פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1399

מוקדש למלאת 140 שנה לתלם הראשון

שחרש יהודה רַאבּ באדמת המושבה הראשונה

פתח-תקווה

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בכסלו תשע"ט, 6.12.2018

עם צילום יהודה ראב בשנת 1890, בגיל 32.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון:  אסתר ראב: לאב. // יוסי גמזו: הַתֶּלֶם הָרִאשוֹן. // "התלם הראשון",

פתח דבר מאת בנימין בן-עזר ראב. // אהוד בן עזר: 1. התלם העברי הראשון. 2. התלם הראשון שחרש יהודה ראב בן עזר. 3. מתי החלה העלייה הראשונה? 4. מהי מידת האמת בבלדה של יורם טהר-לב? 5. אחרית דבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון". // בפתח תקווה אחרת. // מרדכי קידר: החפרפרת. // עמוס גלבוע: מבצע "מגן צפוני" גודֵע. //  אורי הייטנר: 1. הדילמה הלבנונית. 2. צרור הערות 5.12.18. // פוצ'ו, מול פיטר פריי הגדול. // רוֹן גֵּרָא: שלושה שירים. // גיא משיח: על חקירות וחפירות. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "מסע לארץ-ישראל" לאלחנן ליב לוינסקי, 1892. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 17.11.1972 לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

לאב

במלאת חמשים שנה לעלותו על אדמת פתח תקוה

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם

אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,

לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים –

שַׁדְמוֹת-חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;

אֲשֶׁר הִבְריכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה

וְשָׁתְלוּ אֵקָלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ

עַל מֵי יַרְקוֹן;

אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס

וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי

לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַּלָּה,

סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת

עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמבּוּט;

וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה

יְפַקֵּחַ עַל הָאֶפְרוֹחִים:

דּוּנָמִים רַכִּים זְרוּעֵי כַּרְשִׁינָה

וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִּצָּה...

חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר

בּוֹקֵעַ רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם!

1929

ביום ו' חנוכה, ל' כסלו, שנת תשע"ט, 8 בדצמבר 2018, החל השנה בשבת – תמלאנה 140 שנה לחריש התלם הראשון במושבה פתח תקווה בידי צעיר המתיישבים, יהודה ראב בן עזר (1858-1948) – חריש שהתקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

* * *

יוסי גמזו

הַתֶּלֶם הָרִאשוֹן

לִפְנֵי יוֹתֵר מִשְּׁנוֹת מֵאָה, זְמַן-מָה אַחַר הַגֶּשֶׁם

יָצְאוּ לַשָּׂדֶה רִאשׁוֹנֵי פֶּתַח-תִּקְוָה בִּטְרַנְס חֲלוּצִי וְנַחְשׁוֹן

עִם זוּג שְׁוָרִים וּמַחְרֵשָׁה וּבִדְבֵקוּת נִרְגֶּשֶׁת

חָרַשׁ הַצָּעִיר שֶׁבָּהֶם, יְהוּדָה רַאבּ בֶּן עֵזֶר, תְּוַאי תֶּלֶם רִאשׁוֹן.

כְָּךְ נוֹלְדָה פֶּתַח-תִּקְוָה שֶׁאִישׁ מֵאַלְפֵי בְּנֵי הַנֹּעַר שֶׁלָּהּ לֹא יוֹדֵע

שֶׁסָּמוּךְ לְשָׂדֶה זֶה נִבְנָה רְחוֹב פִּינְסְקֶר וְקָמָה כִּכַּר הַמְּיַסְּדִים,

אַךְ עַד הַיּוֹם אֵין שׁוּם צִיּוּן וָאוֹת לְתוֹשָׁבֶיהָ

שֶׁל עִיר זוֹ עַל תֶּלֶם שֶׁרַק בִּזְכוּתוֹ חֲלוֹמָהּ קָרַם עוֹר וְגִידִים.

עִיר שֶׁאֵינָהּ מְכַבֶּדֶת אֶת זֵכֶר מוֹרֶשֶׁת יְמֵי עֲבָרָהּ,

עִיר שֶאֵינָהּ מַנְחִילָה לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת גְּבוּרַת רִאשׁוֹנֶיהָ,

עִיר שֶׁאֵינָהּ מַכִּירָה וְאֵינָהּ מוֹקִירָה אֶת שָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ,

אֵיזֶה עָתִיד שֶׁל זֶהוּת אֲמִתִּית הִיא תוּכַל לְהַקְנוֹת לְבֶנֶיהָ?

הַגֶּשֶׁם כְּבָר יָבַשׁ בְּאוֹתוֹ יוֹם כִּסְלֵו זָרוּחַ

אֲבָל בַּשָׂדֶה נִצְנְצָה לַחְלוּחִית עוֹד וְגַם בְּעֵינָיו הַדְּמוּעוֹת

שֶׁל יְהוּדָה שֶׁבְּחָרְשׁוֹ הִזְכִּירָה לוֹ הָרוּחַ

כִּי כָּאן כְּבָר חָרְשׁוּ אֲבוֹתָיו הַקְּדוּמִים לְפְנֵי שְׁנוֹת אֲלָפִים וּמֵאוֹת.

וּכְשֶׁלַּהַב אוֹתָהּ מַחְרֵשָׁה אֶת אַדְמַת שְׂדֵה-הַבּוּר שָׁם בִּתֵּק וּפִלֵּחַ

הוּא מִלְמֵל לוֹ: "מֵעֵמֶק עָכוֹר עַד לְפֶתַח תִּקְוָה" מוּל הַנּוֹף הָעֵירֹם

וְהוּא, שֶׁכְּשׁוֹמֵר רִאשׁוֹן הָדַף אֶת מִתְנַכְּלֶיהָ

וְהוּא שֶׁחָפַר בָּהּ בְּאֵר רִאשׁוֹנָה – כְּלוּם יֵשׁ מִי שֶׁזּוֹכֵר זֹאת הַיּוֹם? 

עִיר שֶאֵינָהּ מְכַבֶּדֶת אֶת זֵכֶר מוֹרֶשֶת יְמֵי עֲבָרָהּ,

עִיר שֶאֵינָהּ מַנְחִילָה לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת גְּבוּרַת רִאשוֹנֶיהָ,

עִיר שֶאֵינָהּ מַכִּירָה וְאֵינָהּ מוֹקִירָה אֶת שָרְשָהּ וּמְקוֹרָהּ,

אֵיזֶה עָתִיד שֶל זֶהוּת אֲמִתִּית הִיא תוּכַל לְהַקְנוֹת לְבָנֶיהָ?

יוסי גמזו

* * *

"התלם הראשון"

ליהודה רַאבּ

1956, 1988

פתח דבר

מאת בנו בנימין בן-עזר ראב

שרשם את זיכרונותיו מפיו בשנת 1930

באחד מימות הגשמים תר"ץ [1930] היינו מסובים, כרגיל, במטבחה החם והמרווח של אימא ז"ל. היה זה מעט אחרי מאורעות תרפ"ט [1929] המדכדכים. זה לא כבר הוחג יובל החמישים לפתח-תקווה, ונערכה חתונת הזהב של אבא ואימא, מנוחתם עדן.

אבא היה מהלך במגפיו ובפרוות-הכבשים שלו, רוטן ונהנה כאחד בעטייה של הבטלה-מאונס, ומהרהר בקול הרהורים "בטלניים" על האכזבה שהנחילונו ידידינו הבריטים.

כדי לשכך במקצת את מרירותו – נגעתי בכמה אפיזודים משנות עברו בפתח-תקווה וממעלליו בעודו עול-ימים. זה היה "מקום-תורפה" שלו, אשר היכרנוהו עוד מימי ילדותנו. צריך היה לדעת כיצד לדובב אותו ואז היה משמיע סיפורים רחבי-תיאור ומשולבי עלילה והומור.

זה ימים זממתי להושיב את אבא אל השולחן על מנת שילקט את זיכרונותיו וישבץ בהם כמה יומנים קטנים ומקוטעים, דינים-וחשבונות. ראשי פרקים לאסיפות. וכן כתבי משפחה ומכתבים שהיו עימו בכתובים, בגרמנית, שכתבה גוטי ומהוקצע, אך תמיד היה דוחה אותי בשה"י פה"י. אותה שעה באווירה החמה והטובה של המטבח, החלטתי לנסות שוב ו"לתפוס" אותו, ויהי מה!

אכן לא קל היה הדבר. רק לאחר שהנחתי את דעתו, באומרי כי גמרתי כבר את כל אותן המלאכות שיש לעשותן בימי הגשם – כגון ביקוע עצים להסקה, תיקון רתמות, סידור המחסן וכיוצא באלה – אמר:

– הנח לי, בן זקוניי. מה מן העניין יש בעצם לזרים ולקורותיי? חייל פשוט הייתי מעודי ואין אני בא לשים עצמי גנרל. כאלה יש לנו די והותר... אני רק את חובתי מילאתי, וגם זאת פעמים מאונס...

ידוע היה אבא בצניעותו. בעשרות השנים האחרונות היה מהלך לו בשקט בצידי-דרכים. אולם עד היום אינני יכול להשתחרר מן החשד כי לאמיתו של דבר היתה צניעותו של אבא נובעת מתוך גאווה... כנראה רוצה היה כי על עיסתו יעידו האחרים.

אימא החרתה-החזיקה אחריי:

– מדוע אתה צנוע כל כך, יהודה? כלום לא אתה הוא שחרשת את התלם העברי הראשון? לא אתה הוא שהיית השומר היהודי הראשון ביישוב? ומי הוא זה אשר הורה והדריך את "הקולוניסטים" הראשונים של פתח-תקווה וראשון-לציון בחקלאות? והלא אתה, אתה הוא שחפרת את הבאר הראשונה!

אבא מתרעם:

– ובכן מה? חרשתי מפני שהאחרים היו עדיין טירונים, שמרתי מפני שהייתי הצעיר שבחבורה. הרי מוכרח הייתי להגן על משפחתי, ובייחוד שאהבתי רכיבה על סוסונים. ובכן, מה הרעש? הדרכה חקלאית... המ, כלום מעלה זאת על דעתו מישהו מכפויי-הזיכרון של היום? אכן – הבאר. שמא רוצים אתם שאכתוב גם אני סיפור "באר חפרנו"? אך זה מקרוב אדם בא, מזאטוטי ה"מוסקובים" של ימינו, עובד יום אחד ב"בחר" ומשנהו בחפירת באר, והרי לו רבותא, סיפורים נשלחים ומודפסים בחוץ-לארץ. אומר אני לכם, הכול בימינו ממלמלים רברבן, פראזות בלבד, אתם שומעים? פראזות! ומשאנו מגיעים לעבודה, עבודה ממש ובלי חכמות, "להוציא לחם מן הארץ" – אין איש... כלך לך בני, מצא איזו עבודה מועילה במקום להפציר בי ולהתבטל עוד קצת...

משהחל שופך חמתו על "באר חפרנו", ידעתי כי הוא "תפוש" בידי. לאמיתו של דבר היה אבא "ספרותי" מאוד, אלא שהיה מבליג על יצר הביטוי בתחום זה ומוצא פורקן לעצמו בדיבורים כגון "דברים בטלים, שיגיונות נעורים, דבר הבל, שאינם יאים לאיכר פשוט כמוני." כל סיפור שהיה מספר בשעת רצון היה כעין יריעה רחבה, מוארה מכל צד, כדרך הרומן של המאה התשע-עשרה, מאָתו שלו. עד סוף ימיו היה יכול לצטט בעל-פה בתי-שיר משל גיטה ושילר במקורם. היינה היה אהוב נפשו ומאור רוחו. פרקים שלמים מן הנביאים היו שגורים בפיו. ברם תמיד היה עסוק ובשעות הפנאי התרפה לכתוב בעצמו. מכאן – המעשה של "מעשיות", לפעמים עד כדי התאכזרות לעצמו על נטיותיו הספרותיות. ומכאן גם חמתו על כותבי סיפורים על חפירת באר... בכל זאת, כתב גם כתב כמה רשימות נאות ומסרן לאחרים לפרסום, מבלי שהקפיד כלל על כך ששמו יצויין, והאחרים – ודאי שלא תמיד הקפידו על כך... למשל, רשימותיו על השומר הפלאי דאוד אבו-יוסף, ועל רצח הבדואית בנחלת פתח-תקווה בשממתה.

בחיי יום-יום היה אבא, בשנות גברותו, קשה למדיי. מדריך היה (לפעמים גם מדריך מנוחה) את בניו ובתו הקשישים ממני ואותי בעבודה, בעבודת-כפיים חקלאית ממש. "מדוע אינך עושה דבר-מה?" היה נוזף בנו. "היזהר מפראזות כמפני מגפה," היה אומר. הדגשת השאיפה של אביו וחבריו ל"יישוב שממות ארץ-ישראל" והבעת אהבתו האישית להרצל, מתן אקדח כמתנת בר-מצווה לכל אחד מבניו, שלימדם להשתמש בנשק, באומרו "אל תשתמש בו, אלא בשעה חמורה ביותר, זה לא פנטסיה," "הקדם את זה, שמתקיף אותך," "הכה בשעת הצורך, הכה יפה וללא רחמים את אלה המעיזים לראותך עוד כוולאד-אל-מיתה" – זו היתה הציונות שהשתדל להקנות לנו, העיקר, ואידך "שמנדריקיזם" ו"באר חפרנו"...

אולם אותו יום-חורף גשום עלה בידי "להושיבו אל השולחן". השתדלתי לשכנעו, כי אין הדברים נכתבים לשם פרסום דווקא, ואיני מבקש אלא להשתעשע קצת יחד עימו, כחברים טובים, על סיפורי הילדות שלו, אשר בהם נתחיל. אם ייצא מזה "ספר", יוכל לשמש כמין "כתבי משפחה" לזיכרון.

אבא הציץ בי בחיוך של עורמה, והפטיר:

– נו, מילא. ניצחתני בני, לו יהא כבר כך...

משהתחיל לספר בסדר כרונולוגי ובכוח זיכרון מפליא את חיי הילדות שלו, על תעלוליו וסבלו, הלך ונשתכר מן היין המשומר של ימי אושר משכבר. הוא היה מספר ואני רשמתי, וברשמי את הסוד-שיח כאילו חייתי אותם החוויות. משהגיע אבא בסיפוריו לתקופת העלומים שלו, שהיתה קשורה עם עלייתו לארץ, הקפיד על הדיוק בתאריכים, בעובדות ובתיאורי אישים. אז גילה טפח על האידאלים של יישוב "ארץ הקודש" אשר בדך כלל נהג שלא לדבר עליהם. תחילה הִרשה לעצמו לערבב קצת "חזון" בתוך ה"אמת". אך בפרקים המאוחרים, על ארץ-ישראל, הכול בּוּקר ואף הושווה לתעודות ולמסמכים שונים שבארכיון הפרטי שלו. אם נשתלבו פה ופה פרטים "ספרותיים" גם בתקופה זו – הרי הם ביסודם אמיתות-חיים, גם אם מורגש בהם לפעמים משב רוח קלילה של רומנטיקה מלילות "ביל"ו" או הומור מחוספס של אחדים ממתיישבי פתח-תקווה הראשונים, אשר כונו בשמות בדויים.

משך שנה שלמה "השתעשענו" בכך. בסוף השנה יושבים היינו וכותבים בצל עצי פרדסו של אבא. הוא היה מביט מפעם לפעם מתוך מנוחת נפש ושלוות השקט לעבר "גבעת העדשים", בית-העלמין של פתח-תקווה נשקף ממול... משהגענו ל"סוף פסוק" ובתוכו "גבעת העדשים" הלזו – היה זה כאילו חתם את ספר-חייו.

אך עוד שמונה-עשרה שנים נוספות הוענקו לאבא. חרף מותה של אימא וסבלות כלכליים, לא נס ליחו והיה רענן-גו ובהיר-שכל. עוד הוסיף לעבוד כמה וכמה שנים, בידיו ממש, בפרדס ובחצר. בגינת ביתו היה מטפל באהבה עד ימיו האחרונים כמעט, בשנת התשעים לחייו. עוד היה מטייל לפרקים לספרייה או לבית-הכנסת. היה קורא הרבה, משתעשע לפעמים עם נכדיו ושילשיו, עם חבריהם וחברותיהם, הזאטוטים האלה היו מבקרים ברצון אצל "סבא ראב". כחלוץ צעיר היה, נועז ובעל הומור משובב, חסר פניות של אדם העומד כבר מעבר למאוויים הקטנוניים של אדם בעל אמביציות. יש והיה שואלני אם יפורסמו הזיכרונות שלו, ומתי... חבל שלא זכה לכך בחייו.

באחד הלילות של שנות המאורעות תרצ"ו-תרצ"ט [1936-1939] מצאוהו המגינים הסובבים בַּסְפר של פרדסי פתח-תקווה כשהוא מהלך בלאט בצידי משוכות האקציה ובידו אקדחו האוטומטי הכבד. לשאלת ה"חבְרה" למעשהו שם ענה, כי מתוך שיעמום יצא לטייל קצת, שמא יזדמן לו משהו משעשע...

בהתקרב ימיו להיאסף אל עמיו עוד היה סיפק בידו לשמוע על הכרזת המדינה, היה שואל יום-יום לחדשות המלחמה, ובעיקר התעניין לדעת אם צבא ישראל מכה באוייב באמת-באמת. לאחר כל כיבוש של צבאנו היה חוזר ואומר:

– מי מילל ומי פילל עד כדי כך לפני שבעים ושתיים שנה! חיפה, יפו, עכו, נו, נו.

כשקרבו ימיו האחרונים עוד היה לאל ידו לחזור בכל התקפה של חולשת-הגוף על "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" ושתיים ביקשה נפשו כשניצבנו, כל בני המשפחה, סביבו: "שיזכה להוציא את נשמתו ב-'אח-ד' וכן שיחזיקו בו אותה שעה במעומד, כיוון שרוצה הוא למות כגבר...

כשהגיעו שעותיו האחרונות ממש, היה מהומם ולא קרא עוד "שמע ישראל", רק היה מנפנף בידיו וממלמל:

התעלה שבורה... המים מתפרצים... הטורייה איננה... אין לי מה לעשות... מה אעשה?... אין לעשות דבר...

אכן אבי ומורי, עשית דייך. נוח בשלום על משכבך.

בנימין בן-עזר (ראב)

טבת תש"ט (1949)

* יהודה ראב בן-עזר: "התלם הראשון", זיכרונות 1862-1930. נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. הספרייה הציונית בהוצאת מ. ניומן, תשט"ז, 1956.

מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. הספרייה הציונית, על יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים התשמ"ח, 1988. 261 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

1. התלם העברי הראשון

פרק מתוך הספר "פרשים על הירקון" בהוצאת יוסף שרברק, 1989

בהתקרבם למושבה החל לרדת הגשם. החברים הצטופפו בבניין לבני-הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח-תקווה מימטרים בודדים.

הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על-ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.

וכך היה. בסוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878, באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע, מיכל, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש (שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878).

רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.

ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן-דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:

"כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחית שמיים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

"אמן!" ענו בני-החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה בבית-הכנסת.

יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי. בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.

"אבא," אמר יהודה. "המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר. ככה לא היה מעולם, בהונגריה!"

"סוף מעשה במחשבה תחילה." אמר לאזאר. "עכשיו, שנשארנו לבד, ואין חשש שנקלקל את השמחה – בוא ננוח רגע ונבדוק אם טעינו, והיכן."

"ראה," התכופף יהודה וחפן רגב של אדמה שחורה כשהוא מפורר אותו בין אצבעותיו. "האדמה קשה כאילו מעולם לא פלחו אותה לעומק. הפלחים מכנים אותה בשם אדמת סַלָג – כבדה, שחורה ורזה מאוד. אין בה שום רקבובית ולחות. טעינו, אבא. בהונגריה האדמה השחורה היא העידית, פריכה ודשנה, הגשמים שיורדים בקיץ מדשיאים אותה והחריש העמוק בא להצניע את הצמיחה ולהשביח באמצעותה את הקרקע. וכאן – אקלים אחר."

"אתה צודק, בני. הלא האדמה הזו עודנה יבשה-למחצה. כל הקיץ נאפתה בשמש ונסדקה. הגשם שירד לא הספיק לרככה. אי-אפר להמשיך כך בחריש!"

"ובכל זאת הערבים חורשים אותה. מדוע?"

"ראשית, הם עדיין לא חורשים, ושנית – איך אפשר להשוות את המחרשה הקלה שלהם, העשוייה עץ ולהבה חד ודק, ולכן היא קרוייה 'מסמר' – למחרשת-הכנף האירופית הכבדה שלנו, זו שקנה רגנר בשָׁרונה, שחודרת לעומק ומהפכת את הקרקע? השוורים עוד מעט יתפגרו בגלל השיטה של רגנר!"

"אבל איכרי שרונה חורשים במחרשות האלה."

"ראית את האדמה שם? היא חומה-צהבהבת, ממש פריכה, ונמצאת על גבול החולות המפרידים בין המושבה לים. אדמה שנשפכת ומתפוררת מאחורי להב-המחרשה. קסאר לא מכר לנו, כנראה, את האדמות הכי טובות של מלאבס."

"מה נעשה?"

"אין ברירה, יודה, וגם חבל על השוורים. תביט בהם – אני חושש שבשוק של רמלה מכרו לכם סחורה פגומה, ואולי הריר של הגמלים פגע אז בעיניים שלך... השוורים האלה נראים חלשים וחולים אחרי המאמץ. שמע, עכשיו אנחנו חוזרים ומלמדים את רגנר שיעור בחקלאות של ארץ-ישראל. עוד היום תיסע לשרונה ותביא משם זוג של פרדות חזקות, ואת מיכל נשלח עד דמשק כדי שיביא לנו שוורים דמשקאיים וגולניים. שמעתי כי הם נחשבים לחזקים ולבריאים יותר מאלה שבשפלה."

יהודה הביא משרונה פרדות, ולמחרת התחדשה העבודה בשלוש מחרשות. יהודה חרש בזוג פרדות אחד, פועל ערבי שאותו לימד לנהוג בפרדות – בזוג השני. לאזאר, עם זוג פרדות שלישי – חתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, והיה הולך וזורע לפניהם חלקות של חיטה ושעורה.

במשך כשבועיים נזרעה כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-ליג'ה. בינתיים חזר מיכל עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.

גשמים רבים לא ירדו בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק הצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים המעיטו לזרוע בגלל עצירת הגשמים.

השדות הוריקו וגבעולי התבואה הרכים החלו להרים ראשיהם ולפתח שיבולים שהיו עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חגגו הגברים כשהם יורים באוויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שלא היה עדיין אלא דרך-עפר המתמשכת צפונה. מיפו הובאו, בדרך החול שבין גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה, יין, מיני-מאפה ותבשילים שהכינו הנשים. השמחה היתה רבה. ר' דוד הבטיח:

"בשנה הבאה נציג בפורים אוֹפֶּרֶטָה שלמה, מעשה-ידינו, עם תלבושות, שירים וכלי-זמר!"

ככל שהוריקו השדות ויפו, כן רבו דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו ניסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה היה צורך לשמור על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זו היתה תקופת האביב, רַבִּיעַ בלשון הפלאחים, עונָה שבּה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לראות בשדות כאוות-נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה!

וכך, עוד בטרם הבשילה התבואה, היה צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.

עבודתו בחריש ובזריעה נסתיימה ועל יהודה, צעיר המתיישבים, הוטלה מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום ובלילות סייר, רוכב על סוסו, בשדות; הגיע עד גדת ואדי אבו-לִגֶּ'ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קסאר. בלילות כללה השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה השתתפו בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותה היה מזעיק כאשר חשש מפני פריצה או התנפלות.

כמעט מדי יום היו ניסיונות לפלוש לשדות פתח-תקווה: ערביי מלאבס, שנתמלאו קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שְׁוֵּיכֶּה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקווה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה, שמאהלם היה ליד הירקון והם התקיימו על שוד בדרכים וגנבות. בשעות היום היו השכנים מתנכלים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות.

יהודה וחבריו הפעילו לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד הועילו. השודדים ידעו שהמתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש.

לא היתה ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבּוּטים, האלות, בתגרות פנים-אל-פנים עם התוקפים. כל החברים היו קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה. וכדי לעודד את עצמם, אם היה עובר לילה ללא אזעקה ומכות, נהגו להתאונן בבוקר על כך שהלילות בפתח-תקווה נעשו משעממים...

אהוד בן עזר

2. התלם הראשון שחרש יהודה ראב בן עזר

מתוך סיור היסטורי מוקלט בפתח-תקווה בהדרכת אהוד בן עזר, שנערך ביום שני, 8.11.2004  עם עובדי הארכיון לתולדות המושבה

...מהבית ברחוב רוטשילד עלינו דרך השוק הגדול, תוך שאני מספר החלקה שהיתה הכרם של יהודה ראב, לפי הסיפור של אסתר, ועל הקפה שבו היה יושב אברהם שפירא לפני-הצהריים, מעשן נרגילה, שותה קפה מפינג'אן ומשוחח עם שכניה הערבים של פתח-תקווה, שראו בו מעין שֵייך של המושבה. הגענו לפינת המזרחית-דרומית של הרחובות שטמפפר ופינסקר, מול כיכר (גן) המייסדים, שהיתה הזווית הדרומית-מזרחית של החלקה שבה נחרש התלם הראשון.

מיקומו המדוייק: הזווית שבין רחוב שטמפפר ורחוב פינסקר, וממנה כמה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ובקו ישר מזרחה, מקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה לערך.

המלבן הזה הוא החלקה של התלם הראשון. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

על פינת הרחובות אין שום ציון לתלם הראשון – אבל יש לוח מתכת, אחד מיני רבים מסוגו, המציין שכאן היה מועדון של בית"ר. רק במושבה ששוכחת את עברה, כמו פתח-תקווה, יכול להתרחש דבר אבסורדי שכזה, והוא מסמל את הבורות השוררת בעיר לגבי כל הקשור בעברה.

אנחנו נכנסים פנימה מהמבואה הפנימית מול כיכר המייסדים בבניין של משפחת מיכאל שפירא (אחיו הגדול של אברהם שפירא) ויצחק-הירש שפירא, ושם עומדים על חלקת אדמה שממנה, מבין כל המוסכים והבניינים ועצי האיקליפטוס, המאוחרים-יחסית, ניתן לראות מזרחה עד מעבר לרחוב בר-כוכבא, לכיון המשטרה. ואני קורא את התיאור הנרגש והמדוייק מעמד התלם הראשון על פי ספר זיכרונותיו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", עמ' 63.

"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

עד כאן הקטע מהסיור.

אהוד בן עזר

* * *

תוספת מאוחרת בקשר לציון התלם הראשון

בשנת 2008 התעוררה הוועדה לשימור אתרים בפתח תקווה יחד עם גופים אחרים כדי לציין מלאת 130 שנה לייסוד המושבה. הם עשו זאת, בין השאר, על-ידי לוחית מתכת לציון חפירת הבאר הראשונה סמוך למקומה ההיסטורי, בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים, אך מבלי להזכיר במילה אחת את מי שחפר את הבאר הראשונה, יהודה ראב בן עזר. אפילו לא פנו להתייעץ עם המשפחה לשם כך, ובוודאי שאיש מן הבורים ועמי הארצות שקבעו את השלט ה"היסטורי" לא קרא את "התלם הראשון" שבו מופיע מפי יהודה ראב סיפור חפירת הבאר.

כמו כן מילאו את כיכר המייסדים בפסלי אבן מכוערים של חמישה רוכבים על סוסים, והרוכבים נראים כמו יהודים עבדקנים מימי הביניים, וזאת לפי הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו שכתב יורם טהרלב, והיא המקור ההיסטורי היחיד שהיה ידוע לחבורת הבורים ועמי הארצות בפתח תקווה, שאיש מהם אינו יודע לאמיתה את ההיסטוריה של ראשית המושבה, וכי המסופר בבלדה של יורם טהרלב מעולם לא התרחש כמתואר בה.

לשיא הגיע הדבר במאבק על הנצחת התלם הראשון. מאבק מכוער שכל עיקרו היה ניסיון למנוע מיהודה ראב את ציון זכותו כחורש התלם הראשון, וזאת מהיותו צעיר המתיישבים ומנוסה מנעוריו בעבודת האדמה. המקום לאנדרטה נקבע בפינה הצפונית-מזרחית של כיכר המייסדים, ושם, על רקע של פסל של סוס אבן ומחרשת ברזל, עתיד להיקבע השלט הבא, וזאת לאחר מאבק מר עם הבורים ועמי הארצות:

התלם הראשון בפתח תקווה

כאן, במקום זה, ו' חנוכה, ל' כסלו שנת תרל"ט, דצמבר 1878, יומיים לאחר רדת הגשמים הראשונים, התאספה קבוצה ממייסדי המושבה, לבצע את החריש והזריעה הראשונים.

נעיצת המחרשה לביצוע התלם הראשון נפלה בגורלו של יהודה ראב, אחריו אחזו במחרשה דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, דוד רגנר, נתן גרינגרט, ואליעזר ראב, אביו של יהודה.

יהושע שטמפפר, בתפסו במחרשה, התרגש ופרץ בבכי ואמר: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו, משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."

למעשה נחרש התלם הראשון לא בנקודה הזו אלא כמאתיים מטר צפונה, בקו אווירי ניצב לרחוב פינסקר, מקביל לרחוב שטמפפר, ומגיע עד מקום בניין המשטרה כיום. כך מספר יהודה ראב בספרו "התלם הראשון", וכך הראה בשעתו בנו של יהודה, אלעזר בן עזר ראב – לבנו עמנואל בן עזר ראב, נכדו של יהודה – על דרך-עפר או שביל שיצא מרחוב פינסקר מזרחה בנקודה הזו ואמר לו שכאן, לפי מה שנמסר לו מאביו יהודה – נחרש התלם הראשון.

  מאחר שכל ה"מונומנטים ההיסטוריים" רוכזו בכיכר המייסדים המחודשת לתפארת הכיעור, לא היה טעם להפריד ממנה את ציון התלם הראשון ולתיתו במקומו המדוייק כמאתיים מטר צפונה משם, במדרכה ברחוב פינסקר.

כמובן שנוסח השלט הזה לא נקבע. זאת היתה הצעה שלי, שנפסלה.

אהוד בן עזר

* * *

3. מתי באמת החלה העלייה הראשונה?

הרשימה הודפסה בקיצורי עריכה ב"ידיעות אחרונות" ביום 28.12.2003

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, ובכל זאת – ב-ו' חנוכה, לפני 125 שנים וכמה ימים, רתמו מייסדי פתח-תקווה את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

על אותו מעמד כתב סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [בן 20] … בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים ... השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. כולנו נרעדנו לשמע הדברים … לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, ב-1948, קם סבי בן ה-90 ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" בל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, הלך לעולמו.

פתח-תקווה נוסדה ב-1878 ע"י עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחיד מבין המייסדים שנולד בארץ, עזר בקנייה וחילץ את הגביר גוטמן מידי נוכלים בירושלים. אבל משום-מה נוהגים רבים לציין את 1882 כראשית העלייה הראשונה.

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שרצו את כתר הראשונות לעצמם, וחברו אליהם היסטוריונים שהתקשו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן ראשית של יישות לאומית.

כאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, הדור הצעיר לומד שאבות-אבותיו לא החלו לשוב ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה.

דרך אגב, לפני כשנתיים הסביר ראש עיריית ראשון-לציון, מאיר ניצן, בראיון רדיו, כי אפילו לתאריך 1882, המתנוסס על כל הבקבוקים של היקב המקומי מאז היווסדו, אין אחיזה במציאות. עירו קמה ב-1882 כמושבת פלחה, ואילו נטיעות הכרמים באו רק כעבור כמה שנים. ה"תיקון" נועד להקדים את תאריך הנטיעות, כדי לקצר את שנות העורלה שבהן הבציר אסור מן התורה. עינינו הרואות, יש שם ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.

אהוד בן עזר

4. מהי מידת האמת ההיסטורית

בבלדה של יורם טהר-לב?

מהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה מדבריה בסוף הרשימה. הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי טוביה סלומון, בנו של יואל משה סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות:

"אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

אהוד בן עזר

5. מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן.

אהוד: וכמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-130 של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" שלא היה – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי? כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון. והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה, לפי הבלדה של יורם טהר-לב – שזה כל מה שהן יודעות... אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו טיול הזוי...

אהוד בן עזר

* * *

                     אהוד בן עזר

             בפתח תקווה אחרת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

ינואר 1973

* * *

בארכיון משפחת בן עזר ראב נמצאים בין השאר:

1. דיסק. אסתר ראב קוראת את השיר "לאב" שנכתב ב-1928, במלאת 50 שנה לעלותו של אביה יהודה ראב על אדמת פתח-תקווה. פורסם ב"הארץ", י"ד שבט תרפ"ט, 25.1.1929.

2. דיסק. יהודה ראב בן עזר בן ה-85 מספּר על חריש התלם הראשון במושבה פתח-תקווה ביום ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 8 בדצמבר 1878. העתקה מתקליט ישן של "קול ירושלים" משנת 1943, בטקס למלאת 65 שנה לפתח-תקווה. התקליט המקורי מצוי בידי אהוד בן עזר.

3. ראיון עם המשוררת אסתר ראב בת ה-80, בתו של יהודה ראב, בתוכנית טנדו של ירון לונדון בשנת 1974.

https://www.dropbox.com/sh/ntodrx6ewdzji69/AABFQMmcYonuFZcQuTsL-G3Ea?dl=0

4. אהוד בן עזר: קיצור תולדות פתח-תקווה. קובץ מחשב בוורד עברי. הנשלח לכל דורש.

* * *

מרדכי קידר

החפרפרת

השבוע התפרסם לראשונה שישראל גילתה מנהרת תקיפה שחפר חיזבאללה אל תוך השטח הריבוני הישראלי. בכך הגיעה לקיצה תקופה ארוכה שבה דיווחו ישראלים רבים הגרים ביישובים נוגעי גדר הגבול על קולות חפירה ותזוזות בקירות הבתים.

מדובר במנהרת תקיפה, מנהרה המאפשרת לכוח רגלי משמעותי לעבור בזמן קצר עם נשק, תחמושת, אמצעים הנדסיים ואספקה אל תוך שטח ישראל תוך שהוא פוסח על התצפיות הישראליות ובכך מנצל את מרכיב ההפתעה. המעבר התת קרקעי מקנה לכוח התוקף גם הגנה מפני תקיפה ישראלית, והוא מתחיל את המלחמה כאשר הוא מעבר לקו הגבול, בתוך שטח ישראלי אזרחי, עובדה המאפשרת לו לפגוע ולחטוף בהפתעה גמורה.

גילוי המנהרה שחפר חיזבאללה אל תוך השטח הריבוני הישראלי מהווה הישג טכנולוגי, מודיעיני ומבצעי, בשל כמה סיבות:

1. חיזבאללה בנה על המנהרות את תוכניות המלחמה הבאה, וחסן נצראללה אפילו לא הסתיר את כוונתו להשתלט על הגליל במלחמה הבאה. מכיוון שלחיזבאללה אין כוח תובלה אווירי אין ביכולתו להנחית כוחות צבאיים משמעותיים בתוך שטח ישראל, ולכן המנהרות הן התחליף לכוח הנחתה אווירי. בגילוי המנהרה מתחילה  ישראל ליטול מיד חיזבאללה את האמצעי האסטרטגי הזה, וההנחה בצה"ל היא שיש עוד מנהרות.

2. גילוי המנהרה חושף בפני כל העולם את העובדה שחיזבאללה מפר את החלטה 1701 של מועצת הביטחון שסיימה את מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. על פי החלטה זו אסור לחיזבאללה להימצא בדרום לבנון והנה מתברר שלא רק שהוא נמצא באזור זה אלא שהוא גם פוגע בריבונות הישראלית. שוב הוכח שכוח יוניפי"ל איננו יכול, ואולי גם איננו רוצה, לעמוד במשימות שהוטלו עליו בהחלטת מועצת הביטחון, ולישראל אין שום סיבה להאמין שהקהילה הבינלאומית תדאג באמת לבצע את החלטותיה שלה בנוגע לביטחון ישראל. הפרת החלטת מועצת הביטחון וחפירת המנהרה אל תוך ישראל נותנות לישראל תירוץ אל מול הציבוריות הישראלית והעולמית לפגוע בחיזבאללה.

3. לישראל יש יכולת טכנולוגית לגלות מנהרות חפורות בסלע בעומק 25 מטרים, כגובהו של בניין בן שמונה קומות. אלא שהיכולת הישראלית לא נעצרת בגילוי המנהרה: למרות שהמנהרה חודרת לשטח ישראל רק ארבעים מטרים, ישראל הצליחה לגלות אותה ולהחדיר לתוכה מצלמה ומטען חבלה מבלי שתצפיות חיזבאללה הבחינו בפעילות הישראלית הזו.

4. בחיזבאללה מקנן החשד שישראל הצליחה לאתר את המנהרה באמצעי מודיעיני, כלומר שיש בארגון מישהו, "חפרפרת", שיש לו נגישות למידע הסודי ביותר של חיזבאללה – מיקום המנהרות – והוא משתף פעולה עם ישראל לדרגה שהוא יכול להעביר לישראל את המידע מבלי להיחשף. הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, אמר למצלמות ביום שלישי השבוע שישראל מכירה את תוכנית המנהרות של חיזבאללה. לדעתי, מאז גילוי המנהרה פועל כוח הביטחון הפנימי של חיזבאללה במרץ רב לגלות את זה שמשתף פעולה עם ישראל, אנשים נחקרים וזה לא מוסיף להם כבוד. בארגון נוצר מתח בין אנשים כי כל מי שהיה לו מידע על המנהרה הופך באופן אוטומטי לחשוד בריגול למען האוייב. החשד הזה מעכיר את האווירה ואנשים נמנעים מלחלוק מידע עם אחרים מחשש שמישהו מהם הוא "החפרפרת" הישראלית. מצב זה מעיק על תפקוד הארגון ופותח פתח לחשד בכשרים, שלא יעברו לסדר היום על העלבון בעצם העלאת החשד שמא הם אינם נאמנים לחיזבאללה. שום ארגון אינו יכול לתפקד במצב זה, במיוחד כשעליו לשנות את התוכניות שלו לאור החשד שישראל גילתה מנהרות נוספות ומילכדה אותן כמו שעשתה במנהרה הראשונה.

5. עד כתיבת שורות אלה בבוקר יום רביעי לא ראינו תגובה של חיזבאללה. לדעתי שוררת מבוכה רבה בארגון, וחסן נצראללה נדרש לתת הסברים. האיראנים כועסים בשל הכישלון של נצראללה לפתח את נשק המנהרות ובשל החשד שבחיזבאללה יש מי שמוסר לישראל מידע.

6. יחידת הקומנדו "רדואן" של חיזבאללה היא כוח המתקפה המיועד לעבור לתוך הגליל דרך מנהרות ולכבוש יישובים ישראלים. עתה, כשהתגלתה מנהרה ומולכדה בידי צה"ל, חושדים קצינים וחיילים ביחידת "רדואן" שכל מנהרה שייכנסו לתוכה עלולה להיות עבורם מלכודת מוות, וחשש כזה איננו מוסיף להם מוטיבציה.

7. גילוי המנהרה יביא את חיזבאללה למקד את מאמציו בפיתוח ארסנל הטילים שלו ובמיוחד לשפר את יכולת הטילים לפגוע במטרות נקודה ישראליות.

8. חפירת המנהרות עלתה לחיזבאללה מיליונים רבים, ועתה מתברר שהשקעה זו ירדה לטמיון. חסן נצראללה יידרש לתת הסברים גם על המרכיב הכספי של הכישלון.

למרות כל זאת, אסור לישראל לחשוב שגילוי המנהרה הוא נוק-אאוט לחיזבאללה, שכן ארגון זה יודע איך להתגבר על קשיים ואיך להתאים את עצמו ואת מבצעיו לתנאים המשתנים. נכון שגילוי המנהרה הוא הישג מרשים, הן מהבחינה הטכנולוגית והן מהבחינה המודיעינית, אבל אין בהישג זה כדי להכניע את חיזבאללה ולשכנע אותו שאין טעם להילחם בישראל. חיזבאללה יישאר אויב מר ונמהר לישראל, הן מצד האידיאולוגיה שלו והן מצד היותו היד הארוכה של האיראנים שנשבעו לחסל את ישראל.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

מבצע "מגן צפוני" גודע את היכולת האופרטיבית היבשתית של חיזבאללה

האתגרים האסטרטגים הניצבים מולנו: הכמות המפלצתית של טילים ורקטות, וטילים מדוייקים שבידי חיזבאללה –

האם יש לנו את היכולות המספיקות מולם?

מבצע "מגן צפוני" שאזרחי המדינה התבשרו עליו בהפתעה גמורה בבוקרו של יום שלישי,  הוא תחילת המימוש  של תהליך  שתמצית מהותו היא גדיעת היכולת האופרטיבית  היבשתית של חיזבאללה לתקוף את הגליל. להבדיל ממנהרות התקיפה ברצועת עזה, שתכליתן היתה יותר "טרוריסטית" ופחות לכבוש שטח, הרי שבצפון, בצד היכולת הטרוריסטית הטמונה במנהרות, התכלית העיקרית שלהן היא להעביר במהירות ובהסתר כמות גדולה של כוחות לצורך ביצוע מהלכים צבאיים טהורים לכיבוש שטח.

בהנחה שצה"ל ישלים את התהליך  והאתגר של תקיפה יבשתית של חיזבאללה יורד מהפרק, עומדים מולנו שלושה אתגרים של יכולות אסטרטגיות של חיזבאללה:

האחד, הכמות המפלצתית של הרקטות והטילים המצויים בארסנל שלו.

השני, הטילים המדוייקים המצויים בידו, שכמותם כנראה אינה גדולה לפי שעה, המסוגלים לפגוע  לא סתם באוכלוסייה אזרחית  אלא במטרות איכות של מדינת ישראל.

השלישי, מפעלי הייצור שככל הנראה הוקמו/יוקמו בלבנון על מנת שכמות הטילים המדוייקים ארוכי הטווח תגדל ותלך; או העברת טילים כאלה ישירות מאיראן ללבנון.

האתגרים האסטרטגים הללו  שמציב חיזבאללה אינם בחלל הריק, אינם עומדים ברשות עצמם. הם חלק אינטגראלי מהמערך האזורי של איראן. כל הדיבורים אצלנו על כך  שהאיום הכי גדול על מדינת ישראל הם השסעים הפנימיים הם דברי הבל ולשם תפארת המליצה! – מספיק שעשרה טילים מדוייקים יפלו על מטרות איכות אצלנו על מנת להמחיש זאת.

השאלה הגדולה  והכי מציקה היא  האם יש לישראל יכולת מספיקה ואמינה על מנת  לסכל את שני האתגרים הראשונים, ובראש ובראשונה לפגוע בכמות המפלצתית?

במילים אחרות, האם היכולות נגד טילים שיש עכשיו לישראל  (החל ב"כיפת ברזל", דרך  "מרבד קסמים" וגמור ב"חץ" ) עונות או לא על האתגרים?

ועכשיו, שלוש הערות קצרות למבצע "מגן צפוני".

ראשית, צריך להוריד את הכובע  בפני המידור הדרקוני שאפף את כל התהליך מראשיתו ב-2014 ובזמן האחרון. לא ראיתי ולו הדלפה אחת, אפילו ברמז. הרבה פעמים שמעתי את ההנחה שבימינו אי אפשר לשמור סוד. מתברר שכאשר רוצים, והדגש הוא על המילה רוצים, ניתן לשמור סוד, וטוב שכך הוא.

שנית, הצד הפוליטי. בזמנו, אחרי "צוק איתן", היתה התנפלות אגרסיבית על הממשלה בעניין המנהרות. קמה זעקה גדולה: האשימו את המודיעין, האשימו את צה"ל וכמובן את הדרג המדיני: איך זה שלא ידעו, איך זה שלא עשו שום דבר, איך הזניחו, איך הפקירו את היישובים בעוטף לחסדי החמאס, ואיך ואיך.

והנה, עכשיו, כאשר צה"ל עושה את מה שצריך לעשות, בתום נוהל קרב מורכב, קמים פוליטיקאים, וכמובן אנשי תקשורת – כי השניים תמיד הולכים יחדיו, וזועקים: זה הכול "יחסי ציבור"! זה לא מבצע להגנת הצפון אלא להגנת נתניהו, להסחת תשומת הלב  מתיק 4000. ביבי תיזמן את הכול על גבו  של צה"ל.

זה מזכיר לי שהאשימו את ביבי שנסע לפריז ומינה את מירי רגב למלא את מקומו על מנת "להפיל" עליה את הטיפול  בתקרית בה נהרג סא"ל מ.

אכן השנאה העיוורת לביבי מטמטמת את השכל ומייצרת רוע לב.

שלישית, הצד המדיני. טוב שבמקביל לעבודת הדחפורים התחילה בזירה הבינלאומית התקפה דיפלומטית על לבנון ועל חיזבאללה. יש לקוות שמועצת הביטחון תכונס על מנת לגנות את לבנון וחיזבאללה על הפרת החלטה 1701, שהתקבלה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ואסרה על הימצאות חיזבאללה בדרום לבנון. מעניין יהיה לראות מה תהיינה עמדות אנגליה, צרפת ומדינות אחרות במקרה זה. ובכלל, מסקרן לראות מה תהיה תגובת ה"איחוד האירופי", המזדרז תמיד לגנות את ישראל על כל אירוע פעוט.

עמוס גלבוע

* * *

אורי הייטנר

1. הדילמה הלבנונית

בעשרים השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, נהוג היה לומר שאין לדעת מי תהיה המדינה הערבית הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, אבל ידוע מי תהיה השנייה – לבנון.

לבנון כונתה "שוויץ של המזה"ת". היא נחשבה למדינה אירופאית במידה רבה, בעלת אוריינטציה צרפתית, מדינה שקטה, מתונה. הגבול עם לבנון היה גבולה השקט ביותר של ישראל, עם מעט מאוד תקריות. במלחמת ששת הימים, לבנון היתה השכנה היחידה של ישראל שלא הצטרפה לברית הלוחמה נגדנו, ושמרה על גבול שקט. דומה היה שהיא בשלה לשלום, אך היא חלשה מכדי להעז ולהיות הראשונה.

בסוף שנות השישים המציאות השתנתה, כשפת"ח החל להקים מאחז בדרום לבנון ולחמם את הגבול. מגמה זו הואצה לאחר "ספטמבר השחור" – גירוש פת"ח מירדן בספטמבר 1970. על גבול ישראל, בדרום לבנון, הוקם "פתחלנד", ובביירות התמקמו מפקדות אש"ף וארגוני הטרור השונים. גבול לבנון הפך לגבול עוין ומדמם – חדירות מחבלים ומעשי טבח קשים, כולל של ילדים, וירי קטיושות לעבר יישובי הצפון.

ישראל הגיבה בפעולות רבות לאורך הגבול ובביירות וב-1978 – מבצע ליטני. ב-1982 – מלחמת לבנון הראשונה, בה צה"ל כבש חלקים נרחבים בלבנון, פעל בביירות וגירש את אש"ף מלבנון. ב-1983 נחתם חוזה שלום בין ישראל ללבנון, שלא היה שווה את הנייר שעליו היה חתום ולא החזיק מעמד אפילו שעה. בשנים אלו עבר מרכז הכובד של המלחמה בישראל והטרור נגד תושביה מאש"ף לחיזבאללה, הארגון השיעי, המופעל בידי איראן. צה"ל התבוסס שלוש שנים בבוץ הלבנוני ונסוג לרצועת הביטחון, שדיממה עוד 15 שנים והגבול עצמו המשיך לדמם. ב-2000 ישראל נסוגה לחלוטין מלבנון, וחיזבאללה המציא עילה חדשה להמשך הלחימה והטרור – חוות שבעא, והטרור נמשך.

רק מלחמת לבנון השנייה, עם כל הכשלים הגדולים שהיו בה, מבחינה מדינית, מבצעית ומבחינת התנהלות העורף, השיגה את מה שלא השיגו כל פעולות התגמול והפשיטות, תקיפות חיל האוויר, מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה, הסכם השלום, הנסיגה לרצועת הביטחון, ההתבססות ברצועת הביטחון והנסיגה מלבנון. רק מלחמת לבנון השנייה יצרה הרתעה חזקה, שהפכה גבול שדימם ארבעים שנה לגבול שקט לחלוטין. הגבול שקט כבר 12.5 שנים, הישג שאיש לא העלה על דעתו במהלך המלחמה, גם לא קברניטיה. דחיית מלחמה וגבול שקט הם אינטרס ישראלי מובהק, והישג זה הושג בזכות ההרתעה הישראלית שנוצרה באותה מלחמה.

אולם לצד ההרתעה מפני פתיחה באש, ובמקביל לשמירה על הגבול השקט, חיזבאללה ניצל את הזמן להצטיידות רבתי, להכנות למלחמה והיום יש לו 150,000 רקטות, כנראה אמצעים לדיוק הרקטות ומנהרות תופת, חלקן כבר אל תוך השטח הריבוני של ישראל. זאת, תוך הפרת החלטת מועצת הביטחון על הפסקת האש בתום מלחמת לבנון השנייה.

הדבר מעיד על מגבלות ההרתעה. חיזבאללה הורתע מפני פתיחה באש, אך לא נרתע מפני הפרת הפסקת האש באמצעות הצטיידות. יתר על כן, האמת חייבת להיאמר – ההרתעה היתה הדדית. גם ישראל ספגה מכה קשה, בבטן הרכה שלה – העורף. ישראל נרתעה מפעולה ישירה נגד התחמשות חיזבאללה בתוך לבנון (אך בהחלט פעלה נגד ההתחמשות הזאת בתחנת המעבר – סוריה). כך נוצר מאזן אימה של הרתעה הדדית.

הדילמה שעמדה בפני ממשלת ישראל קשה ואכזרית. האם לפעול באופן יזום נגד ההתחמשות, מתוך ידיעה שהדבר יביא למלחמה שבה העורף ייפגע, בעוד ניתן לדחות את המלחמה הזאת עוד ועוד, או להימנע מתקיפה כדי לשמור על השקט, מתוך ידיעה שאם וכאשר תחודש האש, ביום מן הימים, ויש סבירות גבוהה לכך שהיא תתחדש, יכולת הפגיעה של האוייב בעורף ישראל הולכת וגדלה, ומחיר המלחמה יהיה קשה וכואב.

זאת דילמה מנהיגותית קשה, ומי שטוען שיש לו פתרון-בית-ספר לדילמה הזאת, אינו רציני ואינו אחראי. לדילמה הזאת נכנסים מרכיבים נוספים, כמו העובדה שלא רק האוייב מתעצם, אלא גם צה"ל, ולכן גם ההרתעה עשויה לגבור ולמנוע מלחמה גם בעתיד.

ההחלטה עד כה, לא לפעול בכוח לסיכול ההתחמשות של חיזבאללה, היא הכרעה קשה, אך לגיטימית והגיונית. היא עלולה לגבות מחיר דמים כבד, אך עשויה לחסוך מחיר דמים כבד. כך או כך, זו ברירה בין שתי אפשרויות קשות ומסוכנות. אין זו ברירה קלה בין טוב ורע.

ב-1970 נחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל למצרים לסיום מלחמת ההתשה. מיד עם חתימת ההסכם מצרים הפרה אותו בגסות, כשהציבה סוללות נ.מ. סמוך לתעלת סואץ. ישראל הבליגה. היא לא רצתה לחדש את שפיכות הדמים אחרי שנות מלחמה ההתשה הקשה. אבל המחיר היה כבד מאוד. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים איבדה ישראל את יתרונה האווירי, "הטיל כופף את המטוס" בלשונו של עזר ויצמן. מחיר הדמים של ההבלגה הזאת היה קשה ביותר. בדיעבד, ההבלגה הזו היתה מרכיב מרכזי במחדל מלחמת יום הכיפורים. ההבלגה הזאת היתה שגיאה חמורה.

לכאורה, העובדה ההיסטורית הזאת מצדיקה פעולה צבאית מונעת. אך אין לזלזל ב-12.5 שנות שקט, באמצעות הרתעה שעשויה להימשך עוד שנים נוספות.

קשה לי לקבוע עמדה חד משמעית בדילמה הזאת. חשוב לי בעיקר שנכיר בה, נבין את הקושי, ונכיר באחריות הכבדה שעל כתפי מקבלי ההחלטות. החלטה לא לתקוף, אינה הימנעות מהחלטה, כפי שיש המציגים אותה, אלא היא החלטה, שיש בה הרבה היגיון והיא מבוססת על תפיסת אחריות.

"ממתי הזזת שני שופלים נקראת מבצע?" זו אחת התגובות שקראתי, למבצע "מגן הצפון". אני מודה שאני סולד מהיהירות והשחצנות הזאת. הפעולה נגד המנהרות היא פעולה חשובה ביותר להגנת יישובי הצפון, שעלולה להוביל להסלמה ולמלחמה (אף שאני מעריך שלא תוביל לכך), ולכן מדובר בפעולה מורכבת ביותר. כל שגיאה קלה, עלולה להוציא אותה משליטה. האוייב מולנו לא בהכרח יפעל על פי ההנחות שלנו בתכנון המבצע.

זו פעולה חשובה מאוד, מדודה מאוד. פעולה שנועדה לספק ביטחון ולפתור בעייה ביטחונית חמורה, בלי להביא להסלמה ולהיגרר למלחמה, אך מתוך הבנה שהיא עלולה להידרדר להסלמה.

אפשר למתוח ביקורת, אך עמדת המשקיף היהיר, הניסיון להלעיג, הוא מכוער ונפסד. הוא לא אחראי. והוא מנותק מהבנת כובד האחריות על כתפיהם של מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי.

2. צרור הערות 5.12.18

* גילוי של מנהיגות – החלטתו של המפכ"ל היוצא רוני אלשייך לפרסם את סיכום החקירה המשותפת של המשטרה ורשות ניירות ערך בתיק 4000 טרם פרישתו, מעידה על מנהיגותו, אחריותו, אישיותו ואומץ ליבו. הוא הרי ידע איזה גל הסתה הוא מביא על עצמו. אך הוא לקח אחריות מלאה ולא גילגל אותה הלאה. הוא בחר שלא להעמיד את מחליפו (הזמני והקבוע) בפני מסע לחצים ברוטלי, ובחר לחסוך ממנו את מסע ההסתה והשיימינג שהוא עבר.

כל הכבוד לאלשייך!

* אילו היתה לו אחריות לאומית –

"אזרחי ישראל!

כאזרח המדינה וכראש הממשלה, יש לי כבוד והערכה למשטרת ישראל, האמונה על שמירת החוק ועל שלטון החוק בישראל.

גם בשעתי הקשה, הכבוד והערכה שלי למשטרה מלאים.

אין לי ספק במקצועיותה ובטוהר כוונותיה.

אני סבור שהמשטרה שגתה בהמלצותיה כלפיי. אני מאמין בחפותי ואני משוכנע שיהיה בידי להוכיח אותה בפני הפרקליטות."

אילו היתה לנתניהו טיפה אחריות לאומית, הוא היה נואם את הנאום הזה, בהיוודע סיכום החקירה. כך היה נוהג מנהיג לאומי. אך מדובר בנתניהו.

כמו אחרון העבריינים, הוא מאשים את המשטרה, משתלח בחוקריו, ממשיך את מסע השיסוי, ההסתה והשיימינג נגד המפכ"ל היוצא.

גם אם יתברר שאכן כל החשדות נגד נתניהו נכונים, כולם יחד יתגמדו, בנזקן למדינת ישראל, לעומת אותו מסע שיסוי נגד שלטון החוק וגורמי האכיפה בישראל, שאותו מוביל נתניהו. הוא עושה זאת, כי הוא יכול לעשות זאת, כי שריו הפחדנים והחנפנים מדבררים את המסע הזה, ובעיקר כי יש לו המוני חסידים שוטים, עובדי אלילים, שמאמינים לכל מילה היוצאת מפיו, ולכל האשמה, מופרכת וחולנית ככל שתהיה, שהוא ישמיע; מאמינים ומפיצים אותה. וזאת סכנה ממשית לחברה הישראלית.

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה עתיר הישגים בתחומים רבים, אך די במסע הנקם שהוא מוביל נגד החוק בישראל, ובשיסוי ההמונים נגד מערכת החוק והמשפט, כדי לקבוע שהאיש אינו ראוי להנהגת המדינה.

* ושהמדינה תישרף – עומד ראש הממשלה, וכמו ראש כנופיה משסה את ההמון נגד המשטרה, נגד שלטון החוק בישראל; נואם ונוהם, מסית ומדיח ועושה דה-לגיטימציה למשטרה ולגורמי האכיפה. אין לו אפילו טיפת אחריות לאומית; כדי להציל את עורו – שהמדינה תישרף.

אני חרד. מה יקרה כאן אם וכאשר יוגש נגד נתניהו כתב אישום, או אם יורשע בדין? איך יגיב ההמון המוסת, שבמשך שנים מוחו נשטף בשנאה וחוסר אמון כלפי המשטרה ומערכת המשפט? האם הם יקבלו הכרעה כזאת, אחרי שבמשך שנים הולעטו בסיפורים על המאפיה המושחתת והשמאלנית של המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט והתקשורת שחברו יחדיו, רקמו מזימה ותפרו תיקים להפלת נתניהו מהשלטון?

אבל מה אכפת לנתניהו לגרום לאנרכיה? אחריו המבול.

* שמאל ימין שמאל – כתבתי לפני קרוב לשנה, והתגובות על סיכום חקירת המשטרה ורשות נייר ערך, הוכיחו לי עד כמה צדקתי:

ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהייתי יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעיתים אופוזיציה שמאלית לשלטון ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67'. המפד"ל, שעד עידן בנט היתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מ"החטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות.

עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* בסיס ראיות – חוק "ישראל היום" היה חוק אנטי דמוקרטי, החוק לסתימת פיות. היתה זו הרמת יד גסה על חופש הביטוי, על חופש העיתונות, על חופש העיסוק. היה זה חוק בלתי חוקתי, ואני מאמין שאילו התקבל, היה נפסל בבית המשפט העליון.

המוטיבציה לחוק היתה הרצון לסגור במה מצליחה מאוד (העיתון הנפוץ ביותר בישראל) שמייצגת דעה פוליטית מסוימת. חברו לחוק גורמי ימין ושמאל שמסרי העיתון לא היו לרוחם. הטיעון נגד היותו "חינמון" היה תירוץ, כמובן. אפשר לבקר את שיטת ההפצה החינמית, אך בוודאי שאין לאסור עליה בחוק. אל המוטיבציה הפוליטית הזאת, חברה מוטיבציה עסקית של "ידיעות אחרונות".

העובדה שחוק הוא רע ומרושע, אינה הופכת אותו לסוגיה פלילית. אין זה מתפקידה של המשטרה לחקור מחוקקים על חוקים שליליים. מתי עליה לחקור? כאשר יש לה בסיס ראיות לעבירה פלילית, שמצדיק חקירה.

החקירה בתיק 2000, פרשת נוני מוזס, נפתחה בעקבות ראיות – הקלטות של שעות שיחה רבות שניהלו נוני מוזס ונתניהו על עסקה מושחתת בוודאות, ופלילית לכאורה. ההקלטות הללו, שהיו בידי ארי הרו נחשפו במקרה, וחייבו חקירה. כדי לחקור אם יש קשר פלילי לחקירה בנושא "ישראל היום", יש צורך בבסיס ראיות המצדיק חקירה. והאמת היא שבסיס כלשהו נמצא, ומתנהלת חקירה בנדון נגד ח"כ איתן כבל.

ההתקרבנות של נתניהו והמנטרה הדמגוגית "לא ביבי לא חוקרים," אינה מבוססת על עובדות. אך מרגע שביבי אמר, המוני מעריציו מדקלמים, כהרגלם, ללא מחשבה וללא ביקורת.

* הכוכב הבא – חקירת המשטרה הסתיימה, ועכשיו כובד המשקל של מסע ההסתה וההכפשות, שהתמקד במפכ"ל היוצא, מופנה כלפי היועץ המשפטי מנדלבליט. למחרת פרסום ההמלצות הוא כבר היה הכוכב בדפי הפייסבוק של מדקלמי דפי המסרים.

* לא מנהיג – גם אחרי שנתניהו העליל עליו עלילה מכוערת, ולמרות שהוא פועל בדרכים מלוכלכות לסיכול ממוקד שלו בפריימריז, גדעון סער נמנע מלקרוא תיגר על נתניהו. למה? כי הוא לא מנהיג אמיתי.

* טוקבקטיסטית ירודה – ח"כ מרב מיכאלי: "עיתוי ההודעה על המבצע קשור למחאת הנשים, נתניהו מפחד."

 הצהרה זו מעוררת מספר שאלות:

– איך טוקבקטיסטית ירודה כזאת מגיעה למעמד של חברת כנסת?

– מה זה אומר על שיטת הפריימריז?

– מה קרה לתנועת העבודה, שבערוגותיה גדלים עשבים שוטים כמרב מיכאלי?

– האם במחנ"צ מבינים למה הם על סף הידרדרות למספר מנדטים חד-ספרתי?

– אם מאות מחבלי חיזבאללה יחדרו דרך המנהרה למטולה ויערכו טבח המוני, יכול להיות שהם ירצחו גם נשים?

– זה יעניין את מיכאלי?

– אז אין יותר בושה?

[אהוד: כן, אין יותר בושה וזאת גם כאשר אנשים כמוך, תוך כדי מבצע ההשמדה של מנהרות החיזבאללה בגבול לבנון – מערערים את מעמדו של ראש ממשלה מכהן אשר מנווט בצורה אופטימלית את מדינת ישראל שעדיין רובצות לפתחה סכנות רבות ועדיין לא נראה באופק מנהיג משיעור קומתו שיבוא אחריו. אז תמשיך לנסות להרוס אותו בצדקנות שלך. אני מקווה שאתה וכל הדומים לך, תיכשלו – ולא תצליחו להדיח את נתניהו בדרכים של הרשעה משפטית. כי לא נתניהו – אלא השינאה כלפיו היא סכנה לישראל!]

* אחריות הפועל – הקסדה והאפוד הקראמי חיוניים מאוד להגנה על חייהם ושלמותם של חיילי צה"ל. אבל הם מכבידים, מציקים, כבדים, חמים, מאוד לא נעימים. ולכן, חיילים לא מעטים מסירים אותם, ואלמלא הפקודה, הם היו נמנעים מלשאת אותם. למה? הרי אלה החיים שלהם! הרי זה לא הגיוני! נכון. אבל זאת עובדה.

גם סימוס בנהיגה או אי חגירת חגורת בטיחות מסכנת את הנהגים, ובכל זאת רבים מהם מסכנים את חייהם ואת חיי הנוסעים, ואלמלא האכיפה והפחד מעונש התופעה הייתה גדולה לאין ערוך.

באותה מידה, אין להתפלא על כך שפועלי בניין מעדיפים להסתכן ולא לעבוד חגורים ברתמה וחובשי קסדה. זה לא הגיוני, אך כנראה שזה קורה. ולכן, נכון לאכוף זאת עליהם.

במלחמה בתאונות העבודה, יש צורך בחקיקה ובאכיפה. האכיפה צריכה להיות כלפי הקבלנים, מנהלי העבודה וכן, גם הפועלים. גם כלפי יחידת הקצה.

ההסכם בין ההסתדרות והקבלנים בנושא הבטיחות, כלל גם אופציה של קנס לעובדים שהמעסיקים הנפיקו להם קסדה ורתמה והם עבדו ללא אמצעי הבטיחות האלה.

מזכיר הסתדרות עובדי הבניין והעץ התראיין בנושא אצל קרן נויבך. לא הייתי מכנה זאת ראיון, אלא חקירה, ולא אצל החוקר הטוב. חקירה קשה, רוויה לעג ובוז למרואיין, על כך שמענישים את הפועל ולא את המעסיק.

למה? האם הפועל אינו נדרש לאחריות? האם הוא אינו אחראי לחייו? הוא ילד קטן?

תמיד מדברים על תסמונת הש"ג. הביטוי לקוח מפרשת ליל הגלשונים – התקפת המחבל על מחנה "גיבור". הלוחם ששמר בש"ג, שראה את המחבל חודר לבסיס, נמלט על נפשו, אפילו לא ירה באוויר לאזהרה, וכתוצאה מכך נהרגו 6 חיילים ו-10 נפצעו. החייל, רוני אלמוג, נדון לשנה וחצי מאסר בפועל, והחלה זעקה ציבורית על כך ש"הפילו הכול על הש"ג." זה לא היה נכון, כי גם קצינים נענשו, הודחו וננזפו, עד רמת המח"ט שהודח מתפקידו, למרות שנכנס לתפקיד חודש לפני האירוע. העונש של הש"ג היה מוצדק. ברגע שהוא שומר בעמדה, הוא הרמטכ"ל של העמדה. עליו מוטלת כל האחריות. ועל האופן שבו נהג – הוא היה ראוי לעונש הכבד שקיבל.

הגישה המשחררת את הפרט מאחריות, היא גישה פסולה.

* אחרי מות וכו' – אחרי מות וכו', אני יודע. ובכל זאת, יש גם עובדות היסטוריות.

הנשיא בוש היה ידיד ישראל? כן. אבל הנשיא בוש שהיה ידיד ישראל, חי ובועט, ייבדל לחיים ארוכים. אנו משתתפים בצערו הכבד על מות אביו.

* מושאי הערצתו של גדעון לוי – ככל שאדם יותר אנטישמי, כך יזכה לאהדה גדולה יותר מגדעון לוי. דוגמה לכך היא רוג'ר ווטרס, מגדולי המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה, שלוי ממש סוגד לו. לא מכבר נמרח על גבי עמודים רבים במוסף "הארץ" "ראיון" של גדעון לוי עם ווטרס, שלא היה בו שמץ של עיתונאות, אלא רשימה דביקה שכל כולה חנופה ולקקנות ו"שאלות" שאינן אלא הרמות להנחתה.

הכוכב החדש של לוי הוא מארק למונט היל, עיתונאי שפוטר בשבוע שעבר מעבודתו ברשת CNN לאחר שקרא להשמדתה של מדינת ישראל. רשת CNN, כידוע, אינה רשת פרו-ישראלית במיוחד, בלשון המעטה, אך יש לה גבולות. קריאה אנטישמית להשמדת מדינת ישראל היא חציית כל הקווים האדומים. ולכן, בצדק, היא פיטרה אותו.

גדעון לוי יצא בפשקוויל להגנתו. הרי גם הוא מזדהה עם קריאתו ל"פעולה בינלאומית שתעניק לנו את מה שהצדק דורש, פלסטין חופשית, מהנהר ועד הים." פיטוריו הם פגיעה בחופש הביטוי ובדמוקרטיה, לטענתו. בעיקר הוא יצא חוצץ נגד הגדרת נאומו האנטישמי של היל בשמו – נאום אנטישמי. כי באמת, מה אנטישמי ברצון להשמיד את המדינה היהודית?

פשקווילו של גדעון לוי רצוף ביטויים אנטישמיים מובהקים: "איך הוא העז? מה הוא בדיוק חשב לעצמו? איפה הוא חשב שהוא חי, בדמוקרטיה שיש בה חופש ביטוי, או במדינה שהשיח על ישראל נתון בה לצנזורה חמורה של הממסד היהודי והתעמולה הישראלית? ... שיא החוצפה? ישראל והממסד היהודי ממשיכים לטעון שהתקשורת, כוללCNN , היא עוכרת ישראל. אין בדיחה גרועה מכך. נסו לפרסם מאמר ביקורת על ישראל בעיתונות הממסדית במערב – זה קשה יותר ויותר... מה שיודעים כולם: שליהודים ולישראל יש אכן השפעה שלא תיאמן על התקשורת במערב."

ממש הפרוטוקולים של זקני ציון; תיאור היהדות הבינלאומית השולטת בתקשורת. אנטישמיות – נטו. אנטישמיות מן הסוג הנחות ביותר – אוטו-אנטישמיות.

ומסיים גדעון לוי בהתקרבנות מתבכיינת: "עכשיו קראו גם לי אנטישמי."

אלא מה?

* העגלגל המשופם – האם עכשיו, לאחר סיום תפקידו של אלשייך, יוחלף האיור של השוטר בווייז?

* ביד הלשון: Read my lips – הביטוי המזוהה ביותר עם ג'ורג' בוש האב, נשיאה ה-41 של ארה"ב, שהלך בשבת לעולמו, הואRead my lips , הביטוי שטבע במערכת הבחירות לנשיאות שבה ניצח, ב-1988.

הבטחת הבחירות המרכזית שלו היתה לא להעלות מסים, וכדי לתת תוקף של התחייבות, ואמינות ברצינות כוונותיו, הוא ביקש מהצופים בו בעצרות הבחירות ובטלוויזיה – "קראו את שפתיי: לא עוד מיסים." כלומר, ראו עד כמה אני רציני באמירתי.

את הדברים אמר בוש לראשונה בוועידת המפלגה הרפובליקאית, שבה נבחר למועמד המפלגה בבחירות.

כנשיא, לא מילא בוש את הבטחתו. אחריותו לכלכלת ארה"ב גברה על מחויבותו להצהרת הבחירות הפופוליסטית. האמירה "קראו את שפתיי" היתה למשל ולשנינה, שהוזכרה לו שוב ושוב, ופגעה בתדמיתו. ולאחר קדנציה אחת, חרף הצלחותיו במדיניות החוץ והביטחון, הפסיד בוש את השלטון למועמד הדמוקרטי ביל קלינטון, בשל כישלון מדיניותו הכלכלית. הסיסמה של קלינטון הייתה "זו הכלכלה, טמבל" – It's the economy, stupid.

הביטוי Read my lips הפך לחלק מן הלקסיקון הפוליטי בארה"ב, בעולם כולו וגם בישראל, כמבטא את הפער בין התחייבויות בחירות לבין מימושן בפועל.

אורי הייטנר

  * * *

העובדה שקבוצת שוטרים שמתודלקים על ידי התקשורת, יורקים בגלוי על רצון העם ונדמה להם שהם ורק הם יקבעו מי יהיה ראש ממשלת ישראל. זאת לא רק שחיתות, הפרת אמונים ופשע שלא יכופר. זהו ניסיון פוטש נגד הדמוקרטיה ונגד עם ישראל.

 עם ישראל בחר בבנימין נתניהו, מאמין לבנימין נתניהו וייתן את קולו ואמונו לבנימין נתניהו שהוכיח שוב ושוב את יכולתו

מוטי הרכבי

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

כ"ג. מול פיטר פריי הגדול

בומבה עמד בדיבור וקבע לנו פגישה עם פיטר פריי בבית קפה קטן בכיכר מסריק. היום כבר לא רבים יודעים מי זה פיטר פריי, אבל אז הוא היה אחד הבמאים הנחשבים בארץ, אם לא הגדול שבהם. הוא נודע גם כאיש רודף צדק, שהקריב את נפשו כשהצטרף ללוחמים נגד  הפשיסטים בראשות פרנקו בספרד. כשחזר לארצות הברית לאחר המלחמה, נחשד כקומוניסט ונסע ארצה למלט את נפשו. בארץ שמו הלך לפניו, ומהר מאוד קיבל עבודות בימוי בתיאטרון הקאמרי. אני זכרתי את  ההצגה שביים 'על עכברים ואנשים', שאליה הלכתי בשעתו עם דגנית הפסנתרנית, לפני שנסעה עם הוריה לברזיל.

כשהגעתי לבית הקפה, כדרכי בשעה המדויקת, כבר מצאתי אותו עם אשתו הראשונה, השחקנית בתיה לנצט, ועם בומבה. הושטתי את ידי והצגתי את עצמי, כשאני מקווה שהם לא ירגישו עד כמה אני מתרגש.

פיטר פריי לא נתן לי לחכות וישר אמר: "דבר!"

אמרתי: "אולי שקודם בומבה ידבר."   

אני מאלה האומרים תמיד לאחרים להתחיל, אבל פיטר אמר לי שאת בומבה הוא כבר שמע, כעת הוא רוצה לשמוע את הטענות שלי.

התחלתי מהתחלה. סיפרתי איך כתבתי מחזה לעין חרוד, שאחר כך התאמתי אותו ל'הבימה', על כסף לא דיברנו בכלל,  כי היה לי חשוב להמחיז את הספר ותיארתי לעצמי שיש  סכום קבוע למחזאים. אחר כך, כשבומבה הסית אותי לעזוב את עבודתי בכפר גלים כדי להפוך את המחזה לתסריט, אמר שנעשה שותפות ונתחלק חצי – חצי בהכנסות ובהוצאות, אפילו חתמנו על כך הסכם. בסוף, כשהגיע רגע התשלום, הוא נתן לי חצי אחוז מההכנסות ולעצמו לקח שבעה וחצי.

פיטר פנה אל בומבה ושאל אותו אם זה נכון.

בומבה אמר: "זה נכון, אבל לא מדויק. מרדכי נבון מאולפני גבע הוא סוחר ולא איש קולנוע, הוא היה מוכן לשלם עבור המשחק שלי והתסריט של פוצ'ו רק אחוז אחד מההכנסות. שבעה אחוזים הוא נתן לי עבור ההפקה. אני הבאתי לו את הבמאי ואת השחקנים הכי טובים, אני דאגתי שפוצ'ו וזאב חבצלת יישבו ויכתבו את התסריט, ורצתי איתו לכל המבקרים.  תשאל את פוצ'ו כמה פעמים הייתי אצלו בכפר גלים. כל הנסיעות היו על חשבוני, את כל המשא ומתן עם נבון ועם מרגוט עשיתי לבד ולא התלוננתי, פוצ'ו רק ישב וכתב. אפילו את ההסכם בינינו, אני הלכתי לעורך דין שיכתוב ולא ביקשתי מפוצ'ו שישתתף בהוצאות שלי, כי אני לא קטנוני...."

פיטר פריי ביקש לראות את ההסכם וקרא בו בעיון רב. אני מסתכל עכשיו בהסכם, הנושא את התאריך 12.1.61 , ולא מאמין שהייתי כזה תמים (רציתי לכתוב מטומטם, אבל מחשש שבכל זאת יש כאלה שקוראים את "חדשות בן עזר", החלטתי  להסתפק בתואר הראשון).  נכון שכתוב בהסכם שאנחנו מתחלקים חצי-חצי, אבל מדובר רק בהכנסות המגיעות לי. בהסכם אין שום איזכור להכנסות המגיעות לבומבה.  בסעיף 9,  שהוא הסעיף הדן בחלוקת ההכנסות, כתוב:  "בכל מקרה של ביצוע התסריט  ו/או המחזה – יתחלקו המחבר והמבצע חלק כחלק בכל טובת הנאה שתצמח מכתיבת התסריט ו/או המחזה." למה עורך ההסכם החליט לכתוב שהחלוקה תהיה מכל טובות הנאה רק של התסריט, ולא גם מהפעילות של בומבה? לראשו של אורי ברוידא, עורך הדין של בומבה, הפתרון.

כשפיטר פרי גמר לקרוא את החוזה, ראיתי איך מצחו מתכסה קמטים. הוא הניח את הדף בצד ואמר לי, שאין לי מושג כמה קשה בימינו להפיק סרט בארץ. הסטטיסטיקה מראה שרק 99 אחוז מהסרטים מחזירים את ההשקעה, ומי שמצליח לגבור על כל  הקשיים האלה, מגיעה לו כל  לירה שהוא דורש. 

 "כלומר אתה חושב שזה צודק שבומבה יקבל 7 וחצי אחוזים ואני רק חצי אחוז?"

פיטר אמר "בהחלט!" ללא צליל של היסוס.

 לא האמנתי למשמע אוזניי. הזה לוחם הצדק ששמו יצא בכל הארץ? הפניתי את פניי אל בתיה לנצט, שעד כה לא הוציאה אף הגה מפיה. רציתי לשמוע מה היא אומרת, אבל היא השפילה את עיניה ולא נתנה לי לחדור למעמקי ליבה.

היתה דממה מסביב לשולחן עד שבומבה שבר אותה ואמר:

 " עכשיו שוכנעת?"

אמרתי: "לא שוכנעתי, אבל אני נכנע."

"אם כך," – אמר בומבה – "בוא נעשה את החשבון."

השניים רשמו על המפית מיספרים שלא אמרו לי כלום. בעקבות הקשקוש הזה, אני מוצא עכשיו את הסכם הבוררות הכתוב על צידו השני של דף ההסכם:

זיכרון דברים, 21.12.61

זיכרון דברים זה נכתב בקפה 'לידיה' במעמד הצדדים ובנוכחות הבורר פיטר פריי ואשתו בתיה לנצט.

א. צור מתחייב לשלם לפוצ'ו סך של 1375 ל"י בתשלומים כדלקמן: 

א) 500 ל"י עם חתימת הסכם זה.

ב) ועוד סך של 875 ל"י אחרי שהסרט יכניס 100,000 ל"י 

ג)  במידה שהסרט לא יכניס את הסכום הזה צור מתחייב לשלוח את הסכום הנ"ל (875 ל"י) תוך 6 חדשים אחרי הקרנתו...

ב. במידה שהסרט יכניס למעלה מ-100,000 ל"י ברוטו, צור מתחייב להעביר לפוצ'ו חצי אחוז מהברוטו...             

ולראיה באנו על החתום:  בומבה צור, ישראל ויסלר והבורר: פיטר פריי

  אני זוכר שביקשתי לראות את ההסכם של בומבה עם אולפני גבע. הוא אמר שאין לו בעיות עם זה, אבל מעולם לא הראה לי. אחר כך, כשביקשתי לראות  את הסכומים שקיבל מגבע, גם זאת הבטיח ודחה מפגישה לפגישה. במסמכיי אני מוצא  העתק מכתב ל"מסדה", שבו אני מבקש מהם שידרשו מבומבה את דף ההכנסות שלו מהסרט, כי לי הוא לא רוצה לתת. כנראה שגם למסדה לא רצה לתת, כי אני לא מוצא  שום כתב תשובה. מכיוון שבמשך 50 השנים שחלפו מאז, והמציאו את המחשב האוטומטי, קל לי לעשות עכשיו את החשבון ולמצוא, שאם עבור חצי האחוז שלי מהברוטו קיבלתי סכום של 1,375 ל"י הרי בומבה קיבל עבור 7 וחצי האחוזים שלו סך של  20,625 ל"י. כמובן שהיום, עם כל האינפלציות שהיו לנו בשישים השנים האחרונות, אי אפשר לדעת מה היה  אז ערכו של אותו סכום. אני יכול רק  להעריך את שוויו בזכות זיכרוני הסלקטיבי, הזוכר משום מה, ששנה אחרי  הקרנת הסרט, אבי מכר בצפון תל אביב דירה של שלושה חדרים בסכום של 35 אלף ל"י. לפי זה  אפשר לנחש מה היו רווחיו של בומבה, אם כשלוש שנים אחרי הקרנת הסרט הוא הצליח לבנות לעצמו בהרצליה וילה, הכוללת אולם קולנוע קטן במרתף הבית.                                                                     

מה שיכול להראות מוזר הוא שלא כעסתי על בומבה. אמרתי לעצמי שאמנם הוא סידר אותי, אבל בסופו של דבר לא יצאתי מופסד, כי הסרט הגביר את מכירות הספר וכל חודש הוא יצא במהדורה חדשה. כשהייתי נכנס להוצאת מסדה  היו עושים לי קבלת פנים של ראש ממשלה, והרבה הוצאות ספרים אחרות פנו אלי שאעבור לעבוד עימם בתנאים משופרים.

אותם ימים של חילוקי דעות, היו גם ימים של יצירה. בומבה הצליח לשכנע אותי לכתוב את 'חבורה שכזאת' חלק ב', ולשכנע  סוחר ברזל אמיד להכפיל את הונו על ידי השקעה בסרט ישראלי חדש שהצלחתו מובטחת. תוך  כמה ימים כתבתי את התסריט החדש, כשאני מכניס לתוכו את אותם קטעים  שהושמטו מהחלק הראשון.  כשנתתי לו את התסריט, הזכרתי לו שהפעם אני לוקח סוכן שינהל עבורי את העניינים הכספיים.

בומבה אמר: "מצוין, אבל תביא אחד שאפשר לדבר איתו, ולא אחד כמוך שכל הזמן חושב שכולם רק מסדרים אותו."

לאחותי אביבה היה חבר טוב, ראובן גוטסמן, שהיה יחד איתה בקיבוץ גונן. היה זה ג'ינג'י חם מזג,  בן למשפחת סוחרים, שראשו היה נתון לעסקים. כשעזב את הקיבוץ היה מרבה לבוא לביתנו ושומע ממני על העסקים שעשיתי עם בומבה. לא פעם היה אומר לי: "אתה תשב ותכתוב ספרים, את העסקים תשאיר לי."

לקחתי את דבריו ברצינות ונתתי לו ייפוי כוח לסגור את עניניי הכספיים. לפני שהלך לפגישה הראשונה עם בומבה, שאל כמה אני רוצה עבור זכויות התסריט.

אמרתי לו שככל הידוע לי, תקציב של סרט בנוי על  עלות של 5 אחוזים עבור התסריט.  

אמר לי הג'ינג'י:  "אתה רוצה חמישה אחוזים. תקבל חמישה אחוזים."  

נתתי לו את ברכת הדרך והוא יצא לקרב. עוד באותו ערב קיבלתי טלפון זועם מבומבה ששאלתו הראשונה היתה, אם אני השתגעתי.  מסתבר שהג'ינג'י דרש ממנו עשרה אחוזים עבור הזכויות והתסריט, ולא היה מוכן להוריד אפילו אחוז אחד. אמרתי לבומבה שענייני הכסף הם לא השטח שלי ומה שיסגור עם ראובן יהיה מקובל עליי. 

כרבע שעה אחרי שהנחתי את השפופרת הגיע הג'ינג'י לביתנו. אביבה אמרה לו שלפני חמש דקות הלכתי אל בת השכנים בבית ממול, ואם זה דחוף הוא יכול ללכת למצוא אותי שם.

  באותם ימים הייתי נפגש עם דיצה כמעט כל יום, כי כל מה שהייתי צריך לעשות זה לעבור את הרחוב ולצלצל באינטרקום. דיצה היתה מקבלת אותי עם חיוך יפה ומזמינה אותי לחדרה, שבו היתה תמיד על השולחן צלחת פירות מלאה בפירות טריים וצוננים.

עוד לא הספקתי לספר לה על השיחה הזועמת שקיבלתי לפני כמה דקות מבומבה, וכבר ראובן הג'ינג'י הופיע בפתח. עשיתי ביניהם הכרה והוא שאל אם יש קשר בין השם "מאיר" המושלט על דלת הכניסה ובין האחים מאיר שבונים את מגדל שלום.

דיצה אמרה שהקשר היחידי הוא  שאביה הוא אחד משלושת האחים.

מיד ראיתי שכבודי עלה בעיניו של הג'ינג'י, אמר שאיננו  רוצה להפריע. הוא בא רק לדווח לי על השיחה הפורייה שהייתה לו עם  בומבה, שחשב שיש לו עניין עם אחד שעשו אותו באצבע.

נתתי לו לדווח על כל מילה וכל אות שנאמרה בשיחה, שהתרוממה לטונים גבוהים, וכשסיים,  שאלתי אותו אם השתגע לדרוש עשרה אחוזים.

הוא מיהר להרגיע אותי ואמר שככה מתנהלים עסקים. אם אני רוצה לקבל חמישה אחוזים צריך בפגישה הראשונה לדרוש מחיר כפול.

"אל תדאג – אמר לי  כשהוא מסיים לגימה של מיץ אפרסקים שדיצה הגישה לו – תראה שהוא עוד יחזור ויצלצל אליי." 

יכול להיות שהג'ינג'י מחכה לכך עד היום, כי נכון להיום, בומבה ז"ל  לא צילצל ועד היום שמור אצלי מכתב, שבו הוא משליך את כל זעמו על הג'ינג'י שלי, שבגללו התפוצצה כל העיסקה.

חבורה שכזאת חלק ב' לא הוסרט מעולם והתסריט, אני מניח, מונח בעיזבונו של בומבה יחד עם עוד שני תסריטים שכתבתי לו בשנים הבאות ולא יצא מהם כלום.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

ברוך דיין האמת

בצער רב, הוצאת ספרים "אריאל" מודיעה  על פטירתו של איש האשכולות

המייסד ומנכ"ל ההוצאה

אליהו אנדרש שילר

אשר השיב את נשמתו בערב כ"ד כסלו, אור ליום שני, ה-2 לדצמבר 2018.

אלי השאיר אחריו, חברה לדרך ולחיים, חברים, מכרים ושותפים ליצירת הפאר בתחום ידיעת הארץ.

מורשתו הענפה אשר מצאה את ביטוייה בידיעות הרבות המשמשות אוהבי דעת ואוהבי הארץ כאחד, שילבה חדשנות וחידושים.

ניסיונות ללא לאות לשלב בין רמה מדעית מחקרית בלתי מתפשרת, בנושא רחב היקף ואין סופי זה של "ידיעת הארץ", ובין ההבנה כי תוכן אשר לא יונגש "בשפה השווה לכל נפש" לפי שפתו של אלי, יאבד מזיו יופיו ועושרו.

אלי בילה שנים רבות במאבק לשוני ורעיוני זה, וקולמוסו היה לו לחרב ולשרביט קסם כאחד.

שכיות חמדה רבות השאיר לנו אלי, רבות מהן בחוברות 'אריאל' המונחות אצלכם במדפים, ביחד עם התעקשות על הדפסה מחודשת של ספרות עבר אשר בלעדיהן, לפי אלי, להוצאה אין זכות קיום, ותרומתו היחודית למניעת האסון באם יצירות פאר אלו ירדו ויעברו מן העולם, כגון: 'מסע התענוגות לארץ הקודש', 'חברים מספרים על ג'ימי', 'מתנחלים בהר' ועוד רבים אחרים.

עודנו מנסים לעכל את דבר פטירתו של אלי, ונפשנו איננה יודעת מנוח ועם זאת אנו מקווים ומייחלים כי תהיה מנוחתו עדן.

משפחת הוצאת הספרים 'אריאל'

הלוויית אליהו אנדרש שילר ז"ל

התקיימה ביום שני, 3.12, בהר המנוחות גבעת שאול בירושלים.

מנחמים יתקבלו בברכה בבית ההוצאה בשכונת בית הכרם בירושלים

ברחוב ברכיהו 5 א' במהלך השבוע בשעות הבוקר 10:00-14:00 ובשעות הערב 17:00-21:00.

יהי זכרו ברוך

הוצאת ספרים אריאל

  * * *

רוֹן גֵּרָא: שלושה שירים

שְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

כְּבָר שָׂבַעְתִּי דֵּי צַעַר וְתוּגָה.

הַזְּמַן נִשְׁפַּךְ

אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח.

לָמָּה אֲנִי מַשְׁרֶה עָלַי שְׁכִינַת

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת?

נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ,

אַדְלִיק נֵר וְאַבְרִיחֶנָּה.

זִיק

אֵין חוּץ

אֵין פְּנִים.

הַדֶּלֶק  בִּי  פְּתִיל,

כְּמוֹ בַּחוּץ

גַּם פְּנִים

יָאִיר.

זִיק אוֹחֵז.

שֶׁמֶשׁ בְּאַגַּן הַחֲלוֹמוֹת

מַצִּיתָה

 הִלַּת אַהֲבָה.

בְּלוּי נְשָׁמָה

בְּלוּי נְשָׁמָה נָם

עַל סַפְסָל יָשָׁן

בַּגִּנָּה.

פְּרוּרִים וּזְבוּבִים

פּוֹרֵחַים עַל פַּדַּחְתּוֹ

חַגִּים סְבִיבוֹ,

טוֹרְדִים מְנוּחָתוֹ

אוּלַי בַּחֲלוֹם

סוֹף סוֹף

חַי אֶת גּוֹרָלוֹ.

  * * *

גיא משיח

על חקירות וחפירות

היה זה שבוע של עיתויים: הנה, בדקה ה-90, ביומו האחרון בתפקיד, השאיר המפכ"ל היוצא, רוני אלשייך, לנתניהו "מתנת פרידה" בדמות פרסום המלצות המשטרה הקשות, לפיהן יש להעמיד את ביבי ושרה באשמת: שוחד, מרמה והפרת אמונים (והנה, סוף סוף, שרה קיבלה את כל ה"סט"). לטענת המשטרה – מדובר במשוואה פשוטה של "חנופה תמורת קופה = שוחד": בתמורה לחנופה ל"גדול" ול"מלכה" באתר וואלה (כך כינה שאול אלוביץ, הבעלים של וואלה ובזק, את ביבי ושרה), קיבל זה האחרון קופה נאה של מיליארד שקל מכיסנו ומכספינו, צרכניה השבויים של בזק.

"מקורבים" לישבנו של ראש הממשלה (ביתן, אמסלם, יריב וכיו"ב) כבר החלו להשתעשע השבוע ברעיון ההזוי ולפיו: למה בעצם, שביבי שבנוסף להיותו ראש הממשלה, שר הביטחון, שר הבריאות, שר החוץ ושר הקליטה – לא ימנה את עצמו גם לתפקיד מפכ"ל המשטרה. "אתם יודעים מה, אם לא את עצמו, אז את שרה." ובכלל, טוענים המקורבים: "מה אתם נטפלים לביבי. ראיתם ראש ממשלה אחד בעשור האחרון, שלא לקח שוחד?"

עם פרסום ההמלצות תקף נתניהו בזעם את כל העולם ואשתו. אופססס, בעצם את אשתו, הוא לא תקף. אלא רק השתלח והכפיש כאחרון העבריינים – את המשטרה, חוקריה, בכיריה והמפכ"ל היוצא (אותו הוא עצמו מינה) האמת, גם את השב"ס, ביבי לא תקף. אתם כבר מנחשים למה.

נתניהו זעם על עיתוי הפרסום. וזה מזכיר את הילד, שחזר מבית הספר עם תעודה גרועה במיוחד, שבה קיבל: במתמטיקה – נכשל; באנגלית – נכשל; בתנ"ך – נכשל. ובנוסף נכשל גם בכל יתר המקצועות. "מה יש לך להגיד על זה?" זעם אבא שלו. הילד הביט בו וענה: "לא נראה לך מוזר, שבחרו לפרסם את הציונים שלי, דווקא ביום האחרון ללימודים?"

בעקבות המלצות המשטרה להעמיד אותו ואת אשתו לדין גם ב"תיק 4000" (בתיקי: 1000 ו-  2000 כבר המליצה המשטרה להעמידו לדין), נתניהו מיהר הוסיף עוד מיספר עורכי דין מהשורה הראשונה ,לצוות ההגנה המאוד מורחב שלו. ומה יקרה, אם עורכי הדין היוקרתיים ישאלו בעתיד, מי ישלם את שכר טרחתם? שאז בטח ישיב להם נתניהו במנטרה: "לא יהיה כלום, כי לא היה כלום"..

 לאחר שמנדלבליט הואשם השבוע ב"משיכת זמן" בקבלת החלטות בשלושת תיקי נתניהו – טען היועמ"ש בתגובה: "אני לא עובד עם סטופר." על סטופר מעולם לא חשבנו, אבל האמת כן נראה,  שהיועמ"ש עובד עם "שעון חול" – וכך פשוט קובר בעומק החול הנוזל לאיטו את כל תיקי נתניהו.

השבוע הסתבר, שמבצע "מגן צפוני" הוא גם הסיבה להבלגה, שנקט נתניהו למול החמאס; ולכך שהחליט שלא להקדים את הבחירות. באופוזיציה טוענים כעת, שכעומק החקירות, כך עומק החפירות, ושעיתוי פתיחת המבצע אינו מקרי אלא נועד להשיג רווח פוליטי.

הטענה החמורה שלפיה נתניהו, כביכול, "מחרחר מלחמה" נסמכת, לדעת דוברי האופוזיציה על מסיבת העיתונאים הבומבסטית שלו עם הרמטכ"ל, שעסקה בכולה חשיפת מנהרה אחת, בודדת ויחידה (והקרנות בלתי חוזרות של "סרטון החיזבלון והקפצון") – והכל במטרה ליצור דרמה אמיתית. משל מדובר היה מינימום ב"מבצע אנטבה" – בעוד שבפועל מדובר ב"מבצע הנדסי" מוגבל.

אלא אם כן, נסראללה יחליט (וזו לא ההחלטה המטומטמת והבלתי סבירה היחידה שנסראללה קיבל בחייו) – להגיב על אובדן המנהרות (שצפויות להיחשף בהמשך) בהתקפת של אלפי טילים (ויש לו, כידוע, ארסנל של עשרות אלפי טילים מדוייקים, המכוונים לכל מדינת ישראל) – שאז באמת, מי כבר יזכור בכלל את המלצות המשטרה.

כך או כך, הישג אחד בולט כבר יש ל"מבצע" – את הקריירה הפוליטית של ליברמן – הוא כבר חיסל.

עו"ד גיא משיח

תל אביב

* * *

אין שום מנהרות חיזבאלליות בגבול הצפון עם לבנון

זה הכול בלוף של שר הביטחון החדש נתניהו

כדי להציל אותו ואת אשתו

מהמלצות המשטרה להעמידם לדין –

שסופן לגרום להם להעתיק את מגוריהם

מרחוב בלפור לכלא מעשיהו!

ושלא תהיינה לכם שום ספקות

גם האשמים היחידים ברצח הנערות והנשים

במיגזר הערבי בישראל –

הם שרה וביבי נתניהו!

  * * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

מתכבדת להזמינכם

להשקת ספרו של ד"ר משה גרנות

שלושת ספרי האימה

התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן

דברי פתיחה:

ד"ר דורית זילברמן, סגנית יו"ר אגודת הסופרים העברים

משתתפים:

ד"ר לאה צבעוני, "צבעונים", הוצאה לאור

ד"ר משה גרנות

יצחק נתן, מנהל לשעבר של תלמה "ילין"

דן מלר, פרופ' לכירורגיה פלסטית, פסל ומחבר ספרי עיון

האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב ביום רביעי,

ד' בטבת תשע"ט, 12.12.2018

התכנסות וכיבוד קל בשעה 19.30

תחילת האירוע בשעה 20.00

הכניסה חופשית

* * *

בימת מופעי הספרות

מעשה במרים בודדה

מופע ספרות מיצירותיה של מרים ילן שטקליס

יצירתה העשירה של משוררת וסופרת זו תועלה במופע הספרות, בעקבות מאבקי חייה, כפי שהיא מתארת בכתיבתה: מילדותה בעיירות רדופות פוגרומים בגולה, סכנות דרכה לארץ ישראל והדרמה של חייה האישיים בישראל. בצד שיריה המולחנים, נטעם בעיקר מיצירתה העשירה למבוגרים. 

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: דליה מזור, האחים צנחני, מיקה שדה, תמר לבני, יואב יפת ויהודה אטלס

צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב,

יום שלישי, ג' בטבת תשע"ט, 11 לדצמבר 2018

 בשעה 20:30

המחיר 90 ₪. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 ₪ בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157  ובאתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=576

לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות" בהנחיית מאיר עוזיאל  ישירות למייל, נא לכתוב אל: oumeir@gmail.com

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מסע לארץ-ישראל"

לאלחנן ליב לוינסקי

1892

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 17.11.1972

לפני 46 שנים

"ביום ג' חמישה-עשר בסיון שנת ה' ת"ת (2040) חגותי את חג כלולותיי עם רעייתי אשר אהבתי, ולמחרת היום הזה עזבנו את הורינו וקרובינו ואת אוהבינו ונשים לדרך פעמינו – לבלות את 'ירח הזהב' בארץ אבותינו.

"ידעתי כי הקורא העברי לא יסתפק במעט זה: הוא יחפוץ לדעת: מי אני? מאין אנוכי? מה מעשיי? ועוד פרטים כאלה הנחוצים לו מאוד לדעת. אתאמץ למלאות תאוותו. אני הנני מורה שפת-עבר בגימנזיום לנערים ונערות בעיר נ. אשר בסוריה ורעייתי, יהודית לבית יוסף, אחת התלמידות בגימנזיום ההוא." (עמ' 6).

כך נפתח הפרק הראשון באוטופיה של אלחנן ליב לוינסקי, אשר הופיעה לראשונה בדפוס בשנת 1892, ומתארת מסע של "ירח דבש" לארץ-ישראל בשנת 2040.

א.ל. לוינסקי נולד בעיירה שבפלך וילנה בשנת 1857 ומת באודיסה בשנת 1910. בפרוץ הפרעות ביהודי רוסיה, בראשית שנות השמונים [של המאה ה-19], עבר לחארקוב ולמד רפואה. עם התסיסה הלאומית, שהולידה את קבוצת ביל"ו בעיר זו, עלה לארץ-ישראל במחצית סיון תרמ"ב (1882), ישב בארץ כמה חודשים והתבונן במצב היישוב ובמצב קליטתם של בני העלייה הראשונה. עם שובו לרוסיה, נעשה מראשיה של תנועת חיבת-ציון. מ-1896 ישב באודיסה והיה מנהלה של חברת "כרמל" במחוז הדרומי-מערבי של רוסיה ועשה הרבה לשיווק יין ארץ-ישראל ברוסיה. השתתף בקביעות בעיתונות העברית בפליטונים וברשמי-מסע. ב"השילוח" היה לו מדור קבוע "מחשבות ומעשים" בחתימת "רבי קרוב". ממייסדי הוצאת הספרים "מוריה". על שמו נקראים הרחוב והסמינריון למורות בתל-אביב. עשר שנים לאחר עלייתו הקצרה לארץ, פירסם את האוטופיה שלו.

ביקורו היחיד של הרצל בארץ-ישראל היה בסוף חודש אוקטובר 1898, וארבע שנים לאחר-מכן, בשנת 1902, התפרסמה האוטופיה שלו ."אלטנוילנד". אחד-העם, שישב באודיסה, וכידוע לא "פירגן" להרצל, כתב כנגדו בשנה שבה הופיעה "אלטנוילנד" את הדברים הבאים:

"והקוראים העברים זוכרים בוודאי, כי לפני עשר שנים (1892) כתב סופר עברי אחד אוטופיא מעין זו בשם 'מסע לארץ-ישראל בשנת ת"ת'. גם שם מוצאים אנו סבלנות, שלום ואחווה. ובאופן אחר אי אפשר, כי דבר זה הוא באמת חלק מן האידיאל היהודי עוד מימי הנביאים. אבל מי שישווה שני הסיפורים זה לזה, הוא יראה מיד, כמה גבוה הוא האידיאל של הסופר העברי על זה של המנהיג האשכנזי. שם – חירות לאומית אמיתית וחיים לאומים אמיתיים 'על יסודות אנושיים כלליים'. ופה – חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח ה'עבדות בתוך חירות', בת הגלות המערבית, נודף מכל העברים." (כל כתבי אחד-העם, הוצאת דביר, תשי"ד. 1954. עמ' ש"כ).

אחד-העם ודאי שהגזים לשלילה. אמנם לוינסקי היה חברו במסדר הסודי "בני-משה", אבל האוטופיה של הרצל, עם כל מה שיש בה (ובעיקר מה שאין בה) היא ניסיון הרבה יותר רציני להבין לתהליכי ההתפתחות של העולם המערבי ולכוח הכלכלי היהודי – מאשר הציור התמים של לוינסקי.

כך, למשל, אצל לוינסקי גם בשנת 2040 ארץ-ישראל היא ארץ חקלאית בעיקרה, רובה מושבות, נוהגת על פי חוקי התורה (2040 היא שנת יובל, והקונים מחזירים את הקרקע למוכרים), וחקלאותה, המתוארת באורח רומאנטי, נוהגת על-פי המסורת התנ"כית-ערבית:

"השדות והגנים כולם משקה: בארות וחריצים, ותעלות ואפיקים ומעיינות בבקעה ובהר, ומהם ישקו את השדות והגנים. העמקים עטופים בר, וההרים יטפו עסיס. ובאחו ירעו עדרי צאן ובקר וסוסים וחמורים וגמלים. ובני ישראל יעבדו בשדה, יחרשו וישדדו ויזרעו ויקצרו, והאדם והבהמה בריאים ושבעים, דשנים ורעננים." (עמ' 39).

סוריה, שבה גר מחבר האוטופיה, היא ארץ רוסיה, ואולי מטעמי צנזורה בחר להסוות את שמה. אודיסה עירו, שממנה הוא יוצא לדרך, קרויה בשם – אשדות, והיא כמין סניף לארץ-ישראל. "ובכל יום ויום אוניות יוצאות ובאות מיפו לאשדות ומאשדות ליפו, אוניות נושאות כל טוב ארץ הקדם וארץ הצפון." (עמ' 17). דומה כי מסחר יֵין ארץ-ישראל, שבו עסק באודיסה, הוא שגרם ללוינסקי ליחס חשיבות כה רבה לקשרים המסחריים שבין עירו לארץ-ישראל בשנת 2040.

המספר ואשתו מגיעים באונייה לחוף יפו ומתאכסנים ב"מגרש שלום", היא האכסניה הצפונית אשר בטבור העיר. רבים מהאורחים באים מכל העברים במסילת החשמל, במגדל הפורח ובדרך הים. מחלון חדרם אשר במכפלה הרביעית נראית העיר יפו בכל יופייה, גניה ופרדסיה, והמושבות והכפרים העוטרים אותה: מקוה ישראל, ראשון לציון, פתח תקוה, יהוד, מיכאל, חובבי ציון, חדרה, באר בנימין, נחלת בנימין, אשל אברהם, שדה מנוחה, בית יעקב וגבע. לוינסקי מוסיף שמות יישובים שטרם נוסדו כטוב עליו דימיונו, ולעיתים הוא קולע לשֵם שאכן התחדש, אך לא במיקומו.

כדי לעמוד על הווי החיים בארץ-ישראל הוא קורא את המודעות והידיעות בששת מכתבי-העת, כלומר העיתונים, המופיעים ביפו: "המודיעים מיפו", "קול העם", "המגיד מיפו", "השרון", "חדשות מיפו" ו"המאה השמינית". הידיעות, תודה לאל, כולן טובות. ובאשר למודעות, יש למספר שיטה. אם תקרא "מודעות" מרופאים כי ירפאו כל נגע וכל מחלה, ובתי-המרקחת יודיעו כי יש איתם אמצעים "ידועים" לכל נגע ומדווה, לכל זב ומצורע – אות הוא כי המחלות ההן מצויות מאוד בעיר ההיא. אם תקרא כי "גופות צעירים" מבקשים להיות סוכנות או אומנות אצל רווקים יחידים – אות כי יש ויש גופים העומדים להימכר, ויחידים הנכונים לקנות מיני סחורות יפות אלו. (עמ' 32). וכן הלאה וכן הלאה, אבל, תודה לאל, רוב המודעות בעיתוני יפו הן של אנשים המחפשים את בעלי הקרקע הקודמים כדי להחזירה להם בשנת היובל ת"ת (2040) אבל יש גם ממודעות ממין אחר, על חגים ושמחות, תכשיטים ובגדים, כמו:

"המודה האחרונה בירושלים! במשתה הערב בבית הנשיא במוצאי-שבת לבשה בת הנשיא לבוש תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן. לבושים כאלה על-פי הבנייה והגיזרה ההיא, אפשר להשיג בחנות של בגדי נשים לשרה בת טובים, רחוב הצפוני מיספר כ"ד." (עמ' 33).

וכן המודעות של מדפיסי הספרים. הנה מודעה מדהימה באקטואליות שלה, אשר לא תפוג כנראה גם בשנת 2040:

"האנציקלופדיה העברית מהדורה חדשה עם הוספות ותיקונים רבים תחת השגחת הפרופסורים זרחי ושמשי, חלק כ"ה, מן מוריה עד משה, יצא לאור עם מפות וציורים ותמונות רבות. להשיגו במחיר שקל אצל כל המו"סים במדינה ובחוץ-לארץ." (עמ' 36).

ומה על "השאלה הערבית"?

הרצל באוטופיה שלו האמין, כידוע, בכוח הכלכלי היהודי שיביא טובה גם לערבים, ולא שיער כלל התנגשות על רקע של התעוררות לאומית. לוינסקי תמים ממנו. גבולות המדינה היהודית בעיניו הם: "כל חבל הארץ נחלת גד וראובן וחצי שבט המנשה, מדן עד דמשק ומדמשק עד נהר פרת, מנהר פרת עד בצרה ומבצרה לגד ומגד לקדמות ומקדמות לעיר מואב ומעיר מואב לתפל ומתפל לצקלג עד באר שבע על גבול ישראל." (עמ' 63).

היהודים אשר התיישבו בתחילה במושבות הראשונות סביב יפו, הרחיבו לאט-לאט את גבוליהם עד שכם ועד הירדן, ויעברו גם את הירדן – "כי לא בחרב ולא בחנית ולא בחוכמת הדיפלומטים כבשו בני-ישראל את הארץ לפניהם, ורק שדות בכסף קנו, ובעד כל צעד ושעל שילמו בכסף מלא, ויכתבו בספר ויעידו עדים. והיהודים הם העם המיוחד בתבל, אשר יש לו 'שטר מכירה' על ארצו... אבל מה היתה הארץ טרם באו אליה היהודים? – כמוה כאין. שדות בלתי-מעובדות, גלי אבנים, מעי מפלה..." (עמ' 42).

פקיד מצודת שכם, מר אביעזר הענתותי, מראה למספר את תבנית המצודה ומספר לו על עבודת הצבא בארץ-ישראל. רק אחוז אחד למאה מבין הבחורים מבני עשרים שנה ומעלה חייב בה. בסה"כ יש בארץ ארבעים אלף שולפי חרב, ומשך שירותם שנה אחת, עם חופשה לעת הקציר והבציר. "עד הנה אמנם עוד לא נלחמו היהודים מלחמת תגרה – ורק מלחמות קטנות עם הבדווים בערבות פארן. כי שלום לישראל מכל העברים." (עמ' 48).

בשכם נפגש המספר גם עם שר הפלך הנכבד שמוע בן זכור, "אשר היה שלוש שנים שר צבא מצטיין במלחמתו את 'הזמזומים' במזרח ים המלח." (עמ' 50).

וירושלים?

היא בירת כל מדינות היהודים. גם חבל הארץ "נחלת צבי" ומדינת "בני משה" אשר בארגנטינה. מיספר תושבי העיר שלוש מאות אלף. גרים בה בני עמים ואמונות שונות, אך הרוב בה יהודי. יש בה אוניברסיטה והיכלי שרים ואצילים. נחל קדרון מלא מים על כל גדותיו. בהר הזיתים יש זיתים ובראשו מצפה כוכבים מהולל. רק הכותל המערבי בחורבנו עומד, כי עוד לא בא יום גאולתו.

"כירח תמים עשיתי בירושלים וכל העת ההיא לא נחתי ולא שקטתי. ביקרתי בבתי אוסף דברים עתיקים וסגולות החמדה, ביקרתי בתי-הספר, בתי השיר והזמרה, נכבדתי ל'קבלת פנים' בבית הנשיא שנבחר זה שנה, ביקרתי את 'ישיבת הוועד הלאומי', את השרים היושבים ראשונה בהנהגת העם, את מר יהושע בן יצחק שר ההשכלה, את מר אליהו גאון ראש האוניברסיטה, את הגאון מר שמואל בן חפני ראש הוועד הלאומי, את המשוררים אסף, הימן וידותון, את הסופרים והחכמים, את מערכות כתבי-העת הרבים, – – – ולו הייתי שם עוד שלוש פעמים ככה גם אז לא הספקתי לראות ולהתבונן בכול." (עמ' 58).

* א.ל. לוינסקי: "מסע לארץ-ישראל בשנת ת"ת". הדפסה ראשונה: "פרדס", ספר ראשון, אודסא תרנ"ב,  1892. המהדורה שבידי: הוצאת כלל, ברלין 1922, תרפ"ב. ספריה כללית. 64 עמ'. Klal-Verlag \ Berlin SW63 \ Markgrafenster, 73. Copyright by Klal-Verlag, Berlin, 1922. Klal-Druckerei, Berlin.

* * *

הכתבה של אור הלר על יחידה 504

מומלץ מאוד לראות

https://www.10.tv/documentary/176218

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בוקר טוב אהוד. בחב"ע 1398 מתאר יוסי אחימאיר את אלי תבין, מפקד ה"דלק", מערכת המודיעין של האצ"ל, ומעורר בכך זיכרונות מפעילות הפלי"ם בצ'כיה, במהלך הובלת הנשק הצ'כי ארצה.

באחד הימים ישבנו, שאול ביבר, יהודה בן צור, ואני, לארוחת בוקר במסעדה ברחוב הראשי, וניגש אלינו אדם ושוחח איתנו בעברית. לשאלתנו, הוא הציג עצמו כאלי תבין, ראש בית"ר באירופה, ולימים הבנו כי זה  היה כיסוי די מפוקפק להיותו מפקד האצ"ל באירופה. 

תוך כדי שיחה הוא התעניין בנעליים שנעלתי, שרכשתי בחנות 'אוסוואלד את האס' בדרום רחוב אחד העם בתל אביב, והסולייה בהן היתה מספוג גומי לבן ועבה.

הוא שאל אם אני מוכן למכור לו אותן, ובצחוק אמרתי: "אתן  לך את הנעליים בעבור שני זוגות מחנות באטה ממול."

ללא דיחוי, הוא משך אותי לחנות, קנה לי שני זוגות, ונעלם עם הנעלים שלי.

יצאתי נשכר מהעסקה, והיה לי ברור שהנעליים עניינו אותו בגלל הסוליה העבה, שניתן להחביא בהן מסורית ופצירה לבריחה ממעצר.

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* ״התינוקת שלא טבעה עם הפאטריה״, מירי, נולדה בלב ים, כך כתוב בדרכון הישראלי שלה. אביה שמר על הגישה לחדר הטכני של הספינה, אבל אחרי הפיצוץ, הפאטריה החלה לשקוע. האב רץ עם התינוקת העטופה בשמיכה אל הסיפון העליון ושם הוא השליך  אותה אל הזרועות החסונות של עובד נמל יהודי.

אחרי כמה שבועות בעתלית, המשפחה השתקעה בתל אביב, וכשבן גוריון הכריז על מבצע ״מן העיר אל הכפר״, המשפחה עברה לשדה אליעזר בגליל. מירי התינוקת גדלה יפה, בגליל ובגיל שמונה עשרה התגייסה לצבא. לאמריקה היא הגיעה אחרי נישואי בוסר וכאן פגשתי אותה ואחרי שנתיים התחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים אבל אחרי קרוב לעשרים שנה נפרדנו.

כיום, אחרי שנים של הוראת עברית בבתי ספר יהודים בברוקלין, המורה מירי יצאה לגמלאות.

מאחל לה חיים ארוכים ובריאות.

בברכה,

אשר תורן 

* בוקר טוב אהוד יקר.  בעניין ה"נבו" – הנה משהו על קוצו של י': קודם כול, תודה על ההסבר  המלומד והיפה שלך, שאחרי שקראתי אותו, שיעשע אותי (אני מבית פולני) – "חבל שלא פנית אליי. "נִבוׂ"... פירושו רמה. והכוונה מבחינה תרבותית, אמנותית, ספרותית...  דווקא אצל  יוצאי פולין...

שאלתי נבעה משום ש"ניבו" כותבים כך ( עם י') גם כשהוא מנוקד (מילים זרות כותבים בכתיב מלא, כמו מיליון),

הנה ממילון רב-מילים:

הסבר מלא למילה נִיבוֹ [צרפתית]niveau  – רמה תרבותית. "'הכפר עומד על ניבו פוליטי מחריד,' הסביר המדינאי" (אפרים קישון)

אפילו ד"ר נגה פורת, הממונה על רב-מילים, לא הבינה כי ה"נבו" של פוצ'ו הוא בעצם "ניבו".

הכול בגלל י' קטנה!

ושוב תודה לך על ההסבר הנאה.

איילה  

* בוקר טוב אהוד. בענין הדיון במלה "נבו" של פוצ'ו להלן הפתרון: "ניבו" זה בצרפתית niveau שפירושו מיפלס, רמה, גובה.

כגון מיפלס המים וכדומה.

בברכה,

א. כהן

* שלום אודי. לגבי השאלה שנשאלת על המונח "נבו" שפוצ'ו השתמש בו – בעברי הרחוק מאוד (לפני כארבעים שנה) עבדתי במתקן כימי שתוכנן ע"י מהנדסים צרפתיים  על סמך ידע צרפתי. אני זוכר כידע אישי  ומניסיוני שקראנו שם, כל העובדים לדרגותיהם, למדי המפלס של מה שאוחסן במכלים במתקן בשם ניבו. גם המפלסים עצמם כונו ניבו: ניבו גבוה, נמוך וכו'. 

ברור שפוצ'ו הביא בחב"ע שימוש מושאל מטאפורי במונח הצרפתי הזה, שלפי המילון הוא גלגול של מונח לטיני קדום. בפיו של פוצ'ו הכוונה היא אכן לרמה, ובמקרה זה לרמה אומנותית. 

ראובן שדה

* שלום אהוד. הרבה תודה על כתב העת שאני מקבל כל שבוע. שאלה לי לחנוכה – אתמול נוכחתי בהרצאה במיאמי שבה נאמר שמנשה רבינא הוא  המשורר שחיבר את המילים לשיר "מי ימלל".

האם זה בדוק? עד כה הכרתי אותו כמוסיקולוג וחוקר אולם לא כמשורר.

חג שמח לך ליהודית ולבן

יורם מילמן

אהוד שלום. תשובתי לשאלה שהיפנה אליך יורם: מנשה רבינא היה הראשון שלימד את השיר 'מי ימלל' בארץ. הוא נהג לנצח על השירה במפגשי 'עונג שבת' בתל אביב.

אחר כך הוא הדפיס את השירים שלימד וניצח עליהם, באגד של גלויות שנכרכו יחד בשם 'זמירות לעם' ויצאו בשנת 1930. שם הופיעו לראשונה המילים של 'מי ימלל'.

עד למועד זה, זה היה לחן ללא מילים, ולכן מקובל להניח שהוא התאים ללחן את המילים.

שום איש לא טען לזכויות יוצרים על השיר, ושום איש לא הביא גרסה אחרת של זהות המחבר.

אגב, מצירוף המשפטים נראה שאין זה פרי יצירתו של משורר מקצועי, ואכן רבינא לא היה כזה.

בברכה

אליהו הכהן

* לראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, שלום. אני, שלא כמקורביך המקליטים אותך בהיחבא [מגעיל] אבקש את סליחתך על שאפרסם, אמנם בלי לבקש את רשותך, את השיחה שהתקיימה אמש עפ"י זיכרוני. אביך ז"ל צדק כשאמר שחסרונך הגדול הוא בכישלון בחירת מקורביך ובאמונך בם. הדבר נובע מכך שאתה לוקה מאוד באינטליגנציה הרגשית. מזיקה לך מאוד רגישותך לתקשורת המגוייסת נגדך ע"י הפגועים בישבנם המשתוקק לשבת בכיסאות השליטים אך הבוחרים לא בוחרים בהם והדמוקרטיה בעוכריהם.

כ"כ, קמצנותך מגוחכת וזאת לנוכח רתיעתך וסירובך לקחת שוחד כספי או יכולתך לוותר על ראשות הממשלה ולהתעשר מהרצאותיך, הרבה יותר ממבקריך שנחותים מכישרונך.

לא השתכנעת מהנ"ל ולפיכך, אנו המצביעים, נמשיך לעולל לך את ראשות הממשלה כי טיפש אתה לביתך אך עבורנו אתה מצליחן בארץ ובעולם יותר מקודמיך שהביאו לנו חג חנוכה.

בבקשת סליחה וחג שמח לך ולאשתך הפטפטנית.

מרדכי בן-חורין

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל