פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1387

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בחשון תשע"ט, 25.10.2018

עם צרופת ההזמנה להשקת ספרה של יוכי ברנדס "אדל".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // מרדכי קידר: השלום עם ירדן – צאו מהפאניקה. // יהודה דרורי: 1. צביעות בינלאומית מבישה. 2. גם אנחנו יכולים לתקן את חוזה השלום עם ירדן. // יוסי אחימאיר: דו"ח מאיראן פנימה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. יום הזיכרון מתרחק מייעודו. 2.  צרור הערות 24.10.18.// משה כהן: מוסר כפול. // אהוד בן עזר: דברים על ספרו של בן-ציון יהושע: "סימורג ציפור האש" בבית הסופר, תל-אביב, 22.10. // משה גרנות: "כפר קטן" ושמו – ירושלים. על ספרם של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן – "ראשית ישראל – ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי". // פוצ'ו  –  בחיי [5], י"ב. דניאל חוזר מאמריקה. // אוריה באר: אלברט. // יוסף אורן: האוטופיה היהודית והדיסטופיה הישראלית. חלק א'. // מנחם רהט: 'הבלתי רשמיים': הסיפור האמיתי. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון. פרק שמונה-עשר: הירקונים. חלק שני. // שי אליאב: 9 יתרונות בריאותיים של זיתים.  // ׁממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיְךְ יַתּוּשׁ לֹא טַקְטִי

בִּוְעִידַת הַמִּפְלָגָה עָט עַל קָרַחַת נ. חְרוּשְׁצ'וֹב

שֶׁאַחַר שֶׁהוּא תֵאֵר בִּנְאוּם אָרֹךְ וְלֹא קוֹמְפַּקְטִי

אֶת זַוְעוֹת הַסְּטָלִינִיזְם שֶׁעִמָּן שִׁתֵּף טוֹב-טוֹב

פְּעוּלָה, אָמַר: "עַכְשָׁיו אַתֶּם תּוֹפְסִים לָמָּה שָׁתַקְתִּי?"

כְּשֶׁשּׁוֹמְעָיו אֶת מַבָּטָם שָׁם מְרִיצִים הֲלוֹךְ וָשׁוֹב

כָּל אֶחָד עַל פְּנֵי שְׁכֵנָיו הַנִּבְעָתִים וְאֵין כְּבָר שַׁטְיָא

שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מָה בֵּין עִדַּן חְרוּשְׁצ'וֹב לְדֵמוֹקְרַטְיָה..."

וְאָז, בְּסוֹד כָּמוּס לוֹחֵשׁ בְּאֹזֶן יִשְׂרָאֵלָה

אִישׁ "שׁוּשׁוּ" מְפֻרְסָם בְּעוֹד הִיא מְרִימָה גַבָּה,

נִרְעֶשֶׁת וְנִרְגֶּשֶׁת הִתְרַגְּשׁוּת שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ,

אֶת כָּל פְּרָטָיו הַחֲסוּיִים שֶׁל הַסִּפּוּר הָבָּא:

בְּאַחַד-עָשָׁר בְּמַאי שֶׁל אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁשִּׁים,

בִּשְׁכוּנָה בְּסַן פֶרְנַנְדּוֹ, עִיר שְׁלֵוָה בְּאַרְגֶּנְטִינָה

צָץ מֵאוֹטוֹבּוּס שֶׁל עֶרֶב בִּצְעָדִים מְאֻשָּׁשִׁים

הַסֶּנְיוֹר רִיקַרְדּוֹ קְלֶמֶנְט הַחוֹזֵר לוֹ בְּרוּטִינָה

יוֹמְיוֹמִית מִמִּשְׂרָתוֹ דֶרֶך הַכְּבִישׁ הָאַפְלוּלִי

לְבֵיתוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ בִּרְחוֹב גּ'וּסֶפֶּה גָרִיבַּלְדּי

אַךְ פִּתְאֹם, מֵאֵיזֶה רֶכֶב, בְּמִין חֶתֶף נַכְלוּלִי

וְלִפְנֵי שֶׁהוּא מַסְפִּיק לִפְלֹט קוֹל-זְעָקָה גֶוַאלְדִּי

מִתְנַפְּלִים עָלָיו שְׁנֵי אַלְמוֹנִים, כְּשֶׁמִּשְׁקָפָיו צוֹנְחִים

בִּתְנוּפָה לְצַד הַכְּבִישׁ וְנִבְלָעִים בִּסְבַךְ שִׁיחִים

כְּשֶׁעוֹד אֵין הוּא מְשַׁעֵר שֶׁהַגּוֹרָל אֵינוֹ פּוֹטֵר

אֶת חַיָּיו הַמִּתְקַצְּרִים מִסְּבַךְ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר

בְּעוֹדוֹ נִגְרָר לָרֶכֶב הַשֵּׁנִי כְּשֶׁשּׁוּם אִישׁוֹן

מֵעֵינָיו כְּלָל לֹא זִהָם, שֶׁכֵּן הָרֶכֶב הָרִאשׁוֹן

מְסַנְוֵר אוֹתוֹ בְּבֹהַק פָּנָסָיו הַקִּדְמִיִּים

וְתוֹךְ רֶגַע כְּבָר חוֹטְפָיו אֶת כְּלֵי-הָרֶכֶב מַתְנִיעִים

וְטָסִים עִמּוֹ בִּסְפִּיד לְאֹרֶךְ דֶּרֶךְ שֶׁהוֹבִילָה

לִשְׁכוּנַת-יֻקְרָה בְּסַן פֶרְנַנְדּוֹ וְעוֹצְרִים מוּל וִילָה

שָׁם נִכְבָּל הוּא וְנִשְׁאָל לִשְׁמוֹ וְסָח מִיָּד בְּלִי רֶתַע:

"שְׁמִי רִיקַרְדּוֹ קְלֶמֶנְט." – "סִי סֶנְיוֹר, וְקֹדֶם אֵיךְ נִקְרֵאתָ?"

– "וַלְטֶר הָנִינְגֶּר." – "וְשֵׁם קוֹדֵם, פְּרָטִי וּמִשְׁפַּחְתִּי?"

– "אַדוֹלְף אַיְכְמַן." כָּאן סוֹפְסוֹף נֶחְשָׂף לו שְׁמוֹ הָאֲמִתִּי.

כְּךְ קוֹרֶה שֶׁעֲשָׂרָה יָמִים אַחַר לְכִידָתוֹ

שֶׁל הָאִישׁ שֶׁמּוֹת אֵינְסְפוֹר שֶׁל יְהוּדִים חַפִּים מִפֶּשַׁע

יִזָּקֵף לְחוֹבָתוֹ כִּי נִשְׁלְחוּ בִּפְקוּדָתוֹ

בְּרַכְּבוֹת-הַהַשְׁמָדָה כְּקָרְבָּנוֹת חַסְרֵי כָּל יֶשַׁע

אֶל תָּאֵי הַגָּּאז וַאֲרֻבּוֹת הַמִּשְׂרָפוֹת – מֻבְרָח

בְּכִסּוּי שֶׁל שְׁכִיב מְרַע בִּידֵי סוֹכְנֵי "מוֹסָד" אֶל שֶׁטַח

שְׂדֵה-הַתְּעוּפָה בְּאֹפֶן שֶׁעֵינוֹ שֶׁל שׁוּם פַּקָּח

אַרְגֶּנְטִינִי לֹא תַחְשֹׁד כִּי אֵלֶּה, הַפּוֹסְעִים לָבֶטַח

בְּמַדֵּי צֶוֶת "אֶל עָל" הִנָּם חוֹטְפָיו וּמוֹבִילָיו

לַמָּטוֹס שֶׁיָּבִיאוֹ אֶל יִשְׂרָאֵלָה הַמְּרֻחֶקֶת

וְאָכֵן, לְמָחֳרַת הַיּוֹם נוֹגְעִים כְּבָר גַּלְגַּלָּיו

שֶׁל כְּלִי-טַיִס מְאֻבְטָח זֶה בְּחֶלְקַת-אַסְפַלְט מוּצֶקֶת

בְּמַסְלוּל נְחִיתָתָם שֶׁל הַחוֹטְפִים וְהֶחָטוּף

וְתוֹךְ זְמַן לֹא רָב יוֹשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵלָה מֻצֻמְרֶרֶת

בֵּין יוֹשְׁבָיו שֶׁל בֵּית הָעָם הַיְּרוּשַׁלְמִי הַשָּׁטוּף

בְּקוֹלוֹת מֵאָה וַעֲשָׂרָה עֵדִים שֶׁהִיא זוֹכֶרֶת

אֶת כֻּלָּם אֶחָד-אֶחָד וְשֶׁמֵּאֵלֶּה, אוֹת בְּאוֹת

הִיא דוֹלָה כָּאן רַק אֶת שְׁתֵּי הָאֶפִּיזוֹדוֹת הַבָּאוֹת.

עֵד אֶחָד הוּא יְחִיאֵל דִּי-נוּר, סוֹפֵר שֶׁעַל סְפָרָיו

הוּא חוֹתֵם "קָ. צֶטְנִיק", כְּכִנּוּי אִישׁ מַחֲנוֹת-הַמָּוֶת

שֶׁהוֹרָיו, אִשְׁתּוֹ, אָחִיו וְאַחְיוֹתָיו בְּתוֹךְ עַם רָב

שֶׁל אַחִים לִלְאוֹם נִסְפּוּ כֻּלָּם וַעֲלֵיהֶם כָּתַב אֶת

סִפּוּרָיו הַמַּבְעִיתִים וּכְשֶׁבְּעֵדוּתוֹ דִבֵּר

עַל אוֹתָהּ מִפְלֶצֶת אַוּשְׁוִיץ שֶׁהָיְתָה מַמָּש פְּלָנֵטָה

שֶׁמְּאוּם אוֹתָהּ עִם הָעוֹלָם מִחוּץ לָהּ לֹא חִבֵּר

וּכְלוּאֶיהָ מִסְפָּרִים בִּלְבַד הָיוּ, צָנַח לְפֶתַע

מִתְעַלֵּף לְמַרְגְּלוֹת דּוּכַן קָתֶדְרַת הָעֵדִים

וּמִיָּד הוּבַל בַּאֲלֻנְקָה לְבֵית-חוֹלִים תְּקוּף אֵלֶם

אַך דְּבָרָיו שֶׁנִּקְטְעוּ וּצְנִיחָתוֹ הִכּוּ הֵדִים

תּוֹךְ שָׁעוֹת סְפוּרוֹת בְּכָל כַּנְפוֹת תֵּבֵל מֻכּוֹת הַהֶלֶם.

הַשֵּׁנִי, ד"ר בּוּזְ'מִינְסְקִי, תוֹשַׁב גֵּטוֹ פְּשֶׁמִישֶׁל

שֶׁהֵעִיד אֵיךְ מְפַקֵּד הַגֵּטוֹ, אִיש מַטִּיל מָגוֹר שָׁם

בְּיָדָיו הִנְחִית שְׁמוֹנִים מַכּוֹת עַל גַּב פָּצוּעַ שֶׁל

נַעַר יְהוּדִי, נִשְׁאַל גְּלוּיוֹת מִפִּי הַקָּטֵגוֹר שָׁם:

"כְּלוּם רוֹאֶה אַתָּה כָּרֶגַע בְּאוּלַם בֵּית-הַמִּשְׁפָּט

אֶת הַנַּעַר מֵאֵי-אָז?" -"כֵּן," סָח הַדּוֹקְטוֹר וְהוֹרָה עַל

קְצִין מִשְׁטֶרֶת יִשְׂרָאֵל מִיכָאֵל גּוֹלְדְּמַן שֶׁתֻּצְפַּת

בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו שֶׁל הָאוּלָם וְשֶׁמָחָה מָרָה עַל

יַחֲסָם שֶׁל וָתִיקֵי הָאָרֶץ אֶל הַנִּצּוֹלִים

שֶׁסֵּרְבוּ לְהַאֲמִין לְסִפּוּרָם אֲשֶׁר נָחַת

עַל אָזְנַיִם אֲטוּמוֹת וְשֶׁעַל כָּךְ חָמֵשׁ מִלִּים

סָח לוֹחֵם אִישׁ גֵּטוֹ וַרְשָׁה אַנְטֶק צוּקֶרְמַן בְּלִי חַת

סְבִיב אוֹתָהּ הַשְׁתָּקָה

שֶׁהִכְּתָה שָׁם גַּלִּים:

"זֹאת הָיְתָה הַמַּכָּה הַשְּׁמוֹנִים וְאַחַת."

וְאֶת זֶה יִשְׂרָאֵלָה אֵינֶנָּה סוֹלַחַת,

 בְּכָךְ הִיא בּוֹשָׁה עַד הַיּוֹם

שֶׁבִּמְקוֹם לְקַבֵּל אֶת פְּלִיטֵי אוֹתָהּ שַׁחַת,

שְׂרִידֵי אוֹתוֹ תֹפֶת אָיֹם

כָּרָאוּי לְאַחִים שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֶינוּ

מִשְּׁכוֹל, מִזְּוָעוֹת, מֵעֶלְבּוֹן

הֵם כֻּנּוּ בְּפִיהֶם שֶׁל אִידְיוֹטִים בֵּינֵינוּ

בְּחֹסֶר כָּל רֶגֶש: "סַבּוֹן".

וְעַל כָּךְ סָח לָהּ סָבָא שֶׁאֵין כְּמוֹ הַשֶּׁקֶר

עַל צֹאן שֶׁלַּטֶּבַח הַלַךְ

וְשֶׁכָּל הִיסְטוֹרְיוֹן הַיּוֹרֵד קְצָת לְחֵקֶר

סִיּוּט זֶה שֶׁשָּׁב וּפָלַח

אֶת לִבָּם שֶׁל רוֹשְׁמֵי עֲלִילוֹת "מוּזְלְמָאנִים"

מוֹרְדֵי מַחֲנֵה סוֹבִּיבּוֹר

וּמוֹרְדֵי אַוּשְׁוִיץ-בִּירְקְנָאוּ וְכֵן פַּרְטִיזָנִים

יוֹדֵע כִּי לֹא כָּל גִּבּוֹר

אָחַז נֶשֶׁק בַּיָּד וּכְשֶׁנָּאצִים בְּוַרְשָׁה

אָמְרוּ לְיָאנוּשׁ קוֹרְצָ'ק: "דּוֹקְטוֹר, אֵין אַתָּה חַיָּב

לְהִצְטָרֵף אֶל יְתוֹמֶיךָ" אֲבָל הוּא עָבַר שָׁם

מִיָּד אֶל הָרַכֶּבֶת וּוִתֵּר כָּךְ עַל חַיָּיו

בַּעֲלוֹתוֹ עַל הַקָּרוֹן בּוֹ חֲנִיכָיו תּוֹךְ רֶגַע

יֻסְּעוּ אֶל מִקְלְחוֹת-הַגָּאזִים, הוּא מֵעַל הַכֹּל

גִּלָּה גְבוּרָה בִּלְתִּי פְּחוּתָה מֵאֹמֶץ וּמִיֶּגַע

שֶׁל לוֹחֲמֵי הַגֵּטָאוֹת. וּכְשֶּׁזִּמְּרָה בְּקוֹל

כַּת חֲסִידָיו שֶׁל אָלֶכְּסַנְדְּרוֹב אֶת תְּפִלַּת-הַנֵּצַח

שֶׁל צְקוּן הָ"אֲנִי מַאֲמִין" בְּדַרְכָּם לִטְרַבְּלִינְקָה לָמוּת בְּלִי קְבוּרָה

בְּעוֹד שֶׁיִּצְחָק קָצֶנֶלְסוֹן לִמֵּד יְלָדִים שֶׁנִּדּוֹנוּ לְרֶצַח

אֶת מָה שֶׁמָּחָר לֹא יִזְכּוּ לְשַׁנֵּן כְּבָר – "גַּם זֹאת," אוֹמֵר סָבָא, "גְבוּרָה

כִּי כְּמוֹ שֶׁלָּאֵנֶרְגִּיָה צוּרוֹת שׁוֹנוֹת," אוֹמֵר הוּא,

"מֵכָנִית, תֶּרְמִית, חַשְׁמַלִּית וְכַיּוֹצֵא בַּזֹאת,

גַּם לַגְּבוּרָה פָּנִים רַבּוֹת וְאֵלֶּה שֶׁהִמֵּרוּ

רַק עַל גְּבוּרַת הַלּוֹחֲמִים בִּכְלֵי-נִשְׁקָם עַזּוֹת

תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת מִגְּבוּרָתָם הַמַּדְהִימָה שֶׁל אֵלֶּה

שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם רוֹבֶה, רִמּוֹן אוֹ דִינָמִיט

אֲבָל הוֹכִיחוּ הִתְעַלּוּת שֶׁכְּלָל אֵינָהּ נוֹפֶלֶת

מִכָּל עֹז-נֶפֶשׁ – יִזָּכְרוּ אֶצְלֵנוּ עוֹלָמִית

בְּהִשְׁתָּאוּת נִרְגֶּשֶׁת, בְּכָבוֹד שֶׁאֵין גְּבוּלוֹת לוֹ

וְסִפּוּרָם רָאוּי שֶׁיְּסֻפַּר מִדּוֹר לְדוֹר

כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁמִּי שֶׁשִּׂיא-גְּבוּרָה כָּזֶה עַד כְּלוֹת לוֹ

גִּלָּה שָׁם, אֶל לִבֵּנוּ לֹא יִגַּע וְלֹא יַחְדֹּר.

וְאַף עַל פִּי שֶׁאָז, יַלְדָּה, עוֹד לֹא נָתְּנוּ צָלָ"שִׁים

צָרִיךְ שֶׁכָּל בַּר-דַּעַת כָּאן יָבִין בְּלֵב נִפְעָם

שֶׁגַּם הַקָּרְבָּנוֹת שָׁם לֹא הָיוּ כְּלָל צַד חָלָשׁ, אִם

נִזְכֹּר עַד מָה רַבַּת-אַנְפִּין הִיא גְבוּרָתוֹ שֶׁל עַם."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

* * *

מרדכי קידר

השלום עם ירדן – צאו מהפאניקה

המלך הירדני, לא פקיד נמוך דרגה, הודיע שירדן לא תאריך את החכרת שני שטחים שלה לישראל, האחד הוא אי השלום באזור נהריים בצפון, והשני בערבה, צמוד למושב צופר. ירדן פעלה לחלוטין על פי זכותה ואין בסיום החכירה שום חריגה מהסכם השלום משנת 1994. ההודעה יצאה מפי המלך כדי לתת לה משקל, ולרמוז לישראל שירדן לא תנהל מו"מ על חידוש החכירה. שר החוץ הירדני הוסיף הצהרה משלו ובה אמר שאם יתנהל מו"מ הוא יהיה רק על אופן החזרת השטחים מישראל לירדן.

מאז שהתפרסמה הידיעה בתחילת השבוע, התקשורת הישראלית שטופה בהיסטריה, ושדרנים ומרואיינים מדברים מתוך פאניקה: "ירדן מבטלת את הסכם השלום!!!" –"למה המלך עושה לנו את זה?" – "מה יהיה עם גבול השלום הארוך ביותר של ישראל?" – ומנגד, מנסים הפוליטיקאים להרגיע: "הסכם השלום עם ירדן הוא נכס אסטרטגי ראשון במעלה לישראל," "אין חשש לעתיד היחסים עם ירדן," "ירדן תלויה בנו ביטחונית" – והתבטאויות דומות, לא אחראיות, שיוצרות את הרושם שישראל תעשה הכול כדי לשמר את הסכם השלום עם ירדן.

אנשי התקשורת והמרואיינים אינם שמים לב שבדבריהם על החשיבות של הסכם השלום עם ירדן הם מקנים לממלכה ההאשמית את היכולת להפעיל לחץ על ישראל בסוגיות חשובות כמו הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, שימור המעמד המיוחד של ירדן בירושלים על חשבון הריבונות הישראלית והכנסת ירדן כשותף למו"מ עם הפלסטינים. כך, בשל החיפוש הקבע שלה אחרי סקופים וידיעות היסטריות, נופלת התקשורת הישראלית בפח הברברת המיותרת, שכן במזרח התיכון, ברגע שמישהו רואה שדבר מה זוכה לחשיבות בעיני הישראלים, המחיר שלו עולה.

מלך ירדן הכריז על סיום ההחכרה בשל לחצים פנימיים: רבים בירדן דרשו להפסיק להחכיר אדמה ירדנית לישראל, והמלך נענה לדרישה זו. בנוסף, יש למלך טענות רבות נגד ישראל וארה"ב, בעיקר בעניין ירושלים, ההכרה האמריקנית בה כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה. טראמפ נקט צעדים אלו בניגוד לבקשות של המלך עבדאללה השני להשאיר את ירושלים למו"מ בין ישראל והפלסטינים מתוך מגמה לחלק אותה בין ישראל והמדינה הפלסטינית העתידית. המלך נפגע מהצעד האמריקני וחיפש דרך להעניש את ישראל על כך.

לאחרונה המלך שיחרר מהכלא את אחמד אלדקאמסה, החייל הירדני שבמרץ 1997 רצח בדם קר שבע בנות ישראליות מבית שמש ופצע שש נוספות, למרות שנדון למאסר עולם. מאז ששוחרר הפך דקאמסה לסלבריטי, מופיע באמצעי התקשורת הירדנים והערבים כגיבור וקורא למאזיניו לצאת לג'יהאד נגד ישראל. האם המלך לא יודע על כך? הוא בוודאי יודע וליבי אומר לי שהמלך רואה ברוצח אמצעי לחץ לגיטימי על ישראל.

ישראל הרשמית צריכה לשדר למלך הירדני מסר שקט, בצינורות חשאיים בכיוון ההפוך:

"אם ברצונך לשחק בהסכם השלום שאביך חתם איתנו, זכור שלמטבע יש שני צדדים כי אם יהיה לנו רושם שאתה פועל נגד האינטרסים שלנו גם לנו יש זכות לפגוע בדברים חשובים לך. ישראל איננה מצויה בכיסך, וכדאי שתתחיל לחשוב איך לעודד אותנו להמשיך ביחסים איתך."

 בהזדמנות זו, אפשר להזכיר למלך שבן הדוד שלו, זיד בן רעד, העומד בראש וועדת זכויות האדם של האו"ם, מוציא החלטות נגדנו כל שני וחמישי, ו"אנחנו חושדים שלך, המלך, יש חלק באובססיה של ראש הוועדה הזו נגדנו. מי שפועל נגדנו איננו יכול לעשות זאת בלי שנגבה ממנו מחיר."

לישראל יש מנוף לחץ רב משקל על ירדן, שכן המלך ופקידיו רגישים מאוד לדיבורים על הרוב הפלסטיני של אזרחי ירדן ועל זכותו של הרוב הזה להגדרה עצמית. משמעות הדבר היא הטענה שעל ירדן להפוך למדינה פלסטינית או להתפלג למדינה פלסטינית ומדינה בדווית: פלסטינית באזור שעיקר תושביו הם פלסטינים, מעמאן צפונה עד לגבול עם סוריה ומעט מזרחה עד זרקא. כל שאר החלקים – שזה רוב שטח המדינה – הם מדבר שבו יושבים הבדווים, המיעוט האתני-תרבותי שהמלך מבסס עליו את שלטונו.

וכאן צריך להבין: הסכם השלום שנחתם בין רבין לחוסיין בשנת 1994 התבסס על ההסכמה שאסור שתקום מדינה פלסטינית, לא ביהודה ושומרון ולא בירדן, כי מדינה כזו תהיה סכנה למשטר הירדני ולמדינת ישראל. אלא שמאז פברואר 1999, עת עלה עבדאללה לכס המלוכה, הוא הפר את ההסכמה והפך לתומך נלהב בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון, כדי שהוא יוכל לסלק אליה את כל הפלסטינים שלו הרוצים מדינה עצמאית. ואם המדינה הפלסטינית הזו תהפוך למדינת טרור שתעשה את המוות לישראל אז זה בסדר גמור מצידו של המלך.

כדי לחייב את ישראל להקים ביהודה ושומרון את המדינה הפלסטינית הולך המלך ממדינה למדינה, ממנהיג למנהיג, כדי לשכנעם – באמצעות האנגלית הבריטית המשובחת בפיו היוצרת לו תדמית של מנהיג דגול, שקול ואחראי – להכריח את ישראל לפעול נגד האינטרס הקיומי שלה ולהקים מדינה פלסטינית על הרי יהודה ושומרון, שתאיים בתצפית, באש, בקסאמים ובטילים, על שמונים אחוזים מהאוכלוסייה של ישראל, מדימונה ובאר שבע בדרום דרך כל מישור החוף ועד עפולה ובית שאן בצפון. ועדיין יש בישראל מי שחושב שמלך ירדן, עבדאללה השני, הוא ידיד של ישראל. עם ידידים כאלה אנחנו באמת לא צריכים אויבים.

האם מישהו בישראל מצא את הדרך החשאית לומר למלך שהוא פועל בניגוד חמור לרוח הסכם השלום? האם מישהו בישראל רמז לו שהוא עלול לשלם מחיר גבוה מאוד בגלל התנהגותו העוינת לישראל? האם מישהו העיר למלך על הצרות שבן הדוד שלו עושה לנו במועצת זכויות האדם של האו"ם בהוראתו של המלך?

זו הדרך לנהל יחסים, לנהל מו"מ שקט מאחורי הקלעים מתוך עמדת כוח והצגת דרישות, בלי לדבר בתקשורת ולחשוף את מה שחשוב לנו ומה לא. על ישראל לומר למלך ירדן שישראל "מחשבת מסלול מחדש" ביחסיה איתו בשל התנהגותו לאורך שנים, ומבחינת ישראל המשך קיומו של בית המלוכה הירדני – זה שהבריטים הביאו מהחיג'אז לפני כמעט 100 שנה – הוא רק אחת מהאפשרויות.

מרדכי קידר

* * *

יהודה דרורי

1. צביעות בינלאומית מבישה

רצח העיתונאי הסעודי בתחומי מדינתו (השגרירות הסעודית) ככל שזה פשע נתעב לכשעצמו – הרי הגלים שמקרה זה מעורר, רק מראים לנו את הצביעות הבינלאומית השוררת דווקא אצל המדינות המפותחות – אלו המאיימות בעונשים וחרמות נגד סעודיה.

מעניין להבחין שלא שמענו מהן ציוץ על רצח בסוריה של 400,000 אזרחים, נשים וילדים ע"י אסד ופוטין, על הפצצות טורקיות על אוכלוסייה אזרחית כורדית, על רציחות של מאות בהפגנות בוונצואלה, על הטבח במינאמאר, ומוות ברעב ופצצות של אלפי תימנים... ויש עוד... אך פה, על הרצח הבודד הזה של העיתונאי – אוייב המשטר הסעודי (לדבריהם) קופצות בראש קנדה, בריטניה, ואפילו גרמניה (זו ההומניטארית הידועה מאז ומתמיד...) – ומאיימות בחרמות ובקטיעת יחסים כלכליים עם סעודיה (שכמובן יזיקו להן יותר מאשר לסעודים ולכן גם לא יתבצעו...)

ולא לשכוח את הרודן ארדואן, הכולא עשרות אלפים ללא משפט, ורבים נמקים במרתפי העינויים שלו, והוא פותח את הג'ורה שלו...

רק ישראל לא מגיבה – כי כשאנחנו עושים "חיסול ממוקד", זה נעשה בצורה הרבה יותר אלגנטית ונקייה ובטח לא בשגרירות שלנו...

2. גם אנחנו יכולים לתקן את חוזה השלום עם ירדן

בניגוד למצרים, העויינות הירדנית כלפינו לא ירדה בירדן בעקבות חתימת חוזה השלום איתנו ויש שאומרים שהעויינות אף גברה... עלינו לזכור שירדן הינה למעשה מדינה פלסטינית שאין לה כל אוצרות טבעיים, אין לה כמעט הכנסות, והיא באופן כרוני ממש נתמכת כלכלית על-ידי סעודיה, מדינות המפרץ, ארה"ב ומדינות שונות באירופה. הירדנים חיים בהכחשה מתמדת לגבי מצבם הנחות, וכל שנשאר להם זוהי הקנאה המרושעת המלווה בשינאה עזה למדינת ישראל.

עכשיו הם מצאו דרך מסויימת להציק לנו, הם גילו ששני שטחים (לא משמעותיים) שחכרנו מהם ב"חוזה השלום", יכולים לדרישתם לחזור אליהם לאחר 25 שנה – וזה ממש עכשיו.

עלינו לפיכך להבהיר להם שאכן נעשה כרצונם, אבל בו זמנית נדרוש כתגמול שיוציאו את אנשי החוק והמפקחים שלהם מהר הבית!! – וישחררו לנו את ה"טריטוריה הזו שלנו" בהם הם מחזיקים בתוקף "הסכם השלום"... ואם יורעו היחסים בשל כך, ניתנת לנו גם האופציה למנוע מהם שימוש בנמל חיפה, ביטול הסכם הירמוך (החדש!)  ונסיגה מפרוייקט מילוי ים המלח... (ואפילו מפרוייקט ההתפלה בעקבה).

צריך להבהיר לממלכה ההאשמית שכל "הכבוד" שהם דורשים לעצמם הוא לדעתנו "כבוד של קבצנים" ואנחנו לא מוכנים להיכנע לקפריזות מצידם. השאלה פה היא: האם לממשלה שלנו ולעומד בראשה יש ביצים לעשות זאת...

יהודה  דרורי

רמה"ש

אהוד: ושכחת להזכיר להם את ההתחייבות שלנו לשלוח להם מים מהכינרת.

* * *

יוסי אחימאיר

דו"ח מאיראן פנימה

מה אנחנו באמת יודעים על איראן מלבד טילים, גרעין, חומייני וחאמנאי? מה באמת ידוע לנו על המצב הפנימי במדינת-ענק זו, הלפותה בידי "משמרות המהפכה"?

נכון, לא הרבה וחבל. כי למה שקורה בתוך המדינה פנימה יכולה להיות בעתיד השפעה דרמטית על המשך מהלכיו התוקפניים של המשטר האיראני בזירת המזה"ת.

כל המומחים מבינים שאיראן השיעית לא רק ממשיכה במאמציה להגיע לאופציה גרעינית – תוך הונאת העולם המערבי המיתמם – כדי להשתמש בו בבוא העת נגד ישראל, אלא שבינתיים היא שולחת זרועותיה צפונה ודרומה, גם כדי להקיף את ישראל בטבעת מאיימת וגם כדי להתעמת עם מדינות ערב הסוניות, וסעודיה בראשן.

האג'נדה החתרנית שלה היא ליצור רצועה שיעית בשליטתה עד הים התיכון. כמו רוסיה, גם לאיראן יש שאיפה להקים נמל משלה לחוף הים התיכון. יותר מכך: מטרתה הבלתי מוסתרת היא ליצור חזית כפולה בצפון נגד ישראל – בסוריה ובלבנון (חיזבאללה).

היא מצליחה בכך. בסוריה איראן מתבססת והולכת, גם צבאית, גם כלכלית, גם דמוגרפית, כאשר היא מיישבת שם תושבים שיעים במספרים גדלים והולכים. בלבנון היא ספקית הנשק לצבא החיזבאללה, שכבר כיום מצוייד בכ-150 אלף טילים ורקטות. בקרוב אף יצוידו במערכות לדיוק טילים.

המשטר באיראן, למרות עזות המצח שלו כלפי העולם, למרות שאיפותיו התוקפניות באזורנו, למרות שנאתו היוקדת לישראל, יש בו מידה של רציונליות, והוא מכלכל צעדיו לאט ובזהירות. מבינים שם היטב, כי כל מכה על ישראל תיענה במכה כואבת פי כמה, אם זה בטהראן ואם זה בביירות. הם כבר חשו בכך על אדמת סוריה. אם יקום עליו עירעור לא מהמערב זה יבוא, כי אם מהבית פנימה.

הנשק הגרעיני, משאת הנפש האיראנית, אינו רק איום על שכנותיה, אלא הוא גם במידה מסויימת תעודת הביטוח של המשטר האכזרי כלפי נתיניו. המנהיג העליון עלי חאמנאי בוודאי ער להלכי הרוח המרדניים השוררים בקרב בני עמו. למצב הכלכלי המעורער. לזעם הגובר על המשטר, שמפנה את מרבית כספו להתפשטות, להתחמשות ולהתגרענות, ולא לטובת האזרחים.

הסנקציות, ההגבלות על רכישות הנפט – מקור ההכנסה העיקרי של איראן –  שעליהן הכריזה ארה"ב, ואמורות להיכנס לתוקפן ב-4 בנובמבר, מגבירות את התסיסה הפנימית. הן תשפענה לרעה על כל אזרח ואזרחית באיראן.

הנה עדות מדהימה ששמענו בסוף השבוע ממקור איראני רציני ביותר ("אני תומך בנבחרת איראן בכדורגל"), על מה שמתרחש באיראן פנימה. כרבע מכלל אוכלוסי איראן – בעיקר הצעירים – שרויים בדיכאון, פשוטו כמשמעו. גם בגלל המצב הכלכלי המעורער, גם בגלל הבצורת, גם בגלל זיהום האוויר, גם בגלל חוסר התקווה. עוני גובר, ועימו השימוש בסמים. בעלי יכולת רוכשים דירות בתורכיה. מקווים לצאת מארצם בעת צרה. אין ביטחון פנימי.

מפחיד מה שקורה בכבישים – מעיד אותו מקור-יודע-דבר – נהגים רוצים להרוג אחד את השני, צורחים זה על זה. תרבות השקר גוברת, כי המשטר משקר. בשישי בבוקר המונים יושבים בפתחי הבתים על נרגילה וחשיש. תחושת ייאוש. שואלים בגלוי באין מענה: למה הכסף נשלח לסוריה ולא ניתן לנו, האזרחים?

האם כל זה יוביל למהפכה נגדית, להפלת המשטר הצבאי-דתי?

אותו מקור, חוקר איראן ואזרח שלה לשעבר, משיב בשלילה: איך אפשר לבנות אופוזיציה רצינית כאשר איש אינו סומך על רעהו? איך אפשר לחולל מהפכה כאשר הציבור שרוי בדיכאון? ועם זאת כבר ראינו הפגנות, ואף תקיפת דמים של מצעד צבאי בצפון המדינה.

בישראל עוקבים בהתמדה אחר המצב הפנימי באיראן, אוייבתנו המסוכנת ביותר, בתקווה כי אכן תתרחש בעתיד מהפכת צעירים נגד "משמרות המהפכה" ושלטון האייתולות. ספק אם זה יקרה בקרוב. המשטר האיראני ממשיך בשלו, מתבסס בסוריה, ואינו מתכוון לצאת ממנה. את תוכנית הגרעין לא יעצור. עם סנקציות ובלי סנקציות, היחס לישראל – זה הדבר האחרון שישתנה באיראן.

איראן מהדקת את טבעת האיום עלינו – מסוריה, מלבנון, מעזה. ואולם ההרתעה ההדדית בינתיים עובדת. מול סוריה, מול לבנון, מול עזה – צה"ל נותן את המענה הטוב ביותר לביטחוננו. מכל הבחינות, תושבי איראן האומללים יכולים רק להתקנא באזרחי ישראל.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 22.10.18 

* * *

אורי הייטנר

1. יום הזיכרון מתרחק מייעודו

שלושה ימי זיכרון ממלכתיים קבעה מדינת ישראל בלוח השנה העברי – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל ויום הזיכרון לרצח רבין.

לימי הזיכרון הללו רובד עמוק יותר מעצם הצו לזכור – את הנספים לשואה, את חללי צה"ל או את רבין. רובד העומק של יום השואה, הוא המסר של החובה לקיים ריבונות יהודית בא"י לנוכח האלטרנטיבה של חיים נטולי עצמאות וריבונות בגולה. רובד העומק של יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ההכרח להיאבק על הריבונות היהודית בא"י וההכרה במחיר הכבד שקיומה של ריבונות זו דורש מאתנו, בשל העובדה שאנו חיים בסביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. רובד העומק של יום הזיכרון לרצח רבין, הוא התובנה שאין קיום למדינת ישראל אם לא תהיה דמוקרטיה איתנה ושהאיום הפנימי של שנאת אחים ומלחמת אחים מסכן את המדינה לא פחות מהאיום החיצוני.

על אף מאמצים ניכרים של גורמים מסוימים, ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל הם עדיין ימי  סולידריות ואחדות לאומית. יום הזיכרון לרצח רבין הפך להחמצה; דווקא הוא הפך ליום המלבה את השנאה.

במקום שיהיה זה יום שבו נעלה על נס את הדמוקרטיה הישראלית, נערוך חשבון נפש משותף על הסכנות האורבות לה ונוקיע יחד את המגמות הפוגעות בה, דווקא היום הזה מעצים את הקרע, ואת המגמה שבה ה"אנחנו" אינו החברה הישראלית, אלא "המחנה". במקום חשבון נפש לאומי, או למצער פנים מחנאי, דובריו של כל מחנה מכים "על חטא" על חזה המחנה האחר.

טוב היה אילו בנאומו בכנסת נתניהו היה מגנה את דבריו של ח"כ יוגב, שקרא לעלות על בית המשפט העליון בדי-9 וציפי לבני היתה מוקיעה את דבריו של פרופ' עמירם גולדבלום, מראשי שלום עכשיו ומרצ, שקרא לעלות בטנקים על ההתנחלויות. אם אנו מחולקים למחנות, ניתן לצפות למסר מנהיגותי, שבו כל מנהיג נלחם בקיצונים שבמחנהו, ומנסה ליצור במחנהו אווירה המוקיעה את הקיצוניות, לא נגררת אחריה.

למרבה הצער, האירועים הממלכתיים יוחדו להגברת השנאה והקיטוב. מחיאות הכפיים לנאומה של נועה רוטמן בטקס בהר הרצל, נבעו דווקא מהמסר הקיצוני, המתריס, התוקפני של הנאום.

האם לא נכון היה, במעמד זה, לדבר על ההכרח לכבד את ההכרעות הדמוקרטיות, גם כשלא אוהבים אותן, ולכבד את הזכות להיאבק נגדן באופן דמוקרטי, במסגרת כללי הדמוקרטיה? האם לא נכון היה, דווקא במעמד זה, להוקיע את מי שהלך בשבוע שעבר למועצת הביטחון של האו"ם והפציר בה לפעול בכל האמצעים נגד מדינת ישראל, כדי לכפות עליה מדיניות המנוגדת לרצון אזרחיה? יש להניח שהוקעה כזו לא היתה נענית במחיאות כפיים.

יום הזיכרון לרצח רבין מתרחק משנה לשנה מן הרוח הראויה לו. מן הראוי שנֵענה לקריאתו של הנשיא לבחון מחדש את תכניו ומהותו.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 24.10.18

* תאריך תפוגה – בתקופת המאבק נגד נסיגה מהגולן, עלו מצד אישים שונים רעיונות לחכירת הגולן מידי הסורים ל-50 או 100 שנה. יש לציין, שהרעיונות הללו באו מבעלי רצון טוב, אנשים שניסו למנוע בכך את הנסיגה מהגולן. אנו שללנו מכל וכול את הרעיונות הללו. לא היינו מוכנים להתפשר על פחות מהריבונות הישראלית המלאה על כל הגולן.

הדרישה הירדנית לבטל את ההסדרים המיוחדים הנוגעים לשטחים החקלאיים בערבה ובאזור נהריים, נובעים בעיקר מכך שחלפו 24 שנים, ובתום השנה ה-25 יפוג תוקפם של ההסדרים.

כן, 25 שנה הן תקופה שחולפת. חולפת כהרף עין. גם 50 שנה. גם מאה. בהסכמים כאלה השעון מתקתק ומתקרב בכל יום לתאריך התפוגה שלהם. זו חוכמה קטנה למשכן את עתיד ילדינו ונכדינו, העיקר שירווח לנו עכשיו.

אני מקווה שהממשלה תנהל מו"מ נמרץ ונוקשה למניעת אסונם של חקלאי הערבה ועמק הירדן. יש לישראל הרבה מנופי לחץ על ירדן, ולירדן יש הרבה מה להפסיד, אם תפגע בישראל. גם אנחנו יכולים להסתפק אך ורק במה שמחייבות אותנו האותיות הקטנות של הסכם השלום, ויש לא מעט שיברים שביכולתנו לסגור.

* האוטומט השוקניסטי – פשקוויל המערכת של השוקניה מצדיק את החלטתו של המלך עבדאללה להפסיק את ההסדרים המיוחדים בערבה ובנהריים, ומאשים בכך את ישראל, כמובן, בשל התנהגותה בשטחים ובעיקר בעזה. לא מפתיע. השוקניה תומכת אוטומטית בכל צעד אנטי ישראלי וישראל אשמה תמיד, בכל. למשל – בעזה. ישראל נסוגה מכל עזה ועקרה את כל יישוביה, והיא אשמה בכך שהיא מגֵנה על הגבול שאליה נסוגה, מפני התוקפנות והטרור היוצאים מעזה. אז למה שלא תהיה אשמה גם בצעדים אנטי ישראליים של מלך ירדן?

* תחרות פופוליסטית – ראש הממשלה מנסה להוביל מהלך לפינוי הפולשים מחאן אל-אחמר בהסכמה, שתחסוך מאיתנו את הנזק המדיני הכרוך בפינוי בכוח. לא בטוח שהוא יצליח, אך זהו מהלך אחראי, המשרת את האינטרס הלאומי של ישראל.

חברי הקבינט בנט וליברמן מזנבים בו, בחוסר אחריות, מתוך תחרות פופוליסטית על ה"בייס".

* פרופלורים – בנאומו באירוע זיכרון ליצחק רבין בבית הנשיא, תקף נכדו של רבין, יונתן בן ארצי, את נתניהו. הוא גינה את נתניהו שכינה "משעממת" אזרחית שמחתה נגדו. הוא צודק. אכן דבריו של נתניהו לא היו דברים של מנהיג, לא דברים ראויים לראש ממשלה.

מה שהזכיר לי, שכאשר חבריי ואני נאבקנו נגד הניסיון לעקור אותנו ולסגת מהגולן, ראש הממשלה רבין אמר עלינו: "הם יכולים להמשיך להסתובב כמו פרופלורים, הם לא מזיזים לי את קצה הקרסול."

* הצילו מהמציל – בעקבות דברים שכתבתי נגד פעולותיו השפלות של מנכ"ל "בצלם" נגד מדינת ישראל, כתבו לי שהוא עושה זאת "כדי להציל את מדינת ישראל." האמת היא, שיותר מכל עלינו להיזהר מאנשים שבטוחים שהייעוד שלהם הוא להציל את מדינת ישראל, והמטרה מקדשת את כל האמצעים. השבוע אנו מציינים 23 שנים למעשה נתעב של אדם כזה.

* נפיל – האמירה האספסופית: "הכלב המצורע הייטנר או איך שקוראים לפוחלץ הזה הוא חסר תקנה," היא ממש מחמאה מפי טוקבקיסט שקובע: "חגי אלעד הוא נפיל, גיבור."

ועל כך אמר הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר." (ישעיהו ה, כ).

* צורך דחוף – ח"כ איתן כבל גינה את המנוול חגי אלעד על פועלו נגד מדינת ישראל, וכינה את מעשהו "מעשה נתעב." בתגובה, פרסם גדעון לוי פשקוויל בו קרא "למחיקתה של מפלגת הרקב הרעיוני שלהם מעל פני האדמה." את מחיקת מפלגת העבודה הוא הגדיר "צורך דחוף."

אם חלילה גדעון לוי ושכמותו יהיו פעם בשלטון, המפלגה היחידה שתורשה לפעול היא הרשימה המשותפת.

* פסק דין חשוך – אנו כבר רגילים לכך שהשוקניה משתלח בבית המשפט העליון, "המשת"פ של אקיבוש" וכו' וכו'. ובכל זאת, הופתעתי, כאשר התפרסם פשקוויל נגד בג"צ דווקא בשל פסק דינו בנושא לארה אל קסאם.

"פסק דין חשוך," הגדיר אותו אורי וייס. למה? כיוון שבפסק הדין השופטים דיברו ברוח חוק החרם, וביטלו את איסור הכניסה של אל-קסאם בטענה שהיא התחרטה ושינתה את דעתה. ולכן זהו "פסק דין חשוך, המכפיף את השיח האקדמי לצנזורה."

כיוון שבית המשפט קבע ששר הפנים יוכל לגרש אותה אם יתברר שהיא ממשיכה לפעול ברוח BDS הוא פגע בזכויותיה הלגיטימיות. אלו זכויות? "האם למשל לאל-קאסם יהיה מותר לתמוך בכך שפושעי מלחמה ישראלים יועמדו לדין בהאג? האם יהיה לה מותר לתמוך בעמדה שהקמת ההתנחלויות היא פשע מלחמה?" באמת, נורא.

נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

* מלחמת בוץ – מעולם לא הצצתי בתכנית של איל ברקוביץ' ואופירה אסייג, אפילו לא לשנייה. אני מכיר את התכנית רק מהפרודיה ב"ארץ נהדרת", אך "יודעי דבר" אמרו לי שהחיקוי מדויק.

כשקראתי את תכתובת הציוצים של אסייג עם יאיר נתניהו, הבנתי שאכן, מדובר באישה גסה, בעלת סגנון נחות ועלוב. היא ויאיר נתניהו ממש מתאימים זה לזה – אותה תת רמה, אותה עליבות, אותו קבס. שני ערסים. לכן, אין טעם לנסות אפילו לשכנע אותם להעביר את מלחמת הבוץ העלובה שלהם "לפרטי". שניהם נהנים ממנה. וגם מירי רגב.

* סכנה לשלום העולם – הסכם INF – הסכם פירוק הנשק הגרעיני לטווח בינוני, שנחתם ב-1987 בין ארה"ב לבריה"מ, הוא סמל לסופה של המלחמה הקרה. היה זה הסכם חשוב מאוד לשלום העולם. היה זה הסכם בין שני מנהיגים דגולים ואחראיים – רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב.

בניגוד להחלטתו של טראמפ לצאת מהסכם הגרעין האיראני, שהיא החלטה המשרתת את שלום העולם, כוונתו של טראמפ ואיומו לצאת מה- INFמסכנת את שלום העולם. הפעם טראמפ אינו מפנה עורף למורשת הפייסנית של אובמה, אלא למורשת הניצית של רייגן שהביאה להסכם החשוב.

יש לציין, שטראמפ אינו הראשון שמאיים בפירוק ההסכם. קדם לו פוטין, שאחת לכמה שנים מאיים בכך.

* מתרחבים נחיריי – חיים באר הוא הסופר האהוב עליי. כל ספר שלו, וקראתי את כולם, הוא חגיגה של ממש. כך גם "קשר לאחר – מסעות, בתים ואנשים בירושלים".

והנה פסוק, המיטיב כל כך לבטא אותי, שאני כל כך מזדהה אתו: "בכל מקום שאני נקלע אליו בנסיעותיי לחוץ לארץ, מתרחבים נחיריי כשריח ארץ ישראל עולה באפי." גם באפי.

יש הרואים בכך "פרובינציאליות", אז הנה, אני נתלה באילן גבוה.

* ביד הלשון: מְצַחֵק – שירו הנפלא של מאיר אריאל "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" נפתח כך:

"קורא 'איים בזרם' מאת ארנסט המינגווי

תרגם את זה יפה אהרן אמיר

אז עוד מעט הוא יְצַחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו

והוא אחד העצובים בעיר."

לא צריך הרבה דמיון, כדי להבין את כוונת המילה יְצַחֵק. ומי שאינו משוכנע, יגיע כעבור שני בתים ל"זונה זקנה שותה איתו."

מאיר אריאל נהג לתאר תיאורים מיניים בשפה נקייה. בצדק, לטעמי, הוא נמנע מסגנון גס ובוטה לתיאורים אלה, והעדיף את החדות והחן של "זרועות וצווארים" – הקהל מבין כבר את הכוונה, או לכל היותר "צחוק ועילוסין."

וכאן הוא השתמש בשפה מקראית. פעמים אחדות מופיע הביטוי "מְצַחֵק" במקרא, והפרשנים פירשו אותם בקונוטציה מינית (יש גם פירושים אחרים).

כך גם בפרשת השבוע, פרשת "וירא". "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק."

חלק מן הפירושים הלכו לכיוון של פגיעה מינית של ישמעאל ביצחק. כך גם במקומות נוספים שבהם: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן, וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ."

וכאשר אשת פוטיפר הטרידה את יוסף ואח"כ טפלה עליו תקיפה מינית היא אמרה: "רְאוּ, הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ. בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי. וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל."

אורי הייטנר

אהוד: ברומאנים שלי לא מצחקים אלא מזדיינים. לכן אני נחשב לסופר "פורנוגרפי" וגם נידח. אבל אם הייתי סופרת, הכול היה בסדר בכתיבתי גם מהבחינה ה"פורנוגרפית".

* * *

משה כהן

מוסר כפול

העולם כמרקחה, ובצדק, בעקבות רצח העיתונאי בקונסוליה הסעודית בטורקיה. אך רדיפת עיתונאים היא מעשה שגרתי בטורקיה וברחבי העולם כגון רוסיה וסין. והעולם אינו מתרגש מכך.

בלשון התקשורת המכובסת זה מכונה "מוסר כפול". בלשון בני אדם זה נקרא צביעות.

אם להיות ציני, איני מזיל דמעות רבות על הנרצח, הוא היה איש האחים המוסלמים, תומך בפלסטינים ושונא ישראל. 

יהי זכרו לא ברוך. 

מנהל חינוכי?

בלתי נתפס. מנהל בית ספר תיכון מפר את החוק ומזמין את נציגי "שוברים שתיקה" להרצות לתלמידים. יתר על כן, הוא מופיע בטלוויזיה ומתפאר בהפרת החוק שלו.

זו הדרך לחנך את הדור הצעיר?

מי יחנך את "המחנך"? 

מה יש להתווכח?

כל כך ברור שחוק "נאמנות בתרבות" הוא מתחייב ומחויב המציאות. לא יעלה על הדעת שקופת המדינה תממן הצגות המעלות על נס מחבלים רצחניים.

אין  גבול לחוצפת "היוצרים" הטוענים שהכסף "מגיע" להם באופן אוטומטי.

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

דברים על ספרו של בן-ציון יהושע

סימורג ציפור האש

[בבית הסופר, תל-אביב, 22.10]

הספרות העברית. העוסקת בחייהם של יהודים בארצות המוסלמיות והערביות. התברכה בעשרות השנים האחרונות בשורה של יוצרי פרוזה שציירו מפה מרתקת של החיים האלה.

אפשר להזכיר את "מישל עזרא ספרא ובניו" של אמנון שמוש על קהילת היהודים בחאלֶב. את "חופן של ערפל", ו"ויקטוריה" של סמי מיכאל,  על בגדד. את "בעיר התחתית" של שמעון בלס על בגדד. את "מפריח היונים" של אלי עמיר על בגדד. את "קיץ אלכסנדרוני" של יצחק גורן-גורמזאנו על אלכסנדריה – ואפשר גם להרהר מה היה עולה בגורלם של היהודים אילו נשארו לחיות במקומות האלה – אבל הספרים האלה, ואחרים, העשירו את מפת הספרות העברית בתיאור חיי הקהילות הללו; ויש להדגיש כי כרטיס הכניסה היחיד של הספרים האלה לפנתיאון של הספרות העברית הוא כישרונם של הסופרים, וכי כאן לא היה צורך בשום מפתח עדתי או בסילוף של ההיסטוריה, שעליו חוזרים מדי פעם סופרים ועסקנים ממדרגה שנייה שמקווים להיבנות מאפלייה תרבותית שכלל אינה קיימת.

הנישה או הפינה של בן-ציון יהושע היא בעיקר חיי היהודים הקרויים "מזרחיים" בשכונות ירושלים, והלאה, לאחור, חיי הקהילה היהודית באפגניסטן. בדרכו הוא מאיר ומתאר דמויות וחיים שאינם מוכרים בדרך-כלל לקורא העברי, ובכך הוא שובה את ליבו של הקורא ומעניק לו סיפורים מרתקים וגם משעשעים לעיתים.

225 העמודים הראשונים של ספרו "סימורג ציפור האש" מעניקים לקורא העברי חווייה מרתקת של ספרות כתובה למופת על חיי הקהילה היהודית העתיקה באפגאניסטן. חיים שדומני כי לא זכו לתיאור בהיקף כה רחב בספרות העברית. חיים אשר נקראים מצד אחד כאגדה על שבט יהודי מרוחק, אגדי כמעט כמו עשרת השבטים האבודים, ומצד שני אלה חיים רוויים צער, מאבק, עלילות ומעללים שמתוארים בצורה מאוד ריאלית, לעיתים קרובות אכזרית, לא כאגדה אלא כעדות לחיים.

כלומר, יש כאן צירוף מעולה של הילה של אגדה וריחוק מצד אחד – ושל תיאור ריאליסטי מאוד מצד שני, תיאור של סבל ושל חיים, הרחוקים מאוד מן העולם המודרני, מירושלים, מארץ-ישראל ומן היישוב העברי ההולך ומתבסס בה.

במרכז הסיפור עומדת דמותו המקסימה של הנער אלישע-חי, שאביו הרוכל נרצח בידי שודדים מוסלמיים, ואילו הוא גדל כילד מרדן ועצמאי שאינו מובן לקבל עליו את המגבלות של הדת ושל חיי הקהילה היהודית.

אופיו המרדני מביא אותו לנטישת משפחתו ועיר-מולדתו, הֶרַאת, ולפרשה של נדודים קשים ומסוכנים עד שהוא מגיע לארץ ישראל, לחיפה, ונעשה מפעיל עגורן בנמל, שנפתח בשנת 1933. כלומר אלישע-חי הגיע לארץ-ישראל אולי שנים אחדות לאחר פתיחת הנמל, והתקופה המתוארת בחלק השני הרומאן היא של שתים-עשרה שנים לערך, מ-1936 ועד 1948.

אבל מכאן ואילך, מעמוד 225 ועד סופו של הרומאן בעמוד 432, כלומר, כל מחציתו השנייה של הספר, הולכים העניינים ומסתבכים, והאמינות של הרומאן פוחתת,  וייתכן שהיה כדאי לסיימו בהגעתו של אלישע-חי לחיפה, ולדלג קדימה לפרקים האחרונים של הספר, שבהם מתוארת הגעתה של שארית משפחתו, ובעיקר אימו ואשתו העגונה, מאפגניסטן לארץ-ישראל.

הבעייה בתיאור חייו של אלישע-חי בחלקו השני של הספר היא שגם הוא וגם התקופה הארץ-ישראלית מתוארים בגודש רב מדי. יותר מדי דברים ביקש בן-ציון יהושע לדחוס לתוך רקמת החיים הזו, וכאן אי אפשר לכבוש את ליבו של קהל הקוראים באגדות כמו אלה המתרחשות באפגניסטן הרחוקה והבלתי-מוכרת. השתנותו המוחלטת של אלישע-חיי למר ליאון פוקס העשיר הגר בווילה על הכרמל, וחייו עם היהודייה הגרמנייה טרודה, כל אלה פחות משכנעים מחלקו הראשון של הרומאן, ומדובר ברומאן ריאליסטי על החיים בארץ-ישראל עד להקמת המדינה.

הנער אלישע-חי, שלא זכה לשום השכלה מסודרת, ושהעלה את עצמות אביו לקבורה בירושלים, מתרועע עם שועי הארץ וצמרת השלטון והמשטרה של המנדאט הבריטי בחיפה ונעשה לאיש עשיר ורודף-בצע המתכחש לעברו, ולמשפחתו שהשאיר מאחוריו. ההתפתחות הזו נראית לא מתאימה לאופיו ולתכונותיו של אלישע-חי כפי שהוצגו בחלקו הראשון של הרומאן, ומעניין אם אכן היתה דמות בשר-ודם מעולי אפגניסטן שחייה היו דומים לאלה של מר ליאון פוקס – כי לעיתים המציאות עולה על כל דמיון.

בחלקו האחרון של הרומאן מתרחשים מאורעות ידועים מחיי היישוב העברי ומקשריו עם הערבים ועם הבריטים, והקורא הבקיא באותה תקופה מאבד לעיתים את הקשר ביניהם לבין המסופר ברומאן. למשל, איך בנו של ליאון פוקס מטרודֶה הייקית, בן שהספיק כבר להיות קומוניסט, הוא כבר גם פלמ"חניק. 

וחרף כל ההערות הביקורתיות הללו יש לברך את בן-ציון יהושע על שזיכה אותנו בספר שרק הוא היה יכול לכתוב אותו, לכתוב בעבודת-נמלים ידענית וארוכת-שנים, עבודה שמבקשת להעמיד סביב קורות חייו של גיבור אחד, והוא אלישע-חי – להעמיד בלב הספרות העברית את קיומה והווייתה של קהילת יהודי אפגניסטן ואת חייהם החדשים בארץ-ישראל.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד: בערב יום שני, 22.10, התקיימה בבית הסופר בתל-אביב חגיגת השקה לרומאן החדש של בן ציון יהושע "סימורג ציפור האש". את הערב פתח יו"ר אגודת הסופרים, הסופר עו"ד צביקה ניר. אחריו דיברו הסופר אהוד בן עזר, העיתונאית שירה קדרי-עובדיה (נכדתו הכישרונית של בן ציון יהושע), והסופר ד"ר משה גרנות. איש הרדיו יהודה עצבה קרא קטעים מתוך הספר, והמשוררת-הזמרת כרמלה בן-ישי הנעימה בקטעי שירה בקולה המיוחד במינו כשהיא מלווה עצמה בפריטה על תוף מזרחי. את הערב הנחתה המשוררת דליס, שגם ריאיינה בסופו את בן-ציון יהושע, והוא סיפר לנו פרקים מרתקים מתולדות חייו וחיי אביו ואימו בשכונת הבוכרים בירושלים שבה גדל.

זה היה ערב יוצא מן הכלל, עם כיבוד משובח, והרבה חיבה ופרגון ואווירה טובה מצד כל המשתתפים שמילאו את האולם.

אמנם, דבריי קצת קילקלו את השורה, מה עוד שבגיליונות הקודמים המלצתי בהתלהבות רבה על הספר, וכך אני ממליץ גם עכשיו, אבל זה קרה כשהייתי שקוע בקריאת חלקו הראשון המעולה, ועכשיו לא יכולתי להתעלם מההסתייגויות שלי, שהחלו כאשר הגעתי לקריאת חלקו השני.

* * *

משה גרנות

"כפר קטן" ושמו – ירושלים

על ספרם של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן – "ראשית ישראל – ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי"

מאנגלית – עדי גינצבורג-הירש

הוצאת אוניברסיטת תל אביב 2003

הטענה שספרי נביאים ראשונים עברו עריכה דויטרונומיסטית – ימיה כמעט כימיה של ביקורת המקרא, ואין בה כל חידוש, אלא שמחברי הספר שלפנינו סוברים, במידה גדולה של שכנוע עצמי, כי עיקר חיבורם של נביאים ראשונים, ואף של סיפורי האבות ויציאת מצרים – אירע בימי יאשיהו, ושיכלולם נמשך עד ימי נחמיה (ראשית ישראל, ע' 11, 19, 39, 82-83, 102, 150, 172, 294, 307).

הטענה הפנטסטית הזאת נסמכת על ידי המחברים על שתי ראיות, כדלקמן:

א. "ראיה" ראשונה היא שאין ראיות ארכיאולוגיות על בנייה מונומנטלית בימי דוד ושלמה, וגם מה שנחשב עד לא מכבר כבנייה מימי שלמה (חצור, גזר, מגידו), מסתבר שהיא שייכת לימי בית עמרי. הסקרים הארכיאולוגיים מדברים על אוכלוסייה מעטה ביהודה במאה העשירית (כחמשת אלפים בירושלים ובחברון, ולא יותר מעשרים אלף בכפרים שמסביב). דוד ושלמה אינם מוזכרים בשום תעודה של המעצמות בנות הזמן, לעומת מלכי ישראל מהמאה התשיעית והשמינית המוזכרים בכתובות אשוריות. אין ראיה ארכיאולוגית כי שתי הממלכות היו מאוחדות, וירושלים לא הפכה לעיר של ממש אלא מהמאה השמינית ואילך. קודם היא דמתה לכפר קטן, ועובדה זאת איננה מתיישבת עם הפאר וההדר שספרי שמואל ומלכים מייחסים לירושלים מימי דוד ושלמה (שם, ע' 21, 135, 140, 146, 149,  163-164 191-192, 235, 315).

כמו כן, אין ראיות ארכיאולוגיות שהיתה יציאת מצרים, נדודים במדבר, כיבוש הארץ בידי יהושע (שם, ע' 75, 153); ובעיני המחברים הארכיאולוגיה איננה רק קישוט להיסטוריה, אלא מרכזה (שם, ע' 11), על כן, היעדר ראיות ארכיאולוגיות – כמוהו כראיה!

ב. לדעת המחברים, המקרא עצמו "מגלה" את הזמן המאוחר של כתיבת הטקסטים שבתורה ובנביאים ראשונים, זמן שאיננו קדום למאה השביעית לפנה"ס – ראשית, לא היתה אוריינות מספקת בימי דוד ושלמה. אוריינות כזאת המאפשרת כתיבת ספרים כמו ספר דברים והספרים המושפעים ממנו, תיתכן רק בימי יאשיהו, כאשר "נמצא" ספר התורה, כלומר, 250 שנה אחרי התאריך שהיה מקובל על חוקרי המקרא (שם, ע' 39, 235, 244, 276, 315).

הדויטרונומיסט היה, אם כן, לא רק עורך של כתבים עתיקים, אלא מחברם. הוא העניק לדמויות ולאירועי העבר את קווי דמותו של יאשיהו ושל הקורות בימיו. לכן יש אנכרוניזמים בסיפורי האבות: פלישתים, ארמים, אדומים, שהגיעו לאזור הרבה יותר מאוחר, גמלים שבויתו יותר מאוחר (שם, ע' 53-58); לכן לגלות אברם במצרים, למאבק שבין יעקב לעשו ולשיעבוד מצרים – יש קווים דומים לשיעבוד בבל ולשיבת ציון (שם, ע' 303-304); לכן למשה, ליהושע ולדוד יש קווי דמות דומים לאלה של יאשיהו (שם, ע' 271, 275); לכן ההתנגשות שבין משה לפרעה כל כך דומה להתנגשות שבין יאשיהו לפרעה נכה (!) (שם, ע' 83); לכן הכיבושים של יהושע דומים לכיבושים של יאשיהו (שם, ע' 279); לכן "הוענקו" לדוד ולשלמה מחוזות שליטה וממלכה מאוחדת, שהיו בעצם חלומותיו של יאשיהו (שם, ע' 172), כי "באמת" דוד ושלמה שלטו באזור שולי ודי מפגר ביחס לממלכה הצפונית (שם, ע' 235).

אילו היה איזה שביב של הגיון בכל שלל "הראיות" המובאות על ידי המחברים, ניתן היה להתמודד עם טענותיהם ביתר קלות, אבל שני אדני הבסיס לטענותיהם כל כך מופרכים, שממש קשה להחליט אם מדובר במחקר רציני, או שמא מדובר בבדייה ספרותית.

ובכן, אל"ף-בי"ת של המחקר הוא שאין מביאים ראיה מן החסר: העובדה שיש כתובות אשוריות המזכירות את אחאב ואת יהוא – אין בה כדי להגיד דבר על היעדר כתובות המזכירות את דוד ושלמה, והעובדה שלא נמצאו ממצאים מונומנטליים מימי דוד ושלמה – אין בה כדי להצביע על גודלה של ממלכתם.

היעדר ראיה איננה ראיה – זהו בסיס לכל חקירת אמת, אך כיוון שהמחברים מתעלמים ממנו, אזכיר פרשה היסטורית בעלת לקח מאלף: ג'ינגיס חאן ושושלתו כבשו החל מראשית המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-14 את סין הצפונית והדרומית, את קוריאה, את הודו ובורמה; הם מגיעים במערב עד מוסקבה, קייב, קרקוב ומחוזות הונגריה; במזרח התיכון הם מגיעים לבגדד, חלב, דמשק, עין חרוד. ואף על פי כן, בלוז האימפריה האדירה הזאת, כלומר במונגוליה עצמה, לא נמצאו שרידים לבנייה כלשהי מימי השושלת וגם לא מזמנם של דורות רבים אחר כך – להוציא מיספר מנזרים. על פי הגישה של פינקלשטיין וסילברמן, היתה האימפריה האדירה הזאת נדונה להיות ממלכה שולית חסרת חשיבות היסטורית!

זאת אף זאת, המחברים עצמם מודים שחפירה בירושלים ובחברון הן משימות מסובכות, ואף בלתי אפשריות בשל הקדושה המיוחסת להן על ידי שלוש הדתות המונותיאיסטיות ובשל המבנים המונומנטליים הקיימים בלב האתרים הנדונים – אז באמת כיצד ניתן להסיק מסקנות כל כך נחרצות מהיעדר ממצאים ארכיאולוגיים? הרי לקח טרויה היה צריך לעמוד לנגד עיניהם: במשך מאות שנים האמינו היסטוריונים כי סיפוריהם של המשוררים היווניים והרומיים בדבר מלחמת טרויה אינם אלא אגדה דמיונית ללא כל בסיס היסטורי עד שבסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 חפרו בתל היסארליק  – פ. קלוורט, ה. שלימן, ו. דרפפלד וו.ס. סמפל ומצאו שרידים המוכיחים את קיומה של העיר וכן חורבנה בימיו של פריאמוס (אמצע המאה ה-13 לפה"ס), כמשתמע מכתבי הומרוס.

הארכיאולוגיה באמת רק מסייעת לאמת סיפור או לשלול את אמינותו, אך היא לעולם איננה יכולה להחליף את הסיפור. הממצאים של הארכיאולוגיה לגבי טרויה מאששים את הבסיס לסיפורים האפיים – זאת, ותו לא. ההנחה היא שלמרות הדמיון המופלג בסיפורים אלה, החודר אף לנבכי מחשבותיהם של אלים ובני אלים – יש בהם בסיס במציאות ההיסטורית.

ועתה נחזור למחוזותינו, אל הטקסטים המקראיים, ונשאל את המחברים מספר שאלות מתבקשות:

אם הדויטרונומיסט חיבר את הטקסטים בספר בראשית, או למצער, העניק להם נופך של ימי יאשיהו, מה טעם "אפשר" לאבות לזבוח בכל אתר ואתר מבלי להתנצל, כפי שעשה לגבי שלמה הזובח בבמה הגדולה בגבעון (מלכים א' ג' 2-3)? איך ייתכן שאברם מאכיל את מלאכי האל בבשר בן בקר ובחמאה וחלב? ולא רק זאת, כיצד "הִרשה" הדויטרונומיסט ליעקב לומר "שטות" כזאת על בית אל: "אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי" (בראשית כ"ח 16)? ואיך זה שהאל מתגלה ליעקב דווקא בבית אל, המקום הכי שנוא על הדויטרונומיסט, שכן שם הציב ירבעם בן נבט את העגל, מתחרהו של המקדש בירושלים? וכיצד הוא "מרשה" לאברם להתחתן עם אחותו החורגת וליעקב לקחת לו אישה ואחותה (וזאת לדעת, מחברי הספר "ראשית ישראל" לא ממש מתעכבים על ההבדלים שבין הסופר הדויטרונומיסט ובין הסופר הכוהני, לדידם יש דויטרונונומיסט 1 ודויטרונומיסט 2 – הראשון פעל עד החורבן, והשני בימי בית שני – ראו – "ראשית ישראל, (ע' 295-296)?

ואם, כדעת המחברים, ההתנגשות בין משה לפרעה היא רפלקציה של ההתנגשות בין יאשיהו ופרעה נכה, כיצד ייתכן שיאשיהו נהרג על ידי פרעה, ואילו משה מביא על פרעה ועל מצרים אסונות רבים, ובסוף מושיע את ישראל מעול מצרים?

המחברים "פוטרים" את כל השאלות האלו בהתעלמות כמעט מוחלטת, ורק במקום אחד הם מציינים שהמחבר הדויטרונומיסט התחכם והשים עצמו כסופר קדום שאיננו מכיר את איסורי התורה (ע' 62); אבל אם כך, מה טעם לא התאפק מלפרוש את השקפת עולמו לאורך כל ספרי יהושע, שופטים ומלכים?

אבל "גולת הכותרת" של הטענה המופרכת בספר הזה היא "הניתוח" הארכיאולוגי-היסטורי של ימי מלכות דוד ושלמה. כאמור, לפי טענת המחברים, לא היתה כלל ממלכה מאוחדת בימי דוד ושלמה (את שאול אין המחברים טורחים להזכיר!) – וכל ההוד והתפארת הקשורים בשמם אינם אלא רפלקציה של ימי יאשיהו המאוחרים. לפי גירסתם, דוד ובנו מלכו על ממלכה שולית, דלת אוכלוסין, העומדת בצילה של ממלכת הצפון. את כל הסיפורים על דוד ושלמה חיבר הדויטרונומיסט על פי המודל שעמד לפניו – מלכותו של יאשיהו.

אני מזמין את הקורא לעבור לאורכו ולרוחבו של הספר עב הכרס של פינקלשטיין וסילברמן, ולהיווכח שהמחברים כלל לא התמודדו עם הסיפורים של ספר שמואל. מסתבר הרי שספר שמואל הכי פחות "נגוע" בעיבוד דויטרונומיסטי, והכתוב בו ממש סותר את ההנחה שלהם, לכן הם פשוט התעלמו ממנו. אין ארכיאולוגיה – אין סיפור! סוף לימים בהם הארכיאולוגיה היתה רק "קישוט" לסיפור המקראי – עתה הארכיאולוגיה היא המרכז, ואם דוד איננו מופיע בכתובות קדומות כמולך על אימפריה – אין לסיפור המקראי מעמד, ולכן פשוט מתעלמים ממנו!

מזל ששמו של דוד נמצא על כתובת (מימי חזאל?) בתל דן, אחרת היו מכחישים את עצם קיומו של מלך בשם זה!

הבה נבדוק את ההיגיון שבטענה "המקורית" הזאת: אם הדויטרונומיסט "ברא" את סיפורי ספר שמואל בדמות תקופתו של יאשיהו ובדמות הרפורמה שלו, מה טעם "הִרשה" לשמואל משבט אפרים (לא כוהן ולא לוי!) לשכב לישון ליד ארון האלוהים (מקום אליו מגיע הכוהן הגדול רק פעם אחת בשנה בדחילו ורחימו לאחר טקס פולחני מורכב למדי) ודווקא בשילה שבהר אפרים (ולא בירושלים, "במקום אשר יבחר"!), ודווקא שם לזכות בהשראה אלוהית, מה שנהוג לכנות במחקר בשם "אינקובציה" (שמואל א' ג')?

וכיצד ייתכן שדוד, האמור לשמש מופת ליאשיהו, נושא בעצמו אפוד בד ומקריב קורבנות כמו כוהן (שמואל ב' ו' 13-14, 17), בניו משמשים ככוהנים (שמואל ב' ח' 19) וכן עירא היאירי שבוודאי היה משבט מנשה (שם, כ' 25)?

ואיך ניתן להסביר שהדויטרונומיסט "הרשה" לדוד לשאת את האישה שהיתה אשת איש, ודווקא הבן שנולד ממנה יועד להיות יורשו, ולא אף אחד מבניו הרבים שנולדו באורח כשר (שם, י"א; מלכים א' א' 13), שלא לדבר על כך שהיא כנראה ממוצא חיתי כמו בעלה אוריה, והרי החיתים – לא רק שהם אסורים בנישואין לישראלים, אלא אף מיועדים להשמדה (דברים כ' 17)?; ואיך יעלה על הדעת שהסופר "הרשה לו" לשאת את מעכה בת תלמי מלך גשור, כלומר, אישה ארמית, והרי ארם היתה במשך דורות אויבתה הקשה של ישראל (שמואל ב' ג' 3, י"ג 37, ט"ו 8)?

ואיך ייתכן שדוד מחזיר לעצמו את אישתו מיכל לאחר שניתנה לאישה לפלטיאל בן ליש (שם, ג' 13-15), בניגוד גמור לחוק בנדון בספר דברים (כ"ד 1-4)? ואיך יעלה על הדעת שדויטרונומיסט "יאשר" שבביתו של דוד יהיו תרפים, שאותם הכחיד יאשיהו (שמואל א' י"ט 13)? ואיך יעלה על הדעת שהמונותיאיסט המובהק שאמור, לפי מחברי הספר, לעבד, ואולי אף לכתוב את הסיפורים על בית דוד, יצייר את דוד כמי שמכיר בתוקפם של אלוהים אחרים מחוץ לגבולות ישראל (כ"ו 19)? וכיצד "מרשה" הדויטרונומיסט לדוד להתעלל בגופות ולתלות גופות אלו על הברכה בחברון (שמואל ב' ד' 12), בניגוד לחוק מפורש בספר דברים (כ"א 13)?

ואולי יסבירו לנו המחברים בטובם, איך ייתכן שדוד, הסמל למלך הצדיק, שדמותו נטבעה על פי צדיקותו של יאשיהו, איך הוא הולך טמא מת להתפלל בבית ה', ועוד זוכה להערכה על חכמתו (שמואל ב' י"ב 18-22)? ואיך ייתכן שלא גונב לאוזניה של תמר כי היא אסורה על אמנון כי הוא אחיה החורג, והיא מפצירה בו לא לגרש אותה לאחר האונס, אלא לדבר עליה עם המלך, כי לא ימנענה ממנו (שם, י"ג 13)?

ואיך ייתכן שאיש שעצתו נחשבת לעצת לאלוהים גם לדוד וגם לאבשלום מציע לאבשלום עצה כל כך מנוגדת למצוות התורה – לשכב עם פילגשי אביו (שם, ט"ז 21-23)? ובאותו ההקשר – איך ייתכן שאדוניה מבקש לשאת את אבישג השונמית, ששכבה בחיקו של אביו (מלכים א' ב' 17)? ואיך בת-שבע וגם שלמה עצמו אינם מזדעזעים מכך שבן דוד מבקש לעבור על חוק מפורש בספר דברים (כ"ג 1), וכל מה שמעניין אותו היא העובדה שזאת דרך ערמומית מצד אדוניה לבקש את המלוכה (מלכים א' ב' 22-25)?

איזה עניין היה לדויטרונומיסט לתאר את דוד מונה את העם שלא כדין (שמואל ב' כ"ד)? ואיזה עניין היה לו לתאר אותו בביזיונו בכל הקשור ליחסיו עם נשים: הוא שוכב עם אשת שר צבאו, וכשזו נכנסת להריון, הוא גורם למותו; בנו' אשר יצא ממעיו' שוכב עם פילגשיו; ובימי זקנתו מציעים לו עבדיו שיתחמם עם נערה בתולה, והוא בתשישותו – לא ידעה.

איזה עניין היה למחבר-מעבד לתאר את דוד מתחבר אל אויבי ישראל, כמו הפלשתים והמואבים (שמואל א' כ"א 11-16, כ"ז, כ"ט 1-11; כ"ב 3-4); ואיזה אינטרס היה לו לתאר בצורה כל כך חיה את המרידות של אבשלום בנו ושל שבע בן-בכרי? הרי יכול היה להתעלם מכך, כפי שעשה ב"כישרון" גדול בעל ספר דברי הימים!

אבל כל הטענות האלו הן טענות סרק, כי מחברי הספר "ראשית ישראל" בכלל לא נגעו בכתובים העוסקים בממלכה המאוחדת – הם קבעו כי מאחר שאין שרידים ארכיאולוגיים על תקופה זאת – אין טעם לנתח את הסיפורים לגופם ולבדוק את מהימנותם. כיוון שכך, לא נותרה בידי ברירה אלא להאיר במקצת את האוצר הבלום הזה של הספרות המקראית, שהוא יחיד ומיוחד בכישרון התיאור ובאמינות העובדות המתוארות בו:

ספרי שמואל גדושים בתיאורים מופלאים ובריאליות שלהם, עד כי ברור מעל לכל ספק שהם מתבססים על עובדות, ושלא היו יכולים להיות פרי המצאתו של איזה תיאורטיקן דתי.

מי שמבקש לדעת איך נראה סיפור של קרב "עשוי בידיים", יקרא את הסיפור של מלחמת ישראל במדיין בבמדבר ל"א – שם ימצא הקורא מיספרים סטריאוטיפיים, מיספרים מוגזמים, סכמתיות של הקרב, ועיקר העיקרים – כיוון שהקרב בוצע לפי הנחיות אלוהיות – התוצאות מבחינת השלל הן פנטסטיות, וכמובן, לא נפגע בקרב אף אחד מבני ישראל.

קרבות דומים בקונצפציה ימצא הקורא ביהושע ז' ובמלכים ב' י"ח 9-י"ט 37 ועוד רבים. בספרי שמואל ובספיח שלהם בספר מלכים א', א'-ב' מתוארות דמויות חיות על כל חולשותיהן ויצריהן הרעים. האירועים המסופרים שם הם מפורטים וחיים לנגד עינינו. תיאור הסעודה של שאול עם עבדיו וכעסו הנורא על היעדרו של דוד (שמואל א' כ' 24-33) היא תמונה כל כך חיה, שאין סיכוי בעולם שמישהו היה יכול להמציא אותה.

אותם הדברים ניתן לומר על מפגשו של שאול עם בעלת האוב, ומלחמתו האחרונה בגלבוע (שם, כ"ט, ל"א), הריגת העמלקי וקינת דוד על שאול ויהונתן (שם, א'), מלחמת יואב נגד אבנר, מנוסת אבנר, רצח עשהאל, רצח אבנר (שמואל ב' ב'-ג'), רצח עמשא (שם, כ' 9), מלחמתו של יואב בבני עמון, למרות אי האמון של דוד בו, וקריאתו "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו, וה' יעשה הטוב בעיניו" (שם, י' 12, וראו כל פרק י' ופרק י"ב), סיפור המעשה בדוד ובת-שבע, אשת אוריה החיתי, כאשר יואב וצבאו נלחמים בבני עמון (שם, י"א), סיפור אמנון ותמר ורצח אמנון (שם, י"ג), סיפור האישה החכמה מתקוע (שם, י"ד), מעלליו של אבשלום והמרד שלו באביו (שם, י"ד 30-32, ט"ו-י"ז); תיאור מדהים בחיותו של בריחת דוד מירושלים, וחזרתו אליה (שם, ט"ו 14-ט"ז 14, י"ט), תיאור ההמתנה של דוד למבשר, האבל שלו על אבשלום והכעס של יואב על דוד (שם, י"ח 24-י"ט 9), המצור על אבל בית המעכה והשיחה עם האישה החכמה (שם, כ' 14-21), רצח צאצאי שאול בתואנה דתית (שם, כ"א 1-14); תיאור תככי היורשים הפוטנציאליים שמאחורי גבו הזקן של דוד, ובעיקר, התנהגותו של נתן הנביא כתככן חצר חסר כל השראה אלוהית, שהם בעלי אמינות מהדרגה הראשונה (מלכים א' א').

הסיפורים האלה, ורבים אחרים, שלא הזכרתי כדי לא להכביד על הקורא, הם חיים כל כך, וכתובים מתוך קרבה של ממש לנפשות הפועלות, מתוך הבנה עמוקה ללב האדם וליצריו הרעים, בהיעדר משוא פנים, ומתוך אירוניה מרומזת בחכמה כלפי נבחרי אלוה – שלא ייתכן כלל להעלות על הדעת שמדובר בכתיבה מגמתית מאוחרת.

חסד גדול עשה הדויטרונומיסט (אשר עיבד ושינה רבים מהטקסטים בנביאים ראשונים, חלקם בצורה ברוטלית ממש) עם הכתוב – שכמעט לא נגע בטקסטים הנפלאים האלה של ספרי שמואל, הגם שרובם עומדים בסתירה לאמונתו הבסיסית. ברוב הסיפורים, ובעיקר באלה שהזכרתי בסקירה הקצרה שלי דלעיל, מופקרות הדמויות לגורלן ולתעתועי אישיותן המפותלת, וההשגחה כמעט שאיננה מעורבת במתרחש.

מובן שישנם גם טקסטים מעובדים עיבוד מאוחר, שנקל לחוש בהם בשל היעדר הקוהרנטיות שלהם לאירועים ולדמויות שבסיפור המקורי. הטקסטים האלה מפוזרים בשני הספרים, כגון שמואל א' ב' 27-36, י"ג 7-15, ט"ו, שמואל ב' ז' ועוד; אך מרבית הסיפורים הם מקוריים, וחלקם הגדול בוודאי התחבר על ידי אנשים שהיו עדים למאורעות.

ומה אנחנו למדים מהסיפורים העתיקים והמקוריים האלה? ובכן, אנחנו למדים, קודם כול, שלמרות הפילוג בין שבטים ובין שבטי הצפון ובין יהודה, היתה בעם ישראל תחושה עמוקה של אחדות: הם האמינו באותו אל, דיברו באותה השפה, והיו להם אגדות משותפות על מוצאם. הם העדיפו את בני שבטם (שמואל א' כ"ב 7), אבל ראו בשאר שבטי ישראל אחים. לכן עבדי שאול משבט בנימין יכולים להמליץ בפניו על דוד מבית לחם יהודה כי ישמש מנגן ונושא כלים (שמואל א' ט"ז 18), וידידות עמוקה מתחוללת בין יהונתן יורש העצר ובין דוד (שם, י"ח-כ'); לכן אנשי יבש גלעד שבעבר הירדן רואים חובה לעצמם לגנוב את גוויות שאול ובניו מעל חומת בית שאן ולקבור אותן (שם, ל"א 11-13); לכן ברזילי הגלעדי, שגם הוא מתגורר בעבר הירדן, רואה עצמו מחויב לארח את המלך שמוצאו מיהודה (שמואל ב' י"ז 27, י"ט 32-33); לכן מצפה האישה החכמה מאבל הצפונית כי יואב לא ישחית את עירה, שהיא חלק משלומי אמוני ישראל, ויואב מסכים עמה (שם, כ' 13-22).

אילו באמת היתה ממלכת שאול (שכאמור, המחברים מתעלמים ממנו), דוד ושלמה מלכות קטנה, דלת אוכלוסין ונידחת, כפי שהספר שלהם חוזר וטוען, מה טעם נופלים שאול ובניו על הר הגלבוע, בצפון ממלכת אפרים המאוחרת? מה טעם אנשי יבש גלעד רואים חובה לעצמם להסתכן כדי לכבד את שאול ובניו אחרי מותם? אין מנוס מלהכיר בכך שבאמת שאול הציל את אנשי יבש גלעד מידי נחש העמוני, כמסופר בשמואל א' י"א, ובוודאי גם שאר הקרבות שלו עם הפלישתים, למשל, לא ממש מצוצים מן האצבע.

הכתוב חוזר מספר פעמים על ההכרה באחדות העם מדן ועד באר שבע (שמואל ב' ג' 10, י"ז 11, כ"ד 2, 15). הסיפורים האמינים שהוזכרו לעיל נוקבים בשמות מקומות בהם מתרחשים האירועים, ומסתבר שהם מתפרשים על פני קשת רחבה של אזורים ונחלאות שבטים, כגון: המקדש בשילה (שמואל א' א'-ד'), שהיא בלב שבט אפרים, כגון ניות ברמה שהיא גם כן בנחלת אפרים (שם, י"ט 19); כגון חלאם שבגולן הדרומי (שמואל ב' י' 17); כגון לו דבר שבגלעד (שם, ט' 4); כגון אבל בית המעכה שבנחלת נפתלי מצפון לעמק החולה (שם, כ' 14); כגון גיבורי דוד שנקבצו מכל קצות הארץ: שמה ואליקא הם חרודים, כלומר בעמק יזרעאל לרגלי הגלבוע (שם, כ"ג 25), הדי מנחלי געש שבהר אפרים (שם שם, 30), אליפלט בן אחסבי בן המעכתי, כלומר מבני מעכה שמדרום לחרמון (שם, שם, 34), בני הגדי שבעבר הירדן (שם, שם, 36). אם נתעלם מהנופך הנסי של סיפור המפקד, ומהמיספרים המוגזמים המובאים שם, אין סיבה לשלול את מהימנות הסיפור באשר לעצם קיום המפקד, ולו משום שהוא מיוחס לדוד, והוא מנוגד למצוות התורה. בסיפור זה מוזכרים מקומות מבאר-שבע בדרום ועד עבר הירדן במזרח ועד דן בצפון סביב אל צידון. לא מוזכר הגבול המערבי והים הגדול, היות שהוא לא היה בשליטת דוד, ועובדה זאת בוודאי מחזקת את האמון שעשוי הקורא לתת לתיאור סיורו של יואב למען קיים את מצוות מלכו (שמואל ב' כ"ד).

סממן נוסף המפריך את הטענה בדבר מלכות שולית ודלת אוכלוסין בימי שאול, דוד ושלמה הוא בציון החוזר ונשנה אצל שלושת המלכים לכך שהם נזקקו ל"לגיון זרים", כלומר לצבא שכיר העומד לרשות המלך גם בימי שלום, כשהעם איננו נקרא לגיוס כללי. גיוס נוכרים לצבא הקבע של מלכים הוא תחבולה ידועה שנועדה להגן על המלך מפני מורדים מבית. לנוכרים הרי אין מעמד עצמאי בעם ללא החסות של המלך, ולכן הנאמנות שלהם כלפיו היא ללא ערעור.

אנו מוצאים אצל שאול את דואג האדומי המוכן להרוג (מן הסתם בעזרת חייליו שהם בוודאי גם מאדום) את כוהני נוב, דבר שעבדי שאול האחרים לא היו מוכנים לבצע למענו (שמואל א' כ"ב 9, 18-19); אחימלך החיתי משרת בחילו הקטן את דוד (שם, כ"ו 6), הארון מועבר למשמרת לבית עובד אדום הגתי (שמואל ב' ו' 10), אוריה החיתי הוא מגיבורי דוד, שר בצבא יואב, וביתו קרוב לבית המלך (שם, י"א, כ"ג 39) לדוד יש שתי יחידות שלמות הבנויות מנוכרים: הכרתי והפלתי ושש מאות גתים (שם, ט"ו 18, כ' 7, 23). בין גיבורי דוד המובחרים יש ארמים מצובה, וכן עמונים וחיתים (שם, כ"ג 36, 37, 39).

בסיפור האמין מאוד על משכבו של דוד עם בת-שבע, מסופר כי דוד כתב ספר ליואב, בו פקד לדאוג למותו של אוריה בקרב (שם, י"א 14). אין להניח שדוד עצמו כתב את המכתב ("הספר"), ובוודאי היה זה סופרו האישי שעשה זאת (יש להניח שלולא כן, אולי לא היה נודע לעולם חטאו של דוד...), ואמנם בשני מקומות מוזכר הפרסונל הביורוקרטי של דוד, ובשני המקומות מוזכרים "מזכיר" ו"סופר" (שם, ח' 14-16, כ' 24-25; ראו גם את הפרסונל הביורוקרטי של שלמה – מלכים א' ד' 2-6). אין להניח שידע כל כך נרחב על המלך, בניו וחצרו היה נשאר לדורות לולא היה מנגנון של יודעי קרוא וכתוב, אשר תיעדו את אשר ראו עיניהם, מלבד מה שנצטוו לתעד בצורה רשמית. על כן, הטענה של מחברי הספר "ראשית ישראל" בדבר היעדר אוריינות בימי דוד ושלמה היא ממש חסרת בסיס.

לסיום עניין זה אציין כי למרות שחלק גדול מהסיפורים על מלכותו של שלמה מעובדים על ידי הדויטרונומיסט, יש בכל זאת מיספר כתובים הבולטים במהימנותם. אילו רצה הסופר לתאר דגם אידיאלי של הביורוקרטיה של ימי שלמה, הוא היה בוודאי מזכיר חלוקה שבטית של ניצבי שלמה הגובים מס עבור בית המלך מדי חודש בחודשו, כלומר, היה מציין ניצב בכל שבט משנים-עשר שבטי ישראל. דווקא משום שהרשימה היא ברובה לא שבטית, יש בה כדי לחזק את ההנחה בדבר מהימנותה. רוב הנציבויות מוזכרות כשמות אזורים וערים, ולא בשמות שבטים, כגון: שעלבים ובית שמש ובית חנן, שכה וארץ חפר, דאר וטבת, תענך, מגידו, בית שאן, צרתן, אבל מחולה וכו' מהרשימה הזאת מסתבר ששלמה באמת שלט על ארץ נרחבת מאוד שכללה את עבר הירדן, את יהודה, את הר אפרים, את עמק יזרעאל, את ארץ נפתלי ויששכר, ואף הגיעה באזור מסוים עד חוף הים (מלכים א' ד' 7-19) יש להניח, על פי רשימה זאת, שממלכתו לא השתרעה מעבר הנהר ומתפסח ועד עזה, כפי שהעורך הנדיב רצה שנאמין (שם, ה' 4), אך בוודאי שלא מדובר בארץ ננסית חסרת חשיבות, כפי שמחברי הספר "ראשית ישראל" קבעו מבלי לטרוח לעיין בכתובים.

צריך לומר מיספר מילים על הטענה של מחברי הספר על כך שירושלים בימי דוד ושלמה היתה כפר קטן חסר חשיבות, ושביחד עם חברון לא היו בהן יותר מ-5000 נפש. המעיין בסיפורים שפורטו לעיל, מוצא את ירושלים כעיר תוססת מאוד, בה למלך יש מיספר בתים, בהם הוא משכן את נשותיו הרבות ואת עשר פילגשיו. לבנים שלו ולשרים יש גם כן בתים ושדות, ועושר רב נאסף בעיר משלל המלחמות הרבות. מסתבר שגם קודם לכן לא היתה ירושלים כפר קטן בלתי מוכר. היא מוזכרת במסמכים מצריים מתל-אלעמארנה, וגם בספר בראשית היא מופיעה כמרכז דתי חשוב ומכובד (בראשית י"ד 18-20). כאשר דוד מבקש לכבוש את ירושלים מידי היבוסי, מתוך כוונה להקים בירה במקום ניטרלי שאיננו משויך לשום שבט, הוא נזקק לתחבולות, להשבעות ולאומץ לב (שמואל ב' ה' 6-8), מכאן שלא מדובר במקום נידח גם לפני הכיבוש.

סוף דבר, הטענה העיקרית של הספר כי ממלכת ישראל המאוחדת לא היתה קיימת, וכי כל הציור על ממלכת ישראל תחת שלטון דוד ושלמה הוא פרי הדמיון של אנשי דת מימי יאשיהו, וכן הטענה כי האוריינות הישראלית החלה רק במאה השמינית, וכל תקופה קדומה לכך תוארה דרך הפריזמה של הדויטרונומיסט (מספר 1, או מספר 2) – כל הטענה הזאת נראית על פניה מופרכת לחלוטין.

חטא כבד חטאו מחברי הספר ליושר האינטלקטואלי בכך שגם לא מצאו לנכון לנתח, ולו מן השפה ולחוץ את הסיפורים המהימנים מאוד שבספרי שמואל לפני שקבעו את קביעותיהם הנחרצות.

*

אהוד היקר,

בערוץ 10 יש סדרה ארכיאולוגית שמבקשת לשכנע שבימי דויד היתה ירושלים כפר קטן, וכל הממלכה שלו לא כללה יותר מכמה אלפי בני אדם, וכן שכל המסופר בתנ"ך הוא בדייה. מוביל את הקו הזה הוא פרופ' פינקלשטיין, שמביא ראיות שהן ממש מצוצות מהאצבע. אני כתבתי בזמנו מאמר המפריך לחלוטין את הטענות שלו ושל חברו, פרופ' סילברמן, והייתי רוצה לשלוח אותו ל"חדשות בן עזר". מה אתה אומר?

לילה טוב,

משה גרנות

אהוד: דעתי כדעתך. אפילו אם ירושלים בשעתה לא היתה עיר גדולה אלא כפר קטן (כמו אתונה למשל)  – כל זה רק הופך את התנ"ך ליצירה מופלאה פי כמה וכמה.

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

י"ב. דניאל חוזר מאמריקה

באותם ימים שבם התהדקה החברות שלי עם יעל, היה המצפון מציק לי בכל כוחו.  איך אני יכול להתאהב ביעל, כשאני לא חדל מלחשוב ולחלום על חלי, החיילת שלי המגנה על המולדת בימים אלה. בכלל, מאימתי אני הביישן וחסר הביטחון, הפכתי לכזה טיפוס מרובה ידיים, היכול להוליך שולל שתי בנות בבת אחת. (את נאוה לא לקחתי בחשבון, כי לא הבטחתי לה שום הבטחה עתידית ואני לא אשם אם היא מתעלמת משפת הסימנים שלי).

מה שקצת עזר לי להשקיט את המצפון  הרעוע שלי, היה מכתב הנושא חותמת צבאית שחלי כתבה לי מהמחנה שלה ביום 13.8.61. במכתב, שכלל חמישה עמודים מלאים, היא כותבת בין השאר:

"...קיבלתי  היום שני מכתבים שלך ואילו היית יודע, כמה שמחתי, היית כותב קצת יותר. הם עברו דרך כל כך ארוכה עד שהצליחו להגיע אליי. את הנשיקות ששלחת לא תקבל בחזרה. הן כבר אצלי. יסקה, אני כותבת ברגע זה ברוח של הרגשה משונה. מה שאני מרגישה כעת, זה הרבה הרבה ידידות וחמימות אליך. אבל כזו שצומחת ממנה ידידויות ארוכות וטובות ולא אהבה סוערת. ובעצם מה טוב יותר? יסקה! אני חושבת הרבה מה זו אהבה. האם כל אדם מגיע לאהבה גדולה גדולה או רק יחידי סגולה. אולי זו סתם תמימות מצידי לחכות לאיזו אהבה גדולה. אולי אתה כבר יודע שלא כדאי לחכות ואתה מוכן להסתפק באיזו שהיא נקודה אי שם ברגש, בלי להגיע לשיא הגדול. אמור לי יסקה..."

מי  שעזר לי לפתור את הלבטים שלי, ובעיקר של חלי, היה דניאל חנוך, שעימו ערכתי מסעות ארוכים בארצות הברית ועכשיו כתב לי שהוא בדרך חזרה.

עוד כשעבדתי בכפר גלים הגיע ממנו  מכתב שבו בישר לי שהוא מתארגן לחזור לארץ ובאמתחתו שתי תוכניות נפלאות. האחת  לארגן  בני נוער אמריקאיים, להטיסם בצ'רטר ארצה ולהלינם במסגרת קייטנה. ביקש שאברר בכפר גלים אם אפשר לקבל את הפנימייה שלהם לתקופת החופש, כמובן בתשלום.

כתבתי לו שאנסה לברר, אבל רק אחרי שיסביר לי מה זה צ'רטר.

התוכנית השנייה שלו היתה  להביא ארצה שתילי זן ענבים שחורים שעדיין לא קיים בארץ, לחכור ביחד קרקע אי שם בגליל ולטעת יחד איתי כרם ענק.

עניין הקייטנה ירד מהפרק, כי עד אשר דני הסביר לי מה זה צ'רטר עבר החופש הגדול. לעומת זאת, על עניין הכרם המשותף הוא לא מוותר. במכתבו סיפר לי שכבר הגיע לאירופה ורכש מכונית, שבה הוא מתכונן לחצות את היבשת ולהגיע לארץ. 

במכתב השני שקיבלתי ממנו כתב לי שהוא כבר בארץ ומתכונן לנסוע בשבוע הבא לגליל העליון, כדי למצוא שם קרקע למטע העתידי שלנו. המכתב הזה, ובעקבותיו הטלפון, הגיעו אליי בזמן הנכון, אחרי שפוטרתי מ'ארצה' ואחרי שהורחקתי מהשתתפות בסרט חבורה שכזאת. 

סיפרתי ליעל על דני ועל התוכניות שלנו להפרות את אדמות ארצנו באשר הם שם בגליל. היא נתנה לי את ברכת הדרך וחיממה את ליבי כשביקשה ממני שלא אשכח שלא רק אדמות הגליל זקוקות להפרייה.

לחלי סיפרתי במכתב על החבר שלי, דניאל, שחזר מאמריקה ואנחנו מתכוננים לנסוע ביחד לצפון. היא הסבירה לי במכתב איך להגיע לבסיס שלה ואני הבטחתי שנבוא לבקר.

המכונית של דני היתה פיאט 600 קטנה ואני תכף ראיתי שברכב הזה אין  מקום להשכיב את גב המושבים. שאלתי את דני איפה נישן. 

אמר לי לא לדאוג, יש לו משפחה בקיבוץ דפנה וחבר בראש פינה ונוכל לישון שם. 

סיפרתי לו על חלי והצעתי לו שבדרך נעבור לבקר אותה.

שאל איך היא נראית.

הבטחתי לו שבכל אמריקה לא ימצא אחת כמוה והצלחתי לעורר את סקרנותו.

בעצם די התלבטתי אם בכלל כדאי לי להכיר לו אותה. ידעתי שהבחור הגבוה הזה, עם הבלורית הזהובה והעיניים הצוחקות, מהווה לי סכנה רצינית, אך מאחר שהייתי חצוי בין יעל לחלי, אמרתי לעצמי שממילא הכול נקבע מלמעלה, ומי אני שאצא למלחמה נגד אלוהים. 

כשהגענו לטבריה בשעות אחר הצהריים, עצר דני את הפיאט לצידי הדרך, ואמר לי שהוא מוכרח ללכת להגשים את חלום חייו. ביקש ממני לחכות לו ברכב, ועוד מעט יחזור.

אחרי רבע שעה התחלתי לדאוג ויצאתי לחפש אותו. כשמצאתיו לא האמנתי למראה עיניי. הוא עמד על המדרכה כשרגלו האחת מושטת קדימה ונחה על תיבת עץ מקושטת בריקועי פח, כשנער שחום עור יושב מולו ומצחצח את נעלו.

שאלתי אותו אם השתגע, אמר לי שזה היה אחד החלומות שלו כשלמד במקווה ישראל והסתובב בתל אביב בלי פרוטה בכיס. כשהפליג בדרך לארץ, החליט שזה יהיה אחד הדברים הראשונים שיעשה כשיגיע לכאן, וכשעבר במכונית וראה את הילד יושב עם ארגז הצחצוח, לא יכול היה להתאפק.

נזכרתי איך גם לא יכול היה להתאפק כשהגענו לקנדה והוא השאיר אותי באוטו, כדי לעבור  ברגל את הגבול ולהחתים את הפספורט. איש איש וחלומותיו הכמוסים.

כשהצחצוח נגמר, הציע לי לצחצח את הנעליים על חשבונו. אך אני  ויתרתי על התענוג, ועד היום אני מצטער, כי בימינו אין כבר  מצחצחי נעליים ברחובות ואני לא יכול להשוויץ לפני העוברים והשבים.

חלי קיבלה את פנינו במדי צבא מגוהצים בלי שתהיה מודעת לכך שחיוכה, ממיס הלבבות, ירה חץ ישר לליבו  של איש הנעלים המצוחצחות. עשיתי ביניהם הכרה ודני, הדברן הבלתי נלאה, נאלם דום, אך שמתי לב שהוא לוחץ את ידה יותר זמן מהרגיל.

היתה זו גם הפעם ראשונה  שהבחנתי שהבחור הפעיל  הזה מתקשה להוציא מילה מפיו ומשאיר לי להיות הפטפטן התורן. ברגע זה ידעתי שעשיתי את שגיאת חיי,  ואם עד אותו רגע התלבטתי בין יעל לחלי, הבנתי  שתמו לבטיי ואלוהים כבר החליט בשבילי. 

אחר כך, כשסיפרתי לחלי שאנחנו ממשיכים לקיבוץ דפנה ולראש פינה, חזרו עשתונותיו של דני למקומם והוא הציע לה להצטרף אלינו. היא הסכימה מיד ורצה לקבל רשות מהמפקדת.

אותו יום כבר לא יצאנו לשוטט בין הרי הגליל לחפש פיסות קרקע פנויות. הגענו עד ראש פינה ושם התארחנו אצל אימא של קוצי, חבר שדני התיידד עימו  בארה"ב וזה נתן לו חבילה למסור לאימו הקשישה.

האם, שגרה לבד, קיבלה את פנינו  בשמחה גדולה ולא נתנה לנו ללכת לפני שנתכבד בארוחה טעימה מעשי ידיה.  מודה ומתוודה  שאני לא זוכר מה אכלנו באותה סעודה (יש דברים שמשום מה לא נחרתים במוחי), לעומת זאת  אני זוכר שהיא כמעט  לא דיברה על הבן שלה, אלא על הנשיא קנדי, שנבחר אז לנשיאות והיא החליטה שהוא הגבר הכי יפה בעולם. הראתה לנו תמונה שלו בעיתון, ואמרה שהיא מסתכלת עליו כל ערב לפני שהיא הולכת לישון.

מתוך נימוס  שאלתי אם לא מפריע לה שקנדי כבר נשוי. היא הודתה שלא חשבה על זה, אבל סיפרה שגם היא היתה נשואה פעם וזה לא סוף העולם.

אם בדרך לצפון ישבתי לצדו של דני וחלי ישבה מאחור, הרי בדרך חזרה לטבריה חלי כבר ישבה ליד הנהג ואני התרווחתי מאחור.  אם בדרך לשם דני שתק רוב הדרך ואני דיברתי עם חלי, הרי בדרך חזרה אני שתקתי ודני כל הזמן שאל שאלות והעלה זיכרונות מנסיעתנו ברחבי ארצות הברית.

בדרך חזרה לתל אביב, אחרי שהחזרנו את חלי למחנה שלה, ידעתי שתגיע מצדו של דני השאלה המתבקשת.

"תגיד לי – שאל – מה בדיוק הקשר שלך עם חלי, אתם חברים?"

"חברים טובים – אמרתי – אבל תיזהר, יש לה הרבה מחזרים שמבלבלים לה את הראש."

"החברים  האחרים לא מעניינים אותי – אמר – אבל אתה, מה איתך?" 

"לי יש עכשיו גימזיסטית אחת שאני יוצא איתה."

"וחלי יודעת?"

"כן. כתבתי לה. לא שמעת שהיא שאלה אותי מה שלום יעל?"

"שמעתי. אבל רציתי להיות בטוח."

 בימים הבאים דניאל חדל להתרוצץ בארץ לחפש קרקע מתאימה לנטיעת כרם ענק. הוא מצא עבודה בעמק הירדן כיועץ לאריזת ענבים, וכל ערב אחרי העבודה,  היה נוסע לבסיס  בטבריה, כדי לשמוע מה נשמע בצבא.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אוריה באר

אלברט

לא אהבתי לצאת עם אלברט להודעות. הוא היה נהג מונית כבד גוף, קשיש מאיתנו, אנשי המילואים, מודיעי הנפגעים ביחידה. אחת מעיניו היתה גבוהה מחברתה והביטה במבט אירוני על העולם כולם. לחייו היו מצולקות, שפתיו פשוקות תמיד לרווחה, שיניו שחורות וריח חריף של טבק נדף ממנו. אף שתיפקד רשמית כנהג בלבד, היה בעל ניסיון רב בעיסוק הקודר הזה של מסירת הודעות למשפחות נפגעים ומיומן בכל הפרטים הטכניים הכרוכים בזה. הוא היה וכחן בלתי נלאה, אוהב מחלוקת ושש להפגין תמיד את ידענותו בפני המודיעים. מפקד היחידה התייחס אליו בכבוד, שכן בניגוד לנהגי המוניות האחרים, לא קילל, לא גידף והפגין חריצות. תמיד היה מוכן לצאת לכל משימה, גם בשעות הקטנות של הלילה.

היה ערב שרבי מעיק. ישבנו מגירי זיעה בחדרה של נחמה, סגנית המפקד, והעלינו השערות לאשר בפנינו. היינו ארבעה בחדר הצר. סקוטי, רופא צעיר, תמיר ובעל מבטא אנגלוסקסי כבד, שזו לו ההודעה הראשונה. חיזקי, עורך דין עול ימים שצורף כדי שיצבור ניסיון. אלברט, הנהג שלנו, ואני הוותיק. שתינו בדומייה את הקפה, והקשבנו לדיווח שהכינה לנו ורדי, סגן משנה צעירה ומלאת גוף, תוך שאנו בוחנים את חזה השופע בעת שרכנה לעבר שקית החלב.

"בואי, תצטרפי אלינו להפיג קצת את המתח." הצעתי.

ורדי חייכה כדרכה ולא אמרה דבר.

"לפחות תגידי איפה זה," זרק אלברט לעברה בנימה עניינית, כמי שאומר כמה דלק יהא עליו לבזבז כאן.

"סביון," השיבה קצרות.

"אה, סביון," נענע בראשו. "מכיר שם כל בית."

הוא הביט בי בחיוך מתנשא כאומר: אני יודע מה שאתה אינך יודע.

נחמה נכנסה לחדר הקטן, אפוף עשן הסיגריות, ממש ברגע בו עמדנו לאבד את סבלנותנו. "מצטערת על האיחור," פלטה בלא חמדה. "ישבתי אצל איציק. יש הרבה נפגעים. היו הרבה טלפונים. או קיי, ניגש לעניין. מדובר בקצין שריון שהטנק שלו נפגע בשדה מוקשים. יש מידע שאחת מרגליו נקטעה. השנייה נפגעה קשה. פינו אותו במסוק והוא כעת ברמב"ם. צריך להודיע לאשתו ולטוס איתה מיד במונית לחיפה, בלי עיכובים."

היא הושיטה לי את הדף עם הפרטים: כתובת, שם מלא, מיספר טלפון, ואפילו תרשים של המקום. הושטתי את הדף לאלברט. הוא סקר אותו במבט חודר והחזירו מבלי לומר דבר. חיוך מוזר השתפך על שפתיו המלאות.

"בואו נצא לדרך," אמר בטון מצווה, כאילו הוא מיספר אחד. "אני יודע איפה זה."

השעה היתה קרובה לתשע. מהבתים לאורך הדרך הבליחו אורות סגלגלים ממקלטי הטלוויזיה אשר האירו את האפלה. הכול היו מרותקים אליהם, שכן מלחמת לבנון היתה בעיצומה. ניסיתי להחליף דברים של לא כלום עם חברי לצוות כדי להרגיעם. אלברט נעץ את מבטו בכביש השחור שלפניו ולא השיב כלל. סקוטי היה מתוח ונרגש מכדי לענות. הוא בדק שוב ושוב את מזרקיו, את האמפולות עם הסם המרגיע ואת הסטטוסקופ. מנוי וגמור היה עימו שלא להקל ראש במלאכתו. חיזקי חייך חיוך סתמי והתכנס בעצמו. אלברט נסע באיטיות בינות לווילות הנאות, על גינותיהם המטופחות, עציהן הנישאים ובריכות השחייה הפרטיות והמרשימות.

"כאן גרים האנשים היפים של ישראל," הפר סקוטי לבסוף את שתיקתו. "אפילו אצלנו באנגליה לא מוצאים הרבה וילות כאלה."

"חכה, עוד לא היית בפנים," פלט אלברט בזלזול משפט בודד. הוא שבר בפתאומיות שמאלה ועצר לפני בית גדל מידות עטוף בקיסוס שטבל בגן רחב ידיים. גדר ברזל גבוהה הקיפה אותו מכל צדדיו. ניסינו  לפתוח את שער הברזל המוצק בדחיפה, אך הוא היה נעול במנעול כבד. הקפנו את הגדר מכל צדדיה, אך הכול היה סגור ומסוגר. העפתי מבט לעבר חלונות הווילה הגדולה על שלושת מפלסיה. הם היו שרויים באפלה. רק בקצה המזרחי, בחדר שבקומה העליונה, דלק אור קלוש.

"אין כנראה איש בבית," מילמל סקוטי.

"אולי אתה צודק," השבתי באכזבה. "האישה כנראה יצאה מהבית. או קיי, בואו נלך לשתות משהו במרכז. נחזור בעוד רבע שעה."

אלברט נשען על כנף מוניתו ונעץ בי מבט עויין.

"ואני אומר לך שהיא בבית," העיר בחמיצות. "פשוט לא רוצה לפתוח."

"איך אתה יודע?" שאלתי בקול זועף.

"יודע," השיב בזלזול קל. "מין תחושה. אולי עוד משהו. עניין של ניסיון."

"יפה," ביטלתי נחרצות את דבריו. "עכשיו אתה מסיע אותנו למרכז. נחזור אחר כך. כמו שאמרתי."

"לכו אתם. זה לא רחוק." הניע אלברט את ראשו בעקשנות. "אני נשאר כאן. עומד מול הווילה ומחכה שהגברת תצא."

סרבנותו של אלברט החלה להרגיז אותי. חשתי שעליי לעמוד על שלי.

"שמע אלברט," הערתי בחריפות. "אני מיספר אחת בצוות, מבין? אסור להישאר כאן כך סתם. זה מושך תשומת לב מיותרת. עוד מעט יבואו לכאן מאה סקרנים. יהיה לא נעים. כל ההודעה תידפק. אז אתה נכנס למונית ומסיע אותנו בלי בעיות."

הוא נשאר על עומדו, נועץ בי מבט נוקב. "אמרתי שאני נשאר כאן," התריס בקרירות, כמי שלא מתייחס ברצינות לדבריי.

סקוטי וחיזקי הביטו בי נבוכים. הם ציפו במתיחות למוצא פי. חשתי שכל יוקרתי תלוייה על חוט השערה. התקרבתי אליו והנחתי את כף ידי על זרועו החשופה.

"שמע אלברט," פסקתי. "אתה בא איתנו מיד. ואם לא תבוא, אדווח לאיציק המפקד שאתה מסרב פקודה. אתה תעוף מהיחידה. מבטיח לך."

הוא התלבט רגע ארוך, הניד ראשו בזעף בחוסר ברירה ופתח את הדלת הקדמית של המונית.

"או קיי, מספר אחת," רטן בלגלוג. "רק שתדע שהיא למעלה."

הוא הפעיל את המנוע בלי לומר דבר. התיישבתי במושב שלצידו ללא אומר.

במרכז המסחרי התנהלו החיים באין מפריע, כאילו לא היתה מלחמה בעולם. כאילו כשלוש מאות קילומטרים משם לא רעמו התותחים ונהמו מטוסי הסילון. ילדים ליקקו גלידה להנאתם ופטפטו בקולי קולות. נשים דחפו עגלות תינוקות וציחקקו בחדווה. נערים שיחקו כדורגל על המדרכה מול בית הקפה במרכז, והכל היה שלו ורגוע.

הוצאתי אסימון מכיסי ופניתי לטלפון הציבורי. שאר חברי הצוות הסבו ליד אחד השולחנות, שתו מיץ קר והמתינו לי.

"הלו?"

"כן דורי, מה קורה?" קולה של נחמה נשמע כאילו ממרחקים. קירבתי את פי לאפרכסת.

"יש עיכוב. הדלת של הווילה נעולה. איש לא עונה. לא פותחים לנו. אבל יש אור באחד החלונות."

היתה שתיקה, כמו שהות קלה מעברו השני של הקו.

"חכו קצת. אחר כך תנסו שוב." פקדה בקול שקט. "אל תוותרו."

הטלפון נטרק מיד אך שייחלתי להוראות מפורטות יותר. חזרתי לבית הקפה ולשאר אנשי הצוות. הם תלו בי עיניים שואלות, מצפים למוצא פי.

"בואו," פקדתי. "אולי היא כבר חזרה."

ושוב עמדנו מול הווילה עם הגדר הגבוהה עם חודיה המשוננים, מביטים באור הבודד שבקומה העליונה. זכרתי את הוראתו המחמירה של איציק, המפקד, שאסר לפרוץ אל הבית. מאידך גיסא, חשתי שהזמן כמו נוזל בין האצבעות.

"בואו נקפוץ מעל הגדר," קראתי לחבריי לצוות. "רק תיזהרו לא להיתקע בחודים למעלה."

סקוטי הביט בי בחוסר אמון כשראה אותי במרומי הגדר. הוא אזר אומץ, זרק את תרמיל העזרה הראשונה אל הדשא וטיפס אחריי.

זיז חד נתקע במכנסיי. זיז אחר תלש את כנפי הצניחה שבחולצתי. במאמץ קפצתי ממרום התיל ורצתי לעבר הכניסה לווילה. אלברט דידה אחרי בלי חשק. באורח פלא היתה דלת הכניסה פתוחה. טיפסתי במהירות במעלה המדרגות עד לחדר בקומה העליונה שממנו הבהב האור. לחצתי בחוזקה על ידית הדלת והדפתי אותה בכל כובד משקלי. מולי, על מיטה זוגית רחבה, שכבה מכווצת כולה ורועדת מפחד, צעירה כבת שלושים, בעלת שיער חום גולש. היא הביטה בנו בבהלה.

"את אשתו של אבירם?" שאלתי קצר נשימה.

היא סקרה אותי בעויינות וידיה רעדו.

"איך נכנסתם?" התריסה. "דלת הווילה סגורה."

"לא חשוב איך. תגידי – "

"אתם מהכנופיה הזאת?"

"על איזו כנופייה את מדברת?" תמהתי.

נפלה שתיקה. הבטתי בה ארוכות וציפיתי למוצא פיה.

"אז... לא, אתם מקצין העיר, נכון?" המילים נעתקו מפיה באימה.

הנהנתי בראשי.

היא שלחה ידה לעבר דובון צעצוע שהיה מונח על השמיכה וירדה מהמיטה. היה לה גב חטוב ורגליים ארוכות ויפות.

"באנו לקחת אותך לבית החולים. הוא שוכב ברמב"ם," אמרתי בשקט.

"פצוע?" שאלה בקול חרד. "קשה?"

"תתלבשי," זירזתי אותי. "בואי מהר."

ילדה כבת שמונה, בעלת עיניים גדולות נבונות, נכנסה לחדר וניצבה דוממת ליד הדלת. היא החלה לבכות וחשה להיצמד לאימה. חששתי שעוד רגע קט ייכנס הצוות לאחד מאותם רגעי שבירה, שבהם מתמוטט הכול והמודיע מאבד שליטה במצב. אך מיד התעשתי. ליטפתי את ראשה של הילדה וציוויתי על חיזקי לקחת את הקטנה תחת חסותו. פקדתי על אלברט לסגור את חלונות הווילה והוריתי לסקוטי לתת לאישה כדור, מאלה המצויים בתיקו. היא נרגעה, התלבשה בחופזה, ותוך חמש דקות הפלגנו במונית צפונה.

היא ישבה במושב האחורי ודמעות זלגו מעיניה ללא הפוגה. שעה ארוכה נסענו בלי לומר דבר. היא הצטנפה ככדור ורק מוללה בידיה מכתב שקיבלה מבעלה יומיים קודם. סמוך לחיפה, כאשר מרחוק נצנצו האורות של הכרמל, יצאה מקיפאונה.

"לא תיארתי לעצמי שזה אתם," מילמלה. "ממש לא מאמינה."

המונית עצרה נעצרה לבסוף בפתח בית החולים. אף שהשעה היתה קרובה לחצות, המקום היה הומה כמו באמצע היום. אמבולנסים צבאיים הגיעו כל הזמן ובתוכם נפגעים מהחזית. חיילים, חובשים ורופאים צבאיים הריצו, תוך כדי קריאות זירוז, עגלות עם פצועים שנבלעו במהירות במסדרונות הארוכים. עשרות בני משפחה מודאגים התרוצצו הלוך ושוב. קצינים מיוזעים ועצבניים המטירו פקודות על חיילים חמורי סבר שסבבו אותם נבוכים.

אלברט פסע לפנינו בנחישות.

"בואו אחרי," קרא. "הוא בטח בכירורגית. זה בקומה השלישית."

"אתה בטוח?" שאלתי בחוסר אמון.

"בוא אחרי," קרא בנוקשות. "הייתי כאן כבר הבוקר, בהודעה אחרת. בואו, לא כדאי שנבזבז סתם זמן."

אחזתי בידה הימנית של האישה הצעירה. חיזקי תמך בה מאחור וסקוטי רץ אחרינו עם ערכת העזרה הראשונה. מיהרנו לעבר המעלית. רב-סרן נמוך קומה ניסה לעצור בעדנו, מלא פליאה על העזתנו.

אלברט חמק מאיתנו, לחץ על הכפתור ודחף אותנו פנימה. המעלית נסעה באיטיות מרגיזה, אך לבסוף נעצרה בחריקה בקומה השלישית. אלברט פסע קדימה בצעדים רחבים ואנחנו משתרכים אחריו חסרי נשימה.

הדפנו את דלת הזכוכית השקופה שבכניסה למחלקה וכבר היינו במסדרון הארוך המוביל לחדרי הניתוח, המוגפים בדלתות ירוקות כבדות. רופא גבה קומה, לבוש בחלוק ירוק מוכתם בדם ועל ידיו כפפות, עצר אותנו בתקיפות.

"לאן אתם רצים?"

"לכירורגית," השבתי קצר נשימה. "אנחנו מקצין העיר תל-אביב."

"אז מה. את מי אתם מחפשים?" המשיך מופתע מהעזות שבה נהגנו.

"רב סרן שומרון, הפצוע. איפה הוא?"

המנתח שתק רגע ארוך. הנשימה כמו נעתקה מפיו. האישה הביטה בו בבעתה.

"הוא מת לפני מספר דקות," אמר לבסוף. "אני בא כרגע מהניתוח שלו."

"מת? לא יכול להיות," התפרצה האישה.

"אני מצטער," אמר ועיניו התכווצו. הוא השפיל ראשו קמעא ומילמל בקול נמוך, כמי שמתנצל כביכול על חוסר האונים שלו. "עשינו הכול, אבל הגוף היה מרוסק. הלב לא החזיק מעמד. היה שטף דם פנימי חזק."

"איפה הוא?" התייפחה האישה. דמעות גדולות זלגו מעיניה הכחולות והיפות. "תגיד, איפה הוא שוכב?"

הרופא השתהה במתן תשובתו. עיניו האדומות מחוסר שינה סקרו אותנו בתימהון, כמו שאלו מהיכן צצנו ודווקא ברגע זה.

"תיכף יוציאו אותו מחדר הניתוחים. אני מצטער."

הוא שב והביט בנו רגע קט ואחר נפרד מאיתנו בלי לומר שלום וצעד במהירות לעבר משרד הרישום. האישה התמוטטה לפתע בין ידיו של סקוטי. הוא גהר מעליה, הוציא מזרק, מילא אותו בנוזל ומיהר לדחוף את קצהו בעכוזה. שני חובשים במדים, שהתעכבו לידינו ואחות כסופת שיער עם ארשת מודאגת נטלו אותה משם, כשהם מביעים בקול רם פליאה מהיכן צצנו. קצינה חמורת סבר בדרגת סגן-אלוף התקרבה לעברנו.

"רע מאוד מה שעשיתם," נזפה בנו. "ואתה, מספר אחת. אתה היית צריך לתאם הכול איתי. לא ייתכן שכל אחד יתפרץ ככה לחדר ניתוחים. אדאג שיגישו נגדך תלונה. יצאת מדעתך?"

"הוא נפטר לפני רגע על שולחן הניתוחים," התרסתי כלפיה בשקט.

"מצער מאוד," השיבה. "ככה לא מתנהגים."

לא היה טעם להתווכח עימה.

"מה עכשיו?" הקשיתי בשקט.

"עכשיו? עכשיו אתם נכנסים למונית שלכם וחוזרים מיד לתל-אביב," פקדה. "לא רוצה לראות אתכם כאן יותר! אנחנו נטפל בכול," ביטלה את דבריי בשפתיים חשוקות. "זהו. זוזו מיד. עופו לי מהעיניים."

מאוכזבים ונעלבים עד עמקי נפשנו פסענו ברגליים כושלות לעבר המונית של אלברט. התיישבתי לצדו וחגרת את חגורת הבטיחות. אלברט לא הביט בי כלל. הוא שילב מהלך ונסע קפוץ שפתיים במורד ההר. לא יכולתי לשאת לאורך זמן את השתיקה הרועמת. לאחר כמה דקות של נסיעה הפניתי ראשי אליו ושאלתי:

"אלברט, אתה יודע משהו? אני מרגיש בזה. תגיד, למה אתה שותק?"

אלברט הישיר מבטו לעבר הכביש השחור שלפנינו ולא ענה.

"אלברט," התעקשתי. "מה קרה שם? ספר!"

הוא שלה מכיס חולצתו, המוכתמת בכתמי זיעה גדולים, קופסת סיגריות מעוכה, הוציא בעצבנות סיגריה והדליק אותה כמי שמנסה להתגבר על מתח פנימי עז.

"היכרתי את שומרון לפני המלחמה," אמר כמשיח עם עצמו ופלט לחלל האוויר הדחוס של המונית סילון עשן סמיך. "הוא היה בחור טוב. עשה בשעתו הרבה כסף בעסקי קרקעות ובנייה. מה כסף? ים של כסף. הוא בנה לעצמו וילה בסביון והתחתן עם היפהפייה הזאת. פעם, היא היתה דוגמנית צמרת מפורסמת. הכל היה נפלא."

"עד שֶמה?" שאל חיזקי, שקצב הדיבור האיטי של אלברט עיצבן אותו.

"עד שנדלק על עסקי הימורים. הוא היה נוסע לבתי קזינו בכל העולם. לונדון, ניו-יורק, המזרח הרחוק, אנטליה שבטורקיה. הוא הימר בסכומים עצומים וכך נפל לידי המלווים השחורים. אז הם התחילו לסחוט אותו. הוא החזיר את הקרן, אבל הם רצו ריבית רצחנית וקנסות ואנ'לא יודע מה. הייתי הנהג שלהם. הם שכרו אותי. אני נהג מונית בסך הכול. זאת הפרנסה שלי. הייתי נוסע איתם עד לפתח הווילה  הם היו מחכים לו שעות עד שייצא, ואז היו צורחים, מאיימים ומקללים. עמדתי בצד. ראיתי הכול. היא היתה עומדת למעלה, ליד החלון, מביטה איך שהיה מתווכח איתם, מתחנן מבקש אורכה לעוד שבוע. לעוד חודש. זה היה משפיל, דוחה. הם חשבו שיש לו כספת למעלה ותמונות יקרות. תמיד לחצו שיכניס אותם פנימה, שיראה להם מה יש לו. אבל הוא לא ויתר. לבית אתם לא  נכנסים. זה לא עניין של המשפחה. תשמעו, למלחמת לבנון הוא הלך כמעט בשמחה. זו היתה הקלה גדולה בשבילו. הוא היה פייטר גדול. שמעתי שקיבל את צו הקריאה באנחת רווחה."

אלברט חייך חיוך מריר. "כשבאנו למסור את ההודעה הלילה, ידעתי שהיא מביטה בנו. אולי לא הבחינה ממרחק במדים שלנו, אבל הבינה שבאים בקשר לבעלה. תמיד היתה משקיפה מלמעלה במין פחד כזה. מאז שהתחילו הצרות עם הנושים כמעט שלא יצאה מהבית. חששה מצרות. היתה כמו עלה ברוח. לכן לא פתחה. לא הגיבה."

"או קיי, אז למה לא אמרת לנו?" התפרצתי. "למה שתקת?"

"לא היה לי נעים," השיב ביובש כמתנצל. "אמרתי לכם. הייתי מעורב בסיפור. הייתי הנהג שלהם. אבל עכשיו, אחרי שהוא מת..."

"כן, מה עכשיו?" שאגתי.

"הם לא יבואו יותר," פסק ומעך בכוח את זנב הסיגריה בתוך מאפרת המתכת הפעורה לצדו. אצבעותיו לפתו בחוזקה את ההגה.

"איך אתה יודע?"

"שמע, מיספר אחת. סמוך עליי. הם לא יבואו יותר. תופס?" נימה של חימה חילחלה לקולו השלו. הוא הניף את ידו כאומר די. מספיק לדבר על זה.

סמוך לשעה שתיים בלילה הגענו למשרדי קצין העיר בתל-אביב. איציק, המפקד, ישב עם נחמה סגניתו, כשהם בודקים בעיון את רשימת ההודעות שבוצעה באותו יום. חללים, פצועים ונעדרים. נכנסתי בלי לדפוק על הדלת לחדר עמוס המפות. חום כבד שרר בו.

"אז מה איתו?" שאלה נחמה.

"הוא נפטר דקות ספורות לפני שהגענו," דיווחתי ביובש. "לא היה לו סיכוי. היה פצוע אנוש. כשהביאו אותו היה לגמרי מרוסק."

"והאישה? ראתה אותו בחיים?"

"לא. הוא כבר היה מת."

נחמה נשכה שפתיה בזעם עצור. איציק סגר בדממה תיק חום מקומט שהיה מונח לפניו. אחר הרים את ראשו הכסוף והעיר כאילו מדובר היה בעניין צדדי.

"שמע, הקרבות בביירות נמשכים. אתה ממשיך כמיספר אחת. תגיד, עם איזה נהג אתה רוצה לצאת מחר להודעות?"

"עם אלברט," השבתי בהחלטיות. "רק איתו!"

* * *

יוסף אורן

האוטופיה היהודית והדיסטופיה הישראלית

תודתי לאורציון ברתנא על הצעתו להציג את נושא המסה הזו כראיון

חלק א': אוטופיה ודיסטופיה

האם ישנן תקופות אוטופיות ותקופות דיסטופיות בספרות העברית?

מעולם לא היתה אחידות מלאה בתגובת סופרים על האירועים האקטואליים, ובמיוחד על הדרמטיים מביניהם, בתקופה כלשהי בתולדות הספרות העברית. תמיד נמצאו סופרים שגישתם אל אירועים כאלה היתה אופטימית יותר והם אלה שהגיבו עליהם מתוך געגועים רומנטיים אל ערכים מן העבר הלאומי, מתוך רגשות של חֶמְלה על העם היהודי שסובל בהווה ומתוך ציפייה שבעתיד יימצאו הפתרונות שיבטיחו את הישרדותו בהיסטוריה. מחשבות כאלה הן בית הגידול ליצירה האוטופית. ולעומתם נמצאו תמיד סופרים אחרים שהגיבו על אירועים כאלה מתוך עדותם העגומה של דורות על גורל היהודים בגלות, מהרגשת אכזבה ממהלך ההיסטוריה בהווה ומחרדה שמצב היהודים עוד יורע בעתיד. מחשבות אלה הן בית הגידול לצמיחתה של היצירה הדיסטופית.

ההוכחה לצמידות הזו בין האוטופיה לדיסטופיה בתולדות הספרות העברית נשמרה במקרא. ההדגמה הראשונה כלולה בנאומו של  משה רבנו לעם-ישראל בפרק כ"ח בספר דברים, בפרשה שהוצמד לה הכינוי "פרשת הברכה והקללה". מדובר בנאום שנאמר בלשון עתיד אף שהושמע בהווה מוגדר, על סף הכניסה לארץ-ישראל. בנאומו צייר משה רבנו שתי תמונות-עתיד מנוגדות, באחת (פס' 14-1) התמונה היא אוטופית, ובאחרת (פס' 68-15) התמונה היא דיסטופית. 

הדגמה מרשימה יותר מבחינה ספרותית השתמרה למעננו בספרי הנביאים הגדולים, ישעיהו ירמיהו ויחזקאל. שלושתם כללו תמונות-עתיד דיסטופיות בנבואות התוכחה ותמונות-עתיד אוטופיות בנבואות הנחמה. ומאחר שבספרות העברית לדורותיה, אחרי הקנוניזציה של ספר הספרים, המשיכו הסופרים להתעמק בשאלות היסוד של העם היהודי (זהות, ערכים ואורח-חיים), אפשר למצוא ביצירותיהם גם בדורות הבאים את ההפלגה ממציאות החיים הקיימת למציאות עולם עתידית בשני מסלוליה המנוגדים, הן האוטופי והן הדיסטופי.

מהעובדה ששתי צורות התיאור העתידיות מופיעות בכל התקופות של הספרות העברית אי-אפשר להסיק שמעמדן ההֶגְמוֹני של כל אחת מהן (מעמד המתבטא בהשפעה על ההווה הספרותי) היה זהה לזה של זולתה. בתקופת התחייה בתולדות הספרות העברית (משלהי המאה התשע-עשרה ועד מלחמת העולם הראשונה במאה העשרים) עלה מיספרן של היצירות האוטופיות בסוגות המרכזיות של הספרות (השירה, הסיפורת והעיון) על מיספר היצירות הדיסטופיות, ובהתאם לכך גם השפעתן היתה שונה. לעומת זאת בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית, המאה ה-21, התעצם מספרן של היצירות הדיסטופיות בהשוואה ליצירות האוטופיות והן נהנות זמנית ממעמד הגמוני יותר.

מה ממריץ סופרים בתקופה כלשהי לזנוח את נושאי הכתיבה הריאליסטית על נושאי ההווה, ולהסב את כתיבתם לנושאי המציאות המדומיינת בעתיד?

אני משער שגם הסיכוי לזכות בפרסום מסביר תנודתיות בעבודתו הספרותית של סופר, המתבטאת במעבר מסוגת תוכן דלת-קוראים אל סוגה שמספר קוראיה גדול יותר. ועם זאת סיבות אישיות (ביוגרפיות ופסיכולוגיות) ומניעים אידיאולוגיים (חברתיים ולאומיים) מסבירים טוב יותר תנודתיות כזו אצל סופרים ובמיוחד אצל ההגונים מביניהם. סופר הגון יכול בהשפעת סיבות כאלה לשנות את השקפתו באופן קיצוני ואפילו מיספר פעמים במשך חייו.

כתנודתיות מהותית כזו אפשר להגדיר לא רק את החלטתו של סופר לנטוש את הכתיבה הריאליסטית, כתיבה המתארת את המציאות המוכרת לקורא ומגלה נאמנות לחוקים המפעילים אותה (הפסיכולוגיים, החברתיים, הכלכליים הפוליטיים והאידיאולוגיים) ולעבור לכתיבה פנטסטית, כתיבה המדמיינת מציאות עתידית שחוקים אחרים מפעילים אותה, אלא גם את המעבר בתקופת הכתיבה הפנטסטית שלו מתמונת-עתיד אוטופית לתמונת-עתיד דיסטופית.

הכתיבה הפנטסטית בשתי צורותיה (האוטופית והדיסטופית) מבטאת את הכיסופים של הכותב אל מציאות אחרת מזו הריאלית שנתפסת בעיניו כמאכזבת. ולכן, כל עוד ירגישו סופרים בכל תקופה שהם מיצו את הסיכוי לשנות את המציאות הקיימת באמצעות הכתיבה הריאליסטית על מיגוון נושאיה, הם ייפנו לכתיבה הפנטסטית, כדי להשיג את השינוי שהם מייחלים לו בעזרת תיאור אוטופי או דיסטופי של המציאות בעתיד.

במה התבטאה ההשפעה של האוטופיה והדיסטופיה על התפתחות הספרות הישראלית?

כדי להסביר את השפעתן השונה של האוטופיה והדיסטופיה , שהן שתי סוגות-תוכן ספרותיות מנוגדות, על הקוראים, אני מוכרח לשלב בתשובתי את המונח "מוראל". מונח סוציולוגי זה מגדיר את ההשקפה המוסרית המוסכמת בזמן נתון על רוב החברה, שבעזרתה היא מתמודדת עם אירועי המציאות המשתנה. השקפה קונצנזואלית כזו מבטאת את חוסנה הנפשי של החברה בכללותה אך גם משקפת את הרגשת הביטחון של כל יחיד המשתייך אליה. ועם זאת, אירועים אקטואליים עוצמתיים (טובים או רעים) מסוגלים לערער את המוראל של חברה ולחייב אותה לייצבו מחדש בהקדם האפשרי. הספרות של סופרי הדור, זו שמגיבה על אירועים כאלה (לפעמים מהר ולפעמים באיחור כלשהו), היא מהמשפיעות ביותר על הייצוב מחדש של המוראל אחרי שהתערער.

בניגוד לתקשורת החייבת להגיב מהר על אירועים אקטואליים, שנוהגת להעצים כמעט כל אירוע המתרחש במדינה, אף שרובם נשכחים מהר, תגיב הספרות רק על אירועים שהשפעתם על ערכיה ומוסכמותיה של החברה היתה מטלטלת ומתמשכת. אירועים ברמה כזו הן המלחמות שהתרגשו על המדינה ב-70 שנותיה הראשונות, בין שנת תש"ח לשנת תשע"ח, וכמובן גם אירועים ברמת החתימה על הסכם אוסלו, רצח יצחק רבין וההתנתקות מיישובי פתחת רפיח – כולם אירועים שהשפעתם על המוראל של החברה הישראלית היתה דרמטית.

השפעת אירועים כאלה (ואחרים שלא פירטתי בתחום הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי)  התבטאה תמיד בשלושה ממרכיביה של היצירה: בתמאטיקה (בנושאיה ובתכניה של היצירה), במגמותיה הרעיוניות (כגון: העדפה של טובת היחיד על-פני טובת הכלל וגם להיפך) ובאסתטיקה שלה (שינויים בסגנון ובשפה). ועוד עובדה: השפעת המאורעות הללו היתה מפורשת יותר בסיפורת הריאליסטית מאשר בסיפורת הפנטסטית (הסוריאליסטית, המיסטית, והאבסורדית) הן משום שעטיפותיה חמקמקות יותר והן משום שתמונת העתיד של כל סיפור פנטסטי יכולה להתפתח בשני כיוונים מנוגדים: אם לתמונת-עתיד אופטימית (הכיוון האוטופי) ואם לתמונת-עתיד פסימית (הכיוון הדיסטופי).

סופרים מנוסים – בין שבחרו להגיב על אירוע אקטואלי בסיפור ריאליסטי ובין שהעדיפו להגיב על אירוע כזה בסיפור פנטסטי – מכירים את הדרכים הבדוקות להשיג את מטרתם. הנוטים לכיוון האוטופי יבחרו לתפקיד הראשי דמות של גיבור (אדם נמרץ, יוזם ונאבק להגשמת חזונו ביחס לעתיד המדינה) בעוד שהנוטים לכיוון הדיסטופי יעדיפו ללהֵק לתפקיד הראשי בעלילת הסיפור דמות של אנטי-גיבור (אדם רפה-רצון, מהסס וספקן ביחס לסיכויים לשנות את פני הדברים בחיי המדינה). ההבדלים יהיו ניכרים ביניהם בעוד רכיבים של הסיפור: בבחירת הזירות המנוגדות לאירועי העלילה (זירות העשייה של החיים התוססים והבונים, או זירות הנרפות של אוזלת-היד והדשדוש במקום) בהנמקת האירועים (תקווה או ייאוש) ובניצול שונה של רבדים מהלשון העברית בתִמְלוּל של העלילה (בלשון הלימודים מהמקורות או בשפת השטוחה, ולרוב גם המרופטת, של העברית המדוברת בהווה).

רוחב דעת כמו זה שהתגלה בסיפורת, היה נדיר ביותר בשירה ובדרמה, שבהן שלטה התגובה הדיסטופית שלטון מלא יותר. בשירה התרכזה תגובה כזו בעיקר בשיר הפוליטי ובשיר המחאה החברתית (עמוס עוז כלל הדגמות מהן בשניים מספריו: "לדעת אישה" ו"אל תגידי לילה" – ראה הפרק "תחבולת הלחישה בשירים" בספרי "מוקדים חדשים בשירה העברית", 2015), אך בצוק העיתים חדרה ההשקפה הפוליטית הפוסט-ציונית גם לשירה הלירית, זו שמקפיאה רגע חווייתי בתבנית הקצרה של השיר.

בדרמה התרכזה התגובה הדיסטופית במחזה החברתי-דוקומנטרי ובמחזה הפוליטי-אקטואלי בשלל התחפושות של המחזאות (האלגורית, הסימבולית, הסאטירית והפארודית).

האם היתה התפתחות דומה גם בזיקת הספרות הישראלית אל החזון הציוני?

מרגע שמשלבים את הציונות (כחזון וכתנועה המגשימה אותו) בדיון על התפתחות הספרות העברית בשנות המדינה, פוסק הניגוד בין שתי סוגות התוכן, האוטופית והדיסטופית, להיות ספרותי בלבד, אלא גולש גם לתחומים נוספים: הפוליטי, האידיאולוגי והסוציולוגי – תחומים שחוקרי הספרות של התקופה, המבקרים וגם המובחרים מבין הקוראים אינם יכולים להתעלם מהם. מאחר שזיקת הספרות הישראלית אל חזון הציוני היא בראש ובראשונה אידיאולוגית, אדון בה תחילה.

   בזכות בקיאותו, רוחב דעתו וסמכותו האקדמית התקבלה קביעתו של גרשון שקד, בחיבור ההיסטוריוגרפי שעל השלמת חמשת כרכיו שקד למעלה מעשרים שנה, שהסיפורת העברית בין השנים 1980-1880 נכתבה כולה בחסות "סיפור-העל הציוני". קביעה נפילית זו בהיקפה איפשרה לשקד לא רק לבדֵל את הספרות העברית החדשה בשתי תקופותיה המאוחרות (תקופת התחייה ותקופת העליות) מספרות ההשכלה, אלא גם לצרף אליהן את סופרי המשמרת הראשונה של "התקופה הישראלית" (סופרי "דור בארץ").

שקד לא היה החוקר היחיד שהחזיק באסכולה של הרציפות המוחלטת בהתפתחות הספרות העברית. גם ברוך קורצוויל החזיק באסכולה זו אך למטרה אחרת: כדי לבסס בעזרתה את הקביעה שלו, שהספרות של הצברים המשיכה בשנות המדינה את מגמת החילון שתנועת ההשכלה העברית החדירה לחיי העם היהודי ולספרותו במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה.

במשך שנים טענתי שבין התקופות של הספרות העברית בעת החדשה מתקיימת רק רציפות יחסית, ולכן אין הצדקה להציג את הספרות בשנות המדינה כהמשך לתקופות הקודמות של הספרות העברית החדשה, ועל-פי עקרון הרציפות היחסית הצעתי מיפוי הקובע שמסיום מלחמת השחרור ואילך מתחילה תקופה חדשה בתולדות הספרות העברית והיא התקופה הישראלית.

בנושא המיפוי השונה של הספרות העברית החדשה על-ידי שתי האסכולות, אסכולת הרציפות המוחלטת ואסכולת הרציפות היחסית, עסקתי בספרי "ספרות וריבונות" (2006). כמו כן טענתי בספר זה ובספרים הבאים של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", שסופרי חמש המשמרות הראשונות של התקופה הישראלית (ממשמרת "דור בארץ", ועד "המשמרת הדיסטופית") מתפצלים בין שתי מגמות ביחסם אל החזון הציוני: מגמת התמיכה בחזון הזה ומגמת ההתנכרות אליו.

גם שקד זיהה, כמובן, את המתמידים לדבוק בציונות (המגמה האוטופית) ואת התובעים להתנתק ממנה (המגמה הדיסטופית), ואף על פי כן בחר להכיל את שתי המגמות האידיאולוגיות הסותרות תחת מטריית הענק שפרש מעל מאה שנות מחקרו ההיסטוריוגרפי: מטריית "סיפור-העל הציוני".

אלמלא היה שקד מעורב אישית בקידומה של המשמרת הספרותית שאליה השתייך (משמרת "הגל החדש") ואילו היה נחרץ יותר במסקנותיו על מגמתם הרעיונית הנגטיבית של רבים מסופריה כלפי הציונות, תחילה ביצירותיהם האוונגרדיות (הסמלניות, האבסורדיות ואקזיסטנציאליות) ואחר-כך ביצירותיהם האלגוריות-פוליטיות, היה אמור לקבוע, שבחסות "סיפור-העל הציוני" התפתחו שתי מגמות מנוגדות אל החזון הציוני ברוב שנותיה של המדינה: מגמה אוטופית, שמספר תומכיה מצטמצם והולך, ומגמה דיסטופית שמספר תומכיה מתרחב והולך.

אין ספק שגם מעיניו של שקד לא נעלמו השינויים שהתחוללו בסיפורת הישראלית אחרי מלחמת יום-כיפור – ובוודאי לא השינוי הבולט מביניהם: החלטתם הפתאומית של סופרי "הגל החדש" לנטוש את הכתיבה האוונגרדית על הנושאים הקיומיים בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר והנובלה) ולעבור לכתיבת רומאנים אקטואליים, תוך שימוש מוגבר בצופן האלגורי, כדי לטפח את "הישראליות" הסוציאל-דמוקרטית כזהות אלטרנטיבית לזהות היהודית-ציונית – ואף על פי כן מיעט לגנות את הנטייה "הכנענית" שהתחזקה בספריהם של סופרי דורו, "דור ייסוד המדינה". 

מאחר שלא השתייכתי ל"סגל החבורה" של אחת משתי המשמרות שאפשר היה לשייך אותי אליהן ("הגל החדש", סופרי שנות ה-60, ו"הגל המפוכח", סופרי שנות ה-70), הייתי חופשי לא רק לחשוף את הרובד הפוליטי ביצירותיהם של  סופרי שתי המשמרות הללו ואת המנגנון הספרותי שבעזרתו ביטאו את השקפתם הפוסט-ציונית ("הכנענית"), אלא גם לטעון, שאין הצדקה לכלול בהגדרה "סיפור-העל הציוני" סיפור שלא ניתן לזהות בו את התכונות של הסיפור הציוני, או סיפור שביטא באופן גורף במיוחד, עמדה אופוזיציונית כלפי הציונות.

ובכל מקרה, מחוקר ספרות ברמתו של שקד היה מוצדק לצפות, שיגדיר כיצירה אוטופית כל יצירה התומכת בחזון הציוני ובהמשך הגשמתו, ויציג כיצירה דיסטופית כל יצירה המתארת את החזון הציוני כחזון כושל בהווה או כחזון שיקרוס בעתיד.

המשך יבוא

- - - - -

השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרי "חילופֵי דורות בסיפורת הישראלית", החותם את הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", שבה סיכמתי את התפתחות הסיפורת העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש"ח ועד תשע"ח. בכרכי הסדרה כלולים פרקי עיון מפורטים על כל היצירות שהזכרתי בראיון הזה. פרטים: yoseforen@bezeqint.net

* * *

מנחם רהט

'הבלתי רשמיים': הסיפור האמיתי ׁ

סיפור הקמתה של ש"ס, כפי שתועד לכאורה ב'הבלתי רשמיים', לוקה בחסר גדול, ומציג את 1983 כשנת ייסודה של ש"ס, בעוד שניצני ההיפרדות המזרחית מהחרדיות האשכנזית, החלו להבליח עשר שנים לפני – ודווקא בבני ברק ולא בירושלים

'הבלתי רשמיים' הוא שמו של סרט סמי-תיעודי עלילתי, שיצר הסרוג אלירן מלכה, ובו תיעוד קולנועי של סיפור הולדתה של תנועת ש"ס. יוצרי הסרט הדגישו כי הוא נוצר "בהשראת אירועים אמיתיים," וכך הפכו אותו בהבל פה לתעודה היסטורית מוסמכת באשר לסיפורה של ש"ס.

ואולם, לא כך היה המעשה. עיקר נשמט מן הסרט, שטוען כי תנועת ש"ס נולדה ב-1983, על רקע סירובה של רשת בתי"ס חרדיים בירושלים, לקבל ללימודים את בתו של יעקב כהן, בעל בית דפוס ירושלמי קטן, בתואנות שונות, שמאחוריהן הסתתרה בעצם אפליה עדתית. ברוב ייאושו ליקט כהן הנ"ל סביבו שניים שלושה עסקנים ספרדיים ירושלמים, ועימם יצא לדרך שהניבה את תנועת ש"ס הארצית.

האמת ההיסטורית היא ששורשיה של ש"ס נבטו לראשונה כבר ב-1973, עשר שנים לפני הסיפור של 'הבלתי רשמיים', שבע שנים לפני שאלירן מלכה הגיח לאוויר העולם. הסיפור האמיתי תועד בספרִי 'ש"ס: הרוח והכוח – איך ניצחה ש"ס את הפוליטיקה הישראלית' (הוצאת 'אלפא תקשורת', 1998). 

הכול החל כאמור בבני ברק של 1973. בעיר התורה והחסידות (כך נוהגים פרנסיה לכנותה) קמה רשימה חרדית עדתית מקומית, ושמה ס"ח (ספרדים חרדים), ביוזמת קבוצת עסקנים ספרדיים, ובראשם הרב אליהו רפול. ליוזמה הצטרפו רפאל פנחסי, לימים ח"כ ושר, שחבריו כינוהו מאחורי גבו 'הירקן', על שום עבודתו בחנות הירקות השכונתית של אביו בבני ברק, והרב יעקב בן שלמה, שהפך במרוצת הזמן לחבר מועצת חכמי התורה.

מי שהעניק רוח גבית עזה ליוזמה חריגה זו היה דווקא הרב מנחם שך, נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל 'האשכנזית'. לו היו חשבונות משלו. הוא תיעב את הריצה המשותפת בבני ברק של אגודת ישראל עם פועלי אגו"י הציונית-למחצה, והעביר את תמיכת חלק מהליטאים של בני ברק לרשימת ס"ח. כך הוא חשב להעניש את הרשימה 'הציונית לשליש ולרביע'. אפילו גדול הדור הליטאי דאז, רבי חיים יעקב קנייבסקי, 'הסטייפלער', הצהיר שהצביע למענה. המרד הספרדי-ליטאי הניב 2 מנדטים בעירייה מול 3 שבהם זכתה החזית התורתית (האשכנזית) אגו"י-פא"י. למזלה של ס"ח, חל פיצול בשורות החזית התורתית. נציג פא"י שמואל ויינברג, פרש ממנה לטובת ס"ח. עכשיו היו ל-ס"ח פלוס פא"י 3 מנדטים – ומכוחם עלה ויינברג לכס ראש העיר. נציג ס"ח, רפאל פנחסי, היה לסגן ראש העיר.  

ב-1981 התקיימו בחירות לכנסת. לראשונה רצה בהן רשימה ספרדית דתית בעלת ציביון ציוני, תמ"י בראשות ח"כ אהרון אבוחצירא, שפרש מהמפד"ל. אגו"י, שמצד אחד נמנעה שיטתית מהצבת נציג ספרדי בקידמת רשימתה לכנסת, ומצד שני חששה מבריחת מצביעים חרדים ספרדים לחיקה של תמ"י, הציבה במקום ה-5 ברשימתה את העסקן החרדי המזרחי הרב יוסף מלמד, מראש העין. יו"ר אגודת ישראל הרב פינחס מנחם אלטר (לימים האדמו"ר מגור), התחייב בפניו בכתב, ש"אם חס וחלילה" תזכה אגו"י רק ב-4 מנדטים, תבוצע רוטציה שתאפשר כניסתו לכנסת לחצי קדנציה.

ההסכם אמור היה להתבצע ב-1983, אך כצפוי לא כובד. באותה שנה התקיימו בחירות לעיריות, והפעם נקמו החרדים הספרדים באגו"י, בהקמת רשימת ח"י העדתית, בראשות פנחסי סגן ראש העיר. ההצלחה בבני ברק של ס"ח ב-1973, הניעה הקמת שתי רשימות עדתיות נוספות שלא היה ביניהן כל קשר: ש"ס בירושלים, שיזם עסקן אלמוני בשם יעקב כהן (שהציב בראשה את פעיל המפד"ל לשעבר נסים זאב), וז"ך בטבריה. שלוש הרשימות הללו הן שהיוו את התשתית להקמת ש"ס הארצית.

ניצחונן הסנסציוני של שלוש הרשימות העדתיות הללו היה מעבר לכל הציפיות: בבני ברק גרפה ח"י 6,166 קול, שהעניקו לה 3 מנדטים בעירייה, ומכוחם שב פנחסי לעמדת סגן ראש העיר. בירושלים זכתה ש"ס המקומית לכ-12,500 קול שהיוו 3 מנדטים בעירייה – לעומת 2 בלבד לאגו"י ואחד למפד"ל, למרות היותן של שתי האחרונות מושרשות עמוק בציבור הירושלמי. בטבריה סחפה ז"ך יותר מאלף קולות – כ-15% מכלל המצביעים, וזכתה במנדט אחד.

ההפתעה היתה עצומה. מנהיגי שלוש הרשימות החרדיות מזרחיות התכנסו לחגוג, והשתעשעו ברעיון מרחיק לכם, של הצטרפות לפוליטיקה של הגדולים. כשסיכמו את כלל הקולות בבני ברק, ירושלים וטבריה, מצאו שהם מונים 18,500 קול, שמהווים כמעט מנדט בכנסת.

השנה היתה כאמור 1983, שנה אחת בלבד לפני הבחירות לכנסת ה-11. העסקנים חשבו נכון: אם רק ירושלים, בנ"ב וטבריה הניבו מנדט אחד, כי אז ודאי שמפלגה ארצית חרדית ספרדית, תגיע להישגים אלקטורליים שחבל לפספס. העסקנים נישאו אז על גלי האהדה שגבהו ברחוב הישראלי, בעיקר בפריפריה. בבאר שבע, למשל, הצליח עסקן מקומי ושמו שושן חורי, להחתים 16,000 איש על עצומה שקוראת לכל החרדים המזרחיים להתאחד תחת קורת גגה של רשימה ארצית אחת.

הרוח החיה בהוצאת הרעיון הזה אל הפועל היה איש מסתורי למחצה, הרב אליהו רפול, שכבר ב-1973 הקים את הרשימה החרדית העדתית הראשונה, ס"ח הבני ברקית. רפול העדיף תמיד לנהל את ההצגה מאחורי הקלעים. הוא כינס את העסקנים במשרדו בבני ברק – שלמרבה האירוניה מימנה אגודת ישראל את דמי השכירות שלו (בהיותו רשמית עדיין מבכירי אגו"י בבני ברק) – וסיכם עימם על הקמת רשימה ארצית. ירושלים קיבלה את זכות הבכורה, ולפיכך נקבע כי בראשה יעמוד אחד משלושת המועמדים האפשריים: נסים זאב, נציג ש"ס בעירייה; הרב ראובן אלבז מישיבת 'אור החיים'; או הרב אברהם שרם מנהל ישיבת הדגל הספרדית 'פורת יוסף'.

המקום השני נשמר כמובן לנציג ח"י מבני ברק, רפאל פנחסי, סגן ראש העיר. על המקומות הבאים כלל לא דיברו. ממילא איש לא האמין שיעבירו יותר משני מנדטים. המתכנסים החליטו שברכתו של 'גדול העיר', הרב שך, בוודאי לא תזיק. הרב שך המליץ לקבל גם את ברכתו של הרב עובדיה יוסף. איש לא זכר שלרב עובדיה היתה סיבה משלו לקדם מהלך שייפרע מהמפד"ל, בגין סירובה בשנת 1983 להיענות לתחנוניו להאריך את כהונתו בתפקיד הרב הראשי לישראל, לאחר עשר שנות כהונה בתפקיד הרם, לצידו של הרב הראשי האשכנזי הרב שלמה גורן.

למפד"ל לא היה דבר נגדו. להיפך. היא אפילו אהדה את הקו הפרו ציוני שלו. אבל המפד"ל רצתה בכל מחיר להדיח את האלוף (מיל') הרב שלמה גורן, מכס הרב הראשי, על רקע עימות חריף שהפתח בינה לבין הרב גורן, בנושא החפירות הארכיאולוגית בעיר העתיקה בירושלים. שר החינוך זבולון המר נצטווה ע"י הבג"ץ להמשיך בחפירות, וקיבל את הדין, אך הרב גורן פסק כי יש להפר פסיקת בג"ץ ולחדול מן החיטוט בקרקע, בטענה שמדובר בקברי יהודים. העימות הגיע לידי החלטת המפד"ל לפעול להדחת הרב גורן, באמצעות חוק חדש המגביל את כהונת הרבנים הראשיים ל-10 שנים.

הרב עובדיה מצא עצמו בעין הסערה, על לא עוול. בעוד שהרב גורן השלים עם המזימה להדחתו בתום עשור לכהונתו, ביקש הרב עובדיה להמשיך בכהונתו. הוא הפציר במקורבו, עסקן המפד"ל אלי גבאי, לארגן לו פגישה עם השרים יוסף בורג וזבולון המר, במאמץ למנוע הדחתו. שניהם חמקו מהפגישה עימו, מתוך ידיעה שיתקשו להיענות למישאלתו ולכן יהיה עליו להיות מודח לצידו של הרב גורן.

הרב עובדיה הממורמר נעלב עד עמקי נפשו, הפטיר באזני גבאי על עלבונו בציטוט הפסוק: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ" (שמ"א, ב', ל'). כעבור שנה הגיש את החשבון הכואב למפד"ל, כשתפס טרמפ על היוזמה להקמת ש"ס, שנועדה מבחינתו גם להכות במפד"ל שבעיניו נתפסה אשמה בהדחתו.

הבחירות ב-1984 הסתיימו בהפתעה מוחלטת, בזכות 4 המנדטים שגרפה ש"ס. אריה דרעי, למקרה ששאלתם, היה אז יועץ סתרים חשאי, אלמוני, של הרב עובדיה. את הרשימה הוביל הרב יצחק פרץ, רבה של רעננה, שנלקח 'מאחורי הצאן' למשימה, בהיותו אישיות רבנית ייצוגית, מקובלת על הרב שך ועל הרב עובדיה.

אבל הניצחון של ש"ס ב-1984 נרשם בעיקר על שמו היה הרב עובדיה. הוא היכה באמצעות ההתארגנות העדתית, שעליה תפס טרמפ, בכל יריביו: המפד"ל הצטמקה מ-6 ל-4, אגו"י צנחה למחצית ונותרה עם 2 מנדטים, ואפילו תמ"י איבדה 2 מתוך 3 המנדטים שלה. ב-1985 עלתה ש"ס לשחק במגרש של הגדולים, וניצחה בגדול. מאז הפכה לשחקן משמעותי בפוליטיקה הישראלית. וכל השאר היסטוריה.

מנחם רהט

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

עיון בשירתו של יהודה עמיחי

הרצאה שנייה בסדרה לשנת תשע"ט

המרצה – ד"ר משה גרנות

נעיין בשירים "ראי אנחנו שניים מספרים", "תמיד את שוכבת על עיניי", "אלוהים מרחם על ילדי הגן", "אל מלא רחמים", "ליום הולדתי" ועוד.

הטקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב' 5.11.2018 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק שמונה-עשר

הירקונים

חלק שני

כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה הית פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דָשֵן. אבל אנשים לא נותרו שם. רוּבּם מתו בקדחת.

כך חָרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה "הישנה", על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!

כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שהביאו לנטישתה של פתח-תקווה כולה?

האווירה במושבה, החל משנת תר"מ, 1880, הלכה ונעשתה מורעלת ונרגנת. המתיישבים החדשים לא הסכימו לקבל את מרוּתה של קבוצת המייסדים, רובם מן "החבורה ההונגרית", שבראשם עמד ר' דוד מאיר גוטמן. במקום הקטן הידהֲדו צעקות על כך שבאשמתו לא הושלמה הקנייה ועתה אין איש מהחדשים יודע היכן נמצאת חלקת אדמתו.

ר' דוד, שהיה בן יותר מחמישים ועמד בגבורה בכל התלאות, בעבודה, בתנאים הקשים ובקדחת, והנהיג את המושבה הקטנה – לא העלה כלל על דעתו שמפעלו נהרס עתה לחלוטין לנגד עיניו וכי תוכניתו להקים מושבה חקלאית התפוררה. הוא פירסם ברבים תוכנית חדשה לשיקום המושבה, שיסודותיה – הצורך להיפטר מן הקונים שלא עמדו בתשלומיהם ושאינם מתכוונים לגור במושבה, ניקוז השדות ותיכנון משק מעורב, כגון גפנים, פרי-הדר ופלחה גם יחד.

אבל פתח-תקווה כבר היתה כספינה שמיטלטלת בסערה – וקבּרניט אין לה. שנתו של יהודה נדדה בלילות. לאחר התוספת של נחלת טיאן בשנת 1880, והמכירה החפוזה של חלקות ממנה, בעיקר לירושלמים, נתברר ליהודה כי הבעלות על מרבית חלקות האדמה במושבה מצוייה מעתה בידי אנשים שאינם גרים בה ואינם מעלים על דעתם לגור בה אי-פעם!

בהשפעת בעלים-שותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של "החברה פתח-תקווה". זכות ההצבעה ניתנה לא על-פי היושבים במושבה בפועל אלא על-פי מחזיקי החלקות. ליהודה וללאזאר אביו לא היתה זכות בחירה! הם הפסידו את כל כספם בשנה הראשונה, ולא נותרה ברשותם חלקת שדה. לירושלמים שלא גרו במושבה, אך החזיקו בחלקות אדמה והחכירו אותן לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד החברה שנבחר היו היושבים בפתח-תקווה מיעוט: רק שניים – לעומת חמישה חברים המתגוררים בירושלים. בכך, ידע יהודה – נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכים ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי ה"נוּמרים" הגרים בעיר הקודש, ועל פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דִיסְקִין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיגו של המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שרובם המכריע אנשים מתונים בדיעותיהם, דוגמת יהודה.

לאחר שנכשלו הירקונים, הושפעו מאסונם רבים מקרב הירושלמים וראו בכך הצדקה לחששות ולאזהרות שרווחו אצלם מלכתחילה כלפי מפעל ההתיישבות.

זאת ועוד – שנת תרמ"ב הקרֵבה ובאה, 1881/1882 – היתה שנת שמיטה. הרבנים הירושלמים ההקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח-תקווה כעניין של מילוי מצווֹת התלויות בארץ כגון תרומות ומעשרות, או סידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בזה מפעל של התיישבות לאומית. לכן החליטו כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו. לרוע המזל, דעתם חייבה את כל המתיישבים, שרובם החל להיוואש כבר מישיבתו במושבה, עקב כל שאר הצרות.

כך נגזר דינה של פתח-תקווה בירושלים. יהודה וחבריו, שלא היו חילונים אבל ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי החלוקה – היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי ה"כוללים" בירושלים יותר מחלום התחייה על שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו.

*

ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין של מתיישבים בגבעה. לחג הסוכות נשארו בנחלה רק שלושה אנשים: ר' דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב ובנו יהודה. את הנשים שלחו עוד קודם לכן חזרה לירושלים, על אף מחאותיהן.

בסוף הקיץ שבה לאה וחלתה בקדחת. נוסף על כך – טרם הצליחה להרות. בחורה מבוגרת כמוה! – בת תשע-עשרה ובמלוא-כוחה – הלא יכלה להיות ולדנית אלמלא הקדחת שהתישה אותה – זו היתה דעת הוריה, והם התעקשו שתחזור לתקופת-זמן לירושלים, תאכל ותבריא באווירה הטוב של העיר. רְזונהּ הפחיד אותם. "אם לא תעלי בשר על עצמותייך – לא תהרי לעולם!"

ליהודה היו פחות חששות בנושא. בנו מנחם-שלמה, שהיה עתה כבן ארבע, גדל בירושלים אצל הודעס, אשתו הראשונה.

בפתח-תקווה, ההולכת ונחרבת, לא היו תנאים לגידול ילדים. יהודה האמין שהמושבה תיבָּנה והוא יחזור להיות איכר – אך ידע שהשנים הקרובות תהיינה קשות מאוד. צריך לבנות הכול מההתחלה. ועוד ידע כי רק אחרי שיתבססו, יהיה אפשר לחשוב על הוֹלדת ילדים.

*

לנגד עיני מייסדה הנדהם, ר' דוד מאיר גוטמן – הלכה המושבה בת השלוש ונחרבה. הדבר החל עם כישלון הירקונים. הערבים השכנים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בשני היישובים. עוד קוםד לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. לקונים שלא גרו בפתח-תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה תהיה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים היה המעבד את אדמתם! עתה החלו שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש ואחר-כך גם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן החלה לחזור לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, כמעט נמחו כליל.

לאזאר חלה בכליותיו. בקיץ הִירבּה לאכול אבטיחים מתוקים שגדלו במִיקשה אשר בנחלתו של ר' דוד. עסיסם האדום היטיב עימו. לאחר שנסתיימה עונת האבטיחים גברו עליו כאביו ונאלץ גם הוא לנסוע לירושלים. מאותה שנה חי בירושלים וכבר היה חלוש ביותר, ולשוב לפתח-תקווה לא היה יכול. למחייתו התפרנס מעשיית יין, כפי שלמד בסנט אישטוואן מן האיכרים ההונגריים, ומכר אותו לחנויות. הוא נפטר בירושלים בשנת 1896, כבן שישים ושמונה, ונקבר בהר הזיתים.

עתה נשארו במושבה הנטושה רק ר' דוד ויהודה. היה עצוב. על שניהם היה להשגיח לסירוגין על הנחלה, שהוחכרה כולה לערבים, ועל מעט הבניינים והרכוש שנותרו בגבעה. אפילו עבודה של ממש לא היתה להם. השניים ניסו לעצור את הגנבות והביזה. עדיין טרי היה זכר דאוד אבו-יוסף ואוהלו ליד הבאר, יעקב מימון, ועמידתם של המתיישבים מול ההתנכלויות. עדיין היו קשרים טובים עם חלק מן השכנים. אך מה ערך לגבורות העבר, כאשר שני יהודים בלבד, מבוגר וצעיר, יושבים בכל בקעת פתח-תקווה?

באמצע חורף תרמ"ב, 1882 – עבר ר' דוד ליפו, שם המשיך להפיץ את תוכניתו לשיקום המושבה ולא נואש מחיפושיו אחר קונים חדשים לחלקות, שנותרו להלכה בבעלות חברת "פתח-תקווה", אם כי למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מן היבול. הוא, הגביר, שכל אדמות פתח-תקווה רשומות על שמו, מהיותו נתין אוסטרי – היה שקוע בחובות כבדים. כדי לפרוע אותם נאלץ למכור את מגרשיו ושאר נכסיו שבירושלים.

לימים מסר ר' דוד, האיש אציל-הנפש שבזכותו קמה המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, את כל הרכוש שהיה רשום על שמו – לאֶרְלַנְגֶר, הַפָּקיד הראשי של הברון רוטשילד בארץ-ישראל. ר' דוד היה חשׂוּך-בנים, ואלמלא עשה כן היו עוברות האדמות, אחר מותו, לידי הממשלה, על פי החוק העות'מני. את החובות הרבים שחבו לו קוני הקרקעות היהודים, חלקם עניים וחלקם רמאים – לא ניסה מעודו לתבוע. בשנים הבאות ידעו הוא ואשתו מחסור, עד כדי רעב, שעה שהתגוררו ביהוד והתקיימו על אכילת תאנים בלבד. הוא נפטר ביפו בשנת 1894, מתוך עוני ובדידות, והובל לקבורה בירושלים.

*

יהודה נסע לירושלים. שם שב ושכר דירה לו וללאה והם גרו בה עד סוף קיץ תרמ"ב (1882). שוב עסק בכתיבת מכתבים לועזיים ובהוראת השפה הגרמנית לבני עשירים. לאחר שלוש שנות פתח-תקווה – בלע עתה ספרים ועיתונים. היה לו פנאי להיפגש עם ידידיו המשכילים, מבאי-ביתו של פרומקין. לרכּוֹש ידידים חדשים, קרובים לרוחו, כשמעון רוקח, שעתיד להיות ממייסדיה של נווה-צדק, השכונה העברית הראשונה מחץ ליפו, שממנה צמחה לימים תל-אביב. יחד היו מטיילים אל מחוץ לחומת העיר, וממשיכים לטוות תוכניות ליישוב הארץ.

החזרי חובות והתחייבויות על תשלומים מתקופת פתח-תקווה הראשונה לא העיקו על יהודה, צעיר המתיישבים, ה"שלימזל". לו-עצמו לא היתה נחלה במושבה.

המשך יבוא

נספח 1

קביעת מקום "הירקונים" בפתח תקווה

על גדת הירקון הדרומית

בין בית המניע ממזרח לבין האזור של גשר ביילי הישן שעל הירקון, פרדס מכנס

[על פי צילום המקור]

ב"ה יום כ"ד תשרי תש"ה 11 אקטובר 1944

אנחנו הח"מ מזקני המושבה, יצאנו במכונית אל גדות הירקון בחצר העיריה ביחד את ר' עקיבא ליברכט, כדי למצוא ולסמן המקומות בו העמידו ובחרו להם קבוצת הירקונים את מקום מגוריהם בבתים מי באהלים ומי בחפירה בגדות הירקון. כן השתתף אתנו המהנדס העירוני מר השמשוני עם המפה הכללית של פתח תקוה. במקום המגרשים של אז נטוע כעת פרדס השייך להאחים מכנס, ועל החלק המזרחי יסדה חברת ההשקאה ע"י חברת החשמל את המכון של המשאבות. והצינורות וחפצי[?] הם [השייכים, מחוק] למפעל ההשקאה.

עברנו ביחד ע"י השלולית המובילה להירקון, ובין העצים של הפרדס קבענו כמה מקומות של הבתים בזמן ההוא, כמו הבית של יעקב חיל, סלדט, אלתר וינקלר ומשה ריינהרד. כן קבענו כמעט את המקום בגדות הירקון – בהשלולית – את החפירה כמו מערה שחפר בעצמו ובה התיישב אברהם – קוטליאר – דַוָד עם בתו האהובה צוֹסוֹקה, ואחרי מחלת קדחת ממארת פרחה את נשמתה במערה זו.

אנחנו הראנו להמהנדס הנ"ל ביחד עם הא' גד מכנס שהיה במקום את כל המקומות. והוא המהנדס רשם במפה וסימן המקומות לזכרון לדורות. כן ביקשנו לסמן בברזלים את מקומות הבתים חשובים הנ"ל אחרי שתקענו סמוכות של עץ באופן ארעאי וה' מכנס ובנו הבטיחו לנו לקיים הדבר. לפי מיטב זכרוננו גרו שמה לבד אלו הנ"ל שרשמנו את מקום הבתים גם ה' שמשון גוטליב, אבא ומוטיל סלנט, וחבריהם. יצחק יעקב מוורשה, מנש שוחט, יהושע גולדשטיין ור' אריה זאב גרינשטיין שהיה הפועל אצל משה רינהרד.

יהודה בן עזר (ראב)                 א ווינקלער                       משה שמואל ראאב בן עזר

הנוכחים

עקיבא ליברכט                                                                            צ. [ציון] השמשוני

צילום מהדו"ח האורגינלי, דף 23א קביעת מקום ריכוז הבניינים של "הירקונים"

[עוד על דף הצילום, תוספת אחר החתימות:]

אודי!

הסבא שלך [יהודה] בן 85, הסבא שלי בן 81, אלתר וינקלר ועקיבא ליברכט

דוד ראב בן עזר

9.7.07

דרישת שלום חמה

מנוני

ארכיון פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני

נספח 2

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מ פני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור לפתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו].

* * *

שי אליאב

9 יתרונות בריאותיים של זיתים

זיתים נחשבים לאחד ממוצרי המזון החשובים ביותר באזור הים התיכון, ולא בכדי הם נכללים בין שבעת המינים; הזית הוא פרי בריא במיוחד וחומרי ההזנה שבו מסייעים כמעט לכל חלק בגוף לתפקד טוב יותר. אפשר לנשנש אותם כחטיף או ליהנות מהם בצורת ממרח, ועדיף לבחור לצרוך דווקא זיתים ירוקים משום שאלו מכילים יותר נוגדי חמצון שמועילים לגוף. עבור אלו שמנסים לצמצם את צריכת השומן שלהם, אכילת זיתים עדיפה על פני צריכת שמן זית עבור יתרונותיהם, שכן הם מכילים רק 15-35% שומן, וגם סיבים תזונתיים שמסייעים לשמירה על תהליכי העיכול התקינים. אתם מוזמנים להכיר את 9 מהיתרונות הבריאותיים הבולטים של הזיתים, שיגרמו לכם להבין מדוע הפרי הזה הוא כה מומלץ ומיוחד.

1. מסייעים לתהליכי העיכול

זיתים כאמור הם מקור מצוין לסיבים, כשכוס אחת שלהם יכולה לספק 20% מכמות צריכת הסיבים המומלצת ביום. הסיבים עוזרים להחליק את תנועת הפסולת במעיים, ובנוסף הם גם גורמים לנו להרגיש שבעים ומלאים יותר הודות לכך שהם מונעים את שחרור הורמון הרעב גרלין. על כן הזיתים עוזרים גם לדכא את הרעב לאחר צריכתם.

2. שומרים על הלב

בזיתים יש חומצת שומן בלתי רוויה שנקראת חומצה אולאית, אשר מספקת להם את היכולת לעזור לשפר את בריאות הלב. ניתן למצוא את חומצת השומן הזו גם בשמן הזית, והיא אחראית להפחתת לחץ הדם, מה שמקטין את הסיכויים לסבול ממחלות שקשורות ללב וכלי דם באופן כללי. יתרה מזאת, הזיתים מכילים גם פנולים, שבתוך הגוף משמשים כנוגדי קרישה וגם עוזרים להרחיב את כלי הדם.

3. מונעים דלדול עצם

במחקר שנערך בצרפת נמצא כי אנשים שצורכים תזונה ים תיכונית, שזיתים ומוצרים על בסיס זיתים הם חלק חשוב ממנה, נוטים לסבול פחות מדלדול עצם. זאת בשל העובדה שהזיתים מכילים תרכובות בשם הידרוקיסטירוסול ואולאורופין, ששתיהן מקושרות להגדלת מאגר הסידן הזמין לגוף וצמיחת העצמות. על כן אם אתם סובלים מדלדול עצם, מומלץ מאוד שתוסיפו יותר זיתים לתזונה שלכם.

4. מפחיתים דלקות וכאבים

אותן התרכובות שמונעות דלדול עצם, מסייעות גם להפחית דלקות בכל רחבי הגוף, מה שעוזר למנוע תחושות כאב ואי נוחות במפרקים, בשרירים ובגידים. לפיכך זיתים הם מומלצים במיוחד עבור אלו שסובלים משיגדון, דלקות מפרקים ובעיות אחרות שקשורות למפרקים.

5. מונעים תסמיני אלרגיה

אם אתם סובלים מאלרגיות, תשמחו לשמוע שהזיתים הקטנטנים עוזרים להפחית את חומרת התסמינים שלהן. חלק מהתרכובות שנמצאות בזיתים משמשות כאנטי-היסטמינים טבעיים שחוסמים את קולטני ההיסטמינים בגוף, ובכך מונעים תגובות אלרגיות. לפיכך הוספת זיתים לתזונה היומית במהלך חילופי העונות יכולה לעזור למנוע את השפעת האלרגיה שממנה אתם סובלים.

6. משפרים את זרימת הדם

כאמור, הזיתים מועילים מאוד לכלי הדם וללב, אך יתרה מזאת, הם נחשבים למקור נהדר עבור ברזל ומינרל הקורט נחושת – שני חומרים שחשובים ליצירת תאי דם אדומים. ללא שני המינרלים האלה ספירת תאי הדם האדומים בגוף יורדת באופן משמעותי ומסכנת אותו באנמיה. מצב שכזה מוביל לעייפות, בעיות בעיכול, כאבי ראש ותפקוד לקוי של כלל איברי הגוף, אז בהחלט כדאי להימנע ממנו.

7. נלחמים בזיהומים

האולאורופין שמצוי בזיתים מתפקד גם כחומר אנטי-מיקרוביאלי ואנטי-בקטריאלי עבור הגוף. עקב כך צריכת זיתים יכולה לעזור למנוע זיהומים ומחלות שונים, ועל כן מומלץ לצרוך מהם באופן קבוע במיוחד בימי החורף ותקופות המעבר, שבהם אנשים נוטים לסבול יותר ממחלות.

8. מחזקים את העיניים

צריכת כוס אחת של זיתים מדי יום עוזרת לשמור על העיניים ולחזק אותן בעזרת תכולת ויטמין ה-A שבהם. הוויטמין הופך בגוף למולקולת רטינל שחשובה מאוד לבריאות העיניים; היא מאפשרת לראות טוב יותר בחושך ומונעת הידרדרות בראייה שנובעת ממחלות כמו קטרקט, ניוון מקולרי, גלאוקומה ומחלות עיניים אחרות שקשורות לגיל מבוגר.

9. מונעים סרטן

הזיתים מכילים אתנוציאנינים, שהם נוגדי חמצון שנמצאו במחקרים רבים כמונעי סרטן. האתנוציאנינים מגנים על הגוף מפני רדיקלים חופשיים שיכולים להפוך את התאים לסרטניים, כך שצריכת הזיתים יכולה לעזור להגן על הגוף מפני הבעיה הזו. בנוסף לכך ובניגוד לשמן הזית, הקליפה של הזיתים מכילה חומצה מסלינית, שהורגת תאים סרטניים במעי הגס.

[ציטוט מהאתר "בא-במייל"]

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום רב, לפני שנוסד בירושלים ועד הלשון העברית כתב אליעזר בן יהודה בעיתונו 'האור' – "יש בלשנים בירושלים."  הם יעזרו למבקשי מילים והדרכה. אולי זה יעניין את אורי הייטנר.

אסתר גולדנברג

 * אהוד היקר, באשר להקדמה שלך ולהרצאה שהרצית בכנס ב-2005, אני מבקש להודיע לך שכמוך גם אני – בסכסוך במזרח התיכון – אני לצד ישראל (אני מצטט, כמובן, את אפרים קישון).

 שלך,

 משה גרנות

* לכבוד שר החינוך נפתלי בנט שלומות, אין כל צל של ספק שחמש יחידות במתמטיקה, אנגלית ואחרים הם יעד מבורך ובעל חשיבות מרובה, אבל כל אלה קשורים בידע, ובאשר לחינוך, אנחנו מחמיצים לדעתי מאז ומעולם את הנושא.

האל"ף-בי"ת בחינוך צריך להיבנות על כך שלכל דבר יש ערך ומחיר. לכן, אל  תגרום כל נזק. אל תשבור ותנפץ ואל תלכלך ותזהם. תהינה המדרכות ויהיו הכבישים בארצנו נקיים מצואת כלבים, שברי בקבוקים, בדלי סיגריות, שאריות מזון וכל סוגי הפלסטיק. יישארו  כל המתקנים המותקנים לרווחת הציבור כמו כל סוגי פחי האשפה, ספסלי הישיבה מתקני השעשועים לילדים תחנות האוטובוסים ואחרים – שלמים ונקיים כביום הצבתם.

כנ"ל  אביזרי ריהוט וביגוד שהוצאו לשימוש חוזר עבור הנצרך. את כל אלה יש להקנות החל מהגיל הרך ולאורך תקופת הלימודים בשיטת שטיפת מוח על מנת לחסל את יצר ההשחתה והוונדליזם הפושט בקרב חלק לא מבוטל בחברה.

בברכה,

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* תת-אלוף יהודה פוקס, מפקד אוגדת עזה היוצא, אמר היום (רביעי, 24.10) כי חמאס אמנם מנסה לשוות להפגנות לאורך גבול הרצועה "נופך עממי וספונטני", אך "בפועל הארגון הוא שמארגן הסעות, מחייב השתתפות, משלם עליה וקובע את רמת האלימות." פוקס פיקד על האוגדה בשנתיים וחצי האחרונות, שבהן החלו ההפגנות ההמוניות בגבול והפכו באחרונה תכופות יותר. ["הארץ" באינטרנט, 24.10].

* מה אתה אומר על כך שאימהות פמיניסטיות לא מרשות לילדים שלהן לראות סרטי דיסני על היפיפייה הנרדמת, כי הנסיך מנשק אותה בלי רשות, וזאת הטרדה מינית!

לאילו אבסורדים עוד יגיעו הפמיניסטיות הרדיקליות?

אני ניסיתי לשער זאת בדיסטופיה שלי "האי".

שלך,

משה גרנות

* סופר קטן: סופר גדול אנס אותי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל