פעמיים בשבוע
   גיליון מס' 1388

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בחשון תשע"ט, 29.10.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קְרִיאַת חָמָס עַל מְחִירָם הַזּוֹל שֶׁל חַיֵּי אָדָם. // מנחם רהט: דן מרגלית: היבט אחר. // יורם אטינגר: בחירות נובמבר 2018 – קריטיות לארה"ב ולישראל. // יהודה דרורי: זדורוב כוכב עליון בטלוויזיה. // רוֹן גֵּרָא: הַסֶּלַע הַיָּרֹק. אורי הייטנר: צרור הערות 28.10.18. // פוצ'ו  –  בחיי [5], י"ג.  קריעת ים סוף באשקלון. // יצחק הילמן: "ההסדרה". // משה גרנות: על האנתולוגיה "עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית" מאת לאה צבעוני. // יואל נץ: הבלדה של א. פושקין על אולג החוזה ועל מלחמתו בכוזרים. // א. פושקין: שִׁירָה עַל אוֹלֶג הַחוֹזֶה. // משה כהן: הסתה פרועה. // ארנה גולן: האם ניתן היה להיות סופר או אמן בקיבוץ בתקופה החלוצית? ואם כן, באילו תנאים? // יוסף אורן: האוטופיה היהודית והדיסטופיה הישראלית. חלק ב': ציונות ופוסט-ציונות. // אהוד בן עזר: "עלייתו של שלום ליִש" (סיפור ב') לשלמה לביא, 1964. "מאזניים", 1965, לפני 53 שנים. // נעמן כהן: "חול המועד רבין". // מור אלטשולר: אינטלקטואלים מתחסדים, יוצרים חמדנים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק תשעה-עשר, הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

קְרִיאַת חָמָס עַל מְחִירָם הַזּוֹל שֶׁל חַיֵּי אָדָם

אֱלוֹהֵי הַנָּשִים הַנִּרְצָחוֹת,

אֱלוֹהֵי הַפַּלָּצוּת הַלֹּא נִתְפֶּסֶת

בָּהּ הוֹפְכִים מְטֹרָפִים חַיֵּי פְּרָטִים וּמִשְפָּחוֹת

לִשְלוּלִית שֶל דָּם כְּשֶהַשְּפִיּוּת נִרְמֶסֶת;

אֱלוֹהֵי הַיְּלָדִים הַמִּתְיַתְּמִים פִּתְאֹם כְּשֶהֵם

הֲמוּמִים מֵאֵימָתָהּ שֶל יַלְדוּתָם הַמִּתְנַפֶּצֶת

וְלֹא פַּעַם בְּיָדָיו שֶל אֲבִיהֶם, מוּל עֵינֵיהֶם,

אִם בְּנֶשֶק חַם אוֹ בְּסַכִּין נִנְעֶצֶת;

אֱלוֹהֵי הַתְּדִירוּת הַמַּחְרִידָה הַזֹּאת, שֶבָּהּ

נִשְחָטוֹת נָשִים כְּמוֹ קֶטֶל בִּשְׂדֵה-קְרָב כָּאן

כְּשֶהָרֶצַח הַצָּפוּי מָחָר וְהַסִּיּוּט הַבָּא

הוּא עִנְיָן שֶל זְמַן בִּלְבַד וְלֹא זְמַן רָב כָּאן;

אֱלוֹהֵי מוֹתָם הַלֹּא פּוֹסֵק שֶל פּוֹעֲלֵי בִּנְיָן

הַצּוֹנְחִים מִן הַפִּגּוּם מִדֵּי שָבוּעַ

כְּשֶחֻקֵּי בְּטִיחוּת אֵינָם נֶאֱכָפִים וְאֵין עִנְיָן

לְמַרְבִּית הַקַּבְּלָנִים כִּכְלָל קָבוּעַ

בְּשִגְרַת תַּעֲסוּקַת עוֹבְדִים כַּיּוֹם וְהַבְטָחַת

חַיֵּיהֶם שֶל הָעוֹשִׂים מְלָאכְתָּם בַּגֹּבַהּ

וְעִם כָּל אָסוֹן נִשְׁבֶּרָת פֹּה עוֹד מִשְפָּחָה אַחַת

וּמַלְאַךְ-הַמָּוֶת לֹא יוֹדֵעַ שֹבַע;

אֱלוֹהֵי טֶבַח יוֹמִי זֶה שֶבְּג'וּנְגֶּל הַכְּבִישִׁים

הַגּוֹבֶה בְּסִיטוֹנוּת בִּלְתִּי נִבְלֶמֶת 

חַיֵּיהֶם שֶל עוֹלָלִים וְשֶל גְּבָרִים וְשֶל נָשִים 

בְּאַפַּתְיָה מַבְעִיתָה וּמְדַמֶּמֶת

כְּשֶיּוֹם-יוֹם מִלְּבַד חַיֵּי אָדָם אֶצְלֵנוּ מְפֻצָח

בְּפִרְאוּת דְּרִיסַת הָרֶכֶב הַפּוֹגֵעַ

הַדִּבֵּר הָאַקְטוּאָלִי עַד הַיּוֹם, שֶל "לֹא תִרְצַח"

כְּשֶׁלְּאִיש, כָּךְ זֶה נִרְאֶה, זֶה לֹא נוֹגֵעַ;

אֱלוֹהֵי הָרַחֲמִים שֶנֶּעֶלְמוּ מִלֵּב אָדָם

אַךְ אוּלַי עוֹד מִלִּבְּךָ, לֵב אָב, לֹא פָּסוּ –

חוּס עָלֵינוּ, עַל חַיֵּינוּ שֶבָּהֶם שְפִיכוּת הַדָּם

שֶל כָּל אֵלֶּה שֶעַל חַיֵּיהֶם לֹא חָסוּ

מְמִיטָה סֵבֶל וָאֵבֶל שֶעָיַפְנוּ בָּם לַחְזוֹת

ושְֶאֵין בָּהֶם שוּם צֶדֶק, שוּם חֶמְלָה, שוּם הִגָּיוֹן

וְאִם יֵש  בִּכְלָל עוֹד בַּעַל-בַּיִת לַמְּדִינָה הַזֹּאת

אָז אֱמֹר נָא:  מִי הוּא זֶה אִם לֹא אַתָּה, רִבּוֹן עֶלְיוֹן?

אַתָּה הֲרֵי רוֹאֶה יוֹם-יוֹם כָּל עָוֶל תְּהוֹמִי

בּוֹ הַהֶפְקֵר גּוֹזֵר עַל הַחַפִּים מֵחֵטְא לָמוּת,

אָז מִי הוּא הַמְּבֻגָּר הָאַחְרָאִי עָלֵינוּ, מִי

אִם לֹא אַתָּה מוּל שְכוֹל, מוּל אַלְמָנוּת וּמוּל יַתְמוּת?

אָז שְלַח לָנוּ מִין נֵס, כִּי כְּבָר נִלְאֵינוּ מִלַּחְשֹׂף

אֶת הַטֵּרוּף בּוֹ אוֹר חַיֵּינוּ מִדֵּי יוֹם מֻשְחָר

וּשְלַח לָנוּ קְצָת צֶדֶק וַעֲשֵׂה לָזֶה כְּבָר סוֹף

בִּמְקוֹם לְחַיֵּי אֵלֶּה הַצְּפוּיִים לָמוּת מָחָר.

יוסי גמזו

* * *

מנחם רהט

דן מרגלית: היבט אחר

בשם קדושת השיימינג, כבר אין צורך בפרוצדורה משפטית ובהוכחות!

די להעלות באוב טענות על אירועים שהיו או לא – מלפני 30 שנה,

כדי לתלות איש ציבור בכיכר העיר!

קשה להעריך, מטווח של 30 שנה ויותר, אם ההאשמות שמייחסות מיספר נשים, לעיתונאי הבכיר דן מרגלית, היו או לא היו. בין אם יש גרעין של אמת בסיפוריהן, ובין אם לא, מדובר במשפט שדה פמיניסטי, שבו המאשימות הן גם החוקרות וגם השופטות וגם המוציאות לפועל שמוליכות לעמוד התלייה. והכיל נשען על סיפורים מן הבוידעם שאירעו או לא לפני למעלה משנות דור. איפה הייתן עד היום? למה שתקתן עד עכשיו?

לא היינו נדרשים לסוגיה כאובה זו, אלמלא מנהג חדש שבא למדינה: כל 'באראקודה' ממשמרות המהפכה הפמיניסטית, מסוגלת לרסק לרסיסים בהבל פה סיפור חיים מפואר. די להעלות באוב טענות ומענות שאין מאחוריהן שום חובת הוכחה; ולך תוכיח שאין לך אחות. מי צריך את חזקת החפות ואת בית המשפט לבירור מסודר של האשמות פליליות, אם אפשר לחסל חשבונות בכיכר השוק, באמצעות כיתת ירי?

הציבור היחיד שאולי יכול לבוא בטענות אל מרגלית, הוא הציבור הדתי-לאומי, שנגדו יצא באחרונה במיתקפה בוטה וחריפה, על רקע חצאי האמיתות שפירסמה נכדתו נועה, כלפי חיילי ההסדר בצנחנים, אשר סירבו (מטעמים הלכתיים) לצפות בתרגיל שהדגימה והיפנו עורפם כלפיה, מבלי לציין שכך בדיוק הונחו לעשות ע"י מפקדם שנכח בשטח, כך שכל התנהגותם היתה ברשות ובסמכות.

גם דובר צה"ל נסחף ל'עליהום' כנגד ההסדר'ניקים (אח"כ תיקן את עצמו), ובתגובה פירסם ח"כ בצלאל סמוטריץ' ש"יש סיכום עקרוני שבמחלקות ביני"ש יש הדרכות אבל לא הדגמות של נשים. הגיוני. אם היתה הדגמה והם מחו עקרונית, זו זכותכם המלאה. גם לדתיים מותר לעמוד על זכויותיהם. לא רק לחילוניים."

דן המאופק מאוד איבד את מוסרותיו ופתח בטוויטר את חרצובות לשונו: "בצלאל סמוטריץ׳ מתנשא וגזען ופאשיסט, שונא שלטון החוק וחרפת היהדות ההומניסטית. אבל היכן בנט ושקד, גליק וחוטובלי הדתיים ההגונים שיגיבו? הם פוחדים ממנו?" צייץ בטוויטר.

מצד שני, אפשר ככלות הכול להבין אותו. הסבא הטוב מצא לנכון להגן על נכדתו, גם אם זו הפיצה עלילת דם כוזבת. אין ספק שאילו היתה נועצת בו מראש, היה ממליץ לה לרדת מהסיפור. אבל הנכדה הגיעה, כנראה, לזירה עם המטען החינוכי שקיבלה מהבית, ובעיקר מאביה, ראש אג"ם אלוף אהרון חליווה, שפיתח שנאה עזה כלפי ההסדר'ניקים ("אני שונא את מסלול ההסדר"), ונתן לכך ביטוי כשאסר עליהם, בהיותו מפקד בה"ד 1, להתכנס כמנהגם מידי יום א' בבוקר, בשובם מחופשת שבת, במגרש החניה שמחוץ לבסיס, כדי לבלות את הזמן עד לצהרי היום בלימוד תורה מסודר, באירגונה של עמותת צל"ש בראשות הרב סגן (מיל') פרץ איינהורן.

יש להתייחס לפרשה זו כאל מעידה, בשל הרקע המשפחתי שלה. על פי התנהלותו בעשרות שנות עבודתו העיתונאית, בתקשורת הכתובה והמשודרת, ניתן בהחלט לקבוע כי הפרשן והפובליציסט מרגלית אינו שמאל קיצוני. מרגלית הוא ציוני נאמן בכל רמ"ח ושס"ה, אוהב העם, המדינה והארץ, ומתייחס בכבוד רב לשורשיו היהודיים. בניגוד לכותבים מן השמאל, שרקדו על דמם של מגורשי גוש קטיף, הוא המציא להם את הכינוי החומל והאנושי 'האחים הכתומים' ודרש לעשות עימם צדק. הוא רוחש הערכה רבה לציונות הדתית, לערכיה ואישיה.

אבל הוא לא סלח לאיש, אם גילה שתיעתע בו. כשידיד-נפש קרוב במיוחד אליו, ראש הממשלה אהוד אולמרט, נתפס בעבירות של קלון, ניתק עימו כל מגע, וכתב על כך ספר שלם. כשגילה ב-1977 שהשגריר יצחק רבין מחזיק אלפי דולרים בחשבון בנק בניו יורק, הוא פירסם זאת, למרות שידע שהפירסום יזרז את קריסת שלטון מפא"י. כשחשף סיפור מזוויע על התנהלות בלתי אנושית של משפחת רבין, שהוציאה במירמה גט מידי קצין צה"ל אברהם בן ארצי, בעלה הראשון של דליה רבין, לאחר שנפצע קשה בתאונת אימונים בצבא ב-1975, ואגב כך נישלה אותו מכל בדל רכוש, הוא פירסם זאת, בלי חשבון.

(אגב, אותו בן ארצי, שמשפחת רבין מחקה מתודעתה – לפי חשיפה של דן מרגלית – הוא אביה של נועה רוטמן בן ארצי, נכדתו של יצחק רבין, שחירבה השבוע את טקס הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין והפכה אותו למופע אימים פרטי של השתלחות שיקרית בוטה, קיצונית ומתריסה, מגעילה ותוקפנית, כשכיזבה בין היתר בטענתה שהעיתונאית קרוליין גליק [מעריב וג'רוזלם פוסט], המיטיבה לבטא את עמדות הימין, משמשת עובדת במשרד ראש הממשלה ומקבלת משכורת מן המדינה).

מרגלית, כאמור, לא עשה חשבון לאיש. כששמע במקרה במזנון הכנסת, בתחילת מלחמת לבנון, את ראש הממשלה בגין מרכל באזני המיליארדר שאול אייזנברג: "שרון הוא גנרל מבריק אבל אדם מרושע," מרגלית פירסם, למרות הלחצים שלא לחשוף זאת, בטענה המוזרה שאין מצטטים דברים שנאמרו בשיחות שולחן במזנון הכנסת. ועוד חשף מיד לאחר רצח רבין, שהאלמנה לאה רבין הותירה באוויר את ידו המושטת של היועמ"ש דאז אהרון ברק, במחאה על שמיצה את הדין עם רבין בפרשת חשבון הדולרים הלא חוקי.

בקיצור, אדם ללא חת. ללא מורא. ללא משוא פנים. טובת הציבור וזכות הציבור לדעת, הן שעמדו לנגד עיניו בחשיפות אלה ואחרות, שיקצר המצע מלהעלותן שוב על הכתב.

סיפור מדהים שפירסם לא תפס תאוצה, וחבל. הוא גילה ש'הפרשן הלאומי' משה נגבי המנוח, שמאלן קיצוני וזולל מתנחלים ידוע, שהופיע תמיד באיצטלה של טהרן מתחסד וצדקן, השמיד ראיות, בהיותו תובע צבאי, במשפטו של מחבל פלשתיני, וגרם לזיכויו ולשיחרורו.

באותו עניין טען נגבי בפני הממונה עליו בפרקליטות עו"ד דניאל פרידמן (לימים שר המשפטים) כי אין בתיק נגד החשוד הערבי באשמת הנחת מוקש, מספיק ראיות שיביאו להרשעתו. פרידמן עיין בתיק ומצא כי יש בו הודאה כתובה בחתימת החשוד. פרידמן הניח את התיק בצד, ומשחזר אליו גילה כי מיסמך ההודאה, שעליו היתה אמורה להתבסס ההרשעה, נעלם מן התיק. ואם אין הודאה – אין הרשעה.

חלפה שעה ואחת החיילות בפרקליטות בעזה מצאה את קרעי מיסמך ההודאה בשק הפסולת שנועד להישלח לאשפה. פרידמן נסער וסילק את נגבי מהשירות במחיצתו.

אבל בכך לא תמה הפרשה שהלכה ונשכחה. מרגלית העריך כי הפרשה הושתקה, אף שהיתה ידועה לבכירים בפרקליטות, כולל אמנון סטרשנוב ואילן שיף, רק מפני שנגבי נחשב 'אחד משלנו', איש שמאל שמתריע בשער, וטוען לזכות הציבור לדעת הכול. "האם דווקא במקרה שלו יש להטיל חיסיון," שאל מרגלית את עצמו (על פי עדותו שלו) והחליט לחשוף את הפרשה כעבור 25 שנה, בתוכנית הטלוויזיה שהינחה אז, 'ערב חדש'.

מרגלית הזמין את פרידמן למסור את עדותו על המרקע בפרשת השמדת המיסמך, וגם נגבי הוזמן להשמיע גירסתו. פרידמן נענה ברצון אבל נגבי העדיף לטייח הכול והתעטף בשתיקה ובסירובו להתעמת מול פרידמן בפרשת המיסמך שנזרק לאשפה.

"הוא לא הסתפק בסירובו," חשף מרגלית בהמשך. "נגבי הפעיל לחץ אדיר למנוע הופעת פרידמן בטלוויזיה," ובסופו של דבר הלחץ נשא פרי: האייטם לא שודר ופרידמן, שכבר הגיע לאולפן, שולח הביתה.

נגבי 'אותרג' ע"י התקשורת והמערכת המשפטית, ומרגלית נשאר עם תהייתו: "סביר להניח כי נגבי נוסח 1997 היה דורש בתכניותיו ברדיו, בטלוויזיה ובטורו במעריב לברר סוגיה כזו עד תום."

לבסוף פירסם מרגלית את הסיפור המדהים הזה על 'הצדיק הנודע' בספרו 'ראיתי אותם'. הוא אכן ראה אותם בחולשותיהם, באגו האישי שלהם, באהבתם את עצמם ובשנאתם את זולתם – ולא הסתיר דבר. הכול פורסם בשם זכות הציבור לדעת והחובה העיתונאית.

את ספרו 'ראיתי אותם' (1997) הוא חותם במילים משמעותיות: "לישראל חשוב לקיים בנחישות כל מה שישָן: מסגרת המשפחה והעדה, ושותפות הגורל היהודית."

כמה נכון. וכמה חבל שבנסיבות אלה הוא נאלץ לנטוש את הבמה, בשל מסע שיימינג מיזנטרופי, סיכול ממוקד תחת הכותרת Me Too, ותלונות שלעולם לא יוכלו להתברר.

וְהָאֱלֹקים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.

מנחם רהט

* * *

נפתחה סוכנות לחיסול קריירות

 של גברים בעלי עמדה

בכל תחום ותחום

המתלוננות צריכות רק להתלונן

גם אם ההטרדה המינית

כמו למשל נשיקה בתחת

אירעה לפני יותר מ-30 שנה

או כלל לא אירעה –

הידד למגיפת הטירוף החדש!

לעזאזל עיתונאים כמו ארי שביט

לעזאזל עיתונאים כמו דן מרגלית

אנחנו חיסלנו אתכם ואנחנו נחסל

עוד הרבה מטרידנים כמוכם!

גוּרוּ לכם – כל אלה שטרם הצלחנו לחסל!

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

בחירות נובמבר 2018 –

קריטיות לארה"ב ולישראל

26 באוקטובר 2018

האם טראמפ מהווה רוח-גבית או רוח-נגדית?

בחירות אמצע כהונת הנשיא טראמפ בנובמבר 2018 יקבעו את מרחב התמרון של הנשיא ויעצבו את תפישת העולם של הרשות המחוקקת החזקה בעולם (בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון), השקולה בעוצמתה לרשות המבצעת (הנשיא), ובעלת-הברית העקבית והיעילה ביותר של ישראל, במיוחד מול לחצים שהופעלו על ידי כל נשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה.

אף שטראמפ עצמו אינו עומד לבחירה בבחירות בחודש הבא, הבחירות לבתי המחוקקים – ברמה הפדרלית והמדינתית – יהוו משאל-עם בלתי-רשמי על תפקוד/תדמית הנשיא טראמפ בעיני הבוחר האמריקאי (46% תמיכה ו-52% התנגדות לפי סקר "ראסמוסן" מ-21 לאוקטובר; 44% תמיכה ו-50% התנגדות לפי סקר "גאלופ" מ-24 לאוקטובר; ו-44.2% תמיכה ו-51.9% התנגדות לפי ממוצע הסקרים של RealClear Politics ב-21 לאוקטובר).

האם תדמית טראמפ תפעל כרוח-גבית ותסחוף את המפלגה הרפובליקנית להישגים בבחירות אמצע הכהונה בבית הנבחרים ובסנאט, כפי שהיה – באופן חריג – ב-1934 (רוזוולט), 1998 (קלינטון)  ו-2002 (בוש הבן)?

האם תדמית טראמפ תפעל כרוח-נגדית – כפי שמתרחש בדרך כלל בבחירות אמצע כהונת נשיא – ותגרום לנסיגה רפובליקנית בבתי המחוקקים, ואולי אף לאיבוד הרוב של מפלגת הנשיא בשני הבתים, כמו שאירע בבחירות אמצע כהונת הנשיאים אובמה (2010 ו-2014), בוש הבן (2006), קלינטון (1994), בוש האב (1990), רייגן (1982 ו-1986), קארטר (1978),  פורד/ניקסון (1974), ועוד.

מאז 1950 מפסידה מפלגת הנשיא בבחירות אמצע כהונה, בממוצע, 24 מושבים בבית הנבחרים הפדרלי המונה 435 צירים המתמודדים מדי שנתיים. המינימום הדרוש ב-2018 למהפך פרו-דמוקרטי בהרכב הנוכחי של בית הנבחרים הוא 24: 241 צירים רפובליקנים ו-194 דמוקרטים.

משוכה גבוהה יותר עומדת בפני מהפך דמוקרטי בסנאט המונה 100 סנאטורים הנבחרים ל-6 שנים, כאשר מדי שנתיים עומדים שליש מהמושבים לבחירה. 35 הסנאטורים שיתמודדו בנובמבר 2018 כוללים 26 דמוקרטים (10 ממדינות שהצביעו ב-2016 עבור טראמפ ו-13 ממדינות עם מושל רפובליקני) ורק 9 רפובליקנים (רק 1 ממדינה שהצביעה ב-2016 עבור הילארי קלינטון ואף אחד ממדינות עם מושל דמוקרטי).

שמירה על הרוב הרפובליקני בשני הבתים תאפשר חופש פעולה יחסי של הנשיא הרפובליקני, דונאלד טראמפ. לעומת זאת, איבוד הרוב באחד מבתי המחוקקים או בשניהם, יכביד על כושר התמרון של הנשיא בזירה הפנימית והבינלאומית – ואולי אף ישתק אותו – כתוצאה מעוצמת הרשות המחוקקת, שנתפשה בעיני האבות המייסדים של ארה"ב כבלם בפני רודנות אפשרית של הרשות המבצעת.

עוצמת הבוחר והמחוקקים

עוצמתם הייחודית של בית הנבחרים והסנאט נקבעה בחוקת 1789, המקדשת את עיקרון החירות, ופועלת להבטיחו על ידי העצמתה ועצמאותה המוחלטת של הרשות המחוקקת, שלה מוקדש פרק הפתיחה של החוקה. במקביל, החוקה מגבילה את עוצמת הנשיא, שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם במליאה ובוועדות. נשיא יכול לחתום על הסכמים בינלאומיים, אך אישרורם מחייב תמיכת שני שלישים מהסנאט. מינוי שגרירים על ידו כרוך באישור רוב הסנאטורים.

שאפתנות הרשות המבצעת נבלמה על ידי הפרדה מוחלטת בין שלושת הרשויות השקולות בעוצמתן, מיסוד מערכת איזונים וריסונים, הענקה למחוקקים את "כוח הארנק" (תקציב) וסמכות הפיקוח (oversight) על הרשות המבצעת, הקמת שיטת ממשל פדרלית מבוזרת-סמכויות (שלטון מרכזי בוושינגטון לצד 50 רשויות מחוקקות ומושלים מדינתיים), והענקת עוצמה רבה לבוחר שהוא – יותר ממנהיגי המפלגות – קובע מדי שנתיים את מאזן הכוחות ואת כושר התמרון של הנשיא.

לכן, נאמנות המחוקקים נתונה, בראש ובראשונה, לבוחרים באזורי הבחירה (צירי בית הנבחרים) ובמדינות (סנטורים) יותר מאשר למפלגותיהם ולנשיא. התעלמות מהבוחרים מובילה לתום קריירה פוליטית, כפי שאירע ב-1994 ליו"ר בית הנבחרים הדמוקרטי, תום פולי, וב-2014 למנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, אריק קנטור, שהתמקדו בקידום אינטרסים כלל-ארציים, אך התרחקו מ-700,000 תושבי אזורי הבחירה שלהם, ולכן הובסו על ידי יריבים עלומי-שם.

התנהלות מחוקקים לפי "מה שרואים מכאן (וושינגטון) לא רואים משם (באיזור הבחירה ובמדינה)" נחשבת להתאבדות פוליטית. כוח הבוחרים גרם להתנגדות צירי בית הנבחרים הדמוקרטים (מאזורי בחירה העלולים להיפגע מיבוא) להסכמי הסחר החופשי שחתם קלינטון עם סין (2/3 מהצירים הדמוקרטים התנגדו ב-2000) וקנדה (למעלה מ-1/2 התנגדו ב-1993). ההסכמים אושרו בסיוע מחוקקים רפובליקנים.

החוקה מעניקה לקונגרס את הכוח להגביל, לשנות, להשעות, לבטל, לממן/ליבש ולחקור מדיניות (כולל בריתות ואמנות) של נשיא, להקים/לבטל סוכנויות ממשלה (ב-1947 וב-2001 הקים הקונגרס את ה- CIAואת המשרד לביטחון פנים), ליזום/לבטל פיתוח מערכות נשק, לאשר/לדחות מינויים בכירים, לאשרר/לדחות אמנות, בריתות והסכמים, להטיל/לבטל סנקציות על מדינות זרות, ועוד.

את חוקת ארה"ב אפשר לשנות/לתקן רק ברוב של שני שליש בבית הנבחרים ובסנאט, בנוסף לשלושה רבעים של בתי המחוקקים ב-50 המדינות. רוב מסיבי זה קשה מאד לגבש, ולכן רק 27 תיקונים לחוקה אושררו עד היום.

אמנם המחוקקים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים – המעסיקים את בוחריהם – ולא בנושאי חוץ וביטחון, הזוכים להתעניינות מצומצמת של הבוחרים. אבל כאשר נשיא מתנהג כשליט יחיד, מתעלם בבוטות מהרשות המחוקקת, מיישם מדיניות כושלת, או סוטה משמעותית מדעת הקהל – שני בתי הקונגרס (ובמיוחד הסנאט) מסוגלים להפגין שריר חזק ולכפות רצונם על הנשיא ואף לשתקו, גם בתחומי חוץ וביטחון. הרחבת והשרשת תופעת הגלובליזציה מגבירה את תלות אזורי הבחירה בזירה הבינלאומית, ומכאן הזינוק במספר המחוקקים המעורבים בתחיקות העוסקות בסחר בינלאומי וגם בענייני חוץ וביטחון, בניגוד למספר המצומצם מאוד (חד-ספרתי בסנאט) שהיה מעורב בנושאים אלו עד שנות השמונים של המאה הקודמת.

לרסן את המפקד העליון

הנשיא אמנם מכונה "מפקד על " (Commander-in-Chief) אך חופש פעולתו – גם בנושאי חוץ וביטחון – נתון בידי הקונגרס.

לדוגמא, ב-1974 אישר הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק", שהביא לעליית מיליון יהודי ברה"מ, למרות התנגדות הנשיא ניקסון ו...ממשלת ישראל (שחששו מהקצנת ברה"מ, גם בתחום האנטישמיות).

ב-1964 העניק הקונגרס לנשיא ג'ונסון אישור למלחמה בוויטנאם ("תיקון מפרץ טונקין"), אך ב-1973 הביאו שני בתי הקונגרס – למרות התנגדות הנשיא ניקסון – לסיום המעורבות הצבאית של ארה"ב בוייטנאם, לאוס וקמבודיה ("תיקון איגלטון" ו"תיקון צ'רץ-קייס" – 1973), וכך גם באנגולה ("תיקון קלארק" – 1976) וניקרגואה ("תיקון בולנד" – 1984).

ב-1973 דחה הקונגרס וטו של הנשיא ניקסון ואישר את "חוק סמכויות המלחמה", המגביל את יכולת הנשיא להיכנס למלחמה ארוכה.

ב-1977 מנע הקונגרס מכירת מטוסי AWACS לאיראן. 

ב-1986 הדף הקונגרס וטו של הנשיא רייגן, והאיץ את הפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה על ידי אישור "החוק נגד אפרטהייד".

ב-1999 חתם הנשיא קלינטון על הסכם בינלאומי לצמצום ניסויים גרעיניים, אך עד היום לא אושרר ההסכם על ידי הסנאט.

חוק תקציב הביטחון של 2012 שאושר על ידי הקונגרס כלל סנקציות נגד איראן – בניגוד לעמדת אובמה – שהביאו לקיצוץ של 50% ביצוא נפט מאיראן.

ב-2012 קיצץ הקונגרס – בניגוד לעמדת אובמה – 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים. 

ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) שנחתם על ידי הנשיא אובמה, ובכך איפשר לנשיא טראמפ לפרוש ממנו ב-2018.

בספטמבר 2016 נחקק חוק – שהתגבר על וטו של הנשיא אובמה – המאפשר לאזרחי ארה"ב לתבוע ממשלות זרות בגין פעולות טרור.

מ-2009 ועד 2016 מנע הקונגרס מאובמה לסגור את מתקן הכליאה של טרוריסטים אסלאמיים בגואנטנמו.

ב-2017/18 אישר הקונגרס ברוב סוחף – בניגוד לעמדת טראמפ – את "חוק הסנקציות נגד יריבי ארה"ב" המטיל סנקציות על רוסיה בגין פעילותה העויינת בתחום הסייבר, ומקשה על הנשיא למתן, או לבטל, את הסנקציות.

הקונגרס וישראל

בהיותה הנציגה האותנטית ביותר של ציבור הבוחרים, הרשות המחוקקת מבטאת את היחס המיוחד של הציבור האמריקאי למדינה היהודית מהמאה ה-17 ועד היום. לפי סקר שנתי של "גאלופ", ב-2018 ישראל נהנית מ-74% תמיכה, לעומת 71% ב-2017 ו-2016. רוב הציבור האמריקאי ונבחריו אינם רואים בישראל נושא-חוץ שגרתי, אלא בעלת-ברית ייחודית, ערכית ואסטרטגית, באזור חיוני לביטחונה הלאומי וכלכלתה של ארה"ב.

לדוגמא, ב-1891 – שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון – נמנו מנהיגי בית הנבחרים והסנאט על 431 אישים אמריקאים (כולל נשיא בית המשפט העליון מלוויל פולר) שחתמו על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

ב-1948 פעלו מחלקת המדינה, הפנטגון, ה- CIAוה"ניו יורק טיימס" למניעת הקמת המדינה היהודית, בניגוד לעמדת הציבור ונציגיו בקונגרס.

ב-1957 הצליחו מנהיגי הקונגרס – ובראשם הסנטורים לינדון ג'ונסון ווויליאם נולאנד – להניא את הנשיא אייזנהאואר מכוונתו להפעיל לחץ כלכלי ומדיני רב עוצמה על ישראל כדי לשכנעה לסגת מחצי האי סיני, אך ממשלת ישראל היא שהסכימה לנסיגה מלאה....

ב-1990 סיכל הקונגרס את כוונת הנשיא ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'ים בייקר לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל.

בשנים 1992-1990 יזם הקונגרס (ובמיוחד הסנטור דניאל אינוייה) שורת תיקוני-חוק שהרחיבו את שיתוף הפעולה עם ישראל, למרות התנגדות הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר.

באוקטובר 1995 ויולי 1999 התכוון הקונגרס האמריקאי לממש את העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל דרשו לאפשר לנשיא האמריקאי לדחות את המימוש....

ב-2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", סיכל הקונגרס את כוונת הנשיא אובמה לעכב את מימון הרכש של "כיפת ברזל" (225 מיליון דולרים) כאמצעי לחץ על ישראל.  אבל ב-2016 ספג הקונגרס סטירת לחי מהנשיא אובמה ומישראל, כאשר נחתם הסכם להגדלת סיוע החוץ השנתי לישראל ל-3.8 מיליארד דולר לעשר השנים הבאות, במסגרתו התחייבה ישראל להימנע מפנייה לקונגרס להרחבת שיתוף הפעולה עם ארה"ב, למרות שהקונגרס הוא רשות ממשל שקולת-כוח לנשיא, בעלת "כוח הארנק" ויוזמת סדרתית בהקשר ישראל.

תשתית האהדה למדינה היהודית בקרב הבוחרים מהווה קרקע פורייה להמשך דבקות הקונגרס בשידרוג יחסי ישראל-ארה"ב, למרות פרישת מספר רב-יחסית של מחוקקים ותיקים שתרמו רבות להשבחת יחסי ישראל-ארה"ב (הסנטורים אורין האטץ' ות'אד קוקראן, וצירי בית הנבחרים פול ראיין, איליאנה רוס-לטינן, אד רויס, טד פו, טרנט פרנקס, דניס רוס, ועוד), על אף בחירתם הוודאית של מיספר מחוקקים ביקורתיים/עוינים כלפי ישראל (לדוגמא, אילהאן עומאר, ראשידה טלאייב ואלכסנדריה, אוקסיו-קורטז), ולמרות חוסר-הוודאות האופף את מערכת הבחירות ואת דפוסי הצבעתם של מחוקקים צעירים שיצטרפו לקונגרס בינואר 2019.

התייחסות רוב המחוקקים בקונגרס החדש כלפי ישראל תעוצב, בעיקר, על ידי התייחסותם החיובית של רוב הבוחרים בארה"ב למדינה היהודית.  התייחסות המחוקקים תושפע גם מתרומת ישראל לעמידה מול אתגרי ביטחון לאומי וביטחון פנים של ארה"ב – כגון איום האייתולות על אינטרסים אמריקאים ביטחוניים וכלכליים במפרץ הפרסי, חצי האי ערב, ירדן, מצרים, האוקיינוס ההודי, אפריקה וחדירה הדרגתית של האייתולות לאמריקה הלטינית (ונצואלה, קובה, בוליביה, אקוודור, ניקרגואה, ו"גן העדן" לטרור באזור הגבול המשותף לברזיל, ארגנטינה ופרגוואי); המלחמה בטרור הסוני והשיעי הפועל במזרח התיכון וברחבי העולם (לדוגמא, השתרשות החיזבאללה בדרום אמריקה); הצורך למנוע הפלתם של משטרים ערביים פרו-אמריקאיים החשים על צווארם את מאכלת האייתולות והטרור הסוני. כמו כן נאמנותה ללא-סייג של ישראל ויכולותיה המוכחות בתחומי המודיעין, הלוחמה בטרור, הלוחמה הקונבנציונלית, הסיוע למדינות ערב הפרו-אמריקאיות, לוחמת הסייבר, פיתוח אמצעי לחימה, שדרוג אמצעי לחימה אמריקאים וחדשנות בתחומי ההייטק האזרחי המקדמים  – באופן ייחודי – את ביטחונה וכלכלתה של ארה"ב.

אבל, אין להתייחס לאהדת הבוחר/ת והמחוקק/ת האמריקאים כמובנת מאליה, ואין להניח שהם מודעים לתרומתה הייחודית של ישראל לארה"ב, העולה על היקף "סיוע החוץ" השנתי, המהווה למעשה השקעה אמריקאית בישראל המניבה ערך מוסף של מאות אחוזים.

תחת זאת יש להעמיק ולהרחיב באופן משמעותי את פעילות ישראל ברחבי ארה"ב (ובמיוחד באזורים מחוץ לערים הגדולות) ובמסדרונות הקונגרס (ובמיוחד בקרב המחוקקים החדשים), שהוא זרוע הממשל העקבית ביותר בתמיכתה השיטתית והפורייה בהרחבת ובהעמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים בין ישראל לארה"ב.

יורם אטינגר

* * *

יהודה דרורי

זדורוב כוכב עליון בטלוויזיה

כל רשתות הטלוויזיה שלנו הערב [25.10] הקדישו (כל אחת) יותר מ-30 דקות לקשקש על הנושא הטראגי של רצח תאיר ראדה בגלל איזו שערה שנמצאה בזירת הרצח ושאינה מתאימה לרוצח זדורוב.

מבלי להתייחס לפרטי ה"מימצא המרעיש", רצוי שנזכור שהרצח בוצע בבית שימוש ששם יש הרבה מאד שערות לא מזוהות (אז אולי בתיאוריה היו הרבה רוצחים....) לפיכך, עורך דינו קובע שיש לשחרר את זדורוב מיד – אדם שהורשע 3 פעמים בבתי הדין שלנו ברצח וכל פעם איזה עורך דין מנסה לצאת מאלמוניותו על ידי גילויים מרעישים שיזכו אותו בפרסום.

לסיום, אני מזכיר כאן לקוראים כי זדורוב נלכד מיד לאחר הרצח, הוא עבד במקום והודה מיד ברצח הנערה בפרטי פרטים ואף שיחזר זאת לפני מצלמות המשטרה. התברר שהוא אפילו הצליח להשמיד את בגדיו לפני שנתפס... יותר מאוחר הוא כנראה הבין שהוא "מעדן  טעים" לכל עורך דין, והחליט לסגת מגירסתו וטען לחפותו ולטובת כל מיני תאוריות קונספירציה.

מרגיז כיצד התקשורת שלנו קונה זאת בשקיקה ומשעממת אותנו ב"תאורים מדהימים" כאשר היא לא מספרת למאזינים, לצופים ולקוראים, דבר פשוט – רוצח הודה ברצח ובזה זה נגמר!!

הקבוצה הז'בוטינסקאית בליכוד נגד נתניהו

אין זה סוד שהליכוד התרחק מאד מ"תנועת החרות" שמנהיגה היה מנחם בגין ז"ל. כולנו עדים לכך שהקבוצה שבגין עמד בראשה הייתה אמנם ציונית-ימנית ועיקשת אולם, גם נלחמה על דעותיה בצורה פרלמנטרית הוגנת שהביאה לה בסופו של דבר את השלטון בבחירות כחוק.              

כיום אנחנו מוצאים שהחבורה שהלכה שנים רבות עם מנחם בגין כבר לא קיימת בליכוד, רוב  אנשיה נדחו ע"י נתניהו או עזבו בשאט נפש את המנהיג הנוכחי הנהנתן והמושחת – שהוא ממש ההפך ממנחם בגין ז"ל.... נתניהו בהחלט מודאג מהאפשרות שגדעון סער יארגן קבוצה זו עם מרידור ובני בגין ועם תמיכת רובי ריבלין, וינסו יחד לתפוס שוב את הנהגת הליכוד כאשר ה"חיילים" העומדים כיום לרשותו של ביבי, חלקם נמצאים בחקירות, ויש כמה מעטים ועלובים – וכאשר הוא עצמו, למרות הישגיו המנהיגותיים במדיניות החוץ והכלכלה, נשאר ללא בסיס איתן במפלגתו.

לכן, הסיבה שהוא שולח אגרופים לכל עבר ברורה למדי, כנובעת או מפראנויה פוליטית או... ממיספר "הוכחות" (לדבריו), למהלכים נגדו ש"אינו יכול לגלות מקורן..." האם השב"כ האזין לגדעון סער ולבני בגין ולנשיא המדינה וזה הועבר לו?

שווה חקירה מיידית!

יהודה דרורי

 רמה"ש

* * *

רוֹן גֵּרָא

הַסֶּלַע הַיָּרֹק

בְּטֶנְדֶּר הַוִּוילִיס הַסָּגוּר

שֶׁבִּימוֹת הַשָּׁבוּעַ שִׁמֵּשׁ לַחֲלֻקַּת

לְחָמִים שֶׁל הַמַּאֲפִיָּה

נָסַעְנוּ  הַשְּׁכֵנִים בַּשַּׁבָּתוֹת לְחוֹף הַיָּם.

הִרְגַּשְׁנוּ, כִּדְגֵי רְקָק מְלוּחִים

מְזִיעָה.

אָבִי הָיָה גִּבּוֹר הַשַּׂחְיָנִים

עַד מֵעֵבֶר לַסֶּלַע הַיָּרֹק חָתַר

בִּזְרוֹעוֹתָיו הַחֲזָקוֹת,

אַחַר כָּךְ עָמַד עַל הַסֶּלַע בְּגַאֲוָה

בְהַבְלָטַת שְׁרִירָיו מֵהֲרָמַת הַמִּשְׁקוֹלוֹת.

הַשְּׁכֵנִים וַאֲנִי בְּתוֹכָם, הִשְׁתַּכְשַׁכְנוּ

בַּמַּיִם הָרְדוּדִים.

אֲחִי הָאֶפִּילֶפְּטִי מֵעוֹלָם לֹא

נִלְקַח לַיָּם.

כְּכָל שֶׁאָחִי הָלַךְ וְהִתְבַּגֵּר

וּמַחֲלָתוֹ גָּבְרָה

הֵחֵל אָבִי יוֹתֵר וְיוֹתֵר לְהִתְמַסֵּר

וּלְוַתֵּר

עַל תַּעֲנוּגוֹ הַיָּחִיד

הַיָּם.

בְּחַיֵּי הַצְּעִירִים נִסִּיתִי לְחַקּוֹתוֹ

נִפַּחְתִּי שְׁרִירִים,

שָׂחִיתִי אֶל הַסֶּלַע

הִתְנַדַּבְתִּי לַצַּנְחָנִים

בְּכָל זֹאת

לֹא פָּרַצְתִּי מֵעֲמָקִים

נִשְׁאַרְתִּי

עָדִין.

חוֹלֵם

מִבַּעַד לְסִיעָה שֶׁל

צְלָלִים אֲפֹרִים.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 28.10.18

* ברית ייעוד – תחושה אותנטית של שותפות גורל אופפת אותנו, לשמע הטבח האנטישמי המזעזע בפיטסבורג.

נסיעתו המיידית של השר לענייני תפוצות נפתלי בנט לפיטסבורג היא מסר חשוב של שותפות בינינו לבין אחינו בגולת ארה"ב.

מן הראוי שלא תהיה זו רק ברית גורל, אלא גם ברית ייעוד. מן הראוי שלא רק אסונות יאחדו אותנו, אלא נהיה מאוחדים גם בימי שלום, בשותפות תרבותית, רוחנית ודתית, בין המדינה היהודית לבין העם היהודי כולו, על כל זרמיו.

ההגדרה מדינת הלאום של העם היהודי, שבאיחור של 70 שנה היא כעת הגדרה חוקתית – מחייבת. היא מחייבת את ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי כולו, ולא רק של זרם אחד בתוכו.

יהי זכרם של אחינו, שנרצחו בידי בן עוולה, ברוך.

* תוצאה ישירה של מדיניות ה"הכלה" – ביום חמישי נורתה רקטה משטח עזה לעבר המועצה האזורית אשכול, ונפלה בשטח פתוח. ב"הארץ" האירוע דווח בעמ' 22, בחלקו התחתון של העמוד, בצד ימין בידיעה קצרצרה. ב"ישראל היום" הוא דווח בעמ' 9, בפסקה קטנטנה בתוך ידיעה על העברת הדלק הקטארי לרצועה, ללא איזכור בכותרות המשנה. ב"ידיעות אחרונות" הוא כלל לא דווח.

האם יש קשר בין ההתעלמות הזאת, להסלמה למחרת? קשר ישיר נקודתי, כנראה שלא. אבל זה בהחלט סימפטום למה שקורה בגבול עזה בשבעת החודשים האחרונים. לאחר ארבע שנות שקט (הגם שלא מוחלט), מאז "צוק איתן", נוצר מצב שבו ישראל משלימה עם רמת אלימות וטרור עד גובה מסוים של הלהבות, ומדובר בגובה לא קטן. היא מגיבה בעוצמה על מתקפות רקטות, ו"מכילה" עצימות נמוכה יותר. זה החל במדיניות הכושלת והבלתי מוסרית של "הכלת" טרור ההצתות והנה, גם ירי רקטה בודדת אנו מכילים, אם במקרה לא היתה פגיעה ישירה. כאשר ביום שבו יש "רק" 7 הצתות, כלומר "רק" 7 ניסיונות הצתה הצליחו, אנו מכנים זאת "רגיעה" –אנו מזמינים הסלמה.

הגישה הזאת בלתי סבירה, מנוגדת לתפיסת הריבונות של כל מדינה ולחובתה של המדינה להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחיה.

על ישראל לחתור להסדרה ובמקביל – לפעול בכוח נגד הטרור. אולם ההסדרה מחייבת הפסקה מוחלטת של האלימות הפלשתינאית והפעולה בכוח צריכה להיות בעקבות כל הפרה. ה"סבבים" אחת לכמה שבועות נובעים מכך שאי אפשר לשמור על רמה "נסבלת" בלי שהיא תסלים.   

* בין הפסקה לאש – הפסקת אש? אני בעד. תמיד עדיפה הפסקה על אש. אולם זאת רק אם אכן האש פוסקת. הצתות – הן אש. בלוני תבערה – הם אש. חניקת יישובינו בעשן היא התגלמות הקלישאה שאין עשן בלי אש. מטעני חבלה ורימונים לעבר כוחות צה"ל אינם "הפגנה" אלא אש. ניסיונות לחבל בגדר הגבול ולחדור לישראל – הם אש. כל עוד אלה נמשכים זו אינה הפסקת אש, ואם אין הפסקת אש, על ישראל לפעול בעוצמה.

* הדדיות – כמויות המים שישראל מעבירה לירדן כפולות ממה שישראל התחייבה בהסכם השלום, למרות המשבר במשק המים ומצב הכינרת. והירדנים זקוקים, כל כך זקוקים למים האלה.

על ישראל להבהיר לירדן, שאם תפגע בהסדרים בערבה ובנהריים, זה רק אחד המנופים שהיא תפעיל נגדה. אם הירדנים מנצלים לקונה בהסדר כדי לפעול בניגוד לרוח ההסכם, שיצפו להדדיות.

* טיהור אתני – שטחי המחלוקת בערבה ובנהריים, הם בריבונות ירדן, על פי הסכם השלום. כלומר, אין מחלוקת על הריבונות. אז במה מדובר? ברצון של הירדנים לכך שהשטח יהיה יודנריין, נקי מיהודים. ובמקרה זה, אפילו לא ממגורי יהודים, אלא משטחים המעובדים בידי יהודים. זאת השקפת עולם של טיהור אתני. 

* אנחנו פה במזרח התיכון – כאשר נתניהו מדבר על הקשר עם "המדינות הערביות המתונות", הוא מתכוון, בין השאר, לסעודיה. רצח העיתונאי חשוקג'י הוא רק דוגמית קטנה איזו מין "מתינות" זאת. ובכל זאת, נתניהו צודק. יחסית למדינות הערביות והמזרח תיכוניות, סעודיה היא מדינה מתונה. יחסית למדינות כמו סוריה ואיראן, היא מאוד מתונה. וגם טורקיה המתחסדת, קיצונית יותר מסעודיה.

האם נכון שישראל תחתור לנורמליזציה עם דיקטטורות מן הסוג של סעודיה? בהחלט כן. יתר על כן, הלוואי שיכולנו להגיע לשלום ולנורמליזציה גם עם המדינות הקיצוניות.

אנחנו חיים במזרח התיכון. כפי שאנו המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כך אנו גם המדינה הדמוקרטית היחידה במזה"ת, וכנראה שזה לא ישתנה בקדנציה שלנו. אין זה מתפקידנו לחנך את שכנותינו, אלא לשמור על זהותנו ומהותנו היהודית והדמוקרטית, ולחתור לשלום ולנורמליזציה עם שכנינו, תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו.

הביקור הפומבי של נתניהו בעומן, משרת בהחלט את האינטרס שלנו והוא הישג מדיני חשוב ומבורך.

* חוסר אחריות – כשהתגייסתי לצה"ל, הרמטכ"ל היה מבוגר יותר מאבא שלי. וזה בהחלט דבר סביר ונורמלי. היום, לראשונה, נבחר לתפקיד הרמטכ"ל נער צעיר ממני. וזה נראה לי כבר חוסר אחריות משווע.

* מפקד למופת – וברצינות – הבחירה בכוכבי היא בחירה מעולה בלוחם ובמפקד למופת. ובנוסף לכך, אני שמח על כישלון הקמפיין המקארתיסטי המכוער נגדו, שניסה להציג אותו כ"שתול" של "אַקֶרֶן".

* קונספירציה חולנית – מה עומד מאחורי תאוריית הקונספירציה המטורללת שהומצאה ב"סביבתו" של נתניהו, על פיה נשיא המדינה רוקח מזימה לעוות את תוצאות הבחירות הבאות, וגם אם נתניהו יבחר, לא להטיל עליו את הקמת הממשלה?

ארבע אפשרויות:

א. עוד ביטוי לפרנויה החולנית המאפיינת את נתניהו משנים.

ב. עוד נדבך במסעות הנקם, ההסתה והשיימינג הבזויים שנתניהו מוביל נגד נשיא המדינה ריבלין.

ג. סיכול ממוקד לגדעון סער, מקורבו של ריבלין ומי שפרנויית נתניהו סימנה כאיום, לקראת הפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת.

ד. נתניהו יודע, שהמון חסידיו השוטים, עובדי האלילים, יקנו את הקונספירציה החולנית הזאת בלי לשאול שאלות.

איזו מן האפשרויות היא הגורם לתאוריה המופרעת?

ארבעתן.

(אגב, את ההערה הזאת כתבתי והעליתי כרשומה בפייסבוק מיד כששמעתי את התיאוריה, עוד לפני שהוזכר שמו של סער).

* לא עזר לו – במידה מסוימת, יש צדק פואטי בהתנכלות המכוערת לסער. הוא לא העז להתייצב בעוז להגנת ריבלין מול מסעות ההסתה, השיימינג והעלילות שנתניהו הוביל נגדו. מסתבר שזה לא עזר לו.

* התגלמות הממלכתיות – על מי יטיל הנשיא ריבלין את הרכבת הממשלה הבאה?

על מי שרוב חברי הכנסת ימליצו עליו.

מה הסבירות שהוא ינהג אחרת?

0%.

על סמך מה אני כל כך בטוח?

ראשית, על כך שבכל שנות המדינה, ב-100% מהמקרים, לא היה אף מקרה שהנשיא נהג אחרת.

שנית, כי קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך ינהג רובי ריבלין, שהוא התגלמות הממלכתיות וההדר הבית"רי.

יש במערכת הפוליטית רק אדם אחד שאם יהיה נשיא הוא עלול לנהוג אחרת. האיש שבדה מלבו את תאוריית הקונספירציה החולנית כדי לחסל את גדעון סער ולהמשיך להסית נגד הנשיא.

* מתי זה התחיל? – זה התחיל כשהוא העליל על דוד לוי, כאילו נציג שלו איים עליו שיפיץ קלטת לוהטת המתארת את בגידתו בשרה, אם לא יסיר את מועמדותו בפריימריז בליכוד 1993.

* חלופה מנהיגותית – אם גדעון סער בוחר, משום מה, להישאר בליכוד, עליו לגלות מנהיגות, להציב חלופה ערכית, לעמוד בראש מחנה הליכוד הממלכתי, לעומת מחנה הליכוד הביביסטי. ברור שהוא לא יניב תשואה משמעותית בתקופה הקרובה, אך בטווח הרחוק יותר, הוא עשוי להנהיג את הליכוד ולהחזיר אותו אל דרך הישר.

* התעלמתי מן הפרובוקציה – בפאנל שבו השתתפתי אתמול, אמרה מישהי מהקהל, שאנחנו שולחים את הילדים שלנו למסע לאושוויץ, הם רואים שם מה הנאצים עשו, אח"כ הם מתגייסים וממלאים פקודות לירות בערבים שמרימים ראש.

העדפתי לא להיכנס לסמטה האפלה הזאת, לדבוק בנושא של רב השיח (על ה"תקווה" כהמנון הלאומי. למרבה הצער זה נושא במחלוקת) והתעלמתי מן הפרובוקציה.

האם צדקתי? איני בטוח. יכול להיות ששתיקה עלולה להתפרש כלגיטימציה לדברי הבלע.

* איש רע – אני מכיר שנים רבות את אסנת וְווֹני חיות, שבנם עילי נפצע קשה בטקס חניכה מטופש ומיותר ביחידת "מגלן". אימו היא ממייסדות קיבוץ אורטל.

צפיתי השבוע בכתבת טלוויזיה מרגשת על מלחמת השיקום של עילי – איזו עוצמה, איזו נחישות, איזו דבקות במטרה; הן דבקות במטרת השיקום והן דבקות בדרך בה בחר, להיות לוחם. רצונו – לחזור להיות לוחם, כפי שאמר בכתבה. בחירתו להיות לוחם ביחידה מובחרת הייתה חרף העובדה שהנו ספורטאי מצטיין, שהוצעו לו כל התנאים שצה"ל מספק לספורטאים מצטיינים. הוא העדיף להיות לוחם, על פי ערכיו וכפי שחונך במשפחתו ובמושב, על פני הקריירה. בכתבה במהדורה המרכזית של חברת החדשות, ראינו דמות מופת ומשפחת מופת.

כשציפיתי בכתבה ידעתי, ואמרתי לבני משפחתי, שמחר יפרסם רוגל אלפר פשקוויל שיימינג נגד עילי ומשפחתו בשוקניה. התחביב של אלפר הוא לבטא שמחה לאיד, שנאה ובוז למשפחות שכולות, לפצועי צה"ל ולנפגעי הטרור. אין דבר שעושה לו טוב יותר מלהשפיל משפחות כאלו ולזרות מלח על פצעיהן.

למחרת בבוקר – נדהמתי. לא התפרסם הפשקוויל הצפוי של אלפר. איך זה ייתכן? איך הוא החמיץ את ההזדמנות? מה קרה?

חלף יום נוסף, והפשקוויל פורסם. וכך הוא מתחיל: "כתבת 'לוחם צה"ל המשתקם מפציעה קשה' היא הז'אנר הכי לאומני בחברה הישראלית, ומשמשת להפצת רעל שמוזרק היישר לתודעת האזרחים והופך אותם למורעלים." חייל פצוע שדבק בפטריוטיות שלו הוא "סצנת תיאטרון האבסורד האולטימטיבית" וכו' וכו' וכו'.

מעבר להיותו של אלפר מטיף אוטו-אנטישמי, הוא פשוט איש רע. קודם כל איש רע. והוא ניגודו המוחלט של עילי חיות, מלח הארץ.

* רק שאלה – אני רק שאלה. האם בשלושת הימים עד הבחירות, יישלחו פקחי עירייה לתת קנסות חנייה?

* ביד הלשון: ארנונה – בשבוע הבא תתקיימנה הבחירות המוניציפליות. ומהי המילה הכי מוניציפלית שיש? ארנונה, כמובן.

מי זאת אותה ארנונה, שזכתה לכבוד המפוקפק שהמס המוניציפלי ייקרא על שמה?

ובכן, המס אינו מנציח אף ארנונה. ארנונה היא מילה בארמית, המופיעה בתלמוד, שמשמעותה – מס חקלאי. יתכן שמקורה במילה הלטינית אנונה, שציינה באימפריה הרומית את היבול השנתי.

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

י"ג.  קריעת ים סוף באשקלון

כנראה שאני שייך לאלה שלא לומדים לקח. כמו שבקיבוץ חיכיתי חצי שנה עד שהעזתי לשאול את אילון שרמן, מה עם  החוג הדרמטי שהובטח לי,  ככה עכשיו חיכיתי באלם חודש שלם עד שיקראו לי לבוא לצילומי היום האחרון.

רק כשבועיים אחרי שנגמרו כל הצילומים העזתי להרים טלפון לבומבה לשאול מתי יקראו לי.  בומבה לא זכר בשביל מה לקרוא לי, וכשהזכרתי לו את תפקידי הקולנועי, נשם לרווחה ואמר לי: " אל תדאג, הסתדרנו לבד. לא רצינו להטריח אותך, אז לקחנו את הצלם דוד גורפינקל והוא עשה את התפקיד שלך."                                          

כמעט התפוצצתי. בתור מי שגדל בבית שבו  יודעים  שהבטחות צריך לקיים, לא הבנתי איך  הוא יכול היה לעשות לי כזאת?  הרי ידע שחשוב לי  לראות  וללמוד איך מפיקים סרט.

שאלתי אם לפחות אוכל לראות איך עורכים את הסרט.

אמר: "בהחלט. בשבילך אני אעשה הכול,  אבל יש בעיות..."                         

מסתבר שאחרי  שבועיים שבהם  זאב חבצלת עבד על העריכה, נבון הביא כמה מומחי קולנוע והם פסקו שהסרט חובבני ורואים שעשה אותו במאי חסר ניסיון. חבצלת נעלב, אמר שימצאו עורך אחר, חזר לבית אלפא והמשך העריכה נתקע.

כאן עליי לגלות שהעוז לטלפן לבומבה כדי לשאול מתי יזדקקו לי, לא נבע מאומץ לב, אלא מתוך רגשי אחריות. היחסים שלי עם יעל התהדקו באותה תקופה, אני הרגשתי שמצאתי סוף סוף את מי שיודעת להחזיר אהבה בלי לשאול, מה זאת אהבה? היינו נפגשים כמעט כל יום, חוץ מיום שלישי שבו השתתפתי, כביכול, בחוג לידיעת הארץ. כך קראתי לפגישות השבועיות שלי עם נאווה, כשהשורש של 'ידיעת', משמש לי כיסוי למהות החוג. 

ידעתי שלא רק לי, אלא גם ליעל, יש כבר נכונות נפשית, לגול את האבן מפי הבאר, אבל לא רציתי  לעשות זאת במשרד. חיפשתי מקום יותר רומנטי שבו נצא שנינו לטיול מחוץ לעיר ושם תחת שמי כוכבים זוהרים, נרשה לגזר שלי לגזור את גורלו של אותו מסך עדין, האחראי על תום תקופת התמימות. 

נכון שפעם כבר קרה לי כזאת במכונית של אבי, אבל אז הדבר אירע בטעות, מתוך התפרצות יצרים  שנבעה מחוסר ניסיון, וזה לא נחשב. עם כל האחרות שקדמו ליעל נזהרתי שלא לפגוע בשלמותן, בעיקר מפני שחששתי שהדבר יחייב אותי  לקשור את חיי בחייה, אבל את יעל, ידעתי, שאני מוכן לקחת לתמיד והרשתי לעצמי לפרוץ את הדלת  הבלתי פרוצה.  

בינתיים התחילה שנת הלימודים  ויעל יכלה להתפנות רק בימי שישי ושבת. את העוז לטלפן לבומבה קיבלתי מתוך חשש שהם יקראו לי לבוא לצילומים ולא רציתי לפגוע בהפקה. החשש הזה, כפי שהבנתי במאוחר, היה חשש שווא, ואני קבעתי עם יעל שביום שישי הקרוב, היא תעלה על הווספה ושנינו ניסע לאשקלון, אשר בה ידעתי, יש אזור חוף של בקתות הניתנות לשכירה.

הבעייה היתה מה אומרים בבית של יעל, הרי לא ייתכן שירשו  לגימנזיסטית שלהם, לנסוע לטיול של יומיים עם בחור מבוגר בן שלושים.

בסופו של דבר העניין היה יותר פשוט ממה שחשבתי. היתה ליעל חברה, קרין, שלימים התחתנה עם חיזקי הקטן שחקן הקאמרי וכתבה ספר נהדר "דירת חדר" שעליו אני ממליץ בכל פה.  קרין, שגרה בשיכון דן, היתה מרבה לבוא ליעל ולהישאר לישון אצלה. יעל סיפרה להוריה שביום שישי אחרי הלימודים היא נוסעת ישר לקרין לישון בביתה. הדבר  התקבל על דעתם ללא צל של  חשד והיא הבטיחה שבמוצאי שבת, כשיתחילו האוטובוסים לנסוע, היא תחזור הביתה. 

באותו יום שישי חיכיתי לה עם הווספה בפינת הרחוב היוצא מתיכון עירוני א' בו היא למדה. היא רצה לקראתי בעיניים נוצצות, ואני עזרתי לה לקשור את הילקוט שלה על סבל הרכב בעיניים נוצצות לא פחות. הנסיעה לחוף אשקלון נמשכה למעלה משעה כשהחיבוק של יעל והמגע של שני קימוריה המתרפקים על גבי, כל כך נעם לי, עד שלא היה אכפת לי לו  גם היינו נוסעים כך עד אילת.

השוער שישב ליד שער הכניסה למחנה הבקתות, שאל אם אנחנו רוצים תא רגיל או תא עם וורנדה.

לא ידעתי מה פירוש המילה עד שהסביר לי שזאת וורנדה עם שני כסאות נוח וזה עולה קצת יותר.

בחרתי כמובן בברירה השנייה, מתוך הנחה שיעל תבין שיש לה חבר שהכסף לא נחשב בעיניו והוא גם משכיל היודע מה זה וורנדה.

בתוך התא היו שתי מיטות ששביל צר הפריד ביניהן. מקלחות ושירותים היו במרכז המחנה, אבל כיור מים קטן המיועד כנראה לצחצוח שיניים, היה גם היה. אחרי שהסתדרנו בחדר ובחרנו כל אחד את המיטה שלו, לבשנו בגדי ים ויצאנו לוורנדהלצפות בגלי הים ולחכות לחשכה שתבריח אותנו לחדר.

בלי שדיברנו על כך, היה לשנינו  ברור מה הולך לקרות הלילה והיה נדמה לי שאני, בעל הניסיון,  מתרגש יותר ממנה. ידעתי שמה שאני הולך לעשות עם ילדה שבקרוב תהיה בת שבע עשרה, נחשב ללא מוסרי ואולי אפילו פלילי,  אבל ידעתי שהדבר נעשה מתוך אהבה וכי יש לי כוונה מלאה, להציע לה נישואים בבוא הרגע הנכון. 

כאן המקום לספר שבבוקרו של אותו יום  עליתי על הקטנוע ונסעתי לרחוב המלך ג'ורג' ליד שוק הכרמל. שם עמדה דרך קבע עגלת עץ הנושאת עליה ערב רב של דברי סדקית כגון סבונים, סכיני גילוח, גפרורים, מציתים, קונדומים וכדומה. הרוכל כבר הכיר אותי ואוטומטית הגיש לי קופסה קרטון קטנה שעליה היו רשומה המלה "אוללה" באותיות אנגליות מאירות עיניים. הפעם לא מיהרתי לקחת ושאלתי אם זה הסוג הכי טוב. הוא אמר שיש משהו חדש מצרפת, שעולה קצת יותר. החלטתי שהפעם אני לא מתכונן לחסוך ובחרתי במוצר היותר טוב.

כשירדה החשכה והתחיל להיות קריר, שאלתי את יעל אם היא רוצה שנקפוץ לים. הממזרה הקטנה הזאת, שכבר הפתיעה אותי לא פעם עם חוש ההומור שלה, ובעיקר עם הנכונות שלה לנחש את כוונותיי. ענתה לי בחיוך מסתיר סוד:

"אם כבר לקפוץ אז למיטה ולא לים..."

תשובה יותר אהובה עליי, לא היתה יכולה להיות בנמצא.

נכנסנו לחדר ועד מהרה גלינו שמיטה אחת מספיקה  לשנינו. את מה שקרה אחר כך אני לא יכול לפרט, ולא מטעמי צניעות. אני פשוט לא זוכר. מוזר מאוד, כמו שזכור לי כל פרט קטן מאותו לילה ראשון שלי עם רותיק ברחובות, כך איני מצליח לשחזר את מה שקרה לי עם יעל באותו ייחוד ראשוני. אני זוכר רק שהשופרות לא פצחו בזמר ניצחון והתופים לא הרעימו במצעד לכת מחריש אוזניים. העניינים זרמו על מי מנוחות המגלים שאין חדש תחת השמש, ואחר כך שנינו ישנו כל כך טוב עד שרק בבוקר כשהתעוררנו, נזכרנו שאנחנו כבר לא צריכים לפחד מקריעת ים סוף וחגגנו בנפש חפצה את חג הביקורים. 

הגענו לתל אביב בשבת בצהריים ונסענו ישר לחדרי, כי יעל הבטיחה לחזור הביתה רק כשיהיו כבר אוטובוסים. 

באותו ערב כבר לא נפגשנו, כי ליעל  היתה למחרת בחינה בהיסטוריה והיא היתה צריכה להתכונן.  בסופו של דבר, לבקשת התלמידים, הבחינה בהיסטוריה נדחתה, ויעל באה לבקר אותי באותו שבוע כמעט כל יום, כדי שנתאמן על ההיסטוריה הפרטית שלנו.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יצחק הילמן

"ההסדרה"

נתחיל מכך שבעזה קיימת מזה 12 שנים מדינה פלסטינית. המדינה הזאת קמה במקרה, כתוצאה מההתנתקות, אבל כיום זו מדינה לכל דבר ועניין, בין שישראל ואחרים מעוניינים בה או שלא מעוניינים. מדינה זו, שאיש איננו מכיר בה, להוציא ישראל ומצרים, הקימה תוך עשר שנים כח צבאי יבשתי של שישים וחמש אלף לוחמים. בהיותה מדינה בת כשני מיליון תושבים, הפוטנציאל הצבאי שלה הוא צבא של מאתיים אלף לוחמים. לאט לאט, אבל בהתמדה, צה"ל מזהה שהאיום הביטחוני מצד עזה איננו נופל מהאיום מצפון. היות שנתונים אלה אינם מופצים לציבור, יש מי שחושבים שמדובר בהפגנות גדר, הבערת עפיפונים ובלונים, וכי האיום הזה איננו רציני.

לאן זה הולך? התשובה לכך מורכבת. היות שישראל נכנסת לשנת בחירות, המצב עם עזה מזכיר את אוקטובר 1973. גם ערב מלחמת יום הכיפורים רצו המצרים הסדרה ולממשלה דאז, העיתוי היה לא נוח. התוצאה ידועה.

גם לישראל של 2018 מלחמה בעזה, ובפרט כיבושה מחדש, אינם נוחים. מלחמה כזאת, בהינתן שתתנהל כמעט כולה בשטח בנוי, רווי אזרחים, מרושת מנהרות וממולכד על כל מטר, תהיה קשה ותדרוש הרבה קורבנות מצידנו, שלא לדבר על אלפי עזתים שיהרגו, בין שבחרו בכך ובין שימסרו את נפשם כמגן חי של בני משפחותיהם, המחבלים. מבחינתם, כולם שאהידים. בנוסף לכך, העורף בישראל יספוג אלפי רקטות, עם נזקים בנפש ונזק תיירותי חמור. לא רק עוטף עזה ייפגע אלא כל המדינה ובעיקר מרכז המדינה. ישראל תנצח, אבל במחיר שהציבור יקבל בביקורת רבה. ואחרי כיבושה של עזה מה יהיה הלאה?

מאחר שעזה היא אזור מוכה טרור, צה"ל יאלץ להישאר בשטח שנים ארוכות. יציאה מהירה מעזה משמעה החזרת החמאס לעזה, כאילו לא קרה דבר. למסור את עזה לרמאללה, כמוהו כמסירתה לחמאס בהמשך. הסיבה לכך פשוטה. העזתים לא יקבלו לעולם את הפטרונים מרמאללה. אלה בעיני העזתים נחשבים גם כופרים וגם גנבים. אלא שגם מצרים לא רוצה באחים מעזה, די לה באחים בקהיר, שסופרים את הימים עד קריסתה הכלכלית של מצרים וחזרתם לשלטון. יוצא שהשהייה שלנו בעזה תהיה בעל כורחנו ארוכה. אולי גם ארוכה מאוד. ובהינתן שמדובר בכך שצריך יהיה לחנך מחדש את האוכלוסייה, זה יהיה כיבוש אמיתי עם שב"כ פעיל, פיגועים, ובתי סוהר מוצפי מחבלים. לכן, ממשלת ישראל הנוכחית, וכנראה גם זו שתיבחר ב-2019 לא תשמח להחזיר את צה"ל לעזה, אבל תעשה זאת כמעט בעל כורחה.

מצד שני, היה וישראל תקבל בכל זאת את ה"הסדרה" שהעזתים כמהים לקבל, תרוויח ישראל מיספר חודשי שקט. אם ה"הסדרה" החלקית תתפתח ל"הסדרה" ממושכת כולל בניית נמל ושדה תעופה ויוסר המצור מעל עזה, תשיג ישראל שקט גם לטווח של עשר שנים, שזה בערך משך הזמן שנדרש להקמת נמל. מעבר לזה, אין סיכוי להשיג, בהינתן שתפישתו האידיאולוגית הבסיסית של החמאס היא "שחרור" כל מדינת ישראל, כולל באר שבע, אשקלון, אשדוד ויפו וכמובן המסגדים שבירושלים.

ומה יקרה בינתיים? ישראל תשלים את המכשול התת הקרקעי שימנע חפירת מינהרות מעזה, אבל בו זמנית העזתים ימשיכו בהתעצמות הצבאית עד בניית כוח של מאתיים אלף חיילים סדירים. שם אין מילואים, כי שירות בצבא העזתי זו פרנסה לכל דבר ועניין. באותה תקופה, יחתרו העזתים להשלים את ייצור הרקטות המדוייקות, אותו תהליך שמתנהל מזה עשור בלבנון. היעד העזתי, בהשראה איראנית, הוא "לכסות" את ישראל ברקטות מאילת עד למטולה.

להבדיל מחיזבאללה שמונה כחמישים אלף לוחמים, רובם מנוסים ממלחמת האזרחים בסוריה, הפוטנציאל הצבאי של העזתים גדול בהרבה. תוך שלוש שנים עד חמש שנים, ובהנחה שיקבלו מספיק ציוד וכסף, הן מאיראן והן מקטאר, הם יממשו על נקלה גם יעד זה.

נשאלת השאלה, לשם מה נחוצה לעזתים ההתעצמות הזאת? התשובה פשוטה. ראשית, כל הצבא הזה מהווה ענף פרנסה מרכזי של מדינה ריבונית, מוכית אבטלה ועל סף רעב. גם אם ההכנסה, אחרי ה"הסדרה" תגיע לארבע, או חמשת אלפים דולר לנפש, וזה הרבה מאוד מבחינתם, עדיין השירות הצבאי יהיה מספיק אטרקטיבי ומכובד מהבחינה הכלכלית.

לכן, האסטרטגיה של העזתים מתוחכמת מאוד. בטווח הקצר, הם נפרדים פורמלית מרמאללה ומגיעים מעשית להכרה מצד ישראל ומצרים, ובהמשך גם כל שאר העולם. הם למעשה המדינה הפלסטינית החמושה והגאה שאיננה נכנעת לישראל. נראה על פניו, שההתפתחות הזאת היא בלתי תלויה במשא ומתן בין ישראל לרמאללה ובכל התוכניות האמריקאיות של טראמפ. הם רוצים מדינה עצמאית והם למעשה השיגו אותה בלי משא ומתן, וללא פירוז. גם אם בעתיד ה"הסדרה" תתפתח למשא ומתן מדיני, העזתים, את הצבא שלהם, לעולם לא יפרקו לעולם.

כעת, הבה נבדוק את הצד הישראלי במשוואה. אם יהיה שקט, וזה כולל הפסקת טרור הגדרות והבלונים, צה"ל לא יפעל נגד עזה, גם אם ההתעצמות הצבאית של עזה תגיע לכוח של מאתיים אלף לוחמים. מצד שני, אם תפרוץ מלחמה, ותהיינה סיבותיה אשר תהיינה, וייתכן שהיא תפרוץ בגלל אינטרס איראני או של חיזבאללה, צה"ל יצטרך לנהל בעזה מלחמה מהקשות שידענו. זאת בשל היותה של עזה מחנה פליטים אחד גדול, שבו לא ניתן להבדיל בין חמושים ללא חמושים ובהיותה חמושה, חפורה וממונהרת בקנה מידה שלא קיים בכל מקום אחר בעולם.

לבסוף, אם לא נגיע ל"הסדרה", ההתמודדות הצבאית מול עזה תתקיים בין שהיא תתרחש בחודשים הקרובים ובין שתידחה למיספר חודשים או שנים. ההתמודדות הזאת תתקיים בסבירות גבוהה, כי האלטרנטיבה הישראלית היא להשלים עם מלחמת התשה, שתביא להתפרקות מרצון של יישובי עוטף עזה, על ידי שריפת השדות והמטעים והפיכת האזור לאדמה חרוכה.

באווירה זאת, אין יישוב נורמלי שיכול להתקיים לטווח ארוך. לכן, להערכתי, מיד אחרי הבחירות של 2019, אם לא יזמו העזתים מלחמה בעצמם ויקדימו אותה, תתחיל מלחמה יזומה של ישראל. 

ישראל רוצה להימנע ממלחמה זו, כי היא לא תתקבל בציבור כמלחמת "אין ברירה". למרות זאת , זו מלחמה בלתי נמנעת. זו גם מלחמה מאוד מתסכלת, מפני שהיא תגרום להישארות צה"ל ברצועה תקופה ארוכה, כאשר איש איננו יודע מה יהיה הלאה, וכאשר אין כל אינטרס ישראלי ארוך טווח לשלוט בעזה.

יצחק הילמן

* * *

משה גרנות

מפעל חיים

על האנתולוגיה "עורי שפת עבר –

אלפיים שנות שירה על השפה העברית"

מאת לאה צבעוני

הוצאת צבעונים 2018, 484 עמ'

קראתי לרשימה זאת בשם "מפעל חיים" כי נראה לי שמפעל מונומנטאלי כביר ממדים כמו זה שלפנינו מתנסה בו אשת/איש-רוח רק פעם בחיים, ולאחריו – עם הסיפוק הגדול – גם עייפות גדולה פוקדת אותה/אותו.

בספר שלפנינו מכונסים 870 שירים מאת 547 משוררים, שתאריך לידתם נע בין המאה החמישית לספירה – ל-1995, שירים שנכתבו בעיקר בעברית, אבל גם ביידיש, ערבית-יהודית, אנגלית, רוסית, צרפתית, סלובקית, ספרדית ופורטוגלית, כשהנושא הוא השפה העברית, שפה שאין לה אח ורע בלשונות העמים בשרידותה כלשון ספר במשך 1700 שנים, ובתחייתה כלשון חיה במאה ושלושים השנים האחרונות.

ד"ר לאה צבעוני, מחברת האנתולוגיה, היא בלשנית, שחיברה ספרי הדרכה בדיוקי לשון, מו"ל ועורכת קפדנית ומוערכת (ראו את שירה של בתה, יעל צבעוני, המתארת בהומור את קפדנותה של אימה בעריכת ספרים ואת שמירתה על טהרת השפה העברית – עמ' 461). היית מצפה שמפעל כביר כגון זה שלפנינו יופק על ידי גוף ציבורי, או למצער, שיהיה ממומן על ידי גוף ציבורי, או מצנט, והנה, האנתולוגיה הזאת מומנה על ידי העורכת והמו"לית עצמה, עם סיוע (די זניח לטעמי) מצד קרן יהושע רבינוביץ' וקרן אקו"ם.

יש תחום שהמעיינים בספרים מן המין הזה דשים בו בלי תשומת לב מיוחדת, ואני מתכוון לאפאראט – זה אמנם מעין ספח לעיקר, אבל צריך לתת את הדעת להשקעת העבודה הגדולה של המחבר/ת כדי להקל על הקורא את ההתמצאות בספר. המחברת של ספר זה טרחה לציין את שנת הלידה של המשוררים שבאסופה, ולגבי אלה שהלכו לעולמם – את שנת הפטירה, היא מציינת את המקורות מהם הובאו השירים (17 הוצאות ספרים אישרו את הזכות לפרסום שירים באנתולוגיה, הגם שלא כולן ויתרו על תמלוגים, כנ"ל לגבי אישורים מאקו"ם. מכל מקום, ללא הסכמתם – הספר לא יכול היה לראות אור), את שם המשורר המופיע בכתובים, ואת שמו בתעתיק עברי עדכני. בסוף הספר ימצא הקורא את רשימת השירים בסדר אלף-בית, רשימת המשוררים והמתרגמים בסדר אלף-בית ללשונותיהם השונות.

עצה טובה מייעץ בהקדמה פרופ' (אמריטוס) משה בן אשר, חתן פרס ישראל (1993) ופרס א.מ.ת. (2012), נשיא האקדמיה ללשון העברית – שנזהר מלהזכיר שמות של משוררים ולצטט משיריהם, שמא עצם האיזכור יעליב את אלה שלא הוזכרו. עצה טובה, אבל באמת לא ניתן להביא סקירה, ולו מזערית, של הספר הגדול הזה בלי להזכיר שמות יוצרים ושמות יצירותיהם.

החטיבה הראשונה בספר משתרעת על פני כ-450 שנה, הלא היא תקופת הפיוט שלפני תור הזהב בספרד, מוזכרים משוררים ידועים כמו יניי, אלעזר קליר, סעדיה גאון ואהרן בן משה אשר (המאה העשירית), ממשפחת אנשי המסורה בטבריה, שכצפוי מאדיר את 22 האותיות של השפה העברית, ומסתבר שבעקבותיו הלכו עשרות משוררים שהעלו על נס את ייחודן של אותיות האלף-בית: משה אבן עזרא, שלמה שרביט הזהב, ח"נ ביאליק בשיר "מורנו חסילא ו"אלף-בית", שאול טשרניחובסקי ב"אלפא ביתא דשאול", וגם קדיש יהודה סילמן, אליעזר שטיינברג, נ"ה טור-סיני, זלמן שניאור, ש"י עגנון, לוין קיפניס, מלכה חפץ טוזמן, חיים בן-ציון אילין ברניק, עמנואל הרוסי, אפרים תלמי, אברהם אליעזר ברטורא-ברגמן, ב' מרדכי, עודד בורלא, אבא קובנר, דן פגיס, נעמי שמר, יעל מדיני, מאיה אגמון, מרים דרור, סבינה מסג, רוביק רוזנטל, אפרים סידון, ליטל דיין. מרים ילן שטקליס הוסיפה נופך של הומור בשיר הילדים שלה על אלף-בית. ועל הומור בנושא הרציני שלפנינו – ראו להלן.

לחטיבת הפיוט ניתן לשייך גם את שירו של האי גאון (1038-939), המאדיר את שפת הקודש כמלכה לעומת שאר השפות שהן כשפחות.

החטיבה הבאה היא חטיבת משוררי תור הזהב בספרד, והיא מתחילה בדונש בן-לברט (990-920), כשמורגשת בשירו, המוקדש למנחם בן סרוק, השפעת הפרוסודיה הערבית – שכן השיר בנוי במבנה קלאסי של אזור. אזכיר כאן רק את "האריות בחבורה": ר' שלמה אבן גבירול, שמתרכז בשירו בדקדוק ובטעמי המקרא, יהודה הלוי שמעמיד את השפה הברורה לעומת שפות העילגים. יהודה אל חריזי, מחבר המקאמה "תחכמוני", מודה שקיבל השראה מהמשורר הערבי אל חרירי, וכי כוונתו להאדיר את לשון הקודש בה דיבר האל אל נביאיו, וכמו רבים לפניו ואחריו, הוא מקונן על קפיאתה של השפה משום שבני ישראל למדו לדבר בלשונות העמים. לחטיבה הזאת ניתן אולי לשייך גם את ישראל נג'ארה שחי בארץ ישראל כמאה שנים אחרי גירוש ספרד, ואת שלום שבזי שחי בתימן  במאה ה-17.

החטיבה הבאה שייכת לתקופת ההשכלה, והראשון המוזכר באסופה הוא דוד פרנקו מנדס, איש אמסטרדם (1792-1713), שהשפיע על אבי תנועת ההשכלה, הלא הוא נפתלי הרץ ויזל. שניהם מבכים את ירידת כבודה של לשון הקודש המדומה לבאר מים חיים. מחרה ומחזיק אחריהם שלום הכהן, המעריץ את ויזל וחוזה לשפה העברית ימים שלא תהיה גלמודה, וייסכר פיהם של המלעיזים שיום מותה קרב. משה מנדלסון, הנחשב לשמש העולה בתקופת ההשכלה, משבח בשירו את שפתם העשירה של משוררי ימי הביניים, ולועג לחרזנים בני דורו, ועל שפתם הנלעגת. אדם הכהן מכתיר את השפה העברית כאם כל השפות, והוא משוכנע שהאל יחדש את נעוריה. שמואל דוד לוצטו מבכה את אובדן תפארתה של הלשון המתוקה כצוף, בעטייה של הגלות. האסופה מזכירה את שיריהם של רבים נוספים מתקופה זאת, שכולם משבחים את יופייה של השפה, שהיא לשון קדומים, אם כל השפות. בשירתו של מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) אנו פוגשים את הקריאה "עורי נא עורי, שפה עברייה," שממנה, כנראה, נבחר השם לאסופה כולה (ראו גם את שירו של אברהם ברוך מני, בו נמצא הפסוק "עורי שפת עבר", וכן "עורי עורי בעוז" בשירו של שלמה צאלח שלמה גבאי).

בחיר משוררי ההשכלה הוא י"ל גורדון, ולמרות המרד שלו כנגד הממסד הדתי של ימיו (שנעשה עוד יותר חשוך בימינו...) –הוא עדיין מדבר על שפת קודש, אך גם מתייחס אליה כאל שפת לאום, שאסור לה לגווע. ברגע של ייאוש הוא שואל "למי אני עמל?" ומקווה שהשפה האהובה תרוחם – "אחותי רוחמה".

אברהם בן מאיר לוריא מזדעזע מכך שהשפה הקדושה נזרקה לאופל צלמוות, ובני ישראל העדיפו את הז'רגון (יידיש). בתקופה שבין סוף המאה ה-19 לראשית המאה ה-20 מוזכרים שיריהם של אברהם גולדפאדן, יהודה ליב לוין (יהל"ל), שלמה מנדלקרן, שאול עבדאלה יוסף, י"ד פרומקין, דוד אלקאים ורבים אחרים.

י"ל פרץ (1915-1852) הוא מבין פורצי הדרך לתקופת התחייה, מדבר בשירו על יופייה של השפה שהפכה נוכרייה עבור עם ישראל. בדור הזה מופיעים רבים אחרים, ביניהם נ"ה אימבר, מ"מ דוליצקי, מ"צ מאנע, דוד פרישמן, שמעון פרוג, יהודה גרוזובסקי, יצחק אפשטיין ואחרים.

לוז תקופת התחייה מתחיל בש' בן-ציון וח"נ ביאליק, שהמחברת בחרה לאסופה מכל יצירתו דווקא שיר ביידיש – "דאס לעצטע ווארט". הלל לשפה ימצא הקורא גם ב"עמא דדהבא" של שאול טשרניחובסקי. אריה ליב יפה מאמין שבארץ הצבי תצלצל שפתנו כפעמון הכסף. אנו פוגשים פחות להט דתי כלפי השפה, ודגש יתר על הצד הלאומי. ברוח זאת כתבו גם אורי ניסן גנסין, קדיש יהודה סילמן, אליעזר שטיינברג, זאב ז'בוטינסקי, יעקב כהן, שמשון מלצר. את הקו הזה מחזק יהודה קרני, הרואה בחזרה לעברית מרפא לאומה, ומברך על כך שהעברית, שהיתה שפת תפילה, נעשית לשון חומרית. זלמן שניאור ואביגדור המאירי מברכים על שפת הדיבור העברי בתל-אביב, בעקבות גדוד מגיני העברית.

בתקופה הזאת (עד אמצע המאה ה-20) מוזכרים רבים וטובים, ביניהם: יעקב שטיינברג, אלישבע (יליזבטה איוונובה ז'ירקובה-ביחובסקי, נוצרייה שעלתה לארץ וכתבה עברית), אבשלום פיינברג, רחל, יצחק לבני, דויד פוגל, ישורון קשת, אסתר ראב, אברהם רגלסון, שמעון הלקין, יצחק למדן, עזרא זוסמן, שמעון לוזון, יוכבד בת מרים, אמיר גלבוע, שלמה טנאי.

בשיר מרנין לב מתארת נורית יובל, יוצרת בת זמננו, איך הסבתא נלחמה כנגד הלעז ונגד בליל השפות שאליהן נקלעו בני ישראל בשבעים גלויות, והנה נכדיה שהתחנכו על משנתה החמורה, הם מתכתבים עם מחשבים תוך שימוש במונחים אנגליים.

כצפוי גם אבשלום קור כועס על כך שבתל-אביב, העיר העברית הראשונה – רוב השלטים הם בלועזית. על חתירה למילים עבריות במקום מונחים לועזיים כותבת גם מירי דבי קריצלר.

על המעבר המתבקש מיידיש לעברית כתבו אורי צבי גרינברג, יעקב גלטשטיין, ש' שלום, אבות ישורון. ויש גם משוררים שחוזרים אל מאפיינים דתיים ביחסם לשפה, הלא הם שלמה צאלח שלמה גבאי, אהרן צייטלין, דוד בן סלימן צמח, מלכה לי, אברהם ברוידס.

מכמיר לב הוא שירו של חיים לנסקי המשורר הגולה לגולג של סטלין, כשהוא מביע התפעלות אמונית ממש לנס שקרה לו כשהשפה העברית הגיעה אליו מהירדן אל נהרות הדון והנייבה.

חנניה רייכמן שר בנינוחות על השפה הצברית שהיא מעבר לעברית. על העגה כותב גם זרובבל גלעד. יעקב אורלנד זועם על הסלנג (דאווין, ערסים, בבל"ת – וכו' מילים שממלאות את המילון של דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה), ומגנה את הלעזים שחדרו לשפה. כמוהו מגנה את הלעזים גם דן אלמגור, הגם שהשפה שלו רכה יותר.

בין מגיני השפה הבוטים, כצפוי, הוא יונתן רטוש, הקורא לעקור מהלב כל ביטוי נוכרי. ייתכן שמנחם בן הולך בעקבותיו ומציע כי מי שחי בארץ ישראל ודובר עברית, ייחשב לישראלי בלי קשר לדת ולמוצא. ולמרות הדמיון, עלי מוהר נמצא בקוטב הנגדי למנחם בן – ב"שיר השיירה" (המושר כל כך יפה על-ידי אריק איינשטיין), העולים היהודיים (!!!) מכל הגלויות בבואם ארצה מחיים את השפה.

גאון השירה הארץ-ישראלית הוא, כמובן, נתן אלתרמן, שמברך על העברית שבשלטי החוצות, וגם על השגיאות שבהם. הוא מברך על העברית הנלמדת בשוק, שהרי היא לא נועדה רק לספר. הוא מתפעל משמואל הנגיד שלימד את בנו יהוסף בן התשע את השפה, והילד הגיע לרמה כזאת עד כי הצליח להעתיק את שיריו של אביו. הוא מתפעל, כמו רבים אחרים, מהתעוזה של אליעזר בן-יהודה לדבר רק עברית בימים שבארץ שרר מגדל בבל של שפות.

יוסי גמזו מתאר איך פגש בחלומו את אליעזר בן-יהודה, שהתלונן על מצבה של העברית. וידוע מאוד שירו של ירון לונדון על אליעזר בן-יהודה שחולם בלילה על מילים חדשות בעברית, והשפה אינה מכירה את עצמה בהפציע השחר.

יהושע טן-פי מקשר בין הנאמנות לעברית ובין הנאמנות לשטחי ארץ ישראל – ויתור על "ארץ ישראל השלימה" כמוה כוויתור על נכס השפה. כידוע, דעה פוליטית דומה היתה גם לנתן אלתרמן, למשה שמיר ולחיים גורי, המופיעים, כמובן מאליו, גם כן באסופה זאת.

האסופה מביאה שיר של גבריאל פרייל שמתקשר בדרך עקיפה לנושא, אבל הוא עצמו נושא להערצה, ובין משבחיו (פרייל הוא משורר עברי שחי רוב ימיו בארצות הברית) – אבא קובנר, נתן יונתן וישראל בר-כוכב.

הומור הוא מצרך נדיר כשמדברים על מעריצי השפה העברית, ובכל זאת יש אחדים שנוקטים דרך זאת: שיריו המחויכים של אלתרמן "מעשה בחיריק קטן" ו"מעשה בפ"א סופית" – וחבל שלא הובאו שירים אלה במלואם. גם שיריהם של משה שפריר ודן אלמגור יגרמו לקורא לחייך. נימה של הומור ימצא הקורא גם בשירה של רות אלמגור-רמון על התפתלויותיה של האקדמיה ללשון העברית אם לשים קמץ או פתח במילה "ארגז", ובשירו של יורם טהרלב המתאר כיצד למד עברית דווקא מהמורה למוסיקה – יהודה שרתוק.

יחיאל מוהר תוהה – אם אסור לקלל, כיצד יוכל להתבטא המ"כ כלפי הטירונים? כצפוי גם חיים חפר כתב את המקאמות שלו בהומור: מחמוד שלמד בבית ספר עברי חש זר בשני המגזרים. הומור נמצא גם בשירו של דני סנדרסון על הניקוד ועל מונחים דקדוקיים. תלמה אליגון-רוז מגחיכה את מערכת החינוך: ילד "שפוט" של התנ"ך פונה אל המורה בלשון תנ"כית, והמורה מוציאה אותו מהכיתה. צור ארליך מתאר בהומור את צרותיו של העורך הנתקל בבורות לשונית, ואת "הכורח" שחשים דוברי "העילית" להשתמש בלעזים ובסיומות "ארמיות".

הגם שבדור המדינה דיבור עברי בשוק ובמכולת כבר אינו סנסציה, בכל זאת המשוררים מרבים להתפעל מהתופעה ההיסטורית הבלתי רגילה הזאת, ולהביע רחשי אהבה כלפיה. בין המתפעלים – יהודה עמיחי, טוביה ריבנר, אמנון שמוש, אריה סיוון, משה בן שאול, עזריאל קאופמן, לאה נאור, גליה טופול, רבקה מרים, רפי וייכרט ועוד.

המשורר שהביע את אהבתו לשפה העברית בציורים מעולם הארוס הוא יעקב ברזילי: הוא רוקד עם האותיות שלה, מחזר אחריה, מקנא לה כנגד אלה שאינם מכבדיה. גם רעייתו, מלכה ברזילי, רואה בשילוב שבין אותיות לניקוד ריקוד של אהבה.

בכיוון הארוטי פונה גם יונה וולך המכנה את השפה העברית "סקסמניאקית", כי בניגוד לאנגלית היא עומדת על דיוק בין זכר לנקבה בשמות גוף, במספרים ובפעלים. מיכל הירש-נוי רואה בשילוב שבין אותיות לניקוד – חיבור של אהבה כמו בין בני זוג. אביחי קמחי מאוהב בעברית כמו שמאוהבים באישה.

המשורר דוד אבידן היה הקיצוני שביוצרים שעברו הליך של חילון כלפי השפה – הוא מחליט שהשפה העברית איננה אהובה, ובוודאי שאיננה מבע אלוהי – היא בעיניו אחוזתו הפרטית!

משוררים רבים באסופה מתארים את המאבק הנערך בנפשם בין העברית ובין שפות האם, או השפות שרכשו לאורך חייהם. לרשימה זאת אמנה את משה בסוק, זיאמה טלסין, משה סרברו, לאה גולדברג, יצחק גנוז, איתמר יעוז-קסט, יהודה גור אריה, רירי סילביה מנור, יואל נץ, רינה לוינזון, שלמה אביו, אהוד מנור (לא על עצמו, כמובן, אלא על מי שעדיין חולם בספרדית), יוסף כהן-אלרן, קרן אלקלעי-גוט, מלכה נתנזון, רבקה תפארת חקק, בלפור והרצל חקק, רינה גינוסר (בשמם של העולים מפולין), דליס אללוף-מימון, שושנה ויג, איריס אליהו כהן, פבל מובשוביץ (רשימה חלקית).

יש המתכחשים לאהבתם לשפה העברית, ומראים אפילו סימנים של התנכרות, ביניהם נמנה את ארז ביטון שמפגין עם עברית הפרברים כנגד עברית של רוול, שמעון בוזגלו שמשפחתו העדיפה להגר לצרפת, מתי שמואלוף שכותב גרמנית באותיות עבריות, ואלמוג בהר המכנה את העברית שפה חירשת, ואת הערבית כשפה המסתתרת מאחורי תריסי העברית. סמי שלום שטרית מביע התנגדות לעברות השמות, ורועי חסן שמאמין כי אישה אנאלפביתית, שיודעת ליצור שירה ממצרכי מזון, עשויה להדהים אפילו את אליעזר בן-יהודה.

קבוצה קטנה, אך מעניינת באסופה היא קבוצת הישראלים דוברי הערבית מזה דורות, שיוצרים גם בשפה העברית, אלה הם נעים עריידי, סלמאן מצאלחה, ותאמר מסאלחה שמקונן על כך שהנכבה גירשה את השפה הערבית.

באסופה יש מספר לא מבוטל של שירים שעניינם השפה העברית, אבל הם כתובים בשפות אחרות, כפי שצוין ברישא של רשימה זאת. רוב השירים הם ביידיש: אליהו בחור, מארק ורשבסקי עם השיר מכמיר הלב על הרבי שמלמד ילדים קטנים אלף בית כשהאח בוערת; מוריס רוזנפלד, יצחק קצנלסון, אליעזר שינדלר, מלך ראוויטש, המצטדק שאינו כותב בלשון קודש, כי הוא משורר עממי, והעם אמון על היידיש; מרים אולינובר המתפארת שסבתה דווקא ידעה לקרוא בסידור, שלא כמו השאר בעזרת הנשים; קדיה מולודובסקי המזכירה מורה לעברית שתלמידיו נספו בשואה, מלכה לי, מאיר בן אורי (יידיש באותיות לטיניות), משה סרברו המצטדק שהיידיש, ולא העברית, זורמת בו כמו חמצן; אברהם סוצקובר, שגם כן מזכיר כיצד מורה מלמדת ילדים בגטו, והם הולכים ומתמעטים באקציות.

מבין השירים הכתובים בשפות אחרות, אזכיר אחדים: היינריך היינה, אלזה לסקר-שילר, פול צלאן (גרמנית), ג'והן מילטון, צ'ארלס רזינקוף (אנגלית), גיום דה סאלוסט דו ברטאס, דוד סידרסקי (צרפתית), מרג'ורי אגוסין (ספרדית), שמעון פרוג, ד' סתר (רוסית), מרדכי בן יחייא בצ'אייב (תאג'יכית-יהודית).

אני מודה שהכברתי מילים, ועם הקורא הסליחה, אבל באמת אפילו לא גירדתי בקצה הציפורן את השפע שהספר הזה מציע לאוהב הספרות והשפה העברית. ספר מעורר התפעלות – מפעל חיים.

משה גרנות

* * *

יואל נץ

הבלדה של א. פושקין על אולג החוזה

ועל מלחמתו בכוזרים

אולג היה לנסיך נובגורוד החל משנת 879 וגם לנסיך קייב החל משנת 882. ברישומים העתיקים הרוסיים הוא כונה "אולג החוזה" – שיודע את העתיד לבוא. על היסטוריונים רוסיים רבים מקובל, כי אולג היה מייסדה של הממלכה הרוסית העתיקה, אחרי שהוא ירש את השלטון על העיר נובגורוד עם מותו של רוּרִיק, בן שבטו (גיסו – על פי אחד הרישומים). בעת מותו של רוריק, היה יורש העצר, איגור – ילד עול ימים.

הבלדה של א. פושקין חוברה על פי הגרסה המספרת, כי בשנת 882 ניהל אולג מסעות מוצלחים נגד סמולנסק ולוביץ', אחר כך הוא ירד בראש צבאו בנהר הדנייפר לקייב, כבש אותה בתחבולות, וקבע בה את בירת רוסיה העתיקה. במשך עשרים וחמש השנים הבאות הרחיב אולג את גבולות נסיכותו וכפה את שלטונו על שבטים רבים שנתונים היו לשליטת קאגאנאט הכוזרים. קאגאן (כהן?) – משמעו שליט, בלשון הכוזרים, כדברי הרישומים העתיקים.

פושקין מתייחס בשירו אל מסע המלחמה הגדול בשנת 907, בו הפליג אולג אל עבר קונסטנטינופול (צַרֶגְרַד) , בראש אלפיים ספינות, ובכל אחת מהן ארבעים לוחמים. קיסר ביזנטיה ציווה לסגור את שערי העיר ולחסום את הכניסה לנמל בשרשראות, תוך שהוא מפקיר את פרברי העיר לחסדם של הוַריַגִים  (שם כולל לשבטים אשר שכנו לחופי הים הבלטי – לימים – שבטי רוס). אלא שאולג נקט בטכסיס יוצא דופן: "אולג ציווה על לוחמיו לעשות גלגלים ולהעמיד את הספינות על הגלגלים. וכאשר נשבה הרוח הנכונה, הם הרימו מפרשים בשדה והלכו על העיר."

היוונים המבוהלים הסכימו לשלם לאולג 12 גְרִיבְנוֹת בעבור כל מנעול-משוט וחתמו על הסכם לשלם מס קבוע לערים הרוסיות. לאות ניצחון קבע אולג במסמרים מגן אל מזוזת שערה של צַרֶגְרַד. 

אולג מת בשנת 912, ולפי גרסת נובגורוד – בשנת 922. שתי הגרסאות מגוללות סיפור על נבואת המכשפים ועל מותו מהכשת נחש.

את השלטון על רוס קיבל איגור, בנו של רוריק. איגור נרצח בשנת 945. אולגה אשתו (דמויותיהם מוזכרות בבלדה) שלטה אחריו, עד לבגרותו של בנה סביאטוסלב.

מעניין לספר כאן על מסמך הכתוב בלשון העברית, אשר מכונה "מכתב שכטר", שנקרא גם "מסמך קמברידג'". זהו קטע מתוך מכתב, שגילה שכטר בגניזת קהיר, אשר נשלח על ידי יהודי כוזרי פלוני, נתינו של יוסף מלך הכוזרים, אל (כנראה) חסדאי אבן שפרוט (מכתב זה, לצד מכתב מאת המלך יוסף, הם השרידים היחידים שמקורם הוא ארץ הכוזרים). מנוסח "מכתב שכטר" למדים, כי מנהיג רוסי, שהוא אולי אולג, כפי שניתן לנחש מן הכתיב העברי (הלגו) – כבש, בעקבות הסכם עם ביזנטיה, את עיר הכוזרים סַמְְקֶרְץ בחצי האי טאמאן, אבל הובס אחר כך על ידי הקאגאן של סמקרץ, ששמו היה פסח.

יואל נץ

 * * *

א. פושקין

שִׁירָה עַל אוֹלֶג הַחוֹזֶה

                                                                              מָסֹרֶת עַתִּיקַת יוֹמִין,

                                                                               מִתְּהוֹם נִשְׁיַת יָמִים שֶׁל קֶדֶם.

הִנֵּה נֶעֱרַךְ כְּבָר אוֹלֶג הַחוֹזֶה

    לִנְקֹם עַל פְּשִׁיטוֹת בְּלֹא הֶרֶף;

יִפְשֹׁט עַל עָרֵי כֹּוֹזָרִי הַנִּבְזֶה –

    יִהְיוּ לַמְּשַׁסֶּה וְלַחֶרֶב.

עַל פְּנֵי הַשָּׂדוֹת, בְּרֹאשׁ גְּדוּד מְשֻׁרְיָן,

רוֹכֵב הַנָּסִיךְ עַל רַמָּךְ נֶאֱמָן.

יוֹצֵא לִקְרָאתוֹ מִנִּבְכֵּי יַעַר עַד

    חוֹזָה הֶחָכְמָה וְרָזֶיהָ,

סוֹגֵד הַזָּקֵן לְפֶּרוּן* – לוֹ בִּלְבַד

רוֹאֶה עֲתִידוֹת לְמַפְרֵעַ,

חוֹזֶה, מִתְפַּלֵּל וְאֵינֶנּוּ פּוֹסֵק.

לַחְלוֹת פְּנֵי הַסָּב הֶחָכָם בָּא אוֹלֶג.

"אֱמֹר נָא אִישׁ פִּלְאִי, אָהוּב הַגְּבוּרָה,

    מָה פּוּר לִי – מִטוֹב וְעַד שֶׁבֶר?

הַאִם, לְשִׂמְחַת מִשַּׁנַּאי, בִּמְּהֵרָה,

    עָפָר יִכָסֵנִי פִּי קֶבֶר?

אַל נָא תִּתְיָרֵא וְעָנֶה נְכוֹחָה,

כִּגְמוּל טֹל רַמָּךְ כְּאָוַת נַפְשְׁךָ."

"נָבִיא לֹא יָגוּר מִגָּדוֹל וְשַׁלִּיט

    וְאֵין לוֹ כָּל חֵפֶץ בְּזֶבֶד; 

לְשׁוֹן הַנָּבִיא אֲמִתִּית וְחָפְשִׁית,

    דְבָרָהּ מִמְּרוֹמִים הִיא שׁוֹאֶבֶת.

עָלוּם הֶעָתִיד, בְּצַלְמָוֶת חָבוּי;

אֲבָל גּוֹרָלְךָ מְחֻוָּר וְגָלוּי.

שִׁמְךָ לַתְּהִלָּה וְלַשֶּׁבַח נוֹעַד;

    מִכְשׁוֹל לֹא תֵּדַע, לֹא רוֹעֵץ, אַךְ

תִּנְעַץ מָגֶנְךָ בִּמְזוּזַת צַרֶגְרַד –

    דָּרוּךְ כּוֹכָבְךָ אֶל הַנֶּצַח.

לְךָ יִכָּנְעוּ גַּם יַבֶּשֶׁת, גַּם גַּל,

אוֹיְבִים יְקַנְּאוּ בְּמַתַּת הַגּוֹרָל.

עָפָר מִתְפּוֹרֵר לֹא תֵּדַע, לֹא קְרִיסָה,

    לְעֵת סְעָרָה מִתְרַגֶּשֶׁת;

מִשֶׁלַח, מֵחֶרֶב הִנְּךָ מְחֻסָּן,

    גַּם לֹא יַשִׂיגְךָ חֵץ מִקֶשֶׁת...

שׁוֹמֵר מִנוֹעֵץ, מִפּוֹלֵחַ, מֵחַד –

טָמִיר וְעָלוּם – עַל חַיֶּיךָ מֻפְקָד.

סוּסְךָ יְתַגְבֵּר עַל מִכְשׁוֹל וְרוֹעֵץ;

    לִרְצוֹן אֲדוֹנוֹ הוּא שָׁחוּחַ;

לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ, לֹא נִרְתָּע מוּל כָּל חֵץ,

    לַצַּו – יִנָּשֵׂא כְּמוֹ הָרוּחַ,

בְּקֹר וּבִקְרָב נֶאֱמָן בְּלֹא הִסּוּס.

אֲבָל אֶת הַמָּוֶת תִּנְחַל מִן הַסּוּס."

אוֹלֶג נִתְחַיֵּךְ. בְּמַבָּט מְצֹעָף,

    מִצְחוֹ מְהֻרְהָר וּבְצַעַר

יָרַד מִן הַסּוּס וְנִתְמַךְ בָּאֻכָּף, 

    אָחוּז חֻלְשַׁת דַּעַת וְסַעַר.  

טָפַח וְלִטֵּף רַעְמָה לִפְרֵדָה;

מֵעֶצֶב אוֹלֶג אֶת נַפְשׁוֹ לֹא יָדַע. 

"עַבְדֵי הָאָהוּב, נָא כְּלֵךְ לִמְנוּחָה;

    פְּרֵדָה מִיָּדִיד לֹא קַלָּה הִיא.

לֹא עוֹד בְּמִשְׁוֶרֶת מֻזְהֶבֶת שֶׁלְּךָ

    אוֹסִיף לְהַשְׁחִיל הָרַגְלַיִם.

תִּשְׂמַח אֶל הַדְּרוֹר וְאוֹתִי בַּל תִּשְׁכַּח...

רְעַי – בֹּאוּ, קְחוּ מִכָּאן אֶת הָרַמָּךְ!

עִטְפוּהוּ מֵיזָע, הוֹבִילוּהוּ לַגַּן;

    יֹאכַל שְׂעוֹרָה הַמֻּבְחֶרֶת; 

יָנוּחַ; יִשְׁתֶּה מִמֵּימֵי מָעֲיַן;

    גּוּפוֹ רָחֲצוּ בְּמֵי וֶרֶד."

עָשׂוּ הַנְּעָרִים כִּמְצַוֶּה, וּמַהֵר

הֵבִיאוּ תַּחְתָּיו לַנָּסִיךְ סוּס אַחֵר.

הָיוּ לְשֵׂיבָה תַּלְתַּלָּיו שֶׁל אוֹלֶג.

    לַצְּלִיל מִתְרוֹנֵן שֶׁל גָּבִיעַ,

בְּקֶרֶב רֵעָיו הַקְּשִׁישִׁים הוּא חוֹגֵג,

    מִתַּחַת לִשְׁמֵי הָרָקִיעַ.

הַכֹּל נִזְכָּרִים בַּיָּמִים מִשֶּׁכְּבָר –

קְרֵבוֹת, שֶׁיַּחְדָּו נִלְחֲמוּ בְּעָבָר.

"הֵיכָן יְדִידִי הוּא?" אוֹלֶג הִתְעַנְיֵן

    "הֵיכָן הָרַמָּךְ בֶּן-הַחַיִל?   

שָׁלוֹם לוֹ? הַאִם הוּא דּוֹהֵר, מִתְרוֹנֵן;

    מָהִיר וְשָׂמֵחַ עֲדַיִן?"

רֵעָיו מְסַפְּרִים לוֹ כִּי תָּם וְנִשְׁלַם –          

סוּסוֹ הָאָהוּב כְּבָר יָשֵׁן שְׁנַת עוֹלָם.

אוֹלֶג הַדָּגוּל נֶאֱלָם, נֶעֱצָב,

    דָּאַב, וְגָאָה בּוֹ הַזַּעַם:

"אוֹיָה, נְבִיא שֶׁקֶר זָקֵן מְטֹרָף –

    הַבּוּז לַנְּבוּאָה סַרְתְּ טַעַם!"

לַשָּׁוְא הֶאֱזִין לוֹ, נִכְנָע וְסָמַךְ...       

"הוֹבִילוּ אוֹתִי אֶל עֲצְמוֹת הָרַמָּךְ!"

עִם אִיגוֹר נוֹסֵעַ אוֹלֶג לְגַלּוֹת   

    שְׂרִידֵי הָרַמָּךְ; נֶאֱנַח הוּא:    

הִנֵּה, עֲצָמוֹת לְבַנוֹת מֻטָּלוֹת  

    עַל צֶלַע הַדּניֶפְּר בְּאָחוּ.

אָבָק מְכַסֶּה וְהַגֶּשֶׁם שׁוֹטֵף,

הָרוּחַ בָּהֶן עֲשָׂבִים תְּלַטֵּף.

"יְשַׁן, יָדִיד נֶפֶשׁ!" אָמַר הַנָּסִיךְ;

    הִנִּיחַ רַגְלוֹ עַל גֻּלְגֹּלֶת.

"לִחְיוֹת אֲדוֹנְךָ הַזָּקֵן הֶאֱרִיךְ...

    אֲבוֹי, כִּי אֵינֶנּוּ יָכֹל עוֹד

דָּמְךָ הַסָּמוּק וְהַחַם, מִן הָאוֹב

לֹא יַרְוֶה גְוִיַתִי בֶּעָתִיד הַקָּרוֹב!

הִנֵּה, זֶה מַקּוֹר יוֹם מוֹתִי, שֶׁהוּא חָל

    הַיּוֹם, וְיֹעַד לִי מִמַעַל!

מִקֶרֶב עֲצְמוֹת הַגֻּלְגֹּלֶת זָחַל 

    נַחֵשׁ שֶׁשִּׁנָּיו צוֹפְנוֹת רַעַל.

עַל רֶגֶל אוֹלֶג הִתְפַּתֵּל הַנָּחָשׁ;

פָּלַט צָעֲקָה הַנָּסִיךְ שֶׁהֻכַּשׁ.

כֵּרָה לְזִכְרוֹ שֶׁל אוֹלֶג עֲצוּבָה –

    אֵין מִי שֶׁאֵינֶנּוּ דּוֹמֵעַ,

עֵת אִיגוֹר וְאוֹלְגָה יוֹשְׁבִים עַל גִּבְעָה,

    הַגְּדוּד לַחוֹף דְניֶפְּר מִשְׂתָּרֵעַ.

הַכֹּל נִזְכָּרִים בַּיָּמִים מִשֶּׁכְּבָר –

קְרָבוֹת שֶׁיַּחְדָּו נִלְחֲמוּ בְּעָבָר.

תרגום מרוסית: יואל נץ

* שורות אלה הצמיחו כנפיים בלשון התרבות הרוסית, והיו לשמות של רומנים, סרטים וכד'. א. פושקין שאב אותן מן התרגום שלו ללשון הרוסית מאחת מן ה"פואמות אוסיין", מאת הסופר האנגלי ג'יימס מק-פרסון (1736-1796):

A tale of the times of old!..

The deeds of days of other years!..

** פרון – אחד האלים החשובים בפנתיאון המיתולוגיה הסלבית, שולט על תופעות השמיים (ברקים ורעמים), משליט סדר בעולם, אל המלחמה.  

* * *

משה כהן

מירי רגב היא ז'אן ד'ארק הישראלית

זהו שמה של נערה צרפתייה שהתקוממה נגד חולשת הצרפתים במאה ה-15 אל מול הכובש האנגלי, עמדה בראש הלוחמים ושחררה את ארצה.

ואם לשוב למקומותינו, 40 שנה אחרי שמחנה הימין עלה לשלטון הוא עדיין מתקפל ומתבטל בפני מחנה השמאל והופך אסקופה נדרסת.

החונטה השמאלנית שולטת בכל עמדות הכוח במדינה ובחברה, כגון מערכת משפט, מערכת אכיפת החוק, האקדמיה, התרבות והאמנות ומעל הכול, עומד מחנה הימין חסר ישע ומבויש מול עלילת הדם הנוראה של רצח רבין, במקום למצוא דרך להדוף אותה על הסף. 

בשם חופש הביטוי השתלטה על התרבות הישראלית חונטה של שמאלנים השולטים בוועדות התיקצוב, הלקטורים הבוחרים את היצירות המתוקצבות ובוועדים הבוחרים את מנהלי המוסדות. כך גם באקדמיה, קידום במחלקות מדעי החברה והרוח מותנה בתקינות פוליטית, היינו אג'נדה שמאלנית. והחונטה השמאלנית שולטת גם באמצעי התקשורת ולכן התקפל הימין ונאלם. 

אפילו אישה חזקה כמו לימור לבנת לא העזה להתערב בתכנים האנטי ישראלים של המחזות והסרטים הישראלים, הממומנים מקופת הציבור. 

עד שבאה אישה אמיצה, ז'אן ד'ארק הישראלית, מירי רגב ואמרה עד כאן! 

עם ישראל אינו חייב לממן סרטים והצגות אנטי ישראליות.

ואין היא נרתעת ממתקפת הצביעות הקולנית נגדה, הרצופה הכפשות אישיות מסלידות.

יישר כוח, מירי!

הסתה פרועה

כבר 23 שנה נמשכת הסתה פרועה נגד מחנה הימין בתקופת ציון רצח רבין.  

כעת קם דור שלא ידע את יצחק והוא מקבל רושם של שחור לבן.

מחנה הצדיקים ומחנה הרשעים.

מחנה השלום ומחנה מחרחרי מלחמה.

מחנה המתינות  ומחנה האלימות.

וזהו סילוף  גמור

מה יודעים בני הנוער על מאות היהודים שנהרגו בעקבות הסכמי אוסלו בהובלת יצחק רבין?

הנושא מורכב ויש לו לפחות שני צדדים למטבע.

לא ייתכן שיתנו לנוער תמונה חד צדדית.

די לשטיפת המוח המסיתה

וזה נעשה בשם "מאבק בשיסוע" "ומאבק בהסתה"

די לצביעות!

משה כהן

ירושלים

אהוד: לא ידעתי שאתה מצדיק בעקיפין את המחנה שמתוכו יצא חתיכת החרא שרצח את רבין, ולא ידעתי שעירפול חושיך מגיע עד כדי כך שסרת התרבות שלנו, המתנהגת כמו פּילה בחנות חרסינה – מופיעה לעיניך בדמות ז'אן ד'ארק!

* * *

ארנה גולן

האם ניתן היה להיות סופר או אמן בקיבוץ בתקופה החלוצית? ואם כן, באילו תנאים?

על פי יצירתו הספרותית המאוחרת של אבי, משה בן דרור (שטנצלר),

ממייסדי קיבוץ מסדה שבעמק הירדן, שהחל לכתוב רק בעשור האחרון לחייו.

א. מה  היו הגורמים להתחלה המאוחרת שלו בכתיבה?

כל שיריו וסיפוריו של אבא (910 -1982) נכתבו בעשור האחרון לחייו, בשנות ה-70. למרות שהכתיבה לא היתה זרה לו וכל שנותיו הירבה לכתוב מאמרים וסקירות בענייני השעה, לכתיבה ספרותית לא ניגש. ועולה התהייה: מדוע החל לכתוב כתיבה ספרותית, גם שירים וגם סיפורים, כל כך מאוחר, רק על סף שנות ה-60 לחייו? האם עד אז לא פיעמה בו התשוקה ליצור ולתת ביטוי לחוויותיו ולדרכי התבוננותו בעולם?

כמובן, קל יהיה להסתפק בתשובה הגלוייה לכאורה לכל אלה שהכירו אותו מקרוב, ואשר כבר חבריו לדרך שהספידוהו קבעו אותה כגורם היחיד. על פיהם, כל חייו בקיבוץ עד לאותו עשור היו מלאי סיפוק והצלחה בעבודה, בשליחויות הקבוצה במוסדות התנועה ובחברה בקיבוץ. היו אלה ימי האכזבה וחשבון הנפש של העשור האחרון לחייו, ימי ההתכנסות בביתו ובנפשו, ולבסוף – ימי המודעות המיוסרת למחלתו האנושה ורבת הייסורים, שגרמו לפרץ היצירה. לדעתם, משום  שמצא ביצירה פורקן ונחמה לכאביו ולבדידותו-שמרצון.

אין ספק, יש בכך משהו, שהרי  הכול החל לאחר שצירפו את בית הספר המקצועי שאבא ניהל בשנות ה-60 וראשית ה-70 – ל"בית ירח", ואבא הפך למנהל החשבונות של הקיבוץ. ובכל זאת, האומנם באמת מצא את סיפוקו בשנים שקדמו לכך בפעילותו הציבורית או  במאמרים וברשימות על ענייני הציבור שכתב? או אולי מצא נחת מספקת בסיפורים שהמציא מידי ערב וסיפר לנו, ילדיו, לפני השינה כמו גם לשאר הילדים שבקבוצותינו, אלה  שישנו בלילה איתנו בבית הילדים באותו החדר או הגיעו מחדרים שכנים לשמוע את הסיפורים הדמיוניים שהמציא?

על שאלה זו אפשר להשיב תשובה פשוטה נוספת ולומר, כי הפעילות האינטנסיבית שקיים לאורך השנים בקיבוץ ובשליחויותיו הציבוריות לא הותירו לו פנאי ליצירה, לא כל שכן להתכנסות פנימה הדרושה לכך. ייתכן שכך הוא, כמובן. אבל דומה, שנכון יהיה להסביר זאת בעיקר בתפיסת העולם שרווחה אז בהתיישבות הקיבוצית בכלל ובמסדה בפרט, והאדם הפרטי היה כפוף לה ושותף לה.

על פי תפיסה זו ,יצירת האמנות לתחומיה השונים – המילולית, המוסיקלית, הפלסטית – הריהי בבחינת מותרות בחברה החלוצית-ההתיישבותית, לא כל שכן בחברה הקיבוצית-השיתופית אשר ייעודה נשגב, להיאחז באדמת ארץ-ישראל בעמל כפיים, בחקלאות בעיקר, ולבנות חברה שוויונית וצודקת, החיה מעמל כפיה ומחוללת מהפיכה בקיומו של העם היהודי. לנוכח אידאל נשגב זה, הוגבל האדם בעל הכישרון האמנותי בקיבוץ ליצירה בשירותה של החברה שבתוכה הוא חי ולמען צרכיה התרבותיים. יותר מזה, יצירתו האמנותית הוגדרה כעבודה של פנאי, רק כנספח לעיקר, שהוא עבודת ההיאחזות באדמה. אי לכך, היא תתקיים רק לאחר שעות העבודה שנקבעו בסידור העבודה של הקיבוץ ובשעות הפנאי (שהוקדשו למשפחה או לפעילות החברתית).

אמנותו של החבר מחוייבת, כך האמינו, לבטא ולשרת את האירועים הציבוריים, חגים וטקסים, ובכך להעניק לחברה בעיקר את קישוט המרחבים הציבוריים, ובייחוד  את  חדר האוכל, ולעיתים אף את חדרי החברים, וגם לרגל אירועים מיוחדים, כמו נישואין או לידת ילד. כיוון שכך, גם התכנים של יצירתם האמנותית חייבים להילקח מחיי הכלל ואמונותיו ולמענו, ולשמש כטקסטים, קישוטים או מופעים  (כמו הצגות, מקהלה, נאומים) ולהביא תועלת לכלל ולבטא אותו. אי לכך הם חייבים להיות   בעלי ערך אידאולוגי  וחינוכי ראוי.

בתנאים אלה לא היה מקום בקיבוץ ליצירת אמנות המשמשת מבע לעולמו "הפרטי" של היוצר. כשם שהוקצב לו פנאי רק ליצירה שבשירות הכלל, כך למעשה ניגזר עליו לדכא ולהגביל את כישרון היצירה שלו גם מבחינה אידאית. אלה היו התנאים, ולרוב גם היוצרים הפוטנציאליים קיבלו אותם מתוך הזדהות ומכל מקום, פעלו על פיהם.

עד היום זכור לי חבר הקיבוץ יוסף צ'פלין, שנפשו יצאה לצייר ואפילו שהה בפריז שנה ולמד שם ציור, ולכן מתוך התחשבות נדירה בו עשו אותו מורה לציור שלנו. חייו לא היו קלים באילוף השובבים הקטנים, שדבר לא הבינו בציור ולשם מה הוא קיים בכלל בחייהם של יחפנים קטנים, שבקושי ידעו מה הן נעליים. ורק עם ערב, לאחר שהתיש את כוחו בבית הספר, צ'פלין הצייר, שרק לאחר עשרות שנים זכה להכרה, היה סובב הולך עם כן הציור מתחת לזרועו ומוצא לו מקום בשדרת העצים ויושב לצייר עד רדת החשיכה (ומי יודע מניין השיג צבעים וניירות לציור, כנראה מקרוביו שבעיר). וכשסוף סוף ישב. במקום לבלות עם ילדיו הקטנים, הוא צייר את מראה הצומח ותנועת האנשים הניגלים לעיניו בהשפעת האימפרסיוניסטים ובגוון אישי, ומתחמק מליגלוג החברים.

לא פעם ניגשתי אליו ברוב סקרנות, ואז הוא היה שופך את ליבו על הציירים המופלאים שהיו בפריז, ועל מיעוט הצבעים שיש בידו להשיג, ולא היה איכפת לו שאני מבינה אך מעט משיחו הכאוב. אבל השיח הזה נחרת בליבי ולאחר שנים עיטרתי באיוריו יחידה שלמה של לימוד בספרות שכתבתי באוניברסיטה הפתוחה, והיה נדמה לי שאני שומעת את אנחת תודתו.

  וחמור  מזה, רווחה אז התפיסה שהגבילה את חברי ההתיישבות הקיבוצית להיותם צרכני אמנות ותרבות, אך של זו שמתקיימת ונוצרת מחוץ לקיבוץ, וגם את יוצריה, הסופרים והמשוררים, השחקנים והבמאים וכמובן גם הציירים, שכולם חיים בעיר, ואותם העריצו חברי הקיבוצים. על פי תפיסה זו דווקא משום רמתם התרבותית והאידאולוגית הגבוהה של "הקיבוצניקים", הם מהווים מופת לשילוב – שנראה עד אז בלתי אפשרי – של עובדי עבודת כפים עם רמה רוחנית גבוהה ותסיסה אידאולוגית חיונית. שילוב זה עושה אותם לקהל יעד מובחר ליוצרי האמנות, אך היוצרים חיים ופועלים בעיר.

כלומר, חברי הקיבוץ, לאחר עבודתם בשדה ובכרם ובמטע, בשעות הפנאי שלהם, הם שוחרי תרבות נלהבים ומשובחים. על כן, כל היוצרים והמבצעים של האמנות בתחומי התיאטרון, הזימרה, הקונצרטים, האופרות והמחול, כמו גם מופעי סאטירה אקטואלית (בימינו היו קוראים להם "סטנדאפיסטים) – שואפים ואף גאים להופיע בפניהם. ואף כי בשנים הראשונות סברו חברי ההתיישבות שלא ראוי למחוא כפיים לאמן כמינהג "הבורגנים", והשחקנים נפגעו, לבסוף הם הבינו היטב את האידאולוגיה האנטי-בורגנית.

אבל כיוצרים, כך חשבו בהתיישבות העובדת – הם עצמם מוגבלים לצרכיה התרבותיים וההתיישבותיים של חברתם. הם מעריצים, כאמור, את יוצרי האמנות והתרבות, אך מושאי הערצתם – מקום חיותם הוא בעיר. "אנחנו," כך אמרו לעצמם חברי הקיבוץ הנלהבים והתמימים, "אנחנו בונים את הארץ ואת העם ומתקנים את האדם ואת העולם," ולא נתנו את דעתם על גורל האמנים בתוכם, אלה שנאבקו – ורק לאחר שנים זכו – למעט פנאי, לזכות ליצירה "פרטית" על פי נטיות ליבם ולמקום ראוי ליצור בו. ולכן, מן הסתם, אברהם שלונסקי, שראה את ייעודו בשירה, קלט כזכור את הדברים במהרה, עזב את העבודה החלוצית בעמק בכבישים ובשדות,  ועבר לעיר תל אביב, למרות שראה בה "מחוז של עקרות".

ניתן להצביע גם על שני הסברים נוספים. על פי  התפיסה, שרווחה בימי הבראשית של הקיבוץ ואף הוסיפה ונתקיימה עשרות שנים לאחר מכן, "העולם הפרטי" כלל אינו ראוי להישמע מחוץ למעגלו של הפרט, כיוון שאין לו ערך מחוץ לו ואשר על כן יש להצניעו. הנושא הראוי לבירור וליבון, גם אמנותי, שקשור בכל זאת לפרט, הוא הקונפליקט האפשרי בין הפרט לבין צורכי הכלל, ויש לדון בכך מתוך הכרה בעליונותם של חיי הכלל.

וכיוון שחבר קיבוץ חייב להתכוון תמיד לשיפורם של חיי הקולקטיב ולהצניע את פרטיותו, ניתב אבא במשך שנים את רצון הביטוי  המילולי ואת כוחו האינטלקטואלי למאמרים ולרשימות בסוגיות חברתיות וחינוכיות, אירגוניות ובריאותיות, או שהיפנה את תשומת הלב לזיקת הקיבוץ למעגלים חברתיים ולאומיים רחבים יותר. דווקא על רקע זה בולטת  התופעה שבסיפוריו העניין החברתי הופך שולי לחלוטין וגם לא מופיע בהם הקונפליקט הטיפוסי הזה שבין הפרט לכלל. משפרצה יצירתו בכתיבה, הוא מתיר לעצמו, ובחופש גמור, לפנות למקום אחר, לחיי הפרט ולהתנהגותו המוסרית.

יש לציין גם הסבר חשוב נוסף, והוא כרוך בבעיית החשיפה העצמית בחברה קטנה שבה מעורב כל אחד בחיי האחר. שהרי כל יוצר, לא כל שכן סופר ומשורר, מסכן את עצמו ואת מעמדו בקיבוץ אם יחשוף את מצוקותיו, כאביו וחולשותיו, או אפילו את דרכי התבוננותו יוצאת הדופן בסובבים אותו. אפשר, על כן, שהסיכון שבחשיפה העצמית היה קשה מכול, ואולי יש בו גם כדי לבאר באופן חלקי את "הצנזורה" החמורה שהטיל אבא על עצמו כשכבר התחיל לכתוב וכתב על חיים פרטיים, הרי על כל מה שהיה כרוך בחייו הפרטיים, מילדותו ועד לחייו בהווה בקיבוץ לא כתב. וכך, אף כי גבר על המעצורים האחרים, שגם נחלש מאוד תוקפם בחברה הקיבוצית שהשתנתה, על המעצור מפני החשיפה העצמית לא גבר.

ב. על הצנזורה העצמית ועל גבולות החשיפה האישית

"הצנזורה העצמית" שהטיל אבא על כתיבתו – ויהא הטעם לה אשר יהיה, ולו גם מטעמים אישיים בתכלית, כמו הימנעות מחיטוט בכאב ובצער שליוו את ילדותו – ניכרת בראש ובראשונה בכך שהוא נמנע מכל נגיעה, אף לא ברמז, בימי ילדותו ונעוריו שקדמו להפיכתו מ"שטנצלר" ל"בן-דרור". וזה מפתיע. דווקא אותם ימים שקדמו לעלייתו לארץ ולקיבוץ, ימי יתמותו, בגיל חמש מאימו ובגיל עשר גם מאביו, המעבר כנער מאוד צעיר מהעיירה לטשרנוביץ, והיותו שם ספורטאי מצטיין ואחד ממייסדי תנועת גורדוניה בעיר, כל הימים המכריעים הללו כמו נמחקו לחלוטין מזיכרונו ומהווייתו. דווקא אותו רובד בחיי אדם, שממנו שואב היוצר בדרך כלל חומרים ליצירתו, אין לו זכר בכתיבתו. אין בסיפוריו או בשיריו כל נגיעה בבית הוריו קודם ליתמותו ולנישואיו השניים של אביו ולפטירתו אחרי שנולדו לו שני ילדים נוספים. אין כל זכר לגורלם של תשעת  אחיו ואחיותיו, שחלקם היגרו לאמריקה וחלקם עברו סבל קשה בשואה, ואפילו לא איזכור לנופי ילדותו האהובים ואקלימם, אף כי נהג להלך בחולצה קצרה בחורף של עמק הירדן, ולהפטיר כבדרך אגב את געגועיו לקור שהכיר אי-פעם בטשרנוביץ.

כפועל יוצא, אין הוא מספר דבר  אפילו לאחר הגעתם לארץ של שתיים מאחיותיו ואח אחד כפליטים ששרדו את השואה. והיה הרבה מה לספר. את זה אני יודעת היטב מסיפוריו שבעל פה או מסיפוריהם של  בני הדודים שלי.

אבל גם אם ניתן להסביר את מחיקת ילדותו ונעוריו וחייו בגולה בהתמקדותו בימים שלאחר הפיכתו ל"אדם חדש", בולטת העובדה שבמרבית הסיפורים והשירים אין כמעט דבר גם על חייו שלו בקיבוץ, לא במערכת החברתית, לא בעבודה ומעט מאוד ורק חיובי במעגל הפרטי, המשפחתי. רק סיפור אחד מוקדש לימי ההווה שבהם נכתב ומתוארים בו, על דרך ההסוואה בשמות הבדויים של הדמויות, חיי ילדיו שעזבו את הקיבוץ כפי שהם מתגלים לו בשעת ביקורו אצלנו בירושלים. תוך כך משולבים זיכרונות נוסטלגיים שהוא מספר להם מחתונתו עם אימא ("חופה וקידושין חלוצית"). אבל הכול מואר באור הזיכרונות היפים והחיוביים ואין בהם דבר על מהלך חייו ועבודתו בקיבוץ, על השמחות כמו על הדרמות שליוו אותם. אין בהם, למשל, אפילו  על היותו גבר נאה ומחוזר על ידי נשים בקיבוץ, חיזורים שאולי נהנה מהם אבל הם הכאיבו  לאימא. מאידך, יכול היה לספר  גם  על זוגיותו כבעל מסור, או אף על הקשיים וההישגים בגידול ילדיו, בימים שבהם התקיימו מסגרות חינוכיות קשוחות של החינוך המשותף הקיבוצי.

 אפילו בשיריו, שהוא רואה בהם שירה לירית המשמשת מבע לחוויותיו האישיות, גם שם פועלת הצנזורה, כשהוא נותן ביטוי לזיקתו למערכת האנושית והחברתית בקיבוץ ולחיי אדם ועם בכלל, ואפילו לתביעתו לדין וחשבון מאלוהים.

אבל רק סמוך לפטירתו, הוא מעז לתת שמץ של ביטוי לייסורי מחלת הסרטן שלקה בה  ולהתייצבות אל מול המוות, או לחיי זוגיותו הטובה עם אימא. אבל אז הוא מכתיר את השירים הבודדים הללו בכותרת "אישי מאוד" ומבודד אותם כצופן סוד. בסיפורים הוא משמש תמיד כ"עין הרואה", החושפת את נפש הזולת, לרוב בעיוות שבה ורק באופן נדיר בהתעלותה. אבל הוא לא מעמיד את עצמו כגיבור הסיפור, אלא הקיבוץ משמש לו כמעבדה אנושית מרתקת. וביציאתו לרגע מתחומיו, הוא מפנה תשומת לב נלהבת לדמויות זרות לו. אבל על עצמו כמעט שאין דבר.

ג. הסיפורים – התעלות אנושית מרוממת מול כישלון האדם וירידתו

1. שלוש קבוצות סיפורים, שני קטבים וקו מאחד אחד

 על פי נושאיהם ניתן לחלק את הסיפורים לשלוש קבוצות. הראשונה  כוללת את הסיפורים הארוכים והמשוכללים יותר ("מי אתה, רובי אבני?", "בשליחות המוות" ו"אחרון הוותיקים") והם מתמקדים בדמויות מן הקיבוץ, שהולכים ונחשפים בהן עיוותים נפשיים ופגמים מוסריים חמורים, המוליכים לתוצאות חמורות, שאינן ניתנות עוד לתיקון. בשני הסיפורים הראשונים מתרחשת העלילה במסגרת הפרטית, המשפחתית, שאין לה נגיעה במערכת החברתית, ואילו בשלישי היא מתחוללת, אמנם, במערכת החברתית אבל ציביונה הוא כמו היתה מערכת משפחתית, שיש בה שני דורות, אבות ובנים.

בסיפור הראשון נחשפת חולשת אופיו, כמו רפיפותו המוסרית, של חבר קיבוץ, מחבריו של המספר מנעוריו, המוסיף ומקיים חיי זוגיות שיסודם בשקר, זיוף והעמדת פנים לנוכח בגידתה ארוכת השנים של רעייתו. הוא מתעלם אפילו מתוצאותיה הקשות, מלידת הבנים מגברים אחרים שהוא מעמיד פנים שהם שלו. בשעת משבר מאוחרת הוא נקלע להתמוטטות נפשית ומתקומם ובורח מן הקיבוץ בלי להשאיר סימנים, ומתעורר חשש לחייו, אבל  לבסוף הוא מפתיע לחלוטין את המספר, שמחפש אחריו בקדחתנות בכל מקום ולבסוף מוצא אותו,  בהחלטתו לחזור בשלווה לאשתו הבוגדנית ולחיי השקר, והמספר כמובן מזועזע.

עלילתו של הסיפור השני גם היא תוצאה של חטא מיני, אלא שכאן הוא תוצאה של חוסר דעת והבנה. ובכל זאת, בסופו של דבר החטא שאירע לפני שנים, לפני שהאם הצטרפה עם בנה הבוגר לקיבוץ, גורם להתערערות נפשית של הבן לפתע, ודווקא עם הזדקנות אימו. ומה קורה? הבן שנעשה חבר קיבוץ רציני ומרכזי ובנה בו משפחה, מגלה לפתע שנולד כתוצאה מאונס של אימו, הלוקה מעט בשיכלה. הוא נקלע למשבר נפשי נטול הגיון וריסון, והמשבר מוליך אותו  לבסוף לחטא מוסרי כבד מנשוא, לרצח אימו ואז להתאבדות.

שני הסיפורים הללו עוסקים, אפוא, במצבים קיצוניים של חטא מיני ותוצאותיו במערכת המשפחתית. שלא כבסיפורים הללו, עוקבת העלילה של הסיפור השלישי אחר חטא בגידתם של בני הקיבוץ וחבריו הצעירים באבות הקיבוץ שזקנו ורבים מהם כבר מתו, ובגידתם, שהיא תוצאה של אנוכיות וגסות רוח ונפש, תוצאתה היא הרס התשתית החברתית של משפחת הקיבוץ.

 על הקבוצה השנייה נמנים שני סיפורים, המהווים קוטב חיובי ומנוגד לקודמיהם. נחשפים בהם, בתוך ההוויה הקיבוצית שכבר החל תהליך התפרקותה החברתי, גילויים אנושיים מחממי לב, כמו במשפחה אמיתית ("ערב שבת אחד") או משוחזרים זיכרונות נוסטלגיים מימי הבראשית, בהם היו המספר וחבריו צעירים ומאמינים בקיום נעלה, חשו אחווה חברית ושררו בחייהם החברתיים והזוגיים טוהר ושלמות ("חופה וקידושין חלוצית").

סיפורי הקבוצה השלישית ("מכאובים וחיוכים"), לעומת זאת, שונים מקודמיהם בנושאיהם ובהומור המלווה את רובם, אולי משום שהם מתמקדים בדמויות שמחוץ להוויה הקיבוצית. הסיפורים הללו הם, למעשה, רשימות דיוקן של דמויות, שהמספר זכה לפגוש בהן רק משום שאושפז בבית החולים והן משכו את תשומת ליבו דווקא בשל הפער התרבותי שבינו לבינן. הוא מתבונן בשכניו החדשים העירוניים ברוב עניין, בהומור טוב לב או גם ברחמים עמוקים ומשרטט בהנאה את דמותם. קרוב להם במאפייניו גם הסיפור "דמעות ללא גיל". מתוארת בו פגישה נדירה עם "אבא", אביו הזקן של אחד מחברי הקיבוץ. הוא רחוק בגילו ובעולמו מהוויית הקיבוץ ועובד בו כשהוא מכונס בעצמו ולעצמו. ווידויו המפתיע של האיש הזקן (יש להניח שלא עבר את גיל השישים, אבל כך נראו ההורים הבודדים שהגיעו לקיבוץ בעיני החברים), החושף את כאב השפלתו בילדותו הענייה בעיירה, מעורר במספר הזדהות, אהדה וכבוד עם השתאות למסתרי נפש האדם.

  מעבר לשוני שבין קבוצות הסיפורים מאחד אותם קו יסוד, הלא זו נקודת התצפית, כלומר – דמותו של המספר ומסכת ערכיו. הוא קרוב במאפייניו לדמותו של אבא, שאף אינו טורח להסתיר את זהותו אפילו שעה שהוא מעניק לדמויותיו שמות בדויים. הרי זו דמות של חבר קיבוץ וממייסדיו, שבגר או אף הזקין, והוא מתאר פרשיות אנושיות לאור הערכים שהינחו את החברה הקיבוצית בראשית דרכה: תום של אמונה, מסירות לזולת ולכלל, יושר וטוהר מוסרי וזוגיות המושתתת על נאמנות ואמון. לאורם הוא שופט את המעשים לטוב או לרע ומגיב בכאב, בהומור או בחמלה ולעתים, בהתרפקות נוסטלגית. גם שם הסיפור שבו בחר אבא להכתיר בו את הכינוס המקווה של כתביו, "אחרון הוותיקים", מעיד על נקודת תצפית זו של מי שחש עצמו אחרון, או מייצג את האחרונים לנאמני הקיבוץ במתכונתו האידאלית.

  וכמובן, בולטת העובדה שהוא לא נתן את דעתו על  הקונפליקט שנוצר בין צורכי הפרט לתביעות הכלל או על "בגידתן" של דמויות באידיאולוגיה הקיבוצית. תשומת ליבו של אבא מופנית למקום אחר. לקונפליקט, בגידה או נאמנות בעולמן הפרטי של הדמויות, בזוגיותן ובמשפחתן. ואפילו בסיפור "אחרון הוותיקים", שעל שמו קרוי הקובץ, התנהגות הדור הצעיר נתפסת על ידו כבגידת בנים באבות. אין התייחסות לקונפליקטים שבין נטיות ליבו של הפרט ושאיפותיו לבין צרכיה ועמדותיה של החברה במקום העבודה, בשאלות החינוך הקיבוצי והלינה המשותפת, השאיפה להשכלה גבוהה ועוד, שאלות שהטרידו את אבא מאד בחייו בקיבוץ. יותר מזה, הוא עצמו התנסה באופן אישי ולא בקלות בכאב הקונפליקט שבינו כפרט לבין המערכת הקיבוצית, ובכל זאת לא זה העניין בכתיבתו. עניינו בתביעה המוסרית חסרת הפשרות מן האדם בקיבוץ, וכפי שנראה מקורה בהשקפה על תבוניות האדם. זו גם הסיבה, כמדומה, שאבא, כמו יוצרים פוטנציאליים נוספים בקיבוץ, לא התקומם כנגד התפיסה שבקיבוץ האדם חייב להתמסר לאידאל הגבוה, הקיבוצי, וגם במחיר הכתיבה הספרותית.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

יוסף אורן

האוטופיה היהודית והדיסטופיה הישראלית

תודתי לאורציון ברתנא על הצעתו להציג את נושא המסה הזו כראיון.

חלק ב' : ציונות ופוסט-ציונות

מהן בעיניך התכונות המובהקות של הסיפור הציוני?

תחילה חשוב להסביר שהסיפור הציוני הוא סוגה ספרותית תימאטית ואידיאולוגית פנים-יהודית המייחדת את הספרות העברית בספרות העולם, ומאז שהתגבשה, משלהי המאה התשע-עשרה ואילך, קיבלה גם את דפוסיה האסתטיים המבדילים אותה מסוגות ספרותיות אחרות שחדרו לסיפורת העברית באותו פרק זמן מהספרות הכללית (החשובה מביניהן היא ללא-ספק סוגת הסיפור הפסיכולוגי).

כמו כן, חשוב להבהיר שהסיפור הציוני איננו סיפור דידקטי החייב לשבח את הציונות ולהלל את מנהיגיה ואת הפעולות שבוצעו בשמה של הציונות בארץ ישראל או בפזורה של היהודים בעולם. כלומר: הסיפור הציוני איננו אמור להעלים את הפשרות שמגשימיה של הציונות נאלצו להסכים להן, אחרי שעברה משלב חַלימתה בדמיון לשלב הגשמתה בעולם המציאותי.

להיפך: הסיפור הציוני אמור לספר את האמת על הקשיים של העם היהודי לדבוק ברעיון שיבטיח את הישרדותו בהיסטוריה ואת המחיר שהבחירה הזו גובה מכל יהודי כיחיד ומכל שבט משבטיו, כאשר הצטרפו לשינוי המצב הלאומי מן היסוד: מעם שהתארח בארצות של עמים אחרים והיה נתון לכל פורענות והצקה שיזמו נגדו בגלל דתו השונה, ערכיו האחרים, ואורח-חייו הנבדל, לעם המתרכז במולדתו הריבונית שבה הוא מסוגל לקבוע בעצמו את עתידו.

לפיכך, יוגדר כסיפור ציוני כל סיפור שיקיים את ארבע הדרישות הספרותיות הבאות:

עלילה מרחבית – עלילת הסיפור צריכה להתרחש על רקע התקופה שבה קשר העם היהודי את גורלו בעת החדשה לאידיאולוגיה של הציונות ולמאמצי ההגשמה של מטרתה העיקרית – לחדש את הריבונות של העם היהודי בארץ-ישראל ולכנס לתחומה בהדרגה את כל יהודי העולם מפיזורם במדינות העולם.

דמות גיבור – כדמות מרכזית בעלילת הסיפור יוצב יהודי שאיננו אבק-אדם הנכנע בלי מאבק למציקים לו, אלא הינו יהודי בעל הכרה לאומית המגונן באופן אקטיבי על חייו, על ערכיו ועל כבודו.

סיבתיות אידיאולוגית – עלילה המדגישה את משקלן של הסיבות הלאומיות במניעיהם ובמעשיהם של היהודים בעת החדשה להשיג בפעילות יזומה ואקטיבית בסיס ארצי לקיומם, אחרי דורות שבהם קיבלו יהודים על עצמם בהשלמה את דין הגורל "המיסטי" שניכפה עליהם, לחיות בגלות בפיזור ובחוסר-אונים.

שפה אַלוּזְיוֹנית – היצירה אמורה לשלב בתימלול שלה צירופי לשון ודימויים מהמקורות הספרותיים שנספגו בהגות הציונית משירתם ומסיפוריהם של הדורות הקודמים.

כל סופר עברי שמסנן מעלילת סיפורו מאפיינים אלה של הסיפור הציוני, או שולל בסיפורו את החזון הציוני מעיקרו, יש לראותו ככופר באוטופיה של הציונות וכמי שמנבא את סופה הדיסטופי. 

התוכל למנות יצירות שעמדו בדרישות אלה של הסיפור הציוני?

כדי לקצר במסגרת הזו את הרשימה, אציין שרוב היצירות שנכתבו משנות ה-40 במאה הקודמת – מ"אפרים חוזר לאספסת" (1938) ומ"בפאתי נגב" (1945) של ס. יזהר – ועד מלחמת יום כיפור (1973) עמדו במאפייני הסיפור הציוני והיו אוטופיים בבסיסם הרעיוני.

גילויי ההידרדרות של התמיכה באוטופיה הציונית וסימני ההיפרדות ממנה התחילו מאמצע שנות ה-70 ואילך, תחילה כקילוח דיסטופי דקיק שעד מהרה התרחב וגרף את הספרות לאלטרנטיבה הדיסטופית בהיקף ניכר.

במגבלות המסגרת הזו אני מציע רשימה מקוצרת של הרומאנים היותר ידועים שמדגימים בעיני את מסורת הסיפור הציוני גם בתקופה קשה זו:

משה שמיר ברומאן "תחת השמש" (1975) ובטרילוגיה "רחוק מפנינים" (1973, 1984, 1991).

נתן שחם ב"עצם אל עצמו" (1981), ב"רביעית רוזנדורף" (1987) וב"לב תל-אביב" (1996)

אהרון מגד ב"עוול" (1996). וב"דודאים מן הארץ הקדושה" (1998).

חנוך ברטוב ב"רגל אחת בחוץ" (1994).

שולמית לפיד ב"גיא אוני" (1982).

דן צלקה ב"אלף לבבות" (1991).

אלי עמיר ב"מפריח היונים" (1992).

גבריאלה אביגור-רותם ב"אדום עתיק" (2007).

מירי ורון ב"עת דודים" (2008).

יובל שמעוני ב"קו המלח" (2014).

האם אפשר להציע רשימה מקבילה של רומאנים דיסטופיים?

מאחר שמספרן של היצירות הדיסטופיות היה מועט עד אמצע שנות ה-70 וגם השפעתן היתה מוגבלת עד ש"נתגלו" מחדש וזכו לעדנה כיצירות שקולן הביקורתי הושתק במועד התפרסמותן, אני מעדיף להציג את היצירות הדיסטופיות בחתך רוחבי – על-פי הנושאים שהיו שכיחים בהן בכל 70 שנותיה הראשונות של המדינה:

על נושא הנישול של ערביי הארץ מבתיהם והעוולות שנעשו להם במהלך מלחמת העצמאות וגם אחריה כתבו רוב סופרי שתי המשמרות הראשונות ("דור בארץ" ו"הגל החדש") –  מסיפורי מלחמת תש"ח של ס. יזהר ("חרבת חזעה" ו"השבוי")  ועד יורם קניוק ב"תש"ח" (2010). נושא זה התארח באופן קבוע גם ברוב הרומאנים שנכתבו בתגובה לתוצאות מלחמת ששת הימים ("הכיבוש" וה"התנחלויות בשטחים") על-ידי סופרי שלוש המשמרות הבאות של "דור ייסוד המדינה" ("הגל המפוכח", "הקולות החדשים" ו"הגל הדיסטופי").

על התמוטטות האחוזה הציונית של האבות המייסדים כתבו: בנימין תמוז ב"רקוויאם לנעמן" (1978). עמוס עוז ב"מנוחה נכונה" (1982) וב"קופסה שחורה" (1987), מאיר שלו ב"פונטנלה" (2002), דרור בורשטיין ב"נתניה" (2010) ורועי בית לוי ב"הרים אני רואה" (2014).

בכישלון הכפר הציוני התמקדו מאיר שלו בשלושה מספריו הראשונים: "רומן רוסי" (1988), "עשו" (1991) ו"כימים אחדים" (1994), ועמוס עוז בקובץ סיפוריו "תמונות מחיי הכפר" (2005).

בנושא ההשתלטות האלימה של קיצונים על המדינה ממניעים דתיים או אידיאולוגיים עסקו בנימין תמוז ב"פונדקו של ירמיהו" (1984), עמוס קינן ב"הדרך לעין חרוד" (1984), יצחק בן-נר ב"מלאכים באים" (1987) וב"מתחם אוייב" (1997), יהלי סובול ב"אצבעות של פסנתרן" (2012) וישי שריד ב"השלישי" (2015).

בהבלטת האכזבה מהחזון הציוני עסק א.ב. יהושע בספריו "מולכו" (1987), "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) ו"אש ידידותית" (2007). ובהעלאת תחליפים הזויים למדינה הקיימת עסקו אגור שיף ברומאן "מה שרציתם" (2007), אשכול נבו ב"נוילנד" (2011), ויאיר חסדיאל ב"תל אביב" (2012).

ובהשמעת פתרונות אלטרנטיביים לסיום הסכסוך עם הפלסטינים (פתרון הפדרציה עם המדינה הפלסטינית ופתרון המדינה הדו-לאומית בין נהר הירדן לים התיכון) עסקו סמי מיכאל ב"יונים בטרפלגר" (2005), דורית רביניאן ב"גדר חיה" (2014) וא.ב. יהושע ב"המנהרה" (2018).

בנוסף לחתך הרוחבי סיכמתי את נושאי הדיסטופיות הללו גם בחתך אורך, חתך כרונולוגי המבליט את סדר הבלטתן של ארבע המפלות הבאות, שהדיסטופיות הפוסט-ציוניות ייחסו לציונות בסיפורת הישראלית:

המפולת החזונית – האתוס הדפנסיבי של הציונות (החזון שהבטיח להקים את "מדינת היהודים" בדרכי פיוס שונות) כשל מול האתוס האופנסיבי שעל-פיו הוגשמה (ייסוד המדינה וביסוסה בהכרעות צבאיות בשדות הקרב).

 המפולת המוסרית – הטלת ספק במוסריות התוצאות של שתי המלחמות שקבעו את גודל הטריטוריה של מדינת ישראל: פשעי הנַכְּבָּה ב-1948 (הברחת הערבים מכפריהם וגירושם היזום מבתיהם) ופשעי הנַכְּסָה ב-1967 (הכיבוש וההתנחלות בגדה).

המפולת הגנטית – רפיון תורשתי, מחשבתי וביצועי בדורות ההמשך (נטישת בתי המייסדים, זניחת אדמות המושבים והקיבוצים כדי לממש את ערכם הנד"לני).

מפולת ההורשה – אי-הצלחתה של הציונות להוריש את חזונה הלאומי לדורות ההמשך. כבר בדור הבנים, ובעוצמה גדולה יותר בדור הנכדים, התגברה הנטישה של הזהות היהודית-ציונית ההיסטורית משום שהעדיפו את הזהות הסוציאל-דמוקרטית של הישראליות המודרנית. את השינוי הזה אפשר להציג גם כאדישות גוברת כלפי גורל פזורת העם היהודי בארצות העולם (נטישת העיקרון הציוני) וכהתמקדות מוחלטת בגורל הישראלים המתגוררים במדינה (אימוץ העיקרון "הכנעני").

מהו, אם כן, ייחודה של האוטופיה הציונית בעיניך?

הציונות היא חזון לאומי כלל-יהודי וארוך-טווח, אך גם חזון פתוח – חזון שלא קבע את גודל הטריטוריה של מדינת היהודים בארץ-ישראל, אלא השאיר לדורות הבאים לקבוע את גודלה בהתאם לאפשרויות שייפתחו בפניהם בעתיד. משום כך הוצמד לחזון הציוני התואר "המהפכה הקטנה", אוטופיה לאומית צנועה ששאיפותיה הותאמו למצבו המיוחד של העם היהודי בין העמים, כדי להבדיל אותה מהמהפכות הקוסמופוליטיות הגדולות – האוטופיות שנולדו במדינות אירופה (הסוציאליסטיות במחצית השנייה של המאה ה-19 והגלובליות במחצית השנייה של המאה ה-20) שיומרתן היתה לאחֵד חלקים גדולים של האנושות תחת חזונן החברתי-מעמדי, או תחת חזונן הכלכלי-פוליטי.

   ולכן, הציונות היא האוטופיה היהודית היחידה שמציעה חזון על-זמני לעם היהודי בהיקפו העולמי. כל אלה שניסו להדיח אותה ממעמדה זה, הציעו פתרונות תקופתיים (עכשוויים) וחלקיים (המותאמים רק לאותו חלק מהעם שהתכנס בא"י אם מבחירה ואם מכורח בשנות "היישוב" ובשנות המדינה) כמענה לסכסוך עם ערביי ארץ-ישראל, או ביתר דיוק: כמענה להתנגדות של כלל מדינות ערב (מדינות "הליגה הערבית"), לעצם קיומה של מדינת יהודים במרחב שהן רואות אותו כשלהן בלבד, מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי (החזון הפאן-ערבי).

   הנודעות מבין ההצעות התקופתיות והחלקיות הללו היו: ההצעה הדו-לאומית של "ברית שלום" מייסודו של ארתור רופין ב-1925 (שהנודעים מבין מלומדי האוניברסיטה העברית הטיפו לה עד שנת 1940), הצעת "העברים הצעירים" ("הכנענים") של יונתן רטוש, הצעת "המרחב השֵׁמי" של אורי אבנרי, ההצעה הנאיבית של לובה אליאב ב"ארץ הצבי" וגם זו המגושמת של מסלפי משנתו ב"שלום עכשיו", וגם ההצעה הממוחזרת של המצדדים במדינה הדו-לאומית מא.ב. יהושע (ברומאן "המנהרה") ועד דורית רביניאן (ברומאן "גדר חיה").

   הרשימה הבאה מפרטת רק את הבולטים מבין ההישגים של האוטופיה הציונית עד כה: הפניית ההגירה של היהודים מארצות הגולה אל ארץ-ישראל (הגשמת רעיון "שלילת הגלות"), קידום פעילות התיישבותית מסועפת (מבחינה גיאוגרפית) ומגוונת בצורותיה (הקיבוץ, הכפר, המושבה והעיר), החייאת השפה העברית ("עברי – דבר עברית!"), ייסוד המדינה כמדינת לאום של העם היהודי בארץ ישראל (מדינה שתגשים את רעיון "קיבוץ הגלויות"), הפיכת הצבא למסגרת המלכדת את העם משבטיו הרבים ("כור ההיתוך"), פיתוח מערכת חינוך לאומית המבוססת על הערכים של העם היהודי (במסלול החינוך הממלכתי ובמסלול החינוך הממלכתי-דתי), וטיפוח המדינה כמרכז רוחני של העם היהודי בהיקפו העולמי.

   הישגיה של האוטופיה הציונית עד כה (נא לא לשכוח: "המהפכה הקטנה") הינם אכן עצומים, ואף על פי כן המלאכה עודנה רבה, ולכן כדאי להטות אוזן לעצתו הבאה של משה שמיר שאותה הציב בפתח ספרו "הינומת הכלה" (1984), שהוא החלק השני של הטרילוגיה "רחוק מפנינים".

בעלילה הספר הזה המשיל האֶפּיקן הגדול הזה של הספרות העברית את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה:

הפרטיטורה של עם ישראל היא בארץ ישראל - - - הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום, שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם – היא קיימת, גם אם ישמיעו רבע ממנה – היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה – היא מושלמת. - - - צריך לנגן אותה, את ההשגחה העליונה. כך ביחיד. כך באומה. לנגן אותה – גם אם לא תשלים, גם אם תתאמץ ותפגום. יש גוררים כל ימיהם כינור, כַּן-תווים, דפים מרופטים מרוב עלעֵל והסֵס, ומכוונים, ומכוונים – ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן!

אם כאלה הם אופקיה של האוטופיה הציונית – מה מניע את כותבי הדיסטופיות לתאר אותה כיום כחזון שמפריע למדינה להתנהל כמדינה נורמלית?

   מי שמבקש הסבר לסתירה הזו בין תרומתה הנמשכת ומעוררת ההשראה של האוטופיה הציונית לקידום גאולתו השלמה של העם היהודי מחרפת הגלות לבין שיפוטה על-ידי הפוסט-ציונים כאוטופיה שלדעתם סיימה את תפקידה כבר בתש"ח, חייב להכיר את שתי העובדות הבאות:

   העובדה הראשונה – כל כותבי הדיסטופיות שהופיעו בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 משתייכים לסופרי "מחנה השלום" – כולם סופרים שאינם מצניעים את תמיכתם בשמאל הפוליטי, ואת רצונם הפוסט-ציוני שהמדינה תופרד מהציונות כדי שתתפתח בה חברה אזרחית, חילונית, ליברלית ודמוקרטית ברוח "מדינת כל-אזרחיה".

   והעובדה השנייה – אף שלא חסרים לכותבים נושאים אחרים להתפרעוּת הדמיון הדיסטופי שלהם (מתחומי הכלכלה, החברה והתרבות), היו מירב הדיסטופיות שהופיעו בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית דיסטופיות פוליטיות שעסקו ב"מצב הישראלי" (הסכסוך, הכיבוש וההתנחלויות), והן התחרו זו בזו בתיאורי חורבנה של המדינה או באסונות הצפויים להתרחש בה כתוצאה מהמשך היצמדותה לחזון הציוני (חזון שהוגדר בהן תמיד כחזון לאומני, משיחי, פשיסטי וגזעני – והמהדרין גם הוסיפו: קולוניאליסטי ואפרטהיידי).

   מאחר שהמניע של כותבי הדיסטופיות היה פוליטי בלבד, לא הניב הגל שלהם יצירות בעלות ערך לספרות הישראלית. הדיסטופיות שכתבו היו דידקטיות וחסרות דמיון, משמימות בתוכנן ועלובות בניסוחן. חולשתן הרעיונית היתה בתמונות העתיד ההרסניות שהפיצו ובקוצר יכולתן להציג עתיד אלטרנטיבי כלשהו להצלחותיה של הציונות עד כה. משום כך תרמו הדיסטופיות הללו באופן פרדוכסלי לעניין גובר באוטופיה הציונית ובסיבות להיותה כה רלוונטית הן למצבה הנוכחי של מדינת ישראל במזרח התיכון והן למצבם של היהודים כיום בארצות עולם.

מהי אם כן המחלוקת הרעיונית שקיימת בין סופרי "המחנה הלאומי" לסופרי "מחנה השלום"?

מאמציהם של מחברי הדיסטופיות מ"מחנה השלום" לנגח את הצלחתה הנמשכת של האוטופיה היהודית-ציונית, בעזרת תיאוריהם האסוניים על חורבנה של המדינה – מאמצים אלה חשפו שהניגוד בין האוטופיה לדיסטופיה איננו ספרותי בלבד, כלומר: איננו ניגוד בין שתי סוגות-תוכן סותרות, אלא ניגוד בין שתי זהויות המתחרות מזה יובל שנים (חמישים השנים שחלפו מסיום מלחמת ששת הימים) על הנהגת החברה הישראלית ועל קביעת ערכיה ואורחות-חייה.

   הזהות הצעירה מבין השתיים היא הזהות הישראלית – זהות אזרחית ששאיפותיה הן ילידיות-צבריות (ובמהותן: "כנעניות") ושאידיאל שלה הוא אדם של מקום, אדם ליברלי שמוקיר בעיקר את התרבות החילונית שיצרו בני הארץ משנות "היישוב" (שנות ילדותו ונעוריו) ומשנות המדינה (שנות בחרותו ובגרותו). והזהות הוותיקה ממנה היא הזהות היהודית – זהות לאומית שהאידיאל שלה הוא אדם של זמן, אדם בעל זיקה להיסטוריה הלאומית ולערכי הדת היהודית, אדם המייעד את המקום, את מדינת היהודים בארץ-ישראל, להמשכת התרבות (המיתוס, הערכים ואורח-החיים) שיצר העם היהודי במהלך הדורות. בסתירה שבין שתי הזהויות עסקתי בשניים מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית": "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי" (1990) ו"זהויות בסיפורת הישראלית" (1994).

התרגום הפוליטי של שתי הזהויות ממלחמת ששת הימים ואילך התבטא תחילה במונחים "שלום עכשיו" ו"גוש אמונים", התגלגל אחר כך, אחרי מלחמת יום-כיפור, למונחים "מחנה השלום" ו"המחנה הלאומי", ומחמת התרפטות שני הצמדים מרוב שימוש בהם, מסתפק השיח הפוליטי כיום בצמד המונחים המקובל בפוליטיקה הכלל-עולמית: "שמאל" ו"ימין".

הצמד האחרון משקף את המחלוקת בין שתי הדרכים השונות להתמודדות עם "הסכסוך". מאחר שאין לסופרי השמאל אוטופיה לאומית המסוגלת להשתוות לציונות, האוטופיה שסופרי הימין מחזיקים בה, טוענים רובם, שהציונות השלימה את מטרתה בייסוד המדינה בתש"ח, ועל כן חייבת המדינה – אם ברצונה לסיים אי-פעם את "הסכסוך" עם הערבים – לחזור לגבולות 1967 להפסיק להתנהג בגבולות אלה כמדינה אידיאולוגית, כמדינת הלאום של העם היהודי, ולהתחיל לפעול כמדינה נורמלית, כמדינה של כל אזרחיה.

בניגוד לסופרי השמאל אוחזים סופרי הימין בתורת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי וסבורים שהסכסוך במזרח התיכון יסתיים רק אחרי שהערבים ינטשו את מאמציהם להחריב את מדינת ישראל במלחמה צבאית ובמערכה מדינית וישלימו עם קיומה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי בארץ ישראל (בגדה המערבית).

כלומר: "הסכסוך" יסתיים רק אחרי שהערבים ישתכנעו שלא יצליחו להסב את גלגל ההיסטוריה אחורה ושמוטב להם לקדֵם, בסיועה של "מדינת היהודים", את כל המרחב הערבי הגדול והמסוכסך בין הים התיכון לבין נהר פרת אל העולם של המחר. ועד שיגיעו הערבים להכרה הזו, השמיע ז'בוטינסקי מפי שמשון, הגיבור של יצירתו החשובה ביותר, מה אמורים היהודים לעשות בינתיים: "ברזל. יקבצו ברזל. יתנו בברזל את כל אשר להם."

את תשובתי אסיים בסיכום המחלוקת האידיאולוגית, שפיצלה את הסופרים לשני מחנות מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך, כפי שניסחתי אותו בספרי "צו-קריאה לספרות הישראלית" (2009):

המחלוקת בין סופרי "מחנה השלום" לבין סופרי "המחנה הלאומי" איננה בין מחנה הרוצה בשלום לבין מחנה המשתוקק לחיות לנצח על החרב. סופרי שני המחנות חותרים להשיג שלום עם מדינות ערב, אך המחלוקת ביניהם היא על תוכנו של השלום, האם יהיה "שלום ציוני", שיבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, או שיהיה "שלום פלסטיני" שיממש לפלסטינים את "זכות השיבה" וגם יכפה בעזרת הצמיחה הדמוגרפית הזו את יישום הרעיון על "מדינת כל-אזרחיה" ויהפוך עד מהרה את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית, שלא ירחק היום שבו תהפוך למדינה ערבית נוספת בליגה הערבית עם שֵׁם, דגל והמנון חדשים. מהמחלוקת הזו גוזר כל מחנה את דעתו על הנושאים המיידיים: "הכיבוש", "השטחים" ו"ההתנחלויות".

אך למען הגילוי הנאות אוסיף, שבכל 22 כרכי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" לא רק סיכמתי את השקפתם השונה של הסופרים בשני המחנות, אלא גם הבהרתי את הסתייגותי מהשקפת סופרי "מחנה השלום". הציטוט הבא לקוח מספרי "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" (2012):

אני מגדיר כ"כנעניות" כל התבטאות של סופר עברי מ"דור ייסוד המדינה" המתכחשת להבטחה שנתן אלוהים לאברהם בשחר ההיסטוריה – "לזרעך אתן את הארץ הזאת." ובוודאי אם בנוסף לכך מנתץ הסופר העברי ביצירותיו את המיתוסים שבהם ביטא העם היהודי את כיסופיו לציון לאורך ההיסטוריה, מבזה את זכר הדורות הללו, מגנה את יהודי העולם כגלותיים ומטיף להיפרד מהם ומצאצאיהם.

   ועל אחת וכמה אם ביצירותיו מפקפק הסופר העברי במוסריותה של הציונות ומייחס לה את חטא הנישול של הערבים במלחמת 1948 ואת חטא הכיבוש במלחמת 1967, מטיל ספק בסיכוייה להמשיך ולהגשים את מטרותיה בארץ-ישראל, ומקצץ בהיקף המלא של חזונה.

   ולא כל שכן אם הוא מצדד בזכות השיבה של הפלסטינים לתחומי המדינה ותומך בהגדרתה כמדינת כל-אזרחיה – צמד דרישות לחלוטין לא תמים, שבעזרתו מתכננים הפלסטינים יחד עם תומכיהם בתאגיד הפאן-ערבי להכחיד את מדינת הלאום היהודית, אשר ציונים יסדוה במאמץ של דורות ולמענם של דורות בארץ-ישראל.

   סופר עברי – ויהיה מוכשר ככל שיהיה – המבטא ביצירותיו רעיון מהרעיונות הרעילים והמסוכנים האלה, מחזק בעֵטוֹ את מחנה המתנגדים לציונות ומשתייך בעיני למחנה "הכנעני" בספרותנו – מחנה "השאננים לגורל ציון".

כיצד יתפתחו סוגות התוכן העתידניות האלה, האוטופיה והדיסטופיה, בספרות הישראלית בעשורים הבאים של המאה הנוכחית?

בחיי הספרות מוכרת תופעה שמתרחשת בה בקביעות : אחרי שמגמה כלשהי, רעיונית או אסתטית, נקלטת בה, מצטרפים אליה כותבים רבים ובכך הם מקצרים את חייה. ואכן, כאלה הם תולדותיה של הדיסטופיה בין תש"ח לתשע"ח. תחילה התפרסמו דיסטופיות "רכות" במספר מוגבל, ורק בשלב מאוחר יותר, ממלחמת יום-כיפור ואילך, החלו להתפרסם דיסטופיות רבות יותר ורדיקליות יותר. הקיצוניות מכולן הופיעו בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית, כחלק מאופנת ה"פוסט" שטענה לביטול ההיררכיות הן בספרות (פוסט-מודרניזם) והן באידיאולוגיות (ופוסט-ציונות).

ולכן, בתשובתי לשאלה זו עלי להסתמך כחוקר הספרות של הדור לא רק על העובדות אלא גם על האינטואיציה שלי כמבקר ספרות. וזו תשובתי: בשלב הזה מיצתה הדיסטופיה את עצמה כסוגת תוכן בסיפורת הישראלית. אמנם ייתכן שבמאסף של סופרי "מחנה השלום" עדיין יימצאו כותבים שייבדו עוד פוּרענות כלשהי כדי לתאר בעזרתה את קריסת המדינה, כזו שכותבי הדיסטופיות הקודמים טרם השתמשו בה, אך בכך רק יאיצו את הדחתה של הדיסטופיה מהמעמד שהיה לה בספרות הישראלית בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית.

ואכן חתמתי את הכרך האחרון של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", את הכרך "חילופי דורות בסיפורת הישראלית" (2018), בהשערה הבאה:

צפוי שסופרי הדור החדש, השני בספרות התקופה הישראלית, יָפנו עורף למגמות הפוסט-ציוניות שהשתרשו בסיפורת הישראלית מאז מלחמת יום-כיפור (הדֶפיטיסטית, האֶסְקֵפיסטית והדיסטופית), וישקפו, כך ניתן לקוות, את "המצב הישראלי" באופן ריאליסטי, מאוזן יותר ומציאותי יותר. בכך ישיבו סופרי הדור החדש לספרות העברית את מעמדה כאמנות העיקרית אשר מתמידה להוריש לקורא העברי את בשורת הגאולה, שמתקופת התחייה ואילך השמיעו לו הסופרים ביצירתם, כדי לחזק בו את האמונה בסיכוייו של החזון הציוני להגשים בארץ-ישראל בשלמותה, מנהר הירדן ועד הים התיכון, את המטרות הלאומיות של העם היהודי בהיקפו העולמי.

- - - - -

* השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרי "חילופֵי דורות בסיפורת הישראלית", החותם את הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", שבה סיכמתי את התפתחות הסיפורת העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש"ח ועד תשע"ח. בכרכי הסדרה כלולים פרקי עיון מפורטים על כל היצירות שהזכרתי בראיון הזה. פרטים: yoseforen@bezeqint.net

אהוד: שמעת על דיסטופיה ישראלית בשם "האי"?

* * *

אהוד בן עזר

"עלייתו של שלום ליִש" (סיפור ב')

לשלמה לביא

1964

המאמר פורסם לראשונה בירחון "מאזניים" בחודש נובמבר 1965.

לפני 53 שנים

חן רב נסוך על דפי החלק השני לספרו של שלמה לביא "עלייתו של שלום ליש", דפים שסיפורם לא תם אלא מכוח הגורל, שהקדים מותו לסיום כתביו. סיפורו האוטוביוגראפי של המחבר נמשך על פני חודשיו הראשונים בארץ, שנתו הראשונה שעברה עליו בפתח-תקווה, בכפר-סבא בראשיתה, בטיול לירושלים ובהנחת היסודות לבית-החרושת של המהנדס נחום וילבושביץ, לסבון ולשמן, בבן-שמן, על האדמה שנגאלה על ידי הקרן הקיימת בבית-עריף.

הספר צריך להימדד לפי שתי בחינות ובשתיהן עולה המבחן יפה.

הבחינה היסטורית של הספר פורשת יריעה אופיינית ומעניינת מחיי אנשי העלייה השנייה, "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" במושבות, בתקופת כיבוש העבודה העברית, תקופה של ייאוש ולבטים מבפנים. – שרק לאחר שנים הפכו לאגדה זוהרת ודי מוגזמת, ואיבדו את חן קסמם הראשוני.

ספרו של שלמה לביא חושף בכנות מפרקיה של אותה תקופה מבלי להסתיר את שעות הייאוש ואוזלת-היד שלא תמיד באו באשמת ה"איכרים" דווקא. על כן נקרא הספר כתעודה מעניינת לתולדות ההתיישבות בארץ, לקושייה ולמועקותיה, ולדמויות הראשונים שלה, בין אם מדובר באיכרי פתח-תקווה המופיעים בשמם המלא – פסקל, חפץ, גיסין, או רוצ'קין הסנדלר, ובין אם המסופר הוא על אנשי חוגו של שלמה לביא המופיעים בשמם הפרטי או המקוצר – אהרון דוד (גורדון), אליעזר (יפה),  אלכסנדר (זייד), מאיר ויל (וילקנסקי), יחזקאל (חנקין), נחום וילבוש (וילבושביץ) ואחותו מניה (וילבושביץ-שוחט). ומיוצאי פלונסק, עירו של לביא – משולם אלוני (שלמה צמח) ומאיר שדה (בן-גוריון). מימד היסטורי-ביוגראפי זה של הספר – חיותו שקולה לעיתים ואף עולה על "דיוקם" ויבשותם של ספרים אחרים בתולדות היישוב.

מן הבחינה הספרותית, זאת יש לציין בפה מלא, הצליח שלמה לביא לשרטט בספרו מצבים רגישים עד מאוד, דמויות מעניינות ופרקי-חיים הקונים להם מקום לעצמם גם מבלי הקשרם ההיסטורי-ביוגראפי. אמנם אין הספר נקי מקטעים של מלל ושל חזרות לצורך ושלא לצורך, אך אלו הן מן הסגולות ה"ספרותיות" הבלתי-נמנעות לדורו של המחבר, ומאחר שבימינו צעירים ממנו חוטאים במלל שאפילו פאתוס אין בו – מוכנים אנו לסלוח לרגשנותו היתירה של לביא, מאחר שאין אנו מטילים ספק באמיתות הפאתוס ובתמימות, שלעיתים אף הוא עצמו מכיר בהם ממרחק של פרספקטיבה וזמן ומתייחס כלפיהם באירוניה ובהומור שאף הם מסגולותיו של ספר.

אחת "הפרות הקדושות" של דעת הקהל בארץ היא עניין העבודה העברית במושבות. ספרו של לביא מציג באובייקטיביות ראוייה-לשמה את עניין העבודה העברית ולמרבית הפלא הוא פחות מריר כלפי חוגי האיכרים (אליהם הוא מתייחס בהערצה רבה כאל מוריו), משעשו זאת ממשיכיו, שלא חסו על כל הזדמנות ללכלך את שם העלייה הראשונה ולהעלים את חלקה המכריע בהקמת היישוב היהודי בארץ.

מבין השיטין, ואף מן הנאמר בפירוש, מתברר כי עניין כיבוש העבודה לא היה כה פשוט וחד-משמעי כפי שניסו לציירו לאחר-מכן. היו הרבה "שלומיאליות" וחוסר-יכולת להסתגל, מצד הפועל היהודי, היתה בריחה מן העבודות הקשות, היתה בריחה מן הארץ, ובכלל – היו מעט פועלים, לעיתים כטיפה בים אפילו ביחס לצרכי המושבות של אז, ובעיקר היתה "אידיאליסטיות" שלא הובנה על ידי האיכרים.

סיפור עבודתו של שלום ליש אצל האיכר פרץ פסקל הידוע מפתח-תקווה נכתב אף על ידי לביא עצמו במין הומור של סלחנות כלפי הקונפליקטים של העבר. פסקל ביקש לתת לפועלו ליש (לביא) חלקת אדמה בכפר-סבא כמעט בחינם למען יתיישב בה. אך לליש היתה התנגדות עקרונית.  יודע הוא כי פסקל וחבריו האיכרים מפתח-תקווה, שקנו את אדמות כפר-סבא בזול, מבקשים לנטוע שם איקליפטוסים (הצומחים מהר) וליישב פועלים – רק כדי להעלות את ערך האדמות למטרות ספקולציה, ולמוכרן ברווח גדול ליהודים הבאים לארץ ואינם מבחינים בין ימינם לשמאלם.

שלום ליש חוכך בדעתו אם לקבל את ההצעה, שהרי בכל זאת יקום כאן יישוב יהודי, או לסרב לה – כדי שלא לתת ידו לאותם איכרים שאין להם הכרה ציונית ומעמדית ר"ל ועיניהם רק לרדיפת הבצע נטויות. מתוך אירוניה הוא מכיר בעובדה שגם על ידי חשבונות מסוג "מצווה הבאה בעבירה" – נבנית הארץ, ורבה הערצתו לידיעותיו החקלאיות של פסקל, לאוטוריטה שלו ולידיעותיו כיצד לנהוג עם הערבים. לבסוף הוא מחליט שלא לקבל את ההצעה:

"לאחר שנפרדו זה מזה גמלה החלטה בליבו של ליש ובלי כל שיקול והיסוס – לאחר שיגמור עבודתו זו בכפר-סבא יפסיק לעבוד אצל האגרונום (פסקל). ועם שהחליט כך גם הצטער הרבה. מאגרונום זה למד כל כך הרבה בתורת עבודת האדמה ויכול היה ללמוד עוד. אמנם קשוח הוא האדם כלפי כל אידיאה אנושית, ועריץ הוא כלפי כל הנזקקים לו, אך יש בו גם מעלות רבות: אינו ציוני אבל אוהב את ארץ-ישראל, בתוך כל המהומה הטריטוריאליסטית שמסביבו מפגין הוא אהבתו לארץ הזאת. 'לא אחליף את פלשתינה בעשר טריטוריות בשום מקום בעולם,' אמר לו כמה פעמים – 'באשר היא טובה, ברוכה ועשירה. זו השמש שלה משפיעה עליה רוב פריון והתחדשות תמידית אם רק יודעים לעבוד בה.' אף-על-פי-כן יפסיק לעבוד אצלו, אם כי אינו בטוח שימצא נותן עבודה טוב ממנו." (עמ' 56).

פרץ פסקל ודאי הביט בתמיהה בפועלו החרוץ שבא לארץ כדי להיות עובד-אדמה אך – מטעמים "עקרוניים", אינו מוכן לקבל נחלה ולהיות לאיכר, ואכן מדגיש לביא קו זה של אי-הבנה העובר כחוט-השני בכל המאורעות המסופרים בספר. אי-הבנה שנועדה אולי להיות פוריה באשר לולא האנטאגוניזם הזה לא היתה קמה ההתיישבות העצמית של הפועלים, כפי שטוען אליעזר לבנה באחד ממאמריו האחרונים.

כניגודית לדמויות האיכרים מופיעה דמותו של נחום וילבושביץ, המהנדס ואיש-היוזמה, מחלוצי התעשייה היהודית בארץ, שהתייחס אל קבוצת הפועלים היהודיים כאל שווים לו, ומצד שני כאל חיילים העומדים לפקודתו במערכה המשותפת להכנסת שיטות מודרניות והתבססות יהודית בארץ. אך גם כאן, שעה שהוא מנסה לקרב אליו את שלום ליש, חושש הלה מפני מגע הדוק מדי עימו, מחשש מה יאמרו חבריו הפועלים – "...מרצו הרב (של וילבושביץ) וחתירתו ליצירה מחדשת בארץ הזאת... ההבנה המעמיקה שגילה לתפקידו של הפועל העברי בהחייאת הארץ והעם... על אלה היה רוצה (שלום ליש) לעמוד בשיחה רחבה יותר, והיא אף ניתנת לו, אלא שהוא מבקש להתחמק ממנה. הרגשה פנימית לוחשת לו, שהתקרבות מוקדמת מדי לאישיות מובחרת זו עלולה להרחיק ממנו את חבריו לעבודה, שאולי יראו בו מתחנף לבעל העמדה הגבוהה." (עמ' 183).

סבוכים מאוד היו היחסים הפנימיים בקרב היישוב היהודי באותם ימים, וספרו של לביא רוקם לפנינו, על רקע העבר, פרשייה אחר פרשייה (ובהן גם ניצנוצים של אהבה זכה וכאבי בדידות) ההופכות בדרך סיפורו הנעימה לחומר-קריאה מעניין ומשכנע בכנותו למי שתקופה זו קרובה לליבו, ואף למי שמוכן לקרב עצמו אליה.

אמנם, מעמקים של ברנר אין כאן, גם לא יריעה רחבה ומפורטת כשל יעקב רבינוביץ ב"נדודי עמשי השומר", אבל התיאור הסנטימנטאלי, הממושטר בחוש הביקורת והאירוניה העצמית של המספר – יוצרים את סגנונו האישי והמיוחד ומטביעים לטובה את חותמם על הספר כולו.

* שלמה לביא: "עלייתו של שלום ליש" (סיפור ב'). הוצאת ספרים "עם עובד" תל-אביב, 1964. 210. עמ'.

*

שתי הערות

לרשימתו של אהוד בן עזר "עלייתו של שלום ליש" (סיפור ב'), שהתפרסמה בחוברת "מאזניים" שבט-אדר, מבקש אני להעיר:

א) בהוסיפו לשם "אליעזר" את שם המשפחה "יפה" לא צדק. לא אליעזר יפה ז"ל אלא אליעזר שוחט יבדל"א. אליעזר יפה לא היה עוד אז בארץ.

ב) "פסקל ביקש לתת לפועלו ליש (לביא) חלקת האדמה בכפר-סבא כמעט בחינם," מספר אהוד בן עזר. "כמעט בחינם" זה מתיישב קצת בקושי. פסקל ביקש 20 פרנק בעד דונם שקנהו ב-7 פרנקים. רווח של 200% כמעט. ו-20 פרנק, לפני 60 שנה, בערך, בארץ – היה להם ערך עצום. בכל אופן, "כמעט בחינם" אינו הולם אותם.

יהושע מנוח

דגניה א'

מאזניים, מאי 1965

אהוד: בתקופת היותי חבר קיבוץ עין גדי, בשנת 1957 לערך, ירד ובא אלינו יהושע מנוח ושהה עימנו כחודש ימים כדי להעביר מניסיונו הקיבוצי רב השנים לצעירים כמונו. הוא היה אז כבן 65 ונראה בעינינו, בני העשרים פלוס, איש זקן למדי. הוא בא ללמד אותנו בעיקר חסכנות, ויום אחד הופיע בצהריים בכניסה לחדר-האוכל [של ההיאחזות, בנקודה הישנה] ובידו מונף מקל שבראשו התנוססה חזייה של אחת מחברות המשק, שאותה מצא בשדה או בדשא, כדי להוקיע אותנו על בזבזנותנו!

התיידדתי איתו ושמרנו על קשר מכתבים בשנים שעברו מאז, ואף התארחתי אצלו בדגניה א' כאשר לימים הוזמנתי להרצות בקבוצתו.

* * *

נעמן כהן

"חול המועד רבין" – מאבק על הזיכרון,

או הסתה?

כמדי שנה תקופת "בין המיצרים", בין י"ד חשוון, התאריך העברי ליום רציחתו של יצחק רבין, לרביעי בנובמבר – התאריך הנוצרי לרציחתו, שיש הקוראים לה תקופת "חול המועד רבין" היא תקופה קשה הן למוקירי זכרו של רבין והן למתנגדיו.

כמדי שנה עוסקים ברצח ומשמעותו לחברה הישראלית.

הכאב של המשפחה הוא גדול ומובן שלעולם אין תופסים אדם בצערו, אבל השאלה היא איך להציגו כך שיעורר אמפטיה ולא אנטגוניזם. דומה שדווקא כאן נכון לעשות שימוש במשפט לא להיות צודק, אלא חכם.

הנאום של נועה בן ארצי, פילוסוף, רוטמן, בכנסת – היה דומה לנאום שאינו צודק ואינו חכם.

הציטוט השקרי מ"יועצת" כביכול של ראש הממשלה, לא תרם אלא הזיק לזכרו של יצחק רבין, ובייחוד כשאמרה: "אולי ברצח נתניהו יהיה יום חופש..."

לא פחות פוגע בזיכרון דבריה של ציפורה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, שאמרה "לא חשוב מה רבין היה עושה לו נשאר בחיים – חשוב מה נעשה היום. עכשיו זה הזמן המתאים להתייצב לפני שלא נוכל להיפרד מהפלשתינים ולפני שישראל תופרד לחלקיה." אם ישראל תופרד לחלקיה גם הזיכרון יופרד.

אני מעז לומר שאם זכר הרצח הנתעב לא ייהפך לזיכרון בקרב היהדות המסורתית-דתית, הוא ייעלם מהזיכרון הלאומי. ובייחוד שבימינו אצל האקטיביסטים הפרו-איסלמיים, רבין, שתמך בפתרון המבוסס על תוכנית אלון פלוס ריבונות ישראלית על ירושלים – נתפש כציוני-לאומני שיש להוקיעו.

לכן חכמים וחכמות היזהרו בדבריכם. חשבו על העתיד ולא על הפוליטיקה הקטנה של ההווה, ומה ניתן להרוויח מן הרצח הנתעב.

רֶווַח

בְּ-4 בְּנוֹבֶמְבֶּר, בְּכִיכָּר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל,

נִרְצַח יִצְחַק רָבִּין.

נֹעָה אַרְצִי, הַנֶּכְדָּה, קִבְּלָה מִילְיוֹן דּוֹלָר

על הַסֵּפֶר שֶׁכָּתְבָה על סַבָּא.

רֹונִּי קֶמְפְּלֶר, הַצַּלָּם, קִבֵּל מִילְיוֹן שֶׁקֶל

על צִלּוּם הַוִּידֵאוֹ שֶׁל הָרֶצַח.

ד"ר גוּטְוָין, הַהִיסְטוֹרְיוֹן, קִבֵּל חֲצִי שָׁנָה

שֶׁל הִתְפַּנּוּת מֵעֲבוֹדָה, מָלוֹן-פֶּנְסְיוֹן בְּתֵּל אָבִיב,

כְּדֵי לִכְתֹּב על הָרֶצַח.

לא כָּל רַע בָּא לְהַזִּיק.

לְכֻלָּם.

מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ

"הבשורה ע"פ יוחנן", הבשורה (האוונגליון) הרביעית בברית החדשה מיוחסת לשליח יוחנן בן זבדי. (יוחנן באנגלית ג'ון, צרפתית ג'ון, גרמנית יוהאן, בספרדית חואן, איטלקית ג'ובאני, ברוסית איוון, ובגאלית (שנהפכה פופולארית לאחרונה בארץ) – שון.

אימו שלומית היתה אחותו של מרים אימו של ישו. הוא היה דייג בכנרת.

הבשורה שכתב (ישנם חוקרים שמפקפקים בכך וטוענים שיהודי אחר כתב את הדברים) רוויה באנטישמיות טהורה. שנאה עצמית יהודית טיפוסית. אחד המשפטים המפורסמים מפיו שכל נוצרי בזמנו היה יודע על פה הוא שהיהודים הם בני השטן: "אתם (היהודים) מאביכם השטן ואת מאוויי אביכם חפצים אתם לעשות. הוא רוצח היה מראשית ובאמת לא עמד, כי אין אמת בו. מדי דברו שקר, מתוך יישותו שלו ידבר, כי שקרן הוא ואבי השקר". (יוחנן 8 44)

הרוצח הנאצי המתועב מפיטסבורג, רוברט האוארס, ציטט את הפסוק הזה ברשת החברתית לפני שיצא למסע של הרג יהודים. אם היהודים הם בני שטן הרי יש להרוג את כולם.

ההסתה של מנחם גאנצפריד-שלו

שכיר העט, מנחם גאנצפריד-שלו, שעבד עד לא מכבר ב"ישראל היום," ועבר ל"הארץ", מיטיב להיות מעתה His Master's Voice, כאשר הוא מצטרף למעגל ההסתה: "הממשלה הישראלית," הוא כותב, "ערכיה, בסופו של יום, קרובים יותר לזה של הרוצח מאשר ליהודים שאותם רצח, במהלך תפילתם, בדם קר". (חמי שלו, "הארץ" 28.10.18)

https://www.haaretz.co.il/news/world/america/midterms2018/.premium-1.6595835

הבנתם? ממשלת ישראל, לא כל שכן נתניהו, הם פשוט נאצים כמו הרוצח המתועב שרצח יהודים בפיטסבורג.

אם זו לא הסתה מה כן?

וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵה מִשְׂפָּח

בית הדין האירופי ל"זכויות האדם" קבע שהעלבת הנביא מוחמד לא נכללת תחת חופש הביטוי.

http://rotter.net/forum/scoops1/508899.shtml#1

הבנתם? דברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את היהודים הם מופת מוסרי, ומי שיוצא נגד מוסריות זו מעליב אותו, ואין לו חופש ביטוי לעשות כן.

העלבת יהודים כן נכללת בחופש הדיבור.

אבל אל לנו כי נלין על שופטי אירופה בעת שכבוד השופט עוזי פוגלמן (איש ציפור) קבע כי סביר לו ש"פרסום קריאה להטלת חרם על מדינת ישראל נעשה על ידי ארגון ה-SJP אבל הסטודנטית אלקאסם היתה רק חברה בו, והחרם לא נעשה על ידיה בעצמה."

הגיון צרוף, צדק מוחלט, הרי גם אוטו אדולף אייכמן טען במשפטו שהוא היה אמנם חבר במפלגה הנאצית, אבל מעולם לא היה אנטישמי, ומעולם גם לא שנא יהודים.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

מור אלטשולר

אינטלקטואלים מתחסדים, יוצרים חמדנים

"הארץ", 28.10.18

האינטלקטואלים, המוחים נגד נפתלי בנט, שדורש לצרף את אוניברסיטת אריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות, וראשי האקדמיה לאמנות בצלאל, שמתריסים נגד חוק הנאמנות של מירי רגב –– הם צבועים ומתחסדים. הם מדברים גבוהה גבוהה על חופש היצירה וחופש המחקר, אך מחאתם מלמדת, שהם עושים הכול בשביל כסף. בלי לקבל תמורה חומרית "הולמת" לא היו נשארים בשדה האמנות או המחקר אפילו רגע אחד. בעומק ליבם אין הם שונים מבחורי הישיבות, שנהרגים באוהלה של תורה בעבור חופן דולרים. אלה גם אלה היו נוטשים את הלימוד והיצירה אם היו נדרשים לממן את עצמם, או אם היו מציעים להם קצבה נדיבה בשביל לא לעשות כלום.

בנט ורגב קלטו את החמדנות של אנשי האקדמיה ושל ראשי סצינת האמנות, ולכן הם מאיימים בשלילת תקציבים. בנט ורגב הם פוליטיקאים, שמזהים את הממסדים השבעים והמפונקים שעומדים מולם ומנצלים את חמדנותם. מי שחופשי באמת, אינו מתנה את יצירתו בתקציב. הוא כותב ויוצר ומציג, כי הלימוד והיצירה הם בנפשו ואין הוא יכול אחרת. מיטב היצירה הרוסית נכתב תחת המכבש הנורא של שלטון הצאר ואחר כך בצל ההוצאות להורג וההגליות של שלטון סטלין. מיטב יצירתו של המשורר אורי צבי גרינברג נכתב בצל החרמות שהטיל עליו הממסד של תנועת העבודה, ובצל מחסור חומרי, שלא שבר את רוחו ולא סתם את מעייני שירתו.

הבה נראה את כותבי המחזות, השחקנים והמנהלים האמנותיים נענים להצעתו של צבי בראל ("הארץ" 24.10) ומחשיכים את התיאטראות. או לחלופין, מתנתקים מעטיני משרד התרבות ועושים אמנות לשם אמנות: מוכרים כרטיסים ומקווים שהקהל יבוא להצגות, כמו בשוק הפרטי. הבה נראה את אבירי מדעי הרוח כותבים ספרים בלי מענקי מחקר ושבתונים נדיבים בחוץ לארץ; פשוט נכנסים לספרייה הלאומית בירושלים ויושבים לפענח כתבי יד עתיקים, או להשוות מהדורות נדירות של ספרים, כמו שאני עושה.

 זה הרגע לגילוי נאות: שנים רבות אני מתנהלת בשולי העולם האקדמי. בשל עמדותיי כחוקרת זכיתי שפרופסור ידוע, חתן פרס ישראל, יכנה אותי "ציונית, ימנית ומשיחית." הוא וחבריו מנעו ממני מינוי קבוע וגישה לתקציבי הקרן הלאומית למדע או לתקציב ממסדי אחר. ועל אף שם משפחתי, אין לי גם תומכים פרטיים נדיבים. מחקריי נכתבים מתוך צמצום חומרי, אך הרחבת הדעת במובן הרוחני. אני עצמאית מפני שאני מחויבת לאמת ולא לממסד האקדמי, ומפני שאין לי דבר לאבד מלבד הכבלים שעל נשמתי.

מור אלטשולר

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק תשעה-עשר

חלק ראשון

הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה

בל"ג בעומר של שנת תרמ"ב, 1882, נשלח יהודה, בן העשרים וארבע, על-ידי בעלי נחלת פתח-תקווה אל המושבה העזובה, כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קִסֶם", החלק ביבול, מן החוכרים הערבים.

הוא יצא בשליחות הזו רכוב על גבי חמור, ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. מה עלובה הארץ, חשב לעצמו. שום מושבה עברית אחרת טרם נוסדה בה. [כזכור היתה זו שנת שמיטה, וראשון לציון נוסדה רק בשלהי קיץ תרמ"ב]. הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. לַפַּחוֹת ולמושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמַנוּתם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת השוחד הבקשיש. הכול מבוסס כאן על שחיתות, הפקרות ואזלת-יד. לולא חסות הקאפיטולאציות של הקונסולים, שמגינים עלינו בתור נתינים אירופיים –לא היינו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.

במרחבים, המשתרעים משפלת לוד ועד לירקון, נמצאו רק אילנות בודדים. כל אילן היה ידוע בשמו ובמאורע הקשור בו. על סִדְרִיָה אחת סוּפּר כי היא צמחה מיתד אשר צַאלַח-אִ-דִין תקע לקשירת סוסו. היא נמצאת עד היום על אם-הדרך מלוד לרמלה. בין אילן לאילן היה מרחק של קילומטרים רבים. כל השטח היה מורכב מגבעות חול עלובות או מבּיצות ענקיות. רק פֹּה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הנחלים העמוקים, שבהם היו זרמי המים יורדים בחורף מהרי אפרים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבתָּ לפתח-תקווה, היתה ערבה שוממה, מרבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה.

ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין ועד לרגלי גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקהּ הגדול, עדיין משכה אליה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, אלה היו "מלבישים" אותה מחדש לזמן-מה, עד שחלו בקדחת ומתו, ופינו מקומם לאחרים.

אותה שנה, כך התברר ליהודה, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה, שתקפה באורח כֹּה קטלני עד שהכפר מלאבס, אשר תושביו לא פסקו מלהציק לפתח-תקוואים עד לנטישת המושבה, היה ריק עתה לחלוטין. אפילו הכפר פֶגֶּ'ה השכן, ממזרח למושבה, היה ריק-למחצה ותושביו ברחו להתגורר ביהודיה הרחוקה שהאוויר בה טוב יותר, ורק בשעות היום היו מעזים לבוא לעבד את אדמותיהם.

*

רכוב על חמורו הגיע יהודה למושבה העזובה ומצא שם את סַלִים, השומר של הנחלה, פַאטְמֶה אשתו וחַסַן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה מפעם לפעם רק מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.

סלים קיבל את יהודה בסבר פנים יפות. יהודה ניגש לבאר כי צמא היה למים. אך החבל והדלי היו חסרים. כששאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המַזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. יהודה הרגיש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.

הוא היה עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת. מתוך התנומה שמע קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה אשתו וחסן אחיה. חשדותיו של יהודה גברו והלכו, אף-על-פי-כן נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.

לפנות-ערב הוזמן יהודה לארוחה. פאטמה הכינה פיתות טריות ודקות כנייר על גבי הסַאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן ישבו בקרבתה וקלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן היה מקבל את הגרעינים הקלויים אל תוך מכתש-עץ המחוטב בקישוטים ערביים, וכותש את הגרעינים בעלִי-העץ בקצב מיוחד ובעסק גדול. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה יהודה יכול לעצום עין בגלל החשדות.

למחרת השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא יהודה לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של יהודה, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש יהודה כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שרצה בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה יהודה במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד נתגלתה לפני יהודה, בתוך ערוץ אחד הוואדיות, גופת ערבייה צעירה וגבוהה, ידיה ורגליה מפורדות מגופה ומכורסמות על-ידי תנים, ועיניה מנוקרות על-ידי עופות-טרף.

כששאל יהודה את חסן מה הדבר, ענה:

"אלוהים היודע..."

*

למחרת סר יהודה לכפר פֶגֶּ'ה הסמוך והתארח אצל שיח' הכפר, אשר נשאר בביתו ולא ברח ליהודיה מפני הקדחת. השניים החליפו רשמים על אבו-יוסף הזכור לטוב, שהיה שני לילות אורחו של השיח' ובזכותו התוודע לפראנג'ים מפתח-תקווה. על רוע-ליבם של המאְ'מוּרִים שאינם מתחשבים בשנה הרעה, המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, ולוקחים מן היבול כרצונם. לבסוף הצליח יהודה להסב את השיחה לסלים ובני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו סיפור המעשה אשר קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מן המושבה.

בתו של אחד השיח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הטוב וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נרדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת מלאבס, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפייה, שחיתה עם העבד השחור וקול צחוקה היה נשמע בללות כקולה של עוֹפְרִית, בת השטן, המופיעה בחלומותיהם של גברים ומפתה אותם.

לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא והבידואית הצעירה נשארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבּוֹש לו אותה לאישה בהתפארו שהמטֶה הגדול שלו עדיף על זה של הכושי אהובה הנעלם. אלא שעתה, בלילות, נשמע, בין בתיה-החרבים למחצה של נחלת פתח-תקווה, קול בכייה ולא קול צחוקה של הבידואית, המתענה תחת רוצח-אהובה.

לאחר זמן-מה הופיעה להקת רוכבים בידואים מבני-משפחתה של הנערה אל בית סלים. חסן חמק מיד וברח לשדות, והנערה הבידואית היפהפייה רצה כחץ מקשֶת והפילה עצמה אל הבאר, ביר שוע, ומתה. לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם. לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי [לא רחוק מבניין עיריית פתח-תקווה כיום, ליד המצבה].

עתה הבין יהודה מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלם עוד לילה אחד. הידידות הנעימה פיכתה הלאה למישרים, כאילו לא קרה דבר, ויהודה גם לא חקר עוד מאומה.

ביום המחרת, עם עלות השמש, חבש יהודה את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב בפתח-תקווה. לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור והביט, הוא נזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החָרֵב, שהפך לקן של פושעים?

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: אחרי הירי בשבת האחרונה בבית הכנסת בפיטסבורג והריגת 11 מתפללים יהודים – ראוי ליהודי ארה"ב לדאוג שבכל בית-כנסת ומוסד יהודי יהיו לפחות כמה אנשי-ביטחון חמושים באקדחים, ומיומנים להשתמש בהם.

אמנם נדמה לִיהודים בארה"ב שמצבם טוב משלנו מבחינה מוסרית, ולכן הם גם יכולים לפעמים להתנכר לנו ולהעביר עלינו ביקורת, גם בנושאים ביטחוניים, כאילו להם אין בעיות קיומיות כאלה. אבל לא תעזור להם ההכחשה העצמית – הסכנה בלהיות יהודי עדיין קיימת אצלם, ולא במקרה הולכים יהודים אמריקאיים צעירים בכובעי בייסבול עם המצחייה לאחור – כדי להסתיר שזהו להם גם כיסוי ראש יהודי דתי.

לשאננותם של יהודים בארה"ב היה בשבת האחרונה מחיר דמים. יהודים אמריקאיים אינם רוצים כנראה להודות שעלולה להיות סכנה לחייהם, ולכן האחריות על הטבח בבית הכנסת נופלת במידה מסויימת גם על אלה שהפעילו את בית הכנסת ללא שום אבטחה. אין בית כנסת או מוסד יהודי בצרפת ובגרמניה, למשל, שאינם מאובטחים!

* אבל בעיני כתב-"הארץ" חמי שלו, היודע לעוות את המציאות לפי העמדה הפוליטית של "חצר שוקן": מי אחראי להרג היהודים בפיטסבורג? הנשיא טראמפ ובעקיפין גם בנימין נתניהו!

לדברי חמי שלו: בין העידוד של טראמפ לצביעות של נתניהו, יהודי ארה"ב נותרו חסרי הגנה. הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג ייזכר בהיסטוריה של יהודי ארה"ב כאירוע מכונן, שימחק את תחושת הביטחון שחשים יהודים אמריקאים ביחס לאלו האירופאים, ויוכיח לרבים מהם שאין להם על מי לסמוך.

הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג אתמול (שבת, 27.10) הוא אירוע מכונן בהיסטוריה של יהודי ארה"ב. בתי כנסת ומרכזים קהילתיים יהודיים אמנם הותקפו בעבר, על רקע אנטישמי ואנטי-ישראלי כאחד, אך מעולם לא סבלו מספר כה גדול של קורבנות. "עץ החיים", שהעניק לבית הכנסת בשכונת סקווירל היל היהודית למחצה את שמו, הפך בתוך דקות ספורות לגיא ההריגה. היקף הזוועה יטלטל את יהודי ארה"ב באשר הם. הוא ימחק באחת את תחושת הביטחון שהבדילה עד כה בין הקהילות בצפון אמריקה לאלה של מערב אירופה. הוא יהפוך את התרעות הליגה נגד השמצה וארגונים דומים על עלייה תלולה בשיעורי האירועים האנטישמיים לסכנה ברורה ומיידית. עד היום, היהודים יכלו לשגות באשליה ש"אצלנו זה לא יכול לקרות". הבוקר הם יתעוררו לעולם חדש, מפחיד מאי פעם, הן בשל הידיעה שאצלם זה בכל זאת קרה, ועוד יותר מכך בשל הפחד שמתקפות דומות עלולות להתרחש בעתיד.

כל אירוע של הרג המוני, שכמוהו מתרחשים בארה"ב בתדירות מבהילה, מעורר מיד את הוויכוח הנוקב בין אלה המייחסים אותם להיעדר פיקוח על כלי נשק, לבין אלה, כמו דונלד טראמפ, שדוגלים דווקא בהפצה עוד יותר המונית של כלי נשק, לצרכי הגנה עצמית, כביכול.

כשטראמפ אמר אמש שהאירוע היה יכול להסתיים עם מספר קטן בהרבה של נפגעים, אילו השכילו היהודים להציב שומרים מחומשים, הוא נתפס כמי שמטיל על הקורבנות את האחריות להירצחם.

התבטאותו של טראמפ הבהירה, למי שהיה ספק, שהוא הנשיא האחרון שיכול להרגיע יהודים בעלי השקפות ליברליות בשעת מצוקתם. גם אם הרוצח רוברט באוורס התנער מטראמפ משום שהיה רכרוכי מדי בעיניו, מבקריו של הנשיא יראו קשר ישיר בין הפיגוע בבית הכנסת להסתה של הנשיא נגד מהגרים, שתמיכת היהודים בקבלתם ובקליטתם היא שהציתה את זעמו הרצחני של המפגע.

רבים יראו במעשהו הנפשע תוצאה ישירה של העידוד הסמוי שטראמפ העניק במירוצו לנשיאות ובמהלך כהונתו לתנועות הימין הגזעני בארה"ב. [ציטוט ממאמרו ב"הארץ", 28.10].

* האנטישמיות מרימה ראש. סכנה גוברת. התגברות והתפשטות של שנאת יהודים באירופה ובארצות הברית, מטילה אחריות היסטורית על ממשלת העם היהודי בישראל, להתגייס למאמץ ארגוני, כספי וחברתי, להעלאת מיליון יהודים,  במהלך עשר השנים הקרובות. משימה של הממשלה, הסוכנות היהודית וכל הארגונים היהודים בעולם. משימה ציונית לאומית, להצלת יהודים בעולם המצויים בסכנה. הצו ההיסטורי של לקחי השואה והתקומה, מחייבים את כולנו לאחדות פנימית, לעוצמה צבאית ולערבות הדדית, ולא להמשך מריבה מפלגתית הרסנית. יש לנו גורל אחד של עם אחד.

במחנה ההשמדה מיידנק ישנה כרזת אזהרה המוכרת לכולנו, גורלנו אזהרה לכם.

 מתי דוד

רמת אפעל

* אהוד היקר, הסיפור של אוריה באר כומס בתוכו תובנה מאוחרת של "מיספר אחת" (האני המספר): אילו נשמע לאלברט הנהג, והיו פורצים מיד לווילה בסביון, ייתכן שאשתו של הפצוע היתה מגיעה לבית החולים כשבעלה היה עדיין חי.

 באשר ליחס העוין של מלך ירדן לישראל – אני מסכים עם הכותבים בגיליון, שגם לנו יש מקלות, ולא רק גזרים.

 שלך,

 משה גרנות

* בקשר לתאונות הדרכים, גם בתקופה שהיו בארץ-ישראל רק עגלות, מרכבות, גמלים, חמורים, פרדות וסוסים – והתנועה בארץ היתה דלילה – התרחשו כאן תאונות נוראות אשר הקלה בהן היתה בעיטה של סוס, שהיתה עלולה להרוג אותך או להשאירך בעל מום לכל ימי חייך.

* לאהוד בן עזר הברכה והשלום. אבקשך למסור ליוסי גמזו את העובדה הבאה לתיקון פעוט בחרוזיו האחרונים.

העד במשפטו של אייכמן יימח שמו וזכרו, יחיאל די-נור (ק. צטניק), שמו המקורי היה פיינר (Feiner). אחיו הניצול, היה חי בטורונטו והייתי חבר באותו בית-כנסת שבו התפלל יום-יום.

אנא דרוש בשלומו של יוסי גמזו ותודה לו בשמי על חרוזיו המעניינים וכמובן לך מגיעה תודה רבה לעלונך הקבוע, שנהנה אני ממנו על כל פרסומיו.

מוקירך וקרובך

יצחק רפאל דויטש

עדיין בגלות טורונטו

* יצחק רפאל דויטש היקר והנכבד, תודה על מכתבך. לא שגיתי בשם משפחתו העברי של הסופר יחיאל די-נור, שהוא עצמו בחר בו כשם משפחתו העברי, אך אני מודה לך על תשומת לבך ועל התייחסותך.

בכבוד רב ובברכת כל טוב,

פרופ' יוסי גמזו

* אהוד: בתור אזרח תל-אביב משנת 1966 אני יכול לגלות כי בבחירות העירוניות מחר אצביע עבור רון חולדאי לראשות העיר, ועבור רשימת הגימלאים בראשות נתן וולוך למועצת העיר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל