פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1401

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' טבת תשע"ט, 13.12.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // מרדכי קידר: על הגירה באסלאם. // יוסי אחימאיר: 1. מכתב על שני נושאים. 2. מתחת לאף של חרירי. // עמוס גלבוע: האסטרטגיה הישראלית מול החמאס. // אורי הייטנר: צרור הערות 12.12.18. // אסתר ראב: חמישה שירים. // פוצ'ו  –  בחיי [5], כ"ה. לפני החתונה. // שמאי גולן: הלווייה – סיפור על שלושה גברים ולווייה אחת. לזיכרו של שמאי גולן במלאת שנה לפטירתו. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [124], הגיגים קלים על נושאים כבדים: השוטרת אזולאי. // משה אביר: אני הייתי שם. // נרצח שש פעמים [הכותבת בחרה להישאר אלמונית]. // משה כהן: היתה הרתעה? // משה גרנות: המניות שלנו בארץ-ישראל. // אהוד בן עזר: על "אשתו של הקולונל" ועוד סיפורים מאת משה גרנות. // מנחם רהט: יש שופטים ב...לוד. // גיא משיח: שרה שרת החוץ. //  אהוד בן עזר: "נתיבות ציון וירושלים" לאברהם משה לונץ [1970]. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של "על המשמר" ביום 15.4.1971, לפני 47 שנים. // אסתר ראב: המרתף. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ טָפְלוּ עָווֹן

שֶל אַשְמַת "עֵסֶק הַבִּישׁ" עַל שַׂר הַבִּטָּחוֹן לָבוֹן

וְכֵיצַד בְּ"וַעֲדַת שִׁבְעָה" שֶהִתְאַמְּצָה לַחְשֹֹף

מָה אֵרַע שָם בְּדִיּוּק נִמְרָץ לָבוֹן זֻכָּה סוֹפְסוֹף

אַף כִּי עַד יָמֵינוּ אֵלֶּה יֵש אוֹתָם שֶטּוֹעֲנִים

שֶשָּגְתָה גַם וַעֲדָה זוֹ כְּשֶהֵאִירָה לוֹ פָּנִים.

כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵלָה בְּלִי בְּרֵרָה תָרְמָה חֶלְקָהּ * בִּימֵי "קִַדֵּשׁ", עִם צְבָא צָרְפַת וּצְבָא בְּרִיטַנְיָה * לִקְרַב מִבְצַע סִינַי, הִיא חָשָׁה מוּעָקָה * לַחְבֹּר פּוֹלִיטִית עִם שְׁתֵּיהֶן לְמִין קַמְפַּנְיָה. * אַךְ מֵאִידָךְ הִיא מִתְגַּיֶסֶת, 'חַת וּשְׁתַּיִם, * וּמַחְלִיפָה בְּנֶשֶׁק חַם אַמַּת-בַּנַּאי * וְתוֹךְ שָׁעוֹת יוֹצֵאת חוֹצֵץ מוּל צְבָא מִצְרַיִם * וְכָךְ זוֹכָה פִּתְאֹם לְמַעֲמַד-סִינַי. * וּמָה, בַּהֲצָצָה רֶטְרוֹסְפֶּקְטִיבִית לְאָחוֹר, * זוֹכֶרֶת יִשְׂרָאֵלָה בִּפְּרִינְצִיּפּ * מִכָּל קְרָבוֹת "קַָדֵשׁ", עַל הַטָּהוֹר וְהֶעָכוֹר? * הַאִם הַשִּׁכְחָה שֶׁכְּמוֹ סוּפַת מִדְבָּר סְחוֹר-סְחוֹר * מוֹחֶקֶת בְּעַלְעוֹל אֶת הַשָּׁמוֹר וְהַזָּכוֹר * נִדְּבָה לָהּ, לְמַזְכֶּרֶת, אֵיזֶה טִיפּ

 * גַּם אִם סוֹפְסוֹף אַחַר שָׁנִים * מִתְעַמְעֵמִים וּמִתְיַשְּׁנִים * הַזִּכְרוֹנוֹת וּמִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם רַק קְלִיפּ? * כְּלוּם מַשֶּהוּ נִשְׁאַר * עָמִיד מִכָּל הַשְּׁאָר? * נִשְׁאַר סִפּוּר הַנַּעַר עִם הַגִּ'יפּ.

* הַנַּעַר עִם הַגִּ'יפּ, זוֹכֶרֶת יִשְׂרָאֵלָה * מִבְּלי לִשְׁכֹּחַ אֶת הָאֲחֵרִים * אֲשֶׁר אֶת חַיֵּיהֶם נָתְנוּ בְּלֵב מָלֵא לָהּ * כְּמוֹ כָּל עַזֵּי-הַלֵּב הַמֻּבְחָרִים * שֶׁקָּמוּ לְהָגֵן בְּכָל מִלְחֲמוֹתֶיהָ * עָלֶיהָ וּבְכָךְ עַל שְׁלוֹם בֵּיתָם, * הַנַּעַר עִם הַגִּ'יפּ, מִבְּעַד לְדִמְעוֹתֶיהָ * הוּא חַי בָּהּ כְּדִמּוּם שֶׁלֹּא יִתַּם. * הָיָה זֶה בְּיוֹם הַשְּׁלוֹשִׁים וְאֶחָד בְּאוֹקְטוֹבֶּר * שְׁנַת חֲמִשִּׁים וָשֵׁשׁ בַּמֵּאָה שֶׁעָבְרָה, * דָוִידִי הַמַּגָּ"ד קוֹלֵט כְּאִלּוּ מִתּוֹךְ כְּתֹבֶת * מִסֵּפֶר דָּנִיֵּאל תִּשְׁדֹּרֶת מְבַשֶּׂרֶת רַע * בָּהּ מִסְתַּבֵּר כִּי אֵשׁ מִצְרִית נוֹרֵית, אַךְ הַסַּיֶּרֶת * אֵינֶנָּה מְזַהָה בְּשׁוּם פָּנִים אֶת מְקוֹרוֹת- * הַיֶּרִי הַפּוֹלְטִים מֵהִתְמַקְּמוּת בִּלְתִּי מֻגְדֶּרֶת

 * בְּמַחְבּוֹאָהּ בְּסֵתֶר הַכּוּכִים וְהַנְּקָרוֹת * בָּרֶכֶס הַצְּפוֹנִי מַבּוּל גּוֹעֵשׁ שֶׁל בְּרַד-עוֹפֶרֶת * עַל דֶּרֶךְ מַעֲבַר הַמִּיתְלֶה הַפְּרוּשָׂה תַחְתָּם * בֵּין שְׁנֵי קִירוֹת-הַסֶּלַע שֶׁמִּשְּׁנֵי צִדֵּי הַדֶּרֶךְ * הַחֲשׂוּפָה לְכָל צַלָּף מִצְרִי לְחֶרְדָּתָם * שֶׁל צַנְחָנֵי דָּוִידִי שֶׁכְּמוֹ שֶׁדֶר טֵלֶגְרָפִי * מָהִיר וּפַסְקָנִי תוֹפְסִים כִּי רַק שִׁגּוּר קָרְבָּן * אֲשֶׁר יִמְשֹךְ אֵלָיו מֵרוּם גָּבְהוֹ הַטּוֹפּוֹגְרָפִי * שֶׁל הָאוֹיֵב אֵשׁ-תֹּפֶת, אֵשׁ שֶׁל מָוֶת וְחֻרְבָּן * שֶׁבָּהּ הוּא יְאַבֵּד עַצְמוֹ לַדַּעַת עַל בָּטוּחַ * כְּמַטָּרָה חַיָּה תִגְרֹם לְכָךְ שֶׁיֵּחָשְׂפוּ * כּוּכֵי הַצַּלָּפִים מֵהֶם בּוֹקֵעַ הַטִּוּוּחַ * שֶׁצְּרוֹרוֹתָיו כָּל רֶגַע רַק גָּבְרוּ וְהִתְוַסְּפוּ, * וְהוּא פּוֹקֵד שָׁם עַל נַהַג הַגִּ'יפּ שֶׁלּוֹ, בְּרֶטֶט, לִנְהֹג לְתוֹךְ הַמִּתְלֶה אֶת רִכְבּוֹ לְצֹרֶךְ זֶה * וְנַהָגוֹ הַנַּעַר, יְהוּדָה קֵן-דְּרוֹר, קוֹלֵט אֶת * פִּשְׁרָהּ שֶׁל הַפְּקוּדָה, חִוֵּר כְּסִיד וּגְלּוי חָזֶה, * מַסִּיעַ אֶת הַגִּ'יפּ עַד קְצֵה חֲמֵשׁ מְאוֹת הַמֶּטֶר * הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל הַכְּנִיסָה לַמִּיתְלֶה וְחוֹטֵף * אֵשׁ נוֹרָאָה מִמַּקְלְעֵי אוֹיֵב וְכָל הַיֶּתֶר

* בְּהִתְהַפֵּךְ הָרֶכֶב עַל צִדּוֹ, כְּשֶׁהוּא נוֹטֵף * דָּם שֶׁמִּכָּל פְּצָעָיו בְּזֶרֶם אֵימְתָנִי מֵגִיחַ * בְּעוֹד הַצַּלָּפִים שֶׁמִּקּוּמָּם נֶחְשַׂף יוֹרִים * אַךְ בַּעֲמָל וְאֹמֶץ לֹא אֱנוֹשׁ הוּא עוֹד מַצְלִיחַ * לִזְחֹל בַּחֲזָרָה כְּשֶׁעֲמִיתָיו הָאֲחֵרִים * הָיוּ בְּטוּחִים שֶׁהוּא כְּבָר מֵת וְכָךְ, לְלֹא כָּל עֵזֶר * הוּא מִתְעַנֶּה שָׁעוֹת עַד חִלּוּצוֹ מִן הַמִּדְבָּר * וְגוּף צָעִיר זֶה שֶׁנֵּחַן בְּרוּחַ כֹּה נוֹעֶזֶת * נִלְחָם עוֹד עַל חַיָּיו חָדְשַׁיִם עַד שֶׁהוּא נִשְׁבָּר *  בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה בְּיָנוּאָר שְׁנַת חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע * כְּשֶׁאֵין עוֹד הַקְרָבָה גְדוֹלָה מִזֹּאת בְּתוֹלְדוֹת עַם

 * שֶׁתַּלְמִידִים צְרִיכִים הָיוּ לִלְמֹד זֹאת דֶּרֶךְ קֶבַע * בֵּין סִפּוּרֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם בְּלַהַט לֵב נִפְעָם. * וְאֶת כָּל יֶתֶר הַנּוֹפְלִים שֶׁאֵין לְהִקָּטְפָם פִּצּוּי, * מִי שֶׁנָּתְנוּ אֶת הַיָּקָר מִכֹּל בְּאֹמֶץ לֹא מָצוּי * תָּמִיד נוֹשֵׂאת בָּהּ יִשְׂרָאֵלָה כְּמִין פֶּצַע מִתְחַדֵּשׁ * בּוֹ מְשֻׁלָּם מְחִיר חַיֶּיהָ מִתָּשָׁ"ח וְעַד "קָדֵשׁ".

* כָּךְ הָיָה זֶה – וּכְשֶׁסָּבְתָא * עַל סִינַי סִפְּרָה כְּמוֹ שָׁבְתָּ * וְדִמִּיתָ כִּי הָיִיתָ שָׁם בְּפֹעַל וּמַמָּשׁ

* וּכְשֶׁנֶּכְדָּתָהּ הִתְחִילָה * בֵּין רָפִיחַ לְכּוּנתִילָה * לַחֲזֹר פֹּה וְלִזְכֹּר פֹּה אֵרוּעִים מִן הַחֻמָּשׁ * שֶׁאֶת כָּל לִבָּהּ שָׁבוּ לָהּ * בְּקִסְמֵי הַ"דֶּה זָ'בוּ" לָהּ * סָח לָהּ סָבָא יִשְׂרָאֵל פָּסוּק שֶׁמִּלִבּוֹ לֹא מָשׁ:

* "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב * אָדָם לִרְאוֹת כְּמוֹ בְּחַיָּיו * זָכָה גַם הוּא עַצְמוֹ לִנְכֹּחַ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם * שֶׁחָזָ"ל הָיוּ סָחִים *  בַּמַּסֶּכְתָּה שֶׁשְּׁמָהּ 'פְּסָחִים' * כִּי אֵין אֵרוּעַ מְכוֹנֵן יוֹתֵר בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם."

* וְכָאן חָזְרוּ וְנִתְגַּלּוּ ּלְיִשְׁרָאֵלָה * כְּשֵׁאֶת עַוְלַת לָבוֹן הִצְלִיחוּ לְתַקֵּן * אַחַר שָׁנִים שֶׁל עִנּוּי-דִּין וְאַשְׁמַת-בֶּלַע * מוּמֵי אָפְיוֹ הָרוֹדָנִי שֶׁל "הַזָּקֵן". * שֶׁכֵּן זִכּוּי לָבוֹן הִבְעִיר בּוֹ אֵשׁ שֶׁל זַעַם

* וְהוּא אִיֵּם שָׁם בְּחֵמָה, לֹא בְּלָצוֹן: * "אֲנִי חוֹזֵר לִשְׂדֵה-בּוֹקֵר – אֲבָל הַפַּעַם * זֶה בִּרְצִינוּת גְּמוּרָה וּבְלִי לַחְמֹד לָצֹאן." * וְהַכְּבָשִׂים בְּשְׂדֵה-בּוֹקֵר הָיוּ עֵדָיו כִּי * הַהִתְפַּטְּרוּת הַזֹּאת מַמָּש מִקֶּרֶב-לֵב הִיא * כְּפִי שֶהִכְרִיז בְּרוּרוֹת בִּפְנֵי צֹאן חֲסִידָיו כִּי: * "כְּמַחְלִיפִי, אֲנִי מַמְלִיץ עַל שְׁקוֹלְנִיק לֵוִי." * וּמַר לֵוִי, גִזְבַּר-הַבַּיִת, * אִישׁ טוֹב-מֶזֶג וְאִישׁ-אֶשְכּוֹלוֹת, * אִישׁׁ פַּשְׁטוּת הַיְּגִיעָה הַפְּרוֹזָאִית * וּּפְסִיעוֹת-הַמְּתִינוּת הַשְּׁקוּלוֹת, * דֹּם קָפָא עַל עָמְדוֹ, בְּלִי קוֹל

* וַיְּהַרְהֵר וַיֹּאמַר: "אֶשְׁקֹל..." * אַךְ דֻּוִדְ'ל, שֶׁמִּקַַּפְּרִיזוֹת לֹא סָלַד * וְצֹאן רָעָה אַךְ לֹא רָאָה אֶת הַנּוֹלָד * שֶׁמַּחְלִיפוֹ, שֶׁלּאֹ כָּמוֹהוּ לְפָנִים * אֵינוֹ נוֹהֵג בְּעָרִיצוּת וּבִמְדָנִים, * נוֹכַח פִּתְאֹם כְּשֶׁגַּל שֶׁל זַעַף מְצִיפוֹ * שֶׁאֵין אָדָם שֶׁלֹּא נִתָּן לְהַחְלִיפוֹ * וְעָט בְּמִין "שְׁפֹךְ חֲמַתְךָ" בְּלִי סְיָג וָרֶתַע * עַל מַחְלִיפוֹ בְּכֵס רָאשׁוּת הַמֶּמְשָׁלָה * שֶׁהוּא עַצְמוֹ הִמְלִיץ עָלָיו) אַךְ כָּאן, לְפֶתַע

* קוֹמְבִּינָתוֹ לָשׁוּב אֶל כֵּס זֶה נִכְשְׁלָה * כִּי הוּא כָּל-כָּךְ נִמְאַס בְּשֶׁפַע הַקַּפְּרִיזוֹת * הַדִּיקְטָטוֹרִיּוֹת שֶׁלּוֹ עַל מִפְלַגְתּוֹ * שֶׁשּׁוּם קוֹמְבִּינָה לֹא יָכְלָה כְּבָר לְהָזִיז עוֹד * אֶת חֲסִידָיו מֵאָבְדָנָהּ שֶׁל יֻקְרָתוֹ. * וּבְנִגּוּד לְפִצּוּלָם שֶׁל אִיֵּי פִיגִ'י * כָּל מוֹקִירָיו, בָּם אֶת כּוֹחוֹ וְאֶת עָצְמוֹ * אִבֵּד  מִזְּמַן, תָּפְסוּ כִּי גְדוֹל אוֹיְבָיו שֶׁל בִּיגִ'י * הוּא לֹא אַחֵר סוֹפְסוֹף מִבִּיגִ'י בְּעַצְמוֹ, * כִּי הוּא מַרְכִּיב וּמְפָרֵק כְּמִשְׂחַק "לֵגוֹ" * בְּחִלּוּפֵי הֲפַכְפַּכּוּת גַּחְמָנוּתוֹ * וּשְרִירֻיּוֹת מַצְּבֵי-רוּחוֹ טְרוּפֵי הָאֵגוֹ * אֶת בִּנְיָנָהּ הַמִּתְפּוֹרֵר שֶׁל מִפְלַגְתּוֹ * וְהוּא מִזְּמַן חָדֵל לִרְאוֹת עַצְמוֹ כִּשְׁלִיחַ * רְצוֹן צִבּוּר הַבּוֹחֲרִים וֶאֱמוּנוֹ * עַד כִּי עִתִּים נִדְמֶה שֶבְּמוֹחוֹ מַבְלִיחַ * הֶזְיוֹן-עִוְעִים כִּי רַק מַכְשִׁיר הֵם לִרְצוֹנוֹ. * זֶה מְצַעֵר וְזֶה פָּתֵטִי וְתוֹאֵם פֹּה * אֶת שֶׁבְּכִירִים רַבִּים עוֹבְרִים לְמַעֲשֶׂה * אַךְ זֶה קוֹרֶה לִבְחִירֵי-עַם רַבִּים כְּשֶׁהֵם פֹּה * מְחַמְּמִים זְמַן רָב מִדַּי אֶת הַכִּסֵּא... * וּבֶן-גֻּרְיוֹן, חֲסִיד "אֲנִי וְאַפְסִי אַיִן" *  שֶׁכְּבָר שָׁבַר שִׂיאֵי גַּדְלוּת לֹא תֵאָמֵן * שָׁבַר שִׂיאִים גַּם בִּתְחוּמֵי צָרוּת-הָעַיִן

* שֶׁלֹּא הוֹסִיפוּ לוֹ כָּבוֹד כְּגֶ'נְטְלְמֶן. * כָּךְ לְמָשָׁל כְּבֶר וַיְצְמַן, שֶׁבְּאֹפֶן כְּרוֹנִי * שָׁלַל מִמֶּנוּ "הַזָּקֵן"  כָּל בְּדַל סַמְכוּת, * עָקַץ אֶת בִּיגִ'י וּבְחוּשׁ-הוּמוֹר אִירוֹנִי * אָמַר בְּטוֹן שֶׁבֵּין טִינָה לְהִתְבַּדְּחוּת:

* "צָרוּת-הָעַיִן אוֹת הִיא לְחֻלְשָׁה, לֹא כּוֹחַ * וְאֵגוֹמֵנְיָה יֵשׁ בָּהּ תַו-זֶהוּת שְּׁלִילִי. * מָקוֹם יָחִיד בּוֹ אֶת אַפִּי אוּכַל לְתְקֹעַ * בְּלִי טִרְפּוּדָיו זוֹ רַק הַמִּמְחָטָה שֶׁלִּי..."

וְכָאן, בְּמִלְחֲמוֹת הַיְּהוּדִים מַגִּיעַ פֶּרֶק * שֶׁבִּקְרָבוֹת הַפֹּה-לִי-תִיק אִם נִתְאַמֵּץ לִשְׁקֹל * כֵּיצַד לָתֵת לוֹ שֵׁם כְּשֶׁהַמִּמְשָׁל חוֹרֵק רֹב חֶרֶק * קוֹרְאִים לוֹ בַּחְשָׁנֵי הָעַסְקוּנָה "עִדַּן אֶשְׁכּוֹל".

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

על הגירה באסלאם

בתרבות המערבית, אם הסביבה שבה אדם נולד מספקת לו ביטחון אישי, מוסד לימודים טוב, מקצוע רווחי ומכובד, בית לגור בו ובן או בת זוג להקמת משפחה, אזיי האדם בדרך כלל לא מחפש את מזלו בארצות אחרות. ההגירה הופכת לאופציה כאשר אחד או יותר מהמרכיבים הללו איננו מסופק על ידי הסביבה במולדת.

באסלאם ההגירה נתפסת באופן אחר לחלוטין, על בסיס התקדים של מחמד, נביא האסלאם. בעיר מולדתו, מכה, הוא היה מושפל, מבוזה וכמעט שנרצח, בשל נבואות הזעם שהוא הביא לבני עירו וניסיונותיו "לחנך" אותם. בשנת 622 הוא היגר למדינה ושם הוא הפך, אחרי תקופה קצרה של כשנתיים, לשליט, מפקד צבא ומדינאי.

באסלאם, מחמד נתפס כאדם אידיאלי, שאינו יכול לטעות, שכל מעשיו מכוונים על ידי היושב במרומים, ולכן כל מוסלמי, בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב, חייב ללכת בעקבות מחמד ולחקות את התנהגותו. כמו שההגירה היתה עבור מחמד הזדמנות לשדרג את מעמדו, להשתלט על מדינה ולהפוך אותה לעיר אסלאמית, כך ההגירה היום נתפסת על ידי הוגי האסלאם כהזדמנות של המוסלמים להשתלט על המקום שאליו הם מהגרים ולהפוך אותו לארץ אסלאמית.

מיליוני מוסלמים המתדפקים על שערי אירופה בשנים האחרונות באים ממדינות כושלות, נגועות במלחמות, אבטלה, הזנחה וייאוש, והם מחפשים סביבה בטוחה, עבודה הגונה, חינוך לילדיהם, גג מעל הראש וחיים סבירים ובטוחים. אחרי שהתבססו כלכלית במדינה הקולטת יש ביניהם רבים המתערים תרבותית בחברה הקולטת ונטמעים בה תוך התנתקות ממורשתם האסלאמית. הם אוכלים כל מה שמגיע לצלחתם ושותים כל מה שנשפך לכוסם.

אך כנגדם יש מיליוני מוסלמים שהתנחלו באירופה מתוך כוונה להישאר נאמנים למורשת הדתית שלהם, לחזקה ולבססה גם במדינה האירופית. הם מעלים דרישות שתכליתן להפוך את המדינה הקולטת לידידותית יותר עבורם: אוכל "חלאל" – כשר על פי האסלאם, בלי חזיר ובלי אלכוהול, בתי משפט הפועלים על בסיס השריעה האסלאמית, לא על פי חוקי המדינה הקולטת, להימנע מלהזכיר חגים נוצריים, לחדול ללמד על שואת יהודי אירופה, להקים מערכת בנקאית המתאימה לחוקי האסלאם, להתיר לנשיהם ללבוש לבוש אסלאמי – בעיקר ניקאב, כיסוי פנים – במרחב הציבורי, טיפול רפואי בנשיהם על ידי נשים (רופאות, אחיות, מיילדות) ולא גברים, ועוד דרישות רבות שתכליתן להפוך את המדינה הקולטת לחיובית עבור האסלאם כדי שיותר הגירה אסלאמית תוכל להגיע אליה.

לכל מי שעיניים בראשו ברור שבעיני אלו שאינם נטמעים בחברה הקולטת, התכלית של ההגירה האסלאמית היא להפוך את המדינה האירופית הקולטת למדינה אסלאמית, גם בלי ירייה אחת. התהליך יכול להימשך עשרות שנים ואין בכך שום דבר רע, שכן כבר הקוראן קובע ש"אללה הוא עם בעלי הסבלנות," ולעולם האסלאמי יש הרבה סבלנות להמתין עד שמטרותיו יוגשמו.

נשיא לוב הקודם, מועמר קד'אפי, אמר ש"אנחנו המוסלמים לא צריכים לירות אפילו ירייה אחת נגד אירופה, שכן ההגירה אליה והילודה הגבוהה שלנו יעשו את העבודה."

הבעייה עם האירופים היא שהם חייבים לקבל מהגרים בשל הדמוגרפיה האירופית המידרדרת: שתי מלחמות עולם במהלך המאה העשרים הפילו עשרות מיליוני הרוגים אירופיים (בנוסף לשישה מיליוני יהודים), ויחד עם שיעור הילודה הנמוך, נוצר מחסור גדול בכוח אדם, והמעטים שנותרו רוצים להיות רק עורכי דין, רואי חשבון, עיתונאים, אנשי היי טק ואמנים. מי יעבוד בבתי החרושת? מי ימכור ירקות בשוק? מי יהיה נהג מונית או תובלה?

וכאן נכנסים המהגרים.

המצב באירופה מתקדם לכיוון האסלאמי, לאט אבל בטוח. אלא שהבעייה היא שאירופה נגועה כיום ב"תקינות פוליטית", אמונה ברב-תרבותיות, וחרטה על מה שהאירופאים עוללו לעמים הילידים בכל רחבי העולם, ולכן מי שמדבר נגד ההגירה מסומן כרשע הפועל נגד זכויות אדם; מי שאיכפת לו מהעם שלו מוצג כגזען ומי שמודאג לעתיד מדינתו מתואר כפשיסט. ואם הוא דואג לעם ולמדינה שלו יחדיו אזיי הוא יכונה בכינוי "נאצי".

כך מושתקת כל ביקורת על ההגירה, למרות שרבים מהמהגרים חיים על קצבאות אבטלה, ושיעורם בקרב יושבי בתי הכלא גבוה לאין ערוך משיעורם באוכלוסייה. הסיבה לכך היא שערכי המדינה הקולטת – עבודה ושמירת החוק – לא התנחלו בלבבות רבים מבין המהגרים.

בתגובה להגירה האסלאמית המאסיבית בשנים האחרונות, משתנים כללי המשחק הפוליטי באירופה: מפלגות הימין הלאומי, לא הנאצי, שהיו מוקצות מחמת גזענות עד לפני חמש שנים, הופכות למפלגות פופולריות למדיי, ויש סיכוי גדול שאוסטריה והונגריה לא תהיינה המדינות היחידות בעלות אוריינטציה פוליטית ימנית.

גם התמונה במרחב הציבורי משתנה: טרור ברחובות כמו שקרה השבוע בסטרסבורג ובעבר בערים רבות אחרות, פרעות רחוב כמו שפריז חווה בשבועות האחרונים, אזורים שלתוכם משטרה פוחדת להיכנס, וחלקים גדולים והולכים של העוגה הכלכלית שמחולקים לציבורי מהגרים בצורת קצבאות אבטלה, מענקי לידה ותשלומים אחרים המוקדשים לטיפול בהגירה וכך מעודדים אותה.

הדבר לא יכול להימשך לעד. אחד התסריטים האפשריים הוא שהימין ירים ראש, יתאחד ויתחיל לפעול ברצינות נגד ההגירה באמצעות חקיקה, ובאמצעות שליחת אנשים חזרה לארצם. גם אם השמאל יתנגד, אין לו פתרונות של ממש והציבור איננו טיפש.

אבל הפתרון האמיתי יגיע כאשר האירופים יבינו שבלי להביא ילדים לעולם, אין לתרבותם עתיד. עליהם לשפר באופן מיידי את תדמית מוסד הנישואין שכן כל החלופות אינן מעודדות את הנשים להביא ילדים לעולם.

במקביל חייבים האירופים לשקול להקל כלכלית על זוגות המביאים לעולם יותר משלושה ילדים, אלא שהבעייה היא שאין אפשרות חוקית להפלות משפחות "אירופאיות" לטובה ולא לשתף משפחות אסלאמיות בעידוד הילודה אם הן בעלות אזרחות מקומית.

אירופה במילכוד שיוביל אותה לאבדון תרבותי, אם לא ישונו בה כללי המשחק באופן משמעותי ביותר. ישראל חייבת לחפש חברים חדשים במזרח אסיה, בדרום אמריקה ובוודאי בארה"ב, שכן כבר בעתיד הנראה לעיין, אירופה המתאסלמת לא תנהל מדיניות אוהדת לישראל.

מרדכי קידר

* * *

יוסי אחימאיר

1. מכתב על שני נושאים

אהוד,

רק מהגיליון הקודם נודע לי – לדאבון הלב – על הסתלקותו מאיתנו של אלי שילר, ששמו היה מזוהה יותר מכל אדם אחר עם אהבת ארץ-ישראל וחקריה.

גם אני נהניתי מפירות יצירתו, בכתיבה ובהוצאה לאור, הספרים והחוברות עשירי התוכן והעיצוב האופייני, שרבים מהם רכשתי ושאבתי מהם הנאה רבה.

יפה כתב עליו אליהו הכהן, אלא שברוב צניעותו הוא לא הזכיר את הספר: "אהבת ציון, מכמנים בידיעת הארץ", מאת... אליהו הכהן, ובהוצאת אריאל ירושלים.

זה היה אחד הספרים האחרונים שאלי שילר טיפל בהם, כעורך, מתווה ומעצב. הספר הוא של אליהו הכהן, אבל העיצוב הוא כה אופייני לספרים המופלאים, רבי התוכן ועשירי הצילומים, שיצאו מתחת ידיו של אלי שילר ז"ל.

האיש רב הפעלים והספרים הלך לעולמו כמעט באלמוניות. מה לעשות והוא לא היה זמר ידוע?... ולוואי שיהיה המשך למפעל ספרות ארץ-ישראל שלו ולהוצאת אריאל הירושלמית.

ובעניין שונה לחלוטין:

כידוע לך לא רק יוסי קליין שונא את נתניהו, גם רבים ורעים אחרים מהשמאל, וביניהם הפובליציסט הראשי שלך מרמת-הגולן – והוא לא איש שמאל – אורי הייטנר.

אתה אהוד, "חסיד שוטה" כמוני, אכן הגבת מיידית על דבריו ואני רוצה להוסיף:

אפשר לבקר את נתניהו, אפשר לחלוק, אבל מה פשר השנאה, אין מילה אחרת, האישית הזאת? האם רצונו של הייטנר להשתלב באווירה הבראנז'אית המשמיצה, הוא שמניע אותו?

לא צריך לקבל כל התנהגות וכל מעשה של ראש הממשלה, יש מה לבקר, אבל מינימום של כבוד לא מגיע לו?

זוהי שנאה יוקדת, בלתי רציונלית, שמקורה קודם כל בתיסכול, שראש הממשלה נתניהו עומד איתן מול כל משמיציו, ובראשם עמוס שוקן וחבר מרעיו, ומנהל בקור רוח את המאבק על צדקתו, תוך שהוא אינו זונח את ענייני המדינה.

בוודאי יש לצפות לקצת מתינות ואיזון בכתיבה מאיש רמת הגולן, שיודע כי נתניהו וממשלתו הם – אולי לאחר המתיישבים עצמם – האבטחה לעתיד הגולן בידינו.

אותו הייטנר הטיח גם בוץ ורפש בשמואל פלאטו-שרון ז"ל, מיד לאחר לכתו. אז נכון, בעברו של פלאטו כתמים, הוא לא הסתירם, אבל האיש – והיכרתי אותו – היה טוב-לב ועשה דברים חשובים למען החברה בישראל.

אז הכול שחור, הייטנר? הכול לפי הרוח הנושבת והמוכתבת ממערכת "הארץ", ועדֵי קיבוץ אורטל הגיעה?

2. מתחת לאף של חרירי

בשנות ה-50 וה-60 למאה הקודמת רווחה בין המזרחנים שלנו האימרה: "איננו יודעים מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום הסכם שלום, אבל אנו יודעים מי תהיה השנייה". זוהי לבנון הקטנה, מדינה מפוצלת ושסועה בין מוסלמים לנוצרים, בין שיעים לסונים, בין דרום לצפון, בין מערב למזרח. אמנם היא היתה בית-היוצר ללאומיות הערבית המתעוררת בראשית המאה העשרים, אבל חיפשה לרוב את השקט והשלווה, את החיים הטובים.

עם השנים אימרה "מזרחנית" הזויה זו נתבדתה לחלוטין. לא רק שהמדינה השנייה שכרתה עימנו הסכם שלום היתה ממלכת ירדן, אלא שמלבנון – שנחשבה למדינה מתונה יחסית – נשקף כיום האיום הגדול ביותר על אזרחי ישראל, אלה שבחזית ואלה שבעורף.

כדאי עם זאת להזכיר הסכם שנחתם במאי 1983 בין ישראל לבין "ממשלת הרפובליקה של לבנון", אך החזיק מעמד פחות משנה. מעבר למילים היפות על מחוייבות לשמירת הגבול וכיבוד הטריטוריה של כל צד, מדבר ההסכם על "התחייבות הדדית למניעת פעילויות טרור משטחה של כל מדינה, או סיוע דרך צד שלישי לפגיעה בה." אוי האיזון הקדוש...

לבנון החלושה היא שביטלה את ההסכם, בלחץ גורמי טרור ומדינות ערב.

מזה 30-40 שנה ישראל נאלצת שוב ושוב "לטייל" בתחומי דרום לבנון, להקיז שם את דם חייליה, לשלוט תקופות ארוכות, לסירוגין, בחבלי שטח שבין גבולנו הצפוני לבין פאתי ביירות, כדי להבטיח את שלום הגליל וביטחונו. לבנון, שלא כיו"ש, איננה מבחינתנו חבלי-מולדת, אין לישראל שום תביעה אידיאולוגית עליה, אבל דווקא בגלל חולשתה, האיום הנשקף ממנה מתעצם ומחייב מענה מצידנו.

ברבות השנים, יצאו משטח לבנון חוליות מחבלים שיעים להניח מארבים לכוחותינו, לרצוח את מתיישבינו. היו חדירות מן הים, פלשו גלשנים, שוגרו טילים. מאז 1982 אנחנו מתמודדים ברציפות עם האיומים מגבול לבנון. ב"רזומה" הצבאי שלנו רשומות שתי "מלחמות לבנון", כאשר פעולותינו מנחילות לנו שקט זמני, אך אינן שמות קץ אחת ולתמיד לרעה מצפון.

יתר על כן, במו ידינו החרפנו את המצב – הן בנסיגה החד-צדדית בשנת 2000, והן בהפקרת לוחמי צד"ל, משתפי הפעולה עם צה"ל.

כיום נחלקת לבנון לשניים – הדרום שחולש עליו אירגון הטרור חזבאללה, והצפון ששולטת בו הממשלה בביירות. הממשלה מתיימרת להיות הריבון על כל השטח, אך למעשה השפעתה על המתרחש מתחת לאפה – אפסית. אירגון טרור שיעי, שהתעצם מאוד, רכש נשק מתקדם וניסיון צבאי, מאז "ברח" צה"ל בהוראת אהוד ברק – עושה בדרום כבשלו, ממרר את חיי התושבים, ומנסה שוב ושוב להתנכל לישראל, בכל דרך ואמצעי.

את אוזלת ידה של ממשלת לבנון משקפת תוקפנות המינהרות, שצה"ל חשף בשבוע שעבר במלוא חריפותה. אחרי הצבת עשרות אלפי קני טילים התוקפניים, המחכים ל"יום פקודה", חיזבאללה, כאחיו-לטרור, חמאס ברצועה, משקיע גם בבניית מינהרות-תקיפה. המטרה – השגת "תמונת ניצחון", רצח יהודים, חטיפת חיילים ואולי כיבוש יישוב ישראלי.

במצב האבסורדי, שנחשף קבל עולם, מעוררים גיחוך הקולות שנשמעים מביירות. לא עוד מנת הסתה של ראש אירגון הטרור שמסתתר כחפרפרת בבונקר שלו, אלא קול החולשה של מי שמתיימר להיות ראש ממשלה המהוגן והריבון על כל לבנון. זהו סעד אל-חרירי, שמיהר להודיע, כי "ממשלת לבנון מחוייבת לחלוטין להחלטה 1701 ולשיתוף הפעולה והתיאום בין הרשויות במדינה לבין כוחות החירום הבינלאומיים. צבא לבנון הוא המוסמך להבטיח את שלום הגבולות, והממשלה דבקה בשמירה על ריבונותה ושלום גבולותיה."

הממשלה בביירות היא בדיחה אחת גדולה. אפילו את החלטה 1701, שקיבל האו"ם לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006, האוסרת על הכנסת כלי נשק לדרום לבנון, אינה מסוגלת ליישם אלא בהבל פה. מעלימה עין מההפרה הבוטה של כל חוק וסדר, המתרחשת מתחת לאפה. ועדיין מבחינת ישראל, היא הנושאת באחריות לכל פעילות הטרור מתוככי הכפרים השלווים בדרום.

היא תישא באחריות אם וכאשר צה"ל לא יעסוק רק בחשיפת מינהרות הנחפרות לשטחנו, אלא יעבור בלית ברירה להתקפה מכרעת, כדי לחסל את "מדינת חיזבאללה", שלוחתה של איראן. כאשר זה יקרה – גם סעד אל-חרירי (אם ישרוד עד אז ולא יחוסל כמו אביו בידי יריביו מבית), ינשום לרווחה. אז אולי תהיה לבנון המדינה הערבית השלישית שתיאות לחתום עימנו על הסכם שלום, אינשאללה.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 10.12.18

יוסי אחימאיר

* * *

עמוס גלבוע

האסטרטגיה הישראלית מול החמאס היא שילוב של מתן אספירין עם מכות נאבוט חזקות על מנת להרתיעו ולהשיג רגיעה

המכה האחרונה היתה חלשה ולא מספקת. כל החלופות האחרות הן חסרות תכלית ויכולת מימוש

יש לנו עכשיו אתנחתא קצרה מול החמאס, פחות שומעים את המושג "הסדרה", אך כל הזמן הזירה מוצפת ברעיונות איך לטפל או לפתור את הבעייה של החמאס ורצועת עזה. כולם מזכירים לי את הסיפור הנדוש על אותו פרופסור נכבד מאוקספורד שהתייצב בזמן מלחמת העולם הראשונה בפני ועדה של האדמירליות הבריטית על מנת לייעץ מה לעשות נגד הצוללות הגרמניות הקטלניות.

"אתם צריכים ליצור ואקום במים באזור בו עלולות להימצא הצוללות, ואז הן תתגלינה, ותוכלו להשמידן," הסביר אותו פרופסור ברוב חשיבות.

האדמירלים נדהמו מהרעיון הנפלא. "איך עושים זאת?" הם שאלו בהתפעלות.

"זאת כבר בעייה שלכם," השיב להם.

 בכל רעיון, המבריק ביותר, קבור הכלב ביכולת הביצוע שלו, ביישום שלו, ב"איך" עושים זאת, כאן ועכשיו או בעתיד הקרוב, הנראה לעין.

אז הנה לקט רעיונות "מבריקים" מהזמן האחרון:

האחד, לעשות שלום ופיוס עם איראן ואז בעיית עזה תיפתר מעצמה. זאת לא בדיחה. אלו דברים של מושל רצועת עזה בעבר בראיון ארוך  בעיתון "מעריב" של סוף השבוע.  כלומר, רעיון של מומחה לנושא עזה.

השני, אף הוא של מושל לשעבר של רצועת עזה, אף הוא בראיון, שהוא ועוד מזרחן ידוע רוצים להיפגש עם ראש החמאס ברצועה, יחיא סינואר, על מנת למצוא עימו פתרון. וזאת למה? כי להערכתו החמאס הגיע עכשיו לבשלות לעשות הסדר, כמו שאש"ף הגיע לבשלות בשנות ה-90 של המאה שעברה.

בלי להיכנס לבחינת ה"בשלות", משום מה זה מזכיר לי פוליטיקאים שהתרברבו שרק יתנו להם "להיכנס לחדר" לבד עם אבו עלא או אחר, והם (או הן) סוגרים עימו את העניין. הם (הן) אכן נכנסו, אך לא סגרו.

השלישי, שצריך לפתוח בדיאלוג מדיני עם הרשות הפלסטינית, כי "הדרך היחידה לרגיעה ארוכת טווח בעזה עוברת במוקאטעה."

בעלי הרעיון היפה הזה לא מסבירים איך הרשות הפלסטינאית תעשה זאת. תסלק את החמאס? תפרקו מנשקו? תרכוש את לב הציבור העזתי שיתקומם? איך לעזאזל?

ישנם כמובן כאלו שממליצים שצה"ל יכבוש את הרצועה, ישמיד החמאס, ויקרא לאבו מאזן על מנת שייקח לידיו את הרצועה ויביא רגיעה לעוטף עזה.

טירוף!

הרביעי, "פתרון מדיני בנוסח לפי חזון שתי מדינות ומתוך ראיה רחבה של הזירה." הנוסחה הזאת הפכה לחביבה, ראיתיה במאמר של שלושה כותבים נכבדים (ראשי תנועת "עתיד כחול לבן"), בשלטי מחאה שונים ("רק פיתרון מדיני"), ובאמירות פוליטיקאים.

מה זה בדיוק? איך עושים זאת? בעלי הרעיון לא מסבירים, ולו ברמז. יש להם כנראה נוסחת קסם סודית. אולי החמאס יעבור מטמורפוזה: יוותר על האידיאולוגיה הדתית-לאומית הקיצונית שלו ויוותר על האינטרס העליון שלו שהוא התעצמות צבאית. אולי הם ישאלו את עצמם: מדוע המערב ואחרים לא הציעו לדע"ש פתרון מדיני?

התשובה: כי זה חסר תכלית! הוא הדין בחמאס.

החמישי. ממש השבוע נתקלתי במודעת ענק בצידי הכביש ולשונה: "לפיד, למען ביטחון המדינה הגיע הזמן להתגרש מהפלסטינים."

לרגע לא האמנתי שלפיד יוציא כזאת מודעה, אך מיד שמתי לב שעל המודעה חתומים "מפקדים למען ביטחון ישראל." נחה דעתי, בראש ובראשונה כי את הפתרון הזה עשינו בעזה. התגרשנו שם, בהתחלה – בכלל מהרשות הפלסטינית, להזכיר לכולם, לא מהחמאס. הבעייה היא שהרצועה לא רוצה להתגרש מאיתנו.

לדעתי, יש אסטרטגיה לממשלות ישראל, מאז השתלט החמאס על הרצועה. יכולים לא להסכים לה, או להתלונן שאין  בכלל לממשלה  אסטרטגיה, אבל עיקרה הוא: לא הכרעת החמאס אלא הרתעתו, והשגת רגיעה בגבול באמצעות השילוב של מתן אספירין (זכויות דיג, מעברים פתוחים וכדומה) ומכות נאבוט חזקות.

הבעייה הנוכחית: מכת הנאבוט האחרונה שקיבל חמאס היתה חלשה מדי. אבל לא תחסרנה בעתיד הזדמנויות לתקן זאת.

עמוס גלבוע

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 12.12.18

* להוקיע את קליש – מי שראוי להוקעה, בפרשת מינוי סגן ראש עיר אנטי ישראלי, בעיר השלישית בגודלה בישראל, הוא פחות הסגן עצמו, רג'א זעאתרה, אלא בעיקר ראש העיר עינת קליש רותם.

צר לי על כך שערבי ישראלי בוחר להיות לאומן קיצוני, פעיל אנטי ישראלי, תומך בטרור על שני אגפיו: אגף הפיגועים ואגף ה-BDS. אבל מדובר בערבי לאומי, ואני יכול לכבד אותו ככזה, גם אם הוא בוחר להיות אוייב שלי.

אין בי כל כבוד לקליש, יהודייה וישראלית, הממנה פעיל אנטי ישראלי קיצוני לסגנה. איני מכיר את קליש ומעולם לא נחשפתי לעמדותיה. איני יודע אם המניע שלה אידיאולוגי – היא אשת שמאל רדיקלי אנטי ציוני, או כיסאולוגי – היא מוכנה למכור את העיר למען האינטרס הפוליטי שלה. כך או כך – היא ראויה להוקעה ולגינוי.

עיקר הנזק במינוי לאומן פלשתינאי ופעיל אנטי ישראלי קיצוני לסגנות ראש העיר, הוא למרקם היחסים בין יהודים וערבים בישראל בכלל ובחיפה בפרט, וחבלה במטרה החשובה של השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית ובמדינה.

* הבעייה, לא הפיתרון – נכון, הוא נבחר בידי הציבור הערבי. אבל זו בדיוק הבעייה. מינויו לסגן ראש העיר לא יפתור את הבעייה אלא יחריף אותה. סגן ראש עיר, שהוא לאומן אנטי ישראלי התומך בטרור, הוא התנקשות בדו-קיום.

* המחנה הציני – המחנה הציוני ובפרט היו"ר אבי גבאי תמך במועמדותה קליש לראשות העיר חיפה, ובכך הוא נושא באחריות מסוימת להחלטתה למנות לאומן אנטי ישראלי לסגנה.

יש לצפות מגבאי לבצע את הפעולות הבאות:

– לדרוש מקליש לבטל לאלתר את ההסכם עם זעאתרה.

– והיה ודרישתו תידחה, להתנער פומבית מקליש ולהסיר בדיעבד את התמיכה בה.

– אם גבאי לא ינהג כך, הוא יכול לבחור בחלופה אחרת: החלפת שמו של המחנה. למשל, המחנה הציני.

* המלך עירום – משהו מעניין קורה ב"הארץ" בשבועות האחרונים. גדי טאוב, הסופר, ההיסטוריון והפובליציסט המעולה, אחד המקוריים, החכמים והאמיצים שיש כאן, שכבר שנים יוצא נגד הפוסט מודרניזם, דת הפוליטיקלי קורקט והפוסט ציונות, הגדיר קו שבר בחברה הישראלית ובחברות המערביות – קו שבר מעמדי, בין המעמד הנייח ולבין המעמד הנייד. הוא תיאר מציאות של אליטה ("המעמד הנייד"), שהפנתה עורף לציבור, לעם, למסורתו ולתרבותו, והמירה אותו בהשתייכות לאליטה המקבילה במערב, באמצה השקפה אוניברסלית, אנטי לאומית מנוכרת, ובעצם גם לא דמוקרטית. הגמול החברתי (ולעיתים הכלכלי) הנוצר מההשתייכות הזאת, מחפה על המחיר של הנתק מן הציבור ממנו יצאה האליטה הזאת.

המאמר הזה עורר תועפות של זעם נגד טאוב. כמעט מדי יום, ובעיקר מדי גיליון ערב שבת, מתפרסמים מאמרי נגד, שתוקפים את טאוב בשצף קצף, בחמת זעם. ברי שאחת הסיבות לזעם, היא היותו של טאוב איש שמאל ציוני, יונה מדינית, ובעיקר – עצם מעצמותיה, מבחינה סוציולוגית, של אותה אליטה שהוא מיטיב לתאר ולקבוע: המלך ערום. משה ארנס וישראל הראל, שהנם בעלי טור ב"הארץ", אינם מעוררים תגובות כאלה. להיפך, עצם כתיבתם מעניקה לעיתון ארומה של פתיחות למגוון דעות. אבל הביקורת של טאוב, שהיא ביקורת מבפנים, כואבת וצורבת במיוחד.

מבין התגובות הצטערתי במיוחד על מאמר של פרופ' שלמה אבינרי. עד לפני כשנה, אבינרי עצמו כתב, בסגנונו המאופק ובאנדרסטייטמנט המאפיין אותו, דברים באותה רוח שכותב טאוב, ולמרבה הצער, בשנה האחרונה משהו רע קרה לו ולדעותיו.

משהו מעניין קורה ב"הארץ". כמעט כתבתי משהו מרענן. כמעט, כי טאוב אמנם תיחח את הקרקע, יצר הזדמנות לנביטה אינטלקטואלית חדשה, לחשבון נפש, לביקורת עצמית, לחישוב מסלול מחדש מצד אנשי האליטה שהוא מבקר. איפה? לא דובים ולא חשבון נפש. רק גידופים, נאצות, ביוש ובליסטראות, של קבוצה מתגוננת שערוותה נחשפה והיא נחושה להרוג את השליח.

טאוב, ייאמר לזכותו, אינו מוותר, אינו ממצמץ, אינו נבהל. אדרבא, ההתקפות מעידות על צדקתו, מחזקות אותו באמונתו, והוא שב ועולה להתקפה ולעוד התקפה, בנחישות ובאומץ, משיב לתוקפיו, מוכיח את אפסות טענותיהם, ומעורר שוב את חמת זעמם ותגובותיהם.

היחידה שהביעה תמיכה בו ובמסריו היא צביה גרינפילד, לשעבר ח"כית ממרצ, שהתפכחה בשנים האחרונות, וזכתה אף היא לאותם קיתונות של שופכין כאשר ביטאה ביקורת דומה לזו של טאוב בספרה: "התרסקות – סיפור קריסתו של השמאל בישראל". וכך היא סיימה את מאמר התמיכה שלה בטאוב, "איך הפך גדי טאוב לבוגימן של האליטות": "כמויות הזעם והעלבון המופנות כלפי טאוב, בעיקר מעל דפים אלה, מלמדות על כך, שהוא מצביע במדויק כנראה על שבר המנהיגות הקשה המעיק על אותן אליטות, שסיפקו בעבר הדרכה אידיאולוגית וערכית לתומכי השמאל."

* אלפר & בן גביר ושות' – במהלך שמונת ימי החנוכה, פרסם רוגל אלפר בשוקניה לא פחות משלושה פשקווילים שבהם הגדיר את עצמו כמתייוון גאה, העלה על נס את ההתייוונות והוקיע את ההתנגדות להתייוונות, שאינה אלא קנאות דתית פונדמנטליסטית מסתגרת וחשוכה, בימים ההם ובזמן הזה. לא רק את עצמו הוא מכנה מתייוון, אלא את החילוניות. החילוניות, טוען אלפר, היא-היא ההתייוונות. יש לציין, שכאשר אלפר מדבר על חילוניות, אין כוונתו לכל מי שמוגדר חילוני על פי הסוציולוגיה הישראלית, אלא אתאיסטים בעלי הכרה חילונית, השוללים עקרונית זיקה כלשהי למסורת.

הדבר המעניין הוא, שאחד המסרים המרכזיים של "הרב" כהנא, היה שהחילונים הם מתייוונים. הוא נהג להשמיע את דברי הבלע הללו שוב ושוב, תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה רמה.

וכל כך לא מפתיע לראות את רוגל אלפר מאמץ בחדווה את כינוי הגנאי של כהנא. כי האמת היא שהדמיון ביניהם רב מאוד, והמרחק ביניהם קטן לאין ערוך מהמרחק של כל אחד מהם מן המיינסטרים הישראלי. לא בכדי, לפני מיספר שנים פירסם אלפר פשקוויל "ביקורת טלוויזיה", שבו כתב ממש בהערצה על תמונת הראי שלו איתמר בן גביר, שאותו הוא הגדיר "מהפכן אמתי."

"חוק הרדיקלים השלובים", אני מכנה זאת. האסון של החברה הישראלית, הוא החלוקה המחנאית, המועצמת מאוד בשנים האחרונות, שממירה את הסולידריות הלאומית בסולידריות מחנאית, וגורמת לכל מחנה להיגרר אחרי הסוטים המטורפים שבשוליו, מסוגם של אלפר & בן גביר ושות'.

* למות זה ביטול תורה? – החרדים החוליגנים שמתפרעים בחוצות הערים, אינם מפגינים נגד גיוסם לצה"ל, כי המדינה מאשרת את השתמטותם. הם מתפרעים ומשתוללים במחאה על הדרישה מהם לסור לצו ראשון, כדי להסדיר את השתמטותם. זה הכול.

הליכה להסדרת ההשתמטות היא ביטול תורה, והיא אסורה, בניגוד לימים שלמים של התפרעויות, שהם כנראה לא ביטול תורה.

"נמות ולא נתגייס," מתרברבים המשתמטים הארורים. נו, ואם תמותו זה לא יהיה ביטול תורה?

וראוי לשוב ולציין – ההשתמטות ממלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה מובהקת כהגנה על מדינת היהודים, היא עבירה חמורה על חוקי התורה. אין זו השתמטות למען לימוד תורה, אלא שימוש נואל ושקרי בתורה כקרדום לחפור בו להצדקת ההשתמטות.

* יצר הרע – יאיר נתניהו הוא יצר הרע של המשפחה. הוא אומר חופשי, את הדברים שמעמדו ותפקידו של אביו כובלים אותו מלומר אותם. אך המוני המעריצים מיטיבים להבין ולצטט את המסרים.

* אצבע משולשת – יאיר נתניהו הוא האצבע המשולשת. והיד... אתם יודעים.

* חלפו 27 שנים – ביולי 1991, נפתחו בחגיגיות, ברוב עם והדר, נתיבי איילון – כביש 20 (קטעים ממנו נפתחו כבר קודם). חמישה חודשים מאוחר יותר, בדצמבר 1991, נחל איילון עלה על גדותיו והכביש נחסם.

הדבר עורר ביקורת חריפה, אך המתכננים והרשויות אמרו שמדובר בתופעה חריגה, שעלולה לקרות אחת לחמישים שנה. באותה שנה הוצף הכביש שלוש פעמים.

חורף 1991-1992 היה הסוער, הקר, הגשום והמושלג ביותר בארץ ישראל אי פעם (או לפחות מאז יש בארץ מדידות של משקעים וטמפרטורות), והצפת הכביש היתה רק אחד מביטוייו.

השבוע שוב נסגר הכביש, מחשש להצפה (שלא היתה לבסוף).

כולי תקווה שהשנה נחזה שוב במחזה שלא חזינו מאז חורף 1991-1992: פתיחת סכר הירדן, כדי למנוע מהכינרת להציף את טבריה ועמק הירדן. גם אז היה זה לאחר מיספר שנות בצורת, כשהכינרת הייה בשפל איום ונורא. כמעט כמו היום.

הלוואי.

* אביב מוקדם – נשיא המדינה בירך את השחקן הוותיק שלמה בר שביט, במלאת לו 90 אביבים. מזל טוב! אבל... איך חוגגים בדצמבר 90 אביבים?

* לא וישי ולא מסדה – במשך שנים ערכתי באורטל חוג שנקרא "תוכן בחג" – בכל חג העברתי שיעור שעסק בתכני החג. בחנוכה לפני כ-15 שנים, עסק השיעור במקום של חנוכה בהגות הציונית. הבאתי דברים משל הרצל, ויצמן, ב"ג, ברל כצנלסון, ז'בוטינסקי, ביאליק, עגנון, ברנר, טשרניחובסקי, אלתרמן ואהרון זאב. וזכרתי שבגין כתב, בהיותו במחתרת, בעיתון "חרות" – ביטאון אצ"ל, מאמר שכותרתו "לא מסדה, אלא מודיעין." יש לי ספר עב כרס של עיתוני "חרות" מן המחתרת. פתחתי אותו בביטחון רב, בידיעה שהמאמר נמצא שם. חיפשתי שוב ושוב, דפדפתי בין כל דפי הספר, יגעתי ולא מצאתי. הייתי מתוסכל מאוד – מה, המצאתי את זה? לא יכול להיות. אך מה לעשות, לא מצאתי את הטקסט ונאלצתי לוותר עליו.

השבוע קיבלתי מד"ר צביקה צמרת מאמר-בכתובים שלו, לעיוני והערותיי, בנושא אחר לגמרי. בשבת קראתי, בהנאה רבה, את המאמר. היה שם ציטוט מעיתון "חרות" משנת 1946. הסגנון נשמע לי כסגנונו של בגין, שלרוב לא חתם על מאמריו בעיתון המחתרתי, אבל הם פורסמו כעבור שנים רבות בשני כרכים הנקראים "במחתרת" והם מצויים בספרייתי. נטלתי כרך מהספר, פתחתי אותו באקראי, כדי לחפש את המאמר, ומה הייתה הכותרת בעמוד שפתחתי? "לא וישי, לא מסדה, אלא מודיעין." המאמר שחיפשתי כל כך. ודווקא בחנוכה.

וזה עוד לא הכול. לצורך הרצאה שאני עומד לשאת בקרוב על גולדה מאיר, אני קורא שוב את הביוגרפיה שלה, מאת מירון מדזיני. בדיוק באותו היום קראתי שם ציטוט של בן גוריון, שעם ישראל לא יבחר – לא בדרך מסדה ולא בדרך וישי. מאמרו של בגין, נכתב בתגובה לדברי ב"ג.

ואת מה שחיפשתי בשבת... עוד לא מצאתי. אולי אמצא לגמרי במקרה בעוד כ-15 שנים.

* סברי מרנן – בליל שבת יוקרן הפרק הראשון בעונה החמישית של סדרת הטלוויזיה "סברי מרנן". אני אוהב מאוד את הסדרה הזאת  – את ההומור, את השנינות ואת המשחק המצוין של טובי השחקנים השותפים בסדרה. אני אוהב במיוחד את דמותה ומשחקה של סנדרה שדה, המגלמת את תפקיד החמות ה"קלפטע", ריקי.

התוכנית מיטיבה לשקף את הישראליות, את המשפחתיות הישראלית. את המקום המרכזי של המשפחה בישראליות. את מקומה של המסורת, כפי שבאה לידי ביטוי בסעודת ליל שבת ובקידוש, במשפחות חילוניות. הסעודה והקידוש הם דבק מלכד, אי של קדושה בין מתיחויות החולין במשפחה. הסדרה מטפלת במתח העדתי בצורה חכמה, כיוון שהיא משקפת את המציאות שבה העדתיות הולכת ונעלמת מחיינו, בזכות הזוגיות, הנישואין והמשפחה. בעוד דור או שניים, לא יהיה כמעט ילד שיבין מה רוצים ממנו, אם ישאלו אותו מאיזו עדה הוא, כי הכול מתערבב. השוני בין העדות נכנס לתוך המשפחה, ומכניס לתוכה גיוון, עושר והומור. המתח העדתי נמזג לתוך המשפחה, אולם יותר משהוא מתח בין "אשכנזים" ו"מזרחים", הוא מתח בין חלק מדור ההורים, התקוע בסטריאוטיפים מיושנים, שמתקשה לקבל את המיזוג, אך נאלץ להשלים עימו, לבין הדור הצעיר שיוצר את המיזוג באופן טבעי. הדור השלישי הוא בקושי תפאורה בסדרה, אך סביר להניח שבעיניו הסוגיה העדתית היא לכל היותר קוריוז.

* מכופף הבננות – אני ממליץ על פרס מפעל חיים בתחום עיצוב המוצר, לגאון שעיצב את הבננה. קודם כל, הצבע הצהוב המאיר שלה כבר מגרה את הלקוח ויוצר חשק לרכוש את המוצר. גם הצורה המיוחדת. ומי שזה מדבר אליה (או אליו) – גם הסמל הפאלי.

העטיפה נוחה מאוד לפתיחה, וניכר שהמעצב מבין היטב בהנדסת אנוש. יש בה ידית נוחה לפתיחה מהירה וקלה. העטיפה עצמה מחולקת, למען נוחות הלקוח, לארבעה חלקים, והם מסומנים כך שנוח יהיה לקלף אותה. ניתן לקלף אותה בהדרגה, לטובת הלקוחות (שאיני נמנה עמהם) שמעדיפים שלא לגעת במוצר עצמו עד תום האכילה.

הוא שאמרנו – גאון.

* ביד הלשון: מה עשית בשביל מדינה? – שמואל פלאטו שרון, שנפטר השבוע, היה עבריין נמלט – נמלט אל הכנסת, ששימשה לו עיר מקלט בפני הסגרה לצרפת. הוא לא ידע מילה בעברית, ואת נאומיו המעטים כתבו לו באותיות לטיניות. כשכבר למד כמה מילים בעברית, קרא פעם בדיון במליאה, בנאום מעל הדוכן, לעבר ח"כ צ'רלי ביטון ששיסע אותו בקריאת ביניים: "מה אתה עושה בשביל מדינה? כל הזמן רק לדבר, אידיוט!" משפט זה היה מיד כר לחקיינים וסטיריקנים, אך פלאטו-שרון עצמו אימץ אותו ומינף אותו כסיסמת בחירות. המשפט הזה, על עילגותו, נכנס ללקסיקון הפוליטי ולסלנג הישראלי (בשינוי קל מהווה – "עושה" לעבר – "עשית"), ומשתמשים בו לצרכים שונים, כמו "מה עשית בשביל קיבוץ?" וכד'.

אורי הייטנר

* * *

אסתר רַאבּ

חֲלוֹם

יוֹנֵי הַזְּכוּכִית עַל בְּרֵכוֹת "שְׂדֵה אֱלִישָׁע"

פָּרְשׂוּ כְּנָפַיִם שְׁקוּפוֹת וְעָפוּ לַמְּרוֹמִים.

שְׂדֵרוֹת-עַרְמוֹן לַחוֹת הֶאֱפִילוּ...

וּמַחֲרֹזֶת-אוֹרוֹת הִבְהֲבָה וְכָבְתָה;

הַמֶּרְחָק הִתְעַרְטֵל עַד לְ"שַׁעַר הַנִּצָחוֹן"

שָׁטַף בְּקוֹל רָחָב כְּסִימְפוֹנְיָה לְבֶּטְהוֹבֶן

וְנִשְׁמַת מַרְקִיזָה תּוֹעָה, הִדְהֲדָה טְרוּפָה

בֵּין חוֹמוֹת שְׁחוֹרוֹת

מְיַבֶּבֶת קְטוּעוֹת כַּחֲתוּלָה עֲזוּבָה

רְחוֹבוֹת שָׁפוּ, נִמְשְׁכוּ וְנָפְלוּ  –

תּוֹךְ הַ"לּוּקְסֶמְבּוּרְג"

וַעֲטֶרֶת-עֲנָנִים מְאֹד גְּבֹהָה וֶאֱלֹהִית

חָנְתָה מֵעַל לַגָּן  –

צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים כְּזֶלֶף קָדוֹשׁ

נָשַׁר עַל שִׁטְחֵי-דַּלְיוֹת כְּפוּפוֹת-רֹאשׁ

וּמְאֹד אֲדֻמּוֹת  –  –  –

פִּטְפּוּט אַנְקוֹרִים נָדַם בְּנוֹף הָאֲשֵׁרוֹת

וּפֶתַע צָנַח שֹׁבֶל-גֶּשֶׁם כָּחֹל עַל הָעִיר

וַתֵּעֹרְנָה כְּעוּגָּבִים הוֹגִים וַתִּבְכֶּינָה חֶרֶשׂ

כָּל הָאֲשֵׁרוֹת בָּעִיר

וַתֵּבְךְּ פָּרִיס כָּל הַלַּיְלָה בְּגֶשֶׁם לַהַט וָרֹן.

1947

זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם

זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם

יִשְׁאַג רֶמְבְּרַנְדְט  –

אֶת צָהֳלַת-חַיָּיו

וְעָצְבּוֹ הַנּוֹקֵב;

כְּנָהָר שׁוֹטֵף

לְתוֹךְ הַנֵּצַח:

קִירוֹתֶיךָ רוֹעֲדִים

"רִיקְסְמוּזֵאוּם"  –

מֵהֵד פִּצּוּצִים

קְרוֹבִים

עָנָן קוֹדֵר

נָח עַל "הַפִּינַקוֹטֶק"  –

מִינְכֶן הַיָּפָה,

עֵינֵי זְאֵבִים שְׁחוֹרִים

לוֹטְשִׁים לָךְ סַכִּינִים;

שַׁנְז-אֶלִיזֶה,

הַטְּוִילְרִי וְהַלוּבְר?

הוּנִים בִּשְׁעָרַיִךְ

פָּרִיז!

עוּרָה עוֹלָם, נַעֵר אָבָק

מֵעָלֶיךָ!

1972

כְּפֶרֶג נִשָּׂא בָּרוּחַ

אֵלִי בְּבוֹאֲךָ לְתָלְשֵׁנִי

זְרֵה אֶת עָלַי בְּכַנְפֵי הָרוּחַ

וְנִשְׁאַרְתִּי כְּפֶרֶג נְטוּל-רֹאשׁ

וְשַׁחוֹתִי אֱלֵי עֲפַר-אַרְצִי

וַאֲסָפוּנִי צְחִיחֵי-רְגָבִים  –  –  –

יְהֵא אָז שַׁחַק אָפֹר-כָּחֹל

נִבָּט מֵעָל

וּבְדַל-עָנָן שָׁכוּחַ מֻשְׁלָךְ בְּקָצֵהוּ,

תְּהֵא שַׁרְשֶׁרֶת הָרִים מַאֲזִינָה

וְעֵיבָל וּגְרִיזִים כִּבְדֵי שַׂרְעַפִּים

יַשְׁחִירוּ מִצֵּל

בְּרוֹשִׁים כֵּהִים יָנוּעוּ בָּרוּחַ

וְשָׂדוֹת כִּבְדֵי-יֶרֶק שְׁטוּחִים עֲדֵיהֶם,

יִהְיוּ פָּשׁוֹשִׁים מְרַשְׁרְשִׁים

בְּגִדְרוֹת הַשִּׁטָּה

וּבֻלְבּוּלִים מְנַסְּרִים בְּחֶבְיוֹן-פַּרְדֵּסִים,

חַרְדָּל וּבַּבּוּנַג יִפְרְשׂוּ שְׁטִיחִים

עַל רַחֲבֵי חוֹלוֹת  – 

וְרוּחִי מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם

כְּפֶרֶג דַּל נִשָּׂא בָּרוּחַ  –  –  –

1947

נוֹפֵי-קַיִץ שְׁכוּחִים

בְּאֵרוֹת שֶׁרָאִיתִי

 וְזָלְגוּ דְּלָיֵיהֶם טִפּוֹת בְּדֹלַח

עֲלֵי אֶבֶן שְׁחוּקָה לְבָנָה  –

וּמַעֲמַקִּים שֶׁפָּגַע בָּהֶם הַדְּלִי

וְנִתֵּר עַל שֶׁטַח חָלָק וָקַר.

תְּאֵנָה אֲפֹרָה מְאֻבֶּקֶת

שֶׁהֵגִיחָה מִן הַנָּקִיק  –

צְחִיחַת-עָלִים-מְקֻפָּלִים בְּצָמָא,

וּפַג צָמוּק קָשֶׁה נוֹשֵר עַל סֶלַע בַּחֲבָטָה.

סְקַבְיוֹזוֹת-קַשׁ מְזַמְזְמוֹת, שׂוֹרְטוֹת

עֲלֵי אֶבֶן בְּצִדֵּי דְּרָכִים

וְהֹלֶם-סַנְדָּל בִּשְׁבִיל אָבוּד.

וְהֵד-קְרִיאָה בֶּהָרִים רְחוֹקִים

בֵּין הָעַרְבַּיִם.

וְעֵנָב יָרֹק עוֹטֶה צְעִיף עֲרָפֶל לָבָן,

וְכַד אָדֹם לַח מָתְנַיִם

בְּחֶבְיוֹנֵי גֶּפֶן-אַדֶּרֶת.

וּבִצְלֵי-חָצָב שֶׁיָּבְשׁוּ  –

לְבָנִים עֲרֻמִּים

מִתְגּוֹלְלִים וְיוֹרְדִים בֶּעָרוּץ,

וְגִיד שֶׁל יֶרֶק נִמְשָׁךְ  –

תּוֹעֶה בַּגַּיְא;

מַעְיַן-יְשׁוּעָה-וְאַכְזָב-כְּאֶחָד

וְשִׁקְמָה כְּפוּפָה גָּחָה עָלָיו.

זֵיתִים מְטַפְּסִים בַּמִּדְרוֹן

אֲפֹרִים-כְּחֻלִּים נוֹסְכֵי-שַׁלְוָה

וְרָזֵי-דּוֹרוֹת עוֹלְפִים אוֹתָם,

וְקִמְרוֹנִים לְבָנִים בְּרֹאש-הָר

טוֹבְלִים בְּאַפְרוּרִית וְסֹמֶק-עָנָן.

1953

שׁוּעָלָה

בְּשָׂדוֹת לֵילִיִּים שׁוּעָלָה רְעֵבָה

תּוֹקַעַת בָּדָד.

תְּקִיעָה אַחַת  –  וָדֹם.

כְּדָם נִגָּר קוֹלָהּ לְתוֹךְ הַלַּיִל.

לֹא יֵחַד כְּבוֹדָהּ בֵּין אוֹרְחִים וְתוֹבְעִים  –

עֲצוּבָה הִיא תּוֹקַעַת,

רַק פַּעַם  –  וְהַס.

עוֹנִים לָהּ בְּאֵלֶם מֶרְחֲבֵי הַלַּיִל.

חָלָב אַחֲרוֹן יָמֹץ הַגּוּר,

תּוּגַת-עוֹלָם יִרְוֶה אָז קוֹלָהּ.

גּוּשׁ אֹרֶן זוֹמֵם, מְאַיֵּם.

גְּדֵרוֹת אָצִים זָעִים,

מֹר הַחֲרוּלִים עַל שְׂדוֹת הַבָּר

עָבֶה כַּעֲרָפֶל.

עוֹפוֹת סְפוּנִים בַּלּוּל

וַעֲדַת כְּלָבִים מִתְנַצַּחַת בֶּחָלָל  –

שׁוּעָלָה רְעֵבָה נוֹשֵׂאת רֹאשׁ אֶל כִּימָה.

כּוֹכָב קַר נִשְׁקָף בְּעֵינָהּ,

אוּלַי זוֹ דִמְעָה בְּאִישׁוֹנָהּ.

יָמֹץ הַגּוּר לְשַׁד חַיִּים נוּגֶה  –

יִלְלַת שׁוּעָלִים בּוֹתֶרֶת הַלַּיִל.

1955

אהוד: בקרוב תושלם מלאכת הכנת הקובץ המנוקד של הכרך המודפס "אסתר ראב / כל השירים" שהוקלד בידי אחותי לאה. הניקוד המקורי הועבר לקובץ בידי בני בן [בנימין]. הקובץ יישלח לנמענים לקראת שנת 2019, שהיא שנת ה-125 להולדתה של אסתר ראב.

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

כ"ה. לפני החתונה

לא חשבתי שהחתונה שלי, האמורה לסיים את פרק השובבות של חיי, תגרום לי אופוריה כל כך חזקה, עד שאקפוץ לבריכת מים בחליפת החתן המהודרת שלי ובנעליי החדשות. היתה זו החליפה הראשונה שלבשתי בחיי. היא היתה תפורה מבד אנגלי משובח שבנימין, אבי הכלה, קנה לי בהיותו בחו"ל, ושלח אותי יחד עם הבד אל החייט ישראל צוורן, שהיה אחד החייטים הנחשבים בארץ.

האופוריה שלי לא היתה מובנת לי כלל, כי חודש לפני החתונה, אחרי שאורה בהרב, מזכירתו הנאמנה של מרדכי מאיר, כבר שלחה את ההזמנות המהודרות לכל רחבי הארץ ולחו"ל, חיפשתי דרכים איך לחזור בי מהצעת הנשואים, בלי לגרום צער לאף אחד. את אימי ידעתי שלא אצער, כי היא עצמה לקחה אותי לשיחה כמה ימים אחרי שנקבע מועד השמחה, ואמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי. הייתי די מופתע, כי אימי אף פעם לא פנתה אליי  בבקשה, שעל פניה נשמעה רצינית ביותר. ישבנו על מרפסת הבית, אותה מרפסת שבה הוריי נפגשו פעם ראשונה עם אבי הכלה, שכבש אותם בקסמו.

אימי נעצה בי את עיניה החודרות ואמרה לי שיום קודם נפגשה עם גברת אחת, שהיא קרובת משפחה של המאיירים. הן ישבו יחד בקפה 'ורה' והיא גילתה לאמי שלבנימין, הנחשב לאחד הנשמות הטהורות של המשפחה, יש בנוסף לאשתו, עוד אישה סודית,  שאיתה הוא מבלה בלילות. כל הארץ מכירה את הסיפור, חוץ מאשתו גיזלה, שמאמינה שכל ערב יש לו ישיבה חשובה.

אימי, אחת הצדיקות הבודדות שנשארו בארץ, היתה מזועזעת ולא ישנה כל הלילה. עם אחותה הקטנה, מלכה, היא ברוגז ולא מדברת כבר עשרים שנה, בגלל שבגדה בבעלה והתחתנה עם המחזר של בתה, והנה הבן המלאך שלה, עומד ליפול לידיה של משפחה, שאבי המשפחה הוא חוטא נוראי, שלא מסתפק באשת נעוריו. אמי, למרות שהבטיחה לגברת לא לגלות לאיש את הסוד הגלוי, שיתפה את אבי במידע המזעזע, והוא, שמשום מה לא התרגש מהסיפור, אמר לה שאם זה מפריע לה, שתדבר איתי ותיתן לי להחליט. 

שאלתי את אימי: " אז מה את רוצה שאעשה?" 

אמרה לי: "לא יודעת, תחשוב על זה טוב-טוב ואם תחליט  לבטל את החתונה, תדע שאני ואבא נלך איתך עד הסוף."

חשבתי לרגע טוב-טוב, ואמרתי לאימי שאולי היא צודקת, אבל  עכשיו, אחרי שסיפרתי לכולם שאני הולך להתחתן, ואחרי שהכלה עם אביה הסכימו, ואחרי שהוציאו כסף על הזמנות ובולים,  לא נעים לי לאכזב את כולם.

אימי אמרה לי שאעשה מה שאני רוצה, היא רק מצאה לנכון לספר לי.

כמובן שלא ראיתי בגילויה של אמי נימוק המצדיק את  ביטול הנישואים, אך מה שהפתיע אותי בכל הסיפור הוא שהקשיש הזה, המתקרב לגיל שישים, ששערותיו הדלילות כבר לבנות כולן, עוד מצליח לעשות סקס ואפילו עם שתי נשים. היום כשאני מתקרב לגיל תשעים, אני חושב עד כמה הייתי תמים וחסר ידע על החיים, כשהייתי בגיל הנעורים.

כשבוע לאחר אותה שיחה דרמטית עם אימי, קרה משהו שבעקבותיו אמרתי לעצמי, שאולי הייתי פזיז מדי כשהצעתי נשואים לאחת שהיכרתי רק חודש וחצי, שמתוכם שלושה שבועות היתה בחו"ל.

מה שקרה, אירע כשלושה שבועות לפני החתונה, כשדיצה חזרה לארץ משוויץ עם אימה ואחותה ורדה. היה זה כמה ימים לפני חג פורים, דיצה סיפרה לי שהוזמנה למסיבה ושאלה אותי אם אני רוצה לבוא. אמרתי כן, למה לא. אמרה שיש בעייה כי מוכרחים לבוא בתחפושת. אמרתי לה שאין  לי שום בעייה, אלבש שמלה של אחותי ואתחפש לבחורה עם שפם. אמרה לי שזו לא תחפושת מכובדת והיא מכירה ברמת גן חנות ברחוב ביאליק, שבה יש מבחר גדול של תלבושות. אמרתי לה שמעולם לא שכרתי תלבושת לפורים, אבל אם היא רוצה, מי אני שאתנגד ואשמח לנסוע עימה.

אמרתי 'אשמח' ובאמת התכוונתי, כי במקרה הטייפ-רקורדר שלי התקלקל וזו תהיה הזדמנות להביא אותו לחנות של צייליג, שנמצאת גם היא ברחוב ביאליק ברמת גן. צייליג היה עולה חדש מצ'כיה, טכנאי מומחה לתיקוני רדיו ומכשירים אלקטרונים אחרים. יצא לו שם של אחד המומחים הטובים וההגונים ואני הייתי הלקוח הקבוע שלו.

דיצה הגיעה אלי עם הפולקסווגן שלה, אני יצאתי מהבית עם המכשיר שהיה מהסוג הישן והכבד, הנחתי אותו על המושב האחורי והתיישבתי ליד ההגה. כשהגענו לרחוב ביאליק, גיליתי שהמרחק בין שתי החנויות הוא כמאתיים מטרים והחניתי את הפולקסווגן באמצע. אמרתי לדיצה שתלך לחנות שלה לבחור תלבושות ועוד מעט אצטרף אליה. לקחתי את הרשם-קול אל החנות של צייליג, והוא הבטיח לי שמחר הוא יהיה מתוקן.

כאשר הגעתי אל חנות התלבושות מצאתי אותה מלאה קונים, ביניהם ראיתי את דיצה שהצביעה ללא אומר על שתי תלבושות שבחרה לנו. בלי להסתכל הבטחתי לה שמה שבחרה מקובל עלי, ומיהרתי לעמוד בתור לשלם.

בדרך חזרה סיפרתי לה על צייליג, שהגעתי אליו בזכות עזאי משכונת בורוכוב, שאחיו קלמן היה אתי בפלמח ונהרג בקרב שילטא. סיפרתי לה איך עזאי ביקר יום אחד בביתי והתלהב מרדיו-פטפון ישן שעמד בסלון ולא הופעל כבר שנים. כשאימי ראתה כמה הוא מתלהב, אמרה  שהוא יכול לקחת אותו, והיא כבר תמצא שידה אחרת להעמיד עליה את האגרטל. עזאי לקח את הרדיו-פטפון בשמחה והביא לצייליג. צייליג הניד ראשו, אמר שהוא לא בטוח שימצא חלקים למכשיר כזה ישן, אבל ינסה לתקן. כשעזאי בא אליו אחרי שלושה ימים היה המכשיר מתוקן. עזאי שאל כמה זה יעלה. צייליג  פירט לפניו רשימה שלמה של חלקים שהיה צריך לתקן, ואחרים שהיה צריך לחפש בכמה חנויות. עזאי, שהיו לו בכיסו רק חמש לירות, היה בטוח שיצטרך עכשיו לרוץ הביתה להביא עוד כסף. בסוף, כשצייליג סיים להסביר ולמנות את כל החלקים,  עזאי נשם נשימה ארוכה ושאל שוב כמה כל זה יעלה. צייליג, גם הוא, נשם משימה ארוכה ואמר לירה ועשרה. מאז עזאי וכל החברים שלו, כולל אותי, הולכים  לתקן מכשירים רק לצייליג ולא מנסים שום טכנאי אחר.

את כל זאת סיפרתי לדיצה בחנות והמשכתי גם באוטו בדרך חזרה. היה נדמה לי שהיא לא מגיבה ולא מתפעלת, אבל לא ייחסתי לכך כל חשיבות. החניתי את הפולקסווגן ליד ביתה, נתתי לה נשיקת פרידה קלילה, והזכרתי לה שמחר אבוא אליה בשמונה בבוקר כדי לנסוע לחיים טופול בחיפה.

למחרת בשמונה בדיוק הייתי בביתה. היא עוד לא היתה מוכנה ואני המתנתי לה ברכב שמפתחותיו כבר היו אצלי. עם טופול הייתי בקשר באותם ימים, כי בנוסף לביום להקת פיקוד צפון, לקח על עצמו להכין תוכנית למועדון התיאטרון החיפאי, ואני הבטחתי להביא לו מערכון או שניים. סוף-סוף דיצה הגיעה, התנעתי את האוטו, ושאלתי מה שלומה ואיך ישנה בלילה.

היא לא ענתה. חזרתי ושאלתי שוב, ושוב לא ענתה. שאלתי אם היא בברוגז, או שהיא פשוט צריכה זמן כדי לחשוב על התשובה. גם הפעם לא ענתה. יותר לא שאלתי כלום  ושנינו שתקנו עד שהגענו לחיפה.

טופול פתח לנו את הדלת עם חיוכו הרחב, היכרתי לו את דיצה וסיפרתי לו שהיא רצתה לראות את המרחקים שבין חמשת הבתים, כדי להתרשם מכושר הריצה שלי. טופול פרץ בצחוק ואמר שכל חיפה עוד מדברת על הריצות שלי באותו יום, שבו התבשרתי שעבר לגור בבית ממול.

סיפרתי לטופול שעוד שלושה שבועות אנחנו מתחתנים, ודיצה הוציאה מתיקה את ההזמנה שהכינה בעוד מועד. טופול קרא לגליה ושאל אותה אם יש לה מה ללבוש לחתונה. גליה הסתכלה בהזמנה ובתאריך והזכירה לטופול  שיש לו  את 'הקרנפים' באותו ערב. אחר כך, כשהתיישבנו לשתות קפה ועוגה, טופול קרא את המערכון וכשצחק, שאלתי אם הוא צוחק מהפואנטה,  או מזה שהוא נזכר איך רצתי מבית לבית. הוא אמר 'מה פתאום מהפואנטה' וכולנו פרצנו שוב בצחוק, אפילו דיצה.

בדרך חזרה אמרתי: "אולי תספרי לי סוף-סוף מה עשיתי שאת לא רוצה לדבר איתי?"  

אמרה: "כאילו שאתה לא יודע."  

אמרתי: "אני ממש לא יודע. זה צריך להיות משהו נורא, שאת שותקת כבר מתל אביב."   

אמרה: "זה באמת משהו נורא. אין לך טיפת דרך ארץ ונימוס." 

"על מה את מדברת?"  

"על מה? על זה שאתה מחנה את הפולקסווגן על יד החנות של צייליג שלך, ונותן לי ללכת ברגל את כל המרחק עד חנות התלבושות. איך אתה יכול? סיפרתי לאימי והיא לא האמינה."                              

"אבל דיצה, אני מוכן לנסוע עכשיו לרמת גן להראות לך שהחניתי בדיוק באמצע בין שתי החנויות, חוץ מזה לא ראית איזה טייפ כבד הייתי צריך לסחוב בעלייה."                          

היא לא ענתה ושוב לא דיברנו עד שהגענו לתל אביב.

אני מתאר לעצמי שהיא באמת האמינה שהחניתי ליד צייליג, אבל  אפילו אם זה נכון, אז בשביל זה להיות ברוגז ולא לדבר? אם זה קורה עכשיו לפני החתונה, מה יקרה אחרי שנתחתן ונגור ביחד ונהיה זה עם זה יום ולילה? 

אם האירוע הפעוט הזה היה קורה לפני שהיא הלכה לשאול את אביה אם היא אוהבת אותי, אני מסופק האם הייתי מציע לה את הצעת חיי. הרי עד אז היא  היתה כל כך מסורה לכל משאלה שלי, עד שהייתי בטוח שאני הולך לחיות עם מי שכל מילה שלי תהיה לה קודש קודשים.  והנה עכשיו, מסתבר שאני פרא אדם, חסר נימוסים ומי יודע איך היא תוכל לחיות עם אחד כזה. באותו רגע הרגשתי  שאם תגיד לי  בוא נפרק את השותפות, לא יהיה מאושר ממני, אבל לא היה סיכוי. ההזמנות כבר נשלחו ולא נעים לאכזב. 

למחרת הדברים חזרו לשיגרה, וכשהלכנו למסיבת התחפושות בתלבושות שבחרה, היתה עליזה למעלה מהרגיל והרשתה לעצמה להשתולל, כשהיא  בטוחה שאיש לא מכיר אותה מתחת למסכה.

לא היה לי עם מי להתייעץ באותם ימים של לפני, אלא רק עם עצמי. אמרתי לעצמי, שעכשיו כשההכנות בעיצומן, כשהכול כל כך טורחים לקראת החתונה, ואחותי אביבה החליטה כבר איזו שמלה תלבש, אני לא יכול  להרוס את הכול, הפעם אני אתחתן אבל בעוד שלוש שנים אתגרש ואף אחד לא יראה בזאת מקרה יוצא דופן.

אחרי ההחלטה הזאת שבה נפשי למנוחתה ושלחתי הזמנת חתונה לכל קיבוץ נתיב הל"ה. במכתב נלווה שהוספתי בכתב ידי, ציינתי שעזבתי את הקיבוץ כדי למצוא כלה, כי במשק כולם הכירו אותי ולא היו לי סיכויים למצוא מישהי שתסכים.  הבעיה היתה – כך כתבתי – שלאשתי מלאו אז רק 12  שנים, ולכן ההזמנה נשלחת באיחור של עשר שנים.

בתמונת האורחים שבאו לחתונה אני מזהה כמה חברי קיבוץ  שלקחו אותי ברצינות והגיעו. מי שלא הגיעה היתה החברה הכי טובה שלי, אראלה, ששלחה לי מכתב התנצלות, ובו כתבה שהלכה לכבוד החתונה למספרה מומלצת והספר עשה לה תסרוקת כזאת מצחיקה, שהתביישה לצאת איתה לרחוב.

כתשובה כתבתי לה שאני כועס ולא אסלח לה, עד שלא תבטיח לי שלחתונה השנייה שלי תבוא בלי ללכת קודם למספרה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

ברכות לאסתר ואוֹרי היקרים

במלאת 60 שנה לנישואיכם

הרבה בריאות ואורך-ימים

מאחלת

כל המשפחה

אודי: אורי, כאילו רק אתמול הבאת את אסתר

לבית משפחת גולדמן בפתח-תקווה

להציג אותה בפנינו

* * *

שמאי גולן

הלווייה – סיפור

סיפור על שלושה גברים ולווייה אחת

לזיכרו של שמאי גולן במלאת שנה לפטירתו

א

המכונית כבר עמדה בחוץ. על יד הספרייה הלאומית. כחולה ונוצצת. פרופסור אקסלרוד ליד ההגה זירזני: "הלוויה בשעה אחת."

ישבתי לצידו ואמרתי, שמוכרחים לחכות לפריימן. "כיוון שנותרנו שלושה," הוספתי, "חובה עלינו להתלכד ביתר שאת."

הוא הציץ בשעונו, התניע ופלט: "אתה ומליצותיך" כיבה את המנוע והביט במעלה הכביש, "כנראה שלעובדי חברת החשמל אין שעונים."

"אולי יש להם שעוני חשמל," גיחכתי, "הרי לעיתים קרובות ניתק זרם החשמל בירושלים."

"מה עניין החשמל אצל השעון," שוב התניע, "שרגא גפני לא ממתין לנו. וגם ההרצאה שלי באקדמיה על מוסר היראים תתקפח," הכניס את הידית להילוך ושב והסיגה, "ועד תל אביב הדרך ארוכה."

"אפשר ששרגא ימתין." תפסתי נימת דיבורו, ובלבד להסיח דעתו מן האיחור, "אם יידע שאנחנו באים..."

פריימן הופיע במקטורן עור מקומט ובכובע בעל מצחייה אפורה. הוא התנצל על האיחור מפני שהכול היה כל-כך פתאומי. המבוכה וחוסר הביטחון ניכרו בפניו. רק כשישב ומדד בעיניו את הריפוד האדום העז, אמר:

"אנחנו אנשים עובדים."

"בדיחה טובה בדיחה טובה," חייכתי כמחפה על דבריו.

אקסלרוד העמיד פנים כעוסות: "לא עת להתבדח." הוא הסיר את מגבעתו השחורה והחליק אצבעותיו בשערו האפור. "הוא סבור שאנשי האוניברסיטה כלל אינם עובדים, רק הם, שם בחשמל," פנה אליי בטרוניה.

"עם פרופסורים אסור כבר להתבדח?" שאל פריימן וחייך אותו חיוך נבוך, "הרי אנחנו כמו בימים ההם."

"היום זה דבר אחר," נענה אקסלרוד, הושיט את ידו וטפח לפריימן על כתפו. פריימן לחץ את ידו, הציץ בשעונו וקרא: "בשעה טובה, קדימה!"

כשיצאנו לדרך לא הפיגה הרוח הלוהטת את החום. פריימן טבל בזיעה. רק עתה זיהיתי את מקטורן העור. מרופט היה במרפקיו, ומראהו כפני בעליו השזופים והחרושים. פריימן צד את מבטי במראה ומתח את מיקטרונו. אקסלרוד חייך. "אני זוכר את המעיל הזה," אמר, העביר את  לשונו על שפתיו וחבש מגבעתו, "כן,"  גנח, "לא מעט שנים חלפו מאותם ימים."

פשטתי רגליי באנחת רווחה. הרהור עלה בי שלוויה במכוניתו של אקסלרוד טובה מלוויה באוטובוס. העיר נפרדה מאיתנו בצאתכם לשלום באי כינוס ארגון הבריאות העולמי. השענתי גבי לאחור ושוב הצצתי בעיתון הבוקר. מותו הפתאומי של מר גפני זיעזע את כולנו, היה כתוב שם. "בלילה היה הדבר, ואם נדייק היה זה בערב. במסיבת רעים ישב שרגא גפני כדרכו בלילי שבת, במסיבת אנשי רוח שהיו משבחים את מאמרו השבועי שבעיתון. לפתע פתאום החווירו פניו. שרגא אהובנו הרכין ראשו לפניו. רק לאחר מעשה הבנו שביקש לסמוך אותו אל השולחן, אלא שהשולחן נמוך היה ממקום מושבו, על כן השעין ראשו אל המיסעד, עצם את עיניו ולא פקחן עוד. מיתת נשיקה מת שרגא גפני, מיתת צדיקים."

אקסלרוד הציץ בעיתון ואמר בשפל קול, "מוות פתאומי," ולאחר שתיקה הוסיף, "תמיד המוות פתאומי."

לא השבתי. הרוח החמה ליחכה את פניי. הושטתי זרועי אל ידית ההגבהה להביא רוח.

"מפחד מחמסין," ליגלג פריימן שידע את מקום עבודתי ופלט לעברי סילון של עשן.

"אינו רגיל," גיחך אקסלרוד, "תמיד יושב למטה במחסן הספרייה."

אולי מבקש להתנקם בי, הרהרתי, על שראיתיו שם בחולשתו, כשהיה תר אחרי דפוס נדיר של "חובות הלבבות".

"אני," טפח פריימן על חזהו, "עד היום אני מטפס על עמודי חשמל, מלמד את הצעירים איך לעבוד."

פריימן אכן היה הזריז בינינו. מצותת לשיחות הבריטים בעודו יושב על עמודי הטלפון.

"גם אנחנו עוד לא נס ליחנו," אמר אקסלרוד, הסיר מגבעתו וניגב זיעת מצחו, "שאל אותו," הצביע עליי בסנטרו.

במורד הקסטל ירה מפלט המכונית לתוך ההרים. "כאן פתחו עלינו באש כשליווינו את השיירה," שמחתי על השינוי בנושא השיחה, והמשכתי, "שרגא במשוריין הראשון נילכד באש הצולבת."

פריימן אמר בהיסוס ששרגא נלכד לא במקום הזה, אלא יותר רחוק, אבל אני השבתי ברוגז שבשביל שרגא אי-דיוק בפרט קטן אינו משנה. אקסלרוד פיתח עניבתו והעביר את ידו על מצחו. פריימן נאנח: "חי לו אדם באושר ובעושר, ופתאום קם לו ומת."

חשבתי שמן הראוי להעמיד עובדות על דיוקן, שהרי שרגא לא קם, אלא ישב. איש סדר אנוכי. שנים של מיון וקיטלוג הרגילוני לסדר ולדיוק.

גם  אקסלרוד יודע את מעלתי זו, על-כן יורד אליי למרתף לעיתים מזומנות ושואל על ספרים חדשים שאיש לא ראה עדיין. חזקה עליי שאזכור מה נתחדש בארון הברזל. כפור יבש מתפשט בחדר בפותחי בפניו את הארון. רק פרוכת אין שם להסיטה הצידה. בידיים חמדניות הוא קולט את ספר המוסר העתיק, מצמיד את הזכוכית המגדלת אל פניו ולוחש כמן בשריקה, אח נפתיע אותם אח אח! אשתו לבית מאירסון ודאי מוכנה כבר לצאת לקונצרט, ואילו הוא מחפש כאן הפתעה. היבטתי בו מן הצד. עיניו היו מרוכזות עתה  בדרך שלפנינו, שפתיו חתומות ושתי ידיו על ההגה. אולם שם, מול הארון, מתרחבת עינו מבעד לזכוכית המגדלת, ואישונה כקולט כל מעשי הזימה שכתב רש"י. שפתו התחתונה מתכנסת תחת שיניו העליונות, ופניו לוהבים. ואני באותה שעה מציץ בו מרחוק ובוש בעמידתו, כמגלה ערוותו.

"בעיתון כתוב," אמרתי בקול רם, "ששרגא לא קם ומת, אלא השעין ראשו לאחור, אולי שולחן משרדים גבוה היה מצילו ממוות."

הבטתי בצדודיתו של אקסלרוד. חוטמו דומה שנתארך. עור פניו צהוב כקלף עתיק. אתה חשוב כמת במקום האפל הזה, היה מתגרה בי, תעלה למעלה וקטוף לך פרי מעץ החיים. ואני הייתי מחייך ומושיט לו דומם את מבוקשו ושואל לשלום שולמית רעייתו היפה, והוא מריח כריכת הספר ובטרם יפתח דפיו מתעלם משאלתי ומוסיף, אלא אם כן אתה רוקח לנו איזו מרקחת חדשה. איזה חידוש מרעיש.

"חבל על שרגא," אמר פתאום אקסלרוד.

"אפילו במיטה לא שכב כשמת," אמר פריימן.

"שרגא לא היה מן האנשים השוכבים סתם ככה במיטה," אמרתי.

"בלי תואר אוניברסיטאי ידע להסתדר," הביע פריימן פליאתו.

"כן, כן," אמר אקסלרוד, "זוכרים כשהסתיר את האקדחים שלנו? בשכונת הבוכרים. האנגלים הביאו כלבים מאומנים..." קולו היה גבוה, כמבקש לחפות על מחשבותיו.

אולם אני לא הרפיתי, ואמרתי שגם עם נשים ידע שרגא להסתדר. אקסלרוד לא השיב. רק האיץ במכונית במעלה אבו-גוש. "מולנו סריס," אמרתי בקול של מדריך תיירים, "כיום שורש. זוכרים את הסיפור על הבתולה והסריס." שניהם שחקו בפנים רציניות. שרגא יכול היה לספר שלוש פעמים אותו סיפור, ואנחנו היינו צוחקים שלוש פעמים. המכונית קפצה על פני מהמורה, ואקסלרוד קילל חרש. קללה עסיסית, בערבית, ונשמעה כהד מימים טובים ורחוקים.

"ועכשיו הוא  מת כערער בערבה," אמר פריימן בקול בוכים.

הפניתי אליו את פניי וחייכתי, "עוד מדברים אצלכם כמו בימי רוטנברג."

 "ערירי," חזר פריימן בעצב. "לא אישה לא ילדים."

"הרוויח כסף רב ובזבז אותו," אמרתי והבטתי אל אקסלרוד. ורידי אצבעותיו הכחילו כנגד גלגל ההגה.

"על נשים," פלט אקסלרוד.

פריימן חדל מעיסוק בסיגריותיו ונשא את עיניו. אני שתקתי, דרוך לדברו של אקסלרוד, והוא המשיך, "גם אני פגשתי לא מעט נשים. יפות. בקונגרסים ליודאיקה..." פתאום מחה בידו ונשתתק.

בבואו למטה, אל המחסן, תמיד הוא מספר על הוועידות. תמורת עיון בכתבי-יד נדירים שעין חבריו למקצוע לא שזפתם, הוא מספר. חסד ידידותנו בימים עברו אני שומר לו, והוא גומל לי בסיפורי הצלחותיו עם נשים. עיניו האפורות נוצצות בדברו, אך אור הניאון החיוור משווה לפניו דמות של נזיר מסתגף. ואז אני מפסיקו ושואל על הכנות לנסיעה, המזוודות, הפרידה המתוקה משולמית, המהומות בנמלי האוויר והים, ההרפתקאות בקרונות השינה, השמפניה המקציפה בגביעי הבדולח, הנשים הטועמות בשפתי השני את הנקטר, זרועותיהן העוטות כסיות לבנות, ולובן בשרן במעלה המרפקים. אלא שהוא מתעלם משאלותיי ומספר רק את הרצאותיו, ועל החטאים החדשים שחיפש ומצא במגילת היראים המגולגלת, על צינורות השפע השופעים בגני הסיטרא אחרא, האגוזים שתוכם קמל וקליפתם חזקה, והתשובה העונה על הכול. הו, התשובה המתוקה, הקדושה, בבחינת שיוויתי ה' לנגדי תמיד, הוא מתפעל. כגון בעת שבא להרהר על אישה בתפילה ינעץ אגודלי אצבעות רגליו לארץ ויתלה גופו עליהם ואל יסמוך ידו לכותל. או הבא על אשת איש יימנע מכל ההנאות הבאות מחמת אישה חוץ מאשתו, או הבא על נוכרית. והתשובה הבאה, זו התשובה המעמידה שוב בניסיון את הגוף באותה עבירה. עיני אקסלרוד ניצתות בזיקי חמדה בדברו על חטאי הזימה. החיוורון נעלם מפניו, והשושן פורח בלחייו.

ימים רבים ישב עד שפיענח את האותיות המעוקמות. מעשה במתמיד שנתפתה ללילית בדמות נערה יפהפייה כולה מחמדים ונתחייב בתשובה, שישוב שוב לאותו פרדס ויעמוד כנגדה ולא יחטא. בבוהן ידו אקסלרוד מסביר אז את הקושי ומתרץ את הניסיון בק"ן טעמים מן התורה ומן המדרשים. כתלמיד ישיבה חותר ומעלה מקורות חדשים וטוחנם במובאות עתיקות על שבע טבילות בפירצות הקרח כנגד שבע ביאות שבהרהורים.

המשוריינים מימיננו חלפו בינתיים פעורי חלונות.

פריימן סיפר שעוזי שלו ביום הבר-מצוה הניח זר פרחים על אחד מהם. זכר לסיפורי אבא שלו מימי המלחמה. זכרתי דרשת בנו באותה שבת. כיצד קישר את פרשת השבוע בכיבוד הורים ובכיבוד  מורים, המחנכים לאהבת המולדת ולאהבת הדעת ולאהבת הגיבורים שמסרו נפשם למען החיים. והחיים, מה?! ביקשתי לצעוק, החיים הקמים בבוקר ויורדים למרתפים אינם זכאים לפרחים? אבל אפילו שרגא גפני שיבח את פריימן על הדרשה הנאה, והניח בידו המחאת כסף על שם בנו.

"שרגא היה אחד מהם," הצביע פריימן כלפי משוריין.

"אבל הוא יצא בשלום," אמרתי.

במסיבת הבר-מצווה היה שרגא חתן המסיבה. כולם הכירו את דיוקנו מן העיתון, על כן דרשו בשלומו. והוא היה מרעיף חיוכיו מתוך חליפתו האנגלית המהודרת. וגם ארבעתנו שוב היינו שמחים זה על זה כידידים ונזהרים זה מפני זה כיריבים.                   

"הוא ידע להסתדר עם המוות ועם הנשים," סיכום אקסלרוד.

"הוא הוא מת." התחנן פריימן.

"כולנו נמות." לחש אקסלרוד.

"ככה מדבר רק מי שמתכנן לחיות עד מאה ועשרים." הטיל פריימן מפינתו בה הצטנף.

הצצתי באקסלרוד. שפתיו רעדו. לפני חודשיים באה ההתקפה. בשעה שעמד לפני הארון וידיו בספרים. לפתע החווירו פניו וימינו נידלדלה. הוא השעין את גבו אל הדלת הכבדה ונתן בי עיניים מיוראות. דפוס נדיר של בחיי חיפש. חובות הלבבות משנת שפ"ט. הוא ניסה לחייך, אולם עיניו הסגירוהו. הן העמיקו להתחפר בארובותיהן ושם נלכדו. בזהירות אחזתי בכתביו והושבתיו על כיסאי. היד, לחש, איני יכול להזיז אותה. מוזר, התנצל, מעולם לא הרגשתי ככה, שב והתנצל. הוא נשתתק. עצם את עיניו והשעין ראשו אל הקיר. אור הניאון זרם אל פניו. לאיטו פקח את עיניו והביט בי ודרכי, ועיניו היו כמאזינות למנגינה סמויה. אחר-כך מילמל. וזה מכה שם בפנים. רק שפתיו נעו. הלב מתפוצץ לי. עמדתי מולו ושתקתי. צריך הייתי לרוץ למעלה, לטלפן, להזעיק רופא. אולם אני עמדתי ושתקתי. לא יכולתי לזוז. מעבר לשולחן עמדתי, עיני צופיות בו, מתאמנות לא לאבד אפילו אחד מזיעי פניו. לבסוף הבנתי, פניתי אל הארון, שלפתי את "חובות הלבבות" והנחתיו בחיקו. זיע קל חלף בזווית שפתיו ונרגע, אפשר שחייך.

"אולי אתה צודק," שב ולחש אקסלרוד עכשיו והיפנה לרגע פניו לאחור, "עד מאה ועשרים."

"צריך להאמין בעולם הבא," הציע פריימן בקול מפתה, "אז הכול נראה אחרת."

אצבעותיו של אקסלרוד תופפו בעצבנות על גלגל ההגה.

"מי שמאמין בעולם הזה מאמין גם בעולם הבא," אמרתי.

כשחלפנו על פני מנזר השתקנים, פלט אקסלרוד, "הם מאמינים."

"ואתם?" שאל פריימן, ומשלא נענה פתח בסיפור של עוזי בנו ודרכו אל האלוהים, וכשלא נענינו לשיחתו, שירבב את שפתיו בבוז, וכינס ראשו בין כתפיו, כמכין עצמו לשתיקה ממושכת. פעמים רבות היה מפציר בנו שנגלה לו את האמת על העולם הבא.

אנחנו הישובים בין ספרי היראים והקדושים, חייבים אנו לדעת.

משנתייאש אפילו מאקסלרוד, סיכום ואמר, שהוא רואה ממרומי עמוד החשמל יותר ממה שאנחנו, תולעי ספרים, רואים למטה.

ב.

בית הקפה בתחנת הדלק  הכריז על עצמו מרחוק. השלט שיבח את השמן המאריך ימיו של המנוע, ואת המשקה המפציר בך הפסקה עשה, הצעתי שנשעה כמצוות ההזמנה. פריימן הצביע על העיתון שבידו ועל שמו של שרגא ועל שעת ההלוויה.

"שרגא לא יברח," אמרתי.

"אבל פרופסור אקסלרוד..." ביקש פריימן על נפשו.

אקסלרוד פרץ בצחוק, "לא!" קרא ותלה את ראשו על עורפו, "בחיי שהוא לא יברח!"

"ההלוויה בשעה אחת," ניפח פריימן שפתיו ברוגז.

"לא נאחר," הבטחתי חגיגית.

"אתה המפקד!" קרא אקסלרוד בקול עליז.

"שרגא היה המפקד שלנו," הזכיר פריימן בשפל קול.

המכונית עצרה מול קיר הזכוכית. האנשים מעבר לו צחקו.

פריימן התכנס במושבו, אסף ידיו אל חיקו והכריז שלא יבוא עימנו.

"נשתה לזכרו של שרגא," הצעתי.

אקסלרוד ישב זקוף, ידיו על ההגה, כאילו אין השיחה שלנו מעניינו.

"אשתי אינה יודעת שנסעתי," התחנן פריימן, "חשבתי שניסע ונגמור ונשוב."

"נרד ונגמור," הבטחתי.

"רק נשתה משהו?" שאל פריימן.

"משהו קר ותוסס, או חם וחריף," הצעתי.

"באמת לא ידעתי שיהיה כל כך חם," פשוט מקטורנו, "אני רגיל לחום, יכול לטפס על עמוד של מתח גבוה כשהברזל לוהט, ותאמינו או לא, בלי כפפות עבודה אני עולה."

הוא השתתק, הביט בעורפו של אקסלרוד. שב ולבש את מקטורנו ושאל בלחש, "כמה זמן זה ייקח שם?"

אקסלרוד לא השיב ואני שתקתי. "אתם מן האוניברסיטה והשיגעונות שלכם," שלח רגליו לפנים ויצא.

אני כבר עמדתי בחוץ, פותח בהרכנת ראש את הדלת בפני אקסלרוד, קד לפניו קידה של שומר-סף. ראיתי את המבוכה בעיניו. פיו נפתח ונסגר. אף על פי כן יצא ועמד ותיקן את מקטורן חליפתו על כתפיו וחבש את מגבעתו, אף העביר מפתחות המכונית מימינו לשמאלו והחליקם לכיסו. אחר כך עמד והביט בי כמצפה לצו. והרי הוא עתה פרופסור. אף כי שרגא היה המפקד, ואנוכי רק סגנו.

ליד שולחן פורמייקה זעיר ישבנו. הזמנתי שלוש פעמים טורקי ועוגות בצלחת משותפת. אף קיבלתי על עצמי לשלם בבחינת עונשו של מסית ומדיח. העוגות היו רכות וצוננות. פריימן הזדרז וסיים מנתו והתנצל שבשעה זו רגיל הוא לסעוד את ליבו בשני כריכי גבינה – זו סגולה נגד כיב הקיבה שלו. הוא הציץ בשעונו, מיהר להצית לעצמו סיגריה והתרומם. אקסלרוד עיכבו וביקש אף הוא סיגריה.  "חידוש שבאופנה?" שאלתי בתמיהה. הרי חדל מן העישון מאז שנתפרסם הדו"ח המוסמך של ועדת הרופאים המלכותית הבריטית. בעל רצון חזק היה, ואירגן את חייו לפי רצונו זה. אף שני ילדיו נולדו כמתוכנן. בת ובן באו לעולם בזה אחר זה כיאה וכיאות, והם לא ביישו את אביהם. ושולמית היפה היא אימם. צמה שחורה וכבדה היתה לה כשהיכרנוה בביתו של שרגא.

רק אני המשכתי לעשן עוד תקופה ארוכה. בבתי-קפה ובביתי. תוכניות רבות נתרקמו בי. ביקשתי להוציא לאור אוסף של אגדות עם, כעצתו של שרגא. אחר-כך ביקשתי לרשום פתגמים נדירים שמוסר-השכל לצידם, כגון לעולם לא תישא אישה אלא מיוחסת ואפילו אתה מוצא אותה לובשת כלי כסף וכלי זהב. אשתי אמרה, אם ציפור דרור מבקש אתה להיות ולבזבז את כספנו על סיגריות וקפה, הרי לרווקות נועדת. הגיוניים היו דבריה, ואני קיבלתי עליי עולו של בית-הספרים. וכשנתמניתי אחראי לכתבי היד הנדירים, היתנה עימי המנהל שלא לעשן. הספרים הם חומר דליק, הסביר. אבל כנגד חיסרון זה, ניחם אותי,  לא תמצא במרתף עשן של פצצות. ארץ של מלחמות אנחנו, ואל יהא קל בעיניך ביטחון מפני פצצות. וכי מי זה אינו מחפש ביטחון בימינו? הסכמתי עם המנהל. והוא חיזק דבריו ואמר כי  שום פצצה לא תחדור שלוש קומות מתחת לפני האדמה. ואני אמרתי, לא פצצות ולא קולות.

באותם ימים ביקשתי להימלט מידידיי המרובים בחדר הקטלוגים. בבואם היו הפרופסורים מברכים אותי בבוקר טוב ובמה שלומך ובטפיחות על כתף והיו מצפים לבדל של רכילות מפי. ידידים של אמת. ממש. לימים באו אף לשמוח בשמחתי לרגל נישואי בתי. הם נישקו את ידי רעייתי האדומות מאבקות-כביסה, ואמרו מי מילל ומי פילל. אף אקסלרוד בא ושולמית נשענת על זרועו. שולמית קרא לה אביה על שם הנאווה בבנות ועדיין היא נושאת אותה צמה כבדה ובפניה עיניים שחורות גדולות שאהבתי.

אקסלרוד השתנק והשתעל ושאלני אם אין העשן מזיק לבריאותו. קרצתי אליו בעיניי ואמרתי שללב אינו מזיק. אף על פי כן אם רצונו בתחליף, הרי עימי סוכריות-מנתה. מנהל הספרייה המליץ עליהן והריני מסתפק בתחליפים. אקסלרוד השעין גבו אל קיר הזכוכית, עצם את עיניו והיה מעשן בלוגמות ארוכות, כמבקש למלא ריאותיו. לבסוף נתן בנו עיניים טובות ושאל, " מתפקרים מה?" עיניו נצצו מבעד לעשן.

"לאט לך, קשישי," לחש פריימן, "מי שאינו רגיל צריך להיזהר." קשישי היה כינויו בעודנו צעירים מתאמנים באקדחים. אף כי שרגא היה מפקדנו.

"חבל ששרגא איננו," אמרתי, "יכולנו לחגוג את פגישתנו."

אקסלרוד חייך, ופריימן אמר שאחד עם חוש הומור כשלי ראוי להעלותו על עמוד חשמל גבוה, אפילו הוא איש אוניברסיטה.

חייכתי ואמרתי ששרגא היה יודע כיצד לנהוג פה. פריימן הציץ בשעונו, ואקסלרוד משך הברותיו:

"כן, הוא היה מפקד אמיתי."

"תכונה מלידה," ניענעתי ראשי בהסכמה, "מנהיג כאריזמטי. לא רוכשים את זה עם האישה ועם התואר."

אקסלרוד מעך את הסיגריה ועצם את עיניו. הקמטים נעו בפניו כאדוות מים. לפתע קם ופנה אל הדלפק. רגע ארוך עמד שם מתלחש עם הבעלים. וכששב צמצם שפתיו בחיוך מסתורי. המלצרית באה והעמידה בקבוק קוניאק וארבע כוסות ונתנה באקסלרוד חיוך של זימה. פריימן נרתע לאחור ואני אמרתי, משקה כלבבי משקה כלבבי. אקסלרוד נשא את הבקבוק, מזג לארבע הכוסות, נטל שתיים בידיו, הקיש באלה שלנו והערה לקירבו בזו אחר זו את שתי הכוסות. אז עצם את עיניו, פקחן והביט בנו כאחד שהפתעות נוספות עימו. הוא זימן אליו בקול רם את המלצרית. היא באה בטיפוף עקביה ותלתה מעליו את שדיה המלאים. הוא אחז בזרועה העירומה ושב והציץ בנו. פניו אדמו וטיפות זיעה ניתלו בקצות סנטרו. זימן את לחיה אל פיו , לחש דבר-מה על אזנה וטפח לה על אחוריה. אחר-כך שב ומזג לכוסות, וקרא לחיי שרגא!

פריימן קפץ ועמד, פניו סמוקים וידיו הקפוצות על השולחן. אף פתח את פיו, אולם אני הקדמתיו, משכתי בידו ואמרתי שאם פרופסור אקסלרוד שותה לחייו של שרגא, הרי זה בסדר גמור. סיימתי בקריאה לעומת אקסלרוד: "המלך מת יחי המלך!"

אקסלרוד ניענע בראשו, קירב את הכוס אל עינו והביט בי מבעד לזכוכית. עינו היתה מעורפלת. המלצרית באה, הניחה צלחת חמוצים, עמדה רגע סמוכה אצלו, הרכינה עצמה עד שחזה נגע במצחו ולחשה, שבמסעדה זו יוכל למצוא כל מה שדרוש לגבר אמיתי.

"אם כך," קראתי, "הביאי לנו סיגריות אמריקאיות."

היא הסבה פניה אליי. אף סולד היה לה, ורקותיה עטורות שתי צמות מחומצנות. שפתיה הצבועות לבן חייכו ברוב משמעות.

"שרגא ידע לשתות," קונן אקסלרוד. אכן, אמת דיבר, היה זה מנהגו של שרגא להזמין אותנו לכוסית אחרי פעולה מוצלחת. ניכנס לתנובה, היה אומר, נאכל בלינצ'ס ונשתה כוס חלב. והבקבוק כבר היה מציץ מכיסו. "איך אתם אומרים," הושיט אקסלרוד את סנטרו בעקבות המלצרית, "חתיכה." הוא פרץ בצחוק. צעיר הייתי ממנו בשלוש שנים ובימים ההם הייתי הקטן בחבורה.

"פרופפפסור למוסססר," התיז פריימן בבוז.

"אתם הצעירים," איים כנגדי אקסלרוד באצבעו, " תמיד רודים את השמנת, לאור היום ובסתר המחסנים."

"מי שעוסק במוסר יסתפק בלבן ולא בשמנת," אמרתי.

"שרגא ידע לחיות," אמר אקסלרוד במהורהר. שב והגיש את הכוס לפיו.

"ואתה, מה, מה חסר לך?!" התפרץ כנגדו פריימן, "קומו וניסע!"

"אני," משך אקסלרוד לאיטו, "אני ביזבזתי את חיי על ספרים," נשתתק ולפתע קרא, "מה עם הסיגריות הארורות!"

פריימן פיעפע, "המלצרית, מה?"

"המלצרית," הידהד אחריו אקסלרוד בבוז, "אצלי הסטודנטיות נכנסות ויוצאות ככה," שיפשף אגודלו באצבע, "ואתה מספר לי על..."

המלצרית הניחה לפניו את הקופסה וחייכה בערמומיות. הוא קרע את עטיפתה ובאצבעות רועדות תחב סיגריה לפיו. היא הגישה לו אש והחזירה את המצית לכיס סינרה. עיניה עדיין חייכו אליו. פריימן התיז רוקו על הרצפה ודרך עליו. זכרתי נוהגו זה של פריימן. לשווא ניסה אקסלרוד לחנכו לנימוסים נאים.

"אם תרצו עוד משהו, אני לרשותכם," אמרה המלצרית והתרחקה.

"לחיי שרגא!" קראתי וגמעתי מן הכוס. אבריי היו כבדים וביקשתי לפרוק מעליי את המשא, "אני מכיר אותך, אקסלרוד, מכיר היטב. המשרה הזו של פרופסור לספרות-המוסר היא רק כסות עיניים, רק שעשועים אינטלקטואליים. אני יודע את מחשבותיך!"

"בוודאי!" ליעלע אקסלרוד וצחק צחוק שיכורים, "אצלי הסטודנטיות נכנסות ויוצאות ככה," הקיש באצבעותיו.

"רק נכנסות ויוצאות," אחזתי כתפו, "ספר, פרופסור אקסלרוד, ספר הירהוריך כשאתה קורא סיפורי חטא."

לאיטו נשא את ראשו והביט בנקודה סמויה, "איש מדע אני," דיקלם.

"כמו מי, למשל, כמו מי? אולי כמו גיניקולוג?" לא הרפיתי.

"מעשה בחסיד," פתח לאיטו, "שסיפר לחכם," עטף את כוסו בכפותיו ולא התבונן בנו והיה ממשיך ומספר כאילו הוא החסיד, "אני אהבתי אישה אחת והיא אשת איש, ועזה לי כמוות אהבה, וגם היא אוהבת אותי ביותר. ואחבקנה ואנשקנה, ואמשש כל גופה ולא בעלתי, וכל הנישוקים והחיבוקים לא היו בעיניי אלא כזכר בזכר וכנקבה בנקבה, שלא היה יצרי על זה אלא מתכוון הייתי כדי שיתגבר יצרי עליי, והיה ליבי כאש בנעורת וכאש בוערת לבעול, וכן עשיתי ימים ושנים והיה בידי לעשות עימה כל רצוני. כי היינו שנינו דרים בבית, והבעל הלך לארץ מרחקים ולא היה מוחה בידי כל מה שחפצתי, ומנעתי בשביל הקדוש ברוך הוא. אבל חיבוקים ונישוקים לא מנעתי, ולא נהניתי מהם, כי לא היה עם ליבי כי אם לבעול. וזה עשיתי כמה שנים כדי לקבל שכר..." נשתתק ועיניו האדומות הביטו בי זועמות.

"היו לך ניסיונות ומניעות," אמרתי.

"מה אתם מבינים בניסיונות ובמניעות ובעיכובים ובמלחמות בסיטרא אחרא," מחה בידו בלי לשאת עיניו.

אני ידעתי את מלחמותיו. בשבתו על גווילים של ספר מצהיב ידעתי מלחמותיו. זכוכית המגדלת שבעדה היה מביט באותיות המעוקלות הרחיבו עינו עד עין שיעור, ואני ראיתי בה מלחמתו. רק אנחות היה פולט ומזדרז להדק עניבתו על צווארון כותנתו הלבנה. מלחמותיי שלי לא סיפרתי לאיש.

"ועכשיו מה?" הרכין עצמו לאחור, "לא כלום. השנים חלפו. ואני ניצחתי. ניצחון מפואר, מה?" הביט בי כמצפה שאסתור את דבריו, "ובינתיים נתחדדה אצלי השמיעה. כמו אצל כלב," חשף חניכיים אדומים בגיחוך, "אני מאזין. באוזן הפנימית מאזין. לפעימות הלב. אפילו בלילות אני מאזין. בשנתי. בחלומי," עמד וקרא לפתע, "היי, לב! די שחקנו מחבואים. תתחיל במה שאתה זומם שם!"

המלצרית באה במרוצה ותלתה באקסלרוד עיניים שואלות. אולם אני אחזתי זרועה ומשכתיה הצידה, "לא אלייך הוא מתכוון," לחשתי על אוזנה בעומדי סמוך אליה. ירכי התחככה בירכה והיא הביטה ישר לתוך עיניי.

פריימן התרומם וניער מקטורונו מפירורי העוגה. "שרגא, שרגא," קרא, "אנחנו מאחרים!"

שערותיה ליטפו את פניי. רכות היו והדיפו ריח של סבון חפיפה. היא השפילה עיניה, ממתינה. אקסלרוד לפת קיבורת ידה, והיא נענתה. ספק מחבקה ספק נשען עליה גררה אותה עימו. פריימן הטיח רוקו. אקסלרוד היפנה אלינו פניו, "כך צריך, לירוק על הכול, אני אומר!" עיניו האדימו כעיני השור בייחומו, "מי הם השניים האלה?" שאל את המלצרית והצביע עלינו. היא רק ליטפה את פניו בראשי אצבעותיה, והוא השיב, "אחד שומר ספרים והשני מביא אור כשמבקשים חושך..." צחוקו נותר אחריו.

שמאי גולן

המשך יבוא

הסיפור ראה אור במקורו בספר "בריחות למרחקים קצרים", בהוצאת מסדה ואגודת הסופרים העברים, 1975, והספר זכה בפרס ע"ש ש"י עגנון לשנת 1976.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [124]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

השוטרת אזולאי

הסערה סביב ההחלטה של הוועדה למינוי בכירים, בראשות השופט [בדימוס] אליעזר גולדברג, שלא אישרה את מועמדותו של ניצב [בדימוס] משה צ'יקו אדרי לתפקיד המפקח הכללי של המשטרה, וויתורו של זה על מועמדותו – פותחים פתח לחיפוש מועמדים אחרים [ראויים] לתפקיד החשוב והנחשק הזה: לעמוד בראש המשטרה ולהנהיג אותה – להישגים והצלחות.

אם לא אדרי, אז מי? יש ודאי די קצינים בכירים – ניצבים במשטרה או מחוצה לה, גם אנשים אחרים [כולל נשים!], שמתאימים וראויים להתמנות לתפקיד הזה.

ואולי – השוטר אזולאי הזכור לטוב, מסרטו המעולה של אפרים קישון? שוטר זה יכול לשמש דוגמה מצויינת ל"שוטר הטוב", חדור מוטיבציה ומסירות ודבקות במטרה: להגן על האזרח הפשוט מפני אלימות ומעשים פליליים. ומעל כל אלה בולטת בשוטר זה אהבתו ללא גבול למשטרה עצמה, לאירגון שבו מצא את מקומו הראוי, ביתו השני. זוכרים?

ואם לא הוא, אז מדוע בעצם לא שוטרת – אישה מפכ"לית של המשטרה?

בנוסף לכושר מנהיגות, עצמאות ועמידה על דעתה מול הממונים עליה, קביעת מדיניות וחתירה להשגת מטרות, מפכ"לית-אישה תגלה ודאי רגישות יתר כלפי מצוקתן של הנשים, תוך מאבק ללא פשרות באלימות ורצח של נשים, הטרדה מינית ויחס מפלה כלפיהן, וכן הדרה לשמה.

אז אולי השוטרת אזולאי תצליח להבטיח ביטחון אישי לאזרחי המדינה, כפי שהם זכאים וראויים לכך.

השוטרת אזולאי –  מפכ"לית!

כאשר שוחחתי על כך עם אחד מידידי, הוא הגיב מיד:

–  יש לי מועמדת מן המוכן: שרה נתניהו.

כאשר קראתי על התבטאות של שרים [כך נאמר בכל הידיעות, לא שר אחד, ולא שם של שר שאמר מה שאמר, בקולו ובשמו] נגד השופט אליעזר גולדברג, מי שכיהן כשופט בבית-המשפט העליון, מבקר המדינה ועכשיו יו"ר הוועדה ל[אישור] מינוי בכירים, בנושא פסילת אדרי, והלה השתלח בו בלשון ביבים נמוכה מאין כמוה: התרח הזקן השמאלן הזה, השתכנעתי בו-במקום ש"התרח הזקן הזה" – צודק.

ההפגנה

על אף שאינני משתתף אישית בפועל בהפגנת הנשים נגד רצח נשים ואלימות כלפיהן, אני מזדהה בכל ליבי עם מחאה צודקת זו, עם כְּאֵבָן וזעמן של הנשים על כך שהממשלה, המשטרה, רשויות הרווחה והסיוע השונות לא עושות די למיגור התופעה הרצחנית הזאת, הן ברחוב, הן בתוככי הבית, הן במעמקי האוהל.

ישנם פה-ושם גם מקרים הפוכים, שבהם נשים נוקטות אלימות כלפי בני-זוגן, אך דומה שמקרים אלה נדירים למדי, זניחים, ואפילו אינם נכללים בסטטיסטיקה מזעזעת זו.

ונשאלת שאלה: מדוע זה אישה מוכה מוגלית יחד עם ילדיה מביתם, למעון לנשים מוכות, בעוד שהבעל "חוגג" להנאתו בבית? הרי עדיף שהגבר האלים יוּצָא מביתו וייכָלא במכלאה של גברים מכים, אזוק באזיק אלקטרוני, שם יעבור טיפולים פסיכולוגיים ואף תרופתיים, עד שלא יוכל עוד להזיק לאישה ולילדים שלו. על הרשויות המשפטיות וגופי האכיפה למצוא מיד דרך משפטית-משטרתית נאותה לנקוט באמצעי הגנה כאלה, כלפי הגבר האלים.

לקצץ את ידיו! [באופן מטאפורי].

עברית קשה lingua

בעיתון של יום שישי האחרון של חודש נובמבר, שבוע אחרי ה-Black Friday, התפרסמה כתבה של איתמר אייכנר וטובה צימוקי, תחת הכותרת "שינויים בצוות ההגנה על נתניהו". בכתבה נאמר ש"גורמים משפטיים מעריכים ש[עו"ד] תל-צור יהיה הליטיגטור, ואילו [פרופ'] עודד מודריק יהיה האסטרטג המשפטי.

מילא, אסטרטג זה ברור: נתניהו שר הביטחון זקוק כמובן ליועץ אסטרגי.

אבל מה זה ליטיגטור? הלו, זה "הפרקליט", העיתון של המשפטנים?

באותו עיתון, בכתבה אחרת מצוטט ראש מועצת עמנואל, אלי גפני, שהאיץ בתושבי עירו למהר ולהתחסן: "מי שלא מחוסן יילך להתחסן במיידי".

מה יש לו לאלי גפני הנכבד נגד הביטוי המקורי, הישן, הטוב והמדויק: מיד? הלו, זה צה"ל?

בטלוויזיה הודיע קצין-משטרה החוקר את פרשת רצח הילדה סילבנה צגאיי, כי: "בזירת הרצח מצאנו ממצאים פורנזיים".

הלו, משטרה, מה זה "פורנזיים"?

אכן, עברית קשה lingua.

צא ולמד

"מנכ"ל הרכבת של שווייץ הגיע אליי, כדי ללמוד מהגדולים" –  הצהיר בענווה שחצנית מנכ"ל רכבת  ישראל, שחר איילון ברדיו. מן הראוי לציין שיש לו ותק רב בתפקיד: שנתיים ימים תבין ותקילין...

יש לו חוש הומור לבחור. הוא התכוון ודאי למה שנקרא בעברית עתיקה, בעצם בארמית: איפכא מסתברא, ובימינו: הפוך על הפוך.

רוצה לומר: מנכ"ל רכבת ישראל בא לשווייץ להתרשם וללמוד איך השווייצים מפעילים רכבות בדיוק של שעון שווייצרי, ללא שיבושים ותקלות,  וללא עצירות בדרך.

אכן, יש מה ללמוד מהם, מהעם החרוץ והדייקן הזה.

ברוסית ישנו פתגם עממי:  אם תחיה 100 שנה, תלמד 100 שנה – ובסוף תמות טיפש.

צא ולמד.

צאי ולַמדי

לפי מה שהתפרסם בתקשורת, השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, הספיקה במסגרת תפקידה עד עתה, לנסוע לא פחות מ-24 נסיעות לחו"ל, שם שהתה 120 יום, ברחבי העולם: ברצלונה, וינה, טאלין, לונדון, לוס אנג'לס, מינסק, מדריד, ניו-יורק, ועוד היד נטויה.

כל זאת בסכום הצנוע של 300,000 שקל בלבד.

היא נסעה כנראה כדי להיות אור לגויים וללמד אותם שוויון חברתי מהו: שוויון בין עדות שונות בעם, בין דתיים לחילונים, בין עשירים לעניים, בין צעירים לזקנים, בין נשים לגברים, בין מהגרים לבין תושבי הארץ הילידים, וכדומה. כל זה לאור הניסיון המוצלח של העם בישראל, באמצעות המשרד שבראשו היא עומדת.

אה, והיא פוגשת לפעמים גם יהודים שם בחו"ל. מה היא מלמדת אותם, לא ידוע לנו.

צאי ולַמדי.

הכחשה גורפת

כיוון שמנהיגנו הדגול חסן נסראללה לא התייחס עד עכשיו לעניין זה של המנהרה כביכול, שהתגלתה כביכול ליד מטולה כביכול, קיבלתי הוראה להגיב ולהסביר:

לצופי הטלוויזיה בעולם, שראו את המנהרה שהציונים חשפו לכאורה, בין הכפר כילא שלנו לבין ההתנחלות הציונית מטולה בגליל, לידיעתכם: לא היה ולא נברא.

כל השגרירים והעיתונאים וקציני יוניפיל, שנתניהו סחב אותם ביום גשם וקור לגליל, דעו לכם: הוא סתם עבד עליכם.

אין מנהרה כזאת בכלל. ואם יש מנהרה, היהודים הציונים חפרו אותה, ואין זה אלא בור ביוב.

ואם לא היהודים, אז זו מנהרה של סוחרי סמים לבנונים, כדי להבריח חשיש וסמים אחרים למדינה הציונית  [ובכך להחליש את כוחם של הצרכנים-המשתמשים היהודים, שלא יהיה להם כוח להתעסק איתנו]. הבחור הצעיר בחולצה המפוספסת, שנראה נתקל במצלמה ובורח כל עוד נפשו בו, אינו אלא סוחר סמים ידוע בדרום לבנון, שקוראים לו הדוקטור.

ובעוד אני מדבר, הם אומרים שגילו מנהרה נוספת. נו, באמת.

מנהרה – מאפיש.

חיזבאללה

הכסף הקטרי והתחבולה הציונית

צעד מחוכם ותחבולתי של היהודים הנבזים: הם הסכימו להעברת 15 מיליון דולר נוספים לעזה, תמורת רשימה מלאה של מקבלי הכסף, משכורת של פקידי הממשל של חמאס בעזה.

מקבלי הכסף בבנקים נדרשו לחתום בחתימת-ידם ובטביעת אצבע, וכן צילום של תעודת הזהות שלהם. ורשימות אלה הועברו לכובש הציוני. גופי המודיעין שלו יבדקו רשימות אלה ביסודיות ויידעו: הרשומים ברשימות אלה הם פקידי ממשל. כל האחרים – פעילים של חמאס.

תחבולה ציונית.

חמאסי

עזה

שאלת מיליון הדולר:

האם מישהו יודע איך פותרים את בעיית/צרת עזה, אחת ולתמיד?

יהודה גור-אריה

* * *

תחזקנה ידי כל אחינו הפלסטינים

היורים באישה הרה שבבטנה עובּר

שלא הצליח להישאר בחיים

הירי הוא תוצאת אקיבוש שהחל ב-48'

ויבורכו גם הרוצחים של נוסעי האוטובוס

במעלה העקרבים ב-17 במרץ 1954

בגלל אקיבוש

על החתום:

האידיוטים המוסריים בישראל

* * *

משה אביר

אני הייתי שם

לפני מיספר שבועות הרצתה אצלנו במסגרת מועדון 60+ אורית בר-שירה ברקאי (אחותו של רזי). נושא ההרצאה היה: מהקונגרס הציוני הראשון (בזל 1897) ועד תוכנית אוגנדה (הקונגרס הציוני השישי).

אני נסעתי לבזל בעקבות הקונגרס הציוני הראשון. הקונגרס התכנס בקזינו העירוני של בזל משום שכל האולמות האחרים היו תפוסים (צריך להזמין מקום מראש, הרצל!) – מאז אני חש שהציונות היא כמו קזינו – פעם מוצלחת ופעם ספחת!

במוזיאון המקומי ניתן לראות כרטיסי ציר ותמונת מחזור של משתתפי הקונגרס.

משתתף בולט בקונגרס הזה היה שמואל פינלס (PPINELES), שהיה סגן היו"ר הרצל לצידו של מקס נורדאו (שטבע את המושג יהדות השרירים) ועל שמו נקרא הישוב גבעת שמואל וכן רחובות בישובים שונים ובהם זיכרון יעקב. כשהזדמנתי לזיכרון, חבורת נערים שאלה אותי איפה זה רחוב פינלס PINLESS))

אותו פינלס תרם גם להתבססותה של זיכרון יעקב, ובהקשר לכך יש סיפור. כשבאו ראשוני הרומנים לנמל גאלאץ בדרכם ארצה נוכחו ששם האונייה המסיעה הוא תטיס. הם מלאו התרגשות משום שטיטוס הגלה את היהודים מארצם והאונייה תטיס מובילה אותם חזרה לארץ ישראל.

מהקזינו של בזל המשכתי למלון שלושת המלכים –המלון שבו התאכסן הרצל בעת הקונגרס הציוני הראשון. רציתי להצטלם על המרפסת בפוזה של הרצל, אך כמו רוב האתרים באירופה גם מלון זה היה סגור עקב שיפוצים. עברתי למלון סמוך ושם חדרן מצרי צילם אותי על המרפסת.

משה אביר

* * *

נרצח שש פעמים

[הכותבת בחרה להישאר אלמונית]

על המדרכה בשכונת פנקו בברלין,

מונחים שני לוחות זיכרון מוזהבים,

לזכרו של דוקטור הופשטיין

ושכנו, ברונו מוכר הספרים,

שהוצאו בלילה בכוח מדירותיהם

ונשלחו לטרבלינקה

בדירתו של הופשטיין מתגוררת היום,

משפחת ג'דיד, מצפון סוריה

הבת כבר לומדת מדעי החברה

באוניברסיטת הומבולט

הידועה לשמצה

והבן הבכור קיבל מלגה,

מקרן האיחוד האירופי,

ליצור סרט שישווה את השואה

למשבר הפליטים הנוכחי.

ד"ר הופשטיין שקד בביתו,

על חיסון למחלה נגיפית,

הוא כמעט הצליח עד שפוטר מעבודתו.

למרות הישגיו, עקב יהדותו.

היום, יום שני בצהריים,

וגברת ג'דיד, בנה הצעיר, בעלה ושני התינוקות

יצאו להפגנה, כדי לצעוק "מוות לישראל"

ובדרך, בלי כוונה, דרכו על הלוחות.

ד"ר הופשטיין שבר את כל חוקי המטאפיזיקה,

כשנרצח ארבע פעמים.

הוא גורש, הוכה, הורעב,

הושפל ונשלח לתאים.

וחיילי האס.אס. השתמשו בעפרו

לכסות שלג שמילא את הכביש

למנוע החלקה של המפקד ושל הרכבים.

ובחמישית, כשהמצאתו שודרגה ונהפכה לתרופה

על שם רופא ממגנצא, ד"ר וולפגנג ארנדטהיים

שהצילה את חייהם של עשרים אלף גרמנים.

כמה מהם משתתפים היום בהפגנה

ומרגישים את עצמם מוסריים.

ד"ר הופשטיין הבן, שהגיע לכנס רפואי

נסע לפנקו לראות את הלוח המוזהב

שפעם אותיותיו הבריקו.

והיום הן שרוטות ורמוסות

הוא הצר על כך כשחזר על עקבותיו,

אך מצעד ההפגנה עמד בדרכו.

מזל שהמפגינים לא ידעו מה מוצאו,

אך פתאום שמע קולות בעברית,

כמה יהודי מחמד שעברו לברלין

ונואמים בכל כנס נגד המדינה היהודית

תמורת אלף יורו לחודש, טבין ותקילין.

וכולם מרוצים, גם ממר היינריך בל,

שהכסף מגיע מהקרן על שמו.

ושאם רק ידע מה קורה, לעזאזל,

היה משתולל מזעם בקברו!

נכדתו של הופשטיין, נועה,

נאנסה פעמים במזרח התיכון.

כדי להתמודד נסעה לגואה,

אך היא עדיין גאה,

לעמוד על זכותה לקבל דרכון.

הימין הרדיקלי הצטרף וצועד עם קיצוני השמאל

כי למי איכפת מעבר של איזה יהודון,

כל עוד יש בירה ללא אלכוהול

ורייב ששוחק כל אבן זיכרון.

זאת מסיבת טכנו אקסטרו-ואגנדית,

מולטית-קולטית, עתידנית

וכולם רואים את עצמם מוזמנים

חוץ מהקורבנות וצאצאיהם הציונים.

המצעד הגיע לרחבה שמול להומבולט

היכן שהנאצים הציתו אלפי ספרים

מחנותו של ברונו ומשל אחרים,

ולא מזמן, בלי כוונה ודווקא שם

נפתח המרכז הגרמני לחקר האיסלאם.

כך, בעזרת הזמן ומדעי החברה

ניתן לפרק ולשבור כל הנחה

והיום הגיע הזמן בו חובה לספר,

על מישהו שנרצח חמש פעמים יותר.

ובכך שבר כל מוסכמה דרקונית,

שרובצת על המצפון וההכרה העצמית:

הופשטיין שבר את כל חוקי הפסיכו-פיזיקה

והגרמנים ירגישו טוב לעוד כמה שעות.

בלי להבין שאפשר לסלוח מתישהו על רצח המונים

אבל לא על צביעות והאשמת הקורבנות.

אפשר להתפייס אחרי שבעים ושלוש שנים

רק עם אומה שלא רוקדת עם אלו שאת קורבנותיה הם שונאים.

* * *

משה כהן

היתה הרתעה?

הפיגועים הרצחניים נמשכים חדשות לבקרים. כן, אני יודע השב"כ מסכל עשרות פיגועים. ומה קורה למחבל? יש לו סיכוי לא רע לצאת בחיים  ולהיעלם. דואג לכך הרמטכ"ל בשם טוהר הנשק. סיכוי לא רע שביתו לא ייהרס באדיבות בג"ץ, ואם כן – הרשות תבנה לו חדש. 

אם נתפס הוא נדון למאסר, הווי אומר, שהייה באכסנייה לא רעה בהנהלת אסירים ביטחוניים כמוהו. מעמד של גיבור ושאהיד בחברה. פנסיה נאה לכל החיים מטעם הרשות. לימודים לתואר אקדמי.

הבחור מסודר לא רע בחיים. 

הלזאת ייקרא הרתעה?

משה כהן

ירושלים

* * *

משה גרנות

המניות שלנו בארץ-ישראל

אני כבר ידעתי לקרוא אותיות עבריות, והכרתי כמה עשרות מילים בעברית. אחי ידע אפילו לקרוא בספר ללימוד עברית. אני זוכר את אחד השיעורים בספר – הייתה בו תמונה של רחוב הרצל – פינת רחוב יפו בתל-אביב, ולמטה היה כתוב: "ברחוב הרצל יש כבר בתים בני שתיים ושלוש קומות."

הקן שלנו שכן בבניין מועדון התרבות ההרוס למחצה – פצצה (רוסית!) נפלה בקרבתו, וקיר שלם התמוטט. אנחנו היינו מתכנסים בחדר הפנימי, הקטן יותר, שהיה פחות או יותר במצב נסבל. היו סדקים בקירות, ומהתקרה דלפו מים בימי הסתיו הגשומים. בעירייה תכננו להרוס את הבניין לפני שיתמוטט על יושביו, אבל אנחנו המשכנו להתכנס שם לפעולות שלושה ערבים בשבוע. בֶּנִי, אחי, היה בקבוצה הבוגרת – "מִפנֶה", ואני הייתי בקבוצת הקטנים – "ניצנים", שהגדולים כינו אותה – "הירקרקים". על הקירות היו תלויות כרזות בעברית וברומנית: "לעלייה ולהגשמה!", "אנו נושאים לפידים!", "אנחנו העתיד!" היו שם גם תמונות של הרצל, ברל כצנלסון וחיים וייצמן. האמת? לא ידעתי מי אלה, אבל התביישתי לשאול. קיוויתי שבאיזו פעולה בעתיד המדריכה שלנו, חוה, תספר, תבהיר. הרצל נראה אדם מכובד מאוד וטרוד מאוד. הוא הביט הצידה לאיזה מקום, אולי כדי שיראו יותר טוב את הזקן השחור והמפואר שלו – חשבתי לעצמי – איך הוא היה מגיב אילו ליטפתי לו את הזקן? וייצמן נראה כמו סבא טוב, שעוד מעט ירד בגניחות מעל הקיר ויחלק סוכריות לנכדיו. ברל כצנלסון עם השפם והתלתלים האפורים נראה לי כמו איכר שבא לשוק.

בערב גשום במיוחד הודיע לי בֶּנִי שמוכרחים להגיע לקן, כי הגיע שליח מארץ ישראל. קוראים לו שרגא. יוסף (מלרע!), מנהל הקן מחייב לבוא.

ואימא: "חכו קצת, אולי הגשם ייפסק, אי אפשר ככה..."

"אימא, זה נורא חשוב, אסור לאחר."

אבא הנהן בראשו, ואימא התרככה. נעלנו מגפי גומי ולבשנו מעילי גשם, ויצאנו אל תוך הסערה.

אי-אפשר היה לנהל את הטקס בחוץ בגלל הגשם ששטף בעוז – הצטופפנו שתי הקבוצות בתוך החדר הפנימי. מישהו דאג לתלות דגל מול הכניסה, ומתחתיו כרזה: "ברוך הבא מארץ הצבי". המתנו אולי עשרים דקות עד ששרגא, כולו נוטף מים, נכנס לתוך הקן – אז פרצנו כולנו בשירת "התקווה", ושרגא הצטרף לשירה בעמידת דום זקופה.

הוא היה איש "זקן" כבן שלושים, ולמרבה האכזבה, לא היה בכלל שזוף, הגובה שלו בינוני, אני משער, פחות ממטר ושבעים, ועל ראשו שיער בלונדי דליל. עיניו היו בהירות, ולאחר שהסיר את מעיל הגשם, נשאר לבוש בסוודר בצבע בקבוק ירוק. המכנסיים החומים שלו היו רטובים מהברך ומטה.

היו לנו המון שאלות לשאול אותו – עברו ארבעה חודשים מאז "השבת השחורה", ושלושה חודשים מאז הנקמה של אצ"ל שפוצצו את מלון המלך דוד בירושלים. יוסף הסביר לנו במה מדובר, ואף ציין שווייצמן, אותו סבא טוב שתלוי לנו על קיר הקן, התנגד לפעולות תגמול, אבל לא שמעו לו.

שרגא לא המתין שנשאל אותו שאלות, הוא הקדים ושאל אותנו:

"קן אתם יודעים מי חיבר את 'התקווה'?"

קבוצת "ניצנים" קראה יחד:

"נפ-תלי הרץ אימ-בר!"

שרגא חייך אל יוסף:

"עבודה יפה! ומי חיבר את המנגינה?"

שקט, אפילו אצל "המפנה" הביטו "הגדולים" האחד על השני והרימו גבה.

"שמעתם על שמואל כהן?"

שוב שקט של מבוכה.

"שמואל כהן חיבר את הלחן להמנון שלנו. הוא עלה לארץ ישראל לפני חמישים שנה מהעיירה אוּנְגֶני, גם כן במולדובה. בעצם הוא לא היה כל כך מקורי – הוא התבסס על פזמון מולדובי שאתם בוודאי מכירים – 'עגלת השוורים'."

לא עשה לי טוב להיווכח שההמנון שלנו מבוסס על לחן של גויים שיכורים.

"מי זה דוד שוּב אתם יודעים?"

שוב שקט. זה התחיל לעצבן – מה הוא עושה לנו חידון?

שרגא התיישב על כיסא, וביקש מאיתנו להתיישב על הרצפה, כי לא היו די מושבים לכולנו.

"דוד שוב יצא מרומניה לארץ ישראל ב-1875 כדי לבדוק אפשרות של התיישבות שם. אתם מתארים לעצמכם – זה קרה לפני למעלה משבעים שנה! כמה שנים אחר כך, ב-1882, התכנסה בפוֹקְשַאני, גם כן במולדובה, הוועידה הציונית הראשונה בעולם (אתם שומעים? בעולם!), שנתיים לפני ועידת קטוביץ. אתם מתארים לעצמכם? פוקשאני הקדימה את קטוביץ ואת הקונגרס של הרצל." ושרגא הצביע על תמונתו של בעל הזקן המפואר שעל הקיר.

הבנו שמדובר בדבר חשוב, אבל מה זאת ועידת קטוביץ, אפילו בֶּנִי לא ידע.

"תיכף אחרי ועידת פוקשאני התארגנו שתי קבוצות של יהודים ממוינשטי ומבאקאו, עלו לארץ והקימו שתיים מהמושבות הראשונות בארץ-ישראל – ראש-פינה וזיכרון יעקב. בין מייסדי זיכרון יעקב היתה משפחת אהרונסון, שבנם אהרן ובתם שרה היו מנהיגי מחתרת ריגול נגד השלטון הטורקי. הם סייעו לצבא הבריטי..."

"בשביל מה לסייע לבריטים? צריך לגרש את הבריטים מארץ ישראל!" העז בֶּני להפסיק את דבריו של השליח.

שרגא חייך, ופנה ליוסף. הוא דיבר אליו בעברית, אבל בני הבין:

"יוסף, יש לך הרבה עבודה עם החבר'ה האלה."

יוסף הנהן ושרגא המשיך: "למה אני מספר לכם את כל זה?"

שקט. למה באמת?

"אני מספר לכם כדי שתזקפו קומה, וכשתגיעו לארץ ישראל – בסופו של דבר תגיעו! – אני מצפה שתרגישו שיש לכם מנייה שם, ולא חשוב כמה תלאות תעברו, וכמה עלבונות תחטפו כעולים חדשים. תדעו לכם, כל מי ש'ירוק' – חוטף – זהו חוק הטמטום האנושי, אבל אתם תזכרו את מה שאמרתי, ותזקפו גו."

בבית שאלתי את בֶּנִי מה זה 'מנייה', והוא הסביר שזה השְאָלה, מטאפורה. שאלתי מה זה מטאפורה, והוא ענה לי בסבלנות ששרגא התכוון שנרגיש שיש לנו זכות בארץ ישראל.

"זה לא נשמע לי טוב," הרהר בֶּנִי, אחי החכם, בקול רם, "זה לא נשמע לי טוב, אני חושב שלכל היהודים יש חלק בארץ ישראל, גם לאלה שלא היו בוועידת פוקשאני או קאטוביץ."

כשהמבול שכך מעט והגענו שוב לקן – חיכתה לנו הפתעה: על הקיר מעל הרצל, וייצמן וברל כצנלסון היו ארבע תמונות של אנשים לא מוכרים: היה אחד בעל זקן ארוך שדמה קצת להרצל – אמרו שקוראים לו פרידריך אנגלס, היה אחד קירח עם זקנקן קטן, כמו וייצמן, אבל הרבה יותר צעיר עם מבט בוטח אל העתיד – אמרו שקוראים לו ולאדימיר איליץ' לנין, והיה אחד בעל שפם במדי גנרל, דומה מעט לברל כצנלסון, אמרו שזה יוסף ויסריונוביץ' סטלין, האיש שהציל את העולם מהמגף הנאצי, והיה עוד אחד שלא דמה לאף מנהיג ציוני שעל הקיר, היה בעל זקן ושיער ארוך פרוע – קראו לו קארל מארקס. ליד הכרזות הישנות הופיעה כרזה חדשה: "פועלי כל הארצות התאחדו!"

בני, שידע במי מדובר, התקומם:

"מה הם עושים בקן שלנו?!"

יוסף חיבק את כתפו של בני ולחש לו: "היה לנו ביקור מהמפלגה, אמרו לנו שאם לא נתלה את התמונות והכרזה – יסגרו את הקן. לא נורא, בני, בכל זאת, סטלין הציל את היהודים מהנאצים. הוא נחשב למושיע, לשמש העמים. במדינה שלו שולט הקומוניזם, ואת הקומוניזם הרי המציאו מארקס ואנגלס, ולנין הרי שלט ברוסיה לפני סטלין..."

"אבל אנחנו לא 'השומר הצעיר', אנחנו 'דרור הבונים'..."

"נכון, בני, אבל מה היינו מרוויחים אם היו סוגרים לנו את הקן?"

למרות כל הוויתורים – סגרו לבסוף את הקן. פּוֹרְקָרוּ, ראש הז'נדרמריה לשעבר, שהציל את שיירת היהודים המגורשים מזעמם של האיכרים שארבו להם בדרך לבוטושאני, אותו פורקרו ניגש ליוסף והזהיר אותו שעליו להסתלק אם הוא לא רוצה שיאסרו אותו. הציונות הפכה תוך זמן קצר בעיני המשטר לחוד החנית של הקפיטליזם האמריקאי – כל הקִנים הציוניים של כל התנועות (גם של 'השומר הצעיר') נסגרו בצו השלטון, ורבים ממנהיגי הציונות ברומניה נעצרו ונשפטו לשנים רבות של עבודת פרך.

הקומוניסטים מיררו את החיים של אבא, שהיה סוחר, ובתרגום לשפה הקומוניסטית – "מוצץ דם הפועלים." הם חיפשו עילה מתחת לאדמה כדי לשלוח אותו לקלבוש. ההצלה הגיעה דווקא מהקומוניסטית הכי אדוקה, "סטלין בחצאית", הלא היא שרת החוץ היהודייה של רומניה הקומוניסטית – אנה פאוקר, היא פתחה את שעריה של רומניה לעלייה, תמורת דולרים טובים של יהודי אמריקה, דולרים קפיטליסטיים שקיבלו הכשר, וגם אנחנו ניצלנו את ההזדמנות הזאת, ועלינו על האונייה "טרנסילבניה", כשרק מטען של קבצנים אישרו השלטונות שניקח עימנו. על האונייה היו אולי אלפיים איש בצפיפות גדולה, וכשהגענו לים האגאי הסוער – כולנו הקאנו את הנשמה. שלוש יממות של סבל עברו עלינו עד שנגלה לעינינו הנוף המדהים של חיפה שבתיה מטפסים אל הכרמל הירוק..

אבא הביט מהופנט בנוף, חיבק את כתפה של אימא:

"מה את אומרת, סימה?"

"אל תדאג, רב יהודי, אתה לא תזכה ליהנות מכל זה..."

זה היה משבית השמחות הנצחי. זה לא עזר לו, הלב חשב להתפוצץ מגאווה שכזה מקום יפה יש בארץ ישראל שלנו (עכשיו היא גם שלנו!).

יהודים טובים זרקו תפוזים מהרציף אל הסיפון הגבוה של האונייה. רוב המבוגרים לא נתנו דעתם על התפוזים שעפו מעל הראש, לא כן הצעירים, שהתחרו מי יתפוש תפוז בעודו עף באוויר, פצעו אותם בציפורניים ומצצו את תכולתם בו במקום. אני נאבקתי עם אחד הבריונים על תפוז מעוך. צרחתי: "הוא שלי!" – הז'לוב נדהם מהחוצפה שלי, ושיחרר את הפרי. התפוז היה מעוך, ומיץ דביק נדבק בידיי, וגם התיז על החולצה. היה לי חשוב להשיג תפוז, כאילו הוא הערובה שאני אצליח בארץ החדשה, ואיכשהו נצבט לי הלב על כך שהתפוז שהצלחתי להשיג היה מעוך...

לא נותר לנו הרבה זמן להתפעל מיופייה של חיפה,  ירדנו מהאונייה (אלפיים איש! זקנים, נשים בהריון, חולים, ילדים בוכים). למטה חיכו לנו פקידי משרד העלייה, החתימו אותנו על טפסים שלא הבנו מה כתוב בהם, נתנו לנו חמש לירות והעלו אותנו לאוטובוסים. האוטובוס שלנו נסע למעברה בבאר-שבע.

היינו לבושים במיטב בגדינו, כי ברומניה בתחילת מרץ עדיין לא מפשירים השלגים, ואילו כאן שרר אחד החמסינים הראשונים של האביב. הדרך התמשכה והתמשכה – נסענו כמעט כל היום, ובקושי ניתן היה להתרווח כדי לפשוט את המעילים. לקראת ערב הגענו למעברה – מחנה אוהלים ענק על גבעה מרוחקת מהעיירה הטורקית. מדריך הוביל אותנו אל האוהל ובירך אותנו:

"ברוכים הבאים לארץ ישראל!"

השאיר לנו קופסת מזון והלך להוביל משפחה אחרת לאוהל שלה.

אבא נשבר כשראה את האוהל: "לאן הובלתי את משפחתי? איזה מוצא יכול להיות מהמקום הנידח הזה? איך אתפרנס? מה יהיה? מה יהיה?"

לאימא היו דמעות בעיניים, אבל ניסתה לעודד את אבא:

"תראה, מורדי, אני אעשה מהאוהל בית, תראה שעוד יהיה טוב..."

"איך, סימה, איך?"

"יגיע המטען, אקשט את היריעות, אולי נשיג ארגז ואכסה אותו במפה לבנה, כמו שולחן..."

באוהל היו רק ארבע מיטות, מזרנים ושמיכות.

בערב האוויר התקרר מעט. הבטתי מסביב – עד כמה שהעין יכלה לראות היו רק אוהלים – לא בית, אפילו לא בקתה, לא עץ, לא שיח רק אדמת לס צהבהבה-אפורה וים של אוהלים. ייאוש!

אימא הניחה מגבות למראשות כל מיטה, והלכנו לישון בבגדינו – כל אחד דמע בשקט על המגבת שלו. באותו לילה קמה סופת חול שהפילה את האוהל, ובארובות העיניים נדבק הלס על שרידי דמעותינו.

בבוקר הופיעו ארבעה בחורים צעירים, לבושים במכנסי חאקי קצרים וגופיות אפורות, על ראשיהם כובעים משונים, לימים ידעתי שאלה כובעי טמבל, הם דיברו ביניהם עברית, צחקו בכל פה (עלינו?) ותוך פחות מעשר דקות הם העמידו שוב את האוהל על מכונו.

"רב יִיד," פנה אל אבא ביידיש המבוגר שביניהם, אולי בן שלושים, לוחץ את ידו, "רב ייד, האוהל הזה שוב לא ייפול – אני ערב."

ואז פנה עם חבריו לאוהל שכוב נוסף.

פתחנו את קופסת המזון שנתנו לנו – היו שם שתי קופסאות סרדינים, ארבע ביצים קשות. הגבינה הצהובה והלחם היו מכוסים בחול. היה גם קנקן תה ללא כוסות. רצינו לרחוץ ידיים ולהסיר את החול מעל פנינו, אבל ליד הברז (ברז אחד לעשרה אוהלים!) היה תור ענק. ויתרנו.

אבא הוציא מהמזוודה את אחד משני נקניקי סיבְּיוּ שהבאנו עימנו, עטף אותו בנייר והטמין אותו בתיק יד. הוא נפרד מאיתנו:

"אני אמכור את הנקניק, ובכסף אסע ואחפש מקום שאפשר לנשום."

אינני יודע איך, אבל הוא הצליח. המשבר שעבר באוהל שעף ברוח, חישל אותו כנראה, והוא היה שוב אותו שרדן שהצליח לצאת, אמנם שלד עצמות, מהמחנה לעבודות כפייה הפשיסטי. הוא הביא אותנו לכפר יהושע, שם קיבלנו צריף, ובו מים זורמים וכיור – ממש אמריקה! אלא שכעבור חצי שנה היינו חייבים לעזוב את המקום ולצאת להתיישבות קבע בכפר עין טבעון שבעמק. שם קיבלנו צריף פחות מצודד – אין ברז ואין כיור, וברור שאין חשמל. קירות הצריף היו עשויים קרשים דקים, ומעליו גג פח גלי, שכל טפטוף של גשם נשמע כמו מופע של מיומנה בימינו. כעבור שנתיים עברנו לשיכון קטן, שלא היה מחובר למים ולחשמל, לא היו מרצפות על הרצפה, וגם לא תקרה, ראינו את הרעפים מצדם האחורי.

ושם, במקום הנמוך ההוא שמתחת לפני הים, מקום בו השלוליות קופאות בחורף, ובקיץ נצלים ממש בלהט השמש, מקום בו הברחש ממרר את חייך בשדה, ואין לך טיפת מים קרים להחיות את נפשך בחדר הלוהט – שם היתה לי הארה שאינני בטוח אם אמצא את המילים הנכונות לתאר את מקצתה. איש לא הכין אותי לקראתה – לא בֶּנִי החכם, לא יוסף, לא שרגא, בעל המניות בארץ ישראל:

הייתי אז בן שלוש-עשרה-ארבע-עשרה כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העלייה השנייה והשלישית. עמדתי מולם משתאה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת, וחתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה, ובמקום זה לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שאיננו מתייאש מן העשייה.

כשאנחנו הגענו לעין טבעון, הם כבר הספיקו להילחם בקדחת, בחום הנורא של קיצי העמק ובבוץ הטובעני של ימי החורף, הם הספיקו לעבוד בפרך במלאכות שלא הכירו אבותיהם מזה עשרות דורות. בעשר אצבעות הם הקימו כפר יפהפה בלב השממה, והגנו עליו מפני מתנכלים, והם גם הספיקו להקריב את מירב הקורבנות לפני ובעת מלחמת השחרור. לנו באמת לא היה כלום, ולהם כבר היו בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים. המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם, והאותיות החרותות בשיש הזכירו את מחירה של החירות, את מחירו של החלום. וכשבאנו להסתפח לכפרם, הם הפשילו שרוולים ולימדו אותנו לעבוד בשדה, ובערב, כשהם ואנחנו סחוטים מרוב עבודה, הם היו מכנסים אותנו ומלמדים עברית, שרים עימנו מזמירות הארץ ומספרים לנו את סיפורי ארץ ישראל החדשה.

עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בלבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח להתחרות עמם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. בעיניי הם היו יצורים על אנושיים. מעולם לא חשתי יחס של התנשאות מצדם, מה שאינני יכול לומר על נכדיהם שהיו בני גילי, ושבוודאי לא היו זכאים להתחלק בתהילתם.

הם היו שזופים, לבושים בפשטות נזירית –א"ד גורדונים מהלכים במרחק של מגע יד! וכשהמולדת נזקקה להם (ומתי היא לא נזקקה להם?), הם ובניהם התנדבו ליחידות הצבא הקרביות ביותר. בניהם היו קצינים גבוהים בצה"ל, מג"דים ומח"טים, ובילו חודשים במילואים, כשמשקיהם משוועים לידיים עובדות.

אני זוכר שמשה דיין, אז רמטכ"ל, הגיע לביקור במושב. כל החברים הצטופפו בבית העם לשמוע איזו משימה חדשה הוא מבקש להטיל עליהם (היה ברור שלא יטרח להגיע אלא כדי להעמיס עליהם מטלה חדשה). המזכיר פתח את המפגש: "משה רוצה להגיד לכם משהו."

אני נשבע שאני מצטט מילה במילה!

אני הייתי המום: ככה מציגים גנרל?! רמטכ"ל?! האם איכר רומני היה מעז לפנות לרמטכ"ל צבא רומניה המהולל בשמו הפרטי?! האם היה זוכה בכלל לראות רמטכ"ל בכל ימי חייו? אני נקלעתי לעולם שונה מכל מה שיכולתי להעלות על הדעת – הרי בסופו של דבר, משה דיין היה אחד מהם, הוא נולד בדגניה וגדל בנהלל, וכמו כולם התנדב לכוח המגן של היישוב, אלא שהם עושים רוב השנה מה שנחשב לעיקר (גם בעיני משה דיין עצמו!), ואילו הוא המשיך לשרת בצבא. אין לו שום יתרון עליהם, לא בעיני עצמו ולא בעיניהם.

משה דיין דיבר באותו מעמד במשך כמה דקות, הזכיר את אלפי העולים שהובאו בעל כורחם לנגב הצפוני, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, שממאנים להישאר במקומות הצחיחים ההם מטואטאי רוחות המדבר הלוהטות, שזקוקים באופן נואש לסיוע, להדרכה, ומי יעשה זאת אם לא בניהם של מייסדי המושבים הוותיקים?

משה דיין דיבר מעט, קם והלך. איש לא ליווה אותו למכונית, הכול נשארו במקום, ובאותו המעמד קמו צעירים, בניהם של הנפילים, והתנדבו "לרדת" אל הנגב כדי לבצע את המשימה שהציג משה דיין. הם השאירו את המשק על הנשים וההורים הזקנים, ויצאו לסעוד את העולים החדשים. הם לא שאלו אם תהיה משכורת, אם יהיה אש"ל – כלום! קמו והלכו, כי נקראו, כי תמיד היו נכונים לקריאה, כי כל הקריאות היו מופנות רק אליהם, ואיש לא שאל אז, וגם לא שאל אחר כך, מדוע טורח הרמטכ"ל לדבר עם בני המושב על מצוקותיהם של עולים חדשים? מה לזה ולתפקידו כראש הצבא?

ואני כל כך רציתי להידמות אל הנפילים האלה, כל כך!

אספר משהו מהימים הראשונים בעין טבעון – כבר הזכרתי שגרנו בצריף קטן דק דופנות בעל גג פח, מובן שלא היו מים בצריף, ולא חשמל, נוחיות בחוץ בצריפון פח, ומקלחת לא היתה בכלל. הצריף בגודל של שמונה מטרים על שלושה שימש כחדר שינה לארבע נפשות, מטבח וסלון. אפשר לדמיין איך בישלנו, איך התרחצנו...

רצה הגורל ואותה שנה היתה מבורכת בגשמים עזים, והצריפים נראו ממרחקים כאיים צהובים בתוך ים של בוץ חום-אדמדם. באחד הלילות התעוררתי משום הרעש המבהיל של הצלפות הסופה בגג הפח, וראיתי את אבא תומך את הצריף מבפנים בגזע עץ שהכין מבעוד מועד, כדי שלא יתעופף ברוח.

הכוונה היתה להכין אותנו לקראת ניהול משקים משל עצמנו – קודם על ידי עבודה בשכר במשקים הוותיקים, ואחר כך הקצו לנו חלקת אדמה קטנה לכל משפחה, קיבלנו חצי פרד (התחלקנו שתי משפחות בפרד), חצי מחרשה וחצי פלטפורמה. יום אחד הגיע המדריך, בעצמו ממייסדי המושב, שנאלץ להזניח את משקו כדי לטפל בנו, והראה כיצד זורעים צנונית, ואנחנו, העולים החדשים, רכנו על תלמי האדמה וזרענו צנונית.

בוקר אחד העיר אותי אבא מוקדם מהרגיל: "בוא תראה דבר יפה."

יצאתי החוצה וראיתי בחלקה שלנו שורות שורות של נבטי צנונית. העלים היו קטנטנים, והגיחו כאילו בהיסוס מתוך רגבי האדמה (אולי לא כדאי לצמוח אצל הטירונים האלה?)

קרני השמש הראשונות כאילו החיו את האדמה, כשכל עלעל, כל קור עכביש, כל טיפת טל  בורקים באור זהוב, וכל היופי הזה, וכל היפעה הזאת איכשהו קשורה בי ובמשפחתי – אנחנו התכופפנו על התלמים האלה וזרענו.

בנתיבות חיי הזדמן לי לא אחת לראות מראות נפלאים, מראות שהפעימו את ליבי: ראיתי את הכרמל מסיפון האונייה, ראיתי את מצדה בזריחה, ראיתי את החרמון בשקיעה הסגולה – אך לא המראות האלה, ואף לא מראות מדהימים אחרים ששזפה עיני ברחבי העולם – אף אחד מהם לא הפעים את ליבי כמו חלקת הצנונית בבוקר שטוף שמש בעמק יזרעאל.

כל בוקר, לפני לכתי לבית הספר, הייתי סר אל החלקה, מלטף את העלים, מריח אותם, מעשב מסביב, גורף את האדמה כדי לאוורר שורשים, וכשהייתי חוזר מבית הספר, עוד התיק על כתפי, הייתי רץ אל החלקה...

אילו פגשתי את שרגא בנתיבות חיי, הייתי מספר לו על המנייה שלי בארץ ישראל.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

על "אשתו של הקולונל" ועוד סיפורים

מאת משה גרנות

בהוצאת ספרי ספרא בעריכת ד"ר חיים נגיד

2018, 181 עמ'

הסיפור שהבאנו כאן מתוך קובץ סיפוריו החדש של משה גרנות, "המניות שלנו בארץ-ישראל", הוא הסיפור האחרון בקובץ, והוא אחד הסיפורים היפים והמרגשים שערכו לא רק ספרותי וביוגראפי אלא גם ציבורי ולאומי. ראוי היה לקרוא אותו בבתי-הספר. סיפורו של נער יהודי, יליד רומניה, שעלה עם משפחתו לישראל כאשר שרת החוץ היהודייה של רומניה, אנה פאוקר, הסכימה למכור תמורת דולרים טובים, ששילמו יהודי ארה"ב – את יהודי רומניה למדינת ישראל.

היופי של הסיפור, כפי שייווכח הקורא בו, שהוא מביא, תוך איזון ספרותי ורגשי מופלא, את קשיי החיים היהודיים ברומניה ואת העלייה לישראל ואת השנים הראשונות בה – אל מול אותה ישראל ואזרחיה הוותיקים, שכל כך הושמצו במרוצת השנים על דרך קליטתם את העולים החדשים בשנות החמישים למאה שעברה, עד כדי "עלילת הדם" של "חטיפת ילדי תימן".

נוגע ללב הוא גם הסיפור "ברברה" על קורותיה של נערה יהודייה שהסתתרה בתקופת המלחמה אצל משפחה נוצרית וראתה עצמה כנוצרייה, והנה בישראל היא פוגשת שני זוגות "הורים" שטוענים שהיא ילדתם. וכן סיפורו של סב יהודי בישראל, שעלה מרומניה ונעשה ישראלי גמור, והנה נכדו מודיע לו בגאווה שהצליח לקבל דרכון רומני.

כמעט כל הסיפורים בקובץ נסובים על שם וכאן ועל המעבר בין שם לכאן בתקופה שרובה במחצית השנייה של המאה העשרים. והם מאירים גם רומאנים וקובצי סיפורים קודמים שכתב גרנות על אותה תקופה, כמו "קרנטינה בקונסטנצה" ו"הפרומושיקאים".

גרנות אמנם לא המציא את הגלגל ואינו תומך בפלסטינים כמו סופרים חשובים שלנו שהם ורק הם זוכים ליוקרה ולפרסום וכל דבר שטות שיוצא מפיהם יוצר כותרות בתקשורת – אבל בכל זאת, סופר מעולה.

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

יש שופטים ב...לוד

בניגוד לדעה המקובלת, הגורסת שהשופטים בישראל מתייישרים על פי השראת 'העליון', יש שופטים שעדיין מפעילים את השכל הישר ובורחים מפילפול שלפעמים הופך את השופט למחוקק, ואת החוק לעיסה רכה שניתן ללוש בה ולהגיע אל ההיפך מכוונת המחוקק. השופט המחוזי דותן קבע – הפלא ופלא! – כי רק הכנסת רשאית לחוקק ולא ביהמ"ש, ואין ביהמ"ש רשאי לפרש חוק בהיפוך מכוונת המחוקק

מן המפורסמות הוא, ששופטי ביהמ"ש העליון כבר עושים את זה מהמקפצה. ללא שום בושה או ניסיון לטשטש עקבות. לנאורים בעלי הדם הכחול, מותר לצפצף על העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה.

אחד מן העקרונות הבסיסיים שהטמיע ההוגה הצרפתי מונסטקייה בבסיס הרעיון הדמוקרטי, היה עקרון הפרדת שלוש הרשויות האמורות לנהל את החיים הדמוקרטיים: המחוקקת, המבצעת והשופטת. כל אחת מהן היתה שוות ערך במשולש הבלמים והאיזונים, שנועד למנוע מצלע כלשהי במשולש הדמוקרטי הזה לנכּס לעצמו כוח מוחלט. כיוון שהכוח משחית, אמרו בתבונה רבה חכמי הדמוקרטיה ברוח מונסקיה, נארגן את הרשויות כך שכל אחת מהן תבלום ותאזן את השתיים האחרות, והנה לך דמוקרטיה למופת.

אלא שכבודם, יושבי על מדין בביהמ"ש עליון, כבר מזמן הפכו את המשולש שווה השוקיים למשולש אחר מזה שאליו התכוון מונטסקייה: יש למשולש המומצא שלהם בסיס ענק מאוד ושמו הרשות השופטת, וזו ניכסה לעצמה שלא כדין ושלא כחוק סמכויות לו לה, והותירה את השתיים האחרות רזות וקצוצות כנפיים, כשחלק מסמכויותיהן הועברו לבסיס הרחב, במעט או בהרבה.

העליונים כבר מזמן איבדו את הבלמים, וכל עוד העם שותק ואינו מתקומם נגד העוולה הזו, מתקיים תיאטרון האבסורד הזה. הרשות השופטת נטלה לעצמה, רק משום ש'ככה בא לה' ומבלי שהעם הסמיך אותה לכך, גם סמכויות של חקיקה וביצוע: ברצותה היא מבטלת חוקים שחוקקה הכנסת, וברצותה היא מפרשת אותם, תוך לוליינות משפטית מפוקפקת, ממש להיפך מאשר כוונת המחוקק. כך גם לגבי תחומים שבאחריותה של הרשות המבצעת: ברצותה היא מחליטה על מהלכים צבאיים ו/או מוניטאריים ו/או חברתיים (ע"ע המסתננים) ואחרים, וכל זאת מבלי ליטול על עצמה אפילו גרם של אחריות לתוצאות האומללות של החלטותיה בתחומים שלא הוסמכה להם במפורש. 

סביר היה אפוא להניח, שגם שופטי בתי המשפט דלמטה, יילכו בדרך זו של ביטול חוקים, פרשנותם המעוותת וכל כיוצא בכך. הרי כלל משפטי גדול הוא, שתקדימים שמקורם בעליון מחלחלים למערכת המשפט שמתחתיו.

אבל למרבה ההפתעה, וגם ההערכה, יש בישראל שופטים, שלא רק דחו תפיסה אלימה זו של 'אני ואפסי עוד,' אלא אף מגלים חשיבה משפטית הגיונית וצנועה, המוטמעת בפסקי דין היוצאים מתחת ידם.

כך למשל צדה עינינו פסק דין של בית המשפט המחוזי בלוד, בחתימת ידו של השופט המחוזי צבי דותן, ובו אמירות שמחזירות למחוקק את כבודו האבוד, תוך קביעה ברורה של שני עקרונות חשובים: האחד, בית המשפט אינו יכול (ומסתמא גם אינו רוצה) לתפוס את מקומו של המחוקק; והשני, ביהמ"ש אינו יכול לפרש את החוקים שיצאו מתחת ידי המחוקק באופן הפוך למה שמשתמע מהם.

מדהים? מפתיע? דמוקרטיה במובנה האמיתי? – המדהים הוא שפסק דין כזה של שופט מחוזי, שמגלה ענוותנות מול הזרוע המחוקקת ואינו מתנשא עליה לאמור אני אמלוך, מעורר בנו השתאות. זה מה שבאמת מפתיע, שעוד יש שופטים ב...לוד.

הנושא עצמו שבו עסק ביהמ"ש, הוא פרוזאי למדי: עירעור של הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה פתח תקווה, על החלטת ועדת הערר שדחתה את טענת הוועדה המקומית, בשאלת מתן פטור מהיטל השבחה רק בגין הוספת ממ"ד לדירה קיימת ישנה, או גם בגין בניית ממ"ד בדירה חדשה, המחוייבת ממילא בבניית ממ"ד. לא ניכנס לכל פרטיה של סוגיה פרוזאית, עבשה משהו, זו.

השופט המחוזי דותן החליט לדחות את העירעור של הוועדה המקומית. עד כאן הליך משפטי שיגרתי. הצדדים טוענים והשופט מכריע.

אבל במקרה שלפנינו, שזר השופט דותן מספר אמירות, שעוד עלולות לעורר סערה בעליון ואולי חלילה לפגוע באופק הקידום שלו, בטענה שיש לו אג'נדה משלו – וכבר היו דברים מעולם (ע"ע כב' הנשיא ברק נגד המועמדת פרופ' רות גביזון).

הנה למשל מעט פנינים, דוגמיות, מן העקרונות שעליהם מושתת פסק הדין:

"ביהמ"ש שאינו מוסמך ואינו רשאי לשנות או לסלף את החוק... החוק קובע, בלשון ברורה וחדה, פטור גורף... אילו התכוון המחוקק ליצור הבחנות כאלה לגבי תחולת הפטור, היה הדבר בא לידי ביטוי בחוק. המחוקק לא עשה כן, וברור אפוא שכוונתו היתה להחיל את הפטור באופן גורף על כל בניית ממ"ד."

שמעתם? – ביהמ"ש אינו רשאי לסלף את החוק, ועליו לפסוק על פי כוונת המחוקק. איזו תגלית! איזה חידוש עצום!ולוואי שאמת פשוטה זו שגילה לנו השופט דותן, באומץ לב מרשים, אינטגריטי, ושחייה נגד הזרם, לא תעמוד לו לרועץ בהמשך דרכו על כס המשפט.

מנחם רהט

* * *

גיא משיח

שרה שרת החוץ

אחד היתרונות הגדולים בתפקיד "שר החוץ" – זו האפשרות לשלוח את אישתך ב"משלחת רשמית" לשבוע לגואטמלה. ואולי, באמת, הנסיעה של שרה היא בכלל ה"פרס" שקיבלה גואטמלה על כך שהצביעה נגדנו לאחרונה באו"ם. לעובדות הניקיון בבלפור – בטוח שהיה זה פרס אמיתי.

מאז ששרה נתניהו (שעל כישוריה הדיפלומטיים אין עוררין) טסה השבוע לגוואטמלה – "מקורבים" ושרים בסיעת הליכוד מספרים, שהם מעולם לא ראו את ראש הממשלה כל כך מאושר ובמצב רוח כל כך מרומם. האם זה בגלל, שאין לישראל הסכם הסגרה עם גוואטמלה?

כך או כך, מזכירוּת הממשלה הודיעה, שבעת שהותה של שרה נתניהו בגוואטמלה, תמונה השרה, מירי ("הצל") רגב, לממלאת מקום רעיית ראש הממשלה.

השבוע נמשך בהצלחה "מבצע צפוני", עם חשיפתה של מנהרה נוספת (שלישית במספר). ביבי מבין שעם תמונות שלו "מהשטח" – כשהוא לבוש מעיל יוניקלו שחור והדוק, עם חיילים חביבים ברקע וקפה שחור חזק ביד – "המבצע ההנדסי" יביא לו בקלות עוד 10 מנדטים בקלפי. מה גם, שאם יחברו את החפירות של החמאס עם אלו של החיזבאללה – תהיה לנו תשתית מנהרות מוכנה ל"רכבת קלה" בכל הארץ.

"קרקס מינוי המפכ"ל" נמשך השבוע. אחרי "תאונת" מינוי צ'יקו אדרי, השר ארדן "מחשב מסלול מחדש." כך שאולי כדאי, שהמפכ"ל החדש יגיע בכלל מ"אגף התנועה". כנראה שבסוף, הדרך היחידה להיפטר מנתניהו תהיה, שגלעד ארדן ימליץ עליו לתפקיד מפכ"ל המשטרה.

האמת שוועדת גולדברג הגזימה בחומרת בדיקתה: אחר כך אל תתפלאו, ששוטרים – שביטלו בקומבינה לחברים שלהם ולבני המשפחה דו"חות תנועה ועבירות – לא רוצים לשרת את הציבור.

בסוגייה הכואבת של  ה"נשים המוכות" – אמר נתניהו השבוע: ש"אנחנו צריכים לתת אגרוף לפנים של הבעלים המכים האלה" והוסיף: "צריך למנוע, בכל מחיר, תקיפה של נשים." חוץ מהאישה של בנט, כמובן.

נתניהו שידע באיזו קונדיטוריה עובדת אשתו של בנט, והאם הקינוחים שם כשרים או לא; רוצה שנאמין לו, שהוא לא ידע מה עושה בן הדוד שלו, עו"ד דוד שמרון.

השבוע גם התרעם נתניהו על כך, ש"לא מתקבל על הדעת, שבחיפה יכהן סגן ראש עיר שתומך בחמאס ובחיזבאללה." (מה גם, שהוא גם שימש בעבר כשף כנאפה במסעדה ערבית). ובצה"ל נרשמה מבוכה: כוחות הצבא שנכנסו למנהרה שנחפרה בלבנון – יצאו מפיתחה הישר לתוך ביתו של סגן ראש עיריית חיפה, רג'א עזאתרה.

השבוע הגיעו בכנסת לפשרה לפיה "חוק הפורנו" ישולב ב"חוק גדעון סער", כשבשלב הראשון תיאסר צפייה באתרים, שיפרסמו תמונות של גדעון סער.

בכנסת גם העניקו השבוע "אות הוקרה" מוזר ומביש לאייל גולן על "תרומתו לזמר העברי". יוזמת הפרס, חה"כ נאוה בוקר (ליכוד), כנראה סוברת, שמנצל הקטינות ועבריין המס המורשע הוא מודל חיקוי ראוי לבני הנוער. בוקר זכתה בעצמה בפרס בדמות כותרות לרוב, ובניצחון תקשורתי מוחץ על חברתה לסיעה, מירי רגב (שאף היא מעריצה מושבעת של גולן).

חה"כ בוקר דאגה להסדיר אישור כניסה ל"פות-מוביל" שהוביל את חתן הפרס אל בית המחוקקים הישראלי. בנאום התודה צריך היה אייל גולן להודות קודם כל לאביו, ואולי אף להקדיש לו את הפרס. אלא כשמדובר באייל גולן, לא צריך להיתפס לקטנות (שלא לומר קטינות): דבר אחד בטוח: אייל גולן אינו ראוי לפרס – אבל הכנסת הנוכחית בהחלט ראויה לאייל גולן. 

עו"ד גיא משיח, תל אביב

* * *

אהוד בן עזר

"נתיבות ציון וירושלים"

לאברהם משה לונץ

[1970]

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 15.4.1971

במסגרת "ספר השבוע"

לפני 47 שנים

אברהם משה לונץ נולד בעיר קובנה ב-1854. בשנת תרכ"ט, היא שנת 1869, בהיותו בן חמש-עשרה, הוא עולה עם המשפחה לירושלים. יש אומרים – העלייה באה מפחד השפעת ההשכלה הקובנאית על הבן, ומסורת אחרת – נדר שנדרה האם לעלות בהגיע בנה לבר-מצווה. ומאז, בהפסקות מועטות של נסיעותיו לחוץ-לארץ לצורך הדפסת ספריו ולצורך בריאותו – נעשה לונץ עד למתרחש בירושלים למן שנת עלייתו, לפני למעלה ממאה שנה, ועד למותו בשנת 1918, זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי הגנראל אלנבי, ואולם עד ממש, בחינת אדם שעיניו רואות מה שהוא מספר עליו – היה לונץ רק עד שנת 1878, שהיא גם שנת ייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה בארץ-ישראל, כי הנה באותה שנה בדיוק, בהיות לונץ בווינה לצורך ריפוי עיניו שנחלשו מרוב עבודה בסידור ספרו "נתיבות ציון וירושלים" – התברר כי אין תרופה למאור עיניו, ולאחר ניסיונות ריפוי אחדים בווינה, נעשה לעיוור מוחלט. אולם גם עיוורונו לא מנע ממנו מלעסוק עוד ארבעים שנה במפעלו הספרותי-ההיסטורי החשוב לתולדות יישובה של ארץ-ישראל, והוא עומד בהבטחתו הנרגשת, אותה הוא מפרסם ב"הצפירה" מחודש תמוז תרל"ט, מיד לאחר התעוורו:

"עוד לפני ירחים שלושה, בשמעי את השם 'עיוור' יוצא מפי או מפיות אחרים – כמדקרות חרב היו ללבבי, ושערות ראשי סמרו מפחד לזיכרו. ועתה בקור-רוח אוציא בעצמי את המילה הזאת, כאילו לא תיגע לנפשי ולבבי מאומה. אהה! מי מילל לאברהם משה לונץ, כי בהיותו בן כ"ה יכהו עיניו מראות ולא יראה באור השמש כי יהל. שונאיי, או שונאי האמת והדעת – כי אנוכי לא פעלתי רע לאדם מעולם – יאמרו, כי יד ה' נגעה בי לרעה על חטאותיי כי עצמו מספור! בהיותי אחד ממייסדי בית-עקד הספרים בעיר קודשנו, או על עוררי את בני הנעורים לחוכמה ומדע, לשלוח במלאכה ידם, ולגעול בלחם-עצלות, או על הרהבתי בנפשי לכתוב – במ"ע חבצלת שנה שלישית, כי מהראוי ונכון כי מכל הנדבות אשר יובא אל ארץ הקדושה יודפס אחרי כן חשבון גלוי לעיני השמש וכהנה – – – בין כה וכה אחת היא לי: עיוור הנני כעת. אולם אך עיני בשרי קמו מראות, ועוד אעבוד עבודתי על הרי ישראל." (עמ' 39).

הרמזים על "חטאותיו" כביכול נוגעים להתייצבותו של לונץ הצעיר לצד הכוחות המתקדמים בירושלים של אותה תקופה, המשכילים, שדוברם הראשי היה ר' ישראל דוב פרומקין, עורך העיתון הירושלמי "חבצלת" (עמ' 15). לונץ, שראשית דרכו היתה כתלמיד ישיבה ונתמך ב"חלוקה", לא היה יכול להתמיד לאורך ימים בהשתייכותו לחוג הפרושים-האשכנזים, בני ליטא, אליהם השתייך לראשונה באופן טבעי, ותקע עצמו בקהל החסידים המשכילים. ובזאת אף גזר על עצמו הפסד החלוקה, והיה עליו להתפרנס למחייתו כמלמד, ואף כאן נרדף כל אימת שלאביו של אחד מתלמידיו היה נדמה שהמורה מעיין בסתר בספרים אסורים של אפיקורסות.

ספרו הראשון של לונץ "נתיבות ציון וירושלים" יצא לאור בשנת 1876, בירושלים, – בדפוס הרב ר' ישראל דוב פרומקין, מו"ל "החבצלת" – כך נרשם בשער, ועוד נאמר שם על מהות הספר: "נתיבות ציון וירושלים יפלס נתיב לכל אחינו הנפוצים בארבע קצות הארץ בדרכי ציון וירושלים האבילות ויראה לכל איש את תואר ותכונת עי"ק ירושלים וסביבותיה מצבה ומעמדה. ומצב העם היושב עליה. החמרי והמוסרי ככל חוקי הטאפאגראפהיע דבר לא נעדר עם הרבה מראות וציורים פתוחי עופרת."

בראשית שנת תרמ"ב, כלומר ב-1881, והוא כבר עיוור – מופיע הראשון בקבצי "ירושלים", שנדפס ב"וויען, בדפוס של געארג בראג, המנהל פ. סמולנסקין." עד שנת תרע"ב [1912] הופיעו עשרה קבצי "ירושלים" שהיה, לפי הגדרת לונץ "מאסף ספרותי לחקירת ארץ הקודש, גלילותיה, קורותיה, קדמוניותיה, תולדות גדוליה וכל הנוגע לה בעבר ובהווה, בעזרת חכמים וסופרים מצויינים בארץ וחוצה לה." (עמ' 362).

בקבצים הראשונים שם לונץ גם מדורים באנגלית ובגרמנית, כדי למשוך אנשי מדע שאינם יהודים ואשר מתעניינים בארץ הקדושה, וכדי להתמודד במידת מה עם פירסומים מדעיים שנתיים לתולדות ארץ-ישראל שכבר נתקיימו אותה תקופה בידי לא-יהודים ובשפות האנגלית והגרמנית.

בשנת תרנ"ה (1895) התחיל לונץ להוציא גם את "לוח ארץ ישראל", ממנו הוציא עד שנת תרע"ב [1912] שבעה עשר כרכים. את מטרת הלוח הגדיר לונץ בשער הלוח הראשון:"לוח לבני שלושת הדתות הגדולות בצירוף המידות והמשקל, ערכי המטבעות, סדרי הפוסט [הדואר] והתיליגרף ועוד עניינים שונים בארה"ק. מאמרים, ספורים, תמונות, שירים וספירות המתארים מצב וחיי אחינו בערי ארה"ק ומושבותי'. מצב וחיי אחינו ומצב הקהילות בכל ערי ארץ הקדם. הדעות ממצב בתי הספר, החינוך והחסד, החברות, המסחר והאמנות בארה"ק."

הלוחות משמשים אוצר בלום להבנת החיים בארץ במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה.

עוד הוציא לונץ "מורה-דרך בארץ ישראל וסוריה", בשנת 1891, שצריך היה להיות מקביל "במהותו ותוכנו למורה דרך הגרמני הנודע על שם מוציאו לאור 'בעדעקער'." (עמ' 363), אלא שלונץ התכוון בראש ובראשונה לתייר ולעולה (אז אמרו המהגר) היהודי.

כמו כן החל להוציא משנת תרכ"ז (1897) ספרים מאוצר ספרות ארץ ישראל, בהם ספר "כפתור ופרח" לרב אשתורי הפרחי "הראשון בחוקרי ארץ הקודש", ספר "תבואות הארץ" לרב יוסף שווארץ, קובץ "המעמר" וכן שקד בשנותיו האחרונות על הוצאה חדשה של התלמוד הירושלמי, וזכה להוציא רק מסכתות אחדות.

על פרשת חייו של לונץ, הספרים והקבצים שהוציא, קשייו ומאבקיו, גם הערכת מפעלו ההיסטורי-התיעודי, מפעל שערכו בחד-פעמיותו – על כל אלה מספר הביבליוגרף ג. קרסל, שהתקין את המבוא לקובץ הכתבים, ואף ערך את מבחרם. קרסל אינו נלאה להדגיש במבואו את החוש המדעי שהיה ללונץ בכך ששימר ואסף פרטים, תעודות, עובדות ותיאורי חיים יקרי ערך, אשר בלעדם לא תיתכן הבנת קורות היישוב היהודי בארץ במחצית השנייה למאה הקודמת [ה-19]. הפרטים שמביא לונץ בלוחותיו, גם הללו שכל כוונתם היתה לתת מורה-דרך שימושי בהילכות חיים בארץ בפרטים של יום-יום, כל אלו מתבררים עתה כאוצר בלום להכרת אותה תקופה.

הדו"חות ששקד להביא מן המושבות בכל לוח חדש, המונוגראפיות שלו, תיאורי ירושלים, כי לונץ לא היה רק אספן, מורה-דרך ומשמֵר, אלא גם חוקר בזכות עצמו. ואולם בעיניי מצאו יותר מכל חן אותם פרקי תיאור מופלאים מתוך "לוח ארץ ישראל", בהם מספר לונץ בפשטות שנראית כיום ציורית ובעלת ניחוח משכר – על חיי יום יום בירושלים. טיבם של תיאורים אלו הוא כיין המשומר, ככל שהם עתיקים יותר, כן משתבח טעמם. עולם שלם מתגלה בפנינו בסעיפים של סקירה שנתית, עובדתית לכאורה, על ירושלים בשנת תרכ"ט (1869), ועל אורחות החיים בה: המצב הכלכלי וחיי הבית, אפיית הלחם, השגת הבשר, עשיית יין, יום הכביסה, המאור, התלבושת, החיים החברתיים. עולם שלם מתחייה בפנינו עם קריאת הדפים האלה.

הנה למשל תיאור עשיית היין, שאגב נהוג היה לעשותו כך גם במושבות הראשונות:

"המשפחות האמידות, וביחוד אלה שכבר התאזרחו פה והיה להם המקום המוכשר והכלים הנחוצים, נהגו לעשות בעת הבציר בעצמן יין די צורכם עד הבציר הבא. סדר עשייתו היה באופן היותר פשוט: בעלי הבתים קנו את ענביהם בסוף הבציר, לאמור בין כסא לעשור, או מיד אחרי הסוכות, שאז נתבשלו הענבים וגם נצטמקו מעט, ונותנים יין דשן וטוב. שוק הענבים היה אצל בית המכס, שהיה סמוך לשער יפו מבחוץ. ובעלי הבתים שעשו בעצמם יין, הרוויחו ריווח מישנה: כי מלבד הריווח שמוזג מרוויח בעד שכר עבודתו הרוויחו גם מס היין שעושה יין לעצמו פטור ממנו. הענבים הושמו באגנות-נחושת גדולים, והותלשו מאשכולותיהם (המלאכה הזאת נעשתה על הרוב על ידי נשים), ובכלות התלישה נכנסו הדורכים – אחרי אשר רחצו את רגליהם למשעי – לתוך האגן, וידרכום עד אשר נמלא האגן בדמיהם, ואז נשפך הכול, לאמור, העסיס יחד עם הזגים והחרצנים, לתוך כדי חרס גדולים המיוחדים לזה, שעמדו בהמרתף שמתחת להבית (ואלו שרצו שיינם יהיה מתוק מאוד הניחו את הענבים להתייבש בשמש יום או יומיים). וככלות היין את תסיסתו הוציאו ממנו את הזגים והחרצנים ויכבשום במכבש עץ למען הוציא מהם את התמצית שאפשר להוציא. ואחרי עבור זמן קצר סיננו את היין במסננת בד לזכותו משמריו (והזגים והחרצנים נמכרו להמוזגים להוציא מהם יין שרף).

ובכל ערב שבת ומועד לפנות ערב ירד בעל הבית להמרתף ושאב יין הדרוש לו לכל השבוע. ובסוף הקיץ לפני הבציר החדש, היה מריק את השיירים מהכדים ושופכם בבקבוקים, והקיפם [אולי – פקקם] היטב, והכדים הורחצו ונתייבשו להכינם להבציר הבא. ויש שנהגו להטמין בכל שנה בקבוקים אחדים משיירי יינם באדמה (לבלי יחמץ) למשמרת, והיו משפחות שכיבדו בנשואי בניהם את המסובים ביין משנת הולדת החתן או הכלה." (עמ' 216).

למי שמתכוון לכתוב רומאן על הימים ההם מזומן ומשומר אוצר בלום ב"לוחות ארץ-ישראל" של לונץ. טוב שלעת עתה יש בידינו לפחות מבחר מלוחות וקבצים אלו, שהינם ספרים נדירים ויקרים שאין הקורא יכול אף לחלום להכניסם בצל קורת ספרייתו. הבה נקווה כי תימצא בבוא העת דרך נאותה להוציא מחדש את כל כתביו של לונץ, או להוציא מהדוות מצולמות של כל קבציו וכתביו, או להעתיקם בסידור חדש. כל אלה הם עניינים יקרים למדי ומכוונים לקהל קוראים מצומצם המורכב מאנשי מדע וממשוגעים-לדבר, וספק אם יימצא המימון לכך, ויש אפוא לראות מטרה רחבה יותר זו – כתקווה שלעתיד לבוא.

* "נתיבות ציון וירושלים". מבחר מאמרי אברהם משה לונץ. ערוכים בצירוף הערות ומבוא מאת ג' קרסל. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א, 1970. 392 עמ' בצירוף לוח השמות והעניינים ושער לועזי.

* * *

אסתר ראב

המרתף

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.

לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.

היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.

המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.

ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:

"להפסיק!"

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

*

נכתב: 1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902-1905 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 29.11.1968. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ': 74, וכן בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לפני חודשים אחדים קיבלתי הודעה מחברה בשם "מידע שיווקי (סי. איי.) יועצים בע"מ," מרחוב ברקת 4 פתח תקווה ו/או יגאל אלון 88, ת"א – כי מגיעים לי סכומי כסף תמורת שאילת ספריי בספריות הציבוריות בשנים 2016 ו-2017, ועליי להמציא לשם כך אישור על תיאום של שיעור ניכוי מס הכנסה במקור.

מיד עשיתי כבקשתם ושלחתי את האישור, שהשיגה עבורי ביעילות רבה יועצת המס המסורה שלי, חדוה שקולניק, וזאת בתאריך 24.10.18.

מאז לא שמעתי מאותה חברה מילה למרות פנייה חוזרת לאשר שקיבלו את האישור, וגם שום סכום לא נכנס לחשבוני בבנק.

לעומת זאת חבר שלי, סופר אף הוא, קיבל כבר לחשבון הבנק שלו שני סכומים, אך בלי כל תיעוד נילווה המפרט אותם.

חברים סופרים, אנא בידקו גם אצלכם. מה קורה כאן? – מדובר בתשלומים עבור השנים 2016 ו-2017.

מאז שהועברה חלוקת התשלומים לסופרים על פי שאילת ספריהם בספריות הציבוריות מהמחלקה לספריות במשרד החינוך והתרבות, בראשות ויקטור בן-נעים, לגופים פרטיים – לא נפסק הבלגאן בנושא ויש לנו רושם שחלק מן הכספים אינם מחולקים כלל!

בשעתו הייתי מהיוזמים של הסדר התשלומים לסופרים עבור שאילת ספריהם בספריות הציבוריות, וזאת כאשר עמדתי בראש הוועדה המקצועית של אגודת הסופרים, וראש הממשלה בשנת 1985, שמעון פרס, הקים לפי בקשתנו [ובהשתדלותה של עוזרתו לענייני תרבות ואמנות בקי פריישטאט] – ועדת מנכ"לים לבדיקת מצב הסופר והספר העברי. שולמית לפיד היתה אז יו"ר אגודת הסופרים ועו"ד אלי זהר היה היועץ המשפטי של האגודה, ללא שכר, והוא גם טיפל בנושא הספריות.

בהמשך עמדתי על כך שחלוקת התשלומים הללו, כולל הסקר, תימסר לידי אקו"ם, אולם מי שעמד אז בראש מינהל התרבות, אבנר שלו, התנגד לכך בגלל עלות הסקר וביצוע החלוקה שדרש אקו"ם – והתעקש על כך שמשרד החינוך הוא שיקבע את הזכאים ויבצע את החלוקה. לימים החלוקה נמסרה לגורמים חיצוניים, פרטיים, במיקור-חוץ, שדומה כי אין להם אינטרס של הגנה על זכויות היוצרים, כמו שיש לאקו"ם, ומן הסתם הם נוגסים בסכום המוקצב לסופרים הרבה יותר משהיה לוקח אקו"ם אילו הופקד על החלוקה.

אילו אקו"ם, שהוא גוף עצמאי של היוצרים ולמענם – היה מייצג את הסופרים מול משרד החינוך, כמו שהוא מייצג אותם כלפי כל גוף מבצע אחר דוגמת ערוצי השידור ברדיו ובטלוויזיה – לא היה ההסדר מידרדר עד כדי כך.

 אהוד בן עזר

* "מנכ"ל 'בצלם' חגי אלעד קיבל היום (שני, 10.12) בשם הארגון את פרס הרפובליקה הצרפתית לזכויות אדם במשרד המשפטים בפריז. אחרי לחצים שהפעילו ממשלת ישראל וארגוני ימין נגד הענקת הפרס, שרת המשפטים של צרפת לא השתתפה בטקס.

אלעד הודה למועצה הצרפתית המייעצת לזכויות האדם על הענקת הפרס ואמר כי 'הכיבוש עצמו הוא אלימות מדינה מאורגנת ומתמשכת, המביאה לנישול, הרג ודיכוי. כל מנגנוני המדינה שותפים לכך: שרים ושופטים, קצינים ומתכננים, ח"כים ופקידים. מי שמוביל את ההתנגדות למציאות המעוולת הזו הם ארגוני זכויות האדם כי אנו מתנגדים באופן מוחלט לאלימות ולפגיעה באזרחים.'

"משגרירות צרפת נמסר בתגובה: 'נודע לנו על כך שנבצר מהשרה להשתתף ולא ידועות לנו הנסיבות.'" ["הארץ" באינטרנט, 10.12].

אבל לנו הנסיבות ידועות גם ידועות: השרה השתתפה אותה שעה בסיור לבחינת הנזקים הכבדים שגרמו בשבת האחרונה בשדרות שאנז-אליזה המפגינים המתפרעים, שבחלקם היו מוסלמים קיצוניים, בדרנים אנטישמיים וסתם פושעים שפרצו לחנויות בשדרה ושדדו את תכולתן.

מעניין מתי החוליגנים האלה יקבלו את פרס הרפובליקה הצרפתית, כמו שקיבל הארגון האנטי-ישראלי "בצלם" הממומן על ידי גורמים זרים, ואשר צלם-מרגל פלסטיני מטעמו תיעד בשעתו את סמל אלאור אזריה מוודא הריגה של מחבל שבא לרצוח יהודים, בחברון.

* אהוד שלום, אכן כן, שוב לא זכיתי בפרס ראש הממשלה לספרות השנה. למה? כובע. שאל את אנשי  הקליקה.

לא הועילה המלצת הסופר נתן שחם ז"ל, ש"אוריה באר אכן יודע לספר סיפור." לא הועילה המלצת ד"ר אביב עקרוני ש"אוריה הוא אמן הסיפור הקצר." לא הועילה הכתבה שכתבת עליי ושצירפתי ולא הועילו המלצות אחרות.

זה כעשר שנים שאני שולח בקשות ונדחה. אבל משוררים צעירים, תלמידיה של פרופיסורית מסויימת, ועורכים שמימיהם לא כתבו רומן או סיפור של ממש. כן, הם קיבלו ועוד איך. ביקשתי את שמות השופטים. המזכירה סירבה לענות. צלצלתי לחבריי, סופרים ותיקים ומשוררים ותיקים, כמוני. אותן טענות.

אז זהו חברים. רוצים פרס ספרותי? היכנסו לקליקה.

אוריה באר

לאוריה באר שלום, אני חושב שזוהי שערוריה, וגם בושה וכלימה לממונים על פרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול ז"ל, ולשופטים – שלא העניקו לך עד היום את הפרס. אתה אחד מטובי הסופרים שלנו, בעיקר ככותב סיפורים מצויין, אשר לשמחתי כקורא וכעורך – רבים מהם מתפרסמים במכתב העיתי.

סופרים ומשוררים שיכולים לצחצח לך את הנעליים מבחינת כישרונם הספרותי לעומתך – כבר קיבלו ובוודאי גם יקבלו שוב את הפרס הזה.

אבל אולי האשמה היא בך. אילו היית מלקק את התחת לפלסטינים, אילו היית משמיץ את ה"אשכנזים", אילו היית יוצא עדות מזרח מקופח או אישה, אילו השתנת על המדינה, אילו השתדלת בסיפוריך למצוא חן בעיני שונאי ישראל שבתוכנו וגם מחוצה לנו, אילו הבעת ברבים את שנאתך לנתניהו ולשרה, ואילו היית כותב את סיפוריך בצורה מעורפלת ומתעתעת שקשה להבינה  אבל קל לעשות עליה מחקרים – אולי כבר היית נעשה חביבה של איזו קליקה של אנשים מעוּותי-נפש בארצנו, שחלקם שולטים בתרבות ובספרות, ואולי אפילו היית נקרא ללמד ספרות באוניברסיטת תל-אביב.

אהוד בן עזר

* כשנוסד הפרס הוא נקרא בשם מלגת התפנות לשנת יצירה ע"ש לוי אשכול ז"ל והוענקו 5 מלגות בלבד מדי שנה לסופרים ומשוררים ידועים וּותיקים. התשלומים התפרשו על פני 12 חודשים בשיעור של משכורת מורה בתיכון בשיא הוותק. מס הכנסה עלה על העניין וטען שמדובר ב-12 משכורות שיש לשלם עליהן מס. לכן שינו את שם המילגה לפרס, והוא ניתן ב-4 תשלומים [שאינם "משכורת"] ושיעורו 65,000 שקל – שזה הגבול העליון לקבלת פרס ללא מס. כיום גם אין צורך להתפטר מעבודה קבועה לשם קבלתו וזאת כדי שהפרס לא ייחשב ל"משכורת".

אדם ישר, הסופר חנוך ברטוב ז"ל בן פתח-תקווה, שקיבל בשעתו את המילגה והחל לפרוש למענה לשנה מעבודתו כעיתונאי ב"מעריב", ביקש עד מהרה לוותר על המילגה כי משכורתו ב"מעריב", לשם חזר, היתה הרבה יותר גדולה מהסכום החודשי שקיבל במסגרת  המילגה.

* אהוד היקר, המאמר של יפה ברלוביץ על הבלדה של יורם טהרלב בהשוואה לעובדות ההיסטוריות הוא באמת מאמר מרתק.

 לא ידעתי שיואל נץ היה גם שחקן קולנוע ("אי לייק מייק").

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: לאזרחי פתח-תקווה היום ולפרנסיה – הדברים של יפה ברלוביץ הם ככתובים בסינית.

* אימאן אחמד לבאבידי, הערבייה בת ה-29 שהיתה בהריון ונרצחה ביום שלישי האחרון בעכו לא נרצחה באשמת בעלה, שאולי הוא הרוצח – אלא באשמת ביבי נתניהו וממשלת ישראל. קיראו בעיתונים, האזינו לרדיו, ראו בטלוויזיה, דברי עיתונאים וחברי כנסת – והגידו לי אם שגיתי בדבריי אלה.

העבריינים ביבי וממשלת ישראל אחראים לכל הרציחות של נערות ונשים ערביות בשנים האחרונות.

וכי מה פשוט יותר מלקום ולרצוח את אשתך, בתך או אחותך – כשאתה יודע שלא אתה אחראי לכך אלא ביבי ושרים בממשלת ישראל היהודית הגזענית והפרימיטיבית.

* ורד לי: "נושאי אלימות במשפחה ורצח נשים הוזנחו על ידי הממשלה שנים רבות. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרת המשפטים איילת שקד והשר לביטחון פנים גלעד ארדן הצביעו נגד ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא האלימות נגד נשים, על מנת לטשטש את המחדל שיצרו בעצמם: כמחצית מהנשים שנרצחו בעשור האחרון בישראל הן נשים ערביות, וכמחצית מהקורבנות בעבירת ניסיון רצח הן ערביות. אין זה עניין מקרי: הקבוצה המופלית ביותר על ידי הממשלה היא נשים, ונשים ערביות בפרט." ["הארץ" באינטרנט, 12.12].

* מוטי הרכבי: במקום לתת 250 מיליון שקל למטורללות ממרכז וצפון תל אביב, מטורללות משועממות שאינן מפסידות שום סיבה להתפרע, להסית להשמיץ, ובין התפרעות להפגנה לא שוכחות לעשן קצת קנביס רפואי – נשקיע את הכסף להגנת יהודים מרוצחים ערביים שמקבלים גיבוי מלא מהמטורללות ומהתומכים שלהן.

במחשבה שנייה הייתי מקצה חלק מהכסף להעברת מסתננים מסכנים מדרום תל אביב לצפון תל אביב, כדי לתת למטורללות הזדמנות לחנך את המסתננים ולהפוך אותם לנאורים.

הסבר: 250 מיליון שקל דרשו המפגינות ״נגד רצח נשים״. הן טענו ש-24 נשים נרצחו בישראל אבל מסתבר שהחלוקה היא כזו: 2 נשים בטבריה – אחת רצחה את השנייה והתאבדה, וזה לא קשור כלל לאלימות נגד נשים. 2-3 נשים נרצחו על רקע חיסול חשבונות של העולם התחתון, וזה לא קשור לאלימות נגד נשים. 12 נשים הן ערביות. 2-3 הן אריתראיות, והשאר נשים ישראליות שהרוב בהן אתיופיות.

* גם זה קורה כשאת מגישה תביעה נגד מי ששילם לך על שירותי המין שאולי סיפקת לו: "כוכבת הפורנו סטורמי דניאל נדרשת לשלם הוצאות משפט בסך 293 אלף דולר לאחר שבית המשפט דחה באוקטובר את תביעת הדיבה שהגישה השנה נגד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הסכום נועד לכסות את הוצאות שכרם של עורכי דינו של הנשיא ועוד אלף דולר קנס, כך הודיע אתמול (שלישי, 11.12) שופט בלוס אנג'לס." ["הארץ" באינטרנט, 12.12].

* לאילן בושם:

מר אילן בושם

על מי אתה מנסה

לעשות רושם

אולי גם עליי

רגשות רגע 

רגע של פגע

קולע קצר

נקמה בכל צר

גמרנו

(ניסיתי)

אביבה קם

* הפציינט:

"דוקטור, יש לי כאבים בגב."

הרופא:

"אתה מעשן?"

"לא."

"אתה שותה לשוכרה?"

"לא."

"צורך סמים?"

"לא."

"מטריד נשים?"

"לא."

"אתה נפגש עם עורכת בדיקות פוליגרף?"

"לא."

"אם כך, הכול ברור – צומחות לך כנפיים. אתה יכול לשמש מפכ"ל במשטרה."

יואל נץ

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל