פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1389

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בחשון תשע"ט, 1.11.2018

עם הצרופה "רקוויאם לרבין"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין. // אהוד בן עזר: עוד נתגעגע לרבין, "הארץ", 21 במאי 1995. // הפגישה עם רבין ביולי 1995. // יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. // מרדכי קידר: סוף החלום הפלסטיני. // עמוס גלבוע: המדיניות הישראלית מול החמאס מוטעית. // יהודה דרורי: מה טראמפ מבין במדיניות חוץ? // יוסי אחימאיר: בין עומאן לעמאן. // פוצ'ו, בחיי [5], י"ד. אתנחתא בצבא. // ארנה גולן: האם ניתן  היה להיות סופר או אמן בקיבוץ בתקופה החלוצית? // אליהו הכהן: בשוב ה', מה שרו בירושלים על ירושלים לפני בוא האנגלים? // אורי הייטנר: 1. אין משימה בלתי אפשרית.  2. צרור הערות 31.10.18. // מנחם רהט: זדורוב כמשל: מדינה בורחת מבשורה. // תקוה וינשטוק: 150 שנה להתיישבות הטמפלרית. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "לארץ אבותינו" לזלמן דוד לבונטין, 1885. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, יהודה מדריך את מייסדי ראשון-לציון וחורש גם בה את התלם הראשון בשלהי 1882. + 2 נספחים. // ברכות לאבא, רוצח רבין, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

          * * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

הרקוויאם נדפס לראשונה בספר שיריו של אהוד בן עזר "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" בהוצאת אסטרולוג 2005. לפני כן שום כתב-עת או עיתון ישראלי לא הסכים להדפיסו.

* * *

אהוד בן עזר

עוד נתגעגע לרבין

[בעיתון "הארץ" מיום 21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו של יצחק רבין, התפרסמה הרשימה שלי "עוד נתגעגע לרבין" שהיתה אולי הביטוי החיובי היחיד על אודותיו בַּעיתון, בַּתקופה הרת-הגורל שבה בימין התירו את דמו ובשמאל בעטו בו ברגל גסה].

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות, וישפטוני הדורות הבאים: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פְּרַגמַטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדויק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלסטינים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כנִראה עיוור.

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כנִראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

*

בעקבות הרשימה הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים. באתי אליו ביום שני בבוקר, ה-17 ביולי 1995, כחמישה חודשים לפני הירצחו, ובשובי לתל-אביב רשמתי ביומני:

הפגישה עם רבין

בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

בהתחלה אני נותן עם הקדשה שלי לו את הכרך "כל השירים" של דודתי אחות-אבי, המשוררת הארצישראלית הראשונה, אסתר ראב. אני עושה זאת למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבּר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצבּרית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טִלפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון לאחד מחגי היובל של פתח-תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסִדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שְׁטַמְפְּפֵר, ממייסדי פתח-תקווה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בת דודי שמחה ובעלה צבי, שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור.

בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה המיועדת גם לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן-גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האִמרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלסטיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם ערפאת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, ערפאת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי ערפאת רוצה מדינה פלסטינית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי ערפאת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו ערפאת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סנגור ואין קטגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטרור?"

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

 "את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נדחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הָבֶּר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי סופר מן הצמרת היו מכרכרים סביבי ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

האמת, הייתי מודאג. אם רבין זקוק לי – סימן שאין לו תומכים רבים בקרב גדולי הספרות העברית ונביאיה, ובקרב מחבריהם החשובים של רבי-המכר. גם לא עידוד ממעצבי דעת הקהל הנאורה והיוֹנית, אשר לזכותם ייאמר שרובם – בייחוד רודפי השלום שכה הִרבו לרדוף אותו בחייו – היטיבו מאוד להספיד אותו לאחר הירצחו, כאשר כבר לא היה יכול להיעזר בתמיכתם וגם לא לקרוא אף אחד מן השבחים שהרעיפו עליו.

*

ימים אחדים לאחר הפגישה עימו, שלח לי עמירם גיל, נכדו של המשורר והמתרגם שלמה טנאי, מכתב שקיבל מרבין בתאריך 25 ביולי 1995, ובו נאמר בין היתר:

"קיבלתי וקראתי מכתבך אליי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סֻפַּר עַל כָּל מָה שֶׁנּוֹגֵעַ

לְמִבְצַע לְכִידַת אַיְכְמַן וְגִנִּינוּ שׁוּב וָשׁוּב

אֶת הַיַּחַס הַמֻּטְעֶה, הַמִּתְנַשֵּׂא וְהַפּוֹגֵעַ

לִפְלִיטֵי שׁוֹאָה מִצַּד כַּמָּה אִידְיוֹטִים בַּיִּשּוּב.

וְכָאן, כְּשֶׁהִיא סוֹרֶגֶת אֲפוּדָה חַמָּה שֶׁל צֶמֶר  

לְנֶכְדָּתָהּ הָאֲהוּבָה לִפְנֵי שֶׁסַּגְרִירָיו                    

שֶׁל חֹרֶף מְצַמְרֵר בְּצִנָּתוֹ הַמִּתְעַצֶּמֶת              

יַקְפִּיאוּ אֶת גּוּפָהּ עִם רוּחַ יָם מִמַּעֲרָב

אוֹמֶרֶת סָבְתָא לֹא בְּלִי הִתְרַגְּשׁוּת לְיִשְׂרָאֵלָה

כִּי בְּדֶצֶמְבֶּר שְׁנַת תַּשְׁלָ"ג טִלְפֵּן אֵלֶיהָ קְצִין

מֻצַּב הַמֵּזַח שֶׁצִּוְתּוֹ נִקְלַע לְכַף-הַקֶּלַע

שֶׁבֵּין כְּנִיעָה וּקְרָב אָבוּד כְּשֶׁהַמַּצָּב הִקְצִין

וְהַמֻּצָּב הֻתְקַף בְּאֵשׁ עַזָּה שֶׁל צְבָא מִצְרַיִם

שֶׁמִּסְפָּרוֹ עָלָה עַל כּוֹחַ צַהַ"ל בְּמֵאוֹת

וְכוֹחַ זֶה אֻלַּץ לְהִכָּנַע שְֶכֵּן בֵּינְתַיִם

מִנְיַן פְּצוּעָיו וַהֲרוּגָיו גָּדַל שָׁם עַד מְאֹד.

וְאָז, כְּשֶׁהוּא יָשַׁב בַּשֶּׁבִי וְנַפְשׁוֹ נָבוֹכָה

וּכְשֶׁשֻּׁחְרַר בְּחִלּוּפֵי-שְׁבוּיִים עִם הַמִּצְרִים

עָלוּ בּוֹ הִרְהוּרִים קָשִׁים שֶׁל חֲרָטָה וָנֹחַם

עַל יַחֲסוֹ וְיַחַס חֲבֵרָיו הַצַּבָּרִים

לְאֵלֶּה שֶׁגֻּנּוּ עַל הֲלִיכָה כְּצֹאן לָטֶּבַח

שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם לֹא מְדִינָה וְלֹא צָבָא

אֲבָל גִּלּוּ גְבוּרָה נַפְשִׁית נִשְׂגֶּבֶת מִכָּל שֶׁבַח                

בְּהִתְחַשֵּׁב בְּלַחַץ הַגָּלוּת וּמַצָּבָהּ

בְּכָךְ שֶׁהֵם לִמְּדוּ יָמִים סְפוּרִים לִפְנֵי הַפֶּסַח

פְּסוּקֵי 'מָה נִשְׁתַּנָּה' לְיַלְדֵיהֶם גַּם אִם עַד אָז

לֹא הֵם וְלֹא בְּנֵיהֶם יִזְכּוּ לִחְיוֹת כִּי אַךְ כְּפֶסַע

קָטָן בִּלְבַד הִפְרִיד בֵּינָם וּבֵין תָּאֵי הַגָּאז,

בְּכָךְ שֶׁחֲזָקִים יוֹתֵר מִבֵּינֵיהֶם גָּרְעוּ שָׁם

מִמְּנַת לַחְמָם בְּמַחֲנוֹת הָרֶשַׁע הָאָיֹם

בִּכְדֵי שֶׁהַתְּשׁוּשִׁים שֶׁמֵרָעָב כִּמְעַט גָּוְעוּ שָׁם

יִזְכּוּ אוּלַי אִם יְרַחֵם הַשֵּׁם לִשְׂרֹד עוֹד יוֹם

וְהֵם בִּקְרִיאַת שְׁמַע שִׁוְּעוּ לָאֵל מִתְּהוֹם אֵימֶיהָ

שֶׁל הַזְּוָעָה הַהִיא שֶׁלֹּא נָגְעָה כְּלָל בְּלִבּוֹ

לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר יָדְעוּ סוֹפִית כִּי הוּא אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ

אֶת מִי שֶׁכָּל חְֶטְאָם הָיָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בּוֹ.

וְאִם אֲנַחְנוּ, לוֹחֲמִים שֶׁל עַם שֶׁיֵּש וָיֵשׁ לוֹ

גַם מְדִינָה וְגַם צָבָא הִסַּקְנוּ מַסְקָנָה

שֶׁמּוּל אוֹיֵב עוֹדֵף בְּמִסְפָּרוֹ שֶׁכּוֹחַ-אֵשׁ לוֹ

רָב מִשֶּלָּנוּ הֶגְיוֹנִי יוֹתֵר לְהִכָּנַע, –

אָז מִי אֲנַחְנוּ שֶׁנִּשְׁפֹּט אֶת קָרְבְּנוֹת הַתֹּפֶת

שֶׁל הַשּׁוֹאָה הַהִיא שֶׁלֹּא אַחַת כָּתְבוּ שָׁם דַּף

שֶׁל הֵרוֹאִיזְם לֹא קָטָן לַמְרוֹת שֶׁיָּד עַל דֹּפֶק

מַרְאָה שֶׁלְּאַחַר אַלְפַּיִם שְׁנוֹת מִעוּט נִרְדָף

גַּם מָה שֶׁהֵם עָשׂוּ הוּא חִזָּיוֹן מַדְהִים שֶׁל אֹמֶץ

בִּנְסִבּוֹתָיו שֶׁל גֵּיהִנּוֹם הָאֹפֶל וְהַדָּם

שֶבּוֹ כְּשֶׁרֹב בַּרְבָּרִי שֶׁל מִילְיוֹנִים עָט עַל קֹמֶץ

הַקֹּמֶץ עוֹד מַשְׂכִּיל לִשְׁמֹר עַל צֶלֶם הָאָדָם.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

סוף החלום הפלסטיני

מטבעו של עולם, כשמשהו בנוי על בסיס רעוע, סיכויי השרידות שלו לאורך ימים נמוכים, וכדי להחזיקו בחיים הוא זקוק כל הזמן לסיוע חיצוני מצד אלו שחושבים שיש לו סיכוי לעמוד על רגליו בכוחות עצמו בשלב כלשהו בעתיד. איוולת היא הניסיון להחזיק בחיים באופן מלאכותי משהו שאין לו סיכוי לחיות באופן עצמוני, שכן כל מה שיושקע בו ירד לטמיון.

הרשות הפלסטינית מתאימה בדיוק לתיאור הזה, ונעמוד כאן על הסיבות להיותה גוף שאין לו סיכוי לחיות בכוחות עצמו.

הסיבה הראשונה, הבסיסית והראשונית, היא הסיבה להקמת הרשות. בשנת 1993 חיפשה ממשלת ישראל מישהו שייקח על עצמו לחסל את הטרור שיצרו תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי ביהודה, בשומרון וברצועת עזה, וכשכר לפעילותו נגד הטרור הוא יקבל את הסמכות לשלוט בשטח ולנהל את חיי הערבים באזורים אלה. זה היה ה"דיל", והקבלן שקיבל עליו לבצע את שתי המשימות הללו היה אש"ף בהנהגת הארכי-טרוריסט יאסר ערפאת. ממשלת ישראל האמינה שהוא מתכוון ברצינות, הן לחסל את הטרור והן להקים מנגנון אוטונומי שינהל את החיים בשטחים.

אלא שהעסקה הזו היתה כושלת מתחילתה, הן מצד הערבים תושבי האזורים הללו והן מצד ממשלת ישראל. התושבים ראו – ועדיין רואים!!! – את הרשות הפלסטינית כזרוע ביצוע של המדיניות הישראלית, כארגון משתף פעולה עם ישראל באמצעות מנגנון התיאום הביטחוני המתפקד עד היום. "תיאום ביטחוני" הוא ביטוי מכובס לשיתוף פעולה שבו כוחות הביטחון הפלסטינים רודפים ותופסים את פעילי הארגונים האחרים ומסגירים אותם לידי ישראל. רבים מהערבים תושבי השטחים רואים בכך בגידה, לא פחות.

כדי לכסות על הבגידה ולהשתיק את הביקורת, מעסיקה הרשות אלפי אנשים במשרות אמיתיות או מלאכותיות (כאלה שהעובד לא צריך לעשות כלום בשביל לקבל שכר) וכדי להיות על רשימת מקבלי השכר אנשים ממלאים את פיהם מים ולא אומרים בגלוי את מה שהם חושבים על הרשות ועל סיבת הקיום שלה.

אלא שאנשי הרשות יודעים היטב מה הציבור חושב עליהם, וכדי ליצור לגיטימציה לעצמם ולרשות הם המציאו אתוס לאומי שתכליתו להקים מדינה בתנאים שישראל לעולם לא תסכים להם: שיבת מיליוני "פליטים" לתוך ישראל, וויתור מצד ישראל על ירושלים. דרישות בלתי אפשריות אלה הועלו מתוך ידיעה ברורה שישראל לא תיענה להן, וכך לעולם לא תקום מדינה פלסטינית וישראל תישאר לתמיד האוייב. לכן מי שחושב שמדינה פלסטינית תחיה בשלום על יד ישראל איננו מבין את הבסיס לקיומו של החלום הפלסטיני, שהוא ליבוי השנאה לישראל, טיפוח הטרור נגדה, והאשמתה בכל תחלואי החברה הערבית.

לכן – על פי אמצעי התקשורת של הרשות – ישראל היא תוצאת פעולה קולוניאליסטית אירופית שנבעה מרצון אירופה להיפטר מהיהודים, היהודים אינם עם אלא קהילות השייכות לכל עמי העולם, היהדות אינה דת קיימת אלא דת בטלה, ליהודים אין היסטוריה ב"פלסטין", הפלסטינים הם קורבנות הקונספירציה האירופית ומטרתם הלגיטימית היא לשחרר את כל "פלסטין" מהים עד הנהר. לכן "שלום" עם ישראל יהיה תמיד לא יותר מהפסקת אש זמנית, כי המטרה הסופית היא חיסולה של ישראל.

יותר ויותר ישראלים הבינו במהלך 25 השנים האחרונות את העסקה הכושלת שממשלתם עשתה בחתימתה על הסכמי אוסלו, ולכן השמאל הישראלי, שעשה את הטעות הפטאלית הזו, איבד לאורך השנים הללו הרבה מהתמיכה הציבורית שנהנה ממנה בעקבות חתימת הסכמי אוסלו. גם "האביב הערבי" – שהתברר שהוא דומה יותר לביצה של דם, דמעות ואש – עזר לישראלים להתפקח מחלום "המזרח התיכון החדש" מבית מדרשו של אדריכל אוסלו, שמעון פרס.

היום, אחרי שהתברר שכל כוונתם של יאסר ערפאת ומחמוד עבאס היתה ועודנה הקמת מדינה פלסטינית על חורבותיה של מדינת ישראל, יש מעט מאוד רצון בישראל להמשיך ולהנשים את היצור המלאכותי הזה ששמו הרשות הפלסטינית, שכל קיומו נובע מהכסף שהוא מקבל מזרים ונותן לעובדיו ולטרוריסטים שלו הנמצאים בכלא הישראלי.

הסיבה השנייה לכישלון הרשות הפלסטינית היא חוסר הצלחתה להקים גוף מדיני עם נורמות התנהלות מקובלות שקיומו נובע מהכרת הציבור בחשיבותם של כללי המשחק הפוליטי, הנקראים "שלטון החוק". הרשות הקימה מנגנונים וגופים שקיומם ניכר כלפי חוץ, אך התוכן שלהם ריק וחסר משמעות.

לדוגמה: קיים ברש"פ מנגנון של בחירות, ואכן בשנת 2006 הוא הביא לעולם רשות מחוקקת ונשיא, שניהם לארבע שנים. אם הרש"פ היתה מכבדת את חוקיה הרי שבשנים 2010, 2014 ו-2018 – כל ארבע שנים – היינו רואים בחירות, בין הבחירות פעילות מפלגתית ואחריהן אולי אף חילופי שלטון. אלא ששום דבר לא התקיים: היו בחירות, תנועת חמאס זכתה ברוב מושבי המועצה המחוקקת אבל כל סמכויות המועצה נלקחו ממנה על ידי אש"ף, הארגון הממונה על הרש"פ, כדי שחמאס לא יממשו את זכותם לשלוט ברש"פ.

בחודש ספטמבר השנה שלחו חברי המועצה המחוקקת מטעם חמאס מכתב למזכ"ל האו"ם ובו הם דורשים לא לאפשר למחמוד עבאס לנאום מעל בימת העצרת הכללית שכן הוא לא נשיא הרשות בגלל שתקופת כהונתו פגה לפני שנים, בשנת 2010, והוא לא נבחר שוב.

דבר המכתב נודע לעבאס וחמתו בערה בו. הוא האשים את תנועת חמאס במשיכת השטיח מתחת לרגליו וייחס למכתב את הנוכחות הדלה של ראשי מדינות כשנשא את נאומו בעצרת הכללית. כנקמה בחמאס הוא החליט לפזר את המועצה המחוקקת.

תקופת הכהונה של הנשיא הנבחר הסתיימה לפני כמעט תשע שנים, אבל מנהיג אש"ף, מחמוד עבאס, מאריך כל שנה את כהונת נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בשנה נוספת באמצעות צו מנהלי. אתם מבינים? זה המנגנון של "המדינה בדרך" שהתקבע לאורך השנים, כי הוא מוצא חן בעיני ישראל, האירופים והאמריקנים שיעשו הכול – כולל רמיסת כללי המשחק – רק כדי שחמאס לא יגיע לשלטון.

האם כללי משחק כאלה יכולים להיות לגיטימיים בעיני הציבור? כלל וכלל לא, ולכן הרשות, על כלליה וחוקיה שאף אחד לא לוקח אותם ברצינות, נתפסת כגוף לא לגיטימי בעיני הרוב הגדול של הציבור הערבי החי ביהודה ושומרון, ורוב הציבור שונא את מחמוד עבאס כי הוא יליד צפת, ובניו יאסר וטארק גוזלים סכומים אדירים מהקופה המדולדלת של הרש"פ.

תנועת חמאס הבינה כבר בשנת 2007 לאן הרש"פ הולכת והחליטה לקחת את העניינים בידיה באמצעות השתלטות אלימה על רצועת עזה. חמאס מסרבת להיות משת"פית של ישראל וממשיכה את הג'יהאד נגדה כי בלי הג'יהאד נגד ישראל אין לתנועת החמאס שום סיבה לחיות.

מצב שבו רצועת עזה נשלטת בידי חמאס מונע מאש"ף לממש את חלומו שכן ישראל חוששת ששלטון אש"ף ביהודה ושומרון יביא להשתלטות חמאס גם על שטח זה, בדיוק כפי שקרה ברצועת עזה. לכן מחמוד עבאס עושה כל שביכולתו להכניע את חמאס: הוא מונע מהם את כספי השיקום שקיבלו מתורמים בעולם, איננו מכסה את חשבונות הדלק והחשמל של עזה, ומונע משכורות אף מאנשי אש"ף בעזה כדי שלא ישלמו מיסים לחמאס. האם אין זו בגידה של אש"ף במיליון וחצי נתינים הנאנקים בעזה תחת שלטון חמאס?

אש"ף עומד מול פשיטת רגל רעיונית מלאה שכן מצד אחד הוא לא יכול לטפל בחמאס ולהחיל על תנועה אסלאמיסטית זו את האג'נדה שלו, ומצד שני ישראל אינה ששה להקים עבורו מדינה שתאיים על ישראל. לכן יצאה הוועד המרכזי של אש"ף בינואר 2018 בהמלצה לבטל את ההכרה בישראל ולהפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עימה. השבוע חזר הוועד המרכזי על דרישתו להפסיק את השת"פ הביטחוני עם ישראל ולבטל גם את ההסכמים הכלכליים שחתם אש"ף עם ישראל שבאמצעותם הרש"פ פועלת.

המלצות אלו נועדו להסיר מאש"ף את ההאשמה הקבועה שחמאס מאשימים אותו, שיתוף פעולה עם האויב הציוני, אלא שללא שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי עם ישראל הרש"פ תקרוס בתוך ימים ספורים. מצב זה של דרך חסומה מכל הכיוונים מביאה את אש"ף והרש"פ לפשיטת רגל אידיאולוגית וכלכלית גם יחד, המציגה את אש"ף והרש"פ במערומי הכישלון של החלום הפלסטיני.

מה האלטרנטיבה? תוכנית האמירויות הפלסטיניות, שעליה כתבנו בעבר מעל בימה חשובה זו.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

המדיניות הישראלית מול החמאס היא מוטעית

רק "דיפלומטיה" ומהלכים דפנסיביים לא יביאו להסדרה. מה שנדרש הוא לא מלחמה, לא כיבוש עזה, לא מיגור החמאס, אלא שצה"ל יתחיל ליזום, להפתיע את החמאס, לגבות ממנו מחיר כואב  עבור המדיניות שהחל לנקוט בה מאז 30 במרץ 2018.

דומני שזאת הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שממשלתה עומדת  בפני בעייה ביטחונית ומתקשה להתמודד איתה. מזה 7 חודשים  גוף טרוריסטי השולט על טריטוריה קטנה בשם רצועת עזה יוצר למדינת ישראל מצב ביטחוני חדש בגבולה הדרומי, והמדינה, עם "הצבא הכי חזק במזרח התיכון", מפקירה ליוזמה טרוריסטית מכוונת ומאורגנת עשרות אלפים מאזרחיה, ואלפי דונמים מאדמתה.

מה הם מאפייני המצב בהתמודדות המבישה הזאת של מדינת ישראל מול ארגון הטרור הצבאי הנקרא חמאס:

ראשית, מאז הרגע הראשון ב-30 מרץ 2018, החמאס הוא היוזם, הוא המקורי והמפתיע כל הזמן בשיטות טרור מציקות ומגוונות; הוא זה שמכתיב את כללי המשחק עבור צה"ל ועבור אוכלוסיית עוטף עזה; הוא זה שמקים יחידות מיוחדות על מנת לשגע ולתזז את חיילי צה"ל והאוכלוסייה האזרחית שלנו. ומה שיותר חשוב: הוא "רואה כי טוב," כי הוא מצליח להציק לנו, וזה מוצא חן בעיניו. למה לא להמשיך בכך?

שנית,  צה"ל העומד מולו  מנע עד כה בהצלחה את פריצת גדר הגבול, וזאת עם אבידה אחת בלבד, והשמיד מנהרות רבות. אבל, כל כולו דפנסיבי ומגיב. זהו צה"ל שאינו יוזם, שאינו מפתיע, שרק מגיב, וגם זאת ב"צמחונות", תוך דאגה שלא ייהרגו חס וחלילה אנשי חמאס בתקיפות התגובה. אלו תגובות שאינן מוציאות את החשק של החמאס להמשיך ביוזמות המגוונות שלו. במילים אחרות, מדינת ישראל נמנעת מלגבות מחיר כואב מהחמאס על פעילותו הטרוריסטית.

שלישית, בשבוע האחרון נכנס גורם חדש להתמודדות ברצועת עזה – איראן, דרך הג'יהאד האסלאמי, שהוא בן חסותה המובהק, ועם מנהיג חדש היושב בלבנון. האיתות האיראני  לישראל: אנחנו יכולים לעשות לכם בעיות גם מעזה.

מה עומד מאחורי המדיניות  הישראלית הצמחונית הזאת שאין לה תקדים?

ההסבר הכמעט רשמי הוא זה: יש לגלות איפוק מקסימאלי על מנת למצות את המהלך המדיני כדי להגיע עם החמאס להבנה על הסדר שיביא שקט וימנע קריסה הומניטארית ברצועה; יש לעשות הכול על מנת להימנע ממלחמה, כי מלחמה לא רק שאינה רצויה מעצם טבעה, אלא שבסופה נצטרך להישאר ברצועה עזה לאחר כיבושה כי אף גורם מדיני, אף מדינה לא תהיה מוכנה לקבל אותה מידנו. ובכלל, האיום הגדול הוא מהצפון ואל לנו להקדיש מאמץ ל"טורדנות" הזניחה הזאת של החמאס.

דעתי היא שהתפיסה הזאת מוטעית (ואיני דן עכשיו בתפיסה ההזויה של האופוזיציה,  שצה"ל צריך להשמיד את החמאס ולמסור את הרצועה לידי אבו מאזן, ולפתוח בתהליך מדיני). לדעתי  התכלית האסטרטגית של מדינת ישראל צריכה להיות: חזרה לסטאטוס קוו אנטה שהיה במשך 4 שנים מאז צוק איתן ועד 30 מרץ 2018, ועוד הקלות הומאניטריות. במדיניות הנוכחית מדינת ישראל לא תשיג זאת. "דיפלומטיה" ומהלכים דפנסיביים ותגובתיים בלבד אלו לא יניעו את החמאס להסכים ל"הסדרה" כזאת. לא צריך מלחמה, לא צריך לכבוש את הרצועה, לא צריך למגר את החמאס. מה שנדרש הוא לשנות את הנוסחה ולגבות מחיר כואב מהחמאס, במפקדים בכל הרמות, בלוחמים, בנכסים צבאיים יקרים, וזאת בדרך של יוזמה, לא תגובה. צה"ל ייזום ויפתיע, לא החמאס. לדעתי רק בדרך זאת אפשר אולי יהיה להגיע ל"הסדרה" ארוכת טווח שתענה על התכלית האסטרטגית הנ"ל. כדי לנפץ חלון ראווה לא צריך תותח. מספיקה אבן טובה.

ונקודה למחשבה. ידידי פרופסור חובב טלפז העלה את הרעיון שכל האיפוק הקיצוני של נתניהו נובע מהרצון שלא לסבך את הנשיא טראמפ לפני הבחירות בארה"ב  ב-6 נובמבר; טראמפ, לדבריו, המאמֵץ מהלכים כלכליים  ולא צבאיים, מאמין ששילוב פירוקה של אונר"א, קיצוץ בסיוע האמריקני הנדיב לרשות ברמאללה ומחיר נפט נמוך יחסית – יגמדו את הסיוע הכספי שמקבלת עזה מקטאר ואיראן; וזאת החל מכניסתן של הסנקציות החונקות על איראן כבר בשבוע הבא. זהו איפוק ברמה האסטרטגית העליונה. אז נחכה ל-7 נובמבר ונראה...

איך תקשורת מעוותת מציאות

במסגרת הדיווח והפרשנות על  הרצח בפיטסבורג, הכריזה המגישה בהדגשה כי בזמן טראמפ האנטישמיות  גברה, וכתבת הציגה את הדו"ח השנתי 2017 של הליגה נגד השמצה. על פי הדו"ח, כמות אירועי האנטישמיות בארה"ב ב-2017 היתה 1986 לעומת  1267 בשנת 2016. הכתבת נתנה את הפירוט וסיכמה נחרצות: בתקופת טראמפ (שהתחילה ב-2017) התגברה האנטישמיות בארה"ב. 

עם מיספרים קשה להתווכח, והמאזין הסביר צריך להסיק כי טראמפ נותן רוח גבית לאנטישמיות, וכי רובה של אנטישמיות זאת מגיע מחוגי הימין האמריקאי הקיצוני (כי הדמות הראשונה שעולה בראש שלנו היא של הרוצח מפיטסבורג).

למחרת שמעתי פרשן (שערב הבחירות לנשיאות בנובמבר 2016 כמעט נשבע שהגברת קלינטון תנצח בוודאות בהפרש גדול של אלקטורים, ומאז הוא עויין אובססיבי של טראמפ) – המדגיש כי בזמן טראמפ התגברה האנטישמיות בארה"ב.

זה אכן נכון, ובו בזמן זה לא כל כך נכון.

למה?

כי צריך להביט על התמונה הכוללת, על המגמה בארה"ב ולא להסתפק בהשוואה בין 2017  ל-2016 ולהסיק שכביכול  אחרי אובמה בא טראמפ ויחד עמו עלתה האנטישמיות. והמגמה מראה כי עד שנת 2013 האנטישמיות בארה"ב היתה במגמת ירידה מאז שנת 2006. אבל, משנת 2014 האנטישמיות בארה"ב נמצאת במגמת עליה מסחררת מ-912 מקרי אנטישמיות ב-2014 (לעומת 751 ב-2013) ל-1267 ב-2016.

במילים אחרות – העלייה החלה בשלוש השנים האחרונות של ממשל אובמה והמשיכה בתקופת טראמפ. איך אמר  יונתן גרינבלאט, יו"ר "הליגה נגד השמצה" בדו"ח השנתי של 2016: "ישנה עלייה בולטת ומשמעותית בפעילות האנטישמית מאז תחילת 2016."

ברם, הנקודה המרכזית היא  שהגידול בתקריות האנטישמיות הוא בבתי הספר, בקולג'ים ובאוניברסיטאות. כל שנה גידול של 100 אחוזים כמעט. אלו הן בעיקרן תקריות מהזן האנטי ישראלי, הפרו פלסטינאי. ב-2014 אף הופיעו באוניברסיטאות 150 תוכניות לימוד אנטי ישראליות מובהקות.

לשם המחשה: מתוך 1986 מקרי האנטישמיות ב-2017, 457 היו בבתי ספר, 204 בקמפוסים, ו-455 במה שמוגדר כשטחי ציבור (דהיינו לא במוסדות יהודיים דווקא). בשנה הזאת היתה דווקא ירידה ניכרת בהתנפלויות הפיזיות על יהודים!

כלומר, לפנינו מגמה , שאינה פרי  ממשלו של  טראמפ, ויש לה ככל הנראה הרבה סיבות עומק שאיני בקיא בהן.

עמוס גלבוע

* * *

יהודה דרורי

מה טראמפ מבין בכלל במדיניות חוץ?

"כמעט שנתיים בתוך כהונתו, טראמפ חף מכל ידע בנושאי חוץ ואין סימנים לכך שהוא מבין את כובד האחריות המוטלת עליו" – כך לפי איתמר לוין בניוז 1 – טוען פרופ' טום ניקולס ביו-אס-איי טודיי, במאמר נוסח בלעם ("בא לקלל ויצא מברך...")  – שבעצם מעביר לקורא את הסיבות מדוע מדיניות החוץ של טראמפ טובה יותר משל קודמיו...

בניגוד לקביעות של הפרופסור הנ"ל, מדיניות החוץ של ארה"ב נמצאת בנסיגה מתמדת מאז המפלה בווייטנאם. ארה"ב לא הצליחה לנצל אפילו את נפילת הקומוניזם בבריה"מ ובמזרח אירופה, איבדה את השליטה באו"מ ובארגונים בינלאומיים אחרים – ומדיניות אובמה אף הביאה לניתוק כללי ולתוהו ובוהו בעולם הערבי... את זאת הפרופסור המכובד כלל לא מזכיר... הוא כנראה חסיד ה"שב ואל תעשה דבר" – מדיניות שאומצה ע"י 7 נשיאים לפחות במאה ה-20 וה-21. אבל צאו וראו מה שעשה עד – במשך שנתיים, הנשיא "המטומטם הזה" דונלד טראמפ, במדיניות החוץ של ארה"ב:

1. הוא הכניע למעשה את האגרסיביות הגרעינית המסוכנת של צפון-קוריאה.

2. הוא תקיף ביותר עם הרוסים בשאלת קרים ודונייצק (לרבות סנקציות) ואף מקדם טילים למדינות הבלטיות.

3. הוא מבטל הסכמים ישנים עם הרוסים (שהרוסים מזמן הפסיקו לקיים) בנושאי גרעין וטילים ומעודד את התעשייה הצבאית האמריקאית לפתח מערכות חדשות ומתקדמות.

4. הוא התחיל ללחוץ חזק על איראן, בעיקר דרך סנקציות, למניעת הפיתוח הגרעיני שם.

5 . הוא סימן את איראן כמדינת טרור וכאוייב למדינות הסוניות במזה"ת ולכן הוא אירגן את המדינות הסוניות במזרח התיכון להיות בחזית אחת עם ישראל לניטרול האיראנים.

6. הוא עזב את הארגון לזכויות האדם מהיותו ארגון אנטי ישראלי וחסר אובייקטיביות.

7. הוא השיג ביטול סעיפים שונים באמנת זיהום האוויר כדי לקדם שוב את התעשיות הכבדות בארה"ב ועל-ידי כך – החזרת אלפי מובטלים למעגל העבודה.

8.הוא מפעיל לחץ כבד על מקסיקו למניעת מעבר אזרחים זרים לא חוקיים לארה"ב.

9. הוא מנקה את ארה"ב מהבלתי חוקיים וגרוש חזרה לארצותיהם.

10. הוא שינה את הסכמי הסחר עם קנדה ומקסיקו שיהיו יותר מאוזנים לטובת ארה"ב.

11. הוא מנסה למנוע מסין השתלטות על הייבוא לארה"ב ע"י מדיניות מכס נוקשה.

12. הוא ניטרל מהאג'נדה הפלסטינית המסוכנת את נושא הפליטים, אונר"א  ומעמד ירושלים (שהוכרזה כבירת ישראל) – ופועל להשגת הסדר קבע בעזרת שלום אזורי.

13. הוא מעמיד הכול בפרופורציה אחרת כאשר הוא טוען: "ארה"ב תחילה..."

14. הוא מפעיל לחץ על מדינות נאט"ו ואנז"וס לשלם עבור נשק שבא מארה"ב.

15. הוא מסייע צבאית לכורדים נגד דאע"ש, נגד הטורקים ונגד סוריה.

כאשר רואים את פעילותו של טראמפ במדיניות החוץ, ואת הישגיו, אפשר להבין מדוע כותבי טורים פוליטיים בארה"ב משנים דעתם עליו ומנבאים כיום שהוא עתיד להיבחר ללא בעיות לקדנציה שנייה.

גלעד ארדן והדמוקרטיה המטופשת שלו

ביום הבחירות לשלטון המקומי, מופיע השר לביטחון הציבור, גלעד ארדן, באחד מבתי הכלא, כדי לחגוג שם בפומבי את מתן האפשרות להשתתפות בבחירות לפושעים, לרוצחים, לגנבים, לאנסים ולמועלים ולשאר הזבל האנושי ששם...

אין דבר יותר מגוחך מאשר לאפשר לאסירים אלו, שבית המשפט בכוונה ובשם החוק הרחיק אותם מהחברה – כאשר שר מתהדר בסמכותו ומטופש להחריד, מהלל לפני מצלמות הטלוויזיה  את הדמוקרטיה שבמעשהו, בהחזירו לחיק החברה אסירים פליליים שטרם ריצו את מלוא עונשם ואת הרחקתם מהחברה.

כאשר אנחנו חוזים בקומדיה העלובה הזו, שנועדה למען פרסומת אישית לשר, קשה שלא לחשוב על הבוס שלו, שאיפשר פעילות זו... אולי מתוך מחשבה על עתידו...

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

יוסי אחימאיר

בין עומאן לעמאן

ביום שישי, במלאת 24 שנה להסכם השלום בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, ערך ראש הממשלה ביקור היסטורי. הוא לא בא לעמאן הקרובה להרים כוסית עם המלך עבדאללה, לחיי המשך יחסי השלום עם הממלכה ההאשמית. הוא הרחיק משם, לסולטנות עומאן, השוכנת בקצה הדרומי של  חצי האי ערב, אל מול איראן. אין לנו יחסי שלום רשמיים עם עומאן, אבל הסולטן קאבוס כנראה נכון לשתף פעולה איתנו, למען השלום.

בכך הוכיח נתניהו את הקביעה שלו, המושמעת באחרונה כמעט בכל הזדמנות, בדבר התחממות יחסי ישראל עם כמה ממדינות ערב, באופן חסר תקדים, וזאת – ככל שמחמירה העויינות כלפינו במעגל הקרוב, בגבולנו עם סוריה ומדינת עזה, בעידוד איראן וטורקיה הלא-ערביות. הוא גם בא לאותת לאיראן הסמוכה – אתם בסוריה, אנחנו קרובים אליכם, במפרץ הפרסי.

אם לא ראש הממשלה, הרי לפחות ישראלים אחרים ערכו ביקור באותו יום שישי בממלכת ירדן. היו אלה לוחמי יחידת החילוץ 669 שיצאו בכמה מסוקים של חיל האוויר, לפעולות חילוץ של לכודים בשיטפונות שפקדו את מזרח ים המלח. 20 ילדים ירדנים ניספו – סיבה מובנת ליום אבל בממלכה.

גם בלי האסון הכבד הזה, לא היה צריך לצפות בירדן לאיזה ציון מיוחד של הסכם השלום. נהפוך הוא. בדרך כלל מצויין יום השנה במצעדים של מתנגדי ההסכם, שמזוהים גם עם מתנגדי בית המלוכה. מי כעבדאללה מבין כי אלה הן הפגנות נגד כסאו, ולרוב הן מתפזרות "בשלום".

השנה מצא המלך פתרון יצירתי לשכך את הרוחות העויינות, כשהודיע כי לא יאריך את חכירת שתי מובלעות ירדניות בישראל – בנהריים ובערבה. בכך הפגין אך ורק את חולשתו. את כניעותו להלכי הרוח האנטי-ישראליים בממלכתו, שבאים לידי ביטוי גם בנאומים אנטישמיים בפרלמנט שלו, במאמרי שיטנה בתקשורת המקומית. 

כמה שונה המלך עבדאללה מאביו, המלך חוסיין האמיץ, שבערוב ימיו חתם על הסכם השלום ואף בא לישראל לנחם את המשפחות האבלות, בעקבות הרצח המתועב של שבע נערות ב"אי השלום" נהריים ב-1997. בימי חוסיין, הרוצח השפל הושם במאסר ארוך. כיום הוא אדם חופשי, שמטיף בפומבי לרצח ישראלים.

המלך עבדאללה אינו "שובר כלים". לשיטתו, והוא צודק, הוא לא הפר את הנספח להסכם. הוא רק מודיע, ברוב חסדו, שנה מראש, כי החכירה תיפסק, השטחים יוחזרו לבעלות מלאה ירדנית. גם צבעם ישתנה – המוריק והפורח יחזרו להיות צהוב ושחון, ולבד שלטרת הבשר הזאת תספק את תיאבון מתנגדיו מבית.

בארמון המלוכה מבינים, שישראל לא תגמול לירדן מידה כנגד מידה. שמירת הסכם השלום חשובה לממלכה לא פחות מאשר לשכנתה ממערב. ישראל לא תקטין לה את אספקת המים, לא תקטע שיתופי פעולה כלכליים ואחרים, לא תנקוט בצעדים מתריסים בהר הבית, לא תחדל מלשמש ערובה ביטחונית לכס המלוכה. בוודאי כבר מנהלים מגעים עם בית המלוכה לריכוך הצעד שנקט, על השלכותיו לעתיד.

ובחזרה ליום ההיסטורי ההוא, 24 באוקטובר 1994. אי אפשר היה לכבוש את ההתרגשות בזמן אמת לנוכח המחזה במעבר ערבה – טקס חתימת הסכם השלום בין מדינת ישראל לממלכה ההאשמית של ירדן. עד היום שמורה עימי ההזמנה האישית, שחתומים עליה המלך חוסיין וראש הממשלה יצחק רבין.

אי אפשר היה שלא להרהר באותו מעמד על העויינות ששררה עד אז בין שתי המדינות. מסתננים ולחימה, מלחמת ששת הימים שבה אבדה לחוסיין מחצית ממלכתו, הגדה המערבית וירושלים הקדושה. ירדן שלטה ביד ברזל בגדה, בלי לחשוב אפילו לרגע על מתן אוטונומיה כלשהי ל"פלסטינים". היום היא משלמת להם מס שפתיים בכל הזדמנות.

בעודנו שקועים בנוסטאלגיה על המעמד ההוא מלפני כמעט שנות דור, עולים באוזנינו קולות ההתלהמות החמאסית ומפצי הירי בגבול עזה, והלמות תופי המלחמה המהדהדים מסוריה ומלבנון. עם כל חשיבות ביקור ראש הממשלה בעומאן הרחוקה, עם כל חשיבות מערכת היחסים הסבוכה עם עמאן הקרובה, אל לנו לשכוח: במזה"ת הכול נזיל, הכול עלול להתהפך עלינו ב-180 מעלות.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 29.10.18

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

י"ד. אתנחתא בצבא

כשבועיים לאחר הטיול ההיסטורי לאשקלון, נקראתי לצאת לחודש מילואים. צורפתי ליחידה חדשה שלא היכרתי בה איש ולא התעשרתי בשום חוויה, שהיתה יכולה להצדיק בזבוז זמן של חודש תמים. הקמנו מחנה אוהלים דרומית לבאר שבע והתחלנו לרענן את ההיכרות עם מקלעים ורובים בשילוב ריצה על גבעות להגברת הכושר, ותרגילי א"ש לילה, כהכנה לתרגיל הגדול שייערך בתום השירות. גרתי באהל סיירים עם  בחור גרוזיני, אב לשלושה ילדים שלא היה לו שום דבר מצחיק לספר לי.

הרווח היחיד שצמח לי מאותה תקופה הוא צרור המכתבים השמור אצלי מאז, וממנו אני יכול ללמוד על חוש ההומור של יעל חסרת הדאגות, בניגוד למכתביה הנוגים של נאוה, שהגיעו בו זמנית לאותו אוהל סיירים שבו גרתי, ונצמדו אלה לאלה בילקוט הצד שלי, שהודות לגופיות והתחתונים שמלאו אותו הוא שימש לי בהצלחה ככרית לראשי.

22.10.61 

יסקה נפלא  שלי!

אתה מבין שפשוט אי אפשר לשלוח לך מכתב טוב, כזה שכל הנשמה והרוח בו קודש לך. החששות שמא איזו פקידונת תעיף בו מבט ולבסוף לא יגיע כלל לתעודתו, הרי די בכך שירפה את ידי. רק דבר אחד פעוט, שתדע כמה נפלאה היתה הקפיצה שלך אליי, אפילו שחרגה מהאופייני לך.

ב"דבר השבוע" האחרון היה "בקיצור" של זאב רב-נוף על סרטים מקוריים ובין השאר הזכיר גם את שלנו... פרט לזאת עברה עליי השבת עם ספר והמון געגועים אליך ואיך שאגלגל את המחשבות שלי, אין בהן כדי לעודדני, כך שדי עכור לי על הנשמה – ולך דע מדוע. העיקר תכתוב המון.

ואני שלך,

נאותך

25.10.61

חמד

מכתבך הגיע ברגע שהתכוננתי לשגר לך כמה אגרופים. אמש, כשנוכחתי בשלישית שיש לך זיכרון קצר, התעצבנתי נורא והתכוננתי לכתוב לך משהו מזעזע, אך "אהובתי" שלך, פרק את נשקי מעליי. מאתמול ועד היום לא התחדש דבר חוץ מזה שהתחלתי הולכת "בדרך הנשים" ואני לא בכושר עד השבוע הבא. קרן האור היחידה שאליה אני מצפה, טמונה בתיבת המכתבים...

המתגעגעת מאוד,

יעל

נ.ב.

יש לי חשק עכשיו לסתום לך את האף.

26.10.61           

היה לנו היום מבחן מחורבן במתמטיקה וחיבור מחורבן בצרפתית, אבל כתמורה למדנו רק 4 שעות. היום זה היום האחרון עם זיוה אחותי. מחר היא נוסעת, מי יודע לכמה זמן, ואני נוסעת ללוד ללוות אותה...

קקה! בהמה! נוכל! אברוך צו דיינע שוורצה יורע, אה שטיק דראק! פישה! זה מה שאתה! למה אתה לא כותב? אולי תלך לספר לי שאין לך זמן? אם היית רוצה היו לך כמה דקות לכתוב לי שלוש מלים.

אחרי כל זה אתה רוצה שאני אתחתן אתך נא באוזן!

שלך באהבה.

 אני שונאת אותך נורא!  

יעל

30.10.61

יסקהל'ה שלי,  

כמה נפלא לי לקבל שני מכתבים כאלה טובים תוך ימים ספורים. כך שלא הספקתי לענות על האחד ובא השני. אתה רואה במה אפשר להאשיר אותי. רק תן לי קצת טוב וכבר אצלי מלא מלא. בינתיים אני כשלעצמי קטנונית ומודאגת. איך נתקיים כשאתה בצבא ואף איה הג'ינג'ית אינה מופיעה מזה שבועות...  

אבל מה כל זה חשוב, העיקר שתחזור לי בריא ונורא אוהב ויהיה לי טוב ובינתיים תכתוב! כי...  

נאוה

שלך נורא 

30.10.61

(ע)יסקי היחיד והמיוחד שלי הקטן האהוב!

נהניתי ואהבתי את מכתבך האחרון מאוד. סוף סוף קיבלתי את אשר רציתי – קצת רצינות אחרי רוב ההומור. איני מוכנה תמיד להתלוצץ ולהתבדח, ובטוחה אני שאף אתה הרגשת בחסרונה של טיפונת רצינות. אמרת כי רוצה אתה שאכתוב לך כך שיהיה איזה גודש בלב, אז איני יכולה לתאר לך בלי תנועות ידיים איזה מבפנים ממולא יש לי. אני מרגישה עכשיו, שאני כאלו נחנקת מרוב גודש ומנסה להתרוקן קצת על הנייר... 

אבי ילדי!  אתה שלי ואני ואנחנו לשנינו בלבד...

טוב, אז אני גומרת, יש לי מחר את המבחן בהיסטוריה ועוד לא התחלתי להתכונן.

ולסיום – אני אוהבת אותך. אמיתי אחד. 

מאוד שלך

יעלה 

מה שאני יכול להגיד לזכותי הוא, שאני בטוח שבמכתביי אליהן כתבתי להן רק את האמת ואם לא כתבתי את  כולה, זה רק  מתוך רפיון לבבי שלא היה מסוגל לשבור את לבבה של אף אחרת.

עם תום המילואים, זכיתי  בשירות צבאי מסוג אחר, שירות שבו יכולתי לתרום לצה"ל הרבה יותר ממה שתרמתי לו, כשרצתי על הגבעות בנגב. הגעתי לשירות הזה בזכות בומבה, שהוזמן לביים תוכנית חדשה ללהקת הנח"ל. הייתי איתו ביחסים קרירים אחרי הסרט, אבל  אחרי שפנה אלי יום אחד ואמר: "תתכונן להכין לי כמה מערכונים, אני הולך לביים את להקת הנח"ל."                           

שכחתי לו הכול.

לכתוב מערכונים ללהקת הנח"ל, מה טוב מזה? במיוחד כשהיתה לי מגירה מלאה מערכונים מתקופת הפלמח והקיבוץ. לא רציתי להגיד לו שאני יכול להביא את המערכון הראשון כבר מחר, אבל הבטחתי לו שתוך יומיים הוא יהיה מוכן.

המערכון  שעליו חשבתי נקרא במקור "אליעזר והחבית או החבית ואליעזר" אבל שיניתי את שמו ל"פחפח", כי את אותו מערכון בדיוק נתתי שנה קודם ללהקת פיקוד צפון, אך הבמאי שלה, דן קידר, לא מצא אותו מתאים ללהקה. בכל זאת האמנתי במערכון, כי הצגתי אותו עשרות פעמים במסיבות הפלמח ובקיבוץ. לזכותו של בומבה ייאמר שהוא קרא אותו ואמר על המקום שהוא לוקח אותו וביקש שאכתוב עוד.

המערכון השני שמסרתי לו נקרא "ועדת רושם", כתבתי אותו עוד בנתיב הל"ה, אחרי שנעמי שוט ואני נסענו לקיבוץ דפנה והצלחנו להרשים ולשכנע את גרעין הנח"ל, לבוא אלינו. המערכון היה חשוב לבומבה כי היו בו תפקידי בנות, והלהקה ביקשה למצוא תפקידים גם להן.

יותר מערכונים בומבה לא ביקש, כי היה חייב טובה גם ליורם מטמור, שניסה אז את כוחו בכתיבת מחזות.

אותו זמן  געש כל העולם  כשהגיע האדם הראשון לירח. כאן לא יכולתי להתאפק וכתבתי מערכון חדש, שבו מדינת ישראל שולחת נחלאי אמיץ לחלל, הנחלאי עומד צמוד לחללית, שהיתה מוט ארוך המסתיים במטאטא קש. ראש הממשלה  מוזמן  ללחוץ על מתג השילוח והכל מתוחים ונרגשים. אך איך  אפשר בלי נאומים, ונאומים, ונאומים עד שלאסטרונאוט נמאס וכדי שלא יירדם, הוא מתחיל לטאטא את הבמה...

התוכנית, שנקראה "היאחזות בחלל", היתה  סיפור הצלחה שניתן  לזקוף אותה בעיקר לזכות שלושה שחקנים שהיו אז בראשית דרכם. פולי, חנן גולדבלט, ופופיק. לצערי התוכנית לא הוסרטה וכך  נעלמה מההיסטוריה, פרט אולי למערכון 'פחפח' שמצא חן בעיני הבמאי דני ליטאי, ואחרי כמה שנים הוא "גנב" אותו לטובת להקת חיל הים, בכיכובו של דובלה גליקמן המצחיק.   

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

ארנה גולן

האם ניתן  היה להיות סופר או אמן בקיבוץ בתקופה החלוצית? ובאילו תנאים?

על פי  כתיבתו הספרותית של אבי, משה בן דרור  (שטנצלר), ממייסדי קיבוץ מסדה (1937)

 שהחלה מאד במאוחר

המשך וסיום

2. השקפת היסוד בסיפורים: התבונה היא מקור הקיום המוסרי,

והתפרצות היצרים – היא מקור ההרס

למעשה, מעניינים את אבי גבולות שליטתה של התבונה האנושית על יצריו של האדם. מן הסיפורים משתמע כי התבונה חיונית לקיום האנושי, המשפחתי והחברתי, ואילו הרס המערכת החברתית והמשפחתית, כמו חייו של הפרט עצמו, נגרם  בגלל התפרצותם של יצרים ושל רגשות בלתי מרוסנים כמו תשוקה, קינאה, טינה, זעם, נקמה, עלבון ואנוכיות בלתי נשלטת.

מקום מרכזי בהם ניתן למיניות המתפרצת ומאיימת שהוא תובע במובלע לרסנה. כמאמין גדול בכוחה של התבונה, סבור אבא כי טבע האדם בגילוייו היצריים, אם לא ירוסן  ולא יתעדן בכוח התבונה, שהיא היא מקור ההכרה, הדעת והמוסר ועל כן גם מקור הערכים והקיום החברתי – הריהו האיום הגדול על הקיום האנושי בכלל. ייתכן שהשקפה אידאליסטית ומחמירה זו היא העומדת גם בבסיס קבלת ההנחה שמקומו של הסופר והאמן אינו בקיבוץ. כי הרי חבר קיבוץ פועל למען ייעוד לאומי, אנושי ומוסרי גבוה יותר, ועל כן  אבא לא התאונן מעולם על האיחור בראשית כתיבתו הספרותית אלא פשוט שמח בה.

זהו, אולי, גם הרקע לכך שאין בכתיבתו ערעור על עצם העקרונות של האידאל הקיבוצי, כי לדעתו הוא מושתת על עקרון התבונה שבהתנהגותו של האדם. האידאל מושלם ורק האדם משחית אותו.

בדומה לכך הוא אינו בוחן את מידת התאמתו של הקיבוץ לתנאים המשתנים בחברה הישראלית. יש בו אמונה באידאל הקיבוצי ובמשמעת העצמית והוא שופט באופן  חמור את טבע האדם היצרי שעה שאינו מרוסן ומסכן את הוויית הקיבוץ. רגעי התעלות וחסד אפשריים רק אם יתעלה האדם על יצריו ועל האנוכיות שבו וינהג בזולתו בחמלה, הזדהות ואחווה. רגעים כאלה היו בעבר הרחוק, אך לדאבונו הם נדירים בהווה.

רק בסיפור "ערב שבת אחד" נגלה רגע נעלה ומפתיע כזה בין החברות העובדות במטבח הקיבוץ, טרודות בהכנת הסעודה. כשנתקבלה הבשורה על הולדת נכד לאחת מהן, היא עצמה לא עזבה את משמרתה, כי איך יסתדרו בלעדיה, ואילו הן, שהתרגשו כמותה, זירזוה לעזוב בהבטחה שהן ימלאו את מקומה. כך זכה אף המספר, שהיה תורן באותה משמרת, לחוות רגש התעלות כבן המשפחה הגדולה, כמו בימי הבראשית.

אותם ימים רחוקים מתוארים בסיפור הזיכרונות הנוסטלגי, "חופה וקידושין חלוצית", אבל הזיכרונות עולים דווקא בשעת יציאה לשעה ממציאות ההווה בקיבוץ, בשעת הביקור של המספר ורעייתו אצל ילדיהם, שנישאו ובנו את חייהם בירושלים. יש בסיפורו שיחזור של חגיגת נישואיהם הצנועה אבל מלאת התעלות הנפש של המספר ורעייתו באותם ימים של הסתפקות במועט ואחווה חברית, כאשר החברה הצעירה בנתה את עצמה לאורו של אידאל "הקיום הגבוה", הערכי, ואושרו של כל פרט היה בה ערך ונעשה אושרו של הזולת.

מאידך, מאלפת העובדה, שאין בסיפור ביקורת – ולו עקיפה – על ילדיו של המספר שעזבו את הקיבוץ ואף הותירו את הוריהם בבדידותם. יש בכך משום הכרה בזכותם של הבנים לבחור את צורת חייהם, אבל ברקע עומדת, כמדומה, האכזבה שלו עצמו מהחיים בקיבוץ, שגרמה לו  לניסיונות אחדים לעזוב ולכהן במשרות ציבוריות חשובות שהוצעו לו "בחוץ", אך תמיד נעצר על ידי אימא, שאהבה את החיים בקיבוץ, ואכזבה זו היא המניע להתרפקות על העבר האידילי.

וראוי לציין, כי בעבר אידילי זה מוצגת גם המיניות כאידיאלית, כלומר – כמיניות מרוסנת, מעודנת ומוצנעת. אהבה רכה שררה אז בין הזוג הצעיר, הערכה הדדית, מסירות וחמלה, והגילוי החיצוני שלה היה בנשיקה עדינה ובליטוף רך. אפילו התייחדותם בליל הנישואין, שכמעט הופרעה על ידי "הפרימוס", הלא הוא החבר הנוסף שהתגורר אז כנהוג, עימם בחדר, אפילו זו נרמזת בלבד ובהומור ומוצנעת היטב.

מטעם זה, מוצגת פריצת הגדר המינית תוך גינוי מפורש בסיפורים האחרים.

בסיפור "מי אתה, רובי אבני?" מוצגת האישה הבוגדנית גיטה כ"פרוצה" וכ"זוללת גברים" ללא הבחנה וללא התחשבות בבעלה הנבגד והנלעג, והיא בוגדת בו אפילו בנוכחותו. תוצאות מעשיה אף חמורות מעצם המעשים: לא רק נישואים הבנויים על שקר, בגידה, השפלת הגבר ופגיעה אנושה בו, אלא גם לידת בנים "ממזרים". אין תימה, אפוא, שעלילת הסיפור מביאה להענשת הבוגדת. היא מאויימת על ידי היעלמות בעלה וסכנת התאבדותו, יושבת "בודדה ועזובה" על "הריסות חייה", מוכת רגשות אשם ומתענה בתודעת החטא ועונשו. ובכל זאת, אין היא מוצגת כדמות שכולה שלילה. בתחומים אחרים של החיים הקיבוציים תרומתה רבה והיא אפילו "חיננית" ומסורה לכלל. אבל בכך היא נעשית דמות אנושית מלאה יותר ובייחוד – מובלט בכך השקר הגס והגלוי שהנהיגה בחיי נישואיה ועוד העזה לעשות את בעלה "חלון ראווה משפחתי".

על רקע זה מפתיע לגלות שהדמות השלילית המרכזית בסיפור הופך לפתע להיות דווקא בעלה, רובי אבני. והוא נשפט לחומרה כיוון שלא ברור "מי אתה", מהו חוט השידרה המוסרי והאנושי שלו. במשך שנים הוא מבליג על השפלתו ומתמקם בנוחיות בחיי שקר וזיוף, ללא שליטתה של התבונה. גם לאחר המשבר, המתחולל בו עם ההיוודעות לאמת שאף בנו הצעיר והאהוב אינו בנו, ולאחר בריחתו מאשתו ומהקיבוץ, הכופה על המספר המודאג וחושש לחייו לפתוח במסע חיפושים אחריו, למוצאו ולהטיף לו מוסר, הוא חוזר, בניגוד לכל הגיון, אל אשתו ואל "החיים המחוללים" שלהם. הנכונות לחיות חיי שקר, זיוף והשפלה, בניגוד לתבונה המכתיבה ערכי מוסר חמורה, אפוא, לא פחות מן הבגידה המינית.

ומיהו הגיבור החיובי בסיפור? הלא  הוא המספר. ומדוע? כי למרות עייפותו, בריאותו הלקויה ודאגת רעייתו, הוא מקיים חובה מצפונית של דאגה לחבר במצב מצוקה. הוא גם סולד מיחסם הלעגני של החברים לרובי חסר חוט השידרה, ונוטל על עצמו את תפקיד הדואג ומחפש, ונעשה, תוך כך, כעין בלש בסיפור מתח, כיוון שהוא נחוש לקיים את חובתו ולהציל את חברו שאולי מתכוון להתאבד. הוא אף תמים באמונתו באדם וביושרו, כך שסיום הסיפור מהווה לגביו פואנטה בלתי צפוייה, וזו מחזקת את הגינוי לתופעות השליליות.

לעומת זאת הסיפור "בשליחות המוות" מתמקד, כאמור, בתהליך היסחפותו של אדם במסלול של הרס עצמי ההופך לטירוף. הכעס, הזעם, רגשות כאב וטינה, שאינם מרוסנים על ידי התבונה, הכרת המציאות ויכולת התגברות ערכית, סופם שמוליכים לרצח, להתאבדות ולהרס של משפחה. ושוב, ברקע מוצגת המיניות המעוותת כמקור הרע. דווקא משום שלא רוסנה בכוח התבונה – שהרי אימו של אבנר, גיבורו של הסיפור,  חלתה בדלקת קרום המוח בילדותה וזו גרמה לה לפיגור שכלי, שאיפשר את ניצולה המיני בידי בחור ציני וחסר עכבות שאנס אותה, ותוצאה מהאונס נולד אבנר – דווקא משום כך אירעו כל האירועים הדרמטיים. אבל התבונה לא שלטה גם בו. בילדותו גודל על ידי סבתו ושנא את אימו שחבריו בזו לה. בהתבגרו גדל במסגרת ערכית של התנועה, הצטרף לקיבוץ והביא עימו את אימו, בנה משפחה ונעשה שותף פעיל ואחראי לחיי המשק. אבל ההרס פרץ ממעמקי הנפש, ולא עמד לו הכוח לרסנו בכוח התבונה. מכאן ההקפדה על התיאור המפורט של ההידרדרות הנפשית, תיאור שאבא וודאי היה גאה בו.

  מאלפת גם העובדה, שכאשר רעייתו ניצולת השואה של אבנר מנסה להצילו מההתדרדרות הנפשית, היא מספרת לו על "חטא" מיני, כביכול, שהתרחש במחנות, שאליו הוגלו היא ובני משפחתה. שם, במחנות המוות בטרנסנייסטריה,  כאשר נערות מכרו את גופן לגויים שחיו מחוץ למחנה על מנת לזכות במעט אוכל לקיים בו את עצמן ואת משפחתן. היא מצביעה על התנאים הבלתי אנושיים ככורח המהווה צידוק גם ל"חטאה" של אימו שפגע בו בחומרה בילדותו. אבל הווידוי הזה דווקא מגביר את ההרס בנפשו וסוחף אותו לרצח אם ולהתאבדות. חטא או עיוות מיני, ויהא אשר יהיה הגורם לו, עשוי לגרור, אפוא, תוצאות מרות. אפילו לאחר שנים ארוכות של התכחשות והתגברות לכאורה, הוא  עתיד לפגוע במחולליו כמו גם בדור הבא, אף כי אין בו כל אשם.

בעקיפין מתבררת גם תפיסתו של אבא באשר לחשיבותו המכרעת של העבר בחייו של אדם. דווקא משום כך, מפתיעה העובדה כי באשר לעברו שלו נקט אבא עמדה של התעלמות וניתוק יצירתי והגביל את עצמו לעבר החלוצי. וייתכן, כי אמנם ראה את עצמו כמי שנולד מחדש שעה שבנה את זהותו החדשה כ"בן דרור", זנח את "שטנצלר" הגלותי  ונעשה חלק במשפחה הקיבוצית הרחבה.

מכאן אף כאבו העמוק על התנכרותם של הבנים הצעירים והחברים החדשים לוותיקים שזקנו ולתרומתם לבניין הקיבוץ, הארץ והמדינה ובתנאים קשים. וכך טוען מוקי, הגיבור החיובי:

"ישנם בתוכנו חברים הרוצים להסיר מליבם את זיכרם של האבות ומטילים בהם מומים ופגמים שהם, למעשה, נחלת חיינו עכשיו," זאת – על מנת שיוכלו "לרשת את אשר יצרו הם בעמלם, בזיעתם ובדמם."

הרי זה תסביך אופייני ליחסי בנים והורים, כשהבנים שואפים להשתחרר מכפיפות של חובה לאבותיהם. על כן, מתנשא מוקי כמופת חיובי, כגיבור המוכיח את בני דורו וחושף את ערוותם ופחיתותם, אף כי לא יהא בכוחו לשנות את דרכו של עולם. הוא עצמו אינו כליל השלמות, אבל דווקא מתוך כך מצטיירת אנושיותו, כמו גם ערכיו המוסריים. בחמלתו, בהזדהותו ובהכרת טובה הוא מעלה על נס את פועלם של אבות המשפחה הקיבוצית ומוקיע את הכופרים בו.

לסיכום: הכותב כסופר חובב

אבא לא ראה את עצמו, כמובן, כ"סופר". מילת תואר זו היתה שמורה אצלו בחרדת קודש לגדולי הסופרים, בייחוד בספרות הגרמנית, שהכיר בבחרותו, ולסופרי ארץ-ישראל וליוצרים הצעירים במדינת ישראל, שמהם חביבים היו עליו במיוחד חיים הזז, משה שמיר ואהרן מגד.

לנבכי הספרות העברית, בייחוד זו ששאבה באופן אינטנסיבי מן המקורות ומן החיים היהודיים, כגון סיפורי ש"י עגנון, התקשה לחדור. אבל הוקרתו להם היתה עמוקה והוא לא חש עצמו ראוי, ואף לא נתכוון כלל, לעמוד במחיצתם. הם חיו בעיר, הקדישו את חייהם ליצירה ואילו הוא חי בקיבוץ והחל לכתוב מאוחר, ואיך ידמה להם? אפשר שהיה אף משתומם למקרא העיון הזה המלווה את שיריו וסיפוריו ולא מבין על שום מה זכה לכך.

ובכל זאת, אף כי היה מודע לחסרון השכלה פורמלית-ספרותית, לשונית או פילוסופית – שהוא סבר שכל סופר מחוייב לה – נפעם מהביטוי הספרותי שנמצא לו כה מאוחר, וכשהוא נרגש כולו היה שוקע בכתיבה. כאשר נפגשנו – לדאבוננו ולדאבונו היה זה לעתים רחוקות מדי משום נסיבות החיים והמרחק הגיאוגרפי בין מסדה לירושלים – הוא היה שולף מן המגירה שבשולחנו, כשבאנו למסדה, או מן התיק, שנשא עימו לירושלים בבואו לבקרנו עם יחד אימא, את הדפים החדשים שכתב ומצפה בדריכות לחוות דעתנו כ"אנשי ספרות מקצועיים," לדבריו.

אנחנו, שנפעמנו מכוח היצירה שניתן לו ביטוי, עודדנו אותו והעמקנו בדיונים על כתביו, ואף אימא, שהיתה בעלת רקע של רקע חינוך עברי וציוני בבית ספר תרבות שבעיר אקרמן, ליוותה את כתיבתו, בעברית שהלכה ונענתה לו, בחרדת קודש.

אבא ראה, אפוא, בעצמו "סופר חובב", שזכה במאוחר להתמסר לכתיבה. בסיפוריו הוא ראה עצמו כעין הצופה בבני אנוש, שצפונותיהם תמיד מפתיעות ומסקרנות, ואף חודרת למהותם. בשירים הוא ראה את עצמו כאדם הזוכה לתת מבע אישי לחוויותיו ולהגותו, אלה שעלו בו מתוך המפגש עם העולם שחי בו, ואשר רק לשון השיר ותבניותיו מאפשרות לו לנסח אותן  במלוא משמעותן.

ואולם, דווקא משום שכתיבתו נראתה לו כמבע פרטי ולא "מקצועי", דווקא משום כך יש לה בעינינו ערך שמעבר לעולמו הפרטי, בחינת עדות גם על עולמם של בני דורו. דווקא משום שלא ביקש להרחיק את עדותו מן המציאות ולהסוות אותה בתחבולות ספרותיות, הרי גם שעה ששינה שמות או פרטים מחיי הדמויות והוסיף פרטים בדויים וסיבך את העלילות – בסופו של דבר הושתתה כתיבתו על בסיס "אמיתי" כיוון שרצה לתת תוקף למסקנותיו. זה הטעם גם לחשיבות של העמדות המוסריות העולות מן הדברים, כיוון שעם כל צביונן הפרטי יש בהן גם כדי להעיד על התקופה. הן מאפשרות הצצה לעולמם של אנשי ההתיישבות החלוצית, אלה שכבר רחקנו מהם מאד, אך אנו חבים להם את חיינו ואת עולמנו.

הערה: הדברים שלעיל נכתבו  בעקבות "אחרית הדברים" שהוספתי לכינוס עיזבונו הספרותי של אבי  בספר  בשם "אחרון הוותיקים – סיפורים ושירים", הוצאת ענבר, 2010, 278 עמ'.

ארנה גולן

* * *

אליהו הכהן

בשוב ה'

מה שרו בירושלים על ירושלים

לפני בוא האנגלים?

מתוך ספרו החדש והמקסים

"ירושלים בזמר העברי בתקופת היישוב"

הוצאת ספרים אריאל,

64 עמ' במתכונת אלבומית, ירושלים, 2018

שרו למשל, את 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'. זהו שיר שצבר ותק רב. חובבי הזמר שבינינו יודעים לשיר אותו בשלוש-ארבע מנגינות, והידענים – אפילו ביותר, אך מאז שנכתב הטקסט הזה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, הלחינו והתאימו לו אלף מנגינות.

והנה הסתבר, שכשהתחדש היישוב היהודי בארץ, הוא היה בין השירים הראשונים שהולחנו כאן, מפני שהטקסט שלו, שהיה פעם לא יותר ממשאלת לב, נעשה לפתע רלוונטי ומציאותי יותר מאשר ביום שבו נכתב. לכן הוא גם זכה למנגינות נוספות חדשות,  וביניהן אחת שהלחין המלחין הירושלמי אידלסון.

אני נזכר במעמד מרגש מאין כמוהו שהתקיים בירושלים בשנת 1963, כאשר השיר הזה, בשוב ה' במנגינה של אידלסון, פתח את המופע "אנו נהיה הראשונים" שנערך אז בבנייני האומה.

בשורות הראשונות באולם ישבו כחולמים אחרוני הראשונים, אנשי העלייה הראשונה והשנייה, ישישים תשושים וכחושים, כפופי גו וחרושי קמטים, שבערוב ימיהם זכו לראות את חלום חייהם מתגשם בארץ. 

כאשר נשמעו באולם הצלילים הראשונים של השיר הזה הם לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות. אנשים אלה, ששרו שירים עבריים בארץ עוד לפני שנוסדו דגניה וכנרת, ראו את חולות תל אביב עוד לפני שניבנה בה הבית הראשון, ועלו לירושלים בעגלות או על גבי חמורים דרך 'ואדי עלי' (שער הגיא), כאשר בארץ לא היו עדיין כבישי אספלט, אלא רק דרכי עפר ומשעולים ואף לא מכונית אחת. אנשים אלה שרו את השיר הזה באותו הלחן יובל שנים לפני כן, ומאז לא שמעו אותו אף פעם מושר, משודר או מוקלט.

ולפתע פתאום, באותו ערב, הם זכו לשמוע אותו מעל במה בביצוע מקהלת צדיקוב ותזמורת בניצוחו של גרציאני, כמזכרת נעורים. בעיניים מצועפות הם צירפו את קולם למקהלה ששרה את השיר, כשכל הקהל נשא את עיניו אל השורות הראשונות באולם וצפה בהם בהשתאות.

בשוב  ה'

המילים: תהלים קכ"ו

הלחן: אברהם צבי אידלסון

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן

הָיִינו כְּחוֹלְמִים.

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינו   

וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:

אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם   

הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.

הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנו

הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנו

כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה

בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

הָלוֹךְ יֵלֵך וּבָכֹה   

נֹשֵׂא מֶשֶׁך הַזָּרַע

בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

אהוד: מאחר שאליהו הכהן הוא ידיד ותיק שלי, אני מעדיף להביא כאן את הכתוב בשער האחורי של ספרו במקום דברי השבח, ההתפעלות וההנאה מספרו החדש:

 אליהו הכהן הוא 'הכהן הגדול' של הזמר העברי. בעבודה שקדנית ורבת שנים הוא תיעד את תולדותיהם של כותבי השירים והמלחינים, וטרח רבות כדי להתחקות אחר הרקע ההיסטורי והאתנוגראפי של השירים. לשם כך הוא ערך ראיונות עם ראשוני היישוב במשך שנים ארוכות בכל חלקי הארץ, וברשותו שמורות מאות הקלטות וגירסאות של לחנים לתקופותיהם. אליהו ערך והגיש מאות מופעים שהוקדשו לזמר העברי ולמלחינים בולטים, המושכים קהל נלהב. רבות מהתוכניות שודרו ברדיו ובטלוויזיה. על פועלו זכה אליהו לפרסים רבים ולתעודות הוקרה וביניהם פרס ישראל.

בקובץ זה כונסו מיטב היצירות של הזמר העברי, שהוקדשו לירושלים בתקופה מכוננת בתולדות היישוב – ימי המנדט הבריטי. השירים מלווים, כדרכו של אליהו הכהן, בדברי רקע עשירים ובפרקים בלתי ידועים בקורות כותבי השירים ומחברי המנגינות. זאת, תוך התייחסות לאירועים בקורות היישוב, שיש בהם לתרום רבות להבנת התקופה ולהמחשתה, מנקודת מבט שלא זכתה עד עתה לתשומת הלב הראויה.

פרסום הקובץ הוא דבר בעיתו, והוא רואה אור במלאת יובל שנים לשחרור ירושלים ושבעים לקום המדינה.

נציין עוד שהספר מלא בתמונות ובמסמכים נדירים מאוספיו המרתקים של אליהו הכהן.

* * *

אורי הייטנר

1. אין משימה שהיא בלתי אפשרית

"מעולם בסכסוך אנושי, לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך" אמר צ'רצ'יל על הטייסים הבריטים בקרב על בריטניה במלה"ע ה-2.

אם יש קבוצה בישראל הראויה להגדרה דומה, אלה הם לוחמי יחידת הקומנדו 101; יחידה של 50 לוחמים, שפעלה במשך 5 חודשים בלבד, ב-1953, ושינתה את פניו של צה"ל.

ישראל, מדינה קטנה, ענייה, חלשה וחבולה, לאחר מלחמה ארוכה וקשה, שבה איבדה אחוז מאוכלוסייתה – 6,000 איש, הסתערה על אתגר גדול וקשה, ובתוך שנים ספורות הכפילה את עצמה פי שניים וחצי בפליטים שורדי השואה מאירופה ובעולי ארצות ערב. מדינה קטנה, בגבולות שאינם בני הגנה, מוקפת אויבים חורשי נקם, שנערכים ל"סיבוב שני" שימחק את תוצאות חרפת 1948. מדי לילה הסתננו מחבלים לישראל, הציתו, מיקשו, ירו ורצחו אזרחים וחיילים.

צה"ל היה חלש, ויחידותיו הורכבו בעיקר מעולים חדשים, בבליל שפות, ללא שפה משותפת בינם לבין עצמם ובינם לבין מפקדיהם, ללא הכרת הארץ. צה"ל כשל בהגנה על הגבולות. יחידותיו שנשלחו לפעולות גמול, כשלו ברוב המקרים, ברחו ברגע שהתגלו, לא עמדו במשימה. כישלון רדף כישלון. צה"ל איבד לחלוטין את ההרתעה.

על רקע זה הוקמה היחידה הקטנה, ששינתה את ההיסטוריה. היחידה הוקמה למטרה אחת – פעולות גמול, באופי של לוחמה זעירה, מעבר לגבול. היחידה נבנתה בשיטת חבר מביא חבר. הערך המרכזי שהוטבע ביחידה, היה שאין דבר שאינה יכולה לו, אין משימה קשה מדי, לא מתפשרים על ביצוע המשימה. שרון בנה את היחידה במינימום משמעת חיצונית, ללא טרטורים, ברוח של התנדבות ומשמעת עצמית. כל האימונים, הניווטים והסיורים נעשו מעבר לגבול. כל פעולות היחידה הסתיימו בהצלחה, עם פצוע אחד בלבד. בחלוף חמישה חודשים, מוזגה היחידה עם גדוד הצנחנים 890, שעסק בעיקר בהקמת בית הספר לצניחה והיה אלוף מצעדי צה"ל, כגדוד ייעודי לפשיטות מעבר לגבול, ברוח יחידה 101, בפיקודו של שרון. רוח היחידה התפשטה בכל רחבי צה"ל ושינתה אותו. תוצאות השינוי התבטאו בניצחונות המזהירים של צה"ל במלחמת סיני וששת הימים.

במלאת 65 שנים ליחידה, אירחה חטיבת הצנחנים את לוחמיה שעדיין עימנו ובני משפחותיהם לכנס מיוחד. זכיתי, וכחתנו של לוחם היחידה אריק שליין ז"ל, השתתפתי באירוע.

ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר הירצה על ההיסטוריה של היחידה, על הרקע להקמתה ועל השפעתה האדירה על צה"ל. לוחמי היחידה, שכילד גדלתי על שמותיהם וכינוייהם – קאצ'ה, טרזן, פיניה, דנדי ואחרים, סיפרו את סיפורי המורשת של היחידה. קאצ'ה הציג מוצגי ארכיון, ובהם אקדח פרבלום גרמני, עליו חרוטים צלבי קרס, שהסיר מגופתו של קצין לגיון ירדני, באחת הפעולות.

קאצ'ה סיפר על פשיטה להר חברון – ארבעה לוחמים בני כעשרים, בפיקודו של מאיר הר ציון, שצעדו בליל שלג 44 ק"מ, ללא מכשיר קשר, ללא כוח חילוץ וביצעו את המשימה במלואה. הוא סיפר שבבית אליו פשטו, היה חדר ובו אישה וילדים. כמובן שהם לא פגעו בהם לרעה ואף הרגיעו את הילדים. כעבור כ-35 שנה הוא פגש באחד הילדים.

מה הסוד שלכם? שאלו קציני הצנחנים הצעירים, וקאצ'ה השיב: "קודם כל הרגשת האחריות של כל אחד מאיתנו. זאת מילת המפתח. הדבר השני, רמת האימון שנוסכת בחייל ביטחון ביכולת שלו לבצע. וכמובן מוטיבציה."

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 31.10.18

* למען אחדות ישראל – האבל והיגון הכבד המשותף לכולנו, עקב הטבח הנורא בבית הכנסת, בתפילת השבת, בטקס ברית המילה בפיטסבורג, מחייב אותנו לשינוי – הכרה ישראלית מלאה בכל הזרמים ביהדות. זה הדבר המתחייב מהיותנו מדינת הלאום של העם היהודי. מן הראוי שנכניס את ההכרה הזאת כתוספת לחוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* הקלות הבלתי נסבלת – השילוב המזוויע בין אנטישמיות שטנית לבין הקלות הבלתי נסבלת שבה כל פסיכופט בארה"ב יכול להשיג נשק אוטומטי ולצאת למסע רצח, גבתה חייהם של 11 יהודים, בתפילת השבת בבית הכנסת.

* סיבוב שני בגולן – בוקר יום הבחירות. דבר ראשון בבוקר – נהרתי לקלפי. מימשתי את זכותי האזרחית. מילאתי את חובתי המצפונית. עשיתי את הטוב, הישר והראוי לעתיד הגולן. בחרתי במיכל רייקין לראשות המועצה.

החדשות הטובות – מיכל זכתה במקום הראשון מבין המועמדים בסיבוב השני. לצערי, לא היה בכך די כדי לנצח בסיבוב הראשון. בעוד שבועיים – סיבוב שני.

כעת הפשלנו שרוולים ואנו כבר בעיצומו של קמפיין נמרץ, כדי שבעוד שבועיים מיכל תיבחר לראשות המועצה.

* הוותיק ביותר – ראש הרשות הוותיק ביותר בישראל הוא שלמה בוחבוט, ראש עיריית מעלות תרשיחא. בוחבוט עומד בראש הרשות מאז 1976, כשמעלות תרשיחא היתה עדין מועצה מקומית, כלומר הוא מכהן בתפקיד כבר 42 שנים.

אם הוא ייבחר לקדנציה נוספת, הוא עשוי לשבור את שיא הוותק בישראל, אותו מחזיק אברהם קריניצי, ראש העיר הראשון של רמת גן, שנהרג בתאונת דרכים לאחר 43 שנים בתפקיד.

* אנו אוהבים אותך מולדת – בשיעור מולדת בכיתה ג' בבית הספר "תל-גנים" בר"ג, לימדה אותנו המורה בינה את "שיר בוקר" של אלתרמן וסמבורסקי.

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

אנחנו שרנו את השיר בהתלהבות. ואהבנו את המולדת. ואנו אוהבים אותה גם היום.

אני מניח שרבים מבני גילי יכולים לחתום על הפסקה האוטוביוגרפית הזאת, ורק לשנות את שמה של המורה ואת שם בית הספר.

שר החינוך באותם ימים היה יגאל אלון. סגנו היה אהרון ידלין. שניהם ממפלגת העבודה. שניהם קיבוצניקים. זאת היתה רוח החינוך באותם ימים. זאת היתה רוחה של תנועת העבודה.

בפשקוויל של רוגל אלפר בשוקניה, הוא התייחס לשיר הזה: "איזה שיר לאומני מחליא של נתן אלתרמן."

* משוב מרגש – הוזמנתי להרצות בפני פורום ביישובי המועצה האזורית משגב, ביום שלם שהוקדש ל"התקווה". האם ראוי לשנות את ההמנון הלאומי? להתאים אותו לכך שיכיל ויבטא את כל אזרחי המדינה, גם שאינם יהודים?

כשהוזמנתי, נעניתי מיד, אך אמרתי למארגנת שאני מצטער צער עמוק על כך שהנושא הזה שנוי במחלוקת ויש דיון כזה. אמרתי זאת גם בפתח דבריי. הסברתי שהשאלה אינה אם לשנות את ההמנון, אלא האם לשנות את דמותה של המדינה שההמנון מסמל את מהותה וייעודה. בר הפלוגתא שלי המחיש את דבריי, שאין זה דיון ספרותי, אלא על מהות המדינה, כאשר הוא טען שקם כאן עם ישראלי, של כל מי שגר בארץ הזאת, שצריך לבטל את חוק השבות ולקלוט כל מי שרוצה להגר לכאן, בלי קשר למוצאו. וכמובן שצריך המנון אוניברסלי.

למחרת בבוקר קיבלתי טלפון ממשתתפת ביום הזה, שממש ריגש אותי. היא אמרה לי שבשיחת הסיכום, לא אדם אחד ולא שניים אמרו שדבריי גרמו להם לשנות את דעתם. מישהו שבבוקר דיבר בלהט על הצורך לשנות את ההמנון, חזר בו בעקבות דבריי.

אין משוב גדול מזה. כן, שווה היה להקדיש זמן-שבת יקר בהתנדבות.

* 65 שנה ליחידה 101 – חמי, אריק שליין ז"ל, שנהרג לפני 9.5 שנים בתאונה חקלאית בגיל 80, היה לוחם ביחידה 101. בזכות עובדה זו, זכיתי ליטול חלק במפגש לוחמי היחידה (בתור נהגהּ של חמותי, סבתא שלומית).

היה זה אירוע מרגש ביותר. הדבר המרגש ביותר היה לשהות במחיצתן של אותן אגדות שעליהן גדלתי (הגם שרבים מהם אני מכיר אישית). היום הם חותרים בנחישות לעבר ה-90 ויש מי שכבר חצו את המשוכה הזאת (היחידה הקטנה הזאת היתה שילוב של סדירים ואנשי קבע שחזרו לצורך זה לצבא, כמו אריק שליין). ותיקי היחידה שלפו מכיסיהם את הסמרטפונים, כדי להשוויץ בתמונות הנינים שלהם.

גיסי הביא איתו מפה בריטית מתקופת ה-101, שמצא בבית הוריו, ועליה סימונים. הוא הציג אותה לוותיקי היחידה. "טרזן", שאריק היה מפקד החוליה שלו, זיהה שזו המפה שעמה הלכה החוליה לבצע חסימה ליד נעלין, בפעולת קיביה. החוליה נתקלה בחוליית אוייב וחיסלה אותה.

האירוע היה בבית ליד, כאורחי חטיבת הצנחנים, ובהשתתפות קצינים מהחטיבה. החטיבה נמצאת כעת בתעסוקה בגבול עזה, ולכן מיספר הקצינים היה מצומצם. בראשם עמד סמח"ט הצנחנים. האירוע היה בחדר האוכל של גדוד 101, ששמו אינו מקרי, כמובן. האירוח בגדוד זה היה סגירת מעגל בעבורי, כי זהו גלגולו של גדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שבו שירתתי (אז הוא ישב בבית סחור).

האירוע כלל הרצאה של פרופ' יואב גלבר, סיפורי לוחמים של קאצ'ה, טרזן, פיניה, דנדי  ואחרים – גיבורי היחידה, והתייחדות עם אלה שכבר אינם עימנו. האירוח היה כיד המלך, בעיקר מן הפן הגסטרונומי.

על תוכן ההרצאה והסיפורים אכתוב בנפרד.

היוזם, המארגן והרוח החיה, קאצ'ה, הבטיח בסוף האירוע שב-2023 יתקיים אירוע לציון 70 שנה ליחידה, עם כל הנכדים והנינים.

* ביד הלשון: שְׁחוּר – העיתונאי הוותיק משה שלונסקי אמר ביום שישי, בפינת הספורט של "בילוי נעים" בגל"צ, שעל מכבי חיפה בשנים האחרונות מוטל שְׁחוּר.

מה זה שְׁחוּר? שְׁחוּר הוא כישוף שָׁחוֹר, שנועד להזיק לאנשים המכושפים.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

זדורוב כמשל: מדינה בורחת מבשורה

קווי דימיון מדהימים בין הרשעת זדורוב להרשעת יגאל עמיר: בשני המקרים החוקרים, הפרקליטות ובתי המשפט, לא נתנו לעובדות לבלבל אותם.

מעטים מאוד מאוד מקרב אזרחי ישראל עדיין מאמינים שרומן זדורוב רצח את תאיר ראדה ז"ל. אפילו שופטים (בדימוס כמובן), כבר הגיעו למסקנה שמשפט זדורוב, בכל הערכאות, היה מבויים מראשיתו ועד הרשעתו, משחק מכור שנועד להשיג הרשעה בכל מחיר, גם במחיר עיוות העובדות ועיקום האמת והכל כדי להרגיע את הציבור.

כך למשל טען בימי אלה השופט בדימוס שלי טימן "כל המשפט הזה, מתחילתו ועד סופו, נוהל בצורה איומה ונוראית. איך יכולות להיות 65 טביעות אצבע [בזירה], ואף אחת לא של זדורוב? עקבות נעליים ואיפה זדורוב? איך ייתכן שהדיבוב לא נעשה בשפתו של זדורוב? לא יתכן כי מזירה כזאת לא יהיה ולו מימצא אחד הקושר את זדורוב לזירה. לו התיק היה מגיע אליי – זדורוב היה מזוכה." 

וכך, לדוגמה, הפרופ' למשפטים בועז סנג'רו, מומחה בדיני עונשין, דיני ראיות והליך פלילי, שכתב השבוע: "כבר לפני שנים היה צריך לשחרר את זדורוב. מלכתחילה לא היה נכון להרשיעו... להודאת זדורוב [בביצוע הרצח] מאפיינים טיפוסיים של הודאת שווא, המוכרים בספרות המשפטית האקדמית." במילים אחרות: אין כל קשר בין ההרשעה לבין העובדות. רוצחה של תאיר עדיין מסתובב(ת) חופשי(ה).

אבל משקלה של השׂערה, שהיא המימצא הפורנזי (המדעי) הכמעט מכריע, ששיכנע את דעת הקהל בדבר חפותו של זדורוב, הוא  כאין וכאפס בהשוואה למשקלה של ראיה פורנזית, חותכת, מהותית, שקשורה לטרגדיית רצח רבין, וממנה עולה כי יגאל עמיר – ממש כמו זדורוב – לא יכול להיות הרוצח שקטל את ראש הממשלה המנוח. ממש כך. הרוצח האמיתי לא הועמד לדין.

למרבה הצער העדיפו כולם – חוקרי השב"כ, הפרקליטות, ביהמ"ש וועדת החקירה – להתעלם מהראיה הפורנזית. ממש כמו במשפט זדורוב. גם כאן תחילה ירו את החץ, ואחר כך ציירו את עיגולי המטרה סביבו. ואל תבלבלו אותם עם ראיות פורנזיות.

הראיה הפורנזית המכרעת, ששוללת את הסיכוי שעמיר הוא הרוצח, מגיעה מחוקי היסוד של הפיסיקה המודרנית. על פי עקרונות הפיסיקה, לא ייתכן שקליע שנורה בעוצמה רבה מקנה של אקדח, יבצע פניית פרסה מושלמת, וינוע בחזרה לעבר האקדח שממנו נורה. אין מצב כזה. קליע אינו בומרנג. 

תזכורת: המיסמכים הראשונים שנכתבו בביה"ח איכילוב בזמן אמת (ולפני ששוכתבו בידי גורמים אינטרסנטיים), מציינים כי בגופה נמצאו 3 פגיעות: שתיים מאחור (כלומר של עמיר), ופגיעה שלישית בודדת של ירי בקידמת החזה לכיוון עמוד השדרה (צלעות D5-6), שגרמה למות המנוח. 

כל זה לא אומר, חלילה, שיגאל עמיר חף מפשע. להיפך. עמיר הוא פורע חוק, שחשב ש'מותר לו'  לרצוח ראש ממשלה בישראל. ורק בשל כך, ויריות ההוליפוינט שירה, ראוי שישב בכלא.  אבל לא כדוריו של עמיר רצחו את רבין. השלישי שנורה מלפנים הוא הקטלני. 

מי כן ירה את הירייה הקטלנית? התשובה קבורה עמוק בתוך תיבת פנדורה, שאיש אינו מעז לפתוח, מחשש לרעידת אדמה שתזעזע את אמות הסיפים. בדיוק מאותן סיבות שבעטיין מתעקשים שלא לפתוח את המיסמכים הסודיים בפרשת ילדי תימן, ובדיוק כפי שמתעקשים שלא למצות את הדין עם עבריינים דוגמת הסוכן הפרובוקטור אבישי רביב, פרקליטת המחוז רות בן דוד, הפרקליט המשחד רונאל פישר ואחרים. המימצאים המזעזעים יחוללו פלצות. מדינה פוחדת מ'בשורה'.

יבוא כמובן הקורא הנבון, ויעלה את שאלת מיליון הדולר: רק רגע! מה כל הקישקוש הזה? הרי יגאל עמיר הודה במו פיו ברצח רבין!

אכן, זה בדיוק העניין: ההודאה אינה שווה את הנייר עליו נכתבה. הרי גם זדורוב 'הודה', ובכל זאת כבר ברור שלא הוא הרוצח. פרופ' סנג'רו: "גם חפים מפשע מודים.... ואין דרך להבחין בין הודאה אמיתית להודאה שקרית." ובקיצור: הודאה אינה ראיה.

ולסיום, הערת אגב: הפללה עצמית, שנחשבת בשיטת המשפט המקובלת ל'מלכת הראיות', אינה נחשבת כלל במשפט העברי, שבו מוטמע חזק העיקרון האנושי: "אין אדם משים עצמו רשע."

אהוד: אני מזועזע מהמאמר שלך, שנדמה לי כי רובו מיוסד על השערות חסרות בסיס ועל אדני הדימיון. אם בדברים מופרכים כאלה אתה מאמין, אולי כדאי שלא תוסיף לשלוח לי מאמרים מהסוג הזה כדי שלא להעמיד את סובלנותי וסובלנות נמעניי במבחן.

בשעתו ניסו חסידים של החרא הקטן שרצח את רבין לשלוח לי לפרסום מדבריהם עליו במכתב העיתי – ואני מנעתי זאת.

* * *

תקוה וינשטוק

150 שנה להתיישבות הטמפלרית בארץ 

"150 שנה להתיישבות הטמפלרים בארץ" – זה שמו של הכנס שייפתח באוניברסיטת חיפה ב-6 בנובמבר.

יום העיון כולל שלושה מושבים מקיפים ומעוררי סקרנות. משתתפים בו מרצים מאוניברסיטת חיפה, כמובן, וגם מהאוניברסיטה העברית והמכללה האקדמית תל חי. יפתח את הכנס דקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, פרופסור גור אלרואי, בסקירת "התיישבות הטמפלרים בארץ". יופיע נציג/נציגת הטמפלרים. פרופסור יוסי בן ארצי ירצה על "תמורות בחקר הטמפלרים ומורשתם בארץ-ישראל. פרופ' בנימין קדר על "הטמפלרים בצילומי אוויר". פרופסור חיים גונן על "התיישבות חלוצי הטמפלרים בעמק יזרעאל".

במושב השלישי, "שימור ותעודה", ידבר שי פרקש מ"מועצת ציורי קיר בישראל"  – על "כחול כביסה בחלב פרות – ציורי קיר". תמר טוכלר מ"המועצה לשימור אתרים"  – על "המאבק לשימור שרונה". תהיינה הרצאות על "בית שומאכר" בחיפה, "מושבה גרמנית בעיר ישראלית", "מפעל האחים וגנר", "יוזמות טמפלריות" ועוד. וכמו כן תיפתח תערוכה על הטמפלרים.

ביום השני של הכנס, 8 בנובמבר, סיור מיפו עד שרונה.

כשאומרים "טמפלרים" עולה מיד אסוציאציה של ישובים נאציים בתוככי ארץ-ישראל המתחדשת, אבל זה רק החלק האחרון בסיפור העלילה הייחודי הזה. 

הטמפלרים היו חברי ארגון נוצרי משיחי של איכרים מגרמניה שקראו לבית הכינוס שלהם במושבותיהם טמפל (כמו מקדש) אבל לא כנסייה. הם עלו לארץ הקודש תוך אמונה שאם יתגוררו בארצו של ישו, יעבדו בה עבודה קשה ויפריחו אותה, יכשירו את הקרקע לתחייתו השנייה של ישו, למלכות אלוהים עלי אדמות. הם הקימו שכונות בירושלים (עמק רפאים), בחיפה, המושבה הגרמנית, וביפו – וולהלה ושרונה, ועוד מושבות ברחבי הארץ: ולדהיים(כיום אלוני אבא) בית לחם (כיום בית לחם הגלילית) בעמק יזרעאל, וילהלמה-כיום בני עטרות. המושבה הגדולה ביותר היתה שרונה, (נוסדה 1871. כיום הקריה בתל אביב). הטמפלרים ייצרו בעצמם את רוב הדרוש להם למחייה, ממים וחשמל ועד יקבי יין ואירועי דת ותרבות. הם היו איכרים חרוצים ומנוסים, בעלי ידע חקלאי ומוטורי והביאו עמם מכונות חקלאיות חדישות ושיטות עיבוד חדשות. הם הכניסו לארץ את הכרכרות (לפניהם לא הכירו בארץ את הגלגל...) בנו בתים אירופים בעלי גגות רעפים אדומים, פיתחו את משק החלב והמשק המעורב. ושימשו דוגמה למושבות העבריות הראשונות. ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה  הטמפלרית 2,200 נפש.

בתחילה גילו הטמפלרים אהדה למפעל הציוני ושיתפו פעולה עם היישוב העברי. במרוצת השנים התקרבו  לצד הערבי. כשעלה היטלר לשלטון נספחו טמפלרים, בעיקר בני הדור השני, לתנועה הנאצית.

בקיץ 1941, בימי במלחמת העולם השנייה, כשהצבא הגרמני בפיקודו של רומל התקרב לארץ, חששו הבריטים שהטמפלרים יהפכו לגיס חמישי והגלו אותם לאוסטרליה. בבתים הריקים של שרונה  הטמפלרית  התמקם הצבא הבריטי, ובקום מדינת ישראל נעשתה שרונה לקריית הממשלה. באחד המבנים הגדולים נפתח בית יולדות, שהיה הגדול מסוגו בתל אביב ובגוש דן. ניהל אותו פרופסור ראובן פריזר. הודות ליוזמתו נחשפה בשטח בית החולים עדות היסטורית חשובה לתולדות שרונה: אבן הפינה של בית הספר בשרונה, שהוצבה בשנת 1930. התגלית תוצג ביום העיון.

על חשיפת אבן הפינה כותב ד"ר ניר מן בספרו "שרונה  בשנות המאבק" בהוצאת "יד בן צבי":

"בשנות השמונים היה בית היולדות בשיפוצים ומנהלו, פרופסור פריזר, הורה לסלק מהמסדרון של בית החולים ארון ישן  שהפריע למעבר. הארון הכיל ניירת ישנה אבל בקיר שמאחוריו התגלה לוח משיש חברוני בגודל של 50 על 35 ס"מ שבלט מעט מהקיר. הלוח היה קבוע בגובה של פני אדם. באי בית החולים נהגו לקשקש על הלוח לרשום עליו את שמותיהם וכדומה. המנקים של בית  היולדות היו מוחקים את הגרפיטי – וצצו קשקושים חדשים. פרופסור פיזר הורה לאנשי התחזוקה לסלק את הלוח. האבן היתה מאד מסיבית ורק כעבור יומיים הצליחו לשלפה. ואז הגיע הרגע ההיסטורי.

כותב ד"ר מן בספרו מה שסיפר לו פרופסור פריזר: הפועלים הזעיקו אותי וספרו כי בתוך האבן מצאו צינור. זה היה גליל מצופה אבץ, מולחם בשני קצותיו. פתחנו  אותו ונדהמנו לראות לוח נחושת עם כתובת בגרמנית וכן מטבעות מנדטוריות שהוטבעו ב-1927 – (הכסף המנדטורי-הארץ-ישראלי הראשון. עד אז השתמשו בארץ בלירה המצרית). הפועלים התרגשו מאוד מהמטבעות ואני שקעתי בכתובת. הפועלים חשבו שברצוני לקחת את הכסף ומיהרו להודיע למנהל העבודה שנמצא מטמון.

פרופסור פריזר, יוצא גרמניה, פיענח מיד את הכתוב על לוח הנחושת: זו היתה אבן הפינה של בית ספר בשרונה שהוקם ב-1930 (זה היה בית הספר השני בשרונה. בית הספר הראשון הוקם  ב- 1873).

הגליל הכיל גם שרטוטים אדריכליים. בית הספר תוכנן כמבנה תלת קומתי בדגם מצולע ייחודי. והתברר שליד אבן הפינה היתה דלת כניסה שנסתמה כשבית החולים הגדיל את הבניין.

  היו חקוקים שם גם שמות הנכבדים שהשתתפו בטכס הנחת אבן הפינה, ביניהם נשיא הקהילה הטמפלרית בארץ, נציג מחוז הדרום של המנדט, הקונסול הכללי של הרייך הגרמני בירושלים, והנואם המרכזי הה החרושתן גוטהלף וגנר, האיש החזק בשרונה.

התגלית צולמה ומוסגרה ונתלתה באולם הישיבות. כשעבר בית היולדות מהקריה לבית-החולים איכילוב, עברה התמונה למנהל בית החולים.

התגלית הזו אמנם לא היתה מימי קדם אך היא חשפה פרטים תיעודיים שטרם נודעו עד אז על המושבה הטמפלרית הגדולה ביותר. הגילוי נזקף לזכותו של פרופסור פריזר. הוא הכיר מיד בחשיבות הממצא שנחשף בבית החולים שבהנהלתו. אלמלא המומחה למיילדות – ספק אם האבן היתה יוצאת לאוויר העולם – וספק אם בכלל היתה נשמרת. 

אבן הפינה ושאר מסמכים, חפצים וצילומים הקשורים להיסטוריה של הטמפלרים, בהם צילום של בית הספר שמעליו מתנופף דגל גרמניה, יוצגו בתערוכה, שתיפתח ביום העיון בספריית יונס וסוראיה נזריאן באוניברסיטת חיפה. התערוכה תימשך מיספר חודשים.

תקוה וינשטוק

אהוד: מְסַפְּרים שאיזה סופר עברי נידח כתב לפני 50 שנה רומאן בשם "אנשי סדום" (1968), שבו מופיעים הטמפלרים, שאחדים מהם היו ביחסי ידידות עם משפחתו, וכי הספר גם תורגם לגרמנית. אבל לא הזמינו אותו לספר על כך, והספר נשכח.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"לארץ אבותינו"

לזלמן דוד לבונטין

1885, 1924, 1950

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.10.1972

לפני 46 שנים

זלמן דוד לבונטין (1856-1940) עלה לארץ פעמיים. בראשונה עלה מרוסיה בהיותו בן עשרים ושש, באביב 1882, יסד ביפו את "ועד חלוצי יסוד-המעלה", עסק בחיפושי אדמות לקנייה והיה עם משפחתו ואחרים בין ראשוני העולים על "ארד אל עיון קרא", היא אדמת ראשון לציון, לפני תשעים שנה, ושימש כראש הוועד הראשון שלה.

שנה ושמונה חודשים שהה לבונטין בארץ, ומסיבות משפחתיות נאלץ לעזוב את המושבה החדשה ולחזור לרוסיה; שם עבד בבנקים בערים שונות ולא הפסיק את פעילותו בתנועת "חיבת ציון". בקונגרס החמישי (1901) הציע הרצל להזמין את לבונטין לנהל את "אוצר התיישבות היהודים" בלונדון, וכעבור שנתיים הסכים למנותו כמנהל של אפ"ק (אנגלו-פלשתינה קומפני) ביפו. לבונטין חזר לארץ-ישראל לאחר שנעדר ממנה עשרים שנה (1883-1903) ופתח את הבנק הלאומי ביפו ועמד בראשו יותר מעשרים שנה, (עד 1924). בתפקידו זה אף עזר בהלוואות לבוני בתיה הראשונים של תל-אביב, לאיכרי המושבות, יסד קופת-מלווה בארץ והפיץ בה את הרעיון של הקואפרציה האשראית. הוא נפטר בתל-אביב ב-1940.

רשמיו היותר מעניינים וציוריים הם מסיורי קניית הקרקעות שעשה עם יוסף פיינברג בשנתו הראשונה בארץ. וכן זיכרונותיו מן השנה הראשונה לייסוד ראשון לציון. בפרקים אלה מתגלה בו ניצוץ של מספר, ואילו בשאר הפרקים מתגבר בו העסקן, לעיתים גם העסקן הדואג (אך אינו יחיד בדאגה זו) להערכה נכונה של פעולותיו בהיסטוריה היישובית, ולפולמוס עם מנגדיו.

עסקי תיווך וסרסרות קרקעות היו רעה חולה למן ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, וזיכרונותיו של לבונטין מלאים אותם ואת סכסוכיהם. (עד היום שמור עימי כתב-יד של "מחזה" משנת 1914 בשם "הבורס", שכתבו בימי בחרותו בפתח-תקוה דודי ברוך בן עזר (ראב) וחתם עליו בשם "הג' ר' עיפס שאינו לוקח דמי סרסור," וגיבוריו בשמות בדויים – כתריסר סרסורי קרקעות מתושבי המושבה. דודתי אסתר ראב מספרת כי ה"מחזאי", אחיה, שהיה גם בעל כישרון-משחק, נהג, בנוח עליו הרוח, לעמוד בביתם במגרעת החלון הרחבה, ששימשה לו בימה, ולהציג בזה אחר זה את כל "סרסוריו").

את הנסיעה המעניינת ביותר עשה לבונטין ב-1882 מיפו לאשדוד ולעזה, יחד עם יוסף פיינברג, מתוך מחשבה לקנות שם את האדמות שעליהן היתה עתידה להתיישב הקבוצה שיסדה אחר-כך את ראשון לציון. שני נוסחים לתיאור המסע. הנוסח בספר "לארץ אבותינו" הוא, כנראה, המאוחר יותר, ועבר עריכה יסודית (כך על כל פנים במהדורה השלישית שבידי). ואילו התיאור המקורי, הארכאי והספרותי יותר של המסע, מצוי בחמשת פרקי "תמונות וצללים", שפירסם לבונטין ב-1886 במאסף "כנסת ישראל" אשר הופיע בווארשה. רוב הסיפורים מחיי הארץ באותה תקופה, כסיפוריהם של זאב יעבץ ויהושע אייזנשטאדט ברזילי, היו מעין "סיפורי-מסע" כאלה, והחפץ לעמוד על טיבו של הז'אנר הארץ-ישראלי הזה וקסמו המיוחד, ישווה את הרצאת הדברים ב"לארץ אבותינו" במהדורתו השלישית עם התיאור המקסים ורב-ההרפתקה והאכזוטיקה של אותו מסע ב"תמונות וצללים".

בעזה מתאכסנת המשלחת בבית האדון רפש. מסתבר שאדון רפש זה הוא יהודי מומר (ב"לארץ אבותינו" ניתן שמו המקורי: שפירא). ואדון רפש, העוסק גם הוא בסרסרות קרקעות, מכריז ברגע של התגלות בפני אורחיו:

"לא אכחש מכם אדוניי, כי אמנם עזבתי מקור-מחצבתי, אבל בכל-זאת ליבי הומה אהבה וידידות לעם ישראל, ואם רק לא תכחשו מאיתי מטרת נסיעתכם, הנה אוכל להועיל לכם רב. זה שנים אחדות לשבתי פה. יודע אנוכי שפת הארץ, תושביה, נימוסיה וחוקיה. הבידואינים יושבי פלך עזה יכבדוני עד מאוד והנני פה כאב וראש לכל הערבים מקטנם ועד גדולם. הפלך עזה הוא כיכר רחבת ידיים ואנוכי כבר השמעתי דעתי לפני הקונסול האנגלי כי הפלך הזה הוא היותר מוכשר להתיישבות היהודים ובכל לבבי ונפשי חפץ אנוכי להיות לכם לפה ולעמוד על ימינכם." ("כנסת ישראל", 582-583).

בתיווכו של האדון רפש, שהוא האדם האירופאי היחיד בעיר עזה, נפגשים לבונטין ופיינברג עם "הנשיא הבידואיני" איברהים:

"כשתי שעות לפני חצות היום יצאנו מעזה ללכת דרומה, וכשעה אחת אחר חצות באנו עד הכפר דיר-בלך היושבת כשעה אחת מחוץ הים, מוקפת סביבה שדות דשנים ועצי תמרים למכביר. – ואחר-כן עברנו הלאה ונלך בדרך כארבע חמש שעות הלוך וסבוב שדות ושכונות בידואינים ונבוא עד נחל גרר לפנות היום.

אוהל הנשיא איברהים אחוז ביתדות חזקים מעורות גמלים ומקושט באדרי שער חטובות אטון מצרים ופרס. בבואנו האוהלה, הציעו על הרצפה כסתות וכרים משוזרים שש ותכלת. ערבי אחד הגיש לפנינו מקטרת האשישה [כנראה נרגילה. – אב"ע] והשני לקח את המדוכה וישם בה זרעוני הקהוה וישב על פתח האוהל וידך במדוכה את זרעוני הקהוה הידק היטב והיכה במדוכה להשמיע קול, אשר יבשר בזה אל יתר גרי האוהלים, כי אורחים סרו אל אוהל הנשיא למען יבואו גם המה לקדם את פניהם. – כעבור רגעים אחדים באו עוד שלושה ערבים מעוטפים במעילי הבידואינים ובנשלם נעליהם מעל רגליהם, דרשו לשלומנו וישבו על-ידינו.

– האורחים האלה –  אמר הנשיא איברהים אל הערבים – כמה אנשים גדולים ונשואי-פנים, והפחה בעזה אף האדון רפש ביקשוני ללוות אותם בדרך ולשוט עמדם פה.

– ברוכים יהיו לאלוה! – ענו הערבים.

– אף לא מהאנגלים הכופרים המה, בלתי אם מבני-ישראל – הוסיף הנשיא לספר להם.

– אנחנו ובני-ישראל – אחים אנחנו, חי מחמד! – ענה האחד...

­– לו היו פה אירופיים, כי אז בטח הוטב מצבנו פה – ענה הנשיא בהביטו בפנינו ובפני רעיו הערבים.

– אבל נשיאנו – קרא אחד הערבים – האירופיים יביאו כפירה בנו ויטו את יושבי העיירות מדרך האמת.

– אל תדבר כדברים האלה, עבדל פתח – ענה השני – לא כל התמרים בני גובה אחד!

– כן הדבר – ענה השלישי – כבר מילתי אמורה, כי בני-ישראל אחים המה לנו."

(שם. עמ' 585-587).

סוף דבר אין קניית הקרקע הזאת יוצאת לפועל, וראשון לציון נוסדה באדמת עיון קרא, ולא בסביבת דיר בלח אשר ברצועת עזה.

ואולם עוד לפני שבאה על סיומה פרשת קניית אדמות המושבה, נפגשים לבונטין ופיינברג בירושלים עם פרופסור הופמן, "אבי המושבות של האשכנזים הווירטמברגים בארץ-הקודש".

ב-1882 היו בארץ ארבע מושבות של הטמפלרים: בירושלים, בחיפה, ביפו ובשרונה. הופמן מסביר לאורחיו את מהות ההתיישבות בארץ-ישראל (את ההקבלה בין התיישבות הטמפלרים לציונות ניסיתי לתאר בספרי "אנשי סדום" וכנראה אשמתי היא, אם איש מן המבקרים לא שם לב לפרט קטן זה):

"הפרופסור הופמן סיפר לנו דברי-ימי התייסדות המושבות האלו ואת כל המעצורים והמכשולים שהיו לפניו על דרכו. נוכחנו לדעת, כי ההתיישבות בארץ-הקודש לא תוכל להיות התיישבות כנהוג בארצות לא נושבות אשר תמשוכנה אליהן את הרעבים ללחם או את האצים להתעשר מארצות שונות, כי אם רעיון רוחני דרוש שיהיה לרוח החיה באופני הסיבה הזאת, והרעיון הרוחני שנטע מר הופמן בחוכמתו בלבבות בני עדתו, הוא שעמד לעבור על כל המכשולים שהיו לפניו. הרעיון הרוחני, הוא שעמד לו לייסד מושב שרונה, במקום כזה שהאדמה היתה אדמת חול והאוויר היה רע מאוד ויגזור על ימין ועל שמאל ויאכל חלק גדול מהבאים שמה; וכל זאת עשה רק למען הראות, כי אמת בפי הנביאים שחזו: 'יהיה השרון לנווה צאן'." ("לארץ אבותינו", עמ' 50).

ואי אפשר לסיים רשימה זו בלי להביא את השיר ששרו לבונטין וחבריו בשנה הראשונה בראשון לציון, לאחר הניסם מן השדה רועים ערביים בחשכת הלילה:

– יהודה, יצחק, מחמד! – קראתי לשני נערי היהודים ומשרתי הערבי, אשר נמו שנתם באורוות הסוסים, – קומו מהרה וחיבשו הסוסים ונרכב חיש מהר ונצא השדה.

לא עברו חמישה רגעים וכבר ישבו שבעה אנשים מאיתנו על הסוסים, מזויינים זה בקנה-רובה וזה בחנית וזה במקל ונרכב אל שדותינו. לקול שריקותינו ודהרות סוסינו נפוצו הערבים ובהמותיהם לכל רוח; רדפנו אחריהם ונשיג שני רועים וחמש בהמות ונשוב אל המושב בשמחת ניצחון.

ובקול תרועה זימרנו הפזמון הידוע:

"אדיר הוא ולא ינום. / בחור הוא ולא ישן / שדי! / שדי! / הן בעיר והן בכפר / הן בבקעה הן בהר / תצילנו מכל צר!" (שם. עמ' 93-94).

1. תמונות וצללים מחיי החלוצים הראשונים והאיכרים באה"ק מאת זלמן דוד בן יהודה לייב לעוואנטין. מתוך: "כנסת ישראל", יוצא לאור על ידי שאול פנחס ראבינאוויץ, וארשה תרמ"ו, 1886. עמ' 577-588.

2. ז. ד. ליבונטין: לארץ אבותינו. דברי ימי המסע והעבודה בשנות תרמ"ב-תרמ"ג. מהדורה ראשונה, וארשה, תרמ"ה, 1885. מהדורה שנייה מתוקנת, ת"א תרפ"ד, 1924. מהדורה שלישית, הוצאת מסדה, תל-אביב, תש"י, 1950. 158 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק תשעה-עשר

חלק שני

יהודה מדריך את מייסדי ראשון-לציון

וחורש גם בה את התלם הראשון בשלהי 1882

בסוף הקיץ ההוא [תרמ"ב, 1882] נוסדה המושבה השנייה של העלייה הראשונה בארץ-ישראל, ראשון-לציון, ולאחריה נוסדו ראש-פינה [גיא אוני בגלגולה הראשון] וזכרון-יעקב. החלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוּד מושבות. אחדים מן האנשים המעורבים בקנייה ובהקמה ביקרו בירושלים אצל פרומקין, עורך "החבצלת", ואצל יחיאל מיכל פינס, כדי לשאול בעצתם. פינס היה נציג הקרן של השר משה מונטיפיורי, שמטרתה היתה לעזור ליהודים בארץ-ישראל להתפרנס מעבודות יצרניות ולהשתחרר מן התלוּת בשיטת החלוקה. הוא ניסה לעזור רבות גם למתיישבי פתח-תקווה, הן בכסף והן בהעמדת המושבה על יסודות חברתיים וכלכליים בריאים יותר.

אחד ממייסדי ראשון-לציון, זלמן דוד לֶבוֹנְטִין, פנה בבקשה לפרומקין:

"אולי אתה יכול להמליץ לי על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקי וידריך בעבודת האדמה גם את שאר המתיישבים, שרוּבּם עדיין חסרי ניסיון בחקלאות?"

פרומקין לא היסס רגע והמליץ על יהודה.

יהודה נפגש עם זלמן בביתו של פרומקין, ולאחר משא-ומתן קצר הוסכם כי בשכר של שלושה נפוליאונים לחודש יקבל עליו יהודה את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות של שנת תרמ"ג, שנת 1882, עזב יהודה את ירושלים והלך לראשון-לציון שרק בשלהי הקיץ הוקמה [ואילו שנת השמיטה תרמ"ב הסתיימה-למעשה רק אחרי החגים של שנת תרמ"ג]. שם מצא את לבונטין וכמה מן המתיישבים הראשונים גרים בצריף מלא כלי-עבודה ושקים של תפוחי-אדמה. בלילה הוזמן לישון עימם על השקים הללו.

למחרת, השכם בבוקר, ערך סיור של היכרות בסביב. הוא הגיע לאחת הבקעות במושבה, ונדהם לראות את חבורת המתיישבים הצעירים, כולם חרוצים ונמרצים, שירדו זה לא מכבר מן האונייה ביפו – עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר בפתח הבקעה.

"מה אתם עושים?" שאל.

"אנחנו מתכוונים לחסום את מי הגשמים בבקעה."

"לשם מה?"

"תהיה לנו סַגַ'עלְקָה."

"מה זאת סג'עלקה?"

"זה ברוסית אגם מים המשמש להשקייה ולצֵיד דגים."

"השתגעתם? במקום מי השקייה תהיה לכם כאן ביצה, ובמקום דגים – קדחת ממארת!"

"אתה מגזים." – "ובהונגריה אין אגמים?" – "אתה לא מבין, הוא בא מירושלים!" – נשמעו קולות.

"לטובתכם, אני מזהיר אתכם – "

לא שמו לב אליו והמשיכו בשמחה בעבודתם, כשהם שרים שירים רוסיים שהביאו עימם מן המולדת הרחוקה.

יחודה מיהר אל לבונטין והסביר לו איזה אסון ימיטו על עצמם הבחורים החרוצים, היוצרים בהתלהבות – ביצה! – לבונטין נסע למחרת ליפו, התייעץ שם עם הברון אוֹסְטִינוֹב [סבו של שחקן הקולנוע הידוע פיטר אוסטינוב] וד"ר לוֹרְך, בני המושבה הגרמנית ביפו, ובסופו של דבר נתקבלה דעת יהודה, והאגם של ראשון בוטל. ועוד שנים רבות לאחר מכן, כשהיה יהודה פוגש את חבריו מבּין ראשוני המושבה, ובייחוד את ידידוֹ הטוב לוליק (ישראל) פיינברג, לימים אבי אבשלום, גיבור ניל"י – היו מתלוצצים ואומרים שבגלל יהודה אין אגם בראשון-לציון, שאם לא כן היתה כמו טבריה.

המתיישבים התחילו בעבודה. יהודה קנה זרעים, סוסים ומחרשות, והיה מביא מדי יום מים לבניין ולשתייה ממעיין עְיוּן קַארַא הסמוך, בעגלה רתומה לזוג גמלים. לאחר שירד היורה, יצאו לזריעת תפוחי-האדמה, ששימשו עד לאותו זמן בתור מיטות. בגורלו של יהודה עלה למתוח גם בראשון-לציון את התלם הראשון. המעמד היה פחות חגיגי מזה שנתרחש לפני ארבע שנים בפתח-תקווה, אך עיני לבונטין זלגו דמעות.

במשך השנה הדריך יהודה ועזר לחבורת הביל"ויים הללו, ממייסדי ראשון, בתחומים שונים: פתרון סכסוכים עם השכניחם הערבים, סידור תור השמירה, אילוף סוס משתולל, לימוד מלאכת החריש, הקציר, ורתימת סוס לעגלה.

ידידות עמוקה, שנמשכה מאז שנים רבות, נתקשרה בין חבורת הצעירים והצעירוֹת בני-גילו, הביל"ויים, שהיו שונים לגמרי מחבריו הירושלמיים. הם היו רווקים, סטודנטים-לשעבר מרוסיה, שרו שירי-עם רוסיים ועבריים והיו מנהלים ויכוחים סוערים על הדרכים שיש ליישב בהן את ארץ-ישראל. איש מהם לא חשב שיש לעבד את האדמה רק לשם מילוי מצוות התרומות והמעשרות. להם היה ברור כי מדובר בתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו. נפשו של יהודה חיתה בחבורה נפלאה זו, לאחר שנות השיממון בין החומות בירושלים, ושנות הסבל האפור והכבד בפתח-תקווה המסוכסכת.

יום אחד רכב יהודה יחיד לרמלה, בדרך לירושלים. לאה נשארה כל אותה שנה לגור בבית-הוריה, ואחת לכמה שבועות היה יהודה עולה להיות עימה למשך ימים אחדים. חבורת הבחורות הרוסיות, המשׂכּילות והתוססות, שסיימו גימנסיה ולמדו באוניברסיטה, לילות השירה בצוותא בצריף הביל"ויים, הָרְכיבה עימן בחצות על סוסים, ותנאי הקיום שדָמוּ לקשיים שכבר סבלה לאה בימי פתח-תקווה – כל אלה לא נראו ליהודה מתאימים לאשתו הצעירה, שגדלה ללא השכלה בבית ירושלמי דתי ובאורח-חיים שמרני.

לפתע התנפלו עליו שלושה שודדים מזויינים ברמחים. זמן לתחבולות נוסח אבו-יוסף לא היה. יהודה ידע בבירור שהוא נמצא בסכנת חיים. ברגע הנכון שלף את האקדח של סֵיטשִׁי, שממנו לא נפרד לרגע –  וירה. אחד השודדים עוד הספיק לדקור ברומח את יהודה בקרסולו והותיר בה צלקת לכל ימי חייו – אבל רק שניים מן השודדים נמלטו על נפשם...

שנת תרמ"ג, 1883, הגיעה לקיצהּ, ושוב אכזבה. יבול השדות לא עלה יפה. המשק שהקים לבונטין – התפרק, והוא-עצמו נטש את ראשון-לציון לאחר השנה הראשונה, חזר מאוכזב לרוסיה, ולא שב לארץ-ישראל אלא לאחר עשרים שנה בערך. לבונטין קנה לו מקום כבוד בתור מייסד מושבת הביל"ויים של העלייה הראשונה, ואילו איכרי פתח-תקווה, שרובם-ככולם, מחוץ ליואל משה סלומון, היו "עולים חדשים", והם לא נטשו את ארץ-ישראל מיום עלותם אליה, ושבו לעבד את אדמות מושבתם החרבה ולחדש את יישובה בתוך זמן קצר – נחשבו לבני היישוב הישן בירושלים והופקעו מחלקם בעלייה הראשונה עד כדי כך שלאחר מאה שנה נאסר על משפחותיהם להשתתף בספר העלייה הראשונה בהוצאת "יד יצחק בן צבי" – מפני שעורכיו כללו בו רק את אותם אלה שעלו לארץ-ישראל משנת 1882 ואילך!...

המשך יבוא

נספח 1

יהודה ראב: ביל"ו. ראשון לציון

פרק מתוך ספרו של יהודה ראב (בן-עזר): התלם הראשון, זיכרונות 1862-1930, נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשמ"ח, 1988. עמ' 88-90. מהדורה ראשונה 1956 בהוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית.

לימות החגים של ראש שנת תרמ"ג (1882), חזרתי ירושלימה. באותם הימים באו אנשים חדשים מחוץ-לארץ והחלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוד מושבות. אחדים מן האנשים האלה היו מבקרים אצל פרומקין ואצל פינס, כדי לשאול בעצתם. בין אלה היה גם ז. ד. ליבונטין, ממייסדי ראשון-לציון. ליבונטין פנה בבקשה לפרומקין שימליץ לפניו על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקו וידריך בעבודה גם את שאר המתיישבים. פרומקין המליץ עליי, ובביתו נפגשתי עם ליבונטין. לאחר משא-ומתן קצר הוסכם בינינו כי בשכר של שלושה נפוליונים לחודש אקבל עליי את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות עזבתי את ירושלים ואלך לראשון-לציון. שם מצאתי את ז.ד. ליבונטין ואת דודו פישלזון גרים בצריף מלא כלי-עבודה ושקי תפוחי-אדמה. מלבדם היו עוד האחים לוליק ואוסיפ פיינברג, חנקין הבכור, הייסמן, פרידמן ואחרים, שהיו גרים בצריפים ובאוהלים מסביב. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובלילה הוזמנתי אחר כבוד לישון על שקי תפוחי-אדמה ביחד עם ליבונטין ופישלזון.

השכם בבוקר למחרת, החלטנו לערוך סיור של היכרות בסביבה. הגענו אל אחת הבקעות הקרובות למושבה וראיתי את המתיישבים החדשים עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר במוצאי הגבעה. לשאלתי מה הם עושים בזה, ענו לי באידיש-רוסית משונה בעיניי. "הדיאדקה" (כינוי לחנקין, כפי שנודע לי אח"כ) יעץ לנו לעשות זאת, כדי לחסום את מי הגשמים בבקעה. זו תהיה "סאג'עלקה". לשאלתי מה זאת "סאג'עלקה", בארו לי כי זהו מין אגם מים המשמש להשקאה ולציד דגים. נדהמתי ממש והזהרתי אותם מעשות את הדבר הזה מפני שבמקום מי-השקאה תהיה להם ביצה ובמקום דגים – קדחת!

הם לא שמו לב והמשיכו בעבודתם, אולם ליבונטין היטה אוזן לאזהרתי ואחרי התייעצות עם פיינברג, נסע למחרת אל ברון אוסטינוב וד"ר לורך, בני המושבה הגרמנית ביפו, לשאול בעצתם. סופו של דבר היה שה"סאג'עלקה" בוטלה.

התחלנו בעבודה. נעשתה פרצלציה של הקרקעות על ידי המהנדס לובמן, ובנינו עוד צריף ואורווה. מים לבניין ולשתייה הייתי מביא מ"עין הקורא" (עיון קארא) בעגלה רתומה לזוג גמלים. במרכז המושבה כרו באר, אבל משהגיעו לעומק גדול ולא מצאו מים, החלו בבניין באר שנייה בבקעה. בינתיים היינו מביאים מים לשתייה גם מבית-דגון או ממקווה-ישראל.

קניתי זרעים, סוסים ומחרשות בשביל ליבונטין ובינתיים ירד היורה ונצא לזריעת תפוחי-האדמה. גם בראשון לציון עלה בגורלי למתוח את התלם הראשון, ועיני ליבונטין זלגו דמעות...

את משכורתי הייתי מקבל אמנם מאת ליבונטין, אבל הוא היה נותן אותי "בהשאלה" לשאר המתיישבים. פעם היה עליי להביא "כַּרַאמוֹת" [גזעים] של זיתים מרמלה ולנטען אצל פלוני, ופעם זמורות גפנים לכנות מחברון בשביל אלמוני (הכרם הראשון!). העבודה היתה רבה. כאן סכסוך עם ערבים, התלבטות בסידור תור-השמירה, ומי ידריך? הווה אומר: אני. אצל פלוני היה סוס משתולל והיה צורך לאלף אותו, ואת אלמוני הטירון בכבודו ובעצמו היה צריך לאלף במלאכת החריש.

לאחד המתיישבים היה סוס בשם שימל, ובעליו כינהו מתוך חיבה "שׂים-אל-האווה" (מריח אוויר, מטייל), כי מנהג משונה היה לו לסוס זה: אך הכבידו עליו במקצת את המשא, היה מרים את ראשו השמימה, מרחרח ונושף, ורוקע על מקומו בפרסותיו מבלי לזוז מן המקום. את "שים-אל-האווה" זה, ביחד עם בעליו, מסרו לידי ללמדם את מלאכת החרישה. מן הראוי להדגיש כי אילוף הסוסים לעבודה לא היה דבר קל בימים ההם. בארץ לא היו עדיין סוסי עבודה ואף לא עגלות. עַם הסוסים לא ידע אז עול של דרך ארץ, כי הערבים לא השתמשו בסוסי-עבודה, אלא בסוסי-רכיבה בלבד. לעבודתם היו משתמשים בשוורים ובגמלים, ועגלות לא היו להם בכלל. כאשר התחלנו לרתום את "היחסנים" בעול, לא מצא הדבר חן בעיניהם והיו מתקוממים נגד העוול הנעשה להם.

אותה שנה נזרעה אדמת ראשון-לציון בעיקר תפוחי-אדמה, ושעורה, כי אדמותיה קלות ברובן. גם תבואת-קיץ, על-פי-רוב אבטיחים, נזרעו. דרושות היו ידיים עובדות נוספות, והן נמצאו: באה קבוצת צעירים וצעירות מרוסיה. ביניהם היו ישראל בלקינד, דרובין, ברודנא, אוגוסטבסקי, ברלבסקי, צלליכין, פוקס, חזנוב, מאירוביץ, חיסין (אח"כ ד"ר), שטיין (אח"כ ד"ר), פאני פרייזר (אח"כ חיסין), פאני בלקינד (אח"כ פיינברג), חסיה צלליכין ופאני סיראט. כל אלה, ובכלל זה שלוש הפאניות וחסיה, היו לבושים חולצות רוסיות ומדברים אידיש משונה, מרוססת/ צוהלים ומלאים משאת-נפש וחום-נעורים, ורובם מי שהיו סטודנטים באוניברסיטאות בחוץ-לארץ. זו היתה קבוצת בני ביל"ו.

בני ביל"ו (קראו להם אז: בִּילוּ'יְצֵעס) הסתדרו בצריף וחיו חיי קבוצה משותפים. מיד נתקשרתי לחבורה נלבבת זו בעבותות ידידות ואהבה, אשר לא נותקה עד היום הזה [שנת 1930 לערך]. בצריפם היתה שוררת השמחה. הם היו שרים שירי סטודנטים, שירי-עם רוסיים וכמה שירים עבריים, כגון "משמר הירדן", "טל ומטר"" ואם אינני טועה – גם "התקוה". ויכוחים סוערים היו מתנהלים על הדרכים בהן יש ליישב את ארץ-ישראל; הזיות ודמיונות רבים היו נשמעים. כמה טובים היו הימים ההם... נפשי חיתה בחברתם היקרה לאחר שנות השיממון בירושלים ושנות הסבל האפור והכבד בפתח-תקווה. פעמים היינו עורכים טיולי רכיבה בלילות... אני שימשתי להם כמורה וסוסֵי ליבונטין כבית-ספר. פעמים היינו עורכים התקפה על צריפו של ליבונטין, שהיה ה"הכנסת אורחים" שלנו. קיצורו של דבר: היה שמח!

גם בעבודה הייתי המדריך של הביל"ויים. וכיצד עבדו! ממש בהתלהבות ובדביקות. באחד הימים גיליתי בביצת רובין בקעה גדולה שגדל בה תלתן פרא משובח והחלטתי לקצרה לחציר. מיד הובאו חרמשים מיפו ויצאתי למקום ביחד עם חמישה מן החבורה. לימדתים את מלאכת הקצירה ובמשך שבוע ימים שלמה מלאכת כל הבקעה ונאסוף חציר משובח למכביר.

השנה קרבה לקיצה. תוצאות היבול היו רעות. משק ליבונטין בוטל והוא עזב את ראשון-לציון וחזר לרוסיה. אז הייתי גם אני אנוס לעזוב את המקום. כמזכרת מן התקופה ההיא נשארה לי צלקת קטנה בקרסול רגלי, שנגרמה לי על ידי דקירת רומח. זה קרה כאשר רכבתי פעם יחיד לרמלה, שלושה התנפלו עליי, אבל רק שניים מהם ברחו לנפשם...

מראשון-לציון עברתי לזמן-מה לוואדי-חנין (נס-ציונה של היום) ועבדתי באחוזת לרר, בפרדס ובפלחה, ביחד עם מרדכי חנקין. לרר עצמו נמצא עדיין באותו זמן בחוץ-לארץ.

[עד כאן דברי יהודה ראב בספרו "התלם הראשון"]

נספח 2

פרק מאת דוד יודילוביץ, על פי יואל פרימן

מהספר "דברי ימי ראשון-לציון":

המצורף

יְהוּדָה רַאבְּ (בן-עזר).

יהודה ראב נולד בשנת התרי"ח [1858] בכפר סנט אישטבן אשר בהונגריה. היה עוזר לאביו בעבודת אדמה וגם היה רועה את צאן אביו.

את החינוך הרך הראשון קיבל על ידי קרובו [בן-דודתו] יהושע שטמפר. בהיותו עוד קטן כבר הגה באהבה לארץ-ישראל.

כבן שמונה-עשרה עלה לארץ-ישראל (בתרל"ה, [1875]) ביחד עם אביו. מיד בבואו ליפו, עלה יחידי ירושלימה ברגל, מה שנחשב בזמן ההוא לגבורה; בירושלים עסק עם אביו בתעשיית גבינה ומכירתה.

כשמייסדי פתח-תקווה, סלומון, גוטמן ושטמפר, גמרו את קניית השטח הראשון, נצטרף יהודה ראב אליהם בתורת חלוץ היישוב החקלאי. הוא לימד את עבודת האדמה. וניהל את ההגנה כנגד הליסטים הערבים.

כשנוסדה ראשון-לציון, הזמין זלמן דוד ליבונטין את יהודה ראב, לנהל את עבודת המשק שלו. ויחד עם המייסדים התענה באשר התענו הם.

מפה אל פה, שמסר לנו יהודה ראב על ידי יואל פרימן על ימי ראשון-לציון הראשונים, אנו מביאים פה בשמו:

"יצאתי משדות פתח-תקווה לעבר דרומה, לשטח שקראו ראשון-לציון. וכיצד מוצאים את ראשון-לציון, שעדיין לא בנויה? נמסר לי לסימן שאחפש אחרי שקמה עתיקת יומין שנמצאת בגבול שטח הנחלה, המזרחי. – בכיוון זה הדרכתי את סוסי, והגעתי אל שקמה זקנה הניצבת זקופה על ראש גבעה גבוהה, ושהערבים קוראים לה "ג'ומֶזֶת אל עיון". –  הבנתי כי זו היא ראשון-לציון. עליתי על ראש הגבעה להשקיף על הסביבה, והנה על גבעה מערבית אחת נטיו אוהלים אחדים, בעוד דקים אחדים הייתי עם סוסי אצל הגבעה הזאת.

הגבעה (היום בנוי עליה בית הכנסת הגדול והיא היום רחוב ברון די רוטשילד) היתה מכוסה קוצים וחרולים ושיחי-מידבר צפופים וגבוהים, שהיה אי אפשר לעבור ביניהם. כחמישה-עשר מטר ברוחב ההר היה השטח מנוקה ועליו שני אוהלים; באחד יושבים בני משפחת היסמן, ובשני איזנבנד. ועוד קצת מן הצד סוכה ארעית ובה משפחת פישלזון, שהכירו אותי, והכניסוני כאורח הגון. אצל סוכה זו עמדה עוד סוכה עלובה, ובה מחמד צלח (הידוע לנו אחר-כך כנושא כליו של הפקיד בלוך). –

"התבוננתי שלמטה מן הגבעה מתרחשת איזו תנועה: ערביות נושאות סלים על ראשיהן טעונות אדמה, ושופכות אותן אל מורד הגבעה קדמה, ויהודי אחד עומד ומנצח על העבודה. דרשתי בשלומו, ושאלתיו: מה הוא המעשה שאתם עושים?

– "אנחנו עושים סכר, לעצור בעד מי הגשמים בחורף, למען נשתמש בהם לצרכינו.

– "המשגיח הזה היה – כפי שנודע לי אחר-כך – אחד ממייסדי המושבה, יהודה ליב חנקין. לא העירותי לו כלום. לנתי שמה. למחרת בא ז.ד. ליבונטין; התייעצנו על דבר המשק ומה שיש לעשות תיכף: – העמדנו צריף, שנחלק לשלושה תאים: 1) לאורווה; 2) למחסן; 3) לבית דירה. זה היה הצריף הראשון בראשון-לציון.

"באותו פרק זמן נתפרק המשק השיתופי, הקומונה, שהיתה בראשון-לציון, ואני החזרתי להציבור את הבהמות המשותפות והמכשירים, שהיו כולם שמורים בידי ליבונטין.

"והנה העירותי את אוזני ליבונטין על דבר הסכר שעושים לרגלי הגבעה, והבעתי דעתי: ראשית, יש ספק אם יקוו המים במשקע כזה; ואם גם ירבו המים בהסכר, אזיי יפרו וירבו יתושים ומחלות במושבה. ושום תקנה לא יהיה בסכר מלבד להרסו.

"חנקין מצידו, שראה במפעל-מים זה גאולה שלימה למושבה, מצא בדבריי הרס וחורבן לכל מגדליו, ויתנגד בחוזקה לדבריי. –

"ויוסף פינברג עמד לצידי; ודבר זה עורר חמתו של יהודה חנקין. וכמעט שפרצה מחלוקת באסיפה הלזו שדנה בשאלה. אז הצעתי לפינברג, שהיה דר במושבה הגרמנית, הסמוכה ליפו, להזמין את הברון אוסטינוב, ואת לֶמלֶה, ראש המושבה שׂרונה, שיגידו הם את דעתם בתורת מומחים לדבר. ואני ערבתי כי בוא יבואו, יען כי עבדתי אצלם והִכרתים.

הצעתי נתקבלה. הוזמנו ברון אוסטינוב ולמלה ובאו. ודעתם התאימה לדעתי, ועניין הסכר בוטל." –

ראב מספר: שבחול המועד פסח יצא לטייל על סוסו עם יעקב טופורובסקי ולוליק [ישראל] פיינברג מראשון-לציון לוואדי חנין ונבי רובין; בדרך יש ביצה שקוראים בערבית "בַּסַת-רובין". והנה דבר תמוה לעינינו: האדמה מכוסה עשבים ירוקים נפלאים, בגובה למעלה מן הברכיים. ויכיר בהצמח הגדל פרא את התלתן הידוע, היא הבקיה או טריפוליוֹ, הכול רענן וטרי. וקשה לראות איך נותנים לרכוש יקר כזה שיילך לאיבוד.

כששבו הביתה, סיפר את הדבר לליבונטין, ויבקש ממנו לקנות לו מגָּלים אחדים, והוא יֵצא לקצור את השחת. שמע ליבונטין לעצתו והביא מיפו את המגלים – ראב לקח איתו אחדים מן הביל"ויים, אשר אך באו למושבה, ויצאו לקצור בתלתן. – ארבעה ימים רצופים קצרו, ואין פוצה פה ומוחה, כנראה שאיש מן הערבים לא הבין את הטוב הצפון במספוא הנעשה מן עשבי בר ההפקר האלה.

ראב לימד והורה לצעירי המושבה, את ריתום העגלות, את מעלות הסוסים, ומגרעותיהם; כל המתיישבים פנו אליו והשתמשו בידיעותיו בתורת מומחה לקניית סוסים, פרות, עגלות וכלי עבודה. – וכל זה עשה שלא על מנת לקבל פרס. והוא מתגאה בזה. – את משכורתו קיבל מליבונטין בתורת פקיד שלו. והוא השתדל להיות לתועלת במושבה לכולם.*

יהודה ראב הוא כיום [1938] בן שמונים (עד מאה ועשרים) רענן וחי, ושמח שזכה לראות בהתרחבות כפרו פתח-תקווה שנהייתה לעיר ואם בישראל. –

*

יהודה ראב התחתן בירושלים עם לאה לבית שינברג [שיינברגר] ילידת אונגריה. היא ילדה לו 3 בנים ובת אחת. – הבנים: ברוך, נשא את רבקה שלנק; אליעזר [אלעזר], נשא את בלה שריבמן; בנימין, נשא את דבורה ליפסקי [אלה הוריי, אב"ע]. – הבת: אסתר נתאלמנה מבעלה יצחק גרין ז"ל.

[סוף הפרק על יהודה ראב ב"דברי ימי ראשון לציון"]

אהוד בן עזר: את הפרק מספרו של דוד יודילוביץ "דברי ימי ראשון-לציון" מצא ושלח לי נעמן בלקינד. השוואת המקורות שהבאתי כאן מראה, חרף השוני בפרטים פה ושם – עד כמה אפשר לסמוך על יושר מסירָתו של יהודה ראב את זיכרונותיו – בתור מקור אמין וראשון במעלה לייסודן של פתח-תקווה וראשון-לציון. אדם אמיץ וישר היה, שלא חשש לומר את האמת גם בפני תקיפים ממנו, ורבה מאוד היתה גם מקצועיותו בחקלאות. לא לחינם העריצה אותו כל ימיה בתו המשוררת אסתר ראב.

על כל אלה העניק לו דוד יודילוביץ בראש הפרק על אודותיו בספרו את התואר – "המצורף", שהרי יהודה לא היה בעל נחלה בראשון-לציון ולא נמנה להלכה על מייסדיה, אבל למעשה היה מצורף למייסדיה במשך כל שנתה הראשונה.

פרטי הספר והציטוט: ראשון-לציון / התרמ"ב-1882 – התש"א-1941 / העורך: דוד יוּדִילוֹבִיץ (כתיב גלותי) / דוד יוּדָה-לֵב-איש (כתיב עברי) / יצא לאור בעזרת חברת "כרמל מזרחי" / שלהי התש"א, ראשון לציון 1941 / עמ' 104-105.

* * *

ברכות לאבא, רוצח רבין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ברכות לאבא, רוצח רבין, ולזוגתו האוהבת

על אישור ההזרעה מטעם העליון

מי ייתן וירבו רוצחים בדמותו ובדמות בת-זוגו הביזארית

מסיכת פניה חיוורת ושטנית

אם ילכו צאצאיהם ללמוד הלכה בישיבות

אנחנו נזוּן ונפרנס גם אותם

יאללה זרעוני-סרק, צאו כבר מהאקדח המאונן

אל נרתיק טרימְבּוֹבּוֹלְדָה הלחה

אבא שלכם יורה אתכם אליה בלי משתיק

רק עם החיוך שלו המזדיין

שראוי להירשם בשיא החצופים אצל גינֶס

ולמצהלות תינוקיו שלא חטאו נחנֵך דור צעיר –

אלה הנכדים הקטנים של יצחק רבין!

14.6.06

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 150, 15.6.06

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לידידי הוותיק אהוד! – ממך, אודי, היודע להגיב בחריפות (גם אם לא תמיד אני מסכים איתך) על כל רשימה והבעת דעה הנוגדת את שלך, ציפיתי לתגובה יותר קשה, ממוקדת וחריפה על רשימתו המכוערת ורווית השנאה של משה כהן בגיליון 1388. "מירי רגב – ז'אן ד'ארק  הישראלית". גם החזרה הבלתי פוסקת על הביטוי "החונטה השמאלנית" ממש מעוררת בחילה. ליבי ליבי לז'אן ד'ארק, שבוודאי מתהפכת בקברה למשמע ההשוואה שעשה לה משה כהן – למירי רגב.

איני יודע מיהו משה כהן זה, אך לאור העבר וההיסטוריה המשותפת של שנינו אני גאה להיות חלק מ"החונטה השמאלנית".

יונתן זמיר

אהוד: אינני יודע מה קרה לכתיבתו של משה כהן. לאחרונה כבר לא פירסמתי כמה רשימות שלו, שנדמה לי כי היו קיצוניות ומנותקות מן המציאות, וראה את מכתבו אליי, מכתב שנראה לי קצת לא מובן ולעיתים גם לא מדוייק:

* מר אהוד בן עזר הנכבד, אתה מכנה את עצמך "סופר נידח", לפי הבנתי סופר מקופח בגלל סיבות חוץ ספרותיות, פוליטיות.

אינך היחיד ואתה בחברה טובה, יחד עם דוד שחר המצויין, בעל "היכל הכלים השבורים" שזכה לפרסים בארץ ובצרפת, חיים הזז ואחרים, "נידחים" גם הם.

אינך רוקד לחליל החונטה השמאלנית כמו חיים באר למשל, שהחל דרכו דתי לאומי אך המיר את דתו לשמאל.

לו היית יוצא נגד "הכיבוש" ונגד "פשעי צה"ל" היית מחובק יותר על ידי החונטה השמאלנית ולא היית "נידח".

אותה חונטה השליטה קו פוליטי אחיד שמאלני, כגון מחזות המעלים על נס מחבלים רוצחים, או עלילות דם על צה"ל כמו "מלכת האמבטיה" במימון הציבור.

עד עתה היה שלטונה של החונטה ללא מצרים, עד שבאה מירי רגב ויצאה באומץ למאבק נגדה, מאבק צודק מאין כמותו.

כסבור הייתי "שחדשות בן עזר" פתוח למגוון דעות. 

שהרי צדיק באמונתו יחיה.

אז למה חושב אתה את עצמך "סופר נידח"?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 * אהוד היקר, אני מודה שדבריו של משה כהן על מירי רגב כז'אן ד'ארק, והתעלמותו מההסתה הנוראה לפני רצח רבין – אלה ממש מתמיהים.

 שלך,

 משה גרנות

* אהוד שלום, שמחתי לראותך בכנס ההשקה לספרו של חברנו בן ציון יהושע. דיברת קצר  ולעניין. אני אוהב לקרוא גם את זיכרונות פתח תקווה שלך. יישר כוח.

תודה למשה גרנות על הערתו. אכן, הייתי שבע עשרה שנים מודיע נפגעים ומסרתי הודעות כאובות על  פציעות, מוות בקרב, נעדרים ופצועים. בין  השאר הייתי  אחד המודיעים של נעדרי הקרב בסולטן יעקוב. קרב מיותר לדעתי.

שבוע טוב.

אוריה באר

אהוד: אלה לא זיכרונות שלי אלא רומאן היסטורי-ביוגראפי "פרשים על הירקון" שבמרכזו עומדת דמותו של סבי יהודה ראב בן עזר.

* לפי דיווחי התקשורת, במשך כל שנותיה של מדינת ישראל לא טרחה ברזיל, המדינה הגדולה ביותר באמריקה הדרומית – להזמין את ראש ממשלתנו לביקור ממלכתי.

עכשיו, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו הוזמן להגיע לטקס ההשבעה של נשיא ברזיל הנבחר ז'איר בולסונרו –  צפו לעביט של חרא תקשורתי שיישפך על ראשו בגלל הביקור.

* "...נתניהו התייחס גם לבחירות ברשויות המקומיות ואמר, "בתל אביב נבחר לכהונה נוספת רון חולדאי. מעניין שבתל אביב מאוד טרנדי לבחור במועמד מנוסה פעם אחר פעם ועוד פעם. כל הכבוד, רון." עוד הוסיף, "אני שומע אמירות על הרס הדמוקרטיה בישראל. האמירות הללו מופרכות, ועומדות בסתירה מוחלטת למה שראינו אתמול ברחבי הארץ. בפרפראזה על דבריו של מארק טוויין, השמועות על מותה של הדמוקרטיה היו מוקדמות למדי." ["הארץ" באינטרנט, 31.10].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל