| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1398
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בכסלו תשע"ט, 3.12.2018
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: s.m.s גְּבַה-מוֹרָל שֶשָּלַח מָהָרָ"ל מֵעוֹלַם-הֶאֱמֶת בַַּּשָּמַיִם, לְמִילוֹש זֶמָאן נְשִׂיא צֶ'כְיָה בְּעֵת בִּקּוּרוֹ בִּירוּשָלַיִם. // אורי הייטנר: 1. אמנות ונאמנות. 2. צרור הערות 2.12.18. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה:
פרק י"א – חדשות מעורבות. // יוסי אחימאיר: ה"דלק" של האצ"ל. 2. גיבור ההעפלה מצ'כיה. 3. שלום אש – ריח אנטישמי דקיק. // פוצ'ו – בחיי [5], כ"ב. אני מתגלה כאיש עסקים ממולח. // יורם דורי: מתי דוד. // משה כהן: איזון דעות בשידור הציבורי. // תקוה וינשטוק: שי לחנוכה. // יהודה סגל: געגועים ליהודים. // צביקה דביר: מכתב על אודות אשר אדר. // איתן תל צור: אשר (אוסקר) אדר – – Asher (Oskar) Eder 1925-2011 –קורות חיים. // אהוד בן עזר: מתוך האפילוג ל"אנשי סדום", במהדורת 2001. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 2006. // אשר אברהם בן-אברהם (אשר אדר): עברי אנכי. // 40 הדקות המדהימות בפילהרמונית ב-100 שנה להולדתו של לאונרד ברנשטיין. // נעמן כהן: "שיח לוחמים", כינוס באוניברסיטת תל אביב לרגל הופעת המהדורה החדשה. // יוסף חרמוני: אבטיחים. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
s.m.s גְּבַה-מוֹרָל שֶשָּלַח מָהָרָ"ל מֵעוֹלַם-הֶאֱמֶת בַַּּשָּמַיִם
לְמִילוֹש זֶמָאן נְשִׂיא צֶ'כְיָה בְּעֵת בִּקּוּרוֹ
בִּירוּשָלַיִם
בַּלַּיְלָה, בַּסְּוִּיטָה שֶלּוֹ בַּמָּלוֹן, בְּשָעָה שֶעָצַם כְּבָר עֵינַיִם
בְּעֵת בִּקּוּרוֹ רַק לִפְנֵי כְּשָבוּעַ אֶצְלֵנוּ בִּירוּשָלַיִם
נִגְלָה לִנְשִׂיא צֶ'כְיָה, הוּא מַר מִילוֹש זֶמָאן, חֲלוֹם מְרַגֵּש בֶּאֱמֶת
שֶבּוֹ מְקַבֵּל הוּא בַּוַּטְסְאַפּ שֶלּוֹ s.m.s מִתּוֹשַב פְּרָג הַמֵּת
שֶזִּכְרוֹ הַהִיסְטוֹרִי עוֹד חַי עַד הַיּוֹם וּמַגְבִּיר גַּם תִּקְְווֹת גַּם מוֹרָל
וּמִיהוּ אוֹתוֹ הַסֶּלֶבּ הַיָּדוּעַ אִם לֹא כְּבוֹד הָרַב מָהָרָ"ל
שֶתַּחַת רָאשֵי תֵּבוֹת שְמוֹ מִסְתַּתְּרוֹת הַמִּלִּים שֶיָּצְרוּ אַגָּדָה
הוּא מוֹרֵנוּ הָרַב יְהוּדָה לְבֵית לֵיוָא בּוֹרֵא אוֹתוֹ גֹלֶם נוֹדָע.
וְאוֹמֵר לוֹ לְמִילוֹש הָאִיש הַקָּדוֹש מִנִּבְכֵי הַמֵּאָה הַט"ז
בְּאַקְצֶנְט פְּרָגָאִי שֶל שְׂפַת צֶ'כִים צְלוּלָה כְּאוֹתָהּ בִּירָה פִּילְזֶן נוֹדַעַת
שֶפְרַנְץ קַפְקָא, מַקְס בְּרוֹד וְגַם יָרוֹסְלָב הַאשֶק לָגְמוּ תוֹךְ קְרִיאוֹת שֶל "לְחַיִּים!"
לֹֹֹֹׂׂא הַרְחֵק מִן הָ"אַלְטְנוֹֹי שוּל", הוּא בֵּית-הַכְּנֶסֶת שֶבּוֹ בִּדְבֵקוּת וּבְלַהַט
הָיָה מָהָרָ"ל מִתְפַּלֵּל מוּל גּוֹרָל רַצְחָנִי גְדוּשּ שִׂטְנָה אַנְטִישֵמִית
שֶהֵפִיצָה יוֹם-יוֹם אוֹתוֹ מִיתוֹס אָיֹם עַל כַּנְפֵי הֲסָתָה אֶפִּידֵמִית
שֶבָּהּ בֵּין הַשֶּקֶר וּבֵין הַבּוּרוּת הַפְּסִיכוֹטִית הָיָה אַךְ כְּפֶסַע
שֶהָיָה בּוֹ לִגְרֹם לִפְרָעוֹת וּפּוֹגְרוֹם כְּשֶלֻּבָּה כְּזַב-דִּבָּה כִּי בְּפֶסַח
הַזִּ'ידִים רוֹצְחִים יְלָדִים נוֹצְרִיִּים וְאוֹפִים בְּדָמָם שָם מַצּוֹת
עַד שֶבָּרָא מָהָרָ"ל אֶת הַגֹּלֶם שֶקָּם וְהִכָּה נִמְרָצוֹת
אֶת שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל וְהוּא סָח לִנְשִׂיא צֶ'כְיָה שֶיֵּש כַּיּוֹם גֹּלֶם תּוֹרָן
הַמֻּסְתָּר בֵּין אַלְפֵי סַרְכָּזוֹת בְּקַצְוֵי טֶהֶרָן בִּירָתָהּ שֶל אִירָן
וְיוֹרְשוֹ שֶל הָמָן, אִיש טֵרוֹר מְיֻמָּן, חָתָמִי, כְּבָר הִכְרִיז בְּמִרְצוֹ
כִּי צְבָאוֹ שָלַח דָּ"ש, טִיל בָּלִיסְטִי חָדָש, הַמַּפְגִּין אֶת כּוֹחָהּ שֶל אַרְצוֹ
לִמְצָרֵי הַהוֹרְמוּז לֹא כְּמֶסֶר רָמוּז אֶלָּא שֶדֶר פֻּמְבִּי שֶגִּלָּה
כִּי רָצוּי לֹא לִגְרֹר מַעֲצֶמֶת-טֵרוֹר לְעִמּוּת עִם הַגֹּלֶם שֶלָּהּ.
וְהַגֹּלֶם הַזֶּה מְתַפְעֵל בְּשִטַּת שְלַט-רָחוֹק אַנְטִישֵמִים רַבִּים
בָּאִחוּד הָאֵרוֹפִּי שֶאֶת מְדוּרַת גִּרְעוּנָהּ שֶל אִירָן מְלַבִּים
"וְלָכֵן," כָּך אָמַר מָהָרָ"ל זֶה לִכְבוֹד הַנָּשִׂיא בְּאוֹתוֹ הַחֲלוֹם,
"חִיּוּנִי הוּא שֶכָּל אִיש-מַצְפּוּן בְּנוֹק-אַאוּט בַּגֹּלֶם הַזֶּה יַהֲלֹם
וְתוֹדָה עֲצוּמָה לְךָ, בְּנִי, עַל דְּבָרִים שֶהִטַּחְתָּ גְּלוּיוֹת בְּשׂוֹנְאֵינוּ
כְּשֶאָמַרְתָּ לָהֶם: 'כָּל בְּגִידָה בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל הִיא בְּגִידָה בְּעַצְמֵנוּ'
וְלָעַד לֹא נִשְכַּח אֵיךְ כִּמְעַט בְּתָשָ"ח הִתְדַּרְדַּרְנוּ מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי
אִלְמָלֵא נִשְלְחָה בִּנְדִיבוּת אַרְצְךָ לִצְבָאֵנוּ תְרוּמַת רוֹבֶה צֶ'כִי
בְּמִשְלֹחַ כֹּה רָב מוּל צִבְאוֹת בְּנֵי עֲרָב כְּתִגְבּוּר שֶמַּמָּש הִצִּילָנוּ
וְעַל כָּךְ, מִילוֹש זֶמָאן, תּוֹדוֹת וּבְרָכוֹת לִנְתִינֶיךָ שְלוּחוֹת מִכֻּלָּנוּ
וְתוֹדָה לֹא פְּחוּתָה מִכָּךְ עַל שֶתִּפְתַּח בְּמֶחְוָה רְאוּיָה לְהַלֵּל
בְּקָרוֹב אֶת מִשְכַּן שַגְרִירוּת אַרְצְךָ בְּלִבָּהּ שֶל בִּירַת יִשְׂרָאֵל."
כֹּה אָמַר מָהָרָ"ל שֶזִּמְּנוֹ הַגּוֹרָל אֶל חֲלוֹם הַנָּשִׂיא לִצְלִילֶיהָ
שֶל פּוֹאֵמָה סִימְפוֹנִית שֶשְּמָהּ "מוֹלְדָבָה" שֶמַּר סְמֶטָנָה בְּדֶזִ'יךְ שִלֵּחַ
מֵעֻמְקֵי כִּשְרוֹנוּ כְמַלְחִין וְשֶיֵּש בָּהּ דִמְיוֹן גַּם בִּצְלִיל גַּם בְּטִימְבֶּר
לִנְעִימַת הִמְנוֹנֵנוּ "הַתִּקְוָה", שִירוֹ הנּוֹדָע שֶל נַפְתּוּלִי הֶרְץ אִימְבֶּר...
יוסי גמזו
* * *
זקני מפא"י בעולם-האמת בשמיים לא הפסיקו לצחוק כאשר הגיעה אליהם הידיעה שהמשטרה המליצה להעמיד לדין באשמת שוחד את ראש הממשלה בנימין נתניהו בגלל ניסיונו להשפיע על ערוץ התקשורת ואלה. "מה קרה למדינה המטורללת הזאת?" הם שאלו, "מזל שהספקנו להקים בזמן את המדינה, אחרת היינו כולנו יושבים במעשיהו יחד עם נתניהו!"
אהוד בן עזר
* * *
אורי הייטנר
1. אמנות ונאמנות
הציפייה שלנו מאָמן, היא להיות נאמן לאָמנותו. אנו מצפים ממנו לבטא במעשה האמנות שלו את האמת שלו – תהיה קשה לנו ורחוקה מאיתנו ככל שתהיה. בנאמנות אחרת – למדינה, לשלטון, למפלגה או למילייה, אנו רואים טעם לפגם. לפיכך, כל דיבור על "נאמנות בתרבות" הוא שלילי מעיקרו. חוק הדורש מאמנים ואנשי תרבות "נאמנות", הוא חוק פסול מעיקרו, שראוי להפיל אותו ולהשליך אותו לפח האשפה של החקיקה.
אם ניכר מפסקת הפתיחה של מאמר זה, שזהו מאמר נגד חוק נאמנות בתרבות, הרי ש... יש תפנית בעלילה. אין בספר החוקים אף חוק שנקרא נאמנות בתרבות. אין על שולחן הכנסת אף הצעת חוק שזה שמה. אין אף הצעת חוק, שהמילים נאמנות בתרבות מופיעות בתוכה. אין אף הצעת חוק שזה תוכנה. ולכן, אי אפשר להתנגד להצעת חוק כזו, כי איך אפשר להתנגד לדבר שאינו קיים?
איך זה שהכול מדברים על הצעת חוק "נאמנות בתרבות" כשזו אינה קיימת?
מן הסתם, מתנגדי הצעת ה"חוק לפקודת תרבות ואמנות", הדביקו לו שם גנאי, כדי לבטא את סלידתם ממנו. רבים עושים כן, והאמת שאף אני לא פעם הדבקתי שמות גנאי לשמות מכובסים של הצעות חוק. השם "נאמנות בתרבות", הוא בוודאי שם שנועד להשחיר את החוק, להציגו כחוק דיקטטורי, פשיסטי וכו'.
אז הנה, עוד תפנית בעלילה. מי שהדביקה לחוק לפקודת תרבות ואמנות את השם "נאמנות בתרבות", אינה אלא שרת התרבות מירי רגב יוזמת החוק! על פי גרסה אחרת, לא היא המציאה את השם, אך כששמעה אותו קפצה עליו כמוצאת שלל רב, אימצה אותו בחום והשתמשה בו כקידום המכירות של החוק. כך או כך, מי שאחראי להתקבעותו של השם השגוי בשיח הציבורי, זו מירי רגב.
וזה מוזר. איזה אינטרס יש לה להשחיר את פני החוק שהיא יזמה ושהיא רואה בו חקיקת הדגל שלה? מירי רגב היא אשת ריב ומדון, שוחרת תגרות ואוהבת פרובוקציות. היא לא תנסה להגיע להסכמות עם אמני ישראל, עם האופוזיציה, על הצעת חוק שתזכה לתמיכה. היא תעדיף להחריף, להקצין, להחניף ל"בייס" הקיצוני שיקדם אותה בפריימריז, ולשם כך טוב לה לעורר התנגדות חריפה, ולהציג את עצמה כלוחמת הגדולה בסססססמולנים, ואת יריביה כאויבי הציבור. ולעזאזל האינטרס הציבורי.
הפעם היא כנראה הלכה צעד אחד רחוק מדי, הרחיקה גם תומכים פוטנציאליים, והכשילה את החוק של עצמה. סייע לה בכך ראש הממשלה, שכרך אותו עם החוק הפרסונלי שלו, "חוק סער", חוק ציני בסדרת החקיקה הצינית שנועדה לשרת את האינטרס ההישרדותי שלו.
נכון לעכשיו, החוק אינו נמצא על סדר יומה של הכנסת, אך ייתכן שהוא יחזור עוד בכנסת הנוכחית, ואולי בכנסת הבאה. ולכן, ראוי לקיים עליו דיון ציבורי. אך כדי להתנגד לו או לתמוך בו, מן הראוי להכיר אותו. כי נכון לעכשיו, בדומה לדיון על חוק הלאום, המחלוקת אינה על החוק, אלא על דימוי של החוק, הרחוק מן החוק.
ההתנגדות לחוק היא בעיקרה לא התנגדות למה שיש בו, אלא למה שאין בו. אין בו צנזורה. בישראל היתה צנזורה על סרטים והצגות. היא הונהגה עם קום המדינה (בעצם עוד טרם הקמת המדינה, בידי ממשלת המנדט הבריטי) ופעלה עד אמצע שנות ה-90. היום אין כל צנזורה על מחזות, והמועצה לביקורת סרטים, קיימת בעיקר כדי להגביל סרטי פורנוגרפיה ואלימות קשה – יותר כדי לסווג אותם לפי גיל, מאשר לפסול אותם.
והרי החדשות: בהצעת החוק החדשה אין כל צנזורה. אין כל פגיעה בחופש הביטוי. אין כל פגיעה בחופש האמנות. אגב, יש בישראל חוקים המגבילים את חופש הביטוי, אבל החוק הזה אינו נוגע לכך כלל. למשל, הכחשת שואה אסורה בישראל. אך אין זה קשור לחוק.
החוק לפקודת התרבות והאמנות, אינו מגביל את היצירה האמנותית, אלא את מימונה בידי המדינה. על פי הצעת החוק, אם שחקנית פעורה חושבת שעשיית צרכיה על דגל ישראל לעין המצלמה היא "אמנות" – זו זכותה, אך משלם המסים אינו צריך לממן זאת. הוא גם אינו צריך לממן אירוע של הקראת מכתבי מחבלים, היוצר גלוריפיקציה ורומנטיזציה למחבלים. ואם תעלה הצגה ברוח משנתו הגזענית של "הרב" כהנא שר"י, גם אותה משלם המסים לא יממן.
אפשר ומותר להתנגד לחוק הזה. אך כדאי לדעת לְמה מתנגדים. מי שסבור שעל המדינה לממן את התועבה הזאת – התנגדותו לחוק מוצדקת. אך מי שמתנגד לו בשם חופש הביטוי, פשוט טועה בחוק. החוק אינו פוגע בחופש הביטוי.
החוק קובע שניתן להטיל סנקציות תקציביות, החל בהפחתה בתמיכה במוסד תרבות ועד שלילה מלאה של התמיכה בו, אם שימש במה לאחת מהפעולות האלה:
1. שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
2. הסתה לגזענות, אלימות או טרור.
3. תמיכה במאבק מזוין של אויב או ארגון טרור במדינת ישראל.
4. ציון יום העצמאות כיום אבל.
5. מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.
זאת הצעת החוק. לא דרישת נאמנות ולא צנזורה. על כך ראוי לקיים דיון.
בטרם אומר את דעתי על החוק, אציין שהוא לבטח חוק לגיטימי והגיוני. יתר על כן, מותר לשאול את מי שיוצר יצירת אמנות השוללת את זכות קיומה של המדינה, למה הוא רוצה שהמדינה שהוא מתנגד לה כל כך, תממן אותו. למה שלא ינהג כמו נטורי קרתא, שמסרבים לגעת ב"כסף ציויני"?
אני לא נלהב לחוק הזה. אולם יותר מכך איני מתלהב מהמציאות שהביאה ליוזמה הזאת. מציאות של סרט עלילת דם נוראה נגד צה"ל וחייליו – "ג'נין ג'נין", שאמנם לא מומן בידי מדינת ישראל אלא בידי האויב (הרש"פ), אך הוקרן במוסדות תרבות הממומנים בידי המדינה. או תיאטרון מתוקצב שהעלה הצגה המבוססת על כתביו של מחבל רוצח ויוצרת לו גלוריפיקציה. ריבויים של מקרים מסוג זה, הוא הגורם לחוק. והמציאות הזאת, מצדיקה התמודדות באמצעות מניעת תקצוב תופעות כאלו בידי המדינה.
החשש שמעורר החוק הוא מפני המדרון החלקלק; מפני ניצולו לרעה כדי למנוע מימון מיצירה אמנותית המתנגדת לשלטון ולדרכו. החשש הוא אמיתי, ולכן אין לקבל את החוק כמות שהוא, ויש להכניס בו שינויים.
שינוי אחד, הוא דיוק יתר של הגדרות הפעולות שאינן ראויות למימון. למשל, אם כתובה שלילה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – אפשר להרחיב ולהקצין ולהכיל את ההגדרה על ביקורת חריפה על המדיניות של ממשלת ישראל. יתר על כן, בקואליציה הנוכחית ישנן מפלגות חרדיות, שלבטח אינן דוגלות בדמוקרטיה, ומערכות החינוך שלהן מתוקצבות בידי המדינה. איך הדברים מתיישבים? צריך להיזהר מפני הרחבה שכזו.
דוגמה אפשרית אחרת, היא פירוש נרחב למושג "גזענות". בוויכוח על חוק הלאום, שמענו טענה חסרת שחר שהוא "גזעני". משמעות הטענה הזאת, היא שהציונות היא גזענות. ניקח סיטואציה שבה מרב מיכאלי, לדוגמה, תהיה שרת התרבות. היא עלולה למנוע מימון מכל יצירה ציונית, בטענה שהיא "גזענית", כביכול.
המחסום העיקרי בפני הסכנה הזאת, הוא ביטול החלק הבעייתי ביותר החוק, שבעטיו ראוי להפיל אותו במתכונתו הנוכחית – מתן המנדט לסנקציה התקציבית לשרה. זהו כוח שאסור לתת לשלטון. אני מאמין שתפקידה של הממשלה לתמוך בתיאטרון, גם כאשר התיאטרון אינו תומך בממשלה. אסור לתת לממשלה כוח לסתימת פיות מתנגדיה, באמצעות סנקציות כלכליות, בטיעון שמדובר בפגיעה במדינה.
לכן, החוק הזה ראוי רק אם השיפוט יהיה בידי ועדה ציבורית בלתי תלויה, המשקפת מגוון דעות, ולא בידי השר. יש היום טרנד פופוליסטי, לפיו השלטון הוא הביטוי של "רצון העם", ולכן כל מה שהוא קובע, מבטא את הדמוקרטיה. זו לא דמוקרטיה אלא עיוות הדמוקרטיה. איני רוצה שהכוח הזה יינתן בידי שר, כי אני חושד בשרים. אני חושד, למשל, במצב הדמיוני שבו פוליטיקאית מסוגה של מירי רגב תהיה אי פעם שרת התרבות. איני רוצה לתת לה כוח כזה. והאמת היא שאיני רוצה לתת כוח כזה לאף שר, מימין או משמאל.
סוגייה אחרונה בה אני רוצה לדון בהקשר של האמנות והנאמנות, היא העמדות הפוליטיות של עולם האמנות.
אמן חופשי – חופשי מלחץ של המדינה, של השלטון, אך גם של המיליֶה. ונשאלת השאלה, האם אמני ישראל משוחררים באמת מלחץ המילייה?
איך ניתן להסביר מצב שבו 90% מן האמנים מבטאים עמדה של 10% מן הציבור. האם יש סבירות סטטיסטית למצב הזה? אני מאמין שבמציאות שבה האמנים באמת חופשיים ומשוחררים, התפלגות הדעות בתוכם לא תהיה שונה באופן משמעותי מזו של כלל הציבור.
ההסבר היחיד שלי לתופעה (הקיימת במערב כולו), היא לחץ חברתי. היא מצב שבו אדם יודע מה מקובל לומר בסביבה החברתית שלו, ומה יהיה מועד להגחכה ושיימינג. אין לי כל הסבר אחר לאחידות הדעות בקרב המילייה, ומשמעות הדבר, היא שהאמנות אינה חופשית באמת. שאמנם אין צנזורה של המדינה, אך יש צנזורה חברתית, המבוססת על קודים של תקין ובלתי תקין פוליטית, בקרב ציבור מסוים.
ומי שניזוק מכך, זו התרבות הישראלית.
[אהוד: ניזוקים גם סופרים נידחים שאינם שייכים לכת האידיוטים המוסריים מלקקי התחת לפלסטינים, ואשר בלי המכתב העיתי אולי לא היה מורגש כלל קיומם כסופרים].
* טוהר או טהרנות – במהלך דיוני ועדת גולדברג על מינויו של צ'יקו אדרי לתפקיד מפכ"ל המשטרה, ריחפו שמועות על הדברים שעולים בה; סיפורים קשים על התנהגות בלתי הולמת ובלתי ראויה של צ'יקו אדרי במהלך שירותו כקצין משטרה; מעשים שאם נעשו, הם מעיבים על התאמתו לתפקיד.
כל השמועות הללו נמוגו, הופרכו בבדיקת הפוליגרף, נעלמו כלא היו. לא נמצא פגם בטוהר כפיו של המועמד. ואף על פי כן פסלה אותו הוועדה, כיוון שנפגש עם פרקליט של אחד המתלוננים נגדו, זמן קצר טרם עדותו בפני הוועדה, למרות שגם הפרקליט וגם הוא הבהירו שהם לא דנו בתלונה.
אדרי שגה בשיקול דעתו, מבחינת הנראות הציבורית של הפגישה, אך אין בכך כדי להטיל דופי בניקיון כפיו. אין כאן בעייה בטוהר המידות, אלא בטהרנות. טהרנות אינה טוהר, כפי שצדקנות אינה צדק, התחסדות אינה חסד, ומוסרנות אינה מוסר. הוועדה הרחיקה לכת במתיחת המנדט שלה, בפסילתו הבלתי מוצדקת של צ'יקו אדרי.
בהחלטתה, כרתה הוועדה את הענף עליו היא יושבת. במתח הקיים בין הדרג הפוליטי לבין שומרי הסף של שלטון החוק; בימים של מתקפה על האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, מן הראוי שגורמי הסף לא יעניקו תחמושת למי שרוצים לפגוע בהם. בשבועות האחרונים שמענו יותר ויותר שרים הקוראים לבטל את ועדת גולדברג. אך ועדה זו חיונית מאוד, כדי לא להפקיר את הזירה לפוליטיקאים בלבד, כדי שלא יחזור על עצמו המינוי שהביא להקמת הוועדה: פרשת בר-און; מינוי בלתי מקצועי ובלתי מתאים בעליל לתפקיד היועמ"ש, מתוך ניסיון פלילי להשתלט על התביעה הכללית כדי לחלץ מעונש את אריה דרעי. דווקא כיוון שהוועדה חשובה כל כך, עליה לפעול בשיקול דעת, ולא לקבל החלטות בלתי סבירות, שתשמשנה את חורשי רעתה.
אל לה לממשלה לפעול בניגוד להמלצה, וכל עוד זו החלטת הוועדה, אין למנות את אדרי לתפקיד. אולם מן הראוי לפעול לשינוי ההחלטה. מן הראוי לקיים בה דיון חוזר, נוסף. כיוון שתוצאת ההחלטה היתה תיקו, והשופט גולדברג השתמש בסמכותו להכפיל את קולו, מן הראוי להרחיב את הוועדה בחבר נוסף, ולפתוח את הדיון מחדש.
* קצבת זקנה מדורגת – קצבת הזקנה הנהוגה היום, אינה יכולה לאפשר לזקנים חיים בכבוד, ומדרדרת רבים מהם לעוני מנוון. זו חרפה לחברה הישראלית. צודק ח"כ שמולי ביוזמתו להעלות את קצבת הזקנה לגובה שכר המינימום.
אולם העלות של הצעתו, שגם על פי הממעיטים מגיעה לעשרות מיליארדי שקל בשנה, גדולה על המשק הישראלי ובלתי ישימה. אי אפשר לקבל את הצעתו כמות שהיא, ויש לשנות את הכיוון שלה.
יש להבטיח הכנסה שתאפשר לכל זקן חיים בכבוד, אך בדרך אחרת. קצבת הזקנה צריכה להיות מדורגת, על פי מבחן הכנסה. אנשים צברו לאורך השנים פנסיות, וחלקם פנסיות גבוהות. אנשים חסכו. אנשים הם בעלי רכוש ונכסים. אין הצדקה שיקבלו בנוסף לכך ולקצבת הזקנה הנוכחית עוד משכורת מן המדינה.
האם פנסיונרים של מערכת הביטחון, לדוגמה, זקוקים לעוד משכורת? וזו רק דוגמה אחת.
במקום להציע הצעות שאין סיכוי שתתקבלנה, ואם תתקבלנה אין סיכוי שתיושמנה, ואם תיושמנה – נזקן למשק הישראלי עלול להיות כבד, רצוי להציע הצעות ריאליות דוגמת הכיוון שהצגתי. גם הכיוון הזה יכביד מאוד על תקציב המדינה, אך תהיה זו הוצאה מעשית, ראויה, וגם צודקת יותר.
* מחכה להרצוג – כמעט שבועיים חלפו מאז מינה ראש הממשלה את בנימין נתניהו לתפקיד שר הביטחון, והוא עדיין לא בחר שר חוץ במקום נתניהו. אני מודה שממש איני מופתע. וכלל לא אופתע אם הוא יימנע מלמנות שר חוץ. הרי ברגע שימנה שר חוץ, כאילו הודה שיש אדם מלבדו שיכול לעסוק בנושאים מדיניים. ומינוי כזה עוד יקדם מישהו לעמדת הנהגה כלשהי בסביבתו.
אולי התיק עדין "שמור להרצוג"?
* מעבר לסף הטירוף – במסגרת מחקריי, אני מבלה בארכיונים. אני פוגש שם, בעיקר, חוקרים והיסטוריונים. אך מגיעים לשם גם תימהונים, בעלי תאוריות קונספירציה, ש"מוצאים" בארכיונים "הוכחות" המאוששות את התאוריות שלהם.
השבוע פגשתי אחד כזה, במכון לבון. לא שוחחתי איתו, אך צותתי לו, ואלה קטעי הדברים שקלטתי. האיש נראה אדם מן היישוב, נורמטיבי לחלוטין. אדם רהוט ואינטליגנט.
וזאת התיאוריה שלו: כלומר, אלה דברים שהוא יודע, לא משער: נתניהו וצחי הנגבי (למה דווקא הוא?) המציאו את עוזי משולם, יזמו את ההתבצרות שלו ביהוד, מתוך מגמה והנחה שהפרשה תסתיים בהתאבדות המונית, והדבר יפיל את ממשלת רבין.
רק כאשר הדבר נכשל, הם עברו לתוכנית ב' – רצח רבין.
הוא יודע גם את העובדות על פרשת ילדי תימן. מדובר במשפחות במצוקה, שתמורת דירות "עמידר" מסרו את הילדים שלהם למערכת הביטחון, ושם הילדים אולפו למודיעין והושתלו בכפרים ערביים כסוכני שב"כ.
הוא מעריץ של אהוד ברק, וטוען שהוא מקורב אליו והוא בנה בעבורו את התאוריה על ניצני הפשיזם בישראל. הוא מקדם מסר פוליטי: יש להחליף את ההגדרות של ימין, מרכז ושמאל, ל"דמוקרטים" ו"פשיסטים". רק כך יעברו כמה אחוזים מן הימין ויפילו את השלטון. אך זה יהיה רק אם שילוב של ברק ולבני יעמוד בראש "המחנה הדמוקרטי".
הצצתי בדף הפייסבוק של אופיר פז דה-פרוטוגייז. הזוי.
... אני רוצה מאוד לקוות שהקשר שלו עם ברק הוא פנטזיה כמו התאוריות שלו.
* תלמוד שמביא לידי מעשה – הגמרא מספרת על מחלוקת בין ר' טרפון ור' עקיבא סביב השאלה, מה גדול יותר – תלמוד או מעשה. ומסופר: "נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה."
לכאורה, מסקנת הדיון שהיא שגדול יותר התלמוד, אך האמת היא, שהמסקנה הפוכה. המעשה הוא התכלית. גדולתו של התלמוד, היא העובדה שהוא מביא לידי מעשה, הוא מניע למעשה, הוא מפיח רוח בעושה, הוא מסמן את תכלית המעשה, הוא מספק כלים לעשייה. הוא אינו המטרה, לא תורה לשמה, לא "חברת לומדים" כאידיאל, אלא כלי ליצירה ולעשיה, למען תיקון עולם.
המדרש הזה הדהד במוחי לאורך דיון משותף של הנהלת מדרשת השילוב בנטור וצוות המדרשה, שנערך הבוקר; מפגש ראשון מתוך שניים, שמטרתם לעצב ולנסח את תעודת הזהות של המדרשה – החזונית-ערכית, והמומחיות המקצועית חינוכית. ועם המדרש הזה סיימתי את דברי הסיכום שלי את המפגש.
המתח המובנה הזה, בלט מאוד בדיון עצמו, ובתכניו. מצד אחד "עפנו על עצמנו" בגובה מסחרר, גובה חזוני, גובה אינטלקטואלי, ומצד שני הריחוף הזה נועד – כל כולו, לקרקע, למציאות, למעשה. ותוכן הדיון עסק אף הוא, במידה רבה, במתח בין הרצון להגדיל תורה וליצור קאדר של תלמידות ותלמידי חכמים, דתיים, חילונים, מסורתיים וכאלה שההגדרות הללו חסרות משמעות בעבורם, לבין המטרה שהלימוד הזה לא יתמצה ברובד האינטלקטואלי, אלא ביצירת אנשי מעשה, אקטיביסטים חברתיים ולאומיים, אנשים שעולם הרוח והתרבות העשיר מביא אותם לעשיה ולהובלה למען הקהילה ולמען החברה הישראלית והעם היהודי, למען תיקון עולם.
בשיחת הסיכום אמר אחד המחנכים, שהעיסוק בחזון קצת מעייף אותו, כיוון שהעיסוק בו עם החניכים עצמם הוא יומיומי. השבתי לו, שמבחינתי אין מסר מעודד מזה. אין כל משמעות לחזון התלוי על הקיר, אם אינו חלק מהותי מחיי היומיום, אם אינו מוגשם הלכה למעשה.
עם הרוח הגדולה של דיון הבוקר אני נכנס אל השבת, שבת פרשת "וישב", שהסלוגן של מדרשת השילוב לקוח ממנה: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ."
* ביד הלשון: מאז ולתמיד – במלאת 80 שנה לקיבוץ שדה אליהו בעמק המעיינות, השייך לתנועת הקיבוץ הדתי, והוא ידוע כקיבוץ פורץ דרך בחדשנות חקלאית בכלל וחקלאות אורגנית בפרט, ייערך בו כנס שכותרתו: "חדשנות בשדה מאז ולתמיד."
הביטוי "מאז ומתמיד", שמשמעותו היא שדבר מה היה קיים תמיד, הוא ביטוי ותיק מאוד. הוא קיים, בעצם... מאז ומתמיד.
אולם הביטוי "מאז ולתמיד" הוא ביטוי חדש, משנות ה-90. משמעותו היא, שהדבר שקיים מאז ומתמיד, גם יתקיים לעד.
צירוף המילים הזה נולד בסמליל "חברון מאז ולתמיד", שאותו טבע אורי אורבך, בתקופת המאבקים נגד הסכם אוסלו, או אולי נגד הסכם חברון.
אורי הייטנר
* * *
חובב טלפז
במלחמה לא כמו במלחמה:
פרק י"א – חדשות מעורבות
זה היה שבוע של ארועים טובים ורעים מבחינת מלחמת הסחר הגלובאלית המנוהלת בידי טראמפ.
נתחיל בטובים.
מחיר נפט גולמי שהה פעמיים בתחום מתחת ל-50 דולר לחבית לפני שעלה מעלה, אבל מתחת ל-51. נמוך בהרבה מהמחיר אליו שואפות חברות אופ"ק, כולל ערב הסעודית, אלא שזו האחרונה נלחצת לתחום הזה בדומה לנידון למוות המובל לקיר הירי, ע"י מימשל טראמפ. הצפי של טראמפ הוא שלא יאוחר מיום ד' הקרוב (יום לפני כינוס אופ"ק בווינה) ישהה המחיר בקידומת 4 לפחות עד סיום הכינוס. אם כך יקרה, תצוף השאלה להמשך קיומו של אופ"ק, שלא חווה מימיו מצב מתמשך של מחיר הפסד עם שוק רווי בנפט – שלא התבטא בהחלטה חפוזה, פה אחד, עם הקטנה דרסטית ומהירה של סך התפוקה היומית.
טקס חתימה רשמי ע"י נשיאי ארה"ב ומקסיקו וראש ממשלת קנדה על הסכם הסחר נפט"א 2.0 במהלך כינוס ה- G20 בארגנטינה, ולעיני משתתפי הכינוס – ראשי המדינות הגדולות בעולם – בבחינת "זה ראה וקדש" מבית מדרשו של טראמפ. אפילו היתה הפתעת מה – המכס על יבוא לארה"ב של פלדה ואלומיניום מקנדה ומקסיקו – נותר על כנו! זהו מסר חד משמעי – ארה"ב נחושה להגן בכל מחיר על ייצור עצמי של שתי המתכות החיוניות האלה. נשיא סין וטראמפ ניראו בכינוס מחוייכים משהו – ייפגשו בשעות הקרובות. השמועות מדברות על דחיית החלטות תוך שמירה על מצב המכס ההדדי שנקבע בתחילת נובמבר המצביע על יתרון מכס כמותי לארה"ב. ייתכן שהסינים מחכים לראות האם ייפגע כושר ההחלטה והביצוע של טראמפ כאשר הדמוקרטים יממשו את יתרונם בבית הנציגים של הקונגרס בתחילת ינואר. השלב הזה יהווה מבחן קריטי של הספיקר – ננסי פלוסי, האם תשלב ידיים עם נשיאה שלה או עם נשיא סין. על פניו בחירה פשוטה, ולא היא, כמה מראשי הוועדות החדשים ירצו לעלות על לוח התוצאות באמצעות חקירות נשיאם ומימשלו.
ברגע האחרון: בפגישת פיסגה בין נשיאי ארה"ב וסין שנערכה הלילה סיכמו על דחייה של 3 חודשים (זה תמיד 3 אצל טראמפ) להעלאת המכס שיוטל על 200 מיליארד דולר ייבוא מסין מ-10% הנוכחי ל- 25% – מה שהיה אמור לחול בתחילת החודש הבא. במהלך חודשי הדחייה תגביר סין רכישותיה מארה"ב באופן משמעותי. המשמעות – סין מרגישה את הלחץ וזקוקה לזמן התארגנות לקראת ההסכם המיוחל שלא לקחה בחשבון עד כה את מימושו הקרב ובא.
במשחק טניס, השחקן בפיגור מממש את האופציה להפסקה של 5 דקות עבור "טיפול רפואי".
החדשות הרעות.
פעם, בעבר הרחוק היה פתגם נפוץ בארה"ב: "מה שטוב לג'נרל מוטורס – טוב לאמריקה," אפילו זיקני דטרויט כבר שכחו זאת. השבוע הגיעה בשורת איוב מכיוונה של יו"ר מועצת המנהלים של GM על סגירתם של שלושה מפעלי הרכבה גדולים: במישיגן, אוהיו, ובאונטריו קנדה. כ-15,000 עובדים יפוטרו בתהליך! מי בכלל מקשיב לדברי ההסבר של היו"ר. אסור שזה יקרה לחברה שרק לפני 9 שנים היתה על סף פשיטת רגל, וזו נמנעה ע"י מחיקת כל חובותיה במימון ממשלתי בסביבת ה-100 מיליארד דולר, ויצירת בין-לילה של חברה חדשה צחה מחובות. כל זאת ע"מ לשמר בגבולות ארה"ב את תעשיית המכוניות, שהיא, בצירוף תעשיות הנשק מבססת ביקוש בריא לתעשיות ההייטק המתייחסות לשתיהן. היו"ר הנ"ל "חסכה" לעצמה במכוון את ביקורתו הקשה של טראמפ על המהלך הזה, וזאת ע"י תיאום ההודעה סמוך להמראתו של טראמפ לכנס ה-G20. בשורת איוב, כי המשמעות היא שמשהו רקוב בממלכת ארה"ב, אולי זה לא פחות מכישלון הגישה הקפיטליסטית שמקדשת השאת רווח למשקיעי ההון במקום שנידרש גם כוח עבודה בחיוניות שוות ערך. אפשר היה לראות זאת באירוניה קיצונית כאשר מניית ה-GM זינקה עם הודעת הסגירה. חמור מכך, שאר מפעלי GM ברחבי העולם, במיוחד באסיה, הלא היא סין, ממשיכים לפעול כרגיל... שם הרי משלמים פחות, הרבה פחות, עבור יום עבודה. טראמפ יזכיר ליו"ר גב' בָרָה את ההתחייבויות עליהן חתמו ראשי החברה תמורת מחיקת החובות ובוודאי לא ישכח לרענן את זיכרונה עם ההורדה הדרסטית של מס החברות אותה השיג עבורה ודומיה לפני שנה.
האם אמריקה כבר לא מסוגלת לנצל שתי זריקות של סם חיים ע"מ לשרוד? האם תעשייה כה חיונית לא מסוגלת לשמר יכולתה לייצר בביתה שלה כאשר במשך השנה הזו בלבד נוספו חצי מיליון עובדי ייצור במפעלי ייצור אחרים?
בכותרת ראשית בעיתון החשוב וול סטריט ז'ורנל: "מאגרי המידע של Marriott נפרצו!!!" – זו חברת המלונות הגדולה בעולם ובמאגרי המידע שלה מצויים נתונים אישיים ואפילו עיסקיים של חצי מיליארד לקוחות. כנראה שהייתי מתייחס לידיעה הזו כפאשלה נוספת של חברת ענק אמריקנית וממשיל הלאה... אלא שנפלתי קורבן ממשי של הפאשלה הזו – מה שאינני מאחל לאף אחד. החברה לה אני מייעץ במשך שנים, תמיד משכנת אותי במלון נהדר של Marriott. כשהתמקמתי בחדרי ופתחתי את המחשב גיליתי באימה משתקת שהמחשב נפרץ, משותק, ואני נדרש לשלם כופר מיידי של אלף דולר. כיביתי את המחשב באופן פיזי. צילצלתי לפרטנרים בחברה לה אני מייעץ והם נאלצו לשנות לוחות זמנים והציעו לי לתת ליחידת המחשב שלהם לטפל במחשב. את ליל הסיוטים הזה ללא שינה, ללא תקדים בשבילי, לא אשכח.
לפחות יש כאן האפי-אנד. שלושה מומחים מנוסים ביותר עזבו הכול וטיפלו במחשב שלי במשך שעות והצליחו למחוק סיסמאות של ההאקרים שהחליפו את הסיסמאות והקודים שלי ואיפשרו לי לחדש עם סיסמאות חדשות שלי, ומה שחשוב לא פחות, הם סילקו כ-1,700 וירוסים קטלניים שהושתלו באותה דקה שחככתי בדעתי לפני שכיביתי את המחשב... את חיבוק התודה שלי – שלושת "המלאכים" האלה לא ישכחו. עכשיו תארו לכם מה עושים מיליוני קורבנות דומים שלא פגשו את שלושת המלאכים של שרה אימנו.
הפאשלה של Marriott איננה תמימה. הם מאפשרים ללקוחות ותיקים להיכנס לאינטרנט בחדר המלון ללא הקשת קוד סודי וסיסמה, ובמקביל לא משקיעים את המיליונים הדרושים ע"מ להגן על המידע שברשותם, כל זאת בכדי למשוך לקוחות עם "הכול בסדר". יש לקוות שהתביעה שכבר הוגשה נגדם בארה"ב ובאיחוד האירופי תשיג את הלקח הנדרש.
חובב טלפז
Huntsvulle, Alabama
2 לדצמבר 2018
* * *
יוסי אחימאיר
1. ה"דלק" של האצ"ל
ברכת יו"ר מכון ז'בוטינסקי – בערב לציון כ"ט בנובמבר,
שהתקיים במכון ז'בוטינסקי
בתחילת הדברים – ברכה מיוחדת לשותפנו לערב זה, המל"מ, המרכז למורשת המודיעין, ולמנכ"ל שלו, תא"ל (מיל') דוד צור, וברכה לאיש המל"מ שהוציא עכשיו ספר על "לוחמי הסתר" שלנו, תא"ל אפרים לפיד. גם המנכ"ל שלנו, גדעון מיטשניק, הוא איש מודיעין בעברו הצבאי – ומכאן החיבור המבורך בין שני גופי המורשת – המכון והמל"מ.
חיבור לא רק מבורך – אלא גם טבעי.
המודיעין הוא לא רק צה"לי, הוא היה חלק חשוב ביותר בפעילות המחתרות, שלחמו לשיחרור הארץ מידי שלטון המנדט הבריטי ונגד האוייב הערבי, וכמובן הוא ליווה ומלווה בצורה בלתי נפרדת, צמודה ויעילה את מאבקנו להקמת המדינה ולהגנתה.
המודיעין מתפתח, משתכלל, רוכש ניסיון, צועד עם הזמן, ונעזר כיום באמצעים טכנולוגיים-אלקטרוניים מתקדמים ביותר. אבל כמובן מאחורי האמצעים ומעליהם, ישנם בעלי המוחות שמפתחים אותם, והלוחמים עזי הנפש שמפעילים אותם. לעתים מאחורי קווי האויב, במרחק גדול מגבולנו.
גם במודיעין – איכות כוח האדם היא המכרעת!
ב"הגנה" קראו לזה שירות ידיעות, ה-ש"י, באצ"ל קראו לזרוע המודיעינית של האירגון – "דלק". שם יצירתי לכל הדעות...
תפקידו העיקרי היה לאסוף מודיעין לקראת כל פעולה, מסירת ידיעות לח"ק – החטיבה המבצעית של האירגון, כדי שזו תוכל לתכנן ביעילות את הפעולות הלחימתיות, הנשענות על מידע שנאסף מבעוד מועד, ולהביא להצלחתן המירבית.
כאן המקום להזכיר את ראשי הדלק של האצ"ל:
הראשון – אלי תבין, לימים בין השאר יו"ר מכון ז'בוטינסקי, שבעשר שנותיו כאן הוא הצעיד המכון שלנו צעדים משמעותיים קדימה.
תפקידו של תבין בדלק נקטע לאחר שנחטף ב"סזון" על ידי אנשי ה"הגנה" והוחזק במעצר כפוי ואכזרי במשך חודשים רבים. תבין היה פעיל לאחר מכן בזרוע המבצעית של האצ"ל בגולה, ועל כך חיבר את ספרו "החזית השנייה", שזיכה אותו גם בתואר ד"ר.
ראש הדלק השני היה יעקב עמרמי, הוא יואל ככינויו במחתרת, שמילא את התפקיד במפקדת האצ"ל בתקופת המרד, תחת פיקודו של ראש האירגון מנחם בגין. לאחר קום המדינה הוא היה לימים מו"ל, בעל הוצאת הספרים "הדר", שהוציאה לאור גם את זיכרונותיו שלו, תחת הכותרת "הדברים גדולים הם מאיתנו."
ועוד ייזכרו לטובה שני מפקדים נוספים של הדלק – יצחק אבינעם, שתפקידו הבולט היה מפקד האצ"ל בירושלים, והיה עד יומו האחרון מידידיו המסורים ביותר של מכון ז'בוטינסקי, וכן ייזכר אבא שרצר.
האירוע הזה מתקיים בסימן כ"ט בנובמבר, 29 בנובמבר, לפני 71 שנה, אחד משלושת התאריכים המדיניים הבולטים בדרך לתחייתנו, עצמאות ישראל:
לפניו – 2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור,
ולאחריו – 14 במאי 1948, הכרזת המדינה.
ללא ספק 29 בנובמבר 1947, החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, היתה ההזדמנות הגדולה של הערבים הפלסטיניים, לזכות במדינה משלהם, לצד מדינה יהודית קצוצת כנפיים ושטח. בעוד שבצד העברי פתחו במצהלות שמחה, בצד הערבי פתחו בתרועות מלחמה. מאז הערבים לא החמיצו אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות, והשאר היסטוריה.
נותרו מעט אנשים בתוכנו שיכולים לספר ממקור ראשון על ימיה הראשונים של המדינה כמו על ימיו האחרונים של המנדט הבריטי. דור הלוחמים להקמת המדינה, דור מקימיה, מתמעט והולך לדאבון הלב, וכך ליווינו בשבוע שעבר את האלוף שלמה אראל, שנפרד מאיתנו בגיל המופלג של 98 שנה.
הוא גילם באישיותו את הלוחם העברי החדש, ממשיך מורשת הגדודים העבריים, הגשים בכל דרכו את חזונו של ז'בוטינסקי על כיבוש הים, כחלק מתהליך התחייה הלאומית. גם הוא היה ידיד מסור של מכון ז'בוטינסקי.
אכן, דור הולך ונעלם, וגם מי שיספר לנו הערב מעט מזיכרונותיו על אותם ימי-מיפנה, יעשה זאת מנקודת מבט של נער ערב קום המדינה. אני אגב הייתי אז רק בן 4, ילד ירושלמי – כך שאין לי זיכרונות מיוחדים...
2. גיבור ההעפלה מצ'כיה
בעיתוי ראוי, בעת שנשיא צ'כיה מבקר בישראל ומרעיף עליה מילות חיבה ותמיכה כפי שלא שמענו מאף מנהיג מדינה אחר, התפרסם ב"מקור ראשון" סיפורם של נפתלי פלטין, אליהו גלעזר, ערי ז'בוטינסקי ויוסף כצנלסון – מחוללי עליית "אף על פי" הרוויזיוניסטית לפני מלחמת העולם השניה וערב השואה.
סיפור עלום, לא ידוע, מושכח, ובמיוחד סיפורו של הבית"רי נפתלי פלטין, שנפגש בפראג
חמש פעמים עם הצורר הנאצי אייכמן, כדי לחלץ ממנו ולהציל כמה שיותר יהודים מצ'כיה.
פלטין וגלעזר הצילו אלפי יהודים בשתי ספינות רעועות, "סקאריה" ו"קאטינה", שנוסעיהן
עברו טלטלות ועינויי תופת, אבל זכו ברובם המכריע להינצל ולהגיע לחוף מבטחים, ארצה.
"קברניט בעת סופה" – זה הספר שמנציח את נפתלי פלטין, עליו מספרים שני בניו, יוסי ואבינעם, בחום ובגאווה, שני אחים שלא זכו להכיר את אחותם הבכורה, עדינה, שניספתה בשואה ביער רומבולה ליד ריגה.
במאמר המרתק, מאת מיכאל טוכפלד, מצוטטים עדויות מספר שזכיתי לערוך ב-1983 ויצא לאור על-ידי מכון ז'בוטינסקי: "הנסיך השחור – התנועה הרוויזיוניסטית בשנות השלושים". יוסף כצנלסון היה "שר העפלה" של תנועת ז'בוטינסקי, ואני, בנו של חברו הקרוב ביותר, נושא את שמו. אבל לא רק אני – גם יוסף כצנלסון (נכד האח שמואל כצנלסון), יוסף תמיר (בן השר המנוח שמואל תמיר-כצנלסון), וכמובן – יוסי פלטין, נקראים על שם יוסף כצנלסון שהלך לעולמו כבר ב-1940.
על שמו של נפתלי פלטין, גיבור ההעפלה מצ'כיה, קרוי רחוב קטן בעירו, ראשון-לציון. זה הכל... חבל שראש הממשלה לא הזכיר בנאומו בכנסת על יחסי ישראל-צ'כיה את נפתלי פלטין וחבריו הגיבורים.
3. שלום אש: ריח אנטישמי דקיק
בתיאטרון הקאמרי מועלית בהצלחה גדולה הדרמה של הסופר שלום אש: "אל נקמות". עם העלאתה כמו היתה עדנה לסופר היהודי הגדול הנשכח, שכתב ביידיש, אך רבים מכתביו תורגמו לעברית. אש יליד פולין, נפטר ב-1957 בלונדון, אליה נסע לאחר שהתגורר בשנתיים האחרונות לחייו בעיר בת-ים.
בספרו של אב"א אחימאיר "עין הקורא", על סופרים ועיתונאים, מובאים שני המאמרים שכתב על שלום אש, ב-1954 וב-1957. פיסקה אחת מוקדשת למחזה "אל נקמות".
כותב אחימאיר: "שלום אש הוא הסופר היהודי היחיד, שהצליח לצאת מתחומי היידיש או העברית לרשות הרבים של לע"ז אירופי. דבר אשר בו לא הצליחו, אלא במידה מסויימת, ביאליק תודות לז'בוטינסקי, שלום עליכם לאחר מותו, והצליח אש בצעירותו. יצירותיו של אש הופיעו, סמוך להופעתם במקור, ברוסית, בגרמנית, בפולנית. מחזותיו של אש הוצגו מעל קרשי פטרבורג, ברלין, וארשה. ובייחוד היתה גדולה הצלחת המחזה 'אל נקמות".
בשנים שקדמו למלחמה ה'ראשונה' העלו בספרות היפה נושאים בלתי-יפים. אנו נזכרים ב'יאמה' לקופרין, 'סאנין' לארציבשב. ואז הופיע המחזה של שלום אש 'אל נקמות'.
אש ניצל את המוניטין שיצאו ליהודים בתור סרסורים לדבר עבירה. ל'אל נקמות' היה ריח אנטישמי דקיק, אולי לא פחות מהריח שנישא מ'שיילוק'. ב'שיילוק' היהודי שואף לכסף, ב'אל נקמות' היהודי הוא סרסור לדבר עבירה, ברוח של הסיפור 'ז'יד' לטורגנייב. האם צריך היה סופר יהודי 'להגיד בגת' את מערומי עמו?"
יוסי אחימאיר
* * *
בקרוב יתקיים כנס יריקות ארצי של הישראלים שמדינת ישראל הצילה אותם מכל גלויותיהם ואיפשרה להם כאן חיים שלמים וחופשיים – והם אינם חדלים לירוק בפניה.
* * *
כ"ב. אני מתגלה כאיש עסקים ממולח
עם תום הסיור בנמל חיפה, אמר לי קצין החינוך שיוחאי היה רוצה שאגיע גם לאילת, כי למפקד החיל שם, המכונה צ'רצ'יל, יש מלאי של צ'יזבאטים וכדאי להיפגש עמו.
ההצעה הזאת באה בזמן, כי דני חנוך, שעדיין חלם על כרם משותף לשנינו, רצה שאסע איתו למכתש הקטן, כי נתגלה בו מבוע של מים מתוקים ואולי נוכל לטעת שם את כרם החלומות.
אמרתי לקצין החינוך שאסע לאילת ברצון ויש לי חבר שישמח לקחתני לשם במכוניתו, בתנאי שהצבא יספק לו דלק. קצין החינוך אמר שייתן לי תלושי דלק ככל שארצה וגם יודיע לצ'רצ'יל על בואנו.
דני היה מאושר כשבישרתי לו שאסע איתו יחד לא רק למכתש הקטן, אלא גם לאילת. בהתחלה לא הבין מה אנחנו יכולים למצוא באילת הרחוקה, אבל כששמע שחיל הים מממן לנו את הנסיעה, אפסו טענותיו ושנינו שמחנו לשחזר את הימים שנסענו במכונית מקרטעת ברחבי ארצות הברית.
בדרך שאלתי אותו מה שלום חלי? – והוא הרעיף עליי צרור תודות על שהכרתי לו אותה. לפי מה שסיפר עליה הבנתי שהקשר ביניהם מתהדק מיום ליום, ואם היו לי מחשבות לחזור אליה אחרי שיעל נטשה אותי – הבנתי שאין לי סיכוי.
דני שאל אותי מה שלום החיפאית שהיתה שולחת לי מכתבים שלוש פעמים בשבוע?
תיקנתי אותו ואמרתי 'רק פעמיים בשבוע.'. סיפרתי לו שאנחנו עדיין נפגשים כל שבוע כשהיא באה לעבוד בתל אביב.
כששאל מתי החתונה? – גיליתי לו לראשונה שהיא עוד נשואה ויש לה שני ילדים.
אמר שזה לא צריך להפריע וביקש לראות אותה ואז יגיד לי מה צריך לעשות.
סיפרתי לו שבינתיים התחלתי לצאת עם בת השכנים שגרה ממול, דיצה שמה, בחורה נחמדה עם ראש על הכתפיים ואני בקשר טוב עם אבא שלה שהוא תעשיין וגם איש ספר.
אמר לי, "תכיר לי גם אותה."
אמרתי לו: "חס וחלילה, אתה חוטף לי את כל מי שאני מכיר לך."
אמר לי: "אין סיכוי! אחת כמו חלי לא אמצא אף פעם."
בסופו של דבר הסתובבנו כשעה במכתש הקטן ולא מצאנו את מקור המים שעליו כתבו בעיתון. לעומת זאת, באילת נפגשנו עם אנשי חיל הים ואני הכרתי את מפקדם מנחם כהן, שהכול קראו לו צ'רצ'יל, בזכות דימיונו לצ'רצ'יל המקורי. ישבנו מסביב למדורה, איתו ועם אנשי חיל הים שמנו בסך הכול מחלקה אחת, ושמעתי סיפורים. את הסיפור שצ'רצ'יל סיפר שם על הפלמחניק הנמוך שקראו לו בני הגדול, הכנסתי לספר "אהבה בליל הפשפשים", ואני גם חוזר ומספר אותו בערבי סיפורים עד היום.
לתוכנית שכתבתי ללהקת חיל הים קראתי "סתם חול של ים" בעקבות שירו של יוסי גמזו "סתם יום של חול". עם הצלחת התוכנית התבקשתי לכתוב גם תוכנית נוספת, אך הפעם לא לקחו אותי לסיור בנמלים ובספינות, כי נחשבתי כבר למומחה בענייני חיל הים.
תוך שבוע כתבתי מחזה חדש ובאתי למסור אותו לשרגא פרידמן, שהיה אמור לביים גם את התוכנית החדשה.
שרגא אהב את החומר, אך בינתיים קיבל משימה חדשה ב'הבימה', ולא היה יכול להתפנות ללהקה. קצין החינוך מסר את המחזה לדוד ברגמן, שהתפרסם כבמאי של להקת הנח"ל. לדוד היו השגות על המחזה וקצין החינוך המסכן, שלא היו לו שום הבנות תיאטרליות, גמגם לי בטלפון ואמר שלבמאי החדש יש בעיות עם מה שכתבתי.
החלטתי לעשות שריר ואמרתי שאני לא משנה בחומר שום דבר, ואם דוד ברגמן חושב שהוא לא טוב, שיחזיר לי את ההצגה תוך שבוע, ואני מוותר מראש על כל פיצוי כספי.
תוך שלושה ימים היה קצין החינוך בביתי, החזיר לי את המחזה ואני חתמתי לו שלא יהיו לי כל דרישות כספיות.
אין לי מושג מה היו התגובות לתוכנית החדשה שברגמן הכין, כי לא מצאתי איש ששמע עליה. לעומת זאת לתוכנית השלישית של הלהקה, שאותה ביים דני ליטאי, היתה הצלחה גדולה. את שיריה שרים עד היום ואחד המערכונים המצחיקים שלה היה – כמו שסיפרתי באחד הפרקים הקודמים – מערכון שלי שנקרא פחפח, שהוצג כמה שנים קודם לכן על ידי להקת הנח"ל. כמובן שחיל הים שילם לי שכר סופרים מלא על מערכון שכבר קיבלתי עליו את שכרי, ואני ראיתי בזאת סימן שיש בעולם סוג של צדק.
בינתיים הסרט 'חבורה שכזאת' המשיך לעלות על המסך שבוע אחר שבוע, והיה אחד הסרטים הישראלים הבודדים שכיסה את כל הוצאותיו והכניס כסף רב למפיקיו. עשיתי חשבון שאם בומבה סגר עם אולפני גבע הסכם לפיו הוא מקבל עבור התסריט והמשחק שמונה אחוזים, ואם לפי ההסכם שלי עם בומבה אנחנו מתחלקים חצי-חצי בהכנסות ובהוצאות, אז אני הולך להיכנס לרשימת המליונרים של ישראל.
אותו יום שבו בומבה הגיש לי בחגיגיות מיניסטריאלית את הצ'ק הראשון, לא האמנתי למראה עיניי. משום מה הסכום נראה לי עלוב למדי.
שאלתי אם אלה ארבעת האחוזים המגיעים לי.
אמר לי: "מה פתאום ארבעה. מגיע לך רק חצי אחוז."
אמרתי: "איך חצי אחוז? גמרנו על שותפות חצי-חצי, לא?"
אמר: " נכון, חצי חצי על התסריט שלך ועל המשחק שלי. שבעת האחוזים שקיבלתי בנוסף, הם עבור עבודתי כעוזר הפקה."
הייתי המום. כל הזמן דיברנו על שותפות של חצי-חצי וכך גם רשמנו בהסכם. אף פעם הוא לא הזכיר שהוא לוקח על עצמו להיות גם מפיק. עכשיו הבנתי מדוע תמיד כשהלך לסגור עסקים עם מרדכי נבון, דאג שלא אהיה נוכח בפגישה.
החזרתי לו את הצ'ק המגוחך שהציע לי ואמרתי: "לא רוצה להתווכח איתך. בוא נלך לבוררות."
אמר: "בסדר, נלך לבוררות. פיטר פריי מקובל עליך?"
אמרתי: "בטח. אתה חושב שיהיה לו זמן בשבילנו?"
אמר: "אין לו, אבל אם אני אבקש הוא יבוא."
לפני שנפרדנו אמר לי: "תתחיל כבר לכתוב את חלק ההמשך של חבורה שכזאת. כי צריך להכות על הברזל כשהוא עוד חם ויש לי כבר משקיע."
אמרתי: "בסדר אני אכתוב, אבל הפעם אני אקח את הסכום המקובל עבור תסריט ואקח סוכן שיכתוב את החוזה בינינו."
אמר: "בסדר, תיקח את מי שאתה הרוצה. אני פעם סידרתי אותך? אפילו את ה-250 לירות שהילוות לי, החזרתי לך."
שאלתי:"מתי?"
אמר: "לא ראית? זה היה כלול בצ'ק שנתת לי בחזרה."
"אני לא מאמין – אמרתי – הצ'ק העלוב שנתת לי כלל גם את ההלוואה?"
אמר לי: "פוצ'ו אני לא מכיר אותך. ממתי הפכת להיות כזה גרידי?"
על כך לא עניתי לו, גם כי לא זכרתי מתי הפכתי להיות, אבל בעיקר מפני שאז עוד לא ידעתי מה זה בכלל גרידי.
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
יורם דורי
מתי דוד
מתי דוד, נער צעיר בן 12 לערך. "ילד חוץ" בקבוץ רמת יוחנן שעלה ארצה אחרי שניצל בנס מציפורני הנאצים משתף את חוויותיו לגבי כ"ט בנובמבר שלו.
קטע מספרו האוטוביוגרפי, שאני מסייע בכתיבתו, העומד לצאת לאור בקרוב.
"ליל ההצבעה באו"ם ברמת יוחנן"
29 בנובמבר 1947 הוא תאריך משמעותי בביוגרפיה של מדינת ישראל – התאריך של לידתה. באותו יום שבו התקיימה ההצבעה באו"ם על המלצות ועדת אונסקו"פ – החלטה המוכרת לכולנו כהחלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – ישבתי עם חבריי לקבוצת הנערים על רצפת חדר האוכל בקיבוץ. חדר האוכל היה מלא מפה לפה בחברים שעזבו את העבודה – (כמעט מעשה לא יסולח באותם ימים), כדי לעקוב ברדיו הקיבוצי אחר ההצבעה ההיסטורית באו"ם.
כנערים, הבנו שמשהו חשוב ומשמעותי ביותר מתרחש, אך עליי להודות כי לא הבנו כל כך את חשיבות האירוע. לאורך כל השידור, שררה דממה מוחלטת בחדר האוכל. כולם היו קשובים לרדיו מתוצרת "פיליפס" – מקלט הרדיו היחיד בקיבוץ. ברקע נשמע קולו של מונה הקולות באו"ם, שקרא את שמה של כל מדינה ואת דרך הצבעתה. אנחנו, הילדים, הבנו שאסור לדבר, ואפילו מעשי הקונדס הרגילים נשלחו להפסקה על ידינו.
לפתע, בבת אחת, הופר השקט. שאגת "יש מדינה" נשמעה ברחבי חדר האוכל. היתה זו התפרצות מדהימה של שמחה. מעולם לא חוויתי פרץ שמחה שכזה. לא היה מישהו שלא מצא את עצמו חבוק בזרועות שכנו. הצעקות הבלתי פוסקות של "יש מדינה" שנשמעו מכל עבר, נשארו חרותות בזיכרוני עד היום.
אני זוכר כי למחרת ההצבעה הדרמטית באו"ם, הגיעו לקיבוץ נציגי הכפרים הדרוזיים שבסביבה, והודיעו על תמיכתם ביישוב היהודי המאורגן ובהקמת המדינה. אדריכל מסע תמיכה מרשים זה של הדרוזים היה אבא חושי, לימים ראש העיר המיתולוגי של חיפה.
* * *
איזון דעות בשידור הציבורי
30 בנובמבר, שעה 20, ערוץ 1, יומן השבוע. המנחה אמיר בר שלום. יושבים באולפן בפאנל פרשנים מוטי גילת, כרמלה מנשה, ואריה גולן ודנים בתיקי החקירה של ראש הממשלה.
ואת מי הם מראיינים? את תמר אלמוג.
יש כאן איזון דעות, לא?
מי שמכיר ולו במקצת את התקשורת הישראלית ברדיו ובטלוויזיה יודע שאלה הם הסמנים השמאליים של השידור הציבורי, ולמרבה התמיהה, הסמנים הבלעדיים.
וזה מוזר, הכיצד מיעוט בציבור משתלט על השידור כולו, והציבור עובר על זה בשתיקה, ומממן?
מה ציבורי בתאגיד, הרי זה מעוז של השמאל, והמחנה הלאומי עומד מן הצד ומחריש?!
רק בישראל.
הנזק מהשמאל
על פניו ריבוי דעות בציבור הוא לגיטימי.
דא עקא, אנחנו נתונים במאבק לאומי מר עם הערבים שגמרו אומר להכחידנו מגוי.
הערבים נחושים ואיתנים בדעתם ומוכנים לנהל נגדנו מלחמת התשה מתמשכת. הם מתכוונים לקעקע את כוח העמידה שלנו, והם מקבלים חיזוק עצום מגילויי הפשרנות והפייסנות ממחנה השמאל שלנו. הם מפרשים זאת כחולשה. הנה או-טו-טו הציבור הישראלי מתעייף, נשבר ומרים ידיים.
מחריבייך ומהרסייך ממך יצאו.
ללא תלכיד לאומי יהיה מצבנו בשכונה לא קל.
סרט מכפיש
שוב יוצא סרט המוציא את דיבת צה"ל רעה, שהופק על ידי כספי ציבור. מדובר בסרט המכונה "המקוללים" המציג את חיילי צה"ל כקלגסים פושעים הפוגעים בערבים תמימים.
כאילו הערבים לא תקפו אותנו ב-1948, ב-1967, ב-1973 וכאילו לא רצו להכחידנו מגוי, וכאילו אין לנו זכות להגנה עצמית.
בכל אופן שומר נפשו ירחק מהסרט הפרו-ערבי הזה, ראו הוזהרתם.
וזה מוכיח עד כמה חוק הנאמנות בתרבות הוא נכון.
הפגנת הנשים
באחד המשפטים של רוצח ערבי על רקע חילול כבוד המשפחה, ענה הרוצח לשאלת השופט למה:
"וכי היתה לי ברירה, לולא רצחתי את אחותי והצלתי את כבוד המשפחה, היתה משפחתנו מוחרמת ומנודה בחברה הערבית."
ללמדכם שחילול כבוד המשפחה הוא חלק בלתי נפרד מהקוד האתי של החברה הערבית, ולשם יש לכוון את ההפגנות של הנשים.
כן, אני יודע שזה לא פוליטיקלי קורקט להפנות אצבע מאשימה כלפי ערבים כיוון שזה מפריע לדו קיום בין העמים. אבל יש גבול לצביעות ולהתחסדות ולהלקאה העצמית.
משה כהן
ירושלים
אהוד: אני מתפלא עליך שאינך יודע כי כל מעשי הרצח של נשים במיגזר הערבי מתרחשים אך ורק בגלל הזנחה מצד ממשלת ישראל בראשות ביבי ושרה נתניהו.
* * *
תקוה וינשטוק
שי לחנוכה
בעקבות רשימתי ב"מעריב" ב-19.1.1962
לכבוד חג החנוכה מקיימת עיריית תל אביב שפע אירועים חגיגיים, תוכניות בידור ושמחה לתושבי העיר הקטנים והגדולים. חנוכה הוא חג קליל ונעים, פטור ממצוות מלבד הדלקת נרות שהיא חווייה לעצמה, ואכילת סופגניות שאף היא הנאה לעצמה.
האירועים המוקדשים לחנוכה מתרחבים עם התרחבות העיר ומפתיעים יותר ויותר משנה לשנה. לפינוקים ולאטרקציות של חנוכה 2018 לא היה זכר בחנוכה של 1953, למשל. אבל העירייה מימשה אז רעיון שאינו מתבצע כיום: לקראת חג האורים הכריזה על תחרות נושאת פרסים בין חלונות הראווה היפים ביותר בעיר. התחרות נועדה לשפר את רמת חלונות הראווה ולסייע לאווירת החג. משרד התיירות השתתף אף הוא במבצע והקציב פרסים לחנויות בעלות סמל התיירות.
בארצות הברית למשל, מקשטים בתי המסחר את חלונות הראווה לקראת החגים, בייחוד לקראת ההלואין עם הדלועים וכמובן לחג המולד. חלונות הראווה של "מייסיס", לקראת חג המולד, הפכו לשם דבר, אתר לנהירת המונים. למה לא יחגגו גם חלונות הראווה שלנו את חגינו? מלבד דגלונים ליום העצמאות ופה ושם חנוכיות לחנוכה כמעט שאין החגים מורגשים בחלונות הראווה.
בתחרות השתתפו 150 בתי מסחר מרחבי תל אביב יפו. ועדת שיפוט בראשותו של ח"כ פרלשטין העניקה פרסים לחמשה בתי מסחר ותעודות הוקרה לשבע חנויות נוספות. חלוקת הפרסים התקיימה באתר המרכזי של העירייה ברחוב ביאליק (בניין העירייה הנוכחי הוקם רק ב-1956) – במעמד ראש העירייה דאז חיים לבנון שציין: "תחרות חלונות הראווה מהווה התחלה לשיפור פני העיר."
הפרס הראשון – גביע כסף מטעם ראש העיר – הוענק לבית המסחר להלבשת גברות "פסטר" ברחוב אלנבי.
בפרס השני –חנוכיית כסף מטעם אגודת הסוחרים – זכתה חנות "דויטש" לבגדי גברים ברחוב פינסקר 2.
פרס שלישי – גביע כסף מטעם התאחדות בעלי התעשייה – ניתן לבית המסחר לסריגים "אסקו" באלנבי.
הפרס הרביעי – לתמרוקיית "פנינה" באלנבי והחמישי לבית המסחר לבגדי ילדים הופמן, אף הוא באלנבי.
בתעודות הצטיינות זכתה החנות לבגדי נשים "בת אדם" ברחוב בן יהודה, חנות הפרחים "אופרה" בפינסקר 2, חנות הממתקים עלית באלנבי, משי זקס בנחלת בנימין, בית המסחר לבגדים מצקין בנחלת בנימין ובית המסחר לבגדים איווניר באלנבי. תעודה מיוחדת הוענקה לבית המסחר לטקסטיל "שוברט" ברחוב בוסטרוס על התרומה הנאה של השתתפות יפו בתחרות.
המנצח הגדול היה אלנבי, הרחוב המסחרי הגדול והוותיק. מתוך חמשת הפרסים לקח ארבעה, כולל הפרס הראשון. כמו כן קטף גם שתי תעודות הצטיינות. רבות חנויות עשו חייל ואלנבי עלה על כולנה.
רחוב פינסקר זכה לפרס וגם לאות הצטיינות (החנויות דויטש ואופרה שתיהן בפינסקר.
רחוב התיירות בן יהודה זכה בסך הכול להצטיינות אחת – לחנות לבגדי נשים "בת אדם".
חלונות ראווה מצטיינים ברחוב דיזנגוף – יוק...
כל החנויות שזכו אינן קיימות היום. מעטים אצלנו בתי המסחר המחזיקים מעמד לאורך דורות, מאב לבן ולנכד. רוב בתי המסחר נשתכחו מהלב, אך זכורים עד היום מפעלי משי זקס וחברת "עלית" הממשיכה לפעול. תושבים ותיקים עדיין זוכרים את חנויות הבגדים המצטיינות "מצקין" ו"איווניר" שצברו מוניטין והחזיקו מעמד במשך שנים.
בשנת 1962, בחנוכה, לאחר תשע שנים, שוב כתבתי ב"מעריב" על תחרות חנויות ראווה בתל אביב יפו תחת הכותרת "תודעת חלון הראווה התחזקה אצל הסוחרים."
היוזמה לתחרות עם מתנות בקרב חלונות ראווה ומעצבים יצאה הפעם מהתאחדות הסוחרים. העירייה נתנה חסות לתחרות ולשכת התיירות הקציבה פרסים מיוחדים לחנויות בעלות סמל התיירות. המבצע כונה ש"ח – שי חנוכה. ראש העירייה עדיין היה חיים לבנון, וסגן ראש העירייה מר גולדשטיין שימש יו"ר חבר השופטים.
"עלינו על הגל של חלונות הראווה ברחובות וזרקנו אתגר לתחרות עם מתנות," אמר מזכיר התאחדות הסוחרים מר שיפמן.
שוב השתתפו בתחרות 150 חלונות ראווה. רחוב אלנבי סבא נשאר רחוב המסחר העיקרי בעיר. חנות "מאייר" לבגדי גברים ברחוב אלנבי זכתה בפרס הראשון. חנות בגדי הילדים "הופמן" באלנבי זכתה בפרס השלישי. בפרס השני זכה חלון ראווה מקסים של חנות לבגדי גברים באלנבי שהציג ג'נטלמן בחליפה הדורה ניצב ליד כרכרה מפוארת ובצד דמות אישה מדליקה חנוכייה.
בנחלת בנימין, עדיין בדרומה של העיר, התקשטה חנות הבדים לנדאו לקראת החנוכה וזכתה לתעודת הצטיינות.
אבל כבר ניכרה תזוזת מה צפונה. אמנם חלונות הראווה ברחוב דיזנגוף לא הצטיינו במיוחד. הם היו נאים, כרגיל, אבל לאו דוקא "חנוכתיים". עם זאת זכתה בפרס השני חנות לבגדי נשים "פנשט" בדיזנגוף שהציגה סביבון ממונע גדול שהתגלגל לכל עבר, וחנוכייה אלגנטית עשויה כולה מסרטי קטיפה בדמות פרחי סיגליות.
ברחוב שיינקין הציגה חנות "זכרוני" את תולדות הכותונת לאורך הדורות. בן יהודה, רחוב התיירים, לא התאמץ ולא זכה לשום ייצוג בתחרות.
טכס חלוקת הפרסים התקיים עדיין בעירייה ברחוב ביאליק במעמד יו"ר התאחדות הסוחרים ש. פרלשטיין והמזכיר הכללי של ההתאחדות א. גוזמן. ראש העירייה לבנון העלה על נס את הצלחת המבצע, שהעלה את הרף של חלונות הראווה ואת הטעם הטוב. הוא אף הציע לשתף להבא בתחרות את איגוד התעשיינים, והבטיח לבקש מהאיגוד לייצר מתנות מיוחדות לחנוכה בעטיפה חגיגית.
למרות כל הבעיות שצצו זכתה התחרות להצלחה בקרב הסוחרים, הן מבחינת הקישוט והן מבחינת הפדיון המוגבר. "תודעת חלון הראווה התחזקה אצל סוחרי תל אביב." תושבים יצאו במיוחד לשוטט ברחובות המוצפים באורות הפנסים והחנוכיות, התעכבו ליד החנויות המעוטרות והתווכחו ביניהם מי היפה ביותר בעיר.
חבל שכבר אין תחרויות חנוכה כאלה... וכי לא כדאי לחדשן?
תקוה וינשטוק
* * *
געגועים ליהודים
זו תופעה נפוצה היום בפולין והנה מסתבר שגם ברוסיה, לפחות באזורים שהיו שייכים לפולין ונקרעו ממנה בתום מלחמת העולם השנייה ע"י הרוסים.
געגועים ליהודים ולחור הענק שהשאירו שם מבחינה רוחנית ותרבותית. כמו תמיד, פונים קודם לפולקלור, זה הסם להמונים. נחמד, אולי יש כאלו שנצבט להם גם הלב. אני בטוח שלכולם עוברת המחשבה: האם מתגעגעים ליהודים רק כשהם אינם?
לבוב LVOV, שהיתה עיר פולנית, מלאה יהודים, ושהגרמנים קראו לה LEMBERG, היא מן הסתם היום "נקייה מיהודים."
פסטיבל הרחוב היפה הזה, ספק אם מי מהשחקנים הוא יהודי. אולי כן, אבל אני חושב שרובם לא. בכל זאת, כל הכבוד להם. עדיף זה מאשר כלום, ואין ספק שלמרות הכול יש בזה איזשהו "קירוב לבבות".
החור הענק שהשאירו היהודים שם הוא כמובן לא בפולקלור אלא בתרבות עצמה. הנה אני קורא על הרב של בית הכנסת, שסבא שלי היה החזן שם, הרב הזה [ברוידא] היה בעל שני דוקטורטים...! [כי הוא עשה את הדוקטורט בגרמניה, אבל אוסטריה ששלטה אז על חלק זה של פולין לא הכירה בתואר הגרמני... אז במקום לילל הוא עמד גם בדרישות האקדמיה האוסטרית...]
ולא לחינם אני נזכר בו, שכן הוא היה מצאצאי הרבנים של לבוב [כל הערים האלה קרובות, במזרח פולין של אז.]
ולהשוות לאלו הקרויים "רבנים קדושים" היום, הפוסקים מה דינו של גבר העובר בין שתי נשים ואם לא ידעת – דינו כחמור. והאם מותר להכות על יתוש בשבת... והוא, הפוסק, נחשב "פוסק הדור!" כמה נמוך ירדנו.
באוניברסיטת וינה, 60 שנה אחרי גירוש היהודים מהאוניברסיטה, והם לא חשודים באהבת יהודים – מבכים עד היום הזה את ירידת קרנה של האוניברסיטה, כי פקולטות שלמות התרוקנו אחרי גירוש היהודים, כמו למשל מדעי היסוד ברפואה, ביוכימיה ועוד, וגם, לא ידעתי: משפטים!
אין שנה שאוניברסיטת מינכן לא היה בה זוכה או מועמד לפרס נובל עד לגירוש... אך לאחריו ססתבר, אופס... כמעט כל חתני הפרס היו יהודים... זהו, סתם נסחפתי.
יהודה סגל
פסטיבל הרחוב ה"יהודי" בלבוב:
http://www.youtube.com/watch?feature=relmfu&v=e9j4hiR-4ME&app=desktop
* * *
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
מתכבדים להזמינכם
להשקת ספרו של ד"ר משה גרנות
שלושת ספרי האימה
התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן
דברי פתיחה:
ד"ר דורית זילברמן, סגנית יו"ר אגודת הסופרים העברים
משתתפים:
ד"ר לאה צבעוני, "צבעונים", הוצאה לאור
ד"ר משה גרנות
יצחק נתן, מנהל לשעבר של תלמה "ילין"
דן מלר, פרופ' לכירורגיה פלסטית, פסל ומחבר ספרי עיון
האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב ביום רביעי,
ד' בטבת תשע"ט, 12.12.2018
התכנסות וכיבוד קל בשעה 19.30
תחילת האירוע בשעה 20.00
הכניסה חופשית
* * *
מכתב על אודות אשר אדר
שלום רב.
כחבר בגרעין המייסד של עצמון שגב הכרתי היטב את אשר ואת רעייתו נעמי שהתגוררו במושב שגב שבגליל המערבי בבית שבעליו הקודם, אף הוא גרמני, נרצח באזור רמאללה בשנת 1968. בתחילת שנות השמונים הם עקרו לירושלים ולפי מה שהבנתי אשר נפטר בשנת 2016.
הכרתי את מה שכתבת על אוסקר, הן בספר "אנשי סדום" והן במקומות אחרים שלא הצלחתי לאתר בשנית.
בשנת 2016 פירסם אדם בשם איתן תל צור, יליד הזורע, הספד על אשר אדר לרגל מותו וסקר את קורות חייו. על פי גירסתו הוא היה חברו של אשר.
הצלבת שני מקורות המידע, זה מול זה מעלה כי על פי גירסת תל צור אביו של אשר לא היה מהנדס במפעלי ים המלח וגם לא נהרג במלמ"ע 2. על פי טענתו האב היה יהודי שהסתיר עובדה זאת בהצלחה מהנאצים.
תל צור אינו מזכיר בכלל את פרק עין גדי ואת פרק שגב בקורות החיים של אדר וכותב רק על פרק עמק השלום ומשם לירושלים.
אני שולח לך את גירסתו של תל צור. אשמח מאד ליצור, לכבודו של אידר, גירסה נכונה ומאומתת של קורות חייו.
בברכה
צביקה דביר
עצמון שגב, ד.נ. משגב 2017000
טל. 04-9909725, פקס 04-9909215
נייד 052-2460857, מייל dvir.zvi@gmail.com
* * *
איתן תל צור
אשר (אוסקר) אדר Asher (Oskar) Eder
1925-2011
קורות חיים
אשר (אוסקר) אדר Asher (Oskar) Eder ז"ל
(מיישב עמק השלום). לפני קצת יותר מחודש נפטר ידידי אשר אדר. הסתיים סיפור חיים מופלא של ילד גרמני, חבר בתנועת הנוער הנאצית, טייס צעיר בחיל האוויר הגרמני במלה"ע השנייה, ד"ר למשפטים, היוצא למזרח בחיפוש רוחני, מתיישב ראשון ברמת השניים (דרומית לקיבוץ הזורע), מדריך תיירים ולבסוף, יהודי שומר מצוות הכותב מאמרים מעמיקים על נושאים יהודיים וגם על אסלאם. לאחר מותו נודע לי דבר מפתיע ואיני מבין מדוע הוא שמר זאת בסוד. כחודש לפני פטירתו הצעתי לקחתו מירושלים לעוד ביקור בקיבוץ ולהחזירו, כפי שעשינו לפני חמש שנים, אך הוא סיפר לי על בעייתו הרפואית שמונעת זאת.
להלן סקירת תמציתית מאוד של תחנות חייו העיקריות, המתעלמת בהכרח מכל השיחות המעניינות שניהל במהלך חיפושו הרוחני, בעת שנפגש עם מנהיגים רוחניים מן החשובים ביותר בתקופתו. סקירה זו מבוססת בעיקר על הביוגרפיה שכתב דויד פלדמן, סופר אמריקאי שאף פעם לא נפגש אישית עם אשר אלא קיבל ממנו את סיפור חייו בדוא"ל.
אוסקר נולד בLauf-, ליד נירנברג, להורים קתולים, Wilhelm ו-Sophie Eder. יותר מאוחר נולדה גם האחות Hilde. וילהלם היה איש אחזקה בתחנת הכוח המקומית וכילד היה הולך אוסקר לאחר בית הספר אל אביו והיה מתעניין מאד במכונות ובכלי העבודה. הוא רצה ללכת בעקבות אביו לכשיגדל. בבית הספר, בשיעורי דת, שאל את הכומר שאלות כגון למה נחים ביום א' ולא ביום השביעי כפי שכתוב בתנ"ך ומה זאת אומרת ואהבת לרעך כמוך, שהרי אנחנו לא אוהבים כל דבר וכל אחד באותה מידה. התהיות של אוסקר התחילו מאד מוקדם והתשובות שקיבל לא סיפקו.
בעלות היטלר לשלטון התחילו להופיע בריוני החולצות החומות אשר הטילו אימה בעיירה. אוסקר נשלח על כן לבית ספר קתולי בעיר Cham הסמוכה לגבול הצ'כי כדי להרחיקו מן האווירה הקיצונית המתגברת. הכומר התנהג באכזריות רבה לתלמידים ואוסקר פיתח סלידה מן הכנסייה. לאחר שהכנסייה עצמה הפכה לתומכת בנאצים מחזירים ההורים את אוסקר הביתה.
בבית מתנהלות בדלתיים סגורות שיחות בין ההורים ואוסקר זועם על שלא משתפים אותו. הוא נפגע מכך שלא סומכים עליו ותגובתו היתה התרחקות מהוריו שהתנגדו ופחדו מן הנאצים – והצטרפותו לתנועת הנוער ההיטלראית שמעבר ללחץ החברתי להצטרף גם משכה אותו בגלל האופי הספורטיבי והליכוד שבה. שם גם הופך למדריך של קבוצה.
ערב אחד אוסקר שוב שומע דרך הקיר את התלחשותם של הוריו וזועם על כך. הם צריכים לעזוב את העיר בגלל החשש מן הנאצים. אוסקר מסתפק בהסבר שאינצידנט בעבודה של האב מאלץ אותם למהלך זה. האב מוצא עבודה בתחנת הכוח בעיר Forchheim, עיר קתולית יותר במרחק-מה צפונה. ההתלהבות והמעורבות של אוסקר בתנועת הנוער גוברות בעוד אחותו Hilde מסרבת בתוקף להצטרף. אוסקר מעריך את אופייה העצמאי.
עם פרוץ המלחמה, אוסקר בן 14 – מגויס אביו לצבא ונעדר זמן רב מן הבית. עם התפנית במלחמה לרעת גרמניה הוא נלקח בשבי הצרפתי ונוצר נתק מוחלט ממנו. אוסקר נשלח לכפרים באזור כדי לעזור לאיכרים וזאת היא תקופה נהדרת עבורו, הריחוק מטרדות העיר והקרבה לטבע שהופכת אצלו לצורך בסיסי. לימודי התיכון הוא עושה ב-Erlangen הסמוכה. הוא מגויס למשמר האזרחי וגם פה מגלה התלהבות יתרה, גם בהסגרת אנשים "חשודים".
בגיל 17 הוא נשלח לקורס טיס בעיר Gatow ליד ברלין. אימו מקווה שקורס ארוך זה יסתיים עם תום המלחמה וכך תיחסך מבנה השתתפות בקרבות. לאוסקר כישרון טכני הבא גם לידי ביטוי בטיסה והוא נהנה ממנה במיוחד ומבצע תעלולים לולייניים בקלות יחסית. הוא יוצא עם טייס נוסף לטיסת אימונים ל-Posen ובניגוד להוראות הוא טס מעל ברלין. עקב תקלה הוא נוחת נחיתת אונס בשדה פתוח בתוך שטח בנוי. בגלל נחיתתו המוצלחת נסלח לו אי הציות להוראות. יחידתו מועברת לבסיס בבוהמיה (צ'כיה) אך הוא לא נשלח לפעילות מבצעית. בכפר שליד המחנה מפגיש אותו חבר עם קבוצת מחתרת צ'כית והוא מתרשם מאנשיה. הוא גם פוגש יהודי חולה ורעב. בברלין הוא רואה קצין גרמני שנתלה בכיכר לאחר שהכריז שגרמניה תובס במלחמה.
כל אלו גורמים לו משבר אידיאולוגי גדול. עם התקרב הצבא הרוסי ממריאים אוסקר וידיד בשני מטוסים לכיוון הגבול האוסטרי כדי לנחות שם בשדות ולהיכנע לצבא האמריקאי. כך אכן קורה ואחרי תשאול ושבי קצר אוסקר משוחרר וחוזר למשפחתו. אחרי חצי שנה בשבי הצרפתי חוזר אביו הביתה רזה ותשוש.
אוסקר מתחיל בחיפוש דרכו בחיים שלאחר המלחמה והשבר האידיאולוגי שבעקבותיה. הספר של רומן רולן "חייו של ראמאקרישנה" (1929 , Vie de Ramakrishna:Romain Rolland) הוא הראשון מבין רבים שיקרא בחיפוש זה. אוסקר לומד משפטים ב-Erlangen ומעריך את הסדר והמבנה של החוק. הוא מסיים עם תואר דוקטור למשפטים ומתקבל לעבודה כעורך דין במחלקת ההלוואות ב-Comerzbank בפרנקפורט. הוא מרגיש אי נוחות עם המדיניות הקמצנית של הבנק. אחותו עוזבת לאיי בהאמה כדי לעבוד שם בקרב הילידים, שם היא גם מתחתנת עם אלמן צרפתי ומשתקעת.
אוסקר הופך לצמחוני בגלל בעיות עיכול וממשיך בכך כל חייו. הוא מוצא עניין בסופיזם ובתורות המזרח הנראות לו יותר סובלניות ופחות הרסניות מהנאציזם והבולשביזם. למרות הצלחתו בעבודה בבנק הוא מחליט לעזוב ולצאת למזרח.
דרך אנשים בעבודה הוא מתוודע לקבוצה סופית (Sufi) המונהגת על ידי Pir Vilayat Khan , פקיסטאני צעיר, בן למורה סופי בעל שם עולמי, ויוצא איתו כטרמפיסט במסעו לביקור במולדתו. הדרך ארוכה ותובענית, בבגדד גם נשדד כספו. הוא מגיע להודו הגדולה שעושה עליו רושם רב עם תושביה הידידותיים והחייכנים אבל נחרד מן העוני הנורא.
אחרי שהייה בבומבי ודלהי הוא נוסע למרגלות ההימלאיה לאשרם של סוואמי בשם Shivananda כדי להתעמק בחוכמה ההודית והבודהיסטית. באשרם פוגש אוסקר נוצרייה יוונייה בשם Avrilia שעברה בישראל בדרכה להודו כדי לטפל שם במצורעים. סיפוריה על ישראל מעוררים אצלו עניין רב. אוסקר מבקר במסיפר אשרמים כדי לחקור את תורותיהם אך כל אותה עת הוא מתעמק גם בתנ"ך. הוא שומע שם מ-Cameroon, בחור חצי סיקי וחצי יהודי שנולד בטרינידד, שהשם אדר מופיע בספר דברי הימים ואז מחליט אוסקר לנסוע לישראל. הוא נאלץ לחכות כמה חודשים עד קבלת הוויזה ובינתיים הוא מבקר את הקהילה היהודית בקוצ'ין, נפגש עם עוד אנשי דת ואישים וביניהם אדם שהיה מקורב ביותר לגנדי, מושא הערצתו.
בפקיסטאן הוא חש במזג תוקפני יותר בניגוד להודים. הוא שוהה במרכז הרוחני של כת האחמדייה מיסודו של רולם אחמד. משם לאפגניסטן, אירן, עיראק, סוריה וירדן. בירדן הוא מבקר בעמאן, יריחו, שכם, בית לחם והעיר העתיקה. בשכם הוא נפגש עם מנהיגי השומרונים.
ב-1957 הוא עובר דרך שער מנדלבאום לישראל. דרך היכרותו את היוונייה Avrilia הוא מגיע למעגל חברים הכולל את פרופ' מגנס [פרופ' מגנס נפטר ב-1948 כך שאוסקר לא היה יכול לפוגשו. – אב"ע], פרופ' ארנסט סימון, פרופ' דוד פלוסר, פרופ' הוגו ברגמן ומרטין בובר, שהיה בקשר עם מהטמה גנדי. בשיחות עם מרטין בובר הסב בובר את תשומת ליבו לכך שדרך מחשבתו נוטה יותר ליהדות מאשר לנצרות. מכריו החדשים בירושלים מכוונים אותו לקיבוץ הזורע ולמרדכי תל-צור. (אני זוכר היטב את כניסתו לביתנו ופגישתו עם אבי). מרדכי מזמין אותו ללמוד באולפן, אם יום אחד יחליט על כך. (יש לזכור שקבלת גרמני צעיר בקיבוץ היתה תקדים בזמנו). הוויזה שלו היתה לשלושה חודשים והוא מנצל אותה לטיולים בארץ – טבריה, עבודה בבננות בקיבוץ בצפון, צפת ועוד. הוא חוזר לארצו במסע דרך תורכיה, יוון – הר אתוס (הרפובליקה הנזירית) ויוגוסלביה.
בבית ההורים לא מגלים הבנה לכל חיפושיו הרוחניים. הוא מלמד במוסד חינוכי אך מרגיש מנוכר מהסובבים אותו. עובר למזרח גרמניה ושם הוא מגלה את חוסר החופש. חוזר למערב גרמניה וגר חצי שנה אצל Hedwig ו-Heinrich, זוג בשנות השישים מאזור נהר הריין, עם דעות דומות לשלו. היא נתנה קורסים בתזונה נכונה והוא כורה פחם.
ב-1959, אחרי שנתיים בגרמניה, אוסקר מגיע למסקנה שעתידו לא בגרמניה אלא דווקא בישראל ואז שוב במסע יבשתי הוא מגיע דרך שער מנדלבאום לירושלים ומשם לקיבוץ הזורע. מרדכי מסדר לו, כמובטח, מקום באולפן אך הוא עצמו נמצא בהכנות לשליחות בארה"ב ומוסר את ניהול האולפן לידי ארנון פישמן (לימים תמיר). היה זה ארנון שהציע לו את השם אשר.
אשר מרגיש בבית בקיבוץ הזורע ולומד את השפה בשקדנות רבה. הוא עובד במספר ענפים ונהנה מאד לעבוד עם ג'ון מוריס במשתלה. אחרי האולפן אשר עבד בבית יתומים בקריית ביאליק. הוא נזכר בקמרון הסיקי-יהודי שאמר לו ששם משפחתו מופיע בתנ"ך ומגלה שאנשי השבט אדר ישבו ביקנעם והוא מחליט להתיישב שם.
הפרידה מהילדים בבית היתומים היתה מאוד מרגשת ועצובה לאחר שנוצר קשר הדדי חם במיוחד. ב-1960 מפגישים אותו עם עולה מרומניה בשם אדריאן, גם כן צמחוני, ושניהם קונים מאסתר קרנסקי מיוקנעם חלקת אדמה בת 8 דונם ברמת השניים ומתחילים לעבדה. את המים הם מובילים ממעיין שאדריאן מגלה. העדרים הרועים במקום משחיתים להם פעם אחר פעם את הנטיעות. הם משתכנים במגדל השמירה שנבנה שם בשנות השלושים בזמן ה"מאורעות" ללא מים וחשמל. בין אשר ואדריאן מתגלעים חילוקי דעות והם מחליטים שלחילופין יעבוד כל אחד מהם ביקנעם כאשר השני עובד את האדמה. בשנת השמיטה עובד אוסקר "כגוי" בכרמים של אנשי יקנעם ומשתכר יפה.
ההורים של אוסקר מגיעים לביקור והם מטיילים ביחד בגליל, בנגב ובירושלים ונפגשים גם עם פרופסור ברגמן. אחר כך מבקרים גם ברמת השניים. בשיחה אינטימית אומר לו אביו שהוא מבין להחלטותיו והיה עושה כמוהו אם היה בגיל המתאים. אשר מספר לאביו שהיה מאד מעוניין בבקתה נוספת להשכרה כ"צימר", ואחרי שובם של ההורים לגרמניה אשר מקבל מאביו וילהלם צ'ק של 1,000 מרק לרכישת הבקתה.
ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, אשר מגיע לביקור בגרמניה ומספר להוריו על החלטתו להתגייר והדבר מתקבל בהבנה. שם הוא מקבל את ההודעה ששתי הבקתות שלו עלו באש. החשד נופל על אוסטרי בשם הרמן, שבינתיים התיישב גם הוא במקום. ב-1968 אשר עובר ברית מילה. העדים בטקס הגיור היו פרופ' דוד פלוסר ופרופ' זאב פאלק. בכנס לקירוב יהודי-נוצרי הוא פוגש שוב במקרה את קמרון, שמכיר לו את אשתו-לעתיד נעמי (שמשנה את שמה יותר מאוחר לחנה). היא היתה גם כן אחרי חיפוש רוחני ארוך ונוצר ביניהם מיד קשר אהבה. הרב עדין שטיינזלץ חיתן אותם. אשר עובר לגור עם נעמי בדירתה בירושלים.
ב-1969 מתחיל החלק הספרותי אקדמי של אשר. הוא לומד באוניברסיטה העברית ומקבל תואר דוקטור למחשבה יהודית. הוא כותב רבות על נושאים יהודיים כגון על מקור המגן דוד כסמל יהודי. הוא כותב גם על האסלאם ועל הפולמוס היהודי/האסלמי כדי למצוא גשר בין הדתות. הוא עובר קורס להדרכת תיירים ומתחיל לעסוק במקצוע זה ב-1971. אחד התיירים שחקר אותו מתוך סקרנות והקשיב לסיפורו קישר אותו עם סופר אמריקאי – David E. Feldman.
לפני כחודש אני מטלפן לאוסקר ועונה לי חנה אשתו ומספרת לי על פטירתו. היא נותנת לי את המיספר של עמוס זיו מיוקנעם שהיה בקשר הדוק עם אשר מתוך עבודתו הקשורה בעמק השלום. אני נדהם כאשר עמוס מספר לי שאביו של אוסקר היה יהודי לפי ההלכה שכן סבתו נולדה כיהודייה. אשר סיפר לו שהכומר בעיירה הסכים לחתום שהם ארים טהורים בתנאי שהם יעברו לעיר אחרת. צלצלתי שוב לחנה והיא אישרה זאת. מצאתי את כתובת המייל של הביוגרף דויד פלדמן ולשאלתי הוא ענה שכלל לא ידע על פרט זה בחייו של אוסקר-אשר. אני תוהה מדוע. מאוד חיבבתי והערכתי את אשר והוא יחסר לי מאוד.
"יהי זכרו ברוך."
רשם: איתן תל-צור.
אוגוסט, [אין ציון השנה].
כנראה ינואר 27, 2016
* * *
אהוד בן עזר
מתוך האפילוג ל"אנשי סדום", במהדורת 2001
הייתי חבר קיבוץ עין-גדי בשנים 1958-1956 ותקופת-זמן גם שימשתי כאופה וכמזכיר-פנים. מבקרים רבים ואורחים מוזרים הגיעו אלינו, אחד מהם היה טייס-גרמני לשעבר, אוסקר אֵיידֶה (ייתכן שלא קלטתי במדוייק אז את שם-משפחתו, שאולי בוּטא עם רי"ש בסוף, איידר), שחזר בשנת 1957 משהות ממושכת באשראם בהודו, ואני אירחתי אותו אישית והרביתי להסתובב ולשוחח איתו, והוא אף השאיר לי חומר מודפס על האשראם ששהה בו.
בתקופת שהותו של אוסקר אצלנו הגיעו לילה אחד אחרי חצות, בשבוע הראשון של פברואר 1957, חברתנו אורה זמיר ובעלה יונתן עם בתם עינת, בת שלושה חודשים, התינוקת הראשונה של הקיבוץ הצעיר. משאית המֶק הגדולה של המשק, עִם האֵם והתינוקת בקָבּינה, עשתה במשך תשע שעות את הדרך החורפית המשובשת, כי טרם נסלל אז הכביש מסדום לעין-גדי. מיד כשנודע דבר בואם התמלא חדר-האוכל הקטן בחברות ובחברי המשק, שחלקם התעוררו משנתם, וכולם פרצו בריקוד נלהב כאשר אורה עם התינוקת בזרועותיה עומדת במרכז המעגל המתנועע ושר. אותה שעה ניגש אליה אוסקר במין הילוך של ריקוד-למחצה ונתן לה שי את צעיף-המשי הצבעוני שלו. אינני זוכר אם גם רקד.
שאר ההתרחשויות בסצינה הדומה של האם והילד, באכסניה בסדום, הן בדויות. אמנם, חיצוניותם של אחדים מחברי עין-גדי המופיעים באכסניה בסדום עוצבה על פי חבריי לגרעין "שדמות", שייסד את המשק.
קיבוץ עין-גדי, על צריפיו ועל חדר-האוכל שבו התרחש המחזה, עדיין שכן בתקופה ההיא במיבנים ששימשו את היאחזות הנח"ל שקדמה לו. בתוך שנים אחדות הועבר הקיבוץ לפְּלַטוֹ, הרמה שמדרום לנחל ערוגות, ומן הנקודה הישנה אשר לרגלי תל-ג'וּרן לא נישאר הרבה והיא נותרה בעיקר בזיכרונם של אלה שחיו בה.
*
ב-27 בפברואר 1966, למחרת היום שבו סיימתי בירושלים את כתיבת הנוסח הראשון של "אנשי סדום", כתשע שנים לאחר ביקורו של אוסקר איידה בעין-גדי, פתחתי את גיליון "ידיעות אחרונות" מאותו יום ומצאתי בו כתבה שכותרתה: "אל האמת יש רק דרך אחת – ספר התנ"ך", וכותרת-המישנה: "קובע הטייס הנאצי-לשעבר, המבקש עתה להתגייר. מתגורר בצריף בודד ליד יוקנעם".
צבי טל, כתב העיתון בחיפה, מספר כי משעול צר ופתלתול בהרי מנשה מוביל אל צריף בודד, מוקף גדרות. על השער כתובת בצבע לבן: "ברוך הבא בשם ה'". ליד הכניסה ניצבת תיבה קטנה. בתוכה, פנקס זעיר לרשום הודעות, וטבלת זמני הדלקת נרות של שבת. זהו מקום מגוריו של אוסקר אנטון אדר, לשעבר טייס בחיל האוויר הנאצי, כיום – מועמד לגיור על-ידי בית-הדין הרבני בחיפה.
דרך ארוכה עשה אוסקר בן הארבעים ואחת מעיר מולדתו נירנברג שבגרמניה ועד לצריף שבהרי מנשה. גרמניה של 1925, רווייה רעיונות התורה הנאצית. בצעדיו הראשונים סופג הילד-הנער רעיונות אלה ומאמץ לעצמו בהתלהבות-נעורים את השקפת-העולם הנאצית. "אבא, אימא ואחותי היו אנטי-נאצים בסתר. אני הייתי הכבשה השחורה במשפחה. האמנתי ברעיונות הנאצים ונאבקתי על הגשמתם."
בן ארבע-עשרה התהדר במדי הנוער ההיטלראי. הוא בלט כבר בראשית דרכו, ומוּנה כמדריך במסגרת זו. בגיל שמונה-עשרה גוייס לחיל האוויר הגרמני. עברו "הנקי" מקנה לו זכויות. עד מהרה מוענקת לו דרגת סמל בחיל. "חשבתי שזה משהו גדול. חשבתי שאני מגן על המולדת מפני הקומוניסטים ואויבי גרמניה האחרים," אומר היום אוסקר במרירות. בחיל-האוויר הגרמני שירת באוסטריה. לדבריו לא היתה לו הזדמנות לצאת לפעולות קרביות. "הייתי עדיין בשלבי אימונים. היה מחסור חמור בדלק, ולכן הפסיקו את אימוני הטיִס שלנו והפכו אותנו לחיל רגלים."
ספקות ראשונים התעוררו בליבו לאחר המלחמה, בדרכו מאוסטריה לביתו. הוא ראה מקרוב את ההתדרדרות המוסרית של הגרמנים בשנות המלחמה ובסיומה. בעברית עילגת הוא מסביר: "עברתי בכפרים גרמניים, וכשראו עיניי מה שראו, ביקשתי את נפשי למות. ראיתי אישה זקנה ועוד אישה צעירה, ושורה של גברים, תלויים על עצים. הם היו נפוחים. על צוואר כל אחד מהם היה שלט: 'אני תלוי פה כי גנבתי בבית זה ביצה,' או: 'אני תלוי פה כי בבית זה גנבתי לחם.' – זו היתה נקודת-המיפנה הראשונה בחיים."
לאחר שלמד להכיר מקרוב את הזוועות שפקדו את העולם, התמוטטה, לדבריו, אמונתו בתורה הנאצית כבניין קלפים. הוא חזר לאוניברסיטה. סיים את לימודי המשפטים והכלכלה, ובשנת 1950 קיבל את הדוקטוראט שלו. אך הקריירה המשפטית לא השקיטה את סערת-רוחו.
"כל הזמן ניקרה במוחי השאלה – מהי הדרך?" – לידיו הגיע ספר על הודו. דמותו של גנדי, שהצליח לשחרר את הודו בלא מלחמה, הפעימה אותו. הוא קרא ספרים נוספים על הפילוסופיה של המזרח. חרף התנגדת אביו, וילהלם אֶדֶר (ששירת בצבא הכיבוש בצרפת), עזב את ביתו והרחיק נדוד אל המזרח. "בהודו התחלתי מתעמק בספרי הקודש. הברית החדשה הובילה אותי אל התנ"ך. התחלתי מאמין באלוקי ישראל, ומילאה אותי ההרגשה שרק בארץ הנביאים אמצא מנוחה לנפשי."
בשנת 1957, אחרי שנת שהות בהודו, הוא ממשיך את דרכו. המטרה – ישראל. בדרך היבשה הוא עושה את דרכו לירושלים.
אוסקר הוגה יומם ולילה בתנ"ך, ובעיקר קוסמים לו ספרי הנבואה. הוא מגבש את ההכרה כי ההיסטוריה הוכיחה את אמיתות הנבואה. "לאיש המחפש את האמת יש רק דרך אחת: ליטול את ספר התנ"ך, לקרוא ולהשתכנע," מסביר אוסקר, שכבר הֵסב את שמו הראשון לאשר.
כדי להגשים את האמונה החדשה בחר בחיי פרישות. צריפו הקטן והמבודד מרוהט בפשטות ובסדר גרמני מופתי. מכתביָה, שתי מיטות ("לפעמים באים אורחים"), כוננית ספרים, ועליה ספרי פילוסופיה, תנ"ך וסידור תפילה מהודר. בחצרו שתי כוורות דבורים. ליד ביתו שמונה דונם של אדמה חקלאית, אותה רכש לאחרונה בעזרת הוריו. מים זורמים אין בצריפו. אין הוא מעבד את אדמתו. "בשנת שמיטה אסור." את מחייתו מוצא אוסקר כעובד שכיר במושבה יוקנעם, שבקירבת מקום-מגוריו. מחשש לעבור על דיני הכשרות מנהל אוסקר אורח-חיים טבעוני. הוא חוזר לצריפו כשבארגזו אשכוליות לרוב. אלו מזונותיו לשבת.
הוא נמוך-קומה וצנום. זקן אדמוני מעטר את פניו, שערותיו הארוכות גלויות. "למה אני הולך בלי כובע? בטבע זה משהו אחר, ובציבור זה משהו אחר. דין כיסוי ראש אינו מהתורה. זהו מנהג שהונהג על-ידי רבנים. כאשר אני בא בציבור אני נוהג כמותם וחובש כובע. בהיותי בגפי אינני חייב כך."
לגבי התפילה יש לו לאוסקר רעיונות מקוריים: לעיתים הוא מבקר בבית-כנסת ביוקנעם ומשתתף בתפילה-בציבור. אך לרוב הוא מתפלל ביחידות. "כאן תפילתי איטית יותר ונעשית מתוך כוונה." הוא אינו חושב להישאר בגפו לצמיתות, ומסביר כי הנישואין הם מתנה מהשמיים. "כבר אמר שלמה, החכם מכל אדם, 'מצא אישה – מצא טוב.' אני צריך למצוא אישה טובה."
עד שימצא אישה טובה, מצא אוסקר חברים טובים. במיוחד התחבבה עליו משפחת יצחק יוקר מיוקנעם, אשר בביתה הוא מרבה לבקר. לדבריו, הם נוהגים בו מידה יפה של הכנסת אורחים. כן נתחבב עליו הרב יצחק חרל"פ, רבה הצעיר של יוקנעם. בבית זה הרחיב את ידיעותיו בתורת ישראל ומצוותיה. ידיעותיו הפתיעו את הרבנים החיפניים, אותם ביקש לגיירו.
השינוי בעמדת הוריו לגבי דרכו הסב לו אושר רב. לאחר תקופה ארוכה בה כמעט ולא הכירו בקיומו, באו לפני כשנתיים לראותו. כיצד הושפעו מאורח-חייו? "אבא אמר לאימא שאחרי מותו תצטרף היא אליי לכאן."
עד כאן הכתבה בעיתון. לא ניסיתי ליצור קשר עם אוסקר, גם לא לאחר צאת "אנשי סדום" לאור. חלפו שנים, ויום אחד מסר לי מישהו את כתובתו של אוסקר ביישוב בגליל ובשמו החדש, ד"ר אשר אָדר (ואולי אֶדר).
שלחתי לו את "אנשי סדום". לא קיבלתי ממנו שום תגובה. אולי מפני שדמותו-בספר גוועה על פני דפים ארוכים כל-כך, ואילו הוא עשה בחייו כפרה שלימה.
מאז לא עשיתי ניסיון נוסף להתקשר איתו או לדעת מה עלה בגורלו.
עם זאת עליי לציין כי לבד מן המראה הגופני של הגרמני, הרושם העז שהותיר בי בעין-גדי, תחושת האשמה שלו, ופרטים ביוגרפיים אחדים שסיפר לנו, כגון היותו טייס-לשעבר ב"לופטוואפה" ושובו מהשהייה באשראם בהודו – כל שאר פרשות החיים של בן-דמותו קארל, המתואר ברומאן, כמו למשל היותו בנו של המהנדס פון-אבּרלה, עניינו העז בתולדות המתיישבים הטמפלרים ובפעילוּת הגרמנית ובייחוד הנאצית בארץ-ישראל – הם חלק מהעלילה הבידיונית שרקמתי, ולמיטב ידיעתי אין להם שום קשר לחייו המציאותיים של ד"ר אשר אדר.
אני מתנצל בפניו על אשר שירבבתי קווים מדמותו לספרי, אבל האמת היא שאלמלא הגיע לעין-גדי, ואלמלא היתה הווייתו משפיעה אז עליי עמוקות – "אנשי סדום" אולי לא היה נכתב, ושנת 1957 לא היתה נחרטת בי כראשיתו של הרומאן (אמנם, כדי להרחיק עדות, מתרחש הסיפור כולו, בפחות מיממה אחת, בקיץ של שנת 1958).
* * *
אהוד בן עזר
מתוך היומן, 2006
23.7.2006. יום ראשון. בחמש אחר-הצהריים אני פוגש בקפה יהודית בגן העיר את אשר אדר שאותו לא ראיתי קרוב לחמישים שנה, מאז נפרדתי ממנו בעין-גדי בשנת 1957. הוא נראה צנום ומסוגף כפי שהיה כבר אז, רק שנוסף לו זקן דליל לבן ושפם, ולראשו חבש כל הזמן כובע מצחייה בסגנון ברט חום בהיר. נראה שביר ופריך מאוד וזקוק להגנה, אף כי עיניו הכחולות אינן משדרות חולשה אלא עירניות רבה ומידה גבוהה של מודעות. שליטתו בעברית טובה מאוד אם כי לעיתים חסרה לו מילה פה ושם. לדבריו התרחק מאוד מהגרמנית וגם לא עניין אותו לקחת ממני עותק של "אנשי סדום" בגרמנית. די לו בעותק העברי ששלחתי לו. בסוף הפגישה, לאחר כשלוש שעות, כשאני מלווה אותו באבן גבירול לתחנת האוטובוס בארלוזורוב, כדי שיגיע לאוטובוס לירושלים מתחנת הרכבת, הוא אומר שאינו זוכר כלל ששלחתי לו לשגב עותק של "אנשי סדום" מהמהדורה הראשונה. אני זוכר ששלחתי אז ואם איני טועה גם ענה לי שהוא זה שפגשתי בעין-גדי. אבל ייתכן שכך כתב לי קודם, ואילו הספר מסיבה כלשהי לא הגיע בדואר לידיו.
אני גם לא בטוח אם קרא בכלל את הספר במהדורתו החדשה ששלחתי לו כי הוא לא העיר שום הערה על דמותו של קארל בן-דמותו ברומאן וגם לא על שום נושא אחר שעליו דיבתרי בהקשר לרומאן אלא אם כן היתה זו סוגייה כללית שאין צורך לקרוא עליה בספר כדי לעסוק בה.
הוא אומר שהכתבה שהתפרסמה על אודות בעיתון "ידיעות אחרונות" בפברואר 1966 אינה לגמרי מדוייקת אבל היא כמובן על אודותיו. הוא סיים לימודי עורך דין ועבד בבנק בעיירת הולדתו בגרמניה, שאת שמה אמר אך הוא שם לא מוכר. הוא יצא למסע להודו ולמד באוניברסיטה אצל פרופ' נהרו, אחיו של נהרו ראש ממשלת הודו באותה תקופה. קשה היה לו להסביר מהי אנטישמיות לאותו נהרו, שלא ידע כמעט דבר על היהודים.
מהודו הגיע בדרך היבשה לירדן כשהוא עובר את אפגניסטן ועומד שם על שיטת הלימודים במדרסה, עובר כנראה את איראן ואת עיראק או סוריה ומגיע לירדן. שם הוא נתקע בתקופת מבצע סיני של אוקטובר 1956, ובין השאר מטייל ומגיע לחירבת קומראן. רק ב-1957 מגיע, כנראה דרך מעבר מנדלבאום, לירושלים הישראלית, ומכיר כמה אנשים, בהם פרופ' הוגו ברגמן, שמכיר לו את נתן חופשי, שמסדר לו בבוא העת את ביקורו בעין-גדי, שכך הוא משלים את צדו הדרומי של ים-המלח.
אחרי הביקור בעין-גדי, ודומני גם באולפן, הוא מחליט להשתקע בישראל אך לשם כך הוא חוזר קודם לגרמניה, לעיירת הולדתו שם עבד כעורך-דין בבנק מקומי. כשנתיים נמשך התהליך, ואנשי העיירה סבורים שקרה לו משהו לא תקין בבנק, שאחרת מדוע הוא עוזב את עבודתו.
כשהגיע לארץ עבד בתור פועל פשוט ביוקנעם וגם בצריף עם עוד פועל אחד מרומניה, כנראה יהודי. באותה תקופה, 1959 לערך, מתנהל בארץ מפקד אוכלוסין והוא מרגיש שאין ברצונו להצהיר על עצמו כנוצרי אלא כיהודי והוא מתחיל בתהליך הגיור בעזרת רב אחד שנזכר בכתבה ב"ידיעות" מ-1966, ומתגייר בחיפה. הוא נושא אישה יהודייה פליטת שואה מרותניה, על גבול צ'כוסלובקיה ורומניה, כיום באוקראינה. לה יש בת מנישואים קודמים. בגלל גילם המבוגר, והיא גם לא אישה בריאה ביותר, הם לא מולידים ילדים ובעיניו בתה ובנות הבת הן כמו הנכדות שלו.
חבר שלו, דומני גם כן גר, בונה צריף מפואר ליד מושב שגב, מתכנן שם את הטיילת, ולבסוף נרצח בידי ערבים בגדה לאחר שהוא מנסה לקנות שם חלקת אדמה כדי לבנות עליה את בית המקדש השלישי. אלמנתו של החבר, שירדה עוד קודם לארה"ב עם בתה, נותנת לו את הצריף מתנה והוא עוקר לשם למשך שנים אחדות עם אשתו וכנראה גם הבת. לאחר שנים הוא עובר לגור בירושלים ומתפרנס למחייתו בתור מדריך תיירים בגרמנית ובאנגלית. כאשר הוא מדבר גרמנית עם בני ארצו-לשעבר, יש השואלים אותו מניין לו הגרמנית המשובחת. כאשר הוא אומר להם שהיה גרמני במקורו והתגייר, יורד כמין מסך על השיחה (והוא עושה בידו תנועה של הורדת מסך מן הפנים ועד לשיפולי החזה). אשתו נוסעת הרבה לעין-בוקק כדי להירפא ממחלת עצמות שיש לה.
לא היה קל להבין את כל דבריו כי הוא מדבר מאוד בשקט, בהברה ייקית, ולעיתים המילים אינן לגמרי תקניות. אני חושב שחוץ ממני הוא לא זוכר אף אחד מחברי עין-גדי שאותם פגש באותה תקופה. נדמה לי שהוא התגורר אז באכסניה של עין-גדי, שהיתה שייכת לרשת האכסניות, ותמיד היו שם מפעיל אחד או שניים, ותקופת זמן, איני זוכר אם בתקופתו, היה שם רלף ענבר, שלימים היה מפיק חשוב בטלוויזיה הישראלית ואחר-כך בהולנד, ארץ-מוצאו, ולבסוף מת בגיל צעיר-יחסית בהולנד.
יש לאשר נקודת מבט מקורית בכמה וכמה נושאים. מדרש על השם ישמעאל. שהוא ישמע את האל ושהאל ישמע אותו. מדרש על יחס אלוהים לישמעאל שלצערי לא ירדתי לסוף דעתו. תשוקה עזה להוכיח תמוך הקוראן כי ארץ-ישראל לוירושלים שייכות ליהודים ועל-ידי כך להביא לפתרון של ההתנגדות המוסלמית לישראל כי היהודים יהיו בבית השלום ולא בבית החרב, לפי הגדרת האיסלאם. הוא מאוד מפוכח לגבי הרצון של האיסלאם לכבוש את אירופה. טוען שאסילאם ניגף פעמיים, בספרד ומול שערי וינה, ועתה הוא מנסה בשלישית, ובדרך אסטראטגית מאוד ערמומית, בעקבות שיטתו של אחד המצביאים, שכחתי את שמו, לא מוסלמי, לשלוח שתי זרועות של צבא. אחת חלשה, שתנוס מן האוייב, ואחת חזקה, שתתנפל מאחור על העוייב הרודף ותשמיד אותו.
הזרוע החלשה של האיסלאם היא ההסתננות האזרחית למדינות אירופה, שנראית לא צבאית. אבל הזרוע השנייה היא צבאית אלימה, אל קאעידה, חיזבאללה, חמאס, איראן, כל מי שמעודד וגם מפעיל אמצעי טרור מול מדינות המערב כדי להפחיד אותן ולהשתלט עליהן באמצעות המיעוט המוסלמי המתרבה בהן במהירות.
אני מספר לו מצידי קצת על תולדות משפחתי ועל הקשר של סבי יהודה עם הטמפלרים, מה שלא מעניין אותו ביותר כי הוא מתכחש לעברו הגרמני, וכאמור כנראה שמעודו גם לא קרא את "אנשי סדום".
הוא אומר שאשתו אומרת לו שהוא כותב "יבש" ואני מחזק את דבריה ואומר לו שהוא "מטיף" יהודי אבל שכלתני מדי, למדני, ללא שום סיפור מרתק ושטף הרצאה, כמו בשיחתו איתי, ולכן קשה לקרוא את מאמריו. הוא לא נותן מעצמו. נשאר סגור. אני מבטיח לעזור לו בעריכה אם יכתוב דברים אישיים יותר, שגם יתאימו יותר למכתב העיתי, אבל בעברית. אנגלית אינני יכול לערוך ולהעריך.
אנחנו לוקחים יחד עוגת גבינה טובה עם פירורי בצק מלמעלה, שהוא כמעט אינו טועם ממנה ואינני יודע אם שגיתי כשהצעתי עוגה אחת, או שמטבעו הוא אוכל מעט כל כך כי הוא מאוד רזה, ממש כפי שהיה לפני כחמישים שנה. מזכיר לי לעיתים את [חברי א.ש.] במראה וגם בלהט שלו.
הוא מצידו מזמין רק טה, ומאחר שארל גריי יש להם רק של ויסוצקי, הוא מעדיף "טה רגיל".
מספר על פגישות שלו עם השיח' פאלאצ'י באיטליה והארגון שלהם למען הבנה יהודית-מוסלמית ולמען השלום.
* * *
עברי אנכי
אֲנִי שֶׁשָּׁרָשַׁי בְּעֵבֶר
בְּעָבְרִי לָעוֹלָם הַבָּא
עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן
לאֶרֶץ הָעִבְרִים
לִחְיוֹת בָּהּ כְּעִבְרִי
אַךְ אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבִּי
כִּי בְרָע אָנוּ
כִּבְעָרִים לְפָנֶיךָ
אָמְנָם בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי
וְלַבֹּקֶר רִנָּה.
עברי אנכי – מקורות
אני ששורשי בעבר 1)
בעוברי לעולם הבא
עברתי את הירדן (2
לארץ העברים (3
לחיות בה כעברי
אך אש בוערת בקרבי (4
כי ברע אנו (5
כבערים לפניך (6
אמנם בערב ילין בכי
ולבוקר רינה (7
----
1) בראש' י:כא,כה
2) דברים לב:מז
3) בראש' מ:טו
4) תה' לט:ד
5) שמות לב:כב
6) תה' צ:ז; משלי ל:ב
7) תה' ל:ו
אשר אברהם בן-אברהם
(אשר אדר)
אהוד בן עזר: את אשר אדר ראיתי לאחרונה בפברואר 1957 בביקורו בעין-גדי, בעודי חבר הקיבוץ, ושבתי ופגשתי בו השבוע לראשונה לאחר כחמישים שנה ואימצתיו אל ליבי בחיבוק ממושך ושקענו בשיחה בת שעות ארוכות כאילו רק אתמול נפרדנו. המבקש לעמוד על פרקי חייו של האיש המופלא והרוחני הזה מירושלים, יכול לקרוא על אודותיו באפילוג "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" למהדורה החדשה של ספרי "אנשי סדום" ("אסטרולוג", 2001), אשר אם אכן ישתייך יום אחד לספרות העברית העל-זמנית, אשר אדר ייזכר כאחד מגיבוריה.
[פורסם לראשונה: "חדשות בן עזר" 162 מיום 27.6.06]
* * *
אהוד בן עזר
40 הדקות המדהימות בפילהרמונית
ב-100 שנה להולדתו של לאונרד ברנשטיין
קונצרט מוצ"ש האחרון בפילהרמונית היה שונה במתכונתו מהקונצרטים הרגילים. כל חלקו הראשון היה הקרנת קטעים מתוך הסרטים הדוקומנטאריים "מתת המוזיקה" ו"אהבה לשלוש תזמורות" – שהמחישו בצורה יוצאת מן הכלל את חייו ופעילויותיו של לאונרד ברנשטיין במלאת 100 שנים להולדתו.
אישיותו הקוסמת והקורנת כמנצח מוכרת לא רק לזוכרי ביצועיו הפומביים אלא כיום גם לכל מי שמשוטט ב"יו-טיוב" שבמחשב ומגלה את ניצוחיו הרבים של ברנשטיין על מיטב יצירות הקלאסיקה העולמית. כיצד הוא חי את הניצוח על התזמורת בכל הבעות גופו! – דומה שאין עוד מנצח בעל מראה מרתק וכובש כמוהו.
בחלק השני של הקונצרט בוצעה רק יצירה אחת, הסימפוניה הכורלית מס' 3 "קדיש" לליאונרד ברנשטין (1918-1990), בניצוחו של אילן וולקוב. הילה בג'יו, סופרן. איתי טיראן, קריין. שלוש מקהלות ישראליות: 1. ע"ש גארי ברתיני. 2. ליד האקדמיה למוזיקה בירושלים. 3. מקהלת אנקור שהפעם היתה כולה ילדות ונערות. וכמובן התזמורת הפילהרמונית בהרכב מלא פלוס – עם לא מעט כלי-נגינה ייחודיים לביצוע הסימפוניה.
אלה היו 40 דקות מהממות! קולו החזק והמצויין של איתי טיראן, שנשמע היטב בכל רחבי ההיכל, הוליך את המונולוג הנרגש של האדם מול אלוהים אחרי השואה, שאם איני טועה אפילו אינה מוזכרת במפורש, מונולוג שאפשר אולי לתמצתו בשורות האחרונות של תפילת ה"קדיש", שאותה כתב ברנשטיין עצמו: "אנחנו אחד, בכל זאת אתה ואני: / יחד אנו סובלים, יחד קיימים / וזה את זו נברא לנצח מחדש."
את מילות הקדיש המקורי, שרובו כתוב בארמית, שרו המקהלות ושרה גם הסופרן הילה בג'יו שקולה הצלול מילא את האולם; אמנם קשה היה לזהות את המילים של הקדיש ששרה, לעומת הקול הצלול והעז של טיראן, שהשתלב להפליא בנגינת התזמורת ובקולות המקהלות.
והתזמורת – למן הרגע הראשון ועד לאחרון זו היתה ממש אקסטזה, רצף מוסיקלי מהמם, מפתיע, מלא ניגודים, זורם, סוחף, קצבי, הקהל ממש יצא מכליו בתשואות למבצעים בתום הביצוע. היתה הרגשה של התרוממות-רוח. היתה הרגשה של שותפות מלאה לדיאלוג של האדם עם אלוהים בשאלה העתיקה של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, והאם יש השגחה פרטית והאל הוא כל יכול – או שלשטן יש ממשלה משלו בעולם.
וכאן – הכול היה יהודי וגם עברי. הטקסט, המוסיקה, המחבר, המבצעים. אינני יודע אם יש עוד מקומות אחרים בעולם שבהם מבוצע ה"קדיש" במקורו העברי-ארמי. ביו-טיוב יש ביצוע מאוחר של היצירה, כבר לאחר מותו של ברנשטיין, עם שמואל פיזאר הקורא את דבריו-שלו במשולב עם המוסיקה, וכמובן לא בעברית.
ביצוע הבכורה של הגירסה המקורית של "קדיש" היה בתל-אביב, ב-10 בדצמבר 1963. ברנשטיין עצמו ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בהשתתפות זמרת הסופראן ג'ני טורֶל, והשחקנית חנה רובינא.
אהוד בן עזר
* * *
"שיח לוחמים" 1967-2017 פרקי הקשבה והתבוננות
כינוס באוניברסיטת תל אביב לרגל הופעת המהדורה החדשה של הספר
לפנות בוקר של יום ג', 6 ביוני, היום השני למלחמה, שתיקרא מאוחר יותר מלחמת ששת הימים, שמענו פיצוצים אדירים בעודנו שוכבים בבית הילדים, מרוב בהלה היו ילדים שנשכבו מתחת למיטות.
מאוחר יותר נודע לנו שלפנות בוקר. חדר מפציץ טופולב Tu-16 עיראקי לישראל. מטוס האוייב היחידי שפרץ את מחסום ההגנה הישראלי. המטוס הצליח להפציץ את הרחוב הראשי של נתניה. משם פנה המפציץ לעבר מגדל העמק וירה בתותחיו על בסיס רמת דוד.
ירו בו, והוא נפגע. פגוע טס לכיוון עפולה, ובדרכו לירדן הטיל 9 פצצות נוספות במבואות עפולה, והופל על ידי אש נ"מ מעל מחנה "עמוס". בעת התרסקותו גרם למותם של 14 חיילי צה"ל. בתוכם גרשון וינר-ישראלי הבן היחיד של המשוררת פניה ברגשטיין וארקה וינר-ישראלי.
באותו יום, בלי דעת מה שקרה, כתב לו אביו ארקה – מכתב. גם בתו הבכורה יונת כתבה כמה שורות. בראש השורות ציירה פרחים בשחור. הסבא שאל אותה: "למה פרחים שחורים?" היא השיבה: "גם המלחמה שחורה, העולם שחור." המכתב כבר לא הגיע אליו, גם לא חזר אל השולחים.
למחרת, ב-7 ביוני, היום השלישי למלחמה, נשא המלך חוסיין נאום וקרא לנתיניו: "הִרְגוּ את היהודים בכל אשר תשיגם ידכם. הִרְגוּ אותם בזרועותיכם, ובידכם וציפורניכם, ובשיניכם!"
צבא ירדן החל להפגיז את בסיס רמת דוד ואת ירושלים המערבית. כוחות צה"ל נכנסו לעיר העתיקה. ירושלים העתיקה שוחררה מהכיבוש הירדני. לאחר 1897 שנים חזרה הריבונות על ירושלים ועל הר המוריה – מקום בית המקדש ליהודים.
קול השופר שנשמע בכותל המערבי למול שרידי בית המקדש, הרעיד את הלבבות. היו ששמעו את קול השופר ברדיו ובכו בכי רב מהתרגשות. הוגשם חלום הדורות "להיות עם חופשי בארץ ציון וירושלים."
הישועה במלחמה היתה כהרף עין. תוך שישה ימים נוצחו צבאות ערב. ונכבשו סיני, יהודה ושומרון, ורמת הגולן. למרות המחיר הכבד היתה בגבת שמחה – שמחת המשתחרר מחבל התלייה.
האבל נשאר אצל המשפחות לבד. גרשון שנולד ב-1934 והתייתם מאימו המשוררת פניה ברגשטיין בגיל צעיר, השאיר אחריו את אביו – ארקה, איש האידיאולוגיה הקיבוצית ומנסח "תורת הקיבוץ", אישה, ושלוש בנות, שהצעירה בהן היתה כבת עשרה חודשים.
גרשון ירש מאימו את כשרון הכתיבה, וכמה שנים מאוחר יותר עמדנו ב"חג המחזור" עם סיום הלימודים, ושרנו את המילים שכתב גרשון:
טַלְלֵי בְּקָרִים צוֹנְנִים בָּךְ רָוִינוּ
וּשְׁקִיעוֹת לְאֵין-סְפוֹר גָּמַעְנוּ בְּצִילֵּךְ
בְּחֵיקֵךְ הֵן גָּדַלְנוּ, בָּגַרְנוּ וְקַמְנוּ
בִּשְבִילֵי הַחַיִּים, בָּעוֹלָם לְהַלֵּךְ.
יָצָאנוּ הָגֶן עַל בֵּיתֵנוּ שֶׂלָּנוּ,
נִפְזַרְנוּ לָרוּחַ עִם נֶשֶׁק בַּיָּד,
וְהָלַכְנוּ הַרְחֵק בְּדַרְכֵי בַגְרוּתֵנוּ,
מִמְחוֹז הַיַלְדוּת הַשָּׁלֵם הָאֶחָד.
את הטקס סיימנו בשירת ההמנונים. "התקווה" ו"האינטרנציונל".
זֶה יְהִי קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם.
(המקור הצרפתי אומר: Sera le genre humain L'Internationale – כלומר האינטרנציונל יהיה המין האנושי, אבל שלונסקי המתרגם שינה בהתאם לרוח הציונות שהתנגדה לאינטרנציונליזם, ובמקום "המין האנושי" כתב: "יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם").
זו היתה הפעם האחרונה ששרו בגבת את "האינטרנציונל".
באותו זמן קבע המשורר אבא קובנר מקיבוץ עין החורש: "גלתה שכינה מחצרו של קיבוץ."
החזון המשיחי הקיבוצי הסתיים עוד לפני המפץ הגדול, מלחמת יום הכיפורים.
זה הזמן בו המשיחיות היורדת נפגשת עם המשיחיות העולה. תורת המיסטיקה הקבלית של הרב קוק המאחדת בתוך השכינה את אלוהים, האדם, ואדמת ארץ ישראל, משיחיות אותה כינה ליבוביץ "עבודה זרה".
לימים נישאה יונת, הבת הבכורה של גרשון, לד"ר יובל שכטר-שחר, שהוא שארגן והנחה את הכנס שבכותרת: "שיח לוחמים" 1967-2017 פרקי הקשבה והתבוננות", כינוס באוניברסיטת תל אביב לרגל הופעת המהדורה החדשה של הספר. אוניברסיטת תל אביב, החוג להיסטוריה של עם ישראל, והמכון לחקר הציונות וישראל, בית הספר למדעי היהדות, והפקולטה למדעי הרוח בשיתוף עם המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה.
09:30-10:00 התכנסות וכיבוד קל
הגעתי למרכז צימבליסטה כמה דקות לפני המועד. אישה מחומצנת וחמוצה סילקה את כולם החוצה ואמרה שיבואו רק ב-09:30. לא נתנה לאנשים (גיל ממוצע שמונים) אפילו ללכת לשירותים. בדלית ברירה הלכתי לבניין גילמן הסמוך.
ב-09:30 התדפקו אנשים על הדלת: "הלו! כתוב 09:30!"
"רק אני אקבע מתי זה 09:30." צעקה עליהם אותה אישה.
כרגיל במקומותינו הדלת נפתחה באיחור והנאספים תפשו את מקומם באולם. לאחר כמה דקות הודעה: קפה וכיבוד מחוץ לבניין. כולם יצאו החוצה. לזכותה של אוניברסיטת תל אביב הוכן כיבוד קל יפה. פיתות עם גבינה, עוגות מסוגים שונים, קפה, וסודה. כשחזרנו לאולם המקומות כבר היו תפוסים ע"י אחרים.
10:00-11:30 סלילים גנוזים
הקרנת הסרט "שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים",
בבימויה של מור לושי.
לאחר רבע שעה איחור, הודיע המנחה ד"ר יובל שכטר-שחר שאברהם שפירא עורך הספר, והמרצה פרופ' מרדכי (מוטי גולני) לא יגיעו, כל אחד מסיבותיו הוא. ורק אז הסרט התחיל.
ההיסטוריון הגרמני ליאופולד פון רנקה, טען שתפקיד ההיסטוריון הוא להראות באובייקטיביות את מה שהיה באמת. צריך לחפש את כל העובדות, לחקור ולהציג את האמת.
לעומתו ההיסטוריון האנגלי אדוארד הלט קאר, שכתב את הספר "מהי היסטוריה?" – טוען שתפיסה זו היא בעייתית. בהיסטוריה יש אמנם עובדות ופרשנות, אבל עצם בחירת העובדות בהיסטוריה, היא כבר פרשנות של ההיסטוריה.
הסרטנית מור לושי (בדומה למשל לסרטנית הלנה ברטה אמליה "לני" ריפנשטאהל), היא בעלת אידיאולוגיה. מה שקורין היום "אג'נדה" פוליטית, (כיבוש ערבי-מוסלמי), וכמובן בחירת העובדות שהביאה בסרט היא היא כבר הפרשנות לאותה אג'נדה פוליטית שלה. מיד בתחילת הסרט היא מציינת ששבעים אחוזים מהסלילים צונזרו ע"י צה"ל, והיא מפרסמת אותם לראשונה. הסלילים הנוספים שפירסמה בסרט אינם כוללים למשל את הסלילים של אנשי "מרכז הרב" שלא הוכנסו לספר המקורי, אלא רק סלילים שיש בהם עדות לפשעי מלחמה.
המטרה של לושי מור בסרט היא כיבוש ערבי-מוסלמי, והאמצעי הוא הצגת הקיבוצניקים חברי השיח כרוצחים פושעי מלחמה.
https://www.youtube.com/watch?v=Lo6hJZVF8Lw
(גילוי נאות: העברתי לה בזמנו הצעה לעשות סרט בנושא: "חיפוש ערבי-מוסלמי שאינו גזען", אך כמובן שהיא, כדור שלישי לאנטי-ציונים, כבר הסבא היה קומוניסט אנטי-ציוני בפולניה שגורש משם ובגלל היותו קומוניסט לא יכול היה לקבל ויזה לאמריקה והגיע לארץ, ובייחוד מפני שאי אפשר לעשות כסף מסרט על גזענות ערבית – היא לא קיבלה את ההצעה).
הנה מקצת מדברי הדוברים בסרט:
"לא רציתי בכלל להילחם. לא ראיתי סיבה למלחמה."
"במבצע הוטל עלינו לבצע מה שנקרא פינוי התושבים... וכשאתה רואה שכפר שלם כזה הולך כצאן לאן שמוליכים אותו, אתה רואה מה פירושה של שואה."
"בלילה הרגנו איזה קרוב ל-50 חבר'ה. (שבויים) הם נתנו להם לקבור את כולם, ואז ניגש קצין וקצר אותם, את שאר השבויים, בשקט, בלי בעיות."
"שיירה שאנחנו עצרנו שעה קודם, עצרו אותם. את כל הגברים השאירו, את הנשים והילדים והחמורים והעדר שלחו קדימה, ועוד ראו אותם הולכים מאה מטר משם, הולכים מזרחה, וירו ב-15 גברים. פשוט ירו."
"ביהדות אין מקומות קדושים."
"תקיעות השופר בכותל נשמעו לנו בצעקות חזירים."
מור לושי מעמתת חלק מהדוברים של אז עם אותם האנשים היום.
"בחולדה נפל בן צנחן," מספר בסרט עמוס קלויזנר-עוז הצעיר. "כשחזרתי מהמלחמה הלכתי להורים שלו. האם בכתה והאב נשך את השפתיים, ומישהו מהוותיקים ניסה לנחם ואמר: 'תראו, בכל זאת שיחררנו את ירושלים, מישי לא נפל סתם.' ואז התפרצה האם בבכי ואמרה: 'כל הכותל המערבי לא שווה לי ציפורן של מישי.' אז אם אתה אומר לי שנלחמנו על קיום זה שווה לי ציפורן של מישי, אולי אפילו את כולו. אם אתה אומר לי שנלחמנו על הכותל, זה לא שווה ציפורן של מישי. תהרגו אותי. יש לי יחס לאבנים האלו, אבל זה אבנים. מישי היה בן אדם. ואם זה שהיו היום מפוצצים בדינמיט את הכותל היה מחזיר את מישי לתחייה, הייתי אומר פוצצו!"
עמוס קלויזנר-עוז, המבוגר ("הצופה לבית ישמעאל", חברו של הג'יהאדיסט, הרוצח הסדרתי, מרואן ברגותי) מופיע בסרט בארשת מוסרנות צדקנית, ומצהיר שהוא מסכים לכל דבריו אז.
מוזר. אם ירושלים לא שווה לדידו ציפורן, אם כך גם לא קיבוצו אז חולדה, ולא ערד ותל אביב מקומות מגוריו היום.
אם חיי אדם שווים לכל ערך אחר, מדוע זה הוא לא מציע לכולם פשוט להתאסלם?
אבישי גרוסמן מקיבוץ עין שמר מצהיר אז ומסכים היום ש"המלחמה עשתה אותי פחות ציוני."
הסרט מסתיים בסצנה קורעת לב של פליטים ברבת עמון השוכנים באוהלים.
הנה הפרדוקס שכבר דובר עליו, הקיבוצניקים יפי הנפש עושים פשעי מלחמה. יורים ובוכים.
מעולם בהיסטוריה לא היו נוצרים שהלכו בדרך ישו של הגשת הלחי השניה, ואהבת האוייב (מתי פרק ה') אבל הנה יש יהודים קיבוצניקים כאלו.
מעולם בהיסטוריה לא הצטערו הערבים על השטחים הכבושים אותם כבשו למעלה מ-13 מיליון קמ"ר, ותבעו את החזרתם.
מעולם בהיסטוריה הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הארמנים, הגיאורגים, הפרסים, האוזבקים – לא הצטערו על שחרור שטחיהם מהכיבוש הערבי ותבעו את החזרתם לכיבוש ערבי. הקיבוצניקים עושים זאת.
אין בסרט מילה על הפשיזם האיסלמו-נאצי. או על ההרואיות של המלחמה באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית.
11:30 – 13:00 התבוננות
הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (1596-1650) כתב שני חיבורים "מאמר (שיח) על המתודה" (Discours de la Méthode), והגיונות (התבוננות) על הפילוסופיה הראשונית (Meditationes de prima philosophia).
הנה המקור ל"שיח" ו"התבוננות".
אף אחד מן הדוברים לאחר הסרט לא אמר מילת ביקורת על הסרט. כולם טענו שזהו סרט חשוב ביותר. מלבד מישהו שהזכיר שיריב נוסבוים-בן אהרון (בנו של יצחק נוסבוים-בן אהרון מזכ"ל ההסתדרות לשעבר, ושר התחבורה) – לא הסכים לראות את הסרט.
פרופסור אברהם שוויצר-שגיא מבר-אילן. נשא בפילוסופיותו נאום פרשני ארוך ואינטלקטואלי על מושג "השיח".
בתחילת דבריו הוא הגדיר את עצמו: "אני ציוני, ואני דתי, אבל אני לא ציוני-דתי". הבנתם? אני לא.
גילוי נאות, גם את שאר נאומו הפרשני והאינטלקטואלי לא כל כך הבנתי, אבל אני יודע שהוא היה מאוד עמוק ואינטלקטואלי. תשאלו איך אני יודע? פשוט, בכל משפט שני הוא הזכיר את פוקו. ומי שמזכיר את פוקו כל כך הרבה פעמים חייב הלא להיות אינטלקטואל.
בסוף דבריו הוא קבע שצריך היה לזרוק מישיבת מרכז הרב את אחד המשתתפים וזכה לתשואות מהקהל.
ד"ר אלון גן מסמינר הקיבוצים הציג את הדוקטורט שעשה על "שיח לוחמים" במצגת נחמדה שערך, וציין כי מור לושי הסרטנית פשוט שיקרה בסרט כאשר קבעה שצה"ל צינזר 70 אחוז מהחומר שהוקלט. הצנזורה, הסביר ד"ר גן, היתה רק צנזורה פנימית של העורכים.
ההרצאה של ד"ר גן הוגדרה: "משיח לוחמים לשוברים שתיקה" אך מחוסר זמן הוא הורד מהבמה, הושתק, ולא הגיע ל"שוברים שתיקה".
14:15 – 13:00 הפסקה
המוזמנים קיבלו תלושים מאוניברסיטת תל אביב למזנון גילמן והשאר קנו על חשבונם.
14:15– 13:00 בין צעירים: שיחה בצוותא
דביר בשן, מנהל מערכת החינוך של קיבוץ השומר הצעיר, משמר העמק, דיבר על הפופולאריות של הספר במכינות הצבאיות. ואכן נתקלתי בשיחה על הקשר בין מלחמת ששת הימים לשואה מתוך הספר שחולקה לתלמידי בית ספר במסע לפולניה וכתבתי על כך. ("חדשות בן עזר", גיליון 1383)
המשורר אליעז כהן, שחזר, לפי המנחה ממסע הפצת שיריו בצרפת. סיפר על שלושת בניו המשרתים כעת בקרבי ומכירים את הספר. הוא כמובן מתנגד לחלק מהדברים הקיצוניים שנאמרו ע"י אנשי מרכז הרב.
אילעאי עופרן (הנכד של ישעיהו ליבוביץ) הוצג כ"הרב של קבוצת יבנה", ועוד מעט דוקטור לפסיכולוגיה, קיבל ברכות להוצאת ספרו על פסיכולוגיה ויהדות (הסבא שלו טען אגב ש"המיתולוגיה" שפרויד המציא על חלקי הנפש, אגו, סופר אגו, ואיד, דומה למיתולוגיה הנוצרית של השילוש הקדוש) – העלה טיעון מעניין. הוא טען שהמחקר המדעי מוכיח שכל שיח בין שונים, כגון יהודים-ערבים, חילונים-דתיים, טבעונים-קרניבורים, הוא שיח שתמיד מגביר את זהות חברי הקבוצה, ואינו תורם במאומה לשינוי עמדות והבנה, ולכן אין בו תועלת.
כרב קבוצת יבנה, הוא סיפר, הוא הוזמן פעם ע"י חבר הקבוצה, הולנדי במוצאו, לשמוע וידוי אחרון לפני מותו. אותו יהודי סיפר לו שהפעם האחרונה שהוא שר את "התקווה" היתה במלחמת ששת הימים. והוא לא מבין למה ממשיכים לשיר את אותו המנון. לשאלתו מדוע? הוא הסביר: התקווה "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים" התגשמה. ומרגע ההגשמה אין סיבה להמשיך לשיר אותה.
עינב יפת, חוקרת צעירה מאוניברסיטת תל אביב מהתנחלות אלקנה (המבטאת חי"ת גרונית בצורה מקסימה) הותקפה על משיחיות המתנחלים, היא הסבירה שהדור הראשון בהתנחלויות היה משיחי, הדור השני כבר לא, והשלישי כבר בכלל לא.
(בסוף הכינוס, אני הגר בהתנחלות תל אביב, הסברתי לה באופן פרטי שהמשיחיות נעלמה לא רק אצלם, בדיוק כך נעלמה גם המשיחיות הקיבוצית).
באופן אישי, היא הסבירה, "אני יכולה להזדהות הן עם "אם תרצו" שהעקרונות שלו הם: "לפעול להתחדשות השיח, ההגות והאידיאולוגיה הציונית, להבטחת עתידם של העם היהודי ומדינת ישראל ולקידום החברה הישראלית אל מול האתגרים שבפניה. חלק מרכזי בפעילותה של 'אם תרצו' הוא מאבק כנגד תופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ומתן מענה לתופעות פוסט ואנטי ציוניות," והן עם ארגון "שוברים שתיקה" המגדיר את "מטרת הארגון היא להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים הכבושים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית, זאת על מנת להביא לסיום הכיבוש."
קצת מוזר כי בכל זאת מטרתו של ארגון "שוברים שתיקה" בדומה למטרתה של הסרטנית מור לושי הוא להציג את היהודים כפושעי מלחמה ולהביא לכיבוש ערבי-מוסלמי.
16:00 – 15:45 קריאה מבויימת
האולם התמלא בחבריהם של דניאל הייל, דניאל בלוגלובסקי, רן ענתבי (תלמידי התוכנית למצטיינים למשחק בחוג לאמנות התיאטרון) בבימוייה של פרופ' שולמית לב אלג'ם, שהציגו טקסטים מהספר. לאחר שהסתיימה ההקראה הלכו החברים והאולם נותר עם מתי מעט.
16:00 – 17:00 "שיח לוחמים" התערוכה
מתי המעט הספורים, שנותרו, זכו להרצאות וברכות הדדיות של פרופ' דן לאור, דורון פולק, שוקה גלוטמן, וזכו בסופן לראות תערוכה קטנה של מוצגים מששת הימים, אלבומים, משחקים, קלפים, וכמה יצירות אמנות.
התערוכה עדיין פתוחה וניתן לראותה.
על הספר:
הספר "שיח לוחמים – פרקי הקשבה והתבוננות", הוא קובץ שיחות ועדויות של חיילים מקיבוצים שנערך ויצא לאור לאחר מלחמת ששת הימים, בעריכת אברהם שפירא.
עורכי הקובץ היו חברי התנועה הקיבוצית,: אברהם שפירא (פצ'י), איש קבוצת יזרעאל, שמואל טשרנוביץ-(מוקי צור) מעין גב, עמוס קלויזנר-עוז מקבוצת חולדה, יריב נוסבוים-בן-אהרן מגבעת חיים מאוחד, אבישי גרוסמן מעין שמר, אבא קובנר מעין החורש (שהציע את השם "שיח לוחמים"), ואחרים.
השיחות הוקלטו חודשיים לאחר תום המלחמה והובאו כמעט כלשונן בספר.
בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, בה יצאו לאור בישראל עשרות אלבומי ניצחון ובה התרפק חלק מהציבור הישראלי על גודל הניצחון ועל השיבה לשטחי יהודה ושומרון, פתח "שיח לוחמים" דרך חשיבה שונה וצורת הסתכלות אחרת על המצב החדש שנוצר באזור, והביא גם לבחינה ביקורתית ראשונה של "קידוש" המלחמה בציבור הישראלי.
הקובץ זכה לתפוצה גדולה. הוא הופץ בישראל במיספר מהדורות, וכן יצאה מהדורה ביידיש של הקובץ. מהדורה לעולים חדשים ולנוער, בעיבוד לעברית קלה ובלוויית איוריו של יוסי שטרן, יצאה אף היא בכמה מהדורות. הספר הופץ בעולם בתרגום לספרדית, שוודית, אנגלית (שני תרגומים), צרפתית, גרמנית וערבית. בסך הכול כ-150,000 עותקים של "שיח לוחמים" הודפסו במהלך השנים.
עורכי "שיח לוחמים" ראיינו בין השאר גם שישה לוחמים שהיו תלמידי ישיבת "מרכז הרב" (ששלושה מהם היו לימים ממקימי "גוש אמונים"), אך הראיונות לא הופיעו ב"שיח לוחמים". אברהם שפירא, עורכו הראשי של הספר, הודיע למרואיינים כי החומר הגיע באיחור. דיבר על תקלה טכנית. אבל היום מודה שפירא כי הסיבה לאי פרסום הראיונות לא היתה טכנית. "הרגשתי שמבחינה מוסרית אינני יכול להתיר את פרסום תוכן הדברים במסגרת הספר 'שיח לוחמים'."
השיחה בישיבת מרכז הרב פורסמה בנפרד בגיליון כ"ט של "שדמות", שפורסם באביב 1968, כחצי שנה לאחר הופעת "שיח לוחמים".
אסופת הראיונות על שני חלקיה היתה אות ראשון שבישר על הופעתן בעתיד של שתי תנועות – "שלום עכשיו", ו"גוש אמונים".
שיחות אנשי מרכז הרב
בביתו של יוחנן פריד בירושלים נאספו באוגוסט 1967 שישה תלמידי הישיבה בשנות העשרים לחייהם. ארבעה מהם, פריד, איסר קולנסקי, יצחק בן שחר ודב ביגון, לחמו בחטיבה הירושלמית בגדה המערבית; ונפתלי ברלין-בר אילן ויואל פישר-בן נון נמנו עם חטיבת הצנחנים שפרצה לירושלים וכבשה את העיר העתיקה.
פריד, סיפר על הדרשה שנשא ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק ביום העצמאות שקדם למלחמה. הרב סיפר שלא רקד ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל, "לא יכול היה לשמוח מכיוון שהרגיש שחברון חסרה לו, שכם חסרה, יריחו חסרה לו." פריד הוסיף: "החווייה הנפשית של הכיסוף לירושלים והכוסף לארץ ישראל השלמה הם הרגשתו של אדם חי שאיברים שלו חסרים. החיים שלי לא היו שלמים מבחינה רגשית."
יואל פישר-בן נון דיבר על תחושותיו ועל "ציפייה לדברים גדולים" בתקופת ההמתנה למלחמה. הוא ציטט מדברי הרב קוק האב, שכתב ערב מלחמת העולם הראשונה "משפטים ממש בוערים על הגדולה שבכל מלחמה, וככל שהמלחמה גדולה יותר יש לצפות למאורעות יותר גדולים בעקבותיה."
ברלין-בר אילן: "לפני המלחמה היתה הרגשה שעם ישראל הוא כאילו כדור משחק בתוך מהלך מאורעות ענקיים... היתה לנו הרגשה שידחקו אותנו בעל כורחנו למלחמה... כל מהלך המאורעות היה לא נורמלי, לא טבעי מראשיתו עד סופו."
ביגון:" לפני המלחמה הייתי בהרגשה שהכל צריך לבוא בצורה שכלית, רציונלית, יש סדר בדברים. אחרי המלחמה אני כבר לא יודע... אני תוהה... אני לא יודע מה התהליך הבא. התהליך יכול להיות שפתאום מיליוני יהודים יבואו לכאן. ואני חש בהרגשה שאני לא יודע מה יילד יום. יש איזו מתיחות באוויר. אני מרגיש שהולך משהו, לקראת משהו גדול. אני כבר לא סומך על רציונליות. יש לי כבר הרגשה שדוחפים אותי. אני כבר הולך... יחד עם כל עם ישראל הולך לקראת מה... אינני יודע... אבל אני מאמין שזה דבר טוב."
פריד: "יש שלושה דברים שאנחנו עדים להם, מדברים עליהם בתור דברים שחיים אצלנו או אצל הורינו: השואה, הקמת מדינת ישראל, והמלחמה שאנחנו מדברים עליה... אולי זה משפט אכזרי מדי, אבל השואה היתה גם כן איזה מטאטא ענק שזירז את העלייה לארץ... כאילו הקדוש ברוך הוא אמר לנו 'די ילדים... שיחקתם במה שרציתם... עכשיו אני אזיז אתכם בכוח לארץ,' וכך היה. השואה היתה כריתה של ענף כואבת מאוד... אבל כריתה שהובילה אחריה תזוזה לארץ. אותו הדבר לגבי השלב השני. החל מאבק בשיטות שונות של לחימה לקראת עצמאות בארץ הזאת. והנה האו"ם, שלא עשה פעולה פרודוקטיווית אחת בשיתוף של כל המעצמות, עשה פעולה על טבעית של שתי מעצמות שמעולם לא הסכימו ביניהן לפעול במשותף... והתוכנית הזאת של תוכנית החלוקה נתקבלה."
קולנסקי: "היתה אצלנו הרגשה של חוסר הכוונה גמור. לא רק שלא הוכשרנו להיות חזקים ומנצחים... לא הוכשרנו להיות גבוהים קצת."
מוסינזון: לא חיית ביכולת לקלוט דברים גדולים? לזאת כוונתך?
קולנסקי: "נכון. המבוכה היתה מפני שכולנו לא הורגלנו לאפשרות לתפוש דברים גדולים... כל עבודת השם שאני מקיים אותה בחיי יום-יום שלי והתופסת את מרכז חיי היתה נעשית במידה מסוימת צל של כל ההרגשות שהייתי מרגיש אילו בית מקדש היה קיים וכל ארץ ישראל היתה בידינו."
ברלין-בר אילן: "... אם מצרי אחד מעז לעמוד על הגבול, אז הוא רוצח מנוול. הוא שותף לפשע היסטורי. ובשבילי מצווה להרוג אותו ואת כל השיירות לפזר במדבר סיני. ואלה שבורחים – להרוג אותם, לפני שהם מגיעים לתעלה בכלל".
הישראלי: היכן אהבת האדם של היהדות?
ברלין-בר אילן: "יש אהבת אדם, אבל לא לאחד שבא לרצוח אותי... מצד אחד אנחנו בוכים על החברים שלנו ומצד שני אנחנו אומרים:... רחמנות... מצרים... בורחים יחפים... ניתן להם לברוח. ולי זה ברור שזו סתירה גלויה בין שתי הגישות. הרגשות הרחמנות הן לדעתי מזויפות. ומתוך זה גם יש לנו תסביכים."
שבע שנים לאחר מכן, תלמידי ישיבת מרכז הרב שהשתתפו במפגש "שיח לוחמים" לקחו חלק בהפגנות נגד הממשלה למען הקמת ההתנחלות בסבסטיה. פריד, פישר-בן נון וברלין-בר אילן היו בין מייסדי גוש אמונים. פריד היה דוברו הראשון של הגוש. איסר קלונסקי הוא רבה של שכונת גבעת מרדכי בירושלים, יצחק בן שחר ראש הישיבה בקדומים, נפתלי ברלין-בר אילן רב בחולון, יואל פישר-בן נון מתגורר באלון שבות ומשמש ראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. פריד משמש כיום מנהל האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. דוב ביגון עומד בראש מכון מאיר ועוסק בהחזרה בתשובה.
השנה, 2018, יצאה לאור בהוצאת כרמל מהדורה מחודשת ומורחבת של "שיח לוחמים", בעריכת יאיר אלברטון, זאב גריס, יובל שכטר-שחר, ואברהם שפירא, שבה נכללים גם השיחה שנערכה בישיבת "מרכז הרב", ביוגרפיות קצרות של משתתפי שיח לוחמים ותוספות נוספות.
מסתבר שהשנאה לקיבוצים ולשיח שלהם לא פסה מן הארץ.
תום שוורין-שגב פרסם ביקורת נוטפת ארס על הספר והקיבוץ המתבטאת כבר בשמה: "מהדורה מורחבת לאלבום הניצחון של האליטה הישנה" (תום שגב, "הארץ", "ספרים", 21.8.18).
בתגובה למאמר הארסי והשקרי העמיד יואב ויגודסקי-אהרוני את הדברים על דיוקם במאמר מבריק:
(יואב אהרוני, פולמוסים בצריח, "הארץ", מוסף ספרים, 7.9.18)
https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.6444803
[אהוד: מ"השבוי" ו"חירבת חיזעה" ועד "שיח לוחמים" [ובשנים האחרונות ""תש"ח" של יורם קניוק ז"ל], שהביעו ומביעים את ההלם שבמלחמותינו – מעטים מול רבים, כנגד אוייב אכזר שגורם גם לנו לעשות דברים שלא היינו רוצים לעשותם אלמלא היינו נתונים במלחמה –
– קם גם המיתוס השקרי, רווי שנאת ישראל, האומר שכביכול אם לא היינו רוצחים שבויים, לא מַגְלים אוייבים ולא הורגים אותם במלחמה, היינו חיים בגן עדן עלי אדמות של שלום עם הערבים – וזאת כי למלחמות האכזריות עימם אחראים גם אנחנו באכזריות שלנו!]
מיכאל בריזון פושע מלחמה
האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי (אינו מסתפק ב-13 מיליון של שטחים הכבושים ע"י הערבים), כתב "הארץ" מיכאל בריזון, מברך על החרם שעשתה חברת Airbnb על הדירות שהוצעו להשכרה בשטחי "יהודה ושומרון" בלשונו "הגדה המערבית הכבושה". (להזכיר כי גם תל אביב שוכנת בגדה המערבית)
"הידד," הוא קורא, "החברה עשתה את המעשה הנכון." "כל ההתנחלויות כולן הן פשע מלחמה, וכל מתנחל ומתנחל (למעט תינוקות שנשבו בידי הוריהם) הוא בחזקת פושע מלחמה ונושא באחריות פלילית." "כל המתנחלים ועוזריהם." את כולם יש לשלוח למשפט להאג.
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6683596
(מיכאל בריזון, שטח משוחרר לא יושכר, "הארץ", 27.11.18)
ואני רק שאלה. שאלה תיאולוגית למיכאל בריזון: האם ח"כ אחמד כמאל א-טיבי הערפלישתי (ערבי-פלישתי)-מוסלמי-סוני שהתנחל מעבר לקו הירוק בדחיית אל בריד יוכל להשכיר את דירתו ל- ?Airbnb
האם טיבי איננו מוגדר כמתנחל פושע מלחמה בגלל שהוא מוסלמי-סוני ופושעי המלחמה הם רק היהודים?
מכל מקום היות שמר בריזון גר (מתנחל בהתנחלות בלתי חוקית לפי הערבים) בגדה המערבית הכבושה הרי הוא בעצמו פושע מלחמה. שייסע בעצמו להאג.
מצעד השנאה ולמי תורמת השנאה וההסתה
בעוד עיתון "הארץ" מתריע תמיד נגד פילוג והסתה, יוצא כתב "הארץ" רמי בז'וז'ביץ-לבני (בנו של מפקד גלי צה"ל לשעבר יצחק בז'וז'וביץ-לבני, יליד וודז') במאמר שטנה המטיף לשנאה, וקורא לשנאה: "אני שונא את נתניהו הצטרפו אליי!"
רמי לבני, כן אני שונא את נתניהו הצטרפו אליי, "הארץ", 27.11.18)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6683724
בז'וז'וביץ-לבני, המדמה עצמו לאמיל זולא, כותב: "אני מאשים את נתניהו בכך שבמהלך שנות שלטונו הוא פגע בי, ובעוד לפחות מאות אלפי אנשים בריאים בנפשם, שמתעבים אותו, פגיעה אנושה — ומה לעשות שפּצעינו ועלבוננו אינם מרפים... האיש מאוס עליי."
ומי מרוויח מהתקף השנאה של אותו האיש (הפגוע בנפשו ע"פ הודאתו) – כמובן רק נתניהו.
ככל שמפלס השנאה וההסתה של משטיני נתניהו עולה ברמתו כך גם הפופולאריות שלו עולה בהתאם. שהרי גם המבקרים אותו אינם יכולים עוד לעמוד מנגד.
הברית הלא קדושה בין מכחישי העם היהודי
האקטיביסט הפרו-איסלמי (הפולני? אוסטרי?) האנטישמי, מכחיש העם היהודי, ההיסטוריון פרופסור שלמה זנד, מצטרף להיסטוריון הערבי-מוסלמי סוני, ד"ר אבא של מאזן, בהכחשת העם היהודי.
אין עם יהודי קובע זנד, ומעולם גם לא היה. ולכן אין גם ליהודים "זכות היסטורית", הרי לא יכולה להיות זכות היסטורית למי שלא היה בהיסטוריה. לעומת זאת "זכות היסטורית" יש רק לערפלישתים כי הם כן היו קיימים בהיסטוריה. לכן רק להם יש זכות להיות בארץ.
לאור זאת מגדיר זנד את עצמו "א-ציוני", או "פוסט ציוני" (ר"ל אנטי-ציוני"), ותומך בכיבוש ערבי-מוסלמי. מוזר רק שאינו חוזר לאוסטריה או לפולניה.
(שלמה זנד, ההיגיון המעוות של "הזכות ההיסטורית", מוסף "הארץ", 9.11.18)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.6631779
ההבדל בין זנד למכחיש העם היהודי (והשואה), ההיסטוריון ד"ר אבא של מאזן, ("היהודים טמאים ומטמאים," ו"מעולם לא אכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה") הוא בכך שאבא של מאזן כן מכיר בעקרון של "זכות היסטורית", אבל לדידו ה"זכות ההיסטורית" קיימת רק עבור הערפלישתים שהוא תובע את חזרתם לארץ ע"פ זכות זו.
לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. כאמור הברית הלא קדושה בין זנד לאבא של מאזן, ההיסטוריונים האנטישמים מכחישי העם היהודי.
וינה – עיר ללא יהודים
ב- 1924 הופק בוינה סרט בידיוני נבואי "עיר ללא יהודים". הסרט מבוסס על ספר של יהודי אוסטרי משומד בשם הוגו בטאואר.
עלילת הסרט מתרחשת בווינה, שבגרסה הקולנועית שמה שונה ל"אוטופיה". בעיר עולה לשלטון קנצלר אנטישמי, המעביר חוק לפיו כל היהודים בעיר נדרשים לעזוב אותה עד תום השנה. וכך, בסרט יש תמונות של משפחות יהודיות המובלות לרכבות שמגרשות אותן מביתן.
התושבים הנוצרים של העיר מלווים בשמחה את עזיבת היהודים, אבל מהר מאד הם מבינים שעשו טעות. הגירוש לא משפר את מצבם הכלכלי אלא רק מדרדר אותו, ברמה המקומית והבינלאומית. וגם החיים התרבותיים והאופנתיים סופגים מכה קשה. בסופה של הגרסה הקולנועית (בניגוד למציאות שתגיע) החוק מבוטל ויהודי העיר נקראים חזרה.
שאלה מעניינת היא האם היטלר צפה בו? ייתכן שכן. היטלר השתמש בנימוקים מהסרט. למשל האשמת היהודים בשלטון בבנקים ובעולם, השוואת היהודים לחרקים, ועמידה על כך שהגירוש יתבצע גם על יהודים משומדים או על משפחות מעורבות.
כל הסטריאוטיפים האנטישמיים על היהודים השולטות בעולם, ומרכזים בידיהם את כל ההון הכלכלי והתרבותי קיימים בסרט. בסרט חלק מן המגורשים נודדים לארץ המכונה "ציון", ולא פלסטין או פלסטינה, דרך סצינה קומית קצרה בה אנו צופים בדמות אוכלת מצה ענקית.
מחבר הספר, הוגו בטאואר, שעליו התבסס הסרט. נרצח בידי אדם עם קשרים למפלגה הנאצית בשם אוטו רוטסטוק, ובית המשפט שלח אותו למוסד פסיכיאטרי, ממנו שוחרר כבר לאחר 18 חודשים.
השחקן יוהנס ריימן, שגילם את הגיבור היהודי אך היה נוצרי במציאות, הצטרף למפלגה הנאצית ואף השתתף במופע בידור בפני מפקדיה במחנה ההשמדה אושוויץ ב-1944. הוא שר ורקד, בעוד הנאצים נהנו וצחקו, וכל זאת בשעה שאותם יהודים נרדפים שאת מצוקתם המחיש עשרים שנה קודם לכן, גוססים ומתים מתחת לאפו.
הסרט נעלם, ועותק שלו נמצא לאחרונה, והסרט יוצג בסינמטק ירושלים.
"עיר ללא יהודים"
https://e.walla.co.il/item/3203740
עצוב לומר אבל בניגוד לסרט, העיר וינה משגשגת ופורחת היום גם ללא יהודים.
חברון "יודן ריין" (עיר ללא יהודים) תחילה
קבוצת אקטיביסטים מוסלמים, ויהודים פרו-איסלמים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי, בהם חברי הכנסת איימן עודה ודב חנין, מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), וחברת הכנסת מיכל רוזין (מרצ), פעילי "שוברים שתיקה", "שלום עכשיו", "יש דין" ואנשי "בצלם" ובראשם מנכ"ל הארגון, גיבשו תוכנית וקראו להפיכת חברון ל"יודןריין", נקייה מיהודים כשלב ראשון.
http://rotter.net/forum/scoops1/515145.shtml
לאחר טיהור חברון הם ימשיכו לפי מדיניותם בתהליך טיהור שטחים מיהודים.
מה שלא הסבירו חברי הקבוצה הוא כיצד הם יבצעו את הטיהור? האם ברכבות, במשאיות, או בורות במקום?
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
* * *
יוסף חרמוני
אבטיחים
סדנא דארעא חד הוא. כך קבעו חד"א, חכמינו דוברי הארמית.
יעקב שלנו היה חדע"א, חכם דובר עברית ואידיש. "ארמית – לא אצלי," היה אומר אם היה נשאל על שליטתו בשפת חד"א. מאידך, גם לו היו דבר ושניים לאומרו בסוגיית סדנא דארעא. "הכול בא מלמטה. תמיד. גם בן גוריון וגם בגין וגם אני וגם אתה."
"נו, אז מה?"
"נו, אז זהו, פרופסור."
ואז החל מספר סיפור נוסף מלמטה, מאזורי הספר שמהחגורה ומטה.
שרה זילבר היתה חברה חמורת סבר ששיערה קצר וקומתה גם היא קצרה. לה ולבעלה דוּוִידל היו זיכרונות על תשוקה בעוצמה בינונית שהולידה הריון ראשון והגירה לחדר-משפחה והריון שני.
לדוּוידל היה גם שק חיטה ריק, שאיתו היה שוטף את ריצפת חדר הצריף הקטן שלו ושל שרה. הוא היה שופך שני דליי מים על מרצפות הבטון המחוספס, מסיע אותם אנה ואנה בסיוע המטאטא, עד שהוצפה כל הריצפה במים. אז היה אומר: "עכשיו השק," ומסיע את השק בקשתות גדולות לרוחב החדר, כשגוו הארוך והמוצק מצייר אף הוא קשת גדולה. כך היה גורף את המים אל הדלת והחוצה. גבו כפוף ונשימתו כבדה.
שרה לא אהבה את הנוהל הזה, המגושם-משהו, ולאחר שהוא חזר ונשנה יותר משנה תמימה היא גערה בדווידל: "ככה לא שוטפים ריצפה. מה זה השק הזה?"
דוּוידל, איש גבוה, גדול, בעל חוש הומור גדול עוד יותר, לא אמר מילה. חוש ההומור עזָבו. בלילה, לאחר שכיבו את האור והחלו לנסות להירדם בשתי המיטות הנפרדות, הוא אמר: "שרה, אני עם הריצפה גמרתי. מעכשיו רק את. לילה טוב."
לשרה ולדווידל היו שני בנים. לשרה היה גם גן-ירק ולדווידל היתה גם אהובה ושמה אהובה. גן-הירק של שרה היה מרוחק כמה מאות מטרים מהקיבוץ. בקיץ תפחו בו אבטיחים שירקוּת קליפתם קורצת ותוכם אדום, מבטיח ומקיים. אהובה היתה מרוחקת מדוּוידל מרחק שני צריפים ובקיץ התפיחו קימוריה הקורצים את הסרפאן הרקום שלבשה ערב בערבו, ותוכה היה רוגש אל דוּוידל, ומבטיח. ומקיים.
"מה היא מצאה בו, אהובה, בדוּוידל? אז אני אגד לכם מה היא מצאה בו. הוא היה עליז. שלייגר, ענק, לא יפה כל כך, אבל עליז."
יעקב ענה על שאלה שלא שאלנו, והמשיך: "בקיץ, שרה היתה מגלה כל בוקר שמישהו קטף לה אבטיח. היא הכירה כל אבטיח, אישית. ויותר מזה, היא סַפרה אותם אחר הצהריים, לפני שהיא חוזרת הביתה, וגם ספרה בבוקר. נו, אז ככה היא גילתה שכל לילה גונבים לה אבטיח, ולפעמים אפילו שניים-שלושה. וחוץ מזה הם דרכו שם והרסו, הגנבים. היא הביאה את הבעייה למזכירות, אבל אלה שָמה ישבו וחשבו ולא מצאו מה לעשות. בסוף שרה החליטה: 'די! האבטיחים של המשק זה לא הפקר פטרושקע, זה לא כל אחד יכול לבוא ולגנוב, כן?!!'"
שרה הכריזה על מאיסתה בגניבות האבטיחים, ודוּוידל שמע ושתק. הם ישבו על פיסת הדשא הזעירה שליד חדרם. אהובה ישבה על פיסת הדשא הזעירה שליד חדרה.
שרה לא אהבה את אהובה ואהובה אהבה את דוּוידל ואהבה מאוד את דרכו בה ואת חידודיו שהיה זורה מפיו כאשר היה מפלס את דרכו בה. "לאהוב ולצחוק – ככה אני אוהבת", היתה אומרת לו לאחר שסיימו לצחק אהבים.
דוּוידל ישב על פיסת הדשא. בידו האחת אחז כוס תה שלהטו הוצן, וסיגריה שאחז בידו השנייה היתה מאירה את פניו באדום קלוש כאשר היה שואב בעדה אוויר גלילי שעשן מטמאו. הגחלילית האדומה קרצה לשכנתו וחיוך קל פשה בפניו כאשר חש בעיניה של אהובה, אהובתו, קודחות את גבו. הוא הפנה מבטו אליה ושניהם הבינו. כל זה אירע בדמדומים אחרונים, או שמא היה זה הירֵח שזרה אור אשר די בו כדי להעביר הבזקי עיניים של רומיאו ויוליה דוברי אידיש.
ואז לפתה החשיכה את ארץ ישראל ואת הגליל, והועלו באיילת אִשים קטנות בעששיות שבחדרים, ונורת החשמל היחידה של המשק הפיצה אור בחדר האוכל הקטן. אז אמרה שרה: "טוב, אז אני הולכת לחדרוכל. שם אפשר לקרוא 'דבר' גם בערב, והיום יש גם זיתים וגם גבינה. להביא לך?"
דוּוידל חייך כדרכו ואמר שהוא לא רעב, ואולי יאכל בלילה עם השומר, ככה זה אצלו.
לאחר ששרה הלכה, יצא נפתולצ'יק של אהובה מחדרם. חושיו החדים – רעָב ללחם בריבה וגבינה ועגבניות, וצמא לתה ולסיפורי החצר שמביאים לשולחן שלושת חובשי הקסקטים מוצצי הסיגריות – אמרו לו כי הגיעה השעה לגשת לחדר האוכל.
דוּוידל ואהובה היו חופשיים עתה. הם דיברו בקול נמוך, מבלי להתקרב זו לזה. "היום בַּגָן-יֶרֶק" אמר דוּוידל. דברי חיבוב נלחשו ובסופם הבטיחה אהובה:"ליד השער, עוד רבע שעה."
הם נפגשו ליד השער, וחיבוק רך אישר לשניהם את שיבוא בעקבותיו, בַּגָן-יֶרֶק. הם משכו דרכם באיגוף גדול, נושמים את ריחות הלילה ושָׂמים פעמיהם לאיטם אל גן הירק. "יפים הלילות בכנען" אמר האיש הגדול וחבק שנית את שיש לחבוק. אהובה נענתה ואמרה לו "תצחיק אותי, איש גדול" והזמן חלף והם הלכו לאיטם, חבוקים, עוצרים מדי צעדים אחדים ומחדדים תשוקתם.
כשהגיעו לגן הירק אמרה לו "עכשיו, עכשיו, תצחיק ותעשה."
"לא, קודם אבטיח." הוא תר, לאור הירח, אחר הגוש הבוהק הגדול מכולם, נזהר שלא לדרוך על האחרים. כשמצא את שחיפש, נקש על קליפתו באצבע צרדה. "כן, הוא בשל." הוא הרים את האבטיח מעט, והניח לו ליפול אל האדמה ואל קיצו. אז חפנו השניים את ליבת האבטיח והיא קיימה את שהבטיחה. מתוקה, מחוספסת מעט, קרירה. מעוררת.
רוויי עסיס נשקו זה לזו. אהובה אמרה לו "עכשיו, אני רוצה עכשיו." היא פשטה חצאית, הוא חולצה. היא החלה לשחרר אחיזתם של קרסי חזייה, שניהם קרסו ארצה והוא אמר "תעזבי, תשאירי אותה ככה, אני רוצה להרגיש אותך עם הריתמה." היא חייכה, לא צחקה. ידיים לשו חזה וכתפיים, לשונות נתערבבו ושרה צעקה: "זהו? זה אתם שגונבים אבטיחים? מילא שאתם עושים את זה, עם ריתמה או בלי ריתמה. אבל גם לגנוב אבטיח?"
היא הסתערה עליהם ממרבץ-מארבה, חבטה בהם מכות חלושות ואז השליכה עליהם את מחצית האבטיח שליבו חרך זה עתה את לשונם וחיכם, ואמרה בשקט: "שיהיה לכם טעים, א-שטיק פְּרִיצֶה אוּן א גרייסע כלומניק," חתיכת זונה וכלומניק גדול.
אז ישבה, הושיטה ידה אל שברי האבטיח והחלה דולה את את בשרו האדום, מקרֶבת את השיירים אל פיה ולועטת אותם בדממה. השניים לא אמרו מילה.
ואז לחש האיש המצחיק הגדול: "שרה, שרינקה... תשמעי... " לשונו לעה והוא דמם, מחפש אחר מלים כלשהן שפרחו מראשו כפי שנמלטה התשוקה מחלציו.
"שתוק, טיפש," גערה מגדלת האבטיחים.
היא אספה את שברי האבטיח הנותרים וציוותה: "תאכלו. חבל לבזבז."
השניים אכלו מעט, ומיצמוץ שאיבת העסיס האדום משולי שפתיהם היה הצליל היחיד שהפר את דממת הלילה.
אחר כך, כאשר נשמעה נביחתו העצובה של שועל מחפש אהבה, אמרה שרה: "מספיק לי." היא קמה, טפחה בכפותיה על שמלתה, שאניצי קש דקים וגושישי עפר דבקו בה. אז אמרה "נביילס," וקינחה ב"טפו!" – הסתובבה לאיטה, נאנחה, והחלה צועדת במעלה השביל אל המשק. רקיקות "טפו!" קולניות, עצובות, נחלשות והולכות, סימנו את מסעה האיטי בַּשביל העולה למשק. ואז נשמעה לפתע זעקה רמה: "א-שטיק נביילה אתה! מנוול! אתה עוד תראה מה זה!" – אחר כך שקעו רקיקות ה"טפו", נחלשו ודעכו, עד שנבלעו בחושך העצוב. ונביחותיו של השועל צמא-האהבה קצבו את זמן הלילה.
כשהגיע דווידל לַחדר, קן תשוקת-העבר המתונה, שלו ושל שרה, הוא פגש דלת נעולה. הוא הקיש עליה וליחש "שרה...שרינקה, די. די. אני עייף. די."
שרה הניחה לַשרינקה לקמול בחלל הצריף הקטן, והניחה לדווידל להקיש מדי דקות אחדות ולהתחנן על שנתו.
אז אמרה, דבריה לֵאים ואין בהם שמחה לאיד ואף איבה לא מגיהה אותם, כשהיא שכובה במיטתה: "המזרון שלך מתחת לַעץ-תות. שם אתה תישן עכשיו עד שיירגע לך השמעקל."
וכך היה. השמעקל לא נרגע, אבל דוּוידל ישן על המזרון, מתחת לעץ התות שליד הצריף.
כמה לילות נמשכה הגלות-אל-התות?
יעקב אמר: "זה היה שבועיים וכל הקיבוץ וכל הקיבוץ צחק."
אבל יעקב לא תמיד הצטיין בדייקנות דיווחיו.
יוסף חרמוני
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, באשר לארנה גולן – תנוח דעתה, לא רק אהוד קורא את דבריה בעיון, יש גם אחרים, ביניהם אני, ואני אפילו מבטיח שאם ארנה תפרסם ספר שיכלול את המאמרים שראו אור ב"חדשות בן עזר", אני מתחייב לכתוב עליו רשימה.
באשר להאשמה של הפמיניסטיות שספריך, אהוד, הם פורנוגרפיה – מסתבר שאתה לא מגיע לקרסוליהן בנדון. אני מתכוון לרומנים של עדנה שבתאי, שלי יחימוביץ', ליהיא לפיד, שולמית גלבוע, עירית לינור, צרויה שלו, דורית זילברמן, ימימה עברון – אתה יכול ללמוד מהן.
שלך,
משה גרנות
* אהוד יקר, הנה שאלתי שמטרידה את מנוחתי. מדובר בתעלומת "הנבו" ב"חדשות בן עזר" 1397. פוצ'ו כותב במדורו השבועי כך:
"... 'במחנה' הצטיין בשפע של כתבים צבאיים... יצחק ליבני, כעורך חדש בעל אמביציות... לא הסתפק בהם וחיפש 'כוכבים' שיעלו את הנבו של השבועון. עד אז לא חשבתי שאני נחשב לאחד כזה, אבל כנראה שסיפור ההצלחה של 'איה הג'ינג'ית'..."
לצערי, לא הבנתי מה זה ה'נבו' הזה? חיפשתי במילון אבן-שושן ואין נבו, חיפשתי במילון רב-מילים – נאדה. בגוגל – יש הוצאת ספרים כזו ושמות כאלה.
בצר לי פניתי לד"ר נגה פורת – מרב-מילים – וזה מה שנגה כתבה לי:
שלום איילה, ניסיתי לבדוק במילון הסלנג של נתיבה בן-יהודה ודן בן-אמוץ, וגם שם לא מצאתי. אולי זו טעות הקלדה?
בברכה,
נגה פורת
תודה על הבהרה.
איילה זמרוני
אהוד: חבל שלא פנית ישירות אליי. "נִבוׂ"ֹ או כמו שאומרים בד"כ "נְבוׂ" [אולי בהשפעת הר נבו] – פירושו רמה. והכוונה מבחינה תרבותית, אמנותית, ספרותית, התנהגותית, השכלתית וגם בהקפדה על הלבוש. השתמשו במונח הזה הרבה ביישוב העברי בתקופת המנדאט, ונדמה לי שדווקא אצל יוצאי פולין, אף כי המקור הוא כנראה מצרפתית.
* אוריה באר: השבוע חשתי הרגשה של סלידה, כלימה וכמעט מיאוס. היה זה לאחר הצבעת הכנסת, חמישים ושבעה ח"כים במיספר, נגד הצעת החוק של ח"כ איציק שמולי להעלאת קצבת הזקנה, באופן מדורג, לשכר המינימום.
אכן כן, נדהמתי מקהות החושים, ומחוסר של כל חוש של צדק חברתי.
בישראל יש כיום כמיליון קשישים. כשליש מהם חיים בתנאים קשים והינם חסרי אמצעי קיום בסיסיים. אבל מה זה חשוב. לנו יש כחמישים אלף בחודש, מלונות חינם, עיתונים בחינם, עוזרים ועוזרות פרלמנטריות חינם. אז מה אכפת לנו מהשאר?
כלכלנית, או כתבת כלכלית – שיבחה היום, יום ראשון, את חברי הכנסת, על סירובם להצמיד את קצבת הקשישים לשכר המינימום. לדבריה, ימיט הדבר אסון על אוצר המדינה, בשל תוספת ענקית של עשרים ושמונה מיליארד שקלים. זה נכון, עקרונית. אבל מי אמר שצריך לתת את 5,300 השקלים לחודש מיד? שיעשו זאת בצורה מדורגת. תתחילו בחמש מאות.
בינתיים אין קול ואין עונה. החודש יקבלו כל הקשישים עוד עשרה שקלים. איך אמרנו בהיותנו ילדים: "שימחת זקֵנתי."
כחלון הבטיח לקשישים, לפני קבלת תיק האוצר, שידאג להם.
מה נשאר מהבטחתו? – שישה שקלים בחודש.
לא, אין מה להרחיב את הדיבור. מדובר בביזיון וקצף. נקווה רק שביום הבחירות הבא יזכרו מיליון הקשישים, ואולי יותר, למי עליהם להצביע.
אהוד: מי זה כחלון ואיזו מפלגה הוא מייצג?
* אהוד היקר, מקווה ששלום כולכם טוב. ... האמת היא שגם הבית שלי מלא ספרים, לאחר שכבר הוצאתי כ-800 ספרים. על חטאיי אני מודה: כל הספריות שפניתי אליהן – סירבו בתקיפות לקבל ספרים, והסיבה ידועה.
בצר לי הנחתי באישון-לילה מיספר שקים ליד פתחי ספריות, בתקווה שאצלן ימצאו מנוחה נכונה כעל כנפי השכינה.
אגב, מדי מספר שבועות פונים אליי חברים, כמו אל מומחה שאולי יושיע אותם, ואומרים לי בקול-נכאים מבהיל: "אולי אתה יכול לתת לי עצה. יש לי אנציקלופדיה עברית בבית. מה אפשר לעשות איתה"?
אין לי פיתרון. גם אני תקוע איתה. יש לי רק עצה אחת לתת להם: להשאיר כרך אחד בבית, למקרה שיבוא אליהם מרצה עם מקרן. הוא זקוק בדרך-כלל לספר עבה שיעמיד את המקרן בשיפוע. אין יותר מתאים לכך מכרך של האנציקלופדיה העברית.
חבר, סופר מבוגר
* מעניין אם המפגינים הצרפתיים השורפים מכוניות ובוזזים חנויות בשאנז אליזה – הם צרפתים ותיקים, כולל יהודים אזרחי צרפת – או אולי חלק מהם הם אנשי טרור מוסלמי שכבר הראו את נחת זרועם הרצחנית בפריס, וגם תושבים מוסלמיים שאינם מסכימים עם החוקה הצרפתית ומקבלים עליהם את דין השריעה?
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל