פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1396

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח בכסלו תשע"ט, 26.11.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֵין לָבִיא בְּעִירוֹ. // יהודה דרורי: על חמאס א' ועל חמאס ב'. // יוסי לנגוצקי­: הספד על שלמה אראל. // אהוד בן עזר: פרק מתוך "אנשי סדום" (1968): פרוּשֹ כמניפה דמם צי הרפאים. // מיכאל דבורין: האם מערכת החוק תחקור את הכספים שקיבל ברק? [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: יום בדרום. // המשוררת אסתר ראב לא נכללה בתוכניות הלימודים לבחינות הבגרות של משרד החינוך. // אורי הייטנר: 1. מנהיגות בן גוריונית. 2. צרור הערות 25.11.18. // יורם אטינגר: מדיניות חוץ וביטחון של ארה"ב בעקבות בחירות נובמבר 2018. // יצחק הילמן: מחדל המים. // משה גרנות: על "ידע עם – במה לפולקלור יהודי". // משה כהן: עזרה הומניטארית. // בישלה את בעלה, שיר מהעיתון, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ארנה גולן: מיניות וזהות מינית בקיבוץ החלוצי. אהבות ראשונות – מיניות מהוססת ואסורָה. // פוצ'ו  –  בחיי [5]. כ"א. המלכודת מתהדקת. // תקוה וינשטוק: 1. המוזיאון החדש לטבע. 2. לבדיתי – האגדה על מרים ילן שטקליס. // יואל נץ: אולגה אלכסנדרובנה סדקובה. // יוסף חרמוני: החיילת גלילה והחבר לווינסון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֵין לָבִיא בְּעִירוֹ

אֵין לָבִיא כָּאן בְּעִירוֹ, וְזֶה מַצַּב דֵּי מְבַיֵּש

בְּעוֹלָם גְּדוּש אַלִּימוּת, אַךְ לְבִיאוֹת בּוֹ יֵש וָיֵש

וְעֵדִים לְכָךְ בֵּין כָּל חַדְשוֹת הַזְּמַן הַזֶּה כֻּלָּן

דַּוְקָא שְנֵי הַסִּפּוּרִים הַמְּרַגְּשִים שֶלְּהַלָּן.

הָרִאשוֹן מִבֵּין אוֹתָן שְתֵּי אֶפִּיזוֹדוֹת אֲחָיוֹת

מִתְרַחֵש בְֹּאִינְדּוֹנֶזְיָה בֵּין כְּלוּבָיו שֶל גַּן-חַיּוֹת

בּוֹ הִצִּיק אַרְיֵה סָדִיסְטִי לְגוּרֶיהָ הַקְּטַנִּים

שֶל אִמָּם הַלְּבִיאָה שֶלֹּא יָכְלָה בְּשוּם פָּנִים

לְהַשְלִים עִם הִתְגָּרוּת זוֹ שֶל אוֹתוֹ טוֹרֵף פְּרָאִי

וּבְתֹקֶף עָצְמָתוֹ שֶל הָאִינְסְטִינְקְט הָאִמָּהִי

שֶתָּבַע אֶת הַצָּלַת גּוּרֶיהָ מִתּוֹקְפָנוּתוֹ

שֶל אַרְיֵה זֶה, אָזְרָה כּוֹחַ וְהֵבִיאָה לְמוֹתוֹ.

וְסִפּוּר שֵנִי שֶבּוֹ מֻמְחֶשֶת גְּבוּרָתָהּ שֶל אֵם

נִתְאָרֵעַ בִּבְאֵר-שֶבַע כְּשֶנּוֹרָה מַטָּח רוֹעֵם

שֶל רָקֵטַת הַ"חָמָאס" שֶפְּגִיעָתָהּ הַיְּשִירָה

הֻנְּחֲתָה עַל בֵּית-דִּירוֹת אַךְ תְּגוּבָתָהּ הַמְּהִירָה

שֶל אִשָּה אַחַת, הֵרוֹאִית, שֶשְּנִיּוֹת סְפוּרוֹת בִּלְבַד

עוֹד לִפְנֵי אוֹתוֹ פִּצּוּץ בּוֹ כָּל סִכּוּי-חַיִּים יֹאבַד

לְשּוֹכְנֵי דִּירָה גְבוֹהַָה, שֶלָּהּ וּשְלֹשֶת יְלָדֶיהָ,

חִיש חִלְּצָה אוֹתָם לְְמַטָּה לַקּוֹמָה שֶמִּתַּחְתֶּיהָ.

כִּי בָּרֶגַע שֶהִגִּיעוּ לַקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה

נֶהֱרְסָה כָּל דִּירָתָם שֶבַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה

וּבְכָךְ גְּבֶרֶת טָמָאנוֹ זוֹ הִצִּילָה מִפְּגִיעָה

אֶת חַיֵּי אַרְבַּעְתָּם שָם כְּאוֹתָהּ הַלְּבִיאָה.

וּבִזְכוּת הַהֵד הַתִּקְשָרְתִּי שֶל נֵס כָּל-כָּךְ פִּלְאִי

הִתְפַּעֵם כָּל הָעוֹלָם מֵאוֹתוֹ כּוֹחַ אִמָּהִי

שֶמִּדַּת תּוּשִיָּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ שָוָה מַמָּש

לְמִדַּת עֻזּוֹ שֶל כָּל חַיָּל לוֹ מָעֳנָק צָלָ"ש.

מַסְקָנָה: לְאוֹתוֹ יַחַס,  מִבְּחִינַת הַבִּטָּחוֹן

רְאוּיִים כָּאן עוֹטֵף-עַזָּה וְאַשְדּוֹד וְאַשְקְלוֹן

בְּעָמְדָם שָנִים רַבּוֹת שֶל תּוקְפָנוּת לֹא מִשְתָּנֵית

מוּל כְּרִיזוֹת "צֶבַע אָדֹם" וּמוּל "קָסָאמִים" וְ"קוֹרְנֵט".

וְחֻמְרַת כָּל הַפְגָּנוֹת-הַמְּחָאָה שֶל יוֹשְבֵיהֶם

מוּל אָזְלַת יָדָם שֶל מִי שֶתַּפְקִידָם לִדְאֹג לָהֶם

כְּמוֹ הָאֵם הַמְּגוֹנֶנֶת עַל גּוּרֶיהָ דֶרֶךְ-קֶבַע

הַלְּבִיאָה מֵאִינְדּוֹנֶזְיָה וְהָאֵם מִבְּאֵר-שֶבַע

מוֹכִיחָה כִּי הִתְפַּטְּרוּת מַר לִיבֶּרְמַן מִן הַפּוֹזִיצְיָה

שֶנָּטַש – וְאִיּוּם בֶּנֶט עַל פֵּרוּק הַקּוֹאָלִיצְיָה

וּבְדִיחַת הִתְקַפְּלוּתוֹ מִיָּד כְּשֶכָּל כְּבוֹדוֹ נִשְחַת

כְּשֶהֻבְרַר שֶהַסַּחְטָן הָפַךְ בִּן רֶגַע לְנִסְחָט

וּקְטָטוֹת חַבְרֵי הַקַּבִּינֵט שֶבִּגְלָלָן לֹא גָזָה

מְצוּקַת אֻכְלוּסִיַּת תְּחוּם עוֹטֵף-עַזָּה שֶהֻפְגָּזָה

חֳדָשִים רַבִּים שֶל סֵבֶל שֶבּוֹ לֹא נִרְאֶה עֲדַיִן

שֶמַּצָּב זֶה יִשְתַּפֵּר גַּם בֶּעָתִיד נִרְאֶה לָעַיִן.

כָּל זֶה שָב וּמְחַיֵּב שִנּוּי בְּסִיסִי שֶל הַמַּצָּב

זֶה שֶמַּעֲרַב הַנֶּגֶּב עַל כָּרְחוֹ מוּלוֹ נִצָּב

כְּשֶ"חָמָאס" מַכְתִּיב וְלָנוּ רַק נִשְאָר פֹּה לְהָגיב

אִם אָמְנָם דִּין דְּרוֹם אַרְצֵנוּ כְּדִינָהּ שֶל תֵּל-אָבִיב.

וְיוֹצֵא מִכָּךְ לְחֶרְדָּתוֹ שֶל כָּל אוֹהֵב עַמּוֹ

כִּי שֶעָה שֶעוֹטֵף-עַזָּה כָּאן מַפְגִּין אֶת זַעֲמוֹ

וּמוֹחֶה עַל רְפִיסוּת כָּל תְּגוּבוֹתֵינוּ לַטֵּרוֹר

שֶסּוֹפָן לְסֶבֶב-אֵש חָדָש אֶת הָאוֹיֵב לִגְרֹר

מִסְתַּבֵּר כִּי חוּץ מִצַּהַ"ל שוּם לָבִיא אֵין בְּעִירוֹ

כְּאוֹתָן הַלְּבִיאוֹת –  וְזֶה שָגוּי מֵעִקָּרוֹ.

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

על חמאס א' ועל חמאס ב'

מסתבר לנו שהבעיות שלנו כיום עם רצועת עזה נעוצות בעצם במאבק פנימי של החמאס בשאלה: לאן פניו מועדות.

מרבית מנהיגי החמאס מייחלים כבר לשקט... רובם גרים בעיר עזה בדירות מרווחות עם בני משפחותיהם בתנאי חיים נוחים למדי, ועדיף עבורם הסדר עם ישראל ולאו דווקא עימותים שעלולים בסופו של דבר למוטט את מה שהשיגו עבור עצמם ומשפחותיהם.

בישראל רוצים כיום שהחמאס יתפוס שליטה מלאה על ה"רצועה" ויבסס לעצמו מוסדות השלטון כמו במדינה מתוקנת, וינטרל אחת ולתמיד את שליטת הרשות הפלסטינית.

מדובר בעצם בהצעה הישנה של מנהיגם בעבר, משעל, שהציע הודנא של 25 שנה. אמנם הפירוש הדתי של הסדר זה הוא שבעוד 25 שנה הם יוכלו לחזור לאספקט המלחמתי שלהם נגד ישראל, אבל אצלנו אומרים עד אז "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות" – ובכלל, בתקופה של 25 שנה במזרח התיכון מי יודע בעצם מה יקרה? האם עזה, שתבנה עצמה כ"הונג-קונג של המזרח התיכון" – תחשוב ולו לרגע על איבוד נכסיה באיזו מלחמה עם ישראל שרק תהרוס כל מה שהם עמלו לבנות ב-25 שנה?

כבר אמרנו לחמאס שאנחנו מוכנים להסדר ארוך טווח, שיבטיח להם נמל ימי ונמל תעופה ועשרות אלפי מקומות עבודה בתוך מדינת ישראל... אבל הדרישה האולטימטיבית שלנו היא: הסרת איום הטילים על מיליון תושבי הדרום.

נראה שהמצרים הגו מספר רעיונות יצירתיים לכך והפתרון של ההודנא הארוכה נראה כיום די ריאלי... (ולכן ממשלת ישראל וראשה לא ששו להרחבת העימות) – אלא שקמים עכשיו כמה מפקדים בכירים בזרוע הצבאית של החמאס, בראשות סינואר, ומתנגדים למהלך כזה שמשאיר אותם למעשה מובטלים בשנים שיבואו... (ולמעשה מרוקן מתוכן את האג'נדה הקיומית שלהם – חיסולה של מדינת ישראל ויהודיה.)

לפיכך, בסיכום אנחנו מבינים, שהבעייה שלנו כיום בהקשר להסדר ארוך טווח ברצועת עזה היא המאבק הפנימי המתפתח בתוך הנהגת החמאסם בין מבקשי ההסדרה לבין מבקשי המלחמה –  ולכן אנו מוצאים מספיק מומחי ביטחון בארץ המאמינים במלחמה כוללת לכיבוש הרצועה (ודי בקרוב) מכיוון שהם מעריכים שההנהגה הצבאית תגבר על הנהגת המתונה.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

יוסי לנגוצקי­

הספד

על שלמה אראל – 20.11.2018

שלמה בא מן הים.

מן הים התיכון אל ים המלח.

1942. אני ילד בן שמונה. שבת.

מגיעה לביתנו שברחביה בירושלים, אישה נאת-מראה ומנהלת שיחה עם אבא שלי, אודות אחיה, הוא שלמה אנגל, שהבריטים יורדים לחייו ומונעים ממנו מלעסוק במקצועו – בימאות.

וזאת למה? כי שלמה היה יוצא בית"ר. רביזיוניסט. דהיינו: בעיני האנגלים הוא הוגדר כטרוריסט בפוטנציה.

וכך החל הקשר של שלמה עם ים המלח, שנמשך חמש שנים – במהלכן התוודע למזגו ההפכפך של הים, חבטות מימיו הכבדים, זרמיו וסערותיו המטלטלות.

1943. התמונה שעולה בזיכרוני הינה של זוג מלכותי. עלמה תמירה, בלונדינית, מאירת פנים – יפיפייה, היא שרה, אשתו המקסימה של שלמה, שאיננה יותר עימנו,  ולצידה עלם חמודות, נאה ומרשים כשחקן קולנוע – הוא שלמה.

שני נסיכים!

למיטב זיכרוני היתה שרה באותו מפגש, שהתקיים בסמוך למזח שבצפון ים המלח, בהריונה עם גיליה בתם הבכורה, שחייה נקטפו באופן טרגי, לפני כשני עשורים. גיליה הקטנטונת היתה האחת והיחידה שהצליחה להמס את ליבו של מוסיה אבי, שהיה מוכר וידוע ובצדק, כמי שעשוי פלדה.

האֶנגֶלים (קרי: משפחת אראל) התגוררו בצריף חד-חדרי, שניצב בסמוך לשורש המזח, ששימש כמעגן האם של צי הסוחר של חב' האשלג הא"י, צי שכלל עשרים וחמישה כלי שייט ששימשו כאמצעי התחבורה הבלעדי, שקישר באותן שנים, בין שני  מפעלי האשלג, זה שבצפון ים המלח לבין זה שבסדום, בדרום ים המלח.

צריפם של האֶנגֶלים, כמו גם צריפו הדו-קומתי של אבא שלי, שכונה "וילה-נוֹבוֹ", היה ממוקם סמוך מאוד לשפת הים, וכך שימש רחש הגלים המלחכים את החוף כרעש רקע מתמיד.

שלמה, עם השכלתו וניסיונו הימיים ותכונת המנהיגות הטבעית שלו, השתלב במהרה במחלקת הים, על מלחיה היהודים והערבים, בה פעל חמש שנים, והפך לסגנו וליד ימינו של אבי, שהיה מבוגר משלמה בכעשרים שנה.

השילוב בין שתי דמויות כה דעתניות כאבי וכשלמה, לא היה חסר "פיצוצים" כשאחד מהם אף הסתיים בהתפטרותו של שלמה שהסתיימה לאחר זמן קצר ב"סוּלְחָה".

אבא כיבד מאד את שלמה על מקצועיותו ודעתנותו, וקשרי הידידות העמוקה שביניהם נמשכו עד לפטירתו של אבא שלי, לפני למעלה משלושים שנה.

לעולם אזכור, כיצד נהג שלמה, לאורך כל השנים, לשמור על קשר אמיץ עם אבא, שהיה גאה מאד בשלמה, כאילו היה בנו, כשזכה לשמש כמפקד חיל הים הישראלי.

אבי נהג לומר בהומור: "שלמה הוא אמנם רביזיוניסט, אך הוא בחור טוב מאוד! "

במהלך עשרים השנים האחרונות, יצא לי לקיים עם שלמה קשרים שוטפים והדוקים. במסגרת גוף שהקמנו עם עוד מיספר חברים, בשם "נאמני מורשת ים המלח", ולזכות בסיועו ובתמיכתו הנלהבת של שלמה לפרויקט שימור "אתר חברת האשלג" שלמרגלות הר-סדום, פרויקט שמפעלי ים המלח וכימיקלים לישראל מצויים לשמחתנו בימים אלה בהקמתו.

כך יצא לי לעמוד מקרוב על אותן תכונות שבגינן כיבד ואהב אבי את שלמה: חוכמה, הגינות, צניעות, שיקול דעת, מנהיגות, אהבת אדם והיכולת לפשט את המורכב,

ואיזה כושר ביטוי!

לא אחת אמרתי לשלמה  שניחן בכושר כתיבה יוצא מן הכלל,  כי ה"אדמירליות" שלו מנעה מעם ישראל לזכות בסופר של ממש.

השיחות שניהלנו, במהלך נסיעותינו המשותפות לים המלח ובחזרה, היו מקור  של הנאה רבה עבור שנינו.

בנסיעות אלה נהגנו לשוחח בשפה הנכחדת של מחלקת הים של חברת האשלג, שהרי היינו המוהיקנים האחרונים, שזכרו את בליל המילים והמונחים הבדיחות, הקללות והסיפורים  שהושמעו בקרב ספני מחלקת הים, בעברית, ערבית, רוסית  – השפות שהיו שגורות במחלקת הים.

"מָעוּנָה" – בערבית שתרגומה אסדת-משא, בעברית.

"לאנץ'" –  באנגלית, סירת גרר. 

"וִירה-מָיינָה" – מינוח איטלקי השגור עד היום בנמלי הים התיכון, שהינו קריאת ההכוונה למנופאים  להרים או להוריד מטענים מבטן ה"מעונות" אל משטחי המזח, או להיפך.

"שָמָנְדוּרָה"  – בערבית, מצוף לעיגון כלי שיט.

ועוד. ומי עוד מלבד שלמה וממני, זכר את שמות אותם תוואי-שטח שלחופו של ים המלח, שהומצאו ע"י מלחי מחלקת הים?

"נוּמְרוֹ-ת'אנן" – בערבית "מספר שתיים".

זאת על שום הצמחייה, שעל פני מצוק ההעתקים, מעל עין בוקק, שצורתה למתבונן מכיוון הים, כצורת הסיפרה שתיים.

"פורט-אבו-ע'איין" – באחת הסערות שהתחוללו בים המלח, עלו על שרטון שלחופו של חצי-אי הלשון שתי מעונות, עמוסות מאות טונות של אשלג, שנווטו ע"י ספן ערבי בשם אבו ע'איין. חילוצן של מעונות אלה, היה כרוך במבצע הצלה  שנמשך כשלושה שבועות בניצוחו של אבי;  שלמה, שהיה אז מפעילו של המזח בסדום, היה משייט מדי יום ביומו באותו פרק זמן מסדום למחנה החילוץ שהוקם על הלשון, תוך התמודדות עם סערות קשות ביותר. על כל אלה זכה שלמה, למחמאות רבות של המלחים הערבים שהכריזו אודותיו:  "וואלה! שלמה! זָאלמֶה". –  יאעני, גבר אמיתי.

ומאותה עת כונתה אותה נקודה שלחוף הלשון  בשם "פורט-אבו-ע'איין".

וכך היינו נהנים מלספר ולדון בנפלאות כלי השייט:  מסדה, מכור, צוער, הר נבו, יתומה ולייט-לינץ – ולהתרפק על זכרם של המלחים החסונים העשויים ללא חת:  צמח, ברוך, פומק'ה, אבו חסן,  עלי, קרן צבי, פרידמן ,אבו-ע'איין, אבו- זעמי, לודביג  ואחרים.

שלמה,

"אדמירל-משנה" של צי הסוחר של חברת האשלג הארץ-ישראלית בים המלח!

האלוף, מפקד חיל הים הישראלי!

הזאלמֶה!

הנסיך מאגדות מלח הארץ.

מאוד אהבנוך.

 תחסר לנו מאוד מאוד.

*

חברות וחברים,

באופן חריג אני מוצא לנכון לשתף אתכם בהספד שהשמעתי שלשום, בלוויה שהתקיימה בבית הקברות הצבאי שבקרית שאול בתל אביב.

אני  מקווה שהדברים שהשמעתי על האלוף שלמה אראל, שהיה בשנים 1942-1947, סגנו של אבא שלי – מנהל מחלקת הים של חברת האשלג בים המלח (25 כלי-שיט), מי שקיימה את הקשר התחבורתי הבלעדי בין צפון ים המלח לבין סדום, יעבירו לכם גם משהו מריחות, צבעי ואווירת  חלוצי חברת האשלג בים המלח באותן שנים, שהינן  מאוד משמעותיות לי.

שלכם,

יוסי לנגוצקי

* * *

אהוד בן עזר

פרק מתוך הרומאן "אנשי סדום" (1968)

[על פי מהדורת 2001]

פרושׂ כמניפה דמם צי הרפאים

מסביב לצלעותיו הזקופות של הר-סדום התעקלה הדרך בפנייה חדה. כלפי מערב-צפון, בואכה מצדה ועין-גדי, עברה על-פני האכסניה, ובהמשכה יצרה, יחד עם רכס ההר ומפרץ הים, קשת מתרחקת עם קו-החוף לעבר שיפכוֹ הרחב של נחל זוהר, הוא ואדי זְוֵיירָה. לצד דרום פנתה הדרך בכיוון בית-החרושת לאשלג והכביש לבאר-שבע. ושם, צמודה לצלע-ההר הכהה, השחירה בצל, כי השמש הסתלקה כבר מרום-השמיים אל פאתי הר-המלח במערב.

המזח הנטוש בלט כפיגום של בניין שזנחו אותו לפני שהושלם. כאשר התקינו אותו בשנות השלושים היו פני המים גבוהים במטרים אחדים, וכל שטח האכסניה והדרך העוברת לצידה נמצאו מתחת לפני הים. הגלים הנמוכים והשטוחים הגיעו ממש עד פתח המערה.

הקשר היחיד בין מפעל האשלג הצפוני לדרומי היה על-ידי הסירות, שהגיעו למזח ופרקו עליו את מטעניהן. שם היתה גם תחילתה של מסילת-ברזל צרה שנמשכה דרומה, עברה על-פני מחנה-העובדים הנטוש עתה, שדקליו ובנייניו הלבנים שיוו לו מראה אקזוטי, חצתה את הוואדי בפאת ההר הדרומית-מזרחית, מקום מוּעד לשיטפונות עזים בחורף, עד שהגיעה אל מפעל האשלג, שנמצא קילומטרים אחדים מדרום למחנה. המסילה שימשה לא רק להובלת תוצרת האשלג אלא גם להסעת העובדים בין המחנה לבית-החרושת. בשנים האחרונות נטשו אותה, ועתה עמדה ללא שימוש, וזרמי השיטפונות החריבו את הסוללה שלה מדי חורף יותר ויותר, ושוב לא הגיעה עד למזח. תוצרת בית-החרושת הובלה במשאיות ענקיות, בכביש שנפרץ בהרים אל באר-שבע, ומשם צפונה לנמל חיפה, או דרומה לאילת דרך דימונה. העובדים לא גרו במחנה אלא בבאר-שבע ובדימונה.

מחנה-העובדים הנטוש ניראה כמשכן של רוחות-רפאים. צריפיו ובנייניו, שהיו מסויידים לבן מפני החום, ידעו תקופות אחרות של זוהר ופעילות. מאות פועלים, בהם פלוגת הקיבוץ, מיטבחים, חדרי-אוכל, משכנות עובדים, קנטינה, קולנוע, מרפאה ומשרדים. במלחמת 1948 היה המקום נתון במצור, מנותק מצד הים והיבּשה גם יחד, וקשרוֹ עם החוץ היה בדרך האוויר בלבד. מזמן שנכנס צה"ל לסדום, בדרך-העקיפין של הערבה, ועד לפריצת הכביש החדש מבאר-שבע לאחר שנים אחדות, שוּתק המפעל והמחנה נעזב מיושביו. לאחר חידוש העבודה בחרו רוב הפועלים להתגורר עם משפחותיהם מחוץ לסדום, באקלים נוח יותר, ומחנה-העובדים שוב לא חזר לתפארתו. בניין המרפאה היה היחיד שהשתמשו בו. יתר צריפי-המגורים רחבי-המידות עמדו ריקים. קראו להם בשם "לולים" בשל דפנות הרשת הנמוכות, שמותקנות בגובה מועט מן הקרקע לכל אורכם, לאפשר את זרימת האוויר.

הים נסוג אחור לאורך קילומטרים רבים וחשף רצועת-חוף חדשה ברוחב מאות מטרים. השיפוע של קרקעיתו, בחוף הדרומי, היה מועט כל-כך, עד כי היטשטשו גבולותיה של הגדה הדרומית, סמוך לבית-החרושת, ולא היתה הפרדה בין קו-המים לתחילת אזור הביצות הטובעניות, שאי-אפשר לשוט בהן בסירה, אך לא לעבור אותן ברגל.

צל ההר התארך וכבש לעצמו עוד חלקים במחנה הנטוש, ובלע בשחורו את מיבניו המלבינים והסתיר אותם מעין רואה. באור בין-הערביים דמו הבניינים לעצמותיה המלבינות של חיה קדמונית, ששִלדה התפזר בישימון. בגלל נסיגת הים הוארכה והועמקה התעלה המושכת את מימיו לבריכות-האידוי המשתרעות בבקעת אל-גוֹר, ממזרח לבית-החרושת. נתיב התעלה מקביל לסוללה של מסילת-הברזל הצרה. ובין המחנה הנטוש לבין בית-החרושת, על שפת הוואדי הרחב, נמצא מסלול מוזנח של שדה-תעופה למטוסים קלים, שבהם הצליחו בקושי רב להעביר אלונקות עם פצועים בימי המצור בסדום.

שלד המזח העזוב הִשרה אווירה מוזרה על פינה זו של החוף, שממנה ניראו בית-החרושת לאשלג, המחנה הנטוש והאכסניה. מגוחך היה המזח למראה בהתנשאו בלב היבשה, מוגבה ותקוע במרחק רב מן הים. היה קשה לשער מראה ים וספינות שהגיעו אי-פעם אל פיגומו ופרקו את מטענן, מראה אנשים שהתרוצצו מסביב לו, במקום המרחף עתה באוויר. רחוק מן החוף עמדו דוממות על עוגניהן אסדות-משא כבדות, ספינות, סירות-מנוע, צי שחור ושותק, מוזנח ומיותר, אשר חדל זה כעשר שנים למלא את תפקידו – הקשר עם המפעל בצפון, ומשם אל הארץ כולה. המפעל הצפוני נחרב על-ידי פועליו היהודיים במלחמת 1948, בזמן שנסוגו משם בצי הספינות לעבר סדום והתבצרו בה למשך הקרבות, עד יעבור זעם. מה שהותירו, השלימו הערבים במלאכת ההרס. מאז נישאר המפעל הרוס ושמם תחת השלטון הירדני. ואילו הצי, מיום הפלגתו האחרונה דרומה עם הנשים והטף, שוב לא הצפין לעולם, חוץ מאותה ספינת-מנוע שהשתתפה בכיבוש עין-גדי ושימשה לקשר עם הנקודה החדשה עד שהותקנה דרך-העפר המוליכה אליה.

פרוש כמניפה דמם צי-הרפאים. שומר בחובו את סוד נסיעתו האחרונה עם מאות אנשים, ציוד ומזון, עֵד לשריפת פרי עמלם של מאות עובדים בעשרים שנות עבודה. את קבוצת בית-הערבה הרסו תושביה ערב הפינוי, שברו מכונות ומכשירים, כלי-מיטבח ורהיטים, לבל יפלו בידי האוייב. שדותיה, שנשטפו בעמל רב מן המלח והפכו לאדמה פורייה – שממו עתה. שדה-התעופה נחרש בטרקטורים, ואת אלה שרפו מפעיליהם מיד בגמר העבודה. מפעל-האשלג, בית-החרושת לברום, מחסני-העצים, בתי-המלאכה, מחסני-התוצרת הגדולים, המוסך ובו חמש-עשרה מכוניות – על הכול שפכו דלק והעלו באש בשנת 1948. בתחנת-הכוח החשמלית חיבלו עובדיה, וגם היא עלתה בענן שחור. וכך גם מחסן הצמיגים. הקטרים, הרהיטים, חדרי-המשרדים. כשהפליגה השיירה דרומה בדרכה האחרונה, עלו אחריה השמיימה לשונות-אש גבוהות ותימרות עשן שחור, סמיך וכבד, ונשמעו קולות-נפץ. פני הנמלטים היו מועדים אל מקום-המקלט בסדום, אך לרגע דימו כי את סדום הנהפכת במְטר גופרית ואש הם עוזבים אחריהם.

אהוד בן עזר

* * *

יום שישי יוק?

מה קרה ביום שישי האחרון, 23.11, על הגבול בעוטף עזה? חיפשנו בעיתונים, במהדורות החדשות, אף מילה! – לא היערכות צה"ל, לא בלונים, לא בקבוקי-תבערה, לא פריצות בגדר, לא הפגנות ספונטניות של "פליטים" עזתיים, לא הרוגים מקירבם, כלום! יוק!

וזאת אחרי חודשים ארוכים של ימי שישי סוערים בעוטף עזה ובתקשורת הישראלית.

האם זה בגלל הגשם?

או בגלל השינאה לנתניהו – התקשורת מסרבת להודות שצדק במהלכיו המאופקים האחרונים בדרום והצליח להביא בינתיים לרגיעה, אחרי שהומחש לעזתים שיש להם הרבה מה להפסיד אם יחדשו את פעולות הטרור?

אבל על השקט לא מדווחים.

יום שישי האחרון – יוק!

אהוד בן עזר

* * *

מיכאל דבורין

אהוד והפּרשׁות: האם מערכת החוק תחקור את הכספים שקיבל ברק?

פורסם ב"מידה" ב-22.11.2018

חצי מיליון דולר לא מוסברים ממרטין שלאף, 2.3 מיליון מקרנות וקסנר, שתי תלונות, ואף אחד במשטרה ובפרקליטות אינו עושה דבר

לא נעים להיות אהוד ברק בשבועות האחרונים. אתמול (רביעי,21.11 ) חשף אלי ציפורי ב'גלובס' כי נציבות שירות המדינה דורשת מקרן וקסנר הסברים על התשלומים החריגים שהוענקו לראש הממשלה לשעבר, במסגרת בירור נרחב שנערך בנציבות על טיב הקשר בין ברק והקרן. בדיקה זו מצטרפת לתלונה שהוגשה ליועמ"ש ולפרקליט המדינה בבקשה לפתוח בבדיקה בעניין.

כזכור, במסגרת הסיפור שנחשף לפני מספר שבועות בתכנית הרדיו של אראל סג"ל ב-103FM  – התברר כי בשנת 2004 קיבל אהוד ברק קיבל תרומה על סך מיליון דולר מקרן וקסנר האמריקנית עבור "מחקר". לאחר מכן חשף עקיבא ביגמן ב'ישראל היום' סכום נוסף שקיבל ברק, מקרן אחרת של לזלי וקסנר, שבשנת 2005 העבירה לו 505,000 דולר עבור "מחקר". גילוי זה מתווסף לפרסום קודם של תומר אביטל ואורי בלאו, על כך שברק קיבל מהקרן בשנת 2006 סכום של 800,000 דולר, גם כן עבור "מחקר".

בסיכום קצר יש לנו עד כה 2.3 מיליון דולר שקיבל ברק לכאורה בין השנים 2004 ל-2006, על "מחקר", שגם ברק וגם הקרן מסרבים לחשוף את טיבו. תקופת הזמן הזו היא משמעותית, מכיוון שבניגוד לטענתו של ברק לפיה באותה העת היה אדם פרטי, ישנן עדויות על כך שהוא היה פעיל מאוד בזירה הפוליטית כבר בשנת 2004, ובשנת 2005 אף התמודד על ראשות מפלגת העבודה.

חשוב לזכור גם את העובדה כי קרן וקסנר מקיימת במשך שנים ארוכות תוכניות הכשרה יוקרתיות לפקידים בשירות המדינה, מה שמקנה לה השפעה רבה בדרגים הבכירים. את זאת היא עושה ללא מכרז, עובדה שמעלה גם היא סימני שאלה המחייבים התייחסות של נבחרי הציבור ונציבות שירות המדינה.

כלי ניגוח פוליטי

עכשיו קחו את כל החשדות החמורים לכאורה שעולים מהעובדות האלה, ונסו לדמיין מה היה קורה אם אותם פרטים היו נחשפים לגבי בנימין נתניהו, ואיזו מהומה תקשורתית ופוליטית אדירה הייתה פורצת.

לא יהיה מוגזם להעריך, שמערכת אכיפת החוק הייתה פותחת בזריזות במה שהיא מכנה "בדיקה". לאחר זמן קצר, אותה בדיקה הייתה הופכת לחקירה עם מצעד של נחקרים במשרדי להב 433 שהיו מככבים בכותרות הראשיות, וקרוב לוודאי גם עד מדינה אחד או שניים. כתבי המשטרה היו גם הם נכנסים לכוננות הדלפות, פרטים מהחקירה היו צצים מדי ערב על מסך הטלוויזיה שלכם, וקרן וקסנר הייתה נדרשת להפסיק באופן מיידי את שיתוף הפעולה ההדוק עם המדינה.

האכיפה הבררנית נגד בנימין נתניהו היא התופעה החמורה ביותר שבה נגועה מערכת אכיפת החוק בישראל מזה זמן רב. תופעה זאת היא אחד מהגורמים לאובדן אמון הציבור במערכת האכיפה, כפי שבאה לידי ביטוי בסקר שפרסמה לאחרונה אוניברסיטת חיפה ובו נרשם שפל באמון הציבור במערכת המשפט ובפרקליטות.

הדוגמאות לאכיפה הבררנית של מערכת החוק בישראל הן רבות, ואולי הבולטת שבהן היא חקירת נתניהו בקבלת "סיקור אוהד", בעוד בפרשת "חוק ישראל היום", החמורה פי כמה קיבלו כל המעורבים פטור גורף מחקירה.

מן ההכרח לציין כי האכיפה הבררנית איננה נגד נתניהו כאזרח, אלא נגד נבחר הציבור נתניהו. לכן כאשר היא בוחרת לחקור את נתניהו בחומרה תוך התעלמות מחשדות כבדים של אחרים, הופכת מערכת האכיפה עצמה לכלי ניגוח פוליטי ובכך מקעקעת את הדמוקרטיה בישראל.

איפה הכסף?

העברת כספים לא ברורה נוספת הקשורה לברק, שגם לגביה הוגשה תלונה ליועמ"ש בשנה שעברה, היא תרומה של חצי מיליון דולר שנתן מרטין שלאף לברק בבחירות בשנת 1999. על פי עדותו של אלדד יניב, שהיה יועצו של ברק באותה העת, התרומה ניתנה לכאורה למקרה שיהיה סיבוב שני בבחירות, אך סיבוב שני מעולם לא היה וגם הכסף, כפי שדיווח יניב, לא הוחזר לשלאף.

כאשר ברק עמד להתמנות לשר הביטחון לאחר מלחמת לבנון השנייה, היה חשש שמרטין שלאף יסכל את המינוי בשל אותה תרומה ועל כן נשלח יניב את כל הדרך לווינה כדי למנוע זאת לכאורה. על פי הדיווחים, גם ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט דיבר עם שלאף בנושא.

מה נעשה בכסף? מדוע שלאף יכול היה לסכל את המינוי של ברק? מדוע היתה נדרשת ההתערבות של רה"מ דאז? כיצד נפתר הדבר?

על שאלות אלו ואחרות אין תשובות. גם במקרה זה, למרות התלונה, איש במערכת האכיפה לא נקף אצבע כדי לברר את העובדות.

כשמדובר בחמגשיות, בסיגרים מחבר, או בעבירה מומצאת וייחודית על "סיקור אוהד", מערכת האכיפה מגייסת את כל כוחותיה נגד נתניהו, אך כשמדובר בחצי מיליון דולר ממיליארדר שלא מגיע לארץ כדי שלא ייחקר בעניינים הקשורים בו, או 2.3 מיליון דולר לא מוסברים מקרן וקסנר, מערכת האכיפה יושבת בשקט.

אי אפשר לסיים מבלי להעלות את החשש הבא: בשנה האחרונה ברק מרבה לתקוף את מערכת האכיפה בשל יחסה הזהיר, לטענתו, לנתניהו.

בשבועות האחרונים, מאז נחשפה פרשת וקסנר, הוא גם הפך תוקפני יותר בתגובותיו הפומביות בנושא.

האם מישהו במערכת מפחד לחקור את הפרסומים בעניין הכספים מווקסנר בשל כך?

בפרק 11 בספרו 'חרקירי', מתאר רביב דרוקר את הדרך האגרסיבית והאקטיבית בה נאבק ברק בחקירת פרשת העמותות בשנת 1999. האם זאת דרכו להיאבק גם נגד פתיחת חקירה חדשה בדבר הכסף הרב שקיבל לכאורה מקרן וקסנר, והאם שתיקת המערכת היא תוצר של החשש הזה?

 שאלות אלו עולות לאחרונה בקרב רבים בציבור, והעובדה שעד כה הן נותרו תלויות בחלל האוויר היא עדות למציאות הבלתי נסבלת של האכיפה הבררנית בישראל.

עו"ד מיכאל דבורין הוא שותף במשרד בם, דבורין, כהן ושות' ושדרן ברדיו גלי ישראל.

* * *

יוסי אחימאיר

יום בדרום – אל מול עזה

יום חמישי בבוקר – אני בטקס קריאת פארק התעשיות נ.ע.ם בנתיבות על שמו של האיש היקר לי כל-כך מוזי ורטהים ז"ל, שהקים בו את מפעל הדגל של הפארק – מחלבות "טרה".

רב פעלים היה מוזי, המזוהה בראש וראשונה עם "קוקה קולה", שהלך לעולמו לפני למעלה משנתיים. יזם ותעשיין, איש עסקים ואיש תרבות. פלמ"חניק שהתאהב בז'בוטינסקי...

מעל לכל חשוב היה לו עתיד המדינה וביטחונה הכלכלי.

פוגש בטקס את ידידי, ראש עיריית נתיבות יחיאל זוהר. הוא מספר לי על ימי האימה לפני שבועיים, שכמותם כעדותו לא עברו על נתיבות ועל שכנותיה. "המצב", כמו שאומרים, אינו מונע מהעיר להיבנות ולהתרחב, בעיקר – מערבה. ביקוש גדול לדירות.

לאחר הבחירות לרשויות המקומיות, ולאחר ששלמה בוחבוט, ההוא מהצפון, נחבט – זוהר הוא כיום ותיק ראשי הערים. בימים אלה החל את הקדנציה השביעית שלו!

מהטקס המפואר "קפצתי" לעוטף עזה.

יום סגריר, שמיים קודרים, טיפטופי גשם, בתוך הירוק חלקות שדה שרופות, מיגוניות, שקט מאיים... והנה אני בשערי נחל-עוז, הסמוך כל-כך לגדר הגבול עם עזה.

ראשון התיישבויות הנח"ל שעצם שמו מעורר פרצי נוסטאלגיה מרגשים.

הקיבוץ מגודר היטב, סגור ומסוגר. לא רואים בחוץ נפש חיה, אולי בגלל שעת הצהריים, אולי בגלל מזג האוויר. בגלל "המצב" כבר אמרתי?

מעודד לראות שלט לצד בתי הקיבוץ: "הכשרת קרקע שיכונית להרחבה". אכן – עוז!

ואי אפשר בלי לעבור באתר "החץ השחור" לחללי הצנחנים בכל פעולותיהם וחלליהם. מתייחד ליד טבלת שמו של שכני הנערץ, סגן חיים מצליח ז"ל, מקבל עיטור העוז במבצע "קדש" שבו נפל.

"החץ השחור" – זה שמה של פעולת הצנחנים בעזה שבשלטון מצרים, בפברואר 1955. שמונה לוחמים נפלו במבצע, שנועד לשים קץ להסתננויות, לגנבות, לרציחות בשטחנו.

מה השתנה בעזה מאז? רק השלטון. נשארה אותה שנאה יוקדת, אותה קינאה.

מכאן אפשר לצפות ביום בהיר אל עזה המאיימת, אבל הפעם היא אפופה עננים כבדים והראות כבדה, והבלתי נודע עוד מחכה לנו...

יודעים זאת יותר מכל עשרות החיילים, המקובצים בחורשה הסמוכה, מתאמנים ודרוכים...

אורח לרגע – במלוא מובן המלה. "הציץ ונפגע."

גשם הברכה מתגבר, נכנס למכוניתו ומצפין למרכז "הבטוח".

והיום עוד לא נגמר...

יוסי אחימאיר

* * *

במלאת 140 שנה לפתח תקווה

בה חרש אביה את התלם הראשון

המשוררת  ה"צברית" הראשונה

אסתר ראב

לא נכללה בתוכנית הלימודים

לבחינות הבגרות של משרד החינוך

קטעים אחדים מהכתבה "הדרת נשים" מאת נעמה לנסקי

"ישראל היום", 23.11.18

תוכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה כוללת רשימה ארוכה של יצירות, שממנה בוחרים המורים והמורות את היצירות שיילמדו בבתי-הספר העל-יסודיים בחינוך הממלכתי והכללי, ובפרט אלו המיועדות לבחינת הבגרות. את התוכנית הרכיבה וניסחה ועדת מקצוע של משרד החינוך, המורכבת ממורים וממורות לספרות, מאנשי אקדמיה ומגורמים שונים ממטה משרד החינוך.

המדובר בתוכניות לימוד רשמיות לחטיבות העליונות, שמשרד החינוך מנסח מתחילתן ועד סופן, כולל בחינות הבגרות, והן משקפות מבחינתו את בסיס הידע ההכרחי שיש לשלוט בו כדי להיחשב רשמית כבוגרי מערכת החינוך הישראלית.

בסך הכול מופיעים ברשימה 134 יוצרים ורק 24 יוצרות (לחלקם יותר מיצירה אחת). מקרב הנשים, 16 בלבד הן יוצרות עבריות וישראליות: רחל, לאה גולדברג, דבורה בארון, לאה איני, רונית מטלון, יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון, סביון ליברכט, אורלי קסטל-בלום, רחל איתן, רות אלמוג, שולמית לפיד, דורית רביניאן, שרה שילה, שולמית הראבן ואידה פינק.

בשורה התחתונה, שפע של יוצרות ישראליות וזרות נותרו מחוץ לתוכנית הלימודים לבגרות החובה בספרות, ועימן אפשר למנות את תרצה אתר, נעמי שמר, אסתר ראב... [הרשימה כוללת שמות של משוררות רבות וידועות].

בתגובת משרד החינוך באותו גיליון נאמר, בין היתר, כי בנוסף לרשימת היוצרות שיצירותיהן נבחרו לבחינות הבגרות: "נלמדות בתוכניות הלימודים השונות בספרות משוררות דוגמת יוכבד בת-מרים, אסתר ראב, חנה סנש, רחל, לאה גולדברג, תרצה אתר, נעמי שמר, נורית זרחי, דליה רביקוביץ, זלדה, יונה וולך, רחל חלפי, אמירה הס, אסתר אטינגר... [ועוד]."

* * *

אורי הייטנר

1. מנהיגות בן גוריונית

45 שנה מלאו בימים אלה לפטירתו של דוד בן גוריון, גדול מנהיגי ישראל, מייסד המדינה.

כדי להמחיש את גדולת מנהיגותו, אביא חלקים מנאום שנשא בוועד הביטחון בעיצומה של מלחמה השחרור, ב-3 בפברואר 1948, כשלושה חודשים וחצי טרם הכרזת המדינה. דומני שיש בהם נגיעות רבות לאקטואליה של ימינו.

ידוע הוויכוח שקדם להחלטה הנועזת להכריז על המדינה, תוך ידיעה שכל צבאות ערב יפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביעהּ בדם, כאשר מפקדי "ההגנה" הציגו את הסיכויים לנצח כ"פיפטי פיפטי" וכאשר ארה"ב הפעילה לחץ מאסיבי לדחות את ההכרזה. בן גוריון, בחושיו ההיסטוריים הנדירים ובכושר מנהיגותו יוצא הדופן, הבין שזה "עכשיו – או לעולם לא," הכריע, הטיל את כל כובד משקלו ומנהלת העם קיבלה את ההחלטה.

בנאום שאביא כאן, התייחס ב"ג לגישת ה"ריאליסטים" שטענו שהמאמץ לשחרר את הנגב הוא מאמץ סרק שמסכן את הקיים, וקראו לקצר את החזית כדי להגן על הקיים. וכה אמר ב"ג:

"... נאמר כאן שעלינו לשמור על הקיים, ואסור לבזבז כוחות על כיבוש המדבר שאינו בידינו. ועוד אומרים: הנגב 'לא יברח,' והיישוב הקיים עומד בסכנה, ועל כן – כל הכוחות להגנת הקיים.

"אני חולק על גישה זו ושולל בהחלט וללא כל סייג את רעיון השמירה על הקיים. אמנם, אנחנו מגִנים, כאז כן עתה, על כל נקודה יישובית, אבל הפעם אין זו מגמת התגוננותנו. אין זה ויכוח תיאורטי. בקביעת מגמת מלחמתנו תלוי, לדעתי, הכול: גם המאמץ שייעשה וגם התוצאות שיושגו.

"עלינו לראות בבהירות מלאה מהי מטרתו של האוייב. הפעם אין זו התנקשות ביישוב זה או אחר, במיספר יישובים, או אפילו ביישוב כולו. האוייב מבקש הפעם לעקור את 'הסכנה הציונית' הצפויה לפלשתינה כחלק משטחי ערב, ומנקודת מבטו הוא רואה את הדבר נכוחה. ואף מלחמתנו אנו יש לה מטרה אחת ויחידה: מלחמה על הגשמת הציונות, אם לא במלואה, הרי לפחות על התנאים ההיסטוריים המבטיחים את הגשמתה, ולא רק הגנה על קיומו של היישוב. זהו הכיוון של מלחמתנו, אם כי דרכיה ישתנו מזמן לזמן. איני יודע אם אני מביע דעת המוסדות, אבל אם ישָׁנוּ כיוון זה – הרי האיש המדבר אליכם לא יישב במוסדות ההם ואף לא בוועד זה."

בן גוריון הצביע אז על אמת הסכסוך, כפי שהיא עד היום. אין זה סכסוך על טריטוריה זו או אחרת, אלא על זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. כאז, כן עתה, מטרתו של האוייב היא לעקור את "הסכנה הציונית". וכאז, כן עתה, מטרה אחת ויחידה למלחמתנו: הגשמת הציונות.

"מלחמתנו אינה הגנה על הקיים – כי לדעתי אין 'קיים' בארץ, במובן ההיסטורי של מילה זו. הקיים – אם עליו בלבד נגן – אינו אלא בית קלפים שיתפזר על ידי כל רוח מצויה ובלתי מצויה. לא אוכל לקבל הצעה שלא להגן על המדבר – באשר אנו חייבים בהגנת תל-אביב. אם לא נעמוד על המדבר – לא תעמוד תל אביב. קיומו של הנגב הוא אולי ממשי יותר מקיומה של תל-אביב. הראייה ההיסטורית אומרת לנו ששום דבר יהודי לא יהיה קיים בארץ אם לא נבטיח ניצחונה של הציונות. הוצאת שנים עשר מיליון דונם אדמת מדבר מהחשבון – הוא חשבון לא ציוני, והמגִנים מגִנים על הציונות, לא פחות ולא יותר. טעות היא להניח שהנגב 'לא יברח' – ועלינו עכשיו לקיים בידינו מה שבידינו, כפי שסבורים פלוני ופלוני מהיושבים כאן. אם לא ניקח עכשיו את המדבר – לא זו בלבד שהנגב 'יברח', אלא איני בטוח אם נוכל לשמור בידינו את תל-אביב."

כשאני קורא את דבריו של ב"ג על אודות הרעיונות של "הריאליסטים" אז, איני יכול שלא לחשוב על "הריאליסטים" עכשיו, שמסבירים מדוע הצתת שדות הנגב המערבי ומאות רקטות על יישובי הנגב המערבי, הם עניין מינורי, כל עוד לא נוחתת הרקטה הראשונה על תל-אביב, "הבירה הכלכלית של ישראל."

דבריו של צחי הנגבי, הם תרגום למילים של המדיניות של ראש הממשלה. בן גוריון מיטיב להשיב להם.

"השאלה אינה אם לעזוב או לא לעזוב את הנגב, אלא אם ללכת או לא ללכת לנגב. אין אנו נמצאים עדיין בנגב. הנקודות המעטות שיש לנו בדרום אינן הנגב, ואם לא נשלח כוח מספיק לנגב, פירוש הדבר שאנו עוזבים אותו. אם אנחנו לא נהיה שם – הם ייקחו אותו באפס-יד, ואין זו אלא אשליה ריקה שלאחר זמן ייתנוהו לנו.

"אין הבדל מבחינה זו בין מפעל ההגנה ובין כל מפעלנו ההתיישבותי בארץ. כל מי שעלה לארץ, לא עלה ליהנות מן הקיים. הקיים אינו מספיק גם עכשיו, וודאי שלא הספיק לפני 30 שנה, 40 שנה, לפני 70 שנה. כל בני דורי שבאו לארץ – לא באו ליהנות מתל-אביב, כי תל-אביב לא היתה קיימת אלא בדמיון. שטמפפר וסלומון לא באו ליהנות מפתח-תקווה כי אף היא לא היתה קיימת אלא בדמיונם. וקיום דמיון זה – ולא הקיים למעשה – היה המניע של כל חלוצינו. הוא גם המניע של כל מגִנינו, הבחורים העומדים לילה לילה להגן על שכונת התקווה – לא הם שהקימו את השכונה ולא הם שבנו אותה, ויותר משהם מגִנים על השכונה הם מגִנים על התקווה, ותקוות הנגב היא לא פחות ריאלית כגורם חלוצי ומלחמתי מהריאליות של תל-אביב."

תופעה שלילית, אנטי מנהיגותית, שאנו נחשפים אליה לאחרונה, היא הסתתרות ההנהגה המדינית מאחורי גבו הרכב של הדרג הביטחוני הביצועי. אני קורא את הכותבים בהערצה על הצלחותיו הביטחוניות של נתניהו ובאותה נשימה תוקפים את כישלונותיו של הרמטכ"ל. המסר ברור – ההצלחות הן של הדרג המדיני, הכישלונות הן של הדרג הצבאי. כאשר ראש הממשלה מחליט להבליג על טרור ההצתות ולהכיל אותו, ודבק בדרך זו 7.5 חודשים, חצי הביקורת מופנים כלפי הרמטכ"ל אייזנקוט, תוך התבססות על הדלפות מגמתיות של איזו אמירה שהוא אמר או לא אמר בישיבת הקבינט. בן-גוריון סלד מן התרבות הפוליטית האנטי מנהיגותית הזאת. הוא לא הסתתר מאחורי הקצינים, ולקח אחריות מלאה. הוא הבהיר, שהדרג המדיני ואך ורק הוא, קובע את המטרות, מעצב את המדיניות ולכן הוא הנושא באחריות.  

"נאמר כאן שמומחים צריכים לקבוע דרכי המלחמה. ודאי שאנו זקוקים בכל מפעל למומחים. אנו זקוקים להם בחקלאות, בחרושת, בחינוך וגם במלחמה. אבל שום מומחה לא יקבע על מה נילחם ועל מה לא נילחם. אני מרחיק לכת וטוען: שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו, מטרה מורחבת – מרחיבה. מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? אם נרצה להוביל מים לנגב – יאמר לנו המומחה איך לעשות זאת, אבל לא נשאל אותו אם כדאי או לא כדאי להוביל מים לשם. ואיני מוכן לשאול שום מומחה אם כדאי להילחם על הנגב. אני בטוח כי בכוחנו להגן על כל ארץ ישראל, ואני יודע מהו מקור הכוח שלנו. אם המומחה יידע מידת כוחנו, יוכל לייעץ כיצד להשתמש בו באופן היעיל ביותר. ואם יידע מהי המטרה שלנו ומה הם האמצעים שבידינו – ייעץ הדרך המעשית ביותר להשגת המטרה. את המטרה עצמה יתווה רצוננו הציוני, ובגודל הרצון – תלוי גודל הכוח."

בתחילת דצמבר 1967, ארבעה חודשים וחצי לאחר שחלוצי קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן) עלו ליישב את הגולן, ערך בן גוריון בן ה-81 את ביקורו השני בקיבוצם הצעיר. נפעם, הוא כתב מכתב קצר לשותפו ההיסטורי ויריבו ההיסטורי יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בזו הלשון:

"הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד המקימים יישוב ברמה זו. אני מקווה שגם השומר הצעיר, למרות הכרזותיו, ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו."

2. צרור הערות 25.11.18

* דילמת השלום – ישראל נמצאת בעיצומו של מהלך מדיני היסטורי, של הידוק קשריה עם מדינות ערביות ובראשן סעודיה. ובעיצומו של התהליך – מבוכה קשה, עם חשיפת פרשת הרצח המזוויע של העיתונאי חשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, בהוראתו של אדריכל ההתקרבות לישראל, יורש העצר בן סלמן. ונשאלת השאלה – האם ראוי שישראל תתקרב למשטרים נוראים כאלה?

הדילמה היא אמיתית, אבל יש לקרוא לילד בשמו. הדילמה היא דילמת השלום במזרח התיכון. כלומר השאלה היא האם על ישראל לחתור לשלום עם שכנותיה, למרות משטריהן הרצחניים, או לוותר מהסיבה הזאת על השלום.

עלינו להיות אמיתיים – כל שלום עם שכנינו, הוא שלום עם דיקטטורות. כך הסכמי השלום עם מצרים וירדן, בוודאי ההסכמים עם יאסר ערפאת – רב המרצחים והארכי טרוריסט, והמו"מ עם רוצח ההמונים חאפז אסד, שרצח עשרות אלפים מבני עמו בטרם התברר שקוטנו של בנו, בשאר, עבה ממותניו.

אין זה מתפקידנו להיות השוטר של המזרח התיכון ולא המחנך של המזרח התיכון. ישראל אינה מעצמת-על ואין לה שאיפות כאלו. ישראל שואפת, בסה"כ, להיות מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל, שחיה בשלום עם שכנותיה. את השכנים לא אנחנו בחרנו.

מה שחשוב הוא לא ללכת שולל אחרי הבטחות שווא של האוייב (ע"ע הסכמי אוסלו) ולא לוותר ויתורים המסכנים את ביטחוננו ואת האינטרסים הלאומיים שלנו. ובמגבלות הללו – עלינו לחתור לשלום עם שכנינו, חרף העובדה שאנו חיים בשכונה בעייתית, בלשון המעטה.

עלינו לחתור לשלום, אבל את הרעיונות על "השתלבות במרחב" מוטב להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה. השתלבות במרחב? לא, תודה!

* רהב ושחץ – עולים שלושה חברי קבינט בזה אחר זה לבמת כנס ג'רוזלם פוסט, ומתחרים ביניהם בדברי רהב ושחץ: "נכבוש את עזה... סינוואר – קיצך קרב... סינוואר לא יסיים את חייו בבית אבות... נמוטט את שלטון חמאס."

אף פעם אין מקום להתלהמות הזאת, אך כאשר הפער בינה לבין פעילות ישראל גדול כל כך, היא פאתטית, ומציגה את ישראל בעיני האוייב באור נלעג.

לתופעה הזאת יש שם: פריימריטיס.

לפחות הם למדו את הלקח של ליברמן, ולא קצבו שעות.

* המתנה הטובה ביותר – בבחירות שנערכו לאחר מלחמת יום הכיפורים, המערך ניצח שוב, עם 51 מנדטים, למרות המחדל, וגולדה מאיר הרכיבה ממשלה, שכיהנה שבועות אחדים, עד לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט.

בהרכבת הממשלה היו קשיים רבים ומשברים, ושיאם – איום אי הצטרפות לממשלה של שרי חטיבת רפ"י במפלגת העבודה, משה דיין ושמעון פרס. גולדה וראשי המפלגה חששו מאוד שהדבר יביא לפרישת רפ"י וחבירתה לליכוד שבאופוזיציה. אך המשבר נמשך וגולדה הציעה את תפקיד שר הביטחון לח"כ החדש יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים.

כאשר רבין קיבל את ההצעה, שר הביטחון דיין הבין שכנראה מוותרים עליו. פרס הבין שרבין יקודם להנהגה הבכירה והוא יישאר מאחור. והם מיהרו לרדת מן העץ. אך יורדים מן העץ? דיין, שר הביטחון, בדה מתיחות ביטחונית בגבול סוריה, שעלולה להביא לחידוש המלחמה, הכוננות כבשה את הכותרות, ודיין ופרס גילו "אחריות" והחליטו להישאר בממשלה.

למה נזכרתי בכך? בשל האמירות של נתניהו על כך שאנחנו "בעיצומה של מערכה" והרמזים שפיזרו מקורביו, כמו למשל ח"כ זוהר, על הדברים שהציבור לא יודע בלה בלה בלה, כדי למנוע את המשבר.

מסתבר, שאין חדש תחת השמש. נתניהו אינו הראשון שמשתמש בשם הביטחון לשווא לצרכיו הפוליטיים. אולם העובדה שהיו תקדימים, אינה הופכת את הנוהג הזה לפחות נפסד.

בביוגרפיה "גולדה – ביוגרפיה פוליטית" מאת מירון מדזיני מסופר:

"ביום שהיה אמור להיות יומו האחרון במשרד הביטחון, היו לדיין כנראה מחשבות חדשות. הוא ופרס הלכו לגולדה ואמרו לה, כי הגיע מידע על תנועות מאיימות של הצבא הסורי ולכן הם החליטו להישאר בממשלה. היא פרצה בבכי, 'זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולתי לבקש...' אך הציבור לא הלך שולל. אבן ציין כי לא היה ניתן למצוא אפילו תריסר ישראלים שלקחו את האיום הסורי ברצינות. אבל המשבר נמנע, לפחות זמנית."

* חשיבותה של ועדת גולדברג – שרים בכירים קוראים לבטל את ועדת גולדברג – הוועדה הבוחנת את טוהר המידות של מועמדים לתפקידים בכירים.

אני מציע לא להיחפז, ולהיזכר מה גרם להקמת הוועדה.

היה זה מינויו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בינואר 1997, בידי ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי. רוני בר-און לא עמד בשום אופן בקריטריונים לתפקיד, ועם מינויו המפתיע, איש לא חשד שהוא נבחר בזכות כישוריו, או כדי שייטיב לבצע את תפקידו, לחיזוק שלטון החוק בישראל.

בר-און מונה רק מסיבה אחת – זו היתה הדרישה של הנאשם בפלילים אריה דרעי, שבר-און הבטיח לו עסקת טיעון נוחה, כנראה תמורת תמיכת ש"ס בהסכם חברון. היה זה קשר פלילי להשתלטות על התביעה הכללית ועל תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

בעקבות הביקורת הציבורית, בר-און התפטר כעבור 48 שעות. הוקמה ועדת שמגר שבעקבות המלצותיה החליטה הממשלה על הקמת הוועדה הבוחנת את כשירות המועמדים לתפקידים בכירים.

אני מכיר את התאוריה על פיה עצם העובדה שנתניהו בחר בבר-און, פירוש הדבר שזה רצון העם, זה שלטון הרוב, זאת הדמוקרטיה וכו'. אבל אין דמוקרטיה ללא שלטון חוק. ואיני רוצה לדמיין מי עלול היה להתמנות היום למפכ"ל המשטרה, אם זה היה תלוי רק בנתניהו.

טוב שיש ועדה כזאת. 

* מזהה תהליכים – האלוף יאיר גולן תקף בחריפות את השר בנט. במדינה דמוקרטיה מתוקנת, הצבא כפוף לממשלה, וקצין במדים אינו תוקף שר בממשלה. אבל ממי שבנאום בשם צה"ל בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית וסיפק תחמושת לגרועים בשונאי ישראל, כמו BDS ורוגל אלפר, אי אפשר לצפות שיבין מהי דמוקרטיה.

את יאיר גולן צריך היה להדיח ביום שבו אמר את דברי הבלע ההם.

* שלוח רסן – בראיון שבו תקף את בנט, נשאל יאיר גולן על דבריו בטקס יום השואה, בהם השווה את ישראל לגרמניה הנאצית ואמר: "אני חושב שדבריי היו מרוסנים מאוד." לא סתם מרוסנים. מרוסנים מאוד. מעניין מה האיש שלוח הרסן הזה היה אומר, אלמלא ריסן את עצמו. אולי היה מגנה את ישראל על תאי הגזים ומחנות ההשמדה לערבים?

* לא ראוי לדיון – אפרופו יאיר גולן. אני ממליץ לכולם לנהוג כמוני כלפי מי שמשווים את ישראל לגרמניה הנאצית. אין להיכנס איתם לדיון המוכיח את ההבדל בין המקרים, כי עצם הדיון הזה נותן לגיטימציה להשוואה הנואלת, בין דברים שאינם נתונים להשוואה. אסור להיכנס למלכודת הזאת. כשאני שומע השוואה כזאת, אני פשוט אומר לבעל ההשוואה, שאיני נוהג לדון עם מכחישי השואה.

* הפתעה – במסגרת סדרת הרצאות על אישים בתולדות הציונות, במכינה הקדם צבאית במיצר, הוזמנתי להרצות על שני אישים. הדמות הראשונה עליה הרציתי הייתה אבא קובנר. פתחתי את הרצאתי בשאלה: מי כאן שמע אי פעם על אבא קובנר? הייתי בטוח שתתרוממנה ידיים בודדות. להפתעתי, עשרות אצבעות הורמו. איזו הפתעה!

שאלתי אותם היכן ומתי שמעו, והבנתי שבעיקר במסעות לפולין ובהכנה לקראתם. עוד סיבה טובה להכיר בחשיבות המסעות הללו.

* בלאק פריידיי שלי – טוב, אז איך ביליתי את בלאק פריידי? בשופינג, כמובן. בסטימצקי קצרין קניתי עיתונים, ובכלבו של אורטל קניתי מוצרי חלב, פירות, ירקות, פיתות ולחמניות.

* ביד הלשון: שחיתות – במכתבו למפקד פיקוד המרכז התריע אל"מ אלון מדנס על שחיתות בצה"ל וכתב: "לא נתקלתי במעטפות דולרים בצבא, אך כולם פגשו את תופעת 'סדֵר קורס לבן שלי'."

האם פרוטקציה כזו היא שחיתות? בשיח המשפטיסטי פליליסטי שהשתלט על החברה הישראלית, ויתרנו על שיפוט ערכי, מוסרי, נורמטיבי, ציבורי – של אישי ציבור, והשיפוט הוא רק פלילי. כל מה שאינו פלילי – כשר. איננו מעמידים בפני מנהיגינו רף מוסרי וערכי גבוה, אלא מסתפקים בסף הפלילי הנמוך מאוד מאוד – לא להיות פושעים פליליים. אם לא הוכח בבית משפט שאיש ציבור הוא עבריין, אין כל בעייה. זו לא שחיתות.

עצם הגישה הזאת מושחתת. שחיתות אינה עבריינות. בערך שחיתות במילון אבן שושן, כלל לא מוזכרת עבירה על החוק. כלל אין נגיעה לפלילים, אלא: "שחיתות – קלקול, השחתה... השחתת המידות – קלקול מוסרי."

החזרת המילה שחיתות למשמעותה המקורית בשפה העברית, היא מרכיב חשוב בתיקון החברה ובמלחמה נגד קלקול המידות.

אורי הייטנר

* * *

יורם אטינגר

מדיניות חוץ וביטחון של ארה"ב

בעקבות בחירות נובמבר 2018

"חדשות מחלקה ראשונה", 22 לנובמבר 2018

נושאי חוץ וביטחון לא כיכבו בבחירות נובמבר 2018 לבית הנבחרים ולסנאט בוושינגטון, אך לתוצאות הבחירות השפעה על עיצוב מדיניות הנשיא טראמפ בנושאים אלו.

אמנם הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים ינוטרל במידה רבה על ידי הרוב הרפובליקני בסנאט, אך ביכולתו להתמקד בחקירות הנשיא טראמפ, אם יבחר להתעלם מעצת יו"ר המפלגה הדמוקרטית לשעבר, אד ראנדל: "יש לחוקק, לחוקק ולחוקק ולא לחקור, לחקור ולחקור."

ואכן, הבוחר האמריקאי מעניש את נבחריו, אם אינם מתמקדים בחקיקה העונה על צרכי הבוחר באזורי הבחירה המקומיים. לדוגמא, בחירות 1996 ו-2012 היכו במחוקקים הרפובליקנים שהתמקדו בניסיונות להפיל את קלינטון ואובמה, במקום לקדם תחיקות התורמות לתעסוקה, בריאות, חינוך ותעבורה, ובכך סללו את הדרך לכהונה שנייה של הנשיאים הדמוקרטים.

התעלמות הרוב הדמוקרטי מתקדימים אלו, וזימון טראמפ ומקורביו לחקירות בגבעת הקפיטול תפגע בתשומת-לב הנשיא לאתגרי חוץ וביטחון: טרור האייתולות, הטרור הסוני, התפשטות הטרור האסלאמי במשולש הגבולות ארגנטינה-פראגוואי-ברזיל, הישרדות מימשלים ערביים פרו-אמריקאים, הסרת איום צפון קוריאה, הסדרת הנטל הפיננסי של ברית נאט"ו, צמצום המתיחות עם רוסיה וסין, וכו'.

נושאי חוץ וביטחון יעסיקו את טראמפ עקב הידרדרות הזירה הבינלאומית, במקביל לאפשרות ששיתוק תחיקתי בנושאי פנים יפנה את הנשיא לזירת החוץ והביטחון. המשימה המרכזית תהיה המשך שיקום תדמית-ההרתעה של ארה"ב שכורסמה בשמונה שנות אובמה, והיא תנאי לצמצום הזעזועים והתוקפנות בזירה הבינלאומית, ולשיקום האמון בארה"ב בקרב בעלות-בריתה הערביות, החשות את המאכלת הקונבנציונלית של האייתולות המונחת על צווארן.  הן מעודדות מנטישת טראמפ את הסכם הגרעין עם האייתולות, המקרינה מודעות לאיום הקטלני של האייתולות, שאינם מונחים על ידי אינטרס כלכלי, אלא על ידי שאיפת השתלטות על המפרץ הפרסי, חצי האי ערב, המזרח התיכון, ועוד.

הקצנת האיומים הגיאו-אסטרטגים מחייבת את טראמפ להגדיל את תקציב הביטחון, ומכאן דרישתו שמדינות נאט"ו – שאינן חוסכות שבטן מארה"ב – תגדלנה את תקציבן הביטחוני ל-2% (לפחות) מהתל"ג, בהשוואה ל-3.6% בארה"ב. בניגוד לאירופה, ישראל מקדישה לביטחון 5.2% מהתל"ג, מאריכה את היד האסטרטגית של ארה"ב, משמשת מעבדה בתנאי קרב של מערכות נשק אמריקאיות, פעילות התורמת מיליארדי דולרים למחקר ופיתוח, יצוא ותעסוקה ביטחוניים ואזרחיים בארה"ב.

טראמפ אינו בדלן, אלא דוגל בעצמאות הפעולה הביטחונית של ארה"ב, בניגוד לאובמה ששיעבד אותה לארגונים רב-לאומיים המבקרים בשיטתיות את מדיניות ארה"ב.

האם טראמפ מודע לכישלון השיטתי של כל יוזמות השלום של ארה"ב בהקשר הישראלי-ערבי, שהתבססו על מרכזיות-מופרכת של העניין הפלסטיני, ועל משוואה-מוסרית-מלאכותית בין התוקפן לקורבן המיועד, חייבו את הערבים להוסיף על תביעות ארה"ב מישראל, ובכך הגביהו את המשוכות במעלה ההר התלול והחלקלק בדרך לשלום?

הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים שלארה"ב תפקיד קריטי בהשלמת – ולא ביוזמת – הסכם. תוצאות בחירות נובמבר 2018 עלולות להקצין או להפיג את העימות הרפובליקני-דמוקרטי, אך לא יסיטו את תשומת-לב טראמפ מאתגרים ומאיומים גלובליים.

יורם אטינגר

* * *

שלום אהוד,

מאמר מיוחד של גיא בכור.

בברכה, 

אשר תורן

https://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=4577&fbclid=IwAR0BIOf2qaDCVJEl8IWMpy1K9KkYxRlLHzAwenhYx4m6weeFb8ghLRVWpw8

אהוד: מומלץ ביותר ואופטימי. צירוף דברים מדהימים שהתקשורת בארץ לא מגלה לנו!

* * *

יצחק הילמן

מחדל המים

צריכת המים הכוללת של מדינת ישראל עומדת כיום על כ-2 מיליארדי קוב בשנה. רבע מזה, כחצי מיליארד קוב, מגיע ממי קולחין, שכבר היו בשימוש ראשוני ועוברים טיהור. השאר, כ-1.5 מיליארדי קוב, הם מים שפירים. כ-750 מיליון קוב מתוך הכמות הזו הולכים לשימוש ביתי כמו: שתייה, גינון וניקיון, כ-500 מיליון לחקלאות, כ-100 מיליון לתעשייה וכ-150 מיליון מועברים לרשות הפלסטינית ולירדן לפי הסכמים בינלאומיים.

ההתפלה מספקת כיום למדינת ישראל כ-600 מיליון קוב מים שפירים. הם מיוצרים בחמישה מפעלים גדולים לחופי הים התיכון, ועוד מתקן קטן באילת.

הגירעון הכולל של משק המים בישראל הוא 2,500 מיליון קוב, מזה 750 מיליון קוב בכנרת, שמתבטאים בירידת המפלס ב-6 מטרים. מחיר התפלת המים כיום בירידה והגיע ל-1.8 ש"ח לקוב. המדינה מוכרת לצרכן הביתי את המים ב-9 ש"ח לקוב. מחיר שהוא בלתי פרופורציוני למחיר הייצור שלו.

כל מסע הפרסום לחיסכון במים נועד לכסות את המחדל הממשלתי, שבגללו לא בנו מתקני התפלה חדשים מזה חמש שנים. כל הטענה שאנחנו חווים חמש שנות בצורת ברציפות, ומכאן המחסור המפתיע במים, אין לה קשר למציאות והיא טענה בלתי רלוונטית.

גם הצגת הקטסטרופה של משק המים בקיפטאון דרום אפריקה היא איוולת. מדובר במדינה נחשלת ומושחתת עם 40% אבטלה, מוצפת מהגרים בלתי חוקיים מכל אפריקה ובעלת דירוג אשראי בעייתי. בדרום אפריקה, בעלת 52 מיליון תושבים והכנסה לנפש של 14,000 דולר, ושלטון מושחת לחלוטין, איש לא מעוניין להשקיע. אדרבא ההון והאוכלוסייה הלבנה הולכים ומסתלקים ממנה. אז איך ניתן בכלל להשוות את מצב המים בישראל לזה של דרום אפריקה?

ישראל לא נמצאת בליגה הזאת. אולי לפני שלושים שנים, עם עתודות דולרים של 20 מיליארד דולר ודירוג אשראי נמוך, הייתה בעייה להשקיע כסף במתקני התפלה. היום אין בעיה כזאת. מי שטוען שחסר כסף מרמה את הציבור. מתקנים מוקמים היום בשיטת  BOT ואין צורך במימון של אגורה אחת מתקציב המדינה. שיטת מימון זאת אומרת שאת הכסף להקמת המתקן מביא המשקיע והוא מקבל תשלום לפי כל קוב שהוא מספק. לכן אפשר בכל רגע להקים בישראל עוד 10 מתקני התפלה. מינהל המים במשרד האנרגיה, לפי הפרסומים, מציע הגדלה של 30 מיליון קוב לשנה, כמות שתשאיר אותנו במצב משברי קבוע. כמות זאת איננה מכסה אפילו את הגידול הטבעי באוכלוסייה. הרי כל שנה מתווספים 150 אלף תושבים וצריך רק לצרכים הביתיים תוספת של 15 מיליון קוב, כלומר לפחות 60 מיליון תוספת נטו לשנה שתכסה גם את החקלאות והתעשייה. ומה עם שנים וחצי מיליארד הקוב החסרים. מי יחזיר אותם?

לאלה ש"חוששים" שהקמת "עודף" מתקני התפלה תגדיל את ביזבוז המים ושלא יהיה מי שיקנה עודפים אלה, מוטב שירד מטיעון לא רציני זה. הרי חסרים  לנו 2,500 מיליון קוב מים, מהם 700 מיליון קוב מים בכינרת ו-1,800 מיליון קוב באקוויפרים של  ההר והחוף. ברור לכל בר דעת שחייבים למלא חוסר זה ללא כל היסוס, על ידי הקמה מיידית של עוד מתקני התפלה.

צריך לצאת מההנחה שאנחנו מדינת סף מדברית והאקלים בארץ רק הולך ומקצין, כאשר אוכלוסיית המדינה גדלה בקצב מהיר,  והיא חייבת לדאוג למים לא רק לעצמה אלא גם לשכנותיה.  ייתכן מאוד כי תוך שנים ספורות נגיע למצב דומה לזה שבספרד, סעודיה, כוויית והמפרציות. שם מפיקים 100 קוב מים מהתפלה בכל שנה לכל תושב.

צריך להפסיק אחת ולתמיד את הריטואל הבלתי סביר של "היתה שנת בצורת" ושאין כסף.  ישראל של 2019 איננה יכולה להסתמך יותר על הכנרת ועל האקוויפרים של ההר והחוף. אלה הם רזרבות אסטרטגיות ולא מים לצריכה.

נניח שמעבר לצריכה השוטפת, נחזיר גם לרזרבות מיליארד קוב, שזה ארבעים אחוזים מהגירעון, וזה יעלה לנו חצי מיליארד דולר. ונגיד גם שכל גורם שהוא לא ייתן לנו אשראי, מצב שהוא אבסורדי, אז הרזרבה של בנק ישראל תרד מ-120 מיליארד ל-119.5 מיליארד דולר. אז מה כבר קרה.

הבעייה היא שבראש המשרדים של האנרגיה והאוצר, האחראים למחדל, יושבים שני שרים אדישים. במיוחד מדאיג המצב של זה שיושב בראש המשרד לאנרגיה שאחראי על משק המים, שכנראה סבור שהבעייה שלו היא הפקת הגז. 

חייבים, עם או בלי מכרז להקים מיידית עוד השנה שלושה מתקני התפלה ולהמשיך להקים בכל שנה, לפחות שני מתקנים נוספים. עדיין יישאר הגירעון, אבל לפחות נפסיק להלך אימים על הציבור.

יצחק הילמן

* * *

משה גרנות

אכסניה לידע – על גיליון 80-79 של

"ידע עם – במה לפולקלור יהודי"

 תשע"ט 2018, 226 עמ'

את כתב העת "ידע עם" עורך יצחק גנוז הנפלא מ-1976, וכל גיליון שלו שרואה אור הוא ממש חגיגה עבור מי שתרבות ישראל יקרה לו. מדובר באכסניה נדיבה של ידע על מכמניה של התרבות היהודית בתפוצות ובארץ.

קשה להקיף את שפע המאמרים שבגיליון שלפנינו, אבל אשתדל להגיש טעימה:

ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר כתבו על אתרים מוצנעים שבצידי כביש מספר אחת לירושלים  – קבר אימאם עלי, סלע הגדוד, מערת הצדיק ועוד.

הלל וייס, הבקיא מאין כמוהו בכתבי עגנון, מנתח ומשווה את "השיר אשר הושר" וסיפורי "ספר המעשים".

ישראל שיינטוך מספר על יחס משוררי היידיש לציונות ולארץ ישראל. מסתבר ש-26 סופרי יידיש ביקרו בארץ, וחלקם התערו בה. הגיליון גם מכבד את פרופ' שיינטוך באזכור פרס מפעל חיים שזכה בו מטעם הרשות הלאומית לתרבות היידיש, פרס שזכתה בו גם ליאה קניג (תשי"ז). בהמשך מופיע מאמר מעניין שלו על מורשתם של דז'יגאן ושומאכר בשנים 1980-1927.

אגב, בימים אלה מתקיימת סדרת הרצאות בבית התפוצות על תרבות היידיש, וההרצאה הראשונה (23.11.18) עסקה בשני היוצרים הנפלאים האלה.

יצחק גנוז עצמו כותב על "עורי שפת עבר" שחיברה, ערכה והפיקה ד"ר לאה צבעוני. הוא מספר על עלוב חיים בשם מושקה, שאפילו בפורים, החג שבו רצה לשמח את הבריות – הוא נדון לבכי תמרורים.

בלפור חקק סוקר את ספרו של יצחק גרינפלד על יהודי אתיופיה, מוצאם, שפת התפילה שלהם ועוד.

ניצה פרילוך סוקרת את השירה העברית באמריקה בסוף המאה ה-18, תחילת ה-19 (הלקין, בלקין, גינצבורג, בבלי, דוליצקי, גרסון). ניצה פרילוך מביאה גם את קורותיו של סיפור נשכח של שאול טשרניחובסקי "צרות" (בסיום הרשימה מובא הסיפור עצמו).

עודד שי מספר את קורות חייו הקצרים של המוזיאון של יהודי מורביה ושלזיה בניקולסבורג, שנוסד ב-1936, זמו קצר לפני שהמקום נכבש על ידי הנאצים.

דליה חשן מתחקה אחרי משמעות הכינוי "אחר" לאלישע בן אבויה.

מירב גנוז מצביעה על כוונות הקורבנות בתורה ובמשנותיהם של הרמב"ם וריה"ל.

יעל לוין מביאה את המקורות המייחסים למשה רבנו את מזמורי התהילים צ'-ק'.

אברהם אוחיון מסיק משמעות חינוכית מסיפור המרגלים. ברשימה אחרת שלו הוא מתחקה אחרי משמעות חג השבועות בתורה ואצל חז"ל.

נילי בן ארי מראה כיצד הנשים בסיפורי התלמוד התמודדו באמצעות המטבח עם כוחנות הגברים.

רחל ברלב סוקרת את תולדותיו של הסביבון מימי רומא העתיקה, דרך ההימורים במרחב הגרמני, ועד לייהודו לחג החנוכה. 

וכן, יש גם סיפור של שמחה סיאני, המתאר את היחס המחפיר שזכו עולי תימן מצד האשכנזים והספרדים מהיישוב הישן בירושלים, וכן – איך אפשר לא? – חטיפת ילדי תימן...

באמת נגעתי רק בקצה הציפורן בשפע שכתב העת בעריכתו של יצחק גנוז  מציע.

משה

* * *

משה כהן

עזרה הומניטארית

ישראל מקבלת חולים ערביים, לרבות מעזה, לטיפול כמחווה הומניטארית.

ומה התגובה הערבית? מנצלים את החולים להעברת חומרי חבלה...

היש דוגמה משוועת יותר לגמילת רעה תחת טובה? 

וממשלת ישראל מתייחסת לפנים משורת הדין לעבירות של ערבים, מצמצמת את פרסומן בתקשורת, ומבליטה פעולות התנחלות ותג מחיר במטרה לקדם דו-קיום בין העמים.

דו-קיום? ...ארגוני הפשע הערביים מזהים חולשה, מרימים ראש ואינם מהססים לפתוח באש על בתי סוהר.

אין מנוס מהמסקנה שהערבים מבינים רק את שפת הכוח, וחבל. 

פרשנים נידחים

ברדיו  ובטלוויזיה שלנו נשמעים שוב ושוב פרשנים מומחים למזרח התיכון. כולם דעתנים ורהוטים. אבל יש פרשנים לא פחות טובים מהם שמשום מה מקומם לא יכירם בתקשורת הישראלית, הממומנת מכספי הציבור.

למה אין שומעים את  פרופ' מרדכי קידר המצוין, הכותב בקביעות במכתב העיתי? את ד"ר גיא בכור המעולה? את פרופ' משה שרון איש האשכולות?

ההסבר לכך שהם נפסלים על ידי החונטה השמאלנית  (כן אני יודע, האנשים "הנאורים" מתקוממים נגד הביטוי הזה) המתפרנסת מהקופה הציבורית והשולטת בכיפה. 

אני משתמש בביטוי "חונטה" כדי לאפיין חוג סגור ואליטיסטי של בני אדם, הנוהגים בעריצות ובדיכוי כלפי הציבור הרחב ועושקים אותו.  

החונטה הזאת מסווגת את היוצרים לשני סוגים, הלנו אתה או לצרינו?

"לנו" פירושו למחנה השמאל, המטיל את האשמה לסכסוך על ממשלת ישראל, הדוגל בחלוקת הארץ והמתעב את ביבי ואת מירי רגב. לדידם הערבים הם קורבן תמים של "הכיבוש".

אז מה אם לפני "הכיבוש", לפני 1967 – הפעילו הערבים טרור רצחני, וכל מדינות ערב התנפלו ביחד על ישראל כדי להכחידה?

במו אוזניי שמעתי ברדיו ראיון עם הסופר הגדול דויד שחר, עוד בימי האינתיפאדה העליזים, והוא העז לטעון שלא כל האשמה לסכסוך היא על ישראל, אלא לערבים יש אשמה לא פחותה.

בכך הוא חרץ את גורלו. 

דויד שחר הגדול, בעל "היכל הכלים השבורים", עטור פרסים בארץ ובצרפת – הפך לסופר נידח. 

אז מה אם רוב העם מצביע למחנה הלאומי, אז מה אם כל הממסד "התרבותי", האקדמי, המשפטי, התקשורתי – ממומן על ידי הציבור. 

החונטה השמאלנית תנפה את החולקים עליה ללא רחם. 

אתה בחברה טובה, אהוד. 

נרגעתי

התקשורת שלנו מדווחת שלאחר הזרמת מיליוני דולרים, יש "רגיעה" בעזה.

אז מה אם למעלה מעשרת אלפים איש מתפרעים, מיידים אבנים, זורקים מטענים ורימונים, מבעירים צמיגים?

לזה ייקרא אצלנו "רגיעה"!?

עוד "רגיעה" כזאת ואבדנו. 

משה כהן

ירושלים

* * *

בישלה את בעלה

שיר מהעיתון

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אישה מרוקאית שחיה באיחוד האמירויות

רצחה את בן זוגה

בישלה את גופתו

והגישה את הבשר לפועלים פקיסטניים

האישה בשנות השלושים לחייה

הגבר אותה רצחה ובישלה

היה בן זוגה בשבע השנים האחרונות

היא רצחה אותו לאחר שסיפר לה

שהוא מתכנן לשאת אישה אחרת

חלקים מגופתו הוגשו כחלק

ממָנה מרוקאית מסורתית

של בשר ואורז

לפועלים שעבדו בסמוך לביתה של האישה

מי שהודיע למשטרה על היעלמותו של הגבר

הוא אחיו

שבא לבקר את הזוג בביתם

שליד הגבול עם עומאן

הוא לא מצא את אחיו

אך איתר את השן בבלנדר שלה

ולאחר בדיקות דנ"א

התגלה כי השן שייכת לקורבן

[על פי כתבה ב"הארץ" מיום 23.11.18]

* * *

ארנה גולן

מיניות וזהות מינית בקיבוץ החלוצי

חלק שלישי ואחרון

אהבות ראשונות – מיניות מהוססת ואסורָה

ראינו אותם, את הבחורים הצעירים של הנח"ל במדי הצבא, בְרחבֵי הקיבוץ ההרוס במלחמת העצמאות. הם נשלחו אלינו לסייע בפינוי ההריסות ובשמירות, ואילו אנחנו, בני הקיבוץ הבכורים,  שבנו מן הגלות בת כמה החודשים בחיפה עם כל ילדי מסדה בדיוק לאותה מטרה, וכך התחולל לו המיפגש המסעיר עם חיילי הנח"ל. התבונַנו בהם יותר מקרוב ובסקרנות בחדר האוכל הזמני, שמיקמו אותו  בבניין המרפאה שנותר על תִלוֹ בדרך נס ולא היתה בו שריפה.

הם היו שונים מבני הקיבוצים שהיכרנו בעמק. לא ידענו להגדיר את השוני, אבל ראינו שהם בוגרים מאתנו, כבני 19-18 ורציניים יותר. הם מיקדו את תשומת ליבנו, וראינו שגם אנחנו, בנות ה-14-15, מרתקות את תשומת ליבם. שהרי לא היו בנות בוגרות מאיתנו בקיבוץ וכפי שהבנו בדיעבד, גם משום שכולם היו ניצולי שואה, רובם מרומניה, ואף כי היו עימם בנות במחלקת הנח"ל, ורבות מהן היו נאות ומושכות במיוחד, ריתקה את תשומת ליבם של אחדים מהם דמות הנערה "הצברית". הם הציצו בנו מן השולחנות הסמוכים והצפופים, ואנחנו זקפנו את קומתנו, וכשמגשי האוכל בידינו ניסינו להיראות בוגרות יותר ונאות. אבותינו – האימהות נשארו בחיפה עם הילדים הקטנים מאיתנו – חשו בוודאי במבטים החטופים, אבל לא סברו מן הסתם שעתיד להִיוָוצר קשר בין החיילים בבגדי העבודה הצבאיים לבין בנותיהם הצעירות, שבמכנסיים קצרים עם גומיות ובסנדלים.

אבל הקשר הלך ונוצר. הסקרנות ההדדית ניצחה. כל היום עסקנו בפינוי חדרים מהריסותיהם ובהצלת תמונות ומסמכים משריפתם ובמשך חודשים גם לא שבנו ללימודים. כולנו חיפשנו עניין במקום הקודר והאפור הזה וגם קצת שמחה. תחילה קשרנו קשרי ידידות עם הבנות שביחידת הנח"ל ואהבנו אותן על בגרותן ואנושיותן. אני קשרתי ידידות מיוחדת עם חַיָה אייזנברג, הצטלמתי איתה למזכרת לפני שעזבה והחלפתי עימה מכתבים גם לאחר מכן.

אבל הבנים שביניהם נראו לנו מסקרנים, גבריים ומעניינים, אנשי העולם הגדול עד שגם שמותיהם הזָרים – לוניה, ג'ו, בומָה וגם אריה וישראל – או דיבורם העברי שהיה אז בסיסי למדי, רק הוסיפו לעניין. הם נמשכו, תחילה אל הבוגרות יותר בינינו, אל מאירה ודליה, שגם ניחנו בהופעה נאה ונשית במיוחד, ואילו בנו, ברותי , בי  ובייחוד באריאלה ועודדה הצעירות מכולנו, הם הבחינו מאוחר יותר. גלילה ועדנה נותרו בחיפה עם משפחותיהן שהחליטו לעזוב את הקיבוץ. שושנה ואורה שהגיעו אלינו מסוריה, ואלי ויעקב שעלו מרומניה, שבו אל משפחותיהם שהתיישבו בחיפה, ואנחנו הנותרות מיקדנו את תשומת הלב, כשהבנים שבינינו – טוביה, עמוס (שעתיד למות במחלה לאחר כמה שנים), איתן (שכבר סיפרתי על נפילתו, הטראומטית לכולנו, בצנחנים בגיל 19) ואמנון יבל"א– עוקבים בעניין אחר המתרחש.

לוניה היה, כמדומה, הנועז שבגברים הצעירים. הוא בָּטח ביופיו והחל משדר אלינו רמזים, בייחוד למאירה. הוא נהג, כאחרים, בנימוס ובעדינות שלא הורגלנו בהם והֵקֵל בכך על יצירת קשר השיחה, ואליו הצטרפו נועזים נוספים. הם ציפו לנו בעוברנו במדרכות, ואנחנו היינו עוברות במכוּון במקומות שצפוי היה לפוגשם. היינו מנפנפות אז בשׂערֵנו, ששקדנו לחפוף אותו היטב, שייתן מריח הסבון או השמפו הפשוט שהישגנו. עונת החיזור-מרחוק נמשכה כך זמן מה ובני קבוצתנו, שהיו קטנים לעומת בנות הנח"ל, עקבו אחרינו בעניין, בקִנאה ובלגלוג.

טוביה, שהיה הבן הבכור ומבוגר מכולנו, נטל על עצמו תפקיד מורכב. מחד, הוא סייע לנו ליצור את הקשרים. הוא היה קרוב מאיתנו בגילו לגברים הצעירים, אהוד עלינו ועליהם, מוכשר, מעניין בשיחה ומתעניין בבני אדם ויצר עימם קשר מִיָדי. מאידך – ביוזמתו הוא ובעידודה של אוצה המטפלת, הוא גם נעשה מפקח עלינו, מדריך ומזהיר ומוליך אותנו "בדרך היָשָׁר".

אוצה ידעה היטב את תמימותנו. היא גם ידעה שכמעט ואין לנו מושג על "אהבה" ו"מין". היא ידעה שהורינו לא דיברו איתנו מעולם גלויות וכי איש לא חשב אז על מה שקרוי היום "חינוך מיני". מה לילדות כמוֹתנו ולעניינים חסויים כאלה שהם עניינם של מבוגרים, כך חשבו, וידיעותינו הקטועות היו שאובות מלחישות ורמיזות, מסרטים או מספרים ולחלוטין לא בדוקות. למעשה, יותר מכל למדנו מהאזהרות שהומטרו עלינו לפתע ונוסחו בלשון סתומה ומאיימת, כמו "תיזהרו מהם! שִימרו על עצמכן." למזלנו – וזאת לא ידעו המבוגרים – "ההם", "המסוכנים" כל כך, הם ששמרו עלינו ונהגו בהגינות מופתית. בין כה וכה, נעשינו לחבורה אחת עם כמה מבני ובנות מחלקת הנח"ל והשהות עימם הפכה למוקד חיינו ותרמה להתבגרותנו כנערות ולעיצובנו כבני אדם.

ואיך התנהל יומנו? לערך כך: לאחר ששבנו ללמוד ב"בית ירח" וחזרנו הביתה לארוחת הצהריים, היינו פוגשות אותם, או מי מהם, בחדר האוכל. בסימנים מוסכמים – לא היה צורך בשיחות ארוכות – היינו קובעות להיפגש עימם בערב ומאשרים זאת בארוחת הערב. את שיעורי הבית הזנחנו או שבפיקוחה של אוצה המסורה, שחשה במתרחש, ובעזרתו של איתן, שאיפשר לנו פעמים רבות להעתיק ממחברותיו, היינו מכינות אותם במהירות שיא, לאחר שמילאנו את המצווה המקודשת לנוח שעה-שעתיים בצהריים ורצוי גם להירדם. גם בימים של עבודה במשק, לרוב  פעמיים בשבוע, לא איפשרה לנו אוצה להזניח שתי חובות רבות חשיבות אלה.

משהגיע הערב הגיעה שעת השחרור. הפיקוח הוסר והחובות מולאו, ואז פתחנו בהליכה נמרצת וסודית – ולרוב בלוויית טוביה, שסייע לנו ושמר עלינו והיווה לגבי הורינו מעין תעודת ביטוח, מראית עין של הליכה לבילוי חברתי בלבד – לכיווּן הבית שבו התגוררו חברי הנח"ל, ואשר היה סמוך לשער הקיבוץ ממערב. זו היתה הליכה לא פשוטה, כי אנחנו התגוררנו בבית אחר ששׂרד, סמוך לפרדס שמצד מזרח ויכלו לגלות אותנו. לאחר מכן השתפר המצב כאשר עברנו לבית קרוב יותר שעל יד הדשא הגדול שבקצהו הצפוני במה, על האדמה שנקנתה בשעתו מן "הערביה" שבצמח, ובו היו גם חלונות קטנים ונמוכים לשם איוורור בקירות המזרחיים, ומחזרינו יכלו להתגנב אליהם בלילה ולנהל איתנו שיחות "אסורות".

אל החלון הנמוך הגיע בייחוד שייקה, הלא הוא ישעיהו מְחַזְרָהּ של רותי, שאהב אותה אהבת נפש. הוא עמד בחוץ כפוף, נשען על ברכיו ודיבר אליה בלחש. ואילו אנחנו, שכנותיה לחדר – עודדה, אריאלה ואנֹכי – מתאמצות לשמוע, אך לא שומעות דבר.

אבל העיקר היה הבילוי שבתחום הצריפים, שהיו מגורי הנח"ל, או ליד המזכירות, לשם היגענו אחרי ביקורת הלילה של אוצה. שם, במחוז האסור, התנהלו חיים תוססים מִדֵי ערב. לאחר שיחות ופרצי צחוק, שעה שהחושך כבר שׂרר, היינו כולנו פוצחים בריקודים "סלוניים", שלא נרקדו כמוהם בקיבוץ מעולם. "שחרחורת, כך קראו לה בפלוגה, ילדונת מכולן את אהובה," היה בוקע קולה הצרוד של יפה ירקוני מן התקליט, ולאורן של נורות שניתלו על חוט דק הצטרפנו גם אנחנו לרוקדים ושרנו עימה בקול ניחר. גם קולם של ישראל יצחקי ושמשון בר-נוי נשמע ברָמָה. "ארצנו הקטנטונת, ארצנו הקטנטונת, ארצי שלי, נפשי אליך כה נכספת," השתפכנו עם יפה ירקוני או ישראל יצחקי, ו"את חכי לי ואחזור" עם שמשון בר-נוי והלב עלה על גדותיו עם צלילי הטנגו, "אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות, כי מלחמה היא חלום טבול בים של דמעות!"

לא היו אלה, כמובן, שירי חלוצים או מה שקרוי היום "שירי ארץ ישראל היפה", אף לא כש"ארצנו הקטנטונת" נזכרה בהם או כשרקדו כולם לצלילי הוואלס התמים, "אני והסבתא ישבנו בצוותא", אף כי המלים הלמו להפליא את אווירת השעה ההיסטורית ההיא. ואמנם, לא השירים עצמם, אלא "הריקודים הסלוניים", כפי שנקראו אז, שרקדנו לצליליהם, הם שהיו מוקצים מחמת מיאוס בקיבוץ הפוריטני והסוציאליסטי שלנו. ויש שסברו כי היתה בהם גם הזמנה, כביכול, ל"ניצול הילדות הקטנות שלנו." אבל הם טעו, כמובן. לא היה שום "ניצול". אמנם , אכן  היינו תמימות, אך איש לא ניצל את תמימותנו.

למעשה, לנו כבר היתה מוּכרת – אף כי מרחוק – ההוויה "העירונית, המושחתת והדיקדנטית" הזאת. צפינו בה מרחוק בחודשי היותנו פליטים בחיפה. באותם ימים כולנו, כל הילדים ורוב חברות הקיבוץ, שוכנו בבית נטוש וגדול בן שלוש קומות במרכז הכרמל. חיינו שם נוהלו בצפיפות, במלחמת חורמה בכינים, בחוסר מעש ובדאגה עמוקה למלחמה המתנהלת בארץ ולחברים שנשארו בקיבוץ שכמעט נמחק. אף שניסו לארגן לנו לימודים בבית הספר הריאלי, ולזמן קצר גם מעין אימוץ לשעה על ידי משפחות בחיפה ובקריות, רוב זמננו שהינו בבית הסואן הזה שבכרמל. לכן ביקשנו לנו מִפלט מן הלחץ הכבד. וכך, התחמקנו לנו כל אחר צהריים מן הבית ההומה וגילינו שחיפה העיר מלאה בלתי-לוחמים ("משתמטים" בלשון הורינו הקודרים). התברר לנו כי בתי הקפה שבמרכז הכרמל, סמוך אלינו, הומים ממבלים. או אז היינו צופים מרותקים בזוגות לבושי ההדר הרוקדים טנגו או ואלס ופאסדובלה (אז לא היכרנו את שמותיהם) לקול שירתם ברמקול של ג'יטה מונטה, ישראל יצחקי ואחרים, שהיו מְלוּוִים בתזמורת ריקודים קטנה. הצצנו בהם מוקסמים, למדנו אט-אט את השירים, שרבים מהם חוברו למילותיו של אלתרמן והיו בהם גם שירי מלחמת העולם השנייה ואפילו שירי פלמ"ח, ונפעמנו מן העולם החדש והזָר שנִגלה לעינינו. שמרנו, כמובן, את רשמינו העזים בסודיות גמורה. חשנו היטב שהיכרותנו עם עולם מקביל וזָר זה לעולמם של הורינו תיחשב חטא כבד מנשוא, ושתקנו.

ולפתע עולם "נהנתני" זה מתגלה בלב ליבו של הקיבוץ ההרוס שלנו. אנחנו הוקסמנו, אבל הורינו החליטו לשים סוף לחגיגה הזאת, ועל אוצה הוטל התפקיד להשיב אותנו לערכי המוסר החלוציים-סוציאליסטיים ולהפסיק אחת לתמיד את הריקודים העירוניים ואת הסכנה שאנחנו, הבנות, נתונות בה. אוצה החליטה לנקוט יד קשה ופקדה:

"מעתה שעת השינה היא תשע בערב בדיוק! כל ערב אבוא לבדוק אם כולם במיטות. מי שלא ישכב במיטתו אני לא מקנאה בו!"

זה די הפחיד אותנו, אבל לאחר ימים ספורים חזרנו לסוּרֵנו. אוצה אמנם התייצבה, כהבטחתה, כל ערב בשעה תשע וחיכתה עד שכולנו לבשנו את הפיג'מות, צחצחנו שיניים, שכבנו במיטות והעמדנו פני ישנים. כששׂרר כבר שקט, היא קראה בקול גדול "לילה טוב" והלכה. לא חלפו חמש דקות וכבר היינו לבושות בבגדינו הרגילים. טוביה ואיתן הנאמנים לנו היו מתייצבים בפתח לשמור אם אוצה לא החליטה לחזור על עקביה ולבדוק, וכל החבורה היתה ממהרת אל התחום האסור והמושך. והיינו מבלים שם עד חצות הלילה.

לימים שאלתי את אבא לפשר התנגדותם העזה לאותם בילויים. הוא הודה שלאו דווקא ההתנגדות לעולם הערכים הזר שפרץ לעולמנו, אלא הדאגה מתוצאות הקשר שבין בנותיהם הצעירות לבחורים בעלי העבר הלא-נודע היא שגרמה לכך. בקיבוץ סברו שהבחורים הללו, ששׂרדו את המחנות בשואה ונדדו כנערים ברחבי אירופה לאחריה – היו מהם שאף התפארו בניסיונם (האמיתי או מומצא) עם "זונות", שמכרו את גופן תמורת פרוסת לחם – "ינצלו" את תמימותנו כבנות קיבוץ שאינן מכירות עולם. אף טען, שלא דעות קדומות ומתנשאות על ניצולי השואה עמדו בבסיס התנגדותם, וכראיה הביא את יחסו החיובי ואת יחסה של אימא לשמאי ניצול השואה, כשהחלטנו להתחתן.

מכל מקום, ההתנגדות לא הועילה וקשרי אהבה החלו מתרקמים בסתר. הקשרים האלה גברו בנקל על מחיצות של ביוגרפיה וחינוך, מנטליות ועולם תרבותי. אשר לי, הקשר המשמעותי נתהווה עם אריה א. ונוצר בתהליך של התקרבות איטית ומהוססת. אני, ילדה-נערה, שעולמה תחום בהוויית הקיבוץ, והוא – בחור בן 19, שכנראה רכש את העברית לא מכבר, ללא משפחה אך שואף להתערות, שואף ידע, אירוני במידה וזהיר ביחסיו עם "הילדה הגאה".

במשך החודשים הספורים שנותרו לנו, היינו פורשים מן החבורה בהסתר והולכים לאיזה דשא או – כנהוג אז – למטע הבננות הסמוך לקיבוץ, שבו היתה סככה וספסלים. והיו שיחות ועוד שיחות. על מה? לא זכור לי בדיוק, אבל מעולם לא על מה שעבר בשואה ברומניה. ואז, יום אחד, נתוודעתי לראשונה לנשיקת גבר עדינה אך מסעירה. חשתי עצמי כאישה ממש, אך נבוכה ומבולבלת. כדרכי הקפדתי על מראית עין של גאווה שמתוך מבוכה, שחיפתה על הבעת רגש, שמא יתפרש כחולשה.

זו היתה אהבה ראשונה, גם כֵּנה. כשעזב יחד עם כל מחלקת הנח"ל להֶמשֵך שירותם הצבאי חשתי כאֵב אבל דחקתי אותו כדרכם של צעירים ומפאת הריחוק, ובייחוד לאחר ששמאי נכנס ל"תמונה", ניצח הריחוק ואני נסחפתי לאהבות ולחוויות חדשות.

אולם מכתביו נותרו אצלי, שמורים וארוזים כביום הישלחם. הם מעלים בי חיוך של זיכרון ושל כמעט סליחה והבנה של מי שהיא כבר סבתא לנכדים כלפי זו, שהיתה אז נערה בת 14 לערך, "קיבוצניקית" תמימה בארץ-ישראל שזה עתה נעשתה מדינה. מתברר, כי הוא המשיך לכתוב אליי מכתבים, ומתוך בגרות ראה בי "חברה" ואת הקשר בינינו כזוגיות, והתקשה להבין כי המרחק והגיל הצעיר עשו את שלהם.

וכך הוא כותב לי במכתבו השני, הכתוב כנהוג אז על נייר מכתבים פשוט של שורות, בכתב יד של מי ששׂפת אימו אינה עברית, ובכל זאת הוא כבר שולט בשפה. המכתב, נתון במעטפה כחולה ומרובעת של אז, נשלח בדואר צבאי והבעת הרגש שבו מרוסנת, אירונית וממעיטה, מעידה על הכוח של אז לקבל כל קושי במבט של חיוב. וכך הוא כותב:

"מכיוָון שכתבתי לך כבר מכתב אחד מבלי לקבל תשובה, אכתוב לך עוד אחד. אולי הראשון לא הגיע למטרתו... כפי שידוע לך אני נמצא זה שישה ימים כבר פה בבית חולים שבבית ליד. הסיבה היא פשוטה – יש לי קדחת. ואם לדבר בינינו, הרי פה זה שיא העניינים. עושים חיים כל היום, שומעים רדיו, קוראים ספרים, עיתונים, חוברות וכו'. האוכל מצויין והשירותים לא רעים."

בהמשך הוא שואל אותי "אם משעמם לך?" ודאי משום שתמיד התאוננתי על השעמום שבחיינו התחומים בקיבוץ, ו"איזה סרט ראית?" משום שהבידור היחידי היה לנו הסרט השבועי. והוא מוסיף: "עכשיו אני שומע ברדיו את השיר 'אל תשכחני', והוא מזכיר לי את מסדה בערב, והרבה זיכרונות ותמונות עולים במוחי שמאוד אני מתגעגע אליהם. כן, ערבים יפים בילינו יחדיו, מועטים אך יקרים."

בהמשך הוא אף מוכיח אותי ברוך: "כתבי לי מה רושם עשו עלייך דברי ההוכחה שניסיתי לומר לך בערב הפרידה. האם את מנסה לשנות את עצמך כפי שאמרתי לך שאת צריכה להיות?" – הוא שואל ומתכוון ל"גאוותי הילדותית", כפי שכינה זאת בשיחתנו. והוא צודק, כמובן, הלא רק נערה לא בוגרת הייתי. והמכתב נחתם כך: "אני מסיים בדרישת שלום ונשיקה חמה. מאת חברך הנאמן! אריה."

מן המכתבים הבאים מתברר שהמחלה, אותה הגדיר כ"קלה" נמשכה עוד חודשיים תמימים וכי איבחנו שהוא חלה בה – או בלשונו האירונית "קיבל את כל העושר הזה" – במסדה.

לאחר כארבעה חודשים, שבהם לא היתה לי כל אפשרות לנסוע ולבקרו בבית החולים, והוא הבין כנראה ממכתבי שהריחוק והתנאים גרמו שכבר שקעתי בעולם אחר, והוא סוקר באירוניה ובאובייקטיביות מדומָה את פרשת התקרבותנו זה לזה עד "שהיינו מאוהבים קצת." מה שנכון-נכון. הוא מציין את "חוסר הניסיון" שלי שהכביד על הקשר ומבקש שאכתוב בגילוי לב "אם יש לך כבר חבר." באצילותו הוא רוצה שאדע, כי בתוקף הנסיבות של הריחוק, "אינני דורש ממך שום נאמנות," אף כי הוא כותב "אין לי סבלנות לבנות אחרות." הוא מוסיף, כי "אני מחכה כבר בקוצר רוח לבוא ההורים שלי מחו"ל" (הוא לא מציין שהם מגיעים כפליטים!)  ובחתימת המכתב נעלמת כבר הסיומת "חברך הנאמן." במכתבו האחרון הוא שב וסוקר את יחסו הבוגר והנאמן אליי ובייחוד את אחריותו, שמעולם "לא ניצלתי את תמימותך ותמיד שמרתי על כבודך" – כאילו ידע את דאגת חברי הקיבוץ – וחדל מלכתוב.

לצידוקי ניתן רק לומר, שהיתה זו פרשת אהבה של ילדה לא בוגרת. אבל חשובה מזו היא העובדה, שלהיותו ניצול שואה לא היתה חשיבות כלשהי בתודעתי. ואני לא הייתי היחידה בכך. כל הבנות ב"קבוצת השחר", כמו גם הבנים, לא העדפנו קשר עם צברים ולא קיבלנו מהורינו או סביבתנו סטראוטיפים מתנשאים לגבי "הפליטים" או "הניצולים". וראָיה – שכמעט כולנו, כל הבנות, נישאנו ל"פליטי שואה".

לימים, כ-30 שנים מאוחר יותר, קבענו פגישה עם אותם יוצאי מחלקת הנח"ל ההיא. כולנו כבר בוגרים והורים לילדים גדולים. להפתעתנו, הם ביטאו – בנוסף לציון החוויה המעשירה שהיתה להם במסדה – גם תחושת כאב ועלבון על זרות שחשו בקיבוץ ועל שלא זכו שיאפשרו להם להשלים לימודים לאחר העבודה, למרות שמלחמת העולם קטעה את לימודיהם.

דבריהם גרמו לנו כאב. לא היינו מודעים לכך כלל. אריה לא הגיע לאותה פגישה. חבריו הזכירו לי את "החברות" שהיתה בינינו ורמזו כי זו היא סיבת היעדרו. לי, כמובן, לא ידוע דבר, שהרי הקשר נותק. אבל כולנו ידענו שהמיפגש ההוא במסדה החרֵבָה היה מיפגש מכוֹנֵן, אם בתחום גילוי זהותנו הנשית וּ"מה זו אהבה," ואם במגע האנושי חוֹצֶה הגבולות של סטראוטיפים.

ממיפגש זה למדנו גם דברים נוספים. למדנו כיצד להערים על המערכת הקשוחה, למצוא בה פרצות ולתת דרור לרגשות ולחלומות זרים, על אף "הסיכון" שבהם. למדנו גם – לטוב ולרע – את כוחם של התחבולה, ההערמה, העמדת הפנים והסתרת האמת מפני מייצגי הנורמות הראויות. ובנוסף, נטבע בָּנוּ היחס החשדני כלפי קשר מיני בגלל סיכוניו (אולי בצדק באותה תקופה, שלא היו בה אמצעי מניעה), וגם למדנו שלמבוגרים אין אמון בנו שננהג "נכון" ונשמור על "גבולות" וכי הגבולות מצומצמים מאד.

על רקע זה – ודווקא עליו – החלו מתגבשות מרידותינו הסודיות. אף כי מילאנו את כל חובותינו, התגבשה בנו ההכרה, שהיתה עד אז מעומעמת למדי, על השליטה המוחלטת של הקיבוץ ומוסדותיו בחיינו ובהיבטיהם הפרטיים ביותר. כולנו היינו מעוגנים ומושרשים בקיבוץ ואהבנו בכל ליבנו את החיים בו (שרק אותם היכרנו, למעשה). בייחוד טובה היתה תחושת המשפחה המורחבת ומשפחת האחים בני אותה קבוצת גיל והעניקה לנו כוח. אבל הכמיהה לחופש מחשבה ורגש ולביטוי עצמיותנו גרמה לנו למשבר. עד שיום אחד, בכינוס לילי סודי רווּי דמעות, החלטנו למרוד, לתבוע את זכותנו ולעזוב את הקיבוץ כשנגדל. זה היה מרד רגעי, אבל תוצאותיו עתידות היו להתגלות בעתיד.

ארנה גולן

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

כ"א. המלכודת מתהדקת

לקראת הצהריים, כאשר דיצה באה לקחת חזרה את שלושת החתלתולים, שאלתי אותה אם כגמול על  הדאגה לעירנותי, אני יכול להזמין אותה לראות סרט.

היא אמרה 'בסדר' ויצאה.

עד מהרה חזרה ושאלה איזה סרט ובאיזו שעה.

לא הייתי מוכן לשאלה הזאת, כי את הצעת הקולנוע פלטתי באופן ספונטני, בלי שחשבתי על זה ברצינות. לרגע נפלה עליי שתיקה, אבל מהר מאוד הבנתי שזאת היתה הצעה שאני  כבר לא יכול לסגת ממנה. כדי לצאת בכבוד מההצעה הבלתי  אחראית, גירדתי בעורפי ואמרתי לה שאבוא אליה בשמונה בערב ואז נסתכל בעיתון ונחליט. 

בשעה הנקובה צלצלתי בדלת, היא פתחה לי ואני מצאתי את עצמי במבואה קטנה שאליה יורדים מדרגות מכוסות בשטיח כחול. במקום לעלות במדרגות הובילה אותי לחדרון סמוך שהייתה בו ספת ישיבה לצדו של שולחן נמוך. קיר אחד היה מכוסה באצטבאות של ספרים והאחר, בכמה ציורי שמן, כולל ציור גדול של איש מרשים העטור זקן שחור. היא הציעה לי לשבת על הספה ואמרה שהיא עולה למעלה להביא את העיתון.  איזה יצר של סקרנות פיתה אותי לבקש ממנה לעלות עימה לקומה השנייה, כדי לראות אם רואים ממנה את הסלון של בית הוריי.  היא מילמלה  משהו על אימא שלה, שכנראה לא  נמצאת בתלבושת ראויה, ואני מיהרתי לוותר.

יחד עם העיתון היא הביאה קערת פירות מהודרת, שבה היה ערב רב של פירות משובחים וצלחת נוספת עם פיצוחים יבשים של פיסטוק חלבי, קשיו ואגוזים ברזיליים, שהיו אז יקרי מציאות. תוך ישיבה הבחנתי בצללית היורדת במדרגות הכחולות ויוצאת מהפתח כשהיא משתדלת לסגור את הדלת בלי להשמיע קול נקישה.

בימים הבאים פתרתי את שתי השאלות שאותן לא שאלתי באותו ערב. האיש שחור הזקן בתמונה היה סבא של דיצה, שלום מאיר, שעל שמו נקרא מגדל שלום, והדמות שחלפה במדרגות לא היתה פרי דימיוני. היה זה מי שלימים יהיה פרופ' ישבעם מישקינסקי, שהיה ידיד טוב של דיצה, והיא ביקשה ממנו לצאת בשקט ולבוא בפעם אחרת.

בפגישה שהייתה לי בימים אלה עם חנה מוסינזון, אחותו של ישבעם ז"ל, היא סיפרה לי שלאחיה היו כוונות מרחיקות לכת כלפי דיצה, אלא שאז אני הופעתי, ומזלו היה שקלקלתי לו את התוכניות.

לא שאלתי למה 'למזלו', אבל בתור מי שהתחתן עם מי שהוא רצה להתחתן, אני חושב שידעתי לבד את התשובה. 

אני לא זוכר לאיזה סרט הלכנו באותו ערב, אני זוכר רק שזה היה בקולנוע של קריית אונו ונסענו בפולקסווגן של דיצה, כשהיא שמחה לתת לי לאחוז  בהגה. בימים הבאים כשנסענו ביחד, היא תמיד העדיפה לתת לי  לנהוג, למרות שהיתה נהגת מצוינת ומעולם לא היתה לה תאונה.

קרוב לשעת חצות, כשהחזרתיה לביתה וליוויתי אותה עד הפתח, נכנסה לחניון הבית מכונית שברולט ענקית וממנה יצאה אישה שמנמנה זהובת שיער, ואחריה גבר כסוף שיער בגובה שלי, כלומר נמוך.

דיצה הכירה לי את מי שעתידים יהיו להיות הורי אשתי, ואני לחצתי את ידיהם ללא שום חשש, כי נכון לאותה פגישה, לא ניסיתי להסית את בתם לשום דבר עבירה. 

עמדנו ליד הפתח, ואז דיצה שאלה אותם איך היה אצל ביכלר?

היתה זו שאלה חסרת אחריות,  כי האבא נשוא הפנים, התחיל לספר על ביכלר ושכח שאנחנו עומדים בחוץ אחרי שבמשך שלוש השעות האחרונות לא הייתי בשירותים. הראשונה שהתחמקה היתה הגברת גיזי מאיר, שביקשה סליחה ופתחה את דלת הבית, אחריה התחמקה דיצה שאמרה שהיא הולכת להאכיל את החתולה.

האבא הטוב, שתחילה ענה על שאלת בתו וסיפר על דברי הכיבוד שהגברת ביכלר הגישה ברוב טעם, עבר מהר לספר על ביכלר עצמו, שעבד אצלו במפעל הטקסטיל של האחים מאיר בפתח-תקווה. ביכלר היה אחראי שם על המעבדה, שעסקה אז בחקר אפשרויות הפיתוח של ענף הפלסטיק, שעשה אז בארץ את צעדיו הראשונים. אבא בנימין סיפר לי ליד הפתח איך הכימאי הראשי של המעבדה ניסה לפתות את ביכלר לעזוב יחד איתו את האחים מאיר, ולפתוח בשותפות מפעל פלסטיק, תוך ניצול הידע שרכשו בשנים שעבדו אצל האחים.

ביכלר, שהיה אסיר תודה לאחים, שקיבלו אותו לעבוד במפעלם כשהגיע לארץ. ניסה להניא את הכימאי מהרעיון, וכשהדבר לא עלה בידו סיפר על כך לאחים, מאז קנה את אמונם והם קידמו אותו במפעלם, הוא עלה מעלה מעלה עד שהיה למנכ"ל המפעל.                          

כנראה שעשיתי רושם טוב על בעל הבית, כי לא רק שהקשבתי רוב קשב לדבריו שידע להפוך אותם לסיפור בלשי, אלא מפעם לפעם השחלתי איזו שאלה, להוכיח  שלא נרדמתי.

כששאלתי מאיפה הביכלר הזה הגיע לישראל, אמר מאושוויץ.

ברגע שהזכיר את אושוויץ שכחתי שלא הייתי שלוש שעות בשירותים, כי נושא השואה היה קרוב לליבי מאז שטיילתי באמריקה עם דניאל חנוך, ניצול השואה. שאלתי אם הוא יודע איך הוא הצליח לשרוד, ואז הוא סיפר לי שביכלר היה אז נער צעיר מאוד, אבל הבין שאם יצא בוקר בוקר לעבודת פרך עד הערב, הוא לא יחזיק מעמד ויתמוטט. לכן, כאשר כולם הלכו לחסל את צלחת המרק שקיבלו  בבוקר כארוחה למשך כל היום, הוא חמק עם הצלחת לבור האשפה של המטבח והסתתר בו עד הערב. אם שפר מזלו היה מוצא קליפות תפוחי אדמה וניזון גם מהן.   

היינו עומדים בכניסה לבית אולי עד הבוקר, אלמלא דיצה שנזכרה בי, יצאה מהבית וביקשה מאביה רחמים עליי. אני דווקא הייתי מוכן לשמוע עוד, אבל הוא הבין כי הגזים, ביקש סליחה והשאיר אותי עם בתו. כשנשארנו לבד הזהירה אותי מאביה, אמרה שאם הוא מתחיל עם הסיפורים שלו, הוא שוכח לסיים. אני דווקא הייתי לצדו ואמרתי שאם הסיפורים מעניינים, לא אכפת לי לשמוע אותם כל הלילה.  

הפגישה הבאה שלי עם האבא והאימא היתה כעבור כמה ימים, כשבאחד הערבים החלטתי לבוא אליה בלי הודעה מראש. באותם ימים עוד לא הסתגלתי לעובדה שבכל בית יש טלפון ושלא נימוסי לבוא לביקור בלי להודיע מראש. אמרתי בליבי שאם היא גרה במרחק שני צעדים מביתי, למה אני צריך לטלפן? אני  אבוא, ואם היא עסוקה או לא נמצאת  בבית, לא קרה שום אסון.

אז אסון אמנם לא קרה, אבל קרה דבר אחר שעליו לא חלמתי. ברגע שהרמתי יד ללחוץ  על הפעמון, נפתחה הדלת והאבא עם האימא יצאו בלבוש חגיגי, כשאחריהם צועדת הבת. מסתבר שהם הוזמנו לחתונה ואני לא ידעתי.

ביקשתי סליחה ואמרתי שאבוא מחר. דיצה תכף אמרה בסדר, אבל האבא שלה לא מיהר לוותר.

"למה שלא תבוא איתנו?" אמר.

"מה פתאום? – אמרתי – איך אבוא לחתונה שלא הוזמנתי אליה."

"אני מזמין."

"אתה לא החתן."

"החתן  ישמח אם יהיו לו הרבה אורחים..."

כרבע שעה עמדנו ליד הפתח כאשר לכל סיבת נגד שלי, הוא מחזיר לי בשני נימוקי בעד. בסוף נשברתי, הבנתי שהעקשן הזה לא ייתן לי להתחמק, ונסעתי איתם לחתונה.

אחר כך, כשפסענו לעבר אולם החתונות המפואר,  הייתי נבוך ומבויש וקיוויתי שיהיה לי מזל ולא אפגוש אף אחד ממכריי. התקווה הזאת נמוגה כבר בהתחלה, כאשר לא רחוק מהפתח פגשתי את שניאור אנגלר, שלמד איתי בגימנסיה הרצליה.

הוא, בניגוד אליי שבאתי בחולצת טריקו קייצית ובסנדלים, היה לבוש כמו שמתלבשים לחתונה. לא רק בחליפה, אלא גם בפפיון צבעוני. לא ראיתי אותו מאז שגמרנו את הגימנסיה ולא ידעתי איפה הוא חי ומה הוא עושה. גם הוא לא ידע מה קורה איתי ואמר לי שאני בטח מצד הכלה.

אמרתי לו: "לא. אני דווקא מצד  החתן."    

אמר לי: "אני החתן!"

כאן הייתי צריך להתעלף, אבל החזקתי מעמד, כי בגימנסיה, למרות שלא למדנו באותה כיתה,  היינו ביחסים טובים וכשנפגשנו בהפסקות תמיד מצאנו על מה לדבר. הוא סיפר לי שאביהם של האחים מאיר, הרב שלום מאיר, היה אח של סבא שלו, ומכאן הקירבה ביניהם. את דיצה כמובן לא הייתי צריך להכיר לו, הוא הכיר אותה הרבה  לפני ואמר לה – "תשמרי אותו טוב, אחד כזה לא מוצאים כל יום."

את שניאור אנגלר,  שעיברת את שמו לשניאור אלגר, אזכור תמיד בזכות הסיפור שסיפר עליו תלמיד אחר מגימנסיה הרצליה, זאב שניידמן, שלמד איתו באותה כיתה והיה מבאי ביתו. הסיפור עלה על הכתב בעלון מחזור ל"ו של הגימנסיה, ואני מביאו כאן כלשונו:

"בשנת 1944 בעוד המלחמה באירופה משתוללת, הגיעו ארצה בדרך לא דרך מצפון רומניה, שניאור אנגלר ובני משפחתו.

מכיוון שהמשפחה הייה ציונית, ובבית דיברו עברית,  התקבל  שניאור ללא בעיות למכינה הרביעית  של גימנסיה הרצליה.  הימים ימי צנע ומצבה הכלכלי של המשפחה לא טוב. במקום ילקוט עור, תפרה לו אמו שקית בד ובה הביא את ספרי הלימוד לגימנסיה.

"יום אחד – סיפר שניאור – ניגש אלי זאב שניידמן וגילה לי שיש לו הזדמנות לקבל תיק מעור תמורת שני גרושים בלבד.

"קיבלתי מהורי את הכסף, שילמתי וקיבלתי תיק עור שבו מצאתי גם קלמר. התיק הזה שימש אותי כל תקופת הגימנסיה. רק אחרי שנים סיפר לי זאב שתלמידי הכיתה לא רצו שארגיש לא בנוח, עשו מגבית, כל אחד הביא כסף מהבית וקנו לי את הילקוט."

את הסיפור הזה סיפר שניאור בכנס הראשון של מחזור ל"ו ותלמידי כיתתו אימתו אותו. אחד הנוכחים (פוצ'ו שמו) קם ושאל את שניאור אם לא חשד ששניידמן מרמה אותו? 

"בכלל לא – אמר שניאור – זאב היה חבר טוב שלי, לא עלה על דעתי שהוא יסדר אותי."

"אבל תיק עור בשני גרוש? מה אמרו הוריך? הם האמינו?" 

"בהחלט, אימא שלי אפילו שאלה אם אני יכול להביא עוד תיק כזה  גם לאחותי והיא תיתן לי שני גרוש..."  

האורחים הרבים שהתחילו לבוא, לא הניחו לי ולשניאור לעמוד ולהעלות זיכרונות. בלונדית אחת יפת מראה, הלבושה שמלה לבנה, הגיעה אלינו ושניאור הציג לפניי את הכלה. היא אמרה 'אורה,' אני אמרתי 'ישראל' והוספתי: 'תכירי את דיצה.'  אמרתי 'דיצה' כי לא חשבתי  שאני יכול להגיד 'תכירי את החברה שלי,' אחרי שסך הכול הכרתי אותה פחות משבוע.

חוץ מההיכרות המחודשת עם שניאור, היה לי רגע של נחת, כאשר ילד צנום וממושקף נעץ בי עיניים גדולות, משך אחריו את אביו ולחש לו: "הנה פוצ'ו שכתב את חבורה שכזאת."

הילד היה אבי מאיר, בן דודה של דיצה, שהיה אז כבן 14 ונמנה על אותם ילדים הקוראים ספרים. אביו,  מוטקה מאיר, אחיו של בנימין אביה של דיצה, בא לעברי ביד מושטת ואמר לי:  "הילד שלי אמר לי שאתה פוצ'ו."

העמדתי פני מבוייש צנוע והנעתי ראש לאישור. יותר מזה לא ידעתי מה להגיד, גם הוא לא, אבל הוא לפחות טפח על שכמי. 

בסוף החתונה חזרנו  בשברולט לבית הוריה של דיצה ברחוב לטריס. היא הזמינה אותי להיכנס, אבל אני אמרתי שכבר מאוחר, והבטחתי לבוא מחר לקחת אותה לאותו סרט שהחמצנו היום. היא אמרה: "בסדר" ואני קיוויתי שיותר לא תפתיע אותי עם חתונה חדשה.

פוצ'ו

* * *

תקוה וינשטוק

1. המוזיאון החדש לטבע

לתל אביב יש עתה מוזיאון טבע בדרגה בינלאומית – מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט. בערים רבות בעולם יש מוזיאוני טבע, אבל מוזיאון הטבע החדש הזה הוא משלנו, מוקדש לטבע של ארצנו, לאדם, לחי ובמידת מה אף לצומח בישראל.

המוזיאון החדש שוכן בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, מול בית התפוצות, בצמוד לגן הזואולוגי-בוטני של האוניברסיטה. בניין הדור בדמות קופסא מצופה עץ, סגורה, ללא מרפסות ופתחים. הוא משתרע על למעלה מעשרת אלפים מטר מרובע ועל פני חמש קומות. בתכנון המבנה הושקעו הרבה מחשבה והרבה משאבים: 140 מיליון שקל, בעיקר תרומה של מייקל וגוזי שטיינהרדט.

מצויד בכל החידושים המדעיים העדכניים, מסכי מולטימדיה, מסכי מגע, אנימציה וכדומה, מציג המוזיאון מבחר מאוצרות הטבע הלאומיים שלנו. יותר מחמישה מיליון וחצי פריטים שנאספו בארץ מאז סוף המאה ה-19,למן האוסף הזואולוגי של האב הנוצרי שמיץ. עד כה היו האוספים פזורים במחסני האוניברסיטה. כעת הם מוצגים לראשונה לקהל. המוזיאון הוקם בשיתוף עם מיספר ניכר של משרדי הממשלה – משרדי המדע, התיירות, ועוד – ועם החברה להגנת הטבע וקק"ל, שתפקידם לשמור ולתעד את הטבע והחי, והמוזיאון נועד גם לשמש מוסד מחקרי ללימודי הטבע.

כבר בכניסה ניכר שהמוזיאון ידידותי לציבור. מקדמים את הבאים פוחלצים של בעלי כנף ענקיים בהם האלבטרוס. (פיחלוץ הוא שיחזור או שימור של בעל חיים לצורך תצוגה או מחקר). הכול בהיר, מזמין, לא מכביד – וחדש.

בקומה הראשונה מוצג המגוון הביולוגי בישראל ובמזרח התיכון. חלונות תצוגה מרווחים המחלקים את בעלי החיים בצורה מעניינת, לפי בתי הגידול שלהם: בתי גידול לחים ויבשים, אדמת חול המאפשרות חלחול מים, מדבר וביצה. וגם החרמון ויושביו, בהם סנאים. בית בית והחי והצומח שבו, דקלים, אשלים ואלונים. מזוחלים, מרמשים ומעופפים עד ליונקים. מהתולעת והצב עד לקרקל ולעצלן. כולם בגודל, בצבע ובתנוחה אופיינית. ולצד כל חלון תצוגה –  ההסברים, באותיות גדולות, מחמיאות לראייה, מתאימות גם לילדים, בלי ריבוי שמות לועזיים. כאן לא בית ספר. כאן כיף.

 מקומת הפתיחה עולים בהדרגה, לאורך קירות מצוירים בבעלי חיים, לקומה השנייה – והפתעה! לא חלונות ראווה. פה מופיעים בעלי החיים המפוחלצים בצורה חופשית, כאילו הם בטבע, בלי זכוכית חציצה בינם לבין הקהל. מותר אפילו לגעת במוצגים. אפשר להניע ידית ולראות איך אוכלי העשב לועסים את מאכלם בניבים העדינים, ואת הניבים הגדולים והגסים של אוכלי הבשר.

מרשימות במיוחד החיות הגדולות המופיעות בכל תפארתן. דינוזאור. דורבן שנראה ממש כאמיתי, נכון לירות חץ. צב עצום. פוחלצים של חיות טרף שהטילו חיתתן על הארץ: "אריה שאג מי לא יירא"?" שואל התנ"ך, ומלכים ב' מספר "ותצאנה שתיים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושניים ילדים."

קיומן של חיות הטרף הללו בארצנו  נשמע כיום כלא יאומן, אבל עוד בשנות השבעים של המאה שעברה טרפו נמרים חתולים בעין גדי. ב-1928 עדיין שחה תמסח בנחל התנינים, ובמרחב חיו גם הצ'יטה והקוף. אך סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים היו שנים קריטיות לבעלי החיים אצלנו. מינים שלמים הוכחדו במהירות בגלל הבנייה והתחבורה המואצות, שצמצמו מאוד את מרחב המחייה של בעלי החיים, ובגלל הצייד הפרוע. חיות ניצודו לא רק למאכל ולקישוט – גם אנשים שהתעניינו בבעלי החיים קטלו אותן בלי רחמים על  מנת ללמוד על חייהן ולהעשיר את אוספי הפוחלצים שלהם – וגם זה דבר שלא יאומן כיום.

החוק כיום מגביל מאוד ציד חיות בר ומונע לחלוטין ציד עופות. למוזיאון מגיעות רק חיות שמתו בשדה ונאספו בידי פקחי רשות הגנים והטבע. אולם עדיין קיומם של  מיני חי רבים נתון בסכנה וספק אם הדורות הבאים יזכו לראותם.

האוסף הגדול והמגוון ביותר במוזיאון  הוא  "החרקים וקרוביהם". החרקים הם מין החי הנפוץ ביותר בטבע. במוזיאון 17 מכלי גידול של חרקים  והם היחידים המוצגים בעודם בחיים. כל השאר הם בעלי חיים מתים ורובם אף פוחלצו.

וגם לאדם מוקדש כאן כמובן, אגף משלו. לצד שלדי האדם, מעניינת במיוחד התפתחות המחקר הגנטי, המאפשר לאנושות להגיע עד מוצא בני האדם ולחקר הדנ"א של הפרט בן ימינו – לאורך הדורות – לשחזר את אילן היוחסין שלו. בין היתר מודגם כאן הדנ"א היהודי, לפי המוצא הגיאוגרפי. על צילום של  יהודי חרד, לאוניד פרידמן, נכתב שלפי הפרופיל הגנטי שלו מוצאו מאה אחוז אירופי והוא מאה אחוז אשכנזי. לידו מצולמת דליה זלינגר שהדנ"א שלה הוא  70 אחוז מצפון אפריקה, 20 אחוז ממערב אסיה וממקור נוסף. אבל אף שאנו נראים שונים, מסתבר שההבדלים הגנטיים בין בני האדם מזעריים. 

 המוזיאון נרחב מאוד, כולל למעלה מ-3000 מוצגים (ויש גם תערוכות מתחלפות). כמעט בלתי אפשרי לצפות בו כהלכה בביקור אחד. המבקרים יכולים לקבל מצוות העובדים תוכנית ביקור שהם מעוניינים בו, ואת היתר להשאיר לביקור אחר. להתמצאות במבנה אפשר להיעזר בשומר שבכל קומה. במוזיאון חנות קטנה נאה המציעה ספרים, צעצועים ומזכרות של בעלי חיים. מוקרנים סרטים על בעלי חיים. יש גן ובו  בית קפה מוצל. יש חניון גדול. הכול נועד לרווחת המבקרים. המוזיאון מהווה אטרקציה גדולה ליחידים, לקבוצות ולמשפחות, למבוגרים ולילדים (ילדים "מתים" על חיות), לישראלים וגם לתיירים. לא הרבה ערים בעולם  התברכו במוזיאון  כזה לטבע.

2. לבדיתי / האגדה על מרים ילן שטקליס

ביים: ראובן ברודסקי / 2018

"לבדיתי" – כך נקרא הסרט על המשוררת מרים ילן שטקליס, כלת פרס ישראל, שדורות של ילדים גדלו על שיריה. צילם, ערך, עיצב, ביים וכתב את הסרט – ראובן ברודסקי, שאף המציא לו שם מקורי – "לבדיתי", מאוד לבד. הסרט נפתח כאגדה: לוח של ציורים רוסיים מתחלק לשני חלקים וביניהם – ראשו של המספר.

המספר מעלה את תולדות חייה. ילן שטקליס (ילן – ראשי התיבות של שמות אביה, יהודה ליב ניסן. שטקליס – על שם בעלה הארכיאולוג) נולדה ברוסיה. אביה היה פעיל ציונות שנמצא הרבה מחוץ לבית, אימה נפטרה לפתע כשמרים היתה כבת 16.לדברי הבת מותה של האם היה החווייה הטראומטית ביותר של חייה, "אימא" מוזכרת במרבית שיריה וזו תמיד האימא שלה. כל השירים הם חוויות הילדות שלה, לא של שום ילד אחר. (שכן שהכיר אותה טוען בסרט שכלל לא היתה לה סבלנות לילדים, ומראיה, מאד נמוכה וממושקפת, לבושה מוזר, הבהיל ילדים). שיריה הם  פרי חוויות, גם ומשחר הילדות. היא סיפרה כי בגיל שלוש נחטפה בידי צוענים. אמת או דמיון? את  תהומות הנפש של הילדות נשאה איתה כל חייה.

בסרט מושמעים כמה משיריה של שטקליס באומר ובזמר. המשוררת קוראת את דבריה מהספר, אחרים קוראים אותם בעל פה, מהזיכרון. אהרון אפלפלד ונורית זרחי מספרים על המשוררת ויצירתה. חבל שמשתתפים בסרט מבוגרים בלבד ואין ילד המביע את דעתו. הרי שירים אלה לא התיישנו והם מתאימים גם לילדים בימינו.

ב"לבדיתי" בובות חמר בדמות דיוקנה של מרים שטקליס שנוצרו במיוחד לסרט, חפצים מיניאטוריים מעולם הילדות והרבה צילומים מהספרים – המשווים לסרט מראה של מעין אגדה. אגדה עצובה על משוררת שבעלה בגד בה ונטשה. על היעדר ילדים ובדידות קשה. היא מגדלת חתול ומבכה אותו כשנעלם. היא מאמצת כבן את הזמר שמוליק קראוס המיטיב להלחין ולשיר את שיריה. מבקרת אותו כשהוא בכלא. משוררת הכותבת לילדים שירים ללא סוף  טוב:

"פרח נתתי לנורית / קטן ויפה וכחול / תפוח נתתי לנורית, / נתתי לנורית הכול / ...נורית אכלה התפוח / הפרח זרקה בחצר / הלכה לה לשחק / עם ילד אחר."

 סרט יפהפה המושך את הצופה בחבלי קסם. הבמאי ראובן ברודסקי השקיע בו הרבה מחשבה ודימיון. "לבדיתי" הוקרן גם בערוץ 11 בטלוויזיה.

תקוה וינשטוק

* * *

יואל נץ

אולגה אלכסנדרובנה סדקובה

עלה בדעתי לנסות ולהתמודד עם תרגום יצירתו של מי מבין המשוררים הרוסיים בני זמננו. לאחר סקירת שורה של יצירות, נשביתי בקסם שיריה של אולגה סדקבה. שלחתי אליה מסר באי-מייל, צירפתי אל המסר תרגום של שיר משיריה וקיבלתי את הסכמתה לתרגם מהם לעברית כראות עיניי. סדקובה גם הציגה את התרגום בפני ידידתה השולטת בעברית וזו איששה את מתן ההסכמה. המשוררת ציינה גם כי בשנת 1999 יצא לאור קובץ שיריה בתרגומה של חמוטל בר-יוסף, בהוצאת "כרמל".

תרגומה של חמוטל בר-יוסף הוא שובה לב. אני תרגמתי שירים אחרים והקובץ מצפה למו"ל...

קראתי את הערך "א. סדקובה" בוויקיפדיה הרוסית ולמדתי שהיא נולדה בסוף שנת 1949 במוסקבה, שהיא משוררת, מספרת, מתרגמת, פילולוגית ואתנוגרפית, שהיא בעלת תואר דוקטור משנת 1983 ועוד... א. סדקובה היא מומחית למסורת ולטקסיות בדת הפרבוסלבית והיא באורח אישי אדוקה לדתה. דבר זה בא לידי ביטוי ברבים משיריה.

החוקר הרוסי מ. א. פֶּרֶפּיוֹלְקִין כתב עבודת מחקר מקיפה על אולגה סדקובה. אעתיק כאן (אתרגם) ממנה שתי מובאות שהחוקר מעתיק (ומתרגם לרוסית) מעיתוני ספרות גרמניים של שנת 1992.

בעיתון "טגסצייטונג" נכתב: "...הליריקה שלה [של אולגה סדקובה] מייצגת תופעה ייחודית בספרות הרוסית. היא מאגדת בתוכה את הלשון המטפורית בת זמננו, שהיא בוגרת אסכולת פסטרנק ואחמטובה, עם הדמויות הקלסיות ועם המיתולוגיות. לא מקרה הוא שהיא תרגמה לרוסית את דנטה ואת פטררקה. בשיריה מתקיים משהו אל-זמני, נצחי. אין זו תעמולה, אין אלה מחולות של ביטויים, זה משהו שהוא יותר כמו תרגילים בפילוסופית הקיום, 'נקודות מוצא' אישיות..."

ובעיתון "פארק": אולגה סדקובה נראית במבט ראשון כמי שנאמנה למסורת ביצירתה. אבל במבט קפדני יותר, מתגלה בה תוכן מורכב של הניסיון האנושי, והוא נמסר בפורמט הצנוע ביותר. המהות האנושית (conditio humana) באה כאן לידי ביטוי במבנה הצנוע, אשר יכול להכיל בצניעותו את המורכב, ויחד עם זאת הוא מהווה במידה גדולה הד למציאות הקיימת. בשיריה, שהם כמעט טבעיים מן הבחינה התחבירית, סדקובה יוצרת דימויים של עולם מחשבות שהן קשורות אהדדי, והיא משקיעה את מלוא העוצמה במחשבות כשלעצמן. ההארה והאי-שקט מתגלים באור המטפיזי, העלום, הדתי..."

ידברו נא כמה משיריה בעד עצמם:

***

הוֹ, מִרְיָם, הַאֻמְנָם, רַק חוֹרֵק הַמִּפְתָּן,

הַזְּגוּגִית בִּכְאֵבָהּ נֶאֱנֶקֶת?

כִּי אִם אֵין זֶה הַגַּן,

אֶסְתַּלֵּק נָא מִכָּאן

אֶל הַטֶּרֶם בְּרִיאָה, אֶל הַשֶּׁקֶט.

וְאִם אֵין זֶה הַגַּן, רַק חוֹרֵק הַמִּפְתָּן,

עַל פְּנֵי תְּהוֹם מְרַחֶפֶת הָרוּחַ

וְאִם אֵין זֶה הַגַּן כְּמֻבְטָח וּמְזֻמָּן,

כִּי נִמְנַע פְּרִי הַגַּן, וְשׁוֹלֵט הַכַּפָּן

בַּיְּלָדִים, בְּצֵל עֵץ הַתַּפּוּחַ.

בְּצַלְמָוֶת תַּפְלִיא

נְשִׁימַת הַצְּלָלִים,

הַתְּרוּפָה הַבְּדוּקָה הוּא הַלַּיְלָה.

לֹא אֵדַע כְּלָל, מִרְיָם, מָה הַחֹלִי שֶׁלִּי,

כִּי גַּנִּי הַמֻּבְטָח מֵעָלַי לָן.

1973

בוקר בגן

זֶהוּ שִׂיחַ אוֹ אוֹר? אַזִיחוֹ וְאֶצְפֶה בִּפְלִיאָה.

מָה אַחוּז בְּיָדִי – זֶה כְּמוֹ רוּחַ, אוֹחֶזֶת, כִּמְעַט לֹא מַבֶּטֶת עוֹד עַל הִמְצִיאָה.

אֵלֶּה מַיִם, זוֹ רוּחַ אֲשֶׁר מְנִיעָה אֶת הָאוֹר בַּאֲוִיר.

זוֹ צְלוֹחִית, בָּהּ הַמַּיִם מוֹנִים, מְחַשְּׁבִים מַעַרְכֵי כּוֹכָבִים.

אֵין כָּאן אִישׁ מִלְּבַדִּי, זֶה הָאוֹר... לְבַדֵּנוּ אֲנַחְנוּ סוֹף-סוֹף.

שֶׁכְּמוֹתָם הֵם יִטְּלוּ, וְיוֹסִיפוּ לִשְׁתּוֹת וְלִשְׁטֹף.

ורד הפרא

אַתָּה תִּתְפָּרֵשׁ בְּלִבִּי הַמֻּרְחָב הַדּוֹמֵעַ,

הוֹ,

     וֶרֶד פְּרָאִי, אֶת בֻּסְתָּן הַבְּרִיאָה

                                        כִּי פּוֹצֵעַ.

וֶרֶד פְּרָאִי וְלָבָן מִלָּבָן, שֶׁאֵינוֹ בָּר חֲלוֹף.

מִי שֶׁיִּקְרָא לְךָ שֵׁם – מְיֻסָּר מִאִיּוֹב.

אֶשְׁתֹּק, מִשַּׂרְעָף הַמַּבָּט הָאָהוּב נֶעֱלֶמֶת

מַבָּטִי לֹא אָסִיר, וְיָדַי לֹא אָסִיר מִן הַסֶּמֶךְ.

וֶרֶד הַפֶּרֶא

          צוֹעֵד כְּמוֹ גַּנָּן חָמוּר סֵבֶר

                                בְּלִי חַת, לֹא שְׁפַל בֶּרֶךְ,

עִם וַרְדִית אַרְגָּמָן

וְעִם פֶּצַע חָבוּי שֶׁל שִׁתּוּף בַּכֻּתֹּנֶת הַפֶּרֶא.

***

רַק הַזְּמַן עַד לְכָאן אֶת דַּרְכּוֹ מְגַשֵּׁשׁ, 

רַק הַצַּעַר שׁוֹרֵק, עַל הַדֶּשֶׁא שׂוֹרֶה אַךְ.

כַּמָּה זְמַן כָּאן אֶשְׁכַּב? אֵין עָקְבָה וְאֵין אֵשׁ.

אִם כֵּן, לָמָּה הַלֵּב מֵעַצְמוֹ נָס, בּוֹרֵחַ?

אֵין עָקְבָה וְאֵין אֵשׁ, רַק הָרוּחַ נָכוֹן

כָּךְ לִתְחֹב אֶת הָאַף לְתוֹךְ דֶּשֶׁא.

לֹא דִּמְעָה בְּעֵינַי, לֹא מִלָּה עַל לָשׁוֹן,

זֶה הַלֵּב כְּמוֹ הוּא חַי, אָץ אֵלֶיךָ לָגֶשֶׁת.

1975

ליווי   

לזיכרו של מיכאיל חינסקי

מִדֶּמַע רָז מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל סֶתֶר,

דּוֹמֶה, כַּדּוּר שֶׁל בְּדֹלַח שָׁלְפוּ מִרִיק הָאֶתֶר –

אָדָם עוֹטֶה בִּגְדֵי נְהִי לַזֵּכֶר,

וְנֵר לְזַ"ל נוֹשֵׂא הוּא בְּרָמָה.

עִם חֲרָקִים מְעוֹפְפִים בְּרֶטֶט

אֶל קֶרֶן אוֹר נוֹסֶקֶת הַנְּשָׁמָה.

"הַאִם אַתָּה סוֹבֵר – בְּעִקוּלִים הָאֵלֶּה –

כֻּלִּי חִבּוּר תָּלוּשׁ לְלֹא מָזוֹר?"

נָטַלְתִּי בְּיָדַי

שֶׁלְדִידְכֶם הוּא דֶּלֶק,

נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ מֵצֵל מִפְּנֵי הָאוֹר.

וְלָאו! אֵינֶנִּי צַעַר חָרַטָת הָחֵלֶב,

הַזָּב מִנֵּר יוֹם חֲמִישִׁי*,

רַק אוֹר קָטָן שֶׁל תְּשׂוּמֶת לֵב גּוֹלֶלֶת

אֶל הַמָּקוֹם לוֹ מִתַּאֲוָה נַפְשִׁי.

שְׁטֹף מַבָּטְךָ, שִׁכּוֹר וְלֹא מִיַּיִן,

וְאָז כָּמוֹנִי לְהַבְחִין תַּשְׂכִּיל:

כָּאן מֵי הַחֵן שֶׁמְּאֹהָבִים עַד קַרְסֻלַּיִם,

וּמְמַלְּאִים בְּיַעַר אֶת הַשְּׁבִיל.

רְאֵה: עִם קֵץ יְמֵי הַדְּרוֹר שֶׁלִּי בְּחֶלֶד,

מִבַּעַד לָעַלְוָה הָאַחֲרוֹנָה,

אֲנִי עַל פְּנֵי מִשְׁעוֹל סוֹדִי מוּבֶלֶת,

מִסְּבַךְ הַגַּשְׁמִיּוּת כָּךְ מְפֻנָּה.

הָאוֹר, כָּל עוֹד בִּי נְשִׁימָה וְכֹחַ,

מוֹסִיף עוֹד וְזוֹהֵר בְּהַתְמָדָה.

אֶל אוֹן תְשׁוּקוֹת שֶׁכְּבָר נוֹטֶה לִשְׁקֹעַ,

קוֹרֵא בְּשֵׁם הוּא וְנוֹשֵׂא תּוֹדָה.

* היום בשבוע, בו נערכה "הסעודה האחרונה", על פי האמונה הפרבוסלבית (הערת המתרגם).

הסטנצות הראשונות*

סטנצות בסגנונו של אלכסנדר פופ

לְיֶלֶנָה שוורץ

For ever separate

And for ever near

A. Pope

1

פַּיְטָן רוֹצֶה מָה שֶׁרוֹצֶה כָּל אִישׁ

מַמָּשׁ כְּמוֹתוֹ: נַנִּיחַ, עַל הַכְּבִישׁ

צִיקְלוֹן נוֹחֵת, וּלְפֶתַע לְהַבְעִית,

הַכֹּל נָגוֹז כְּמוֹ גַּז מֵטֵאוֹרִיט.

יֵשׁ פֶּרַח שֶׁל עִתִּים, בִּפְרִיחָתוֹ מַסְעִיר

הַמֹּחַ כְּמוֹ הַשֹּׁהַם, מַעֲבִיר

אֶל יָד אַחַת, אֶל חִדָּלוֹן נִמְהָר.

זוֹ הָאֱמֶת. וְכָל הַשְּׁאָר עָפָר.

2

אֵין מָוֶת אֵין – וְאֵין כָּל רַע, אָכֵן,

בַּמָּוֶת וּבַחֵטְא. בָּאֵפֶר הָעָשֵׁן

מִינֵי בְּרִיּוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת לְכָאן,

כְּמוֹ הַכּוֹכָב, וְהֶחָלָל בַּלְעָן.

וּלְחַיִּים מֶרְחָב, בֵּינֵינוּ הֵם חַיִּים,

מָתוֹק לִרְאוֹת, לְהַאֲזִין נָעִים,

לִחְיוֹת, זֶה כְּמוֹ מִזְחֶלֶת לְהָשִׁיט

עַל הַגְּבָעוֹת כָּאן עִם אָהוּב נַפְשִׁי.

3

מִי הָאָהוּב? אוֹמֶרֶת: הַיָּדִיד –

אֲנִי רוֹאָה: הַצְּלִיל עִגּוּל מֵשִׁיט,

וְעוֹד עִגּוּל; בְּחוּט אָרֹךְ בּוֹחֵשׁ,

נִגְמַל מִבְּכִי, חָדֵל מִלְּבַקֵּשׁ.

יָדִיד יָקָר! זֶה רַעְיוֹן נִפְסָד,

שֶׁהַחַיִּים – חֲלוֹם שֶׁל אִישׁ אֶחָד –

אֶת הָעִגּוּל פּוֹתַחַת לִרְוָחָה.

שֶׁיַּעֲנִיק לְךָ הַכֹּל-יָכֹל בְּרָכָה.

4

אַתָּה תִּקְוָה. "הֶבְדֵּל" מֻשָּׂג נָלוֹז:

פּוֹסְעִים; זֶה מִסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ אֱגוֹז,

בְּרֶגַע עַכְשָׁוִי, סוֹאֵן שָׁם וּמֻצְלַל,

בְּפֶרֶג מְיֻבָּשׁ, בְּתוֹךְ גַּרְגִּיר חַרְדָּל –

יָדַעְתִּי, הוֹ, אֶל אֶרֶץ שְׁכוּחַת אֵל,

אֵלֶיהָ אֶת הַפַרְסָה תְּגַלְגֵּל,

שִׁילוּשׁ קְשָׁתוֹת, חֶשְׁכַת הָעֲשָׂבִים,

וְהַיֵּאוּשׁ מַסְבִּיר לָנוּ פָּנִים.

5

כִּבְרַכָּבוֹת יוֹם-יוֹם, קַבְּצָן

אוֹסֵף בְּדֶמַע מְזֻיָּף, מֻחְצַן

אֶל כּוֹבָעוֹ, גְנֵבַת לִסְטִים שָׁלָל –

כָּךְ הַיֵּאוּשׁ מַכִּיר אֶת הַכּוֹרָל.

הֶמְיַת קוֹלוֹת מַכִּיר הוּא כַּיָּאוּת,

שֶׁמְּקֹרֶה – טיוּטַת הַיּעָרוֹת,

לָרוּם, לָרוּם – וּלְאָחוֹר תָּמִיד.

אִם יְעַוְּתוּ – הוּא לְתַקֵּן יַקְפִּיד.

6

עַל כֵן יַרְאוּנוּ לַיְלָה עַל הָהָר,

אֵשׁ בְּגַנֵּי אִצְטָגְנִינִים תִּבְעַר,

וְעֵץ תַּפּוּחַ שֶׁלְּבוּשׁוֹ אֵין-קֵץ,

הוּא כִּבְיָכוֹל בִּפְנֵי פְּלוֹנִי רוֹעֵץ.

מָקוֹר לְבוּשׁ הָעֵץ אֵינוֹ הוֹלֵם

רֵאשִׁית הָעַלְעָלִים, כִּי אַחֲרֵיהֶם

הַתִּפְרָחוֹת וְהַפְּרָחִים יֵלְכוּ –

שָׁם רוּם חֹרְשַׁת הָאַרְקְטִיקָה תָּחוּל.

7

מַפְחִיד שָׁם. שׁוּר, אַרְקְטוֹרוֹס שָׁם בּוֹעֵר

וְכַדּוּרִים סַבִים. עוֹלָם אַחֵר.

כָּל דְּמוּת צוֹפָה בָּנוּ בְּתַאֲוָה,

רוֹאָה בָּנוּ זִיו עוֹרֶף בְּגַּבָּהּ:

שֶׁכְּמוֹ שׂוּמָה עָלִינוּ אַחֲרֵיהֶן לִנְהֹר

מֵעֹמֶק מֵי תְּהוֹם שְׁחֹרִים מִשְּׁחֹר.

כָּךְ מְהַלְּכִים בְּצַעַד מְיֻסָּר,

כְּמוֹ פָּמַלְיָה שֶׁמְּלַוָּה קֵיסָר,

8

פּוֹסַעַת אֶל הַיַּעַד הַנִּשְׂגָּב

הַיֹּשֶׁר לְקָתֶדְרָלָה. לְפָנָיו

אַךְ יְשִׁימוֹן שׁוֹמֵם. וּמֵאָחוֹר,

כְּמוֹ גַּפְרוּרִים מִילְיוֹן – פָּסְקוּ מִבְעֹר.

הַשְּׁאֵרִית פָּשְׂתָה, הִסְתַּעֲפָה,

פָּנִים, בָּתִּים כְּמוֹ צַו הַמַּגֵּפָה.

קְשָׁתוֹת פְּשׁוּטוֹת, מִשְׂחֶה, צִלְצוּל נִקְלָט...

אֶת שֶׁרוֹאֶה – מַכִּיר אַךְ הוּא בִּלְבַד.

9

לֹא מָוֶת, לֹא חַיִּים, לֹא בֵּן חָוָּה,

וְלֹא מִאוּץ תִּקְוָה חָסַר תִּקְוָה,

וְלֹא שֶׁכְּבָר זֻכִּינוּ מִשֶּׁכְּבָר,

וְלֹא שֶׁתּוֹךְ-תּוֹכִי עָמֹק קַדָּר,

הוּא לֹא תְּשׁוּקָה, גַּם לֹא חֶלְקִיק תְּשׁוּקָה.

תְּשׁוּקָה הִיא סוֹד. תְּשׁוּקָה, אֲבוֹי – מַכָּה.

בִּפְנֵי הָאֻמְלָלָה צָנַח עַפְעַף

שֶׁלֹּא כַּבֵּן נִצַּב בִּפְנֵי הָאָב:

10

כְּמוֹ לַכּוֹאֵב – כָּךְ יִתְיַצֵּב כְּאֵב

וְזֶהוּ מֶלַח, שׁיֻמְלַח נוֹקֵב.

* השיר גדוש סמלים, איזכורים ומטפורות נוצריות פרבוסלביות (הערת המתרגם).

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

יוסף חרמוני

החיילת גלילה והחבר לווינסון

גלילה היתה חיילת שהצבא הציבהּ דווקא באיילת.

גלילה היתה נמוכת קומה, ערמונית, חטובה, חייכנית ומאירת פנים. שפתיה ורדים, שיערה פשתן בוהק, מכנסיה קצרים. יעקב אמר לנו "גלילה הזאת, רק ראו אותה כולם, מיד רצו שהיא תעבוד בענף שלהם, אבל מה יש לה לעשות במסגרייה או בפלחה או במדגה? היא עבדה בחדרוכל וכל הבחורים שמחו והבחורות הן קצת פחות שמחו."

לווינסון היה גבר נאה למדי. כולם, משום מה, קראו לו לווינסון ורק תעודת הזהות שלו ידעה את השם שנתנו לו הוריו, חמישים שנה לפני כן. הוא היה אמן חוטי-ברזל חובב, ודמויות שיצר מחוטי ברזל הקסימו את לב רואיהן. מרים אשתו היתה מרירה וחיוכים לא ריפדו את חייהם. חדוות איחוד הגוף שידעו לווינסון ומרים, עוד שם, עוד אז, לפני שנשרפה עיירתם על משפחותיהם אשר בה, נתפוגגה זה כבר. חוטי הברזל הילכו גם ביניהם.

גלילה הבחינה בו יושב בגינת ביתו אשר ליד חדרה הצנוע מאוד, והחלה לבקרו בסדנתו הפתוחה.

שם, בסדנה, האפיל ריח הוורדים על יַרקוּת הדשא וחמדת אשכולות הסולטנינה.

"הסולטנינה עוד לא בשלים," הבהיר לווינסון, וגלילה אמרה: "אז נחכה."

לווינסון חיכה.

לאחר שבועות אחדים של התפעמות מהידיים החזקות כל כך העושות מעשים יפים כל כך בחוטי הברזל, אמרה גלילה: "לווינסון, למה לא תבוא לשתות קפה אצלי?"

לווינסון נדרך, אבל קולו החריק מבוכה ומתח: "לא צריך." הוא ידע שגופו צועק "צריך."

גלילה, טובת לב ושוחרת טוב, לא ויתרה והוסיפה להזכיר לַאיש הדרוך כי הקפה מחכה בחדרה. כשהבשילו אשכולות הסולטנינה ומריָם נסעה לראות את הנכדים הקטנים בחיפה, אמר לווינסון: "זהו, עכשיו יש לי מה להביא לך, לא סתם לשתות קפה."

הצעירה היפה והגבר המתקשש – גופייה חופה על חזהו ובטנו שעדיין לא נתרפטו מאוד  –  נכנסו לחדרה. השמש המעריבה גדשה את מרצפות החדר באור לוהט. גלילה הסיטה את וילון החלון, "יותר מדי חם פה," ולווינסון לא יכול היה להתיק את עיניו מצללית גופה אשר מְעֵבר לו נאבקים הווילון האדמדמם והשמש.

גלילה מיתחה את כיסוי המיטה, ואמרה לגבר קפוץ השפתיים: "הכי טוב שתשב על המיטה. הכיסא קצת דפוק. חבל לי שתיפול אם תשב עליו."

"טוב, אם את אומרת," אמר אמן חוטי-הברזל, ונחת בזהירות על המיטה. כשישב, שני אשכולות סולטנינה בידו האחת והיד השנייה טופפת מתח וציפייה על הארונית שליד המיטה, הוא ליחשש לעצמו: "טוב שמרים עם הנכדים" וגלילה לא שמעה כי עמדה ליד הקומקום שזימזם זמן וציפייה.

את החדר הציף ריח אבקת הקפה שהושמה בספלים, ממתינה למים הרותחים שיפיקו ממנה את מימוש ההבטחה שבניחוח החום.

לווינסון שאל: "מה לעשות עם הסולטנינה?"

גלילה הביאה לו צלחת, והניחה אותה על הארונית. "כאן, זה הכי טוב. תיכף נאכל, אחרי הקפה," והוא ידע כי היא תשב לידו ושניהם ימלקו עינב אחר עינב וגושי המֶתק הזעירים האלה יעלו בהם דברים.

אז רתחו המים, וגלילה שלחה זרוע גלילית רכה ואיתנה, שעורה שחום-שמש, היטתה את הקומקום אל ספל הזכוכית, וזרם מבעבע גלש מפיית הקומקום, חובק את הקפה הטחון וגודש עימו את הספל. החדר של גלילה היפָה הוצף ריח קפה טרי. היא נאנחה: "אחחח, איזה ריח, ממש בא לאכול אותו," ולווינסון אמר: "נכון, נכון," והוסיף "א---חחח."

אחר כך רצתה גלילה למלא גם את הספל השני, אלא שלווינסון אמר: "בעצם לא צריך, אני שתיתי כבר בבית. בואי נאכל את הסולטנינה."

גלילה חייכה: "אתה חמוד, אתה," וליטפה קלות את הזרוע החסונה שהושטה אליה ובקצֶהָ כף יד רועדת ובה חופן ענבים, גופיפי צהוב-ירקרק שמֶתֶק וערגה בהם.

כאשר הושטה ידה וליקטה לאיטה את הירקוּת הצהובה, מתוך קוער אצבעותיו, סגרה עליה כף ידו. חמה, מחוספסת, רוטטת. ידו האיתנה מאוד משכה את ידה אל פיו והוא נשק לה, מתנשם עמוקות.

הסולטנינים הקטנים נמחצו, ואז, בעוד העסיס ניגר לאורך זרועה, חשה גלילה כי יד איתנים חובקת את מותניה. היא רצתה לשאול "רגע, מה..." אבל לווינסון שיחרר את ידה שנטפה תירוש ואימץ את פניה אל פניו שלו. ידו השנייה הידקה אותה אליו, חיבוק עצום, והוא אמר: "די, אני לא יכול יותר. את כל כך יפה. אני..."  דבריו לעו והוא החל לנשק את שדיה, לסירוגין, ונהם ונשנק "אוי, אני לא יכול יותר, די, אני לא יכול יותר..."

גלילה ניתקה עצמה ממנו, פסעה שתי פסיעות קטנות לאחור, הסתכלה בו והשניים דממו. "אתה השתגעת, לווינסון," לחשה אל ראשו המורכן. "עכשיו צא מכאן. ואת הסולטנינה תן למרים."

גלילה עלתה למחרת על ה-841, לתל אביב. יעקב סיפר שהוא עבר לידה בבוקר, כשחיכתה לאוטובוס. "אז עוד לא ידעתי למה היא בוכה, אבל עם דמעות בעיניים היא היתה עוד פי אלף יפה ממה שתמיד."

גלילה לא חזרה לאיילת, אבל גם שָנים אחדות אחר כך נדרכו גווי גברים, כאשר נזכרו שְמה וסיפורה בוויעודי קפה.

יוסף חרמוני

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר, שמחתי להיווכח שיוסי אחימאיר מודה שזאת היתה החמצה ענקית מצד מנחם בגין שלא התעקש להעביר את רצועת עזה למצרים, לשם היתה שייכת עד 1967. כשיש אידיאולוגיה דוגמטית (לא מוותרים על שטחי מולדת היסטורית!) – זאת התוצאה.

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: זו אינה אשמת בגין. המצרים היו די חכמים שלא להסכים לקבל חזרה את רצועת עזה בשום פנים ואופן. זאת גם יוסי אחימאיר הביע במפורש במאמרו.

* צבי גלעד: העובדה שאנשי ימין מיחסים את ביקורתם של אנשי שמאל על הימין בכלל ועל נתניהו בפרט – לשנאה, מוסברת בשלש מלים שלימדו אותנו חז"ל: "הפוסל, במומו פוסל."

אדם נוטה לשפוט את זולתו לפי קני המידה שהוא מכיר מעצמו. אדם ישר נותן אמון בזולת. השקרן מייחס גם לזולתו שקרנות והתכמן – תכמנות.

אם תסרוק את התגוביות (טוקבקים) ברשת, תיווכח לדעת (סטטיסטית, כמובן), כי הימנים מביעים שנאה לשמאל ובה בעת מייחסים לשמאל שנאה לימין. בתגוביות של השמאל אין שנאה אלא בעיקר זלזול באיכותם של אנשי הימין (בבונים, בעלי איי-קיו נמוך).

מושפעים מההפחדה וההשנאה שנתניהו מטפח כלפי השמאל  מימי הרב כדורי ("השמאל שכח מה זה להיות יהודים") ועד ימינו, משוכנעים אנשי הימין כי כפי שהם שונאים את השמאל, כך גם השמאל שונא אותם.

גרימי (צבי גלעד)

עין-גדי דאר נע ים המלח 8698000

* חבר שלנו, בא-בימים – אשתו פיתתה אותו לקנות מכשירי-שמיעה, ומאז, כל פעם שהוא נקלע לחבורת משוחחים או לחגיגת רעים, ובייחוד לשיח חברים של שנאת נתניהו ושרה – הוא תולש את המכשירים כי הרעש באוזניו קשה לו מנשוא. ואילו בקונצרטים המכשירים דווקא מעניקים לו תחושת שמיעה טוטאלית – כמו של חוליו אגלסיאס מהתחת, בלשון הגששים.

כשהוא מצוייד במכשירים וחובש משקפיים, המשקפיים נופלים לו לפעמים מאוזניו לרצפה כשהוא מתכופף. בייחוד בקניות במכולת.

כאשר אשתו מדברת בטלפון עם חברות שלה בקצה האחד של הדירה, הוא שומע כל מילה חרף המרחק, גם בלי המכשירים, אבל כשהיא מדברת אליו ביושבו במיטבח הוא מתקשה לשמוע אותה גם כשהוא חמוש במכשירי-השמיעה.

* "חרדים באולטימטום לאל על: 'תתנצלו בלי התחכמויות או שנחרים אתכם!' הרב שלום בער סורוצקין, העומד בראש ישיבת עטרת שלמה, שלח מכתב למנכ"ל חברת התעופה בדרישה להתנצלות בפני הציבור החרדי לאחר אירועי 'טיסת השבת'. 'נפעל להעדפת חברות תעופה שלא מפלות בין איש לרעהו ולא מבזות את היקר והקדוש לעם ה'!'" ["הארץ", 26.11].

הלוואי הלוואי הלוואי – שהחרדים יחרימו את אל על והיא תחזור לטוס בשבתות ובחגים לרווחת רוב עם ישראל שעדיין גאה בה וממשיך לטוס בה ואשר קצה נפשו בהתנהגות המופקרת, בחינת אני ואפסי עוד – של החרדים בטיסות, ובהחרמתם נשים ודיאודורנטים! – ושיחפשו גם חברות אחרות להטיס אותם בראש השנה אל חגיגות היהדות האלילית והיצאניות באומן!

אי אפשר לנהל חברת תעופה לאומית רווחית במיגבלות מטומטמות של ימי הביניים שאינן קיימות בשום חברת תעופה בעולם, וכמובן גם לא ב"ישראייר" וב"ארקיע"!

תקוה וינשטוק:  אהוד היקר, אתה מציע לבוא מוקדם לתערוכת הציורים "זמנים מודרנים" של מוזיאון  פילדלפיה המתקיימת במוזיאון תל-אביב.

אף  לי יש הצעה: תהיו בני שמונים ומעלה! 

גם אנו הלכנו לכניסה הישנה וגילינו שמדובר בחדשה. קנינו כרטיסים ושאלנו את המנקבת היכן התערוכה ועלינו לפרוזדור למעלה. אין שילוט אודות התערוכה, לעוברים ושבים אין מושג, אך הבחנו בפקידה ליד שולחן. היא הורתה לנו את הכיוון והוסיפה באדיבות: "מגיל שמונים לא עומדים בתור."

התקדמנו – ובדיוק מול הכניסה הישנה, תור כאורך הגלות, מאולם התצוגה עד כמעט תחילת מסלול העלייה. עברנו על פני התור חוששות מהתפרצויות זעם כגון – "גיברת! יש תור!!"

אבל איש לא פצה פה. בשקט מפתיע – בראוו תל-אביב! – עברנו את כל התור כבנות משפחת מלוכה ואנו בהיכל התצוגה!

לפעמים כדאי להיות זקנה!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2234 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל