פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1403

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב טבת תשע"ט, 20.12.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: 1. רונה רמון. 2. צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // עמוס גלבוע: ידיעה שקרית על אוכלוסיית ערביי חיפה. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק י"ב – תיסמונת אכילס. // יוסף דלומי: בזכות ההעזה ובגנות הרפיסות. // יהודה דרורי: איך להרוג את המחאה הציבורית על ההתייקרויות? // יוסי אחימאיר: רס"ל (מיל') מול גנרלים (מיל'). // אשר מעוז: תגובה פבלובית למשפחת נתניהו. // רוֹן גֵּרָא: בְּגִידָה. נֹגַהּ שֶׁמֶשׁ.  // אורי הייטנר: 1. אכן מבצע. 2. התעקשה על כל מטר. 3. צרור הערות 19.12.18. // גיא משיח: ישראל מתייקרת. // מנחם רהט: המהפכה הצרפתית אורבת ליהודי צרפת. // פוצ'ו  –  בחיי [5], כ"ז. ירח דבש עוקצני. // תקוה וינשטוק: היכרות עם אמנון התינוק. // אברהם כץ-עוז: פריז – עיר של אורות. // יבגני יבטושנקו: אהובה הירדמי. באבי יאר. // יואל נץ: יבגני אלכסנדרוביץ' יבטושנקו. // אסתר ראב: לְיֶבְטוּשֶׁנְקוֹ (1963). // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק ראשון. ילדותו של יוסקה המרסק ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

1. רוֹנָה רָמוֹן

כָּל הַמִּלִּים קְטַנּוֹת מוּל הָאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת,

כָּל הַדְּמָעוֹת מִתְאַדּוֹת כְּמוֹ הַטַּל מִן הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֹצֶם הַלַּהַט

שֶׁל הַלֹּא-יִתָּכֵן שֶׁבָּאַף-עַל-פִּי-כֵן שֶׁל הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבַּע נוֹעָזוֹת     

לוֹמַר "כֵּן" לַחַיִּים עַל אַף כָּל הַנְּכָאִים הַמְּנוּעִים מִלִּטְרֹף אֶת הַדַּעַת.

כָּל הַכְּאֵב הַכָּפוּל עַל אִישָׁהּ וְעַל בְּנָהּ, כָּל כָּבְדּוֹ שֶׁל הַסֵּבֶל

הָפְכוּ בְּיָדֶיהָ, בְּמֵטָמוֹרְפוֹזָה פִּלְאִית, בִּצְנִיעוּת וּבַלַָּאט

כְּמוֹ בְּאַלְכִּימְיָה טְמִירָה, נְדִירָה, אֶת אָפְלוֹ הַנּוֹרָא שֶׁל הָאֵבֶל

לַזָּהָב הַצָּרוּף שֶׁל חַיִּים שֶׁהִקְדִּישׁוּ עַצְמָם לִנְתִינָה לַזּוּלָת.

וְעַל אַף הַדִּמּוּם שֶׁאֵינֶנּוּ נִרְפָּא לְעוֹלָם שֶׁל תּוּגָה מַכְאוֹבִית

הִיא הִפְלִיאָה לִדְלוֹת מִמְּצוּלוֹת הַיָּגוֹן אֶת הַכּוֹחַ לָתֵת, לֹא לָקַחַת

וְהָפְכָה אֶת דְּמוּתָהּ מְצֻלֶּקֶת מַכּוֹת הַגּוֹרָל שֶׁל אִשָּׁה אִיּוֹבִית

כְּאוֹתוֹ עוֹף-הַחוֹל מוּל אַלְמוֹן וּמוּל שְׁכוֹל לְמוֹפֵת שֶׁל גְּבוּרָה לֹא נִשְׁכַּחַת.

2. צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ כִּכְלוֹת הַכֹּל

בֶּן-גֻּרְיוֹן הִמְלִיץ בְּחֹם עַל מַחְלִיפוֹ: לֵוִי אֶשְכּוֹל

אַךְ הַחֹם הַזֶּה עָתִיד הָיָה, כְּמוֹ גַחֲמוֹת אֵינְסְפוֹר

מִצִּדּוֹ שֶׁל "הַזָּקֵן" לְהִשְׁתָּנוֹת חִישׁ-חִישׁ לִכְפוֹר...

וְהַדֻּגְמָה הַקְּלָסִית וּמַמָּשׁ הֲכִי נֶחְרֶצֶת * לַהֲגִינוּת הַגֶּ'נְטְלְמֵן שֶׁל שְׁקוֹלְנִיק אִישׁ מַפַּא"י * (אֶת זֹאת סִפְּרוּ לְיִשְׂרָאֵלָה וָתִיקֵי הָאֵצֶ"ל * וְגַם אֲנִי, קוֹרֵא נִכְבָּד, מוֹחֵא לוֹ אֶת כַּפַּי) * הִיא זֹאת שֶׁמְּדַבֶּרֶת עַד הַיּוֹם בְּעַד עַצְמָהּ * בְּקוֹל צָלוּל שֶׁל הִתְעַלּוּת וְיֹשֶׁר רַב עָצְמָה:

* בְּנוֹבְמְבֶּר שֶׁל שְׁנַת הַ-35 לַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת מַבִּיעַ * זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי בִּכְתַב-צַוָּאָה בַּקָּשָׁה הַנִּרְאֵית בְּעִתָּהּ * כְּמִין טֵרוּף-דַּעַת שֶׁל מִי שֶׁחוֹלֵם בְּהָקִיץ וּמַפְצִיר בְּמַפְגִּיעַ * בְּכָל מֶמְשָׁלָה יְהוּדִית בֶּעָתִיד: לְקָבְרוֹ בֵּין רִגְבֵי אַדְמָתָהּ * שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִם אַךְ יִפְקֹד אוֹתוֹ הַמָּוֶת * בְּעוֹד הוּא בַּנֵּכָר וּבֵין זָרִים, מָה שֶׁהָיָה * מַפְתִּיעַ בִּמְדִינַאי אֲשֶׁר אִמֵּץ לוֹ כָּל יָמָיו אֶת * פִּכְחוֹן הָרֵאָלִיזְם הַחָפְשִׁי מֵהֲזָיָה. * כִּי אֶרֶץ זוֹ מַנְדָּט אַנְגְּלִי אֶת חֵרוּתָהּ הִפְקִיעַ * וּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים עוֹד תַּעֲבֹרְנָה עַד דִּינָהּ * הַחַד וְהַנֶּחְרָץ שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה בָּהּ יַבְקִיעַ * אַחַר אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת קוּמָהּ שֶׁל מְדִינָה. * אַךְ אִישׁ-צִבּוּר גָּדוֹל כְּבֶן-גֻּרְיוֹן שֶלֹּׁא חָסְרוּ לוֹ * גַּם גַּסּוּת-רוּחַ וְרִשְׁעוּּת בִּמְקוֹם תַּעֲצוּמוֹת * שֶׁל נְדִיבוּת עָנָה לְאֵלֶּה שֶׁעַל כָּךְ מָסְרוּ לוֹ: * "דְרוּשִׁים לָאָרֶץ יְהוּדִים חַיִּים, לֹא

עֲצָמוֹת." * וְזֹאת, שָׁעָה שֶׁהוּא יָדַע הֵיטֵב כִּי הֶעֱלֵינוּ * עַצְמוֹת מֵתֵי נֵכָר רַבִּים לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל * כְּמוֹ הָרַמְבָּ"ם, כְּמוֹ הֶרְצְל, בּוֹרוֹכוֹב וּשְׁאַר גְּדוֹלֵינוּ * בְּלִי קֶשֶׁר לְהַשְׁקָפָתָם שֶׁל הַזְּכוּרִים לְעֵיל

* בִּתְחוּם אִידֵאוֹלוֹגְיָה וּפּוֹלִיטִיקָה, רַק עֵקֶב * חוֹבַת כִּבּוּד הַמֵּת וּמִשְׁאַלְתּוֹ הָאַחְרוֹנָה * אַךְ אָז, כְּשֶׁאֹטֶם שְׁנוֹת סַרְבָנוּתוֹ הַלֹּא מֻצְדֶּקֶת * שֶׁל בֶּן-גֻּרְיוֹן נֶחְלָף בְּיוֹם בָּהִיר בְּתִקּוּנָהּ * שֶׁל הָעַוְלָה הַזֹּאת בִּידֵי לֵוִי אֶשְׁכּוֹל וְכוֹחַ * מֶחְוָה דְגוּלָה זוֹ לְזִכְרוֹ שֶׁל זַ'בּוֹטִינְסְקִי כָּאן * כּוֹבֵשׁ אֶת לֵב הָעָם (גַּם מִתְנַגְּדָיו שֶׁל הַמָּנוֹחַ)  * דָּאַג אֶשְכּוֹל שֶבִּזְכוּתוֹ הָעָוֶל יְתֻקַּן. * וְזֶה עָבַד שָם? וְעוֹד אֵיך!                                                    

וּמִי נִשְׂכַּר בְּעֶצֶם * מֵהֵרָתְּמוּת אֶשְׁכּוֹל לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עָוֶל זֶה? * דַוְקָא תְנוּעַת הָעֲבוֹדָה שֶׁבְּמֶחְוָה נִמְרֶצֶת * יָדְעָה לְהִתְעַלּוֹת עַל חֵטְא קִפּוּחַ מְבַזֶּה. * וְכָאן לָרִאשׁוֹנָה נֶחְשַׂף אוֹתוֹ תַכְסִיס פּוֹלִיטִי *  בּוֹ הַפּוֹרֵשׁ בְּעַל כָּרְחוֹ שׁוֹקֵד בְּכָל כּוֹחוֹ * שֶׁמֻּמְלָצוֹ-מְאֻמָּצוֹ, יוֹרְשוֹ הַפֵיְבוֹרִיטִי * יָחוּשׁ מִיָּד כִּי מַמְלִיכוֹ זוֹמֵם לְהַדִּיחוֹ. ..

* וְסָבֶא סָח לְיִשְׂרָאֵלָה: "בִּיגִ'י לאֶשְׁכּוֹל פֹּה * (עָלָיו הִמְלִיץ בְּחֹם כְּעַל יוֹרְשׁוֹ הָאַחְרָאִי) * הִצִּיק כָּל-כָּךְ עַד שֶׁלִּבְסוֹף נִזְעַק אֶשְׁכּוֹל בְּקוֹל פֹּה: * 'דַּי,  בֶּן-גֻּרְיוֹן,  בְּשֵׁם שָׁמַיִם, תֵּן לִי  אַשְׁרָאִי!!!'

* אַךְ בְּנִקּוּד עִבְרִי טָעָה אֶשְׁכּוֹל – וּפָּפָּרָצִים * עִם טֵיפְּרֵקוֹרְדֵּר חִישׁ אֶת זֹאת הִקְלִיטוּ, וְאַשְׁרַי * שֶׁאַתְּ וַדַּאי יוֹדַעַת כִּי טָעוּת שֶׁל עֲמָרָצִים * טוֹעֶה מִי שֶׁהוֹגֶה כָּאן 'אַשְׁרָאִי' בִּמְקוֹם 'אַשְׁרַאי'.

בְּרַם אֵין זֶה כֶּשֶׁל-הַדִּבּוּר הָאַחֲרוֹן בְּסֵדֶר * טָעוּיוֹתָיו וְעוֹד מְעַט נִרְאֶה אַחַת קָשָׁה * הַרְבֵּה יוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ תוֹצָאָה מַמָּש נִפְסֶדֶת * שֶׁבְּעֶטְיָהּ כָּל יֻקְרָתוֹ מֻקְּשָׁה וּפֻקְשְׁשָׁה. * אֲבָל לְמַעַן הָאִזּוּן יֵשׁ צֹרֶךְ בְּהֶחְלֵט כָּאן * לִמְנוֹת אֶת מַעֲלוֹת אֶשׁכּוֹל כְּמַאכֶער כֹּה שָׁרְשִׁי * בָּהֶן, שֶׁלֹּא כְּבֶן-גֻּרְיוֹן, נוֹדַע וְהִתְבַּלֵּט כָּאן * לֹא כְּעָרִיץ, כִּי אִם כְּמֶענְטְשׁ טוֹב-לֵב וֶאֱנוֹשִׁי."

וְאֶת אֶשְׁכּוֹל הִשְׁמִיצוּ בְּאַשְׁמָה שֶׁאִיש-פְּשָׁרוֹת הוּא * וְכִי לְכָאן וְגַם לְכָאן חוּשׁ שִׁפּוּטוֹ נוֹטֶה * וּבִמְהֵרָה הָפַךְ נוֹשֵׂא בְּדִיחוֹת לַעֲשָׂרוֹת הוּא * כְּגוֹן שֶׁהוּא שׁוֹתֶה חֲצִי קָפֶה וַחֲצִי תֵה. * וְזֹאת בְּעוֹד שֶׁהַפְּשָׁרוֹת לֹא פַּעַם עֲדִיפוֹת הֵן * עַל כַּאסַח מִילִיטַנְטִי הַמַּקִּיז דְּמָעוֹת וָדָם * בְּאֶרֶץ בָּהּ הַמַּחְלוֹקוֹת תְּכוּפוֹת גַּם רְצוּפוֹת הֵן * וְרִיב בֵּין מִגְזָרִים וּבֵין עֵדוֹת בָּהּ לֹא נָדַם.

* וְג'וֹנְסוֹן בְּאַרְהַ"ּבּ קָלַט אֵיךְ סָח אֶשְׁכּוֹל (amazing!) * כִּי אֵין לַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ וּשְׁנוֹר, בְּהַדְגְּישׁוֹ * אֶת טַקְטִיקַת "שִׁמְשׁוֹן הַנֶּעבֶּעכְדִּיקֶער" בְּ-fund raising * (חַלָּש עַד לְעוֹרֵר חֶמְלָה, חָזָק עַד לְחַמְּשוֹ...) * כִּי "נֶעבֶּעכְדִּיקֶער" הוּא "מִסְכֵּן" בְּיִידִישׁ וְיֵשׁ צֹרֶךְ * מִפְּאַת מִסְכֵּנוּתוֹ לָתֵת לוֹ נֶשֶׁק וְצִיּוּד * אַךְ אִם, מִצַּד שֵׁנִי, עַז כְּשִׁמְשׁוֹן הוּא וּנְטוּל מֹרֶךְ * כָּל הַשְׁקָעָה בּוֹ כְּדָאִית וְיֵשׁ עַל כָּךְ תִּעוּד.

* וּכְשֶׁנָּשָׂא הוּא לְאִשָּׁה אֶת סַפְרָנִית הַכְּנֶסֶת * הַצְּעִירָה מִמֶּנּוּ בְּהַרְבֵּה – הוּא, בְּטוּבוֹ * צִלְצֵל מִדִּירָתוֹ לְמֶמְשַׁלְתּוֹ הַמִּתְכַּנֶּסֶת: * "אִם רַק אוּכַל –  שְׁבוּ בִּלְעֲדַי, אִם  לֹ א אוּכַל –  אָבוֹא..."

* "וְכָעֵת," לוֹחֵשׁ לָהּ סָבָא עַל אָזְנָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה * הַבּוֹלַעַת כָּל מִלָּה שֶׁלּוֹ, "כָּעֵת נַחְטֹף כָּאן בּוֹקְס * כְּשֶׁרַק פְּתִיל קָצָר שֶׁל חֹסֶר סַבְלָנוּת וְדִבְרֵי בֶּלַע *  מְעַוְּרִים אֻמָּה שְׁלֵמָה וּמוֹלִידִים בָּהּ פָּרָדוֹקְס * עַד כִּי דַעַת הַקָּהָל הוֹפֶכֶת לְקָהָל בְּלִי דַעַת * שֶׁבְּלִי הֶרֶף וְּבְלִי צֶדֶק מְכַסֵּחַ אֶת אֶשְׁכּוֹל

 * שֶׁבִּמְקוֹם הַשְּׁוִיצֵרִים הַמְּנַפְּחִים שְׁרִירִים בְּלַהַט * מְתַכְסֵּס דְּבָרִים בְּשֵׂכֶל וְאוֹמֵר תָּמִיד: "אֶשְׁקוֹל" * וְקוֹשֵׁר מִתַּחַת לָרָדָאר שֶׁל צַרְחָנֵי תִּקְשֹׁרֶת * בְּרִית סוֹדִית עִם אַנְקְל סֵם הַמַּעֲנִיק לוֹ מַתָּנָה * בְּצוּרַת רַכֶּבֶת אֲוִירִית הַמַּצְלִיחָה לִגְשֹׁר אֶת * הַמֶּרְחָק מִוָּשִׁינְגְּטוֹן לְכָאן בִּימֵי הַהַמְתֵּנָה  * לְמִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים כִּמְעוֹף הַחֵץ * מָה שֶׁבְּלִי סָפֵק הִנְחִיל לְצַהַ"ל נִצָּחוֹן מוֹחֵץ. * כִּי הַכֹּל הָיָה יָכוֹל לְהִסְתַּיֵּם בְּהֶפִּי אֶנְד * אִלְמָלֵא הָיְתָה תִסְמֹנֶת הַפַּרְטָץ' אֶצְלֵנוּ טְרֶנְד * שֶׁל רֲשּׁוּל וְשֶׁל פִּשּוּל, שֶׁל "סְמוֹךְ" וְשֶׁל "יִהְיֶה בְּסֵדֶר" * כְּשֶׁבִּמְקוֹם שִׁקּוּל הַדַּעַת הַטִּמְטוּם פּוֹרֵץ כָּל גֶּדֶר.

* לְמָשָׁל: כְּשֶׁלְּאֶשְׁכּוֹל יֵשׁ רֵקוֹרְד מְפֹאָר, הִיסְטוֹרִי * בְּתִכְנוּן, בְּהִתְיַשְׁבוּת אַךְ לֹא בַּכֹּשֶׁר הָרֵטוֹרִי * וְדָרוּשׁ מִשְׁדָּר שֶׁבּוֹ יַרְגִּיעַ רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה * עַם מָתוּחַ וּמֻדְאָג שֶׁרַף עַצְבָּנוּתוֹ עָלָה * לִגְבָהִים לֹא רְצוּיִים –  יֵש לְהָכִין אֶת נְאוּמוֹ * וְלַחְזֹר עִמּוֹ עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד תֻּמּוֹ * כָּךְ שֶׁחֵרֶף הֱיוֹתוֹ אִישׁ מַעֲשֶׂה וְלֹא אוֹרָטוֹר * הוּא אֵנֶרְגִּיָּה יָפִיחַ בְּשׁוֹמְעָיו כְּגֵנֵרָטוֹר. * אֲבָל מָה עוֹשָׂה תִסְמֹנֶת הַפַּרְטָץ' הַשְּׁלוּמְפֵּרִית? * לֹא עוֹבְרִים אִתּוֹ מֵרֹאשׁ עַל נְאוּמוֹ, פְּרִיט אַחַר פְּרִיט * וְאִם אֵין בְּכָךְ דֵּי טֶפֶשׁ עוֹד רוֹשְׁמִים שָׁם בִּכְתַב-יָד * תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב עַל הַנֹּסַח הַמֻּדְפָּס בִּמְקוֹם מִיָּד * לְתַקְתֵּק אוֹתוֹ וְלַעֲבֹר עָלָיו עִם הַנּוֹאֵם * כָּךְ שֶׁכָּל פָּסוּק יְהֵא סוֹפְסוֹף מֻכָּר לוֹ וְתוֹאֵם *  אֶת כָּשְׁרוֹ הַנְּאוּמִי שֶׁעִלְּגוּתוֹ, אֲבוֹי, נֶחְשֶׂפֶת * כְּשֶׁאֶשְכּוֹל בְּאֶמְצַע נְאוּמוֹ נִתְקָל בָּהּ בַּתוֹסֶפֶת *

וְשׁוֹהֶה שָׁם וְתוֹהֶה רֶגַע פָטָלִי וְאָרֹךְ *כְּשֶׁהָעָם כֻּלּוֹ מַקְשִׁיב לוֹ וְלִבּוֹ זוֹעֵק: אַ בְּרוֹךְ...

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

* * *

עמוס גלבוע

ידיעה שקרית על אוכלוסיית ערביי חיפה וגלגולה

בתקשורת דווח כי ערביי חיפה מונים 20 אחוזים מאוכלוסיית העיר. מאמרי פרשנות תמכו בכך. האמת: רק 11 אחוזים!!

עניינו של מאמר זה הוא מה שנקרא בתרגום עברי "חדשות מזויפות/שקריות". מושג חדש שקנה לו אחיזה מאז עליית טראמפ לשלטון בארה"ב. אין מדובר בעיוות, סילוף, הטייה, העלמת מידע, שהפכו זה מכבר לתופעה נורמטיבית בתקשורת. לפי הבנתי מדובר בשקרים גסים, שלא חסרו כמובן בעבר, אך בשנתיים האחרונות עלו לקדמת הבמה כמושג בינלאומי רווח.

למשל, כאשר כותבים/אומרים שפלוני אלמוני היכה את שכנו, ואין לו בכלל שכן; כאשר כותבים שחיילי צה"ל רצחו שלושה ילדים, שעה שהם רק עצרו אותם; כאשר כותבים שהממשלה הקציבה סכום כסף גדול לטובת יישוב מסוים, ולא היו דברים מעולם. ואין ספור לדוגמאות.

במרבית המקרים אני יכול להבין את הסיבה הזדונית העומדת מאחורי הידיעה השיקרית, ופעמים אני אפילו מעריך שמדובר סתם בבורות תהומית. כאשר פרשן מכובד  כותב ש"המדינה הולכת פייפן, שמאלנים חוששים לחייהם, עיתונאים נרדפים עד צוואר," אני מניח שהוא נסחף  למעלות הפואמה בלא כוונת זדון. או כאשר ארגוני הנשים יצאו בהפגנות זעם על רצח 24 נשים, הן הכלילו בתוכן גם אישה רוצחת, כן רוצחת, שהתאבדה. זה מוזר!

אבל, בימים אלו נתקלתי בידיעה שיקרית שאיני מסוגל להבין את פישרה, והיא קשורה לפרשה הידועה  של מינוי רג'א זעאתרה לסגן ראש עריית חיפה. כאשר התפוצצה הפרשה, בכלי תקשורת רבים קראתי כי ערביי חיפה מהווים 20 אחוז מתושבי העיר.  אילו, למשל, הייתי קורא כי ביוסטון שבטקסס אחוז השחורים הוא ארבעים אחוזים, הייתי מקבל את הנתון בלי להרים גבה. לא היה לי צל של מושג מה הוא המיספר האמיתי הנכון, ולא הייתי בכלל הולך לבדוק. אבל, אישית, יש לי בקיאות וידע בערים המעורבות שבישראל. 

בלוד ישנם  כ-28 אחוז ערבים; ברמלה כ-22 אחוז; בעכו  כ-28 אחוזים, ובחיפה?

ובכן בחיפה יש כ-11 אחוז בלבד, 5.7 מהם משתייכים לעדות הנוצריות השונות. בכך מיוחדת חיפה משאר הערים המעורבות שבהן המוסלמים מהווים רוב מכריע של הערבים, ואילו הנוצרים מהווים מיעוט קטן. ולעניין הנוצרים, אותו זעאתרה ידוע בהתנגדותו העזה להתגייסות נוצרים לצה"ל.

מניין נלקחו 20 האחוזים? כיצד במחי מקלדת הוכפל מספר ערביי חיפה. איני מסוגל להבין וכנראה  שלאלוהים הפתרונות. אבל ראו מה קורה לידיעה כוזבת. במאמר פרשנות בעיתון על הבחירות בחיפה נכתב כך:

"קליש רותם בחרה ברג'א זעאתרה מחד"ש כסגנה וכמייצג כמעט רבע מאוכלוסיית חיפה, כולל יהודים שהצביעו חד"ש."

ואילו ברשת החברתית מופיע מאמר של אישיות מכובדת, שאני מעריך ומוקיר, וכך הוא נפתח:

"בבחירות המוניציפאליות בחיפה זכתה רשימת מק"י (היא חד"ש) במקום השני, ואין פלא שראשת העיר החדשה, עינת קליש-רותם, בחרה לצרף את נבחרי רשימת מק"י כחברים בקואליציה העירונית ואף מינתה את יו"ר הרשימה כסגן ראש העיר."

זאת כמובן ידיעה כוזבת השאובה כנראה מהידיעה הכוזבת הראשונית על 20 האחוזים. האמת היא שחד"ש זכתה ב-2 צירים בלבד מתוך 31 הצירים של מועצת העיר חיפה. הרחק הרחק מהמקום השני.

לכאורה דווקא בזמננו ניתן לבדוק נתונים תוך שניות בודדות, אך כמה עושים זאת?  אני מוכן להמר שאחוז זעיר. הרוב המכריע "אוכל" את הנתון השיקרי, ולאחר מכן עוד מקבל חיזוק ב"מנה אחרונה"  של מאמרי פרשנות. לפנינו תופעה רווחת, לא נקודתית. היא כמובן יוצרת בעייה לאזרח המצוי, היא גורמת לרבים (כפי שסקרים מראים) לרחוש אמון קטן ומסויג בתקשורת. בו בזמן המידע השיקרי גורם בעייה קשה למנגנונים הממשלתיים, בראשם המודיעין, הניזון רבות ממידע גלוי. אז במערכות המודיעין בעולם מנסים למצוא אלגוריתם שיזהה מידע שיקרי. אך מה יעשו פשוטי עם?

עמוס גלבוע

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק י"ב – תיסמונת אכילס

ג'ורג' ברנרד שאו: "כאשר מימשל שודד מפיטר כדי לשלם לפול הוא בוטח בתמיכתו של פול [בקלפי]."

בתחילת מלחמת העולם השנייה הציע האפיפיור לבנות הברית לצאת בשליחות שלום שבה ידבר על לב הנאצים לוותר על רעיונות הכיבוש הגלובאלי בהם דבקו.

הם ענו לו בשאלה: "וכמה דיוויזיות יש בידך?"

הוא נשאר בוואתיקן...

בשבוע שעבר התפרסם בארה"ב נתון מדאיג המצביע על כך שיש לה את "הדיוויזיות" לניצחון במלחמת הסחר, אלא שהן עצלות, רדומות ואפילו דלי מים צוננים לא מעירן.

הנתון: בחודש אוקטובר נוספו רק 155,000 עובדים למעגל העבודה, הצפי עמד על יותר מ-200,000! כלומר, הביקוש לעובדים היה גדול בהרבה ממה שבוצע. בכל חודשי 2018 הקודמים לאוקטובר 2018 תוספת העובדים עלתה על הצפי.

זו נורה אדומה בוהקת. נכון, בשיעור אבטלה של 3.7% אין לצפות שמובטלים רשמיים ימלאו את המחסור בידיים עובדות, הם נמצאים במצב של "אבטלה חיכוכית" (מתחת ל-4%) שבה הם במעבר מעבודה, או ממקום, או ממקצוע, אחד למשנהו. אלא שקיימים בארה"ב כ-37% חסרי עבודה השייכים לגילאי העבודה שיצאו/נואשו זה מכבר מחיפוש אחריה! בתקופת אובמה קפץ שיעור חסרי העבודה מ-31.5% ל-38% וזו קפיצה מפחידה כי זה אומר שכעשרה מיליון נוספים התייאשו.

איך קורה שאף אחד לא נשאר רעב או חסר קורת גג חמימה? הוא הופך זכאי לקיצבאות רווחה, לתלושי מזון, ולביטוח רפואי מסובסד (פול ע"פ שאו). המשמעות החדה המהבהבת אדום: הנשיא טראמפ, הפועל כמעט שנתיים ברמת 24/7 ע"מ ליצור מקומות עבודה, במיוחד בייצור, מכין את השוקת אבל הם מסרבים לשתות.

האם זה תמרור אזהרה בלבד, תוצאה מיקרית?

בטוחני שהאורות לא ייכבו בליל פרסום הנתון הזה עבור נובמבר. אם אין כאן מקריות התופעה עלולה לשוב בחודשים הבאים... האם ייתכן שטראמפ, הפועל כמלאך, יזכה במדליה, כלומר יגיע להסכם סחר אטרקטיבי עם סין (האחרות כבר יתנתבו בתלם החדש) אבל זו האחרונה היא שתקבל את המדליה?

מדוע אין מספיק קופצים מבין חסרי העבודה על המשרות הפנויות?

א) הם חיים לא רע בלי עבודה (ע"ח פיטר הנ"ל).

ב) שכר העבודה חייב להיות הרבה יותר גבוה מתקבולי הרווחה הנ"ל בכדי שיוותרו על "סיר הבשר".

אלא ששכר העבודה הגבוה המשולם באוהיו, פנסילבניה וטורונטו היה גורם חשוב (לא בודד) בשיקוליה של נשיאת ג'נרל מוטורס, שהחליטה לאחרונה לסגור שלושה מפעלי ייצור גדולים בסטייטס הנ"ל בעודה מותירה על כנם מפעלים דומים בסין.

לגיבור היווני אכילס היתה נקודת תורפה מצומצמת בגודלה הידועה בשם "עקב אכילס". אבל כאשר למעלה משליש כוח העבודה מושבת, זה מזמן לא "עקב" זו כבר "תסמונת" ולכזאת יש נטייה טבעית להתפשט. משטר דמוקרטי דואג לשמור על נתיניו מעל "קו העוני" בעודו מחפש מזור קל להשגה. את החלק המרכזי במזור הזה שמחה מאוד סין לספק. היא שטפה את ארה"ב בסחורות זולות, תוך ניצול מחפיר של עובדיה שלה, מצד אחד, ולהיטותה של המעצמה הגדולה לינוק את צונאמי הסחורות פרי עמלם של עובדיה שלה, שלא לומר עבדיה.

בתוכנית הפופולרית 60 Minutes שודרה לא מכבר כתבה על אולם הייצור של מוצרי "אפל" בסין. באולם רב הקומות הזה הותקנה רשת בטחון שתפקידה... נא להדק חגורות... להציל עובדים מתאבדים שקופצים למותם!!! אין ספק, יותר זול ויעיל להציל עובד מתאבד, לנצל אותו עוד שנה-שנתיים מאשר להתחיל לאמן עובד חדש... בדרך כלל נמנעים מלהציג זאת למיליוני צופי הטלוויזיה בארה"ב, המחכים בתור אחת לשנה כשיוצא לשוק מודל חדש שלIPhone , אלא שבמקרה זה גברה המציאות המחפירה על גבולות הדמיון.

מי בכלל מסוגל להתחרות בייצור עם מפעל כזה? האחרון שבהם, אם בכלל, הוא נשיא "אפל" הנוכחי, המגלה כל חודש שכמה מהפטנטים של "אפל" נגנבו ממנו. מה איכפת לו, בינתיים מייצרים הסינים את ה"אפלים" המועתקים למכירה פנים ארצית, הם צריכים כמיליארד כאלה... אבל, כשלכל סיני יהיה כבר העתק כזה, הם ימכרו בארצו שלו את הדגמים החדשים במחירי-היצף! לא מעניין אותו. את מחוללה של החברה הנפלאה הזו – סטיב ג'ובס – גאון אמיתי ענק – פיטר דירקטוריון "אפל" שנתיים בלבד אחרי שהוא עצמו אייש את היו"ר שלו, בטענה שהם מחוייבים לבעלי המניות...

את "תיסמונת אכילס" הזו, התופחת מידי יום, מנסה לרפא הנשיא טראמפ. אלא שכאן יידרש הרבה יותר מאותו פגיון שפגע בדיוק בעקב המפורסם וחיסל את אכילס המקורי.

החדשות ממלחמת הסחר נעות, בהילוך איטי עקב בקשת, שלא לומר תחנוני סין, ל"פסק זמן". במהלך 90 הימים שקיבלו החל המו"מ האמיתי. הפגישות – בוואשינגטון ולא בסין, וזה מצביע על הכיוון. טראמפ יצר להם מוטיבציה חזקה להתקדם כי במהלך שלושת החודשים הם מפסידים כחצי מיליארד דולר נטו לחודש בתשלומי מכס מופחת ובתומם יקפוץ ההפסד לכמיליארד ורבע לחודש וגם סכום זה כמעט יוכפל בתום 90 יום נוספים אם לא יגיעו להסכם.

"איש לא יאמר לסין מה לעשות," הכריז שלשום נשיאה. א-זואי (יידיש)? מסתבר שדווקא יש אחד כזה – טראמפ. בכל מלחמותיה במאה שנים האחרונות דאגה ארה"ב לגבש "קואליציה" שביחד איתה יצרו "בנות ברית".  ב"לא מלחמה" הנוכחית נשאבות לתוך "וואקום" מדינות שונות אל  מעין "קואליציה" הפועלת באפקטיביות מרשימה. הטלת המכס ההדדית בין ארה"ב לסין גרמה להאטה מסויימת בכלכלות שלהן. אלא שבארה"ב ההאטה הזו היא ברובה יזומה ונעזרת בהעלאת שער הריבית ע"י הפדרל ריזרב שלה מטרות רבות ושונות. בסין ההאטה היא תוצאה ישירה, מאוד מכבידה, של המכס בגובה 10% על 200 מיליארד דולר ייצוא לארה"ב. העלאת המחיר על הסחורות הללו בארה"ב גרמה לירידה צפויה במכירותיהן, ע"פ עקומות הביקוש. אלא שסך הביקוש לא ירד, אפילו עלה כתוצאה מאבטלה אפסית והרגשת ביטחון כללית המתלווה במצבים כאלה.

זהו הוואקום אליו נשאבו מדינות בשכנותה של סין עליהן לא הושתו המכסים הנ"ל. אלה מדינות רבות אוכלוסין כמו תאילנד, אינדונזיה, ווייטנאם וכו', שגם אצלן עדיין שכר העבודה הוא נמוך. התיזמון היה במקום. תקופת הקניות הגדולה בארה"ב מתחילה בחג ההודייה, דרך חג המולד ומסתיימת כשבוע אחרי ראש השנה האזרחי. מדינות אסיה הנ"ל קיבלו הזמנות שמנות והצליחו לספקן בסופרטמרקטים הגדולים תוך שהן מהוות תחרות מרשימה לסינים. חלק מכריע של ההזמנות שקיבלו הן ארוכות טווח וזה כבר יותר מרגל בדלת הנפתחת לרווחה. לסין זהו תמרור אזהרה מאיים הפועל כמאיץ במהלכי המו"מ.

בהתכנסות קרטל אופ"ק לפני שבועיים שמעו המשתתפות בשורות איוב מסעודיה – לא כתמול שלשום, היא לא תוכל לצמצם את תפוקת הנפט כפי שמאוד היתה שואפת לעשות. ההתכנסות הסתיימה ב"התחייבויות" שלא שוות את מדיום פירסומן. טראמפ חיסל את הוויית אופ"ק באופן מעשי.  הרצח של קאשוקג'י והאיום החותי מדרום על סעודיה מספקים לארה"ב מנוף לחץ בטווח הקרוב, ואילו פירוקה של איראן מנשק גרעיני – מספקים תנאי הכרחי להישרדותה של סעודיה. כל התנאים האלה מוחזקים בלבדית ע"י טראמפ קרוב לחזה והוא המנתב את מהלכי סעודיה.

אפשר לראות זאת בגרף הבא במחירי עיסקאות (דולר לחבית נפט גולמי) בשוק הנפט העולמי. האמריקנים מכתיבים מחיר ממוצע ליום הנוכחי. כל יום בשעה 4 בבוקר בוואשינגטון (12 בצהריים בריאד) מבצעת סעודיה עיסקת מכירה גדולה במחיר נמוך משמעותית מקודמיו. במידה והמחיר עולה אח"כ שומה עליה לבצע מכירה במחיר נמוך דומה לקודמו (בשעה 4).

רמת המחיר (46±) נמוכה משמעותית ממחיר המינימום הדרוש לכיסוי ההוצאות המשתנות לכרייתה ושיווקה של חבית נפט מרוסיה, מאיראן ודומותיהן ומתקרבת למינימום בסעודיה עצמה. המחיר המוכתב מוואשינגטון ימשיך לרדת כל עוד תימשך מכירה מארצות שארה"ב לא רוצה ביקרן. לכן, לא מן הנמנע שנראה בקרוב מחירים בקידומת 3. סין עדיין לא רוכשת נפט מסעודיה גם לא במחירים נמוכים אלה. טראמפ משתוקק להעביר את רכישות הנפט שלה מאיראן, ונצואלה, ורוסיה אל סעודיה, ובעתיד קרוב אולי גם מארה"ב. רכישות כאלה ידללו אחזקותיה של סין בדולר ויצמצמו בכך את יכולות ההשתלטות הכלכלית שלה ברחבי העולם. הסינים נדרשים במהלך מו"מ הסחר להתחשב במתנת הענק המוגשת להם במגש הכסף ע"י ארה"ב, המתבטאת בנפילת מחיר הנפט בכ-40% לעומת מחירו מלפני 3 חודשים. במקביל לומדות גם ידידותיה ו"ידידותיה" המסורתיות של ארה"ב באירופה שקיים שריף חדש המנתב את מהלכי הנפט והאנרגיה העולמי, הוא לא חובש כאפייה... רק מצייץ בטוויטר: "בקרוב אצלכם."

אין מקום לבהלה מול נפילות ענק של 1000 נקודות בשערי המניות בוול סטריט. ברובן הן נובעות מעליות שערי הריבית המוכתבות ע"י הפדרל ריזרב, שלמרות אי-תלותו הפורמלית בהנשיא ובקונגרס, הוא פועל תוך קריצת עין וחיוך נסתר מצידו של טראמפ, ולמרות ציוצי טוויטר שלו "כעוסים" למראית עין. עם כתיבת שורות אלה יושבת הוועדה המייעצת לפדרל ריזרב על השאלה האם להוסיף ולהעלות את הריבית ב-0.25% נוספים. אם כך יקרה, תתרחש ירידה נוספת וגם אז השמיים לא יפלו. מי שחווה על בשרו את נפילת המניות בחודשיים האחרונים היו בעיקר החברות שמייצרות בחו"ל, במיוחד בסין. אין שום סיבה לתת לחברת "אפל" דיווידנדים שמנים כאשר היא מייצרת בסין ומאפשרת לה "גישה" לפטנטים שלה.

בביקורי האחרון לפני שבועיים התרחשו נפילות עמוקות בשערי המניות. התעניינתי אצל עמיתי הוותיק מהי תגובתו למראה המסכים האדומים בירידות. תשובתו היתה כפולה וחד משמעית:

א. אין לי ואינני מתכוון לרכוש מניות של המייצרים בחו"ל.

ב. אינני מתכוון למכור מניות ראויות (מחברות המייצרות בארה"ב) גם אם כרגע מפסידות.

למרות ההישגים המרשימים במלחמת הסחר העולמית, הצרות של טראמפ הן מבית. החקירות של מולר נמשכות, מנהיגי הדמוקרטים בבית הנציגים משחיזים נגדו סכינים לקראת הנהגתם שם שתחל בעוד שבועיים. הם לא יכולים ללכת רחוק כי הסנאט בידי הרפובליקנים. אבל לנסות ולהציק אפשר גם מהבית התחתון.

שלשום נעץ שופט פדרלי בטקסאס מסמר עבה במורשתו הכמעט אחרונה של אובמה. השופט א'ורורק הכריז על ביטוח הבריאות "אובמה-קאר" בלתי חוקתי. זה בא בעקבות ביטולו של "המנדט האישי" בחוק המחייב כל אחד לבטח עצמו ומשפחתו, ולא – ישלם קנס. ב-2011 עמד הנושא להכרעת בית המשפט העליון, האם זהו קנס או מס. כאשר פסק העליון בתוצאה 5:4 שזהו קנס יצא החוק לדרכו. 9 מיליון אמריקנים נאלצו לשלם "קנס" די כבד עבור משהו שאין להם רצון בו, בעודם מאמינים שזהו מס לכל דבר. אחרי שהקונגרס העכשווי ביטל בחוק נגדי את הסעיף הזה, נשמט מרכיב מרכזי למימון הסובסידיות בחוק וזה נפל למעמסה על הסטייטס. השופט הסכים לטענה וביטל את החוק. יהיה מעניין לעקוב אחרי דיוני העליון כאשר הנושא יובא בפניהם. אחרי הכול זהו מקרה קלאסי של פיטר הנקנס לטובת פול!

חובב טלפז

19 בדצמבר 2018

* * *

יוסף דלומי

בזכות ההעזה ובגנות הרפיסות

א. מצרים

אחד העיתונים הכלכליים שעסק השבוע בהתייקרות הצפויה של מחיר החשמל, ניתח צעדים אלטרנטיביים שבכוחם למנוע אותה. אחד מאלו הוא גביית חוב של ממשלת מצרים לחברת החשמל בסכום של 1.8 מיליארד שקל. הסכום נקבע ע"י בוררות בינלאומית מחייבת, בעקבות תביעת פיצויים על נזקי עצירת אספקת הגז עקב לישראל כתוצאה מחבלות בצינור האספקה בטריטוריה מצרית.

לצד האפשרויות שהציג הכותב, הוא ציין את המגבלות למימושן. באשר לחוב המצרי, הוא ציין שתביעה למימושו כרוכה ב"אי נוחות דיפלומטית".

אין ויכוח על התועלת שמדינת ישראל הפיקה מהסכם "השלום" עם מצרים. הבעייה היא הא-סימטריה הקיצונית בתועלות של הצדדים, ומה הסיבה שאיננו נהנים יותר, הרבה יותר, מפירות ההסכם שענה על כל תביעותיה של מצרים, בלשונו של סאדאת, "עד האינץ' האחרון".

אחרי 40 שנה, המאזן מטריד מאוד. אחרי קשירת היחסים עשתה ישראל ככל יכולתה להגשים חלום של יצירת ידידות בין שני העמים. תקצר היריעה מלפרט את היוזמות הישראליות, של הממשלה והסקטור העסקי לממש את החלום הזה. אך מי שצלל לאחורי הקלעים, ראה בעיניים פקוחות שהשלטון האבסולוטי, ובמדיה בפרט, לא עשה הרבה להשרשת תודעת נורמליזציה ארוכת טווח.

גם ביחסי החוץ לא נרתמה מצרים לצידה של ישראל, במוסדות האו"ם העוינים, והעדיפה לא לוותר על "הפוזה" של מנהיגת העולם הערבי, שחייבה אותה להתייצב לצד הפלסטינים חרף השנאה שלה אליהם, שהתבטאה בשלטון העריצות של מצרים ברצועת עזה לפני 1967.

שיא השפל ביחסים הגיע בניסיון ההשתלטות האלימה של המון משולהב על שגרירות ישראל בקהיר, דבר שנמנע ברגע האחרון ממש. ישראל התייחסה אל מצרים בכפפות משי, וניסתה לחמם את היחסים מעמדת נחיתות. השתמשה בגזרים ואף פעם לא במקלות. בכך משדרת תודה כנועה ל"מנהיגת העולם הערבי", אשר משמרת מצב של אי לוחמה בין המדינות, ולכן אסור להרגיז אותה.

נפעמנו מכך שנשיא מצרים קיבל את נתניהו בקהיר, ולא התעקש על שארם א-שיח'. מעולם לא העזנו לדרוש ביקור גומלין שלו בישראל. יש בינינו כאלה שמנמקים את זה בצורך להתחשב ב"אילוצים פנימיים" של השלטון המצרי.

חרף הניסיון הזה, מצרים נבחרה לתווך בינינו לבין החמאס ברצועת עזה. האם עולה על הדעת שמצרים תרצה לכפות אינטרס ישראלי? יותר מזה: מצרים היא צד בדיון וכל רצונה הוא לחמוק מחובתה האלמנטארית לפתיחתה גבולה עם הרצועה. היא יודעת היטב שהמפתח לפתרון האמיתי מצוי בידיה, אך עדיף בעיניה הכבוד שבמעמד המתווך מאשר לתרום לפיתרון מצוקות של "אחינו הפליטים".

מדוע ישראל לא מעיזה להציע פתרון כזה בפני מצרים וארה"ב? התשובה היא כי אנו מפחדים להרגיז את מצרים, ואם היא תכעס, אוי ואבוי לנו. היא עלולה להחזיר את השגריר שלה, דבר שעשתה בעבר וחזרה בה לאחר שוך הכעס, או מי יודע אלו סנקציות היא תטיל עלינו.

ב. ירדן

הסכם השלום עם ירדן היה מאוזן יותר, אלא שישראל, שהסכימה לספק 50 מיליון מ"ק מים לשנה לירדן, התנדבה להגדיל את הכמות מעבר לכך, ויש שטוענים שהאספקה בפועל הוכפלה.

ירדן הודיעה על הפסקת ההסכם לאחזקת שטחים שלה שעובדו ע"י חקלאים ישראלים בערבה טרם חתימת ההסכם, כפי שהחוזה מתיר לה. האם ישראל תבטל את תוספת המים שאנו מספקים מעבר לחוזה? הרי אנו נדרשים לחסוך במים, כאשר הכינרת וים המלח סובלים מגירעון קטסטרופאלי.

אנחנו לא מעיזים לעשות זאת, בתירוץ של מניעת זעזועים בממלכה, אשר עלולים להוביל להפלת המלך. הוא מצידו איננו מחמיץ הזדמנות להשתלח בנו, בהגנתו על זכויות הפלסטינים ובשמירה על הר הבית, והדבר מצית שנאה בקרב העם שלו. יוצא אפוא שאנו מתנדבים לשחק את "האחראי המבוגר" שישמר את מאזן האימה בין המלך לנתיניו שרובם פלסטינים.

נו באמת!

ג. התקרבות לעולם הערבי והאסלאם

ההתרגשות האוחזת בנו בעקבות בדל ראייה שנעשינו רצויים באיזו אמירות היא ממש פתטית. השתתפותנו באירוע ספורטיבי או בתערוכה מסחרית בארץ ערבית, ויותר מכל, שיחת מסדרון בין נציגים בכנס בינלאומי, נתפשות כפריצות דרך. הסימנים הללו, המעודדים לכשעצמם, לרוב אין להם המשך.

 ביקורו הגלוי של נתניהו בעומאן היה חשוב, אך יש להזכיר שכבר היו יחסים מסחריים בעבר עם הנסיכות הזו. ישראלים שהו שם בענייני עסקים תקופות ארוכות, אך די באירוע אלים בינינו לבין הפלסטינים כדי שהיחסים יוקפאו. הדבר נכון גם למדינות נוספות: מרוקו, תוניס, דרום תימן, אינדונזיה, נסיכויות המפרץ ועוד. עם כל אלו התקיימו, ופה ושם ממשיכים להתקיים, קשרים כלכליים, גלויים פחות.

הדוגמה הקשה מכולן היא, כמובן, טורקיה, בה התחולל מהפך של 180 מעלות ביחסים המדיניים והצבאיים, וגם בחלק מן הכלכליים, בעקבות עלייתו של ארדואן לשלטון. תשלום פיצויים מופרז ומביש בעקבות אירוע ספינת המרמרה לא ריכך את שנאתו של העריץ התורכי, אשר הסיג את מדינתו מאה שנה לאחור.

הנסיגות הללו נובעות בעיקר משבריריות שלטונית במדינות ערב והאסלאם, שגברה מאוד בשנים האחרונות. מן ההכרח להסיק מכך כי קיום קשרים כלשהם עם ישראל אינה בעדיפות גבוהה. יעידו על כך "נסיגות שרשרת" בעקבות התנגשות אינטרסים איתנו אשר לפתע מאחדות את העולם המוסלמי, למשל התרחשויות בהר הבית.

אין בדבריי אלו חו"ח זילזול כלשהו במאמצים לשיפור קשרי ישראל עם העולם הערבי והמוסלמי. ניסיתי להצביע על סכנת האשליות, וגם תופעה של התרפסות שממעיטה את ערכנו בעיני הצד "המחוזר". ראוי מאוד שלא נמכור את עצמנו בזול.

יוסף דלומי

* * *

יהודה דרורי

איך להרוג את המחאה הציבורית

על ההתייקרויות?

אין ספק שדרושה מחאה ציבורית רחבת היקף והמונית כדי לשכנע את הטייקונים החזיריים והממשלה שהמצב שהם מובילים אותנו כלכלית לא יכול להימשך!

ואכן כבר במוצ"ש האחרון ראינו גרעין ראשון של מפגינים ואפילו שמחנו מאוד לראות שלא היו שם מנהיגים ידועים ואף לא כאלה שהכתירו את עצמם להנהיג את "מרד ההתייקרויות". אבל, בימים אלו ממש, אנו רואים שמתגבשת "מנהיגות" למרד הספונטני הזה אשר בה בעיקר פעילי שמאל... זהו מרשם בטוח לכישלון גיוס ההמונים, כי הרוב המכריע של הציבור הישראלי מתעב את השמאל, ולא רק בגלל התנגדותו להתנחלויות, אלא בעיקר בתמיכתו העיקבית בדרישות הערבים וגם בגלל מאבקו המלוכלך בראש ממשלה (שמרבית הציבור חושב שהוא מתפקד לגמרי לא רע).

גם ה"סקופ" שמביאים "המנהיגים החדשים" של ההפגנות, שהם מקבלים (או יקבלו) תמיכה מהטייקון הבולשביק, ג'ורג' סורוס, גורמת לי, לפחות, להתרחק מהפעילות היזומה על ידם כי זה במימונו של משת"פ לשעבר של הנאצים... (מי שרוצה לדעת על כך שיחפש בגוגל...)

ראשי מפלגות המרכז והימין ייטיבו לעשות אם ייכנסו לעובי-הקורה וינסו לארגן את ההמונים מכיוונם – ולא לאפשר לאנרכיסטים של השמאל להוליך שולל את הציבור, כפי שהם הצליחו לעשות בשעתו עם "הפגנות המילקי..."

אם ה"מרכז" ו"הימין" לא יתארגנו מיידית להנהיג את "מרד ההתייקרויות" – במוקדם, יותר מאשר במאוחר, המחאה הציבורית תשכך – ואנחנו נשלם יותר.

יהודה דרורי

רמת-השרון

* * *

יוסי אחימאיר

רס"ל (מיל') מול גנרלים (מיל')

בעיצומו של גל טרור קשה ומתעצם ביו"ש, כאשר אנו מביאים למנוחות את מתינו, קורבנות הטרור הפלסטינו-נאצי שיוצא מרמאללה ומוסת מעזה – "זכינו" למודעה על פני עמוד שלם, שחתומים עליה "מפקדים למען ביטחון ישראל".

אתה עובר על השמות, אלופים ותתי-אלופים, ניצבים ותתי-ניצבים, ראשי אגפים וסגני ראשי אגפים, רבים מהם מוכרים, אחרים פחות, וכולם תרמו לאורך השנים והמלחמות, לביטחון ישראל. הם הובילו לוחמים בשדות הקרב, הדפו את האויבים, סיכנו חייהם, ראו את המוות מול העיניים, חבריהם נפלו, עשו מעל ומעבר לכל אזרח אחר במדינה. להם ולשכמותם אנו חבים את קיומנו כאן בארצנו.

והנה כשהם ב(מיל'), הם התלכדו למודעה אחת, בעיתון השמאל ("הארץ") ובעיתון הימין ("ישראל היום"), כדי לקרוא לכנסת ולממשלה "ליזום הפרדה מהפלסטינים, לבלום מהלכי סיפוח שיובילו לאסון לאומי ולוודא שישראל תישאר יהודית ודמוקרטית," ו"להתגרש מהפלסטינים".

מול מפקדים שכאלה  – מי אני הקטן, בסך-הכל רס"ל (מיל'), שיתייצב מולם?

כמובן, ישנם עוד עשרות ומאות גנראלים בדימוס, גם בדרגות נמוכות יותר, שאינם חתומים על המודעה הפוליטית הזאת. גם החתומים עליה – מה הם יודעים טוב יותר ממי ש"מצויים בעניינים" ומובילים באופן דמוקרטי את המדינה כיום? זאת אף זאת: מה השתנה במצב הסיכסוך הישראלי-פלסטיני במאה השנים האחרונות, ולפחות מאז שהם היו בשירות פעיל, ועד היום?

ניסיונם, מעורבותם, דרגתם, מציבים אותם – לפחות לדעתם – גבוה בהבנה צבאית-מדינית, מעל לאזרח הממוצע, אבל בולטת כאן עמדה פוליטית, שאפשר לתחם את גזרותיה בין שמאל לשמאל קיצוני. מדובר במודעה פוליטית לחלוטין, תחת כיסוי מרשים של "מפקדים" יודעי-דבר, כביכול. במה אם כך שונה מודעה "ביטחונית" זו, נגיד, ממודעה שהיו חתומים עליה כמה עשרות נהגי מוניות?

"להתגרש מהפלסטינים"? – וכי איננו מנוסים דיינו בכך? וכי איננו מנוסים במנוסות מדרום לבנון ומרצועת עזה, ובלי הסכמים? ומה קיבלנו? פרצי לעג ואיום מתעצם בצפון, טרור והסתה-לטרור בדרום. "התגרשנו" מהרצועה – האם הרצועה "התגרשה" מאיתנו? האם לא גבר האיום משם דווקא לאחר הגט שנתנו להם?

ומה עם אזרחי ישראל המגדירים עצמם כ"פלסטינים", כמו המועמד-לשעבר לסגן ראש עירית חיפה, רג'א זעאתרה, שמזדהים בגלוי וללא-מורא עם חמאס וחיזבאללה? או ח"כים "פלסטינים" כחנין זועבי וג'מאל זחאלקה, שמשמשים כדוברי האוייב בכנסת ישראל? איך מתגרשים מפלסטינים אלה? אולי נעביר קו הפרדה בתוך חיפה או בין יפו לתל-אביב?

"ליזום הפרדה"? – האין זו לשון מכובסת לשיבה לקווי 67' האסוניים? נסיגה לא תביא לנו את המנוחה והנחלה. מישהו שכח שאש"ף נוסד והוקם ב-1964, שלוש שנים לפני ה"כיבוש"? זה אותו "אש"ף-פתח" שמשבח כיום את הפיגועים הרצחניים האחרונים ומסית להמשיך בהם.

"לבלום מהלכי סיפוח"?– האין זו אמירה שבוקעת שוב ושוב מרמאללה? מבחינת האוייב, אין הבדל בין שילה ה"כבושה" לבין גבעתיים ה"כבושה".  לדידו, אין הבדל בין כיבושי 67' לבין כיבושי 48'. חזרה לקווי 67' היא שלב בתוכנית השלבים שלו להרס ישראל. ואשר לנו, אם אין לנו זכות במקום המקדש הראשון, מה זכותנו בכל מקום אחר בארץ זו? אם חברון איננה עיר האבות, מה זכות יש לנו ברמת-אביב (הלא היא שיח'-מוניס)?

המודעה מאמצת, ולו בשפה עקיפה ונקייה, מתוך אינטרס ישראלי לדעת החותמים, את הנרטיב הפלסטיני. היא היפוכו של רעיון "קיר הברזל" הכול-כך ריאלי במציאות המזרח-תיכונית-כוחנית. תביעת "המפקדים" מהממשלה ומהכנסת משחקת לידי הפלסטינים, גם אם החותמים ימהרו לחלוק עליי. כאשר שלב ראשון בתביעת אש"ף וחמאס יתגשם, הם לא יסתפקו בכך. הם יעלו מדרגה במאבקם הרב שלבי – לתבוע גם את צהלה, יבנה, יפו, חיפה, רמלה...

חבל שבימי דמים אלה, מתפרסמת מודעה זו, כאשר טובי המפקדים מהעבר הקרוב והרחוק חתומים עליה. מודעה פוליטית, לא ביטחונית, לא ריאלית, שמקעקעת את "קיר הברזל" שלנו ואת זכותנו למולדתנו, להתיישב בכל חבליה. מודעה שמשרתת את המטרות ההפוכות שלשמן ברוב תמימותם כיוונו חותמיה.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 17.12.18

* * *

אשר מעוז

תגובה פבלובית למשפחת נתניהו

אני מבקש להתוודות. אינני עובד מדינה ומעולם לא הייתי. התקשי"ר אינו חל עליי ומעולם לא חל. אני סתם אזרח ישראלי ובכל זאת מימן משרד החוץ כמה וכמה נסיעות שלי לחו"ל. והמדובר בכמה וכמה שרי חוץ ובכמה וכמה ממשלות.

אני זוכר את הפעם הראשונה. קיבלתי שיחת טלפון משגרירת ישראל ברומניה רודיקה רדיאן-גורדון. היא מסרה לי שפנה אליה סגן הרקטור של אוניברסיטת אובידיוס. הפקולטות לתיאולוגיה ולמשפטים עורכות כנס בינלאומי בנושא "דת וזכויות אדם". הוא קרא מאמר שלי בנושא "היהדות כמקור לזכויות אדם" ומעוניין שאשתתף בו. האוניברסיטה תממן את שהותי אך הוא מבקש מהשגרירות לממן את כרטיסי הטיסה שלי. רודיקה ביקשה שאקבל את ההזמנה וכך עשיתי.

כאשר שהיתי בשבתון באוניברסיטת מונש במלבורן שבאוסטרליה, הוזמנתי על-ידי המרכז למשפט בינלאומי ומשפט ציבורי באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית, בשיתוף עם שגרירות ישראל, לשאת הרצאה כשהמרכז והשגרירות נושאים במשותף בהוצאותיי.

מאז נסעתי פעמים נוספות לכנסים כשלבקשת המארגנים נושא משרד החוץ בהוצאות הטיסה שלי. באחת הפעמים הוזמנתי ללמד בקורס קיץ של אוניברסיטת קואימברה שבפורטוגל, אחת האוניברסיטאות הוותיקות בעולם, בנושא זכויות אדם. גם כאן פנו המארגנים לשגרירות ישראל שנאותה לשאת בהוצאות הטיסה שלי כשהשגריר אף מתלווה אלי להרצאת הפתיחה.

נזכרתי בכל אלה נוכח ההתנפלות על נסיעתה של הגב' שרה נתניהו לגוואטמלה על-פי הזמנתה של אשת הנשיא לביקור שהוגדר על ידה כ"ביקור היסטורי, שיהווה אות לידידות בין המדינות ולחיזוק מחויבותן ההדדית."

כל הוצאות השהייה מומנו על-ידי ממשלת גוואטמלה כאשר משרד החוץ הישראלי נשא בהוצאות הטיסה. הסערה לא איחרה להגיע. המילים "שחיתות" ו"נהנתנות" הופרחו באוויר. נמצא אף פובליציסט שהכתיר את מאמרו הארסי בכותרת "מארי (שרה) אנטואנט בגוואטמלה" וראה בכך "שפל חדש בתחום השחתת המידות." הוא אף האשים את "שומרי הסף" כי "שבתו רשמית ממלאכתם" (אורי משגב, "הארץ", 11.12.2018).

ובכן, הם לא שבתו. היועץ המשפטי לממשלה שנדרש לנושא קבע כי "לרעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, אין מעמד חוקי מיוחד," אשר על כן אישר את נסיעתה לגוואטמלה "כאזרחית מן השורה." ככזו, מימון נסיעתה מחייב "לוודא כי נסיעתה רלוונטית, עולה בקנה אחד עם צורכי המשרד וכי קיימת תרומה ממשית לנסיעתה על חשבון המדינה." בדיוק המבחן שהוחל על נסיעותיי שלי.

אני גאה לחיות במדינה בה נשיאים, שרים וראשי ממשלה אינם מעל לחוק. אני תומך בבדיקה של כל חשד להתנהגות שלא כדין של מי מהם. עם זאת קשה להסכין עם ההתנפלות הפבלובית כל אימת שהשם נתניהו, וביותר שרה נתניהו, עולה.

וכי מה מציעים המבקרים? האם היה על הגב' נתניהו לדחות את הזמנתה של רעיית הנשיא לביקור שהוגדר על ידה "היסטורי" רק כדי להימנע מביקורתם?

או שמא היה עליה להתנות את הביקור בכך שגוואטמלה תממן את הטיסה? טסתי כבר במסלול זה ואני מבטיח לכם שאין כל הנאה בטיסה למרחק כזה לשלושה ימים כאשר הם אף מלאים בהתחייבויות. הגיע הזמן שלא נאבד את חוש המידה רק משום שמדובר בבני הזוג נתניהו.

אשר מעוז

הכותב מכהן כדיקן הבית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא הכבוד של האגודה הבינלאומית להגנה על חופש הדת.

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּגִידָה

הִיא נְשׂוּאָה,

הוּא נָשׂוּי.

חִפְּשׂוּ לְשׁוֹן סְתָרִים

לְתַנּוֹת אֲהָבִים.

נְיָרוֹת מַסְטִיק עַל הַמַּגָּבִים.

שִׂיחוֹת צֹפֶן וְנִתּוּקִים.

שְׁכֵנָה סַרְסוֹרִית מְתָאֶמֶת

מִפְגָּשִׁים

גַּם בְּמַעֲלֶה הַכַּר בְּבֵית הָאִשָּׁה,

לַעֲלוֹת עַל הַפִּסְגָּה.

בכָּל עֵת שֶׁל מַגָּע

צִיְּרָה פֶּרַח בְּיוֹמָנָהּ.

חָמֵשׁ שָׁנִים

כָּבְשָׁה פִּכְחוֹן הַדַּעַת,

לֹא יָדְעָה

כִּי בְּבֹקֶר כִּסְלֵוִי הַגֶּשֶׁר יִתְקַמֵּר,

בַּעֲלָהּ יַקְדִּים,

הָעוּגָב  יִשְׁתּוֹלֵל,

הִיא תִּבְלַע אוּלַי פְּקָעִיּוֹת

חֲרָטָה,

הוּא יִבְלַע "סִפּוּרִים",

אַהֲבָה חֲרוּכָה,

נֶחְרֶדֶת,

חֲצוּיָה,

רֶגַע לִפְנֵי שְׁעַת נְעִילָה.

נֹגַהּ שֶׁמֶשׁ

כָּחֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם,

אוֹתִיּוֹתַי  נְשָׁמוֹת פְּזוּרוֹת

בְּמֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם,

גַּם בֵּין גַּרְגְּרֵי הַחוֹל

בְּכָל תָּאֵי גּוּפִי

יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

עַד

עֵת תָּבוֹא שַׁלְוָה

אֱמֶת וָחֶסֶד

פְּרוּשָׂה כַּקֶּשֶׁת

נְגוֹהָה מִנֹּגַהּ שֶׁמֶשׁ.

* * *

אורי הייטנר

1. אכן מבצע

אלפי מחבלים מגיחים עם שחר, בהפתעה גמורה, מעשרות מנהרות לאורך הגבול עם ישראל. הם פושטים על יישובים סמוכים, טובחים במאות ישראל – גברים, נשים וילדים, ותופסים מאות בני ערובה. הם מניפים דגלי חיזבאללה בכל היישובים, ומכריזים על "שחרור הגליל". פעולה זו מלווה בירי מאסיבי של אלפי טילים, מלבנון ומעזה, על כל חלקי הארץ.

גם על תרחיש אימים כזה צה"ל יתגבר, יסיג את האויב משטח ישראל ויכה אותו מכה קשה. אך הניצחון יהיה כרוך במחיר דמים כבד מנשוא. תסריט בלהות זה היה מעמיד את ישראל בפני האיום החמור ביותר שבפניו עמדה מאז מלחמת השחרור. התרחיש הזה הוא התוכנית האופרטיבית של חיזבאללה, והוא היה אפשרי, עד מבצע "מגן צפוני".

מבצע "מגן צפוני" מסכל את האיום הגדול ביותר על ישראל. ומשום מה, רבים בתוכנו מגמדים אותו. הגימוד מתבטא במיוחד בהתנגדות לשימוש במושג: מבצע. הרי מדובר בפעילות הנדסית בעיקרה, והיא נעשית בשטחנו, אז איך אפשר להגדיר אותה מבצע?

האם יש צורך בתמרון של גייסות לתוך שטח האוייב כדי שהפעולה תהיה ראויה לתואר מבצע? או בהתקפה של חיל האוויר, או פשיטה נועזת של יחידה מובחרת לעומק האוייב? תורת הביטחון של ישראל מעמידה בראש סדר העדיפויות את מניעת המלחמה, ורק אם יעד זה ייכשל ותפרוץ מלחמה – את ההכרעה. אולם הניצחון הגדול ביותר במלחמה, הוא מניעתה. אם אפשר לנצח בלי לאבד חיילים, ניצחון בלי ירייה – היש הישג גדול מזה?

ההישג הזה הוא המטרה של מבצע "מגן צפוני". אין זה מבצע פשוט כלל ועיקר. הוא מבוסס על הצלחה מודיעינית מרשימה, שנאספה במשך ארבע שנים. הפעילות המודיעינית לוותה בערפל של הכחשת קיומן של המנהרות בפי מפקדי צה"ל והדרג המדיני, כדי לאפשר את ההפתעה. עצם השמירה על חשאיות במשך ארבע שנים ועד יום המבצע, הוא הישג ראוי לציון. מדובר גם בהישג טכנולוגי מרשים ביותר. מדובר במבצע מורכב ומסוכן, כיוון שהוא עלול להידרדר להסלמה ואף למלחמה, שאיננו רוצים בה. לכן, נדרשת משמעת מבצעית קשוחה ביותר, כדי לא לבצע כל צעד מיותר, שעלול להוביל להסלמה. מצד שני, נדרשת היערכות של כוחות רבים, כדי לתת מענה מיידי, אם האוייב יגיב.

למבצע יש גם משמעות מדינית – הוא מוכיח את הפרת החלטות מועצת הביטחון בידי לבנון וחושף את הפעילות האיראנית נגד ישראל, באמצעות חיזבאללה, שהינה זרוע של איראן.

מכל הסיבות האלה, אין כל הצדקה לגימוד המבצע. ההיפך הוא הנכון.

אין הצדקה גם לביקורת על כך שצה"ל והממשלה לא התייחסו ברצינות לטענות תושבים שהם שמעו חפירות. הביקורת הייתה מוצדקת אילו תרחיש האימה היה מתקיים. אולם קרה ההיפך. התברר שההתייחסות "המזלזלת", כביכול, נבעה משיקולים מבצעיים של ביטחון שדה.

המחליטים על המבצע, מתכניו ומבצעיו, בדרג המדיני והצבאי, ראויים לשבח.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. התעקשה על כל מטר

המדור "פתחי דברים" – מאמר המערכת של "ארץ הגולן", עיתון יישובי הגולן, בגיליון 11, השבוע לפני ארבעים שנה, הוכתר במסגרת שחורה כמודעת אבל: "תושבי הגולן מבכים עם כל עם ישראל את ידידתנו גולדה."

תחת הכותרת הזו, נכתבה רשימה קצרה בזו הלשון:

"היום היא חסרה,

ראש ממשלה המוכנה לעמוד ולהתעקש על כל מטר ועל כל תל.

ראש ממשלה היודעת לעמוד מתוך הכרת צדקתנו בפני המעצמות.

ראש ממשלה האוהבת ונאבקת על כל חלקת מטע קטנה של יישוב עברי.

ראש ממשלה שבאה מההתיישבות ומבינה מהו יישוב יהודי ומי הם המתיישבים.

ראש ממשלה שאינה זזה מזכות ישראל להגן על עצמה בכוחות עצמה.

ראש ממשלה שאינה יודעת לנאום נאומים מלוטשים ומבריקים, אך בדבריה הביטחון, העקשנות והאמונה המוחלטת בצדקתנו.

ראש ממשלה הרוצה בכל ליבה בשלום, אך אינה נתפשת מעולם לאשליות שניתן לקצר את הדרך לשלום במחיר התגמדותנו ועל ידי ג'סטות ריקות מתוכן.

אדם פשוט, משלנו, ללא מרחק וללא גינוני שלטון.

אדם שצמח בעבודה, בהתיישבות ובארץ ובהם יישאר תמיד.

כל אלה חסרים היום ואין להם תחליף.

גולדה חסרה, היום יותר מתמיד, ואין לה תחליף."

היה זה מאמר עם מסר כפול. הוא נכתב על שני ראשי ממשלה – גולדה ובגין. בגין, ראש הממשלה באותם ימים, שביום מותה של גולדה נסע לטקס קבלת פרס נובל לשלום, ומשם חזר הישר להלווייתה, חתם שלושה חודשים קודם לכן על הסכם קמפ-דיוויד, שבו לראשונה בתולדות הציונות נעקרו יישובים יהודים בארץ ישראל, בהסכמה. יישובי הגולן היו שותפים למאבקם של יישובי סיני נגד העקירה והנסיגה. כל משפט ברשימה הזו, מדבר בגלוי על גולדה – ובאופן סמוי על בגין המוצג כתשליל שלה.

חמישה חודשים קודם לכן, נשאה גולדה בת ה-80, זקנה וחולה אך צלולה כבדולח, את נאומה האחרון במרכז מפלגת העבודה. בנאומה התייחסה גם לגולן ואמרה: "אמרתי גם לקרטר וגם למונדייל [נשיא ארה"ב וסגנו, בהתאמה. א.ה.] שאנחנו עכשיו באופוזיציה, אבל אני מקווה שלא תהיה ממשלה בישראל שתוריד את האנשים מהגולן; ואם תהיה כזו – אני אומרת לכם, שהעם לא ייתן. על גופותינו יורידו את האנשים מהגולן. הממשלה תצטרך ללכת לעמק ולהגיד לאימהות שגידלו ילדים במקלטים: או שתגדלו את הילדים במקלטים, או שתזוזו לתל-אביב; מפני שאין איש בר-דעת ודובר אמת שיגיד, שאילו אסד היה מצליח ב-1973 להשתלט על הגולן, היה נעצר שם מפני שהגולן שלו הוא, וזהו כל שהוא רוצה ולא יותר."

לאחר מלחמת יום הכיפורים, ניהלה גולדה את המו"מ על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. היא היתה בת 76, חולה, בימים הקשים ביותר שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהמורל הציבורי היה בשפל חסר תקדים. היא התייסרה על המחדל שקדם למלחמה, האשימה את עצמה, אמרה ש"לא אסלח לעצמי," וכאבה את כאב השכול ומחיר הדמים הכבד. היא כבר התפטרה מתפקידה, למרות שוועדת אגרנט זיכתה אותו מאחריות למחדל, והיתה ראש ממשלת מעבר, עד שרבין יסיים את המו"מ הקואליציוני על הרכבת ממשלתו. ביום שבו התפטרה, היה הטבח בקריית שמונה, שבו מחבלים שחדרו מלבנון רצחו 18 אזרחים וילדים. כעבור שבועות אחדים היה הטבח במעלות, שבו מחבלים טבחו ב-22 ילדים. בגבול עם סוריה התנהלה מלחמת התשה קשה ביותר. ובמצב הזה גולדה ניהלה את המו"מ עם סוריה כלביאה, כאילו זו משימת חייה, בעוז, בקור רוח, בעוצמה מנהיגותית, בעמידה איתנה לצד גמישות טקטית.

הלחץ האמריקאי, מצד מזכיר המדינה קיסינג'ר והנשיא ניקסון היה ברוטאלי. "אסור לכם לקבל כמובן מאליו שתקבלו אותה עזרה שקיבלתם במהלך מלחמת יום הכיפורים, דוגמת הרכבת האווירית שאני אישית פעלתי למימושה, מול התנגדויות קשות בקונגרס. אני מודע היטב לכובד האחריות המוטלת עליי ומאמין שתביני את החשיבות שבניצול חלון ההזדמנויות שלפנינו," כתב לה ניקסון בלשון איום. אך היא לא התקפלה, עמדה בנחישות, ובסופו של דבר מי שנאלץ להתקפל מרבות מתביעותיו היה אסד.

תושבי הגולן, שנאבקו נגד ההסדר, ויצאו נגד כל נסיגה מהקו הסגול (הגבול בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת ששת הימים), לא השיגו את כל מטרותיהם, כיוון שישראל נסוגה מקונייטרה. הדברים שכתבו שש שנים מאוחר יותר מעידים על כך שהם העריכו והעריצו את כוח עמידתה ואת אופן ניהול המו"מ והכירו בעובדה שבמצב שבו הוא נוהל, זו התוצאה הטובה ביותר שניתן היה להשיג, וההישג הוא גדול. אגב, גולדה עודדה את מאבק תושבי הגולן, כי היא ראתה בו רוח גבית במו"מ.

בסופו של דבר, גם ניקסון וקיסינג'ר, שהתעמתו איתה קשות, דיברו בהערצה על האופן בו ניהלה את המו"מ. "היא היית נושאת ונותנת מבריקה," כתב קיסינג'ר. "אישיות חזקה, בעלת דעות מוצקות. תשוקתה הגדולה ביותר היתה שלום לעם שמעולם לא ידע את השלום, והיא לחמה למען השלום באומץ לב וביכולת אדירים." וניקסון כתב עליה ש"ללא מנהיגותה ההחלטית במשך תקופה קריטית, אפשר שישראל לא היתה מחזיקה מעמד."

ארבעים שנה מלאו למותה של גולדה מאיר. בטקס האזכרה הממלכתי, לא השתתף אפילו נציג אחד ממפלגתה, מפלגת העבודה. אף לא אחד. אין זה מקרה. מפלגת העבודה של היום מייצגת רוח רחוקה כל כך מן הדרך ההיסטורית של תנועת העבודה, שגולדה היא סמל שלה; הדרך שבנתה את הארץ, הקימה את המדינה והגנה עליה.

כשברק היה ראש הממשלה, הוא נהג לומר שבכל יום כשהוא הולך למשרדו, הוא עובר ליד תמונות ראשי הממשלה, ומביט בתמונתה של גולדה, ומשביע את עצמו שהוא לא ילך בדרכה ולא יחמיץ את השלום. בכך הוא ביטא את הנראטיב האנטי גולדאי, הפופולרי כל כך בקרב השמאל הישראלי; נראטיב שבעבר היה בשוליים הקיצוניים, אך למרבה הצער המחנה כולו נסחף אחריהם.

על פי הנראטיב הזה, גולדה היתה מנהיגה אטומה, אנטי חברתית שאמרה על "הפנתרים השחורים" ש"הם לא נחמדים." היתה לא פמיניסטית ומנוכרת לנשים, מנהיגה חסרת מעוף, סרבנית, צדקנית ועקשנית, שדחתה את הצעות השלום של סאדאת ובכך המיטה עלינו את מלחמת יום הכיפורים, שהיא האשמה בו.

גולדה ה"לא פמיניסטית" התמודדה כשווה אל שווים עם הגברים החזקים ביותר שהנהיגו את התנועה, את היישוב והמדינה, והיתה במשך עשרות שנים מן הדומיננטים שבהם, שעה שהפוליטיקה בכל העולם היתה כמעט חסומה בפני נשים. גולדה ה"לא חברתית" עיצבה, כשרת העבודה, את מדינת הרווחה הישראלית, הקימה את הביטוח הלאומי ויזמה את החקיקה החברתית, שנראתה דמיונית בתנאי המחסור והצנע של ראשית המדינה, והיום מערכת החוקים הזו מובנת מאליה בעבורנו.

וכל נראטיב החמצת השלום הוא אגדה. היא לא דחתה כל הצעת שלום, כיוון שסאדאת לא הציע כל הצעת שלום. סאדאת הציב תנאי מוקדם לכל התקדמות – התחייבות ישראלית לנסיגה מוחלטת לקווי ה-4 ביוני 1967 בכל הגזרות ול"השבת זכויות הפלשתינאים," כלומר "זכות" השיבה. בתמורה, הוא לא הציע שלום מלא, אלא סוג של אי לוחמה.

גולדה עמדה על העיקרון של חוזה שלום, שיושג במו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים. ועם זאת, כאשר הבינה שאין פרטנר לחוזה שלום, הציעה הסדרי ביניים, שכללו ויתורים ישראלים מפליגים בסיני וכל הצעותיה נדחו. אני ממליץ על קריאת מאמרו של ראש תחום תיעוד והנצחה בארכיון המדינה ד"ר חגי צורף: "ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים – תשובה ליגאל קיפניס," בגיליון 28 של כתב העת המשובח "עיונים בתקומת ישראל", בהוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, באוניברסיטת בן גוריון בנגב. צורף, שבמיזם ארכיוני שערך על גולדה קרא עשרות אלפי מסמכים ישראליים ואמריקאים, מפריך באמצעות העובדות והמסמכים את הנראטיב השקרי על "החמצת השלום", ולא משאיר ממנו אבן על אבן. הוא גם חושף את המניפולציות הקונספירטיביות של בניית הנראטיב, באמצעות הוצאת רסיסי משפטים מהקשרם, הענקת הקשר שקרי להם, ובניית תלי תילים של אגדות מהם.

כדי לקדם את הנראטיב של "החמצת השלום", יש המנסים להמעיט מחומרתו של המחדל המודיעיני; הדבקות בקונספציה, שהוא הוא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים.

ההפגנה הראשונה בה השתתפתי בחיי, הייתה ב-10 באפריל 1974. הייתי ילד בן 11, ילד פוליטי מאוד ומעורה באקטואליה, ונסעתי להפגין בגן הוורדים בירושלים עם תנועות המחאה, בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, שקראו להתפטרותם של גולדה ודיין.

ואכן, באותו יום גולדה התפטרה. ואני חשתי שהיא התפטרה בזכותי, בזכות הפגנתי.

היום, בחלוף 45 שנים, אחרי שקראתי כמעט כל ספר ומאמר על גולדה, ויש לי הערכה גדולה אליה – אני משוכנע שההפגנה בה השתתפתי היתה צודקת. ההפגנה היתה של ציבור רחב, שלא יכול היה לקבל את מסקנות ועדת אגרנט, שהטילו את מלוא האחריות על המחדל על הרמטכ"ל והדרג הצבאי, וזיכו לחלוטין את הדרג המדיני.

זוהי גישה בלתי מתקבלת על הדעת, המנוגדת לכל תפיסת האחריות המיניסטריאלית, שעליה מושתתת מדינה. צה"ל כפוף לדרג המדיני, והדרג המדיני נושא באחריות להצלחותיו ולכישלונותיו. וגולדה היתה חייבת ללכת הביתה. זו היתה דעתי אז וזו דעתי היום.

וזו היתה גם דעתה. ולכן, למרות מסקנות ועדת אגרנט, על פיהן לא נפל כל פגם בתיפקודה והיא נהגה כהלכה, היא החליטה להתפטר. והיא לא חדלה להלקות את עצמה, על כך שלא נהגה, באופן חריג, על פי תחושותיה וחושיה, אלא קיבלה את חוות דעתם האחידה של כל הגנרלים בצבא והגנרלים בדימוס בממשלה. תחושת האשמה הזאת רדפה אותה עד יומה האחרון.

למרות תנאי הפתיחה הנוראים, הנואשים, המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי ברור בשדה הקרב. גולדה, שנושאת באחריות למחדל, נושאת באחריות גם לניצחון. אחריותה לניצחון אינו רק אחריות מיניסטריאלית, אלא בפועל היא הנהיגה את המשבר החמור ביותר בתולדות המדינה באופן מופתי, כצוק איתן, בקור רוח, באמונה בצדקת הדרך ובניצחון, גם כאשר אנשים סביבה, ושר הביטחון בראשם, קרסו. היא הנהיגה את המערכה הצבאית והמדינית בכישרון רב, ביכולת קבלת החלטות מרשימה, השיגה את הרכבת האווירית האמריקאית, עמדה איתן בפני לחצים להפסיק את האש בטרם הושגו ההישגים בשדה הקרב, בלמה רעיונות מטורפים שהעלו אחרים, ועלולים היו לסכן את המדינה.

ארבעים שנה מלאו למותה של גולדה מאיר. כך נכתב על אודותיה במאמר המערכת של "מעריב", למחרת מותה: "שילוב נדיר של אומץ ללא שמץ של קלות ראש, של גאווה ללא שמינית של התנשאות, של חוכמה ללא אבק של התחכמות, של פשטות ללא העמדת פנים, של עקשנות ללא התעלמות מגבולותיה, של נאמנות ללא ויתור על עצמיות – שילוב זה הוא שהעלה את גולדה מאיר לשורה הראשונה של מנהיגוּת במפלגתה, בתנועת העבודה, במדינה ובעם."

כזו היתה גולדה, ואני מקווה שדמותה שהושחרה בעשרות שנים של מסע מכוער, תחזור ותזכה להערכה שלה היא ראויה.

יהי זכרה ברוך!

3. צרור הערות 19.12.18

* אחריות משותפת – שרים שמפגינים נגד הממשלה שבה הם משרתים, ובתום ההפגנה חוצים את הכביש ומשתתפים בישיבת הממשלה, אינם מבינים את תפקידם ואת מהות אחריותם.

כחברים בממשלה זכותם וחובתם לפעול ככל יכולתם על מנת להשפיע על מדיניות הממשלה, על פי דרכם. משהתקבלה החלטה, גם אם היא בניגוד לדעתם, הם אחראים לה בדיוק כמו השרים שתמכו בה. אם הם חשים שאינם יכולים לשאת באחריות לתוצאותיה, הם יכולים להתפטר. אם בחרו להישאר בממשלה, הם אחראים.

שרים שמפגינים נגד הממשלה, מפגינים נגד עצמם.

נפתלי בנט בועט באחריות המשותפת באופן עקבי – ב"צוק איתן", בפרשת אלאור אזריה ועד היום. רק לפני שבועות ספורים היתה לו אפשרות להתפטר – הוא הציב אולטימטום ותביעתו לתיק הביטחון נדחתה. הוא בחר לא לממש את האולטימטום ונשאר בממשלה, ומכאן שאחריותו מלאה, ואין לו להלין (ולהפגין) אלא על עצמו.

[אהוד: יש לי הרגשה ששר החינוך נפתלי בנט הוא גם קצת בדיחה].

* חוק הבייס – לחוק גירוש משפחות אין דבר וחצי דבר עם ביטחון. מדובר בחוק פופוליסטי שההקשר היחיד שלו הוא התחרות בין נתניהו לבנט על ה"בייס". בנט ושקד יזמו את החוק כדי להביך את נתניהו. נתניהו לא מעז לנקוט מנהיגות ולבלום אותו. הם בונים על בית המשפט העליון שכבר יוציא להם את הערמונים מן האש, ועל הדרך ייתן להם עוד עילה להשתלח במערכת המשפט.

* לא תירוץ – מבצע "מגן צפוני" חשוב ביותר, וחבל מאוד שיש המנסים לגמד אותו. אך אין הוא מתקבל על הדעת כתירוץ שיכול להצדיק את מדיניות ההבלגה וההכלה בגבול עזה, שפגעה קשות בהרתעה הישראלית בכל הגזרות, ולבטח תרמה להסלמה ביו"ש.

* עסקת דמים – האחראי על הפיגועים בעפרה ובגבעת אסף הוא ג'אסר ברגותי, נמסר בכותרת הראשית של ynet. ברגותי הנ"ל הוא ממשוחררי עסקת שליט. שלושה הרוגים ושלושה פצועים – זה קציר הדמים של שני הפיגועים, המצטרפים לעוד הרוגים ופצועים רבים בידי משוחררי העסקה. מתי נשמע מילת חרטה מראש הממשלה על העסקה רוויית הדמים הזאת?

* הזהו אדם? – המחבלים יורים ביהודייה הרה, היא נפצעת והוולד שלה, שמיולד בניתוח קיסרי, מת. כל אדם בעל לב מזדעזע לנוכח האסון ולנוכח הרשעות. באמרי "כל אדם", איני מתכוון לתיאור ביולוגי, כי מבחינה ביולוגית גם אלה שעשו את המעשה הנפשע הם בני אדם, וגם תומכיהם. גם תומך הטרור, התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני שכתב את הדברים הבאים, הוא בן אדם, מבחינה ביולוגית:

"אין לי סימפטיה למתנחלים. אין לי סימפטיה למתנחלים, גם כשפוקדים אותם אסונות. ... אין בי שום סימפטיה לאסונם. לא חמלה ולא הזדהות... האשם בכך שאפילו רגשות אנושיים בסיסיים של סולידריות וכאב הם לא מצליחים לעורר, הוא בהם — לא בי... צריך להגיד את האמת: אסונם אינו אסוננו... לסחטן יש אחריות... אי אפשר להזדהות עם אבלם... אל לנו להתנצל על היעדר העניין וחוסר ההזדהות... לא ראויים להזדהות, גם לא בשעת יגונם... אין בי סימפטיה לכאבם... הכאב האמתי הוא על קורבנותיהם [כלומר הרוצחים הנתעבים א.ה.]... הפלסטינים הם הקורבנות שראויים לחמלה ולהזדהות."

מבחינה ביולוגית, מי שכתב את דברי הבלע הללו הוא אדם. מבחינה הלכתית הוא יהודי, שכן נולד לאם יהודייה. כן, אפשר להיות אנטישמי יהודי. מבחינת האזרחות הוא ישראלי. לאיש הרע הזה קוראים גדעון לוי; התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני, התועמלן של האוייב, התועמלן של הטרור. ג' האו האו.   

* תקציר – תמצית הפשקוויל של גדעון לוי: לתינוק בן שלושת הימים הגיע למות, כי הוא מתנחל.

* האיש הרע הזה – כצפוי, רוגל אלפר הזדרז להוציא פשקוויל של לעג ובוז על האבל של עם ישראל על רונה רמון. בהזדמנות חגיגית זו הוא שילב בפשקוויל עוד השתלחות מכוערת במשפחת איש-רן ששכלה את בנה התינוק. תחביבו לבוז בשמחה לאיד למשפחות שכולות ולפצועי צה"ל והפיגועים מגיע לשיאו כאשר מדובר במרים פרץ, כי השכול שלה כפול. והנה, מרים פרץ כתבה הספד על רונה, וזו היתה עבור האיש הרע הזה הזדמנות נוספת לבוז לה. הוא בז ל"ידיעות אחרונות" ול"ישראל היום" על המקום שהקדישו לזכרה של רונה, ספר להם עמודים, וציין לאיזה מקום ב"ידיעות אחרונות" נדחקו החדשות האמתיות (ההחלטה על גירוש משפחות מחבלים). את החברה הישראלית כינה האיש הרע הזה "כת המוות".

בוז לעיתון שנותן במה לפשקווילים האכזריים של האיש הרע הזה.

* נמנע מלנקוט עמדה – אז מה דעתי על המנהיג הפוליטי בני גנץ? איך יכולה להיות לי דעה על מי שאיני יודע מה דעותיו (ואיני יודע אם יש לו דעות)? כשאדע את דעותיו אחווה דעה. אולם עצם הימנעותו מלנקוט עמדה, היא חוסר מנהיגות.

* הפקת לקחים – כתב האישום נגד ברק כהן וחברי כנופיית "באים לבנקאים" היא הפקת לקחים מרצח רבין (אגב, אין בדברים אלה תמיכה בבנקאים. אחת היא אילו מדובר בטרור כלפי בנקאים, עיתונאים או פוליטיקאים מימין או משמאל. הדמוקרטיה חייבת להתגונן מפני טרוריסטים).

* משחקי ילדים – חגיגה גדולה! האופוזיציה הצליחה, באמצעות תרגיל, להפיל חוק של הקואליציה. יש!!! שירות גדול לציבור!

באיזה חוק מדובר? בחוק המחייב קבלן שיפוץ באחריות לשנה על עבודות בהיקף של 20,000 שקל ומעלה. בענף שרבים בו החאפרים והשרלטנים, זו מהפכה של ממש. זהו חוק צרכני וחברתי ממדרגה ראשונה, והוא יסייע בעיקר לחלשים בחברה, כמו קשישים, ששרלטנים נוטים לרמות אותם.

זהו חוק חשוב, שהוצע בידי חברים מן הקואליציה והאופוזיציה, נתמך לאורך הדרך בידי האופוזיציה והאופוזיציה תמכה בו בקריאה שנייה והוא התקבל פה אחד.

כיוון שהיה זה חוק מוסכם, הקואליציה לא ערכה גיוס חירום בין חבריה להצביע עליו. האופוזיציה ערכה מארב, ובמפתיע הגיחה בהמוניה למליאה והפילה את החוק החשוב, שהיא תומכת בו. ולאחר מכן יצאה בחגיגות ניצחון – ניצחנו את הקואליציה! את מי ניצחתם, בדיוק?

הם אפילו לא ניסו להציג מצג שווא של ביקורת על החוק. הטיעונים שלהם היו, שהממשלה הפילה הצעות חוק חברתיות של האופוזיציה וש"אנחנו לא עובדים אצל הקואליציה."

מה זה? גן ילדים? למען מי אתם עובדים? אתם שליחי ציבור? האם מעניין את הציבור שהצלחתם להביך את הקואליציה? האם יש לציבור עניין במשחקי הילדים הללו?

* מי עשה בשביל מדינה? – בתגובה לפינתי "ביד הלשון" שהוקדשה למימרתו המפורסמת של פלאטו-שרון "מה עשית בשביל מדינה?" – העיר יעקב המאירי שהדברים נאמרו ללובה אליאב, ולא לצ'רלי ביטון, כפי שכתבתי.

המאירי טועה, אך אני מבין את מקור הטעות. הוא זוכר תקרית בין פלאטו-שרון ללובה אליאב. אך מדובר בשתי תקריות שונות. כאשר עלה פלאטו-שרון לדוכן, לשאת את נאומו הראשון בכנסת, נאום שנכתב בעבורו בעברית באותיות לטיניות, כיוון שהוא לא ידע מילה בעברית, קרא לעברו אליאב ביידיש, שפה שבה הוא שלט: "דו ביסט א-גאנעב! דו ביסט א-גנגסטר!" – כלומר: אתה גנב! אתה גנגסטר!

בנאום אחר, צ'רלי ביטון שיסע אותו, ופלאטו-שרון, שכבר ידע כמה מילים בעברית, השיב לו: "מה אתה עושה בשביל מדינה? כל הזמן רק לדבר, אידיוט!"

* מודעות עצמית – תגובה שקיבלתי על פוסט: "הייתי שמח לראות אותך אורי מגיע לכנסת. אין רבים הראוים ממך."

לא חלפו יומיים, ובתגובה על פוסט אחר כתב לי אותו מגיב, בין השאר: "פשיסט אמיתי. יצא המרצע מהשק הנפוח שלך אורי. מעורר סלידה. אינך יודע על מה אתה שח וכותב... מוטב היה שתחשוב מעט בטרם תזהם את הנייר במחשבותיך החשוכות... הפטולוגיה שלך מעוררת סלידה. שלום לעפרך," וכו' וכו' וכו'.

אני משער שהוא התכוון לפתולוגיה, מה שמעיד על בעייה קשה במודעות עצמית.

* מחקר על אורי אבנרי – ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

לאחר מותו, הקלדתי מחדש את המחקר (כי הוא לא היה במחשב שלי) ופירסמתי אותו, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

את פרקי המחקר פירסמתי במכתב העיתי ללא הערות שוליים, רשימה ביבליוגרפית וכו'.

המעוניינים לקבל את המחקר בשלמותו, עם הערות השוליים, מוזמנים לפנות אליי uriheitner@gmail.com.

* ביד הלשון: סתם לא שולחים משטרה – כותרת רשימה של אמנון לורד ב"ישראל היום", על פרשת תיק 4000, היתה "סתם לא שולחים משטרה."

הציטוט הזה הוא משירו של שלום חנוך "מחכים למשיח": "ויהודה אומר: משהו בטח קרה / עונה לו ירוחם: סתם לא שולחים משטרה."

ביטויים נוספים מן השיר שהתאזרחו בשיח הישראלי: "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם" וכן, המשכו של המשפט: "מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם."

אורי הייטנר

* * *

גיא משיח

ישראל מתייקרת

מעיל היוניקלו הצבאי החליף השבוע את מקומו ל"אפוד הזוהר הצהוב" – כש"סדר היום" החדשותי החל מתמלא בדיווחים חוזרים ונשנים על עליות המחירים של החשמל, המים ומוצרי המזון. אם אני ביבי או כחלון, הייתי מעלה מיד את המחירים של האפודים הזוהרים, כי "מחאת המחירים", תחת הסיסמה: "זה שוד – זה אוסם" – עלולה בהחלט לפגוע בסיכויים שלהם בבחירות.

הזעם הציבורי על ההתייקרויות הבלתי נסבלות גרם לפאניקה של ממש אצל כחלון ונתניהו, נוכח איום הבחירות הקרבות בקואליציה הצרה. התגובה הראשונה שלהם – כמעין רפלקס מותנה, היתה, ש"המחאה הציבורית ממומנת ע"י אנשי השמאל, ג'ורג' סורוס ו'הקרן החדשה'." מדובר ב"הפגנת פראדה וגוצ'י," הגדיר זאת ח"כ מהליכוד. בקואליציה טענו גם, שיוזם מחאת "האפודים הצהובים" בישראל הוא בכלל יבואן של אפודים זוהרים, שנתקע עם מלאי שיובא מצרפת. נו, באמת.

ובהתאם גם ההוראות ש"הורדו" לשוטרים היו לדכא בכוח את ההפגנות. בדיוק כמו בצרפת. כך שעד שסוף סוף אנשים החלו לרדת לכביש עם אפוד צהוב זוהר, כמו שמחייב החוק – אז השוטרים פוצצו אותם במכות. אבל ברצינות: אם בילדותינו פחדנו מהחושך. אז היום, כשאנחנו מקבלים את חשבון חשמל, אנחנו מפחדים מהאור. ולפני שראש הממשלה קורא לנו שוב "חמוצים", אז כדאי שיידע, שאפילו מחירי החמוצים, זינקו השבוע ב-5%.

אלא שגל ההתייקרויות ממש לא מזיז לחברי הכנסת – הם מסודרים. שכרם של הח"כים עולה –  השבוע, בתזמון מכעיס ומקומם במיוחד ביותר מ-1,000 שקל. בעוד שהמשק כולו חושש מעליית המחירים, לקבוצה אחת של עובדים ממש אין מה לדאוג. שכרם של חברי הכנסת (וגם שכרם של ראש הממשלה, השרים וסגני השרים) עולה באופן אוטומטי עם עליית המדד.

לכן "נבחרי הציבור", להבדיל מהציבור אותו הם אמורים לשרת – אדישים להתייקרויות. לח"כים ולשרים לא תהיה שום בעייה לשלם את חשבון החשמל, המים ולקנות גם חמוצים שהתייקרו באופן מטאורי, לאחר שקיבלו, אוטומטית, את תוספת השכר המפנקת.

ההיפך הוא הנכון: ככל שגל ההתייקרויות ייתרחב, המדד יעלה יחד איתו, ואיתם יעלה גם – באופן אוטומטי גם שכר חברי הכנסת, השרים וסגניהם. אולי ראוי היה והוגן שהח"כים היו מבקשים לוותר על עליית שכרם (כפי שמאפשר להם החוק) אתם יודעים, בשם ה"נראות" וה"דוגמה האישית". מה גם, שהח"כים מקבלים בנוסף לשכר הגבוה גם הוצאות כלכלה, רכב צמוד ומימון מלא של הוצאות הדלק. נו באמת, עכשיו באמת הצחקתם אותם.

חבל שהשבוע, גם אף אחד לא עידכן גם את בנט ושקד, שהממשלה "הפחדנית" שנגדה הם מפגינים היא בעצם הממשלה שלהם. שהם חברים בה. מה השלב הבא? שבנט יפגין נגד מיספר התלמידים הגבוה בכיתות, וששקד תפגין נגד הסחבת שבמערכת המשפט?

השבוע התפרסם גם, שהבעלים של מאפייית אבולעפיה מיפו, וליד אבולעפיה, העלים מיסים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. ועולה השאלה, האם ח"כ נאווה בוקר תזמין גם אותו לכנסת, כפי שעשתה עם מעלים מס מפורסם אחר, הזמר אייל גולן – כדי להעניק לו את פרס "יקיר המאפה הישראלי" או שאולי בכלל כדאי לזמן את וליד להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב בשם "הדו-קיום היהודי ערבי" ולתפארת מדינת ישראל.

ואפרופו: דו קיום: קמפיין השמאל שהחל השבוע, של "חייבים להתגרש מהפלסטינאים" – פשוט מגוחך. אם כבר נכנסנו איתם ב"ברית הנישואים" – לא עדיף להתאלמן?

גם קפה קפולסקי המיתולוגי עשה קאמבק השבוע, כסניף חדש של הרשת ברמת השרון. ובאמת, עוגת הדובדבנים המסוכרים עטורת הקצפת של קפולסקי הזכורה בנוסטלגיה משנות ה- 80, הולכת יופי עם "מבצעים בלבנון". נקווה שרק המחיר שלה יהיה אפשרי גם בימינו אנו, ולא נצטרך לקחת משכנתא כדי לקנות עוגה בקפולסקי החדש.

שבת שלום.

עו"ד גיא משיח, תל אביב

* * *

מנחם רהט

המהפכה הצרפתית אורבת ליהודי צרפת

שדרת שאנז אליזה הנוצצת בלב פריז, הופכת מידי סופ"ש לזירת התנגשויות אלימות עם המשטרה, אך בשאר ימי השבוע נערכת לחגיגות המולד ומציגה חזות זוהרת, כאילו לא בה מתנהלות מהומות האפודים הצהובים, המאיימות גם על יהדות צרפת

אורח לרגע רואה כל פגע? לא בהכרח. כשערכנו ביום ה' שעבר סיבוב רגלי קצר בליבה הפועם של פריז, לאורך שדרת השאנז אליזה היוקרתית, לא ניכר כלל המשבר החברתי החמור הפוקד בימים אלה את צרפת, שמתבטא בהפגנות ומהומות אלימות שמחוללים בעריה המרכזיות מפגיני האפודים הצהובים.

רק יומיים לאחר מכן, התחוללו שוב מהומות בשאנז אליזה. אבל 48 שעות לפני, היתה השדרה היוקרתית זוהרת וחגיגית מתמיד. כאילו אין משבר: עצי הערמון המיתולוגיים שלאורך השדרה הוארו בנטפי אורות אדמדמים חגיגיים, ומגדל אייפל זהר כולו באורות מוזהבים. עוברים ושבים מילאו את המידרכות הרחבות כבכל ערב חג, נכנסו ויצאו בפתחי החנויות היוקרתיות. פריז, במלוא השיק הפריזאי, נערכת לחג המולד. בלתי אפשרי היה לדמיין, שכאן בדיוק מצויה זירת קרבות הרחוב האלימים, בין האפודים הצהובים לאנשי הביטחון. 

רק חדי עין הבחינו שבקרנות הרחובות המסתעפים מן השאנז אליזה, ממתינים מיקבצים של גדרות ביטחון ניידות, מוכנות לפריסה מול האפודים הצהובים. פה ושם גם נראו דבוקות של שוטרים חמושים, שהשתדלו לא להתבלט.

פרשנים רבים ניסו להסביר את שורשי המשבר החברתי בצרפת, שהופך מידי סופ"ש להפגנות אלימות, שכוללות התנגשויות עם המשטרה, ביזת חנויות, קריאות גנאי חריפות נגד הנשיא מקרון ועוד.

יש שהסבירו אותן בפער האדיר שקורע את הציבור הצרפתי, בין יושבי הערים הנהנים מרווחה יחסית, למיליוני תושבי הפריפריה שמדשדשים עדיין בימי הביניים מבחינת איכות החיים. יש הטוענים כי זוהי תגובה לפתיחת שערי צרפת לרווחה בפני מהגרים למיניהם, ובכללם 6 מיליון מוסלמים, המנשלים את הצרפתים מפרנסתם ומעוותים את צביונה של הרפובליקה. פרשנות אחרת גורסת כי ההפגנות מבטאות שאט נפש מנער השעשועים מקרון, שנתגלה יהיר, שחצן וקשקשן, ומוביל גזירות כלכליות חריפות במיוחד: מניעת קביעות בעבודה, מחיקת החוזים הקיבוציים, ועוד.

לתוך כל האנדרלמוסיה החברתית כלכלית הזו, נקלעת למרבה הצער קהילת יהודי צרפת, המונה כחצי מיליון נפש והיא הגדולה באירופה.

שוב קורה, כמו בכל משבר חברתי ו/או כלכלי לאורך ההיסטוריה ובכל העולם, שהיהודים נתפסים כנאשמים ראשונים לכל משבר, ברוח משנתו של הצאר ימ"ש: 'הכה ביהודים והצל את רוסיה,' יהודי צרפת סובלים קשות מאנטישמיות שבאה לידי ביטוי חריף בעליית כוחה של מפלגת לה-פן הימנית קיצונית, ובהתפרצויות אנטישמיות חדשות לבקרים: רק בשבוע שעבר צויירו 37 צלבי קרס על מצבות בית העלמין היהודי בשטרסבורג, לצד כתובות נאצה נגד מקרון; ובשנים האחרונות נוספו על שונאינו מיליוני המוסלמים רוויי המשטמה המתרבים ברפובליקה.

לכל אלה מצטרף עכשיו התיעוב הגובר ברחוב הצרפתי מאישיותו של הנשיא מקרון, שהידרדר בסקרים לתמיכה של 18% בלבד, מה שאומר שכ-80% מהציבור נגדו. הצרפתים מואסים בשחצנותו של האיש, שמשווה עצמו לאל הרומאי יופיטר. ומי אחראי לעצם כניסתו לארמון האליזה – אם לא היהודים? זאת גם בגלל עברו כבכיר בבנק רוטשילד היהודי; וגם בשל תמיכתם המאסיבית במקרון מול לה-פן.

גם באחריות לגזירות הכלכליות שמבקש מקרון להשית על הצרפתים, מאשימים את היהודים. הצרפתים עדיין מאמינים בקשר היהודי העולמי של השליטה המוחלטת בכסף העולמי, בבתי ההשקעה ובבנקים, ומשוכנעים שהיהודים תחת שלטון מקרון מתעשרים על חשבון כיסם הם.

וכך מוצאים עצמם יהודי צרפת נתונים בצבת המלכודת: הימין מתעב אותם בשל היותם, לטענתו, ממליכי מקרון ושותפי אליטת הכסף העולמית, והשמאל שוטם אותם בגלל העניין הפלשתיני ותמיכתו בקהילה האיסלמית בצרפת.  

הרפובליקה החמישית בניהולו של עמנואל מקרון, מפגינה סימני מחלה קשה, שרוחשת מתחת למעטה החגיגי האופף את השאנז אליזה ושאר רחובותיה המרכזיים של צרפת. מולה נאלצים יהודי צרפת לשקול ברצינות הגירה מאסיבית דווקא מן המדינה, שהכירה ביהדות, עוד מימי נפוליאון, כדת רשמית (לצד הקתולים, הלותרנים והרפורמיסטים), וסיסמתה (הלא ממומשת) היא: Liberté, Égalité, Fraternité - חירות, שוויון, אחווה.

מנחם רהט

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

כ"ז. ירח דבש עוקצני

את ירח הדבש החלטנו לקיים באילת. כלומר אני החלטתי, לדיצה לא היתה דעה בעניין, ובכלל, כל מה שהצעתי היה מקובל עליה. את הבגדים, כולל משחת שיניים  וצרכי רחצה לים, הכנו בעוד מועד בשתי מזוודות קטנות שהיו כבר בפולקסווגן.

יצאנו לדרך אחרי ארוחת הבוקר ואחרי שעם היקיצה הרשינו לעצמנו לשחזר מתחת לשמיכה, את מה שעשינו בלילה מתוך שינה. הפעם היינו  ערים לגמרי, מודעים למה שאנו עושים  ויודעים שבנושא זה, כנראה לא יהיו  בינינו חילוקי דעות. בכלל, אחרי אותו ברוגז שהיה בינינו בנסיעה לחיפה תוך שתיקה רועמת, לא היו בינינו מריבות. שנינו כנראה נזהרנו שלא לפגוע אחד בשני, ואני חשבתי שֶׁהַחְלָטָתִי להתגרש אחרי שלוש שנים, היתה אולי נמהרת מדי.

יצאנו לדרך במצב רוח טוב, אחרי שניתקתי, את החבל עם קופסת המלפפונים הריקה שהיתה קשורה לאוטו כל הלילה. תוך נסיעה שיחזרנו את מה שעבר עלינו בחתונה, בדומה לדיבורים שהיינו שָׂחִים לאחר הקרבות, כשכל אחד רואה את הקרב מזווית שונה. סיפרתי לה שפגשתי את יצחק  בן ארי, שפיטר אותי מעבודתי על אניית 'ארצה'. היא לא ידעה מי זה, למרות שהוא אמר לי שבא לחתונה מצד הכלה. מאז לא פגשתי אותו אף פעם בחיים ולא יכולתי לברר איך בדיוק אנחנו קרובים. כשהתקרבנו לבאר שבע כבר לא היה לנו על מה לדבר ואני שאלתי את עצמי איך נעבור את השעות והימים המחכים לנו בחמשת הימים של ירח הדבש.

ביציאה מבאר שבע באה הקלה לדאגתי. שתי טרמפיסטיות במדי  צה"ל  עמדו שם והרימו יד. עצרתי. הן רצו לעבר החלון ושאלו אם אפשר עד יוטבתה? אמרתי שאפשר אפילו עד אילת. הן מיהרו  להיכנס ולהצטופף במושב האחורי, יחד עם התיקים שלהן  והמזוודות שלנו. 

מעכשיו לא היה משעמם. הן היו נחלאיות שלא מכבר עלו על הקרקע, ועדיין היו נרגשות מהחוויות שעברו ומאלה שעוד מצפות להן. אני, בתור מי שעבר חווייה דומה כשעליתי להתיישבות בנתיב הל"ה, היה לי מה לספר להן וידעתי מה לשאול. אחת מהן כבשה את ליבי כשזיהתה  שאני הוא מי שכתב את הספר 'חבורה שכזאת', שהיה "התנ"ך" שלה בתנועה.

בכניסה ליוטבתה הורדתי אותן, כשאני מבטיח לבוא לבקר, אם אהיה בסביבה.

בהמשך הדרך עד המלון באילת, לדיצה כבר לא היה מה לספר לי. היא התעטפה בשתיקה ואני ייחסתי זאת לעייפות שנפלה עליה.

חוויה ששיעשעה והצחיקה את אשתי החדשה אירעה ביום השני שלנו באילת, כאשר הצעתי לה לעלות על סירת טיולים, למסע תענוגות במפרץ הים האדום. דיצה קצת חששה מהטיול הזה, כי בפעם היחידה שהפליגה באונייה, קיבלה מחלת  ים והקיאה  כל הזמן. אני, בתור מי שהיה קצין תרבות על האונייה 'ארצה', הצלחתי להרגיע אותה. אמרתי שאהיה לצידה כל הנסיעה, ושבכלל הים שקט ואין לה מה לדאוג. היא לא רצתה למנוע ממני את התענוג ונעתרה לבקשתי.

הסוף היה שהים היה באמת שקט, הסירה החליקה עליו ללא טלטולים והיחידי שהקיא, הייתי אני, גיבור ישראל. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אבל אשתי הצעירה כל כך צחקה וכל כך הדביקה האת הנוסעים האחרים, עד שאמרתי לעצמי שבעצם זה היה שווה.  נזכרתי גם איך בנעוריי, כשהשתתפתי בתרגיל להורדת מעפילים, הייתי המקיא היחיד והצלחתי להרים את המוראל של כל הבנות שהיו איתי בסירה.  

   ביום השלישי באילת, אחרי שכבר מיצינו את כל אפשרויות הבילוי, הצעתי שניסע למחרת למצדה, נישן באכסניית הנוער למרגלות ההר ונתעורר באמצע הלילה, כדי לעלות  בשביל הנחש למרומי המצדה, נצפה בזריחת השמש ונצלם אותה.

דיצה לא כל כך התפעלה מההרפתקה הזאת, אבל מכיוון שלא היתה לה הצעה אחרת, השלימה עם גורלה. לזכותה של אשתי יאמר שהיא קמה בזמן יחד איתי,  צעדה לפניי בשביל הנחש והצלחנו להגיע למעלה  עם שתי הפסקות בלבד. היינו יחידים על ההר ויכולנו למצוא פינת ישיבה איפה שרצינו. אחרי שהשמש גמרה לזרוח ואחרי שצילמנו אותה מכל הזוויות, הכנתי לדיצה הפתעה.

ההפתעה לא היתה מתוכננת והיא נולדה באקראי במהלך הטיול. זה היה בדרך לאילת, כשעצרנו במצפה רמון ונכנסנו לבקר בחנות המזכרות היחידה שהייתה שם. בין המזכרות היה אוסף של אבנים בגוונים שונים, שנאספו במכתש הגדול. בין האבנים היו שתיים בגודל כדור פינג פונג, ששבו את ליבה, והיא לא ידעה באיזו מהן לבחור. כששאלה לדעתי, לא ידעתי מה להגיד לה, כי בשתיהן לא מצאתי שום דבר מיוחד. בסוף בחרה אחת מהן ואני  ניגשתי לשלם. אחר כך, כשניגשה לשירותים, ניצלתי את ההזדמנות וקניתי גם את השנייה. אינני יודע כמה היא עלתה, אבל כנאה לא הרבה, אם הרשיתי לעצמי לבזבז כסף על אבן, שעשרות כמוה אני יכול למצוא בכל ואדי.

עכשיו, כשהיינו על המצדה, נפעמים מהנוף ומסיפור גבורתו של שמעון בן אלעזר, אמרתי לדיצה לעצום את העיניים, שמתי לה את האבן בכפה ואמרתי שתנחש מה יש לה ביד. היא פקחה עיניים, וניסתה לפתוח את כף ידה. לא נתתי לה, אמרתי שקודם תנחש מה יש לה ביד.

אמרה: "אבן."  

אמרתי: "נכון, אבל איזו אבן?"

היא לא הצליחה לנחש.

כשפתחה את הכף וזיהתה את האבן השנייה ממצפה רמון, לא יכולה שלא להתרגש ואני התמוגגתי, כשזכיתי בחיבוק ובנשיקה.

הטיול לאילת וחזרה, שבעיניי  נראה כמסע ללא תקלות  (חוץ מההפלגה בסירה), היה יכול להיחשב כירח דבש מושלם לולא בכניסה לתל אביב, נכנסה דבורה למכונית ועקצה את דיצה בלחי. חוץ מהכאב המציק, היה גם מראה הלחי הנפוחה לא מלבב.

גיזי, אימה של דיצה, שקיבלה את פנינו, הביטה עליי בחשד ושאלה מה קרה לה בלחי. זאת היתה ההזדמנות של הבת המפונקת להתרפק על אימה ולנגב את דמעותיה בשמלתה, בעוד אני מנסה להרגיע את האם המבוהלת ולהגיד שזו רק עקיצה של דבורה.

לפנות ערב כשבנימין, החותן החדש שלי, חזר מעבודתו, העקיצה על הלחי כבר לא היתה מורגשת. הוא שמח שחזרנו בריאים ושלמים ושאל איך היה. לא עניתי, נתתי לדיצה לדבר והופתעתי כאשר שמעתי אותה אומרת: "זיפת!" 

גם הוא הופתע ושאל "למה זיפת?"       

"תתאר לך – אמרה לו  בגרון חנוק – אנחנו יוצאים לטיול, אז הוא לוקח בדרך שתי חיילות, מדבר ומתלוצץ איתן כל הדרך, ושוכח בכלל שגם אני קיימת ושזה ירח דבש שלי, ולא שלהן."

בנימין העיף בי מבט של תוכחה, אני התנצלתי שלא היה לי נעים להשאיר שתי חיילות עומדות בשמש. היה זה  כנראה תירוץ קלוש, כי האבא הטוב לא ענה לי ורק החליק בידו על ראש בתו המסכנה, האהובה עליו מכול. 

אם לא די בטעות הגדולה שלי, באה טעות נוספת, שהתבררה כאשר הבאתי את המצלמה אל חנות הצילום לפיתוח התמונות. בעל החנות פתח את המצלמה וגילה... שצילמתי את כל ירח הדבש שלנו, במצלמה בלי פילם. היום כל המצלמות כבר לא זקוקות לסרט הצילום הזה, אבל אף אחד לא יודע שאני הייתי הראשון, שהקדים את זמנו בנושא זה.  

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

היכרות עם אמנון התינוק

בעקבות רשימתי  ב"מעריב" על חנה מרון, 3 באוקטובר 1958

"בבית הזה גרה חנה מרון ממייסדי התיאטרון הקאמרי 1923-2014, תרפ"ג-תשע"ו." כך, בעברית ובאנגלית, נחקק על לוח ההנצחה שהציבה עיריית תל אביב-יפו לזכר השחקנית הדגולה, על הבית ברחוב תרס"ט 3 בו התגוררה.

ביום חמישי, 13 בדצמבר, הוסר הלוט מהלוח בטכס שמשך קהל רב. כארבע שנים אחר מותה הצטרפה השחקנית הגדולה ללוחות הזיכרון שמציבה העירייה לאנשי רוח ויוצרים למיניהם שחיו ופעלו בעיר העברית הראשונה.          

  בין הדוברים בטכס היו ילדיה של חנה מרון, בתה ד"ר עפרה רכטר, ובנה האדריכל אמנון רכטר.

 את אמנון רכטר, בנם של השחקנית חנה מרון והאדריכל יעקב רכטר, היכרתי בראשית אוקטובר 1958, כשהיה בן פחות מחודש. באתי לראיין את אימו לרגל הולדת ילדה הראשון. חנה מרון היתה אז השחקנית מיספר אחת במדינה, וההיריון והלידה שלה עוררו התרגשות והפכו לשיחת היום. מאז ילדה חנה רובינא האגדתית את בתה אילנה לא עוררה שם לידה של שחקנית עניין כה רב.

אביו של אמנון, יעקב רכטר, היה בעלה השלישי של  מרון. הראשון היה השחקן יוסי ידין. היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה והשניים התנדבו לבריגדה היהודית והופיעו בלהקה הצבאית שלה, בין היתר בדואט: "כל הדרכים מובילות לרומא." הם נישאו ונפרדו, וחנה נישאה לאדריכל יצחק ישר. מאוחר יותר נישאה לאדריכל יעקב רכטר. לרכטר היו שני ילדים  מאשתו הראשונה, המאיירת תמר לויט והמוסיקאי המלחין יוני רכטר. למרון היה זה הילד הראשון, המיוחל.

ריאיינתי את השחקנית הגדולה שאך זה נעשתה לאם בביתה בנוף ים, אמנון הקטנטן, כיניתי אותו "התינוק המפורסם ביותר במדינה." נימנם על המרפסת הנשקפת לסידנא עלי ולים, מוכן ומזומן לראיון ראשון. אימו ניצבה לידו, מחייכת אך מסרבת להוציאו מהעגלה לצילום "יש פה רוח, הוא מגהק... לא נעשה פוזה של ג'ינה לולובריג'ידה' (שחקנית קולנוע איטלקית נודעת שאף היא ילדה אז). בכלל, מה רוצים ממנו? תינוק כמו כל תינוק... כמובן שהוא גאון. מהרגע הראשון ראיתי..." ליגלגה עלי ועל הצלם בנוסח הממזרי במקצת שאיפיין את משחקה על הבמה והוסיפה: "נקווה שהחברה שלו לא תמצא פעם את הצילום הזה כדי להקניט אותו..."

יורש העצר נראה בהיר מאוד, בלונדי ותכול עיניים. היה קשה להכריע בשאלה הנצחית במעמד כזה – למי הוא דומה יותר, לאימא או לאבא? לעומת זאת ניתן לקבוע בוודאות כי חנה זוהרת ורעננה אפילו יותר מכפי שהיתה לפני ההיריון, ולא השמינה כלל – לדבריה, כל השמלות בארון טובות עליה. "הן רק ארוכות מדי. בשנה שיצאתי מהפורמה האופנה התקצרה. לא השמנתי הודות לתרגילי הלידה הטבעית שעשיתי. אני ממליצה בהתלהבות על השיטה הזו לכל אם בעתיד. ההיריון והלידה עברו עליי די בקלות .לא אומר  שההיריון היה פיקניק אבל לא היו לי כל קפריזות. חיכיתי שפתאום יתחשק לי משהו מעניין נורא וכולם ירוצו להשיג לי אותו, אבל לא התחשק לי כלום. בלילה, כשהתחילו  צירי הלידה, הייתי מלאת ביטחון. בלי שנייה של התרגשות עשיתי תרגילי נשימה. כשנסעתי בבוקר ל'אסותא' הייתי כה עסוקה בתרגילים עד שלא הרגשתי שהזמן עובר..."

לבן קראו אמנון (נני). "סתם שם יפה," אומרת אימו, "דווקא שם נורמאלי. לא שם שהוא הראשון והיחיד בעולם.... הכול נורמאלי." אמנון שקט בלילה, יונק במרץ ומתפתח כהלכה. משלושה וחצי קילו בלידה עלה ליותר מארבעה. בניגוד לכל הניחושים ולהפתעת היולדות האחרות בבית החולים – היא מניקה את בנה בלי כל חשש לפיגורה. "זה לטובת הילד," משוכנעת השחקנית. (הפתעה נוספת למעריצים: חנה מרון מיטיבה לבשל, כדבריה, "כמו כל האנשים שאוהבים לאכול." היא מומחית בבישול דג ביין). מרגישה מצוין, רק עייפה במקצת. למרות העוזרת והמטפלת שבבית, להאכיל כל ארבע שעות, לישון לא ברציפות – אין  זה דבר של מה בכך. בקושי מספיקים לקרוא משהו, למשל – את ד"ר ספוק, 'התנ"ך' של היולדות. "כמעט עוד לא ביקרתי בעיר. ה'פרמיירה' שלי זה התינוק וההצגה נמשכת יממה מלאה..."

"עד עתה לא הרגשתי שהמשחק חסר לי," מודה האמנית כמעט בגאווה. "הרבה שנים עבדתי בלי הפסקה וטוב להפסיק קצת, בפרט למטרה כזו. מאוד חפצתי בילד וסוף סוף הגיע הזמן, אם להתבטא בקיצור. בגיל שבעים, כשאכתוב את הביוגרפיה שלי, אספר איך התגלגלו הדברים."

בינתיים היא נמנעת מלהיכנס לשטח אישי משפחתי. על בעלה האדריכל יעקב רכטר אינה אומרת אלא "המקצועות שלנו שונים לגמרי. איש איש ושטחו.

"התקופה שמשחק ואימהות לא התמזגו, עברה. כיום רוב השחקניות בארץ הן אימהות. האימהות הוסיפה לי חוויות חדשות, מתגלות לי תכונות והרגשות שקודם לא באו לידי ביטוי."  אומרת חנה במילים פשוטות, לא "ארטיסטיות או בומבסטיות. "היה לי הרבה זמן למחשבה ולביקורת עצמית. דברים רבים שנחשבים מקובלים נראים לי עתה מקובלים פחות."

כל זמן ההיריון קיימה קשר עם "התיאטרון הקאמרי", כחברה בוועדת הרפרטואר. שלושה ימים לפני הלידה עדיין קראו בביתה מחזה. שבועיים לפני הלידה הקליטה לרדיו את "שולמית" לאוסקר וילד. שנועד לשידור באחד לספטמבר, ובצהרי אותו יום ילדה. התסכית לא שודר עקב סכסוך עם המתרגם, אך רבים סברו שהלידה גרמה לכך... הקהל שמר אמונים לפרימדונה המתכוננת לתפקיד חייה.  עשרות מעריצים אלמונים צלצלו אליה לאחל "לידה קלה" וברכו  "מזל טוב!" על הלידה.

מובן שלא תחסרנה בעיות, גם כספיות, מודה מרון. עצם האילוץ לעזוב את התינוק כל בוקר בידי מטפלת כשדווקא רוצים להיות איתו... כבר מצפים לה כמה תפקידים באופק אולם עוד מוקדם להשיח בהם ובתיאטרון בכלל. "אותי מעניין כעת לא להפסיד  הנקות..."

הזוג רכטר, מעתה משפחת רכטר, מתגורר בחווילה קטנה פרי יצירתו של הבעל. בית בלוקים חשופים. אפור למדי. אולם אורחים שתקרתו נמוכה מאוד, קיר שכולו ספרים, פסנתר, שולחן עץ  נמוך, פסל של חנה אורלוף וחדרון מלא צעצועים לתינוק. על קיר הכניסה כרזת "פיגמליון". אני מסתכנת ושואלת: "זו ההצגה האהובה עלייך ביותר?" תשובתה: "זה הפלאקאט שאני אוהבת ביותר..."

"נפלא לגור כאן," מעירה חנה מרון, ונדמה שהפעם הגיעה אל המנוחה והנחלה. "פיצי- פיצי" היא מכוונת את לשונה לתינוק. "סך הכול 20-25 דקות נסיעה מתל אביב. לבעלי יש פורד קטן וגם אני אלמד לנהוג. העיר בכלל לא חסרה לי. גם לא 'כסית', עד כמה שזה יישמע מוזר... אני מטבעי אוהבת שקט וישיבה בבית. במידה שיש לי צורך בהתפרקות – מקצועי מספק לי זאת. רק התנאים גרמו שחייתי אחרת..."

אכן, חנה שלא הכרנו. לגלריה של הדמויות הרבות שגילמה נוספת אישה שונה, רחוקה מדרמטיות, מאוד  סולידית, מעורטלת מכל גינוני המשחק. אפילו הגירוי האופייני לדיבורה  נעלם מקולה.

אמנון, כיום אדריכל כאביו, לא נותר בן יחיד. אחריו נולדו דפנה רכטר, שחקנית, וד"ר תמר רכטר, חוקרת המתמטיקה של קנט. מרון חזרה לשחק – בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה ("קרובים קרובים" – "פתוח!") כשמשחקה עולה ונוסק. "הצל", "משרתם של שני אדונים", "פיגמליון", "הדה גבלר".

   מרון המשיכה לשחק גם אחר שנפגעה קשות בהתקפה של הטרור הפלסטיני בשדה התעופה של מינכן. רגלה השמאלית נעקרה, היא עברה ניתוחים רבים ונקבעה לה תותבת.

היא זכתה לשורת פרסים ארוכה מאוד, וב-1973  – בפרס ישראל. בספר השיאים של גינס נרשמה כ"שחקנית בעלת הוותק הגדול ביותר: 83 שנה."

   ואכן את הקריירה הבימתית התחילה חנה מיורציק-מרון בגיל ארבע. כילדת פלא בברלין שיחקה בהצגות לילדים ולמבוגרים. ילדת הפלא נתבקשה לקרוא ברדיו שיר הלל להיטלר ליום הולדתו ואז הכריזה אימה בפומבי שהיא יהודייה. השתיים, האם וחנה, הצליחו במאמצים לצאת מגרמניה, ואחר שהות בתנאים קשים בפריז, עלו ב-1942 לארץ ונפגשו עם האב, שעלה לפניהן וחיכה להן. היא הופיעה ב'הבימה' ואז הציע לה הבמאי יוסף מילוא להצטרף לתיאטרון שהוא עומד להקים – וכך הייתה ממייסדי "הקאמרי". לאחר מות בעלה יעקב רכטר, עברה לגור בתל אביב, מול תיאטרון "הבימה", שבסטודיו שלו למדה משחק כשהיתה בת 17. 

חנה מרון, מהגדולות בכוכבות ישראל, נפטרה ב- 2014, בגיל תשעים.

תקוה וינשטוק

* * *

אברהם כץ-עוז

פריז – עיר של אורות

נסעתי לארבעה ימים  לראות  תערוכות אמנות  בווינה ובפריז, אני פריק  של מוזיאונים לאמנות וציור. בווינה  היתה  תערוכה נהדרת  של  האמן ההולנדי ברויגל, ומזה  זמן  רב לא היתה  תערוכה כוללת של עבודותיו. הוא הקדים מאוד את  זמנו. תור ארוך מאוד והמאמץ שווה.

המוזיאון  של  שילה סגור עד  האביב.

התערוכה  השנייה בווינה – צריך תמיד לגשת שוב ושוב לכפר של הונדרוסר, שגם הוא אמן יוצא  דופן, גם פסל גם מעצב גם צייר רב גוני וגם ארכיטקט  עם חזון של גנים על הגגות, ויציאה מהקופסה של הארכיטקטים הנורמליים שאנו מכירים.

  לקראת הכריסמס, העיר מקושטת נהדר.

  בפריז, בראש ובראשונה צריך ללכת לראות בגראנד פלה את התערוכה של מירו שהוא אחד מציירי האבסטרקט הטובים, ויש לו  גם הרבה עבודות  במוזיאון בברצלונה.

המוזיאון השני המיוחד, הפעם, הוא הד'אורסיי, שבו תערוכה  של פיקסו, אבל פיקסו של התקופה הכחולה והוורודה. התקופה הראשונה בחייו, ומסתבר שפיקסו היה לא רק אמן רב גוני אלא גם צייר טוב מאוד. הגדול  בדורו.

למי  שיש  זמן, תמיד רצוי ללכת לראות שוב את מוזיאון האורנז'רי המחודש ואת  גלריה מיול. ופריז הרי מלאה  במוזיאונים, ובעיקר לפני הכריסמס. ארבעה ימים מלאים בלי לחשוב על ביבי או על החיזבללה והחמאס, ויופי לחזור  לארץ. הטיסות בשיטה  החדשה של  לאו  קוסט ממש מפליאות ביעילותן ובמחיריהן הזולים.

את ההפגנות של האפודים הצהובים בכלל לא מרגישים, אבל הפגנות נגד השלטון הן  דבר  שהוא  תגובה  דמוקרטית  בכל   מדינה  נורמלית, גם אצלנו.

אברהם כץ-עוז

* * *

יבגני יבטושנקו

אהובה הירדמי

רְסִיסִים מְלוּחִים עַל גַּבִּי גָּדֵר חַיִץ,

הַפִּשְׁפֵּשׁ כְּבָר נָעוּל.

                     וְהַיָּם מוּל הַבַּיִת

גּוֹעֵשׁ,

     מִתְפַּלֵּשׁ,

             מִתְכַּתֵּשׁ עִם הַחוֹף,

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּלוּחָה כְּבָר יָנַק אֶל תּוֹכוֹ.

הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...

                  נִשְׁמָתִי עֵינָא בִּישָׁא

הֶהָרִים יְשֵׁנִים, הָעֲרָבָה נִנּוֹחָה.

כַּלְבֵנוּ מַחְרִישׁ

               הַפִּסֵּחַ הַקְּשִׁישֶׁא,

רוֹבֵץ וְלוֹקֵק

              שַׁרְשָׁרְתוֹ הַמְּלוּחָה.

וְהַיָּם - בְּרִגְשָׁה,

               וּבְהֶמְיָה - הַחֻרְשָׁה,

וְהַכֶּלֶב - עָתִיר נִסְיוֹנוֹ הַתָּמִים,

וַאֲנִי - בִּלְחִישָׁה,

                אַחַר כָּךְ - בִּרְחִישָׁה,

וּלְבַסּוֹף בְּלֹא אִוְשָׁה:

                      "אֲהוּבָה, הֵרָדְמִי..."

הֵרָדְמִי אֲהוּבָה,

               תִּשְׁכְּחִי אֶת הַמְּרִיבָה.      

תַּחַלְמִי: הִתְעוֹרַרְנוּ –

                    הַכֹּל רַעֲנָן.

נָעִים כֹּה לִישֹׁן עֵת

                    שֶׁרֵיחַ מַצוֹנִי^*

נוֹדֵף

     מִמַּרְתֵּף

             אֶל נִבְכֵּי הַשֵּׁנָה.

הוֹ, כִּי אֵיךְ

           אֲאַלְּצֵךְ

                  לַחֲלוֹם עַל כָּל אֵלֶּה,

סַפְקָנִית שֶׁכְּמוֹתֵךְ? אֲהוּבָה, הֵרָדְמִי...

תְּחַיְּכִי בְּשֵׁנָה (מְקוֹר דָּמַע חַסְמִי נָא)

פְּרָחִים תִּקְטְפִי, בְרֹב חֵן תְּמַקְּמִי נָא,

וּשְׂמָלוֹת הֲדוּרוֹת מְלוֹא אָרוֹן לְךָ תִּקְנִי.

עוֹדֵךְ מְמַלְמֶלֶת?

                  נִמְאָסָה הַטַּלְטֶלֶת.

הִתְעַטּפֵי בְּשֵׁנָה לָךְ וְתִתְכַּרְבְּלִי.      

בְּשֵׁנָה תְּמַמְּשִׁי לָךְ אֶת כָּל הַמַּלְמֶלֶת

בְּכָל הַבַּלְבֶּלֶת

             בִּשְׁנָתֵךְ תִמְשְׁלִי.

לֹא-לִישֹׁן אֵין כָּל טַעַם

                        וַאֲפִלּוּ מִטַּעַם-

הַחֹק. הוּא כְּמוֹ רָעַם

מִנִּי תַּת-הַכָּרָה מִצְטַוֵּחַ בִּדְמֵי.

בְּעֵינַיִךְ מְצוּקָה,

                 שָׁם בּוּקָה וּמְבֻלָּקָה

יִרְוַח לַהֵן עֵת שֶׁשְׁמוּרוֹתַיִךְ תַּעַצְמִי.

אֲהוּבָה הֵרָדְמִי...

               הַשְׁנָתֵךְ נָדְדָה

בְּשֶׁל נֶהִי הָרוּחַ?

                 מַהֲלֻמוֹת הַגַּלִּים?

תְּחוּשַׁת-לֵב עֲכוּרָה? נִבְזוּתוֹ שֶׁל אָדָם?

וְאוּלַי לֹא מִי-סְתָם,

                    רַק פָּשׁוּט בִּגְלָלִי?

הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...

                דְּעִי: יָדַי לֹא בְּמַעַל.

לְאַשֵּׁר כְּבָר אֻנָּה

                 אֲבוֹי, אֵין תַּקָּנָה.

נָא סִלְחִי לִי – שׁוֹמַעַת? –

                        אֶהֱבִינִי – שׁוֹמַעַת? –

לוּ רַק בְּשֵׁנָה,

               לוּ רַק בְּשֵׁנָה!

הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...

               בְּטֵרוּף נִסְתַּחְרֵרָה

נֵאָחֵז בַּמִּרְדָּף

             עַל כַּדּוּר מְטֹרָף.

לְחַבֵּק נְמַהֵר,

             פֶּן לַתְּהוֹם נִדַּרְדֵּרָה,

אֲבָל אִם נִדַּרְדֵּר –

                נִדַּרְדֵּר נָא יַחְדָּו.

הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...

               הַטִּינָה הִיא כְּזָבָה.

הַנִּיחִי לִשְׁקֹעַ בַּכַּר לְרֹאשֵׁךְ.

עַל פְּנֵי הַכַּדּוּר הַזֶּה לְהֵרָדֵם מָה קָשֶׁה,

וּבְכָל זֹאת –

             אַתְּ שׁוֹמַעַת? –

                          הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...

וְהַיָּם – בְּרִגְשָׁה,

                 וּבְהֶמְיָה – הַחֻרְשָׁה,

וְהַכֶּלֶב – עָתִיר נִסְיוֹנוֹ הַתָּמִים,

וַאֲנִי – בַּלְּחִישָׁה,

                אַחַר כָּךְ – בָּרְחִישָׁה,

וּלְבַסּוֹף בְּלֹא אִוְשָׁה:

                      "אֲהוּבָה, הֵרָדְמִי..."

*מצוני – בלשון גיאורגית: שמו של משקה העשוי חלב חמוץ בפי עמי הקווקז (הע' המתרגם)

תרגום מרוסית: יואל נץ

עיתונאי: "כתבת בזמנו שיר חודרני 'הנה כזאת קורה לי', והקדשת אותו לבלה אחמדולינה. למי עוד מנשותיך בעבר הקדשת שורות חודרות לא פחות מאלה?"

יבטושנקו: "קשה לי לשפוט. כנראה שאפשר לומר את זה על השיר 'אהובה הרדמי...', המוקדש לאשתי השנייה, גליה. בספרי החדש מצויה סדרה חדשה שלמה, אשר מוקדשת לאשתי מאשה. איך אפשר לשאת נשים אשר אינך אוהב, ואם אתה אוהב, איך אפשר שלא לכתוב שירים שמוקדשים להן, אם אתה משורר? אין לו לגבר הזכות להיות כפוי-טובה כלפי הנשים אשר עזרו לו לחוש את הנפלא ברגשות."

* * *

יואל נץ

יבגני אלכסנדרוביץ' יבטושנקו

בשנת 1997 קבע יבגני ריין, ידידו של ברודסקי (ויש הסבורים – מורהו) את ההנחה הבאה:

"רוסיה היא ארץ מיוחדת בכל המובנים, ואפילו בדימויה הפואטי. מזה מאתיים שנה, ולאורך כל אותו פרק זמן, משורר דגול יחיד מייצג את השירה הרוסית. כך היה במאה ה-18, ה-19 ובמאה ה-20 שלנו. ורק שמות שונים לו לאותו משורר. זוהי שרשרת בל-תינתק. נתעמק נא בעקֵבות: דרז'בין – פושקין – לרמונטוב – נקרסוב – בלוק – מיאקובסקי – אחמטובה – יבטושנקו. אין הוא אלא אותו משורר דגול אחד ויחיד עצמו ולו פנים שונות. כזה הוא גורלה הפואטי של רוסיה."

נראה כי ביחס ליבטושנקו אפשר להאריך את הנוסחה שלו גם אל תוך המאה ה-21 (ורק לחשוב שלפני כעשר שנים נמנו שני אישים רוסיים על המועמדים להענקת פרס נובל: פוטין ויבטושנקו...)

יבטושנקו נולד ב-18 ליולי שנת 1933 לזוג גיאולוגים אשר עבדו באזור אירקוטסק המקפיא. אימו היתה לזמרת. את השם יבטושנקו נטל יבגני מאימו (שם משפחתו של אביו היה גַנְגְנוּס). הילד  התחנך במוסקבה, שם גדל והחל לפרסם את שיריו מאז שנת 1949. בשנים 1951-1957 למד במכון לספרות ע"ש גורקי וסולק ממנו משום שתמך ברומן של דודינצב "לא על הלחם לבדו". רומן זה מספר – שומו שמיים! – על תלאותיו של מהנדס-ממציא בברה"מ אשר נשחק בגלגלי הביורוקרטיה הסובייטית. דודינצב וספרו נרדפו עד צוואר על ידי המשטר, וגם תומכיו ואוהדיו של דודינצב סבלו מנחת זרועו.

עם זאת, יבטושנקו לא היה מורד. רחוק מזה. בשנת 1952 הוא היה לחבר הצעיר ביותר באגודת הסופרים של ברה"מ. את דרכו הספרותית הוא החל בחיקוי שירת הפאתוס הפוליטי של מיאקובסקי, אבל עד אמצע שנות החמישים גיבש לעצמו סגנון שירה מקורי, המשלב פובליציסטיקה רטורית עם לשון של יומיום, פתטיות עם ליריקה, משקל גמיש עם יכולת אמנותית גבוהה של חריזה, הרהורים מעמיקים על הנצחי עם הבלי העולם הזה.

בכישרונו הרב ידע יבטושנקו להלך על חבל דק בין הלויאליות לבין האופוזיציה. יבטושנקו השתלב בנאמנות, בכנות ובהתלהבות להאדרת שמם של המפעלים אשר אמורים היו להגשים את הקומוניזם, ואף רתם את עצמו לפעילות נמרצת למען התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. על כך הוא זכה לתמורה כספית נדיבה, לאותות הצטיינות, לסיורים אין-ספור על פני כדור הארץ, לתרגום ספריו בלמעלה מ-70 שפות ולמוניטין עולמי. עם זאת, מצפונו וחושיו המחודדים היו משמשים לו כמעין סיסמוגרף רגיש. היה בין הראשונים אשר חשו בהסתאבות ובפשעי השלטון, אך שלא כמתנגדי המשטר, הוא לא שלל מכל וכל, את ערכי התנועה המהפכנית הרוסית. יבטושנקו התמיד בהכרתו השמאלית והרדיקאלית בהתלהבות של איש הקומסומול. אלא שהוא כתב גם שירי מחאה ליריים רבים, בהם התייצב לימינם של דיסידנטים כמו סיניאבסקי, דניאל, סולז'ניצין, ברודסקי, וויונוביץ' ואחרים. הוא הוקיע את תוקפנותה של ברה"מ נגד הונגריה, צ'כוסלובקיה ואפגניסטן. כל אלה מצאו את ביטוייהם ביצירותיו.

יבטושנקו היה בין ראשוני הסנוניות המבשרות את ה"פרסטרויקה" והיה לטרובדור שלה. אף שבהמשך גברו בשירתו מוטיבים של סקפטיות ושל אירוניה בעקבות אכזבתו מתוצאות "הבנייה מחדש", שהיו לדידו רחוקות מאוד מיצירתה של חברה דמוקרטית אמתית.

קשה להאמין כי יבטושנקו הקומוניסט, הוא המשורר שכתב את השורות הבאות (כאן ובהמשך נרשמו המובאות בתרגום מילולי בידי הח"מ):

אפילו שגורקי נרצח בידי אחרים,

דומה כי הרגו אותו אותם הברנשים עצמם – 

שורות אשר נכתבו נוכח עלילת הרופאים היהודיים...

והנה, לעומת זאת, שיר אינטימי על סטאלין מפרי עטו של יבטושנקו:

...בְּדִמְמַת הַלַּיְלָה לְלֹא שֵׁנָה

הוּא מְהַרְהֵר בַּמְּדִינָה, בַּשָּׁלוֹם,

הוּא מְהַרְהֵר בִּי.

הוּא נִגָּשׁ לַחַלּוֹן. מִתְפַּעֵל מִן הַשֶּׁמֶשׁ

הוּא מְחַיֵּךְ בְּחֹם.

וַאֲנִי נִרְדָּם, וַאֲנִי חוֹלֵם

אֶת הַחֲלוֹם הֲכִי נִפְלָא.

זהו אותו משורר עצמו אשר כתב גם את היפוכם הגמור ברוחם של הדברים (מתוך "יורשיו של סטאלין"):

כל זמן שקיימים יורשיו של סטאלין על פני האדמה,

לא אחדל מלשוות לנגד עיניי כי סטאלין מצוי עדיין במאוזוליאום.

לקורא העברי מוכר יבטושנקו בראש ובראשונה בזכות פואמת המחאה נגד יחסו של המשטר הסובייטי כלפי העם היהודי. הוא ממצה את מחאתו באי הקמתו של גלעד לזכרם של רבבות היהודים אשר רצחו הנאצים בְּבָּאבִּי-יָאר שליד קייב. פואמה זו עוררה בזמנו הדים רמים ואהדה רבה ליבגני יבטושנקו בקרב בעלי מצפון בעולם כולו, לא כל שכן – בקרב העם היהודי.

* * *

יבגני יבטושנקו

בַּאבִּי יָאר

אֵין גַּלְעֵדִים מֵעַל הַגַּיְא שֶׁל בַּאבִּי יָאר.

כְּמוֹ מַצֵּבָה גַּסָּה תְּלוּלָה שֵׁן סֶלַע מִתְגּוֹלֶלֶת.

יָרַד עָלַי מוֹרָא.

                  הֲרֵינִי מְבֻגָּר

כָּמוֹהוּ כְּמוֹ הָעַם הַיְהוּדִי בַּחֶלֶד.

עַכְשָׁו דּוֹמַנִּי –

                עִבְרִיָּה רוּחִי,

פּוֹסֵעַ מִנִּי אָז עַל פְּנֵי אַדְמַת מִצְרַיִם.

הִנֵּה גּוּפִי עַל צְלָב כְּבָר מְמֻסְמָר עִם

הַזְּמַן אֲשֶׁר חָלַף.

                   גַּם דְּרַיְפוּס – אָנֹכִי. 

הַקַּרְתָּנוּת

           אוֹתִי מַשְׁפֶּלֶת עֲדֵי סְחִי.

אֲנִי כָּלוּא

           בְּלֹא יֶשַׁע,

                     בְּזוּי-הָאֲסַפְסוּף, 

נִרְדָּף בַּעֲלִילוֹת שָׁוְא

                       שֶׁל נְמוּכֵי-מֵצַח.

מַטְרוֹנִיתוֹת מְפֻרְכָּסוֹת בְּשֶׁצֶף-קֶצֶף

צוֹוְחוֹת, וּמִטְרִיּוֹת  תּוֹקְעוֹת לִי בַּפַּרְצוּף.

הִנֵּה הַדָּם נִשְׁפַּךְ, עַל הָרְצָפוֹת גָּאָה –

אֲנִי יַלְדּוֹן בִּבְּיַאלִיסְטוֹק. 

                            רוֹמֶסֶת,

סְפוּגַת רֵיחוֹת בָּצָל שֶׁל מִסְבָּאָה,

עֵדָה שֶׁל שִׁכּוֹרִים שְׁלוּחָה כָּל רֶסֶן.

תְּחִנָּה מָרָה אַף לֹא נִימָה תַּרְעִיד הִיא.

לַשָּׁוְא, נִבְעָט, אֶבְכֶּה,

                        אֶת דִּמְעוֹתַי אֶבְלַע.

צוֹרְחִים:

         " הֵצֵל אֶת רוּסְיָה וְהַכֵּה בַּזִּ'ידִים!"

צוֹהֵל אוֹנֵס אִמִּי, עוֹלֵז בֶּן הָעַוְלָה.

הוֹ רוּסְיָה שֶׁלִּי! – 

                     יָדַעְתִּי כִּי עַמָּהּ

בְּמַהוּתוֹ

         לִבְנֵי כָּל הָעַמִּים פָּתוּחַ;

אַךְ לְעִתִּים, מִי שֶׁדָּבְקָה בּוֹ זֻהֲמָה ,   

אֶת שְׁמֵךְ הַצַּח מַשְׁלִיך לַשָּׁוְא לָרוּחַ.

יָדַעְתִּי טוּב לִבֵּךְ, אֶת הַחֶמְלָה.

כַּמָּה מַחְלִיא, כִּי בְּעַזּוּת נֶחְרֶצֶת

הָאַנְטִישֵׁמִים הִתְעַטְּפוּ בְּאִצְטָלָה

שֶׁל "בְּרִית שֶׁל הָרוּסִים וְהַמּוֹעֶצֶת".

דּוֹמַנִּי

       כִּי אֲנִי – הוּא אַנָּה פְרַנְק,

כָּמוֹהָ כְּזַלְזַל אָבִיב שְׁקוּפָה הִיא.

אֲנִי אוֹהֵב.

           בְּלִי קְלִישָׁאוֹת לֵב רָן.

לוּ מוּל רֵעֵהוּ אִישׁ

                    יַבִּיט לוֹ בָּעֵינַיִם.

אָסוּר לִרְאוֹת,

               אָסוּר לְהִתְפַּעֵל!

לֹא בָּרָקִיעַ,

            לֹא בְּעַלְוָה לִנְגֹּעַ.

אֲבָל אֶפְשָׁר – וְזֶה הָמוֹן! –

                                בְּנֹעַם

לַחֲבֹק אִישׁ רְעוּתוֹ בְּתָא אָפֵל.

בָּאִים לְכָאן?

              אַל פַּחַד – אַךְ תְּזָזִית הִיא

שֶׁל בּוֹא אָבִיב –

                 מַכָּה בְּכָל עֻזָּה.

קִרְבִי אֵלַי.

             שְׂפָתַיִךְ חִישׁ הוֹשִׁיטִי.

פּוֹרְצִים לְכָאן?

                  לֹא, כִּי הַקֶּרַח זָע...

עַל בַּאבִּי יָאר מְרַשְׁרְשִׁים עִשְׂבֵי הַבָּר,

עֵצִים חֲמוּרֵי סֵבֶר

                    כְּמוֹ שׁוֹפְטִים בַּשֶּׁקֶט.

קוֹלָהּ שֶׁל זַעֲקַת דְּמָמָה דַּקָּה יִגְבַּר.

גְּלוּי רֹאשׁ אָחוּשׁ –

                     בּוֹ אַט שֵׂיבָה זוֹרֶקֶת.

אֲנִי

    כִּבְאֵלֶם זְעָקָה שָׁבוּי.

רוּחִי

    מֵעַל הָרְבָבוֹת כּוֹשֶׁלֶת,

אֲנִי

    כָּאן כָּל זָקֵן יָרוּי,

אֲנִי

    כָּאן כָּל תִּינוֹק יָרוּי, כָּל יֶלֶד. 

כָּל תָּא לָעַד יִזְכֹּר בִּי אֶת הַשֶּׁבֶר.     

הַ"אִינְטֶרְנַצְיוֹנַל"

                  – יְהִי רָצוֹן –

יֻשְׁמַע בְּאוֹן עֵת שֶׁתֻּשְׁלַך לַקֶּבֶר

נִבְלַת הָאַנְטִישֵׁמִי הָאַחְרוֹן.

דַּם יְהוּדִי אֵינוֹ מָצוּי כְּלָל בְּדָמִי.

רְאוּ הַמְּפַגְּרִים:

                 אֲנִי נִצָּב בְּלֹא רֶתַע

וּלְכָל הָאַנְטִישֵׁמִים:

                      כִּיהוּדִי אֲנִי –

עַל-כֵּן –

          רוּסִי בְּכָל רְמַ"ח לָבֶטַח!

1961

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

אסתר ראב

לְיֶבְטוּשֶׁנְקוֹ

יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ  –  נַעֲרִי הַתָּם וְהַנּוֹעָז  –

יְפֵה-הָעֵינַיִם,

בֶּן הָאֲדָמָה הַגְּדוֹלָה  –

וְהַנְּהָרוֹת הָרְחָבִים,

הַנְּחָלִים עִם גְּדוֹתֵיהֶם הָרַכּוֹת

שְׁתוּלוֹת עֲרָבוֹת בּוֹכִיּוֹת

וְלִבְנִים מַכְסִיפִים;

בֶּן הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר מַקְהֵלָתָהּ

שָׁרָה אֲחִידוּת  –

כַּעֲדַת-דְּבוֹרִים מְזַמְזְמוֹת

בְּיוֹם-קַיִץ, כָּבֵד, זָהוּב;

בֶּן הַצֶּ'רְנוֹזוּמִים

וְהָעֲרָבוֹת הַמֻּשְׁלָגוֹת;

גּוּר שׁוֹצֵף,

רְחַב-כַּף

וּכְבַד-צִפֹּרֶן  –

נִצַּבְתָּ מוּל עֲדַת-זְאֵבִים

פְּרוּעָה, מְיַלֶּלֶת  –

לְבַד.

סוֹלוֹ שַׁרְתָּ  –

רַק אֶחָד!

מוּל צוּקֵי-שִׂנְאָה רַבִּים

אֶחָד מוּל רַבִּים,

עַז וְתָמִים  –

כְּנָבִיא עַל הַרְרֵי-יְרוּשָׁלַיִם

יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ בְּנִי  –

יֶלֶד מְשַׂחֵק

עַל מְאוּרַת-פְּתָנִים...

1963

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

הרומאן נדפס בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג

"מעטים הם הספרים מתחום הספרות היפה שבהם

אין המחבר נזקק כלל לדמיונו כי כל המסופר בהם

הוא אמת-לאמיתה. כזה הוא הספר 'המושבה שלי'

שכתב ידידי ובן-מושבתי אהוד בן עזר."

הסופר אלימלך שפירא

בראיון ל"קול ישראל"

"חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם

בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן

אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה

כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו!"

דודי אלכס

פרק ראשון

ילדותו של יוסקה המרסק

ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק

אומרים שהאדם בנוי טבעות-טבעות כמו עץ, לעיתים הליבה שלו כבר חרבה, אך לפעמים העבר מתפרץ מבפנים במלוא עוצמתו, כאילו האהבות הישנות חיות עדיין והאנשים המתים נושמים.

הכרוניקה האיכרית הזו, שנכתבה במשך עשרות שנים, ראשיתה בביריון ששמו יוסקה-דרעק וסופה בגירושיי מבת-דודו רותי גרשוני, שאותה המשכתי לאהוב כל ימי חיי.

יש בדפים האלה גם קצת היסטוריה של המושבה, ופרשה של ריסוק אצבעות וסדיקת שפתיים, ומעשה רצח (או התאבדות) אחד, אבל זוהי, במפורש, לא ספרות אלא-אם-כן, כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל מה שניראה אמנותי איננו אמנות וכל מה שמכונה ספרותי איננו ספרות. אמנות וספרות של ממש אינן שונות מן החיים."

שנים רבות נחשב יוסקה-דרעק לגבר הכי החזק במושבה.

אביו היה עגלון של צואה. בשנים הראשונות היה מנחם-מוניש גולדשטיק מוביל בחבית הגדולה של ה"טומברה", עגלת הדו-אופן שלו, את ה"טנקות", הפחים, מבתי-הכבוד לפרדסים. פעם בשבוע היה מגיע ומרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ומוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר סוסו היתה תלוייה מחרוזת פעמונים שאותה קיבל מגמל ערבי שהציל ממוות לאחר שמצא אותו טובע בבור של צואה.

האיכרים כינו את גולדשטיק מוניש-דרעק ולעיתים אבו-חארה.

הערבים התייחסו למקצועו ביתר עדינות ונתנו לו את השם: "הושא אל-עטאר", הבשם, מוכר התבלינים, או גם "איליביסקי" – זה שמשקה... אבל עבודה כשלו – שום ערבי בארץ לא היה מוכן לעשותה.

כאשר האיכרות שלנו היו שומעות את צליל הפעמונים של המחרוזת של סוסו של מוניש-דרעק היו סוגרות היטב את החלונות בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה ומפני ענן הזבובים שריחף מעליה.

זו הצואה ואלה צריפוני ההחראה שבגללם פרצה המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שרצה לתקן את מצב ההיגיינה במושבה – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה מדור המייסדים, אנשים שמרנים ואדוקים.

ביום שבו התקוטטו שני המחנות הללו על השליטה בבית-המרקחת, שהקים לנו הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, באו השיח'ים הבידואים מהסביבה והציעו את שירותיהם הטובים כדי להביא ל"סולחה" בין החמולות היריבות.

מנעוריו נהג יוסקה-דרעק לעזור לאביו לרוקן את חבית העץ ולטפל בסוס וככה התפתחו בו היטב שרירי הזרוע והכתף, אצבעות ידיו נעשו עבות, אמרו שיש לו הזין הכי גדול במושבה וכאשר הוא והסוס עוצרים להשתין – אי אפשר מרחוק לדעת מה שייך למי.

לימים דבק בו הכינוי יוסקה המרסק כי לאחר שהמשיך במקצוע עגלונות-הזבל שירש מאביו, וענן הזבובים ריחף גם עליו, חש צורך מתמיד ללחוץ את ידי האנשים שפגש, כדי להוכיח לעצמו ולהם שאין במגע עימו חשש של ריח רע, מה עוד שהיה שוטף היטב את הידיים בסבון ליזול ירוק חריף אחרי העבודה.

כל זה לא היה נורא כל-כך לולא היה נוהג ללחוץ את היד בכוח כה רב עד שהיה שובר אצבעות לאנשי המושבה, ומדובר באיכרים שהיו רותמים בקלות סוס לכרכרה, חורשים וקוצרים, חולבים פרה, יודעים לכוון היטב פר מיוחם בעלותו על פרה. מדובר היה בבעלי-מלאכה שמרקעים ברזל מלובן בפטיש כבד על גבי סדן ומפרזלים פרסות, ומתקינים שלד של קורות-עץ ובונים ביניהן קירות לבית, ותופרים בידיים מיומנות ריתמה לסוס וגם נעלי-עבודה מעור גס.

כל אלה אמנם נזהרו ממגעו של יוסקה אבל מדי פעם היה מישהו שוכח או נמצא במצב שאינו מאפשר לו להימלט מלחיצת היד של הביריון – והתוצאה היתה כאב מציק בפרקי האצבעות במשך ימים רבים, ולא אחד גם נזקק לגבס, והפסיד ימי עבודה.

כך הלך וגבר הכינוי יוסקה המרסק על הכינוי יוסקה-דרעק.

דודי ההולל אלכס אמר שבעצם ראוי היה לכנותו יוסקה דער-תרכ בגלל פניו המונגוליים-למחצה, שנולד כך מפני שאימו באשה-קריינדל, אחותם של סקנדר אבול-באר'ל (הוא סנדרל גרשוני) ויונה מאיר קוסוחוב (הוא יינע קוס-אוחתו), ושהיתה גם בת-דוד של בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק – התיידדה בשעתה עם הקצינים התורכיים ואהבה לצחצח את חרבותיהם ולספר את שערם ולגלגל בדונג חום-צהבהב את קצות שפמיהם. ולפעמים התורכים היו מוחטים את משחת-הדונג משפמיהם הזקורים ותוחבים בצחוק את אצבעותיהם, כאילו כדי לנגב אותן, בחריץ האחורי של הגברת גולדשטיק. והערבים חסו עליה וכינו אותה רק בשם אום-א-שאוואריב, אמא של השפמים.

נחמיה ירקוני הצנום, שנחשב בשעתו לץ גדול, התחכם פעם והשתין לתוך כף יד ימינו בראותו את יוסקה אפוף הזבובים מתקרב אליו ללחיצה, אך גם הוא לא נמלט מצבת ידו של גוליית-גולדשטיק הזה, ודמעות פרצו מעיניו.

לימים החל נחמיה לובש בסתר בגדי אישה, עוסק בעבודת רקמה וסריגה, ומבלה זמנו בתיקון גרבי משי של בנות-האיכרים במכונה מיוחדת שרכש לשם כך. במכונה היתה מחט שמעלה סולמות ומאחה אותם לאור נורה חזקה וזכוכית מגדלת המאפשרות לתפוס במחט את קורי המשי.

נחמיה נהנה ממגע המשי של הגרביים ואומרים שהיה טומן בהן את פניו וישן עימן בלילות.

את קולו שנתדקק נתן בשעות העבודה בשירי ציון ובאריות מתוך האופרטות של גולדפאדן.

לבסוף שלחו אותו לבדיקה בירושלים, במוסד שבו אושפז בשעתו הסופר חיים ברנר. בעקבות הבדיקה נישאר כלוא שם כל ימיו, שמו וקיומו הושכחו. לעולם לא חזר למושבה, אף לא ביום קבורתו. התביישו בזכרו וקברו אותו בירושלים.

כפי הניראה הנטייה לנשיות החלה עם לחיצת היד הנוראה שספג נחמיה-פופו מיוסקה ברחוב חובבי-ציון מול בית-הכנסת הגדול. אותה לחיצה כואבת חילחלה כשיפוד עד פי טבעתו וגרמה לו תענוג משונה. אז חש לראשונה שלא נפש של גבר שוכנת בו אלא נפש נקבה, וכי שורש נשמתו בא מתהום דנוקבא רבא.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "נחמיה-פופו היה האיש החיוור ביותר שהיכרתי מימיי. הוא היה שקוף! הוא היה כל-כך עדין שלפעמים נידמה שבכלל לא היה."

אצלנו בבית היתה פרושה במשך שנים מפה לבנה שעליה רקם נחמיה-פופו דוגמת פרדס בירוק עם תפוחי-זהב כתומים. בתקופה שבה חייבו גם את הבנים לרקום בשיעורי המלאכה הבאתי הביתה מפית עשוייה צלבים-צלבים של חוטי דה.אם.צה צבעוניים והשוויתי אותה בגאווה ל"מפופו" של נחמיה. לא ידעתי עדיין דבר על גורלו המוזר.

פני אבי האפירו, זה הגוון שבו היה מחוויר עורו שהיה שחום מהעבודות החקלאיות בשמש, והוא אסר עליי להמשיך לרקום וגם חקר מדוע טרם התחלף קולי והאם אני מאוהב בפאלצטו שלי.

מיד פרצה מריבה קולנית, ולא ראשונה, בסידרת המריבות בין הוריי. אימי עמדה לצד בית הספר והמורה-למלאכה, ותבעה מאבא שיפסיק את החינוך הספרטני שלי. די בכך שאסר עליי לקבל זריקת-חיסון נגד שחפת, ומי יודע מה יעלה בגורלי.

האמת, על אי-הזריקה שמחתי מאוד. אני אולי היחיד מבני-דורי בארץ שאין לו כפתור-בשר מכוער על הזרוע, קרוב לשיכמה, זכר לאותה זריקה.

וכרגיל צדקו שניהם. חדלתי לרקום, קולי התחלף, בשחפת לא נדבקתי, החינוך הספרטני, שהתבטא לרוב בהכריחו אותי לעדור בטורייה את אדמת החצר, גרם לי להיעשות עצל ולהתפרנס מכתיבה, שהיא כידוע מקצוע קל למדי, בייחוד עכשיו, שיש מחשב, וכול-כול-כול העולם כותב.

מנעוריו היה יוסקה נער פרוע ונחשב לפרא אדם.

יום אחד, לאחר שהמנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי סילק אותו מהכיתה בסטירת-לחי מצלצלת: "מארש! החוצה! ספסל הלימודים – לא לאחוריך נוצר! מהיום והלאה יהיו מוריך הג'מוסים שאותם תירעה בביצה!" – ארב לו יוסקה ברחוב, וכאשר זרם חרזתי מבית-הספר התבלבלתי זאת אומרת כאשר חזר זרמתי לביתו מבית-הספר – השליך יוסקה רעף-מרסיי אדום-כהה בגבו.

המנהל האומלל זרמתי קרס בצעקה נוראה: "גולדשטיק הנבל!" – ונשבע כי נסתיימה לנצח פרשת חינוכו של יוסקה בבית-הספר העממי "רוטשילד", ומצידו: "שילך החוליגאן בעל פני התורכי לכל הרוחות!"

לפי מקורות אחרים אמר לו: "הפרות אוכלות כל היום עשב ומחרבנות, אוכלות ומחרבנות, אבל לפחות הן נותנות חלב. ואתה מה, גולדשטיק? אפילו חלב אינך נותן!"

תשוקתי לדייק נובעת מכך שבענייני כתיבה אינני רומאניסטאן אלא כרוניסטאן, כרוני, ממש נגוע בהיסטוריה.

כארבעים שנה אני עובד על הכרוניקה האיכרית הזו, את כל חיי הקדשתי לה.

אני מושפע מאוד מסופר המושבה שלנו, אלימלך שפירא, שלאחר כוסיות אחדות של עראק בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה מול השוק הגדול, על שרפרף קש, "חנות" מכנסיו פתוחה בגלל רישולו המתמיד – יושב בחברת ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו, והסבלים הגורג'ים, וזקני האיכרים – היה מסיט מפיו את פומית הנרגילה (ואני הקטן כורע לרגליו ודואג לגחלת בטומבק, המעלה עשן בניחוח תפוחי-עץ), ומשתעל:

 "אני חולה במחלת העבר. הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא, ואיכה אאוורר את מה שהיה?"

מפחד אביו, לא שב יוסקה אותו יום לבית הוריו אלא טיפס על עץ אקליפטוס גבוה בחורשת עצי האקליפטוס, שנטע חוואג'ה בארס, הוא האגרונום מסייה בוריס קלדם, בפקודת הברון.

יוסקה סידר לעצמו מקום נוח על העץ למעלה ונישאר לגור וגם לישון שם.

כאשר ראה נער חוזר מהשוק, בדרך הביתה, היה יורד ומזנק עליו, חוטף מצרכים אחדים מתוך הסל, ולעיתים את הסל כולו, מטפס חזרה למרומי העץ, זולל ומשליך את הקליפות למטה.

גם את צרכיו היה עושה מלמעלה כשהוא ממלמל פעם אחר פעם: "כה אמר המורה זרמתי: זרמת ג'מוסים זרמתי!"

בצמרות למד יוסקה-דרעק את שירת הציפורים, לא רק את הדרור, העורב, השחרור, הפשוש, הבולבול והזרזור, ההומים משעות הבוקר המוקדמות, לא רק את קריאות ההפחדה של האוח, הינשוף, התנשמת והכוס, בלילות, אלא גם את שירת הזמירים.

לא היו זמירים בארץ, אבל יוסקה זכר כיצד אחת המורות חיקתה בכיתה את שירת הסולוביי, זמיר ברוסית. דודתי יעל כה הוקסמה ממקהלת הזמירים בחורשה, שבמחברותיה הקדישה פרק לזמרתם שהציפה לפתע את המושבה. היא לא שיערה בנפשה שיוסקה הוא המצפצף, השורק, הפועה והמחקה בעדינות את שירת הזמיר ממרומי האקליפטוס, וכי באותו לילה מלק ראשיהן של שתי תרנגולות והשליך אותן למטה. שהאיכרים יפחדו ממנו.

גופו השרירי והחזק היה אז בתקופת ההתבגרות, והפיק כמויות אדירות של זרע, שפרצו בשתיים-שלוש פליטות יומיות כמו גייזרים שופעים, זאת מבלי להזכיר את תנובת חלומותיו בלילה.

כאשר היה רואה ממרום מושבו שבענף האקליפטוס את בנות-המושבה בדרכן לבית-הספר ובחזרה, היה משפשף ומתיז עליהן מלמעלה טיפות לבנות וחמות. הריח החריף שנדף היה כניחוח של זרמת תיש ולא של בן-אדם, אך למזלו ריח האקליפטון, האצור בעלים הירוקים, גבר על סירחונו התיישי.

הנערות המופתעות חשבו שצמרות העצים בחורשת האקליפטוס נוטפות חלב ציפורים או מן הוא היורד עליהן משמיים, אולי הוא המן שעליו למדו בסיפורי המקרא.

זה היה אז חידוש ציוני של בית-הספר העברי הראשון בארץ, שלומדים תנ"ך בתור מקצוע המשלב ספרות והיסטוריה ואינו כלוא בתפילות ומפוצל בפרשת השבוע.

מנסיונן נוכחו הנערות עד מהרה לדעת שאין טוב מן המן הנוטף הזה כדי לחפוף בו את הראש, להוסיף ברק וניחוח לשיער וגם להדיח את ריחו החריף והדוחה של הנפט, שבו חפפו אותן אימהותיהן כדי להתגבר על הכינים.

ורק כשהיה יוסקה רואה את שיינע-פשה דודתו צהובת השיער ובעלת החזה הגדול עוברת למטה היה מתחבא, ואברו הגדול מתקמט מפחד, כי נזכר כיצד היתה מכה אותו בילדותו על אחוריו בהכריחה אותו לרחוץ בפיילה, גיגית הנחושת, המלאה מים חמים, בטרם תעניק לו כפיצוי חופן מטבעות חומות ופחותות ערך.

יום אחד, בדרכה הביתה מבית-הספר העממי "רוטשילד", פסעה תחת האקליפטוס ארלטי קלדם היפהפיה, בתו של האגרונום קלדם.

משפחתו של מסייה קלדם, פקיד הברון, היתה המיוחסת והעשירה במושבה.

ההשפעה של הופעת ארלטי על יוסקה היתה כל-כך מהירה שלא היה אפילו צורך לשפשף בטרם התיז. פשוט עמד שם במרומים והתבונן בה בלכתה, כשהיא מעכסת, וצמותיה הבהירות נרטבות בתנובת זרעו.

כאשר הרימה ראשה כלפי מעלה קלטה טיפה בעינה וטיפה על לשונה. את יוסקה לא ראתה אבל ברכת השמיים מצאה חן בעיניה וכאשר שבה הביתה לא מיהרה לחפוף את שערותיה אלא טפפה והלכה יחפה על הבלטות הקרירות בראש זרוע, כערבייה הנושאת על ראשה צרור ענפים יבשים שאותם קוששה בשדות ובצידי הדרכים לשמש דלק להבערת התנור הביתי.

 "מה יש לך על הראש, ארלטי מון פטיט? שאת הולכת beduine comme une [כמו בידואית] avec les [עם ה] עצים לטאבון?" שאל אותה אביה, בוריס קלדם.

"מן, מון פאפא, מן." ענתה. "לפעמים, כ-ש-אנחנו חוזרות מבית-הספר, אז אני חושבת, אלוהים שולח לנו מן מִן השמיים כמו לבני ישראל כ-ש-חצו את המידבר."

 "כה-שה, כה-שה? שו האדה [מה זה] כה-שה? ילען-דינו! Merde! [חארה!] סה לכלואח! [זה לכלוך!]" אדמו בכעס פניו של מסייה קלדם ככל שהתקרב להריח את ראשה של ארלטי בתו. "אני אהרוג את Ce bouc [התיש הזה] ג'וזפקה-דרעק, qui לייפט ארום און ארום [שמתרוצץ ממקום למקום] באקליפטוסים comme un ערבישע קירד! [כמו קוף ערבי!]"

אך לא מסייה קלדם היה צריך לטרוח כדי להרוג את יוסקה-דרעק בעל פני התורכי בגלל שליכלך את בתו העדינה ארלטי, אלא אביו של יוסקה – הוא שכמעט הרג אותו, ומסיבות שונות לגמרי.

מדי פעם, בלילה, היה יוסקה יורד מהעץ, מתגנב לחצר אביו, גונב עגל מן הרפת כדי למוכרו בשוק לבשר השכם בבוקר, ובאותה הזדמנות גם מכה את אחותו-למחצה הגדולה-ממנו, יוכבד.

לאחר ששדד יוסקה אצל אביו כמה וכמה עגלים, לקח יום אחד מנחם-מוניש גולדשטיק את רובה-הציד וניסה לירות בבנו כאשר זה נמלט עם העגל. יוסקה שמט את העגל וטיפס חזרה למרומי האקליפטוס.

 "תתפלל גזלן, תתפלל!" צעק לו אביו מלמטה. "הרגע האחרון שלך הגיע!"

 "חג' עבד אל-מצרי, הפועל של דוד יינע, אומר: אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!" ליגלג עליו יוסקה מן הצמרת למעלה, והשליך עליו תכריך של חרא.

מנחם-מוניש ירה לעבר בנו והחטיא.

לרוע מזלו פגע הרסס רק בצואה הירוקה וזו ניתזה לכל עבר וגם על פניו.

למוחרת הופיע מוניש אבו-חארה גולדשטיק בבית סבא כשעינו חבושה והזבובים מלווים אותו וביקש מדודי אלכס לעזור לו ללכוד את יוסקה. לא רק העגלים הטרידו אותו אלא מכות הרצח שנהג יוסקה להחטיף לאחותו יוכבד.

דודי הסכים לבוא לעזרתו של הושא אל-עטאר, הבשם, כפי שאהב דודי לכנות את מוניש, רק לאחר שהאב נשבע שלא יכה את בנו ולא יענישו. הוא הסביר לדודי כי מילא את תרמילי הכדורים של הג'יפט, רובה-הציד, בגרגירי-מלח בתור רסס והתכוון שיפגעו בבנו מלמטה ויצרבו את אחוריו. לא מדובר בכדור-ציד אמיתי, הממולא רסס של עופרת.

 "אם היית קורא גרמנית," אמר לו סבי שהקשיב לשיחתם, "היית יודע שאתה והבן שלך כמו וילהלם טל ובנו במחזה של שילר, וההבדל הוא רק בכך שאצלכם במשפחה יורים בתחת!"

זה קרה בשנה שבה כוכב השביט נגע בגג הבית של סבא במושבה. דודי היה אותה תקופה בידידות עם יוסקה ומדי בוקר היה מביא לו, בצל העץ, אבטיח קטן, ויחד היו מבקעים ואוכלים אותו. "יוסקה," סיפר לימים דודי, "היה אז כעגל מגודל הרועה באחו. הוא עדיין תוחב את הראש ולוחך בלשונו את עטיני הפרה אימו, עדיין מנסה לינוק חלב ממנה – אבל הוא כבר מרחרח כיצד לעלות עליה מאחור ולזיין אותה. עכשיו אימרו לי מה חדש תחת השמש ומה מותר האדם מן הפרה? תסביך אדיפוס? גילוי עריות? מה הגדולה שבדבר? הלא כך קורה כמעט בכל בהמה!"

למוחרת בבוקר הביא דודי אבטיח גדול יותר. ישבו שני הנערים, שקועים באבטיח. מצד אחד הזהיב שדה חיטה בשלה, ששיבוליה הרכינו ראשים כבדים האוצרים את הלחם, מצד שני התיירקו הציטרוסים, עצי-ההדר. אלה ואלה היו אז בלב המושבה שלנו, שלא נותר בה היום אף לא שדה תבואות או פרדס ירוק או אגרונום אחד.

מושבה שאת איכריה, שהיו ממלאים את "בית האיכר" שלנו במאותיהם, אפשר לכנס מחר בתא אחד של טלפון ציבורי, ולא יהיה צפוף.

לפתע תפס אלכס את יוסקה בזרועותיו, כמו במשחק, אבל בחוזקה, והניח להושא אל-עטאר האב לבוא מאחור ולכבול את בנו.

מיד סידר הושא, הוא מנחם-מוניש, את שליחת בנו למוסד חינוכי מעולה בגרמניה, שהתהדר בשם: "דער צוקונפט בומצן", פעמי העתיד, ובאמת לא היה אלא מוסד לעבריינים צעירים.

יוסקה סבל מאוד בשנים שבהן בילה כלוא במוסד הסגור, המוקף נהר מכל עבריו. בזכות האידיש שדיבר בבית-הוריו הבין גרמנית אבל החניכים התייחסו אליו רע בגלל מוצאו וקראו לו "פארפלוכטה יודע!" – יהודי מלוכלך! – ויוסקה כמובן התקוטט איתם ולא נישאר חייב.

פעם הצליח להסתלק מהמוסד, הגיע למשרד של ארגון ציוני בעיר הקרובה ושיכנע את הפקיד לתת לו כסף לנסוע לארץ-ישראל כי אביו הולך למות!

את הכסף תפר בסוליות נעליו.

יום אחד ברח יוסקה מהמוסד, בשחייה, בגדיו ונעליו מעל לראשו, אך לפני כן נקם בתלמידים ובמורים שעזב אחריו.

לפנות-בוקר היום האחרון קשר היטב את חבריו למיטותיהם, סתם את פיותיהם בגרביהם המלוכלכות והחטיף להם מכות-רצח מבלי שיוכלו אפילו לצעוק. הוא שפך נפט לתוך מכל המים המרכזי של המוסד וגם על שקי הקמח והסוכר במזווה. הוא צייר במברשת מגן דוד כחול על קיר המזווה. הוא חירבן במסדרון על סף דלתו של המנהל דוקטור זיגפריד וילהלם פיקלס, שהיה יורד לחייו ומלקה אותו על אחוריו החשופים ובאותה הזדמנות מתנשם בכבדות ומזיע. ופעם, בעוד יוסקה המוכה שרוע על בטנו על מחצית השולחן במשרד, מתפתל מכאבים, היה נידמה לו או שמא רק חלם – שהערל מתחכך בו מאחור ומרטיב לו את התחת.

והוא השתדל מאוד להשכיח מזיכרונו את המעמד המבזה בגלל מה ששמע פעם בהפסקת צהריים, כאשר קצרו שיבולת-שועל בשדה במושבה, מפי חג' עבד אל-מצרי: "אפילו גבר שבגברים, אם יעקדו אותו בכבלים, ויכניסו לו אצבע בתחת, ישפיך כחמור מרוב התרגשות, וגורלו נחרץ להיות כמו אישה!"

יוסקה נעלם אך לא מבלי להותיר עקבות. לאחר שבוע אף הופיעה כתבה על תעלוליו בעיתון הגרמני "ברלינר טאגבלאט".

כשחזר למושבה נעשה יוסקה קצת זר לחבריו ולמכריו.

הוא חבש כובע מצחייה של הפנימייה הגרמנית, חדל להסתובב יחף ולטפס על האקליפטוסים ולספוג מריחם בתקווה שידחה את ריח החרא, ותקופה מסויימת לא פסק לומר "דאנקע שיין", "פיל דאנקע", "ביטע שיין", אבל כאשר גייסו אותו להגנה התחיל לחזור אל עצמו וגם להועיל מפני שהיה בחור אמיץ ופרא-אדם מאין כמוהו.

כאשר היה צורך לשרוף גורן של ערבים כפעולת תגמול על שוד וגניבה, שלחו אותו, ואף פעם לא נתפס.

לילה אחד השתתף בפעולת נקם בפרדס של ערבים, בפיקודו של דודי אלכס. הוא ראה שם, לאחר הפעולה, מפתח-צינורות משובח וביקש לקחתו. דודי אלכס לא הירשה. יוסקה נשמע לו אבל כל הדרך חזרה מילמל: "לא חבל על מפתח-הצינורות שנישאר שם? למה לא הרשית לי לקחת את המפתח? לא חבל על המפתח? זה אחסן מפתח..."

אמר לו אלכס: "אם הייתי מרשה לך, יום אחד היו מוצאים אותו אצלך, ומגלים שהשתתפת בפעולה."

 "מה איתך? אני מחר מוכר אותו!" שלף יוסקה את המפתח מתרמילו ומיד חטף סטירת לחי אדירה מדודי.

לאחר שהפועל הערבי אנס את ארלטי קלדם, בנקמה על מה שאביה גרם לבתו-שלו, הפלחית הצעירה, שהתאבדה שנים אחדות קודם לכן כשהיא הרה בפרדסו של חוואג'ה בארס, הוא מסייה קלדם, ומותה הוא שגרם לו לבוריס להימלט למצרים מפחד נקמת הדם של משפחתה – הוחלט במושבה על פעולת נקם.

משלחת עונשין מורכבת ממתנדבים יצאה בלילה לכפר הערבי הסמוך, האנס כבר ברח לחורן אבל הם תפסו פלח אחר, שלא היה אשם, וסירסו אותו. במלאכת הסירוס השתתף רופא מומחה מהמושבה.

יוסקה שמר עליו בעת האופרציה, ואף הביע רצון כל הזמן לעזור במו-ידיו.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, יוסי גמזו הנפלא תיאר בצורה מהימנה את הרצחנות המוסלמית, זו שבעיניהם רצח תינוק מוצדק, ונחשב לצעד לגיטימי ל"שחרור מהכיבוש". [גיליון 1402].

יהודה דרורי שואל בצדק את אנשי הביטחון המבקשים להתגרש מהפלסטינאים: מה בהצעותיהם של רבין, ברק אולמרט לא היה מספיק כדי להתגרש? מה עוד אפשר לעשות לשם מטרה זאת?

אוריה באר כותב על אהרן קמינסקי כפוי הטובה שהתנחל בדירה הצנועה של משפחתו. מקרה דומה, אבל באמת לא בממדים כאלה (אינני אלטרואיסט כמו אביו של אוריה) קרה לי עם חבר ילדות שאירחנו בדירתנו (סיפרתי את המקרה בשם בדוי בסיפור "יוס'לה וייס" באסופת הסיפורים "אשתו של הקולונל").

אני תמה יחד עם נעמן כהן כיצד דווקא ערבים נוצריים, שגורלם עלול להיות קטלני במדינה פלסטינית אם תקום, איך דווקא הם הקיצוניים ביותר שבין ערביי ישראל (עזמי בישארה, רג'א זעתרא).

שלך,

משה גרנות

* אכן, תרומתו של אליהו הכהן חתן פרס ישראל  לחקר הזמר העברי, לא תסולא בפז. ספריו, מאמריו, הופעותיו על המסך הקטן והרצאותיו במסגרות שונות, מעשירים ומהנים אותנו מזה שנים, מגלים לכולנו את שורשי הזמר העברי וגלגוליו.

בתשובה לשאלתך בעניין איזכורו של אליהו הכהן בספר "שירת הנוער" של נתן שחר – שמו של הכהן נזכר 7 פעמים בטקסט עצמו ועוד 18 פעמים בהערות השוליים. וכן יש ארבעה פריטים מפרי עטו ברשימה הביבליוגרפית בסוף הספר. ביניהם גם "אבני דרך בהתפתחות השירה בציבור בתקופת היישוב", הרצאה שנדפסה במכתבך העיתי, "חדשות בן עזר" 848, מיום 17.6.2013.

כמו כן, אבקש להוסיף תיקון טעות ברשימתי: במקום יונה זרחי, צריך להיות: יונה ירחי.

בהוקרה רבה,

עדינה בר-אל

* לחברות ולחברים שלום. מרכז "חיבה" יזם מפעל מיוחד: ביאור כל פיוטי התפילה. ביאורים: הרצל ובלפור חקק. שם הספר: "חיבת הפיוט". עריכה: אליהו גבאי. יו"ר מועצה אקדמית: פרופ' אפרים חזן.

אנו מציגים במאמרנו את תפיסתנו בביאור הפיוטים ואת חשיבותה של הרציפות התרבותית העברית:

באתר החדשות ניוז 1:

http://www.news1.co.il/ShowArticles.aspx?docId=131318&subjectId=24&ShowAll=True

באתר התרבות ארץ הצבי:

http://www.faz.co.il/story_8939?fbclid=IwAR0Dg4RyRlhbDlMw1eCq4Z57DCttr63hO51zIC0zEOu5NOI8uPhf_QPBpgE

ניתן להשיג את הספר באמצעות פנייה אל מרכז "חיבה": 02-6790011

הספר מהודר בכריכה קשה – מחירו 50 שקל.

הזמנה באמצעות הדואר – משלוח:  20 שקל.

בברכה,

בלפור חקק

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל