הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1392

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בכסלו תשע"ט, 12.11.2018

עם ציור דיוקנה של אנה אחמטובה בידי קוזמה פטרוב וודקין, 1922, בת 33.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֹבֶךְ. // חובב טלפז: בחירות האמצע 2018: שלוש תובנות // יורם אטינגר: בחירות נובמבר 2018 לא כצעקתה! // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על נושאים כבדים. // משה כהן: למי שייך השידור הציבורי? // יוסף דלומי: פרידת עולמים מבגדד. // פוצ'ו  –  בחיי [5], בומבה של עלילות. // אורי הייטנר: צרור הערות 11.11.18. // ד"ר ארנה גולן: מיניות וזהות מינית בחברה החלוצית של הקיבוץ. // רוֹן גֵּרָא: גֵּרוּשִׁים. // יצחק שויגר: גם אני. // מנחם רהט: ה'השקופע' שהתגמשה. // משה גרנות: על ספרה של תקוה וינשטוק "ידידינו בגן החיות". //  חנה סמוכה מושיוב: כיתה אל"ף במעברה. // יואל נץ: שיריה המאוחרים של אנה אחמָטובה. // נעמן כהן: מיקוש יצילנו מפח יקוש. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בביט" לסינקלר לואיס, עברית: 1930. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 23.3.1973, לפני 45 שנים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק עשרים ואחד, חלק שני. //  ממקורות הש"י.

 


 

* * *

יוסי גמזו

אֹבֶךְ

בְּפֶבְּרוּאָר אַלְפַּיִם וַחֲמֵש עֶשְׂרֵה אֻבְחַן

בָּאָרֶץ גַּל צָפוּף שֶל אֹבֶךְ עַז וּמְסֻכָּן

וּבוֹ רִכּוּז שֶל גַּרְגְרֵי אָבָק שֶהֶעֱבִיר

עַל כְּנַף סוּפוֹת הַחוֹל מִסוּרְיָה זֶרֶם הָאֲוִיר

לֹא רַק אֵלֶינוּ, סָח כָּךְ הַחַזַּאי בְּבִטָּחוֹן,

כִּי אִם אֶל כָּל שְטָחָיו שֶל מִזְרָחֵנוּ הַתִּיכוֹן.

 

כָּךְ שֶפִּגְעֵי הָאֵקוֹלוֹגְיָה כְּלָל אֵינָם מִין שֹבֶךְ

שֶבּוֹ יוֹנִים הוֹמוֹת בְּאַהֲבָה וְאַחֲוָה

שֶכֵּן בִּמְקוֹם אֲוִיר צָלוּל לֹא פַּעַם יֵש כָּאן אֹבֶךְ

כְּמוֹ זֶה שֶׁלֹּא מִזְּמַן אֶצְלֵנוּ כָּל אֶזְרָח חָוָה.

 

וְכָךְ גַּם רֶצַח עִתּוֹנַאי סָעוּדִי וְחֶלְקוֹ שֶל

אוֹתוֹ יוֹרֵש-הָעֶצֶר בְּאוֹתוֹ חִסּוּל אָיֹם

שֶכָּל תַּחְקִיר פְּלִילִי אָמִין וְכָל בְּדִיקַת עֻמְקוֹ שֶל

נוֹשֵׁא זֶה מְעִידִים עַל אֹבֶךְ הַגָּדֵל כָּל יוֹם.

 

וְגַם הָרַחַש-בַּחַש עַל חֶלְקוֹ שֶל גִּדְעוֹן סַעַר

בְּתִכְנוּנוֹ שֶל פּוּטְש כְּנֶגֶד רֹאש הַמֶּמְשָלָה

מַרְאֶה שֶבֵּין עֻבְדּוֹת וּבֵין שְמוּעוֹת פּוֹרְחוֹת יֵש פַּעַר

אָבִיךְ מְאֹד שֶלְּפַזְּרוֹ הַמֶּדְיָה נִכְשְלָה.

 

וְגַם עִרְפּוּל שֶל אֹבֶךְ יֵש סְבִיב כָּל קְטָטוֹת הַבַּיִת

בֵּין חוּג "הַמַּחֲנֶה הַצִּיּוֹנִי" הַמְּפֻלָּג

וּבֵין אוֹתוֹ גַּבַּאי שֶבְּבֵית-כְּנֶסֶת זֶה עֲדַיִן

עוֹד לֹא תָפְסוּ כִּי קֶרַע זֶה לְאוֹיְבֵיהֶם הוּא חַג.

 

וְאֹבֶךְ עַז חוֹצֵץ בֵּין הַבְטָחוֹת הַקּוֹנְקוּרֶנְטִים

בַּקְּרָב עַל רָשֻיּוֹת מוּנִיצִיפָּלִיּוֹת וּבֵין   

תְּקוּפַת הַפּוֹסְט-בְּחִירוֹת כְּשֶשּוּם כְּבִיסָה בְּדֵטֶרְגֶּנְטִים

אֵינָה מוֹחֶקֶת שוּם לִכְלוּךְ שֶל יֹשֶר מִתְנַוֵּן

כְּשֶלְּאַחַר יוֹם הַבְּחִירוֹת הָאֹבֶךְ מִתְפַּזֵּר כְּבָר

וְכָל שְחִיתוּת מוּנִיצִיפָּלִית הִיא פִּזְמוֹן חוֹזֵר כְּבָר.

 

וּפָרָשַת הַצּוֹלְלוֹת שֶלֹּא בְּמִקְרִיּוּּת

יֵש הַזּוֹרִים בָּהּ אֹבֶךְ עַל חוֹבַת הָאַחְרָיוּת

שֶל הַשִּלְטוֹן לְשֶפַע בְּחִישוֹתֶיהָ שֶל קַלַּחַת

אַנְשֵי סוֹדוֹת רֹאהַ"מ וְהַקְּרוֹבִים אֶל הַצַּלַּחַת.

 

וּפָרָשַת בִּטּוּל פְּגִישָה שֶל שַׂר-הַבִּטָּחוֹן

עִם מִשְפְּחוֹתֵיהֶם שְבוּרוֹת הַלֵּב שֶל קָרְבְּנוֹת

פִּגּוּעַ מְצַמְרֵר שֶל בֶּן-עַוְלָה שֶלֹּא נָכוֹן

הָיָה לְהִתְחַשְבֵּן עִמָּן בְּדִקְּדּוּקֵי-קְטַנּוֹת.

 

וְגַם בְּוָּשִינְגְּטוֹן שׂוֹרֵר כָּרֶגַע אֹבֶךְ רָב

סְבִיב שֶטֶף חֲבִילוֹת-הַנֶּפֶץ שֶשָּלְחוּ אוֹיְבָיו

שֶל כָּל בָּכִיר בִּסְטַף הַמִּפְלָגָה הַדֵמוֹקְרָטִית

וְדַעַת-הַקָּהָל שְרוּיָה בְּפָּנִיקָה דְרָמָטִית

עַד שֶצִּוְתּוֹ שֶל דּוֹנַלְדּ טְרַמְפּ שָם חָש מְאֹד לֹא נוֹחַ

כִּי כְּבָר קָשֶה יוֹתֵר גַּם לְתָרֵץ וְגַם לִמְרֹחַ 

שְלַל הַכְחָשוֹת מִמְּלַאי-הַהֶסְבֵּרִים הַמִּתְמַעֵט

שֶל טְרִיקִים וְשֶל פוֹיְלֶע-שְטִיקִים הַמַּסְוִים אֱמֶת.

 

כָּךְ שֶבְּאֹבֶךְ זֶה יֵש כְּבָר סִכּוּן מַטִּיל-אֵימָה

וְלֹא רַק עַל בְּרִיאוּת הָרְאִיָּה וְהַנְּשִימָה

אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּמִישוֹר רָגִיש כָּל-כָּךְ וּקְרִיטִי

שֶל יַחֲסֵי צִבּוּר בִּתְחוּם הַסֶּקְטוֹר הַפּוֹלִיטִי

וְכָאן כְּבָר לֹא רַק issue אֵקוֹלוֹגִי מִסְתַּתֵּר

כִּי אִם לְמַעַן הָאֱמֶת הַרְבֵּה הַרְבֵּה יוֹתֵר.

 

וּכְשֶעַלְמָה תוֹהָה עַל בְּחִיר-לִבָּהּ הַמִּתְחַמֵּק:

"מָתַי כְּבָר נִתְחַתֵּן?" וְאוֹתוֹ שֵיגֶץ מִסְתַּפֵּק

בְּמִין תְּשוּבָה תְמוּהָה שֶיֵּש לָהּ אֹפִי דֵי מֵבִיךְ:

"אֶשָּׂא אוֹתָךְ כְּשֶמֶּזֶג-הָאֲוִיר יִהְיֶה אָבִיךְ."

 

וּבַת-זוּגוֹ שוֹאֶלֶת: "מָה פֵּרוּש אוֹתוֹ 'אָבִיךְ?"

וְהוּא עוֹנֶה לָהּ: "כְּשֶאָבִיךְ יָבִין שֶהוּא צָרִיךְ

לִרְכֹּש לָנוּ דִירָה גְדוֹלָה, יָפָה וַהֲגוּנָה

וּלְשַלֵּם טִיפּ-טוֹפּ אֶת הוֹצָאוֹת הַחֲתוּנָה 

וְלַמְבּוּרְגִּינִי הוּא יִקְנֶה לָנוּ בְּמַתָּנָה

וְלִי אֶצְלוֹ בָּעֵסֶק יְסַדֵּר מִשְׂרָה שְמֵנָה."

 

כָּךְ שֶבְּכָל גַּל-אֹבֶךְ שֶל אָבָק אוֹ שֶל עַרְפִּיחַ

תָּמִיד יֵש מִי שֶרַק מַפְסִיד וּמִי שֶרַק מַרְוִיחַ   

וְחֵרֶף הַצְהָרוֹת כּוֹזְבוֹת שֶל כָּל מִמְסָד חָלוּל

לָרֹב הוּא מַעֲדִיף אֶת הָאָבִיךְ עַל הַצָּלוּל

 

וּבְעִדָּן בּוֹ מֵתָה הַבּוּשָה כִּי נֶאֱנָק

הַיֹּשֶר וְהָאֹבֶךְ מִשְתַּלֵּט בּוֹ בִּמְהִירוּת

עַל הַמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי גוֹבֵר פֹּה הַמַּחְנָק

שֶל הַמְּיַחֲלִים עוֹד לִבְשׂוֹרַת הִתְבַּהֲרוּת.

 

וְרַק עֻבְדָּה אַחַת אֵין אֹבֶךְ בָּהּ, הַכֹּל בָּהִיר:

כְּשֶנֹּעַר יְשּוּבֵי עוֹטֵף עַזָּה מַצְעִיד רַגְלַיִם

וְהוּא מַמְחִיש לָנוּ אֶת אֵיכוּתוֹ שֶל דּוֹר צָעִיר

שֶבְּמִצְעָד שֶל מְחָאָה עוֹלֶה לִירוּשָלַיִם

 

נִצַּת בָּנוּ נִיצוֹץ תְּקְוָה שֶהָאִכְפַּת לֹא מֵת

וְיֵש עוֹד עֲרָכִים שֶחֶסְרוֹנָם כָּל-כָּךְ מֻרְגָּש כְּאן

וּבֶעָתִיד נִזְכֶּה לִרְאוֹת כָּאן מַנְהִיגוּת אֱמֶת

בִּמְקוֹם הִסְתַּאֲבוּת מִמְסָד קַיָּם שֶיָּשְרוֹ תָש כָּאן...

יוסי גמזו

 

* * *

חובב טלפז

בחירות האמצע 2018: שלוש תובנות

1. להצבתו של השופט ברט קבאנו בביה"מ העליון היתה השפעה מכרעת. כל הסנטורים הדמוקרטים שהצביעו במליאת הסנאט נגד אישרורו של קבאנו הפסידו. זה כולל הסנטורים מדקוטה הצפונית, אינדיאנה, מיסורי, ופלורידה. לגבי האחרון מתנהלת ברגע זה ספירה מחדש – ממוחשבת, ואם תינעל על הפרש קטן מרבע אחוז, תבוצע גם ספירה ידנית... מעין שידור חוזר על בחירות 2000.

הסנטור הדמוקרטי היחידי – ג'ו מנצ'ין מוורג'יניה המערבית, שההין בנפשו להצביע בעד האישרור, זכה ונבחר מחדש.

ההליך הקלוקל בו נקטו הדמוקרטים, שהתבטא במחיקת שני נכסי צאן ברזל באמריקה – "חזקת החפות" ו"הליך תקין" חישמלו את הבייס הרפובליקני וגילוונו את הבלתי מפלגתיים נגדם, האחרונים – תושבי הפרברים העירוניים.

אמריקה  עדיין מאוהבת בחוקה שלה. השופטים השמרנים ב"עליון" עומדים על פירוש החוקה כלשונה בעוד הליברלים או הפרוגרסיבים שבהם מנסים "לקדם" אותה. קבאנו מממש הטיית הכף (5:4) לטובת השמרנים ובזאת תומכים רבדים משמעותיים גם מבין הדמוקרטים. בשבוע שעבר נפלה בביתה השופטת העליונה הליברלית רות באדר גינזבורג (יהודייה) ושברה 3 צלעות. מלאו לה כבר 85 אביבים. הליברלים באמריקה החסירו פעימה או שתיים... השמרנים הרימו גבות בדריכות...

זהו נצחון בעל משמעות גדולה עבור סיכוייו של טראמפ בבחירות 2020 לקדנציה שנייה.

2. להערכתי הצנועה, טראמפ כלל לא הזיל דימעה על הפסד הרוב הרפובליקני בבית הנציגים, ייתכן אפילו שניתן היה לראות שבריר חיוך על פניו. הנציגים החדשים שנבחרו באזורי הבחירה  שלהם עסקו שנה שלמה באסיפות בחירות בהן האזינו לתלונות הציבור וערכו רשימת מאווייו כמו חידוש ושידרוג מערכי תחבורה, בתי ספר, מפעלים, אוניברסיטה שדה תעופה – רשימה ארוכה. מבחן מסכם לקדנציה הבאה עליהם לטובה צפוי בעוד שנתיים בדיוק והמועמד שהפסיד זה עתה כבר ממרק חרבותיו לקראת תחילת מערכת הבחירות הבאה – כבר בעוד שנה. הם ואחיהם הוותיקים יצטרכו לעמוד באותו מבחן כתף-אל-כתף וחסר להם שיבואו בידיים ריקות כפי שקרה להם השנה ("מה עשיתם בשביל מדינה ?" פלאטו שרון). לא יעמוד לצידם התירוץ של עמידה באופוזיציה חסרת יכולת-מעש. האפשרות היחידה לממש חלק מרשימת ה"קניות" שהתמלאה במהירות בקמפיין הבחירות היא לשתף פעולה עם הנשיא ועם הנציגים מהמפלגה היריבה.

לרגע הזה חיכה טראמפ עם פרוייקט הענק של "חידוש התשתיות" הלאומי המיועד ל-6 השנים (2+4) הבאות. מדובר כאן על סדרי גודל של מאות מיליארדים לשנה. לא תמצאו מי מכל 435 הנציגים שירשה לעצמו לחזור הביתה בסוף השבוע מבלי שיוכל להצביע על חלקו בביצוע העוגה עבור אזורו שלו. זו גם הסיבה שטראמפ לא הזכיר עד כה יותר מדי את ההכרח שבבניית ה"חומה" בכדי לעצור את הקראוון "המאיים". צילום של יחידת מארינס מפורט-הוד טקסאס, שאורזת ציוד צבאי לקראת איוש הגדה הצפונית של נהר הריו-גרנדה, שמפריד את מקסיקו מארה"ב, הספיק בכדי להוציא את החשק מחלק מאלפי משתתפי המסע המושקע כספים אל הארץ המובטחת. הדילים בדרך, ואין כמו טראמפ שילמד את המערכת את "תותחים עם גרביים", "חומה עם ביטוח רפואי לכול." אפילו מספרים שהחוקר המיוחד מוּלֶר כבר החל לכתוב את פרק הסיום לחקירתו את השת"פ של טראמפ ועוזריו עם השיבוש הרוסי בבחירות 2016 (שנה וחצי + 40 מיליון דולר שהעלו חרס).

3. בכל פעם שספירת הקולות מופסקת בשעות הקטנות שלמחרת הבחירות מבלי שהסתיימה, כאשר המועמד הרפובליקני מוביל בפחות מ-2 אחוז מיריבו הדמוקרטי, סיכויו להפסיד בסוף ההליך מוכפלים אם לא מרובעים. לכך שתי סיבות עיקריות.

א) טכנית – הקלפיות בערים הרבה יותר מעובות מאלה שבמיגזר החוץ-עירוני. לוקח יותר זמן לספור אותן בעוד אוכלוסיית הערים היא עתירת דמוקרטים באופן מובהק.

ב) לפתע מתברר שנוספו, לאחר הזמן הקצוב בחוק, קלפיות ו/או מעטפות (וזאת במדינה שבה מסתיימים על חודה של שבריר שנייה משחקי ספורט בעזרת מצלמות מחמישה כיוונים שונים מול שעון שווייצרי דיגיטלי), וזאת מעבר לקולות "החיילים והמלחים". הפעם זה קרה במונטנה, באריזונה, בעוד ההליך בפלורידה נמשך בצורה מעוררת תמיהות ובכפילות – בבחירות לסנאט ולמושל, כאשר שורת עורכי דין, משני צידי המתרס, כבר עוקבים מקרוב...

חובב טלפז

11 נובמבר 2018

 

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

בחירות נובמבר 2018 – לא כצעקתה!

"ישראל היום", 8 בנובמבר 2018

בניגוד לתובנה המקובלת, תוצאות בחירות נובמבר 2018 – לכל 435 מושבי בית הנבחרים ושליש (35) מושבי הסנאט – אינן מהוות תבוסה לנשיא טראמפ.

הנשיא טראמפ התמקד בסיוע למועמדים הרפובליקנים בסנאט, שהביא למפלגתו הישג חריג בסנאט בבחירות אמצע-כהונת נשיא (תוספת של 3-5 מושבים לרוב הרפובליקני) והפסד סביר בבית הנבחרים (25-30 מושבים שהביאו לרוב דמוקרטי).

מדוע ההפסד הרפובליקני בבית הנבחרים סביר? ב-2010 הפסידה מפלגתו של הנשיא אובמה 63 מושבי בית נבחרים ו-6 מושבי סנאט. ב-1994 הפסידה מפלגתו של הנשיא קלינטון 54 מושבי בית נבחרים ו-9 מושבי סנאט.  מ-1934 היו רק שלושה נשיאים שנהנו מניצחון מפלגתם בשני בתי המחוקקים: רוזבלט ב-1934, קלינטון ב-1998 ובוש ב-2002.

הסנאט הוא האחראי למינוי שופטים עליונים ופדרלים, חברי קבינט ושגרירים, והגדלת הרוב הרפובליקני עשויה להקל על טראמפ להחליף שרים ולמנות עוד עשרות שופטים פדרלים ו-2-1 שופטים עליונים שמרנים, זאת לאור הגיל המופלג (85 ו-80) ומצב הבריאות של שני שופטים עליונים מכהנים, שהם ליברלים בהשקפת עולמם. כמו כן, סנאט רפובליקני שולל תרחיש הדחה של טראמפ, מכיוון שהוא מותנה בתמיכת שני בתי המחוקקים.

לעומת זאת, בית הנבחרים יהיה בשליטת המפלגה הדמוקרטית ובכוחו למנוע חקיקת חוקים ואישור תקציבים (המחייבים אישור שני הבתים), ולצמצם את מרחב התמרון של טראמפ בזירה הפנימית והבינלאומית, האזרחית והביטחונית. בית הנבחרים יכול ליזום חקירות מביכות של טראמפ, ולשבש את סדר יומו של הנשיא.

האם בית הנבחרים החדש יתמקד בניסיון להתיש ולהדיח את טראמפ או בגישור על הפערים בין זרועות הממשל, ולהביא לחקיקה חיונית לבריאות, חינוך, חקלאות, תעבורה וביטחון המצביעים/ות?

ב-1995 וב-2011 הסתנוורו ההנהגות הרפובליקניות של הסנאט ובית הנבחרים מניצחונם הסוחף בבחירות אמצע הכהונה, הרחיקו לכת בניסיון לנטרל את הנשיאים קלינטון ואובמה, ובכך המאיסו עצמם על הבוחרים/ות – ששליש מהם עצמאיים שאינם משתייכים לאף מפלגה – וסללו את הדרך לכהונה שנייה של נשיאים שנואי-נפשם.

תוצאות הבחירות נקבעו, אמנם, על ידי נושאי פנים כמו כלכלה, ביטוח בריאות, תהליך מינוי השופט העליון בראט קאבנו, חוקי הגירה, רווחה וחינוך, אך להרכב בתי המחוקקים השפעה מירבית על כושר תמרון הנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון: הגדלת/צמצום תקציב הביטחון, תגבור כוח-ההרתעה או פייסנות מול משטרי טרור, המאבק באייתולות של איראן, המלחמה בטרור הסוני, העימות מול סין, רוסיה וצפון קוריאה, ההתייחסות המדינית והפיננסית לרשות הפלסטינית ואונר"א, המדיניות כלפי ירושלים, הרחבת שתופי הפעולה האזרחיים והביטחוניים עם ישראל, וכו'.

למרות בחירתם של מיספר צירי בית נבחרים אנטי-ישראלים מוצהרים, ופרישת מחוקקים בכירים פרו-ישראלים, שני בתי הקונגרס ימשיכו להיות בסיס תמיכה יעיל להרחבת שתוף הפעולה ארה"ב-ישראל. לדוגמא, היו"ר הנכנס של ועדת החוץ של בית הנבחרים יהיה אליוט אנגל – המודע לתרומה הייחודית של ישראל לביטחון וכלכלת ארה"ב – ויו"ר תת-הוועדה למזרח התיכון יהיה טד דויטש, המודע אף הוא לערך המוסף שישראל תורמת למשלם המיסים האמריקאי.

יורם אטינגר

 

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [121]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

 

המולֶך מולֵך?

המולך הקדום  ממשיך עדיין לבעור, והוא מולך בעולמנו. לאחרונה בלע וכילה באישו שישה ילדים רכים עם הוריהם. והוא המשיך והרג עוד שישה נוסעים בכביש 90. הפעם לא שרף אותם.

הבעל הטביע בשיטפון בנחל צפית 11 נערות ונער, וכעבור חודש ימים, אלוהי הנבטים הטביע גם הוא אוטובוס מלא תלמידים ירדנים, שנסעו לטיול לפטרה, והוא נלכד בשיטפון הפתאומי.

כמוש מפיל בנאים מפיגומים, עשתורת ממיתה תינוקת במחלת החצבת, ומבוגרים וילדים בסרטן ובמחלות-לב.

מרס שלח את הרוצח הנאצי בן-העוולה לטבוח יהודים בבית-הכנסת בפיטסבורג.

זאוס מרעיד מוסדי ארץ והורג אלפי בני-אדם תחת הריסות בתיהם, ובמפולות של בוץ וסלעים.

פוסיידון מעורר גלי ענק באוקיאנוסים ובימים, ואלה מציפים את החופים והורסים כל מה שנקרה בדרכם: יישובים, בני-אדם, בעלי-חיים.

הפייסטוס שורף יערות ושדות וישובים [ממנו למדו גם שולחי בלוני התבערה בעוטף עזה].

אֵל אלמוני מפיל שני מטוסים אינדונזיים, ובהם 317 נוסעים ואנשי צוות.

וכולם יחד הורגים על ימין ועל שמאל, ואין מי שאומר להם הרף. 

זה כבר לא עניין של אמונה. זו עובדה!

ומי שמאמין [או לא מאמין] בקיומו של המולך וחֶבֶר האלילים שסביבו, ושל זאוס ועמיתיו דרי האולימפוס, ואלילי קדם לאין מספר, עליו לתת דעתו על כך. ואז הוא צריך לשאול את עצמו: הרי לא ייתכן שאלוהי-שָוא אלה משתוללים בעולם – ואלוהים האמיתי, בורא שמיים וארץ, האל הגדול והנורא, השולט שלטון ללא מצָרים בתבל כולה, שידו בכול והוא הקובע כל מעשה וכל ארוע המתרחשים בעולמנו, כיצד זה מנער הוא את חוצנו ממעשי האלילים הללו, והוא מחשה, והוא אדיש, כאילו כל זה אינו נוגע לו?

ה' אלוהינו, ריבונו של עולם, אלוהי ישראל, אל רחום וחנון, אל מלא רחמים...

האומנם? 

 

[אהוד: כן. אושוויץ].

 

חלום דרבנן

ויהי בימי שפוט הרבנים הראשיים על ישראל – הרב יצחק בן עובדיה יוסף לשבט מזרחי, ובנימין ברוך בן ישראל לאו לשבט אשכנזי, בשבת קודש פרשת ויֵרָא, שבה נטבחו י"א יהודים בבית-הכנסת שלהם בפיטסבורג, ארה"ב, בידי רוצח נאצי, הגיב הרב לאו בקרירות, באומרו כי המקום ההוא אינו בית-כנסת, אלא "מקום עם סממנים יהודיים", לא של היהודים הקונסרבטיבים... וחברו המזרחי שותק, כמסכים איתו. שתיקה כהודייה...

באותה שבת, לאחר הסעודה הדשנה, שכבו שני הרבנים על ערשותיהם לשנת תענוג, כנאמר: שינה בשבת תענוג.

ויֵרָא אלוהים לשני הרבנים בחלום אחד, ויאמר להם: ראיתי את בָּנַיי ובנותיי בני-ישראל נטבחים בידי הנאצי יימח שמו וזכרו, בעת תפילתם אליי, תפילת שבת קודש בשיר ורננה וניגון, ובהתעלות הנפש בבית-הכנסת שלהם "עץ החיים" ושעיתי לתפילתם הזכה. ואף שבבית-כנסת זה מתפללים יחד וללא מחיצה [שלא אני הוריתי להציב אותה] גברים ונשים כאחד, והם משמיעים מוסיקה ושרים שירי קודש וחול, איך מְלָאֳכֶם ליבכם לומר שמקום תפילתם איננו בית-כנסת?

לכן, מיד עם צאת השבת מַהרו ואוצו בקפיצת-הדרך אל העיר פיטסבורג, פנסילבניה, ארצות הברית של אמריקה, והיכנסו בחרדת-קודש אל אולם התפילה הזה. וּשְלוּ נעליכם מעל רגליכם, כי מקום קדוש הוא לי, לא פחות מבתי-הכנסת שבהם אתם מתפללים. כִּרעו על ברכיכם ופנו בריגשת-לב אל המתפללים שם:

אחינו אתם בני-ישראל, הנטבחים והחיים. ואף שאינכם נוהגים כמונו החרדים, לעבוד את אלוהים בחרדה ובפחד ויראה, שאנו סבורים שזו הדרך היחידה לעבוד את ה' באמונה, הרי אתם יהודים כשרים בעיני אלוהים, כמונו, ובית-הכנסת שלכם הוא מקדש-מעט לה' אלוהינו. אנא סלחו לנו אתם, ואולי יסלח לנו אלוהים.

שני הרבנים כאחד נֵעורו שטופי זיעה ופחד. אך כאשר מצאו את עצמם במיטותיהם לבטח, הם התהפכו לצד השני ומילמלו: חלומות שווא ידברו... וחזרו לישון.

ויֵרָא אלוהים אליהם שוב ויגער בהם בחרון: רבנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי. אמנם נימולי עורלה אתם, אך ערלי-לב שניכם. סורו ממני ובקהלכם אל  יֵחַד כבודי...

והרבנים הראשיים, בנימין ויצחק, בשלהם: המקום הרחוק ההוא איננו בית-כנסת.

ודי בזיון וקצף.

 

שירות קצוב

עכשיו, לאחר ששוככת מהומת הבחירות המוניציפליות ונקבעים ראשי  ערים ומועצות חדשים וממשיכים, הגיע הזמן [כבר מזמן] לחשוב [ולבצע!] על הגבלת שנות הכהונה והקדנציות של מכהנים בשירות הציבורי, הממשלתי והפרטי בתפקידים ובמשרות בכירים, של נבחרי ציבור וגם אלה הממונים בשירות הציבורי והממלכתי ואף הפרטי, לקדנציה אחת או שתיים רצופות, כנהוג בצה"ל ובמשטרה וגם בגופים אחרים, למשל מנהלי סניפים בבנקים וכד'.

משך הכהונה של נשיא המדינה – 7 שנים – נראה לנו סביר. בהמשך לכך, למן הנשיא ומטה, יש לקצוב את מספר הקדנציות הרצופות של כהונה בתפקידים בכירים, כנהוג בארצות רבות בעולם. כך גם לגבי ראש הממשלה, שרים וח"כים, הרמטכ"ל והמפכ"ל [ללא סמכות של השר הממנה להאריך או לקצר להם את  משך שירותם]. כך לגבי שופטים בכירים, במיוחד בבית-המשפט העליון, היועץ המשפטי, ובעלי תפקידי ניהול בבתי-חולים ובמחלקות, בבנקים ובחברות ציבוריות  ועוד.

היתרונות ברורים: תחלופה בריאה וקידום אנשים ראויים ומוכשרים; מניעה של ותק רב מדי במשרה ובתפקיד, דבר העלול לפַתֵחַ רגש של ביטחון עצמי מופרז ותחושת כוח. וכמובן – סגירת פתח לשחיתות אצל חלק מהם. ובתום של קדנציה אחת בבית, מה שנקרא תקופת צינון, הם יכולים להציג שוב את מועמדותם ולהיבחר או להתמנות מחדש.

כל הכבוד לרון חולדאי הוותיק, "האריה הזקן" כהגדרתו העצמית, שנבחר לקדנציה נוספת, חמישית, כראש עיריית תל-אביב. אך אולי כדאי לתת סיכוי גם לאריות צעירים – גורי אריות, לפעול לפיתוח העיר ברוחו של חולדאי.

ואילו יונה יהב בחיפה, שהפסיד את כסאו לעינת קליש-רותם יכול להתנחם באמירה העממית, שאמנם אינה תקינה מבחינה של תקינות פוליטית: "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת."

וכמוהו עוד ראשי עיריות שעשו רבות [או מעט] למען עריהם, באמת הגיע הזמן לפרושׁ ולתת לאחרים לפרושׂ כנפיים.

            

רכבת על שם ביבי לבית-שאן

במסגרת קמפיין הבחירות המוניציפליות בא ראש הממשלה וראש הליכוד בנימין [ביבי] נתניהו לבית שאן, לתמוך במועמדותו של ז'קי לוי, איש הליכוד, סגן שר הבינוי וח"כ, לראש העיריה.

נתניהו הבטיח חגיגית, כי אם תושבי העיר יבחרו בז'קי לוי לראשות העיריה, הוא, ביבי, ידאג למשוך לבית-שאן רכבת, שתוביל את תושבי העיר לתל-אביב ולירושלים במהירות, בנוחות ובביטחון.

וזה אכן הצליח בגדול: ז'קי לוי נבחר לראש עיריית בית-שאן.

עכשיו נשאר רק להמתין ולראות כיצד תמומש הבטחה חגיגית זו.

ונשאלת השאלה: האם אלה שלא הצביעו בעד ז'קי לוי לא יורשו לנסוע ברכבת המובטחת? האם יוצבו מאבטחים וכרטיסנים, שיבדקו כל נוסע בגלאי-אמת, ומי שלא הצביע ליכוד – ז'קי לוי, לא יורשה לעלות לרכבת, ואם מישהו "יתפלח", הוא יוּשלך מן הקרון?

ועוד שאלה: האם הבטחת הטבה למי שיצביע למועמד "הנכון" – כאן מדובר ברכבת עתידית – האם אין בכך שמץ של חשד לשוחד? אך אל דאגה: הבטחות בחירות הרי לא חייבים לקיים.

ושאלת-מחץ: מה יש לו לראש הממשלה נתניהו נגד תושבי בית-שאן, שהוא מבטיח להם דווקא רכבת? רכבת שתעמוד בדרכה, כדרכה, יותר משֶתיסַע?

לא מהבטחתך ביבי יקר, ולא מקַטָרְךָ.

יהודה גור-אריה

 

* * *

משה כהן

למי שייך השידור הציבורי?

לרגל הצעת החוק של שרת התרבות על נאמנות בתרבות, הוצפנו בשבוע האחרון בשיטפון של ראיונות צבועים בתקשורת, המסבירים לנו שהחוק הצודק הזה פוגע בחופש הדיבור, פוגע בדמוקרטיה, פוגע בפלורליזם,  ואויה, מזכיר "משטרים אפלים", לא  עלינו, ועוד כהנה וכהנה אמרי שפר מתחסדים, כשהאמת הפשוטה היא שהטענה האמיתית – היא הבו לנו ממון מקופת הציבור. 

אז מה אם תעשיית התיאטרון והקולנוע נשלטים על ידי קליקה שמאלנית הכופה אג'נדה אנטי ישראלית ואנטי צה"לית, נותנת במה למחבלים רוצחים ומציגה את צה"ל כקלגסים נפשעים. 

על ידי כך הם נותנים יד תומכת לאויבי ישראל הרוצים להחריבה. 

חלק גדול מהציבור סבור שאין שום הצדקה למימון ציבורי של התרבות, כשם שממשלת ארה"ב אינה מממנת אירועי "תרבות".

"במשטרים אפלים" לא מדובר על מימון אלא על רדיפה נחרצת של מתנגדי המשטר.  

בישראל חופש הדיבור הוא ברמה גבוהה ביותר.

אין  חוק צודק ממנו, כדוגמת החוק נגד הסתה, ולא היה מתעורר ויכוח לוהט סביבו לולא מדובר היה בסכומי כסף גדולים. 

אך היום, 9 בנובמבר בשעה 10 הפך השיטפון התקשורתי למבול.

לשדרן גואל פינטו יש תוכנית בענייני תרבות.

כל השבוע הוא קיים ראיונות נגד החוק, והיום הוא הקדיש את כל תוכניתו לראיונות נגד החוק.

להזכירכם מדובר בשידור הציבורי "כאן", הממומן כולו מכספי ציבור.

הלו, גואל, האם ירשת את תחנת השידור מאבא שלך?

איך מרשה אתה לעצמך להזדהות טוטאלית עם מיעוט בעם ולהתעלם מדעת הרוב?

האם לא לימדו אותך בלימודי התקשורת ששידור ציבורי צריך להיות מאוזן בדעותיו הפוליטיות?

והשאלה לנציגי העם, ל"רגולטורים", למה אתם מאפשרים את ההפקרות הזאת בשידור הציבורי?

 

ההפקרות נמשכת

המשנה ליועץ המשפטי מופיעה בתוקף תפקידה בכנסת למטרת חוות דעת מקצועית.

והנה, מנצלת הגברת את דוכן הכנסת, בשידור ישיר בטלוויזיה, כדי לשאת נאום פוליטי המבוסס על המצע של מפלגת  מר"צ.

האם לשם כך היא קיבלה את רשות הדיבור בכנסת?

סקנדל!

 

אחריות מיניסטריאלית

שמעון שבס היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה יצחק רבין בשנים 1993-95. בשנת 2000 הרשיע השופט אדמונד לוי בבית המשפט המחוזי בתל אביב את שבס בעבירות מרמה, הפרת אמוני ושוחד בפרשה העוסקת בקשריו עם מדינות זרות. 

איש לא טען אז שחזקה על יצחק רבין היה לדעת את זה, ואם לא, סימן שרבין לא היה כשיר לכהן כראש ממשלה, כמו שטוענים עכשיו נגד נתניהו.

איש לא עירב אז את ראש הממשלה באותה שחיתות. 

אבל כנהוג במקומותינו יש דין אחד לכולם, ויש דין אחר לנתניהו.

סקנדל! 

 

שאלת תם

האופוזיציה מפנה אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה כיצד לא ידע על אי הסדרים בעסקת הצוללות. 

 חלק ניכר מהמעורבים הם מפקדים בכירים לשעבר בחיל הים, לרבות מפקד חיל הים.

שאלתי, למה אין שואלים את שר הביטחון דאז משה יעלון איך לא ידע על השחיתות?

איך שר האוצר דאז יאיר לפיד, שבדק ואישר את העסקה, לא ידע על השחיתות?

התשובה ברורה, דין אחד לכולם ודין אחר לנתניהו.

ולזה קוראים דמוקרטיה.

שערורייה!

 

לא על זה הוויכוח

11 בנובמבר, שעה 13, ערוץ 10, ראיון עם מנכ"ל התיאטרון הקאמרי לשעבר נועם סמל, על חוק הנאמנות בתרבות. טוען מר סמל בין השאר "האמנים בכל מקום ובכל זמן מבקרים את הממסד, גם בברית המועצות וגם ברומניה של צ'אושסקו."

סליחה, לא על זה הוויכוח. במשטרים הקומוניסטים מי שביקר את הממסד הושלך לכלא. בארץ אין איש מושלך לכלא, חופש הביטוי הוא מלא.

חוק הנאמנות אינו מדבר על ביקורת על הממסד, שהיא לגיטימית לחלוטין. חוק הנאמנות מדבר על משהו אחר. חוק הנאמנות מדבר על שלילת הזדהות ותמיכה באוייב. שום מדינה אינה מממנת דברים כאלה.

יחי ההבדל הקטן, מר סמל.

 

פרוטקשן בפעולה

כידוע יש בעלי עסקים הנאלצים לשלם דמי חסות לעולם התחתון כדי שעסקיהם לא יעלו באש. לרוב עומד העולם התחתון בהסכם ולאחר קבלת דמי החסות נותן שקט תעשייתי.

והנה שכנינו הטובים בעזה שיכללו את השיטה. גם לאחר שהצד המאוים משלם להם דמי חסות, עולים נכסיו באש ובני עמו מאוימים.

תחת איומים הסכימה מדינת ישראל לדרישות הערבים והעבירה 15 מיליון דולר בחודש לעזה, מלבד דלק, מלט ועוד, כדי לקבל קצת שקט מהטרור הערבי. 

וראה זה פלא, הסחטן הערבי אינו ממלא את חלקו בהסכם ומוסיף לפגוע ולאיים.  נראה שאין זה מן החוכמה לתת פרס לטרור. גביית דמי חסות היא תופעה קשה מאד בעולם העסקים, אבל היא מזעזעת כשמדובר במדינה, הטוענת שהיא בעלת הצבא החזק ביותר במרחב, ונכנעת לכנופיית ריקים ופוחזים לאורך כל הדרך.

משה כהן

ירושלים

 

אהוד: לדעתי אין כאן כניעה לחמאס אלא להיפך: הכנעה חלקית שלו באמצעות הגזר הכלכלי, בנוסף למקל הביטחוני הפועל מצידנו נגדו כל הזמן. ההירתמות של קטאר, בסיוענו, לסייע לרצועה, היא אות חיובי מאוד גם ליחסים שלנו עם מדינה זו וגם לנכונות ערבית לעזור לרצועת עזה, מה שדומני כמעט שלא היה קיים בעבר אבל הוא חיוני לגבי שיקומה של הרצועה בעתיד.

["הארץ" באינטרנט, 11.11, במסיבת עיתונאים בפריס:] בדבריו התייחס נתניהו לכניסת הכסף הקטארי לעזה ואמר כי פעל "בכל דרך להחזיר את השקט לתושבי עוטף עזה וגם למנוע קריסה הומניטרית." לדבריו, מטרת הכנסת הדלק והכסף לתשלום משכורות הפקידים היתה להחזיר את המצב לכפי שהיה ב-29 במארס. "אנחנו רוצים למנוע קריסה הומניטרית בעזה ואנחנו עושים את זה," אמר. הוא הוסיף כי המהלך ברצועה נועד להיות בן שני שלבים. הראשון היה אישור כניסת הכסף והדלק, והשלב השני יהיה הסדרה. אולם, נתניהו הוסיף כי אינו יכול להתחייב כי השלב השני יתממש.

 

* * *

יוסף דלומי

פרידת עולמים מבגדד

בני המשפחה המתינו לאב בתוך המונית שעמדה מול שער הבית. הוא עמד שם והכניס את המפתח לדלת, אך לפני שסובב אותו לנעילה, נעצר מעט וחמק פנימה, כביכול כדי לבדוק אם הכול כשורה. בפועל היה זה תרוץ להתייחדות אחרונה עם ביתו, ממנו גורש כמרבית יהודי עיראק. הוא עמד בפטיו הרחב והמצוחצח, סובב את ראשו ימינה ושמאלה ומחה דמעה. "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" ניסה להתנחם בדברי הפרידה מן ההולך לעולמו.

הוא יצא, סובב את המפתח והכניסו לכיסו. מנוע המונית כבר פעל, והנהג עמד והחזיק דלת פתוחה לכבודו ואמר בנימוס "תפאדל". האב התקשה להצטרף, פסע לצד הנגדי של הרחוב, השתהה והקיף במבטו את חזית ביתו בן שלוש הקומות. מלמעלה למטה, מימין לשמאל וחזרה. הוא נותר מהורהר זמן מה כמי ששוקל החלטה, ולאחר מכן הנהן בראשו, כאומר לעצמו "תם ונשלם." כך נהג בדיוק כאשר שותפו הזוטר ביקש את אישורו לעסקת ייבוא כלי חרסינה מיפן.

האב נכנס למונית שהחלה את דרכה לשדה התעופה של בגדד ממנו עמדה המשפחה להמריא לישראל. הביט בשעון ונוכח שמשפחתו המתינה לו כשלוש דקות.

הייתכן? זמן כה מועט של פרידת עולמים מביתו מבצרו במשך עשרות שנים? נפלאים דרכי השם. רחוב אורפלי נראה שומם באותה שעת בוקר, אך כאשר הגיעה המונית לצומת, הוא הבחין בחבורת צעירים שפסעה בכיוון ביתו לשעבר. כמנהגם, הם באו למשש את השלל שעוד משפחה יהודית הותירה מאחוריה.

 

ובחזרה לבגדד

חמישים וחמש שנה לאחר מכן, שבתי לבגדד בענייני עסקים בחסות השלטון האמריקאי באותה תקופה.

לאחר סיום המשימה, הייתי אדון לעצמי. מונית הסיעה אותי לקצה רחוב אורפלי שבו גדלתי. התקרבתי תוך התרגשות, אך הפלישה הפראית של אוכלוסייה ענייה  לבתי רחוב הילדות הידידותי היכתה אותי בתדהמה. הזנחה ולכלוך שלטו בכול, ופה ושם גם הרס של הפצצות. נזכרתי באמרה "מה שבא בחינם, הולך בחינם," וצעדתי ברגליים כושלות לכיוון בית מס' ט' 6.

 קירות מזוהמים של בתי יהודים שאיכלסו את הרחוב הגבירו את סלידתי. הנה הבית שהולאם בזדון וממנו יצאנו במונית עם חמש מזוודות. בעודי מתקרב לפתחו, יצאו ממנו שני זאטוטים שהותירו את השער פתוח. ריח לא נעים שבקע גרם לי לבחילה וזעם, אך הסקרנות היתה בלתי נכבשת. עיניי חשכו. בפאטיו קירקרו תרנגולות, ובפינת קבלת האורחים רבצה כבשה דשנה ליד ערימת שחת. מה עשו עם הרהיטים, איפה השטיחים שעל הקירות. אילו רק התגוררה בו משפחה שראויה לו! אבי, שנטמן שנים לפני כן, לא היה עומד בכך. ואני?

"אל הנהר!" פקדתי על עצמי. חודש אפריל הוא הזדמנות לצפות בחידקל בשיא גאותו. התיישבתי על ספסל וכולי תמיהה ואכזבה ממפלסו הנמוך ומהזרימה הנינוחה. מה לך, נהר עצל? הגם אתה בין משחירי הזיכרון?

שבתי למלון, והזמנתי מונית לגבול התורכי דרכו נכנסתי.

יוסף דלומי

 

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

י"ז. בומבה של עלילות

   עריכת  הסרט "חבורה שכזאת" עלתה על הפסים הנכונים כאשר לאולפני גבע הגיעה שמועה על עורך סרטים מנוסה, דוד פרלוב, שהגיע ארצה מברזיל ונמצא בקיבוץ ברור חיל. פרלוב צפה בסרט הערוך למחצה ואמר שיסכים לעבוד עליו, אם יתנו לו יד חופשית לעשות מה שהוא מבין, כולל צילומים נוספים להשלמה. 

באחד הימים הבאים הגעתי לאולפני גבע וראיתי באמצע האולם אוהל צבאי, הניצב על רצפה מכוסה חול. בפינה אחרת של האולם, ראיתי שולחן אוכל ארוך, האמור לייצג את חדר האוכל של הקיבוץ. באותו בוקר צילמו  בקלוז-אפ את ארוחת הערב שבה לא היה נוכח אף שחקן של הסרט (חבל על הכסף), וצילמו רק  כלי אוכל ואברי גוף של העובדים באולפני גבע. ניצ'ו הצלם צילם  מקרוב יד האוחזת מזלג, ואחר כך אצבעות יד התופסת מלחייה ובוזקת מלח לכוס תה. מסתבר שאת רוב הסרט זאב חבצלת צילם בלונג-שוט, ולעורך היו חסרים הרבה צילומי תקריב. בחוגי ענף הקולנוע הלכו שמועות,  שהסרט הולך להיות ביזיון רציני והשמחה לאיד כבר ריחפה באוויר.

נותרו שלושה ימים להקרנת הבכורה ואז קרה נס. עיתוני הבוקר יצאו בכותרת ראשית המודיעה שבמאי הקולנוע זאב חבצלת התהפך עם טרקטור בשדות בית אלפא ונפטר.

נסעתי להלוויה ברכב של אולפני גבע וישבתי לצדו של ניצ'ו שהתגלה כפטפטן חביב. הוא דיבר על כישרונו הארגוני של חבצלת ועל יכולתו לצמצם שוטים ולעמוד בלוח הזמנים. יחד עם זאת ידע לספר לי על דברי ביקורת שהוא ספג מפי המומחים שנבון הביא, ועל השמועות שגאון הקולנוע מבית אלפא עתיד יהיה להתגלות במערומיו, וזה יהיה כנראה הסרט האחרון שיתנו לו לעשות. ניצ'ו הוסיף וסיפר לי שחבצלת, העליז תמיד, היה לאחרונה בדיכאון קשה, ואיש באולפני גבע לא יתפלא אם יתברר שתאונת הטרקטור היתה סוג של התאבדות מתוכננת. 

אותו יום שבו שמעתי בחדשות הרדיו על האסון בבית אלפא, קרה לי אירוע מזערי שבכל  יום אחר היה אולי מצחיק אותי.

יצאתי מהבית לקנות את עיתון הערב היוצא בבוקר, כדי למצוא יותר פרטים על התאונה ומועד ההלוויה. מרחוק בשדרות ח"ן ראיתי מתקרבת אליי  בלונדינית  מוצקת גו,  שהיכרתי לראשונה באולפני הרצליה. היה זה כאשר בומבה לקח אותי לפגישה עם מרגוט קלאוזנר, והשאיר אותי במסדרון. באותה פגישה ישבתי מול הבלונדינית, שהתייחסה אלי בחביבות, בעוד בומבה מנהל עסקים בחדר השני. דיברנו על הסרט העתידי והיא שאלה אם אני אחיו של הבמאי  זאב חבצלת. מתוך נימוס נתתי לה להבין שהניחוש שלה קלע למטרה, כלומר לא שיקרתי ואמרתי 'כן,' אלא השפלתי ראש ואמרתי בענווה: "איך את יודעת?"

היא היתה גאה בחוש ההסתכלות החד שלה ונתנה לי להבין שהיא אף פעם לא טועה.  מאז  פגשתי אותה פעמיים  ברחוב, כי גם היא,  כמוני, (צירוף מקרים),  גרה  בדירת הוריה שהיתה בבית משותף  בשדרות ח"ן.

בשתי הפעמים היא הקדימה לחייך לעברי, היינו מחליפים  כמה מילות נימוס, אך לא יותר, כי תמיד  נראתה לי ממהרת.

באותו בוקר שבו פורסמה התאונה של זאב חבצלת, נפגשנו שוב ברחוב, אך הפעם היא לא חייכה אליי. נעצרנו זה מול זה ואחרי דממה של רגע ארוך אמרה: "אין לי מלים!" 

אמרתי לה באותו טון: "גם לי אין!"

מובן שהבנתי מיד מה עובר בראשה, אך כיוון שלא רציתי לצער אותה עוד יותר, הסתפקתי בהרמת כתפיים של אדם מיואש, המשלים עם  מר גורלו של אח שכול.

 

להקרנת הבכורה  החגיגית שאירעה שלושה ימים אחרי ההלוויה העצובה, לא הגעתי. רציתי להביע בכך את מחאתי על ההתעלמות ממני במהלך ההפקה, והייתי בטוח ברוב תמימותי, שלמחרת בומבה יצלצל אליי לשאול איפה הייתי. דבר שכמובן לא קרה.

את הכרטיסים שלי נתתי לאחותי אביגיל ובעלה יוטה, ואמרתי להם לשים לב ולרשום את שמות כל התסריטאים שיופיעו בקרדיט. 

למחרת סיפרו לי שהסרט היה הצלחה גדולה. שלפני ההקרנה העלו על נס  את הטרגדיה הגדולה של הבמאי המבטיח זאב חבצלת, שנהרג בשדות העמק, וציינו בצער שהדבר קרה בדיוק כשעמד על סף פריצת דרך בינלאומית לקולנוע הישראלי. בסוף הסרט  קראו אל קידמת המסך את כל השחקנים ויוצרי הסרט. קראו גם בשמי, אך איש לא שם לב שלא הייתי בין אלה שעלו לבמה.

אביגיל אמרה לי שאהבה את הסרט וראתה בו את טביעת האצבעות שלי. יוטה גיסי היה כדרכו יותר ביקורתי. הפריע לו שגיבורי הסרט היו שחקנים בני שלושים, בעוד הפלמחניקים במציאות היו ילדים בני עשרים. את שמות התסריטאים  שביקשתי מהם לרשום, לא רשמו, כי היו רק שלושה שמות ואותם זכרו בעל פה: בומבה, שאול ביבר ופוצ'ו. לא האמנתי שהכניסו אותי, הרי ביקשתי בכתב ובעל פה שלא יעשו זאת. 

בהזדמנות אחרת, כשיצא לי לדבר עם שאול ביבר, הוא אמר לי שאת שמות העיתונאים לא הכניסו לקרדיט, כדי שהדבר לא יפריע להם לכתוב דברים טובים על הסרט. את זאב חבצלת לא הכניסו, כי הוא חשש מהביקורת והסתפק בציון שמו כבמאי. בדלית ברירה בומבה הסתפק בהכנסת שמו שלו יחד עם שמו של שאול ביבר. כאן  שאול התקומם ואמר שאף אחד לא יאמין שבומבה יודע לכתוב ודרש שיכניסו לפחות גם אותי. בומבה נכנע והכניס את שמי, כי הכיר אותי וידע שלא אלך לבית משפט. ואכן לא הלכתי, כי אף פעם לא הייתי איש מלחמות. 

באחת ההזדמנויות שאלתי את בומבה, אם שאול ביבר הוסיף וכתב משהו לתסריט המקורי. הוא גירד בראשו, והודה שלכתוב הוא לא כתב, אבל נתן כמה עצות טובות והגיע לו, אם לא כסף, לפחות קרדיט.

בומבה, עד כמה שידוע לי, גם עצות בקשר לתסריט לא נתן, אבל בינתיים התבגרתי ולמדתי שלא בריא להתחיל ולחפש צדק בעולם.

אם חשבתי שאיזה עיתונאי יעלה את השאלה איפה היה מחבר הספר בהקרנת הבכורה, הרי היתה זו מחשבת סרק. איש לא פנה אליי. העיתונים היו מלאי תשבחות על הסרט ועל הטרגדיה של  הבמאי שלא זכה לקטוף את פרי כישרונו. גם את שמו של דוד פרלוב, שלמעשה הציל את הסרט, לא הזכירו, והעניקו את כל התהילה לבמאי המת.

אני עצמי הלכתי לראות את הסרט כמו גנב, בקולנוע רמת גני, שבו הייתי יותר בטוח שלא אפגוש מכרים.

היה זה כמה ימים, אחרי שהתחילה הקרנתו ברחבי הארץ, ונאוה הגיעה לתל אביב ביום הקבוע שלה. נכנסנו קצת אחרי שהאורות כבו והספקנו לראות אולם מלא ואנשים מחייכים. נאוה אהבה את הסרט, כמו שאהבה כל דבר שכתבתי, וצחקה בכל פה  יחד עם כל הקהל. כשניסיתי לנתח לעצמי איך קרה הפלא, ומה סוד ההצלחה, הבנתי שבעריכה, העורך השאיר בעיקר את קטעי התסריט המקוריים שלי, ופשוט  הוריד את מרבית  התוספות  הבומבסטיות של המומחים שנבון הביא.

כשאמרתי זאת לבומבה, באחת הפגישות,  הוא הודה ואמר שאכן כך היה. בהזדמנות זו אמר לי שאני יכול להתחיל לכתוב תסריט המשך לחבורה, כי צריך להכות בברזל בעודו חם.

הפעם לא מיהרתי לשבת ולכתוב, רציתי קודם ליישר את כל המשקעים שנותרו לי  מהפקת הסרט  הראשון. אמרתי שאת סרט ההמשך אני אכתוב רק אחרי שאמצא סוכן, שיטפל בצד המסחרי.  בומבה הסכים בלי בעיות, כי היה אז בשיא האופוריה שלו ולא נתן לטענותיי לקלקל לו אותה. אנשים התחילו להכיר אותו ברחוב וילדים ניגשו לבקש חתימה. נפרדנו כשאני מבטיח לחפש סוכן והוא מבטיח למצוא משקיע.

במסגרת  האחריות של המלאך הממונה על קיום מפגשים נדירים, נפגשתי אחרי הפרידה מבומבה עם צבי פרידלנד הבמאי הידוע. הוא לחץ את ידי בידידות ואיחל לי הצלחה בעולם הקולנוע. כאיש תיאטרון ידע על הניסיונות של בומבה להפיק הצגה מהספר שלי, וגם על ההצלחה המסחרית של הסרט שבא במקום ההצגה.

שאלתי אם ראה את הסרט.

הוא הניד ראש והוסיף שאם אראה את בומבה, אני יכול להגיד לו שפרידלנד כועס עליו.

כששאלתי למה, אמר:  "מה לא עשיתי בשבילו? הכנסתי אותו ללהקה צבאית,  נתתי לו לישון אצלי בבית בחינם והבאתי אותו לקאמרי. בסוף  כשהצליח, לא רק שלא שלח לי הזמנה לפרמיירה, גם סתם לבוא אליי ולתת לי כרטיסי הזמנה לא חשב."

ניסיתי להצדיק את בומבה ולהגיד שהוא מאוד עסוק ומבולבל בימים האלה, אבל הוא אמר לי: "אל תנסה לספר לי מי זה בומבה." ואני באמת לא ניסיתי יותר. 

נקודת זכות שמצאתי לבומבה, קשורה ללהקת הנח"ל שאת תוכניתה "היאחזות בחלל" הוא ביים.  לא רק  שהכניס שלושה מערכונים שלי לתוכנית, תמורת תשלום יפה, הנה גם זכיתי לתגמול נוסף.

היה זה בסוף אותה שנה, כאשר הגיעו אליי במפתיע קצין החינוך של הנח"ל ועמו דבורה דותן, שהיתה אז מפקדת הלהקה. הם שאלו אם יש באמתחתי עוד כמה מערכונים לתוכנית הבאה של הלהקה. היה לי מלאי שלם ואני הראיתי להם כמה. קצין החינוך עיין בהם ובחר שלושה, שהיו להם שמות קרביים במיוחד. להפתעתי הוא נקב במחירם, ביקש  שאכתוב במקום דרישת תשלום והבטיח שהשכר יגיע בחודש הבא.

השכר אכן הגיע, אבל המערכונים לא הוצגו מעולם.

עברו כמה שנים עד שרכשתי השכלה נוספת והבנתי שלנח"ל היו עודפי תקציב, והם חיפשו דורשי תשלום, כדי שבשנה הבאה לא יפחיתו להם את התקציב השנתי.

אם לא די בזאת זכיתי בעוד הפתעה בזכותו הלא מכוונת של בומבה.

 כעשר שנים אחרי שלהקת הנח"ל שכחה את תוכניתה 'היאחזות בחלל', קיבלתי במפתיע הזמנה לתוכניתה החדשה של להקת חיל הים. לא הבנתי במה זכיתי, עד שבא אליי הבמאי דני ליטאי והתנצל שלקח, בלי לקבל את רשותי, מערכון של  להקת הנח"ל "פחפח", כשאת התפקיד הראשי משחק דב גליקמן שהיה אז שחקן בלתי ידוע.

אמרתי לדני שהוא לא צריך להתנצל, להפך, אני צריך להגיד לו תודה, כי מאז ומתמיד אהבתי שלוקחים ממני מערכונים שאני כבר לא צריך לכתוב אותם.

פוצ'ו

המשך יבוא

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 11.11.18

 

* אחריות ציבורית – פרשת הצוללות אינה עוד פרשיית שחיתות. מדובר בפרשיית שחיתות בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. מעורבים בה המקורבים ביותר לראש ממשלת ישראל. מעורבים בה אנשים שכלל לא היתה צריכה להיות להם נגיעה לנושא, והסיבה היחידה שהם היו מעורבים היא היותם מקורביו של ראש הממשלה. עצם הכנסתם לעיסוק בסוגיות ביטחוניות כה רגישות, היא כשלעצמה שחיתות ציבורית (גם אם אינה פלילית).

בעידן המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית, כל מה שאינו פלילי – כשר, לכאורה. אין נורמות, אין מוסר. אסור לנו לקבל זאת. שחיתות אינה רק עניין של פלילים, ומי שנושא באחריות ציבורית ומוסרית לפרשיה הזאת, הוא ראש הממשלה.

אם יש דבר כזה אחריות מיניסטריאלית, אם יש דבר כזה אחריות ציבורית, אם יש דבר כזה אחריות – ראש הממשלה הוא האחראי לפרשה. בין אם ידע על המעשים הפליליים, ובין אם לא ידע.

 

* מנהיג בעל כבוד – ב-1974 התפטר מתפקידו קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, בתום חמש שנות כהונה, לאחר שהתברר שעוזרו האישי גינטר גיום היה סוכן מזרח גרמני. איש לא חשד שברנדט ידע על כך. איש לא חשב שהוא אישית כשל בכך שהסוכן לא התגלה בעוד מועד. אבל הוא נשא באחריות ציבורית ולכן התפטר. הוא היה מנהיג בעל כבוד.

 

* הוא לא השתקם – האסיר המשוחרר אהוד אולמרט התראיין אצל בן כספית בערוץ 11 ואמר בזחיחות אופיינית: "אני לא מרגיש שיש עליי איזה כתם."

לא מפתיע. ידוע שמרבית העבריינים המשוחררים חוזרים לעולם הפשע.

 

* ברית דו-מפלגתית – הברית בין ישראל לארה"ב היא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים של מדינת ישראל. לוז הברית, הוא היותה דו-מפלגתית, קונצנזוס לאומי אמריקאי רב שנים.

האינטרס הישראלי המובהק הוא לחזק ולתחזק את הברית הדו-ראשית הזאת, באמצעות הידוק הקשר והחברות עם שתי המפלגות. הזהות שיוצר נתניהו ויוצר הימין הישראלי בין ישראל למפלגה הרפובליקאית בלבד, חותרת תחת האינטרס הישראלי ופוגעת בו.

תוצאות הבחירות לבית הנבחרים נתנו לנו תזכורת, שהמסורת הפוליטית בארה"ב אינה של הגמוניה למפלגה מסוימת. לא הגמוניה אנכית (קדנציות רבות בשלטון) ולא הגמוניה אופקית (שליטה חד מפלגתית בכל רמות השלטון). ולכן, אסור לנו לעולם לוותר על אחת משתי המפלגות.

 

* עוד חקלאים שיילוקים – האם הצתת החממה בנתיב העשרה ועלייתה באש, מוגדרת "אש" או "הפסקת אש"? ואולי בכלל נקרא ב"הארץ" שבעצם זאת רק המצאה של החקלאים בנתיב העשרה, כדי לקבל פיצויים מן המדינה וחברות הביטוח?

 

* ציונית המיינסטרים – "ציונית המיינסטרים הנלהבת", מכנה רוגל אלפר בבוז מתנשא את לוסי אהריש. למה? כי היא אינה ממלאת את הפונקציה שהוא מקצה לערבים – להיות חנין זועבי. אגב, בהשוואה אליו, גם זועבי כמעט מיינסטרים.

 

* קרבנות שווא – עוד 12 אמריקאים תמימים נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה.

 

* ברכת הגומל – נסעתי לצפון ים המלח וחזרה בכביש 90, וחזרתי הביתה בשלום!!!

 

* שישי מתוק – מנהג יפה באורטל – "שישי מתוק". בערך אחת לחודש חברי אורטל וילדיהם נוהרים, אחרי סעודת ליל שבת בחדר האוכל, למועדון הקיבוץ, אוכלים ממאפים שאפו והביאו חברות וחברים, ומציינים אירוע מסוים, סיבה למסיבה. למשל, גיוס לצה"ל ושחרור מצה"ל. והיום, בין החוגגים את הגיוס, היה אסף שלנו, שיתגייס בעוד שבועיים וחצי.

 

* ביד הלשון: להחליף את העם – במאמר שפירסם ב"ישראל היום" אבי גיל, מנהל רשת המתנ"סים בלוד, הוא "ציטט" את דבריו המפורסמים של יצחק בן אהרון בליל המהפך ב-1977, ש"צריך להחליף את העם." לפני שבועיים גדי טאוב הביא אותו ציטוט בדיוק במאמר ל"הארץ".

יש רק בעייה אחת. יצחק בן אהרון מעולם לא אמר את הדברים.

מה הוא אמר? "אם זאת הכרעת העם, איני מכבד אותה." משמעות ה"איני מכבד" בשום אופן לא היתה אי קבלת ההכרעה, אלא אי מתן כבוד להכרעה שאותה הוא מקבל.

גם דבריו אלה של בן אהרון מקוממים וראויים לביקורת, אולם יש הבדל בין ביקורת על דברים שאמר, לביקורת על דברים שלא אמר.

ומה מקור המכתם "להחליף את העם"?

ב-11 ביוני 1953, פרצה שביתה של פועלי בניין בברלין המזרחית. שבוע לאחר מכן, ב-17 ביוני הוכרזה שביתה כללית. השביתה התפתחה במהרה למהומות המוניות של אזרחים רבים נגד המשטר המזרח גרמני, בערים רבות ברחבי מזרח גרמניה. האירועים כונו המרד המזרח גרמני, או התקוממות ה-17 ביוני. המרד דוכא באכזריות בידי המשטרה המזרח גרמנית בסיוע הצבא הסובייטי. למעלה מ-300 איש נהרגו במרד ולמעלה מאלף נפצעו. יותר מ-6,000 איש נעצרו. בעקבות המרד, המשטר הקומוניסטי החמיר את השליטה הרודנית שלו במדינה.

בכרוזים שהפיצה המפלגה הקומוניסטית ברחובות ברלין לאחר המרד, הובעה האכזבה מהעם, ונאמר שיהיה על העם לעמול קשה כדי להחזיר לעצמו את אמון השלטון.

המשורר והמחזאי ברטולט ברכט, שחי באותן שנים במזרח ברלין, היה קומוניסט בעצמו. אולם מעמדו והמוניטין הבינלאומיים שלו אפשרו לו להרשות לעצמו גם כתיבה ביקורתית. וכך הוא כתב, באירוניה, בשירו "הפתרון" (תרגם: ה. בנימין).

 

אחרי המרד של ה-17 ביוני

ציווה מזכיר-אגודת-הסופרים

לחלק כרוזים בשדרות-סטאלין,

ובהם נאמר, שהעם

הלעיג על אמון הממשלה

ורק בעבודה מוכפלת

יוכל לרכוש אותו בחזרה. אם כך,

האם לא פשוט היה יותר

אילו הממשלה

פיזרה את העם

ובחרה באחר?

 

אורי הייטנר

 

* * *

ד"ר ארנה גולן

מיניות וזהות מינית בחברה החלוצית של הקיבוץ

האם ניתן לעכב, לרסן או לעדן את המודעות המינית? על העירום החשוף, על כיסויו בבגד, על יצירת חברה של אחים, על ההתעוררות ועל המרד.

דברי מבוא

היום, כשהנושא המיגדרי , היחסים בין המינים וההטרדות המיניות הולך וקובע סדר יום חדש, ואפילו סיפורי האגדות התמימות (?) נשללים  על שום שהנשיקה הגברית היא המעירה לחיים את הנערה הישנה (והיפהפייה!) או מעניקה לה מעמד וכתר, מעניין להתבונן במה שהיה פעם בקיבוץ החלוצי והמהפכני שביקש לשנות סדרי עולם ולתוכו נולדתי.

היום היו וודאי קוראים לניסיון הקיצוני הזה ליצור שוויון מוחלט בין החברים והחברות, ובייחוד להעניק  לנו, הילדים,  חינוך שוויוני (על פי מושגיהם של הורינו, כמובן) בשם "ניסוי חברתי". ואכן, היה זה מעין ניסוי אידיאליסטי ואולי תמים לממש את האידיאל של יצירת אדם חדש, "צבר" טהור ומסור לזולת ולכלל, ותוך כך ולשם כך לנטרל עד גיל מאוחר יחסית בהתבגרות את המודעות המינית, כשהילדים הגדלים יחדיו, בנים ובנות יחדיו, נעשים כאחים ממש.

היום אני מתבוננת לאחור בהערצה בהוריי ובחבריהם על כוח אמונתם ועל מסירותם לאידיאלים על אף התנאים הכלכליים והאקלימיים הקשים ,שבהם היו נתונים, והעבודה המפרכת. עם זאת, כל אחד יכול להסיק מן הדברים שיובאו להלן מסקנות על פי הבנתו וגישתו (ואולי גם... מינו). יש להניח שתעלה גם השאלה אם אכן ניתן לשנות את טבע האדם או לרסנו בכוח החינוך ובאילו תנאים ועד כמה. מכל מקום, אפילו כשלעצמו, מהווה הניסיון הקיבוצי מעשה נועז ומרתק, ולהבנתי ההתבוננות בו היא בהחלט אקטואלית.

הדברים שלהלן מובאים בעיבוד קל על פי ספרי, "ילדה של קיבוץ", הוצאת עקד, 2012.

 

א. "כּי עירומים אתם" – על עירומו החופשי של הגוף החשוף

רק במאוחר, יחסית, גילינו "כּי עירומים אנחנו", ורק במאוחר, יחסית, "התבוששנו" בעירומנו החשוּף. עד אז היינו כילדי טבע תמימים, המתקלחים בנים ובנות יחדיו, ומתרחצים בעירוֹם יחדיו בירמוך או בבריכת השחייה בַּבַּית, או גם בירדן ובכנרת בשיעורים בבית הספר. ומה מוזר הדבר, כאשר נעשינו לפתע, רק בגיל 12-11 לערך, מודעים לזהותנו המינית וסירבנו להתקלח בנות ובנים יחד או להתרחץ עירומים, בלי בגד ים, נתקלנו בהתנגדותם של המבוגרים המחנכים, גם בבית וגם בבית הספר.

הם היו מודעים, כמובן, לכך שבמציאות "העירונית" הדברים שונים, וכי שם לא יעלה על דעת איש להתיר לילדיו להתרחץ בים בלי בגד ים כבר מילדות מוקדמת. אבל אצלנו הם הנהיגו במודע את הרחצה בעירום ואנחנו, שהיינו נתונים בעולמנו הקיבוצי, קיבלנו את זה באופן טבעי. אמנם, גם אנחנו, כילדים, ראינו מן הסתם בביקורינו הנדירים בעיר את הילדים "העירוניים" מתרחצים בים כשבגדי ים על גופם, ובכל זאת עד למאוחר לא התעוררה מודעותנו והוספנו לשמוח בעירום גופנו החשוף לשמש וְלמים של עמק הירדן החם.

בראִייה לאחור מעוררת תופעה ייחודית ומהפכנית זו שאלות מרתקות: מדוע עודדו הורינו ומחנכינו את חשיפת עירומו של הגוף? האם היה זה בגלל אקלימו החם של עמק הירדן? או אולי, מה שנראה סביר יותר, היה זה חלק במהפכה שחוללו בחייהם, במגמה לקרב אותנו לטבע, לעשות אותנו "צברים בריאים וחסונים," המעורים באדמה ואינם נרתעים מהסכנות האורבות לאדם בחיק הטבע, על מנת שנהיה היפוכו של היהודי הגלותי? ואולי ביקשו לדחות ככל האפשר את מודעותנו לזהות המינית משום שראו במין איום, גורם למתח מיני ושבירת ההרמוניה בין הבנים לבנות? ואולי ראו במיניות ביטוי לאינדיבידואליות של כל פרט ולכן סברו שיש בה כדי לאיֵים על הלכידוּת החברתית בכלל?

כל התשובות אפשריות. אפשר גם שהם לא היו עד כדי כך מודעים למניעיהם וסתם נהנו לראות את ילדיהם הבכורים קופצים ומדלגים להם בשמש ומתרחצים בתעלות ההשקייה חופשיים ועליזים. לי, מכל מקום, לא זכור שאי פעם שמענו הנמקות מפורשות, וגם לא קראתי עדויות מאוחרות של חברי מסדה שעסקו בשאלה זו. דווקא משום כך יש עניין באופן שבו התממשה בפועל חשיפת עירומו של הגוף הַילדי, במגמה להוסיף ולקיים בחיינו את התמימות שללא מודעות לזהות המינית. והם הצליחו. מודעותנו התעוררה במאוחר. זהו, כמדומה, כוחו של חינוך מינקות.

כי כבר מינקותנו הורגלנו לשבת עירומים יחדיו על הסירים, כולנו באותה שעה שבה החליטה המטפלת, שהגיע הזמן הנכון לעשות את צרכינו וישבנו שם עד שסיים האחרון שבינינו. גם לשולחן האוכל הקטן והנמוך ישבנו, לפעמים, בימי הקיץ הלוהטים, עירומים כי לא היו אז עדיין מאווררים אצלנו ואיש עוד לא חלם על מזגנים. מדי פעם הוציאו אותנו החוצה להשתזף היטב "בשמש המבריאה" והושיבו אותנו עירומים בלול יחדיו, ויש שהסיעו אותנו כך לטיול במדרכות הקיבוץ. כשגדלנו מעט היינו כילדי טבע, המתרוצצים בחצר, ולא פעם עירומים כשגופנו חשוף ורק כובע מכסה את ראשנו הקטן. גופנו היה גם נתון אז באמבטיית פח מלאה במים והיינו משתכשכים בה בהנאה גדולה, כשגופנו, הנתון במגע עם האוויר החם, מצטנן ונרגע.

כילדים קטנים גם התרוצצנו, לבושים או עירומים לחלוטין או למחצה, וכפות רגלינו החשופות חשות את האדמה, הלוהטת בקיץ ונעשית בוצית ורכה בחורף, ואיש לא חשב שהן זקוקות לסנדלים או לנעליים. רק כשגבר הקור נעלו לרגלינו נעליים קטנות, שהכבידו עלינו. כולם גם התעלמו מן הסכנות הכרוכות במגעו של הגוף הקטן והחשוף עם הטבע, הפראי עדיין, כי הרי אנחנו גדלים להיות בריאים וחסונים.

היה זה אך טבעי שבשנים הבאות, לפחות עד סיום כיתה ו' בבית הספר היסודי, נוסיף ונתקלח במקלחת שבנו לנו בבית הילדים בנים ובנות יחדיו וגם נתרחץ בירמוך או בתעלות ההשקייה שעל יד המשק או בבית הספר בירדן ובכנרת. גם כשהוקמה בריכת שחייה בקיבוץ, שלא היתה אלא מאגר מים להשקייה שקרקעיתו בוצית, הוספנו לטבול בהנאה עירומים במים החומים והחמים, ואם לבשנו דבר מה, כמו גופייה או מכנסיים קצרים, היה זה על מנת להגן על הגוף מפגעי האבנים, העשבים או אפילו השרצים שהיו במים.

ב"בית החינוך המשותף" בדגניה א' היה נהוג להקדיש כל יום, במשך חודשי החום הארוכים, שיעור לרחצה בירדן הסמוך או בכנרת, וגם שם פשטנו את בגדינו, הנחנו אותם על החוף, נכנסנו למים עירומים ושחינו בהנאה מגדה אחת לאחרת ובחזרה. כך נהגנו לפחות עד סיום כיתה ה', על מנת ש"תהיה לכם נפש בריאה בגוף בריא," כפי שהירבו מחנכינו לצטט באוזנינו. וכך הורגלנו להיות חשופים, שני המינים זה בפני זה, ואף לא ניתן את דעתנו יתר על המידה – אף כי זכורות לי לא מעט פעמים שסקרנותנו היתה עזה – להבדלים שבין גופו של הילד לגופה של הילדה.

אבל יום אחד, תוך מיפגש עם המציאות שבעיר, אירע דבר.

בטיול השנתי לקראת סיום כיתה ד' הגענו לחיפה עם מורתנו דימה לוין (שלי). סיירנו בעיר, ישַנו בלילה על הרצפה בבית הספר הריאלי ועם בוקר הודיעה לנו דימה בשמחה שהולכים להתרחץ בבריכה העירונית. לא עלה בדעתנו, כמובן, שצריך לשם כך בגדי ים, ועד כמה שיישמע מוזר, הדבר לא עלה גם על דעתם של דימה מורתנו ושל המלווים ולא צפינו את המהומה העתידה להתחולל. הגענו לבריכה, נכנסנו למלתחה, השארנו בה את בגדינו, צעדנו יחדיו כ-30 ילדים וילדות תמימים, עירומים כביום היוולדנו אל הבריכה, וקפצנו בשמחה למים.

אט אט חשנו שמתרחשת בחוץ מהומה מוזרה, אבל לא הבנו מה קורה. המציל והמתרחצים יצאו מהמים והתחילו לרוץ  לחפש את המורה והמלווים וכשמצאו אותם החל ויכוח סוער, שלא הבנו את פישרו. התחלנו לצאת מן המים ולהתאסף סביבם, ושמענו את המציל טוען בלהט כי כאן, בחיפה, אף אחד, גם לא ילדים, אינו מתרחץ בעירום. אנשינו טענו שאין לנו בגדי ים, כי אצלנו ככה מתרחצים. המציל זעם וציווה על דימה להוציא אותנו מיד משטח הבריכה ולהסתלק. וכך, גורשנו בחרפה, לבשנו בדממה את בגדינו ויצאנו.

הבושה שחשנו אז ליוותה אותי זמן די רב לאחר מכן. קלטתי שבעולם שסביבנו קיים גינוי תקיף לרחצה בפומבי בעירום ובנים ובנות יחד. יש להניח שכולנו חשנו שהתנהגותנו לא תאמה את הקוד המקובל, אבל לא קלטנו את עומק המשמעות ואת הקשר למיניות. ומוזר הדבר. הלא חיינו בעולם חקלאי ובחצר הקיבוץ היו בעלי חיים לרוב. בסקרנות ילדותית התבוננו בהזדווגות של חתולים וכלבים והיינו מגחכים. ברפת צפינו לא פעם איך הפר הענק, שהיה כלוא במכלאה שבצד חצר הרפת, שבה התהלכו פרות בתוך הזבל הבוצי, היה מתרוצץ בחוסר מנוחה עד ששוחרר באחת וקפץ על אחורי הפרה התורנית, וכפי שנאמר לנו, היה "מרביע אותה". אנחנו היינו צוחקים אז במבוכה ומתבדחים על כך לאחר מכן, אבל לא הוצאנו מסקנות לגבי בני האדם או לפחות לא באשר לעירום שלנו, הילדי. גם בבית הספר למדנו על מבנה הצמח והפרח, על האבקנים והעלי ועל דרכי ההאבקה וההפרייה בצומח, אבל גם זה לא מנע את נכונותנו הילדותית והתמימה להתרחץ בעירום, ילדים וילדות יחדיו.

בכיתה ג' או ד' כבר גילינו, וללא ספק כבר קודם, סקרנות וידע ילדותי גם באשר למיניות האנושית, כלומר ביחסי גבר ואישה בוגרים. באותן שנים, שבהן היתה דימה המחנכת המוערכת שלנו, גילינו שנרקם קשר של אהבה בינה ובין המורה שלום לוין, שהיה נערץ עלינו ולימים נעשה יו"ר הסתדרות המורים. יחסיהם היו אז נושא לשיחת היום ו"הרומן" עורר את סקרנותנו הלוהטת, אם משום שעמד בניגוד לדמותה, המוקפדת תמיד בלבושה ומרוסנת בהתנהגותה, ואם משום שאהבנו את המורה לוין, שהיה נכנס לכיתתנו למלא מקומו של מורה שחלה והיה סוחף אותנו בסיפוריו.

לאחר כשנתיים הם נישאו, אבל עד אז בהחלט נתַנו את דעתנו על ההיבט המיני של הקשר. מדי פעם, לפני שהיתה נכנסת לכיתה, היינו פורצים בשיר, שחיברנו כוואריאציה על "הבאנו שלום עליכם": "הבאנו שלום על... דימה!" כולנו היינו מריעים אז בקולותינו הדקים, פורצים בצחוק גדול ומשתתקים באחת עם כניסתה המאיימת לכיתה.

כשנישאו, היא אימצה מנהג חדש, להקיש בשולחנה עם טבעת הנישואין שענדה על אצבעה על מנת להשתיקנו כליל, עד שאפשר היה לשמוע את הדממה. אבל מִנהג זה הלהיט את דמיוננו לאור הסיפורים שסופרו בלחישה על השניים הללו, שנתפסו בשעת מעשה על שפת הירדן.

ובכל זאת, בכל אלה לא היה עדיין די על מנת לעורר בנו מודעוּת למשמעותו של העירום בחיינו, לא כל שכן למרוד בו. לשם כך נזקקנו לשנתיים נוספות. לכאורה, האקלים החם והטבע הפתוח היו אמורים לזרז את התפתחותנו המינית ועִימה את המודעות לזהות המינית. בפועל, בכוחו של החינוך וההרגל, כמדומה, גדלנו בחבורה המוּכרת שלנו, כביכול היינו יצורים א-מיניים למרות התעניינותנו בגופינו שלנו ובהתפתחותם. אבל מתח מיני לא התפתח, ולא יכול היה להתפתח, בינינו ב"קבוצת השחר", שבה גדלנו כאחים ולכן הופנתה הסקרנות לעולם שסביבנו.

על רקע זה מאלף לראות כי שלא כעירום שלנו, היה עירומם של המבוגרים מכוסה מאיתנו. אנחנו התקלחנו עד סיום בית הספר היסודי בבית הילדים, ואילו הורינו התקלחו במקלחות החברים הנפרדות לגברים ולנשים. אמנם, המקלחות שלהם היו פרימיטיביות למדי, חשוכות מלאות באזוב ירקרק על הקירות והריצפה, אבל לא בגלל זה לא שלחו אותנו לשם. היה זה אך טבעי שכמו כל  חיינו גם הרחצה תיעשה בבית הילדים.

גם לא גדלנו בביתם של ההורים, וכשבאנו אליהם בשעות הערב לא ראינו אותם מחליפים בגדים וגופם לא נחשף בפנינו, לא כל שכן שאז עדיין לא היתה מקלחת פרטית בחדרם. לעיתים נדירות הזדמן לי להציץ בעירומה של אימא. ברגעים של חולשה ועייפות קשה היא התעלמה מנוכחותי והחליפה את בגדי העבודה בבגדים נקיים ואני כמובן הצצתי בגניבה. אבא, לעומת זאת, שמר בקפדנות שהביא  עימו מטשרנוביץ על פרטיותו, ומעולם לא חשף ולוּ שמץ מעירומו בפנינו. הוא סלד אפילו מחשיפת גופו בפומבי, ראה בה פגיעה בכבודו האנושי, ואפילו בחום השורף של הקיץ לא התיר לעצמו כמעט ללבוש מכנסיים קצרים. אף שהיה ספורטאי פעיל ב"מכבי" בצעירותו, וגם עלה לארץ כתייר שבא להשתתף במכביה הראשונה, בחיי היום-יום הוא הקפיד על הופעה "מכובדת ואסתטית," כלשונו. אפילו כשלבש בגדי חאקי או בגדים כחולים כהים לעבודה, תמיד הקפיד שיהיו אלה מגוהצים, לבש מכנסיים ארוכים ונעל נעליים, כי סנדלים לא נראו לו לבוש ראוי.

כאשר נבנתה במסדה בריכת שחייה לשמחת כולם, ואימא, שאהבה להשתכשך במים הקרירים, היתה ממהרת ללבוש בגד ים בכל שעת פנאי וללכת לטבול בבריכה, אבא לא נענה לתחינותיהָ להצטרף אליו. במשך שנים הוא התנזר גם מרחצה בים, ואפילו כשעבד בתל-אביב במוסדות התנועה לא התפתה ללכת אל החוף. כשהיינו מגיעים עימו לים ומפצירים בו להיכנס עימנו למים, הוא היה מפשיל את מכנסיו הארוכים עד לברכַּיים, נכנס למים ומתעלם מן הגלים המרטיבים את בגדיו. היה ניכר בו אז שהוא נהנה, אבל אפילו את חולצתו סירב להסיר בטיעון, שעדיין לא היה שכיח אז, שהשמש שורפת את גופו הממהר להשתזף.

הזדמנות ראשונה להציץ בעירומם של המבוגרים נקרתה לנו רק כשהייתי לערך בת 12 או אולי אפילו קצת יותר, לא זכור לי בדיוק, אז פרצנו במרד כנגד הרחצה המעורבת, בנים ובנות יחד, ונשלחנו אחר ההצלחה המפתיעה להתקלח במקלחות של החברים. על המרד עוד נספר, אבל הרחצה עם חברי הקיבוץ המבוגרים היתה לנו חוויה מסקרנת ומסעירה. המקלחות הללו עמדו בקצה הקיבוץ וסמוך למכבסה והיו אפרוריות, נמוכות וחשוכות למחצה. הריצפה היתה עשויה בטון חשוף וקיר בטון חשוף חצץ בין מקום הרחצה לספסלים שעליהם הונחו הבגדים. "בתי השימוש" היו מחוץ למקלחות וצמודים אליהן ומוזנחים אף יותר, ולכן אפף תמיד את המקלחות ריח דחוס של טחב, אדים וגם שתן, כי החלונות היו קטנים וגבוהים. המנורה האחת פיזרה, אמנם, אור קלוש ובכל זאת יכולנו אז, אנחנו הבנות, להציץ בעירומן של החברות שהתקלחו עימנו ולנו הן נראו כבר "זקנות". הן לא היו אז אפילו בנות 40, אבל גופן כבר ידע עבודה קשה, לידות והזנחה, וכאשר הן חשו במבטינו הסקרניים, הן היו הולכות הצידה כשהן גוררות את כפכפי העץ הנרקבים והיו מכסות את גופן במגבות הבד הפשוטות או ממהרות להתלבש.

אבל אנחנו, הנערות שעל סף ההתבגרות, הצצנו וקלטנו כל יופי וכל פגם בגופן של החברות והיינו משווים אותו לגופינו הצעירים והמוצקים. עם יציאתנו מן המקלחת אף החלפנו דעות ורשמים: למי עדיין יש שדיים מוצקים ומי היא זו ששדיה "תלויים לה עד הבטן", ומה הן מידות הירכַיים של כל אחת ואיך נראות הבטן והרגליים של כל מי שהזדמנה עימנו במקלחת. תוך כך גיבשנו לנו מושגים על יפי הגוף הנשי. לא היו לנו דרכים אחרות ללמוד עליו. ואני מניחה, כמובן, שאף הבנים למדו על הגוף הגברי הבוגר, אך מעולם לא דיברו איתנו, הבנות, על הנושא הזה. ציורי עירום לא נראו, כמובן, בקיבוץ ובסרטי הקולנוע שהורשינו לראות לא היה זכר לעירום, ולא נותר לנו אלא לגבש את מושגינו התמימים מן ההצצות החטופות.

לעיתים זכינו להתבונן בנערות או בנשים צעירות יותר. הן היו מחברות הנוער או ממחלקות הנח"ל שהגיעו למסדה, אבל ספק אם קלטנו את המצוקה שעשויה היתה להתפתח במי שאינו מורגל ב"מקלחות המשותפות" ובייחוד בזו של נשים. ראשיתן של המקלחות הללו נבעה מאילוצים כלכליים, ממגורים באוהלים או בצריפים ולאחר מכן בחדרים ללא שירותים. אז גם היתה זו חבורה של צעירים נלהבים, שכולם הכירו את כולם ולאחר מכן הרחצה השיתופית התפתחה לאידאולוגיה. אולם, כשאנחנו הצטרפנו לרחצה "המשותפת", כבר אפשר היה לחוש במצוקה שנבעה מביטול המרחב הפרטי והאינטימי. מעצם העמידה החשופה בעירום, החשוף לכל שאר המתרחצות, ואפילו הן בנות גילך, נפגעה תחושת הבושה והצינעה הטבעית. לא כל שכן שעה שעיניים סקרניות סוקרות את גופך וחושפות את פגמיו. אך אנחנו לא קלטנו את עומק הפגיעה ולא חשנו בה כמעט. שהרי אנחנו גדלנו במציאות שבוטל בה המרחב הפרטי ושהמקלחת המשותפת היא חלק טבעי בה.

אבל מדוע הוחלט שכבר בגרנו והועברנו למקלחות הללו של החברים? כאמור, רק בעקבות מרד שהכרזנו נגד המקלחת שבבית הילדים, זו המשותפת לבנים ולבנות כאחד. היה זה כבר לאחר שכמעט כולנו, כל הבנות, קיבלנו את המחזור החודשי. תוך זמן קצר גם ניכרו השינויים הגופניים שהלכו והפכו אותנו ל"נשים קטנות" והם העסיקו אותנו בקדחתנות ושמנו לב שגם הבנים מציצים בנו בחטף.

אוצה, המטפלת שלנו, שהיתה גם דודתי, אחות אימי, ליוותה, אמנם, את השינויים הללו במסירות ובהסברים, דאגה להדרכה מפורטת, אבל הוסיפה לקיים את אורח חיינו הקודם, כולל הרחצה המשותפת. רק "בימים המיוחדים" היא התירה לנו להתרחץ בשעות אחרות, לבד. כשם שבבית הספר נדרשנו באותם ימים להתעמל ולעבוד בתורנויות ובגינות, כך בבית. אוצה הדריכה אותנו גם כיצד להתאים את עצמנו להתעמלות בימים הללו, אבל איש לא נתן את דעתו על התמורות בזהותנו המינית המתפתחת, כשם שלא התעניינו בשינויים שהתרחשו אצל הבנים וניכרו כבר בשיער גופם ובצמיחתם לגובה. וכך החלה מתרקמת בחשאי התקוממות חשאית שלנו, בשיתוף עם הבנים, כנגד הרחצה המשותפת, אך לא העזנו עדיין להוציאה לפועל.

עד לאותם ימים היתה אוצה, שהיתה נמוכת קומה ובעלת גישה חינוכית מסורה ומטפחת, מסייעת לבנות וגם לבנים אפילו לסבן את גופם, על מנת שלא "תזלזלו בכללי ההיגיינה." היא לא נרתעה מן המים הזורמים מן ה"טוש" ומרטיבים את בגדיה ודבקה במשימתה לחנך אותנו לשמירה על הניקיון ב"תנאים הקשים ובאבק הרב." אפילו כשהבנים כבר גבהו ממנה, היא לא נרתעה והיתה בודקת אם הסתבנו כהלכה בסבון הכביסה הגס והחום ו"המנקה היטב." כשם שבדקה בקפדנות אם ניקינו כהלכה את החדרים ושטפנו עם הרבה מים את הריצפה, כך בדקה אם המקלחת נעשתה כנדרש. אנחנו, שהוקרנו אותה וצייתנו לה, לא ראינו בכך עד אז כל פגם.

 

עד לאותו יום שבו פרץ המרד הגלוי. לאחר שהתלחשנו זמן רב קודם לכן, התכנסנו כולנו ערב אחד והחלטנו: עד כאן. מעתה תהיינה המקלחות נפרדות. מעתה תיוחד שעת רחצה מיוחדת לבנים ושעה שונה לבנות. ידענו שאוצה מגיעה כל לילה לבדוק אם הכול מתנהל היטב לקראת השינה, ועם בואה הודענו לה חד משמעית: לא נתקלח עוד יחד. וראה זה פלא: היא לא הביעה כל התנגדות. היא קיבלה את ההחלטה בהבנה כאילו ציפתה לה. מאותו יום גם העמיקה את הדרכתה בשאלות "הנשיות" שנתקלנו בהן, אבל מאז גם התחילה לפקח על האהבות הראשונות שלנו שהתחילו מתפתחות בינינו לחברי מחלקת הנח"ל, ששהתה במסדה בשנת שירות ואשר בגללן יצאנו בחשאי מ"בית הילדים" לאחר "ההשכבה", כשאוצה וההורים היו בטוחים שאנחנו כבר נמים לנו את שנת הלילה וחולמים חלומות מתוקים.

זה היה סופו הדרמטי של העירום החשוף בחיינו. מטרתו הראשונית הושגה. עד אז גדלנו כילדי טבע משוחררים, הצומחים כחבורת אחים שאין מתח מיני ביניהם. בנוסף, הורגלנו במצבים שבהם מתחייבת חשיפת הגוף העירום בפני זרים, אם הם בני מיננו, כמו לביטול המרחב הפרטי בכלל. כך במחנות הקיץ או בשירות הצבאי שאולי משום כך היה קל לבני הקיבוץ להסתגל אליו יותר מאשר לבני עיר.

מאידך, לא נוצר כתוצאה מהחינוך הזה שחרור מיני, מעין זה שסָברו אז בעיר שקיים בקיבוץ. הורינו ומחנכינו אף לא התכוונו כלל שייווצר שחרור מעין זה. היפוכו של דבר, כשם שבקיבוץ הקפידו על הַצְנעת העירום הבוגר בפנינו, כך תבעו וחינכו לשמירה על "טוהר המין". הם אָסרו על כל קיום קשר מיני לפני הנישואין, לא ניהלו שיחות בנושאי מין או זהות מינית, והפגינו גינוי להבלטת הנשיות או לכל מה שנראה כהתנהגות המעוררת משיכה מינית. כלפי חוץ היה טאבו על כל ביטוי למיניותם של החברים בלבוש, בתסרוקת או אפילו בתנועות ובחיוכים למרות שהם היו עדיין  אז צעירים.

הרכילות סיפרה, אמנם, על "רומנים" אסורים בין בני זוג נשואים לאחרים ואפילו על מיספר ילדים שנולדו מגברים שלא היו בני הזוג הרשמיים. אבל הסיפורים הללו באו לגנות ולבוז לתופעה והוקיעו בחריפות כל גילוי של אי-נאמנות כ"פריצות" וכ"בגידה" הראויים לכל גנאי. אבל גם לא ניתן היה כנראה לשנות את הטבע האנושי שלנו עד כדי כך, והחל משנות התבגרותנו בהחלט נודע לנו "כי עירומים אנחנו" וכי לזהותנו המינית מקום נכבד בעולמנו.

ארנה גולן

המשך יבוא

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

גֵּרוּשִׁים

 

אִשָּׁה לֹא מְפֻיֶּסֶת

מְכֻנֶּפֶת.

אֵינָהּ מְשִׁיבָה

שָׁלוֹם.

אֵינָהּ מַבְדִּילָה

בֵּין כַּעַס

וּשְׁעַת חֶסֶד.

שֶׁבֶר

בֵּינָהּ לְבֵינִי.

אִשָּׁה לְלֹא עִקָּר.

רַק בַּעֲצָתָהּ

יִדּוֹן דָּבָר.

וּבְתַחְבּוּלוֹת הִיא

תַּעֲשֶׂה לְךָ.

 

* * *

יצחק שויגר

גם אני

הי –

כן, מה אני יכולה לעזור לךְ?

שום דבר מיוחד. אני מחכה לאבי, מנהל החברה. הוא קבע איתי היום בשעה שתיים.

הא, הוא יצא לאכול לפני שעה. אם הוא לא בא עד עכשיו, אז הוא יבוא בארבע בערך.

למה את אומרת את זה, הוא אמר לך שהוא יאחר?

לא אני מכירה אותו. הוא לא כל כך אחראי לזמנים וגם הוא לא כל כך קובע זמנים. אני קובעת את היומן שלו. אני יכולה לעזור לך, מה רצית ממנו?

לא. אני רק רציתי לראיין אותו.

את עיתונאית?

לא אני מארגון מי טו, את יודעת בטח שמעת עלינו, זה הארגון הזה שכל הזמן מקבל תלונות של בנות שהוטרדו מינית והוא עוזר לנשים באופן כללי למניעת הטרדות מיניות. אנחנו עכשיו מארגנים קמפיין שבו ישתתפו הרבה מנהלי החברות כדי לעודד בנות מוטרדות להתלונן על הטרדות.

הוא לא יסכים.

למה?

כי הוא המטריד הראשי.

מה פירוש?

את מכירה הרי את החוק שחוקקו נגד הטרדות מיניות. ולפי החוק היו צריכים למנות בכל ארגון מישהו שהוא יהיה הממונה על ההטרדות מיניות. אז הוא מינה את עצמו.

ומה קרה מאז?

מה קרה? מה ציפית שיקרה? הוא מטריד את כל העובדות בלי הפסק והוא אומר שזה לפי החוק.

מה איתך, הוא ממש לא מבין את החוק. זה ממש הפוך, הוא זה שצריך להתלונן אצלו. מה את עושה בחברה?

אני המזכירה שלו והמוטרדת הכללית.

מה פירוש?

תראי יש כמה עובדות בחברה. זאת חברה שבה מרכיבים מוצרים אלקטרוניים. אז יש פה כמה בנות שעובדות והן עסוקות. הן עובדות באולם היצור.  אני המזכירה פה ואני יושבת בחדר נפרד. אז אם אבי בא לו להטריד מישהי והוא רואה שהיא עסוקה, אז הוא מטריד אותי. אפשר לומר שאני המוטרדת של החברה.

ומה את עושה ?

מה פירוש? מה את ילדה? אני עושה כל מה שהוא מבקש. יש לנו פה בגלריה למעלה מיטה ואני עולה אתו למעלה כדי שלא כולם יראו ואנו עושים מה שאנשים מבוגרים עושים כשהם ערומים. מה זה לא ברור?

זה נשמע איום ונורא. ולא אכפת לך? את לא מרגישה מנוצלת מינית?

לא, למה? אני גם נהנית, לא? מה את לא אוהבת, מה את בקטע של בנות?

לא ממש לא, אבל את יודעת שזאת עבירה פלילית, זה ניצול יחסי מרות!

מה מרות איזה מרות. הוא לא מכריח אותי. אני המזכירה שלו והוא עכשיו הוא נתן לי עוד עבודה ותואר נוספים. שאני עכשיו המוטרדת הכללית של החברה. אני גם קיבלתי תוספת משכורת וגם יש לי היום מעמד יותר טוב בחברה. כל הבנות מקנאות בי. יש פה בנות שהיו מתות להתחלף איתי אבל אבי לא רוצה לנגוע בהם אפילו עם מקל.

אז את ממש מרוצה.

לא ממש. תראי, הנה הוא הלך לצהריים וקבע אתך בשתיים. אז הוא לא סיפר לי וזה לא בסדר, שהרי אני אחראית גם על יומן הפגישות. אבל אני יודעת שהוא הלך לאכול בפיצרייה של יוסי, ששם עובדת שושי, שהיא המאהבת שלו. ואם הוא לא בא בזמן לפגישה אתך,  זה סימן שיוסי לא נמצא ואז אבי מתעסק עם שושי וככה הוא בוגד גם בי וגם באשתו.

את מכירה את אשתו?

בוודאי שאני מכירה.

ומה היא אומרת על כל ההטרדות שלך?

מה יש לה להגיד, שהיא מתעסקת עם הבוס שלה, שזה יותר טוב? אז הוא מתעסק עם שושי והיא מחזירה לו ומתעסקת עם הבוס שלה ואז אני באמצע. כי היא כל הזמן מתלוננת עליו בטלפון שלי, וכשהוא הולך לשושי, אז אני צריכה לכסות עליו. ומה איתי? מה אני סמרטוט שמתעסקים איתו רק שאין לך זמן או מישהי אחרת? מה, לי אין זכויות אני סתם מזכירה? לא מגיע לי שלפחות יטריד אותי באופן קבוע נניח פעם בשבוע ולא רק מתי שמתחשק לו?

טוב תראי אני לא יודעת מה להגיד לך. אני קצת בהלם.

 למה את בהלם? תשמעי לי. תלכי למספרה תעשי לך בלונד, יהיה מתאים לך. תירשמי למכון כושר או תעשי הליכות. הכי טוב הליכות זה מחטב ועושה טוב. גם לגוף וגם לנפש. תראי אם תרזי קצת ותעשי בלונד כמו שאמרתי,  ותלבשי משהו יותר סקסי, אז אולי יטרידו גם אותך. ואם זה יקרה לך את תהיי מרוצה ויצאו לך כל השטויות מהראש ותפסיקי עם העבודה הזאת הטיפשית שלך. אולי תעשי כמוני ותחפשי ג'וב בתור מוטרדת כללית בחברה גדולה. שם יש תנאים יותר טובים. את יכולה לתפוס גם נסיעות לחוץ לארץ ובתי מלון ומסעדות. לא כמו התנאים שלי, שאני בקושי עולה פה לגלריה ולפעמים הוא מביא לי שווארמה בפיתה.

טוב אני הולכת. אני כבר לא אחכה לו. את יכולה גם לא לספר לו שהייתי כאן.

יאללה ביי. תעשי חיים.

יצחק שויגר

 

* * *

שי לקוראי 'חדשות בן עזר'

סימורג – ציפור האש

רומן מאת בן-ציון יהושע

הוצאת צביון. 432 עמ'. המחיר בחנויות: 88 ש"ח

עלילות הספר מרתקות, דרמטיות ושזורות אלו באלו על רקע מאורעות הזמן בפלסטינה-א"י .

הקורא מוזמן להיכנס לעולם צבעוני, מבושם, אקזוטי, מאקאברי, רווי מנהגים ואמונות, רומנטי, טרגי וקומי.

קוראי 'חדשות בן עזר' יפנו בצירוף 20 ש"ח דמי משלוח והספר יישלח אליהם.

המען: בן-ציון יהושע, רחוב משה קול 33/9, ירושלים 9371539

 

* * *

מנחם רהט

ה'השקופע' שהתגמשה

החרדים הליטאים הוכיחו כי ל'השקופע הטהורה' אין באמת שום ערך מעבר לעשייתה קרדום לחפור בו. החרדים היו מגדולי תומכיה של קליש בחיפה, ועם בחירתה פיזזו סביב האישה החילונית בשירת 'ימים על ימי מלך תוסיף'

איך שהעולם השתנה, ואנחנו בכלל לא הרגשנו! בשנת 1955, לא תאמינו, סיכלה הציונות הדתית (שנקראה אז 'החזית הדתית לאומית', ואח"כ מפד"ל), את בחירתה של אישה, הגב' גולדה מאיר, לשמש בתפקיד ראש העיר תל אביב, רק בשל היותה אישה. לא החרדים. המפד"ל סיכלה!

היום, 62 שנה לאחר מכן, לא רק שהציונות הדתית הריצה ו/או תמכה במירוצן של נשים לתפקידי ראש העיר. זה כסף קטן לעומת 'הדבר העיקרי': חרדים ליטאים, בעלי ה'השקופע המזוככת', תמכו בבחירות 2018 במועמדותה של אישה חילונית, ציונית, אקדמאית, ד"ר עינת קליש-רותם, לראשות העיר חיפה. נוטרי 'פך השמן זית זך' עשו הכול למען בחירתה.

הכול? הרבה יותר מהכול: הם אפילו אילצו את מי שמכונה שר התורה מרן רבי חיים קנייבסקי, בן ה-91, שאין לו בעולמו אלא דל"ת אמות של תורה, לסגור את הגמרא ולהטריח עצמו מבני ברק לחיפה, כדי לתמוך בקליש, ולהוקיע את החסידים שלא התלהבו ממנו בתואר הנורא 'משנאי השם'. לא פחות. לא תצביע קאליש, אתה עובר למחלקת 'משנאי השם'. עד כדי כך. 

וזה עוד כלום לעומת התוצאה. משנודע במוצאי יום הבחירות כי 'דידן ניצח', כלומר ניצחה, הם הזמינו למעוז החרדי שבשכונת הדר הכרמל את הגב' קליש, לחגוג עימם את הניצחון המתוק על ראש העיר יונה יהב. וכך הגיעה ד"ר קליש, בביגוד שרחוק מלעמוד בנורמות הליטאיות, לחגוג כאישה בודדה עם מאות חרדים מדושני עונג, ששרו לכבודה שירים השמורים רק לגדולי הדור: 'ימים על ימי מלך תוסיף'. לא להאמין. 'ימי מלך' לגב' קליש?? לא התבלבלתם?? 

לפני 62 שנה זה לא קרה. אז, בשנה שמן הסתם נחשבת כיום בעיני רבים מקוראי טור זה לפְּרה היסטוריה, סיכלה הציונות הדתית בחירת אישה לראשות העיר תל אביב. באותם ימים לא השלימה מפא"י, מפלגת השלטון דאז, עם היותה של תל אביב, מאז ימי מאיר דיזנגוף, מעוזם של החוגים האזרחיים, האנטי סוציאליסטיים. בן גוריון הציע פתרון קסמים: להריץ מול החוגים האזרחיים את הקלף המנצח – שרת העבודה גולדה מאירסון.

גולדה אמנם נבחרה בראש הרשימה הגדולה, אבל אז קמה נגדה החזית הדתית הלאומית (המפד"ל עצמה קמה ב-1956) והודיעה עם אגודת ישראל, כי לא יתמכו בה לראש העיר. באותם ימים נבחר ראש העיר לא ישירות, אלא על בסיס קואליציה שהתארגנה סביב המועמד. המפד"ל הכתירה את מועמד הציונים הכלליים חיים לבנון, וגולדה הגיבה בזעם: "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשוכה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל."

אולי אפשר בכל זאת להבין את החרדים החיפאים, שהיו מוכנים לרמוס את ה'השקופע' המקודשת (יעני), כדי לסלק את יונה יהב מכיסאו ולהושיב במקומו את ד"ר עינת קליש-רותם המפא"יניקית. מי שאינו חיפאי אולי לא יבין זאת, אבל לגבי החרדים, וגם לציונים החיפאים, היתה כהונתו של יהב בבחינת 'נא בעין'. אפילו בקהילות הציוניות לא אהבו את התחנפותו למצביע הערבי באמצעות העלמת עין ולפעמים תמיכה באירועים ומופעים אנטי לאומיים, מתריסים, פרו ערביים. מעבר לכך, סבלה הקהילה החרדית מן התחושה, שיהב עושה הכול כדי להצר צעדיה בחיפה, אף שכלפי חוץ תמיד השתדל להיות נחמד כלפיה.

וזה מזכיר במידה רבה את האגדה בדבר סוד הישרדותו של ראש העיר הירושלמי המיתולוגי טדי קולק. האגדה מספרת, שכשנשאל מהו סוד שרידותו, ענה: "אני ממלא את בקשות החרדים." האומנם? – תהו באזניו, והוא הסביר: "באים אלוי נציגי קהילה א' ומבקשים שלא אתמוך בקהילה ב', ואני נענה. ואז באה קהילה ב' ודורשת שלא אסייע לקהילה ג', ואני שוב נענה. ואחריהם מגיעה קהילה ג' ודורשת לרמוס את קהילה ד', ושוב נענה. תמיד אני נענה ברצון."

חזרה לחיפה ולעמדת החרדים בעיר הכרמל, שהרחיקו בפשרנותם אפילו מעמדת הציונות הדתית של 1955. ח"כ משה גפני, ששנים פיטם את מוחנו בטענות שהפוליטיקה אינה מתאימה לנשים, יצא מגידרו ימים ולילות ונשכב על הגדר לטובת קליש החילונית.

ומה עם ה'השקופע הטהורה'? עם 'פך השמן הטהור'? עם 'מעתיקי שמועה' שפסקו שנשים צריכות לשבת בבית? הכול הושלך לאשפה. ה'השקופע' התגמשה כמו פלסטלינה, כופפה ראשה בפני קליש, עם פיזוזי 'ימים על ימי מלך'.

גם בעיר בית שמש התמודדה אישה, ודווקא דתית, ד"ר עליזה בלוך. אבל כאן היה המצב הפוך. כל חרדֵי ה'השקופע' נלחמו נגדה לטובת ראש העיר החרדי משה אבוטבול, מש"ס. אבל גם כאן התגמשה ה'השקופע', כשמצביעים חרדים לא מעטים, התעלמו והצביעו בלוך.

ניצחונה המזהיר של בלוך הוציא משלוותו את מנהיגה הרוחני של ש"ס, הרב שלום כהן: "טפו עליכם!" – זעק כלפי מצביעי בלוך המנהיג המגדף, שבעבר טען בעזות מצח שהציבור הסרוג הוא עמלק.

וכל כך למה? מפני שהבוחרים בבית שמש העדיפו אישה דתית, מזרחית (ששם נעוריה בן חמו) על פני עסקן דתי, וזאת בתקווה שהיא תדאג 'גם' לניקיון העיר, בניגוד לקודמה שאולי דאג לקהילות החרדיות בעיר אבל לא כל כך התייחס ברצינות לנושאים חיוניים אחרים המעניינים את האזרח. האם רק בשל כך מגיע להם גידוף בדמות 'טפו עליכם'? מסתבר שלא תמיד מקיימים חכמים את עצת חז"ל: חכמים היזהרו בדבריכם. 

מאז 1955 התגמשה מאוד ה'השקופע הטהורה', בכל החוגים ובכל הארץ. העולם מִשתנֶה. לטובה או לרעה? – ישפוט הקורא.

מנחם רהט

 

* * *

מתי דוד

דינה זילבר ושלטון החוק

תגובה למאמרו של בן דרור ימיני "למען שלטון החוק" ("ידיעות", 8.11)

להצדקת עמדתו שיש לפטר את דינה זילבר, מפרקליטות המדינה, בגלל עמדה פוליטית פרטית, שהשמיעה בדיון בכנסת, במסגרת חוות דעת משפטית ממשלתית, מביא בן דרור ימיני דוגמה זהה שהתחוללה לפני 25 שנה. אז שר המשפטים היה דוד ליבאי ממפלגת העבודה. הוא הדיח את פליאה אלבק מהפרקליטות, בדיוק מהנימוקים שיש להדיח הפעם את דינה זילבר.

אני רוצה להוסיף נימוק ענייני נוסף – לכל אותם אנשי אופוזיציה, שמצדיקים את חופש הביטוי של דינה זילבר ותובעים למנוע את הדחתה.

המסקנה ההגיונית והמשפטית של עמדתכם, מחייבת אתכם בעתיד לתמוך ולגבות כל עובד מדינה שיתבטא בגלוי ובפומבי נגד הממשלה, מדיניותה ונגד השר שלו, עמדה שמנוגדת לחוק שרות המדינה. עמדתכם זו תהפוך את שירות המדינה לזירה של אנרכיה והפקרות. כל עובדי המדינה זכאים יהיו לחופש הביטוי המופקר ולא רק דינה זילבר שאתם תומכים בה.

שר המשפטים בזמנו דוד ליבאי (מהשמאל) צדק אז כשפיטר את פליאה אלבק (צעד שהימין התנגד לו). והיום שרת המשפטים איילת שקד (מהימין) צודקת בתביעתה לפטר את דינה זילבר (צעד  שהשמאל מתנגד לו הפעם). 

מתי דוד

רמת אפעל

לשעבר, עובד משרד מבקר המדינה.

ניבחר כמזכיר ארצי בהסתדרות עובדי המדינה.

 

* * *

משה גרנות

בשבחה של הנוסטלגיה

על ספרה של תקוה וינשטוק

"ידידינו בגן החיות"

צבעונים 2018, 52 עמ'

במלאת שבעים שנה למדינת ישראל רבים וטובים מזכירים אירועים, אישים ותהליכים היסטוריים ופוליטיים שפקדו את היישוב. בחלק גדול מהכתבים האלה ימצא הקורא גם לא מעט נוסטלגיה לצניעות, שהיתה נורמה חברתית, בעקבות אנשי מעלה כמו יצחק בן-צבי וקדיש לוז, לרוח הפטריוטיות שפיעמה בלב כל שכבות העם, נוסטלגיה להסתפקות במעט, ויש אפילו מוזיאונים ביישובים רבים בארץ המתארים את ההסתפקות במעט בימי הצנע בשנותיה הראשונות של המדינה. גם הספר שלפנינו עניינו נוסטלגיה של חלוציות בתחום האהוב כל כך על ילדים, ועל מי שמרותק אל עולם החי – נוסטלגיה אל ימיו הראשונים של גן החיות ביישוב העברי שלפני קום המדינה, ובשנותיה הראשונות.

מי שפתחה לנו אשנב אל העולם המרתק הזה היא תקוה וינשטוק, שהיתה כתבת בעיתון "משמר לילדים" בשנים 1950-1949. היא הביאה מדי שבוע רשימה על מה שקורה בגן החיות, כשהיא מדווחת פרטי פרטים: שם בעל החיים, מאין הגיע לארץ, איך הוא מתנהג, איך מאכילים אותו, מה הוא אוכל, איך עובדי גן החיות מטפלים בהם וכד'. המחברת מביאה בספרון שלפנינו פרטים על תחילת העיסוק בבעלי חיים בשבי. מסתבר שהחלוץ הוא הרב ד"ר מרדכי שורשטיין, שהיה רב ראשי בקופנהגן, ועלה ארצה. ב-1935 פתח חנות לחיות בתל-אביב, והוא העניק לה את השם "גן חיות". לא להאמין, אבל בחנותו היו גם חיות טרף – אריות, נמרים, ברדלסים. מובן שהשכנים לא רוו נחת מההולכים על ארבע שמרעישים, ומדיפים ריחות לא נעימים.

ב-1938 הקצתה העירייה 25 דונם בקצה הצפוני של העיר (היום הוא מרכז העיר), וב-1942 מונה ברוך גופר למנהל הגן. גם שם (במערב בניין העירייה) הפך המקום למטרד של רעש וריח, וב-1980 הועתק גן החיות לספארי שברמת גן.

הפרקים בספרון שלנו מתארים את החיות ואת התמודדות המטפלים בהם, כשגן החיות היה עדיין בסמוך לעירייה. מסתבר שג'וני, מאלף החיות, ואשתו נורה, היו כל כך מסורים לדיירים בגן החיות עד כי הם עצמם שכנו בגן הזה, והיו מוכנים לכל אירוע, וכאלה לא חסרו. בספר מתוארים רגעים דרמטיים, בהם נכנסים המטפלים, בעיקר ג'וני, לכלובים, וברגע של אי זהירות הם מותקפים על ידי הדובים, הנמרים, התמסחים. טרפיון הנמר התנפל על ג'וני, כי ליטף את אחותו הנמרה, והשאיר לו למזכרת צלקת ליד העין. הדובים התקיפו את ג'וני, וילדים שהגיעו לבלות בגן חשבו שמציגים לפניהם הצגה, וקראו קריאות עידוד. בתושייה של מאלף חיות הצליח ג'וני להינצל.

דוב ערמומי אחר ניצל אי זהירות, וברח מהכלוב. בגלל מסוכנותו, לא היתה ברירה אלא לירות בו. גם קוף רזוס מצליח להימלט, נשך ילדים, ובלית ברירה נאלצו להורגו.

שני עובדי הגן נפלו לתוך הבריכה של התמסחים, ושוב תושייה הצילה אותם מלהיות טרף לחיה האימתנית הזאת. את כלוב השימפנזים מחממים בחורף בתנור חשמלי. הם כנראה דחפו קש לתוך התנור, והמקום התלקח. התוצאה – שני הקופים נפגעו, ורק אחד שרד.

אני מודה שנדהמתי לקרוא שמטפלים בחיות הטרף נכנסים לכלובים כדי לנקותם וכדי להביא לחיות אוכל. הייתי בטוח שבעת כזאת מעבירים את החיה הטורפת למקום סגור עד סוף הטיפול. מסתבר שטיפול בגן החיות הוא מקצוע מסוכן, ובאמת צריך לאהוב מאוד את בעלי החיים כדי לבחור בעיסוק המיוחד הזה.

הספר גדוש בסיפורים מרתקים על קורותיהן של החיות, על אורח חייהן, על פחדיהן ואהבותיהן. בכל פרק יש תמונות מהימים ההם, בהם מצולמות החיות והמטפלים: מטפל מניק גור אריות, מטייל עם נמר בגן, מתחבק עם נמר, מאכיל דוב ענק. חבל שהמחברת לא דאגה לרשום מתחת לכל תמונה מה שם המטפל, שם החיה, מה הפעולה שהמטפל מבצע. מיספר מילים מתחת לתמונות יכלו להוסיף להנאה הגדולה של הקוראים הצעירים, וגם הבוגרים.

וכן, מחשבות עולות בראשו של קורא ספרון זה, והן על כך שאהבה לחיות, והרצון לראות את אלו הנדירות והרחוקות – גורמים לכורח לכלוא אותן בשבי.

משה גרנות

 

* * *

תערוכות צבי רייכוורגר ואורי בית אור

נשמח לקבוע מפגשים תדירים לשוחרי אמנות, לאמנים, לשוחרי דעת ולכל השאר, בבית האמנים בכפר סבא, רח' גלר 4. המפגשים יתואמו עם תערוכות חדשות שם, אבל יתרווחו להיבטים נוספים של אמנות, כגון מפגש בין תחומי אמנות, בין יוצרים, בין אוהבי אמנות ואמנים, א"ב של "לחוות אמנות", בין מילים לציורים, שיחי-תערוכה, טבע ומלאכותיות, מה חושבים ומה חווים, ועוד.

כעת מאוד מוצעת הזדמנות מיוחדת: בשבועיים הקרובים מתקיימת בבית האמנים בכפר סבא, רח' גלר 4, התערוכה "מבעד לכחול". תערוכה מיוחדת בנושא, בעיצוב, באמנים (שניים: צבי רייכוורגר ואני).

 נשמח לתאם אתכם ביקורכם בה, בהשתתפות אחד האמנים, בהתאם לנוחיותכם.

בברכה, 

אורי בית אור

רח' הגר"א 7 כפר סבא 44454

טל: 077-4045005,  054-2332742

betorori@gmail.com

 

* * *

חנה סמוכה מושיוב

כיתה אל"ף במעברה

קרוב לצריפנו שבמעברה, הקימו צריף מפח, ששימש ככיתה. היה בו רק חדר אחד ולא היה בו שום דבר מיוחד.

הגיע המועד שבכיתה אל"ף אלמד. בלי תיק ובלי קלמר, בלי עיפרון, מחדד ובלי צבעים, הלכתי לכתה אל"ף לראשונה.

אימא תפרה לי מבד ישן, תיק בצורת מלבן, לגמרי לא מהודר, שלא עוטר בשמי ולא בפרח בר. הכינה לי כריך עם סוכר ומרגרינה ושמה בתיק פנימה. הלבישה אותי בבגדים נקיים וקלעה לי זוג צמות וקשרה לי סרטים ושלחה אותי לבד לכיתת הפח הלוהט, ללמוד בו אל"ף-בי"ת...

אף אחד אותי לא ליווה, לכיתה שלביתי קרובה, שמחה וצוהלת, נכנסתי בדלת, נרגשת לגלות את סוד האותיות.

התיישבתי בשקט וחיכיתי בכיליון עיניים, בגיל ובחיל, שהשיעור יתחיל, כדי ללמוד לקרוא ולכתוב לאבא הרחוק מכתב, כי לא כל יום הביתה הוא שב.

קודם למדנו להתפלל "מודה אני" ואחר כך "שמע ישראל, ה' אלוהינו..." ומאוד נהנינו... ולא למדנו אף מילה ואף אות ואיך לאבא אצליח מכתב לכתוב?

 

לרוב העולים שבמעברה דרים, לא היו בבית כוננית עם ספרים, ואפילו לא עיתון או ירחון, וכמעט לא ראו אותיות או מילים ולא ידעו כיצד הם נראים.

את האותיות הראשונות ראיתי רשומות על גבי המשאיות המעטות, שהביאו סחורות למכולות: "מרגרינה", "עץ הזית" "אמה" "יצהר", ובנוסף, היה החומש, של המלמד, אבו שאול, שאותו אימי ה"בורה" שכרה, כדי שילמד את אחי לקרוא בתורה, ובתמורה שילמה לו כל חודש לירה.

לי, כבת, לא היתה הזכות ללמוד אצל אבו שאול, אך הסקרנות בי ניעורה, ללמוד לקרוא בתורה.

כשהמלמד הגיבן עם עיני התכלת, ללמד את אחי לצריף היה מגיע, אחי היה קם ובורח וסירב ללמוד עם האורח. הייתי יוצאת לחפש אחריו, וכאשר לבסוף היה מתרצה ושב, ליד המלמד התיישב באי רצון וכל אימת שאחי טעה ולא דייק בקריאה, מהמלמד חטף מכות, הרגיש מושפל והתחיל לבכות ועיניו היו עוד יותר מתבלבלות, כי בדמעות היו טבולות והיה מיוסר וחסר סבלנות ובכה נואשות, שיפסיקו אותו לענות...

ואני הקטנה, עמדתי והצצתי מהחלון ותקעתי מבט בחומש שמעיניי לא מש, וכמו בלש, נעצתי עיניי באותיות, שבכול אחת מהן צפון איזה רז, וכך, למדתי לקרוא באופן מזורז ומאז, הקריאה היתה יקרה לי מפז. מנסה לקלוט את פשר הסימנים, שהיו ערוכים שורות ישרות ובכל יום הן נראו יותר מוכרות.

הצלחתי לקלוט את כל העיצורים, ולשיר אותם לפי הסדר וגם את התנועות קלטתי ומהר לצרפם להברות הצלחתי ואת ההברות חיברתי למילים שלמות וכך פתרתי את סודן של האותיות המתגלות, שאליי היו מתגלגלות...

וכשהגעתי לכיתה א', למרות העוני, אף תלמיד לא קרא יפה כמוני וזה נתן לי בעצמי להאמין מאז ועד קץ הימים.

והקרדיט מגיע לאימא החכמה, שרצתה לתקן את מה, שלעצמה לא הגשימה.

 

בתום שבוע, אבא שב משדרות, שם עבד. התעניין לדעת מה למדתי בשבוע שעבר. דקלמתי לו: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים..." ו"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד..." – ואבא לא התלהב ולא שמח ולא אמר, את מדהימה. הוא הוכה בתדהמה ולא הבנתי למה...

הוא הבין שמדובר בחינוך דתי של ה"אגודה", שכלל לא התאים לאג'נדה. הוא ציווה על אחי, שהיה בכיתה גימ"ל, לקחת אותי איתו ביום ראשון לבית הספר, שבו הוא לומד, כדי שכמוהו גם אני אלמד בחינוך הממלכתי. לא התנגדתי. האמנתי שגם שם יהיה נחמד.

בלי שמישהו רשם אותי, לבד את כיתה אל"ף חיפשתי. נכנסתי, מצאתי כיסא והתיישבתי... המורה נכנסה, קראה שמות. לא מפתיע, ששמי לא הופיע... שאלה מי אני ובת כמה וביקשתי שתוסיף את שמי לרשימה. ולמחרת שוב קראה שמות וכבר הייתי רשומה. משמע אני תלמידה...

שיטת הלימוד פה היתה שונה, בלי תפילת בוקר ורננה. המורה חילקה "מילים" ואת המילים היה צריך לשים בקופסת גפרורים. חסרו לי המילים שהכתה למדה בשבוע הראשון ולוותר עליהן לא בא בחשבון. לא הפסקתי לנדנד למורה ולבקש ממנה שתשלים לי את ה"מילים", שיש לכול התלמידים. הרגשתי שהמילים הם אוצר, ויהיה לי צר אם אחת מהן לי תחסר.

כשהיא הואילה להשלים לי את החסר, שמחתי, הרגשתי שלמה יותר.

 

המורה בכיתה א' שבתה את ליבי ולא בגלל שהיא טובה, או לבבית, היא אפילו מעט רשעית, משכה באוזניים וטילטלה ואוי למי שהוציא מילה...

היא היתה יפה ובהירה עם שיער חום אדמדם. לבשה בגדים יפים שלא ראיתי כמותם מעולם. היו לה שמלות בשלל צבעים, שלהן התאימה נעליים ותכשיטים. את ליבי שבתה ביופייה ובחינה. והכול אצלה יפה ומכול בחינה. היא היתה היחידה שאת התעודה, בסוף כיתה א' עטרה, בציור של זר פרחים מעשה ידה.

מעולם לא ראיתי חנויות בגדים שמוכרות שמלות כמו שלה. האם תופרת תפרה לה בגדים כשל כָּלָה? ומהיכן התכשיטים והנעלים הצבעוניות שהיא נעלה? אולי קרובים מאמריקה שולחים לה?

אהבתי את הופעתה. גרמה לי לחלום, שאני רוצה להיות מורה ולהתלבש כמותה. רק השאלה איך אדע היכן קונים, בגדים כל כך יפים ונחמדים.

ממנה למדתי שני דברים: חשוב ללמוד, אך חשוב לא פחות, להיראות טוב...

חנה סמוכה מושיוב

 

* * *

יואל נץ

שיריה המאוחרים של אנה אחמָטובה

(1889-1966)

חיי הסבל, השכול והייסורים לאורך עשרות בשנים תחת משטר הדיכוי הסובייטי לא היה בהם כדי לדומם את שירתה הלירית הפורצת של המשוררת הדגולה. הליריקה של אחמטובה היא חידתית, אוצרת סוד, ולשונה השירית רווּיה סמלים ורמזים. אלא ששירת האהבה שלה מן התקופה המאוחרת של חייה מעלה שאלות ותמיהות רבות, ואין דרך לרדת אל סוף מהותו של "זיכרון האהבה". מי הוא "אתה", מי "את", מדוע "הבטיח" "האיש" שהבטיח בשירים המאוחרים הרבים?

מן המפורסמות הוא, כי אין משורר אמִיתי אשר איננו שר את עצמו (וכך אמנם גם בסִפרֵי הפרוזה). אבל חוקרי שירת אחמטובה ברוסיה עומדים משתאים לנוכח רמזי המקומות, הדמויות, המועדים והאירועים שמופיעים בשיריה, והם מתקשים למצוא להם סימוכין, ולוּ ברמז, אל מהלכיה הביוגראפיים האישיים של המשוררת.

הנה דוגמה שמתייחסת אל שיר הכלול בקובץ הנוכחי. במאמר מקיף העוסק ב"ליריקת האהבה של אנה אחמטובה" בלשון הרוסית כותב י. גורביץ ב"סוגיות בספרות" מס' 5, לשנת 1997, כדלקמן: 

"...השיר מס' 2 'התראה ראשונה', במחזור 'שירי חצות', מתחיל בסדרה של הכללות ('שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה אֵפֶר אָפֹר, בְּאֵינְסְפוֹר תְּהוֹמוֹת הֲלֹא שַׁרְתִּי, / אַסְפַּקְלַרְיוֹת חָיִיתִי אֵינְסְפוֹר'), ולאחר מכן, עם הבאתו של הזיכרון 'שלו' ("תֵּאָלֵץ תָּדִיר לְהִזָּכֵר"), השיר באחת מצטמצם סמנטית ומסתיים בפרט בודד, שככל הנראה איננו אלא סמל ('אוֹתוֹ זֵר חֲלוּדָה, שֶׁבְּרֶטֶט / נָח עֲמוּס חֲרָדָה, קוֹצָנִי')..."  

ולכן מאוחדים החוקרים במסקנתם, כי אין כל אלו אלא יצירי דמיונה הספרותי, ורק רוחה המיוסרת היא ששוֹרה עליהם ושרה עליהם את כאבה.

 

ההד

הֵשִׁיבָה אֶל הֶעָבָר מֻגֶפֶת,

מָה לִי הֶעָבָר עַתָּה? אֶתְמַהּ.

אֵין שָׁם אֶלָּא דָּם עַל הַמַּרְצֶפֶת,

אֵין שָׁם אֶלָּא דֶּלֶת אֲטוּמָה.

אוֹ הַהֵד, שֶׁלֹּא אָבִין מַדּוּעַ,

חֶרֶף תַחֲנוּנַי אֵינוֹ חוֹלֵף,

כִּי הַהֵד הַזֶּה חָוָה אֵרוּעַ

שֶׁכְּמוֹתוֹ נוֹשֵׂאת אֲנִי בַּלֵּב.

1960



 

      *  *  *

אַל תַּטִּיל נָא עָלַי בָּעַתָּה,

שֶׁמָּמוֹן כְּפוֹר צְפוֹנִי כִּי טוֹמֵן הוּא.

נַחְגֹּג נָא אֲנִי וְאַתָּה

חַג רִאשׁוֹן, אֲשֶׁר שְׁמוֹ: פְּרִידָתֵנוּ.

אֵין דָּבָר – אֵין יָרֵחַ מֵעַל,

וְשֶׁלֹּא נְקַדֵּם פְּנֵי הַשַּׁחַר.      

מַתָּנוֹת לְהַרְעִיף לֹא אֶחְדַּל,

שֶׁכְּמוֹתָן לֹא נוֹלְדוּ עוֹד לְנַחַת:

כִּבְמֵימֵי הַנָּהָר בָּבוּאַת

דְּמוּת-גּוּפִי, כְּמוֹ כּוֹכָב שֶׁהִפְצִיעַ,

אַךְ נָפַל, וְכָשַׁל הַמַּבָּט

מִלְּהָשִׁיב שׁוּב אוֹתוֹ לָרָקִיעַ.

הֵד קוֹלְךָ שֶׁהֻתַּשׁ וְהִסְכִּין,

אֲבָל אָז שָׁפַע קַיִץ וְלַהַט,

כָּךְ לְשִׂיחַ רָכִיל תַּאֲזִין

שֶׁל עוֹרְבִים מוֹסְקְבָאִים לְלֹא פַּחַד.

שֶׁלַּחוּת יוֹם אוֹקְטוֹבֶּר סְתָוִי

לוּ תָמְתַק מֵאָבִיב, זַךְ הַפֶּלֶג.    

אָנָּא, זְכֹר אוֹתִי, זְכֹר אֲהוּבִי

לְפָחוֹת עַד רֵאשִׁית בֹּא הַשֶּׁלֶג.

1959

 

שירי חצות

במקום הקדשה

בַּיָּם אֶטַּלְטֵל, אִם בַּיַּעַר אֶנְדֹּד,

אֶשְׁתַּקֵּף כִּבְאֵמָיְל הָרָקוּעַ,

אֵיטִיב, כַּנִּרְאֶה, בַּפְּרִידָה לַעֲמֹד,

בִּפְגִישָׁה אִתְּךָ – כְּלָל לֹא בָּטוּחַ.

קיץ 1963

 

אלגיה בטרם אביב

הַסַּעַר בַּיַּעַר רוּסַן, אַךְ

שְׁתוּיָה לֹא מִיַּיִן הוֹלֵל,

כְּמוֹתָהּ כְּאוֹפֶלְיָה, שָׁם רָנָה 

הַדְּמָמָה לְכָל אֹרֶךְ הַלֵּיִל.

הָאִישׁ שֶׁהוּא רַק מְשֹׁעָר לִי,

לִדְמָמָה מְאֹרָס, לָהּ נוֹעַד,        

עֵת נִפְרָד, הוּא נִשְׁאַר גַּם נִשְׁאַר לִי, 

הוּא נִשְׁאַר אִתִּי עַד עוֹלְמֵי עַד.     

קומרובו, 10 במרס 1963.

 

התראה ראשונה

לֹא עִסְקֵנוּ שֶׁזֶּה מִתְפּוֹרֵר, עֵת

לְבַסּוֹף יִהְיֶה אֵפֶר אָפֹר.          

עַל אֵינְסְפוֹר תְּהוֹמוֹת מְזַמֶּרֶת;

אַסְפַּקְלַרְיוֹת חָיִיתִי אֵינְסְפוֹר.    

לַחֲלוֹם, לִשְׂמֵחָה אֵינִי טֹרַח,

וּלְשֶׁפַע הָזוּי – אַף יוֹתֵר.

אַךְ אוּלַי אַף מֵעֵבֶר לַצֹּרֶךְ,

תֵּאָלֵץ תָּדִיר לְהִזָּכֵר

בהֶמְיַת הַשּׁוּרוֹת הַפּוֹחֶתֶת,

בַּמַּבָּט הַמַּחֲבִיא מַכְמָנִים

אוֹתוֹ זֵר חֲלוּדָה, שֶׁבְּרֶטֶט

נָח עֲמוּס חֲרָדָה, קוֹצָנִי.

מוסקבה, 6 ביוני 1963

 

בארץ המראה

יָפֶה וצְעִירָה עַד בֹּשׁ,

רַק שֶׁאֵינָהּ בַּת עִדָנֵנוּ.

מֵאָז הוֹפִיעָה – זוּג אֵינֶנּוּ,

וְהִיא אוֹתָנוּ לֹא תִּטֹּשׁ

לָהּ תְּקָרֵב כִּסֵּא בְּחֵן,            

אֲנִי פְּרָחִים אִתָּהּ חוֹלֶקֶת.

עִם כָּל דַּקָּה תִּגְבַּר מוּעֶקֶת,    

יוֹדְעִים אָנוּ דְּבַר מָה נוֹרָא,

בְּתוֹר יוֹצְאֵי בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אִישׁ עַל רֵעֵהוּ עוֹד מִנֹּעַר.

אוּלַי לֹא לָנוּ זֶה קָרָה.

  

יוֹדְעִים אָנוּ דְּבַר מָה נוֹרָא,    

כִּבְנֵי יוֹצְאֵי בָּתֵּי הַסֹּהַר,

 אִישׁ עַל רֵעֵהוּ עוֹד מִנֹּעַר. 

אוּלַי לֹא לָנוּ זֶה קָרָה.

קומרובו, 5 ביולי 1963

 

ביקור לילי

שֶׁבַּסְּתָו עַל אַסְפַלְט, לֹא פִּלַּלְתִּי,

       תַּמְתִּין מִתְרַגֵּשׁ.

שֶׁהִנֵּה, בְּאָדַגְ'יוֹ וִיוַלְדִי

       נָשׁוּב נִפָּגֵשׁ.

הַנֵּרוֹת שׁוּב יַצְהִיבוּ מִפְּנֵי שֶׁ

       הֵם מְקֻלָּלִים.

לֹא תִּשְׁאַל – אֵיךְ נִכְנַסְתָּ – הַקֶּשֶׁת*, 

       אֶל בֵּיתִי הַלֵּילִי.

תַּחְלֹף בִּדְמָמָה וְצַלְמָוֶת

       זוֹ מַחֲצִית הַשָּׁעָה.

עַל קַוֵּי כַּף יָדִי כִּי תִּשְׁאַב אֶת

       אוֹתָהּ הִפְּלִיָאה.

חֶרְדָתְךָ אָז תִּגְבַּר שִׁבְעָתַיִם,

     תִהְיֶה לְךָ פּוּר.

תַּרְחִיקְךָ אָז מֵעִם סַף הַבַּיִת

      אֱלֵי דֹּכִי קָפוּא.

קומרובו, 10–13 בספטמבר 1963

* קשת הכינור

 

למגוננים על סטאלין

"שַׁחְרְרוּ אֶת בַּר-אַבָּא*!" הֵם אֵלֶּה

שֶׁהוֹסִיפוּ לִצְרֹחַ, לִדְרֹש.

אֵלֶּה מִי שֶׁהוֹרוּ בְּבוֹר כֶּלֶא

לְסוֹקְרָטֶס לִגְמֹא מִן הָרוֹשׁ.

 

אֶל תּוֹךְ פִּיהֶם הַגַּס יֵשׁ לִשְׁפֹּךְ אֶת

אוֹתוֹ סַם, הַמַּשְׁקֶה לֹא-תָּמִים.

הַזּוֹרְעִים עִנּוּיִים מִן הַתֹּפֶת,

הַמֻּמְחִים לְיִצּוּר יְתוֹמִים.

 

* מתוך הברית החדשה, הבשורה על פי מתי, פרק כ"ז: 16 ובעת ההיא היה להם אסיר מפֻרסם ושמו בר-אבא: 17 ויהי כאשר נקהלו ויאמר אליהם פילטוס את-מי תרצו שאתיר לכם את בר-אבא או את-ישוע הנקרא בשם-משיח: 18 כי ידע אשר מקנאתם בו הסגירהו: 19 ויהי בשבתו על-כיסא הדין ותשלח אליו אשתו לאמר אל-תהי ידך בצדיק הזה כי בעבורו הרבה עֻניתי היום בחלום: 20 וראשי הכהנים והזקנים הסיתו את-המון העם לשאֹל להם את בר-אבא ולאבד את-ישוע: 21 ויען ההגמון ויאמר אליהם את-מי משניהם תרצו שאתיר לכם ויאמרו את בר-אבא: 22 ויאמר אליהם פילטוס ומה-אעשה לישוע הנקרא בשם-משיח ויענו כֻלם יִצָּלב: 23 ויאמר ההגמון ומה-עשה רעה ויצעקו עוד ויאמרו יצלב: 24 ויהי כראות פילטוס כי לא-יועיל מאומה וכי רבתה עוד המהומה ויקח מים וירחץ את-ידיו לעיני העם ויאמר נקי אנכי מדם הצדיק הזה אַתם רְאו: 25 ויענו כל-העם ויאמרו דמו עלינו ועל-בנינו: 26 אז התיר להם את בר-אבא ואת ישוע הכה בשוטים וימסר אותו להִצלב:

 

במקום אחרית דבר

בַּחֲלוֹמוֹת נִבְצָר מָקוֹם

לַחֲלוֹם חֲלוֹם שׁוֹנֶה לִשְׁנֵינוּ.

רָאִינוּ אֶת אוֹתוֹ חֲלוֹם,

אָבֵל אֶת בֹּא אָבִיב רוֹנֵן הוּא.

1965

 

תרגום מרוסית: יואל נץ

 

 

* * *

נעמן כהן

מיקוש יצילנו מפח יקוש

ביום שישי 9.11.18 חדר ערפלישתי מעזה לנתיב העשרה והצליח לשרוף חממה ולגרום נזק של מאות אלפי שקלים. זה רק עניין של זמן עד שיצליחו לחטוף חיילים או אזרחים.

מסוף מרץ אני חוזר ושואל למה לא ממקשים את הגדר? זה היה חוסך בחיי אדם (כי לא היו מתקרבים לגדר) מונע גינויים בינלאומיים לישראל, ומונע חדירות.

ליברמן ואייזנקוט התעוררו!

ערפלישתים מפוצצים שער בגדר:

https://twitter.com/Jtruzmah/status/1052227644119371777?s=19

 

מקללייך אברך (1)

ח"כ משה מזרחי-רז שטוען (וכנראה בצדק) שמפלגתו מרצ אינה מפלגה ציונית, הוכיח זאת השבוע פעם נוספת.

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/900/022.html

ח"כ משה מזרחי-רז מברך על בחירת מוסלמית התומכת בחיסול ישראל לבית הנבחרים האמריקאי.

https://twitter.com/mossi_raz/status/1060084411713101825

תנטוס, או אידיוטיזם מוסרי?

 

מקללייך אברך (2)

צעיר יהודי מהעיירה זדולבונוב עלה ב-1931 לארץ ישראל מפולניה (היום אוקראינה). הצעיר בשם משה הצטרף כנער למפלגת "פועלי ציון" והיה חבר "תנועת החלוץ" וכשעלה לארץ החליט לנטוש את שם משפחתו הלועזי (אותו מחק מכל הרישומים) וקרא לעצמו משה ברעם. בן העם (היהודי). לימים נהפך לחבר כנסת ולשר בממשלת ישראל מטעם מפא"י.

חברי "פועלי ציון" הסוציאליסטים-מרקסיסטים-אתאיסטים, שרו בהמנונם "השבועה" את אמונתם באדמת הארץ הקדושה" ("הייליגער ערד").

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=103

בנו של משה, חיים ברעם, נהפך לאקטיביסט פרו-איסלמי, והפלא ופלא בניגוד ל"פועלי ציון" הוא אפילו מאמין באלוהים, ומודה לו על חסדיו. ועל אילו חסדים הוא מודה לאלוהים? החסד האלוהי הוא לדידו נתבטא בשליח האל – קורבין, ראש מפלגת הלייבור האנטישמי.

"קורבין," אומר חיים ברעם, "מפיח תקווה ומטפח סולידריות בין כל הקבוצות האתניות בבריטניה." "הרטוריקה שלו ושל אנשיו היא אנטי-גזענית בעליל, וזוהי שטות קרתנית לטעון שבעמדה כזאת יש מקום לאנטישמיות," הוא מפרש.

"שום סכנה איננה נשקפת לישראל מקורבין ומאנשיו," מוסיף חיים ברעם, "וגם יהודי בריטניה בטוחים לגמרי. הסכנות נובעות מנתניהו עצמו, משחצנותו ומההשחתה של החברה הישראלית." הללויה.

(חיים ברעם, קורבין איננו בלייר, נודה לאל על חסדיו הקטנים, "הארץ", 7.11.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6631432

הבנתם? האנטישמיות של קורבין (שקודם נטען שאינה קיימת) היא באשמת נתניהו והיהודים.

תנטוס, או אידיוטיזם מוסרי?

אי אפשר שלא להיזכר "בפעילת השלום", היהודייה-יאמריקאית, גרטרוד שטיין, שקראה לפני מלחמת העולם השנייה, כיהודייה וכאישה, להעניק לאדולף היטלר פרס נובל לשלום. כי על ידי גירוש היהודים הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה, וכך הוא מביא שלום.

דיכוי יהודים מביא שלום.

 

הייטנר – הערה להערות

די לפוליטקלי קורקט

אני מסכים לכל מילה שכתב אורי הייטנר על "המחקר" של "אישתון" (ליאור קופולוביץ) לפיו אין טרור חקלאי (חדשות בן עזר גיליון 1300). גם אני כתבתי עליו ברוח זאת באותו גיליון, אבל למה להשתמש בכלל בביטוי "טרור חקלאי". חקלאות אינה יוצאת לטרור.

הטרור הוא טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים, ורק כך יש להגדיר אותו.

למה כל כך קשה לומר טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים? האם זה בגלל כללי הפוליטיקלי קורקט?

האמת חשובה יותר.

מעניין אגב כמה כסף קיבל "אישתון" ליאור קופולוביץ על "המחקר" הזה? ומי מימן אותו? אולי אותם הממנים של "המחקר" העלום של אהוד ברוג-ברק.

 

"דמו עלינו ועל בנינו"

אחד הטקסטים האנטישמיים המכוננים נכתב ע"י יהודי

האוונגליסט מתי, מטיל על היהודים את אשמת מותו של ישו: "כשראה פילטוס כי אינו מועיל דבר ומה גם שמתרגשת מהומה, לקח מים ורחץ את ידיו לפני ההמון באמרו: "נקי אנכי מדמו של זה. זהו עניינכם!"

ענו ואמרו כל העם: "דמו עלינו ועל בנינו." (מתי כ"ז 24).

לפי התיאולוגיה הנוצרית, היהודים לדורותיהם נושאים באחריות לרצח ישו, על כל המשתמע מכך.

התיאולוג אוגוסטינוס הקדוש קבע שהיהודים חייבים להיות "עדי האמונה". כלומר כל זמן שהיהודים אינם מכירים בישו צריך לשעבד ולהשפיל אותם עד שיקבלו את האמונה הנכונה,  כי במצבם המושפל הם מוכיחים את נכונות האמונה הנוצרית.

בדומה לתיאולוגיה הנוצרית, האקטיביסטים הפרו-איסלמים המכנים עצמם "שמאל", מאשימים את היהודים מהימין בחטא קולקטיבי כולל, מהותי, החל על כולם: "דמו (של רבין) עליהם ועל בניהם." ודורשים שיקבלו את "האמונה הנכונה".

שתי התיאולוגיות הן מוטעות. אך בעוד שהקתולים התנערו מההאשמה הקולקטיבית של היהודים, בשמאל הישראלי עדיין אוחזים בה, וחבל, כי אין התיאולוגיה הזו מעלה ומשמרת את זכרו של רבין, אלא להיפך, גורמת לאנטגוניזם אצל אותם היהודים ובניהם המואשמים במותו.

לכן יש להעריך את כתבת "הארץ" מירב ארלוזורוב, שהתביישה בקריאות הבוז של ההמון נגד יצחק (צחי) שטראוסברג-הנגבי, בעת שנאם בעצרת לזכרו של יצחק רבין.

"התגובה הפבלובית של הקהל התל אביבי לסקול איש ימין, גם אם בפיו מסר של פיוס וסובלנות – היתה מבישה בטיפשותה," כותבת מירב ארלוזורוב, "איזה טעם יש לאנשי השמאל לזעוק מרה בגין ההסתה הפוליטית מימין, כאשר כל ניסיון למתן את ההסתה הזאת נדחה על ידם בקריאות 'בוז'? הטענה, שהנגבי לא התנצל במפורש, מגוחכת. מה היו הציפיות? שיעטה שק ויתפלש בעפר? האם פחות מכך לא היה מספק את ההמון השמאלני שמילא את הכיכר במוצאי שבת?

"המענה להסתה ולחוסר הסובלנות של הימין איננו חוסר סובלנות הדדי של השמאל. חוסר סובלנות הוא חוסר נכונות לכבד את דעת האחר. במוצאי שבת בכיכר רבין נחשפה האמת המרה: ההמון השמאלני המשכיל שמילא את הכיכר הוא בלתי סובלני, בדיוק כמו ההמון הימני המשולהב שהשמאל בז לו כל כך.

"חוסר סובלנות הוא חוסר סובלנות, וזאת תופעה מבישה – בין שהיא מושמעת בכיכר ציון בירושלים, או בכיכר רבין בתל אביב. במוצאי שבת בתל אביב התביישתי בחוסר הסובלנות ובחוסר התבונה ששטפו את הכיכר."

(מירב ארלוזורוב, מוצאי שבת בכיכר, התביישתי, "הארץ" 5.11.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6618034

 

אקטיביזם פרו-איסלמי ופמיניזם (1)

אורית קמיר

אקטיביסטית פרו איסלאמית התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי, או סתם אידיוטית שימושית?

כתבת "הארץ" אורית קמיר המתנאה בפמיניסטיותה ובמוסריותה, משלבת בין פמיניסטיותה לאקטיביזם פרו-איסלמי, ומאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי.

האם כיבוש ערבי-מוסלמי זהה לפמיניזם? לדעת קמיר כן.

הנה כך היא מסבירה:

כשם ש"בשנות ה-70, חברת הכנסת הצעירה מרשה פרידמן (שירדה מהארץ) חשפה מעל במת הכנסת שישנם גברים ישראלים שפוגעים בנשים ישראליות, תקפו אותה מכל עבר בחמת זעם קדושה על שהיא מוציאה כביסה מלוכלכת... אין שום הבדל בין תגובה ארכאית זו לבין ההתנפלות על מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, שאמר בפני מועצת הביטחון של האו"ם שהכיבוש הישראלי של אוכלוסייה פלסטינית אזרחית חונק ומחריב אותה; שהמתנחלים גוזלים קרקעות ומפעילים אלימות מתמדת – בחסות השלטון הישראלי – כלפי האוכלוסייה הכבושה; שהשימוש שישראל עושה בכוחה העודף נגד רצועת עזה גובה חיים רבים; ושעל העולם להתערב כדי לעצור את כל אלה, כי ישראל לא תשכיל לעשות זאת בכוחות עצמה."

(אורית קמיר, בין מרשה פרידמן לחגי אלעד, "הארץ", 26.10.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6593406

עובדה אחת פעוטה אבל מכריעה חסרה אצל אלעד וקמיר, והיא האיזכור כי הערפלישתים מכריזים בגלוי (בניגוד לנאצים) במצעם כי מטרתם חיסול מדינת ישראל, ורצח היהודים בעולם כולו,  שניהם, אלעד הגיי, השמלצובניק, וקמיר הפמיניסטית (גם אם יתאסלמו) יימצאו בסכנה תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.

שניהם, (וזה משותף לאקטיביסטים פרו-איסלמיים רבים), תומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי ופונים לעולם ומבקשים ממנו לסייע בכך בלי להזכיר את המילה שלום.

פעם היו אומרים "שטחים תמורת שלום" היום אומרים "שטחים תמורת מלחמה".

אידיוטיזם שימושי.

 

אקטיביזם פרו-איסלמי ופמיניזם (2)

אקטיביסטיות פרו-איסלמיות בקונפליקט

כתבת "הארץ" נטע אחיטוב, פירסמה ראיון עם דארין טאטור שנודעה כ"משוררת" בגלל קריאתה לעידוד טרור והזדהותה עם הטרור האיסלמו-נאצי. (אחיטוב מגדירה אותה כישראלית-פלישתית (פלסטינית) תוך שהיא מדירה ממנה בחוצפה יהודית את ערביותה ותרבותה הערבית שהרי היא כותבת ערבית ולא פלישתית, ואת מוסלמיותה, היא הרי מאמינה באללה, אלוהים הערבי, ולא בדגון האל הפלישתי).

בראיון מספרת "המשוררת" על ההתעללות המינית המחרידה שעברה בילדותה.

כאן עשתה אחיטוב טעות גדולה. אם ההתעללות המינית שעברה טאטור היתה נעשית ע"י יהודים היא היתה מבורכת על החשיפה שלה, אבל היות וההתעללות המינית נעשתה ע"י ערבים, מיד פירסמו טאטור והאקטיביסטית הפרו-איסלמית ענת ויצמן (שכתבה מחזה על טאטור וביקשה מימון מהמדינה) ביקורת על הריאיון והחשיפה בנימוק שאחיטוב היא "יהודיה ופריווילגית".

הבנתם? יהודים הם "פריווילגים" מעצם היותם כאלו, וככאלה הם אינם רשאים בגין זאת להבין ולתמוך בערפלישתים-מוסלמים. אחיטוב מואשמת ב"חוסר רגישות לפערי כוח ומעמד," משום ששאלה את טאטור שאלות "קשות".

אחיטוב מסכמת את הביקורת עליה כך: "הניסיון להפוך ראיון עיתונאי ענייני – שביקש להראות באמצעות השאלות הללו גם את העוול שנעשה לטאטור במעצרה – לאקט פוליטי לאומני, משחק בדיוק לידי אלה המבקשים לעשות דמוניזציה לטאטור.

ויצמן וטאטור רוצות להביא לסיום הכיבוש הישראלי והגברי, מטרות שאני חולקת איתן, אבל בוחרות להתאכזב בגלל תיאור לא מספק, לדעתן, של מחזה. חבל שבמקום להיאבק ביחד נגד השנאה והגזענות, שתי הנשים ההומניסטיות [כלומר תומכות הפשיזם האיסלמו-נאצי] בוחרות לעסוק במדדי פריווילגיות. כך מתפרק המחנה הדמוקרטי [כלומר המחנה תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי[ לתת-זרמים, שמקטינים את כוחו. בצד עומדים אלו שמבקשים להותיר את המצב על כנו ומחייכים."

(נטע אחיטוב, אני לא פריווילגית, היא עשוקה, "הארץ", 11.11.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6637326

אכן מחייכים בעצב רב.

 

נתניהו בוגד – מוות לבוגדים

עוד טרם התבררה לאשורה פרשת הצוללות, והאם כלול בה מעשה אישור מכירת הצוללות למצרים, וכבר עוזי בלומר-ארד, יועצו לשעבר של נתניהו, קובע ומכריז כי נתניהו הוא בוגד שעשה מעשה בגידה.

https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-669923

מוזר, טרם נשמע קול מקרב אלו שיצאו נגד הקריאה "רבין בוגד", נגד הדבקת התואר בוגד לנתניהו, אולי בחינת הבוגד שלי, מול הבוגד שלכם.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בביט"

לסינקלר לואיס

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 23.3.1973

לפני 45 שנים

 

סינקלר לואיס (1885-1951) היה הסופר האמריקאי הראשון שקיבל את פרס נובל (1930). הוא היה בן של רופא בעיירה שבמינסוטה וגדל באווירה רחוקה מספרות. ובכל-זאת כבר בהיותו ילד, תקפה אותו תאוות הכתיבה. הוא היה גבוה מאוד, רזה ומנומש, חבריו כינוהו בשם "ראֵד" (אדמוני) ולו היתה הרגשה שהוא מכוער ורבות סבל מכך.

בצעירותו היה מוכר "נושאים" לג'ק לונדון, וגם צמיחתו שלו, כצמיחתו של לונדון, היתה איטית, וסיפוריו הראשונים לא עשו רושם. אולי משום כך אמר לאחר שנים על הספרות, שזאת אמנם עבודה טובה, אבל לא היה מייעץ לבחור לו דרך-חיים זו אלא למי שמצפצף על תהילות ותשבחות, על פרסים, על כל דבר אחר לבד מן ההנאה החשאית לשבת בגלימה מזוהמת לפני מכונת-כתיבה, כאשר במשך שעות מעטות באות המילים, נאצלות או גסות, בכך אין הבדל, בשטף שחור על גבי לבן, והטלפון אינו מצלצל והארוחה יכולה ללכת לעזאזל.

פרסומו של לואיס החל עם הופעת ספרו הרביעי "הרחוב הראשי" (1920), אשר נמכר בחצי מיליון עותקים. אחריו באו "בביט" (1922) ו"ארוסמית" (1925), שבו תיאר את התנגשותו של איש-המדע באינטרסים מסחריים רפואיים. לואיס נחשב לסופר זועם ומוקיע. לאות מחאה דחה את פרס פוליצר, שהוענק לו בשנת 1936. ספרו "זה לא ייתכן פה" (1935) נלחם בסכנת הפאשיזם בארה"ב. אשתו היתה דורותי תומפסון [עיתונאית אמריקאית ידועה ובעלת השפעה. פרטים מרתקים עליה אפשר למצוא בגוגל]. הוא היה אדם טראגי, אומלל בחיי משפחתו ומבקש שיכחה ביין. ב-1941 שיבר, בשעת התקף אלכוהולי, את רהיטי דירתו. מיתתו היתה ממושכת ואכזרית, בסרטן-העור.

בהספד דמיוני סאטירי, שכתב על עצמו ב-1941, אמר:

"אף שבימינו אין הרומאנים שלו נקראים כמעט, היו כמה מהם, ובמיוחד 'הרחוב הראשי', 'ארוסמית', 'בביט', ידועים לכול הסוציולוגים וחוקרי הספרות בזכות התיאור של הדקדקנות והתמימות שבמחצית הראשונה של המאה שלנו. המשכילים אשר יעיינו ביצירותיו המאוחרות יעמדו על כך, שלואיס בז להתמוגגות סנטימנטאלית, או על-כל-פנים ניסה לבוז לה, משום שבסתר-ליבו היה הוא עצמו סמטימנטאלי. כמו-כן היה מלגלג על גילוייו הגסים קצת של האימפריאליזם היאנקי, משום שבתוך-תוכו  היה הוא עצמו אמריקני נלהב כל-כך. אף כי לואיס לא היה אבי אסכולה, היתה, כנראה, השפעתו על ספרותנו בריאה בעיקרה, בלעגו לשעמום ולדופסי הנימוסים."

גיבורו ג'ורג' בביט, אשר באפריל 1920 מלאו לו ארבעים ושש שנה, נעשה שם-דבר, מושג, עם הופעת הספר "בביט" (1922).

על-פי מקצועו בביט הוא סוכן מתווך למכירת בתים וקרקעות, ראשו הגדול אדום, שערותיו קלושות ויבשות, וכל מראהו של אדם מצליח, מעורה במשפחתו ובלתי-רומאנטי לגמרי. יש לו אישה, שתי בנות ובן. הוא סמל האמריקאי המשגשג – המתגורר בפרבר בדירה מודרנית, המצליח במקצועו, בעל-סיכויים ובחיים המתנהלים על-פי מתכונת חברתית קבועה מראש. הוא התגלמות ההצלחה האמריקאית הממוצעת, והוא מוקף באנשים ובמשפחות שאורח-חייהם דומה לזה שלו.

יחסו של לואיס לגיבורו מורכב מאוד והוא הנותן לספר את עיקר טעמו.

מצד אחד, בביט הוא פארודיה. מיסודו הוא אדם בור, בן עיירה קטנה, אשר חינוכו החלקי וחייו בעיר הגדולה הצליחו רק לעדן כמה מחספוסיו, אך לא לשנות את מהותו. בתקופת לימודיו באוניברסיטה היו לו חלומות ליבראליים, שטחיים למדי, אשר עד מהרה זנח אותם. הוא התחתן כאילו במקרה, התרגל לאשתו אבל אינו בטוח אם אהב אותה אי-פעם. הוא מתנהג כאדם בור, אשר לועג לנימוסים מסויימים ומביע דיעות על עניינים שאינו בקיא בהם, כאילו היה מלומד עד כדי כך שמותר לו להיות בור. יושרו בנוי לתועלתו. עסקיו אינם בנויים על מרמה פשוטה, אלא על עורמה וקשרים חברתיים טובים. הוא יכול לנהוג ביושר בתוך עולם מושחת למדי, משום שאינו מפר את כלל-הברזל של "שמור לי ואשמור לך."

הוא חסר דעת עצמית, לעיתים מיטרד, לעיתים מגוחך, ועם-זאת אינו אדם רע. קניית בקבוק ויסקי בתקופת ה"יובש" גורמת לו הרגשת חטא. מדי כמה ימים הוא מחליט להפסיק לעשן ולאכול ארוחות כבדות בצהריים – אלה הם חטאיו היחידים. הוא שייך למועדון החברתי השני-במעלה בעיר וסועד שם מדי יום בצהריים. הוא משתדל להתאים עצמו לדעת הרוב, לשאת עיניו כלפי מעלה, להיטיב קשריו החברתיים, ולסבול מאנשים פחותים ממנו במדרגתם החברתית אשר שואפים את קרבתו, מטעמים דומים. וכך הוא טוחן ונטחן בתוך פירמידה חברתית, שפיסגתה אינה נראית לעולם.

עד כאן צידו האחד של בביט. אבל אין הוא רק קאריקאטורה. החלק הטוב של חייו הוא ידידו פאול ריסלינג. פאול חלם להית כנר ונעשה משווק נייר לזיפות גגות. הוא נשוי לאישה מרירה, אשר מוציאה אותו משיווי-משקלו, גורמת לו לבגוד בה ולבסוף אף לנסות לרצוח אותה. בפאול הענוג, המוכה, הלא-יוצלח, מוצא בביט את האדם היחיד המבין לנפשו. יכולתם של השניים להתוודות זה לפני זה על החלק היותר כמוס של חייהם, על הרגשת כישלונם ומאיסתם בחיי המשפחה, נותנת בהם כוח להמשיך לשאת בעול. וכאן מתגלה בביט במיטבו, כידיד מסור, כאיש בעל נפש, ואנו נוטים אפילו לסלוח לו את חוסר הדעה העצמית, ואת היגררותו אחר הצלחות חברתיות קלות והיעשותו ל"איש ציבור" ול"נואם".

ואולם פאול ריסלינג הוא אדם חלש-אופי, עבד לשיגיונותיו, וברגע של חולשת הדעת, הוא יוצא מכליו ויורה באשתו. על כך הוא נשלח למאסר ממושך וחדל לשמש בולם-זעזועים לנפשו של בביט. ומכאן מתחילה גם פרשת נפילתו ההירואית של בביט. הוא מסתייג מאשתו, מוצא לעצמו מאהבת ומתחבר לכת ריקים ופוחזים המכלים זמנם בשתייה, בטיולי הוללות במכוניות, וחלקם אפילו נוטה לסמים. לשכרות יש קסם מיוחד באותה תקופה, תקופת האיסור על מכירת משקאות חריפים. בביט מגשים את כל חלומותיו הכמוסים. הוא נעשה אפילו בעל דיעות ליבראליות. אין הדבר קורה לו מתוך שגיבש לעצמו דיעה, אלא מתוך אותה היסחפות, שהיא הקו הדומינאנטי באופיו.

ידיד שלו מתקופת האוניברסיטה, ליבראל מובהק, שהוא פוגש במקרה, משלב בשיחתו כמה שמות של אנשים ידועי-שם שהתוודע אליהם. הדבר משפיע כבמטה-קסם על בביט, כי נדמה לו שבליבראליזם יש איזה קסם חברתי, סנובי, עז יותר ומיוחס; ובביט אפילו משמיע דיעות, אמנם מאופקות, כנגד שבירת שביתתם של פועלים בעיר. דיעות אלו, בצירוף "הידרדרותו" המוסרית, גורמות לנידויו בקרב חבריו למועדון החברתי, ומעמדו הולך ונהרס.

בתקופה זו נראה בביט איש חוטא וישר-לב, אדם המוכן להרוס את עצמו למען עצמאותו וחופש דיעותיו. אלא שבביט הוא איש חלש ואין לו דיעה משלו. הוא נסחף אחר דיעות ליבראליות, כשעם שנסחף קודם-לכן אחר מהלכים חברתיים אחרים. משלו אין לו כמעט ולא כלום. ושעת המבחן מגיעה כאשר חבריו-לשעבר מכריחים אותו להיכנס לליגה של האזרחים הטובים, מעין "קו-קלקס-קלאן" או "אגודת ג'ון בירץ'", שכוונתם לטפל באופן נמרץ בביעור היסודות הליבראליים בעיר. בביט מתנגד. הוא אינו מוכן שיכריחו אותו לעשות משהו. חוש הכבוד שלו נפגע. הם מטעימים לו לקח של הרס כלכלי, והוא מתחיל לפלל ליום שבו ישובו ויבקשוהו בנועם להצטרף אליהם. יום זה בא לאחר שאשתו נחלית ועוברת ניתוח. בביט מתפייס עימה, וחבריו מתפייסים עימו. הוא שוכח את כל דיעותיו הליבראליות, כוחו המוסרי, שלא היה רב, תש לגמרי, והוא נעשה לנואם מובהק בדבר החטאים של הסתדרויות הפועלים, הסכנות של ההגירה, הנעימות שבגולף, מוסר ופנקס-חיסכון בבנק. הוא שב אל החיק החברתי שלו ונעשה אדם מושחת, הגון.

בביט הוא פיתוי נורא, דווקא משום אנושיותו.

 

* סינקלר לואיס: "בביט". רומאן. תרגום י. פישמן. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. ברלין-תל-אביב. תר"ץ, 1930. 387 עמ'.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק עשרים ואחד

העבד השחור, פורים

חלק שני

 

עשרה ימים לאחר פורים אירע הדבר.

 

התיישבותם המחודשת של איכרי פתח-תקווה על אדמתם שבה והביאה אותם בסכסוך עם שכניהם. ה"רבע" מנחלת טיאן, שהפתח-תקוואים שילמו את מלוא מחירו, נמצא עדיין ברשות כפרי הסביבה, לרעות בו את בקרם, ובדרכם אליו היו עוברים עם עדריהם את שדות המושבה הזרועים, ומשחיתים אותם. סיבה נוספת לסכסוך היתה שמתיישבי פתח-תקווה, בלכתם מיהוד לנחלותיהם, היו נאלצים לעבור בשדות ערביי הכפר יהודיה.

הרועים הערבים טרם התרגלו לעובדה שאדמת מלאבס אינה הפקר, והמשיכו לרעות את בקרם גם באדמה הזרועה. בייחוד עתה, באביב, עונת המרעה, כאשר האדמה העלתה שפעת ירק, נמשכו אליה הרועים מכּל עבר; אירעו מקרים של התכתשות עם האיכרים בשעות היום, בשדות המושבה. האיכרים הצליחו להניס את אויביהם. יום אחד התגברו על חבורת גנבים מבני יהודיה. אלה קיבלו את עונשם כאשר ספגו מכות נאמנות מיד הפתח-תקוואים, שכלל לא טרחו לפנות למשפט התורכי.

בראות הערבים כך, החלו להעלות בחסות החשכה את עדריהם על שדות המושבה, לרמוס ולהשחית את היבול.

 

"מה עושים?" – סנדר חדאד היה גבה-קומה, בנו של נפּח מעיירה קטנה ברוסיה. הערבים בסביבה כינו את סנדר בשם חַוַּאגָ'ה סְקַנְדַר, עתה בא אל ביתו לשל יהודה, להתייעץ.

"אני שואל את עצמי איך דאוד אבו-יוסף היה נוהג במקרה כזה." ענה יהודה.

"מתנפלים עליהם ומכים?"

"לא סתם. אנחנו נאסוף את החברֶ'ה הצעירים במושבה, את כל בני-החיִל, ונצא לארוב לגנבים בלילה. כך למדתי מאבו-יוסף בערב השמירה הראשון שלי איתו."

 

כתריסר צעירים, ובראשם סנדר ויהודה, יצאו בלילה לארוב לרועים ולתפוס את עדריהם. הם הרחיקו אל גבול המושבה, ובאשמורת אחרונה, סמוך לכפרי הערבים, נלחמו עם עשרות רועים שחזרו, בלא חשש, עם בקרם השבע מן המרעה הלילי. ההפתעה היתה גמורה: האורבים לא השתמשו בנשק חם אלא במהלומות בלבד. סנדר הצטיין בגבורתו, וממנו למד יהודה באותה שעה פרק חדש בהלכות שמירה והתקפה: "איזהו גיבור? זה שאינו פוחד מלספוג מכות, אבל יודע גם לחלק מכות!"

לבסוף נסוגו רוב הערבים והתפזרו לכל עבר, ואיכרי המושבה לקחו בשבי נערים אחדים, בקר וחמורים. עוד באותו בוקר הוליכו את כל הכבודה הזו לבניין הסראייה ביפו, להסגירה למשטרה התורכית.

 

כאשר נודע הדבר ביהודיה, יצאו כל בני הכפר כאיש אחד, מאתיים כפריים מזויינים באלות, והתנפלו על המושבה אשר מרבית מגיניה לא נמצאו בה. לאושרם של הנשים והילדים נשארו במושבה שלושה גברים עזי-נפש: לֵיבּ סלומון, בנו של יואל משה, זאב בלומנפלד והרב פרומקין. המתנפלים היכו כל מי שמצאו ברחוב. שברו חלונות בבתים, עקרו עצים רבים, צעירים, שניטעו ברחובות, והוציאו שלל – כלים מתוך הבתים. הרב פרומקין קרא לנשים ולילדים לסגת ולהתאסף אצלו ב"חוֹשׁ" – חצר הבית המבוצר שבאחוזת לחמן, במרכז המושבה.

ליב וזאב עמדו בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות, שנשארו בידיהם ממשחק הפורים, ובהיאבקות קשה עם המתנפלים לא הניחו לאיש מהם לחדור אל החצר המוקפת חומה.

רק הרב פרומקין, אשר דאג קודם-כל לאחרים ובדק שמא נותרו אישה או ילד בחוץ – לא הספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא רצה להתגנב פנימה דרך הפִּשׁפָּשׁ האחורי – ואז תפָסוהו המתנפלים והיכו אותו מכות נאמנות. למרות המכות שספג, קרא כל הזמן לנשים שבפינות החצר:

"אל תפתחנה את השער! הנחנה להם להכותני, אל תפתחנה ואל תפחדנה! אני אעמוד בזה!"

כך צעק מעבר לגדר-החומר, עד שהתעלף מרוב מכות. הערבים, שחשָׁבוהו למת, הניחו לו. בראותם שלא יצליחו לחדור אל חצר האחוזה, וכי הנשים, ושני הגברים בפּתח – איתנים בדעתם שלא לפתוח את השער, אפילו מוּטל אחד מהם מת בחוץ – תפסו המתנפלים באין-מפריע את עדר הבקר של המושבה, בן מאתיים ראש, ולקחו אותו עימם אל כפרם כדי להובילו ליפו, אל הממשלה התורכית, בתואנה שמצאו אותו רועה בשדות יהודיה...

 

אחד מאנשי המושבה, מן הזקנים, הצליח להימלט ממנה בתחילת ההתנפלות ובא ליפו, להודיע לגברים על ההתקפה. מיד מיהרו כולם לחזור לבתיהם כשהם מלאי חרדה. יהודה עשה את כל הדרך החוֹלית החורפית מיפו לפתח-תקווה, לרגלי גבעות הכורכר של באב-אל-הַוַּה – בדהרה על סוסו, במשך עשרים דקות בלבד! – לא לחינם מיהר כפי שלא דהר מעודו – לאה ובִתם התינוקת, ציפור'לה, נמצאו לכודות במושבה. מה עלה בגורלן! הוא האשים עצמו על טיפשותו, שבשמחת הניצחון על המארב הלילי – נשכחו ממנו ומחבֵריו כללי זהירות ראשוניים, והם הותירו את המושבה ריקה ממגיניה!

 

במושבה מצא הכול לאחר מעשה, אך לרווחתו לא היתה ההתנפלות נוראה כל-כך. שמשות אחדות נופצו, עצים נעקרו מהשורש. אבל פורמקין נפצע באורח פחות חמוּר מכפי שנראה בתחילה. מתברר שהשׂים עצמו מתעלף, בכוונה – כדי שתוקפיו ייבּהלו ולא ימשיכו לְענותו כבן-ערובה וללחוץ בכך על הנשים שתפתחנה את שער החצר. ואכן, התכסיס הצליח – הערבים, שחשבו כי הרָגוהו, מיהרו לברוח מן המקום.

 

הנשים והילדים היו שרויים בפחד מוות, וכאשר הגיעו הגברים לחצר הבית שבאחוזת לחמן, דבקו בהם בהתרגשות ובכי. יהודה חיבק את לאה והתינוקת שבידיה. אחשוורוש ואסתר-ושתי, שהיו בין הבאים מיפו, הציעו לחגוג מעתה בכ"ד באדר, מדי שנה, פורים שני בפתח-תקווה, לזכר הרווח וההצלה שעמדו ליהודים מידי ההמנים והאגגים מיהודיה.

 

בהשתדלותם של באי-כוח חובבי-ציון, ושל סגן-הקונסול האוסטרי פאסגל ביפו והקונסול הכללי גראף קאבוגה בירושלים – שלחו התורכים שוטרים והם אסרו כעשרים מאנשי יהודיה, ואת עדר הבקר החזירו למושבה.

עתה היו הדעות חלוקות באשר להמשך. נערכה אספה בביתו המרווח של ר' זרח ברנט. קם אחד מחבורת המייסדים, אדם מנוסה במנהגי-הארץ, ואמר:

"יש להתייחס להתנפלות כאל סכסוך רגיל בין שכנים על זכות-מרעה. סכסוכים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות בכפרי הערבים, בינם לבין עצמם. צריך ללכת בדרך הרגילה והמקובלת ולסיים בעשיית 'סוּלְחָה'."

"מה זו 'סולחה'?" שאל אחד האיכרים החדשים.

"טקס כריתת ברית-שלום בין הצדדים."

אך החדש שהיה, כחבריו, מר-נפש בעקבות ההתנפלות, לא ידע את ניסיון קודמיו במשפט הממושך והיקר עם טיאן, ואמר:

"לא! לא 'סולחה'. צריך לתבוע את המתנפלים למשפט. העניין עקרוני – צריך לשבור את התנגדות הערבים להתיישבות שלנו, שאם לא כן יעורר הדבר פחד בגולה, ולא יבואו עולים חדשים לגור במושבה!"

 

החלה פרשה של משפטים, בעזרת הקונסולים, שעלתה הון רב, כמו בפעם הקודמת, מפני הצורך הקבוע לשחד במתְּנות הבקשיש את השופטים. עוד נתברר כי הסכסוך בין פתח-תקווה ליהודיה נעשה לחלק מן היריבות העתיקה בין שתי המשפחות הערביות המיוחסות ביותר ביפו – אִל-חוּסֵינִי ואִל-חַאלְדִי. החוסיינים היו יותר משׂכּילים; רבים מפקידי הממשלה התורכית, ביפו ובירושלים, באו מבְּניהם. הם תמכו ביהודים ולקחו את עניינם של בני-המושבה תחת חסותם. ואילו החאלדים היו קנאים, ובעקבות יריבוּתם העקבית לחוסיינים, קמו להיות לפה ולעזר לפלאחי יהודיה.

המשפט נמשך שבועות וחודשים ואכל את כספם של הפתח-תקוואים, עד אשר נוכחו כי מוטב לסיים את הסכסוך בדרך המקובלת ולעשות שלום עם אנשי הכפר יהודיה. באחד הימים נתאספו אנשי המושבה ואנשי הכפר, זבחו זבחים וכרתו ברית אחים ביניהם, וככה הסתיים ה"משפט".

 

[מה שלא הפריע, 35 שנים מאוחר יותר, במאי 1921, לערביי יהודיה להשתתף אף הם בהתקפה על פתח-תקווה, שלמרבה המזל נעצרה בזכות הפצצתם על-ידי מטוסים בריטיים שהוזעקו מרמלה. ולאחר זמן לא רב לחגוג שוב "סולחה" עם הפתח-תקוואים, עד אשר במלחמת השחרור ב-48' נפטרה פתח-תקווה מעונשם ועל מקומם קמה העיר יהוד].

 

ואולם המאורע לא עבר ללא רושם. גם הגל החדש של המתיישבים במושבה, הביאליסטוקאים, נוכח שאין להישען על הממשלה התורכית ומוטב שלא להגיע כלל למשפט אלא לסמוך על עצמם וכוחם. ואילו הערבים למדו שלא כדאי, בסופו-של-דבר, לגרום צרות למושבה.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* יהודה דרורי: מי שומר על הגבול ב"עוטף"? ומדוע יש חדירות תכופות? – בשנים האחרונות צה"ל גרם לציבור להאמין שהמצור על עזה הוא חזק ואמין והגדר לא חדירה. אולם, בחודשים האחרונים מתברר לנו שמדי פעם חוצים את הגבול מסתננים, גנבים וחבלנים, ואני פשוט מתבייש לראות זאת בטלוויזיה שלנו ובסרטוני החמאס, ולשמוע במקביל את תלונות התושבים... מה קורה לצה"ל, מי נרדם בשמירה? האם מפקד אוגדת עזה, ואלוף פיקוד הדרום ישנים בשקט?... תתעוררו רבותיי כי עוד יהיה אסון...

אגב, מה שנראה יותר גרוע לדעתי הוא שתושבי ה"עוטף" עצמם אינם משתתפים בשמירה על יישוביהם – ואם זה אכן כך, שיתביישו...

 

* גדי טאוב: לא צריך לסלוח לטראמפ על גמגומיו המבישים אחרי שארלוטסוויל, וגם לא צריך להמעיט בגודל הסכנות האורבות בימין (בעיקר האירופי), כדי לראות את מה שכל בר דעת מבין: שסכנת האנטישמיות מצד ניאו-נאצים אמריקאיים, רצחנית ונתעבת ככל שהיא, מתגמדת מול חשרת העננים המתעבה של האנטישמיות המוסלמית. לזו יש מדינות, צבאות, תוכניות גרעין, ארגוני טרור חובקי עולם, ורשת עצומה של הסתה אנטישמית במסגדים בכל רחבי המערב. חלק ניכר מן השמאל פתח את טרקליניו לאנטישמיות הזאת, תחת החזות המתעתעת של "רב-תרבותיות" ו"זכויות אדם". הוא איזרח את שנאת ישראל במערב והפך אותה ללגיטימית. אם יש "אווירת שנאה", הרי זו האווירה הנובעת מן האיזרוח הזה, ובגללה יהודים בורחים מאירופה. את האקלים הזה טראמפ לא רק שלא יצר, אלא שהוא יוצא נגדו חוצץ. ["הארץ", 9.11.18].

 

* אהוד: הבה נחכה חמש שנים, עד שיסתיימו כל הערעורים לעליון, והנחקרים בפרשת הצוללות חלקם אולי יזוכו וחלקם אולי יישלחו למעשיהו – ואז גם נחרוץ את דינו של בנימין נתניהו. ובינתיים מוטב שיישאר בתפקידו כי אנחנו לא רואים באופק מחליף מוכשר ממנו או לפחות כמוהו, ויש לשער כי בבחירות הקרובות הליכוד בראשותו אפילו יתחזק, מה שיתרום ליציבות המשטר הדמוקרטי בישראל, חרף תהליך המשפטיזציה המנסה לערערו.

עוד לא נולד בישראל האדם שאי אפשר להגיש נגדו תביעה בבית משפט וגם לתת לה פומבי בתקשורת. עוד לא נולד הזבוב שאי אפשר לעשות ממנו פיל בהליך משפטי במדינת ישראל. זהו אחד ממקורות הפרנסה המשתלמים ביותר, בייחוד לעורכי-דין ולעיתונאים.

זאת ועוד, ממרבית הזבובים בישראל אפשר לעשות פילים, אם רק יש מישהו שיש לו אינטרס ואמצעים לעשות זאת.

 

* אהוד היקר, אהבתי את הדברים שכתב עמוס גלבוע על הטמטום שהיה המניע של מלחמת העולם הראשונה. ב"צ יהושע סוקר ספר פתגמים שפירסמה ד"ר עירית אמינוף, אשכנזייה שהתאהבה בתרבות יהודי בוכרה. חשוב לדעתי, לזכור פיסות תרבות של כל תפוצות ישראל – תרבות מאחדת, ואיננה מפצלת. יואל נץ זיכה אותנו בפנינה מתרבות רוסיה, הפעם שירתו של מיאקובסקי.

תודה!

משה גרנות

 

* לאהוד בן עזר שלומות, למקרא ה"רקוויאם לרבין" נזכרתי – לפני כחמש-שש שנים עצרתי בתחנת דלק בדרך השלום כדי לתדלק את רכבי. בעודי ממתינה לביצוע התדלוק הרמתי את עיניי לבניין מולי. לעיני התגלתה פרסומת ענקית על קיר הקומה השלישית. אינני זוכרת מה פורסם בה. העיקר: כיכב בה גבר צעיר שקלסתר פניו הזכיר לי מיד את יגאל עמיר. 

שאלתי את המתדלק אם קלסתר זה מזכיר לו מישהו. התבונן המתדלק בפרסומת והניע  ראשו לשלילה. אמרתי לו שלי מזכיר הוא את יגאל עמיר. חזר והתבונן בפרסומת ואמר: "וואלכ, סבתא'לה, את צודקת -"

רשמתי על פיסת נייר את מספר הטלפון של החברה המפרסמת שאינני זוכרת את שמה. בבואי הביתה טלפנתי שמה, דיברתי באותו דמיון וביקשתי שימהרו להסיר את הפרסומת מרשות הרבים.

אחרי יומיים-שלושה חלפתי באותו מקום - והפרסומת נעלמה.

לאחר כמה ימי  נזדמנתי למסיבת רעים ושיתפתי  את הנוכחים באותו מקרה. הגיבה אחת החברות: "לא קשה לי לחשוב שזה נעשה  בכוונה - שיתרגלו..."

שבת שלומית,

יעל מדיני

 

* אהוד היקר, מסכימה לכל דבריך  על "סיפור אחר". לפני ביקורתך לא היה לי העוז לחוות דעה על הסרט, שמוקרן בצל הטרגדיה של הבמאי, וזכה לשבחים מופלגים.

 "סיפור אחר" עוסק ביחסי הורים גרושים לילדיהם. אב גרוש תושב אמריקה בא לארץ על מנת למנוע את נישואי בתו לבחור הפסול בעיניו. אשתו לשעבר, אם הנערה, משתפת איתו פעולה. שני הצדדים, הזוג המבוגר והזוג, הצעיר מצוידים בפסיכולוגים, והמון חרדים ברקע. הנושא הטעון מועלה בצורה מבולבלת, גדושה מאוד, קשה להבנה. הוא לא מצליח לעורר חוויות, והצופה נשאר קר להורים ולילדים גם יחד. ואם לא די בכך מודבק לסרט אב גרוש החוטף את ילדו ממשמורת האם, ו"סיפור אחר" הנוטה לתמונות אקזוטיות מקושט הפעם בריקוד פגאני, ובמנזר, והופך לסיפור בלשי עם אקדח שלוף.

הסוף טוב כמובן. האב חוזר מרוצה לאמריקה שלו והאם מקבלת את בנה האבוד וגם הצופה מרוצה. הסרט נגמר.

תקוה וינשטוק

 

* אהוד בן עזר: אווה אילוז עומדת לקבל את פרס א.מ.ת היוקרתי ועתיר הדולרים. בזכות מה? אנשים כמוני ועוד סופרים ומשוררים רבים, שהישגיהם רבים משלה, ממש ללא השוואה, ובמקרה הם גם כותבים עברית – לא יזכו לעולם בפרס הזה!

מאחר שאינה חזקה בעברית, יודעת אווה אילוז כי מושבות העלייה הראשונה כונו בשם קולוניות, ולכן סיפחה אותן, במאמריה המלומדים בתולדות ישראל – לקולוניאליזם!

למשל, סבי יהודה ראב היה קולוניאליסט במאה ה-19 כמו הצרפתים, הבלגים, האנגלים...

על כך אולי ראוי לה לקבל גם את פרס ישראל.

 

* "אהוד ברק שיקר: קיבל מקרן וקסנר 2.3 מיליון דולר בהיותו איש ציבור. ברק בסיכון גם מפני חקירה מצד רשויות המס בארה"ב. במסמכי הקרן נרשם כי הכספים הועברו בשלוש פעימות בשנים 2006-2004 ונרשמו כאילו שולמו תמורת 'מחקר', וכך גם טען ברק בראיונות לכלי התקשורת; ברק סירב לפרט וטען כי קיבל את הכספים בעת היותו אדם פרטי; אלא שבדיקת חדשות News1 מגלה כי לא בוצע שום מחקר שיצדיק סכומים כאלה, וחמור מכך: הכספים שולמו כמימון/סיוע פוליטי בעת שברק היה איש ציבור ואף התמודד על ראשות מפלגת העבודה ולאחר מכן מונה לשר הביטחון."

האם מכינים לנתניהו ולברק, שניהם יחד, את הדירה של אולמרט במעשיהו? זו שבסמוך לה גם שר הפנים היוֹ-יוֹ דרעי יחזור בקרוב לשבת בתא-כלאו?

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל