פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1400

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' טבת תשע"ט, 10.12.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה... // אליהו הכהן, שמואל גילר: דברים  לזכרו של אלי שילר ז"ל. // הרצל חקק: שמאי גולן: קדיש מדַמם – השֵבר והתקוּמה. // יפה ברלוביץ: בין היסטוריה לזיכרון: ביוגרפיה מסוכסכת של שיר. // מוטי הרכבי: המנהרות הן למטרות שלום בלבד. // אורי הייטנר: 1. אלמלא מוראו של שלטון החוק. 2. הפוטש של נתניהו. 3.  צרור הערות 9.12.18. // פוצ'ו  –  בחיי [5], כ"ד. החופש תם. // יואל נץ: איי לייק מייק. // אילן בושם: 10 שירים ל'חדשות בן עזר', דצמבר 2018. // משה כהן: דונלד בחור כארז. // תקוה וינשטוק: הבית ברחוב אחד העם 37, תל אביב. // יוסף חרמוני: בגלל הליזול. // נעמן כהן: חנוכה – עדות ברורה. // יהודה ראב: כאשר היה שיטפון בוואדי מוסררה [הוא נחל איילון כיום] בחורף של שנת תר"מ [1880] לפני 138 שנים. // אהוד בן עזר: "ירושלים הבנוייה" לפרופ' בוריס שץ, 1924. פורסם לראשונה במוסף הספרותי "משא" של עיתון "למרחב" ביום 3.1.1969 לפני 49 שנים. // נחום גוטמן: מורי הפרופיסור בוריס שץ. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה...

בַּיּוֹם שֶׁבַּתִּקְשֹרֶת בְּפַרְהֶסְיָה נִתְגַּלָּה

מָה שֶיּוֹשְבֵי גְּבוּלֵנוּ הַצְּפוֹנִי יָדְעוּ כְּבָר קֹדֶם

כְּשֶאָזְנֵיהֶם שָמְעוּ קוֹלוֹת הַלְמוּת וְטַלְטֵלָה

מִתַּחַת רַגְלֵיהֶם וְהֵם הֵבִינוּ כִּי מַלְכֹּדֶת

תַּת-קַרְקָעִית חוֹפְרִים שָם מְחַבְּלֵי הַ"חִיזְבַּאלְלַהּ"

לְתוֹךְ תְּחוּמֵנוּ כְּמוֹ חוֹפְרֵי "חָמָאס" בִּרְצוּעַת עַזָּה

אַךְ כְּמוֹ לְכָל אוֹיְבֵינוּ הֵם צְפוּיִים מִלְּכַתְחִלָּה

לַחְטֹף חֶרְבּוֹן בָּרֶגַע שֶיַּגִּיעוּ אֶל הַפָאזָה

שֶבָּהּ תֻכְשַר הַמִּנְהָרָה בְּאֹפֶן מִקְצוֹעִי

לְמִמּוּשָן שֶל כָּל תִּקְווֹת נַסְרַאלְלַהּ הַבָּטוּחַ

שֶסּוֹף כָּל סוֹף הִגִּיעַ הַשָּלָב הַמִּבְצָעִי

בּוֹ מַלְאֲכֵי-הַחַבָּלָה שֶלּוֹ קִצְרֵי-הָרוּחַ

יַצְלִיחוּ לְנַצֵּל אֶת אֵלֵמֶנְט-הַהַפְתָּעָה

שֶהֵם מְיַחֲלִים לוֹ בִּשְקִיקָה וְעַזּוּת-מֵצַח

וְאָנוּ, הַתְּמִימִים, שֶלֹּא הִפְעַלְנוּ הַתְרָאָה

נִפֹּל קָרְבָּן כָּאן לִמְזִמּוֹת הַטֶּבַח וְהָרֶצַח

שֶל חֶבֶר הוּמָנִיסְטִים זֶה שֶכָּל תַּכְסִיס נוֹקֵט עוֹד

חוּץ מִלָּקַחַת בְּחֶשְבּוֹן שֶאֵין אָנוּ פּוֹתִים

וּכְמוֹֹֹ "חָמָאס" גַּם "חִיזְבַּאלְלַהּ" הוּא אֹסֶף מַרְיוֹנֵטוֹת

בַּבֻּבַּטְרוֹן שֶבּוֹ אִירָן מוֹשֶכֶת בַּחוּטִים.

אַךְ גַם כְּשֶמַּר נַסְרַאלְלַהּ כְּבָר מַמָּש מַבְּסוּט לְאַלְלַהּ

כְּשֶבֵּין תְּחוּמֵנוּ וּמִנְהֲרוֹֹתָיו אֵין כָּל חוֹצֵץ

מָה מִתְבָּרֵר? חוּטִים אֶפְשָר עוֹד לְקַצֵּץ, אִינְשְאַלְלַהּ,

וְלֹא פָּחוֹת גַּם מִנְהָרוֹת אֶפְשָר עוֹד לְפוֹצֵץ.

וְהוּא, הַמִּתְרַבְרֵב בִּטְוַח טִילָיו מַרְבֵּי-הַהֶרֶס

כְּשֶהוּא עַצְמוֹ חָבוּי בַּבּוּנְקֶר הַסּוֹדִי שֶלּוֹ

נוֹכָח כֵּיצַד בְּמִנְהָרָה זוֹ מַעֲלֶה הוּא חֶרֶס

וְהוּא מֻפְתָּע וְלֹא מַפְתִּיעַ כְּלָל בְּתִּסְכּוּלוֹ,

כִּי נַהֲפֹךְ הוּא: כָּל מַכַּת-הַהַפְתָּעָה שֶעָטָה

עָלָיו כְּמִין נוֹק-אַאוּט כְּשֶנִּגְלוּ מְזִמּוֹתָיו

תָּפְסָה אוֹתוֹ בְִּמִכְנָסַיִם מֻפְשָלִים לְמַטָּה

כְּשֶשַּׂמְנוּ אֶת יָדֵינוּ עַל מַפַּת מִנְהֲרוֹתָיו

וְכְָךְ, כְּשֶבִּמְקוֹם חַאפְלָה הוּא שָרוּי עָמֹק בְּבָּאסָה

וְעַל הַכַּפְרִיִּים בִּדְרוֹם אַרְצוֹ אֵינוֹ אָהוּד

כִּי הֵם זוֹכְרִים אֵיךְ בְּמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן לֹא חָסָה

תְּגוּבַת הַצִּיּוֹנִים עַל כְּפָרֵיהֶם ("בָּארוּד! בָּארוּד!")

מֵבִין חַסַן נַסְרַאלְלַהּ שֶתְּבוּנָה מִמֶּנּוּ נָסָה

שֶכָּל פְּרוֹיֶקְט מִנְהֲרוֹתָיו נִדּוֹן לִהְיוֹת אָבוּד

כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְגַם לֹא לְעוֹלָם חַסַן

וְאִיש לֹא מְחֻסָן מִפִּקְּחוּתָם שֶל הַיָּאהוּד...

יוסי גמזו

* * *

אליהו הכהן

דברים לזכרו של אלי שילר

במלאת שבעה למותו

עם מותו של המו"ל והעורך הוותיק אלי שילר, איבדה ספרות ידיעת הארץ את אחד מטובי נאמניה. איש רב פעלים היה בנושא האחד והיחיד שהעסיק אותו בכל שנות פעילותו: הפצת ידע ארץ ישראל. במשך כיובל שנים הקדיש את כל זמנו, כוחותיו, מרצו וכספו לטיפוח נושא זה.

בעשר אצבעותיו הקים את הוצאת הספרים 'אריאל' שפירסמה מראשית הקמתה מאות ספרים וחוברות בנושא ידיעת הארץ במשמעותו הכוללנית והנרחבת. על פי תפישתו כללה ידיעת הארץ תחומי משנה רבים, החל מגאוגרפיה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, קורות ההתיישבות בארץ, תולדות חקר הארץ, החי והצומח, תיאורי נופים, יישובים ואתרים נשכחים , ועד למידע פרטני על העדות השונות בארץ: הדרוזים והצ'רקסים, הפרנציסקנים, הדומיניקנים והארמנים, הכנסייה הרוסית והפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. הוא עמד בקשר עם הארכיונאים של מוסדות אלה, שראו בו בן בית והעניקו לו ביד רחבה חומר ארכיוני יקר ערך שאותו פרסם בספריו ובחוברותיו, במקרים רבים היה זה פרסום ראשון. אין כמעט נושא אחד בתחומי ידיעת הארץ שלא הקיף אותו בפרסומיו.

במרץ ובהתלהבות בלתי נלאים שקד על עבודתו ללא תמיכה של גוף ממשלתי או ציבורי, ותיפקד כאילו היה מוסד לאומי ולא אדם פרטי.

בעקשנות מעוררת התפעלות התמיד להוציא לאור במשך עשרות שנים את כתב העת עשיר התוכן 'אריאל'. הוא ערך, כתב, ההדיר, עיצב והוציא לאור למעלה מ- 220 חוברות של רבעון זה,  רובן רחבות יריעה, בהיקף של ספר, וכולן מלוות בשפע תצלומים ובעושר גרפי. על אף יכולותיו הכספיות המצומצמות והקשיים שבהם נתקל, כמו כל מי שעומס על שכמו מפעל יחיד, לא חסך במאמצים להוציא את חוברותיו בהידור, על נייר משובח ובהקפדה על איכויות הצילומים והעיטורים.

הוא יזם את תרגומם של ספרי זיכרונות ישנים, בין היתר ספרה המרתק של אליזבט אן פין, אשתו של הקונסול הבריטי הראשון בירושלים במאה ה-19. כן פירסם את זיכרונותיה של ברטה ספפורד וסטר 'ירושלים שלנו – קורות המושבה האמריקאית בירושלים', והוציא מהדורה מחודשת של הרומאן 'ירושלים', ספרה של כלת פרס נובל סלמה לגרלף.

הוא דאג לחדש את הוצאתם של ספרי זיכרונות עבריים חשובים שאזלו, ביניהם 'קורות משפחה אחת' ו'המתנחלים בהר' של רבקה אלפר, 'זיכרונות זואולוג עברי' מאת ישראל אהרוני, 'זיכרונות לבן ירושלים' של יהושע ילין, 'ירושלימה' של לודוויג אוגוסט פרנקל, ועוד.

את מורו ורבו זאב וילנאי כיבד בשני כרכים מפוארים של 'ספר זאב וילנאי', וכרך מהודר נוסף בשם 'נופי ארץ ישראל' הוציא לכבודו של חוקר הטבע עזריה אלון.

אין לתאר את ארון הספרים של כל שוחר ידיעת הארץ ללא ספרים וחוברות מיבול תנובתו של אלי שילר. מדי פעם נעזר ביועצים עמיתים כד"ר גבריאל ברקאי, פרופ' גדעון ביגר, פרופ' ארנון גולן, פרופ' חיים גורן, פרופ' שמעון שמיר, ד"ר מרדכי נאור, מוקי צור ואחרים. את העיצוב הגרפי הפקיד בידיה האמונות של חנה עטיה.

אלי שילר היה אוטודידקט למופת. לארץ הגיע אחרי מלחמת העולם בגיל שבע שנים כניצול שואה מהונגריה, לאחר שנחלץ מציפורני הנאצים והיה בין הפליטים שנדחקו ל'בית הזכוכית' הנודע בבודפסט. בשנותיו הראשונות בארץ, התחנך בקיבוץ שפיים, והפליא לסגל לעצמו תוך זמן קצר את השפה העברית שלא הכירה לפני עלייתו. את עבודת הגמר שלו בכיתה ח' הקדיש לנושא 'כדור הארץ', והגישה בלשון רהוטה ובכתב יד ברור ויפה, כשהיא מעוטרת בציור שער צבעוני יפהפה מעשה ידיו.

זה היה כרטיס הכניסה שלו לתחום הגאוגרפיה. לאחר שירותו הצבאי בנח"ל השתקע בירושלים, זמן מה השתלם כמורה דרך בהדרכתו של זאב וילנאי, ומאז התמסר כל כולו ללימוד עצמי של תחום ידיעת הארץ על כל היבטיו. אף כי לא רכש תואר אקדמאי כלשהו, הוא צבר צעד אחר צעד ניסיון וידע, עד שהגיע למעלה של בר סמכא מיומן שגילה בקיאות מפליגה בכל ענפי המישנה של חקר ארץ ישראל.

בשנה האחרונה הוציא לאור למעלה מעשרים ספרים וחוברות, ביניהם כרך עב כרס על 'ירושלים הבלתי ידועה', סדרה בשם 'מראות ונופים בירושלים', הכוללת אלבומים מהודרים של תמונות, ציורים והדפסים עתיקים של ירושלים, מהם הרואים אור לראשונה. בסדרה זו הופיעו ציוריו הנפלאים של גוסטב באוארפיינד, גדול ציירי א"י במאה ה-19, תמונותיהם של חלוצי הצילום הארץ ישראלי אוגוסט זלצמן ופליקס בונפיס. כן ציפה להספיק להוציא לאור בשנה האחרונה ספר שהשלים את כתיבתו על העיר העתיקה, ובו לדבריו חידושים רבים. נקווה כי יצא לאור במהרה.

עד רגעי חייו האחרונים עמד על משמרת אהבת הספר ואהבת הארץ: בשוכבו על ערש דווי בבית החולים, עוד הספיק לעבור על עלי ההגהה של הספר האחרון שמסר לדפוס לפני שהלך לעולמו: מסעו של הצייר והקרטוגרף ואן דה ולדה בארץ ישראל בשנת 1852, הכולל למעלה מארבעים ציורים נדירים של נופי ארץ ישראל.

על תרומתו להפצת ידיעת הארץ בציבור הרחב הוענק לו בשנת 2012 אות הוקרה מטעם כתב העת לתולדות ארץ ישראל 'עתמול' היוצא לאור ע"י יד בן צבי.

אלי שילר הותיר אחריו מורשת ענפה. אני מקווה שתהיה לה המשכיות, ושכתב העת החשוב 'אריאל' ימשיך להופיע בחסותה של הוצאת ספרים אחרת. שני דורות של מורים, מדריכים, מורי דרך ושוחרי ידיעת הארץ התחנכו על ספריו, מאמריו ומחקריו, ומובטחני שהם ישמשו גם את הדורות הבאים של שוחרי ידיעת הארץ.

אליהו הכהן

 * * *

שמואל גילר

לזכרו של אלי שילר ז"ל

על אלי שילר אין צורך להפליג במילים. הוא מוכר לכל העוסקים בידיעת הארץ וההיסטוריה שלה. במשך כחמישים שנה הקדיש את חייו להוצאת 'אריאל' שייסד. היא העסיקה את יומו, אך לא העשירה את חשבון הבנק שלו. הוא נטמן בגומחה בקיר בהר המנוחות בירושלים בדרכו לגן עדן, אך את הבור על הקרקע הותיר מלא בחובות. רבים פגשו אותו במהלך חייו, אך כאן יסופר על עשרת ימיו האחרונים.

לא הייתי מחוג ידידיו הקרובים, אך נפגשנו מדי פעם בנושאי פרסום מאמרים. נהגתי להתקשר אליו ולהתעניין בשלומו ותמיד בפתיחת השיחה הייתה תבנית אחידה. בשיחה האחרונה שהתקיימה עשרה ימים לפני מותו, התשובה היתה "אהה" חלש ומתמשך. גיא עוזרו הנאמן סיפר שאלי אושפז במוסד סיעודי במעלה אדומים.

מאמצים כבירים של טוויית קשרים נעשו כדי לנסות ולמלא את בקשתו לעבור לירושלים, אך הם לא נשאו פרי. במדינת ישראל של סוף 2018, שיש לה כסף לכל דבר, צומצם התקציב למיטות סיעוד מורכב לו הוא נזקק. בכל מרחב ירושלים אין מקום אשפוז סיעודי לנזקקים לדיאליזה והם נשלחים לגלות במדבר.

לדברי בעל תפקיד בכיר במערכת, אלי היה בר מזל שנמצאה לו מיטה. אחרים נמקים בבתיהם או נזרקים למוסדות לא מתאימים (וזה ציטוט). סגן שר עם זקן ארוך ולבן, שחושב שהוא עתיד להיות בגן עדן, יופתע לגלות שימצא את עצמו בגיהינום ויפגוש שם את השר הממונה עליו עם סיגר וכוס שמפנייה.

אלי היה חשוך ילדים וללא משפחה פרט לעידית חברתו לחיים שגם היא כבר איננה צעירה, וגיא עוזרו הנאמן. בכדי להקל על שהייתו במוסד 'הוד אדומים' התנדבה לבקרו מידי יום הגברת כוכבה מזרחי, מורה לאיכות הסביבה בבית ספר במעלה אדומים. כדי להקל על הביקור בקשתי שתציג את עצמה כמכרה ותיקה שהתבקשה להתעניין בשלומו, וכדי לפתוח בשיחה אמרתי לה לומר שהיא מתעניינת מאוד בהיסטוריה של ירושלים. בערב התקשרה מלאת התפעלות על שפע הידע וההומור שזרם מפיו. למחרת הביאה שתיים מחברותיה, ומדי יום היו מוציאות אותו על כיסא גלגלים לחצר, והוא היה מפליג בסיפורי ירושלים וארץ-ישראל ומספר הלצות. עד ערבו האחרון.

ביום מותו התקשר גיא וסיפר שאלי מועבר לבית החולים 'שערי צדק' עקב החמרה במצבו. עידכנתי את כוכבה שאין צורך להגיע לביקור, אבל היא עמדה על כך שתיסע לבית החולים. היא נסעה ל'שערי צדק' והשתרכה בפקקי ירושלים. כשהגיעה התברר שהדיווח היה שגוי ושלחו את אלי ל'הדסה' בהר-הצופים. היא נסעה גם לשם. בשמונה בערב התקשרה וספרה בבכי שאלי נמצא ברגעיו האחרונים. דקות לאחר מכן דיווחה על מותו. מכל מאות האנשים שהקיפו את מעגלי חייו של אלי שילר, כוכבה הצדקת ממעלה אדומים היתה האחרונה שעמדה ליד מיטתו. כל מלאכי שמיים ילוו אותה בכניסה לגן עדן.

על יחסו של אלי שילר לאקדמיה אין צורך להפליג במילים. כשסיפרתי לו שאני מתכוון ללמוד באוניברסיטה, תגובתו היתה "חבל על הזמן." על קברו הזכיר את הנושא ידידו הוותיק פרופ' גבי ברקאי, ואילו אני סיפרתי את בדיחתו האחרונה, אותה סיפר לכוכבה שלושה ימים לפני מותו. היא מבטאת נאמנה את יחסו ל"פוזה":

המלך קארלוס נכנס לחנות אבל שכח את הארנק. אמר לו המוכר: לא מכיר אותך. אם יש לך כסף אמכור, ואם אין, לא אמכור. אמר המלך: אעשה לך פוזה של מלך עם החרב, ואז תדע שאני המלך. עשה פוזה, אבל המוכר לא השתכנע. עמד המלך חסר אונים ולא ידע מה לעשות. אמר לו המוכר: תחשוב על משהו! – ענה המלך: אני לא יכול לחשוב... עכשיו אני יודע שאתה מלך קרא המוכר בקול גדול.

יהיה זכרו ברוך.

שמואל גילר

* * *

הרצל חקק

שמאי גולן: קדיש מדַמם – השֵבר והתקוּמה

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" ביום שישי, כ"ב בכסלו תשע"ט, במלאת שנה למותו של שמאי גולן, על פי התאריך העברי – והיום שנה 10.12.2018 על פי התאריך הכללי

ספריו וסיפוריו של שמאי גולן שירטטו סיפור של שואה ופצעים  מגלידים, גיבוריו הם העדות לשאלה שלנו, מאין באנו – לאן אנו הולכים

לפני שנה בכ"ב בכסלו הלך לעולמו הסופר שמאי גולן. שמאי גולן (גולדשטיין) נולד בפולטוסק, הסמוכה לווארשה, פולין, בט' בניסן תרצ"ג. שמאי גולן נטמן בחלקת קבר בבית הקברות בחולון, שניצבת בצמוד לאנדרטה לקהילת יהודי פולטוסק, עיירת הולדתו.

מי שהכיר את כלל יצירתו חש, כי צלילה לעומק יצירותיו מוכיחה עד כמה רב האור שנותר לנו. אכן זה היה החותָם שלו כיוצר. לשמאי גולן היה פנס סתרים שבאמצעותו ידע להאיר חוויה של דור, ובעֵטו המוּאר באור יקרות היטיב לשרטט דיוקן של עם. בלב אוהב ורגיש חשף בפנינו שמאי גולן את צלקות השואה ואת פעמי הגאולה והתקומה, דמים בדמים נגָעו.

בימים שבהם  רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן, מעין ניסיון להבין, איפה היינו ולאן אנו הולכים.

זו עדותו הנוקבת שאינה מרפה מאתנו: אין ספרות אמת ללא שרטוט של לבטי נפש, לבטי זהות, משברים של התבגרות והשתנות.

מעֵבר לָאור ולאהבה ולסֵבל שבקעו מדַפי כתביו, חשנו את הצמרמורת. את תהפוכות הזמן. עם כל רצונו להתקרב בעֶדנה וברעדה לכל המוראות והנוראוֹת, ידיו קרבו גם לגחלים. היטב ידע, שאי אפשר לנתק את הביוגרפיה של העם הזה מן  החושך הנורא.

כקוראים חשנו דרך הֵדי האירועים ושובלי העלילות, כי שמאי גולן בא לבטא את חיינו שלנו, את זהותנו: המאבק, התקוות, הייסורים,  החרדות. חזינו בשֵבר עמנו, ודרך גלריית הגיבורים שלו חשנו ברטט מה עבר עלינו – חיפושי דרכים, חלומות נשבּרים, ציפייה לגאולה. לרגעים היינו כמקהלה יוונית המלווה את העלילה על הבימה, שרה את מה שמֵעבר, את הצל המרחף מעליהם. בד בבד הלב נצבט: הרי חיינו באו משם, אנו חלק מהם.

אורי פלד – זה תמיד חוזר אליו

כדי להבין את יצירתו של שמאי גולן, ראוי לגעת קודם כל ביצירה המרכזית שלו, "מותו של אורי פלד", ("מותו של אורי פלד", רומן, הוצאת עם עובד, הספרייה לעם, 1971). לאחר צאת הספר לאור, זכה שמאי גולן על יצירה זו בפרס רמת גן לספרות.

זה המשפט שהיטיב לתאר את דמותו המורכבת של אורי פלד: "מה אתם מבינים," גנח ברגר במבטא הפולני שלו, "מי שהיה שָם אצל הגרמנים, זֶה  תמיד יחזור אליו."

מה שהיה בעבר שלנו, תמיד חוזר.

סרן אורי פלד, לכאורה שֵם שנראה שֵם של "צבּר", ודרגות הקצונה כמו העניקו לו הילה של לוחם ישראלי שורשי. אבל מֵעבר לקנקן הישראלי הנוצץ, גילינו בגיבורו של שמאי גולן פנימיות שברירית, נפש יהודית רווּיה צללים של גולה דווּיה ושואה. סיוטי הזוועה של התופֶת והמוות מֵעבר לגדרות המחושמלות לא תמו, המשיכו לקנֵן בנפש הישראלית החדשה. המדים אכן שידרו עוצמה, אבל נקודות התורפה הישנות לא חלפו. היטב חשנו: זאת המורכּבות הישראלית האמיתית.

 שמאי גולן בנה דמות שסועה, שהיה בּה יותר מדמות אנושית. נוכחנו מיד: זה סמל נושֵם לחיי עם שלם, עַם שהקים לו מדינה כדי להיות ככל הגויים. היה רצון עז להקים מודל של ישראלי חדש, שיֵדע ללחום על חייו, אבל עמוק בפנים  לא נעלם היהודי הקודם.

סיפור העלילה, שרקם שמאי גולן, סחף אותנו אחר נפשו הרדוּפה של פלד, נתיבי הסיפור טילטלו אותנו כמו בסחרחֶרת אחר  סיוטי נפשו: הניסיונות הנואשים להינתק, רגעי אֵימה של עבר תובעני שהתעקש לחזור, התפתלויות של שיבה, וחוזר חלילה. היה משהו בדמותו של אורי פלד שהפך אותו לסמל קולקטיבי, דיוקן של דור הקלוּע בתָווך.

לבטים בין יהדות לישראליות חדשה

ספרות עברית טובה תמיד הלכה לפני המחנה, גיבוריהָ דובבו ביצירות רבּות את סיפורו של הדור, את הגלים והמִשבָּרים. בין דפי ספריו של שמאי גולן למדנו וספגנו לבטים של זהות יהודית, שאלות טורדניות בין אמונה לכפירה. בכתבי שמאי גולן נגענו בעצמנו, נשאבנו לסיפור הציוני-היהודי, לאותם קרעים שהיו יחדיו לדגל זהותנו.

שמאי גולן ידע לבנות ביד מלֵאת חֶמלה את ההימשכות של אורי פלד לחייט החרדי ר' יואל, שייצג עבורו את רגעי החסד של יהדות ערכּית. נותרה אותה עֶרגה לאצילות של החיים שחלפו, לאותם נרות של קידוש, לעֶדנת המנגינות של התפילות שבקעו מבית הכנסת. אלה דברים שנותרו צרובים, פעימות שמתנגנות רצוא ושוב, מסורת של בית-אבא.

הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים ריתקו אותנו, נחשפנו לאותם פצעים נסתרים, משא העבר על צלליו ואורותיו. סיפוריו של גולן האירו פינות אפלות: שמאי גולן השכיל לבנות הכול נדבך על נדבך, לבֵנה לבֵנה. החוטים העדינים היטיבו לשזור לנו גיבור מיטלטל, דמות חיה, מיוסרת, לעתים צל רפאים במציאות מדממת.

גדולתו של שמאי גולן – בַּיכולת לתאר את נפש התקופה, האנשים, רוח הזמן: גם אנו, כעולים שבאו מעיראק, חשנו שמֵעבר לצבּריות כביכול של ילדים הגדֵלים במדינה ריבונית, נסתרו רבדים שאינם נראים: יש עבר ויש סיפור שקרה בגולה. התחושות, שתיאר שמאי גולן, היו תחושות של  מועקה וכובד, שאסור ואי אפשר לברוח מהן. אלה חיינו כאן.

כרוניקה של מוות ידוע מראש

שמאי הצליח לשרטט  באומץ ובעוצמה נושא  קשה ורגיש, והקריאה חשפה אותנו למאבקם האמיתי של אנשים החיים בינינו, אנשים מהפלנֶטה ההיא: הדרך להבין אותם באמצעות היצירה היא דרך אמנותית ספרותית, ניסיון לתאר את העובֵר עליהם, ניסיון נואש לבנות גשר בין התהום הפעורה והאפלה של אותו "שָׁם" לבין ההוויה החדשה של ה"כּאן", גשר על תהומות, על נפשות סוערות, רצון לרקום פֵּשר להבנת חיינו כאן.

גיבורו הישראלי אורי פלד כמו ניסה לבנות מנגנוני הגנה וכלי הסוואה, וכל זאת  כדי לחוש, שהוא חלק מן הישראלי החדש, שהוא שייך לדור של הצבּרים יפי הבלורית. אבל קורותיו לימדו אותנו, שייסורי ההסוואה והניסיון לבנות זהות חדשה לא היו פתרון שלם אלא סוג של  התחפשות אומללה, התחפרות נוראה. גלֵי העבר היו חזקים יותר, אכזריים יותר, הישראלי החדש שבו נותר פתֶטי מוּל חוף המבטחים המדומֶה.

אי היכולת לממֵש את החיים בַּמציאות הישראלית מצד אחד – והתחושה של זרות ונוכריות מצד שני, כל אלה הפכו את אורי פלד לתָלוּש ישראלי, שהחֱליף את התָלוש הגלותי. המסלול הוביל להתרסקות, לכישלון, למוות. לא נותר מוצָא אחֵר. המוות כמו בא לכפֵּר, כפי שאומרת אחת הדמויות, על רצון ההישרדות. אורי "מכפֵּר בדמו  על חטא הישארותו בחיים."

פרשת חייו של פלד נשארת לנו מורשת, מגדלור לחיינו, ראי לַחברה החדשה, חלומה ושִברה:  הניסיון הבלתי אפשרי להרכיב פאזל של זהות חדשה משברֵי זיכרונות וחלומות מרוסָקים. ההתנפצות אל סלעי ההתפכּחות חיכתה בכל פינה: המפגש הטראגי בין עבר להווה, בין רצון למציאות – המפגש המיוחל הזה נגמר בבֶכי.

גיבוריו של שמאי גולן – גיבורים נואשים

"מותו של אורי פלד" היה השלישי ברשימת ספריו של גולן. הלחן המיוסר הזה, שבּו נגנזו חוויות היסוד של  זיכרונות העבר, שבּו נסתרה התמוטטות האידיליה המדומָה - כל זאת ראינו גם ביצירותיו הקודמות: "באשמורת אחרונה" ו"אשמים". אלה היו רק פרקֵי הקדמה. 

שלושת הספרים היו יחד לטרילוגיה אחת, רצף תמונות של סיפור בהמשכים. היינו עדים לתיאור שלבּים שונים  בדרך חתחתים של התמודדות, מאבקם של גיבורים, ששרדו את תופת השואה באירופה.

בקובץ הסיפורים "חופּה" משנת 1983 היינו עדים לתיאור נעורים בשואה, ובין השיטין חשנו ניצבים לנוכח החזית החדשה, אימֵי קרב לטרון: האב ביצירה הוא ניצוֹל שואה – והבן יליד הארץ מנסֶה ליצור חווייה מתקנת, להילחם כחייל של מדינה ריבונית. התחושה שניסרה בנו, לאורך הסיפור, שהנה קם הבן מרבצו כדי לסייע לאב בעת מצוקה. וכמה נורא – האב לא יכול היה במקביל להיות לעֵזר לבנו.

תמונות השואה בסיפור זה קשות ומטלטלות: זכורה התמונה הנוראה בסיפור "באשמורת אחרונה", שבה ניצב הילד הזועק מוּל המוות, אופנוען גרמני בפלישה לפולין דורס חתול ברחוב, ומול גופו של החתול המרוסק חיים מתהפכים: מכאן הדרך להתבגרות הפוצעת, ויותר מזה: כך  צפה הילד את הבאות.

זהויות במצוקה – שיבה ובריחה

קובץ הסיפורים  "בריחות למרחקים קצרים", (הוצאת אגודת הסופרים העברים, 1975) שיקף דמויות ישראליות באותו מאבק נואש: נחשפנו לגיבורים, שחיו וחשו את ההוויה הישראלית בכללה, אותו שילוב של תחושת עוצמה ישראלית, ולצידה שברון וחוסר אונים.

סיפוריו של גולן הציגו על אותה בימה מסתובבת דמויות אומללות: המורה המזדקן שהחֶברה דוחה אותו, הנָכה החוזר מן המלחמה ונאבק על מקומו, העולה החדש בייסורי הקליטה,  מייסד הקיבוץ  שתהילת מעשיו החלוציים נשכּחת מכול. בתיאטרון הייסורים הזה נגעו בנו סיפורים אמיתיים של ניסיונות לבנות זהות חדשה בתוך מציאות מורכבת.

בתוך ישראליות הֶרואית ומאמינה בנורמאליות שלה, הזָר חש קורבן, חש עקוּד. ניסיונות הבריחה של גיבוריו הופכים אותם לאנושיים, אך בה בָּעת אנו חשים שאנו קוראים משל נורא: גיבוריו סובבים במציאות כנמשָלים של היסטוריה קשה מנשוא. גיבוריו נושמים וסובלים, אך במצבי התנסות אתה חש, שהם אלגוריות, הם קלסתר של דור, דמויות המייצגות חוויות, שבָּנו אותנו כעם בתקופה הרת גורל, בין שואה לתקומה.

בסיפור "הלוויה", היינו עדים לתבוסה של דור, שיברונם של לוחמי מלחמת  השחרור, פצעם של לוחמי השיירות. לא זהות ישראלית ריבונית הולכת ונבנית אלא התפכחות מול עולם חרֵב, ראיית השוקֶת השבורה: ריקנוּת של דור שבָּרח ממקורותיו, מערכָיו, מביתו האמיתי שהיה בּית רוחני, בֵּית סבא. ראינו בסיפור "הלוויה" גיבורים, שניסו לבנות יחדיו קן משותף  ונותרו  איש בעולמו. גוונים אלו התחזקו בסיפור "ברושים בשלכת" ובסיפורים אחרים שתיארו דמויות, שחיפשו להן שביל בין הבריחות: שמאי גולן שרטט במכחולו דמויות נאבקות ומפרפרות מן האפוס הציוני. שמאי גולן טילטל את גיבורי סיפוריו על חבלים דקים, על  קו שביר, על קו הקץ. עד יומו האחרון בּיטא גולן בכתיבתו את הלם התַּרבּות של הדור, את הקושי לחבּר בין מה שהיה לבין מה שחלף מאז, וכמובן, לבין מה שקורה היום: בספרו 'ואם אתה מוכרח לאהוב' ביטא את תחושת העקירה, המבוכה, האובדן, במשפט קשה: "כעצים כּרוּתי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו." ובהמשך, באותו ספר,  כתב על הפער בין הדורות, הפער בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה: "ליד שולחן השבת, נַרְאה לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתֶם?"

גולן כתב בדַם ליבּו עדוּת של דור שחש יתום: "עתה פתאום – בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום."

תמיד זכר את הדור שכמעט נשכח, את חבריו המתים – וכך כתב בתחושת שליחות: "הם מבקשים שאעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספֵּר לכולם, איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו."

שמאי לא שכח אותם, וזה הצו לכולנו, זה חלק מהסיפור שלנו, זה הקדיש שנותר כצו לכולנו.

הרצל חקק

* * *

פרופ' יפה ברלוביץ

בין היסטוריה לזיכרון:

ביוגרפיה מסוכסכת של שיר

הרצאה שנערכה ביום עיון בנושא:

 "רגשות ושינוי חברתי"

המסלול האקדמי המכללה למנהל, ראשון לציון, 16.6.2016

קראתי להרצאה זו "בין היסטוריה לזיכרון: ביוגרפיה מסוכסכת של שיר", כשהשיר – הוא אחד משירי הזמר הפופולאריים ביותר שלנו - "הבלדה על יואל משה סלומון" (כתב יהורם טהר לב, הלחין שלום חנוך, שר אריק איינשטיין). והשאלה היא למה ציבור ישראלי בן ימינו, מוצא את עצמו מסוכסך, ודווקא על שיר?   

דרך אגב, אם למיין את שיר זה, על פי קורפוס השירים הנלמדים והמומלצים על ידי משרד החינוך, שיר זה מומלץ בקטגוריות של 'שירי שורשים', 'שירי מולדת', והעיקר 'שירת רבים'. כלומר, גם אם אנחנו שרים אותו לבד במקלחת, אנו חשים תמיד, את אותה התרגשות מדומיינת של יחד; יחד של שייכות והזדהות – כעם, כארץ, כהיסטוריה. לכן כבר מראשית ההתיישבות כאן, הבינו שבארגז הכלים של 'איך לבנות עם', יש לכלול גם את השיר, וכבר מעצם העלייה הראשונה התחילו לפרסם שירונים של שירי ציון. למשל, אחד הביל"ויים בשם מנשה מאירוביץ, ערך שירון כזה (עוד ב-1895), שם הוא מעודד את המתיישבים לפצוח בשיר, כדי למהר ולהיבנות כעם (וכך הוא כותב בהקדמה): "אחיי ואחיותיי... אם בשדותינו ואם בכרמינו... נשירה את שירי ציון אשר לנו... בכל עת ובכל מקום... ברגעי שמחה או ברגעי תוגה... זאת התשוקה אשר צריכה להיות יקרה לכולנו... זאת תכלית המפעל."

והנה ב-1970, כמעט 100 שנה אחרי ראשית העלייה הראשונה, פונה יהורם טהר-לב אל החומרים ההיסטוריים של הראשית הזאת, ומחבר 'שיר מולדת' או 'שיר שורשים' על הקמת פתח תקווה. אמנם ארבעת גיבורי השיר הם חרדים בני היישוב הישן בירושלים*, והיה בהם כדי לעורר זרות או דחייה בקרב הציבור החילוני שאליו פנה השיר,  אבל הקול הרך של איינשטיין, המנגינה המתרפקת של שלום חנוך, וסיפור המיסתורין על יהודי אמיץ עם זקן ופיאות – שהפך לציפור – עשו את שלהם.

עם זאת, כבר בהתחלה הבין יהורם טהר-לב שהשיר הזה העלה אותו על שדה מוקשים, ונראה שעד היום הוא לא הצליח להיחלץ ממנו. מדוע? א. הוא יצר בשיר מצב מעליב של אֵיפה ואֵיפה, כאשר העלה על נס דווקא את יואל משה סלומון – כגיבור-על שיוצא להילחם בירקון (שכולו מחלות ומוות), ואילו שלושת חבריו, יהושע שטמפפר, דויד גוטמן וזרח ברנט (מייסדים נועזים לא פחות ממנו), הוא מציג כתבוסתנים, הבורחים מהמערכה כל עוד נפשם בם (בסרבם להישאר ולעשות את הלילה על גדות הנחל מפחד הקדחת או שודדי המקום).

ב. השיר הזה פתח צלקות שלא נגלדו במשך עשרות השנים. מסתבר, שלמייסדי פתח תקווה היו מחלוקות קשות עם סלומון, והמחלוקות האלה חלחלו גם אל הצאצאים שלהם לדורותיהם. כך, שאפשר לומר ששיר-המולדת התמים הזה, עורר עליו הר געש של יצרים, כשכולם נלחמים אלה באלה להחזיר את הכבוד האבוד של האבות המייסדים; ולא עוד אלא לנסות להנציח אותם מחדש בזיכרון הלאומי שלנו, אל מול הבלדה הכוזבת, לדעתם, שתרמה להנצחתו של סלומון. 

כאן צריך להקדים ולומר, כי הביוגרפיה של שיר זה מתנהלת למעשה בשני מסלולים.

ברמה הפתח תקוואית זהו סיפור של מאבק עקרוני על הזיכרון האישי של המשפחות, כאשר כל אחת חושבת ומאמינה שהיא מייצגת את "האמת" ההיסטורית האולטימטיבית של תולדות פתח תקווה, ואילו ברמה הארצית, גם אם הבלדה כוזבת או לאו, היא הלכה וצברה תהודה משנה לשנה, כשהכול מזדהים עם סלומון, מנכסים אותו כאב קדמון, ומשמיעים את הסיפור הפתח תקוואי שלו, כזוכרון קולקטיבי של כולנו. לא נוכנס עכשיו לדיון שעניינו: איך שיר שנכתב כמו על דרך אגב וללא כל מגמה מוטה, הופך ל"מחוז זיכרון" לאומי (אם להשתמש בטרמינולוגיה של פייר נורה). מאידך, עורר את סקרנותי דרך ההתקבלות של השיר בקרב הציבור, ובניסיון להתחקות אחר גראף הפופולאריות שלו התקשרתי לאקו"ם וביקשתי לברר את מיספר ההשמעות של הבלדה בכל רשתות הרדיו מ-1970 (אז התפרסם השיר).

ההיענות מאקו"ם היתה מיידית וידידותית, אבל לצערי הם הציעו לי רישום רק מ-1993. עם זאת גם מ-1993 עד 2016, התוצאות מעניינות, ומה שעניין במיוחד היה, שמיספר ההשמעות של השיר מ-1993 רק הלכו ורבו, בעיקר עם הקמתן של רשתות אזוריות בעלות אופי דתי לאומי (כמו רדיו "איזורי יהודה ושומרון", "גלי ישראל", "ערוץ 7" וכדומה). כלומר, טהר-לב אמנם היפנה את השיר מעיקרו לקהל יעד חילוני על פי אותו ז'אנר פואטי של הבלדה האנגלית/הסקוטית, כאשר המגזר הדתי ניכס אותה אליו כסיפור מיסטי משיחי פוליטי בסימן תולדותיה של ההתנחלות בארץ, מעצם שיבת ציון של ימינו.

במילים אחרות, השיבה לאדמות פתח תקווה בשנות ה-70 של המאה ה-19, היא לפיהם, הטרמה של השיבה לאדמות יהודה ושומרון  בשנות ה-70 של המאה ה-20, כך שהבלדה לא רק מחברת היסטוריה בהיסטוריה, אלא משעתקת ומחדשת את נס ההתיישבות דאז, כשיואל משה סלומון (המתנחל שצימח לו כנפיים), הוא המודל האולטימטיבי למתנחל המשולהב של כאן ועכשיו.

עד כאן הדיון בהתקבלותו של השיר ברמה הארצית, כאשר כל יחיד, או מגזר, מזדהה עימו בדרכו שלו, כחלק מהזיכרון הקולקטיבי של סיפור הארץ הזאת.

לא כן בפתח תקווה. ותיקי פתח תקווה כאמור, דחו בשאט נפש את השיר הזה, ממשיכים לזעוק ולתבוע את כזביו מכל וכל.

אז בואו ונברר: על מה ולמה הם זועקים, והעיקר – מדוע יואל משה סלומון עורר בהם סערת רגשות אנטגוניסטית כל כך.

להלן נתמקד בשתי האשמות מרכזיות:

א. יואל משה סלומון מעולם לא התיישב בפתח תקוה, לא הביא אליה את אשתו, ולא גידל בה את ילדיו.

ב. יואל משה סלומון (שהיה לא רק רב ועסקן אלא גם עיתונאי, עורך ובעל בית דפוס) – דאג  לתעד את תולדותיה של פתח תקווה כבר מהיום הראשון, והוא עשה זאת כפי שהוא מצא לנכון. כך דאג לפרסם ולהפיץ את האינטרפרטציה ההיסטורית שלו (הסתייע גם בבניו הבוגרים, מרדכי וטוביה, שהטיבו לרשום מפיו את הדברים) – כהיסטוריה הרשמית של המושבה כולה. כפי שניתן להבין: המייסדים על גליהם הראשונים, ולא כל שכן צאצאיהם, לא הסכימו, ולא מסכימים עד היום, לגרסה ההיסטורית שנכפתה עליהם על ידי סלומון, ובעיקר כשהוא הולך ותופס מקום כגיבור מרכזי.     

והנה, כשפניתי לחפש סימוכין להאשמות אלה, מצאתי אמנם מיספר מחקרים, אבל היו אלה מחקרים שעסקו אך ורק בסכסוך הבלתי נלאה בין קהילת המייסדים לבין סלומון ובניו, על דרך הטבעת הזיכרון בספר היובל הראשון של פתח תקווה. ואכן מאמריהם המקיפים של רמי יזרעאלי ויוסף לנג, מתמקדים אך ורק בחקר ארגונו, כתיבתו והוצאתו לאור של ספר יובל זה, על כל הוויכוחים המרים והמסוכסכים מעצם הקמת ועדת הספר (מרדכי סלומון הבן עמד בראשה, וניווט את העורכים יערי פולסקין ומרדכי חריזמן לגירסה של משפחת סלומון כגרסה הדומיננטית) – ועד  ההחלטה השערורייתית לגנוז את חלקו השני של הספר, וממילא למנוע פרקים שלמים מההיסטוריה של המושבה).

כלומר, המאבק על ספר היובל זכה לבדיקתם של החוקרים, ההיסטוריוגרפים, ואילו על הלך הרוח החברתי האמוציונאלי של קהילת מייסדים פגועה וכואבת מהתנשאותם של בני סלומון על סיפור המושבה, בעוד שלמעשה לבד מאביהם לא לקחו חלק בייסוד המקום – על כך ההיסטוריוגרפים נרתעו מגעת, כאילו לא היה זה 'עלבון' כלל מושבתי, אלא מערכת יחסים מידתית המשתנה ממשפחה למשפחה או מיחיד ליחיד. כך שאם פה ושם היו מלחשים על סלומון שניהל את פתח תקווה כ"קבלן עבודות" אך מעולם לא התיישב בה, הכול סופר מפה לאוזן כמו על דרך 'שמועות' שתמיד מסתובבות במושבה.

למותר לציין כי לא ייחסתי חשיבות לשמועות אלה ואחרות, אבל יום אחד במסגרת מחקרי אודות נשים-היסטוריות שהודרו ונשתכחו מתולדותיו של הנרטיב היישובי, הגעתי גם אל הנשים-המייסדות בפתח תקווה, שהמושבה הדירה והשכיחה אותן. והנה, מי שדירבנה להרחיב מחקר זה, היתה במפתיע, ולא מדעת, משפחת יואל משה סלומון עצמה.

ומעשה שהיה כך היה. ב-2011 חגגו בני משפחת סלומון, 200 שנה לעלייתו לארץ של אבי המשפחה, שלמה זלמן צורף (סוכות, 1811). במסגרת החגיגות, נערך יום עיון על המשפחה, וכשפנו אליי להשתתף בהרצאה רלוואנטית, החלטתי לעסוק באשתו של יואל משה (שעד אז לא ידעתי עליה דבר, ולו גם את שמה). לכן כדי להעמיד הרצאה ראוייה (שיערתי שדל יהיה החומר שיימצא על ידי), החלטתי להוסיף עוד מספר מתיישבות כדי לעבות את הרפרזנטציה של ייצוגיות האישה בראשית פתח תקווה.

השאלה הייתה באלה נשים לבחור. כידוע, ב-1878 עלו על הקרקע כ-13-12 משפחות, כלומר, בפוטנציה הוצעו בפני 13-12 מתיישבות ראשונות, כולן אלמוניות. לכן  פניתי לשירו של יהורם טהר-לב, בתקווה שנשות הרוכבים האחרים, שפעלו כחברותא "בבוקר לח בשנת תרל"ח", תהווינה גם הן מעין חברותא לאשתו של סלומון, ושבדיעבד עשויות לייצר מעין ביוגרפיה קולקטיבית, שייצוגיהן מזינים זו או זו.

 כך הגעתי לדייכה שטמפפר, לאה גוטמן ורחל-לאה ברנט, מגלה אותן אט אט, לומדת את חייהן במעברן מהעיר המוגנת אל השממה המאיימת, ובד בבד גם המאגר האינפורמטיבי אודות גברת סלומון הלך ונטען. קראתי להרצאה: "איפה הן היו בבוקר לח בשנת תרל"ח", וכותרת המשנה הייתה: "תמונה קבוצתית עם חנה פרומה סלומון." כן, רק אז התוודעתי שלגברת סלומון יש גם שם. קראו לה חנה פרומה.

כאן כדאי לציין כי חיפושיי וחיטוטיי בעקבות נשים עלומות אלה, הצטברו בסופו של דבר לסיפור ארוך ומפותל, אך מוטב ואתמקד כאן רק בגילויין, כלומר, גילויָים של כל אותם חומרים אודותן, ובראש וראשונה אודות חנה פרומה.

ובכן, ארבעת הרוכבים (נציגי אגודת "חברת יישוב ארץ ישראל" מירושלים) קנו את אדמות אמלבס ביולי 1878, ואז הוחלט שכל הנשים והילדים יעברו אחריהם ליפו, להתגורר בה זמנית עד שהגברים יסיימו לבנות את התשתית האלמנטרית למושבה (אוהלים, באר מים, חריש ראשון וכדומה). אלא שתנאי המגורים ביפו היו בלתי נסבלים בצפיפותם, באפלוליותם ובמצב ניקיונם, והנשים הצעירות, שחיו בירושלים ברמת חיים סבירה לאותם ימים, לא ידעו את נפשן מצער ומדאגה למצוא את  עצמן וילדיהן בתנאים כה רגרסיביים, שלא לדבר על השכנים הזרים שלא ידעו את שפתם, ושבעיניהן היוו עבורן איום וסכנה. יתרה מזו, הן היוו חבורה קטנה של נשים לבדן, ללא בעלים (לא ניתן היה ליצור עימם קשר במשך כל השבוע), כשלכולן ילדים קטנים, וכמה מהן  בהריון.

גברת סלומון לא היתה ביניהן. גם כשהוקמה התשתית בפתח תקווה, וכל הנשים והילדים עברו למקום הנידח הזה,  סובלים ממחלות, מרעב, מתאונות, ואחר כך גם מהקדחת שהפילה חללים רבים – בכל אלה חנה פרומה הייתה עם ילדיה בירושלים, מנהלת את בית הדפוס שלהם, ומחכה לבעלה שהיה מבקר מדי מיספר חודשים.

עם זאת יש להדגיש, שאי אפשר היה לה לפתח תקווה ללא סלומון. אמנם גם דוד גוטמן ויהושע שטמפפר היו מיוזמיה מקימיה ומוביליה, כל אחד בתרומתו שלו, אבל סלומון, בכישוריו כבן הארץ הזאת, שהכיר את לשונותיה ומנהגיה (שלא כמו גוטמן ושטמפפר שעלו אליה בבגרותם), ובקשריו עם תושביה היהודים והלא יהודיים, הזניקו אותו לשמש מנהיג המוציא ומכניס מבית ומחוץ: נושא ונותן עם הכפריים הערביים, מתייצב בפני אנשי הממשל והשררה הטורקיים,  וכמובן שומר על שיג ושיח תמידי עם הקהילה היהודית ביישוב הישן בירושלים, על רבניה ומוריה, מוסדותיה וארגוניה – כגיבוי וסיוע בכל עת.

אבל בכל הזמנים האלה הוא חי במושבה בגפו. היה לו עוזר, בשם חיים נבלר, ונבלר דאג לו לכל מחסורו: בישל, סידר, דאג לניקיונו, וסעד אותו בכל חולשה או חולי. כאמור, סלומון לא מילא פונקציה של 'מתיישב'. הוא פעל כ'יזם' ו'מנהל' מוצלח ואיכפתי, אבל כשפרצה אחרי שנתיים הקדחת הקטלנית, וכל המתיישבים עזבו, סוחבים עימם את חוליהם ומתיהם (ביניהם הרבה ילדים), סלומון חזר למשפחתו בירושלים.

דרך אגב, ה'התמרדות' הראשונה שפרצה נגד סלומון, קרתה כבר ב-1878. רחל לאה, אשתו של זרח ברנט, היתה בהריון עם שלושה ילדים קטנים, ולכן כשקמו לעבור מיפו לפתח תקווה, היא סירבה. כל חברותיה שתקו, אבל היא, שאמורה היתה להיות כמו כולן – אשת-איש כנועה וממושמעת, דרשה גט, כשהיא מאשימה את בעלה בחוסר אחריות לגבי ילדיו. אין ספק ש'התמרדות' זו הופנתה לבעלה, אבל ממילא גם נגד ה'מנהל' סלומון, שבחר לגונן על אשתו וילדיו, והשאיר אותם  בירושלים, ואילו בעלה בחר להוביל אותה ואת ילדיה למות במדבר. האם גברת ברנט עוררה מהומה גם בקרב הנשים המתיישבות? אין מידע על כך. על כל פנים, בחוברת המצוייה בארכיון פתח תקווה בשם בנות החיל (ביוגרפיות קצרות אודות המתיישבות הראשונות בפתח תקווה), מכנה המחבר ברוך אורן את גברת ברנט בשם ה"סוררת" ( אישה חוטאת ופורקת עול נגד ההלכה ונגד בעלה). האם מצא כינוי זה בכתבי המייסדים, או שמא זו הגדרה משלו? כך או כך, גברת סלומון לא נזכרת כלל בחוברת, ומכאן שלא נכתב עליה  מטוב ועד רע.   

ופרט אינפורמטיבי נוסף שלא ידוע לציבור הרחב גם היום, והיה בו כדי לאזן היסטורית, אם לא למעט בגבורתו של סלומון אל מול הקדחת (כפי שמתואר בבלדה), הוא: שכעבור שנה, עת שככה הקדחה הנוראה בפתח תקווה הנטושה, והמתיישבים הראשונים בכל זאת רצו לחזור ולעבד את אדמותיהם במושבה, סלומון יצא נגדם בצורה נחרצת, ואסר מכל וכל לשוב אל המקום המורעל הזה. ואכן סלומון כה חרד מהמלריה פן תשוב ותתקוף את המתיישבים, שחבר שוב עם גוטמן להקים יישוב אלטרנטיבי במרחק שבעה קילומטר מפתח תקווה (המושבה יהוד). לפי תוכניתו של סלומון אמורה היתה יהוד לשמש מקום מגורים, ויום יום על איכריה היה להגיע לפתח תקווה – אם ברגל ואם ברכב (סוס, חמור, עגלה), ולעבד ולהפריח את אדמותיה כבראשונה – כמרחבים חקלאיים של שדות ובוסתנים.

אלא שביהוד, הן המתיישבים הוותיקים (מייסדי פתח תקווה) והן המתיישבים החדשים (רובם עולי ביאליסטוק שבפולין), לא הצליחו לעמוד בתנאים בלתי נסבלים אלה, ואט אט החלו חוזרים למושבה לבנותה ולקוממה מחדש. יואל משה סלומון לא הצטרף לחוזרים. להפך. הוא התעקש להישאר ביהוד, ולא הפסיק ללחום בחורמה בכל מי שהחליט לשוב (וראו את מאבקו ברב אריה ליב פרומקין, שהיה הסנונית הראשונה לחזור, ולהציב מסד ראשון להתחדשות המושבה, בהקימו שם אחוזה ובית ספר מכספיו של איל ההון היהודי-הגרמני אמיל לחמן).

כאמור, בניגוד לדיוקן הבלדה שייצר יהורם טהר לב, אודות סלומון ההירואי שאינו מתיירא להסתכן ולחיות על גדותיו של נחל שורץ אימים ומוות, ושאף הציפורים בורחים ממנו; מתגלה סלומון של 1883, ובדיעבד סלומון של 1878, כדמות חרדה ודואגת, ובעוד רוב מתיישבי יהוד אוזרים עוז ובהכרה נחושה של ראשונים וחלוצים, יוצאים שנית לפתח תקווה להדביר את חולייה ולהפכה למושבה בריאה ופורחת – סלומון יוצא להכשילם בכל דרך אפשרית (גם אם טענתו היא האחריות של מנהיג לבריאותם ולרווחתם של התושבים). כאן יש לציין שמבין צאצאיו של סלומון, רק שני בנים, אריה ומרדכי, עברו בכל זאת להתיישב בפתח תקווה, והיו לחקלאים מצליחים, ואילו יואל משה וחנה פרומה, עזבו לירושלים, ושם חיו עד שהלכו לעולמם. 

עד כאן ההיסטוריה של ראשית פתח תקווה על פי בדיקותיהם ומסקנותיהם של החוקרים והמלומדים, אלא שיהורם טהר לב כנראה לא הגיע אליהם. הוא דבק אך ורק בספר היובל הראשון (באמצעות ספרו של אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל, 1947), ומכאן קם ונולד שיר שכולו שבח והלל, המבוסס על כתבי הבנים שכולם שבח והלל.

במילים אחרות, הבלדה של יהורם טהר לב חפה מכל 'הטראומה' החברתית שטילטלה את המושבה ואת זיכרונותיה, הן בתהליכי הכנת הספר ולא כן שכן עם צאתו לאור. ואכן, כאשר התפרסם סוף סוף ספר היובל (1929), פרצו שוב מהומות, אם כי הפעם הן תרמו לדירבונם של כמה מהאבות המייסדים להעלות על הכתב את זיכרונותיהם וממילא את גרסאותיהם שלהם; כך זיכרונות זרח ברנט, 1929, וכך יהודה ראב, התלם הראשון, 1956. [שסופר ונכתב בשנת 1930. – אב"ע].

כמו כן הלכו והתחברו במשך השנים ספרי יובל בהתאם, והפעם עם הדגשים היסטוריים נוספים ואחרים, כמו ספרי היובל של אלעזר טרופה (ראשית, 70 שנה לפתח תקווה, 1948; יסודות לתולדות פתח תקווה, 1949); גצל קרסל (אם המושבות פתח תקווה, פתח תקווה שבעים וחמש שנה, 1953; אם המושבות בעשור למדינה ישראל, 1958), ועוד. עם זאת הסערה הפתח תקוואית לא שככה, וב-1970 שוב נטרפו הקלפים, כאשר "הבלדה על יואל משה סלומון"  עלתה לראשונה על גלי האתר. לא אכנס עכשיו לכל הויכוחים המרים של שנות ה-70 ואילך, ובואו נסתפק ונסיים באלה של נובמבר 2008.

ובכן בנובמבר 2008 החליטו לחגוג 130 שנה לייסוד פתח תקווה, ופרנסי העירייה קבעו פה אחד – שחגיגות היובל יעמדו הפעם בסימן "הבלדה על יואל משה סלומון". כלומר, העירייה בכבודה ובעצמה נתנה לגיטימציה לבלדה כדוקומנט היסטורי לחגוג על פיו. ואכן קל מהרה הפכה הבלדה – ללוגו העירוני, לייצוג הרשמי של פתח תקווה, ולתוכן המוביל של כל האירועים. כספים החלו לזרום להידור המושבה, ובראש וראשונה ל'כיכר המייסדים', שם הקימו שדרת פסלים של ארבעת הרוכבים המככבים (סלומון, גוטמן, שטמפפר, ברנט); גם על יד בניין העירייה הקימו פסל – פסל יחיד של יואל משה סלומון, כשהוא דוהר על אופנוע עם כנפיים של ציפור; במנהרת הכניסה לפתח תקווה מכיוון מערב, ציירו תמונות ענק של הארבעה בלוויית להקות צפורים, וביום חגיגות היובל (ה-5 בחודש), יצאו בצהרי היום מכיכר השעון ביפו, חמישה רוכבים (עם הד"ר מזארקי הרופא היווני), לשחזר את המסע ההיסטורי לאדמות אמלבס. כך, מחופשים בתלבושות אותנטיות של 1878, התנהלו על סוסים, וכמו תיאטרון-חי דהרו לאורך הכביש הסואן של פתח תקווה-תל אביב, כשכל העיר מחכה להם בכיכר.

למותר לציין, כי אירועי יובל אלה, זכו לתהודה לא רק בשל החגיגות והטקסים שנערכו בעיר, אלא גם בשל התקפות המחץ של המשפחות: הם הופיעו במשרדי העירייה, תקפו את ראש העיר, ותבעו שוב ושוב את עלבונן ממוסדות החינוך והתרבות בפתח תקווה, על שהסכימו ללכת שולל אחר פופוליזם רגשני של שיר, ולהפוך את ההיסטוריה של אם המושבות – לקרקס.

ולסיכום: לפנינו מאבק של קבוצות זיכרון, הנאבקות כל אחת על הזיכרון הקולקטיבי של ייסוד פתח תקווה: ובראש וראשונה בני המייסדים, שתובעים בסיפורי המשפחה שלהם לייצג את ההיסטוריה, אך מוצאים עצמם נהדפים שוב ושוב – אל מול קונצנזוס של זיכרון 'כוזב', שהתקבע על ידי סוכן תרבות כמו יהורם טהר לב. מאידך, אין ספק שדווקא ערעור ה'אמת' ההיסטורית והמצאת מיתוס הירואי בלתי אפשרי, הוא שצלח בידי טהר לב לדובב מכנה משותף רחב ביותר של הציבור הישראלי, לרבות המוסדות הרשמיים שנרתמו גם הם לאשרו ולהפיצו. 

ואכן במתח קבוצות אלה שבין "היסטוריה" ו"זיכרון", אי אפשר שלא לצטט שוב את פייר נורה, שלימד אותנו ש"היסטוריה היא שיחזור בעייתי של מה שכבר איננו," ולכן לכתוב אותה "זוהי פעילות אינטלקטואלית שמזמינה ניתוח ושיח ביקורתי."

כאן יש שוב לומר ולהזכיר, שגם אם כתבו כמה וכמה ספרי יובל לכבודה של פתח תקווה (המתקרבת כבר ליובלה ה-140), עד היום לא נכתב אודותיה מחקר היסטורי אינטלקטואלי ביקורתי. מכאן יש להסיק שעד שלא ייכתב מחקר ראוי, מקיף וביקורתי כזה – נראה שהרוחות לא יירגעו. ובינתיים, נחזור ונשיר את המיתוס, כי אם נאבק עליו או לא, איך אמר קלוד לוי שטראוס: "אנחנו לא חושבים או יוצרים מיתוסים, המיתוסים חושבים את עצמם באמצעותנו".  

פרופ' יפה ברלוביץ

* אהוד: הם לא היו חרדים אלא כולם, חוץ מסלומון – היו "עולים חדשים", ראשוני העלייה הראשונה, וכולם היו יהודים דתיים בעלי חזון לאומי. והם היו בקרע עם מימסד החלוקה הדתי בירושלים – בגלל רצונם לייסד מושבה חקלאית.

* * *

מוטי הרכבי

המנהרות הן

הקשבתי באורך רוח, ברצינות ובכובד-ראש למבזקי החדשות של החיזבאללה, להסברים של של ה״מומחים״, שהתקשורת בישראל נתנה להם במה בשעות השיא, ולהצהרות ללא הפסק של הפוליטיקאים של השמאל כמו ציפי ליבני, גבאי, לפיד ואחרים.

המסקנה הברורה והמתבקשת היא: בנימין נתניהו פתח במבצע להריסת המנהרות רק כדי להנציח את ״אקיבוש״, לזכות בכותרות למטרת בחירות, לחבל בחקירות נגדו ונגד שרה וגם ובמקביל לפגוע בשלום ובאחווה האוניברסלית!

כל בר דעת יכול להבין שהחיזבאללה, מתוך רצון טוב וכן כדי לעזור לחקלאי הגליל, החליט לחפור מנהרות שישמשו להעברת מים ודשנים לגידולים הישראלים. שיטת המנהרות תורמת לאיכות הסביבה, מונעת התחממות גלובלית, עוזרת לשכבת האוזון וכן גם מונעת אלימות נגד נשים במגזר הערבי  וב״קהילה״ האריתראית.

אין פלא שבנימין נתניהו, שכבר הצליח בעבר לעכב את תוכנית הגרעין האיראנית למטרות שלום, אחווה ואנרגיה ירוקה, התגייס יחד עם שרה להרוס את המנהרות כדי למנוע שיפור משמעותי באקלים כדור הארץ, וברצון הטוב לשלום שהפגינו החיזבאללה, החמאס וכמובן האיראנים.

שרה וביבי בעצם מנסים לפגוע באביב הערבי, אביב אותו הצליח לארגן ״חתן פרס נובל״ חביב השמאל, אובמה.

אובמה בתושייה, בנחישות ובהתמדה הביא את האביב המיוחל למזרח התיכון. ביבי, שרה ולפעמים אפילו מירי רגב מבינים כמה האביב עוזר לחקירות ולכן מנסים לעצור אותו.

אין ברירה, כל אוהב שלום, שונא גזענות, שונא אלימות נגד נשים (אלא אם הן נשים יהודיות), אוהב אדם (כל זמן שהאדם אינו חרדי, מתנחל, חובש כיפה, או סתם יהודי וישראלי) חייב לעשות מעשה, לבקש מימון מהקרן לישראל חדשה, כדי לקיים הפגנת ענק במרכז תל אביב, להוציא לרחובות את נשות ווטש, הנשים בשחור, נשות הכותל, זוכרות, בצלם, שוברים שתיקה ושאר ארגוני הקרן ״הגיבורים של מר"צ והתקשורת״ – לבקש מריבלין ואלשייך להשתתף, ובכך ולחשוף את המניעים הנסתרים של הזוג נתניהו שעיקרם הם פגיעה באנושות, וסיכול המנהרות שיכולות להביא סוף סוף שלום למזרח התיכון, הדברה סופית של מחלת הסרטן והעלאת מפלס המים בכנרת.

היועץ המשפטי חייב להורות מיד על חקירה מקיפה נגד ראש הממשלה ואשתו. יש למנות לפחות 100 חוקרים בכירים במשטרת ישראל, לשלוח אותם לחו״ל למיספר חודשים, להבטיח חסינות גורפת לכל עבריין, סוטה מין או נוכל – בתנאי שיצליח להפליל במשהו את ראש הממשלה ולהוכיח שכל ה״מבצע״ נועד כדי לתת לנתניהו הזדמנות לאכול פלאפל בלי חמגשית בצפון.

יש לפנות לקרן וקסלר ולבקש מיליונים נוספים לעריכת מחקרים מעמיקים איך משפיעה הריסת המנהרות על החורים השחורים בגלקסיה אנדרומדה.

בינתיים יש להמשיך יום יום להשמיץ את הזוג נתניהו, לא רק בגלל השלמונים שאפשר לקבל על פעולה זאת מהקרן אלא גם כדי לעודד את החיזבאללה להמשיך לכרות מנהרות שלום, להציב טילי שלום ובכך למנוע מנתניהו להלך עלינו אימים, ולמנוע מנתניהו להשתמש במילה הנוראית ומעוררת החלחלה ״נוהרים״.

מוטי הרכבי

* * *

אורי הייטנר

1. אלמלא מוראו של שלטון החוק

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. אין מוראה של מלכות, באין אמון במלכות. כאשר ראש הממשלה, בציניות מקפיאת דם, כדי להציל את עורו, מסית את עם ישראל נגד מוסדות מדינתו ומקעקע את האמון של אזרחי ישראל במוסדות הממלכתיים – משטרת ישראל, המערכת המשפטית, שלטון החוק בישראל, הוא חותר תחת אושיות החברה, כמי שמוכן להשאיר אחריו אדמה חרוכה. זו סכנה חמורה למדינת ישראל.

חקירות נתניהו הניבו חשדות כבדים מאוד, שצריכים להדיר שינה מעיניו של כל אזרח ישראלי. חזקת החפות עומדת לו, כמובן. אך חשוב לקבוע – גם אם יתברר שאכן כל החשדות נגדו נכונים, כולם יחד יתגמדו, בנזקם למדינת ישראל, לעומת אותו מסע שיסוי נגד שלטון החוק וגורמי האכיפה בישראל, שאותו מוביל נתניהו. וגם אם כל החשדות יופרכו, לא יהיה בכך כדי להמעיט בחומרת השתלחותו בשלטון החוק. נתניהו עושה זאת, כי הוא יכול לעשות זאת; כיוון שפולחן האישיות שהוא מנהיג לאורך שנים הביא לכך שהמונים מאמינים לכל מילה היוצאת מפיו, ולכל האשמה, מופרכת וככל שתהיה, שהוא ישמיע; מאמינים ומפיצים אותה. וזאת סכנה ממשית לחברה הישראלית.

"אזרחי ישראל!

כאזרח המדינה וכראש הממשלה, יש לי כבוד והערכה למשטרת ישראל, האמונה על שמירת החוק ועל שלטון החוק בישראל.

גם בשעתי הקשה, הכבוד והערכה שלי למשטרה מלאים.

אין לי ספק במקצועיותה ובטוהר כוונותיה.

אני סבור שהמשטרה שגתה בהמלצותיה כלפיי. אני מאמין בחפותי ואני משוכנע שיהיה בידי להוכיח אותה בפני הפרקליטות".

אילו היתה לנתניהו תחושת אחריות לאומית, הוא היה נואם את הנאום הזה, בהיוודע סיכום החקירה. כך היה נוהג מנהיג לאומי, ממלכתי. נתניהו נוהג אחרת, אחרת לגמרי.

למה נתניהו נוהג כך? חוששני, שהמטרה שלו היא, שאם יוגש נגדו כתב אישום או אם הוא יורשע בדין, העם ייצא לרחובות, כדי להגן על "שלטון העם" מפני "מדינת העומק". נתניהו נושא לשווא את שם ה"משילות", אך מוביל לאנרכיה.

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה עתיר הישגים בתחומים רבים (ובימים אלה הוא ראוי לשבח וברכה על פעולת צה"ל נגד מנהרות חיזבאללה בגבול לבנון), אך די במסע הנקם שהוא מוביל נגד החוק בישראל, ובשיסוי ההמונים נגד מערכת החוק והמשפט, כדי להטיל ספק בהיותו ראוי להנהגת המדינה.

והתייחסות קצרה לצעדו של המפכ"ל היוצא, רוני אלשייך. החלטתו של אלשייך לפרסם את סיכום החקירה המשותפת של המשטרה ורשות ניירות ערך בתיק 4000 טרם פרישתו, מעידה על מנהיגותו, אחריותו, אישיותו ואומץ ליבו. הוא הרי ידע איזה גל של הסתה הוא מביא על עצמו. אך הוא לקח אחריות מלאה ולא גילגל אותה הלאה. הוא בחר שלא להעמיד את מחליפו (הזמני והקבוע) בפני מסע לחצים ברוטלי, ובחר לחסוך ממנו את מסע ההסתה והשיימינג שהיו מנת חלקו.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. הפוטש של נתניהו

בעקבות מאמרי "אלמלא מוראו של שלטון החוק", שפורסם (תחת כותרת אחרת) ב"ישראל היום", קיבלתי תגובה כהאי לישנא:

"אם נתניהו יעמוד לדין ויורשע, הבעיה תהא שלו ומשפחתו. אישית, אתאכזב על שנתתי בו אמון ואצטער על סיום תקופה. תקופה של הישגים בכל תחומי חיינו שהאיש הזה הביא.

הבעיה שצריכה להדיר שינה מכל אזרח במדינה. היה ולא יהא כלום, כי לא היה כלום.

מי ישלם את מחיר הרדיפה? האם נראה עיתונאים, פרקליטים, חוקרי משטרה עומדים לדין על ניסיון פוטש?

האם העם יוכל להכיל גם הפעם את הפגיעה בדמוקרטיה, מבית המדרש של התקשורת ומערכת המשפט, כמו בהסכמי אוסלו ובהתנתקות.

החשש שלי שבמקרה כזה, לא יהא מנוס, העם יקום ויעלה על הבסטיליה."

לא היתה זו תגובה של עשב שוטה, אלא של איש הגרעין הקשה של חסידי נתניהו, אחד מהמונים המצטטים אותם מסרים.

וכך הגבתי לדבריו:

דבריך הם ההוכחה לצדקת מאמרי. האם אתה מודע עד כמה הדברים מסוכנים?

בוא נעזוב רגע את נתניהו, ונדון על כל תיק פלילי. בכל תיק יש כמה ערכאות – שעצם קיומן נועד להגן על כל חשוד, והן המהות והמשמעות של משפט צדק, המאפשר לחשוד להגן על עצמו, ואם לא הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר, לצאת זכאי. בלא מעט תיקים, חשוד יוצא זכאי, מחמת הספק, מחוסר ראיות, לעתים בשל ספק קל, אף שהשופטים משוכנעים שהוא אשם, מתוך תפיסה שמוטב שעבריין יהלך חופשי, משאדם חף מפשע יישב בכלא.

ההליך מחולק לחקירת משטרה, החלטת פרקליטות, החלטת בית משפט, ואם הייתה הרשעה – עומדת למורשע זכות הערעור (וגם לפרקליטות יש אפשרות לערער). למה יש כל כך הרבה שלבים? כדי להגן על החשוד. האם משמעות השלבים הללו, היא חוסר אמון מובנה, מעוגן בחוק, במשטרה, בפרקליטות ובערכאת המשפט התחתונה? הרי אם זו הייתה משמעות הדברים, צריך היה לבטל את כל הערכאות. יש חשד? ישר לעליון. בלי חקירה, בלי כתב אישום.

החקירה אוספת את הראיות ומסכמת אותן. אם סיכום הראיות הוא שהחשוד עבר עבירה, הפרקליטות בוחנת ומסננת את הראיות באוריינטציה של בית משפט, כלומר אוריינטציה סניגורית. היא בוחנת את התיק בעיניים של שופט, לבחון האם הראיות חזקות דיין כדי להביא להרשעה. אם הפרקליטות מחליטה לסגור את התיק, אין זה אומר שהמשטרה טעתה, ולבטח אין זה אומר שהיא טפלה אשמה או תפרה תיק.

ועדיין, החלטת הפרקליטות אינה הכרעה, אלא בסך הכול כתב אישום לבית המשפט. אם בית המשפט, לאחר ששמע את הסניגוריה וניתח את התיק מחליט לזכות את הנאשם, אין זה אומר שהפרקליטות טעתה. בוודאי שאין זה אומר שהיא טפלה אשמה או תפרה תיק, חלילה. לא היא ולא המשטרה. להזכירך, בערכאה שבה אולמרט זוכה (וחסידיו השוטים קפצו על הזיכוי כמוצאי שלל רב ויצאו למסע הסתה נגד שלטון החוק, ששיאו בהצעתו הנדיבה של אמנון דנקנר לפרקליט המדינה להתאבד), בית המשפט אמר בפירוש בפסק הדין, שהיועץ המשפטי עשה מלאכתו נאמנה בכתב האישום, למרות שבית המשפט החליט שאין בכך די להרשעה.

ואם בית המשפט הרשיע את הנאשם, אך הוא זכה בערעור בבית המשפט העליון, אין זה אומר שההכרעה הנמוכה הייתה שגויה, ולבטח אין זו אמירה שהמשטרה, הפרקליטות ובית המשפט המחוזי טפלו אשמה או תפרו תיק, חלילה.

ואם בית המשפט קיבל את הערעור ברוב קולות, אין זה אומר שעמדת הרוב היא הנכונה, ובוודאי לא שעמדת המיעוט, הערכאה הנמוכה, הפרקליטות והמשטרה תפרו תיק. הרי בהרכב אחר, יכול להיות שהיה רוב דווקא לעמדת המיעוט. הכרעת בית המשפט היא הקובעת, אך אין זה אומר שהיא בהכרח נכונה, ולבטח אין היא שוללת את כל המסלול המשפטי שקדם לו.

במקרה של אנשי ציבור, המשוכות גבוהות עוד יותר. ראשית, עוד בטרם נפתחת חקירת משטרה, יש הליך של בדיקה מקדמית. כלומר, כדי לפתוח בחקירת נבחר ציבור, יש צורך ברף ראיות גבוה יותר משל אזרח מן השורה. יש המבקרים זאת, בטענה שהדבר פוגע בשוויון בפני החוק ושההליך הזה אינו מעוגן בחוק. לדעתי, למרות הפגיעה בשוויון בפני החוק, הסינון הזה מוצדק, כדי למנוע חקירה בשל תלונות ממניעים פוליטיים, וכדי להגן על נבחר הציבור והדמוקרטיה מפני שימוש בתלונות שווא ככלי לניגוח פוליטי. לדעתי, יש לעגן את הליך הבדיקה המוקדמת בחוק. הבדל נוסף הוא, שכאשר מדובר באיש ציבור, אין די בפרקליטות, אלא היועץ המשפטי בעצמו מחליט אם להגיש כתב אישום, כלומר יש מסננת נוספת שאינה קיימת בהליך רגיל, מעל המלצת הפרקליטות.

ומה אתה אמרת? שאם המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, בית המשפט ועמדת המיעוט בערעור יצביעו על אשמה, אבל רוב שופטי העליון יחליטו על זיכוי, הגם שימתחו ביקורת חריפה על התנהגותו של הנאשם, אך יאמרו שאין בכך כדי להביא להרשעה פלילית – "העם" יתייחס לכל מה שקדם לכך; לכל עבודת המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש, בית המשפט ועמדת המיעוט כפוטש, שבגינו הם ראויים לעונש, וחמור יותר, אתה מאיים במרד אלים, במהפכה, בעליה על הבריקדות וכיבוש בכוח של "הבסטיליה". האם אתה מודע לחומרה הרבה שבדבריך?

מה המטרה באיום הזה? להלך אימים על המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים, שלא יבצעו את תפקידם נאמנה, ולא ימליצו, יאשימו וירשיעו, גם אם זו מסקנתם המקצועית וצו מצפונם, פן ... תעלו על בריקדות.

יתר על כן, אתה באמת מתכוון שאם בסוף ההליך, בבית המשפט העליון, יהיה רוב של 2:1 בעד ההרשעה, תקבל את הדין? לא תצרף גם את שני שופטי הרוב למשטרה, לפרקליטות, ליועמ"ש ולערכאה התחתונה, כמי שתפרו תיק, טפלו אשמה וביצעו פוטש? הרי אתה ושכמותך מסיתים השכם והערב נגד שופטי בית המשפט העליון, מאשימים אותם כדיקטטורה שחטפה את הדמוקרטיה, בשחיתות וכו' וכו' – האם באמת תכבד את ההכרעה? לא תראה בה הוכחה לפוטש?

הנה, רק אתמול קראתי תגובה של חסיד שוטה אחר, שכתב לי שאם נתניהו יואשם ב"שוחד אמיתי", הוא יתמוך בכך שהוא ייענש בכל חומרת הדין. נו, הדברים ברורים. אם נתניהו יורשע בשוחד, הוא יאמר שזה לא "שוחד אמיתי", וייצא לרחובות להפיל את הבסטיליה.

יש לי אמון במשטרה, בפרקליטות, ביועמ"ש ובכל ערכאות בית המשפט. מה פירוש יש לי אמון? יש לי אמון בטוהר כוונותיהם, ולכן אקבל כל החלטה שלהם, גם אם אחשוב שהיא שגויה (כפי שחשבתי על זיכויו החלקי של אולמרט, בשעתו, בבית המשפט המחוזי). אני מקווה מאוד שנתניהו לא יורשע בסופו של דבר. איני רוצה לראות אותו בכלא. אבל הרף המוסרי והערכי שאני מצפה ממנהיגי המדינה, הרבה הרבה יותר גבוה מן הסף הפלילי. בעיניי, די בדברים שאינם מוכחשים, גם אם אינם פליליים, כדי לגנות ולהוקיע אותם ולצפות שלא כך ינהג מנהיג לאומי.

ובעיניי, מה שחמור יותר מכל החשדות נגד נתניהו, גם אם יתברר שכולם נכונים, הוא מסע ההסתה המסוכן שלו נגד שלטון החוק. המסע הזה, הוא הפוטש האמיתי. וההוכחה לכך היא דף המסרים שאתה ועוד המונים כמותך, ציטטת בתגובה הזו. זו סכנה חמורה לדמוקרטיה.

[אהוד: גם אני היום "חסיד שוטה" של נתניהו, הגם שבעבר הייתי ממתנגדיו, ואני חושב שרודפים אותו על שטויות ועל פעולות שהן חלק מכל פוליטיקה של קח ותן, שכך היה וכך גם יהיה, זו מהות הדמוקרטיה. אבל השנאה לנתניהו, גם זו שלך, היא צדקנית והיא אי-רציונאלית. לכתוב "הפוטש של נתניהו" זו בעיניי פשוט איוולת צרופה].

3. צרור הערות 9.12.18

* ביקורת קנטרנית – ביקורת על השלטון, כל שלטון – היא לא רק לגיטימית, אלא חיונית ומבורכת. ראוי לבקר את הממשלה, את השלטון המקומי, את הכנסת, את בתי המשפט, את צה"ל, את המשטרה; ובלבד שתהיה זו ביקורת עניינית. ביקורת עניינית אינה ביקורת שאני שותף לה, בהכרח, אלא ביקורת נועדה להצביע על כשל אמיתי, בעיני המבקר, ומטרתה להביא לתיקון.

יש ביקורת אובייקטיבית. למשל, אין מחלוקת שאנו מצפים שהרכבת תגיע בזמן. אם היא מאחרת, הביקורת עליה מוצדקת, ואין כאן שאלה של אידיאולוגיה או השתייכות פוליטית.

יש ביקורת סובייקטיבית – אני מבקר את מה שראוי בעיניי לגנאי, אך בעיניך דווקא זה הדבר הראוי לשבח.

ויש ביקורת קנטרנית. ביקורת לשם ביקורת, או כדי להוציא קיטור. כזו היא הביקורת שהושמעה השבוע, בעקבות מבצע "מגן צפוני", על כך שצה"ל והממשלה לא התייחסו ברצינות לטענות תושבים שהם שמעו חפירות. "צה"ל צריך להתנצל בפנינו." מן הביקורת משתמע, כאילו צה"ל והממשלה התעלמו, והשבוע, בבוקר בהיר אחד, אלפי מחבלי חיזבאללה הסתערו מתוך המנהרות וכבשו יישובים בגליל. אילו כך היה, אכן היה זה מחדל חמור ומזעזע.

אולם קרה ההיפך. השבוע, בבוקר בהיר אחד, קמנו למבצע של חישוף המנהרות והריסתן. עד יום שלישי בבוקר, ישראל לא הודתה שידוע לה על מנהרות חיזבאללה. האם מישהו חושב שביום שלישי בבוקר הרמטכ"ל התעורר, קיבל ידיעה מודיעינית על מנהרה, והורה לצאת למבצע? מדובר באיסוף מודיעיני והכנות מבצעיות שנמשכו ארבע שנים. ולכל אורך התקופה, החשאיות והעמימות נשמרו לחלוטין, והדבר ראוי לשבח.

אני מבין את התסכול המצטבר של מי שבמשך שנים התריעו על חפירות, וחשבו שלא מתייחסים אליהם ברצינות. אבל השבוע, כאשר התברר שהתייחסו לדבריהם ברצינות רבה, ולא רק התייחסו ברצינות אלא גם פעלו בהתאם – על מה מלינים המלינים?

* תרבות שקר – האם המדינה צריכה לתמוך תקציבית בתרבות? אם כן – על פי אלו קריטריונים? במה לתמוך ובמה לא? ומי יקבע וישפוט? האם בין הקריטריונים צריכים להיות גם קריטריונים אידיאולוגיים? האם יש לקבוע קווים אדומים; אילו עמדות מדינה אינה צריכה לממן, ואם כן – מהם? גזענות? הסתה לאלימות? הכחשת שואה? תמיכה בהשמדתה?

אלו שאלות חשובות ומעניינות, שראוי לדון בהן בהקשר של החוק המכונה, שלא בטובתו, "נאמנות בתרבות". וראוי שחברה תקיים דיון בסוגיות הללו.

אולם לא זה הדיון על החוק. הדיון מבוסס על אקסיומה שקרית, כאילו החוק מצנזר, מוציא אל מחוץ לחוק, אוסר יצירה; וכל אלה פשוט אינם נמצאים בחוק. החוק עוסק רק בגבולות המימון. הדיון על חוק א', כאילו היה חוק ב', הוא תרבות של שקר. ועל בסיס השקר הזה, נשמעות השוואות חסרות שחר, למשל לז'דנוב, קומיסר התרבות של סטלין, שבזמנו מי שסטה מהקו הרשמי של המפלגה, נשלח לגולאג או לסיביר או הוצא להורג.

* מפלטו של פלאטו – שמואל פלאטו שרון, שהלך לעולמו, היה כל חייו עבריין. עסקיו היו עבריינים. הפוליטיקה שלו הייתה עבריינית. ב-1977 נעצר פלאטו שרון בישראל, בעקבות צו מעצר בינלאומי, וצרפת דרשה להסגירו. באותה תקופה, שיחררה צרפת ממעצר את הארכי טרוריסט אבו-דאוד, מתכנן הטבח במינכן, עקב חששה מפיגועי נקם של ארגוני "ספטמבר השחור", ודחתה את דרישת ההסגרה של גרמניה. הזעם בישראל היה עצום, והיתה קריאה בציבור לא להסגיר לידיה את פלאטו שרון.

פלאטו קפץ על הגל הפטריוטי הזה, הוסיף עליו את הטענה שהוא נרדף בידי שלטונות צרפת ומדינות אחרות באירופה בשל יהדותו, והדגים את המושג: הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל.

הוא החליט לרוץ על הגל הזה לכנסת, אף שלא ידע מילה בעברית, לא התעניין בפוליטיקה, לא היה לו מושג על הקורה במדינה. הוא הקים רשימה בשם "פיתוח ושלום" שאותיות הבחירות שלה היו ראשי התיבות שלה: פ"ש, ראשי התיבות פלאטו שרון. הוא רץ לבד, ללא רשימה, תחת הכותרת "האיש הבודד לכנסת". מלבד הניצול הציני של הפטריוטיות הוא גם פיזר כספי שוחד בחירות, שלימים הביאו להרשעתו בישראל. איש לא האמין שייבחר, אך הוא זכה בשני מנדטים, והמנדט השני, המבוזבז, התחלק במסגרת עודפי הבחירות.

הכנסת היתה בעבורו אך ורק עיר מקלט. החסינות אז היתה גורפת, והיא היתה הסיבה היחידה לחברותו בה. הוא נאם נאומים בודדים, קצרצרים, בעברית שכתבו לו באותיות לטיניות. בנאומו הראשון, קרא לעברו ח"כ לובה אליאב ביידיש: "דו ביסט א-גאנעב, דו ביסט א-גנגסטר." אתה גנב, אתה גנגסטר.

פלאטו שרון הוא כתם בעברה של הפוליטיקה הישראלית.

בבחירות 81' הוא למד את הלקח, ולא רץ לבד, אלא הוסיף את אשתו כמיספר 2, אך לא עבר את אחוז החסימה.

* קדנציה חדשה – בישיבה הראשונה של מליאת המועצה האזורית גולן החדשה, נבחרתי ליו"ר ועדת ביקורת וחבר בוועדות חינוך והנצחה.

* והרי התחזית – השבתי על שאלון אינטרנט, עם שאלות על עמדותיי בכל תחומי החיים, ועל פיהם ניסו לחזות למי אני אמור להצביע בבחירות. התוצאה היתה הליכוד. כישלון בחיזוי.

הופתעתי מהתוצאה, כיוון שחלק ניכר מהשאלות היו בנושאי חברה וכלכלה, ואם על פי התוצאה סווגתי כתומך ליכוד, כנראה שהם חושבים שהליכוד היום הוא הליכוד של בגין ודוד לוי.

* נס חנוכה תשע"ט – ביום חמישי ב-20:24 התבכיינתי בקבוצת הווטסאפ "מזג האוויר באורטל": "סבתא בישלה דייסה. פלמחים קיבלו 68 מ"מ. אשקלון קיבלה 55 מ"מ. תל אביב קיבלה 44 מ"מ. רק הגולן לא קיבל."

לא חלפו דקות ספורות, נפתחו ארובות השמיים, וירדו אצלנו 78 מ"מ (לא סופי).

* ביד הלשון: האימא הערבייה של פרס – אחד המושגים הוותיקים ביותר בלקסיקון הפוליטי הישראלי, בן כמעט ארבעים שנה, הוא "האימא הערבייה של פרס". זהו מותג של הפצת שמועות פוליטיות על יריבים פוליטיים בכלל, ועל מנהיגי השמאל בידי הימין בפרט. הסיפור הוא, שהימין הפיץ שמועה לפיה אימו של פרס ערביה.

כך כתב בשבוע שעבר יועז הנדל ב"ידיעות אחרונות": "השבוע היה זה ניסיון להעליל על יאיר לפיד שקר בנוגע לאחותו שנהרגה בהיותה בת 24. וכך גם מוחזרה השבוע הטענה השקרית שאשתו של בני גנץ היא פעילה במחסום ווטש. מאז אימו הערבייה של פרס ונתניהו סוכן הסי-איי-אי, היו פה תמיד שקרים בוטים."

ובכן, יש הבדל אחד בין "האימא הערבייה של פרס" לשאר הדוגמאות –  שבמקרה הזה השמועה לא היתה ולא נבראה. לא שלא היתה לפרס אימא ערביה, זה מובן מאליו. אלא, שמעולם לא היתה שמועה כזאת. הימין לא טען זאת, הליכוד לא טען זאת, אף אחד לא טען זאת. אז מאיפה זה בא? משמעון פרס.

הוא נהג להתקרבן, באמירות כמו: "מה לא אמרו עליי?! אמרו עליי אפילו שאימא שלי ערבייה." אחרי הפעם החמישים הוא החל להאמין לדבריו, ואחרי הפעם המאה זו כבר היתה "עובדה", שמחזיקה מעמד כבר כמעט ארבעה עשורים.

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

כ"ד. החופש תם

        דיצה היתה בת 22 ואני בן 32 כאשר הצעתי לה שנפסיק  להיפגש מדי פעם, ובמקום זה נתחיל להתחתן. מהכיתה שלי בגימנסיה הרצליה ומההכשרה שלי בקיבוץ כבר כולם היו נשואים, ומי שלא התחתן עד אז, לא התחתן גם אחר כך. לא מיהרתי להתחתן עד כה כי ידעתי שחתונה, זה לכל החיים, ולחכמים כדאי לחשוב טוב טוב לפני שמחליטים. השתיים שהייתי מוכן לפול ברשתן, חלי ויעל, היו צעירות לפני צבא כאשר הכרנו, והן  בתור בחורות חכמות, היו אלה שלא מיהרו להתחתן איתי. עם חלי איבדתי את תקוותי , כאשר הכרתי לה את דני, ועם יעל איבדתי את סיכויי כאשר אימא שלה החליטה בשבילה, שיותר כדאי לה לתפוס רופא מבוסס,  מאשר סופר לא נחשב.

דיצה התגלתה כנערה נעימה ונוחה, מאלה הממעיטות לדבר ומרבות להקשיב. היא לא יזמה  שום פגישות או טיולים, אך כל מה שהצעתי היה מקובל עליה. כששאלתי את עצמי למה בעצם אני צריך להתחתן, עניתי לי: "כדי להקים משפחה, לעשות הרבה ילדים ולכתוב."

הכתיבה נראתה לי כייעוד הכי חשוב בחיי ודיצה, אחרי שבאחת מפגישותינו הראשונות, סיפרה לי כמה אהבה את "חבורה שכזאת", נראתה לי כמי שתהיה לי עזר כנגדי. זכרתי שאמרתי ליעל שעם החברה הראשונה שתהיה לי אחריה, אני אתחתן בלי לבדוק בציציות. זאת אולי אחת הסיבות  שדילגתי על שלב החברות וישר הצעתי לה נישואין, מה גם שאת הציציות דווקא בדקתי והן מאד מצאו חן בעיני. אז  הצעת חברות לא יצא לי להציע לדיצה, אבל נישואים כן. 

זה קרה חודש וחצי אחרי שניסתה לשדך אותי לחברתה אורנה. ישבנו על כיסאות נוח בחוף ימה של הרצליה ושם, אחרי שטבלנו בים וכבר לא היה לנו על מה לדבר, שאלתי אותה אם היא לא חושבת שכדאי לנו להתחתן?

היא הסתכלה לכל עבר כדי להיות בטוחה שאני לא מדבר אל מישהי אחרת, וכשהבינה שהכוונה אליה, לא נפלה מהכיסא, גם לא פרצה בשיעול קולני, רק אמרה שבעניינים כאלה היא אוהבת להתייעץ עם אביה.

אני חושב שזו היתה התשובה הכי מקורית שיכולתי לקבל ממי שבעתיד למדתי, שההחלטות הן לא השטח שלה

 מה אביה אמר לה אני לא יודע, אני יודע רק  ששלושה ימים אחרי אותה שיחה ימית,  כשבאתי לבית הוריי לפנות ערב, הופתעתי לראות את בנימין מָאיֶר, אביה של דיצה, יושב במרפסת ביתנו ומשוחח עם אבי, בעוד אימי טורחת  ומגישה להם קפה עם עוגה. מסתבר שלאבי היו פעם עסקים עם האחים מָאיֶר, והם זכרו לו את התקופה ההיא לטובה.

הדבר אירע בסוף שנות השלושים, שלום מאיר, אבי המשפחה, נפטר, וכנה אשתו, החליטה למכור את כל רכושם בתל אביב, לעבור לפרדס חנה ולחיות חיי איכרים עובדי אדמה. שלושת האחים, בנימין, משה ומרדכי, התגלו כבעלי תושייה, ואחרי שהזמינו  מומחה להשקייה שיתקין מערכת צינורות לפרדס שנטעו, החליטו שגם הם יכולים לתכנן מערכות השקייה, והפכו לקבלני צנרת של  פרדסני האזור. ההתחלה לא בישרה טובות, כי אחרי שרשתו את הפרדס הראשון ופתחו את הברז, הסתבר שכל החיבורים נוזלים. עד אז הם לא ידעו שצריך להניח צמר פשתן בין צינור לצינור. בדלית ברירה פירקו את כל חיבורי הצנרת והרכיבו מחדש הפעם עם הצמר. בפרדס הבא כבר לא חזרו על הטעות, ושמם כמתקיני מערכות השקייה מהימנים  נודע בכל האזור.

באותם ימים התגלה לאימא כנה שבנה משה מתרועע עם צעירה מחדרה, שרה, ולעתים רחמנא ליצלן, גם נשאר לישון אצלה. אחרי הגלוי הזה לא היתה למשה ברירה, אלא לשמוע בקולה של אימו ולהתחתן. לקראת החתונה רכשו האחים מגרש ובנו בית לזוג הצעיר. כשהבניין הושלם, ראו האחים כי טוב ואמרו לעצמם, למה רק בית אחד, למה לא שכונה שלמה? רכשו שטח בין פרדס חנה וכרכור, והקימו שכונת וילות שקראו לה תל שלום, על שם האבא שלום.

עם הקמת שלדי הבתים בשכונה, הגיעה לאוזניהם השמועה שבתל אביב, במקום התריסים הנפתחים לצדדים ומעוגנים על ידי סוגרי ברזל המתקראים מנש'לך, מרכיבים לבתים החדשים תריסים מתקפלים. כך הגיעו האחים  לבית החרושת של אבי, שילמו לו דמי קדימה, והוא התקין  לכל השכונה תריסים מודרניים, שהפכו  את השכונה  הנבנית ליוקרתית. מה שקרה אחר כך הוא, שפרצה מלחמת העולם השנייה, העלייה ארצה נבלמה, הבתים  החדשים עמדו שוממים, ולאחים מאיר לא היה כסף לשלם לספקים. אבי לא סיפר לי אף פעם על התקופה ההיא בחייו, אבל האח משה, הדוד של דיצה, בכל פעם כשהייתי נפגש עימו, היה דואג להזכיר לי את אבי, שהיה בעל החוב היחידי שלא רדף אחריהם אלא אמר תמיד: "כשיהיה לכם – תשלמו."  והם אכן שילמו.  

באותו ערב, כשמצאתי את הוריי יושבים במרפסת עם השכן מהבית ממול, הם כבר דיברו על חתונה. בנימין גילה להם  ש'התכשיט' שלהם הציע לבתו חתונה, והוא חושב שמן הראוי שהיא תיערך  בקיץ, כי אז ניתן יהיה לקיים אותה בחצר הגדולה של אחיו מרדכי בבת ים. להוריי לא היה מה להגיד, כי אני לא סיפרתי להם כלום והם היו רגילים, שאני יוצא עם כל חברה שלי כשנתיים, ובסוף לא מציע לה שום דבר. לכן הדבר נפל עליהם בהפתעה והם לא ידעו מה להגיד. בנימין פירש את שתיקתם כהסכמה, אמר להם שלא יכינו שום דבר, כי הוא ידאג לכול. 

בשנים הבאות, כשהכרתיו מקרוב, לא הופתעתי מכך, כי כושר השכנוע שלו היה כל כך משכנע, עד שהיה רגיל שכולם מסכימים למה שהוא מבקש. כאשר אני הגעתי הסביר לי בנימין שעוד כמה ימים הוא נוסע  לתערוכת עולמית בדיסלדורף,  לכן הקדים לבוא לדבר עם הוריי, אבל אין לנו מה לדאוג, כי אחיו מרדכי  יארגן את הכול, הם רק צריכים להגיד כמה אורחים הם מתכוננים להזמין.

מאותו ערב העניינים התגלגלו מעצמם, בלי שניסיתי לעצור את אותו כדור המתגלגל לעבר שער הניצחון המפוקפק. היתה לי רק משימה אחת הקשורה לאותו מועד מתקרב, משימה קשה מנשוא שלא ידעתי איך אצליח לעמוד בה. לרגעים השליתי את עצמי שאולי אבקש מאחותי אביגיל, לקחת ממני את המשא הזה. ידעתי שהיא יודעת להתנסח טוב ממני ואם אבקש, היא תשמח לעזור לי. יחד עם זאת ידעתי שזה לא יהיה הוגן מצידי, כי רק אני אשם במה שקרה, ורק אני צריך לפתור את הבעייה.

לבעייה קראו נאוה, ואני  הייתי חייב לשבת עימה ולספר לה  שהבחורה שאני יוצא אתה כבר חודשיים, עתידה להיות אשתי. לזכותי עליי להגיד שמעולם לא הבטחתי לנאוה שיהיה לנו עתיד משותף, וכשהיו לי מהלכים עם חלי ויעל, לא הסתרתי ממנה, אך לא הרביתי לדבר על כך, כי ידעתי שהדברים מכאיבים לה. נאוה שיתפה איתי פעולה כשהדחיקה את הגילויים האלה שלי, וקיוותה שבסוף רק היא תישאר לי. על קיומה של דיצה לא סיפרתי לה בחודש וחצי הראשונים, כי למה לשבור את הלב עם בשורות שסופן לא ברור? עכשיו, כשהבנתי שההורים סגרו עניין ונתנו יד לחגיגה, הבנתי גם שאין מנוס מלהכין את נאוה לקראת הסוף המתקרב.

כל אותה תקופה המשכתי להיפגש עם נאוה פעם בשבוע, כשהיא באה אלי מהקרייה, בשילוב ביקור הטעייה אצל בת דודתה ברחובות. באותו יום  שבו החלטתי לחרוץ עליה את  גזר הדין, הצלחתי לשמח אותה, כאשר בישרתי לה שאני מקבל מאבי את הסימקה, ואבוא לקחתה מרחובות אליי לחדר. מקום המפגש שלנו היה בשער הכניסה למכון וייצמן. אני הקדמתי לבוא, החניתי את הסימקה החדשה של אבי בצד, והתיישבתי על ספסל מוצל בשדרה. הרבה לא חיכיתי, כי גם היא הקדימה. כשראתה אותי מיד זרחה השמש בפניה, היא רצה לעברי, וברגע שקמתי כבר הייתי עטוף בגזרתה החתיכית ובזרועותיה החמות. החיבוק לא נמשך זמן רב, כי כנראה הרגישה שמשהו בי איננו כתמול שלשום. הרפתה ממני, תלתה בי את עיני היונים הקטנות שלה, ושאלה אם קרה משהו.

השפלתי את ראשי ואמרתי חלושות: "כן. אל תשאלי. הצעתי נישואין לבת השכנים ממול ואבא שלה הסכים."

זה היה יותר קל ממה שחשבתי. היא לא פרצה בצעקות. גם לא הזילה דמעה, משכה אותי לשבת לצידה על הספסל אמרה: "עכשיו ספר לי. אני רוצה לדעת הכול." 

 סיפרתי לה הכול. איך דיצה  טילפנה אליי בשביל החברה  כדי לשאול אם אני נשוי. איך ברגע שיצאה מהמכונית, ואני ראיתי אותה, ידעתי שאיתה אני אתחתן ואיך, ברגע שהבנתי שהיא תהיה אשתי , החלטתי שחבל לבזבז זמן על חיזורים, וצריך להתחתן ולהתחיל לעשות ילדים. אחר כך עברתי לספר על הוריה. על אימא שלה לא היה לי הרבה מה להגיד, אבל על אביה כמעט לא הפסקתי לדבר, וכל כך שיבחתי אותו, עד שהיא הפסיקה אותי ואמרה: "אני מבינה שהתאהבת באבא ולא בה."     

על זה לא חשבתי, וכששאלה אותי אם אני אוהב אותה, הודיתי שאף פעם לא אמרתי לה, "אני אוהב אותך," וגם היא לא אמרה שהיא אוהבת אותי. שאלה אם אני כבר שוכב איתה, אמרתי: "כמעט, אבל לא ממש."    

 אמרה: "אם כך, אז בוא ניסע אליך לחדר. חבל על כל רגע."  

נסענו ישר אל חדר המסתור שלי בבית הורי, והפעם נכנסנו אליו בלי ללכת ולבזבז זמן באיזה סרט. היה זה לילה ארוך, מלא שתיקות  המופרעות מדי פעם על ידי בכי חרישי, בלתי נשמע.

אחר כך, במשך החודש האחרון שנשאר לנו, המשכנו להיפגש כרגיל פעם בשבוע, וכשנפרדנו בבוקר האחרון, אמרתי לה שאני יודע שאני הולך לעשות את הטעות של חיי, אבל אין  לי ברירה, כי הכוחות מלמעלה כופים עליי את רצונם.

היא הסתכלה על התקרה, שמעליה היה חדר השינה של הוריי, ושאלה לאיזה למעלה אני מתכוון.

אמרתי גם וגם.

נתנה לי נשיקה ארוכה ואמרה: "תדע לך שאם פעם יהיו לך כוחות משלך, תדע שאני תמיד מחכה לך למטה."

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יואל נץ

איי לייק מייק

פוצ'ו יקירי הנערץ!

זמן קצר לפני שפיטר פריי שימש כבורר בינך לבין בומבה צור – הוא ביים אותי בסרט "איי לייק מייק". מעשה שהיה כך היה.

פיטר פריי ביים וצילם בשובל כמה סצנות מן הסרט "אַיי לַייק מַייק", על פי המחזה של אהרון מגד. הקיבוץ כמרקחה. שבילי המשק שוקקים שחקנים ואנשי צוות שמפעילים ציוד צילום. פיטר פריי רעם בקולו העמוק במבטא האנגלוסכסי. גייסו את כל זאטוטי הקיבוץ ובהם גם ערגה. תהלוכה של ילדים עליזים ומאושרים, רכובים על אופניים של שלושה גלגלים התגלגלה במרץ במורד השביל הרחב ומצלמת הקולנוע היתה מטרטרת ומצלמת אותם במרץ.

רינה ואני מתבוננים היינו לצד הורי הילדים האחרים ולצד מי שאינם הורים לרוכבים העליזים וכולנו היינו מתמוגגים מנחת. גאולה נוני נטלה מידיה של רינה את לילך התינוקת היפהפייה ואימצה אותה ממושכות אל לוח ליבה...

צוות עובדי המספוא הגיע מן השדה לארוחת הבוקר, שעה שהפעילות הקולנועית התרכזה בחדר האוכל. אנשי הצוות טרודים היו בהצבת המצלמות, הזרקורים והמיקרופונים. אנו, עובדי המספוא ישבנו לשולחן בשורת השולחנות השנייה והתחלנו טורחים איש איש בצלחתו.

פיטר פריי הושיב את שחקניו בשולחן של השורה הראשונה הסמוך לשולחננו ונתן את האות. השחקנים השמיעו את הרפליקות בתורם, המצלמות טרטרו. פיטר פריי לא היה מרוצה.

"קאט!"

הבמאי נזף בשחקנים, הדגים באוזניהם את הטעון שיפור והצילום התחדש.

ישבתי באמצע השולחן ופניי לעבר שולחן השחקנים. ממולי ובפינת השולחן ישב גדעון עין-גדי וכמעט נגע בגבו בגב אחד השחקנים.

במהלך הצילום פניתי בתנועות ידיים וראש לעבר גדעון, מצביע קלות לעבר השחקנים ומחווה בידיי ובראשי תנועות של שאלה. גדעון סובב את ראשו לאחור, החזיר אליי מבט והחווה בידיו תנועה של "אין לי מושג."

פיטר פריי הכריז שוב "קאט", העיר את הערותיו לשחקנים וביקש ממני ומגדעון שנחזור שוב על התנועות שעשינו, אבל באורח נמרץ יותר. היינו לפתע, עובדי המספוא, לחלק מן הסרט. ארוחת הבוקר שלנו התמשכה למעלה משעתיים.

כעבור כשנתיים יצא "איי לייק מייק" אל האקרנים. ניתן להבחין בו גם בפרצופי שלי למשך כהרף עין.

יואל נץ

* * *

רמת הפובליציסטיקה של עיתון "הארץ"

יורדת מן הפח אל התחת

יוסי קליין [על נתניהו]:

"לא אוהבים אותו כי הוא חרא של בן אדם."

["הארץ, 6.12.18]

* * *

אילן בושם

10 שירים ל'חדשות בן עזר'

דצמבר 2018

היא והוא

מִטִּבְעָהּ הָיְתָה גְּבוֹהָה

וְעוֹד הָלְכָה עִם עֲקֵבִים –

תָּהָה הַמְּשׁוֹרֵר עַל הַהִגָּיוֹן שֶׁבַּדָּבָר.

"אֲנִי רוֹצָה לָגַעַת בָּעֲנָנִים," אָמְרָה,

"אָז תַּתְחִילִי לִכְתּוֹב שִׁירִים,"

הִצִּיעַ לָה.

בקיבוץ

הָיָה שָׁם רַפְתָן אֶחָד

שֶׁהָיָה רַב-שַׁגְלָן

וּשְׁמוֹ יָצָא לִתְהִלָּה

בְּכָל הַסְּבִיבָה.

וְהָיוּ בָּאוֹת אֵלָיו

לְיוֹם אוֹ יוֹמַיִם

שָׁבוּעַ אוֹ שְׁבוּעַיִם –

(כִּי רָצוּ לְהִשָּׁאֵר

כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר),

אַךְ הוּא הֵישִׁיר מַבָּטוֹ לְמֵרָחוֹק, מִתְעַלֵּם מֵהֶן

עַד כִּי בְּחֹסֶר רָצוֹן פָּנוּ מִמֶּנוּ

וּפִנּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לַבָּאוֹת אַחֲרֵיהֶן

שֶׁבְּתוֹרָן הָלְכוּ בְּעִקְבוֹת קוֹדְמוֹתֵיהֶן

וְכוּ' וְכוּ'

זוג שומר מצוות

הוּא הִסְפִּיק וְהִקְדִּים

קָנֶה לַוֶּסֶת.

לא רואים עין בעין

הָאִישׁ נֶחְפַּז וְרָצָה לַעֲשׂוֹת חָפוּז

אַךְ הִיא נֶעֶלְבָה וְעָשְׂתָה מִזֶּה עִנְיָן

עַל שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִתְנַהֵל בְּקִצּוּר וְלָעִנְיָן.

*

הָאִישׁ הַיּוֹשֵׁב עַל הַבַּאר וְשׁוֹתֵק,

מַשְׁקֶה לְפָנָיו עַל הַדֶּלְפֵּק.

שָׁתָה וְשָׁתָה עַד עֵינָיו נֶעֶצְמוּ, רֹאשׁוֹ נִשְׁמַט

וַהֲבָלִים מִפִּיו פָּלַט.

מת לחיות

פָנָיו חֲרוּשֵׁי קְמָטִים

וְהוּא מוֹשֵׁךְ וּמוֹשֵׁךְ,

מִתְקַמֵּט וּמִתְקַמֵּט

וְלֹא מֵת,

מִתְקַמֵּט וּמִתְקַמֵּט

כִּמְעַט מֵת,

רַק מִתְקַמֵּט וְלֹא מֵת.

שוכני עפר

שְׁכֵנִים שְׁכֵנִים

שׁוֹכְנִים שׁוֹכְנִים

פָּסְקוּ קְרָבוֹת עַל מַחְסָנִים –

עַכְשָׁיו הַכֹּל מְאֻחְסָנִים.

תחינת המת

הָרִימוֹת

             זוֹלְלוֹת

הֵן מַשְׁחִיתֹות הַכֹּל

             לֹא מַשְׁאִירוֹת מְתוֹם,

לֹא מִתְחַשְּׁבוֹת.

הַמֵּת מִתְחַנֵּן:

תַּשְׁאִירוּ עַיִן,

תַּשְׁאִירוּ זַיִן...

לֹא מִתְחַשְּׁבוֹת!

בוקר בא

הוּא קָם בַּבֹּקֶר מִשֵּׁינָה כְּשִׁכּוֹר

מִתְמַתֵּחַ וּמַמְתִּין עַד שֶׁהִיא,

הַשֵּׁינָה תַּעֲבוֹר.

וּכְשֶׁזֶּה עוֹבֵר וְהוּא עַכְשָׁיו עֵר

הוּא לְעַצְמוֹ אוֹמֵר: חֲבָל שֶׁזֶּה עוֹבֵר,

הָיִיתִי לַמִּטָּה חוֹזֵר...

בית קפה, שְׁמוֹנֶה בבוקר

כְּבָר אֶחָד יוֹשֵׁב

קוֹרֵא עִתּוֹן

שׁוֹתֶה קָפֶה

אוֹכֵל קְרוּאָסוֹן

עִתּוֹן קָפֶה קְרוּאָסוֹן

שְׁמוֹנֶה בַּבֹּקֶר

עִתּוֹן קָפֶה

שְׁמוֹנֶה וָרֶבַע בַּבֹּקֶר

עִתּוֹן

שְׁמוֹנֶה וָחֵצִי בַּבֹּקֶר

שִׁמָּמוֹן

אילן בושם

* * *

משה כהן

דונלד בחור כארז

פעם ראשונה בהיסטוריה מובילה ארה"ב הצעת גינוי לחמאס באו"ם, ואף מצליחה לגייס רוב קולות. 

אין זה מונע, כמובן, מהשדרנים שלנו להתייחס בלגלוג לנשיא ארה"ב, שאינו מגיע לדעתם לרמתו של באראכ אובמה המוסלמי תומך הערבים. 

לכך ייקרא "ליברליזם" "ונאורות" יעני. 

אני כשלעצמי אין לי געגועים לבאראכ. 

מעדיף אני את טראמפ תומך ישראל ושמח בחלקי איתו. 

טול קורה מבין עיניך

שיטפון של צביעות זורם כלפי ראש הממשלה.

"אוי ואבוי הוא 'תוקף' את המשטרה, "הוא 'הורס' את המשטרה." אין לו ממלכתיות, אין לו אחריות, לא עלינו!

רגע, אז מה אם המשטרה מדליפה לתקשורת השכם והערב חשדות נגד נתניהו?

על חזקת החפות שמעתם?

האין לכל אדם זכות להשיב ולהתגונן בפני חשדות לא מוכחים? 

מותר להכפיש אותו ללא הרף ואסור לו להתגונן, כמו כל אחד אחר?

די לצביעות, די לרדיפת נתניהו! 

יחי ההבדל הקטן

9 דצמבר, שעה 18, תוכנית של ירון לונדון בערוץ 10. טוען מר לונדון, מה לנו כי נלין על אנטישמיות בעולם. על פי סקר מפורט אנחנו לא פחות גזענים כלפי הערבים החיים איתנו בארץ. 

סליחה, יש הבדל קטן. לערבים בארץ יש סכסוך דמים של 100 שנה איתנו. ליהודים בעולם אין סכסוך לאומי עם עם הארץ ואין הם עוסקים ברצח ילדים דוגמת ערביי ארץ ישראל. 

אז מה, זה לא מפריע למר לונדון למשוך קווי דמיון בין אנטישמיות לבין "גזענות יהודית כלפי הערבים בארץ," בבחינת מה לנו כי נלין.

על כך נאמר יחי ההבדל הקטן, מר לונדון. 

פרטנרים לשלום

סגן ראש העיר החדש בחיפה: חמאס וחיזבאללה אינם טרוריסטים. הציונות דומה לדאעש. לא אהיה "ערבי מחמד".

מצוין, זו התחלה טובה לדו-שיח ולדו-קיום, לולא היו פה כמה יהודים המפריעים לאידיליה הערבית.

יישר כוח לראש העיר חיפה על המינויים המוצלחים שלה. 

זה נקרא להתחיל את הכהונה ברגל ימין.

מחאת הנשים – גזענית

מה רוצות הנשים המוחות, שיפסיקו לרצוח כדי למחוק את חילול כבוד המשפחה?

השתגעתן, משפחה שלא תרצח את המחללת אין לה תקומה בחברה הערבית. היא תהיה מוחרמת ומנודה. 

גזעניות שכמותכן, אתן מעזות לקום נגד הקוד האתי הרצחני של החברה הערבית?! נראה אתכן אומרות דבר וחצי דבר נגד ערבים!

זה לא באשמת ביבי. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: זה כן באשמת ביבי, וגם שרה. שאל כל חוקר משטרה ויגיד לך. זוג שלוקח שוחד מאלוביץ מסוגל גם לרצוח.

* * *

תקוה וינשטוק

הבית ברחוב אחד העם 37, תל אביב

בעקבות כתבתי ב"מעריב" ב-19.3.1964

לבית ברחוב אחד העם 37 אין דומה בעיר – ולא בעולם כולו. חזיתו הרחבה – שתי קומות – מקושטת כל כולה בקרמיקה מזוגגת ומורכבת עבודת  "בצלאל". האריחים הצבעוניים מוקדשים לנושאי תנ"ך ולמראות הארץ. כיום הבית מוזנח, שערו הראשי נעול, גדר פח מגוננת על יצירות האמנות אך מרביתן  עדיין נראות מהרחוב – והן מפתיעות ומרהיבות.

את לוחות הקרמיקה עשו תלמידי "בצלאל" ובראשם הצייר זאב רבן (חלקים מהמוזאיקה נסדקו כשהבניין הוגדל – ושוקמו מחדש לפי המקור). המוזאיקה חוקקת באבן פסוקים מספר הספרים. בראש המבנה מתנוסס משולש מוזאיקה ובו חזון ישעיהו על אחרית הימים "וגר זאב עם כבש." מתחתיו כתוב "אם אשכך ירושלים תישכח ימיני" ולוח עם תמונות ירושלים. בצדדים, במלבנים מאורכים, מראות מערי הארץ – יפו, טבריה, חיפה, חברון. במסגרות קרמיקה עגולות –ישעיהו, ירמיהו, חמשת הנביאים הגדולים כפי שצוירו בתקופת הרנסנס. בגומחות –"מלאכים" בדמות אריות מכונפים המחזיקים במנורה. הסמלים של שבטי ישראל. שריגי רימונים. איקונוגרפיה דתית המתמזגת עם התחייה הלאומית של עם ישראל בארצו.

קיר הבית מכוסה כל כולו בקרמיקה עד אפס מקום. אין קטע בחזית ללא קרמיקה. בשנות העשרים השלושים של המאה הקודמת עיטרו עבודות בצלאל הרבה מבתי העיר. עדיין אפשר לראותן על מבנים ישנים ברחוב נחלת בנימין, גם שמו של בית הספר "תלפיות" ברחוב העבודה רשום בקרמיקה. אך שום קרמיקה של בית אינו משתווה בגודל, ביופי ובמשמעות לזו של אחד העם 37.

הבניין בן הקומותיים הוקם ב-1924 עבור בית הספר "אחד העם". בית הספר העירוני הראשון. לימים שכן בו התיכון העירוני הראשון, עירוני א'. כשהוקם היה בית הספר בקצה העיר. מאחוריו ניצבו כמה צריפים ובניינים ומהם והלאה השתרעו החולות. הקמת בית הספר הגדול והמפואר האיצה את הבנייה מסביב ונוצר "לב תל אביב" בבניין המפואר התקיימה תערוכת התעשייה הראשונה של תל אביב, שקדמה ליריד המזרח.

את המבנה תיכנן האדריכל ד. הרשקוביץ ובנה המהנדס פרלסון בסגנון האקלקטי שאפיין את תל אביב בשנות העשרים של המאה העשרים, סגנון שכלל גם סממנים מקומיים. הבניין הוקם ברוחב-לב, הוא משתרע על שלושה רחובות, מבצלאל יפה עד יוחנן בן זכאי ובתווך רחוב אחד העם. בבנייה מאסיבית הוקמו  11 כיתות מרווחות, חדר מורים, חדר המנהל, חדר מלאכה – ב"אחד העם" הונהג לראשונה לימוד מלאכה – נגרות וכריכיה. המורה הראשון למלאכה היה לוין קיפניס. והיה חדר לאחות. פתיחת חדר האחות היוותה מאורע בעיר הקטנה. הילדים הורגלו לאכול בהפסקה הגדולה בצורה מסודרת והיגיינית. גם רופא פקד את בית הספר. הרופא הראשון היה המשורר ד"ר שאול טשרניחובסקי. במרוצת השנים נוספו אולם התעמלות ואגף שני בו שכן התיכון העירוני הראשון של תל אביב, עירוני א', בשנותיו הראשונות. היתה חצר גדולה ובחלק שפנה לרחוב בן זכאי, גינה גדולה. בשיעורי החקלאות גידלו בה התלמידים ירקות ולקראת חג השבועות יצאו בתהלוכה בעיר, נושאים  בטנאים את פרי עמלם. היה "בית "תלמיד" ומדריכהּ סייע לילדים להכין שיעורים, והיתה מועצת תלמידים המחליטה על חיי החברה, ועיתון פנימי  וספרייה גדולה, חוג לריקודים עממיים וחוג תיאטרון  שאף העלה מחזה באולם מוגרבי. "אחד העם" היה בית ספר לדוגמה שהנהיג לא מעט חידושים. 

   המבנה הוקם בשנת 1924 אך בית הספר נוסד שנים לפני כן, ב-1913. בימי מלחמת השפות. הורים הוציאו אז את ילדיהם מבתי הספר של אגודת "עזרה", שלימדו בגרמנית. הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) יזם בית ספר עברי ביפו וסייעו לו נאמני העברית, ביניהם גרוזובסקי (גור), בצלאל יפה וד"ר לוריא. בית הספר, "בית הספר לבנים" – מנה מאתיים תלמיד. אז"ר היה מנהלו הראשון ואחריו שימש כמנהל מ. מהרשק, לימים מנהל בית הספר "תחכמוני". בין המורים היו י. יציב, פוזננסקי ודניאל אוסטר. בית הספר החל לפעול במלון ליפשיץ על שפת ימה של יפו, נדד לדירות שכורות וב-1924 נכנס למעון הקבע באחד העם.

במען החדש זכה בית הספר לשם חדש  – "בית הספר אחד העם". למנהל מונה פנחס אורבוך, גיסו של ח.נ. ביאליק, שהיה חבר ועד הלשון ומחלוצי הוראת הטבע בבתי הספר ואף חיבר ספר ראשון להוראת הטבע. הוא הקפיד מאוד על רמת הלמודים בכל השטחים. בין המורים היה אברונין, שנחשב לסמכות עליונה בלשון ובדקדוק. 35 שנה היה מורה ומחנך – בכיתה א'.

אהוב ונערץ היה המורה חיים קלר, שלימד קודם בראש פינה ("בכל בית הספר בראש פינה היו 40 תלמיד," סיפר לי, "פה יש לי 45 תלמידים בכיתה אחת.") הוא היה מורה לחקלאות, לספורט ומורה מחליף לכל המקצועות.

באחד העם למדו "ילדי שמנת" וגם ילדי השכונות הדרומיות, ותיקים ועולים חדשים, דתיים ו"חופשיים", ונוצרה בו אינטגרציה טבעית הרבה לפני שהונהגה האינטגרציה הרשמית.

זה היה בית ספר יחיד במינו מ"זרם" שלא היה לפניו ולא היה אחריו: חילוני, כללי, ולבנים בלבד. המנהל אוורבוך חשב כי הבנות תסבנה את תשומת הלב של הבנים ותפרענה ללמודים. רק אחרי מותו, באמצע שנות הארבעים, התחילו להכניס בנות לבית הספר. תחילה היו הבנים מופעמים והתרחקו מהבנות. אחר כך דבקו בהן... עברו  כמה חודשים והמצב התנרמל.

גם המורים היו בתחילה על טהרת הגברים. היו רק שלוש מורות שלימדו בכיתות הנמוכות טבע, מלאכת יד וזמרה. לימים, לימדה כאן ביולוגיה איטה פקטורית אייג (שבנה נרצח בגן מאיר), שנהגה לצאת עם התלמידים ללמוד בחיק הטבע. והיתה המורה רחל לנדאו מרקובסקי. היא רצתה ללמוד טיס בשעותיה הפנויות, והמנהל התנגד. מרקובסקי התעקשה, פנתה לעירייה, בקשתה אושרה והיא נרשמה לקורס הטיס הראשון בו למד גם דב הוז והיתה הטייסת הראשונה בארץ.

לימים התהפך כמובן הגלגל. כמו בכל הארץ, כל המורים בבית הספר היו מורות ורק שלושה מורים – בהם המורה למוסיקה יריב אזרחי קריצ'בסקי ויצחק ספיבק.

בשנת  1964 מלאו ל"אחד העם" חמישים שנה והתקיימה בו חגיגת יובל גדולה עליה כתבתי ב"מעריב". בית הספר הגדול כבר הוציא אלפי בוגרים. במחזור הראשון היו שבעים תלמידים, ביניהם המלחין יהודה שרת, בנימין ברנר, אחיו של הסופר, ראש העיר פתח-תקווה והשר יוסף ספיר. יוסף ברסלבי. במרוצת השנים הוציא בית הספר בוגרים לתפארת כפרופסור עמוס דה שליט (היה שקט ומצטיין בלימודים), ד"ר גדעון יקותיאלי, רב אלוף צבי צור (היה תלמיד חלש), צבי זמיר, דן מירון, יהודה אפרוני, והרשימה ארוכה..

"אף תלמיד שלנו לא יצא לתרבות רעה," אמר לי בשעתו המורה קלר בגאווה, "גם פראי האדם נעשו אזרחים הגונים, טובים במקצועותיהם."

   אבל כבר ביובל ניכרה ירידה חדה במיספר התלמידים בבית הספר. "אחד העם" נחשב כאחד מבתי הספר הגדולים בתל אביב. בשנת תש"ט [1949] מנה 900 תלמידים בשתי משמרות. עתה, אחרי חמישים  שנה, היתה בו משמרת אחת של 650 תלמידים, והמיספר ירד משנה לשנה. האזור הזדקן, הילדים התמעטו. בתי מגורים הפכו למשרדים ולבתי עסק. העיר זרמה צפונה ולאוכלוסייה שנותרה במרכז הישן לא נדרש בית ספר גדול כזה. העירייה עמדה להרוס את  מבנה "אחד העם" ולקבל מגרש גדול ריק שמכירתו תמלא את קופתה. 

ואז קמה סערת מחאה ציבורית: לא די בגימנסיה "הרצליה" שהריסתה היא בכייה לדורות, גם המבנה היחיד במינו הזה, עטור הקרמיקה היפהפייה, ייהרס אף הוא? וכי בכמה מונומנטים היסטוריים התברכה תל אביב?

הפגנות התושבים עשו את שלהן, העירייה התקפלה וגנזה את הרעיון. המבנה לא נהרס. הבית ניצב עדיין על  תילו, אך גם לא הפיחו בו רוח חדשה. סטטוס קוו.

כיום משמש המבנה בית ספר וגן ילדים מטעם אגודת נשי מזרחי ובו כ-300 תלמידות. הכניסה היא מרחוב בצלאל יפה. החזית ברחוב אחד העם חסומה בגדר פח. ליד השער הנעול  זוג דקלים יבשים ושרידי גינה קמלה. עצוב לראות גן סגור... עצוב שבעתיים לראות בית ספר מפואר והוא כיום כמעט שומם.

מה מתכננת העירייה לעשות בבניין?

דוברת העירייה לירית לבני להב משיבה: "מדובר במבנה שהועבר לאגודת ישראל כבית ספר לקהילה הדתית, בתמורה לפינוי בית ספר וגני ילדים שהיו ממוקמים במתחמי בית ספר לאמנות בלינקולן. החילופין איפשרו לעירייה לבנות את מתחם בית הספר וגני ילדים במקום. החילופין בוצעו לפני עשרים שנה והשימוש ימשיך להיות בית ספר חרדי כל עוד יידרש."

וכך ניצב לו הבניין המפואר בגסיסה של שנים ואת תפארתו ניתן לראות רק מאחורי הגדר.

תקוה וינשטוק

* * *

יוסף חרמוני

בגלל הליזול

זה היה בראשית שנות החמישים.

היא היתה ילדה בת שתים עשרה, בלונדית, יפהפייה לעתיד. זמירה היה שמה.

בקיץ עבדה זמירה עם חברותיה ועם הבנים בעבודות חקלאיות המוניות שהיום אין מתקבלים אליהן ללא שליטה סבירה בתאילנדית.

בשאר ימות השנה עבדו זמירה וחברותיה בבתי הילדים. הן היו מצחצחות נעליים קטנות וסנדלים קטנים, מנקות מגפיים קטנים, מגהצות בגדים קטנים, שוטפות ריצפה גדולה, מסרקות ילדים ומנקות בתי שימוש.

והיה ליזול. הליזול היה נוזל חום-כהה, סמיך, מפיץ באשה קשה. הדבר המתועב הזה נועד לחטא את אסלות בתי השימוש, לעשותן נטולות חיידקים. בבתי השימוש הציבוריים היתה שפרינצה מזָה אותו, וצחנתו החורכת היתה מתחרה בַּריחות האחרים שהמוסדות הללו הפיצו. בבתי הילדים מרחו את הליזול המטפלות ועוזרותיהן, ילדות בית הספר.

באותם צהריים אמרה ציפקה לזמירה לנקות את האסלה בגנון, "ואל תחסכי בליזול. שיהיה נקי."

זמירה לא חסכה, הליזול אזל וציפקה ביקשה מהילדה החרוצה לגשת לְחבית הליזול הגדולה, שם, למטה, ולמלא את המיכל הקטן בַּנוזל המתועב. זמירה עשתה כדבריה. ירדה לשם, למטה, ושם תלתה את פחית הליזול הריקה על ברז החבית, פתחה את הברז, הנוזל החום החל ממלא את הפחית וזמירה חלמה לה על מישהו. ההיה זה אהוב ליבה מכתה ח', שאינו יודע כי הוא אהוב ליבה? ההיה זה קלארק גייבל שאמור היה להרוג כמה נבלים באותו ערב, בַּחדרוכל? 

ילדה יפה במכנסיים קצרים ואהוב בליבה, חולמת לה והליזול ממלא את הפחית.

לפתע חשה הילדה היפה כי משהו זולג לה על רגלה השמאלית. חלפו שניות אחדות ותחושת צריבה חריפה לחשה כי כעת כובש הליזול את הרגל השזופה. זמירה סגרה את הברז, נטלה את הפחית והחלה לפסוע במהירות אל גנון ציפקה. הליזול הבעיר את רגלה. היא חשקה שפתיים ובכתה בדממה והלכה במהירות לגנון ציפקה, אלא שהצריבה גברה והיא שינתה כיוון והלכה לדירת הוריה שהיתה קרובה יותר. זמירה לחצה על ידית הדלת, אך הדלת היתה נעולה. "אימא, אימא, תפתחי לי, צורב לי נורא. זה ליזול, א­-ייי, ברגל."

היא המתינה שניות אחדות ואז נמלטו היפחות הראשונות מפיה ועטפו את מילותיה: "אימא, זה נורא כואב, בואי, תפתחי, צריך לשטוף את זה מייד, אימא..."

ואז נשמעו צעדי אימהּ הקרבה אל הדלת. היא פתחה אותה קמעה ושאלה "מה קרה, זמירושקה? מה זה בשתיים וחצי? למה את מפריעה לישון?"

זמירה הצביעה על הרגל, שהנוזל המתועב צבע אותה בחום כהה מהברך ומטה, ואמרה "זה זה, זה הליזול הזה, זה שורף לי נורא, ו..."  

אִימהּ האדימה והחווירה בה בעת. ואמרה "עכשיו אי אפשר, תרוצי לגנון. אני אשמור על זה."

היא נטלה את פחית הליזול, סגרה את הדלת, נעלה אותה וזמירה שמעה כי היא בוכה. בעודה פונה והולכת, אש על רגלה, שמעה זמירה קול מהוּסֶה של גבר: "סוניה, מה זה היה שם?"

גם את תשובת אימה הבוכייה שמעה זמירה: "געניג, געניג. גיי, נו כבר, גיי." מספיק, מספיק. לך כבר.

היא הבינה מעט אידיש. והיא הבינה הכול. בערב, כשבאה לבית הוריה, חיבקה אותה סוניה ובכתה שנית ושתיהן ידעו כי שתיהן יודעות.

יוסף חרמוני

* * *

נעמן כהן

חנוכה – עדות ברורה

האוכל האשכנזי מנצח

בכל תוכניות האוכל הבלתי פוסקות בטלוויזיה אומרים תמיד שהאוכל האשכנזי הובס ע"י האוכל "המזרחי" (במילה אוכל "מזרחי" מתכוונים לאוכל המערבי-מוגרבי-מרוקני).

ובכן טעות היא. האוכל המזרחי כלומר האשכנזי (אוסט-יודה) דווקא לא הובס, והדבר בולט ביותר בחנוכה.

מה אוכלים בחנוכה? כמובן לאטקעס ופונטשטקעס – לביבות וסופגניות.

עובדה נוספת היא, שיותר יהודים-מזרחיים (כלומר מערביים-מוגרבים) אוכלים את המאכל האשכנזי שניצל, מאשר אשכנזים (כלומר מזרחיים אוסט-יודן) האוכלים את המאכל המערבי-מוגרבי סססקקקסססקקק (המאכל הקרוי בצרפתית קוסקוס מפני שבערבית המרוקאית, המושפעת מהשפה הבֶּרְבֶּרִית, יש שלושה עיצורים עוקבים שלא ניתן לבטאם בצרפתית ובעברית).

על המנלכוליה

ועל פירוש ספרות של אקטיביסט פרו-איסלמי

בידוע הוא שהגשמים הראשונים בחורף משמחים את עובדי האדמה, אבל מביאים עצבות ומנלכוליה על יושבי הערים.

הנה כך רואה זאת המשורר הצרפתי פול מרי ורלין   Paul-Marie Verlaineבשירו המפורסם "גשם על העיר":

Il pleure dans mon coeur
Comme il pleut sur la ville;
Quelle est cette langueur
Qui pénètre mon coeur?

https://poesie.webnet.fr/lesgrandsclassiques/Poemes/paul_verlaine/il_pleure_dans_mon_coeur

"הבכי מנטף לי בלב

 כמטר הדולף על העיר;

מה טיב הרפיון העצוב

 שחדר וירד אל הלב"

(תרגום עמינדב דיקמן)

והנה אותן השורות בתרגום משה שרתוק-שרת:

"רד הגשם על העיר

 כבכי שבליבי

 מהו זה השיממון

 בחדרי ליבי ישכון."

להשלמת העצבות והמנלכוליה של תחילת החורף בחרתי עבורכם גם מלודיה מתאימה.

הנה, שמעו ברקע כשאתם קוראים את הדברים, את "עצבות"  Tristesse  של פרדריק פרנסואה שופין:  

https://www.youtube.com/watch?v=82okhQiaPs0

מסתבר שבניגוד למשוררים באירופה, הסיבה לעצבות ולמנלכוליה של המשוררים בארץ שונה לחלוטין.

מה מביא את משוררי ישראל למנלכוליה?

בספרו החדש "שירת הטבועים" (הוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים 2018) טוען מבקר הספרות (והאקטיביסט הפרו-איסלמי) פרופסור מיכאל גלוזמן כי "דור המדינה בשירה העברית הוא דור מוכה טראומה ולפיכך גם לוקה במלנכוליה."

גלוזמן משליך את אהבת האוייב הישועית שלו על פירושו את הספרות העברית.

לפי פרופ' מיכאל גלוזמן, המרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, השירה הישראלית שנכתבה בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. נתנה ביטוי לתחושות של אובדן וחסר שהתעוררו לאחר הניצחון במלחמת העצמאות והקמת המדינה, והנכבה של ערביי ארץ ישראל, וכל אלו הביאו למה שהוא קורא "המלנכוליה של הריבונות." והשירה היא, במילותיה של דליה רביקוביץ, "שירה של טבועים."

אין כניסה לפרוידיאנים

מבקר הספרות יהודה ויזן קובע כי מחקרו של גלוזמן לפיו "דור המדינה בשירה העברית הוא דור מוכה טראומה ולפיכך גם לוקה במלנכוליה. כמו כל אותם מחקרים הנשענים על פרשנויות פסיכואנליטיות מהסוג הטיפולי-מציצני, גם לזה של גלוזמן אין כל קשר לספרות."

"אם יום אחד – במהרה בימינו – תוקם ועדת חקירה בלתי תלויה שתחקור את הרס הספרות העברית והרס החוגים לספרות במחצית הראשונה של המאה ה-21, אין לי ספק," כותב ויזן, "כי גלוזמן יככב בדו"ח הסופי שלה. בגלל הנזקים העצומים שהלה הסב לספרותנו במחקריו, בשיעוריו ובעת כהונתו הממושכת כראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב (כהונה שנסתיימה ב-2015); לנוער שהשחית, ככל הנראה, כבר אין תקנה (חלקם כבר מזיקים בזכות עצמם) ואיש כבר לא יעורר אותם מתרדמתם הדוגמטית. המוחות הבוסריים הללו נפלו כפרי בשל לידיו של התועמלן והאינדוקטרינטור הזה, אותו יבואן של אופנות אקדמיות שנעדר כל מחשבה עצמאית ושהספרות, ואהבת הספרות, ממנו והלאה.

"זהו אדם ששיקע ושמשקע את כל מרצו בהפיכת השדה הספרותי לשדה קטל סוציולוגי-פוליטי ובדרדור הדיון לשפל חסר תקדים." (מינה את רועי חסן – רגע לאחר שצייד אותו ואת רעיו המוסללים בפרס ברנשטיין – למרצה באוניברסיטת תל אביב).

"גלוזמן, שבעקבות הוריו שהצטערו שעלו לארץ, קובע כפוסט-ציוני שדור המדינה בשירה העברית הוא דור מוכה טראומה, ותולה את הטראומה הזאת, 'שהולידה מועקה מלנכולית' –בהקמתה של מדינת ישראל, ב'גירוש הערבים ונישולם' ו'בפער שבין החזון הלאומי להגשמתו' (נדמה לי שבעגה הפסיכואנליטית הדבר נקרא השלכה).

"מה שממוטט באופן סופי את הספר הזה," קובע ויזן, "היא העובדה הפשוטה, החותכת, שגלוזמן אינו מסוגל לנהל דיון ספרותי (שאינו סוציולוגי, פסיכולוגי או פוליטי) ולו ברמה הבסיסית ביותר.".

 בייחוד מסוכנת, לפי ויזן, הגישה המלמדת במקום ספרות – פרשנות.

"סטודנטים קוראים על היצירות ולא את היצירות עצמן. תאמר להם אדגר אלן פו, יאמרו לך "המכתב הגנוב" של לאקאן. מוקד הלימוד שלהם, כמו גם מוקד העניין, הוא הטקסט שכתב הפרשן על היצירה (או הטקסט שבאמצעותו בחר המרצה "לקרוא" ביצירה) ולא היצירה עצמה. למעשה, כל אימת שמצורפת מילה נוספת למילה "קריאה" ("קריאה רדיקלית", "קריאה דרידיאנית" וכו') ניתן להניח שהקריאה עצמה, כלומר, קריאת היצירה, אינה מתקיימת כאן."

(יהודה ויזן, אין כניסה לפרוידיאנים, "הארץ ספרים", 2.11.18)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.6613252

אין תימה איפוא שמיד, ברפלקס ז'דנובי, התייצבו קולקטיבית כל מורי החוג לספרות בתל אביב לגנות את ביקורתו של יהודה ויזן. באומרם: "במקום דיון פורה יהודה ויזן הולם בלשונו."

(מורי החוג לספרות, במקום דיון פורה יהודה ויזן הולם בלשונו, "הארץ", 9.11.18)

https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.6636615

מן הסתם אותם מורים קצת התביישו בביקורתם מפני הם נמנעו מלחתום עליה את שמם.

"היינו יותר שמחים מעצובים"

מבקר הספרות גבריאל מוּנְבֶז-מוקד, תומך בביקורתו של ויזן, וגם הוא קובע: "מיכאל גלוזמן טועה ומטעה בתזה שלו על שירת דור המדינה. "אין שחר לתזה של מיכאל גלוזמן," הוא כותב, "שעל פיה שירת דור המדינה התאפיינה בתחושת אובדן בגלל השגת הריבונות היהודית.

"אמנם גלוזמן מסתמך על כמה דעות של דליה רביקוביץ בדבר עצב ומלנכוליה. אולם, למען האמת, היגון של אותה יוצרת חשובה וידידתנו היה ביסודו אישי מאוד, כגון בעקבות הטראומה של מות אביה וכיוצא בכך, וקשה להקים מגדל מלנכוליה שלם, ענק ודמיוני, על בסיס עדות המשוררת הזאת. לעומת זאת, ההסתמכות של גלוזמן על גישתו המיוחדת של אבות ישורון לקווי דומות בין יהודי גולה דוברי יידיש ובין פלסטינים מתעלמת מכך שישורון שייך לפורמציה שירית מוקדמת יותר משירת דור המדינה, ואף פיתח כיוונים פואטיים שגלוזמן מתעלם מהם."

גלוזמן "מייחס, למשל, לעמיחי, לזך ולי (מקימי כתב העת "עכשיו") וגם לאבידן ולשירתה הארכיטיפלית-יונגיאנית של וולך – תחושות ותובנות שלא היו לנו כל עיקר – ולכן הוא חייב להידרדר (עם לאקאן או בלעדיו) לסוג של ייחוס חוויות לבלתי מודע (ולכן ויזן מאבחן ותוקף בצדק את ה"פרוידיאניות" של גלוזמן בספרו).

"היה (אמנם) שמץ קטן של מלנכוליה בנעורינו," כותב מוקד, "כשהתכנסנו כחבורה של פרחי סופרים של דור המדינה במחצית הראשונה של שנות ה-50 בירושלים החצויה והקטנה בהיותנו בני 20 ברובנו ומנוכרים מכל ממסד ובלי כסף ממשי וחיים כסטודנטים השומעים הרצאות במנזר טרה סנטה... אבל גלוזמן הגדיל את המלנכוליה השולית והמינימלית, המינורית שלנו, לממדי ענק דמיוניים והמליך אותה כממשות רעיונית וחווייתית במקום עיקר העיקרים שחשנו: האקזיסטנציאליזם הלוחם והאובייקטיביזם הסמנטי והאסתטי של המודרניזם העולמי והעברי והגדולה של השפה העברית – וכל זה חשנו גם בפינה הקטנה של מדינת ישראל הזעירה של פעם בתור גאוות יחידה של דור המדינה הצעיר וביטאוניו, אז בעצם היינו יותר שמחים מאשר מלנכולים ועצובים."

(גבריאל מוקד, בעצם היינו יותר שמחים מעצובים, "הארץ" ספרים, 23.11.18)

https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.6661686

מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (1)

35 אקטיביסטים פרו-איסלמים תומכי הכיבוש הערבי-מוסלמי (שאינם מסתפקים ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים), פירסמו מכתב גלוי בתקשורת האוסטרית שבו הם קוראים: "קורבנות שואה התנגדו לציונות" לכן "לא לערב בין ביקורת לגיטימית על ישראל – 'קשה ככל שתהיה' – ובין אנטישמיות."

המכתב מתפרסם לקראת ועידה בינלאומית באוסטריה בנושא: האנטישמיות והאנטי ציונות באירופה," בחסות הקנצלר סבסטיאן קורץ, תחת הכותרת: "אירופה מעבר לאנטישמיות ואנטי ציונות – להגן על החיים היהודיים באירופה."

ודוק: לדעת אותם אקטיביסטים פרו-איסלמים (המתנאים במוסריותם) שלילת זכות היהודים לריבונות לדידם של אלו התומכים בכך אינה אנטישמיות, אלא רק מוסר צרוף כי רק לערפלישתים יש זכות לריבונות.

על המכתב חתומים, בין היתר, משה צימרמן, משה צוקרמן, גדי אלגזי, זאב שטרנהל, אווה אילוז, גדעון פרוידנטל, האמנים דני קרוון ודוד טרטקובר והצלם אלכס ליבק (חתני פרס ישראל), הצלם מיקי קרצמן, ז'וזה ברונר, רחל אליאור, אלון קונפינו, ויעל ברדה.

https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.6674048

מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (2)

הפירוש הנכון של הפסוק מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (ישעיהו מ"ט, י"ז) אומר שאותם המהרסים והמחריבים יצאו ממך החוצה למקום אחר, והנה סטודנטית ישראלית לשעבר בשם רוז אסף שאביה נולד בקיבוץ דגניה ב' (קיבוצו של לוי שקולניק-אשכול שהביא לניצחון הגדול ביום הכיפורים) הגשימה את חלומו הגדול של מוחמד ערפאת וירדה מהארץ, ולא די בכך היא אירגנה  את הסטודנטים בניו יורק להצטרף לחרם הערבי נגד ישראל.

הטענה שלה היא: "ה-BDS יביא צדק למשפחה שלי בישראל..."

מועצת הסטודנטים של אוניברסיטת ניו יורק הצביעה בפעם הראשונה בעד הצעה להחרים חברות שמשתפות פעולה עם ישראל. את ההצעה חיברה רוז אסף, ויותר מ-60 ארגוני סטודנטים ו-30 חברי סגל תמכו בה.

בהצבעה, שנמשכה אל תוך הלילה, 35 חברי מועצת התלמידים הצביעו בעד, 14 הצביעו נגד ועוד 14 נמנעו. מחוץ לאולם הפגינו סטודנטים ישראלים, יהודים ומתנגדי BDS נוספים ששרו "עוד אבינו חי". בין ארגוני הסטודנטים שתמכו בחרם על ישראל נמנים איגוד הסטודנטים השחורים, הארגון האנטי-פשיסטי, איחוד הנשים האסיאתיות, ואף ארגונים כמו מועדון הפואטרי-סלאם של האוניברסיטה. וזאת לצד אסף, ששייכת לארגון "קול יהודי לשלום" (JVP) הובילו את את היוזמה שתי סטודנטיות מארגון "סטודנטים למען צדק בפלסטין".

רוז אסף ציינה שבמשפחתה חוששים כי פעילותה הפוליטית בקמפוס עלולה לפגוע בה, בדומה לסטודנטית לארה אל-קאסם שנעצרה בנתב"ג הקיץ בגלל תמיכתה בחרם על ישראל בעבר. "כרגע חוק החרם מתייחס רק לאזרחים זרים, ואני ישראלית. אבל זה כן מדאיג את משפחתי. זה בהחלט מפחיד."

http://rotter.net/forum/scoops1/518589.shtml

למרבה הצער אין לה מה לחשוש. היא תקבל תמיכה רבה גם בישראל מהאקטיביסטים הפרו-איסלמיים, וארגונים משפטיים הממונים מבחוץ ילחמו למענה, שהרי אפילו בין קוראי "חדשות בן עזר" יש תומכים בחרם המאיימים על העורך בתביעות משפטיות.

לעומת זאת אם היא חושבת שהאנטישמים יאהבו אותה בגין זאת היא טועה ובגדול.

למרות זאת אנחנו נמשיך ונאמר: "האוחזים בחרם בחרם יאבדו." "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא."

מי אוייב ומי ידיד?

העצרת הכללית של האו"ם לא אישרה את ההצעה המגנה את ארגון חמאס, שגובשה על ידי ארצות הברית (השגרירה נימראטה (ניקי) היילי) בתיאום עם ישראל.

במרכז ההצעה  עמד גינוי לירי הרקטות והשימוש במנהרות הטרור נגד ישראל שמבצע החמאס.

ההצעה נדחתה לאחר שארה"ב לא הצליחה להשיג את הרוב הנדרש של שני שלישים. בעד הצעת הגינוי הצביעו 87 מדינות, 58 התנגדו ו-32 נמנעו.

השגרירה היילי סיכמה: "אין דבר אנטישמי יותר מלומר שלא ניתן לגנות את הטרור נגד ישראל."

דובר חמאס, סאמי אבו זוהרי, שיבח את פסילת ההצעה: "הכישלון של ארצות הברית באו"ם הוא סטירה לפרצופו של הממשל האמריקני ואישור ללגיטימיות של ההתנגדות."

והנה המדינות שתמכו בגזענות האיסלמו-נאצית של החמאס:

אפגניסטן, אלג'יריה, אזרבייג'ן, בחריין, בנגלדש, בוליביה, בלארוס, בוטסואנה, ברוניי, סין, קומורו, קונגו, קובה, ג'יבוטי, מצרים, גמביה, גינאה, אינדונזיה, איראן, עיראק, ירדן, קזחסטן, כווית, לאוס, לבנון, לוב, מלזיה, האיים המלדיביים, מאלי, מאוריטניה, מאוריציוס, מרוקו, מוזמביק, נמיביה, ניקרגואה, ניז'ר, ניגריה, עומאן, פקיסטן, קטאר, רוסיה, סעודיה, סנגל, סיירה לאון, סומליה, סודן, סוריה, סורינאם, תוניסיה, טורקיה, איחוד האמירויות הערביות, אוזבקיסטן, ונצואלה, וייטנאם, תימן, זמביה וזימבבואה.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5421267,00.html

כדאי לשים לב למדינות שאינן ערביות-מוסלמיות התומכות בחמאס:

מאירופה: רוסיה, ובלארוס.

מאמריקה הלטינית: קובה, ונצואלה, בוליביה.

אסיה: וייטנאם.

אפריקה: דרום אפריקה.

שימו לב" ההצבעה חושפת את התמונה האמיתית. רוסיה וסין מצביעות בעקביות נגד ישראל. שתיהן אויבות.

גדעון לואי (לוי)

לגיטימציה לחיסול ישראל

האקטיביסט הפרו-איסלמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי), מפתיע. במאמר בעיתון "הארץ" הוא כותב שהוא רוצה לפגוש את השיח' חסן נסראללה ולהוכיח אותו על כך שהוא מזיק לערפלישתים.

"הייתי רוצה לשאול את נסראללה, מה הוא רוצה. ישראל אומרת, שהוא רוצה להשמידה. היא אומרת את זה על כל הערבים, אבל במקרה הזה היא כנראה צודקת. נסראללה אומר את זה. אבל הוא מצטייר כמנהיג רציני וחכם; הייתי רוצה לשאול אותו, אם המטרה הזאת לגיטימית בעיניו ואם היא מעשית. בינתיים הוא מסב נזק למאבק הצודק של הפלסטינים, שעליהם הוא מתיימר לגונן, ועלול להמיט עוד אסון על ארצו."

"לחיזבאללה," כותב לואי, "אין עילה והצדקה לאיים על ישראל, ואין לו סיכוי להשמידה. באיימו עליה הוא פוגע במי שיש להם הזכות והחובה להיאבק בה ובמי שמבטאים סולידריות עם בני העם הפלסטיני. מנהרות הצפון משרתות את התעמולה הישראלית, שעל פיה, כל הערבים רוצים לזרוק את היהודים לים; לא חשוב מה תעשה ישראל, האיום עליה יישאר לנצח. המנהרות מחזקות את הפרנויה הישראלית ומוסיפות לה צידוקים, וגם זה אינו משרת את העניין הפלסטיני או את הצדק. חיזבאללה מספק לישראל תירוצים להתחמש עד צוואר, להסית את תושביה לשנאת ערבים גדולה עוד יותר, לאבד אמון בפתרון מדיני ולשמש עוד תואנה למערב, ובעיקר לארצות הברית, לתמוך בישראל בעיוורון."

גדעון לואי (לוי) מה רוצים נסראללה וחיזבאללה, "הארץ" 6.12.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6721464

וַאו. מהפכה. לואי מתנגד לחיסול מדינת היהודים?

אז זהו – שלא. מיד לאחר דבריו אלו הוא סותר את דבריו הקודמים ותומך בחיזבאללה במלחמתו לחיסול מדינת היהודים: "הייתי רוצה לפגוש את נסראללה ולהגיד לו, שסולידריות עם העם הפלסטיני או מאבק באפרטהייד הישראלי הם מטרות צודקות מאין כמותן, גם מאבק פאן-ערבי למען זכויות שוות במדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לים הוא מאבק ראוי, שחיזבאללה רשאי ואף חייב להשתתף בו. אבל מנהרות המאיימות על הגליל ומלחמה נוספת עם לבנון אינן התרומה הנכונה בכיוון הנכון."

הבנתם? אם מאבק פאן ערבי לחיסול מדינת היהודים הוא "מאבק ראוי" למה בעצם מנהרות נגד מדינת היהודים אינן ראויות?

הגרמנים-הנאצים לא תמכו בחיסול בריטניה ורצח הבריטים אבל אנגליה הוציאה להורג את לורד האו האו, בישראל לורד האו האו הישראלי זוכה לחופש מוחלט ואין תובעים את תלייתו וטוב שכך שכן גדעון לואי (לוי) לורד האו האו הישראלי הוא ההוכחה הטובה ביותר לדמוקרטיה הישראלית

איפה אבא שנלר-חושי?

אבא שנלר-חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה, התפרסם ביחסיו עם המגזר הערבי והדרוזי. והנה עירו חיפה עוברת מהפכה.

רג'א זעאתרה, סגן ראש העיר המיועד ממפלגת חד"ש, עושה מהפכה.

לפני כשנתיים השתתפה "ועדת המעקב" של ערפלישתי ישראל בכנס שהתקיים בנצרת תחת הכותרת: "החרם והפלסטינים של 48': בין השפעה בינלאומית להקשרים מקומיים." אורח הכבוד בכנס היה ד"ר עומר ברגותי, מייסד תנועת החרם נגד מדינת ישראל.

מי שאירגן את הכנס ואת השתתפות המנהיגות הערבית בכנס ה-BDS המוצהר הוא מי שנכנס בימים האחרונים לתפקיד סגן ראש עיריית חיפה, רג'א זעאתרה.

רג'א זעאתרה הקים בשנת 2012 ארגון BDS תחת השם "מטה החרם 48'" שמטרתו לקדם את החרם על מדינת ישראל בקרב ערפלישתי ישראל.

בעמוד "ספר הפנים" שלו הוא מתגאה בהקמת הארגון הזה וגם בפועלו נגד ניסיונות לגייס בנים ובנות מהמגזר הערבי לצה"ל, או לשירות לאומי.

זעאתרה ארגן בארץ כנסים ומיזמים התומכים בקריאה לחרם על ישראל, וכמו כן, השתתף כנציג ארגון החרם בכנסים בחו"ל.

זעאתרה, שהיה דוברו של ח"כ איימן עודה והרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) במהלך הבחירות, פגע בנביא מוחמד כאשר קבע כי "דאעש למד את פשעיו מהתנועה הציונית ומצה"ל" ודוק: לדידו של זעאתרה, צה"ל ולא מוחמד הוא שקבע 'דין צה"ל בסייף' וערף ראשים.

זעאתרה, איש חד"ש, המתבטא תדיר נגד הציונות, תומך בחיזבאללה ובמזכ"ל הארגון, חסן נסראללה. וכמו כן, הוא תומך נלהב של הרודן הסורי בשאר אל אסד שטבח למעלה מחצי מיליון ערבים.

בעבר הושעה זעאתרה ממפלגת חד"ש לאחר שאיים על פעילה פלסטינית שהיתה נשואה לפליט סורי שיחשוף את "עברה המיני". פעילת מפלגה טענה כי זעאתרה הגיב לה באופן מיני וגס על ויכוח שנוצר בינו לבינה. זעאתרה הגיב בזמנו בטענה שדבריו הוצאו מהקשרם.

חד"ש לא התנערה ממנו, והיא תומכת בו לתפקיד סגן ראש עיריית חיפה.

ראשת העיר החדשה של חיפה, עינת קליש-רותם, העדיפה את סיעתו של זעאתרה על פני הליכוד, שנשאר באופוזיציה.

רבים בחיפה שנמנעו להצביע בעד יונה יהב מפני שהאשימוהו בכניעה לערבים מצרים כעת על בחירתם.

ונחזור לאבא שנלר-חושי החסר כל כך בעיר. אבא שנלר-חושי היה ודאי חש מהר ומסלק מחיפה גזען אנטישמי כרג'א זעאתרא, שנל שנל, מהר מהר.

הטעות של בן עזר.

בכל פתיחת של גיליון "חדשות בן עזר נכתב כך:

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

טעות עובדתית. מדינת ישראל מסכימה לקיומן שתי מדינות פלסטיניות מזויינות (תרתי משמע). מדינת עבר הירדן, ומדינת חמאסטן בעזה. שתיהן מזויינות למכביר.

אהוד בן עזר אנא הסר בבקשה את ה"פייק ניוז" הזה מהעיתון.

עוד מילה על niveau

לאחר הגשם האחרון עלתה הכנרת בארבעה סנטימטר. "האזרחים הוותיקים" בארץ ודאי זוכרים שפעם היא היתה גבוהה יותר.

לפני כשלושה עשורים בימים שלשפה הצרפתית עוד היה מעמד בארץ, והדרכון הישראלי עוד נכתב בצרפתית, ונכתב עליו: "l'État d'Israël", או אז בטבריה בירידה לכנרת היה שלט שעליו היה כתוב: "גובה פני הים".

ובצרפתית: niveau de la mer"" ובאנגלית  "Sea level".

נקווה שהחורף הזה יביא לעליית הניבו של הכנרת.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

[יהודה ראב]

כאשר היה שיטפון בוואדי מוסררה

[הוא נחל איילון כיום]

בחורף של שנת תר"מ [1880]

לפני 138 שנים

מתוך "פרשים על הירקון"

שבועיים ימים ירדו גשמים ללא הפוגה. האדמה היתה בּוּצית. הסוכות והבניינים הראשונים – דלפו. אספקה של מזון ותרופות מיפו לא הגיעה. לאה קדחה ונחלשה. אבקת-החינין כמעט אזלה. לאזאר השתעל. נותרו רק עדשים, פולים ומעט קמח. לטחנת פרוחיה, לטחון עוד חיטים, לא היה אפשר להגיע בגלל האדמה הבוצית הכבדה שהשתרעה מן הגבעה ועד לירקון. היה צורך להביא מיפו באופן דחוף קמח. חסרו גם לימונים, קפה, שמן, בשר משחיטה כשרה, סוכר, חומץ, נפט למאור, ספירט, אורז, דבש, חמאה, גבינה, דגים מיובשים. רפואות כאבקת-חינין נגד הקדחת, אבקת סודה ומלח-לימון לחיזוק הקיבה, שמן-קיק כנגד עצירות, טיפות כחולות לעיניים שנוגעו בגרענת וטיפות וַאלֶרְיַאן כנגד חולשת הלב.

יהודה הסתובב כאריה בסוּגר יום, יומיים, שבוע. לבסוף לא התאפק, איכף את סוסו, ועל דעת ר' דוד, מעסיקו – רכב ליפו בגשם השוטף. אליו נלווה גם זרח ברנט, על סוסתו. זרח היה מבוגר מיהודה. בתקופת ראשיתה של המושבה ישב בלונדון, שם חסך כסף כדי לחזור ולבנות את ביתו בפתח-תקווה.

כאשר הגיעו השניים למוּסרַארה – נעצרו. הוואדי גאה-שטף כנחל איתן ועלה על גדותיו בזרמי מים עכורים-חומים. יהודה לא היסס. הוא, הצעיר, נפרד מזרח. פשט בגדיו וצרר אותם היטב בחבילה על האוכף. נכנס על גבי הסוס אל המים הגועשים, וכאשר העמיק לתוך השיטפון – עבר לשחייה מאחורי הסוס האיתן במים, כשהוא מחזיק בזנבו.

מה גדול היה כאבו של זרח כאשר חזר לאחר שעות אחדות אל המושבה בידיים ריקות. כשראו אותו דוהר על סוסתו מרחוק – קיוו כולם שהצליח לחזור עם הקמח והחינין – והנה התברר שלא הביא מאומה.

קשה היה לו לראות בצערם של בני-החבורה שנאספו לקראתו. לאה החלה לרעוד, היא חשבה שיהודה טבע. זרח השתדל להרגיע אותה והבטיחהּ נאמנה שלא עזב את שפת המוסרארה עד שלא ראה את יהודה עולה, בריא ושלם, בעבר השני, וממשיך בדרך ליפו. ואולם היו אחדים שהרעב והייאוש התגברו עליהם, והם הטיחו מילים קשות כנגד הרעיון של ההתיישבות. היה על ר' דוד, זרח, ומתיישבים אחרים, להשקיט את התקוממות הרוחות ולחזק את מצב-רוחם של החולים והרעבים.

רטוב, שיניו נוקשות מקור, הגיע יהודה ליפו. דבר ראשון קנה קמח ומצרכים ורפואות חיוניים אחרים, בכמות שקיווה כי יצליח להעבירה בשחייה על פני המוסרארה המשתפכת. לא השתהה לשתות משקה חם ולייבש בגדיו אלא מיהר לצעוד חזרה, הוא וסוסו העמוס אחריו. והנה – את מי הוא פוגש, פנים-אל-פנים, בשכונה שבקצה העיר, בדרך לפתח-תקווה?

אחמד אלחאמד, הביריון!

לאחמד לא היו כנראה אשליות לגבי תוצאות המפגש. מיד שלף כנגד יהודה את פיגיונו, השבּרייה. אך יהודה, שזכר את תורת-ההגנה של אבו-יוסף, הקדים את אחמד וחבט בין עיניו מכת אגרוף חזקה אחת ויחידה.

אחמד נפל ונשאר שוכב על החול הרטוב, כבול-עץ.

יהודה חש כאב בכף-ידו הימנית. לאחר זמן נתברר לו שמעוצמת המכה נשברה עצם אחת מאצבעותיו.

מיד התקהלו סביבו ערבים רבים והחלו לצעוק:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

הם הקיפו את יהודה ואת סוסו והובילו אותם בצווחות וביללות לסַרַאיָה, בית הממשלה שבמרכז העיר. להרים יד על יהודה לא העזו, לאחר המכה הקטלנית שבה חיסל את אחמד. יהודה נאסר, הושלך למרתף הסראיה, וסוסו נחבש באורוות סוסי המשטרה התורכית.

יהודה צעד הלוך ושוב בכִלאו כדי שלא לקפוא בקור, ובתוך-תוכו רתח מזעם. קודם-כל רגז על עצמו, שהיה נמהר בתגובתו וגרם בכך נזק לעצמו ולאנשי פתח-תקווה התלויים בו. אבו-יוסף היה מוצא ודאי איזו תחבולה להיפטר מאחמד מבלי להרוג אותו ולהגיע למאסר ולמשפט. לאה חזרה ואמרה לו לא-פעם: "יודָה, אתה והכבוד ההונגרי שלך יביאו עלינו יום אחד אסון! – תפסיק להתנהג כאילו היית הוּסַאר בצבא הקיסר!" – אילו היתה משכילה יותר, הנערה הצעירה מירושלים – היתה בוודאי מכנה אותו בשם דון קישוט הנלחם בטחנות-רוח. אלא שהוא אין לו אפילו סַנְשׁוֹ-פַּנְסָה לצידו.

יהודה ידע שבמושבה הקטנה והמנותקת מחכים בקוצר-רוח לשובו. הקמח אזל. גם החינין. לאה לוהטת בחום גבוה ואין אפילו חומץ לשטוף את מצחהּ. היא ואביו ודאי דואגים לו וחוששים פן טבע במוסרארה בדרכו חזרה, או שאינו יכול לחצותה. הוא ידע שעליו להתקשר מיד עם סגן-הקונסול האוסטרי, מר פַּאסְגַל, כדי שזה יבוא לשחררו. יהודה ואביו, כל משפחתם, היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובתור שכאלה אסור היה לתורכים לאסור אותם. זכותם היתה להיאסר ולהישפט רק בפני הקונסול שלהם.

בגדיו של יהודה היו עדיין לחים. אצבעו השבורה התנפחה וכאבה מאוד. היה צורך לחבוש אותה ולקַבּעהּ. מנורת-שמן קטנה היבהבה וצלליו של האסיר ריקדו על קירות המרתף שעה שפסע הלוך-ושוב. למזלו נותר כספו בידו. הוא הרים קולו, קרא לשוטר המתנמנם וביקש ממנו לקורא לשַׁוִּישׁ, זה הסמל. השַׁוִּישׁ הגיע, לכוד עדיין בקורי-השינה ורוגז על שהעירוהו. תמורת בישליקים אחדים הורה להביא ליהודה כּוֹפָח, תנור-ברזל קטן שבו לוהטות גחלים, הבטיח לשלוח מוקדם בבוקר שוטר, שיודיע על מאסרו לסגן-הקונסול האוסטרי, ומיד חזר לישון בחדרו.

יהודה פשט בגדיו והתחיל מייבשם מול הכופח. השוטר המבוגר, שנשאר לשמור עליו, ביקש פתאום להתקרב ולראות את הבּוֹבֶּגִ'י שלו! (קורקבן בתורכית), והיה על יהודה לגעור בו ולאיים שסופו יהיה כשל אחמד אלחאמד – כדי להרתיע את השוטר החמדן. ליתר ביטחון לא עצם יהודה עין כל אותו לילה.

בבוקר האיר המזל ליהודה. חַאפֶז בֶּק, ראש העיר יפו, שהכיר אותו, את ר' דוד ויהושע, ואת ראשי הקהילה היהודית הקטנה ביפו – בא לסראיה. דבר ראשון הרגיע את יהודה. אחמד לא מת. הוא בבית-החולים. לאחר שיחלים יושם במאסר ויעמוד למשפט. חאפז בק פקד לשחרר מיד את יהודה וגער קשות בשַׁוִּישׁ ובזאבּט. גם אם היה אחמד משיב נפשו, נפש גנב ושודד, לאללה – עוברים היו על החוק בכך שעצרו נתין אוסטרי.

יהודה הודה לחאפז בק וביקש ממנו להודיע על קורותיו, ועל מאסרו של אחמד, גם לסגן-הקונסול האוסטרי.

"שמעתי שמצבכם קשה השנה בקוֹלוֹנְיָה." אמר חאפז בק ליהודה בטרם נפרדו. "השדות הפכו לביצה טובענית."

"בעזרת השם, נתגבר."

"מדוע אתם מתעקשים לזרוע חיטה ושעורה על אדמת מלאבס, ולעבוד עבודת-פרך, כפלאחים האומללים – שנה בצורת, שנה שיטפונות, שנה ארבה. שלא לדבר על מס המעשר מן הגורן, והאוויר המורעל שמביא קדחת. הלא אתם, הפְרַאנְגִ'ים, חכמים. יש לכם כסף, ומחרשות מאירופה. מדוע לא תחפרו עוד בארות, תיטעו פרדסים על אדמתכם ותחיו בכבוד כמונו, ביפו?  – תראה את האַפַנְדִים, בעלי הבַּיַּארוֹת. מבלים כל היום בבית-הקפה. הבּוֹיַרְגִ'י משקה את הפרדס בקיץ, ובחורף הפועלים קוטפים עבורם את השַׁמּוּטִי. כולם מהללים את השמוטי של יפו."

"אנחנו מאמינים שעובד אדמתו ישבע לחם. אנחנו מברכים – המוציא לחם מן הארץ. אנחנו לא רוצים לחיות כמו האפנדים עם הבויַרג'ים שלהם. אנחנו – איכרים."

"יהודים – איכרים?"

"כן."

"טוב. אם תשנו יום אחד את דעתכם ותחליטו לקנות פרדס משובח ביפו, בַּקש את ר' דוד לבוא ישירות אליי. לא צריך מתווך."

והם נפרדו לשלום.

האצבע השבורה, בידו של יהודה, התנפחה מאוד וכאבה. יכול היה לגשת לבית-החולים, כדי שיטפלו בו, ובינתיים לבקר את ידידו הטוב מיכל הכלוא שם כל זמן שהמשפט נמשך, ואולי גם להציץ על אחמד אלחאמד... אבל יהודה לא השתהה רגע מיותר אחד ביפו. חלק מהמצרכים והתרופות שהיו במשא הסוס – נעלם. הוא קנה בהקפה והשלים את החסר בחנויות שזה עתה נפתחו, עם בוקר, ומיד המשיך בדרכו לעבר המוסרארה. גשם עדיין ירד. היה עליו שוב לחצותה בשחייה עם סוסו והפעם המשא כבד יותר, בייחוד שק הקמח, וחשוב לשמור שלא יירטב.

רק בשעות הצהריים המאוחרות הגיע יהודה למושבה שהגשמים והבוץ שׂמוּ עליה מצור. הוא גם הביא עימו דואר. מכתבים מבעלי-"נומרים" בירושלים ומידידים וקרובי-משפחה היושבים בירושלים ובהונגריה. עוד באותו ערב אכלו הפתח-תקוואים כיכרות לחם טרי. ריח אפייתם שנתערבּב עם ריח עשן תנורי-הטיט שבהם בערו קוצים וגללי-בהמות מיובשים – בישר תקווה חדשה.

* * *

אהוד בן עזר

"ירושלים הבנוייה"

לפרופ' בוריס שץ

1924

פורסם לראשונה במוסף הספרותי "משא" של עיתון "למרחב" ביום 3.1.1969

במסגרת "קריאה אפשרית" תחת הכותרת – "גן האהבה" של פרופ' בוריס שץ

לפני 49 שנים

[וכיום – במלאת 100 שנים לכתיבת הספר]

לפני שבועות אחדים ראיתי ביומן-קולנוע קטע על חידושי העתיד, טלפון בו רואים המשוחחים איש את פני רעהו כמו בטלוויזיה. והנה לפני כחמישים שנה מתאר מייסדו של "בצלאל", פרופ' בוריס שץ, ברומאן אוטופי ואוטוביוגראפי "ירושלים הבנויה", שזמנו בעשור השני של המאה העשרים ואחת, שיחה טלפוניות מירושלים לחברון:

"בלכתם אל תחנת הטלפון הלכנו אחריהם. הם נכנסו לתוך חדר ארוך וצר, בדלת היה קבוע חלון קטן אשר בעדו ראיתי הכול. הם ישבו ליד הפתח, ורק עורפיהם ניראו. בתחתית הקיר הלבן הבהיר שלעומתם, נמצאה כעין צלחת-פליז מבריקה ובאמצעה חור בגודל שולי חצוצרה. פתאום נפלה אפלה ומיד נראה ברום הכותל הלבן כתם בהיר עגול, כמעט בלתי נראה, כמו מבין מפלשי עב, צל קלוש של אישה וילד. הכתם הלך והתבהר, הצל נעשה שקוף יותר, ולסוף ניראו מפורש כעל יריעת בד שבראי-נע, אישה יפה ותינוק בזרועותיה. שפתי האישה רחשו, היא עברה [דיברה?] אבל מאחורי הדלת לא שמעתי את דבריה. הילד פשט אל שערות אימו את זרועותיו השמנמנות וצחק צחוק חביב. לפתע היפנה את ראשו כאילו שמע קול ידוע לו, והתחיל מחפש דבר-מה, בעיניו הפקוחות לרווחה. במעוג של פחד מגוחך עיווה את פניו החביבים, פער את פיו והגיש את שני אגרופיו הקטנים על עיניו העצומות. האם נתנה קולה בצחוק, לחצה את התינוק אל פניה ותחל לרקד ולהסתובב איתו. פתאום חשך החדר, האב ובנו יצאו שבעי-נחת." (עמ' 71-72).

עטיפת הספר, שהצהיבה מרוב שנים, עשוייה קרטון דק ועליה ציורו של זאב רבן, בו רואים את בוריס שץ יושב ולידו, בצל מנורת שבעת הקנים, עומד מורו הפלאי [בצלאל] שהקפיצו מאה שנים קדימה, שניהם על גג של אחד מבתי ירושלים, או בית המקדש, שמעקהו משונן כמעקה החומה בעיר העתיקה, והם משקיפים על ירושלים הבנוייה לעבר ההרים במזרח.

המוטו לספר בציור השער: "אמר ר' הושעיא: עתידה ירושלם לעשות פנס לאומות העולם והם מהלכים לאורה (פסיקתא)."

הספר כתוב בשני מישורים, הווה ועתיד. בפתיחה מספר שץ על מצבו האומלל בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה, עד אשר מופיע אצלו מורה פלאי, בצלאל הקדמוני, לוקחו אל ירושלים הבנויה הרחק בערפילי העתיד כעבור מאה שנים. כך מתפתחים המראות אלו מול אלו: קטעים ביוגראפיים על ירושלים הנאנקת תחת שלטון התורכים, מאסרו של שץ בסוף המלחמה, עם התגלות "הבגידה", פרשת מרגלי ניל"י, ושיחרורו מבית הסוהר בדמשק. ובינתיים את הספר כתב בטבריה ובצפת, "בימי סערות-קרב של שנת תרע"ח [1918]." והמישור השני הוא נתיבו של שץ באוטופיה, וקפיצתו האחרונה – אלף שנה קדימה!

יש באוטופיה חן של נאיביות, חזון "בצלאל" ההופך להיות ענף תעשייתה ואומנותה העיקרי של המדינה. רעיונות רומנטיים על אודות אמנות ישראלית מקורית. שץ רואה כמה מפסליו אשר טרם חזה אותם אפילו בדימיון, שומע על אודות עצמו, וגם מוכר, בהיות מצבו דחוק, את קופסת הכסף לסיגריות שמכניסה לו סכום רב כחפץ עתיק מאחר שעליה חרוטה הקדשה למייסד "בצלאל" שץ עצמו!

יש גם מוזיאון "בצלאל" החדש (ובית המקדש החדש, אף הוא בית נכאת ואוצר שכיות חמדה), ומקומו על פני גבעות ירושלים. והגן, כאילו תוכנן בידי אדריכל יפני:

"כה דיבר אליי מורי ויאחזני בידי ויביאני אל שדרה מצלה ארוכה אשר נמשכת מרחבת 'בצלאל' והלאה. בין האילנות אשר משני עברי הרחוב, על כרי פרחים, נראו פה ושם שפרירים קטנים בעלי כפות וסגנון אחד להם. אך בניואנסים וגונים שונים לאין קצה! הם נבנו מכל מיני שיש, מיוליקה, זכוכית מגוונת ונחושת מרודדת. השפרירים דמו לעציצים יפניים בתוך גן פרחים." (עמ' 16).

ויש רעיונות חברתיים ואידיאות נועזות ואוטופיות. כל אזרחי ירושלים אוכלים בבתי אוכל מרכזיים ואוטומאטיים. המנות נוסעות על פני השולחנות! כמעט שאין מעשנים, אין שותים, הילדים מתחנכים בבתים מרכזיים ולא אצל הוריהם. אין צבא, אין מלחמות, ובאוטופיה האחרונה, כעבור אלף שנים, מתברר שההולדה הפכה עניין לנבחרים משובחי-גזע, ונוצר גזע-אדם יפה ומוכשר יותר, כאצל הסוסים והבהמות. גם אין יותר מדי אנשים בעולם כי הרוב ויתרו על זכותם להוליד והם נהנים ממעשה האהבה כשלעצמו. הילדים שייכים לכולם, ממש כמו ב"מדינה" של אפלטון. האבהות חדלה להיות עניין פרטי והפכה לנכס הכלל.

האהבה והשאלה המינית העסיקו כנראה הרבה את מחשבתו של פרופ' שץ. בשיחה עם מארחיו הוא שומע "על אודות טיפוס האדם החדש שאנחנו יהודי ארץ-ישראל נותנים לעולם כולו: דמנו לא היה כל כך מורעל בכוהל, בעגבת ובשאר מדווים רעים, אשר הוכו בהם כל העמים הנאורים אחרי המלחמה העולמית." (עמ' 119).

היהודים שבאו מכל קצוות העולם השביחו, דווקא משום השוני, את גזעם, ביטלו את "העבדות הלבנה" [הזנות], משיאים את הבנים והבנות בגיל צעיר וכך הם נשמרים בטהרתם עד לנישואים.

שץ אינו מאמין כי "על ידי ביטול 'העבדות הלבנה' נשמרת יותר 'טהרת המשפחה'... לא כל הגופים מפותחים באופן שווה, ולא כל האנשים שווים במזגם, שיוכלו להישאר תמיד בטהרתם..." (שם).

עונים לו כי מחנכים את הילדים בטבעיות מגיל צעיר, מבארים להם את עניין "המין" ומחנכים אותם שלא לראות בושה בעירום, ואת ההזדווגות לראות כ"חוק טבעי רגיל. ריבוי המין האנושי, וגם דבר לא אסטיטי ביותר..." (עמ' 130).

שץ מתעניין לדעת מה על אותם יוצאים מן הכלל, "בעל דם רותח ודמיונות נלהבים"?

עונים לו: "כל אלה 'היוצאים מן הכלל' בעלי הדם הרותח והדמיונות 'הנלהבים', שאתה מדבר על אודותם אינם אלא בני אדם חולים, בלתי נורמאליים... לפנים היה מיספרם רב מאוד המחלה הזו אצל הנשים היתה נקראת 'נמפומניה' ואצל הגברים 'סַטיריזם'. המחלות הללו באו אליהם מתוך חינוך רע וחיים בלתי נורמאליים, שלא לפי חוקי הטבע. הנשים לא היו פרוצות ושטופות בזימה כל כך, על כן מעטו אצלן המחלות. לגברים 'הורשה' יותר, על כן רבו החולים ביניהם. היו עמים שכמעט כל הגברים שלהם לקו ב'סטיריזם'. אחרי מאות שנות חינוך נורמלי רחקו מעלינו המחלות הללו."

שץ חוזר ונופל ל"עמק הבא". הרעב עושה שמות בירושלים. מלשינים מפחותי העם, יודעי תורכית, נעשים "שתדלנים" ועולים לגדולה. על הכול יענה ה"בקשיש". בנות ישראל, גם אימהות, מוכרות את גופן בעבור פת לחם להן ולילדיהן, והילדים מתים. אשתו של שץ שוכבת זה חודשים ארוכים במחלה קשה. ילדיו קטנים ומי ידאג להם? תלמידי "בצלאל" המועטים מתפזרים בארץ מפחד השירות בצבא התורכי ותנואתם של האופיצרים התורכיים... אנשים נחשפים לעבוד בעבודות הכפייה, "העמלייה". והמחלות פורצות. והנה גם אל שץ מגיעה הגזירה  – עליו לספק 2500 קילו חיטים למחסן הממשלה, ולא יוקח לעבודת ה"עמליה". הוא נאסר. מבית כלאו בירושלים הוא שומע את תותחי הבריטים הנמצאים בנבי-סמואל, אך הוא נלקח לדמשק.

החלום נמשך. מורו הפלאי לקחו לטיול בארץ. בטבריה הוא הולך ל"תחנת המעופפים", לוקח משם אווירון ולבדו עף לאורך הירדן אל "גן האהבה" שהיא עיר מעבר לירדן, לא רחוק מים-המלח. על שערה כתוב: "זה השער לטבע, בני אדם יבואו בו."

בראשונה עליו להיבדק אצל רופא, והוא כבר מתחרט על העניין, אך הרופא אומר לו ברצינות גמורה: "אחא, עשה את חובתך לאחיותנו." הוא נמצא בריא, מקבל ספר הדרכה ונכנס ל"גן". ובספר כתוב: "אחא, שתה מכוס התענוגות שנתן לך הבורא. אבל דע לך, התענוג פוסק, כשהוא גורם צער לאחר. אינך צריך להכיר פה איש, וגם אחר כך אל תכר איש, אשר נפגש בו במקום הזה." ו"אל תיכנס לתוך פתח סגור."

כאן, עליי להודות, חלקו היפה של הספר. קצת מן הקטעים על התרחבות "בצלאל" והאמנות הישראלית לכל גוניה – שיעממוני, אבל כאן, בחלום החושני על עיר הגנים בלב המדבר, שהיא גן עדן לאהבה, השתעשעתי וגם התרגשתי.

שץ מוצא לו אוהל ומניח בו את צידתו ומוצא ספר הדרכה לנשים: "אחות אל תבקשי להיות פה לאם, אם ככה תעשי (פה היתה כתובה תרופה), תמצאי עונגך בלי תוצאה בלתי-רצוייה."

הוא יוצא לטייל על שפת הנחל. בין שיחי הרדוף מבלים זוגות, שוחים וכמעט ערומים. והכלל לכל באי העיר: אלמוניות. אין איש אומר את שמו, אין הקשרים נמשכים לאחר שעוזבים את המקום. כל החפץ בא וכל החפץ הולך, ואיש את רעותו פוגשים כאן לצורך האהבה בלבד.

הנה איש זקן בא בימים ובעל זקן שיבה ארוך, ולו פני איש רוח ואמן גדול, מנמנם כשהוא נשען על עץ, ואליו מתרפקת כחתלתולה אישה צעירה מאוד. היא נראתה לגביו כילדה. אף-על-פי-כן מורגש, שהיא תומכת בו, שהוא המלאך הגואל שלה, ושפתי שץ לוחשות ברכה להם:

"ברוך תהיה זקן, שיכול אתה לשמור את בחרותך בזקנותך, וברוכה תהיי, תינוקת צעירה, שהינך מרגישה בלב חם וצעיר, תחת המראה הקר והחיצוני." (עמ' 165).

גם שץ מוצא את אושרו במקום. מורה צעירה מירושלים, בה פגש פעם-פעמיים בחטף ברחובות העיר,"השולמית" הוא קורא לה, והיא אחריו עקבה, לקחה אווירון ועפה בעקבותיו. הם מבלים ליל-עדנים בו לאחר נשיקות, צחוק וליטופים מעיד שץ על עצמו: "...נרדמתי. ישנתי שנה חזקה וערבה. כילד בריא על שדי אימו..."

אך אויה, למחרת, אחר יום טיולים שכולו חלום, הוא עייף מעט ושוכב לישון, ובקומו, והנה "השולמית" מרקדת לעת ערב עם אחרים. פתן הקנאה מרים ראש ומוסך רעלו בכוסם. הלילה השני אינו טוב כקודמו, למרות שעדיין היא מניחה את ראשו על שדיה החמים ומנשקת בשפתותיה את ראשו.

הבוקר אור – והיא איננה. רק פתק השאירה, השולמית – "אתה דמית, היה אהיה לך כשפחה... אני אוהבת אותך אבל לא אוכל לשעבד לך את נשמתי. אך נפש חופשית יכולה לאהוב באמת. תינוקי, חביבי. מסכני! אל נא תבכה. כך טוב יותר. מה יכלה לתת לנו שבתנו יחד? אלה היו ייסורי גיהינום לשנינו. אשקך. שולמית השחרחורת שלך." (עמ' 171).

גז החלום, ומתהפך על משכבו, בין חבריו האסורים ועקיצות פשפשי בתי-הסוהר התורכיים, לאחר שהוא גולה ממקום למקום, מתעורר שץ בלילה על רצפת כלאו בדמשק, ולפתע הוא יודע: "בשעה זו נשתחררה ירושלים!..."

וכך אמנם היה. ובזאת מסתיים הספר: "ביום השני בערב, כאשר יצאנו לחופשי, סיפרו לנו סוד מפה לאוזן: אמש נכנסו האנגלים לירושלים..." (עמ' 191).

אגב, זה היה ימים ספורים לפני תלייתם הפומבית בכיכר המארג' של שני אנשי ניל"י, יוסף לישאנסקי ונעמן בלקינד, שהיו כלואים אף הם באותו בית סוהר, חאן-אל-באשה בדמשק.

* ב. שץ: "ירושלים הבנויה", חלום בהקיץ. ציור השער: זאב רבן. עריכת הסידור וההגהה: מרדכי נרקיס. בהוצאת "בצלאל", ירושלים. תרפ"ד. 1924. מחיר הספר 5 גרוש מצרי. נדפס בדפוס "העברי", ירושלים, רחוב נחלת שבעה. בעבודת "קבוצת פועלים" שעל-יד אגודת פועלי הדפוס בירושלים. 194 עמ' בצירוף שער פנימי מצוייר ובאור המילים הזרות והטכניות שבאו בתוך הספר. סיום כתב-היד: צפת, אב, תרע"ח. אוגוסט 1918. מוקדש לידידי "בצלאל" לזכר יובל השנים-עשר להיווסד "בצלאל" (1906-1918).

* * *

נחום גוטמן

מורי הפרופיסור בוריס שץ

מתוך: נחום גוטמן, אהוד בן עזר: "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ . 1980 ואילך.

שלא כאחרים, שבאו אלינו ישר מן העיירה, לאחר שנתפקרו על ידי "ברושורות" סוציאליסטיות וציוניות; שלא כאחרים, שבאו הנה לאחר לימוד אכסטרני והיו ראשונים להוראה ולחיים הציבוריים – הפרופיסור שץ ניתק עצמו מקאריירה מבריקה של פסל בחצר-המלכות בבולגריה, היה ידידו של המלך הבולגרי, ומנהל האקדמיה המלכותית לציור. הוא ידע מה ערך יש לאמנות, למוזיאונים, לתערוכות – מתוך שהיה בן-בית בבירות עולם. הוא היה מעורב עם הטעם והחן שבתרבות הלטינית, עם הליכות החיים בשוויץ, עם שאיפת השיחרור הסוערת ברוסיה. מרגיש עצמו איש תושב בפאריז. הוא היה מין אנציקלופדיה חיה של חיי אירופה. היו לו חושים מפותחים לגבי תרבות ואמנות, ענייני ספורט, מאכלות אכזוטיים ומשקאות טובים.

ציבור המורים, הרופאים, העסקנים וחכמי התימנים פינו לו מקום בחברתם ביראת כבוד ובחיבה גלוייה. כי במחיצתו תסס תמיד האוויר. רבים הפסוקים מן התורה ומן התלמוד, ציטטות משקספיר, ויקטור הוגו, טולסטוי, דה-וינצ'י, הרב מברדיצ'ב וצ'כוב –  בהם היה מתבל את שיחותיו, בתרגום צולע, בלתי-מדוייק, בשפתו העברית המיוחדת. אך הוא היה האיש שציטט אותם פסוקים והעלה אותם לסדר החיים היומיומיים פה בינינו, בסימטה בירושלים או ביפו.

הוא בא לארץ, אחרי שדרך חייו בתור אמן הוכתרה בהצלחה בבולגריה, מתוך שראה לעצמו ייעוד לאומי. הוא התכַּשר לעלייתו. ראה את הרצל ושאר גדולי-ישראל, פיתח לפניהם את רעיון בניין ארץ-ישראל דרך עבודת אמנות, ולחבבה בתוצרתה על העם בתפוצותיו. בימים ההם נסתיימה גם טרגדיה משפחתית בחייו.

[ויקיפדיה: ב-1895, בעקבות פסל של מתתיהו החשמונאי שהוצג בתערוכה עולמית בפריז, הוזמן שץ לבולגריה על ידי פרדיננד הראשון, נסיך בולגריה, לשמש כפסל החצר ולייסד את האקדמיה המלכותית לאמנות. שץ קיבל את ההצעה, היגר לבולגריה, עסק באמנות וסייע בהקמת האקדמיה המלכותית לאמנות שהוא עמד בראשה בין השנים 1895-1906. בשנת 1900 קיבל מדליית זהב עבור פסלו "ראש זקנה". בעקבות רומן שניהלה אשתו של שץ, ג'ני, עם אחד מתלמידיו, נפרד שץ מאשתו. בתם המשותפת אנג'ליקה המשיכה להתגורר עם אימה, ולימים הפכה אף היא לציירת ופסלת].

על רקע החיים הציבוריים בארץ-ישראל הופיע האיש בדמות רומנטית. מלא מרץ, פעיל, אוהב אדם וסחוף דמיונות של מושיע. מיד נעשה מרכז לכל החיים הציבוריים בארץ. סביבו נתלקטו כל פעיל ויוצר אשר בארץ, בימים ההם. דמותו נתלבשה מיד אגדות. במרחק-מה מירושלים נצטייר כגיבור כל-יכול, עטוף עבאייה לבנה, כובע טרופי לראשו, חרב דמשק חגורה למותניו, יורד מירושלים ליפו, ובלכתו ברחוב הוא עושה רושם של בא-כוח איזו מעצמה. ואמנם היה חוסן באיש הזה, כוח דוחף ליצירה בכל אשר נפגש על דרכו, וכוח להתגבר על כל מכשולים, העומדים לשטן על דרך היצירה.

הייתי עוקב אחר צעדיו כצעדי גיבור רומאן גדול, והיה מצטייר בקירבּי בלבושים של אישי-ההיסטוריה, גיבורי דברי ימי עמנו. אחרי הארה רומנטית זו, ראיתיו במעשיותו בשנות המצוקה של המלחמה העולמית. הייתי תמה על הכוח הרוחני החזק שהיה בפרופיסור (והאיש חונן, אגב, בחוש ריאלי חזק) – עד כדי שבירת המציאות בכוח דמיון ואמונה כבירה לראות ולהראות על עתיד טוב. כיצד היה חותר בקטנות יום-יום, קטנוּת מסוּכֶּנֶת, והיה יוצא תמיד ראוי להיות ניצב על הכּן עליו העמדתיו בימי נעוריי.

בשנים ההן כתב את הרומאן שלו "ירושלים הבנוייה", בו הוא מביע את השקפותיו הלאומיות, הסוציאליות והאמנותיות. וכרך את כל השאלות הללו יחד ומצא את פתרונן בתוכניות לייסוד מושבי עובדים כדוגמת שכונת "בצלאל" בבן-שמן, שחצי יום עובדים בה את האדמה וחצי יום עוסקים במלאכת מחשבת. החיים בנויים, כמובן, על התא המשפחתי – ובהיכנס תלמיד צעיר לבית-הספר היה טופח על כתפו ואומר:

"שנים אחדות תעשה התעמלות, ואחר תיקח אישה, תוליד בן ותקרא שמו בישראל – בצלאל."

ואמנם, כל בכוריהם של תלמידי בית-הספר נקראו בצלאל.

ידו של פרופיסור שץ, יד פלאית, עדיין אני זוכר כל פרק מאצבעותיה, גם זו שהיתה חרוכה משימוש באש המקטרת. עיניו החמות, גבותיו המורמות, קסמו האישי, החברי, המרומם והמדליק. החזה שלו, שהיה רחב ובולט, שריריו שהיו כשל מתגושש. מהלכו החותר. לבושו – בגדי-עבודה של פועל צרפתי, קטיפת קורדרוי, חגור חרב-כסף, עבאייה של משי וכובע-שעם טרופי.

שץ ביקר באמריקה, ושם הוקסם מתנופת החיים, וכמובן גם מן הגרמופון והסינמה. וכשחזר – ירושלים ובתיה הפזורים בין סלעים ועזים שחורות, נראתה לו קטנה ושוממה. הוא מיצמץ בעיניו כאילו מפני סכנה. אך הוא לא העֵז להעריכה כפי שראה אותה. הן ירושלים היא התבערה שבליבו. תבערה שאין להשתלט עליה. היא מעל לכול, ויש לעשות הכול למענה, הכול למען "בצלאל". כי "בצלאל" הוא מפתח ההתעוררות הלאומית.

מה הביא עימו הפרופיסור שץ מנסיעתו האחרונה לאמריקה? הרחבת הבניינים – לא. כמה הבטחות לתמונות חשובות למוזיאון, לאחר מות בעליהן. כמה שערות לבנות בזקנו. וגרמופון עם ארובה צבעונית כפרח ענק – ראשון בארץ-ישראל, עם מבחר תקליטים שהוא עצמו בחר – והרבה אופטימיזם. את ברק משקפיו העבים ראיתי בכל מקום, בחצר בית-הספר, בעמק המצלבה, ליד חומת העיר העתיקה – אל כל מקום היה שולח אצבע בשרית וּורודה, ואומר בביטחה מה יהיה כאן בעוד כמה שנים, כי תוכנית היתה לו לכל מקום.

כך היה במשך היום. את שעות היום היינו מבלים יחד בבית-הספר, ובערב היה הפרופיסור שץ קורא לנו לעלות לביתו, הסמוך לבית-הספר, ואנו מתיישבים כדי להקשיב למוסיקה מתוך מבחר התקליטים אשר הביא עימו בשובו מאמריקה.

וזה היה חידוש גדול, כי בכל ירושלים היו אז אולי עוד גרמופון אחד או שניים כאלה, מודרניים. שץ היה מתיישב בכורסה הגדולה, מדליק מקטרת, ומקשיב מתוך מלמול המנגינות המוּכּרות לו. התקליטים השחורים הסתובבו ברחש ספיראלי, כששלהבת מנורת-הנפט מבריקה בהם במקום קבוע. הם נתנו לנו לראשונה את ויניאבסקי, סטרבינסקי, צ'ייקובסקי ומוצארט, ו"כל נדרי" ו"ההירואית" ו"ייבגני אונייגין", ליל הנדודים של טטיאנה, ו"צְ'טוֹ דיֶן גְרְיַדוּצִ'י..." – "היום שיבוא מאיים עלינו..."

מנורת-הנפט האירה בצמצום את דמותו של הפרופיסור. גופו מילא עד קצותיו את בית-קיבולה של הכורסה. הוא ישב והתמוגג. כששר אלקסי פידורוביץ' את "צ'טו דיֶן" – התחיל הגוש הזה להתכווץ ולהתפשט, ולהתרומם תחתיו ולהתפרק ולהתיישב – כאותה קציצה במחבת, עד שהיא מקבלת את צורתה הקבועה הדוממת. כפות ידיו התנועעו בחוסר מוצא, כשני סנפירי הדג שהוצא מן המים, ראשו היה יורד ועולה כאדם המבקש אוויר לנשימה. כתפיו מתנועעות כקירות בית מבוקע, שעוד מעט יתפוררו. ומצחו נתחדד וכוּּוַן לאיזו מטרה שיש ברצונו להבקיעה, ולוּ גם תהא קשה כאבן. אנחות חבויות הרימו והורידו את חזהו הרחב. גבותיו עלו בהתמוגגות של חיוך והתפרקות, כמראה גבישון של קרח שנשמט למדרכה, והוא מתמסמס בחום השמש. ורק חיוך קל נשאר על פני הפרופיסור, כמו שיש למאגר המים הקטן, הרוגע והנוצץ – שהשאיר אחריו אותו גביש-קרח שנתמסמס בינתיים כליל.

והיה אומר: "ככה זה!"

כך קיבל הפרופסור את השיר הזה. ומנגינת השיר הלכה והתפשטה וכבשה את כל ירושלים, כמובן, בוואריאציות שונות.

מאוחר יותר היינו עוזבים את הפרופיסור לנפשו ויורדים כמה מדרגות, באותו בניין, שם היו חדרים להשכרה בהם גרנו שלושה עד חמישה תלמידים בחדר.

ובחדר המקומר, חדרו של פרופיסור שץ, היתה השעה כבר שתיים אחר חצות. הפרופיסור נשל מעל רגליו את אנפילאות-העור בעלות הרצועות המלוכסנות, והן מוטלות ליד נעליו מורמות-החרטומים, המכוסות אבק של רחובות ירושלים, אלה הם חפציו האישיים; וישב ישיבה רפוייה, כשאברי-גופו נינוחים תוך רפיון לאחר יום מלא מאורעות – וכל יום היה אצלו יוצא-דופן ודחוס.

עכשיו אתן רשימה של עצמים שאינם פרטיים שלו. כל אחד מהם הוא התחלה של משהו שעתיד להיות. והם חיים בזיכרוני, ניצבים, דוממים, סביב לפרופסור שץ ההולך ונרדם:

על הרצפה עומדות כמה חנוכיות, אותן רכש למען מוזיאון-יהודי שיקום. על מדף שמעל למיטה עומד פוחלץ של דיָה פרושת-כנפיים. אהרוני צד אותה בסדום למען מוזיאון זואולוגי. מנורת-נפט מטילה צל גדול של הציפור, וכנפות הצל נוגעות בשורות הספרים שעל המדפים, הספרים למען ספרייה אמנותית, שאסף מכל בירות העולם. אקדחים תורכיים, חרבות דמשקאיות ורובה אנגלי תלויים על הקיר. תיבות עם אבנים וכתובות עליהן, צדפים  ואבנים שנאספו באדום. סלסלות עם מטבעות עתיקות. כל הערבוביה הזאת יחד עם המיטה והשטיח ה"בצלאלי" מצטלמים בתוך הלכּה הנוצצת של תמונה עתיקה שעל הקיר מנגד – שמיועדת למוזיאון תמונות קלאסיות.

מנורת-הנפט מטילה צל ממצחו הגבוה של הפרופיסור עד לשקע שלפני הגבות. כיוון שישב רגוע בכורסה – מתיישרים הקמטים, שהיו חרושים בו כל היום. אור המנורה נתפס בגבשושית השזופה שבקצה אפו – ומשם והלאה הוא אובד בצל השפם העבוֹת, והזקן הפּרוּשׂ על החזה.

האש מהבהבת, כי הנפט כלה במנורה. מתוך שהעייפות כבר מתפשטת באבריו, הוא מחליט להניח לה שתכבה מעצמה. האור מצטמק לנקודה ומכחיל. ולפני שנעצמות עיניו – הן מספיקות להבחין בכל העצמים שבחדר, כשהם הולכים ומתמזגים לאחידות כבדה אחת. אך בכל זאת אפשר להכיר כל אחד. הקונטורים נשארו בעינם, כמו בתמונות המעורפלות של רמבראנדט.

זאת – מחליט הפרופיסור השקוע בתנומה –יש להסביר מחר לתלמידים באולם-הציור.

ראשו הכבד שוקע קצת בכר. גם בשנתו לא איבד ראשו את האימפוזאנטיות שלו, אך נוסף לו, כעת, חן של תינוק גדול.

בוקר יום המחרת ראה את הפרופיסור כשהוא נתון בתוך נעלי-בית יוצא לסיור ראשון בבניין "בצלאל" שעדיין היה ריק מאנשים. ראשית, ראה כי שלט-הנחושת של המוסד אבד זוהרו. מיד פנה אל צריף-הפח, בצורת קבר-רחל, של השמָש התימני, כדי להסביר לו אחת ולתמיד כי שלט נוצץ נותן הוד למוסד ציבורי.

­– אתן לו משל את כלי-המשכן, שוודאי היו נוצצים תמיד, – חשב ודאי הפרופיסור לעצמו.

אך כיוון שהשמש הלך לבית-הכנסת, לקח הוא עצמו את המטלית והמשחה, שנמצאו תחת מיטתו של השמש, ומירק את השלט עד שהבריק. עשה צעד אחורה כדי להסתכל בו – והיה שבע-רצון.

"בצלאל" היה מורכב מבית-הספר, בית-מלאכה לפילגרן, בית-אריגה לשטיחים ומוזיאון, אלה הדברים אשר העסיקו ומילאו את כל עולמו של הפרופיסור שץ. לאחר שהיה מקפיד בוקר-בוקר על מירוק לוח-הנחושת שעליו היה חרוט "בצלאל", היה עומד ליד הפתח ומקבל בחיוך את פני התימנים אשר היו צורפים בבתי-המלאכה, ואת הנערות שהיו באות לרקום את השטיחים, ואת התלמידים.

ואחר כך היה נכנס אל אולם הציור, אל בין הבחורים והבחורות תלמידיו. הקשר בינו לבינם היה שונה מקשרו לבעלי-המלאכה שפגש קודם. התלמידים היו צעירים שכבר ראו חיים, ראו גם מוזיאונים, ורצו לבטא עולם ציורי אחר מתפיסתו של הפרופיסור שץ. הם ראו בו את השומר על האמנות האקדמית.

הוא ניגש אליהם, ממצמץ בעיניו כמי שמשתדל להעלות בזיכרונו משהו טוב, ואמר:

"כמו שתשמעו, צריך לשמור תמיד בשעת הציור על הקונטורים, שלא יאבדו."

והמשיך בהסברת ערכם של הקונטורים – תורה שהירבה להסבירה ולתבוע את קיומה מתלמידיו.

הפרופיסור שץ היה פּוליגלוט, שלא ידע על בורייה אף שפה, לבד מרוסית. הוא יצר לעצמו מין אספרנטו, הן במיבחר מילותיו והן בחידושים מופלאים שנתן למילים ידועות, למשל, המילה "כמו ש..." – שהיה משתמש בה בראש המשפט כמו מילת-חיבור. הוא גילה את הסוד שיש בשיפוץ פסוקים מן התנ"ך, ושילובם בתוך דבריו, בעיקר כשיש צורך בשכנוע. הפסוקים יצאו מפיו משוּבּשים ומשוּפּצים במילים אחרות, עמוסות חוכמת חיים, זרים, מעוררים גיחוך, ואולם עם זאת מוכרים ונוצצים.

בדבּרו היו עיניו מתנוצצות מבעד למשקפיו, כמחפשות קולבים סמויים שאפשר לתלות עליהם את כל החידושים, השינויים, חילול-השם וההברקות היוצאים דחוסים מפיו. ולאחר שהציטטות המעוותות, הרסוקות והמתוּחבּשות יצאו מבין שפתיו – נעלמו והתפזרו, הייתי מרגיש בחלל האוויר חמימות מיוחדת – כזו שישנה בחדר לאחר שיצאו מתוכו זה עתה ידידים זקנים וטובים.

היה משעשע לשמוע אותו מדבר אל האחד בעוד שהוא מתכוון שדבריו יישמעו באקראי באוזני האחר. כי יש כוח מיוחד בדברי הסבר, שאינם באים בדרך ישירה. המבטים החטופים שזרק הפרופיסור הצידה, היו מגלים לי את הכתובת הנכונה  שאליה התכוון, ואז הייתי אומר לעצמי:

"פרופיסור יקר, אנו אוהבים אותך!"

עוד כיום אני חש את כובד גופו של הפרופיסור בהיותו נשען על כתפו של התלמיד, כשניגש להסתכל בעבודתו. גבות עיניו היו מתלכסנות מתוך התאמצות ביטוי, שהיה קשה עליו, אך טרי ומפתיע בהמצאות לשוניות פתאומיות.

ההמחשה על-ידי משל שלא מן העניין – קירבה את הדבר והכניסה את השומע בעולמו, וכך נעשה מובן יותר. ולאחר שהפליג בדיבור והיה מרגיש כי תשה כתפו של התלמיד, היה משעין עליו יד שנייה ואומר:  "מילר, שיטת ההתעמלות של מילר, צריך, כי תפתח את שריריך!"

כי בינתיים הספיק לראות כי שרירי התלמיד אינם מפותחים.

היה נעים להעיף עין על חזהו הרחב של הפרופיסור, כתפיו הרחבות, ומתוך צווארון הכתונת הגאריבאלדית עם עניבת הפרפר השחורה מתנשא, על צוואר חזק, ראש רב-ניסיון וקמטי טוב-לב בו.

אהוד: לדעתנו, הפרק של גוטמן על שץ הוא אחד משיאי הפרוזה העברית, ומעטים הסופרים שהגיעו למעלה הזו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שלום רב. אני קוראת בעונג רב את מרבית המאמרים שאתה מפיץ בכתב העת המקוון שלך ומודה לך שאתה מפרסם גם דעות של אנשים שאינך מסכים עם דעתם. אינני מכירה בימינו אלה כתבי עת רבים שנותנים במה גם לידיעות מנוגדות.

ובייחוד אני אסירת תודה על הרצנזיות הקצרות שאתה מכניס בין לבין בקשר למלחמת החורמה שעורך השמאל הטוטאליטרי בישראל ובעולם כנגד ראש הממשלה נתניהו.

ועוד הערה אחת: אני מעריכה את מאבקך לשמר את ההיסטוריה של פתח תקווה כחלוצת ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל. מן הראוי שכל ילד בעיר יידע את הסיפור הנפלא הזה. אבל אינני מבינה מדוע אתה מתעקש להפריך את שירו של יורם טהר לב. השיר הזה הפך למיתולוגיה והוא מיטיב לתאר את הדרמה של הפיכת חבל ארץ מקולל לעיר ואם בישראל. השיר הזה יחיה לנצח.

 אין טעם לבקש ממיתולוגיה שתהיה נאמנה בדיוק לאירועים. מספיק שההיסטוריונית השמאלנית יעל זרובבל מפריכה  את האגדה על מותו של יוסף טרומפלדור וטוענת שהוא לא אמר ״טוב למות בעד ארצנו״ אלא הפליט קללה רוסית. האם זה משנה את ההירואיות של מותו?

בכבוד והערכה,

אביבה אסטרינסקי

אהוד: הבלדה של יורם טהר-לב והמוסיקה והביצוע המוצלחים שלה אולי ייזכרו לנצח אבל הבעייה היא שהבלדה איננה סיפור ייסודה של פתח תקווה, והיא התקבלה כעובדה היסטורית למשהו שכביכול קרה באמת, עד כדי כך שכיום אין איש בפתח-תקווה היודע את קורותיה של המושבה מתחילתה ולכן מסתמכים על הבלדה כמקור היסטורי אמין ויחידי. ראי את מחקרה של פרופ' יפה ברלוביץ המתפרסם בגיליון הזה.

* ארנה גולן: העיתון האחרון שלך על פתח תקווה הוא ממש מיסמך היסטורי. לדעתי אתה חייב לשלוח אותו לראש העיר (החדש?) ולמחלקת התרבות והאירועים ועוד, והם חייבים לעשות עם זה משהו, שלא לדבר על הענקת תעודת יקיר העיר!

אהוד: בפתח-תקווה כיום לא יודעים שהיה קיים יהודה ראב שחרש בה את התלם הראשון וגם לא יודעים שעדיין חיים נכדו אהוד ונכדתו לאה. אין מה לעשות. זאת עיר ששוכחת את עברה. שוכחת שמלאו לה 140 שנה.

* בנות גידלתי ורוממתי: "מועצת הסטודנטים של אוניברסיטת ניו יורק הצביעה אתמול (חמישי, 6.12) בפעם הראשונה בעד הצעה להחרים חברות שמשתפות פעולה עם ישראל. את ההצעה חיברה סטודנטית ישראלית, ויותר מ-60 ארגוני סטודנטים ו-30 חברי סגל תמכו בה. בראיון ל"הארץ" אמרה מחברת ההצעה, רוז אסף, כי "ה-BDS יביא צדק למשפחה שלי בישראל, וגם לפלסטינים." בסמסטר הבא יגישו רוז ושתי סטודנטיות נוספות את ההצעה להצבעה בסנאט האוניברסיטה, ולאחר מכן בוועד המנהלים. אם זו תעבור, האוניברסיטה תחויב בה." ["הארץ" באינטרנט. 7.12.18].

* מדינת ישראל היא סמל השיוויון והדמוקרטיה. אף יהודי לא יכול לגור בכפר, שכונה או עיר שכולה ערבית [נסו ותראו!] – אבל כל ערבי-ישראלי יכול לגור בכל יישוב יהודי, ועוד מעט גם במושבים ובקיבוצים, בתמיכת הבג"צ והתקשורת הנלחמים נגד "גזענות" יהודית.

* אהוד בן עזר: אני ממליץ מאוד, וגם מפציר, לראות ולשמוע ב"יו-טיוב" את הרצאותיו של ד"ר מרדכי קידר על המזרח התיכון, העולם הערבי והעולם המוסלמי. אשרינו שהתברכנו באדם מוכשר ומרצה רהוט ומרתק מהמדרגה הגבוהה ביותר – כמוהו. אל תחמיצו, וייתכן גם שתתחילו להבין טוב יותר את האיזור שבו אתם חיים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל