הצלחה.  השאלה שקברניטי המדינה צריכים לשאול את עצמם היא – האם צריך להמתין עד שהמצב ידרדר לרמה בו למדינת ישראל לא תהיה ברירה אלא להחליט בין התנתקות שנייה, בה יפונו יישובי עוטף עזה – לבין כיבוש מחדש של הרצועה, דבר שעלול לעלות במיספר רב של קורבנות, מיספר שרק יגדל ככל שההכרעה תדחה.

ישראל בר-ניר

אהוד: ישנה גם האופציה של הכרעה במלחמה או לפחות הרתעת החמאס למשך שנים ארוכות כמו בהפצצת רובע דאחיה בביירות. חיל האוויר שלנו יכול לכתוש את הרצועה עד שיוציא לחמאס את החשק להמשיך לפגוע בנו. אסור לנו לוותר על העליונות האווירית שלנו, החוסכת קורבנות מצידנו. וכמובן, החמאס ימשיך לאגור טילים, כמו שעושה החיזבאללה בלבנון.

* * *

סומליו"ן

ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער

אבל במות חברו

שמואל אוליצקי

סופר ומספּר נלהב, איש חיל הים וקצין בצי הסוחר, שחצה את שבעת הימים ועבר בחמש היבשות. הרפתקאותיו בים העשירו את דמיונו, ויחד עם כישוריו בכתיבה החל את קריירת הסיפורת הדמיונית. זכה בעיטור מטעם אגודת העץ של דרום אפריקה על ספרו לילדים "מלכת המדבר המדומה, פנטסיה אקולוגית".

תנחומינו למשפחתו

* * *

יהודה דרורי

מוחקים את גנדי?

חצי מחברי הכנסת שלא נכחו בכנסת לאזכרה לגנדי, השר שנרצח ע"י הטרור הפלסטיני, כאילו הסכימו עם הרוצחים.

הכרתי מקרוב את גנדי והערצתי אותו בעיקר בגין המעוף שלו. הוא היה זה שהבין שאין כל סיכוי שנחיה בשלום עם הערבים, כי מצווֹת האיסלאם חזקות עליהם מכל דבר המטיף לסובלנות, ולהפך – רק הסתה מתמשכת לאלימות כלפינו.

לפיכך, גנדי היה בעד הפרדה פיזית של האוכלוסייה הערבית מזו היהודית, וטען בצדק שהפרדות כאלו כבר נעשו בעולם במאה העשרים (בטורקיה, ביוון, בהודו, בפקיסטן ואפילו באירופה), אלא שמשום מה הוא התעקש לקרוא לכך טרנספר (העברה) שהיא מילה מאוד לא סימפטית עם אסוציאציה לגירוש אוכלוסין נוסח סטלין והיטלר.

המונח האמיתי שהוא היה צריך להשתמש בו היה חילוף אוכלוסין! דהיינו, קיבלנו מהמדינות הערביות כמיליון פליטים יהודים, עכשיו נעביר להם מיליון ערבים...

כיום לא צריך להיות חכם גדול להבין כמה שהוא צדק, כך שהקטנוניות המרושעת של שדרנים ועיתונאים קטנים אצלנו המתמקדת בכמה "נשים פגועות" (כביכול) או בכמה מידידיו שהיו מחוץ לחוק (או באריות שגידל בפיקוד מרכז...) – כל זה בטל בשישים בהשוואה למנהיגותו הצבאית, להקמת מוזיאון ארץ-ישראל על-ידו, ובשקדנותו לאסוף עתיקות ולשקם אתרי מורשת.

להזכירכם, בניגוד ל"גיבור אומה" אחר (שגם הוא רדף אחרי נשים...) – גנדי לא חפר בסתר קברים עתיקים ולא גנב עתיקות כדי לשימן בחצר ביתו...

הוא חזה את מצבנו נכונה ולא הקשבנו לו, וחבל.

שחצנות רוסית שתעלה להם ביוקר

הרוסים נפגעו מכך שישראל הפציצה שלשום משלוח נשק מאיראן שנחת ליד שדה התעופה של דמשק. הרוסים מאיימים לפגוע במטוסי השיבוש האלקטרוני שלנו אפילו מעל שטח מדינת ישראל!

כמו שאנחנו מכירים אותם, הם אף פעם לא היו חכמים גדולים כאשר זה נגע לציוד הצבאי שלהם... לדעתי הרוסים "משחקים באש" והם ייכוו קשות כאשר יתברר להם שכל המערכות היקרות והמתוחכמות שפרסו בסוריה לא מסוגלות לעצור התקפות של חיל האוויר הישראלי ברחבי סוריה.

המכה הקשה פה תהיה לכלכלה הרוסית הצולעת, כאשר יובן פתאום לקונים פוטנציאלים של מערכות נ.מ. רוסיות שאלו לא תמיד פועלות – כפי שקרה שלשום...

למזכירת ועדת הכנסת לחוקה, חוק ומשפט,

נא העבירי בהקדם לחברי הוועדה את הצעתי זו לתוספת לחוק הקיים למניעת טרור:

"כל הפועל להטסת עפיפונים, בלונים , רחפנים ו/או או כל גוף מעופף אחר שאליו צמוד חומר דליק ו/או חומר נפץ, בשמי מדינת ישראל, ושמי רצועת עזה, יהודה ושומרון, יואשם בהליך מהיר בבית המשפט, בפגיעה בשלום הציבור וברכושו, ודינו לא יפחת מחמש שנות מאסר ו-100,000 שקל קנס. כוחות הביטחון יורשו למנוע בירי כל מי שמפר חוק זה."

נחיצותו המיידית של חוק זה קשורה בניסיונות האחרונים של גורמי טרור פלסטינים לפגוע עם גופים מעופפים אלימים – בבסיסי חיל האוויר בחצור ובתל נוף – ופעילות בלונים אלימים הנשלחים לאחרונה מיישובי הערבים ביהודה ושומרון לעבר ירושלים ויישובים יהודיים אחרים.

 תודה,

יהודה דרורי

(לשעבר ה"רפורמטור" במשרד ראש הממשלה)

* * *

משה כהן

השידור הציבורי המאכזב

18 באוקטובר שעה 8 רשת ב': תוכנית ראיונות של שלום קיטל ונעמה סיקורל:

חצי שעה ראשונה הוקדשה להבעת אכזבה גדולה של השדרנים מכך שהתקרית בעת נאומו של נתניהו בקריית שמונה ("את משעממת אותנו") הולכת ודועכת מבלי להשאיר חותם. ליבי ליבי להם. כתנא דמסייע הם צרפו את חנן קריסטל, יואב קרקובסקי ושלי יחימוביץ. 

בין  השעות 10-12 הגישו את מוטי גילת (אובססיבי נגד נתניהו) ו...

ואני שאלתי את עצמי לאיזה חלק של הציבור שייך השידור הציבורי שלנו?

האם לא שמעו אנשי השידור הציבורי, הממומן מקופת המדינה, שרוב הציבור תומך בממשלת ימין ושגם לו מגיע ביטוי.

פרשן בכיר

האלוף מיל' גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, הוא אחד הפרשנים הביטחוניים הבכירים בתקשורת, לכן האזנתי לו ברוב קשב ביום 18 באוקטובר, בשעה 14, בגלי צה"ל. האלוף איילנד הדגיש שעלינו להפנים שרצועת עזה היא מדינה לכל דבר. ואם ברצוננו לחיות בשקט עימה עלינו לגייס משאבים ולשקם את כלכלתה.

(זו מחשבה שחלפה גם במוחי).

אלא מה, יש בעייה בסדר העדיפויות של החמאס השולט בעזה. העדיפות הראשונה שלו היא ההתעצמות הצבאית, ולאו דווקא השיקום הכלכלי. מי לידינו יתקע שהחמאס לא ישתמש בסיוע הכלכלי להתעצמות צבאית נגדנו ולאו דווקא לשיקום הכלכלי?

סופנו שנקבל חמאס עוין חמוש פי כמה.

מה דעתך על כך, האלוף איילנד? 

שמחת זקנתי

יום חג באוניברסיטה. התבשרנו על ידי דובר האוניברסיטה העברית על הישג גדול. האוניברסיטה הצליחה השנה לקלוט 400 תלמידים ממזרח ירושלים – שהוכיחו כידוע את נאמנותם למולדתם... פלסטין.

תחי האפלייה המתקנת. ערבים מתחילים את לימודיהם שלוש שנים לפני היהודים, המשרתים בצה"ל. מלגות, מכינות, הקלות לתלמידים ערבים על חשבון יהודים המשרתים בצה"ל ועל חשבון משלם המסים.

כל הכבוד, אוניברסיטה ערבית... אופס, עברית?

פרטנרים לשלום

לפי הפרשנים, ממלכת ירדן ההאשמית יושבת על כס מדינת ירדן הפלסטינית רק בזכות צה"ל. מדינת ירדן שְחונה לגמרי ולא תוכל להתקיים שבוע ללא הזרמה של כמויות מים אדירות מהכנרת המתרוקנת שלנו. עם זאת מנצלת ירדן כל הזדמנות כדי לפגוע בישראל בסוגיית הר הבית ובסכסוך הפלסטיני, זאת בכל זירה בינלאומית. והנה דורשת ירדן מישראל החזרת השטחים שהיא החכירה לישראל עם חתימת חוזה השלום לפני 24 שנה. לפנינו רמז למה שצפוי לנו מהסכם עם הפלסטינים. 

הממשלה מאיצה בנו לחסוך מים בגלל הבצורת הקשה אצלנו. אז מה אם הכבאיות שלנו מתיזות מים ללא הרף בגלל בלוני התבערה של הערבים? אלה פרטנרים לשלום?

נזכרתי בסבתי ז"ל שנהגה לומר: "אין אמונה בגוי."

משה כהן

ירושלים

* * *

נפתחה סוכנות לחיסול קריירות של גברים בעלי עמדה

בכל תחום ותחום

המתלוננות צריכות רק להתלונן

גם אם ההטרדה המינית

כמו למשל נשיקה בתחת

אירעה לפני יותר מ-30 שנה

או כלל לא אירעה –

הידד למגיפת הטירוף החדש!

ולעזאזל אנשים כמו דן מרגלית

אנחנו חיסלנו ונחסל עוד רבים כמוך!

* * *

מוטי הרכבי

מה באמת קרה בקריית שמונה?

הבוקר בקריית שמונה אישה בשם אורנה פרץ טענה טענות כלפי ראש המשלה והוא ענה לה.

תוך 30 שניות הרשת התמלאה בדבר הבא: אישה קשת יום התלוננה בפני הקיסר נהנתניהו על תנאי החיים בקרית שמונה והקיסר ענה לה שהיא לא מעניינת ומשעממת אותו.

התגובות הנחרצות הובילו למסקנה הברורה לפיה הקיסר לא סופר את נתיניו השפוטים שבוחרים בו באופן שבטי ועיוור פעם אחר פעם כי האמת היא שהוא מזלזל בהם ואז שותה סיגרים ומעשן שמפניה בארמונו תוך צחקוק מרושע של נבל מסרט מצוייר.

והנה האמת:

במהלך נאומו בכנס בקרית שמונה, נתניהו בחר להספיד את חברו הקרוב שנפטר הבוקר, עורך הדין וינרוט ז"ל. זה היה הספד אישי מאוד, אלא שהוא נקטע פעם אחר פעם על ידי אורנה פרץ.

הנה הדברים המדויקים:

נתניהו: "זה אמור להיות יום של שמחה."

אורנה פרץ (מתפרצת לנאום): "זה יום של אבל, אדון ראש הממשלה!"

נתניהו: "זה יום של עצב, זה נכון."

אורנה פרץ: "זה יום של עצב ראש הממשלה."

בשלב הזה הקהל מהסה אותה בקריאות "ששש."

נתניהו (ממשיך): "התחלנו את הבוקר היום ואינני יכול כעת בלי להשמיע..."

מישהו מהקהל מבקש שיוציאו את הגברת פרץ שממשיכה לצעוק, היא צועקת בתמורה – "אבל למה שיוציאו אותי?"

נתניהו אל אורנה פרץ: תני לי בבקשה..."

אורנה פרץ: "מותר לי לדבר!"

נתניהו: "תני לי בבקשה, אני רוצה להביע משהו אישי, אני אשמח לשמוע את התלונות שלך ואת ההערות שלך אבל יש לי משהו אישי לומר."

הנאום נמשך אבל אורנה פרץ בשלה עד שהוא עונה לה – "את משעממת אותנו, את לא מעניינת."

קפץ לו הפיוז? קפץ לו הפיוז. זה מתאים לו? בכלל לא, הוא מורגל בהתפרצויות ותמיד שומר על איפוק.

אין שום ספק שגבאי, לפיד וזנדברג יוציאו את הדברים מהקשרם ויערכו קליפ בחירות בעריכת השד העדתי נוסח – העם לא מעניין את נתניהו. בתקשורת כבר החלו הכותרות, מדובר בחומר נפץ שנחת על האופוזיציה כמו בלון תבערה מלא יהלומים מהשמיים – "נתניהו לאישה מקרית שמונה – את משעממת אותי, מואה הא הא, מואה הא הא (זה היה צחוק מרושע).

אבל האמת היא שאורנה פרץ לא מייצגת את הפריפריה עבור נתניהו, או את קהל מצביעיו או את היחס שלו כלפיהם, אורנה פרץ היתה עבורו אישה אקראית שזלזלה בתחושות האבל שהוא חשף על הבמה בשל מותו של חבר קרוב. להזכירכם – הוא הבטיח לה אוזן קשבת ורק ביקש ממנה (כלומר כמעט התחנן) לסיים את ההספד.

ורק ככה, להזכיר שוב למי ששוכח – האהבלים מהפריפריה בוחרים בנתניהו בין היתר בגלל שאחוזי האבטלה בכהונתו ירדו אל מתחת ל-4%, למעשה, מעולם לא נצפה מספר יחסי כל כך קטן של מובטלים בישראל, וכשגשם ברכה יורד – הוא יורד גם בפריפריה. אולי אנחנו עדר אבל אנחנו עדר שיודע לזהות מה טוב לו. וכשמישהו מספיד חבר – אל תפריעו לו, זה לא מנומס, מה יש לכם אתם? – בהמשך גם התגלה שהמתפרעת היא פעילה של ממפלגת כחלון.

* * *

רוֹן גֵּרָא

עִסּוּי לְטִיפַת הָרוּחַ

לְאֶסְתֵּר קַל ז"ל

הַיּוֹם,

כְּשֶׁהַיָּד קְמוּטָה,

הַחֲבֵרִים נָשְׁרוּ,

חֶלְקָם עַקְּרוּ,

הִשְׁתַּנּוּ.

הִיא מִסְתַּפֶּקֶת בְּעִסּוּי

לְטִיפַת הָרוּחַ

כְּתַחְלִיף לָאָבְדָן.

בִּשְׁעַת הָעַרְבַּיִם

בֵּין הַפִּנּוֹת,

הַגַּעְגּוּעִים,

מַנְבִּיטָה

קוֹרֵי חֲלוֹמוֹת,

תִּקְווֹת בֵּין

הַכְּתָלִים

וְהָאֲנָחוֹת שֶׁנִּסְפְּגוּ

בְּאַדְנֵי הַחֲלוֹמוֹת.

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

י"א. היא עמדה בחלון והביטה

היו שתי סיבות שבזכותן הפיטורים ממשרתי כקצין תרבות באונייה, לא שברו את רוחי:  האחת – שבואי חזרה לתל אביב יאפשר לי להיות מעורב בהפקת הסרט חבורה שכזאת, והשנייה – התקווה שיעל היפה, קרובתי הרחוקה מצד ברוריה בת דודתי, תמצא את הדרך אליי ואוכל להתחיל פרק חדש בחיי.

אמנם עם חלי, חברתי החיילת, עדיין הייתי בקשר מכתבים, אבל  הצבא הציב אותה בטבריה הרחוקה, ואני הבנתי  שיקשה עלינו להיפגש. לעומתה יעל, שכבשה את ליבי ממבט ראשון, גרה במרחק הליכה של חמש דקות מביתי, ומה יכול להיות נוח מזה? בערב היחיד שביליתי עם יעל על 'ארצה', כשאנו נשענים על המעקה, וכאילו לא מרגישים שזרועותינו בודקות זו את זו, התברר לנו ששנינו גרים בתל אביב ממש קרוב. סיפרתי לה שיש לי חדר פרטי, שחלונותיו הפתוחים פונים לחצר הבית ברחוב השופטים 20 ומי שנכנס לחצר, יכול בלי בעיות לראותני יושב וכותב את יומנה של איה הג'ינג'ית. הבעייה היתה שאני לא ידעתי מתי יעל תחזור מצרפת, והיא לא ידעה שאני פוטרתי מעבודתי והיא כבר יכולה להציץ לעבר החלון. 

אל בומבה צור טילפנתי ביום השישי  בצהריים, כשחזרתי לביתי. מינה, אשתו של בומבה, הרימה את השפופרת וסיפרה לי שכבר התחילו הצילומים לסרט ובומבה חוזר בערב עייף מאוד, אבל במוצאי שבת אני מוזמן לבוא אליהם, זאב חבצלת יבוא לארוחת ערב והיא מזמינה גם אותי.

עם מינה הייתי ביחסים טובים מאוד, היא הייתה חמודה למראה ואף אחד לא הבין איך בומבה המגושם הצליח להפרידה מבעלה הטייס ולכבוש את לובה. קצת כעסתי עליו בלובי, על  שלא סיפר לי שמתחילים הצילומים, וזה הוסיף על מורת רוחי מהתסריט, ששונה שלא באישורי.  בכל זאת, חשבתי, לא ארוויח כלום אם אשחק  בברוגז, ורוח התבוסתנות  המלווה אותי בכל אשר אלך, עקרה ממני את רוח המלחמה. החלטתי להסתפק בזה שאדרוש להוציא את שמי כתסריטאי, ולעומת זאת לתת לי  תפקיד קטן בסרט, כדי שאלמד מקצוע העשוי לשמש אותי בעתיד.

בתיבת המכתבים שלי מצאתי עכשיו מכתב מאראלה, המברכת אותי על הפיכת הספר לסרט  ומחייבת אותי לדרוש שאהיה כותב התסריט וגם שאשחק את תפקיד 'יוסיניו'. שתי דרישות שלא היה לי אומץ להעמידן כתנאי.

מינה קיבלה את פניי עם חיוך מקסים ובטן ענקית. איחלתי לה מזל טוב וציינתי שבומבה לא סיפר לי כלום. היא אמרה שזה היה סוד נגד עין הרע, והתלוננה על זה שהמכנסיים של בעלה  עדיין נופלים ממנה.

את בומבה וזאב חבצלת מצאתי בחדר השני מתווכחים על הצילומים של מחר. למחרת היו צריכים לצלם יום של אימונים בפלמח, ובערב לצלם את יוסי פס, עם יוסקה ויוסלה, יוצאים לשמירה, ומתוך שעמום מעירים את הפלמחניק החדש לשאול מה שמו. הוא מתעורר משנתו ולא מבין מדוע הם כמעט מתעלפים, כשהוא מגלה להם ששמו יוסף. זאב טען שזאת סצנה ארוכה ומוטב להבליע אותה בתוך הקטע של ריצת הבוקר. שמחתי לשמוע שבומבה מתנגד לשינוי והצטרפתי לדעתו. כנראה שחוות דעתי הכריעה. זאב נכנע וחדל להתווכח.

אחר כך שאלתי את בומבה למה הסכים לשינוי התסריט שחבצלת ואני כתבנו בבית אלפא, הרי כל כך שיבח אותו ולא היתה לו אף הערה אחת.

בומבה הסביר לי שלא היתה לו ברירה וכשדרשתי להוציא את שמי מרשימת הכותבים , הסכים לכך בלי בעיות. 

שאלתי מה בקשר להבטחה שיתנו לי תפקיד של אחד החיילים.

כאן בומבה  העביר את הכדור לחבצלת וזה הסביר לי שמכיוון שכבר צילמו כמה סצנות עם החיילים, לא יוכלו לשלב אותי.

כשניסיתי להתווכח, קפץ בומבה עם רעיון שאני אקבל את תפקיד הפלמחניק החדש שמופיע בסוף הסרט.

היה זה תפקיד שלא הופיע בספר, אבל אני הכנסתי אותו לתסריט, כי חשבתי שהקהל ייצא מהקולנוע במצב רוח קודר, אם הסרט יגמר במותו של יוסיניו. התיקון הזה שלי דווקא התקבל על דעת כל התסריטאים הנוספים ואיש לא נגע בו. בדלית ברירה הסתפקתי בתפקידון הזה וביקשתי מהשניים רשות לבוא מחר  ולראות איך מצלמים. לזאת הם לא יכלו לסרב וחבצלת הסביר לי,  איך אוכל להגיע עם  הווספה למקום הצילומים בקיבוץ פלמחים. 

הבחירה בקיבוץ פלמחים ולא בעמק יזרעאל, ככתוב בספר, התקבלה לפי עצתו של בומבה. שנה קודם לכן השתתף בסרט "הם היו עשרה" שצולם בגליל, ובומבה חזה על בשרו איך הסרט, שבויים ל ידי ברוך דינר, מכפיל את עלות ההפקה וגורם לעיכובים בגלל היותו רחוק מהמרכז.

אמרו לי שהצילומים יתחילו בשבע וחצי בבוקר עם אור היום, אבל אם אגיע בתשע גם כן לא אפסיד כלום. 

כשהגעתי בשמונה וחצי מצאתי את כל השחקנים יושבים בצילו של עץ אשל ענף ומחכים לניצ'ו (נסים ליאון) הצלם, שעוד לא הגיע. הכרתי את כל השחקנים בשמם, אך היחיד שדיבר עימי היה בומבה, שהציג אותי בתור מי שחיבר את הספר. איש מהם לא פנה אליי, וגם לי לא היה אומץ לפתוח בדיבור. הפטפטנים המרכזיים היו גילה אלמגור ובומבה.

יוסי בנאי, אילי גורליצקי ואבנר חזקיהו ישבו בצד וצפו כמוני בניסיונו של עודד תאומי, להפנט תרנגולת שעברה במקום ונתפסה על ידו. עודד הבטיח שאם יהיה שקט הוא יהפנט אותה בלי בעיות. אני חייב להודות שעודד לא הגזים והוא אכן הצליח להרדים את התרנגולת, אחרי  שנשכב מולה על הארץ, חיבק  אותה בשתי ידיו המתוחות לפנים ונעץ בה את עיניו. לקח קצת זמן עד שהתרנגולת הבינה שהבחור לא זומם לשחוט אותה ונרגעה. כשחדלה לנוע ביקש עודד שוב שקט, עצם ופקח את  עיניו מול התרנגולת להפתעת כולנו עצמה את עיניה ונרדמה.

התבוננתי בשעון והתפלאתי לראות שהשעה כבר עשר ושאף אחד לא מתרגש מזה שהצלם עוד לא מגיע. את ניהול המשך השיחות לקחה על עצמה גילה אלמגור, שהיתה אולי הצעירה מכולם, אך בעלת ביטחון שאין עליו ויכוח. אני זוכר שאמרה שהיא מעריצה את השחקנית דליה לביא משבי ציון. סיקרן אותי לדעת מה המעשה שדליה עשתה ואשר בגללו גילה כל כך מעריצה אותה. התקרבתי בישיבה לבל אאבד אף מילה ואז שמעתי אותה מספרת שהציעו לדליה לככב בסרט פרסומת, ודליה הסכימה רק בתנאי שישלמו לה בהתאם. את הסכום אני כבר לא זוכר, אני זוכר רק שהופתעתי לשמוע איך הקטנה הזאת יודעת בגיל כל כך צעיר מה הכי חשוב בחיים.

בסוף ניצ'ו הגיע ועמו יצחק אגדתי, שותפו של מרדכי נבון בניהול אולפני גבע. זאב חבצלת צץ מאיזשהו מקום עם נערה נאה מאוד, שבומבה הציג לי אותה כרינה שני, נערת התסריט. מסתבר שזאב לקח אותה הצידה כדי לערוך שינויים בתסריט עקב האיחור בהתחלת הצילומים. האיחור הזה נתן לחבצלת הזדמנות לקצר את הסצנה שבו שלושת היוספים מעירים את יוסי בנאי משנתו, ולבצע אותה כפי שהוא תיכנן. אני עמדתי וצפיתי בהסרטה לצידו של אילי גורליצקי, שבתפקידו כעולה חדש שעבר את השואה, הוא משתלב עם הפלמחניקים בשלב יותר מאוחר.

בסופו של דבר אחרי הצהריים, התחלתי להשתעמם. נמאס לי לעמוד ולצפות בלי לתרום כלום, ולמרות שרינה שני מאוד מצאה חן בעינוי, וכנראה גם בעיני כולם,  אמרתי לבומבה שאני הולך, והוא ברוב אדיבותו, הזכיר לי שירצו אותי ליום הצילומים האחרון שבו יצלמו את הפלמחניק החדש.

מה שקרה הוא שכאשר הגיע יום הצילומים הזה, נזכר בומבה ששכח להודיע לי לבוא, ומטעמי נוחיות ביקשו מדוד גורפינקל, עוזר הצלם, לשחק את הפלמחניק החדש. הודות לכך יש לדוד, שהפך לימים לצלם מפורסם, עדות היסטורית המלמדת כמה נחמד היה, כשהיה  נער בן עשרים. 

מי שעוד מופיעה בסרט, שהפך ברבות השנים לסיפור הצלחה, היא נערת התסריט, רינה שני, שהיתה לימים משוררת ידועה  ושנויה במחלוקת. בסרט רואים אותה כקיבוצניקית, המחלקת מנות בחדר האוכל ושואלת את  חיזקי אם הוא רוצה ביצה או חביתה. 

כמה חודשים לאחר מכן, כשנסעתי עם ניצ'ו הצלם לבית אלפא, להלוויה של זאב חבצלת, סיפר לי שבאותו בוקר שאיחר, נקרא על ידי מרדכי נבון, הבוס שלו, להסריט  אירוע ממלכתי של נטיעת ברוש ביערות הקרן קיימת. אירוע שעבורו קיבלו אולפני גבע כסף רב.

מי שהרגיעו אותי באותם ימים מרירים שבהם נשארתי בבית כשבקיבוץ פלמחים מסריטים סרט לפי ספרי, היו נאווה ויעל. שתיים שבאותם ימים לא ידעו, האחת על קיומה של השנייה. נאווה חידשה את עבודתה בכל יום רביעי בתל אביב, והיתה מגיע אליי בערב שלישי, כדי  שלמחרת תגיע בזמן לעבודתה.

יעל הפתיעה אותי בצהרי יום אחד, כאשר השמיעה מהחלון שמאחורי גבי, קריאת "קו קו ריקו!" שהקפיצה אותי ממקומי. לא האמנתי שתקיים את הצעתי ותבוא אליי, רצתי לפתוח לה את הדלת, וכבר בפתח חיבקתי ואימצתי את חזה אל חזי, כאילו אנחנו חברים הדוקים מימים ימימה. שאלתי מתי חזרה מצרפת, והיא אמרה "אתמול."  אחר כך ישבנו שנינו על הספה, כשאני לא שבע מלהסתכל על יופייה המיוחד והיא מישירה אלי מבט כשחיוך מסתורי נח על שפתיה. לא יכולתי להתאפק ואמרתי:

"אני לא יודע למה הפסקתי לחבק אותך?"

אמרה: "אתה יכול להמשיך."

אמרתי: "אבל התריסים פתוחים?" 

אמרה: "אתה רוצה שאסגור אותם?"

לא האמנתי שהקטנה הזאת, שעוד לא מלאו לה 17, תהיה הרבה יותר אמיצה ממני, ולפני שתתחרט קפצתי מהספה, הורדתי את התריסים של שני החלונות ונעלתי את הדלת הפונה לחצר.

כשחזרתי מהדלת היא כבר עמדה על רגליה ובחדר, שהאפלולית השתלטה עליו, לא היה לנו קשה להתנגש זה בזו. להתנגש ואפילו לנצל את עיצומו של הקיץ, כדי להסיר במשך הזמן את הבגדים שלא יתקמטו.

אחר כך כבר לא היה אכפת לי מה קורה בקיבוץ פלמחים עם  הסרט, ולא היה אכפת לי שבומבה זרק אותי מההפקה אחרי שגמר להשתמש בי. היה לי חשוב רק שהאוצר הזה שפתאום נפל לידי ישר מהשמיים, לא יישמט מהן ויישאר עימי לנצח. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אמיר לוי

"פעילים פוליטיים במסווה אקדמי"

השמאל כורת את הענף עליו הוא יושב

[מתוך מידה, 14.10.2018]

ד"ר דנה ברנט, החוקרת את ההגמוניה הפוסט-ציונית במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל: "במשך שנים הם עשו כרצונם, אבל יש תהליך של שינוי המגמה."

שנת הלימודים האקדמית החדשה נפתחה הבוקר (ראשון, 14.10), אך ההשכלה הגבוהה בישראל עדיין סובלת מרבות מאותן בעיות ישנות. כך למשל, גם השנה התבשרנו על שביתת הסגל הזוטר באוניברסיטאות תל-אביב ובן גוריון בשל מחאה על תנאי ההעסקה.

ד"ר דנה ברנט, העומדת בראש ארגון 'מוניטור האקדמיה הישראלית' ומכירה מקרוב את חוליי המערכת, מזהה בשביתת הפתע הזו עוד סימפטום שאינו מבשר טובות. "זה מגיע מאותם מחוזות מהם מגיעות בעיות אחרות באוניברסיטאות ובמכללות. זה נכון שמרצים זוטרים או מתרגלים לא בדיוק נהנים מתנאים מפנקים, אבל זאת בדיוק המטרה של סגל זוטר – ליצור תחרות שממנה יצאו המצטיינים ולהפרות את המחקר. עכשיו הם מנסים לאלץ את האוניברסיטה להיכנע לתנאים שלהם. זה יוצר מצב שמי שמתקדם הם לא הטובים באמת, אלא המקושרים. זה יעלה לנו הרבה מאוד כסף ורק יוריד עוד יותר הרמה באוניברסיטה," היא אומרת.

לדברי ברנט, אלה הם אותם אנשים שבעתיד יהפכו להיות מרצים ופרופסורים בכירים, אך רואים באקדמיה כלי לקידום עצמם ודעותיהם ותו לא. "אין להם שום בעייה לחלוב עוד ועוד כסף מהמדינה. בסופו של דבר מי שנפגע יותר מכל הם הסטודנטים, וחבל."

ברנט מביאה כדוגמה נוספת לכך אירועים שהתרחשו לאחרונה בביצת האקדמיה הישראלית. בראשון שבהם, פירסמו האגודות הישראליות לאנתרופולוגיה ולסוציולוגיה החלטה לפיה הן מחרימות את אוניברסיטת אריאל.

נשיא אגודת האנתרופולוגים, פרופ' ניר אביאלי, ציין כי ההחלטה שקיבל לאחרונה משרד החינוך להעביר את האוניברסיטה תחת האחריות של המועצה להשכלה גבוהה במקום תחת מועצה נפרדת ליו"ש כפי שהיה בעבר, היא "בעייתית". בנוסף את ציין את "הכיבוש הישראלי" כסיבה נוספת שלא לשתף פעולה עם המוסד שנמצא בשומרון.

הדוגמה השנייה היא כנס שייערך בעוד כשבועיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בכותרת "חיים תחת כיבוש", ומטרתו על פי מארגניו היא "לבחון את ההשפעה העמוקה של הכיבוש על החברה הישראלית והפלסטינית בישראל ובשטחים."

שורת הדוברים בכנס מורכבת כמובן באופן בלעדי מאנשי שמאל קיצוני, כמו למשל פרופ' אלון הראל, שרק בשבוע שעבר עורר סערה כאשר טען שהפיגוע בברקן בו נרצחו קים יחזקאל וזיו חג'בי דומה ל"מעשי הרצח שצה"ל מבצע בעזה."

"אפילו הראל עצמו הודה שבחירת המשתתפים היתה פוליטית," אומרת ברנט ומוסיפה: "מבחינה אקדמית, זה לא דבר אתי להגיד. כנס כזה בחסות האוניברסיטה צריך לתת מגוון רחב של דעות. אתה לא יכול לתת רק צד אחד של המפה, במיוחד בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת"

הסערה הגדולה ביותר התרחשה סביב פעילת ה- BDSהאמריקנית לארה אל-קאסם, שביקשה להיכנס לארץ לאחר שנרשמה ללימודים באוניברסיטה העברית, אך כניסתה סורבה. אל-קאסם עוכבה בנמל התעופה מספר ימים, בית המשפט המחוזי את ערעורה על החלטת הגירוש, אך בג"ץ הקפיא בינתיים את גירושה מישראל.

אל-קאסם ניסתה למנוע את גירושה בתירוץ שהיא באה ללמוד בישראל, אך ברנט אומרת שמדובר בתירוץ לא רלוונטי. "הרי עומר ברגותי, שהקים את תנועת החרם, למד בעצמו במשך שנים באוניברסיטת תל אביב בלי שום בעייה, אז עצם זה שהיא לומדת בישראל לא אומר כלום. יש פה מרצים שמקבלים משכורת המדינה וקראו להחרים אותה. זאת צביעות."

לדבריה, בשמאל הקיצוני מנסים להציג את הפרשה כעוול נוראי, אך במניעת כניסה של קיצונים כמו אל-קאסם יש אלמנט חשוב של הרתעה: "פעילי ה- BDSצריכים לדעת שישראל מודעת לפעילות שלהם והם לא יוכלו להיכנס למדינה."

חברים ושקרים

אלה הם כאמור רק מיספר מקרים מהשבועות האחרונים, אך בהחלט לא מדובר באירועים נקודתיים אלא בתופעה רחבה ומושרשת היטב, אותה חוקר 'מוניטור האקדמיה'.

"הארגון שלנו החל להתגבש בראשית שנות האלפיים עם קבוצה של חוקרים ומרצים מודאגים שהתחילו להבין מה קורה מסביבם," היא מספרת. באותה תקופה פורסמו מספר עצומות אנטי-ישראליות עליהן חתמו מאות אנשי אקדמיה ישראלים, וקראו בין השאר לתמוך בסטודנטים שמסרבים לשרת בשטחים ולהגדיר את ישראל כמי שמבצעת פשעי מלחמה.

כאשר ברנט החלה להיכנס לעובי הקורה, היא גילתה אט אט את העומקים אליה הגיעה התופעה. המחקר שלה הפך לעבודת דוקטורט בקינגס קולג' בלונדון ("בארץ לא היו מקבלים מחקר כזה") בהנחיית פרופ' אפרים קארש, שהפכה בהמשך לספר הראשון והמקיף שעסק בפוסט-ציונות באקדמיה הישראלית. בספרה מפרטת ברנט את שלבי ההתפתחות האידאולוגית של הגל הפוסט-מודרניסטי ששטף את האקדמיה בישראל (ובעולם כולו) וסלל את הדרך לתנועה הפוסט-ציונית שהשתלטה כמעט על כל תחומי הלימוד.

"אותם פוסט-ציונים הם תוצר של המרקסיזם הביקורתי שתפס חזק מאוד את כל הכתיבה הספרותית ואת הפילוסופיה, וזה חילחל לתוך תחומי מחקר אחרים. גם הפלסטינים תפסו את הגל הזה, משום שהפוסטמודרניזם מציג את המחקר כמשהו שאתה לא חייב להוכיח מחקרית. הוא מתייחס לרגשות ולדעות אישיות בתור משהו שהוא נכון אמפירית, גם אם זה לא מבוסס כלל. זה השתלב היטב עם תעמולת השקר הערבית," היא מספרת.

לדבריה, במשך עשרות שנים האוניברסיטאות בארץ לא עשו דבר בעניין, ובכך איפשרו לתופעה להתרחב לממדיה הנוכחיים. "חבר מביא חבר בכל מה שקשור למינויים לתפקידים, קידומים ואישור של מחקרים. קשה להוכיח את הדברים האלה, אבל בסוף רואים איזה סוג של אנשים התקדמו. כמעט כולם פעילים 'חברתיים' ופוליטיים, והם דאגו לדחוף את האנשים שלהם למרכז העניינים ולצמתים הכי חשובים באקדמיה."

לדברי ברנט, השיטה הזו המשיכה לצמוח כמעט בלי הפרעה, והיא אחד הגורמים העיקריים שהובילו למשבר העמוק במדעי הרוח והחברה בישראל. "אותם אנשים לא שמו לעצמם למטרה את קידום האקדמיה, אלא רק את קידום הדעות הפוליטיות שלהם. פרופסורים שמומחים לימי הביניים או תרבות צרפתית כותבים ספרים ומאמרים על 'אפרטהייד' ו'כיבוש', והמאמרים הללו כמובן חלשים מאוד מבחינה אקדמית. הם פעילים פוליטיים במסווה של אקדמאים."

אבל דווקא ענפים אחרים באקדמיה מצליחים מאוד.

"זה נכון, ואפשר לראות את ההבדל בכל מדד בינלאומי. כשבוחנים את הממצאים לגבי ישראל רואים בבירור שהיא מובילה במחשבים ובמדעים מדויקים, ומצד שני מדעי הרוח והחברה בצניחה חופשית."

היפוך המגמה?

לאחר שהשתלטו כמעט כליל על האקדמיה הישראלית, הפוסט-ציונים גילו שיש לא מעט קונים למרכולתם גם ברחבי העולם. האקדמאים הפוסט-מודרנים במערב קיבלו בשמחה כל ישראלי שמוכן ללכלכך על ארצו. על פי ד"ר ברנט, רבים מהם היו אלה שהניחו בהמשך את היסודות לתנועת החרם.(BDS)  

"חלק גדול מתעמולת ה-BDS מבוסס על מחקרים כמו של פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן-גוריון, שאמר שישראל היא מדינת אפרטהייד. עמיתו ניב גורדון קרא כבר בשנת 2009 לחרם על ישראל. היום, בגלל חוק החרם, הם כבר לא קוראים לכך באופן ישיר, אבל הרבה משונאי ישראל משתמשים בדברים שהם כתבו בעבר."

מה היו המניעים שלהם? כסף? אידיאולוגיה?

"רבים מהם נהנים להיות מובילים חברתיים, הם נהנים מתשומת הלב ומרגישים שהם מורדים שיוצאים נגד הזרם. הרבה אחרים גם הרוויחו באופן אישי דרך מלגות מחקר, הרצאות וספרים. אילן פפה לא היה מוכר במיוחד כאשר לימד באוניברסיטת חיפה, אבל בזכות הפעילות שלו נגד ישראל הוא צבר שם עולמי וקיבל משרה יוקרתית באנגליה."

אך למרות האחיזה הפוסט-ציונית באקדמיה, ברנט מספרת על תהליך איטי של היפוך המגמה.

"חלק גדול מהחוקרים האלה עזבו את הארץ כי קיבלו הצעות ממוסדות אחרים בעולם, וחלקם פשוט יצאו לגמלאות. גם השיח בחברה הישראלית כולה השתנה: לפני עשרים שנה שמעו הרבה יותר דיבורים על 'שלום'. היום אין כל כך עם מי לדבר גם בצד השני. זה משפיע על הרלוונטיות הפוליטית של החבורה הזאת, שהיום פעילה פחות."

גורם נוסף לירידת קרנה של הפוסט-ציונות הוא פעילות מוגברת של ארגונים כמו 'מוניטור האקדמיה' ואחרים, שחוקרים את התחום ומפרסמים מאמרים בשפות שונות. גם ספרים כמו זה שחיבר בן-דרור ימיני תרמו להעלאת המודעות לנושא.

"היום הם כבר פחות יכולים לפעול בצורה גלויה. אם לפני עשר שנים היית נכנס למשרד של ד"ר ענת מטר היית חושב שהגעת למטה של מפלגת שמאל קיצוני. אז היא הרגישה לגמרי בנוח להתנהל ככה, אבל היום זה כבר פחות ראוי. במשך תקופה ארוכה מאוד היתה אנרכיה והם עשו כרצונם. היום הנושא הזה יותר במודעות של כלל הציבור הישראלי, שהוא זה ששילם מכיסו על ההפקרות של עשורים," היא אומרת.

אז הרוב השפוי בישראל מתעורר ומתחיל לדרוש אקדמיה אחרת ומאוזנת יותר, אבל איך אפשר בכל זאת לקדם את התהליך?

לפי ברנט, יש להגדיר היכן עובר הגבול בין הוראה של ידע אקדמי לקידום אג'נדה אישית. "כיתת הלימוד צריכה להיות שוק חופשי של רעיונות. למרצה יש זכות לדעה משלו, אבל הוא חייב להציג את כל ההיבטים בנושא שהוא דן בו ולהראות את כל המגוון של גישות ורעיונות. זאת תפיסה שצריכה להגיע מתוך האקדמיה עצמה."

בנוסף, ברנט אומרת כי יש להחיל רפורמות עומק מבניות בהשכלה הגבוהה. "יכול להיות שביטול הקביעות למרצים יהיה צעד ראשון בכיוון הנכון. ברגע שיש למרצה קביעות הוא לא צריך לחשוש למשרה שלו ולא צריך לעשות מאמץ להתקדם. מצד שני אי אפשר להגביל את המחקר ולכן צריך לבחון את העניין בקפידה. אני מקווה שהיום אנחנו בכיוון הנכון," היא מסכמת באופטימיות.

אמיר לוי

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

אהוד בן עזר: תעתיק מדבריי ב"יו-טיוב"

בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי"

מאי 2005

כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, שנערך באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל* ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמונח על שולחן המרצים, "מר אהוד בן עזר" [לא הסופר אהוד בן עזר אלא פשוט – מר]:

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים...

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

* הערה: פרופסור דניאל בר-טל, פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב, הוא ממארגני הכנס וגם יו"ר ארגון סיס"ו: SAVE ISRAEL STOP THE OCCUPATION

המשך ההרצאה

"אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל"

כפי שפורסמה לאחר כשנה, בחוברת הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", אוניברסיטת תל-אביב, אפריל 2006, כאשר החלק הראשון של דבריי בחוברת קטוע ומצונזר, ולא כפי שהופיע במלואו כאן.

אהוד: ...זה מה שהיה לי לומר כהקדמה, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אולם בכל זאת אני מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמי ולא בהשקפות פוליטיות.

את הזמן שנותר לי אקדיש לקטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. זה מחקר שנערך על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר, או במכתב למערכת עיתון, ולא מערבב אותן במחקריי.

המחקר שלי מופיע גם כאנתולוגיה עברית – "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית", מבחר סיפורים ומבוא, בהוצאת זמורה ביתן ואגודת הסופרים, 1992; בשנת 1999 בארצות הברית, "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" בהוצאת טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו; ובמהדורה פיראטית ערבית בביירות בשנת 2001, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה; (וכן, בסדרת שיחות באוניברסיטה הפתוחה – "צל הפרדסים והר הגעש").

הנושא שרציתי לדבר עליו הוא "אדם כשדה-מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל".

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות העברית. זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי-שם אי-פה מקרה – כמו שסמילנסקי תיאר בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 – הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, הם לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.

היה גילוי מעניין, "משא ערב" של ר' בנימין משנת 1907, שבו טבע את החזון הפן-שמי, שמיהודים וערבים יצמח עם שמי אחד בארץ. הוא הקדים את רטוש ואת הכיוון הכנעני. ברנר אמר לר' בנימין, ידידו, שזה לא אמיתי ולא אפשרי, שהוא שוגה באשליות. ברנר היה הסופר הריאליסטי הראשון בארץ. ההבחנות שלו, לצערי, תקפות עד היום.

"אדם כשדה מערכה" פירושו שהקונפליקט מתמקד באדם אחד ששייך לשני העמים. בקובץ "סיפורי נשים מתקופת העלייה הראשונה" הביאה פרופ' יפה ברלוביץ את הסיפור "קדיש" של חמדה בן-יהודה, שמתאר אישה יהודייה בירושלים שנולדות לה רק בנות. היא באה למכשף ערבי והוא לוקח לה את התכשיטים מהצוואר, כשהוא לוקח הוא גם נותן לה משהו, וממה שהוא נותן לה נולד לה בן. והבן, לימים, עוזב את הארץ וגר בפריס, וכנראה רק שם מצליח לחיות חיים שלמים, בלי להגדיר את עצמו כיהודי או כערבי, אם כי מספרים שבפריס הוא התאסלם או גילה את מקורו המוסלמי. לפני שהאישה מתה היא רוצה לראות את בנה והיא קוראת למכשף הערבי, שמצלח להביא אותו. הבן בא, רואה אותה, וחוזר לפריס.

כשנות דור, ואולי דורותיים אחרי כן, מתרחש בפריס הסיפור המרגש "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומן גארי). דווקא שם, במרוחק מהסכסוך, פליטה יהודייה מהשואה, מאדאם רוזה, מצליחה ליצור קשר עמוק עם מומו, נער מוסלמי צפון-אפריקאי.

בשנת 1951, בעוד מתפרסמות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ"ח, על רקע ספרות מלחמת השחרור, מופיע הרומאן "שמעון צהמארא" של מידד שיף. אגב, סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות, ואני לא מסכים עם התיאור של פרופ' בר-טל, שמתוכו משתמע כאילו היינו "מדינה סובייטית", כאילו הכול פה היה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו ופרצו. בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. אי-אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כ"בולשביקית", זה בערך היה התיאור שעלה כאן. זה פשוט לא נכון, וזה מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי-אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים, שמתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על-ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

נחזור לרומאן של מידד שיף – "שמעון צהמארא". הרומאן מתאר צעיר שאביו היה סוחר יהודי אמיד ואימו ערבייה מרונית. שמעון גדל ולומד בתל-אביב, אך לא מוצא את מקומו, ולבסוף עוזב את הארץ.

הנה שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבתו של ג'ומג'ום, חברו של שמעון, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:

"אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי?"

אומר השני: "מה אתה מיילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי-אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני אדם אחרים."

אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!"

זו כמובן פארודיה חריפה מאוד על החזון הכנעני. לכן הרומאן מסתיים בבלתי-אפשרי, כי שמעון צהמארא אינו בעייה מוסרית, כערבי ביצירות דור הפלמ"ח – דוגמת "השבוי" של יזהר – שמעון הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי-אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר:

"יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים."

הסיפור "תחרות שחייה" של בנימין תמוז, מראשית שנות ה-60, מספר על נער יהודי ונער ערבי. בתחרות בידע, הנער היהודי גובר על הנער הערבי, אבל בשחייה הנער הערבי משיג את הנער היהודי. במלחמת השחרור הערבי נתפס כשבוי, ויורים בו, והמספר העברי אומר: אם הוא היה צריך למות אז כולנו הפסדנו את המערכה.

סיפור יותר מורכב של בנימין תמוז, משנת 1972, הוא "הפרדס", המספר על שני אחים, יהודי וערבי, מאותו אב יהודי אך משתי נשים, שמגיעים לארץ. דניאל היהודי קונה פרדס. בפרדס נותרה צעירה בשם לונה, אילמת-חירשת, שלא יודעים אם היה יהודייה או ערבייה. דניאל היהודי נושא אותה לאישה, אבל רק עובדיה-עבדאללה הערבי מצליח לבעול אותה. נולד לה ילד שלא יודעים בדיוק אם הוא יהודי או ערבי. במלחמת השחרור נהרג האח עבדאללה, ולמים הבן של לונה הופך לגיבור פעולות התגמול. יש בו את הצדדים הגרועים שבשני העמים, והוא ממשיך לחיות עם לונה אימו שהיא נצחית, כמו הארץ. עד מהרה באים עולים חדשים והארץ משתנה כליל.

ברומאן האחרון של סמי מיכאל, "חופן של ערפל" [טעות של העורכים. מדובר ברומאן "יונים בטראפלגר"] (2005), זאב הערבי-היהודי חי את היותו שדה מערכה. הוא מבקש, כמעט בנאיביות, לאחד את הקצוות, ומקווה שאם יפתור את בעייתו הפרטית עם קרוביו משני העמים, ייפתר גם הסכסוך הגדול בין ישראל לפלסטינים, או לפחות יהיה אפשר לעקוף אותו.

מבחינת המוצא, זאב מאה אחוז ערבי, מבחינת הזהות הוא מאה אחוז יהודי-ישראלי ונשוי ליהודייה. זאב נוסע במכוניתו בדאגה לאימו הערבייה. בגדה מתנפל עליו המון פלסטיני וסוקל אותו. כארים, אחיו הערבי, רץ להגן עליו ונהרג יחד איתו בידי ההמון. נשארות רק אלמנות ונשאר החלום של זאב, שייבנה מפעל משותף לכולם בקפריסין, כסיפור של מומו ורוזה בפריס, כאילו מחוץ ישראל יוכלו לחיות יחד יהודים וערבים. אבל נדמה לי שכבר אי-אפשר לברוח מהסכסוך כי אנחנו נושאים אותו גם לאירופה, וגם שם הוא נמשך והולך.

אהוד בן עזר

*

ומעניין לקרוא גם מה כתבו עורכי הכנס והחוברת, יחזקאל רחמים ודניאל בר-טל, על הרצאתי במבואם לחוברת, וזאת במסגרת איפיון דבריהם של משתתפי הכנס:

"...אהוד בן עזר מציג סדרת יצירות ספרות – מהסיפור "קדיש" של חמדה בן-יהודה, דרך "הפרדס" של בנימין תמוז ועד "חופן של ערפל" [כאמור, טעות של העורכים, מדובר ברומאן "יונים בטראפלגר"] של סמי מיכאל – שבהן מופיעה דמות ששייכת לשני הצדדים בסכסוך והקונפליקט מתמקד בה, אולי כהכללה לדבריו של ברנר, שאמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות. כפתיח לדבריו יוצא בן עזר – שמרגיש בדיון כמו "חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה" – כנגד התרמית העצמית של השמאל וכנגד ההטייה הפוליטית של המחקר האקדמי. בן עזר מתקומם כנגד נטילת האשמה בידיים חפצות וכנגד הדיבור על הקולוניאליזם בהקשר של הקונפליקט, וטוען שהתפישה לפיה בידינו לפתור את הסכסוך נובעת מרגש עליונות ישראלי. ניתן לקרוא דברים אלה כביקורת הקורעת במפרשיו הראשיים של הדיון כולו, או לחלופין כדיבור מתוך הסוציאליזציה הרווחת לקונפליקט, שגם תומך בהמשכה. כך או כך, אין ספק שיש בדברים אלה משום תרומה חשובה לדיון."

סוף

אהוד: מאז לא הזמינו אותי לשום במה אקדמית אוניברסיטאית.

* * *

יואל נץ

סיפורה של בלדה על נפוליון

על הערצתה של אצולת רוסיה לצרפת במאה ה-19 וגם קודם לכן, לא יכול היה להעיב אפילו כיבושה של מוסקבה בידי נפוליון בשנת 1812. השימוש בלשון הצרפתית בקרֶב האצולה הרוסית היה נפוץ הרבה יותר מן הלשון הרוסית. הצרפתית היתה לה לסמל-מעמד מחייב. נפוליון, על כן, באורח פרדוקסאלי, היה לה לאצולה הרוסית, אויב מר ודמות נערצת, בעת ובעונה אחת. 

לא ייפלא אפוא, כי עוד בראשית צעדיו כמשורר הקדיש לרמונטוב עול הימים, מיספר שירים לנפוליון, בדומה לאנשי עט רבים אחרים בתקופתו.

הבלדה "ספינה ערפילית" היא מפורסמת מאוד בקרב אוהבי השירה הרוסית, והיא אף נלמדת בבתי הספר ברוסיה. משקלה האמפיברכי המונוטוני הולם את סוגת הבלדה. היא עשויה בתים בני ארבע שורות, בהם חורזות השורות השנייה והרביעית: א-ב-ג-ב, וזאת בעקבות השפעת שירתו בלשון הגרמנית של היינריך היינה על משוררים רוסיים רבים.

* * *

מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב

ספינה ערפילית

עַל תְּכֵלֶת גַּלֵּי הָאוֹקְיָנוֹס, 

כּוֹכָב בָּרָקִיעַ נִצָּת,

סְפִינָה בּוֹדֵדָה שָׁם שׁוֹעֶטֶת,

בִּמְלוֹא מִפְרָשֶׂיהָ תִּשְׁעַט.

תְרֶנֵיהַ מֵרוֹם לֹא יִשָׁחוּ,

שַׁבְשֶׁבֶת תִּדֹּם שְׁכוּחַת-אֵל.

מִפְּנֵי הַסְּפִינָה הַדּוֹמֶמֶת

בּוֹלְטִים תּוֹתָחִים שֶׁל בַּרְזֶל.

צִוּוּי קַבַּרְנִיט לֹא נִשְׁמָע בָּהּ,

מַלָּח אֵין שֶׁסָּר בְּלֹא מוֹרָא.

כְּאֶפֶס וְאַיִן סְלָעִים לָהּ,

שִׂרְטוֹן, מַשְּׁבֵי סְעָרָה.

יֶשְׁ אִי בְּרַחְבֵי הָאוֹקְיָנוֹס

שׁוֹמֵם, בַּזַּלְתִּי כַּמִּדְבָּר.

בְּאֶמְצַע הָאִי כָּרוּי קֶבֶר,

בַקֶּבֶר שׁוֹכֵב הַקֵּיסָר.

שׂוֹנְאָיו בֶּעָפָר הִטְמִינוּהוּ

בְּלֹא חֵן, בְּלִי כָּבוֹד אַחֲרוֹן.

עָלָיו הֵם הִצִּיבוּ גּוּשׁ סֶלַע

כָּבֵד, בַּל יָקוּם מִקִּבְרוֹ.

בְּתֹם כָּל שָׁנָה בִּדְמִי לַיְלָה

לְעֵת פְּטִירָתוֹ בְּיָגוֹן

בַּחוֹף הַתָּלוּל בַּחֲשַׁאי, לָהּ

סְפִינָה עַרְפִלִּית תַּעֲגֹן.

אָז קָם הַקֵּיסָר וּמֵגִיחַ 

זָקוּף מִקִּבְרוֹ הַמְּפֻלָּשׁ

לָבוּשׁ חֲלִיפָה אֲפֹרָה הוּא,

חוֹבֵשׁ כּוֹבָעוֹ הַמְּשֻׁלָּשׁ.

מֵנִיף אֶת יָדָיו וּפוֹסֵעַ,

רֹאשׁוֹ עַל חָזֵהוּ שָׁמוּט,

נֶחְפָּז וְיוֹשֵׁב אֶל הַהֶגֶה,

יוֹצֵא אֶל דַּרְכּוֹ בְּלֹא שְׁהוּת.

שׁוֹעֵט אֶל צָרְפַת הַנִּכְסֶפֶת

הַכֵּס שֶׁלּוֹ שָׁם, תְּהִלָּתוֹ.

הוֹתִיר שָׁם אֶת בְּנוֹ, יוֹרֵשׁ-עֶצֶר,

חֵילוֹ הַוָּתִיק וְהַטּוֹב.

בְּאֹפֶל עִם חוֹף הַמּוֹלֶדֶת

מַבָּט מְיֻסָּר יִפָּגֵשׁ,

הַלֵּב יַהֲלֹם שׁוּב בְּרֶטֶט,

עֵינָיו שׁוּב יַזּוּ רִשְׁפֵי אֵשׁ.

לַחוֹף הוּא פּוֹסֵעַ בְּמֶרֶץ

חִצֵי תּוֹכָחָה מְזָרֶה.

חֵילוֹ, כָּל קְצִינָיו וּמַרְשָׁלִים

לִכְנוֹס לְפָנָיו חִישׁ, קוֹרֵא.

נָמִים גִּבּוֹרִים-גְרֶנַדִירִים

בְּעֵמֶק הַאֶלְבָּה קְבוּרִים,

בִּכְפוֹר הַשְּׁלָגִים שֶׁבְּרוּסְיָה,

בְּחוֹלוֹת פִּירָמִידוֹת חוֹרְכִים.

הַמַּרְשָׁלִים לֹא יִשְׁמְעוּהוּ.

נִפְלוּ חָלָלִים בְּרֻבָּם,

וּמִי שֶׁנּוֹתְרוּ כְּבָר בָּגְדוּ בּוֹ,

מָכְרוּ לַזּוּלָת שַׁרְבִיטַם.

פּוֹסֵעַ הוּא אָנֶה וְאָנָה

בְזַעַם רוֹקֵעַ בַּחוֹל,

פּוֹנֶה אֶל הַחוֹף הָרָגוּעַ,

נִסְעָר הוּא קוֹרֵא שׁוּב בַּקּוֹל:

אֶל בְּנוֹ-יְחִידוֹ מְשַׁוֵּעַ,

רַק הוּא לְבַדּוֹ יְנַחֲמוֹ,

מַחֲצִית הָעוֹלָם לוֹ מַבְטִיחַ,

וְרַק אֶת צָרְפַת לוֹ עָצְמוֹ.

נָגוֹז חֲלוֹמוֹ בְּלֹא תּוֹחֶלֶת:

נִגְזַר עַל הַבֵּן שֶׁיָּמוּת.

זְמַן רָב הַקֵּיסָר מְחַכֶּה לוֹ,

נִצָּב שָׁם נוּגֶה וְגַלְמוּד.

אָבֵל, נֶאֱנָח וְדוֹמֵעַ,

זוֹלְגוֹת דִּמְעוֹתָיו עַל הַחוֹל,

עַדֵי בַּמִּזְרָח יַעַל אֹדֶם –

עוֹד קָט יַהֲפֹךְ לְכָחֹל.

חוֹזֵר הוּא אֵלֵי סְפִינַת פֶּלֶא,

כּוֹבֵשׁ בֶּחָזֶה אֶת פָּנָיו,

מֵנִיף יָד נוֹאַשׁ וּמַר נֶפֶשׁ,

וּבְאֵלֶם שָׁב עַל עִקְבוֹתָיו.

מרץ, 1840

(תרגום מרוסית: יואל נץ)

"ספינה ערפילית" מפרי עטו של לרמונטוב היא חיקוי לבלדה של המשורר הגרמני זיידליץ – "ספינת הרפאים": Joseph Zedlitz  "Das Geisterschiff"

http://gutenberg.spiegel.de/buch/gedichte-3231/33

שמונת הבתים האחרונים אצל לרמונטוב שונים מן הבלדה של זיידליץ, אבל גם הבתים הראשונים רחוקים מכדי להיחשב כתרגום נאמן. לרמונטוב מטפל בדרך שונה מזיידליץ בדימויים השונים: הספינה של לרמונטוב ששועטת בים (בתרגום מילולי מרוסית היא כמו נישאת באוויר), היא ריקה מאדם; האי, הקבר, ההופעה של השליט, ההפלגה לצרפת. לרמונטוב משנה את סדר הבתים לעומת המקור ומתמצֵת לעומתו, במידה רבה, את התיאורים.

ההבדלים גוברים אף יותר בחלקו השני של השיר. אצל זיידליץ יורד השליט מן הספינה, אך איננו קורא למרשלים, לחיילים ולבנו, כמו אצל לרמונטוב – הוא מחפש את הערים שלו ואיננו מוצא אותן, מחפש את העמים הכפופים לקיסרותו, את כיסאו הממוטט; הוא מחפש את הבן, אבל 'הם' "לא הותירו לבנוֹ אפילו את שמו, אשר הוא העניק לו". שירו של זיידליץ מסתיים במונולוג ארוך מפי נפוליון, ואין בו האמירה על  יציאה לדרך לשוב אל האי.

החוקר הגרמני D. Holzhauzen כתב בשנת 1902 כי "Das Geisterschiff", "מייצג סוג של רומנטיקת רוחות אימתנית." לרמונטוב מתרחק ממסורת "הבלדה של בתי הקברות". בבלדה של זיידליץ מופיעה גוויה שקמה לתחייה אחת לשנה, ואילו אצל לרמונטוב נפוליון הוא יותר רוח מאשר גוויה. לרמונטוב פוסע כאן בעקבותיו של ז'וקובסקי, אשר בתרגומו את "מסדר הלילה" של זיידליץ מדלג על כל הפרטים "הגווייתיים", כגון "ידיים ללא בשר" אצל המתופף ומוותר על הבית, בו "גולגולות לבנות חושפות שיניים מתחת לקסדותיהן, עצמות של זרועות הידיים מניפות אל על חרבות ארוכות."

"ספינה ערפילית" של לרמונטוב טעונה במידה פחותה בהרבה מן האווירה של רוחות רפאים לעומת ה- "Geisterschiff"של זיידליץ. רוחות הרפאים הן שמנווטות את הספינה אצל זיידליץ, ואילו אצל לרמונטוב אין איש על הסיפון; הספינה נישאת כמו בכוחות עצמה (הפועל "להינשא" בלשון הרוסית ישים הן לטיסה והן לשיוט מהיר). הספינה עצמה מתוארת אצל לרמונטוב הרבה יותר ריאלית וגשמית: זוהי ספינת קרב עם תותחי ברזל ואיננה מתקשרת כלל עם השם "ספינת אוויר" שבהשראת המקור הגרמני.

לבית ה-12 בשירו של לרמונטוב אין כלל אנלוגיה ב-"Geisterschiff", הוא קרוב דווקא לשורות הבאות מתוך יצירה אחרת של זיידליץ – "מסדר הלילה":

קָמִים הַלּוֹחֲמִים הַגִּבּוֹרִים

קָמִים הַגְּרֶנַדִירִים הַוָּתִיקִים,

קָמִים מִתַּחַת לְשִׁלְגֵי רוּסְיָה,

מִשְּׂדוֹת הַפְּאֵר שֶׁל אִיטַלְיָה,

קָמִים מֵעַרְבוֹת אַפְרִיקָה,

מִן הַחוֹלוֹת הַלּוֹהֲטִים שֶׁל פָּלֶשְׂתִּינָה.

מעניין לציין כי "ספינה ערפילית" ראתה אור ברוסיה בשנת 1840 בעמודים הפותחים את הכרך ה-10 של "רישומי מולדת", בד בבד עם החלטתה של ממשלת צרפת להעביר את גופתו של נפוליון מן האי סנט הלן, ולערוך לה טקס קבורה מרשים בפריס.

החלטתו של המלך בנושא זה הוכרזה במליאת בית הנבחרים ב-12 למאי 1840. לא מן הנמנע, כי הידיעות בדבר ההחלטה ההולכת ומתבשלת הגיעו בזמנו לרוסיה, ובהשפעתן של ידיעות אלה חיבר לרמונטוב את "ספינה ערפילית".

יואל נץ

* * *

משה גרנות

אהבת אם

מסתבר שהטבע רחוק מלהיות דמוקרט: הוא הטיל על האישה את כל העול של ה"פרו ורבו", את ההיריון הארוך, המכביד והמבחיל, הצירים, כאבי התופת של הלידה, שהופכים לעיתים לטראומה ממש, הכאבים שאחרי, ההנקה... – וכל זה במקרה המאושר שההתעברות קורית באורח רגיל, והאישה איננה נזקקת לטיפולי פוריות קשים ואכזריים. ספר בראשית קבע שמדובר בעונש נצחי שהאישה נחלה בשל איזה חטא קדמון. ולא היא: האישה זכתה דווקא בפרס גדול על סבלה, כי היא לא רק מעניקה חיים, אלא גם רוכשת לעצמה עוצמה מוסרית עילאית – כְּאֵם היא דמות אלטרואיסטית, מעניקה אהבה ומסירות ללא גבול לצאצאיה, הגורמות לכל בעל לב להתפעל ולהעריץ.

לא ניתן לספור את כמות היצירות בציור, בספרות ובזמר, בהן מתוארת האם בנתינתה האינסופית לילדיה – כקדושה ממש. מתוך הים הגדול הזה אזכיר כאן שני שירים:

1. שירו של היוצר היהודי-אמריקאי גֶ'ק  יֶלֶן, "א יידישע מאמע", שהיה להיט בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה בארצות הברית, ועד היום שרים אותו זמרים בהתרגשות עצומה. השיר מספר על חייל שיצא לקרב, ונזכר במסירות ללא גבול של אימו, שגידלה אותו, ניחמה אותו בחוליו, והעניקה לו אהבה ללא גבול. הוא נודר נדר:

"ואם אשוב בשלום / מן הקרב אלייך / לרגלייך אכרע / אנשק פנייך / כי רק את לי / אחת, אימא / אימא שלי, שלי!" (נוסח עברי – אבי קורן).

החייל איננו זוכה לקיים את הנדר, כי הוא נהרג בקרב, אבל  רחשי ליבו כלפי אימו הם בוודאי נצחיים.

2. שירה  של לאה גולדברג "לתמונת אימא" ("מוקדם ומאוחר", ספריית פועלים 1968, עמ' 11). הדוברת, שאולי מעודה לא אמרה דברים מהלב לאימה – מביטה בתמונתה, ואל התמונה הזאת היא מתוודה על האנוכיות שלה לעומת הנתינה אינסופית של האם:

"לא תמהת, לא רגזת, עת באתי אלייך / מדי יום ביומו ואמרתי: 'תני!' / אֶת הכול הבאת לי במו ידייך / רק מפני שאני – אני," בבית האחרון מופיעה תובנת המחץ לגבי האישיות הנפלאה של האם: "כן, אבוא רצוצה ולא אשאל לשלומך. / לא אבכה בחיקך, לא אלחש: 'אימי!' / את תדעי: / זה שעזבני היה לי יקר ממך / ולא תשאליני: 'מי!'"

בשיר הראשון הבן מתפכח מאוחר מדי כדי להכיר בגדולתה של האם, ואילו בשיר השני הבת מכירה באנוכיותה, לעומת האלטרואיזם והאצילות של האם, זו שמבינה כי נתינתה הנצחית איננה מעמידה אותה ברום סולם העדיפויות של הבת; ואת כל האמת הזאת הבת איננה מסוגלת לומר לאימה ישירות.

אבל למה לי להרחיק עדות, כשאני יכול להביא כאן דברים על אימי – שרה גרינברג, לבית גולדמן, שבזכות אהבתה, מסירותה ותושייתה – שרדתי את מוראות מלחמת העולם השנייה*):

נולדתי ב-30.1.1939, שמונה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וביליתי את ינקותי וילדותי בצל המלחמה הנוראה ההיא. הוריי היו בעליהם של טחנת קמח וחנות באחד הכפרים שבמחוז בוטושאני בצפון רומניה. ביוני 1941, כשאני בן שנתיים וחצי, הגיעו לביתנו ז'נדרמים מטעם הרשות ודרשו מהוריי לעזוב את המקום תוך זמן קצוב, ולקחת עימם רק מה שעגלה אחת יכולה להכיל. הם עזבו את כל רכושם מאחוריהם ונסעו לעיירה הקרובה, וגם משם גורשו אל בוטושאני, היא עיר המחוז. מאות יהודים מכל העיירות והכפרים שבסביבה הצטופפו בעיר שלא יכלה להכיל את כולם, בוודאי לא לשַכֵּן אותם ולכלכלם. אבא הצליח בדי עמל לשכור דירת חדר עבורנו, אך לאחר זמן מה "נקרא לדגל" בתור חייל מילואים יהודי, ונשלח למחנה לעבודות כפייה במחוז טלאורמן, כ-600 קילומטרים רחוק מאיתנו. אימא נשארה לבדה עם שני אפרוחיה – אחי, הגדול ממני בחמש שנים, ואני. הכסף אזל, ונאלצנו לעזוב את הדירה השכורה. אימא מצאה מרתף מלא גרוטאות, ניקתה אותו וסיידה אותו והפכה אותו למקום מגורים.

קצת רקע: יהודי דורוחוי ובוקובינה חוו פוגרומים ונשלחו רובם לטרנסניסטריה למות ברעב ובקור. יהודי יאסי חוו את הפוגרום הנורא ביותר שנערך ברומניה בכל ימי המלחמה: אלפים נאספו בחצר המשטרה, ושם ירו בהם כמו בכלבים שוטים, ואת הנשארים הכניסו לקרונות אטומים, ובמשך שבוע טלטלו אותם הלוך וחזור בלי מים ובלי מזון בצפיפות נוראה – אלפים נפחו את נשמתם, ורבים מן הניצולים יצאו מדעתם עם שחרורם מהקרונות (המלכה הָאֵם, אֶלֶנָה, התחננה בפני המרשל אנטונסקו, "המנהיג", לשחרר את האומללים). כל יהודי המבקר בעיר יאסי חייב לבקר בבית הקברות היהודי, שם יש אנדרטה ענקית שנבנתה בצורת קרונות לזכרם של אלפי הקורבנות.

יחסית למה שקרה מדרום (יאסי) ומצפון (דורוחוי ובוקובינה) היה בבוטושאני אי של שפיות: אמנם היה גירוש ונישול מרכוש, אמנם נקבעו שעות עוצר ליהודים ושעות שאסור להם לפקוד את השוק ואת חנויות הנוצרים, אמנם היתה חובה על היהודים לענוד את הטלאי הצהוב, אמנם הילדים היהודים סולקו מבתי הספר הציבוריים, והמורים ובעלי המקצועות החופשיים פוטרו ממשרותיהם, אמנם מדי פעם שמעו על יהודי שהוכה מכות רצח על ידי בריונים – אבל בסך הכול לא היה אף פוגרום בעיר, והשלטונות אישרו ליהודים את קיומם העלוב.

אימא, שהיתה רגילה כי מטפלת דואגת לתינוק (לי), שעוזרת מנקה את הבית,  שמבשלת מכינה את הארוחות, שהרכב נֶלוּ מכין את הכרכרה ואת הסוס מִישוּ לטיול – נאלצה פתאום להירתם לפרנס את שני ילדיה מיגיעת כפיה. היא חיזרה על פתחיהם של רומנים אמידים והציעה את עצמה כעוזרת בית וכמבשלת תמורת מזון. רבים גירשו אותה בבושת פנים, אך היו גם כאלה שריחמו על האישה המסכנה, הניחו לה לעבוד ושילמו לה במזון ובמעט מעות. הבעייה הגדולה הייתה מגבלת שעות העוצר, כי דווקא בשעות האסורות דרשו ממנה לעבוד, והיא היתה נאלצת לחזור למרתף שלנו דרך שבילים עקלקלים כדי להימנע מפגישה עם סיורי המשטרה.

לפני גיל ארבע אני לא זוכר כמעט דבר. הזיכרון הראשון שלי מהימים הרעים ההם מתרכז בבדידות גדולה: אני יושב על המיטה מכורבל היטב בשמיכה ובבגדים, על החלון הקטן היחיד שבמרתף מצייר הכפור צורות גיאומטריות, ובחדר שורר קור עד כי אני רואה את האדים היוצאים מאפי בעת הנשימה. אני מסתכל על הכפור ומספר לעצמי סיפור על ארמון קרח שבו אין רעב ואין קור.

ומדוע הייתי לבד בתוך המרתף הקר והטחוב? משום שאימא נאלצה לעבוד כדי שיהיה לנו אוכל נפש, ואילו אחי, שהיה אז כבר בכיתה ד', סולק מבית הספר, כמו כל הילדים היהודיים, והיה הולך כל בוקר לבית הכנסת, שם לימדו המורים היהודים המפוטרים ממשרותיהם את הילדים שחפצה נפשם בידע. אימא היתה משאירה לי פרוסת לחם מרוחה בריבת שזיפים ומעט חלב חם. היא היתה דומעת כשהייתה צריכה להסביר לי שהיא חייבת לצאת לעבודה.

"אתה ילד גדול, מוני, אתה מבין שאם לא אלך – לא יהיה מה לאכול. אתה מבין, מוני?"

"אני מבין, אני גדול, ולא מפחד."

"עוד מעט יחזור בֶּנִי מבית הכנסת ויחמם את האוכל. תיכנס מתחת לשמיכה, ואל תפתח את הדלת לאף אחד. לבֶּנִי יש מפתח."

"לא אפתח לאף אחד!"

"טוב, גוזל שלי, אני הולכת ואחזור רק בערב. תהיה ילד טוב."

"אני ילד גדול, אל תדאגי, אימא."

אימא פחדה להשאיר פתילייה דולקת כדי שיהיה לי חם – חששה שהמרתף יעלה באש. היא חיממה מים בבקבוק, עטפה אותו במגבת ושמה לי מתחת לשמיכה, אבל כעבור זמן קצר הבקבוק היה מתקרר, ובמשך שעות הייתי רועד מקור.

הערבים היו קסומים: אימא היתה מדליקה את הפתילייה ומחממת עליה מים לתה. הפתילייה הייתה מפיצה אור כחלחל על קירות המרתף. אימא היתה מביאה עימה ממעבידיה בקבוק נפט, קצת תפוחי אדמה ובצלים, מעט קמח תירס, ושיא המעדנים – חלב עם אורז מתוק.

"אימא, תאכלי גם את, זה כל-כך טעים."

"לא מוני, זה בשבילכם, אני אכלתי בעבודה."

זאת, כמובן, לא הייתה האמת – לא פינקו אותה שם, ולכל היותר היתה מקבלת פרוסת לחם ותה. כל מעייניה היו שבימים הקשים ההם היא תוכל להאכיל את שני גוזליה. רק אלוהים יודע כמה השפלות עברה אימי כדי שתוכל לחזור הביתה עם מעט המצרכים. היא מעולם לא התלוננה, וכשהיינו אוכלים את המעדנים שהיא הביאה עימה ממעבידיה, הייתה מסתכלת עלינו באהבה גדולה, ועיניה דומעות מאושר.

לא היו לי משחקים. מי יכול היה להרשות לעצמו לקנות לילדים צעצועים ומשחקים בימים הרעים ההם? שיחקתי במכסים של סירים במטאטא וביעה, במסרק ובמספריים – דמיינתי דרקונים ומפלצות, שאני רכוב על המטאטא מתגבר עליהם כמו הגיבורים מהאגדות שאחי היה קורא לי כשהיה חוזר מבית הכנסת.

יום אחד חוזרת אימא, שלא כדרכה, בשעת הצהריים. נבהלתי.

"די, מוני, אנחנו משוחררים!"

"משוחררים?"

"כן, הרוסים שיחררו אותנו. אין יותר גרמנים, אין עוצר, הנה, אפילו את הטלאי הצהוב תלשתי."

לא היתה ברורה לי הבשורה של אימא. אני הייתי בטוח שככה דרכו של עולם, שילדים ספונים במרתפים וחוששים לצאת מהם, ואימהות מביאות להם אוכל בחירוף נפש. "השחרור" הזה נראה לי חשוד – סתם כך אפשר לצאת ביום מן המרתף (אימא היתה מוציאה אותי בלילה החוצה כדי לחלץ מעט את העצמות), ככה סתם אפשר לצאת בכל שעה שרוצים? אולי אפשר אפילו לשחק עם ילדים אחרים?

נוסף לכל הטוב הזה קרה גם הלא יאומן: אימא הביאה לי קרוקינט. הוא לא היה חדש, כמובן, אבל קרוקינט ממש עם גלגלים וכידון. התנפלתי על אימא בחיבוקים ובנשיקות – איך בכל המצוקה הגדולה חשבה על בנה הקטן ונשאה על גבה (מי יודע מאין) משהו שיגרום לו אושר.

כעבור כחודשיים הגיע גם אבא מהמחנה לעבודות כפייה. הוא היה רזה ובגדיו מרופטים, ואני, כמובן, לא הכרתי אותו. כשנשלח לטלאורמן הייתי בן שנתיים וחצי, וכשחזר הייתי כבר ילד בן חמש.

"כמה גדלת, מוני, כמה הפסדתי, אוי, כמה הפסדתי..."

ואני לא ידעתי על מה הוא מדבר.

אבא, שהיה שרדן ובעל תושייה, הצליח לפרנס את המשפחה בכבוד, וכעבור מיספר שנים הצליח להשיג היתר לעלות לארץ ישראל. מחיפה נשלחנו ישירות למעברת באר-שבע ושוכנו באוהל. באוהל היו רק ארבע מיטות, וכל הגיהות הסתכמה בברז מים (חמים אש!) לכל חמישה אוהלים. בפעם הראשונה ראיתי בעיני אבי דמעות של ייאוש. ואז אימא חיבקה את אבא ואמרה:

"עוד מעט יגיע המטען שלנו. יש לי שם קישוטים שאפשר לשים על יריעות האוהל, ניקח ארגז ונהפוך אותו לשולחן, ועליו נשים מפה לבנה. אתה תראה שאני אהפוך את האוהל הזה לבית."

כל עוד נשמה באפי – לא אשכח את אהבתה, מסירותה והאופטימיות של אימי.

*) האירועים המסופרים ברשימה זאת קיבלו ביטוי סיפורי בספריי כדלקמן: "להיות כמו כולם" (לנוער), כתר 1986; "המאהב השני של הרבנית" (רומן), תמוז 1997; "הארמון הקפוא" (לילדים), דני ספרים 2001; "קרנטינה בקונסטנצה" (סיפורים), איגוד הסופרים 2007; "שחזורים" (רומן), כרמל 2009.

* * *

נעמן כהן

וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח

שופטי בית המשפט העליון ניל הנדל, עוזי פוגלמן וענת ברון קבעו כי "ההחלטה (של השר לביטחון פנים, ושתי ערכאות משפטיות לאסור את כניסתה לישראל של לארה אל-קאסם) אינה מצויה במתחם הסבירות, ויש להורות על ביטולה."

מהי סבירות?

בשעה שסעיף ד(2) לחוק הכניסה לישראל קובע בבירור: לא תינתן אשרת כניסה למי שאינו אזרח ישראלי, "אם הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל."

ובשעה שאל-קאסם עמדה בראש תא סטודנטים של SJP, הארגון שמוביל החרם נגד מדינת ישראל, ושראשיו שוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל, ומתנהגים באנטישמיות נגד סטודנטים יהודים. לדעת השופטים המכובדים ההחלטה לא לאשר את כניסתה לישראל היא בלתי סבירה. "רצונה של אל-קאסם להשתלב בלימודים בישראל עומד בניגוד לרעיון של הטלת חרם על ישראל."

זו סבירות? הרי עומר ברגותי, מייסד תנועת החרם המטיף להשמדת ישראל, הוא סטודנט באוניברסיטת תל אביב. מכאן סביר שלימודים באוניברסיטה ישראלית אינם בהכרח התנגדות לחרם. הרי האוניברסיטאות מלאות בתומכי החרם. השתלבות בלימודים בישראל אינה כלל הוכחה להתנגדות לחרם. הגדרת "הסבירות" של שופטי העליון היא בהחלט אינה סבירה.

דומה שהשופט פוגלמן (כשמו איש ציפור) עף בשמיים ומנותק בכלל מהאדמה, כאשר הוא קובע  בהחלטה כי סביר לו ש"פרסום קריאה להטלת חרם על מדינת ישראל נעשה על ידי ארגון הSJP- שהמערערת היתה חברה בו, ולא על ידי המערערת בעצמה."

פשוט הזוי. כאילו שחבר במפלגה הנאצית אינו נאצי, וכדומה.

סביר לחלוטין שהאקטיביסטים הפרו-איסלמים משה מזרחי-רז ותמר זנדברג תומכים באל-קאסם, אבל תמיכת השופטים בכניסתה לישראל אינה סבירה בעליל ע"פ השכל הישר.

אם מה שסביר בשכל הישר של שרי ממשלה ושתי ערכאות שופטים, ולרוב אזרחי המדינה אינו סביר בעיני בית המשפט העליון הנותן תקדים מסוכן של זכויות פוליטיות לאזרחי חוץ לתמוך בחרם על ישראל להגיד ששינו דעתם ולהיכנס אליה – הרי "הסבירות" הזו של שופטי העליון היא תחילת הקץ של הדמוקרטיה הישראלית, והאיזון הדק שבין הרשות המחוקקת לרשות השופטת.

אריק בריק אהרון ברק צודק

בכנס במלאת 70 שנה לפרקליטות המדינה שנערך באילת, אמר הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון, אריק בריק אהרן ברק: "מה שקרה בגרמניה יכול לקרות גם כאן." הוא הזהיר: "משטר ששולל הפרדת רשויות, את ערכי היסוד וזכויות אדם, אינו משטר דמוקרטי."

בנאומו התייחס ברק, מבלי לקרוא בשמה, לשרת המשפטים, איילת שקד, שאמרה כי אם בית-המשפט העליון יפסול חוק-יסוד תהיה "רעידת אדמה". כן התייחס ברק לתומכיה בימין המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי ואמר: "בנאומים שאתם שומעים מדובר על כך שאם בית-המשפט העליון יהפוך חוק של הכנסת – אין יותר דמוקרטיה. סליחה. נכון, דמוקרטיה זה שלטונם של נציגי העם ודמוקרטיה זה שלטון נציגי העם – הכנסת. אבל אסור לשכוח – משטר ששולל הפרדת רשויות, את שלטון החוק, את ערכי היסוד וזכויות אדם, אינו משטר דמוקרטי."

http://rotter.net/scoopscache.html

בריק-ברק צודק. אם הרשות השופטת תחליף את הרשות המחוקקת ותבטל את הפרדת הרשויות – זהו סוף הדמוקרטיה.

הציונות היא מאבק הרואי נגד האימפריאליזם,

הקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית

התעמולה הערבית אוהבת תמיד להציג את הציונות (תנועת השחרור של העם היהודי) כתנועה קולוניאליסטית, כי כך המלחמה של הערבים ביהודים מוצגת תמיד כמלחמה נגד הקולוניאליזם.

כתב "הארץ", ישי רוזן צבי, המתנאה בהיותו מלמד בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב, קובע שאכן הציונות היא קולוניאליזם, אלא שהציונים מתכחשים לכך, ואסור להתכחש לכך.

"בישראל," כותב רוזן-צבי, "האתוס המבחין והמנשל ממשיך ואף מתחזק, ולכן התחושה היא שכל דיבור על ראשית הציונות ישמוט את הקרקע מתחת למדינה היהודית. ואכן במדינה של חוק הלאום, של חצי מיליון מתנחלים, של ייהוד הנגב והגליל, איך אפשר לדבר על קולוניאליזם התיישבותי כדבר השייך לעבר? איזה אתוס אזרחי, שיוויוני עשוי להפוך אותו לעבר? על כן ברור מדוע כולנו צריכים לשתף פעולה עם ההסתרה והשתיקה. מדוע כולם, דיפלומטים, חוקרים, מורים והורים, צריכים לשקר כל הזמן, לעולם, לתלמידינו, לילדינו, ובראש ובראשונה לעצמנו. הציונות החלה כתנועה קולוניאלית. זה לא קובע את עתידה. הוא נתון בידינו."

(ישי רוזן צבי, ההכחשה הגדולה של הקולוניאליזם הציוני, "הארץ" 12.10.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6550069

כמובן שרוזן-צבי מתעלם מכך שלדידם של הערבים התנחלות תל אביב היא קולוניאליזם לכל דבר, לא רק שטחי יהודה ושומרון. ובניגוד לקביעתו שכולם משקרים – הוא בעצמו השקרן הגדול ביותר המשקר לכולם באשר הוא אינו מציג את העובדות.

נהרות של דיו נשפכו על ניסיונות להוכיח שהציונות אינה  קולוניאליזם. חבל על הזמן. יש רק להציג את העובדות.

קצת עובדות היסטוריות: השטחים הכבושים ע"י האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית הם למעלה מ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל יבשת אירופה.

הכיבושים היו גדולים בהרבה. הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, היוונים המלטזים, הארמנים, הגיאורגים, והפרסים, הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות.

המצרים-האגיפטים נלחמו נגד הכיבוש הערבי 300 שנה והפסידו. לכן מצרים מדגישה שהיא "הרפובליקה הערבית של מצרים," כלומר שייכת לכובשים הערבים, ולא למצרים, והם הערבים לעולם לא יפנו את ההתנחלות הגדולה ביותר פוסטאט – שהפכה לקהיר.

גם הבֶּרְבֶּרִים בצפון אפריקה. הכורדים, האשורים, המרונים, לא הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי-מוסלמי.

כל הארצות הכבושות ע"י הערבים היו נוצריות עם קהילות יהודיות, ועקב הכיבוש הערבי והגזענות המוסלמית בכולן נותר רק מיעוט נוצרי זעיר בלבד.

לסיכום לא נותר אלא לקבוע כי "הערביזם" היא תנועה קולוניאלית, ואילו הציונות היא מאבק הרואי נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית.

אגב, כמה עלובים היהודים. שטחי יהודה ושומרון שנכבשו ע"י ישראל ב-1967: 5900 קמ"ר.

בזכותו של צחי הלוי ובגנות המשומדים

 הנישואין של השחקן היהודי צחי הלוי לשדרנית הערבייה-המוסלמית, לוסי אהריש, עלו לכותרות, והעלו את בעיית ההתבוללות.

נאמר לזכותו של הלוי שבניגוד למקרים קודמים של נישואין מעורבים הוא לא השתמד והתאסלם והפך לשונא ישראל בדומה למשומדת טלי פחימה (מישהו אגב יודע מה השם הערבי שקיבלה?) – שהתחתנה עם ערבי-מוסלמי, והתאסלמה בהשפעת השיח' ראאד סאלח, ונשבעה אמונים למוחמד נביא המוסלמים:

https://www.youtube.com/watch?v=XEGmQbMMoU4

או למשומד אוריאל דייוויס שהתחתן עם ערבייה-מוסלמית, התאסלם, והפך לאנטישמי קיצוני וחבר הפת"ח.

דייוויס אגב שומר בסוד את השם הערבי-מוסלמי שהוענק לו בעת שהתאסלם, והשם אף לא ידוע למוסלמים המפרסמים את שמות המתאסלמים:

http://islam4jews.wordpress.com/488-2/

או מרגל האטום, המשומד, מרדכי וענונו, שהמיר דתו לנצרות, ונהפך למטיף אנטישמי קיצוני בשם ג'ון קרוסמן, שאותו הגדיר ישעיהו ליבוביץ כ"חלאת המין האנושי."

צחי הלוי נשאר יהודי, ולוסי אהריש נשארה ערבייה-מוסלמית, והשאלה מה יהיה גורל הילדים אם יהיו?

מעבר לבעייה האישית, בעיית ההתבוללות היא בעיה לאומית ואף קיומית לעם היהודי.

המרכסיסט דב בר בורוכוב, מאבות תנועת הפועלים ומייסד מפלגת "פועלי ציון", חזה שעם ניצחון הציונות-הסוציאליסטית, ערביי ארץ ישראל יתבוללו ביהודים ויתגיירו.

גרשום גוסטב שוקן המנוח, בעל עיתון "הארץ", שעלה מגרמניה, קרא גם הוא להתבוללות עם הערבים בהנחה שהם יתבוללו ביהודים, ויקימו "אומה ישראלית".

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2811572

בניגוד לתקוות בורוכוב ושוקן, המציאות שונה. לא הערבים הם שמתבוללים ביהודים אלא להיפך, היהודים הם שמתבוללים במוסלמים. והסיבה לכך היא שרוב רובם של המתאסלמים הן יהודיות משכבות נמוכות המתחתנות עם ערבים-מוסלמים ומתאסלמות.

גברים מתאסלמים הם נדירים כי בגדול אישה מוסלמית אינה יכולה לצאת עם יהודי ולהישאר בחיים.

שימו לב שבאותם חוגים הצועקים כנגד "ההדתה" היהודית יש הבנה וכבוד ל"הדתה" המוסלמית, ולא בכדי.

בזמנו כאשר משרד החינוך לא קיבל את ספרה של רביניאן "גדר חיה" כספר חובה (רשות כן) נעשה רעש גדול על הצנזורה כביכול, והסופר "הצופה לבית ישמעאל" (חברו של הג'יהאדיסט ברגותי), עמוס קלויזנר-עוז, (חנה גיבורת ספרו מיכאל שלי משתעממת עם בעלה וחולמת להיבעל ע"י שני נערים ערבים חליל ועזיז) – הצטרף גם הוא לחגיגה. במאמר בעמוד הראשון של "ידיעות" הוא השווה את פסילת הספר של רביניאן לפסילת התנ"ך.

כותב קלויזנר-עוז– גם התנ"ך מספר למשל כי בועז לקח את רות וכו', אז מה? אז נחרים את התנ"ך?

אז מעבר להשוואה המביכה של קלויזנר-עוז בין התנ"ך לספרה של רביניאן השוואת המקרים מביכה אף יותר.

רות המואבייה אומרת את המשפט: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי," ומצטרפת לעם היהודי, ובסיפור של רביניאן אין הערבי-מוסלמי אומר "עמך עמי ואלוהיך אלוהי." יחי ההבדל הקטן.

ברוח גרשם גוסטב שוקן, גם כתבת "הארץ" נרי וייס-לבנה מעודדת השבוע בטורה את ההתבוללות ומתנאה באחיה צביקה (היום סטיב) שנישא לגויה וילדיו אינם יהודים עוד אלא קנדים.

בעבר היא התנאתה בנכדיה הברלינאים (הצעתי לה להחליף את שמו של נעמן בנה לרינהארדט או אדולף, ולה להחליף את שמה לקלרה פלצל לבל יסבלו הילדים הברלינאים מהצקות).

הנה יהודים מגשימים את חלומם של היטלר, מוחמד אל חוסייני, ומוחמד ערפאת אל חוסייני. הם מתבוללים ונעלמים.

אין יותר יהודים. הידד. העולם טוב יותר.

צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים

העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י, שנרצח בטורקיה ע"י שליחי בית המלוכה הסעודי וגופתו בותרה, תואר בתקשורת כ"עיתונאי" וכמי שפירסם מאמרים בוושינגטון פוסט שביקרו את המשטר הסעודי.

מסתבר שג'מאל חשוקג'י הוא איסלמו-נאצי שגילה תאוות דם רצינית בכל הקשור לאלימות נגד מדינת ישראל.

ב-2014 כתב חשוקג'י מאמר עבור ה-Middle East Monitor, כתב עת המקושר לאחים המוסלמים, בו הביע תקווה שביום מן הימים, האומות המוסלמיות יצטרפו לחמאס במלחמתו להשמדת ישראל.

במאמר אחר שכתב באותה שנה, בייש את מדינות ערב על כך שהן לא תומכות בחמאס.

חשוקג'י ביקש להפוך את ערב הסעודית לחברה המונהגת יותר ע"י אנשי הדת, והוא היה בעל ברית של מייסדי אל קאעדה, אוסמה בן לאדן ועבדאללה עזאם, בתחילת דרכם.

http://rotter.net/forum/scoops1/507473.shtml

מבקרים ביקורת לגיטימית או שמלצובניקים?

נאומו של חגי אלעד, יו"ר "בצלם", במועצת הביטחון של האו"ם נגד ישראל, שבו כינה את הערבים הלוחמים שלא בצלם אנוש למען חיסולה של ישראל והשמדת היהודים "גיבורים", ופעולתו של אבנר גבריהו מנכ"ל "שוברים שתיקה", או הדובר דין יששכרוב מעוררים שאלה מוסרית.

יש לקבוע בבירור אם הביקורת היא ביקורת פנימית "בונה פידה" למען תיקון, היא לגיטימית ואפילו מבורכת, אבל אם הביקורת היא לא כלפי פנים ולא בכוונת תיקון, אלא ביקורת לטובת גורמים העוינים את ישראל תמורת כסף, היא אינה ביקורת ראויה, וראוי להגדירם כשמלצובניקים.

מה הפיתרון לעזה?

אברהם גבאי וציפורה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר תוקפים את נתניהו על רפיסות כלפי החמאס בעזה ומכריזים שיש לצאת בפתרון מדיני, כלומר – להגיע להסכם עם אבא של מאזן שלפיו ישראל תוותר על שטחים ביו"ש, ואבא של מאזן ישלוט אז על עזה. זו התוכנית.

הבעייה שהם אינם עונים על השאלה איך אבא של מאזן יחזור לשלוט על עזה. האם הם מציעים שצה"ל יכבוש את רצועת עזה על כל המחיר הכרוך בכך, וימסור אותה לאבא של מאזן? (הרי אם צה"ל לא יכבוש את עזה איך בדיוק ישלוט עליה אבא של מאזן?) ומה יקרה לאחר שצה"ל ייסוג מעזה? מיד החמאס יחסל את אבא של מאזן, וישתלט על עזה (ועל יהודה ושומרון).

הרי זו הבעיה. לחתימה של אבא של מאזן על כל הסכם אין כל ערך ללא השליטה של צה"ל, הרי ללא צה"ל היה מזמן מאבד את שלטונו.

יחד עם זה יש לבקר גם את הניסיון ל"הכלת" המצב בעזה, שמביא לחוסר הרתעה וליצירת "צפון קוריאה קטנה בגבולנו שכבר כיום היא מעצמת טילים קונבנציונליים המאיימים על נתב"ג ובעצם הביאה את ישראל למצב של הרתעה הדדית."

בשלב הראשון כפתרון ראשון יש לבצע מה שכבר כתבתי במרץ אשתקד עם התחלת מצעדי "השיבה" והוא – מיקוש הגבול במוקשים ובמטענים. שיידע כל ערבי שהתקרבות לגדר היא מוות. מיקוש כזה גם היה מונע את הביקורת על הרג מפגינים תמימים, ומרחיק את האש והעשן מיישובי הגדר.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

תקוה וינשטוק

קבלת שבת בצוותא עם נילי שחור

אחת לחודש, ביום שישי, מתקיימת במועדון "צוותא" בתל אביב "קבלת שבת". מופע של תרבות ובידור, המוקדש לרוב לאישיות נודעת שחברים מספרים עליה.

לוותיקי העיר זכורה צוותא כמעוז של מפ"ם, "תרבות מתקדמת", בהשראה של המשורר אברהם שלונסקי. אבל זו כבר היסטוריה רחוקה. אין ב"קבלת שבת" סממנים פוליטיים בולטים. "כוכביה" אינם "שמאלנים" דווקא, והקהל  נראה בורגני למדי. מאידך, צוותא לא הפכה לגמרי את עורה. אמנם "קבלת שבת" נפתחת בפרשת השבוע, לעיתים נדירות גם בשיר מסורתי, אבל התוכנית אינה עוסקת בענייני שבת ולא בענייני דת ובדרך כלל גם לא במחלוקות פוליטיות. והיא  מתחילה בעשר וחצי בבוקר. לא בין השמשות. לכל היותר – קבלת שבת חילונית.

המופע זוכה לקהל קבוע נאמן, בעיקר גימלאים (בעצם גימלאיות, כבכל התכניות המבוססות על מלל), בודדים וזוגות הרוצים בילוי תרבותי סולידי. כאן הם ב"מילייה" שלהם. נפגשים עם ידידים משכבר, זוכים לשעתיים ויותר של נאומים-שירה-נגינה, גם סרטים. חלק ניכר באים לכל קבלת שבת ויהיה נושאה אשר יהיה. זה כבר בדי.אן.אי שלהם.

בשורה הראשונה או בצל הבמה נראית תמיד דמות איתנה של אישה מטופחת. זוהי נילי שחור, הגברת הראשונה של "קבלת שבת" – העורכת האחראית של העיתון החי הזה, המנסה לקלוע לטעמו של הקהל – ועם זאת לשמור על רמה. היא הבוחרת את האישיות שתככב ואת מעגל האנשים שמלווה אותה, מתמודדת עם דרישות למיניהן, עם בעיות הצצות לפתע. השבת על כתפיה, ואף שהיא מנהלת את התוכנית מזה עשור, עדיין אינה מאמינה שזכתה למעמד הזה.

נילי נולדה במושב גן חיים, סמוך ל"בית ברל" [לצופית ולקלמניה] המפא"יניקי. כשנישאה עברה לכפר סבא. היתה מורה להיסטוריה בתיכון. עבדה עם נוער מנותק בשכונת יוספטל ולאחר מכן ניהלה 17 שנה את מועדון הגמלאים בכפר סבא. שם התחיל הכול.

"בשנת 2000 התקשרה אליי מנהלת השיווק של מועדון צוותא והציעה שאפגיש קבוצה מהמועדון בכפר סבא ל"קבלת שבת" במועדון בתל אביב. נרשמו חמישים איש. הזמנתי אוטובוס. ליאורה ריבלין הנחתה אז את המופע, ואורה זיטנר שרה. אחרי ליאורה הנחה דן שילון – ופה השתלבתי בסיפור.

"באחת מקבלות השבת עמדה להופיע נורית זרחי, והודיעה שלא תוכל לבוא. מה עושים? הקהל מצפה... היה לי קשר  עם יורם טהר לב, [בעלה הראשון של  נורית]. הצעתי למנהל צוותא להזמין אותו במקום גרושתו. צלצלתי ליורם והוא בא! מבחינתי זה היה מדהים, איך עשיתי את זה?!" מספרת שחור כמו מתוך טראנס. גם היום זה בעיניה נס משמיים, והיא מאמינה בניסים ובהצטלבויות מקרים.

"טהר לב קרא פיליטון שחיבר על שמשון ודלילה. הוא מהמתנחלים, היא מהשטחים. הקהל ממש השתגע! מצאנו את שמשון ודלילה גם ב'מעשה הגדי' של דוד גרוסמן וצוותא עשתה מופע נוסף–  טהר לב וגרוסמן."

שחור המשיכה במועדון ובהסעות. עיריית כפר סבא דרשה ממנה מס עסקים גדול וכבר חשבה לוותר על צוותא, "אבל התחילו להתקשר אליי והבנתי שיש לי פוטנציאל. מרצה הציע סידרת תיאטרון. תיכננתי סידרה על שחקנים ותיקים. הזמנתי את אורנה פורת. היא הסכימה וביקשה שיעלו הצגה שלה. עשו לה הצגת יחיד באודיטוריום בכפר סבא. אורנה הגיעה למועדון. היתה הצלחה גדולה ונוצר בינינו קשר לא רגיל.

"יזמתי למועדון בכפר סבא מופע על אלתרמן ובתו תרצה אתר. ואז בא אליי נתן סלור וביקש מופע  מיוחד לסבתו, השחקנית רחל מרכוס, שהיתה לו כאם.  בתוכנית על אלתרמן היה למרכוס רק קטע שולי. נעניתי לו והזמנתי למופע את גילה אלמגור. היא הסכימה להופיע רק בתל אביב. פניתי לטנא מנכ"ל צוותא והוא ניאות למופע על רחל מרכוס – והקהל התלהב. באותה תקופה היה 'ברוך' גדול בצוותא וקבלת שבת פסקה לפעול," מספרת נילי, "אורה זיטנר פרשה, מנחים עזבו או הועזבו. זו היתה ההזדמנות שלי. אמרתי לטנא שרצוני לקיים בהתנדבות קבלות שבת. הוא לא האמין. מה פתאום? – והסכים. התנדבות... מזה עשר שנים, כל חודש אני עושה קבלת שבת. בינתיים הגעתי לגיל פרישה ממועדון כפר סבא, וצוותא היא כיום מקום עבודתי.

התחלתי לבנות את קבלת השבת. כבר הבנתי איך זה עובד. ראיתי בטלוויזיה את ליאת רגב מראיינת את ההיסטוריונית רוחמה אלבז, והתלהבתי. 'תרצי להיות  המנחה שלנו?' שאלתי. ליאת הסכימה – ויש לי מנחה. יש לי מנהל  מוזיקלי קבוע, הפסנתרן רמי הראל. הוא נוטה להעלות לבמה אמנים פחות ידועים. קידום להם – וזול לנו. יש לי את פרשת השבוע של המשורר מירון איזקסון. כבר יש לי תשתית למופעים. כבר רכשתי ביטחון בארגון הופעות. התחלתי בצד הטכני. היום בעצם זו אני שמחליטה מי יעמוד במרכז התוכנית ומי המשתתפים, והמנכ"ל חיימון טנא מסכים בדרך כלל. כעת אנשים מתקשרים אליי, שאעשה להם קבלת שבת.

ליאת ואני נעשינו כמו אם ובת, כעת עובדת ליאת ברדיו בשעות קבלת השבת והיא פרשה. מאז מתחלפים המנחים. דן מרגלית, אמיר בר שלום, שירי ארצי.

בדרך כלל מעוגנים האירועים ביובלות, ימי הולדת עגולים וקבלת פרסים של אישים "שמגיע להם" וגם שמם הולך לפניהם והם ימלאו את האולם. צוותא היא במה למי שכבר מפורסמים, לא חממה למי שמצפים לקבל את הפרסום דרכה. לא היה מובן מאליו להזמין כחתן השבת את המשורר טוביה ריבנר. הוא אינו מוכר לרבים." אבל קראתי את שיריו והתרשמתי מאוד ועשינו עליו תוכנית," אומרת שחור. "היה מרתק. האינטואיציה שלי היתה נכונה. כעבור שנה זכה ריבנר בפרס ישראל."

יש אישים שאינם מוכנים לככב בקבלת השבת?

"יש," היא עונה. "אבל בודדים. כל אחד מהסיבות שלו. דוד גרוסמן, למשל, טוען שהוא צעיר מדי. ובאשר לחברים המוזמנים לדבר, אני מגבילה בזמן, אם מישהו מסרב, יש אחרים שימלאו את מקומו..."

יסכימו בצוותא לאישים המזוהים כ"ימין"?

"מאוד רציתי, למשל, שיופיע מישה ארנס. בזמנו, לפני עשר שנים, לא היו מסכימים להופעה שלו. היום, אם אפנה, יגיד המנכ"ל 'כן'. כבר הופיעה בקבלת שבת המשוררת עליזה טור מלכא, אלמנת  המשורר אורי צבי גרינברג. גם המשוררת ש. שפרה, שהרצתה על המשוררת אסתר ראב. לבקשת ש. שפרה הופיע איתה גם גיל שוחט."

[אהוד: מדובר בשני אירועים שונים. הגאון גיל שוחט לא הופיע בתוכנית שהוקדשה לאסתר ראב.]

המופעים מוקדשים ברובם לאנשים חיים אך מפעם לפעם מתקיימים אירועי כבוד למי שכבר אינם עימנו. לאחרונה נועדה הבמה ליובלו התשעים וחמש של אורי אבנרי.

"במשך שנים הוא משך את בקשותיי", היא מספרת."כשכבר הסכים, שאלתי מי הוא רוצה כמשתתפים. 'גדעון לוי, נחמיה שטרסלר, ענת סרגוסי, עדה יונת, דוד סנדומירסקי, פוצ'ו, וזמרת אחת.' זה מה שהחליט. הוא ביקש גם נציג פלסטיני אך ברשות הפלסטינית לא ענו לי. בינתיים הלך אבנרי לעולמו. חשבנו מחדש על התוכנית. הזמנו את מי שביקש – וגם את רונן ברגמן, שהודה כי אילו היה אבנרי חי, לא היה משתתף בתוכנית. גם את ראובן חזק איש השב"כ, שוודאי לא היה בא בחייו של אבנרי. אנשים התחילו להפציץ אותי – כולם רוצים לדבר על אורי. יכולתי לקיים תוכנית של חמש שעות... באולם לא היה מקום לסיכה. מהרשות הפלסטינית בא להספיד בן-אחיו  של עראפת, נאסר אל קצוודי, שהופיע עם סגנו. דיבר אנגלית, והשניים עזבו כעבור זמן קצר."

לנילי שחור רשימת תפוצה של מאות אנשים, בעיקר גימלאים צעירים ("אנו מתייחסים לאוכלוסייה המבוגרת"). רוב ברור לנשים, כבכל סוגי ההופעות המתבססים על דיבורים. ולצד מי שבאים כשהנושא מעניין אותם – גם "מנויים" קבועים שקבלת שבת היא להם כבר טבע שני.

"בזכות קבלת שבת אני נפגשת ויוצרת קשרים עם אנשים מהמעלה הראשונה, העילית של התרבות והציבור. אני מאושרת מאוד. אני בת 77, אם לארבעה ילדים שכבר עזבו את הבית. כעת צוותא היא העולם שלי."

אולם יש עולם נוסף לעולם הפעלתני שלה. שחור לא רק מציגה סופרים ואמנים לציבור. היא עצמה אמנית. ציירת. כישרון שהתגלה די במקרה ודי מאוחר.

"אהבתי מאד את הציורים של ריקה שליו," אומרת שחור. "ציורים מדהימים. הכרתי אותה בבית ברל. שם לימדה תולדות האמנות, ובעלה מרדכי שליו לימד ספרות. קיימתי לה 12 תערוכות. נסעתי אתה לתערוכות שלה במוסקבה, במרוקו. הפנמתי בנפשי את הציור, אבל לא חשבתי לצייר. בחול המועד פסח, לפני כ-18 שנה, ביקשה בתי שאשאר עם הילדים בבית. לא היו לי שם שום משימות. הייתי חופשייה. פתאום בא לי דחף: ציירי! מצאתי בחצר צבעי גואש של הנכדים. ועל קרש  ציירתי פרחים. שנה שלמה ציירתי פרחים. לא למדתי ציור, לא ידעתי מה עושים עם הפלטה. התחלתי להתבונן סביבי, פתאום נגלה לי עולם ומלואו. הכל בזכות הקשר עם ריקה. אני אבק הציורים שלה."

מאז היא מציירת. בעיקר נופים בגוונים עדינים, חלומיים. מרחבי נוף כהה או בהיר על סף המופשט. מדרגי גוונים שהעין מצליחה לגלות בהם גופים ופירושים. "מתייעצת עם בעלי. ציור שלא נראה לו, מתחילה אותו שוב." עורכת תערוכות (תערוכה ראשונה – בכפר סבא). ציוריה מאתגרים משוררים. ציור  שלה פותח את ספרו האחרון של טוביה ריבנר "יופי מאוחר".

כותב המשורר: "זה קסום תשמעי, קסום, תשמעי, איזה קסם! / לא יום ולא לילה / שלושה ברושים / או ארבעה / דמעות שחשכו / כמעט / כמעט שכחה / אובדנים שהיו / לאחו / חרדות לכרי דשא / משהו בהיר / פה ושם / משהו סגול / מראות שמיים סגולים / זעירות, שלולית של אור, / הציפורים קפלו קולותיהן / נוף שמעבר / הרוח נאספה / זה טבעון? הגענו? את איתי?" – ובדילוג של שורה: "את עוד איתי?"

"מזל גדול, הזכות והעונג לצייר." אומרת שחור.

תקוה וינשטוק

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [120]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

המצביא דוד

המתיחות בדרום – בעצם מלחמת התשה שמנהל חמאס נגדנו – אינה שוככת. כיצד אפשר להפסיק זאת? מישהו יודע?

הח"כ הנכבד דוד ביטן, ממקורבי ראש הממשלה, התבטא לפני כמה ימים התבטאות מרושעת וחוצפנית נגד הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שהוא האחראי לאיבוד ההרתעה מול חמאס בעזה. האסטרטג המהולל הזה חושב מן הסתם שצה"ל, ובראשו הרמטכ"ל, צריך "להיכנס בהם" בכל הכוח, לכבוש את עזה –  ב"זבנג וגמרנו", ולא חשוב כמה וכמה ייהרגו שם, שלהם, וגם חיילים שלנו... כזה וכזה תאכל החרב. 

גנרל ביטן רק שכח, שאת ההוראות לצה"ל מה לעשות וכמה ובאיזה עוצמה, נותנים שר הביטחון וראש-הממשלה, לאחר דיון בקבינט, ותפקידו של הרמטכ"ל לבצע את ההוראה, לפי מיטב הבנתו ושיקוליו, שלו ושל פורום המטה הכללי של צה"ל. ואם השרים לא הורו לרמטכ"ל "להיכנס בהם" בכל הכוח, יש להם ודאי שיקולים אחרים, שהח"כ הנכבד דוד ביטן לא יודע אותם.

רצוי שהגנרל המהולל דוד ביטן יילך לקורס ריענון הידע הצבאי שלו בפו"ם, או לפחות בקורס מ"כים, בטרם יחרוץ לשון נגד אחד הרמטכ"לים המוצלחים ביותר שזכה בהם צה"ל ועם ישראל.

רכבת אמינה

אין כמו רכבת ישראל, אמינה ועומדת בדיבורה. עומדת ממש. היא מבטיחה תקלות כל יום, ומקיימת. אין טעם לפרט כאן את כל הפרטים בעניין עמידתה של הרכבת, עמידה פשוטה כמשמעה. רק דוגמה אחרונה: הרכבת המהירה מנתב"ג לירושלים נתקעה [עקב תקלה כמובן] בתוך המנהרה המובילה לעיר הבירה. ודוגמאות נוספות, רבות מספור, לא חסרות. עשרות אלפי רכבות מהלכות בכל רחבי העולם, כמעט ללא תקלות ותאונות, ורק בישראל  המודרנית, מעצמת ההיי-טק, ארצם של היהודים החכמים, לא יודעים להפעיל את הרכבת כמו שצריך.

כיצד פותרים את הבעיה הזאת? הנה כמה הצעות:

* להשבית את הרכבת בכלל.

* להעביר את תפעול הרכבת לחברה סינית.

* לחדש את הרכבת הטורקית מיפו לירושלים. אמנם הנסיעה תימשך כמה שעות, אך זאת ללא עצירות ותקלות כלשהן. ובהגיע הרכבת לתחנתה הסופית בירושלים, שר התחבורה ישראל כץ יגזור סרט.

* להפעיל שיירת גמלים ממטולה עד אילת, ומתל-אביב לירושלים, שתיקרא "רכבת גמל ישראל".

 דרך צלחה!

גברת יוק

כל עם ישראל, וגם בעולם, ראו את המעמד החגיגי של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בביקורה בישראל, ניצבת בקרב קבוצה של כעשרים גברים, מבכירי ההיי-טק בישראל. האורחת לובשת ז'קט אדום, וזה בולט במיוחד על רקע "התלבושת האחידה" של הגברים – חליפות שחורות ועניבות תואמות, כיאות למעמד.

בעיניַי נראה לבוש אחיד זה כמדים של קבוצה מוגדרת, או כת, או יחידה צבאית חשאית, לא שונה בהרבה מלבושם של כמרים נוצרים, או של הגברים החרדים. מדים שחורים. מעמד מכובד.

אלא מה? בין המוני הגברים סביב האורחת בולטת היעדרותה של אישה כלשהי, אחת מרבות העוסקות בהיי-טק, בידע ובהצלחה לא פחותה מהגברים. אפילו לא אישה אחת! אישה – יוק...

לאחר פאשלה מביכה זו היה מתבקש שהאחראי מטעם משרד החוץ –  "שר הטקס", שהעמיד קבוצה זו לפני עדשת המצלמה, יוֹדה בטעותו. טעות מצערת. אם הוא "גבר" בגברים, יקום ויתנצל מול כל הציבור, ובפני הנשים בפרט,  ויאמר: טעיתי. סליחה...

אבל, כנראה, הוא לא די "גבר".

נפולת של פועלי בניין

ושוב ושוב ושוב, כמעט כל יום, נופלים פועלי-בניין אל מותם מפיגומים באתרי בנייה. ואיש אינו יודע, בעצם יודע, אך אינו נוקף אצבע להפסיק תאונות מחרידות אלה, הנגרמות עקב הפקרוּת פושעת של האחראים באתרי הבנייה, וגם במשרדי הממשלה הנוגעים בדבר, שקט תעשייתי. דממת אל-תעשה...

והרי אין זו גזֵירה מן השמיים, הם לא בונים מגדל בבל, זו גזִירה של קופון בידי קבלנים, יזמים, מנהלי עבודה, שחוסכים קומץ שקלים מכך שלא מציידים את הפועלים-הבנאים באמצעי בטיחות נאותים ולא מדריכים אותם [או "מדריכים כאילו"], כיצד לעבוד בבטיחות על הפיגומים של בניינים רבי-קומות כנדרש בחוק [אם לא מתוך מוסר אישי ואחריות לחיי אדם], קופון על-חשבון אנשים שבאים מארצות קרובות ורחוקות, להביא פרנסה למשפחותיהם, וחייהם נגדעים כאן מתוך הפקרות פושעת.

האם שביתת ההסתדרות, האמורה להתקיים  בנושא זה, עשויה להפסיק את התופעה הקטלנית הזאת?

ספק רב.

אולי רק פיתרון דרַסטי כזה: קשירת הקבלן אל אחד הפועלים בגובה, וכאשר זה ימעד וייפול, הוא ייקח עימו את מעבידו...

לאחרונה התפרסם כי מיספר הקבלנים בישראל נמצא בתהליך של ירידה [לא נפילה]. הסיבה: עקב הסיכון בענף הבנייה. אם אתם חושבים  שמדובר בסיכון חייהם של הפועלים-הבנאים, מה פתאום? מדובר בסיכון כספי בשל קשיי מימון.

דרוזי בכל מפלגה

במפלגת הבית היהודי מקדמים יוזמה לשיריוּן מקום ריאלי למועמד דרוזי בבחירות הקרובות-הקרֵבות. יוזמה ברוכה.

אין צורך להכביר מילים על הדרוזים בכלל, ועל נאמנותם ומסירותם ותרומתם למדינת ישראל, ובמיוחד בשירותם המעולה בצה"ל ובמג"ב, בכל דרגי הפיקוד, ומיספרם הרב של הנופלים בקרָב מבני עדתם. יש לכולנו רגשי כבוד והערכה, מצד כל הציבור היהודי, ולכן יוזמה זו של מפלגת  הבית  היהודי, אם אכן תתממש, יפָה וברוכה וראויה להערכה.

מן הראוי שגם יתר המפלגות [הציוניות] יקחו דוגמה וישלבו גם הן מועמד דרוזי במקום ריאלי ברשימתן. הדבר יוסיף לא רק הערכה וכבוד למפלגה שתנהג כך, אלא היא תזכה גם לרווח אלקטורלי מצד בוחרים דרוזים שינהרו לקלפיות.

דרוזי בכל מפלגה!

בין הזמנים

שר החינוך נפתלי בנט הוא אדם עסוק:

* הוא מכין את מפלגתו, הבית היהודי, לקראת הבחירות הקרֵבות, הבאות עלינו לטובה.

* הוא מתכתש כל הזמן עם שר הביטחון אביגדור ליברמן ["הוא מיישר שמאלה"] על ניהול מדיניות הביטחון מול חמאס בעזה.

* הוא יושב בישיבות הקבינט, שנמנע מאיתנו לדעת על מה דנים שם  [אם לא מדליפים...]

ביֶתֶר הזמן שנותר לו, נפתלי בנט מנהל את משרד החינוך – עם תקציב של כ-59 מיליארד שקל [וגם זה לא מספיק לכל הצרכים].

ובמסגרת זו של ענייני משרדו, השר בנט מתבקש/נדרש להסדיר סוף-סוף את משך שנת הלימודים בבתי-הספר, כך שזו תתחיל לאחר חג הסוכות, והלימודים יימשכו חודש נוסף בקיץ, והחופשה השנתית תתחיל מאוחר יותר בחודש, כפי שנהוג בישיבות של החרדים, שם נקראת החופשה הזאת "בין הזמנים".  

יהודה גור-אריה

* * *

רפי הלברשטדט

השקת הספר ״סימורג ציפור האש״ בירושלים

חוויה ירושלמית

בעיתון העיתי האחרון פורסמה הידיעה על ערב ההשקה לספר ״סימורג ציפור האש״ מאת בן ציון יהושע ביום שלישי ה-16 באוקטובר. 

ערב זה סיקרן אותי, למרות שלדאבוני לא הכרתי את הסופר לפני כן, בעיקר בגלל שם המקום, מרכז אב"א, שראשי תיבותיו לא אמרו לי דבר. באותו ערב נודע לי שראשי התיבות הם: איראן, בוכרה ואפגניסטן. מייסד העמותה, בביתו נערך ערב ההשקה, הוא ד״ר שלמה חי חיזק ז״ל, שנפטר באותו יום. 

לשמחתי לא בוטל הערב לאור הידיעה העצובה, אלא הוקדש לזיכרו, כאשר המנחה המוסיקלית המתוכננת על ידי שושיה בארי-דותן בוטלה. 

מרכז אב״א שוכן בבית משופץ בטעם רב, שנבנה כנראה לפני קום המדינה, ברחוב חובבי ציון בשכונת טלביה בירושלים. הבית משרה אווירה תרבותית ומוקף גינה עם אפשרות ישיבה בחצר הפנימית. 

לכבוד אורחי הערב ולשירותם עמד באכסדרה שולחן עם משקאות וכיבוד. האווירה היתה נינוחה כאשר מדי פעם ניתן היה לצפות במכרים, סופרים ומשוררים, השמחים למפגש. 

את הערב פתח הסופר בן ציון יהושע, שבישר לקהל את דבר מותו ממחלה ממארת של מייסד העמותה, אדם רב פעלים, נצר למשפחה בוכרית בורגנית עם קשרים לעילית הבוכרית ויותר מאוחר לשליטים הרוסיים החדשים. 

אחריו נשאו דברים, בעיקר לכבודו של הסופר בן ציון, הסופר אלי עמיר והמשורר  בלפור חקק.  מעניינים במיוחד היו הדברים שנשא המשורר יונתן גורל, שהאיר בדברים מאלפים את תוכן הספר. לצערי, והייתי במיעוט, הופסקו דבריו כאשר לסופר לא נעמו ההסברים המעניינים שהעלה המשורר גורל. כמובן שזה הגדיש את הסאה כאשר דיבר על המנהגים הפרימיטיביים של העדה היהודית, שנלקחו בוודאי מהעמים בתוכם ישבו, לדוגמא: להשיא ילדות בנות שלוש עשרה.

מנחת הערב, הד״ר צילה זן-בר צור, העשירה את הערב בדברים שנשאה ובחלק אומנתי שכלל שירה ונגינה אותנטיים. 

* * *

בן-ציון יהושע

רשומון או נקודת מבט

תגובה

אני מודה למר רפי הלברשטדט  היקר, שנענה להודעה ב'חדשות בן עזר' והגיע לערב ההשקה בירושלים, שנערך במרכז אב"א  [איראן, בוכרה, אפגניסטן].

הקהל  הביע בכתב ובעל-פה את התלהבותו מערב ההשקה ונתן לכך גם ביטוי ברכישת עותקים רבים של הספר.  מר הלברשטדט, שמן הסתם עדיין לא קרא את 'סימורג – ציפור האש',  גילה בערב הזה ספר שבו מתואר עולם חדש ולא מוכר רווי מנהגים ומסורות. נקודת המבט שלו מזכירה לי את הסרט  'רשומון' של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, שהופק בשנת 1950, שבו כל עד ראייה רואה את המתרחש  מזווית אישית. 

דיברו בערב הזה על הספר ועל המחבר הסופר אלי עמיר, המשורר בלפור חקק, המשורר יונתן גורל וד"ר צילה זן-בר-צור. אציין שניים מן הדוברים: הסופר אלי עמיר כבש את הקהל בהומור השנון שלו. הוא סיפר שבתיכון ערב שבו למדנו צמחו בעת ובעונה אחת ארבעה סופרים: דן בניה סרי, אורציון ישי, אלי עמיר ובן-ציון יהושע. 

ידידי המשורר יונתן גורל, איש ספרות מובהק ומוערך וחברי מזה יובל שנים, הציג בדבריו קהילה עתיקת יומין עם מסורת עשירה – כחברה פרימיטיבית, רק בגלל שהשיאו את בנותיהם לפי מנהגי הזמן והמקום בגיל 14-13. מצאתי לנכון להעיר למרצה היקר שראוי שיימנע  מראיה אנכרוניסטית המכלילה ציבור שלם. לא יעלה על הדעת שאדם החי בדפוסי החיים של המאה ה-21 ישפוט קהילות עתיקות יומין ממרחק השנים והמקום, מבלי להכיר את אורח חייהן ואת האילוצים שבהם חיו. הדו-שיח עם חברי יונתן גורל נאמרו ברוח חברית כדו-שיח בין הדובר לביני.

חשוב לזכור, שקהילות ישראל באירופה, באסיה ובצפון אפריקה השיאו את הבנות עם קבלת המחזור הראשון, כדי להבטיח את טהרת המשפחה. בארצות האסלאם, שבהן היהודים היו נרדפים, היה חשש שיבוא מוסלמי ויבקש את ידה של הנערה היהודייה.  הדמוגרף הנודע פרופ' עוזיאל שמלץ, תיאר במאמרו 'קווים מיוחדים בדמוגרפיה של יהודי ירושלים במאה התשע-עשרה' [נכלל בקובץ פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים, יד בן-צבי, ירושלים תשל"ו]: "גיל הנישואין [בירושלים] לגבי שני המינים היה בערך ארבע עשרה או חמש עשרה... מסופר על נישואיהם של חתן בן ארבע עשרה וכלה בת שתים-עשרה... נישואין בגיל צעיר היו מקובלים עדיין במאה התשע-עשרה בקרב יהודים במזרח אירופה ובארצות אסיה ואפריקה..." (עמ' 62-61). 

באותו יום ממש הלך לעולמו בעל האכסניה, ידידי נשיא אב"א  ד"ר שלמה חיזק ז"ל. איש רב פעלים שתרם מכספו להרבה מפעלים חברתיים, ובעיקר לבני נוער עזוב. הוא הובא לקבורה ממש באותה שעה שבה קיימנו את האירוע. ימים ספורים לפני פטירתו הוא ביקש ממני ומכל הסובבים אותו שהערב יתקיים. ואכן  קיימנו את הערב ללא החלק המוסיקלי. פתחתי את הערב בקריאת פרק צ"א מתהלים ותיארתי חלק ממפעלו של האיש היקר הזה. ויתרנו על החלק המוסיקלי בעוד הוא מובא למנוחת עולם.

לצערנו, נאלצנו לקצר בדברי המשתתפים שהאריכו בדבריהם, כי האבלים היו אמורים להגיע מהר המנוחות ולשבת 'שבעה' באותו אולם שבו נערך ערב ההשקה.

אני מקווה שמר רפי הלברשטדט יבין אל נכון את הנסיבות המיוחדות. אשמח להעניק לו עותק מן הספר עם הקדשה חמה בערב ההשקה שייערך בבית הסופר בתל-אביב, ביום שני 22 באוקטובר 2018, בשעה שש וחצי בערב. 

בן-ציון יהושע

* * *

הזמנה

לקוראי חדשות בן עזר

ערב השקה בתל-אביב

לספרו של בן-ציון יהושע

'סימורג-ציפור האש'

בית הסופר, רחוב קפלן 6

יום שני, 22 באוקטובר 2018, בשעה 18.30.

דוברים: הסופר אהוד בן עזר, הסופר ד"ר משה גרנות

העיתונאית שירה קדרי-עובדיה (הנכדה).

איש הרדיו יהודה עצבה יקרא מתוך הספר.

נגינה ושירה: המשוררת כרמלה בן-ישי.

מנחה ומראיינת: המשוררת דליס.

אנא ראו זאת כהזמנה אישית.

במהלך ערב ההשקה ניתן יהיה לרכוש את הספר בהנחה מיוחדת.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.10.18

* מעניין מאוד – אותי אורנה פרץ מקריית שמונה דווקא מעניינת מאוד. זעקתם של תושבי קריית שמונה ממש לא משעממת אותי.

* על מה היא שמחה? – לאחר דבריו המבישים, האנטי ממלכתיים, האנטי מנהיגותיים של ראש הממשלה, שאיבד את עשתונותיו, כלפי אורנה פרץ מקריית שמונה, המנגנון המשומן של "סביבתו של" ערך "תחקיר עומק מקיף" של כדקה וחצי, והחל להפיץ דף מסרים ה"מוכיח" שמדובר רחמנא לצלן ב"סמולנית", שהקרן החדשה מממנת וכו', וכמובן שעדרי החסידים השוטים הפיצו את הזבל הזה. מה שהפך אותה מיד לגיבורת השמאל.

אלא שאז אנשים קצת יותר רציניים התחילו לעיין בפוסטים שלה, בדברים שכתבה, הפגנות שהשתתפה בהן וכו', והתברר שהיא דווקא ימנית, אפילו ימנית קיצונית. ואז התחלתי לקרוא תגובות כמו: "אני דווקא שמחה שזה קרה לגזענית/פאשיסטית הדוחה הזאת!"

ומעניין למה התכוונה הכותבת: על מה היא שמחה? על סרטן המוח שממנה סובלת פרץ?

* הגב הרחב של גדי – כאשר נער השליחויות דוד ביטן משתלח ברמטכ"ל ואח"כ ראש הממשלה, בארשת ממלכתית, מסתייג מדבריו – עדת החסידים השוטים מבינה את הרמז, ויוצאת למסע השתלחות באיזנקוט.

זו השיטה – יש בעל קרדיט אחד בלבד על כל ההצלחות (ויש הצלחות, בהחלט), שאין לו כל נגיעה וקשר לכישלונות (ויש כישלונות, בהחלט). כשיש כישלונות הוא מסתתר מאחורי גבו של הדרג הביצועי, כשברקע תאוריות חולניות על מדינת העומק (ועוד מעט נשמע ש"הקרן החדשה" מממנת את איזנקוט).

* אילו – אילו לפני שבעה חודשים דובר צה"ל היה מציג סרטון שבו מטוסים משמידים חוליית שיגור של עפיפוני תבערה (זוכרים?) – הוא לא היה צריך להציג היום סרטון של השמדת חוליית שיגור טילים.

* הגבול הבינלאומי – מתוך הטור השבועי של נחום ברנע: "אם ישראל תכבוש את עזה, היא תחזור למחרת אל הגבול הבינלאומי ואל אותן בעיות ביטחוניות."

מה שברנע אינו יודע או שכח, הוא שאין גבול בינלאומי בין ישראל לעזה. על פי הגבול הבינלאומי, שנקבע ב-1923, רצועת עזה היא חלק מא"י המנדטורית, והגבול הבינלאומי עובר מדרום לה, בגבול שבין ישראל למצרים, שנקבע על פי הגבול הבינלאומי.

* מי יותר מנוול – תסריט דמיוני, הזוי. נניח, סתם נניח, שיתברר שאת ירי הטילים השבוע לעבר באר שבע וגוש דן ירה חייל ישראלי שחצה את הקווים. נניח. במקרה הזה הייתי חושב שהמנוול הזה פחות מנוול מחגי אלעד, מנכ"ל בצלם, שנאם במועצת הביטחון והפציר בה לפעול נגד מדינת ישראל.

* חלאה – שואלים אותי מגיבים (בפייסבוק), האם חגי אלעד הוא בוגד מבחינה משפטית. אני לא משפטן, ולא הכול משפט. איני יודע מה הוא מבחינה משפטית.

מבחינה פוליטית, איני חושב שצריך לתת לו את המתנה של להיות קדוש מעונה ולהעמיד אותו לדין, שיציב אותו בלב התודעה הבינלאומית. אין סיבה לתת מתנות חינם לאוייב. אין סיבה להיות אידיוט שימושי ולהעמיד לו במה כזאת.

מבחינה ערכית, המעשה שלו הוא מעשה בגידה.

מבחינה מוסרית, ההגדרה המדויקת ביותר שלו, שכנראה אינה קיימת בקורפוס המשפטי, היא חלאת המין האנושי.

מבחינה חברתית, על החברה הישראלית להוקיע ולהקיא אותו.

* חצה את הקווים – חציית הקווים האדומים, היא החלק הפחות חמור בחציית הקווים של חגי אלעד.

* קצת מגזים – חגי אלעד (להלן - הטינופת) התראיין ב"קול ישראל" לקראת הופעתו הבוגדנית במועצת הביטחון ונאום ההסתה שלו נגד מדינת ישראל.

שאל אותו אריה גולן: "לאיזה צעדים אתה מצפה ממועצת הביטחון? אתה יודע, יש לה סמכויות רבות, בקוסובו היא החליטה על הפצצות."

הטינופת: "אתה קצת מגזים."

טיפ-טיפה.

* עיקר הנזק – בביטול מניעת כניסתה לישראל של לארה אל קסאם פגע בית המשפט העליון בעקרון הפרדת הרשויות והתערב בעניינים לא לו. החלטת בית המשפט מזיקה, ללא כל קשר לשאלה אם ההחלטה למנוע את כניסתה של אל-קסאם מוצדקת או לא. עיקר הנזק של החלטות מסוג זה, הוא למעמדו של בית המשפט בחברה הישראלית וכתוצאה מכך – למעמד שלטון החוק בישראל.

* גבולות גזרה – את ההערה הבאה כתבתי טרם פסיקת בית המשפט: פרשת מניעת כניסתה לישראל של לארה אל-קאסם ניצבת לפתחו של בית המשפט העליון, ומן הראוי לשרטט את גבולות הגזרה של הדיון המשפטי.

סוגיה ראשונה היא האם ההחלטה היא חוקית. בעניין זה, אין ספק. זכותה של מדינה להחליט מי נכנס לשעריה, וספציפית – חוק המדינה קובע שפעולה במסגרת קמפיין החרמות על ישראל הוא עילה למניעת כניסה.

הסוגיה השנייה היא האם ההחלטה על אל-קסאם עומדת בקריטריון של החוק – כלומר האם אין כאן החלטה שרירותית, התעמרות, עלילה. למשל, האם אין מדובר במקרה שמישהו, מסיבות זרות, טפל על מישהי טענות שווא וכו'. על פי כל מה שהתפרסם עד כה, ההחלטה בהחלט עומדת בקריטריון של החוק, אך תפקידו של בית המשפט לברר זאת.

הסוגיה השלישית היא האם ההחלטה נכונה, מוצדקת, משרתת את המטרה. זו סוגיה חשובה מאוד, אך אינה עניין לבית המשפט. וגם אם השופטים יחשבו שזאת החלטה מטומטמת, מזיקה, משרתת את BDS ופוגעת באינטרס הישראלי, ואפילו אם הם צודקים – הסוגיה הזאת היא מחוץ לגבולות הגזרה שלהם. אין לבית המשפט סמכות למנוע ממקבלי ההחלטות את הזכות לטעות (ואיני טוען שבמקרה הזה מדובר בטעות), כי טעויות הן מנת חלקו של כל מי שמקבל החלטות. אגב, כולל שופטים.

* ביצים בשני הסלים – בסיקור התקשורתי של נאומו של נתניהו בפתח מושב הכנסת, נבלע מסר חשוב, שלא קיבל את המקום הראוי לו, לטעמי. נתניהו שיבח את ממשל אובמה על ידידותו לישראל, על תמיכתו ועל הסיוע הביטחוני חסר התקדים. זאת, בלי לטייח את המחלוקת המדינית, בעיקר בנושא הסכם הגרעין האיראני.

הוא אמר זאת כחלק מהפרכת אגדת ה"בידוד המדיני", אך בעיניי המסר הזה חשוב מטעמים אחרים. ראשית, כמסר לאנשי הימין, שממשיכים להציג את אובמה "המחבל המוסלמי האנטישמי הקומוניסטי" וכו'. חשוב לומר את האמת.

הדברים חשובים בזכות העיתוי שלהם. בעידן טראמפ, אי אפשר להתייחס לאמירה הזאת כאל נימוס דיפלומטי, כאל משהו שנתניהו "חייב לומר", כחנופה לנשיא האמריקאי. אולי נתניהו מתחיל להבין שהרחיק לכת בזיהוי שלו עם טראמפ.

ברור שכראש ממשלת ישראל עליו לשבח את מדיניותו הפרו ישראלית מאוד של טראמפ. בראיון ל"ידיעות אחרונות" בערב שבת אמר יצחק הרצוג שאילו היה ראש הממשלה אף הוא היה נוהג כך. אולם האינטרס הישראלי הוא לחזק את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל, שהיא הבסיס האיתן של הברית ארוכת השנים בין ארה"ב וישראל. אולי נתניהו מבין את אחריותו לא לאבד את ידידינו הדמוקרטים, שלבטח יחזרו לשלטון בעוד שנים אחדות.

ואולי הוא יודע משהו שאיננו יודעים על תכני "דיל המאה" של טראמפ.

* תורת היחסות המזרח תיכונית – כאשר מדברים על "מדינות ערב המתונות", הכוונה היא לסעודיה. סעודיה? מתונה?! זאת שחופש העיתונות אצלה היא החופש לרצוח עיתונאי שמתח עליה ביקורת?

טוב, מתינות היא עניין יחסי. ביחס לנורמות המזרח תיכוניות, סעודיה היא מדינה "מתונה". לנו, כאזרחי הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון, קשה לדמיין את המציאות הסובבת אותנו.

(למשל, מטיחים בנו שאנו "שולטים" על מיליוני פלשתינאים שאין להם זכות הצבעה. הכוונה היא לתושבי רצועת עזה הנשלטים בידי חמאס, שהשלטון שלהם אינו מקיים זכות הצעה והמבקרים אותו מושלכים אל מותם מקומות עליונות, ולאלה שנשלטים בידי אבו מאזן, שלא כיבד את תוצאות הבחירות האחרונות ומאז לא איפשר יותר בחירות).

* יודעים שהם משקרים – טראמפ יודע שהסעודים משקרים, ושהם רצחו בדם קר את חשוקג'י. אז למה הוא טוען שהוא מאמין להם? כי הוא רוצה לשמר את היחסים איתם. האירופים יודעים שאיראן משקרת ומפֵרה את הסכם הגרעין. אז למה הם טוענים שהם מאמינים להם? כי הם רוצים לשמר את הסכם הגרעין. אלא שההסכם הזה מסכן את שלום העולם.

* בני חושך – האם יתפרסם מאמר של דן מרגלית, שבו הוא יציב את עצמו בעמודה של בני חושך, במלחמה המתמדת בין בני אור לבני חושך?

* נאה דורש – דן מרגלית הוא אדם בעל זכויות אדירות במלחמה בשחיתות, מחשבון הדולרים של רבין, דרך הובלת המאבק נגד אולמרט (שהיה חברו הטוב) ועד בכלל. לאורך עשרות שנים הוא היה מגדלור של דרישה לאמות מידה של טוהר מידות מאנשי ציבור, ללא משוא פנים, מכל חלקי הקשת הפוליטית. ברור מה הוא היה כותב, אילו בכותרות הימים היה מדובר באדם אחר. ודווקא בשל כך, הוא חשוף יותר מאחרים ומעשהו בלתי נסלח במיוחד. ברור, שעליו לרדת מיד, באופן מוחלט, מיוזמתו, מן הבמה הציבורית.

* רוח התקופה – אני מקווה שבפרשת דן מרגלית, לא נשמע את האגדה ש"זאת היתה רוח התקופה... אלה היו ימים אחרים... זאת היתה הנורמה." שטויות. הדברים הללו נכונים לגבי הטרדות מיניות. נכון, יש דברים שפעם נחשבו לחיזור ופלירטוט, אפילו למחמאה לאישה, שביטאו שרמנטיות והיום הם נחשבים להטרדה ואינם מקובלים. אגב, ייתכן שהיום אפילו מרחיקים לכת לכיוון השני, והמטוטלת תחזור למקום מאוזן יותר. 

אך לא על כך מדובר. ממש לא. כאן מדובר בתקיפות מיניות חמורות, אם לא ניסיון אונס. את זה אי אפשר לפטור בשום "רוח תקופה".

* איך פספסתי – מאז ימי "מקבילית המוחות" הזכורה לטוב ועד "המרדף" היום, תמיד מציקים לי בשאלות: למה אתה לא הולך לתחרויות האלה? הרי אתה יכול לנצח / להרוויח, וכו'. ותמיד אני משיב שאיני אוהב תחרויות, שכסף לא מעניין אותי, וכו'.

ואולי זה נעוץ בסיפור הבא, מלפני 36 שנים. הוכרזה תחרות חידון הנח"ל. השלב הראשון היה פנימי, בהיאחזות שבה שירתתי. היה שאלון לכל החיילים, עם ארבעים שאלות די בסיסיות, ואני עניתי נכון על כל השאלות ועליתי לייצג את ההיאחזות בתחרות הגדודית.

בתחרות הזאת השבתי היטב על השאלות, אך היתה לי תקלה. בשאלה אמריקאית מסוימת, אמרתי ב' במקום ג', כשהתכוונתי לג'. ידעתי את התשובה, אך במהירות ובלחץ התבלבלתי. כתוצאה מכך הפסדתי ארבע נקודות. הגעתי למקום השני, בהפרש של נקודה אחת.

כל העולים לגמר הגדודי, קיבלו צ'ופר – הזמינו אותנו כצופים לתחרות החֵילִית, הסופית. שם היו הרבה שאלות פתוחות. וידעתי הרבה יותר, לאין ערוך, מכל המתמודדים.

ומאז, מעולם לא השתתפתי בחידונים ושעשועוני טריוויה. בקיבוץ שלי השתתפתי כמנחה וככותב שאלות. ובאחת מתוכניות הטריוויה הטלוויזיוניות הייתי פעם החבר הטלפוני.

* ספר השירים שלי – מתוך ספר השירים החדש שלי:

קָקָה

פִּיפִּי

חַרָא בָּלֶבֶּן

קוּסוֹחְטָק

קוּס אֲמָק

קוּשִׁילְימִימִימָשְׁךָ

יָה מִזְדָּ

יֵין בַּתַּחַת.

למה לא בעצם? אם בספר השירים "ילדה בשם תהום" של שרי גולן מופיע שירהּ "סטירה":

אִמָּא

שֶׁלִּי

זוֹנָה

זוֹנָה

בַּת

זוֹנָה

גַּם

אֲנִי

זוֹנָה

זוֹנָה

בַּת

זוֹנָה

ואני קורא שמתייחסים אליו נורא ברצינות, על ה"שיר" ה"חד" וה"נוקב" ושהוא נועד "לפרק את הסיטואציה הקשה או להציב מראה לעומתה ולהראות את חוסר הרוחניות שיש בה, את היעדר הנשמה היתרה שהיא ממילא לא מכילה" ועל "מקום חשוב עבור כל אותן נשים שלא יכולות להביע את הכאב שלהן במילים."

אז יאללה, נתחו גם את ה"שיר" החד והנוקב שלי, וכתבו משהו על "תהומות הכאב" וכל הבלה-בלה-בלה הזה.

* ביד הלשון: יש שופטים בירושלים – בנאומו בפתח מושב הכנסת, דיבר הנשיא ריבלין על חשיבות המורכבות בשיח הציבורי, להבדיל מן ההתיישרות האוטומטית, שבה די שאדע מה דעתך בנושא א' ולכאורה אדע מה דעתך בכל הנושאים, כי אתה שייך ל"מחנה". דברים נכוחים וחשובים.

בין השאר הוא ציין שהוא מתנגד לאקטיביזם שיפוטי ובמקביל מכבד את בית המשפט ואת השופטים, וציטט את דבריו המפורסמים של מורו ורבו מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים." אגב, בניגוד לריבלין, בגין היה חסיד האקטיביזם השיפוטי הקיצוני ביותר, בתפיסה אותה הגדיר "עליונות המשפט."

מתי אמר בגין "יש שופטים בירושלים"? מקובל שהוא אמר את הדברים כאשר נאלץ לבצע בצער ובכאב את החלטת בית המשפט העליון לפנות את היישוב אלון מורה מקרקע פלשתינאית פרטית ברוג'ייב (בג"צ אלון מורה, אוקטובר 1979). גם אני ציטטתי אותו בהקשר זה.

אולם כאשר מרכז מורשת מנחם בגין ערך חוברת של כתבי בגין בנושא עליונות המשפט, התברר שהוא כלל לא אמר את הדברים בהקשר זה ואף לא מצאו כלל את הציטוט.

לעומת זאת, הם מצאו ציטוט קצת שונה, בנאומו של בגין בדיון בכנסת על הסכם השלום עם מצרים (מרץ 1979): "יהיה אשר יהיה האומר, כך אשיב לו: יש שופטים בישראל."

איך "ישראל" הפכה ל"ירושלים"?

מי שמצא את התשובה, הוא העיתונאי והמשפטן, חוקר תולדות המשפט הישראלי, ד"ר נתן בְּרוּן בספרו: "משפט, יצרים ופוליטיקה: שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה." הוא מצא, שבמאמר שכתב שר המשפטים בממשלת רבין הראשונה, חיים צדוק, באותם ימים, הוא טעה בציטוט דברים של בגין, וכתב "יש שופטים בירושלים."

ומעניין, האם כאשר בגין אמר את המשפט, הוא היה מודע (ואולי בתת מודע) לביטוי מפורסם שקדם לו: כשבנה פרידריך השני (הגדול), מלך פרוסיה, את ארמון סן-סוסי בפוטסדם הפריעה לו טחנת רוח שהסתירה את הנוף. הוא ביקש שוב ושוב לקנות את הטחנה כדי להרסה והטוחן סרב. לבסוף המלך אמר: "אם תסרב למכור, אני אקח את הטחנה כי אני המלך!"

הטוחן לא נכנע וענה: "יש שופטים בברלין."

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר: אני תומך בכל מוסד תרבותי ישראלי שנתמך על-ידי המדינה ושולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תומך בכל מוסד ישראלי שמסית לגזענות, לאלימות ולטרור, מוסד שתומך במאבק מזוין או בטרור, שמציין את יום העצמאות כיום אבל, ושנותן ידו להשחתה או לביזוי כבוד הדגל וסמלי המדינה.

לכן אני סופר חשוב ובוודאי גם אזכה בפרס ישראל.

* * *

ערב זמר חגיגי

שישי, 26.10.18 – 21.30, בית רוזין

ערב זמר מיספר 1 בסדרת הזמר השמינית

של צמד הזמרים אילנה כץ ואילן טל

בליווי נגנים: קובי משעל, פסנתר וקלידים, יוסי גרושקה, אקורדיון,

ניסן רחמני, תופים

כולל הופעה של הזמר האהוב ששי קשת

 בתוכניתו "ביני לבינך עד 120" עם מיטב הלהיטים והשירים

מחיר הכרטיס:  95 ש"ח, כולל כיבוד

אולם רוזין, יום ו', 26.10.18, ב-21:30

רחוב דרזנר 2, רמת-אביב ג', ת"א

הזמנת כרטיסים באתר 'איוונטר' בקישור הבא (בכרטיס-אשראי) ובחירת מקומות מסומנים

https://www.eventer.co.il/zemerc1

אם לא מסתדר, התקשרו למשה, טל'  054-7772912

או לאילן, טל'  052-3376760 (לא לרוזין)

חנייה גם ברחבת קאנטרי גימל, פיינשטיין 18

להתראות, אילן & אילנה

http://www.ilana-katz.com

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק שמונה-עשר

הירקונים

חלק ראשון

ובינתיים התחוללו במושבה שינויים קשים והרי-אסון.

בסוף הקיץ 1880, שנת תר"מ, הופיעו בפתח-תקווה מתיישבים חדשים – רובם באו מירושלים, אולם היו גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד, זליג – שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר של גברים, ועימם נשים אחדות.

בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות ר' דוד מאיר גוטמן, היתה נחלת קסאר. חלקותיהם של החדשים היו בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה –  אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא היו מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכז בִּיר-שׁוּעַ, הבאר הראשונה, שנקראה על שמו של יהושע. מי הבאר היו זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של מתיישבי פתח-תקווה משל ערביי מלאבס, נפוחי-הכרס, ששתו ממי הירקון.

המתיישבים החדשים טענו שמקפחים אותם ודרשו מגרשים לבניין בנחלת קסאר, ליד הבאר, זאת נוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן.

ר' דוד, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, קוני נחלת טיאן, דרשו מהמתיישבים החדשים לשלם את היתרה ממחיר שלושים הנפוליאונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה – בטרם יקבלו חלק גם בגבעה שבנחלת קסאר. אולם רבים מהחדשים היו עניים, חלקם ירושלמים שקודם לעגו ובזוּ להתיישבות ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים ונרשמו לקניית ה"נומרים" מבלי שיהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה; וחלקם יהודים שהגיעו למושבה מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאֵי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.

השלושה, קוני נחלת טיאן, היו במצוקה קשה. הם היו שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה"רבע", וצפויים אפילו למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדרשו השופטים בקשיש כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?

זו היתה הסיבה שבמצוקתם מכרו חלקות לכל יהודי שהסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נבעו הבדלים גדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. רוב הקונים באו מירושלים. הם היו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח והתנהגו כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל לא היה להם שום מושג בחקלאות.

*

"לך לא אכפת שהמושבה מתפלגת? שכולם צועקים, ורָבים זה עם זה?" הטיחה לאה ביהודה. "אני חושבת שצריך לתת גם לחדשים מקום לבנות בתים אצלנו."

"אני לא מבין – מדוע מגיע להם פרס? המייסדים – ר' דוד וחברת 'פתח-תקווה', שקועים בחובות בגלל קניית נחלת טיאן, כל האחריות עלינו, ובגלל החוב והמשפט – המושבה מתפוררת! –והחברֶ'ה האלה, שלא גמרו לשלם את המגיע מהם, שרוּבּם אפילו לא גרים במושבה! – סוחרים בחלקות טיאן ומציעים אותן למכירה לכל דורש ביפו ובירושלים – עשרים נפוליאונים בעד שטר-קניין על 'נומר' ששווה יותר משלושים ואשר עבורו שילמו רק עשרה דמי-קדימה! זה צודק?"

"לא משמחה הם מוכרים, יוּדָה. אין להם כסף! צריך לעזור ליהודים שנמצאים בצרה."

"אל תדאגי. אליי אף אחד לא בא בטענות ובתביעות." אמר יהודה.

"מה יש? הזקן שלך כל כך יפה?"

"אני אגיד לך מדוע – כי לי ולאבא לא נשארה שום חלקת שדה במושבה, רק המגרש שעליו עומד הבית [ברחוב פינסקר 21]. אז ממה ניתן קרקע לַסְפֶּקוּלַאנְטִים האלה? מהתחת שלנו?"

"מה אתה נהנה כל כך? דל גאה! ככה זה תמיד אצל ההונגרים?! שמספרים בדיחות בזמן שהאונייה טובעת? זה עצוב מאוד שלאזאר ואתה נשארתם בלי אדמה. שני השלימזלים של פתח-תקווה! גם יהושע מסכן, לא נשאר להם כלום! משפחה טובה! כבר מההתחלה ידעתי שהתחתנתי רע מאוד."

אבל את הדברים האחרונים אמרה בחיוך.

"בוקר טוב דוּלְצִינֵיָה!"

"מי זאת?"

"לא חשוב. עכשיו גם את כמו הונגרייה קטנה. מתבדחת כשרע. אולי יש בָּךְ איזה דם צועני?"

"די, די! תעזוב אותי! מי זו דולציניה? תגלה לי! יודה..." החלה לצעוק.

"אם לא תפסיקי, אני מעלה אותך על הסוס וטובל בירקון!"

*

וכך, לאחר סכסוכים וטענות, התפלגו הקונים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב החליט להגר לגדת הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טענו כי כרגיל בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם יוכלו ליהנות ממים בשפע, לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את מזונם מן הדגים שיעלו ממנו ברשת או בחכה.

כל זה היה יכול להיות יפה וטוב – אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, לְמודי הניסיון המר. הם יצאו לשפת הירקון והקימו בתי-חימר וכוכים, בעלי גגות עשויים קש וטיט.

בגלל משפט הבעלוּת על ה"רבע", נחלת טיאן עדיין לא היתה מחולקת. כל אחד מהירקונים בחר לו בה חלקה כחפצו והתיישב עם משפחתו באשר רצה. הם הרגישו עצמם בתחילה חופשיים כמו בגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם לא ידע כיצד מעבּדים את האדמה. רובם היו עניים מרודים ולא היו להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו.

*

בניסיון אחרון להפחיד את הירקונים – השפיעו ר' דוד ויואל משה, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מָזוֹרִיקָה, שיבוא אל המתיישבים על גדת הירקון וירתיע אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.

הרופא ירד מעל סוסו, אסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, טיפס ועלה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם שהה כמחצית השעה, וכאשר ירד אליהם קרנו פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:

"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הַפְּרוֹבְּלֵימוֹת הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המֵדִיצִינִי. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שכל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל.

"והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיניי תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוֹגָ'ה [הירקון] המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו!

"רְאו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה..." – לפתע השמיע שריקה מוזרה מריאותיו וסיים: "לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תַּשִּׁיר את נוצותיה מיד!"

ד"ר מזוריקה היטיב את כובע-השעם על ראשו, קיפל משקפתו, עלה על סוסו והסתלק ברכיבה חזרה ליפו.

הירקונים התבוננו כֹּה וָכֹה, ראו ציפורים, ראו חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונשארו.

[הערה לקוראים: עכשיו אתם רואים שהבלדה היפה על הרוכבים יואל משה סלומון ושלושת רעיו, ועל הרופא ד"ר מזוריקה, בקיץ תרל"ח – שאותה רקם יורם טהרלב, ושעל פיה מלמדים את תולדות ייסודה של פתח תקווה – אינה אלא ציז'באט! – ד"ר מזוריקה דווקא צדק, אבל שנתיים מאוחר יותר, כאשר הובא למקום לראשונה כדי ליירא את הירקונים!]

*

לקראת החורף השלישי, שנת תרמ"א, 1880/1881 – פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה והיחידה בכל ארץ-ישראל, אשר מנתה בקושי כמה עשרות מתיישבים – כבר התפלגה לשני יישובים עוינים, הגבעה,  והירקונים.

התוצאות היו רעות ומרוֹת: גם באותה שנה היה החורף גשום יותר מהרגיל. שיטפונות עזים הציפו את ה"בתים" של הירקונים ואת כל האדמות שבּין הירקון לבין ואדי אבו-לִגֶּ'ה, שנעשו כאגם אחד (כיום השטח שבין פסי הרכבת לירקון, בכביש המוביל מפתח-תקווה לכפר-סבא). הירקונים רעבו, הצטננו, חלו, קדחו ומתו בזה אחר זה. היו ימים שבהם תושבי הגבעה אף לא יכלו לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם –  בגלל השיטפונות העזים. בית-קברות טרם נוסד אז במושבה, והירקונים – חלקם נקברו ביפו, אחדים מקום קבורתם לא נודע ונתקיימה בהם אזהרת הירושלמים למתיישבים – שבתיהם ייהָפכו לקבריהם; ואחרים, שהובאו חולים לירושלים ומתו – נקברו בה.

ירושלים, שהיתה עדה לפני שנתיים בערך לתהלוכת הביכורים ולחגיגה המפוארת שערכו מייסדי פתח-תקווה במאה שערים – ראתה עתה מחזות קשים. אחד-אחד הובאו הירקונים החולים העירה ועול הטיפול בהם נפל על הירושלמים, שהיו עצמם עניים מרודים. החולים מפתח-תקווה היו מוטלים על חשבון הציבור היהודי, שהתקשה לטפל בהם ולכלכלם. רבני העיר, שחלקם אמנם התפרנסו לא-רע מהיות הממונים על החלוקה, פירסמו הודעה ברבים:

"כל החולים של פתח-תקווה על החברה פתח-תקווה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דראון לכל בשר!"

*

כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבּין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה היתה פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דָשֵׁן. אבל אנשים לא נותרו שם. רוּבּם מתו בקדחת.

כך חָרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה "הישנה", על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!

כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שהביאו לנטישתה של פתח-תקווה כולה?

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הי אודי. תגובה ליהודה דרורי – כבר הגבתי פעם על דבריו של יהודה דרורי, שעל הנייר קל מאוד לגרש. אבל כשמציעים מהלך, צריך גם לחזות מה יקרה אחרי זה.

ילמדנו רבנו, מה יקרה אם אנשי החמאס לא יהיו מוכנים לרדת מן האונייה באיראן? ואם איראן לא תהיה מוכנה לקבל את אנשי החמאס? (ולו רק כדי להתקיל את מדינת ישראל).

בנדלה

* אהוד שלום, רציתי לספר לך ולקוראיך על הוצאתו לאור של כרך (המאגד בתוכו שני ספרים) מסדרת 'דון קאמילו', הבלתי נשכח, מאת ג'ובאנינו גוארסקי. אלו סיפורים שטרם ראו אור בעברית, ולמרבית הפלא נותרו נפלאים ורעננים למרות תהפוכות ההיסטוריה. ניתן למצוא בהם אפילו לא מעט מקבילות לתקופתנו.

אז את 'דון קאמילו אוחז בזנבו של השטן' / 'קומראד דון קאמילו' (כאמור, בכרך אחד) ניתן למצוא בחנויות 'צומת ספרים', או להזמין אותו דרך האתר שלהם ברשת האינטרנט. מי שיגיע לחנות המיתולוגית 'קדמת עדן' באלנבי 93 יוכל לרכוש אותו תמורת 70 שקלים חדשים בלבד.

קריאה מהנה!

אסנת רז

* אהוד: אינני יודע באיזו קטגוריה בדיוק, אולי של מפעל חיים – אבל הגיע הזמן לזכות בפרס ישראל את עורך תוכניות הרדיו בקול ישראל ["כאן"] ד"ר יצחק נוי. כל מי שמקשיב לתוכניותיו השבועיות בשבת בבוקר ולשידור החוזר ביום ראשון בערב, ודאי יסכים איתי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל