פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1390

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בחשון תשע"ט, 5.11.2018

עם הזמנה להשקת הספר "קל"ז פתגמים מבוכרה היפה" מאת עירית אמינוף

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֶקַח הַבְּחִירוֹת הַתִּחְמוּנִיצִיפָּלִיּוֹת... // יהודה דרורי: איך להגן על בתי הכנסת בעולם? // יורם אטינגר: אנטישמיות – תופעה חריגה בחברה האמריקאית. // יצחק הילמן: דילמת כביש הדמים. // חובב טלפז: בחירות אמצע ומגבת על הרצפה. // פוצ'ו, עם מי שכמעט היתה החותנת שלי. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.11.18. // משה גרנות: על ספרו של בן-ציון יהושע "סימורג – ציפור האש". // בן-ציון יהושע: על ספרו של משה גרנות, "אשתו של הקולונל". // ד"ר ארנה גולן: מקום האמן בעולם ההתיישבות העובדת, על פי שירי הילדים של המשורר זאב. // משה כהן: אין גבול לליברליזם היהודי? // יוסי אחימאיר: חכמים, היזהרו בציטוטיכם... // אהוד בן עזר: שופן, נרינג, הראס-קסדו ומאהלר בפילהרמונית. // יואל נץ: רוּסְלַן ולודמילה מאת פושקין. // נעמן כהן: שְחוּר, כישוף מרוקאי. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "ירושלים" לסלמה לגרלף. עברית: 1921-1928. פורסם במוסף "תרבות וספרות" ביום 4.12.1970 לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק עשרים: יְהוּד, השיבה לפתח-תקווה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לֶקַח הַבְּחִירוֹת הַתִּחְמוּנִיצִיפָּלִיּוֹת...

כְּבָר יוֹתֵר מִשָּבוּעַ עָבַר מִן הַמֶּקַח

וְהַמִּמְכָּר הַתִּחְמוּנִיצִיפָּלִי, וּכְבָר יֵש

סִבָּה טוֹבָה לְהַסָּקָה שֶל מַסְקָנוֹת וְלֶקַח

מִכָּל הָרַחַש-בַּחַש הָרוֹחֵש וְהַבּוֹחֵש

סְבִיב הַמֵּרוֹץ הַזֶּה שֶל מָאכֶערִים וּקְנָאקֶערִים

בְּמִשְׂחֲקֵי-הַכֵּס שֶל רָאשֵי עִיר אוֹ שֶל מוֹעֶצֶת

שֶלֹּא מִתַּחַת לָרָדָאר וְלֹא בַּמִסְתָּרִים

הִמְחִיש לְכָל אֶזְרָח מָה שֶשּוֹרֵץ שְרִיצָה נִמְרֶצֶת

בְּבִצָּתֵנוּ הַמְּקוֹמִית בָּהּ כָּל נִבְחָר מַבְטִיחַ

שֶכָּל תַּעֲלוּלָיו הִנָּם "גְּלַאט כֹּשֶר" לִמְהַדְרִין,

אַךְ לֹא כָּל מָה שֶהוּא אָמְנָם כָּשֵר אֵינוֹ מַסְרִיחַ

וְהַקְּנוּנְיוֹת וְהַקּוֹמְבִּינוֹת שֶכָּל צַד מַקְרִין

עַל הַקַּמְפֵּין שֶלּוֹ בַּמַּאֲבָק הַזֶּה הַקְּרִיטִי

וּמִלְחֲמוֹת הָאֵגוֹ עַל קוֹלוֹ שֶל הַבּוֹחֵר

לֹא פַּעַם מַזְכִּירִים לָנוּ שֶאֵין דּוּקְרָב פּוֹלִיטִי

עַל הוֹן, שִלְטוֹן וּקְבִיעַת-טוֹן בּוֹ כָּל נִבְחָר עוֹכֵר

אֶת תַּדְמִיתוֹ שֶל יְרִיבוֹ, שֶאֵין בּוֹ גַם אַסְפֶּקְטִים

מְאֹד בִּלְתִּי מוֹרָלִיִּים בְּג'וּנְגֶּל הַבְּחִירוֹת

וּבֵין הַמַּסְקָנוֹת שֶמַּעֲלִים אוֹתָם דֶּפֶקְטִים

רָאוּי כָּאן לְצַיֵּן כַּמָּה רַעוֹת חוֹלוֹת בְּרוּרוֹת.

תּוֹפָעָה רִאשוֹנָה, וַדָּאִית וְנֶחְרֶצֶת

שֶרַבִּים מַשְלִימִים עִם עֻבְדַּת קִיּוּמָהּ

הִיא רִבּוּי מִסְפְּרֵי רָאשֵי עִיר וּמוֹעֶצֶת 

שֶאֶת דְּבַר שְחִיתוּתָם מַכִּירָה הָאֻמָּה

מִכִּתְבֵי אִשּוּמָם שֶקָּלוֹן מְפֹרָש בָּם

אַך עַל אַף אוֹתוֹ רֵקוֹרְד מֻכָּר לְשִמְצָה

הֵם עָטִים כָּאן עַל ג'וֹבִּים שֶיֹּשֶר נִדְרָש בָּם

בַּבְּחִירוֹת לְרֹאש עִיר אוֹ לְרֹאש מוֹעֵצָה

כִּי אֶצְלֵנוּ כַּיּוֹם, לֹא פִּתְאֹם וְלֹא פֶּתַע,

בְּאַקְלִים צִבּוּרִי הֶעָכוּר וּמָכוּר

לִמְצִיאוּת בָּהּ סוֹפְסוֹף הַבּוּשָה מִזְּמַן מֵתָה,

לֹא מְעַט בּוֹחֲרִים כַּמֻּכָּר וְזָכוּר

כָּאן מוֹדִים בְּגָלוּי שֶרֹאש עִיר אוֹ מוֹעֶצֶת 

מָאֳשָם בִּפְלִילִים וּמֻכְתָּם בְּקָלוֹן

אַךְ אוֹמְרִים: "זֶה נָכוֹן, הוּא בַּנְדִּיט אַך בְּעֶצֶם,

הֶשֵּׂגָיו מְחַפִּים עַל אוֹתוֹ כִּשָלוֹן.

הוּא אָמְנָם נוֹטֵל שֹחַד תְּמוּרַת רִשְיוֹנוֹת פֹּה

וּזְכִיַּת קַבְּלָנִים בְּאֵין סְפוֹר מִכְרָזִים

אַךְ הָעִיר מִתְפַּתַּחַת, מַרְבִּים בָּהּ לִבְנוֹת פֹּה

כְּשֶגּוֹרְמֵי הַשְּחִיתוּת מַשְמִינִים, לֹא מַרְזִים..."

וְשׂוֹרֵר אַקְלִים צִינִי שֶבּוֹ בּוֹחֲרָיו שֶל

מָעֳמָד זֶה שֶשֶּרֶץ מַצְחִין בְּיָדוֹ

מֻשְחָתִים לֹא פָּחוֹת מִרְשִימַת כִּשּוּרָיו שֶל

אוֹתוֹ  ז'וּלִיק שֶהֵם מַצְבִּיעִים בַּעֲדוֹ.

אַךְ הָיוּ גַם תּוֹפָעוֹת חִיּוּבִיּוֹת בַּעֲלוֹת טֶבַע

מְעוֹדֵד בִּקְרַב-בְּחִירוֹת זֶה בּוֹ כַּמָּה רָאשֵי עָרִים

שֶשָּנִים רַבּוֹת מִדַּי דָּבְקוּ מַגְנֵטִית דֶּרֶךְ-קֶבַע

בְּמֵאָה עַכּוּז אֶל הַכִּסֵּא, לְפֶתַע נִזְכָּרִים

שֶעוֹד לֹא נִבְרָא שוּם דֶּבֶק שֶל מַגָּע אוֹ דֶבֶק פְּלַסְטִי

שֶאֵינוֹ עָלוּל לִפְקֹעַ יוֹם אֶחָד וּלְהִסָּדֵק

כְּשֶצִּבּוּר הַבּוֹחֲרִים מַחְזִיר אוֹתָם בְּאֹרַח דְּרַסְטִי

לַפְּרוֹפּוֹרְצְיָה הָאוֹתֶנְטִית שֶלָּהֶם –  וְזֶה צוֹדֵק.

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

איך להגן על בתי הכנסת בעולם?

בהיותי בשליחות בארה"ב בשנות השמונים של המאה שעברה, העלו בפני מיספר רבנים את בעיית הגנת המתפללים מפני מתפרעים מוסלמים בעקבות האירועים באותו הזמן ביהודה ובשומרון.

הצעתי אז להם אז את מה שעוד רלבנטי כיום – למצוא בבית הכנסת גברים הבאים דרך קבע ואשר להם ניסיון בשימוש בכלי נשק, אקדח... או אפילו לבקש מתנדבים שיילכו למטווחים ללמוד ירי באקדח, לרכוש עבורם אקדח או שניים, לציידם ולהעבירם למשטרה המקומית לרישום, לבדיקה, להדרכה ולהוראות הגנה ופתיחה באש.

הרעיון שהעלה טראמפ לאחר הירי והרצח בבית הכנסת בפיטסבורג לא היה טיפשי או הזוי. כי אם היה בבית הכנסת הזה מתפלל יהודי אחד מאומן עם אקדח טעון, אזי המתנקש לא היה יכול להסתובב בחופשיות ולירות לכל עבר ולהרוג בחופשיות...

לפיכך, הגיע הזמן שבמסגרת ההתחייבות של ממשלות ישראל לדאוג לביטחונם של יהודים באשר הם בעולם, שנוציא אנחנו הנחיות בנדון לקהילות, בשיתוף כוחות השיטור המקומיים, כי אני צופה עוד פעילות אנטישמית ברחבי העולם, אם ממניעים לאומניים פשיסטיים או מרקע איסלמי-טרוריסטי.

יהודה  דרורי

רמה"ש

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אנטישמיות – תופעה חריגה בחברה האמריקאית

"חדשות מחלקה ראשונה", 1 בנובמבר

הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, ב-27 באוקטובר 2018, הוא תזכורת אכזרית לאנטישמיות המושרשת בארה"ב מאז המאה ה-17, שאינה מייצגת את הרוב המכריע של החברה האמריקאית המקרין – מאז הגעת המתיישבים הראשונים ליבשת החדשה – הערכה עמוקה ליהדות ולמדינה היהודית.

לדוגמא, פיטר סטאייווסאנט, המושל הראשון של ניו יורק (1664-1647), שנקראה אז "הולנד החדשה", אמנם נכשל בניסיון למנוע הגירת יהודים למושבה החדשה, אך הצליח לסכל הקמת בית כנסת, מנע גיוס יהודים למשטרה, החרים רכוש יהודי והטיל על יהודים מס ייחודי בטענה: "היהודים שקרנים, מגעילים ואויבי ישו."

היחס כלפי יהדות ניו יורק השתפר משמעותית עם הכיבוש הבריטי ב-1664, ובמיוחד לאחר אישרור חוקת ארה"ב ב-1789. מעצבי החוקה הסירו מהיהודים רשימה ארוכה של מגבלות חברתיות וכלכליות וראו בתורה ("שנת היובל") מקור השראה לגיבוש תפישת החירות האמריקאית, שיצאה חוצץ נגד הכנסיות ובתי המלוכה באירופה.

אבל, האנטישמיות האירופאית השתרשה בארה"ב, אם כי בפרופיל נמוך משמעותית, מהקמת חברה ושיטת ממשל המקשות על האנטישמיות ומשדרגות את חופש הפרט מעבר למקובל באירופה.

לדוגמא, בדצמבר 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, האשים הגנרל יוליסס גראנט – גיבור המלחמה – את היהודים במינוף "השוק השחור" כדי לנפח את מחיר הכותנה, והורה לגרש את כל היהודים  מקנטקי, טנסי ומיסיסיפי. ההנחייה בוטלה בינואר 1863 על ידי הנשיא אברהם לינקולן, שהיה ידוע ביחסו החיובי ליהדות וליהודים.

ב-1920 אמר התעשיין האנטישמי הנרי פורד, האמריקאי היחיד שזכה לתשבחות ב"מיין קאמפ" של היטלר: "את הבעייה של הבייסבול האמריקאי אפשר לסכם בשלוש מילים: יותר מדי יהודים."

אבל, ב-1921 חתמו למעלה מ-100 אישים אמריקאיים נוצרים – כולל הנשיא וודרו ווילסון והנשיא לשעבר הווארד טאפט – על עצומה שגינתה את האנטישמיות. ב-1927 פירסם פורד התנצלות על התבטאויותיו האנטישמיות. בשנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת הילל ושיבח הכומר הקתולי ואיש הרדיו צ'רלס קאפלין את גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, ופירסם את "הפרוטוקולים של זקני ציון", אבל ציבור שומעיו כמעט ונעלם עם פריצת מלחמת העולם השנייה.

ביטוי הולם לתחושות הציבור האמריקאי ניתן בדצמבר 1993, בעיר בילינגס במדינת מונטנה, לאחר שאבן ניפצה את חלון משפחת שניצר שהדליקה את נרות החנוכה. בתגובה, הקדיש העיתון המקומי את העמוד הראשון לתמונה של חנוכייה, שהודבקה על חלונות רבים של 80,000 תושבי העיר, שחלקם צעד ברחוב הראשי של העיר וחנוכיות בידיהם. ההזדהות עם התושבים היהודים הפכה לאירוע שנתי.

את הביטוי האותנטי ביותר לתפישת העולם של רוב תושבי 435 אזורי הבחירה בארה"ב, מעניקים 435 צירי בית הנבחרים המהווים – יחד עם 100 הסנטורים – בעל ברית עקבי ונחרץ של ערכי התנ"ך והמדינה היהודית.

ולסיום – אין שופטים מדינה על פי פושעים הפועלים בתחומה, אלא על פי התייחסותה המשפטית והחברתית לפושעים. לדוגמא, בניגוד לרשות הפלסטינית המתגמלת משפחות של רוצחי-יהודים, ישראל וארה"ב כולאות רוצחים מאחורי סורג ובריח.

יורם אטינגר

* * *

יצחק הילמן

דילמת כביש הדמים

את התאונה הנוראה על כביש 90 ליד ים המלח, בה נספו שמונת בני משפחת עתר מפסגות ונפצעו עוד שלושת נוסעי הרכב שהתנגש בהם, ניתן היה למנוע. שבוע לפני כן נספו עוד שלושה על אותו הכביש. לאורך השנים, נספו על הכביש הזה מאות.

את התאונה הזאת ניתן היה למנוע. כל הטוענים שהפתרון הוא בהקמת קיר הפרדה או בהרחבת הכביש לארבעה מסלולים במחיר של חמישה מיליארד שקל, טועים בגדול. הכביש הזה, מבחינת עומס התנועה שיש עליו, איננו מצדיק השקעה כזאת. יש מקומות הרבה יותר חשובים במדינה, להשקעה בסדר גודל כזה, הרבה לפני כביש 90.

כביש זה, למי שלא מכיר אותו, סלול היטב עם שוליים רחבים. כמעט כל התאונות על כביש ארור זה מתרחשות בגלל הנהגים. זה כביש ארוך ומשעמם, כמעט ללא תחנות מנוחה וריענון. מספיק להסתכל על הרכבים העוקפים ואיך הם יורדים בעקיפה לשול של כיוון הנסיעה ההפוך! זה הרי מסמר שיער. הבעייה היא לא הכביש, אלא הנהגים הקרימינלים שטסים עליו. האזור ידוע כאזור דרום פרוע. מוזר שגם משרד התחבורה שאחראי לתשתית וגם המשרד לביטחון פנים האחראי לאכיפה – חסרי אונים, או שלא להאמין, חסרי אכפתיות.

ובכן אני מציע להם פתרון זול וטוב שיפסיק את ההשתוללות וגם יחסוך בכספי הציבור, שכה חסרים לנו. יש להתקין על כל שלושה קילומטרים בכל כיוון מצלמות מהירות. זה ירסן את המהירות על כביש ארוך ומשעמם זה. במקביל יש להקים על כל חמישים קילומטרים של הכביש, תחנת דלק ומסעדה, ובנוסף להם תחנת רחפנים ולאייש באנשי משטרה. ניתן לגייס למטרה זו גם בנות שמשרתות בשרות לאומי.

עשרות רחפנים יסיירו מעל הכביש ויצלמו את כלי הרכב הנוסעים עליו, כולל צילום מספר הרישוי של הרכב במידת הצורך. מי שיזוהה שביצע עקיפה לא זהירה, ולהערכתי מדובר בעוקפים סדרתיים, שחושבים שהם מלכי הכביש, ייתפשו תוך זמן קצר ויובאו למשפט עוד באותו היום. זה יכול להיות באילת או באיזור המלונות של ים המלח, או באיזור בית שאן או בקרית שמונה. הקנסות על עברות אלה צריכים להיות כבדים, עד כדי שלילת רשיון ואפילו החרמת כלי הרכב. שהעבריין יחזור הביתה במונית, וקנסות של אלפי שקלים וכמובן מאסרים.

כל המערך הזה להערכתי יעלה כמה עשרות מיליוני שקלים. לא מיליארדים. ניתן גם לממן את האופרציה הזאת בתשלום אגרת נסיעה לכל משתמשי הכביש, בדומה למערכת הנהוגה על כביש 6.

ייתכן שיהיה צורך לקבוע תעריפים שונים לתושבי אילת ולחברות ההובלה שנוסעים על הכביש קבוע, כדי שיוכלו לעמוד בנטל. עצם חישוב זמן השהייה על הכביש יאפשר אוטומטית גם בקרה על המהירות שנוסעים עליו. לכן גם מי שיחרוג ממהירות מותרת ממוצעת על הכביש ייקנס דרך מערכת התשלום הזאת. זה יחייב חקיקה בכנסת.

בכל מקרה זה מוצדק, כי אין ברירה. עצם הידיעה, שהכביש נכנס למשטר של בקרה קפדנית, יגרום לשינוי בהרגלי הנסיעה עליו ולירידה תלולה במספר התאונות. זה גם ישפיע על שאר המדינה. מי שמתחיל לנסוע בזהירות, ימשיך בכך גם במקומות אחרים.

אסונות מהסוג שפקדו אותנו על כביש זה הם מיותרים. הם יכולים להיפסק ובמחיר נמוך יחסית. מי שלא מבין את מה שכתבתי שיתפטר מתפקידו. רבים ישמחו להחליפו.

יצחק הילמן

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ז' – בחירות אמצע ומגבת על הרצפה

 קשה להמעיט בחשיבותו של השבוע הכולל בתוכו את ה-6 בנובמבר, יום בחירות האמצע בארה"ב. למעט מקרים בודדים, נשיאים שנבחרו שנתיים קודם לכן מפסידים את הרוב למפלגתם לפחות באחד משני בתי הקונגרס ובמקרים רבים את שניהם (אובמה – פעמיים). לגבי טראמפ, האפשרות הזו תהיה הרת-אסון. למימוש האג'נדה שלו העשירה במשימות-על הוא חייב לפחות רוב באחד משני בתי הקונגרס, ואז יצטמצמו הישגיו, עם רוב בשניהם יואר בפניו מסלול המראה בציפייה עתירת הישגים, אבל אם יפסיד את הרוב בשניהם, כי אז תיעלם האג'נדה האדירה כלעומת שבאה.

המאבק חסר המעצורים להשבעתו של ברט קבאנו ל"עליון" הוכתר בניצחון משנה-אופקים בטווח הארוך; ייצוב הכלכלה והשגת  הישגי-שיא בהורדת האבטלה לרמה "החיכוכית" שנחשבת למינימום האפשרי; הוספת חצי מיליון עובדים לייצור התעשייתי – הישג ללא תקדים ביובל האחרון; העלאת השכר הממוצע במשק בלמעלה מ-3% שכולו תוצאה של הפעלה נמרצת של המשק בכללותו. כל אלה הן סיבות הכרחיות כמעט לזכייה בבחירות מחרתיים. אבל, הן לא בהכרח מספיקות.

היעד במישור הסחר העולמי היה קידום עמדות תקיפת הגירעון הענק עם סין תוך כדי מיצוב מעמדו ההגמוני של הדולר בכלכלת העולם. השנה השנייה למימשל טראמפ התאפיינה בהכפלת קצב הצמיחה בתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) מה שתרם, בין היתר, לזינוק שיא בשערי המניות ואיפשר הון זמין להשקעות. העלייה המטאורית הזו יצרה מעין "בועה" בסדר גודל של 10% מערך השוק ונוצר כורח חיוני בהסרת היבלת המציקה בלי כאבים מיותרים ומבלי להוריד את הלחץ שמפעיל המימשל על הנושאים והנותנים איתו במו"מ הסחר החופשי ממיסים. המערכה הזו התרחשה כמעט לכל אורכו של אוקטובר. אות הפתיחה היה בהעלאת שער הריבית של הבנק הפדרלי שבדרך כלל מבצע שינויים במנות של רבע אחוז. המנה הראשונה היתה "מכה קלה בכנף" אבל עם חשיבות פסיכולוגית – למנוע משער הדאו ג'ונס לעבור את קו ה-27,000 כי הירידה המתוכננת ממנו בהמשך יכולה להביא למועקה פסיכולוגית, אם לא למשבר של ממש.

המנות הבאות בהעלאת הריבית לא איחרו לבוא ואיתן הגיעה התגובה הצפוייה של ירידות במדד המחירים הנ"ל. כמובילה בכלכלת העולם ירידת המניות בארה"ב גרמה לירידות דומות בשווקי המניות באירופה ובאסיה. בסין ניסתה הממשלה למתן את הירידות, במיוחד בשוק מניות שנחאי תוך שהיא מתערבת ברכישות משמעותיות. אלא מה, עליית הריבית בדולר ייקרה את רכישות הממשלה ואילצה אותה להקטינן, לפחות זמנית. בשילוב המכסים שהופעלו חלקית על היבוא הסיני לארה"ב והקטנת הביקוש נוצרו עודפי ייצור, מה שהביא למיתון קטן אך נדיר בשעורי התמ"ג הסיני, כנראה בלתי צפוי.

ייקור חד צדדי של הדולר מהווה בהכרח פיחות בשער המטבע המקומי של כל מי שסוחר עם ארה"ב. בהיעדר מכסים צעד כזה היה מבורך למייצאים לארה"ב, אלא שהמכסים קיימים במיוחד על היבוא מסין כך שנשללה ממנה היכולת ליהנות מהפיחות הכפוי.

הבט נוסף תפס את סין ברגשות מעורבים. מצד אחד, ייקור הדולר העלה את ערך רזרבות הדולרים שלה (עם 3 טריליון דולר כל אחוז עלייה מביא לה תוספת ערך של 30 מיליארד!). אז מדוע מחלק טראמפ מתנות לסין? כי לא. לנפט יש ביקוש די קשיח ולכן סין שמייבאת נפט בכמויות ענק מצאה עצמה מול הוצאה נוספת.

אבל הכלב קבור במקום עמוק יותר. כל העולם, המחזיק את הרזרבות שלו בדולרים, הרוויח ומה שחשוב באמת, זה שכולם מוחקים את הרעיונות שהעלתה סין להסיר את הדולר כמטבע העולמי, ולהמירו ביואנים בהדרגה או במטבעות קריפטו כמו הביטקוין, או בפטרו-דולרים, וכיו"ב. כל הרעיונות הנשגבים הללו נידחו "עד להודעה חדשה" והמחזיקים בהם נושכים שפתיים.

דא-עקא, מחזיקי המניות האמריקנים עצמם חטפו ירידה משמעותית של בין 5 ל-10 אחוזים באחזקותיהם, וכל זאת שבועות ספורים לפני בחירות האמצע, עם ירידות משמעותיות בימים  ללא הפסקה. האם היתה סכנה למשבר כלכלי דוגמת 2008 או, רחמנא ליצלן, 1930-33 "המשבר הגדול"?

ובכן, לא באל"ף רבתי – כאשר מדובר בטראמפ וציוותו הכלכלי הנפלא. זה החל אצל טראמפ בציוצי "משוגע" שבו כינה את נגיד הבנק הפדרלי ג'רום פאואל, שאותו עצמו טראמפ מינה רק בתחילת השנה, כאשר הוא החל בסידרת העלאות הריבית. הנגיד שהוא בלתי תלוי לחלוטין בנשיא או בקונגרס אמור לנקוט במדיניות השגורה במישנתו הוא. אלא מאי, גם הוא היה שחקן ותיק בוול סטריט בדומה למנוחין ורוס, מזכירי האוצר והמסחר בהתאמה. "מזיזי" הטריליונים האלה שבנו מודלים מודרניים ממוחשבים לסימולציה של המערכת המוניטרית לא שכחו דבר מההיסטוריה העשירה באירועי מפח נפש גלובליים שהיו מנת חלקה של ארה"ב במאה שעברה. מסתבר שלבנק מרכזי, ובמיוחד ל"פדרל" האמריקני ישנם כלים חזקים נוספים שבעזרתם מנהלים את המדיניות המוניטרית, במיוחד כאלה שמכמתים את "הצע הכסף" (Money Supply) הידועים בשמות: M1, M2, M10 – הם בוודאי לא יחזרו על הטעות הפטאלית, נחלתו של הנשיא הובר, שבתגובה להתחלת מיתון נקט בצמצום דרסטי של הצע הכסף בשנים 1930-1933.

כלומר בדיוק מושלם למדיניות ההפוכה של הרחבת הצע הכסף מה שהביא ל"שפל הגדול" בהיסטוריה. שוק המניות באוקטובר הפגין בגרות בהפגנת אמון מוחלט בצוות של טראמפ. ירידת ערך המניות בכמעט 10% בתגובה להעלאת הריבית נצפתה בדיוק משמעותי ע"י המשקיעים ולכן נמנעה הפאניקה שנחזתה לא מזמן – במשבר הבנקים ב-2008.

מי שהחטיאו בהבנת הנקרא היו הסינים ונקטו בהקשחת עמדותיהם במו"מ הסחר המרתוני בתקוה לחולשות כלשהן בכלכלה האמריקנית או לסימנים מוקדמים לכישלונו הצפוי של טראמפ בבחירות האמצע. אלא שהסינים, שלא ממהרים לחשוף את מצבם ומדיניותם בחדרי המו"מ, מחוברים לצינורות מדידה כמו חולה בבדיקת א.ק.ג. כאשר "נערי טראמפ" עוקבים אחריהם 24/7.

בנוסף לזיהוי התערבות הממשלה בשוק שנחאי, חשוב מאד לזהות מתי מתקיים חידלון התערבותי – סימן לחולשה אותה מחפשים האמריקנים על מסכי המחשבים. דוגמה חדה בדרך... היה צריך עצבים חזקים לחזות בירידת שערי המניות בשבועות האחרונים.

גילוי נאות, ציפיתי למהפך, כלומר להרחבה המשמעותית בהיצע הכסף מטעמו של הפדרל רזרב ביום ב' האחרון (אוקטובר 29). וכשזו לא הגיעה... חוורו פניי!  לא רק זו, המניות דווקא עלו יפה באותו היום – אבל בשנחאי! בלב רוטט פתחתי למחרת – יום ג' – את האתר המתאר באופן גרפי את שערי המניות ונשמתי לרווחה – הצבע הירוק נשאר על כנו לאורך כל היום ועליות שערים משמעותיות פיזרו ספקות רבים. יתרה מזו, הנחתי להתמדה בעליות יומיות רצופות בכל שלושת המדדים המובילים שאמורה להימשך עד וכולל ה-6 בנובמבר בשבוע הבא התאמתה, עד המגבת, בהמשך... האם יש לכך משמעות למו"מ עם הסינים? ועוד איך, זה מזכיר את מצב הסיבובים האחרונים בקרב איגרוף ארוך שבו הפייבוריט "מבשר" ליריבו שהקרב עומד להסתיים והשאלה היא רק בנקודות או או בנוק-אאוט.

בערב (אוקטובר 31 שעון וואשינגטון) "צייץ" טראמפ שהסכם חיובי כבר ניראה באופק... ניתן לנחש מה היתה השעה לפי שעון שנחאי בציר האופקי:

למחרת כבר הודיע יועצו הכלכלי של טראמפ שכנראה כבר לא יהיה צורך להטיל על סין את "מלוא מנת המכס" שהיתה אמורה להיכנס לפועל ביום ב' הקרוב...

אלא שלמחרת הגיע יום שישי שכנראה ייקרא "השחור". חברת "אפל" – הגדולה בעולם המסמלת את הקידמה הטכנולוגית, פירסמה את נפחי המכירות של אייפון, מחשבי מֶק, טבלטים ושעונים דיגיטלים, ואלה נפלו משמעותית מתוכניותיה ומציפיות המשקיעים שחזו את ההיפך הגמור. תוך חצי שעה מהלם ההודעה הפסידה מניית "אפל" 7% מערכה או כ- 75 מיליארד דולר! אך זו היתה רק פתיחה חיוורת. עם סיום המסחר, "אפל" הודיעה שלא תוסיף לפרסם בעתיד את נפחי המכירות שלה!!! וזו כבר, אין לטעות, משולה להטלת המגבת על ריצפת האיגרוף. "אפל" תהפוך ל"חברת שירותים". בכדורסל קוראים לזה Garbage Time.

האם סין ניצחה במערכה על הייצור מול היריב העיקרי? האם סין ניצחה בעזרת "כיבוש העבודה"?

רגע אחד, זו לא במקרה אותה סיסמה בה השתמשה בהצלחה הציונות החלוצית לפני קום המדינה? האם סין הופכת את אמריקה ל- Start-Up Nation? היא ואחרות יביאו את הרעיונות וההמצאות ואילו סין תייצר על פיהם... זה מתאים לנו, בינתיים. אבל במה תעסיק אמריקה אוכלוסייה של 335 מיליון? הרי כל הורדת מס החברות מ-35% ל-21%, הישג נדיר של טראמפ, נועדה בדיוק להחזרת החברות האמריקניות הביתה – לייצר על אדמתן ובאמצעות עבודה עברית אמריקנית.

האם טראמפ ירים את המגבת לפני השופט? בקרוב נדע. אם כן – יושת המכס האמריקני גם על האייפונים, המֶקים, והטאבלטים שייובאו בסין.

ביום ב' הקרוב הרבה עומד לקרות, בהתניית "התנהגות טובה" כמובן!

הסנקציות "החונקות" יושתו על אירן ועל כל מי שיסחר איתה בכל אופן, צורה או שיטה, אם לא תיכנס למו"מ רצוף-מועד! אגב כך, נעלם לאחרונה מהמירקם פרצופו החייכני של שר החוץ האיראני – מוחמד זאריף... האם החל כבר המו"מ המיוחל לכתיבתו מחדש של "הדיל האירני"?

מכס של 10% על רבע מיליארד נפח סחורות מיובאות מסין. מי הרים את המגבת?

מדינות שונות, כולל אלה שבאיחוד האירופי שעדיין לא סיכמו על הסכם סחר יקבלו הודעות מכס מתאימות. יש לצפות להתפתחויות משמעותיות ובחזית רחבה. חשוב להבהיר, האסטרטגיה של טראמפ היא כוללנית. ארה"ב הרחיבה שליטתה על שוק הנפט והגז הטבעי בעולם כולו. ההסתבכות של סעודיה עם הרצח המתועב של חשקוגי היא מקל בגלגלים, האם יוסר בקרוב? לסעודיה מייעד טראמפ את ניטרולו של קרטל הנפט אופ"ק. עליית ערך הדולר גרמה לכל המדינות שלהן רזרבות בדולרים להרוויח, וגם ליוקרתה של ד"ר קרנית פלוג שלנו. זה ימרכז את העברות הכספים הבינלאומיות דרך "סוויפט" (המסלקה הגלובאלית) ויוציא את החשק לבנות מערכת מתחרה לפחות בעשור הקרוב.

בחירות האמצע – 6 בנובמבר

טראמפ מבצע בליץ של ביקורים ב-8 סטייטס בקצב של 2-3 ביום. וזאת בהמשך לבליץ קליל בחודשיים האחרונים של 2-3 סטייטס בשבוע. עיון ברשימה מצדיק לחלוטין את שיטת האלקטורל-קולג' לבחירות ואת העיקרון של שני סנטורים לסטייט ללא קשר לגודלה. אחרת מי היה " סופר" את מונטנה הנידחת שזה לה ביקורו השני בה השנה.

הצוות הכלכלי ישמור על התנאים לעלייה מתונה אך רצופה של מדדי המניות, לכל הפחות עד ה-7 בנובמבר. הישגי הכלכלה ישמרו אולי על מגמת העלייה בהמשך. אם לביצועים המביכים של "אפל" יש שותפים משמעותיים ייתכן שעליית המניות שתוכננה בשום שכל רב תימנע.

קראוון המהגרים ממרכז אמריקה שמתכוון לפלוש לארה"ב ע"מ לבקש "מקלט מדיני" מהווה אתגר מחד וסיכוי משמיים מאידך. האתגר לטפל באלפים הלא-כל-כך-מסכנים אינו פשוט כלל ועיקר. יחידות צבא ארה"ב נעות לגבול מקסיקו לתמוך במשמר הגבול, ואלפי המסתננים ישוכנו באוהלים צבאיים בתקופת הטיפול. קשה לראות כיצד יזכו במקלט, במיוחד אחרי שכבר סירבו לקבל מקלט שהוצע להם במקסיקו... הסיכוי לניצחון הרפובליקנים נובע מאיום הקראוון על יציבות הדמוגרפיה בארה"ב כתוצאה מפוטנציאל הצלחתו. זה לבדו יעיר מרבצם את מירב הבייס הרפובליקני ורובדים שלמים מהבלתי תלויים – להצבעה בעד מתנגדי ההגירה הבלתי חוקית. יתרה מזו, הצלחה במניעת מקלט מדיני לרוב מכריע של המסתננים ושילוחם הביתה יעביר מסר צונן למבקשי המקלט הבאים שיעדיפו לחסוך מעצמם את הטירחה.

ספיחי פרשת אישרורו של קבאנו לעליון נעלמו בקול דממה דקה – ללא דמיון להופעתם בקול תרועה גדולה, כאשר קבאנו השופט העליון החדש יושב על מושבו ועיסוקיו רבי חשיבות. ללא ניד עפעף, הדמוקרטים "הפמיניסטים" חמורי הסבר ושוחרי זכויות הנשים, זרקו לכלבים את ד"ר קריסטין בלייזי פורד, את גב' סוואטניק ועוד מתלוננות – שזכו רק לפני מיספר שבועות לחמלה נוגעת לב משודרת בפריים-טיים מחוף לחוף. את מי זה בכלל מעניין היום סיבלן הנוגע-לבבות. אבל תרומה חיובית יש בידו של טראמפ לממש. הוא יזכיר למאות האלפים שיבואו לראותו במהלך הבליץ המתוכנן – שכל הסנטורים הדמוקרטים הצביעו נגד קבאנו, בין היתר עבור זכותן של המתלוננות, העשוקות-זכויות, להגנה בפני מטרידי-מין אכזריים כשלפתע אין ביכולתם של הסנטורים המכובדים היכולת אפילו לאיית את שמן. כה חבל שהסנטורים הדמוקרטים המכובדים שהובילו את המסע המביש, שנבלם על חודו של קול, היו יהודים (פיינשטיין ושומר). מי יודע מתי ואם זה יתנקם בהם או בקהילות היהודיות במקום מושבן.

אנטישמיות מדממת  בפיטסבורג

כששב מארק טווין מסיורו הארוך סביב העולם הוא נשאל על מקור השנאה ליהודים.

זו הקינאה, ענה, ולה שלוש סיבות:

1.  הם כתבו את הרב-מכר העולמי.

2. הם קוראים אותו בשפת אימם. כל אחד אחר נאלץ להסתפק בתרגום עלוב.

3. הם שומרים על זהותם.

כשמדובר ביהדות ארה"ב נותרה רק הסיבה הראשונה על כנה, השתיים הבאות – באופן חלקי רדוד. שפת אימם אינה עברית, בבית הכנסת הם "קוראים" בעברית את הדף מצד ימין, ומיד קוראים את התרגום "העלוב" בדף משמאל.

זהותם? זו אולי נשמרת אצל האורתודוקסים בניו יורק. מחוצה לה, שיעורי ההתבוללות גבוהים, מה שמעיד על חידלון בשמירת הזהות.

אלא שבדורותיים האחרונים נוספו סיבות נוספות לקינאה ביהודים, אעמוד בקצרה על אחת מהן. שמאפיינת באופן הדוק את פיטסבורג.

פיטסבורג נחשבה עד שנות השמונים ל"בירת הפלדה העולמית". מאז צנח ייצור הפלדה לרבע משיאו עד 2009. במהלך התקופה ראתה פיטסבורג נסיגה מרמות שיא אל גסיסתה הבלתי נמנעת של תעשייה מפוארת. כל המפעלים נשארו על מקומם נטושים ובחלודה בלתי נגמרת, מה שנתן ברבות השנים למספר סטייטס סמוכים, שסבלו מנסיגה מתונה יותר, את השם "רצועת החלודה".

מי שנותרה בחיים מהפלדה בפיטסבורג היא... קבוצת הפוטבול הנקראת Steelers "הפלדאים". שביב תקווה ניצנץ בתחילת השנה כאשר הכריז הנשיא טראמפ על מכס של 25-35 אחוז על ייבוא פלדה מתוך מגמה ברורה ומוצהרת להחזיר את ייצור הפלדה לארה"ב תוך זמן קצר יחסית. אלא שהמפעלים החלודים בבירה הקודמת יישארו חלודים. שיטות הייצור השתנו לחלוטין ואת הזינוק בייצור המודרני מבצעים כרגע בסטייטס אחרים.

קשה להמעיט בסבלה המתמשך של פיטסבורג לאורך שנים רבות. אלא שהקהילה היהודית בפיטסבורג, הגדולה יחסית  (50 אלף בשיאה מול 40 אלף היום) צלחה בשלום יחסי את התקופה המרה. העיסוק היהודי המסורתי – רופאים, עורכי דין ואנשי אקדמיה מצאו תעסוקה במוקדי העיר: בתי חולים מתקדמים, אוניברסיטה מצויינת ("קרנגי מלון". 20 פרסי נובל ועשרות פרסים יוקרתיים נוספים, יהודים רבים בין הזוכים) ורמות שירותים גבוהות.

המצב הזה מהווה הזמנה לקינאה לאורך עשורים בהם חוזה "אמריקה שנשכחה" במיגזר מתושבי העיר שממשיך להתקדם ע"פ שנות הזוהר שחמקו מעל המיגזרים האחרים.

טראמפ, שפועל נמרצות להחזרת מיליוני עובדים, לא מקבל על כך קרדיט מהקהילה היהודית המצויה במעבה המפלגה הדמוקרטית. פעילותו עבור ישראל, הפורצת גבולות היסטוריים, לא זוכה לציון חיובי כלשהו מצד הקהילה היהודית.

האם קיים כאן מיגזר כפוי טובה בעיני השכנים לקהילה, שזה עתה מצאו עבודה ביוזמתו של נשיאם?

מצב נפיץ. והנפץ אכן התפוצץ בשבת, כאשר ניאו-נאצי קיצוני נכנס לבית הכנסת הבלתי מאובטח וקטל ברובהו האוטומטי 11 מתפללים, לפני שהמשטרה המקומית השתלטה על היורה כשהוא מצליח לפצוע גם שלושה שוטרים.

עד כאן מהלך, שלמרות הטרגדיה הגדולה ניתן למצוא לו הקבלה היסטורית. לתגובת אנשי הקהילה, שדחו במפגיע את ידו המושטת להבעת השתתפות בצער של הנשיא טראמפ, כבר קשה למצוא הקבלה ובוודאי לא הצדקה. למזלה של הקהילה, היה זה הרבי, שבדקה ה-90 הזמין את הנשיא, שהגיע מלווה בשגרירנו רון דרמר והתקבל בכבוד ראוי ע"י הרבי, אלא שחסרון צאן מרעיתו בלט לצנינים.

האם יש עתיד לקהילה הזו בפיטסבורג ולקהילות דומות בערי ארה"ב. הצלחתן מתקבלת ברגשות של כפיות טובה, הדור הצעיר מתבולל, מקצתו בועט במקובל ועולה לישראל. בכך הוא מתווה את המסלול היחידי לעתידה של יהדות אמריקה.

חובב טלפז

4 בנובמבר 2018

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ט"ו. עם מי שכמעט היתה החותנת שלי

להצגת הבכורה החגיגית של  להקת הנח"ל רציתי להביא את יעל, שתדע שגם לחבר שלה יש חוש הומור ולא רק לה. אבל היא טענה שיש לה בחינות והיא לא יכולה להרשות לעצמה לבזבז זמן. היתה לי  הרגשה שהאימא השתלטנית שלה, שלא התלהבה ממני באופן מיוחד, היא הבוחשת בקדרה, ומונעת מהילדה להיפגש עימי. יעל דחתה את חשדותיי ולי לא היו לי הוכחות, עד שלא הוזמנתי לשיחה עם האם.

היה זה במוצאי השבת, קניתי בעוד מועד כרטיסים לסרט ובאתי לקחת את יעל. כדרכי הקדמתי לבוא, יעל עוד היתה במקלחת ואימא שלה הזמינה אותי למטבח לשתות אתה כוס קפה עם עוגה. במקרה שתיתי בבית לפני שיצאתי וכלל לא התאים לי לשתות שוב ועוד עם האימא, אבל היתה זו הפעם הראשונה שהיא הזמינה אותי בחביבות, שלא הייתי רגיל אליה, ולא רציתי לסרב.

הלכתי אחרי בעלת הבית למטבח בידיעה ברורה שאני עומד להלל את העוגה, ואולי אפילו לבקש פרוסה נוספת כדי לרכוש את ליבה כליל. הסוף היה שהאימא בכלל לא רצתה קפה לעצמה, היא הגישה רק לי והתנצלה שהעוגה קנויה. כשהתחלתי ללגום  בנימוס ובלי להשמיע קולות, התיישבה מולי ואמרה שהיא רוצה לדבר איתי. לא היה לי צל של מושג על מה, אבל חשבתי שאני חייב להיענות לבקשתה של מי שעתידה להיות החותנת שלי, ואמרתי בהומור של מתאבדים שכולי אוזן.       

היא לא ביזבזה זמן ובלי שום מילת גמגום אחת הסבירה לי שאני כבר בחור מבוגר שעבר את השלושים והיא מניחה שיש לי כוונות רציניות לגבי בתה, וזה בסדר מבחינתה, אבל לא עכשיו. יעל עוד ילדה, היא מגיעה עכשיו לגיל הנעורים, שזה הגיל הכי יפה בחיים וצריך לתת לה לחוות את  הגיל הזה, מה גם שאם תתחתן ולא תלך לצבא, היא  אחר כך תתחרט כל החיים. לכן מה שהיא רוצה להגיד, זה שאנחנו לא חייבים לנתק את הקשר לגמרי, אבל יהיה  נכון מצידי אם אציע לה לעשות הפסקה בחברות. להגיד לה שזה יהיה רק עד שתגמור את  הבחינות של השמינית ואחר כך נראה.

אני חייב להודות שהאימא דיברה יפה, היה הרבה הגיון בדבריה, והקשבתי לדבריה ברוב קשב. ברגע הראשון אפילו חשבתי שאם בזמן הקרוב היא לא הולכת להיות החותנת שלי, אני לא חייב לשתות את הקפה עד הסוף. אבל אחר כך אמרתי לעצמי שאסור לי לוותר,  מספיק שוויתרתי על חלי לטובת החבר שלי. הפעם אני אלחם, אבל אעשה זאת בערמומיות, כמו שנאמר בתחבולות תעשה לך מלחמה. 

גמרתי את הקפה עד הסוף, קינחתי עם מפית שתי טיפות שנאחזו בשפמי ואמרתי לאימא בלי להשפיל את עיניי, שהיא צודקת.

נדמה לי שברגע זה האימא רצתה לקום ולמזוג לעצמה קפה, אבל בכל זאת לא זזה ממקומה, כדי לשמוע איפה העוקץ, כי הרי לא יתכן שבקלות כזאת אני אוותר על הבת היפיפייה שלה. אבל אני לא השמעתי שום מילה המעלה ספק בהרצאה המלומדה של האם. להפך, הבטחתי לה שעוד הערב, אחרי הסרט, אני אגיד לבתה שחשבתי הרבה על שנינו, וכדי לבחון את מה  שאנו מרגישים זה על זה, כדאי שנעשה הפסקה.

כמובן שאהבתי את יעל ולא היתה לי כל כוונה לנתק איתה את הקשר, אבל אמרתי לעצמי שהילדה הזאת במילא משוגעת אחריי ולא תסכים בשום אופן להיכנע למשוגותיה של אימה. להפך, זה דווקא יגביר את  יצר המרדנות שלה, והיא תהיה מסוגלת לאיים עליי בהתאבדות.

עם המחשבה ההזויה הזאת לא היה אכפת לי לעשות רושם טוב על האימא ולא היה קשה לחזור ולהגיד לה שהיא צודקת. בדימיוני ראיתי  שעכשיו האימא מבינה איזה בן טוב ומתחשב היא עלולה להפסיד, ומי יודע אם ברגע זה היא לא מתחרטת על ההצעה שלה.

אני לא זוכר לאיזה סרט הלכנו, אני זוכר רק שבדרך חזרה כשהפניתי  כרגיל את הווספה לעבר חדרי, אמרה לי יעל שהיא עייפה ורוצה כבר הביתה לישון. 

אם הייתי יותר חכם, הייתי מנצל את ההזדמנות שהיא עייפה ודוחה את הנאום שלי ליום אחר, אבל  אחרי שהבטחתי למי שחשבתי שתהיה החותנת שלי, שאדבר עם בתה עוד הערב, ידעתי שאני לא מסוגל שלא לקיים. עמדנו ליד שער הגדר החיה שלפני ביתה ואחרי  חיבוק הפרידה פלטתי כלאחר יד: 

"מה דעתך שנעשה הפסקה בחברות כדי שתוכלי להתמסר יותר ללימודים?"  

אמרה: "בסדר."

אמרתי: "מה בסדר? אני מתכוון הפסקה של ממש, שכבר לא נתראה כמעט כל יום."

אמרה: "בסדר. הבנתי."

 נתנה לי נשיקה, אמרה: "לילה טוב" ועד מהרה ראיתי איך האור נדלק בחדר המדרגות.

למחרת,  לא סרתי כל היום מהטלפון. בלילה בחדרי השארתי את התריס  פתוח, אך שום ראש לא צץ בו. שלושה ימים חלפו בלי שום טלפון ושום הצצה בחלון. מי שהצילה אותי מדיכאון ביום השלישי היתה נאוה הנאמנה שחיכתה לי כרגיל בכל יום שלישי בשעה שש ליד הקיוסק מול "הבימה". 

כל אותם חודשים ארוכים, לאחר שפוטרתי מ'ארצה', המשכתי להיפגש עם נאוה כמעט כל שבוע. היה לנו סידור קבוע שבו היא מגיעה לקיוסק של "הבימה" ומחכה לי על הספסל בפינת שדרות בן ציון. אחרי שפגשה את אימי בחצר ביתנו, כשירדה עם פח האשפה, פחדה לבוא אליי בשעות האור והעדיפה שניפגש בחוץ, נלך לקולנוע לראות סרט, לא חשוב איזה, ולאחר מכן, כשמרבית האנשים ההגונים כבר לא יוצאים מביתם, נתגנב לחדרי ובשעת הבוקר תקדים לצאת כדי להגיע לעבודה שסידרה לעצמה בתל אביב.

אני מוכרח לציין שכל אותם חודשים ארוכים הסידור הזה פעל כמו שעון משומן היטב ללא אף תקלה. החשש פן יעל, או מישהו מבני משפחתי, יתפסו את שנינו על חם, מעולם לא אירע. היתה רק פעם אחת שמישהי דפקה על תריסי בעשר בלילה ואני כמעט התעלפתי. התריסים היו מוגפים,  האורות היו כבויים ואני עם נאוה  בשלב ההפסקה שבין הפעמיים שהורגלנו להם. 

האזנו בדומיה לשלושה מחזורי הקשות ולאחר מכן כשהיינו בטוחים שהמקיש האלמוני התייאש, שמעתי קול של נערה הקורא בלחש: "פוצ'ו, אתה יכול לפתוח לי?" 

שמעתי את הקול וחשתי רווחה. זו לא היתה יעל וגם לא אחותי. זו היתה יפה (שם בדוי),  נח"לאית שעזבה את הקיבוץ וחזרה להתגורר בבית הוריה, הצמוד לביתנו. היא  עצרה אותי פעם ברחוב, אמרה שקראה את שני הספרים שלי ושאלה אם יש לי עוד ספרים. אמרתי שאני כותב עוד אחד, אבל יעבור זמן עד שהוא ייצא. בפעם הבאה כשנפגשנו ברחוב, הודתה שגם היא כותבת שירים ושאלה אם היא יכולה להראות לי, אמרתי באדיבות "כן" אבל הוספתי שאני לא מבין בשירה. זה לא הפריע לה ועוד באותו שבוע, נקשה על דלתי והראתה לי מחברת שירים שלא אמרו לי דבר. כנראה שמתוך נימוס עודדתי אותה, כי אחרי שבוע באה להראות לי עוד שיר שכתבה. יש להניח שאם לא הייתי מאוהב אז ביעל, הייתי מגלה יותר יוזמה כלפיה, בייחוד אחרי שסיפרה לי שעזבה את הקיבוץ בגלל שתפסה את החבר שלה, שוכב עם החברה הכי טובה שלה. איכשהו נתתי לה להבין שאני קצת תפוס ושכבר יש לי חברה שמראה לי שירים. מאז לא ראיתיה.

אחרי שהבנתי מי היא המקישה מעל ראשי קירבתי את פי לאחד המרווחים של התריס המוגף ולחשתי:

"יפה, אני לא יכול עכשיו, אני לא לבד."                                                                          

היא הניחה לי ובימים הבאים כשנפגשנו ברחוב, ביקשה ממני סליחה, אמרה לי שרבה באותו ערב עם הוריה, ברחה מהבית וחשבה שתבקש ממני רשות לישון בחדרי על הרצפה. 

מהיכרותי את עצמי, אני מנחש שלא הייתי מניח לה לישון על הרצפה הנוקשה ומי יודע איך היו מתפתחים העניינים, אלמלא נאוה, ששמרה עליי באותו לילה ולא נתנה לאף אחת אחרת להיכנס. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.11.18

* רוח חדשה – הבשורה הגדולה של הבחירות לרשויות המקומיות באה מבית שמש. ניצחונה של עליזה בלוך, היא ניצחונה של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, על הקנאות, השנאה, הפלגנות. ניצחונה של המתינות על הקיצוניות והפנאטיות. ניצחונה של הציונות.

הצבעתם של חרדים רבים בעד אישה ובעד ציונית דתית, היא בשורה של ממש.

הלוואי שהרוח החדשה הנושבת מבית שמש, תשפיע על החברה הישראלית כולה.

* החרדים תומכים באישה להנהגה – ב-1955, בניסיון לחולל מהפך בעיר תל-אביב, שנשלטה באופן מסורתי בידי הציונים הכלליים (לימים – המפלגה הליברלית שהתמזגה בליכוד), העמידה מפא"י את השרה גולדה מאיר בראש רשימתה לעירייה. באותם ימים לא היו עדיין בחירות ישירות לראשות הערים (אלה הונהגו רק ב-1978). ואכן, הצעד עשה את שלו, ומפא"י נחלה ניצחון. גולדה מאיר אמורה היתה להיות ראש העיר.

אולם היא לא היתה ראש העיר. המפד"ל, בשיא ימי הברית ההיסטורית שלה עם מפא"י, טענה שמסיבות דתיות אישה לא יכולה להנהיג את הציבור. הם חברו לאגודת ישראל, והעבירו את תמיכתם לציונים הכלליים, שהפסידו בבחירות, ויחד הקימו קואליציה בראשות חיים לבנון.

מדובר במפד"ל, שהיום כל כך מתגעגעים למתינות שלה, בניגוד להקצנה היום, כביכול. ובכן, היום מכהנת שרה חילונית מטעם "הבית היהודי", הגלגול של המפד"ל. בחיפה, החרדים (!) התייצבו בהמוניהם בתמיכה באישה לראשות העיר. בבית שמש נבחרה אישה, נציגת הציונות הדתית, לראשות העיר בתמיכת רבים מן החרדים.

בפרספקטיבה היסטורית, אי אפשר לטעון שלא הלכנו כברת דרך משמעותית מאז.

* הזדמנות להסית – אמר ה"פרשן" רביב דרוקר בערוץ 10: "מדוע יום הבחירות הארצי והמקומי בישראל לא מאוחד? הרי זה יחסוך כסף ועלויות ויקל על הציבור. הסיבה לכך היא שבמגזר הערבי בבחירות המקומיות אחוזי ההצבעה הן 80 אחוז ואילו בציבור הכללי האחוז הוא 50 אחוז. לכן, הסיבה היא גזענות. הפחד של מפלגות הימין הוא שאם יהיו הבחירות באותו יום אזיי 80 האחוזים הללו יצביעו כבר גם לכנסת, כך שהאחוזים הללו יתורגמו ל-16, 17, 18 מנדטים לרשימה המשותפת. לכן הם רוצים לפצל."

מי ששומע את ה"פרשנות" רואה לנגד עיניו את ביבי מכנס את מועצת גדולי הגזענות לדיון חירום – איך לבלום את נהירת הערבים לקלפיות, ומגיע למסקנה שיש לפצל בין הבחירות לכנסות ולשלטון המקומי.

עד כאן הפייק "פרשנות". ומה האמת?

מקום המדינה עד בחירות 73' נהוג היה לקיים את הבחירות הארציות והמקומיות ביום אחד. ב-1975, בעת כהונת ממשלת רבין הראשונה, החליטה הכנסת ביוזמת המערך ובתמיכת הליכוד על שינוי שיטת הבחירות המוניציפליות והנהגת בחירות אישיות לראשות הרשות (חוק שהתגלגל כבר לקראת בחירות 73' אך לא הבשיל להחלטה). כחלק מן השיטה החדשה, הקדנציה המוניציפלית נקבעה לחמש שנים, ולא עוד כבעבר קדנציה בת ארבע שנים, במקביל לזו של הכנסת. מאז, הבחירות הן נפרדות, כשמועד הבחירות המוניציפליות קבוע בחוק.

האם דרוקר יודע זאת ומשקר? האם אינו יודע זאת וממציא? דבר אחד בטוח – הוא לא יחמיץ הזדמנות להסית, לחרחר מדנים בחברה, להעליל עלילות על המדינה ולגלגל בהנאה על לשונו את מילת הקסם "גזענות".

* לא יהלך אימים – ברכות לצ'יקו אדרי, למינויו כמפכ"ל המשטרה. אני סמוך ובטוח, שהשנתיים שנתניהו השקיע במסע הסתה ושיימינג נגד המפכ"ל היוצא, לא יהלכו אימים על המפכ"ל החדש. הוא ימשיך את דרך קודמו – נאמנות למדינה, לחוק ולאינטרס הציבורי ולא נאמנות אישית לבוס הגדול, בניגוד לאינטרס הציבורי. אני סמוך ובטוח שבדיוק כך היו נוהגים שני המועמדים האחרים, אילו נבחרו.

אני מקווה שהוא ילמד גם משגיאותיו של אלשייך, יהיה זהיר יותר בהתבטאויותיו הפומביות ולא יספק תחמושת לחורשי רעתו, שהם חורשי רעת שלטון החוק בישראל.

אדרי לבטח מודע לכך, שאם הממשלה תדבק במדיניות ההכלה וההבלגה על הטרור החקלאי, מתוך פחד מפני אינתיפאדה של ערביי ישראל, "סביבתו של" תפיץ בציבור שמועות על המחדל וחוסר האונים שלו ועל היותו מפכ"ל כושל, שבמקום להילחם בפשיעה הוא עסוק בתפירת תיקים נגד ראש הממשלה.

* נגד תרבות כסת"חית – עם ההודעה על מינויו של צ'יקו אדרי למפכ"ל, נשמע קול מחאה נגד המינוי, כיוון שאדרי היה מפקד מחוז ירושלים בזמן רצח שירה בנקי, ואף קיבל הערה פיקודית על תפקוד המחוז באירוע. ביקורת דומה נמתחה על מינויו של אביב כוכבי לרמטכ"ל, בשל העובדה שגלעד שליט נחטף בגזרה שתחת פיקודו כמפקד אוגדת עזה.

מדובר באנשים שפעלו בצבא או במשטרה עשרות שנים, קיבלו אינספור החלטות ולבטח עשו טעויות. בתפקידים כאלה, לשגיאות יש מחיר בחיי אדם. ואף על פי כן, אין אדם שאינו שוגה. וכאשר שוקלים קידומו של קצין או מינויו לתפקיד, יש להתייחס למכלול פועלו, ולא לכישלון בודד. תרבות של עריפת ראשים אינה תרבות של ארגון לומד ואינה תרבות של נטילת אחריות. נהפוך הוא, זו תרבות שעלולה להוביל לבריחה מאחריות, לפחד לקבל החלטות ולכסת"ח.

הדחה, מניעת קידום או אי מינוי אינם צריכים להיות ענישה על שגיאה בעבר, אלא הערכה על תפקוד בעתיד. כלומר, אם הכשל המדובר מצטייר כבעיה בצורת החשיבה, ביכולת התפקוד תחת לחץ, בהתאמה לתפקיד – עליה להוביל להדחה (או להפנייה לתפקיד שדרישותיו שונות). קצין שהוכיח את עצמו בתפקידיו ובתפקודו באתגרים שניצבו בפניו וכשל במקרה נקודתי, גם אם מחיר הכישלון הוא בחיי אדם – הכישלון אינו מוחק את הצלחותיו, ויש למדוד את מכלול עברו. הוא האיש שיידע יותר מכל אחד אחר ללמוד מטעויותיו ולהפיק מהם את הלקחים.

* אלמלא מסר את המידע – תסריט. לידי אלשייך היה מגיע המידע על המועמדים למפכ"לות, והוא לא היה מעביר אותם לבדיקת היועמ"ש.

למחרת הנושא היה מודלף, וכל אלה שהעילה להתנפל עליו היתה שהעביר את המידע – היו מתנפלים עליו בעילה שהסתיר מידע חיוני ערב המינוי.

למה הם עושים זאת? אלשייך כבר לא מעניין אותם. המטרה שלהם היא להלך אימים על מחליפו.

* הפרוטוקולים של זקני החקלאות – "הארץ" הציג השבוע תאוריית קונספירציה מטורפת, מעין "הפרוטוקולים של זקני החקלאות", המכחישה את הטרור החקלאי, וטוענת שמדובר בהמצאה של החקלאים רודפי הבצע, כדי לקבל כסף מן המדינה וחברות הביטוח. רק תחליף את המילה "חקלאים" ביהודים, וזה ישמע כל כך מוכר.

* ועוד "מחקר" – ברוח "אישתון" [כתב "הארץ", ליאור קופולוביץ] ו"הארץ" – אכתוב "מחקר" לפיו אין באמת הצתות בגבול עזה, אלא זאת המצאה של יישובי העוטף כדי לקבל פיצויים.

* חשופים בשטח – בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", מופיעה כתבה גדולה על הטרור החקלאי, שכותרתה: "חשופים בשטח." הכתבה הוכנה ונכתבה טרם תחילת קמפיין הפרוטוקולים של זקני החקלאות, אותו "תחקיר" קונספירטיבי של "הארץ", לפיו אין טרור חקלאי, אלא זו בדייה של החקלאים שנועדה לסחוט פיצויים מהמדינה.

לצערי, הכתבה לא עלתה עדין לרשת. אני מקווה שהיא תעלה וכמובן שאעלה אותה. אציג כאן מספר נתונים מהתקופה האחרונה: הצתת המשרד של חברת ג"ג (גליל גולן) – חברת בת של החברה לפיתוח הגליל, המעבדת קרקעות ומגדלת בקיבוצי הגליל והגולן, באגמון החולה.

כעבור זמן קצר הצתת קומביין, טרקטור ושתי מזרעות באותו מתחם.

הצתת קומביין ומקצרה בכניסה לקיבוץ אשדות יעקב.

הצתת בית האריזה רפקור בראש פינה – שלוש פעמים.

הצתת בית האריזה פלסגד ליד קיבוץ גדות.

הצתת בית האריזה ביסוד המעלה.

הטבעת טרקטורים כבדים של הקיבוצים סאסא ויראון במאגר קולחין ליד צומת גומא.

עקירת מטע אבוקדו שרק ניטע בקיבוץ רוחמה.

חיתוך שיטתי של כל הרשתות שעטפו את בלות הכותנה בשטחי קיבוץ נען.

הצתת שני קומביינים של קיבוצים בנגב.

ואולי המשפט המשמעותי ביותר: "והרשימה עוד ארוכה." כתבה זו התמקדה בקיבוצים, אך המושבים סובלים מאותו טרור.

הצטערתי לקרוא גם בכתבה הזאת את ההשלמה עם רמת טרור חקלאי מסוימת, באמצעות הפרדה בין הטרור החקלאי ל"פשיעה חקלאית 'רגילה'... שכללה גניבת תוצרת חקלאית או בקר ולפעמים גם טרקטורים" ובנגב – "הדרום והנגב סובלים כל הזמן מגניבות של טרקטורים חומרי הדברה, תוצרת חקלאית וציוד השקיה," כאילו זו תופעת טבע שיש להשלים אתה.

עוד שתי תופעות שעלו מהכתבה, הן הציניות של חברות הביטוח, שמצד אחד משיתות סכומי עתק למיגון ולביטוח הכלים החקלאיים, עד כדי הפיכת הביטוח לבלתי אפשרי, בוודאי לחקלאים פרטיים אך גם לקיבוצים, ומצד שני, הערמת קשיים וסבכים בירוקרטיים כמו הימנעות כלשהי מתשלום אם החקלאי לא יוכיח שהנזק נגרם בזדון. וגם כשאין ספק שהוא נגרם בזדון, לכאורה אין הוכחה לכך. כתוצאה מכך "החקלאים התייאשו מהגשת תלונות על פשיעה חקלאית, והמשטרה מדווחת שיש ירידה בפשיעה בשנה האחרונה."

זו בראש ובראשונה אוזלת יד של הממשלה.

* אנטישמיות שחור אדום ירוק – אחת התופעות הקשות בחברה הישראלית, אם לא הקשה שבהן, היא המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות מחנאית; ראיית המחנה או ה"שבט" כגורם העליון אליו האנשים נאמנים, ואליו הם מפנים את האכפתיות שלהם. אחת התוצאות של התופעה, היא ההיגררות של "המחנה" אחרי הקיצונים בתוכו, שעוברים מן השוליים למרכז.

תופעה נלווית לזו, חמורה במיוחד, היא סולידריות-על, עם "המחנה הגלובלי". כלומר עם השמאל או הימין הבינלאומי, וגם כאן התופעה מלווה בהיגררות אחרי הקיצונים שבהם.

אני קורא אנשי ימין ישראלים שהם ממש חלק מאיזה אינטרנציונל ימני, עד כדי תמיכה במפלצת הגזענית האנטישמית מכחישת השואה לה-פן, ואנשי שמאל ישראלים שהם חלק מאיזה אינטרנציונל שמאלני, עד כדי תמיכה בצורר היהודים מנהיג הלייבור קורבין ובמטיף האנטישמי החמור ביותר לאחר מלחמת העולם השניה – רוג'ר ווטרס. ה"אנחנו" שלהם הוא יותר עם לה-פן / קורבין, מאשר עם יריביהם האידיאולוגים בישראל.

זה דבר נורא ואיום. הוא בא לידי ביטוי גם בהתייחסותם לאותה אנטישמיות – הם לוחמים גדולים באנטישמיות, כל עוד היא מהמחנה האחר ומכבסים ומייפים את האנטישמיות כאשר היא מן המחנה הנכון.

אבל האנטישמיות היא אותה אנטישמיות – אותה מחלה נוראית שכל אדם הגון חייב להילחם בה. זו אותה אנטישמיות, המתפצלת לצבעי השחור (הימין הרדיקלי הנאו-נאצי) האדום (השמאל הרדיקלי האנטישמי) והירוק (האסלאם הרדיקלי האנטישמי). מלחמה לנו באנטישמיות על שלושת צבעיה.

השמאל הרדיקלי ממקד את האנטישמיות שלו במלחמה נגד הביטוי הקולקטיבי של היהודים – המדינה היהודית. הוא מציג את עצמו "רק" כ"אנטי ישראלי" וכ"אנטי ציוני". הימין הרדיקלי מתייחס לעתים לישראל כ"אויבה של אוייבי" בשעה שהוא ממקד את גזענותו במוסלמים, וכך הוא מסווה את האנטישמיות שלו ב"פרו-ישראליות", כביכול. עלינו לחשוף את השקרים האלה, ולא להיות אידיוטים שימושיים שלהם.

אלה בינינו שמתחברים לאחד משני סוגי האנטישמיות הארורים, שכחו מה זה להיות יהודים ומכרו את נשמתם לשטן.

* אנטיציונות = אנטישמיות – הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. מהותה – שכמו כל העמים, גם העם היהודי הוא בעל זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונות בארצו. מי שמתנגד לציונות, הוא מי שחושב שהזכות הטבעית הזאת קיימת לכל עם ועם חוץ מעם אחד, העם היהודי. לכן, כל אנטי ציוני הוא אנטישמי גזען. יש כאלה, שכדי להצדיק את הסתירה הבלתי ניתנת לגישור בין הלהג הליברלי שלהם, המכיר בזכות ההגדרה העצמית, לבין שלילת זכות זאת רק מן היהודי, פשוט מכחישים את קיומו של העם היהודי. ההכחשה הזאת, אף היא גזענות ואנטישמיות מובהקת.

* ננעץ את רמחינו – "ננעץ את רמחינו בחזותיהם [של האויבים]... ונראה את דמם שנשפך ואת ראשיהם הערופים." המשפט הזה מוכר לכם מאיזשהו מקום? לא? לא יכול להיות. הרי זה משפט שלקוח מתוך ההמנון הלאומי שלנו, "התקווה". הרי כל ילד ישראלי גדל על המשפט הזה, לא? לא ידעתם? הרי זה השיר שנוגן, אוי לחרפה, בשני טקסים באליפות הג'ודו באיחוד האמירויות...

ה"ציטוט" הזה, כביכול מתוך "התקווה", לקוח ממאמרו של אחד ממנהיגי מפלגתו המתונה של אבו-מאזן, פת"ח. מופק מטר, חבר במועצה המהפכנית של פת"ח ובעל טור ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, ציטוט כביכול מן "התקווה", במאמר בו תקף את איחוד האמירויות וקטאר על אירוח נבחרות הג'ודו והתעמלות המכשירים הישראליות בארצותיהם.

הנה קטע מתוך המאמר, כפי שתורגם באתר ממר"י: "לאחינו, הקהל באצטדיונים [בהם מתקיימות] אליפות העולם בג'ודו ובהתעמלות [מכשירים], [אציג] את מילות ההמנון הקולוניאליסטי הכובש הגזען הטרוריסט הישראלי שאתם מקשיבים לו בלא לעשות דבר. אתם מקשיבים למוסיקה שלו לנוכח החיוך הרחב ביותר על פניה של הקיצונית מירי רגב, שרת התרבות והנוער [כך במקור] במדינה שפועלת להחריב את התרבות  של הנוער בפלסטין... ייתכן שתשמעו חלק [מהישראלים], שביניהם חיילים שרצחו ילדים וצעירים פלסטינים, חוזרים [ושרים] את [המילים] הבאות באוזניכם, ויתכן שתייחלו שאוזניכם תחרשנה בטרם מילים אלה יגיעו אליהן. אתם תשמעו מהם המילים הבאות [כל השלוש נקודות (...) הן במאמר המקורי]:

"'כל עוד בלב פנימה נפש יהודי... השואפת קדימה, אל המזרח תקוותנו לא נעשתה ... חלום בן אלף שנים על אדמתנו... ארץ ציון וירושלים... שירעד [כל] מי שהוא אויבו... שירעדו כל תושבי כנען, שירעדו תושבי בבל, שהשמיים שלהם יהיו אפופים בפחד ובאימה כאשר ננעץ את רמחינו בחזותיהם... ונראה את דמם שנשפך ואת ראשיהם הערופים...  או אז עמו הנבחר של האל [יגיע] לאשר רצה האל.'

"התבשרו, אחינו [הערבים], שכן 'דאעש היהודי' הגיע לארצותיכם אך [הפעם] עם דגלו הכחול, בזמן שאתם תיהנו מ[ההמנון ובו תיאורי] הרמחים הנעוצים בחזותיהם של בני כנען ו[מתיאורי] הראשים הערופים!"

כך, ההנהגה הפלשתינאית זורעת שנאת נצח לישראל וליהודים.

* סיפור אחר – עונג שבת שלנו היה צפייה בסרט הנפלא של אבי נשר "סיפור אחר". העלילה והמשחק ממש משובחים. שילוב של דרמה ומתח עם הומור, והרבה חומר למחשבה על משפחה, על היכולת או אי היכולת לקבל את בחירות הילדים שלנו, על מה שבין שפיות ואי שפיות ועל הסוגיה של "האמת והשלום", כלומר האם ומתי מותר לשקר. הדמויות אינן דיכוטומיות, וניתן להזדהות עם הדמויות כאשר הן משני צדי המתרס. ויותר לא ארחיב, לבל אחטא בקלקלן (ספוילר). מומלץ ביותר!

* שופופוביה – למי מאיתנו אין איזו הפרעה? שלי היא שׁוֹפּוֹפוֹבְּיה. אני חוטף חררה מחנויות (מלבד חנויות ספרים) ומקניות. כשאני נכנס לחנות אני מתחילָ להזיע, ואחרי חמש דקות להפריש קצף. והגרוע מכל – חנויות בגדים.

הבעייה היא שאשתי מסרבת לקנות לי בגדים במעמד צד אחד. אז כשאין ברירה ואני חייב, היא לוקחת אותי, ובחנות אנו כמו אימא וילד קטן. "יש לך בשבילו... ?" – בקיצור – פדיחה, לא? אז זהו, שכנראה לא. לפי תגובת המוכר, נראה לי שהם רגילים לזה. אז אולי זה נורמלי?

* ביד הלשון: אבן הראשה – החדשות החמות של הבחירות המוניציפליות, הן בחירתן של עינת קאליש רותם ושל עליזה בלוך לראשות הערים חיפה ובית שמש (בהתאמה). טוב שיותר ויותר נשים מצטרפות למעגל ההנהגה, וגם אני תומך באישה, מיכל רייקין, לראשות המועצה האזורית גולן (יש אצלנו סיבוב שני).

יש לי רק בעייה אחת. כעת נשמע יותר ויותר את הפיגוע הלשוני בחסות האקדמיה ללשון – "ראשת". ההחלטה של האקדמיה להתיר את השימוש במילה "ראשה" היתה החלטה פופוליסטית, לעוות את השפה למען אג'נדה פוליטית.

אנו אומרים מנהיגה, נשיאה, מלכה, קיסרית, שופטת, רבה, אלופה, קצינה, מנהלת, נגידה, שרה, ובראשי תיבות – מנכ"לית, מפכ"לית ורמטכ"לית.

אבל "ראש" אינו צורת הזכר של תפקיד, אלא איבר בגוף, שאין לו צורת נקבה, כפי שאין צורת זכר לבטן או לרגל. ראש הממשלה הוא האיש העומד בראש הממשלה, או האישה העומדת בראש הממשלה. הרי היא אינה עומדת בראשת הממשלה.

אדרבא, אם האקדמיה רוצה לתת ביטוי לשוני לאישה העומדת בראש הממשלה, האופוזיציה או העיר, שתאתגר את עצמה ותמציא מילים חדשות לתפקידים הללו, ולא תְּפגֵעַ בעברית.

פעמים רבות כתבתי על כך, ותמיד צץ איזה חכמולוג שבתגובה לטענתי שאין בעברית חיה כזאת "ראשה" (להבדיל מראשן), "הוכיח" לי שאנו אומרים "אבן הראשה".

אבל היא הנותנת. הראשה אינה שם עצם, אלא תואר של עצם ממין נקבה – אבן. כפי שאנו אומרים הדרך הראשית (אגב, דרך ניתן לומר גם בלשון זכר).

אבן הָרֹאשָׁה היא החוליה העליונה בקשת שנבנתה באופן מסורתי. האבן הראשה היא האבן האחרונה המונחת בראש הקשת, והיא המייצבת אותה.

אורי הייטנר

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

משה גרנות

אם תרצו זאת אגדה

על ספרו של בן-ציון יהושע

"סימורג – ציפור האש"

 צביון 2018, 432 עמ'

אנסה להצדיק את הכותרת לרשימה זאת, אבל קודם צריך להביא בפני הקורא את סיפור המעשה בקיצור נמרץ כדי שיובן במה מדובר: בעיר הראת שבאפגניסטן, בראשית המאה ה-20, נולד אלישע-חי, בן לאב שנרצח באכזריות על ידי שודדים מוסלמים, כשאלישע-חי היה עדיין בבטן אימו. האלמנה חנה, היא אם לנוריאל, פנינה ובלור, ועתה גם של אלישע-חי הנושא את שמו של אביו המת.

הספר מתאר את ההוויה הנחשלת והאכזרית, שבה חיה הקהילה היהודית. בקהילה הזאת משיאים ילדות בנות שלוש-עשרה, ועד גיל שבע-עשרה הן מספיקות ללדת ארבע פעמים. המשפחה מחליטה עם מי תינשא הילדה (במקרה שלנו בלור הילדה היפה בת השתים-עשרה, מיועדת לשמעון, קצב גס רוח ודוחה, בן חמישים, אב לילדים רבים וסב לנכדים). במסגרת המקובל בקהילה הזאת, האב אלישע, לפני שנרצח, קבע שהבן שייוולד יישא לאישה את בת של חברו, שגם היא עדיין בבטן אימה. אלישע-חי שלנו כפוי לשאת לאישה את זילפה, ממנה הוא ממש סולד. בליל החתונה, הוא איננו נוגע בה, יוצא אל בית הקברות, ומוציא את עצמות אביו מהקבר בכוונה להביא אותם לקבורה בארץ ישראל.

שנתיים הוא חווה חיי עבדות תחת שלטונו של מנהיג שיירות קשוח ואכזר, שמביא אותו בסופו של דבר לחיפה. הוא מצליח לקבל הלוואה של 50 לירות מנדטוריות מאליס, אלמנה נוצרייה המקווה ללדת ממנו ילד, כי חשבה אותו לנוצרי (הוא הציג עצמו בשם כריסטוס). בכסף, זה הוא מקיים את נדרו לקבור את עצמות אביו בהר הזיתים. הוא חוזר חסר כול לחיפה, וזוג סוציאליסטים מסדרים לו עבודה כסוור בנמל, בתנאי שיהיה חבר הסתדרות. הוא מתקדם בעבודה, הופך להיות מנופאי, וברבות הימים, באמצעים לא כשרים, הוא צובר הון. הוא פותח משרד של עמילות מכס וחלפנות כספים במושבה הגרמנית שבחיפה. אישה יהודייה עשירה מאוד, פראו טרודה פיש, שעלתה מגרמניה, מגיעה אליו להחליף זהב במטבע מנדטורי, ואלישע-חי, שבינתיים ניכס לעצמו (גם באופן רשמי) את הכינוי ליאון פוקס, מחזר אחריה, ומצליח להפוך אותה לבת זוג, ואם לשני תאומים, הגם שהוא נמנע מלהציע לה נישואין.

ליאון פוקס משתמש בכספה הרב, בונה ארמון בכרמל, ורוכש נכסים רבים, כשהוא רושם את כולם על שמו. יש לו קשרים בפקידות הגבוהה של המנדט הבריטי, כולל הנציב העליון בעצמו, ויוצר גם קשרים עם האצ"ל והלח"י. הוא מקבל ידיעות מהזונות בנמל, ומשמש מודיע לשני הצדדים – גם למחתרות, וגם לאנגלים. הוא קונה קרקעות מפלחים ערבים החייבים כספים לנושים, ומוכר להתיישבות היהודית, ובעקבות כך הוא מכנה את עצמו "חנקין המזרחי". אלא שלא לעולם חוסן: טרודה מקימה שערורייה כאשר היא תופסת אותו מתעלס עם הנני של ילדיהם, וממש יוצאת מדעתה כאשר היא נוכחת שמשפחתו (שלושים איש, אישה וטף) מגיעה מאפגניסטן לאחר 25 שנים של פירוד, ומתנחלת בארמון שלהם. הוא מואשם על ידי הבריטים שהביא לארץ עולים בלתי לגאליים, ועובר חקירות ומעצר; לכך מצטרפת מחתרת ההגנה, שסוחטת אותו כספית, תוך איום שיגלו את נאפופיו עם נשות הפקידות הבריטית, וכן לחשוף את העלמות המס שלו. בסופו של דבר, הוא מתרושש לגמרי.

צריך לציין שהסקירה שערכתי לעיל חוטאת בתמציותה לעלילת הספר שהיא באמת מסועפת, מלאת מהפכים והפתעות, ועל הרוב מרתקת מאוד.

ועתה להצדקת נוסח הכותרת:

מסתבר שאלישע-חי, שעד כמעט גיל בר-מצווה כונה "ערל" (עמ' 87-86), כי לא הצליח ללמוד לקרוא, עם התעשרותו המהירה (על כך בהמשך), הוא נעשה משכיל במידה כזאת שאפשר רק לקנא – מדבר דארית-פרסית, ערבית, עברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית (עמ' 232, 267). דארית היא אמנם שפת ארץ הולדתו, וערבית יכול היה ללמוד מהסוחרים שעמם רכב בשיירות במשך שנתיים. גם אנגלית אפשר להניח שלמד בהיותו בקורס מנופאים באנגליה, אבל גרמנית וצרפתית?! בפגישה בפנסיון של הגרמנייה ברטה בירושלים הוא מדבר איתה גרמנית רהוטה, והוא גם מספיד את טרודה בגרמנית (עמ' 408) – סביר? ממש לא! המחבר חש, כנראה שהגזים, והוא מזכיר שטרודה מתקנת לו את השגיאות בגרמנית ובאנגלית (עמ' 285).

מסתבר שאלישע-חי סיגל לעצמו יש מאין השכלה חובקת עולם – הוא מכיר את כל המלחינים הקלאסיים (עמ' 240), מצטט את ד'יזראלי (עמ' 259), את אלברט איינשטיין (עמ' 268), מכיר לפרטיה את פרשת רצח דה-האן (עמ' 269), מצטט את עומר כייאם (עמ' 310), את סיפורו של עז-א-דין אלקאסם והסולטאן עבד אל-חמיד (עמ' 341), מצטט את נפוליאון (עמ' 343), הוא שר אריה מ"כרמן" של ביזה (עמ' 354), מצטט את לנין ואת בוקצ'יו (עמ' 360).

מסתבר שהשכלה חובקת עולם היא מנת חלקם גם של שאר הגיבורים: המורה בנימין, שהפך לרב של ישיבת "רזין דרזין", ושמו החדש הוא ר' מנשה בר נסים הכהן, מדבר באנגלית אוקספורדית (עמ' 278 ואילך); טרודה קראה ביוונית את אפלטון ואריסטו, קראה בלטינית את קיקרו וּורגיליוס, בגרמנית את גטה והיינה (אותו היא ממש מצטטת – עמ' 302), את שקספיר באנגלית, את בלזק, פלובר וזולא בצרפתית, וניסתה את כוחה גם לגבי סרוונטס בספרדית (עמ' 285); אווליה, הנני של התאומים, מצטטת את דקרט בלטינית ובצרפתית, את "חלום ליל קיץ" ואת "רומיאו ויוליה" באנגלית (עמ' 310); פרנץ-יוזף ואליס-חנה, התאומים של אלישע וטרודה, יודעים לשיר שירים טירוליים כי הרי היו שם בטיול (עמ' 396; מתי זה התאפשר? הרי האירוע המסופר כאן מתרחש לאחר האנשלוס, ערב מלחמת העולם השנייה!), פרנץ-יוזף הפעוט מצטט גם הוא את רנה דקרט (עמ' 321).

בכך לא מתמצים האירועים האגדיים של אלישע ומשפחתו – בטיול שהוא עורך עם טרודה ביפו, תל-אביב וירושלים הם פוגשים בזה אחר זה את הרב עוזיאל והרב קוק, את יוסף אליהו שלוש, את ש' בן-ציון שלוב זרוע עם בנו נחום, את י"ח רבניצקי, את דיזנגוף על הסוס, את ברכה צפירה ואסתר גמליאלית ששרות את נחום ורדי, משה וילנסקי, מרדכי  זעירא, אלכסנדר פן, לוין קיפניס. ולא רק זאת, ליאון נזכר שלפני שח"נ ביאליק יצא לניתוח בחו"ל, הוא עצמו נהג להגיע ל"אוהל שם" לעונג שבת בתל-אביב (עמ' 248-245, 252); ואם לא די בכך, כשליאון וטרודה מבקרים בפנסיון הייקי של ברטה בירושלים – הם פוגשים את מרטין בובר ואת תלמה ילין  (עמ' 265).

בכך לא מסתיימים הפלאים האגדיים שבסיפור המעשה: אלישע-חי שמגיע לחיפה רעב ללחם, שנאלץ לגנוב מסלי הגבירות שהוא נושא עבורן על גבו, הופך במהירות הברק למיליונר – הוא עולה במהירות מדרגת סוור לדרגת מנופאי, מנהל עבודה, עמיל מכס. עם הידע שרכש בעבודתו בנמל הוא מצליח לבצע קומבינות (למשל, קידום פירוק אונייה תמורת שוחד, קנייה באפס כסף סחורה מוחרמת, ומכירתה ברווח וכד') שמעשירות אותו בצורה מופלגת, והופכות אותו למיליונר. הוא קונה ארמון על הכרמל, המאובזר בשכיות חמדה מכל העולם, כולל שתי בריכות שחייה (בהמשך נאמר שאת הארמון קנה מכספה של טרודה, שמגיעה ארצה זמן רב אחרי ההתעשרות המהירה של אלישע-חי; ראו עמ' 286). הוא קונה מגרשים מפלחים ערבים ומוכר לישוב העברי, בונה אינספור בתים, רוכש אינספור חנויות, מפקיד הון בבנקים בארץ ובחו"ל. עושרו הוא מופלג כל כך עד כי הוא זומם לקנות את הכרמל כולו ולרשום בטאבו על שמו (עמ' 229-220). מין התעשרות פלאית כזאת ובמהירות מטאורית – מתאפשרת, לדעתי, רק באגדות.

וכן, למחבר יש חשבון פתוח עם הסוציאליזם שרווח בראשית המאה העשרים ביישוב בארץ, שבלעדיו באמת לא היו נוסדים מאות הקיבוצים והמושבים, מקומות לידתו של כוח המגן בארץ. נציגי הסוציאליזם בספר שלנו הם יוסיפון ופאפו, המתוארים כקריקטורות ממש (הם מופיעים בנשף גאלה במכנסיים קצרים, חולצה כחולה ושרוך אדום...): הם עסקנים פוליטיים שלא עבדו מעולם, חסידים שוטים של רוסיה הסובייטית וסטלין (ממש לא! חסידי רוסיה וסטלין היו נושאי שרוך לבן, ולא שרוך אדום, ובן-גוריון, לא רק שלא היה בולשביק, הוא היה סוציאל-דמוקרט עם הכוונה פוליטית כלפי המערב). השניים נהנים מארוחות הפאר אצל אלישע-חי – הוא ליאון פוקס, אבל תוך כדי בליסה, הם מתגרים ב"הקפיטליסט", ולימים סוחטים אותו ומאיימים על חייו. יוסיפון ופאפו הם גם גזענים ומכנים אותו בשיחה שביניהם – "פרענק פארעך" (עמ' 293-292, 307-306; ראו גם הכינוי "שווארצע חיה" בעמ' 330). זכותו של המחבר לחשוב כך, אבל כיוון שהדברים חוטאים לאמת, הם גם גרמו לכך שהדמויות פלקאטיות, ולא ממש משכנעות.

למחבר יש נטייה לגלוש מלוז העלילה לפיסות מידע שבדוחק אפשר לומר שהן נחוצות. אביא בעניין הזה דוגמאות בודדות: פנינה רודפת אחרי אחותה בלור שבורחת ביום חתונתה. למרות שהיא רצה חסרת נשימה, היא יודעת לפרט בדיוק את כל מראות ברחובות ובשוק שבהם היא עברה (עמ' 111). טרודה מחליטה להתוודות בפני ליאון פוקס על פרשה עלומה בחייה, כאשר בהיותה באימון ספורטיבי, היתה לה פרשה מסעירה עם ספורטאי נוצרי, ונכנסה ממנו להריון. היא מתארת את התשוקה הסוערת שדבקה בשניהם, אבל אינה שוכחת לתאר בפרוטרוט את הפלורה והפאונה ביער בו התרחש האירוע... (עמ' 370 ואילך). בכל הזדמנות מבליט המחבר, אם צריך ואם לא, את הידע שלו בפלורה ובפאונה של המקומות המוזכרים, ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלהם וכד' (לדוגמה – עמ' 13-12, 72-71).

המחבר חש חובה לתאר בפרוטרוט, ובשמות המקוריים, את כל המאכלים והמשקאות שהגיבורים אוכלים ושותים. הפירוט הזה מופיע עשרות פעמים בספר, ובאמת אינני יודע לשם מה זה נחוץ (ראו עמ' 10, 83, 84, 160, 209, 238, 241, 265, 276, 309, 315, 396, 418, רשימה חלקית).

עד כה פירטתי את הסתייגויותיי מהדרך שבחר המחבר לעצב את הרומן שלו, אבל באמת צריך להודות שהרומן ניחן בסגולות לא מבוטלות. החלק הראשון של הרומן המתאר את החיים בעיר הראת שבאפגניסטן, שבה קהילה קטנה של יהודים צריכה להתמודד עם סביבה מוסלמית אכזרית ועוינת. התיאורים הקשים מעוררים את השאלה איך הצליחו אחינו במקומות הקשים האלה להחזיק מעמד ולדבוק באמונתם. מפקד המשטרה בהראת הוא גם קטגור, גם שופט וגם תליין שתולה אנשים בלב חוצות, כורת ראשים, או יד ורגל – לעבריינים, וכל זה לעיני הציבור שבא לחזות במחזה המזעזע. לפי הנוהג, אֵם הנרצח (במקרה זה – אימו של אלישע, ששודדים עינו ורצחו אותו – על כך בהמשך), רשאית לנקר לרוצח את העיניים ולדקור אותו בפגיון חלוד. בעצתו של הווקיל חג'י אליהו מירזא (על דמותו בהמשך), היא נמנעת מהנקמה המזעזעת הזאת כדי לא לתת עילה למוסלמים לערוך פוגרום ביהודים. איש שרצח את אחותו ואת אהוב ליבה בקילשון, לא רק שאיננו נתבע לדין, אלא אף מקבל מטבע זהב כגמול על מעשהו (עמ' 165). בעולם הזה של מרכז אסיה קיימת תופעה של חטיפת אנשים לשם מכירה כעבדים וכשפחות מין (עמ' 183). המצב המבהיל הזה הולך ונעשה מוטרף לחלוטין במרד של צ'ה סקאב בשאה האפגני, מרד שמחזיר לאפגניסטן את האיסלאם "האמיתי": הורסים בתי ראינוע, שורפים מכוניות המעיזות לנסוע בלי סוסים, הורסים בתי ספר (עמ' 167-166).

  מסתבר שהיהודים הפנימו את האכזריות והנחשלות של הסביבה: לידת בת נחשבת לאסון, ומוטב שהאם והבת ימותו בלידה (מסתבר שליאון פוקס המודרני לא נגמל מאמונות תפלות, ומהעדפת בנים על בנות, ראו עמ' 297); הקהילה מאמינה בשדים ורוחות, ובמקבץ אדיר של אמונות תפלות (עמ' 55-53); החינוך (לבנים בלבד, הבנות אנאלפביתיות) מושתת על הצלפות ופאלאקות, כשבניהם של העשירים חסינים ממכות עקב שוחד שהוריהם משלמים למלמד ולח'ליפה (הוא העוזר; ראו עמ' 55-53); את הבנות משיאים בכפייה מיד עם קבלת המחזור, לפעמים משיאים ילדה בת שתים-עשרה לסבא לנכדים (עמ' 98; 102). בשל אמונה תפלה מורטים את שיער הכלה האומללה במצח, ושמים במקום השיער דיסקית מוזהבת. חובה להראות ברבים את הסדין המוכתם בדם לאחר ליל הכלולות.

ומדהימה היא העובדה שבמקום שתהיה סולידריות של נשים מדוכאות, העטויות בבורקה ובצ'אדור מכף רגל ועד ראש, הן דווקא ממררות את חייהן של הנשים הנמצאות בדרגה נמוכה יותר: ג'ובר, חמותה של חנה (אימן של נוריאל, פנינה, בלור ואלישע-חי) ממררת את חייה של כלתה, ודורשת שתיענש ואף תוכה על-ידי בעלה; הבנות הגדולות של שמעון הקצב, החתן המיועד לבלור, ואשר התחתן בלית ברירה עם פנינה אחותה, ובכן הגיסות האלו משפילות את פנינה והופכות את חייה לגיהינום. הווי דומה מתרחש אצל נשות המסגד (ג'ומעה מסג'ד), לשם בורחת בלור ביום המיועד לכלולותיה עם הקצב הזקן (על כך בהמשך).

לבן-ציון יהושע יש ידע אדיר בכל הקשור לקהילה היהודית במרכז אסיה ולשבטי הפושטו הסובבים אותם, והמאמינים כי הם צאצאי עשרת השבטים, ועל כך פירסם ספר מונומנטאלי בשם "מאחורי מסך המשי" (2013), ולכן תיאוריו את העולם הזה הם אמינים ומרתקים. יש בחלק הזה של הרומן קטעים מצמררים, כמו תיאור ההתעללות של השודדים באלישע הרוכל הנודד (עמ' 44-41). יש בחלק הזה גם תיאורי טבע עוצרי נשימה, כמו תיאור של עיט  הטורף עז (עמ' 16-15). בחלק זה עוצבו מספר דמויות מלבבות כמו הווקיל חג'י אליהו מירזא, המתווך בין הקהילה לשלטונות, איש המעורב בהצלת כל מי שנמצא בצרה (מבריח את בלור שהתאסלמה ואת בעלה אל מעבר לגבול הפרסי, וכנ"ל הוא פועל עבור המורה בנימין הנקלע במאורעות דמים, וחייו בסכנה). הווקיל הוא איש שוחר קדמה, והוא ממש אנטי-תיזה למולא מלמד, איש חשוך, מלא שנאה כלפי המורה בנימין, שמצליח – שומו שמיים! – ללמד ילדים מבלי להרביץ להם. אגב, הדמות הזאת עוצבה בעקבות דמות אמיתית של מורה ירושלמי ממוצא אפגני שהגיע להראת בכוונה לתרבת את הקהילה הנחשלת. האיש בשמו האמיתי נפתלי אברהמוף, מוזכר בספר "מסך המשי" הנ"ל.

דמות יפה אחרת היא דמותו של חג'י סעיד המואזין הזקן, הקולט את בלור המיואשת באהבה גדולה במסגד, וגורם לאיסלומה ולנישואיה למואזין צעיר בשם חביבולה. הוא חש עצמו יהודי בנשמה, ובין השאר צם ביום כיפור ומבקר בסתר בבית הכנסת. הוא מציל את הזוג מחמת הזעם של המוסלמים והיהודים גם יחד, ומסייע להם, כמו הווקיל, לעבור את הגבול לפרס. הזוג מגיע לירושלים, חביבולה מתגייר, והם הופכים לחרדים קיצוניים בחסידות "תולדות אהרן".

 ואיך אפשר שלא להזכיר את דמותה של חנה, האם האולטימטיבית, שהגורל התאכזר אליה – בעלה נרצח, הבן ברח עם עצמותיו, ונעלם בליל חתונתו, בתה מתאסלמת – והיא ממשיכה לנהוג באצילות מעוררת השתאות, וסולחת לאלישע-חי ששיקר לה, והתנכר לה ולכל המשפחה במשך 25 שנים.

וכן, למרות שביקרתי את החלק השני של הרומן, צריך להודות בהישג לא מבוטל שלו: למרות שלאלישע-חי – הוא ליאון פוקס – יש קופה גדולה של שרצים מאחוריו, הקורא חש כלפיו סימפתיה. הוא הרי מעגן את זילפה המסכנה, מרוקן את קבר אביו, ולאימו לא נותר מקום להזיל עליו דמעה, הוא לווה כספים, ואינו מחזיר, הוא משיג עושר בתחבולות עורמה, נואף עם נשות הפקידים הבריטים, ואפילו עם האומנת של ילדיו, הוא גוזל את כספה של טרודה, ורושם את הנכסים על שמו בלבד, הוא מונע את עלייתה של משפחתו ארצה מחשש שתתגלה ערוות נחשלותה בפני הפקידות הבריטית הסנובית – ואף על פי כן, הקורא חש כאב על ההידרדרות שלו מבחינה פיננסית וחברתית, הוא כואב את התרחקות ילדיו ממנו (פרנץ-יוזף הקומוניסט בנעוריו – בהמשך הוא מתפכח – נקלט בקיבוץ ובפלמ"ח, ואליס-חנה בורחת מהבית, מתאהבת בחייל וולשי, ויורדת עמו מהארץ), כשהוא נסחט על ידי ההגנה ועל ידי עבריינים שמהם נאלץ ללוות כספים, כי הבנקים חסמו אותו – אין לקורא דרך להימלט מרחשי השתתפות בצער על גורלו. הקורא עוקב אחרי האסונות הניתכים עליו: מחרימים את ארמונו, והופכים אותו לבסיס אימונים של ההגנה, העבריינים שורפים את מכוניתו ואת משרדו במושבה הגרמנית, ולבסוף דוחים אותו מהעבודה בשער העלייה בטענה שהוא קפיטליסט. כאשר בסוף הספר הוא עולה על העגורן המושבת והחלוד, אני מודה שאני עצמי חששתי שחס וחלילה המחבר עומד לתאר כיצד הוא עושה שם מעשה של ייאוש.

באשר לשם הספר "סימורג", ציפור האש האגדית הזאת מוזכרת מספר פעמים בספר כאשר הגיבורים נמצאים במצוקה קשה, ומייחלים שציפור פלאים זאת תבוא ותציל אותם (ראו עמ' 60, 102, 375, 389).

נראה שהקורא ייצא נשכר מקריאת הספר, גם אם הוא יסכים עם הביקורת המחמירה שלי.

משה גרנות

* * *

בן-ציון יהושע

הקולונל הועלה בדרגה

משה גרנות, אשתו של הקולונל

 (אסופת סיפורים)

ספרא – בית הוצאה לאור – ספרות, בעריכת חיים נגיד

תל-אביב 2018, 181 עמ'.

ד"ר משה גרנות הוא סופר וחוקר פורה מאוד. עד כה יצאו לאור לא פחות מ-56 ספרים בסוגות (ז'אנרים) שונות ומגוונות, עוד ידו נטויה והקולמוס שלו עוד יעשיר את מדף הספרים.

בדרך היתול שייכתי פעם את גרנות לתפוצה הרומנית וחטפתי ממנו נזיפה, שכנראה הייתי ראוי לה. הוא אמר בערך כך: "עליתי ארצה בשנת 1951 בהיותי נער בן 12 שנים. כל מה שקשור לארץ הזאת הוא כבר לא לרוחי. אני ישראלי ברמ"ח אבריי."

אף על פי כן, כשאני קורא בעניין את סיפוריו, ספר אחר ספר, אני מוצא שדווקא סיפוריו 'הרומניים' כובשים את ליבי ואני חש בחותם האמת הטבוע בהם אף יותר מסיפוריו על ההווי הישראלי. בספרו הנפלא 'הפרומושקאים', שזיכה אותו בפרס אקו"ם, הוא מלא נוסטלגיה ושבח לעיירה הקטנה שבה נולד: "כשהייתי בן שנתיים וחצי, ביוני 1941, גורשה משפחתי,  יחד עם כל יהודי העיירה [פרומושיקה], לעיר המחוז בוטושאני." גרנות לא נמצא ברומניה, אבל רומניה נמצאת בו. יש בספר געגועים נוסטלגיים לילדוּת בפְ'רוֹמוֹשִׁיקָה, חרף העובדה שהוא גורש משם בשנת 1941 עם משפחתו בהיותו תינוק. בכתיבתו יש געגועים למקום שלא הכיר אלא הביאם מכלי שני. אולי הזדהותו עם נופי ילדותו הם געגועים לילדות המתוקה שחלפה מן העולם בלי קשר לזמן ולמקום.

ד"ר משה גרנות, איש משכיל ורחב-אופקים, הוא דעתן ואת עמדותיו על סוגיות שונות בחיינו הוא מביע על חוד התער. בספרו 'האי' הוא מתאר בציניות את התגשמות חלומן הרטוב של הפמיניסטיות, כשהן מנדות את הגברים ושולחות אותם לאי – ארץ גזרה – כדי לחנך אותם מחדש וכדי שירכשו את התכונות הנשיות הנעלות ויוותרו על התכונות הגבריות הנלוזות שלהם.

באומץ לב רב הוא מתפלמס בספריו, במאמריו ואפילו בסיפוריו הוא מביע את דעתו הנחרצת. בלי מורא הוא מתפלמס עם התנ"ך ועם ש"י עגנון ועם פרופ' ישעיהו לייבוביץ. את עניין ההטרדות המיניות הוא מביא לכדי אבסורד כשהמאהב ניצב מול אישה בערום ודורש ממנה, קודם שיבעל אותה, לחתום על מסמך משפטי, שהיא מאשרת שהכניסה אותו לביתה מרצונה הטוב והיא ביקשה שישכב איתה ולא יהיו לה בעתיד כל תביעות על הטרדה מינית או מעשה מגונה  (עמ' 55).

אתה קורא את סיפוריו ואתה מתחבט בין ריאליזם נוקב לבין דמיון יוצר. לא אחת יש תחושה שהוא רוקח את שניהם למציאות ספרותית אחת. גם כשהוא חורש באדמות רומניה אתה חש שיד אחת שלו נמצאת על הדופק של הנעשה בחיינו כאן. אכן כתיבה מתוחכמת, שיש בה יסודות הומוריסטיים, ויש בה פנים גלויות ותמונת חיינו המסתתרת בין השיטין.

בסיפור 'רחל רחל' הפותח את הספר, הוא צולח את האוקיאנוס האישי שלו קדימה ואחורה. משה גרנות הוא מספר סיפורים מחונן. הוא יודע לשזור ביוגרפיה ומאורעות הזמן עם סיפור בידיוני. הרבה תחכום יש בכתיבתו, הן בבניית דמות 'המסַפֵּר' שלעתים הוא עוטה בגדי אישה, הן בעלילה הזורמת קדימה ואחורה, הלוך ושוב, עד לנחיתה ועד להנחתה. אין כאן זרימה כרונולוגית אלא גלריה של תמונות ההולכות ושבות, עבר, הווה ועתיד, בבחינת 'אין מוקדם ומאוחר'.

אחת הפנינים בספרו הוא לדעתי הסיפור  'בארבעים ושבע' (עמ' 79-74). המספרת היא אשתו של בעל בית מרזח, שנאלצת להתמודד עם שתיינים שיכורים, שמצטערים שלא רצחו יהודים ועוד ידם נטויה. הדיאלוגים בין ה'ברמנית' היהודייה לאנשי אשפתות בנויה לתפארת, אמינה ויכולה להיות סצנה דרמטית בסרט עלילתי או לפחות במערבון הוליוודי,  בתוספת שריף הפותח באש ומשליט סדר.

חשתי את רצונו של הסופר לתאר סצינות ארוטיות, אך, כנראה, החשש מפני מה יאמרו מונע ממנו ללכת עד הסוף בתיאורי המין. יש התחלה, יש התקדמות אבל אין סוף פסוק שהוא מותיר להבנתו של הקורא. בהוליווד השמרנית של פעם הראו בשלב הזה עננים בשמיים או צמרות עצים.

לעתים, גרנות מרחיק את עדותו בכך שהמספר הוא לא חלילה הסופר אלא הדברים נאמרים ומתוארים מפיה של אישה, אבל עד מהרה אתה חש שאותה אישה אינה אלא גבר בשמלת אישה. מטעמי צניעות הוא לא יקרא לאבר המין בשמו אלא בכינוי  'המה-שמו' ('הפרומושקאים', עמ' 84).

לשונו של גרנות קולחת בפשטותה והיא תערובת של עברית תקנית לצד סלנג. 'אבל וחפוי ראש' (מגילת אסתר, ו', י"ב) לעומת 'חתיך לאללה', 'מרוצה עד הגג', 'תרים אליי שפופרת' [תתקשר]. ב'הפרומושקאים' שלו מצאנו בצד אמירות חז"ל 'די לחכימא' ו'יש דברים בגו', כתיבה משופעת בהומור ומשולבת גם  בסלנג עכשווי: 'ישבתי לו על הווריד' (עמ' 33), "לא עשו אותי באצבע" (עמ' 47), "ז'לוב" (עמ' 59). "תהרוג אותי אם אני מבין", "העביר לי סידרת חינוך" (עמ' 63), "פֶּקְלָאוֹת" (עמ' 64), "נאכל הרבה קש" (עמ' 78)", "הייתי פעם היפיוף" (עמ' 80), "אַנְגָאזֶ'ה" (מצרפתית: שלובי זרוע – עמ' 102).

ב'אשתו של הקולונל' הוא נוטל פסוק מקראי ומשנה אותו. במקום 'ואנכי תולעת ולא איש' (תהלים כ"ב, ז') הוא משתמש בביטוי עכשווי: 'ואני סמרטוט ולא איש' (47). 'שלא ראתה שפחה על הים' – מכילתא דשירה, ג' (20) 'בטנה של האישה [במקור: כרסה] בין שיניה' – ראש השנה, ב' ח' (21) ולעומתו: 'הזוג הדפוק הזה' (25). הסלנג הישראלי ממריא לגלץ שעל הדנובה ברומניה ומירצ'ה פופסקו אומר ללייבל, יהודי הנמצא בחקירה, "מה שעשו לך עד כה זה רק סיפתח..." [מילה ערבית שפירושה: מכירה ראשונה בתחילת היום ובסלנג הישראלי משמעו:  'וזאת רק ההתחלה'].

שניים מספריו שהוגשו בעילום-שם זכו בפרס אקו"ם. נימוקי השופטים משקפים אל נכון את הספר ואת חוויית הקריאה בו: 'זאת יצירה רבת כישרון ורבת המצאה, עלילה סוחפת, מרתקת וצבעונית, רבת הומור ובעלת נימה אנושית.'

בן-ציון יהושע

* * *

ד"ר ארנה גולן

מקום האמן והאמנות כעולמה של ההתיישבות העובדת – על פי שירי הילדים של המשורר זאב ב"פרחי בר"

השלמה וחיזוק למאמר הקודם שהוקדש לאבי, משה בן דרור, וראשית כתיבתו המאוחרת, ולדיון במקומו של הסופר והאמן בהתיישבות החלוצית.

שיריו לילדים ולבני נוער של המשורר זאב (אהרון זאב וויינטראוב, 1900-1968), כונסו בסיפרו "פרחי בר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1964, איורים של תרצה טנאי), נכתבו שנים קודם לכן ויתכן גם שחלקם נכתבו לרגל חגים ואירועים  בעמק הירדן, שם כיהן כמורה שנה או שנתיים בבית החינוך המשותף בראשית שנות השלושים. ואכן, השירים הללו הם ביסודם שירים  המקדשים את ההיאחזות החלוצית באדמה ואת עמל הכפיים כמו גם את ההתמסרות למען הכלל החברתי והלאומי. יותר מזה, מן השירים עולה האמונה כי בכוח ההיאחזות והעשייה למען הכלל האדם עצמו מגיע  לעילויו הרוחני והמוסרי. תוך כך הוא גם בא  במגע עם הטבע שהוא שרוי בתוכו  ועם בעלי החיים הסובבים בו ומתעלה כאדם. אי לכך, ולא רק מהטעם הציוני הלאומי, מהווה ההתיישבות החלוצית דרך חיים מובחרת.

אין תימה, אפוא, שזאב, שדי במהרה עבר לחיות בעיר, לא נתן את דעתו על העובדה שבצורת חיים זו שבהתיישבות החלוצית, שנקראה אז בשם ההתיישבות העובדת, נדחקת היצירה הרוחנית והאמנות בכללה לשולי הקיום האנושי, שהרי ישנם ערכים נעלים ודוחקים יותר ואשר האדם מגיע בהם לעילויו ולביטויו.

ואכן, אין בשירי "פרחי בר" ייצוג לא רק לאמנים יוצרים החברים בקיבוץ, אלא גם לא לילדים יוצרים, כותבים או מציירים, מכיירים או מפסלים, מנגנים או מופיעים בהצגות ולו בנוסח ילדותי ומתמסרים לפעילות האמנותית. ואין כל פלא בכך. שהרי גם בסביבתם של הילדים  המבוגרים עסוקים בהגשמה החלוצית ומוצאים את פורקנם הרוחני באמצעותה, וזאב אכן שיקף את המציאות – ודי אם ניזכר במיקרה של נעמי שמר ובמאבקה יחד עם אימה למען לימודי פסנתר באופן מקצועי – אך זאב לא ראה בכך כל פגם. להיפך. גם המחול היחידי בעולמם של חברי הקיבוץ או הכפר הוא ה"הורה", שאינו ריקוד זוגי (ואילו "הריקודים הסלוניים" היו פסולים כמובן) וגם אינו  בגדר ביטוי אישי או אמנותי אלא הוא מבע של שמחת החברותא הצעירה ושל המעשה ההתיישבותי וההישג הקולקטיבי.

ובכל זאת, זאב כן מוצא אמנים יוצרים דגולים ומקדיש להם שירים. אלא שהוא מוצא אותם, כצפוי, בעיר, מחוץ לעולם ההתיישבותי. יתר על כן, הוא אף מקדיש להם שירים מלאי הערצה, בודדים אמנם, אך בהם הוא מביע את תפיסתו שגיבש לגבי מהותו, מקומו וייעודו של האמן. מטבע הדברים האמן, על פיו, אינו כאחד האדם. הריהו יוצר נעלה ונבחר ולכן השירים לכבודו באים לבטא את ההערצה לייחודו ולרגל חגו. אין הוא נערץ כמובן, על היותו יוצר "אמנות" או "יופי", אף אינו זוכה להלל על מתן מבע לחייו הפרטיים או לחיי הפרט בכלל ולרגשותיו וכאביו בחייו האישיים. האמן הגדול, למרות חייו בעיר כאדם פרטי, הוא לדעתו של זאב, זה התורם לכלל ומעניק ביטוי ומשמעות לחיי הכלל ולו גם דרך השפעתו על היחידים.

להשקפתו זו חשיבות רבה כיוון שהיה לא רק משורר מוכשר אלא גם אחד ממבטאיה של החילוניות החלוצית הסוערת ומחדשת ושל המרכזיים בעקרונותיה , תוך מתן ביטוי לזיקתה למסורת באמצעות החילון של הערכים הדתיים המקודשים, כמו השבת או החגים (למשל בשיר הנודע , "אני נושאים לפידים").

כך בהספדו על ביאליק, שנפטר בשנת 1934 ("חיים נחמן ביאליק", עמ' 213) מוצג המשורר הנערץ כנביא המחונן ברוח ענקים בעלת אופי מיסטי כיוון שבדומה ל"בארה של מרים" האגדית, שליוותה את העם בנדודיו במדבר, כך ליווה את עמו בשעת התמורה ההיסטורית הגדולה. הוא קלט את סודות ההוויה ואף "חצב מליבו את האור" עד שהעניק "שמש" של תקווה וחיים ו"דרך" לעמו הבונה מולדת. הוא אף הכניף את "כנפיו" כנשר והפליג עד לעברו של העם וקשרו להווה בהעניקו משמעות להיסטוריה הלאומית. במשימת אדירים זו הוא נטל על עצמו את "כל כובד העול / של יגון, אלמון ויתום" על מנת להקל על עמו בסבלו. הערצתו של זאב גדולה והוא נותן ביטוי לכאב הישוב כולו. אבל "שירת היחיד" של ביאליק נשארה מחוץ להספד. עניינו הוא בנביאו של הכלל הלאומי.

גם  גרשון שופמן הפרוזאיקון מוצג כ"משורר" על מנת להבליט את מעלתו כמספר בסיפוריו הקצרים (עמ' 215-214), ומאחר שלא היה בבחינת סופר "לאומי", מוצא זאב דרך להערצתו כשהוא מקשר אותו לזיקה מיסטית אל סודות העולם והטבע ומנמק כך את גדולתו. בזכותה הוא מעניק לו התואר הנשגב, "משורר". כוחו המופלא של שופמן לדעת זאב הוא שבזכותו מתחוללת בכל בני האדם, גם באלה העוסקים במלאכת כפיים – הסבּל, הבנאי, הפועל השכיר, "האיש הפשוט" ואפילו באבן הדוממת שבקיר – התחיות נפשית. כולם אז נפתחים אל הטבע והעולם וחווים אותם כחוויה ראשונית.

שיאה של החוויה המופלאה מתחולל  דווקא בליבו של ה"נער הקטן", שכזכור משירי זאב הוא המסוגל לחוות קשר אינטימי עם הטבע. הוא חווה התגלות פלאית, "רואה חוט אש דק ומופלא מאוד / היורד וקושר אדמה לשמיים" ומהווה תחליף להתגלות אלוהית, ובליבו נותר "סוד".

שלא כשירים הללו המוקדשים לסופרים-יוצרים, בשיר המוקדש לשחקנית הנערצת חנה רובינא ("איך ענדתי את הזר", עמ' 94-91) לא נאמר דבר על סגולות משחקה או אישיותה, שכן מה יוכל הוא להוסיף עוד על השבחים שחלקו לה. מדובר בו, כביכול, ב"אחותי" האהובה, שעם היוודע לו דבר יום הולדתה, משכים הדובר ללקוט לה פרחים לזר, ואיסופם של הפרחים, כמעשה נעלה של התרפקות על הטבע העדין ואנושי  ובהתכוונות מלאה, ממלא את עיקר שירו. רק לקראת סיום, נמסרת הגעתו אל התקהלות החוגגים, הנושאים את "אחותי" על כפיים וזרים בראשה עד שדומה לו כי הזר שהביא לא יימסר לה. והנה, באורח פלא "הזר שלי / בראש אחותי." דווקא שלו! וכך, באופן אינטימי במיוחד, משקף השיר קירבת נפש אהבה והערצה, המובעת באמצעות הטבע  בעל האופי האנושי, אבל אין בו דבר על מקום התיאטרון והשחקן בחיי הישוב מחוץ לתל אביב החוגגת.

מהערצתם הנרגשת של האמנים הבודדים והנבחרים משתמעת, אפוא, תפיסת האמן כשונה וכנעלה מעצם מהותו מכל אדם.

הופעתו נדירה וראוייה להערצה ולתודה על כל שהעניק לנפש האדם ולעם. בעקיפין משתמע כי מקום חיותו אינו בהתיישבות החלוצית למרות תרומתו לה. האדם "הרגיל" בעיר או אנשי ההתיישבות בכפר מתעשרים ברוחם מהופעתו, אבל הוא עצמו שונה ואינו שותף לחייהם. וזאת כמובן למרות שזאב ראה את הקיבוץ כדרך החיים המושלמת.

אמנם, יש והילד מצטייר כבעל נפש פיוטית וכמשורר בפוטנציה, בייחוד כשהוא נותן מבע להתרפקותו על גילויי הטבע. בשיר "בא ילד לחתום על 'דבר לילדים'" (עמ' 24-23) מעידים על כך תיאוריו הליריים לשקיעה, לירח החיוור של ראש חודש, לליל הסתיו ולסופת הרעמים. הוא גם חותם על כתב העת רק לאחר שהעורך משיב לשאלותיו כי אכן, כל שפע התופעות הללו "נשאר בסיפור ובשיר." כלומר, הוא חותם משום שבכוחה של הספרות לתת מבע לחוויותיו לנוכח מראות הטבע, קולותיו וריחותיו. אבל הוא עצמו אינו בא למסור "שיר או סיפור", אינו יוצר ואף אינו מוזמן ליצור. הוא רק מבקש להבטיח שימצא מבע לחוויותיו ביצירות של אחרים.

זאב אמנם ראה את הילד, המסוגל מטבעו ליצור זיקה אינטימית לטבע, כבעל נפש פיוטית אבל לא ביקש, כמדומה, לטפח את כישרון היצירה האמנותית שבילדים עצמם אלא את זיקתם לספרות, כאמנות שבקריאתה ימצאו את ביטויים. ואם כך בעיר, על אחת כמה וכמה בכפר ובקיבוץ. שהרי  אנחנו, ילדי הקיבוץ, נקראנו בפיו "פרחי בר" והיה זה כינוי מרומם לילדי הטבע והפרחת השממה החופשיים. הילדים, לא כל שכן המוכשרים שבהם, כמו למשל הילדים שפגש "בדרך לחיפה" (42- 43) בשנים יותר מאוחרות, הילדה היודעת לשיר והילד היודע נגן, גם הם מדומים לגילויים מופלאים של הטבע והם אף חלק  בו. בכוח אמנותם הם יוכלו להביא לחבר החולה צלילים וקולות  ומראות מן הטבע שבדרך, אבל הם אינם נחשבים בעיניו מעין "אמנים".

יש לו ביקורת על העיר. בעיר הגדולה, שם  מחוץ לטבע החי, שם בכלל האדם מאבד את תחושת החירות הפיסית ואת "כנפיו" (63-64) אבל ראייה זו של העיר (והדברים נאמרו על עיר גדולה באמת, על ניו יורק) אינם פוגעים בהשקפתו כי שם מקומו של האמן. אין תמה, לכן, שבמקביל לראייתו את הילדים בעלי הרגישות האמנותית כצרכני אמנות לא הבחין זאב גם ביוצרים-האמנים המבוגרים שבקיבוצים ובכפרים, שנאבקו – באותן שנים – בעיקר עם עצמם –על האפשרות ליצור למרות מסירותם להגשמה ההתיישבותית.

בשיריו של זאב באות אפוא לביטוי ההשקפות שרווחו בהתיישבות החלוצית על מעמדו ומקומו של האמן. חברי הקיבוץ, ואפילו האמנים שבתוכם, לא ראו בכך מעשה של קיפוח, אלא היה בהם צער וכאב על כך שמטרה נעלה יותר דחקה את "תחביבם", הלא זו אמנותם שכה אהבו וחשו צורך לבטאה. בה בעת  לא היה להם ספק מהו האידאל הנעלה יותר. וזו היתה אף אמונתו  של אבא באותן שנות חלוציות והיא עמדה בתוקפה לפחות עד שנות השישים, למרות שביקורתו על חיי הקיבוץ, ששלמותו נפגמת לדעתו על ידי חבריו החלשים באופיים, הלכה וגברה.

ארנה גולן

* * *

משה כהן

אין גבול לליברליזם היהודי?

בעקבות רצח היהודים בפיטסבורג הביע הנשיא טרמפ גינוי חריף ואף דרש הטלת עונש מוות על הרוצח.

הנשיא גם הגיע לפיטסבורג עם בני משפחתו כדי להביע תנחומים לקהילה היהודית. 

מה עוד דרוש?

ובכל זאת יצאו היהודים להפגנה נגד הנשיא והאשימו אותו בהפצת שנאה.

תוהה אני, האין  גבול "לליברליזם" היהודי?

מגוון דעות בתקשורת

מר אהוד בן עזר הנכבד,

חשבתי לתומי שהעיתון שלך נותן במה למגוון דעות לגיטימיות, ועל כן ראוי להערכה. 

דעות לא לגיטימיות הן פגיעה בביטחון המדינה, גזענות, הסתה, הכפשה וכיו"ב.

אני בעוונותיי הבעתי בסך הכול תמיכה בשרת התרבות.

אולי זו דעה לא מקובלת על חלק מהציבור, אך לדעתי לגיטימית וראויה להתפרסם.

אבל כידוע, לעורך המילה האחרונה.

חבל שהעיתון שלך יצנזר דעות.

מה לעשות. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: בדרך כלל אינני מצנזר דעות וכתבות אלא אם הן מסכנות את המכתב העיתי בתביעה על פי חוק לשון הרע. מצד שני, להשוות את מירי רגב לז'אן ד'ארק – זו אמנם לא עבירה על פי חוק לשון הרע אלא סתם אווילות.

* * *

יוסי אחימאיר

חכמים, היזהרו בציטוטיכם...

מדברים שאמר יו"ר מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר בכנס על

"ז'בוטינסקי והסיכסוך הישראלי/ערבי/פלסטיני אז והיום"

שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב, ביום חמישי שעבר

ראשית לכל, אני מברך על שיתוף הפעולה בין מכון ז'בוטינסקי למרכז שטיינמץ באוניברסיטת תל-אביב והעומד בראשו פרופ' מוטי תמרקין, שהוא גם חבר הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי. זו לא פעם ראשונה שאנו מקיימים בשותפות, בין שני מוסדותינו, יום עיון שכזה, עשיר בתכנים ובמרצים מן השורה הראשונה, וזו ההוכחה שאין דבר מצליח יותר מן ההצלחה.

עולמו של ז'בוטינסקי כה עשיר, כה נרחב, כה נותן השראה, שאפשר לקיים כנסים רבים יותר ובתכיפות גדולה יותר, מגוונים בנושאים ובדוברים, על בסיס משנתו. ואכן, אנו במכון ז'בוטינסקי חותרים לקיום אירועים משותפים עם גופי אקדמיה, ולעודד כמובן את המחקר באיש, בתנועתו, באירגונים שהקים או קמו לאחריו ובהשראתו – בית"ר, האצ"ל, לח"י, הסתדרות העובדים הלאומית, הצה"ר, תנועת החרות ועוד – והאישים שפעלו לידו ואחריו, מנהיגים והוגים, שעוד מצפים לגילויים.

זהו עולם ציוני, זהו זרם ציוני, שרק בהגיעו לשלטון ורק בשנים האחרונות – החלו חוקרים, סטודנטים, לצלול לתוכו ולהפיק מחקרים, ספרים, מרתקים וחשובים. לחלק מפריצת הדרך הזאת, מהפתיחות הזאת, אחראים כמובן כמה מן הדוברים בכנס זה.

ז'בוטינסקי נמצא לא רק במחקר, בקרב יודעי דבר, מועטים יחסית. הוא נמצא הרבה בעת האחרונה בתקשורת ובשיח הפוליטי, אולי יותר מכל הוגה ציוני אחר בן זמנו. פוליטיקאים, פובליציסטים, מרבים לצטט ממשנתו, איש איש לפי מטרתו ודרכו. לצטט, להביא ממשנתו, להגות בה, להפיצה – כן, בהחלט, ובתנאי שהציטוטים לא יסולפו, לא יקוצצו באופן שיעוות משמעותם. דבר זה ראוי ומבורך. לא כן כאשר מנסים להסתמך על חלקי דברים שכתב או השמיע בזמנים ובמצבים שונים לחלוטין, לפעמים אף בלי לציין זאת, ולהשליך מהם בלי הסתייגות, לימינו.

לא תמיד קו ישר מוביל בין מה שביטא המנהיג הציוני הרוויזיוניסטי לפני מאה או שמונים שנה, למצבים דומים שעל הפרק כיום. חכמים, היזהרו אפוא מלייחס לו עמדות תומכות או מתנגדות בשיח הפוליטי העכשווי, 78 שנה לאחר פטירתו. דבר זה אמור, אגב, לגבי כל הוגה ציוני בן המאה העשרים, שהשאיר אחריו מורשת הגותית בעלת משקל.

הכותרת שניתנה לכנס – הסיכסוך אז והיום – עלולה אולי לפתות מרצים – אלה שמרבים לבטא את עמדותיהם הפוליטיות במאמרים פובליציסטיים מלומדים – לנסות ולגייס את ז'בוטינסקי כתנא דמסייע בעמדותיהם, בוויכוח הפוליטי-אידיאולוגי הנוקב המתנהל בתוכנו, תוך חשש של הוצאת דברים מהקשרם בזמן אמת, בזמן השמעתם, לפני עשרות שנים.

באומרי זאת, הנה גם אני מבקש להביא ציטוט משל ז'בוטינסקי, בהקשר לנושא כנס זה, ולהדגיש את העיתוי: הדברים נכתבו בשנת 1929, ברוסית, והובאו בתירגומם לעברית בכרך "הרוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו". וכך הוא אומר על השלום:

"שלום עם הערבים, כמובן, דרוש: אין צורך לגמרי בהטפה בנושא זה לפני היהודים. אנו כולנו, מאה אחוז, רוצים בשלום. וזה עידן ועידנים יכול היה להיות שלום (שלום אמיתי – כלומר, בנוי לא על 'אהבה', שאינה יכולה להיות, אלא על גורמים אובייקטיוויים), אילו נהגה הממשלה הארץ-ישראלית באופן אחר; אילו ראו הערבים, שאנגליה גמרה אומר, בצורה נחרצת, לעודד עלייה יהודית ולא תסבול שום אלימות; אילו ראו זאת למעשה, על-פי סימנים משכנעים של כל שיגרת-הביצוע הממשלתית, אז גם היה בא השלום, וכבר מזמן."

ואז ז'בוטינסקי ממשיך: "הערבים הם עם נבון למדי, כדי שלא יחלמו על הבקעת קיר ברזל בידיים ריקות, או אפילו כשמקל בידם, אם הם מאמינים בכך, שיש קיר ושהוא עשוי ברזל. אז איש לא היה שועה למסיתים, ובראש התור היו מופיעים אצלם בני-אדם מתונים ומיושבים-בדעתם; ולקראתם היו באים גם מצידנו בני-אדם מתונים ומיושבים-בדעתם, ותודה לאל, אין הם מועטים אצלנו, אלא אדרבה, אפילו רבים, שלא לפי מסיבות הזמן, – והיו מגיעים עמהם מהרה לידי הבנה. אז היו ניתנות לערבים ערובות בדבר שוויון-זכויות, אי-פגיעה ברווחת עמלם, אוטונומיה תרבותית, ובכלל – כל מה שאנו שואפים להשיג לעצמנו בכל הארצות. אז היה משתרר שלום."

כאמור, דברים שנכתבו לפני למעלה מתשעים שנה. בקלות אפשר להשליך מהם לסיכסוך במצבו היום ולסיכויי השלום, או אי השלום, היום. אני לא אעשה זאת. אין הם מלמדים בוודאות מה היה אומר ז'בוטינסקי עצמו – אילו היה עימנו – על מאמצי השלום כיום, על ניהול המו"מ, על גבול הוויתורים, על יחסי יהודים וערבים, על ארץ ישראל, וכיו"ב. כאמור, כל התבטאות, כל ציטוט, כל אמירה – שלמה או חלקית – נכונה קודם כל להקשרה ההיסטורי, וראוי לבדוק בזכוכית מגדלת, בזהירות, באחריות, את מידת הרלוונטיות שלה.

בגדול, ז'בוטינסקי היה מגוייס למטרה אחת, לאומית, שלמענה הקדיש את כל חייו  – הפיכת העם היהודי לעם ככל העמים, עצמאי, ריבוני במולדתו ההיסטורית, מטפח במדינתו תרבות מפותחת, שיוויון וצדק לכול, מדינה שמבוססת על אדני המסורת ודואגת לכל פרט בתוכה, אבן שואבת לכל יהודי באשר הוא, שמעניקה מטובה לכל שכניה, בשאיפה לחיות עימם בשלום.

שבעים שנה לאחר הקמת מדינת העם היהודי בארץ-ישראל, לצד כעשרים מדינות ערביות-מוסלמיות במרחב הסובב אותנו, אפשר בהחלט לומר: בחלקו הגדול – חזונו הוגשם.

יוסי אחימאיר

* * *

אהוד בן עזר

שופן, שימון נרינג, פבלו הראס-קסדו ומאהלר

– בקונצרט מעולה ומרגש של הפילהרמונית

למרות שכיכר רבין מצוייה ממש בקצה התחתון של שדרות ח"ן [חיים נחמן ביאליק], מרחק קצר מאוד מהיכל התרבות הבנוי מול ראשיתן של השדרות – היה ההיכל מלא עד אפס מקום במוצ"ש האחרון – וזאת בדיוק בשעה שמונה בערב, שבה החלה גם עצרת הזיכרון רבת המשתתפים לרבין בכיכר. מה שמלמד שתל אביב היא עיר גדולה, חזקה ופלוראליסטית, שנמצא בה מקום בעת ובעונה לשני קהלים בשני האירועים.

הפסנתרן הפולני הצעיר שימון נרינג, יליד קראקוב, בן 23, הפליא לנגן את הקונצ'רטו מס' 1 במי-מינור לפסנתר ולתזמורת של פרדריק שופן (1810-1849), הנמשך כ-40 דקות. שופן היה בן 20 כאשר חיבר את הקונצ'רטו – והמנצח הספרדי פבלו הראס-קסדו, נראה צעיר גם הוא – ואכן הקונצרט, שחובר בשנת 1830, נשמע רענן, מלא רוח נעורים ואפילו קצת פרוע. קונצרט של צעירים. נרינג הוא כיום ללא ספק אחד הפסנתרנים הטובים בעולם. צלול להפליא. מדוייק. יכולת נגינה מדהימה ומבריקה אבל גם מרגשת, לא רק טכנית, וניכרת בו כאמן נדיבות רבה. הוא גם הגיש לקהל, לאחר מחיאות כפיים ממושכות, שני הדרנים, האחד סוער וסוחף, והשני לירי, מהורהר. לצערי איני יודע את שמותיהם.

החלק השני של הקונצרט נמשך כ-70 דקות – הסימפוניה החמישית בדו-דיאז מינור של גוסטב מהלר (1860-1911), אשר על ביצוע הבכורה שלה בשנת 1904, בקלן, ניצח מהלר עצמו. איזו חווייה! הקהל ממש יצא מכליו – מהפתיחה המסעירה עד כדי דמעות בתרועת החצוצרות ועד לסיום הסוחף, כאשר כל הנגנים שוקדים איש-איש על הכלי שלו ומפיקים מופע צלילים אדיר שממש מרעיד את ההיכל.

את ההקדמה מרחיבת האופקים ורבת הידע, המצוייה בתוכניית הקונצרט, כתב הפעם נגן הקרן של התזמורת, ג'יימס מדיסון קוקס, ומצאתי בדבריו קטע מעניין, שלצערי לא הצלחתי לזהותו בביצוע עצמו:

   "חלק ב' [כנראה הפרק השני] הוא הסקרצו הארוך, הפרוע לפרקים, שבו מופיע ניגוד בין מחול לנדלר כפרי וגירסה מהלרית נוסטלגית של הוולס העירוני יותר. סממן בולט, הייחודי לפרק זה, הוא תפקיד סולני נפרד לקרן (המנוגן בקונצרטים הנוכחיים בידי כותב שורות אלה), המצויין כקורנו אובליגטו. שני קטעים המכילים תזכורות של תרועות קרן אלפים טירולית, וכמו כן משמיעה הקרן הסולנית נעימת תפילה יהודית (ליאונרד ברנשטיין, בחיפושו המתמיד אחרי השורשים היהודיים כמקור השראה למוזיקה של מהלר, זקף לזכותו של יעקב מישורי, נגן הקרן הראשון בדימוס של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, את העובדה כי הצביע בפניו על מקורו של קטע זה)."

הקונצרט הסתיים בדקות ארוכות של מחיאות כפיים ותשואות התפעלות של הקהל – לתזמורת המצויינת ולמנצחה המעולה. אנחנו חיים אמנם במזרח התיכון הפרוע, אבל גם נהנים ממיטבה של אירופה הקלאסית, מה עוד שמהלר, למרות שהתנצר, היה יהודי.

* * *

יואל נץ

רוּסְלַן ולודמילה מאת א. פושקין

פואמה זו היא אחת המופלאות שנודעו בספרות. אלכסנדר פושקין נהג לציין כי הוא החל בחיבורה עוד בימי לימודיו בליצאום, אך המומחים סבורים שאז נולדו, אולי, רק הרעיונות הכלליים שלה. פושקין עובד היה על הפואמה לסירוגין בשנים 1818-1820, בעיקר בימים בהם היה מרותק לביתו מפאת מחלותיו.

המשורר ביקש ליצור פואמה-אגדה של גבורה ברוח לודוביקו אריוסטו – משורר ומחזאי איטלקי מן המאות ה-15 וה-16 – כמוה הכיר מן התרגום לצרפתית של "רולנדו הזועם". הוא שאב השראה גם מוולטר ("הבתולה מאורליאן"), וגם מאגדות עם רוסיות על גיבוריהן הנפילים. הטריגר לחיבורה של הפואמה שימש הספר "ההיסטוריה של הממלכה הרוסית" מאת קרמאזין, ממנה שאל המשורר פרטים רבים, בהם את שמותיהם של יריבי רוּסְלַן (רוֹגְדַי, רַטְמִיר וּפַרְלַף).

מאז "רוּסְלַן", היה החרוז היאמבי המרובע לצורה השלטת בשירה הרומנטית הרוסית.

בשנת 1828 הכין המשורר לדפוס מהדורה שנייה של הפואמה, הוסיף לה "אחרית דבר", וכתב מחדש את "ראשית דבר" בפתחה של "השירה הראשונה", אשר מכניסה את הקורא לאווירה של אגדה.

להלן דברי ההקדשה, "ראשית דבר" שב"שירה הראשונה" וקטע מרשים במיוחד, שהוא אף נלמד בכיתות הנמוכות של בתי הספר הרוסיים:

הקדשה

לָכֶן, לוּז נִשְׁמָתִי, בְּנוֹת חֶמֶד,

וְזוּלָתְכֶן אֵין, מַלְכוֹתַי,

דִּבְרֵי הֲבַאי הָיְתָה רוֹשֶׁמֶת,

עֵת הִזְדַמֵּן לָהּ רֶגַע פְּנַאי,

הַיָּד שֶׁלִּי. יָמִים עָבָרוּ

לְמַעַנְכֶן עֵטִי מִלֵּל;

לְמַעַנְכֶן בִּלְבַד סָעַר הוּא –

וְלֹא בִּקֵּשׁ שִׁבְחֵי הַלֵּל!

אֲסִיר תּוֹדָה אֲנִי מִמֵּילָא:

לִבִּי גּוֹאֶה, כִּי נַעֲרָה,

שׁוּרוֹת שֶׁל חֵטְא אֲשֶׁר כָּאֵלֶה,  

בְּהֵחָבֵא, אוּלַי, תִּקְרָא. 

שִׁירָה רִאשׁוֹנָה

אַלּוֹן יָרֹק נוֹשֵׁק לַמַּיִם,

עָלָיו שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁל זָהָב; 

חָתוּל מַשְׂכִּיל יוֹמָם וָלַיִל,  

הָלוֹךְ וָשׁוֹב, עָלֶיהָ סָב.

פּוֹנֶה לִשְׂמֹאל – זִמְרָה מַשְׁמִיעַ, 

מַעֲשִׂיָה סָח לְיָמִין.

פִּלְאֵי פְּלָאִים: בַּת יָם עַל שִׂיחַ

יוֹשֶׁבֶת שָׁם. שָׁם שֵׁדוֹנִים

בַּמִּשְׁעוֹלִים, בַּמְּעַרְבֹּלֶת –

מִינֵי חַיּוֹת מִן הַחֲלוֹם;

שָׁם עַל כַּרְעֵי הַתַּרְנְגֹלֶת                     

בִּקְתָה בְּלִי דֶּלֶת, בְּלִי חַלּוֹן;

שָׁם חֶזְיוֹנוֹת שֶׁל גַּיְא וְיַעַר;

שָׁם מִן הַיָּם, בְּשֹׁךְ הַסַּעַר, 

אֶל חוֹף חוֹלִי, נָטוּשׁ, שׁוֹמֵם –

שׁוּרוֹת-שׁוּרוֹת בּוֹקְעִים בָּקֹועַ

שְׁלוֹשִׁים בְּנֵי חַיִל, חֵן וְכוֹחַ;    

אַבִּיר-הַיָּם הוּא רֹאשׁ לָהֶם. 

שָׁם קָם נָסִיךְ פּוֹחֵז, אִישׁ מַעַל

עַל כֵּס מַלְכּוֹ – לִמְלֹךְ אָבָה!      

שָׁם מְכַשֵּׁף עוֹפֵף מִמַּעַל –                       

מֵעַל יַמִּים וַעֲרָבָה,

נוֹשֵא אַבִּיר אֲשֶׁר שָׁבָה.  

שָׁם נְסִיכָה בְּדוּת רוֹטֶטֶת

וּזְאֵב אָפֹר לָהּ – מְשָרֶתֶת.

עִם בָּבָּה יָגָה, הַמְּדוֹכָה,

כָּךְ בְּכוֹחוֹת עַצְמָהּ הוֹלְכָה.

שָׁם צָאר קַשְצֵ'יי* עַתִּיר הַכּוֹחַ;

רוּחָהּ שֶׁל רוּס שָׁם וְנִיחוֹחַ! 

אֲנִי הָרָשׁ לָגַמְתִּי דְּבַש

שָׁם; עִם חָתוּל מַשְׂכִּיל יָשַׁבְתִּי

בְּצֵל אַלּוֹן יָרֹק. הִקְשַׁבְתִּי

לָאַגָּדוֹת אֲשֶׁר דָּרַשׁ.

אַחַת מֵהֶן אֲנִי זוֹכֵר עוֹד:

הַסְכִּיתוּ נָא, שׁוֹכְנֵי הַחֶלֶד...

מָסֹרֶת עַתִּיקַת יוֹמִין,

מִתְּהוֹם נִשְׁיַת יָמִים שֶׁל קֶדֶם**.

     *   *   *

קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר דָעָכוּ

עַל הַיְּקוּם וְעַל בְּרוּאָיו.

כְּבָר עַרְפִּלִּים פָּשְׁטוּ בָּאָחוּ –

עָלָה יָרֵחַ שֶׁל זָהָב.

הַכֹּל נָדַם – לֹא צְלִיל, לֹא דֹּפֶק,

רוֹכֵב רוּסְלַן בִּשְׁבִיל אָפֵל.

פִּתְאוֹם מִבַּעַד עֲרָפֶל,

רוֹאֶה גִּבְעָה שְׁחוֹרָה בָּאֹפֶק,

וּמַשֶּׁהוּ אָיֹם נוֹחֵר.

הוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב – שׁוֹמֵעַ:

גִּבְעָה נוֹשֶׁמֶת מֵאֵלֶיהָ.

דָּרוּךְ, מַטֶּה אָזְנָיו, סוֹקֵר.

אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, רוֹכֵב יָשָׁר הוּא,

אַךְ שְׂעָרוֹת הַסּוּס סָמָרוּ;

גּוּפוֹ רוֹעֵד, אָזְנָיו זוֹקֵר;

הַסּוּס עִקֵּשׁ, רוֹטֵן, צוֹנֵף, אֶת

רֹאשׁוֹ מֵנִיף. מִן הַלְּבָנָה

כָּל הַגִּבְעָה הִלָּה מוּצֶפֶת, 

וְאֵין כָּמוֹהָ מְשֻׁנָּה.

כָּל הַפְּלָאִים שֶׁלְּפָנָיו –

קְלִפַּת הַשּׁוּם, עָפָר וָאֵפֶר!

אָזְלוּ מִלִּים וְלָהָדָ"ם:

רוּסְלַן פָּגַשׁ בְּרֹאשׁ אָדָם!

* צאר קשצ'יי – דמות שלילית בפולקלור הרוסי. לכינויו מתווסף לרוב שם התואר "בן-אלמוות".

** שורות אלה הצמיחו כנפיים בלשון התרבות הרוסית, והיו לשמות של רומנים, סרטים וכד'

התרגום מפרי עטי של "רוסלן ולודמילה" הינו היחידי עד כה בלשון העברית שראה אור בדפוס בשנת 2013 בהוצאת "גוונים".

אין לי מושג קלוש מה הניע את רונן סוניס, מתרגם ומבקר ספרות לקטול את התרגום הזה ברשעות ובטענות חסרות שחר:

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2258338 

או בגוגל "האביר שהציל את העיר הנצורה".

רונן סוניס הוא מתרגם מעולה, מנוסה ומוערך. מאז הופעתו של "רוסלן ולודמילה" בעברית חלפו כבר כמה שנים, ועדיין סוניס לא הראה כיצד יש לתרגם כהלכה את הפואמה הזו... אבל אסור לאבד תקווה.

בעקבות הביקורת רשמתי את "המדריך":

הַמַּדְרִיךְ / יואל נץ

שְׁמַע סִפּוּר עַל מַדְרִיךְ שֶׁל קְבוּצוֹת תַּיָּרִים, מוֹרֶה דֶּרֶךְ,

מְסַיֵּר בְּאַחַת הֶעָרִים בְּרֹאשׁ צֹאן מַרְעִיתוֹ;

וְהָעִיר – כְּעָרִים אֲחֵרוֹת, וְעִם זֹאת קְצָת אַחֶרֶת,

אַךְ בְּפִי הַמַּדְרִיךְ – עֲלוּבָה הִיא, וְאֵין בָּהּ מְתֹם.

בְּכִכָּר מֶרְכָּזִית מִתְנַשֵּׂאת לִגְבָהִים קָתֶדְרָלָה,

מִזְרָקָה צִבְעוֹנִית וּפִסְלוֹ שֶׁל פָּרָשׁ עַל רַמָּךְ.

בָּם נוֹשֶׁקֶת גִּנָּה צִבּוּרִית בְּרוּכַת צֵל; וּקְצָת הָלְאָה

בַּרְוָזִים בָּאֲגַם וְאַרְנֶבֶת חוֹלֶפֶת בִּסְבַךְ.

תַּיָּרֵינוּ, אֲבָל, לֹא רוֹאִים מִכָּל אֵלֶּה כַּזַּיִת!

הַמַּדְרִיךְ מְשָׁיֵט בִּרְחוֹבוֹת צְדָדִיִים וּמַסְבִּיר:

"אֵין כָּל תֹּכֶן וְאֵין גַּם עִנְיֵן לְכַתֵּת כָּאן רַגְלַיִם,

וְאֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לְוַתֵּר וּלְדַלֵּג עַל הָעִיר."

מִין מַדְרִיךְ מְשֻׁנֶּה שֶׁחֲבָל לְהַכְבִּיר עָלָיו מֶלֶל,

וּמוּטָב כִּי תִרְחַק מִמַּדְרִיךְ שֶׁכָּזֶה כְּמוֹ מֵאֵשׁ.

...אַךְ מַזָּל הוּא שֶׁאֵין מַדְרִיכִים שֶׁכָּאֵלֶה בְּחֶלֶד...

מְבַקְּרֵי יְצִירוֹת שֶׁל סִפְרוּת מִסּוּגוֹ – יֵשׁ וְיֵשׁ...

* * *

נעמן כהן

שְחוּר – כישוף מרוקאי

שְחוּר הוא כישוף. מאגיה ערבית צפון אפריקאית הנפוצה גם בקרב יהודי מרוקו:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8_(%D7%9B%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A3)

מסתבר שהכישוף המרוקאי משפיע גם על אשכנזים.

נועה בן ארצי-פילוסוף-רוטמן (הנכדה של), מנתחת את המצב: "אני אומרת, תסתכל מי עמד על המרפסת בכיכר ציון, למעט ביבי, שהוא היום ראש ממשלה, ותגיד לי איפה הם היום. המיסטיקה והשחוּר עובדים בשני הצדדים..."

https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94_%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%9E%D7%9F

שלשום, בעצרת הזיכרון לרבין, התנאה יצחק (צחי) שטראוסברג-הנגבי שהוא לא היה על המרפסת בכיכר ציון.

מסקנה הוא ניצל מהשְחוּר. המפגינים בעצרת דווקא לא רצו שיינצל.

בין רצח רבין למורשת רבין

זה שנים אינני משתמש במילה "שמאל" מפני שאין כל קשר בין המושג "שמאל" המקורי המייצג מפלגות פועלים סוציאליסטיות, ואצלנו את מפלגות הציונות הסוציאליסטית שדגלו במדיניות חברתית סוציאליסטית, ובמדיניות פוליטית של סוציאל-דמוקרטיה – למושג "שמאל" העכשווי.

"הציונות הסוציאליסטית" בנתה את היישוב והקימה את המדינה באמצעות מוסד "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י" שכלל ארגון מקצועי, ו"חברת העובדים" (בתי חרושת), קיבוצים, מושבים, קואופרטיבים בתחבורה דן אגד, תובלה ימית, בנק הפועלים, ביטוח הסנה, קופת חולים, בתי חולים, זרם בחינוך, תיאטרון אוהל, הוצאות ספרים, עיתון וכו' וכו'. מדינה שבדרך.

בלעדי מוסד ההסתדרות לא היתה קמה המדינה.

מאז 1967 בעקבות פעילותו של הלמוט אוסטרמן – אורי אבנרי, הקפטיליסט שהתנגד להסתדרות ולזכויות הפועלים, אבל תמך במוחמד ערפאת, מושג "השמאל" איבד את הפן החברתי והתמקד בלעדית בפן הפוליטי בלבד.

מאז במקום לקרוא לפעיליו "שמאל" אני מכנה אותם "אקטיביסטים" פרו-איסלאמים".

בערב יום העצרת המסיימת את "חול המועד רבין", ניסה פרופסור דניאל גוטווין לאחד שנית את המושגים ל"שמאל" אחד. סוציאליזם עם אקטיביזם פרו-איסלמי ותמיכה בכיבוש ערבי-מוסלמי.

פרופסור דניאל גוטווין כתב כך:

 "על השמאל להבחין בין 'רצח רבין' ל'מורשת רבין'.

יש להדגיש את האופי הפוליטי של הרצח, ואת הרקע האידיאולוגי ומסע התעמולה של הימין שיצרו את 'אקלים הרצח'.

מצד שני, על השמאל להינתק ממורשת רבין, שיצרה קשר כוזב בין 'שלום' ל'הפרטה', שכן ההפרטה משמרת את הכיבוש, בעוד שהשלום מותנה במדינת רווחה."

ביום השנה לרצח רבין על השמאל להזכיר את הקשר הממאיר בין המשך הכיבוש למשטר ההפרטה, המזין את הפאשיזם.

רבין שיקף את העיוורון המעמדי של השמאל לקשר זה: הוא התנגד להתנחלויות, אך האיץ את ההפרטה (פירוק ההסתדרות, הפרטת הבריאות, החינוך והמשק הציבורי), המגדילים את אי-השוויון והרס הדמוקרטיה."

https://twitter.com/gutweind

ואכן כדברי גוטווין מפלגות הציונות הסוציאליסטית החלו לאט לאט להשיל מעצמן את המרכיב הסוציאליסטי, כאשר השיא הגיע בתקופתו של יצחק רוביצוב-רבין (בנה של "רוזה האדומה"). רבין החל במדיניות של הפרטה, והתנגד להטלת מס על רווחי הבורסה ועל רווחי הטבק של דובק. ב-1994 השתלטו שלושה אנשים יוצאי הציונות הסוציאליסטית על "ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י". "הטריומווירט": חיים רמון (וישניה) המזכ"ל, עמיר (ארמנד) פרץ הסגן, וחיים אורון (ג'מוס) הגזבר. הם ביחד פירקו את ההסתדרות ומכרו בחצי חינם את נכסי "חברת העובדים" לבעלי הון. מכירה שערורייתית שטרם נחקרה עד תום. (לאן הלך הכסף?)

לכן מציע פרופסור גוטווין לציין את רצח רבין אך להתנגד ל"מורשת רבין" שהיא לדידו הפרטת נכסי העובדים.

מורשת רבין לדידו של פרופסור גוטווין היא קפיטליזם והפרטה. אבל בכוונת מכוון פרופסור גוטווין משמיט נדבך נוסף ב"מורשת רבין" והיא עמידתו של רבין על המשך הריבונות הישראלית בבקעת הירדן ע"פ תוכנית אלון המורחבת ועמידה על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל. מורשת זו הרי מגדירה את רבין התומך ב"כיבוש" כגזען פשיסט.

הבנתם? רבין לדידו של פרופסור גוטווין, במדיניות ההפרטה שלו, היה אוייב השלום והדמוקרטיה והביא לכיבוש ולפשיזם (היהודי).

פרופסור גוטווין, שקורא להקים מפלגה סוציאליסטית (ודוק: לא סוציאל דמוקרטית) אומר: בואו נלאים את הכול, כמו במדינה קומוניסטית, או אז לא נהיה פשיסטים, כי  ברגע שאין רכוש פרטי אז אוטומטית ייעלם "הכיבוש" (היהודי) קרי: יגיע הכיבוש הערבי-מוסלמי.

והנה פרופסור גוטווין (לנין החדש) שמנסה להחזיר לשמאל את הסוציאליזם על ידי הלאמת הכול, הופך בעצם גם הוא לאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי ללא הסכם שלום. שהרי זו משמעות הביטוי "סוף לכיבוש" (היהודי) – במקום המורשת של רבין שדיבר על פשרה טריטוריאלית בתמורה להסכם שלום.

תהילה לגיבור ללא חת העומד בפני הרשע טראמפ

ומיהו האדם ש"בלי כסף, כלכלה, צבא, נפט, הייטק, עשה את המהלך שאיש ממנהיגי המעצמות הגדולות לא העז לעשות מול הבריונות של דונלד טראמפ, ולא למצמץ?"

לא מקרון החנפן, לא טרודו, לא אנגלה מרקל, ולא תרזה מיי. נו מי?

האקטיביסט הפרו-איסלאמי כתב "הארץ" היים לוינסון נותן את התשובה:

אבא של מאזן, קובע לוינסון, "עשה את המעשה המוסרי ביותר: הוא הציב מול מנהיגי העולם הרופסים, הנרפים, החלשים, אלטרנטיבה מנהיגותית. אם תרזה מיי היתה לומדת מאבו מאזן, מצב העולם היה טוב יותר. היום איננו יודעים להעריך זאת. אבל בהיסטוריה ייזכר מי התלקק ומי התייצב, מי התרפס ומי עמד, מי הצטלם ומי התעלם, למי היה האומץ לעמוד מול המגלומן העריץ, נשיא ארצות הברית ה-45".

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6613255

שירו שיר תהילה לאבא של מאזן, איש "המוסר" האנטישמי, האיסלמו-נאצי ("היהודים טמאים ומטמאים"), שירו "מה יופיס".

בא להקיא.

ערפלישתים

מה המשותף בין תושבי עזה, רמאללה ורבת עמון?

המשותף ביניהם הוא שהם ערבים-מוסלמים-סונים. האם הם מחולקים לעמים שונים?

מהו עם?

אין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית למושג "עם". לכל היותר ניתן להשתמש בהגדרה שהיא טאוטולוגיה – "עם" הוא קבוצת אנשים המגדירה את עצמה כ"עם".

האם הפלישתינאים עצמם מגדירים את עצמם כעם?

האם העבר ירדנים מגדירים את עצמם כעם?

ודע מה שתשיב לפיליסטיני

("פיליסטיני" כינוי לבור חסר השכלה ותרבות)

מתי ואיך הומצאה פלשתינה?

מתי ואיך הומצא העם הפלשתינאי? והאם הוא בכלל קיים?

מקור השם פלשתינה בכתבי הרודוטוס (484-425 לפנה"ס). בספרו "היסטוריה", קרא הרודוטוס לארץ: "אשור הפלישתית" (ביוונית (SYRIA  PALESTINA על שם הפלישתים שכבר לא היו קיימים בתקופתו.

לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירה חיפש הקיסר האדריינוס שם חדש לפרובינציה הרומית שנקראה אז יהודה (ברומית JUDEA), שם שימחק את זכר היהודים מארצם, והוא החליט לאמץ את השם שנתן הרודוטוס, וקרא לפרובינציה  – SYRIA  PALESTINAשם שנשאר עד סוף התקופה הביזנטית, ועבר מהלטינית לכל השפות האירופאיות.

בהגות האירופאית נפוץ מאד  המושג: "פלישתיות" – פיליסטיניזם. מכיוון שהפלישתים הגיעו להישגים חומרים ניכרים אבל לא פיתחו כתב או תרבות כתובה, ציין המונח "פיליסטיני" (או "פיליסטר" בגרמנית) כינוי לאדם בור, נבער מדעת, חסר תרבות.

לפני הכיבוש הערבי של ארץ ישראל כינו הערבים את הארץ "ארץ שאם". הערבים שחיו בערב הכירו שני כיוונים – צפון שנקרא על ידיהם שמאל (שאם בערבית) או דרום שנקרא על ידיהם ימין (יאמן בערבית). כלומר כל הארצות מצפון לערב נקראו ע"י הערבים שאם-שמאל. (מושג שאומץ היום מחדש ע"י דעא"ש – המדינה האיסלמית בעיראק ובשאם).

בקוראן נקראת ארץ ישראל "ארץ בני ישראל". לפי מוחמד אללה אלוהיו (אלוהים הערבי-מוסלמי) נתן (רק) לעם ישראל את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן (סורה 7 פסוק 32). השם "פלשתינה" או "פלסטין" אינו מוזכר כלל בקוראן.

במאה השביעית לספירה לאחר כיבוש הארץ אימץ שלטון הכיבוש הערבי של "ארץ ישראל" את השם ג'ונד (אזור) "פלסטין" ככינוי מינהלי לדרום א"י בלבד. צפון א"י נקרא "אורדון" – "ירדן".

בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים ערבים-מתמערבים (באופן בולט נוצרים-אורתודוכסים) להשתמש בשם האירופי "פלשתינה", וביפו נוסד ב-1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג  היווני-רומי-אירופי במקורו – לערבית.

המונח פלסטין ככינוי פוליטי לארץ ישראל כולה, אומץ ע"י הערבים רק לאחר שהבריטים קראו לשלטון המנדט –PALESTINE . ראוי לציין שלמרות שערביי א"י אימצו לעצמם במשך השנים את הכינוי "פלישתים", אין כל קשר, אתני, תרבותי, או היסטורי, בין הערבים לפלישתים.

השלטון הבריטי יצר מלאכותית שלוש מסגרות מדיניות מלאכותיות, ויצר בתוכן "יש מאין" שלושה עמים מלאכותיים:

א. מדינת "עבר הירדן" ו"העם העבר ירדני".

ב. בתחומי מסופוטמיה יצרו הבריטים מדינה שקראו לה "עיראק" ויצרו את ה"עם העיראקי".

ג. בשטחי המנדט הבריטי שהבריטים קראו לו PALESTINE החל להיווצר העם "הערבי פלישתי" – בערבית "פילסטיני". ("היהודים" בתחום פלשתינה נשארו עם שמם המקורי, אבל כונו בשפות אחרות "פלשתינאים".

ככלל, היהודים התנגדו למונח הבריטי "פלשתינה" ודרשו להוסיף את השם העברי: "ארץ ישראל". רק לאחר מאבק הסכימו הבריטים להוסיף לפרסומים הרשמיים ולכסף, את שם הקיצור: "א"י".  

גם ערביי ארץ ישראל התנגדו למושג "פלשתינה" שנכפה עליהם ע"י הבריטים. לדידם המושג Palestine טעון במשמעויות אירופאיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך וליהודים. השם הרשמי Palestine בהצהרת בלפור שניתנה ליהודים וכתב המנדט שהתייחס אליה, קבר לדידם את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב-1919 – שהבריטים סייעו לנסחו, ציין המושג Palestine את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי.

בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, הערבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" ("סוריה אל-גֻ'נוביה") אשר בירתה בדמשק.

עארף אל אערף ממנהיגי הערבים בירושלים ייסד עיתון בשם זה, וטבע את הסיסמה "בשם הערבים נחיה ובשם הערבים נמות."

עמיתו המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני  שמונה ע"י הבריטים לעמוד בראש המועצה המוסלמית העליונה הקים את "הוועד הערבי העליון" כגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הערבים בתקופת המנדט, ועמד בראשו.

ודוק: השם היה "הוועד הערבי העליון", ולא הוועד הפלישתינאי העליון.

במשך השנים גבולות המנדט הבריטי השפיעו על התודעה הערבית, וערביי א"י בתחום המנדט החלו לאמץ לעצמם בהמשך את השם "פלסטינים".

ב-1922 קרעו הבריטים מתחומי המנדט שקיבלו על Palestine  פלשתינה (א"י), את עבר הירדן וב-1946 הקימו שם מדינה חדשה שהם החליטו לקרא לה, מדינת "עבר הירדן". למדינה הזו פיברקו האנגלים גם עם חדש שמעולם לא היה בהיסטוריה, וקראו לו: "העם העבר ירדני". (האנגלים גם פיברקו את מדינת עיראק, ואת "העם העיראקי", והצרפתים את מדינת סוריה ולבנון ואת העמים הסורי והלבנוני).

ב-1948 כבש מלך "עבר הירדן", עבדאללה ה-1, חלקים מ"יהודה" ושומרון", וקרא להם: "הגדה המערבית". מאחר שמעתה שלט על שני גדות הירדן, הוא החליט לשנות את שם מדינתו ל"מדינת ירדן", ואת שם עמו ל"עם הירדני".

 שטחי יהודה ושומרון הכבושים על ידו קיבלו את השם "הגדה המערבית" (כי הם ממערב לירדן). כבמטה קסם נהפכו ערביי יהודה ושומרון ל"ירדנים".

הגדרת ערביי א"י כ"ירדנים" התקבלה גם ע"י השמאל הישראלי. לדוגמא אהרון כהן – איש "השומר הצעיר" (שנאשם בריגול למען בריה"מ), בספרו המונומנטאלי "ישראל והעולם הערבי", (ספרית פועלים, מרחביה, 1964), אינו מזכיר את המונח "עם פלשתינאי" או "פלסטינים" אפילו פעם אחת בכל 641 עמודי הספר. לפני 1948 הם היו לדידו "ערבים" או "ערביי ישראל". לאחר מכן "ירדנים". לפני מלחמת ששת הימים עדיין לא חדר המושג המומצא "עם פלשתינאי" לשיח השמאל הישראלי.

בשנת כתיבת ספרו של כהן, (לפני "הכיבוש) חוברה "האמנה הפלשתינאית" הטוענת שאין כלל בנמצא עם "פלסטיני". קיים רק "עם ערבי-פלסטיני", וגם הוא רק חלק בלבד מ"האומה הערבית".

הרבה לעג ספגה גולדה מאיר, מ"הפיליסטינים" הישראלים כאשר אמרה: "הלא גם אני פלשתינאית!"

אבל עובדתית הצדק היה עימה: היא אכן היתה פלשתינאית ונשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית. היא צדקה מפני שלא קיים כלל עם-פלשתיני. (ספק גם אם קיים עם ערבי-פלשתיני). גולדה הייתה פלשתינאית אבל לא ערבייה-פלשתינאית.

המונח "עם פלסטיני" (ללא הערביות) הוא המצאה של השמאל הפיליסטיני הישראלי, המאוחר.

מחזק את הדברים הפילוסוף המדיני, האינטלקטואל הערבי-נוצרי, ד"ר לפילוסופיה, (ומרגל למען החיזבאללה) – ד"ר עזמי בשארה, הטוען  כי אין כלל בנמצא "עם פלסטיני", והמושג "עם פלסטיני" הוא רק המצאה של הקולוניאליזם האירופאי. "יש רק 'אומה ערבית' אחת," מדגיש ד"ר בשארה, "ופלסטין זו סוריה הדרומית".

http://www.youtube.com/watch?v=P3n5-yG-6dU

אין כלל בנמצא "עם סורי", "עם עיראקי", עם לבנוני", "עם פלסטיני", ואפילו לא "אומה ערבית", כולם רק המצאה של הקולוניאליזם האירופאי, קבע גם איברהים עוואד הידוע בשמו החליף אבו בכר אל בגדדי.

קיימת רק אומה מוסלמית אחת ומדינה איסלמית אחת!

היום לאחר שבישאר אל אסד הצליח להשתלט מחדש על מרבית סוריה וביצע בה טרנספר למוסלמים הסונים, הוא חוזר וקורא למדינתו "הרפובליקה הערבית של סוריה" כי הוא הרי אינו מוסלמי אלא עלאווי. ודוק: לא מדובר על "עם סורי", אלא על "עם ערבי-סורי", כשמו של הכובש הערבי של העם הסורי שקדם לו.

מילון:

מאז 1967 נהוג היה בארץ לכנות את ערביי א"י פלשתינאים. מאוחר יותר בהשפעת האקטיביזם הפרו-איסלמי שינו את השם של ערביי א"י ל"לפלסטינים".  על מנת לנתק את השם העברי ממקורו הפלישתי.

כשלעצמי שנים רבות אני קורא להם "פלישתינאים" השם שנתן להם יצחק נוסבאום-בן אהרון. ששמעתי בהרצאה בילדותי, שם המשמר את הקירבה לפלישתים.

לא עוד. אסור לעוות את הגדרתם הם. לקרא להם פלישתים בלבד זו גישה גזענית מתנשאת.

אסור לשלול מהם את הזהות הערבית, שכן שפתם ותרבותם ערבית (השפה שדיברו בה בארץ ערב). הם אינם דוברים כלל פלישתית.

הם מאמינים באל הערבי "אללה", ולא באל הפלישתי "דגון".

חמש פעמים ביום הם מפנים את פניהם לארץ ערב (הטוסיק לירושלים) ומתפללים לאללה אלוהים הערבי. (ומחרפים בערבית את היהודים והנוצרים).

ואם כאמור אין לשלול מהם את ערביותם יש לקרוא להם בעברית כפי שהם קוראים לעצמם בערבית – ערבים-פלישתים, ובקיצור "ערפלישתים".

לפי התעמולה הערבית במדינת עבר-הירדן יש שני עמים העם "הערפלישתי" והעם הערבי העבר-ירדני שהוא המיעוט השולט. מכיוון שאין אפילו הבדל אחד בין העמים גם אם ישרוד שלטון המלוכה, הרי בנו של המלך הערבי-העבר-ירדני (שמוצאו בערב) הוא בנה של ערפלישתית ולכן במוקדם ובמאוחר גם המלוכה העבר-ירדנית תיהפך לערפלישתית.

אמרו מעתה "ערפלישתים".

למה לא הצבעתי לרון אובז'נסקי-חולדאי?

בניגוד לדימוי שיצר רון אובז'נסקי חולדאי, העיר תל אביב נבנתה בשנים האחרונות ע"י יזמים פרטיים ללא כל קשר אליו.

שני הפרויקטים הציבוריים היחידים שהוא ביצע הם שיפוץ הטיילת (היפה) וכיכר דיזנגוף (המכוערת), ותו לו.

לא הצבעתי עבור אובז'נסקי-חולדאי כי:

1. הוא מונע חיזוק בניינים והוספת ממ"דים ברובעים 3 ו-4, ובכך מביא עשרות אלפי אנשים לסכנת מוות בעם מלחמה או רעידת אדמה.

2. לרדת לכביש ברכב, או ללכת רגלי במדרכה ברחובות תל אביב מהווים סכנת נפש של ממש. אין שום סדר תכנון, או אכיפה עירונית.

3. הוא הכריז שכל יצירה בה ישללו את קיומה של מדינת ישראל שלא תקבל מימון מהמדינה הוא יממן אותה.

4. לורד האו האו הישראלי, האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי, ובכיבוש ערבי-מוסלמי, גדעון לואי (לוי), קרא במאמר מיוחד ב"הארץ" להצביע עבורו.

(הגידו כן לזקן, גדעון לוי, "הארץ" 28.10.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6595545

בגלל כל אלו לא הצבעתי עבורו.

בכל זאת הוא נבחר.

האחראים לאנטישמיות – היהודים ונתניהו

מחלה יהודית עתיקה היא האשמה עצמית באנטישמיות. הנה מה שכתבתי כאן ב-9 במרץ 2017:

היהודים אשמים באנטישמיות

עוד טרם ידוע מי האחראי לגל האנטישמיות בארה"ב. בינתיים נתפש אשם רק שחור אחד תומך אובמה, אבל בדומה לטענת היטלר ברייכסטג כי היהודים אחראים לאנטישמיות ולמלחמה (ולמותם). שתי חברות כנסת, יעל כהן-פארן (המחנה הציוני), ותמר זנדברג (מרצ, המתנאה במסוממותה), טוענות כי המהלכים המדיניים של ישראל הם האחראים לאנטישמיות.

ח"כ זנדברג טענה כי "אנטישמיות היא נגד כל העמים השמיים." כנראה שמרוב סמים והזייה היא שכחה שהערבים לא הוגדרו ע"י היטלר "שמים", ומוחמד אל-חוסייני מנהיגם, היה ידידו הטוב ביותר של היטלר ותיכנן עימו את השמדת היהודים.

ח"כ "הציונית" (המחנה הציוני) כהן-פארן, טענה ש"גל האנטישמיות הכי גדול היה בשנים אחרי 'צוק איתן'. חרם על ישראל ואנטישמיות חדשה. אם אנחנו לא נתמודד עם הקונפליקט שישראל נמצאת בו – זה יבוא אלינו מבחוץ."

משמע הדברים מביא לייאוש גדול. אי אפשר לשכנע אנטישמים. לא את היטלר ולא את החושבים כמוהו. אנטישמיות (גם אנטישמיות עצמית) היא מחלה ללא מרפא.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01226.php

דומה שדבר לא השתנה. הרצח האיום בפיטסבורג שביצע הנאצי האמריקאי רוברט באוורס, הביא מיד להאשמת טראמפ ברצח ועוד יותר מזה האשמת היהודים ברצח. התסריטאי דיוויד סיימון (דוד שמעון) אף קבע מיד שנתניהו (היהודי) הוא האשם ברצח כי הוא תמך בטראמפ.

יש לומר ברורות. אין שום אשמה יהודית באנטישמיות. האנטישמים הם לבדם הנושאים באשמה. לא חשוב כלל מה יעשו או לא יעשו היהודים, האנטישמיות הינה מחלה שאינה תלויה ביהודים.

היהודים באמריקה (ובאירופה) מאוימים כיום ע"י סוגי האנטישמיות הבאים:

1. אנטישמיות נאצית-גרמנית קלאסית. הקיימת באמריקה, ובמדינות אירופה.

2. האנטישמיות האיסלמו-נאצית הקיימת ב-57 המדינות המוסלמיות ובריכוזי מהגרים מוסלמים באירופה ואמריקה.

3. האנטישמיות של תנועות שחורים באמריקה. (לואיס פרקאן: "היהודים הם טרמיטים").

4. האנטישמיות של תנועות "השמאל הרדיקלי".

האנטישמיות אינה תלויה במעשי היהודים היא קיימת גם במקום שאין יהודים.

אידיוטיזם מוסרי או טאנאטוס?

אחד הנימוקים של הרוצח הנאצי רוברט באורס לרצח יהודים, מלבד היות היהודים בני שטן, הוא שארגון הצדקה היהודי "היאס" (HIAS, ראשי תיבות: Hebrew Immigrants Aid Society) פועל למען הבאת פליטים ערבים-מוסלמים מסוריה לארה"ב. פליטים המסכנים את אמריקה.

בלי קשר לרוצח הנתעב שלא צריך סיבה לרצח, בכל זאת נשאלת השאלה – מדוע יהודים צריכים לתרום ולפעול למען הגירת ערבים-מוסלמים אנטישמים-איסלמו-נאצים לארה"ב. האם הם אינם מודעים לכך שיהודי אינו יכול היום להסתובב חופשי בריכוזי מהגרים מוסלמים בפריז, לונדון, וניו יורק? האם הם אינם מודעים לסכנה של עלייה בכוחם הפוליטי של גורמים איסלמו-נאצים?

האם היהודים באמריקה הם אידיוטים מוסריים או בעלי טאנטוס השואפים לכיליונם העצמי.

אם רוצים היהודים באמריקה להצטייר כבעלי מוסר, לפחות היה עליהם לבקש הצהרה מכל ערבי-מוסלמי שנתמך על ידיהם שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לרצוח את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

לממן את מי שבא לחסלך?

מספיק מימנו היהודים בעבר את שילוחם למחנות המוות.

שכר מצווה – בגידה

לפני שזהות האנטישמי – שריסס בבית כנסת את הכתובת: "להרוג את היהודים" – האשימו הפוליטיקאים הדמוקרטים את הרפובליקנים.

מסתבר שהחשוד בוונדליזם בבית הכנסת הוא דווקא פעיל דמוקרטי שעבד דווקא בצוות שמטרתו להיאבק בפשעי שנאה...

האיש, שחור שמגדיר עצמו גיי "קוויר", אומץ באופן לא רשמי על ידי זוג יהודי, ופרויקט צדקה של ה"ניו יורק טיימס", ששילמו על לימודיו כדי שיוכל ללמוד במכללה, שם למד לימודים "אפרו-אמריקאיים".

אותו גיי שחור התנער מאלו שתמכו בו וראה אותם "ליברלים ניו-יורקים מתנשאים," והסית נגד ישראל ב"ספר הפנים" שלו.

ה"ניו-יורק טיימס תיאר את החשוד, ג'יימס פולייט, וציין כי הוא צעיר שגדל בערוגות הלהט"ב, ואשר "יכול לגדול לזה שינצח את הסטטיסטיקה."

מסתבר ש"פולייט" ("מנומס") לא היה מנומס מספיק להכיר טובה לדמוקרטים, ליהודים ולעירייה שכל כך סייעו לו לרכוש השכלה גבוהה ולקבל עבודה.

https://dailycaller.com/2018/11/03/nyc-synagogue-vandalism-suspect/

על זה נאמר: "שכר מצווה – בגידה".

חוק התרבות והאמנות מציל את התרבות והאמנות

האקטיביסטים הפרו-איסלאמיים מנהלים עכשיו קמפיין תעמולתי. לטענתם הם נלחמים למען הדמוקרטיה אבל למעשה הם נלחמים נגד הדמוקרטיה.

במסגרת אותו קמפיין הם מכנים את חוק התרבות והאמנות בכינוי השקרי: "חוק הנאמנות בתרבות", ומציגים כמובן את "הנאמנות" כמושג פשיסטי נאצי.

אז הנה לשון החוק הנקרא: "חוק התרבות והאמנות":

המדינה מגדירה מהי הפעילות שלא תמומן ותיתמך על ידי המדינה.

 "פעילות שאינה נתמכת":

1. שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

2. הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור.

3. תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל.

4. ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל.

5. מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.

http://fs.knesset.gov.il//20/law/20_ls1_518302.pdf

מעבר להיגיון החולה הסבור שגורם כלשהו צריך לממן את חיסולו (כזכור היהודים מימנו בכספם את שילוחם למחנות המוות) הרי מימון לחיסול מדינת ישראל והדמוקרטיה בה, ומימון הסתה לגזענות אלימות וטרור, ותמיכה במאבק מזוין נגד המדינה וכו' אינם דמוקרטיה, אלא להיפך הם מאבק נגד דמוקרטיה. מימון קריאה למשטר פשיסטי או איסלמו-נאצי הוא פגיעה בדמוקרטיה. לכן חוק התרבות והאמנות הוא דווקא חוק המגן ומציל את הדמוקרטיה הישראלית.

האם יש מדינה אחת בעולם המממנת את הקריאות לחיסולה?

הערה קטנה לגבי הסעיף "ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל." כאן צריך להיזהר מפני שהנכבה היתה עונש צודק ולא מספיק. ותמיד יש להציגה ככזו.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01074.php

ארגון "שלום עכשיו" אינו מכיר בירושלים כבירת ישראל

ארגון "שלום עכשיו" יוצא נגד הכרה בירושלים של הנשיא החדש של ברזיל, ונגד העברת השגרירות הברזילאית אליה.

http://rotter.net/forum/scoops1/510513.shtml

אם אשכחך ירושלים יבוא שלום על ישראל.

טרור ערבי-מוסלמי נגד יהודים – "שיחדש"

כתב "הארץ", ליאור קופולוביץ, המתנאה בשם "אישתון", כלומר איש-עיתון, פרסם תגלית חדשה: "כך המציאו ארגוני החקלאים, התקשורת והפוליטיקאים את עלילת "הטרור החקלאי" (ליאור קופלוביץ, המכונה "אישתון", "הארץ" 29.10.18)

https://www.haaretz.co.il/blogs/eishton/EXT-MAGAZINE-1.6567649

תגלית מדהימה. לא רק שאין טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים, אלא להיפך יש יותר טרור יהודי נגד ערבים-מוסלמים. כל הטיעונים על טרור ערבי נגד חקלאים יהודים הוא שקר יהודי גזעני.

ואיך זה מסתדר עם העובדות?

פשוט מאןד.

ההיסטוריון האנגלי אדוארד הלט קאר, שכתב את הספר "מהי היסטוריה?" – טען שבהיסטוריה יש שני דברים. עובדות ופרשנות, אבל עצם  בחירת העובדות בהיסטוריה, היא כבר פרשנות.

אז מה הפרשנות? במקום טרור, טוען קופלוביץ-אישתון, יש פשיעה חקלאית. ("טרור" זה פחד) ואיך נסביר את הפרופורציות על כך שיש יותר פשיעה חקלאית נגד יהודים? פשוט מאוד. ליהודים יש הרי הרבה יותר אדמות מאשר לערבים לכן יש נגדם בצדק יותר "פשיעה חקלאית".

הבנתם? פשיעה חקלאית של ערבים נגד חקלאים יהודים איננה טרור. היא לא מפחידה.

"שיחדש" אורווליאני. היהודים הגזענים ממציאים טרור ערבי, ובעצם עושים טרור לחקלאים הערבים.

הטיעון האנטישמי ישן מאד. הצורה חדשה.

תקציב חדש ומפתיע למחקר – החוקר אהוד ברוג-ברק

המחקר בישראל סובל מחוסר משווע של תקציבים. לצורך זה הוקמה "הקרן הלאומית למדע". הקרן הלאומית למדע היא הגוף המרכזי בישראל התומך במחקר בסיסי בכל תחומי הדעת, במגוון רחב של ערוצי תמיכה, על סמך מצוינות מדעית.

https://www.academy.ac.il/RichText/GeneralPage.aspx?nodeId=785

והנה נתקבלה תרומה כספית חשובה למחקר בישראל.

נודע לאחרונה שאהוד ברוג-ברק קיבל תקציב מחקר בסך של 2.3 מיליון דולר.

https://www.israelhayom.co.il/article/601955

לא ידוע מה בדיוק טיבו של "המחקר", ומה בדיוק גילה אהוד ברוג-ברק באותו מחקר.

בדרך כלל נהוג שהמדע הוא אוניברסאלי ועל איש המדע לפרסם את תוצאות מחקרו לכול.

אנחנו מחכים בסקרנות לתוצאות המחקר. מה גילה אהוד ברוג-ברק שהמדע לא ידע עד כה?

המאפיה החמאסית

ע"פ התפיסה המוסלמית הגזענית על היהודים (והנוצרים) בני הקופים והחזירים להיות מושפלים תחת כיבוש מוסלמי ולשלם מס גולגולת "ג'יזיה" (קוראן סורה 9 פסוק 29)

ארגון  הטרור המוסלמי החמאס תובע מישראל ומצרים את התביעה הבאה: "אם לא תעבירו לנו שטרות כסף במזומן מקאטר נירה רקטות על היהודים."

ארגון החמאס פועל ובהצלחה כמעין ארגון מאפיה הסוחט כספים באיום.

למרבה הצער החמאס הגיע למעין מאזן אימה עם ישראל באשר הטילים שלו מאיימים על נתב"ג מה שיביא לשיתוק המדינה. לאט לאט מוקמת בעזה מעין צפון קוריאה קטנה.

העיתון הלבנוני אל-אחבאר פירסם את טיוטת ההבנות להסדרה שהגיעו אליהן ישראל וחמאס. לפי הדיווח בעיתון המקורב לחמאס, דורשת ישראל מחמאס לרסן את המפגינים בגבול ולהעניש כל מתפרע שיפר זאת. בנוסף סוכם כי תימשכנה "צעדות השיבה" במתכונת החדשה עד סוף השנה. במקביל, מצרים תפעל להסיר 70% מהמצור על עזה עד שהצעדות יפסקו לחלוטין. בתמורה, בין היתר, המעברים לרצועת עזה ייפתחו באופן קבוע, יינתנו אישורי עבודה ל-5,000 פלסטינים מעזה בשטח ישראל ומרחב הדיג יגדל.

ימים יגידו מה יעלה עם ניסיון ההסדרה. בינתיים יש למקש את הגבול למען לא יוכלו מפגינים לפגוע בגדר ולפרוץ אותה, כי אם ימשיך המצב הנוכחי, בסופו של יום הם יצליחו לפרוץ את הגדר, ולחטוף חייל או אזרח.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ירושלים"

לסלמה לגרלף

עברית: 1921-1928, 1957

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 4.12.1970

לפני 48 שנים

"ירושלים, ירושלים, את ממיתה את כולנו! נדמה לי כי אלוהים עזב אותנו!" – אומר אחד האיכרים השבדיים שבאו מדאלארני לירושלים ב-1896 ונספחו אל המושבה האמריקאית של מרת גורדון, ודברים אלה הוא אומר מול גופת אהובתו, גונהילד, שהתייבשה ומתה במכת-חום, בשמש הקשה של ארץ-ישראל.

עיר קשה היא ירושלים של סלמה לגרלף: "הדבר אמנם כך הוא, שלא כל בני-האדם הם חזקים למדי בשביל לשאת את החיים בירושלים, וגם אלה היכולים לשאת את האקלים, ואין מחלות מתדבקות בהם, רואים אותם תכופות נכנעים ונופלים. העיר הקדושה עושה אותם קשי-יום או מטורפים, כן, היא גם ממיתה אותם. אי-אפשר כלל לגור שם כמה שבועות, בלי לשמוע את האנשים אומרים על פלוני או אלמוני שמת פתאום: 'ירושלים המיתה אותו.'" (עמ' 229).

ספרה של סלמה לגרלף הופיע לראשונה ב-1901, כשנתיים לאחר שביקרה הסופרת בירושלים וראתה במו עיניה את החיים בעיר, בסוף המאה הקודמת, אף השתמשה בחומר שאספה לשם  כתיבת ספרה. אמנם, לא תמיד במיטב הבנתה. כך למשל היא כותבת כי אחרי בנייני הרוסים ("מגרש הרוסים") בצד המערבי של ירושלים "משתרעות המושבות החקלאיות החשובות של היהודים והגרמנים, המנזרים הגדולים ומוסדי הצדקה השונים" (עמ' 231), וכבר העיר על כך יעקב רבינוביץ [המתרגם] בהערה בגוף הספר: "הסופרת חשבה את השכונות היהודיות החדשות בירושלים של אז למושבות חקלאיות, כי הנוצרים קוראים להן 'קולוניות'."

ואמנם ראוי לציין כי יחסה ליהודים בספר אינו מצטיין בחיבה יתירה. יהודים קנאים חופרים מקברה זקנה יהודייה שמתה בבית חולים של המיסיון, ואשר נקברה בבית הקברות היהודי על ידי אנשי המיסיון, והם מבקשים להשליך את גופתה החוצה. אינגמר בן אינגמר, גיבור הספר, עובר על פניהם בלילה, נלחם עימם, והם פוגעים בעינו במכת סכין וגורמים לו לעמוד בחשש עיוורון גמור, אשר בעטיו הוא עוזב את ארץ-ישראל וחוזר לשבדיה מולדתו.

מעיר יעקב רבינוביץ בגוף תרגומו: "מאורע זה, מעשה שהיה, מסופר פה בצורה נוצרית טנדנציוזית, ובאמת שימש מקרה זה צעד ראשון להתעוררות הכרת-הכבוד של היהדות הירושלמית. במעשה זה השתמש בן-אבי בסיפורו 'הקורבן', והאירו מנקודת ראותנו אנו." (עמ' 355).

בליל קיץ ערפילי של שנת 1880, מספרת סלמה לגרלף, עשתה אוניית הנוסעים הצרפתית הגדולה "ל'אוניבֵרס" את דרכה על פני האוקיינוס האטלנטי בקו שבין ניו-יורק ולאֵ-האבר. באונייה נמצאה אישה אמריקאית צעירה בשם מרת גורדון עם שני  ילדיה הקטנים. במעמד מרגש מתוארת טביעת האונייה (וגדול כוחה של סלמה לגרלף בתיאור מעמדים מרגשים, שמסוגלים להעלות דמעות אף בעיני קורא ביקורתי ככותב השורות הללו, ובייחוד בהגיע פרשת-האהבה שבספר אל סיומה בסופו). מרת גורדון ניצלה בדרך נס, ורעיון האחווה שמאיר את הכרתה בהינשאה על פני הגלים, לאחר טביעת ילדיה, הוא שגורם לה לעלות לאחר זמן עם בעלה לירושלים וליסד את המושבה השיתופית בעלת העקרונות הדתיים-נוצריים.

אף כאן כותבת סלמה לגרלף בעקבות מעשה-שהיה. אותה שכונה, ששבה ונתגלתה לנו לאחר מלחמת ששת הימים, השכונה האמריקאית, אכן נוסדה במאה הקודמת בעקבות מקרה טראגי, ומייסדיה היו בני משפחה נוצרית משיקאגו ושמה ספפורד. אשתו של ספפורד, אנה, יצאה בשנת 1873 עם ארבע בנותיה לטייל באירופה. בהיותן בלב ים התחוללה סופה קשה שטיבעה את האונייה. הבנות טבעו, ואילו האם, שניצלה בנס ושבה אל ביתה, החליטה לעלות לירושלים עם בעלה ולהתחיל בחיים חדשים. אליה הצטרפו כמה משפחות סקאנדינאביות, שהקימו איתה לפני כתשעים שנה את המושבה האמריקאית.

ברטה ספפורד-ואֵסטר, שנפטרה בירושלים לפני זמן לא רב, ואף נכתב עליה אצלנו בעיתונים, בתה של אותה אנה ספפורד, פירסמה ב-1950 ספר באנגלית "ירושלים שלנו" ובו היא מספרת על תולדות משפחתה בירושלים בשנים 1881-1949, ומזכירה את עליית האיכרים השבדים מדאלאני ואת ביקורה של סלמה לגרלף.

כל אלה הם, כמובן, בבחינת חומרים ורקע, כי עיקר הרומן של סלמה לגרלף, כמוהו כספרה הראשון "גסטה ברלינג" (1891) – הוא בתיאור הדרמה הצפונית, הממזגת תיאורים ריאליסטיים של הווי היסטורי ושל חיי יום-יום כפריים – עם תמונות פאנטאסטיות ודמויות דמיוניות. ירושלים היא רק אחת הבימות לדרמה של הספר, ועיקר הרומן – פרשת הולדתו של אינגמר בן אינגמר, אהבתו לגרטרוד, התכחשותו לה, על מנת לזכות מחדש בנחלת אבותיו, באמצעות נישואים עם כלה עשירה. ומכאן ואילך מתפתלים גורלות גיבורי הספר, שלובים באמונות טפלות, בקללה הרודפת אותם ובחיפושיהם הדתיים אחרי "ירושלים של מעלה". אלא שירושלים של מעלה אינה קיימת אלא בדמיונם של האיכרים השבדיים התמימים. ובבואם לעיר מוכת החום, החולי, האבק, השנאה, הקנאה ולשון-הרע – הם קמלים, ורבים מהם מתים או שוגים בהזיות-שווא.

למרות העניין המרתק שיש לקורא הישראלי בתיאורי ירושלים כפי שנראתה לסלמה לגרלף, הרי עליו להודות כי מיטבו של הספר הוא דווקא חלקו הראשון, המתרחש כולו בשבדיה! וסיומו – שאף הוא במולדת הצפונית. ואילו ניסיונה של הסופרת לקבץ ידיעות היסטוריות עם אגדות ומסורות ששמעה, ליקטה, לכדי מיתוס פאנטאסטי-מזרחי המלווה, בדומה לאגדות-הצפון, את גיבוריה בארץ-ישראל – ניסיון זה נראה לעיתים קצת מלאכותי ומאולץ.

אגב, לא אתפלא אם דניס מייקל רוהאן קרא ב"ירושלים" את הפרק "הבאר של גן-העדן" בטרם התגנב ונכנס להצית את מסגד אל-אקצה. בפרק זה מספר אינגמר מאנסון לגרטרוד, ההוזה בקדחת, כיצד הוא עתיד להתלבש בבגדי ערבים ולהתגנב אל מסגד אל-אקצה כדי להביא לה מן הבאר אשר שם, שמימיה באים מגן-העדן, מים זכים (לא מי-בורות מורעלים), אשר ירפאוה ממחלתה. הוא מצליח להתגנב ולשאוב את המים, אולם ביציאתו מן המסגד הוא נתפס, ורק נס שהוא מצליח לחולל, באמצעות המים, מציל אותו ממוות בפגיוני המוסלמים הקנאיים.

תרגומו הצלול והפיוטי של יעקב רבינוביץ מתאים לרוח הספר ושובה את דמיונו של הקורא גם במקומות שבהם סגנונו ארכאי, ללמדך שלא כל תרגום מיושן רע הוא, ולא תמיד החדש – משובח.

* סלמה לגרלף: "ירושלים". תרגם יעקב רבינוביץ. תרפ"א-תרפ"ח [1921-1928], א'-ב'. מהדורה מתוקנת בכרך אחד, הביא לדפוס שמשון מלצר. הוצאת ניומן, תל-אביב, 1957. 395 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק עשרים

יְהוּד, השיבה לפתח-תקווה

מראשון-לציון עבר יהודה לוואדי-חַנִין, לימים נס-ציונה, ועבד באחוזה החקלאית שקנה מייסד נס-ציונה, ראובן לֶרֶר, אשר אותו זמן נמצא עדיין בחוץ-לארץ. לימי החגים של שנת תרמ"ד, 1883/1884, חזר לירושלים, לעשות את החג עם משפחתו, ונשאר לגור בה עם לאה כל אותה שנה.

בתקופת שהותו בעיר, פעם שלישית ואחרונה, חידש יהודה את הקשר עם חבריו הפתח-תקוואים אשר לא חדלו ממאמציהם לשקם את המושבה. זרח ברנט נסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ואחר לחזור ולהשקיעו בארץ. יהושע שטמפפר הרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בקיץ תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח-תקווה, קנו השלושה, ר' דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודִיֶה, וקראו לה בשם – יְהוּד. בבית-הדפוס של יואל משה סלומון הדפיסו הוא ופינס כרוז בשם "חברת פתח-תקווה", המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, כפי שנהגו ערביי פג'ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.

כדי להביא קונים חדשים שיֵשבו, הם ומשפחותיהם, בכפר יהוד, ויעבדו את נחלותיהם בפתח-תקווה, שלח פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי בְּיַאלִיסְטוֹק שברוסיה. עיר זו היתה מרכז לתנועת חובבי-ציון ובה פעילים רבים שחיפשו דרך להתיישב בארץ. פינס בחר באיש שהיתה לו מטבעו נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי – ושמו אברהם קוֹפֶּלְמַן.

מדוע בחר בקופלמן? יְדוּע צרות היה האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות הזה. כאשר נקנתה נחלת טיאן, מיד עלה מרוסיה ארצה והתיישב בפתח-תקווה, אך עבודתו לא הצטיינה במומחיות יתירה. כשהחליט לזרוע את שדהו דורה ושוּמשְׁמין, הוצרך לרוֹטְלִים אחדים (רוֹטֶל – מידת-משקל של 2.904 קילו) של זרעים משני המינים. מה עשה? עמד וקנה מטען גמל שלם של דורה ושומשומין, כמות שהיתה מספיקה אז בדיוק כדי זריעת כל שטח אדמת פתח-תקווה, ומנין נודע הסיפור – לימים אהב הוא-עצמו להתבדח על כך.

לאחר חורבנה של פתח-תקווה, נאלץ לחזור ולשבת תקופת-זמן בירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. הוא מסר את צעיר-בניו לבית-היתומים של ד"ר הָרְצְבֶּרְג, שהיה משכיל ומשום כך נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייניו ביד רמה. שני אלה, ומחנה עושי-דברם, לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם. הם הפסיקו את חלקו של קופלמן בחלוקה. גזרו שאיש לא ישכיר לו דירה, וכדי להמחיש את איוּמם התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו של קופלמן, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – והחלו להשליך את הילדים ועימם כלי-הבית והרָהיטים החוצה, באומרם כי מטעם הרב והרבנית מבריסק מוחרם האיש קופלמן מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית-היתומים של הדוקטור הרצברג ימ"ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו. [ראשי התיבות הם המצאה שלי ולא נמצא להם מקור היסטורי! – אב"ע].

באיש הנרדף והנלבּב הזה, קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"

"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו."

"ומה טיב אדמות המושבה?" הקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השיטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים," ענה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון-חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."  

"ר' אברהם," הפסיקוֹ משתתף אחר, "אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!"

"רואה את את היבלות על כפות-ידיי?" פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?"

אמר שם ילד אחד: "אבל אני לא רואה את היבלת!"

"מה העונה אצלכם עכשיו?" שאל קופלמן.

"חורף."

"ואבטיחים מתי גדלים?"

"בקיץ!"

"פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!"

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:

"אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

*

בהמלצת פינס התקשרו עם יהודה שניים מן הביאליסטוקאים שהגיעו ליהוד, דניאל ליפשיץ ומשה ליפקיס, והציעו לו לנהל את החבורה כולה ולהדריך אותם בעבודת החקלאות בשדותיהם שבפתח-תקווה, כל זאת בשכר של שלושה נפוליאונים לחודש, ודירה לו ולאשתו.

יהודה קיבל את ההצעה ובראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884, נסע עם לאה ליהוד והשניים השתקעו בכפר החדש. בין המתיישבים היו משפחות ליפשיץ, ליפקיס, שפירא ובניו מיכאל ואברהם, פיינשטיין, יטקובסקי, ברנדה, דינוביץ וקלינסקי. הם בנו בתים, חפרו באר והחלו לעבד מחדש את הנחלות בפתח-תקווה, ואולם איש טרם גר בה, מפחד הקדחת.

בהדרכת יהודה התאחדו הביאליסטוקאים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי הגבעה בשנתם הראשונה. הם עיבדו את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם היו בעלי-בתים אמידים ברוסיה, ועתה למדו, הם ובניהם, את עבודת האדמה מיהודה.

בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – היו העובדים שוהים כל השבוע בפתח-תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים-למחצה, חיים על לחם יבש ומים, ורק לשבתות חוזרים אל משפחותיהם הגרות הרחק, ביהוד.

*

בסוף השנה הראשונה ליישוב יהוד נתעוררה בקרב האיכרים מגמה לשוב לפתח-תקווה כדי לגור בה ממש. חבורתם של הביאליסטוקים  נתפרדה, הם רכשו ניסיון חקלאי, האדמות חולקו ביניהם, וכל אחד החל לעבד את נחלתו על אחריותו ולבנות את ביתו בפתח-תקווה. יהודה, שעדיין לא היתה לו כל נחלת אדמה משלו במושבה, נתמנה שוב לשומרהּ, ועבר לגור עם לאה באחד הצריפים בגבעה, מקום שעזָבוהו ארבע שנים לפני כן.

*

לאחר מתיישבי הגבעה, והירקונים – היתה יהוד הגלגול השלישי, ובראשית החורף שלאחריו, תרמ"ו, שלהי 1885 – בא תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח-תקווה, אשר התלבשה במתיישביה המקוריים שחזרו אליה, ועימם חבורת הביאליסטוקאים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים וִיהוּד, לא היה המשך, ואילו פתח-תקווה המחודשת לא ניטשה ולימים נעשתה לעיר וצאצָאי מתיישביה, דור חמישי ושישי – יושבים בה עד עצם היום הזה.

*

עם יישובה מחדש נתחלקה פתח-תקווה לשני יישובים: ה"דמוקראטיה", האיכרים עובדי-הכפיים ומשפחותיהם ומעט הפועלים, גרו במושבה, ואילו ביהוד ישבה ה"אינטליגנציה" – יואל משה סלומון, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ, דוד מאיר גוטמן אשר שוב לא חזר לגור בפתח-תקווה, הרב מרדכי גימפל יפה, אליהו ספיר ואחרים. אדמות לעיבוד לא היו במקום. והקבוצה הזו עסקה בלימוד ובתורה וחלמה על המשך קיומו של המושב בתור "מרכז רוחני" לכל מושבות העלייה הראשונה. רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרו ביהוד, הרב פרומקין (אינו קשור לפרומקין הירושלמי, עורך ה"חבצלת") – עבר לגור בפתח-תקווה, בה ניהל ועיבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בנה בגבעה, מול הבאר ממזרח, בית-מידות וחצר גדולה ומוקפת חומה, שהיו כמבצר לכל המתיישבים בעיתות-צרה.

וכמו בתקופת הירקונים, נפלו שוב סכסוכים בין שני היישובים. אותם ימים בא לארץ הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת חובבי-ציון לתמוך ביישובה-מחדש של פתח-תקווה. החל ויכוח בין היהודאים לפתח-תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. בידי הפתח-תקוואים עלה להביא את ויסוצקי לבקר גם במושבה עצמה. הוא התארח בביתו של הרב פרומקין, שהיה הרוח החיה בתנועת השיבה לפתח-תקווה. בבית פרומקין נפגש יהודה עם ויסוצקי.

"היהודאים אומרים לי," אמר ויסוצקי, "שהאוויר אצלם בריא יותר וזהו מקום טוב למגורים."

"תנאי הבריאות שלנו השתפרו קצת," השיב יהודה, "אבל גם אם נמשיך לחלות, ומאיתנו עוד ימותו רבים – אין לנו ברירה אלא לחזור לפתח-תקווה כי כאן נמצאות כל אדמותינו, ומקורות המים שלנו. לא נוכל להקים כפר עברי ולהתקיים בו כאיכרים – אם נשב על אדמותינו באופן זמני, והמשפחות שלנו תימצאנה במקום אחר."

"אבל היהדאים הם יהודים חשובים וידועי-שם, גדולים בתורה. כיצד אסרב להם?"

"אמור להם שארץ-ישראל לא תיבנה מחדש בלמדנות אלא בעבודת-כפיים ממש, בלי חוכמות! – הנה הרב פרומקין, מארחנו, עבר לגור בגופו-ממש למושבה והוא חי כאן עם כל הפועלים כאיכר פשוט."

ויסוצקי החליט בסופו-של-דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח-תקווה – ובכך נתן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יְהוּד התקיים עוד שנים אחדות, אך לאט-לאט התרוקן מיושביו, רובם עברו לפתח-תקווה והשאר חזרו לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף ניטש וחרב לגמרי.

חובבי-ציון מרוסיה החלו לבנות בתים לאיכרי פתח-תקווה. נבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי-ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעו בו שדרות של עצי אזדרכת. צורת המושבה היתה כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי-ציון, ובמרכז כיכר המייסדים [לעתיד], הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, תחנת הדיליג'אנסים ליפו, וצריף הַפּוֹסְטָה, מקום חלוקת הדואר. כאשר עמדתָּ בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכולת להקיף במבט סיבּוּבי אחד את בתי המושבה כולה.

יהודה ואחִיו הצעיר, משה-שמואל, בנו בית משותף על מגרשו של לאזאר אביהם שברחוב פינסקר [לימים מיספר 21]. הם קיבלו עזרה של מאה נפוליאונים לשם כך מאת חובבי-ציון, וכן שור אחד לאיש, חמור משותף וזרעים. השניים הקימו רפת חפורה באדמה ומכוסה גג של קש וחימר. הם חכרו אדמה לעיבוד, וזו נמצאה להם למכביר, ובחצי-חינם, כי הבעלים של רבות מן הנחלות טרם התיישבו במקום.

וכך, בראשית החורף תרמ"ו, 1885/1886, התחיל יהודה עובד לראשונה כאיכר העומד ברשות עצמו. הוא נטע כרם ענבים קטן, אולי גם במחשבה שמבּצירם יוכל אביו לעשות יין בירושלים, וכן נטע שורה של עצי תאנים. למתיישבים לא היו עדיין אמצעים לסדר שמירה כללית בשכר, ולכן סודרה שמירה של מתנדבים על-פי תור, בהדרכת יהודה ושומר נוסף, סנדר חדאד, שהיה איכר במושבה ועתיד היה להתפרסם בגבורתו ובכוחו לספוג מהלומות בעת קטטה מבלי לסגת.

בחצרו של יהודה הסתובבו תרנגולות ואווזים. היתה גינת-ירק שלאה טיפלה בה, ואפילו ערוגת פרחים קטנה אשר הצהילה את העיניים.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קלוד פרץ: הרקוויאם לרבין של אהוד בן עזר מצליח להחזיר לנו את האיש היקר הביישן והמקסים יצחק רבין ומחזיר אותנו אל אחד הימים השחורים של מדינת ישראל.

* אהוד יקר, במקום להכביר במילים אומר זאת כך: גיליון חדשות בן עזר 1389 היה מרתק, כולל ההערות/הארות שלך. הרקוויאם לרבין, ומה שכתבת על רבין ריגש ונגע, כאילו הקדמת את זמנך, כך גם רוב המאמרים, כל מאמר ותרומתו שלו.

מסכימה איתך שלא צריך לפרסם כל אחד, בעיקר לא מסיתים, מתלהמים ותיאוריות הזויות...  

שבוע מבורך,

איילה זמרוני

* אהוד יקר, העיתון היה מרתק, ולדעתי לקרוא היום שוב את שיר ההספד שלך ואת "עוד נתגעגע לרבין" שלך ולהיזכר בתקופה ההיא, זה החלק המרתק ביותר בעיתון, ולדעתי גם המוסרי ונכון ביותר לתקופה ההיא. אבל בכנות, האם היום היית מוסיף ומתגעגע לרבין?

מכל מקום, איחוליי להמשך מרתק של הוצאת העיתון.

וכל טוב,

ארנה גולן

לארנה היקרה,

באשר לרבין, ודאי שהייתי מוסיף ומתגעגע אליו גם כיום, אבל לא הייתי יכול להמשיך להאמין בכך שבהנהגתו היינו קרובים כבר לשלום. אני חושב שגם הוא כבר לא כל כך האמין בכך.

גם אם לא היה נרצח והיה ממשיך עוד כמה קדנציות להיות ראש ממשלה, האינתיפאדה השנייה, הקטלנית, של שנת 2000, היתה מתרחשת, ובזכות עקשות הפלסטינים והערצתם את המוות – שום שלום עימם לא היה מתרחש, כאז כן גם היום.

זה נורא לומר, אבל בניגוד למה שהרגשנו אז, רבין היה קורבן-חינם למען השלום, מפני שהשלום כנראה לא יושג במלואו לעולם. חתיכת החרא הקטן רצח את רבין אבל לא רצח את השלום מפני שהשלום היה כבר אז, גם אילו רבין לא היה נרצח – והשלום הינו גם כיום – מקסם-שווא, ולא באשמתנו! – ראי מה מתרחש במזרח התיכון מסביבנו!

בינתיים, דרכו הפרגמטית של נתניהו כיום, בניסיונו לגבש חזית עם מדינות ערבית סוניות נגד איראן, אינה שונה ממה שוודאי היה גם רבין נוהג.

אהוד

אהוד יקר ומאמין...

אני מעזה לומר לך, למרות שאת דעתך אני מאוד מעריכה, שבכל זאת התשובה שלך מעניינת ומשכנעת רק עד למשפט האחרון.

ולמה?

כי איך נדע אם רבין היה גם הוא מעז ללכת וליצור קשרים עם מדינות סוניות? הרי רבין היה נתון באותם ימים להשפעתם של "שוחרי שלום" ותוכניותיהם. ומי יודע אם היה מתפכח?...

אבל כל הכבוד לך על ביטחונך.

שבת שלום

ארנה

* שלום לך אהוד! לרשימתו של אליהו הכהן, מעוררת הגעגועים – "בשוב ה' את שיבת ציון", אוסיף, כי נכחתי באותו מעמד בירושלים ב-1963, בבנייני האומה. הייתי חלק מלהקת "הורה" הירושלמית, ושם רקדנו על הבמה את ריקוד "הראשונים", כשאנו לבושים בבגדי הראשונים. עד היום אני מתרפקת על התמונות בנוסטלגיה.

גם רביעיית מועדון התיאטרון הופיעה עימנו אז, והיה זה ערב בלתי נשכח. עברו מאז בדיוק 55 שנה.

עירית אמינוף

* עופרת אדרת בכתבה על אורי מילשטיין: "לאחר הרצח פורסם כי בחדרו של עמיר בביתו בהרצליה מצאה המשטרה עותק מספרו של מילשטיין 'תיק רבין'. כמה חודשים לאחר הרצח העניק מילשטיין ראיון למקומון 'תל אביב', שבו שיבח את עמיר, התגאה בכך שהוא 'תוצר של המחקרים וההרצאות שלי' והוסיף: 'אני בהחלט סבור שהתפקוד המבצעי שלו היה מעולה ואני סבור שהשפעתי על כך שאנשים יתפקדו כמוהו. כשההשפעה הזאת מצליחה יש נחת, היא מבססת את התיאוריה שלי על ליקויים במערכת הביטחון. רצח רבין ביסס את התיאוריה שלי.

"מדהים שאדם בתנאי לחץ מתפקד בצורה האידיאלית והאופטימלית כדי להשיג את מטרתו. אני כמובן מתנגד למטרתו, מתנגד לרצח, ודאי לרצח של ראש ממשלה, אבל אני מדבר על האספקט המבצעי. בכך יגאל הצליח באופן מלא מול קשיים עצומים שאיש לא האמין שהוא יעשה את זה. אני שואל עצמי שוב מאיפה הוא לקח את תעצומות הנפש האנליטיות ואת זה אני סבור שהוא קיבל אצלי. אני לימדתי את תלמידי לקבל החלטות בתנאי לחץ. אני לא חושב שיש לי חלק ברצון שלו לרצוח. יש לי חלק בשני דברים אחרים — גיבוש התפיסה שלו מי זה רבין; אני נתתי לו כלים אינטלקטואליים לנתח את מערכות הביטחון ואיך צריך למצוא את הליקויים במערכות הביטחון ואיך צריך לתפקד כהלכה מולן, גם בלוחמה זעירה, מה שהוא עשה, וגם בלוחמה סדירה.

"יחסי לרבין הוא כמו יחסו של זואולוג לבבונים. אני לא חושב שרבין בבון. הוא בן אדם בינוני מינוס. אבל בעיני רבין הוא מושא למחקר כמו שעבור זואולוג, עכבר מעבדה הוא מושא למחקר. אין לי יחס שלילי או חיובי כלפיו." ["הארץ", 2.11.18].

אהוד: הנה, בין השאר – מדוע במכתב העיתי איננו מתייחסים לאורי מילשטיין – אבל בעיני עיתון "הארץ" הוא כמובן גיבור.

* לאודי שבת שלום. במאמר של תקוה וינשטוק חלה טעות. שמו של הפרופסור הוא ראובן פיזר והוא כמוני יליד פרדס חנה. (ולא פריזר).

כ"כ הוא יילד את בתנו השנייה.

יעקב המאירי

(נשוי לתלמה, בתה של דורקה, שהיתה בת-דוד של אימי דורה מצד סבתי שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין מלודז').

* אהוד: מאמריו של יהודה ויזן ["הארץ", 2.11] הם תופעה מרעננת בשדה הביקורת על ביקורות הספרות אצלנו, ותקיעת סיכות בבלוניה הנפוחים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל