חדשות בן עזר

הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1394

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א בכסלו תשע"ט, 19.11.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַנָּמֵר וְהַצָּבוֹעַ. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: "נפט נפט שרה הרוח." // מוטי הרכבי: יש לי ביקורת על נתניהו. // יצחק הילמן: עזה, כאב ראש ותקווה. // אשר מעוז: האומנם כל כבודה בת מלך פנימה? // יהודה דרורי: "ישראל היום" בכותרת מבישה. // אורי הייטנר: 1. מחיר ההכלה. 2. צרור הערות 18.11.18. // אהוד בן עזר: במלאת 140 שנה לייסוד פתח תקווה. // משה גרנות: על ספרו של אברהם ב' יהושע "המנהרה". // מבוא לדרמה, דן אוריין. // מתי דוד: מפלגת העבודה בהמתנה! // אהוד בן עזר: 3 עסקיות נהדרות בקפה נמרוד בנמל ת"א ב-241 שקלים. // שרה אהרונוביץ קרפנוס: חשבתי שכך אצל כולם. // פוצ'ו – בחיי [5], בזיעת אפך אכול תאכל. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, הגיגים קלים על נושאים כבדים. // משה כהן: ביריון השכונה. // שרית שץ: מרינה צְוֶוטאיֶיבה. // משיריה של מרינה צבטאייבה בתרגום יואל נץ. // ד"ר ארנה גולן: מיניות וזהות מינית בחברה החלוצית של הקיבוץ. על הלבוש ועל ריסון ביטויי המיניות והזהות המינית. // נעמן כהן: "התותח הקדוש" של אלטלנה. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון. אחרית דבר. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַנָּמֵר וְהַצָּבוֹעַ

בְּאֶרֶץ קְטַנְטָנָּה שֶמֵּעוֹלָם קְרָבוֹת מָרִים בָּהּ

נוֹלַד לִפְנֵי שִבְעִים שָנָה נָמֵר בִּלְתִּי מָצוּי

כִּי זֶה דוֹרוֹת רַבִּים נִתְמַעֲטוּ הַנְּמֵרִים בָּהּ

וְנֵס הֻלַּדְתּוֹ נֶחְשַב כְּפֶלֶא וּפִצּוּי

שֶכֵּן מִקֶּדֶם, בְּשָנִים קַדְמוֹנִיוֹת

נָפוֹצוּ בָּהּ, עַל כָּךְ מֵעִיד שִיר הַשִּירִים,

בְּלִי שוּם סָפֵק גַּם מְעוֹנוֹת הָאֲרָיוֹת

וּכְצ'וּפָּר, גַּם הַרְרֵי הַנְּמֵרִים.

אַךְ אִם לֵדַת גּוּר-נְמֵרִים זֶה נֶחְשְבָה שָם

צִיּוּן הִיסְטוֹרִי לְאַחַר הֵעָדְרוּתָם

הָאֲרֻכָּה שֶל בְּנֵי מִינוֹ מִן הַסְּבִיבָה שָם

הִיא נִתְקַיְּמָה שָם עַל אַפָּם וַחֲמָתָם

שֶל הַצְּבוֹעִים אֲשֶר לְאֶרֶץ זוֹ הִגִּיעוּ

שָנִים רַבּוֹת אַחַר אֲבוֹת הַנְּמֵרוֹן

וְהָאֵימָה שֶנְּמֵרִים שֵנִית יוֹפִיעוּ

בְּהֲרָרֶיהָ עוֹרְרָה בָּהֶם חָרוֹן

וּמֵאַחַר שֶנְּמֵרוֹן זֶה עוֹד קָטִין הוּא

וְהוּא אֶחָד בִּלְבַד וְהֵם רַבִּים מִסְּפֹר,

לֹא הִשְתָּהוּ אוֹֹתָם צְבוֹעִים וְלֹא הִמְתִּינו

עַד שֶיִּּגְדַּל כְּאֶרֶז אֶרֶץ הַבּוּפוֹר

וְחיש תְּקָפוּהוּ כִּי סָמְכוּ עַל יִתְרוֹנָן שֶל

מַלְתְּעוֹת-טֶרֶף שֶל כְּנֻפְיַת צְבוֹעִים בּוֹגְרִים

שֶבְּכוֹחָן וּמִסְפָּרָן מוּל גּוּר קָטָן שֶל

נָמֵר, מֻבְטָח כִּי יִקְרְעוּהוּ לִגְזָרִים.

ׁׁאוּלָם לְגֹדֶל פְּלִיאָתָם (מַמָּש סוּרְפְּרִיזָה

שֶהֻפְרְכוּ בָּהּ כָּל חֻקֵּי הַהִגָּיוֹן)

גָּבַר הַגּוּר וְהַצְּבוֹעִים חָטְפוּ שָם קְרִיזָה

שֶעַד הַיּוֹם הֵם מִתְאַמְּצִים בְּשִגָּיוֹן

גַּם לְהָסֵב אֶת גַּלְגַּלָּהּ שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה

לַאֲחוֹרָיו וְגַם לִמְחוֹת עֻבְדָּה פְּשוטָה:

שֶנְּמֵרוֹן זֶה הִתְבַּצֵּר בַּטֵּרִיטוֹרְיָה

שֶל אֲבוֹתָיו שֶהֵם קִוּוּ לִכְבֹּש אוֹתָהּ

וְכֵן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ בְּלִי אָנָלוֹגְיָה

לְמִסְפָּרוֹ הָרִאשוֹנִי הַמְּצֻמְצָם

וְאַף הִגְדִּיל נוּמֵרוֹלוֹגְיָה בָּהּ גָדְלָה נָמֵרוֹלוֹגְיָה

שֶל אוֹתָם הַנְּמֵרִים שֶעַל אַרְצָם

חָתְמוּ כְּבָר קֶבַע וּבִשְנַת שִשִּים וָשֶבַע

הִכּוּ אֶת לַהַק הַצְּבוֹעִים שוֹק עַל יָרֵךְ

מָה שֶגָּרַם לָהֶם - כִּי "הִיבְּרִיס" הוּא מוּם-טֶבַע -

בְּיוֹם כִּפּוּר אֶחָד שֶלֹּא לְהֵעָרֵךְ

כְּפִי שֶנִּדְרָש מִמִּי שֶלּא רוֹצֶה לִמְעֹד

וְזֶה עָלָה לָהֶם בִּמְחִיר יָקָר מְאֹד.

וְכָךְ קָרָה לִפְנֵי שְבוּעַיִם, יְדִידַי,

כְּשֶהֻפְסְקָה פִּתְאֹם הָאֵש מֻקְדָּם מִדַּי

בְּאַקְט שָגוּי וְרַע שֶלֹּא מַסְפִּיק נִבְדַּק כָּאן

כְּשֶקַּבִּינֵט-הַנְּמֵרִים פִּתְאֹם טָעָה

וְלַ"חָמָאס" שִלֵּם מִין מַס בִּלְתִּּי מֻצְדָּק כָּאן

וְכָךְ נִפְגַע קָשוֹת אֵפֶקְט הַהַרְתָּעָה

עַל חֶשְבּוֹנוֹ שֶל מַעֲרַב הַַנֶּגֵב, זֶה שֶ-

דִּין תּוֹשָבָיו הוּא כְּדִינָהּ שֶל תֵּל-אָבִיב

וְהַטּוֹעֵן כִּי אִמְרָתוֹ הַמְּפֻקְשֶּשֶת

פָּשוּט הוּצְאָה מֵהֶקְשֵרָהּ הַלֹּא חָבִיב

חַיָּב לְלְמֹד לְהִתְבַטֵּא בְּיֶתֶר שֵׂכֶל

כְּשֶכָּל הָעָם יוֹדֵעַ בְּבִטְחָה רַבָּה

שֶהַרְתָּעַת-אֱמֶת אֶתְמוֹל הָיְתָה חוֹסֶכֶת

מַטַּח "קוֹרְנֵט" בְּסֶבֶב-הַטֵּרוֹר הַבָּא

(שֶבְּלִי סָפֵק יָבוֹא) וּטְרִיק שֶל הַקָּטָארִים

לְתְרֹם לְעוֹד טִילֵי "קוֹרְנֵט" וּמִנְהָרוֹת

כְּשֶמַּכְנִיסִים לְעַּזָּה מִזְוְדוֹת דּוֹלָארִים –

מִי שֶנּוֹתֵן לְכָךְ הֶתֵּר מַזְמִין בַּנְקְרוֹט.

וּכְשֶ"חָמָאס" שוֹאֵף קְצָת רוּח ("שוּם אִל הַאוָּא")

וּבְאַרְבַּע מֵאוֹת רָקֵטוֹת מְכַבֵּד

אֶת יִשוּבֵינוּ וּבָרְחוֹב מַגִּיש בַּקְלַאוָּה

לָא|ֻמְלָלִים שֶמִּבֵּיתָם הוּא מְצַדֵּד

אֶת מַשְגֵּרָיו אֵלֶינוּ, נֹהַל שֶנִּמְאַס כֹּה

עַל הָעוֹטֵף וְעַל אַשְדּוֹד וְאַשְקלוֹן

אָז הַפְסָקַת-הָאֵש הַזֹּאת הִיא סוּפֶּר פְיַאסְקוֹ

שֶיּתְפּוֹצֵץ בְּפַרְצוּפֵנוּ כְּבָּלוֹן.

יוסי גמזו

* * *

נאומו של נתניהו אתמול בערב, יום ראשון, היה נאום אמיץ, ישיר ואפילו מרגש. יש לתמוך בו במאה אחוז כדי שלא ליפול למערכת בחירות מיותרת שאליה גורפים אותנו כמה ליצנים מוכי שגעון גדלות ובראשם שר החינוך בנט!

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ח' – "נפט נפט שרה הרוח..."

מי לא התרגש למשמע שירתה של יפה ירקוני את "שיר הנפט" (מילים: יעקב קליינבוים, לחן: דן בליטנטל) כאשר פרץ סילון דקיק של נפט מקידוח חוליקאת בשנות החמישים. עשרים שנה קודם לכן התגלו מירבצי הנפט הענקיים בערב הסעודית ובהמשך ברחבי המזרח התיכון. הנשיא רוזוולט הטריח עצמו במשט ימי ארוך אל המלך הסעודי לחתום עימו על הסכם יבוא נפט ארוך טווח שמימש ייבוא נפט לארה"ב במימדי ענק לאורך כ-80 שנה. לפני כשנות עשור שוכללו שיטות הפקת נפט מפצלי שמן והסתבר שלארה"ב מאגרי ענק בעומק רדוד, זמינים להפקה זולה יחסית. הנשיא אובמה ניסה מסיבותיו (הגנת הסביבה וכיו"ב) לעכב את ההפקה אך הצליח חלקית בלבד. כשהחל טראמפ לבטל את גזירותיו של אובמה בוטלו עכבות ההפקה לקדימות מירבית. מערכות ההפקה זינקו בהיקפים גדולים בשנתיים האחרונות. הפקת נפט מאלסקה, טקסאס, קליפורניה. הפקת נפט מפצלי שמן הוזנקה. גז טבעי נכנס כמרכיב חשוב לשיקולי מאזן האנרגיה האסטרטגי. כך הפך טראמפ את ארה"ב תוך פחות משנתיים ליצואן מיספר אחד בעולם של אנרגיה מגוונת ולא יקרה.

האם יש מקום להוסיף את ייצוא הנפט והאנרגיה למנוף בעל מישקל במלחמת הסחר? בוודאי שכן, אין מנופי ייצוא רבים שהמדינה המייבאת תטיל עליהם מכסים כמו הנפט, כדוגמה למוצר חיוני. הטלת מכס עליו פרושה הפשוט העברת כסף מכיס אחד למישנהו ללא תכלית.

ארבע מטרות עיקריות: א) ניטרול, ואם ניתן, חיסול קרטל הנפט אופ"ק; ב) שילובה של ערב הסעודית כטייס מישנה בהובלת שוק הנפט העולמי; ג) משיכת לקוחות-מדינה להסכמי אספקה ארוכי-טווח. ד) מניעת ייצוא הנפט ממדינות "שהמלך לא רוצה ביקרן" כמו רוסיה, ונצואלה, איראן.

שני כלים לביצוע המשימה. 1) הורדת מחירי הנפט והאנרגיה בטווח הבינוני והארוך.

2) הטמנת מלכודות-דבש ללקוחות חדשים. כל זאת תוך שמירה על רווח בעיסקאות.

בגרף משמאל ניתן לראות כיצד ירד המחיר מ-70 דולר לחבית ל-56 דולר, או ירידה של כ- 20% תוך 4 שבועות בלבד. בגרף מימין ניתן לראות כיצד הורדת מחיר דרסטית של 60 סנט בשעה 5 בבוקר "משכה" ביקוש שהקפיץ בחזרה את המחיר בכמעט דולר שלם עד שעה 9 בבוקר תוך מכירות בנפחים גבוהים. ואז, הורדה פחות דרסטית אפילו הקפיצה את הביקוש בזווית גבוהה יותר. בסיום יום המסחר הוחזר המחיר למחירו בתחילת היום פחות כמה סנטים בודדים. התוצאה – לקוחות גדולים נקשרו ל"ספק" שמבטיח, בין היתר, הורדת מחיר בעתיד... כולם מרוויחים – ואופ"ק, למעט סעודיה, מפסידה את לקוחותיה. ביניהם נמצאת לקוחה חשובה שרק בשבילה היה כדאי להתאמץ – סין! זו נילכדה גם נלכדה, מרצונה החופשי כמובן, ברשת יצוא הנפט האמריקני ולא באופן שולי. ב-2018 (שעדיין לא תמה) הכפילה סין את רכישות הנפט והאנרגיה מארה"ב פי 8 לעומת 2017 כולה!!! ועוד במוצר שאין לה כל מטרה למכוס! כמו כן במחיר הנמוך מ-60 דולר לחבית שבו ה"רעים" יתקשו למכור נפט מבלי להפסיד!

אז אין פלא שהדלפות מכוונות מחדרי המו"מ ארה"ב-סין מצביעים על התקדמות. אבל הכרעה סופית עדיין רחוקה. הצדדים עברו למלחמת התשה. כמו בכל מלחמה קונבנציונלית יש גם שחרור של דיסאינפורמציה. סין קיוותה בכל מאודה להפסדו של טראמפ בבחירות האמצע... כשזה לא קרה בסנאט, סין מבינה שהתקדמות לקראת חתימה תחסוך לה מיליארדים במכסים. טראמפ "עוזר" לה להבין באמצעות יצירת מצבי אי-נוחות המתגברים בעוצמתם עם הזמן שפועל לרעתם.

בתחילת החודש, נובמבר, נוסף מכס אמריקני בגובה 10% על נפח יבוא מסין של 200 מיליארד דולר (בנוסף ל- 50 מיליארד דולר עליהם הוטל המכס לפני 3 חודשים). הסינים גם קיבלו תזכורת שהפעימה הבאה (ינואר-פברואר 2019) תהיה קטלנית – נפח היבוא מסין יהיה כולו – למעלה מחצי טריליון דולר... תחת – 10% מכס? אולי 25%? תלוי ב"התנהגות טובה"... ומי כמו הסינים יודע שבשנת 2019 הם "חשופים בצריח" – אין בחירות בארה"ב והפריימריז הבאים – רק בפברואר-מרץ 2020. אולי הם נאחזים בקנה הקש - מוּלֶר... אולי בבית הנציגים בקונגרס, אלא ששם ניראים הדמוקרטים, כרגע, כצאן ללא רועה.

חיזוק להדלפות האופטימליות ניתן גם לראות במדדי המניות של שני הצדדים: שניהם ירוקים (בעלייה), ביום הזה המשקיעים בשווקי המניות של סין וארה"ב מאמינים שהורדת המכסים ההדדית קרובה ואיתה יגיע השגשוג הכלכלי ברמה גלובאלית. ביום אחר התמונה משתנה.

ביום ו' האחרון (נוב. 16) טראמפ עצמו הודיע שרשימת הדרישות האמריקניות שנענו בחיוב הגיעה ל-142 בעוד "4-5 דרישות נוספות עדיין לא."

בנקל ניתן לנחש מתי ניתנה ההודעה ע"פ מדד הדאו ג'ונס:

זו מלחמת התשה דינמית, כשמרבית הקלפים החזקים נמצאים בידיים אמריקניות בחזית המכס, בעוד הדוד סם מנפק לסינים את הנפט הכי זול שניתן למצוא מצינור שמתחיל מערבית לאוקינוס האטלנטי.

הסנקציות החונקות על איראן והסוחרים עימה נכנסו לתוקף למעט צינור נפט זמני פתוח (עד 6 חודשים) שיאפשר למספר מדינות גדולות – ידידותיות לארה"ב, לייבאו מאיראן. אלא שבמחיר של 56 דולר כבר מתקשה איראן לספק להן את דרישתן. אם ירד המחיר למתחת 50 דולר, קרוב לוודאי שהידידות הנ"ל יעדיפו לשלם פחות ולייבא מארה"ב.

בעוד חצי שנה יגיע יום הדין לאיראן, כאשר ייסגר הצינור הזה, אולי קודם לכן... מי יתקע לנו שכבר ברגע זה לא יושב מחליפו של שר החוץ האיראני, מוחמד זאריף החייכן, בחדר צדדי ועוסק ביחד עם אנשיו של ג'ון בולטון בניסוח הסכם האי-גרעין האמיתי החדש... אם זה לא קורה עכשיו, אז זה אמור לקרות באביב הקרוב.

אפוא אנחנו ב"לא כמו מלחמה" הזו.

זה בטוח: "שבו בשקט" יצאה הבת-קול מטראמפ לביבי. "יש לי בחירות אמצע שאני חייב להבטיח את הסנאט בידי... וגם עם הסינים תשמרו מרחק." "אל תדאג ביבי, תוכנית המאה או-טו-טו יוצאת מהתנור, ואז צריכים אותך!!! יש בה גזרים אבל גם שוטים."

עד השבוע שעבר התנהגנו כמו "ילד טוב ירושלים" הבלגנו על עפיפונים, בלונים ואלפי דונם שריפות בעוטף עזה כאשר תושבי ה"עוטף" סובלים מעשן וגז מדמיע. אפשר לצפות שטראמפ וממשלו העריכו את חודשי "ההבלגה" ואולי תיגמלו עם גזר או שניים נוספים. אבל אז באה "התקלה החמורה" שהחזירה מיידית את "הקילקולים" הישנים בקול רועם בנוסף לקולן של כ- 450 רקטות ושל כיפת ברזל המיירטת את אלה שצריך, כמעט.

כל זאת כאשר רוה"מ מנסה "בכוחו הדל" להכיל את האירוע בעוד שני שרים "ניצים" כבר מזמן מתנהלים באווירת בחירות פרוגרסיבית. יש לשער שטראמפ ובולטון עשו הערכת נזקים מהמיני-סבב הרועש בשבוע שעבר וכנראה גם נתנו לביבי טפיחה על הכתף והם גם נתנו לנו גזר נוסף עם הצבעת ה"לא" באו"ם לטובתנו בנושא רמת הגולן. להערכתי הצנועה, טראמפ ששאב לקוחות גדולים – סינים ועוד – לצינור הנפט האמריקני, היתה דרושה "דממת אלחוט" במזרח התיכון. רעש הסבב ניפק אי נוחות בתהליך לבולטון ולטראמפ, וביבי עשה הכול להחזרת השקט תמורת מחיר כבד של הבלגה ארוכה, פגיעות מדוייקות בעזה ללא נזק סביבתי, איבוד מרכיב הרתעה זמני, ופגיעה בתושבי העוטף.

אז הוא ניסה תוך 24 שעות לפצות את התושבים בחצי מיליארד ש"ח... עד מחר נדע אם יאפשר לטראמפ להשיק את תוכנית המאה, שנמצאת אצלו בלוח הגאנט, עוד לפני האביב הבא – מועד הבחירות שכבר הוסכם על ראשי האופוזיציה.

חובב טלפז

18 לנובמבר 2018

* * *

מוטי הרכבי

יש לי ביקורת על נתניהו

יש לי ביקורת על נתניהו, ואיך לא? אני ישראלי וכמו כל אחד מאתנו יודע כל דבר טוב יותר. נקודה. בכל זאת אני עדיין מאמין שזהו ראש הממשלה הטוב ביותר שיש לעם ישראל. גם אני זעמתי על הפסקת האש. אולם אני לא יכול שלא להתפעל מראש ממשלה שהחליט לנקוט בדרך כל כך לא פופולארית ולהמשיך במה שהוא מאמין כצעד טוב לישראל.

ימים יגידו.

אין לי כל כוונה להתייחס לאיש שלא היסס לנצל מצב כדי להרוויח כמה קולות. האמת, דעתי על ליברמן לא השתנתה מאז ומעולם. האיש מייצג את כל הכיעור שיש בפוליטיקה. אני לא מצליח להבין אנשים שבוחרים בו.

בבחירות הבאות כנראה ששוב אבחר בנתניהו. בחבורת הליצנים שבחרו במקצוע הבזוי פוליטיקה יש מעטים שיכולים להגיע לקרסוליו.

מוטי הרכבי

אהוד: גם אני אבחר בו.

* * *

יצחק הילמן

עזה – כאב ראש ותקווה

למרבית האירוניה, עזה הינה הסכנה הגדולה לישראל, אבל בעת ובעונה אחת, גם התקווה הגדולה שלה.

עקב מיקומה הגאוגרפי, בפינה הדרומית המערבית של ישראל ועם גבול משותף עם מצרים, עזה הפכה על כורכנו למדינה-בכוח שדוחקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, את הרשות הפלסטינית, לעמדת שחקן משנה. הרשות הפלסטינית, עקב מיקומה בליבה של ישראל, תתקשה מאוד להפוך למדינה, ובמקרה הטוב, זו תהיה מדינה "מינוס", ללא צבא וללא גבולות יבשתיים עם מדינה ערבית כלשהי. המדינה הפלסטינית המובילה, החמושה והעויינת מאוד, היא עזה.

עקב התעקשותה של הרשות על מיקום בירתה בירושלים ודרישתה לצמצום ההתיישבות היהודית ביו"ש, עד כדי חיסולה, לא ניתן להקים ביו"ש מדינה פלסטינית. במקרה הטוב תישמר הרשות הפלסטינית כאוטונומיה, תוך אחריות ביטחונית של ישראל על כל שטחה. במקרה הפחות טוב, תתפרק הרשות לחלוטין והשטח שבאחריותה האזרחית, אזוריA ו-B, יסופח לישראל. איזורC , שכולל את כל ההתיישבות הישראלית, הוא בפועל שטח ישראלי, וצריך רק לספחו בהחלטת כנסת.

אם יקרה סיפוח מלא, לא מדובר על מתן אזרחות ישראלית לתושבים הפלסטיניים, אלא רק תושבות ישראלית. דינם יהיה בדיוק כדין ערביי ירושלים. האזרחות של ערביי יו"ש, כמו גם של ערביי ירושלים איננה ברורה. ייתכן ותהיה להם אזרחות ירדנית, כפי שהיה להם עד 1967. אם ירדן תסרב, הם יהיו אזרחי המדינה הפלסטינית של עזה. אזרחות ישראלית הם לא יקבלו. בכל מקרה, ברירת המחדל היא אזרחות עזתית או כלום.

כל ההפגנות האלימות על הגדר וירי הרקטות, ימשכו בתדירות ובעצימות כזו או אחרת, עד שייחתם הסכם שלום עם המדינה הפלסטינית בעזה. ההסדרה, היא המבוא למדינה הפלסטינית. זהו גם כאב הראש שלנו, אבל גם התקווה שלנו. הבעייה היא שאי אפשר לפרק את עזה מנשקה, מבלי לכבשה. ולכבוש את עזה איש איננו רוצה.

האלטרנטיבה הלא רצויה היא כאמור כיבושה של עזה, שליטה ישראלית עליה לתקופה ממושכת, ללא כל תכלית. אפשרות מסירתה של עזה לרמאללה איננה מקובלת לא על ישראל ולא על העזתים. אפשרות אחרת היא מסירתה למצרים, אבל מצרים של היום, אפילו לא מעוניינת לחשוב על כך. עזה היא מדינת "אחים מוסלמים", והמשטר הנשיאותי-צבאי של מצרים לא יספח אותה למצרים. סיפוח של עזה היום למצרים, משמעה החזרת שלטון האחים המוסלמים לקהיר, ובמילים אחרות, השתלטות עזתית על קהיר ואלכסנדריה.

כל הדיבורים על כיבוש עזה והחזרתה לרשות הפלסטינית, הם דברי הבל. אין ממשלה בישראל שתהיה מוכנה להקריב מאות חיילים ישראליים למטרה זו. גם אם מישהו יצא מדעתו, ויעשה זאת, שלטון רמאללה בעזה לא יחזיק מעמד, מעבר לשבועות ספורים. החמאס, או הג'יהאד האיסלמי, או כל גורם עזתי קיצוני אחר, לא יתירו את שליטת רמאללה עליהם לעולם. לכן, בכל מקרה, עזה היתה ותישאר, ככל הנראה, מדינה פלסטינית.

לאור מצב עגום זה, מה שנותר לישראל לעשות זה לרסן, ככל האפשר, את התוקפנות העזתית. זה אפשרי רק במהלומות חזקות של אחת למספר שנים. ככל שיגדל פסק הזמן בין הסבבים כן ייטב. הפסקת הסבבים ושקט לעוטף עזה, הם פונקציה של הסדר שלום ושמירת ההרתעה.

בהסדר זה, ישראל תיאלץ להכיר בעזה כמדינה עצמאית. ייתכן, אם רצון טוב מצרי, יוגדל שטח הרצועה לצפון סיני ויכלול את אל-עריש וסביבתה. במקרה זה, העזתים יחסלו את אל-קאידה בסיני, הרבה לפני שהמצרים יעשו זאת. זה למעשה הרווח היחידי של מצרים מוויתור טריטוריאלי קטן לטובת עזה. עצם קיומה של מדינה פלסטינית ברצועה ואולי גם על צפון סיני, עשויה להוריד את הלחץ מהקמתה ביו"ש.

האוכלוסייה הפלסטינית בארץ ישראל תתחלק למעשה לארבע חלקים: ערבים פלסטינים עם אזרחות ירדנית בגדה המזרחית, כארבעה מיליון נפש. ערבים פלסטינים אזרחי ישראל, כשני מיליון. ערביי יהודה ושומרון, תושבים של מדינת ישראל אבל נטולי אזרחות ישראלית וזכות הצבעה לכנסת. כשני מיליון. ערבים פלסטינים, אזרחי מדינת עזה-פלסטין, כשני מיליון וביחד עם צפון סיני כשלושה מיליון.

לסיכום, יתכן וההתנתקות מעזה היתה משגה כואב לטווח הקצר, אבל מבלי שאיש התכוון, המהלך הפך לפתרון לטווח הארוך. אנחנו עדיין לא שם, ועוד נכונו לנו זמנים לא פשוטים, אבל כנראה שזה הכיוון.

יצחק הילמן

* * *

פרופ' אשר מעוז

האומנם כל כבודה בת מלך פנימה?

המסרון שקיבלתי לאחרונה גרם לי לשמחה רבה וזאת משתי סיבות. ראשית, זהות השולח – הרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון, שהלך לעולמו לפני 14 שנים. אמנם הרבי לא שיגר במו ידיו את המסרון. הוא עשה כן באמצעות שליחו בהרצליה הרב ישראל הלפרין. אך מה זה משנה? לא מילתא זוטרתא היא לקבל מסר מהמלך המשיח. לא פחות מכך שימח אותי תוכנו של המסרון. נקראתי לבחור למועצת העירייה ברשימת ש"ס ואילו לראשות העירייה במאיה כץ.

לרגע תמהתי. וכי נתעלם מהרבי ההיגד שכל כבודה בת מלך פנימה? וכי לא היה מודע לציווי שנצטוו אבותינו בכניסתם לארץ כנען: "כי תבוא אל הארץ... וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עליי מלך ככל הגויים אשר סביבותיי שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו"? וכי לא היה מודע לדיוק של ה"ספרי": "'שום תשים עליך מלך'... מלך ולא מלכה"? שמא לא היה מודע לאיסורו המרחיב של הרמב"ם: "אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר: 'עליך מלך' – ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש"?

ואין המדובר בפלפולי תורה גרידא. עוד בשנת 1946, כאשר גולדה מאיר [אז, מאירסון] נבחרה למלא את מקומו של ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, משה שרת, שנאסר ב"שבת השחורה", כתב "הצופה": "קשה להתרגל לעובדה שבעם זה, אשר חקק לדורות את המטבע כבודה בת מלך פנימה, שתורתו הטילה מצוות על האיש ולא על האישה, ששללה מהאישה את הזכות לדיינות, הנהגה ולעדות, שקבעה לה את מקומה המכובד באוהל פנימה, שבעם זה תעמוד אישה בראש מחלקה מדינית. כל הכבוד לאישה נבונה וחרוצה, בראש אחד המכשירים המרכזיים בציבוריות היהודית, אי אפשר להעמידה. זהו חוק כחוקי הטבע, זהו החוק העברי הנצחי. יש תחומים וגבולות, וכל מין צריך לדעת את תחומיו."

כעבור 7 שנים, כאשר גולדה מאיר רצה לראשות העיר תל-אביב, היא הוחרמה על ידי המפד"ל, שותפתה המסורתית של מפא"י, בנימוק: "לא יקום ולא יהיה, האם אישה תהיה ראש? שום תשים עליך מלך, מלך ולא מלכה." ואכן נציגי המפד"ל העבירו את קולותיהם לציונים הכלליים וחיים לבנון נבחר לראשות העיר.

אפס, דעת התורה של הרבי מלובביץ' שקראה לבחור במאיה כץ לראש העיר הרצליה לא היוותה חריג במערכת הבחירות האחרונה. מקרה בולט לא פחות אירע בחיפה. ד"ר עינת קליש-רותם חייבת את זכייתה בבחירות בחיפה במידה לא מועטה לעובדה שסניף "דגל התורה" בחיפה נרתם לסייע לה בהתמודדות מול יונה יהב. משזכתה בכתר פרסם ח"כ משה גפני סרטון בו הוא נראה חוגג בחברתם של שני חברי הכנסת האחרים של "דגל התורה". גפני לא הסתפק בשיגור ברכה לקליש-רותם. בפנים צוהלות בישר כי "שמחה גדולה כזו לא היתה הרבה שנים." עד כדי כך!

גם בבית שמש נבחרה ד"ר עליזה בלוך לא במעט תודות לקולות שקיבלה מהמגזר החרדי. היו מנהיגים חרדיים שהעיזו לתמוך בה בגלוי בניגוד להנחייה של מרכזי המפלגות שלהם. אחד הרבנים הבולטים הבטיח כי יתמוך בה "בשתיקה". רב בולט אחר אף הזמין אותה להיפגש עם תלמידיו בישיבה גם אם הפגישה נערכה בחדר סגור מאחורי מחיצה. משנבחרה לתפקיד לא היסס אותו רב להופיע במטה החרדי שהקימה בלוך ולרקוד בחברת תלמידיו.

גם העובדה ששתי המועמדות היחידות לראשות המועצה המקומית ירוחם, יישוב בעל צביון מסורתי, היו נשים מדברת בעד עצמה.

למעשה, פריצת הדרך אירעה כבר לפני שנים.

כאשר נבחרה גולדה מאיר, בשנת 1969, לעמוד בראשות הממשלה במקום לוי אשכול שנפטר ניצבו שרי המפד"ל בפני דילמה. הם לא חפצו לוותר על כיסאותיהם בממשלה אך נתקלו בבעייה קשה. לא זו בלבד שהיו הם אלה שפסלו אותה מלעמוד בראש עיריית תל אביב בשל היותה אישה אלא שאגודת ישראל אף צלפה בהם מספסלי האופוזיציה. את הערמונים הוציא עבורם מן האש הרב הראשי לישראל יצחק נסים שקבע, כי המקביל למלך במשטר דמוקרטי הוא הנשיא ולא ראש הממשלה, שהנו רק ראשון בין שווים, ואיננו ראש. וכך נסללה דרכה של המפד"ל לממשלה.

זה היה אך צעד ראשון. בשנת 2014 התמודדה דליה איציק על כהונת נשיא המדינה. רבים מסיעת ש"ס ומסיעת יהדות התורה הצביעו עבורה. הגדיל לעשות שר הדתות, יעקב מרגי, מש"ס, שאף חתם על טופס המועמדות שלה והתחייב להצביע "רק לדליה איציק" ולמועמד אותו תציע אם לא תעלה לסיבוב השני.

בשנה הקרובה אנו עתידים להצביע בבחירות לכנסת. ושוב נתייצב בפני המציאות לפיה ברשימות החרדיות אין כל ייצוג נשי. ושוב תיטען הטענה בדבר אפלייה ולעומתן יישמע הטיעון הציני לפיו בתקנון המפלגה אין הוראה האוסרת על נשים להתמודד במסגרת הרשימה אלא שגדולי התורה, או חכמי התורה, הם שקובעים את מועמדיה של המפלגה בבחירות לכנסת ומה נעשה שמשום מה אין הם כוללים נשים ביניהם.

טיעון אחד יש לקוות שלא יישמע עוד – כי נשים "פסולות למלכות" או לכל משרה ציבורית וכי כל כבודה פנימה.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא הכבוד של האגודה הבינלאומית לחופש הדת. המאמר פורסם ב"הארץ".

* * *

יהודה דרורי

"ישראל היום" בכותרת מבישה

הכותרת היום (19/11/2018) בחינמון "ישראל היום" נראית כאילו נכתבה ע"י שרה נתניהו למען בעלה, האיש שמניותיו ירדו בימים האחרונים בגלל הססנותו וחוסר היכולת שלו להחליט. לכתוב בכותרת "ליברמן ברח מהמערכה" בעוד שהאמת היא (כפי שכולנו יודעים) שביבי הוא זה שברח מהמערכה, הופכים עיתון זה ממש לסמרטוטון...

יש כאלה האומרים לי שביבי אמר להם בסוד, כי אנחנו עומדים בפני תמורות אסטרטגיות משמעותיות וכי מלחמה בחמאס בעת הזו רק תזיק למטרות אלו. אלא שמבלי להתייחס ל"אופציות האסטרטגיות האחרות" הניצבות בפנינו (ולבטח ישנן כמה כאלה), האחריות של ראש הממשלה והקבינט הביטחוני היא בראש ובראשונה למיליון תושבי דרום הארץ המוחזקים כבני-ערובה בידי טילי החמאס.

לומר לציבור שאין פתרון לטרור החמאסי הוא להודות בחולשה ביטחונית-צבאית, ולתת לאוייב הרגשה של עליונות וניצחון שתרשה לו במוקדם (יותר מאשר במאוחר) לפתוח בסיבוב שני של יותר מ-1000 טילים ב-48 שעות כי... אין לישראל מענה – ובעיקר לומר לתושבי שדרות, אשקלון ועוטף עזה: כדאי לכם לברוח מהשטח כי אין לי פתרון...

אביגדור ליברמן הרוויח ביושר את קולי בבחירות הבאות (ואני מקווה שעוד קולות רבים אחרים). הוא לא ברח מהמערכה, הוא עזב חבורה של מנהיגות פלצנית הכבולה ל"אסטרטגיות משמעותיות" במקום להגן על תושבי הדרום, הוא ברח מחסרי האחריות הללו בקבינט הביטחוני, שלא קולטים שאחריותם היא בראש ובראשונה לחזק את הרתעתה הצבאית של ישראל יחד עם דאגה לביטחון תושביה בטווח המיידי!

אז פתאום נתניהו כבר לא רוצה בחירות מוקדמות, זה לבטח משום שהוא ממש מפחד שכיום לא "יממש" את רוב המנדטים שצבר בסקרים. פחדו מוצדק ולכן כחלון, צא עכשיו מהקואליציה, תחייב בחירות ותזכה בלא מעט מנדטים על חשבון הליכוד.

התארגנות של מפלגת מרכז חזקה – כבר עכשיו !

יש סיכוי להחלפת השילטון במדינה בבחירות הקרובות, אם בעלי אגו פוליטיים במרכז הפוליטי ישכילו להקים גוש מרכזי שיצליח לקבל לפחות 40 חברי כנסת, בבחירות הקרובות, ויצליחו להקים קואליציה עם מפלגות המרכז הימניות כמו "כולנו" ו"ישראל ביתנו". הגוש המרכזי הזה חייב לכלול את ה"מחנה הציוני" (ללא חתרני מר"צ בתוכו...) את "יש עתיד", את רשימתה של אורלי לוי ואת רשימתו החדשה של בני גנץ! ללא ספק הגוש הזה חייב להיות מונהג בידי בני גנץ, זאת אומרת שאנשים כמו גבאי, לפיד ואורלי לוי חייבים להסכים על מנהיגותו. יהיו גם לא מעט כוחות חדשים שיסכימו להשתתף ברשימה כזו ויש לפתוח את הדלתות עבורם, שינוי השילטון הוא חשוב ביותר! (אפילו ניתן למנות את ביבי נתניהו לשר החוץ –אין טוב ממנו...)

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

אורי הייטנר

1. מחיר ההכלה

יום שלישי בצהריים. ביומן הצהריים נמסר שארגוני המחבלים ברצועת עזה הודיעו שמבחינתם הם העבירו לישראל את המסר, ואם היא תפסיק את האש, יהיה שקט. הפרשן מסביר שיש להתייחס לדברים האלה כאל לוחמה פסיכולוגית.

אך לא. הנה, הקבינט קיבל את המסר והסכים להפסקת האש.

עזות המצח הזאת, היא תוצאת השערורייה שהייתה כאן ב-7.5 החודשים האחרונים, ששחקה עד דק את ההרתעה הישראלית.

שלוש שנים וחצי, מאז "צוק איתן", נהנו תושבי הנגב המערבי משקט שלא ידעו כמותו מאז שנת 2000. ההרתעה עבדה.

ב-30 במרץ האחרון, הכריזו הפלשתינאים על "צעדת השיבה", שהיתה לפגיעה יומיומית בגדר הגבול, השלכה של מטעני חבלה, בקבוקי תבערה ורימונים לעבר ישראל מדי יום, חבלה בגדר, חדירות לישראל וגולת הכותרת – טרור ההצתות, שכונה בשמות חיבה "עפיפונים" ו"בלונים", אך היה טרור קשה ביותר, של הצתת שדות חקלאיים וחורש טבעי בסדרי גודל עצומים. וממשלת ישראל בחרה "להכיל" זאת, להבליג.

אף מדינה נורמלית אינה מאפשרת התנקשות כזאת בריבונותה. ישראל היתה צריכה להבהיר מלכתחילה – דין "עפיפון" תבערה כדין רקטה. על כל הצתה, להגיב כפי שהיא מגיבה על רקטה. כשהיא מזהה חוליית שיגור של אמצעי הצתה – להשמיד אותה כפי שמושמדת חוליית שיגור של רקטה.

אבל ממשלת ישראל החליטה להכיל.

ההכלה שחקה את ההרתעה, ואחרי יותר משלוש שנים וחצי הביאה לירי רקטות. על הרקטות ישראל הגיבה, אך הסכימה במהרה להפסקת אש. איזו הפסקת אש? לא הפסקת אש מוחלטת, אלא הפסקת ירי הרקטות וההתקפות צה"ל. וכך היא העבירה מסר ברור, שההצתות מותרות. מותר למחבלים להצית את הנגב המערבי, ובלבד שלא יירו רקטות.

וההרתעה המשיכה להישחק, ושוב סבב, ושוב הפסקת אש שאינה הפסקת אש ועוד סבב וחוזר חלילה, עד מתקפת ירי 470 הרקטות על יישובי הדרום בראשית השבוע.

הפעם הם חצו כל גבול. הפעם, ניתן היה לצפות מהממשלה לשים קץ לשחיקת ההרתעה. היה עלינו להנחית עליהם מכה שתסב להם הרס והרג בקנה מידה סיטונאי. מכה שתגרום להם להתחנן להפסקת אש, הפעם הפסקת אש אמיתית, מוחלטת, ארוכת טווח.

ובמקום זאת – שוב, הם קבעו את הכללים ואנו נגררנו.

ראש הממשלה דיבר בפאריס בכנות על רצונו למנוע מלחמה. הציפיה ממנהיג היא לעשות כל שלאל ידו כדי למנוע מלחמה או לפחות לדחות אותה ככל הניתן. אולם הדרך לכך היא הרתעה. שחיקת ההרתעה מעודדת את האוייב, מחזקת את תעוזתו ומקרבת מלחמה. תגובה על "עפיפון" התבערה הראשון כעל מטח רקטות, היה שם קץ לתופעה. ההבלגה הביאה עלינו בחודשים האחרונים כאלף רקטות. את החידלון הזה מזהה גם חיזבאללה, מזהה גם איראן. ההכלה בדרום עלולה להצית גם את הצפון.

הפסקת אש? הסדרה? בהחלט כן. אבל רק מעמדה של הרתעה. וכדי לשקם את ההרתעה, צריך היה להכות בהם.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 18.11.18

* הפוזיציה הטבעית – עם התפטרותו, יחזור ליברמן לפוזיציה הטבעית שלו, שבה הוא מאיים על הניה ונותן לו אולטימטום של 48 שעות.

* מי יהיה השר החדש – המועמד המתאים ביותר לשר הביטחון החדש הוא צחי הנגבי, שהיטיב להגדיר את תפיסת הביטחון של נתניהו.

* חלופה מסוכנת – אני מתנגד למדיניותו של נתניהו בגבול עזה, מדיניות ההבלגה וההכלה, וסבור שהיא הסבה נזק משמעותי לביטחון ישראל. את עמדתי זו אני מציג כבר 7.5 חודשים, מראשית ההידרדרות.

עם זאת, שמעתי ביום חמישי ראיון עם ציפי לבני בגל"צ, ואני חייב לציין שהאלטרנטיבה שהיא מציגה שלילית אף יותר. הגישה שלה היא שעל ישראל להכפיף את האינטרסים שלה לאינטרס של אבו מאזן. לפעול נגד חמאס בהיותו אויבו של אבו מאזן, לסייע לאבו מאזן, לנסות להשליטו מחדש על רצועת עזה וללא בושה היא ממחזרת את שקרי התעמולה של אבו מאזן, כאילו ישראל היא זו המסרבת לשאת ולתת איתו (בעוד האמת הפוכה).

אכן, יש פערים אידיאולוגיים, דתיים ופוליטיים משמעותיים בין פת"ח לחמאס, אך בנושא אחד עמדתם זהה – ישראל. שני הארגונים שוללים את זכות קיומה של ישראל ותומכים במאבק מזוין וטרור נגדה.

כשישראל נסוגה מרצועת עזה, פת"ח שלט ברצועת עזה והפעיל טרור נגד ישראל. ההבדל בין הרש"פ לעזה אינו המפלגה השליטה בכל אזור, אלא העובדה שמאז "חומת מגן" השליטה הביטחונית ברש"פ היא של צה"ל. כתוצאה מכך, צה"ל ושב"כ סיכלו רק בשנה האחרונה מאות פיגועים והצילו חיי מאות ישראלים. זאת הסיבה לכך שהרש"פ אינה יכולה להחזיק מערך רקטות כמו חמאס ברצועת עזה.

אם ישראל תממש את רעיונותיה של לבני, המצב רק יחמיר.

* חטא היוהרה – יום שישי בצהרים, רחבת המִסדרים בבית סחור, בסיס גדוד 50. חזי, רס"ר הגדוד המיתולוגי, עושה שיימינג לשני חיילים שנתפסו בידי המשטרה הצבאית ביציאה הקודמת בשל אי חבישת כומתה. הוא הודיע שהם מרותקים שבת. ואז הוא שאג:

"בשביל מה אנחנו מאמנים אתכם חודשים? כדי שאיזה ממצדיק ג'ובניק ישיג אתכם בריצה?!"

נזכרתי בכך השבוע, כאשר מפקד אוטובוס החיילים ציפצף על הממצדיקים שחסמו את הכביש. למה מי הם שיעצרו אותו? ודקה אחרי שהחיילים ירדו מהאוטובוס, הוא נפגע מטיל נ"ט מכוון.

* נוסחת רוקח – כתבה באתר "צפונט" ניתחה את תוצאות הבחירות לראשות המועצה האזורית גולן, שבהן גבר, בסיבוב השני, חיים רוקח על מיכל רייקין, בהפרש קטן. תמצית הניתוח היא, שמיכל פנתה לאינטלקט ואילו רוקח פנה לרגש. ייתכן שזה נכון. אך אם כן, הדבר מפריך את הסטיגמה, הנפוצה בגולן, של ה"התנשאות" של מיכל ושלנו, תומכיה. אכן, פנינו בעיקר לאינטלקט, אך פנייה כזו היא היפוכה של התנשאות; היא כבוד לבוחר ולשיקוליו.

כך או כך, הבוחר אמר את דברו, אנו מכבדים את התוצאה ומאחלים לרוקח הצלחה בתפקידו. הצלחתו היא הצלחת הגולן.

שוחחתי עימו למחרת הבחירות בטלפון, בירכתי אותו, ואני באמת ובתמים מייחל לכך שהוא יוכיח את עצמו ויוביל בהצלחה את הגולן.

* תגלית – היה פעם פוליטיקאי אחד, שמומחים לשפת הגוף מצאו דרך לזהות מתי הוא משקר: כשהפה שלו פתוח. ואני מצאתי דרך לזהות מתי אנשים מסוימים משקרים בפייסבוק. כאשר השם שלהם מופיע בראש הפוסט או התגובה.

* מנהרת יקנעם – נסעתי לראשונה במנהרת יקנעם ע"ש יצחק שמיר בכביש 6. צעד נוסף במפעל התשתיות המקרב את הסְפָר למרכז ולהיפך. כיף לעקוף את הפקק של יקנעם.

* ביד הלשון: קודש הקודשים – בביקורת על ההדלפות מן הקבינט המדיני ביטחוני וחילופי המהלומות בין חברי קבינט, מקובל לכנות את הקבינט "קודש הקודשים של ביטחון ישראל".

קודש הקודשים הוא החדר הפנימי, החשוב והמקודש ביותר בבית המקדש, שהכניסה אליו אסורה בהחלט, זולת לכהן הראשי, פעם בשנה – ביום הכיפורים.

השימוש במושג הזה בהקשר של הקבינט, מבטא את הציפיה הציבורית שההתייחסות לסוגיות העולות בקבינט תהיה העניינית ביותר, חפה מכל שיקול זר, מתוך הבנת החשיבות עד כדי קדושה של העיסוק בנושאי הביטחון הלאומי.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

במלאת 140 שנה לייסוד פתח תקווה

בארכיון משפחת בן עזר ראב נמצאים בין השאר החומרים הבאים:

1. דיסק. דודתי אחות-אבי אסתר ראב קוראת את השיר "לאב" שנכתב ב-1928, במלאת 50 שנה לעלותו של אביה יהודה ראב על אדמת פתח-תקווה. פורסם ב"הארץ", י"ד שבט תרפ"ט, 25.1.1929.

2. דיסק. סבי יהודה ראב בן עזר בן ה-85 מספּר על חריש התלם הראשון במושבה פתח-תקווה ביום ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 8 בדצמבר 1878. העתקה מתקליט ישן של "קול ירושלים" משנת 1943, בטקס למלאת 65 שנה לפתח-תקווה. התקליט המקורי מצוי בידי.

מאחר שהקְלטת דברי יהודה ראב קצת משובשת, מובא כאן פיענוח דבריו:

"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.'

"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

3. ראיון עם המשוררת אסתר ראב בת ה-80, בתו של יהודה ראב, בתוכנית טנדו של ירון לונדון בשנת 1974.

https://www.dropbox.com/sh/ntodrx6ewdzji69/AABFQMmcYonuFZcQuTsL-G3Ea?dl=0

4. אהוד בן עזר: קיצור תולדות פתח-תקווה. קובץ מחשב בוורד עברי.

ביום ו' חנוכה, ל' כסלו, שנת תשע"ט, 8 בדצמבר 2018, החל השנה בשבת – תמלאנה 140 שנה לחריש התלם הראשון במושבה פתח תקווה בידי צעיר המתיישבים, יהודה ראב בן עזר (1858-1948).

* * *

משה גרנות

בסימן שתיים

על ספרו של אברהם ב' יהושע "המנהרה"

הקיבוץ המאוחד 2018, 323 עמ'

מקובל לומר שכל סופר כותב כל חייו ספר אחד בוואריאציות שונות. ההכללה הזאת אינה חלה על א"ב יהושע – ספריו מתפרשים על "קילומטראז'" היסטורי ("מר מאני", "מסע אל תום האלף"), על מחוזות גיאוגרפיים מרוחקים ("השיבה מהודו", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "אש ידידותית", חסד ספרדי"), וגיבורים וגיבורות שונים תכלית שינוי זה מזה ("גירושים מאוחרים","מולכו", "הכלה המשחררת", "ניצבת", "המנהרה").

לפני שמונה-עשרה שנים ראיינתי את א"ב יהושע בביתו בחיפה, ונקל היה לחוש שהוא לא רווה נחת מהשאלות שלי שרמזו על מסכת סמלים שביצירתו. אני מניח שא"ב יהושע איננו משבץ במודע סמלים בסיפוריו, אבל גם אין לי ספק שהם קיימים, הגם שלעיתים אינם נחשפים בקלות. נראה לי שברומן שלפנינו מוכמן המספר שתיים: הגיבורה הפלסטינית איילה-האנאיד מצלמת שתי שמשות; לגבעה, שאל תוכה צריך להעביר כביש צבאי סודי דרך מנהרה, יש שתי דבשות; צבי לוריא, הגיבור הראשי, זקוק לשני טלפונים סלולאריים כדי שלא ילך לאיבוד בשל השיטיון שהולך ומתגבר אצלו; לאיילה-האנאיד, הפלסטינית היפיפייה, יש שני מחזרים סודיים – שיבולת ועשהאל מימוני; לעשהאל יש תאומים – בן ובת; לוריא מתבקש להחזיר מהגן שני ילדים, את נכדו נועם, ואת חברו נבו; למורה הפלסטיני שמתגורר על הגבעה במכתש רמון יש שני ילדים בעלי שמות מעוברתים קרובים במשמעותם – איילה ועופר.

האם יש לכך משמעות? ננסה להתחקות אחרי רמזיהם לאחר סיכום קצר (ולא ממצה!) של סיפור המעשה: צבי לוריא, הגיבור הראשי של הרומן, בן 72, מהנדס בכיר בפנסיה, נשוי לדינה, רופאת ילדים, שוקע בדמנציה, שתחילתה שכחת שמות פרטיים (שמות משפחה ושמות מיוחדים הוא זוכר), ובהמשך היא מתגברת עד כי הוא לא זוכר את כתובתו, ואפילו את שמו הפרטי (עמ' 317). הנוירולוג ממליץ על פעילות שכלית, כדי שהנפש תתגבר על האטרופיה שהובחנה בתצלום מוחו, וכן על היאחזות באינטימיות ובתשוקה שבין בני הזוג. לאורך כל היצירה מודגשת האהבה שבין השניים, למרות המעקשים שנוצרים בשל השיטיון המתקדם של הבעל. דינה מקשרת בין בעלה ובין עשהאל מימוני, מהנדס צעיר, שעובד במשרד שהיה של צבי לוריא לפני פרישתו, ומציע שבעלה יהיה עוזר ללא שכר בפרויקט שהוטל על המהנדס הצעיר – סלילת כביש סודי עבור הצבא במכתש רמון. בעבודה המשותפת מתברר שיכולותיו השכליות של צבי בתחום התמחותו הן ללא רבב, וגורמות להתפעלות מצד עשהאל, ומצד הממונים עליו. צבי לוריא מוכיח לעשהאל כי המקום שהוא קבע למסעף מהכביש הראשי שבמכתש עלול להוות סכנה, כי שדה הראיה איננו מספיק עבור המשאיות הנוסעות בכביש במהירות, ובמקרה של תאונה, אין גם דרך להתקשר, כי במקום אין קליטה לטלפונים סלולאריים. לבעייה זאת יש פתרון פשוט – לכרסם את הגבעה, אבל פתרון זה לא מקובל על עשהאל, ועל שיבולת, שהיה בעברו המ"פ של עשהאל בטירונות, וכל כך למה? משום שעל הגבעה יש אתר נבטי, שם מסתתרת משפחה פלסטינית – אב, בת ובן, שאימצו לעצמם שמות עבריים: ירוחם יסעור (האב), איילה (הבת), עופר (הבן). האב שרצה להציל את אשתו האהובה, חולת הלב, והיה זקוק לממון רב כדי לממן לה השתלה, נענה לאיש הביטחון שיבולת למסור פרטים על כברת ארץ בפאת כפרו בנפת ג'נין, כדי שהמתנחלים יוכלו לרכוש אותה. מסתבר שזאת היתה מעין שגרה בשטחים – כוחות הביטחון עקבו אחרי פלסטינים שנזקקו לרפואה הישראלית, ובעת מצוקתם הם נאלצו לשתף פעולה עם מי שנחשב אויב העם הפלסטיני. לב להשתלה לא נמצא, והאישה נפטרת. האב, שהיה מורה בכפרו, נאלץ להימלט על נפשו מזעמם של בני כפרו, אך הוא גם נמלט מידם של המתנחלים ששילמו לו עבור השתלת הלב, ואשר כמסתבר לא הצליחו להשתלט על כברת הארץ שהיתה אדמת הקדש מוסלמית. הוא ירא כי את הכסף שקיבל מהם הוא לא מוכן להחזיר. שיבולת, שחש אחראי למצב אליו נקלע המורה הפלסטיני, מסדר להם מחבוא באתר הנבטי הזה בדיוק על הגבעה שנדונה לכרסום או לחירור במנהרה. לשלושת הפלסטינים אין תעודת זהות, והם נקראים בפיו של עשהאל – שב"זים – שוהים בלי זהות. האב והבן שורצים במקום השומם ההוא במכתש רמון, אבל את הבת, שכאמור, גם שיבולת וגם עשהאל חומדים את יופייה, הם מצליחים לרשום ללימודי צילום וקולנוע במכללת ספיר, ולאחר שלימודיה מופסקים שם בהיעדר תעודת זהות, הם רושמים אותה לחוג משחק בסמינר הקיבוצים בתל-אביב, ועשהאל מאכסן אותה בביתו של אביו שבדיוק נפטר מסרטן הלבלב.

הרומן משובץ בכישלונות שפוקדים את צבי לוריא בעטיו של השיטיון שהולך ומתגבר: במקום להוציא מהגן את נועם, נכדו, בנה של אביגיל בתו, הוא מוציא את נבו, בנה של נגנית נבל חד-הורית; הוא קונה עגבניות גם במרכול וגם בשוק, ונאלץ לבשל סיר ענק של שקשוקה; צבי רוצה לבקר את אביו של עשהאל חולה הסרטן, שהיה חשב במשרדו לפני הפרישה, אבל טועה, ומבקר דרוזי חולה בחדר הלא נכון; הוא מכניס פשטידה, שאשתו אפתה, למקפיא במקום למקרר; צבי מקבל הודעה טלפונית מאימו של עשהאל (גרושתו של אביו), כי אביו נפטר, והוא שוכח מי צלצל ומדוע; הוא מאחר לחזור למקומו לאחר הפסקה בהצגת האופרה "רומיאו ויוליה" של גונו, לכן לא מאפשרים לו לחזור לאולם, הוא משתחל אל אחורי הקלעים, וכמעט התפרץ לבמה כשהוא מאופר; הוא נקלע לפקק בעטיה של תאונה נוראה, ומבקש לעקוף מעבר לקו הצהוב כדי לברוח מהמקום אל דרך עפר שליד כפר אז"ר, דרך שיכולה לעזור לו להתגבר על הפקק ולהגיע הביתה, אבל בשל הזייה הקשורה בשיטיון שלו, הוא כמעט דורס שוטרת. צבי מתוודה בפני קצין המשטרה שהוא סובל משיטיון, וזה סולח לו על העבירה, אבל מחרים את רישיונו.

מסתבר שאל חלק לא מבוטל מכישלונותיו מתייחס צבי לוריא בהומור, ואף מצליח לצאת מהם נשכר. בשני תחומים אין השיטיון פוגם בפעילותו – בתחום התמחותו – הנדסת דרכים, שבהירות שכלו מעוררת השתאות, ובתחום האינטימיות והתשוקה, עליהן המליץ הנוירולוג. בין צבי לרעייתו יש אהבה גדולה, שבאה לידי ביטוי בשיח שביניהם, ובמעשים: צבי מבין יותר טוב מאשתו הרופאה, שהיא חלתה במחלה קשה, וחובה להביא צוות חירום שיוביל אותה לבית חולים. למרות החללים בזיכרון שלו, הוא מצליח לתמרן ביעילות, וכך מציל את חייה. ובאשר לבהירות שכלו בכל הנוגע לתחום התמחותו – הנדסת דרכים – הוא מצליח לשכנע את הוועדה שהתכנסה לדון בתוכנית שמציע עשהאל מימוני – כי חובה לחצוב את הגבעה במנהרה, וכל זאת כשהוא ממציא אירוע שלא היה, ושכולו המצאה של שיטיונו.

צבי לוריא מבקש לראות במו עיניו כיצד מתבצעת העבודה על המנהרה, אך הוא יודע שאשתו, הנמצאת בכנס מדעי במינכן, לא תסכים שייסע למכתש רמון, וברור שגם בנו ובתו, שהתחייבו לדאוג לו בהיעדר אימם, לא ירשו לו, וגם ברור שלא יוכל לנהוג לשם כי רישיונו נשלל, אבל הוא מצליח להמציא סיפור כיסוי לנסיעתו דרומה, כשהוא מגייס לצורך זה ארבעה נהגים שמוכנים להיענות לבקשתו, וגם מאמינים לו כי הוא מנוע מלנהוג בהיעדר משקפיים. הארבעה מסיעים אותו בזה אחר זה לתחנה מרכזית בתל-אביב, לאשקלון, לבאר שבע, למצפה רמון ולמכתש רמון.

באהבתו הגדולה לאשתו הוא מוצא נתיב בו היא תוכל לממש את קרן ההשתלמות שנאגרה במשך השנים, ואשר עלולה היתה להתפוגג עם יציאתה לפנסיה. ההרצאה שהיא נושאת בכנס מינכן על הליך מחלתה מתוך מבט של רופאה – היא פרי יוזמתו של צבי. וכן, צבי הוא גבר של אישה אחת, דינה, וכאשר אשתו של צחי דיבון מנסה לפתות אותו אל מיטתה כשהיא מתערטלת בפניו, למרות הריגשה שתוקפת אותו, הוא מתחמק ממנה, וגם שוכח את שמה, דבר שאישה זאת איננה שוכחת, ואיננה סולחת.

לכאורה מסופר ברומן על עלילותיו של מהנדס בכיר ורעייתו הרופאה, אשר למרות שאיתרע מזלו לשקוע בדמנציה – הוא מצליח לחולל נפלאות בשני תחומים: בזוגיות האוהבת, ובשליטה על מכמני עולם הנדסת הדרכים.

אבל יש בספר יותר מרמזים על מה שנהוג לכנות בשם "המצב": צבי לוריא ורעייתו דינה נשואים 48 שנים, והמספר הזה מזכיר (אצלי!) את המכונית הענתיקה משנת 47 שברומן "המאהב". צבי פוגש בבית החולים, בו מאושפזת אשתו, את אלאדין, צעיר פלסטינאי מאזור קבטיה, שיש לו רישיון לשהות בישראל משום שתרם כליה לבן דודו, ערבי ישראלי מטוראן. אלאדין (שם המנתב את הקורא אל עולם האגדות) מעלה את צבי על גג בית החולים, ומראה לו עד כמה הארץ הזאת צפופה, כי מגג זה ניתן לראות לא רק את כפרו, אלא גם את השומרון כולו עד הירדן היבש, והוא מעיר בין שאר דבריו, שבישראל אין לב להחלפה (עמ' 244). אימם של צבי ואחותו שלומית הייתה מבקרת את מימי, קרובה רחוקה. אימם של השניים שיכנעה אותה לעלות ארצה, וכאן היא שקעה לדמנציה (עמ' 247). האם היתה דואגת לקרובה הרחוקה הזאת מתוך ייסורי מצפון כי היא זאת ששיכנעה אותה לעלות ארצה, אירוע שדירדר את שפיותה.

האומנת הווייטנאמית (הצברית!) של הבן פגוע המוח של המהנדס דיבון, מעירה על כך שלא ניתן להבין מדוע התחוללה בווייטנאם מלחמה נוראה כזאת (עמ' 60). אותה הערה יש למחבר הרומן על רגלו של המהנדס דרוקר שנקטעה במלחמה לא נחוצה (מלחמת לבנון הראשונה – עמ' 292). נוגה, אישה יפה, מנגנת על נבל, חד הורית, העניקה לבנה את השם נבו, והיא מתעתדת להביא אותו בהגיעו לגיל בר-מצווה אל הר נבו בעבר הירדן, שיראה משם את הארץ, ויחליט אם כדאי לו להמשיך לחיות בה (עמ' 89, 306). צבי שוכח את שמו הפרטי דווקא כאשר גשש בדווי – שהסכים לנהוג במכוניתו מבאר-שבע למכתש רמון – מבקש להתיידד עמו – הוא מציג את שמו – חמיד – ומקווה שגם צבי לוריא יחשוף את שמו, אבל בדיוק אז גובר עליו השיטיון, והוא מציג את עצמו כ"אדון לוריא" (עמ' 317). בישיבת הוועדה שאמורה לדון באישור הכביש הסודי והמנהרה (תיאור חי, ובו נימה של הומור) כועסת נציגת החברה להגנת הטבע וקובעת שהצבא בטוח שהמדינה שייכת לו, ולא להיפך (עמ' 284). איילה-האנאיד מפרשת את שמה – פרח; אבל עשהאל חושף את האמת: משמעות השם הוא חרב (עמ' 189).

הרומן מזכיר חבורה של ישראלים בשם "בדרך להחלמה" שמסיעה את הפלסטינים לבתי חולים ישראלים, ומחזירה אותם אל מעבר למחסומים – ישראלים המבקשים לכפר במעשיהם את העוולות של המתנחלים והחיילים (עמ'187-186). אני מניח שיש סמליות בכך שהאב הפלסטינאי המתחבא בחורבה הנבטית, העניק לילדיו שמות עבריים – איילה ועופר, לובש חולצה של החברה להגנת הטבע, מזכיר ללוריא את שמו הפרטי – צבי – ויורה בצבי הנקרה בגבעה סמוכה (עמ' 323), מעין תחליף, כמו בפרשת העקידה. בהערת אגב מוזכר שבעיתון "ישראל היום" כתובים שקרים (עמ' 99).

וכן, ויש ברומן הזה נוסטלגיה אל הציונות מצניעת הדרך נוסח יצחק בן צבי ודויד בן גוריון.

האם המספר "שתיים" המוכמן לאורך כל היצירה , והופעותיו מוזכרות בפרוטרוט ברישא של רשימה זאת, יש קשר לאירועים המפותלים בין שני העמים שנקרו על אותה כברת ארץ קטנה וצפופה? אני מניח שכן. גיבורי הספר מבקרים במלון "בראשית" במצפה רמון. בנסיעה של צבי לוריא דרומה למכתש רמון, כשהגשש חמיד נוהג, הם מגיעים למלון "בראשית", שם עובדת אחותו בניקיון חדרים. צבי מבקש לראות חדר מבולגן, לפני שהחדרנית תסדר אותו – ובכן, "בראשית" ותוהו ובוהו בחדר – בוודאי סצנה שכומנת סוד.

ציינתי לעיל את הרבגוניות של יצירת א"ב יהושע בתכנים, בעיצוב גיבורים, בתקופות היסטוריות ובזירות הגיאוגרפיות בהן מתארעות עלילות הספרים, אבל בכל אחד מספריו מורגש אותו "נוסח" רחב יריעה, ריבוי החזרות על אותו עניין תוך שינויים קלים המצריכים עיון ופירוש. והרי דוגמאות אחדות: בעמ' 167-164 יש חזרה על השיח אצל הנוירולוג; בעמ' 247 יש חזרה על הבעיות שמעורר המסעף מהכביש הראשי לכביש המתוכנן; בעמ' 272 מסופרת מחדש עלילתו של המורה הפלסטיני ושני ילדיו שהסתבך עם אנשי כפרו ועם המתנחלים; בעמ' 277, 280 יש שחזור השיחה שבין צבי ובין איילה; בעמ' 281 יש תיאור חוזר של המפגש הראשון בין צבי לעשהאל מימוני הצעיר; בעמ' 286 מוזכרת שוב כוונתו של הפלסטיני להסגיר את עצמו; בעמ' 305 מוזכר שוב סיפור האם החד הורית המבקשת להעלות את בנה להר נבו (רשימה חלקית).

ניסיתי לחפש משמעות לריבוי החזרות, וייתכן שיש לי גם הסבר, אבל על כך ניתן להרחיב ברשימה בפני עצמה.

משה גרנות

* * *

מבוא לדרמה, דן אוריין, אור-עם, 2018

מבוא לדרמה הוא מדריך לקריאת מחזות ולצפייה בהצגות. במרכזו נמצא המחזה המלט מאת ויליאם שייקספיר, ובחלק מפרקיו משלימות את הדיון דוגמאות מהמלך ליר של שייקספיר. הספר נפתח בדיון בדרמה כמקבץ אמנויות ייחודי; נמשך בבחינת הגבולות שבין הדרמה למציאות החוץ-דרמטית והדרמה של היום-יום; בוחן את המשותף והשונה בין התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה; ומציע היכרות עם תורות הדרמה של אריסטו ושל ברטולט ברכט כשתי ברירות שונות ביצירתה ובהבנתה של הדרמה התיאטרונית. חלקו השני והעיקרי של הספר עוסק במרכיבי הדרמה התיאטרונית: עלילה, דמויות, דיאלוג, מערכות סימנים, ז'אנרים ותיאטרון וחברה. חלקו השלישי מוקדש לדרכי הבימוי של המלט וללימוד התקבלותן של הצגות (עם דוגמאות מהצגות שונות של המלט).

חווֹת דעת של מאור זגורי, פרופ' שפרה שינמן וד"ר נפתלי שם-טוב:

מאור זגורי, מחזאי, במאי, מורה ושחקן: "מקריאה ראשונה נדמה ששליטתו הווירטואוזית של דן אוריין בדרמה, בחוקיה ובתיאטרון העולמי מתבססת בעיקר על ידענות ועל שנות מחקר ארוכות; אך קריאה מעמיקה חושפת שכתיבתו מקורה באהבה גדולה לז'אנר אמנותי עתיק יומין שכמעט ונכחד מעל אדמת התרבות הישראלית. במהלך הקריאה מצאתי עצמי לא פעם – כאיש תיאטרון וטלוויזיה שהדרמה היא לחם חוקו – מנענע ראשי וקורא בקול "נכון מאוד!" כמו גיליתי בגופי איבר חדש שתמיד הורגש קיומו אך מעולם לא ניתנה עליו הדעת. הכבוד שהספר מעניק להתכתבות המודרנית של התיאטרון העולמי עם המדיות הדיגיטליות, מעורר הערכה ומעיד על רוחו הצעירה והמפוכחת של כותבו. בעיניי, הספר מבוא לדרמה הוא חובה עבור כל איש מקצוע, אך הוא בעיקר זכות עבור כל מי שמלאכת הבמה והסיפור מתרגשים בו."

פרופ' (אמריטוס) שפרה שינמן, אוניברסיטת חיפה – בית הספר לחינוך; מרכזת (לשעבר) של לימודי תעודת הוראה בתיאטרון: "מבוא לדרמה יעניק לקוראים רבים את ההנאה שבקריאת חומר אקדמי הכתוב בצורה בהירה וקולחת. זהו מדריך לקריאת מחזות ולצפייה בהצגות המציע זוויות רב ממדיות מתוך עושר של ידע, שפע של תובנות וכושר כתיבה רהוט. אוריין מפלס לקורא דרך במבוכי הדרמה בצורה חכמה שבמרכזה המלט. כמה מפתיע ומרענן לפתוח את המבוא בתרגילי דרמה חינוכית של גאווין בולטון, לאזכר דרמה הודית ראמייאנה שנמשכת עשרות שעות ופרסומת טלויזיוונית של דקה או שתיים, כדי להוליך את הקורא אל הדרמה ה"משוכללת" המלט השזורה בפרקי הספר כרקמת תחרה.

גבולות הדרמה התיאטרונית מקבלים טיפול מרשים בעצם הצבת התיאטרון הקולנוע והטלוויזיה באותה משבצת דיון תוך סימון גבולות הפסיכולוגיה של הצפייה, והבחנה מבדלת בין החיים לבין הדרמה. אריסטו וברכט כשני כיוונים מנוגדים של פיתוח הדרמה, זוכים להתייחסות מעמיקה. דן אוריין איננו מנסה לשכנע באמיתות תזה מסוימת אלא פותח ערוצים למגוון הבנות חדשות אודות מהות הדרמה. הוא מאפשר לקורא להתוודע אל המלט – המחזה, שלל גילויי הצגותיו, העלילה, הדמויות, המשחק, הבימוי – ובאמצעותם אל דרמה בכלל. דוגמאות מפורטות מתוך המלך ליר מעשירות את הקריאה.

אוריין מציב ציוני דרך המסייעים לקורא לרוץ בין דפי הספר ולהתמצא בסבך השינויים, הבעיות, הפתרונות, והשאלות הפתוחות הקשורות למהות הדרמה. הדיון בז'אנרים ובהתקבלות מסיים את המסע המודרך שמציע לקורא מוקדי עניין, מאגר של דוגמאות ומקורות, כך שכל קורא יכול לבנות גם את ההקשרים שלו.

הספר על פרקיו השונים מציע שיטה מקפת להבנת הדרמה. המתעניינים בדרמה ימצאו במבוא ניתוחים עשירים ומקוריים של מגוון מחזות ושל הצגות המלט. המתעניינים בהוראה ימצאו במבוא רעיונות תיאורטיים ויישומיים בחינוך הדרמטי. המתעניינים בידע יאותגרו לחשוב על טבעה של הדרמה והשלכותיה למציאות חיינו. ניכר בספר שכתיבתו נעשתה באהבה ובעניין. בגישתו הפתוחה הוא מצליח להנחיל את כל אלה לקורא."

ד"ר נפתלי שם טוב, מרצה בכיר במחלקה לספרות אמנויות ולשון, האוניברסיטה הפתוחה; מרכז לימודי תעודת הוראה בתיאטרון, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב: "ספרו של דן אוריין מבוא לדרמה מלמד כיצד לגשת לדרמה העולה על בימת התיאטרון עם גיחות לקולנוע ולטלוויזיה, דיונו עשיר בדוגמאות. נקודת המוצא היא שדרמה כז'אנר מוכרת היטב לתלמידים וצופים צעירים מהמסך הקטן והגדול ולכן יש לקשר ידע זה של התרבות הפופולארית ולהחזירו למקורו – לעולם התיאטרון. דן אוריין בחר בטקסטים קלאסיים רלוונטיים לצעירים – בשתי היצירות המלט והמלך ליר מומחש היחס המורכב של צעירים להוריהם ושאלות של עצמאות, שליטה והתבגרות, שכה חשובים לבני נוער ולסטודנטים צעירים.

הספר מביא את נקודת המבט של הצופה, המחזאי, הבמאי, השחקן ואף מעצב הבמה. פרספקטיבות אלה מאפשרות קריאה של המחזה לא רק כניתוח עיוני אלא גם ככלי יישומי בכתיבה, בבימוי ובהפקת מחזה, והם מלווים בקריאה צמודה של סצנות מפתח, תוך העלאת שאלות תיאורטיות ויישומיות.

מבוא לדרמה נמנע במכוון מז'רגון מיותר, כתוב בשפה בהירה וברורה שהופכת את הקריאה לחווייתית. זהו ספר לימוד עדכני ומומלץ להוראת הדרמה במגמות תיאטרון בתיכון, בבתי ספר למשחק ובמחלקות לתיאטרון במוסדות להשכלה גבוהה."

דבר המפרסם

* * *

מתי דוד

מפלגת העבודה בהמתנה!

המתנה לכתב אישום נגד נתניהו.

המתנה למשיח פוליטי אטרקטיבי שיעמוד בראש המפלגה.

המתנה לנס אלקטוראלי דרמתי בזכות סקר שיוביל למהפך.

המתנה שאבי גבאי, יו"ר המפלגה, יהפוך לכוכב מנצח בבחירות, לאחר פגישתו עם האפיפיור והמלך הירדני.

המתנה שציפי לבני תקים סוף סוף את הגוש הפוליטי עליו היא מדברת.

המתנה להמוני המצביעים שינהרו באוטובוסים אל הקלפיות ויצביעו "אמת".

אז לכל חברי המפלגה המיואשים –

אל ייאוש! זה הכול בגלל "הכיבוש" ...

אל ייאוש! סובלנות והמתנה הם סגולה להצלחה...

אשרי המאמינים בניסים... ובחיסול "הכיבוש" על ידי ממשלת השלום...

מתי דוד

לשעבר חבר לשכת מפלגת העבודה.

* * *

בימת מופעי הספרות

מעשה במרים בודדה

מופע ספרות מיצירותיה של מרים ילן שטקליס

יצירתה העשירה של משוררת וסופרת זו תועלה במופע הספרות, בעקבות מאבקי חייה, כפי שהיא מתארת בכתיבתה: מילדותה בעיירות רדופות פוגרומים בגולה, סכנות דרכה לארץ ישראל והדרמה של חייה האישיים בישראל. בצד שיריה המולחנים, נטעם בעיקר מיצירתה העשירה למבוגרים.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: דליה מזור, האחים צנחני, מיקה שדה, תמר לבני, יואב יפת ועוד

צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב,

יום שלישי, ג' בטבת תשע"ט, 11 לדצמבר 2018

בשעה 20:30

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו: 60 שקל בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157

ובאתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=576

לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות" בהנחיית מאיר עוזיאל ישירות למייל, נא לכתוב אל: oumeir@gmail.com

* * *

אהוד בן עזר

3 עסקיות נהדרות בצהריים בקפה נמרוד בנמל ת"א

ב-241 שקלים לפני הטיפ

חרף תחזיות מזג-האוויר שבישרו יום גשום מאוד, ישבנו ביום חמישי האחרון בקפה נמרוד על הרציף בנמל תל-אביב בצהרי יום שמש ושמיים תכולים מאוד וים כחול ושקט, וזכינו בסעודה יוצאת מן הכלל ובהחלט מומלצת.

לקחנו שלוש עסקיות:

עסקית 1 כללה מנה ראשונה מרק היום שהיה מרק בצל שכולו בצל בלבד, טעים מאוד, ועימו בצד מקלון לחם כהה קלוי עם פירורי גבינה לאורכו, מצויין. ומנה עיקרית בצלחת ענקית של המבורגר עם צ'יפס, סלט חסה רעננה, רטבים, ובקבוק מים מינרליים. ס"ה 68 שקלים.

עסקית 2 כללה מנה ראשונה מרק היום מרק בצל כנ"ל. ומנה עיקרית בצלחת ענקית של פיש אנד צ'יפס, עם סלט חסה רעננה, רטבים ׁׁ(ראוי לציון הקטשופ בקערית קטנה שהיה לו טעם משופר מיוחד), ובקבוק קולה קטן. 84 שקלים + 5 שקלים תוספת לקולה. מנת הדג היתה גדולה מאוד, הרבה נתחים גדולים מטוגנים בשמן עמוק עם ציפוי טמפורה פריך. המנה הכי טובה בעיר – מאלה שטעמנו עד כה.

עסקית 3 כללה קרפצ'יו בקר עם פירורי פרמיזן וחתיכות צנונית. ומנה עיקרית בצלחת ענקית של פיש אנד צ'יפס, כנ"ל, ובקבוק מים מינרליים קטן. 84 שקלים.

ס"ה 241 שקלים ועליהם הוספנו 30 שקלים דמי שירות.

הזמנו גם קינוח פינוק של עוגת תפוחי-עץ עם פירורים למעלה וכדור גלידה וניל, עם 3 כפיות – שעלתה 38 שקלים, ואולם מפני שחיכינו למנה זו זמן רב, פונקנו בכך שעלותה בחשבון שהוגש לנו היתה אפס! – זאת בזכות המסתורית, שאינה נרתעת להעיר ולהביע את דעתה הנחרצת שוב ושוב.

מנות הפיש אנד צ'יפס היו כה גדולות, שהותרנו משתיהן כמעט מחצית לקחת הביתה, וקיבלנו אותן בשקית נייר נאה ובאריזה מוקפדת ויפה של קופסאות בפנים – לארוחה נוספת מחר.

קפה נמרוד, נמל ת"א, האנגר 8. טל. 077-2133007. פרטים מלאים באתר של הקפה באינטרנט. להקיש "קפה נמרוד".

מומלץ!

* * *

שרה אהרונוביץ קרפנוס

חשבתי שכך אצל כולם*