פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1402

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' טבת תשע"ט, 17.12.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כַּמָּה מִלִּים עַל הַתִּינוֹק הַמֵּת. // יהודה דרורי: 1. 240 גנרלים רוצים להתגרש מהערבים... 2. מי בצה"ל מאמן את החיילים הללו? // יורם אטינגר: עומאן-ישראל והבעייה הפלסטינית. // שמאי גולן: הלוויה [המשך מהגיליון הקודם]. // נורית יובל: על הסרט "לאסוף רסיסים". // פוצ'ו, בחיי [5], כ"ו. החתונה. // אורי הייטנר: צרור הערות 16.12.18. // עדינה בר-אל: על ספרו של נתן שחר: "שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער." // עדינה (פרנקל) בר-אל: זיכרונות על שירים וריקודים בתנועת "הנוער העובד". // משה כהן: ההגמוניה של השמאל. // אלוני זמורה: לזיכרו של יגאל בשן. // אוריה באר: האורח. // דניה מיכלין עמיחי: 1. מאחורי הגדר ב"הבימה". 2. אלה תולדות נח [קליגר]. // יוסי אחימאיר: המאבקים הציוניים של לאה סלובין. // הדסה  מור: ההצגה "אוסלו" בתיאטרון בית ליסין. // נעמן כהן: רג'א זעתרא הנוצרי. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בנים ואוהבים" ל-ד. ה. לורנס, עברית: 1934. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 12.2.1971. לפני 47 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כַּמָּה מִלִּים עַל הַתִּינוֹק הַמֵּת

"נְקָמָה כָּזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן – "

 (ח. נ. ביאליק: "על השחיטה")

כְּשֶמַּאֲבַק שִחְרוּר הָעָם הַפָּלֶסְטִינִי

מֻכְתָּם בְּהֶרֶג פַּג שֶלֹּא נוֹלַד עֲדַיִן

שֶמְּרַצְּחָיו דּוֹמִים כִּשְתֵּי טִפּוֹת שֶל רַעַל

לְשִפְלוּתוֹ שֶל הַשָּׂטָן שוֹכֵן הַשְּאוֹל

וּכְשֶרִשְעוֹ הַקָּנִיבָּלִי וְהַצִּינִי

שֶל הַשִּחְרוּר הַזֶּה נֶחְשַׂף פֹּה לְכָל עַיִן

בִּיְרִי אִשָּה הָרָה בְּנֶשֶק בְּנֵי בְּלִיַּעַל

אָז זֶה הַזְּמַן בְּקוֹל בָּרוּר וָרָם לִשְאֹל:

מִמָּה בְּעֶצֶם מְשַחְרֵר טֵרוֹר כָּזֶה?

וְהַתְּשוּבָה שֶשּוּם אֱנוֹש לֹא יִתְבַּיֵּש בָּהּ

אִם אִיש יָמִין בְּדֵעוֹתָיו הוּא אוֹ אִיש שְׂמֹאל פֹּה,

אִם יְהוּדִי שָפוּי וְאִם עַרְבִי שָפוּי –

הִיא, שֶכָּל מִי שֶבַּטֵּרוֹר הַזֶּה חוֹזֶה

וְנִשְמָתוֹ עֲדַיִן שֶמֶץ יֹשֶר יֵש בָּהּ

וְרֶשַע זֶה עוֹד קָרְבָּנוֹת יָכוֹל לִקְטֹל פֹּה

בְּעוֹד פִּגּוּעַ קָנִיבָּלִי לֹא צָפוּי,

הֲרֵי בָּרוּר מָה טִיב טֵרוֹר בְּרוּטָלִי זֶה

שֶאֵין סוֹפְסוֹף בַּר-דַּעַת שֶאֵינוֹ יוֹדֵעַ 

כִּי אֶת דִגְלוֹ שֶל כָּל שִחְרוּר הוּא מְבַזֶּה

וְהוּא מַכְפִּיש אֶת צִדְקָתָהּ שֶל כָּל אִידֵאָה

ורַק מַצְלִיחַ לְשַחְרֵר בְּצִמְאוֹן דָּם

אֶת מְבַצְּעָיו כֻּלָּם  מְצֶּלֶם-הָאָדָם

וְכָל קַמְצוּץ מוּסָר, כִּי כָּל-כֻּלּוֹ בַּרְבָּרִי

וְאֵין בִּזְדוֹן-לִבּוֹ שוּם נוֹרְמָה  אֱנוֹשִית

וְכָל יָשְרָה וְכָל מַצְפּוּן אֵלֵמֶנְטָרִי

וּמִן הַדִּין עָלָיו כָּל עֹנֶש לְהָשִית

וּבְלִי רַחֵם יֵש לְהַשְמִיד אוֹתוֹ כָּלִיל

וּלְמַגְּרוֹ מַהֵר, חָזָק וּבַעֲלִיל.

וְכָל עוֹד מֵאוֹתָם פְּרִיצֵי חַיּוֹת לֹא גָזָה 

פִּרְאוּת גִּ'יהָאדִית זוֹ שֶל מִפְלַצְתִּיוּתָם

בָּהּ הֵם הִשְלִיכוּ מִגַּגּוֹת גְּבוֹהִים בְּעַזָּה

אֶת בְּנֵי עַמָּם אַנְשֵי הַ"פַאתְח" אֶל גְּזַר מוֹתָם

כְּשֶשּוּם הֶבְדֵּל אִידֵאוֹלוֹגִי בֵּינֵיהֶם

כְּלָל לֹא הָיָה שָם וְטִבְעָם הַמִּתְבַּהֵם

הָיָה מַמָּש אוֹתוֹ הַטֶּבַע הַנִּתְעָב

בּוֹ הֵם טָבְחוּ בַּאֲחֵיהֶם מִבְּנֵי עֲרָב

כְּפִי שֶצְּבָא אַסַד מְחַסֵּל בְּשַקְדָּנוּת

אֶת רִבְבוֹת אַנְשֵי עַמּוֹ בְּסִיטוֹנוּת –

אָז אֵין לָהֶם סִכּוּי סָבִיר, וְלוּא כְּזַיִת

לְכִנּוּנָהּ שֶל מְדִינָה פָּלֶסְטִינָאִית.

וּכְשֶאוֹמֵר רַגַ'א זַעֲתְרָה בְּפֵרוּש

וְכָכָה גַם שָהִירָה שֵלְעַבִּי (שֶהִיא

מַחְלִיפָתוֹ בָּעִיר חֵיפָה הַמְּעֹרֶבֶת 

בְּתוֹר סְגָנִית רֹאשַת הָעִיר) כִּי עֶקְרוֹנִית

הֵם שוֹלְלִים טֵרוֹר אַךְ נֶגֶד הַכִּבּוּש

מֻתָּר לִנְקֹט בְּכָל שִטָּה וְאֶמְצָעִי

הֵם לֹא קוֹלְטִים כִּי בְּאִמְרָה כָּל-כָּךְ נִלְהֶבֶת

טְמוּנָה סְתִירָה קָשָה וּכְלָל לֹא הֶגְיוֹנִית

וְכִי סְתִירָה זוֹ הִיא פִּרְיוֹ שֶל שִגָּיוֹן

שֶאֵין בּוֹ שֶמֶץ אוֹ קַמְצוּץ שֶל הִגָּיוֹן

כְּמוֹ בְּיִחוּס אַשְמַת הַ"נַּאכְּבָּה" לַנִּתְקֶפֶת,

הִיא מְדִינַת הַיְּהוּדִים הַמְּאֻגֶּפֶת

בִּימֵי תָּשָ"ח בִּידֵי צְבָאָם שֶבּוֹ נִסּוּ

לְכַלוֹתֵנוּ כָּאן וְעַל אַפָּם הֻבְסוּ.

וְאִם כָּל-כָּךְ הֵם שוֹלְלִים פֹּה כָּל טֵרוֹר

אֵיךְ כָּל שִטָּה וְאֶמְצָעִי פִּתְאֹם כְּשֵרִים פֹּה

כְּמוֹ לְמָשָל תִּפְעוּל נִשְקָם בְּדֶרֶךְ פֶּשַע

שֶל מְרַצְּחִים שְפָלִים כְּלַפֵּי אִשָּה הָרָה

כְּשֶכָּל פִּגּוּעַ שֶכָּזֶה עָלוּל לִגְרֹר

לִפְצִיעָתָהּ שֶל הָאִשָּה בְּאֵש יוֹרִים פֹּה 

וְהֶרֶג בְּנָהּ שֶלֹּא נוֹלַד, פַּג חֲסַר-יֶשַע –

כְּלוּם אֶת מוֹתוֹ אָמְנָם קִדְּשָה הַמַּטָּרָה?

לֹא, שוּם מַחְתֶּרֶת יְהוּדִית וְאַנְטִי בְּרִיטִית

גַּם בִּתְקוּפַת אֵצֶ"ל וְלֶחִ"י הֲכִי קְרִיטִית

לֹא בִּצְּעָה רֶצַח מוּל כִּבּוּש אַנְגְּלִי עוֹיֵן

לֹא בְּנָשִים הָרוֹת וְלֹא בְּיַלְדֵיהֶן

וְעַד אֲשֶר לְמַנְהִיגֵי אוֹתוֹ הָמוֹן

שָל קָנִיבָּלִים לֹא יִפֹּל הָאֲסִימוֹן

שֶמִּנְהָרוֹת וְאֵש בָּלוֹן וַעֲפִיפוֹן

בִּרְצוּעַת עַזָּה, בַּגָּדָה וּבַצָּפוֹן

לֹא יְקַדְּמוּ אֶת עִנְיָנָם כְּפִי שֶסָּבְרוּ

כִּי כְּבָר שִבְעִים שָנָה אוֹתָנוּ לֹא שָבְרוּ

וְאֵין לָנוּ שוּם כַּוָּנָה לְהִתְפַּגֵּר

וּבָא זְמַנָּם מֵאַשְלָיוֹת לְהִתְבַּגֵּר

כִּי אַנְשֵיהֶם זְקוּקִים כָּמוֹנוּ לְשָלוֹם

בִּמְקוֹם לִזְמֹם בְּלִי קֵץ אֵיךְ בָּנוּ לַהֲלֹם

וְהַסִּכּוּי הֲכִי רֵאָלִי וּמֻתְאָם

לְדוּ-קִיּוּם בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין עַם לְעַם

הִיא עַכּוֹאִית עַרְבִית שֶשְּמָהּ אָנֶט חַסְכִּיָּה

אֲשֶר שָּׁלְחָה אֶת יְלָדֶיהָ בְּכָבוֹד 

לְהִתְנַדֵּב לְשוּרוֹת צַהַ"ל  וְהִבְקִיעָה

אֶת קִיר הָאִי-שִׁוְיוֹן בְּנֵטֶל הַחוֹבוֹת

כְּשֶׁבִּמְדִינָה זוֹ מַרְגִּישָה הִיא בְּלִי שוּם פַּחַד:

"גַּם לִי מְָקוֹם יֶשְנוֹ כָּאן, וּכְמֻסְלְמִית

אֲנִי חוֹלֶקֶת בְּחוֹבָה וּזְכוּת גַּם יַחַד

בְּלִי גֶדֶר-הַפְרָדָה דָּתִית אוֹ לְאֻמִּית."

עֻבְדָּה שֶׁחֵרֶף מַנְגְּנוֹן הַהֲסָתָה

שֶׁמְּשַסֶּה אוֹתָם שִׁבְעִים שְׁנוֹת שְׁטִיפוֹת-מוֹחַ

מִלֵּדָתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל ועַד עַתָּה

כְּבָר יֵשׁ עַרְבִים הַמַּפְגִּינִים יָשְׁרָה וְכוֹחַ

לָשֵׂאת קוֹלָם בְּגִלּוּי-דַּעַת הַנִּלְחָם

בַּמְּשַׁבְּשִׁים לְכָל עַרְבִי אֶת דַּעֲתוֹ

כְּמוֹ אִישׁ סָעוּדְיָה, עַבֶּד אֶל-לָטִיף מִילְחֶם,

קָצִין רַם-דֶּרֶג בְּחֵיל-יַם מְדִינָתוֹ,

הַמְּגַנֶּה אֶת מְסִיתֵי עַמּוֹ כְּנֶגֶד

הַצִּיּוֹנִים וּמְדִינָתָם הַקְּטַנְטַנָּה

הַמִּתְפַּתַּחַת בְִּלִי הֶפְסֵק וּמְשַׂגְשֶּׂגֶת

בְּטֶכְנוֹלוֹגְיָה, הַי-טֶק וּמַדְּעֵי-תָּכְנָה,

אֶרֶץ יָאהוּדִים, שֶׁאֲפִלּוּ רַף תּוֹחֶלֶת

חַיֵּי אוֹתוֹ מִגְזָר עַרְבִי הַחַי אֶצְלָם

גָּבוֹהַּ פִּי כַּמָּה מִתּוֹחַלְתָּם שֶׁל אֵלֶּה

שֶׁבִּתְחוּמֵי כָּל אַרְצוֹתָיו שֶׁל הָאִיסְלָׂם.

"אִם כָּךְ אִמְרוּ בְּעַצְמְכֶם," סָח הַסָּעוּדִי הָאַמִּיץ,

"מִי כָּאן מוֹצִיא מֵעַרְבִיֵּינוּ לֹא רַק דָּם כִּי אִם גַּם מִיץ:

הַאִם אֻגְדּוֹת הַצִּיּוֹנִים אֲשֶׁר יָצָאתֶּם לְמוּלָּן 

בְּכָל אוֹתָן מִלְחֲמוֹת-כֶּשֶׁל שֶהֻבַסְתֶּם בְּכֻלָּן

מִשֶּׁהָפַכְתֶּם רִבְבוֹת פָּלֶשְׂתִּינָאִים לִפְלִיטִים

בְּעוֹד שֶׁאֵין בְּכָל אַרְצוֹת עֲרָב כַּיּוֹם גַּם מְעַטִּים

מִבֵּין כֻּלְּכֶם שֶׁאֲסוֹנָם הַמְּמֻשָּׁךְ וְהַיָּגֵעַ

בִּתְחוּשַׁתְכֶם הַסּוֹלִידָרִית וְלִִבְּכֶם עָמֹק נוֹגֵעַ –

אוֹ אִרְגּוּנֵי-טֵרוֹר מוּסְלְמִיִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַנְדָּט 

כְּמוֹ לְ'אֶל-קַעִידָה' וְ'דַאעֶשׁ' עַל שְׁחִיטַת אָחִים-לְדָת?

כֵּןְ, כַּמּוּבָן שֶׁמִּדֵּי פַּעַם מְטוֹסִים יִשְׂרְאֵלִים

אַמְלָ"ח אִירָאנִי הַמֻּבְרָח לַ"חִיזְבַּאלְלַהּ" מְדַלְּלִים,

אַךְ אַלְפֵי סוּרִים הַבּוֹרְחִים מִמְּטַר פְּצָצוֹת וּגְזַר מוֹקֵשׁ

לֹא מִמְּטוֹסִים יִשְׂרְאֵלִים נָסִים יוֹם-יוֹם, כִּי אִם מֵאֵשׁ

הַפְגָּזוֹתָיו הַזְּדוֹנִיּוֹת שֶׁל הָרוֹצֵחַ מִדַּמֶּשֶׂק

זֶה הַטּוֹבֵחַ אֶת עַמּוֹ, אִּתּוֹ בִּלְבַד יֵשׁ לָהֶם עֵסֶק

וְזֹאת בְּעוֹד שֶׁהָעַרְבִים שֶׁבִּמְדִינַת הַצִּיּוֹנִים

טִיב מַצָּבָם עוֹלֶה עַל שֵׁפֶל מַצַּבְכֶם עֶשְׂרוֹת מוֹנִים."

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

1. 240 גנרלים רוצים להתגרש מהערבים...

ב"ישראל היום" פורסם היום (13/12) דף שלם המכיל את שמותיהם של כ-240  בעלי דרגות בכירות במערכת הביטחון (צה"ל, שב"כ, "מוסד" ומשרד הביטחון), כולם בדרגתם לפחות גנרל (בקריטריונים בינלאומיים) – כולם אנשים מכובדים עם עבר מרשים, אחד, אחד, כאשר המכנה המשותף לכולם הוא שהם קוראים (אבל לא אומרים למי...) להתגרש מהפלסטינים...

זו אכן זעקה מהלב, הנוגעת ל-99% מהעם היושב בציון, שבאמת ובתמים רוצה להתגרש מהפלסטינים ולא יודע כיצד לעשות זאת.

אם אכן הזעקה הזו היא הגיונית ואמיתית, הרי שעוד לא שמענו ממישהו מכל הקבוצה המכובדת הזו הצעה כיצד יש לבצע את מהלך הגירושין הזה!

לוחשים לי אנשים טובים מסביבי שזעקה זו בעצם מכוונת נגד כל אלו שרוצים לספח את כל הגדה המערבית לישראל...

מי הם כיום, וכמה הם? אינני יודע. כאחד שתמך בתנועה למען ארץ ישראל השלמה של יגאל אלון, טבנקין ואלתרמן – הבנתי מהר מאוד ששאיפתנו ההיסטורית הנעלה הינה חסרת כל סיכוי מעשי לנוכח כ-2 מיליון שונאים שנאלץ להכניס לבתינו... וכיום רק הקיצונים שבקיצונים שבמתנחלים עדיין מאמינים בעתיד הזוי שכזה – ונעשה להם טובה אם נעריך את מיספרם באחוז אחד בלבד מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל...

האם כנגדם יצאה זעקתם של 240 הגנרלים?

תמהני.

יקומו גנרלים מכובדים אלו ויצביעו על "כישלונות" ממשלות ישראל להתגרש מהפלסטינים... אני חושב שחוץ מההוזים המרושעים שבשמאל הקיצוני וכתבי "הארץ" ועורכם – לא יימצא אפילו אחד שיצביע על איזה אובדן של הזדמנות להתגרש...

בינתיים, הפלסטינים הם אלו שחולמים להתגרש, דהיינו – לגרשנו מארץ אבותינו, ואני מניח כי לחותמים על העצומה הנ"ל יש פתרון למצב...

2. מי בצה"ל מאמן את החיילים הללו?

כפי שאנו שומעים, קוראים ורואים בתקשורת, חיילי צה"ל נפגעים ונרצחים על-ידי מחבלים בודדים ביו"ש (המצויידים בנשק חם או בסכין) מבלי שהצליחו להגן על עצמם ולפגוע בתוקפיהם...

בכל המקרים, הנפגעים והנרצחים היו חיילי צה"ל  – חמושים!

ואנחנו שואלים בחלחלה ממש – מדוע הם לא נלחמו? מדוע חייל חמוש בשטח עויין לא נמצא בכוננות מתמדת נגד תוקפים אפשריים? מדוע לא אומן לירות מיד במפגע? מדוע לא אומן להתגבר על תוקף בודד עם סכי ?

האם זאת היתה כוונת הביקורת של האלוף בריק שאין מוכנות בצה"ל?

ופה אני חושב שכולנו שואלים את צה"ל מדוע החיילים שנפגעו ונרצחו – והם אינם טירונים, כשלו? היכן עשו טירונות ועד כמה הכנתם היתה יסודית? הלו שם... גנרל אייזנקוט... שומע זאת? קורא? – ממתינים לתשובתך...

יהודה דרורי

רמה"ש

אהוד: אולי הסיבה היא שהם השתייכו לגדוד הנח"ל החרדי המיוחד שגם מדיר חיילות, מה שמעמיד בספק את התועלת שבגיוסם לצה"ל, ואולי הסיבה היא שהם לא רצו להסתבך עם הפרקליטות הצבאית, כמו שהסתבך סמל אלאור אזריה.

* יותם ברגר: "שני חיילי צה"ל מגדוד נצח יהודה הושעו מתפקידם לאחר שניסו הלילה (ראשון, 16.12) לשחרר בכוח שלושה מתנחלים שנעצרו בחשד שיידו אבנים לעבר בתים פלסטיניים. מדובר צה"ל נמסר כי הצבא פתח בחקירת התקרית יחד עם מג"ב." ["הארץ" באינטרנט. 16.12].

* * *

אנחנו סבורים כי יובל שטייניץ הוא השר המתאים ביותר לכהן כשר החוץ של מדינת ישראל!

* * *

יורם אטינגר

עומאן-ישראל והבעייה הפלסטינית

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 13 בדצמבר 2018

ביקור ראש הממשלה בעומאן התמקד באתגרים אזוריים משותפים לשתי המדינות ולא בעניין הפלסטיני.

על חיוניותה האסטרטגית של עומאן אפשר ללמוד מהשקעת 10 מיליארד דולרים על ידי סין בפיתוח נמל דוקם בצפון עומאן, בנוסף להשקעות ענק של נמל רוטרדאם ההולנדי – הגדול באירופה – וחברת ספינות התובלה הדנית "מארסק" – הגדולה בעולם – בפיתוח נמלי סלאלה וסוהאר ליד תימן ומיצר הורמוז.

עומאן – הדבקה בזרם האיבאדייה המתון באסלאם – ממוקמת על מיצר הורמוז, הנתיב היחיד של המפרץ הפרסי לים הפתוח, המספק 20% מצריכת הנפט בעולם.

היא גובלת באיראן (במרחק 21 מייל ימיים) הפועלת להשתלטות על המפרץ הפרסי, חצי האי ערב והמזרח התיכון; סעודיה ואיחוד האמירויות המאויימות על ידי האייתולות באיראן; ותימן, שהיא זירת טרור אסלאמי ובסיס קדמי להשתלטות האייתולות על סעודיה.

ללא שום קשר לעניין הפלסטיני, ככל שהמזרח התיכון יותר גועש, אלים, נטול-סובלנות, בלתי-צפוי ובלתי-יציב במישור הבין-ערבי; וככל שמאכלת האייתולות מתקרבת לצוואר השליטים הערביים ברחבי המזרח התיכון – כן מתהדקים קשריהם הביטחוניים והכלכליים עם ישראל, הנתפסת כ"סוכן ביטוח חיים" היעיל באזור.

ללא שום קשר לעניין הפלסטיני, שליטי סעודיה, עומאן, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן ומצרים – מתמקדים באתגרים ובאיומים פנימיים ואזוריים, המשאירים את העניין הפלסטיני בקרן זווית, ומעניקים רוח גבית לשיתופי פעולה עם ישראל במלחמה בטרור שיעי וסוני ובקידום תעשייה, חקלאות, השקייה, רפואה, בריאות, חינוך, וכו'.

התעלמות מהעניין הפלסטיני מאפיינת את סדר העדיפויות הגיאו-אסטרטגי של סעודיה כפי שפורסם בגיליון ה-24 לנובמבר 2018 של היומון הסעודי א-שארק אל-אווסאט, המשקף את מדיניות בית המלוכה: מלחמה בגורמים חתרניים (שם קוד לאייתולות, "האחים המוסלמים" ודאע"ש), תגבור שיתוף הפעולה עם איחוד האמירויות, בחריין, מצרים, תוניסיה, אלג'יריה ומאוריטניה, ומיסוד תפקידה המרכזי של סעודיה במזרח התיכון ובעולם.

גם מוחמד בן-עבדול רחמן אל-ת'אני, סגן ראש הממשלה ושר החוץ של קטאר – המסוכסכת עם שכנותיה הערביות ומקורבת לאייתולות ולפלסטינים – התעלם מהנושא הפלסטיני בהתייחסותו, ב-22 לנובמבר 2018, לאתגרים המרכזיים במזרח התיכון: המצור שמטילה סעודיה על קטאר, המלחמות בסוריה ותימן, התוהו ובוהו בלוב ואי-היציבות הפוליטית בלבנון.

מה פשר הסתירה בין המימסד המערבי – המאדיר את משקל העניין הפלסטיני – לבין מעצבי המדיניות הערביים?

מנהיגי ערב, ובמיוחד מנהיגי המפרץ הפרסי, לא שוכחים ולא סולחים את השתתפות הפלסטינים בפלישת צדאם חוסיין לכווית ב-אוגוסט 1990. הבגידה בכווית, למרות שזו פתחה שעריה בפני כ-400,000 פלסטינים מקורבי ערפאת ומחמוד עבאס, ואיפשרה להם לטפס במדרגות הכלכלה בכווית. השתתפות הפלסטינים בחתרנות "האחים המוסלמים" במצרים בשנות ה-50', בפעילות טרור בסוריה ב-1966, בניסיון להפיל את בית המלוכה ההאשמי בירדן ב-1970, ובטרור ובניסיון ההשתלטות על לבנון בשנים 1982-1970.

צרכי הביטחון של עומאן ושאר מדינות ערב במפרץ הפרסי מדגישים את העובדה ארוכת-השנים, שהעניין הפלסטיני אינו שורש זעזועי המזרח התיכון, אינו בבת-עין של מנהיגי ערב ואינו הגורם לסכסוך הערבי-ישראלי.

יורם אטינגר

* * *

שמאי גולן

הלווייה – סיפור

סיפור על שלושה גברים ולווייה אחת

לזיכרו של שמאי גולן במלאת שנה לפטירתו

[המשך מהגיליון הקודם וסוף הסיפור]

ג.

פריימן ישב ועיניו בשולחן. הוא דיבר מלמטה, קולו נמוך, "כאלה אתם שם מושחתים מכף רגל עד ראש. חשבתי שנוסעים ללוויה. שרגא..." נשא את פניו, עיניו היו לחות.

"נוסעים, פריימן, נוסעים," ביקשתי ללטף את כתפו, אולם הוא הרחיק ידי בתנועת מיאוס. לפתע קם ובצעד נמרץ פנה אל בעל הפונדק, אחר כך שב, רכס מקטורונו, תיקן כובעו על קודקדו, ואמר שבקרוב יעצור פה אוטובוס בדרכו לתל-אביב, ואם לא עשיתי יד אחת עם אקסלרוד, הרי עליי לנסוע מיד. עוד הוסיף ואמר, שבשום אופן לא היה מאמין שאקסלרוד יעשה מעשים כאלה. אילו שרגא איתנו, אמר, לא הייתם מעיזים.

הסכמתי בניע ראש. שהרי לו חי שרגא, לא היינו נפגשים בפונדק זה, אמרתי. פריימן חייך לשבריר של שנייה ואני הוספתי, שחובה עלינו להתחשב בחולשות אנוש. "והרי אתה," אמרתי, "הסתפקת תמיד בחלב של תנובה. בלי חטא, פריימן ידידי, בלי חטא אין תשובה."

"אבל למה היום, דווקא היום," לא רוגז, כי עלבון נשמע בקולו. הרכין עצמו לפנים ונתן לשונו בתחתית הספל. אפשר שביקש להסתיר עיניו. "חשבתי," גמגם, "אח..." מחה בידו ונשתתק.

"מה חשבת," עודדתי אותו, "כגון מה חשבת?"

"חשבתי," דיבר בקול מפויס, "שנשב בניחותא בתוך המכונית ונהיה עצובים, ונשוחח על מעשיו היפים של שרגא למן היום שהכרנוהו ועד עצם יום מותו. הלא מעשים גדולים עשה שרגא בימי חייו. בלילות שבת נהגתי לקרוא מאמריו והייתי מספר לעוזי ימי ידידותנו הגדולה," שב ומחה בידו, " עכשיו הכול אבוד. חשבתי שאקסלרוד ידבר בשמנו ליד הקבר הפתוח. בלשון יראים וחסידים יספר אגדת חייו..."

קולו הבכייני הרגיזני, "תפסיק לייבב," סיננתי בין שיניי, "אם אתה מקנא בו," כיוונתי אל הדלת הסמויה בה נעלמו השניים, "אז לך ותעמוד בתור גם אתה."

הוא נזעק והושיט כנגדי אגרוף, "מצאתם לכם זמן להפקרות!"

"אותי," אמרתי בהיסוס, "אל תערב."

מצטער הייתי על כל אותו גולם שהקימותי. לא ידעתי שאקסלרוד ירחיק לכת כדי כך. "אצלי הן באות ויורדות בלי הפסק, הוא אומר."

"ככה," העמיד פריימן פנים מלגלגות.

"כן," חיזקתי דבריי, "ככה. כמו דבורים אל דבש."

"ואני חשבתי," לא הירפה, "שאתם אנשי האוניברסיטה, מלקקים דבש."

"בוודאי," השמעתי קול עליז, "אלא מה חשבת?"

"מה אני חשבתי," אמר פריימן והביט אל נקודה סמויה, "הלוואי והימים ההם שהיינו ארבעתנו צעירים ועושים מעשים גדולים, היו נמשכים ונמשכים."

"בשביל שרגא הם נמשכו," אמרתי בעצב, "וגם בשביל אקסלרוד."

"כן," אישר פריימן. "הם מן היושבים למעלה."

"נוסעים לקונגרסים, לוועידות, שותים שמפניה."

"בחברת נשים יפות. ושולמית בביתם," לחשתי.

"מפני שהוא מלומד גדול," אמר פריימן.

"מלומד חשוב," אמרתי.

"ואתה," היפנה אליי מלוא גופו, "הרי כל הספרים לפניך."

"אני," גמגמתי ונאחזתי בפסוק, "כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף, פירוש רש"י..."

"אתה ופסוקיך," נעימת רחמים נתגנבה לקולו. "כבר בימים ההם היית בקי בפסוקים ובמדרשים."

חזרתי וגלגלתי בדמיוני אותם ימים בערבי החורף הארוכים בשכונת הבוכרים. יושבים היינו על מחצלת הקש, ואני מספר. אף שרגא ואקסלרוד היו מפסיקים את ויכוחיהם ומאזינים. אגדות מימים רחוקים סיפרתי.

"שרגא הבטיח לכולם," אישרתי, "אבל לא כולם יכלו לעמוד בדרישותיו. אכן, הוא את חלקו קיים. נתן בידי כתב-המלצה אל מנהל הספרייה. מלאכה קלה, הסביר שרגא. ניקוי אבק מן הספרים, איוורור הדפים, רישום וקיטלוג. עבודה זמנית עד שתסיים לימודיך ותתחיל במחקר."

"ובכן?" שאל פריימן, כאילו אינו יודע סופו של הסיפור.

"באו הנישואין. ושרגא הביא לי שי – קביעות בעבודה. אחר-כך באו עלייה בדרגה וצבירת שנות ותק, וסכום עגול בקופת הפנסיה שאפשר לנצל לקבלת הלוואה... אם רוצים להחליף רהיטים למשל... נו, ואהבתי שלי לספרים, פריימן הלא ידעת. כל שלא הספקנו בנעורינו מילאתי באותם ימים. שרגא היה מריץ אליי מכתבים אפילו מחוץ לארץ: חדל לקרוא והתחל לכתוב. ידיד אמת היה, ולא ידע שבספרים כבר כתבו הכול."

"דווקא בגלל כך," אמר פריימן, "מלאכה קלה, יושב לך בערב ליד השולחן וכותב ספר. כמו ההוא," רמז כלפי הדלת הנסתרת.

"הוא לא כתב ספרים," לחשתי, אבל פריימן כבר לא הקשיב. עיניו הביטו החוצה. קול של אוטובוס שמע. הוא לא ידע שבערבים הייתי מספר לילדי אגדות על זאבים. צעיר הייתי ואהבתי לספר. כמו בשכונת הבוכרים. על כיפה אדומה סיפרתי ועל פטר ועל הכבשה. "היום אני מומחה לכתבי-יד ודפוסים נדירים," אמרתי בקול.

פריימן הציץ בי בלגלוג: "לא ידעתי שאתה איש חשוב, מומחה."

"אלא מה חשבת," איימתי עליו, "יש מומחים גם בלי תואר אקדמאי."

"כמובן," נזדרז להסכים עימי, "כל מי שעובד באוניברסיטה מוכרח להיות מלומד, לא כמונו חופרי היסודות ומציבי העמודים."

"בטביעת עין אחת יכול אני לגלות דפוס נדיר," התגאיתי, "אדם שנפטר ומוריש לנו עיזבון ספריו, שולחים אותי לעמוד על טיב הסחורה. ואני, צריך אתה לדעת, מגלה מבין האלפים את יקרי הערך."

"אצלי," חייך פריימן, "תמצא רק ספרי ילדים."

"אל תצטער," צחקתי, "פחות דאגות לאלמנה. תמיד היא מבקשת רק שלט קטן בבית-הספרים, אפילו על מדף צדדי, יד וזכר לבעלי שהקדיש כל חייו וכולי, אבל אני משיב, אם שלטים נציב לכל המתים, לא יהיה מקום לחיים. וגם לספרייך אין אנו זקוקים, אני מעמיד פני סוחר ממולח. אבל החדר, היא מתחננת, אני מוכרחה להשכיר אותו לסטודנט. הפנסיה, אדוני מבין... ובכן, אני מתרצה, נשלח סבלים שיפנו לך את החדר. הספרים יחולקו בין הספריות העירוניות. שיקראו בהם ילדים וקשישים."

שתקתי, מצפה לדברו של פריימן, אולם אוזניו כרויות היו אל החוץ. שבתי ולחשתי, "ושרגא רצה שגם אני אהיה בין כותבי הספרים. גם אקסלרוד יודע את האמת. לכן לא כתב אפילו ספר אחד. רק מאמרים והרצאות. פריימן חשוב לי שתבין..."

"אל תכרוך את שמי עם שמו," איים בלי להביט בי.

"עוד מחכה לאוטובוס, מה?" חשתי כיצד הכעס עולה בגרוני, "האיש הטהור המביא מאור בז לנו. אבל אתה לא תזכה להיפטר מאיתנו. קודם יבוא אקסלרוד. ועוד תודה לנו על נסיעת חינם ועל השתייה והעוגות..."

בדיוק אז אקסלרוד הופיע חרש. בשפל קול אמר שכבר שילם בעד כולנו. דומם קמנו ונכנסנו למכונית פריימן ישב מאחורינו, מציץ בשעונו, מאיץ באקסלרוד בעיניים מוכיחות, ואנוכי מלפנים, שותק. אקסלרוד לא הירפה מדוושת הדלק. היה מתמרן בין המכוניות, מחליף מסלולים, חולף בצמתים באור צהוב. ידעתי שהוא מצפה כי אבקשנו להאט, אלא שאני שתקתי. עצמתי את עיני והפקרתי את עצמי לטילטולים. רק עצביו של פריימן בגדו: "לא די לנו במת אחד?!"

אקסלרוד האט ולחש: "נאום יפה חיברתי לכבוד שרגא."

פריימן רכן לפנים ואמר: "אתה לא תעז להספיד את שרגא."

"אל תהיה ילד פריימן," אמרתי, "לשרגא לא איכפת, ובני אדם אוהבים לשמוע כשפרופסור למוסר מדבר."

"שרגא לא יסלח לנו," התחנן פריימן.

"יש גבוה משרגא," אמרתי, "אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד גומל חסדים לחוזרים בתשובה."

"שוב אתה מבלבל אותי עם הפסוקים שלך," רטן פריימן.

אקסלרוד עצר במפתיע. שוטר חמור-סבר ביקש שנמתין בצד הכביש.

פריימן קילל חרש. ניסיתי להסביר שאנחנו ממהרים. אולם השוטר השיב שכולם ממהרים, אבל לצערו יש הרבה חשודים, על כן, הוא מבקש שנצטרף אל המכוניות מימיננו. פריימן אמר, "החמסין הזה יהרוג אותי." אקסלרוד הסיע את המכונית אל זנב התור וישב בראש מושפל. לבסוף הגיע תורנו, והוא הציג את תעודותיו. תעודות רבות שלף מכיסיו, כמבקש זיכוי ללא דין ודברים. תעודות המעידות על לידתו הראה, והשכלתו ומקצועו ומעמדו וחברותו באירגון האקדמאים ובחברת מצווה של מטהרי מתים וצירף כרטיס ביקור שמודפסים עליו באותיות של כתב-יד שמו ותארו.

השוטר עמד וידיו מלאות ניירות. אחר-כך התנצל והוסיף, שדווקא פניו של בעל התעודות היו חשודים, אבל עכשיו כבר הוא יודע שהוא פרופסור חשוב מאה אחוז ואפילו אם שתה קצת מן החריף החריף הזה ומבסוט מן החיים. הנה אף על פי שהמדינה שמה אותו שומר חוק וסדר (הוא הפסיק נאומו והניח ידו על ליבו וקד בראשו) לא יקלקל המצב רוח של פרופסור.

הצל ברחובות העיר לא הקל עלינו את השרב. בנייני הטיח בדרך לבית-העלמין הישן חסמו בעד רוח הים. פריימן פשט את מקטרונו ולא חדל למלמל, הכול אבוד הכול אבוד. השער היה סגור. שעה ארוכה הקשתי במנעול המחליד. השומר הגיח מאי-כה, בידו האחת בקבוק משקה תוסס ובידו האחרת היה משיב רוח על פניו הנוצצים מזיעה. הוא מדד אותנו בעיניים כועסות ואמר שכל המתים החשובים של היום כבר נקברו, ומי שלא חשוב לא מביאים אותו לפה, ואם יש לנו מת חשוב שנקנה לו חלקה פה במקום הזה אז צריך ללכת למשרד בצד השני...

פריימן לחש שעלינו לחזור מיד לירושלים, מכיוון שאין עוד טעם, הרי רואים שהכול נגמר והשעה מאוחרת מאוד.

אקסלרוד עמד ומקטורנו השחור תלוי ברפיון על זרועו. חולצתו הלבנה השתלשלה מתוך מכנסיו כתכריך של בד. קיוויתי שיסדר עליו את לבושו וישוב ויציג תעודותיו. אולם הוא התמיד בשתיקתו. רק את רגליו נעץ בחול. פתחתי ואמרתי שבאנו ללוויתו של שרגא, אבל לצערנו היו לנו מניעות ועיכובים ותקלות, והמשטרה מחפשת חשודים, ומי אינו חשוד בימינו? סיימתי בקריצת עין ידידותית.

השומר נתפייס ושאל לאיזה שרגא אנחנו מתכוונים, מפני שסתם אחד שרגא לא נקבר פה מעולם, צריך שיהיה לו ייחוס אבות או ייחוס של ממון או ייחוס של מוניטין, מפני שכל מטר עולה פה אלפים וגם ביאליק נקבר במקום הזה.

"שרגא גפני," אמרתי, "העיתונאי המפורסם."

"אני לא קורא עיתונים," הצטדק בקול ערמומי, וחזר והוסיף שכבר היו להם כמה וכמה מתים היום, וכולם אנשים חשובים מאוד מאוד שמתו פתאום אולי בגלל החמסין ואולי בגלל יום שישי, שמי שמת ביום שישי זוכה לעלות ישר לגן-עדן.

הנחתי בידו שטר כסף, ופריימן הושיט לפניו בהיסוס את העיתון. השומר התבונן רגע במודעה, לגם מן הבקבוק, וללא אומר פנה אל השער.

"זה היה בשעה אחת," אמר ותחב את המפתח במנעול, "ואתם באים רק עכשיו," נעימת עלבון נשמעה בקולו, "אצלנו הכול הולך על סטופר."

רציתי שוב להתנצל אבל הוא הפסיקני באותה קריצת עין ערמומית, " יודע אני. חשודים. הרבה דרכים הולכות לבית-הקברות. יש קצרות ויש ארוכות. אבל אין דבר," ריווח את השער, "אם באתם ללוויה של האדון גפני אז אתם האורחים שלי. הרבה כסף עשינו היום על הלוויה שלו. הרבה אנשים באו. ודיברו ודיברו. עד שהגוף של האדון גפני נתן ריח וצעק די. אם הקדוש-ברוך-הוא שמע כל מה שאמרו בטח הכניס אותו ישר לגן עדן. רק אחד קמצן, כשבאתי אליו עם הקופה אמר אם שרגא גפני מת אז שום צדקה לא תציל אותנו ממוות. גם כן חכם זה. ועוד היה לבוש חליפה וכובע שחור. חושב שלא נתן? נתן. מה שבטוח בטוח," הוא נשתתק והצביע על תלולית עפר מכוסה זרי פרחים. לוחית קטנה סיפרה את שמו של שרגא. השומר התרחק והיה מחנן קולו, צדקה תציל ממוות, כאילו הלוויה נערכת זה עתה.

פריימן אמר "מת," והציץ בשעונו.

אקסלרוד עמד בראש מורכן, מקטורנו על כתפיו ומגבעתו מסתירה פניו. לפתע כרע על ברכיו וקירב עיניו אל לוחית הזיהוי. בקול רם קרא שמו של שרגא ושם אביו, ופרץ בצחוק. גופו המסורבל היה גועש בפרכוסי צחוק. השומר הגיע במרוצה, זועם, "כבוד המת, כבוד המקום." גחנתי, אחזתי זרועו של אקסלרוד ומשכתיו למעלה. עוויתות של הצחוק לא פסקו.

"זה הנאום שלך," חרחר פריימן.

רק עתה חשתי במלוא כובד גופו של אקסלרוד. ניסיתי להקיף כתפיו. שרגא היה משבחו ואומר, בגבוהים חכמה, וכדי להפיס את דעתי היה מוסיף, ובנמוכים בינה. עמדתי על קצות אצבעותיי והקפתי את כתפיו. "נלך," לחשתי, "נלך." גופו הדיף ריח גברי חריף. הוא לא הביט בי, ואני משכתיו עימי החוצה.

פריימן הפסיע ראשון. כולו אומר ניצחון, ושנינו נגררים אחריו. ליד המכונית עצר, השעין גבו, שיכל רגל על רגל והביט בנו ממרומי קומתו.

שלפתי בזהירות את המפתחות מכיסו של אקסלרוד ופתחתי את הדלת. רמזתי לפריימן לשבת לימיני קדימה, ואת אקסלרוד השכבתי במושב האחורי. פריימן הצית לעצמו סיגריה, טפח כפות ידיו זו בזו, כאחד שסיים עסקיו, וקרא, "בשעה טובה, קדימה!"

שמאי גולן

הסיפור ראה אור במקורו בספר "בריחות למרחקים קצרים", בהוצאת מסדה ואגודת הסופרים העברים, 1975, והספר זכה בפרס ע"ש ש"י עגנון לשנת 1976.

* * *

הקרנה בתל אביב

"לאסוף רסיסים"

ביום שישי, 4 בינואר 2019 בשעה 14:00

באולם  סינמטק 3, רח' הארבעה 5, תל אביב

בימוי והפקה: האחיות לבית פרקש / רותי גבע וליאורה קרויאנקר

לפני ואחרי ההקרנה מפגש עם היוצרות, כולל שאלות מהקהל

"יצירה נפלאה... שילוב במינון מושלם של חוויות ילדים בעורף, תיעוד הוריהם

והמציאות ההיסטורית של תקופה דרמטית.."

סיפור על חוויות ילדות בקרית-שמואל, שכונה ירושלמית  על הגבול עם קטמון הערבית בתש"ח (1947 -1948). זיכרונות הילדים משולבים עם תיעוד נדיר על רקע אירועים מכוננים של ימי המדינה הראשונים.

בסרט כלולים סרטים ביתיים בצבע, תצלומים, יומנים ומכתבים

חומר ארכיוני ייחודי שטרם נראה בציבור.

רותי            ruthgeva1@gmail.com           טל:  052-3320297

ליאורה         leorahk@bezeqint.net            טל:  052-3377927

מכירת כרטיסים באינטרנט

: https://www.cinema.co.il/#cal

החל מה-18.12.2018 תמורת 40 שקל (יש הנחה לאזרח ותיק)

ובטלפון: 03-6060800

 * * *

נורית יובל על הסרט "לאסוף רסיסים"

אני גדלתי בירושלים, בשכונת קטמון הערבית, משנת 1941, ימי המנדט הבריטי. מצפון לנו היתה שכונת "מרחביה" שנקראה גם "קרית שמואל". באזור היו פזורים בתים מעטים, אחד מהם בית דירות ("בית פולצ'ק") ובו חמש משפחות. מאוחר יותר נבנו לידו בתים משותפים נוספים בשם "בתי ביברמן" לאורך מה שנקרא אחר כך "רחוב הפלמ"ח" על שם הכוחות ששחררו את השכונה. רוב הילדים הלכו ל"גן חיה זילברברג" ברחוב הרב ברלין, רוב התושבים היו כבר למודי מלח"ע השנייה וסבלותיה. את מלחמת השחרור חווינו יחד כשבגלל הסמיכות לקטמון התנהלו שם קרבות קשים מאוד, הרס וחורבן. היינו מטוּוחים מכיוונים אחדים והקרבות התנהלו בתוכנו ובתוך הבתים ממש. מאוחר יותר גם רצח ברנדוט התרחש ברחוב הפלמ"ח לעיני אותה חבורת הילדים. מתוך מעט התושבים נהרגו במלחמה חמישה אבות של ילדי השכונה.

אחרי המלחמה התפזרו האנשים איש לדרכו, ואחרי שישים שנה ויותר עלה בדעתם של ילדי בית פולצ'ק והגן לחפש זה את זה. הפגישה היתה מרתקת, עלו תמונות ילדות, מפה לאוזן אותרו רוב ילדי הסביבה והתחלנו לדבֵּר ולספֵּר. מתוך הסיפורים והמזכרות שמצאנו התברר לנו שהיינו קטע של ההיסטוריה, ושהורינו  היו גיבורים בקנה מידה רציני, הורים שגידלו ילדי מלחמה בתוך הפצצות, עיי חורבות, רעב, קטסטרופה ומצוקה – בפתיחות ובנאורות, ללא טראומות ופחדים – לתרבות והשכלה. מהילדוּת הזו בשכונה הקטנה הזו יצאו אמנים, דוקטורים, אנשי אקדמיה ואפילו חתן פרס נובל. איש מאיתנו לא חשב שמשהו השתבש לנו וכולם זוכרים יַלדוּת יפה! המשחק הנפוץ היה איסוף רסיסי פגזים וקליעים אחרי ההפצצות, ועל שמו הסרט (יחד עם רסיסי זיכרונותינו).

הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות סרט קולנוע לכבודם של הורינו אלה, שלא הודינו להם בזמן. ליאורה ורותי, שתי אחיות מבית פולצ'ק לקחו את המשימה על עצמן והשתמשו בסרטי קולנוע צבעוני שצילמה האֵם באותם ימים וביומן אותנטי שכתבה אחת האימהות מהבית במהלך הקרבות, בזיכרונותינו אנו הילדים, ובסרטים דוקומנטריים שטרם נחשפו. הן הפיקו סרט תיעודי שחושף תמונה מאוזנת של התקופה. ההקרנות  הראשונות עוררו התרגשות רבה מאוד בציבור, התברר שהדברים לא ידועים והגיעונו מכתבי תודה והערכה נרגשים רבים. על רקע המתרחש בציבור בימינו אלה, ראוי לראות את ההתחלה, איך קמה המדינה והיתה, ואת ההתמודדות והלוך הרוחות של תושביה באותם ימים בלתי נתפשים.

אפשר לומר יותר אבל חבל לגרוע מן הסרט.

נורית יובל

* * *

אנו מקדמים בברכה את הערבים בגדה המערבית

שמתקנאים בתנאי חייהם הטובים של ערביי עזה

 ורוצים להגיע לרמתם בהבערת הגדה

 בטרור הרצחני של החמאס בגלל אקיבוש

על החתום:

האידיוטים המוסריים בישראל

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

כ"ו. החתונה

אני חושב שהיו שתי סיבות עיקריות לאופוריה שנפלה עליי ברגע שעליתי במדרגות המוליכות אל  האחוזה של הדוד מרדכי מאיר במרכז בת ים. הסיבה הראשונה נבעה מהמראה המרהיב של "אולם החתונה". מראה זה לא יכול היה שלא לגרום להתרוממות רוח של כל מי שנכנס בשעריו. עצי פיקוס ענקיים, שנורות חשמל זעירות מטיילות בתוכם, בריכת מים במרכז, ובצד, עשן מתמר מעל ערימת גחלים מהבהבים, שמעליהם מסתובבת שלא מרצונה, גופתה קלופת העור של כבשה תמימה שהועלתה על המזבח.

היטיב לתאר את פאר המקום, בן דודה של דיצה, שי מאיר, בנו של הדוד מרדכי, בספרו "סיפורם של האחים מאיר" שבו הוא מזכיר גם אותי.

"...בספטמבר 1962 נישאו במקום בתו הבכורה של בנימין מאיר, דיצה, לבחיר ליבה ישראל ויסלר (פוצ'ו). חתונה בבית בבת-ים היתה מאורע מרהיב ורב רושם. מרדכי היה מפיק בעצמו, וללא כל עזרה מקצועית כנהוג היום. אירוע תיאטרלי ומסוגנן להפליא. הגן בדרך כלל היה ירוק ופורח. מרדכי וכן משלוחי האורחים והמבקרים, הוסיפו כמות עצומה של זרים ופרחים. בקצה הבריכה, שסילוני קשתות מים בקעו ממנה, היה מרדכי בונה את במת האירוע המרכזית, עליה נערכה החופה והוצבה התזמורת. מסביב לבמה דאג אבא להציב אוסף גדול ורב של פמוטים רבי ערך, מוארים בנרות, שכל משפחה מבין הקרובים, התבקשו להשאיל לאירוע. האור הרב היה כמובן סימלה המסורתי של משפחת מאיר. הגן כולו היה מואר באור יקרות של עשרות אלפי וואטים." 

הסתכלתי על המגרש  הענקי, הטבול באור יום  ולא יכולתי שלא לחייך לעצמי, כשנזכרתי מה קרה כשהלכתי עם דיצה להירשם ברבנות.

זה קרה כחודש קודם לכן . היינו צריכים להביא עדים המכירים אותנו מילדות, שיעידו בשבועה לפני הרב שאנחנו  רווקים גמורים מיום היוולדנו. אני הבאתי את דניאל חנוך וראובן הג'ינג'י, ודיצה הביאה את עמי מישקינסקי ידידה ואת דוד אריאלי, שהיה אז איש משטרה והיה עתיד בעוד שנתיים, להתחתן עם אחותי אביבה.

אחרי שכל הארבעה חתמו על ההצהרה ולא שיקרו, הגיע תורי להישאל. אני זוכר רק את השאלה האחרונה, אשר לפיה הרבנות תקבע את המחיר שאדרש לשלם, עבור שירותיה. השאלה היתה: באיזה אולם תיערך החתונה.

ככל שהאולם נחשב למפואר ביותר, כן המחיר גבוה יותר. הישרתי מבט אל הרב החוקר והודיתי בקול חלשלוש, שאנחנו לא מתחתנים באולם, אלא בחצר ביתו של הדוד בבת ים.

הרב הסתכל עליי במבט מלא רחמים ונקב בסכום המזערי ביותר. כמובן שלא התווכחתי איתו. מי אני שיערער על החלטת הרבנות.                

המוני האורחים שבאו היוו את הסיבה השנייה לאופוריה שלי.

הגיעו כל מיני חברים מהגימנסיה, מהקיבוץ ומהפקולטה לחקלאות. היו כאלה שלא ראיתי אותם שנים, ועד שלא שלחתי להם את ההזמנה, לא העלו על דעתם שעד היום לא התחתנתי.

הסתובבתי בין  המוזמנים והתחבקתי עם כולם, עם מי שהכרתי ומי שלא. מדי פעם הייתי נפגש עם אשתי החדשה, שגם היא הסתובבה  נרגשת כמוני בין הנוכחים. הייתי מסביר לה מיהו האיש שנישק אותה כרגע, והיא היתה עושה לי הכרה עם הבחורה שעימה התחבקתי.

פגרה קצרה היתה לי כאשר הובלתי לשולחן צדדי שלידו ישב הרב אונטרמן, הרב הראשי של העיר תל אביב, שהתכבד לחתן אותי ולחתום על הכתובה. השאלה הכי קשה ששואלים את החתן במקרים כאלה היא, כמה כסף הוא מתחייב לתת לכלה במקרה של גירושין? זאת היא ההזדמנות לחתן  להראות כמה הוא נדיב ולזרוק סכום עצום, מתוך אמונה שאף פעם לא יתגרש. במקרה שלי, היתה לי דעה מגובשת, ולכן ביקשתי לרשום רק 11 אלף לירות, כי זה היה כל הכסף  שהצלחתי לחסוך ב-32  שנותיי. 

אל החופה הובלתי כשבוי בין אבי לאביה של דיצה, אשר לחש לנו לפני העלייה על המדרגות, להתחיל ברגל ימין.

ההוראה הזאת התמלאה כראוי והודות לכך כל החתונה עברה ללא כל דופי, להוציא תקלה אחת שנגרמה בגללו של רוני מאיר,  בנו השובב של מרדכי מאיר, ששפך לא בכוונה כוס מלאה יין על שמלתה עטורת היהלומים של הזמרת הכושית הבינלאומית ג'וזפין  צ'מבולובומבום (שם דמיוני).

ג'וזפין היתה שם דבר בכל העולם, ובואה לישראל לשלוש הופעות, היה בבחינת אירוע מרכזי באותו חודש. הסכמתה לבוא לזמר בחתונה, אחרי הופעה של שעתיים וחצי בהיכל התרבות, היתה הישג בל יאומן של חותני בנימין. הייתי עד לשיחת הטלפון שניהל עם האמרגן שלה, ואחר כך עם ג'וזפין בעצמה.

כחצי שעה נמשכה השיחה, עד שהניח את השפופרת והוציא ממחטה לנגב את הזיעה שנטפה מפניו. 

כששאלתי אותו איך הצליח לשבור אותה, אמר: "פשוט מאוד, אמרתי לה שלהיכל התרבות יכולים להגיע רק עשירי ישראל, אבל לחתונה הוא מזמין את כל הפועלים של בית החרושת, ולאלה אין שום סיכוי שיצליחו לשמוע אותה, לכן היא, שגדלה להורים חסרי כול, לא יכולה להתעלם מאנשים קשיי יום, ורק היא יכולה לגרום להם התרגשות בלתי רגילה  של פעם בחיים."  

הסוף היה שהיא אמנם הגיעה, אבל רק בשעה עשר וחצי, אחרי שארבעה מאות הפועלים ונשותיהם  הסתלקו, בלי לדעת שהחמיצו חווייה של פעם בחיים.

הדבר לא היה במכוון, הוא נגרם פשוט בגלל שהגן לא יכול היה להכיל את כל המוזמנים במשמרת אחת, והדוד מרדכי  נאלץ  להדפיס שני סוגי הזמנות. הסוג האחד לפשוטי העם,  הזמנה שבה נרשם שהיא מתחילה בשבע ונגמרת בעשר והסוג האחר למקורבים הנחשבים, שעליה נכתב שהיא מתחילה בשמונה וחצי,  ללא ציון זמן הסיום.

לחברי מהפלמח והקיבוץ שלחתי את ההזמנה השנייה ולא הצטערתי, כי החבר'ה שלי, אחרי שמלאו את כרסם בכל טוב, לא יכלו שלא לפרוץ בהורה נלהבת, ואני יכולתי  להוכיח לאורחים  המכובדים של המאיירים, שגם לי יש חברים שאני יכול להתגאות בהם.

מהחתונה זכורות לי שתי שיחות שקלטתי כשהסתובבתי בין האורחים.

שיחה אחת בין יצחק לבני עורך 'במחנה', לבין ראובן ינאי עורך 'מעריב לנוער'. שניהם אמדו את גודל המגרש שבו נערכה השמחה וניסו לנחש מה שטחו וכמה מיליונים הוא שווה.

השיחה השנייה הייתה בין אילון ועזריאל מההכשרה שלי, שאחד מהם אמר שתפסתי מיליונרית והשני אמר שכסף הולך לכסף. אני מתאר לעצמי שהרכילות הכספית הזאת העסיקה רבים מן האורחים, ואני יודע שעד היום יש  לי הרבה חברים טובים שבטוחים שהתחתנתי בגלל הכסף. 

אני חייב להודות שגם אני הייתי שואל את עצמי, את אותה שאלה. להגנתי אני יכול להגיד, שהחלטתי להתחתן עוד לפני שידעתי שמשפחתה של דיצה שייכת לעשירון העליון. היה זה בומבה צור שאמר לי, אחרי שעשיתי ביניהם הכרה: "מה אתה לא יודע? הם בין עשר המשפחות הכי עשירות בארץ!"

הנחמה היחידה שיכולתי לנחם את עצמי היתה,  שמכל שלושת האחים, אני תפשתי את הבת של האח הכי "עני".  מצד שני אני חייב להודות, שבאותם ימים הידיעה הזאת לא הפריעה לי,  בניגוד לימים שלמדתי בבית חינוך והתביישתי שיש לי אבא עשיר שיש לו מכונית ודירה עם פסנתר.

הידיעה  שמדובר בחתונה עשירה היתה בעוכרי, כי רק מעטים הביאו צ'קים. הרוב הגדול בחר לשמח אותנו במתנות אמנותיות והארגז הגדול שעמד בכניסה התמלא מהר מאד בכל מיני חבילות עטופות ניירות מצוירים הקשורות בסרטים צבעונים. אני זוכר את בת דודתה של אימי, הגברת לאה גורני, שסיפרה לאימי בסוד שהחליטה לקנות לי אגרטל, כדי שלא נצטרך ללכת לחנות להחליף, כי אגרטלים יכולים להיות בבית כמה.

היא צדקה, יכולים להיות בכל בית חמישה שישה אגרטלים, אבל לא מאה! 

כשהבאנו את האגרטלים לחנות המתמחה בהחלפת מתנות, שימחנו מאוד את בעל החנות,  שאמר שבדיוק נגמרו לו כל האגרטלים. בין אלו שהחזרנו לו, היו הרבה שהוא כבר הכיר אישית וחישב אותם כמשומשים.  

בין האגרטלים היה גם כד אחד ענקי  שאותו לא הצלחתי להכניס לפולקסווגן. הוא היה מעוטר בנחשי כסף בסגנון הודי והיה חשש שהם יישברו במכונית הדחוסה. את "האסון" הזה קיבלנו  מפועלי בית החרושת  של האחים מאיר שגבו כסף מכל פועל, כולל הפועלים הערבים מכפר קאסם, שבכלל לא באו לחתונה. דיצה שנאה את האגרטל הענק  הזה, השאירה אותו במרתף של הוריה, שם הוא העלה אבק וקורי עכביש במשך ארבעים שנה, עד שיום אחד קרה נס ועכביש שכנראה היה כבד מדי, עלה על האגרטל והוא נפל על צדו ונשבר לרסיסים, לשמחתה הרבה של אשתי. 

כמה חודשים אחרי החתונה שלי קיבלתי הזמנה לחתונה של דוידי מבית שערים. ידעתי שאם אביא לו מתנה אמנותית בצורת ואזה, הוא לא יזכור אותי כלל, לכן מאז החתונה שלו הוא היה  מזכיר לי כל פעם כשהיינו נפגשים, כמה שימחתי אותו ואת אשתו כשהבאתי להם לחתונה מטאטא וזאת המתנה היחידה שהוא זוכר מי הביא אותה. 

החוויה האחרת, שרק בזכותה היה כדאי לי להתחתן, אירעה בסוף הערב, אחרי שרוב האורחים החלו להתפזר.

הדוד מרדכי היה כל כך מאושר שהחתונה עברה בהצלחה ומרוב המתח שהוא פָּרַק מעצמו, לא יכול היה להתאפק וקפץ בבגדיו לתוך הבריכה.

הקפיצה הזאת כל כך שיעשעה אותי, עד שאמרתי לעצמי, למה רק הוא? אך לבל אראה כפרחח המחקה אחרים, ניגשתי, כביכול, להושיט לו יד כדי לעזור לו לצאת.

הדוד הבין את הרמז תפש את ידי ומשך אותי פנימה בלי בעיות.  עד מהרה מצאתי את עצמי צף על גבי בבגדי החתונה המהודרים, כשהאושר מציף את כולי.

כאן התערבה הגברת רבקה מאיר ובלי להבין את גודל הרגע, התקרבה לקצה הבריכה וצעקה לבעלה שייצא מהמים. 

לא יכולתי להתאפק, ומתוך אחוות לוחמים, תפשתי בקרסולה כדי למשוך גם אותה לתוך הבריכה. הדוד מרדכי דווקא לא עצר בעדי, אבל שי, בנו בכורו, קרא לי בקול רועם: "פוצ'ו אל תעשה את זה!"

נכנעתי והרפיתי מהקרסול וכך הצלתי את דודתי לעתיד מבושה גדולה, כי מביני דבר הסבירו לי אחר כך, שאם היתה נופלת למים, היתה הפאה הנכרית המהודרת שלה, נפרדת מגולגולתה וחושפת את קרקפתה המבהיקה.

בסופו של דבר הדוד לקח אותי לחדר השינה שלו, שם התפשטתי מכל בגדי והוא הוציא לי מארונו בגדים יבשים, בגדיו שלו, שכללו  תחתונים וגופייה. הוא רצה לתת לי גם עניבה, אבל על זה ויתרתי בתוקף. במקום נעלים הסתפקתי בסנדלים רזרביים שלו, וככה חזרתי חזרה לחצר המוארת, שבינתיים התרוקנה ממרבית האורחים.

 את ליל הכלולות שלנו עשינו במלון השרון. נסענו לשם בפולקסווגן של דיצה שהקישוט היחיד שלו היה  חבל ארוך שהוכן בעוד מועד והיה נסרח אחרי הרכב כשאליו קשורה קופסת מלפפונים ריקה, שהשמיעה קולות מתכתיים לכל אורך הדרך. בחדר ציפתה לנו קערת פירות טריים שמתוכם מבצבץ, לב אדום הנושא ברכת מזל טוב.

שנינו היינו הרוגים מעייפות, אבל איך אפשר לוותר על מצוות פרו ורבו? אז כנראה שלא ויתרנו  כי למחרת בבוקר מצאנו על הסדין את אותו כתם  ארגמני, שנתן לי להבין  שהתחתנתי עם צדקת גמורה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.12.18

* לקחי פרשת קליש-זעאתרה – הלאומן הפלשתינאי האנטי ישראלי, תומך הטרור והבי.די.אס. רג'א זעאתרה, לא יתמנה לסגן ראש העיר חיפה. בכך נמנעה חרפה גדולה.

כמה לקחים ומסקנות מן האירוע:

מודה ועוזבת תרוחם – עינת קליש רותם ראויה לשבח על כך שלא התבצרה והתחפרה, אלא ירדה מן העץ ותיקנה את שגיאתה החמורה. היכולת לתקן שגיאות היא סגולה חשובה בהנהגה ציבורית. עם זאת, עצם המינוי מעורר ספק באשר לשיקול דעתה. מדובר בראש עיר חדשה מאוד, ויש לקוות שהייתה זו שגיאה של טירונית.

מן הראוי להעלות על נס את דעת הקהל הישראלית, שלא היתה מוכנה לסבול את המינוי האבסורדי ומעורר שאט הנפש, ועוררה, מלמטה, את הסערה שהביאה לסוף הטוב של הפרשה.

יש להצטער על חוסר המנהיגות של ראשי המחנ"צ, שתמכו בקליש בבחירות, ולא התנערו מן המינוי. כאשר הוצגה לציפי לבני שאלה בנדון בראיון לגל"צ, תשובתה המביכה הייתה: "אינני עוסקת בנושאים מוניציפליים." איזה גילוי של חוסר מנהיגות.

הבעייה האמתית היא העובדה שערביי ישראל שוב ושוב מעמידים בראשם לאומנים אנטי ישראלים קיצונים, הן ברמה הארצית והן ברמה המוניציפלית, ובכך פוגעים במרקם העדין של היחסים בין יהודים וערבים בישראל.

אף על פי כן, אין להתייאש מן המחויבות לפעול למען דו-קיום ולקידום השתלבותם של ערביי ישראל בחברה הישראלית. אך יש להבין שההנהגה הפוליטית של הערבים אינה יכולה להיות פרטנר למשימה הזאת, חרף העובדה שהיא מייצגת, כנראה, את הציבור שבחר בה. אי אפשר לקדם דו קיום עם מי ששולל את קיומה של מדינת ישראל (מי שטוען שאינו שולל את קיומה של מדינת ישראל, אלא רק את היותה מדינה יהודית – שולל את קיומה של ישראל, כי היותה מדינה יהודית היא מהותה וזהותה). יש למצוא את הדרך היצירתית לעקוף את ההנהגה הפוליטית ולמצוא בחברה האזרחית פרטנרים ראויים למהלך.

* מסורבת גט – "להתגרש מן הפלשתינאים" קורא הקמפיין של "מפקדים למען ביטחון ישראל". יש להודות שזו סיסמה מוצלחת. אבל ממפקדים אני מצפה ליותר מקופירייט מוצלח; מהם אני מצפה דווקא לגישה רצינית ומעמיקה, למען ביטחון ישראל.

הבה נבחן את סוגיית הגירושין. מהפלשתינאים ברצועת עזה כבר התגרשנו לגמרי. ישראל נסוגה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת.

גם ביהודה ושומרון התגרשנו מהרוב הגדול של הפלשתינאים, שחיים תחת שלטון הרשות הפלשתינאית. מי שטוען כנגד העובדה שהפלשתינאים נעדרי יכולת לשלוט בחייהם, צודק, אך לא ישראל אשמה בכך שאבו מאזן מונע כבר שנים רבות קיומן של בחירות. יטענו הטוענים – אילו מין גירושין אלה, מן הרש"פ, אם לוחמי צה"ל והשב"כ פועלים בתוך שטחי הרש"פ באופן יומיומי? אכן, כך הדבר. אולם איך זה קרה? בין השנים 1995-2002 הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. באותן שנים הפכה הרש"פ לחממת טרור שהצמיחה פיגועי תופת המוניים, יומיומיים, שבהם נרצחו 1,500 ישראלים, נפצעו אלפים רבים והאימה שלטה ברחובות, באוטובוסים ובמקומות הבילוי. מציאות זו אילצה את ישראל לצאת למבצע "חומת מגן", ולהחזיר את שליטתה הביטחונית הכוללת ואת חופש הפעולה של צה"ל בשטחי הרש"פ. וכך, מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וחייהם של מאות ישראלים ניצלים. ועם זאת, ישראל מקפידה לא להתחתן מחדש, ומלבד פעילות הסיכול, אין היא מתערבת בחיי הרש"פ: מדינה מינוס, שיש לה נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, כוחות ביטחון, משטרה, בתי משפט, בתי כלא ושגרירויות בכל העולם.

אז מה מציעים המפקדים? להתגרש בהסכם קבע עם הפלשתינאים? הרי הם דחו על הסף את הצעות ברק, מתווה קלינטון, הצעות אולמרט, תוכנית קרי. אגב, הדבר הטוב היחיד בתוכניות הללו, הוא העובדה שהפלשתינאים דחו אותן והצילו אותנו מעצמנו. אך אם הם דחו את ההצעות המופקרות הללו, קל וחומר שאין הם מוכנים בעתיד הנראה לעין להסכם על פשרה טריטוריאלית סבירה.

אז מה הם מציעים? להתגרש באופן חד צדדי? איך? לעזוב את כל השטח, כמו ברצועת עזה? להפוך את גוש דן לעוטף רש"פ, על כל המשתמע מכך?

אז מה הם מציעים? לבטל את חופש הפעולה של צה"ל בשטחי הרש"פ? כה קצר זיכרונם? או שמא הם מתגעגעים למציאות שקדמה ל"חומת מגן"?

ברצועת עזה התגרשנו מהפלשתינאים, אך הם מסרבים להתגרש מאיתנו, וישראל היא, למעשה, מסורבת גט. הם מנסים בכוח להיכנס לביתנו, בצעדות "שיבה", או באמצעות רקטות, בלוני תבערה ומנהרות תופת.

אולי עדיף שהמפקדים ייעצו במציאת פתרונות אמת לאיומים, במקום להפריח סיסמאות שווא.

* בכיוון הנכון – ראש ממשלת אוסטרליה הכריז על הכרת ארצו במערב ירושלים כבירת ישראל, והודיע שהעברת השגרירות לירושלים תיעשה במועד מאוחר יותר.

כיצד עלינו להתייחס לכך? האם עלינו לראות את מחצית הכוס הריקה – אי הכרה בירושלים השלמה כבירת ישראל ואי העברת השגרירות, או את המחצית המלאה – ההכרה במערב ירושלים?

מה שקובע את גישתי, הוא הווקטור של המהלך. מאין הוא בא ולאן הוא הולך. אילו אוסטרליה היתה מבטלת את הכרתה במזרח ירושלים כבירת ישראל ומוציאה מירושלים את שגרירותה, הכיוון היה שלילי, אנטי ישראלי. אך לא זה המצב. ההכרה במערבה של ירושלים היא תיקון המצב שהיה עד אתמול, שבו היא כלל לא הכירה בחלק כלשהו של ירושלים כבירת ישראל. כלומר, הכיוון הוא חיובי. ובעיקר, כאשר מדובר במהלך גדול יותר, שהחל בהכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל ובעקבותיו בהעברת השגרירות לירושלים, בהכרת מדינות נוספות בירושלים כבירת ישראל, בהקמת הבית הצ'כי בבירה ובכך שהנושא נמצא על סדר היום במדינות נוספות. תהליכים היסטוריים הם לרוב ממושכים, לא מהפכניים. וכאשר הכיוון הוא חיובי, גם אם איטי, עלינו להתברך בו ולברך אותו.

ברגע שאוסטרליה הכירה בירושלים כבירת ישראל, יהיה לה קשה להסביר מדוע שגרירותה אינה עוברת לבירתה של מדינה ידידותית, ואני מאמין שלא רחוק היום שבו הצעד הזה ייעשה.

אגב, ארה"ב אמנם לא הגדירה את הכרתה בירושלים כהכרה במערבה בלבד, אך בהצהרה ההיסטורית על ההכרה נאמר, שגבולותיה של העיר ייקבעו במו"מ. כלומר, גם ההכרה האמריקאית לא היתה בהכרח תמיכה בשלמותה. ובכל זאת, ראינו בה, ובצדק, הצהרה חשובה ביותר וחיזוק משמעותי של מעמדה הבינלאומי של ישראל.

* הכוכב הבא – לבנימין נתניהו אין ממלא מקום. אין לו סגן. הוא לא מינה שר חוץ (מחכה להרצוג...) כדי שחלילה לא יהיה שר מהליכוד שיזוהה עם נושאים מדיניים. כאשר הוא מינה את עצמו לשר ביטחון וכל הפרשנים עסקו בשאלה את מי הוא ימנה לשר החוץ, כתבתי שלהערכתי הוא יעשה הכול כדי לדחות את המינוי ככל הניתן ואם אפשר – להימנע ממנו. לא התלוצצתי. ואכן... והוא הצליח סוף סוף להגיע למצב שבו לא יהיה שר ביטחון.

כל מי שקצת התבלט – הוא קיפד ראשו. כל מי שהעז, בדחילו ורחימו, להעלות על דל שפתיו שאחרי עידן נתניהו הוא יתמודד על ראשות הליכוד, כלומר העלה על דעתו את מחשבת הכפירה שיהיה אי פעם עידן שאחרי נתניהו – הפך לאויב הציבור.

אחרי שנפלט לו פעם, בטעות, "תהיו כחלונים," הוא יצא מיד למלחמה נגד כחלון עד שדחק אותו החוצה. גדול נאמניו ומשרתיו גדעון סער הצליח יותר מדי בפריימריז, והוא סומן כאוייב ונדחק. וכשהוא מנסה לחזור – נתניהו, האיש העסוק ביותר בעולם, מעסיק את עצמו בבדיית תאוריות קשר מופרכות כדי לבצע בו סיכול ממוקד. את יעלון הוא הצליח להרחיק. את ישראל כץ, יולי אדלשטיין וארדן (ארדן היה ממשיך דרכו של סער בתור משרתו הנאמן) הוא משפיל ומבזה ו"סביבתו" פועלת במרץ למחיקתם.

אבל איך אפשר להאשים אותו שאינו מצמיח מנהיגות, דור המשך? שוטטו בדפי הפייסבוק של חסידיו השוטים, ותראו שיש מנהיג חדש שנתניהו מצמיח. איך אמר פעם דוד לוי, לאחר פרישתו של בגין: "אשרי מי שפורש ויודע שיש לו ממשיכים – ויש לך ממשיך!"

יש לו ממשיך.

גיבור פוליטי חדש – נער התפנוקים הריק והפוחז, החף ממעש, בעל הלשון הגסה והמכוערת (וגם האצבע), אלוף ההסתה, השיימינג והביזוי, הג'ובניק כדרך חיים, יאיר נתניהו, הוא הכוכב הבא.

* יריבים וידידים (כלומר נורמלים) – יריב אופנהיימר, פעיל שמאל קיצוני, התחתן, בשעה טובה. בין המוזמנים לחתונה היה שמעון ריקלין, פעיל ימין קיצוני. והם אפילו הצטלמו מחובקים.

איך זה קרה? במשך שנתיים השניים היו פאנליסטים בתוכנית טלוויזיה; התווכחו, רבו, התעמתו... ונהיו חברים. אני רחוק מעמדות שניהם, וממה ששניהם מייצגים, אך בעיניי סיפורים כאלה מעוררי תקווה והשראה.

אבל אופנהיימר חטף על זה. בשבוע שעבר אלון עידן פרסם פשקוויל נאצה מקארתיסטי נגד אופנהיימר, שחטא בכך ששכח להציג את רשימת המוזמנים לחתונתו לאישור המערכת ברחוב שוקן.

והשבוע אופנהיימר השיב. "על פי הקריטריונים של עידן, גם חלק מחברי הילדות שלי היו צריכים להיות מודרים מהחתונה בשל הצבעתם בבחירות. גם צמחונים אינם יכולים להזמין אוכלי בשר, וחרדים לא יכולים להזמין חילונים מחללי שבת. מותר לנו להיות מוקפים רק באנשים עם עולם ערכים זהה לשלנו."

יפה ומדויק. ביום שבו השוקניה הציבה על ראש שמחתה – במקום המכובד בראש העמוד (בגרסה המקוונת) עוד פשקוויל נאצה, ביוש ושמחה לאיד נגד המשפחות שזה עתה שכלו את יקיריהן, פרי עטו המורעל של רוגל אלפר (ביזוי משפחות שכולות ופצועי צה"ל הם תחביבו של האיש הרע הזה), מכתבו למערכת של אופנהיימר היה כמקור מים חיים במדבר הצחיח.   

* פיקוח נפש דוחה פוליטיקלי-קורקט – רוב מקרי הרצח של נשים בישראל, נעשים במגזר הערבי שהינו מיעוט של 20% מהאוכלוסייה.

אמירת נתוני האמת הללו היא כפירה באיסורי הפוליטיקלי-קורקט, ומי שיציג אותו כאילו התחייב בנפשו; הוא דן את עצמו ליידוי בליסטראות והוקעה כ"גזען" (ייתכן שיש מי שבאמת מבטאים את הנתונים הללו מכוונות גזעניות).

אבל בסופו של דבר עלינו לבחור לְמה המחויבות שלנו – לתקינות הפוליטית או לחיי אדם, חיי נשים, מלחמה באלימות נגד נשים בכלל וברצח נשים בפרט. עמדתי היא שפיקוח נפש דוחה פוליטיקלי קורקט.

אם המחויבות שלנו היא להתמודדות אמת עם הבעייה, חובתנו למקד את הטיפול בחברות בתוכנו שבהן הבעייה היא אקוטית.

אם המשאבים שיוקצו לטיפול בבעייה יתפזרו, מטעמי תקינות פוליטית, באופן שווה לכלל האוכלוסייה, רובם המכריע יבוזבזו לריק, על חשבון האוכלוסיות הזקוקות לכך. או אם להיות מדויק יותר – המשאבים יבוזבזו ברובם לשווא, על חשבון חייהן של נשים ערביות.

המשמעות של התמודדות אמת עם הבעייה, ללא כבלי התקינות הפוליטית, היא העדפה מתקנת של המגזר הערבי, במשאבים ובתוכניות בתחומי החינוך, הרווחה והאכיפה.

אל נקריב את חייהן של נשים ערביות למולך הפוליטיקלי קורקט. פולחן של הפגנות, שביתות וחסימת כבישים לא יציל את חייה של אישה אחת.

עם זאת, לא 100% מהבעייה היא במגזר הערבי ולכן לא 100% מהפתרון יהיה במגזר הזה. אך כל הטיפול בבעייה צריך להיות משוחרר מכבלי הפוליטיקלי-קורקט, וממוקד מטרה, כי מדובר בדיני נפשות.

* טיפול או סיסמאות – אילו קמה ועדה פרלמנטרית לנושא האלימות נגד נשים, מותר היה לומר בה את האמת, כדי להתמקד, לְצורך התמודדות אמת עם הבעייה, או שגם שם המחויבות הייתה לפוליטיקלי קורקט?

* ביד הלשון: ממשה עד משה לא קם כמשה – העיתונאי נחמיה שטרסלר מפרסם ב"הארץ" סדרת מאמרי ביקורת חריפים נגד שר האוצר משה כחלון, בהם הוא תוקף את מדיניותו הכלכלית, שאותה הוא מגדיר כפזרנית וחסרת אחריות. הוא מציג לעומתו מופת של שר אוצר קשוח ואחראי ששמר על הקופה – משה ניסים. כותרת סדרת המאמרים היא "ממשה עד משה לא קם כמשה."

הביטוי "ממשה עד משה לא קם כמשה" מתייחס לרמב"ם, ר' משה בן מיימון, ונועד להאדיר את שמו ולהעריך את גדלותו. הכוונה היא שרמב"ם הוא גדול היהודים מאז משה רבנו.

המקור הכתוב הראשון למכתם הזה הוא של ר' יצחק אבן לטיף, פילוסוף ומקובל, מחכמי יהדות ספרד בימי הביניים, שפעל במאה ה-13, זמן קצר לאחר תקופתו של הרמב"ם. הביטוי מופיע בהקדמה לספרו "שער השמיים".

גרסה נוספת ששמעתי, מייחסת את האמירה הזאת לרמב"ם עצמו. אם הגרסה הזאת נכונה, כנראה שיקשה לומר עליו את מה שנאמר על משה רבנו: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."

אורי הייטנר  

* * *

עדינה בר-אל

שירת נעורים אדירה

נתן שחר: שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער

יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2018

כל מי שהיה חבר בתנועת נוער זוכר את "פס הקול" של התקופה היפה הזו. פס הקול שאנחנו הפעלנו בעצמנו, בקולות שלנו, בליווי האקורדיון (וגם חליל וגיטרה) ובריקודים. המוסיקולוג וחוקר הזמר נתן שחר, פירסם לאחרונה ספר בתבנית של אלבום. הספר סוקר את השירים ששרו בתנועות הנוער, בכל תנועות הנוער בארץ. יש בו מילים, התחלות של תווי הלחנים, ובעיקר מידע רב הן על מקורות השירים וגלגוליהם והן על תנועות הנוער בארץ והפעילויות בהן.

הבסיס למחקרו היו אלפי שירים, שירונים ומחברות שירים פרטיות. כל השירים ממוינים לפי נושאים ולפי סיטואציות, ביניהם: שירי שבת, שירי מולדת, שירי אוכל ושתייה, שירי אהבה, שירי נמל וים, שירי חלוצים, שירי פלמ"ח, שירי הנח"ל, שירי קומזיץ וסביב המדורה.  ולא נפקד מקומם של שירי שטות, שאחר-כך כונו בפי דרורה חבקין "שירי רחוב".

השירים ממוינים לקבוצות גם על פי מקורות זרים של לחניהם. ונתחיל ב"שירים הרוסיים", עם קטיושה, וניה, הבללייקה, הסוסים על גדות הדנייפר ועוד ועוד. ידוע הסיפור על רפאל איתן, הרמטכ"ל האחד-עשר של צה"ל, שנשאל למה הוא מתכוון במונח "שירים ישראליים", ותשובתו היתה "שירים רוסיים, כמובן." ובכן לשירים "רוסיים" אלו, אם בתרגומם המדויק, ואם במילים עבריות שרחוקות מן המקור הרוסי כשנות אור – מוקדשים בספר כעשרים עמודים. שחר מונה ארבעה גלים של אימוץ שירים רוסיים, ומנסה לענות במה הם כל כך קסמו לנו בארץ.

עוד מקורות ללחנים היו שירי נשמה וגוספל אמריקאיים, כגון: "מלאך השלום עולה במעלה ההר..." ששרה באנגלית להקת ה"גולדן גייט", ולא ידוע מי חיבר את הנוסח העברי. לעומת זה, ידוע שאת המילים לשיר "הו, מה זה בא, קרב לו הנה..." כתבה נעמי שמר. מובן שלא נעדר מקומם של שירים מן המקור הערבי. לחנו של השיר הנפלא "מה יפים הלילות בכנען" הוא ערבי. ומעניין לדעת שיצחק קצנלסון כתב את המילים בראשית המאה העשרים, בהיותו בפולין, לפני שביקר בארץ. השיר "את אדמה בלב מדבר..." הוא ממקור בדואי. מסתבר שכותב המילים היה אריה יחיאלי, עולה מגרמניה ממייסדי קיבוץ רביבים, שנפל במלחמת העצמאות. יש גם שירים בעלי כמה לחנים, ושירים שהלחן שלהם הושאל לשיר אחר. כדוגמת לחנו של השיר "אנו נהיה הראשונים" מאת יוסף הפטמן, שהודבק ל"זלמן יש לו מכנסיים..."

בקיצור – שרנו אז שירים בכל המקצבים, משירים שקטים ורציניים – שירי שבת ומנוחה, ועד שירים סוערים שהתאימו לריקוד ההורה, ואפילו היו קריאות ללא מנגינה כגון: "הֵי וִי ווֹ, הֵי וָה ווֹ..."

יש חומר רקע רב בספר. החל בתולדות תנועות הנוער באירופה והמשך בכל התנועות שהיו בארץ. כל תנועת נוער זוכה לסיקור המיוחד בה – ההמנון שלה, הסמל, ואפילו איך מכונה מקום ההתכנסות שלה. (בתנועות הנוער העובד ובני עקיבא זהו ה"סניף", בצופים ה"שבט", במחנות העולים ה"צריף", בתנועה המאוחדת ובשומר הצעיר – ה"קן"). יש תיאור מדויק של מבנה "פעולה" באמצע שבוע, וגם פעילות של ערב שבת – עם שמות השירים ששרו ב"קבלת שבת" והתנהלות הריקודים באולם הגדול, כאשר האקורדיוניסט באמצע. החל מריקודי מעגל וכלה בריקודי זוגות.

שחר מביא עדויות של חברי תנועות נוער לשעבר. לדוגמא: הפסיכולוג רמי בר-גיורא: "ולאחר השירה בציבור ינוגן בכל תוקף 'הבה נצא במחול' והוא האות לתחילת הריקודים. ראשית כל שרשרת אין-סופית של הורות כ'אל יבנה הגליל', 'הבה נגילה', 'רד הלילה', ואחר-כך ריקודי מעגל, 'מים מים' ו'הרמוניקה', 'אל תירא עבדי יעקב' ועוד ועוד. ואז ריקודי הזוגות הנכספים 'קרקוביאק', 'פולקה', 'אל גינת אגוז' ועוד." (עמ' 161).

אגב, עזריה אלון מבית השיטה, חתן פרס ישראל, היה בצעירותו קומונר במחנות העולים בחיפה. [קומונר – שליח שהגיע מן הקיבוץ להדריך בעיר, והתגורר בקומונה עם מדריכים נוספים]. הוא כתב על הקומונר: "בריקוד היתה עליו מוטלת חובה מיוחדת, שלא היתה כתובה בשום ספר: להרקיד את הבנות הלא-פופולריות, הלא-יפות, הלא-בטוחות בעצמן, אלה שהבנים אינם לוקחים."  הנה כי כן, חינכו בתנועות הנוער לערכים, לכיבוד האחר, לדאגה לזולת...

קטעים שלמים בספר מפרטים מה היה פעם. לדוגמא: סקירה של "שירי משאית" פותחת בתיאור המשאית של פעם: "המשאית, או בשמה הקודם 'אוטו משא', שימשה בעבר כלי תחבורה עיקרי להובלת משאות אך גם להסעת המונים ובכללם חברי תנועות הנוער – לטיולים השנתיים, למחנות העבודה, לקורסים, להשתלמויות ועוד. בדרך כלל סודרו בארגז המשאית שני טורי ספסלים לאורך הדפנות, ובאמצע שני טורי ספסלים נוספים, צמודים זה לזה במשענת הגב. מתחת לספסלים הונחו תרמילי הגב, השמיכות המגולגלות וארגזי האוכל. יריעת ברזנט היוותה את חופת ארגז המשאית מלמעלה, ויריעותיה השתפלו לצדדים, מעין גג גמיש שהגן על היושבים מהשמש ומהגשם. מהירות המשאית הוגבלה  אז ל-60 קמ"ש והדבר הפך את הנסיעות לארוכות במיוחד. [...] המאפיין העיקרי של 'שיר משאית' הוא משך הזמן הנחוץ לשירת השיר – כל המאריך הרי זה משובח... (עמ' 150). חלק משירי המשאית היו אלו שניתן היה להתחיל את הפזמון מחדש בכל פעם, ולשיר אותו שיר עוד ועוד. כגון "כחול ים המים", שאחרי השורה "השיר לא תם הוא רק מתחיל", החלו שוב לשיר בקולי קולות את הפזמון: "שיר שיר עלה-נא..."

ניתן לעיין בספר בדרכים שונות. עיתים לקרוא פרק שלם ועיתים בפתיחה אקראית. להלן דוגמאות, כמה פכים קטנים, מידע מעניין וחדש לי, שמצאתי באותיות הקטנות המתייחסות לשירים המוכרים כל-כך:

מילות השיר שסחף אותנו בריקוד הורה "רב הלילה" (או:  "רד הלילה"), חוברו בידי יעקב אורלנד עבור לחן חסידי. אביו חזר הביתה עם לחן זה, ואורלנד הצעיר החליט לכתוב לו מילים, כדי לשמרו.

"פה בארץ חמדת אבות" חובר בהזמנת ד"ר בוגרשוב, מנהל הגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. הוא פנה אל המורה לספרות ולשון ישראל דושמן, ואל המורה לזמרה חנינא קרצ'בסקי, וביקש מהם לחבר שיר לכת שיושר בטיול של התלמידים לצפון הארץ.

השיר "מחנה קיץ" של נתן אלתרמן, המתחיל במילים "במזרח זורח ורד, / מטרטרת חצוצרת, / כל הקרת מתעוררת – / אור!" נדפס לראשונה בעיתון... "דבר לילדים", בצירוף איור של נחום גוטמן. דניאל סמבורסקי הלחין אותו שנה לאחר מכן, ב- 1934.

 ואם תהיתם מי היא יונה פעמונה, בפזמון "הֵי הֵי יונה, הי יונה פעמונה!"? מסתבר שזו בכלל לא היתה "היא". המקור התייחס לבחור ג'ינג'י בשם יונה זרחי מקיבוץ בית-השיטה.(נכדו של י. ח. רבניצקי, אגב), אשר זכה לכינוי "יונה פאר-העונה" (במלעיל).

שיר שכתב אלתרמן בברלין למחזה תעמולה ציוני שנה לפני עליית היטלר, מתחיל במילים "בהרים כבר השמש מלהטת... אנו אוהבים אותך מולדת..." למרבה הפלא, בתקופת היטלר דרשו השלטונות בגרמניה להציג את המחזה, כי הוא קרא ליהודים לצאת מארצם.

"ירדה השבת אל בקעת גינוסר" – שיר ששרו וניגנו בכל קבלות השבת בתנועות הנוער. כתב את המילים יהושע רבינוב, חבר קיבוץ גבת. הלחן של דוד זהבי כה מתאים למילים הפיוטיות של השיר, וכולנו "השתפכנו" בעת השירה. [אגב, נעמן כהן, בן קיבוץ גבת, מספר בספרו "על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק"; שאכן, כל קבלת שבת בקיבוץ נפתחה בשיר זה של חבר הקיבוץ. אולם בשנת 1951 חל הפילוג. גם חברת הילדים התפלגה. וכך מתאר כהן בספרו: "הגיע ערב שבת והנה: באותו חדר-אוכל ישבו עתה שתי קבוצות של ילדים. קבוצה אחת של ילדים ממפא"י ישבה מצד ימין של האולם, וקבוצה שנייה של ילדים ממפ"ם ישבה מצד שמאל של האולם, הילדים ישבו ופזלו במבטיהם אל הקבוצה היריבה. 'שבת המלכה' שירדה מעתה אל הילדים, נכנסה מפולגת: שבת 'איחודית' ושבת 'מאוחדת'. לראשונה ילדי 'האיחוד' עשו 'קבלת שבת' ללא השיר הפותח המסורתי: 'ירדה השבת' [...] הסיבה לפסילת השיר: המשורר יהושע רבינוב שייך ל'קיבוץ המאוחד'. ילדי 'הקיבוץ המאוחד' לעומת זאת המשיכו לפתוח איתו את קבלות השבת" (עמ' 225 – 226)]. בתנועות הנוער, כאמור, לא נפקד מקומו של שיר זה בכל קבלת שבת, אם בשירה ואם בנגינה בחליל ועוד.

ספרו של נתן שחר הוא גם חג לעין. יש בו שפע צילומים מהווי תנועות הנוער – במחנות, בטיולים, מסביב למדורה, צילומים של חבר'ה בעת שירה וריקודים עם החולצות הכחולות והשרוכים בצבעים שונים. תמונות של מקהלות, של להקות בארץ ובחו"ל. צילומים של כלי נגינה – בראשם האקורדיון, אך גם הבללייקה, החליל ועוד. סמלים של תנועות הנוער, כריכות של שירונים וספרי שירה.

הנספחים בסוף הספר מגוונים, וחשובים למתעניינים בתולדות הארץ בכלל ותנועות הנוער בפרט. שחר מפרט את מקורותיו הרבים בעל-פה, יש גם מונחון מוסיקלי, מפתח השירים לפי א"ב של שמותיהם או שורתם הראשונה, ומפתח של אישים ולהקות.

בקיצור, ספר שמזכיר נשכחות, מעורר נוסטלגיה לימים היפים של נעורים בתנועת נוער, ומוסיף מידע רב.

עדינה בר-אל

אהוד: האם נתן שחר נותן בספרו את הציטוטים המדוייקים ואת הקרדיטים המתאימים לחוקר הזמר העברי, חתן פרס ישראל, אליהו הכהן, שדומני כי רוב השירים שהזכרת כבר נחקרו ותועדו על ידיו.

* * *

עדינה (פרנקל) בר-אל

הרועה הקטנה ב"קן בורכוב"

זיכרונות על שירים וריקודים

בתנועת "הנוער העובד"

יום שישי לפנות ערב. אני לובשת חולצה קצרת שרוולים וחצאית קפלים כחולה, גורבת גרביים קצרים ונעלים שטוחות. בבית נישא ריח עוגת הטורט עם החור, שנאפתה בסיר הפלא. הפעם תורם של הוריי לארח את החברים שלהם. הכול מוכן לבואם של האורחים: במרפסת יש שולחן למשחק הפוקר של הגברים, ובסלון – שולחן למשחק ה"רֶמִי" של הנשים.

לפתע נשמעת שריקה מן הרחוב, מנגינת "בערבות הנגב" המוכרת לי כל-כך. אני רצה למרפסת וקוראת מן הקומה השלישית לעבר טַכְּסִי* חברי, שעומד למטה: "אני כבר יורדת!"

"קחי סוודר!" אומרת אימא. "אל תחזרי מאוחר!" אומר אבא. אבל אני לא מקשיבה, "טסה" במדרגות למטה ומצטרפת לטכסי. טכסי, כרגיל בימי שישי, בחולצה לבנה, מכופתרת ושרווליה מקופלים עד מעבר למרפק. המכנסיים – מכנסי "אתא" שחורים; (בליל שבת זה מותר. בשאר הימים לובשים כחולים).

אנחנו הולכים כמה מטרים ומגיעים לכיכר נוגה, בהצטלבות הרחובות וייצמן וכצנלסון בגבעתיים. שם, ליד הקולנוע, יושבים כמה חבר'ה על הברזלים, שמפרידים בין הכביש למדרכה. השיער שלהם מרוח בברילנטין, הם לובשים מכנסיים צרים וחולצות מבריקות, והם נועלים נעלי "שפיץ". לחלק מהם צמוד טרנזיסטור לאוזן, וממנו בוקע שיר של אלוויס פרסלי האמריקאי או של יריבו הבריטי קליף ריצ'רד.

"סלוניים", אנחנו מכנים אותם בבוז. אנחנו יודעים שעוד מעט הם יילכו למסיבה באחד הבתים וירקדו עם נערותיהן טנגו, פסדובלה או, רחמנא ליצלן, slow צמוד בחושך. גם הנערות שלהן חסרות ערכים כמוהם – לובשות חצאיות קלוש מתנפנפות, חולצות בעלות מחשופים, גורבות גרבי ניילון ונועלות נעלי עקב!

מישהו מהיושבים על הברזלים שורק לנו, לזוג שעובר על פניהם, אבל אנחנו מתעלמים מהשריקה ולא מפנים ראש. אנחנו ממשיכים ללכת ברחוב כצנלסון. למעלה, בסוף העלייה, אנחנו פונים שמאלה לרחוב קטן וחשוך, והנה הגענו אל "קן בורכוב".

כל החבר'ה כבר כאן, יושבים על גדר האבן הנמוכה לפני הבניין. אחרי מפגש צוהל אנו יורדים במדרגות בצד הבניין ונכנסים אל החדר של הקבוצה שלנו. מתיישבים על ספסלי העץ הצמודים לקירות. צבי שולף את האקורדיון האדום מנרתיקו, אביב לוקח את הטנבור, (שהחליף את תוף הפח עליו תופף עד לא מזמן). מישהי מדליקה נרות שבת, אני מחללת בחליל את "ירדה השבת על בקעת גינוסר" ואז – אז מתחילה השירה.

מה שרים? לפי נושאים. בערב שבת מתחילים, כמובן, בשירי שבת: "הללויה, הללויה בצלצלי שמע", "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים" ועוד... ממשיכים בשיר רעות ואהבה: "לאור חיוכך", "טעם המן", "טיול לילי" ולפעמים שירי רועים: "איל, איל בן קרניים", "רועה ורועה". ולפעמים שירי מולדת: "כחול ים המים", "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", "מה יפים הלילות בכנען". ותמיד, אבל תמיד, מגיעים לשירים הרוסיים: "צבעונים", "לבלבו אגס וגם תפוח", "רוח מבדרת", "על גדות הדנייפר".

פתאום אנחנו רואים פרצופים מציצים מבעד לחלון. אלו חברי קבוצה אחרת. אחת הנערות אומרת: "אתם שרים כל כך יפה, באנו לשמוע". וליבנו, לב חברי קבוצת "צאלים", מתמלא גאווה.

ואז הגיע הזמן לעלות לאולם. כל חברי ה"קן" [ויש אומרים ה"סניף"] שם, מקטן ועד גדול. מוישלה גרשטיין לוקח את האקורדיון ומתחיל לנגן "הבה נצא במחול..." וכבר הוא מוקף במעגל רוקדים. ומה רוקדים? בתחילה  הורה, כמו "רד הלילה, רב שירנו", ואחר-כך ריקודי מעגל שונים: "הרועה הקטנה", "קלו קלו רגליים", "שאבתם מים בששון", "אל תירא עבדי יעקב", "צדיק כתמר יפרח". אחר-כך מסתדרים בשלשות ורוקדים "טרויקה". עתה בא תור ריקודי הזוגות השקטים. והסיום – "קרקוביאק" סוער.

מוצאי שבת. אני לובשת חולצה כחולה עם שרוך אדום ומכנסיים ארוכים. נשמעת שריקת "בערבות הנגב". הפעם טכסי עומד למטה עם עוד חבר'ה שהצטרפו אליו בדרך. כולם בחולצות כחולות עם שרוך אדום. בכיכר, ליד קולנוע "נוגה", מתאספים אנשים ומחכים לתחילת הקרנת ההצגה הראשונה. אבל אנחנו הולכים ל"פעולה".

הגענו. בחדר שלנו, של קבוצת "צאלים", מתחיל המדריך בשיחה על שוויון בין בני האדם, או על אהבת המולדת, או נגד עישון סיגריות. ורק אחר-כך שרים. ומה שרים? לפי נושאים: שירי עמל ו/או שירי פלמ"ח ו/או שירי לכת ו/או שירי תנ"ך ו/או שירים בקנון ו/או שירי בנות כמו "כרמלית" ו/או שירי הומור ושטות כמו: "יש לה רגל מתברגת" ו"חנה'לה התבלבלה". אבל תמיד, ממש תמיד, מסיימים בשירים רוסיים.

בסוף ה"פעולה" אנחנו יוצאים מן ה"קן" ויורדים אל "הדודה" בכיכר נוח, כדי לאכול פלאפל. מסורת היא מסורת.

*טכסי – רס"ן משה וקס ז"ל – נהרג במלחמת יום הכיפורים.

עדינה (פרנקל)  בר-אל

* * *

משה כהן

ההגמוניה של השמאל

השמאל משכיל למנף כל הזדמנות להפגנות עם כרזות "ביבי התפטר". והתקשורת נותנת לו רוח גבית אדירה. כגון מחאת הנשים נגד אלימות – למה לא מפגינות באום אל פאחם? 

כגון ההפגנות נגד יוקר המחייה – למה לא מפגינים נגד כחלון? 

והמחנה הלאומי – פסיבי כדרכו.

משה כהן

ירושלים

* * *

אלוני זמורה

אמנים בחזית: "שוק העבדים" בראש פינה

לזיכרו של יגאל בשן

מדי שבוע הייתי נוהג לרדת לקיבוץ איילת השחר, לבית ההארחה שלהם, שם רוכזו והתגוררו כל אמני הצמרת של המדינה. האמנים חויילו ורבים גם התנדבו להופיע בפני החיילים בתנאים מאולתרים ובלתי אפשריים.

  במחנה ההנדסה של ראש פינה היה "שוק העבדים", כך כינו בהומור, קציני החינוך, את הבורסה של האמנים והמרצים. בשיטת המכרז הפומבי, הכריזו את שמות האמנים. קציני החינוך של הגדודים והחטיבות, היו נאבקים, מי ייקח את האמן הפופולרי ביותר.

  במשך הזמן, יצא שמי בקרב האמנים, כמי שמטפל בהם באנושיות וגם נענה לצורכיהם המיוחדים. חלווה ממנות הקרב, היה מצרך מבוקש על ידי הבנות, לגימה של קוניאק טוב, או ויסקי, לפני מופע, היה מעודד את האמנים להישאר זמן נוסף ותרם לאומץ ליבם, להיכנס למובלעת הסורית מוכת ההפגזות.

  יהודה ברקן, ששי קשת, מוסקונה, היו חביבים, אמיצים ומלאי חוש הומור.

  אומץ לב מיוחד, גילה יגאל בשן. הבאתי אותו ואת צוותו לכפר אום בוטנה. בכיבוש כפר זה נהרג המג"ד, שכולנו אהבנו, משה אגוזי ז"ל מקיבוץ מזרע. הכפר שכן למרגלותיו של תל חארה העויין. כל תנועה בכפר נצפתה על ידי הסורים. חיילי הפלוגה התיישבו ברחבה המרכזית של הכפר, על הקרקע, כשיגאל וחבריו התקינו את מערכת ההגברה למופע. לפתע בקעה מאחד ממכשירי הקשר, הקריאה "מיסיסיפי". סיסמה זו היתה ידועה לי ולכל חיילי החטיבה.

כל החיילים, קמו כאיש אחד ונעלמו כלא היו. הם עלו על כלי הרכב המשוריינים שלהם וביצעו פרישה בשטח על פי התרגולת הידועה.

יגאל בשן וצוותו נשארו המומים ולא הבינו את אשר התרחש. נותרנו רכב רך ונשארנו יחידים בכפר הסורי השחור והקודר, עם מיקרופונים ורמקולים, ללא קהל, מחזה סוריאליסטי לחלוטין. רק לאחר, שהסברתי להם, ש"מיסיסיפי", זוהי קריאה לכוננות ספיגה, כלומר להפגזה סורית על הכפר מכיוון תל חארה המאיים, הם נתקפו בחרדה. התעשתנו ונמלטנו במהירות הבזק על נפשנו, לא לפני שקיפלנו את הציוד. הטרנזיט שלנו דהר על מהמורות הבזלת, בין נפילות הפגזים.

  אני חייב לציין, שיגאל הבטיח וגם קיים, שיחזור שנית להופיע בפני חיילי הפלוגה.

  אמניות מתנדבות הופיעו בפני החיילים. זכורה לטוב אפרת לביא העדינה, שהיתה אז בשיא הפופולריות שלה, עקב הופעתה בסרטים. איתה היתה לי חליפת מכתבים ארוכה. גם להקת הגבעטרון הגיעה ל"צומת אמריקה יאיר" והיתה כמשב רוח רענן.

  עם הסופר א. ב. יהושע, "בולי", שוטטתי במזרח המובלעת הסורית בימי הכפור. הוא ביקר במוצבים, הקשיב קשב רב להלכי הרוח של החיילים ושוחח איתם מלב אל לב. כשפגשנו שלושה חיילים במוצב, גם להם הקדיש מזמנו, בדיוק כפי שעשה מול קהל רב. מאז, נרקמה בינינו ידידות כנה ואמיתית. הוא קרא את כתב היד של יומן המלחמה, שכתבתי. יומן זה גנוז במגרה כבר קרוב לארבעים שנים.

פרק כ' מספרי "ימים של אשמורת 1973" המתאר את אומץ לבם של השחקנים ובמיוחד של יגאל בשן ז"ל.

אלוני זמורה

* * *

אוריה באר

האורח

נלוויתי אל אימא באותו בוקר אביבי כדי לקנות וילונות ברחוב נחלת בנימין. אימא אהבה וילונות מכל הצבעים ומכל הגדלים. דומה שווילונות היו אחד מהתחביבים המועטים שלה. תמיד הקדישה תשומת לב מרובה לכל קנייה. בדקדקנות רבה היתה בוחנת את איכות הבדים וצבעיהם, עד שגמרה אומר להעבירם לדקורטור. הלה היה משבח אותה על טעמה ומאזין ברוב קשב לדרישותיה.

אימא גם היתה חסכנית מופלגת. היא היתה חולפת הלוך ושוב בין החנויות ובתי המסחר הרבים, עומדת על המקח, מרבה לשאול, ולא נוטה לוותר במקום בו אפשר היה להתמקח על המחיר ולזכות בהנחה. דווקא משום כך, התפלאתי, אני הקטן, על שפסחה באותו בוקר של חופשת הפסח על חנותו הגדולה של קמינסקי. בחלון הראווה הרחב היו פרושים וילונות רבים ומעליהם התנוסס שלט מאיר עיניים, שהכריז על מבצע ומחירים מיוחדים, עד סוף חול המועד פסח בלבד. ואמנם, עד מהרה הבחנתי שמחיריו של אהרון קמינסקי היו הנמוכים שברחוב, ואף איכותם היתה הטובה ביותר.

משכתי בשובל שמלתה של אמי ועיכבתי אותה לרגע קט: "אימא, למה את הולכת לאחרים? תראי, קמינסקי הוא הזול ביותר. נו, באמת. תביטי..."

אימי הטובה נעצה בי מבט ארוך, כמו שקלה את דבריי, ולבסוף הפטירה: "אצל קמינסקי אנחנו לא קונים. אפילו אם ימכור את החנות כולה בחצי חינם."

"אבל למה?" שאלתי בתמימות של ילד, שאינו מבין את השיקולים המסובכים של הגדולים.

היא חייכה בעצבות ואמרה: "יש דברים שלא תבין עכשיו. כשתגדל, תבין."

"כמו מה, למשל?" התעקשתי והגבתי בשאלה.

"כמו כבוד," השיבה ולא פירשה. "כמו טיפה של הגינות. טוב, עזוב עכשיו. כשתגדל אסביר לך!"

חזרנו הביתה כשידינו עמוסות בשקיות עם וילונות כבדים, שאימא קנתה במחיר יקר יותר בבית מסחר אחר, אך למרות זאת, לשביעות רצונה הגמורה.

שנים עברו. הדבר השתכח מליבי ולא הוספתי להציק לאימי בעניין הקנייה המוזרה. אחר כך גדלתי והייתי לנער. מסעות הקניות המוזרים של אימא חדלו להעסיק אותי. אך ערב אחד, חזר אבא הביתה, ובעודו אוכל את הארוחה שהכינה אימא עבורו, הפטיר כאילו בדרך אגב, כאילו היה זה הדבר הכי פחות חשוב בעולם:

"את יודעת, מלכה, יש מודעות אבל ברחובות. קמינסקי נפטר אתמול. זוכרת אותו, נכון? כן, קמינסקי. סוחר המנופקטורה מהעיירה שלי."

אימא חייכה חיוך חמצמץ, נוגה כלשהו.

"אם אני זוכרת? בטח שזוכרת. אפשר בכלל לשכוח? שירחם אלוהים על נשמתו. תלך להלוויה שלו? אני לא הולכת."

לא נחה דעתי, אני הסקרן מטבעי, מדבריה, להם האזנתי, עד שהתרצתה וסיפרה לי את הסיפור המוזר על אהרון קמינסקי ויחסיה עימו. הכול בנוכחות אבא.

"ובכן, זה היה בסוף שנות השלושים. אבא ואני ושני אחיך הגדולים, באנו מהמושבה בגליל והתגוררנו בדירה צרה, ברחוב קטן. ממש ליד הים. כן, החיים אז היו קשים מאוד. לאבא היתה בקושי עבודה ובעמל רב הרוויח לפרנסת המשפחה. נאלצנו להתגורר בשני חדרים קטנטנים ועלובים, שהחלונות שלהם היו שבורים ופרוצים לרוח. אבא תיקן אותם כמיטב יכולתו בקרשים, אבל זה לא הועיל הרבה. הקור בחורף והחום בקיץ היו קשים מנשוא.

"כל ערב היה אבא מביא לי את הגרושים המחוררים שהרוויח מנסיעות שעשה כנהג מונית ברחבי העיר. הייתי זורקת אותם לג'ארה, הכד הערבי הקטן, ומטמינה אותו מתחת למיטתנו. אתה עוד לא היית בעולם, ואנחנו חלמנו על עתיד טוב יותר.

"ערב אחד, כשחזר אבא מהעבודה, רצוץ כולו, השליך את תיק העור המהוה שלו על המיטה ואמר לי בקול עייף: 'תקשיבי מלכה, יש לנו אורח. כן, קרוב רחוק מהעיירה שלנו ברוסיה. הוא יבוא מחר להתארח לכמה ימים. עד שיסתדר.'

"'אורח?' שאלתי. 'והרי אין לנו מקום לסיכה מיותרת בדירה העלובה הזאת. תגיד, מה איתך?'

"'אני יודע,' השיב אבא בטון מתנצל. 'אבל מה לעשות? קרוב זה קרוב. אפילו מאוד רחוק. ואורח זה אורח. אצלנו הכנסת אורחים היא דבר כמעט קדוש. טוב, יהיה לנו קשה כמה ימים. נתגבר. הרי אי אפשר לדחות אותו.'

"'ומי האורח?' שאלה אימא.

"'אהרון קמינסקי,' השיב אבא. "יהודי בן ארבעים בערך. רווק בינתיים. אצלנו, שם בעיירה, היה סוחר בדים. הוא חריף וממולח. טוב, אז סיכמנו. הוא יישאר רק כמה ימים. ימצא מקום אחר וילך. מבטיח לך.'

"אני זוכרת שעיקמתי את הפרצוף, אבל שתקתי ולא הוספתי לדבר. למחרת בערב הביא אבא את קמינסקי. הוא היה גבר קטן קומה, בעל שיער מאפיר, עיניים חומות חודרות, פה קטן, קפוץ כלשהו, וזקן תיש לבנבן. הוא  שלח את ידו, לחץ את ידי ואמר בקול נמוך:

"'קמינסקי. נעים לי להכיר.'"

"לחיצת היד שלו היתה רפה, כמעט אוורירית. היא יצרה אצלי הרגשת דחייה. אדם שאינו לוחץ את ידך לחיצה של ממש חשוד אצלי. מהרגע הראשון לא חיבבתי אותו.

"קמינסקי ידע עברית מהגימנסיה היהודית שבה למד בנעוריו. אלא שהעברית שלו היתה גלותית, ספרותית ומגוחכת כלשהו. אחיך הקטנים הביטו בו בסקרנות, אבל בריחוק, ולא במאור פנים.

"טוב, אז הכנתי לו ארוחת ערב דשנה, כיאה לכזו שמכינים לאורח מכובד, והוא זלל אותה בתיאבון רב. אחרי שסיים לבלוע את כל מה שהיה בצלחת, ולא הותיר מאומה, ניגב בפת לחם את טיפות השמן שנותרו בשוליה. כן, בכל מה שנוגע לאוכל, לא היה שני לו.

"אבא שלך וקמינסקי החליפו במהלך הארוחה דברים על המתרחש באירופה, על מצוקת היהודים, על הקרובים שלנו שנותרו שם. הם ליהגו על הפרוטה שאינה מצויה בכיס ועל דברים אחרים. מכיוון שהייתי עייפה מהיום הארוך שעבר עליי ומהטיפול באחיך שצרח ללא הרף עד שנרדם, פרשתי לחדר השינה. כל זאת, לא לפני שהכנתי לאורח מיטה מתקפלת ארעית במסדרון, סמוך מאוד לחדר השינה שלנו. מקום אחר לא היה.

"למחרת, עם הנץ השחר, התפלל קמינסקי עוד בטרם אבא קם. הוא אכל את מה שנותר במזווה ויצא עם תיק קטן לעיסוקיו. המזוודה המרופטת שלו, ובה בגדיו ומטלטליו המעטים, נותרה מתחת למיטתו.

"הוא לא שכח לחזור לארוחת הצהריים ולאחר מכן יצא לשיטוטיו ברחבי העיר ולניסיונותיו לקשור קשרי מסחר עם סוחרים שונים. הדבר נשנה למחרת היום. קמינסקי קם ממיטתו, התפלל תפילת שחרית, יצא לעיסוקיו, חזר לארוחות, יצא שוב, ובערב נכנס למיטתו שבמסדרון ליד חדרנו, התכסה בשמיכה ונרדם.

"שהותו של קמינסקי בדירתנו הקטנטנה גרמה לנו אי נוחות רבה. ראשית, הדירה היתה כאמור קטנת ממדים. שנית, המסדרון לא נועד מלכתחילה לשמש כמקום שינה, והדבר הפריע לאחיך הפעוטים. ושלישית, קמינסקי היה בעל תיאבון בריא מאוד. תמיד חטף מהשולחן כל מה שהכנתי עוד לפני שאביך נטל משהו לפיו. אך המרגיז מכל היה שמעולם לא הציע עזרה בסידור הבית. אף פעם לא נטל מטאטא לידו, ומעולם לא הציע השתתפות בקניות או בהוצאות המחייה שלנו. תמיד היתה ידו קפוצה. איני זוכרת שקנה לבית כיכר לחם או גבינה למשל. ובנוסף לכל, אפפה אותו אווירת מסתורין. לא ידענו דבר על עסקיו ומהלכיו. הוא לא סיפר מאומה. בא מתי שרצה ועזב את הבית כשעלה הרצון מלפניו.

"הימים נקפו והפכו לשבוע ולשבועיים. השבועיים התארכו לחודש. אחר כך לחודשיים-שלושה, ולבסוף לשישה ירחים תמימים. קמינסקי המשיך לצאת ולבוא כאורח לא קרוא, ולא העלה כלל בדעתו את האפשרות שיעזוב אי פעם את מעוננו ויניח לנו לנפשנו.

"בין לבין, שמתי לב שבכל ערב, לאחר הארוחה, היה הולך למיטתו, מוציא ממזוודתו שמתחת למיטה המתקפלת פנקס כחול, כותב בו משהו ואחר מקפיד לתחוב אותו עמוק-עמוק מתחת לבגדיו ומטלטליו. לילה אחד, לאחר שכבר חיסל את כל הכריכים, רצועות דג המלוח והסלט הדשן שהכנתי, הפטיר תודה שגרתית, פרש למיטתו, והתעכב שעה ארוכה לפני השינה ברישומים בפנקסו.

"סקרנותי הנשית גברה. בבוקר, אחרי שיצא לעיסוקיו המסתוריים, הוצאתי מתחת למיטה את המזוודה, לחצתי על הקפיצים הנושנים ופתחתי אותה לרווחה. פישפשתי ארוכות בין הבגדים, הלבנים ושאר הפריטים, והעליתי חרס בתחילה. המשכתי להפוך בבגדים שנדף מהם ריח זיעה, עד שמצאתי בנבכי המזוודה פנקס חסכונות כחול של בנק אנגלו-פלשתינה. פתחתי אותו ועלעלתי בו בסקרנות. בן רגע שיפשפתי את עיניי בתימהון. לאורך טורים ארוכים היו רשומים סכומי כסף קטנים וגדולים, שקמינסקי הפקיד בהתמדה בסניף הבנק שליד רחוב אלנבי הסמוך. לפעמים הפקיד רק שילינגים ספורים, אבל היו ימים שבהם הפקיד חמש ואפילו עשר לירות. תוך דקות נוכחתי שלקמינסקי היה בבנק חסכון נאה ביותר של מאה ושישים לירות מנדטוריות טבין ותקילין. זה היה סכום עצום. אביך המסכן היה רק יכול לחלום עליו. שכן אבא הרוויח באותם ימים כשבע וחצי לירות לחודש בלבד. מתוכן היה מפריש שתי לירות להוריו הזקנים וביתרה התקיימנו בצמצום רב.

"'אלוהים אדירים, איך הוא מעז?' נפלטו המילים מפי.             בקושי התגברתי על סערת הנפש שפקדה אותי, החזרתי את הפנקס הכחול למקומו ודחפתי בכעס את המזוודה מתחת למיטה. כשחזר אבא, בשעות הערב המאוחרות, סגרתי את דלת החדר וסיפרתי לו בהתרגשות על התגלית. אישוני עיניו של אבא התרחבו, שפתיו התעוותו והוא הניע את ראשו בהחלטיות:

"'עד כאן,' פסק בכעס כבוש. "'ה היום האחרון של האורח אצלנו. מחר אדבר איתו.'

"קמינסקי הגיע בשעת ערב מאוחרת עייף ויגע, אך מצב רוחו היה עליז. נראה שעסקיו באותו יום עלו יפה. הוא ישב ואכל בתיאבון רב את הארוחה שהכנתי בדי עמל, שתה תה ופיטפט על דא ועל הא. לבסוף הפטיר שהוא עומד לפתוח עסק קטן שכנראה יכניס לו משהו. אבא שלך אכל בדממה ולא אמר דבר. קמינסקי הביט בו בתמיהה. שתיקתו הרועמת של היושב מולו הפליאה אותו, שהרי תמיד היה אבא מחליף איתו דברים, ולא פעם אף מתלוצץ ומלהג כמוהו.

"למחרת בבוקר, אחרי עלות השחר, ובעוד קמינסקי פונה ליטול את ידיו בחדר האמבטיה, ניגש אבא למיטתו. הוא התכופף והוציא מתחתיה את המזוודה, פנה לעבר דלת הכניסה והניח אותה שם כלאחר כבוד.

"'מר אהרון קמינסקי, אתה עוזב היום,' אמר לאורח ברשמיות יתר, שצרמה אפילו לי.

"'עוזב היום? אבל למה, נפתלי? מה קרה?'

"'לא קרה כלום,' השיב אבא. 'אתה פשוט עוזב. לוקח את המזוודה שלך, אומר שלום ולא חוזר. בערב אתה הולך למלון.'

"קמינסקי השתאה למשמע הדברים. 'מלון? איזה מלון? אבל למה?' שאל האורח שכמו ביקש על נפשו.

"'כי מלכה פתחה את המזוודה שלך,' התפרץ אבא. "כי יש לך מאה ושישים לירות בבנק אנגלו-פלשתינה. כי אתה לא כזה מסכן. כי ניצלת לרעה את הכנסת האורחים שלנו. כי חיית על חשבוננו. כי... לא נתת פרוטה להוצאות הבית. כי לא הצעת אפילו גרוש שחוק. כי אתה פשוט קמצן וכפוי טובה. כי...' אבא הפסיק את שטף דיבורו. פניו היו סמוקות וידיו רטטו מהתרגשות. הוא הרים את המזוודה ותקע אותה בין זרועותיו של האורח.

"'שלום קמינסקי,' אמר בנוקשות. 'שיהיה לך כל טוב, ושתצליח בעסקים.'

"קמינסקי הנדהם אחז את המזוודה, נטל בחופזה את מעילו ואת נרתיק התפילין והטלית, חבש את מגבעתו רחבת התיתורה ויצא מהבית מבלי לומר שלום. יותר לא חזר אלינו. לימים שמענו שהפך להיות אחד מגדולי סוחרי הבדים בתל-אביב. הוא נשא אישה, הקים משפחה ונחשב לאיש מצליח.

"אשר לנו? נו טוב. אחרי שנפטרנו מעונשו של קמינסקי רווח לנו מעט. אבא מצא עבודה חדשה, טובה יותר. עברנו לדירה מרווחת ולימים באת גם אתה לעולם. אז עכשיו אתה מבין למה לא רציתי לקנות אצלו?"

"נו, ולא השלמתם? הרי עברו כל כך הרבה שנים מאז?" הקשיתי.

אימא ניענעה בראשה. "סירבנו לקיים איתו כל קשר לפני שיתנצל. והוא מעולם לא ביקש סליחה."

"כן, זהו," סיכם אבא באנחה. "הכנסת אורחים היא מצווה גדולה, אבל שימוש לרעה של אורח בהכנסת אורחים, הוא חטא שאין לו כפרה."

למחרת היום הלך אבא להלוויה של אהרון קמינסקי. הוא עמד מופרש ומובדל מקהל האבלים הגדול. ילדיו של קמינסקי אמרו 'קדיש' ואבא חזר עליו בקול רם ובמנוד ראש. כששאלה אותו אימא בתמיהה, מדוע בכל זאת הלך להלוויה, הפטיר בחיוך נוגה:

"כן מלכה, הוא היה אורח רע וכפוי טובה. אבל דנתי אותו לבסוף לכף זכות. את בעצמך סיפרת לי שהיה הגון במסחר. הוא לא רימה את לקוחותיו ומחיריו היו תמיד הנמוכים ביותר."

"אתה צודק," הסכימה איתו אימא. "שינוח בשלום על משכבו. אלוהים שם בשמיים ישפוט אותו."

אוריה באר

* * *

דניה מיכלין עמיחי

1. מאחורי הגדר ב"הבימה"

בציפייה גדולה הלכתי לראות  ב"הבימה" את  "מאחורי הגדר" של ביאליק, אחד הסיפורים היפים בעיניי, שחזרתי אליו פעמים רבות מאז ימי הולדתי הרחוקים. סיפור אהבה אסורה בין מארינקא האסופית היתומה, שגדלה בביתה של הדודה, גויה זקנה ומרירה, לבין נח בן השכנים היהודים. ככל שגדלו ובגרו הפכה החברות בין שני הילדים הבודדים לאהבה ולתשוקה שאין לעמוד בפניה. סיפור שסופו כואב ומכמיר לב.

ההצגה דו-לשונית, הגויים מדברים רוסית ואילו היהודים עברית. את מארינקא ונח מגלמים בחלק הראשון ילדים ובחלק השני צעירים שהגיעו לפרקם.

ביתה של הגויה ניצב בפרבר עצים שמאוכלס כולו יהודים, המבקשים לסלק אותה, נטע זר, מקרבם, מה שגורם לסכסוכים בלתי פוסקים בינם לבינה, בעיקר בין אביו של נח, שביתו נושק לביתה. אך הזקנה מסרבת למכור את ביתה ומבצרת אותו בגדרות ובמחיצות, המתנשאות עם השנים לגובה. הגדרות והמחיצות גדלות, הסכסוכים בין השכנים גדלים והולכים, ומאידך, בחשאי, עולה ופורחת האהבה בין שני הילדים, מארינקא ונח. ומסביב שולט הטבע. בשפתו העשירה והחיה מתאר ביאליק את גן ביתה של הזקנה, השדות והחורשות המקיפים אותו, בעונות השונות של השנה. החצרות, העצים, רסיסי האורות בין העלים, ציוצי ציפורים.

באביב מתגלה הטבע במלוא הדרו, פורח בשלל צבעים וריחות. ובתווך הגדר שמפרידה  בין בתיהם של יהודים לגויים, בין דתות ותרבויות, אך בראש ובראשונה בין מארינקא ונח, ומנסה לבלום  את האהבה, שפורחת כמו הטבע מסביב.

שניהם, מארינקא ונוח, הם ילדי טבע, מארינקא, בשליחות הדודה הזקנה, עובדת בשדה ומשגיחה על הגן, ונח, חסר הגבולות, חי רוב זמנו בחוץ כמו שאר גידולי הטבע ואינו נכנע לשום מסגרת, לא משפחתית, לא דתית ולא התנהגותית. הוא ישן בטבע, וליבו ער, מחכה להזדמנות לראות ולהיפגש עם מושא אהבתו. שום גדר לא תעמוד בפניו ושום מכשול לא יעצור בעד התשוקה שלו למארינקא, תשוקה שחייבת להתממש. שריפות, שפיכת מי ביוב, זריקת פסולת, בתי שימוש סמוכים, שום דבר לא עוקר את הגדר, ולא את הגויה הזקנה מאחוריה. שום קירוב לבבות בין יהודים לגויים, אבל בגדר מצויים סדקים, ודרך סדקים אלה מתקשרים האוהבים, בתחילה סדקים, אחר כך מפגשים אסורים בין העצים, עד מימוש התשוקה, ועד הסוף הרע.

עם חוויית קריאה מרובת שנים ועם ציפייה גדולה התיישבתי בשורה הראשונה באולם רובינא, כדי לא להחמיץ אף מילה ואף ניואנס של גיבורי ילדותי וצפיתי בהתנפץ חלומי. העושים במלאכה הוסיפו גיבורים לפי ראות עיניהם, שרק נזכרים בסיפור, או לא נזכרים בכלל, כמו הדוד סרפים, שנזכר רק בשל העובדה שמכר את ביתו לליפא אביו של נח. פה הוא קורם עור וגידים ומתווכח עם הזקנה, כדי לשכנעה למכור את הבית, ועם מארינקא, שהוא הנפש הקרובה אליה בעולם.

כן מופיע פועל שכיר של  הזקנה, גוי גס רוח, שמנסה להתקרב למארינקא. אבל הגרוע מכל היא הופעתה של משפחת הכלה. הכלה  מופיעה כאינפנטילית על גבול הפיגור ואימה כגרוטסקית, משחקן מוגזם ומיותר. האם לא די בעובדה שיש כלה ויש שידוך, שאינם נזכרים בסיפור אלא בשורות הסיום שלו. בסיפור נוח מתמרד במלמד ומכה אותו, כאחד מגילויי אופיו הפרוע, ואילו במחזה המלמד הוא פדופיל. ממש תוספת מיותרת. סוף הסיפור מדבר בעד עצמו בצמצום ובהפתעה, בלא כל הכנה, כל מילה מכה בלב: 

ובאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?... אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נח בתולה כשרה, בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן ובחופה וקידושין, כדת משה וישראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. ולאחר סעודת החלב, כשנתייחדו בני הזוג הצעירים על קורה המוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק."

גולת הכותרת בהצגה היא הגויה הזקנה בגילומה הנהדר של ליא קניג. היא  מדברת מעט מאוד, אבל לראותה יושבת בכיסאה, עיניה צופיות על סביבותיה – זה תיאטרון במיטבו. בכל התנהלותה, הילוכה, גווה הכפוף, מבטיה מעבר לכתף, יחסה הבוטה לסובבים אותה, כולל מארינקא, היא יצרה דמות חד פעמית, שהלכה איתי הביתה.

2. אלה תולדות נח

הריאיון נערך בשנת 2011

לאחרונה יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים" ספרו האוטוביוגרפי "אלה תולדות נח", של נח קליגר, עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" זה למעלה מחמישים שנה.

בפתח ספרו כותב קליגר: "לעיתים, לא קרובות במיוחד, השמיים או הגורל – או שניהם יחד – מעניקים  דווקא לאדם מן השורה חיים מגוונים ויוצאי דופן. לי השמיים או הגורל, או שניהם יחד, העניקו חיים שכאלה."

את הספר ניתן לחלק לשניים; בינואר 1943 הגיע קליגר עם משלוח של יהודים מבלגיה למחנה ההשמדה אושוויץ. בחלק הראשון הוא מספר על חייו עד השחרור מאושוויץ, ובחלק השני על חייו אחרי השחרור. הקריאה בחלק הראשון מלווה בכאב ולעיתים אף בדמעות, הדברים באמת קשים לעיכול. בחלק השני מספר קליגר על חייו אחרי השחרור. יש בחלק הזה מעין  הצהרה  – תראו לאן הגעתי, למרות שידעתי סבל ועינויים ונמצאתי בסכנת מוות לא פעם, הצלחתי לגבור על החיה הנאצית, וחיי היו מלאים הרפתקאות, פגישות מעניינות, קוריוזים וחיי משפחה מאושרים.

קליגר מתגורר בתל אביב, עם ז'קלין, שלאחר זוגיות של שנים רבות נישאו בשנת 2005 בדירתו של הרב לאו, שערך את הקידושין. לז'קלין שתי בנות מנישואין קודמים, ונכדים.

נח, נורברט, קליגר, נולד בצרפת בשנת 1926 כבן שני למשפחה מבוססת. אביו, עיתונאי וסופר, ואימו, חובבת תיאטרון ומוסיקה, דאגו להעניק לו חינוך עשיר ומגוון וגידלו אותו על קריאת ספרים וצריכת אמנות, וכשהיה בן עשר כבר הוציא לאור את עיתון בית הספר. מהיותו ספורטאי מלידה, עסק הרבה בספורט; שחייה, ריצה למרחקים קצרים, רכיבה על אופניים וכדורגל.

עם עליית היטלר לשלטון עקרה המשפחה ללוקסמבורג ואת הבן הבכור שלחו לבריטניה. ב-1938 עברו לבלגיה. האב, עם כמה מחבריו, הקים תא מחתרתי, שהדפיס והפיץ עלונים נגד הגרמנים, ובמצוד שערכו אנשי הגסטפו נלכד ונשלח למחנה ריכוז ברנדונק. נח בן ה-15 החליט לעזור לאביו; הוא כתב מכתב למושל הצבאי של בלגיה וצפון צרפת, הגנרל פון פלקנהאוזן והסביר שאביו חף מפשע ואימו חולה, והוא מבקש שיחוסו עליו. תשובה  לא איחרה לבוא והוא התבקש להתייצב במטה הכללי של הגסטפו. הלא יאומן קרה והאב שוחרר.

בבלגיה השתתף בהברחת יהודים לצרפת, ומזלו עמד לו  להינצל פעם אחר פעם, עד שיום אחד בגד בו מזלו והוא נתפס ונשלח לאושוויץ.

כל סוגי הסבל העל-אנושי עברו עליו; רעב, עינויי גוף ונפש, מכות והשפלות. ביום בואם למחנה הוכנסו למקלחות ועמדו עירומים בחורף המקפיא במשך יממה שלמה, מי שלא עמד בזה, פינו את גופתו למחרת ואלה ששרדו החלו את תקופת אושוויץ: "כבר אז נוכחתי, כפי שנוכחתי פעמים רבות אחר כך, שאדם מסוגל לשאת סבל גדול הרבה יותר מכפי שיוכל לשער. ואולם לעומת העינויים שעוד המתינו לנו, היממה הראשונה במחנה הייתה בבחינת נופש."

גם במחנה הריכוז הנורא, שרבים לא שרדו אותו, עמדו לו לקליגר מזלו הטוב ובעיקר עוז רוחו והתושייה שלו כדי להינצל, והמקרים לא מעטים. אבל הסיפור הלא יאומן, שבו עוז רוחו הציל את חייו, היה המפגש עם מנגלה. באחת הסלקציות ניצב קליגר מול ד"ר יוזף מנגלה, האורבשטבאס-ארצט, הרופא הראשי של אושוויץ, "האיש ששמו בלבד העביר רעד בגופו של כל אסיר." כשהגיע תורו פסק מנגלה "לינקס", כלומר שמאל, כלומר מוות, וקליגר עשה החלטה מהירה, פנה לאחור נעמד מול מפלצת האדם ואמר:

"אני בחור צעיר, בן 16 בסך הכול, עודני מסוגל לבצע עבודות קשות, ואני מבקש שיתאפשר לי להמשיך להיות במחנה." לכך הוסיף גם שמוצאו מהעיר שטרסבורג ואביו סופר ידוע ומכובד. "איני יודע מדוע בחרתי לומר דברים אלה, שלא היה להם כל קשר לבקשתי. נראה כאילו  מוחי תפקד באותן שניות באופן עצמאי, ללא הדרכת ההיגיון."

חייו ניצלו.

אחרי שהשתחרר נכונו לקליגר חיים מלאים עשייה; לאחר כשנה בארגון "בריחה", שבו הועברו עקורים מגרמניה דרך בלגיה לצרפת, הגיע אל צוות "אקסודוס" והיה שותף למבצע הענק. ב-17 ביוני 1948 הגיע קליגר לחוף יפו בעיצומן של קרבות מלחמת העצמאות, ולקח בהם חלק. בילדותו היה קליגר ספורטאי מצטיין ועם בואו לארץ חזר לעסוק בספורט, אבל לא בצד המעשי אלא ככתב. הוא ליווה משלחות ספורט לכל רחבי העולם, השתתף בכנסים ובנשפים ופגש שחקנים וספורטאים ואנשי שם מכל העולם. ב"ידיעות אחרונות" הוא עובד מ1957.

פגשתי את נח קליגר ליד שולחנו במערכת "ידיעות אחרונות".

אתה יכול לזכור את הרגע בו חלה התפנית הגדולה בחייך מילד בן טובים לאסיר מחנה ריכוז?

ברור שאני זוכר, הרגע שהגעתי לרמפה באושוויץ. תפסתי תוך שנייה שאני בצרות גדולות. אם הייתי יודע מה יתפתח מזה אני לא יודע איך הייתי מגיב. המוח האנושי לא מסוגל בכלל לתפוס ולעבד את הדברים האלה. אני מספר את זה כבר במשך שישים שנה בתדירות  של פעמיים שלוש בשבוע. לא רק בארץ, גם בעולם, ואין בשפה האנושית מילים נכונות להסביר את מה שאי אפשר להסביר. את הספר הזה כתבתי כדי להשאיר צוואה, שגם דורות אחרים  יידעו, או יבינו קצת ממה שהיה.

ואתה חוזר כל שנה לאושוויץ?

כמה פעמים בשנה. אני נוסע עם אנשים או קבוצות, או למשימות  מיוחדות. אני לא מדריך טיולים או סיורים במחנות, אבל אני מרגיש שזו שליחות, זו עלייה לרגל לקבר שלא קיים של מאות אלפים שלא הכרתי אף פעם, שהיו איתי.

עם מה יצאת משם?

אני לא סיימתי ללמוד, אין לי אפילו בגרות, כי כשפרצה המלחמה נגמרה הבגרות, ואחר כך לא הלכתי לבית ספר. אני תמיד אומר שהאוניברסיטה שלי זו  אושוויץ, זו אוניברסיטה של החיים הטובה ביותר שקיימת בכלל. באוניברסיטה אתה עושה תואר אבל על החיים אינך יודע כלום. ואני את החיים למדתי שם וכמובן שאושוויץ עיצב חלק גדול מהאישיות שלי. את החלק השני עיצבה פרשת אקסודוס.

האם אתה חושב שחייך אחרי השואה הם פועל יוצא ממנה?

כן, ברור שכן,

האם אתה חושב שהציונות קמה בגלל השואה?

ציונות היתה לפני השואה.

והקמת המדינה?

השואה זירזה את הקמת המדינה. אי אפשר היה לעצור את השאיפה של העם הזה לעצמאות, אבל זה היה לוקח עוד חמש או עשר שנים, בסוף היו משכנעים את האומות המאוחדות להצביע בעד, אבל אין ספק שהשואה זירזה את התהליך בשנים. זה נכון מה שאומרים היום שמדינת ישראל קמה על חורבות היהדות האירופית. זו עובדה, כמו שהאודיסיאה של אקסודוס זירזה את זה בהרבה כי האומות עוד לא היו בטוחות  שזה רעיון טוב, אבל  הסיפור של "אקסודוס" שיכנע אותן שהיהודים צריכים מדינה מיד ולא בעוד חמש שנים.

כשאתה מסתכל אחורנית אתה יכול להבין מאיפה לקחת את האומץ לפעול כפי שפעלת? זה פרי ניסיון או שכזה אתה?

לא, זה אופי, לא היה לי ניסיון. קודם כל אני אדם בלי פחדים, אני לא פוחד מכלום. אני פטליסט, אני יודע שמה שצריך לקרות קורה. זה יקרה לי אם אני רוצה או לא. אפשר לקרוא לזה חוצפה, תמיד היתה לי חוצפה, אני גם אומר תמיד מה שאני חושב.

בכל מה שקרה לך אתה רואה את יד הגורל? 

כן.

איך אתה מסביר שכל משפחתך שרדה את השואה?

גם להם היה מזל. הוריי הגיעו במרץ 1944 לאושוויץ. אבא הגיע למחנה אחרי שחודשיים שלושה קודם לכן הוציאו משם את כל מי שלא יהודי, והיהודים תפסו את מקומם, כי  הרי היה צריך להמשיך להפעיל את המחנה. הוא בא למנהלה וזה כבר היה דבר אחר. כבר לא יצאו לעבודה בחוץ, כבר לא הרביצו לו כל היום ולא דירבנו אותו , וגם האווירה במחנה השתנתה. באו מפקדים אחרים שכנראה כבר הבינו שגרמניה הפסידה במלחמה ואולי ניסו לעשות לעצמם קצת יחסי ציבור והיו קצת פחות אכזריים. אבא שרד את צעדת המוות והיה בעוד כמה מחנות, זה גם עניין של מזל.

אימא הייתה בבירקנאו ולא היתה שורדת אותו, כי הוא היה נורא ואיום, בניגוד לאושוויץ 1 ו-2, אבל מי שבא בשלב האחרון של המחנה ניצל. אחרי כמה שבועות חיפשו תופרות, כי היו זקוקים למדים. אימא לא היתה תופרת, אבל מתברר שהיתה מאותו זן שלי ואמרה שהיא תופרת. שלחו אותה למחנה לסברג, שהיה מחנה עבודה. אמנם מתו שם, הרביצו שם מדי פעם, אבל זה בכל זאת היה מחנה עבודה ושם היא שרדה. היא לא השתתפה בצעדת המוות כי כבר לא היתה באושוויץ, היא שרדה עד הסוף ושוחררה.

הסיפור המרגש שלך איך  פגשת את הוריך אחרי המלחמה בחשמלית ממש לא יאומן, ספר לי אותו בבקשה.

אחרי השחרור חיפשתי אותם בפריס במרכז לקליטת ניצולים, אבל ברשימות לא היה להם זכר, שמותיהם נשמטו משום מה. עליתי על רכבת לבריסל, חשבתי שאוכל שם לקבל מידע, והגעתי לביתו של שכן, ידיד המשפחה.

כאשר פתח האיש את הדלת וזיהה אותי, נפל על צווארי, ותוך התרגשות ובכי שאל אותי "כבר ראית את ההורים?"

מנוסח השאלה הבנתי שאבא ואימא בחיים... "הם היו אצלי לפני כחצי שעה והלכו לביתו של אדון מוזס," אמר לי, וסיפר כי שניהם נעצרו ונשלחו לאושוויץ וגם שבו משם.

מיהרתי לביתו של מוזס וזה אמר שהוריי יצאו מביתו לפני דקות ממש, ופניהם לביתו של ידיד אחר, גם לשם הגעתי מאוחר במקצת, בכל פעם איחרתי אותם בדקות. החלטתי לדחות את חיפושיי ליום המחרת.

מצאתי את כתובתו של המרכז לניצולי שואה בבריסל שבו אמור הייתי לקבל חדר, ארוחה וסיוע כספי, ועליתי על חשמלית מיספר 5 שנסעה לאותו כיוון. היה זה ערב קיצי חמים, ולכן החלטתי לצאת למרפסת האחורית של החשמלית ולא לשבת בתוך הקרון... במרפסת עמדו בסך הכול שני אנשים, גבר ואישה, שלא התבוננתי בהם במיוחד. עמדנו זה ליד זה במשך כמה דקות, עד שלפתע אני שומע את האישה אומרת: "נורברט?"

היו אלה אבא ואימא. שלוש שנים לא ראיתי אותם. שלוש שנים ומחנה השמדה. מכל מה שקרה לי, הפגישה בחשמלית זה אחד המומנטים היותר מסעירים.

בן כמה היית אז?

בן 19.

ספורטאי, ניצול שואה, איש "אקסודוס", עיתונאי, כתב ספורט ומעל לכל איש רעים להתרועע, זה לא עזב אותך, אספת חברים מכל העולם

יש לי עד היום, אני אוסף חברים עד היום.

כשאתה נפגש עם חברים "משם", על מה אתם מדברים?

קודם כל כבר אין כמעט אף אחד "משם", הם כבר אינם, אבל כשנפגשנו בעבר, ברור שדיברנו על המחנה, איזו שאלה, אפילו צחקנו על כל מיני אירועים שם. בטח, בטח שדיברנו על המחנה, איזו שאלה בכלל. כשאני נפגש עם ידידי אלי ויזל, שאני רואה אותו לעתים רחוקות אמנם, אנחנו מדברים על זה. בדרך כלל מספרים זה לזה בדיחות, וגם עם הרב לאו ידידי, ויש לי הרבה ידידים כאלה.

יש לי גם שולחן קבוע כל יום שישי, פרלמנט כזה. ופעמים בחודש אני פוגש חבר'ה ששיחקתי איתם כדורגל. כל חבריי כיום הם צעירים, מפני שבני גילי או מתחת לאדמה או בדיור מוגן.

איך תסכם את התקופה  של "אקסודוס"?

אז היו אידיאלים, היתה הקרבה, נכונות להקרבה. היה המאבק על מדינה כנגד הבריטים. אני אמנם הייתי בורג קטן  בסיפור הגדול הזה, אבל הייתי חלק מזה ואני מאוד גאה בעובדה שסופחתי לצוות "אקסודוס". אני חושב שאני האחרון שנשארתי בחיים. הם היו מבוגרים ממני. זו היתה תקופה של הגשמה, השתתפנו במפעל שבסופו של דבר הצליח.

חמישים שנה לאחר שעזב את אושוויץ, בטקס לציון 50 שנה לשחרור המחנה, חזר קליגר למקום ההוא:

"...אל אלוהים, כמה פעמים כבר עמדתי כאן מאז. שוב צעדתי מרחק של קילומטר לערך משער הכניסה – לאורך הפסים שעליהם התקדמו הרכבות מכל קצות אירופה. שוב עמדתי על הרמפה, בטקס שבו ניסו מנהיגים יהודים, ניצולים ולוחמים, להביע במילים את אשר אירע כאן לפני חמישה עשורים, כאילו אפשר באמת לתאר זאת במילים. גם הפעם הבטתי בנאספים, אך לא ראיתי אותם. הקשבתי לדברי הנואמים, ולא שמעתי אותם. כמו תמיד, גם הפעם ראיתי לנגד עיניי את אלה שהיו כאן איתי לפני 50 שנה ואינם עוד... הקשבתי לדבריהם של שבח וייס, לשעבר יו"ר הכנסת ושגריר ישראל בפולין, ושל הסופר אלי ויזל, שרידי המחנות... שמעתי את החזן קורא 'אל מלא רחמים' ואת הקהל שר את 'התקווה' – ובתוך תוכי שמעתי את קולות הזעקה של אלה שהובלו להשמדה, את 'שמע ישראל' שמלמלו בכוחותיהם האחרונים... אותם ילדים שבורים ופגועים בגוף ובנפש, שבהם ביצע יוזף מנגלה את ניסוייו. גם הם עמדו איתי כאן עכשיו על הרמפה, 50 שנה אחרי, האחרונים שבין האחרונים, רובם נכים ופגועים עד היום. נדמה לי שגם הם, כמוני, מסתכלים ואינם רואים, מקשיבים ואינם שומעים, חשים כמוני, שאף שלפני 50 שנה יצאנו מאושוויץ, איש לא השתחרר באמת. מאושוויץ ישחרר אותנו רק המוות."

היה זה אחד הראיונות המרגשים שערכתי.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

יוסי אחימאיר

המאבקים הציוניים של לאה סלובין בת ה-90

בבֵית הניצב בדימוס של משטרת ישראל, אינה וולף, ובעלה בר, במושב סלעית במערב השומרון, חגגו השבת בני המשפחה הענפה וכמה ידידים יום הולדת לאימה, עו"ד לאה סלובין, בהגיעה ל-90.

לאה היתה מפעילות העלייה הלוחמניות ביותר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בריגה שבבריה"מ לשעבר, ואחת הדמויות הבולטות בקרב מסורבי העלייה, ולאחר מכן גם בישראל.

מאז 1958 היא פעלה לפתיחת שערי בריה"מ ליהודים. "כינו אותנו 'יהודי הדממה', אבל הכינוי הזה התאים דווקא לממשלות ישראל, שלא רק שלא פעלו בעולם למען פתיחת שערי בריה"מ אלא השתיקו אותנו," היא סיפרה לא-מכבר בראיון ל"מעריב".

בשנת 1966 נפגשה לאה סלובין בחשאי עם נספח התרבות בשגרירות ישראל במוסקבה, שהגיע למינסק. "אמרתי לו שאנחנו מתכוננים לפרסם קול קורא ליהודי ארה"ב, שיפעילו את ממשלתם למעננו, ואנחנו דורשים לבטל את האזרחות הסובייטית שלנו. הבהרתי שברור לנו שישלחו אותנו לבית-סוהר. הוא החוויר. אחרי שהתאושש אמר שהם מעריכים אותנו מאוד, אבל לא צריכים ללכת לכלא. השבתי: 'בישראל אתם שולחים חיילים לחזית והם מסכנים את חייהם. זאת החזית שלנו ואנחנו מוכנים להסתכן.'"

לאה יחד עם חבריה דב שפרלינג ויאשה קזאקוב (קדמי) אכן הסתכנו, חוללו פעולות מחאה ורעש, וגרמו לכך ששליטי בריה"מ נתנו ל-250 מסורבי עלייה, ובהם השלושה, לצאת אל מחוץ לגבולותיה, בתקווה שהתסיסה בקרב יהודי בריה"מ תפחת.

כמובן, לא כך היה. התסיסה רק הלכה וגברה – גם בעידוד מבחוץ. סלובין ובעלה עלו ארצה עם ילדיהם וההורים בפברואר 1969. כאן החלו השלושה – לאה, דב, יאשה – לפעול לכך שממשלת ישראל תעמוד בראש מסע עולמי הדורש לאפשר ליהודים לעלות ארצה מבריה"מ.

הם נפגשו עם ראשי האופוזיציה ולימים ראשי ממשלת ישראל, מנחם בגין ויצחק שמיר. השניים קיבלו אותם בחיבוק חם, סייעו להם, אבל לא הצליחו לשכנע את ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, לשנות את מדיניות הדממה.

כיוון שכך, הם פעלו בנמרצות, בארץ ובעולם, כדי להציף את בעיית יהודי בריה"מ, במאבק נמרץ תחת הכותרת "שלח את עמי." המאבק נשא פרי, והשאר היסטוריה. המשטר הסובייטי קרס, למעלה ממיליון יהודים הגיעו גלים-גלים למולדתם, ישראל.

לאה סלובין עמדה במשך 14 שנה בראש מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית, ושנתיים באירגון "נתיב". ואולם בסוף השבוע שעבר, כאשר "נתיב" ערך בירושלים ערב הצדעה לפעילי העלייה, לא מצא האירגון לנכון להזמין את הפעילה בת ה-90, שסיכנה חייה למען פתיחת שערי בריה"מ.

תחילה אכן טילפנו אליה ושאלו אם תבוא. היא השיבה בחיוב, ואז שבו ו"התנצלו": "סליחה, יש טעות, השם שלך מחוק מהרשימות, אין יותר מקומות..."

סלעית הוא מושב יפהפה ופורח שנוסד ב-1979. לא היה מקום ראוי יותר מיישוב זה לכבד בו את פעילת העלייה הוותיקה, שהיתה גם פעילה בתנועת הליכוד, המשפטנית לאה סלובין, והיא במלוא אונה ואצילותה.

היה זה אירוע אינטימי, ששילב סביב דמותה של בעלת השמחה את המאבק לעלייה מחבר העמים לשעבר עם המאבק על ארץ-ישראל, שני מאבקים שהלוחמת הציונית הדעתנית לאה סלובין נטלה בהם חלק חשוב.

מהסובבים אותה, אהובי נפשה, ביקשה לאה סלובין לשוב ולהיפגש גם בעוד עשר שנים, "אפילו אם אני לא אהיה כבר."

כולם איחלו לה נחת ובריאות איתנה, עד 120.

הפיגועים הרצחניים בשומרון

"אם אתה עובר בגבעת אסף, אל תשכח אותי, אחי..." אלה מילותיו האחרונות של סמ"ר יובל מור-יוסף שנפל בשומרון. ואני נזכר במילותיו של חיים גורי, בשירו באב אל ואד:

"זה אשר ילך בדרך שהלכנו,

אל ישכח אותנו, אותנו באב אל ואד..."

מצמרר...

לפי המדווח בתקשורת, בשני המקרים, בצומת עופרה ובצומת גבעת אסף, החיילים לא ירו במחבלים. מי אני, יושב בית מול המקלדת, שאשפוט אותם, בוודאי במצבים הקשים הנתונים?

ובכל זאת – אם זה נכון,

אז אולי יש משהו בטענות של האלוף (מיל') יצחק בריק כנגד אי-מוכנות הצבא?

תם "המסע הדרמטי" של נח קליגר...

ביום הקשה זה, שבו נרצחו עוד שני צעירים בידי הטרור הפלסטינו-נאצי, אנו כואבים גם את לכתו של זקן עיתונאי ישראל הפעילים וניצול אושוויץ, נח קליגר.

רק יומיים קודם לכן עוד פורסם מאמרו האחרון בעמוד הראשון של עיתונו, "ידיעות אחרונות", וכך כתב: "את רוב חיי, 61 שנים ליתר דיוק, ביליתי במערכת העיתון. שורד שואה, שחלם לעלות לארץ-ישראל ולכתוב בעיתון השפה העברית. זכיתי."

והוא זכה גם לפרסם את האוטוביוגרפיה שלו, בשנת 2010, "אלה תולדות נח", שאותה הגדיר חברו, חתן פרס נובל אלי ויזל ז"ל כ"מסע דרמטי בהיסטוריה".

וכך פתח ויזל את הקדמתו לספר: "אלו מילים, איזה סיפור ואיזה גורל. זה כמו לצלול אל תוך האירועים ההיסטוריים של המאה ה-20, אירועים כואבים בהתחלה, נשגבים בהמשך, הנקראים בהתרגשות."

נח עצמו חותם את ספרו במילים אלה: "יש לנו כאן הרבה יותר אנשים הגונים, ישרים, טובים ושומרי חוק, מפושעים ומנוולים, למרות הרושם המתקבל עקב העיסוק הרב של התקשורת בשיעור הקטן של אלה המייצרים את 'החדשות הרעות'. זו אחת התוצאות של העולם התקשורתי המתקדם כביכול, הפועל תחת מורא ה'רייטנג', אותה מפלצת הגוררת את אמצעי התקשורת לתחרות אין-סופית ולעיתים נואשה ופרועה, ומדרבנת אותם לנסות ולספק תמיד לקהלם את הסיפור המזעזע ביותר, האלים ביותר, המכוער ביותר, כדי להשביע את סקרנותו כביכול. אני אישית משוכנע, שהקהל כלל לא מעוניין בכמויות העצומות של דם וזוועות שמגישים לנו אמצעי התקשורת מדי יום. בסך הכול רצונו הטוב של הישראלי מחפה על 'כיעורו' הידוע."

חומר למחשבה ולוויכוח.

לפחות פעמיים הייתי במחיצתו של נח. ב-2014 באושוויץ, במשלחת הכנסת, כאשר הוא נושא את דבר הניצולים לפני עשרות הח"כים ואלפי משתתפים אחרים, וב-1998 כששטנו יחד (לא בתיבה כי אם על סיפון "דמיטרי שוסטאקוביץ") במסגרת מיזם "תגלית" מאודסה לנמל חיפה, ובילינו שעות יחדיו על הסיפון, בצוותא עם עשרות בני נוער.

איש מרתק הן בכתב והן בעל-פה, הלוחם הגדול בעטו באנטישמיות, קולם של טבוחי השואה שנדם.

יוסי אחימאיר

* * *

הדסה  מור

הסכמים בצל האופוריה והטראומה

ההצגה "אוסלו" בתיאטרון בית ליסין

המרחק בין הפוליטיקה לאמנות, מסתבר,  אינו גדול כלל וכלל.  אין ספור יצירות אמנות  בציור ובפיסול, ואין ספור יצירות בספרות, בשירה ובהמחזה,  התבססו על אירועים פוליטיים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, בכל מקום בעולם. ההבדל בין הפוליטי לאמנותי,  נתון  ביד הדמיון של היוצר שמוסיפה לאירועים  נופך של דמיון  והמחשה  דרמטית, שהופכים את התרחיש ההיסטורי ליצירת אמנות. כך נעשה  גם   לגבי אירוע שנוי במחלוקת, שהתרחש לפני עשרים וחמש שנים: חתימת הסכמי אוסלו, שנחתמו ברוב עם ובחגיגיות דרמטית על מדשאות הבית הלבן, בין נציג אש"פ ערפאת לבין נציגי ממשלת ישראל רבין ופרס.

אותן חגיגות, שפתחו אופק של תקווה לכריתת ברית שלום עם שכנינו-אויבינו, הפכו עד מהרה לסלע  מחלוקת בין  הזרמים הפוליטיים  השונים, בעד ונגד, כאשר  המציאות  הוכיחה שהסכמים מן הסוג הזה קל מאוד להפר אותם.

אלא שהאמנות הרי אינה חותמת גומי של המציאות הפוליטית. לעיני העולם התגלה רק ההסכם המגובש. אבל  מה קרה  בין  שני הצדדים החתומים על ההסכם, מאחורי הקלעים, בעת המשא ומתן שהתנהל  ביניהם?

מסתבר  שהדרמה האמיתית  למפגשים הללו קרמה עור וגידים במוחם הקודח של שני בני זוג  נורבגיים, שלא היו פוליטיקאים: מונה יול, עובדת במשרד החוץ, וטריה לרסן, שהיה מנהל מכון סוציולוגי, שהגו וביצעו את רעיון  המפגש לכריתת ברית השלום בין יהודים לערבים, בין ישראלים לפלשתינים.

המשא ומתן לשלום הזה, הפך  להיות מחזה מרתק ומצליח, שהועלה בהצלחה רבה על במות תיאטרון בניו-יורק ובלונדון, אותו המחיז  מחזאי אמריקאי,  ג'יי.טי. רוג'רס, שעשה תחקיר עמוק ורציני  על העובדות  האמיתיות שהתקיימו במציאות. לצורך הדרמה, רוג'רס  הלביש עליהן את כל הסממנים הדרמטיים, כדי להנפיק לקהל הצגת תיאטרון משובחת, קיצבית, טעונה  ברגשות ואמוציות, כשכל צד נאבק  גם  בהתלבטויות עם עצמו וגם עם דרישות  המנוגדות שהציג  בפניו הצד השני. גם כדי להסכים לוויתורים וגם כדי לשמור על זכויותיו  הבסיסיות.  

וכך מופיעים על הבמה  כל משתתפי המשא ומתן הדרמטי – יוסי ביילין שאותו גילם דב נבון,  ואורי סביר, בגילומו של חי מאור, רון פונדק פרופסור לכלכלה, אותו גילם עופר רוטנברג,  ובראשם שמעון פרס. צוות ישראלי מול צוות  נכבד של נציגים נורווגיים  ושני נציגים פלסטיניים: אבו עלא וחסן עספור. 

המחזאי מודה, שבכוונת מכוון הוא לא נפגש איתם ולא הכיר אותם אישית וכך היה יכול  לשרטט את התנהגותם ואת אופי  התנהלותם כפי שהוא  רצה לברוא אותם.  ואכן,  אורי סביר היה  בהצגה הרבה יותר אנרגטי וסקסי מאשר במציאות, ואבו  עלא, שייצג את הצד הפלשתיני במגעים הללו,  התאפיין בכל  המאניירות והמבטא והתנועות והמחוות המזרחיות והמזג הערבי החם,   אותו גילם בווירטואוזיות השחקן הערבי-ישראלי, המזדהה גם במציאות עם העמדות הפלשתיניות –  גסאם עבאס.   

 רוג'רס, שגם מחזותיו הקודמים היו מבוססים על אירועים פוליטיים, הגיע לכתיבת המחזה הזה אך במקרה, כאשר בבית הספר בניו-יורק, בתו של במאי ההצגה שהתקיימה בניו-יורק,  ברטלט שר, למדה במקרה באותו בית ספר שבו למדו ילדיהם של זוג הדיפלומטים  הנורווגיים – טריה לרסן  ורעייתו מונה יול, שהגו והובילו את  המגעים הללו. שר הציע לרוג'רס להיפגש עימם,   ולאחר ששמע את כל הסיפור ואף ביקר בטירה  בנורווגיה, בה התקיימו השיחות החשאיות, הוא החליט לכתוב את המחזה. בהתייחסו לביקורת שנמתחה על הסכם אוסלו הוא אומר, שלא היה זה הסכם שלום כי אם הסכם הכנה להסכם שלום.

הכנה בלבד? האם על כך קיבל ערפאת  פרס נובל לשלום יחד עם רבין ופרס?

מסתבר שהצגות לא תמיד חייבות להיערך על במת תיאטרון.  איך אמר שייקספיר?  "כל העולם במה."  רק  שההצגות המתחילות על במת העולם ומועברות להצגות באולם התיאטרון הן  שונות   באופיין ובדינמיקה שלהן. אוסלו ההצגה תימצתה בשעתיים את המגעים שהתנהלו חודשים ארוכים בטירה הנורווגית.  דב נבון, שגילם את יוסי ביילין,  הפתיע כשחקן דרמטי,  שונה לחלוטין מתדמית המצחיקן המאפיינת אותו, ואילו לימור גולדשטיין, המגלמת את מונה יול, הוגת רעיון המפגשים, ולירון ברנס המגלם את בעלה טריה לרסן, הגישו  הופעה מקצועית קיצבית ומרתקת,  דווקא משום שהם עצמם לא נטלו שום חלק בשיחות עצמן. הם שימשו כמארחים בלבד של האורחים המוזרים, שהתקבצו ובאו  מחבל עולם זר להם. אורחים שהתכנסו בטירה  כמי שכפאם שד. בהיסוס, בחשדנות,  בהתנגדות, אבל  בלית ברירה. מתוך ייאוש. הרי לנסות תמיד אפשר.

בפועל,  היה זה שר החוץ שלנו,  שמעון פרס, שנתן את האור הירוק לקיום השיחות  החשאיות, והדליק את הרמזור רב העוצמה שבישר לעולם על חתימת הסכם השלום הבל-ייאמן.                                                          מבין הפוליטיקאים הישראליים רק שמעון פרס השתתף בצוות  המשא ומתן, אותו גילם  השחקן  אילן דר, כשהוא מחופש במדויק לשמעון פרס. אותה בלורית שיער מאפיר מאחורי מצח גבוה במיוחד,  אותה  יציבה, בעוד הוא  מחקה את מבטאו במדויק ואת הופעתו האצילית והסמכותית.   מעניין מה פרס היה אומר על חיקוי דמותו ועל ההצגה בכלל,  שאילולא הוא, ייתכן שכל האירוע הזה לא היה מתקיים כלל.

כמה רצון טוב הפגינו הישראלים  באותו משא ומתן.  נסיגה מלמעלה משמונים אחוז משטחי הגדה. ופרס  שמכריז שעניין ירושלים יוכרע עם חתימת הסכם הקבע...

  דרמה. מתח. שני אויבים שנפגשים כדי לחבר קצוות מנוגדים. רבין, שחזר  ואמר  שלא ננהל שום משא ומתן עם אש"פ, נתן לאחר החתימה לגיטימציה לערפאת. הכרה הדדית של אש"פ בישראל והכרה של ישראל באש"פ, נסיגה של ישראל מעזה ומיריחו, והענקת אוטונומיה לרשות הפלשתינית. עם התחייבות לנסיגה ממרבית שטחי הגדה. החתימה יצרה אווירת אופוריה.  חברות זרות החלו להגיע לארץ, החרם הערבי היה אמור להתבטל, והשקט המיוחל היה אמור לשרור בערינו וברחובותינו.

אך המציאות החלה מיד להרים ראש מכוער,  הטרור  הערבי  פרץ ביתר עוז,  אינתיפאדה שנייה, פיצוצי אוטובוסים, הריגות ורציחות של אזרחים תמימים בבתי קפה ובמסעדות. ייאוש.  טרור שביטל למעשה את  כל ההתחייבות לנסיגה.

היה זה הסכם שמהצד הפלשתיני היה מבוסס על רמאות. עניין "זכות השיבה" לא עלה שם על דל שפתיהם. רק כשראש הממשלה דאז אהוד ברק ושר החוץ דאז שלמה בן-עמי הסכימו לתת  ולהעניק להם את כל מה שדרשו – נסיגה מלאה מכל שטחי הגדה –  ומדינה עצמאית;  כשבפני ערפאת עמדה  הסכנה הנוראה  המוחשית  שהנה  הוא ייאלץ לחתום על הסכם שלום של קבע  עם הישראלים שנואי נפשו – רק אז הוא פלט  מפיו את   הדרישה האחרונה:  "ומה עם זכות השיבה?"   בלי  הזכות להחזרת כל הפליטים למקומות מהם ברחו במלחמת העצמאות לא יהיה  הסכם  שלום.  די היה בדרישה הזאת, שנשלפה  ברגע האחרון  ממש כסכר בפני סכנת  החתימה על הסכם שלום – כדי לסתום  סופית את הגולל על כל אפשרות להמשך  משא ומתן  איתם.

גם השמאל הקיצוני ביותר  לא יסכים לעמוד בדרישה הזאת. ואילו האלטרנטיבה של  רעיון המדינה האחת לשני העמים אינה אלא אוטופיה, שכן פירושה יהיה הקץ למדינה יהודית,  והתנהלות  בלתי פוסקת של קרבות רחוב  בין יהודים לערבים  באין יכולת הפרדה.  כאוס. שום שביב של תקווה. רק ייאוש.    

אך מבחינת ההצגה,  ממש אין חשיבות לשאלה אם הסכם אוסלו היה טוב או רע. זהו תיאטרון טוב. ומה שהיה טוב בו עוד יותר, היה  מסך הווידאו הענק שהעלה מדי פעם  תמונות אמיתיות,   כשהשיא היה הקרנת טקס חתימת ההסכם על מדשאות הבית  הלבן. למרות שצפינו בטקס האמיתי בעת התרחשותו – הקרנתו על הבמה עוררה התרגשות והתפעמות. האמנות שמנצחת את המציאות.

האחראי לעיצוב התפאורה והווידאו, ניב מנור, עשה עבודה מצוינת, דווקא בשל הפשטות של התפאורה המינימליסטית שנדרשה לצורך קיום השיחות, ואילו הווידאו, שחבק את כל קירות הבמה במעוגל, יצר שואו גדול מטקס מרהיב.                 

 את ההצגה ביים במקצועיות וירטואוזית אילן רונן, שהצליח  בבימויו האופטימי להכניס שביב של תקווה גם בליבם של הפסימיסטים ביותר לגבי קיומו בעתיד של איזה שהוא הסכם נוסף עם הפלסטינים.  הצגה מומלצת  לחוויה מובטחת.

הדסה מור

* * *

נעמן כהן

רג'א זעתרא הנוצרי: "אני לא איש חיזבאללה,

לא איש חמאס ובוודאי לא איש דאעש."

החמאס: יש לרצוח יהודים, נוצרים, וקומוניסטים

במאמר דעות בעיתון "הארץ", קובע רג'א זעתרא: "אני לא איש חיזבאללה, לא איש חמאס ובוודאי לא איש דאעש. עמדתי ועמדת מפלגתי היא שלעם שנמצא תחת כיבוש ודיכוי יש זכות להתנגד בכל האמצעים הלגיטימיים העומדים לרשותו."

(רג'א זעאתרה, אני לא חמאס ולא דע"ש, "הארץ", 13.12.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6744459

כמובן שהוא צודק שהוא איננו איש חיזבאללה חמאס או דאעש, כי הוא איננו יכול להתקבל לשורותיהם מהסיבה הפשוטה שזעאתרה הוא יווני-נוצרי שאיבד את תרבותו וזהותו עקב הכיבוש הערבי והסתערב, ונוצרים אינם יכולים להיות אנשי חמאס חיזבאללה ודאעש, אבל זעאתרה משקר שהוא נגד כל כיבוש. זעאתרה הוא בעד כיבוש ערבי לכן הוא תומך בכל הארגונים הללו שמטרתם להפוך את מדינת היהודים למדינה ערבית-מוסלמית.

מפלגתו של זעאתרה, חד"ש, אינה מכירה בקיומו של העם היהודי, ובזכותו למדינה. היא מכירה בישראל ובלבד שתיהפך למדינה ערבית-מוסלמית ע"י שיבת צאצאי הפליטים הערבים. 

כמה פתטי זעאתרה בתמיכתו בכיבוש ערבי בשעה שבני עמו לא לחמו נגד הכיבוש הערבי ואיבדו את קיומם.

כל השטחים הכבושים ע"י הערבים, (כ-13 מיליון קמ"ר) היו ארצות נוצריות. עוד בתחילת המאה הקודמת היוו היוונים-נוצרים-והארמים שהסתערבו בגין הכיבוש הערבי, כעשרים אחוז מהאוכלוסייה, והיום כמעט לא נותרו. תמיכתו של זעאתרה ברצח ובטרנספר מיליוני הערבים-המוסלמים-הסונים ע"י הפשיסט אסד לא תביא כבר ישועה לבני עמו בסוריה.

בארץ אסטרטגית ההישרדות של היוונים-נוצרים המסתערבים להיות קיצונים מהמוסלמים כלפי היהודים במטרה להסיט את גזענותם של המוסלמים מהם ולנתבה ליהודים רק תרמה לסופם. אין כבר כמעט נוצרים תחת שלטון החמאס והרשות, במדינת היהודים עדיין יש.

זעתרא הכותב שהוא אינו איש החיזבאללה והחמאס, (כאמור כנוצרי לא יקבלו אותו) אבל הוא תומך בהם דומה למורהו היווני-נוצרי שהסתערב, עזמי בישארה, ושניהם כל כך פתטיים באשר החמאס מצהיר בריש גלי שיש לרצוח את היהודים, את הנוצרים, ואת הקומוניסטים, כלומר גם את בישארה וזעאתרה התומכים בו.

הצהרת החמאס:

http://www.palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=139&doc_id=4145

ושאלה למפלגת העבודה: האם תומך החיזבאללה המאיים להרוס את חיפה יכול לשמש כסגן ראש עיר בה? האם אדם שתומך בחרם ה- B.D.S יכול לשמש כסגן ראש עיר?

האם הוא יחרים את עצמו?

האם אדם שאיים ל"טאטא" כלומר לרצוח את היוונים-נוצרים והארמים המתגייסים לצה"ל יכול לתת להם שירות כסגן ראש עיר?

האם אדם טיפש הטוען שדאעש למדו מהציונים ולא ממוחמד נביאם יכול לכהן כנציג ציבור?

מאבא שנלר-חושי, ועד יונה פיפרברג-יהב לא היה כדבר הזה.

ומילה אחרונה לזעאתרא עצמו. אם היה זעאתרא בעל חוט שדרה מוסרי היה לומד ממורהו בישארה, ועוזב כמוהו את הארץ.

"בלי חירות עם מק"י"

דוד יוסף גרין-בן גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון, טבע את הסיסמה: "בלי חירות ובלי מק"י."

האמירה נאמרה בעת המגעים על הקמת הקואליציה והממשלה הראשונה במטרה לסמן את גבולות הלגיטימיות הפוליטית במדינה.

מחד בן-גוריון פסל את מק"י שהיא מפלגה קומוניסטית אנטי ציונית פרו-סובייטית, ופרו-ערבית, שהיוותה סמן שמאלני קיצוני בכנסת, ומאידך פסל את תנועת החירות שהשתייכה לציונות הרוויזיוניסטית והיוותה סמן ימני קיצוני בכנסת.

לימים, ערב מלחמת ששת הימים, עם הקמת גח"ל שכללה את חירות והליברלים, נשבר הכלל ולוי שקולניק-אשכול הכניסם לממשלתו.

יורשו הנוכחי של בן גוריון, אברהם גבאי, מנהיג מפלגת "העבודה", קבע את הכלל החדש: "בלי חירות עם מק"י" – כאשר תמך בהכנסת חד"ש (היורשת הערבית של מק"י) לקואליציה בחיפה "האדומה", במקום קואליציה עם הליכוד (היורשת של חירות) תוך שהוא תומך במינויו של נציג חד"ש, רג'א זעאתרא, לתפקיד סגן ראש העיר.

סגניתו, ציפורה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר (החירותניקית בעברה) גם היא תמכה בזעאתרא.

על רקע השינוי שחל במפלגת העבודה זה לא מפתיע שאף אחד מנציגי המפלגה לא השתתף ביארצייט, טקס הזיכרון הממלכתי לזכרה של גולדה מאירסון-מאיר.

ראו את התירוצים המגוחכים:

http://rotter.net/forum/scoops1/514768.shtml

דומה שבתהליך היסטורי חל היפוך, ומפלגת העבודה הופכת ליריבתה ההיסטורית שפרשה ממנה, מפלגת הפ.ק.פ.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%94_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%9C_%D7%A4%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%94

המאבק למען הפשיזם האנטישמי של עיתון "הארץ"

עיתון "הארץ" מנהל מאבק נגד קשירת יחסים עם מנהיגי הונגריה, אוסטריה ואיטליה בנימוק שהם אינם מתנערים מהעבר האנטישמי של ארצם, ובה בעת מנהל מאבק למען קשירת קשרים עם 24 דיקטטורים פשיסטיים ערביים-מוסלמים, מבלי לתבוע מהם להתנער מההווה האנטישמי האיסלמו-נאצי שלהם.

כילד אינפנטילי המדבר על עצמו בגוף שלישי כך גם עיתון "הארץ". בכתבה על ביקורו של מתאו סאלוויני בכותל (בו מובעת תרעומת על כך שהוא קרא לחיזבאללה "טרוריסטים איסלמיסטים"), שואל עיתון "הארץ" (ודוק לא הכתבת, אלא העיתון): "לשאלת "הארץ" אם הכותל הוא חלק מישראל, על אף שהוא חלק ממזרח-ירושלים, השיב: "המקום הזה שייך לכולם." (נעה לנדאו, נתניהו נפגש עם מנהיג הימין הקיצוני באיטליה, ידיד גדול של ישראל , "הארץ" 12.12.18)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.6741621

 הבנתם? לדעת עיתון "הארץ" הכותל לא שייך ליהודים, אלא לפשיסטים האיסלמו-נאצים. שעיתון "הארץ" מתנאה במאבק למענם.

ועל כך יש להשיב: הפשיזם האיסלמו-נאצי לא יעבור!

(הסיסמה: "הם לא יעברו!" (בצרפתית: !On ne passe pas; בספרדית: ¡No pasarán!) מקובלת היום כסיסמה פוליטית אנטי-פשיסטית.

בראשיתה היתה סיסמה של המרשל פיליפ פטן בקרב ורדן במלחמת העולם הראשונה, אבל את עיקר פרסומה קיבלה במלחמת האזרחים של ספרד, בתקופת מצור מדריד, כאשר המנהיגה הקומוניסטית דולורס איברורי גומס Dolores Ibárruri Gómez‏; (1895-1989), הידועה בכינויה "לה פסיונרייה" (La Pasionaria), אמרה את הסיסמה לעידוד רוחם של המגינים.

כשנכבשה מדריד על ידי כוחותיו של פרנסיסקו פרנקו, בירך הגיס החמישי בעיר את הבאים בקריאות "הם עברו!" (¡Han pasado!). ודולורס עצמה עברה למוסקבה ושירתה שם את הפשיזם הסובייטי-סטליניסטי.

תומכי הפשיזם האיסלמו-נאצי נוהגים היום להשתמש בסיסמה זו בהיפוך מקיאבליסטי של המושג).

התפתחות ההלכה היהודית בדיני "קידוש השם"

הרבה ביקורת יש על כך שההלכה היהודית מאובנת ואין בה חידושים ברוח הזמן. אבל  בשנה האחרונה מסתבר כי בכל זאת יש חידוש, ובהלכה חלה התפתחות משמעותית.

עד היום נקבע בהלכה ש"קידוש השם" היא מצוות עשה מהתורה המחייבת יהודי למסור את נפשו במקרים בהם חל דין של "ייהרג ואל יעבור" במקרים של: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות.

והנה לשלושת העיקרים הללו נוסף לאחרונה עיקר חדש: "נמות ולא נתגייס." על יהודי למסור את נפשו על קידוש השם במקרה של גיוס לצה"ל.

https://www.youtube.com/watch?v=Im-YZu-T1RQ

ודוק: אין מדובר כלל בגיוס, אלא רק לרישום בלשכת הגיוס, ולכן יש לעדכן את "ההלכה החדשה". המקרים המחייבים את "קידוש השם" הם: עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות, ורישום ללשכת הגיוס, העבירות עליהם הן "ייהרג ובל יעבור" ויש חובה למסור עליהן את הנפש על קידוש השם.

הומורסקה משובחת

מאז כשצחקתי לפני הרבה שנים מההומרסקות של פרנץ הופמן-קישהונט-אפרים קישון, לא זכור לי שנהניתי כל כך כמו מההומרסקה המשובחת של אורי הייטנר. ("חדשות בן עזר" 1400) בנאום שהכניס לפיו של מיליקובסקי-נתניהו:

"אזרחי ישראל! כאזרח המדינה וכראש הממשלה, יש לי כבוד והערכה למשטרת ישראל, האמונה על שמירת החוק ועל שלטון החוק בישראל. אין לי ספק במקצועיותה ובטוהר כוונותיה..."

כשקוראים את מעשיהם "המקצועיים" של ניסו שחם, מנשה ארביב, יוסף פריינטי, ברונו שטיין, יעקב כהן, ניסים מור, חגי דותן, ולאחרונה משה אדרי, ועוד – דברי הייטנר נשמעים עוד יותר כהומורסקה משובחת.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%91%D7%99%D7%9D

(ועוד לא אמרנו דבר על פרשיות נתניהו).

הפרטנר לשלום

הפת"ח והרשות הערפלישתית בהנהגת אבא של מאזן תומכים במעשי הטרור האחרונים כאשר הם מכנים את הטרוריסטים "גיבורים", ומציגים אותם כמי "שמשרטטים בדמם הטהור את מפת המולדת." יש לציין כי בשני פיגועים אלה נרצחו שלושה אזרחים ונפצעו שמונה. תנועת פת"ח בגדה המערבית אף קראה לעם הפלסטיני "להסלים את העימות," ברחבי הגדה "מתוך נאמנות לשהידים."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4892

אם זהו הפרטנר לשלום מיהו הפרטנר למלחמה?

"המניות שלנו בארץ ישראל" – טכסט מכונן

הטקסט הספרותי שכתב ד"ר משה גרינברג-גרנות (משה גרנות, המניות שלנו בארץ ישראל, חדשות בן עזר, גיליון 1401), הוא טקסט מרגש ומופלא המעלה בכישרון ספרותי רב את רוח וצבעי התקופה של תקומת ישראל. זהו טקסט מכונן שיש ללמדו בבתי הספר.

לו אני שר החינוך, הייתי מכניס אותו כטקסט חובה בכל בתי הספר בישראל למען ילמדוהו כל תלמידי ישראל.

למרבה הצער במצב הנוכחי ,טקסט כזה אם יוכנס למערכת החינוך יותקף מיידית ע"י גורמים רבים שידרשו מיידית את הוצאתו.

האקטיביסטים הפרו-איסלמיים ידרשו את הוצאת הטקסט מפני שהם רואים בחלוצים היהודים מדכאי ערבים, שודדים, גזלנים, ופושעי מלחמה, ואילו האקטיביסטים האנטי-אשכנזיים יראו בהם את המנצלים האכזריים של העולים ממרוקו.

למרות זאת מן הראוי לפרסמו ולהפיצו, וכל היכול יבורך.

האם תהיה בערב יותר מדת אחת?

לראשונה מאז הכריז מוחמד נביא הערבים: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים," וחיסל את היישוב היהודי והנוצרי בערב, חל שם אולי מפנה היסטורי.

ב-1.12.2018, במסגרת ביקורו של בישוף העיר שברא אל-ח'ימה במצרים, מורקוס, התקיים לראשונה בסעודיה טקס מיסה קופטי.  ביקורו של הבישוף מורקוס התקיים כמענה להזמנה שקיבל מיורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, במרץ 2018.

סעודיה היא המדינה היחידה האוסרת על הקמת כנסיות בשטחה. בממלכה חיים כמיליון וחצי נוצרים, כולם עובדים זרים, אך נאסר עליהם לקיים טקסי דת. סעודיה מקפידה לאכוף איסור על קיום כל תפילה נוצרית בציבור, לרבות בבתים פרטיים של לא מוסלמים.

במהלך שנת 2018 התקיימו מפגשים בין בכירים סעודים לבין ההנהגה הדתית הנוצרית בעולם, ואף פורסמו דיווחים שונים על כוונה סעודית להקים כנסיות בממלכה.

ב-5.3.2018 ביקר יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, בקתדרלה הקופטית על שם מורקוס באל-עבאסיה שבקהיר – ביקור שהכנסייה הקופטית הכתירה כ"פרק חדש ביחסי סעודיה והכנסייה" – ונפגש עם הפטריארך הקופטי תיאודרוס השני ועם האב מורקוס. דווח כי בפגישה שוחחו הצדדים על יחסי סעודיה ומצרים, ובן סלמאן הביע את אהדתו לקופטים. כעבור שלושה ימים, נפגש מוחמד בן סלמאן עם מנהיג הכנסייה האנגליקנית בבריטניה, הארכיבישוף מקנטרברי, ג'אסטין ווילבי, במסגרת ביקור שקיים בבריטניה.

במחצית חודש אפריל 2018 ביקרה בסעודיה לראשונה משלחת רמת דרג מהוותיקן, בראשות הקרדינל ז'אן לואי טוראן, ראש הוועדה לדיאלוג בין דתי בוותיקן. במהלך הביקור נפגש הקרדינל עם המלך סלמאן, וחתם על הסכם לשיתוף פעולה עם מזכ"ל ליגת העולם האסלאמי, מוחמד אל-עיסא, בו הוחלט על הקמת ועדת תיאום משותפת שתיפגש אחת לשנה. בעקבות הביקור דווח בתקשורת הערבית כי בהסכם התחייבה סעודיה לפתוח כנסיות עבור התושבים הנוצרים בסעודיה, אולם דיווחים אלו הוכחשו על ידי הוותיקן.

ג'ואל רוזנברג, תושב ירושלים הפעיל בחוגים הפוליטיים האוונגליסטיים, הגיע ב-1.11.2018  לריאד בראשות משלחת נוצרית אוונגליסטית אמריקאית ונפגש עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן. לדבריו, במהלך הפגישה הביע בן סלמאן נכונות לפעול להקמת כנסיות בסעודיה בעתיד. לדבריו, יורש העצר הסעודי אמר כי אפשר שתאומץ בסעודיה פרשנות מצמצמת לאיסור הדתי על הקמת כנסיות בחצי האי ערב, על ידי הגבלתו לערים הקדושות לאסלאם מכה ואל-מדינה בלבד.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4887

ואולי אולי המפנה הזה יביא גם לשחזור בתי הכנסת היהודיים שנחרבו ע"י מוחמד באל מדינה וח'ייבר ובשאר הישובים היהודים.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בנים ואוהבים"

ל-ד. ה. לורנס

1934

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 12.2.1971.

לפני 47 שנים

בשנת 1935, חמש שנים לאחר מותו של דוד הרברט לורנס (1885-1930), הופיע באנגלית ספרה של ג'סי צ'מברס על לורנס. ג'סי צ'מברס מספרת על חיי משפחת לורנס בעיירת הכורים איסטווד שליד נוטינגהם, על הוריו, התבגרותו, חייו כסטודנט, ועל ספרו "בנים ואוהבים".

המיוחד שבספרה של ג'סי צ'מברס הוא היותה היא עצמה אחת מגיבורות הרומאן "בנים ואוהבים" – מרים. ולא זו בלבד שהיתה גיבורת הספר אלא שלורנס, לאחר שכבר נפרד ממנה, וחי עם אשתו-לעתיד, פרידה פון ריכטהופן (שהיתה אם לשלושה ילדים שעה שהכירהּ, ומבוגרת ממנו בארבע שנים) – שולח לג'סי  את הגהות ספרו "בנים אוהבים" (אותו כתב וחזר וכתב מחדש ארבע פעמים) – ומצפה לשמוע את דעתה על הספר, אשר בו פרשת אהבתם שלא עלתה יפה משמשת אחד משני הצירים המרכזיים של העלילה.

כותבת ג'סי בספרה: "לורנס ציפה ממני שאתקיף אותו, הוא ידע שאני מוכרחה להיפגע, וחשב כי ודאי ארגז ואכעס. אך הוא לא הבין שהפגיעה היתה עמוקה מכל כעס. זה חדר לשורשי רגשותיי כלפיו ושינה את השקפתי על טבעו." (עמ' 211).

ספרה של ג'סי מאשר, בעדות ממקור ראשון, כידידתו מילדות, שכנתו ואוהבתו – את מה שכל חוקרי לורנס וקוראיו חשים למקרא  "בנים ואוהבים" – השתעבדותו היתירה לאימו, בוזו לאביו, חוסר יכולתו לאהוב בשלמות, ושאפתנותו היתירה.

פרידה, שפירסמה אף היא ספר על לורנס, בשנת 1934, מספרת כי ב-1914, והוא אז בן עשרים ותשע, ומאחוריו פירסום שני ספריו הראשונים בלבד – "הסוס הלבן" (1911) ו"בנים ואוהבים" (1913) – אמר לה: "אני אשנה את העולם למשך אלף השנים הבאות!"

יחסיו של לורנס עם פרידה היו לא פחות סבוכים. קתרין מנספילד שהתה פרק זמן, יחד עם בן-זוגה (עדיין לא בנישואים) הסופר מידלטון מורי – בחברת לורנס ופרידה, בבית מרוחק מחוץ ללונדון; שהות שהביאה את לורנס לכתיבת ספרו "נשים אוהבות" (נכתב ב-1916. נדפס לראשונה ב-1920). דמותה של גודרין – שמגלמת אותה גלנדה ג'קסון בסרט המוצג בימים אלה (1971) בתל-אביב – מושפעת כנראה מאופייה של קתרין מנספילד. והנה, קתרין מנספילד עצמה כותבת ומתארת באחד ממכתביה (11.5.1916) מלחמת-אגרופים ממש בין לורנס לפרידה. "למחרת," מוסיפה מנספילד בשאט נפש, "הוא רץ להביא לה ארוחת-בוקר למיטתה והיה מתקן לה את מגבעתה."

אגב, על פשר היחסים ההומוסקסואליים בין שני הגברים ב"נשים אוהבות" אפשר ללמוד ממכתב ששלחה פרידה לורנס ב-1953 [אולי 1935] (והיא כבר נשואה לגבר אחר) למידלטון מורי, שם היא אומרת, בין השאר:

"אם הוא (לורנס) היה ממשיך לחיות וזוכה לאריכות ימים – אתם הייתם בוודאי נעשים ידידים של אמת. כה נואש היה רצונו שאתה תבין אותו. אני חושבת כי ההומוסקסואליות שבו היתה שלב קצר, שנבע מיסורים רבים. אני נלחמתי בו וניצחתי, ואילו הוא  חפץ במשהו עמוק יותר – ממך."

אך פרשות אלו שייכות לתקופה מאוחרת יותר בחיי לורנס, ואילו "בנים ואוהבים" (שאף הוא הוסרט, והוצג בארץ) עומד בסימן שני תאריכים מכריעים בחייו – ניתוק יחסיו עם ג'סי צ'מברס בשנת 1906 ("היא רוחנית, אך אינה מושכת אותי") ומות אימו ממחלת הסרטן, בחודש דצמבר 1910. על שיחתם לאחר לוויית אימו מספרת ג'סי צ'מברס:

"חיכינו זמן מה, ואז לפתע הביט בי לורנס באינטנסיביות. 'היודעת את – תמיד אהבתי את אימא.' אמר בקול חנוק. – 'אני יודעת שכך הוא הדבר.' עניתי. – 'איני מתכוון לכך,' פנה במהירות ואמר: 'אהבתי אותה כמו מאהב, ומשום כך לא יכולתי מעולם לאהוב אותך.' – ועם זאת הוא נתן לי בשקט טיוטה של שירים שזה עתה כתב: 'הסוף', 'הכלה' ו'האם הבתולה'." (עמ' 184). נושא שיריו של לורנס היה כמובן, אימו המתה. אפס קצהָ של פרשת חייו הסבוכים של לורנס.

אי אפשר להבין את רומאן ההתהוות של פול מורל, גיבור "בנים ואוהבים", בן-דמותו של לורנס הצעיר, מבלי להתייחס לחייו של לורנס עצמו. אביו, ג'ון לורנס, היה כורה פחם, בחור יפה שקסם לאימו בצעירותה ואחר כך נסתאב, בשכרות, אבל פירנס בעמל כפיו, משך שנים ארוכות, את משפחתו. על כך זכה לבוז מצד אשתו וכל ילדיו.

אימו של לורנס, לידיה בירסדאל לורנס, היתה מורה, ממשפחה "מיוחסת" יותר ובעלת השכלה, וכל ימיה מיררה את חיי האב, מהיותה חשוכת אהבה ומפני שחשה עצמה מרומה בחיי נישואיה.

ב-1901 נפטר אחיו הבכור של לורנס, ארנסט (הוא ויליאם ב"בנים ואוהבים"),  ומעתה הופנו אהבת האם וכל תקוותיה לעבר בנה דוד הרברט. באותה שנה אף הכיר הנער את ג'סי צ'מברס והחלה נפרשת ידידותו עימה. מהיותו חולה שחפת מגיל צעיר לא היה יכול הנער דוד הרברט להמשיך במקצוע אביו, ולכך נילוותה האמביציה החזקה של האם – להנחיל לבנה גורל נעלה יותר מזה של אביו הגס והפשוט. בעיני האב היה לורנס כל ימיו בטלן, ובהראותו לאב את ההמחאה הגדולה הראשונה שקיבל מהמו"ל שלו, תמה הזקן בכעס: "והרי אתה לא טעמת מימיך טעם מלאכה כשרה!"

גיהינום חיי הנישואים של הוריו, שעל ראשיתם שמע מפי אימו בימיה האחרונים, ואת המשכם חזה על בשרו מילדותו – הוא הרקע לחלקו הראשון של הרומאן. אלה הם יחסים סטרינדברגיים במהותם. אהבתו הנואשת של לורנס לאימו, ותלותו בה, עושות אותו לאימפוטנט רגשי:

"הידעת, אימא, חושב אני שיש בי משהו שלא כתיקונו. שאיני יכול לאהוב. כשהיא (במקרה זה – אהבתו השנייה, קלרה) איתי, בדרך כלל, הנני אוהב אותה. לפעמים, כשאני רואה אותה כראות את האישה, אני אוהב אותה, אימא; ואחר, כשהיא מדברת ומבקרת, יש שאינני שומע לה כל עיקר." ("בנים ואוהבים", עמ' 438). ועוד הוא ממשיך ואומר: "מרגיש אני לפעמים, אימא, כאילו עשיתי להן, לנשים שלי, מעין עוול." (שם), ו"לעולם לא אמצא את האישה הנכונה, כל עוד את חיה."

הצד הרוחני, השכלתני, הרגשי והשתלטני, שמגלמת אותו בעיקר מרים – מזכיר לו תמיד את ההשוואה לאימו, ואז, בפחד מפני חילול הטוהר והבתוליות, שהוא מייחסם לאימו – הוא נרתע מיחסים מיניים, אם כי חפץ בסתר ליבו "להיכבש" על ידי נשים שכאלה, באופן פאסיבי, חסר אחריות. ואילו ברגעי עינוגו, בעת שהוא חופשי ומשוחרר באמת, הוא רואה באישה אישה סתם, אובייקט למילוי תאוותו (מן הסתם כדרך אביו באימו), ואינו יכול לקשור עצמו לאישה מבחינה רגשית, להכיר בעצמיותה, ולעמוד בתביעה לאחריות, כתביעתה של מרים:

"תכופות, בהיותו לוהט, הרחיקה פניו ממנה, החזיקה אותם בין ידיה והסתכלה בתוך עיניו. אי אפשר היה לו לעמוד בפני מבטה. עיניה האפלות, המלאות אהבה, רציניות ובוחנות, היו מכריחות אותו להפנות פניו הצידה. אף לרגע אחד לא נתנתהו לשכוח. ושוב היה עליו לכפות על עצמו מתוך ייסורי-נפש את רגש האחריות בעדו ובעדה. מעולם אי-אפשר היה לו להינפש, להתמסר לרעב הגדול ולסתמיות של התאווה. מוכרח הוא לחזור ולהיות ברייה חושבת, מיושבת בדעתה. כמו מתוך התעלפות של תאווה קראתהו לשוב אל הקטנות, אל היחס האישי. הוא לא יכול נשוא זאת. רוצה היה לצעוק: 'הניחי לי – הניחי לי!' אולם היא רצתה שיביט בה בעיניים מלאות אהבה. עיניו, המלאות אש תאווה אפלה, סתמית, לא היו שייכות לה." (עמ' 361).

הרקע הוא מאוד ויקטוריאני – התהום בין הבשר לרוח. האישה השתלטנית והרוחנית מול האישה הפשוטה והיצרית. לא לשווא העריץ לורנס את "ג'וד האלמוני" להארדי וכתב עליו פירוש, מנקודת ראותו שלו.

יחסו של לורנס אל אימו אינו פשוט כלל. ממש מפתיע המהפך הבא לקראת סוף הספר, כאשר במחלתה הוא מרעיב אותה, למען תדעך מהר, ולבסוף אף מוסך רעל בכוסה – כביכול למען גאול אותה מיסוריה, אך גם כדי לנשום לרווחה. הוא בעצם רוצח אותה.

ואמנם ב"בנים ואוהבים" כמו סתם לורנס את הגולל על השפעת דמותה של אימו על חייו וספריו, והחל בדרך הארוכה לגילוי הוויטאליות האבודה של החיים, אל הפראי והחושני. אל הדם והטבע, ואולי גם אל דמותו הגסה והגברית של אביו, או אל המוניותה ויצריותה של פרידה?

ההתגברות על האם היא הניסיון להינתק מן השכלתנות החמורה, לפרוק עול. ואולם – ההשתחרר לורנס אי פעם באמת מן הצורך להיות משועבד, ומשכלתנות יתירה?

והערת סיום: תרגומו של ד"ר שמעון גינצבורג שוב אינו מספק כיום, וראוי היה להוציא את הספר בתרגום חדש.

* ד.ה. לורנס: "בנים ואוהבים". תרגם מאנגלית ד"ר שמעון גינצבורג. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב, תרצ"ד, 1934. שני כרכים. 518 עמ'.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר, אני כל פעם מתפעל מחדש מיכולת הפירגון שלך. למותר לציין עד כמה אני אסיר תודה!

משה גרנות

אהוד: אל תתפעל כל כך כי פירגון מסופר נידח לא כל כך שווה הרבה.

* אהוד היקר שלום, קראתי בצער רב על פטירתו של אלי שילר. כשהיינו סטודנטים צעירים בירושלים, עבדה אשתי טלי, שהחזיקה ברשותה טוסטוס, כנערת השליחויות של הוצאת אריאל. בזכות היכרותה עם אלי, וההערכה הרבה למפעל הענק שהקים בשתי ידיו, היא התגייסה לפני ארבע שנים להציע את מועמדותו לפרס ישראל 2014 על מפעל חיים. אלי עצמו שיתף פעולה בהכנת התיק לוועדת הפרס אף כי לא האמין כי יוכל לזכות בו. למרבה הצער כך אכן היה. חבל –  לא היה ראוי ממנו להוקרה הזו.

בברכה,

 דורון גולדברג

אהוד: ללא ספק הגיע לאלי שילר פרס ישראל על מפעל חיים. אגב, בשנת 2014 זכו בפרס ישראל על מפעל חיים עדינה בר-שלום ואבי נאור.

* הנביאה היתומה נרי לבנה מודאגת מגורלה של מדינת ישראל: "ימי הביניים מתקרבים. בשנים האחרונות אני חושבת מדי פעם שמזל שאבא שלי, שזנח את הדת כדי להיות חלוץ ולהקים כאן מדינה חילונית­-שוויונית של אנשים יצרניים שניערו מעליהם את עול הדת והגלות, מת לפני שראה מה עלה בגורל המדינה שלמענה נלחם." ["הארץ", 14.12].

מעניין לדעת, לנוכח מדינת ישראל המשגשגת לתפארת – מה היה חושב אבא של נרי לבנה על השטויות שבתו כותבת בעיתון של שוקן.

* מוטי הרכבי: ע״פ החדשות במוצ"ש, רצחו הערבים בלוד אישה אחת ושני גברים. עכשיו אפשר להבין כמה ישראל אשמה. לו היו נעתרים לדרישת המטורללות ממרכז תל אביב, ונותנים להן את 250 מיליון השקל שביקשו, המטורללות היו כבר בוודאי מונעות אלימות נגד נשים, ובלוד הערבים, סליחה הצעירים, היו הורגים את הגברים בלבד.

* ד"ר רג'א זעאתרה: "ביום ראשון השבוע ביקשו ממני עיתונאים תגובה לדברי האיש המסוכן מבלפור 10, שאיים על קלישר-רותם כמו ראש מאפיה. ראשי מאפיה לא מרבים במילים בדרך כלל, הם מסמנים מטרה בהינף יד ו'החיילים' שלהם יודעים את העבודה: הם יסיתו, ישסו, יסלפו, יתלהמו, יסגרו ברזים, יתקעו תקציבים וינעלו שערים בפני אישה מקסימה, ערכית ואמיצה שנבחרה ברוב סוחף, כנגד כל הסיכויים, ואני אפילו לא הצבעתי בעדה! בתגובה כתבתי שכשאהיה סגן ראש העיר סביר להניח שאותו איש מושחת, גזען ומסית ישב בכלא.

"אני לא איש חיזבאללה, לא איש חמאס ובוודאי לא איש דאעש. עמדתי ועמדת מפלגתי היא שלעם שנמצא תחת כיבוש ודיכוי יש זכות להתנגד בכל האמצעים הלגיטימיים העומדים לרשותו. זה נכון בווייטנאם, בדרום אפריקה ובכל מקום. אני מתנגד בכל מאודי לפגיעה באזרחים, בחפים מפשע, בילדים, בתינוקות. לא משנה מי הפוגע, לא משנה מי הנפגע: ילדים לא צריכים למות. זה נכון בחיפה ובביירות, זה נכון בעזה ובשדרות. ואני לא יכול לנתק את הפגיעה מההקשר הרחב יותר – הכיבוש, שהוא הטרור הכי גדול שקיים כאן." ["הארץ", 14.12].

אלה ערבִיֶךָ, ישראל.

* לאודי שבת שלום. פלטו שרון אמר "מה אתה עשית בשביל מדינה" ללובה אליאב.

יעקב המאירי

* עבד ל. עזב: "...לרצח נשים ערביות יש מאפיינים ייחודיים שיש לטפל בהם עוד בראשית הפעילות לעקירת הנגע. רוב הנשים הערביות שנרצחות הן צעירות, חלקן אף נערות בתחילת שנות העשרה לחייהן. אין מדובר ברצח על רקע של פעילות עבריינית, סמים או מאבקי רכוש ושליטה. גם אם לא מודים בזה, כמעט כל מקרי הרצח מתרחשים על רקע מה שנקרא 'כבוד המשפחה'. פירוש מושג זה הוא שגופה של האישה, ולמעשה כל קיומה, אינו שלה, וכשהיא עושה בגופה שימוש מיני כפי שנראה לה לנכון, היא פוגעת במעמדו ובכבודו של הגבר שהיא 'שייכת' לו.

"רוב האבות הערביים ידחו בלשון רפה, או בהתעלמות, את העובדה שבנם יוצא עם אישה צעירה ואף מקיים עמה יחסי מין. ואם האישה הזו אינה ערבייה, 'לא נורא, יבוא יום והוא יחזור למוטב, ומה גם שלנשים האלה אין משפחות שיכולות לפגוע בו או בה.' אבל כשבנותיהם יעשו בדיוק אותו דבר עם גבר ערבי, שלא לומר נוכרי, תעלה חמתם להשחית.

"אגיד זאת באופן הברור והחד ביותר: עד שלא יהיה חופש מיני בחברה הערבית, תישאר חברה זו נחשלת ונחותה." ["הארץ", 16.12.18].

* סרטון הסברה קצר וממצה על ארץ-ישראל וה"פלסטינים":

https://www.facebook.com/HalleluHeb/videos/323194688520228

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל