פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1397

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א בכסלו תשע"ט, 29.11.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק י' – יום שישי השחור. // עמוס גלבוע: 78 שנים להטבעת האוניה פאטריה בנמל חיפה על-ידי "ההגנה". // אורי הייטנר: 1. חוק הטלת דופי בנשיא. 2. צרור הערות 28.11.18. // יוסי אחימאיר: חזון הצוללות של האלוף אראל. // משה כהן: מפי בעל הדבר. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים: הריון מלכותי. מטוס חרדי. // פוצ'ו  –  בחיי [5], כ"א. יוחאי בן נון והביצים של מוחמד. // גיא משיח: אריה מכלוף. // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין. (נכתב באפריל 2003). // יואל נץ: טִימוּר קִיבִּירוֹב – מונולוג עם מישה. // טִימוּר קִיבִּירוֹב (זַפּוֹיֶב): אֶפִּיסְטוֹלָה עַל חִיבּוּר שִׁירָה. // יורם אטינגר: חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית. // רוֹן גֵּרָא: נְהָרוֹת דֶּמַע. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים: "בת האוקיאנוס" לדז'ואן לואל. עברית: 1933. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.3.1975, לפני 43 שנים. // מוּקֵי אֶלְדָּד: נַעַר קָשִׁישׁ. // אהוד בן עזר: אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי. פרק מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים", 2013. // ממקורות הש"י.

  * * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ טָפְלו עָווֹן

עַל קָרְבָּן הַחַף מִפֶּשַׁע זֶה וּשְׁמוֹ פִּנְחָס לָבוֹן

וְכֵיצַד עַל חֲמָתוֹ וְעַל אַפּוֹ שֶׁל בֶּן-גֻּרְיוֹן

הוּא יָצָא מִכָּךְ נָקִי וּבְתַכְלִית הַנִּקָּיוֹן.

צָרִיךְ לִגְדֹל, זְה כֹּרַח בִּיוֹלוֹגִי * שֶׁיִּשְׂרָאֵלָה נַעֲנֵית לוֹ בְּצִיּוּת * אַךְ גַּם אִם כְּלָל מֻכָּר לַכֹּל הוּא סוּפֶּר לוֹגִי * יֵשׁ חֲרִיגִים גַּם מִכְּלָל לוֹגִי בַּמְּצִיאוּת. * כִּי סָבָא סָח לָהּ כְּשִֶׁׁשִּׂיחָה בֵּינָם הוּסַבָּה * וְלַשֻּׁלְחָן הָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁם מְסֻבִּים * שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שׁוֹנִים שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם אַבָּא * וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אָבוֹת רַבִּים.

* – "מָה לְמָשָׁל?" הִיא שָׁאֲלָה כְּשֶׁהַתְּמִיהָה בָּהּ * רַבָּה מְאֹד וּשְתֵּי עֵינֶיהָ נְבוֹכוֹת * וְסָבָא סָח: "לַכִּשְׁלוֹנוֹת, יַלְדָּה, אֵין אַבָּא * אַךְ יֵשׁ יוֹתֵר מֵאָב אֶחָד לַהַצְלָחוֹת."

* – "תֵּן לִי דֻגְמָה לְכָךְ," הִפְצִירָה יִשְׂרָאֵלָה,

* – "יֵש לִי רַבּוֹת," הוּא סָח בְּשֶׁטֶף לֹא נֶחְסָם * וְכָאן מַמָּשׁ הֵחֵל כְּבָר סָבָא לְגוֹלֵל לָהּ * אֶת פָּרָשַׁת "עֵסֶק הַבִּיש" הַמְּפֻרְסָם. * וְהוא סִפֵּר לָהּ: "כְּשֶׁחֲשָׁשׁ כָּבֵד וּקְרִיטִי * בַּמּוֹדִיעִין הָיָה אֶת צִפָּרְנָיו נוֹעֵץ * פֶּן בְּגִזְרַת מִצְרַיִם הַצָּבָא הַבְּרִיטִי * עָלוּל לִשְׁמֹט אֶת שְׁלִיטָתוֹ עַל הַסּוּאֶץ * הָיוּ כַּמָּה שׁוֹטִים קוֹפְצִים וְלֹא עוֹצְרִים * אִינְטְרִיגוֹת לֹא אַחְרָאִיּוֹת אַךְ חֲפוּזוֹת * בָּהֶן קִוּוּ שָׁם לְסַכְסֵךְ אֶת הַמִּצְרִים * עִם מַעַצְמוֹת הַמַּעֲרָב לִמְנֹעַ זֹאת. * אוּלָם בְּשַׁעֲרָם כִּי שַׂר הַבִּטָּחוֹן * פִּנְחָס לָבוֹן יִפְסֹל אוֹתָן בְּזַעְפּוֹ * כְּאַקְט עָקָר, מֻפְקָר, שָׁגוּי וְלֹא נָכוֹן * מִמְּשׁוּ אוֹתָהּ קְנוּנְיָה  מִתַּחַת לְאַפּוֹ. * וְאוֹתוֹ עֵסֶק בִּישׁ * הַמֵּבִישׁ וּמַבְאִישׁ * הוּא כִּנּוּי שֶׁנִּתַּן לַקּוֹמְבִּינָה * שֶׁרָקְחוּ חַכְמוֹלוֹגִים אַךְ לֹא חֲכָמִים * שֶׁרָקְמוּ מְזִמָּה זוֹ לֵילוֹת כַּיָּמִים * וְהִסְתִּירוּ אוֹתָהּ מִטְּעָמִים עֲלוּמִים * גַּם מִמֵּךְ בְּעַצְמֵךְ, הַבַּמְבִּינָה, * ׁהַיְנוּ אַתְּ, יִשְׂרָאֵלָה, שֶׁשֶּׁמֶץ אַשְׁמָה * לֹא הָיָה בָּּךְ בְּכָל הַסֶּנְסַצְיָה * שֶׁבִּשְּׁלוּ שָׁם אוֹתָם פַשְׁלוֹנֵרִים בִּשְׁמָהּ * של טוֹבַת בִּטְחוֹנֵךְׁ –  פְּרוֹבוֹקַצְיָה * שֶׁהָיְתָה מְיֹעֶדֶת בִּפְלוֹפּ לֹא זָהִיר * וּפָזִיז וּפַּרְטָצִ'י אֲפִלּוּ *  לְטַרְפֵּד כָּל מַגָּע בֵּין מֶמְשֶׁלֶת קָהִיר * וּמֶמְשֶׁלֶת אַרְהַ"בּ, כְּשֶׁכְּאִלּוּ * הִתְנַקְּשָׁה בְּכַמָּה מִמּוֹסְדוֹת אַנְקְל סֶם * בְּמִצְרַיִם קְבוּצָה טֵרוֹרִיסְטִית * שֶׁל מִצְרִים כִּבְיָכוֹל, כְּשֶׁשּׁוּלְיַת הַקּוֹסֵם * שָׁבִּצְּעָה חַבָּלָה שְׁלוּמְפֶּרִיסְטִית: * מִטְעַן-נֶפֶץ מֻטְמָן בְּתָא-דֹאַר זָעִיר * בִּתְחוּמֵי אָלֶכְּסַנְדְרִיָה טֶרֶם * שֶׁהֻצְּתוּּ הֵן בְּעִיר זוֹ וְהֵן בְּקָהִיר * סִפְרִיּוֹת שֶׁל אַרְהַ"ּבּ, שֶׁמַּחְתֶּרֶת * יְהוּדִית אֻמְלָלָה תִכְנְנָה, אִרְגְּנָה * וְיִשְּׂמָה בִּמְגָמָה מִתְנַכֶּלֶת * לַשִּׁלְטוֹן הַמִּצְרִי וּבְלִי שׁוּם חֲנִינָה * נִתְגַּלְּתָּה מַכְשַׁלְתָּהּ – אֵין זֶה פֶּלֶא – * וְהִיא לֹא נִתְמַלְּטָה מִסּוֹכְנֵי מִשְׁטַרְתָּהּ * שֶׁל מַטְּרַת תְּקִיפָתָהּ הַנּוֹאֶלֶת  * וּמִּשְּׁעַת כְּלִיאָתָהּ נֶחְקְרָה וְעֻנְְּּּּתָה * וְהֻמְּתָה בְּחֶלְקָהּ בְּבֵית-כֶּלֶׂׂא. * וְכָךְ, כֵּיוָן שֶׁעֵסֶק בִּישׁ זֶה כְּבָר נוֹדַע * כִּפְיַאסְקוֹ טְרַאסְקוֹ וּכְפַאשְׁלָה נוֹרָאָה * חִישׁ נִשְׁאֲלָה הַשְּׁׁאֵלָה הַמַּטְרִידָה: * מִי בְּסִכְלוּת נָתַן כָּאן אֶת הַהוֹרָאָה?

* וּמֵאַחַר שֶׁכְּבָר בְּעֶצֶם אַתְּ בְּקִיאָה בָּהּ * בַּתּוֹפָעָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֶׁפַע הוֹכָחוֹת * שֶׁעַל פִּי רֹב לַכִּשְׁלוֹנוֹת, יַלְדָּה, אֵין אַבָּא * אַךְ יֵשׁ יוֹתֵר מֵאָב אֶחָד לַהַצְלָחוֹת – * אַל תִּתְפַּלְּאִי אִם  בַּצַּמֶּרֶת, הָעַלְוָה * כְּבָר סָעֲרָה כְּמוֹ בְּטוֹרְנָדוֹ לֹא קָטָן *וְלַצִּבּוּר צָרְחָה הִיסְטֶרִית: 'תְּפֹס שַׁלְוָה *  שֶׁכֵּן דַּיָּן פֹּה לַצָּרוֹת בִּשְׁעָתָן. *  כִּי בְּבִצַּת הַפָּרָשָׁה הָעֲכֻרָהִ * חִישׁ צְעִירֵי מַפַּא"י תָּקְעוּ חַכָּה עִם קֶרֶס * מוּל הַקְּשִׁישִׁים בְּקְרַב-דּוֹרוֹת עַל הַשְּׂרָרָה * וְזֶה רִחֵף עַל פָּּרָשָׁה זוֹ כִּמְעוּף פֶּרֶס. *  אַף כִּי מִ'מֶּרֶד נְעוּרִים' זֶה אֵין לִמְחֹק * עֻבְדָּה דִיסְקְרֵטִית: שֶׁאוֹתָם בֶּן-גְּרוּרְיוֹנִים * לֹא הָיוּ נֹעַר כְּבָר (וּבְשַׁלָּט רָחוֹק * כְּמַרְיוֹנֵטוֹת הִפְעִילָם זְקַן-הַזְּקֵנִים...) * וּבֵינְתַּיִם – צָרִיךְ לְהוֹדוֹת – * נְתְגַּלּוּ בִּקְלוֹנָם הָאִישִׁי * זַיְפָנֵי הָעֻבְדּוֹת שֶׁהִפְלִיאוּ לִבְדוֹת

* אֶת יַלְקוּט הַכְּזָבִים ב', הָעֵסֶק-בִּישִׁי * וּבָהֶם, בֵּין כַּמָּה דְמֻיּוֹת 'שׁוּ-שׁוּ' כְּבוּדוֹת: * הַקָּצִין הַבָּכִיר, הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי, * שְׁנֵי אָבוֹת הַמְּזִמָּה שֶׁתְּבוּנָה לֹא הָיְתָה בָּהּ * וּכְמוֹ שֶׁלַּפַאשְׁלוֹת אַף פַּעַם אֵין אַבָּא * חִפְּשׂוּ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל * שֶׁבּוֹ יֻדְבַּק עֲווֹן * כָּשְׁרָם הַכּוֹשֵׁל וְיָשְׁרָם הָאוֹזֵל

* וּמָצְאוּ אֶת פִּנְחָס לָבוֹן. * אֶלָּא מַאי? כָּל אֶזְרָח שֶבִּשְׁפִּיל זֶה חוֹזֶה * גַם אִם אֵין הוּא חָלִילָה חַקְרָן וְטַרְחָן * חָשׁׁ מִיָּד כִּי לֹא בָּא עוֹד כַּבֹּשֶׂם הַזֶּה * חֵרֶף כָּל תֵּרוּצֵי הַמַּסְבִּיר לַסַּרְחָן

* וְכֵיוָן שֶׁהַשְּׁטִינְק הַמּוֹסִיף וּפוֹרֵחַ * לֹא חָלַף עִם הָרוּחַ וְלֹא עִם הָרֵיחַ * הוּא מֵצִיץ לַצַּמֶּרֶת בְּחוֹר הַמַּנְעוּל * וְרוֹאֶה בְּמַבָּט מְבֹעָת וּבָהוּל * מִי תִחְמֵּן לְהַדִּיחַ וּמִי לְהַכְתִּיר, * מִי חִרְפֵן וְהִקְדִּיחַ וּמָה הוּא מַסְתִּיר, * מִי שִׁקֵּר וְאֶת מִי הוּא זָמַם לְנַשֵּׁל, * מִי רָחַשׁ וּבָחַשׁ וּבִשֵּל וּפִשֵּׁל." וְכָךְ, עֵת יִשְׂרָאֵלָה מְשַוַּעַת: * "מַסְפִּיק, אַנְ'לֹא'ְיכוֹלׂה יוֹתֵר לִסְבֹּל!" * עָנוּ לָהּ תֶּכֶף כָּל חַבְרֵי הַוַּּעַד:

* "שְׁטֻיּוֹת, אַתְּ רַק אָלֶרְגִּית, זֶה הַכֹּל..." * וּמִיָּד, תּוֹךְ צִקְצוּק שֶׁל שְׂפָתַיִם * שֶׁהִרְעִיד אֶת חֲלַל כָּל הַבַּיִת * לָחֲשׁוּ: "אֵין לָתֵת בְּשׁוּם אֹפֶן * לַקְּטַנָּה לְהָבִין לוּא גַם חֹפֶן * מִן הַבְּרוֹךְ הַמַּצְחִין כֹּה. כָּל שֵׁן נַחֲשֹק * פֶּן נִגְרֹם לָהּ, וֵי'זְמִיר, זַעֲזוּעַ וְשׁוֹק * וְלֹא סְתָם שׁוֹק פָּעוּט וּקְטַן-עֵרֶךְ * אֶלָּא שׁוֹק שֶׁל מַמָּשׁ, שׁוֹק עַל יֶרֶךְ." * וּכְשֶׁקָּרְבַּן דְּרַיְפוּסִיאָדָה זוֹ, פִּנְחָס, * סָח: "גַּם אֲנִי כְּבָר עַל הַמֵֶּידָ'לֶה כָּאן חָס * אַךְ הַשְׁתָּקָה זוֹ, זֹאת יָבִין כָּל אִישׁ נָבוֹן * הִיא פְּסַק-דִּין-שֶׁקֶר שֶׁל שָׁחוֹר עַל גַּב לָבוֹן" * צָוְחוּ: "פִּנְחָס, הִיא לְהָבִין עוֹד עֲלוּלָה * וְזוֹ בְּגִידָה וְזוֹ פִּנְחָסָנוּת כְּפוּלָה!" *

וּכְשֶׁסֵּרֵב הוּא לְהַגִּישׁ שָׁם הִתְפַּטְּרוּת * כִּי יֵשׁ גְּבוּלוֹת גַּם לְמִדַּת הַהַבְלָגָה * זָרְקוּ אוֹתוֹ מִכֵּס מַּזְכַּ"ל הַהִסְתַּדְּרוּת * וְאוּדְרוּבּ, גַּם מֵחֲבֵרוּת בַּמִּפְלָגָה. * וְכָךְ הֵחֵלָה יִשְׂרָאֵלָה מַכִּירָה * מִין חַד-גַּדְיָא שֶׁל וַעֲדוֹת הַחֲקִירָה: * וַעֲדַת דּוֹרִי-אוֹלְשָׁן, בָּהּ עַל הַמְּדוֹכָה עִם * גִּרְסַת לָבוֹן מוּל גִּרְסַת גִּ'יבְּלִי לֹא נִבְעָה * פִּתְרוֹן, וְזוֹ שֶׁל הַשּוֹׁפֵט מַר כֹּהֵן חַיִּים * וּוַעֲדָה שֶׁשְּׁמָהּ הוּא "וַעֲדַת שִׁבְעָה" * שֶׁאַחַר שֶׁפֻּזַּר אוֹתוֹ אֵד סִרְחוֹנִי * שֶׁטֻּיַּח וְשֻיַּךְ בְּלִי צִדּוּק וְסִבָּה  * לַמָּדוֹר שֶׁשְּׁמוֹ "טַאבּוּ! זֶה סוֹד בִּטְחוֹנִי!!!" * הִיא זִכְּתָה פֶּה אֶחָד אֶת קָרְבַּן הַדִּבָּה. *        

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק י' – יום שישי השחור

מה זה “Black Friday” לעומת יום שישי השחור  (בלי מרכאות כפולות) – 23 בנובמבר 2018 – אותו לא ישכחו כמה מבין יצואניות הנפט: איראן, רוסיה, עיראק וונצואלה, המפסידות כסף בייצוא נפט גולמי במחיר של מתחת ל-55 דולר לחבית, מקטינות למינימום אפשרי את ייצואו, ומפסיקות לחלוטין לייצא במחיר נמוך מ-50 דולר.

מפסידה נוספת – החשובה מכולן אבל שונה לגמרי, היא ערב הסעודית. זו קיבלה ביום השחור הנ"ל פקודות להפחתת המחיר מכיוונו של צוות טראמפ שניראו כך: ב-10 בערב קודם; ב-5 בבוקר; ב-8; וב-1 בצהריים.

כלומר בזמן שהעולם המערבי (אנחנו גם) חגג עם ארה"ב את הקניות ב-“Black Friday” (אצלנו קרסה מערכת הסליקה של כרטיסי אשראי מלחץ הקונים) – ראו יצואניות הנפט הנ"ל "שחור בעיניים" עם 4 פעימות צניחת מחיר, כ"א בגובה של דולר לחבית ביום אחד. שיא חסר תקדים.

זה החל ערב קודם כאשר אנשי קונגרס דמוקרטיים בצירוף שני סנטורים חשובים ראנד פול ולינדסי גרהאם, דורשים מטראמפ להקשיח עמדות נגד סעודיה, חלקם דרשו אפילו ניתוק יחסים אם יתברר שידו של יורש העצר הסעודי היתה ברציחתו האכזרית של העיתונאי חאשוקג'י.

האימא של צביעות. כמה נוח היה להם לשכוח את הנשיא קרטר מפליא חיצי ביקורת נגד השאח הבלתי דמוקרטי האיראני בשלהי 1978 ומביא בכך להסתלקותו מהזירה שהתפנתה, אבל למי? לשלטון האייטולות, שהשתלטו על השגרירות האמריקנית בטהרן, הפכו את יושביה לבני ערובה, הקימו את משמרות המהפכה המשליטות טרור על אוכלוסייה של 80 מיליון ומגינים על הפיתוח הגרעיני המנוגד לחתימתה על האמנה לאי-הפצת הנשק הגרעיני – וכל זאת לאורכן של 40 שנה, והספירה נמשכת!

טראמפ פועל הפוך, ובדיוק חד כתער. על פי המודלים המנחים את מלחמת הסחר העולמית שלו, המנצלים, בין היתר, כל אירוע מזדמן, הוא הורה לסעודים להוריד את המחיר במשך היום השחור בארבעת הפעימות הנראות בבירור בגרף למעלה. הכול התרחש כאשר השמש כבר שקעה במזרח התיכון והרחוק לקראת סוף השבוע ולכן הנחתות המחיר לא לווו הפעם עם גידול בביקוש מה שהיה אמור היה להעלות, חלקית לפחות, את המחיר. לכן עלולה סעודיה להפסיד עם פתיחת השוק כ-20 מיליון דולר ליום רק כתוצאה מירידת המחיר הנ"ל.

יתרה מזו, יש לצפות ללחץ נוסף של טראמפ להורדה נוספת של כמה דולרים נוספים בכדי לעגן את המחיר בנוחות בקידומת 4 – מה שיביא להפסקת ייצואו מארבעת היצואניות הנ"ל ולהחליפו בייצוא סעודי בעיקר, אולי עם תוספת קטנה יחסית מארה"ב, אם צריך. למעשה, מאוד ייתכן שתקבולי הדולר של הסעודים לא יפלו ברמה הנ"ל (ע"ע ערך "גמישות הביקוש") כי יאוזנו ע"י מכירות נפט מוגברות שיחליפו את בלימתן מאיראן ומרוסיה, אלה לא יכולות להתמיד בייצוא במחירי הפסד. טראמפ ידרוש מהסעודים להגביר את הפקת הנפט בשבועות הקרובים. החזקת המחיר ברמה נמוכה כזו במשך זמן משמעותי אמור לגרור את איראן אל שולחן הדיונים על כורחה, לביטולו של דיל אובמה ושות' מ-2015 ולחתימת דיל חדש בחתימתו של טראמפ.

מה תעשה סין במקרה כזה?

היא תיאלץ להזמין נפט מסעודיה ולשלם עבורו בדולרים ירוקים שהתייקרו לאחרונה עם העלאת שער הריבית ע"י הפדרל רזרב, כל זאת כשהיא מודה לטראמפ בקידה-מזרח-רחוק אופיינית על מחירי המציאה של הנפט שהיא מייבאת.

אבל אצל טראמפ אין ארוחות-חינם, (ניתן לברר זאת בקנדה, מקסיקו ולהבדיל במוקטעה ובאונר"א), גם לא במסעדות סיניות. הוא ידרוש מהסינים היושבים בחדרי המו"מ המייגע תמורה מתאימה בשורה של סעיפי "ייהרג ובל יעבור" מוצהרים בסינית. למחרת, לפני שנודע להם על ארבעת פעימות המחיר הנ"ל, הסינים שיחררו הודעה ברוח הקוזאק הנגזל: "על שיחות הסחר להיטיב עם שני הצדדים."

זה מזכיר שחקן כדורסל שבועט ביריבו במקום הרגיש, השופט שהחטיא מבטו מספיק לראות את היריב החבול מחזיר בסנוקרת לבועט... ואז נדרש השופט ממאמן הבועט להוציא לנחבל כרטיס אדום! סין (הבועטת) שכבשה את טיבט לפני שנות דור (ומאז מתייר הדאלי-לאמה ברחבי העולם) רק מכיוון שלפי חישוביה בעתיד הרחוק אולי תחסר לה קרקע... סין שמוצצת מקומות עבודה מכל מקום אפשרי בעולם בעודה משלמת לעובדיה שכר זעום של תת-מחייה בעליל, סין שגונבת בשיטות דמיוניות פטנטים וקניין רוחני מכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי בעולם.

(בשבת שעברה קנינו בד יפהפה בשוק העיר העתיקה, לשאלתי למקורו ענה המוכר – מסוריה.

"מסוריה?" שאלתי.

"לא בדיוק," ענה המוכר, "הסינים קנו/העבירו את שיטת העבודה אליהם, והבד נקנה מסין."

"אבל זו גזילת כבשת הרש מהמסכנים הסורים." אמרתי.

 "כן" ענה הסוחר, "הסינים הבטיחו לי אספקה לאורך שנים..."

"וממה יחיו הסורים?" שאלתי.

"מן אללה," הוא ענה עם מבטו לתיקרה...)

בחוצפתם הרבה הסינים משיתים מכס כבד על סחורות אמריקניות מיובאות, ובסוף מניפים שלט "צדק צדק תרדוף" מול השופט. לא אצל טראמפ!

במקביל נכשל ניסיון אירופי, בהובלת גרמניה, להקים מסלקה חליפית ל"סוויפט", כזו שהיתה אמורה לשמר את דיל אובמה-איראן ולאפשר לחברות אירופאיות לסחור עם איראן. מה שהם גילו זה שכל בנק אירופאי שמקבל כסף ממקור איראני או מוסר לו, ישירות או בדרכים עקלקלות מקבל בהעברת כסף ראשונה דרך "סוויפט" האמיתי הודעה בנוסח כזה או דומה: "מצטערים, חשבונך נחסם זמנית!"

במקביל מסתמנת האטה בצמיחה בסין, כזו שלא תוכננה בתוכנית החומש-בריבוע שלהם. המכס ההדדי שפועל כרגע "רק" על רבע טריליון דולר נפח סחורות מיובאות לארה"ב פוגע בצורה מתונה בייצוא הסיני, ומשם בריוחיות הייצור ושיווקו. הסינים מתקשים להוריד מחירים במטרה לנטרל את השפעתם על הקונים בארה"ב ולכן הם קונים פחות. קיימת גם פגיעה בארה"ב כי מכס על כ-100 מיליארד דולר סחורות אמריקניות מיוצאות פוגע בייצואן. אך כאן רמת הפגיעה נמוכה בהרבה, מפאת הנפח הנמוך יותר, ומהגברת יבוא חליפי מארצות אחרות.

אבל מתחולל כאן תהליך נוסף ברמה היסטורית. הפגיעה הגדולה ביותר בשני הצדדים היא בחברות הטכנולוגיה הגבוהה האמריקניות, אפל לדוגמה, שהסיטו לסין את מפעלי הייצור שלהן. טראמפ הודיע בפומבי שהמכס המוטל על סחורות המיוצרות בסין לא יפסח עליהן, כשמוצריהן יופצו בארה"ב. מחזיקי מניות אפל לא חיכו, מכרו אותן ברמות של הפסדי ערך של 2%-3% ביום. זה פוגע גם בשערי המניות בסין – בשנחאי ובהונג-קונג, שמממנים בין היתר את הקמת מפעלי הייצור ואת הריבית המחזורית בסין. וראה זה פלא, צבע שערי המניות בניו יורק ובשנחאי – דומים לאחרונה, במיוחד הצבע של נאסד"ק, שם יושבות הרבה מניות טכנולוגיות. כוח העמידה של סין במלחמת ההתשה הזו נחלש. סין "התקלקלה" באותו רגע שאימצה את שוק המניות הבינלאומי כמקור נוסף וחשוב להשקעות, ובצדק. בלעדי מקור זה לא היה ביכולתה לשמור על צמיחה דמיונית של 10% לשנה במשך שנות דור. אפילו עתה כשהצמיחה השנתית יורדת לתחום ה-5% – סין תעשה שגיאה אסטרטגית אם תיזנח זאת.

המחיר שהיא משלמת הוא המטרה עליה בונה טראמפ. מניעת מכס של 20-25% על כל חצי טריליון הדולר ייצוא שלה לארה"ב, שעלול לחול עליה בתחילת 2019, זו מטרה נכספת שתתממש אם החוקר מולר והדמוקרטים בבית הנציגים ייכשלו במאמצי ההדחה שלהם את טראמפ. הסינים בודקים את שפת הגוף של ננסי פלוסי – הספיקר המיועד של "הבית". על פי זה, הערכתי הצנועה, יהייה כדאי להם לסגור עיסקה עם טראמפ לפני האביב הבא. בטח יקום שם סיני "מבוגר אחראי" שיצביע על יום שישי השחור ויסביר למועצת החכמים בבייג'ין ש"עבורנו הצבע היה די ירוק, אחרי הכול לפני כחודש ימים שילמנו 82 דולר לחבית נפט ועתה מציעים לנו את אותה חבית בפחות מ-50 דולר! אז אולי כדאי לנו בכל זאת לסגור איתו, כן עם טראמפ המושמץ, איזה עיסקה או שתיים."

אגב, קרטל אופ"ק קרא לכינוס מיוחד ב-9 לדצמבר. קשה להאמין שהנציג הסעודי הזוטר, כנראה, יגיד שם משהו מעבר למילה "לא".

כינוס אופ"ק, 6 דצמבר

את כינוס הקרטל הזה אסור להחמיץ בשום אופן. 15 מדינות הקרטל הזה, בראשות ערב הסעודית, ששלטו על הנפט בעולם זה 60 שנה ויותר, הפעילו חרם נפט עולמי עם פרוץ מלחמת יום כיפור, והכתיבו את מחירו הגבוה בכל כנפות תבל – אמור היה לחתוך את תפוקת הנפט העולמית בצורה חדה, ממש "בבשר החי". כל זאת ע"מ להשיבו ל"תחום הנוח" להם של 80-90 דולר לחבית. בימים כתיקונם הסעודים היו שולחים פקס ב-15 עותקים עם חיתוך התפוקות והמחיר היה נוחת קלילות בתחום כאשר באי הכנס היו באים רק לחתום על מיסמך הסיכום.

לא הפעם!!!

עם כניסתו לבית הלבן מינה טראמפ את ריק פרי, מושלה לשעבר של טקסאס במשך 12 שנה, למזכיר האנרגיה. התמזל מזלי להכיר את ריק פרי כשנשלחתי ליצור איתו קרן למחקר חקלאי משותף בין טקסאס למכון וולקני. כבר בשיחת הטלפון לקביעת פגישה במשרדו באוסטין, אז רק כקומישונר של החקלאות (שר החקלאות), הוא השיב לי במילה אחת: "מוסכם." ומיד הוסיף "אתה מוזמן לביקור..." ומצאתי אוהד מושבע של ישראל.

אז אין לי ספק שטראמפ הוריד לו מטלה – ארה"ב תוביל בתפוקת הנפט בעולם, התשובה היתה כנראה בקריצת עין ואולי הוא הוסיף באותה מילה הנ"ל, ויצא לשטח... התוצאה, 20 חודש אחרי – ארה"ב מובילה בגדול. יוסטון הפכה לבירת הנפט העולמי, מערב טקסאס עם חתיכה מניו מקסיקו קדחו אלפי קידוחים לנפט ולהפקה מפצלי שמן. התפוקה היומית כיום של 11.5 מיליון חביות ביום תעלה תוך שנה לכ-14 מיליון.

אבל הנתון הבא הוא חץ מורעל לבטנו הדקה של אופ"ק: מחיר ההפקה הוא רק  30 דולר לחבית לעומת המחיר הזול של 50 דולר בגרף הנ"ל. במילים אחרות, טראמפ בהובלתו של ריק פרי יכולים לשאוב לצידם כל לקוח רעב-נפט שנפשם חפצה ביקרו ולהותיר לחברות אופ"ק (לשעבר) לספק לכל שנואי נפשם את הנפט במחיר הגבוה, אם ירצו לקנות.

הגידול בתפוקת הנפט והגז הטבעי נמצא בתנופה רבתי באלסקה, בטקסאס ובמדינות אחרות של ארה"ב והוא משמש נשק משלים איכותי במלחמת הסחר ובאיפוסו של המכס על פני תבל.

גם תרומתנו הצנועה מתקבלת בברכה בבית הלבן. צינור הגז המיועד להעביר את תפוקתו של שדה "לוויתן" לאירופה – משתלב יפה במאמצי טראמפ לניטרולו של אופ"ק ולהשתלטות על מוצר חיוני לכול שבאופן טבעי לא מטילים עליו מכס.

חובב טלפז

27 לנובמבר 2018

* * *

עמוס גלבוע

78 שנים להטבעת האוניה פאטריה בנמל חיפה

על-ידי "ההגנה"

איך כ-250 מעפילים נספו כתוצאה מרשלנות פושעת של "ההגנה" ואיך הפכו מחדל מזעזע לסיפור גבורה בנוסח תל חי. מוסר לא היה אז וגם לא היום.

את חטאי השכלתי הלקויה בתולדות היישוב טרם קום המדינה אני בא לספר במאמר זה. את השכלתי היסודית והתיכונית רכשתי בבית הספר בקרית חיים הפועלית. שם למדתי גם תלמוד וגם תורה שבעל פה. "הדתה" בלשון ימינו, ועל גבורת טרומפלדור וגיבורי ההעפלה . אבל, לא למדתי על האוניה "פטאריה". היה לי ידע מסוים שמדובר באוניית מעפילים שטבעה בנמל חיפה, ואיכשהו זה הסתדר לי בראש במעורפל עם האנגלים המנוולים שמנעו מניצולי שואה לעלות לארץ.

רק השבוע, כאשר מלאו ב-25 בנובמבר 78 שנים לטביעתה, למדתי את הסיפור המלא על האונייה, וזועזעתי. בפעם הראשונה בחיי למדתי, לבושתי, כי יהודים גרמו למותם של כ-250 יהודים. לא בעבר ההיסטורי של העם היהודי, אלא בעבר המודרני.

וזהו הסיפור על קצה המזלג.

כ-3,500 פליטים יהודים, רובם מאוסטריה וגרמניה, הגיעו בשלוש אוניות מעפילים לאזור נמל חיפה ונתפסו ע"י האנגלים. חלקם הגדול הועלה על אונייה צרפתית שרכשו האנגלים, פאטריה שמה, על מנת לגרשם לאי מאוריציוס שבאוקיאנוס ההודי. הנהלת היישוב היהודי (בראשה עמדו אז מנהיגי מפא"י בן גוריון ושרתוק, הוא שרת ) ניסתה למנוע את  הגירוש, אך לשווא. ואז החליטה ה"הגנה" לחבל באונייה על מנת למנוע או לעכב את הפלגתה למאוריציוס. משה שרתוק (בן גוריון היה בחו"ל) אישר את הפעולה. בדופן האונייה הטמינו אנשי "ההגנה" חומר נפץ לא רב, ולפי מיספר עדויות, הפליטים שעל האונייה קיבלו על כך התרעה על מנת שיקפצו למים.

מה שקרה הוא שבמקום לקרוע חור בדופן האונייה, האונייה התחילה לשקוע ולטבוע. חלק מהמעפילים ניצל, חלק אחר צלל אל מותו. במשך שבועות נפלטו גופות אל החוף. המיספר הנקוב של המתים הוא 216, אך מעריכים שכ-250 נספו, כולל שוטר בריטי. אסון שלא יתואר.

השלטון הבריטי הקים ועדת חקירה שקבעה כי היה זה מעשה חבלה של מתנגדי הגירוש. הנהגת הישוב שלנו  פטרה עצמה מכל אחריות, ולא יצאה בביקורת על העבודה הרשלנית של "ההגנה". להיפך, ראה זה פלא: היא הפכה את האירוע למעשה גבורה הדומה לזה של גיבורי תל-חי; להקרבה  הירואית של המעפילים "למען בניין הארץ," ל"מעשה ציוני גדול." גם ברל כצנלסון, האידיאולוג של מפא"י, נתן את ידו  לתעמולה המבישה הזאת.

היה קול בודד של איש תקשורת שזעק ושאל: "באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים וילדים ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?" – אז הוא חטף סטירה מבנו של בן גוריון שלימים יהיה סגן מפקד משטרת ישראל.

ולא רק שהיה כאן ליקוי מאורות מוסרי, הנהגת היישוב דאגה להשכיח את האירוע, למעשה להורידו מדפי ההיסטוריה.  כמובן שזה קשה. ראיתי שריד מגוף האונייה במוזיאון חיל הים בחיפה לפני כשנה, אך זה לא התקשר לי עם  הזוועה האמיתית שהתרחשה לא הרחק משם, ב-25 בנובמבר 1940.

למה אני מספר את על זה? ראשית, פשוט כדי שאלו שלא יודעים שיידעו. ושנית, נמאס לי לשמוע כל הזמן על "ערכים" מפי פוליטיקאים; איני יכול יותר לשמוע חדשות לבקרים את געגועי הנוסטלגיה לערכים של פעם, לערכים של האבות המייסדים. צריך להכיר בכך שבצד ערכים  שהם ערכיים היו גם ערכים שליליים – בכל צידי הקשת הפוליטית של הישוב היהודי בארץ. צדיקים תמימים לא היו אז, ואין כיום. כאשר השרה מירי רגב  משתמשת בדמו של ילד ומאשימה את רמטכ"ל צה"ל במותו – וכאשר שלי יחימוביץ מגייסת את דמו של סא"ל מ' נגד חוק שהיא מתנגדת לו – אני רואה מול עיניי ליקוי מאורות מוסרי. בשני הצדדים.

עמוס גלבוע

* * *

אורי הייטנר

1. חוק הטלת דופי בנשיא

נתניהו בדה מלבו קנוניה שרקחו, כביכול, הנשיא ריבלין וגדעון סער, על פיה ריבלין יטיל על סער ולא על נתניהו את הרכבת הממשלה. נתניהו עשה זאת למטרת סיכול ממוקד של סער לקראת הפריימריז וכדי להמשיך ולהבאיש את ריחו של הנשיא, כפי שהוא נוהג כבר שנים.

כדי לקדם פני הקנוניה, שלא היתה ולא נבראה, מקדם נתניהו שינוי בחוק יסוד הממשלה, המגביל את סמכות הנשיא להטיל על ח"כ את הרכבת הממשלה. על פי השינוי, המכונה "חוק סער", יכול הנשיא להטיל את התפקיד רק על ראש מפלגה, "אשר סך כל ההמלצות שניתנו לטובתו על ידי נציגי הסיעות מבטא את המספר הגדול ביותר של חברי הכנסת."

אף שסמכות הנשיא אינה מוגבלת היום, אני יודע לציין כבר היום על מי יטיל הנשיא את הרכבת הממשלה. על מי שרוב הח"כים ימליצו עליו. על סמך מה אני קובע זאת? ראשית, על סמך העובדה שבשבעים השנים האחרונות, כל הנשיאים, בכל המקרים, נהגו כך. שנית, אם כך נהגו כל הנשיאים, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שכך ינהג ריבלין, שהוא התגלמות הממלכתיות.

החוק מיותר לגמרי. אנו סובלים גם כך מחקיקת יתר, ובוודאי שאין מקום לשינוי מיותר של חוק יסוד, בגלל גחמה, ובאופן המטיל דופי בנשיא המדינה.

לצורך הדיון, אני רוצה לבחון בכל זאת את ה"פירצה" כביכול בחוק הקיים, אותה מנסה נתניהו לסתום.

נניח שנשיא המדינה לא יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, אלא על סער. איך סער ירכיב ממשלה? ללא הליכוד? הרי הליכוד לא יצטרף לממשלה שהרכבתה לא תוטל על נתניהו. או... שמא נתניהו אינו סומך על חבריו לליכוד וחושד בכולם שיתארגנו כאיש אחד, למחרת הבחירות, ויעדיפו על פניו את סער? קצת מוזר, לא?

והנה תסריט, שבו תתכן הטלת הרכבת הממשלה לא על ראש הסיעה. נניח שטרם הבחירות, יחליט היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד נתניהו. יאיר לפיד כבר הכריז שלא יצטרף לממשלה שבראשה יעמוד אדם שהוגש נגדו כתב אישום. ונניח שלהודעה זו תצטרפנה סיעות נוספות, כמו "כולנו", יעלון, אורלי לוי, אולי גם "הבית היהודי".

במקרה כזה, לא יהיה רוב מבין חברי הכנסת שימליצו לנשיא על נתניהו והדרך היחידה למנוע את הטלת התפקיד על לפיד, תהיה העמדת ח"כ אחר מטעם הליכוד, שאותן מפלגות תתמוכנה בו. במצב זה, האינטרס המובהק של הליכוד יהיה להמליץ על מועמד אחר. אבל אם החוק יתקבל, הליכוד לא יוכל לנהוג כך, ולא יותיר לנשיא ברירה, אלא להטיל את התפקיד על לפיד, שרוב הח"כים ימליצו עליו, והליכוד ייאלץ לשבת באופוזיציה, אף שיהיה הסיעה הגדולה ביותר.

...ואולי בעצם זה התסריט שבראשו של נתניהו.

יש לקוות שיימצא לפחות צדיק אחד בקואליציה הצרה, שיעצור את החוק הזה.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

[אהוד: אני מתכוון להצביע לליכוד אך ורק כדי לתמוך בנתניהו כראש הממשלה. אם יעקפו אותו והתוצאה תהיה אחרת, ארגיש מרומה, כי אם לא הוא, לא הייתי מצביע לליכוד].

2. צרור הערות 28.11.18

* צ'אד ימין או צ'אד שמאל? – לאחר מלחמת יום הכיפורים, קרסה מערכת היחסים בין ישראל למדינות אפריקה, וכשלושים מדינות אפריקאיות ניתקו את קשריהן עם ישראל. אולם לגל הזה היו שתי סנוניות ראשונות, מדינות שניתקו את היחסים עוד טרם מלחמת יום כיפורים, ודווקא מבין המדינות שזכו לסיוע הישראלי הנרחב ביותר. הראשונה שבהן היתה אוגנדה של אידי אמין והשנייה – צ'אד. צ'אד, מדינה בעלת רוב מוסלמי הגובלת בלוב, נכנעה ללחץ הלובי, שלווה בסיוע כלכלי אדיר, וניתקה את היחסים עם ישראל.

באופן בלתי רשמי כבר שנים רבות מתקיימים קשרים בין המדינות, אך השבוע הם השתדרגו באופן רשמי ופומבי, בביקורו של נשיא צ'אד בישראל, לקראת חידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים בין המדינות. צ'אד היא מדינה בת כ-15 מיליון איש, עם רוב מוסלמי, ומכאן החשיבות הרבה של היחסים עימה ושל הביקור בישראל.

הביקור הזה, ביום שבו הגיע לישראל נשיא צ'כיה וחנך את בית צ'כיה בירושלים – השלב הראשון בדרך להעברת שגרירות צ'כיה לבירת ישראל, הם עדות למעמדה הבינלאומי ההולך ומשתפר של ישראל, בניגוד לאגדת "הבידוד המדיני".

שיפור מעמדה של ישראל ויחסי החוץ שלה, הם הישג חשוב של הממשלה ושל ראש הממשלה.

* הדדיות – על אף משבר המים שבו מצויה מדינת ישראל, אנו מספקים לירדן מים בסדר גודל של 10% יותר מכפי שאנו מחויבים על פי הסכם השלום. בתמורה, בחלוף 25 שנות הסדרי הקרקע המיוחדים בערבה ובנהריים, במסגרת הסכם השלום בין המדינות, הודיעו הירדנים באופן חד צדדי שלא יאריכו אותם. לא טוב להם בעין שיהודים יעבדו שטחים באזור ריבוני שלהם. וכעת, אחרי ההודעה על הכוונה לבטל את ההסדר, הירדנים בחוצפתם מבקשים עוד 50 מיליון מ"ק מים בשנה...

על ישראל להודיע לירדנים, שאם הסדרי הקרקע לא יוארכו, ישראל תצמצם את אספקת המים לכמויות הכתובות בהסכם השלום. תמורת המשך אספקת המים במתכונת הנוכחית, על הירדנים להאריך ב-25 שנים נוספות את הסדר הקרקע. תמורת התוספת שהם מבקשים, יש לחתום על הפיכת הסדרי הקרקע להסדר קבע.

* השוטר האיראני הטוב – רוחאני ("ישראל היא גידול סרטני") זה ה"מתון", נכון?

* מצורעים – רוגל אלפר הוא פטריוט, אדם לאומי, או ליתר דיוק, לאומן וגזען, המתעב בוגדים בעמם וסבור שדינם ודין משפחתם – מוות. לא, אין הוא פטריוט ישראלי. הוא פטריוט של האוייב. ולכן, בפשקוויל "ביקורת טלוויזיה" על סרט תעודה שעסק בפלשתינאי שעבר על החוק הגזעני האוסר מכירת קרקע ליהודים ומטיל עליו גזר דין מוות, הוא היה בוטה וארסי ברמה שלא היתה מביישת בית דין שדה של הג'יהאד האיסלמי. עונש המוות הצפוי להם הוא "גורלם של אנשים שמוכרים את נשמתם לרשע. והרי הכיבוש הוא רשע טהור." ולכן הוא גם מצדיק את המוות הצפוי למשפחתו של האיש, שהיא משפחה "מצורעת". והוא מתאר בשמחה לאיד את "גסיסתו בביתו, שהוא מנסה לשווא למכור כדי למלט את משפחתו המצורעת."

רק במשפט אחד בפשקוויל אפשר למצוא מראית עין של חמלה על האיש: "בכסילותו, ציפה שאדוניו הפשיסטים היהודים המשיחיים יבואו לעזרתו בשעת צרה, וגילה שרימו והפקירו אותו."

ברור מה היה דינו ומה היה דינה של משפחתו המצורעת של רוגל אלפר פלשתינאי, אילו היתה להם טינופת כזו.

* מורה לחיים – בקבוצת הפייסבוק "זיכרונות ילדות רמת גן", התבקשו חברי הקבוצה לכתוב, לקראת יום המורה, על מורה שהם רוצים לומר לו תודה.

כתב שמוליק כץ: "למורה רחל הייטנר שהיתה המחנכת בכיתות ז' ו-ח' ושלמרות קומתה הנמוכה היתה בעינינו ענקית. עצם העובדה שאני זוכר אותה מעיד יותר מהכול על דמותה ועל התפקיד המשמעותי שמילאה בחיינו,"

אימי נפטרה לפני 30 שנה. בבית הספר "שילה" (היום בן גוריון) היא סיימה ללמד ב-1977, כלומר לפני 41 שנה. ואחרי כל כך הרבה שנים, היא עדין משמעותית כל כך בעבור רבים כל כך מתלמידיה.

* בואך כצאתך בשלום – שלושת החודשים האחרונים היו חלון הזדמנויות משפחתי מיוחד. לראשונה מאז שעמוס יצא לשנות שירות, לפני 5.5 שנים, כל הילדים היו בבית. עמוס חזר מהטיול הגדול שאחרי הצבא ואסף חזר משנת השירות.

היחד הזה היה כיף גדול.

... ושלשום אסף התגייס. הוא פשוט שריונר.

ליווינו אותו בהתרגשות ללשכת הגיוס בטבריה. מאחלים לו שירות משמעותי, הצלחה, וכפי ששרים בנהלל: בואך כצאתך – בשלום!

* זהה את הרופא – הייתה לי אתמול בדיקת עיניים אצל ד"ר סרטני. אצל מי אעשה בדיקה אונקולוגית? ד"ר עיני?

* ביד הלשון: תל קשיש – נחנך, בשעה טובה ומוצלחת, מקטע חדש בכביש שש צפונה, מעין תות לתל קשיש, תוך עקיפה, במנהרה, את פקק יקנעם.

תל קשיש הנו אתר ארכיאולוגי סמוך לטבעון, על גדת נחל קישון.

מקור השם הוא שמו של התל בערבית – תל אל קסיס, שפירושו תל הכמרים. יש הרואים בכך הד לשחיטת נביאי הבעל בידי אליהו בנחל קישון למרגלות הכרמל, כלומר ממש שם.

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר

חזון הצוללות של האלוף אראל

ארבעה אסונות קשים פקדו את שלמה אראל בדרך חייו הארוכה. בהיותו בן 10 נהרג אביו חיים אנגל בתאונת דרכים. זה היה ב-1930. בהיות בן 80 נרצחה בתו גיליה בידי בן זוגה לשעבר. זה היה בשנת 2000. כמפקד חיל הים במלחמת ששת הימים ולאחריה, אירעו במשמרת שלו שני אסונות ימיים כבדים.

באוקטובר 1967 אח"י "אילת" טובעה מול חוף פורט סעיד ו-47 ממלחיה ניספו, ובינואר 1968 טבעה הצוללת "דקר" וכל 69 מלחיה אבדו. יש להזכיר בנוסף, כי ביומה הרביעי של מלחמת ששת הימים אירעה התקיפה האווירית, עקב טעות בזיהוי, על ספינת הביון האמריקנית "ליברטי" מול חוף אל-עריש. 34 מלחים אמריקנים נהרגו.

חיל הים לא התבלט במהלך מלחמת ששת הימים, אבל ידע להרתיע את חיל הים החזק של מצרים, שלא יצא מנמליו. בכך הזרוע הימית שלנו, תחת פיקודו של האלוף אראל, איפשרה לחילות האוויר והיבשה שלנו לקטוף את הניצחון הגדול. כתב נכון אחד העיתונאים לאחר שאראל העביר ב-1968 את הפיקוד על הזרוע הימית של צה"ל לידי מחליפו האלוף אברהם בוצר: "אין חולק על כושרו הפיקודי של האלוף שלמה אראל, על מנהיגותו, מומחיותו ומקצועיותו. דומה כי רק דבר אחד חסר לו – מזל."

ועם כל האסונות הללו – האריך אלוף שלמה אראל חיים, וזכה לנשוק לגיל 98, כשהוא צלול ועירני לחלוטין, פעיל בחיים הציבוריים, מגיב במאמרים ובעיתונים בעניינים ביטחוניים, וזאת כחמש שנים לאחר פטירת רעייתו שרה.

"אבא שלי בא מן הים" – כך פתח אודי אראל, אף הוא איש חיל הים, את הספדו לאביו, בהלוויה הצבאית מתוקתקת, שנערכה לאלוף אראל בשבוע שעבר, כראוי וכיאה לו. ואכן, מאז גיל 16, עת למד בשנים 1938-1936 את רזי הימאות בביה"ס לימאות של בית"ר באיטליה, ועד ימיו האחרונים כאשר עוד שייט להנאתו ביאכטה בין נמלי הים התיכון, הקדיש שלמה אראל את חייו למה שהגדיר: "המאבק למען הכרה בים כעורף האסטרטגי של ישראל ולמען בניין הכוח היומי שיוכל לשלוט במרחב זה."

מניסיונו המר במלחמת ששת הימים הגיע למסקנה, שהחיל זקוק להתחדשות, לספינות קטנות ומהירות, נושאות נשק קטלני, שיודעות לעקוץ, או במלים אחרות – סטי"לים. את פרי עמלו זה ראה – כפי שציין הבן – בניצחונות המפוארים של חיל הים במלחמת יום הכיפורים. אמרת סטי"ל – אמרת שלמה אראל.

ישר-הדרך ונאמן-הדרך, הימאי ש"כבש את הים", כביטויו של ז'בוטינסקי והיה דמות מרכזית בתחיית הימאות העברית שמרכיב מרכזי בה מילאה תנועת ז'בוטינסקי, אימץ אראל וחינך לאור  הסיסמה כי "מעולם לא נוצח עם ששלט בים." הוא אולי המפקד שאחראי יותר מכל אדם אחר לכך שצה"ל, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, יישם אמירה זו של אדמירל אמריקני בשם מאהן.

הוא הלך לעולמו כאשר מתלהט בתוכנו הוויכוח סביב פרשת רכש הצוללות מגרמניה, והחשדות בשחיתות שמתלווים לכך. כבר לפני 16 שנה נתן ביטוי פומבי לחשיבות הצוללות המתקדמות ככלי מרכזי בהגנת המדינה וכחלק מרכזי במערך ההרתעה האסטרטגי. במאמר מעמיק ברבעון "האומה", הוא מתאר צוללת היכולה לשגר טילים באליסטיים ממעמקי הים. "פריסה של צוללות במרחב הימי תעניק למדינה עומק אסטרטגי וכושר 'המכה השנייה', ההופכים את ההרתעה לוודאית," ציין.

וכמו כ"קונטרה" לרכש הנוכחי של צוללות במספנה בגרמניה – כתב: "אין לפסול את האפשרות של בניית צוללות בארץ בעתיד הנראה לעין, ולהקטין בכך את התלות המדינית בנושא העשוי להיות חיוני לביטחון ישראל... בניית צוללות מסובכת שבעתיים מבניית סטי"ל, אבל בשנות השישים איש לא האמין ביכולתנו לבנות סטי"ל."

ואת מאמרו משנת 2002 סיים במשפט זה: צוללת מתוצרת ישראל – "זה צריך להיות האתגר לחיל הים בעשור השני של האלף השלישי."

אלוף-הימים שלנו שלמה אראל הלך בעשור השני של האלף השלישי, והותיר אותנו עם חזונו, חזון בניית צוללות במספנות ישראל שעדיין לא התגשם, ובוודאי גם החזון – המצפה אף הוא להתגשמותו – של ניקיון כפיים, של טוהר מידות, בכל הקשור לרכש ביטחוני. הוא היה מופת של הדר ז'בוטינסקאי, של נכונות ללחימה ולהקרבה, של אהבת המולדת, של הקדשת "בכל נפשך"  למען ביטחונה ועתידה של המדינה.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 26.11.18

* * *

משה כהן

מפי בעל הדבר

ביום 26 נובמבר בשעה 8:30 בגלי צה"ל – ראיון עם ח"כ מייקל אורן בנושא חוק הנאמנות בתרבות. מספר מייקל אורן, שבהיותו שגריר ישראל בארה"ב הגיעו אליהם סרטים ישראלים המשווים את מדינת ישראל לנאצים, ונדרשו הרבה משאבים, לרבות סכומי כסף גדולים – כדי להדוף את המתקפה.

אומר מייקל אורן – אין זה מתקבל על הדעת שישראל תממן יצירות הגורמות לה נזק הסברתי כבד, לכן הוא תומך בחוק הנאמנות בתרבות.

אלה דבריו של ח"כ ממפלגת "כולנו" שאינו חשוד באידיאולוגיה "אפלה" וברצון לסתום פיות ליוצרים. 

איך לא מתביישים?

בזמן שהאנטישמיות באירופה גואה, מה עושים "בני התורה" שלנו?

מפגינים נגד האנטישמים, מפגינים נגד הטרור הערבי?....

לא ולא, הם מפגינים נגד הגיוס לצה"ל, "ניהרג ולא נתגייס..."

איך אינם מתביישים, מי יגן עליהם מפני האנטישמים? 

הם גם תוקפים פיסית חיילי צה"ל. כך להתנהג במדינת ישראל?!

הריהם גרועים מהיהודונים העלובים ביותר בכתריאלבקה.... 

הלא תבושו ותיכלמו!

אלימות נגד נשים

איך אפשר לפעול נגד אלימות כלפי נשים מבלי לחרוג מהפוליטיקלי קורקט?

שהרי אלימות זו פושה ב"מגזרים": ערבים, מסתננים, אתיופים – ולפעול נגדה זו "גזענות".

די לצביעות! 

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [123]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הריון מלכותי

הוּ-הַה, מה קרה? / מייגן הנסיכה הרה.

התרגשות בממלכה, / אנגליה כמרקחה.

במזל טוב, הנסיכה מייגן, אשתו של הנסיך הַרי – הָרָה. שיהיה לה [ולו] לבריאות. בריטניה כולה שוקקת הימורים: מתי בדיוק ת/יוולד? בן או בת? איזה שם יתנו לנסיך/ה עם לידתו/ה? ואילו יצרנים ומעצבים של בגדי תינוקות נכנסו למצב-חירום תזזיתי. יצרני מוצצים מעצבים מוצצים נוצצים. יצרני תיתולים נערכים לייצור מוגבר. חנויות לצורכי תינוקות מצטיידות לקראת "בום" של קניות. התרגשות רבתי. שיהיה להם לבריאות.

ואצלנו, במדינה הרחוקה משם, עולות בדעת ארבע קושיות:

א – איך היא עשתה את זה?

ב – איך יודעים נסיכים בפוטנציה ובני שועים ואוליגרכים – איפה ואצל מי להיוולד?

ג – מה שלום המלכה, אליזבת השנייה, בת ה-92?

ד – האם הוד מלכותה, אליזבת השנייה, היושבת על כס המלכות של בריטניה זה יותר מ-66 שנים, אינה חושבת שֶדי לה, שהיא יכולה לקום ולפַנות את הכס כבר עכשיו, בעודה בחיים, ולהתחיל להריץ את צאצאיה, שושלת בית וינדזור, לשבת על כס המלכות העתיק, בתור מלך חדש של הממלכה המאוחדת?

ושאלה צדדית: מה בעניין הברקזיט שבפתח? אה... לא חשוב. לא מעניין.

God save the queen, and the royal baby to be born.

מטוס חרדי – כנפי רננים

ובכן, חברת התעופה אל על הודתה והתנצלה בפני ציבור הנוסעים החרדים, על התקלה שגרמה עיכוב בהמראה מניו-יורק, שבעקבותיה נמנע  ממטוסה להגיע ארצה לפני כניסת השבת. היא גם פיצתה אותם בכרטיסי טיסה לאירופה, הלוך וחזור. יפה. מודה ועוזב ירוחם.

אולי מוטב היה שזו לא תודֶה ותתנצל, והחרדים כולם יחרימו אותה ויעדיפו לטוס במטוסים של הגויים, שם מובטחת להם טיסה בנוחות, אוכל כשר למהדרין, מזוזות על הדלתות, דיילים זכרים בלבד.

אך רצוי יותר, לדעתי, שהעדה החרדית בארץ ובעולם תקים לעצמה חברת-תעופה בלעדית לחרדים, בשם "כנפי רננים" או "כנפי נשרים" או "כנפי ארבע כנפות" וכדומה, לפי החלטת הרבנים.

כמובן שבחברה זו יטוסו חרדים בלבד, דוק: חרדים – לא חרדיות. מה להן ולטיסה מעבר לים? עליהן לשבת במעמקי האוהל, שם יש להן עבודה די והותר, כדי לאפשר לבעל ללמוד תורה, וגם לצאת מדי פעם אל ארצות הים הרחוקות, לצורכי פרנסה וכדומה. כבודה בת-מלך [חרדי] פנימה, כידוע.

צוות האוויר – טייסים ודיילים יהיה כמובן על טהרת הגברים, בעלי זקן ופיאות. כן יהיו בכל טיסה משגיח כשרות ומשגיח "אשר יצר", וכן גם משגיח ביטחון [מאבטח].

על סיפון המטוס יהיה ארון-קודש עם ספר תורה, לקריאה בימי שני וחמישי, ובסל האחורי של המושב יהיה ספרון תהילים ודף תפילת הדרך.

המטוסים יטופלו בשבת על-ידי צוותים של גויים של שבת: דרוזים בני יתרו, ערבים-ישמעאלים, נוצרים נושאי צלב, סינים, סודאנים וכדו'.

ובזכות שמירת השבת הקפדנית כהלכתה, כל שקל או דולר או יורו שייכנס לקופת החברה, יתרבה שם על-פי נס – עשרת מונים. אמן. כן יהי רצון.

וכאן מתעוררת סוגיה אחרת, הקשורה לכך. כידוע, החרדים יראי השם מתפללים לאלוהים: חדש ימינו כקדם. זה אומר לדעתי, כי בענייני תחבורה עליהם להתנייע כמו בימי קדם, כלומר לרכב על חמור, או פרד, או גמל, וכמובן על סוס. ואילו טיסה במטוסים, כמו מלאכי עליון?  איפה נשמע כדבר הזה? היחיד שטס באוויר בימי קדם היה אליהו הנביא, שעלה בסערה השמימה ברכב של אש.

על רבנים וחכמי הלכה לפשפש ולבדוק היטב, האם אין בהלכה איסור או חרם על טיסה במטוס, או נסיעה ברכבת, באוטובוס ואף ברכב פרטי. אלה הרי לא היו קיימים בעבר, בימי קדם.

חדש ימינו כקדם.

שאלת מיליון הדולר

האם מישהו יודע איך פותרים את הבעיה של עזה – אחת  ולתמיד?

זו היתה "שאלת המחץ" שבה סיימתי את רשימותיי במדור זה, בגיליון 1394 שהופיע ב-19.11.2018.

על כך הגיב-ענה אהוד, העורך: "כן, אנחנו יודעים. עושים כדבריך, מעיפים את נתניהו, ואז הכול יהיה בסדר. גם עזה. גם שרה. גם  הצוללות וגם זיוני השכל של התקשורת הישראלית."

וכאן אני רוצה להגיב, אם יורשה לי,  על תגובתו זו של העורך: אהוד נכבדי, אתה שׂם דברים בפי, ואחר-כך מתווכח איתם. זו שיטה ידועה, אך לא הוגנת. אם נתניהו היה יודע איך פותרים את בעיית עזה, הוא היה פותר אותה. הלא כן?

תשובתך הנ"ל אינה מזכה אותך במיליון דולר.

יהודה

אהוד: אתה צודק. לא הייתי צריך לפתוח את תגובתי במילים "עושים כדבריך."

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

כ"א. יוחאי בן נון והביצים של מוחמד

כאב הלב שעטף אותי באותם ימים בגלל צער הפרידה מיעל, היה עלול להטביע אותי  בתקופת דיכאון, אבל למזלי נחתו עליי בזמן הנכון כמה  עיסוקים חדשים והחזירו לי את האופטימיות הקבועה שלי.

 הטלפון הראשון שקיבלתי היה  מיצחק לבני, שנבחר  להיות העורך הראשי של השבועון הצבאי 'במחנה'. העיתון הצטיין בשפע של כתבים צבאיים, שהיו למעשה חיילים סדירים שזכו בתפקיד הנכסף, בעיקר בזכות קשרים אישיים של הוריהם. יצחק ליבני, כעורך חדש בעל אמביציות וכוח השפעה, לא הסתפק בהם וחיפש 'כוכבים' שיעלו את הנבו של השבועון. עד אז לא חשבתי שאני נחשב לאחד כזה, אבל כנראה שסיפור ההצלחה של 'איה הג'ינג'ית', שהופיעה רצוף כמה שנים ב'מעריב לנוער', והפרסום שזכיתי בעקבות הסרט 'חבורה שכזאת' – עשו את שלהם, והוא הציע לי לעבוד אצלו בתשלום שעשה צחוק ממה שקיבלתי מ'מעריב לנוער'.

אני זוכר שהמשימה הראשונה שהטיל עליי היתה ללכת לצפות  במשחק כדורגל של הנבחרת הלאומית ולראיין את המאמן החדש, האגדי, שקיבל גם משכורת אגדית שעשתה צחוק מזו שקיבלתי מעיתון 'במחנה'.  התחננתי על נפשי. הסברתי ליצחק שבכל החיים ראיתי משחק כדורגל אחד, וגם ממנו ברחתי במחצית. הוא גילה עקשנות ולא ויתר. אמר שנמאס לו מכל הפרשנים המומחים וזה דווקא טוב שבור ועם הארץ כמוני, ידבר על המשחק מנקודת מבטו של הישראלי המשכיל.    

כנראה שהכתבה היתה בסדר, כי היא הופיעה בכותרת העיתון ויצחק ליבני הטיל עליי עכשיו  לראיין את שר התחבורה סבידור, שהיה ממונה גם על התקשורת. הייתי אמור לשאול אותו מה דעתו על הכנסת טלוויזיה לארץ ואם הוא מסכים עם בן גוריון המונע את הכנסתה.

כמעט התעלפתי, כי מי אני שיראיין שר בישראל? ניסיתי להתחמק בכל כוחי וגם כאן, ללא הצלחה. הוא נתן לי את מיספר הטלפון בביתו, והציע לי להתקשר אליו בבוקר לפני שהוא יוצא למשרד.

אותו בוקר  חזרתי לימים שלי בפלמח, כאשר המ"מ היה נותן פקודה לצאת  לקרב ואנו, כל המחלקה, היינו רצים לוואדי הכי קרוב, כשזבובים ירוקים מעבירים את השמועה שיש אוכל,  ומעופפים אחרינו אל משטח הסעודה תוך ליקוק שפתיים.

ליבני הרגיע אותי, אמר שלראיין שרים זה הדבר הכי קל, לא צריך לשאול אותם כלום, הם מדברים לבד ללא מעצור. ליבני, העורך המנוסה, אכן לא טעה, אני כמעט לא הייתי צריך להגיד כלום, והבעייה היחידה שלי היתה לדאוג לכך שהאצבע המחייגת לא תרעד ותצלצל למיספר הנכון.

מכל המשימות שליבני הטיל עליי, אני זוכר שהיתה אחת שעליה לא התווכחתי כלל. המשימה שהטילה עליי היתה לבקר בחדר האוכל הצבאי שבקריה, ולראיין את הטבח הראשי. זה היה קל, כי נזכרתי בתקופה שהייתי טבח משלטים יחד עם יענקלה חי וכל הכתבה היתה בעיקר עליי.

הטלפון השני שקיבלתי באותם ימים, היה מקצין החינוך של חיל הים, שהזמין את עצמו אליי. הוא בא לביתי כדי להגיד לי שהמפקד החדש של חיל הים, האלוף יוחאי בן נון, אחד מתריסר גיבורי ישראל, רוצה  שלהקת חיל הים תהיה הלהקה הכי טובה בצבא, והטיל עליו לבחור עבורה את הכותבים הכי מצוינים בארץ. כבמאי מועדף נבחר שחקן התיאטרון הלאומי הבימה,  שרגא פרידמן, ולכתיבת הפזמונים נמצאה הכי ראויה נעמי שמר, שקנתה את עולמה אחרי המחזמר 'חמש חמש'. על הלחנים התמנה נחצ'ה היימן, שהיה אז כוכב עולה. למנהל המוסיקלי  והמעבד נבחר אריה לבנון, שזכה אז בפסטיבל הזמר והפזמון בפרס ראשון על שירו 'ערב בא'. 

כשקצין החינוך אמר לי שאני הייתי הבחירה של יוחאי בן נון  בעצמו, התרגשתי מאוד, כי לא תיארתי לעצמי שהוא, גיבור ישראל,  בכלל שמע עליי. אני שמעתי עליו רבות עוד כשהייתי בפלמח, ואם הייתי יודע שיום אחד אשב מולו פנים אל פנים, היתה נשימתי נעתקת מרוב התרגשות. בשנים הבאות זכיתי לראותו בפגישות חטופות, שמהן זכורה לי  פגישה אחת  במיוחד.

היה זה  בתחילת שנות ה-90, כשכתבתי את ספר הצ'יזבאטים שלי 'אהבה בליל הפשפשים'. הספר כלל סיפורים פיקנטיים בעיקר מתקופת הפלמח. הרגשתי שאני לא יכול להוציא את הספר בלי שאכניס לתוכו את סיפור הסירוס של מוחמד מבית שאן, שאנס כמה צעירות מקיבוצי הסביבה. הסיפור היה בבחינת סוד כמוס ואיש מוותיקי הפלמח לא ידע, או לא רצה להגיד לי, מי ביצע את פעולת הנקם. אל קצה החוט הוביל אותי לבסוף שאול ביבר, כשאמר לי שהוא חושב שברן (אברהם אדן) היה שותף למעשה. כשהגעתי אל ברן הוא הודה שהיה אמור להיות שותף לדבר, אבל למזלו הרע נשלח לקורס מדריכי ספורט והדבר נבצר ממנו. כשלחצתי עליו, הסכים לגלות לי  שבמבצע השתתפו: יוחאי בן-נון, עמוס חורב,  ויעקובה מהמחלקה הערבית.

הראשון שהגעתי אליו היה עמוס חורב, שהיה אז נשיא הטכניון. הוא הודה במעשה, אך סירב בכל תוקף לספר עליו. אמר שזה היה מעשה נכון לשעתו, אך היום הדבר נראה כמעשה ברברי והוא לא גאה בו.

כשאמרתי שאלך לשמוע את הסיפור מיוחאי, אמר לי שאין שום סיכוי שיוחאי יפצח את פיו.

שאלתי: "ואם יוחאי יספר תהיה מוכן להשלים ?"

אמר לי: "אם יוחאי יספר, גם אני אספר, אבל הוא לא יספר."                 

 יוחאי באמת סירב לספר. ישבתי איתו במרפאה של מעגן מיכאל, (הוא היה אז יו"ר ועדת הבריאות של הקיבוץ)  והזכרתי לו את הימים שמינה אותי לכותב המערכונים של להקת חיל הים. החלק הזה  של המפגש עבר בהצלחה, אך כשהגעתי לחלק שלמענו באתי, נמלא אֵלֶם וסרב לדבר.

אמר: "מה שהיה – היה, ואין לי מה להוסיף. "

אמרתי לו: "אני סופר, אני יכול לכתוב את סיפור הסירוס מדימיוני. לא חבל שהוא לא יהיה מדוייק?"

אמר לי: "תכתוב מה שאתה רוצה. את זאת לא אוכל למנוע ממך, אבל ממני לא תשמע אף מילה."

ישבתי איתו למעלה מחצי שעה, הבאתי את כל הטענות האפשרויות, אך הוא כצוק סלע. לא מוכן לחשוף אפילו את הפרט הכי קטן. מאוכזב ומיואש נפרדתי ממנו לבסוף כשאני אומר: "אם תחליט בכל זאת לספר, תקרא לי."  

אמר: "אל תדאג, זה לא יקרה."

נכנסתי למכונית, התנעתי ונסעתי עד לשער הקיבוץ ועצרתי. עצרתי ואמרתי לעצמי שאסור לי להיכנע. לא  יתכן שאסע עד קיבוץ מעגן מיכאל ואחזור בידיים ריקות.

חזרתי ונקשתי שוב על הדלת. הוא אפילו לא הושיט לי יד, רק שאל: "מה אתה רוצה עכשיו?"

אמרתי לו:  "תראה, אתה לא רוצה לספר את הסיפור, זכותך. לא אכריח אותך, אבל רק שאלה אחת תרשה לי."

אמר: "נו?"

אמרתי: "פעם היינו שרים מסביב למדורה 'סירסנוך כי אנסת יַא מוחמד, אהה... אהה...  אהה... בלי נרקוזה, בלי נרקוזה יא מוחמד, אהה... אהה...'  – אז השאלה היא איך באמת בצעתם את פעולת הניתוק, עם או בלי נרקוזה?"

 כאן ירדה על פניו של גיבור ישראל הבעת ייאוש, הוא הניד ראשו ואמר: "פוצ'ו פוצ'ו, אני רואה שאתה נודניק ללא תקנה. בוא שב ותשמע את הסיפור האמיתי ואל תמציא צ'יזבאטים!"

כשחזרתי עוד באותו שבוע לביתו של עמוס חורב, הוא לא האמין שהצלחתי לשבור את יוחאי, אבל את הבטחתו קיים וסיפר לי את חלקו במלאכה. כמובן שהבטחתי לו, וגם ליוחאי, שבספר לא אכתוב את שמם האמיתי.   

יעקובה, איש המחלקה הערבית, לעומת שני שותפיו במעשה הרפואי, לא בוש במעשה ולא ביקש להסתיר את שמו. כשהגעתי אליו לקיבוץ אלונים, ישב איתי בחצר ביתו, ושמח להיזכר בימים הטובים ההם. תוך תנופת העלאת הזיכרונות הוסיף וסיפר גם על פיצוץ מכונית התופת בחיפה, פעולה שאחד משותפיה היה גם יוחאי בן נון.

אל הפגישה שיזם קצין החינוך של חיל הים, הביא יוחאי גם את אשתו  שיה בת דגניה. על תקן של יועצת ספרותית. במהלך הפגישה, שהתנהלה בקפה בתיה בתל אביב, הבנתי שמי שקרא את הספרים שלי היתה שיה, והיא כנראה היתה מי שהסבה את תשומת ליבו של יוחאי אליי. היו לה שפע רעיונות איך המופע צריך להיראות, ואיך לשלב את ההיסטוריה של הפלי"ם  בהצגה. ככותב יחיד של המערכונים, אמרתי ליוחאי שאמנם הייתי  כמה שבועות בימייה של הפועל וגם שטתי בסירות על הירקון, אבל אין לי מושג בהווי של מלחי הצי בימינו.

יוחאי אמר שאני צודק ובו במעמד הטיל על קצין החינוך לתכנן לכל הצוות הכותב סיור מודרך בנמל, כולל ביקור בצוללת, שרק מועטים הורשו להיכנס לתוכה.

הביקור בכל כלי השיט של חיל הים היה מעניין. היה לי נחמד לפטפט עם נעמי שמר ולשמוע מה שלומה של רותיק, אחותה שהתחתנה לא מכבר, אבל לא הזמינה אותי לחתונה. הביקור בצוללת היה  מרגש, וכשנדחקנו במסדרונון הצר, הבנו גם למה רק מועטים יכולים להיכנס לתוכה. בעיניי מצא חן המושג 'מיטה חמה', שנקראה כך בגלל שכל מיטה, צרה ככל שתהיה,  היתה שייכת לשלושה מלחים, וסדרן העבודה היה חייב לתכנן את משמרות העבודה והשמירה כך שתמיד, כשיגיע זמנו של האחד לישון, יגיע זמנם של השותפים למיטה, לצאת למשמרת.

בביקור שערכנו באונייה "איברהים אל אוול', שנפלה לידינו במלחמת סיני, התלהבתי בעיקר מהערסלים ששימשו כמיטות שינה למלחים. נחום היימן, שהיה הצעיר בחבורת הכותבים, לא יכול היה להתאפק וקפץ לאחד הערסלים. לא פיגרתי אחריו וזינקתי לערסל אחר, עצמתי את עיניי, התנדנדתי בכיף ושכחתי את יעל, שצל הפרידה ממנה לא הרפה ממני כל השבוע האחרון והיה לי קשה להשלים עם זה שיותר לא נתראה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

גיא משיח

אריה מכלוף

השבוע התבשרנו שאריה דרעי, שר הפנים ופיתוח הנגב, הגליל וספסופה חשוד בהעלמת מס של מיליוני שקלים, בין היתר, ע"י רישום פיקטיבי של דירות ע"ש ילדיו הרבים. ולכן, כשדרעי מכריז בפעם הבאה, שהוא פועל "למען עתיד ילדינו"  – הוא באמת ובתמים מתכוון לכך: לפעול למען עתיד ילדיו; ולסדר לכל אחד ואחת מתשעת ילדיו (שיהיו בריאים) – דירה, בעזרת השם.

ואפרופו שמות: בפעם הקודמת, מסביר דרעי, כשהכפישו את שמי, שיניתי אותו ל"מכלוף". (ע"ש סבא רבא ז"ל, שהיה שר הפנים בחצרו של מלך מרוקו). כעת בניסיון לחמוק מהעמדה לדין, דרעי שוקל שוב לשנות את שמו ל"אריה מכלוף דרעי".

ואגב, אם היתה נדרשת "בדיקת פוליגרף" כתנאי למינוי השרים בכלל ושר הפנים בפרט – כפי שדורשים כיום כתנאי למינוי מפכ"ל המשטרה חדש, הפוליגרף היה עולה באש ונשרף במקום.

קואליציית ה-61 הצרה צרורה זקוקה נואשות לכל קול; ראשי הקואליציה שוקלים להצמיד אזיק אלקטרוני לאיזה איבר מאבריו של חה"כ אורן חזן, כדי שניתן יהיה לאתרו בהצבעות אי אמון, בהן עשויה הממשלה ליפול על חודו של קול. מנגד, ראשי האופוזיציה שוקלים ברצינות לשלוח לחזן נערת ליווי, כדי להסיח את דעתו של "הקול הקובע" את המשך קיומה של ממשלת נתניהו.

אל על הוכיחה השבוע, שהיא אכן "הכי בבית בעולם". עם ילדים צורחים, שירותים סתומים, חרדים  אלימים ונחיתות אונס (למניעת חילול השבת, חס וחלילה) באתונה; ואם לא די בכך, אז בכיר בחברה נחשד השבוע בהברחת 15 קילוגרם קוקאין במטוסיה של חברת התעופה הלאומית. ולכן, וכדי לשפר את תדמיתה בציבור, שוקלים כעת באל על להקים עוד שתי מחלקות: מחלקת תיירים "פלוס מכות" ומחלקת ביזנס "פלוס קוקאין".

שרת התרבות (והצנזורית הראשית בדימוס), מירי רגב, נחלה השבוע תבוסה צורבת כש"פרוייקט הדגל" שלה, חוק ה"נאמנות בתרבות" האווילי, בעזרתו ניסתה לזרוע אימה ופחד על אמנים – הושלך לפח האשפה של היסטוריה. הקיסר ביביהו ניער חוצנו מהשרה המשתלחת, המתלהמת והגסה וסירב  לסייע בידיה להציל את "הבייבי" שלה.

זאת למרות שרגב "שכבה על הגדר" עשרות פעמים עבור נתניהו ואישתו. "חוסר נאמנות" – מסתבר, יש לא רק בתרבות. ובשל נפילת חוק "הנאמנות בתרבות" – אין מאושרים השבוע יותר מנאמני התרבות האמיתיים, שמפזמים בשימחה לאיד, מוצדקת לגמרי, שיר לחנוכה הקרב: "ימי החנופה, חנופה לראש ממשלתנו (ואשתו), בגיל ובשמחה ממלאים את ליבנו, לילה ויום לשוננו נחליק, עד שנתניהו שוב מאיתנו ימחזיק."

וכשפני הפוליטיקה כ"פני הרגב" – אין פלא שהרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ – "נער הפוסטר", המסמל את הישראליות היפה, הטובה והנקייה של פעם, זאת שאינה מתלהמת ומשתלחת, מסכסכת ומפלגת – גורם לשמאל ולמרכז השפוי, המשתוקקים כל כך למנהיג – ל"זיקפה תודעתית"; ולפי סקר שפורסם השבוע הוא עומד לגרוף (אם רק יקים כבר מפלגה ויצרף אליה כיתת חיילים צייתנים) – לא פחות מ-15 מנדטים. מספר מדהים שנזקף גם לזכותה של השרה רגב, שהאשימה את "נאום הכלניות" של גנץ כאחראי למותו הטרגי של הילד דניאל טרגרמן ז"ל.

האם גנץ יהיה זה שיצליח להביא ל"מהפך" ולהחלפתו של "המנהיג העליון"? בהחלט "יש מצב"; ובלבד שיקפיד להישאר "אילם", לשמור על פיו סגור ולהמשיך לא לגלות לציבור הישראלי מהי עמדתו בשום נושא מהותי.

ונאחל בהצלחה גם לרמטכ"ל הנכנס, אביב כוכבי, שנכנס השבוע לתפקידו, ושיש להניח, שסהרורי הימין: החל משר החינוך נפתלי בנט ועד סר החינוך חה"כ אורן חזן – לא יתנו לו אפילו שבוע אחד חסד, לפני שיאשימו אותו בכך שהוא "סמולני ומוסרי", ה"מפקיר את חיילנו האמיצים הלוחמים בגבורה במחבלים, בידי "הפצ"ר ההומו", ש"מפחיד את לוחמינו יותר מיחיא סינוואר."

שבת שלום.

עו"ד גיא משיח

תל אביב

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

(נכתב באפריל 2003)

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים  מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

אהוד בן עזר

ירנטון, אוקספורד, אפריל 2003

* * *

יואל נץ

טִימוּר קִיבִּירוֹב – מונולוג עם מישה

טימור קיבירוב נולד בשנת 1955 והחל לכתוב שירים כבר בגיל 13, אבל שיריו לא ראו אור אלא אחרי שמלאו לו לטימור 33 שנה, בימים, בהם החלו לנוע אמות הסיפים ברוסיה הסובייטית ואושיות המהפכה הבולשביקית החלו לקרוס. כמוהו כבני נוער רבים ברוסיה הסובייטית כתב כדי לכתוב ולא חלם על האפשרות להדפיס את יצירותיו בהוצאות לאור של הממסד הסובייטי. אבל מעטים מאוד משתווים אל שירתו של טימור קיבירוב... קיבירוב הוא משורר לירי ייחודי, ששפתו רוויה כאב ואהבה, ובה בעת צולפות מילותיו הישירות כסטירות לחי. 

הנה, הקישור לטובתם של קוראי רוסית:

http://lit.peoples.ru/poetry/timur_kibirov_zapoev/poem_17171.shtml.

מישה, שאליו מפנה המשורר את האפיסטולה הוא המשורר מיכאיל אייזנברג והשיר שאליו הוא מתייחס הוא "בינות למגדלים האלה":

http://www.rvb.ru/np/publication/01text/17/03aisenberg.htm#verse7 .

נביא כאן את תרגומו של הבית הראשון בלבד:

בֵּינוֹת לַמִּגְדָּלִים הַאֵלֶה

נִרְאֶה נוֹרָא מַפְחִיד הַהֵלֶך. 

יוֹם תָּמִים בָּרְחוֹב נִשְׂרָך.

מָה אָבַד לוֹ, מָה חָמַד לוֹ,

מָה שָׁכַח בְּיַעַר-כְּרָך?

אייזנברג חיבר את השיר בשנת 1982, ימים של קיפאון עמוק אשר שלט על ארץ הסובייטים. אולי הודפס השיר ב"סַמִיזְדַט" – הוצאה לאור עצמית במחתרת, אולי הוברח אל מעבר לגבולות בריה"מ. אבל שירו של קיבירוב נכתב בשנת 1989!

קיבירוב מדבר אל מישה אייזנברג, כאל ידיד קרוב ויקר לכל אורכו של השיר, אבל איננו מתייחס אלא אל מילות הפתיחה של שירו; רוחו של קיבירוב סוערת נוכח דברים שכתב משורר מופלא

רוסי-יהודי אחר, הלוא הוא אוסיפ מנדלשטם, מרטיר של גוּלַגים. מנדלשטם מכנה בתואר "אוויר גנוב" את היצירות שנכתבו בלא רשות, ומבקש לחבוט במקל חובלים על ראשיהם של מי שכותבים דברים מותרים. המובאה של מנדלשטם משמשת לו לקיבירוב, כמוטו.

טִימוּר קִיבִּירוֹב (זַפּוֹיֶב)

אֶפִּיסְטוֹלָה¹ עַל חִיבּוּר שִׁירָה

יְצִירוֹת סִפְרוּת עוֹלָם מִתְחַלּקוֹת אֶצלִי לִשְׁתַּים:

אֵלֶּה הַמֻתָּרוֹת ואֵלֶּה שׁנּוֹצרוּ בְּלֹא גֻשׁפַּנקָא.

הַרִאשׁוֹנוֹת – הֵן זֶבֶל, והַשְּנִיוֹת – אֲוִיר גָנוּב.

לַסּוֹפְרִים הַכּוֹתְבִים דְּבַרִים הַמֻּתָּרִים מֵרֹאשׁ,

רוֹצֶה אַנִי לִירֹק בּפַרְצוּפַם, לַחֲבֹֹּט בְּמוֹט עֹל פַּדַּחְתָּם...

                                                 אוֹסִיפּ מַנדֶלְשְׁטַם.

1. "בֵּינוֹת לַמְִּגדַּלִים הַאֵלֶּה

נִראֶה נוֹרָא מַפְחִיד..." מִי, מִי?

כֵּיצַד תַּמְשִׁיך? הַהֵלֶך? הֵלֶך.

אֲבָל מִישַה, צְלִיל שֹׁומְעִים

יֵשׁ סִימָן, יֵש אוֹת מוּחָשׁ!

מְגָרשִׁים אוֹתוֹ בְשֶׁצֶף,

לֹא רָצוּי הוּא, לֹא נְִדרַשׁ.

סַרְעַפִּים תוֹכְפִים בְּרֶצֶף,

ודוֹחִים אוֹתָם בְּקַש,

לִרְבָבוֹת דוֹחִים בְּקַש,

לִמּוּדִים, חִזוּר חָדָש.

אֲוִיר נוֹשְׁמִים רָווּי בְּעֶצֶב,

אַוִיר שֶׁל תְכֵלֶת, רוּחַ רָשׁ.

2. אֲוִיר תָכֹל מִן הַשָּׁמַיִים

הִצְהִיב, קָהָה והִתְעַכֵר.

בְּמִרְמַס הַמַּגָּפַיִם

חוֹרֵק הַשֶּׁלֶג, מִצְְטַמְרֵר.

אוֹר נִיאוֹן נִתַּז מִלְּמַעְלָה. 

שׁוֹרֵק בַּרְחוֹב אֳוִיל שׁוֹטֵר.

אוֹר יָרוֹק חוֹלֵף בִיעַף.

חַלוֹן כַּבָה. הַעִיר כְּבָר נָמָה.

נִרְדְמָה אֶס-אֶס-אֶס-אֶר.

וְהַשֵׁינָה מִמְּךָ וָהָלאָה.

3. מִישָׁה, מָה לוֹחֲשׁוֹת שְׂפָתַיִם?

עִסּוּקךָ מָה? מָה מִלֵּיל?

מְחָרֵף אַתָּה אֶת סְטָלִין?

אֶת בְּרֶז'ניֶב אִם תְקָלֵּל?

להַפְשִׁיר שָׁנִים שֶׁל קֶרַח

תְיַחֵל וּתְבַקֵּשׁ?

וּבְעֶצֶב תַּעַנֶה רַק –

"שֶׁיֵּלְכוּ כְּבַר!" – תְּלַחֵשׁ.

4. אִישׁ שֶׁל צלִיל וגַעַגּוּעַ,

אַל נָא מִישָׁה, תִתְעוֹדֵד –

הוּטַב לַנוּ, עַתָּה נַנוּעַ

בֶּעֳזוּז עַל תְּוַי אֶמֶת!

מְשַׁנִּים סִגְנוֹן וְאֹרַח

גוֹסְקוֹמְסְטַט וְאַגרוֹפְּרוֹם²!

מִישָׁה, מִישָׁה, עֵת לִזנֹחַ

תַ'סִגְנוֹן. שִׂים סְווִיץ' בַּמֹּחַ,

גַם אַתָּה שַׁנֵּה סִגְנוֹן!

5. אָךְ אַתָּה נִרְגָּז תַּשׁוּר רַק,

כְּמוֹ יִצוּר בַּכְּלוּב נִרתַּע.

מִישָׁה, מִישָׁה, דִיקְטָטוּרָה

שֶׁל מַצְפּוּן לַנוּ עַתָּה!

לֹא, לֹא דִיקְטָטוּרַה, מִישָׁה

כְּלוֹמָר כֵּן, אַךְ שֶׁל טוֹבִים!

לֹא שֶׁל מִישֶׁהוּ הֲכִי שַׁם,

אֶלָּא שֶׁל מַצְפּוּן, תַּבִין!

לֹא שֶׁל סְטָלִין הַדִיקְטָטוֹר,

לֹא צֶ'רְנֶנְקוֹ הַמַּחֲרִיד!

בְּחַיַּי, אַתָּה מוּזַר כֹּה!

לֹא שֶׁל מִישֶהוּ יָחִיד –

שֶׁל מַצְפּוּן!! שַׁטְרוֹב, יְהִי לוּ,

אֶס-אֶס-פֶּ וְקַ-אֶס-פֶּ³,

גַם קוֹרוֹטִיץ', ואֲפִלּוּ

יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ וְכוּלֵי!

לֹא נִמנֶה אוֹתם. אֵין טַעַם.

אֵיךְ נִזכוֹר פֹּה אֶת כֻּלָם!

בַּסוֹביֵטִים, זֹאת לַדָעַת,

יֵשׁ מַצְפּוּן מִיָּם עַד יָם!

6. יֵשׁ יוֹתֵר מַצְפּוּן וּבֹשֶׁת,

וְגַם שֵׂכֶל מִתַּמִיד.

לֹא רֵיקָם מָקוֹם קָדוֹשׁ עוֹד.

לֶנין יֵשׁ, הַאֵל יָעִיד!

לַאַשּׁוּחַ בָּא לִשְׂמוֹחַ,

מַתָנוֹת לוֹ מְלוֹא הַשַּׂק.

מְרַקֵד, עוֹלֵז הַנֹּעַר,

לִטּוּף לֶחִי, רֹאשׁ יִשַק.

טוֹב, נָכוֹן, לֹא לַנוּ, מִישָׁה,

אַך לכָל בָּחוּר נִזְקָק

הַדוֹד פֶלִיקְס⁴ לְכָל מִי שֶׁ

אֵין לוֹ בַּיִת – יִתֵּן גַּג.

הוּא יִגְמֹל מִבִּיב, מִבִּירָה,

יַרְגִילֵהוּ לִמְלָאכָה!

עוֹד ועוֹד רָצוֹן נַכְבִּירָה

נִתְמַסֵּר לוֹ בּשִׂמְחָה.

7. רַק אֲוִיר כַּקֶּרַח קַר יַ-

רְחִיב צַלְעוֹת בֵּית הֶחָזֶה

אֶשְׁכּוֹלוֹת צְלִילִים קִישׁ קָרְיָא

שֶׁל לֹא-כְלוּם עַצוּב כָּזֶה!

שׁוּב בָּרִיק אָנַא וַאָנֶה,

שׁוּב בּוֹלְעִים אֲוִיר גָּנוּב,

אָנָה פְּנֵינוּ לֹא יָדַעְנוּ,

אֶת שֶׁשַּׁרְנוּ לֹא הֵבַנּוּ,

רַק נָשַׁפְנוּ ונָשַׁמְנוּ

פַּשְׁטוּתוֹ שֶׁל הַטֵּרוּף.

נְשִׁיפָה רַק, נְשִׁימָה רַק,

לֹא נִשְׁמַעַת, חַרִישָׁה...

והַדְּמוּת סַרָה, נִגְרַעַת –

דִיסִידֶנְט  שֶׁל ווֶ-פֶּ-שָ⁵

8. 'פְּרוֹרַבִּים' שֶׁל הַנְשָׁמָה⁶ אַט

נְמוֹגִים בַּמֶּרחַקִּים.

רַעַש פָּג. שִׁירָה נִשְׁמַעַת,

הַנְּשִׁימָה קַלָּה, אֵין בַּעַת

סוֹף-כָּל-סוֹף אֲוִיר נָקִי!

לֹא רוֹאִים, שׁוֹמְעִים לֹא עוֹד

לַהַק זַרְזִירֵי עֵטִים,

נְפוּחִים, כְּבֵדִים, נֹאדוֹת,

הַסוֹפְרִים הַעֲמִיתִים.

"מִי עוֹד לִי, אִם אֵין אַנִי לִי..."

ווֹזְנֶסֶנְסְקִי בְּרֹאשָׁם.

אֵלֶּה, שֶׁבִּקֵּשׁ אֶמִילִיץ'

לְהַנחִית מוֹט עַל רֹאשַׁם.

לֹא נַכֶּה בַּם בַּפַדַּחַת

אֲוִיר נִגנֹב וחִישׁ נָעוּף.

נְגוֹנֵן עָלָיו בְּיַחַד,

עַל אֲוִיר עָלוּב, גָּנוּב.

9. לֹא זָרַעְנוּ, לֹא גִדַפְנוּ

גּוֹרַלֵנוּ הַאַכְזָר

לֹא רָגַזְנוּ. רַק שׁוֹרַרְנוּ

אֶת שֶׁתְכֹל אֲוִיר שָׁרַר.

אֵיך שׁוֹרַרְנוּ והוֹסָפְנוּ!

שִׁיר אָדִּיר, לֹא יִתֹאַר!

רַק הִלְבִּין בַּרֹאש שֵׂעָר.

הִתְעַדֵּן וחַד כַּקֶּרֶן

צְלִיל קוֹלֵנוּ – קוֹל שִׁירָה!

אֲוִיר, אֲוִיר, אֲוִיר בְּלִי הֶרֶף

מְזַרזֵף לַמְּאוּרָה,

הַזַרזִיף הַדַּק שׁוֹקֵעַ,

מִבְצָרֵנוּ הָאֲַוִיר,

בַּקַּרקַע קָפוּא קוֹדֵחַ,

מִחַדרֵי מַחֲשָׁך זוֹרֵחַ

וְאוֹתַנוּ שַׁם מַסְתִּיר!

הַמִּבְצָר לֹא יֶאֱטֹם אֶת

צְלִיל אֲוִיר שֶׁלֹא יִתַּם.

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִסְתַּר,

הַמִּבְצָר מֵאִיר בַּעֹמֶק,

שְׁמוֹ קָרוּי עַל מַנְדֶלְשְׁטַם!

וְאֶצְלֵנוּ – מָה הַתֶּמָה –

מִן הַעֹמֶק, לֹא בִּכְדִי,

חֲגִיגָה עוֹד לֹא הֵחֵלָּה.

ואֵין צֹרֶך, יַקִּירִי.

10. כָּך יָאֶה לְךָ, הוֹ מִישָׁה!

כָּכָה, מִישׁ, יָאֶה גַם לִי!..

הַס, שוֹמֵעַ? בֹא נַחֲרִישָׁה

טֶרֶם שַׁחָר חַכלִילִי,

הַאֲזֵן לִצלִיל בּוֹקֵע

עֲרֵמוֹת שְׁלַגִים עַל עִיר.

אוֹת נִתָּן – אַתָּה שׁוֹמֵעַ? –

זוֹ הַתְכֵלֶת בָּאֲוִיר!

מִישָׁה, הַס! הַטֶה אוֹזְנֵיךָ:

צְלִיל מַקְפִּיא עַל עִיר בִּירָה!

רוֹמְמוּת שֶׁלֹא דוֹעֶכֶת,

אֹשֶׁר זַך מַמְרִיא בְּשֶׁקֶט,

יִסּוּרֵי הַיִצִירָה!

וְהִנֵּה חַבְלֵי הַסֵבֶל,

והָרִיק זוֹמֵם לַשׁוּב.

רוּחַ תְּכֵלֶת מִכָּל עֵבֶר

מְרוֹמֶמֶת אֶת הַגּוּף.

מִתְרוֹנֵן אֲוִיר גָּנוּב.

¹יצירה ספרותית בסוגה של שליחת מכתב. 

²גוֹסְקוֹמְסְטַט וְאַגְרוֹפְּרוֹם – חברות מסחריות ממשלתיות בבריה"מ.

³אס-אס-פ – איגוד הסופרים הרוסיים; קא-אס-פ – תנועה חברתית לא רשמית, הסוגדת לשירי הבארדים.

⁴פליקס דזירז'ינסקי – הקים בשנות ה-20, בין שאר תפקידיו בצמרת בריה"מ, מחנות לחינוך של נוער עזוב, וכן עמד בראש הצ'קה.

⁵וו-פ-ש – המכללה של המפלגה.

⁶פרורב – מנהל עבודה (של פרויקט בהקמה בד"כ); "פרורבים של הנשמה" – שם ספרו של ווסילי ווזנסנסקי.

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", 28.11.2018

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואִיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהווייה ההיסטורית, התרבותית והפוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר:

"נס החנוכה הוא נס ישראל... יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם..."

ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה... יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו..."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אוייב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני..."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכייה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!" – העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבניין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרניים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

יורם אטינגר

* * *

רוֹן גֵּרָא

נְהָרוֹת דֶּמַע

גַּם שׁוּלָיו הָרְעוּעִים שֶׁל אָדָם

לֹא יָקֵלּוּ עַל אַכְזָרִיּוּת.

אַלִּימוּת חוֹדֶרֶת אֶל עוֹלַם בְּתוּלַי.

מַפְלִיגִים בַּנְּהָרוֹת דֶּמַע

עַל מוֹת הַתְּמִימוֹת.*

*בְּעִקְבוֹת הֵרָצְחָהּ הַמְּזַעְזֵעַ

שֶׁל סילבנה צגאיי בַּת ה-12.

נוֹבֶמְבֶּר 2018

* * *

 הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

  פרצות במאפייני המונותיאיזם המקראי

הרצאה שלישית בסדרה לשנת תשע"ט

המרצה – ד"ר משה גרנות

 האם מכיר המקרא בתקפותם של אלים אחרים?

האם אלוהי ישראל נראה, או בלתי נראה?

טקסטים יחולקו למשתתפים.

 ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

 ביום ב', 10.12.2018 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בת האוקיאנוס"

לדז'ואן לואל

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.3.1975

לפני 43 שנים

"כשאמרו לי המו"לים שאכתוב להם שמונים וחמישה אלף מילים, אמרתי בליבי, כי אין מיספר מילים גדול כל-כך בעולם. ואולם אם אחרים זולתי יכולים לכתוב כך, גם אני אוכל. ישבתי, אפוא, על הרצפה בביתי, הקשתי במכונת-הכתיבה, כשאני אוכלת תפוחים בין עמוד לעמוד, כתבתי כמטורפת וקרעתי כל עמוד, שנראה לי משעמם ומיותר. לא היו תחת ידי לא מילון ולא אנציקלופדיה לספנות – כתבתי על-פי הזיכרון ולפי מה שסיפרו לי אבא והמלחים. לא ידעתי, כי ספרי יתחבב על אלפי-קוראים רבים כל כך, ואני שמחה על הדבר עד כדי-כך, שאני מצטערת שלא הארכתי את הספר מילים הרבה, מה שיכולתי לעשות, ולא השמטתי כמה וכמה מניסיונותיי.

"מאות אנשים כתבו אליי לשאול אותי, אם המסופר בספרי אמת. 'בת האוקיינוס' – כשמו כן הוא: רשמי חיי על פני ימים, בהיות אבי אומן אותי באוניות-מפרשים, המהלכות בין האיים בימי-הדרום ועם חופי אוסטרליה.

"עריסתי בת ארבעת התרנים, אשר בה התנדנדתי על-פני הים, שלי היא באמת. הכנסתי את כל הסיפור כולו לתוך תחומי הארבה 'מיני א. קין', מפני שזאת היתה האונייה האחרונה, אשר בה הפלגתי על פני הים ואותה אהבתי ביותר. ואשר לעובדות ממש, כפי שהן נמצאו ברשומות, ירדתי הימה בשבע אוניות שונות במשך שבע-עשרה שנות-חיי הראשונות, ובשבע אלה למדתי לרכוס מפרשים ולאחוז בהגה, לרקוק בחצי עיגול כלפי הרוח, לספוג מלקות מבלי לפצות פה, לקלל ארבעה רגעים רצופים מבלי לחזור על קללה אחת פעמיים, ולחיות את חיי ככל אשר באוני ולא לדבר על החיים סתם.

דז'ואן לואל."

נקמת הנשיקה

הספר "בת האוקיינוס" צף ועולה בפני הקורא בן-ימינו עטור הילת-זוהר של "רב-מכר" מן העבר. סיפור-הרפתקאות אוטוביוגרפי, כתוב על פי מסורת סיפורי ים ועלילה שגירו את דמיון הקוראים בטרם נעשו סיפורים אלה נחלתם של הקולנוע והסדרות הטלוויזיוניות.

דז'ואן לואל נולדה בברקלי, בקליפורניה, שהיתה ידועה אז בעולם הספנים בשמה המיוחד: "חדר-המיטות של רב-החובלים". היא היתה הוולד האחד-עשר במשפחתה, ומאחר שארבעה מאחיה מתו בתוך שנתיים, החליט אביה כי יצילנה בקחתו אותה מן היבשה, והים יגדלנה, עד כי תהיה הטוב שבגוריו. והוא לקחה עימו טרם מלאה לה שנה, ובאונייה חייתה, עד מלאת לה שבע-עשרה שנה.

פרשת חייה, המסופרת בנאמנות ציורית, עשויה לקסום גם כיום לקורא, בתנאי שאינו מבקש למצוא בספר יותר ממה שיש בו. הילדה הקטנה גדלה בתנאי חיים קשוחים ומרתקים. מידי אביה היא זוכה לחינוך בעל עקרונות מעטים וחסרי-פשרות – כתבי-הקודש, מכות והסתפקות במועט. נשים, נערות וילדים בני-גילה אינה רואה כלל, וממילא נעשים המלחים לחבריה היחידים מילדותה. הם אנשים מחוספסים, רבי-כוח, נוכלים וטובי-לב, אכזרים ורחמנים, ורובם מעוטי-שכל. המוסר השולט בחברתם הוא בדומה למוסרם של גנבים: החטא הגדול ביותר הוא ההלשנה. חטאת, עליך לסבול ולקבל את העונש בשתיקה. מישהו אחר חטא ואתה לקית בגללו, גם אז עליך לסבול ולא לפצות פה, ואפילו פגע בך במזיד.

מצד שני, רשאי אתה לעולל לו בבוא תורו כל תעלול אכזרי שיעלה על דעתך, ומובטח אתה שהלה יסבול עונשו בדומייה ולא ילשין עליך.

לאחר שאחד המלחים האלימים ביותר מנשקה על כורחה בפיו המגואל בכתמי-טבק, ובסדני-שיניו הצהובות, אין דז'ואן, הנחליית מחוויה מבחילה זו, מסגירה את סודה לאביה, אלא מחבלת תחבולות ומזימות לנקמה.

לילה אחד, בקרבת מקום לשוניות-אלמוגים מסוכנות, בהיות סונסון, זה שם המלח, מחזיק בהגה, מטפסת דזו'אן הקטנה ועולה על תיבת המצפן, העומדת לפני אופן-ההגה, מציגה את שתי כפות רגליה על המצפן, וסונסון אינו יכול לראותו כדי להנהיג את הספינה על פיו, וגם להסיר ידיו מעל יתדות האופן אינו מעיז, כי מיד ייסוב ההגה ושוב לא תהיה לו שליטה בספינה. הספינה כמעט ויורדת למצולות-שחת, וסונסון זוכה למכות-רצח מידי אביה של דז'ואן, רב-החובל, והוא נאסר בשלשלאות ומפוטר באי-כבוד מן הספינה, ואולם את פיו הוא נוצר ואינו מלשין על דז'ואן הקטנה שסיבבה באסונו. ואילו היא מסכמת לעצמה את הפרשה: "לא הלשנתי על סנסון, ואולם, דומה, יודע הוא בכל אשר הוא נמצא שם כיום, שלא הוא שניצח אותי." (עמ' 66).

חלום-חייה של הילדה-הנערה הוא להיות ראוייה להיכלל כשווה בין שווים בחברת המלחים של ספינת-המפרשים "מיני א. קיין". לכן היא שומרת בקנאות על חוקי-הכבוד המיוחדים של חברתם. כמעט זוכה היא לכתובת-קעקע על גופה. לומדת להתחרות בשטף קללות ואף משחקת ב"פוקר-העירומים" בו מפסידים המלחים זה לזה את חלקי לבושם.

במסעותיה היא מגיעה אל האי פיטקרן, איים של מורדי ה"באונטי", ופוגשת בצאצאיו של מנהיג המרד, נגר-הספינה מר כריסטיאן, ובפרנסס מקוי, הראשונה מבני האי אשר לאחר שנים יצאה בספינה לסיאטל שבאמריקה כדי ללמוד רפואה למען רפא את בני האי ממחלת "צפדת-הלחי" העושה בהם שמות ומוחה אותם מעל פני האדמה. ואולם שלושה חודשים לאחר הגיעה לסיאטל, מתה בקדחת המוח מתוך שלא היתה רגילה בשאונה ובחייה המוזרים של עיר גדולה.

מחיר הבתולות

עוד פרק מקסים בספר הוא "מחול הבתולות באטפו", ובו מתואר מחול טקסי בקבוצת איים דרומיים זו, מחול שבו בוחרות הבתולות את חתניהן. לאחר שבחרה הנערה את חתנה, מחכה הזוג לאות הקידושין מידי נשיא האי. החתן נושך את כתפה החשופה של הכלה עד זוב דם. הנשיא קורא: "דם האישה בגוף הבעל ישימכם גוף אחד תמיד." – ואז בא המבחן הסופי: הנערות הצעירות והיפות שבכפר טופפות אחת אחת לאיטן ומתקרבות בהילוך מגרה וחושני וגופן מלטף את החתן. הבחור עומד ומפנה עינו הצידה, ללא התעורר כלל. ורק לאחר שהוכיח בדרך זו כי גבר על יצרו, ניתן האות לתופים לתת את קולם בקצב המוזר של טקס-הקידושין.

עם התבגרותה של דז'ואן נעשית שהותה על אוניית-המפרשים רבת-בעיות. היא מתאהבת, מתאהבים בה. אביה מורידה לחוף והיא בורחת בחזרה לספינה. אהבתה לים גדולה עד שאינה מסוגלת לחיות עם אחיה ואחיותיה בבית אימה בברקלי.

הספינה "מיני א. קיין" הולכת ומזדקנת, צוותה מתמעט והסופות עושות בה כלה, עד שהיא עולה באש וטובעת. כך בא הקץ על הקאריירה הימית הממושכת של האב בן השבעים, הנעשה זקן הולך-בטל בחוף, בתקופתן של אוניות-הקיטור. אך דבריו יהדהדו כל ימיה בלב בתו המתבגרת, שוחרת ההרפתקאות:

 "הורדתיך אל החוף פעם ואת ברחת: לא אתנגד, אפוא, הפעם, לספן את ספינתך שוב על היבשה, עד שתדעי לאחוז דרכך למישרים. ראיתי גם ראיתי, מה עושים החיים לנשים על היבשה – ממלאים את ראשן נטל כל-כך, עד שצר המקום בו למטען ממש, כגון שכל הישר. לא אתיר עבותייך [עבותותייך?] מן הספינה, עד שתדעי לשוט ברוח מצוייה ושאינה מצוייה, מבלי לעלות על שרטון." (עמ' 235).

* דז'ואן לואל: "בת-האוקיינוס, סיפור אוטוביוגרפי". תרגם: ש. הלקין. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, תל-אביב, תרצ"ג. 1933. 256 עמ'.

*

מכתבים לעורך

אוטוביוגרפיה בדויה

["הארץ", 21.7.1975]

במדורו "ספרי דורות קודמים" בגיליון ה-14 במרס 1975, פותח אהוד בן עזר את מאמרו על הספר "בת האוקיינוס" של דז'ואן לואל בציטוט קטע ארוך מספר זה, המציג אותו כסיפור אוטוביוגראפי, כפי שגם מציינת כותרת-המישנה של הספר עצמו. ואין הדבר כך.

זמן קצר לאחר שהופיע "בת האוקיינוס" או בשמו המקורי The Cradle of the Deep ­– – בארצות הברית בשנת 1929, התברר כי הספר הוא סיפור בדים. ג'ואן לואל לא גדלה בספינה על פני האוקייאנוסים, ומה שכתבה ותיארה בספרה, זה היה פרי דימיונה העשיר בלבד, ואינו מבוסס על מעשים שהיו. הספר נשאר מכל-מקום רומן מעניין, אך סיפור אוטוביוגראפי איננו.

אינפורמציה נוספת על פרשה זו אפשר למצוא בספר (משנת 1940) "Hoaxes" מאת C.D. MacDougall – כמו גם בספרים אחרים העוסקים בזיופים ספרותיים.

דוד שביט

קריית-גת

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

נַעַר קָשִׁישׁ

יַצִּיבוּת אֵין בּוֹ

גַּם לֹא שֶׁמֶץ שֶׁל גַּדְלוּת רוּחַ.

פֶּה גָּדוֹל כִּכְלִי שִׁכְנוּעַ.

עִם שַׁחַר

רָץ קִילוֹמֶטֶרים בְּמֶרְחֲבֵי

הַיָּם.

חוֹזֵר בְּחִיּוּךְ עַז בּוֹטֵחַ

נוֹגֵס אֱגוֹזִים שְׁקֵדִים מִכָּל

הַשְּׁאָר.

וְנָם.

מִתְעוֹרֵר

הָאֵשׁ בּוֹ מִתְחַדֶּשֶׁת

אֶל הַמַּחְשֵׁב

אֶל אֲתַר הַזִּיּוּנִים,

בְּאַדְנוּת  בְּרָעָב וּבְרַהַב

מַזְמִין נָשִׁים

הַמִּתְהַפְּכוֹת לְסֵרוּגִין,

גַּם נְעָרוֹת לְשַׁעֲשׁוּעַ

כָּךְ בֹּהַק לוֹ הזְמַן.

* * *

ארגוני היוצרים בישראל זועמים על כך שלא התקבל בכנסת חוק הנאמנות בתרבות – שהיה עוזר להם מאוד לקבל חינם המון יחסי ציבור בתקשורת על כל השתנה על המדינה ועל כל ביוּם קבורה של פלסטיני חי!

* * *

אהוד בן עזר

אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי

פרק מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים", 2013

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

"בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!"

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וזה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!

וְלֵייכִי ולייכי

וְחָרָא עֲלֵייִכי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוּף לוּף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "

 – ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "

וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."

"עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

 "אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללו-יה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הָלְ-לוּ-הוּ-יה!"

התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר-האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנג'אר – נעשיתי גבר, וג'ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על-פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מהמושבה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, ניראים גם שניים-שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? אם לא יצאו לחפור היום באתר? – גם אין רואים את הקומאנדקאר האפור שלנו במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר-שבע. וכאשר יורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מה קרה? – מלחמה?

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר-שבע –

לא. מספרים לי. לא ידעת? ג'ני הוכשה. מתי? הלילה.

הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג'ני? הלא, אני –

למזלי, נצרתי לשוני, מבעוד מועד.

היא נכנסה בלילה לבית-השימוש (היו לנו, אז, קבינות-על-בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין-גדי, כניראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, הבוס שלה ז'אן כריסטוף דה ברטראן, שבחברתו בילתה – – –

 "שתוקע לה כל לילה את עורלתו," דייק שושקינד, החבר הכי משכיל במשק.

למזלי נצרתי לשוני בעוד מועד. באוזני איש מחבריי עוד טרם הספקתי להתפאר בכך שג'ני מלכת המידבר התמסרה לי בקערת המלוש.

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחרי!? עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

 "נחשים, אוכלים בצק?"

 "אתה יצאת מדעתך חיימקה?" אמרו לי, בין כבד-חצילים לקציצות דג פילה. "על מה אתה שואל בכלל?"

אהוד בן עזר

* * *

מה ההבדל בין פוטין לבין טראמפ ונתניהו?

טרמאפ ונתניהו חשודים ומסובכים בחקירות שעלולות להדיחם

ואילו פוטין צח כשלג ואין שום חקירות נגדו

ואיש לא מפריע לו למשול ברוסיה –

הו מי יתננו שליט ישר ולא נחקר כפוטין

עם דמוקרטיה אמיתית כמו ברוסיה!

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר, באשר למיעוט נשים יוצרות בחומר לבחינות הבגרות – זה נובע מכך שלא לימדו את הבנות עברית, ובעצם לפני רחל ודבורה בארון לא היו כמעט סופרות עבריות (היתה רחל מורפורגו בשלהי תקופת ההשכלה). היום יש יותר סופרות מסופרים, יותר קוראות מקוראים.

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: אכן, כיום, הספרות היפה הפכה בעיקר עסק של נשים – כותבות, קונות, קוראות, חוקרות, עורכות, מבקרות, מלמדות ומעניקות פרסים – וזה תהליך מעניין מאוד, לטוב ולרע.

בתור סופר הנחשב "פורנוגראפי" אני אולי אחד הנפגעים מכך, לא רק שאני לא מלקק את התחת לפלסטינים ואינני אידיוט מוסרי – הרי שגם אסור לי לכתוב על סקס, ואילו לנשים מותר.

חוקרת ספרות עברית אחת הגדירה בשעתו בזלזול את הרומאנים שלי בתור "ספרות של בנים" שהיא אינה מסוגלת לקרוא –

ואילו הדה בושס בשעתה כתבה מעל דפי עיתון "הארץ" כי כנראה אני שואב את השראתי מהכתובות הגסות בבתי שימוש ציבוריים של גברים.

* לארנה גולן היקרה, רק לאחר שכבר שלחתי הלילה את הגיליון עם המאמר שלך, עלה בדעתי שאולי יש בו טעות. בתקופה שאת מתארת, מיד אחרי מלחמת העצמאות, טרם הוקם הנח"ל, ולפי התיאור שלך את מתכוונת לבחורים של הגח"ל – גדודי חוץ לארץ! – שהיו כולם עולים חדשים.

שלך

אהוד

אהוד יקר, אני לא טעיתי וגם בדקתי את זה היטב לפני שכתבתי.

הנח"ל הוקם בערך במחצית 1948 וקצת אחרי. מסדה נכבשה ב-15 למאי 1948 – ואז שהינו בחיפה כמחצית השנה, כלומר עד ראשית 1949 לפחות, והחיילים הצעירים האלה, שרובם היו ניצולי שואה מרומניה, הגיעו אלינו זמן קצר אחרי שאנחנו, "בני הקיבוץ הבוגרים" – הגענו למסדה ההרוסה.

הגח"ל כבר לא היה אז ואנחנו מעולם לא פגשנו בהם.

ומה עוד רציתי להגיד? שכולי התפעלות ממך איך אתה שם לב לכל פרט למרות שהעיתון כל כך עשיר ומלא והולך ונעשה מדי פעם יותר ויותר מרתק!

 ולכן רציתי לנחם אותך שבתוך כל העושר הזה, אפילו לוּ טעיתי, איש חוץ ממך לא היה מרגיש בזה.

כל טוב והמשך עשייה עשירה כזאת,

ארנה

ויקיפדיה: הנח"ל נוסד באישורו של דוד בן-גוריון ב-19 באוגוסט 1948 כמענה למכתב משותף של כל תנועות הנוער הציוניות מה-10 באוגוסט 1948 בו ביקשו ליצור מסגרת צבאית בה ישרתו חברי גרעיני הכשרה כקבוצה ולא יופרדו זה מזה. חששן של תנועות הנוער נולד כתוצאה מגיוס המוני של בני 17 לאימון צבאי מרוכז במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, ביוני 1948, במטרה להכין עתודה שתוכל להתגייס באופן מיידי אם יורע המצב בחזיתות. היענות בני הנוער היתה גדולה ותנועות הנוער חששו מהתפזרות הגרעינים ההתיישבותיים במסגרת נטולת רעיונות חלוציים.

תנועות השומר הצעיר והמחנות העולים סירבו בתחילה להצטרף להסדר של הנח"ל מחשש שהוא יפגע בגרעיני ההכשרה שלהם וישמש תחליף לפלמ"ח, אותו ביקש בן-גוריון לפרק ועד אז נשא את דגל ההתיישבות החלוצית.

חיילי הנח"ל עברו אימונים של כחודשיים עד שלושה חודשים, ולאחר מכן יצאו לתשעה חודשים ליישובי ספר למלא תפקידים צבאיים, לעבוד בחקלאות ולהשלים את הכשרתם המשקית. בתחילת 1949 קיים הגדנ"ע מסלול דומה לחיילי גח"ל.

במהלך שנת 1949 נלקחו פלוגות של הנח"ל למשימות שונות כמו סלילת כביש בין סדום לעין גדי והכשרת אילת להתיישבות. התקווה היתה שלאחר שנת השירות בנח"ל, יוצאי הנח"ל יישארו להתגורר ביישובי הספר, אולם תקווה זאת לא נתגשמה ורוב יוצאי הנח"ל עזבו את יישובי הספר, לעיתים מיד לאחר תום שנת השירות ולעיתים מיספר שנים לאחר מכן. ההערכה היא שרק כ-35% מיוצאי הנח"ל נותרו בהתיישבות.

* לאהוד בוקר טוב! כתמיד, תודה לך על ההפקה והמשלוח של 'חדשות בן עזר', והפעם בחב"ע 1396– ההספד המרשים של יוסי לנגוצקי על שלמה אראל ז"ל, על עלילות חייו והגיעו לשיבה טובה.

ברשות יוסי לנגוצקי, אציין גם אני את ידידותי, כאיש פלי"ם, עם האיש הצנוע והנאמן, מאחר וזכיתי, בהכירי את ירמיהו הלפרין האגדי, מפקדו בביה"ס הימי של בית"ר, בצ'יוויטווקיה שבאיטליה. שוחחנו רבות אודות ירמיהו המופלא, שגם היה מזכירו האחרון של זאב ז'בוטינסקי, בפריז ובניו יורק, וגם בנושאי הימאות העברית בטרם המדינה. 

שלמה שמח כל פעם שסיפרתי לסובבים אותנו, שהוא היה זה שהוביל על 'מעונה' מסדום, יחידה של חטיבת אלכסנדרוני בפיקוד  מושיק יודפת, לקרב שבו הם כבשו את עין גדי והסביבה, וקבעו עד שם את גבול ישראל, בהסכם שביתת הנשק 1949.

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* עד לאיזו דרגה של טמטום הידרדרה רמת הפובליציסטיקה ב"הארץ": "...אני מודה שאני שונא את בנימין נתניהו. שונא כמעט שני עשורים ומחצה באופן כרוני. זה אחד הדברים היציבים בחיי. איני רוצה לייפות זאת: אני לא רק חלוק על מדיניותו, לא רק מסתייג מעמדותיו, לא רק חש אי-נוחות נוכח היבטים באישיותו – האיש מאוס עליי." [רמי לבני. "הארץ" באינטרנט. 26.11.18].

* תיקון טעות. בקטע על ניצה פרילוק בסקירתו של משה גרנות את גיליון "ידע עם" במכתב העיתי 1396 נפלו שיבושים, והטקסט הנכון הוא:

ניצה פרילוק עוסקת בלבטים ובמאבק על הזהות היהודית שמצאו את מקומם בשירה העברית באמריקה של ראשית המאה ה-20 (הלקין, גינצבורג, בבלי, דוליצקי, גרסון). ניצה פרילוק מביאה גם סיפור נשכח של ש' טשרניחובסקי שמעולם לא כונס בספר, "צרות", ואשר אותו התקינה לדפוס על פי כתב היד, והוסיפה עיון בסיפור. (בסיום הרשימה מובא הסיפור עצמו הנאמן לכתב היד + תרגום מרוסית).

* יחיעם פדן: קראתי בזעזוע את דבריו של יהודה דרורי, "כבר אמרנו לחמאס שאנחנו מוכנים להסדר ארוך טווח, שיבטיח להם נמל ימי ונמל תעופה ועשרות אלפי מקומות עבודה בתוך מדינת ישראל... אבל הדרישה האולטימטיבית שלנו היא: הסרת איום הטילים על מיליון תושבי הדרום."

ותגובתי: כבר ניסינו להכניס פועלים, וגם חולים אנושים, וכמה מהם התנקשו בחיינו.

לא עוד!

יישארו המעברים סגורים, כמו שדורשים תושבי עוטף עזה וכמותם כל חפץ חיים.

נמל? נמל תעופה? אפשר. מעברים פתוחים? ממש לא.

* ציטוט מהגיליון הקודם: יום שישי יוק? מה קרה ביום שישי האחרון, 23.11, על הגבול בעוטף עזה? חיפשנו בעיתונים, במהדורות החדשות, אף מילה! – לא היערכות צה"ל, לא בלונים, לא בקבוקי-תבערה, לא פריצות בגדר, לא הפגנות ספונטניות של "פליטים" עזתיים, לא הרוגים מקירבם, כלום! יוק!

וזאת אחרי חודשים ארוכים של ימי שישי סוערים בעוטף עזה ובתקשורת הישראלית.

האם זה בגלל הגשם?

או בגלל השינאה לנתניהו – התקשורת מסרבת להודות שצדק במהלכיו המאופקים האחרונים בדרום והצליח להביא בינתיים לרגיעה, אחרי שהומחש לעזתים שיש להם הרבה מה להפסיד אם יחדשו את פעולות הטרור?

אבל על השקט לא מדווחים.

יום שישי האחרון – יוק!

אהוד בן עזר

אז זהו שלא.

היו התפרעויות והיה בלאגן.

(אני מתגורר בעוטף)

אבל התשקורת החליטה כרגיל מה להציג ומה לא.

ממליץ להקשיב לד"ר גיא בכור

אולי ייפתחו העיניים.

בשורות טובות!

אוֹרי פורת

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל