פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1395

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד בכסלו תשע"ט, 22.11.2018

עם צרופת התמונה של אנרי רוסו, "ערב של קרנבל" משנת 1886,

 המוצגת בתערוכה "זמנים מודרניים" במוזיאון תל-אביב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // מרדכי קידר: נקמת ח'אשוקג'י. // יהודה דרורי: בנט יצא נוכל ושקרן – לוזר לכל אורך הדרך. // עמוס גלבוע: לאזכרה ממלכתית לגולדה מאיר לא בא אף ח"כ מ"המחנה הציוני". // יוסי אחימאיר: שייקה, רועי וסא"ל מ. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ט' – "בא לקלל ויצא מברך." // אורי הייטנר: צרור הערות 21.11.18. // שלמה אראל: חיימוב (חיפה 1995) [פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 945, מיום 22.5.2014]. // פוצ'ו  –  בחיי [5], כ'. כשטופול מטפל. // גיא משיח: שר הנתניהו. // משה גרנות: על ספר השירים של גד קינר קיסינגר "סלפי". // אהוד בן עזר: התערוכה "זמנים מודרניים" במוזיאון תל-אביב. // ישראל בר-ניר: משפטולוגיה להדיוטות. וַיְהִי בִּימֵי שְׁלוֹט הַשֹּׁוֹפְטִים. // אוריה באר: מרושקה. // יוסף דלומי: קשיים בהבנת האחר. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בכבלי המין" ללודוויג לואיסון. עברית: 1950. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 13.7.1973, לפני 45 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ כָּאן עַל עִנְיָנִים

הַקְּשׁוּרִים בְּבֶן-גֻּרְיוֹן – וְזֹאת בְּלִי שׁוּם מַשּׂוֹא-פָּנִים

וְהַפַּעַם, אוֹבְּיֶקְטִיבִית, בֵּין שִׁבְחוֹ וּבֵין גְּנוּתוֹ

נְגַיֵּס יָשְׁרָה אַקְטִיבִית לְתֵאוּר אִישִׁיּוּתוֹ.

וְכָאן, קוֹרֵא יָקָר, יֵשׂ לְצַיֵּן בַּהְגִינוּת

לְשֵם חוֹבַת הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הַהִיסְטוֹרִי

כִּי בֶּן-גֻּרְיוֹן בִּשְׂדֵה-בּוֹקֵר בָּחַר בִּמְלֹא כֵּנוּת

וְלֹֹא רַק כְּתַכְסִיס פּוֹלִיטִי וְתֵרוּץ רֵטוֹרִי

וְכִי בְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם

כְּשֶׁשָּׁב מִתִּמְרוֹן צַהַ"ל לְבֵיתוֹ בְּתֵל-אָבִיב

רָאָה בַּדֶּרֶךְ צְרִיף וְאֹהָלִים סְפוּרִים בְּעַיִן

מֻפְתַּעַת בְּמֶרְחָב שֶׁכָּל-כֻּלּוֹ שׁוֹמֵם סָבִיב

וּכְשֶׁעָצַר רִכְבּוֹ סִפְּרוּ לוֹ מִתְיַשְּׁבֵי שְׁמָמָה זוֹ

כִּי לָחֲמוּ שָׁם בִּקְרָבוֹת מִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר

וְכִי נוֹסָף עַל מָה שֶׁהֵם תָּרְמוּ בְּמִלְחָמָה זוֹ

עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה, לְכָל אֶחָד מֵהֶם בָּרוּר

שֶׁיֵּש גַּם לְיַשְּׁבוֹ  –  וְדִבְרֵיהֶם מַמָּש נִדְמוּ נֵס

בְּעֵינֵי בִּיגִ'י שֶׁאַחַר-מִכֵּן, בִּנחִישׁוּתוֹ

לִמְשֹׁךְ לַנֶּגֶב בִּכְנָסִים שׁוֹנִים (כְּמוֹ בְּשֵׁיח' מוּנֶס)

אֶת לֵב הַנֹּעַר – לֹא הִפְשִׁיר אֶת כְּפוֹר אֲדִישׁוּתוֹ.

אַךְ כְּפִי שֶׁיֵּשׁ בְּמוֹחַ הָאָדָם שְׁתֵּי הֵמִיסְפֵרוֹת

כָּךְ גַּם בְּמוֹחַ "הַזָּקֵן" הָיוּ בְּהִתְפַּצְּלוֹ:

הַתְּכְסְסָן וְהָאִידֵאָלִיסְט –  וּמִי סוֹפֵר עוֹד

אֶת הִשְּׁתַּלְטָן שֶׁל זוֹ עַל זוֹ שֶׁהִתְחַלְּפוּ אֶצְלוֹ?

וְכָךְ, מִקֵּץ שָׁנָה וּקְצָת בָּהֶן רָעָה אֶת עֵדֶר

כִּבְשֵׂי הַדִּיר שֶׁל שְׂדֵה-בּוֹקֵר, נֵאוֹת סוֹפְסוֹף לִרְצוֹן

עֶדְרָם שֶׁל הַמַּפַּא"ינִיקִים שֶׁלּוֹ שֶׁנָּדְרוּ נֶדֶר

לְהַחְזִירוֹ אָל הַמְּלוּכָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן.

תְּחִלָּה כְּשַׂר-הַבִּטָּחוֹן בְּ-come back כֹּה נָדִיר זֶה

(הַמְּאֻרְגָּן סְפּוֹנְטָנִית כַּזָכוּר לְכָל תּוֹהֶה)

כְּשֶׁהוּא רָאָה וְגַם רָעָה אֶת הַנּוֹלָד בְּדִיר זֶה

כְּרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה, כְּשֶׁכָּל צֹאן מַרְעִיתוֹ פּוֹעֶה:

"בַּמֶּה-מֶה-מֶה חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּפְנִיּוֹת כָּאן,

אַתָּה הַמֶּה-מֶה-מְקֻבָּל עַל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ,

שֶׁלֹּא תְהֵא מוּכָן וּמֶה-מֶה-מְזֻמָּן לִהְיוֹת כָּאן

כַּמֶּה-מֶה-מְצֻפֶּה גַם רֹאשׁ הַמֶּה-מֶה-מֶמְשָׁלָה?"

וּבֶן-גֻּרְיוֹן שֶׁיֵצֶר הַשִּׁלְטוֹן נִשְׁאַר אִתּוֹ                           

גַם בִּצְרִיפוֹ בִּשְׂדֵה-בּוֹקֵר גִּלָּה דִמְיוֹן אַדִּיר                   

בֵּין שְׁנֵי סוּגֵי הָעֵדֶר: זֶה שֶׁל בְּנֵי צֹאן מַרְעִיתוֹ

הַמִּפְלַגְתִּי וְזֶה שֶׁל חֶבֶר דַּיָּרֵי הַדִּיר.

וּמֵאַחַר שֶהֵם עָמְדוּ עַל שֶׁלָּהֶם: לִדְרֹשׁ

שֶׁלֹּא יוֹסִיף לִפְרֹשׁ וְיַעֲמִיד עַצְמוֹ בָּרֹאשׁ

הוּא, בַּעֲצַת הַדּוֹקְטוֹר פֶלְדְנְקְרַיְז חָדַל לַחְרֹש

כָּל מְזִמַּת פְּרִישָׁה וְנֶעֱמַד שָׁם עַל הָרֹאשׁ.

וְלַמְרוֹת שֶׁלֹּא הִכּוּ תוֹמְכָיו בַּסֶּּלַע

לְהוֹצִיא מִמָּנּוּ מַיִם כְּמֹשֶׁה

חוּץ מִמַּר שְׁפְּרִינְצָק הַשָּּׁב וּמְשַׁסֶּה לָהּ

אֶת עֲדַת בְּנֵי מִפְלַגְתּוֹ שִׁסּוּי קָשֶׁה

פְּלוּס הַלְמוּת פַּטִּישׁ הַיּוֹ"ר בִּזְבְּנְג רוּטִינִי

הַמֻּנְחָת שָׁם בְּגִין בֶּגִין שֶׁאֵינוֹ

מְבַטֵּא בְּקוּ"ף כָּל צְלִיל שֶׁלc  לָטִינִי

אַךְ מוֹדֶה בְּעֹקֶץ צִינִי לְמְתַקְּנוֹ –

כְּבָר מוּסֶבֶת דַּעֲתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה

לְמַשְׁבֵּר חָדָשׁ שֶׁתְּחִלָּתוֹ בְּסוֹד

אַךְ סוֹפוֹ שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ לָהּ וִיטַלְטֵל לָהּ

אֶת אַמּוֹת סִפֵּי בֵּיתָהּ:

מִן הַיְּסוֹד...

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

נקמת ח'אשוקג'י

השבוע פירסמה סוכנות רויטרס שקבוצה מקרב משפחת המלוכה הסעודית מתכננת להחליף את מחמד בן סלמאן, בנו של המלך הנוכחי, בדודו, אחיו של המלך, אחמד בן עבד אלעזיז בן ה-76. כדי להעריך את משמעות ההחלפה צריך להבין את האופן שבו בנויה ופועלת המשפחה השלטת בסעודיה.

הממלכה הנוכחית הוקמה על ידי עבד אלעזיז אל סעוד (המילה "אל" כאן איננה תווית יידוע אלא "משפחה" ולכן נכתבת בנפרד) שחי בין השנים 1876 ו-1953. היו לו ארבעים נשים, שש עשרה מהן לא ילדו לו צאצאים. מכל נשיו נולדו לו 45 בנים ו-27 בנות. תשעה מהבנים עדיין בחיים, אחד מהם הוא המלך הנוכחי סלמאן.

כשמת עבד אלעזיז, מייסד הממלכה, בשנת 1953 החליף אותו בנו סעוד בן עבד אלעזיז שמלך עד 1964. היו לו ארבעים וארבע נשים שילדו לו בסך הכול 117 בנים ובנות.

אחריו מלך אחיו, פיצל בן עבד אלעזיז, עד שנת 1975. לפיצל היו שבע נשים שילדו לו ששה עשר בנים ובנות.

אחריו מלך אחיו, ח'אלד בן עבד אלעזיז עד שנת 1982. היו לו שלוש נשים שילדו לו עשרה בנים ובנות.

אחריו מלך אחיו, פהד בן עבד אלעזיז עד שנת 2005. לפהד היו ארבע עשרה נשים שילדו לו עשרה בנים ובנות.

אחריו מלך אחיו עבדאללה בן עבד אלעזיז, עד שנת 2015, והיו לו עשרים ואחת נשים שילדו לו ששה עשר בנים ועשרים בנות.

אחריו מלך אחיו, סלמאן בן עבד אלעזיז המולך עד היום. היו לו חמש נשים, אחת נפטרה ושתיים גורשו, ויש לו שנים עשר בנים ובת אחת.

מכל האמור לעיל עולה שלעבד אלעזיז, מייסד הממלכה יש כמאתיים נכדים שהם בני ששת בניו המלכים, ועוד מאות רבות של נכדים מ-39 בניו הזכרים שלא התמנו למלכים.

חלק מהנכדים כבר נפטרו בשיבה טובה, אבל רובם עדיין בחיים. רבים מאוד מהם מילאו תפקידי מפתח במערכות השלטון, הצבא, הביטחון, הכלכלה והמדיניות של הממלכה וצברו ניסיון רב בניהול מערכות כלכליות, אזרחיות וצבאיות.

אלא שמכל הגלריה הענקית של הנכדים – ובמיוחד בני אֶחָיו המלכים הקודמים – בחר סלמאן המלך הנוכחי בשנת 2017 את הבן-יקיר שלו, מחמד, להחליף אותו בבוא היום, למרות שבני דודיו מבוגרים ממנו ומנוסים ממנו בהרבה. חשוב להזכיר שבתחילה, בשנת 2015, בחר סלמאן בבן אחיו, מחמד בן נאיף, ליורש עצר, אך שנתיים אחר כך שינה את בחירתו ומינה את בנו מחמד ליורש עצר.

הבחירה בבן הצעיר וחסר הניסיון ליורש עצר העלתה זעם רב בקרב רבים מדור הנכדים, ובמיוחד בני המלכים הקודמים, שכן בחברה מסורתית מזרח תיכונית הגיל הוא הקובע את סדר הקדימויות בכל דבר ועניין: המבוגר קודם לצעיר במיוחד אם המבוגר צבר ניסיון וידע רב יותר מהצעיר.

אלא שהמלך סלמאן הסתייע בגוף הנקרא "היאת אלביעה" ("מועצת שבועת האמונים"), גוף שהקים המלך עבדאללה בשנת 2006 כדי לבחור ולמנות את המלכים הבאים. בגוף זה חברים כל בני המלך המייסד, עבד אלעזיז, ששת המלכים וכל אחיהם הנסיכים, וכל אחד מהם שמת מיוצג על ידי בנו. העברת ההחלטה על יורש העצר לידי המועצה נועדה לתת להחלטת המלך גושפנקה מצד כל המשפחה השלטת, אך לכול היה ברור שהמלך היה זה שכפה את רצונו על המועצה כשזו הסכימה בשנת 2017 להחליף את היורש ולמנות את מחמד בן סלמאן, הצעיר וחסר הניסיון.

אחרי שמונה לתפקיד יורש העצר, הכריז מחמד בן סלמאן על שורה ארוכה של צעדים לחידוש פני הממלכה כגון הכנסת ענפי כלכלה חדשים, תעשיה, הייטק ותיירות, כדי להשתחרר מהתלות בנפט האוזל; הוא נתן רשות לנשים לנהוג בכלי רכב ולהיכנס כצופות לאיצטדיונים באירועי ספורט; הוא צמצם את כוחה של "משטרת הצניעות"; הוא אמר שסעודיה חייבת לאמץ גרסה מתונה של האסלאם; הוא מתכוון לבנות עיר חדשה ומודרנית, ניאום, כפרויקט משותף של סעודיה, ירדן ומצרים והיו לו כמה התבטאויות חיוביות על ישראל.

העולם התעלם ממעשה חמור מאין כמוהו שעשה מחמד בן סלמאן בתחילת נובמבר 2017, כאשר כלא במלון ריץ-קרלטון המפואר בריאד מאות מבני המשפחה השלטת. אנשיו חקרו את העצורים על "מעשי שחיתות" ומכמה מהם הוא סחט מיליארדים רבים של דולרים בתמורה לשחרורם.

הבעיה איננה רק מעצר וסחיטת הכספים מבני משפחתו, אלא בראש ובראשונה הבושה שהוא הסב להם במעצר באולם הנשפים של המלון כשהם נאלצים לישון על הרצפה או על כיסאות. בעיה נוספת היא ששניים מבני המשפחה נהרגו כאשר ניסו לברוח מהמעצר.

בתרבות המזרח התיכון נוהגים על פי הפסוק מהקראן: "אללה הוא עם בעלי הסבלנות." פתגם בדווי אומר: הבדווי נקם את דם אביו ארבעים שנה אחרי שאביו נרצח, ואמר: "מיהרתי." אימרה אסלאמית ידועה אומרת: "המהירות היא מהשטן, הסבלנות היא מהרחמן (=האל)."

בני משפחת סעוד המורחבת, שהושפלו בריץ קרלטון ושפסחו על זקניה ומינו ליורש את הצעיר הפוחז, ממתינים בסבלנות לנקום את נקמתם במחמד בן סלמאן, וההזדמנות נקרתה בפניהם מהר יותר משקיוו, ומי שנתן להם את ההזדמנות הוא ג'מאל ח'אשוקג'י המסכן.

משפחת ח'אשוקג'י איננה חלק ממשפחת המלוכה, אלא נספחת. בניה בדרך כלל גילו נאמנות למשפחת אל סעוד ולכן הם קיבלו תגמול נדיב בצורת חוזים שמנים. דוד של ג'מאל, עדנאן ח'אשוקג'י, שמת ב-2017, היה מוטי-מיליארדר, שעשה את הונו בזכות הקרבה שלו לבית המלוכה. הוא הצליח להתקרב ולהתחבב על המלכים פהד ועבדאללה, שלא חששו לחלוק עימו את סודותיהם הכמוסים ביותר, שכן הוא לא היווה סכנה לשלטונם מפני שהוא איננו בן למשפחת המלוכה ולכן אין לו שאיפות שלטוניות. לדוגמה, הוא סייע למלכים ולבני משפחתם לטפל בבעיות רפואיות ותפקודיות שאף גבר איננו מוכן לדבר עליהן ולחשוף אותן.

קרוב משפחתו, ג'מאל ח'אשוקג'י, מרד בקו המשפחתי והפך למבקר חריף של משפחת אל סעוד בכללה, והמלך סלמאן ובנו מחמד, יורש העצר, בפרט. בשל כך הוא עזב את הממלכה וחי בארה"ב, שם – תחת מחסה הדמוקרטיה האמריקנית – הוא פירסם בעיתונות את ביקורתו על השלטון בסעודיה.

אלא שג'מאל היה זקוק למסמכי הגירושין שלו כדי שיוכל להתחתן עם ארוסתו התורכייה, והוא התפתה לבוא לאיסטנבול כדי לקבל בקונסוליה הסעודית את המסמכים. שם הוא נרצח וגופתו בותרה והוחבאה במקום שאינו ידוע עד כתיבת שורות אלה.

רצח העיתונאי וביתור גופתו זיעזעו את העולם, ורבים מידידי סעודיה מסרבים לבקר בה, להתראות בציבור עם מנהיגיה ובמיוחד עם יורש העצר, או לחתום איתה חוזים. בני משפחת המלוכה יודעים היטב, גם בלי ההקלטות וההוכחות שתורכיה חשפה, שמחמד בן סלמאן הוא האחראי על רצח ח'אשוקג'י והם היום משתמשים ברצח כסיבה לדרוש את הדחתו.

עד עתה, אביו, המלך סלמאן, מגבה את בנו, יורש העצר, והפרקליטות של סעודיה תעמיד לדין 21 אנשים שלדבריה הם האחראים לרצח, אבל לכול ברור שמדובר בשעירים לעזאזל שיורשעו ויוקרבו – נגד חמישה יש דרישה להוצאה להורג – כדי להציל את מחמד בן סלמאן.

האם העולם יסתפק בכך?

סביר מאוד שלא, ובפרט אם יוצגו ברבים הוכחות למעורבותו האישית של יורש העצר ברצח. משפחת המלוכה ממתינה למלך שייכנע לדרישה הבינלאומית והמקומית ההולכת וגוברת, או שאחרי מותו "מועצת שבועת האמונים" תחליט על החלפת מחמד בן סלמאן במישהו אחר, ראוי יותר מבחינת גילו, ניסיונו והתנהגותו, להנהיג את המדינה ואת המשפחה.

האם מחמד בן סלמאן יקבל עליו את דין המועצה ויוותר בשלום על המלוכה?

לא ברור, אבל בהחלט יש אפשרות שהוא יילחם על מעמדו. סביר מאוד להניח שהוא כבר אירגן לעצמו קואליציה של תומכים ממשפחת המלוכה, ייתכן שהוא יבצע שוב מסע מעצרים בקרב מתנגדיו כמו שעשה לפני שנה, וייתכן מאוד שהוא – בתפקידו כשר ההגנה – כבר אירגן לעצמו צבא שיגן עליו ועל מוסדות המדינה במקרה שהערעור על מעמדו יתורגם לפרעות רחוב או לפעולות אלימות מצד הקואליציה המתנגדת לו, שגם היא עלולה להיות אלימה. במצב שנוצר בתוך הממלכה, התנגשות אלימה בין תומכי מחמד בן סלמאן ומתנגדיו היא תסריט סביר.

כך, מתוך קברו, נוקם ג'מאל ח'אשוקג'י במשפחת המלוכה שנואת נפשו ובמחמד בן סלמאן אויבו המושבע. ח'אשוקג'י יושב לו שם למעלה, מביט אל אלו שהביאו עליו מוות כל כך אלים ומחכך ידיו בהנאה כשהוא רואה בעיני רוחו את משפחת המלוכה הסעודית מסתכסכת, אינשאללה מתפרקת, והממלכה שוקעת אל ביצה רותחת של דם, דמעות ואש, כמו זו שבתימן, בעיראק ובסוריה, שבכולן היתה סעודיה מעורבת.

אגב, גם האיראנים ממתינים בקוצר רוח לתסריט הזה, לתשומת לבם של כמה אנשים בירושלים ובוושינגטון.

מרדכי קידר

* * *

יהודה דרורי

בנט יצא נוכל ושקרן – לוזר לכל אורך הדרך

בנט הפך למשמיצן ולשקרן ברגע שאמר שליברמן ברח משדה המערכה. כחבר הקבינט הביטחוני, בנט יודע שליברמן לא יכול להחליט לבד לתת פקודות לצה"ל, וברגע שאמר "אני הייתי עושה בדיוק ההפך מליברמן," פירושו של דבר שהיה מצפצף על הדמוקרטיה על ועדת השרים לביטחון, ובאופן עצמאי נותן הוראה לצה"ל לפעול בכוח רב ברצועת עזה.

אם נחשוב קצת לעומק בנושא, היינו מבינים שצה"ל במקרה מעין זה, לא היה נשמע לו... האיום שלו להפיל את הממשלה אם לא יקבל את תפקיד שר-הביטחון היה מסתבר איום סרק. הוא נשאר בקואליציה נזוף ומציית כילד בגן ילדים שאוהב את הגננת – ביבי...

בעצם אנחנו יודעים שהכול פוליטיקה, מי שפוחד מבחירות זה לא רק ביבי אלא בעיקר בנט-שקד והבית-היהודי, החלש והמפוצל שלהם, ואם הם היו גורמים ביום שני לנפילת הממשלה, בבחירות הם היו נעלמים מהמפה הפוליטית לטובת מפלגת סמוטריץ-אריאל...

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

עמוס גלבוע

לאזכרה ממלכתית לגולדה מאיר

לא בא אף ח"כ מ"המחנה הציוני"

גם לא היו"ר שלה. תירוצים מלוא הטנא. אבל, מה הקשר, מה הדמיון, בין מפלגת העבודה שגולדה היתה יו"ר שלה, לבין ה"מחנה הציוני"?

כלום!

על פי ראש ממשלתנו אנו נמצאים עכשיו בנקודה ביטחונית רגישה, שתדרוש קורבנות, ומסיבות של ביטחון מידע אין הוא יכול לפרט לקורבנות העתידיים במה בדיוק מדובר. דבריו, ורמיזות נושאי כליו, הצביעו על הצפון. אז, שיהיה ברור: האיום הפוטנציאלי החמור ביותר על המדינה מזה תקופה ארוכה הוא אכן מהצפון, מהרקטות והטילים של חיזבאללה בלבנון. פעם אמרו עליהם מומחי ביטחון שהם "יחלידו". הם רק התרבו בקצב מסחרר, נעשו קטלניים יותר, וכבר זמן ממושך נעשה מאמץ לעשותם מדוייקים ביותר, כך שיוכלו לאיים על כל המטרות הצבאיות והאזרחיות האסטרטגיות במדינת ישראל.

לא רק זאת, פוטנציאלית, מערכות הגנת הנ"מ החדישות המופעלות בסוריה ע"י הרוסים יכולות להיות מופעלות נגד המטוסים שלנו בשמי לבנון. אבל, בשלב הנוכחי האיום הזה אינו מהווה סיכון מיידי, קרוב, ש"מחר" מופעל נגד המדינה.  גם טילי ה"שהאב" המתקדמים  של איראן, המוצבים באיראן, הם איום פוטנציאלי כבר הרבה שנים, אך אינם מהווים סכנה מיידית.  בינינו לבין חיזבאללה קיים לדעתי מאזן הרתעה, וזה מה שהחמאס רוצה להשיג מולנו, והוא עלול להשיג זאת, לדעתו, בעקבות הסבב האחרון שהיה בינו לבין מדינת ישראל.

אין בכוונתי  לדון במאמר זה בענייני הביטחון. אתמקד במשהו שהוא פוליטי וגם מעציב אותי. בדרך מקרה שמעתי ברדיו בתחילת השבוע כי ביום ראשון, 18 בנובמבר, נערכה אזכרה ממלכתית לגולדה מאיר, במלות 40 שנה למותה, בהשתתפות ראש הממשלה. המדובר במי שהיתה ראש ממשלתנו בשנים 1969-1974, והיתה במקביל יו"ר של מפלגת העבודה, ששמה כיום הוא "המחנה הציוני". ואולם אף נציג של "המחנה הציוני" לא נכח באזכרה. אף אחד.

למה? כל חברי הכנסת של "המחנה הציוני" והיו"ר שלה נשאלו ע"י התקשורת לסיבה לכך. תירוצים מלוא הטנא: "עסוקים", היו התחייבויות קודמות, היינו בחו"ל. איתן כבל ידע להוסיף כי מתפקידו של יו"ר המפלגה היה להיות בטקס. אבל היו"ר, אבי גבאי, בחר שלא להשיב. כמוהו עשו הח"כים יוסי יונה, מיכל בירן, מיקי רוזנטל, אמיר פרץ, נחמן שי, סתיו שפיר ואיציק שמולי. מי יודע, אולי זה עדיף על פני תירוצים  מצחיקים?

הרהרתי בסיבות  האפשריות, המעידות משהו על הפוליטיקה של זמננו ועל "המחנה הציוני".  והרי הן לפי סדר עולה:

האחת, גולדה הואשמה בכך שבגלל סרבנותה היא דחתה את "הצעות השלום" של סאדאת ובכך גרמה למלחמת יום הכיפורים. אשמה זאת לא נסלחה לה ואין שנה למלחמת יום הכיפורים שהאשמה זאת אינה חוזרת ומוטחת בה, לדעתי – ללא הצדקה. אבל ככה זה. לברק לא שוכחים את ההיפך: שדווקא בשל אי סרבנותו הוא חשף את פרצופו האמיתי של עראפאת "שוחר השלום",  אז למה לתת כבוד  לסרבנית שלום שגם האשימו אותה, רחמנא ליצלן, ב"גזענות"?

השנייה, זאת היום התרבות הפוליטית של כלל מפלגות ישראל. באזכרה לא צועקים, לא מחרפים ומגדפים, ובעיקר כי הדעת של הפוליטיקאי נותנת שהאזכרה לגולדה לא תזכה לאייטם בטלוויזיה, ובקושי תוזכר בעיתונות הכתובה. אז למה להיות שם? עסוקים בדברים יותר משתלמים. כל אחד וסדר העדיפויות של לוח הזמנים שלו, המביא לו הכי הרבה תועלת פוליטית.

השלישית, היא אולי המרכזית לדעתי. כל קשר בין "המחנה הציוני" לבין מפלגת העבודה בעבר הרחוק הוא מקרי לחלוטין. לא מבחינת האישים המובילים, לא מבחינת התכנים האידיאולוגיים. ראש התנועה הוא אורח זר. ככה הדמות השנייה, לבני, שמוכרת את מרכולתה לכל המרבה במחיר. יחימוביץ באה בכלל מהצד הקומוניסטי, ומה למירב מיכאלי ולתנועת העבודה? 

היתה פעם מפלגת העבודה, אך היא היסטוריה, מתה, וטרם קמה לה לדעתי יורשת ראויה וגדולה. אפילו לאזכרה לא באים. זה עצוב, אך להערכתי זאת המציאות.

עמוס גלבוע

* * *

יוסי אחימאיר

שייקה, רועי וסא"ל מ.

מראשית ימיה של המדינה, מזה שבעים שנה ויותר, אנו מסוכסכים עם עזה. כאצבע המזדקרת צפונה מסיני, עזה תקועה לנו כאצבע בעין, או כעצם בגרון, בין אם היתה תחת שלטוננו ובין אם לאו. בין אם היתה תחת ריבונות מצרים ובין אם לאו.

לכל אחד ישנה בוודאי עזה משלו. כשאני חושב על עזה, תמיד עולה לנגד עיני תמונתו של שייקה בקמן, "הנער מעזה", בן הרופא היהודי בנימין בקמן ששירת בעזה בשנות העשרים מטעם קופת-חולים ולימים אחד הרופאים הנודעים בנתניה.

קהילה קטנה, רופא יהודי, בית-כנסת עתיק, בית-ספר יהודי "שמשון" – אכן, היו ימים יפים בעזה, שנים רבות לפני גוש קטיף... ביוני 1926 והם בעזה, נולד לזהבה ובנימין בנם בכורם ישעיהו. עד גיל שלוש הכול היה אידיאלי, עד שבאוגוסט 1929 ערכו הערבים, כדרכם בקודש, פוגרום בקהילה היהודית הקטנה. 14 המשפחות היהודיות פונו מהעיר בעור שיניהם. בא הקץ על הקהילה היהודית בעזה ורצועתה – לפחות עד 1967.

שייקה בקמן הצטרף למחתרת לח"י ופעל בשורותיה. במלחמת-העצמאות לחם בחזית לוד ובנגב ונפצע פעמיים. הוא שירת בחיל-השריון והיה בין "שועלי-שמשון". לאחר העצמאות היה בין מייסדי נווה-יאיר, היישוב שניסו להקים ללא הצלחה יוצאי לח"י וביניהם יצחק שמיר, ב...עוטף עזה.

במקום נווה-יאיר קם קיבוץ עין-השלושה, שמאז עלותו לקרקע ועד היום סובל מתוקפנות השכנים מעבר לגדר הגבול, כמו שאר ישובי העוטף. מי אינו זוכר את רצח רכז הביטחון של נחל-עוז רועי רוטברג ז"ל, וחללים נוספים? בשנות החמישים היו אלה חדירות של מסתננים, פדאיונים, למטרות גניבה ורצח, והיום טרור של רקטות ובלוני הצתה.

בפרוץ מלחמת "קדש", שייקה בן ה-30 מתגייס למערכה. ביום 3 בנובמבר 1956 השתתף בקרב על רצועת עזה. בעת שחש עם שני חבריו לחלץ פצוע משדה הקרב, נפל "הנער מעזה" בשערי עזה.

עברו מאז 62 שנה, ועזה מוסיפה להקיז את דמנו. מאז ההתנתקות האומללה, צה"ל שב ופועל בה, במבצעים יבשתיים, בתקיפות מן האוויר, וגם בפעולה חשאית שמסתבכת, ובה נופל אחד מטובי הלוחמים, סגן אלוף מ., פעולה שגררה אחריה סבב נוסף של אלימות מול הרצועה.

מדוע  לא הועברה עזה לריבונות מצרים בהסכם השלום עם מצרים ב-1979? – שואלים רבים בתוכנו באלה הימים – והרי המצרים כבר היו יודעים לטפל בבעייה שהיא מציבה לסובבים אותה. החמאס תחת שלטונם לא היה מעז להרים ראש. האם לא היה זה מישגה של מנחם בגין?

עזה לא הועברה משתי סיבות. המצרים לא רצו להשאיר בריבונותם את קן הצרעות הזה. בסתר ליבם אולי ביקשו להשאיר מיטרד זה לטיפולה של ישראל. מצד שני, עזה היא חלק מארץ-ישראל ההיסטורית. מסירתה אליבא דבגין, היתה מתפרשת כיצירת תקדים של נסיגה ישראלית מחלקי המולדת ההיסטורית, מה שלא כן היה בנסיגה מסיני.

וכך אנו "אוכלים" שוב ושוב את כאב הראש הזה ששמו עזה, שהינה היום מדינת טרור, מלאת משטמה לשכן ממזרח, שמפיצה תעמולה אנטישמית, שקרים והסתה, ומיישמה אותה באלימות, בניסיונות חדירה לישראל, בהתגרויות בלתי פוסקות.

מאז הנסיגה החד-צדדית של ישראל ב-2005 והורדת היישובים הישראליים ברצועה, עזה בשלטון החמאס מתעלקת עלינו. המצב הפנימי בה מחמיר והולך, ועימו גוברת עוצמת ההתגרות בישראל. עזה חוגגת רק כאשר היא מצליחה להסב לנו אבדות, למראה הקיבוצים והמושבים אפופי עשן, כאשר טיל עזתי פוגע באוטובוס אזרחי, או כאשר שר הביטחון הישראלי מתפטר. עיי חורבות בעזה? הרוגים בעזה? – את שלטון החמאס זה לא מעניין.

עזה אינה רוצה "להחליף דיסקט" ולהתפתח. כל רצון שליטיה הוא להתחמש ולהצטייד בכלי משחית, להתחפר ולהוציא כל משאביה על חימוש והיערכות לתוקפנות הבאה. כשזו ה"תרבות" של אויבינו, ברור שכל "הסדרה" היא קניית שקט לזמן מוגבל. ישראל חייבת להיות נכונה למערכה כבדה, שבוא תבוא.

ילדים יהודיים לא ייוולדו עוד בעזה. החלום לשוב לרצועה על מנת להתיישב בה מחדש – כבר לא יתגשם. ואולם לא יהיה מנוס מכך שכל עוד החמאס הוא השליט, לוחמים ישראליים הם אלה שישובו אליה, במוקדם או במאוחר, רגלי, או טנקים ונגמ"שים, עם עוצמת אש כבדה, על מנת לשים אחת ולתמיד קץ לקן הטרור הרצחני הזה.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 19.11.18 

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ט' – "בא לקלל ויצא מברך"

 רצח חאשוקג'י איים, אולי עדיין, לקטוע את כבל הטבור שבו קשר טראמפ את אוצרות הנפט הסעודי אל מקורות האנרגיה האמריקנים בפעולתם המשותפת בהובלת סחר הנפט העולמי. אירופה הצבועה דרשה תגובה נמרצת נגד יורש העצר הסעודי וכמוה התאחדו הדמוקרטים בקונגרס בתוספת כמה רפובליקנים שיצאו מול טראמפ בדרישות דומות.

במבט ראשון, הדרישות הללו היוו סכנה של ממש עבור מרכיב קריטי של מלחמת המכס העולמית של טראמפ... אלא שטראמפ לא היה יכול לברך על "מציאה" טובה מזו. בצר לה, חיפשה ערב הסעודית כנף שמלה לחסות מפני מלעיזיה. טראמפ לקח את המלך הסעודי ויורש העצר תחת חסותו הבלעדית כמוצא שלל רב. ביומיים האחרונים הוא הצליח להוריד את מחיר הנפט ב-2 דולר לחבית! הבוקר כבר הגיע המחיר לקידומת 53 דולר, ע"י שתי הנחתות מחיר משמעותיות, ורק במשך היום טיפס חזרה ל-54 דולר.

בערב הוא הוציא ציוץ לכל העולם: "תודה לך ערב הסעודית על ה-54, נמשיך להוריד את המחיר..."

ובציוץ נוסף הוא מזכיר לכולם "היה 80 דולר רק לפני שבועות מספר."

תזכורת – ההורדות הללו נוגדות את הדנ"א של סעודיה ב-180 מעלות. במצבים כאלה היתה חותכת את תפוקת הנפט שלה באופן חד. לא כרגע.

גם החותים בתימן, מריונטות של איראן, "עובדים" בשביל ארה"ב. הם מפגיזים קשות בדרום סעודיה ומכניסים אותה עמוק יותר מתחת לשמלתו של טראמפ. המטרה – שאיבת לקוחות נפט מציר הרשע של מפיקי נפט, כמו – איראן, רוסיה וכו'. הללו מתקשים למכור במחיר הנמוך הזה, שמאויים לרדת נוספות. איראן זקוקה לדולרים בכדי לממן את משמרות המהפכה הפזורים בארצה ואת שלוחותיה במזרח התיכון. לרוסיה אין מקור לדולרים חוץ מנפט וגז טבעי ומכאן הפגיעה הקשה.

אכן זה עושה את העבודה. הבוקר נודע שרוסיה משתדלת אצל טראמפ להקל על הסנקציות על איראן תמורת – תחזיקו בכיסא, נסיגתה של איראן מסוריה!!!

אז אם ידו של ראש הממשלה שלנו היתה "במעל" החיובי הזה, ניתן לשער שהוא הוסיף לתנאי "הכניעה" של האיראנים גם את החזקה שלהם על החיזבאלה? מישאלת לב? אבל אולי משאלות כאלה היו הסיבה שבנט ושקד החליפו את ניירות המסר שלהם במסע"ת האחרונה

בינתיים קיבלו הרפובליקנים את הסנטור ה-52 מול 47 דמוקרטים ובלתי תלוי אחד. בבית הנציגים בינתיים שרויים הדמוקרטים בסערה הקשורה בבחירת הספיקר. טראמפ מפלל לננסי פלוסי, שתוציא יחד איתו את תוכנית חידוש התשתיות – המשימה הפנימית מיספר אחד עד לבחירות ב-2020.

חובב טלפז

20 בנובמבר 2018

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.11.18

* מגלומן – במשך שנה ויותר, כמעט מדי שבוע, נתניהו מאיים על שריו בפירוק הממשלה ובהקדמת הבחירות, כדי לסחוט תמיכה בחוקים פרסונליים ובגחמות שונות ומשונות. ופתאום – חוסר אחריות לקיים בחירות פחות מארבע שנים אחרי הבחירות הקודמות.

נאומו המגלומני - אני אני אני, אני ואפסי עוד, הוא עניין פאתולוגי. הוא הקים את המדינה, היא קיימת אך ורק בזכותו, אם חלילה ימצמץ לרגע המדינה תיחרב.

והמון חסידיו השוטים: אמן ואמן.

[אהוד: אני חושב שזה היה נאום מצויין וכלל לא מגלומני אלא אישי, נרגש ואפילו כואב, לכן כנראה גם אני נחשב בעיניך "חסיד שוטה" של נתניהו.

אין שום פולחן אישיות סביב נתניהו. להפך, הוא נראה די מסכן ומוכה צרות, מבית ומחוץ – כשהוא מנווט בהצלחה את הספינה הסוערת ששמה ישראל וחוטף מכות מכל צד, ורבים הם החולמים לראות אותו כבר יושב במעשיהו כמו קודמו].

* המנהיגות משתלמת – נתניהו לא מיצמץ מול האולטימטום של בנט, והוכיח לעצמו, שמשתלם לפעול כמנהיג. ראוי היה שימנה שר ביטחון מן הליכוד, אבל זו כבר ציפייה מוגזמת מנתניהו.

* מגלומן 2 – גם בנט לוקה במידה לא מועטה של מגלומניה. האולטימטום של תיק הביטחון לעצמו או פרישה מהממשלה, כאילו ביטחונה של מדינת ישראל מותנה בכך שהוא יהיה שר הביטחון, מבטא ליקוי חמור בשיקול הדעת, במודעות העצמית ובהבנה הפוליטית. הוא טיפס על עץ גבוה, ודחק את עצמו לפינה, שבה כל צעד שיעשה – התפטרות או התקפלות, יהיה רע בעבורו.

איילת שקד החכמה נאלצה להיגרר אחריו. בסופו של דבר הוא קיבל החלטה פאתטית ונלעגת – להתקפל. יש רק החלטה אחת נלעגת ופאתטית אפילו יותר – לא להתקפל.

* בנט והלוקס – בספר הצ'יזבטים הפלמ"חי המיתולוגי "ילקוט הכזבים", מסופר על מרדוך הדייג, שלקח פעם את חבריו לשיט לילי בכינרת. כטוב ליבם עליהם התחילו לצחוק עליו ואמרו: "...אין לך אופי, נראה אותך זורק את פנס הלוקס לים!''

מרדוך התעצבן, וכדי להוכיח להם, זרק לבסוף את הלוקס למים.

"נו, מה תגידו עכשיו?" שאל.

השיבו לו החבר'ה: "אין לך אופי, כל אחד יכול להשפיע עליך..."

זו היתה דילמת ההתפטרות או ההתקפלות של בנט.

* נתניהו צודק – אני מסכים עם כל מילה של נתניהו, כראש האופוזיציה, על ממשלה וראש ממשלה שהיו נוקטים במדיניות ההבלגה וההכלה שהוא נוקט בגבול עזה.

* יוזמה הזויה – "חוק סער" הוא חוק הזוי, חוק פרסונלי לחלוטין, שנועד לשרת את נתניהו הפרנואיד, הרואה כל העת מאחורי גבו צל קנוניה להדחתו. נתניהו בדה מליבו את תיאוריית הקונספירציה החולנית על קנוניה בין גדעון סער וריבלין להדחתו, מתוך ניסיון לחסל את סער בפריימריז ולהמשיך להסית נגד ריבלין, וכעת הוא מנסה לשנות את חוק יסוד הממשלה כדי לחסום את הקנוניה שבדה.

כל ח"כ שתומך בחוק הזה, מאשר למעשה את תאוריית הקונספירציה המטורללת.

אני מקווה מאוד שכחלון, שכבר הצליח לבלום כמה יוזמות מטורפות, ובראשן החוק לעידוד שחיתות שלטונית ("הצרפתי" בכיבוסית), יבלום גם את היוזמה ההזויה הזאת.

* פולחן אישיות – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, אני מוצף בתגובות כמעט אחידות: "שנאה... שנאה... שנאה..." כלומר, הביקורת נובעת משנאה.

איך להסביר את התופעה? אולי היעדר מענה ענייני לביקורת עניינית מביאה אותם למקום הקל הזה.

נראה לי שמדובר בתופעה עמוקה יותר, הקשורה לפולחן האישיות של נתניהו. הם באמת ובתמים הידרדרו למצב המנטלי של מחיקת האישיות של עצמם, המאפיינת את פולחן האישיות. במצבם, כל מה שהאליל חושב, הוא חושב גם בעבורם. המאמץ האינטלקטואלי שלהם הוא איך להסביר את החלטותיו הנכונות באופן מוחלט.

במצבם, הם באמת מאמינים שנתניהו הוא כליל השלמות. אם הוא עשה משהו או אמר משהו, ברור מראש שהוא עשה או אמר את הדבר הנכון, כי לא יכול להיות אחרת.

כיוון שהוא מגלם את האמת המוחלטת ואת הצדק המוחלט, ברור שאין מקום לביקורת עליו. וכיוון שיש ביקורת, ברור שהיא אינה רציונלית, אלא נובעת ממקום אמוציונלי. למשל, שנאה. רק שנאה יכולה להסתיר מעיני המבקר את האור הגדול והאמת המוחלטת.

וכיהודי, אני תמה. לשם מה טרח אברהם אבינו לנתץ את הפסלים של תרח אביו, אם בקרב צאצאיו יש תופעה כזו של פולחן אישיות?

* האסיר שלא השתקם – עצם חזרתו של האסיר המשוחרר דרעי לכנסת ולממשלה, גם אלמלא חזר לעולם הפשע, היא חרפה לחברה הישראלית. "הוא החזיר את חובו לחברה," אמרו תומכי חזרתו. נכון, הוא החזיר את חובו ולכן הוא חופשי ואינו יושב עוד בכלא. אך אין הוא ראוי להנהגה ציבורית.

המשפטיזציה ההרסנית יצרה תרבות מושחתת, על פיה אין עוד שיפוט נורמטיבי, ערכי, מוסרי, ציבורי, אלא רק משפטי-פלילי. אין עוד שיקול של ראוי או בלתי ראוי. מה שאינו פלילי – כשר. ואם אדם מושחת כבר ריצה את עונשו, ואת הקלון הפורמלי שבית המשפט קבע לו, הוא חף מקלון ויכול לחזור בכיף למקום הפשע, ממש לאותו משרד שבו חטא.

על פי אותה גישה, גם אולמרט וקצב יוכלו לחזור חלילה להנהגת המדינה.

והנה, מסתבר שהאסיר המשוחרר דרעי כלל לא השתקם.

* איזו דת? – המנהיג ה"רוחני" של ש"ס אמר שהמלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד דרעי נובעת מ"רדיפת הדת".

איני יודע על איזו דת בדיוק הוא מדבר. לבטח לא הדת שבתורתה נכתב: "לֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם."

* עריצות המילייה – בפשקוויל שפרסמה בשוקניה, אריאנה מלמד נזפה קשות בשלמה ארצי, על כך שאינו ממלא את תפקידו – הוא אמן שכותב את השירים שלו, ולא את שלה. הוא לא צריך לכתוב שירים, אלא פשקווילים ובהם סיסמאות פוליטיות קיצוניות, שחור / לבן, כמו הפשקווילים שלה. והיא גם מכתיבה לו את המילים, ליתר ביטחון, שלא יתבלבל חלילה. ב"תרקוד", למשל, היה עליו לכתוב: "עד היום בסביבות חמש ושלושים / כוחותינו יורים בשטחים הכבושים."

אבל הוא, חסר משמעת שכמותו, שכח להעביר לצנזורה שלה את השיר, הוא העדיף "מציאות פרחונית של הרדופים, אירוסים, ברושים וירח" ולכן אין הוא אלא: "הזמר הלאומי של מדינת מירי רגב... היצרן הבכיר ביותר בתעשיית הפופ הנוסטלגית... אמן גדול בהכחשה של הפרוזאיות הישראלית... מאמי לאומי בלב הקונצנזוס... חובבי הנוסטלגיה והוא יוכלו להתמוגג ביחד על תמונת הישראליות המזויפת שלהם..."

בלה בלה בלה.  

יש לשער, שאם יהיה פעם משטר שאריאנה מלמד תהיה קומיסרית התרבות שלו, שלמה ארצי יישלח למחנה לחינוך מחדש. לא יעזרו לו, להגנתו, שורות כמו: "אני נוהג זהיר מאנשים, מחלומות, מרוח גזענית. זו לא אותה המדינה," "האויב הזר נראה לו אנושי וגם פוחד... יש לנו ארץ – למה עוד אחת?" או: "'זמן צהוב' קורא גרוסמן למצב הרע... עוד לא למדנו כלום כך התברר" וכד'. זה לא יספק אותה ושכמותה.

איך זה קורה ש-90% מן האמנים מבטאים עמדות של 10% מהציבור? הרי אך טבעי שההתפלגות שלהם תהיה דומה להתפלגות בקרב כלל הציבור.

הפשקוויל של אריאנה מלמד נותן את התשובה: עריצות המילייה. עריצות חברתית, שהיא קשה לא פחות מעריצות של מדינה. לכאורה אין לה אמצעֵי אכיפה, אך זה לא נכון. יש לה אמצעִי אכיפה קשה ואכזרי מאוד. קוראים לו שיימינג. אמני ישראל פועלים תחת נשק השיימינג, ולכן הם אינם באמת אמנים משוחררים.

[אהוד: אני מסכים לדבריך ב-100%. ה-90% האלה, שרובם אידיוטים מוסריים, כופים את ליקוק התחת שלהם לפלסטינים ואת שנאת נתניהו – על 90% בציבור הישראלי שדיעותיו שונות משלהם, ועל מרבית היוצרים בישראל – שחלקם, אם לא רובם, מטעמי נוחות וקריירה, חוזרים ומדקלמים את החרא של העריצים האלה כאילו אלה הן דעותיהם. זו גם אחת הסיבות לכך שאני סופר נידח].  

* ח"כ ליום אחד – עם בחירתו של ז'קי לוי לראשות עיריית בית שאן, והתפטרותו בשל כך מהכנסת, נכנסה לכנסת המועמדת הבאה ברשימת הליכוד, עו"ד אוסנת מארק. עד להצהרת בנט נראה היה שהכנסת תתפזר בשבועות הקרובים, והיא בקושי תספיק לכהן בתפקידה. היא לא הראשונה שנכנסה לכנסת בנסיבות כאלה, אך בעל השיא הוא צבי אלדרוטי, מי שהיה ראש עיריית מגדל העמק ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. אלדרוטי היה המועמד ה-58 ברשימת המערך לכנסת בבחירות לכנסת השמינית (31.21.73). במהלך הכהונה מיספר ח"כים מן המערך פרשו (ובהם גולדה מאיר ופנחס ספיר), אחד – אברהם עופר, התאבד. לקראת סוף הקדנציה התפטר אהרון יריב ועבר לד"ש. עם התפטרותו נכנס המועמד הבא ברשימה, צבי אלדרוטי.

היה זה בעיצומה של פגרת הבחירות של הכנסת. יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית התכנסה הכנסת לישיבת פגרה מיוחדת, ובה הושבע אלדרוטי, ח"כ ליום אחד. הוא קיבל בזכות פועלו הפרלמנטרי פנסיה של ח"כ ואת כל ההטבות של חכ"שים (ח"כים לשעבר) לכל החיים. כתוצאה מכך שונה החוק והוטלו הגבלות על ההטבות והפנסיה, כדי למנוע הישנות הדבר.

* שלמה אראל – אלוף שלמה אראל, מפקד חיל הים במלחמת ששת הימים, הלך לעולמו בגיל 98. יהי זכרו ברוך!

מבין חברי המטכ"ל של מלחמת ששת הימים, נותרו בחיים שניים: שייקה גביש, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום, והוא עדיין פעיל מאוד, ואלעד פלד, מפקד אוגדה בפיקוד צפון.

שייקה גביש בן 93 ואלעד פלד בן 91.

* ביד הלשון: אליק נולד מן הים – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמה מסה מעניינת של דוד שליט: " 'אקסודוס' אינו רק סרט על ההיסטוריה הישראלית, אלא מעשה היסטורי בעצמו." מתוך המסה: "ישראל רצתה לספר על עצמה את סיפור היהודי החדש, בן הארץ, אליק שנולד מן הים, שמחק את העבר."

אליק הוא אליהו שמיר, יליד תל-אביב, ספורטאי מצטיין – שחיין וכדורגלן, פלמ"חניק – מפקד ומדריך ספורט, שנפל כמפקד בשיירות לירושלים בתש"ח. אליק שמיר הוא אחיו הצעיר של הסופר, חתן פרס ישראל, פלמ"חניק בעצמו, משה שמיר.

משה שמיר כתב על אחיו את הספר "במו ידיו (פרקי אליק)". הספר נפתח במילים "אליק נולד מן הים." הביטוי הזה היה לסמל בתרבות הישראלית, לרעיון של יהודי חדש, חף משורשים יהודיים, משוחרר מנטל המסורת והדת, כאילו נולד מן הים. יש שהשתמשו בביטוי כגנאי לרעיון היהודי החדש ויש שהשתמשו בו לשבח.

אלא שמשה שמיר ממש לא התכוון, בביטוי שכתב, לסמל הזה, שהיה זר לו והוא התנגד לו. עד יומו האחרון הוא יצא שוב ושוב נגד סילוף כוונתו המקורית – לתאר את אחיו כבן תל אביב הקטנה, שילדותו ונעוריו עברו בשפת הים.

אורי הייטנר

 * * *

שלמה אראל

חיימוב

(חיפה 1995)

[פורסם לראשונה בגיליון "חדשות בן עזר" 945

מיום 22.5.2014]

אמש, בהופעה של תזמורת נגנים קשישים, שניגנה באקורדיונים ובכלי מיתר מנגינות עליזות נשכחות, שבה ועלתה לעיני בצבעים חדים דמותו של חיימוב. סיפורו חובק עולם ומלואו, היסטוריה יהודית של גולה, חלוציות, שואה ומלחמה, הישרדות ותקומה – על רקע ההיסטוריה של אירופה ועם ישראל במאה העשרים של האלף השני.

היכרותנו הראשונה היתה בקפה גדנסקי בתל אביב בקיץ 1937. כשנה קודם לכן התקבלתי לבית הספר לקציני-ים של תנועת בית"ר באיטליה. היו שם חניכים מכל ארצות אירופה וגם אחד מדרום אפריקה ואחד מטריפולי בצפון אפריקה. הייתי ה"פלשתינאי" הראשון והיחיד שהגיע עד אז מארץ ישראל וכפי שנתברר, אף הצעיר ביותר מבין החניכים.

בתום פרק הלימודים הפלגנו בספינת האימונים "שרה א'", מפרשית ארבעה תרנים מוצקה, ברחבי הים התיכון. יעדנו הראשון היה חיפה, בה שהינו מיספר שבועות ובין היתר הצטרפה אלינו לראשונה קבוצת נערים יהודיים "פלשתינאיים". בהיותי ה"פלשתיני" הוותיק היחיד ודובר עברית ישראלית, נשלחתי לקפה גדנסקי בתל אביב, שבו רוכזו המתנדבים החדשים, מלווים בבני משפחותיהם, כדי לקלוט  ולעמוד בראש ה"אשמורה" החדשה, ולהביאה לאונייה בחיפה.

מצאתי שם כעשרה נערים בני 16 עד 22, שיצגו את כל גווני הקשת של היישוב, צברים ועולים חדשים, איש מהם לא היה חבר בית"ר קודם לכן. הופעת ספינתנו בארץ עוררה את הדמיון של רבים ונאלצנו לערוך מיון קפדני. מבוגר אחד, קצת שונה מכולם, היה חיימוב. ערירי וללא מלווים, קטן קומה וצנום, נושא איתו בנג'ו, ולשונו איננה לשון של צברים.

חיימוב נקלט בספינה הרבה יותר מהר מחבריו הצברים. דובר עברית, יידיש ורוסית, מנגן מחונן ושר בבליל שפות. עד מהרה היה לו קהל מאזינים ומעריצים בכל רגע פנוי. וחיימוב היה מנגן ומנגן ולא עייף מעולם. וגם מספר סיפורים מעוררי דימיון.

חיימוב עלה ארצה בגפו מליטא. שם היה "כלייזמר", מנגן בחתונות ושמחות. עלה ארצה כחלוץ בראשית שנות ה-30 והלך לעבוד עבודת כפיים במפעל האשלג בים המלח. שמעתי ממנו סיפורים רבים על העבודה שם ועל הדמויות של המנהלים והעובדים. הוא ידע לתאר היטב ובצבעים חדים, וכשהגעתי אני לעבוד במקום, אחרי שנים רבות, דברים ואנשים רבים נראו לי מוכרים. משנודע לחיימוב על קבלת חניכים מתנדבים לספינתנו, מצא הדבר חן בעיניו והתייצב – מהיר החלטה.

בתום המסע חזרנו לבית הספר באיטליה עמדנו, חברי המחזור הוותיק, בבחינות הסיום וחזרנו איש לביתו, ואילו הקבוצה ה"פלשתינאית" נשארה במקום וקיבלה קורס מזורז בן כשישה חודשים בטרם ישוחררו לביתם. אני, עם שובי הביתה, נלקחתי אחר כבוד על ידי הבולשת הבריטית ונכלאתי בכלא עכו לשישה חודשים. וכך עלה שנפגשנו שוב חיימוב ואני, בתל אביב בשלהי 1938 ולא נפרדנו איש מרעהו במשך שנה תמימה הרת גורל.

שוחררתי מכלא עכו בהמלצת אישים ידועים בישוב, אשר הכירו את אבי ז"ל, תוך התחייבות שאעזוב את הארץ תוך חודש ימים. עד מהרה הגיע מכתב מפריס מאת בונדי, מי שהיה קצין המכונה בספינה "שרה א'". באיטלקית בסיסית כתב שהוא קשור עם חברת הובלה בבעלות משפחה יהודית אשר רכשה ספינת נהר והתכוונה להסב אותה להובלת דלק מזוקק ממרסיי לאלג'יריה. הוא המליץ עליי שאהיה בה רב המלחים ואולי גם הנגר של האונייה. ואם אני יכול למצוא את חיימוב, שאביא אותו איתי לפריס, למשרדי החברה.

כך הגענו לפריס בשלהי 1938, צמד "פלשתיני" מוזר. האחד נער מגודל אשר רק בקושי התחיל לצמח את זקנו, והשני מבוגר, קטן קומה וצנום, פרצוף פיקח, נושא איתו את הבנג'ו בכל אשר יפנה.

במשרד מהודר ברחוב טרונשה, סמוך לכיכר המדליין, קיבל אותנו מר וקסלר הבן. איש צעיר הדור בלבושו ונעים הליכות. האנגלית שגורה בפיו, חיימוב אינו דובר אנגלית ולא צרפתית, אני הדובר: "באנו מארץ ישראל לעבוד באונייה שלכם."

 מר וקסלר נראה נבוך לרגע אך מיד נזכר. "כן אבי אמר לי, אבל בספינות הנהר שלנו מתגוררות משפחות, הן לא מקבלות מלחים. נכון, רכשנו אונייה שתפליג בים התיכון לאחר שתשופץ. היא נמצאת באנטוורפן, עוד לא סוכם הכול. תצטרכו לחכות, יש לכם כסף?"

הרים את הטלפון ולחש לתוכו. אח"כ רשם כתובת על פתק ואמר שנלך לשם, יתנו לנו חדר, לא צריך לשלם, האוכל שם בזול, אולי שבוע-שבועיים. אם לא יהיה לנו כסף שנבוא אליו.

היה זה מלון מרופט סמוך לכיכר הקונבנסיון בגדה השמאלית. רובע של עניים מאוכלס ברובו במהגרים רוסיים. החלטנו שאנחנו לא נלך אל וקסלר לבקש כסף. קנינו לחם שחור, נקניק וזיתים ואכלנו בחדר במלון. שוטטנו ברחובות, מדדנו את פריס לאורכה ולרוחבה, והיה קר. ואז התחיל חיימוב לגלות את כישוריו. לא ידע אף מילה בצרפתית אבל הסתדר יפה ברוסית ובאידיש, ובחושיו החדים כמעט שלא טעה אף פעם בנסותו לגלגל שיחה עם אנשים שנקרו בדרכינו. כך למדנו לא מעט על פריס וערב-רב המהגרים שהתגודדו ברחובותיה ואף זכינו לחזות בהופעה של האמן האידי הדגול מוריס שוורץ, שבא מאמריקה להופיע בפני תושבי השטעטל בפריס. חיימוב היה מלא ידיעות כרימון ולמדתי ממנו רבות על יהודים, אמנות, מוסיקה והעולם הגדול.

כעבור כשבועיים נשלחנו לאנטוורפן והתמקמנו במכלית קטנה ועתיקה שהתנוסס עליה דגל צרפתי מעל לשם "פרופטרול", רתוקה לרציף, אחד ממאה רציפים כאלה החודרים עמוק לתוך רחובותיה של אנטוורפן. לא עשינו הרבה. אמרו לנו לחכות. מדי פעם הגיעו מהנדס או שניים, מודדים, רושמים, משרטטים והולכים ללא אומר ודברים. חיימוב ואני גרים באונייה ושומרים עליה.

כאן התגלה לי חיימוב במלוא כישוריו. אלה היו הימים של שלהי מלחמת האזרחים בספרד. ופליטי חרב רבים, מתנדבי הבריגאדות הבינלאומיות שהצליחו לשרוד ולחצות את הגבולות, התגודדו בנמלי ארצות השפלה בתקווה למצוא אונייה שתביאם אל ארצות החלומות שמעבר לים.

בערבים היינו יושבים בתא ליד התנור וחיימוב פורט על מיתרי הקסם של הבנג'ו שלו. לא ארכו הימים ולשמע המנגינה היו נאספים עוברי אורח סביב הצוהר שמעל התא ומקשיבים. לא ארכו הימים עד שמצאנו את עצמנו אורחים בפאב הקרוב ומארחים פליטי חרב ללינת לילה באונייה. היו שם בלי ספק גם פליטים פוליטיים מארצות מזרח אירופה וסתם נוודים בני בלי בית. הכול התהדרו בהילת הלוחמים בספרד. חיימוב שחה כדג במים בחבורה קוסמופוליטית זו. היה שותה הרבה ומדבר בבליל שפות והאנשים חיבבו אותו ונדחקו להיות בקרבתו. אחר כך, באונייה, שתוי למחצה, היה חיימוב מרצה לי ארוכות על  עוולות העולם ועל אחוות הנרדפים מכל העמים, עד שעייף ונרדם.

יום בהיר אחד, עם גאות מי הנהר ופתיחת הסכרים, הופיעה גוררת ומשכה אותנו במעלה נהר הסכלדה אל מספנת "דה-וככטר" לחוף עיירה בשם "בום". היתה זו מספנה משפחתית. האב, פרנסואה דה וכטר, עב כרס עם שפם משתפל לצדדים וזקן משולש קטן על סנטרו, כאילו ירד ישר מתמונה של ואן גוך, מושל בכיפה ביד רמה. בניו, אחד לבוש בהידור מנהל את העסקים. שניים, מהנדסים, מנהלים את העבודה כל אחד במקצועו והבת מנהלת את המשרד ומכינה מדי סוף שבוע לכל עובד את שכרו במזומן במעטפה מאחורי האשנב שליד שער היציאה לעיירה. העובדים, כולם מקצוענים חסונים, מגיעים מדי בוקר מהכפר "וילברוק" מעברו השני של הנהר, חוצים את הגשר רכובים על אופנים.

האדון וקסלר סידר עם המספנה שחיימוב ואני נמשיך לגור באונייה, נעבוד כשוליות ונקבל את שכרנו, 140 פראנק לשבוע, מהמספנה. עבדנו שנינו עם ז'ול דה-קלאס, רב אמן בהרכבת מנועים, כוונון צירי מדחף, פה ושם קצת נפחות, מסגרות וריתוך. למדתי הרבה, גם חיימוב למד, אבל הרבה יותר. היה לו ניסיון לא מבוטל מימי עבודתו בים המלח והוא הסתדר יפה מאד עם ז'ול בגרמנית/אידיש. מסתבר כי "קוגל לאגר" ו"שווייס" מבינים היטב גם בפלשתינה וגם בבלגיה.

כמעט שנה עבדנו במספנה זו. גרנו ובישלנו את ארוחותינו באונייה. חורף ואביב, קיץ וסתיו. יש לי הרבה מה לספר על תקופה זו במקום הזה, אבל כאן זה הסיפור על חיימוב.

לא ארכו הימים ואני התוודעתי לחברת צעירים יהודים בני גילי בבריסל הבירה, מהלך 20 דקות ברכבת המהירה אנטוורפן-בריסל, והייתי מבלה איתם את ימי סוף-שבוע אם לא נדרשה עבודה מיוחדת בימים כאלה. כאן נפרדה דרכנו. חיימוב העדיף את חברת הפועלים הפלמיים בפאבים ובצפייה במשחקי הכדורגל כמובן, עם בקבוקי הבירה ביד. חיימוב התערה היטב בחיי פועלי המספנות וכורי הפחם הבלגים, וכמו בין פליטי החרב באנטוורפן, האלכוהול והבנג'ו מלאו היטב את היעדרה של שפת דיבור משותפת איתם. בערבים, בין שבוע אחד למשנהו, היה יושב ופורט על מיתרי הקסם שלו ומרצה בפניי על עולם ומלואו. גם על העבודה בים המלח ועל האנשים המיוחדים שהיו שם ידע לספר בצבעים חדים עד כדי כך שכאמור, בבואי אני לעבוד שם כעבור שנים רבות, נראו לי המקום והאנשים מוכרים משכבר הימים.

אביב, קיץ וסתיו עברו עלינו בנעימים ובעבודה טובה. "פרופטרול" הלכה ולבשה צורת אונייה. קיבלה חרטום חדש,  מבנה ירכתיים וגשר פיקוד, ובבטנה מכלים, מנוע חזק, משאבות וגנרטור חדש.

ואז, באחד בספטמבר 1939 פלש היטלר לפולניה ופרצה מלחמת העולם השנייה. זמן מה נמשכה העבודה כסדרה. אחר כך הוכרז גיוס כללי של צבא בלגיה ורבים מעובדי המספנה נקראו לדגל. עוד זמן מה היו באים לבקר אותנו לבושי מדים ומתרברבים שהפעם לא ירחמו על הבוש. והיו מדגימים איך יתקעו בו את הביונט בעוד הוא מרים ידיים וצועק: "קמראד, קמראד."

אחר כך חדל הכסף להגיע מפריס והעבודה במספנה שבתה. היה קר והיינו מסיקים את התנור בפחם לחימום ולבישול. בני דה-וכטר היו מסתכלים בדאגה על ערימת האנטרציט ההולכת ומתמעטת, אך לא אמרו דבר.

בשלהי 1939 החלטנו, חיימוב ואני, לעזוב בעוד מועד את המקום החמים הזה ועברנו לאנטוורפן לחפש אונייה שתביא אותנו הביתה.

תחילה הלכנו אצל הקונסול הבריטי. הלה הציץ בתעודותינו ואמר שאנחנו איננו נתינים בריטיים, איך הגענו לכאן? עבדתם באונייה צרפתית? אז תלכו אל הקונסול הצרפתי. בקונסוליה הצרפתית אמרו שאין אונייה כזאת "פרופטרול". אולי אנחנו רוצים להתנדב ללגיון הזרים?...

עד מהרה נוכחנו לדעת שאנחנו שניים מתוך רבים המבקשים לברוח מן המלחמה, אך מעטים מוכנים לעבוד באונייה אנגלית, טרף קל לצוללות הגרמניות האורבות בים הצפוני, מול מוצאי הנהרות של מערב אירופה. התייצבנו אצל סוכן אוניות סקוטי קשיש. המתינו שם עוד כמה ימאים בני בלי בית. הביט הסוכן בניירותינו ואמר: "עם הגאות יבוא רב חובל הזקוק למלחים. כשאקרא: "סיפונאים נתינים בריטיים, תיכנסו."

חיימוב לא ידע מילה אנגלית.

אמר לו: "אתה תשתוק והוא ידבר."

ואכן לעת ערב הגיע קפיטן גבוה וזעוף פנים, העיף בנו מבט, הצביע עליי ואמר "אקח אותו."

הזדעקתי, "ומה עם החבר שלי?"

הסוכן השתיק אותי וכשהקפטן עזב אמר לי: "תיקח את החבר שלך איתך ותבקש מהחובל הראשון שירשה לו ללון באונייה. אני אבוא בבוקר עם הניירות ואקח אותו איתי, אל תדאג, אסדר לו אונייה."

בבוקר אפלולי וקר בחודש דצמבר 1939 עמדתי על סיפון הירכתיים אוסף חבלים בידיים קפואות. על הרציף, ליד מכונית עתיקה, עמדו הסוכן הקשיש וחיימוב עם הבנג'ו. נשמעו צפירות, האונייה ניתקה מהרציף והחלה לנוע לעבר הסכרים. עד מהרה היא סבה בעיקול הנהר והשניים נעלמו מעינינו.

חלפו 45 שנים סוערות. הכול כבר מאחוריי, מלחמה, מדינה, צה"ל, משפחה, נכדים. אם נזכרתי אי פעם בחיימוב, הייתי בטוח שהוא נספה במלחמה כמו מאות אלפי ימאים בני כל אומות העולם. הייתי דירקטור בחברת צים והקמתי את איגוד חברות הספנות בישראל.

והנה, באחד מסיפורי הנוסטלגיה מזכיר מישהו את רב החובל דויד חיימוביץ. "כן, יצא לפנסיה, היו איתו בעיות, היה שותה ומתרועע עם הימאים..." – הייתכן שזה אותו חיימוב?

נפגשנו. הוא היה לבוש בקפידה בחליפה ועניבה, מלווה באישה, ספק רעייה ספק מטפלת, שומרת על כל תנועה שלו לבל ימעד, מיישרת את הצווארון, העניבה... דואגת ומתנצלת...

"הוא לא מרגיש כל כך טוב..."

חיימוב מביט בי בעיניים זגוגיות. מכיר או לא מכיר. אדי האלכוהול מציפים את החדר. אני מתייאש.

כעבור ימים ספורים נפטר חיימוב. גלמוד וערירי בחייו ובמותו. איש מקסים ורב גוני, סיפורו הוא סיפור המאה. מ"כלייזמר" בחתונות בליטא לחלוץ בים המלח. ממלח בודד במלחמה נוראה ועד לרב חובל של אונייה במדינת ישראל. עמד בתלאות אין ספור אשר אלפים רבים לא עמדו בהן. מוסיקאי מחונן רב קסם. מתרועע עם כל החלכאים והנדכאים בדורנו. זכה, ולא זכה. מן הטיפה המרה שדבק בה בימים הקשים של המלחמות והתלאות לא הצליח להיפרד, והיא שהכריעה אותו לבסוף, בן בלי שם, גלמוד וערירי. שורות אלה הן המעט מן המעט הראוי שייכתב לזכרו.

*

שלום אהוד,

אני מצרף סיפור אשר לעניות דעתי ראוי לו שימצא את מקומו אצלך ולא יאבד איתי בערוב ימיי. אני מקווה שבין כל היצירות המופיעות ב"חדשות בן עזר" תמצא מקום גם לסיפור זה.

שלך

שלמה אראל

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

כ'. כשטופול מטפל

(פרק מתוך הספר "אהבה בליל הפשפשים")

כשהשחקן חיים טופול ביים את להקת פיקוד צפון, חיפש בנרות חומר מצחיק. בייאושו פנה גם לסופר הילדים פוצ'ו וזה הבטיח לו לנסות ולכתוב משהו תוך שבוע. למעשה היתה לו לסופר מגירה מלאה מערכונים, שכתב עוד כשהיה תלמיד בגימנסיה, אבל חשש שהדבר לא יעשה רושם טוב ולכן ביקש ארכה של שבעה ימים.

אחרי שבוע נטל שני מערכונים מתוך המגירה, ועלה על הרכבת הנוסעת חיפתה. כשהגיע לעיר הנמל הרים טלפון לברר אם הבמאי נמצא בבית או בתיאטרון.

"כן, אני בבית – ענה הבמאי – אתה זוכר איך מגיעים?" 

"בהחלט! – אמר לו הסופר הידוע בהססנותו הטבעית – הרי הייתי פעם אצלך, לא?"

חיים טופול הניח את השפופרת ופנה אל גבר צעיר וממושקף, שהתארח אותה שעה בביתו:

"שמעון תשמע, מגיע אלינו עכשיו מלך התמימים של הארץ, יש לנו כעת הזדמנות בלתי חוזרת לערוך ניסיון מדעי. מה אתה מציע?"

האורח, שמעון צבר שמו, שהיה אז בשיא הצלחתו כקריקטוריסט, אימץ את מוחו לשנייה, ואמר: "בוא ננסה להחליף את השלט שבדלת  ונראה מה יהיה."

טופול קיבל את ההצעה בשמחה, הסיר את שמו מדלת הכניסה ושמעון צבר צייר שלט חדש הנושא את השם המכובד "ד"ר דוד בלומברג."

בין כה וכה עזב פוצ'ו את תחנת הרכבת, עלה על אוטובוס והגיע בלי בעיות לשיכון של טופול. היו אלו חמישה בתים תואמים בני ארבע קומות כל אחד. הסופר, שהיה בפלמח מועמד לקורס סיירים, מצא ללא קושי את הבית השלישי ועלה במדרגות ישר לקומה השנייה, אותה קומה שבה ביקר שבוע קודם. לתימהונו נשא השלט את השם "בלומברג". הסופר הצעיר תפס מיד כי התבלבל בקומות, עלה קומה למעלה ואחר כך עוד קומה. אחר כך ירד עד הקומה הראשונה ועלה שוב לקומה השנייה. כשראה שבכל הבניין אין שום טופול הבין מיד שטעה בבניין ורץ במהירות לבניין הסמוך ואחר כך לבניין שאחריו, כך רץ לתיבות הדואר של כל חמשת הבניינים וגילה לתימהונו שהשם טופול מופיע רק בבניין שבו ביקר לראשונה. לפיכך עלה שוב לקומה השנייה וצלצל בפעמון של דוד בלומברג.

הדוקטור הממושקף שפתח לו את הדלת, עשה רושם טוב. הסופר ביקש סליחה ושאל בשפה מהוססת אם לא גר כאן השחקן חיים טופול.

"נכון – אישר האיש – הוא היה גר כאן, אבל עבר לבית ממול."

"אבל בתיבת המכתבים הוא רשום כאן."

"אוי נכון –הודה הממושקף – את זה שכחנו לשנות."

הסופר קיבל את ההסבר כמניח את הדעת, ורץ אל הבית ממול. השם טופול לא נמצא שם על אף דלת ועל אף תיבה, אך הסופר שהיה נחוש למצוא את טופול ויהי מה, אזר עוז וצלצל על דלת הקומה השנייה. האישה שפתחה את הדלת, הודתה שהיא מכירה את השחקן היטב, אבל לצערה הוא לא גר בבית שלהם, אלא בבית ממול.                                                                               

"כבר לא – הסביר לה הסופר באדיבות – הוא עבר לבניין הזה."

"לא יכול להיות –אמרה האישה – אני בוועד הבית  והייתי יודעת. תנסה בבניין השני, גם הוא ממול."

הסופר יצא החוצה, התבונן סביבו וראה שבעצם כל חמשת הבניינים נמצאים זה מול זה. הפלמחניק התשוש לא התייאש והחליט לעלות שוב לד"ר בלומברג, ולשכנע אותו שייצא עימו יד ביד ויראה לו בדיוק את הדירה החדשה של טופול. בצעדים כבדים עלה אל הקומה השנייה וראה לתימהונו על הדלת, שלט הנושא את השם "גליה וחיים טופול". מתוך סקרנות עלה לקומה השלישית לראות אם היא נושאת את השם של הדוקטור ואחר כך לקומה הרביעית, אך השם בלומברג היה כלא היה. לרגע חשב למצוא את השם הזה בבית ממול, אך העייפות עשתה את שלה והוא ויתר על פתרון התעלומה. 

"למה כל כך הרבה זמן? – שאל טופול כשפתח את הדלת במאור פנים – כבר התחלתי לדאוג."

פוצ'ו הנרגש כבר רצה להתחיל לספר איזה הרפתקאות משונות הוא עבר, אבל אז הבחין מאחורי גבו של טופול בדוקטור הממושקף, שהפעם הציג את עצמו בשם 'שמעון צבר' וחייך בידידות.

הסופר הצעיר החזיר חיוך נימוסי וכבר לא היה צורך להסביר לו כלום. הוא רק מלמל: "לאכול כבר אכלתי אותה, אפשר עכשיו לקבל משהו קר לשתות?"

לא היתה זו הפעם האחרונה שהייתי אצל טופול, אחרי כמה שבועות נסעתי אליו שוב, הפעם עם החברה החדשה שלי, דיצה, ששיכנעתי אותה להצטרף אליי ולנסוע יחד בפולקסווגן שלה לחיפה, כדי שתשמור עליי ותשגיח שלא אתבלבל ואתחיל מתוך הרגל לרוץ מבית לבית. 

הפעם טופול ריחם עליי, ולא הכין לי שום תעלול, היכרתי לו את דיצה חברתי וחסכתי בול כשמסרתי לו ביד, בנוסף לשני המערכונים,  גם את ההזמנה לחתונה.  

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

גיא משיח

שר הנתניהו

אין על ראש הממשלה שלנו. קוסם אמיתי. אלוף הספינים וראש הממשלה היחיד בעולם שמחזיק ב-7 תיקים: 4 מהם בממשלה (הביטחון, החוץ, הבריאות והקליטה) ו-3 במשטרה.

האמת, קצת מביך לראות פתאום 4 שרים בכירים נכנסים ביחד לחדר השירותים. שלא לדבר על זה שהם ישנים כל לילה במיטה אחת עם אותה אישה. ואפרופו, שרה: איזה מזל, שהשבוע שרה נתניהו לפחות לא התפטרה, כי אז ביבי היה הופך גם לשר-הנתניהו.

ובכלל ב"משחקי זוגות" – שרה וביבי הוכיחו השבוע, שהם מביסים בהליכה את הזוג בנט ושקד, שיצאו מהאולטימטום, שהציבו – לגמרי כמו שני ילדי בית ספר בוכים ומנוזלים, לאחר נזיפת המורה. מקורבים טוענים, שביבי אף שקל (בעצת בנו יאיר) להשפיל את בנט עד הסוף, ולהעניק את תפקיד שר הביטחון לערן זרחוביץ (שמחקה כל כך טוב את בנט ב"ארץ נהדרת").

מספרים גם, שברגע האחרון, בנט שלף אולטימטום אחרון נוסף לביבי, ובו אמר, שהוא מסכים לבחירות במאי, אבל רק בתנאי שהוא (בנט) ואיילת שקד ינחו את האירוויזיון.

אבל האמת, שזה דווקא משמח, בתקופה שבה שומעים על אלפי קשישים חסרי אונים הנעשקים  ע"י צעירים חסרי לב – – ש"מבוגר", המתקרב לגיל 70 עושה "בית ספר" לשני חברה צעירים, שהם במקרה גם שר החינוך ושרת המשפטים.

סרת הצרבות הפגינה השבוע נאמנות בתרבות לזוג הבוסים שלה (ביבי ושרה) כשרקדה על הדם של ילד בן 4  – בציניות נבזית, ללא גבולות וללא בושה – כדי להכתים את שמו ולפגוע בסיכוייו של הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, להתמודד מול הזוג נתניהוז.

 גם ש"ס התייצבה השבוע, "בתקופה הביטחונית המורכבת" ממנה הזהיר נתניהו, כהרגלה, ככיתת חיילים ממושמעים (שמעולם לא שירתו בצה"ל) לימינו של הקיסר.

אריה ("הוא זכאי") דרעי, שוב החזיר השבוע "עטרה ליושנה" כשטען – בתגובה להמלצת המשטרה להעמידו לדין בעבירות של מרמה, הפרת אמונים והעלמות מס של מילוני שקלים – שרודפים אותו, רק בגלל שהוא מזרחי.

ובאמת, מי מאיתנו לא שכח פעם להצהיר על 5 דירות שבבעלותו ולהחזיר הלוואה של כמה מאות אלפי אלף שקלים שקיבל מאיש עסקים?

ומי בכלל אשם בכול? יאיר לפיד על שנכשל בשיקום של דרעי, לא חלילה נתניהו שהחזיר את הגנב, לכאורה, ל"מקום הפשע".

וכרגיל אזרחי ישראל מקבלים בשוויון נפש ובאדישות את העובדה, שכמה מנבחרי הציבור הבכירים שלהם (החל מראש הממשלה ועבור לשר הפנים) – חשודים בעבירות חמורות על טוהר המידות. שום דבר (חוץ מזכיה באירוויזיון וחגיגות העצמאות) לא מוציא כאן אנשים לרחובות. כך שיש אולי תקווה בכך שמסתמן שהבחירות לכנסת יהיו במאי: יחד עם האירוויזיון וחגיגות יום העצמאות. אולי ככה ינועו המצביעים (לא רק הערבים) בכמויות אדירות לקלפי.

אלא אם כן, כמובן, הפלגים בעזה יתכנסו ויחליטו על תאריך אחר ליום הבחירות בישראל. כך או כך, אני כבר מבטיח את קולי למפלגה שתכריז על יום ראשון כ"יום שבתון נוסף" ועל סיבסוד  מחיר הבצל.

שבת שלום.

עו"ד גיא משיח

תל אביב

* * *

משה גרנות

מתקפת השירה

על ספר השירים של גד קינר קיסינגר

 "סלפי"

ספרא 2018, 118 עמ'

בחרתי בשם שבכותרת משום התדהמה שאחזה בי כשקראתי את השיר "אבחון" (עמ' 11), שם מתוארת השירה כמי שתוקפת "כדלקת פרקים / או מכתב רשום מעורך / דין המתריע על חוב / שעוד לא סולק // והוא עומד בפינה / ומייבב."

והרי התרגלנו לחשוב שהשירה היא מתנת האלים ליחידי סגולה, אלה שמסוגלים להביע הגיגים, רגשות ותקוות, שאחרים יכולים רק לקנא בהם. והנה!

זכור לטוב נתן אלתרמן, אמן המילים, שחש כישלון לנוכח התשוקה האדירה להתבטא בשיר, אבל "העט" (= האמצעי המילוני), לדעתו, איננו מסוגל להתמודד עם המשימה ("איגרת" ב"כוכבים בחוץ").

כן, אבל להשוות את השירה לדלקת פרקים, למכתב רשום של עורך דין על חוב שלא סולק?! מן הסתם רק הפרפקציוניזם המופלג של המשורר של ספר זה כופה עליו היגדים כל כך בוטים.

בשיר "כאורח נשים" (עמ' 12) מושווית השירה לאורח נשים, אותה תקופה כואבת, ולעיתים מדכאה, שנשים מייחלות לסופה, אבל כשמגיעה הבלות – מצטערות. היגדים קשים למדי, וכפי שאתאר בהמשך – דרך הביטוי הזאת שולטת בכל הספר.

השירה, להבדיל מהפזמון, נכתבת, וגם נקראת, על ידי עילית, ונראה לי שללא מטען תרבותי נרחב, יתקשה הקורא להפנים את מכמני היופי שבשירה מיוסרת זאת. המשורר מביא איזכורים מסל התרבות העולמי, איזכורים המרמזים לרוב לכוונות מהופכות. הרי דוגמאות לאיזכורים כאלה:

השיר "היפוליטוס" (עמ' 32) מפגיש אותנו עם דמותו של אביו, תזאוס, ואימו החורגת שנענשה לאהוב את היפוליטוס – פדרה.

"סלפי. דה פרופונדיס" (עמ' 44) שולח אותנו אל האי האגדי אטלנטיס, המוזכר ב"טימיאס" שבכתבי אפלטון.

בשיר "חוקר ספרות נופש בקורינתוס" (עמ' 66) מוזכר החדר בו שחטה מדיאה את ילדיה כשהוא מושכר כצימר על ידי יאסון.

בשיר "פיגמליון" (עמ' 97), הנסמך על האגדה ב"המטמורפוזות" של אובידיוס על פסל גלתאה הנצחי שהפך בחסד אפרודיטה לאישה יפהפייה חיה – מתוארת הזקנה, שמרתיעה בכיעורה – ובתמורותיה היא ההיפך הגמור מקביעותו של יפי הפסל הנצחי.

בשיר "הולכים" (עמ' 102) מוזכרים סוסי הליוס אל השמש, וקרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים השומר על השאול.

הספר משובץ גם באיזכורים מהמיתוס ועולם הקדושה של הנוצרים: בשיר "פיאטה" (עמ' 94) הקורא מצפה לסצינה דומה, בה מריה ביגונה הרב נושאת בחיקה את ישוע שהורד מהצלב, והנה הוא מקבל תמונת חיק הזויה לחלוטין: "...רק משושו הרך / של הכאב המפלח יאסוף אותי אל תוך / חיקו כמו מפית רכה המלקטת תיקן / ומשליכה מן החלון."

בשיר "קראקוב" (עמ' 50) מוזכר מזמור נוצרי עתיק בשם "סטאבאט מאטר", שעניינו סבלה של מריה הרואה את בנה על הצלב. את השיר הזה שרה מקהלת ילדים גרמניים במרחק של מה בכך מאושוויץ, שם נקטלו רבבות ילדים עם אימותיהם ואבותיהם.

השיר "בקשה" (עמ' 39) מפנה מבט אל המיתוס הנוצרי על ג'ורג' הקדוש שהכניע את הדרקון אשר שבה נערה, והנה בניגוד למטרת המיתוס להנציח תהילת עולם, מבקש הדובר ליהפך לדשן מגופו של הדרקון, שממנו תצמח ממלכה על גדות נהר הלתה, הוא נהר השכחה שבהאדס.

בשיר "אלוהים בוורשה" (עמ' 51) מוזכרים יוחנן הקדוש, מטבילו של ישוע, מרטינוס הקדוש, אותו חייל רומי שהתנצר בעקבות חלום שחלם, והפך לימים לבישוף של העיר טור, מוזכרת הכנסייה הישועית, כנסיית אנה הקדושה, היא אימה של מריה הבתולה, כנסיית רוח הקודש (שהרי מריה הבתולה לא התעברה כמו סתם בת חווה), והמשורר קובע: "... מרוב / קודש לא קמה בו רוח. / כנסיות ורשה סוגרות על אלוהים / משחקות איתו גולם במעגל".

השיר "סלפי. דה פרופונדיס" (עמ' 44) בחר המשורר את הנוסח הנוצרי למילים של פתיחת המזמור בתהילים ק"ל.

שיר סרקסטי במיוחד הוא "רמות האין שבים" (עמ' 78), שמתייחס בצורה ברורה לכפר השיתופי רמות השבים, שנוסד על ידי עולי גרמניה מהעלייה החמישית. הדובר מעיד שבילדותו היה שם, ואסף במו ידיו את הביצים שהטילו המטילות, ביצים שגרמו לשמחה ולנחת, אבל בעיניים מבוגרות הוא מצר על העינוי שעברו התרנגולות כמו בחדרי חקירה מזוויעים שבהם דולק האור ביום ובלילה (תחבולה לגרום להטלת כמות גדולה יותר של ביצים). הילדים ראו בעיניהם רק את החביתות בסוף הדרך, ולא את קרקור הזעקה בראשיתה. וכאן הוא מזכיר את דבריו האלמותיים של יאן הוס, שהועלה על המוקד בעוון כפירה בוועידת קונסטנץ, כשראה זקנה מוסיפה זרד למוקד האש: "סנטה סימפליסיטס," לאמור  איזו תמימות קדושה!

כאיש שהתנסה בכל מכמניו של עולם הבמה, לא פלא הוא שמוזכרים בשיריו הסרט הגרמני האילם, הנחשב לקלאסיקה  "הקבינט של ד"ר קליגרי" (עמ' 63), אופליה והמלט (עמ' 67, 99), השחקן האמריקאי בסרט האילם בעל פני האבן – באסטר קיטון (עמ' 73), "ווייצק" של גיאורג ביכנר (עמ' 85). כן מוזכרים בקובץ הסופר היהודי-גרמני ולטר בנימין (עמ' 47), הסופר הלאומן האיטלקי רודף הנשים ודוצ'ה של העיר פיומה – גבריאלה ד'אנונציו (עמ' 68).

יש בספר גם ארמזים מעניינים לפסוקים מהתנ"ך, מחז"ל, מהסידור ומהמחזור, שבאמצעות שיבוץ בהקשר שונה ובשינוי סדר מילים – מקבלים משמעות רחוקה מזאת שבמקור. הרי דוגמאות אחדות:

"קריעת שמה על המיטה" ("גילוי" עמ' 17. קריאת שמע על המיטה על פי מסכת ברכות ד' ע"ב; ס' ע"ב).

"אשרי אוהב המפחד תמיד" ("בשטח ההפקר", עמ' 24. משלי כ"ח 14).

"אבי אבי רכב ליבי ופרשיו" ("מבטו של אבי", עמ' 33. מלכים ב' ב' 12).

"... מי באש ומי / במים ומי בחרב ומי בגרים ומי בבוש מי / גז בגז ומי בעיתו ומי לא..." (CT" מוח", עמ' 34.

נוסח התפילה "ונתנה תוקף", במוסף לראש השנה ויום הכיפורים, המיוחס לר' אמנון  ממגנצא).

"הרי אני כבן שבעים שנה / ולא ראיתי לילה נעזב" ("וכל תפרי אהבתי פרומים", עמ' 37. תהילים ל"ז 25).

"... שובי אטלנטיס למנוכייכי כי / אלוהי גמל עלייכי" ("סלפי, דה פרופונדיס", עמ' 44. תהילים קט"ז 7).

"ושמש בגבעון עברה לנוח / וירח בעמק אילון פרש על / בהונות, שלא תרגיש, לישון" ("שווא נח", עמ' 57. יהושע ז' 12).

"סרוחים על משכבנו" ("אנוכית שנתנו", עמ' 88. עמוס ו' 4).

"סוף דבר. הכול נאמר. / הכול נסגר". ("סוף דבר" עמ' 95. קהלת י"ב 13).

"השואל לאן אהה אתה אדוני אלוקים אתה ידעת" ("הולכים", עמ' 102. יחזקאל ל"ז 3).

וזוהי רשימה חלקית.

אתרכז עתה בפרוסודיה של גד קינר בקובץ הזה: כמעט בכל השירים שולטת הפסיחה, לאמור הרכב תחבירי אינו מסתיים עם תום השורה, אלא גולש לשורה הבאה. הרי דוגמה אחת מני רבות מספור: "... והבטון נאחז בו ואינו / מרפה כילד הרוצה להטביע / חותם ואינו מרפה בייאושו..." (עמ' 10).

יש גם שימוש באנפורה ואפיפורה. בשיר "כמו ולטר בנימין" (עמ' 47) חוזרת המילה "כמו" בראש כל בית (ראו גם עמ' 81); ובשיר "במקום" (עמ' 56-55) יש בו בית שכל שורותיו מסתיימות במילה "אדמה" (ראו גם עמ' 80).

פזמון נמצא בשיר "שווא נח" (עמ' 58-57) – כל בית מתחיל במילים: "אמרו לשווא לנוח / תנוח"; וראו גם בשיר "מאוצר זיכרונותיו החסכוני של חולה אלצהיימר" (עמ' 104) – הפזמון: "אני זוכר את עצמי", "איני זוכר את עצמי".

המצלול משמש את המשורר להביא בפני הקורא כפל השתמעויות. הרי דוגמה: "כשאדם קרוב אצל עצמו / מה קרבתו, ומה הקרבתו. / כדי קרבה של חשק ואיסור נגיעה או / כדי קרבת קרוב הבא אצל קרובו לנחמו..." ("כשאדם קרוב", עמ' 60).

"כאן רקחתי את ארס / אהבותיי. / וערש ילדיי" ("אני עובר דירה" עמ' 63).

"... יש גיל שגם / ללא האולטרה והסאונד אפשר לראות עורקים עורקים מצבא / הגוף..." ("פיגמליון" עמ' 97). – "... מה שקראו פעם / 'בין השיטין' / 'בין השוטים' / בין השותים באיזה פאב..." ("המקום שבו המלט מפסיק לשאול", עמ' 99).

המשורר נוקט מיספר פעמים במה שנהוג לכנות "קונסיט", לאמור שיר שלם בנוי על דימוי אחד. למשל השיר "סלפי" (עמ' 6), כולו בנוי על השוואה בין צילום עצמי להוצאה להורג; המחשבה נדמית בשיר "מחשבה" (עמ' 62) לציפור המבקשת חופש, אבל הדובר חוזר ויורה בה. בשיר "מעלית" (עמ' 98) נדמית המעלית לקשישה שהפילה את עובריה, ואוספת ברחמים עובר קשיש (הדובר?) שאיחר להפלה.

בקובץ השירים הזה ימצא הקורא היגדים מפתיעים במקוריותם: "באפילת מנהרות קמטייך" ("פעולות הצלה", עמ' 20); "עגילייך הם המרכאות הפותחות / והסוגרות בפני את פנייך היפות" ("גניבה ספרותית", עמ' 24); "גדר התיל של שפתי אוהבים" ("במקום", עמ' 56); "שפמו המחודד / שוחט את האוויר..." ("גבריאלה", עמ' 68); "הדממה בועלת אותי" ("אני מטליא שקט", עמ' 71); "לאורחיי אני מגיש פירות מיובשים / של הגיגיי בקערית מוחי..." ("פיאטה", עמ' 94); "עצמנו את עיניו הפעורות של / התריס" ("הולכים", עמ' 102); "ההיא שהיה לה רווח כזה בין / השיניים חרך הירי של תשוקתי" ("ונניח", עמ' 106).

למרות הווירטואוזיות שבה בוחר במשורר את הרכבי המילים, הוא מביע אי-שביעות רצון מהישגיו: "המילים דידו לפניי כרצים פיסחים / בעידן המיילים. ברחוב הסתובבו / רק אנשים לא מנוקדים בכתיב / חסר והולך. גם אני הופך בהדרגה / לבדם הכרות מעצמי, בית חרושת / ליצור כאבי פנטום ויש לי / נעל מיותרת." (עמ' 54).

איברים כרותים ודם שפוך כמשל נמצא בשירים נוספים: "סלפי. דה פרופונדיס", (עמ' 44); "השתיקה", (עמ' 69); "הזייה מזרח תיכונית" (עמ' 79). ויש גם שירים מדכאים למדיי על הזקנה: "פיגמליון" (עמ' 97); "המקום שבו המלט מפסיק לשאול" (עמ' 100-99); "השיר על הלסת" (עמ' 101); "מאוצר זיכרונותיו החסכוני והמדויק של חולה אלצהיימר" (עמ' 104).

והרי דעת המשורר על הדימויים, שהם אחד מיסודות הפרוסודיה: "במקום שבו כורים דימויים / אין מקום למשוררים. / ... וסוהרים עם מגלבים ממוסמרים / רוצעים לתפילין את גוום של מי / שחמדו דימויים ואנסו אותם / בשירים". ("במקום", עמ' 55). וכן, הדובר מלגלג על שירה פוליטית ("שירה פוליטית היום", עמ' 77).

השירים בספר זה חזקים מאוד ומטלטלים, וכמעט שלא נמצאת בהם הנחמה, שהקורא (זה שכתב רשימה זאת...) כל כך כמה אליה. מעט מהמין הזה מצוי בשירי האהבה ("עוד שיר אהבה", עמ' 18; "על אהבתנו כעת", עמ' 19; "גניבה ספרותית", עמ' 24).

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

התערוכה "זמנים מודרניים" במוזיאון תל-אביב

הגענו למוזיאון בעשר וחצי בבוקר [הוא נפתח בעשר] וחיכינו בתור, שלושה זוגות, בכניסה לאולם התערוכה, שכבר היה מלא אנשים כמעט עד אפס מקום. סדרנים ויסתו את הכניסה. יצאנו בשעה אחת-עשרה וחצי ומולנו השתרך כבר תור של עשרות אם לא מאות אנשים לאורך כל הדרך המפותלת העולה לקומה העליונה בבניין הישן של המוזיאון.

מסקנה: אם ברצונכם להגיע לתערוכה, אז רק מוקדם, מיד אחרי השעה עשר.

התערוכה היא של יצירות מופת ממוזיאון פילדלפיה לאמנות, היא נערכת באולם סם ואילה זקס. האוצרת האורחת היא ג'ניפר תומפסון, ממוזיאון פילדלפיה לאמנות, והאוצרת האחראית המקומית היא סוזן לנדאו. התערוכה תהיה פתוחה עד 2.2.2019.

כניסה לתערוכה מחייבת תוספת תשלום על דמי הכניסה הרגילים. והכניסה היא רק מהאגף החדש המערבי של המוזיאון, שכולו קירות בטון ענקיים ערומים מכוערים זוויתיים ומייצרים בזבוזי שטח מדהימים. הכניסה הראשית חסומה עקב שיפוצים וכך גם סגורה החנות הגדולה של המוזיאון.

אז נכנסנו, וכאן פגשנו שתי מיגבלות שכמעט לא איפשרו ליהנות מהתערוכה.

האולמות חשוכים-למחצה, רק התמונות מוארות, ואילו הכיתובים בצד התמונות הם כה קטנים, בלבן על שחור, שאפשר לקרוא אותם רק אם גוחנים לעברם במרחק של כעשרה סנטימטר, שזו משימה כמעט בלתי-אפשרית כי מפאת הדוחק הרב, רק בקושי מתאפשרת גישה כה קרובה לרוב התמונות.

חבל, כי מצויות בתערוכה תמונות של מיטב הציור האירופי בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. שאגאל, סוטין, רוסו, ואן-גוך, דופי, חואן גריס, פיקאסו, דאלי,  גוגן, דגה, מאטיס, מאנה, מונה, סזאן, פיסארו, קליי, קנדינסקי ורנואר.

באתר של התערוכה נכתב: "לראשונה בישראל מוצגות חמישים יצירות מופת מאוסף מוזיאון פילדלפיה לאמנות בעקבות הצגתן בפלאצו ריאלה מילאנו. התערוכה חושפת בפני הקהל הישראלי יצירות נדירות של האמנים האירופאיים המובילים והמשפיעים ביותר שפעלו במאה ה-19 וה-20."

וזה קצת מוגזם – כי באולמות המוארים, המרווחים והריקים-כמעט ממבקרים, של תצוגות הקבע של המוזיאון, כמו באוסף סיימון ומרי יגלום – יש מיבחר הרבה יותר עשיר ואיכותי של תמונות מאותן תקופות, כמעט מכל הציירים שבתערוכה "זמנים מודרניים".

אמנם, גילינו בתערוכה תמונה אחת של רוסו, תמונה נהדרת שלא היכרנו, גם לא מאלבומי יצירותיו, והיא "ערב של קרנבל" משנת 1886. רק כדי לראותה כבר שווה לבוא לתערוכה.

אהוד בן עזר

* * *

ישראל בר-ניר

משפטולוגיה להדיוטות

וַיְהִי בִּימֵי שְׁלוֹט הַשֹּׁוֹפְטִים

(מאמר שני בסדרה, חלק ראשון)

מאמר שני בסדרת מאמרים על מערכת אכיפת החוק, מעמדה ותפקודה, מנקודת מבטו של אדם שאינו משפטן. הדיון הוא לא מההיבט המשפטי, אלא מההיבט ההתבטאותי – התבטאויותיהם של אנשים מהמגזר המשפטי בהופעותיהם בפורומים ציבוריים, במאמרים שהם מפרסמים בתקשורת ובהנמקות המלוות פסיקות שונות. 

מטרת המאמר היא לתאר את הנעשה במדינת ישראל. לצורך ההשוואה, החלק הראשון יתייחס ברובו לארה"ב בה יש חוקה, בניגוד למדינת ישראל לה אין חוקה.   

א.    חֻקִּים וּמִּשְׁפָּטִים תַּעֲשׂוּ לָכֶם

ממשל תקין נשען על שלוש רשויות שלטון – מחוקקת, מבצעת ושופטת, שהן משולש שווה צלעות, בו הרשות השופטת היא צלע הכרחית.

---  אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, הרצאה בכנס העמותה למשפט ציבורי דצמבר, 2017

https://supreme.court.gov.il/Speeches/%D7%A2%D7%9C%20%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%A2%D7%9C%20%D7%93%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%92%20%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%99%20%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%91%D7%93%20%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA.pdf.

הרצאת השופטת עסקה בדיאלוג ענייני ומכבד בין רשויות השלטון.  במהלך ההרצאה, חיות לא חסכה מחמאות מהרשות אותה היא מייצגת – "ככל  שהדבר  נוגע  להתנהלותה  של  הרשות השופטת, נדמה  לי  שאנו, השופטים, משתדלים להקפיד בשמירה על כבודן ועל מעמדן של יתר הרשויות."

ממש אידיליה. אבל האם זה באמת כך? 

המציאות איננה כל כך ורודה כפי שזה נשמע (אני מתבטא בעדינות). האם שופטים בכל הרמות, ובמיוחד בבית המשפט העליון, באמת שומרים על כבודן ומעמדן של הרשויות האחרות?  האם הם באמת רואים את שלושת רשויות השלטון כשוות ערך? 

להלן נעסוק בהרחבה בשאלות האלו.      

תנאי הכרחי למשטר דמוקרטי תקין הוא הפרדת סמכויות (Separation of Powers) בין הרשויות ובמיוחד כיבוד הסמכויות של כל אחת ע"י האחרות,  היעדר הפרדה בין סמכויותיהן של הרשויות השלטוניות הוא חסר, ההופך את המשטר הדמוקרטי לחוכא ואיטלולא. ללא הפרדת סמכויות מתנהל דרך קבע מאבק בין-רשותי סביב השאלה למי, למי יש יותר סמכות. במידה מסוימת מאבקים כאלה הם נחלתו של כל משטר דמוקרטי. הם קיימים במשטרים פרלמנטריים ובמשטרים נשיאותיים, במשטרים בהם יש חוקה כתובה ובכאלה בהם המצב החוקתי איננו מוגדר בצורה חד משמעית.

לא כל מה שנשמע יפה בתיאוריה, בחדר הלימודים באוניברסיטה, בא לידי ביטוי בחיי היום יום.  המציאות חזקה יותר מכל תיאוריה. 

להלן שתי דוגמאות.

מרבית המשטרים הדמוקרטיים בעולם הם משטרים פרלמנטריים.  במשטרים כאלה הגבולות בין תחומי הפעולה של הרשות המחוקקת – הפרלמנט (הכנסת במדינת ישראל) לבין אלה של הרשות המבצעת – הממשלה הם מטושטשים.  אפילו במשטרים פרלמנטריים בהם למפלגה אחת יש רוב (כמו אנגליה למשל), הפרדת הסמכויות בין הרשות המחוקקת והמבצעת היא בערבון מוגבל בלבד.      

ההגדרה של הרשות השלישית – השופטת, מותירה כמה סימני שאלה. במרכזה של הרשות השופטת נמצאים השופטים ובתי המשפט בערכאותיהם השונות. אבל ישנם גורמים נוספים בעלי תפקיד בתחום השיפוטי – היועץ המשפטי לממשלה, היועצים המשפטיים של הכנסת ושל משרדי הממשלה השונים, הפרקליטות וכן מערכת אכיפת החוק. האם הם שייכים לרשות השופטת או שהם חלק מהרשות המבצעת? הם למעשה משרתים של שני אדונים.

בארה"ב, בה הומצאה הדמוקרטיה המודרנית, על מנת לשמור על האופי הדמוקרטי של המשטר ולמנוע גלישה למשטר רודני, האבות המייסדים הכניסו לחוקה מערכת של סייגים (checks and balances). המחוקקים ראו ברשויות המבצעת והמחוקקת את מקור האיום הפוטנציאלי העיקרי על האופי הדמוקרטי של המשטר, והסייגים נועדו רובם ככולם לנטרל את האמביציות של השתיים. הרשות השופטת לא נתפסה כמקור לאיום על הדמוקרטיה ולכן לא נבנתה מערכת דומה עבורה. זה הותיר ווקואום חוקתי ויצר חוסר איזון בין הרשויות.  במדע ידוע הכלל הטבע שונא ווקואום (Natura abhorret vacuum).  מה שנכון בטבע, נכון גם בעולם המשפט והחוק ובפוליטיקה. חלל לא נשאר ריק. החלל מתמלא, והמילוי איננו בהכרח חיובי. 

שופטים אינם מלאכים.  יש להם אג'נדה ויצר שררה כמו לכל בן תמותה. ההנחה שהרשות השופטת תישאר ניטראלית ולא תתערב במאבקי הסמכויות הבין-רשותיים התגלתה כהרהורי לב בלבד. להלן דברים שכתב הוגה דעות הצרפתי אלקסיס דה-טוקוויל, שסייר בארה"ב בשנות ה-30 של המאה ה-19:

המשפטנים הם כוח שכמעט ואין חוששים מפניו, שבדוחק מבחינים בקיומו, שאין לו דגל משלו, שבגמישות מרובה הוא מסתגל לדרישות הזמן ומתאים עצמו בלי התנגדות לכל תפניותיה של החברה. אבל כוח זה אופף את החברה כולה, חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק בלי ידיעתה, עד שהוא מעצב אותה לפי רוחו.

"הדמוקרטיה באמריקה" מאת אלקסיס דה-טוקוויל, תרגום: אהרון אמיר, אוקטובר 2010

להלן, כשנדון במצב במדינת ישראל, נראה עד כמה הקטע הזה, שנכתב לפני קרוב למאתיים שנה, מתאר את הנעשה במדינת ישראל. ממש מדהים.

בהיעדר מערכת של סייגים דומה לזו שנבנתה עבור הרשויות המחוקקת והמבצעת, הרשות השופטת מתערבת בכל נושא, גם בכאלה השייכים לתחומים שהחוקה הפקידה בפרוש בידי אחת מהרשויות האחרות. במקביל, הרשות השופטת נוהגת כאילו סמכויותיה הן מעל לאלו של הרשויות האחרות, והיא יכולה לכפות אותן עליהן.  בשפת היום יום זה בא לידי ביטוי באמירה: המילה האחרונה היא של בית המשפט. 

בתוך המבנה הדמוקרטי, הרשות השופטת היא חריג. חבריה אינם נבחרים ע"י הציבור. הם ממונים. תהליכי המינוי שונים בדמוקרטיות שונות, אבל אין אף מקרה בו לציבור יש מעורבות כל שהיא בתהליך. בדעתו של הציבור אף אחד לא מתחשב. עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, הרשות השופטת היא למעשה גוף בלתי דמוקרטי בעליל שאמור להגן על האופי הדמוקרטי של המשטר.  חוסר ההיגיון בולט במיוחד במדינת ישראל בה השופטים עצמם מעורבים בתהליכי המינוי. יתרה מזאת, אנשי הרשות השופטת אינם נושאים באחריות כלשהי לתוצאות של החלטותיהם. 

מעמדה הייחודי של הרשות השופטת התבסס על ההנחה שבשורותיה יהיו תמיד אנשים בעלי שיקול דעת שידעו להתעלות מעל לדעותיהם הפרטיות. במציאות זה לא קורה כי עוד לא נולד האדם שאין לו אג'נדה פרטית כזאת או אחרת.

למיטב ידיעתי המשטר בארה"ב הוא היחיד בו מתקיימת הפרדה מוחלטת בין שלושת רשויות השלטון. אבל ההפרדה היא בין הרשויות בלבד. באשר לסמכויות זה סיפור אחר. ההיסטוריה של ארה"ב מלמדת שקיומה של חוקה כשלעצמו לא מנע מאבקי סמכויות בין רשותיים. המאבקים האלה החלו כמעט מיומה הראשון של הרפובליקה. בלט במיוחד הנשיא השלישי, תומס ג'פרסון, שהשקיע הרבה מאמצים (שלא תמיד הצליחו) לרסן את בית המשפט העליון. 

מאבקי הסמכויות, הן בין הרשויות השלטוניות, והן בתוך הרשויות עצמן, נובעים מהעובדה שחוקה, גם כאשר מנסחיה הם האנשים הכי חכמים בעולם, היא במקרה הטוב צילום של מצב קיים. אף אחד לא יודע את מה שהוא לא יודע, ולכן תמיד יהיו חסרים (לאקונות) שהמנסחים לא חשבו עליהם. 

שתי דוגמאות מהחוקה האמריקאית ממחישות את זה. 

התיקון השני לחוקה מבטיח את זכותם של האזרחים לשאת נשק (arms). אבל בשום מקום אין הגדרה ברורה מה זה "נשק". אפילו אם הכוונה היתה רק ל"נשק אישי", כאשר החוקה נכתבה, "נשק" היה אקדחים ורובים פרימיטיביים למדי. אף אחד לא יכול היה לחזות, בסוף המאה ה-18, את ההתפתחויות הטכנולוגיות וסוגי הנשק האישי אותם ניתן לרכוש היום. 

דוגמא שנייה היא התיקון ה-14 לחוקה, המבטיח אזרחות לכל מי שנולד על אדמת ארה"ב.  התיקון הזה, שהתקבל ב-1866, נועד למנוע שלילת אזרחות מהכושים. לפני כן כושים, בין אם היו עבדים ובין אם היו עבדים משוחררים, לא יכלו לקבל אזרחות, לא הם ולא צאצאיהם. מנסחי החוק לא העלו על דעתם מצב בו ארה"ב תהיה מוצפת ע"י מיליונים של מהגרים לא חוקיים, ולא התייחסו למעמדם של ההורים (למעט המקרה של דיפלומטים זרים). טראמפ צודק באופן עקרוני בדרישתו לשנות את זה, אבל זה לא בר ביצוע באמצעות צו נשיאותי. זה שינוי שמחייב תיקון של התיקון ה-14, ולשם כך צריך לעבור את מלוא התהליך של תיקון החוקה. באווירה הפוליטית של היום לא נראה שיש לזה סיכוי.

בתוך הרשות השופטת עצמה, ישנה מחלוקת – יש שופטים שמרנים ויש שופטים ליברליים.  השמרנים גורסים שאין לסטות מהנוסח המקורי של החוקה.  הליברלים קוראים לפרש את החוקה לפי רוח הזמן ולהתחשב בשינויים שחלו מאז היא נכתבה – קוראים לזה "אקטיביזם שיפוטי". זו התמונה המשתקפת מהתקשורת, אבל זו תמונה מטעה, כי גם  שופטים שמרנים אינם רואים את החוקה כמסמך שהוא "כזה ראה וקדש". המחלוקת בין האסכולות היא על המי ועל האיך. 

השמרנים גורסים שפרשנות רחבה מדי – "פרשנות יצירתית", פרשנות הכוללת לעיתים דברים שכלל לא מוזכרים בחוקה, היא למעשה שינוי של החוקה, וזה איננו בסמכותה של הרשות השופטת.  שינויים בחוקה, כאשר נדרש לעשותם, הם בסמכותה של הרשות המחוקקת – הקונגרס.  בית המשפט אינו רשאי לקחת את הסמכות הזאת לעצמו.  הבעיה היא ש"יצירתיות" איננה דבר מוגדר. "יצירתיותו" של שופט אחד אינה דומה בהכרח לזו של שופט אחר. היא נקבעת ע"י השקפת עולמו ונטיותיו הפוליטיות של המפרש. בהיעדר סייגים, אקטיביזם שיפוטי יכול להוביל לאנרכיה. זו כשלעצמה סיבה טובה להתייחס בזהירות לאקטיביזם השיפוטי.

אפשר לכתוב כרכים שלמים לתיאור הסתירות, הפגמים והחסרים (לאקונות) של חוקת ארה"ב.  מהמעט שהבאתי כאן קל לראות שזה שדה מוקשים פרשנולוגי. אם זה המצב כאשר יש חוקה כתובה, קל וחומר שבהעדר חוקה כתובה התסבוכת גדולה שבעתיים.

הפרק הבא, שהוא למעשה קדימון למאמר הבא, יביא מעט מהנעשה במדינת ישראל. 

ב. וּמַעֲרֶכֶת הָמִשְׁפָּט בְּיִשְׂרָאֵל, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחוֹ שֶׁל אַהֲרוֹן בָּרָק, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַתְּהוֹם

אחד הדברים המגוחכים בשיח הציבורי במדינת ישראל הוא התכיפות בה אנשים שונים – שופטים ו/או עורכי דין למיניהם, עיתונאים, פרשנים ופוליטיקאים, משתמשים במושג "חוקתי".  חקיקה, החלטות ממשלה, מדיניות הממשלה, וכיוצא באלה – בכל פעם שצעד כלשהו באחד מהתחומים האלה אינו עולה בקנה אחד עם השקפותיו של המגיב/המבקר, הוא  "לא חוקתי".

איך זה יכול להיות? איך משהו יכול להיות "לא חוקתי" כאשר אין חוקה?

כשהדברים נאמרים/נכתבים ע"י איזה זרזיר עט או "פרשן" המקבל משכורת עבור הפצת שטויות בתקשורת, ניחא. אבל מה עם כל המלומדים, אנשי חוק ומשפט או מדעי המדינה? הם מתהדרים בתואר ראשון, שני ואפילו שלישי. האם הם באמת לא מודעים לעובדה שלהתבטאויות שלהם אין כל בסיס?

למדינת ישראל אין חוקה.  עם הכרזת המדינה ב-1948, על האסיפה המכוננת הוטלה המשימה לכתוב חוקה, אבל זה לא קרה. השאלה מדוע זה לא קרה, ומדוע ישראל נותרה ללא חוקה, היא נושא למאמר נפרד. אבל בפועל, בהיעדר חוקה, מצבו של השלטון הוא נוח.  כל הבעיות הקשורות ל"משילות", עליה מדברים חדשות לבקרים בימינו, אינן עולות על הפרק. 

   אבל פטור בלא כלום אי אפשר.  משטר דמוקרטי המכבד את עצמו זקוק לחוקה. כאשר אין חוקה, אז כתחליף זמני משתמשים ב"חוקה כאילו".

מה זה חוקה כאילו?  אסופה של חוקים שיוגדרו כ"חוקי יסוד", שמהם, אי שם בעתיד, אמורה להתגבש החוקה. זה לא רעיון חכם במיוחד (אני מתבטא בעדינות) כי זה תהליך שלא יסתיים אף פעם. יתרה מזאת, אין הגדרה איך מתקבל חוק יסוד, מי מחליט שחוק מסוים הוא חוק יסוד (עד היום ההחלטה היתה ע"פ גחמותיו של אהרון ברק), ומה הוא מעמדו של חוק יסוד. חוקה כזאת, אם וכאשר היא תצא לאוויר העולם, תראה כמו חליפה שנתפרה מאוסף של טלאים. הייתי סקרן לדעת מי מכל אלה שמהללים את השיטה הזאת יהיה מוכן ללכת לחופה לבוש בחליפה כזאת.               

האיש שהטביע יותר מכל את חותמו על מערכת המשפט ומעמדה במדינת ישראל הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק.  ברק ידוע ברעיונותיו המקוריים על המערך השלטוני ועל הדמוקרטיה בכלל. ספק רב אם הוא מקבל כפשוטה את ההגדרה שרשויות השלטון הן משולש שווה צלעות, כדברי אסתר חיות בתחילת המאמר. השוויון בעולמו של ברק הוא, בהשאלה מג'ורג' אורוול, כולם שווים, אבל יש כאלה ששווים יותר, ואצל ברק יש גם כאלה ששווים הרבה יותר.

ברק נתן ביטוי להשקפותיו עוד לפני שהגיע לבית המשפט העליון. בהרצאה שהוא נתן לשופטים בשנת 1976, כאשר הוא כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, הוא אמר את הדברים הבאים:

"כמשפטנים, איננו מוגבלים לפירושו ולהפעלתו של הדין הקיים. אנחנו חוד החנית של השאיפה לדין רצוי יותר וטוב יותר."

 והוא הוסיף: "אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי. לנו הכישורים לבנות שיטה משפטית טובה יותר, צודקת יותר. אנחנו איננו רואים את תפקידנו כמוגבל לטכנאות המשפטית; אנחנו רואים את תפקידנו ככולל את המדיניות המשפטית."               

"ארכיטקט של שינוי חברתי," כך ברק רואה את עצמו.  דוקטרינת השפיטות המסורתית מגבילה באופן לא ראוי ולא נחוץ את תחומי הפעולה של בית המשפט, וברק שם לו למשימה "לתקן" את זה. בהנהגתו בית המשפט העליון הרחיב במידה משמעותית את תחומי ההתערבות שלו. בין השאר ברק יצר נורמות שפיטה על פיהן מושגים כמו "סבירות", ו/או "מידתיות" נוספו על מנת להשלים את החוק ולעתים תכופות אפילו להחליף אותו. יוזמותיו של ברק גרמו להפרת האיזון בין רשויות השלטון, כשהרשות השופטת נטלה לעצמה מעמד של בכורה ביחס לשתי האחרות. 

היעדר חוקה זה מצב נוח לשלטון, אבל זו גם פרצה הקוראת לגנב. למעשה זה הרבה יותר מפרצה, זה שער גדול. זה השער דרכו אהרון ברק נכנס ועיצב את המערכת השלטונית של מדינת ישראל כרוחו. בספר תולדות מדינת ישראל זה נקרא "המהפיכה החוקתית". בפועל זאת התגשמות תחזיתו של אלקסיס דה טוקוויל מלפני קרוב ל-200 שנה, לפיה הרשות השופטת היא "כוח האופף את החברה כולה, חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק בלי ידיעתה, עד שהוא מעצב אותה לפי רוחו."

אהרון ברק העמיד דור שלם של ממשיכים בדרכו ומיישמים את מורשתו.  הנחייתו לא להיות מוגבלים לפירושו ולהפעלתו של הדין הקיים מיושמת ביד רמה ע"י שופטים שונים.

על כך בהרחבה במאמר הבא.

באינטרנט (גוגל, ויקיפדיה), יש תיאורים מקיפים על הקריירה המשפטית ומורשתו של אהרון ברק.  כמו כן נכתבו עליו מספר ספרים. כאן אציין שלושה:

* "אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק" – מאת עו"ד יוסי דר, הוצאה פרטית של המחבר, מאי 2012.

* "כבודו" – מאת העיתונאית נעמי לויצקי, הוצאת כתר, 2000.

* "לידתה של מהפיכה"  –  מאת אוריאל לין, דצמבר 2016.

הספר האחרון נכתב ע"י אוריאל לין, מי שהיה יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת ב-1992. הספר הוזמן ע"י ברק (אהרן ברק הציע לי לכתוב על כך ספר), והוא גם כתב לו הקדמה, על מנת להכשיר בדיעבד את חוקי היסוד שקידם. לין מנסה להגן על "המהפכה החוקתית" ככל יכולתו. בפועל הספר משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה: הוא מראה עד כמה תהליך החקיקה היה מסכת של הונאה והטעיה.

ברק היה מודל לחיקוי (Role Model) לרבים וטובים במערכת המשפט הישראלית. גם היום, אחרי פרישתו, עדיין נשמר לו מעמדו ככוהן הגדול של הרשות השופטת. מעמדו של ברק ויחסו לזרועות השלטון האחרות. מומחשים ע"י הקטע הבא מתוך הסיפור לילדים עליסה בארץ המראות (Through the Looking-Glass) מאת לואיס קרול (Lewis Caroll), בו דמות בשם המפטי דמפטי "נותנת את הטון".

"כשאני משתמש במילה." אמר המפטי דמפטי, בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן אותו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר."

"השאלה היא," אמרה עליסה, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים."

"השאלה היא," אמר המפטי דמפטי, "מי כאן האדון – זה הכול."

במקור האנגלי:

'When I use a word,' Humpty Dumpty said, in rather a scornful tone, 'it means just what I choose it to mean — neither more nor less.'  

'The question is,' said Alice, 'whether you can make words mean so many different things.'

'The question is,' said Humpty Dumpty, 'which is to be master — that's all.'

תסמונת המפטי דמפטי (The Humpty Dumpty Syndrome), הפכה לנוהל של שגרה בגישה השיפוטית של רבים מבין ממשיכי דרכו של ברק.

רק בימים האחרונים ראינו את מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, מודיע לשרת המשפטים "אני הוא זה שקובע כאן."  היועץ המשפטי הוא פקיד במשרד המשפטים, ושרת המשפטים היא הממונה עליו. נקבעו כללים המבטיחים את עצמאותו, אבל זה עדיין לא נותן לו את הסמכות לתת הוראות לשר הממונה עליו. 

חלקו השני של המאמר יתאר בהרחבה את הנעשה במערכת המשפט בישראל כולל המאבק, שמנהלת בהצלחה חלקית, שרת המשפטים הנוכחית, איילת שקד, להחזיר את המערכת השיפוטית לגודלה הטבעי.

ישראל בר-ניר

* * *

אוריה באר

מרושקה

פעם בשנה, לעיתים פעם בשנתיים, אני נוסע לבקר את חברי היינריך בגרמניה. חברי הוא שופט שלום בדימוס, המתגורר בעיר קטנה בצפון, לא רחוק מהים הצפוני. במשך שנים רבות ניהל משפטים שונים של אזרחי עירו, בעיקר ענייני רכוש וסכסוכים שבין אדם לחברו. חברי הוא טיפוס פילושמי מובהק, אוהב ישראל, ולא פעם הרהר באפשרות להתגייר ולעבור להתגורר בירושלים.

להיינריך יש פנים נעימות, זקנקן קטן, בלורית כסופה וקול רך. תמיד בבואי אליו, הוא לוקח אותי להכיר אנשים שונים ומשונים. לעולם אין היא נלאה מלהכיר לי נופים יפים בסביבה, או אנשים שיש לו קשר עימם. אשתקד, כשביקרתי אותי בקיץ, חיבק אותי ארוכות, נשק על לחיי, ואחרי שבחן אותי מכף רגל ועד ראש, סנט בי בידידות:

"נו, תביט, בשם אלוהים, איך שאתה נראה. אני כבר לא מדבר על הלבוש המרושל. אבל השיער, הרי כבר חודשים לא הסתפרת. ואני מאמין שבישראל רבת עם הגלח שלך. אז זהו, מחר בבוקר אנחנו נוסעים לדיטר. הוא כבר יטפל בך."

"דיטר?" שאלתי בתמיהה.

"כן, דיטר," השיב. "הספר הקבוע שלי. הוא כיום בן שמונים וחמש בקירוב. הוא גר כאן בכפר הסמוך. הצעירים לא באים אליו יותר, כי לדבריהם הוא ישיש טרחן, עובר בטל, שלא יודע לעשות תספורות מודרניות משוגעות. אבל דיטר הוא ספר מעולה, מובטל מאונס. בגלל גילו המופלג ומיעוט הלקוחות, הוא דורש רק חמישה מארקים עבור תספורת, תגלחת ואפילו סידור גבות. אם תוסיף לו שני מארקים, הוא גם יחפוף לך את הראש וייתן לך טיפול כמו למלך. וחוץ מזה – "

"כן, מה חוץ מזה?" שאלתי בשמץ לגלוג את היינריך הטוב, שידע להוציא מאשפתו הפתעות חדשות לבקרים.

"חוץ מזה, דיטר הוא פטפטן גדול. הפה שלו לא פוסק מלדבר כל זמן שהמספריים בפעולה. הוא יספר לך אלף ואחד סיפורים מרתקים מחייו הארוכים. ותתפלא, הסיפורים שלו הם אמיתיים. אם פה ושם הוא מגניב עובדה לא לגמרי מדוייקת, או מייפה אחרת, הרי שניתן לסלוח לו. עניין של גיל, לא כן?"

נענעתי בראשי לאות חיוב. וכך סיכמנו שאנחנו נוסעים לדיטר.

בבוקרו של יום המחרת, עשתה מכוניתו הכחולה של היינריך את דרכה לכפר הקטן, ששכן כשלושה קילומטרים בלבד מהעיר השלווה. דיטר קיבל אותנו בשמחה הגובלת בעליצות מופגנת. היה לו כיסא ספרים שגילו כמאה שנה, מספריים ישנות נושנות, תער גלבים שחוק ומגבות בלות מזוקן, אך מדיפות ריח של ניקיון. התברר שמזה שלושה ימים לא פקד איש את המספרה שלו והוא העביר את הזמן בקריאת ז'ורנלים זולים. לכן התמלא שמחה כאשר כרך את הסדין הלבן סביב צווארי וכרכר סביבי ללא הרף. הוא דיבר בקול רם, כמעט בצעקה, מכיוון שהיה כבד שמיעה. הוא ליהג ללא הרף וריכל על כל נשות הכפר. אך היינריך לא התרשם והניף את ידו בביטול.

"לא דיטר," מחה בחוסר סבלנות. "ספר לחבר הישראלי שלי סיפור של ממש. לא סיפורי סבתא על מה שמתרחש כאן. סיפור אמיתי. אני אדאג שתקבל טיפ הגון."

"בסדר, בסדר," התגונן הזקן. הוא הניף את המספריים הגדולות מעל לראשי, הפסיק לרגע את שטף דיבורו, ולאחר הרהור קצר פסק: "טוב, אספר לכם את הסיפור המדהים ביותר של חיי. סיפור שסיפרתי רק לאשתי. סיפור אמיתי. איך ניצלתי ממוות במלחמת העולם. כיצד שרדתי בשבי הרוסי האיום, ואיך הכישרון הקטן הזה, לספר כראוי, השאיר אותי בחיים."

היינריך שילב ידיו ועשה אוזניו כאפרכסת. ואילו אני, שתמיד אהבתי סיפורים של ספרים, התמסרתי לדיטר, שעשה בשערי ככל העולה על רוחו.

"ובכן, זה היה בתחילת המלחמה, אז כשכולם חשבו שמדובר בטיול קל בלבד. הייתי אז כבן עשרים וחמש, נשוי עם ילד, וכמו כולם גייסו אותי לוורמאכט. למען האמת, לא התלהבתי לצאת למלחמה. כל הנאומים של היטלר, על גרמניה השלטת בעולם ועל הגזע העליון, נכנסו לי באוזן אחת ויצאו מהשנייה. כשגויסתי, הייתי ספר צעיר, במקום הזה בדיוק. דאגתי היחידה היתה איך להתפרנס. אז עברתי טירונות ואיזה קורס קרבי נוסף, ואחר כך החליט מי שהחליט, שאני לא בשביל קרבות, ומוטב שאהיה ספר של חטיבת חי"ר קרבית בצרפת. בשנת ארבעים ושתיים העבירו אותי למזרח. וכך הגעתי למינהלת חטיבה אחרת באזור נידח ברוסיה. החטיבה הזו נלחמה שם בקור העז נגד פרטיזנים וחיילים חצי סדירים. אני לא הבנתי הרבה במה שהתרחש סביבי. כל היום עסקתי בעשיית תספורת לחיילים ובעיקר לקצינים. כן, היו שם קצינים בשפע, ולא מעט מהם אנשי ס.ס.

"בנובמבר 1942 התרחשה המפלה הגדולה בסטלינגרד. מאז, החל הגלגל להסתובב כנגדנו. חשנו זאת היטב באזור שלנו. מפעם לפעם היו פרטיזנים רוסים אמיצים תוקפים את רכבות האספקה שנסעו לאורך מסילת הברזל ביער העבות שבסמוך לנו. פעמיים העזו אפילו לתקוף את המחנה עצמו. בתקופות מסוימות היו לחטיבה שניים-שלושה הרוגים וכחצי תריסר פצועים מדי יום.

"הפרטיזנים לא ריחמו עלינו. הם תקפו כל פעם במקום אחר בתעוזה רבה. מקטעי שיחות שקלטתי פה ושם, בין קצינים שהסתפרו אצלי, ובין אלה שציפו לתורם, הבנתי שהוחלט בברלין להביא יחידה עילית מיוחדת של חיילי סער, המיומנים להילחם בפרטיזנים, ולהכין להם מארב מתוכנן לפרטי פרטיו.

"קצפם של מפקדי החטיבה יצא בעיקר על חולייה קטנה, בפיקודה של פרטיזנית אמיצה בשם מרושקה. העזתה היתה ממש אגדית. חברי החוליה היו מתקרבים לרכבת, כמעט עד המסילה, יורים בתתי מקלעים, זורקים רימוני יד ובקבוקי מולוטוב ולא נרתעים מכלום. מסתבר שלמרושקה היתה סיבה טובה להתנהגותה. קצין ס.ס. הרג בדם קר את בעלה, שהיה אף הוא פרטיזן, בעת שנפל בשלג ודידה פצוע על רגליו. מרושקה הבטיחה לנקום ועשתה זאת ביעילות וללא רחמים".

דיטר גזז תלתל מכסיף שעוד נותר בבלוריתי המדולדלת, בחן אותי בראי והביט בי בסקרנות, כדי לבחון אם אני מבין את העגה המיוחדת שבה דיבר. משהמהמתי לאות חיוב, כעכע בגרונו והמשיך: "טוב, אז זה קרה ביום חורף אחד קר במיוחד. מרושקה וחבריה תקפו שוב את רכבת האספקה וריססו בכדורים את החלונות הסגורים. אך הפעם חיכתה להם הפתעה לא נעימה. מחלקה של חיילי סער מיומנים קפצה מאחד הקרונות האחרונים ופתחה עליהם באש יעילה משמייסרים וממקלעים. הם היו מצויידים ולבושים היטב. היו להם מגפיים חדשים, מעילי קרב נוחים וכובעים חמים. הפרטיזנים לבשו סחבות ונעלו נעליים בלויות שקשה לרוץ איתן בשלג העמוק.

"החיילים הגרמניים ערכו מרדף ארוך, שבמהלכו לכדו את מרושקה ועוד פרטיזן נוסף. יתר אנשי החוליה נהרגו בקרב היריות, בין העצים עטויי הכפור, ודמם האדים את השלג. מרושקה הובלה למטה החטיבה והוכנסה לחדרו המוסק היטב של המפקד, שם כבר המתינו לה מיספר קצינים שואפי נקם ובראשם קצין גסטאפו."

דיטר בחן בראי שמולו את עבודתו ונאנח אנחה עמוקה.

"כן אדוני, לא אאריך בדברים. אתה יכול לתאר מה שקרה למרושקה ולחברה לחולייה. אני הקטן ראיתי ושמעתי הכול, כי החדרון בו היתה המספרה שלי היה בצריף ממול לצריפם של קציני הגסטאפו, שתפקידם היה לחקור את הפרטיזנים. מחלון המספרה יכולתי לראות כיצד הוציאו את מרושקה מחדר העינויים. דם כיסה את פניה המרוטשות וחתכים עמוקים היו על ידיה וצווארה.

"הם עינו אותם שלושה ימים רצופים בניסיונות בלתי פוסקים לשאוב ממנה את כל המידע שהיה להם על הפרטיזנים שבסביבה. חלק מהעינויים היו במכות חשמל, מכשירים נבזיים מתוחכמים, ובעצם מה לא. כמי שחדרו היה במספרה, לא יכולתי לישון כל הלילה בשל צעקות המעונים.

"ביום הרביעי קרא לי שליש החטיבה לחדרו. 'שמע דיטר,' פסק בשפתיים חשוקות, שעה שעמדתי דום לפניו וחיכיתי בדחילו ורחימו לפקודתו. 'תיכף יביאו למספרה שלך את הפרטיזנית. היא תובא עם מתורגמן. היא קצת מטורללת. רוצה דווקא ספר. כבר יסבירו לך. אז תספר אותה בדיוק כמו שהיא רוצה.'

"הוא עשה בידו תנועה מזלזלת של קוצר רוח כאומר: עוף לי כבר מהעיניים. נקשתי בעקביי, כמקובל אז, ועזבתי את חדרו בהכנעה.

"אחרי כרבע שעה הביאו שני זקיפים את מרושקה יחד עם קצין ומתורגמן. לפני עמדה אישה קטנה בבגדי חאקי בלויים. נעליה היו קרועות ומכוסות בוץ, פניה שחורות מפיח ומאבק, שערותיה הארוכות פרועות, מזוהמות ומלאות באניצי קש, אך עיניה נצצו בברק מוזר.

"'אז תגידי שוב, מה בקשתך האחרונה?' שאל קצין הגסטאפו בקול צורם.

"המתורגמן תרגם בהרמת קול.

"'אני רוצה טיפול של הספר שלכם,' השיבה בלעג מריר. 'שנתיים לא נגעו בשיער שלי. אני רוצה תספורת טובה, חפיפה הגונה, כוס תה חם ואחר כך לא איכפת לי למות.'

"הכנתי את כלי התספורת וניגשתי למלאכה בידיים רועדות. לאחר ששטפתי את לחייה וסיבנתי את ראשה, התגלו לפני פניה הסלאביים היפים, ושערה הכהה שגלש בחן על כתפיה. ריחמתי עליה והארכתי ככל יכולתי בתספורת. הקצין המלווה הביע חוסר סבלנות.

"'תגמור כבר, ספר,' נבח. 'מה איתך? התאהבת פתאום בכלבה הזאת?'

"על אף הזירוז של הקצין גס הרוח, המשכתי במלאכתי בשתיקה ובקצב שלי. ביקשתי מהשבויה להביט בראי הגדול שהיה מונח על ארון כלי העבודה. היא בחנה את פניה וחזותה בקוקטיות. חיוך של סיפוק ושביעות רצון השתפך על פניה. הזקיף הגיש לה כוס תה חם שהכין עבורה, והיא גמעה ממנו בהנאה רבה, משל היה זה משקה האלים. כשיצאה מחדרי בצליעה, נעצרה על הסף, כשחיוך של הכרת תודה נסוך על שפתיה.

"כל אחר הצהריים התנהלו שיחות קשות בין המח"ט, הקולונל כסוף השיער, ובין קצין הגסטאפו השחצן והכל יכול. הקולונל ביקש לחוס על חייה של מרושקה. הוא הציע להעבירה מערבה, למחנה שבויים עורפי. הוא הבהיר שמצבנו בחזית אינו טוב. שאסור להוציא מנהיגים מסוגה של מרושקה סתם ככה להורג, ושהדבר עלול להתנקם בנו. אך קצין הגסטאפו עמד על דעתו ברשעות הנאצית האופיינית.

"'פרטיזנים ויהודים הם פסולת, תת-אדם,' פסק. 'יש להוציא אותם להורג לאחר שנסתיימה חקירתם. זאת הוראה מפורשת של הימלר.'

"הקולונל פרש ידיו אין אונים.

"למחרת עם שחר, שמעתי יריות מכיוון הגדר, מקום שבו לבלבו עצי ליבנה גבוהים. בבוקר, כשיצאתי להביא דבר מה מהאפסנאות, ראיתי במרחק מה שלוליות דם וסימני גרירה על השלג. הבנתי שמרושקה וחברה הוצאו להורג בלי שום גינונים של טקס ונקברו אי שם במעבה היער. בצהרי היום סר אלי השליש כדי להסתפר. הרהבתי עוז ושאלתי אותו על הפרטיזנית.

"'אל תדאג, דיטר,' השיב בציניות מקפיאת דם. 'הכדורים לא פגעו בתספורת הנאה שעשית. הראש היפה שלה נשמט על החזה. זהו, לעבודה.'

"שלושה ימים לא בא דבר אל פי. לא יכולתי לאכול מאומה. דמותה של הצעירה האמיצה, בעלת העיניים החודרות, לא משה מנגד עיניי ולא נתנה לי מנוח. לבי ניבא לי רעות. ידעתי שנשלם על מותה ביוקר."

דיטר נשם עמוקות. הוא בחן שוב ושוב את עבודתו והחליף את המספריים בתער, כדי להשלים את התספורת.

"כן ידידי," המשיך. "עכשיו אני מגיע בעצם לחלק העיקרי של סיפורי. הכתובת, כמו שאומרים, היתה חקוקה על הקיר. חודש לאחר מכן, באחד הבקרים הקרים האלה ברוסיה, בעודי שותה בחדר האוכל המאולתר את הקפה הדלוח, החלה הפגזה אדירה, כמוה לא שמעתי מעולם. אלפי פגזים הומטרו על המחנה שלנו ועל המערך הגרמני. תוך כמה שעות התמוטט הקו הקדמי שלנו כולו. טנקים וחיילי חי"ר הסתערו עלינו, ריסקו את הביצורים ורמסו את תעלות הקשר. מאות חיילים גרמנים נקצרו. רבים אחרים נסוגו בבהלה. אנחנו בבסיס, כשבעים אנשי מינהלה ושירותים, נסוגונו לאחד המבנים ושהינו שם. חיילי הרגלים רצו לחסל אותנו, אלא שברגע האחרון הופיע קצין רוסי בכיר שציווה להפסיק לירות. במקום זאת פקד לרכז את כולנו ולהצעיד אותנו בשלג הסמיך עשרות קילומטרים מזרחה, למחנה שבויים מרוחק.

"לא ארחיב את הדיבור על המצעד האיום בשלג ובקור האיום. על העשרות שנפלו בכפור מאפיסת כוחות, רעב ומכות רצח. יידרש לכך יום שלם. אציין רק את הפרטים החשובים. ובכן, מהרגע הראשון נצמד אלי המתורגמן שלנו שתירגם את דבריה של מרושקה במספרה. הוא היה גבר כבן ארבעים ששהה בחזית בעל כורחו. באחת ההפסקות אמר לי: 'דיטר, אני כנראה גמור. לא אגיע חי למחנה השבויים. אין לי סיכוי, אבל לך יש. שמע לי, תגיד להם שחפפת את ראשה של מפקדת הפרטיזנים לפני מותה. שסיפרת את שערותיה. שהיית אנושי אליה. תזכור טוב את שמה. קראו לה מרושקה.'

"עשיתי כעצתו ושיננתי את שמה של הפרטיזנית. יותר לא ראיתי את המתורגמן. הוא נפל בשלג מאפיסת כוחות וקפא למוות.

"רק פחות ממחצית היוצאים לדרך האיומה הגיעו בחיים למחנה השבויים הקודר. שם, ללא גינונים של טקס, הובלתי לחקירה קשה, מלווה בסטירות, דחיפות ומכות. קצין רוסי צעיר וחמור סבר החל לחקור אותי, כשלצדו מתורגמן קשיש בעל עיניים נבונות.

"'אני הייתי רק ספר,' פתחתי ואמרתי, כדי למנוע חבטות מהמקל שהחזיק החוקר בידו. עשיתי תנועות של תספורת בידי והבטתי בייאוש בפניו הסמוקות. הוא נתן לי סטירה מצלצלת כמו לא האמין לדברים שאמרתי.

"'כן, האמינו לי,' אמרתי בתחנונים. 'אני סיפרתי את מרושקה לפני מותה. אני נשבע.'

"המתורגמן תירגם את דברי ואז הוריד החוקר את המקל, הניחו על השולחן וביקש שאסביר בפרוטרוט את פשר דבריי. סיפרתי ברהיטות בגרמנית כיצד לכדו אותה חיילי העילית של ה-ס.ס, כיצד דנו אותה למיתה, איך חפפתי את ראשה וסיפרתי אותה. הוספתי עוד שקר לבן – שאני הוא שהכנתי לה כוס תה חם.

"הקצין הרוסי הביט בי בעניין. ארשת פניו הנוקשה התרככה. ראיתי זיק של אהדה שניצת בעיניו.

"כן רבותי," נאנח דיטר. "אותם רגעי חסד מועטים שהענקתי למרושקה היו בעזרי. הבנתי באותה שנייה שחיי ניצלו. לאחר מכן, בכל מקום בו שהיתי במחנה השבויים, הייתי חוזר על הסיפור.

"סיפרתי אותו לאחראי על המטבח, ברנש אוזבקי מטיל אימה, וקיבלתי תמיד תוספת של מרק ופרוסת  לחם נוספת. סיפרתי לסמל האפסנאות שהנפיק לכולם בגדי שבויים בלויים, אך לי העניק חולצה כמעט חדשה. סיפרתיו לזקיפים והוא הגיע גם לאוזניהם של השומרים שהשגיחו עלינו כשהעבידו אותנו בעבודות פרך. פעמים רבות היו הללו אומרים לי במנוד ראש: 'אתה שב בצד, דיטר. אל תעבוד היום.' במשך הזמן, כשלמדתי רוסית בסיסית והרחבתי את אוצר המילים הדל שלי בשפה זו, הוספתי ככל יכולתי תיאורים ציוריים. תיארתי בפרטי פרטים את יופייה של מרושקה בשעותיה האחרונות, את חיוכה המלאכי ואת עיניה הבורקות. אני זוכר במיוחד קצינה רוסייה מלאת גוף וקצוצת שיער, שהיתה אחראית על האספקה. לבקשתה, סיפרתי את הסיפור המלא על מרושקה אין ספור פעמים. היא היתה מזילה דמעה, מנגבת את עיניה במטלית חאקי, שהיתה פעם ממחטה, ואומרת בקול בוכים:

"'קח, דיטר, כוס תה מהסמובר. יש שם פרוסת לחם עם נתח בשר חזיר עבורך. אתה היחיד מבין הכלבים הפאשיסטים שיש לו נשמה בלב. אתן לך גם סוודר חם של אחי. סמוך עלי, אדאג שתישאר בחיים.'

"במאי ארבעים וחמש הסתיימה המלחמה. חשבנו שתוך שעות ספורות נשוחרר ונחזור הביתה לגרמניה. אבל מישהו במטכ"ל הרוסי בדק ומצא שהחטיבה שלנו היתה מעורבת במעשי זוועה ורצח של פרטיזנים ויהודים, לכן לא מגיע לאנשיה להיות בין המשוחררים הראשונים. וכך, רק בתחילת ארבעים ושבע, שבתי הביתה לכפר. אחרי שבועיים התאוששתי וחזרתי לכיסא הזה, שעליו ישבו כבר אלפים לפניך. נו, מאז אני מספר ומספר בלי סוף."

דיטר פיזר קרם ריחני על שערי, סירק אותי והגיש לי מראה קטנה, כדי שאוכל להיווכח שיישר כיאות את שיער עורפי. אחר הבריש את בגדי משיירי השערות והקשקשים וסקר בסיפוק את מעשה ידיו.

קמתי ממקומי ושלחתי את ידי אל ארנקי. מהצד אותת לי היינריך חברי שעלי לשלם לספר הזקן שמונה מארק – חמישה עבור התספורת ושלושה עבור הסיפור. נענעתי בראשי לאות שלילה.

"לא, לא," מחיתי. "על סיפור של ספרים נדיר שכזה מגיע הרבה יותר."

שלפתי מארנקי שני שטרות ירקרקים של עשרים מארק והושטתי אותם לדיטר. הזקן הודה לי בהתרגשות ולחץ בחום את ידי.

"הכול בזכות מרושקה," סיים בעצב. "יהי זכרה ברוך."

אוריה באר

* * *

יוסף דלומי

קשיים בהבנת האחר

סיפור אלגורי

א. איש תמים, אהרל'ה

"איזה קיבוץ יש לנו היום? איפה האידיאלים של 'השומר הצעיר'? תשע שנים בתנועת הנוער דיברנו על מרקס וחבריו. אבא שלך מתהפך בקברו, וטוב שהוא שם עכשיו."

כך זעק אהרל'ה בפני אשתו אביבה בביתם בלילה בשעה מאוחרת. משפחת "שלום-עד" מתגוררת בקיבוץ "רעות", אחד הקיבוצים היותר "שרופים" של התנועה. הוא הגיע לשם עם גרעין ואילו אביבה נולדה בקיבוץ שבדרום. אביה, היה מן הבולטים במנהיגי התנועה ואף כיהן פעמיים כח"כ. היא נתנה לבעלה לפרוק את כעסו, ואח"כ הרגיעה אותו באמרה "זה עדיין לא אבוד."

אהרל'ה היה קנאי לרעיונות הליבה של הקיבוץ. בעיניו העסקת שכירים היתה חטא נצלני שמרקס הוכיח אותו ללא עוררין. במהלך השנים, הוא נאלץ לוותר על חלק מתפישותיו, גם בהשפעת אשתו הריאליסטית. עם זאת התנגדותו להעסקת שכירים בקיבוץ היתה טוטלית.

אהרל'ה, איש גבה קומה ורחב כתפיים. פניו שזופים גם בחורף, לאלו שהתלוננו על השמש הקופחת  הוא השיב בטון לעגני "מפונקים. מקללים אותה בקיץ, ורודפים אחריה בחורף."

כפות ידיו החזקות והמיובלות העידו על התמכרותו לעבודת השדה, שראה בה מעשה כמעט משיחי שבו חברה גאולת הנפש לגאולת הקרקע. הוא מישש אותה, הריח אותה ודיבר אליה באהבה. בינו לבינו כינה אותה אימא אדמה. ילדיו זכו בגיל צעיר לשבת על ברכיו בעת שנהג בטרקטור. רצה להדביק אותם באהבת הטבע, בתקווה שיאמצו את דרכו בעתיד.

המראות שזימן לו הטבע בזמן העבודה נטמעו בנפשו והשתמרו בזיכרונו. הוא אהב את שעות הזריחה והשקיעה. בראשונה, החשיכה נסוגה בהדרגה. רגבי האדמה התבקעו בכוח כנפי המחרשה ונגלו אט אט לאורכו של התלם עד להשתלטותה של ממלכת האור.

השקיעה מעוררת את נפשו הרומנטית.  השמש חגה לדרום מערב, חוצה את גבול רצועת עזה, ולבסוף צוללת  לתוך הים הקרוב פיזית, אך רחוק מאוד בגלל השנאה הבוערת בתווך.

כל אלה לא ישוו לשמחה המסעירה בעת רדת הגשם בהיותו חשוף בשדה. היה משתרע על האדמה, פורש זרועותיו וסופג את טיפות הגשם אשר ריככו את הרגבים. חיבוקה החם של אימא אדמה הזכיר לו את יניקתו משד אמו הורתו. המיית ליבו נמשכה עד שבגדיו נספגו במים וכבדו מן הבוץ. בקושי התאמץ להתרומם  ולטפס על הטרקטור שהסיעו הביתה.

הדבר שהעלה את חמתו באותו ערב היה כישלונו לשכנע את מזכירות הקיבוץ למכור את בית האריזה ליזם פרטי. במפעל הועסקו חברי קיבוץ מעטים בתפקידי ניהול ועוד כשלושים גברים ונשים מן הכפר הבדווי הסמוך. אלו עשו את העבודות הפשוטות והבלתי נעימות: הגברים בעבודות סבלות והנשים במיון הפרי הזורם מול עיניהן על המסוע.  תודות למאבקיו הבלתי נלאים של אהרל'ה, זכו השכירים בתנאי העסקה נדיבים. עובדים במשרות דומות יכלו רק לחלום על כמותם. למרבה הצער, הוביל הדבר להצטברות הפסדים כבדים, עד כדי הכרח לצמצם את ההטבות של העובדים השכירים, דבר שלא יכול להסכים לו.

אמרו לו חבריו: "מה תועיל המכירה? מעסיק פרטי 'יקצץ בבשר החי' של השכירים ללא רחם, כדי להשיא את רווחיו, ועוד לנגד עינינו בחצר הקיבוץ. זו תהיה צביעות."

אהרל'ה נאלץ להיכנע בפני הטיעון המשכנע, וחזר מתוסכל לביתו לשפוך את מצוקתו בפני אשתו.

אביבה, בת למשפחה מיוחסת ממייסדי הקיבוץ, ספגה בביתה את אותם  הערכים שבעלה לחם עבורם, אך עיסוקיו הפוליטיים של אביה הטמיעו בה מעט מ"אומנות האפשרי". בלעדיה, אהרל'ה היה נשרף בלהט הקיצוני שלו. הדבר ניכר בשוני בהבעות פניהם: שלו נחוש ועיקש, בעוד פניה מאירות ומזמינות.

"אהרל'ה, תהיה מציאותי. כאשר אתה חוזר מדוכדך מן השדה בגלל מחלה שתקפה גידול, או שרב שייבש נבטים בני יום, אתה נכנע למגבלות היכולת. מה שנכון מול הטבע, בהכרח נכון מול הרוב בחברה שיתופית."

"את צודקת למראית עין. במציאות אני מתייסר שמא לא עשיתי מספיק כדי להביס את המגבלה."

"אתה חוזר לזה שוב ושוב. חבל שתיהפך לטיפוס מריר שבמקרה הטוב יעורר רחמים. מוטב שיזכרוך כאיש של מעש מאשר נביא זעם משולהב ומתוסכל."

אהרל'ה גנח, ועבר לסדר היום. היו פעמים שפלט בביישנות "אביבי, מה הייתי עושה בלעדייך?"

"נכון. לא היה מי שיכין לך את הקפה כשאתה בבגדי עבודה."

"בינגו!" אמר והושיט ידו למותניה.

וזה היה מנהגו: לאחר שהחנה את הטרקטור עם תום העבודה, ירד לאיטו, מתח את אבריו, ואמר "מעכשיו הכו...ל ל...אט, להתראות מחר, חבּיבּי." הוא צעד תוך גרירת רגליים נעימה עד למרפסת ביתו. שם התיישב על דרגש נמוך, הסיר את נעליו הכבדות ואוורר את כפות רגליו. "אחרי עשר שעות מגיע לכן אויר צח."

אביבה שכבר שמעה את צעדיו הכבדים, מיהרה להגיש לו ספל קפה שחור, אותו שתה באיטיות ובהנאה רבה. בעודו על הדרגש, הצמיד גבו אל הקיר כדי להקל מן הכאב של טלטולי הטרקטור. היא נהגה להביט עליו בחיוך סלחני, על כי לא נטש את מושבו הזעיר עד שגמע את כל הכוס. גם שכנים וחברים שעברו לידו היו מחייכים ואומרים לעצמם: "מנוחת הלוחם בהתגלמותה. הפוגה קלה לקראת הסתערות על הפרויקט הבא."

אהרל'ה עקב בדריכות אחרי הדוחות החודשיים של בית האריזה שאשתו, מנהלת החשבונות, העבירה לעיונו. במשך כמה חודשים כוסו הוצאות בית האריזה במלואן תודות לעליית מחירי התוצרת. כך, לשמחת כולם, נמנע הצורך בקיצוץ שכר העובדים. אך הוא ידע שמדובר בתופעה עונתית, בהסתמכו על משפטו של אביו שעסק במסחר "מחיר נמוך, דינו לעלות ולהיפך."

אביבה שידעה את נפש בעלה, תהתה מה מתבשל במוחו הקודח. היא שמה לב שהתחיל להתעניין בנושא הקואופרציה, דבר שכמעט עבר מן העולם. הוא הקדיש שעות בחיפוש באינטרנט ולהפתעתו גילה ארגונים כאלו במדינות המערב, ובמיוחד בסקטור החקלאי. הוא אף פגש חבר שהשתתף במשלחת לימוד של הנושא באיטליה ובספרד אשר חזר נלהב מן הסיור, והשיא לו עצות כיצד לחזור ולאמץ את העיקרון שהקיבוץ זנח ושכח.

בראשו נרקם פיתרון מקורי, והוא המתין לשעת הכושר.

אביבה הפיקה את דו"ח העסקים של חודש יולי שהצביע על הפסד. לאחר שסיים את טקס הקפה, התקלח והתיישב לצפות בטלוויזיה. מדד המחירים לצרכן שהתפרסם זה עתה, הצביע על ירידה חדה במחירי הפירות והירקות . אהרל'ה נדרך ושאל את אשתו על הדו"ח החודשי.

"הוא מונח על השידה, כמו תמיד."

הוא זינק מן הכורסה, פתח את המעטפה וכצפוי, השורה התחתונה הראתה הפסד. הוא שאל את אשתו באם עיינה בפרטי הדו"ח, וזו השיבה: "כן. לא הופתעתי. אני מניחה שגם אתה."

"נכון, אבל תמיד יש משאלת לב."

היא הביטה בפניו המוכרים לה מסיטואציות דומות. העיניים הרושפות, הקמטים שבמצח ונענועי השפתיים. אביבה לא המתינה למוצא פיו ואמרה:"אהרל'ה, בוא נמתין עוד חודש."

 בדרך-כלל היא לא התערבה אלא אם שאל לדעתה, ואילו הפעם נקטה בלשון "בוא נמתין" כדי להדגיש את תמיכתה האקטיבית. הוא הסכים עמה.

חודש אוגוסט היה לוהט. בעברו עם הטרקטור ליד המטעים הבחין אהרל'ה בכמויות הפרי הגדולות המובלות לבית האריזה. אתר השירות המטאורולוגי חזה חום חריג בכל חלקי הארץ. קל היה לצפות להצפת השוק בפירות וירידת מחירים. הדו"ח החודשי אימֵּת את אשר היה צפוי. לאחר שעיין בו פסק אהרל'ה "זהו. הגיע הזמן לעשות. נדבר על זה בלילה."

לאחר ארוחת הערב וצפייה בחדשות, חש אהרל'ה הקלה מהולה באנרגיות כמי שצבר מתח מעיק בהמתנה לפקודת היציאה לקרב. 

"אביבה, בואי נעשה 'טיול מדרכות' כמו בימים הטובים."

"אוהו, שנים שלא טעמנו את החדווה הזאת."

בדרום הארץ, השמש השוקעת נוטלת עימה את חומה וצינה נעימה משתלטת חיש מהר. בהגיע הלילה, צונחת הטמפרטורה ורוח קלילה מתווספת כבונוס מבורך. בצעירותם, נהגו אביבה ואהרל'ה לשוטט שעה קלה בשבילי הקיבוץ החשוכים למחצה, להריח את הדשא העורג לטל ולהאזין לשקט המופר ע"י געיית פרה או רחש ממטרות. הם נהגו לשתוק, לינוק שלווה רומנטית עד לסוף המסלול הקבוע, ממנו שבו רגועים ונכונים להתמסרות הדדית.

בשובם, הכין הבעל תה לשניהם.

הטיול הלילי טען אותו בשלוה ובביטחון. הוא הציג את רעיונו המהפכני בפני אביבה. הקיבוץ יציע לשכירים שותפות שווה בבעלות וברווחים ובהדרגה, גם בניהול.  אביבה הציגה שאלות אשר העידו על ספקותיה. לדעתה, ויתור על חצי מן הרכוש שנבנה בעמל של שנים יידחה ע"י החברים. היא אף לא היתה בטוחה בהתלהבות מצד הפרטנר, וזאת על סמך אינטואיציה ולא נימוק סדור.

מן הבחינה המעשית הסכימו שיש להימנע מחשיפת התוכנית עד למועד ההצבעה באסיפת הקיבוץ. בינתיים תחליט המזכירות באשר לשותפות עם השכנים.

"תשמעי מה שאני אומר לך. השכנים יקבלו את התכנית בשתי הידיים." פסק אהרל'ה בביטחון.

ב. קרב חייו

"הפעם זה באמת קרב חיי," הירהר אהרל'ה בשכבו על יצועו באותו לילה. כבר אמר זאת לעצמו בעבר, אך הפעם זו אכן מהפכה, במיוחד עבור חבריו שעמלו במשך שנים בבית האריזה. הם יטענו שהצעתו מוסיפה חטא על פשע. תחילה בישל שכר נדיב לעובדים אשר הביא לקריסה הכלכלית, ועכשיו מושיט להם את מחצית המפעל כמתנה. על זה נאמר "רצחת וגם ירשת."

הוא זכר את יושקה, מנהל בית האריזה מזהיר ללא לאות שהשכר המופרז יוביל לפשיטת רגל, וכשזה אכן קרה, המחריב מתחזה למציל. הוא מדמיין את יושקה באסיפה הכללית, שעם סיום נאום ה"אמרתי לכם" שלו ניגש אליו, ובהפגנתיות יניח בפניו את המפתחות ויזעק במרירות "בבקשה, תנהל את בית האריזה עם הבדווים שלך."

זו לא היתה הפעם הראשונה בה הוא נרתע בהתקרבו לשדה האש. הפעם מדובר ב"דיני נפשות" כמעט. האומנם רק כמעט? בזה הוא התייסר.

הוא ירד מן המיטה, מזג לעצמו כוס מים קרים והתיישב ליד החלון הפונה לחושך אינסופי. שם חיפש הארה, מצפן, שכן כבדה האחריות על כתפיו. הכרעה בין נאמנות לדרך, לבין נאמנות לחברים ישרי דרך. אנחה עמוקה הפרה את השקט.

אביבה, כחיישן רגיש, עקבה בשקט אחרי המתרחש. כאשר שמעה את האנחה מכיוון החלון, שאלה,"אהרל'ה אתה בסדר?"

הטון בו נשמעה שאלתה התפרש "אתה לא מתכוון לסגת, נכון?"

"כמובן שאני בסדר." השיב לה. שב למיטה, שילב ידו בכף ידה ונרדם.

למחרת התקיימה ישיבת מזכירות הקיבוץ, ולמען החשאיות, נערכה במשרדי המועצה האזורית. אהרל'ה הציג את ההצעה, ואביבה הוסיפה הסברים לנתונים הכספיים שהופיעו על המסך. השותפות תפעיל מיד "קיצוץ מרצון" של רבע  מתנאי ההעסקה של כלל העובדים. לאחר כשנתיים המפעל צפוי להתאזן ואז יוחזרו התנאים הקודמים. מעבר לכך, הרווחים בעתיד יתחלקו בין הצדדים.

אהרל'ה כדרכו, דיבר בביטחון של מאמין ללא סייג בהיתכנות העסקית, ובמצע הערכי של הצעתו. הוא סיים דבריו בנימה רטורית "הבעלים וגם השכירים יודעים מה האלטרנטיבה."

 יושקה שדיבר אחריו, לא חסך מלים קשות בהביעו את התנגדותו. הוא פתח בהצהרה שהוא שואף להגשים את הרעיון המרקסיסטי לא פחות מן "המתהדרים באידיאולוגיה". משום כך הסכים בעבר למתן ההטבות, והלוואי והדבר היה עולה יפה. על הכף מונח עתיד היישוב, נוכח משקלו הכלכלי של ענף הפירות והמוניטין של  בית האריזה. הוא לעג לוויתור על מחצית הבעלות לשכירים וכינה אותו צעד ילדותי והזוי, ואף יתקבל כבלתי אמין על ידם.

האווירה  היתה מתוחה. היו"ר, חבר ותיק ושקול, השתדל בכל מאודו שהדיון לא יגלוש לגופם של אנשים, דבר מסוכן מאין כמוהו. ולכן הוא נשם לרווחה עם סיום דבריו של יושקה.

חברי המזכירות הביעו דעות שונות. נשמעו הרבה התלבטויות ומעט עמדות מוצקות. לקראת סוף הדיון ביקש שמעון, האחראי על התחזוקה של בית האריזה את רשות הדיבור. הלה, חבר מן השורה, בעל ידי זהב, "נשם" כל בורג במפעל, והצליח לצמצם למינימום את התקלות. יושקו שכנעו במאמצים רבים להצטרף לישיבה, ועד לאותו רגע נראה כמנמנם, נוכח נפקד בדיון גדול למידותיו.

שמעון הפנה את פניו לאהרל'ה ושאל בלחש: "שמע אהרל'ה! מה אם העסק לא יעבוד כמו שכתוב בתוכנית? הרי זה קרה בעבר, ובגלל זה אנחנו פה, לא כך?"

השאלה ננעצה כמדקרת בחזה של אהרל'ה. צודקת בפני עצמה, והכרחית  נוכח הכישלון הקודם. האם אמונתו הטוטאלית באידיאולוגיה שוב הוליכה אותו כעיוור, ואטמה את מוחו מפני כל פקפוק? איך שמעון זה, בלשונו הפשוטה, הזהיר, "דיר באלק! אולי המלך עירום."

אביבה נראתה חיוורת, ורחשי הזדהות עם שאלתו המתריסה  של שמעון הפרו את השקט. הביטה ביושבים מסביב, חיפשה אמפתיה אך תוכחה רבה ניבטו מפניהם המצפות לתשובתו של אהרל'ה.

עברו שניות בהן חרבו של יריבו נגעה בפניו ועליו לוותר, אך תחושה של דבקות שאחזה בו השיבה לו את עשתונותיו. לגם מעט מים והשיב: "אינני קבלן הצלחות, אני פועל מתוך אחריות ועל סמך הנתונים של המפעל. כך היה בעבר, וכך אני מנסה לעשות היום. אני מביט קדימה ומכריע בין אפשרויות מעשיות. ברשותכם, אפרוש מן הדיון, כדי שתרגישו נוח יותר." הוא קם, הפנה מבטו לשמעון ואמר: "שמעון ידידי, גם הספק שלך איננו נקי מספק," ויחד עם אביבה עזב את החדר.

לאחר דבריו האחרונים, אביבה נראתה מעט מעודדת. הם התיישבו על ספסל, אחזה בידו והחמיאה לו: "איזה מנטש!"

הדיון התמשך. יושקה נאחז בהערתו של שמעון ותיאר מצב בו השותפות תגיע לקרע נורא, באם תהליך השיקום יתמשך, ולכן דרש לקצץ לאלתר בשכרם של החברים והשכירים כאחד.

בעוד הצעת יושקה זוכה לתמיכה מסוימת, העלה היו"ר רעיון לפשרה, לפיו  בשלב הראשון תוצע שותפות לשכנים, ורק אם זו תידחה על הסף, יינקטו צעדים חד צדדיים בדומה לכל עסק. ההצעה התקבלה בזכות הערפל שאפף אותה. אהרל'ה פירש אותה כתמיכה בעמדתו, וייחל לקבלתה ע"י הצד השני.

כמי שלא רק מדבר אלא גם עושה, נענה אהרל'ה להצעה להביא בפני השכנים את רעיון השותפות, שכן הוא מקובל על שכניו בזכות פועלו הרב למענם. הוא היה אופטימי, בהיותו בטוח ביתרונות שימצאו הפרטנרים בהצעתו הנדיבה. קבלת הפנים היתה ידידותית מאוד. כמנהגם, שמעו זקני השכנים את דבריו והנהנו בראשם ללא הפסק. לבסוף, הביטו זה בזה וביקשו ממנו זמן מה כדי לעיין בהצעתו המכובדת. לאות תודה הזמינוהו להישאר לארוחת בשר כבש שנשחט לכבודו. אוירה חגיגית  שררה במאהל, וזקן הכפר הודה לאהרל'ה על מאמציו בעבר למען עובדי הכפר בבית האריזה. הצעתו החדשה מעידה על המשך פעילותו לטובתם. אם כוונותיו הטובות  תתממשנה, ברשות האל ובברכתו, הרי שהברכה תחול על כולם."

 אהרל'ה נפרד ממארחיו בחיבוקים ובברכת הדרך שאיחלו לו בלבביות. לא היה מאושר ממנו.

בהגיעו לביתו, הוא סיפר בשמחה לאביבה על קבלת הפנים וההקשבה הסבלנית מצד זקני הכפר התרשמותו החיובית. כל אלה יוצרים סיכויים "טובים עד טובים מאוד," להקמת השותפות.

עבר שבוע, ועדיין לא באה תגובה מנכבדי העיירה.

אהרל'ה היה נתון במתח, תסכול ומצוקה. לכאורה לקח על עצמו להוציא לפועל החלטה רשמית של הקיבוץ, אך בהיעדר תשובה, כיוונו אליו חבריו את ביקורתם הכבושה. חשבונות ישנים צצו לפתע והוסיפו דלק לאש שבערה בו. במקום עבודתה של אביבה, שלא כתמיד, שרר שקט מעיק בעת הפסקות הקפה. תמיכתה האקטיבית ביוזמת בעלה הפכה אותה לכתובת נוספת לתרעומת.

ג. החלום ושברו (א')

לאחר שלושה שבועות קשים מנשוא, נזכר אהרל'ה ביורם מקיבוץ "אחווה" השכן, שהכיר את הפזורה הבדווית עוד בתקופת הממשל הצבאי. הוא דיבר ערבית שוטפת שאיפשרה לו לפענח כוונות שמסתתרות מתחת למילים. הוא נקרא בפי השכנים "אבו וורדה" על שם בתו הבכורה ורד והיה אורח רצוי בכל מאהל בפזורה. יורם, שגילו נשק לשמונים שנה, שמר על מראה נמרץ, פנים מסבירות עם שפם גדול נוסח שכניו. דבריו שקולים ומדודים. ביתו מקושט בחפצי נחושת ואריגים, מתנות מידידיו שבכפרי הסביבה.

לאחר דא והא שהחליפו ביניהם על קשיי מזג האוויר, מחירי התוצרת והמחסור במים, סיפר אהרל'ה בגילוי לב את השתלשלות היחסים בבית האריזה, עד למהלכים האחרונים שנעצרו מסיבה עלומה.

"בוא נצא אל המרפסת כי אני זקוק לעשן," הציע המארח.

הם התיישבו על שטיח שהיה פרוש על פיסת דשא בצד האחורי של הבית. יורם שאף מן הנרגילה שמימהָ ביעבעו בצנצנת, ולאחר הרהור קצר, פנה אל אורחו בשאלה:

"אני מניח שהם לא הבטיחו תשובה, אלא לעיין בהצעה, או משהו דומה, וכמובן אם האל ירצה/ירשה, נכון?"

"הניסוח שלך מדויק, אבל לא התכוונו באמת לשאול את רשות האל." טען אהרל'ה, "זה רק סגנון דיבור, לא?"

"זה גם סגנון, אך בעיקר התחמקות מתשובה שלילית מפורשת שחורגת מכללי הנימוס."

אהרל'ה נאנח. "למה לסרב להצעה כל כך נדיבה? איפה החוכמה וניסיון החיים של זקני העדה?"

"אל תקל ראש בחוכמתם, ידידי."

"האם יש טעם לחזור אליהם אחרי זמן?" שאל.

"בשום אופן. אם ישנו את דעתם הם ישלחו רמז עקיף, אך אל תבנה על זה," אמר ושלח מבט של שותפות בצער.

אהרל'ה לא הרפה. הוא חייב להבין את גישתם האבסורדית. "האם הם מבינים שייאלצו לספוג הרעת תנאי העסקתם שתופעל באופן חד צדדי?"

"הם חושדים שהשותפות היא מלכודת שנועדה לרכך את התנגדותם לקיצוץ. באשר לחלקם ברווחים בעתיד, אללה כרים, ציפור על העץ."

"יורם, תענה לי בכנות  האם הם עשו הצגה ועבדו עליי?"

"לא אמרתי זאת. אתה דיברת בשפה גלויה ומפורטת. תשובתם טמונה בשתיקתם. אלו שפות שונות שאפילו שכנות ארוכת ימים לא מצליחה לקרב." אמר יורם באנחה.

"תהרוג אותי אם אני מבין את זה. כל כך הקפדתי להדגיש כי ההצעה באה מתוך כבוד והוקרה, ובתמורה ערכו את החפלה והחיבוקים. אז מה? הכול זה הצגה? אם הם לא מעוניינים, סחתיין, אבל דוגרי, כמו שאני שמתי הכול על השולחן. אני רואה בהתנהגותם עורמה וצביעות."

"אענה לך בצורה נמשלת. אילו דיברנו באותה שפה, רעיון 'המזרח התיכון החדש' היה כבר נושא פירות. עכשיו אתה מבין? גדולים ממך נפלו לבור הפנטזיה. זאת לא תקלה, זהו גורל של שכנים שמתבצרים בעולמות שונים, ולא יוותרו על צדקת דרכם."

אהרל'ה התרומם ועזר למארחו לקום על רגליו. היו לו עדיין מיליון שאלות, אך רצה לחמוק מן הייאוש המאיים. הוא נפרד ממארחו, ופנה ברגליים כושלות למגרש החנייה. רצה להיות לבד, ממש לבד, בלי אביבה.

הוא התיישב במכונית, והחל לשחזר את מאבקיו לטובת העובדים במשך עשור. אכן, הוא נסחף וסחף איתו קהילה של אנשים טובים. הפנטזיה שהאחר יקבל את רעיונותיו כמתנה נדיבה היתה תמימה וילדותית.

הצרות הצפויות ואלו הנסתרות המשיכו למשול בו דקות ארוכות.  זו היתה פקעת חונקת שלא הצליח להתיר. הוא התהלך במגרש החנייה. החושך והשקט הרגיעו אותו מעט. הוא התמתח, נכנס למכונית ודהר אל ביתו.

אביבה קראה את התבוסה בפניו הנפולים של בעלה. גם קומתו נכפפה מעט כאילו משא כבד הונח על כתפיו.

"אתה לא צריך להסביר לי כלום, לך להתקלח, בינתיים אבשל קפה."

אהרל'ה הנהן בראשו. הוא קיבל פסק זמן לסדר את הדברים בראשו. בעומדו תחת המים הזורמים נזכר שבתקופת לימודיו בפקולטה לחקלאות, נהג לשהות שעה ארוכה תחת זרם המים בבוקר הבחינה. שותפיו לדירה דחקו בו לפנות את המקום, והוא השיב להם. "רבע שעה תחת המים מוסיפה 30% לציון."

אהרל'ה יצא לאיטו מן המקלחת, התיישב על הכורסה שכוס קפה המתינה לידה.

"זה לא היה כמו לסדר את הנוסחאות לפני הבחינה בכימיה," אמר לאביבה בטון סרקסטי. "חיי ומשמעותם, קדימה ואחורה, מיטלטלים בערבוביה. אני חייב לתחום לעצמי  את גבולות המשבר כדי לא לקרוס."

אביבה ניסתה לומר משהו מעודד בעודו לוגם מן  הקפה, אך הוא סימן לה בידו להמתין.

"מחר בבוקר אצטרך לדווח על כישלון רעיון השותפות, שיוביל בהכרח להרעה של תנאי העסקת השכירים. את עוצמת התנגדותם קשה להעריך. אם יחליטו המוני הכפר להפגין בשערי המפעל, הטלוויזיה תתלבש בשמחה על הקיבוץ הנצלן שמפר הסכם באופן חד צדדי. את עמדת התנועה וההסתדרות קל לנחש. כולם יגזרו קופון על חשבון מפעל בעל כוונות טובות שהובילו אותו לגיהינום."

"אהרל'ה, כוונותיך היו רצויות וגם פעלת בסמכות וברשות. האחריות  מוטלת על המזכירות ואתה חייב לשחרר את עצמך ממלוא הנטל."

"זה יותר מסובך. להערכתי הסאגה תסתיים בסגירת המפעל ומכירת הציוד בנזיד עדשים, ולכך השלכות כלכליות חמורות על העתיד. אנו מכירים את חברינו. הכול פרסונאלי. ההצלחות נותרות יתומות, אך לכישלון תמיד תימצא כתובת מדויקת, והפעם היא אני. גזר הדין יידון בשיחות ולחשושים בחדר האוכל ועל המדרכות, וגם באוזני ילדינו."

אהרל'ה דיבר כנתון בטראנס והמשיך בטון כואב "אביבה, אני רואה את אמונתי קורסת. מוות עלוב של רעיון הרואי. אולי נצטרך להיפרד מן הפרק הקיבוצי ולמצוא נתיב אחר, במקום לשקוע במלחמה אבודה על משמעותה של אחריות קולקטיבית."

למהלומה כזאת אביבה לא התכוננה.

"אתה עדיין נסער מאוד, ודעתך לא צלולה."

"הלוואי ואת צודקת." הוא השיב.

בבוקר המחרת, צעד אהרל'ה לכיוון המזכירות. בלב הולם הציג את מסקנתו. בלית ברירה יש להקטין בדחיפות את הפסדי המפעל. המזכיר קרא בפניו של אהרל'ה צער ובושה, אך יותר מכך, אבדן טעם החיים. בתבונתו הוא הציע לו להתחלק באחריות עם חברים שהשתכנעו באמונתו הנקייה.

ההתרחשויות היו דרמטיות כפי שנחזו, והקיבוץ היה למרקחה עם רוב עוין, שהעובדות קוממו אותו. אותו רוב לא שאף לגדולות. די לו בהתיישבות באזור מסוכן, בחיים בקהילה עם אחריות הדדית, וכל שנדרש הוא להתפרנס בכבוד במציאות תחרותית. אבל "אהרל'ה שלנו", מאמין ששיתוף שלושים שכירים בבעלות של בית אריזה מסכן בקצה העולם ישנה את מהלך ההיסטוריה. עבור האקספרימנט שלו, קהילה שלמה צריכה לשלם.

אהרל'ה היה ער להתגברות הלך הרוח העוין, ובמיוחד כאבה לו התרחקות חלק מחבריו הטובים. בעברו ליד סככת בית האריזה המיותמת, לא יכול להימלט מרגשות אשמה, ואף בוז עצמי. יום אחד סיפר לו בנו הצעיר כי לשונות רעות הדביקו לסככה את השם "מצבת אהרל'ה". הוא העמיד פני צוחק כאילו שמע בדיחה מוצלחת.

הוא שיקע עצמו בעבודת השדה, אך היא לא הרטיטה אותו כבעבר. הוא התייתם מאימא אדמה מחבקת, והתרחשויות הטבע לא דיברו אליו יותר. יומו הפך למצוות אנשים מלומדה, שגרת עובד חרוץ שתיעלה את מחשבותיו לחשבון נפש. במשך שעות ארוכות על הטרקטור הוא חיפש את הטעות הקריטית. האם הרעיון איבד את תוקפו, או שהיישום כשל.

הרהוריו הביאוהו להרחבת הפרספקטיבה. שוני עצום בין תרבויות, הישגים ורמת חיים של קהילות הינו בעייה של כל האנושות, ובית האריזה הוא דוגמא מזערית. העולם העשיר והשבע איננו מצליח להטיב את מצב האוכלוסיות העניות חרף השקעות עתק ולא מעט רצון טוב.

אם השפה השונה היא החומה החוצצת, כפי שיורם חברו סבור, צריך למצוא את הדרך לסדוק אותה. במזרח התיכון, באפריקה ובארצות עניות נוספות, העגל בועט במניק הנאיבי, אך הלה ממשיך לנסות ולהעניק לעגל.

ד. הזדמנות שנייה

אבל מה בכוחו של אהרל'ה הקטן לעשות? כאשר הוא רואה את שכנו, החקלאי מחאן יונס, מעבד את אדמתו בשיטות פרימיטיביות, נפשו יוצאת לחצות את הגדר ולתת לו עצה אחת או שתיים, לעשות את הצעד הראשון במסע בן אלף מילין. חיש מהר הוא מתעורר מן החלום המטורף, מן הפנטזיה ששיחה מועילה בין שני איכרים שכנים תבקיע פירצה בחזית השנאה היוקדת.

תסכולו הלך והתעצם נוכח עמדתה של אשתו, אביבה לא היתה שותפה לחזיונותיו. עם רגליים על הקרקע, היא ניסתה לרכך את האש הבוערת ולנסות לתעל אותה לנתיבים פרקטיים, ל"נעשה ונשמע," כפי שאבא שלה היה ממליץ. אך גם לה לא היתה הצעה מעשית שתוכל להקל על נפשו.

באחת מתקופות הרגיעה ברצועת עזה, נתבקש המושל הישראלי על-ידי עיריית ----- לגייס מומחה בהשקייה במי ביוב מטוהרים.

אהרל'ה היה מועמד ראוי מכל הבחינות.

בשמחה ובהתלהבות התייצב במשרדי המושל, אל"מ צביקה, שם הכיר את מהנדס המים הראשי, ד"ר דאווד. זה הבהיר לו שהצטרפותו המיידית חיונית בגלל דרישות האירופים, שמממנים את המתקן, שדוחות הפרויקט יאושרו ע'י חתימתו של  מומחה ישראלי.

TOO GOOD TO BE TRUE, אמר אהרל'ה לאשתו בשובו מהרצועה. היא חיבקה אותו וראתה בעבודה החדשה מוצא מושלם לדרמה שהתחוללה בנפשו של בעלה. עם זאת, בתוכה היא חיכתה ל"תכלי'ס", כמו שאבא שלה היה אומר.

 שבועיים לאחר מכן הגיע אהרל'ה למשרדו של ד"ר דאווד, שהיה לבוש בחליפה וחנוט בעניבה. כולו אומר סמכות. ריהוט המשרד היה כבד, ושטיחים כיסו את רצפתו. על הקירות נתלו תעודות ההסמכה והתארים של הבוס שקיבל באוניברסיטת טשקנט.

אהרל'ה התקבל בגינונים שהביכו אותו. הוא בא לעבוד, וביקש מד"ר דאווד שיכינו במשותף תוכנית עבודה.

הלה הביט עליו בחיוך ואמר "המהירות מן השטן," הזמין תה לשניהם והתחיל בשאלות על שלום משפחתו, על חיי הקיבוץ, ופה ושם זרק שאלה בענייני השקייה.

לכבודו של "המומחה" הכינו שולחן וכיסא מנהלים בקרבת מושבו של הבוס, וזאת "למען ניצול מכסימאלי של זמנו," כך נאמר לו.

אהרל'ה לא אהב את ההמולה שבמשרד והיה מעדיף להתיישב בחדר קטן, שם באמת יוכל לנצל ביעילות את זמנו. בעיקר הפריעה לו החנופה וההתרפסות של העובדים בפני ד"ר דאווד, בו נהגו כסולטאן של אימפריה.

למחרת בואו, התקיימה פגישה עם מפקח העבודה של האזור שדיווח על פרויקט מאגר המים, שבנייתו קרובה לסיום. שאלותיו של אהרל'ה נתקלו בתשובות מעומעמות, ועל כן הוא הציע שייצאו לשטח, אך נתקל בתירוץ שרכב השדה מושבת. עברו עוד כמה ימים של בטלה מאונס, ולשטח עדיין לא יכול היה לצאת. הוא לא ויתר, שאל מן הקיבוץ רכב שדה ויצא בעצמו לחפש את המאגר. הוא מצא את האתר בנקל אך מאגר לא היה שם, אלא מיספר בורות שסימנו את גבולותיו. בצד הדרך עמד מחפר, שבצילו ישב המפעיל ועישן סיגריה. אהרל'ה גייס כמה מילים בערבית ולמד ממנו שהמכונה מושבתת מזה כמה ימים בגלל מחסור בחלפים.

הוא שב המום ממידת ההונאה של המערכת, אך לא ידע כיצד לנהוג. בעודו חוכך בדעתו,  נכנס לחדר ד"ר ג'מאל, חשב המשרד. לבושו היה מוקפד ואף דיבר אנגלית רהוטה. ד"ר דאווד נהג בו בכבוד רב, שכן, כך הסביר, הוא אחראי על מימון הפרויקטים, ונמצא בקשר אינטנסיבי עם בנקים ותורמים בינלאומיים. לאחר חילופי ברכות הוזמן אהרל'ה להצטרף לדיון עם הבוס.

"במסגרת תפקידך לאשר דוחות כספיים של הפרויקטים," פנה ד"ר דאווד לאהר'לה, "הזמנתי את ד"ר ג'מאל להחתים אותך על דו"חות ביצוע של עבודות שהצטברו. זו עזרה חיונית שאתה מושיט לנו, ואנו מעריכים זאת מאוד."

החשב הושיט לו באדיבות עט וצרור מסמכים, והצביע על עשרות המקומות שעליו לחתום.

הוא הוכה בתדהמה. לא העלה על דעתו שיידרש לאשר עבודות בדיעבד, ללא כל מידע מעשי על פרטיהן. הוא הביט במבוכה לעבר ד"ר דאווד, אך זה התעלם ממנו.

"אני מבקש מכם זמן לעיין במסמכים," אמר.

ד'ר דאווד פלט את עשן הסיגריה והעלה חיוך סלחני על פניו. "יא אחי, אנחנו ממתינים לחתימות קרוב לחודש ימים. בעצמי עברתי על הדו"חות ואני מצפה לאמון במילה שלי. מהיום והלאה תוכל לעקוב אחרי ביצוע העבודות."

מתוך סקרנות הוא שאל בכמה כסף מדובר.

"כמאתיים אלף יורו," ענה החשב.

"אתה רואה? כסף קטן, וחבל לעכב את הגשת החומר." אמר הבוס.

"אני מצטער, אני זקוק ליום יומיים לעיין בחומר." אמר אהרל'ה בנחרצות.

"בסדר גמור," אמר ד"ר דאווד בפנים חתומות.

אהרל'ה החל לעיין בניירת המונחת לפניו. לא היה כל דופי באופן עריכת החומר, במפרט העבודות השונות וההתאמה התקציבית. אלא שלאחר הביקור באתר המאגר, היה משוכנע שהדו"ח שקרי, והוא נדרש לקחת חלק בהונאה גדולה.

הוא הגיע מיוסר לביתו, וסיפר לאשתו את קורות הדרמה, והמלכודת אליה נכנס. אביבה הציעה לו לדבר עם המושל הישראלי שהטיל עליו את אישור העבודות.

למחרת בבוקר הוא הגיע למשרד המושל וסיפר לו בהתרגשות על המאגר שאיננו ועל חשדותיו בקשר לדו"חות.

אל'מ צביקה היה אדם עסוק. המסדרון שמוביל ללשכתו המה מרוב מקומיים שהמתינו לאישורים כלשהם. אע"פ כן, הוא קיבל את אהרל'ה בחביבות והיה קשוב למצוקתו.

המושל נאנח ואמר: "האם ראית את הממתינים בחוץ? כולם באו כדי לקבל משהו בתמורה למשהו חשוב שעשו עבורנו. זוהי מערכת עדינה של תן וקח, שאפשר להסתייג ממנה ואף לבקר אותה, אולם היא היחידה המאפשרת יחסים סבירים בתנאים הקיימים. אם אתה לא תחתום, מישהו אחר יצטרך לעשות את זה, ואם לא יימצא, אעשה זאת בעצמי.  אני מבקש ממך להתגייס להשגת המעט האפשרי, גם אם אתה לא שלם עם עצמך. אתה לא חייב להשיב לי עכשיו. אכבד כל החלטה שתקבל."

אהדל'ה נפרד מצביקה בתודה ובהערכה על דבריו הכנים.

בנסיעתו למשרד, הרהר בדבריו הקצרים של צביקה שנאמרו כעצה ידידותית אך בביטחה שבאה מתוקף הכורח. הם הזכירו לו סיטואציות דומות בהן מיתנה אותו אשתו. לא פעם היא השתמשה בביטויים "הכרח בל יגונה," "שקר לבן," "האויב של הטוב הוא הטוב מאוד" ועוד כהנה וכהנה אמירות שדחקו את עמדותיו המוצקות אל קיר המציאות האכזרית. גם עצתה להיפגש עם המושל צפתה מן הסתם את טיעוניו של הקצין אשר נמצא בין הפטיש לסדן.

הוא הוציא מן המגירה את המסמכים וחתם עליהם, ולא בלב קל. הוא נחוש להשיג בעתיד, בעבודת נמלים ושפתיים חשוקות את האפשרי, כדבריו של צביקה.

למחרת נעתר ד"ר דאווד לדרישתו התקיפה להעמיד לרשותו רכב שדה ונהג שיאפשרו לו לפקוח על הנעשה בשטח, כדי לצמצם את מרחב ההטעיה וההונאה שבתביעות הכספיות.

אהרל'ה לא שכח את ייעודו המקורי: לשפר את רמתם המקצועית של החקלאים. למזלו דבר זה נתקל בקשיים קלים יחסית. בסיוע הממשל האזרחי נבחרו תריסר אגרונומים שיוכשרו בקורסים בישראל ובתוספת ליווי של מדריכים ישראלים דוברי ערבית שיגיעו לרצועה. המשימה.

כאשר הגיעה אליו השמועה על הקמת נמל תעופה בצפון הרצועה, יזם אהרל'ה הקמת מסוף לייצוא סחורות חקלאיות מן הרצועה. עד אז הובלו סחורות אלו לנמל התעופה בן גוריון ונאלצו לעבור בדרכם בתחנה לבדיקות ביטחוניות מדוקדקות. ייצוא ישיר משטח הרצועה נועד להביא חיסכון משמעותי בזמן של ירקות טריים ופרחים. בעזרת כלכלנים ישראלים הוכנה תוכנית להקמת מסוף הסחורות אשר הוגשה לעיון סוכנות הסיוע של האו"ם.

היו אלו ימים טובים לאהרל'ה. הוא נוכח שצעדים קטנים וסבלנים מפיקים תועלת רבה. הפשרות שנדרש לעשות בזמן החתימה על ביצוע עבודות, הלכו והצטמצמו. אבו פואאד הוזמן לסייר בשטחי החקלאות בישראל ועיכל את היתרון של שיתוף פעולה עם המומחה הישראלי.

ה. החלום ושברו (ב')

והנה נפלה פצצה מדינית. ערפאת ואהוד ברק הוזמנו לשיחות על הסכם  מדיני בחסות הנשיא קלינטון. אהרל'ה טיפח תקוות רבות. הוא החל לפנטז על גבולות פתוחים ושיתוף פעולה כלכלי נרחב. אביבה שראתה את פניו הקורנים היתה ספקנית יותר, אך שמרה את הדבר בליבה. אהרל'ה עקב אחרי החדשות ואף הבחין בהתרוממות רוחם של תושבי הרצועה.

מפגש המנהיגים בקמפ דיויד כשל. גם מאמצים נוספים להגיע לפריצת דרך לא העלו דבר. ערפאת שב לרצועה במצב רוח לוחמני. סביבת העבודה של אהרל'ה נדבקה באווירה של מתח וחשדנות. אביבה העלתה חששות לביטחונו האישי של בעלה, אך המושל תמך בהמשך העבודה וסיפק סידורי אבטחה לאהרל'ה. 

כאשר אביבה שמעה את פרצי הכעס הללו, שתקה ולא הגיבה. אך כאשר הוא הפנה אליה את כאבו  נאנחה ואמרה: "את השאלות אתה צריך להפנות לעצמך."

אירוע טרור קטלני שגבה את חייהם של עשרות חיילים סימן את ראשיתה של האינתיפאדה השנייה. ישראל הפציצה בתגובה את מסלול שדה התעופה ברצועה, ובאחת קרסה התקווה של פרויקט הייצוא. תוך מספר ימים נאלץ אהרל'ה לנטוש את משרתו. כאבו היה כפול, שכן אהב מאוד את עבודתו, אך במיוחד על שנטעה בו את חזון סיום הסכסוך, שאת זרעיו טיפח יום יום לתועלת החקלאים שכה נזקקו לו. הוא גם כעס על מנהיגיהם. למה הם לא שואלים את החקלאי הקטן שקנה זרעים מישראל והכפיל את היבול? את מדריך ההשקייה שהחדיר את הטפטפות לחלקות האבטיחים? שידבר עם ד"ר דאווד אשר שינה את דרכיו הנלוזות וכיוון את מרצו להצלחת הפרויקטים.

"דרך הפשרה שנקטת צלחה יתר על המידה. בעקבותיה התחלת להתלהב ובנית פנטזיה של שינוי באמונה של דורות שממשיכה להיזון מדרשות של שנאה. בקיצור, שוב לא הבנת עם מי יש לך עסק, כי הלבשת על האחר את התובנות שלך."

דבריה הישירים של אביבה נאמרו באמפתיה שנגעה לליבו, אך למרות זאת הוא התקשה להיפרד מחלומו. היא ניחמה אותו: "במשך שלוש שנים עשית הרבה לטובת השכנים שלך, והם ימשיכו להיות שכנים לדורי דורות, ויזכרו את פועלך לטובה."

אהרל'ה חזר לטרקטור שלו אחרי היעדרותו הארוכה. שניהם הזדקנו אך לא התעייפו. בשעות הרבות בהן עיבד את התלמים הארוכים היה מפנה את מבטו מערבה. במה שראה מצא חצי נחמה: ירוק מאוד, יותר מכונות ופחות נשים כפופות. למרות זאת, חזר ושאל: "אלוהים! למה הם יורים לעצמם ברגל?"

יצאה בת קול והשיבה לו: "אם עד עכשיו לא הבנת, לעולם לא תבין, ואל תדאג, אתה לא לבד."

סוף

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בכבלי המין"

ללודוויג לואיסון

עברית: 1950

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 13.7.1973

לפני 45 שנים

הסופר היהודי-אמריקאי לודוויג לואיסון נולד ב-1883 בברלין, ובגיל צעיר היגר עם הוריו לעיירה בקרוליינה הדרומית. הוריו היו יהודים גרמניים מתבוללים. בהיותו נער חש עצמו "אמריקאי, דרומי ונוצרי" – ואילו בשנים הבאות, כיהודי וחניך התרבות הגרמנית (למד בבחרותו שנים אחדות בגרמניה), התחיל חש עצמו זר, חסר-מולדת, ופנה בחזרה למקורותיו הלאומיים ולציונות, תחילה החילונית ואחר כך הדתית. הוא ביקר פעמיים בארץ-ישראל, וכיהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת ברנדייס. היה נשוי לאישה אמריקאית, קרה ופוריטאנית, ועקבות המשבר של חיי נישואיו ניכרים בדמויות הנשים המופיעות ברומאנים שלו.

בשנות השלושים, זמן לא רב לאחר הופעתם, ניתרגמו לעברית שני רומאנים שלו: "ימי שיילוק האחרונים" (עברית ר. גרוסמן, תרצ"ג, 1933), סניגוריה, בדמות רומאן היסטורי, על שיילוק, ו"מורשת הדם" (תירגם יצחק שנברג, הוצאת שטיבל, ת"א, 1933, וכתבתי על הספר במדורי ב"תרבות וספרות", 19.11.1971).

"מורשת הדם", אשר במקורו הוא נקרא The Island Within (1928), מספר על חיי נישואיו האומללים של ד"ר ארתר לוי, פסיכיאטר בניו-יורק, הנשוי לאליזבט נייט, עיתונאית וסופרת, בת של מטיף כפרי, קרה, פוריטאנית, מלאה מעצורים כלפיו, שאפתנית, המנצלת את הידע שלו כפסיכואנאליטיקן כדי לכתוב את ספריה ולהיעשות סופרת פופולארית. לאחר המשבר בחיי-נישואיהם פונה ד"ר לוי בחזרה למקורו היהודי ומשקיע עצמו בעבודה ציבורית ורפואית להטבת מצבם של בני-עמו. ספריו של לואיסון עשו בזמנו רושם גם על קוראים בארץ, אשר ראו אולי סמל בגורלו של ד"ר לוי.

לא ידעתי כי מצוי בעברית עוד ספר של לואיסון, עד שהתגלגל לידי ספרון-כיס ושמו – "בכבלי המין", מודפס על רקע אדום מזעזע, עם צללית של פסנתרן מנגן ומאחוריו, ברקע, אישה בלונדית לא יפה ושפתיה משוחות באותו אודם זעקני, כמיטב המסורת המקומית של הספרות הצהובה לפני כחצי יובל שנים. ואילולא שמו של לודוויג לואיסון על הכריכה, לא הייתי משער שזהו ספר בעל ערך, מה גם שהתרגום איום ונורא.

שם הספר במקורו The Tyranny of sex וכותרת המישנה – The Case of Mr. Cramp – וייתכן שאילולא התיבה "סקס", לא היה הספר מיתרגם כלל לעברית, אלא שזכה ובטעות חשבוהו לספר פורנוגראפי (אגב, חבל שספרים אחרים לא זכו להיתרגם, ואפילו בטעות ממין זו).

הרברט קרומפ, גיבורו של לואיסון, אינו יהודי. סבו של הרברט, הרמאן קרומפף, בא משוורין לקווינסהוון בקארולינה הדרומית בשנת 1865, על פי הזמנתה של עדה קטנה של גרמנים לותראניים, כדי להיות להם למנגן בעוגב של כנסייתם הקטנה. הכישרון המוסיקלי עובר בירושה, והרברט שואף מנעוריו להיות קומפוזיטור. הוא מגיע לניו-יורק, ושם, לאחר פרשת אהבים קצרה עם זמרת שאפתנית, גרדה, הוא נופל בידיה של אישה מבוגרת ממנו בכעשרים שנה, אנה, נשואה בשנייה ולה בן מבוגר ושתי בנות.

אנה והרברט נקלעים לפרשה של יחסים סבוכים המסתיימים בגירושיה של אנה ובנישואיה לרוברט.

"הוא חש בהתייחדותו עימה מקלט מאיבת ופורענויות החיים, הוא נתמסר כולו למקלט מדומה זה, להפוגה מזוייפת זו מאכפם של החיים. וכאן נוסף עוד יסוד אחד. לא עבר עליהם זמן רב בהתייחדם בחדר הרוגע, ואנה משכה את ראשו אל מעמקי חזהּ. הדופק שלו החל פועם בעוז ועד מהרה הגיעו לאותו מצב שהיה לגבי אנה מטרה ותכלית, עדות לאהבה, תירוץ לסחיטה איומה וקרבנות[?], כניעתו הגמורה של הגבר, הצדקה על שימושה בתרמית או אונס להדברתו הגמורה והמיידית. היא התבדרה, נעשתה צעירה יותר, עליזה, מנחמת, מלאה רוך וחיבה. הם יצאו יחד אל דמדומי הזהב הוורודים. מעודו לא היתה לו אישה לרשותו. הוא הניח לאנה שתרעיל אותו בכשפיה. הוא הקל עליה את מלאכתה. הוא רצה להיות מורעל. ביסודו של דבר הוא ידע כי ביחסים כאלה לא היה כל קסם או עונג. אפילו גופה של אנה, אף כי היה רענן לפי גילה, ניכרו בו עקבות תולדותיה. אולם נסיבות הרעלה זו, הכמיהה למוץ עד תומם את הסממנים האלה, נובעים מן העובדה כי הנפש לא תקבל את צו השכל, כי התפיסה אינה מובאת למשפט המוח, כי התחומים בין חלום ומציאות נמחים כליל." (עמ' 67).

בין אנה להרברט מתפתחים יחסים של עינוי הדדי, השפלה, תאווה שתלטנית שאינה יודעת שובעה מצידה, והסתגרות מאזוכיסטית שלו בתוך עצמו. פרשת היחסים ביניהם כתובה בכוח סיפורי עז-ביטוי, חתומה בחותם אמת עד לפרטי-פרטיה, וקשה לדעת אם היא רק פרי דימיונו של המספר וכישרונו, או פרי חווייה אמיתית מרה. הסיפור מזכיר במרירותו, ובייחוד במה שקשור להשפלת הגבר, את "חיי נישואים" של דוד פוגל.

למרות הגיהינום בבית משחק המזל להרברט והוא מתפרסם והולך כאחד מהמלחינים הנודעים ביותר של אמריקה ומגדולי מנצחיה המוסיקליים. על גב הכריכה המפוקפקת כתוב, כי זיגמונד פרויד ותומאס מאן הכירו בסגולות המיוחדות של "בכבלי המין" ואמרו כי זו יצירה אמנותית שאין משלה. אינני ערב לנכונות הכתוב, אך אין ספק שהמלכודת, אשר הרברט נכנס אליה מרצונו, חוסר יכולתו הנפשית להשתחרר מכלאו, למרות ההשפלה המתמדת, ההרגשה שהוא מעניש עצמו על חטא אחד בחייו בכך שהוא חוטא לכל שאר ימיו ומבזבזם – כל אלה הם נושא למחקר מרתק בנבכי הנפש.

אנה נעשית מכשפה זקנה ונרגנת. היא שולחת בלשים לעקוב אחר הרברט. עינה צרה בהצלחתו המקצועית, אך להתגרש ממנו אינה מסכימה בשום פנים. היא מביישת אותו במסיבות חברתיות בספרה לכל מי שנקרה בדרכה כי היא אישה חמת-מזג עד לאימה ואילו הרברט הוא אדם חולה מאוד ומחלתו מתבטאת בפרישת מינית ממנה. היא גם מציגה עצמה כאישה רומאנטית אשר עזבה בעל וילדים והתפתתה למאהבה הצעיר, והיא גובה ממנו את מלוא החוב המוסרי: מכריחה אותו לקיים בבזבזנות אותה ואת כל משפחתה, ומאיימת עליו בשערוריה אשר תהרוס את מעמדו המקצועי – אם יעז לעזוב אותה.

וכשהוא אוזר אומץ, לאחר שנים רבות, לעזוב אותה, ומתחיל לחיות עם זמרת צעירה, מכינה אנה נגדו תביעת-גירושים סנסציונית ומאיימת להדליף לעיתונות את כל פרשת יחסיהם. הרברט, חיוור וזקוף, מנצח בכישרון נדיר על הסימפוניה התשיעית של בטהובן בשיקאגו, ולמחרת בערב, בניו-יורק, רוצח את אנה במרדה-האח ובכך שם קץ לקאריירה המוסיקאלית שלו ולחירותו.

אילו היה הספר כתוב בפחות כישרון, היה עושי להידמות, בסממניו, לרומאן זול. אבל דומה שלמרות הזולות והזלזול שבמהדורתו העברית, הריהו ספר בעל-ערך, וראוי היה, בייחוד לאור העניין הגובר והולך ביצירותיהם של סופרים יהודים אמריקאיים בני-תקופתנו, לחזור ולהוציא בעברית את הרומאנים של לואיסון, כדי לעמוד על שורשיה של אותה ספרות.

* לודוויג לואיסון: "בכבלי המין. פרשתו של מר הנרי קרומפ". עברית: משה ספרדי. הוצאת פלס, תל-אביב, תש"י, 1950. 192 עמ'.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בנדלה: תיקון קל להערה של מלי טויב על "עלי הצבר". חלקי הצבר הבשרניים שנראים כמו עלים אינם עלים כלל. מבחינה ביולוגית הם גבעולים מעובים שמחזיקים נוזלים (סוקולנטים). העלים של הצבר הם בעצם הקוצים.

* מיכל סנונית: לאהוד ידידי. ברצוני לציין את התרגשותי למקרא מאמרו והערותיו של אורי הייטנר בגיליונך האחרון [1392]. כל הערה במקומה, החל מהצוללות, ובהמשך התפטרותו של ווילי ברנט, עד להסבריו מאירי העיניים ביחס לביטוי "להחליף את העם" בלוויית השיר של ברטולד ברכט.

ברצוני להוסיף קטע משיר נוסף של ברכט, שנכתב בשנות השלושים:

שאלות של פועל

(ואני הייתי מוסיפה, שאלות של חייל, שאלות של הורים של חייל.)

"...אלכסנדר הצעיר כבש את הודו,

הוא לבדו?

קיסר היכה את הגאלים.

האם לא היה לפחות טבח איתו?

פיליפ מספרד בכה כשצי אוניותיו

אבד. האם איש זולתו לא בכה?..."

ובהמשך:

"...בכל דף ניצחון.

מי בישל את סעודת המנצחים?

כל עשר שנים אדם גדול.

מי שילם את החשבון?

כל-כך הרבה דיווחי-מעשים.

כל-כך הרבה שאלות."

תירגם בנימין הרשב, מתוך הספר "גלות המשוררים"

* שלום והערכה, לאהוד מכובדי. מאחר שהכול תוהים מול האלימות העזתית שכביכול אין לה פתרון, כפי ששאל  יהודה גור-אריה בחב"ע 1394: "האם מישהו יודע איך פותרים את הבעייה של עזה?" –  הנה ענה לו  משה כהן מירושלים: "דברו אליהם בשפה המובנת להם," והזכיר לי דברים שנאמרו בדיון במרכז הבינתחומי בהרצליה.

בסיום דיון אודות הסרבנות והאלימות הערבית, סיכם פרופסור מכובד, בהצהרה שאנחנו אשמים בסכסוך, מפני שאיננו מבינים את התכונה הבסיסית של הערבים, למתינות ולשלום. 

מול המחאות מהאולם, שהיה מלא בוותיקים ובאנשי צה"ל, הוא הוסיף: "העולם הערבי לא ישלים עם קיומנו כאן עד שלא נשתלב בתרבותם, ולא נעניק להם פתרונות התואמים את שאיפותיהם!"

האולם המה ממחאות, ואני הקטן הצלחתי להעלות שאלות בקול רם:

 א.  אם כך, מה היה הפתרון הנאות שהוצע ושיכנע את העולם הערבי לעזוב את ספרד אחרי ששלטו בה מאות שנים?

ב. מה היה הפתרון הנאות שהוצע ושיכנע את העם היפני המרושע, להפסיק את המלחמה העקובה מדם, ולהפוך לשוחרי שלום מהטובים בתבל?

אין צורך לצטט את הקריאות שהושמעו באולם, וגם לא מומלץ להשתמש בהצעות. נזכיר רק שהתגוננות היישוב ואח"כ המדינה, במלחמת העצמאות, היתה לא פחות נוקשה ומדכאה ל'עולם הערבי'. אולם, כמו היום, ייתכן שחולשת ההנהגה תחת לחץ המעצמות, לקראת סיום כל מערכת קרבות, מנעה מאיתנו להכריע את התוקפנים ולהביא לסיום הסכסוך ולשלום.

ברוך תירוש

* השר יובל שטייניץ נראה לנו האדם המתאים ביותר לכהן כשר החוץ בתנאים החדשים שנוצרו. הוא משכיל, מתון, נאמן לנתניהו, יודע אנגלית ויוכל לייצג היטב את ישראל בתקשורת ובפורומים בינלאומיים.

* אנחנו סקרנים מאוד לקרוא את פסיקת הבג"צ בערעור הראשון שיוגש לשיפוטו בקשר לפסילת תמיכה ציבורית בהצגה – על פי חוק הנאמנות בתרבות. להערכתנו חוץ מאשר יחסי ציבור מצויינים בחינם להצגה, לא תאושרנה שום סנקציות שינקוט משרד התרבות נגד ההצגה, כי הן תעמודנה בניגוד לחוקים אחרים במדינה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2233 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל