פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1391

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ל' בחשון תשע"ט, 8.11.2018

עם צרופת עטיפות ספרים של אסתר שטרייט-וורצל שצייר בנה אבי וורצל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. // יהודה דרורי: הבחירות בארה"ב. // חובב טלפז: בחירות האמצע: שני הצדדים ניצחו. // מרדכי קידר: משמר המפרץ. // יורם אטינגר: בחירות נובמבר לקונגרס עוצמתי וידיד ישראל. // עמוס גלבוע: 100 שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה. // אהוד בן עזר: 140 שנה לתלם הראשון בפתח-תקווה, מי מכיר? מי יודע? //  יוסי אחימאיר: ב"שביל הדרוזים בגולן". // אורי הייטנר: 1. מיתוס חסר שחר. 2. צרור הערות 10.11.18. // פוצ'ו: האומנם סוף עידן השובבות? // בן-ציון יהושע: על ספרה של ד"ר עירית מַלְבֶּרְגֵר-אמינוף, 'קל"ז פתגמי חכמה מבוכרה היפה'. // רוֹן גֵּרָא: נָטוּעַ בִּמְבוֹךְ הַלֵּב. // אוריה באר: פרחיה. // אילן בושם: 14 שירים ל'חדשות בן עזר'. // יצחק שוויגר: ידידי האופרה הישראלית באיטליה. // יואל נץ: ולָדימיר מאיאקובסקי באמריקה. מחנה "נִיט גֶעדַייגֶעט". // משה כהן: משטרים אפלים. // תקוה וינשטוק: העבודה המשותפת של אסתר וורצל שטרייט ובנה אבי וורצל. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "ביליטיס" לפייר לואי. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 24.1.1975, לפני 43 שנים.// אהוד בן עזר: פרשים על הירקון: העבד השחור, פורים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סֻפַּר עַל כָּל מָה שֶׁנּוֹגֵעַ

לְמִבְצַע לְכִידַת אַיְכְמַן וְגִנִּינוּ שׁוּב וָשׁוּב

אֶת הַיַּחַס הַמֻּטְעֶה, הַמִּתְנַשֵּׂא וְהַפּוֹגֵעַ

לִפְלִיטֵי שׁוֹאָה מִצַּד כַּמָּה אִידְיוֹטִים בַּיִּשּוּב.

 אַךְ אָז, בִּשְׁנוֹת אֶקְסְטָזַת צְמִיחָתָהּ הַמְּזֹרֶזֶת * שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה מִתְמַחֶשֶׁת בִּתְנוּפָה גְלוּיָה * עָצְמַת שִׁטְפּוֹ פּוֹרֶצֶת הַסְּכָרִים וְהַנֶּחְפֶּזֶת * שֶׁל גְּדוֹל כָּל אֶתְגָּרֶיהָ: נַחְשׁוֹלֵי הָעֲלִיָּה. * וּבְמִגְדַּל בָּבֶל זֶה שֶׁל תְּפוּצוֹת שׁוֹנוֹת בְּצֶבַע, * בְּמֶזֶג, בְּמוֹרֶשֶׁת, בְּלָשׁוֹן, בְּרַבְגּוֹנוּת * מוֹצָא וּמִנְהָגִים גּוֹבֵר עֲרַאי זֶה עַל דְּפוּס-קֶבַע * שֶׁמִּתְאַמְּצִים לָצוּר לוֹ כָּל חַסְרֵי הַסַּבְלָנוּת. * וְאַף עַל פִּי שֶׁעַל קַלַּחַת זוֹ רוֹחֶפֶת * רוּחוֹ שֶׁל בִּיגִ'י מְנַהֵל הַהַצָּגָה, * יֵשׁ שֶׁכִּבְכָל שִׁלְטוֹן-יָחִיד פִּתְאֹם חוֹשֶׂפֶת * בְּדִיקָה נוֹסֶפֶת פְּגָמֵי עָוֶל אוֹ שְׁגָגָה. * וְיִשְׂרָאֵלָה הַמְּלֵאָה בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ * לְִנִפְלְאוֹת הַנְהָגָתוֹ שֶׁל הַ"זָּקֵן" * שֶעַד עַתָּה קִבְּלָה אוֹתָהּ בְּגִיל וָמֶרֶץ * וּבִדְבֵקוּת וְצַיְתָנוּת אָמְרָה לוֹ "כֵּן" * אִם בְּגִבּוּשׁ צָבָא הוֹלֵךְ וּמִתְמַקְצֵּעַ * וּבְמִגּוּר "פִידָאִיוּן" שֶׁלֹּא נִזְנַח, * אִם בְּיִשּׁוּב הַנֶּגֶב, אַקְט הַמִִתְבַּצֵּעַ * עִם הַפְרָחַת חַבְלֵי לָכִיש וְתַעֲנָךְ * וְאִם בִּנְתִיב כּוּר-הַהִתּוּךְ שֶׁעֲדוֹתֵינוּ * בְּנוֹת תְּפוּצוֹתֵינוּ שֶׁמִּכָּל כַּנְפוֹת תֵּבֵל * קְרוּאוֹת מִפִּיו לְשֵם חִזּוּק לְכִידוּתֵנוּ * לִיצֹר מִקְשָׁה אַחַת בִּמְקוֹם מִגְדַּל בָּבֶל, – * כָּעֵת אַט-אַט מִסְתַּנְּנִים לְהִרְהוּרֶיהָ * הַמַּמְרִיצִים אוֹתָהּ כִּי יֵשׁ מָה לְתַקֵּן * שְׁלַל טִעוּנִים הַמִּצְטָרְפִים לְעִרְעוּרֶיהָ *(שֹׁמּוּ שָׁמַיִם!) עַל דַּרְכּוֹ שֶׁל "הַזָּקֵן". * אוּלָם שֶׁלֹּא כְּמוֹ אוֹתוֹ דֻוִדְ'ל שֶׁל פַּעַם, * זֶה שֶׁיָּרָה מִמְּרוֹם אַרְגָּז שֶׁל תַּפּוּזִים * עַל פַּרְדֵּסָן וָתִיק מִסֶּגֶ'רָה, בְּזַעַם * צְרוֹר סִסְמָאוֹת שֶׁל סוֹצְיָאלִיזְם כִּפְגָזִים – * הִיא, בְּיִרְאַת-כָּבוֹד, אֵינֶנָּה מִתְפָּרֶצֶת * בְּתַסְבִּיךְ אֵדִיפּוּס שֶׁל מֶרֶד רַב עָצְמָה * עַל סַמְכוּתוֹ הַפָּטֶרְנָלִית וּבְעֶצֶם * שׁוֹמֶרֶת לָהּ אֶת עִרְעוּרֶיהָ לְעַצְמָהּ. * אַךְ אִם רָצְתָה אוֹ לֹא רָצְתָה זֶה הִצְטַבֵּר לָהּ * וְאַף דִּרְבֵּן אוֹתָהּ לַחְלֹק עַל דֵּעוֹתָיו * תּוֹךְ הַכָּרָה בְּגַדְלוּתוֹ כְּשֶׁהִסְתַּבֵּר לָהּ * בְּלִי שׁוּם מַשֹּוֹא-פָּנִים גַּם כֹּבֶד שְׁגִיאוֹתָיו. * כָּךְ לְמָשָל: שֶׁסִּלּוּקָם מִצְּבָא-הַקֶּבַע * וְאִי קִדּוּם קְצִינִים שֶׁלֹּא מִמִּפְלַגְתּוֹ * אִם מִיָּמִין וְאִם מִשְּׂמֹאל פְּגִיעָה הֵסֵבָה * לְִטִיב צְבָאֵנוּ רַק בִּגְלָל רוֹדָנוּתוֹ. * כִּי אִם "אָסוּר לִצְבָא-הָעָם לִהְיוֹת פּוֹלִיטִי" * –  פְּרִינְצִיפּ שֶׁהוּא עַצְמוֹ מַרְעִים בִּמְלֹא גְּרוֹנוֹ – * מָה מִתְבָּרֵר בְּכָל נִתּוּחַ אָנָלִיטִי? * שֶׁמַּעֲשָׂיו סוֹתְרִים גְּלוּיוֹת אֶת עֶקְרוֹנוֹ. * וְאַף כִּי הוּא דוֹחֶה בְּבוּז כְּשֶׁקֶר טְרִיקִי * אֶת יֻמְרָתָם שֶׁל בּוֹלְשֵׁבִיקִים לְהוֹגְנוּת * הוּא מְיַשֵּׂם אֶת הַמִּנְהָג הַבּוֹלְשֵׁבִיקִי * שֶׁל רְדִיפַת כָּל מִתְנַגְּדָיו כְּנוֹשְׂאֵי גְּנוּת. * וְהוּא מוֹנֵעַ בְּשִׁטּוֹת דֵּמוֹקְטָטוּרָה * אֶת פַּת לַחְמוֹ שֶׁל כָּל יָרִיב שֶׁלֹּא יִדֹּם * אִם אֵין לָאִישׁ (אוֹפּוֹרְטוּנִיסְט שֶׁל קוֹנְיוּנְקְטוּרָה) * פִּנְקַס מַפַּא"י הַמִּפְלַגְתִּי וְהָאָדֹם. * וְהוּא פּוֹקֵד בְּשִׂיא נִימוּס פַּרְלָמֶנְטָרִי * עַל הַשִּׁי"ן-בֵּי"ת לִטְמֹן כְּאוֹת שֶׁל בְּרִית כֵּנָה * בְּמִשְׂרָדוֹ שֶׁל רֹאשׁ מַפָּ"ם מֵאִיר יַעֲרִי * בְּקוֹלֶגְיָאלִיּוּת מַכְשִׁיר-הַאֲזָנָה. * וְהוּא שׁוֹבֵר בְּאֶגְרוֹפֵי פְּלוּגוֹת הַכּוֹחַ * שֶׁל "הַפּוֹעֵל" אֶת גַּב שְׁבִיתַת הַיַּמָּאִים * (וּמִשְׁתַּמֵּשׁ שִׁמּוּשׁ פּוֹלִיטִי גַס כְּשֶׁנּוֹחַ * לִרְתֹּם אֶת צַהַ"ל לְגַיְּסָם לְמִלּוּאִים). * וְסָח כִּי אֵין זוֹ כְּלָל שְׁבִיתָה, רַק חַבָּלָה הִיא * שֶׁל אוֹיְבֵי עַם –  כְּשֶׁמַּנְהִיגֵי הַ"חַבָּלָה" * אַהֲרוֹנוֹבִיץ' אַיְק וְנִמְרוֹד אֵשֶׁל, שְׁנַיִם * מִמּוֹבִילֵי עֶשְׂרוֹת סְפִינוֹת הַעְפָּלָה, * הֵם הַמְּסוּרִים שֶׁבְּנוֹשְׂאֶיהָ עַל כַּפַּיִם * שֶׁל שְׁאֵרִית פְּלֵטַת עַמָּם הַנִּצּוֹלָה.

* וְהוּא בְּסַחַר-מֶכֶר קְצַר-רְאוּת שֶל דִּיל קוֹאָלִיצְיוֹנִי * גוֹרֵם בְּכִיָּה פֹּה לְדוֹרוֹת בִּפְטוֹר מֵעֹל גִּיּוּס * לְאַבְרֵכֵי הַיְּשִׁיבוֹת בִּמְחִיר שֶׁל עָוֶל פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי * ּכְּשֶׁעִם רַבָּנֵיהֶם הוּא מְתַחְמֵּן עִסְקַת-פִּיּוּס. * כִּי חוּץ מֵאִי-שִׁוְיוֹן-בָּעֹל הַמְּנַקֵּר כָּל עַיִן * זֶה גַם נוֹגֵד קָשׁוֹת אֶת הַכָּתוּב בַּהֲלָכָה * שֶׁהֵן בַּמִּשְׁנָיוֹת הֵן בַּתַּלְמוּד ("סוֹטָה" ח' ז') * אוֹמֶרֶת בְּפֵרוּשׁ, אִם עוֹד דְּרוּשָׁה כָּאן הוֹכָחָה, * כִּי "לְמִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה יוֹצְאִין כֻּלָּם, אֲפִלּוּ * חָתָן מִתּוֹךְ חֶדְרוֹ וְגַם כַּלָּה מֵחֻפָּתָהּ". * אֲבָל מֵאָז וְעַד הַיּוֹם שִׁלְּשׁוּ וְאַף הִכְפִּילוּ * בְּמִקּוּחָם מֻמְחֵי סְחִיטָה כְּשֵׁרָה אֶת מִכְסָתָהּ * שֶׁל פְּרִיוִילֶגְיַת-פְּטוֹר זוֹ בַּשִּׁטָּה הַכַּאסַחִית * בִּפְרָט כְּשֶׁבַּעַל-מוּ"מ זֶה הוּא רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה סָחִיט. * וְאַף עַל פִּי שֶׁצֹּרֶךְ יִשּׁוּבָם שֶׁל חַבְלֵי-אֶרֶץ * לֹא נוֹשָׁבִים מִפְעָל מֻצְדָק הָיָה בְּלִי כָּל סָפֵק * וְהֶכְרֵחִי הָיָה לְהַגְשִׁימוֹ בְּפֶרֶץ-מֶרֶץ * כְּשֶׁשַּׂר-הַזְּמַן עַל שְׁעוֹנֵינוּ הַחוֹפְזִים דּוֹפֵק, * לֹֹא הֶכְרֵחִי וְלֹא מֻצְדָּק הָיָה לִזְרֹק בְּכוֹחַ * עוֹלִים מֵאַרְגְּזֵי מַשָּׂאִיּוֹת כְּשֶׁאֵין שׁוֹאֵל * לְפֵשֶׁר חֶרְדָּּתָם מֵאֶרֶץ יְשִׁימוֹן וָחוֹחַ * בְּרוחַ מַאנְטְרַת "סַאלַח, כָּאן זֶה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". * וּבְהֶחְלֵט אֶפְשָׁר הָיָה לִנְהֹג מַמָּשׁ אַחֶרֶת * בְּסִיּוּעוֹ שֶׁל צֶוֶת הַדְרָכָה שֶׁל וָתִיקִים *  שֶׁבִּרְגִּישׁוּת, בְּחֹם וּבְדֻגְמָה אִישִׁית נִכֶּרֶת * הָיוּ מַקְהִים בָּהָם פְּחָדִים, זָרוּת וּפִקְפּוּקִים.

* וְלֹא פָּחוֹת מֻטְעֵית וּּשְׁרִירוּתִית וְקְצְרַת-רוּחַ * וְנֶעֱדֶרֶת סַבְלָנוּת לְאֹרֶךְ נְשִׁימַת * תַּהֲלִיכִים הִיסְטוֹרִיִּים שֶׁכָּל תַּכְתִּיב קָשׁוּחַ * עַל לוּחַ הַשַּׁחְמָט הַתַּרְבּוּתִי יַחְטִיף לָהּ "מָט" * הָיְתָה יֻמְרַת "כּוּר הַהִתּוּךְ" שֶׁל "הַזָּקֵן" בְּיַחַס * לְמוֹרַשְׁתָּם וּמָסָרְתָָּם שֶׁל כָּל שִׁבְטֵי הָעָם * שֶׁהוּא נִסָּה לְשַׁנּוֹתָן בְּלַחַץ וּבְדַחַס * כְּשֶׁהַיָּשָׁן לְזַן יִשְׂרְאֵלִי חָדָשׁ יֻתְאַם. * כִּי אִם טִפּוּל נִמְרָץ מַתְאִים לַתְּחוּם הַמֵּדִיצִינִי * לֹא לְכָל תְּחוּם מַתְאִים הוּא, זֹאת יוֹדֵעַ כָּל בָּקִי * וְשׁוּם תַּרְבּוּת אוֹתֶנְטִית לֹא בִּקְּשָׁה עוֹד "הַמְרִיצִינִי" * מִשּׁוּם מֶמְשֶׁלֶת קֹצֶר-רוּחַ כְּשֶׁבָּרוּר כָּאן כִּי * אַחַר אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת אֵין לְשַׁנּוֹת אֶת אֹפִי * פוֹלְקְלוֹר שְׁלַל תְּפוּצוֹתָיו שֶׁל עַם בִּן יוֹם אוֹ גַם בִּן לֵיל, * מִזּוּג כָּזֶה לֹא יִתְחוֹלֵל בִּסְפִּיד שֶׁל "אִינְסְטַנְט קוֹפִי" * וְהַפְּסֵיפָס שֶׁשְּׁמוֹ הוּא תַרְבּוּתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל * מֵיטַב חִנּוֹ, אוֹנוֹ וְגִוּוּנוֹ הִיא הַסִּינְתֵּזָה * בֵּין כָּל מָה שֶׁיָּצְרוּ תְפוּצוֹת שׁוֹנוֹת בְּגָלוּתָן * בְּחַג וָחֹל, שִׁיר וּמָחוֹל וּבִרְגִיעָה וָיֶזַע *  וְדַוְקָא שׁוֹנוּתָן תִּתְרֹם רַבּוֹת לְאַחְדוּתָן. *

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

הבחירות בארה"ב – כמבחן אידיאולוגי

השסע בפוליטיקה האמריקאית אינו בהקשר למהגרים או לאישיותו והתנהגותו האישית של טראמפ. שיהיה ברור שהוא לא תומך בקבוצות קיצוניות מכל צד פוליטי שהוא,  ומכאן שהמניע העיקרי נגדו הוא התרחבות הפער האידיאולוגי בין הסופר-ליברלים (בראשותו של אובמה וחבריו) במפלגה הדמוקרטית, לבין הסופר-קונסרבטיבים במפלגה הרפובליקנית בראשות דונלד טראמפ. הגישה המקילה-מתקדמת-הומניטרית-ליברלית לעומת הגישה הקונסרבטיבית העניינית, הקרה והתכליתית לבעיות שניצבות למול האמריקאים – היא זו שעומדת היום לפתחם של הבוחרים, ונראה שהנטייה לכוון טראמפ תנצח!! בארה"ב 5% של האוכלוסייה (15,000,000) נמצאים בבתי סוהר. הפשיעה גוברת על מערכות האכיפה והמשפט, הפער בין העשירים והעניים גדל, ויותר מכך – הפער בין שכבות שונות של המעמד הבינוני גדל, ומכאן תחרות קשה בשוק העבודה – כל זה בעלות הגבוהה מאד של חינוך אקדמאי. ממשל אובמה גם לא הצליח לאזן, ולו במעט, את השבר הכלכלי בין המדינות השונות בארה"ב.

מדיניות החוץ הליברלית של אובמה היתה כישלון מוחץ! לעומת זאת, מדיניות החוץ של הנשיא טראמפ התחילה בהצלחות משמעותיות, בצפון קוריאה, במזרח-התיכון, ובאמריקה הצפונית. עמדתו ה"פטריוטית" של טראמפ מול גלי המהגרים העניים, המאיימים על המבנה הסוציו-אקונומי של מדינות רבות, בעוד שאנשי אובמה מנסים למנוע את בלימתם בגבול – עומדת לזכות טראמפ. "אמריקה תחילה" היתה סיסמתו של טראמפ, שבאה כתחליף מוצלח לאידיאולוגיה המורכבת של הדמוקרטים, ולכן כל אמריקאי, בבואו לבחור, יצטרך להחליט האם הוא בעד ארה"ב כמדינת החופש ללא גבול או מדינה של שומרי חוק – שיוויונית אבל בו-זמנית סלקטיבית כלכלית לגבי גורמים שונים באוכלוסייה. ארה"ב של היום היא בהחלט לא "מתקדמת" לפיכך ממשל טראמפ לא יינזק בבחירות.

יהודה דרורי

נכתב: 6.11.18, לפני הבחירות.

* * *

חובב טלפז

בחירות האמצע: שני הצדדים ניצחו

בקרשנדו א-לה התשיעית של בטהובן, עם בליץ ביקורי-נשיא רחב לאורכה ורוחבה של בעלת הדמוקרטיה האפקטיבית ביותר בעולמנו, עם אוכלוסייה מפולגת באופן קיצוני, יצאו אתמול אזרחיה להצבעה קריטית מאין כמוה כאשר לכל אחד אין ספק קל שבקלים במי אסור לו/לה לבחור בעד כל הון שבעולם. באחוזי הצבעה גבוהים שלא ניראו, כולם כאחד עמדו בתורי ענק שעות של ממש ושמו בסוף החלטה שמית בעד או נגד האיש ששמו בכלל לא היה מועמד. הלא הוא נשיאם הנבחר לפני שנתיים – דונאלד ג'יי טראמפ. הליך דמוקרטי מושלם! הלוואי עלינו.

התוצאה הרשמית עדיין לא הוכרזה כי הסופרים את הקולות ישנים את שנתם ברגע זה. אבל תוצאות כמעט סופיות מראות:

המשמעות בעיניי הצנועות: כל צד יצא עם שני שליש מתאוותו בידיו – משחק סכום פלוס פלוס.

הרפובליקנים שמרו על שליטתם בסינאט ואף הגבירו את כוחם באופן משמעותי. 52 + 2 ברוב שכנראה יאושרר לניצחון עם תום הספירה. כלומר 54 + בלתי תלוי אחד, מול 45 דמוקרטים.

הדמוקרטים זכו אחר שנים בשליטה על בית הנציגים בקונגרס: 219 מול 193 לרפובליקנים עם 23 שעדיין לא אושררו.

לכאורה מצב של תיקו שבמשחק סכום-אפס שעלול היה להביא לשיתוק פוליטי הרסני, באמריקאית: Gridlocks! אלא שפעולה מיידית קצרה של טראמפ מסמלת כיוון מהלכים שונה בתכלית. הוא הרים לננסי פלוסי טלפון מיידי ובירך אותה על ניצחונה שלה ועל פטיש הספיקר של בית הנציגים (מקביל ליו"ר הכנסת) שיועבר אליה רשמית עם התכנסות הקונגרס החדש. ביג-דיל? פוטנציאלית – ועוד איך. ננסי, שבעברה הטרום-פוליטי היתה עקרת בית, כבר החזיקה בידה את פטיש הספיקר אבל הספיקה לשכוח מזה בעשר השנים האחרונות. עצם החלטתה לרוץ הפעם הפתיעה רבים, אבל לא את טראמפ. בשנתיים האחרונות היא היתה מנהיגת המיעוט בבית הנציגים בו ניסה המיעוט, בסה"כ וללא הצלחה מרשימה, לתקוע מקלות ברגליו השועטות של טראמפ, שהריץ בהצלחה אג'נדה רבת משמעות. גם היא רוצה  קצת, איזה שהיא אג'נדה משלה, לספר לנכדים ולנינים לכשתשוב לעירה סן פרנציסקו שמאז שנבנה "גשר הזהב" ההיסטורי לא נוספו בה יותר מדי אובייקטים מרשימים.

לא תמצאו מישהו שמבין ב"אובייקטים" טוב מטראמפ, גם לא מי שמגלה בעלי עניין בהם. אז להערכתי הצנועה מסתמן כאן פתח אטרקטיבי לשת"פ פורה בין השניים בכיוון אחת מהבטחות הבחירות של טראמפ – חידוש התשתיות של ארה"ב, מה שנידרש כבר לפני שנות דור. שת"פ אמיתי כזה הוא win-win לשני הצדדים ולכל אמריקה שתחזור במהירות לגיבוש מאחד. חלום של "נולד אופטימי"? אולי, אבל זו הזדמנות גדולה שיהיה אסון לפספס.

כמה הערות כלליות.

1. את כל ניצחונות הרפובליקנים בסינאט יש לייחס לבליץ המתמשך של טראמפ. תושבי הסטייטס בה ביקר "נהרו בהמוניהם" (נשמע מוכר?) בשיירות ארוכות גם מסטייטס בשכנות קרובה ואף רחוקה. עכשיו כל הרפובליקנים בסינאט חייבים לו, לטראמפ, הכול. עד כה היה לו גייס חמישי של שניים שלושה בין הרפובליקנים. לא עוד!

2. השימוש של טראמפ בקמפיין נגטיבי לא-אישי הוכח כמנצח. זה הטיעון: לחזור ולספר לקהל המריע לו על הכלכלה הפורחת לא מחדש להם דבר – הם עובדים ומרגישים תוספת בשכר לשכירים, ותוספת רווחים לעצמאיים. "אז לא צריך ללכת להצביע, הכל בסדר." לעומת זה להזכיר להם את הקראוון הצועד לגבול הדרומי מחייב התגייסות של כולם. החלטה אסטרטגית – מנצחת.

3. הסנטורים והמושלים שנבחרו ב-3 מדינות חשובות: טקסאס, פלורידה ואוהיו, מבטיחים נקודות זינוק משמעותיות בבחירות לנשיאות ב-2020.

4. הביקור של טראמפ בטקסאס, עבור סנטור טד קרוז, תרם בענק לשמירת המדינה הגדולה ביותר מחוץ לאלסקה ברשת הרפובליקנית. הופעתו ביוסטון היתה המקרה היחיד בו בחר להופיע בעיר גדולה משני מיליון תושבים שכולן (כולל יוסטון) מאלה שמהוות מעוז דמוקרטי מוצק וכמעט בלתי חדיר לרפובליקנים. ביוסטון אין אבטלה, ויש הרבה היספנים והיה חשוב לטראמפ להראות שלא יוותר ב-2020 על ערים כאלה. היתה לו אפשרות קלה לערוך את הביקור בדאלאס, שבה נוכחות רפובליקנית מרשימה. אבל למה להרשים את המורשמים? השיירות ליוסטון וממנה עשו את העבודה והביאו, בין היתר, לניצחונו של קרוז על המועמד הכריזמטי הדמוקרטי שהפסיד למרות שהושקע בו סכום 70 מיליון דולר ממקורות דמוקרטיים!

5. במונטנה, טראמפ ביקר פעמיים, ולמרות זאת הספירה נפסקה הבוקר עם עודף מיזערי בלבד לרפובליקני. יש לכך סיבה עקרונית – החוות החקלאיות שם הן גדולות במיוחד, מה שמביא לאוכלוסייה כפרית מועטה, וזו המצביעה לרפובליקנים מתבטלת מול הערים המשופעות בדמוקרטים. אפילו עיר שדה כמו "בוזמן" כמעט שהצליחה לבטל את הרפובליקנים באזורים הנרחבים הכפריים. זו תופעה כללית שעליה אכתוב בקרוב.

6. המיגזר העיסקי מגיב בחיוב לתוצאות הבחירות – כל שלושת מדדי המניות בארה"ב בעלייה עם פתיחת המסחר. ובשנחאי? ירידות! אז "הכול שקט במערב," בינתיים.

חובב טלפז

7 נובמבר 2018

* * *

מרדכי קידר

משמר המפרץ

בשבועות האחרונים ביקרו במדינות המפרץ הערבי (הערבים נעלבים כשמישהו מכנה את המפרץ "שלהם" בכינוי "המפרץ הפרסי") כמה בכירים ישראלים: ראש ממשלה, שני שרים – מירי רגב וישראל כץ – ראש המוסד ומשלחת ג'ודו. דגל ישראל הונף בתחרות הג'ודו באבו ד'אבי, ההמנון הישראלי נוגן בה פעמיים ושרת התרבות הישראלית שרה את "נפש יהודי הומייה ... להיות עם חופשי בארצנו" בדמעות של התרגשות, והשמיים לא נפלו. בנוסף, המארח לוקח אותה לביקור במסגד על שם שיח' זאיד, וכל זה רק בחודש אחד.

השאלה העולה מאליה היא האם יש כאן משהו חדש? שינוי מהותי? זעזוע אסטרטגי? או לא יותר מיציאה לאור של דברים שהתנהלו קודם לכן מאחורי הקלעים. צריך לזכור גם שמול ביקורי הישראלים במפרץ, לא היה ביקור פומבי של אף אחד ממדינות המפרץ בישראל.

לכן ננסה להעריך את מה שהתרחש באוקטובר בזהירות המתבקשת.

לגבי סולטנות עומאן, עלינו לזכור שכבר בעבר היו ביקורים של ראשי ממשלה ישראלים בעומאן: יצחק רבין ז"ל ביקר בעומאן ב-1994, שר החוץ העומאני ביקר בישראל ב-1995 וראש הממשלה שמעון פרס ז"ל ביקר בעומאן ב-1996, אלא שמאז האינתיפאדה השנייה (2000) נותקו היחסים, ומגעים המשיכו להתקיים בעיקר מאחורי הקלעים ובחשאי.

שרת החוץ ב-2008, ציפי לבני, נפגשה עם שר החוץ של עומאן, אך מאז לא התקיימו פגישות פומביות בין בכירי המדינות. בנוסף לכך, משלחת בכירה מעומאן השתתפה בהלוויית הנשיא לשעבר שמעון פרס ב-2016. מוקדם יותר השנה שר החוץ של עומאן ביקר בירושלים במסגד אל-אקצא.

אלא שסולטנות עומאן איננה מדינה מרכזית בהוויה הפוליטית הערבית, למרות המיקום הגיאו-אסטרטגי החשוב שלה – על מיצרי הורמוז, שדרכם מיוצא הנפט המופק במפרץ, הן על ידי מדינות ערביות והן על ידי איראן. לכן קשרים של עומאן עם ישראל אינם מעוררים תשומת לב גדולה מדי באזור ובעולם, ויש לי רושם שרוב הישראלים כלל אינם יודעים היכן נמצאת מדינה זו.

גם איחוד האמירויות איננו זר לישראלים, שכן כבר ב-2008, ב-2010 וב-2013 הגיעו ספורטאים ישראלים לשחק בטורנירים בינלאומיים שהתקיימו באיחוד. בשנת 2010 השתתף שר התשתיות הלאומיות אז, עוזי לנדאו, בכנס בינלאומי שעסק באנרגיות מתחדשות באבו ד'אבי.

בשנת 2015 נפתחה באבו ד'אבי, בירת האיחוד, נציגות רשמית ישראלית שעיסוקה הוא אנרגיה. היות שנציגות זו מסונפת לסוכנות הבינלאומית לאנרגיות, שמרכזה באבו ד'אבי, איחוד האמירויות לא רואה בה נציגות דיפלומטית ישראלית באיחוד. בשנת 2016 ביקר באבו ד'אבי שר האנרגיה הישראלי, יובל שטייניץ, במסגרת ועידה בינלאומית שעסקה באנרגיה.

בשנת 2017 השתתפו טייסי חיל האוויר הישראלי בתמרון צבאי ביוון, יחד עם טייסים מאיחוד האמירויות, איטליה ויוון. השנה השתתפו שחקנים ישראלים בתחרות הג'ודו הבינלאומית שנערכה באבו ד'אבי עם הדגל וההמנון הישראלים, יחד עם השרה מירי רגב שזכתה גם בביקור במסגד שיח' זאיד, שנזכר לעיל.

גם בקטר היתה נציגות כלכלית ישראלית רשמית החל משנת 1996 וראש הממשלה דאז, שמעון פרס, ביקר בה ודן עם מארחיו באספקת גז לישראל. הנציגות הישראלית בקטר נסגרה בשנת 2009 בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. בשנים 2011 ו-2013 השתתפו ספורטאים ישראלים באירועי ספורט בינלאומיים שהתקיימו בקטר, אך בלי דגל ישראל.

סעודיה מעולם לא אירחה ישראלים באופן גלוי ופומבי, למרות שמאחורי הקלעים מתקיימים קשרים לא מעטים בין ישראל והממלכה: רופא אורולוג ישראלי ידוע טיפל במהלך שנים ארוכות במשפחת המלוכה, בידיעת ראשי הממשלה הישראלים ובברכתם.

הקרח בין ישראל וסעודיה החל להיסדק בשנת 2015, כאשר חתמו ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה על הסכם הגרעין עם איראן, הסכם שגרם לסעודים דאגה עמוקה, גדולה בהרבה מזו של הישראלים. הם לא מחצינים את דאגתם וחששם מאיראן בשל המסורת הבדווית המחייבת את הגברים לכלוא את רגשותיהם ולא להציגם כלפי חוץ.

בשנת 2016 תועד משה יעלון, שר הביטחון, לוחץ את ידי תורכי אלפיצל, נסיך סעודי רב השפעה שכיהן בעבר כראש סוכנות המודיעין הסעודית, בעת שהשניים השתתפו בוועידה בינלאומית בגרמניה. אנוור עשקי, גנרל בדימוס בצבא סעודיה, הגיע לישראל בשנת 2016 בראש משלחת עסקית ואקדמית, וביקור זה זכה בביקורת שלילית ביותר מצד הרשות הפלסטינית.

לסיכום היחסים בין מדינות המפרץ וישראל ניתן לומר שהיו להם שתי תקופות פריחה: שנות התשעים והשנים האחרונות. למרות שאין לישראל גבול משותף וסוגיות טריטוריאליות עם מדינות המפרץ, נמנעו אלה מכל קשר עם ישראל בשל מחויבותם ונאמנותם לסוגייה הפלסטינית. התפתחות היחסים בשנות התשעים התבססה על הסכמי אוסלו ומה שנראה אז כהתקדמות אמיתית לקראת פתרון הבעייה הפלסטינית.

אלא שעם השנים המו"מ בין ישראל והפלסטינים נתקע, בשלהי 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה שהפילה חללים רבים בקרב הישראלים והפלסטינים, והאווירה היתה שלילית כלפי כל מגע עם ישראל. בשל כך נותקו היחסים בין מדינות המפרץ וישראל.

המצב החל להשתנות החל ב-2007, עת השתלטה תנועת חמאס על רצועת עזה. תנועה זו היא הסניף הפלסטיני של תנועת "האחים המוסלמים" העולמית, תנועה שסעודיה ואיחוד האמירויות שונאות באופן שקשה לתארו, בגלל חילוקי דעות הקשורות לתפקידו של האסלאם בחברה ובמדינה.

זהות העמדות בין ישראל והמפרץ התגברה מאוד בשנת 2015 כשנחתם הסכם הגרעין עם איראן, והפריחה בשנה האחרונה נובעת ישירות מהפחד בקרב משפחת המלוכה הסעודית והנהגת האמירויות מפני הסכנה האיראנית ואי יכולתם לעמוד מול לחצים איראנים ובוודאי מול עימות צבאי עם איראן.

היחסים בשנות התשעים התבססו על אינטרס, שפינה את מקומו בשל חומרת הבעייה הפלסטינית כשפרצה האיינתיפאדה השנייה בשנת 2000. לעומת זאת, היחסים בהווה מבוססים על פחד, שקשה מאוד לסוגייה הפלסטינית להתמודד איתו.

בנוסף, מדינות המפרץ – כמו מדינות רבות אחרות – אינן רואות סוף לפילוג בין חמאס ואש"ף, ולכן אינן רואות סוף לסכסוך הישראלי-פלסטיני שתקע כל התקדמות ביחסים עם ישראל. לכן הן החליטו לעקוף את הסוגייה הפלסטינית ולהתקדם ביחסים עם ישראל ללא קשר עם התקדמות המו"מ בין ישראל והפלסטינים והמו"מ בין חמאס ואש"ף.

מהמפרץ, הסוגייה הפלסטינית נראית קטנה בהרבה מהבעייה האיראנית, ולכן החליטו מנהיגי המפרץ להתעלם מהבעייה הפלסטינית ולהתקדם עם ישראל כדי לשרוד. ישראל יכולה לספק להם מערכות הגנה כמו "כיפת ברזל", לשתף אותן במידע על איראן, כוונותיה ותוכניותיה ואולי אף להשתתף בקואליציה בגיבוי אמריקני שתתמודד מול הקואליציה האיראנית הכוללת כיום את עיראק, סוריה, לבנון של חיזבאללה, תורכיה, חמאס ורוסיה כגיבוי אחורי.

כשהמשחק הגיאו-אסטרטגי הוא בין "הגדולים", בעייה קטנה כמו הבעייה הפלסטינית נדחקת לשולי ההתעניינות הפוליטית, והפלסטינים – שוב – משלמים את מחיר העקשנות שלהם לא להתקדם עם ישראל להסדר שלום.

בנוסף, במדינות המפרץ, לא שוכחים לפלסטינים את תמיכתם בצדאם חוסין כאשר פלשו צבאות עיראק לכווית וכבשוה באוגוסט 1990. במזרח התיכון אנשים לא שוכחים ולא סולחים, והפתגם הבדווי אומר שבדווי נקם את נקמת דם אביו אחרי ארבעים שנה ואמר: מיהרתי.

כל התפתחות ביחסים בין ישראל והמפרץ מבוססת לכן על התעצמות הבעייה האיראנית מול הדחיקה לשוליים של הבעייה הפלסטינית. כשזה המצב בשטח, אז ישראל חדלה להיות הבעייה והופכת לחלק מהפתרון, ל"משמר המפרץ".

מרדכי קידר

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

בחירות נובמבר לקונגרס עוצמתי וידיד ישראל

"חדשות מחלקה ראשונה", 4 נובמבר 2018

בחירות נובמבר 2018 לכל 435 מושבי בית הנבחרים ושליש (35) מושבי הסנאט בארה"ב יהיו משאל-עם בלתי-רשמי על מדיניות הנשיא טראמפ, ויעצבו את פני הרשות המחוקקת החזקה בעולם, שהיא בעלת הברית השיטתית והיעילה ביותר של ישראל.

בחירות אמצע כהונת נשיא אמריקאי מכרסמות, בדרך כלל, במיספר נציגי מפלגת הנשיא בשני בתי הקונגרס, כפי שאירע בבחירות אמצע כהונת הנשיאים אובמה, בוש הבן, קלינטון, בוש האב, רייגן, קארטר, פורד, ועוד.

בעוד חוקת ארה"ב מגבילה את תקופת כהונת וכוח הנשיא – שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את הנהגת המחוקקים – היא מעניקה לקונגרס את "כוח הארנק", הסמכות לשנות, להשעות, לבטל ולממן/לייבש מדיניות פנים וחוץ של נשיא, להקים/לבטל סוכנויות ממשל, ליזום/לבטל פיתוח מערכות נשק, לאשר/לדחות מינויים בכירים, לאשרר/לדחות אמנות ובריתות, להטיל/לבטל סנקציות על מדינות זרות, ועוד. נשיא חותם על הסכמים בינלאומיים, אך אישרורם מחייב תמיכת 2/3 מהסנאט. מינוי שגרירים כרוך באישור רוב הסנאט.

החוקה מעצימה את הבוחר הקובע מדי שנתיים את מאזן הכוחות בקונגרס. לכן, נאמנות המחוקקים נתונה, במיוחד, לבוחרים ב-435 אזורי הבחירה. התעלמות מהבוחר/ת מסיימת קריירה פוליטית, כפי שארע ב-1994 ליו"ר בית הנבחרים הדמוקרטי, תום פולי, וב-2014 למנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, אריק קנטור.

אמנם המחוקקים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים המעסיקים את הבוחרים, אך הם מסוגלים לכפות רצונם על הנשיא גם בתחומי חוץ וביטחון. לדוגמא (ובניגוד לעמדת הנשיא), ב-1973 סיים הקונגרס את המעורבות הצבאית של ארה"ב בווייטנאם, לאוס וקמבודיה; ב-1974, אישר הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק", שהביא לעליית מיליון יהודי ברה"מ; ב-1986, אישר הקונגרס את "החוק נגד אפרטהייד" שהאיץ את הפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה; ב-2012 קיצץ הקונגרס 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA).

בניגוד לנשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה – שלחצו על ישראל באמצעים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים – שני בתי הקונגרס מגדילים בעקביות את היקף שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים השנתיים עם ישראל.

הרשות המחוקקת מבטאת את היחס המיוחד של הבוחרים לישראל. לדוגמא, ב-1891 – שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון – הובילו מנהיגי הקונגרס 431 אישים שחתמו על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1957 אילצו הסנאט ובית הנבחרים את הנשיא אייזנהאואר לסגת מכוונתו להטיל על ישראל עיצומים כדי להביא לנסיגה מחצי האי סיני, אך ישראל איגפה את המחוקקים משמאל והודיעה על נסיגה מלאה...

ב-1992-1989 הרחיב הקונגרס את שיתופי הפעולה עם ישראל בהיקף חסר-תקדים, חרף התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר. ב-2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", סיכל הקונגרס את כוונת אובמה לעכב את מימון רכש "כיפת ברזל" (225 מיליון דולרים) כאמצעי לחץ על ישראל.

אהדת הבוחרים תעודד את הקונגרס החדש לשדרג את יחסי ישראל-ארה"ב, למרות פרישת מיספר רב-יחסית של מחוקקים ותיקים אוהדי ישראל כמו אד רויס, יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים ואיליאנה רוס-לטינן, יו"ר תת-הוועדה למזה"ת, ועל אף בחירה ודאית של מחוקקים העוינים את ישראל.

התייחסות הקונגרס החדש תושפע גם מתרומתה הגוברת של ישראל לאינטרס ארה"ב מול איומי האייתולות והטרור הסוני והשיעי, והצורך לתגבר משטרים ערביים פרו-אמריקאים, בנוסף לתרומת ישראל בתחומי מודיעין, לוחמה בטרור, לוחמת סייבר, פיתוח ושדרוג אמצעי לחימה, וחדשנות הייטק אזרחי – תרומה העולה בהיקפה על סיוע החוץ השנתי.

יורם אטינגר

* * *

עמוס גלבוע

100 שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה

זאת היתה המלחמה שבעקבותיה ניתנה הכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי לבית לאומי משלו בארץ ישראל, והיתה זאת מלחמה שהבליטה את הטיפשות של מנהיגים והטמטום של גנרלים

באד אישל היא עיירת מרחצאות יפהפייה בלב אזור האגמים האוסטרי ממזרח לזלצבורג. משקיפה עליה וילה צהבהבה, שהיתה משכן הקיץ של הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. חדר העבודה של הקיסר האוסטרי (שלט באימפריה האוסטרו-הונגרית מ-1848 ועד מותו ב-1916!) נשאר בדיוק כפי שהיה ב-29 יולי 1914. ביקרתי שם. חדר צנוע, שולחן עבודה פשוט, מנורת חשמל, פעמון, ספה וכורסה למנוחה. עמדתי כמה דקות מול השולחן. כאן, על השולחן הזה, חתם הקיסר בן ה-84 על הכרזת המלחמה של האימפריה שלו על מדינת סרביה הצעירה. זה הרגע בו פרצה למעשה מלחמת העולם הראשונה (שנקראה בזמנו "המלחמה הגדולה"), ששינתה באופן דרמטי את הסדר העולמי וגבתה כמעט 17 מיליון הרוגים. לפני שפרנץ יוזף עזב לווינה הוא כתב מנשר לעמו (כלומר לעמי האימפריה) מדוע הוא חתם על הכרזת המלחמה.  הבשורה המרכזית שבו היא שהמלחמה תהיה קצרה, שהניצחון מובטח.

המלחמה ארכה 4 שנים, וב-11 בנובמבר 2018, שעה 11.00 שעון צרפת, ימלאו בדיוק 100 שנה לסיומה בשביתת נשק. יצא לי ולאשתי  לסייר בצרפת בשדות הקרב הגדולים של המלחמה הזאת  (מה שנקרא "החזית המערבית"). בוורדן שממזרח לפריז, ובנהר הסום שמצפון לה.  בוורדן תקפו הגרמנים ונבלמו. כמיליון נערים במדים צרפתיים ובמדים גרמניים נהרגו ונפצעו בעשרה חודשים של הקרב. בסום, שם תקפו הבריטים באבידות נוראות (425 אלף הרוגים ופצועים, מתוכם 20 אלף הרוגים ביום הראשון), והצליחו להתקדם רק כמה קילומטרים במשך למעלה מחמישה חודשים.

היינו גם בקרון הרכבת ביער קומפיין, לא הרחק מנהר הסום, שם נערך טקס הכניעה הגרמני וסוכם בשעה 05.00 כי הפסקת האש תיכנס לתוקפה בשעה 11.00. לא חייבים לבקר בשדות הקרב. מספיק לבקר בעיירות במערב אירופה על מנת לראות במרכז העיירה, או ליד הכנסייה, את האנדרטות עם שמות הנופלים. דור שלם נמחק ואיננו.

עמדתי עם אשתי לבדנו בחדר העבודה. אני מתבונן בתמונות האבא והאימא של הקיסר, שהיו תלויות מול שולחן העבודה. אימו היתה מבית המלוכה של בוואריה הגרמנית. אשתו, הידועה בכינויה סיסי, היתה גם היא מבית המלוכה הבווארי.

שקעתי בהרהורים. לאו דווקא על כך שכל המזרח התיכון עוצב כתוצאה ממלחמה זאת, ושהעם היהודי זכה להכרה בינלאומית בדבר זכותו לבית לאומי משלו בארץ ישראל. יותר הרהרתי על הטיפשות של בני האדם, סכלות של מנהיגים מדיניים וטמטום של גנרלים הנלחמים את המלחמה שהיתה, והכבוד חשוב להם יותר מחיי החיילים שהופקדו בידיהם. מזעזע רק לחשוב שאלפי חיילים נהרגו  ב-6 השעות שבין 05.00 ל-11.00, סתם ככה, לחינם, כדי שמפקדיהם יוכלו להתגאות שהצליחו לכבוש עוד עמדה אחת, חסרת כל ערך, של האוייב.

ואיך אפשר שלא לחשוב על מעשי הזוועה של הצבא הגרמני. לא זה הנאצי, זה של הקיסר הגרמני, מעשי רצח מצמררים באוכלוסייה הבלגית האזרחית. משום מה לא מרבים לדבר על כך, אך הדברים התרחשו, מצולמים! ובהקשר זה, דעתי היא כי מלחמת העולם הראשונה, כמו המלחמה נגד צרפת שבעקבותיה קמה גרמניה המאוחדת ב-1871, וכמו  מלחמת העולם השנייה – משקפות את השאיפה הגרמנית להגמוניה באירופה.  מה שהם לא השיגו אז בכוח, הם השיגו בדרך הכלכלית באמצעות "האיחוד האירופי", מאז איחודה מחדש של גרמניה לפני כ-30 שנה.

האם אנחנו מצויים  עכשיו בתנועת מטוטלת של תחילת הירידה בהגמוניה הגרמנית?

עמוס גלבוע

* * *

אהוד בן עזר

140 שנה לתלם הראשון בפתח-תקווה

מי מכיר? מי יודע?

ביום ו' חנוכה, ל' כסלו שנת תרל"ט, דצמבר 1878, יומיים לאחר רדת הגשמים הראשונים, התאספה קבוצה ממייסדי המושבה פתח-תקווה, לבצע את החריש והזריעה הראשונים.

ביום ו' חנוכה, ל' כסלו, שנת תשע"ט, 8 בדצמבר 2018 – תמלאנה 140 שנה לחריש התלם הראשון בפתח תקווה בידי צעיר המתיישבים, יהודה ראב בן עזר (1858-1948).

מי מכיר? מי יודע?

בפתח-תקווה – אף אחד!

* * *

יוסי אחימאיר

ב"שביל הדרוזים" בגולן

הבחירות לרשויות המקומיות הנחילו הפתעות רבות, העלו פנים חדשות בכמה ערים ומועצות מקומיות. הן הבליטו כמה תופעות מרעננות. האחת, התרופפות הקשר בין המפלגות הארציות לרשימות במגזר המוניציפאלי.

השנייה, הציבור החרדי אינו מצביע עוד כאוטומט, לפי הוראת אדמו"ר זה או אחר. המצביעים החרדים הם שהעלו שתי נשים כה ראויות לכס ראשות הערים – חיפה ובית-שמש.

והיתה  תופעה נוספת – שהתמקדה בכפרים הדרוזיים ברמת הגולן.

הכפר עין קיניא הוא אחד מארבעת הכפרים הדרוזיים השוכנים בצפון הגולן. 1,600 הוא מיספר בעלי זכות הבחירה בו, אך לקלפי נהרו 23 בלבד. התוצאה? ואיל מוגרבי ניצח את יריבתו סמירא רדא עימראן ברוב מוחץ של 21 לעומת שניים. אם זה לא היה עצוב – זה היה מצחיק.

בכפר דרוזי נוסף נערכו בחירות – מג'דל שאמס, ובו מתוך 8,000 תושבים רק 350 מימשו את "זכותם" ובחרו ראש מועצה. בשני כפרים אחרים היה חרם מוחלט על ההצבעה.

כאילו לא חלפו להן 51 שנה מאז נכבש הגולן, בעקבות התוקפנות הסורית, כאילו לא עברו 37 שנים  מאז הוחלו החוק והמשפט הישראלי על האזור הזה – והנה ראשי הדת הדרוזית אוסרים על אנשיהם להשתתף בבחירות הישראליות. התפרעויות אירעו בכניסות לקלפיות, מפגינים הניפו דגלי סוריה, הכריזו על "נאמנותם למולדת הסורית".

לא ההפגנות הללו בשבוע שעבר, ביום הבחירות בגולן, כהרי אותה הפגנה גדולה במוצאי שבת לפני שלושה חודשים, בתל-אביב, כאשר מאות דרוזים מהכרמל והגליל מחו על "חוק הלאום". שני אירועים שהבליטו את הפער בין שתי האוכלוסיות הדרוזיות בישראל: האחת מוחה ונאמנה, השנייה זועמת ומתריסה.

העדה הדרוזית פזורה בסוריה, בלבנון ובישראל, ומעולם לא ביקשה לעצמה עצמאות ואיננה חותרת לכך. כל שהם מבקשים זה שיתאפשר להם לקיים את אורח החיים המיוחד להם, יהיה השלטון אשר יהיה. הדרוזים תמיד יהיו נאמנים לחזק, או למי שהם חושבים שהוא חזק.

המחשה לנאמנות הדרוזים אזרחי ישראל היתה ביום שישי – עת התקיים המירוץ ב"שביל הבנים" הדרוזיים, שנפלו במערכות ישראל. תא"ל (מיל) אמל אסעד, העומד בראש העמותה להנצחת החללים הדרוזיים, הוא מי שעמד בראש ההפגנה הגדולה, הלגיטימית, נגד חוק הלאום.

שביל הבנים מתחיל בכרמל, עובר לרוחב הגליל תוך שהוא חוצה 18 כפרים דרוזיים ומסתיים בנבי שועייב. השביל אינו מטפס לרמת הגולן, ואינו מתחבר לארבעת הכפרים הדרוזיים שם. אותה עדה, אותה תרבות, ודומה שאין חיבור בין הדרוזים מהגליל והכרמל לאחיהם ברמה. דבר אחד משותף לשתי הקהילות הנפרדות בנות העדה האחת – הכרה בשלטון החזק, יהיה אשר יהיה.

התקווה שהדרוזים בכפרי הגולן יעברו אותו תהליך שעברו אחיהם בכרמל ובגליל – אינה מתגשמת. הנהגתם הרוחנית-דתית מזהה ככל הנראה חולשה ישראלית, לעומת התאוששות והתעצמות מחודשת של שלטון אסד בדמשק, בתמיכת החזק מכול, פוטין. ההנהגה הדתית מזהה חוסר בהירות ישראלית באשר לעתיד הגולן. חיישניהם רומזים שספק אם כפריהם יישארו תחת שלטון ישראל. לכן, הם יוצרים לעצמם מראש מעין ביטחונות לגבי עתידם תחת ריבונות סורית.

מי אינו זוכר את הדרוזי איש הגולן, שביטא יותר מכל אדם אחר בעדתו את הזדהותו עם ישראל – הלא הוא סלים שופי, עליו השלום? בראיון עימו בעיתון זה ["מעריב"] ב-1991 הוא הטיח במראיינו: "מישהו חושב אצלכם ברצינות לעשות שלום עם אסד (האב) תמורת ויתורים בגולן? בא לכם שגעון לראש? החלטתם להתאבד? לא טוב לכם שזה כמו עכשיו – שאתם למעלה, גבוהים, והוא למטה, נמוך?" והוא הוסיף ושאל: "מי אמר שהצעירים שלנו רוצים לחזור לשלטון הסורי? – שטויות, סיפורים. לפעמים הם סתם משחקים, כאילו שהם רוצים שלטון סורי. האמת היא, שהם מאושרים לחיות תחת השלטון הישראלי."

אין כיום הרבה "סלים-שופים" בצפון הגולן. ועדיין ישנו מיעוט קטן של דרוזים שקשרו גורלם בישראל, לא נרתעו מהאיומים והשתתפו בבחירות. אבל דווקא רוב הדרוזים, בהימנעותם ובהפגנותיהם ביום הבחירות, אותתו בבירור לישראל: זה הזמן לסלול שביל לליבותינו, להסיר ספקות ולהוכיח חד משמעית, כי הגולן יישאר לעדי עד בשלטון מדינת ישראל.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 5.11.18

* * *

אורי הייטנר

1. מיתוס חסר שחר

"רצח רבין הוא הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה" פסקה תמר זנדברג. יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא נוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. אם יש עוד יגאל עמירים פוטנציאליים, גם הם מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת אותם בתחמושת.

גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברים חסרי שחר.

על פי המיתוס, אלמלא הרצח רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים.

כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ערב הרצח הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). למעשה, עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו, והתוצאה היתה דומה לניצחונו של שרון בעקבות גל הטרור שאחרי פסגת קמפ-דיוויד.

גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. בניגוד לניסיון להציג את רבין כיונה קיצונית, את מורשתו המדינית הוא פרש בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים להסדר הקבע: " לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967... ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה... צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר... להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

רחוק כל כך מהצעות ברק ואולמרט, שאף הן נדחו באש ובטרור. סמוך למותו הקפיא רבין את הנסיגה מן הערים ביו"ש עקב הטרור. פרס שהחליף אותו החליף את מדיניותו, נסוג מן הערים והתוצאה זכורה.

גלי הטרור בעקבות ויתורי ברק ובעקבות ההתנתקות מעידים שהסכסוך אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה ערפאת, שהוליך את רבין שולל. הטענה שהרצח הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של ההסכמים ומאחריותם לטרור.

 יגאל עמיר, בן הבליעל, עשה מעשה נבלה נורא, אך לא השפיע כהוא זה על המציאות המדינית.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 7.11.18

* מחדל כביש 90 – כביש 90 הוא כביש השִׁדְרָה המזרחית של ישראל. זה הכביש הארוך ביותר בארץ, ממטולה עד אילת, דרך עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה.

בניינה של השִׁדְרָה המזרחית של ישראל הוא יעד לאומי, אסטרטגי, מדיני וביטחוני, כאזור עתיר בהתיישבות יהודית (סליחה על המילה הגסה) ציונית, בפיתוח כלכלי, שיעצב את הירדן כגבול הקבע של ישראל, ואת ירושלים כעיר בירה המצויה בלב המדינה.

מצבו העלוב של כביש 90 הוא עדות לחוסר הרצון של ממשלות ישראל לדורותיהן, להניף את המשימה הלאומית הגדולה הזאת, והעדפתה את ישראל כמדינת גוש דן רבתי. כביש 90 הוא ברובו כבש חד נתיבי, אפילו ללא גדר הפרדה בין המסלולים. ריבוי תאונות דרכים הוא רק סימפטום, תוצאה של המחדל הזה.

* היהודי אשם – טרנד חדש בקרב ימננים בימים האחרונים – האשמת היהודים הליברלים בארה"ב בהרמת הראש האנטישמית. הם טוענים שהמאבקים של יהודים בארה"ב נגד טראמפ ובעד המהגרים, מעודדת אנטישמיות.

זו תמונת ראי של אותם יהודים קטנים המאשימים את מדינת ישראל באנטישמיות, בגלל "מה שהיא עושה לפלשתינאים," כביכול. שוב אנו נוכחים בדמיון המזהיר בין אנשי השמאלימין הקיצוני, חוק הרדיקלים השלובים. אותה עליבות נפש ונמיכות קומה של יהודים המאשימים את היהודי באנטישמיות.

* חוק הפרנויה – אני מציע לשנות את חוק יסוד הממשלה כך שייכתב בו, שנשיא המדינה יטיל את הרכבת הממשלה על ראש מפלגה ששמו הפרטי מתחיל בב' ושם משפחתו נגמר בו'.

* ממה הזדעזעתי – המוקיון אורן חזן, שיש לו כבר רקורד מפוקפק של העלבת נכים על נכותם, כינה את ח"כ אילן גלאון הנכה "חצי בן אדם." שמעתי, והזדעזעתי. ממה הזדעזעתי? האפס הזה עוד מסוגל לזעזע אותי? לא. הזדעזעתי מכך שהסתיימה תקופה ההשעיה שלו. ועדת האתיקה – קדימה, לעבודה.

* שטרן כחזן – דבריו של ח"כ שטרן על השרה מירי רגב הם זוהמה סקסיסטית. איך מזהים סקסיזם? כאשר קצינה בצה"ל או אשת ציבור נאלצת לשמוע דברי בלע, שהיא לא היתה שומעת אילו היתה גבר. הטלת הדופי בקידומה של רגב בצה"ל, והרמזים הכרוכים בה, היא אמירה המבזה אישה שהתקדמה בסולם הדרגות, כביכול בשל היותה אישה.

התירוץ של שטרן, כאילו לא התכוון לאמירה סקסיסטית, אלא לכך שהיא התחנפה למפקדיה, לא אמינה. הרי כל מי ששמע, הבין בדיוק למה הוא התכוון.

ובכל זאת, אתייחס גם לתירוץ. שטרן נתן כדוגמה את תפקידה כדוברת צה"ל בהתנתקות. מה הפסול בתפקודה כדוברת? כמי שהתנגד להתנתקות וגם היום רואה בה טעות, ברור לי שכחיילת, היה עליה לבצע את תפקידה במקצועיות, וכך היא נהגה.

מי שקורא את דבריי לאורך השנים, יודע שבלשון המעטה – איני אוהד ומעריך את מירי רגב. את שטרן אני דווקא מעריך. גילוי נאות – הוא היה מג"ד שלי במילואים תקופה קצרה. אבל במקרה הזה, אני לגמרי בצד של מירי רגב.

חבל, כל כך חבל, ששטרן בוחר להתנהג כמו אורן חזן.

* קלגסי אקיבוש – כשאתם שומעים על קלגסי אקיבוש שנכנסים בלילה לבתים של פלשתינאים ושולפים פלשתינאים אומללים מהמיטות, או על המחסומים הנוראים, זכרו את הכותרת הזאת, מ"מעריב" 6.11, שמשמעותה – חייהם של מאות אזרחים ישראלים ניצלו: "ראש השב"כ: '480 פיגועים סוכלו בשנה האחרונה'."

* ביד הלשון: גרב – צפיתי בשידור חוזר של התוכנית "איזה צחוק", שבה אירח אבי נוסבוים את זאב רווח. באחד מסיפוריו אמר רווח: "הגרב נרטב... הגרב התייבש."

גרב בלשון זכר? הרי אנו מדברים על גרב בלשון נקבה: הגרב מחממת, גרביים נקיות וכו'.

זאב רווח צודק. בניגוד לביטוי השגור, גרב הוא זכר.

מילה נרדפת לגרב – פוזמק.

  אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ט"ז. האומנם סוף עידן השובבות?

כנראה שהיה לי אז אופי חזק, עובדה שבמשך שבוע תמים הצלחתי שלא לטלפן ליעל. מצד שני אולי לא היה לי אופי כל כך חזק, כי כל פעם כשיצאתי מהבית על הווספה, הייתי עובר ברחוב שלמה המלך ומציץ למרפסת הקומה שלה.

בסוף השבוע קרה הנס וגיליתי אותה צועדת על המדרכה. התחבקנו כאילו לא התראינו שנים וצפצפנו על העוברים והשבים שהאטו את צעדיהם. היא הזמינה אותי לעלות לביתה וכשהיססתי, הרגיעה אותי ואמרה שאימא שלה לא בבית. זיוה אחותה הגיעה לביקור בארץ והן יצאו לסידורים.

ישבנו במרפסת והסתכלנו זה על זה. אני לא יודע מה היא ראתה, אבל אני לא הבחנתי בשום  סימנים של שברון לב. שאלתי אם יש לה חבר חדש?

והיא אמרה: "כן." 

שאלתי: "האם זה ילד מהכיתה שלך?"

 אמרה: "לא." 

"אז מי זה?"  

"רופא." 

"רופא? איך? מה פתאום? למה?"

"אימא ראתה שאני כל כך עצובה והחליטה למלא את החלל..."

מה שיעל לא ידעה ואני ידעתי רק אחרי כעשרים שנה, זה ששום דבר לא קרה במקרה. הכול אירע ותוכנן לפרטיו בידי האימא היפה והערמומית של יעל.

את הסיפור שמעתי מפי אשתי, והיא שמעה אותו מפי הגברת ליזה (שם בדוי)  שגרה ברחוב שלנו בתל אביב. מסתבר שליזה היתה חברה למשחק הברידג' עם  דינה (שם משוער) האימא של יעל. במשך שנים נפגשו לפחות פעם בשבוע וידעו כל אחת את הסודות של השנייה. ליזה ידעה שליעל, בתה של דינה, היה פעם חבר שרצה להתחתן איתה והוא הסופר פוצ'ו. העסק התפוצץ בגלל שהאימא בחרה לבתה חתן שווה יותר. היה זה רופא צעיר ומוכשר, עלם חמודות שסיים זה עתה את לימודיו באוניברסיטה והחל עובד באיכילוב. דינה עבדה אז באותו בית חולים כמתנדבת, הכירה אותו וכנראה שגם התאהבה בו. ליזה לא ידעה לספר לאשתי אם נוצרו קשרים אינטימיים בין דינה לרופא, ידעה רק שכדי לקרב אותו, סיפרה לו על בתה הנפלאה ואפילו הראתה לו את תמונתה. הרופא נדלק והביע את הסכמתו להיפגש עם הילדה. הבעייה היתה שהילדה הזאת היתה אז מאוהבת  בסופר אחד והיה צורך להיפטר ממנו. איך היא עשתה זאת, אני ידעתי יותר טוב מליזה וגם אשתי ידעה. סיפרתי לה זאת עוד בראשית הכרותנו, כשהיא סיפרה לי על החבר האחרון שלה, ואני סיפרתי לה איך נפרדתי מהחברה האחרונה שלי.

אז, באותו יום על המרפסת, יעל סיפרה לי שהבחור שאימא שלה הכירה לה הוא בחור מקסים וגם טוב לב רודף צדק ומוסר. למשל, הוא כעס עליי מאוד, כששמע מיעל איך פתיתי אותה בחוף אשקלון ואמר שהיה צריך להכניס אותי לבית סוהר.

מתוך זה הבנתי שהצדיק הטהור הזה, הוא לא הרבה יותר טוב ממני ושאלתי איך הוא במיטה. 

"מצויין." 

"יותר טוב  ממני?"

"כן."

נורא נעלבתי. ידעתי שיעל לא רוצה להקניט אותי והיא אומרת מה שהיא חושבת. 

"אז אני מבין שאין לנו סיכויים להיות שוב ביחד."

"אין." 

"טוב, רק שתדעי שיותר אני לא מחכה. עם החברה הראשונה שתהיה לי אחרייך, אני אתחתן." 

"שיהיה במזל טוב!" 

כאן נפתחה פתאום הדלת ואימא של יעל, יחד עם זיוה אחותה, נכנסו עמוסות חבילות. היה לי מאד לא נעים, כי הרי הבטחתי לאימא שאניח לבתה ולא אפריע לה ללמוד. דינה דווקא חייכה אלי, היא כבר ידעה שאין לה מה לדאוג ממני ושאלה את יעל למה היא לא מציעה לי קפה.

פחדתי שאקבל שאריות של אותה עוגה מהשבוע שעבר, ואמרתי שאני לא רוצה כי אני צריך כבר ללכת.

יעל עשתה לי הכרה עם אחותה זיוה, שאת תמונתה זכרתי כשהיא הופיעה בשער האחורי של "העולם הזה".

אחר כך, כשעליתי ברחוב על הווספה, העפתי מבט אחרון אל מרפסת הקומה השנייה וראיתי את יעל נשענת על המעקה. נפנפתי לה יד והיא החזירה לי.

הפעם הבאה שראיתי אותה, היתה שלוש שנים אחר כך, כשאני הייתי נשוי לדיצה והיא היתה נשואה לרופא. היא עברה איתו לגור בארצות הברית והגיעה לארץ לביקור. נפגשנו במקרה ברחוב שלמה המלך. אני מתוך הרגל הייתי מרבה לנסוע ברחוב הזה ופתאום ראיתיה ושוב התחבקנו ממושכות. הפעם לא הזמינה אותי לעלות אליה ונשארנו לעמוד על המדרכה. עמדנו ודיברנו כמו סתם ידידים המספרים אחד לשני מה קורה בחיי היום יום, עד שפתאום הרגשנו שאין לנו על מה לדבר יותר.

 נתתי לה חיבוק אחרון ואז היא אמרה  לי: 

"עשיתי טעות. הייתי צריכה להתחתן איתך."

עדיין צרב לי אותו עלבון  שלא נטש אותי ואמרתי לה: 

"למרות שבמיטה הוא יותר טוב ממני?"

היא הנידה ראשה היפה בתנועה שלא היתה מובנת לי ואמרה: "למה אתם הגברים חושבים תמיד שזה הדבר הכי חשוב בחיים?" לא ידעתי מה עונים על דבר כזה, אבל אחר כך, בשנים הבאות, הייתי אומר לעצמי לא פעם, למה הייתי אז מטומטם שכזה. למה כשאמרה לי "עשיתי טעות" לא אמרתי לה שגם אני חושב אותו דבר. בואי נברח שנינו מהבית. נשאיר מכתבים שלא ידאגו לנו ונחיה יחד באיזו מערה שנמצא. 

מאז אותו יום על המדרכה לא נפגשנו יותר. החלפנו שניים שלושה מכתבים ודיברנו בטלפון אחת לכמה שנים. בשיחה האחרונה, לפני כעשרים שנה, שאלה אותי אם אני חושב עליה לפעמים. אמרתי "כל יום" ולא שיקרתי. השיחה אירעה באותן שנים שהייתי נוסע לסטודיו שלי דרך רחוב יהודה הלוי ושם בפינת רחוב החשמונאים, הייתי חולף על פני שלט הנושא את השם "מעבדה רפואית". כשהייתי רואה האת השלט, הייתי תמיד נזכר ביעל ואיך נכנסתי למעבדה הזאת עם צנצנת  אטומה מלאה שתן.

הדבר היה זה בתקופה הסוערת בחיינו, כשיעל באה אלי יום אחד, בפנים  מיוסרים מדאגה.  אמרה לי שזה מאחר לה כבר יומיים  והיא מפחדת שאולי היא בהריון. אמרתי לה שזה לא יכול להיות, כי אני שולט ברגשותיי ויודע תמיד לצאת בזמן.  היא לא קנתה את ההסבר ולא נרגעה עד שלא ביקשתי שתיתן לי צנצנת שתן ואקח אותה לבדיקה במעבדה.

במעבדה אמרו  שעליי להמתין שלושה ימים עד קבלת התשובה. ידעתי שאם יעל תצטרך לחכות שלושה ימים היא תיכנס לפאניקה ואולי תרוץ לספר לאימא. לכן למחרת אמרתי לה  שטילפנתי למעבדה והם אמרו שהכול בסדר, הכלה לא בהריון. היה זה שקר מוחלט, ובכל זאת ההימור הצליח. עוד באותו ערב יעל באה אליי בפנים מאושרות ואמרה לי  שצדקתי היא "קיבלה". מרוב שמחה רצינו שנינו להיכנס מהר למיטה, אבל אז נזכרנו שאם היא קיבלה אנחנו צריכים עכשיו לחכות ארבעה ימים. איזה בזבוז.

את כל זאת הייתי זוכר יום יום בדרכי לסטודיו, אבל ליעל לא פירטתי שזה בזכות השלט שאני חולף על פניו. בהזדמנות זאת  העזתי ושאלתי אם גם היא חושבת עליי. היא לא יכלה לשקר והודתה שרק לפעמים. קצת נפגעתי, אבל הבנתי ששם בארצות הברית אין שום מעבדה שיכולה להזכיר לה אותי. באותה שיחה טלפונית אחרונה הצעתי לה, ואפילו הפצרתי, שניפגש באיזו מסעדה, אבל היא ענתה "לא עכשיו" והבטיחה שהיא תדאג לכך שיום אחד עוד נתראה.  מאז עברו עשרים שנה ואני כהרגלי עוד מחכה בסבלנות.   

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

בן-ציון יהושע

'שב במסיבת שדים ואל תחבור לסעודת טיפשים'

על ספרה של ד"ר עירית מַלְבֶּרְגֵר-אמינוף,

'קל"ז פתגמי חכמה מבוכרה היפה'

מרכז אב"א, ירושלים תשע"ט, פורמט אלבומי, 84 עמ'.

מעשה בנערה ירושלמית מבית פולני טוב שהתאהבה בכדורגלן בוכרי של ביתר ירושלים. לימים נודע הכדורגלן כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת והנערה שבאה עימו בברית הנישואין אימצה את התרבות הבוכרית ולימים נודעה כסופרת וחוקרת מקרא, תלמוד ומחשבת ישראל.

בימים אלה יצא לאור ספרה כובש הלב והעין של ד"ר עירית אמינוף לבית מַלְבֶּרְגֵר:

קל"ז פתגמים מבוכרה היפה – פתגמי חכמה, מוסר ודרך ארץ בשפה הטג'יקית-יהודית מוגשים בתעתיק עברי, מנוקדים, מתורגמים מבוארים ומוארים.

למה קל"ז פתגמים, לא יותר ולא פחות? הלכתי לספר תהילים ומצאתי את פרק קל"ז, הפרק האלמותי שבמשך אלפיים  שנות גלות הרבו לצטט מתוכו ובעיקר את הפסוקים ה-ו, שכל חתן בישראל נשבע בטקס חופתו:  "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי – אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי. "כך יאה לבת ירושלים, שהעלתה את ירושלים על ראש שמחתה. יהודי בוכרה, כמו עם ישראל בתפוצות, לא הפסיקו לחשוב על ירושלים בכל שנות גלותם. הם לא עלו ל'ארץ ישראל' אלא עלו ל'ירושלים'. גם מי שמתגוררת כיום בעפולה עדיין  מתרפקת על ירושלים.

ד"ר עירית מַלְבֶּרְגֵר-אמינוף נולדה בירושלים למשפחת מַלְבֶּרְגֵר האשכנזית, שהתגוררה בתל-ארזה שבפאתי שכונת הבוכרים. היא סופרת וחוקרת מקרא, תלמוד ומחשבת ישראל. מרצה במכללות. נושא הדוקטורט שלה: 'דמותם של עשו ומלכות אדום בספרות המדרש והתלמוד בארץ ישראל בתקופת התנאים והאמוראים', שיצא גם כספר. לזכותה של עירית עוד שורה של ספרים ומאמרים רבים במגוון תחומים.

כל הבנים והבנות בירושלים, ובשכונת הבוכרים במיוחד, העריצו את האחים יוסי ואהרן אמינוף, שכבשו ברגליהם שערים ולבבות. סיפור אהבה של ממש התפתח בין הכדורגלן אהרן אמינוף לבין הנערה עירית מַלְבֶּרְגֵר. הכדורגלן למד משפטים במקביל לשעשועי הכדור ולימים התמנה ל'כבוד השופט המחוזי וסגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת'. עירית היא לא רק 'בוכרית של כבוד' אלא בוכרית בנשמתה, שחדרה למעמקי הנפש הבוכרית ולמעמקי התרבות של יהודי בוכרה.

שכונת הבוכרים של ילדותנו היתה ססגונית מאוד. לכל משפחה שכיבדה את עצמה היה בית כנסת משלה, וקולות השירה והתפילה הרטיטו כל לב. במטבחים שבחצר, הנשים הבוכריות בישלו תבשילים מסורתיים, שריחם וטעמם הגיעו למרחוק.  

הכבישים הרחבים, העצים בכל חצר ובניית האבן המפוארת, לרבות 'ארמון המשיח', הוסיפו נוי לשכונה, שנחשבה לשכונה היפה ביותר בירושלים. עגנון וסופרים אחרים כתבו עליה. הבוכרים  יצאו מבוכרה אבל בוכרה לא יצאה מהם. בחגים ובשבתות לבשו הנשים שמלות משי צבעוניות עם שרוולים רחבים ולראשן מטפחת, אך הצמות הארוכות הציצו מאחור. הגברים הבוכרים הדשנים, שאהבו את החיים הטובים, היו לבושים בג'ומה ססגוני וכובע קונוס צבעוני לראשם.

באווירה הזאת של שכנות צבעונית וקולות זמרה, לא פלא שגם עירית נטמעה בתוך העושר התרבותי הבוכרי והיתה בו לבת בית. תחילה עשתה זאת ברישום סיפורים בוכריים בספרה 'האמיר מבוכרה והאלמנה היהודייה – שנים-עשר סיפורי עם של יהדות בוכרה', בהוצאת המוזיאון לאתנולוגיה ופולקלור של אוניברסיטת חיפה. כדרכם של הבוכרים, שתיבלו את שיחותיהם בסיפורים, במשלים ובפתגמים, שבהם העבירו ערכים חינוכיים לילדיהם, למשפחתם ולסובבים אותם, אוזניה של עירית  היו קשובות לאוצר הפתגמים הבוכריים, אגרה אותם בשקידה לאורך שנים הרבה.  היא חיפשה לפתגמים הבוכרים מקבילות במקרא, במשנה ובתלמוד, שהם תחומי ההתמחות של האישה המלומדת הזאת. ההתמודדות שלה עם התעתיק הבוכרי והוספת ניקוד בעיניי הוא מעשה נסים, שחוללה יחד עם שותפיה לעבודת הפענוח ובראשם בעלה השופט אהרן אמינוף.

הנה כמה דוגמאות מהאוצר הזה ללא הפרשנות:

'בשערי המוות – מלך ואביון – שווים הם.'

'עץ עקום – לא יתיישר.'

'צלחת שבורה – לא תשוב להיות שלימה.'

'שב במסיבת שדים ואל תחבור לסעודת טיפשים.'

'לקיר יש עכבר – לעכבר יש אוזן.'

וכך פתגם רודף פתגם, עם הסברים מלומדים והשוואה עם מקורות עבריים.

הפתגמים עברו גלגולים  ונדדו עם השיירות על דרך המשי ובכל תחנה קיבלו נופך אחר ולעתים גם משמעות אחרת ולעיתים גם ניב שונה. ילד שלא נהג כשורה בבית או בבית-ספר קיבל מכות מהמורה או מאביו. מורים והורים חכמים לא היכו את הילד אלא סיפרו לו סיפור, משל ופתגם עם מוסר השכל. כך הצליחו לרתק את הילד והשיגו ממנו עשרת מונים. לפי הכלל: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

בשכונת הבוכרים של ילדותי התכנסו מדי שבת כל דוברי הפרסית על ניביה השונים, ומספר הסיפורים השכונתי מולא רפאל יהושע-רז סיפר בשבת בין מנחה למעריב את סיפוריו מול בית כנסת בבא תמא. מאזיניו – פרסים, בוכרים ואפגנים – השתתפו ברב-שיח והוסיפו פתגמים משלהם. לא אחת המוטו של הסיפור, או הפואנטה, מובאים בצורת פתגם. ד"ר עירית מלברגר-אמינוף מביאה פתגם בגנות נשים בוגדניות  (עמ' 16), שאותו כתבו גברים:

דַרָאכְטִי מַאקְרִי זַן סַאָת רֵשָׁה דוֹרָה

פְלַאק אַז דַסְטִי זַן אַנְדֶשָׁה דוֹרָה

עץ מזימותיה של אישה – מאה שורשים לו.

מכה של אישה מותירה צלקות.

בספרי 'תפוח מעץ הדעת – חמישים סיפורי-עם מאפגניסטן מפי מולא רפאל יהושע רז' הבאתי את הסיפור 'עץ תככים לאישה ושורשים לו מאה' (עמ' 130-128) ובו פתגם מקביל אך שונה במקצת:

מעשה באישה נכלולית וערמומית שהצליחה להוליך שולל גברים חכמים ונבונים בסדרה של מעשי מרמה ערמומיים והתחמקה מכל עונש. בסיומו של הסיפור מסכם ראש השיירה בפתגם את הלקח הנלמד מאישה השוברת את כל הכללים בעולם שבו הגברים הם השליטים והנשים הן שפחות חלושות:

עֵץ תְּכָכִים לָאִשָּׁה

וְשָׁרָשִׁים לוֹ מְאָה.

הַצְלֵף עֲלֶיהָ בַּמַּגְלֵב

הַכְּאֵב הוּא כְאֵבוֹ שֶׁל הַמַּגְלֵב.

137 פתגמים מתוך מאות רבות שרווחו בקרב יהודי בוכרה הם הנאה לחובבי הסוגה הזאת. מי שהניב הבוכרי מתגלגל על לשונו הנאתו כפולה ומכופלת, כי בבוכרית זה מצלצל יותר טוב.

המפעל החינוכי והספרותי של ד"ר עירית אמינוף, שאותו הובילה עם שותפיה, משאירה בידינו ובידי בני העדה הבוכרית לדורותיה נכס, המביא את רוח האבות והאימהות ואת חכמתם הרבה, את רוח המוסר ודרך ארץ שהיו אופייניים להם.

ספרה של עירית אמינוף הוא מנחת אהבה לשוחרי סיפורים ופתגמי מוסר. הספר מרתק ויפה להפליא בתוכנו ובעיצובו.

בן ציון יהושע

* * *

רוֹן גֵּרָא

נָטוּעַ בִּמְבוֹךְ הַלֵּב

צִלּוּם מִפּוּרִים בְּגַן הַיְּלָדִים

שֶׁשָּׁלַח חָבֵר,

עוֹרֵר בִּי מֵתִים.

בֹּקֶר אָפֹר

אִמִּי מְאֻשְׁפֶּזֶת בְּבֵית הַחוֹלִים,

אָבִי עַל מַדְרֵגוֹת הַכְּנִיסָה,

מְלַטֵּף וּמְיַבֵּב.

מַנִּיחַ

עַל רָאשִׁי כּוֹבַע לֵיצָן.

אֵינִי מוֹצֵא עַצְמִי,

מְשֻׁלַּב יָדַיִם, מְבֻיָּשׁ,

זָע בְּתוֹךְ מַרְאוֹת

מֻפְקָר בְּתוֹךְ הַתֹּהוּ,

שַׂעֲרוֹתַי נִצְּבוּ נְבוֹכוֹת

צוֹעֵד בִּרְעָדָה

בְּרַגְלֵי יֶלֶד.

הַגַּנֶּנֶת שָׂרָה,

שָׁרָה עִם  עֶשְׂרִים פִּיּוֹת.

המִתְרַפְּקִים בְּחִיּוּכִים,

וָאֳנִי

כַּשֶּׂה בַּסְּנֶה.

* * *

אוריה באר

פרחיה

הפעמון בדלת הכניסה צילצל צלצול מרגיז. אימא היתה שרויה בשנת הצהריים שלה ואסור היה להעירה. היא סבלה משיגרון קשה שתקפה זה מכבר והגביל את תנועותיה. תנומה שלאחר הארוחה היתה חיונית עבורה כדי להרגיע את אבריה הכואבים. אנו הילדים השתדלנו תמיד שאיש לא יפריע לה בשעות אלה. אשר על כן, ניגשתי לפתוח את הדלת במורת רוח גדולה.

לפניי עמדה נערה שחומת עור, לבושה שמלה פרחונית פשוטה, ששרוולים ארוכים כיסו כליל את זרועותיה. היו לה עיניים שחורות יפות, פה קטן וחיוך מבוייש. היא נעצה בי מבט סקרני ובחנה אותי רגע ארוך, משל שקלה בדעתה, אם אני מוסמך לענות לה. לבסוף פצתה את פיה בהיסוס:

"אתם צריכים עוזרת בבית?"

"עוזרת?" עניתי במבוכה בשאלה.

"כן, עוזרת. לניקוי הבית, לבישולים, כביסה. כל מיני. אני יודעת לעשות הכול. איפה אימא שלך?"

לרגע עמדתי אובד עצות. ידעתי שחסרה לנו עוזרת. מרי, או מריומה, כפי שנהגנו לקרוא לה, עזבה אותנו שבועיים לפני כן, כדי לעבור לטבריה ולהינשא שם לבחיר ליבה. לאימא לא היתה בינתיים מחליפה והיא התלוננה על כך פעמים מיספר בפני אבי. אימא, שהדי השיחה הפריעו לה, קמה ממיטתה, מחתה את קורי השינה מעיניה וחשה לדלת. היא סקרה במבט בוחן את הנערה מכף רגל ועד ראש ואחר הפטירה קצרות: "רוצה לעבוד, ילדה?"

"כן גברת," השיבה הצעירה בקול כנוע.

"טוב, אז תבואי מחר בשמונה. ואל תאחרי."

"וכסף?" התעקשה הנערה לשאול. "כמה לשעה, גברת?"

"תתחילי מחר לעבוד," השיבה אימא בפסקנות. "ננסה אותך. אם תהיי חרוצה תקבלי הרבה. אל תדאגי."

הנערה תלתה עיניה באימא בהיסוס, אך נראה שנתרצתה. היא הסבה ראשה ללא הערה נוספת ונעלמה במורד המדרגות.

כך קרה שפרחיה, שאימא לא טרחה אף לשאול אותה לשמה, במפגש הקצרצר הראשון שהיה ביניהן, החלה לעבוד אצלנו יום אחרי שדפקה באקראי על דלת ביתנו.

הימים היו ימי העליות הגדולות מארצות ערב בשנות החמישים. פרחיה ובני משפחתה התגוררו במעברת סקיה, הסמוכה לתל-אביב. תחילה גרו באוהל דולף. ואחר כך עברו לצריף צר מידות. ההורים היו עניים מרודים וכל גרוש שנכנס הביתה היה חיוני עבורם. על כן היתה פרחיה מאושרת שמצאה עבודה כבר בנסיעתה הראשונה לעיר הגדולה.

פרחיה הופיעה למחרת, מוקדם מהשעה היעודה. היא היתה נרגשת ולהוטה לבצע כל מה שיוטל עליה. היא הופתעה, שאימא, קודם לכל, עמדה על כך שתאכל ארוחת בוקר דשנה. היא לא ידעה כיצד להודות לה ורק עיניה סיפרו כמה אסירת תודה היתה. היא סיפרה שמשפחתה באה מהקהילה היהודית בעדן, שבחצי האי ערב. משום כך ידעה לפטפט כמה מילים באנגלית. עם זאת, לא ידעה קרוא וכתוב, ולמעט שירבוט חתימתה, היתה אנאלפביתית. שנים רבות לאחר מכן, הבנתי בדיעבד כי היתה דיסלקטית. אך באותם ימים מושג זה לא היה ידוע כלל ואנו התפלאנו כיצד נערה פיקחית זו אינה יכולה כלל לתפוש את טכניקת הכתיבה והקריאה.

מן היום הראשון הוכיחה שהיא חרוצה, ממושמעת ובעלת מוסר עבודה גבוה. בניגוד לעוזרות קודמות, אשר נטו להתבטל בהיעדרה של אימא. היא שטפה את הרצפות, איבקה את מדפי הספרים העמוסים של אבא, כיבסה את הכביסה העדינה במו ידיה והעמידה בחצר דוד מים רותחים על גחלים, שיועדה לכביסה הגדולה. היא בישלה, טיגנה, אפתה וגילתה התעניינות בכל תבשיל שאימא הכינה. עד מהרה הפכה להיות טבחית מעולה שאף עלתה על אימא. בשעת רצון היתה מכינה לנו, הילדים, ג'חנון מזיל ריר, מלבבת לביבות ומגלגלת כדורי בשר מתובלים. אבא היה כרוך אחריה כיוון שידעה להכין לו מרקים חריפים ומשום שהיטיבה להכין את הגפילטע פיש בנוסח הרוסי ולא הפולני שאותו תיעב.

תמורת ארבע לירות שקיבלה מדי חודש, הוכיחה לכולם שהיא בבחינת כלי המחזיק ברכה לבעליו. היא שלחה ידה בכול, וגרמה ששכנינו יקנאו באימא, על העוזרת הנאמנה שנפלה לידיה כפרי בשל. אולם בכל אלה לא התמצו מעלותיה. לנו, הילדים בבית, התברר עד מהרה שהאל בירך אותה בכישרונות נוספים. דברים אלה נתגלו כאשר יצאו הורינו לחופשה קצרה לחמי טבריה, לתת מרגוע לכאבי הפרקים העזים של אימא, או בפעמים הנדירות שיצאו להצגות תיאטרון, לחזות בשחקנית חנה רובינא הגדולה. או אז, היתה פרחיה נשארת עימנו כדי לשמור על ויקי אחותי הקטנה. לשעות חסד אלה חיכינו תמיד בשקיקה.

היא היתה מכנסת אותנו בחדר האורחים, נוכח פני הרהיטים העתיקים, ומתחילה בסידרת המופעים שלה. תחילה בהפגנת מיומנותה המופלאה בחשבון. לא ייאמן, אך הנערה הפשוטה, שלא ידעה קרוא וכתוב והתמצאה כללית בלבד בספרות, היתה פנומן במתמטיקה. היא היתה מכפילה ומחלקת מספרים גדולים בראשה, מעלה בחזקה מספרים, כופלת שברים ופותרת חידות בחשבון, שדוביק, אחי הגדול, התקשה בהן. נראה היה שמחשב משוכלל, על אנושי כמעט, היה אצור בראשה. אך היא התייחסה לכך כאל דבר מובן מאליו.

תרגילי החשבון המסובכים שפרחיה פתרה בקלות היו רק בבחינת פתיח. לאחר מכן היתה מחייכת, נוטת פח שמן ריק, חובשת לראשה את אחת ממטפחותיה הצבעוניות של אימא, ומתחילה לשיר שירים תימניים, כשהיא מלווה עצמה בטפיחות קצובות על הפח. היה לה קול סופרן נדיר ויכולת לעלות עד לטונים הגבוהים ביותר. לימים, כשבגרתי וקניתי ידע מסויים במוסיקה, הבנתי שפרחיה היתה יכולה להיות זמרת אופרה מקצועית, אילו רק קנתה השכלה וקיבלה חינוך מוסיקלי מתאים.

לבסוף, בא תמיד האקורד האחרון. פרחיה היתה מפגינה לפנינו כהדרן את כישרון החיקוי המופלא שלה.

"פרחיה, תעשי חתול," היינו מבקשים.

הנערה היתה פותחת ביללות קורעות לב של גור חתולים עזוב המשווע למעט חלב.

"ועכשיו חתול קוטר שרוצה חתולה," היה אחי הבכור מבקש. ופרחיה היתה מחקה חתול מיוחם בצורה מושלמת.

"ויונת בר," הייתי מבקש. "ושחף. ועכשיו תעשי נחש." הנערה חיקתה את הציפורים ואחר שיקשקה כנחש, בעיניים מזרות אימה. לבסוף היתה זוקרת ראשה לפנים, ויורקת כמוהו ארס למרחוק.

אהבנו את פרחיה אהבת נפש ולכל אחד במשפחה היו תוכניות נאות לגביה. אבא הציע לארגן בשבילה ערב של שעשועי חשבון בפני חבריו לעבודה, ששכרו בצדו. אימא טענה שהנערה חייבת ללמוד לשיר ולנגן בצורה מסודרת ודיברה על כך עם מיחשה, המורה לפסנתר ולפיתוח קול, שגרה בקומת הקרקע. ואילו אנו הילדים, התנדבנו ללמד אותה קרוא וכתוב עד כדי יכולת לקרוא ספרים. אלא שפרחיה סירבה באופן תמוה לכל הצעותינו הנדיבות.

"אסור לי," אמרה. "חס ושלום. אני מיועדת לשלום מכרם התימנים. בקרוב נתארס. הוא לא ירצה שאני אתעסק בשטויות האלה של תרגילים בחשבון, או שאלמד מוסיקה ואשיר בפני קהל, או שאהיה עם בחורים חס וחלילה. זה אסור אצלנו. כבר הבטחתי לו שאתחתן איתו. אצלנו מילה זו מילה. כן, יהיה לי טוב איתו. הוא סייד וצבעי ויש לו ידיים של זהב. אחר כך יהיה לי בית ויהיו לי ילדים. שלום יפרנס אותנו. אז מה אני צריכה יותר, אה? באמת, מה אתם מתרגשים מהתרגילים בחשבון שאני פותרת בראש, ומהשירים, הריקודים והחיקויים. הכול שטויות. מה אתם עושים מזה עניין? דחילק, תפסיקו."

סירוביה העקביים של פרחיה עשו את שלהם. הוריי פסקו מלהציע, ואף אנו, הילדים, חדלנו ללמד אותה בשל התנגדותה הנחרצת.

הימים חלפו בנועם, והודות לפרחיה נותרו בזיכרוני כיפים ביותר שהיו לנו מאתה תקופת ילדות רחוקה. בהסכמתו האילמת של אבא, העלתה אימא מדי פעם את משכורתה ואף נתנה לה בהיחבא דמי כיס מתנות קטנות. לא פעם חזרה הנערה מהמכולת, ובשובה "שכחה" להחזיר את העודף שנתן לה החנווני. אימא העלימה עין ולא אמרה דבר.

לכאורה הכול היה שפיר ופרחיה היתה חביבת הבית. אלא שאט אט קרו דברים לא נעימים בביתנו. אבא, שהיה קפדן גדול בענייני ניקיון ובגדים מגוהצים, החל לקבול שפרטי לבוש נעלמו מהארון. תחילה היו אלה מטפחות חאקי קטנות שהיה נוהג להצמיד לצווארונו, כדי להספיג את הזיעה שניגרה ממנו בעת הנהיגה באוטובוס. אחר כך היו אלה שניים-שלושה זוגות גרביים. שבועיים לאחר מכן נעלמו זוג מכנסיים קצרים ופיג'מה משובצת שקנה בחנות "אתא".

בתחילה אימא הרגיעה אותו. היא טענה שהוא מדמיין לעצמו דברים, שכן לא ייתכן שיש גנב בבית. כשחזר על חשדותיו, נזפה בו. ייתכן שמישהו גונב את הדברים בלילה מחבל הכביסה שבחצר, אך סתם לחשוד בכשרים? נו באמת, פרחיה לא תיקח אפילו שרוך מהבית. אלא שכעבור מספר שבועות, כשגם מארון הבגדים שלה נעלמו חצאית וסוודר שאהבה, קדרו פניה.

לפרחיה היה סל נצרים קטן, שעימו באה אלינו כל בוקר. בסל זה צררה את ארנקה הקטן, חפצים אישיים ומטפחת צבעונית גדולה, שבה כיסתה תמיד את ראשה בצאתה מהבית. מדי יום ביומו, לפני שנפרדה מאיתנו, היתה מכניסה לסל מספר כריכים ופרי. איש לא טרח מעולם להציץ בסל שהיה מכוסה ביריעת בד קטנה.

יום חמישי אחד, לאחר סיום העבודה, עמדה פרחיה לצאת והסל בידה. היא כבר בירכה אותנו לשלום במאור ופנתה אל הדלת, כאשר חסמה אימא את דרכה בתקיפות שלא היתה אופיינית לה.

"חכי פרחיה, תני לי רגע את הסל."

פני הנערה החווירו כסיד. קולה השתנק מאימה.

"אבל לא, גברת ציפורה. לא צריך. אין בו כלום..."

אימא לא שעתה לבקשתה. בתנועה חדה משכה את הסל מידיה של פרחיה, הסירה את כיסוי הבד והחלה לחטט בו בתנועות עצבניות. עד מהרה העלתה ממנו זוג גרבי עבודה של אבא, חזייה שקנתה זה מכבר לעצמה וממחטה משובצת. גופה של הנערה רעד ודמעות ניקוו בעיניה.

"מה זה צריך להיות, פרחיה?" שאלה אימא בטון קר ויבש, כמעט מקפיא.

המילים הפשוטות הלמו בנערה כפטיש סלעים ענק. היא פרצה בבכי קורע לב, התנפלה כאחוזת אמוק על רגליה של אימא והחלה לנשק אותן בכניעות של שיפחה.

הייתי אז כבן עשר, והימים היו ימי חג האורים. על השידה היו מונחים כספי דמי החנוכה, שאימא התכוונה להעניק לפרחיה, ממש לפי דלת היציאה. גם פרט זה הפך את המאורע המביך לבלתי נתפס בעיניי. פרחיה המשיכה לבכות בכי תמרורים וחיבקה בהכנעה את רגליה של אימא הנדהמת.

"גברת ציפורה, עשיתי את זה כי אני הולכת להתחתן עם שלום. אין לנו כלום. תאמיני לי. אלוהים לא יסלח לי. מה עשיתי לאישה טובה כמו שאת. אז תירקי עליי. תרביצי לי בכל הכוח. תזרקי עליי אשפה. כי אני לא בת אדם וזה גועל נפש מצידי."

פרחיה חשה למרפסת המטבח, הוציאה מקרן זווית את המטאטא בעל הידית הארוכה, חשפה את כתפיה ודרשה מאימא במפגיע שתכה אותה מכות נמרצות ובחוזקה.

אימא נרתעה וזרקה את המטאטא על הריצפה.

"לא פרחיה!" צעקה מזועזעת. "חס וחלילה. אני לא מסוגלת. תבקשי סליחה וזהו. בואי נשכח מהכול. מחר בבוקר תביאי את כל מה שלקחת."

פרחיה ניגבה את עיניה בשרוול חולצתה. "שלא תגידי למשטרה, גברת ציפורה," ביקשה על נפשה.

"לא, לא אודיע להם," הבטיחה אימא בקול מפייס. "לכי הביתה. מחר נדבר."

הנערה הניעה בראשה וחייכה חיוך מאולץ לאות הקלה. נזופה, מושפלת וכשראשה מורכן, טרקה חרש את הדלת.

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, נקשה פרחיה קלות, כדרכה, על דלת ביתנו. בידה הימנית משכה אחריה, במאמץ רב, שק חום גדול ונפוח. היא נעצרה במסדרון, ובתנועה מהירה שפכה את תוכנו על הרצפה בפנינו. אימא, ואנו הילדים, עמדנו המומים. מול עינינו המשתאות התגוללו עשרות פריטי לבוש, שפרחיה הוציאה מהבית במשך חודשי עבודתה אצלנו. התקשינו להאמין שכל כך הרבה בגדים וחפצים נעלמו ואנו לא הבחנו בכך. בנוסף לפריטי הלבוש השונים, היו שם זוג פמוטי נחושת ישנים, שעון עתיק שחדל מלפעול, ארנק ישן של אימא שיצא מהאופנה ואפילו זוג חפתים של אבא.

פרחיה עמדה בפני אימא ככלי מלא בושה. היא ציפתה לתגובתה הקשה והיתה מוכנה לשאת בכל עונש שיוטל עליה.

אימא רק הנידה בראשה, הביטה בה בעצב ואמרה חרש:

"למה עשית את זה, פרחיה? תגידי למה? הייתי נותנת הכול במתנה. יש הרבה בגדים ישנים בבית. גם כל מיני חפצים שאין בהם צורך. גם חיים בעלי היה נותן. אז למה?"

למשמע דברי התוכחה הרכים, פרצה הנערה שוב בבכי קורע לב. היא חבטה לעצמה באגרופים ברקותיה, משכה בשערותיה ונהמה כחיה פצועה.

"די פרחיה, לכי לעבודה," ניחמה אותה אימא, כמו לא היו דברים מעולם. "היום אנחנו עושות כביסה. יש המון עבודה. לכי תרתיחי את המים בדוד שבחצר. אחר כך תמתחי את החבלים."

פרחיה מיאנה לשמוע ונענעה בראשה לאות סירוב. היא מחתה דמעותיה ועיקמה את שפתיה.

"לא, גברת ציפורה," השיבה בנימה החלטית. "אני גנבתי ממך כי התביישתי לבקש. אבל זה קרה. עכשיו אני לא יכולה יותר לעבוד אצלך. כן, זאת בושה. עשיתי לך בלבול מוח. גרמתי הרבה צער. תודה שלא הלכת למשטרה. זה באמת מספיק לי. אני הולכת."

אימא פנתה לשידה, נטלה את הכסף שהתכוונה לשלם לפרחיה כשכר עבודה בתום חג החנוכה, והכניסה צרור שטרות מקומטים לכיס שמלתה. פרחיה שלפה אותם במהירות מכיסה, והניחה את השטרות הכחולים, בני לירה כל אחד, בטפיחה על השולחן.

"לא, גברת ציפורה," מחתה. "אי אפשר. אסור לי לקחת כלום ממך. אני גנבת. לא יכולה יותר להביט לך בפנים. אני עוזבת. שאלוהים יעזור לך, לבעלך ולילדים." היא הביטה בנו בערגה, כשהדמעות מוסיפות לשטוף את פניה, וכמו התקשתה להתנתק מאיתנו. אחר כך נישקה כל אחד מאיתנו באהבה, השתהתה רגע ללא אומר, סגרה את הדלת ויצאה.

יותר לא ראינו את פרחיה. מכיוון שמחלתה של אימא החמירה, נאלץ אבא לערוך את הקניות שלה בשוק הכרמל במקומה. ערב אחד, בא וסיפר שדיבר עם שכנים בכרם התימנים, ברחוב הסמוך למקום מגוריה של פרחיה. הללו אמרו לו שמצבה הכלכלי קשה ביותר. בעלה נפל מסולם גבוה בעת עבודתו כסייד ושתי רגליו נשברו.

בתגובה שלחה אימא שליחים אל פרחיה, פעם ופעמיים, בהצעה שתחזור לעבודה בביתנו, וכך תוכל לסייע לה, אך היא סירבה בעקשנות. גם ביקור של אבא עצמו בדירתה העלובה העלה חרס.

אימא לא האריכה ימים. שנים מיספר, כשהיא שוכבת על ערש דווי, נאנקת מכאבי פרקים קשים, ומצפה בהשלמה למותה בטרם עת, היכתה לפנינו על חטא. ישבנו למראשותיה בעוד היא סחה לנו לתומה:

"זוכרים את פרחיה? לא הייתי צריכה להעליב אותה. מה היא גנבה בסך הכול? חולצות ישנות, חצאיות שיצאו מהאופנה, חזיות משומשות ועוד דברים לא חשובים. כמה שהיא נפגעה המסכנה. הרי היא אהבה אותנו. הרי גם לגנבת יש קצת כבוד עצמי. חבל שפגעתי בה. שאלוהים יעזור לה ולבעלה הנכה."

היא נאנחה ופניה הצמוקות רטטו.

אוריה באר

* * *

אילן בושם

14 שירים ל'חדשות בן עזר'

אל המלאך

הַזַּמָּר הַיָּדוּעַ כְּבָר מִזְּמַן שָׁקוּעַ

הַנּוֹאֵם הַמַּזְהִיר כְּבָר אֵינֶנּוּ רָהוּט

אַחֲרֵי שֶׁנֶּעֱטָף בִּסְמַרְטוּט,

הַסּוֹחֵר הַמְּמוּלָּח שֶׁהָלַךְ

כְּבָר לֹא יַפִּיל אִישׁ בַּפַּח,

הַבּוֹדֵק הַיָּעִיל עַד כְּלוֹת

בְּפֶתַח הַקּוֹלְנוֹעַ בִּכְלֵי הַנִּכְנָסִים

כָּלָה מִן הָעוֹלָם;

בְּגַן הַיְּלָדִים הַפּוֹפּוּלָרִי

הַגַּנֶּנֶת כְּבָר אֵינֶנָּהּ מְנַגֶּנֶת

אַחֲרֵי שֶׁחָטְפָה מַחֲלָה אֲנוּשָׁה

שֶׁמִּמֶּנָּה לֹא הִתְאוֹשְׁשָׁה.

בְּקֹצֶר רוּחַ הוּא קוֹצֵר עוֹד וָעוֹד

(מָה בּוֹעֵר לוֹ? מָה בּוֹעֵר?)

חַיֵּה וְתֵן לִחְיוֹת, מַלְאָךְ,

מְלַאכְתְּךָ בִּרְצִינוּת כָּזֹאת

אַל נָא תִקַּח,

חֲנוֹן אוֹתָנוּ בֶּן אַלְמָוֶת

וְאַל תָּבִיא עֲלֵינוּ מָוֶת.

אימי ז"ל

הָאִשָּׁה שֶׁבַּתְּמוּנָה

שֶׁמַּבִּיטָה נְכוֹחָה אֵלַי

נוֹכַחַת לֹא-נוֹכַחַת בְּחַיַּי.

אחד אחד

כָּל הַמְּצֻלָּמִים שֶׁבַּתְּמוּנָה,

הָעוֹמְדִים, הַיּוֹשְׁבִים,

הַנִּסְמָכִים זֶה עַל זֶה,

הַמַּיְשִׁירִים מַבָּט –

אַט אַט (לֹא בְּבַת-אַחַת)

נִלְקְחוּ אֶחָד אֶחָד.

מרפאת פרוז'ינין

הַרְבֵּה דָּם נִשְׁאָב שָׁם

גּוֹרָלוֹת נֶחְרְצוּ

אֲחָיוֹת הִתְרוֹצְצוּ

אֲנָשִׁים עָלוּ וְיָרְדוּ בַּמַּדְרֵגוֹת

כִּבְמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים,

רוֹפְאִים יָשְׁבוּ עַל הַמְּדוֹכָה,

חוֹלִים בְּהַמְתָּנָה דְּרוּכָה.

הַיּוֹם זֶה מִגְרַשׁ חֲנָיָה מְגֻלָּח

שֶׁלֹּא אוֹמֵר דָּבָר עַל כָּל שֶׁהִתְרַחֵשׁ

וְהִתְרַגֵּשׁ לָבֹא עַל הָאֲנָשִׁים.

תְּשׁוּקָה

בִּטְנוֹ הוֹלֶכֶת לְפָנָיו

פָּנָיו מוּפְנוֹת לַיְּפֵהפִיָּה

הַהוֹלֶכֶת לְפָנָיו;

עַל פָּנָיו הָעִנְיָן עַל הַפָּנִים

אֲבָל הוּא אֵינוֹ מַפְנִים

שֶׁהוּא כְּבָר עִם חֲצִי-רֶגֶל בִּפְנִים

וְאֶצְלָהּ הוּא לֹא יִהְיֶה בִּפְנִים.

אַזְהָרָה

"צִפּוֹר צִפּוֹר"

יִלֵּל חֲתוּלִי כְּאִלּוּ אָמַר

לַצִּפּוֹר שֶׁעָמְדָה אֲדִישָׁה

בְּמֶרְחָק-מָה מִמֶּנוּ

"דְּעִי לָךְ כִּי לַמְרוֹת

שֶׁאָכַלְתִּי לָשֹׂבַע

וּכְרֵסִי שָׁפְלָה –

טֶרֶם הִשְׂבַּעְתִּי רַעֲבוֹנִי לְטֶרֶף."

קִינָה

הָיָה אָדָם

וּרְאוּ, אֵינֶנּוּ עוֹד...

עוֹד זֶה מְדַבֵּר

וְזֶה הוֹלֵךְ...

הַזָּקֵן

לְשֵׁם בִּטָּחוֹן שָׂם לְעַצְמוֹ

כָּל עֶרֶב שָׁעוֹן מְעוֹרֵר

כַּעֲרֻבָּה שֶׁיִּתְעוֹרֵר...

הַחֲתוּלִים

הֵם מְחַכִּים לוֹ

הֵם מְחַכִּים,

הֵם בְּטוּחִים שֶׁיָּבוֹא

הֵם בְּטוּחִים שֶׁבֹּא יָבוֹא

וְכַאֲשֶׁר הוּא בָּא

לִבָּם מַחְסִיר פְּעִימָה,

הֵם פּוֹצְחִים בִּילָלָה

וּמִתְנַפְּלִים עַל הָאֹכֶל

בְּחֶדְוָה רַבָּה.

כָּל זֹּאת עַד לַפַּעַם הַבָּאָה.

*

"חַיֵּה וְתֵן לִחְיוֹת"

אָמַר חָתוּל לִידִידוֹ

"אֲנִי לֹא מֵבִין מָה זֶה 'חָתוּל רְחוֹב'!"

וְאָמַר כֶּלֶב לַחֲבֵרוֹ: "כַּנָּ"ל,

אֲנִי לֹא מֵבִין מָה זֶה 'כֶּלֶב מְשׁוֹטֵט'!

לָמָּה אֲנָשִׁים מַדְבִּיקִים לָנוּ

תָּוִיּוֹת כָּאֵלֶּה שְׁלִילִיּוֹת?

וַהֲלֹא הֵם עַצְמָם שׁוֹטְטוּ כָּמוֹנוּ

עַל חֶלְקוֹת הַיַּעַר שֶׁלָּנוּ

בְּטֶרֶם סָלְלוּ שָׁם רְחוֹבוֹת."

*

– "אַתְּ הַסּוֹף שֶׁלִּי"

אָמַר הָאִישׁ שֶׁנָּסַע

לֶאֱסוֹף אֶת הָאִשָּׁה.

– "לְאָן נוֹסְעִים?" שָׁאֲלָה,

– "לְאָן שֶׁלֹּא נִסַּע נַגִּיעַ"

עָנָה הָאִישׁ.

*

חָשַׁב הָעוֹרֵב:

מִישֶׁהוּ שָׁם נִדְרַס,

אֲנִי טָס!

מַשֶּׁהוּ הוּגַּשׁ לִי שָׁם

כְּמוֹ עַל טַס.

קַבָּלַת הַדִּין

גִּיזֶלָה וְדֹב

לֹא חָיוּ בְּטוֹב

אָז בַּסּוֹף דֹּב

הֶחְלִיט לַעֲזוֹב.

אַחֲרֵי שֶׁעָזַב

חָזַר וְחָשַׁב בְּלִבּוֹ:

"הַאִם עָשִׂיתִי טוֹב?"

מִצִּדָּהּ חָשְׁבָה גִּיזֶלָה

עַל מָה שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה לָהּ

וְסִכְּמָה: "אִם זֶה מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה

אָז אֲנִי אֶתְרַצֶּה."

בְּבֵית קָפֶה

הַקְּלִיֶנְט הַקָּבוּעַ

שֶׁהָיָה בָּא כָּל שָׁבוּעַ

הִסְתַּכֵּל בַּשָּׁעוֹן

שֶׁהֵאִיץ בּוֹ לָקוּם

וְהִתְקוֹמֵם: "הַשָּׁעָה-וָחֵצִי" שֶׁלּוֹ חָלְפָה,

אַךְ הִתְנַחֵם: "עַד לַפַּעַם הַבָּאָה..."

אילן בושם

* * *

יצחק שוויגר

ידידי האופרה הישראלית באיטליה

 אוקטובר 2018

הנסיעה למילאנו התחילה כראוי עם טיסה באל על, שאפילו יצאה בזמן. הנסיעה היא לפסטיבל וורדי שנערך בפארמה, עיר ליד מילאנו. הטיסה עברה בנעימים, כשמרבית חברי הקבוצה, כחמישים במיספר, מנצלים את הטיסה להשלמת שעות השינה, עם חיסכון והכנה לעתיד. הוותיקים בין הנוסעים, יודעים כבר מתוך ניסיון, שזה לא הולך להיות קל. עם עליזה יפו יו״ר האגודה של הידידים של האופרה הישראלית, לא ישנים הרבה. יש כמה משתתפים חדשים ותמימים, שעוד לא יודעים את זה והם מבזבזים את הזמן בשיחות בטלות.

היא לוקחת אותנו למקומות שלא היינו ולמקומות שלא היינו נוסעים בעצמנו בחיים, אם היינו לבד, וגם לא היינו מגיעים כי בטח לא היינו מוצאים כלום. זה לא הכסף, וזה לא העניין, זאת העצלנות היכולת והגיל שמחבלים בנו. ואצל עליזה מה לעשות, המנוע עובד אחרת. כך, שזה לא פלא, שבסוף המסע שלנו, לאחר חמישה ימים, כולם תשושים וישנים בעמידה וחלקם נמצאים תחת הרושם שהם מטיילים כבר שבועיים. רק מנוע אנושי כמו עליזה יכול לארגן חמישים קשישים, לסחוב אותם באוטובוס, לקנות להם כרטיסים למופעים, להכין מלון, לריב על המחיר, לדאוג שכולם יגיעו בזמן וגם לאפשר לכולם להתלונן, בלי סוף. אין כיף גדול מזה. גם לבלות וגם להתלונן. אבל למה עליזה צריכה לעשות את זה, זה לא ברור לי.

והנה הגענו לאדמת מילנו. נשיקה לאדמה ואנו מתמסרים להוראות עליזה והמדריך אורי, שהוא  יהודי חביב, ישראלי לשעבר שנתקע במילנו לפני שנים רבות והוא מסביר לנוסעים על ההיסטוריה של איטליה, על איחודן של הנסיכויות הרבות למה שנחשב כאיטליה כיום ועל מה שנראה בטיול המיועד. אולם נראה שאף אחד לא ממש מקשיב. קודם שיספר מה שכולם מתעניינים בו–  מי ומה הוא, ובן כמה. ממש שאלות חשובות לטיול. ורק אחרי שהוא סיפר שהוא למד רפואה בגלל ההורים הישראלים הגאים  שמחזיקים את התעודה שלו של רופא על הקיר בבית, או אז  הוא עזב הכול הוא הלך אחרי אהבתו האמיתית שהיא המוזיקה והכינור, המכשיר המוזיקלי היהודי האולטימטיבי. טוב זה ברור מה יותר שווה להגיד לשכנים ״הבן  שלי רופא״ או ״הבן שלי מורה לכינור.״

אחרי ההיכרות האינטימית עם המדריך הואלנו להקשיב ואז שמענו ממנו שהשם "איטליה" הוא ממקור עברי. אי-טל-יה, יעני, האי של הטל של אלוהים. וגם אמר שיש עדויות שהיהודים באיטליה קדמו לרומאים. סיפור זה ממש גרם לי לדיכאון כמעט קליני. למה נולדתי  בתל אביב, לא יותר טוב בטוסקנה? ובהמשך כבר הקשבנו לו, כל הדרך לפארמה, שם לפי התוכנית נבלה מיספר ימים.

לאחר שעתיים, הגענו למסעדה ששוכנת על אם הדרך ושם, כולם, מורעבים, מתייצבים  לקריאתה של עליזה לצאת מהאוטובוס ומתגלגלים למסעדה. המקום מעניין. זאת חווה של איזה אציל איטלקי כפרי מהמאה ה-17, שכנראה יצא למלחמה באויביו והיה כנראה בטוח שינצח במלחמה והשאיר את ביתו ורהיטיו כמו שהם ולא חזר, והכול נראה כמו שהוא השאיר. בכל מקום אפשר היה להריח את ריח המגפיים והגרביים הישנים שלו. המקום מקושט כולו בכלים ששימשו את האציל בהכנת המזון למשפחתו ולעובדיו. כך שאם הייתם מרימים את הראש באולם האוכל  יכולתם לחבוט באיזה מחבת ישנה או באיזה תרווד עתיק שבחשו בו  בסירים, בעת שהכינו מרק כפרי מן הפרות הלבנות שרעו מסביב, אשר געו בציפיה להאריך את הזמן של השהייה באחו הירוק לפני שייהפכו להיות תבשיל לתיירים רעבים מזדמנים.

בצד המסעדה יש מלון אורחים, שאף הוא בנוי מחדרים של האציל שעזב, והם מקושטים בדקורציה עתיקה מתאימה. גולת הכותרת היא המרתפים של האחוזה, יש שם מרתף יין מרשים ובנוסף ראיתי שם אלפי רגלי חזירים שהיו תלויות על התקרה כמו עטלפים וגם חלקן מאוחסנות בארונות מקוררים. ממש בנק של חזירים, שמשמש את אורחי המסעדה.

בצד המחסן העצום יש תרשימים וציורים ואף תמונות כיצד החזיר, שהוא בעל חיים, שלפי מה שנאמר לי, צורח מרות כאשר הגויים מנסים להפוך אותו בתהליך ארוך לפרושוטו, מפני שהוא כנראה לא אוהב את העניין. אבל כדי לשמר את הזיכרון של התהליך, מנהלי המסעדה טרחו והכינו תערוכה מתמדת על קיר המרתף: "איך להפוך חזיר לפרושוטו." קצת מבחיל. בניגוד לפרות הלבנות שרעו מסביב, חזירים של ממש לא ראינו שם. שתינו ואכלנו את כל מה שהוצע לנו, שהיה גם טעים. אני מעריך, שלאחר שהלכנו, המסעדה נסגרה לשבועיים לחידוש המלאי. טעמנו זה מזה וזה מזאת, מילאנו את הבטן ביין, שהרדים אותנו עד שהגענו למלון הנחמד.

החדרים במלון נאים ומרחיבים את הדעת, מזגן, מקלחת טובה. אין זמן ליהנות, צריך לצאת  מיד להופעה. הולכים לצפות ב"מקבת". האופרה של ורדי, עיבוד המחזה של שייקספיר על המלך הסקוטי הרוצח. ההליכה הקצרה שנדרשה מהקבוצה מהאוטובוס לאולם, כבר זכתה לתלונות, משום שמסלול ההליכה נחצה בטורי אבנים שלא איפשרו לזוגות המאוהבים שבקבוצה, ללכת יד ביד. משהו כמו שביל לא הרמוני ולא רומנטי וכך אפשר היה להתלונן בכיף, כבר על ההתחלה.

האופרה היתה עיבוד והפקה מודרנית ומהממת. התפאורה מינימליסטית וזכתה לאהדה של כל החבורה ואפילו עוררה ים של פרשנויות. ישבנו בשורות הראשונות וראינו לשחקנים ולזמרים  את הלובן בעיניים. הזמר הבולגרי שגילם את מקבת, היה לבוש בחליפה רגילה ולא מאופר ונראה כמו מנהל סופרמרקט בזמן העבודה ולא כמו רוצח סידרתי שהוא גילם, ובכל זאת הרשים, ואף זכה למחיאות כפיים רמות מכל הקהל, על שהסכים לבקשת הקהל, לשיר פעמיים את אחת האריות היפות, שבסוף האופרה. זאת היתה מחווה נאה לקהל האוהדים. והפרשנויות רבות. והגירסה המעניינת מכולם היתה שלא צריך להיראות כמו רוצח סידרתי, הם נראים אותו דבר. אפילו מישהו הזכיר את אייכמן, זכר נבל לקללה, שנראה כזכור כמו מנהל הסניף של הדואר ברמת אביב ובכל זאת היה רוצח סידרתי ואחראי על משלוח יהודים לשריפה ולאבדון.

הערב נגמר בהליכה בשנית, בשביל הלא רומנטי לאוטובוס, ומשם למלון, כשקהל הנוסעים מפהק ובקושי מוצא את הדרך לחדרים, לאחר יום גדוש מלא בחוויות.

למחרת, יצאנו מלאים מארוחת הבוקר במלון ונסענו למודנה, עיר קטנה, שם ביקרנו במחלבה שמייצרת גבינת פרמזן, שמקור שמה הוא "פארמה", שם העיר, ו"ר'גנו" שהוא שם האזור.  התהליך של היצור מעניין ומזכיר לי כיצד אימא שלי, היתה עושה גבינת לבנה מהחלב החמוץ שהיה נשאר בסיר החלב, אם שותי החלב במשפחתנו, לא הספיקו לגמור אותו בתוך יומיים.

יש לזכור שאת החלב של פעם, היה החלבן מביא הביתה פעמיים בשבוע בכד גדול שהיה לו מכסה של ליטר, אותו היה מוזג לסיר שאימי או הילד התורן החזיקו והמתינו לו בכניסה לבית. לאחר שהיתרה החמיצה, היתה אימי מבשלת אותה עם מלח והיתה משאירה בתוך חיתול של התינוק התורן במשפחה, ושם החלב שהחמיץ היה מתגבש ומטפטף עד שהיה הופך לגבינה.

האיטלקים למדו את הפטנט מאימא שלי, אבל שיכללו אותו. את החלב אוגרים במכלים  ענקיים שמכילים 600 ליטר כל אחד, מוסיפים אנזים מן החי שמופק מקיבות של עגלים (שקוראים אותו רנט למי שמתעניין), ואת גושי החלב שהתגבש מן החלב המתחמץ והאנזים, עורמים בחיתולים ענקיים של מתאבקי "סומו", ולאחר מכן דוחסים את החיתול עם החלב המתגבש בתוך תבנית עגולה בקוטר של גלגל של עגלת ילדים. לאחר יומיים של טפטוף משרים את גלגלי הענק  באמבטיות של מי מלח ומשאירים ליבוש ולאחסנה למשך שנה עד שהמחיר מגיע ל-300 שקל לק"ג. אם מחכים שלוש שנים, זה עולה יותר. הפרש המחיר הוא בגלל הריבית אבל הם אומרים שזה בגלל הטעם. זה הביזנס. טעמנו וקנינו והתפללנו שהגבינה תגיע ארצה במצב של אכילה.

אחרי שהתבסמנו מהגבינה נסענו לראות את פלאי החומץ הבאלסמי. נסענו לחווה חקלאית שמכילה קבוצת בניינים יפה במצב טוב, ועתיקה למראה, שממוקמת במרכז של אחו ירוק מלא בגפנים מוריקות. המראה הפסטורלי משפיע על התיאבון, והרעב התחיל להציק לנו, למרות שלא עבר זמן רב מארוחת הבוקר ומטעימות הפרמזן. את פנינו קיבלה יפיפייה שחורת עין ושיער שהסבירה לנו כי החווה שייכת למשפחת לאונרדי, ושהם מנהלים את המקום מזה כמאתיים שנה. תהליך היצור הוא פשוט. הוא דורש דייקנות וסבלנות. גידול הגפנים מסביב מיועד לבאלסמיקו שלהם שהוא, לפי דעתה, המשקה האולטימטיבי לטיפול כאב גרון. עד אז חשבתי שחומץ באלסאמי הוא תבלין לסלט. את הענבים המיוחדים מהזן המיוחד שגדלים רק שם, סוחטים ומיצרים מהם מיץ ענבים. אותו מחממים ל-72 מעלות ומעבירים לחביות מיוחדות ומשאירים בחבית פתח מרובע שמכוסה בבד כותנה.

מכאן מתחילה הסבלנות. המגע של מיץ הענבים המחומם עם החמצן ועם הבקטריות המיוחדות, שלדעת שחורת השיער מצויות באופן בלעדי באוויר הפסטורלי של החווה ורק שם, גורם להסמכת ולהשחמת הנוזלים. לאחר שנה מעבירים את הנוזל  לחבית קטנה יותר וכך נוהגים במשך שבע שנים. נפח החבית השביעית הוא כרבע מאחותה הראשונה. לאחר שמעבירים את הנוזל מחבית לחבית,  יוצאים למנוחה של שנה. ממש קל. רק צריכים לא להתבלבל בתאריכים. בינתיים מארחים תיירים כמונו. אחרי שטעמנו בלסמיקו בן 30 שנה, שזה ממש מתוק וטוב, וממש יקר, עברנו לחלק האהוב עלינו וזה הכיבוד. הושיבו אותנו באוויר הנפלא והגישו לנו תקרובת של לחם ופרושוטו. כמובן שכל שולחן לא בדק היטב מה מגישים ליושביו אלא מה מגישים לשכניו כי הרי הדשא אצל השכן ירוק יותר ואחרי שהשתכנעו שכולם קיבלו אותו דבר, זללו את מה שהוגש. אי אפשר להתאונן על התיאבון. שחורת העין היפה הסבירה שכך הם מנהלים את העסק ושהיא דור שביעי למייסדים. ושכך כל דור דואג לרווחתו של הדור הבא במשפחה. זה נשמע מאוד יפה ואני רק מקווה לטובת המשפחה שהם מייבאים בני ובנות זוג מהסביבה ולא שומרים על טוהר הגזע המשפחתי. שכן זה שיקול חשוב אפילו אם רוצים לשמר את הקפיטל המשפחתי ואת האושר והעושר כמה דורות באופן בלעדי בתוך משפחת לאונרדי.

משם, יצאנו למוזיאון המכוניות של פרארי. אלו הן מכוניות ספורט שמעולם לא משכו את ליבי, אולי בשל המחיר שלא היה בהישג ידי בנעוריי, וכשבגרתי, ואולי יכולתי לקנות, לא היה לי סיכוי להיכנס אליהן ועוד יותר בלתי אפשרי לצאת מהן, ומכיוון שלא רציתי לישון בתוך מכונית כל חיי, ויתרתי על החוויה של הנהיגה בפרארי. אבל היה מעניין לראות, כיצד יזם איטלקי מצליח לשלהב את ההמונים בגזרה מיוחדת של מכונית שכולה מנוע ופח ומוכר את האשלייה הזאת, במחיר שלא שווה לכל נפש. הוא היה גאון בשיווק, ללא ספק, ומגיע לו שיהיה לו מוזיאון על שמו, בכל זאת הוא אחד מיצרני ההבלים בעולם הזה.

יום שישי היום, וקצת לקראת כניסת השבת, יצאנו למסעדה מקומית, שם הוגש לנו מבחר תבשילים איטלקי. היה טעים. כדי להנעים לציבור ולהזכיר להם את המקור הלאומי שלהם, התבקשתי לקדש על היין ברוח מסורת ישראל. הקבוצה האזינה בקשב וחלקם אף עמדו כראוי. ובסופו ניהלתי מו״מ לא מוצלח עם יו״ר האופרה שלנו, שרצה להוריד משכרי כחזן לעת מצוא, והציע שאסתפק בשכר המשולם לי עבור כתיבת יומן הטיול. אני אשקול באהדה. שמחתי שמיספר חברים מהקבוצה הראו בקיאות בהלכה היהודית והעירו לי בנימוס כי אסור היה לי לקדש על יין נסך. זה מראה שלא צריך הדתה, זה מוטבע בנו, להיכן שנלך. לא משנה מה אוכלים – כשר, לא כשר, בשר עם חלב, ומאכלות אסורים אחרים, אבל זוכרים תמיד כמה עקרונות ביהדות, שעליהם לא שומרים, אבל זוכרים.

יום חדש. לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לקרמוניה. עירם של סטרדיוואריוס ויעל, ישראלית בונת כינורות, שמחקה אותו והולכת  בעקבותיו. פתחנו את היום בביקור במוזיאון של בוני כלי הקשת ובהם התוודענו לצליל, למראה ולמחיר של הכינורות שנבנו לפני חמש מאות שנה. האוסף שהוצג, היה מרשים ויקר. הצטערתי שלא שמרתי את האקורדיון שאבי המנוח קנה לי בילדותי, עם המחירים של אלו, יכול להיות שגם הכלי המרוט הזה היה שווה משהו.

לאחר שהאזנו לנגינה על כלי עתיק על ידי נגנית צעירה בהרבה מהכינור ומאיתנו, לשם שינוי, הלכנו לסטודיו של יעל, שם קיבלנו הרצאה והדגמה מקיפים על בניית כינורות. ברור שהחלק המעניין את הקבוצה היה, אם יש לה ילדים וכמה עולה כינור שהיא מייצרת בעמל ידני כה רב. לא שמישהו רצה לקנות אבל מיד ידענו כמה כסף היא עושה בשנה, כאשר היא צריכה גם לטפל בבנה בן החמש וגם לבנות כינור כל חודשיים ולהוציא ממנו 12,000 יורו. תעשו את החשבון לבד. כנראה שאי אפשר להנפיק אותה בבורסה הלוהטת שלנו. היא הסבירה באופן מדויק וסבלני איך בונים כלי כמו  כינור. אני בטוח שבסין הם מייצרים חיקוים של סטרדיוואריוס באופן מסחרי תוך שימוש בטכניקות ובכלים מודרניים כמו מחרטות ממוחשבות. לא הבנתי איך מושפעת איכות הצליל של הכינור, אם ידה המלטפת שפצרה את פלטת העץ על ידי פצירה ידנית במשך יומיים ולא איזה מחרטה משוכללת במשך דקותיים. אבל כנראה מסורת, היא מסורת, היא מסורת ואין לה תחליף.

  בערב יצאנו לתיאטרון שהיה ממוקם  במה שהיה פעם מרכז השלטון המקומי שבעיר. הבניין מפואר וכלל בעבר, כנראה, גם בית סוהר. לפני המופע, הוזמנו לקוקטייל בתיאטרון הסמוך, שם קיבלה את פנינו מנהלת פסטיבל ורדי. אחרי ברכות קצרות משני הצדדים הוגש לקבוצה כיבוד, קצת חסכני. הקבוצה המורעבת פשטה על התקרובת שנעלמה תוך דקות. האיטלקים ההמומים לא השתכנעו ולא הוסיפו אף מגש. לאחר המתנה ארוכה, הבינו חברי הקבוצה שיותר כבר לא יהיה ויצאנו קצת מורעבים, לארמון הסמוך לצפות במופע. שם הוצגה האופרה של ורדי "לה טרובדור".

המופע היה מודרני. כמעט ללא תפאורה. הזמרים, ששרו יפה, לבשו כולם שחור והתנועעו כרובוטים. לאורך כל המופע הושיב הבמאי על הבמה שחקן שהיה לבוש ומזוקן בזקן לבן ונראה כמו הקומפוזיטור ורדי בכבודו ובעצמו כמו שהוא נראה בתמונות הרבות שבהן הוא מככב. וכל אחד מהצופים שאל עצמו "מה ורדי עושה על הבמה?" גם השחקן כנראה שנהנה מהעניין ומדי פעם היה מנפנף לקהל ומגחך. הוא לא השתתף במופע באופן אקטיבי, אבל זה עורר תגובות מעניינות. אני סברתי שזה לא ורדי על הבמה  אלא הרבי מלובביץ, שמסתכל עלינו ואומר ״יהודים, למה באתם, לכו הביתה, המופע לא ישתפר.״

חלק מהקבוצה שמע לו ופרש בהפסקה וחזר למלון. גם אני רציתי להצטרף לפורשים, אבל בלחץ אשתי נשארתי. וטוב עשיתי. כי החלק השני ממש השתפר, ובייחוד שהבמאי שילב שם קטעי בוקס של חבורת רקדנים במקום רקדני הבלט שבדרך כלל מופיעים בהפקות קודמות שראיתי, ושהיו משולבים בהן. היו שמצאו בזה איזו אמירה של הבמאי, שהושיב את ורדי על הבמה יחד עם הרקדנים, שרמז  למשחקי המלחמה שנוהגים בהם בני האדם ולוורדי שגיחך על המין האנושי. אין ספק שההפקה עוררה עניין בקבוצה שכן ההתייחסות אליה ועל האמירות השונות של הבימוי היו יוצאות דופן ונשמעו כמה פרשנויות מעוררות עניין, שנמשכו עד שהגענו בחצות הלילה למלון.

למחרת  נסענו לבוסטו, עירו של המלחין ורדי לכבודו נערך הפסטיבל. אין ספק שהאיש היה גאון. ביקרנו בבית של חותנו, שם שהה כמה שנים, ולאחר מכן כשהתפרסם והתעשר, הוא קנה את מחצית הכפר בו גדל. שם הוא הקים לו אחוזה לתפארת כמו של הטייקון המצוי. כך שאפשר בהחלט לקבוע  שהוא היה  גם גאון מוזיקלי וגם טייקון נדל״ן.

במוזיאון  למדנו עליו פרטים רבים מפי מנהל המוזיאון שבסבלנות רבה עמד וקרא לנו מרשימה שהכין כל מיני פרטים ביוגרפיים מעניינים שאת מרביתם לא שמעתי בשל הקול החרישי שלו ואוזניי הלקויות. אז למדנו כי ורדי חי בחטא תקופה ארוכה עם אשתו  השנייה, שהייתה זמרת אופרה. אני מציע לא לספר את החדשה המרעישה לסרת התרבות שלנו, שלא תאפשר להציג אופרות של ורדי בשל חיי החטא שחי, ומי יודע אם הדתיים ישמעו שרוצים להציג אותו הם עוד יפילו את הממשלה. בקיצור שקט בעניין הזה. ראו הוזהרתם.

לאחר שהיטבנו ליבנו במטבח המקומי הלכנו לבדוק אם אפשר להיות מלך ליום אחד ואכן אפשר. איך? נכנסנו  לתיאטרון ורדי המקומי, שהוא מבנה קטן ונחמד וקיבלנו מקומות לא טובים, כך יצא בחלוקה. היינו אמורים להצטופף, בתא קטן, שבמקרה הטוב לו ישבתי שם, הייתי יכול לראות לכל היותר את צופי האופרה שישבו מצידו השני של התיאטרון, או להסתפק בשמיעה בלבד. לפיכך, ירדנו לאולם, "אני ורעייתי" כמו שאומר תמיד המלך ביבי הראשון, ושם לשמחתנו מצאנו שני כסאות פנויים והתנחלנו בשמחה. והאופרה "מלך ליום אחד" היתה מרהיבה. שירה  וריקודים מופע צבעוני ושמח כמו שצריך. טובי לב השלמנו את היום הנהדר בארוחה איטלקית מעולה עם כל השטיקים. פיצה ורביולי פסטה ואיזה קרם משמין וטעים שאשתי מנעה ממני לקחת ממנו תוספת. היה אחלה.

למחרת, חוזרים למילאנו, לצפות בארנני. הדרך ארוכה והקבוצה כידוע לא מורכבת מצעירים חסרי מנוח. ומה לעשות, באמצע העיר, כולם רוצים לעשות פיפי. הנהג עצר בדבל פרקינג והמדריכה שהחליפה את אורי הסבירה שאפשר להיכנס לכל בתי הקפה שבסביבה. החברים פשטו  על בתי הקפה. מנהלי בית הקפה הוי המומים לא ידעו מאיפה באה להם קבוצה של קשישים שבמקום לאכול משהו מצטופפים בשירותים. אבל כיבדו אותנו. אני מניח שבארץ היו מגרשים אותנו. מזל  שכמה מהאורחים הלא צפויים הצילו את שם המדינה והקבוצה וגם הזמינו קפה וזאת כדי להסיח דעת המארחים ולהצניע את כוונת השטינקרים ואולי בגלל הקפה שרצו לשתות שהוא כידוע  משקה משתן והם חשבו להאיץ את העניין. זה עניין פרסונלי אינטימי ואני מבכר לא להיכנס לפרטים בעניין זה.

המשך הסיבוב הקצר במילאנו היה בהדרכת המדריכה, שהיא ישראלית עם התמחות בארכיטקטורה עם הפרעות קשב וריכוז שלא כל כך התרגלנו אליה בזמן הקצר ששהינו ביחד. היא  לקחה אותו למרכז העיר, שנבנה מחדש, ובעזרת הנהג סובבה אותו מספר פעמים כמו שסבבו את יריחו, אבל המרכז לא נפל, לשמחתנו, אחרת עוד היו מאשימים אותנו בהרס מרכז מילאנו החדש, שהושקע בו כסף רב ונבנו בו כמה גורדי שחקים. ראינו בניין בניין מגורים בן 40 קומות לערך,  שתפס את תשומת ליבה של המדריכה עד כדי כך שראינו אותו מכל כיווני האוויר. ההסברים על הארכיטקטורה על הבית הגבוה היו מאלפים ומעלפים. שוו בנפשכם אדניות סובבות גורד שחקים בהן גדלים עצים, לכל גובהו, כך שהבניין נראה כעמוד ירוק וצמחי שבטח גם משמש לגינות ביתיות. מה שכנראה עוצר את מראה העיר והאוויר מתושבי הדירות המסכנים. מי יודע, אולי זאת הגרסה המודרנית האיטלקית לגרין סיטי. תארו לכם שרוזטה, שגרה בקומה הארבעים, אומרת לאנטוניו: "תביא לי בבקשה דלעת מהחלון של פאברוטי ושני פלפלים מהמרפסת שבחדר של ג'וזפינה."

כך ששמחנו לחזור למלון. המזוכיסטים מבינינו המשיכו בטיול רגלי, יחד עם המדריכה הקופצנית, לדומו הידוע לכול ולמקומות נוספים מן הסתם. מה היה שם, איני יודע.

 הלינה במלון מפנק בלב העיר, עשתה טוב לכולם, שפשטו על החנויות ובתי הקפה ובקושי השאירו זמן וכוח לצפות באופרה "ארנני", שהיתה עשוי כמו שצריך בסגנון הסקאלה של מילאנו. מקהלה ענקית, תלבושות יפות ותפאורה כמו שצריך. אין מה לעשות, אין על הסקאלה.

 זהו. כאן נפרדנו. מה היה לנו? ארבע אופרות של ורדי, אוכל איטלקי משובח, וטיול משכר. כאן נפגשנו פעם נוספת במרכיבי התרבות האיטלקית המיטבית של צפון  איטליה. למדנו פעם נוספת, כי ההקפדה על העשייה ועל המרכיבים השונים של  האוכל: של הגבינות והיין, של הבשר והירקות ,של הפסטות הפיצות, של הקפה והמאפים, של העיצוב, האופנה, ושל המסורת ושל התרבות בצריכתם – מביאה לחיים מאושרים ובעלי טעם. תרתי משמע. אם מוסיפים לכל זה מוסיקה של ורדי ועד רבים אחרים, זה עושה אחלה של חיים. צריך לנסוע עוד פעם ומהר.

יצחק שויגר

* * *

יואל נץ

ולָדימיר מאיאקובסקי באמריקה

פושקין, לרמונטוב ומיאקובסקי הסבו לשולחן. על השולחן בקבוק וודקה וכוסיות. החלו מתדיינים כיצד לחלק ביניהם את תוכנו של הבקבוק. פושקין הציע: "איש-איש בתורו יביע בחרוז כמה הוא צמא, וכמידה הזאת ישתה. כיוון שאני כאן הבכיר, אפתח:

הַדָּגִיג בַּנַּחַל שָׁט,

אֲרוֹקֵן כּוֹסִית אַחַת."

מזג, שתה והעביר את הבקבוק ללרמונטוב. לרמונטוב מיהר לחרוז:

"דְּגִיגִים שָׁטִים בַּמַּיִם,

כּוֹסִיּוֹת אֶלְגֹּם נָא שְׁתַּיִם."

מזג והערה אל גרונו שתי כוסיות בזו אחר זו והחליק את הבקבוק אל מאיאקובסקי. מאיאקובסקי השמיע:

"אֵין כְּמוֹכֶם בַּתֵּבֵל,

אֶת הַשְּׁאָר אֲנִי אֶשְׁתֶּה!.."

בדיחה רוסית עממית ותמימה זו מעלה חיוך על השפתיים משלושה טעמים: ראשית, היא מצביעה בפעם המי-יודע-כמה על מיקומה של הטיפה המרה בהוויה הרוסית מדורי דורות; שנית, אין כמוה מיטיבה לבטא במשפט העם את דירוג משורריו, אשר איננו תואם בהכרח את "מצוות אנשים מלומדה"; שלישית, היא מבהירה כי רק שירה רוסית שקולה וחרוזה ראויה לתואר שירה. בנקודה זו נעוץ למעשה עוקצה של הבדיחה –  חרוזי מיאקובסקי פורצים גדרות וגבולות של תבניות מאובנות.

מיאקובסקי היה מהפכן בכל רמ"ח אבריו, ובתחום השירה נמנָה על הבולטים שבפוטוריסטים*. המהפכה הבולשביקית לא פרצה, כביכול, אלא במיוחד למענו. הוא רכב בהתלהבות על גליה, מנתץ את הישן ובורא שירה מסוג חדש, בעוד שבקומפוזיציות הרבגוניות שלו נשמר מרקם קוהרנטי וביטוי תחבירי עקיב. את יצירותיו הראשונות היה רושם ב"עמודות" כאחד האדם, אבל בשנת 1923 המציא את "גרם המדרגות" הגראפי המפורסם שלו, שהיה לו לסימן היכר. בעזרת "המדרגות" הוא אילץ את הקורא להטעים את חרוזיו המפתיעים בהטעמה רצויה לו, ולא היה לו די בסימני הפיסוק.

עם זאת נראה, שלא היה עוד משורר שנוי במחלוקת כמיאקובסקי. לצד המתפעלים מיצירתו החדשנית, רבים הם הסולדים ממנה, בזים לה ומכנים את שירתו כתת-רמה, ובהם לאו דווקא מי שהתנגדו למשטר הבולשביקי שמיאקובסקי סגד לו.

בשנת 1925 נסע מיאקובסקי לתור את אירופה, כמה מארצות אמריקה הלטינית ואת ארה"ב. את הגיגיו בעקבות ביקוריו שם הוא הביע ברשמי מסע נוקבים בפרוזה ובמחזור שירים מהדהד (בהזדמנות זו גם הוליד באמריקה את בתו פטרישיה תומפסון, פרי רומן עם אלי ג'ונס, שפגש במסע הרצאותיו שם). הוא תיאר בבוטות היבטים שונים של הקפיטליזם הרקוב. הנה דוגמה לסגנונו המשתלח מרשמי הפלגתו מניו יורק בדרכו הביתה: "...נקבת החופש האמריקנית מנופפת באגרופה הלופת לפיד, ומסתירה בישבנה את בית הכלא שבאי הדמעות..."

את הפואמה "ניט געדייגעט" (במקור הרוסי: "ניט געדייגע" – טעות, לדעתי) כתב המשורר בעקבות רשמיו ממחנה הקיץ של הנוער הקומוניסטי היהודי "ניט געדייגעט" (יידיש: "אל דאגה"), בו התארח, על חוף נהר ההדסון,  מחנה אשר מימן העיתון הקומוניסטי היהודי "פרייהייט" (דרור).

פואמה זו של מיאקובסקי תרגמתי לפני שנים רבות כדי "למלא" את הגיליון הראשון של עיתון הגרעין שלנו, "גדיש", כאשר ערכתי אותו בצוותא עם מרית (מן הפרסומים בחב"ע למדתי שמרית זו חבשה ספסל לימודים באותה כיתה של "תיכון חדש" בה למד בזמנו גם העורך, אהוד בן עזר), והדפסנו אותו בסטנסילים. מאז לא חזרתי לעסוק בספרות אלא בחלוף כ-50 שנה, אחרי צאתי לגמלאות.

 הגרסה הנוכחית של תרגום הפואמה היא פרי שיפוץ, אשר התחייב נוכח הזמן שחלף מאז, ונוכח בוסריותו של המתרגם העול-ימים.

* * *

וולדימיר מיאקובסקי

מחנה "נִיט גֶעדַייגֶעט"

עַל לַיְלָה הַנָּבָל

                 חִישׁ לֶאֱסֹר כְּדַאי אֶת

הַשְׁלָכָתוֹ

         מִלֹּעַ

             רִבּוֹא אַרְסֵי כּוֹכָבָיו.

רָבוּץ אֲנִי

          בְּאֹהֶל

                בְּקֶמְפּ "נִיט גֶעדַיְיגֶעט".

זֶה כֹּה מַחְלִיא אוֹתִי.

                       חֲבָל...

                            אֲבָל לַשָּׁוְא...

יְיֵלִילוּ

     וְיִדַּמּוּ צוֹפָרִים מֵעַל הַהַדְסוֹן,

כְּאִלּוּ מִתְלַבְּטִים הֵם:

                        לְיַלֵּל, אוֹ אִם לַחְדֹּל?

מוּטָב לְבַל יְיֵלִילוּ

                   עַל תַּיָּרִים רְדוּמִים הֵן

לְהִתְעוֹרֵר,

           לַחְשֹׁב,

                  לֶאֱהֹב וְלֶאֱכֹל...

מַמָּשׁ

     מוּל הַפַּרְצוּף

                   הַנֶּצַח טָס, חוֹלֵף לוֹ –

מֵאֲחוֹרָיו פָּרַס לוֹ

                   זְנַב שָׁעוֹת אֵין-מַד.

כֻּלָּם הָיוּ לְבוּשִׁים

                   בְּבֶגֶד, בְּלִי סָפֵק, לוּ

הָעֵת הָיְתָה

            אוֹרֶגֶת

                  לֹא שָׁעוֹת, כִּי בַּד.

לוּ אַךְ לִרְתֹּם עֵת זוֹ

                      לְמִמְסָרָה, וּבְטֶמְפּוֹ

לִשְׁלֹף מֵהִלּוּךְ סְרָק,

                     הָרְבֵּץ

                          וְאַל שְׁהוֹת!

כְּדֵי

   שֶׁלֹּא שָׁעוֹן

              יַצְבִּיעַ עַל הָעֵת פֹּה,

אֶלָּא הָעֵת

           בַּיֹּשֶׁר

                תָּרִיץ אֶת הַשָּׁעוֹת.

רָאוּ, הַאַמֶרִיקַאִי

                  מָה מְנַקֵּר עֵינַיִם!

גֵּאֶה כֹּה בִּנְיוּ יוֹרְק הוא,

                           נַפוּחַ כָּל-כֻּלּוֹ.

מֵאָה קוֹמוֹת, רָאוּ נָא,

                        גּוֹרְדוֹת בִּקְצֵה שָׁמַיִם...

קוֹמוֹת,

       קִירוֹת וּמֶלֶט,

                     גַּגּוֹת רַק וְתוּ לֹא.

מֵעַל הַתְּהוֹם

              אֲנַחְנוּ

                    הַיְשֵׁר לַקּוֹמוּנִיזְם

מָתַחְנוּ גֶּשֶׁר.

             אֹרֶךְ –

                 מֵאָה שְׁנוֹת לַמֶּרְחָב.

אָז מָה,

       מִזֶּה הַגֶּשֶׁר

                   לִצְפוֹת בְּבוּז נָעֵזָּה?

זָקַרְנוּ חֹטֶם מַעְלָה

                     וּמִתְגָּאִים בּוֹ?

                                     לָאו!

לְאִישׁ

     בְּשׁוּם גְּשָׁרִים

                    לֹא נְבַלְבֵּל בַּמֹּחַ.

שֶׁכֵּן,

    הַגֶּשֶׁר מַהוּ?

                 מִתְקָן לְהִצְטַנֵּן.

עַל גֶּשֶׁר

       מִתְנַשֵּׂא כָּזֶה

                    לֹא כֵּיף וְלֹא מָנוֹחַ,

בְּאֵין זוּלַת הַגֶּשֶׁר

                   בָּתִּים לְהִשְׁתַּכֵּן.

וּבָעוֹלָם סוֹצְיָאלִי

                   אוֹתָהּ תְּמוּנָה שׂוֹרֶרֶת.

שְׂכַר יוֹם שְׁלוֹשָׁה דּוֹלָרִים,

                             תִּקַּח – וְיוֹם נָעִים.

וּלְמִיסְטֶר פוֹרְד יֵשׁ כַּמָּה?

                             מַדּוּעַ נִסְתַּתֵּר עוֹד?

הִנֵּה קוּלִידְג',

             אֱמֹר נָא:

                     הָאֵלֶּה הֵם חַיִּים?

אָדָם                                

    (אֲפִלּוּ פוֹרְד)

                 אִם לַהַרְבֵּה זָקוּק הוּא?

לְפוֹרְד

     מִילְיוֹנֵי פוֹרְדִים

                      וְהוּא – מִסְפָּר אַמּוֹת.

הַאִם,

     לְיַשְׁבָנְךָ

         –  קָטָן הוּא וְצַמּוּק הוּא –

לֹא דַּי

     שְׁתִי מְכוֹנִיּוֹת

                    נוֹחוֹת וּמְרֻוָּחוֹת?

הַשְּׁאָר –

       יִמְסֹר לַכְּלָל.

                    אֶת תְּמוּנָתוֹ נִתְלֶה גַּם;

גם מוֹנוּמֶנְט אֲפִלּוּ

                     לְהַקְדִּישׁ אֶפְשָׁר.

הַטַּף

    אִם יִפְגְּשׁוּ בּוֹ

                  יִשְׁתַּחֲווּ בִּן רֶגַע.

מִיסְטֶר פוֹרְד

             הַחְזֵר נָא!

                        יַחְזִיר... תַּחְזֹר מָחָר!

תֵּבֵל מִחוּץ לָאֹהֶל

                   קוֹדֶרֶת מִשְׂתָּרַעַת,

אֶל אֹפֶל זֶה

            חֲלוֹם

                 מֵגִיחַ כְּרָקֶטָה:

"נֵלֵךְ לַקְּרָב בְּלִי חַת בְּעַד שִׁלְטוֹן סוֹבְיֶטִים"

חֲלוֹם – מִין שֶׁכָּזֶה

                     יַנְחִיל הַנָּבָל-לַיְלָה!

אַךְ הַאֻמְנָם חֲלוֹם הוּא?

                           הוּא

                              רַעַם שֶׁל סוּפָה!

אֵלֶּה קוֹמְסוֹמוֹלָאִים

                       מִקֶמְפּ

                             "נִיט גֶעדַיְיגֶעט"

בְּשִׁירָה יַטּוּ אֶת

                  הַהַדְסוֹן

                            אֶל מוֹסְקְבָה.

ניו יורק, 20/09/1925

תרגום מרוסית: יואל נץ

* פוטוריזם – זרם בספרות ובאמנות הוויזואלית בראשית המאה ה-20. דגל בהריסת הסטריאוטיפים התרבותיים, והעלה על נס את הטכנולוגיה ואת האורבָּניות.

* * *

משה כהן

משטרים אפלים

חוק "נאמנות בתרבות" קובע שהמדינה אינה צריכה לממן הצגות וסרטים החותרים תחת קיום המדינה. כל אחד יוכל להפיק כל יצירה במימון עצמי. 

מתנגדי החוק טוענים שזה מזכיר להם "משטרים אפלים".

על מה אתם מדברים, בדיוק ההיפך הוא נכון, במשטרים "אפלים" הממשלה מממנת את כל ההצגות והסרטים ואוסרת יצירות עצמאיות. 

נושא לתחקיר

אני קורא לעיתונאים החוקרים שלנו, כגון רביב דרוקר ואילנה דיין, לברר תמורת מה קיבל אהוד ברק תשלום של כ-10 מיליון שקל מקרן "וקסלר". 

מדובר בסכום היכול לקנות הרבה סיגרים והרבה חמגשיות. 

מירי רגב משולה לז'אן ד'ארק?

מר אהוד בן עזר הנכבד,

הבנתי שהנך תוהה הכיצד משווה אני את שרת התרבות שלנו לז'אן ד'ארק.

פשוט מאד, רואה אני חוט מחבר ביניהן, לאמור אומץ הלב והנחישות.

כשם שז'אן ד'ארק יצאה בראש המחנה ללחום נגד הכובש הזר ועלתה כצפוי על המוקד, כך מירי רגב יצאה באומץ נגד תעשיית התיאטרון והקולנוע, המקדמת אג'נדה פרו ערבית אנטי ישראלית, וסופה לספוג ריקושטים לא מעטים. 

זו דעתי הצנועה, שנויה במחלוקת אך בכל זאת לגיטימית. 

בכבוד רב,

משה כהן

* * *

תקוה וינשטוק

העבודה המשותפת של הסופרת אסתר וורצל שטרייט ובנה המעצב אבי וורצל

 פסטיבל "שורשים" שהתקיים לא מכבר ב"היכל התרבות"  בפתח-תקווה הוקדש לאסתר וורצל שטרייט ז"ל, הסופרת הקלאסית שלנו לילדים ולנוער. סופרת מחוננת מאוד, שדורות של בני נוער זיהו בספריה את עצם היותם או את מי שרצו להיות, שמחו ובכו עם גיבוריה. בפסטיבל הועלתה דמותה מזווית הראייה המיוחדת  של ילדיה – בנה אבי ובתה אורלי.

אורלי, רואת חשבון ועורכת דין, סיפרה על שורשיה המשפחתיים והספרותיים של אימה. שהיתה ממשפחה מושרשת בארץ. אבי אימה, שלום שטרייט, עלה לארץ מגליציה ב-1908. היה ממייסדי עין חי (כיום כפר מל"ל), והשתקע בפתח-תקווה, שם היה אחיו ישעיהו  איש ציבור וחבר ועד המושבה. שלום  היה סופר ומבקר ספרות נחשב וממנהלי גימנסיה "אחד העם'" בפתח-תקווה, התיכון היחיד באזור השפלה. על שם שלום וישעיהו נקרא "רחוב האחים שטרייט" באם המושבות.

אסתר, בתו של שלום, נולדה ב-1932 וחייתה כל ימיה בפתח-תקווה. כישרונה הספרותי  נתגלה משחר נעוריה. היא ראתה את עצמה כתלמידתו וכממשיכת דרכו של אביה. סיפרה מה שאמר לה אביה: "לפעמים מה שלא כותבים חזק מכל הנכתב" וגם היה אומר "מחקי, בתי. מה שתמחקי יותר הכתיבה שלך תהיה טובה יותר."

ואילו הבן אבי דיבר על עיצוב עטיפות הספרים שעשה לספרי אימו ועל תפאורות הבמה שהקים לספריה המומחזים.

אבי וורצל (57) הוא צייר רבגוני שקיים תערוכות רבות, בעיקר בסגנון ריאליסטי, כדבריו: "אני רוצה לצייר דמויות שאני רואה ברחוב, ומתבייש לפנות אליהם... אבל מעניין אותו יותר לצייר את היופי הפנימי של האדם." לצד הציור הוא עוסק גם בתפאורות למחזות ולכנסים. לתפאורותיו מוקדשת תערוכת קבע ב"היכל התרבות" בפתח-תקווה.

'''עבודתנו המשותפת' – זה היה הביטוי של אימא לעטיפות ולתפאורות שעשיתי ליצירותיה," פתח  ואמר הבן. "אימא היתה גאה מאד בשיתוף הפעולה האמנותי בינינו ואני הייתי מאושר מהזכות הזו." העבודה המשותפת נתנה המון לשנינו. אני קיבלתי עבודה מאתגרת קרובה לליבי עם חומרים שאהבתי, ואימא קיבלה תוצאה שבדרך כלל היתה מאד מרוצה ממנה. במסגרת העבודה המשותפת היו לנו המון שיחות על רעיונות, סקיצות וגוונים, לעיתים גם ויכוחים. ובעיקר: סיפוק והרבה זמן איכות."

לדבריו, מגיל רך פזל "להשתלב'" ביצירה של אימו האהובה. "אימא סיפרה לי שפעם החזירה לתלמידיה מבחנים שבדקה בבית (אסתר וורצל שטרייט היתה מורה לספרות בתיכון) והכיתה שאלה: 'המורה מה זה? מי קשקש על המבחן שלי?' – ואימא  נאלצה להסביר ש'הצייר הגאון' הוא בנה בן השנתיים... כך התחילה 'עבודתנו המשותפת...'"

כשהיה בגן הילדים חלם לאייר את ספר הילדים של אימו "שנה טובה לדנה" שעמד להופיע, וצייר לו עשרות ציורים. "אימא הראתה אותם להוצאות הספרים ונענתה בשלילה, ולא הבנתי מדוע... אימא המשיכה להציע למו"לים שלה את ציורי 'הבן המוכשר' והם דחו את ההצעות-עד שסיימתי את 'בצלאל'.''

כשסיים את בצלאל מסרה לו אימו את הדירה שכינתה המשפחה 'דירת רופא': היא נועדה לאבי המשפחה, ד"ר מרדכי וורצל, שניהל את מחלקת הצינתור בבילינסון. (כיום בגימלאות, הוא חוקר את יצירות עגנון). "אבל אבא מיאן לעבוד באופן פרטי," מספר הבן, "ודירת החדר נעשתה דירת העבודה של אימא. בסיום בצלאל מסרה לי אימא את 'דירת רופא' כסטודיו, והיא עברה לכתוב במטבח של אימה, היא סבתי, שנפטרה. "'הרוח של סבתא נותנת לי השראה,' אמרה."

סיום בצלאל היה התחלת העבודה על ספרי האם. הראשון מספריה שעיצב וצייר את עטיפתו היה "בן הערובה". שמונה מאות עמודים של עלילה חובקת עולם – אנגליה, גרמניה המערבית והמזרחית, לבנון וכמובן ישראל. סיפור על שלושה בני ערובה – בועז, תלמיד תיכון שטס לאנגליה לקורס באנגלית ונחטף, פרנץ יוזף, מדען גרמני עשיר הלכוד בעברו היהודי, ויוסי התל אביבי, איש השב"כ, שנעשה בן ערובה כשמילא תפקיד של איש פת"ח. "לשם כתיבת הספר יצאה אימא לגרמניה ולקחה את אחותי ואותי לטיול איתה," מספר הבן.

לשם כתיבת "בן ערובה" הסתכנה הסופרת ונסעה ללבנון עם שכפ"צ, זה היה אחרי מלחמת לבנון השנייה. אסתר כתבה לשר הביטחון יצחק רבין וביקשה להצטרף לסיור צה"ל בלבנון להשלמת ספרה "בן ערובה". רבין, שאולי הכיר את ספריה, הודיע לה שהינחה את הרמטכ"ל לטפל בנושא.

המשפחה חרדה מאוד מהנסיעה ללבנון. רק אחרי עשרים שנה, מהאוטוביוגרפיה שכתבה  מ"אורי עד אדי", גילו הבעל והילדים כי גם אסתר חרדה מאד ולפני המסע כתבה צוואה – ביקשה שילדיה יחיו ביניהם באחווה ויכבדו את אבא, ומבעלה בקשה שיסלח לה על הסתכנותה...

ל"בני ערובה" עיצב אבי עטיפה המשלבת את בתי ברלין ואת חומתה המפורסמת (הספר הופיע ב-1986) עם נוף לבנוני כפרי, כשלפני החומה כורעים שלושת בני הערובה. "בכתיבת הספר הזה עירבה אימא גם אותנו, הילדים, מעיר הבן. "עד אז נהגה להסתגר וראינו מה כתבה רק כשהספר הושלם."

אבי אייר גם את "בני דניאל", סיפור שאירע במשפחה. דניאל בן ה-16 המתגורר בווינה, מגיע לארץ, מתארח בבית חברה טובה של אימו ומגלה סבתא, דודה ודודנים שלא הכיר ומבין שאביו הנערץ עליו אינו אביו. דניאל ניגן בחצוצרה. היה לנו ברור שעטיפת הספר תהיה נער מחצרץ. לשם כך צייר אבי וצילם אין סוף 'נער מחצרץ', והתוצאה – שקופית בקדמת הספר ובגבו. האמן מציין את חשיבותו העיצובית של גב הספר. "לעתים הצילום שבגב הוא המשך לעמוד הקדמי ולעיתים הוא עומד בפני עצמו בצורה המדגימה את הטקסט שמאחור."

הוא שיתף עבודה עם אימו על "אוסטרלים" המורכב משני סיפורים – האחד על החיילים האוסטרליים בפתח-תקווה במלחמת העולם  הראשונה, והשני על נגנית פסנתר יהודייה, שחיה בקרקוב. אף היא כדניאל קרובת משפחה של הסופרת. כאן חלה התנגשות קלה בין האם לבן:

"הצעתי לספר סצינה מסוגננת מנוף פתח-תקווה הישנה" מספר אבי. "כצייר צעיר רציתי להראות שאני משקיען ומביא דברים מיוחדים... אימא רצתה צילום של פסנתר, כובע אוסטרלי ופמוטות, סמל ליהדות המקשרת בין הסיפורים. לי זה נראה פשוט מדי אך מסתבר שאימא צדקה. צילמתי את הפסנתר של אחותי, פמוטות של סבתא וכובע אוסטרלי ממחסן תלבושות.

"מכאן עברנו בעיצוב התפאורות לצילומים, שילוב צילומים וציורים, חידוש של צילום לעטיפה ישנה. נפתחו לנו המון אפשרויות. הפכתי כל עיצוב עטיפה להפקת תיאטרון קטנה עם תאורה, אבזרים ודוגמנים מהסביבה."

ל"תפילת הנזיר", אהבה שלא תיתכן בהודו, צילם בני נוער מהסביבה בתלבושות מתאימות. במרוצת השנים נעשו הנכדים למעורבים בספרים ודיגמנו עבורם. "הם עוזרים לי להתחבר לדור הצעיר ובזכותם נשארתי מחוברת גם לעולם ילדותי ונעוריי," אמרה אסתר.

היו גם תקלות. שעות הקדיש לצילום הטנקים לספר "שחר". כשהצליח  סוף סוף לצלם טנקים מתאימים, התברר שאינם ישראלים אלא שלל ממצרים..

"'אדי מלך המסטולים' היה נושא חדש בספרי אימא. שכונת מצוקה. פשע, זנות, גמילה. הגיבור – נער מכור לסמים. עשיתי לספר סקיצות רבות. כשהספר כבר היה בדפוס צלצל המו"ל בכעס רב: פועלי הדפוס זיהו את הנער ששתלתי בעטיפה – כדורגלן שהניף את ידיו לצדדים וכונה 'האווירון'. המו"ל חשש להיתבע על ידי שחקן הכדורגל, ונתן לי יום להביא עטיפה אחרת. דבר כמעט בלתי אפשרי אז."

את "שתי אימהות" כתבה אסתר בעקבות סיפור אמיתי (לכל ספריה גרעין אמת) על תלמידה שהרתה בכיתה י"ב ואימה הציעה לגדל את הילד במקומה. "תחילה עיצבתי עטיפה שבה אישה בוגרת מחזיקה תינוק – וברקע בתה החיילת, אם התינוק. ציירתי לפי תצלום של אימי האוחזת את אחי שלום כשהיה תינוק. (שלום נפטר בפתאומיות, שלושה חודשים אחר מות אסתר). תוך כדי עבודה השתנה העיצוב: התינוק הייתי אני בינקותי, סבתי – הסבתא של הילד, והחיילת – הנכדה של אימא, מאיה."

אבי יצר את עטיפה ספרה האחרון של אימו, שהופיע ב-2008 – "קיץ  כתום", על גזירת התנתקות מגוש קטיף והימים הממש אחרונים שם, מבעד לעיניהן של שתי בנות מהגוש.

"בדרך כלל נמנעה אימא לעסוק בנושא נתון במחלוקת," אומר הבן. "היא לא היתה דמות פוליטית. היא היתה אוהבת ישראל. באמצעות הספר רצתה לגשר בין הקצוות ולאחות את הקרעים בעם. היא ראיינה אין סוף בנות-נוער בקטיף וקיבלה אוסף צילומים מהגוש. יצרתי שלוש סקיצות. אימי בחרה באחת והבטיחה שהנותרות יהיו לספר הבא – שכבר לא סיימה לכתוב."

  אבי זכה גם לעצב ארבע תפאורות לספרי אימו. הראשונה ל"אורי" בתיאטרון לילדים ולנוער. "אתגר גדול לעצב במה קטנה שתיראה כמושבה שלמה. הפתרון היה טרפז שעליו מצוירת המשפחה בפרספקטיבה, וציור דלתות כשכל דלת מסמלת מקום אחר. בהצגת 'אורי' שהיתה ב'תיאטרון ארצי לנוער' הגישה היתה שונה: קירות שהם חוץ ופנים לפי הצורך וטול המשתלב בגדר אחורית. מאחרי הטול – הזכרונות. הטול נפתח – המושבה.

   "איך 'עבודתנו המשותפת' מתבטאת היום, כשאימא כבר איננה ארבע שנים? מצאתי את עצמי יושב ליד המחשב ובגעגועים ענקיים קורא בספריה. מחבר ומחסר את הדיאלוגים הרבים, מנסה להפוך את הספרים למחזות. כך, גם על במות, ימשיכו ספרי אימא לחיות."

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ביליטיס"

לפייר לואי

עברית: 1968

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.1.1975

לפני 43 שנים

בשנת 1894 פירסם המשורר הצרפתי פייר לואי (1870-1925), סימבוליסט, ידידם של ז'יד וּוַלֵרי, ומייסד כתב העת La Congue את הספר "שירי ביליטיס" שבשערו צויין: "מתורגם מיוונית", בליווי הקדמה על תולדות חייה של המשוררת היוונית, בת-דורה של ספפו:

ביליטיס נולדה בתחילת המאה השישית לפנה"ס, בכפר הררי, השוכן בגבולות מילאס, מזרחה לפאמפיליה. אזור זה היה קודר ועצוב, מואפל על ידי יערות עבותים, כשגוש ענקי של הרי הטורוס חולש עליו. היא היתה בתם של יווני ואישה פיניקית. דומה שלא הכירה את אביה, שכן לא נזכר בשום מקום בזיכרונות ילדותה. היא חיתה חיים שקטים עם אימה, אחיתיה וחברותיה הצעירות. מדי בוקר היתה קמה, הולכת לרפת, מוליכה את הבהמות אל השוקת, עוסקת בחליבת הפרות. ובימים נאים היתה משוטטת בשדות ומשחקת עם חברותיה בכל מיני משחקים, עליהם היא מספרת לנו בשירתה.

חייה הפאסטוראליים באים אל קיצם עם התבגרה והתמסרה באהבה עזה לרועה-הצאן לוקס, שהיה הגבר הראשון בחייה. אין אנו יודעים מה עלה לה באהבתה זו. ביליטיס נטשה את פאמפיליה מפני טעמים בלתי-ידועים, ושוב לא חזרה למקום הולדתה. לפי שיריה אנחנו מוצאים אותה אחרי-כן במיטילנה, בירתה של לסבוס, הבנוייה על חצי-אי, למול חופי אסיה. הים הכחול הקיף את הכרך, והרחובות הצרים הצפופים מהמוני-אדם הבהיקו בשלל צבעי האריגים, גלימות-הארגמן ויקינתון, חלוקי-שיראין שקופים, ושלמות נסרחות באבק מנעלים צהובים.

ושם, בחברה שבה הגברים עסוקים בלילות במשתאות של יין ומחוללות, שאין בה מפלט לנשים אלא בהתקרבותן האחת אל השנייה ובמציאת נחמה בבדידותן ובדביקותן באותן האהבות העדינות, שהיה בהן יותר מהתשוקה האמיתית מאשר פריצות, שם פגשה ביליטיס בספפו, וממנה למדה סוד אהבת-נשים ועליה כתבה בשירה, כשהיא מכנה אותה בשם פסאפפה.

גולת הכותרת של תקופת ישיבתה של ביליטיס בלסבוס הוא מחזור שלושים האלגיות המתארות את תולדות אהבתה לנערה צעירה בשם מנאסידיקה:

שדיה של מנסידיקה

בזהירות פתחה בידה את חלוקה והגישה לי את שדיה החמים והענוגים, כהקרב לאלה זוג יונים חיות.

"אהבי אותם – אמרה – אני אוהבת אותם כל-כך. הם ילדים פעוטים, יקירים. אני מתעסקת בהם כשאני לבדי, משתעשעת בהם. אני מהנה אותם.

"אני מקלחת אותם בחלב, זורה עליהם אבקת פרחים. שערותיי הדקות, המנגבות אותם, חביבות על פטמותיהם הקטנות. אני מלטפת אותם וכולי – רעדה. אני כורכת אותם בצמר.

"הואיל ולא יהיו לי ילדים, היִי, אהבתי – מניקתם, והואיל ורחוקים הם מפי, העניקי להם נשיקות בעדי." (עמ' 42).

מחזור האלגיות פורש את סיפור אהבתן של שתי הנשים, למן הפגישה הראשונה, דרך הקירבה האירוטית הראשונית, המהוססת, ההתקשרות הקבועה, התלקחות אהבתה וקנאתה של ביליטיס למנאסידיקה, עד לסוף המר – בגידותיה התוכפות והולכות של מנאסידיקה, ההשפלה-העצמית והייאוש של ביליטיס, והפרידה.

ביליטיס הולכת עתה לקפריסין ומתחילה את חייה בפעם השלישית, בתור אשת-תענוגות לגברים ולנשים גם יחד, אשר חיה חיי עוגבת הפורטת ושרה על בשרה ועל חייה. בשיריה מתקופה זו לא נמצא עוד את התמימות של תקופת התבגרה ואהבתה ללוקס, וגם לא את אהבת חייה היחידה והנכזבת למנאסידיקה, אלא שיכרון מעייף של תאוות בשרים, שאליו נילווית האירוניה, פרי חוכמת חיים וייאוש כאחד:

לבעל מאושר

מקנאה אני בך, אגורקריטס, שיש לך אישה כה חרוצה. היא בעצמה מטפלת ברפת, ובבוקר, במקום להתעלס באהבים, היא משקה את הבהמות.

אתה שמח בכך. שיחלמו אחרים, אומר אתה, רק על חשקים נחותים, ערים בלילות, ישנים ביום ומבקשים עוד בנאפופים את הרווייה הנפשעת.

אכן, אשתך עובדת ברפת. יש המרננים אפילו, כי הוגה היא אלף חיבות לעיר הצעיר בחמוריה, הו, זה בעל-חיים נאה! יש לו כתם שחור מעל עיניו.

מרננים עוד, כי היא מתעלסת בין כרעיו, מתחת לבטנו האפורה והנעימה... אבל האומרים כך הריהם מוציאי דיבה. אם חמורך נושא חן בעיניה, אגורקריטס, הרי מבטך מזכיר לה, ללא-ספק, את שלו. (עמ' 61).

ההפתעה הגדולה

קברה של ביליטיס – מספר פייר לואי – "נמצא על ידי מר ג. היים בפאלאקו-לימיסו, בפאתי דרך עתיקה, לא הרחק מחורבות אמאתונטה. החורבות הללו כמעט שנעלמו מזה שלושים שנה, ואבני הבית, שם אולי שכנה ביליטיס, משמשות כעת אבני הרציף של נמל פורט סעיד. אך הקבר חצוב בתוך מעמקי האדמה, לפי המנהג הפיניקי, וניצל אף מגונבי-אוצרות. מר היים חדר לשם דרך באר צרה ממולאת עפר: בקרקעיתה מצא פתח סתום, שצריך היה להבקיע אותו. מערת הקבר הנרחבת והנמוכה, המרוצפת באבני-סיד, היו לה ארבעה קירות, מצופי לוחות-אמפיבוליט שחור, עליהם היו חקוקים באותיות זעירות פרימיטיביות שיריה. שם שכבה בארון גדול של קרמיקה, תחת מכסה מגולף על ידי פסל-אנדרטאות עדין-נפש, אשר כייר בחומר את דיוקנה של המנוחה. כשפתחו את הקבר, נתגלתה באותו מצב, שיד נאמנה השכיבה אותה לפני עשרים וארבע מאות שנים. בזיכי-בשמים היו תלויים ביתדות של חומר, ואחד מהם, אף לאחר זמן כה כביר, הדיף עדיין ריח-ניחוח. האספקלריה של כסף מרוט, בה היתה ביליטיס ניבטת, והציפורן, בה היתה מעבירה את הששר הכחול על עפעפיה, נמצאו על מקומן. עשתורת קטנה ערומה, מזכרת יקרה לעולם, עוד שמרה על השלד, המקושטת בכל עדיי-הזהב שלה והלבנה כזמורה של שלג, אך כל-כך עדינה וכל-כך פריכה, שעם המגע הקל נתפוררה לאבק." (עמ' 10).

במילים אלה חתם פייר לואי את הקדמתו לשירי ביליטיס, ואף ציין: "קונסטנטין, אוגוסט 1894".

תיכף להופעתו עורר הספר התפעלות רבה בחוגי הסופרים והקוראים בשל האירוטקה הטהורה, חן-הקדומים החופף עליו, ובשל שלימותו הפיוטית. המבקרים התפעלו מגודל הספרות העתיקה, הקלאסית, וכמה מביניהם אף העמידו פנים שמכירים הם מכבר את המשוררת היוונית הגאונית, ומוקירים אותה.

ואז גילה לואי את הסוד: ביליטיס לא היתה ולא נבראה. כל השירים הם מעשה-ידיו, בדייה פיוטית, וכן גם תולדות חייה. קאפריזה ספרותית של פייר לואי, שבבקיאותו הרבה בעולם היווני העתיק ובספרותו, השכיל "להמציא" דמות משכנעת, בעלת ביוגראפיה, משוררת יוונית קדומה, ו"לזייף" את שיריה בהעניקו לבוש ארכאי מושלם לחוויותיה האירוטיות – ונעשתה כך ליצירה בעלת ערך עצמאי, אולי המפורסמת ביותר כיום מבין כל יצירותיו.

* פייר לואי: "שירי ביליטיס", מיבחר. עברית: אליהו מיטוס. ציורים: גד אולמן. הוצאת עקד, 1968. 68 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק עשרים ואחד

העבד השחור, פורים

חלק ראשון

ריק היה מסביב. רק בקתות אחדות, ודרכי-עפר, הובילו מן המושבה לשדות הרחוקים. לא נשמע שום רעש, רק ציוץ אנקורים וקול גלגלי-עגלות רחוקים. לפעמים צעקת-זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. ללאה וליהודה היה עתה חדר אחד ומטבח בביתם שברחוב פינסקר [21], הכול מעץ לבן והכול משופשף ומנוקה היטב. יהודה היה מביא סבון נבלסי (שכמי) מיפו, והוא היה מצויין.

לאה עמדה ליד השולחן, עליו היה קרש גדול מהוקצע, לשם הכנת הבצק. היא גילגלה במעגילה עלי-אטריות. התפריט היה דל, ואת מעשה הבצק שיהודה אהב, היתה לאה מכינה באופנים שונים: קיצוצים גדולים מרובעים ברביכת קמח בשמן, אטריות דקיקות ופתיתים מרובעים, פְּלֶצַאלַך, שהיתה מטגנת בשמן ומוסיפה לו מים, והיה טעמם כטעם הֶלְזִיל, צוואר תרנגולת ממולא.

היא גילגלה וגילגלה והירהרה בעובר שבבטנה. היו אלה חודשים ראשונים להריונה הראשון והיא היתה מאושרת. יהודה צדק. לחינם דאגו הוריה על כך ששבע שנים היא נשואה, בת עשרים ושלוש, רזה כמקל, וטרם ילדה. חברותיה הירושלמיות כבר מוקפות ילדים. "כשנחזור לאדמת פתח-תקווה, תלדי," כך אמר לה יהודה בביטחון כל השנים. ואכן, עוד בהיותם ביהוד הרגישה בחיים החדשים המפרכסים ברחמה. עכשיו צריך יהיה לקנות פרה. היא עדיין צנומה כל-כך. אולי החלב בשדיה לא יספיק? היהיה זה בן או בת?

לפתע שמעה צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עמד הכושי, העבד של שיח' אבו-רַבַּח, גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש לא כפלאח אלא בכוּתוֹנת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים, השעירים – ערומים.

"מַיֶּה יַא-מַעַלִמְתִּי, מַיֶּה – " – מים גבירתי, מים... – ביקש, ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב, בפינת החדר.

לאה היתה מבוהלת מאוד. עיניו דבקו בה ובכד באש שחורה – אבל היא ניגשה בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריה, ונתנה לו את הכד. הוא תפס בו בידו האחת, הרימו מעל לראשו, שירבב ראשו אחורנית, וזרזיף-מים קלח ישר לפיו הענקי בלי שייגע בכד.

לאה פנתה ללכת, פתאום שלח את ידו השמאלית אחורנית וצבט בעכוזה. היא לא הוציאה הגה. קפצה ותפסה את המעגילה הארוכה, וב"קְנַאק!" – בחבטה אחת – שברה את הכד מעל לראשו. המים נשפכו ברעש גדול סביבו. היא החלה לחבוט בו במעגילה חבוֹט וחבוט. שמעה את החבטות יורדות על גופו, שכותונתו הלחה דבקה בו. היא היכתה עד שנשברה המעגילה ובידה נשארה שארית קטנה. הכושי עמד נדהם ורטוב, ולא הניע איבר. אך פתאום ראתה משהו נדלק בעיניו – וידעה, כעת יתקפנה!

בו-ברגע נשמע קול חריקת גלגלים. מן הדרך [לימים רחוב פינסקר] התקרבה עגלה. הכושי קפץ מעל לשברים, ונמלט.

יהודה נכנס, ולאה, כל עוד רוחה בה, סיפרה לו מה שקרה. היא חשבה שיהודה ירדוף אחריו. אך לא! – הוא הביט בה רגע – תפס אותה במותניה. דקה היתה כקנה ומשקלה מועט, למרות הריונה. הוא הרים אותה מעל לראשו והחל לרקוד איתה ולצעוק: "גיבורה, גיבורה שלי – יעל אשת חֶבֶר הקֵיני!"

"מטורף! הנח לי – " צעקה לאה. "עוד מעט תנהג כמו הכושי הזה! אתה יותר גרוע ממנו!"

יהודה הורידה לאט-לאט, הסתכל בשברים שמסביב והימהם:

"כעת ישלם על חוצפתו!"

הוא התיר את הסוס מיצוליו ודהר ישר לשיח' אבו-רבח. לעיניו, כך סיפר כשחזר, כיבדו את הכושי במנת פַלַקוֹת, הצלפות במקל-חִיזרן (במבוק) על כפות-רגליים. מנה הגונה.

בערב אכלו השניים פְּלֶצַאלַך מעלי-הבצק אשר הספיקה לאה לגלגל לפני ששברה את המעגילה.

"אקנה לך מעגילה של כסף!" התלוצץ יהודה, "ובפעם הבאה לא תישבר אם יתקיפו אותך!"

ואילו אחרי הארוחה קראה שוב לאה בקול גדול:

"תפסיק, יודה! אתה יותר גרוע מהכושי הזה..."

[את המעשה סיפרה לאה ראב לבתה אסתר וזו העלתה אותו לימים על הכתב והוא כלול בכרך "כל הפרוזה" שלה]

*

לאחר חודשים אחדים נולדה ללאה בתה הבכורה, ציפורה, שנייה ליהודה אחרי מנחם-שלמה, בנו-בכורו בן השמונה מהודעס הירושלמית, בעלת טחנת הקמח המכונה סִת-אִל-טַחוּנֶה.

*

למרות קשיי החיים היה מצב רוחם של הפתח-תקוואים טוב. אנשים חופשיים וצעירים היו, ומלאי חום-נעורים. המקום היה קטן וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו.

הגיע חג פורים תרמ"ו, 1886.

היו במושבה צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופרטות של גוֹלְדְפַאדֶן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, פּוּרִים-שְׁפִּיל, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה, ואולי גם לא תראה עוד.

סנדר חדאד רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות.  חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשו הבמאים. אך רווח והצלה עמדו להם ממנדֶל, בחור כבן עשרים, בנו של אברהם קופלמן, שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, כאביו, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים...

[הם לא ידעו עדיין שאת פתח-תקווה יסדו נשים והן שמילאו בה כל תפקיד חשוב בה עד שכמעט לא היה צורך בגברים! – כפי שמראה המחקר הפמיניסטי המודרני של ראשית המושבה! – אב"ע].

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הכול היו מרוצים, לבד מאחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וַּזִיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוַּאסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוַּאס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפַנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הוזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחוּבּר לשם כך:

"שוּרוּ, הביטו, קונסולאטים,

איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה, בביתו המרווח של זרח ברנט. היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גוּלת הכותרת – אסתר יַעלת החן, הגדולה  והרחבה כענק. את המחזה חיברו או התאימו הבמאים לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולַכִיוֹת, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

הפתח-תקוואים, נשותיהם וילדיהם, ישבו בחדר הגדול כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקחת אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי

את מחלצותייך ליבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יַא אוּחְתִי!

ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם. אחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני ה"אינטיליגנציה" היהודאית, לשמח גם את ליבם של תושבי ה"מרכז הרוחני", רבנים, מורים וסופרים, מטובי אנשי-הרוח בארץ-ישראל.

*

למחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית עד שאחשוורוש המולך על מלאבס הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק בחַלָט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והחל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות:

"הקשיבי פֵּיסֶח-תִּקְוֶה! הקשיבו יהודים! אני עולה לירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפֶּחָה התורכי מגדולתו... הקשיבי פיסח-תקוה... אוי, אוי, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, ילדיי המסכנים, נתיני מדינתי שלי, אני אציל אתכם מידי התֶרְכְּלֶ'ה שִׁיקְסֶה!... ומידי המן-פחה... ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה... ומידי היַאנִיצַ'ארִים עקומי-החרבות... ומידי המַאְ'מוּרִים לוקחי-הבקשיש... שמעו פֵּיסֶח-תקוואים, נתיניי הנאמנים, אני, שֻׂלְטַאן עַבְּדֶל-מַגִ'יד, מזמין אתכם לקושטא לתפילת סַלַאם-אִל-מַלִיכְּ בארמוני בְּיִלְדִיז קְיוֹסְק..."

והשמיע, מתנודד, קול גיהוק אדיר שבא מרוֹטֶל היין שהערה אל קרביו.

בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו אך אחשוורוש העליז, שולטאן פורים-שפיל מפתח-תקווה, לא השתתק. "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי!" – פקד:

"פָּדִישָׁהִמִיז צ'וֹק יָשָׁסוּן!

מלכנו יאריך ימים!"

והוא לא נרגע משֵׂאת מידבּרותיו, בלוויית גיהוקים אדירים – עד אשר ארבעה שומרי-ראש המלך, נראים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות, ועימם וזיר ובידו מקל שחור עם גוּלת-כסף – תפסו את שולטאן-פורים והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הַטבֵּל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר, בתחילת רחוב חובבי-ציון. וכאשר רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, ליקקו הסוסים את שְׂער ראשו ואחוריו.

וצהלו, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איך זה שאחד ממנהיגי האידיוטיזם המוסרי בישראל, הסופר דויד גרוסמן, לא נאם בעצרת רבין במוצ"ש האחרון? הלא חלק מסויים בעם ישראל חי רק מפיו ומפי עמוס עוז, ומבלעדיהם אין החלק הזה יודע מה לחשוב והיכן להפגין נגד או בעד!

* אהוד: הלכנו לראות את סרטו החדש של אבי נשר "סיפור אחר". השחקנים כולם נהדרים ומשכנעים, בייחוד ג'וי ריגר [ששיחקה יחד עם נלי תגר בסרטו הקודם "חטאים", ושתיהן נמצאות כיום בראש מצעד הכישרונות של הקולנוע הישראלי ועתיד גדול צפוי להן], יובל סגל, ששון גבאי, מיה דגן, נתן גושן, ועוד ועוד, וכולם מצויינים. הצילומים נהדרים. ירושלים מסתורית ויפה. סצינות ההמונים מבויימות אף הן היטב. סרט מושקע. ממש מושקע. אין מה להתבייש לעומת סרטים זרים.

אלא מה, הסרט לא כל כך משכנע, למרות שנכתב על אודותיו שהוא נוצר בעקבות סיפור אמיתי. בייחוד לא משכנעים פיתולי העלילה, הרצופים קלישאות פסיכולוגיות וכוללים סצינות מביכות כמו האסיפה הלילית של הנשים העובדות את האלילה אשרה. למרבה הצער, הסרט גם קצת משעמם ומופרך, ומרוב הסברים לכל המתרחש בעלילתו – הוא קצת מקרטע.

* חוק "נאמנות בתרבות" הוא תשובה ציונית ממלכתית הולמת לאלה היונקים מעטיני השלטון ומתקיימים בזכותו אבל גם משתינים עליו בפרהסיה ובייחוד בחו"ל, ותוקעים את דגל ישראל בתחת או קוברים בדחפור צבאי אזרחים פלסטינים שחיילי צה"ל הרגו בגדה.

מצד שני: אין שום סיכוי ליישם את החוק הזה כי הוא עומד בניגוד לחוקי יסוד אחרים כמו חופש הדיבור וחופש היצירה – כל זמן שאין ביצירה משום הוצאת דיבה על פי חוק לשון הרע, וגם אז אפשר לתבוע את היוצרים רק לאחר פירסומה. כל יוצר או מוסד או הצגה שתמיכה בהם תוסר בעקבות יישום החוק על ידי סרת התרבות – יזכו לא רק ביחסי ציבור אדירים בחינם אלא גם בערעורים משפטיים שיתגלגלו עד לעליון ויכו הדים אצל שונאי ישראל בעולם.

זו גם הסיבה שהחוק הזה לא רק שלא יביא לצנזורה פנימית אלא גם יגרה מעתה יוצרים רבים לכתוב בצורה פרובוקטיבית אנטי-ישראלית – כדי ללעוג לסרת התרבות וליהנות ממנעמי הסערה והפרסומת התקשורתית בארץ ובעולם, שאותן יקבלו בזכותה בחינם.

מדינת ישראל מספיק חזקה כדי לתמוך גם ביוצרים שמשתינים עליה ולא לתת להם עילה לחשיפה תקשורתית חינמית בזכות היצירות הבינוניות שלהם שבנויות בעיקר על הסקנדל האנטי-ישראלי.

ואגב, גם בחו"ל, אם סרטים ישראליים לא ישתינו על המדינה ולא יהיו פרו-פלסטיניים, מעטים סיכוייהם לזכות בפרסים ולהביא כבוד לתעשיית הקולנוע הישראלית.

* לאהוד שלום. בחב"ע 1390 פורסמה רשימה של יוסי אחימאיר תחת הכותרת: "חכמים, היזהרו בציטוטיכם..." בה העלה כהרגלו שבחים מפליגים לדמותו של זאב ז'בוטינסקי, שאכן היה ענק תרבותי ואיש חזון, אך לדאבוננו, הוא לא הצליח להנחיל לחסידיו את תכונותיו התרומיות והמתונות, בעיקר את חזונו לציונות מקושרת לבריטניה, ואי הצלחתו להסביר זאת לבריטים עצמם, שחשדו בכוונותיו והגלו אותו לצמיתות מהארץ.

לכן, מאוד אשמח אם יוסי אחימאיר יתייחס לאמירה הזאת, ויספר את הידוע לו על קשרים כלשהם של תנועת בית"ר עם זאב ז'בוטינסקי בגלותו בפריז בשלהי שנות ה-30, על בריחתו מאימת הכובש הגרמני ומעברו לניו יורק, שם הוא נפטר למעצבה.

אישית זכיתי, ובתחילת שנות ה-50 היכרתי את ירמיהו הלפרין האגדי, שסיפר לי על חוויותיו כמזכירו וכבן-לווייה נאמן של ז'בוטינסקי בפריז, וגם בניו יורק, שם, לדבריו, הם חיו בניתוק ובמחסור משווע, והנחמה היחידה היתה הנאמנות האישית של בכיר בית"ר בניו יורק, שהזמינם להתארח בבונגלו במחנה נוער בית"ר בהרי ה'קטסקיל', שם לדאבוננו נפטר זאב ז'בוטינסקי.

בהערכה לתרבותו הגאונית של האיש הענק, ובצער על שלא הצליח לממש את חזונו,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

 * אהוד היקר, אני מצטרף למשבחים את השיר ואת הרשימה שלך על יצחק רבין, הגם שפגשתי דברים אלה בגיליונות קודמים.

יהודה דרורי מצדיק את טראמפ הסבור שיהודים צריכים להכין הגנה על בתי הכנסת, ולא לסמוך על כוחות הביטחון. רק אנשים מיומנים בנשק מתוך בית הכנסת עשויים למנוע אסון דומה לזה שאירע בפיטסבורג.

נעמן כהן צודק כשהוא מצביע על חוק התרבות והאמנות כחוק המגן על הדמוקרטיה מפני שונאים ומחבלים. יחד עם זאת, הייתי מוותר על סעיף 4 האוסר להתאבל ביום העצמאות. לא מפריע לי שהערבים מתאבלים.

צריך ללחוץ את ידיו של יואל נץ בחום על מפעל התרגום שלו מהקלאסיקה הרוסית.

שלך,

משה גרנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל