פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1393

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בכסלו תשע"ט, 15.11.2018

עם צרופת התמונה של חנה סמוכה בילדותה עם הוריה על רקע עלי צבר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יהודה דרורי: גוועאלד? או עליהום? // מרדכי קידר: מלחמה, הרתעה וכניעה לטרור. // עמוס גלבוע: הסבב הנוכחי עם החמאס, אובדן ההרתעה הישראלית. // יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // מתי דוד: הסדרה? או הסדרע! // תקוה וינשטוק: הלכתי לכנס בחירות. // יוסי אחימאיר: רבין ואוסלו – סימני השאלה. // קם בבוקר משתין בבוקר, מאת המשורר חיימקה שפינוזה. // פוצ'ו  –  בחיי [5], חדר השינה של הנערה שגרה ממול. // יואב לביא: אודות לובה אליאב. // מנחם רהט: תמו הבחירות: הפלגנות ניצחה.// אורי הייטנר: צרור הערות 14.11.18. // יואל נץ: שירי ניקולאי גומיליוב. // משה גרנות: על "לרוקמים חלום – עמוס מלר", בחרה וערכה: עדנה מיטווך-מלר. // שושנה ויג: שירים. // חנה סמוכה מושיוב: חיי אימי. // אהוד בן עזר: אין בתולות בקריות. // דורון גיסין: סבתא אסתר, נעלי הבית, והבטליון התורכי. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון. פרק עשרים ושניים: הסוס האדום, החטיפה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "מורשת הדם" ללודוויג לואיסון, עברית: 1933. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 19.11.1971, לפני 47 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

גוועאלד? או עליהום?

אנחנו במלחמה! אנחנו במלחמה! אנחנו במלחמה!

למי שהדבר עוד לא ברור  – שיסע לשדרות ולאשקלון!

הלו שם! קיבינימט-ביטחוני תתעוררו!!

יהודה דרורי

אהוד: ייתכן שמלחמת השחרור (העצמאות) שלנו טרם נגמרה, ובמבט היסטורי אפשר לקרוא לה מלחמת שבעים השנה – אף כי מרבית הציבור הישראלי עושה חיים משוגעים, רמת חייו עולה משנה לשנה וכך גם היקף האוכלוסייה.

היה צריך לקוות כי בסיבוב הזה יצליח חיל האוויר לשטֵחַ מספיק מטרות ובניינים, שרובם שייכים לחמאס בעזה – כמו שחיל האוויר שיטַח בשעתו את שכונת דאחייה של החיזבאללה בביירות במלחמת לבנון השנייה, בפיקודו של הרמטכ"ל המושמץ דן חלוץ. מאז שקט שם, אף כי מתקיים מאזן אימה.

כנראה זה לא קרה.

* * *

מרדכי קידר

מלחמה, הרתעה וכניעה לטרור

ניצחון במלחמה בנוי משני מרכיבים עיקריים. המרכיב הראשון הוא ממשי, מוחשי וניתן למדידה, והוא שיתוק או השמדת יכולתו הצבאית של האוייב. המרכיב השני הוא מדומיין, נפשי ופסיכולוגי והוא שכנוע האוייב שהוא הובס ולכן אין לו ברירה אלא לבטל לחלוטין את רצונו לשוב ולהילחם.

המרכיב הראשון הוא תנאי לקיומו של המרכיב השני, שכן כל עוד יש בידי האוייב כוח צבאי ויכולת להפעיל אותו, הוא לא יבטל את רצונו להילחם. משהושג המרכיב הראשון יש סיכוי שייווצר גם המרכיב השני, הנפשי, אך אין הדבר הכרחי, שכן גם אוייב מובס מבחינה צבאית יכול להמשיך במאמציו לחזור לכוחו ולחדש את המלחמה. שלום מושג רק אחרי שהושגו שני יעדי המלחמה: השמדת כוחו הצבאי של האוייב ושינוי מוחלט במצבו הנפשי, והדוגמה הברורה ביותר לכך היא גרמניה ותבוסתה בסוף מלחמת העולם השנייה.

אלא שלשם השגת שלום כמו בין גרמניה לשכנותיה צריך לצאת למלחמת חורמה שתחסל מרכיבים משמעותיים מכוחו של האוייב אבל גם מאוכלוסייתו, תפגע קשה בכלכלתו ובתשתיות של מדינתו. כדי להימנע מסוג כזה של מלחמה יקרה לשני הצדדים, פיתח העולם את תיאוריית ההרתעה: כדי למנוע מלחמה אינך צריך לחסל את האוייב, את כלכלתו ואת תשתיותיו, די לך אם תשתק את רצונו להפעיל כוח נגדך בשל המחיר הגבוה שהוא ישלם על כל פעולה נגדך. באמצעות ההרתעה אתה מקבל בפועל מצב של שלום, עם כל היתרונות שמצב זה מעניק, מבלי שהשקעת את המאמץ הכרוך במלחמה ומבלי שספגת את האבדות שמלחמה מפילה.

אלא שהרתעה היא מצב נפשי, וככל מצב נפשי היא מועמדת לשינויים כאשר התנאים שיצרו אותה משתנים. הגורם המזיק ביותר להרתעה הוא כאשר הצד המרתיע מאבד את כוחו ומסוכנותו, ובמיוחד אם הוא מאבד את רצונו להשתמש בכוח שבידיו. מצב של איבוד ההרתעה מסוכן מאוד, שכן בכל רגע עלול הצד שהיה מורתע לשוב לזירת הקרב ולהפעיל על הצד השני את אמצעי המלחמה שבידיו.

התוכניות הצבאיות של ישראל עברו שינוי תהומי לאורך השנים. עד מלחמת לבנון הראשונה (1982) הדוקטרינה הישראלית קבעה שיש להכריע את האוייב ולחסל את כוחו ואת רצונו להילחם, כדי להגיע למו"מ על שלום מתוך עמדת כוח שתאפשר לישראל לכפות את תנאיה על אויביה. מאז חלו שינויים גדולים באורח החשיבה הישראלי וישראל החליפה את דוקטרינת ההכרעה בדוקטרינת ההרתעה שתתקיים בזכות הטכנולוגיה הצבאית המפותחת שישראל רתמה לכלי הנשק שבידיה, יחד עם היכולת, הרצון והכוונה להשתמש בטכנולוגיה הזו כל אימת שיהיה בה צורך. מקבלי ההחלטות בישראל אינם רוצים להיות אחראים להלוויות של חיילים, ולכן הם יעשו הכול כדי להימנע ממלחמה ויסתפקו ביצירת הרתעה.

השלום עם מצרים וירדן מהווה בשביל המדינאים הישראלים הוכחה בצדקת גישתם, שכן נהוג לחשוב אצלנו ששתי מדינות ערביות אלו חתמו על הסכם השלום עימנו מכיוון שהם שינו את המצב הנפשי שלהן וכך הן חשות שישראל חזקה ולא ניתן יהיה לחסלה במלחמה, והסכם שלום זה ממשיך לא בגלל אהבתם הגדולה של המצרים והירדנים לישראל ולעמה אלא בגלל שהן חוששות מהמחיר הגבוה של הפרת ההסכמים עם ישראל.

עזה

גם במלחמה שמנהלת ישראל נגד חמאס מתקיימים שני המרכיבים: חמאס והארגונים האחרים הפעילים ברצועה מפעילים ארסנל גדול ומגוון של כלי נשק, חלקם תקניים ומיוצרים במפעלי נשק מהטובים בעולם דוגמת טיל הקורנט הרוסי, טיל נגד טנקים שפגע השבוע באוטובוס והפך אותו לגרוטאה מפוייחת ופצע חייל, וחלקם מייצור מקומי שהיעילות שלהם מוגבלת ולפעמים פוגעים במפעיליהם ולא ביעדם. לארגוני הטרור בעזה יש גם סוגים אחרים של כלי מלחמה, ממנהרות תקיפה ועד בלוני תבערה. ניתן לקבוע בוודאות כמעט מוחלטת, שכל עוד יש בידי ארגונים אלה כלי נשק מכל סוג שהוא, הם ירצו להשתמש בו ויפעילו אותו כל אימת שתהיה סיבה להפעלתו.

המצב מול עזה אינו שונה בעיקרון מהמצב מול מצרים וירדן, שכן התחושה בציבור היא שדי להרתיע את השלטון ברצועה, חמאס, כדי ליצור עמו מצב של שלום דוגמת השלום שיש לישראל עם מצרים וירדן, קר אבל עובד. מאז שהטרוריסטים של חמאס תפסו בכוח הזרוע את השלטון ברצועה, באמצע יוני 2007, ישראל מנסה לבנות מצב של הרתעה מול חמאס, פעם באמצעות חיסולים ממוקדים (שיח' אחמד יאסין, צלאח שחאדה, אחמד אלג'עברי), פעם באמצעות חיסול מנהרות תקיפה, פעם דרך הפצצת מטרות שטח, אבל אף פעם המטרה איננה לחסל את תנועת חמאס ואת השלטון במדינת עזה אלא להשלים עם קיומו ולהרתיע אותו מלפעול נגד ישראל.

לכאורה זו גישה נכונה, שכן חמאס לא הולכים לשום מקום והאחיזה הצבאית והאזרחית שלהם ברצועה חזקה מדי ועמוקה מדי באופן ששיכנע את ארגוני המודיעין הישראלים, ודרכם את מקבלי ההחלטות, ש"אין מה לעשות," "אי אפשר להכריע טרור במלחמה" ולכן "לא נצא למלחמה שרבים מבנינו עלולים להיהרג בה, רק כדי להחזיר את אש"ף לרצועה."

אלא שברגע שישראלי אומר זאת הוא מגביר בקרב אנשי חמאס את התחושה שישראל חלשה, איננה מסוגלת להפעיל את כוחה כי היא איבדה את הרצון שלה להשתמש בנשק הכול כך מתקדם שלה. התחושה הזו, שישראל חלשה וחסרת רצון להפעיל כוח, היא השמן על מדורת הג'יהאד, שמחזיק מהבחינה האידאולוגית את ארגוני הטרור ברצועת עזה.

וזה בדיוק מה שקרה השבוע: ביום שני ושלישי ירו אנשי הכוח הצבאי של חמאס יותר מ-400 טילים ופגזי מרגמה אל שטח ישראל. מה היתה בריטניה עושה למי שמשגר נגדה 400 טילים? או אפילו טיל אחד בלבד? מה תעשה צרפת למישהו שיעז לשגר טיל אחד נגדה? מה יעשה כל נשיא אמריקני למקסיקו אם זו תעז לשגר פצצת מרגמה אחת לארה"ב?

ישראל החלה לפעול באורח תקיף נגד מטרות חמאס, וראשי חמאס – כדי לעצור את מכונת המלחמה העלולה לחסל את הישגיהם – החליטו לנצור את האש והכריזו על הפסקת אש.

ישראל נגררה למהלך ונפלה לתוך המלכודת, שכן חמאס מופיע כרגע כגוף היחיד הקובע מתי תתחיל מלחמה עם ישראל, מה יהיה גובה להבות האש ומתי תסתיים המלחמה. אתם מבינים? ארגון טרור מכתיב למדינה חזקה את תנאיו להפסקת אש, ובמצב אבסורדי זה ממשלת הפחדנים צריכה לקבל החלטה מה היא עושה עם חמאס.

אז פלא שממשלה כזו מסכימה שמדינה עוינת כמו קטר, התומכת בכסף ובמחסה פוליטי בכל תנועות הג'יהאד הסוניות, תעביר עשרות מיליוני דולרים במזומן לארגון החמאס כדי לשמן את גלגליו, כדי לפרנס את פקידיו וכדי לחזק ולהגביר את יכולותיו לעמוד מול ישראל ולהכתיב לה את תנאיו?

אבל החמור מכול בעניין העברת הכסף הוא העובדה שקטר עושה זאת בשליחותה של איראן, ששליטיה – העומדים בסנקציות כלכליות חמורות – אינם רוצים שקט ושלווה בין ישראל ועזה, ההיפך: הם רוצים להבעיר מלחמה בין ישראל וחמאס כדי שהכיסוי התקשורתי יעזוב את איראן וישכיח מלבות הקהל בעולם את ה"דיל" שבאמצעותו היא זכתה במאה וחמישים מיליארד דולר במזומן והשתמשה בהם כדי להרוס את המזרח התיכון.

קטר, מדינה התומכת שנים רבות בטרור שמייצרים ארגונים שיצאו מבית היוצר האידיאולוגי של תנועת "האחים המוסלמים", תומכת בחמאס באופן גלוי בעיקר בבניית תשתית למדינת חמאס בעזה, כולל תשתית צבאית. ערוץ הג'יהאד התקשורתי אלג'זירה, שקטר מפעילה אותו 24/7 הוא זרוע התעמולה של קטר נגד ישראל.

מצב אבסורדי זה, שבו ישראל מאפשרת לקטר לתמוך כספית בטרור החמאסי ונכנעת לתכתיבים של ארגון טרור זה, ללא ספק יעמיד את ממשלת הימין של ישראל בפני השאלה של "להיות או לא להיות."

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

הסבב הנוכחי עם החמאס –

אובדן ההרתעה הישראלי

הסבב בנוכחי מצטרף ל-3 סבבים שהחלו במאי 2018 כחלק ממלחמת ההתשה של החמאס נגדנו מאז 30 במרץ. בכולם החמאס יזם את הפתיחה והיה זה שסיים, וישראל נאלצה להסכים. הדרום הופקר לגחמות החמאס ולמשחקיו.

לפני שבועיים כתבתי  כאן על הכישלון של מדינת ישראל בהתמודדות מול החמאס ועל כך ש"הסדרה" שאינה באה כתוצאה מיוזמה ישראלית וכתוצר של גביית מחיר קשה מהחמאס – אינה שווה את הנייר. בא תשלום "הפרוטקשן" לחמאס על מנת שיהיה פחות אלים, הגיעו דברי נתניהו בפריז שבשום אופן אינו רוצה מלחמה עם החמאס, הגיע סבב 460 הרקטות  והפסקת האש ומסקנתי ברורה: מדינת ישראל איבדה את ההרתעה מול החמאס. החמאס הוא שמרתיע את ישראל. זה עצוב, אבל זאת הבנת המציאות שלי. ועכשיו 6 נקודות לעניין סבב 460 הרקטות:

הראשונה, מדובר בירי חסר תקדים של החמאס, בתוך תקופת זמן כל כך קצרה. אני מניח שבסבב הבא הכמות תגבר. צה"ל לא הצליח לדכא את הכמות הגדולה והמהירה הזאת. כיפת ברזל יירטה רק רבע מהכמות הזאת שגרמה לנזקים רבים ברכוש.

השנייה, הגורם לסבב. העילה היא הפעילות המבצעית של צה"ל ברצועה ב-13 בנובמבר והעובדה שנהרגו 7 אנשי חמאס. אבל, לדעתי הסבב הזה אינו עומד בפני עצמו ואינו תגובה לפעילות של צה"ל. הוא חלק בלתי נפרד ממלחמת ההתשה שהחמאס פתח נגדנו ב-30 מרץ 2018 ב"צעדות השיבה". מדובר באלימות מבוקרת  לאורך גדר הגבול ושליחת בלוני הטרור. מאז מאי התלוותה לאלימות הזאת  גם אלימות של ירי רקטות בתגובה להרוגי אלימות ליד הגדר. זה הוביל מאז ל-4 סבבים של ירי רקטות (האחרון שבהם הוא של השבוע). סה"כ ירי של כ-1100 רקטות. המאפיין המרכזי של כל הסבבים היה שהחמאס יזם אותם, והחמאס הוא זה שסיים אותם. לא רק זאת, בכולם החמאס הודיע על הפסקת האש וישראל שתקה, גמגמה. באף מקרה, וכך עכשיו, החמאס לא התחנן להפסקת אש.

השלישית, צה"ל תקף בסבב הנוכחי כ-150 יעדים של החמאס והג'יהאד. להבדיל משלושת הסבבים הקודמים, הפעם צה"ל תקף גם בניינים רבי קומות בעזה ששימשו את החמאס. האם זאת היתה מכה קשה לחמאס? האם נגבה ממנו מחיר כבד? להערכתי התשובה היא לא רבתי! איך נאמר אצלנו פעם? "מכה קלה על הכנף." הכוח הצבאי של החמאס לא קיבל כמעט שום מכה.  ולא רק זאת, לדעתי דברי נתניהו בפריז גבלו ממש בטיפשות. זה היה מסר חד וברור לחמאס: דעו לכם שאני אעשה הכול כדי לא להיגרר למלחמה בעזה. מה עוד צריך ארגון הטרור הזה? ראש ממשלת ישראל ממש ביקש ממנו: בוא ותעמיד אותי במבחן ואני אוכיח לך שאיני נגרר למלחמה, שאני שוחר שלום. והחמאס ירה בשיגעון ובחוכמה, ואז אמר: מספיק, וממשלת ישראל הסכימה עימו. אוי לבושה.

הרביעית, אין לדעתי נוסחת קסם לפתור את בעיית החמאס בעזה. הרעיונות להפריד את האוכלוסייה האזרחית מהחמאס, או לכבוש את הרצועה ולהעבירה לרשות הפלסטינית, או כמאמרה של יושבת ראש האופוזיציה, ציפי לבני: "לעודד מתונים פלסטינים ולפתוח אופק מדיני" – הם רעיונות הבל.

אבל לדעתי היתה לנו עכשיו הזדמנות לחרוג מהדפוס המקולל הזה שבו החמאס מכתיב לנו את כללי המשחק ומתזז את הדרום שלנו. יש לצה"ל את ארגז הכלים. זה כמובן מורכב ומסובך ויגרור גינויים, אך יש מצבים שבהם "בעל הבית משתגע."

חמישית. עצם הנוסחה "הפסקת אש" היא תקינה, גם אם החמאס לא שילם מחיר כבד. אבל, זאת בתנאי שלא חוזרים יותר ל"משחק" ההתשה של החמאס, שאין צעדות לגדר, שאין בלונים. יש חזרה לסטאטוס קוו שהיה 4 שנים אחרי "צוק איתן". זהו!

ואת זה אין עכשיו למדינת ישראל. להיפך!

ושישית, איך זה שהציבור אינו רואה את הרמטכ"ל ואינו שומע את קולו?

עמוס גלבוע

  * * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סֻפַּר מִלְּבַד עַל גַּדְלוּתוֹ

הַבְּרוּרָה שֶל בֶּן-גֻּרְיוֹן גַּם עַל אוֹדוֹת מִגְרְעוֹתָיו

וְאָפְיוֹ הָרוֹדָנִי וְגַחְמָנִי שֶלִּגְנוּתוֹ

נִזְקְפוּ בּוֹ לֹא אַחַת גַּם לֹא מְעַט מִפַאשְלוֹתָיו.

אַךְ כְּמוֹ בִּימֵי מִלְחֶמֶת-הָאַחִים שֶׁל "אַלְטָלֶנָה" * שֶׁבְּנֵי צִוְתָּהּ סִכְּנוּ בָּעָם קוֹנְצֶנְזוּס קִיּוּמִי * וּבֶן-גֻּרְיוֹן לְרֶגַע לֹא טָרַח כִּתְּרוּפַת-מֶנַע * לִבְלֹם בְּטַקְט, לֹא בְּדִיקְטָט, מִין פְיַאסְקוֹ לְאֻמִּי * כְּשֶׁהַמִּשְׁגֶה הַקְּרִיטִי שֶׁל אַנְשֵׁי הָאֵצֶ"ל יַחַד * עִם זֶה שֶׁל "הַזָּקֵן" כִּמְעַט שִׂחֵק שָׁם לִידֵיהֶם * שֶל כָּל צִבְאוֹת עֲרָב שֶׁתְּבוּסָתָם הָיְתָה מֻבְטַחַת * דַּוְקָא כְּשֶׁהִתְעַלּוּ פְּלָגֵינוּ עַל נִגּוּדֵיהֶם –  * כְּמוֹ אָז (וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ בְּעֶצֶם עַד יָמֵינוּ) * אֲנַחְנוּ מִתְמַחִים מִימֵי טְרָגֶדְיַת חֻרְבָּנָם * שֶׁל שְׁנֵי בָּתֵּי-מִקְדָּשׁ בְּמִלְחֲמוֹת-אַחִים בֵּינֵינוּ * לְבֵין עַצְמֵנוּ בְּשִׂנְאַת חִנָּם וְלֹא חִנָּם * כְּשֶׁלֵּגִיטִימִיּוּת הַשֶּׁסַע הָאִידֵאוֹלוֹגִי * בֵּין הַשְׁקָפוֹת-עוֹלָם שֶׁאַף אַחַת מֵהֶן אֵינָהּ * חַפָּה מִטָּעֻיּוֹת סוֹפָהּ הוּא נֶגַע פָּתוֹלוֹגִי * שֶׁל מַשְׂטֵמָה שֶׁלֹּא הוֹסִיפָה כְּלוּם לְבִנְיָנָהּ * שֶׁל שׁוּם תַּרְבּוּת דִּבּוּר שֶׁהִיא וְשׁוּם תַּרְבּוּת וִכּוּחַ * וְשׁוּם דֻּגְמָה לַנֹּעַר וְצִמְצוּם הָאַלִּימוּת * שֶׁמִּן הַפָּן הַמִּלּוּלִי הוֹפֶכֶת עַל בָּטוּחַ * לַפָּן הַפִיסִי הַפְּלִילִי בּוֹ עֲלוּלִים לָמוּת * לֹא פַּעַם קָרְבְּנוֹת-חִנָּם בְּאֶרֶץ שֶאוֹיְבֶיהָ * רַק מְצַפִּים יוֹם-יוֹם לְכָךְ שֶׁנִּתְדַמֶּה לָהֶם * בַּדֶּרֶךְ בָּהּ נוֹקְטִים הֵם קַו בַּרְבָּרִי מְשַׁוֵּעַ * בִּבְנֵי אֻמּוֹתֵיהֶם וְאַף טוֹבְחִים בַּאֲחֵיהֶם. * אַךְ כָּאן אוּלַי לְרֶגַע לַבִּקֹּרֶת נֹאמַר:  דֹּמִי! * וּכְפִי שֶׁמִּדֵּי פַּעַם בַּחַיִּים סוֹפְסוֹף קוֹרֶה * נָבִיא לְשֵׁם שִׁפּוּר מַצַּב-הָרוּחַ קֶטַע קוֹמִי * שֶיַּעֲלֶה חִיּוּךְ עַל דַּל שְׂפָתָיו שֶׁל הַקּוֹרֵא: * וּבְכֵן, כְּשֶׁאִגְרוּפֵי catch as you can גָּבְרוּ וְרַבּוּ * בֵּין הַבֶּנְגֻּרְיוֹנִיסְטִים מִתְּנוּעַת הַפּוֹעֲלִים * וְהָרֵבִיזְיוֹנִיסְטִים נֶאֶמְנֵי דַּרְכּוֹ שֶׁל זַ'בּוֹ * וּקְרַב הָעֲקִיצוֹת כְּמוֹ בִּנְחִילֵי צְרָעוֹת הִסְלִים – * הָיוּ כָּל חֲסִידָיו שֶׁל 'הַזָּקֵן' שְׁטוּפִים בְּרַעַל * הַמַּשְׂטֵמָה הָאוֹבְּסֶסִיבִית לְמִתְנַגְּדֵּיהֶם * מִבַּיִת, שֶׁאוֹתָם רָאוּ כְּחֶבֶר בְּנֵי-בְּלִיַעַל * וְאֵלֶּה, מִצִּדָּם, לֹא סַלְחָנִים הָיוּ מֵהֶם. * וְאָז, מִשֶּׁהִזְכִּיר כְּבוֹד 'הַזָּקֵן' אֶת רֹאש הַקַּאדֶר * הַיְּמָנִי, מַר בֶּגִין, וּבִמְקוֹם לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ * כִּנָּהוּ 'הַיּוֹשֵׁב לְיַד חֲבֵר הַכְּנֶסֶת בַּאדֶר' * וְיוֹ"ר הַכְּנֶסֶת, מַר שְׁפְּרִינְצָק, מֵעֹצֶם הִתְרַשְּׁמוֹ * מִבּוּז הַבּוֹס לְבַעַל-דְּבָב זֶה הָאוֹפּוֹזִיצְיוֹנִי *  קָטַע בְּהַלְמֻיּוֹת פַּטִּישׁ-הַיּ"וֹר אֶת נְאוּמוֹ * שֶׁל בֶּגִין שֶׁצִּטֵּט בְּטוֹן סַרְקַסְטִי וְאִירוֹנִי * אֶת צִיצֶרוֹ, וְאָץ לִפְסֹל אֶת בֶּגִין בְּמוּמוֹ * וּבְנִימַת מוֹרֶה קַפְּדָן נָזַף בּוֹ וְתִקֵּן * כִּי יֵשׁ לוֹמַר לֹא "צִיצֶרוֹ", רַק "קִיקֶרוֹ", שֶׁכֵּן * צְלִיל צָדִ"י לוֹעֲזִי לַהֲגִיָּה בְּקוּ"ף נִזְקָק * סָח בֶּגִין: ''רֹב תּוֹדוֹת עַל הַבְהָרָה זוֹ, מַר שְׁפְּרִינְקָק'..."

וְכָךְ, בְּצַעַר רָב, גַּם בַּת-הַחֶמֶד יִשְׂרָאֵלָה * לָמְדָה כִּי כְּשֶׁמַּנְהִיג גָּדוֹל קַטְנוּת כָּזֹאת מַקְרִין * עַל מִתְנַגְּדָּיו וְאֵלֶּה מַחְזִירִים לוֹ כַּיָּאֶה לָהּ * לְנוֹרְמַת הַוִּכּוּחַ הַוּוּלְגָּרִית לִמְהַדְרִין * בָּהּ מִתְחַנֵּךְ הַנֹּעַר עַל אוֹתָהּ תַרְבּוּת-הַבֶּלַע * אָז לֹא הַכֹּל יָרֹק כָּל-כָךְ בַּדֶּשֶׁא שֶׁל מַר גְרִין. * מָה גַם שֶׁיּוֹם אֶחָד, בְּעוֹד כֻּלָּם מַטִּים אָזְנַיִם * לְכָל מוֹצָאֵי-פִּיו שֶל בִּיגִ'י קָם זֶה וְזָרַק * פִּתְאֹם, בַּאֲסֵפָה כְּלָלִית שֶׁל דַּיָּרֵי הַבַּיִת, * פְּצָצָה – אִם כִּי פְּצָצָה שֶׁל זְמַן (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁל סְרָק). * כִּי אִם תְּגוּבַת-יֵאוּשׁ הִיא אוֹ לֵאוּת – וַדַּאי שֶׁלֹּא – * מִכָּל מָקוֹם הוֹדִיעַ הוּא בְּפַסְקָנוּת חוֹתֶכֶת * שֶׁאַף כִּי אֵין הוּא כּוּשִׁי הוּא עָשָׂה כָּאן אֶת שֶׁלּוֹ * וּמִשּׁוּם כָּךְ יָכוֹל הוּא כְּבָר –  וְגַם רוֹצֶה – לָלֶכֶת. * מִיָּד תָּקְפָה מַפַּא"ינִיקָה אֶת חֲסִידָיו: "גֶּוַאלְד, * הָאָרֶץ תִּתְמוֹטֵט אִם אֶת הַמַּפְתֵּחוֹת יַחְזִיר הוּא!" * אַךְ כָּל יוֹדְעָיו קָרְצוּ: "הוּא חִישׁ יַחְזֹר (בְּיִידִישׁ: בַּאלְד) * כִּי מִפּוֹלִיטִיקַת 'פְּנִיַּת פַּרְסָה' כְּלָל לֹא נָזִיר הוּא..." * וְהִיסְטוֹרְיוֹנִים נִזְְכְּרוּ בִּשְׂחוֹק בְּיוּלְיוּס צֵזָר * שֶׁמַּר שְׁפְּרִינְצָק הָיָה קוֹרֵא לוֹ "קֵיסָר", בְּמִלְעֵיל) * שֶׁכְּשֶׁאוֹיְבָיו בַּקַפִּיטוֹל עָלָיו הִרְעִימוּ: "צֵא, זָר!" * הוּא בְּחֻקֵּי רֶפּוּבְּלִיקַת בְּנֵי רוֹמִי חִישׁ עִלְעֵל * וּכְשֶׁנּוֹכַח כִּי אֵין בָּהֶם מָקוֹם לְמִנּוּי מֶלֶךְ * דָּחָה כְּבָר פַּעַם אַחַר פַּעַם כֶּתֶר שֶׁל מַלְכוּת * בִּטְרִיק שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה שֶׁלֹּא לְהִתְפָּעֵל אֵיךְ * כְּשֶׁאֲנָשָׁיו הִגִּישׁוּ לוֹ אוֹתוֹ –  הוּא, בִּנְמִיכוּת- * הָרוּחַ שֶׁל שׂוֹנֵא-שְׂרָרָה שִׂחֵק אֶת הַצָּנוּעַ * עַד שֶׁנֵּאוֹת בְּלַחַץ "דְּרִישָׁתוֹ שֶׁל הקָּהָל" * לְמָה שֶׁבָּרֶפּוּבְּלִיקָה שֶׁלּוֹ הָיָה מָנועַ * אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֻמְלַךְ לִבְסוֹף וְהֶהָמוֹן צָהַל... * וְכָךְ, כְּשֶׁ"הַזָּקֵן" בַּצְּרִיף בִּשְׂדֵה-בּוֹקֵר כָּנוּס עִם * הַפּולִיצְ'קָה שָׁלּוֹ (זֹאת שֶׁאָמְרָה תָמִיד: "קוּטְשׁ-מוּטְשׁ") * הֵרִיצוּ אֵלָיו פְרִיקִים רַבֵּי-טְרִיקִים אוֹטוֹבּוּסִים * מִכָּל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ כְּמוֹ בַּהֲפִיכָה אוֹ פּוּטְשׁ * וּפִרְגְּנוּ וְאִרְגְּנוּ לוֹ הַפְגָּנָה סְפּוֹנְטָנִית * שֶׁתֻּּּכְנְנָה טִיפּ-טוֹפּ בִּקְלָאסָה שֶׁל מִבְצָע צְבָאִי * וְלֹא חוֹבְבָנִיתּ וּשְׁלוּמְפִֶּרִית וּפַּרְטִיזָנִית * כִּי אִם בַּהֲפָקַת-עֲנָק בְּדֶרֶג מִקְצוֹעִי * וְכָל הַמַּפְגִּינִים הִתְחַנְּנוּ לוֹ: "בִּמְחִילָה, * רַחֵם עָלֵינוּ, דֻוִידְ'ל, וְשׁוּב לַמֶּמְשָׁלָה!!!" *

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מתי דוד

הסדרה? או הסדרע!

 המושג העברי החדש "הסדרה" הוא המקביל למושג הפלסטיני "תהדיה" ו"הודנה". מדובר להגיע להשגת הפסקת אש לזמן מוגבל.

כל אלה שפועלים להשגתו, לאור הפגזות הרקטות של הפלסטינים עלינו, וההפצצות שלנו עליהם, שמתחוללות בעוצמה וגורמות קורבנות בנפש וברכוש. כל המתווכים הפעילים להשגת הפסקת האש, כוונתם רצויה וזכאים הם להערכה ולשיתוף פעולה.

ואולם, מסתבר פעם נוספת, שעם החמאס לא ניתן להגיע להסדרה. כל הסדרה איתם תיהפך ל"הסדרע" ולכישלון.

בלית ברירה כנראה שהפתרון היחידי לטרור החמאסי הוא הפיתרון להגברת המצור והלחץ, כשלב ביניים לפני הפיתרון הצבאי לחיסול החמאס. מה שברור הוא שאין ולא יהיה "פתרון מדיני" עם איסלם קיצוני !

פירוז החמאס מנשק, תמורת שיקום עזה, זו אשלייה שלא ניתן לממשה. החמאס לא יתפרק מנשקו מרצון! אבו מאזן לא מסוגל ולא יכול להשתלט על החמאס בעזה. צהל לא יכבוש את עזה למען הפתח ברמאללה!

בנימין נתניהו צודק! לא ניתן להגיע "לפתרון מדיני " עם איסלאם קיצוני כמו החמאס, שהינו חלק מהאחים המוסלמים כמו אל-קעידה, חיזבאללה, בוקו חראם, דעאש ושאר ארגוני האחים המוסלמים.

אבו מאזן צודק! הוא מתנה את הסיוע של הרש"פ לעזה  בהחזרת השליטה האזרחית והצבאית על החמאס.

התנאי של אבו מאזן בלתי ניתן להשגה, מאחר שהחמאס לא יתפרק מנשקו. פירוז תמורת שיקום זו אשלייה.

הרוסים חיסלו את המרד בצצניה בברוטליות. האמריקאים חיסלו את דעאש במוסול בהפצצות הרסניות. ישראל לא יכולה לעשות זאת, לעשות מה שמעצמות כמו ארה"ב ורוסיה יכולות.

אין טעם להמשיך בוויכוחי סרק אופוזיציוניים, שכביכול יש בהם פתרונות אלטרנטיביים לחמאס בעזה. בשלב זה כנראה ניאלץ להמשיך לחיות במציאות המתחלפת בין הסדרה אמיתית לזמנים מוגבלים – עד הפרתם על ידי "הסדרע".

הרצון ליצור תקווה מגויסת ומזויפת שכביכול יש פתרונות אלטרנטיביים – הוא הונאה ואשלייה של חלק מהאופוזיציונרים.

 מתי דוד

* * *

תקוה וינשטוק

הלכתי לכנס בחירות

"את רוצה ללכת לשמוע את ביבי?" שאל אותי ב' כשהחזיר לי את הטלוויזיה שתיקן. "אני אביא ואחזיר אותך," הבטיח.

"בשמחה!" עניתי, אפילו בלי לשאול היכן ידבר. הרי ראש הממשלה ידוע וכנואם בחסד –ואני מעולם לא שמעתיו פנים אל פנים.

ב. ורעייתו אספו אותי בערב. אותי ועוד שלוש נשים. אחת מהן הכרתי, איילה. ישבנו ארבעתנו דחוסות כמו סרדינות במושב האחורי. בדרך הבנתי שהכוונה לכנס בחירות לעירייה. איך לא תפשתי את זה מיד? מה לי ולכנס בחירות? כל ימי הדרתי את רגליי מכנס כזה, עכשיו בערוב ימיי, זה מה שחסר לי? אבל להסתלק לפתע מהמכונית לא היה נעים. כבר עשיתי את השטות – כעת אשלם עליה. רק לא ידעתי כמה אשלם...

נסענו לדרום העיר. לרובע המוסכים ובתי המלאכה. חשיכה מסביב. אך בקומה הראשונה של אחד המבנים – אור של שבעת הימים. בחורה צעדה שם הלוך וחזור ובחורה שנייה ישבה וליטפה כלב ופניה לעוברים ושבים.

 ליד רחוב יד חרוצים עצר ב' והנוסעות התפזרו חיש. אני עמדתי על המדרכה בלי לדעת לאן ללכת. אבל איילה חזרה אליי ויחד התחלנו לצעוד. גם היא לא ידעה לאן, אבל לפנינו ומאחורינו זרמו נחילי אדם כולם בכיוון אחד והצטרפנו אליהם. ללא ספק כעת זה הרחוב הצפוף ביותר בעיר.

 אחרי שהטלטלנו על מדרכות עקומות ראינו ים אדם מתנקז למעין סמטה ארוכה מוקפת חומה. שום אולם לא נראה. רק אנשים ואנשים. עד מהרה הזדנב מאחורינו תור שהגיע לרחוב. מלכוד מכל עבר. עשרים דקות בתור – והוא לא זז ואני עוד מותשת מהצעדה. כל הכנס הזה מעל לכוחי. אני אומרת לב' שהנה אתעלף. אני אזמין מונית ואסתלק.

"אין עכשיו שום מונית בסביבה!" הוא משיב. ואז מפנה לי סדרנית את כסאה, "והדרת פני זקן"!"

אני מתיישבת ושומרת קשר עין עם ב' כשיתקדם בתור אצטרף אליו.

מימיני ,מעבר לחומה, הפגנת-נגד קטנה. רמקולים מצווחים "מושחתים הביתה!" כרזה מתנפנפת "די לבושה!"

אני מחזירה את מבטי לתור – אין זכר לב'! החבורה התקדמה וההמונים ממשיכים לזרום. שום דמות מוכרת. אף אדם  מהאזור שלי, מהחברה שלי. כולם מהפרברים? אין תל אביבים? פחד איום ממלא אותי, כאילו אני ילדה שאבא ואימא הפקירו אותה. אני ודאי הכי קשישה באוקיינוס האנשים הזה. להיות יחידה בהמון זר זה מחריד  כמו להיות יחידה במדבר. וזה כנס בחירות. קרקע פורייה לתגרות ואני בתווך! מי יוציאני מכאן – אם לא הביתה – לפחות לאולם ולב'! 

הכנס דווקא מוקפד ומסודר. סדרנית השגיחה בבדידותי, אחזה בידי, פילסה לי דרך בין ההמונים והצעידה אותי בלי תור לתחנת בידוק. בידוק כמו לפני עלייה למטוס. לא גילו אצלי נשק וכרכו על אמת ידי צמיד בד. אפשר להתקדם. הסדרנית החביבה מביאה אותי כמעט עד דלת האולם ומבקשת: "חכי קצת, בבידוק האחרון יש פקק."

אני מתיישבת על כיסא – כמה חשוב נעשה כיסא! נרגעת לאיטי.. הארץ המובטחת כבר לפניי.

והנה נפתחים שערי גן עדן ואנוכי באולם חתונות רחב ידיים. רעש אימים. עשרות שולחנות ארוכים ערוכים במאפה ובמשקה. כסאות השולחנות תפוסים כולם. אולי התחילו אנשים לעמוד בתור כבר בשעות הצהריים. איפה ב'? סמוך לפתח ניצב כיסא בר גבוה. לא כיסא שאני רגילה לו, אבל זה מה יש. התיישבתי.

"איפה הקבוצה שלך?" תוהה אישה שיושבת לידי.

"באתי בקבוצה של ב' אבל איבדתי אותם."

"מי זה ב'?" שאלה והביאה לי בורקס וכוס מים לגרוני שהתייבש. "חפשי את הקבוצה," הציעה, "אני אשמור לך על הכיסא."

שוטטתי באולם כל עוד כוחי בי. ב'? איילה? לחפש מחט בחבילת שחת.

"ראית  את ב'?" פניתי לגברת בטורבן שנענעה עגלת תינוק, מנסה להרדימו בהמולה.

לא ראתה.

סדרן שאל: "מי זה ב'?"

בסניף הליכוד ברובע שלנו נודע ב' כעסקן. כאן לא שמעו את שמו. מצאתי כיסא נורמאלי והצבתי אותו במקום בולט, שהחבר'ה שעזבו אותי לאנחות ייזכרו בי. מה אעשה בלעדם? אבלה פה את הלילה? אזעיק משטרה? מסביב צהלה ושמחה ואני כאבלה בין חתנים ורק שתי מחשבות מנקרות בראשי – איפה ב'? ואיך איחלץ מפה?

 המוסיקה פסקה והחלו הנאומים. הבמה רחוקה מאוד. קלטתי מילים בודדות – "בחירות," "עירייה." לא ראיתי את הנואם אך לפי הקול ניכר שהוא גבר. אחריו דיברה אישה. גם אותה לא ראיתי ולא שמעתי. חוש השמע שלי הרוס והבמה בקצה השני של האולם הגדול. ובעצם גם לא התעניינתי במתרחש על הבמה. שקעתי כולי בצרותיי. רק על עצמי לחשוב ידעתי.

לערך בתשע וחצי – מהבית יצאתי בשבע – פתחה התזמורת ברעם אדיר וכמו התחוללה מהפכת אלוהים. בתנופה אדירה נעמד כל הקהל על רגליו – גם אני. אנשים נעמדו על הכיסאות, על השולחנות בין הצלחות, ובפנים זורחות הניפו זרועות לעבר הבמה צועקים, במלוא גרונם כבהיסטריה:

"בי-בי!"

האולם מחושמל. הר געש מתפרץ. הוריקן. צונאמי ... מחזה כזה לא ראיתי בשנות חיי הארוכות. "בי בי!" קוראים, "בי-בי!" מקצה האולם ועד קצהו. אנשים לא מתיישבים אלא עומדים עוד ועוד לתת כבוד, משיח בן דוד אילו הגיע לא היה זוכה לקבלת פנים מלכותית יותר.

נעצתי עיניים קדימה. אפילו את כנף בגדו של נתניהו לא ראיתי. ניסיתי להידחק לבמה. כשלתי וחזרתי לשבת בעצם כבר לא היה אכפת לי להיות עיוורת וחירשת בנאום שלשמו באתי, ולמען האמת בבחירות לעירייה, טוב לי עם חולדאי.

מחיאות כפיים פרצו פה ושם במהלך הנאום והפכו לרעם בתום הטכס. אנשים החלו לצאת ונעמדתי לידם. לצד היוצאים אני שואלת שוב אם ראו את ב'. אוזרת עוז, פניתי לזוג שנראה סימפטי וגמגמתי: "נשארתי פה לבד... יש לכם  מכונית?" בלעתי רוק והמשכתי: "אולי תוכלו להוציא אותי מכאן?..." – אבל עוד הם תוהים על הבקשה, את מי קולטות עיניי? – ב' ובנות לווייתו! מזל! ניצלתי!

"באמת חשבתי שצריך לחפש אותך!" אמרה איילה.

יפה שחשבה...אבל זו לא עת לחשבונות. הייתי מאושרת.

 ב' קיים את הבטחתו. לקח והחזיר אותי עד פתח הבית. רק  שבין לבין השתרעה וייה דולורוזה.

תל אביב – עיר בהצללה

קיץ קשה צפוי לנו? עלייה בטמפרטורות עקב שינויי אקלים? ייתכן. אבל כנראה לא ברחובות תל אביב. בעיר העברית הראשונה עשוי הקיץ הקרוב להיות דווקא יותר מוצל ונעים. העיר תתכסה ב"עננה" שתקל עלינו מהשמש הקופחת.

"עננה" זו שמה של מערכת אלמנטים מתנפחים בגז הליום, מעין סדינים גדולים שייתלו מעל לצמתים ולרחובות בעיר, והיא אמורה להעניק צל לנוסעים ברכב ולהולכי רגל בעיר (ואולי אף לעודד הליכה ברגל).

בניסיון להתמודד עם המשך ההתחממות של כדור הארץ יזמה עיריית תל אביב-יפו תחרות הצללה של המרחבים הפתוחים בעיר – "צל תל אביב יפו". באתגר השתתפו אדריכלים, מתכננים ויוצרים. ועדת השיפוט כללה את מהנדס העירייה, משרד איכות הסביבה, הבנייה הירוקה ועוד. במקום הראשון זכתה חברת דוידוביץ אדריכלים בשיתוף עם סואדיו בר דוידוביץ – על הצעתה "עננה".

לדברי השופטים, "עננה" משרה קלילות, מיישמת קריטריונים של בטיחות, אינה סוגרת מבטים ולא מעמיסה על הצומת ולחורף אפשר לקפלה."

אב טיפוס של ההצללה החכמה ניתן כבר לראות בשדרות בן גוריון פינת רחוב הדסה.

אם הניסיון יצליח, מהאביב הקרוב נהלך בחוצות העיר כשעננה טובה מלווה אותנו באשר נלך ותקל עלינו את החום הכבד.

תקוה וינשטוק

אהוד: ראיתי את העננה הלבנה הזאת. בלונים ענקיים מנופחים ושטוחים, קשורים בעשרות חבלים, משהו מזעזע בכיעורו וחסר כל ערך מבחינת כתם הצל המועט שהוא נותן. תלוי גם בשעת היום כי השמש לא תמיד עומדת ממש מעליו, זאת לידיעת המתכננים.

* * *

יוסי אחימאיר

רבין ואוסלו – סימני השאלה

ביום שבו נולד זאב ז'בוטינסקי נרצח יצחק רבין. ז'בוטינסקי נולד בי"ב בחשון, שנת תרמ"א, 1880, רבין נרצח בי"ב בחשון, שנת תשנ"ו, 1995. זהו אולי הדבר המשותף היחיד לשני האישים הללו, בני דורות שונים, אשר פתיל חייהם נקטע באחת. ז'בוטינסקי הוכרע על-ידי התקף לב, רבין נרצח בידי ימני קיצוני.

ז'בוטינסקי השאיר אחריו מורשת הגותית רבת חשיבות, ולא זכה לראות בתקומת המדינה. רבין לא השאיר אחריו מורשת של ממש (מורשת רבין היחידה היא מורשת הרצח – אמר לי פעם איתן הבר, רל"שו), אבל היה בעיצומו של תהליך אוסלו הדרמטי, שהביא עליו ביקורת חריפה מצד האופוזיציה.

רבין היה כבן 18 כאשר ז'בוטינסקי נפטר, וכבר עברו 23 שנה מאז נרצח. מאז אותו מוצ"ש מר ונמהר מתנהל ויכוח בשאלה, האם היה מתמיד ראש הממשלה רבין בנתיב אוסלו עד הסוף, עד ההכרה המוחלטת בדרישות הפלסטיניים, נסיגת ישראל לקווי 67', חלוקת ירושלים והקמת מדינה פלסטינית?

מצדדיו מהשמאל משוכנעים שכך היה קורה, אלמלא הרצח בכיכר בעיר. הם הפכו את רבין המת למה שלא היה – חסיד "שלום עכשיו", איש מרצ והשמאל הוותרני.

מתנגדיו מהימין סבורים, כי בנקודה כלשהי היה רבין עוצר, כאשר היה נוכח שאין נכונות לוויתורים בצד הערבי-פלסטיני.

ויכוח דומה מתנהל סביב מורשת ז'בוטינסקי. למשל בשאלה, אם היה מסכים לחוק הלאום, או לחוק היועמ"שים, ואם בכלל היה עובר לסדר היום לנוכח תופעות שליליות שפשו בתנועה שטוענת להיותה ממשיכתו. משמאל ומימין נאחזים אישים פוליטיים ופובליציסטים בקטעים מהגותו, כדי לאשש עמדות מנוגדות.

מקרה ז'בוטינסקי ומקרה רבין הם דוגמאות לכך, שאין זה רציני לעשות ספקולציות מוטות באשר לעמדותיהם בזמנים אחרים ולהשליך מהן לימינו. יגידו האומרים, כי אולי נכון הדבר לגבי ז'בוטינסקי, שהלך לעולמו לפני 78, אבל רבין נפל על משמרתו לפני פחות משנות דור, ומאז המו"מ לשלום תקוע. לשיטתם, אלמלא הרצח, כבר היינו עתה במצב של שלום והשלמה.

אפשר להטיל ספק גדול בכך. נכון שרבין הביטחוניסט המחוספס, הצבר המובהק, אוהב הארץ, הפתיע בעצם הליכתו לאוסלו, ואם תרצו – היגררותו בעקבות פרס וביילין. אבל בזוכרנו את עמדותיו המובהקות באשר לפתרון המדיני הרצוי לישראל, אין ודאות אם היה מרחיק לכת בדרך שלא היתה דרכו. הרוצח הנאלח לא הסתיר את כוונתו לעצור בכדורי אקדח את תהליך אוסלו. ייתכן כי התהליך היה נעצר בכל מקרה על-ידי רבין עצמו.

ראש הממשלה המנוח מעולם לא הסתיר את דעתו, שירושלים חייבת להישאר מאוחדת בריבונות ישראל ובירתה לנצח. הוא התנגד למדינה פלסטינית ולירידה מרמת הגולן. את בקעת הירדן החשיב כגבול ההכרחי להגנת מדינת ישראל, וכן הלאה. עמדות אלה שיקפו כהלכה את האיש והמנהיג רבין, ולא הדרך החדשה שעליה עלה, עם מאות הקרבנות שהמיט עלינו הטרור הפלסטיני.

עם זאת, אין לחרוץ דעה לכאן או לכאן. לא עמדתו האחרונה של רבין ולא דעותיו הבהירות מלפני אוסלו, יכולות לשמש כתנא דמסייע ליריבים הפוליטיים בוויכוח הפוליטי-אידיאולוגי המתלהט עתה, ובאותו נושא ממש.

על אחת כמה וכמה ז'בוטינסקי, שמגוחך לערבו באקטואליה ולומר שהיה תומך או לא תומך במהלכי הממשלה היום. ראוי להכיר את דעותיו, חשוב לשאוב מהן השראה, אך לא להסתמך עליהן בנחרצות ובסלקטיביות, לא לעוקרן מהקשרן בעיתוי שבו נאמרו. גם אם היה עקבי בעמדותיו יותר מכל מנהיג ציוני אחר, יש להיזהר מלומר, כי "ז'בוטינסקי היה אומר היום כך וכך" בנושא זה וזה. אצל דוד בן-גוריון הדבר אף קריטי יותר. ממנו אפשר לדלות דעות והיפוכן לכל אורך חייו הציבוריים. למשל – בעד רמת הגולן או בעד ויתור עליה.

הוא הדין ביצחק רבין. דעותיו ומעשיו ברוב שנותיו כמדינאי וכפוליטיקאי אינן תואמות בדיוק את לחיצת היד המאולצת לערפאת. האם באמת ובתמים האמין בשלום עם ארכי-טרוריסט זה? הוא סתם את האף ונועד עימו. האם לא היה חוזר לעמדותיו האמיתיות ומתנער בעצמו מתהליך אוסלו, בשלב זה או אחר?

הרוצח המנוול גרם לכך, שלא רק שנרצח ראש ממשלה בישראל, וזיעזע את הבית כולו, אלא גם שנישאר כולנו עם סימן-השאלה הגדול.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 12.11.18

אהוד: אני מסכים לחלוטין עם הערותיך באשר לרבין. השלום לא היה בא גם אלמלא נרצח, אף כי אנחנו האמנו אז בכל ליבנו כי הנה-הנה רבין מביא את השלום.

* * *

קם בבוקר משתין בבוקר

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

קם בבוקר

משתין בבוקר

מחרבן בבוקר

אוכל בבוקר

איזה עולם נפלא

וגם יש לי כבר חלקה

של חברה קדישא

לא רחוק מסבא שלי

בעולם הבא

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

י"ח. חדר השינה של הנערה שגרה ממול

מחלון הסלון של בית הוריי, בצד הפונה לרחוב השופטים, אפשר להבחין שיש רווח בין שני הבתים שממול. ברווח הזה נראה צידו העורפי של בית קומתיים הפונה לסמטת לטריס. מאותו חלון ניתן היה לראות גם את העוברים והשבות שהיו בדרכם לחנות המכולת השכונתית, ואבי, שהיה קרוב לגיל שמונים, היה אוהב לצפות בהן דרך החלון הפתוח.

בקומה השנייה של בית הקומתיים היה חלון רחב מידות, עם תריס מתקפל שבדרך כלל היה פתוח.

ערב אחד, כשצפיתי לתומי מהסלון של הוריי, ראיתי איך נערה הלבושה בחלוק בית, מדליקה את האור בחדר של בית הקומתיים ממול, ומוציאה שמלה אדומה מארון הבגדים. הייתי מרותק למראה המבטיח וחיכיתי לרגע שבו תחליט מה לעשות עם השמלה. ברגע המותח הזה, ראיתי לאסוני שהיא מסתכלת לעבר החלון הרחב של חדרה וניגשת להוריד את התריס.

מאז, כל פעם שהייתי עולה לדירת הוריי, הייתי ניגש לחלון של הסלון כדי לראות מה קורה בחלון ממול. לפעמים, אם היה לי מזל, הייתי מבחין בנערה החולפת בו, לעתים בשמלה ולפעמים במכנסי ג'ינס. קיוויתי שיום אחד יתמזל מזלי והיא תשכח לסגור את התריס אחרי שתפתח את ארון הבגדים. הנס הזה לא קרה ואני, ביש המזל, נאלצתי להשלים עם גורלי המר.

יום שישי אחד, אחרי ארוחת הבוקר שאימי הכינה לי, הצטרפתי לאבי הצופה בחלון ושאלתי את עצמי אם הוא צופה רק לרחוב או גם לחלון הרחב ברווח בין שני הבתים. הרבה לא הספקתי לצפות עם אבי, כי אימי קראה לנו לבוא לאכול. אבי, כבעל ממושמע, פנה מיד לעבר המטבח, אך אני נשארתי כי ברגע זה ראיתי על המדרכה הצמודה לחצר ביתנו את בן-ציון גליקסמן, בנו של הסנדלר השכונתי, צועד לאיטו כשהוא נושא סל בידו ומרים ראש לעברי.

בנצי היה בחור גבוה, נאה למראה, המטיב לנגן על כינור. אין לי מושג מי הביא אותו, ואיך התגלגל והגיע להכשרה שלנו בפלמח. עובדה היא שיום אחד הגיע ואני הכרתי אותו מהימים שהייתי מביא את נעלי לתיקון אצל אביו. בנצי היה יכול להיחשב לאחד מטובי החבר'ה אלמלא היה לו סוג צחוק מטופש, שקילקל את  הרושם הטוב של מראהו הנעים. בהכשרה התיידד עם אלי דיין, שהיה מרבה לנגן בחליל, ושניהם חלמו על תזמורת משותפת שיקימו יום אחד. בספרי "חבורה שכזאת", אני מספר עליו בפרק 'קבלת שבת':

"...בנצי נוטל את כינורו ולאחר שהוא מכוון את מיתריו, הוא מנגן שיר ללא מילים מאת מנדלסון. מוסה דק יושב כשכפות ידיו צמודות לאוזניו והוא רוטן: "הוא הורג, הוא הורג את כל המנגינה." שלוש משיכות קשת אחרונות ובנצי מסיים. הוא מוחה את זיעת מצחו ושואל אם רוצים עוד.  

"לא!!!" צועקים כולנו כאיש אחד.

בנצי נראה המום. אינו מאמין למשמע אוזניו, אך משלים עם גורלו העצוב, חוזר למקומו ליד מוסה וממלמל: "מה הטמבלים מבינים במוסיקה..."

מוסה מרגיש חובה לעודד אותו, לוחץ את ידו ואומר: "היה יפה מאוד. עלית על עצמך!"

בנצי ראה אותי בחלון לפני שהספקתי להסתתר ואמר: "אהלן!"

החזרתי לו באהלן כפול בתוספת סהלן וחשבתי שבזאת נסתפק.

הוא לא חשב כמוני ואמר:                                                             

"טוב שראיתי אותך. אני עושה הערב מסיבה אצלי בחדר על הגג, תבוא בתשע ותביא כמה שיותר  בנות."

"יהיה  כיבוד?"

"כן. אני בא עכשיו מסופרמרקט."

עם בנצי הייתי באופן כללי ביחסים טובים, וכשהיה משגע אותנו באהל בעין חרוד עם הכינור שלו, הייתי היחיד שלא היה מנסה לגרש אותו והוא זכר לי זאת לטובה. אמרתי לו  שהערב כבר קבעתי משהו, אבל אני אשתדל לבטל ולבוא. 

הוא ראה זאת כהבטחה וזרק לי 'להתראות!'

האמת היא שבערב לא היתה לי שום תוכנית. מאז שיעל נטשה אותי, החלטתי להתמסר ביתר שאת לכתיבת 'אני פחדן אני' וחשבתי להישאר בחדרי לכתוב, תוך תקווה שאולי יעל תפתיע אותי ותצוץ בחלון. בארוחת הצהריים, שבה השתתפה גם אחותי אביבה, שאלתי אותה על תוכניותיה הערב. אמרה לי שאין לה תוכניות מיוחדות, מינה ולאהל'ה תבאנה אליה ואולי יצאו לטייל. סיפרתי לה על המסיבה אצל בנצי וזה דווקא מצא חן בעיניה. סיכמנו שאביא אותן לבנצי ואחרי כמה זמן אתנצל ואחזור הביתה לכתוב.

בשבע בערב צלצל הטלפון וקול נעים של נערה שאל אותי את השאלה  הכי בלתי אפשרית שקיבלתי מימי בטלפון:

"האם אתה נשוי?"

 "מה?"

"חברה שלי רוצה לדעת אם אתה נשוי."

"מי זאת החברה שלך?"

"קודם תגיד אם אתה נשוי." 

"עוד לא."

"אז קח אותה!" 

כאן שמעתי קול של בת אחרת האומרת: "לא! תמשיכי את!" ואת הראשונה אומרת לה: "די! כבר שאלתי. הוא לא נשוי. את יכולה לדבר איתו."

הוויכוח בין השתיים די שעשע אותי, אבל הן לא המשיכו, ובעלת הקול השני שאלה:

"פוצ'ו, אתה זוכר אותי?" 

"איך אני יכול לשכוח. את בטוחה שנפגשנו פעם?"  

"כן. אני המזכירה של מרגוט קלאוזנר." 

נזכרתי בבלונדינית שהיתה מלאת גוף ונאה, אך משום מה לא לטעמי. כבר רציתי להתחמק באיזו התנצלות נימוסית, אך ברגע האחרון נזכרתי בבנצי שביקש ממני להביא כמה שיותר בנות, ומתוך נטייה לשובבות חשבתי שיהיה משעשע אם אופיע אצלו עם חבורה של חמש בנות.

בנוסף לזאת, גם חשבתי שהבלונדינית הזאת סיפרה לי באותה פגישה ראשונה, שהיא גרושה, אז  אם ארצה לקנח את הערב במשהו מן המוכן, למה לא לעשות לה טוב?

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"אורנה."

"שם יפה!" 

"תודה."

"תשמעי אורנה. יש לי חבר שגר כאן ברחוב השופטים, הוא עושה מסיבה ואמר לי להביא כמה שיותר בנות. אני מביא את אחותי ושתי חברות שלה. אם אתן רוצות להצטרף, הוא בטח ישמח."

כאן שמעתי שיחת התייעצות קצרה ואחריה נשאלתי מתי זה מתחיל.

"תבואו בתשע. אני אחכה לכן עם אחותי בשדרות חן פינת השופטים." 

בתשע בדיוק, כשעמדתי עם שלוש הבנות בפינת הרחוב, עצרה לידנו מכונית פולקסווגן אפורה וממנה יצאה מצד האחד אורנה הבלונדינית המלאה ומהצד השני הנהגת בשמלה אדומה. במבט חטוף הבחנתי בפנים נאות, שיער שׁטני, מותניים צרות וחזה ראוי. מיד הבנתי שזאת השדכנית ששאלה אם אני נשוי, והיה ברור לי שעימה אני אתחתן. עד היום אין לי הסבר לכך שידעתי שלא יעזור לי כלום והקטנה הזאת, שאפילו לא הישירה אליי מבט, תהיה אשתי.

עשינו הכרה, היא אמרה 'דיצה' ואני הצגתי את עצמי בתור 'ישראל'. היתה זו טעות, כי כל אותו ערב היא כינתה אותי בשם ישראל ואחר כך, כל החיים באותו שם. אם עד כה הייתי רגיל לענות לשני שמות, 'יסקה'  במשפחה ו'פוצ'ו'  בין החבר'ה, הרי מעכשיו התחלתי להתרגל גם לשם האמיתי שלי, 'ישראל'. שם שעבר מדיצה לכל החברות שלה, הקוראות לי כך עד היום. 

בנצי פקח עיניים גדולות כשראה אותי מופיע עם חמש בנות ואחרי שהתאושש, פתח את הדלת לרווחה ואמר: "ברוכים הבאים!"

הבחנתי שהוא עשה רושם טוב על כל הבנות, ואמרתי בליבי, חכו חכו עד שתשמעו אותו צוחק.

התוכנית התרבותית של המסיבה כללה בעיקר מוסיקה סלונית שנועדה לעלות על נס את הפטפון החדש שבנצי קנה. ריקודים סלוניים לא היו הצד החזק שלי, אבל לבעל הבית לא היו הצעות אחרות חוץ מגרעינים לפיצוח ובקבוקי מיץ אשכוליות. ישבתי בין אורנה ודיצה ויחד צפינו בכל אלה שקמו לרקוד.

אחרי חצי שעה של תצפית, תוך פיצוח גרעינים שחורים שנותרו, אחרי שהבוטנים והקרקרים נגמרו, אזרתי עוז ושאלתי את אורנה אם אפשר להזמין את החברה שלה לרקוד.

אורנה הנידה ראש ואמרה לי בלחש שהיא לא רוקדת.

כיוון שכך ידעתי שאין לי ממה לפחד, כי אם היא ממילא לא תרקוד, לא יקרה אסון אם אזמין אותה.

להפתעתי, הביישנית השתקנית הזאת קמה מיד, בעוד אני משתהה מעט כדי להתאושש. אחר כך תפשתי את מותניה הצרים ותוך כך, העפתי מבט תמה אל אורנה. זו החזירה לי מבט של אי הבנה ואני לא ידעתי מה לחשוב.

הטנגו עבר בשלום וכאשר הסתיים, התחיל בצמידות אליו סלואו איטי שהשאיר אותנו על רחבת הרוקדים. המשכנו לרקוד, כשהצפיפות בחדר מאלצת אותנו להצמיד חזה אל חזה, בלי שזה הפריע לי באופן מיוחד.

לקראת חצות הבנתי שיותר לא יהיו הפתעות בערב ושאלתי את הבנות אם הן רוצות להישאר. 

השתיים העדיפו לצאת איתי והלכנו יחד עד פינת שדרות חן. כאן, כשאורנה אמרה שהיא הולכת לביתה, אמרתי לדיצה: "בואי נלווה אותה." ובזאת חרצתי את גורלי. 

כשאורנה נעלמה בחדר המדרגות נשארתי על המדרכה עם  בעלת השמלה האדומה.

שאלתיה איפה היא גרה  והיא אמרה: "לא רחוק  ממך."                

נתתי לה להוביל והלכתי לצידה עד סמטת  לטריס, שם פנתה ימינה ועצרה ליד הבית השלישי. היתה זו וילה בת שתי קומות, שמיד זיהיתי אותה כבית הקומתיים, אשר גבו פונה אל הסלון של בית הוריי. כששאלתי אם היא גרה במקרה בקומה השנייה, הודתה שכן, ומיד  ידעתי  שאת השמלה האדומה שהיא לובשת, כבר ראיתי פעם. המשכנו לעמוד ליד הדלת, עד ששמענו יללת חתול, היא פתחה את הדלת, וכשהדליקה את האור בכניסה, ראיתי חתולה סיאמית ולצידה שלושה גורי חתול.

שאלתי: "אני יכול לשאול את הגורים למחר?"

שאלה: "בשביל מה?"

 אמרתי: "אני כותב עכשיו ספר ודי משעמם לי לשבת ולכתוב לבד, אז אם יסתובבו שלושה חתלתולים בחדר, זה ישעשע אותי." 

שאלה: "מתי אתה מתחיל לכתוב?"

עניתי: "בשמונה בבוקר."

אמרה: "בסדר, אני אביא לך אותם."

  למחרת בשמונה בדיוק נשמעה דפיקה על דלת חדרי והנערה ניצבה בפתח נושאת בידיה קופסת קרטון ובתוכה שלושה גורי חתול.

אחר כך, במשך 46 השנים הבאות שבהן היינו נשואים, אני לא זוכר אפילו פעם אחת, שבה  דייקה לבוא בדיוק בזמן שקבענו. זה כוחה של פגישה ראשונה. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יואב לביא

אודות לובה אליאב

לאהוד בן עזר שלום רב,

הגעתי במקרה להערה שלך מ-2011 על דברים שכתב יוסי אמיתי אודות לובה אליאב. הערתך גררה אחריה גם תגובה "תומכת" של עזרא דלומי. הבעייה היא ששניכם, כל אחד בדבריו, הבעתם עמדה על סמך עובדות לא נכונות, בלשון המעטה. אתייחס רק לדבריך ב"חדשות בן-עזר" 658.

"הכרתי וחיבבתי את לובה אליאב וגם ריאיינתי אותו כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר, אבל דבר אחד קשה לי לסלוח לו. באחת ממערכות הבחירות, בהן ניצח הליכוד, היו בסקרים הקולות בין הליכוד לבין המערך כמעט שווים, אבל אז התעקש לובה, בשם הצדק המוחלט, לצאת ברשימה נפרדת לכנסת, רשימה שלא עברה, דומני, את אחוז החסימה, אבל לקחה די אלפים של קולות מהעבודה כדי להעלות את הליכוד לשלטון. אז בבקשה, אל תעשו רק אידיאליזציה מן האיש, יקר וחכם ובעל זכויות רבות ככל שהיה." 

קודם כל אציין, שהייתי קרוב מאוד ללובה אליאב שנים רבות, גם ב-1984, שבה התמודד ברשימה עצמאית, ועד יומו האחרון. ב-1984 הצבעתי בעד המערך. ניסיתי לשכנע אותו שלא יתמודד, כי להערכתי ( בעשור ההוא עסקתי הרבה בקמפיינים של בחירות ובסקרי  בחירות רבים), לא יעבור את אחוז החסימה.  אני יודע במפורש, שהיו מי שדרשו מפרס  שידאג, כיו"ר מפלגת העבודה, לתת ללובה מקום בעשירייה השנייה או השלישית, שבה היה לובה ב-1973 ליד רבין ואברהם עופר, וזה יוסיף משהו בבחירות. פרס סירב בכל תוקף להסכים לכך, ואני יודע שלובה היה מוכן לוותר אילו היו באים אליו בהצעה מכובדת (להזכירך, ב-1988 נערכו בחירות חשאיות במרכז מפלגת העבודה, ואז החליט לובה להתמודד במרכז. בסיבוב הראשון, בבחירת הפאנל, לובה קיבל את המקום השני מתוך כל המתמודדים!)

אקצר כאן ולא אכנס לרקע הדברים, אלא אתייחס לדברים שכתבת (וכנראה גם אמרת) שאין בהם שום דבר נכון או מדויק. האשם איננו ברובו שלך. את הבדותה הזאת ברא והפיץ פרס, כדי לתרץ את כישלונו בניסיון להקים ממשלה ללא הליכוד (אני יכול להביא עשרות דוגמאות לחזיונות התעתועים והבדותות של  פרס לאורך כל חייו, גם בתקופת נשיאותו).

נתחיל אם כך: ב-1984, השנה שבה מדובר, זכה הליכוד ב-41 מנדטים, והמערך, בראשות פרס – ב-44 מנדטים – בהפרש של 3 מנדטים. על מה מבוססים דבריך  על "נצחון הליכוד"? הכרתי היטב את הסקרים של אז – ובעיקר את הסקרים שערך אבי דיסקין עבור מפלגת העבודה ואת אלה של מינה צמח. בין שתי קבוצות הסקרים היו הבדלים משמעותיים. הסקרים של מינה צמח נתנו למפלגת העבודה פחות מאשר אלה של דיסקין שהיו, לעניות דעתי, מנותקים מהמציאות, אבל זה פרט משני. בכל מקרה, הסקרים של דיסקין ניבאו ניצחון ברור למערך, גדול יותר ממה שניבאו הסקרים של מינה צמח.

לא מובן לי הביטוי שלך כאילו לובה הקים רשימה עצמאית "בשם הצדק המוחלט". זו היתה החלטה פוליטית אישית שלו, בדיוק כמו בעת פרישתו תשע שנים קודם לכן ממפלגת העבודה ובהרפתקאותיו הפוליטיות במפלגות קטנטנות, שלא היתה להן כל משמעות והשפעה. חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהוא טעה בשיקוליו לאורך כל הדרך בשנים ההן.

מכל מקום, הטענה שלובה גזל קולות ממפלגת העבודה וכך העלה את הליכוד לשלטון מופרכת גם היא. קודם כל, הליכוד לא "עלה לשלטון" כדבריך. הליכוד היה אז בשלטון. שנית, ב-1984, הוקמה ממשלת אחדות רוטציונית. פרס, למרות גיוסן של הרשימות הערביות (חד"ש-רק"ח והרשימה הדמוקרטית – בל"ד של היום), לא הצליח להשיג תמיכת רוב להקמת ממשלה, וכך היה עם שמיר. מחוסר ברירה הסכימו הצדדים לממשלת אחדות לאומית. 

האם ללובה אליאב היתה השפעה כלשהי על התמונה, במישרין או בעקיפין?

זה היה סתם תירוץ של פרס, שיחס המשטמה שלו ללובה נולד עוד במלחמת העצמאות, כשהוא היה "פקק", פקיד אזרחי צעיר שישב במשרד "שירותי הים" בבית האדום כמ"מ לגרשון זק, שבועות בודדים, עד שהוקם חיל הים, ולובה היה בו הקצין הבכיר השני אחרי מפקד חיל הים, איש מח"ל פול שולמן .

בוא נבדוק: בבחירות 1984 כבר היה בתוקף חוק באדר-עופר. מבלי להיכנס לנוסחה המסובכת של חלוקת הקולות – "שיטת באדר-עופר" נתנה יתרון למפלגות הגדולות בחישוב המנדטים העודפים. אילו באמת היה המערך מקבל קולות לעוד מנדט, מישהו אחר היה משלם עבורו. אתה יודע מי? "יחד" בראשות עזר וייצמן, שזכתה במנדט ה-120. לשותפו העיקרי של פרס לקואליציה היו נותרים 2 מנדטים, ויחדיו למערך ול"יחד" היו 47 מנדטים בכל מקרה.

ולבסוף, גם טענתו של פרס כאילו לובה "גנב" את הקולות ממפלגת העבודה היתה טענה מופרכת. אפשר להניח, שהקולות היו נחלקים – אם בכלל – בין שולמית אלוני לבין המערך, שהרי לובה היה בשלוש מפלגות משמאל למערך כל אותן שנים שהיה מחוץ למפלגת העבודה. הוא ממש לא "לקח" מנדט ממפלגת העבודה.

בקיצור – לובה לא "העלה" את הליכוד לשלטון. כל מה שכתבת מופרך מעיקרו, והוא הוכחה לעוד תעלול נכלול שפרס הירבה בשכמותו "למכור" אותם לאלה שהתפתו לקנות את ההמצאות והבדיות שלו.

בברכה,

יואב לביא

אהוד: למיטב זיכרוני לא הושפעתי מפרס וכלל לא הסתמכתי עליו אלא ניתחתי אז את תוצאות הבחירות של 1984 ולהערכתי, גם כיום, אם לובה אליאב לא היה מקים את רשימתו, המערך היה זוכה בעוד מנדט או שניים ויכול להקים ממשלה בראשותו בלי רוטציה עם הליכוד.

* * *

מנחם רהט

תמו הבחירות: הפלגנות ניצחה

הבחירות המוניציפליות חוללו קרע עמוק במחנה החרדי, שכנראה ירוץ לכנסת בשני ראשים: חסידים מול ליטאים, אדמו"רים מול ראשי ישיבות. למרבה הצער הניבו הבחירות קורבן שווא, שליבו כרע תחת ההשפלה הכפויה

הסבב השני בבחירות המקומיות תם ונשלם. בחברה מתוקנת, אמורים המחנות היריבים לקבל בהכנעה את דין הבוחר ולשוב לשיגרה, לטובת מקום מגוריהם.

אך ספק אם זה מה שיקרה בציבור החרדי, שבו, כך נדמה, התנהלו מערכות בחירות יצריות ביותר. יותר מדי פצעים נפערו, והרפש שהוטל במערכה המוניציפלית, ייזכר לדיראון עולם. אפילו הגדולים נסחפו בזרם העכור: רבי חיים קנייבסקי הליטאי חירף את החסידים החיפאים שסירבו להצביע קאליש: "משנאי ה'!" – לא פחות; ראש מועצת החכמים הרב שלום כהן טינף את מצביעי ד"ר עליזה בלוך: "טפו עליכם! לעתיד לבוא יכניסו אותם לבית שימוש נקי." בצפת אמר האדמו"ר מביאלה: "מי שלא מצביע למועמד החרדי נחמן גלבך הוא מומר להכעיס."

ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אריה דרעי אמר את דברו, כשכינה את הציבור החסידי שהתעקש שלא להצביע למועמדו ליאון: "שטן עם מעיל ארוך."

עד כדי כך, מרנן ורבנן? ואיפה 'כבוד התֵיירֶה'? וכבוד הבריות? ומה עם "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם... וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל"?

הכול מותר ב'מלחמת קודש' לא קדושה זו?

הבחירות המוניציפליות גם גרמו לפרידות ולחיבורים מדהימים, לא שיערום אבותינו. נתפרדה החבילה שאיחדה חסידים וליטאים, ונולדה ברית חדשה – דגל התורה הליטאית וש"ס הספרדית. הקרע הגדול מכולם היה בחוצות ירושלים: הליטאים וש"ס ניהלו קמפיין רעשני וחסר תקדים לטובת משה ליאון הסרוג; ואילו החסידים, שמועמדם יוסי דייטש נבגד ע"י גוש ש"ס-דגל (עד כדי הבעת לעג כלפי חלק מהאדמו"רים שהריצו אותו), מצאו עצמם נודדים, מטעמי נקמנות, לזרועותיו של עופר ברקוביץ החילוני המוצהר.

גם בציבור הליטאי נפל דבר: אנשי הפלג הירושלמי (הליטאי) פירסמו בעיתונם 'הפלס' שמצווה גדולה לסכל בכל מחיר בחירת ליאון, ואין להסתפק בשיטת שב ואל תעשה. הרמז היה ברור כשמש.

התפרקות החבילה גם חשפה לראשונה, שלא בטובתם של החסידים, את כוחם האמיתי: במועצת העיר ירושלים יש להם רק 3 מנדטים (ועוד 1 ל'פלג הירושלמי' הליטאי שהתקרב דווקא אליהם בשל איבה עמוקה בין 'הפלג' לשאר הליטאים), לעומת 6 לליטאים (ועוד 5 לש"ס).

ההישג הדרמטי הליטאי, הוציא לרחובות את פרחי הליטאים, שקיפצו כפירחחים במגרשי הכדורגל וזעקו שיכורי ניצחון: "שש-שלוש". הנתון החדש חולל דרישה להפוך את החלוקה הפנימית בסיעת 'יהדות התורה': לא עוד 66% חסידים ו-33% ליטאים, אלא בדיוק הפוך: 66% ליטאים ו-33% חסידים. ואם החסידים יסרבו לפיחות הזה, מאיימים הליטאים לרוץ עם ש"ס (שבשל היחלשותה בציבור הכללי תשמח לעיסקת הצלה זו).

גם בצפת, שבה התמודד המועמד החסידי נחמן גלבך מול מועמד 'שאר העולם' סא"ל (מיל') שוקי אוחנה, חל קרע פנים חרדי עמוק: הקהילות החסידיות, בצפת ומבחוץ, נלחמו לטובת המועמד החסידי נחמן גלבך, ואילו הליטאים חברו לאוחנה החילוני. החסידים ניסו אמנם 'להחזיר בתשובה' את הליטאים והזכירו להם כי 'דין צפת כדין ירושלים' – סיסמה שזעקה מכותרות עיתוניהם 'המבשר' ו'המודיע', ומשמעותה: אם בירושלים חשוב לבחור בשומר שבת, ולא בברקוביץ שהִגדרתֶּם "מחלל שבת להכעיס", מדוע לא תבחרו בצפת בשומר שבת? אבל ההיגיון לא עבד: הליטאים הלכו עם אוחנה, ואפילו תיגברו עצמם בכמה קהילות חסידים שהריצו בסיבוב הראשון לראשות את החסיד אליעזר לזר, ומשכשל הצטרף לאוחנה.

הכול, אם כן, מסחרה. הכול אינטרסים. רק כיתתיות, צביעות ודו-פרצופיות. אפס אידיאולוגיה. שום 'השקופע טהורה'.

למרבה הצער גבתה המערכה גם מחיר דמים ממש. ביישוב החרדי קריית יערים טלז סטון, שימש הרב אברהם רוזנטל, חסיד סדיגורא, ראש המועצה במשך 22 שנה. ערב הבחירות דרשו העסקנים, מכוח 'דיל' מפוקפק, להדיחו לטובת העסקן הליטאי יצחק רביץ, בנו של סגן השר אברהם רביץ ז"ל מדגל התורה (שבזמנו עמד גם הוא להיות מודח, אך התחנן על נפשו וטען שזוהי מבחינתו סכנת חיים – ולבסוף נמנעה הדחתו).

רוזנטל התחנן על נפשו, כתב מכתבים נואשים, אך נאלץ להיכנע לפשרה מכוערת: הוא אמנם ירוץ בראש הרשימה אבל יודח בהמשך, ואת מקומו יתפוס מס' 2 שנכפה עליו, יצחק רביץ. רוזנטל בן ה-71 חש נבגד. כבודו נרמס. למרות היבחרו לראשות המועצה, ליבו קרס. יומיים לאחר בחירתו, הוא הלך במפתיע לעולמו, שפוף ונבגד. קורבן שווא, למרבה הצער, על מזבח שנאת אחים, דילים אפלים ועסקננויות קטנות.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 14.11.18

* להחזיר את ההרתעה – אפשר לתמוך במדיניות נתניהו בנושא העזתי או להתנגד לה, אך אי אפשר להכחיש את העובדות: הוא מונע בראש ובראשונה ממטרה אחת – מניעת מלחמה. ולכן, אם נידרדר למלחמה, תהיה זו מלחמת אין ברירה, במובנה הפשוט ביותר, במובנה הקלסי – התגוננות מול מתקפת האוייב.

אני מפריד בין המושגים "מלחמת אין ברירה" ל"מלחמה בלתי נמנעת". המושג "מלחמת אין ברירה" הוא תיאור המצב בפרוץ המלחמה. אין זה אומר שאי אפשר היה למנוע אותה.

לא היינו מגיעים למצב הנוכחי, אלמלא שחיקת ההרתעה הישראלית. ב"צוק איתן" יצרנו הרתעה, שהחזיקה מעמד ארבע שנים. ההישג הזה נשחק כולו ב-7.5 החודשים האחרונים, במדיניות ההבלגה וההכלה, בעיקר על טרור ההצתות (או בשמות החיבה המכובסים שלו – עפיפונים ובלונים). ההימנעות מהגדרה ברורה שדין "עפיפון" כדין רקטה, היתה מחדל ביטחוני וכשל מוסרי. אילו הגבנו כראוי, היינו שמים קץ להסלמה הזאת לפני כשבעה חודשים, בלי להיגרר אל סף מלחמה. אילו החזרנו את ההרתעה, יכולנו כבר מזמן להגיע להסדרה ראויה (עקרונית אני בעד הסדרה, אך מעמדת הרתעה), ואם לא – לא נורא.

ה"סבב" הזה חייב היה להסתיים בהחזרת ההרתעה, וזאת באמצעות מכה אמיתית, קשה וכואבת, כזאת שהאוייב טרם הכיר. הפסקת האש היא חרפה.

* מכה קשה לשם שינוי – ארגוני המחבלים ברצועת עזה הודיעו שמבחינתם הם העבירו לישראל את המסר, ואם היא תפסיק את האש, יהיה שקט. הקבינט קיבל את המסר, ירד על הברכיים והסכים להפסקת האש.

עזות המצח הזאת, היא תוצאת השערורייה שהיתה כאן ב-7.5 החודשים האחרונים, ששחקה עד דק את ההרתעה הישראלית. הם הציתו את שדות הנגב המערבי וישראל "הכילה" והבליגה. הם חדרו לשטחי ישראל, השליכו מאות מטענים, בקת"בים ובקבוקי תבערה, פגעו בגדר. ואחת לכמה שבועות פתחו במתקפת רקטות, וכאשר התגובה הישראלית החלה לסכן אותם הם הפסיקו את האש, וישראל – בעקבותיהם. הם שלטו בתהליך ואנו נגררנו. והפסקת האש הייתה רק הפסקת ירי רקטות למספר שבועות – ההצתות והפגיעות בגדר נמשכו, וישראל המשיכה להכיל ולהבליג וחוזר חלילה.

הפעם היתה הזדמנות לשנות את כללי המשחק. היה עלינו להנחית עליהם מכה שתסב להם הרס והרג בקנה מידה סיטונאי. מכה שתגרום להם להתחנן להפסקת אש, הפעם הפסקת אש אמתית, מוחלטת.

ובמקום זאת – שוב. הם קבעו את הכללים ואנו נגררנו.

הפסקת אש? הסדרה? בהחלט כן. אבל רק מעמדה של הרתעה. וכדי לשקם את ההרתעה, צריך היה להכות בהם.

* אוטובוס מלא – איך היינו פועלים אילו האוטובוס שהותקף היה מלא בנוסעים? זה מה שהיה עלינו לעשות עכשיו.

* ריקוד ציני על הדם – בבחירות 2013 הצבעתי למפלגת העבודה, חרף המחלוקת שלי עם דרכה המדינית, בזכות העובדה ששלי יחימוביץ' עמדה בראשה. הזדהיתי עם הדרך החברתית שהיא מציעה ואהבתי את המקום המרכזי שבו היא הציבה את הנושא החברתי על ראש שמחתנו. ראיתי אותה כמנהיגה של יושרה ואמת.

מאז היא הנחילה לי לא מעט אכזבות, אך רשומה (פוסט) צינית ונבזית שהיא הוציאה בבוקר יום שני, היא מבחינתי גט כריתות.

"מותו בקרב של סא"ל מ' מעמיד באופן מזוויע עוד יותר את חוק הלאום הגזעני והנתעב, הקובע כי אזרחים כמו מ' ז"ל, שאינם יהודים, הם אזרחים סוג ב'."

איזו רשומה נתעבת ובזויה! איזה ריקוד ציני על דמו של קצין ולוחם בצה"ל, שהקדיש את חייו להגנה על מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. כמה אפשר לחזור על השקר והעלילה, כאילו חוק הלאום "קובע כי אזרחים כמו מ' ז"ל, שאינם יהודים, הם אזרחים סוג ב'"? שקר גס. לא זו בלבד שהחוק אינו "קובע" דבר כזה, אלא שגם אלה שטוענים שלמרות שהוא לא קובע זאת ניתן לפרש אותו כך – גם הם שקרנים.

מבחינתי, שלי יחימוביץ' חצתה את הקווים האדומים, והציבה את עצמה כפוליטיקאית צינית מן הרמה הירודה והנחותה ביותר. אין בישראל אזרחים סוג ב' אבל יש פוליטיקאים סוג ג'.

* טרור ה-BDS – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע היתה ב-"7 ימים", כתבתו של אמיר שואן "קשר דם", שחשפה את הקשר והזהות בין ארגוני BDS המתהדרים בהיותם "ארגוני זכויות אדם... שוחרי שלום... התנגדות בלתי אלימה" ושאר שקרים – לבין ארגוני טרור רצחניים, ובהם החזית העממית לשחרור פלשתין, חמאס ומשמרות המהפיכה האיראניים. הנתונים בכתבה מתבססים על ממצאי הפעילות המודיעינית של "המערכה", כוח המשימה המיוחד למלחמה בטרור הדה-לגיטימציה לישראל, במשרד לעניינים אסטרטגיים. החשיפה הזאת חשובה מאוד, למאבק משפטי וכלכלי נגד הגורמים המדינתיים והפילנתרופים המממנים את התועבה.

וחשוב לציין, שהישראלים התומכים ב-BDS, ויש כאלה, למרבה החרפה, תומכים בכך גם בחזית העממית ובחמאס. הטרור הפיזי והתודעתי הן שתי זרועות של אותה מפלצת, הנלחמת נגד קיומה של מדינת ישראל. 

* שאלות קשות – אלה שבמשך שנתיים מנהלים מסע הסתה נגד משטרת ישראל ושיימינג נגד המפכ"ל, קופצים פתאום כנשוכי נחש כאשר בוגי יעלון מותח ביקורת על המשטרה ועל חקירת פרשת הצוללות.

יש לי אמון במשטרה, בפרקליטות, ביועמ"ש ובמערכת המשפטית. אין לי ספק שכוונותיהם לטובה, שהם מעוניינים בחקר האמת.

אולם אין גוף שהוא חף מטעויות, ולכן אין בדמוקרטיה גוף שהוא חסין מביקורת. גם המשטרה. יש מקום לביקורת על המשטרה, כמו על כל גוף אחר, ובלבד שזו ביקורת עניינית ומנומקת, ולא תאוריות קונספירציה מטורללות וסיפורי מעשיות אינפנטיליים על "קשירת קשר נגד רוה"מ, תפירת תיקים" וכל הקשקושים וההבלים הללו.

בוגי יעלון הציב סימני שאלה מהותיים, רציניים ונוקבים על חקירת הפרשה, ומן הראוי שנקבל עליהם תשובות הולמות.

* תרגיל בדמיון מודרך – אני מציע לחסידיו של נתניהו לצאת עימי לתרגיל בדמיון מודרך. בואו נדמיין לעצמנו סיפור תיאורטי. ראש ממשלה מכניס לעיסוק בסוגיות הכמוסות והרציניות ביותר של ביטחון המדינה אנשים שלא אמורים להיות להם יד ורגל בנושא, בשל היותם מקורביו ואנשי סודו. הכול יודעים שהסיבה האחת והיחידה שהם עוסקים בנושא היא עובדת היותם מקורביו ואנשי סודו. הם גם מוכרים את עצמם באמצעות מרכולת היותם מקורביו ואנשי סודו.

ומתברר שאותם אנשים הפכו את קודש הקודשים של ביטחון ישראל למדמנה של שחיתות ושוחד. ואין הוכחה שראש הממשלה ידע על כך.

עכשיו. נניח שלאותו ראש ממשלה היו קוראים יאיר לפיד, אבי גבאי, ציפי לבני, בוגי יעלון או גדעון סער.

מה הייתם כותבים? עם יד על הלב. אל תשיבו לי. השיבו לעצמכם, לבד, בשקט, בבית, מול המראה. השיבו לעצמכם בכנות.

* ראש המועצה של כולנו – רציתי בכל מאודי בבחירתה של מיכל רייקין לראשות המועצה האזורית גולן. אין לי ספק שהיא המנהיגה המתאימה ביותר לתפקיד. הגולן החמיץ הזדמנות גדולה, לראש מועצה משכמה ומעלה.

אך זו הדמוקרטיה ואנו מכבדים אותה. חיים רוקח קיבל את מרבית הקולות, והוא ראש המועצה החדש, ראש המועצה של כולנו. אני מברך אותו על ניצחונו. הצלחתו – הצלחת הגולן. כחבר מליאת המועצה, אסייע לו ככל יכולתי.

* גבורת החלוצים – הרציתי בפני חניכי מכינת "נחשון", שהיו בגולן בשבוע לימוד שנקרא "קמפוס גולן", על סיפור ההתיישבות בגולן. קיבלתי מהם מייל, עם תגובות חניכים להרצאה, שהיו מאוד יפות ומרגשות. תגובה יפה במיוחד: "כל קמפוס גולן דיברנו על הגולן מהמקום של מורשות קרב, ולראות גם את הצד השני, של ההקמה של כל היישובים וההתיישבות בגולן גורם לי להבין שאין רק דרך אחת להיות גיבורים, וכמה אמיצים היו צריכים להיות המתיישבים הראשונים בגולן."

* אל תקחו ממני דוגמה אישית – הפעם אני מציע לא לקחת ממני דוגמה אישית. בשבועות האחרונים אני אומר לעצמי, שוב ושוב, שבהזדמנות אני צריך להתחסן נגד שפעת.

בהזדמנות.

... ובינתיים השפעת הקדימה את ההזדמנות.

* ביד הלשון: נתיב העשרה – למרבה הצער, יישובים בישראל עולים לתודעה הציבורית בנסיבות קשות ומצערות.

ביום שישי הצליח מחבל לחדור לישראל, ולהצית חממה במושב נתיב העשרה. עלות הנזק – מאות אלפי שקלים.

מושב נתיב העשרה עלה לקרקע ב-1973 בחבל ימית שבצפון סיני. בנסיגה מסיני, 1982, הוא נעקר ולאחר מכן קם מחדש בצפון הנגב המערבי, במועצה האזורית חוף אשקלון, סמוך לגבול עזה. לאורך השנים סובל היישוב מפיגועי טרור רבים – פצמ"רים, רקטות, ירי נק"ל, מטענים והצתות, והוא איבד חברה ופועל תאילנדי. 

שמו של המושב מנציח את זכרם של עשרה לוחמי צה"ל שנהרגו בתאונת מסוק בסיני, באזור אל עריש, ב-1971.

אורי הייטנר

אהוד: איחולי רפואה שלמה לאורי הייטנר.

* * *

יואל נץ

שירי ניקולאי גומיליוב

לקט השירים המוצע בזאת הוא מבחר מתוך קבצים שמופיעים באינטרנט בלשון הרוסית.

ניקולאי גומיליוב נמנה על החשובים שבמשוררי תור הכסף ברוסיה. למיטב ידיעתי – יצירתו לא ראתה עד כה אור בלשון העברית.

עורכי הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים קיבלו ברצון את אסופת התרגומים פרי עטי של שירי המשורר. מה חבל, שלמרבה הפליאה, הם מונחים שם מזה כשנתיים ימים כאבן שאין לה הופכין.

תמצית קורות חייו של המשורר נ. גומיליוב

ניקולאי סטפנוביץ גומיליוב (1886-1921) נמנה על משוררי תור הכסף ברוסיה. הוא ייסד את זרם האקמאיזם בספרות הרוסית, אשר דגל – בניגוד ל"סימבוליזם" – במידת הקונקרטיות, ב"חומריותו" של הדימוי האמנותי. את שירו הראשון בן הבית האחד על "הניאגרה הנפלאה" הוא חיבר בגיל 6. בחלוף 10 שנים ראה אור שיר ראשון מפרי עטו, וספרו הראשון "דרכם של הכובשים" הודפס כשהיה בן 19. בשנת 1906 נסע לפריס ללמוד באוניברסיטת סורבון. החל להוציא לאור עיתון ספרותי בשם "סיריוס", אלא שהופיעו ממנו שלושה גיליונות בלבד. בעיתון זה התפרסמו ראשוני שיריה של אנה אחמטובה. החל משנת 1907 ערך גומיליוב שורה של מסעות אל המזרח התיכון, ובעיקר – אל ארצות אפריקה המזרחית. לצד ממצאים אתנוגרפיים ומדעיים חשובים לאין ערוך, אשר הביא ממסעות אלה, חיבר גומיליוב שירים ופואמות נפלאים מרשמי המסעות.

בשנת 1910, מקץ שלוש שנים של לבטים, נשא גומיליוב לאישה את אנה אחמטובה. בשנת 1911 נוסדה "סדנת המשוררים", בה נטלו חלק גומיליוב, אנה אחמטובה, אוסיפ מנדלשטם ואחרים. הם קבעו, כי אין השירה אלא מלאכה. גורודצקי וגומיליוב נתכנו בה בסדנה אומנים והמשוררים האחרים – שוליות. בשנת 1912 הכריז גומיליוב על ייסודו של זרם האקמאיזם, ונכללו בו בעלי המלאכה מ"סדנת השירה". באוקטובר שנה זו נולד לבני הזוג גומיליוב בן ושמו לב, לימים, לב ניקולאיביץ גומיליוב (1912-1992), אתנולוג, היסטוריון סובייטי, ארכיאולוג, וחוקר מזרח. בשנת 1914 התבטלה "הסדנה" וגם יחסיו עם אחמטובה עלו על שרטון. עם פרוץ מלחמת העולם התנדב לצבא, לחם בגבורה, זכה באותות הצטיינות והתקדם בדרגות. בשנת 1917 שימש בפריז שלישו של הקומיסר מטעם הממשלה הזמנית. בשנת 1918 התגרש מאחמטובה. עוד באביב 1921 יצאו לאור שני קובצי שירה נוספים מפרי עטו. הוא הדריך אולפן של משוררים צעירים וקרא לו "הקונכייה ההומה". גומיליוב לא הסתיר את השקפת עולמו – היה מצטלב בחולפו על פני כנסייה, ועל שאלה מן האולם: "מהי עמדתך הפוליטית?" – השיב: "אני מונרכיסט מושבע." גומיליוב נאסר ב-3 באוגוסט 1921, והואשם כי, השתתף בקשר נגד השלטון. בחלוף זמן מה הוצא להורג בירייה, ואין איש יודע להצביע בוודאות על המועד המדויק ולא על המקום בו בוצע גזר הדין.

* * *

זַכֹר עוֹד תִּזָּכְרִי בִּי לֹא אַחַת      

בְּעוֹלָמִי הַמְּשֻׁנֶּה וְהַנּוֹגֵעַ, 

עוֹלָם שֶׁל שִׁיר וְאֵשׁ כֹּה מְעֻוָּת,

אֲבָל רַק הוּא מְצִיאוּתִי, נוֹכֵחַ.

כָּשַׁל לִהְיוֹת שֶׁלָּךְ גם לְבַסּוֹף,

הוּא לְדִידֵךְ נָמוּךְ, שֶׁמָּא גָּבוֹהַּ.

נִרְאֶה שֶׁלֹּא הֵיטַבְתִּי שִׁיר לִכְתֹּב,

וּבִּקַּשְׁתִּיךָ בְּחֵטְא מֵאֵת אֱלוֹהַּ.

אַךְ אָתְּ תַּרְכִּינִי רֹאשׁ, וּבְלִי מֵשִׂים

תֹּאמְרִי: "מִזִּכְרוֹנוֹת אֲנִי נִרְתַּעַתְּ,

שֶׁכֵּן עוֹלָם אַחֵר אוֹתִי הַקְסִים

בְּיִפְעָתוֹ הַבִּלְתִּי מְהֻקְצָעַת".

1917                             

CREDO

מֵאֵי אָבוֹא אֵינִי יוֹדֵעַ...

גַּם לֹא אֵדַע אָן אֲסֻלַּק,

עֵת בִּזְחִיחוּת אֶחְדַּל, זוֹרֵחַ

בּבוּסְתַנִי הַמְּמֹרָק.

עֵת נִשְׁמָתִי כְּמוֹ עַל גְדותֵיהַ,

מִלְּטוּפֵי וְרָדִים תִּגְלֹשׁ,

עֵת לִמְנוּחָה לִבִּי כָּמֵהַּ

מֵחֲלוֹמוֹת עִיֵּף עַד בּוֹשׁ. 

אַךְ חַי אָנִי כּמוֹ מִתְנוֹעֵעַ

מָחוֹל צְלָלִים סְבִיב שְׁכִיב מְרַע, 

רִגְעֵי רָזִים כְּמוּסִים שׁוֹפֵעַ

קֻבַּעַת אֵשׁ חָמַרְמַרָה. 

אֶל מוּל עֵינַי עוֹלָם מַפְצִיעַ – 

בּוֹ אוֹר חַמָּה וְלֵיל מַחְוִיר,

וּבַּמָּרוֹם חוֹגֵג רָקִיעַ

עִנּוּג נוֹצֵץ שֶׁל כּוֹכָבִים.

לֹא אֲבַקֵּשׁ בִּינָה כּוֹאֶבֶת,

לְאָן וְלָמָּה אֲהַלֵּךְ;

אֵדַע: נָשַׁק שָׁם לְכוֹכֶבֶת

כּוֹכָב מַבְלִיחַ וּמְסוֹכֵך.

אֵדַע, כִּי שָׁם נִגּוּן כְּלִיל יוֹפִי

אֶל פְּנֵי כֵּס הַכָּבוֹד הִרְעִים,

עֵת שֶנִּשְׁזַר, כְּבֶן חֲלֹף, עִם

פְּרָחִים כּמוֹ רוּחַ רְפָאִים.

אוֹדֶה לְנֵס בְּלֵב קוֹדֵחַ,

בְּלֵב אָבִין מֶרְחַב שְׁמֵימִי, 

בְּכָל מֵמַד בּוֹ אֶמָּצֵא אַךְ,

בַּכֹּל אַטִּיל אֶת חֲלוֹמִי.

וְחַי תָּמִיד, אַדִּיר, בּוֹטֵחַ, 

לְכֶשֶׁף חֵן מְשֻׁעְבָּד.

תַּצְלִיל שֶׁל קֶשֶׁת יִתְלַקֵּחַ

מֵעַל הָרִיק שֶׁל עוֹלְמֵי עַד.

סתיו 1905

מֵעֵבֶר לַקֶּבֶר

מְעָרָה יֵשׁ בְּנִבְכֵי הָאֲדָמָה, 

חֶלְקוֹת-קֶבֶר נִצָּבוֹת לַגּוֹבָה,

שָׁם לוּצִיפֶר בְּאֵשׁ הֶחֲלִימָה,

וְגַם פְּרוּצוֹת נָאוֹת – דְּבָרִים בְּגוֹ בָּהּ.

אַתָּה תָּמוּת מֻכָּר אוֹ אַלְמוֹנִי,

הוּא בּוֹא יָבוֹא, יִנְעַץ בְּךָ עֵינַיִם – 

הַמָּוֶת, הַיָּשִׁישׁ הַשְּׁתַלְּטָנִי,

כָּחוּשׁ, עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בַּעֲצַלְתַּיִם. 

יִשָּׂא אוֹתְךָ בְּמִסְדְּרוֹנוֹת נוּגִים,

יִגְרֹר מִנִּי רוֹעֵץ אֱלֶי רוֹעֵץ, אַךְ

חֲסַר אוֹנִים, וּבְמַבָּט זְגוּגִי,

הָבֵן תָּבִין, כִּי זֶה חֲלוֹם שֶׁל נֶצַח.

וְכַאֲשֶׁר תִּפֹּל אֶל חֶלְקָתְךָ,

חֲלוֹם תַחְלוֹם עַל נִשְׂגָּבוֹת רָקִיעַ,

תִּרְאֶה מוּלְךָ פְּרוּצָה מְגַחְכָה,

שִׁנֵּי פְּנִינִים חַדּוֹת שְׁזוּרוֹת בְּפִיהָ.

תִּדְבַּק אֵלֶיךָ בְּעִנּוּג מָתוֹק, 

תִּשַּׁק בְּלֹא הֶרֶף בְּרִשְׁעוּת אֵין קֵץ, אַךְ

כְּלָל לֹא תּוּכַל לָנוּעַ אוֹ לִזְעֹק,

וְזֶה הַכּוֹל. וְכָךְ יִהְיֶה לָנֶצַח.

פָּרִיס, סֶפְּטֶמְבֶּר 1907

הטורניר

הַקּוֹנְסוּל נָדִיב: בְּזִירָה סְפוּגַת דָּם

זֶה הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּחֲרוּיוֹת לִבְלִי הֶרֶף;

נְחָשִׁים רוֹחֲשִׁים זְדוֹן לִבָּם אֱלֵי טֶרֶף,

נְמֵרִים טְרוּפֵי דַּעַת יוֹצְאִים מִגְּדֵרָם.

מָה עוֹד, בְּזִירָה הַפִּילִים, הַדֻּבִּים! 

גִּילּוּפִין מִן הַדָּם מִתְנַשֵּׂא לַמָּרוֹם, הָהּ!

טוּרְנִיר שֶׁכָּזֶה לֹא חָווּ אַף בְּרוֹמָא,

עֵת קַרְנַיִם בַּכֹּל נִנְעָצוֹת לְהַדְהִים.

וְרַק אָז לְהַכְנִיס לְזִירָה נִתַּן אוֹת – 

מַנְהִיג אַלֶמַנִים* שָׁבוּי בְּמַלְקוֹחַ,

רוֹצֵחַ אַכְזָר, לוֹ מַבָּט שֶׁל צָבוֹעַ, 

מְעוֹנֵן עַרְפִילִּים וּמַשְׁבִּיעַ רוּחוֹת.

לָזֶה אַךְ צִפִּינוּ מִבּוֹקֶר עַד עֶרֶב!

יָדַעְנוּ כִּי הוּא הָאַמִּיץ בָּאָדָם.

קִרְעוּ לִגְזָרִים אֶת הַגּוּף חַיּוֹת טֶרֶף,

נִתְחֵי הַבָּשָׂר חַמִימִים נוֹטְפֵי דָּם!

מַשְׁעִין עַצְמוֹ אֶל מַעֲקֶה הַבָּמָה,

לְפֶתַע פָּלַט שְׁאָגָה רַבַּת כּוֹחַ,

וְאָז הַנָּמֵר, הַזְּאֵב, הַצָּבוֹעַ

הֵשִׁיבוּ לוֹ בִּשְׁאָגַת הַסְכָּמָה.

כְּמוֹתָם הִשְׂתָּרְעוּ הַנְּחָשִׁים בִּכְנִיעָה,

כָּרְעוּ הַפִּילִים בְּאַחַת וְהֵרִיעוּ,

לֵאמוֹר, כִּי דְּרוּכִים לִפְקוּדוֹת הֵם מִפִּיהוּ,

זוֹקְפִים חֲדָקִים נוֹטְפֵי דָּם בְּיִרְאָה. 

הוֹ קוֹנְסוּל, הוֹ אֵל, זֶה נִפְלָא מִלְּהָבִין!

כָּזֹאת לֹא שָׁזְפָה עַד יָמֵינוּ שׁוּם עַיִן:

לְקוֹק לִקְּקוּ אֶת אָבָק הָרַגְלִיִים

לְמָג הַמְּכַשֵּׁף נְמֵרִים רְעֵבִים.

1907

* אלמנים ("כל האנשים")  ברית שבטים קדומה באזור צפון גרמניה (הע' המתרגם).                               

* * *

זֵר פִּרְחֵי לֵילֵךְ שֶׁל חֵן; אַךְ

אֲנִי זָכִיתִי בְּלִילָךְ בּוֹדֵד,

כָּל הַלֵּיל חָשַׁבְתִּי עַל יֶלֶנָה,

וְכָל הַיּוֹם הָיָה לִיבִּי כָּבֵד.

דִּמִּיתִי, כִּי הָאָרֶץ הַנִּלְבֶּבֶת

עִם קֶצֶף הַגַּלִּים נָמוֹגָה בְּהִלָּה,

כִּי פִּרְחֵי לִילָךְ פּוֹרְחִים מֵעֵבֶר

לְיָרְכְתֵיהַ שֶׁל סְפִינָה גְדוֹלָה.

וּמֵעֵבֶר לִלְהַטֵי רָקִיעַ

עָלַי בְּהִרְהוּרֶיהָ תְּמַלֶּל,

וּמִחֲלוֹם אָהוּב שֶׁלִּי תַּפְצַיע

עַלְמָה אֲשֶׁר עֵינֶיהָ הֵן עֵינֵי יָעֵל.

כְּמוֹ כַּדּוּר טף הַנֶּפֶשׁ מְנַתֶּרֶת,

אַאֲמִינָה לַסְּפִינָה, כְּמוֹ אָח,

זֶה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא אוּכַל אַחֶרֶת,

וּמִשּׁוּם שֶׁאֹהַב אוֹתָהּ כָּל-כָּךְ.

1917

מִמְּאוּרַת צִפְעֹנִים

מִמְּאוּרַת צִפְעֹנִים,

מֵעִיר קִיֶב אֲנִי

נָשָׂאתִי אִשָּׁה – מְכַשֵּׁפָה הִיא.

חָשַׁבְתִּי – הִיא נֶכֶס,

אוּלַי – הַפַכְפֶכֶת,

צִיפּוֹר עַלִּיזָה אֵשֶׁת-חָיִל.

אֶקְרָא לָהּ – אֵין קֶשֶׁב,

אַחֲבֵּק – מִתְכַּתֶשֶׁת

אַךְ יָרֵחַ יִזְרַח – רוּחָהּ שָׁחָה,

גּוֹנַחַת בְּלֹא הֶרֶף,

כְּמוֹ מִי הִיא קוֹבֶרֶת,

כִּמְעַט יָד בַּנֶּפֶשׁ שׁוֹלַחַת.

רַק אוֹמָר לָהּ כָּזֹאת:

שִׁמְעִי נָא: בְּגַחֲמוֹת

לֹא אֶהֱיֶה מִתְעַסֵּק וְטוֹרֵחַ;

חִישׁ שִׁלְחִי הָאֵימָה

אֶל מֵי דְּנְיֶיפֵּר וּתְהוֹמַם,

אֶל הָהָר הַחוֹטֵא הַקֵּרֵחַ.

שׁוֹתְקָה, מִתְקַפֶּדֶת,

שָׁחָה, מֵתְגַמֶדֶת,

מַה צַר עַל "סְלִיחָה..." שֶבְּפִיהָ,

כְּמוֹ צִפּוֹרֶת פְּצוּעָה,

אִילָנִית כְּמוֹ גְדוּעָה,

מֵעַל אֹשֶׁר – אֵרַר הָרָקִיעַ.

המלאך-השומר

"מָה לְךָ?", לוֹחֵשׁ, "קְשֵׁה עֹרֶף

תִּתְעַצֵּב מְאֹד,

אֶל יְמֵי חֵרוּת וּדְרוֹר, עֵת

תַּעֲרֹג בְּסוֹד?

הַהֶמְיָה שֶׁל סַעַר פֶּרֶא,

שְׁחֹר שֶׁל יָם בָּכָא

רְאוּיִים פְּגִישָׁה קְצַרְצֶרֶת

עִם אַדוֹנִיתְךָ?

הַאִם כֹּה תִּשְׁכַּךְ חֵלֶכָה

מִמֶּרְחָב יַמִּים,

כְּמוֹ שֶׁאַךְ תָּאִיר אֵלֶיךָ

הִיא מַבָּט תָּמִים?

כַּעֲסְךָ חָסַר תּוֹחֶלֶת

עֵת שִׂיחָהּ אָזַל,

בֹּשׁ לִנְטֹשׁ אֶת בַּת הַמֶּלֶךְ –

כָּכָה לְוַסַל!"

יוֹם וָלֵיל הוּא כָּךְ נוֹכֵחַ,

וְנִצַּב הָכֵן,

בַּחֲלַקְלַקּוֹת סוֹכֵך, עַל

אֲחוֹתוֹ מָגֵן.

1912

* * *

בְּגִלְגּוּל קוֹדֵם שֶׁלִּי, נִרְאֶה, כִּי

וַיּ, רָצַחְתִּי נָפַשׁ אִם וְאָב,

אִם בְּזֶה הַנּוֹכְחִי חוֹלֵק עִם

פּוּר שֶׁמִּתְאַּכְזֵר עִמִּי עַכְשָׁו.

יוֹמְיוֹמִי כְּבָר-מִינָן רָגוּעַ,

כָּל הָעִסּוּקִים זָרִים לִי, לֹא שֶׁלִּי,

חוּץ מֵאַהֲבָה שִׁפְלַת-הַרוּחַ –

זוֹ הָאַפְּלַטוֹנִית בְּתַכְלִית.

לוּ כְּמוֹ גָּנַב לָנוּס, לְהִסְתַּתֵּר, אַךְ

בְּאַפְרִיקָה שׁוּב כִּבְעָבָר, נִבְעַת.

בְּצֵל שִׁקְמַת מַלְכוּת לְהִשְׂתָּרֵעַ,

לִשְׁכַּב, וְלֹא לָקוּם עַד עוֹלְמֵי עַד.

עֶרֶב קְטִיפָתִי עָלַי יָשׂוּחַ,

גוֹן שֶׁל כֶּסֶף תְכָסֵנִי הַלְּבָנָה

וְאוּלַי כְּלָל לֹא תִּזְכֹּר הָרוּחַ

שֶׁלַּבְלָר אֵי-אָז הָיִיתִי בִּזְמַנָּהּ.

1917

ערב

עוֹד יוֹם שֶׁל כְּלוּם נָטַשׁ אוֹתִי,

כֹּה מְפֹאָר וְסָר תּוֹעֶלֶת!

הוֹ, בּוֹא הֲלוֹם, צֵל מַחֲמַדִּים,

וְהָעטֶה עַל נִשְׁמָתִי

אֶת גְּלִימָתְךָ פְּנִינִים וּתְכֵלֶת.

הִנֵּה הִגַּעְתָּ... וַתַּחְבֹּט

בְּיִסּוּרָי – עוֹפוֹת שֶׁל רֹעַ.

הוֹ לַיְלָה, כִּי שְׁלֹט תִּשְׁלֹט,

וְאֵין כְּמוֹתְךָ בְּאוֹן לִשְׁעֹט 

בְּפַעֲמֵי עִזּוּז וְכֹחַ!

הַס כּוֹכָבִים נוֹשֵׁר בַּלָּאט,

וְהַלְּבָנָה שֶׁלְּךָ זוֹרַחַת,

שׁוּב אֶת נַפְשִׁי חֲלוֹם פָּקַד:

הָאוֹשֶׁר שֶמִּזְּמַן הֻסְפַּד –   

חֶבְלֵי הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת.

צַרְסְקוֹיֶה סיֶלוֹ, נובמבר 1908

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

משה גרנות

משורר ומוסיקאי מגויס

על "לרוקמים חלום – עמוס מלר,

מבחר שירים ושני אלבומים מניגוניו ומלחניו"

בחרה וערכה: עדנה מיטווך-מלר

צבעונים 2018, 209 עמ'

עמוס מלר היה מה שנהוג לכנות בשם "איש אשכולות": הוא היה חלילן, מלחין מנצח תזמורות ומקהלות בעל שם בינלאומי, ומשורר שיצירתו מנותבת אל ההגות ואל המאבק לצדק ולשלום. המעלעל בספר המרשים הזה, שעדנה מיטווך-מלר הפיקה וערכה, מוצא  תמונות של האיש, שכנפשו היתה גם חיצוניותו – איש יפה ומרשים. מסתבר שכשאלוהים מעטיר חסדים לאדם, הוא עושה זאת בלי קמצנות. אלא מה? האל הזה, שהוא האמין בו אמונה זכה (ראו "בקשה" עמ' 100, "איני שואל" עמ' 111, ימים הפכפכים עמ' 127, "פרח הלוטוס", עמ' 177; "בדרך אליך", עמ' 190), לא העניק לו אריכות ימים, והוא נפטר בגיל 69, כשהוא במלוא כוחו היצירתי.

במדור "מחוגת איכות הסביבה" (עמ' 85-69) כל השירים מגויסים כנגד ההרס שגורמת הקדמה לסביבה, והשיר שהרשים אותי ביותר הוא "בתי זיקוק" (עמ' 71), המצביע על עננת המוות המרחפת מעל מפרץ חיפה, מעשי ידינו לא להתפאר. המשורר נזעק כנגד עוולות הנחשפות על ידי המדיה: "ערפל מכביד על הראות" (עמ' 131) על תרומות הדם של יוצאי אתיופיה ועל ילדי תימן; "אזעקה" (עמ' 40) – חטיפת ילד מאביו בגרמניה; "ילדים שלא שבו" (עמ' 132) על יאנוש קורצאק שיצא בראש חניכיו אל המרצחים הנאצים; "הירושימה – מי בתור?" (עמ' 138) על הסכנה המרחפת על העולם מהנשק הגרעיני; "יללת קוסובו" (עמ' 172) על הזוועות שבוצעו בסוף המאה ה-20 ביוגוסלביה לשעבר; "הלאה עם הכאב" (עמ' 181) על לוחם השלום יצחק רבין שחייו נגדעו על ידי בן עוולה.

עמוס מלר הלוחם הפואטי לצדק, היה גם לוחם במערכות ישראל – הוא התנדב לצנחנים, ונלחם בפעולות תגמול ובמלחמת ששת הימים. על חוויותיו כחייל יש בקובץ שלושה שירים ("פיסת אושר", "שיר ללוחם", "זרקתי רימון" – עמ' 171-168).

שירים רבים בקובץ ניתן לסווגם כשירים ליריים הגותיים, כגון "כה פשוט זה אני" (עמ' 24), המזכיר במסר שלו את "רק על עצמי לספר ידעתי" של רחל; "משאלה" (עמ' 43) שעניינו רעות כנה; "חשבון אישי" (עמ' 99) על הקשר החזק אל הארץ הזאת; "פרפורי בטן" (עמ' 122) על אשראי באהבה; "שובלי הזמן" (עמ' 125) בכי על רגעי תהילה שנהפכו לבדידות צורבת (ראו גם עמ' 97, 98, 105, 111).

ניתן ללמוד על דמות המשורר על פי האישים שהוא מקדיש להם את שיריו – עמוס מלר מקדיש שירים לקרוביו: לעדנה רעייתו, לילדיו, להוריו (השיר שהכי ריגש אותי – "ראיתיך אימי", עמ' 119, על האם בזקנתה), בתוכם שיר על ההחמצה בקשר עם הוריו שהלכו לעולמם ("כבר אינכם", עמ' 141) ולסביו וסבותיו (האחרונים נספו בשואה).

בקובץ יש שירים המוקדשים לאישים כמו לאנואר סאדאת בתודה על האומץ לחתור לשלום ("שיר תפילה-ברכה לסאדאת" עמ' 46), למרדכי אנילביץ' ("בצל הגבעה" עמ' 60), למוריו בקיבוץ עין החורש: אבא קובנר, יהודה באואר, חנוך ברטוב, משה פרופס ("חשבון אישי" עמ' 99), לשמעון פרס ("בקשה", עמ' 100), לפסח מיילין (עמ' 120), לאלי כהן ("גזר-דין" עמ' 165), לראול ולנברג ("חסיד אומות העולם" עמ' 174), למרגוט קלאוזנר ("לאישה שאכפת" עמ' 176), לגבריאל מוקד ("ברכת שיר ממוקדת" עמ' 178), ליצחק רבין ("הלאה עם הכאב" עמ' 181).

תשעה שירים בקובץ מתורגמים לאנגלית, אחד (לכבוד סאדאת) תורגם לערבית. העורכת צירפה מכתבי תודה והערכה לעמוס מלר מאנואר סאדאת ומביל קלינטון (עמ' 48, 184).

כצפוי, נמצא בקובץ שירים שעניינם הוא המוסיקה: "שיר על שיר", שנושאו התפילה והחזנות (עמ' 42), "תפילה על תפילה לשוברט" (עמ' 54), "לאחר קונצרט" (עמ' 56), "שירתך בשני קולות" (עמ' 143), מי ששר מאושר", על מעמדו כמנהל וכמנצח לאורך שנים של מקהלת צדיקוב (עמ' 150), "דואטים שחברו לסקסטט השלום" על ההקבלה שבין הנגינה ליחסי מדינאים (עמ' 180).

מבחינה פרוסודית נדמה שעמוס מלר לא התרשם במיוחד מהמרד של נתן זך כנגד נתן אלתרמן, ובאמת  חלק גדול משיריו מחורזים. מאפיין נוסף (שמצוי בשפע גם אצל נתן זך) הוא האנאפורה:

שיר לי טל מבין טיפותיך

שיר לי טל מבין דמעותיך

שיר לי טל ממרחב הדשאים בכל העולם

שיר לי טל ניגון מוכר המקרין אל כולם.

(עמ' 22)

(ראו גם עמ'  23, 3626, 27, , 38, 39, 57, 79, 90, 105,  112, 123, 140, 176).

בן דודה של האנאפורה הוא הפזמון, שגם הוא מצוי בקובץ זה: שיר תפילה" (עמ' 52), "היית ואינך עוד" (עמ' 134), "בת שלושים" (עמ' 185), "גבעתיים עירי" (עמ' 186).

השיר "בין טיפות הגשם" (עמ' 30) מזכיר במבנהו את הקונסיט (שיר הנתמך על דימוי), ויש שורות שיריות בקובץ שממש נטבעות בזיכרון: "בהשתייכם למחול קבוע באתמול" (עמ' 37), "הן מציאות היא ראשיתו של כל חלום" (עמ' 44), "המציאות היא חניית ביניים במשא ארוך ומתמשך של חלומות" (עמ' 52).

מסתבר שלא די ביכולות מולטימדיות, כדאי שיהיה מי שבמסירות יביא את הכישרון יוצא הדופן הזה לידיעת אוהבי השירה והמוסיקה. את התפקיד החשוב הזה מילאה עדנה מיטווך-מלר, שהפיקה וערכה ספר יפהפה, המביא מבחר מתשעה ספרי השירה שעמוס מלר פרסם, ומאינספור הפקות מוסיקליות בהן היה מעורב – באמצעות שני הדיסקים המוצמדים לכריכות הספר ("עמוס מלר קורא משיריו ומנגן בחליליו", "עמוס מלר שירים מולחנים – מבחר"). וכן, חובה נעימה היא לשבח את ההפקה המהודרת מאוד של הספר בידי הוצאת הספרים "צבעונים".

משה גרנות

* * *

שושנה ויג

שירים

מִסְתַּבֵּר שֶׁאֲנִי הַמֵּינֶקֶת שֶׁלְּךָ

אֵינִי מַנִּיחָה לְךָ לְהֵחָלֵץ

אֶת הַצִּמָּאוֹן שֶׁלִּי אֲנִי מַרְוָה בְּטִפּוֹת

הֶחָלָב שֶׁאַתָּה יוֹנֵק מִמֶּנִּי.

וַאֲנִי גַּם אֲנִי

הַתִּינֹקֶת הַקְּטַנָּה שֶׁאַתָּה מְלַטֵּף

וְאַתָּה הַתִּינוֹק הַמִּתְגַּעְגֵּעַ אֶל חֲלַב אִמּוֹ

וְאֵין דְּרָכִים לְנַחֵם אוֹתָנוּ

שלום והיונה

יוֹנָה וְגוֹזָלָהּ מִחוּץ לַסּוֹרְגִים

נוֹצוֹתֶיהָ וּפְלוּמָתוֹ נָחִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן

"תְּשַׁחְרְרִי גַּם אוֹתִי

אֶל לַשְׁלֶשֶׁת הַחַיִּים."

עֵינָיו שֶׁל שָׁלוֹם מְדַבְּרוֹת.

*

דִּמְיוֹנִי אֵינוֹ בֵּית כֶּלֶא

אֲנִי מְעוֹפֶפֶת לְעוֹלָמוֹת רְחוֹקִים

עֲדַיִן מְצַפָּה בֵּין הַסִּינַפְּסוֹת שֶׁבַּמֹּחִי

שֶׁתָּגִיחַ מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל

לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁכָּךְ תֵּעָלֵם

לִבְדִידוּתְךָ

ספקות

אֶרְצֶה שֶׁתִּרְאֶה אֶת הַלֵּב הַלָּבָן

אֶת צַחוּת הַנְּשָׁמָה

אֶת רִחוּף הַגַּעְגּוּעַ

בַּשִּׂמְלָה הַשְּׁחוֹרָה

אֶרְצֶה שֶׁתִּרְאֶה

אֶת סִדְקֵי הַסְּפֵקוֹת

בַּשָּׁעוֹת שֶׁאַתָּה נֶעֱלָם

וַאֲנִי צָפָה בֶּחָלָל תּוֹהָה

לְמִי אֲנִי שַׁיֶּכֶת

*

הֶעָלִים הַנִּצְמָדִים אֶל הָעֵץ

נוֹשְׁרִים בְּעוֹנָתָם

וּכְשֶׁאַתָּה מַשִּׁיר אוֹתִי

אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה

לָשֵׂאת אֶת יְגוֹן הַסְּתָו

אבֵדה

בִּבְרֵכַת הַדְּמָעוֹת

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת פְּנִינָה שֶׁנִּפְרְדָה מִצִּדְפָּה

וְהִיא בַּבְּדֹלַח צָפָה

וְאֵין בֵּינֵינוּ אֶלָּא

מַיִם

שושנה ויג

* * *

חנה סמוכה מושיוב

חיי אימי

בדרך כלל, חיתנו את הבנות מוקדם, בטרם הגיעו לפרקן.

והיה לה מזל לאימי, מזל, שבטרם נשכחה וזמנה אזל, בגיל עשרים וחמש השעון תקתק, "בתולה זקנה". זה לא עסק... צריך להזדרז, חייבים אותה לחתן, כי כל יום שעובר ערכה יורד. ואסור יותר להמתין, ואסור לחכות לנסים.

נזכרו שהיא קיימת, כי רוב הזמן היא דוממת, ואת רצונותיה אינה אומרת. אין ספק שבליבה קיוותה, שגם שעתה תגיע כשמישהו מתאים לחייה יופיע.

כדי לחתן בת צריך נדוניה לתת. והכלה את בית הוריה עוזבת, והולכת לגור בבית משפחת חתנה, ומי שלא היתה לה נדוניה הגונה, נשארה בבתוליה עזובה וגלמודה, מחכה לגואל שישלח לה האל...

בדרך כלל חִתְנוּ עם בן דוד, או קרוב, לרע ולטוב.

ולמזלה... בן דוד מתאים לא נמצא לה. פנו לשדכן, שיחפש לבתם חתן...

היא היתה בחורה יפה. עם שער שופע, קלוע בשתי צמות עבות, עיניה דבש ועורה כשלג צח. צנועה ושקטה חיה בתוך בועה, להתחתן לא השתגעה, כדי שאיש בה לא יפגע...

כמו לרוב הבנות. לא נתנו לה ללמוד. היא ידעה לבשל, לתפור ולרקום, וסייעה בטיפול בילדי האחות שנישאה בגיל מצוות, שמאז שנישאה, כמעט בכל שנה היתה יולדת, פעם ילד חי ופעם מת, ולפעמים נולד חי ואחר זמן קצר, מת. ולמשפחה וגם לאימא, היה קשה זאת לשאת. ולדבריה היא לא השתוקקה להיות בסרט הזה, והוריה לא לחצו, אחרי שעברו עם הבת הבכורה את כל הרע והנורא, וחיכו שהיא תתעשת ונתנו לה את הזמן, כדי שלא יחזרו על טעותם לחתן אותה מוקדם.

לשדכן בדיוק היה בקָנֶה, גבר שחרחר משכיל, מכובד ונאה, מורה בעל שם בבית ספר אליאנס, לא זקן, לא בעל מום, לא אלמן. נעים הליכות, היה, חברמן... אדם ללא דופי. איזה יופי...

כשהוא ראה אותה, הוא נכבש ביופייה, התאהב בדמותה, בשערותיה ובעורה הלבן. והיה מוכן להיות לה לחתן...

שאלו את פי הנערה, והיא היססה ואמרה: כן. לא. כן. לא יודעת... לא מכירה... היא ידעה כבר שהיא עומדת "למכירה" והבינה שהיא לא כל כך צעירה. לא היתה לה ברירה... ובעצם הוא לא נראה לה רע. והיתה אתו מוכנה להתחתן. ושיהיה לה קן, ללדת בו ילדים ולהזדקן...

וגם הוא אמר, כן...

התארסו, נדוניה מכובדת שולמה עבור חתן כה מושלם. ובאותה הזדמנות, הוחלט על עסקת חבילה, לחתן את אחיה שהיה "זקן חביב" ובעל עסק אמיד, עם אחותו, שהגיעה לפרקה ולנישואין הבשילה. שידוך מוצלח, אם נוריד את הפרש הגיל, כי מדובר ב"דיל".

הֵאַח, אח ואחות נשאו, לאחות ואח.

חתונה מפוארת לפי כל כללי המסורת, ערכו לזוג, שרק החיים יחד, ילמדו אותם מהי אהבה וכבוד, הגירה, גורל משותף, מריבות ותלאות שהולכות ובאות.

אם הבנים שמחה, הללויה.

ולא עברה שנה ובסימן טוב נולד להוריי בן בכור, נכד ראשון, שגם הוא, כמו אימי, צחור וטהור, שמילָא את הבית באור והביא אושר גדול.

ולמרות הכלו, לאימא היה קשה עם הגיסות העוקצות שעיניהן צרות ולה מציקות...

אחריו נולדה בת, כולה יופי וחן, ולמרות שלרוב העדיפו בן, התקבלה כנסיכה גם כן. ובמקרה, זו הייתי אני, שאומרים שהייתי מיוחדת במיני וכך נשארתי אהובה ולא נס חיני...

אחריי נולדה עוד בת, יפה וכמו אבי, כהה מעט, ומשום כך עקמו את האף... וגרמו לה לסבול מקיפוח וחוסר טיפוח, בגלל שהיא בת, או בגלל שהיא כהה מעט???

בעזרת מיילדת נולדנו חיים שלושתנו בגלות, בימים שתמותת תינוקות היתה גבוהה, בגלל היגיינה לקויה, או בגלל "עין רעה", שהיתה "מגפה" ובכל משפחה פגעה, ולשמחתנו בנו לא נגעה, כי ידעו איך לסלקה...

ומסביבנו סבתא סבא ודודים, שכולם דאגו וטיפלו בילדים ואימא הניקה וטיפלה בתינוקות ופונקה כיאה ליולדות.

זה נגמר שם, ופה התחילו התלאות...

מגיעים לישראל

1950, חלום ישן מתגשם: "השנה אנו בישראל," אנחנו במולדת החדשה הישנה, שחלמו עליה יותר מאלפיים שנה. וצריך להסתגל לצנע ולמחסור, למצוא גם בהם את האור, כי אין מצב שנוכל לשם לחזור...

הוריי עולים מעיראק עם בן ושתי בנות, בישראל בית לבנות.

אוהל – בן רביעי

אחרי מחנה עולים, למעברה מגיעים. מקבלים אוהל, מיטות סוכנות, נחשים, פשפשים, סברסים וקוצים. חיים קשים...

אבא קבל עבודה בגבים דורות והביתה חזר לעתים רחוקות וזה לא היה צחוק...

כיאה למשפחה מסורתית, מצוות פרו ורבו, חייבים לקיים גם באוהל הדל. ילדים זה שמחה, ויש בהם ברכה, למרות המחסור והטרחה...

1951. הייתי קטנה בת שלוש וחצי, כשאמבולנס לקח את אימא ללדת, בבית חולים יולדות, במולדת, שם ילדה בשמחה ובגאון את הצבר הראשון.

בפעם הראשונה נותרנו לבד בלי אימא, היינו בטראומה ולא הבנו לאן היא נעלמה, עד שאבא מגבים דורות שב והציל את המצב...

את הברית של אחי איני זוכרת, אך יש תמונה, שאולי צולמה באותו יום של אמצע אוגוסט עם חום איום, שנת חמישים ואחת, שבה אימא בשמלה יפה, עם עגילים ומחרוזת פנינה. בידיה תינוק בכובע ובחליפת צמר לבנה. אבא בחליפה, מטפחת בדש ועניבה ואני למרגלותיהם בבגד מפוספס. מאחורינו שיחי צבר, שכמו זר קוצים דוקר את ראשי הוריי מעטר, והם מחייכים לשמש, שאותי מסנוורת...

צריף – בן חמישי

1953. מהאוהל עברנו לצריף, שהמצב בו היה קצת פחות חריף. בלי מים וכיור, בלי שירותים ובלי מקלחת, רצפת בטון ויותר אור.

אימא שוב היתה מעוברת ואף אחד לא ידע מה היא עוברת...

לילה אחד. היא לבד, בלי אבא בצריף. צירים אותה תוקפים. כאב חריף, מאותת לה שהיא יולדת...

ובחושך רצה לקרוא למיילדת...

ואנו ישנו לא הרגשנו דבר...

וכשהיא כרעה ללדת, הסתבר שמדובר בלידת עכוז והוולד תקוע ולא יכול לזוז.

למרות שהתייסרה, לא השמיעה הברה, רק לחשה תפילה לשלום עוברה... זו היתה לידה קשה נורא. "צבר" שני נולד לה במעברה. והשמחה רבה.

אבא לא היה לידה, לא החזיק את ידה, ואפילו לא ידע...

בבוקר קמנו וראינו תינוק שוכב לידה והכול היה בעינינו חידה...

שלחו לאבא מברק והוא בא ודאג לברית ולכיסא אליהו, הזמין את הוריו ואת הדודים שחגגו בארוחה ואכלו לשובעה וברכו: "שיתרבו ויהיו שבעה..."

מיד עשיתי חשבון, שמצפות לאימא, לפחות עוד שתי לידות...

אחרי הברית, אבא חזר לשדרות ואימא נשארה עם הילדים במעברה, בלי שום עזרה, בודדה, אבודה וזרה, כואב ומר לה, ללא אבי ילדיה וללא בעלה.

שיכון – בת שישית

1955. אני בכיתה א', עברנו לשיכון, רמת דיור עם שיפור, כיור עם ברז מים, אסלה ומטבחון קטן, שני חדרים קטנים ואפילו מרפסת וחצר, מי חלם על יותר...

שמחה וששון הגברת שוב מעוברת...

זה היה במוצאי שבת, אבא לשדרות טרם שב, אימא קיבלה צירי לידה ואבא הפעם היה לידה. הזמין אמבולנס ולבית היולדות אותה החיש, ואיזו הקלה, הפעם היתה לה לידה קלה.

והוא השאיר אותה לבד, בלעדיו, וחזר לשדרות...

וגם אותנו השאיר לבד, בלעדיו. ילדים קטנים, נתונים לחסדים של איזו דודה, שבישלה עבורנו אוכל תפל ואת עצמה לא הפסיקה להלל...

אותה אני זוכרת בחרון ולא אשכח את מה שעשתה לי עד יומי האחרון.

תחילת ספטמבר, ראשית שנת הלימודים. התחלתי ללמוד בכתה "בי"ת". הדודה שלחה אותי לבית הספר לא מסורקת ובשיער פרוע במשך כל השבוע והמורה לא הבינה מדוע אני מוזנחת ובלי מקלחת... סיפרתי לה שאימי ילדה והיא בבית חולים. ביקשה שאביא מסרק והבטיחה אותי לסרק, רק שהבית היה ריק ממסרק, כי את המסרק היחיד שבבית היה, אימא לקחה איתה ולא חשבה מה יהיה עם בתהּ.

והדודה לא חשבה להביא מסרק מביתהּ. ולא היה איכפת לה שפרועה אשב בכיתה ושאיראה מגעילה ודוחה ולא הפריע לה שאני נכלמת ונבוכה וכל הזמן בוכה.

כל השבוע היינו לבד בלי אימא, שהיתה מאושפזת עד שהחלימה. התגעגענו ובכינו הרגשנו נטושים עד שאבא סוף סוף שב נרגש, עם אימא וה"צברית" המתוקה מדבש. בובה ממש. ואבא קבע ששמה אהובה... אך אימא קראה לה על שם אמהּ, חביבה. והילדה נושאת שני שמות וכך נפתרו הבעיות... ורצה השם שהיא גם אהובה וגם חביבה.

כשחזרתי הביתה מבית הספר, שוד ושבר... אימא ראתה שמשהו אתי לא בסדר... הזדעזעה לראות אותי פרועה ומוזנחת והרגישה אי נחת... חפנה אותי בין זרועותיה ובכתה וגם אני בכיתי איתה... היא היתה לי כל כך חסרה...

מיד חיממה מים וחפפה לי את הראש, סרקה אותי וקלעה לי זוג צמות. חזרתי להיות ילדה חיננית ומטופחת, בזכות אימא, מסרק, ומקלחת...

והיא הגישה לי אורז לבן בצלחת, והוסיפה לו בצל מטוגן, שאין כמותו מעדן, עם ניחוח שרק אימהות לאוכל נותנות.

והייתי נרגשת וסוף סוף הרגשתי יפה, ורציתי להיות התינוקת המחוברת לגופה, ולא רציתי שאימי תלך שוב ללדת ותיעלם, ושלא תפקיד אותנו בידי אחרת לעולם.

ואימא האהובה שלנו ספירה, איך התייחסו אליה יפה האחיות והרופא, על שילדה בשקט ובלי צרחות... ואיך היא נהנתה ממנות אוכל טעימות, בעיקר, מהפירה המגרה, ולא רצתה למהר מבית החולים לזוז ושמרה בלבה את חוויות הלידה והאשפוז, שהיה בהם אושר גנוז.

בהשוואה ללידה לבד בבית בצריף, אני מבינה שבעצם לראשונה, אימא הרגישה שהיא במעין בית הבראה, בלי הילדים, בלי מקלחות, בלי כביסות ובלי מטבח, בלי שמישהו לבקר אותה יטרח. הצליחה לבלות שם שבוע מבורך ולא ידעה כמה שבלעדיה קשה ומסובך ולא ידעה איך ילדיה הקטנים מוזנחים וזרוקים, בקושי אוכלים, לא רחוצים וללא בגדים נקיים ושום דודים להם לא דואגים ולה בכיליון עיניים מחכים...

וכשחגגו את הולדת הבת, השישית במספר, דודה אחת אמרה, שהתינוקת "מכוערת ושחורה..." אימא שתקה, חרה לה נורא... ואני שהייתי בטוחה, שאחותי מקסימה, בליבי חשבתי, שדודתי בעצמה מכוערת ובלתי נסבלת ואחותי יפה לתפארת...

קנו לאחותי מיטת תינוקת, משהו חדש שלא ראיתי כשנולדו לי אח ועוד אח באוהל ובצריף. היא היתה היחידה, שהיתה לה מיטה משלה. הייתי שוכבת לידה במיטתה עד שהיתה נרדמת. והיא היתה מאושרת. הייתי מספיק גדולה כדי להכין לה דייסה ולהאכילה. טיפלתי בה כמו בבובה והיא היתה קשורה אליי יותר מאשר לאימא. אהבתי אותה כמו אם, שכל כך רציתי אותה לעצמי, שתהיה רק שלי, שאמרתי לאימי, שאם אתחתן ולא יהיו לי ילדים, אני רוצה לאמץ את אחותי... ואימא צחקה...

לרגע לא הפסקתי לעזור, כי אבא חזר לשדרות, אימא נשארה לבד, עם חמישה ילדים קטנים ותינוקת, להתמודדות הקשה ולמחסור בימי הצנע שלעד אזכור.

בת שביעית

למרות שכבר היינו ששה, שלוש בנות ובנים שלושה, עול כבד וקשיי פרנסה, ולמרות שאימי לא היתה צעירה, לא נמנע ממנה עוד הריון... היא שוב התעברה ותפחה ובבטנה עוברה התפתחה. עברו מאז הלידה הקודמת שלוש שנים, גדלנו מעט, לקחנו אחריות וביקשנו: כשאימא תלך לבית יולדות, נסתדר "בלי דודות..."

כשהגיעה שעתה ללדת, בדרך נס אבא היה בבית, הזמין לה אמבולנס והביא אותה לבית חולים, שם ילדה עוד צברית.

כשאימא שכבה בבית חולים, אני הגדולה תפסתי את מקומה, קבלתי פיקוד ואחריות על האחים הקטנים. מכל הלב בהם טיפלתי ולרגע אותם לא עזבתי, עליהם הגנתי ושמרתי מכל משמר, כדי שלא יקרה להם משהו מסוכן.

ואבא החזיר את אימא אחרי שלושה ימים. עברו עליי ימים לא קלים, אך הרבה יותר נסבלים.

ולא היה משנה אם נולדה בת או בן, הבעייה הייתה איפה אותה לשכן, כי לא היה מקום למיטת תינוק. הצמידו שתי כורסאות בניצב ל"מיטת היחיד" של אבא ואימא, קפלו שמיכה ופרשו עליה חיתול או סדין, וזו לא היתה לה מיטה "כדת וכדין"... אם להביא בחשבון שהיא יכולה גם ליפול...

נוספה לנו אחות יפה וברה, הכי יפה שהשם ברא. שאחי הבכור נתן לה את שמה. ביקש שיקראו לה אילנה. כי לאחי היה מחנך, שהוא אהב וכיבד, שבאותו זמן נולדה לו בת שזה היה שמה.

ברוך השם אימא גמרה את המכסה והגשימה את הברכה, ש"יהיו שבעה"!!!

ואחרי שראיתי שלחברותיי בכיתה יש רק אח או שניים, ולי שלושה אחים ושלוש אחיות, שלא נתנו לי בשקט לחיות וגם המצב הכלכלי לא נהיה ורוד, והבית צפוף ואין מקום לעוד מיטות, ולאף אחד אין פרטיות, ויש אינסוף מריבות על שטויות, והכול הומה ורועש וגועש, ודי, אנחנו כבר שבעה, שיתחילו להאכילנו לשובעה... אי אפשר לחלק יותר את העוגה וגם לאימא מגיעה קצת רגיעה, משנים של הריונות ולידות היא כבר שָׂבְעָה...

וכשאימא היתה מדליקה נרות

ולוחשת תפילות,

הייתי נחרדת

כי פחדתי שהיא מתפללת

לעוד ילד...

ובכל פעם שראיתי את ביטנה מעט תפוחה

הייתי מתוחה, מבוהלת...

חששתי שהיא "מבשלת"

עוד ילד...

והייתי נרגעת, כי אני יודעת, שאימא  כבר עשתה "שבעה" ועם כל הטרחה, הגשימה את הברכה...

חנה סמוכה מושיוב

11.11.2018

* * *

אהוד בן עזר

אין בתולות בקריות

זה הסרט השלישי שאנחנו רואים בכיכובה של ג'וי ריגר הנפלאה, שצפוי לה עתיד מזהיר בקולנוע, היא כמו צירוף של סימון סניורה וגלנדה ג'קסון בצעירותן, ויום אחד תהיה כמותן.

זהו סרטה הראשון של קרן בן-רפאל, עם גו'י ריגר בתפקיד הבת המרדנית לנה, מיכאל אלוני בתפקיד עיתונאי צעיר וחתיך, יבגנייה דודינה בעלת הקפה, רמי הויברגר ראש העיר ומאהבה של אירנה, ועוד שחקנים מצויינים הנראים ונשמעים טבעיים לגמרי, חלקם מדברים בעברית במיבטא רוסי בולט, שאינו מוסתר אלא הוא חלק מההווי של קרית-ים של עולים מרוסיה שעל חופה מתרחש הסרט.

לנה היא בת 16, וכל מה שהיא רוצה זה לברוח לתל אביב ולהתחיל לחיות. במקום זה היא תקועה בקריית-ים. אימא שלה אירנה מעבירה את ימיה בחלום שבית הקפה השומם שלה, הרחוק מקצה הטיילת, יתמלא בלקוחות, אך לא עושה דבר בנידון. בת הדודה הקטנה שלה תמר מתעקשת ללבוש שמלות של נסיכות, ולשאול את לנה שאלות אבסורדיות על אהבה, ולהפחיד את כולם בנטיות התאבדותיות. הזמן עומד מלכת בפרובינציה של הקריות, שבה נראית בחלום תל-אביב כמו פריס.

אגדה על הופעתה של בתולת-ים בחוף קרית-ים, שאותה בדתה לנה, מעניקה פרץ של חיים ועניין לקרייה הרדומה, והעלילה המשעשעת מתפתחת בהיגיון תקשורתי של חיפוש בתולת-הים.

הסרט אינו חף מפגמים, לעיתים התפרים של העלילה קצת מופרכים, הסקס מאוד מוצנע, אין עירום, ועם זאת יש בסרט אווירה קסומה, נעורים מתפרצים, הרבה תמימות של פרובינציה אך גם פיכחון מר לחיים, בקיצור, מומלץ לראות אותו ולפרגן לו ולו רק כדי לומר – ראיתי את הסרטים הראשונים של ג'וי ריגר וכבר אז ידעתי שהיא שחקנית גדולה.

ראינו את הסרט בסינמה סיטי גלילות וראוי לציין שלמרות שכל הזמן מצחצחים שם את המרצפות – בתי השימוש מלוכלכים ומסריחים.

אהוד בן עזר

* * *

דורון גיסין

סבתא אסתר, נעלי הבית, והבטליון התורכי.

סבתי אסתר גיסין לבית איזמוז'יק היתה אחת מארבע אחיות שעלו מרוסיה לארץ-ישראל בסוף המאה ה-19. נישואיה לשלמה זלמן גיסין הביאוה אל פתח-תקווה ולהקמת בית על ראש גבעה בפאתי המושבה בצידה הצפוני, בלב הפרדסים שהקיפו אז את המושבה מכל עבריה. כנהוג באותם ימים, דרך עפר כבוש הובילה לעבר רחוב פינסקר וחיברה את הבתים אל מרכז המושבה. המשכה של הדרך לכיוון מזרח היה הדרך הראשית אל נחל הירקון ואל הדרך העתיקה עוד מימי  הרומאים – ויה-מאריס, לעבר יפו במערב וגבעת אנטיפטרוס במזרח. זהו הציר עליו נעו שיירות הגמלים נושאי תיבות התפוזים לעבר הנמל.

השנים הראשונות היטיבו עם המשפחה, שפתחה משק עזר עם רפת ופרדס נושא פרי. מהיותה בת למשפחה בורגנית, דאגה סבתי אסתר לנהל את משק ביתה ביד רמה ולפי דברי בנם אברהם – הוא אבי, בכל שנה עם התקרב חג הפסח הוצאה כל תכולת הבית אל החצר והבית עבר סיוד ותיקון יסודי כולל תיקון ויציקה מחדש של קטעים מרצפת הבטון שהיתה בבית באין מרצפות. כך שפנים הבית היה מצוחצח ויושביו התנהלו בו עוטים נעלי בית על רגליהם על מנת למנוע כניסת בוץ או עפר אל תוכו.

וזה מעשה נעלי הבית – לאפצ'עס בלע"ז – סוליית עור ישרה, גזורה לפי כווני הרגליים, ומעליה כיפת עור עד למחציתה כך שהעקבים היו חופשים ובמהלך ההליכה השמיעו נעלי הבית קול שנשמע כמו שלאאפ, שלאאפ, והקנו להן את השם האידי – כאמור לאפצ'עס.

חורף 1918 היה משופע בגשמים שהעלו את עוצמת הזרם בנחלי האכזב המתנקזים לירקון. גדות הנחל הפונות לדרום נשחקו ושפעת המים הציפה את המישור ויצרה ביצות גדולות שחסמו את אפשרות המעבר לעבר הגדה הצפונית. כוחות הצבא של האימפריה העות'מנית, הנסוגים מפאת הלחץ של הכוחות הבריטיים בפיקודו של הגנרל אלנבי, מוצאים עצמם לכודים ונלחצים ואינם יכולים להגיע אל מעברות הירקון. לרובן של היחידות העות'מניות היה איזור זה זר, ומלבד היחידות שתפקידן היה ליצור קו חזית ורובן היו ממוקמות לאורך הגדה הצפונית הגבוהה יותר [לעיתים עד ארבעה מטר] – לא היה להן קשר עם המפקדות העורפיות והן נדדו לרוחב הגזרה בבקשן דרך לעקוף את הירקון וביצותיו בכוון מזרח, לרגלי הגבעות של מבצר אנטיפטרוס.

אחת מן היחידות, בטליון מעורב של רגלים ופרשים בפיקוד מפקד תורכי מלווה ביועצים גרמניים, מצאה את עצמה בלילה גשום וסוער נעה על דרך העפר בין הפרדסים בצפון המושבה. הם הבחינו באורות שבקעו מחלונות ביתם של הגיסינים. דפיקות עזות על דלת הבית גרמו לפעילות נמרצת בתוכו. שלמה זלמן חמק אל עבר הלול והרפת, ביודעו שאם יגלו אותו ייאסר ויילקח ל"עבודת הצבא" שממנה מעטים החוזרים בחיים. וכך ניצבה אסתר, שילדיה הרכים אוחזים בשולי שמלתה, בפתח הבית אל מול הקצין וסמליו, שתבעו ממנה תשובה האם היא לבד בבית והאם מכירה היא את הדרך מזרחה לעבר הגבעות.

חרדה לשלום בעלה וילדיה הביעה אסתר את הסכמתה מאונס להראות לחיילים את הדרך. עוטה שַל צמר על כתפיה, מטפחתה קשורה תחת סנטרה ונועלת נעלי בית על רגליה, במצוות הקצין שידע שאם תנעל נעליים או מגפיים יקל עליה לחמוק ולברוח.

שוו נא בעיניכם את התמונה. צועד בטליון תורכי – צניפות הסוסים מעלות אד לבן מן הנחיריים, החרבות והכידונים מכים בצידי הבהמות , מגפי החיילים משמיעים קול יניקה בהיחלצם מן הבוץ, אנחות, דיבורים, קללות וגערות מלווים את מצעדם, ובראש צועדת דמות כהה, קטנה, נמוכת קומה, סבתא אסתר מובילה בטליון של חיילים ופרשים על הדרך שבינות לפרדסים.

בכיים של הילדים הרואים את אימם נלקחת מהם בכוח הזרוע, מביא את שלמה זלמן לצאת ממחבואו ולחבור אל ילדיו. בין לבין מגיעים אל הבית שכנים מן הבתים הסמוכים, על כירת הגחלים מונח כבר הקומקום שעוד מעט יגיר את מימיו הרותחים אל הסמובאר להכנת תה כהה בנוסח רוסי, משקה שתמיד מלא תפקיד של משקה מנחם וסיפק אתנחתא במצבי חירום ולחץ.

לכל הנוכחים היה ברור שגורלה של סבתי אסתר נחרץ ואין כל סיכוי שתחזור למשפחתה. הנשים, שהיו תמיד יותר מחושבות ומעשיות בדרכן, החלו כבר להכין את הבית למנהגי אבלות על מותה הוודאי. מזג האוויר לא השתפר אלא החמיר והגשם לווה בסערת ברקים ורעמים שרק פעלו כמלווים למצב הרוח השפוף ממילא של בני המשפחה.

לקראת עלות השחר בעוד הילדים נמים את שנתם באפיסת כוח מבכי מתמשך, נפתחה לפתע דלתו האחורית של הבית, ודמותה ספוגת המים וקרועת השמלה של סבתי אסתר התמוטטה על הרצפה באפיסת כוחות.

מיד עטו הנשים על גופה השרוע לקחוה אל החדר הפנימי, היא הופשטה מן הסחבות המרובבות בוץ ונוגבה במגבות מחוספסות עד שדמה החל לזרום בגופה וצבע עורה החוור החל לשוב לצבעו המקורי.

יושבת עטופה בשמיכות מחממות ואוחזת בשתי ידיה ספל תה מהביל, החלה סבתי לספר לנוכחים את קורות אותו הלילה.

"את השל המגן איבדתי כבר בתחילת הדרך, הוא נתלש מעליי על ידי הענפים המתים של עצי ההדר, וכל מאמציי להשיבו סוכלו בדקירות כידונים של הפרשים שאצה להם דרכם. עד מהרה הבנתי שהלאפצ'עס ילכו גם הן לאיבוד בבוץ, ולכן תחבתי אותן בחגורת השמלה. כך הולכת יחפה ושוקעת בבוץ עד קרסוליי, המשכתי בדרך כשמבטיי הפרשים דוקרים את גבי וממריצים אותי כמעט לרוץ. למזלי החלו הברקים להאיר מדי פעם את הדרך וכך יכולתי להבחין בפרצות שבחומת עצי האקצייה, שהיו גדר מגן על הפרדס שמאחור. באחת הפעמים, עם היעלמו של אור הברק, ראיתי פתח קטן בחומה והשלכתי את עצמי לתוכו ובחושך שליווה את הברק עיני הפרשים היו מסונוורות, ואני נצמדתי לאחד הגזעים משתדלת לצמצם את גופי כך שנבלעתי בצללים והפרשים לא הצליחו להבחין בי."

תוך שהיא מושכת לגימה של תה מתוק וחם המשיכה סבתי את סיפורה. "הבטליון המשיך בסופו של דבר להתקדם ואני נשארתי, צמודה לגזע וטובלת בשלולית שהיתה במקום. החשש שלי היה שנקישות השיניים שלי והרעד שטלטל את גופי יסגירו אותי ויגלו את מקומי. זמן רב עבר עד שאחרוני החיילים נעלמו בעיקול הדרך ויכולתי לקום ממקומי. ידעתי שיחפשו אותי ולכן העמקתי לחדור אל עומק הפרדס, חומקת בין הצללים, ממתינה בין ברק לברק ובהפסקות המשכתי להתקדם בכיוון של חזרה הביתה.

"ידעתי שעם עלות השחר, ייצאו אנשי המושבה לחפש אחרי, ולכן הלכתי בין השורות עד שהגעתי לקצה הדרך ושוב חיפשתי פתח  בין שיחי הסברס שהיו גדר מגן."

בעודה יושבת נעצמו עיניה והיא נרדמה באפיסת כוחות הן מחמת הקושי הפיזי והן מירידת המתח שנפלה עליה. ביד רועדת חילץ שלמה זלמן את ספל התה הריק וליווה את אחד השכנים שהרים את גופה מן הכורסא שבתוכה נרדמה, וערם סביבה את השמיכות לחמם את גופה שהמשיך ברעידותיו.

למחרת היום, עם התאוששותה, חיפשה סבתי אסתר את הלאפצ'עס  בין קרעי השמלה, רחצה אותן היטב וצחצחה אותן במשחת נעליים חומה עד העלותן ברק, וחזרה לשגרת יומה כאילו לא אירע דבר, כשאת צעדיה המהירים בינות לחדרים מלווה קולן של הלאפצ'עס – שלאאפ שלאאפ שלאאפ, סבתא אסתר, סבתי הגיבורה, חזרה לשגרת יומה – צופייה הליכות ביתה. 

דורון גיסין 

אהוד: את סבתא שלך אני זוכר משנות ילדותי. היא היתה באה לבקר את בנה אברהם, הוא אבא שלך, בביתכם ברחוב ביל"ו, שהיה ביתו של סבי יהודה ראב שאצלו גרתם ובו טיפלתם. סבתך היתה אישה קטנה, צנומה, לבושה שחורים וגם חירשת, והיינו שומעים את אבא שלך עומד מולה בחצר וצועק בקול רם כדי שתשמע ותבין מה בפיו. הבית שלנו היה בהמשך אותו מגרש וחזיתו היתה ברחוב פיק"א.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק עשרים ושניים

הסוס האדום, החטיפה

מול ביתם של לאה ויהודה ברחוב פינסקר, מעבר לשדה שבו נחרש התלם הראשון, השתרע עד למרחקים שטח מישור אשר בצפון נפסק על ידי הגבעות של הכפר הערבי מלאבס. מאחוריו, ליד הירקון, התחילו גדלים האיקליפטוסים הצעירים שניטעו על-ידי המתיישבים במטרה לייבש את הביצה ולהבריא את האוויר.

לאה תלתה עיניה בפס הירק. היה זה סוף הקיץ. ימים שלאחר קציר. הכול היה יבש. שדות-השלף היו צהובים. ועתה, משהיה ליהודה עדר קטן, רָעוּ הפרות שם.

היתה שבת. יהודה הלך להתפלל במניין שבאחד הבתים. בית-הכנסת הגדול (הניצב במרכז המושבה, ברחוב חובבי-ציון) טרם הוקם. לאה החזיקה את הספר "מנורת המאור" מתורגם ליידיש, וקראה בו. במרחק-מה מן הפרות, רעו הסוסים. הם היו כבולים ברגליהם האחוריות, והיא ראתה כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.

ציפורה התינוקת שכבה בעריסת-עץ נמוכה, שנקנתה אצל נגר ערבי ביפו. שתי דופנותיה היו מעוגלות למטה, וכשהיו נוגעים בה – היתה מתנדנדת.

לאה היניקה את התינוקת ושׂמה אותה בעריסה. היא נידנדה אותה ברגלה, בעודה מחזיקה בידה את הספר הגדול וקוראת בו.

על השולחן הקטן, לידה, היו ערוכים הכלים לקידוש. שטרודל גדול, מאפה-ידיה, התנוסס על השולחן ולידו בקבוק יין מתוק וגביע הכסף, מתנת אימהּ לחתונתם.

התינוקת נימנמה. מן השולחן נדף ריח המאפה והיין – ועייפות גדולה תקפה את לאה. חם היה. היא נימנמה. עוד רגע –  והספר נשמט מידה. לפתע שמעה קול הלמות-פּרָסוֹת קרֵבה. היא קפצה ממקומה, הספר נפל ארצה, וראתה סוס אדום, ענקי, דוהר ישר לפתח ביתה הפתוח. מיד תפסה את התינוקת ועלתה עימהּ על הכיסא שעליו ישבה.

הסוס נכנס בדהרה דרך הפתח הפתוח, הגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם-פְּרָסוֹת על קרקעית העריסה. הסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – יצא.

לאה ירדה מהכיסא, לחצה את התינוקת אל ליבה, וסגרה את הדלת. חם היה, אך היא סגרה והבריחה אותה היטב.

התפרצותו של הסוס האדום היתה כעין אות מבשר-רע לאחריתה של ציפורה.

[גם את המעשה הזה סיפרה לאה ראב לבתה אסתר וזו העלתה אותו לימים על הכתב והוא כלול בכרך "כל הפרוזה" שלה].

*

עם בנו מנחם-שלמה, שגדל בירושלים, לא היו ליהודה קשרים רבים. הדסה, שלא זכתה לפרנס את בעלה-לשעבר כדי שיעסוק בתורה, קיוותה כי תוכל להגשים את חלומה בבנה מנחם-שלמה, שהיה בעל תפישה טובה ושכל חריף. ואולם משהו מדמו התוסס של אביו זרם בעורקיו של הילד, ואף הוא נמשך אל השמש ואל הרוח, אל המרחבים, ולא היה גבול לשובבותו. פעם נמלט ממנה והסתובב חופשי בין המסגדים הגדולים שבהר-הבית.

באו אל הדסה בני-משפחה ושכנים בירושלים והתלוננו בפניה על רוח ההפקרות של בנה. הם אמרו לה:

"ילד צריך שוֹט של אב. יילך לאביו ויתחנך אצלו. יותר טוב שיגדל אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא-אדם בירושלים."

"אילו רצה יוּדה עצמו ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי." ענתה. "ואיך אוכל עתה למסור לידיו את הילד?"

אולם כאשר ראתה כי בנּה-יחידהּ מוסיף לשוטט בשדות, גברה חרדתה לבריאותו ולשלומו והיא נאלצה לשמוע לעצת קרוביה ושכניה בירושלים, שכּתבו ליהודה וקיבלו הסכמתו לגדל את בנו במושבה. הדסה לא ניאותה לשלוח את השובב אל אביו – בטרם הבטיחו לה כמה מאנשי פתח-תקווה, יוצאי ירושלים, מכובדים ויראי-שמיים – כי ישגיחו היטב על הילד. וגם אז לא נרגעה עד שמצאה מלמד ירושלמי מעולה ושלחה אותו יחד עם הילד לפתח-תקווה, שילַמדוֹ שם תורה. והיא לקחה על עצמה את משׂכּוּרתו של המלמד במושבה ואת פרנסת בני-ביתו שנשארו בירושלים.

אבל הדבר שחששה ופחדה ממנו – אכן קרה עד מהרה. לא עברו ימים רבים מאז שלחה את מנחם-שלמה אל אביו, והנה חזר מהמושבה בבהלה המלמד, שנשלח עם הילד, והודיע לה:

"אישה! לכי ותראי מה עשה יוּדה מבנם! בקרוב לא יֵדע הילד לומר תפילת 'אשרי' כהלכה! הלבישו אותו שם תרבוש אדום, קצצו את פיאותיו, ועשו אותו כאחד הנערים הבידואים – הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הכי נורא – הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי! ועוד יותר נורא מכּך – לאבא שלו לא איכפּת כלל שאינו לומד תורה! יודה אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!"

מיד עזבה האם את כל מסחרה והלכה לרבני העיר ולקרובי-משפחתה לבקש עצה איך להציל את בנה-יחידה משמד. אך הללו לא מצאו עצה לתת לה, כיוון שמנחם-שלמה כבר בחזקת נער, ואין להוציאו מרשות אביו ללא הסכמתו של יהודה.

מה עשתה?

השאירה את אחד הפועלים הנאמנים עליה, לשמור על טחנת-הקמח ועל הסוסים, המניעים את אבן-הריחיים. הפקידה את בִּתהּ בידי שכנים, שידאגו להאכילהּ ולהשקותה בהֶעדֵרהּ, לבשה בגדים של ערבייה וירדה לכפר פֶגֶּ'ה, הסמוך למושבה, שאליו היו באים לעיתים גם רועי העדרים של פתח-תקווה, להשקות את עדריהם מהבאר. היא ישבה בכפר הזה כמה וכמה שבועות, כדי ללמוד את דרכי הרועים. ימים ולילות ישבה קרוב לבאר וארבה, אולי יבוא גם בנה-יחידהּ, עם הרועים, אחרי עדרו להשקותו?

יום אחד ראתה אותו קָרֵב ובא אחרי העדר – מקל גדול בידו, שזוף-פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, חליל עשוי קנה בידו והוא מצפצף ומשמיע קולות פעייה לצאן ולבקר, כדי לנהלם, ככל הרועים המנוסים.

היא חיכתה לשעה שבּהּ יִגש גם הוא אל פי הבאר, לשאוב מים ולהערות את הדלי, פעם אחר פעם, אל השוקת. וכאשר ירד הערב, ושאר הרועים החלו לפנות איש לעדרו, להזעיקו ולכנסו כדי שלא יתפזר בחשיכה, מיהרה וחטפה את בנהּ והרחיקה אותו מן הבאר, גילתה עצמה לפניו, הלבישה אף אותו בגדים של נערה ערבייה, שהיו מוכנים לכך בתרמילה. הניחה את סנדליו על פי הבאר, ויצא איתו בדרכים עקלקלות, דרך גיאיות ובקעות, מן השפלה אל הרי ירושלים.

כאשר חזר העדר בערב ההוא למושבה, והנער מנחם-שלמה איננו איתו – קמה מהומה גדולה וכל המושבה רעשה. יהודה איחר לחזור אותו יום מיפו, אך אנשי פתח-תקווה לא התמהמהו ויצאו מיד לחפש את בנו בוואדיות, אולי טרפו אותו חיות רעות בדרכו למושבה? אולי הרגו אותו שודדים בדרך?

המחפשים הגיעו בדרכם לכפר פג'ה, שאליו הולכים לעיתים הרועים להשקות את עדריהם, והנה – למרבה חרדתם גילו שם, על פי הבאר, את סנדליו של מנחם-שלמה, ואותו עצמו לא מצאו!

נחרדו מאוד כל אלה מאנשי המושבה, שערבו להדסה על כך שלא יאונה כל רע למנחם-שלמה אם יותן לחינוך בידי אביו – ומיהרו להזעיק את יהודה, שחזר בינתיים מיפו. מיהר יהודה לבאר שבכפר פג'ה, וביקש מישהו שיֵרד לתוך הבאר לבדוק – אולי נפל הילד וטבע במימיה? –כאשר לא נמצא מתנדב לרדת לתוך הבאר, ירד יהודה בעצמו. שילשל חבל עם פנס דולק בקצהו, להאיר את חשכת חללהּ, ושעה ארוכה שהה במימיה ומישש כל פינה – אך לא מצא דבר.

כאשר עלה מן הבאר, החל לחקור לדרוש את פי ערביי הכפר, והגיע גם אל ידידו-משכבר, השיח' של פג'ה. זה השיח' שאירח את אבו-יוסף. זה השיח' שגילה ליהודה את סיפור הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה. השיח' גילה עתה ליהודה כי אכן ראו בכפר, זה ימים אחדים, אישה ערבייה זרה, שלא מבני-הכפר, אשר ישבה בקירבם ושאלה וחקרה כל איש על רועי העדרים של פתח-תקווה ובייחוד על עדרו של חוַּאג'ה יודה, ועל בנו הנער הרועה את צאנו ובקרו.

אותה שעה ידע יהודה כי היעלמו של מנחם-שלמה – מעשה-ידי אימו הוא. תחילה ביקש לעלות מיד על סוסתו ולדהור ולהשיג אותם בדרכם. אך במחשבה שנייה החליט שלא לעשות כך. ראשית, מוטב שלא לתת לאנשים חומר לרכילות. ושנית, הוא הכיר היטב את בקיאותה של הדסה, שמוּכּרות לה כל הדרכים המובילות לירושלים, וגם זכר את שליטתה בשפה הערבית, שהיתה שגורה בפיה כאחת מבנות-ערב – ולכן היפנה את סוסתו וחזר למושבה, כשהוא שקוע במחשבות רבות.

לאה חיכתה בדאגה רבה בפתח ביתם. בחדר ישן התינוק החדש, ברוך. ציפורה, בעיניים פקוחות, ליוותה את דאגתה של אימהּ. בא אח חדש, בוגר ממנה, עליז ושובב – והוא נעלם לפתע. מדוע?

"נו?" שאלה לאה כאשר הופיע יהודה. "מה אתה מחייך?"

"אל תדאגי. הם בדרך לירושלים."

"אמרתי לך! לא היית צריך להעליב את המלמד ששלחה הדסה. ולא היית צריך להרשות למנחם-שלמה להיות רועה!"

"אבל ראית איך נהנה כאן, אצלנו – עם ציפורה, והתינוק! יכול היה להיעשות חקלאי מצויין!"

"הוא לא שייך לך, יודה, אלא לאימו. אני מבינה אותה ויודעת – היא לא תנוח ולא תשקוט עד שלא ייעשה לתלמיד-חכם, ולרב בישראל!"

למחרת היום עלה יהודה ברכיבה לירושלים, לראות אם הגיעו בשלום. שתי יממות כיתתו הדסה ובנה רגליהם בשבילי-רועים, בין ההרים, ולנו בכפרים ערביים, עד שהגיעו לירושלים. הם לא השגיחו, בבואם, בדמות פרש המלווה אותם ממרחק. זה היה יהודה. בראותו את שתי הערביות שבות ללא פגע לטחנתה של הדסה, חייך לעצמו, היפנה את סוסו ורכב – תחילה לבקר את בית אביו לאזאר ובית הורי אשתו, ואחר חזרה לפתח-תקווה.

[סיפור החטיפה לא נשמר ולא נזכר במשפחתו של יהודה ראב בפתח תקווה ובספרו "התלם הראשון", ומי שגילה ושימר אותו היה נכדו, הסופר יצחק ראב, בן בנו מנחם-שלמה מאשתו הראשונה הדסה בירושלים. בן-דודי יצחק שילב את הסיפור ברומאן האוטוביוגראפי שלו "עלה ברוח", המתאר בין השאר את קורות הדסה ובנה מנחם-שלמה בירושלים, והוא הירשה לי בשעתו להשתמש בסיפור החטיפה גם בספריי שלי העוסקים בתולדות המשפחה, וכך אמנם עשיתי].

*

התפרצותו של הסוס האדום היתה כעין אות מבשר-רע לאחריתה של ציפורה. באותה שנה חלתה בדיפטריה קשה. כאשר היתה זקוקה לתרופה דחופה, העמיס יהודה שק חיטה, הובילוֹ ליפו ומכָרוֹ כדי שיהיה אפשר לקנות את התרופה. הילדה הבריאה, אך מזל רע רדף אותה.

בשנת 1888 נולדה ילדהּ השני של לאה, והשלישי ליהודה – ברוך. בהיות ברוך כבן שנתיים, חלתה אחותו ציפורה בת השש בדלקת ריאות, שהחובש המקומי חשָׁבהּ לקדחת רגילה. לאחר שהוחמר מצבה, הזעיק יהודה שני רופאים מיפו ומראשון, והם באו ביום של שיטפון בוואדיות, אך לא יכלו להועיל. ציפורה מתה והיתה השלישית לקבורה בבית-הקברות של פתח-תקווה, במרום גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדשׂ, בה נקברו לימים לידה גם לאה ויהודה.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מורשת הדם"

ללודוויג לואיסון

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 19.11.1971

לפני 47 שנים

ד"ר ארתור לוי, פסכיאטר בניו-יורק, גיבור ספרו של לודוויג לואיסון "מורשת הדם" (1926. The Island Within) יכול להיחשב במידה מסויימת כאביהם הרוחני של מוריס בובר, פראנק אלפיין (האיטלקי שהתגייר), יעקב בוק, אלכסנדר פורטנוי, מוזס אלקנה הרצוג וארטור סאמלר.

בגלגול מוקדם מאוד, בתקופת השנים 1893-1925 לערך, מספר לואיסון על לבטיו של יהודי בחברה האמריקנית, לבטים שכבר מצוייה בהם הפרובלמטיקה של הרומאן היהודי-אמריקאי בתקופתנו. [שנות ה-60 של המאה ה-20 ואילך].

לואיסון נולד ב-1883 בברלין, ובגיל צעיר היגר עם הוריו לעיירה בקרוליינה הדרומית. הוריו היו יהודים מתבוללים. הוא למד בבית-ספר באפטיסטי, ואחר-כך קאתולי. "בן חמש-עשרה," הוא אומר על עצמו, "הייתי אמריקני, דרומי ונוצרי." אך הוא לא היה כזה, והשנים הבאות היו לו שנים של אכזבה.

כיהודי וכחניך התרבות הגרמנית (הוא למד בבחרותו שנים אחדות בגרמניה), חש עצמו תמיד זר, חסר מולדת, ופנה בחזרה אל המקורות הלאומיים ואל הציונות. תחילה הציונות החילונית ואחר-כך הדתית. הוא היה נשוי לאישה אמריקנית, זרה, קרה ופוריטאנית. בזכות תרגומיו הכירה אמריקה את יצירותיהם של האופטמן, ואסרמן וורפל. הוא כתב רומאנים ומחקרים בספרות, היה מבקר תיאטרון וחבר מערכת השבועון "ניישן".

דומה שאת גיבוריו של לואיסון רודף הסיוט של התלישות וההתבולות. ב"מורשת הדם" הוא מתאר קורות ארבעה דורות של משפחה יהודית וילנאית, אשר ההתבוללות והשמד פוקדים אותה דוד אחר דור – בגרמניה, באנגליה ובארצות-הברית. סיוטו של היהודי המתבולל הוא להזדמן לנשף חברתי רם-מעלה שאינו אלא נשף-מסיכות תופתי, באשר כל נושאי השמות הלועזיים, התארים המצלצלים, הפובליציסטים, המלומדים ועורכי-הדין, אינם אלא יהודים מתבוללים או משומדים כמוהו, חוץ מארבעה-חמישה נוכרים מלחכי-פנכה ורודפי טובות-הנאה. זה קורה בברלין בראשית המאה, וחוזר ומתרחש בניו-יורק בשנות העשרים. לשם מה כל ההתחפשות והטיפוס במעלות החברה, אם בסופו של דבר אנחנו מזדמנים עם עצמנו בלבד?

ד"ר ארתור לוי הוא דור רביעי לאותה משפחה יהודית-ליטאית. הוא נולד בניו-יורק ב-1893. בית הוריו הוא בית מתבולל, אבל מתבולל במה? בריקנות? באמריקניות? הלא אין אמריקניות סתם. ממש כאלכס פורטנוי, מרגיש ארתור לוי בהתבגרו כי הוא נקרע בין המשפחתיות הגזעית, חסרת הרוחנית, של ביתו היהודי – לבין העולם הלא-יהודי, שבו יישאר תמיד זר.

הוא נושא לו אישה נוכרית, אליזבט גייט, עיתונאית וסופרת, בת של מטיף כפרי. חיי-נישואיהם אינם עולים יפה, היא קרה, פוריטנית, מלא מעצורים כלפיו, ועם-זאת שאפתנית. היא משתמשת בידיעותיו בתחומי התרבות הגרמנית והפסיכואנאליזה, שאך זה התחילה "להיות במודה", כדי לכתוב את ספריה ולהיעשות סופרת פופולארית. אבל כל הזמן היא רואה בו, בבעלה, את היהודי, ואף פעם לא את האמריקני. היא איננה "מכשפה", להיפך, לואיסון מתאר אותה בהרבה הבנה ואהבה. היא אינה עושה בכוונה שום דבר מכוער, פוגע. תמיד היא מוותרת לבעלה, אבל רק עד גבול מסוים. היא אינה יכולה לצאת מעורה, להיות אחרת, ובייחוד מתבטא הדבר בקרירותה המינית ובפרישותה ממנו.

ממש כפורטנוי, נמצא אפוא ארתור לוי על הגבול שבין שני עולמות, ואולי שני מיתוסים. הבית היהודי הריק, המיושן, שרק המאכלים והגזענות המשפחתית משמשים לו דבק, בית שאי-אפשר לחזור אליו – ומולו האישה הלא-יהודייה, החֶברה הלא-יהודית, שאי אפשר לחדור לתוכה ולהתערות בה. אמנם נולד לארתור ולאליזבט ילד, אבל דווקא ילד זה ממחיש להם את זרותם, את התהום הפעורה ביניהם, וגורם להם שייפרדו ויילכו כל אחד לדרכו.

ממש כפורטנוי, פונה גם ארתור לוי אל מקורו, אל אותה מורשת הדם היהודית, בבקשת תשובה. פורטנוי נוסע לישראל ומתאכזב. ארתור לוי חוזר אל היהדות ואינו מתאכזב. בכך הוא קרוב יותר לגיבוריו של ברנרד מלמוד, העושים את הדרך מן התבוללות אל ההזדהות עם היהדות כמצב של סבל קיומי, של שותפות עם גורל העם, ואפילו בא הדבר בלי אמונה בדת, בלי האידיאה הרוחנית של אלוהים.

דרכו של ארתור לוי היא מן הגיטו-שבלב אל ההתבוללות בזהות אמריקנית כללית, וחזרה אל ערכים יהודיים, חזרה שבאה לאחר אכזבה טוטאלית מן האפשרות להשתלב בעולם הלא-יהודי. בכל מקום הוא מרגיש את האפלייה הסמויה, את היחס השונה שמתייחסים אליו בגלל היותו יהודי, הערה של נער אירי בבית-הספר, בושה באברו הנימול בשעת שיעור התעמלות, הסתייגותם של חבריו הנוצריים באוניברסיטה, המקבילה בדיוק להתנהגותם של הסטודנטים הגרמניים כלפי דודו הברלינאי. חובת השירות בצבא, שכשם שלא עזרה לאגף היהודי-הגרמני, המשומד, במשפחתו, כן לא תעזור גם לו ולחבריו –תמיד תישאר בקירבם הזרות, הגלות. עבודתו בבית-חולי-רוח, שם הוא נוכח באנטישמיות המכוונת דווקא כלפי החולות היהודיות. נישואיה הכושלים של אחותו, המתעקשת לחיות בסביבה לא-יהודית בבוסטון. מקרי התאבדות ונברוזה שהוא מוצא בעיקר אצל יהודים מבין חוליו, שאינם יכולים להסתגל לאי-התערותם בחברה הלא-יהודית.

עם התמוטטות חיי-נישואיו עושה ארתור לוי דרך ארוכה של חזרה אל מקורו היהודי, אל חיי הקהילה והדאגה לעמו. הוא מתחיל לעבוד בבית-חולי-רוח יהודי. הוא מגיע להכרה כי הדרך היחידה שבאמצעותה יכולים יהודי אמריקה לשמור על זהותם, כבודם, ייחודם וביטחונם היא לקיים רשת נפרדת של בתי-חולים, בתי-ספר ומוסדות-ציבור. המגמה הצנטריפוגלית, מן המרכז החוצה, היא מגמה הרסנית וחסרת-תקווה. רק המגמה הצנטריפטלית, אל המרכז, אל הצד היהודי והלאומי, יש בה תוכן רוחני, כבוד ועתיד.

ארתור לוי מגשים את עצמו כיהודי בכך שהוא מקבל הצעה של קרוב-משפחה נשכח, שנתגלה בפניו, ר' משה הכהן, יהודי דתי, להשתתף כרופא פסיכיאטר במשלחת אמריקנית היוצאת לחקור את מצבם הקשה של יהודי רומניה. כל זה מתרחש בראשית שנות העשרים [למאה ה-20], והספר מסתיים בנימה מאוד דידאקטית.

  הולסוורתי ברוֹוּן, רופא יהודי מתבולל, נפגש עם ד"ר צ'ארלז דאוסון, לא-יהודי, בשעת סעודה במועדון. הוא פונה אליו בשאלה במיבטא בריטי צרוף:

"הן היכרת את ארתור לוי מן האוניברסיטה קולומביה?"

"כן, ידידים טובים היינו. אלא שאחר-כך נפרדו דרכינו. בחור נפלא – שקט, הוגה דעות ומחונן מאוד."

"והנה שמעתי," אומר ברוון ושפתיו מתעוותות בלגלוג, "כי נטש את אשתו, משום שנוצרייה היא, והוא נעשה אדוק בדתו, ומתכונן לצאת בשליחות יהודית לארצות הבלקן. מוזר!"

דאוסון מציץ בבוז, בעיניו הבהירות והצוננות, בפני ברוון. "אין זה מדרכיו של ארתור. בחור הגון הוא ללא דופי. רוצה הייתי לשמוע את פרשת העניין מפי אשתו. לו אני תחתיך, כי עתה לא הפצתי דיבות ארס כאלה. אם רוצה הוא לחלוק את גורל עמו – איני רואה בזה אלא דבר שגם אני הייתי עושה כמוהו! טבעי הוא ולו יאתה תהילה. אילו עשו כמוהו כל היהודים כולם – הייתי מוקיר אותם יותר. מושחת הוא האיש המתכחש לצור מחצבתו... אני הייתי מתבייש לעשות זאת." ("מורשת הדם", עמ' 193-194).

לואיסון, שבא כילד לאמריקה ב-1890, מזדהה עם גורל גיבורו ארתור לוי, שנולד באמריקה ב-1893. בכך הוא קרוב לסופרים היהודים באמריקה כיום, גם הן בני דור ראשון באמריקה והפרובלמטיקה שלהם אינה זו של דור-המהגרים אלא של בניהם ובני-בניהם. באמונה בתוכן החיובי שביהדות, גם אם היא יהדות חילונית, ובסולידריות המשפחתית והלאומית, שנעשית לערך רוחני – דומה שרק מלמוד קרוב כיום להשקפתו של לואיסון.

דרך דומה, אם כי מטורפת, אל זהותו היהודית, עושה אלי הקנאי בסיפור בשם זה מאת פיליפ רות (בקובץ "היה שלום, קולומבוס"). אבל אלכס פורטנוי, והרצוג, וסאמלר – להם אין יכולות הזדהות עם סביבה וערכים. אמנם מצבם דומה מאוד למצבו של ארתור לוי, אבל, בייחוד אחרי השואה, ולמרות קיומה של מדינת ישראל, ואולי דווקא בגללה – אין הם מסוגלים עוד לאמונה חיובית, לאומית, יהודית ותמימה. אמונה בנוסח גיבורו של לואיסון, ההוזר בתשובה אל הגטו ואל ההזדהות עם המרטירולוגיה היהודית שבתקופת מסעי-הצלב.

* לודוויג לואיסון: "מורשת הדם". תרגם יצחק שנברג. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תל-אביב. 1933. 194 עמ'.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אל דאגה – עם התפטרותו של שר הביטחון ליברמן מתפקידו נודע – לפחות הוא לא לקח איתו משם את הסודות שאותם הוא לא ידע!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל