פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1404

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו טבת תשע"ט, 24.12.2018

עם קובץ  PDFשל הכרך "אסתר ראב / כל השירים" שאותו הקלידה לאה שורצמן לבית בן עזר, אחותו של אהוד ואחייניתה של אסתר ראב, ואת הניקוד התקין בן בן-עזר, בנו של אהוד – וזאת לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב, ב-25 באפריל 1894.

קובץ זהה בתוכנת WORD יישלח בדוא"ל לכל פונה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַצָּבוֹ הָעַדְכָּנִי שֶל הַנָּשִׂיא מַר רוֹחָנִי. // יהודה דרורי: האיראנים יילחמו עד הלבנוני האחרון. // איליה בר-זאב: שבע גבעות. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.12.18. // ארנה גולן: שמאי גולן וציונֵי דרכו הספרותית. // משה גרנות: על המהדורה הדיגיטלית "אסתר רַאבּ כל השירים". // פוצ'ו,  בחיי [5], כ"ח. בלונדון. // הבֵּית כיסא של סבא שלי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה. // יוסף אורן: ספרה של איֶלֶת שמיר "נטל ההוכחה". // מוּקֵי אֶלְדָּד: יוֹם בְּיָמָיו. // גיא משיח: טראמפ – איש השנה. // יונתן גורל: שני שירים. // אהוד בן עזר: מוצ"ש בפילהרמונית. // נעמן כהן: בנים גידלתי ורוממתי. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "הנודד הקסום" לניקולאי לסקוב. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 14.5.1971 לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שני: כאשר התכופפה אחותו הבלנית יוכבד,  די תֶרְכֵּלֶ'ה שִׁיקְסֵע // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מַצָּבוֹ הָעַדְכָּנִי שֶל הַנָּשִׂיא מַר רוֹחָנִי

כְּמוֹ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר, בְּפֶרֶק ו', בְּאוֹתוֹ קֶטַע

בּוֹ כָּתוּב כִּי בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְנַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְוֵרוֹש

נוֹדַע לְכַתָּבֵנוּ שֶבְּטֶהֶרָן, כִּי פֶּתַע

הַלַּיְלָה נָדְדָה גַם שְנַת הָאִיש הָחָש בָּרֹאש

מִיגְרֶנָה שֶגַּם אוֹבֶר דּוֹז שֶל אָקָמוֹל אִירָנִי

אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהָפִיגָהּ לוּא גַם לִטְוָח זְמַנִּי

שָעָה שֶהִיא תוֹקֶפֶת בְּבֵיתוֹ הַטֶּהֶרָנִי

אֶת קָדְקֹדוֹ שֶל הַנָּשִׂיא מַר חַסַן רוֹחָנִי.

שֶכֵּן, בְּהִתְהַפְּכוֹ עַל מִשְכָּבוֹ כִּסְטֵיק עַל גְּרִיל שָם

נִרְאֶה כִּי מִן הַסַּנְקְצְיוֹת שֶכַּלְכָּלָתוֹ חָטְפָה

הִצְלִיחַ כְּבוֹד נְשִׂיא אִירָן הַפַּעַם לְהַגְרִיל שָם

מִין וַּגַ'ע רָאס (דְּהַיְנוּ כְּאֵב-רֹאש) חֲסַר תְּרוּפָה.

כִּי טְרַמְפּוֹלִינַת דּוֹנַלְדּ טְרַאמְפּ בִּמְקוֹרִיּוּת הִפְגִּינָה

בִּתְחוּם הַהַקְפָּצוֹת לַגֹּבַהּ מִין חִדּוּש מַדְהִים

בְּכָךְ, שֶלֹּא כְּמוֹ בָּרוּטִינָה שֶל הַטְּרַמְפּוֹלִינָה

הַמַּקְפִּיצָה אֶת הַיּוֹשֵב עָלֶיהָ לִגְבָהִים

הַטְּרַמְפּוֹלִינָה שֶל מַר טְרַאמְפּ, בִּשְווּנְגּ וְגַם בְּשֶפֶךְ

שֶל סַנְקְצְיוֹת הַגּוֹרְמוֹת לְקָרְבָּנָן הַמִּשְתַּנֵּק

לִקְפֹּץ אַךְ כְּלָל לֹא לִגְבָהִים כִּי אִם מַמָּש לְהֶפֶךְ

גּוֹרְמוֹת מִיּוֹם שֵנִי שֶל ה' נוֹבֶמְבֶּר לְזַנֵּק

לְמַטָּה וְיוֹתֵר לְמַטָּה, עַד לְכֶפֶל שֵפֶל

מַצַּב הַכַּלְכָּלָה שֶבֶּעָבָר הָיָה זָקוּף

וְאִם זֶה יִמָּשֵךְ, לַמְרוֹת כָּל הַכְחָשוֹת-הַנֵּפֶל,

הַכַּלְכָּלָה בְּכָ"ף תִּהְיֶה כְּבָר קַלְקָלָה בְּקוּ"ף.

וְאֵין סִבָּה שָם לִמְסִבָּה כְּשֶפָּסָה וְגַם נָסָה

מִיּוֹם לְיוֹם תִּקְוַת מִשְטַר-טֵרוֹר כֹּה תוֹקְפָנִי

שֶפְּלִישָתוֹ לְסוּרְיָה וּלְבָנוֹן גּוֹרֶמֶת בָּאסָה

אַךְ לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן לְמַר חַסַן רוֹחָנִי.

כִּי שְלִיש מִצְּעִירֵי אִירָן הֵם מֻבְטָלִים זְמַן רָב כְְּּבָר

וְגַם יְצוּא הַנֵּפְטְ נִפְגַע מִסַּנְקְצְיוֹת טְרַאמְפּ קָשוֹת

וּמַפְגִּינִים שֶל עַם שֶבִּמְחָאוֹת שָם מְעֹרָב כְּבָר

מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר נִמְאַס לָהֶם לְהַחֲשוֹת

כְּשֶהַשִּלְטוֹן בִּמְקוֹם לִדְאֹג לָהֶם שוֹפֵךְ מִילְיוֹנִים

עַל הֲפָצַת טֵרוֹר וּטְרַנְס-הִתְגַּרְעֲנוּת סוֹדִי

וְהַמְּרִירוּת גּוֹבֶרֶת וִאִּתָּהּ גוֹבֵר הָעֹנִי,

כָּךְ שֶשְּנֶתוֹ שֶל רוֹחָנִי נוֹדֶדֶת לֹא בִּכְדִי

וְהִיא נוֹדֶדֶת שָם בֵּין שְלַל יֻמְרוֹת הִתְפַּשְטוּתָהּ שֶל

אִימְפֶּרְיַת הַטֵּרוֹר שֶלּוֹֹֹ וְלַחַץ הַמְּצִיאוּת

שֶל כַּלְכָּלָה קוֹרֶסֶת רַק בִּגְלַל הִתְעַקְּשוּתָהּ שֶל

אִוֶּלֶת מַנְהִיגוּת אַרְצוֹ לִדְהוֹר לִקְרַאת סִיּוּט.

וּמָה שֶעוֹד יָכוֹל הָיָה אוֹתוֹ קְצָת לְהַרְגִּיעַ:

הַחְלָטָתוֹ שֶל טְרַאמְפּ מִסּוּרְיָה לְהַסִּיג כּוֹחוֹת,

מֵעִיב עָלָיו הֶפְסֵד מִילְיוֹנִים שֶאוֹתָם הִשְקִיעָה

אִירָן בְּמִנְהָרוֹת נַסְרַאלְלַהּ שֶכָּעֵת הוֹפְכוֹת

לְגַל שֶל חֳרָבוֹת בִּידֵי צְבָאָם שֶל הָעַקְרוּטִים

הַצִּיּוֹנִים, שֶמֵּעֵינָם דָּבָר לֹא נֶעֱלָם

וְכָל מֻמְחֵי הַ"חִיזְבַּאלְלַהּ",  הַטֶּסִים הַבֵּירוּתִים,

עם כָּל גִּלּוּי שֶל מִנְהָרָה חוֹטְפִים בְּלֵב נִכְלָם

פָדִיחָה עַל פָדִיחָה כְּשֶכִּשְלוֹן הַמַּרְיוֹנֵטָה

הַזֹּאת שֶבִּלְבָנוֹן מֵעִיד עַד מָה סוֹפְסוֹף פְּחוּתִים

גַּם סִכּוּיֵי הַהַצְלָחָה הַמִּתְבַּדִּים לְפֶתַע

שֶל כָּל מוֹשְכֵי אוֹתָהּ הַמַּרְיוֹנֵטָה בַּחוּטִים...

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

1. האיראנים יילחמו עד הלבנוני האחרון...

כיום אנחנו מבינים, עד כמה נכלולית ואכזרית איראן של האייתולות. בכל העימותים שהיו לנו עם המערכת הקרבית של איראן, הם דאגו לכך שמרבית ההרוגים לא יהיו איראנים אלא "מתנדבים" שיעים בשכר, אספסוף פלילי ממדינות ערביות שונות. בהצטרפותם להגנתו של בשאר אסד, הם נידבו את לוחמי החיזבאללה, ואלו סבלו אבידות כבדות מאוד (המוערכות כיום ע"י גורמי מודיעין בכ-7000 הרוגים ובכ-10,000 פצועים). לצבא החיזבאללה שמנה פעם כ-30,000 לוחמים, זוהי מכה קשה ביותר.

חיזבאללה מודע בהחלט לעובדה שבעימות עם ישראל, אין לו כל סיכוי ולמעט פה ושם חדירות טרוריסטיות, הוא יפסיד בגדול, גם הבטחנו לו "דחייה" בכל מקום שם הוא יהיה – דהיינו השמדה מוחלטת ע"י פצצות וטילים ממטוסים.

אבל, האם זה ירתיע אותו מלהתעמת איתנו?

כלל לא ברור, כי באג'נדה הדתית הדוגמתית שלהם, המאפיינת את כל ערביי המזרח התיכון, גם הצלחה קטנה, "פה ושם..." הופכת לניצחון אדיר... (ראה "מוזיאון הניצחון" של הצבא המצרי בקהיר, המציג את צבא מצרים המובס כמנצח). לפיכך, אם ממנהרה אחת יצאו עשרה לוחמי חיזבאללה ויהרגו כמה נשים וילדים במושב שלנו בגליל  – זה יהפוך בעיניהם ובעיני הערבי הממוצע לניצחון אדיר...

גם ההרס בישראל, שיגרמו הרקטות שלהם וטיליהם (עד שישותקו כליל) – יועלו על ידם על נס כניצחון שיעי, המעמיד כת זו במרומים, מעל הסונים שלא גרמו נזק לישראל כבר שנים רבות... זוהי הסיבה שמדינת ישראל שולחת לאחרונה אין ספור אזהרות ללבנון בכלל, ולחיזבאללה בפרט, על הצפוי להם ממלחמה איתנו. הודענו להם ברורות גם דרך רוסיה וארה"ב שהקמת מפעלים איראניים בלבנון לשידרוג הרקטות שלהם לטילים מדוייקים – תביא לתגובה צבאית קשה מאיתנו,  והם כבר הבטיחו תגובה צבאית משלהם אם נעשה כך.

האם קיימת עוד דרך להרתעה? ייתכן...

מכיוון שאיראן היא זו המכוונת את חיזבאללה לפגוע בישראל, מכיוון שאיראן היא זו המציידת את חיזבאללה בטילים וכלי נשק אחרים, ומכיוון שאיראן היא זו שמקימה את מפעלי שדרוג הטילים – עלינו להבהיר לאיראן שבכל פעולה מלחמתית של חיזבאללה נגדנו, אנו נראה את איראן כאחראית ונפעל ישירות נגדה ועל אדמתה. (יש למדינת ישראל האמצעים לכך והם יודעים זאת...)

האם איראן תוכל לספוג מכה אנושה על תעשיות הנפט שלה המרוכזות במקום אחד? האם איראן תוכל להשתקם כלכלית מהרס בסיסי המדע הגרעיני שלה והתשתית הצבאית? הם חכמים מספיק להבין את הנזק...

תקום אפוא ממשלת ישראל מיד ותכריז בעולם על תפישתנו על אחריות איראן לכל פעולה מצד לבנון, ועל כוונותינו לפעול נגדה ישירות אם חיזבאללה יופעל נגדנו – וטוב שאין אמריקאים בשטח לעצור אותנו.

2. האם האמריקאים באמת עוזבים את המזרח התיכון?

המומחים הצבאיים הרבים במחוזותינו רואים שחורות לאחרונה לנוכח הכרזתו של הנשיא טראמפ על הוצאת כוחות ארה"ב ממזרח סוריה – אבל האם המצב באמת יהיה כזה גרוע? תשומת לב המבכים את "הנטישה" הזו (כביכול), כי מה שטראמפ עושה – הוא בסך הכול מחזיר הביתה ביחצ"נות של "בתופים ובמחולות" חצי חטיבה... חיל מצב מודיעיני בעיקרו שהיו בו בין השאר מדריכים לכורדים, אבל רובו נועד למשימות מודיעין אלקטרוניות ולסיוע לקבוצות מורדים סוריים מסויימים, לסעודיה ולחילות האוויר של מדינות המפרץ במלחמה בדאע"ש, וכמובן גם חיילים שנועדו לשמירה על הפעילויות הללו, והם לא נלחמו – כך שהשפעתם על המתרחש במזרח סוריה היתה מועטה ביותר.

ארה"ב לא פעלה ישירות נגד דאע"ש, היא פעלה לסייע לכורדים להילחם בהם ופועלת בתימן בסיוע לסעודים נגד הכוחות הח'וטים הנלחמים בחסות האיראנים. עלינו לזכור כי לצי ולחיל האוויר האמריקאי בסיסים במדינות המפרץ, הנותנים סיוע הצבאי רב לסעודים בתימן ולהדברת המורדים בסומליה.  אבל זה לא כל הסיפור – במזרח הים התיכון חונה גם חלק נכבד של השייטת השישית האמריקאית מול חופי סוריה ולבנון ומשבש למעשה את השתלטות הרוסים.

אז תסתכלו בבקשה על כל התמונה ותשאלו: מה קרה? מי מת? טראמפ שלף שפן נוסף מכובעו ואסף כמה נקודות לטובתו בכריסמס הזה בארה"ב. אז נא להירגע ולשבת בשקט, כי אנחנו לא זקוקים לאמריקאים להגנתנו, אבל ישראל נחשבה בין היתר לידה של ארה"ב במזרח התיכון... עכשיו צה"ל יוכל לפעול נגד האיראנים בסוריה מבלי שיגידו בעולם הערבי והאיראני שצה"ל נעזר בארה"ב.

3. ומה יעשו הכורדים?

עד לאחרונה, המרויחים הגדולים ביותר מפריסת שני הגדודים האמריקאיים במזרח סוריה היו הכורדים. שיתוף הפעולה ביניהם ביחס למאבק בדאע"ש הביא לכך שניתנה להם חסות זמנית מפעילות של צבא טורקיה נגדם.

בנוסף, האמריקאים סייעו לכורדים הן באימונים והן בנשק, ולכן הסתלקות האמריקאים ממזרח סוריה איננה פועלת לטובת הכורדים, ולמעשה מסירה מהם את המטרייה שקיבלו מהתקפות אוויר טורקיות.

אין זה אומר שהכורדים אבודים עכשיו, כי בעשרות שנות המלחמה הטורקית בכורדים –הטורקים היו אלו שכשלו. אני מצפה שההגינות של הצבא האמריקאי תשאיר לכורדים לפחות נשק נ.מ. ו-נ.ט. חדיש.

ועצה נוספת ממני: ידוע שהכורדים מחזיקים במעצר יותר מ-3,000 לוחמי דאע"ש. יחנכו אותם מחדש ואז יחמשו אותם ויפנו אותם כנגד הטורקים או האיראנים (אם אלו ינסו לתקוף אותם) – ובכלל, מדוע שמנהיגם בראזני לא יפנה שוב לבקש סיוע מצה"ל בתמורה לחסימת שיירות הנשק האיראניות בנתיב היבשתי?

4. שוחררו עוד 1000 מחבלים לרחובותינו...

ישנה במדינה שלנו "ממלכה" נפרדת שכמעט מנותקת מכל גורמי החוק והשלטון ושמה –שב"ס. שירות בתי-הסוהר הוא ארגון המחליט על חייהם של 15,000 אסירים ועצירים בארץ מבלי לתת דין-וחשבון שוטף על מעשיה לשר האחראי או לוועדת הכנסת הרלבנטית. צאו וראו מה עושה השב"ס למען המחבלים שבמתקניו, איזה תנאים מופלגים הם מקבלים שם, מלבד פגישות תכופות עם קרובי משפחה ועם מקשרים מטעם ארגוני המחבלים (המופיעים עם תעודות עורך-דין...) – יש לא רק עיתונים, טלוויזיות ורכישות בקיוסקים עמוסים בכל-טוב (זה מוסיף לרווחיו של שב"ס...) – אלא גם אפשרויות להשכלה אקדמית, והרשאה שבשתיקה להקמת כנופיות (בשלטון של "יחידי סגולה" עם הטבות...) וכל זה בתוך בתי סוהר שהם הפכו אותם זה מכבר ל"מוסדות-שיקום" במקום למערכת ענישה.. הם אלו המחליטים הבלעדיים בתוך בתי הכלא עד כדי כך שלאחרונה שלחו בחוצפתם לרחובותינו לחופשי 1000 פושעים/מחבלים (מה ההבדל?) ללא שום תוקף חוקי, של אישור ועדות שיחרורים, רק על סמך איזו הנחיית הפלצנים שלנו בבית המשפט העליון, שממש מזועזעים מכך שבבתי-המלון הללו (בתי הכלא) אין מספיק מרחב מחייה נוח לכל אסיר... (מסכנים נורא...רחמנות...) והם עדיין לא חוקקו על מרחב המחייה של כל חולה בבתי-החולים... אני לא שמעתי עד היום, שמישהו מכל הפוליטיקאים בארץ, ירים את הדגל ויסתער על המוצב הדרקוני הזה שנקרא שב"ס, לכן הם ימשיכו לקיים את המאפיה הפרטית שלהם ללא עוררין.

יהודה דרורי

רמת-השרון

* * *

איליה בר-זאב

שבע גבעות

"הָעוֹלָם נִרְאֶה נִפְלָא מִכָּאן, כָּחֹל, יָפֶה ,שַׁבְרִירִי,"

אָמַר  אִילָן.

זוֹ טִיסָה אַחֲרוֹנָה, רָחוֹק מִסּוּפוֹת אָבָק הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן אֶל

אָבָק בֵּין כּוֹכָבִי,

אֶל מַעֲמַקֵּי הַ"גַּן הַכִּימִי" – מִיקְרוֹ כְּבִידָה,

גְּבִישִׁים. תִּרְכּוֹבוֹת יוֹנִיּוֹת.

בְּמַכְתֵּשׁ רָמוֹן תְּזוּזַת לוּחוֹת קַדְמוֹנִיִּים,

שַׁרְשֶׁרֶת גַּעֲשִׁית, שֶׁבַע גְּבָעוֹת שְׁחֹרוֹת הַרְחֵק מֵהַסְּנֶה

הַבּוֹעֵר. בַּחֲגוֹרַת הָאַסְטְרוֹאִידִים סְבִיב הַשֶׁמֶשׁ רִשְׁפֵי אֵשׁ הַחֲלָלִית,

פִּסּוֹת בִּדּוּד נ­ֹכַח תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ –

הָרוּחַ, הַמַּיִם וְהֶעָפָר.

שֶׁבַע גְּבָעוֹת בַּמַּאֲדִים, בַּמַּכְתֵּשׁ, יָד וָשֵׁם לְכָל אֶחָד,

סֶלַע יָגוֹן יָחִיד –

שִׁבְעָה...

עוֹד גִּבְעָה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.12.18

* שעת כושר להכרה בריבונות – במאמר שכתבתי לאחר חתימת הסכם הגרעין עם איראן, קראתי לממשלת ישראל לדרוש מארה"ב הכרה בריבונות ישראל על הגולן, כחלק מסל של צעדי תיקון להסכם החמור. מאז חזרתי פעמים רבות על עמדה זו. בשנים האחרונות הנושא עלה לכותרות מצד גורמים שונים, ובראשם היחידה למען הגולן, בראשות מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר, וכן משה יעלון ויאיר לפיד שכתבו על כך מאמר משותף לעיתונות האמריקאית.

בנושא הזה אני במחלוקת עם טובי חבריי ושותפיי בגולן, אנשים שכל חייהם קודש לבניית הגולן ולהובלת המאבקים עליו, שרואים בהעלאת הנושא טעות מזיקה. לטענתם, אין כל סיכוי למהלך הזה, ועצם העלאתו רק יעורר דובים מרבצם, ויחזיר את הגולן ללב המחלוקת.

איני מזלזל בעמדה זו. זו היתה עמדתי עד לפני כשלוש שנים, וגם היום אני חושב שזו היתה העמדה הנכונה. אולם היום יש הזדמנות לתיקון הזה, שיחזק מאוד את מעמדנו בגולן ואת האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל.

המאמץ הזה כבר מניב תוצאות. תוצאה אחת, חשובה מאוד, היא שלראשונה ארה"ב הצביעה נגד הגינוי האוטומטי בעצרת האו"ם לריבונות ישראל בגולן. תוצאה שנייה, היא התארגנות של סנאטורים וחברי קונגרס לחקיקה המכירה בריבונות ישראל על הגולן. איני יודע אם היוזמה תצלח, אך היא צוברת תנופה, ומי שמתנגד לה נמצא בעמדת התגוננות. נוצר שיח חיובי בארה"ב ביחס לריבונות ישראל על הגולן.

יש להמשיך ללחוץ ולפעול להשגת ההכרה, ובמקביל גם להישגים קטנים. למשל – היום תרומות מארה"ב לגולן אינן פטורות ממס, כיוון שהגולן הוא "שטח כבוש". לכן, אין כמעט תרומות כאלו, אין כמעט שותפויות בין הגולן לקהילות יהודיות בארה"ב וכד'. שינוי המדיניות הזו היא צעד בדרך להכרה מלאה בריבונותנו על הגולן.

היום, לאחר החלטתו של הנשיא טראמפ על הוצאת צבא ארה"ב מסוריה; החלטה שמחזקת את סוריה ואיראן ופוגעת בביטחון ישראל, על ישראל להגביר את הלחץ בדרישה לפצות על החלטה זו בהחלטה על הכרה בריבונות ישראל על הגולן.

* בעד הפרדה ונגדה – אני בעד הפרדה מהפלשתינאים, ונגד הקריאות להיפרד מן הפלשתינאים.

טוב, אני מבין שעליי להסביר את המשפט הזה.

אנו נפרדנו מהפלשתינאים בהקמת הרש"פ, ביישום הסכם אוסלו, וטוב שכך. יש לשמור על כך.

כיוון שנפרדנו, איננו יכולים להיפרד. לכן, מי שקורא להיפרד או להתגרש מהפלשתינאים, מתכוון למשהו אחר. הוא מתכוון לנסיגה משטחי ארץ ישראל החיוניים לאינטרסים הלאומיים שלנו ולעקירת יישובים יהודיים.

גם ברצועת עזה נפרדנו מהפלשתינאים ב-1993. ב"התנתקות" נסוגונו לקווי 4.6.67 ועקרנו חבל התיישבות ישראלי. מי שקורא היום ל"הפרדה" מתכוון לחזרה על המתכון הזה.

* אין להם אלוהים – מכתב הרבנים, בראשות הרב הראשי לבאר שבע, אל בני משפחת רמון, ובו קריאה להפר את צוואתה של רונה רמון ולהביא אותה לקבורה, הוא חוצפה ועזות מצח.

לטענתם, על פי ההלכה יש להפר צוואה כזו. האמירה הזו רלוונטית למשפחה שמתלבטת האם לקיים צוואה כזו, ופונה לרבנים בשאלה האם הפרה כזאת מותרת מבחינה הלכתית.

אולם הרבנים לא נשאלו, ורצונם לגלות אקטיביזם רבני אינו מצדיק את גסות הרוח הכרוכה בהתערבות בסוגייה כל כך רגישה, בשעה הקשה של המשפחה.

אילו היתה פניה דיסקרטית מכובדת של רב למשפחה, ניחא. מכתב מתוקשר ופומבי כזה הוא לא פחות מחילול השם.

* ניכור כלפי החברה הישראלית – כאשר נעמי שמר נפטרה, אבל לאומי (בלתי רשמי) אפף את מדינת ישראל. כל תחנות הטלוויזיה והרדיו שינו את לוח השידורים, וכל היום והלילה שידרו תוכניות על נעמי שמר ותוכניות ישנות בהשתתפותה. כל העיתונים יצאו למחרת במהדורות אבל מיוחדות, שהוקדשו לנעמי שמר. האבל הלאומי נמשך ימים אחדים. בכך, ביטאה התקשורת את רוח העם.

לא כן "הארץ". ב"הארץ" מותה של נעמי שמר לא היה הכותרת הראשית. לא נאה לו. זו היתה ידיעה רגילה בעמוד הראשון. לעומת זאת, כעבור חודשים אחדים נעמי שמר זכתה להגיע לכותרת הראשית בגיליון יום שישי של "הארץ". היה זה עם פרסום מכתבה של נעמי שמר לגיל אלדמע, שבו היא הלקתה את עצמה על כך שכתבה את "ירושלים של זהב" בהשראת שיר עם בסקי. "הארץ" קפץ על המציאה כמוצא שלל רב – השיר, המבטא את כל מה שמאוס על העיתון הזה, הוא בכלל "פלגיאט"!

אגב, זה קשקוש מוחלט. שום פלגיאט. נעמי שמר החמירה עם עצמה, ללא הצדקה.

והשבוע, כשעם ישראל התאחד באבל על מותה ללא עת של רונה רמון, שהפכה לסמל לאומי של התמודדות מופתית עם האסונות הנוראים שהיא חוותה, באמצעות עשייה מעוררת השראה למען החברה, הידיעה על מותה הופיעה כידיעונת פצפונת ולאקונית בתחתית העמוד הראשון. לעומת זאת, פורסם למחרת פשקוויל של רוגל אלפר שבז לאבל הלאומי, וכותרת שלפיה רונה תתאחד עם אילן ואסף בשמיים – הוא הציג כעידוד להתאבדות (!). ועמיתו לדבוקת שוקן גדעון לוי לעג לאבל על "נציגת האסונות הצבאיים, הגבורה המיליטריסטית והעוז המצ'ואיסטי."

אין זה אלא ניכור של העיתון הזה כלפי החברה הישראלית, כלפי מה שמלכד אותה. אגב, כאשר חנוך לוין נפטר, הידיעה על מותו היתה הכותרת הראשית של העיתון. אולי כיוון שגם הוא ייצג את הניכור כלפי החברה הישראלית.

* "יהודי-ערבי": הגדרה גזענית – שאול אלוביץ', החשוד-המושחת וחברו ושותפו לעסקות שחיתות (לכאורה) של החשוד-המושחת, מכנה את שר האוצר משה כחלון "הערבי". זהו ביטוי גזעני, המתייחס בהתנשאות ובזלזול לעובדה שארץ המוצא ממנה עלו הוריו היא לוב.

הידיעה הזו הביאה את עודה בשאראת לכתוב ב"הארץ" את המאמר: "כחלון, תהיה ערבי גאה". המסר של המאמר, הוא שאלוביץ' אמנם גזען, כיוון שהוא השתמש במוצאו של כחלון לגנאי, אך הוא צודק בעצם הכינוי, כי כחלון הוא באמת ערבי. "ערבי יהודי".

כותב בשאראת: "כערבי גאה אני מציע לו תשובה אחרת, אולי מפתיעה אך מתחייבת, בזו הלשון: כן מר אלוביץ', אני ערבי-יהודי גאה. מה אתה אומר, מר כחלון?" ועוד מוסיף בשאראת: "למה אני אומר את זה, אתה שואל? כי אם תגיד שאינך ערבי, ותתאמץ להוכיח את זה, רק ימשיכו לרדוף אחריך עם מילת הגנאי הזאת, 'הערבי בא,' 'הערבי אמר.' אך אם תגיד שאתה ערבי, ושזה לא גורם לך לחוש בושה, הגזענים יפסיקו את מסעם."

בכל המאמר, בשאראת מתייחס לערביותו של כחלון כעובדה שאינה זקוקה להוכחה, ואולי אינה ניתנת להפרכה, והשאלה היא רק האם כחלון מסתיר את זהותו או גאה בה.

ואני טוען, שאין חיה כזאת "ערבי יהודי". זו המצאה של יהודים אנטי ציונים רדיקליים ממוצא מזרחי; זו זהות פוליטית, חתרנית, מתריסה, אך חסרת שחר. אוסיף ואומר, שזו המצאה גזענית.

למה גזענית? כי המשמעות שלה היא מחיקת הזהות הלאומית היהודית והכחשתה, והצגת היהודיות כדת בלבד. הרי מה משמעות המושג "ערבי יהודי"? בן האומה הערבית שדתו יהודית.

למה בעצם? למה זה בסדר לדבר על יהודים ישראלים על פי מוצאם, בביטוי כמו "רוסי", "פולני", "רומני" וכו', ואף אחד אינו רואה סתירה בין ההגדרה הזו לבין לאומיותו היהודית של האדם? למה אפשר להיות יהודי פולני, ואי אפשר להיות יהודי ערבי?

אני לא משתמש בביטוי "רוסי", "פולני" וכו', כי איני רואה משמעות זהותית לארץ המוצא של היהודי, ובוודאי לא כשזו ארץ המוצא של הוריו או סביו. בעיניי מדובר ביהודי ישראלי, שהוריו עלו מארץ מסוימת. אני, שאימי עלתה מפולין ואבי מבוקובינה (הרומנית), איני פולני ולא רומני, ולא "פומני" או "רולני". אני יהודי ישראלי, שאביו עלה למולדת מגולת העיירה רדאוץ ואימו עלתה למולדת מגולת העיר רובנו. כמובן שאין לי שום זיקה לאותה עיר או לאותה עיירה, זולת עניין בהיסטוריה המשפחתית. כשביקרתי עם אבי ברדאוץ, לא ראיתי בכך טיול שורשים. טיול שורשים, בעבורי, הוא בגמלא, בעין קשתות או בכותל המערבי.

אולם אני מכיר בעובדה, שבשיח הישראלי הנפוץ, אכן מוגדרים יהודים על פי ארץ המוצא – רוסים, צרפתים, פולנים וכד', ואין זה הופך אותם בני העם הפולני שדתם יהודית. מדוע הדבר שונה כאשר מדובר ב"יהודים ערבים"? כי כמו ה"רוסים" וה"פולנים", כך יש גם "מרוקאים", "תימנים" ו"עיראקים". כפי שה"רוסי" אינו בן לעם הרוסי, אלא בן העם היהודי שמוצאו ברוסיה, כך ה"מרוקאי" הוא בן לעם היהודי שמוצאו במרוקו. כלומר ההגדרה הזו היא גיאוגרפית – ארץ המוצא. לכן, אם משה כחלון יגדיר עצמו כטריפוליטאי, ברור שהכוונה היא שהוא בן הלאום היהודי, שהוריו עלו מטריפולי.

כאשר עודה מכנה את כחלון "יהודי ערבי", הוא אינו מתכוון לארץ המוצא. ארץ המוצא ממנה עלו הוריו של כחלון אינה חצי האי ערב. היא בצפון אפריקה. מה שעושה את כחלון, אליבא דבשאראת, לערבי – זו ההגדרה הלאומית המשותפת לערבים בלוב, מרוקו, תימן, עיראק, סוריה ומצרים. כלומר, לא הגדרה גיאוגרפית, אלא לאומית.

אם כחלון הוא ערבי יהודי, הכוונה היא שהוא בן הלאום הערבי שדתו יהודית. האמירה הזו – משמעותה שאין לאום יהודי, אלא רק דת יהודית. זו אמירה גזענית ואנטישמית.   

* אהרון ברק על חוק הלאום – כותרת ב-ynet: אהרן ברק על חוק הלאום: "האופן שבו חוקק גרוע מאוד."

זו כותרת לגיטימית, כיוון שהציטוט אמיתי. ברק אכן אמר את הדברים. אולם אילו אני בחרתי את הכותרת, הייתי בוחר ציטוטים אחרים מדבריו, שבעיניי הם משמעותיים לאין ערוך. הנה, כמה מהם:

"אני חושב שזה חוק חשוב."

"נקודת המוצא שלי היא שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של עם היהודי."

"אני מקבל שאין מקום להכניס התייחסות לשוויון בתוך חוק הלאום, משום שהשוויון נוגע לזכות האישית, ומקומן של הזכויות האישיות הוא בחוקים אחרים."

"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם דמוקרטיים, ציוניים, יהודיים במובן של המורשת – תנ"ך, הלכה ומשפט עברי."

למה בעיניי הציטוטים הללו דווקא צריכים להיות בכותרת הראשית, ולא הציטוט שנבחר?

ראשית, כי הם נוגעים בליבה, במהות. הכותרת שנבחרה עוסקת בהסתייגויות מסוימות, לא בעיקר.

שנית, כי בשעה שחוק הלאום מוצג כחוק לאומני, גזעני, מפלה, פשיסטי, מזכיר תהליכים וכל הארסנל, ו-12 עתירות הוגשו נגדו לבג"ץ, העניין הציבורי המרכזי בדברים, הוא שאהרון ברק רואה את החוק לא רק כנכון, אלא כחשוב. אף שיש לו הסתייגויות, בעיקר טקטיות.

* חרם על המחרים – אילו מישהו סיפר לי ששמע את הדברים הבאים מפיו של יהונתן גפן, לא הייתי מאמין. אולם כיוון ששמעתי אותם במו אוזניי, וצפיתי בהם במו עיניי, אני ממהר לספר לחבר'ה. יהונתן גפן: "אני בעד דיאלוג ונגד חרמות. וכיוון שרוג'ר ווטרס מחרים אותנו, אני מחרים את ה'פינק פלויד', למרות שאני אוהב אותם מאוד."

אגב, אני מרחיק לכת יותר מגפן בהתנגדות לחרמות, בעיקר של יצירות אמנות, ולכן איני מחרים את 'פינק פלויד' וגם לא את קודמו של רוג'ר ווטרס, ריכארד וגנר.

אבל אני מבין את עמדתו של גפן ואפילו מעריך אותה (אמנם ככל הזכור לי, הוא מחרים את ההתנחלויות, אבל לא נתפוס אותו במילה).

* היזהרו מהכללות – הפיגוע בגבעת אסף, שבהו נהרגו שני חיילים בתפקיד, היתה תקלה מבצעית חמורה, שאסור לקבל אותה. אין בכך ספק ואין טעם לטייח זאת. אולם מכאן ועד הכללה גורפת נגד יחידת "נצח יהודה", או כפי שהיא מכונה "הנח"ל החרדי", רב המרחק. אין יחידה, שלא היו בה תקלות מבצעיות, ושלא היו בה מקרים של התנהגות לא חיילית, שהביאו לאסונות.

האם האופן שבו גלעד שליט הפיל את עצמו בשבי – ואת מחיר התנהגותו הלא חיילית אנו משלמים בחיי אדם עד היום, מעידה על השריון בכללותו או על חטיבה 188?

כנח"לאי, אני זוכר את קיתונות הבוז שנשפכו עלינו, את התואר המבזה "חטיפים" ואת גל הבדיחות, בגלל האופן המביש שבו הפילו את עצמם בשבי שמונת חיילי הנח"ל (1982). היינו לוחמים למופת, לעילא ולעילא, וידענו עד כמה ההשלכה על כל היחידה בשל התנהגות בודדים היא הכללה מרושעת.

לפני חודשים אחדים קיבלה יחידת "נצח יהודה" צל"ש על תעסוקה מבצעית שקיימה.

* צביעות – בדבריו בוועידת גלובס אמר נתניהו שהלחץ על שומרי הסף הוא סכנה לדמוקרטיה. כוונתו היתה לאלה שמפעילים לחץ על היועץ המשפטי לממשלה להעמיד אותו לדין.

נתניהו צודק. גם אני יצאתי פעמים רבות נגד האספסוף של אלדד יניב, המפגינים נגד היועץ המשפטי ומטרידים אותו ורודפים אותו, כדי להבטיח שהוא יפסוק על פי רצונם, ולא על פי ראיות ושיקול דעתו המקצועי. גם אני יצאתי פעמים רבות נגד הדה-לגיטימציה שהם עושים מראש לכל החלטה שלו, שלא תהיה על פי רצונם. יש לי אמון מלא ביושרו והגינותו של היועמ"ש, גם אם יתכן אחשוב שהוא טועה בשיקול הדעת שלו ובהחלטה זו או אחרת.

אבל שנתניהו ידבר על הפעלת הלחץ על שומרי הסף?! נתניהו?! גדול המסיתים והמדיחים נגד שלטון החוק, נגד גורמי האכיפה, נגד משטרת ישראל, נגד חוקריו?! איזה איש צבוע ושרלטן.

* הסכם הגז ומחירי החשמל – "חברת החשמל מנסה לחזור בה מההסכם היקר שהיא חתומה עליו מול מאגר הגז הטבעי תמר." כך בישר מנכ"ל חברת החשמל עופר בלוך בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת. "אחד הדברים שאנו עושים," הוסיף המנכ"ל, "זה משא ומתן עם ספק הגז המרכזי. אנחנו פועלים לפתיחת הסכם הגז עם תמר, כדי להוריד את המחיר."

יו"ר רשות החשמל אסף אילת אמר דברים דומים, והבהיר שרשות החשמל תמיד הכחישה כל קשר לעיצוב פרטי החוזה עם שותפות תמר.

דברים אלה מאירים באור העובדות, את הספין של נתניהו, הטוען שאין שום קשר, כביכול, בין עסקת הגז לבין התייקרות מחירי החשמל.

* שונא נשים – אופי התבטאויותיו של הצורר האנטישמי קורבין, ראש האופוזיציה בבריטניה, כלפי ראש הממשלה מיי, מעיד שהוא לא שונא רק יהודים, אלא גם נשים.

* הוא התחיל – בעקבות עוד שני פיגועים רצחניים שבוצעו בידי משוחררי עסקת שליט, הבעתי ציפייה שראש הממשלה יביע חרטה על עסקת הדמים.

מיד צצו התגובות האוטומטיות: ומה עם העמותות הממומנות שהובילו את הקמפיין לשחרור שליט... והססמולנים... ופושעי אוסלו... ולמה אתה לא מבקש מרבין ופרס להתנצל על אוסלו וכו' וכו'.

למחרת כתבתי על חגיגות הניצחון הפאתטי של האופוזיציה, שבתרגיל מכוער הפילו חוק חברתי צרכני חשוב, שהיו שותפים לו, כדי לזכות ב"ניצחון" על הקואליציה, ותמהתי איזה עניין יש לציבור ב"ניצחונות" כאלה.

מיד צצו התגובות האוטומטיות: ומה ביבי... חוק סער... מפילים חוקים חברתיים של האופוזיציה... ועדת חקירה על רצח נשים... וביבי וביבי.

איזו תרבות ציבורית דפוקה. איזו כיתתיות צרה, צרת אופק, מתבוססת במיץ של עצמה; במקום ראיית טובת הציבור, ראיית טובת המחנה. במקום בדיקה עצמית, חשבון נפש, חישוב מסלול מחדש – הכאה על חטא, על חזה המחנה האחר.

אבל המורה הוא התחיל.

* ביד הלשון: נרקיסיזם – בשיחה ברדיו על פרשת השבוע, דב אלבוים הגדיר את יוסף בנעוריו, כאישיות נרְקְסיסטית. ההגייה הזו, של שווא מתחת לאות קו"ף, היא שגיאה נפוצה. זה מוזר, כי הגיה של שני שוואים רצופים אינה נוחה. הרבה יותר קל ונוח להגות את המילה נכון – נרקיסיזם, עם חיריק מתחת לקו"ף. אולי הטעות נובעת מדמיון למושג מרכסיזם ובהשפעתו.

נרקיסיזם בלע"ז או נרקיסיות בעברית, היא תסמונת של מאוהבות עצמית, ברמה קיצונית, שפוגעת ביכולת של בעל האישיות הנרקיסיסטית לנהל מערכות יחסים סבירות עם הזולת.

מקור השם הוא אגדה יוונית עתיקה, המספרת על נסיך יווני יפה תואר, בשם נרקיסוס, שהתאהב בבבואתו שהשתקפה אליו ממי הביצה. הוא לא יכול להינתק מן המראה, עד שגווע מרעב ומצמא. הפרח נרקיס קרוי על שמו של נרקיסוס. על פי האגדה, האלים הפכו את הנסיך המת לפרח הנרקיס.

* אין בה מתום – לביטוי "אין בו מתום" הקדשתי כבר פעמיים את הפינה "ביד הלשון", אך אני שב ועושה זאת, כהתייחסות לשגיאה נפוצה מאוד.

עורך דינה של ניצבת גילה גזיאל אמר על מרשתו ש"אֵין בָּה מְתֹם."

למה התכוון הפרקליט באמרו "אֵין בָּה מְתֹם"? לא נפל פגם, לא נמצא מום. אלא שהוא בא לברך ויצא מקלל, כיוון שפירוש המילה "מתום" הפוך – מתום הוא מקום שלם. תום = שלמות. תם ונשלם. "הצור תמים פועלו" (דברים ל"ב, ד).

הנביא ישעיהו תיאר את המצב הקטסטרופלי בעם ישראל: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן". כלומר, אין בו אפילו מקום אחד שלם, ללא פצע וחבורה ומכה טרייה. 

אורי הייטנר

* * *

ארנה גולן

שמאי גולן וציונֵי דרכו הספרותית –

האם היו לו לפחות שתי נשמות שנאבקו זו בזו?

על הקשר בין הספרות לחיים

לזיכרו של שמאי גולן במלאת שנה לפטירתו

 כל סקירה, ולו קלה, של ספריו של שמאי גולן, על מועדי הופעתם, נושאיהם וסוגתם, כמו גם של הפרסים שזכה בהם, עתידה לחשוף תופעה מתמיהה ומסקרנת. מתברר שציוני הדרך שבחייו הספרותיים מסמנים תחילה תקופה של יצירה ספרותית אינטנסיבית ורצופה,  והיצירות שנכתבות בתקופה זו אף זוכות בפרסים ספרותיים נחשבים ולהכרה על ידי המבקרים. ואז, לאחריה ולכאורה בניגוד לכל היגיון ולציפייה שהפרסים יעודדו המשך יצירה נרחבת, באות תקופות של פעילות ציבורית, אם למען הספרות והסופרים ואם בשליחות המדינה לחו"ל , פעילות שכתולדה ממנה מתמעטת היצירה. לאחריה באות שוב תקופות יצירה, לא שופעות כקודם אך ניכרת בהן התפתחות פנימית, וחוזר חלילה. מוזר, חושב לו וודאי המתבונן. מה קורה כאן? מה גורם לתופעה המוזרה והבלתי הגיונית הזאת?

אני שחייתי עימו עשרות שנים, כמו גם עיון מעמיק קצת יותר בכתביו, יכולים להעיד כי במוקד התופעה הזאת מצוי קרע פנימי חסר פיתרון. הרי זו ההיטלטלות והמאבק בין שתי זהויות, בין שני עולמות שכל אחד מושך לכיוונו ללא הפרד, ועתידים להתגלות כמניע הפנימי לציוני דרכו היצירתית.

האחד הוא זיכרון עולם ילדותו קודם לשואה ובתוכה, במשפחה דתית בעיר הולדתו פולטוסק שבפולין, לא הרחק מוורשה, ואז בגירוש ובהרג עם פלישת הנאצים, בבריחה לברית המועצות, בהגלייה לסיביר ולאחריה הנדידה לטשקנט, אובדן המשפחה וחינוך בבית יתומים, ומכאן חובו העמוק להנצחתם.

אל מולו ניצבה ההוויה הישראלית, אותה ביקש בכל נפשו לאמץ לעצמו כזהותו האמיתית כבר מימי הגיעו כנער ניצול שואה דרך קפריסין לקיבוץ רמת הכובש, ולאחר מכן בצבא. הוא אף חש חוב פנימי עמוק לפעול למען המדינה שהצילה את חייו והעניקה לו קיום חדש.

כתולדה מכל אלה הוא נקלע בחייו וביצירותיו בין שני הקטבים, בין זהותו כניצול השואה הנאמן לזהות "הגלותית" של הוריו ושל העם היהודי שנהרג והוא חב לו חוב של זיכרון, לבין הזהות הישראלית, הקיום הלאומי העצמאי והמסוגל להגן על עצמו, ולהווייה החילונית.

בנוסף, בהשפעת חינוכו בבית היתומים, הוא נקלע בין הערצתו לגדולי הספרות הרוסית לבין העולם הספרותי הישראלי.

כל אלה וקונפליקטים פנימיים נוספים, קבעו את ציוני דרכו הספרותית. הקצוות הללו היו בפועל כמעט כ"נשמות" שנאבקו בתוכו, התגוששו וסערו כל הזמן. הן סתרו זו את  זו, נלחמו על הבכורה וכל אחת ניצחה בשעתה והפסידה בשעה אחרת. וכשניצחה האחת, האחרות נשתתקו לשעה או רטנו בסתר אך חיכו לשעתן לפרוץ. לבסוף הן אכן ניצחו. לשעה.

האחת הנוספת, למשל, היתה צורך קיומי לכתוב וליצור, צורך שהתחזק מאד בצבא, כשהיה  מחביא תחת המזרון את הדפים שנכתבו בשעות הפסקות האימונים או הפעילות בסיירת. נגדה ניצבה אחרת שמרדה וסירבה להתכנס בחדר העבודה. היא רצתה לצאת למרחב, לעולם, והתעצמה מכוחו של הדחף לפעול למען המדינה שהעניקה לו זהות וגאווה, ותוך כך לבוא במגע עם קהילות יהודיות   בגולה. אלא שתקוותו לגעת שם במשהו מילדותו תמיד נכזבה. רק בשליחות  האחרונה, במוסקבה, שוקם משהו בנפשו.

תוך כך קיימנו בביתנו החילוני, לפי רצונו, את מסורת קבלת השבת והחגים של ילדותו, והוא צם ביום הכיפורים ושהה בו כל היום בבית הכנסת גם כשהרופא אסר עליו. עם השנים הוא אף הגביר את פעולותיו בוועד יוצאי פולטוסק כמו גם במועצת "יד ושם". עם זאת, משהו בלתי פתור מנשמתו נשאר לו שם בעיר הולדתו בפולין, שמול המציבה לזיכרה בבית העלמין בחולון הוא נקבר לפי רצונו.

והיתה גם התגוששות נוספת, האופיינית ליוצרים רבים אך בעלת עוצמה גדולה  במיוחד בנפשו של מי שלא זכה לשנות ילדות רבות בבית חם ובמשפחה. בין זו השואפת חופש מוחלט המאפשר יצירה, לבין זו שנקלעה בהיותו נער לאהבה גדולה לנערה ממסדה ולא השתחררה ממנה מעולם. זו אף  נתקשרה בכמיהה קיומית לבנייתה של הווייה משפחתית.

ובתוך הסערה הפנימית הזאת התהלך לו שמאי וכלפי חוץ כולו עוטה מעטה של שלווה ורוגע, כמו לא סוער שם דבר בפנים והוא מנסה לא לפגוע ולא להיפגע. דיבורו שליו, הטון נמוך וכמעט לעולם אינו יוצא מן הכלים ואינו מרים את קולו. אבל יצירותיו חושפות לא מעט ומסבירות את ציוני דרכו הספרותית.

ונתחיל בראשית דרכו.

בספרו הראשון, שנכתב והופיע לאחר שירות של שנים אחדות בצבא הקבע כקצין, ולימודים באוניברסיטה, ושמאי העניק לו את השם "באשמורת אחרונה", לציין את תקופתה האחרונה של השואה – תיאר את גורלו של ילד החל מפלישת הנאצים לעירו שבפולין דרך הבריחה לגבול ברית המועצות, ועד להצלת חייו בבית היתומים. היה זה, אפוא, גורלו שלו שנמצא בבסיס העלילה, כעין פורקן לכל אשר הדחיק שנים, עם השלמות בדיוניות. הספר הופיע בשנת 1963 בהוצאת "מסדה" וזכה ב"פרס אשר ברש" שהוענק אז מטעם ההוצאה לספר ביכורים. זה היה אירוע מכונן בחייו. לי, כבת קיבוץ, זכורה הענקת הפרס דווקא בגלל הארוחה במסעדה תל אביבית, כשהוזמנו על ידי בעלי ההוצאה, ברכה פלאי ובנה אלכסנדר, לארוחת ערב חגיגית, והיתה זו הפעם הראשונה לשנינו שבה אכלנו במסעדה ועוד על שפת הים.

סיפרו השני, "אשמים", זכה תחילה בפרס אקו"ם לכתבי יד אנונימיים לשנת 1965 ולאחר מכן הופיע בהוצאת "מסדה". אלא שבשעת הענקת הפרס שמאי כבר היה עימי ועם בתנו הבכורה, בשליחות במקסיקו, והיה שקוע כולו בהיכרות עם הקהילה היהודית ועם המשפחה שגילה שם ואשר המבוגרים שבה הכירו את הוריו. על הבמה, לקבלת הפרס, עלה אבא שלי, משה בן דרור, כולו גאווה מכאן והתנצלות על היעדר חתנו מכאן. הספר עצמו מהווה מעין חלק שני לטרילוגיית מסעו של שמאי בשואה, אך הפעם תוך הרחבות בדיוניות מסועפות, והעיקר – תוך מתן המיפגש הראשוני עם ההווייה הישראלית הנערצת. תחילה במיפגש עם שליחיה הצעירים ורבי החיוניות של הארץ, שהוא שואף להיות כמותם, ולאחר הגירוש לקפריסין, בקיבוץ שקלט אותו ואשר עד יומו האחרון היה אסיר תודה והוקרה למחנכיו ולחבריו.

אלא שכותרת הספר, שעניינה קורבן אשמה, רומזת למשמעות שתהפוך מרכזית ביצירתו: לא רק מודעות לקונפליקט הזהויות שהוא עצמו קורבנן, אלא רגש האשמה על שהוא נותר בחיים בעוד משפחתו נספתה, ולעולם לא יוכל למלא את חובו המוסרי לה.

כל אלה יבואו לביטוי מובהק ברומן הבא, השלישי שלו, "מותו של אורי פלד" (1971, "הספרייה לעם", בהוצאת "עם עובד"). הרומן הזה נכתב כבר לאחר השתתפותו במלחמת ששת הימים בירושלים, במרחק קילומטרים ספורים מביתנו. בצד האחד ניצבת נשמתו  של הניצול, שדבק בהווייה הישראלית עד כלות וביקש להיטמע בה מתוך הערצת הגבורה ואומץ הלב. ובצד האחר, ההזדהות הפנימית והגעגוע אל אותה הווייה, חלשה כביכול, ועם מתיה ועם החיים המסורתיים רבי המשמעות שהיו בה, ועם בית הוריו. או-אז רגש האשמה מחלחל בו גם על התכחשותו להם בעצם הווייתו הישראלית החילונית, בשמו הישראלי ובהיותו קצין לוחם,  וכל זה בוער בו. וכך, סופו הוא בנטילת חייו כמוצא אחרון. גם ספר זה זכה בפרס, הפעם ב"פרס לספרות של עיריית רמת גן", ונתן לשמאי הרגשה שאכן הוכרה יצירתו כבעלת ערך כמו גם תחושת הקלה מן המשא שנשא בנפשו.

אלא מה? שמאי עצמו, שלא כמו גיבור סיפרו, מוצא לעצמו פיתרון אחר. הוא מקבל על עצמו את הקמתו וניהולו של "בית הסופר" בירושלים, בעיר העתיקה, ופותח במאמצים גדולים לבססו כמרכז ספרותי ותרבותי וכבסיס תומך ברווחתם של הסופרים. ואכן, המוסד החדש צומח ומתפתח לתפארת וגם הסופרים המרכזיים של אותה תקופה רואים לעצמם חובה וזכות להופיע בו.

אך מה קורה עם היצירה? שמאי, שחשש לשקוע שנית בנפשו ,שקע בפעילות הציבורית וכתב בשעות המעטות שנותרו לו סיפורים קצרים ולא עוד רומנים. בשנת 1975 מופיע בהוצאת אגודת הסופרים ו"מסדה" ספר סיפוריו, "בריחות למרחקים קצרים", וגם הפעם זוכה הספר בפרס רב ערך, הלא הוא "הפרס על שם ש"י עגנון" מטעם עיריית ירושלים.                                                                             

עתה לא רק ז'אנר חדש מופיע אלא גם נושאים מהווייתה של הארץ הזאת. אכן, כולם מתמקדים דווקא בכישלון ובחולשה כנקודת מוצא ומופיעים סיפורים על פצועי מלחמה, על עולים חדשים, או על  הכישלון המוסרי של הדור שלחם להקמת המדינה, וניכר כי עתה עולות שאלות מוסריות כבדות משקל. עם זאת, לצידן, מופיעים סיפורים שאירועי השואה מניעים בעוצמה את עלילתם, ואף בהם ההתמודדות המוסרית ניצבת בחזית.

השואה המשיכה להדהד בנפשו של שמאי גם בהמשך ובאופן חדש. באותן שנים הוא שוקד על  אנתולוגיה של ספרות דוקומנטרית וספרות יפה על השואה, עבור הוצאת  "יד ושם". הספר הזה, "השואה", (איסוף ועריכה שמאי גולן, בהוצאת יד ושם, 1976),היה אחת האנתולוגיות הראשונות על השואה והופץ בבתי הספר ובמוסדות רבים ושמאי חש עצמו כממלא שליחות למען הוריו ועירו ועמו.

אלא מה? דווקא אז, ולפתע, ושוב כביכול ללא היגיון כלשהו,  מתרחשת עוד יציאה לשליחות, ואנחנו, המשפחה שגדלה, יוצאים  בשנת 1978 לארגנטינה ושוהים שם עד 1981. וכמובן, לא ניתן להוסיף ולכתוב כשאתה שוקע כולך בפעילות למען המדינה שאתה מחוייב לה ובנוסף מתמסר להיכרות עם הקהילה היהודית הגדולה והפעילה בבואנוס איירס על בתי הספר היהודיים שהקימה.

עם חזרתנו מתרחש מיפנה רב משמעות נוסף. שמאי נבחר ליו"ר אגודת הסופרים. וכמובן, הוא שוקע בפעילות בלב ונפש. תוך כך מופיע בשנת 1983 מבחר מסיפוריו בספר "המארב", שבהוצאת  "תרמיל" של משרד הביטחון שבעריכת ישראל הר. יותר מזה, באותה שנה עצמה מופיע גם ספר סיפורים חדש, הכולל "נובלה ושלושה סיפורים" כלשון מחברו. זהו סיפרו "חופה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) הקרוי על שם הסיפור המרכזי שבו. הספר אינו גדול מימדים, אבל הוא כבד משקל. ניכרת בו, מחד, בגרות יצירתית ומאידך העמקת הקונפליקט הפנימי, ושני סיפורים שבריקעם השואה מסתיימים בבריחה אל המוות. לאחר שנים, בראשית שנות האלפיים, עתיד לבחור תיאטרון חשוב ונודע בסנט-פטרבורג באחד הסיפורים הללו ("הסתלקותו של מר ניילבן"), להמחיז אותו ולהעלותו על במתו בבימוי מסעיר, מודרני וחדשני, כמחזה הראשון על השואה ברוסיה (עד כמה שזה לא ייאמן). שמאי אף הוזמן מן הארץ להצגת הבכורה.

ומעניין כי בסיפור המרכזי, "חופה", כמו התאחדו שני הנושאים העיקריים שהעסיקו את שמאי: זכר השואה מכאן והקונפליקט המוסרי חסר הפיתרון מכאן. איחודם מחריף את המשבר ומוליך לבריחה אל המוות. הכיצד? כי הפעם מתהווה הסבך מן הקונפליקט שבנפש הגיבור ניצול השואה בין שתי נשים, בין האישה והמאהבת, שהסיפור בנוי מן המונולוגים שלהן. אלא שהן נשים טעונות משמעות. האישה היא צברית, בת למשפחה מבוססת בהוויה הישראלית, ואילו המאהבת היא  אישה צעירה ממשפחת עולים מעיראק וחסרת כל ביסוס כלכלי וחברתי. בכך מגלמת המאהבת באופן כלשהו את העולם "הגלותי" והמסורתי שבו מוצא הגיבור  הקלה, מנוחה לשעה מהחיים הישראליים שקודם לכן היו משאת נפשו. אך בהיעדר יכולת להכריע ביניהן הוא בוחר בבריחה מן החיים. אין תימה שגם בסיפורים שרקעם ההוויה הישראלית, מתוארים מצבי חולשה וכישלון, ואם באה התגברות – היא מופיעה לעיתים גם בעלילתם של ניצולי שואה, כגון זו של הזקן החלש לכאורה, המותקף על ידי חבורת נערים, אך  אוזר כוח ומנצחם.

השלב הזה, כמדומה, היה כבר קשה לשמאי והוא לוקח את כולנו כבר בסיומה של אותה שנה לשליחות נוספת, והפעם בשגרירות מקסיקו לשלוש שנים תמימות ויותר. וכשאנחנו חוזרים, הוא נבחר שוב ליו"ר אגודת הסופרים ובזאת פותר כמדומה את הצורך להתבונן אל נפשו.

לא חולפות אלא כמה שנים והפעם, למרות שב-1991 הוא מקבל את פרס קרן ראש הממשלה וקודם לכן קיבל סיוע מקרן יהושע רבינוביץ להוצאת "חופה", שמאי מקבל את פנייתו של שמעון פרס ומתמנה לנספח התרבות הראשון ברוסיה. וכך שוב אנחנו יוצאים, הפעם למוסקבה בשנת 1994, והיציאה היא למשך שש שנים תמימות.

וכאן זורחת לו נפשו. בעוד אני שוקדת על לימוד השפה הרוסית, שמאי דובר רוסית חופשי כמי שנולד שם מחדש ודבר לא נשכח. חינוכו הרוסי בבית היתומים מעורר בו עולם תרבותי שלם. הוא קושר קשרי ידידות אמיצים עם אנשי הרוח החשובים ברוסיה. וכיוון שתרבות היתה אז (ובמידה מסויימת גם היום) במרכז ההווייה הרוסית, הרי בקבלות הפנים שערכנו בביתנו היו נוכחים לא רק  אישי תיאטרון, ספרות, מחול , ציור ועוד – אלא גם שרים וסגני שרים של מה שהיתה האימפריה הגדולה הזאת, כמו גם אישים מעיריית מוסקבה. לשמאי היתה זו חוויה עילאית של ניצחון הילד הקטן, המגורש והיתום, על גורלו, והכל הודות לרוסים שלהם חש עצמו חייב כל חייו חוב גדול. ובשעה שהוא חש זכות גדולה לעצמו להדק את הקשרים בינם למדינה שלו, הרי כששר עימם והתרפק על ימי הניצחון הגדול על הנאצים, נרגעה נפשו .                                                    

 כשחזרנו דומה היה שהפעם  תהא יצירתו פתוחה כולה להוויה ישראלית. אך לא כך קרה. בנוסף לפעילויות הציבוריות שהוא הלך ושקע בהן, הלך ונכתב הרומן רב המשקל והמשמעות ובעל שלושה החלקים, "ואם אתה מוכרח לאהוב", שראה אור בשנת 2008  בהוצאת כנרת, זמורה -ביתן. אלא שברומן הזה דווקא מעמיק מאבק הזהויות-הנשמות ושמאי מוליך אותן במסלול פטאלי לאובדן פיסי או תודעתי.

יותר מזה, עתה נסחפים גם בני  הדור השני לסערה. הרומן כולל שלושה מונולוגים. תחילה דוברים בני זוג מבוגרים ניצולי שואה. היא מתגלה תוך סיפור רגיש, מבולבל ומטלטל של תולדותיה, כנתונה בשלב מתקדם של דמנציה, הנגרם  מכובד המשא שבנפשה. הוא, הנוסע להעיד במשפטו של נאצי שותף להשמדה, נוקט בדרך אקטיבית, אך הצורך לשחזר את אימי המחנות גורם לו להתמוטט.

ואילו הזוג השני, בנם אלחנן ואשתו דניאלה, החיים בצילם, נקלעים למשברים זוגיים חמורים.

ושמאי עצמו? באותן שנים הוא מחפש מקלט לנפשו בעריכה או בפעולות  למען הסופרים, באקו"ם למשל. הוא גם אינו זונח את פעילותו בוועד יוצאי פולטוסק, מכנס בספר את מאמרי הביקורת שנכתבו במשך השנים על ספריו כמו גם את כל מאמריו שלו בשאלות ספרות, לעומת זאת, כל שהוא כותב נשלח למגירה. דומה, הוא נבהל  מעומק השיבה לאימי השואה ולתוצאותיה, כמו גם מההכרה שאינו מסוגל להשתחרר  עוד מהנושא ההרסני הזה לו. 

מעתה הוא מקבל פרסים או אותות הוקרה על כלל יצירתו ועל פעילותו הציבורית העניפה. בשנת 2008 הוא מקבל תעודת "חתן האור" על פעילותו ויצירתו  מטעם ההסתדרות הציונית. בשנת 2010 תעודת  "יקיר אגודת הסופרים", ולאחר שנתיים מוענקת לו  תעודת "יקיר אקו"ם". כאקורד שיא מוענקת לו תעודת "יקיר העיר תל אביב" בשנת 2014.

וראוי לשאול: האם היה לו בכך פיצוי כלשהו? דומני שכן. ובכל זאת, נראה לי שראוייה יצירתו הספרותית  ליתר הדגשה בשל מעלותיה: מעלתה הספרותית, אומץ הלב שבכתיבתה, מתן הביטוי לקונפליקט הזהות של ילדי דור ניצולי שואה, וכמובן – ערכה ההיסטורי לדורות הבאים. ואילו הוא, האם נחה לה נפשו השסועה טרם פטירתו?

לא נותר אלא לקוות שכך הדבר.

ארנה גולן

* * *

משה גרנות

הראשונה והמיוחדת

על הספר "אסתר רַאבּ – כל השירים"

המהדיר – אהוד בן עזר

זמורה-ביתן 1988, 2008, 365 עמ'

מהדורה דיגיטלית, הקלדה: לאה שורצמן לבית בן עזר

ניקוד: בן בן-עזר. לקראת 2019.

אסתר ראב מוכתרת כ"המשוררת הצברית הראשונה", והייתי מוסיף – גם "המיוחדת", כי באמת שירתה אינה דומה לשירת האבות הגדולים של השירה העברית שיצרו בימי חייה – ביאליק, טשרניחובסקי, רחל, שלונסקי, אלתרמן – אצל אלה נמצא שירים שקולים וחרוזים, ועל הרוב תהיה בשיריהם חלוקה לבתים. בשירתה של אסתר ראב אין משקל ואין חרוזים (מצאתי רק שיר אחד שיש בו חריזה חלקית -  "שיבה", עמ' 219). כל השירים בנויים ברצף אחד, ועל הרוב השורות מכילות בין מילה אחת לשלוש מילים. בשירים מעטים נמצא שורות יותר ארוכות. צורה זאת של כתיבת שירה מיוחדת ללא ספק לאסתר ראב, ורק שנים רבות אחר כך הפיק המשורר רפי וייכרט ספר שירים בעל פרוסודיה דומה, אך לא זהה ("רזים", 2008).

אם בתחום הצורה כתיבתה של אסתר ראב ייחודית, הרי שמבחינת התכנים – שירתה משיקה לתוכני השירה שקדמו לה, כגון "על מערומייך חוגג יום לבן"  (עמ' 6) וגם השיר "דברים פשוטים" (עמ' 63) מזכירים את הדילוגים של טשרניחובסקי בנופי הארץ בשיר "הוי ארצי מולדתי". בשיר "פורטרט של אישה" (עמ' 72) כותבת אסתר ראב: "ראשית חוכמה: ציית לך – / כציית ציפור למעופה / ראשית חכמה: היות שלך – / כאשר תהי / הגפן לאדמה,"

דברים אלה מהעט של אישה כל כך עצמאית – מזכירים את דבריה (הלא יאומנו!) של רחל: "מלמטה למעלה... כך: / במבט מסור ועגום / של עבד, של כלב נבון /  הרגע גדוש וזך, / דומייה / וכוסף סתום / לנשק את יד האדון ---" ("אישה", תרצ"ט).

אבל בשיר "שירת אישה" (עמ' 155) נקל להתרשם עד כמה היא שונה מהדמות שמשתמעת בשירה של רחל: "ברוך שעשני אישה – שאני אדמה ואדם, / וצלע רכה... עשיתני כצמח השדה... אני משחקת / לרגליך – / בוראי!" – יש ערך וגאווה להיות אישה, וההתבטלות היא רק כלפי האלוהים.

הביוגרפיה של אסתר ראב גדושה בגברים שאהבה, ובגברים שאהבוה, אבל השירים שלה מצביעים על הפיכחון שהיא מפגינה באהבה. בשיר "ככה תאהבני" (עמ' 27) היא מצהירה שהיא אמנם טרופת אהבה, אבל לא תיאות להיות רעיה למושא אהבתה. שיר אהבה מרטיט הוא "לעיניך האורות" (עמ' 18), ולעומתו שיר המאמת את הפסוק משיר השירים – "עזה כמוות אהבה" הלא הוא השיר "כפיי נשואות אליך" (עמ' 23; ראו גם את השיר "אהבה" בעמ' 106; וכן בעמ' 254). בשיר "ליל כוכבים" (עמ' 113) היא כותבת: "אלפי שנות אור / בינך וביני – / אתה יושב במאדים – / בנוגה שרויה אני." השיר נכתב ב-1965, שנות דור לפני ספרו הנודע של ג'והן גריי "גברים ממאדים, נשים מנוגה", 1992.

האהבה הגדולה של אסתר ראב באמת היא האהבה לארץ: "אלי, בבואך לתלשני / זרה את עליי בכנפי הרוח / ונשארתי כפרג נטול ראש / ושחותי אלי עפר ארצי / ואספוני צחיחי רגבים – – " ("כפרג נישא ברוח", עמ' 58).

כידוע, אסתר ראב ביקשה שיכתבו על מצבתה: "מתקו לי רגבי עפרך, מולדת, כאשר מתקו לי ענני שמייך", ובשיר "נשורת" (עמ' 89) היא מדמיינת את הנין שלה (שלא זכתה לו, כי לא נולדו לה ילדים)  קורא את הדברים האלה מעל קברה.

שיר חזק המתאר את הקשר האדיר לארץ ישראל הוא "ציוניות" (עמ' 304): "אני ציונית – / ותשכח ימיני אם אשכח זאת / - - - אם ישכח זאת העולם / תשכח ימינו, מצפונו וליבו." יש להניח שהיום שיר כזה היה זוכה להתעלמות מצידם של העורכים והמבקרים הציניקנים.

האהבה לארץ באה לידי ביטוי בהערצת החלוצים שקשרו את גורלם עם אדמת ישראל, ובראש ובראשונה רחשי הערצה לאביה, יהודה ראב, מראשוני פתח-תקווה: "ברוכות הידיים / אשר זרעו / בבוקרי חורף / לאוושת זרזירים עטים – / שדמות חמרה אדומות" ("לאב", עמ' 12); "שחר חורפי; / אבי מהלך / כבדות ובטוחות, / מוציא מחרשות / מן המחסן.... / אבי – / בוקר בוקר / בחורף / עם דמדומי שחר" ("חי בי הבית", עמ' 276, וראו גם עמ' 277, 288).

וכן מביעה אסתר אהבה גדולה למושבת הולדתה – פתח-תקווה –  למרות הקדחת שבה לקתה, היא ורבים מתושביה: "בלילות כשרפתה הקדחת / בלעתי את שמייך הגבוהים המדובבים / מלאים רוחות העבר והעתיד" ("לפתח תקווה", עמ' 290; וראו גם "מאה שנים לפתח תקווה" עמ' 291 ; וכן עמ' 299).

והנה שיר מרטיט המביע אהבה לארץ:

אֵלִי, בֵּין "טִפּוּל" לְ"טִפּוּל"

בִּידֵי הָעִדָּן  –

תֵּן לִי לְנַשֵּׁק רַגְלֵי-הָרֶיךָ

הַיָּפִים;

בֵּין פִּרְפּוּר לְפִרְפּוּר

עַל הַבָּנִים הַמּוּבָלִים לַקְּרָב

תֵּן לִי לְהַבִּיט לְשָׁמֶיךָ הָעֲמֻקִּים;

עוֹד נְשִׁימָה אַחַת  –

שֶׁל אֲוִיר צַח  –

עוֹד כּוֹס מַיִם,

צְלוּלִים

בְּטֶרֶם אֵלֵךְ הַמָּוְתָה.

השיר נכתב ב 1971, עשר שנים לפני מותה, אך הזיקנה, המוות והקינה על מתים נמצאים בהרבה משיריה: "בני" (עמ' 156), "האישה הבוכה" (עמ' 164), "זיקנה" (עמ' 181), "בעל החרמש" (עמ' 336), "אני חווה את החלל" (עמ' 339) ועוד.

אסתר ראב רצתה לחוות בעצמה את חוויית החלוציות, והצטרפה לקבוצת דגניה (1913), ניסיון אשר לא צלח, אבל היא מביעה תודה והערכה לעולם החלוצים שניתן לומר שבראו עולם חדש ואמיץ יש מאין. בין השירים האלה אציין את שירי הגלבוע, ובהם זכר לקשר שלה לכפר יחזקאל, המושב שנוסד לרגלי ההר הזה, שנושא עמו את זיכרון גורלו של המלך הראשון של ישראל ("לילה בגלבוע", עמ' 96; "במעלה הגלבוע", עמ' 99; "משירי ההר", עמ' 110, וכן עמ' 101; ראו גם "על הכרמל", עמ' 11).

הפלורה והפאונה של ארץ ישראל הטביעו את חותמם בשיריה: קודם כול – העצים: הזית ("עץ קדוש"), הברוש, האורן, האיקליפטוס, העולש, האלה, האלון (היא אפילו מתאבלת על כריתת ענף של עץ אלון – עמ' 207); נרקיסים חרציות, כלניות. נמצא בשיריה אנפות, ניצים, עורבים, שחפים, שחרורים, אנקורים, שועלה רעבה וצבועים.

בשיר "אני רק גלגול" (עמ' 350) מצהירה המשוררת שהיא גלגול של דמויות העבר, נשים וגברים, כשבית המקדש היה קיים. היא מזדהה עם בבתא, אותה אישה מופלאה מעין-גדי שהשאירה אחרי מותה במרד בר-כוכבא עשרות מסמכים במערת האיגרות ("בבתא", עמ' 150; וראו גם עמ' 307).

מעניינת קשת האישים עליהם כתבה אסתר ראב שירים, או הקדישה להם שירים: הוברמן, בטהובן, יבטושנקו, אופנהיימר, רמברנדט, בן-גוריון, זאב וילנאי, אייבי נתן, לאה גולדברג. הקו המקשר בין האישים – היצירה וההעזה. וכן, היא כותבת גם שיר קללה על הצורר אייכמן (עמ' 232).

שירתה של אסתר ראב ייחודית בצורתה ומרתקת בתכניה, ויש פסוקים שלה הנשארים בזיכרון בשל מקוריותן: "אטול ראשי בחיק שקיעות חורף  / עוממות" (עמ' 14), "בלילות כתב כוכבים / לי אפתור: / חיים או מוות?" (עמ' 41), "הבו לי אמת מרה / גלוית עיניים" (עמ' 48), "זיתים מטפסים במדרון / אפורים – כחולים נוסכי שלווה / ורזי דורות עולפים אותם" (עמ' 59), "רעוה שיות ענן לבנות / בשמי סתיו מתקדרים" (עמ' 65), "הקשב, הנצח זורם..." (עמ' 130), "הבוקר מצאתי / את חלומי / בסל ניירות ישנים" (עמ' 212).

אשריה של אסתר ראב, שאחיינה אהוד בן עזר מסור כל כך לשירתה ולמושא שירתה – מייסדיה וחלוציה של פתח תקווה.

משה גרנות

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

כ"ח. בלונדון

התוכנית שלי, שעליה דיברתי עם דיצה ואביה עוד לפני החתונה, היתה לנסוע ללונדון לשנה, כדי ללמוד קולנוע, ובהזדמנות זאת לשפר את האנגלית שלי. לדיצה לא היתה שום הצעה נגדית ובנימין אמר שיש לחברה שלהם נציג בלונדון, מר שולברג, והוא יטפל וידאג לכך שהכול יסתדר על הצד היותר טוב.

שולברג באמת טיפל ומצא בלונדון בית ספר פרטי "דה לונדון סקול אוף פילם טכניק", אשר בו הלימודים יתחילו בדיוק בעוד שבועיים. הבעייה העיקרית היתה איך לקבל ויזה בזמן כל כך קצר. שולברג הציע  שארשם בקונסוליה הבריטית, כמי שנוסע לשלושה חודשים בענייני עסקים ואחר כך, כשאתחיל ללמוד, הוא  יבוא למשרד הפנים עם כרטיס הסטודנט שלי ויאריך את הוויזה לשנה.  

על סידור טוב מזה לא יכולתי לחלום.

בנימין חותני העמיד לרשותנו את  הדירה בקומת הקרקע של ביתו רחב הידיים, ואנחנו עשינו בה את כל ההכנות לנסיעה. ורדה, אחותה הצעירה של דיצה, שעד כה גרה למטה עם החתולים, עלתה לחדר השינה של דיצה, אותו חדר הנשקף מחלון הסלון של בית הוריי, והכול זרם על מי מנוחות.  

ללונדון הגענו בראשית החורף וזאת היתה הטיסה הראשונה שלי בחיים. ישבתי כמו מלך, על מושב צמוד לחלון כשאני לא מאמין שהכלי הכבד הזה, המלא אנשים ומזוודות, יצליח להתרומם באוויר. בסופו של דבר  הודיעו להדק את החגורות והמטוס, הפלא ופלא,  המריא.

לדיצה זו היתה הטיסה הרביעית או החמישית והיא לא נראתה לי מפוחדת. אני לעומתה, הייתי די מבוהל כשראיתי איך האדמה מתרחקת מאיתנו. בשלב מסוים היה נראה לי שהמטוס נעצר באוויר ועוד רגע הוא יצלול מטה כאבן. רציתי לקרוא לדיילת שתרוץ לטייס להגיד לו שנתקענו באוויר, אבל אמרתי לעצמי שחייתי ועברתי מספיק בחיי, והעולם ימשיך להתקיים גם בלעדיי. כנראה שבשמיים לא חשבו כמוני, כי פתאום שמתי לב שהמטוס חזר לטוס וכי הסכנה הבלתי נמנעת, בכל זאת נמנעה.  

רינה, בת דודתה של דיצה,  גרה בלונדון קרוב לשנה עם טומי לייטרסדורף בעלה, והיא מצאה לנו בית מלון שחיכה כבר לבואנו. במלון היינו אמורים לשהות כמה ימים, עד שנמצא דירת מגורים קרובה לבית הספר. בליבי חשבתי: למה היתה צריכה למצוא מלון, הרי אם אליי היה מגיע איזה בן דוד ואשתו, מה היה יותר פשוט ומובן מאשר להלין אותו בביתי? כמובן שלא אמרתי כלום, מה גם שתשלום המלון וכל הנסיעה, מומשו על ידי אבי הכלה. הוא לא עשה עניין מכל ההוצאות, כי אחרי הכול, נסעתי כביכול למטרת עסקים, ובתור שכזה, ירדו כל ההוצאות ממס הכנסה.

שלושה ימים אחרי בואנו הגיע גם האבא, שכנראה לא סמך עלינו שנצליח למצוא דירה בלעדיו. בואו היה לברכה, כי לא רק שמצא דירת חדר נחמדה, אלא גם הלך לרשום אותי לבית הספר, שהיה יוזמה פרטית של במאי סרטים מתוסכל, שלא הצליח למצוא עבודה אחרת.

השאלה היתה מה דיצה תעשה בזמן שאני אבלה כל היום בלימודים. היא עצמה לא ידעה מה לעשות עם עצמה ומי שפתר לה את הבעייה היה אביה, שהציע שגם היא תלמד קולנוע כמוני.

בהתחלה זה נראה כפתרון אידיאלי, אך במשך הזמן  הוא גרם להרבה מריבות, כי היא היתה בדעה שלא יקרה אסון אם נאחר קצת, בעוד אני הייתי דייקן ללא תקנה. בכל 18 שנות לימודיי, לא נרשם לי אפילו איחור אחד ואילו כאן חשתי בושה נוראה, כאשר הגענו לבית הספר כשכל הכיתה כבר יושבת ולומדת. היתה זו כיתה קטנה של פחות מעשרים תלמידים, שרק אחד מהם, ג'וני, היה יליד אנגליה. כל האחרים הגיעו מכל קצוות העולם, וזאת היתה הזדמנות ללמוד קצת גיאוגרפיה וכמובן גם לדבר אנגלית, השפה היחידה שהיתה משותפת לכולנו.

דיצה ידעה אנגלית יותר טוב ממני, גם כי היתה מוכשרת לשפות וגם זכתה ללמוד שנה אחת בפנימייה בשוויץ, יחד עם רינה בת דודתה. כדי לשפר את ביטחוני בשפה, הצעתי שבבית נדבר בינינו רק אנגלית. היא לא הסכימה. לא היתה לה סבלנות לשמוע את הגמגומים שלי. בכל זאת התעקשתי לדבר בבית רק אנגלית בעוד היא מתעקשת לא לשמוע ולא לענות לי, עד שלא אחזור לעברית. 

לעומת כל זה היה שטח אחד, בו היתה בינינו הסכמה מלאה שהתבטאה בלילה, כאשר  נכנסנו למיטה. היא אהבה את ההשתחלות שלי למעמקיה יותר ממני, ולא הניחה לי גם בימים שהריב חגג בינינו. באותם לילות שאני הייתי מפנה אליה את גבי, היא היתה שולחת אלי יד מגששת ואני מעולם לא יכולתי לסרב. לא האמנתי שאני, חובב המיצוות (מלשון מיץ) המושבע, אגיע למצב שבו אחכה  בקוצר רוח לשלושת הימים בחודש, שבהן אוכל לנוח באופן רשמי.

בסוף החודש הראשון ללימודים, אבא של דיצה בא לבקר שוב, כשהוא מביא לה מתנה, מעיל פרווה נמרי לימות החורף הקרים. האהבה והדאגה לבתו לא ידעה גבול וכל משאלתו היתה שנחיה באושר ואהבה. החיבה שהוא העניק גם לי, היתה לצנינים בעיניה, וזו אולי הסיבה שניסתה להאשים אותי בכל מה שאפשר. אני זוכר ערב אחד שמתחה עליי ביקורת בלתי מובנת. הוא התבונן בי וחיכה למענה, אבל אני לא רציתי להחזיר בטענות משלי, כי ידעתי שהדברים יצערו אותו. כשליוויתי אותו למדרגות ורציתי בכל זאת להרגיע את רוחו אמרתי לו כגבר אל גבר:

 "דבר אחד אני יכול להגיד לך, שמהבחינה האינטימית אין בינינו שום בעיות."  

כנראה שהדברים לא הרגיעו אותו כי הוא אמר:  "אז למה היא אומרת שאתה אגואיסט?"  

הייתי המום ורציתי להגיד לו: "אני אגואיסט? אני? כשהיא צמאה באמצע הלילה, וזה קורה לה כמעט כל לילה, היא לא מתביישת להעיר אותי כדי שאביא לה כוס מים. אז אני הוא האגואיסט?"

כמובן  שלא אמרתי זאת, ובמקום לדבר רק משכתי בכתפי. 

הוא, שבכל ליבו רצה לשמור על שלום בית בינינו, ניסה להרגיע אותי כשאמר: "תדע שכל הנשים בשבוע של המחזור, הן  דיכאוניות והדבר מתבטא בגערות ובצעקות שלא לעניין."

הנעתי את ראשי כמסכים, והתאפקתי לא להגיד לו שאצלה המחזור נמשך כנראה כל החודש. כמובן שלא אמרתי זאת כי ידעתי שאותו הדבר לא יצחיק.

 כשבועיים אחרי שבנימין חזר לארץ, קיבלנו טלפון מאחיו משה, שטילפן לשאול מה שלומנו, והזמין אותנו לארוחת ערב במסעדה עם שרה אשתו. משה, האח האמצעי, היה המוכשר לעסקים יותר משני אחיו. הוא היה זה שהביא למשפחה את העסקים הכי מוצלחים, שהפכו אותם למיליונרים. באחד השלבים של חייהם, כשהוא רצה  להיפרד מהשותפות, ישבו השלושה והחליטו שהשותפות ביניהם תתבסס על כך, שהוא יקבל חמישים אחוז והם, בנימין ומרדכי, יקבלו 25 אחוזים כל אחד. 

אחד הסיפורים שסיפר לי אביה של דיצה על אחיו, היה קשור לגימנסיה הרצליה שבה שלושתם למדו.

ערב אחד הזמין משה מָאיֶר את אביבה, התלמידה הכי יפה בכיתה, שתצא אתו לטייל על שפת הים. אביבה מאוד רצתה לטייל, אבל היתה לה למחרת בחינה בפיסיקה, אצל המורה ויזנסקי. משה הבטיח לה שאם תצא איתו, הוא ידאג לכך שתעבור את הבחינה בציון טוב. אביבה מילאה את חלקה באותו ערב וכעת משה היה צריך לקיים את הבטחתו. מה עשה?  בא למרדכי אחיו ויחד החליטו להיעזר בילד התימני אשר כָּנָה, אימם, אספה לביתם.

היה זה אחרי שמצאה אותו מתגולל חולה על מדרגות ביתו ליד שוק הכרמל. כשהיא פנתה אל אימו של הילד ושמעה ממנה שהיא לא רוצה שידביק את אחיו הקטנים, ביקשה ממנה רשות לקחת את הבן לשהות של חודש  בביתה, כדי שיאכל ויבריא. החודש הפך לשנה, והשנה לשנתיים, ועתה הגיע הזמן לתת לילד הזדמנות לגמול להם בחזרה.

וזו היתה התוכנית לשיפור ציוניה של אביבה: הם ידעו שביום חמישי אחרי הצהריים הולך המורה ויזנסקי לגימנסיה הרצליה, להעביר חוג מדעי לתלמידים חובבי פיסיקה. הם ייקחו את  הילד לבית המורה, יחכו במסתור עד שהמורה ייצא, ואז יאמרו לילד להיכנס לבית ולהגיד לגברת ויזנסקי שהמורה שכח את התיק שלו וביקש ממנו להביאו לו.

וכך היה.

האישה, שהכירה טוב את בעלה המבולבל, לא התפלאה שהוא שכח את הילקוט ונתנה אותו לילד בלי בעיות.

הילד הביא את התיק בשמחה אל שני האחים, שהמשיכו בתוכניתם.

הם הוציאו עט ושיפרו את הציונים של אביבה. אחר כך, כדי שלא ייפול החשד רק עליה, שינו כמה ציונים גם לתלמידים אחרים. לאלה ששנאו, הוסיפו לציון 'מספיק' את המילה 'בקושי', ולאלה שחיבבו, הוסיפו ל'כמעט טוב' שלהם את המלה 'מאוד'. משהושלמה המלאכה שלחו את הילד בחזרה עם התיק, כדי שיגיד לגברת ויזנסקי שלא מצא את בעלה. מה שהיה במקרה נכון. 

הכול היה יכול להסתיים בכי טוב אלמלא טוב ליבה של הגברת ויזנסקי שלא יכלה שלא לנזוף בבעלה, על שהוא לא מתבייש לנצל ילדים קטנים כדי שיביאו לו תיק כזה כבד.

ויזנסקי נשבע שלא היו דברים מעולם, ולא היה יכול להירדם כל הלילה. עם בוקר, עוד לפני זריחת החמה, באה ההברקה למוחו. הוא רץ לתרמילו, הוציא את היומן, ועד מהרה גילה את הציונים המתוקנים בכיתה שבה למדה אביבה וגם מוטקה מאיר, שנחשב לאחד הפרחחים של הכיתה.

בוגרשוב, מנהל הגימנסיה, לא היה יכול לעבור בשתיקה על תועבה שכזו, בא לכיתה ודרש ממי שהיה לו אומץ לעשות את הדבר הנורא הזה, שיהיה לו גם אומץ להודות באשמה. 

מוטקה הרים את ידו ונדרש להביא למוחרת את אביו שלום מאיר.

כשהאב הנכבד שמע על הבושה הגדולה שעשה לו בנו,  רצה כמעט להרביץ לו. כאן התערב משה, נעמד בין השניים והודה שכל זה היה רעיון שלו. 

שלום מאיר, שהיה בידידות רבה עם בוגרשוב, ביקשו שלא יתחשב בידידותם, וייתן לשני הילדים את העונש המגיע להם.

   בדלית ברירה אסף בוגרשוב את כל הועד המפקח לאספה מיוחדת, שבה נערכה הצבעה למתן העונש. עשרה הצביעו בעד סילוק אחד הילדים, ועשרה הציעו להסתפק בנזיפה חמורה. מישהו הבחין שמר שלום מאיר, שנמנה גם הוא על אנשי הוועד המפקח,  נמנע מלהצביע. בוגרשוב לא ויתר ודרש ממנו להשתתף בהצבעה. חוש היושר של האב המדוכדך, היה לו לרועץ והוא הצביע בעד הסילוק. כעת היה ויכוח בין משה ומרדכי. כל אחד מהם רצה להיות המסולק. מרדכי הציע להפיל גורל, אבל משה לא ויתר, אמר שהוא האשם העיקרי ומגיע לו החופש.

את השחרור ניצל משה בעזרת מכונת כביסה חשמלית שהיתה למשפחה (אחת הבודדות שהיו אז בארץ), ופתח מכון לכביסה ולגיהוץ. לא היה זה העסק הראשון של האחים מאיר. לפני זה הם בנו סירת עץ שהשיטו אותה על הירקון, וגבו תשלומים מילדים שרצו לשוט.  

אני מנחש שהדוד משה הזמין אותנו לארוחת ערב, בזכות אחיו בנימין, שבטח ביקש ממנו לבקר את הילדים ולראות מה שלומם. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני בכל אופן נהניתי מאוד מאותה ארוחת ערב ושמחתי לשמוע מהדוד משה שגם הוא חלם פעם על עולם הקולנוע. סיפר שלא פעם פנו אליו מפיקים שונים וניסו לפתותו להשקיע באחד הסרטים. בין הפונים היה מפיק איטלקי ידוע שלא הרפה ממנו, והוא הסכים להיות שותף בהפקה,  בתנאי שהשחקן הראשי יהיה ספנסר טרייסי, שהיה אהוב עליו. ספנסר הסכים וקיבל אפילו מקדמה, אבל אחד המשקיעים התחרט, הסרט לא הופק, ומשה הפסיד את דמי המקדמה שנתן. בכל זאת הוא יצא מהעניין בהרגשה טובה, כי מהר מאד הבין שאם הסרט היה מופק הוא היה מפסיד הרבה יותר.

בימים הבאים, שהיו ימי סערה ושלג, הגיע חג המולד. בית הספר יצא לחופשה של עשרה ימים, ואני החלטתי לנצל את החופש כדי להיפטר מהשפם שלי שהתאים יותר לאיש קיבוץ מאשר לסטודנט קולנוע. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שמכונת הגילוח עלתה על שפתי העליונה. קיוויתי שהדבר יצחיק את דיצה, אבל שגיתי.

היא פקחה מולי את עיניה הגדולות ואחר כך את פיה הקטן ואמרה:

 "מה??? כזה אתה?! בלי השפם אתה לא שווה כלום! אתה אפס גמור!" 

לא עזרו לי כל טענותיי ותחינותיי. היא הסתירה את מכונת הגילוח ולא החזירה לי אותה, עד שהבטחתי לה שיותר אני לא נוגע בשפם.

מאז עד היום עמדתי בהבטחתי, השפם חזר לימי גדולתו ואף אחד בארץ לא יכול היום לדעת,  שלא רק שמשון הגיבור לא היה שווה כלום בלי שערותיו.

נ.ב. – אהוד, אין לך מושג איזה שאגות צחוק הצלחת להוציא ממני בעזרת יוסקה דרעק שלך.

שלך,

פוצ'ו

המשך יבוא

לפוצ'ו היקר,

הרומאן "המושבה שלי" הוא כיום כבן י"ח שנים אבל אינו שייך לספרות העברית והוא מעורר גועל-נפש בייחוד אצל הקוראות שהן כיום רוב-רובם של העוסקים בספרות העברית וחורצות את גורלה. זו אחת הסיבות לכך שאני סופר נידח, וכבר בשעתו שום הוצאת ספרים "הגונה" לא ניאותה להדפיסו, וזאת גם הסיבה שהוא, כשאר כל הרומאנים שכתבתי, מעולם לא זכה בפרס ספרותי [אני גם לא מגיש את ספריי לפרסים]. "המושבה שלי" נדפס ללא שום עריכה חיצונית בהוצאת "אסטרולוג" בזכות המו"ל האמיץ אלישע בן-מרדכי, ואני משוכנע שגם בעוד מאות שנים יקראו בהנאה רבה אותו ולא את מרבית ספרֵי "הסופרים החשובים" הלא-מצחיקים שלנו.

לפחות אתה ואני – מצחיקים, שזה חטא נורא בפרוזה העברית.

אהוד

* * *

הבית כיסא של סבא שלי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני עוד ישבתי בילדותי

על הבית כיסא

שעליו ישב סבא שלי

שחרש את התלם הראשון

באדמת המושבה

בחנוכה 1878

ועד היום לפעמים

כשאני מחרבֵּן

אני מרגיש כאילו

אנחנו חורשים יחד

זה כל ההבדל

ואני בדיוק מה שאני

אין בי שום מעמקים

דצמבר 2018

* * *

יוסף אורן

נהמת התוכחה של הסופרת איֶלֶת שמיר

"נטל ההוכחה"

הוצאת עם עובד, ספריה לעם 2018, 218 עמ'.

אילת שמיר העמיסה תפקיד כבד מדי על עו"ד אריה רומנו, הדמות המרכזית בעלילת הרומאן הזה, כאשר הטילה עליו לייצג את הנגר הערבי איסמעיל מהכפר טמרה, "גבר בן ארבעים ושמונה, נגר מדופלם, איש עדין וקשה" (עמ' 24), שהואשם בתקיפה חמורה של היהודי דב לוין, המבוגר ממנו בשני עשורים בדירתה של בתו בחיפה. (עמ' 51).

תיק משפטי כזה, שצפוי שהתביעה לא תתרכז בו רק בנסיבות אזרחיות של התקיפה האלימה, אלא תצמיד לה גם חשד של פשע שנאה על רקע לאומני כמניע של התוקף הערבי לביצועה, לא היה מתאים להעמיסו על עו"ד כמו רומנו שמעולם לא התנסה בתיק פלילי שהוא בה-בעת גם אזרחי וגם פוליטי.

ואכן, גם עמיתיו של עו"ד רומנו רמזו לו שמוטב לו לוותר על ייצוגו של איסמעיל בתיק רגיש כזה. השותף הבכיר והמצליח ממנו במשרד, אלכס קליין, אמר לו במפורש: "תסלח לי שאני מכריח אותך להתבגר, רומנו, אבל אתה כבר מזמן לא לוחם צדק, תשכח מזה, אתה לוחם בשביל הלקוחות. להוציא אותם בצורה סבירה. לבנות להם גשר. להביא אותם לחוף מבטחים." (17). והיו גם אחרים שהיו פחות עמומים בהגדרת מצבו בתיק של איסמעיל והבהירו לו שהסתבך בתיק שאין לו סיכוי לסיימו בעונש קל למרשו.

ייתכן שהצטברות הכישלונות האחרים שלו בהגיעו לגיל 58 מסבירה מדוע התעלם רומנו מאזהרות כולם ונענה לבקשת איסמעיל לייצגו בתיק הזה. מזה שנתיים הוא מתגורר בדירה שכורה עם לֶני, הכלב המזדקן שנאותה דפנה אשתו ואם שני בניו להשאיר לו כאשר החליטה להיפרד ממנו אחרי 25 שנות נישואים. לפני שנאלץ לעזוב את דירתם, לא החמיצה דפנה את ההזדמנות להסביר לו באופן המפורש ביותר את סיבת החלטתה להיפרד ממנו, כאשר הגדירה אותו כ"אלוף הוויתורים." (98). בתואר זה מיצתה את דעתה שכתוצאה מהיעדר נכונות להתקדם כאחרים להישגים במקצועו, על-ידי יוזמות ולקיחת סיכונים, נשאר משפטן של תיקים זניחים בעיר התחתית של חיפה, האזור שלקוחות רציניים פסקו לפקוד אותו: "איפה המשרד שלכם? בכרמל או בעיר התחתית? מה, דווקא שמה למטה, איפה שכל הערבים?" (עמ' 59).

הריקנות שהרגיש רומנו אחרי שדפנה נטשה אותו מוטטה את מעט הביטחון העצמי שהיה בו הן כגבר והן כעו"ד כל עוד היתה לצידו. עד כדי כך היה פגיע, שאפילו אחותו הצעירה ממנו, שצברה בחייה כישלונות גדולים משלו, ושהוא תמך בה תמיד הן חומרית והן נפשית, כבר הרשתה לעצמה לראשונה לומר לו: "רק אל תחשוב אריה לרגע שזה שנהיית עורך-דין שעוזר לכל מיני חלאות בשביל כסף הופך אותך לבן-אדם טוב יותר ממני." (עמ' 72).

אלמלא העמיסה אילת שמיר על דמות מושפלת ומוחלשת כמו זו של רומנו גם את הסתבכותו עם התיק של הנגר הערבי איסמעיל, היה הקורא מפיק הנאה רבה מהפרקים ברומאן הזה המתארים את חייו של גבר בגילו ובמצבו של רומנו בחברה הישראלית ועוד בעיר כחיפה, שהיא מעוז אחרון של עירוניות שמרנית בהשוואה לערים העליזות בגוש דן – פרקים המפתיעים במהימנותם, הן בזכות היותם ריאליסטיים והן משום שתוכנם נמסר מפי מספר יודע-כל אובייקטיבי.

עדות של נחקר בשב"כ

הנאה אפשרית זו של הקורא מהרומאן הזה, נפגמה בהמשך עקב שילובם של עמודים מסוג שונה, קצרים ומנוסחים בלשון "אני", והם עמודי עדותו של אסיר אנונימי, צעיר בן שמונה-עשרה, על סבלו הנפשי ומכאוביו הגופניים בעת שנחקר על-ידי צמד חוקרי שב"כ, חקירה שכללה גם עינויי גוף קשים, על חלקו בהתארגנות של צעירים ישראליים מהכפר הערבי טמרה לביצוע פיגוע חבלני בחיפה (הכתיב של שם הכפר ב-ט' נועד להרחיק את העדות מהכפר הערבי תמרה שאכן קיים במפת הגליל התחתון של מדינת ישראל).

אף שהקורא מניח שעמודי החקירה האלה אמורים להתקשר באופן כלשהו לימי בחרותו של איסמעיל, לא ברור לו מדוע העדיפה איילת שמיר לפזר אותם בין פרקי הסיפור בהווה, כמעט לאורך כל עמודי הספר (מעמ' 19 ועד עמ' 163), במקום לבחור בפתרון פשוט וטבעי יותר למסירת סיפורם של שני הגברים, ע"י הטלת המשימה על מספר יודע-כל אובייקטיבי ומהימן? הן דווקא מספר כזה היה מגיש סיפור בסדר כרונולוגי שבו ניתן לשלב באופן טבעי ביותר את המידע על חקירתו של איסמעיל בשב"כ בהיותו בן שמונה-עשרה, הרבה לפני התקיפה האלימה שביצע ביהודי קשיש כעבור שלושים שנה.

תמיהת הקורא אפילו מתחזקת כאשר מתברר לו, שרומנו כלל לא ידע על פרק מוקדם זה בביוגרפיה של איסמעיל בכל שנות היכרותם, במשך עשרים השנים שבהן הזמין ממנו רהיטים לדירת משפחתו בחיפה, ושהוא נחשף למידע זה רק אחרי שאשתו של איסמעיל, שאדיה, מסרה לו את המחברת שמצאה מוסתרת בנגרייה של בעלה אחרי שנעצר (עמ' 135).

כלומר: על ידי שילוב עמודי החקירה מהעבר בין הפרקים המספרים על האירועים בהווה העניקה איילת שמיר לקורא יתרון של ידיעה, בהשוואה למה שידע עו"ד רומנו על איסמעיל ברוב עמודיו של הרומאן. אף שתחבולה זו ציידה את הקורא ביכולת אירונית לבחון את לבטיו של עו"ד רומנו לפני פתיחת המשפט של מרשו, היא הכבידה מאוד על רומנו למצוא הסבר לאלימות שהתפרצה פתאום מאיסמעיל בדירתה של הלקוחה שלו כלפי אביה הזקן, דב לוין.

מה התברר לעו"ד רומנו?

ואכן, תחילה, לפני שנחשף לעדות של איסמעיל על חקירתו בשב"כ לפני שלושים שנה, התכוון רומנו לבנות את הייצוג של איסמעיל, שלהנחתו לא נפגש מעולם קודם לכן עם לוין, על שלילת מניע שנאה על רקע לאומני שהתביעה ודאי תייחס לו: "מספיק להוכיח שהפגיעה לא נעשתה מתוך רצון או נקמה" כדי לסיים את התיק בעונש קל לאיסמעיל על בסיס "ספק סביר" באשמה זו. (עמ' 24).

רק אחרי שקרא את העדות של איסמעיל, על חקירתו האלימה שנחקר לפני שלושים שנה בשב"כ, ע"י "החוקר הרע" שהזדהה בכינוי האוכסימורוני "מנחם אבו-עלי", שינה רומנו את קו ההגנה שלו על מרשו. מהעדות של איסמעיל במחברת הסיק רומנו שיפיק תועלת לתיק של מרשו דווקא אם יעלה את הנקמה כמניע המסביר מדוע לא הצליח איסמעיל לשלוט בעצמו כאשר פגש מחדש את "מנחם אבו-עלי", הפעם בדירת הלקוחה שלו, פונה אליו באופן שפנה אליו תמיד בתחילת כל חקירה: "זוכר אותי, מותק."

יתר על כן: את השינוי הזה בקו ההגנה בתיק של מרשו ביסס רומנו על ביקורו בכפר טמרה, שבמהלכו שמע תחילה משאדיה את קורותיו של איסמעיל בעלה אחרי שנישאה לו: בסיום חקירתו האכזריות בשב"כ "נשארו עליו הסימנים: על הבטן, בצלעות, בגב," והוא עצמו היה במעקב מטריד של השב"כ במשך שנים על-פי צו מנהלי "שהוא חייב להודיע כל הזמן איפה הוא, שהוא חייב להתייצב כל יום." (עמ' 135).

אך האמת המלאה על האירוע התבררה לרומנו רק אחרי שנפגש לראשונה ביחידות עם בילאל, בנם של איסמעיל ושאדיה, נער הסובל מפיגור (עמ' 52), שהתלווה לעזור לאביו להרכיב ארון ביום התקיפה. רומנו מצא את בילאל מקציע לוח-עץ בנגרייה, ועם כל תנועת גופו קדימה ואחורה השיב על שאלותיו רק את המילה "באבא". ומילה זו הבהירה לרומנו את מה שהתרחש באירוע התקיפה: "כי רק עכשיו, אחרי שראה את הפנים האלה המהופנטים אל לוח העץ ושמע את היבבה הכבושה, שהיתה המשכה של היד, זו שנקמה בבלי דעת את נקמתו של האב, הבין שהנטל עליו הוא למעלה מכוחו."

בו-במקום הבין רומנו שלא יוכל לזַמֵן את בילאל להעיד בבית המשפט על חלקו בפציעת דב לוין, ומתסכול עצר את מכוניתו בצאתו מטמרה ופרץ בבכי, "בכי בלי קול ובלי דמעות זה היה. של חמלה או של ייאוש או של הכול ביחד. מה זה כבר משנה." (עמ' 216).

נושא התוכחה של הסופרת

כלומר: באמצעות התחבולה, שהעניקה לקורא את יתרון הידיעה בהשוואה לזו שהיתה ברשות רומנו, הסיטה אותו אילת שמיר מן העיסוק במקרה, בסיפור התקיפה שביצע הנגר הערבי כלפי חוקר השב"כ יהודי, כפי שהורגל לעשות עד כה בסיפור ריאליסטי, וכפתה עליו להתרכז בתופעה הכוללת, בהבנת מצבו הנואש של אזרח ישראלי בן המיעוט הערבי בחברה הישראלית, שעל-פי תפיסתה היא חברה שבה הרוב היהודי מתייחס באופן פטרוני ומפלה לרעה אל המיעוט הערבי שנלכד במדינת ישראל, מדינה שהוא איננו מכיר בחוקיות קיומה ממועד ייסודה ב-1948 ואילך וגם איננו רוצה בכלל להיות אזרח בה.

לכאורה בחרה איילת שמיר בדמות הפחות מתאימה מבין עורכי-הדין שבחברתם מתחכך רומנו בחיפה כדי לייצג את הנושא שאותו ביקשה להציף ברומאן הפוליטי הזה, השלישי שלה אחרי "פסנתר בחורף" (2007) ו"המיטה שאתה מציע בעצמך" (2013)*. מועמד טוב ממנו למטרה זו היה יכול להיות עו"ד נרקיס, שבשלב מאוחר הובלט לפתע בעלילה כניגודו של רומנו. בעוד שרומנו השקיע את כל זמנו בעיסוקו המשפטי ולא התפנה לפעילות חברתית ופוליטית, התבלט נרקיס בחוגי השמאל בת"א כפעיל שיש לו "קשרים בכל מיני מקומות" (עמ' 176).

בעזרת שותפיו האידיאולוגיים השיג נרקיס קלטת וידאו מחקירת איסמעיל בשב"כ לפני 30 שנה (עמ' 184-178) – תעלומה שלא נמצא לה הסבר אחר בעלילת הרומאן הפוליטי הכושל הזה – הקלטה שאותה הגניב נרקיס לכיסו של רומנו כדי להעלות את סיכוייו לייצג את איסמעיל בהצלחה. בעשותו כך הציל נרקיס את רומנו לא רק מכישלון בתיק שלחוגי השמאל בת"א היה עניין בו, לקידום רעיון "מדינת כל אזרחיה", אלא גם הציל את אילת שמיר מפני שלב בכתיבה שבו לא היה לה פתרון הגיוני אחר לסיום בו את עלילת הרומאן.

סמליות הנהמה של הטיגריס

ואכן, איילת שמיר לא הסתפקה בסיפור-המעשה, שגיבוריו הם הנגר הערבי איסמעיל ועורך-הדין היהודי רומנו, כדי להציג באמצעותם את התוכחה הפוליטית שביקשה להשמיע ברומאן הזה. ובוודאי שלא הסתמכה על אמירות אגביות של יהודים כלפי ערבים ששילבה במספר מקומות בטקסט כדי לבסס עליה את התוכחה שלה, כמו זו שהבליע יו"ר ועד הבית בשאלה ששאל את רומנו: "האם הוא מתכונן להביא הנה את הקליינטים הערבים שלו גם בשבת?" (עמ' 145). אל מטרתה הכוללת חתרה בעזרת הפעלה של אמצעים ספרותיים שהשפעתם על הקורא גדולה יותר. הבולט מביניהם יהיה השימוש בסמליות שייחסה לנהמת הטיגריס הבנגלי.

להבנת הסימבוליות של הטיגריס בעלילת הרומאן הזה כדי לשים לב לתולדותיו של גן-החיות ולמיקומו בחיפה. הטיגריס הזה הוא הדייר המרשים ביותר מבין כל בעלי החיים בגן-החיות שנוסד בחיפה ע"י מורה לטבע עברי בשנת 1948 (עמ' 11). שנת ייסודו של המוסד הזה, המשמש להצגת בעלי חיים הכלואים בכלובים, הפכה בהשפעת הנרטיב הפלסטיני המעודכן והמשופר, שהתגבש בקרב הנהגת ערביי "השטחים" בין מלחמת ששת-הימים (1967) למלחמת יום-כיפור (1973), לתאריך שגם ערביי המדינה החלו למנות ממנו את שנות אסון "הנכּבא" בתולדותיהם.

גם מיקומו של המוסד הזה, הכולא בעלי חיים שנטלו מהם את חירותם הטבעית, תורם לסימבוליות שלו. ממש מעליו נבנתה בשנות ה-60 על המורדות המערביים של הכרמל שכונה למען יקירי ההסתדרות. הפרט הטופוגרפי הזה מודגש מספיק פעמים בעלילה כדי שיסמל את יתרונם של דיירי השכונה על בעלי החיים הכלואים מתחתיהם בכלובים, ובהשאלה יסמל גם את ההתנשאות של היהודים על הערבים בחברה הישראלית.

לפיכך גם הנהמה של הטיגריס הבנגלי, הנכבד מבין דיירי גן-החיות בחיפה, כבר איננה רק חלק מהתנהגותו בטבע, אלא נהמת מחאה של בעל-חיים נגד אלה ששללו ממנו את חירותו הטבעית. בכך מסמלת נהמתו של הטיגריס הבנגלי את הרגשתו של המיעוט הערבי במדינת ישראל כמיעוט מופלה לרעה אחרי ששללו ממנו ב-1948 את עצמאותו הלאומית.

את הפרוש שלה לפרטים אלה בטקסט של הרומאן חיזקה איילת שמיר בעזרת המוטו שהציבה בפתח הרומאן מתוך "הדֶבֶר" של אלבר קאמי: "הדֶבֶר כבר השתלט על הכול. שוב לא היו גורלות אישיים כי אם פרשה קיבוצית."

הכפפת העובדות למטרה הפוליטית

מאחר שאיילת שמיר הושיטה לרומנו, באמצעות עו"ד נרקיס, ראָיה מניפולטיבית שבעזרתה יוכל לטעון במשפטו של איסמעיל את השקפתה הפוליטית, לפיה המיעוט הערבי במדינת ישראל הינו קורבן של רוב היהודי המתעמר בו – הרוויחה ביושר את חשיפת המניפולציה הרגשית והרעיונית שביצעה בפרטי סיפור-המעשה שעליו מושתת הרומאן.

המניפולציה הראשונה: בעוד שהעניקה מקום נרחב להמחשת סבלו של איסמעיל בחקירה בשב"כ בהיותו אדם צעיר, טישטשה אילת שמיר את חומרת הפשע שביצע אז, לפני שלושים שנה, ושהצדיק את האופן שבו נחקר בשב"כ. האירוע התרחש בשנת 1987, השנה שבה פרצה האינתיפאדה הראשונה. מאחר שאיסמעיל עבד אז בקק"ל בפריצה דרכים, גנב משם נפצים, פריטים הנחוצים להפעלת מטעני נפץ, והעביר אותם לחבריו, כולם אזרחי המדינה, שהתארגנו כדי לסייע לאינתיפאדה של הפלסטינים מהשטחים ע"י ביצוע פיגועים באוכלוסייה האזרחית של חיפה. התארגנות זו הוגדרה בשב"כ בצדק כפצצה מתקתקת – ולפיכך הצדיקה חקירה נוקשה של איסמעיל כדי לדלות ממנו במועד את שמות שותפיו בהתארגנות, לפני שהם יספיקו לבצע את תוכניתם.

   המניפולציה השנייה: בעוד שדב לוין, בעל הכינוי "מנחם אבו-עלי", ביצע את פירוק "הפצצה המתקתקת" בשיטות שהרשות השופטת במדינה הקפידה להגדיר למבצעי עבודה מצילת חיים זו, הוא הובלט בעדותו של איסמעיל וגם בקלטת הווידאו שהנציחה את חקירתו כסדיסט שהפיק מעיסוק בשב"כ הנאה מעינוי גופו של איסמעיל ומשבירת רוחו. לא כך מצטייר דב לוין בפרקיו של המספר היודע-כל, המספר כעבור 30 שנה שלאותו "אבו-עלי" היתה משפחה נורמטיבית ושבדירתה של בתו התקיף אותו איסמעיל, בעוד בנו בילאל פוצע אותו בעזרת כלי שהחזיק בידו.

לא רק שאיילת שמיר סילפה לחלוטין את דמותו של לוין, על-ידי העלמת עובדות שיכלו להסביר את הצטרפותו להיות חוקר בשב"כ (כגון: ביוגרפיה, תכונות אופי ומודעות אידיאולוגית) – אלא שגילפה אותו בזדון כדמות שטוחה לחלוטין כדי שתוכל באמצעותו להטיל דופי בשב"כ, אירגון שלוחמיו מגוננים על המדינה ועל חייהם של אזרחיה, כפי שהרשתה לעצמה לעשות בפרק שבו תיארה את התגנבותו של ברונו תחת זהות כוזבת לחדרו של לוין בביה"ח. ברונו ניצל את העובדה שלוין היה עדיין חסר-הכרה מהתקיפה בדירת בתו וחיטט בארנקו. ואחרי שגילה בתעודה את שמו האמיתי של לוין גיחך ואמר לעצמו: "אוהבים אצלם שמות קולנועיים כאלה: קפטן לואי, קפטן ג'ורג', קפטן בני, קפטן טאהר, מיכה אבו-עלי, אפילו לורנס איש ערב." (עמ' 189).

המניפולציה הבאה, השלישית, מבטאת את ראיית העתיד של אילת שמיר על הצפוי לקרות בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי במדינת ישראל – ולכן ראוי להקדיש לה פרק נפרד.

דיסטופיה זורעת יאוש

במהלך נסיעתו של רומנו במנהרות הכרמל, אחרי שמנעו ממנו בבית-הכלא להיפגש עם איסמעיל, החל להרהר באפשרות הבאה:

"אם יום אחד מישהו בכיר בממשלה יחליט להסיר את כל המסכות, ויוציא החלטה לחסום בלוחות מתכת את ארבעת הפתחים, ייהפכו מנהרות הכרמל לתא הכלא הגדול ביותר בעולם מצפון לקו המשווה. צינוק ענק ללא מוצא זה יהיה, - - - כלא מופלא שכזה אפילו טיגארט רב-המעללים לא העלה על דעתו. שום זעקה לא תישמע מבעד לקירות ההר העבים, שום תחנונים או צעקה. אלפי עצירים ביטחוניים יוכלו לרוץ אחוזי אמוק מקצה לקצה, לעשות כושר, לשיר בילאדי-בילאדי בקולי קולות, לחנוק בייאוש זה את זה ולדפוק את הראש בדופנות הבטון הכעורים, ועל ההר, מאות מטרים מעליהם, ימשיכו החיפאים לעשות קניות, לרכל, לשתות קפה, להתפעל מהנוף, לשפץ דירות, העיקר שהחיים מתנהלים כרגיל." (עמ' 92).

זהו קטע דיסטופי שאילת שמיר שתלה במחשבתו של עו"ד רומנו בשלב שבו הוא עדיין לא נחשף לעדויות על חקירתו של איסמעיל בשב"כ, וגם לפני שפגש את בילאב בנגריה, פגישה  שאחריה יבטא בבכי שהוא נמצא בסיומו של שינוי בהשקפתו הפוליטית ובחר לאמץ את השקפתה "הנאורה" של איילת שמיר על העוולות שעושים היהודים למיעוט הערבי "הכלוא" במדינת ישראל. לפיכך, אי-אפשר שלא להגיב על חיזוי העתיד שלה על הצפוי להתרחש במדינה בעתיד באמצעות הפארודיה הדיסטופית הבאה:

"אם יום אחד תזדמן האפשרות למנהיגות הקיצונית של ערביי המדינה, ישמעאלים שכבר השלימו את תהליך הפלסטיניזציה שלהם, לממש את החזון הפלסטיני על ביטול מדינת היהודים הציונית, והם יחליטו לחסום בלוחות מתכת את פתחי מנהרות הרכבת לירושלים, ייהפכו המנהרות הללו לתא הכלא הגדול ביותר בעולם מצפון לקו המשווה. צינוק ענק ללא מוצא זה יהיה, - - - כלא מופלא שכזה אפילו טיגארט רב-המעללים לא העלה על דעתו. שום זעקה לא תישמע מבעד לקירות ההר העבים, שום תחנונים או צעקה. אלפי ציונים לאומיים שנדחסו למנהרות החסומות האלה יוכלו לרוץ אחוזי אמוק מקצה לקצה, לעשות כושר, לשיר 'ציון יפתי – ציון חמדתי' בקולי קולות, לחנוק בייאוש זה את זה ולדפוק את הראש בדופנות הבטון הכעורים, ועל ההר, מאות מטרים מעליהם, ימשיכו כל שאר הישמעאלים לעשות קניות, לרכל, לשתות קפה, להתפעל מהנוף, לשפץ דירות, העיקר שהחיים מתנהלים כרגיל."

   לפיכך לא לפתחו של הרוב היהודי במדינה, אלא לפתחו של המיעוט הערבי במדינה ראוי להשאיר את נטל ההוכחה הבא: להגשמתה של איזו משתי הדיסטופיות הם מייחלים?

* ראה דיון בשני ספריה הקודמים של אילת שמיר בספרי "חילופי דורות בסיפורת הישראלית" (2018), שהופיע השנה והינו האחרון בספרי הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

יוסף אורן

אהוד: לפי התיאור במאמר צפוי לאיֶלת שמיר עתיד מזהיר בתור סופרת חשובה שמלקקת את התחת לפלסטינים ויודעת היטב על איזה צד של הפרוסה מרוחה ההכרה בסופר וההתייחסות אליו מצד מרבית הביקורת הספרותית והמחקר האקדמי של הספרות העברית כיום. כל הכבוד לספרייה לעם הפלסטיני.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

יוֹם בְּיָמָיו

יֵשׁ וִימַלֵּא  אָדָם אֶת בְּדִידוּתוֹ

בָּעֲצִיצִים לָרֹב

בְּצִיּוּרִים עוֹד מִבֵּית הוֹרָיו.

יְלָדָיו, קְרוֹבָיו לֶאֱהֹב

אֵינָם פּוֹקְדִים.

בְּתוֹכוֹ נוֹפִים שֶׁנֶּחְווּ

יְלָדוֹת רְעוּעָה

אַבָּהוּת מְאַכְזֶבֶת

פֻּרְעָנוּת שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת.

כָּךְ מִתְקַיֵּם עִם צִמְחִיַּת עֲצִיצָיו

צִיּוּרִים מִבֵּית הוֹרָיו.

עִם הַזִּקְנָה

הַגְּזֵרָה

קִמְטֵי הַלֵּב נֶחְבָּטִים

כְּתָוִים שֶׁל כְּאֵב

וְהִשִּׁירָה מַצִּילָה אֶת יָמָיו.

* * *

גיא משיח

טראמפ – איש השנה

המשקיעים בארה"ב ובעקבותיה גם באירופה, אסיה ובבורסה הקטנה שלנו בתל אביב קיבלו מתנת "סוף שנה" עצובה ביותר בדמות של הפסדים של מאות מיליארדי דולרים – כשסנטה (טראמפ) קלאוס רק מגביר את החשש מכך, ש"התיקון" יהפוך למפולת של ממש – שתביא בעקבותיה לפגיעה בביטחון הכלכלי, ברמת החיים ובפנסיה של כולנו.

בתום שנתיים של כהונה הרצופה בהדחות, פיטורים וציוצים – נראה שהמשקיעים החלו מפחדים מהאיש הבלתי צפוי, הפזיז, האימפולסיבי וחסר האחריות היושב בבית הלבן.

בסוף השבוע התרסקו מדדי וולסטריט ב"צניחה חופשית", כשמדד מניות הטכנולוגיה נאסד"ק נכנס ביום שישי ל"שטח הדובי", לאחר שצלל ב-22% מהשיא שרשם בסוף חודש אוגוסט האחרון; וכמותו חוו בחודש האחרון ירידות חדות מדדי הדאו ג'ונס וה-S&P500, שירדו בהתאמה 16% ו-18% מאז השיא שרשמו לפני מיספר חודשים. דבר שהופך את שנת 2018 לשנת המסחר "הגרועה זה עשור", מאז המשבר של 2008.

גם שווקי האג"ח בכל העולם – ובמיוחד האג"ח הקונצרניות – ספגו הפסדים כבדים; וכמותם גם מדדי הסחורות השונים, ובראשם מחיר הנפט שצנח; ואפילו הזהב ירד. והמשקיעים בפאניקה.

טראמפ, שגרם לעליות בשווקים בעקבות רפורמת הורדת המיסים וההרחבה התקציבית עליהן הכריז, הוא גם האשם הראשי בהתרסקותם: בשל החשש ממלחמות הסחר מול סין עליה הכריז. העימות המתוקשר שלו מול יו"ר הבנק המרכזי (הפד) ג'רום פאוול, בדרישה שלא להעלות את הריבית, וכעת האיום של טראמפ לפטרו (בשל עצמאות היתר שהפגין בהחלטה על העלאת הריבית). "השבתת הממשל" בשל סירובו העיקש ו"הילדותי" של טראמפ לחתום על חוק התקציב (משום שלא כלול בו מימון של 5 מיליארד דולר להקמת החומה מול מקסיקו). חוסר היציבות וההפכפכות שבאה לביטוי בהודעה הדרמטית על הסגת הכוחות מסוריה, שהובילה להתפטרות שר ההגנה, הגנרל בדימוס, ג'ים  מאטיס. וההסתבכות הגוברת של טרמאפ בשלל חקירות – כל אלו רק מגבירים את אי-הוודאות, השנואה כל כך על המשקיעים.

הוסיפו לכך את ההאטה בגוש היורו והחשש מהשלכות ה"ברקזיט" (עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי) – כל אלו מסבירים מדוע האופוריה של המשקיעים בסוף הקיץ הפכה לדיכאון סוף שנה בשל חשש אמיתי וחרדה מתגברת מהאטה ואף מיתון בכלכלה הגדולה בעולם.

האם "קיסר אמריקה", האיש שהוכרז בעבר כפושט רגל סדרתי, יצליח לעצור את המפולת בשווקים בשנה הבאה? ספק רב.

האיש המוזר, הבלתי צפוי והמגלומן הזה עלול לממש את איומו הקיצוני והחריג ולפטר גם את יו"ר הבנק המרכזי בארה"ב, ג'רום פאוול – כפי שכבר פיטר כמה מ"הגנרלים" שסביבו: את היועץ לביטחון לאומי בולטון, מזכיר המדינה פומפאו, מזכיר ההגנה מאטיס, היועץ הכלכלי גארי כהן (שהתנגד למלחמת הסחר מול סין)  – שאז באמת צפויה "קריסת מערכות" כוללת, תוהו ובוהו כלכלי של ממש, ובעקבותיו מפולת רבתי בבורסות העולם וסכנה של ממש לכלכלת המעצמה הגדולה בעולם ובעקבותיה לכלכלת העולם כולו.

ומה איתנו? עִם מדינת ישראל – בעלת בריתו הנאמנה? השבוע למדנו גם אנחנו, שעם "ידיד" הפכפך ובלתי צפוי כמו טראמפ בבית הלבן – ממש לא צריך אויבים. בהחלטתו התמוהה על הנסיגה מסוריה, שהשאירה את ישראל לבדה מול ההתבססות האיראנית הגוברת בסוריה, כשפוטין הופך ל"שחקן הראשי" במזרח התיכון – טראמפ הוכיח שגם "בעלת בריתו" הקרובה ביותר, מדינת ישראל, ממש לא מעניינת אותו – מה שכן מעניין אותו הוא התואר "איש השנה- 2019" – שבו אכן זכה, ולגמרי לשלילה ומהסיבות הלא נכונות ועל חשבון כולנו.

עו"ד גיא משיח, תל אביב

* * *

יונתן גורל

שני שירים

א

כְּשֶׁבַּחוּץ סוֹעֵר בַּבַּיִת קַר וַאֲפִלּוּ טָחוּב

אֲבָל הַגַּג נָטוּי לְבַדּוֹ

שׁוֹמֵר עָלֵינוּ וְעָלָיו

כְּמוֹ בַּבְּרִית בֵּין הַמְּצָרִים

אַל תִּשְׁלַח יָדְּךָ אֶל הַנַּעַר

בְּרִית עוֹלָם בֵּינֵינוּ לַסְּבִיבָה

הָעוֹלָה פֹּה וָשָׁם בַּלֶּהָבוֹת

וְשׁוֹמֶרֶת

עַל גַּחֶלֶת עוֹמֶמֶת

לִפְעָמִים רוֹמֶצֶת

לִפְעָמִים כְּבוּיָה

זֶה הַזְּמַן לְהַבִּיעַ מִשְׁאָלָה

ב

עַנְנוּת שָׁמַיִם שְׂמִיכָה

בּוֹהֵק כּוֹכָב כְּמֵחַם

מְבַעְבֵּעַ כְּאֵד

יוֹם שֶׁהִבְשִׁיל נֶאֱכַל

הוֹתִיר שְׁאֵרִיּוֹת מְעוֹרָבוֹת

אֲנָשִׁים מִתְכַּנְּסִים לְבָתֵּיהֶם

מַדְלִיקִים חַשְׁמַלִּים

שׁוֹפְתִים קוּמְקוּמִים

לְהָחֵם לְבָבוֹת נִצְבָּטִים בַּקָּרָה

טֶרֶם בּוֹא שֵׁנָּה

מִי יַעֲלֶה אֲרֻכָה לְבַת עַמִּי

כִּי אֲדַבֵּר אֶזְעַק

חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא

אֵדַע

הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם

כִּי עֵת רָעָה הִיא לְיַעֲקֹב

יוֹשְׁבִים מַנְהִיגָיו עַל מִדִּין

פָּרוֹת הַבָּשָׁן רוֹעוֹת

בְּתַכְשִׁיטִים עֲדוּיוֹת

מִי יַעֲלֶה אֲרוּכָה לְבַת עַמִּי

אֲמוּלָה וּמְדֻכָּאָה

בְּיַם תִּקְווֹת טְבוּעוֹת

וּבָאֹפֶק חַשְׁרַת עָבִים

נִקְשֶׁרֶת

מִתְקָרֶבֶת

מַסְתִּירָה אֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ

דצמבר 2018

* * *

אהוד בן עזר

אייבז, פטרנקו, תומס המפסון, קופלנד ופרוקופייב במוצ"ש בפילהרמונית

קונצרט מוצ"ש האחרון נפתח בביצוע מרהיב של היצירה הקצרה "מחנה פוטנם" מתוך "שלושה מקומות בניו אינגלנד" מאת צ'רלס אייבז (1874-1954) בניצוחו הבוטח של וסילי פטרנקו. כשש דקות של תזמורת גדולה ומהממת עם שפע חצוצרות ותופים. חגיגה לאוזניים.

בהמשך – הבריטון תומס המפסון שר מחזור שירים מאת המלחין היהודי האמריקאי אהרון קופלנד (1900-1990). המפסון הוא זמר רב-עוצמה שמצליח למלא בקולו את היכל התרבות ואפילו לשעשע במקצת את קהל המאזינים. אותי הרשימה במיוחד הנעימה של "מתנות פשוטות" עליה נכתב בתוכנייה שהיתה חביבה על כת השייקרים. [המאמינים בבוא המשיח בשנייה, כת נוצרית-שיתופית שצמחה מתוך כת הקוויקרים באנגליה, והיגרה לצפון אמריקה].  היא חוברה ב-1848. המילים והלחן נכתבו בידי ג'וזף ברקט, מזקני השייקרים. קופלנד כלל את הנעימה באופן בולט במוזיקה שהלחין לבלט "אביב בהרי האפלצ'ים" (1944). "הוא החייה את השיר והפך אותו מנעימה נשכחת של השייקרים להימנון אמריקני בולט." ואכן הנעימה מזוהה מאוד עם סגנון כתיבתו והיא מן היצירות הפופולאריות ביותר שלו.

בקהל היו אנשים לא מעטים שידעו  כי תומפסון הצטנן קשות לפני שבוע ולכן עקבו בדאגה אחר כל ביצוע שיר שלו מחשש שקולו יבגוד בו. למרבה המזל עברה הופעתו ללא כל תקלה אבל היתה קצרה למדי, יחסית לחלק ראשון של קונצרט.

בחלק השני נוגנה הסימפוניה מס' 5 אופ' 100 של סרגי פרוקופייב (1891-1953), שבוצעה לראשונה בינואר 1945, סמוך מאוד לסיומה של מלחמת העולם השנייה. חרף ההסברים הרבים שנילווים ליצירה הזו בתוכנייה, והביצוע המרשים, עליי להודות כי אני קצת השתעממתי במהלכה ולא נהניתי ממנה.

* * *

נעמן כהן

בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי

פנחס קוזלובסקי-ספיר (Pinchas Kozłowski) (1906-1975) שר האוצר השלישי של מדינת ישראל ואבי הכלכלה הישראלית, נולד בעיירה סובלק בפולניה ועלה לארץ ב-1929, מ- 1959 ועד מותו כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י. עוד לפני כן התמנה לתפקיד שר המסחר והתעשייה ומ-1963 שר האוצר בממשלת שקולניק-אשכול.

כל ימיו פעל קוזלובסקי-ספיר לביסוס המשק הישראלי, הקמת תעשייה בערי הפיתוח, פרויקטי תשתית כגון המוביל הארצי, וכדומה.

בעיה מהותית איתה נאלץ להיאבק כל ימיו היא "החרם הערבי". החרם הערבי – המלחמה הכלכלית של מדינות ערב בישראל, החל בשנת 1945, עוד לפני הקמת מדינת ישראל. בשנת 1951, בעקבות החלטה של הליגה הערבית כי אף מדינה ערבית לא תקיים יחסים כלכליים עם חברות המקיימות יחסים כלכליים עם מדינת ישראל, הוקם בדמשק משרד המעקב של החרם. בשיאו, הוטל החרם על כ-8,500 חברות (כולל פורד וקוקה-קולה).

קשה להאמין שעד 1966 לא יכולנו לשתות קוקה קולה בישראל, (פפסי ופיצה האט רק בשנות התשעים), ולא יכולנו לנסוע במכוניות יפניות.

נכדתו של פנחס קוזלובסקי-ספיר, מיכל, כתבה ב-2011 ביוגרפיה של סבהּ  בשם "היש הגדול". כעת מיכל קוזלובסקי-ספיר, שהיתה בעברה זמרת בלהקה בשם "אפור גשום",  הוציאה ספר בשם "הריקוד המודרני", ובמסע יח"צני לספר, כאקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי ובכיבוש ערבי, היא קוראת לחרם על ישראל, וכלסבית היא קוראת לחרם על האירווויזיון העתיד להיערך בתל אביב.

(אבנר שפירא, האפור החדש, מיכל ספיר קוראת להחרים את האירווויזיון, "הארץ", "גלריה" 21.12.18)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-MAGAZINE-1.6762897

פנחס קוזלובסקי-ספיר בנה משק כלכלי, הנכדה מיכל קוזלובסקי-ספיר מנסה להרוס אותו. 

ידיעה שקרית על אוכלוסיית ערביי חיפה וגלגולה

עמוס גלבוע כותב: "בתקשורת דווח כי ערביי חיפה מונים 20 אחוזים מאוכלוסיית העיר. מאמרי פרשנות תמכו בכך. האמת: רק 11 אחוזים!!" ("חדשות בן עזר", גיליון 1403)

במקרה הזה דווקא התקשורת צודקת וגלבוע טועה. המספרים שמביא גלבוע הם מרישום התושבים מ-2014. בינתיים חיפה עוברת תהליך מואץ של הגירה שלילית של יהודים, בייחוד צעירים, והגירה פנימית של ערבים-מוסלמים מהכפרים בגליל. חלקם עדיין רשומים במרשם התושבים בכפריהם.

ניכר בגלבוע (לא מצאתי את שם-משפחתו המקורי) שהוא זוכר את חיפה כעיר המחוז כפי שהיתה בצעירותו בקרית חיים, ולא ביקר בה מזמן, כי מאז העיר שינתה פניה.

רחוב עבאס למשל (רחוב עליו כתב סאלח מוג'לד – סמי מיכאל, בספרו "חסות") שהיה משנות החמישים בעל רוב יהודי נשאר ללא יהודים. הערבים עלו למעלה לכרמל המערבי ומשם הלאה, כאשר האוכלוסייה היהודית המבוגרת הולכת לעולמה ובמקומה באים ערבים. שיכון שנכנסת אליו משפחה ערבית מתרוקן מיהודים.

הבורגנות החיפאית הישנה, אותה שכבה נפלאה של ייקים שגרה על "הכרמל" (יש לבטא "כרמל" במלעיל"), הייקים והייקיות שמלאו את בתי הקפה. כולם כבר אינם. בניהם לא נשארו בחיפה, חלקם ירדו לגרמניה או לאמריקה, או עברו למרכז.

זוכרים את החתיכה מרחוב פנורמה, הרחוב העשיר והבורגני בכרמל? היא כבר לא גרה שם.

חלק נכבד מרחוב פנורמה על הווילות המפוארות שלו, הן היום בבעלות ערבית.

(תיהנו מהנוסטלגיה: חיים חפר, יש בחיפה חתיכה היא גרה ברחוב פנורמה)

https://www.youtube.com/watch?v=ihoWDBIsFSo

באוניברסיטת חיפה אחוז הסטודנטים הערבים נושק לחמישים אחוז. האוניברסיטה מנסה להסתיר את המיספרים האמיתיים. במסדרונות קשה לשמוע עברית. ליד שער הכניסה הראשי יש אנדרטה לזכר הנָכְּסָה.

כל הגר והמסתובב בחיפה חש בעליל שאחוז הערבים גבוה מ-11 אחוז. אני מעריך שהמיספר האמיתי כיום הוא נושק ל-30 אחוז.

התנחלות ערבית היא מעשה אלימות

ח"כ ממר"צ, משה מזרחי-רז, המתנאה בכורדיותו, נאבק על ביטול תקנון המפלגה האוסר עליו לרוץ לכנסת בבחירות הבאות.

במסגרת מסע בחירות יוצא משה מזרחי-רז בתקשורת נגד הכיבוש הערבי של כורדיסטן וקובע כי הקמת התנחלויות ערביות בשטחם של הכורדים היא אלימות.

אופס התבלבלתי. סליחה. כמובן שמשה מזרחי-רז תומך בכיבוש הערבי. הוא מתנגד רק לכיבוש היהודי, וקורא רק ליישובים יהודיים התנחלויות אלימות.

מזרחי-רז גם סירב לגנות את עאהד תמימי שסטרה לחייל צה"ל, "אי אפשר להשוות סטירת לחי לירי. בעיניי," הוא אומר, "התנחלות (יהודית) היא אלימות חמורה יותר מסטירת לחי לחייל."

http://rotter.net/forum/scoops1/520689.shtml

המחנה "הציוני" נהפך לפ.ק.פ.

לאחר שמפלגת העבודה בשמה החדש "המחנה הציוני" בראשות אברהם גבאי וציפורה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר תמכה ברג'א זעאתרה לתפקיד סגן ראש העיר חיפה, ונציגיה לא השתתפו באזכרה לגולדה מאירסון-מאיר, כתבתי שהנתיב אליה הולכת המפלגה היא הפיכתה ליריבתה ההיסטורית שהתפלגה ממנה, מפלגת הפ.ק.פ. האנטי-ציונית, והנה השבוע הסתבר שהמגמה התחזקה.

מפלגת העבודה הודיעה שהיא תצביע בעד הצעת החוק של משה מזרחי-רז ממר"צ, ויוסף ג'בארין מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לביטול חוק הלאום.

המפלגה של דוד גרין-בן גוריון, וברל כצנלסון קובעת היום שליהודים אין זכות על ארצם, וההתיישבות היהודית בארץ היא גזענות.

https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.6761390

פ.ק.פ. כבר אמרנו?

גם ירושלים המערבית היא ערבית

לאחר שראש ממשלת אוסטרליה, סקוט מוריסון, הודיע כי "אוסטרליה מכירה במערב ירושלים, שהיא מקום מושבה של הכנסת ומוסדות ממשלתיים רבים, כבירת ישראל." הכריז מיד סאיב מוחמד סאלח עריקאת (הגר ביריחו והמתנאה שהוא כנעני צאצא של רחב הזונה) המחזיק את תיק המו"מ עם ישראל, שירושלים המערבית גם היא נתונה למו"מ עם ישראל, לא רק ירושלים המזרחית. כך נקבע בהסכם אוסלו.

http://rotter.net/forum/scoops1/520837.shtml

לא שהיו לנו, תושבי התנחלות תל אביב, אשליות.

העבריין היורד שמעון שבס הגיע לביקור

העבריין מפר האמונים, שמעון שבס, שלאחר שנותק מ"הון שלטון" אמר ש"הלכה לו המדינה," וקם והלך להגשים את חלומו של ערפאת, וירד מהארץ (קנה גם אישה חדשה ממודל חדש) – הגיע לביקור בארץ, והוא מבקר את הנהגת המדינה. "אנו לפני יום כיפור נוסף הפעם מול הפלסטינים," הוא כותב במאמר חסר משמעות.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5430118,00.html

 היהודי הגלותי הפיליסטיני, שבס, מציג עצמו גם כהיסטוריון כשהוא קובע: "לא קיים עם שהסכים אי פעם לחיות לאורך זמן תחת כיבוש. את השיעור הזה אפשר ללמוד מדפי ההיסטוריה שמלאים בסיפורים על עמים שבסופו של דבר התמרדו נגד כובשיהם. לא נברא עם שנכנע לכיבוש."

יילך שבס וילמד את ההיסטוריה וישאל אולי את המצרים האם היום הם מקבלים את הכיבוש הערבי לאחר שנלחמו 300 שנה נגדו והובסו, או שהם נלחמים נגדו.

במקום לבזות את עצמו כהיסטוריון דה לה שמאטע, אני מציע לשבס שמוטב לו לחזור לארץ, אולי לרמת הגולן לקיבוץ אפיק כפי שהיה בעברו החלוצי (אולי אפילו הייטנר יתמוך בו לתפקיד ראש המועצה האזורית גולן אותו מילא בעבר), ובעיקר יחזור על דברי רבו, יצחק רבין, שלפיו הפתרון הוא תוכנית אלון המורחבת.

אם הוא בא סתם לקשקש שטויות – מוטב שיישאר בחו"ל.

מרד גטו ורשה נאראטיב משתנה

השבת 22.12.18 הלך לעולמו שמחה ראטהייזר-רותם הידוע בכינויו קאז'יק, אחרון הלוחמים של אי"ל (הארגון היהודי הלוחם – יידישע קאמף ארגאניזאציע; בפולנית: Żydowska Organizacja Bojowa‏) במרד גטו ורשה.

יהי זכרו ברוך. ההיסטוריון והוגה הדעות האיטלקי החשוב בנדטו קרוצ'ה Benedetto Croce ((1952-1866 קבע, שכל היסטוריה היא 'היסטוריה בת-זמננו'; תפקידה העיקרי של ההיסטוריה הוא לראות את העבר מבעד לעיניים של ההווה ולאור בעיותיו.

 כך גם הנאראטיב של מרד גטו ורשה נראה "מבעד לעיניים של ההווה ולאור בעיותיו."

דמותו של "החבר יודקה" בסיפור "הדרשה" של חיים הזז, הסתמכה על דמותו של יודקה הלמן, ממייסדי קיבוץ גבת – "הקבוצה ע"ש קדושי פינסק".

בסיפור "הדרשה" יוצא יודקה הספרותי נגד ההיסטוריה היהודית. "הציונות," הוא אומר, היא "התנערות מהגלותיות היהודית הפסיבית, נעדרת ההיסטוריה, והתנערות מהמיתוס המשיחי שנוצר כדי שלא להיגאל."

"מי שאיננו יכול להיות יהודי," אומר יודקה, "נעשה ציוני." "ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי עולם, לא שליטים מרבי מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית. למה ללמד אותם קלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: חבר'ה! לנו אין היסטוריה! מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדורגל!"

הסיפור "הדרשה" התפרסם ב"לוח הארץ" בשנת 1942, בעיצומה של שואת יהודי אירופה, ובשנות הארבעים והחמישים נעשה מאוד פופולארי. הוא נלמד בבתי הספר ובתנועות הנוער.

יודקה, גיבורו של הזז, התבייש בהיסטוריה היהודית שמפריעה לבניית העם הארצישראלי החדש, העם האנטי-גלותי, שקרע את כל החוטים שחיברו אותו אל העבר.

אבל יודקה הלמן עצמו בניגוד לדמות הספרותית, לא התנגד לחקר ההיסטוריה היהודית, להיפך, הוא החליט להקדיש את חייו לחקר השואה. אולי גם מרגשות אשם על הפקרת חניכיו שנשארו שם לבד ללא הנהגה.

יודקה הלמן היה שליח תנועת החלוץ לפולניה ועם פרוץ המלחמה הוא ושאר השליחים נטשו את חניכיהם וחזרו לארץ.

ברל כצנלסון ראה בחזרתם של שליחי "החלוץ", בגידה בשליחותם ובמיוחד בחניכיהם. יודקה לא נשאר חייב וענה לברל בעילום שם מעל דפי "דבר" (2.9.40): "לא הונמך הדגל לא רפתה האמונה. במחתרת נטווית מסכת חדשה של חתירה למולדת." "הוטלה עליי שליחות מצווה למסור על שלומם."

על הלוח, בסידור העבודה של הקיבוץ היה רשום, יודקה: "מפלגה". למעשה עבד בקיבוץ "לוחמי הגטאות" בהנצחת השואה. יום-יום נסע במכונית ל"לוחמי הגטאות", ועבד ללא ליאות. אסף חומר, תעודות, מסמכים. במשך שעות העלה על הכתב את העדויות על המרד בגטו ורשה. עדות ישירה מפיו של יצחק צוקרמן-אנטק, ממפקדי המרד איש "אחדות העבודה", ובסופו הוציא את הספר: "שבע השנים ההן": המספרות את תולדות המרד.

חקר השואה היה גם עניין פוליטי, לא רק היסטורי. המשורר יצחק קצנלסון היה בן דוד של טבנקין. "הקיבוץ המאוחד" הקים בקיבוץ "לוחמי הגטאות", מוזיאון להנצחת השואה והמרד על שמו.

קצנלסון שביכה בזמנו את רצח קדושי פינסק: "חלמתי: / אני מובל / ברחובות עיר / ומועמד אל קיר / של מנזר..."  חלם חלום נורא יותר:  "חֲלום חָלַמתי, / נורָא מאד: / אֵין עַמִי, / אֵינֶנּוּ עוֹד. / בִצְעָקָה קַמתִי – אהה! אהה! / אֲשֶר חָלַמתִי / בָּא לי, בָּא!" הפעם החלום התגשם. קצנלסון נספה בשואה עם עמו.

בתנועות אחרות הנציחו המנהיגים את הנספים האחרים. כל תנועה הנציחה את הנספים שלה. ב"בית מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ'" הנציחו מנהיגי השוה"צ מאיר ולד-יערי ויעקב חזן את אנילביץ' ואת אנשי "השומר הצעיר". קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים של מפא"י הנציחו את השואה ב"בית טרזין" בקיבוץ גבעת חיים איחוד, וחברי הקיבוץ של "הנוער הציוני" של "הליברלים" ו"הפרוגרסיבים" הנציחו את השואה ב"משואה" בקיבוץ תל יצחק.

רק מייצ'יסלב בגון-מנחם בגין השכיח את פעולות בית"ר בגטו מפני שהואשם בהפקרתם. 

בגין, נציב בית"ר בפולניה – מנהיג עם כבוד ו"הדר" – "ז'בוטינסקאי", כפשע לפני כניסת הנאצים לווארשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היה 150 אלף זלוטי. סכום עתק. לקח את הקופה וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו.

לימים משה (מישה) ארנס העלה מתהום הנשייה את זכרו של הארגון הרביזיוניסטי אצ"י (ארגון צבאי יהודי Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW), ומפקדו פאבל פרנקל בספרו "דגלים מעל הגטו – סיפורו של מרד גטו ורשה", ת"א 2009.

ביום השואה בגבת היה יודקה נושא "דרשה" בחדר האוכל על חשיבותו של היום. ותמיד לסיום הייתה אנחה פורצת ממעמקי ליבו: "ראו מה יכול היה להיות מצב הקיבוץ והתנועה אלמלי השואה! הרי רק בפולין היו למעלה משישים אלף חברי הכשרות!"

באחד הימים, לאחר משפט מסורתי זה, סָנַט בו נכדו: "סבא," אמר, "תפסיק לבכות על השואה! תבין, הרי ללא השואה לא היה לך כלל אוטו צמוד!..."

בכל יום שואה נסענו לקיבוץ "לוחמי הגטאות" למפגן. על חברי קיבוץ "לוחמי הגטאות" התהלכה אצלנו בדיחה. כדי שניתן יהיה למצוא במחסן הבגדים בקיבוץ למי שייך כל בגד היה לכל חבר מיספר שנרקם בחוט אדום על הבגד. הליצנים תמיד אמרו שבקיבוץ "לוחמי הגטאות" הכול פשוט. כל חבר מקבל מיספר על הבגד כמו המיספר על היד...

לפני המפגן ביקרנו במוזיאון. בהוראת המורה מאיה הגענו "קבוצת דבורנית" בשירה מלוכדת של המנון הפרטיזנים היהודים: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה." זה לא עשה רושם על הקהל הרועש.

לאחר מכן קיבלנו משימה לכתוב חיבורים על השואה. הרוב כתבו על היותם פרטיזנים, היו אף שכתבו על היותם סתם יהודים בגטו. דובי בנקיר כתב: "בל נכרות ברית עם החיה הנאצית!" אירית ברויטמן כתבה רשימת מחאה על הרעש שעושים ילדים ב"בית קצנלסון": "בית קצנלסון אינו פונדק לעוברי אורח!"

בעת משפט אייכמן התכנסנו כל הילדים בכיתה על מנת לדון בעונש המגיע לו. היו רעיונות מאד יצירתיים; שריפה, צלייה, חיתוך, כלוב עם עכברים, וכו'. בסוף למרבה האכזבה של כולם, סתם תלו אותו.

אנחנו כילדים לא שמענו דבר על פרנקל, וגם לא על מארק אדלמן הבונדיסט. שמענו על הארגון היהודי הלוחם ומפקדו מרדכי אנילביץ' וסגנו יצחק צוקרמן (אנטק) ידענו שמרדכי אנילביץ' מת בגבורה בקרב. מעולם לא סיפרו לנו שהתאבד. זה לא היה מסר חינוכי הולם באותה עת של תקומת ישראל.

הנאראטיב משתנה

נאראטיב שונה לחלוטין הציג לאחרונה ב"הארץ" עלי גת, ניצול שואה וחוקר תולדותיה.

בעקבות הוצאת ספרה של חוי דרייפוס, "גטו ורשה – הסוף: אפריל 1942-יוני 1943", י-ם 2017 – יוצא גת (לא ידוע לי שם-משפחתו המקורי) נגד הנצחת המרד ע"י מנהיגי מפ"ם ו"השומר הצעיר", ואנשי "הקיבוץ המאוחד" – שעיצבו לדבריו את זיכרון השואה בהתאם להשקפת עולמם.

למעשה, הוא כותב לא היה בכלל מרד: "המרד נמשך יומיים וכבר בימים הראשונים החלה בריחת לוחמים על מפקדיהם מהגטו הבוער. הלוחמים שנותרו בגטו הסתתרו ב'בונקרים', שנבנו על ידי האוכלוסייה, ואכלו ממזונה.

"הגרמנים פעלו בגטו רק בשעות היום. הלילה היה מצב אידיאלי למלחמת פרטיזנים, אך דבר לא נעשה באותו חודש ארוך שבו חוסל הגטו. מיספר לוחמי הגטו היה כ-800 ומספר ההרוגים הגרמנים 14. מה עשו 800 לוחמים במשך 30 יום? אנילביץ', למשל, ישב בבונקר חסר מעש עד שהתגלה ואז התאבד.

"מ-22 באפריל, היום הרביעי של המרד, ועד 1 במאי לא נהרג בגטו אף גרמני אחד. אז מי לחם ומתי? כשמתנהל קרב יש נפגעים והרוגים.

"בגטו ורשה לא התנהלו קרבות, בקושי נורו יריות, תקריות אש. ולמרות זאת נותרה אצל דרייפוס הקביעה הישנה שהמרד נמשך 30 יום אף שאין בידיה אף לא עדות אישית אחת של לוחם שהרג גרמני."

וכאן, לאחר הצגת העובדות מגיע גת למסקנה העיקרית שלו שהמרד (שלמעשה לא היה) נעשה בניגוד לאינטרס של יהודי הגטו, והביא רק נזק. "שרידי יהודים הסתתרו ונאחזו בחיים בכל מקום אפשרי עד סוף המלחמה. המוני היהודים בגטו לא שאפו למות עם נשק ביד, כמטרת המורדים. הם חיו מיום ליום, שאפו עידוד ממפלותיהם המתרבות של הגרמנים וקיוו לשרוד עד תום המלחמה שקצה החל להסתמן. הם העריכו שאם ברצונם להישאר בחיים יש בידם שתי אפשרויות קשות בלבד: לעבוד במפעלים הגרמניים בגטאות ובמחנות או להסתתר."

 (עלי גת, "המאבק על מרד גטו ורשה", "הארץ" תרבות וספרות, 7.12.18)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.6718408

האם הלך לנו מוטיב הגבורה מ"יום השואה והגבורה"?

הנאראטיב הפולני של גטו ורשה

הפולנים החליטו לבנות מוזיאון להנצחת גטו ורשה. "מוזיאון גטו ורשה" צפוי להיפתח ב-2023, במלאת 80 שנה למרד, והוא יוקם במבנה היסטורי, ששימש כבית חולים יהודי לילדים, ופעל בשטח הגטו. והנה הפתעה. את מי מינו הפולנים לתפקיד ההיסטוריון הראשי של המוזיאון? את המינוי קיבל לא אחר מפרופסור דניאל בלטמן, ההיסטוריון האוטו-אנטישמי שונא ישראל המשווה תמיד את היהודים לנאצים, והאקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי ובמכחיש השואה והעם היהודי, ההיסטוריון האנטישמי ד"ר אבא של מאזן.

בלטמן המבקר תמיד את נתניהו על תמיכתו בנאראטיב השואה של הפולנים וההונגרים מקבל מינוי מהפולנים על מנת לשקף את הנאראטיב שלהם.

מבקריו של בלטמן מעלים כלפיו טענות קשות. כ"עלה תאנה" או "מכר את נשמתו". המתונים יותר מסתפקים בהערכה כי ההיסטוריון הישראלי הוא פשוט "נאיבי", ש"מנוצל בידי הממשלה הפולנית" כדי להאדיר את הנאראטיב הפולני על חלקם של הפולנים בסולידריות עם היהודים ובהצלתם.

פרופ' חוי דרייפוס מאוניברסיטת תל אביב, העומדת בראש המרכז לחקר השואה בפולין במכון הבינלאומי ביד ושם, דחתה את חיזוריו של המוזיאון הפולני מחשש שהמוזיאון החדש יטשטש פרקים מהעבר שהפולנים היו מעדיפים לשכוח, לאחר ששר התרבות הפולני פיוטר גלינסקי שירטט את רוח המוסיאון: "אני רוצה שהמוסד הזה ידבר על האהבה ההדדית בין שתי האומות, שבילו 800 שנים כאן, באדמת פולין," "על סולידריות, אחווה והאמת ההיסטורית על כל ההיבטים".

התפיסה ההיסטורית של בלטמן היא ש"את שואת יהודי פולין צריך למקם במרחב ההיסטורי הפולני, ולא בתוך מרחב יהודי אקסקלוסיבי," "העיר ורשה והאוכלוסייה הפולנית, שנמצאים תחת אותו כיבוש נאצי ואשר גם עליהם הופעל טרור." ו"היהודים בגטו ורשה המשיכו לראות עצמם כאזרחים פולנים, ששייכים למקום שבו חיו. הרבה פעמים הם היו מאוכזבים מפולין או כאבו את יחסה של החברה הפולנית אליהם, אבל הם עדיין היו פולנים. רק אחרי המלחמה הפכנו אותם ליהודים בלבד."

(עופר אדרת, ישראלי מונה להיסטוריון השואה הפולני – ועורר ביקורת בין עמיתיו, "הארץ" 14.12.18)

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.6744988

כאקטיביסט פרו איסלמי התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי תוקף בלטמן את חוקרי "יש ושם". "ליבי נכמר," הוא כותב, "כשאני רואה את עמיתיי, חוקרים ישרים ונאמנים של השואה, מלווים ומדריכים במוזיאון ההיסטורי כמי שכפאם שד, את רשימת המנוולים שממשלת ישראל שולחת ל'יד ושם' כדי לקבל אינדולגנציה בשם קורבנות השואה ובתמורה להוסיף אצבע פרו-ישראלית במוסדות בינלאומיים.  --- על כן מוזיאון גטו ורשה החדש לא יהיה 'יד ושם'. הוא יהיה מוזיאון שואה שממוקם בליבה של בירת פולין, שמנציח בדרך אחרת (מ'יד ושם') את גורלם של כ-450 אלף יהודים, תושבי ורשה ופליטים שהובאו לגטו. שהיו אחרי הכול (רובם המכריע) יהודים אזרחי פולין. כך הם חיו, כך הם סבלו, וכך גם ראוי לזכור אותם לאחר שנרצחו על ידי הנאצים."

(דניאל בלטמן, מה קרה ל"יד ושם", "הארץ", 18.12.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6748974

פרופסור שלמה אבינרי עונה לבלטמן שאכן "את שואת יהודי פולין צריך למקם במרחב ההיסטורי הפולני, ולא בתוך מרחב יהודי אקסקלוסיבי," אבל ההקשר הפולני מחייב גם התייחסות לאנטישמיות הפולנית ההיסטורית, ובייחוד זו של מדינת פולניה החדשה. ממשלת פולניה הנוכחית אינה מתמודדת עם מורשת זו, שהיו לה השלכות בעת הכיבוש הגרמני. וברור שדברי שר התרבות הפולני על אחווה ודו-קיום ששררו בין היהודים לפולנים במשך 800 שנה אינם ממצים את הנושא."

בדבריו של בלטמן, אומר אבינרי, כי – "'אנחנו קצת שוכחים, שהיהודים בגטו ורשה המשיכו לראות את עצמם כאזרחים פולנים... הרבה פעמים הם היו מאוכזבים מפולין... אבל הם עדיין היו פולנים. רק אחרי המלחמה הפכו אותם ליהודים בלבד' – בלטמן מטשטש את האמת ההיסטורית: יהודי פולין הושמדו בשיטתיות על ידי הגרמנים לא משום שהיו פולנים אלא משום שהיו יהודים. לא היתה מדיניות נאצית של השמדת הפולנים כעם.

"אבל השאלה אינה אם יהודי פולין המשיכו לראות עצמם כפולנים, אלא האם הפולנים ראו בהם פולנים. התשובה היא שרבים לא ראו בהם פולנים (למרות אזרחותם הפולנית הפורמלית) אלא נטע זר. זה מה שמסביר את האדישות הגדולה לנוכח מדיניות ההשמדה הגרמנית, וזה גם מה שיצר את האווירה שהובילה למעשי טבח של פולנים ביהודים, כפי שהתרחשו ביידוובנה ובמקומות אחרים."

על ההשוואה שבלטמן עושה תמיד בין היחס של פולין ליהודים בין שתי מלחמות העולם ליחסה של ישראל למיעוט הערבי. כותב אבנרי שהוא "מתפלא על ההשוואה הזאת מצד היסטוריון, בייחוד לנוכח קביעתו כי יהודי פולין המשיכו לראות עצמם כפולנים גם בשואה.

"ההקבלה בין מעמד היהודים בפולין למעמד אזרחי ישראל הערבים היא מטעה ושקרית. יהודי פולין — גם לנוכח האפלייה מצד ממשלות האנדציה – לא סירבו לשרת בצבא הפולני; הם לא תמכו פוליטית או אידיאולוגית במדינות או בארגונים שהיו אויבי פולין, והם והנהגתם לא ראו עצמם חלק ממאבק לאומי נגד עצם קיומה של המדינה הפולנית; הם לא כפרו בלגיטימיות של המדינה הפולנית, לא תמכו במאבקים בינלאומיים נגדה, ולא ביקשו להצדיק אותם בשם מלחמת שחרור לאומית; הם אפילו שרו בהתלהבות את ההימנון הפולני. הרי בלטמן בעצמו טוען שהם ראו את עצמם כאזרחים פולנים נאמנים לכל דבר. הלוואי שאפשר יהיה להגיד משהו מקביל על כל אזרחי ישראל הערבים או הנהגתם."

(שלמה אבינרי, אם דניאל בלטמן צודק, "הארץ", 21.12.18)

https://www.haaretz.co.il/.premium-1.6765076

הנה אנחנו חוזרים לנקודה בה פתחנו, לדברי ההיסטוריון והוגה הדעות האיטלקי החשוב בנדטו קרוצ'ה, שקבע שכל היסטוריה היא 'היסטוריה בת-זמננו' – תפקידה העיקרי של ההיסטוריה הוא לראות את העבר מבעד לעיניים של ההווה ולאור בעיותיו.

ובהקשר הזה אני נאבק שנים (ללא הצלחה) לנתק את הדיון בשואה מהמאבק ההרואי של ישראל נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות הפשיסטית האיסלמו-נאצית. לצורך מאבק זה יש להנציח את "שואת יהודי ערב" – חיסול היהודים בערב ע"י מוחמד שהיא היא ולא שואת יהודי אירופה המנוע של מלחמת השמד כעת נגד קיום היהודים, כי בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים – הערבים אומרים זאת בריש גלי. ולמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ערבי-מוסלמי שרואה בדברי מוחמד (באמנת החמאס, סעיף 7, ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"הנודד הקסום"

לניקולאי לסקוב

עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.5.1971

לפני 47 שנים

על הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב (1831-1895) מספר ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב, שהתיידד עימו "ידידות מוזרה":

"זכור לי ביקורי בדירתו הבודדה, בקומה החמישית של בית נאה ברחוב האצילים סרגֵיובסקה הקרוב לגן הטברי. הוא ישב בדד בחברת הכלבלבים, שהיו מקדמים כל הבא אליו בנביחה עזה והיו מתלבטים בין הרגליים בחדר-עבודתו הלא-גדול, שהיה משוטח בשטיחים ובו היו מצופפים כל מיני רהיטים רבים כבחדר אישה. הקירות מעוטרים היו בתמונות, רובן איקוניות, משהו מכומר היה בפני בעל-הבית. איש בימי העמידה, מסורבל, עיניו עיניים ערמומיות של איכר אוקראיני ותנועותיו מחוצפות קצת. עם כל חופש-הדעות שלו, היה לסקוב מדבר מתוך חיבה מיוחדת על תמונות הקדושים שבביתו. הוא התרעם על היהודים, 'הרואים בפולחן האיקונין של הנוצרים עבודת אלילים'." (על-פי לכסיקון לספרות העולם מאת יוחנן טברסקי. כרך ג', עמ' 132).

אכן, לסקוב לא אהב ביותר יהודים. בחוברת "מולד" (מארס 1971) כותב עליו שמואל אטינגר, במאמר על שורשי האנטישמיות הסובייטית ומאבק היהודים:

"ברומאנים של פיסמסקי ושל דוסטוייבסקי, בסיפורים של לסקוב, איש הכספים היהודי הוא פושע. המהפכן היהודי – מסית לרצח ובוגד בחבריו. יהודי צולב ילד בן ארבע אל הקיר, כורת אצבעותיו ומתענג על גסיסתו. צמאון היהודים לדם ילדים נוצריים הוא בגדר עובדה מוכחת בחוגים האלה." (שם, עמ' 612).

מאחר שאותם סיפורים, שבהם מוצגת דמות היהודי באור שלילי או נלעג, לא תורגמו לעברית – לא נוצרה בלב הקורא העברי דיעה קדומה כלפי לסקוב. אדרבא: סיפורו המקסים ביופיו "ליידי מקבת מחוז מצנסק", שתורגם לעברית בתש"ז [1947] בידי ישראל זמורה ("מחברות לספרות") ושב וניתרגם בידי צבי ארד ("ספרייה לעם", עם עובד, 1967, תשכ"ח) – דומה שכבש את לב הקורא שלנו וגילה לו סופר רוסי מקסים, שנון ומרתק בצבעוניות ובחיות תיאוריו ודמויותיו. אגב, באותו כרך של "הספרייה לעם" מצויים גם סיפוריו "אמן התסרוקת", "הדחליל", "שוד", "החיה" ומנזר הקאדטים". הסיפור "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" (1865) שימש יסוד לאופרה של שוסטאקוביץ.

לסקוב היה בבחרותו סוכן-נוסע ברחבי רוסיה ובערי השדה. הרומאנים הראשונים שלו, שבהם תיאר את ה"ניהיליסטים" משנות השישים [של המאה ה-19] תיאור שלילי – לא זיכו אותו בהכרה אמנותית. עוד קודם-לכן, בעקבות פולמוס חריף שהתעורר נגדו בעיתונות הראדיקאלית של רוסיה – יצא תקופת זמן לחוץ לארץ, שם כתב את הרומאנים הראשונים, ועם הופעתם "הקדיח את תבשילו כליל בעיני הקהל." רק מ-1872 מתחיל לסקוב להכניס ליצירותיו את כל שכבות העם הרוסי – כוהני-דת, בורגנים זעירים, פקידים ופקידונים, בעלי מלאכה ואינטליגנטים, צמיתים ובעלי-אחוזות; ומאז, כנראה, מתחילה גם הצלחתו האמנותית.

"הנודד הקסום", שתורגם בידי יצחק שנברג [שנהר] עוד ב-1946, הוא פיקארסקה רוסית עממית, כמיטב מסורת כתיבתו של לסקוב. הנודד הקסום, איבן סיביריאניץ' פליאגין, הריהו נזיר-ענק הנוסע באגם לאדוגה, ותוך כדי נסיעתו מספר לקהל על חייו רבי-התלאות. צורת סיפור זו משמשת ללסקוב  אמתלה לתאר פינות שונות ומשונות – חיי נער צמית באחוזה, משרת, עגלון, "קונֵסֵר" (כלומר, מבין – בסוסים), שבוי בידי הטטרים, חייל בצבא הרוסי, רוצח על כרחו – כל אלה מעלילותיו הנפלאות של הנודד הקסום.

גורלו של איבן, הנודד הקסום, נחרץ עקב רצח-בשגגה של נזיר זקן, שאותו היכה בשוטו  מעל עגלתו בעודו נער. ומאז עומדים כל חייו בסימן נבואתו של אותו נזיר, שבא אליו בחלום ואומר לו:

"פעמים הרבה תהיה על עברי-פי-אבדון ולא תאבד, עד כי יבוא עליך האבדון ואז תזכרה נדרה של אימך שנדרה עליך והלכת אל בין הנזירים." (עמ' 22). והנה, גם השהות במנזר, בערוב ימיו, אינה מביאה את המנוחה לנפשו של איבן. אדרבא, עוד חושדים אותו בשיגעון, ושולחים אותו באונייה להתפלל על קברם של קדושים.

דומה לאיבן בעממיותו הוא האיטר שתום-העין, פועל מתכת רוסי, בסיפור "האסיר", שזמנו ראשית מלכותו של הצאר ניקולאי. תוכנו של הסיפור ממזג הומור, אירוניה וביקורת חברתית על סדרי המשטר ברוסיה. ואילו "פבלין" מספר על התאהבותו הנוגעת ללב של איש קשיש, אחראי על בית-מגורים, פבלין שמו, ביתומה צעירה, בת למשפחה מיוחסת, שנשארת לגור בחסותו. פרשת נישואיו עימה, וכיצד השיאה אחר כך לאחר, ובמות האחר עברו שניהם לגור במנזר.

סוד קסמו של לסקוב בצבעים החזקים, שאף פעם אינם גדושים מדי. "הנודד הקסום" מלא אכזריות, יצרים,  רוע-לב, וגם קבלת הדין ופאטאליזם. חייו של איבן, הצמית-הסייס-החייל-הנזיר – הם בבחינת מעשייה פיקארסקית. הקורא מחפש את הלקח, את המשמעות – ואינו מוצא בסיפור יותר ממה שיש בו: חיים. כי התאווה לספר, המעשייה, היא העומדת ביסוד אמנות זו, הכובשת את הקורא בסגנונה הבלתי-אמצעי.

אותה עממיות מציבה בוודאי קשיים רבים בפני מתרגמי לסקוב לעברית. חינו של הסיפור "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" (מהדורת "ספרייה לעם") מתגבר על לבושו העברי, אך קשה לומר שהקורא רץ בקריאה ונהנה מן הנוסח העברי. מקשיים דומים סובל גם תירגומו של יצחק שנהר ל"הנודד הקסום". מצד אחד, יש חן רב לשפת הנוסח העברי, יש הומור ויש צורות ביטוי מוזרות שמוסיפות לחן הסיפור. ומצד שני – יש קטעים אשר מרוב הצטעצעות לשונית אינם מובנים כמעט, כמו:

"כל פועל אצלם שרוי בשבעת לחם, ולבושו לא מרקועים, כי אם כל אחד נתון בפרקס מובהק, וברגליו נעלות עם חזינות של ברזל לבל תיתקל הרגל בשום מקום; ועובד הוא לא בטרחות אלא בשום-שכל, ויש לו מושכלות עימו. כל אחד – מאמרות-המכפלה תלויות לו לנגד עיניו, ולידו לוח של מיחוי: כל מה שאומן עושה הריהו מביט אל המכפלה ומשווה בשום-שכל, ואחר כך כותב כתיבה על הלוח ומוחה משהו ועושה מעשה של דיוק: ככל שכתוב במספרים כן ייעשה במעשה. ובבוא יום חג מתכנסים הפועלים זוגות-זוגות, נוטלים מטה-לכת ביד ויוצאים לטייל בשובה ונחת כיאות." (עמ' 246-147).

יש אמנם גם כיום בקירבנו מתרגמים ועורכים מבני הדור הישן אשר רק עברית כזו נחשבת בעיניהם שפת ספר, אך לאושרנו אין דעתם נחשבת. ואילו מבחינת צורכי הקריאה של הדור הצעיר בארץ, מתבקשים מאליהם תרגומים חדשים, ולא רק לניקולאי לסקוב.

אגב, בשני מקומות השתמש שנהר בביטוי "יודאי" (עמ' 32), ו"יודי" (עמ' 146), אולי כדי לרכך את השימוש של לסקוב ב"ז'יד", שדומני נהוג לתרגמו "יהודון", כמילת גנאי.

* ניקולאי ס. לסקוב: "הנודד הקסום". "פבלין". "האיטר". תירגם מרוסית בצירוף אחרית דבר – יצחק שנברג. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תש"ו, 1946. 256 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

הרומאן נדפס בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג

פרק שני

כאשר התכופפה אחותו הבלנית יוכבד,

דִי תֶרְכֵּלֶ'ה שִׁיקְסֵע

יוכבד גולדשטיק בעלת הפנים המונגוליות, די תרכל'ה שיקסע, אחותו של יוסקה, עבדה כבלנית של הנשים בבית-המרחץ.

יוסקה היה עושה עצמו כבא לבקר אותה ובינתיים מציץ מן החרכים בנשים המתרחצות, ובאלה הבאות לטבול במקווה, הזבובים מזמזמים מעליו והוא מתיז על הקרשים.

כאשר נתגלה הדבר והנשים הקימו קול צעקה שנשמע ברחוב, באה במרוצה אימו באשה-קריינדל גולדשטיק, אום-א-שוואריב, ולא חסכה ממנו חרפות וגידופים:

 "וואס זעסט דו דא, יוסל'ה – אשווארצען ט, אווייסען ט!" – כלומר, מה כבר יש לראות שם, יוסל'ה? – ערווה שחורה, ערווה בהירה? – כל הערוות הן אותו הדבר!

הבניין הנמוך של בית-המרחץ, המעלה עשן והבל, ניצב במרכז המושבה ליד היקב, ליד הנפחיות שבהן פירזלו פרסות לסוסים, ליד תחנת העגלונים, שבה חנתה לעיתים גם עגלת הזבל של גולדשטיק עם החבית במרכזה, זו ה"טומברה" שעימה היה מגיע פעם בשבוע כדי לרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ולהוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר הסוס התנוססה מחרוזת הפעמונים שקיבל מהגמל הערבי שאותו הציל ממוות מחריא.

רתומים ליצולי העגלות היו הסוסים עומדים ומזוררים לתוך שקי התבן הקשורים לראשיהם ומחרבנים גבעות של צואה. על הצואה טיפסו זבובים ירוקים שזימזמו בכנפיהם השקופות. העגלונים התעלמו מהם ונהגו לשבת בצד, על הגדר, השוטים הגבוהים בידיהם והם מעשנים ומחכים לעבודת הסעה.

יום אחד התכופפה די תרכל'ה שיקסע לשפוך את המים החמים מהחוץ פנימה ונפער הקוס שלה, כי היא לא ידעה מה זה תחתונים.

הפועל ערבי, שעבד בקרפיף בביקוע בולי-עצים ובהסקתם, ראה את בית-שפתותיה, ניצל את ההזדמנות ותקע לה מאחור, ולא כפיס-עץ, עובדה, היא נכנסה להריון. הדבר נודע במושבה רק כאשר החלה מסתובבת וכרסה בין שיניה וטוענת בבכי שהרתה מן המים המזורעים שבהם טבלו הגברים.

יוסקה דפק לה את הבטן במכות עד שהפילה ומאז נהג להכות אותה מדי פעם ולצעוק עליה: "יא בהמה! יא מג'נונה! [משוגעת!] יא מטומטמת שכמוכי! יא תרכל'ה שיקסה, אפילו תחתונים אין לך!" – ולפעמים גם לבכות איתה ולרחם עליה: "אף אחד לא יתחתן איתך! יא מסכינה! [מסכנה!] אללה יחרב ביתַכּ!"

כשהערבים אומרים "מסכין!" הם מוסיפים: "אללה יחרב ביתו!"

כאשר אתה מסכן, גם אלוהים מתאכזר אליך.

אילו בחור מהמושבה היה מעבר את יוכבד היו מנחם-מוניש ויוסקה רודפים אחריו מהגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ כדי להכריח אותו לעמוד לחופה איתה, ואם לא – היו חובטים בו ומקללים אותו ומגרשים אותו ככלב שוטה – עד שהיה אורז בחופזה איזה תרכוס ונמלט לפורט-סעיד ומשם מפליג לאוסטרליה.

אבל בגלל הבושה, שערבי עשה לה והיא לא התנגדה, הבהמה, הכחישו השניים כליל את התעברותה ולא נגעו לרעה במסיק שכמעט היה להם לגיס ולחתן. הלה המשיך לחטוב בגרזנו ולבקע בולי-עצים וגזעים וענפים וזרדים בקרפיף ולהסיק את התנור של בית-המרחץ.

שנים לאחר-מכן תיאר אותה הסופר אלימלך שפירא בספרו הראשון "הבלנית נכוותה", שיצא לאור בהוצאת שטיבל ביפו.

דודי אלכס, שבספרייתו שרד עותק יחיד של הספר, בהקדשת המחבר (רבים מכותבי הספרים בתולדות היישוב הודו לו ב"אחרית דבר" על סיפורים ששמעו מפיו), סיפר שמצא בספר רמז לכך שאולי את הזרג קיבלה אביגיל (כך שמה בספר) מאחיה הגס והפרא אבשלום, כאשר לקח אותה לטייל ביער שבמערב המושבה. הוא איים שאם לא תיעתר לו – יקשור אותה לעץ, ובלילה יבוא הנמר ויטרוף אותה.

בימים ההם היו יוצאים מהמושבה ליער לכרות עצים להסקה או להכנת יתדות לגלגלי העגלות, לנבוטים ולשימושים אחרים. השרון היה מכוסה יערות אלונים, ששרידיהם נמצאים כיום עץ פה ועץ שם ובגבעה ליד פרדס-חנה. שמו של האזור בפי היוונים היה דרימוס, שפירושו יער אלונים, ואומרים שנגזר ממילה חורית קדומה, שרנה, שפירושה יער. מרחבי השרון, מיפו בואכה טול-כרם, היו מכוסים יערות גדולים ועבותים, משכן לשודדים ולחיות טרף.

מלוויו של נפוליון, במסעו לכיבוש עכו, מספרים כי בדרך מעזה לצפון שפלת החוף עברו יער אחד גדול שהשתרע על עשרות קילומטרים, וצדו בו ארנבות למכביר ובישלו אותן. המצביא המהולל אהב בשר ציד ואהב למשש את הפלחיות היפות שהיו ממלצרות באוהלו ואשר שער ערוותן היה רך כפרוות החיות המומתות.

האיכרים שלנו לא עסקו בציד כי במושבה לא אכלו בשר שאינו כשר. בכלל אכלו מעט בשר, בעיקר בשבתות ובחגים או כאשר הבהמה היתה חולה ולא היתה ברירה אלא לשחוט אותה.

בראשית המאה עדיין התנוססו יערות עתיקים על גבעות השפלה והשרון, בעיקר באדמות החול האדום שאותן הערבים לא עיבדו. אחת הסיבות להשמדת היער היא שבעלת-הבית היהודייה היתה זקוקה לגזרי עצים ולפחמים כדי להסיק את התנורים והכיריים לבישול, כמו באירופה; כך גם הסיקו בבית-המרחץ, אחרת האיכרות לא היו יכולות לטבול ולהיטהר, ואילו האישה הערבייה נהגה לקושש בעצמה עצי הסקה מדי יום, ועל פי רוב הסתפקה בקוצים, בברקנים ובגללים מיובשים.

את פחמי-עץ הכינו בהרי אפריים ובאום-אל-פחם ודיר-בלוט, וחטבו גם ביער שבמערב המושבה. היו עוקרים אפילו את שורשי העץ להפחמה, שהיא תורה לעצמה. פחמי השורש בערו זמן ממושך יותר.

שנתיים לפני המלחמה העולמית הופיע בארץ הפרימוס השבדי, שעבור הפעלתו היה דרוש נפט ולא פחם-עץ. מכשיר בעל מכל כרסתני עשוי פליז צהוב נוצץ ובו משאבת דחיסה ידנית, ומעליו ראש בעירה שחור מברזל. לאחר שיצקו ספירט לתעלה שתחת הראש והציתו בה אש, התלבן הראש, וכאשר דחסו כלפי מעלה במשאבה את הנפט דרך נקב צר, הפך בחום הרב לגז שבער מיד וברעש גדול. לא פעם התפוצצו הפרימוסים וגרמו לאסונות רבים.

הבאת הפרימוס עצרה במקצת את השמדת היערות העתיקים, אבל לאחר שפרצה המלחמה העביד הצבא התורכי בפרך פועלי-כפייה יהודים וערבים כדי לחטוב את שרידי היערות ולהסיק בהם את קטריו. לא היה מקור אנרגיה אחר. מסילות-הברזל היו עורקי החזית. כך הבריטים, בהתקדמם צפונה, גוללו עימם את פסי המסילה ממצרים לעזה.

שיח' ערבי מיפו, שעימו היה דודי מיודד, סיפר לו: "סבא, כשהיה צעיר, היה הולך לרגלי עסקיו מיפו לעיירה טול-כרם, וחזרה, דרך יערות השרון. כאשר חצה רכוב על חמורו את מעבה היער, לא היה יכול לשבת עליו זקוף. בגלל שפע הענפים העבותים היה אנוס לגחון על גב החמור.

 "אחרי שנים רבות נתעוור סבא בשתי עיניו וישב בבית בניו בטול-כרם. פעם, בהיותו בן מאה שנה בקירוב, ביקש את בניו להובילו ליפו, לדרוש בשלום קרוביו הרבים ולנשום עוד פעם אחת בחייו את אוויר הים המלוח ואת פריחת הפרדסים ולשמוע את נגינת הגראמופון.

 "הרכיבו אותו על חמור ואני, שהייתי אז נער, צוויתי ללוותו בדרך. כאשר באנו אל מרחבי השרון, היה סבא גוחן ומכופף עצמו על גב החמור.

 "שאלתי אותו: 'סבא, מדוע תגחן ולא תשב זקוף?'

 "אמר לי: 'נכדי היקר, זכור אזכור עוד מנעוריי את הסביבה הזאת והיא כולה מיוערת עצים עבותים. ותמיד כאשר עברתי פה רכוב על חמורי, הייתי כפוף עליו. גם עכשיו ירא אני פן אפגע בענפים הסבוכים והכבדים!'

 "אמרתי לו: 'הו, סבא! אינך אלא טועה. חלפו הזמנים, אין יערות על פני השרון, רכב זקוף ואל תירא!'

 "אבל סבא רק נצמד יותר אל החמור, ושמעתיו בוכה על חורבן היערות ואומר: 'היער כמוהו כאישה הגונה. אם תגלחנו – ומצאת זונה!' – וכך רכב סבא כפוף, כפוף, עד שהריח את הירקון ונזדקף."

בערבית המשפט על היער יוצא יותר עסיסי. דודי אהב לדבר ערבית מעורבת באידיש ולתבל שיחתו בפתגמים, זו השפה המיוחדת למושבות, ובה הרבה מילים צרפתיות, בייחוד בחקלאות. הוא היה חובב גדול של חקלאות וערוות. אולי אלה הן שני הצדדים של אותה מג'ידיה, אם כי בתורכית שני הצדדים הם לפעמים אותו צד, ודווקא לא קוס ולא דג. לפעמים אני אומר לעצמי שרוב קהל הקוראים שמסוגל להבין את הכרוניקה האיכרית שלי, כבר מת. אבל אילו היה חי היה מתפוצץ, חלקו מצחוק וחלקו מכעס.

סיפור הריונה של יוכבד, התרכל'ה שיקסע, שכבר נשכח, ומעשיות ורמזים מחייהם של האחים סנדרל ויינע-מייער ושל אחותם באשה-קריינדל, שהוזמנה לדנג את שפמו של הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, וכניראה ממנו נולדה יוכבד – שבו והפכו לשיחת היום במושבה – לאחר ש"הבלנית נכוותה" יצא לאור והיה אפשר לקנותו וגם לשאול אותו בספריה העירונית ששכנה בקומה התחתונה של בית ועד המושבה ובספריה "הכל לנוער" ובספריה של הייקים, "המשכיל".

"הסיבה שיוסקה דער-תרכ והתרכל'ה שיקסע יצאו מוזרים היא אחת מן השתיים," נהג דודי אלכס לומר, "שהעיבור היה מאת ג'מאל-פשה בכבודו ובעצמו... או מכך שההורים באשה-קריינדל ומנחם-מוניש בני-דודים!"

היינו עוברים על פני בית-המרחץ, שבו המשיכה יוכבד לעבוד כבלנית, וצועקים לעברה:

 "היידה יוכבד! קוסה יוכבד! עם העראבער, בטיזי שוכבת!"

ואפילו חיברנו מנגינה למילים והיא שמורה עד היום בארכיונו של אליהו הכהן יחד עם השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר לכבוד המושבה.

לא חלפו ימים רבים ויוסקה המרסק ואביו, יחד עם הדוד יינע-טאך, יצאו לכל הספריות וחנויות הספרים, גם בתל-אביב, החרימו בכוח את העותקים, ומבלי לקרוא אפילו מילה אחת הטבילו הטבל היטב את "הבלנית נכוותה" בחבית הזבל שעל עגלתם ורוקנו את תוכנה בערימה ליד שער חצרו של אלימלך שפירא.

סירחון הספרים התפשט בכל הסביבה.

לאחר שהתעקש שפירא להפיץ עותקים נוספים לבקשת הגברת ברכה פלאי, בעלת חנות "מסדה" ברחוב הרצל פינת אחד-העם בתל-אביב (היא סיפרה לי זאת כאשר ערכתי את ספר זיכרונותיה "חיים של ברכה") – איים עליו יוסקה-דרעק שישבור את עצמותיו וישרוף את העותקים שנישארו.

כתוצאה מכך עבר הסופר העברי הראשון של מושבתנו להתגורר על גדת הירקון, בחברת תנים מייללים ושושנות-מים צהובות.

האיום בשריפת הספרים, שייתכן כי גם התממש, היה אולי ניצוץ ראשון של יראת-שמיים בנפשו העמומה ובדרכו של יוסקה-דרעק אל הדת.

הלא כך שרפו הקנאים החרדים בחוצות ירושלים את הספר "בית יוסף חדש" של העי"ש, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, והטילו עליו שמתא, חרם. כל חטאו של הרב היה בכך שמתח ביקורת על ה"כולל" שלו ודרש שבמקום שאברכי הישיבות, צעירי ירושלים, יחיו כפאראזיטים על חשבון ה"חלוקה" – יכשירו אותם לעבודה חקלאית ופרודוקטיבית.

בביקורת האחת והיחידה שהתפרסמה על "הבלנית נכוותה", בטרם נעלמו כל עותקיו של הרומאן, ציטט ממנו הסופר יוסף חנני וכתב: "התיאורים כיצד חובטת אביגיל באגודה של ענפים ירוקים דקים על אחוריהן השופעים של איכרות המושבה עד שהררי הבשר שלהן מאדימים ומהבילים והשדיים נשפכים על בטניהן הלבנות כמפלים של שומן והן מפטפטות באידיש והחדר מלא אדים – הם מן היפים שנכתבו בספרות העברית על אודות עבודתן של הבלניות במושבות הראשונות. יש בתיאורים אלה מחאה מעמדית וסוציאלית וגם זעקה טרום-פמיניסטית ההולכת בנתיב הייסורים של האישה בעלייה הראשונה."

ועוד אמר כי מורגשת בספר: "השפעה חזקה מצד הריאליזם הפסימי של חיים ברנר," שאותו אכן העריץ אלימלך שפירא שלנו מן הימים שהסופר הגדול היה סועד במיטבח הפועלים במושבה ושר עם הפועלים: "הבו לנו משקה, מיט א-ביסל קצ'קע..." ומתגורר בהוטל הפועלים הדל והזול, מלון רבינוביץ, ברחוב פינסקר, וכורע גם הוא עם הפועלים במחראת הצריף שבחצר, שנותרה עד היום נטושה, רק היא מכל בתיו הראשונים של הרחוב שנתפרסם בריב ההיסטורי על מקור שמו – אם לזכר המנהיג הציוני הידוע או מפני שגרו בו רבים מיוצאי העיר פינסק וסביבותיה.

ספריו של דודי אלכס, והארכיון שלו, נתרמו לאחר מותו למוזיאון "יד לראשונים", שם כירסמו אותם עכברושי המושבה באין-מפריע. כאשר עלה הצורך לפנות את החדר עבור מיפקדת הרובע של "המישמר האזרחי", נזרקו השיירים למיזבלה העירונית, על אדמת הביצה, על שרידי הפרדסים, סמוך לירקון שחרב והפך לתעלת בוצה רעילה.

כך נעלם מהעולם ומהספרות העברית העותק האחרון של "הבלנית שנכוותה". כל מה שאני זוכר מתוכנו בא מסיפוריו של דודי, שמעודו לא הסכים להשאיל לי אותו לקריאה-ממש, ומן הציטוטים ברשימתו של חנני.

לימים הספיקו הציטוטים הללו לחוקרת ספרות צעירה, שבינתיים נישאה וילדה בן לבת-זוגה, להוכיח בדוקטוראט שכתבה קיום יחסים לסביים בין הבלניות לאיכרות בתקופת העלייה הראשונה, ולקבוע שהבלניות היו חשובות ממרבית הסופרים שפעלו באותה תקופה, למעט הסופרת פוחצ'בסקי מהמושבה החדשה, שכחתי את שמה, שנוסדה אחרי המושבה שלנו.

לאחר ששלחה אליי החוקרת את מחקרה, וביקשה שאחווה דעתי עליו כמומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, "האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה," כך כתבה לי – עניתי כי למיטב זיכרוני החבטות של הבלניות ביטאו יחסים סאדו-מזוכיסטיים במובן הפוסט-פמיניסטי.

רציתי להרשים אותה, אולי תבוא אליי לקבל ממני מקורות ובאותה הזדמנות גם תיאות למצוץ לי.

על כך טרם קיבלתי ממנה תשובה.

יוכבד גולדשטיק תלתה את עצמה בבית-המרחץ באחד מלילות שישי.

איש לא חיפש אחריה כי חשבו שהיא ישנה ברפת. רק ביום ראשון בבוקר, בבואו לעבודה, מצא אותה הפועל הערבי שבשעתו בעל אותה.

המשך יבוא      

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר שלום. קראתי בעיון רב את מאמרו של אורי הייטנר על גולדה, במלאת ארבעים שנה לפטירתה. הסכמתי מאוד עם מה שכתב לזכרה, ועם הציטוט בו סיים מעיתון מעריב מאותה תקופה.

אני זוכר את גולדה במלחמת יום הכפורים הארורה, כשהגיעה לבסיסי בדרום, ונסכה ביטחון מוחלט בחיילים, דיברה בגובה העיניים, ידעה במילים פשוטות לחדור ללבבות.

לא אחזור על המלים של אורי הייטנר, אותו אני קורא קבוע אצלך ומעריך מאוד את דעותיו. אך ברצוני לציין פרט, שאשמח שיעבור אל אורי באמצעותך.

בהיותי מנהל צעיר, באחד מבתי הספר במחוז תל אביב, נהגנו חבורת מחנכים, כשאני הצעיר ביותר, להתכנס בקפה  "כסית" של אותם ימים, בכל יום שישי, בשעות 18.30 עד 19.30 בערב. בין אנשי החינוך היו: ישעיהו פרישמן המנוח, מנהל מחוז תל אביב במשרד החינוך וסמנכ"ל המשרד (אשר בנו דני נפל במלחמת יום הכפורים). ברוך אביבי המנוח – מנהל אגף החינוך של עירית תל אביב לשעבר. המפקח נתן פרסקי ז"ל. המפקח יואב סגל ז"ל. אליעזר שרייבמן ז"ל, מנהל בית ספר ומנהל המחלקה לחינוך יסודי בעירית תל אביב. הושע סולץ ז"ל, מפקח ומנהל בית הספר ע"ש יהודה המכבי בתל אביב. משה כהן ז"ל, מנהל בית הספר ניצנים אשר ברמת אביב.

כולנו היינו יחד והקשבנו לחדשות של השעה 19.00 באותו יום שישי, כשהודיעו על פטירתה של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר.

עם סיום ההודעה על מותה של גולדה קם הסופר המכובד עמוס קינן ובירך שהחיינו ושתה לחיים יחד עם חבריו לשולחן. ישעיהו פרישמן פרץ בבכי מר ואנחנו עימו.

רון גרא

* אהוד היקר, אני תמה, יחד עם יוסף דלומי, על השלום עם מצרים וירדן, הם יורקים עלינו, ואנחנו תמיד מוותרים, כפי שמצופה מ"המבוגר האחראי".

בוודאי שרס"ל מיל' יוסי אחימאיר צודק: כמה פעמים רצינו להתגרש מהפלסטינאים – ללא הצלחה. התגרשנו מלבנון ומרצועת עזה, ולא ממש נושענו. האם הגנרלים שחתמו על מודעת "ההתגרשות" לא היו בארץ ב-2000 וב-2005?

אהבתי את הכתבה של תקוה וינשטוק על חנה מרון, על בעליה וילדיה.

יואל נץ מעניק לנו מתנות של תרגום – הפעם על יבגני יבטושנקו.

יוסי גמזו כתב הומאז' נפלא על רונה רמון. אני ראיינתי את רונה רמון ב-2006, וכן את הטייסים שהפציצו יחד עם אילן רמון את הכור האטומי בעיראק. הזמנתי את חברי כיתתו של אילו רמון לביתנו – כל זה כהכנה לחיבור הספר "הנער שחלם לעוף", ביוגרפיה לנוער של אילן רמון. הספר ראה אור ב"דני ספרים" ב-2007 (לפני האסון השני שנחת על המשפחה המדהימה הזאת).

שלך,

משה גרנות

* תזכורת בעקבות הפגנות יזומות "ספונטניות" שמתקיימות כביכול בגלל יוקר המחייה: "ב-2018 ירדו מחירי המכוניות המשומשות ב-33.7% לעומת 2008. השחיקה באטרקטיביות הרכבים הישנים מוסברת על ידי הנגישות לרכישת כלי רכב חדשים, לצד הפער הגדל בין רמת הנוחות, הבטיחות והחיסכון בדלק, במקביל לעלייה ברמת החיים הכללית." [אסנת ניר. "הארץ" באינטרנט, 20.12].

* פנחס ספיר [פינייה קוזלובסקי מכפר סבא] היה ודאי גאה בנכדתו מיכל: "לאחר שובה לישראל החלה ספיר בפעילות בחוגי השמאל הרדיקלי והיא משתתפת בהפגנות ובפעילויות של 'אנרכיסטים נגד הגדר' ותנועת תעאיוש במחאה על הכיבוש הישראלי בשטחים, על היחס לתושבים הפלסטינים במזרח ירושלים ועל אפליית ערבים אזרחי ישראל. היא גם תומכת בתנועת BDS  ובספטמבר השנה נמנתה עם כ-140 אמנים ממדינות שונות, שחתמו על מכתב פומבי הקורא להחרמת האירוויזיון שיתקיים בשנה הבאה בתל אביב. במכתב, שפורסם בעיתון 'גרדיאן', נאמר כי 'עד שהפלסטינים יזכו בחופש, צדק וזכויות שוות לכל בני האדם, אסור שיהיו "עסקים כרגיל" עם המדינה שמונעת מהם את זכויותיהם הבסיסיות.' בין החותמים על המכתב היו הבמאים מייק לי, קן לואץ' ואקי קאוריסמקי, המוזיקאים רוג'ר ווטרס, בריאן אינו והצמד 'דה נייף', הסופר יאן מרטל, השחקנית ג'ולי כריסטי וגם שישה יוצרים ישראלים, בהם מיכל ספיר. ["הארץ", 21.12.18].

איזה יופי של שושלת: פנחס, עמוס, מיכל.

* "אין כידוע חוק נגד טמטום, אבל צריך להיות חוק שיגן על מי שלאסונם נולדו להורים שטופי אמונות תפלות. עוד יותר מחוק חינוך חובה, חיוני שיהיה חוק חיסון חובה. לא מדובר על כל החיסונים בעולם. אני האחרונה שתמליץ על חיסון נגד שפעת. אבל תחת החוק הזה צריכים להיות כלולים כל החיסונים נגד מחלות ילדים מסכנות חיים כגון פוליו, שעלת (היתה לי), חצבת (היתה לי בגיל שמונה וממש לא נהניתי משלושת השבועות האלה שכללו הנשמה בבית החולים), דלקת קרום המוח, שחפת, אבעבועות שחורות (והלוואי שהיה מומצא גם חיסון נגד גיל ההתבגרות)." [נרי לבנה. "הארץ". 21.12.18].

האם כשזה נוגע לחיסון נגד שפעת, גם נרי לבנה נעשית מטומטמת – או שאנחנו לא מבינים עברית?

* מפי טורקים ורוצחים נִלְמד מוסר: בנאום שנשא בסוף השבוע בכנס לצעירים בטורקיה האשים ארדואן: "היהודים בישראל בועטים באדם בעודו שכוב על האדמה. הם עושים זאת גם לנשים וילדים. אנחנו, המוסלמים, נפתח איתם בעימות גלוי. אם יהיה להם האומץ לעמוד מולנו, נלמד אותם לקח." ["הארץ" באינטרנט, 22.12.18].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,237 נמעני המכתב העיתי.

* * *

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל