פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1405

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט טבת תשע"ט, 27.12.2018

עם צרופת בול דואר ישראל של אסתר ראב משנת 2014 שהופיע במלאת 120 שנה להולדתה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים // מרדכי קידר: יציאת סוריה. // עמוס גלבוע: הוצאת הכוחות האמריקאים מסוריה –  בלי פאניקה! // חובב טלפז: מצעד האיוולת? // אורי הייטנר: 1. משענת קנה רצוץ. 2. החלטתי שמצאתי בית כנסת. 3.  צרור הערות 26.12.18. // מנחם רהט: הבחירות כבר הוכרעו. // יוסי אחימאיר: רק מו"מ ישיר. // גיא משיח: מה בוער? // פוצ'ו: בחיי [5], הגירוש. // משה כהן: אחרון הנפילים. // תקוה וינשטוק: חנה סמוכה מושיוב – ללמוד! לכתוב! // חנה סמוכה מושיוב: חוויות מבית הספר היסודי. // אורית דשא: חגיגה חורפית. // אהוד בן עזר: "אהבה כמו שלנו". // אלי שילר: "מסעו של ואן דה ולדה לארץ ישראל" מאת אליהו הכהן. // אסי דגני: תמונות ירושלמיות. // הו סנטיאגו דה קומפוסטלה, מאת חיימקה שפינוזה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "גיבור דורנו" למיכאיל לרמונטוב. פורסם במוסף "תרבות וספרות" ביום 23.7.1971 לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלישי: סבא מטביל את סבתא בירקון כי אין עדיין מקווה במושבה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ בִּסְפִּיץ' פָּגוּם

שֶׁזָּכָה, נֶעבֶּעךְ, לַתֹּאַר "הַנְּאוּם עִם הַגִּמְגּוּם"

הִסְתַּבֵּךְ לֵוִי אֶשְׁכּוֹל בִּבְּרוֹךְ מְאֹד לֹא מִשְׁתַּלֵּם

שֶׁמָּתַח לֹא לְטוֹבָה אֶת עֲצַבָּיו שֶׁל עַם שָׁלֵם.

וְיִשְׂרָאֵלָה שֶׁלִּגְדֹּל לְרֶגַע לֹא פּוֹסֶקֶת * וְעַל אַפָּם וַחֲמָתָם שֶׁל שׁוֹאֲפֵי קִצָּהּ * בַּעֲלִיָּה וּבִבְנִיָּה בְּלַהַט רָב עוֹסֶקֶת * וְלִתְבִיעוֹת אֶתְגָּר חָדָשׁ כָּל בֹּקֶר מְקִיצָה, * גַם אִם לֹא פַּעַם כְּבָר לִבָּהּ כִּמְעַט אוֹמֵר נוֹאָשׁ לָהּ * מִגֹּדֶשׁ הַמְּשִׂימוֹת וּמִכָּבְדָּן הַמְּהַמֵּם * הִיא בְּחֵרוּק-שִׁנַּיִם עַז גּוֹבֶרֶת עַל כָּל פַאשְׁלָה * וּפִגּוּמִים מַרְבָּה וּמַפְרִיחָה אֶת הַשּׁוֹמֵם. * וְזֹאת, שָׁעָה שֶׁמְּחַבְּלִים מִסְתַּנְּנִים אֵלֶיהָ

* וְשֶׁשְּׁכֵנֶיהָ מְסָרְבִים מוּלָהּ לְהִתְרַסֵּן * בִּפְרָט יַרְדֵּן שֶׁכָּל פִּגּוּם מוֹצִיא שָׁׁם מִכֵּלֶיהָ * אֶת אֵיבָתָהּ, אַךְ אַל חֲשָׁשׁ: לֹא לְעוֹלָם חוּסֵין... * וּנְבוּכַדנָאצֶר הַמִּצְרִי וְכָל הַפַּרְעוֹנִים * שֶׁבְּכָל דּוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ כָּאן לְכַלּוֹתֵנוּ: * סָדָאם וְעָרָפָאת, אַחֲרוֹנִים כָּרִאשׁוֹנִים * תָּמִיד חוֹטְפִים בַּסּוֹף אֶת מָה שֶׁזָּמְמוּ עָלֵינוּ. * שֶׁכֵּן גַּם אַנְטִיוֹכוּס אֶפִּיפָנֶס שֶׁל הַסּוּרִים * אִחֵל לְסָבָא בְּרוֹכוּס וּמַכּוֹת לְלֹא חִסּוּר עִם * פָלַנְגּוֹת קַלְגַּסָּיו וְעִם שַׁיְּרוֹת פִּילִים רַבִּים * אַךְ נִתְכַּבֵּד בְּלַחַץ מַחַץ שֶׁל הַמַּכַּבִּים.

* וְעַד הַיּוֹם שׂוֹנְאֵינוּ שֶׁאֵין גְּבוּל לְרִשְׁעוּתָם * אֵינָם תּוֹפְסִים כָּל פַּעַם עַל אַפָּם וַחֲמָתָם * אֵיךְ עַם קָטָן כָּמוֹנוּ שֶׁכָּל פַּעַם מְאַיֵּם * עָלָיו אֵיזֶה צוֹרֵר תּוֹרָן –  מוֹסִיף לְהִתְקַיֵּם *  בְּעַקְשָׁנוּת שֶׁלֹּא בָּרוּר בָּהּ גַם אִם הוּאּ נִזַּק * מִיהוּ בְּעֶצֶם הַחַלָּשׁ וּמִיהוּ הֶחָזָק * כְּשֶׁאֵלֶּה שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ רַק סֵבֶל וּנְכָאִים * קִבְּלוּ מִשַּׂר-הַזְּמַן הַעֲבָרָה לְלֹא דְחִיָּה * לִצְרוֹר הַצּוֹרְרִים שֶׁכְּבָר אֵינוֹ צְרוֹר הַחַיִּים

* וְלָנוּ יֵשׁ חֻצְפָּה לָקוּם כָּל פַּעַם לִתְחִיָּה. * זֶה מְשַׁגֵּעַ וּמַגְבִּיר יוֹם-יוֹם אֶת תִּסְכּוּלָם * הַמַּר שֶׁל כָּל שׂוֹנְאֵינוּ וּמְקַנְּאֵינוּ בָּעוֹלָם * שֶׁלֹּא סוֹלְחִים לָנוּ אוֹתוֹ קְשִׁי-עֹרֶף יְהוּדִי * שֶׁבּוֹ גוֹבְרִים אֲנַחְנוּ עַל הַכֹּל וְלֹא בִּכְדִי * כִּי רַק מִי שֶלִּמְחוֹת מִזְּכְרוֹנוֹ אֵינוֹ יָכוֹל *  הִיסְטוֹרְיָה מְצֻלֶּקֶת שֶׁכָּזֹאת שֶׁל דָּם וּשְׁכוֹל *  יוֹדֵעַ כִּי בֹּרַכְנוּ בַּגְּדוֹלָה שֶׁבַּזְּכִיּוֹת:  * אוֹתָהּ אַף-עַל-פִּי-כֵנִיּוּת שֶׁל הַתְּשׁוּקָה לִחְיוֹת. * לִחְיוֹת לַמְרוֹת וְחֵרֶף כָּל אוֹיֵב-מִן-הַמִּנְיָן * בְּכָל אֻמָּה וָדוֹר, כִּי אִם לְסָבָא יֵשׁ עִנְיָן

* עִם יוּדוֹפוֹבְּיָה שֶׁל אַנְטִיסֵמִטִים בְּנֵי-בְּלִיַּעַל * הוּא מִתְקַשֵּׁר מִיָּד בְּשִׂיחַת-חוּץ לַ"בּוֹס" מִמַּעַל

* אוֹ סָח לַמַּלְאָכִים: "נוּ, עֶנְגֶּעלַעךְ – אַרוֹפּ פוּן דָּאךְ!" * ("רְדוּ נָא, שַׂרְפֵי רוֹם, כִּי מַצָּבֵנוּ מְדֻכְדָּךְ!") * וּמַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן יוֹרְדִים פֹּה בִּצְנִיחָה חָפְשִׁית * וְעַל פִּי רֹב תּוֹרְמִים לָנוּ תִּגְבֹּרֶת מַמָּשִית. * כִּי סַעַר בַּגּוֹיִּים נוֹשֵׁב, אִימְפָּרְיוֹת נִבְלָעוֹת, * רַק סָבָא כְּלָל אֵינוֹ חוֹשֵׁב לָצֵאת לְגִמְלָאוֹת * וְהוּא רוֹאֶה אֵיךְ יִשְׂרָאֵלָה מִתְגַּבֶּרֶת עַל * אֶתְגָּר אַחַר אֶתְגָּר פֹּה וּמֵיזָם אַחַר מִפְעָל:

* מוֹבִיל אַרְצִי, עַיְרוֹת-פִּתּוּחַ, כּוּר דִּימוֹנָה, תַעַ"שׂ * וְְעוֹד וָעוֹד וְכָל צָרֶיהָ יַחַד, בְּעוֹדָם *    רוֹאִים, תּוֹהִים וּמִשְׁתָּאִים, מִתְפּוֹצְצִים מִכַּעַס * וְזוֹמְמִים יוֹם-יוֹם רָעוֹת, פְּרָעוֹת וּשְׁפִיכוּת-דָּם. * כְּשֶׁהִיא נִקְרַעַת לֹא אַחַת בֵּין מוֹחַ וּבֵין לֵב * שֶׁלֹּא תָמִיד נִתָּן אוֹתָם הַרְמוֹנִית לְשַלֵּב * כְּמוֹ בְּנוֹשֵׂא הַשִּׁלּוּמִים הַמַּר וְהַדְּרָמָטִי *  עִם אֶרֶץ הַצּוֹרֵר, כְּשֶהָרִגְשִׁי וְהַפְּרַגְמָטִי *   נֶאֱבָקִים בָּהּ בָּלִי רַחֵם וְאִלּוּצֵי תַּכְלִית * כּוֹפִים כִּכְלוֹת הַכֹּל לֹא רַק לְשְׁקֹל, גַּם לְהַחְלִיט. * וּמַמָּשׁ בְּאוֹתוֹ רֶגַע הַפָּגוּם וְהֶעָגוּם * שֶׁיֻּנְצַח כָּאן בַּהִיסְטוֹרְיָה כְּ"פָאדִיחַת הַגִּמְגּוּם" * חָשׁ אֶשְׁכּוֹל אֵיךְ סַמְכוּתוֹ פִּתְאֹם קוֹרֶסֶת לְמַלְכֹּדֶת * שֶׁחוֹמְדֵי כִּסְּאֹוֹ כְּשַׂר-הַבִּטָּחוֹן טָמְנוּ כְּבָר קֹדֶם * וְחוֹשְׁקֵי כִּסְּאוֹ כְּרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה בְּהַקְדִּיחוֹ * אֶת תַּבְשִׁיל אוֹתוֹ נְאוּם כְּבָר זוֹמְמִים לְהַדִּיחוֹ * אִם כִּי לֹא זָכוּ לַחְטֹף זֹאת מִיָּדָיו – וּמַעֲיַן * הַבְּחִישׁוֹת וְהַלְּחִישׁוֹת נֶגְדּוֹ הִבְטִיחַ לְדַיָּן * אֶת שָׂרוּת-הַבִּטָּחוֹן אַף כִּי אֶת כָּל הַהֲכָנָה * לְרַכֶּבֶת-הָאֲוִיר בִּימֵי תְּקוּפַת הַהַמְתָּנָה * לֹא דַּיָּן עָשָׂה כִּי אִם אֶשְכּוֹל וְרַבִּין, אַךְ הֱיוֹת * שֶׁלָּרֹב (וְלֹא בְּצֶדֶק) מַעֲנִיק הָעָם זְכֻיּוֹת * לַנִּרְאֶה עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח, לַהוּ-הָא הַמְּתֻקְשָׁר,

* הַמֻּחְצָן, הַמְּיֻחְ"צָן, כִּי עוֹיְלֶם-גּוֹילֶם לֹא הֻכְשַׁר * לְהַכְתִּיר אֶת  הַמַּהוּת – לֹא הַנִּרְאוּת – בְּזֵר דַּפְנָה * בְּעִדַּן הַפּוֹפּוּלִיזְם הַסּוֹגֵד רַק לָאָפְנָה, *  נִסְתַּבֵּר שֶׁהַדִּמּוּי הוּא תוֹצָרוֹ שֶׁל הַבִּמּוּי * וְהַקֶּשֶׁר בֵּין תַּדְמִית וּבֵין תַּרְמִית לָרֹב סָמוּי. *  וְהַסָּבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה שֶׁשָּׁמְרָה עַל דּוּמִיָּה

* כָּל עוֹד סָבָא מְסַפֵּק לְנֶכְדָּתוֹ מֵידָע פּוֹלִיטִי, מְגַלָּה לָהּ כִּי לַמְרוֹת שֶׁהִיא צְמוּדַת מַכְשִׁיר-שְׁמִיעָה * הִיא שׁוֹמַעַת טוֹב מְאֹד מָה מִתְרַחֵשׁׁׁׁׁ בְּרֶגַע קְרִיטִי * וְחוּשֶׁיהָ הַחַדִּים וְנִסְיוֹנָהּ שֶׁנִּצְטַבֵּר * בְּאַלְפֵי שְׁנוֹת הִתְנַכְּלוּת לִתְחוּם אַרְצָהּ, אֶרֶץ-הַקֹּדֶשׁ * מִפּוֹלְשִׁים וּמִכּוֹבְשִׁים, גּוֹרְמִים לָהּ תֵכֶף לְסַבֵּר * אֶת אָזְנָהּ שֶׁל נֶכְדָּתָהּ וּלְהַזְכִּיר לָהּ כִּי בְּחֹדֶשׁ * מַאי 67 (זֶה שֶׁבּוֹ נָחֹג בִּשְׁנַת תַּשְׁכָּ"ז * יום הֻלֶּדֶת הַתִּשְׁעָה-עָשָׂר שֶׁל בַּת הַחֵן) לְפֶתַע * כְּבָר צָלַח אֶת תְּעָלַת סוּאֶץ בִּסְפִּיד וּבִמְרֻכָּז

* צְבָא פַּרְעֹה הִַתּוֹקְפָנִי שֶׁל עַבְּדֶּל נָאצֶר וּבְלִי רֶתַע * גַם סָגַר אֶת מְצָרֵי טִירָן בְּהִתְגָּרוּת נֶחְרֶצֶת * בִּפְנֵי כָּל סְפִינָה שֶׁלָּהּ וְקַו תּוֹקְפָנוּתוֹ הֻקְשַׁח * וְחוֹבָה עַל יִשְׂרָאֵלָה לְהָשִׁיב תְּשׁוּבָה מוֹחֶצֶת * וְעַל כָּךְ עָנְתָה לָהּ נֶכְדָּתָהּ בְּרֹאשׁ שֶׁכְּלָל ׁלֹא שָׁח: * "סָבְתָא'לֶה, הֲיִי שְׁקֵטָה, כִּי בְּעוֹדָם מְקֻרְקָעִים * כְּבָר חָטְפוּ שָׁם מְטוֹסֵי חֵיל-הָאֲוִיר הַמִּצְרִיִּים * בְּמַכַּת-בָּזָק בִּלְתִּי צְפוּיָה טִפּוּל נִמְרָץ מְאֹד * מִמִּתְקֶפֶת טַיָּסָיו הַנּוֹעָזִים שֶׁל מוֹטִי הוֹד * כְּפִי שֶׁסָּבָא צִטֵּט לָנוּ כָּל הַיָּמִים * מִמַּסֶּכֶת 'יוֹמָא' שֶׁ'זְּרִיזִין מַקְדִּימִים'..." * אַךְ לַמְרוֹת שֶׁ"סָּבְתָא" הִיא בְּיִידִישׁ "בּוֹבֶּע", נִתְחַוֵּר * בּוֹ בַּיּוֹם לְיִשְׂרָאֵלָה כִּי דְבָרֶיהָ שֶׁל הַסָּבְתָא * לֹא הָיוּ כְּלָל "בּוֹבֶּה מַיסֵס" וְלִצְבָא פַּרְעֹה חוֹבֵר * צְבָא יַרְדֵּן, עִירָק וְסוּרְיָה וְכֻלָּם טוֹרְחִים בְּצַוְתָּא * לְמַמֵּש אוֹתוֹ חֲלוֹם-עִוְעִים גִּ'יהָאדִי וְאוֹתָהּ * מְזִמָּה שֶׁלֹּא בִּלְבַד שֶׁבָּהּ יֵלְכוּ עִמָּהּ בְּקֶרִי * אֶלָּא שֶׁבִּטְרַנְס בֶּסְטְיָלִי הֵם כְּמֵהִים לְכַלּוֹתָהּ

* וְיוֹ"ר אַשַ"ף, הוּמָנִיסְט דָּגוּל שֶׁשְּׁמוֹ אַחְמֶד שׁוּקֵירִי * סָח כִּי "אֵין סִבָּה מִן הַסָּאיוּנִים (צִיּוֹנִים) לַחְרֹד * כִּי לְאִישׁ מֵהֶם בְּפָלַסְטִין אֵין שׁוּם סִכּוּי לְשְׂרֹד." כָּךְ שֶׁאִמָּא צִיּוֹנוּת שֶׁאֵין שָׁנוּן מֵאִמְרֵי פִּיהָ * מְשִׁיבָה לוֹ בְּפִתְגָּם עַרְבִי יָדוּע בְּעָצְמוֹ * כְּמוֹ "מֵן חַפַר חוּפְרָתָן, טֶס, לֵאָחִיהִי וַּקַע פִיהָא" * ("הַחוֹפֵר בּוֹר לְאָחִיו סוֹפוֹ לִפֹּל בּוֹ בְּעַצְמוֹ...") * "וְאַף כִּי עִמּוּתֵינוּ עִם צָבָא מִצְרִי אוֹ סוּרִי * גִלּוּ," סָח סָבָא, "רִגְעֵי עֹז לֹא מֵעָלְמָא הָדֵין * כְּשֶׁהָאוֹיֵב צְמֵא-דָם נוֹהֵם לָךְ, יִשְׂרָאֵלָה: 'סוּרִי * מִכָּאן!' – יוֹתֵר מִכָּל רִגֵּשׁ הַקְּרָב מוּל צְבָא יַרְדֵּן. * כִּי בּוֹ אַחַר כִּתְשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנִים שֶׁל כְּלוֹת עֵינַיִם * מִצַּד מַעֲבַר מַנְדֶּלְבּוֹיְם לָעִיר הָעַתִּיקָה * זָכִינוּ בְּשָׁעָה טוֹבָה לַחְזֹר אֶל הַר הַבַּיִת * וּבֵין אַבְנֵי הַכֹּתֶל לִטְמֹן פֶּתֶק בִּשְׁקִיקָה. *

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

* * *

אני ממשיך לתמוך בנתניהו ואצביע עבורו בבחירות הקרובות מתוך תקווה שמפלגות לא-דתיות תצטרפנה לקואליציה כדי לפטור אותנו מסחטנות הדתיים –

ולא תישארנה בטיפשותן באופוזיציה

אהוד בן עזר

* * *

מרדכי קידר

יציאת סוריה

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, החליט באופן מפתיע להוציא ממזרח סוריה את הכוח האמריקני הנמצא שם משנת 2014 כדי להילחם בדאע"ש. על פי מה שדווח באמצעי התקשורת, החלטת טראמפ נפלה במהלך שיחת טלפון עם נשיא תורכיה, ארדוע'אן, שבה ביקש הנשיא התורכי מעמיתו האמריקני לוודא שחיילי ארה"ב אינם נכנסים לקו האש של חיילי תורכיה כאשר אלו יתקפו את החבל הכורדי בסוריה.

טראמפ הרגיע אותו ואמר שהחיילים הללו נמצאים בסוריה כדי להילחם בדאע"ש, לא בתורכיה, וארדוע'אן ענה שצבא תורכיה יכול לטפל בדאע"ש בעצמו. טראמפ קפץ על המציאה והחליט להוציא את הכוח האמריקני מסוריה, כי ממילא דאע"ש חלש, ולהשאיר את סוריה לטיפולה המסור של תורכיה.

הדבר מחזיר אותנו שנתיים אחורנית, לתקופת מסע הבחירות לנשיאות ארה"ב. טראמפ, המכיר היטב את הציבור האמריקני, יודע שתשעים ותשעה אחוזים מאזרחי ארה"ב כלל אינם יודעים איפה סוריה נמצאת, ולמה בכלל יש בה חיילים אמריקנים. הם אינם רוצים שחיילי ארה"ב ייהרגו וייפצעו במלחמות שאינן נוגעות באופן ישיר לביטחון ארה"ב, ולכן טראמפ – המכיר היטב את הלכי הרוח ברחוב האמריקני – הבטיח לבוחריו שהוא יחזיר את חיילי ארה"ב מסוריה.

בניגוד לפוליטיקאים אחרים, טראמפ משתדל מאוד למלא את הבטחותיו לבוחריו. קוראים לזה "אמינות", מושג יסוד בניהול עסקים, שפוליטיקאים סטנדרטיים נוטים לפעמים להתעלם ממנו.

אלא שעם הזמן שעבר מאז 2014, דאע"ש הובס כמעט לחלוטין והכוח האמריקני בסוריה קיבל על עצמו שלושה תפקידים נוספים:

1. שמירה על האזור שבין נהר הפרת והגבול הסורי-עיראקי מפני מזימות ההשתלטות של איראן וסלילת האוטוסטראדה האיראנית מטהרן עד לים התיכון. שמירה זו שירתה אינטרס ישראלי וסעודי.

2. שמירה על שדה נפט סורי מפני השתלטות רוסית.

3. סיוע למובלעת האוטונומית הכורדית בצפון מזרח סוריה, בייעוץ, באספקת נשק ובמידע מודיעיני, והגנה על הכורדים מפני צבא תורכיה.

לכן משמעות הוצאת הכוח האמריקני היא שאיראן תוכל להשתלט על חלקים נרחבים בסוריה, רוסיה תוכל להשתלט על שדה הנפט שבמזרח המדינה, מעבר לפרת, והכורדים יהיו נתונים לחסדי תורכיה.

מאז שטראמפ הכריז על "יציאת סוריה" נכנסו רבים בישראל ללחץ, כי מי יעצור עכשיו את האיראנים? אבל הלחץ הגדול יותר קיים במובלעת הכורדית, שכן צבא תורכיה – בניגוד לצה"ל – איננו מגביל את מבצעיו ופעולותיו למה שהייעוץ המשפטי (אם יש לו בכלל דבר כזה) מתיר לו לעשות, ומפקדיו עדיין לא שמעו על "זכויות האדם" כשמדובר בכורדים.

הכורדים רואים בנסיגה האמריקנית בגידה, סכין בגב, לא פחות, בעיקר אחרי שהם שפכו את דם אלפים מלוחמיהם במלחמה נגד דאע"ש בשנים 2014-2016, ועכשיו אף אחד לא זוכר להם את תרומתם.

לכורדים הייתי מציע מעל בימה מכובדת זו עצה: שבו עם אסד, וכדאי שגם כמה רוסים ותורכים יהיו נוכחים בפגישה, והגיעו איתו להסכם הטוב ביותר שתוכלו לקבל, שיכלול הכרה בזכויות הקולקטיביות שלכם לאוטונומיה תרבותית, הכרה בלשונכם כלשון חוקית באזור שלכם והכרה בזכותכם לייצוג במוסדות המדינה הסורית. עמדו על קבלת אזרחות סורית (אחרי שזו נלקחה מכם בשנת 1962) שתקנה לכל אחד ואחת מכם זכויות אזרח במדינה הסורית.

נכון שזה לא מה שקיוויתם כי זו לא מדינה עצמאית, אבל זיכרו שגם אחיכם בעיראק ויתרו למעשה על חלומם להקים מדינה נפרדת שתחיה כמובלעת בין מדינות עויינות, ללא מוצא ימי או אווירי אל העולם שבחוץ. גם אתם לא רוצים מדינה שתהיה תלויה בחסדי התורכים, הסורים והעיראקים בשביל לייבא תרופות, למשל, מהעולם החיצוני.

האם החיים תחת חסדי הסורים הם אידאליים? לא ולא, ואתם למדתם את זה על בשרכם, אבל האלטרנטיבה עלולה להיות קשה יותר. הפוליטיקה היא אמנות האפשר, ולכו על מה שאפשר להשיג עכשיו. אם בעתיד יהיה לכם מוצא לים, תחשבו מסלול מחדש.

לאחי הישראלים הייתי אומר את הדברים הבאים:

1. אנחנו – ישראל והעם היהודי – כבר עברו בעבר מצבים קשים יותר ובעייתיים יותר מאשר הנסיגה האמריקנית מסוריה, ושרדנו.

2. צאו מהפניקה הציבורית והתקשורתית כי היא לא מסייעת לשיקול הדעת ולתהליך החשיבה המחויב בימים אלה.

3. למרות הבחירות המתקרבות, אני בטוח שהאחראים על ביטחון ישראל, מראש הממשלה ומטה, יושבים עם עמיתיהם האמריקנים כדי לתכנן את הדרך שבה ישראל תפעל כדי להגן על האינטרסים שלה ושל ארה"ב בסוריה, ובעיקר האופן שבו ישראל תתמודד עם העידוד שאיראן שואבת מנסיגת ארה"ב מסוריה. ליבי אומר לי שהממסד הביטחוני האמריקני יהיה קשוב יותר לבקשת ישראל לרכוש כלי נשק וסוגי תחמושת שארה"ב לא ששה לספק לישראל בעבר או שהגבילה את מיספר היחידות שישראל רכשה בארה"ב.

4. בנוסף, ליבי אומר לי שארה"ב תהיה פתוחה יותר לספק לישראל מידע מודיעיני על ההתבססות האיראנית בסוריה.

5. לכן ארה"ב תיתן לישראל אור ירוק גדול יותר וברור יותר מבעבר לטפל באופן החלטי במטרות איראניות, וחשוב לא פחות:

6. ארה"ב תיתן לישראל גב מדיני, בעיקר במועצת הביטחון של האו"ם, כשפעולות ישראל נגד ההתבססות האיראנית בסוריה יעלו לדיון בגופים בינלאומיים.

אם כל שש ההנחות הללו יתקיימו, אזיי ישראל יכולה להסתדר לא רע בכלל עם "יציאת סוריה" של האמריקנים. חשוב שהישראלים יזכרו תמיד שיש בארה"ב יותר מדי אנשים – במסדרונות הפוליטיים, התקשורתיים והאקדמיים – שאפשר לתארם כ"שונאי ישראל", ואלו אינם מפסידים שום הזדמנות לתקוף את ישראל, עם סיבה ובעיקר בלעדיה. ארונות של חללים אמריקנים שיגיעו – חס וחלילה – מסוריה לארה"ב, יאפשרו לשונאי ישראל אלה לטעון שחיילי ארה"ב מועלים קרבן על מזבח ההגנה על ישראל. גם אם טענה זו מנותקת לחלוטין מהמציאות, היא מזיקה מאוד לישראל, וחופש הביטוי הנהוג בארה"ב איננו מאפשר למנוע את השמעתה. לישראל יש אינטרס ברור למנוע מצב שנותן לגיטימציה לטענה זו, והוצאת החיילים האמריקנים מסוריה משרתת את האינטרס הישראלי הזה.

עלינו לקחת בחשבון עניין נוסף: הימצאות חיילים אמריקנים ורוסים בסוריה עלולה להביא להתנגשות בין מעצמתית בקירבה מסוכנת מאוד לישראל. בפברואר 2018, לפני כעשרה חדשים, נהרגו כמאה חמושים רוסיים, חברים במיליציה כלשהי, בקרב עם הכוח האמריקני העומד היום בפני פינוי, כאשר ניסו להשתלט על מתקן נפט סורי. פוטין בלע אז את הגלולה המרה ולא הגיב, כי לא רצה לסבך את המצב עם טראמפ, וההרוגים לא היו חיילים סדירים בצבא רוסיה. האם אין אפשרות שבעתיד יקרה דבר דומה עם חיילים?

בשורה התחתונה, ישראל היתה אולי מעדיפה שהכוח האמריקני יישאר בסוריה, אבל הוצאתו איננה טרגדיה וישראל יכולה אף להפיק תועלת מנסיגה זו. חזקה על מקבלי ההחלטות בישראל שיידעו להעלות מול האמריקנים את הדרישות הנכונות ולקבל את ההחלטות המתאימות למצב החדש שנוצר בסביבה הלא-יציבה שלנו. עברנו כבר מצבים חמורים יותר ויכולנו להם, ולכן אין סיבה אמיתית לאווירת הנכאים שכמה פרשנים מנסים ליצור סביב החלטתו של טראמפ.

עלינו לזכור שטראמפ הוא עדיין נשיא ארה"ב, לא נשיא ישראל, והאינטרס האמריקני הוא זה העומד מול עיניו ומכוון את צעדיו.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

הוצאת הכוחות האמריקאים מסוריה –

 בלי פאניקה!

ההשפעה על ישראל היא מזערית אם בכלל. במחיר הפקרת הכורדים (שלא היתה להם שום מחוייבות אמריקאית והם השתלטו על שטחים עם רוב ערבי-סוני ) – ארה"ב רוכשת את תורכיה כבעלת ברית בצפון סוריה, ויש לה את ישראל בדרום. אנחנו פעלנו עד עכשיו נגד איראן בסוריה, ולא ארה"ב, ונמשיך כך.

כאשר הנשיא טראמפ הודיע פומבית כי ארה"ב מוציאה את כוחותיה מסוריה, והוא "מחזיר את הבנים הביתה", פקדו היסטריה ופאניקה פקדו את המדינה. לרגע ניתן היה לחשוב, לפחות לפי אולפן  של "כאן 11 " (אחריו עקבתי), שטראמפ הוא  בכלל  פועל שכיר שלנו, הראוי לנזיפות ולקללות כאילו היה נתניהו. הסיסמאות שחזרו ונישנו כמעט בכל התקשורת ולהקות הפוליטיקאים והפרשנים, היו אלו:

זהו סכין בגב של ישראל שנותרה לבדה, רווית חששות מהעתיד האפל; זהו פינוי חפוז, פרי גחמה של טראמפ שמקבל החלטות מהבטן; אומנם מדובר רק ב-2000 חיילים אך יש לכך השפעה סמלית חשובה; מעכשיו איראן תומרץ במגמתה להשתלט על סוריה ולהפוך למעצמה אזורית מטהרן ועד ביירות; ארה"ב בוגדת בבעלות בריתה, ובראש ובראשונה בכורדים המסכנים; בנזיד עדשים של עיסקת נשק היא מוכרת את הכורדים לארדואן המנוול; זאת כניעה לרוסים שמעכשיו סוריה הופכת למגרש הפרטי שלהם; ובכלל, האמריקאים פחדו ממעשי טרור של האיראנים נגד כוחותיהם, ולכן החליטו לברוח; ועוד ועוד, כל פרשן כיד הדמיון הטובה עליו. אחד אף הפליג ב"בכייה לדורות."

אז אין ספק שעצם פינוי של כוח צבאי אמריקאי מאדמת סוריה, גם אם הוא מונה רק 2,000 איש, מחציתם לוחמים, הוא לא מהלך המשמח את ידידי ארה"ב באזור, או כזה הזוכה לתמיכה גורפת בתוך ארה"ב. אבל, ברצוני להעלות שתי שאלות ולהוסיף כמה תובנות.

שאלה: כמה אנשים בישראל ידעו שיש כוח אמריקאי בסוריה, מה גודלו והיכן הוא מוצב? מה דיווחה התקשרת שלנו, על שלל כתביה ופרשניה, על הכוח הזה ומשמעויותיו? האם התקשורת שלנו דיווחה בכלל מה קרה בפברואר 2018 על גדות נהר הפרת, כאשר כוח אווירי אמריקאי השמיד כמעט אלף שכירי חרב רוסיים שניסו לחצות את הנהר על מנת להשתלט על שדה נפט גדול ממזרח.

תשובה: כמעט כלום!

שאלה: מה עשו האמריקאים במשך השנתיים האחרונות על מנת למנוע בפועל התבססות איראנית בסוריה, בהשוואה לפעילות הבלתי פוסקת של ישראל?

תשובה: כלום, למעט שני מקרים:

זה היה כאשר  חיל האוויר האמריקאי מנע את כיבוש העיירה טנף (שם ערוכים מורדים סונים שאומנו ע"י ארה"ב). זאת נמצאת ליד מפגש הגבולות סוריה-עיראק-וירדן. נקודה אסטרטגית מהמעלה הראשונה, כי היא חולשת על הציר הקצר ביותר מבגדאד לדמשק. ציר יבשתי  אמין ובטוח לאיראן מעיראק לדמשק. זאת נקודה ארכימדית, ונקודת מבחן: האם ארה"ב תמשיך למנוע כיבוש טנף ע"י המיליציות השיעיות הפרו איראניות וכוחות בשאר?

ועכשיו כמה תובנות:

הראשונה, העוצמה האמריקאית היא מעל לכל בחיל האוויר שלה  (בסיסיו בתורכיה, בעיראק ובנושאת מטוסים במפרץ הפרסי). לכן, השאלה הגדולה , שאין לי עליה תשובה, היא: האם הפינוי עליו הכריז טראמפ יכלול גם הפסקת פעילות אווירית אמריקאית בעת הצורך?

השנייה, מי שאכן הופקרו הם הכורדים. מההתחלה, לפני כשנה וחצי, לא הבנתי מדוע הם  מוכנים לשמש כ"מגפיים על הקרקע" של האמריקאים, מבלי לקבל מהם שום הבטחה מדינית, שום התחייבות כתובה – ועוד להשתלט על שטחים שבהם יש רוב סוני ערבי, שאין בהם כורדים.

זהו לדעתי מהלך אסטרטגי אמריקאי של רכישת בן ברית חדש-ישן בזירה הסורית: תורכיה.  יש עכשיו לארה"ב את ישראל בדרום ואת תורכיה בצפון. התורכים (עם עשרות אלפי מורדים סונים) שולטים עכשיו בכל צפון סוריה (כולל מובלעת אידליב) עד מערבית לנהר הפרת, למעט מובלעת אחת, סביב העיר מנג'יב, הנשלטת ע"י הכורדים. את המובלעת הזאת (בה נמצאים כמה עשרות אנשי צבא אמריקאים, שלדעתי יתפנו במהרה) יתקפו התורכים בקרוב.

מה יהיה עם הכורדים שממזרח לנהר? צריך לחכות ולראות.

השלישית – הפינוי אינו חפוז (עד 100 ימים), ואינו פרי גחמה. כבר  כמעט שנה טראמפ מודיע שאינו רוצה כוחות קרקע בסוריה, ותפיסתו היא שבעלי ברית "יעשו את העבודה." 

הרביעית – הפאניקה מיותרת. ההשפעה על ישראל מזערית, אם בכלל. פעלנו בכוחותינו ונמשיך כך, מתוך ידיעה ברורה שמובטחת לנו תמיכה אמריקאית בעת הצורך, ורוסיה אינה אוייב שלנו.

עמוס גלבוע

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק י"ג – מצעד האיוולת?

וינסטון צ'רצ'יל: "ניהול מלחמה היא משימה רצינית מדי

עבור גנרלים"

למשפט המפורסם של צ'רצ'יל יש בארה"ב משנה תוקף. הנשיא – אזרח – הוא ע"פ החוקה המפקד העליון (Commander in Chief) על כל זרועות הצבא. אם כך, מה תפקידו של מזכיר ההגנה? במיוחד נשאלת השאלה ע"י גנרל (מיל.) עם 4 או 5 כוכבים.

נשיאים מעדיפים למתן מזכירי הגנה או גנרלים "ששים אלי קרב" אפילו לפטר אותם אם יהפכו "ששון" לחירחור מלחמה. ללינקולן היתה בעייה הפוכה בזמן מלחמת האזרחים כאשר נאלץ לרדת לשטח ולהחליף את מפקדי "הצפון" שלא גילו נכונות לצאת למערכות העקובות מדם. עד שמינה את גרנט. טרומן לעומתו פיטר את מקארתור בשלהי מלחמת קוריאה כשהימרה את פיו ופלש לסין אחרי שמיגר את צפון קוריאה הלוחמנית.

בשבוע שעבר התפטר והתפוטר מזכיר ההגנה גנרל ג'יימס מאטיס. לא בפעם הראשונה. ב-2013 הוא פוטר ע"י הנשיא אובמה מתפקידו הרם בפיקוד מרכז המכיל את המזרח התיכון "עקב להיטותו לטפל באיראן באמצעים צבאיים" (ע"פ סיפרו של ליאון פנטה). בשנתיים בהם שירת כמזכיר ההגנה הוא מודר מפגישות הנשיא עם החוג המצומצם (פומפאו, בולטון, וקושנר) שפעל בתדירות כמעט יומית. מאטיס הבין תוך תיסכול שב-לא מלחמה, תפקידו מישני במקרה הטוב. כאשר יצא טראמפ בהכרזה המפתיעה על השבתם הביתה של הכוחות האמריקנים מסוריה הוא הגיב מיידית במכתב התפטרות ארוך המדגיש את אי-ההתאמה בינו לנשיאו... בעודו מודיע על פרישתו בעוד חודשיים וחצי. טראמפ השיב לו בציוץ מחוף לחוף שתפקידו יסתיים בעוד שבוע ודאג להזכיר לו ולשאר העולם את פיטוריו "הבלתי זוהרים" (inglorious) ע"י אובמה.

השבת החיילים האמריקניים הביתה תואמת את מדיניותו של טראמפ באופן מלא. נעזרתי בעמוס גלבוע (תא"ל מיל.) בהערכות הצבאיות של המהלך אותן סיכם במאמר שיופיע מחר במעריב. סוריה נמצאת בשליטה רוסית חלקית. השיעים של אסאד נהנים מהמטרייה הרוסית במערב המדינה ונעזרים בתמיכה חיצונית מצד החיזבאללה ומליציות שיעיות הנתמכות מאיראן. באזורים הדרומיים, הצפוניים ובמזרח יושבים הסונים. טראמפ העביר את המקל האמריקני לטורקיה שנמצאת ממילא בכ-15-20 אחוז משטחה של סוריה בצפון.

במקביל רכשה טורקיה סוללות פטריוט בסכום של 3.5 מיליארד דולר מה שיבטיח לה ולשאר הסונים  שיוויון כוחות מול השיעים. מלחמות שיעים בסונים ולהפך, עם או בלי כורדים צפויות להימשך וכל שעלינו לעשות הוא לאחל הצלחה סוחפת לשני הצדדים. משטרה צבאית רוסית נפרסה באזורים רגישים, מה שיאפשר להצר את ידם של האיראנים ברחבי סוריה, ולישראל לפעול נגדם ישירות. במקביל, סביר להניח שיש תימוכין במהלך לניסיונה של ישראל לקבל תמיכה אמריקנית להכרה בישיבתנו הקבועה ברמת הגולן. פעולות ההגנה האוויריות שלנו בסוריה הקריטיות לביטחוננו אנו, תורמות בעקיפין לארה"ב ולרוסיה גם יחד – שלוש ציפורים במכה.

שליטה בסחר הנפט העולמי

בצילן של הירידות החריפות בשווקי המניות (בהמשך) הוכיח טראמפ שליטה ללא עוררין בעמוד השידרה של הכלכלה העולמית – הסחר בנפט. רק בשבוע שעבר צלל המחיר אל מתחת ל-50 דולר לחבית ואתמול הוא כבר ירד ל-42.68 דולר. האם הוא יוריד את המחיר לקידומת 3?  ייתכן, הוצאות הפקת נפט מפצלי שמן – בקידומת 2. את מתנת חג המולד הוא העניק לקראת סיום המסחר המוקדם – בצלילה חדה בערב חג המולד בשעה 13:40 לפי שעון החוף המערבי (חץ אדום למטה). עד אותו רגע התנהל המסחר בזיגזגים במגמת ירידה. ואז באה נפילה פתאומית של 2 דולר והמשיכה בירידה מתונה עד לסיום המסחר. שיהיה ברור לכל מאן דבעי באשר הוא ברחבי הגלובוס מיהו שריף הנפט, המחליט מי יוכל למכור נפט ומי לאו.

לכל הממעיטים ביכולותיו של טראמפ, נכונות מיספר הפתעות לא נעימות. אחת מהן ניתן לראות מארבעת הגרפים הבאים המייצגים (משמאל) את שלושת המדדים העיקריים בארה"ב ב"עתיד" כלומר בשעות הלילה והבוקר לפני פתיחת הבורסה היום ("עתיד"). מימינם נמצא הגרף של מחיר הנפט הגולמי נכון לאותן שעות הבוקר היום. כדאי לשים לב לדמיון, הקרוב לשלימות (לאחר התאמות קנה-מידה), בין שלושת המדדים משמאל, וניתן להסיק שהם מושפעים מאותו גורם. מבט לגרף מחיר הנפט מימין מצביע על דמיון דומה – מה שלא משאיר ספק מהו אותו גורם – מחיר הנפט הגולמי. 

השפעת הנשיא על מחיר הנפט בנפילתו ברבעון האחרון בכ-40% ידועה. האם יש בידיו לקבוע או להשפיע על מדדי "העתיד" היומיים? ימים יגידו. רצוי לזכור שרק בימים כתיקונם מדדי "העתיד" מורים על מגמה שתיפתח עם תחילת המסחר ומכאן חשיבות רבה נוספת לשליטה במחירי הנפט, במיוחד כשהם נמוכים מעלויות ההפקה של רבות ממדינות אופ"ק, אותו קרטל שפורק לאחרונה באופן מעשי.

אין לצפות שמחיר הנפט יישאר ברמות הנמוכות האלה בטווח הרחוק אף לא הבינוני. בטווח הקצר סביר שכך יהיה כי הוא משמש כלי משונן להשגת ניצחון היסטורי חשוב במלחמת הסחר העולמית, כמו גם בגרירתה של איראן אל שולחן המו"מ לביטול אופציית הגרעין שלה.

מדדי המניות  בשוּק  דוּבּי

  מניה מוגדרת ב-Bear Market או "שוּק דוּבּי" כאשר היא נופלת בלפחות 20% תוך חודשיים. מה חשוב כאן זה שבדרך כלל מצוייה המנייה בסיחרור קשה-שליטה הנובע מפאניקה של מחזיקיה החוששים לאבד את כל השקעתם. זה לא קרה עדיין... אבל קיים סיכון לא מבוטל שכך יקרה.

מצד אחד הכלכלה במצב טוב – שיעור אבטלה נמוך ברמה "חיכוכית", וצמיחה שנתית מעל 3%, ומעל לכול, מחיר נפט ואנרגיה נמוך. מצד שני המשק שרוי בתרדמת חלקית מעיקה שאפילו טיפול שורש מהותי כמו הורדת מס החברות מ-35% ל-21% לא הביא לה מזור. יתרה מזאת, טיפול מישני בדמות הקלה נוספת במיסוי הצפוייה לחברה שתשקיע את רווחיה ברי-מס בהשקעות יצרניות – גם היא לא זכתה לתגובה חיובית.

"תיסמונת אכילס" במאמר הקודם (פרק י"ב). ארה"ב כבר יצאה ממצבים קשים בהרבה. אבל כאן דרושה אחדות למאמץ משותף. במקום זאת נמצאת המדינה בשסע עמוק בנושאי ליבה קריטיים. הקיטוב הפוליטי בנושא עצירת ההגירה הבלתי חוקית, בין היתר ע"י הקמת חומה בגבול עם מקסיקו, חוסם הקצבת סכום פעוט-ערך עבור הקמתה. קיים רוב רגיל בשני בתי הקונגרס להקצבת הסכום אלא שבסנאט קיים נוהג שהחלטות תקציב עוברות ברוב מיוחס של 60%. כרגע יש רוב של 51% והוא יגדל כבר בשבוע הבא, אבל רק ל-53%. טראמפ חוסם כרגע הקצבת ביניים למשרדי הממשלה כל עוד לא תכלול בה את התקציב להתחלת בניית החומה. חסימה זו מביאה לשיתוק חלקי של שירותי המדינה ולהשבתת כ-800 אלף עובדי מדינה שלא מקבלים משכורת!

נגיד הפדרל ריזרב הודיע לאחרונה ש-4 העלאות ריבית של רבע אחוז כ"א אותן ביצע השנה הן לא סוף פסוק... "שתיים נוספות צפויות ב-2019..." במצב המניות הנוכחי, ביצוע העלאה בודדת כזו עלול לסחוף לפאניקה ולהתנפלות משתקת על הבנקים במצב של שוק דוּבּי! טראמפ איים לפטר אותו כאשר כמעט ברור שאין לו אפשרות חוקתית לבצע זאת...

עם כתיבת שורות אלה, אנחת רווחה, המסחר נפתח בדומה לרמת המדדים במצבם – "עתיד". מחיר הנפט עולה ב-3% והמדדים בין 1 ל-2 אחוז. אלא שתחילת המסחר החיובית עלולה להשתנות לרעה כל עוד לא ייעלמו אבני הנגף הנ"ל. האם נמצא מכשיר כופה-מדיניות בדמותו של מחיר הנפט הגולמי בידיו של הנשיא?  או שמצעד האיוולת (ע"ע ברברה טוכמן) יימשך ויגרור משבר פיננסי, רחמנא-ליצלן. 

המו"מ ארה"ב-סין

שני הצדדים העלו את דרג הנושאים והנותנים לדרגת סגני-שרים וזה סימן חיובי. רמת המכס הנוכחית – 10%, מעיקה על שני הצדדים, על סין יותר. הצפי הוא לסיום חיובי של המו"מ תוך פסק הזמן של החודשיים שנותרו. אחרת תיאלץ סין להתעמת עם 25% מכס... הסינים עדיין מקווים למצב של "או שהתרנגולת תמות או הפריץ" כלומר חולמים על משהו שיגרום לדמוקרטים או לחוקר המיוחד להדיח/לנטרל את הנשיא... כל סיום המו"מ בהסכם עלול מבחינתם לשבש את תוכנית רבע-המאה שבה חלמו על השגת שיוויון בתמ"ג בין שתי הענקיות בכלכלות.

חובב טלפז

26 לדצמבר 2018

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק י"ד – שליטה במדדי המניות?

הבלתי יאומן קרה

האם טראמפ השיג שליטה על מדדי המניות?

כן וזה לא יאומן.

בפרק י"ג שכתיבתו הסתיימה זה עתה, כתבתי על יכולתו של מחיר הנפט לשלוט במהלך מדדי המניות "העתיד" (Future)  בשעות הבוקר לפני פתיחת המסחר. מסתבר שמתרחש עכשיו מהלך המהווה חידוש גלובאלי. טראמפ  שולט במדדים העיקריים ברמת ניווט ישיר – On Line !!!

הדאו ג'ונס התחיל מצויין עם עליות שערים במשך כרבע שעה. ואז חזר לסורו ובירידות חזקות שנמשכו כשעה עד 10:15 לערך הוא הפסיד כ- 300 נקודות !!! בשלב הזה החל הנשיא להורות על עלייה תלולה יחסית במחיר הנפט:  ב-3 דולר לחבית או 6.5% – וראה זה פלא: הדאו ג'ונס החרה והחזיק אחריו בצמידות מופלאה. שני המדדים הנוספים S&P   ו-נאסד"ק שועטים במסלול זהה לזה של הדאו. זהו חידוש בגלאקסה בה אנו חיים !!!

נכון לרגע זה הנשיא טראמפ שולט ביד רמה במדדים העיקריים בארה"ב, המדדים באירופה יגיבו מחר ומדדי אסיה בעוד מיספר שעות. יהיה מעניין – בלשון המעטה.

אפשר לטעון בקול רם: טראמפ ניצח את סין בנוק-אאוט !

את הדמוקרטים? מי סופר אותם?

חובב טלפז

26 לדצמבר 2018

* * *

אורי הייטנר

1. משענת קנה רצוץ

דונאלד טראמפ רץ לנשיאות תחת שתי סיסמאות: "אמריקה תחילה" ו"להחזיר את אמריקה לגדלותה." הבעייה היא שיש סתירה מהותית, מניה וביה, בין הסיסמאות. "אמריקה תחילה" היא סיסמתם המסורתית של הבדלנים בארה"ב לדורותיהם, כולל בתקופת מלחמת העולם השנייה; אלה שיצאו נגד ההצטרפות של ארה"ב למלחמה בנאצים, כי "אמריקה תחילה". לעומת זאת, החזרת אמריקה לגדולתה, אינה יכולה להתפרש אלא לגדולתה כמעצמת-על. היותה מעצמת-על, נושאת בחובה אחריות עולמית, והיא היפוכה של הבדלנות.

החלטתו של טראמפ על הוצאת כוחות ארה"ב מסוריה, מבטאת מחויבות להבטחת-הבחירות "אמריקה תחילה." ניתן להבין את גישתו ש"ארה"ב לא צריכה להיות "השוטר של המזה"ת". אני יכול בהחלט להזדהות עם האזרחים האמריקאיים שאינם רוצים לראות חיילים חוזרים בארונות ממלחמות שאינן על הגנת גבולותיה של ארה"ב. זה לגיטימי, אך המשמעות ברורה – ויתור על האתוס הלאומי של ארה"ב כמעצמת-על.

וכשארה"ב מוותרת על מעמדה, אין ואקום. את הוואקום תופסת רוסיה, בראשותו של פוטין, החולם חלומות על גדולתה של רוסיה כמעצמת-על, בהנהגתו.

איזה אינטרס רוסי גלום בדבקות המוחלטת של רוסיה במשטרו של אסד? מדוע היה אכפת כל כך לפוטין, שאסד יישאר בשלטון בסוריה, בכל מחיר? מדוע הוא דבק בו גם כאשר דומה היה שקריסת שלטונו קרובה? מדוע הוא תמך, בלי למצמץ, בטבח ההמוני של אסד במאות אלפים מבני עמו, ובהפעלת נשק בלתי קונבנציונלי נגד אזרחים סוריים? מדוע הוא שלח את צבאו להציל את שלטון אסד, והפעיל את חיל האוויר שלו למתקפות המרושעות על ערים סוריות שהיו בשליטת המורדים?

כמובן שלא סוריה מעניינת אותו, אלא רוסיה. הוא נהג כפי שנהג, כי האמין שהדבר מחזק את מעמדה של רוסיה במזה"ת ובעולם. כדי להבין זאת, כדאי לחזור 8 שנים אחורה, למהפכה העממית בכיכר תחריר וברחבי מצרים. הרודן המצרי מובארק היה בן בריתה של ארה"ב, לכל אורך שנות שלטונו העריץ. הוא היה המוצב הקדמי של ארה"ב במדינות ערב. כאשר מובארק נקלע לצרה, נשיא ארה"ב אובמה הפנה לו עורף ונטש אותו. ניתן להבין את חוסר רצונו של מנהיג העולם החופשי לתמוך בדיקטטור. ובסופו של דבר, גם אילו תמך במובארק, הדבר לא היה מציל אותו, כי השנאה העממית לשלטונו היתה כה עזה, שתוצאת המהפכה היתה בלתי נמנעת (וכיוון שיש לאום מצרי, להבדיל מהיעדרו של לאום סורי, מובארק לא היה יכול לבצע טבח כמו אסד). אולם בתודעה המזרח תיכונית, המסר לעמי ערב היה, שארה"ב היא משענת קנה רצוץ.

פוטין, בחושיו המחודדים, היטיב להבין זאת. הוא רצה להוכיח למדינות ערב ולמדינות העולם, שרוסיה אינה ארה"ב. היא אינה נוטשת את בעלי בריתה והיא מסייעת להם בכל מחיר. ואכן, כך הוא נהג.

אובמה הלך. טראמפ הוא נשיא מסוג אחר הנוקט דרכים אחרות, אך גם הוא, כמו אובמה, מפגין שארה"ב היא משענת קנה רצוץ. עזיבתה של ארה"ב את סוריה היא ההמחשה של עובדה זו. הפקרת הכורדים נקראת ביסודיות בכל רחבי המזה"ת, והאמון בארה"ב הולך ופוחת. מי שמתחזק ויתחזק כתוצאה מכך הוא פוטין.

לכן, הטענה שהשמיעו אישים כמו יו"ר ועדת החוץ והביטחון אבי דיכטר, ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין ואחרים, שההחלטה האמריקאית אינה משמעותית, כיוון שמדובר בסך הכול בכוח קטן של 2,000 חיילים, אינה נכונה. המשמעות הסמלית של ההחלטה, גדולה לאין ערוך מן המשמעות של סדרי הכוחות, והיא שהופכת את ההחלטה הזו לבעלת חשיבות אסטרטגית במערך הכוחות בסוריה ובמזה"ת.

מה משמעות ההחלטה למדינת ישראל? ישראל לא הזמינה את צבא ארה"ב, הצבא האמריקאי לא הגן על מדינת ישראל, ולהחלטה הזו אין כל משמעות ביטחונית ישירה ומיידית. אולם בראייה אסטרטגית, ישראל ניזוקה מהתחזקותם של אויביה המרים – איראן, סוריה וטורקיה, כתוצאה מן ההחלטה הזאת.

ישראל אינה צריכה לצאת בפומבי נגד החלטת ארה"ב, ולו בשל העובדה שבמאזן יחסי ישראל וארה"ב, תחת ממשל טראמפ, כף הזכות כבדה לאין ערוך יותר מכף החובה (ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין האיראני, הצבעתה של ארה"ב נגד הגינוי השנתי האוטומטי של ישראל באו"ם על שליטתה בגולן ועוד). אולם בערוצים הישירים, הבלתי פומביים, על ישראל לבטא את דאגתה ומורת רוחה מן ההחלטה, ואף לדרוש פיצוי שיחזק אותה ואת ביטחונה, בצעדים כמו הכרה של ארה"ב בריבונותה של ישראל על הגולן.

2. החלטתי שמצאתי בית כנסת

בקצרין, בירת הגולן, אין זה מקובל להנציח אישים בשמות רחובות. רחובות קצרין קרויים על שם אתרים ונחלים בגולן וצמחים הגדלים בגולן.

יוצא דופן הוא סיר לורנס אוליפנט (1829-1888), שרחוב קרוי על שמו.

מיהו אוליפנט, ובמה הוא זכה לכבוד הזה? הרי אין המדובר בתושב הגולן, לא בישראלי, לא ביהודי. במה הוא זכה, שקצרין ראתה לנכון להנציח את שמו?

"אוליפנט היה דיפלומט, סופר, מתקן-דת, חבר בית הנבחרים, הרפתקן, ארכיאולוג חובב, סייר, נוסע, עיתונאי, הוזה וחוזה." כך, במשפט קצר אחד תמצת רחבעם זאבי את דמותו של האיש המופלא הזה, בהקדמה למהדורה העברית של ספרו של אוליפנט "חיפה", שאותה זאבי ערך וההדיר. קשה לתפוס את היקף מעשיו ופועלו חובקי העולם של הסקוטי הנוצרי המיוחד הזה ב-59 שנות חייו, כפי שקשה לדמיין את היקף מסעותיו ופועלו הרחב בכל רחבי העולם, על כל פני הגלובוס, בתנאי התחבורה והתקשורת של המאה ה-19 – בספינות קיטור, ברכבות, במרכבות, ברכיבה על סוסים ועל גמלים ובהליכה ברגל, כשהוא נודד מארץ לארץ.

אוליפנט היה נוצרי פילושמי, אוהב יהודים ויהדות. הוא היה נוצרי ציוני, עוד לפני שהומצא המושג ציונות. הוא פעל למען היהודים, למען ביטחונם של היהודים, לחם באנטישמיות, ופעל למען עליית היהודים לארץ ישראל, התיישבות יהודית בארץ ישראל ופיתוח ארץ ישראל למען כל תושביה ובעיקר למען היהודים שיעלו אליה ויישבו אותה. פועלו למען הציונות היה שילוב של אמונה דתית, גישה הומניטרית לאחר שנחשף לרדיפות ולפוגרומים של יהודי מזרח אירופה, וקידום אינטרסים קולוניאליים בריטיים במזרח התיכון.

יש היום בתוכנו פיינשמֶקֶרים, שמעקמים את אפם כלפי תמיכת נוצרים אוונגליסטים בישראל. אוי אוי אוי, מיסיונרים עלינו, לא עלינו, שרואים במדינת ישראל שלב בדרך לגאולה הנוצרית המשיחית, שבה כולנו נתנצר, ומכאן שהם בעצם אנטישמים. אותם אנשים מעדיפים אקטיביסטים אנטי ישראלים ופרו-פלשתינאים, על פני אותם נוצרים.

אני שמח על תמיכתם של נוצרים בציונות ובישראל, ואם זו תמיכה זמנית, עד בואו של ישוע המשיח... אני מוכן להתפשר שעד אז הם יתמכו בנו, ואח"כ נראה...  

אני שמח שחיים ויצמן החכם ידע לקבל בברכה את התופעה של נוצרים ציונים, קשר אתם קשרים, והם היו נדבך מרכזי במהלך שהביא להצהרת בלפור; הצהרה שנבעה במידה רבה מרגשות דתיים נוצריים.

כזה היה גם אוליפנט. עם זאת, ראוי לציין שהוא נמנע לחלוטין מכל פעולה מיסיונרית, או כל פעולה שיש בה אבק של חשד במיסיונריות, בקרב יהודים (להבדיל מפעולתו המיסיונרית בקרב ערבים, דרוזים ושומרונים בא"י).

ב-1878, 17 שנים לפני צאת ספרו של הרצל "מדינת היהודים" ו-18 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, פעל אוליפנט להקמת חבל אוטונומי יהודי בא"י, אליו יעלו יהודי הגולה. חבל ארץ זה נועד להיות בעבר הירדן המזרחי, במקום בו קיימת היום ממלכת ירדן. ב-1879 הוא נפגש עם הסולטן הטורקי, וניסע להשיג זיכיון על חבל ארץ זה, למטרה זו. את העשור האחרון לחייו הקדיש אוליפנט למטרה זו.

ב-1882 השתקע אוליפנט בארץ ישראל. מזכירו האישי (והמאהב של אשתו...) היה נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה". אוליפנט בנה את ביתו בחיפה, העיירה הצעירה והעולה, שהוא התאהב בה והאמין שתתפתח לעיר מחוז מודרנית מתקדמת, ובנה בית קיץ בדלית אל-כרמל.

אוליפנט, שהיה הרפתקן, סייר וארכיאולוג חובב, תר את ארץ ישראל, משתי גדות הירדן, לאורכה ולרוחבה; למד אותה ואהב אותה. שותפו לחלק מן המסעות היה שכנו לעיירה חיפה, גוטליב שומאכר, ראש כת הטמפלרים, המתיישבים הגרמנים בחיפה. אחד האזורים האהובים עליו היה הגולן. הוא הרבה לסייר בו, לחקור אותו, לחשוף את עברו היהודי ולכתוב עליו, וייעד אותו להתיישבות יהודית.

בשנותיו בארץ, הוא כתב באופן קבוע לעיתונים "ניו-יורק סאן" ו"ג'ואיש כרוניקל", כתבות המתארות את ארץ ישראל ונופיה ואת מסעותיו במרחביה. 60 מכתבותיו ל"סאן" הוא ערך ופרסם בספרו "חיפה", שיצא לאור ב-1887, שנה לפני מותו. הספר תורגם מאנגלית בידי יאיר בורלא ויצא לאור בעברית בהוצאת יד יצחק בן צבי, בעריכתו של זאבי, ב-1976.

הספר נקרא "חיפה", על שם העיר שכה אהב וכה האמין בה ובעתידה, אך רק כשליש ממנו עוסק בחיפה ובכרמל, וכ-2/3 בשאר חלקי הארץ ובין השאר – בגולן.

החודש מלאו 130 שנה למותו של אוליפנט. אך סמלי שבשנה זו נחנך בית הכנסת עין קשתות, שקוּמָם מחדש. האיש שבחושיו החדים זיהה את מערום הבזלת באום אל-קנאטיר כבית כנסת, ללמדך שבמקום היה יישוב יהודי, היה מיודענו לורנס אוליפנט. על התגלית המרעישה הוא כתב בכתבתו ל"סאן" ב-20 במרץ 1885: "גילויה של אום אל-קנאטיר", שאותה פרסם גם בספר.

הנה כמה פנינים מאותה כתבה: "לאחר שהשבענו את סקרנותנו לגבי הדולמנים קם השיח', מורה הדרך שלנו, ונעלם לפתע מתחת לשולי הרמה. רדפנו אחריו ומצאנו אותו נחפז במורד תלול של מצוק בזלתי. כששאלנו אותו אנא זה הוליך אותנו, השיב, 'לאבנים ישנות מאוד שיש עליהן כתובת'. בתשובה זו היה קסם כל כדי הצורך שנתגבר על כל היסוסינו. ברגע כזה עולים בדמיונו של נוסע יגע, קופא מקור וגווע ברעב (וזהו תיאור מדויק של מצבי אותה שעה), חזיונות של אבנים מואביות, כתובות בשלוש שפות ושאר מטמונים המזומנים לחוקר מצליח בארץ ישראל. לפיכך מוכן הייתי לזנק לתהומות נעלמים וללכת אחריו באשר ילך... לדבריו נקרא מקום זה אום אל-קנאטיר [בהערת שוליים כתב זאבי: "אולי היישוב קמטריא, הנזכר בתלמוד"], שתרגומו 'אתר הקשתות'. השיח' אמר כי יש עוד חורבה בקרבת מקום, והסתבר כי בריחוק כמאה יָרְד משם ניצבת חורבה, שהיו בה ארבעה קירות הרוסים. הם התנשאו לגובה שבע רגליים, והיו בהם שלושה נדבכים של אבני גזית, שמידותיהן שתי רגליים על שתי רגליים וחצי, אך היו ביניהן גם גדולות יותר. קירות אלה הקיפו שטח שמידותיו חמישים רגל על שלושים וחמש רגל, ובו נערם תוהו ובוהו של עיי מפולת. ברור היה לעין כי ידו של רעד אדמה היתה בדבר. מתוך המהפכה הזאת הזדקרו שישה עמודים שגובהם עשר עד שתים עשרה רגל. אי אפשר היה לקבוע אם הם נמצאים במקומם המקורי בלי להזיז את שברי האבנים הענקיות שנערמו סביבם, הסתירו את כניהם וייצבו אותם בתנוחות שונות ומשונות. האבנים המחוטבות הענקיות, שבמקורן שימשו מזוזות בכניסה לבית, נעקרו כליל ממקומן, אך טיב החיטוב שעליהן העיד על ארכיטקטורה יהודית. מיד החלטתי כי מצאתי כאן... חורבות של בית כנסת יהודי עתיק, שנבנה כנראה במאה הראשונה או השנייה לספירה. דעה זו התחזקה בי עוד יותר לאחר שבדקתי את החורבות בדיקה מדוקדקת יותר. מצאתי שם אבן גדולה, שנחצבה בדמות קשת ועמדה כנראה כמשקוף של הכניסה הראשית. לידה מצאתי שבר של כרכוב יפה, שקישוטיו דמו מאוד לאלה שמצאתי באלדכה [חירבת דיכא, מצפון לפארק הירדן. א.ה.]. העמודים באתר זה ניצבו בין כותלי הבית ולא מחוצה לו, ומכך למדתי כי אין זה מקדש יווני. אבני הגזית הכבדות שבקירות הבית לא חוזקו במלט ובטיט, כפי שהיה נהוג בכנסיות הנוצריות הקדומות. מצאתי גם אבן שנחקקה עליה דמותו של נשר. זוהי עדות לכניעה לדרישות הכובשים הרומאים, אשר בחסותם נבנו בתי כנסת אלה, כשכן, כפי הנראה, נבנו בידי בנאים רומאים. ... אין לי ספקות רבים בעניין הזה. מכל מקום, אני רואה באתר החורבות של אום אל קנאטיר את מיטב התגליות שגיליתי עד היום, ולדעתי ראוי הוא מאוד לעוד ביקור ולבדיקה מדוקדקת יותר."

עד כמה חושיו של הארכיאולוג החובב הזה, שמעולם לא למד ארכיאולוגיה ולא כתב אף מאמר מדעי היו נכונים ומדויקים, אנו יכולים להיווכח באתר עין קשתות.

וכך סיים אוליפנט את כתבתו (בהתייחס לתחנה האחרונה של המסע, באזור כורסי):

"אין כמעט ספק עימי כי הדרך הרומאית העתיקה פנתה מעם האגם בנקודה זו וטיפסה במעלה ואדי סמך, שכן פה ושם מצאתי שרידים ועקבות של דרך זו. אכן, תהיה בכך משום הארה מיוחדת במינה של מהלך הקִדְמה האנושית, אם יסתבר כי גם הדרך הרומאית בחרה את השיפוע הנוח ביותר לעלייה בוואדי זה, ואם בעתיד הקרוב תישמע על מסלולה עתיק היומין של דרך זו צפירת קטרים, אשר תחריד את דממתה ארוכת השנים של ארץ הגִרגשים."

וכך הוא חזה גם את כביש 789, העולה מכורסי לצומת אפיק.

אכן, ראוי סיר לורנס אוליפנט להנצחה בגולן. יהיה זכרו ברוך! 

3. צרור הערות 26.12.18

* מנהיגות אחרת – מול ההקצנה והפלגנות של השמאלימין המקצין, יעלון מייצג אלטרנטיבה שפויה, של חידוש המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, הסולידרי. הגיע הזמן למנהיגות אחרת; מנהיגות של אחריות לאומית, דוגמה אישית וטוהר מידות. אני תומך ביעלון.

* קדנציה מלאה – הבחירות לכנסת ה-21 הוקדמו, אך הכנסת ה-20 תשלים קדנציה מלאה. הבחירות לכנסת ה-20 התקיימו ב-17.3.15, כך שהכנסת תכהן כמעט 4 שנים וחודש.

על פי החוק, הבחירות אמורות להתקיים בחודש חשוון, אך משמעות הדבר עלולה להיות קדנציה של קרוב לחמש שנים, אם הבחירות לכנסת הקודמת הוקדמו באופן משמעותי. אין זה הגיוני ובלתי ראוי. מן הראוי לשנות את החוק, ולקבוע שהבחירות תתקיימנה ארבע שנים לאחר הבחירות הקודמות.

העובדה שהכנסת הוציאה את ימיה, היא עדות לכך שהמערכת הפוליטית הישראלית יציבה יותר מכפי שמקובל לתאר אותה, ושבעיית ה"משילות" היא אגדה שנועדה להחליש את הכנסת, השירות הציבורי ובית המשפט ולחזק את כוחו של רוה"מ.

היתה בישראל בעיית משילות. במשך שנים, מדי יום שני הכנסת הצביעה על הצעות אי אמון בממשלה, סביב כל נושא שולי. בכל יום שני הממשלה עלולה היתה ליפול. לקראת כל יום שני, סיעות בקואליציה וח"כים סוררים בקואליציה, איימו להצביע אי אמון אם לא תיענה דרישה תורנית שלהם, וכך כל הקדנציה היתה מו"מ קואליציוני אינסופי, רצוף בסחיטות פוליטיות, והממשלות קרסו.

אריק שרון כראש הממשלה, הוביל את השינוי המשמעותי ביותר בשיטה הפוליטית הישראלית – אי אמון קונסטרוקטיבי. מאז קבלת החוק, אי אפשר להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, וגם אם היה להצעה רוב, זו הצבעה הצהרתית ללא משמעות מעשית. כדי להפיל את הממשלה, יש להציג תמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי. הסבירות שתהיה הסכמה כזו כל כך נמוכה, שהיא כמעט ואינה קיימת. מאז, אין עוד בישראל כל בעיית משילות. לכן, הכנסת הנוכחית הוציאה את ימיה, וכך גם הכנסת ה-18. כהונת הכנסת ה-19 הופסקה בחלוף שנתיים סתם בשל קפריזה של נתניהו, ללא כל הצדקה עניינית.

* פרדוקס הקואליציה – רוה"מ הצהיר, עם פיזור הכנסת, שהוא ינצח בבחירות ולאחר מכן יקים ממשלה באותו הרכב קואליציוני. אולם פיזור הכנסת נובע מההרכב הקואליציוני הנוכחי – חוסר היכולת להגיע להסכמה על חוק הגיוס. אז איך תקום קואליציה באותו הרכב, שתהיה חייבת לחוקק את חוק הגיוס?

* הליכוד הרוויח – אחת התוצאות החיוביות של הקדמת הבחירות, היא סיכול ניסיונו של נתניהו לחוקק את החוק הפרסונלי "חוק סער". המרוויח העיקרי מכך הוא הליכוד, שהחוק נועד לפגוע באינטרס שלו ולשעבדו לאינטרס האישי של נתניהו. החוק נועד לקשור את הליכוד לנתניהו, כך שאם מפלגות תסרבנה להצטרף לממשלה בראשותו, אם יוגש נגדו כתב אישום, והוא לא יוכל להקים ממשלה – אף ח"כ אחר בליכוד לא יוכל להקים ממשלה, גם במחיר ישיבה באופוזיציה.

* הנפת יד גסה על הדמוקרטיה – נער השליחויות של נתניהו, דודו אמסלם, התראיין בתוכניתם של קלמן וליברמן בכאן ב', והשמיע ללא מסיכות וללא צעיפים את קול אדוניו. הוא הסית את ההמון ("מאות אלפים ומיליונים") למרד נגד שלטון החוק בישראל, אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו. הוא הציג את משטרת ישראל ופרקליטות המדינה כשני ארגוני מאפיה, שתופרים ביסודיות תיקים נגד נתניהו ומבצעים הפיכה, ואומר ש"העם" לא יקבל זאת.

אף מאזין לראיון אינו חושב באמת שנער השליחויות אמר את הדברים על דעת עצמו. כל מאזין מבין שהוא אמר את מה שהבוס החליט שיאמר.

נתניהו עולה שלב, ושולח את נערי השליחויות שלו להסית את ההמון לצאת לרחובות, אם יוגש נגדו כתב אישום, ולמרוד.

החשדות נגד נתניהו כבדים מאוד, כולל חשדות בשוחד. איני יודע האם יוגש כתב אישום ועל אילו האשמות. אולם כל החשדות גם יחד, בהגדרה מרחיקת הלכת ביותר שלהן, מתגמדות בנזקן למדינה ולחברה הישראלית, לעומת מסע ההסתה נגד שלטון החוק, שכל כולו נועד להציל את עורו של אדם אחד. נתניהו שורף את המועדון, מוכן להשאיר אחריו אדמה חרוכה, ובלבד שייחלץ את עצמו. הוא בונה על ההמון, שהיה חשוף במשך שנים לשטיפת מוח בפולחן האישיות שלו, שייצא על פי קריאתו לרחובות ויבצע מהפיכה שלטונית.

לא היתה בתולדות מדינת ישראל הרמת יד גסה כל כך על הדמוקרטיה הישראלית.

נתניהו מוכיח שאינו ראוי ואינו כשיר להיות ראש הממשלה.

* השיטה – נתניהו הגיש תביעת דיבה נגד בן כספית, ואני מאמין שאכן כספית שיקר. על סמך מה זו אמונתי? על סמך תקדים יגאל סרנה. דברים רבים נכתבים מדי יום נגד נתניהו, כולל סיפורים קשים יותר מזה שסרנה כתב. מדוע הוא תבע את סרנה? כי היה זה מקרה של שקר מובהק. נתניהו הלך על בטוח. תבע את סרנה על שקר, כדי לנפנף בו כ"הוכחה" ש"כל התקשורת" משקרת בדבריה על אודותיו. יש לי יסוד להניח שהפעם הוא נקט באותה שיטה, מה גם שבן כספית הוא לא בדיוק התגלמות האמינות והדיוק, אם להתבטא בעדינות.

אבי השיטה הוא אריק שרון. מכל הספרים והכתבות הרבות על הדרך בה ניהל את מלחמת לבנון, שרובם התפרסמו בישראל, הוא בחר לתבוע דווקא את ה"טיים", שכתב דברי שקר, ונופף בזכייתו בתביעה כ"הוכחה", כביכול, שכל הטענות נגדו שקריות. הוא לא היה מעלה על דעתו להתרסק בתביעת דיבה נגד אהוד יערי וזאב שיף על הספר "מלחמת שולל", כי הוא ידע שהכתוב שם – אמת.

* הממשלה אשמה – במסגרת אופנת המתקפות על בית המשפט העליון, בימים האחרונים מלאה הרשת התקפה על בית המשפט שכפה, כביכול, על המדינה לשחרר לרחובות אלף פושעים מסוכנים, ובכך סיכן את שלום הציבור. וכרגיל, הלהג על ה"פקידים" שמינו את עצמם בשיטת חבר מביא חבר, אינם נושאים בשום אחריות לתוצאות החלטתם ושהם הדיקטטורה שכופה על נבחרי העם וכו' וכו' וכו', כיד הדמגוגיה החביבה עליהם. המשותף לכל הטיעונים הללו, הוא שכולם קשקוש.

מדובר בשחרור של אלף אסירים שנדונו לכל היותר לארבע שנות מאסר ואינם אסירים ביטחוניים, כלומר לא פושעים מסוכנים. מדובר רק באסירים שעומדים לקראת שחרורם. בממוצע, השחרור הוקדם ב-40 יום. כלומר, אם מדובר בסכנה לשלום הציבור – האם הסכנה הזאת לא קיימת אם האסירים ישוחררו בזמן, בעוד 40 יום? כמובן שאין לכך כמעט משמעות מבחינת שלום הציבור. לעומת זאת, יש לכך משמעות רבה מבחינת הצפיפות בבתי הכלא.

אסירים הם בני אדם, וכשהם אסורים הם בני אדם חסרי ישע. חובתה של החברה להבטיח להם תנאי קיום מינימליים. ואכן, כך קובע החוק. את תקן המטראז' לאסיר לא קבע בית המשפט העליון, אלא חוק שחוקקה הכנסת. גם השחרור המנהלי של אסירים אם הצפיפות גבוהה מן התקן, אינו גחמה של בית המשפט, אלא חוק מפורש של הכנסת.

אני מתנגד לאקטיביזם שיפוטי, כלומר להתערבות בית המשפט בהחלטות פוליטיות ובחוקים של הכנסת, וסבור שהתערבות כזאת צריכה להיות רק במקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות האדם.

כאן, אין המדובר כלל באקטיביזם, כיוון שבית המשפט לא התערב בחוק ולא בהחלטה מדינית, אלא נענה לעתירה נגד המדינה, על כך שהפרה את החוק כשלא שיחררה את האסירים. יתר על כן, פסיקת בית המשפט לא דרשה מימוש מלא של החוק, אלא רק חלקי. על פי הגישה השמרנית ביותר, תפקידו של בית המשפט להבטיח שהמדינה תפעל על פי חוקיה. על פי הגישה השמרנית ביותר, תפקידו של בית המשפט לשמור על זכויות האדם. וגם האסירים הם בני אדם.

הבעייה כאן כלל אינה של בית המשפט, אלא של הממשלה. הממשלה אחראית לצפיפות בבתי הסוהר, כיוון שהממשלה אינה מתכננת, אינה ערוכה לגודל האוכלוסייה בישראל, ולא לגידול הצפוי באוכלוסייה בשנים הבאות. והבעייה אינה רק בבתי הסוהר, אלא גם במערכת הבריאות, במערכת החינוך, בתשתיות הלאומיות וכד'. אלה כשלים של הממשלה, אבל הטלת כשלי הממשלה על גורמים אחרים, ובעיקר על בית המשפט, היא יסוד מוסד בביביזם.

* פייסנות – איך קראתם לזה? "פיוס" עם טורקיה?

* בדרכו של צ'מברליין – "רודן אנטישמי אובססיבי," היטיב נתניהו להגדיר במדויק את ארדואן. חבל שהוא, שמתיימר להיות צ'רצ'יל חדש, נהג כצ'מברליין במסע הפיוס כלפי האוייב הטורקי. הוא התנצל בפני ארדואן על התוקפנות הטורקית נגד ישראל, שילם פיצויים למשפחות המחבלים והשפיל את הכבוד הלאומי של מדינת ישראל.

* ארדואן ודאעש – מי מסוכן יותר? – טראמפ קובע שארדואן יחסל את דאעש. אבל ארדואן ודאעש מייצגים אותה תופעה, אם כי דאעש בצורה קיצונית יותר – תופעת הקנאות האיסלמיסטית הסונית ברוח "האחים המוסלמים". דאעש קיצונית יותר, ארדואן חזק יותר ולכן מסוכן יותר.

* משפט הראווה בדרך למחנה לחינוך מחדש – כאשר חוה אלברשטיין תעמוד בפני בית הדין המהפכני המיוחד לבחינת הפשעים נגד השלום והדמוקרטיה, היא תוכל להציג, להגנתה, בין השאר, את שירה "חד גדיא", שבו הציגה את בלבול הזהות שלה "עכשיו איני יודעת מי אני," כיוון שאנחנו הרודף ואויבינו הם הנרדף, אנחנו הזאב והם הגדי. היא גם תספר שהופיעה בהפגנות של ארגון הסרבנים "יש גבול", שהיא חברה בהנהלת "בצלם". יש לה הרבה דברים לומר להגנתה.

שלמה ארצי יוכל לספר, לדוגמה, ששר "אני נוהג זהיר מאנשים, מחלומות, מרוח גזענית. זו לא אותה המדינה," "האוייב הזר נראה לו אנושי וגם פוחד... יש לנו ארץ – למה עוד אחת?" או: "'זמן צהוב' קורא גרוסמן למצב הרע... עוד לא למדנו כלום כך התברר."

שלמה גרוניך יוכל לספר על המופע המשותף שלו עם יהונתן גפן, שהיה מופע מחאה בוטה, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ובשיאו הוא שר "אחים בעיירת שריפה" וכל אחד בקהל ידע בדיוק מי כאן בתפקיד היהודים שעיירתם הוצתה ומי הנאצים המציתים.

דיוויד ברוזה יוכל לספר אף הוא על הופעותיו המשותפות עם יהונתן גפן, ובעיקר על "יהיה טוב," ההימנון שעימו הופיע בכל הפגנת "שלום עכשיו", ובמרכזו המנטרה: "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב," והמחאה נגד "ממשלה של גנרלים."

אביב גפן, נציג "הדור המזוין" יוכל לספר איך היה התגלמות אמנות המחאה ה"שמאלנית" וכיצד הופיע עם שירי המחאה שלו בכל ההפגנות הנכונות. אל תזלזלו, הוא יתחנן באוזני שופטיו ב"סוף העולם", ב"עכשיו מעונן" ובשורה כמו "איך זה ששלטון נגנב בכמה יריות בגב."

ואהוד בנאי ידווח על "ערבב את הטיח אחמד," שלא לדבר על "שיר האונס".

שלום חנוך יספר על שירו "אל תקרא לי עם" שבו התכחש ללאומיותו והציג אידיאל של אנושות ללא לאומים, ועל "לא עוצר באדום" על אריק שרון (ולא בהקשר ההתנתקות) "גיבור העם, מנופף לשלום מהמכונית המפוארת, מקצר את הדרך, משאיר אחריו מפולת והרס, הזמן בוער לו, צר המקום, זהירות, הוא לא עוצר באדום... רוצח... שור זועם... מסוק חולף בשמי העיר הבוערת... השוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח."

וירדנה ארזי תספר איך שירה "הביתה" היה ההמנון בכל ההפגנות נגד מלחמת לבנון.

אבל זה לא יעזור להם. קומיסר החינוך-מחדש רוגל אלפר, כבר פסק את דינם. היום כוחו מסתכם בפשקוויל בשוקניה, אך אם יהיה בידיו באמת הכוח, כל הרשימה שפתחה את הפשקוויל, תישלח במקרה הטוב למחנה לחינוך מחדש.

רשימת הנידונים בפשקוויל של אלפר: שלמה ארצי, דייוויד ברוזה, מתי כספי, שלמה גרוניך, גידי גוב, ירדנה ארזי, דני סנדרסון, אהוד בנאי, שלום חנוך, חוה אלברשטיין, שלומי שבן, רונה קינן, אביב גפן, עינת שרוף, עידן רייכל, אביהו מדינה, קורין אלאל.

קטעים נבחרים מתוך פסק הדין במשפט הראווה: אף אחד מהם לא כתב "באופן מסודר שירי מחאה ששחו נגד הזרם ומתחו ביקורת נוקבת על הנרטיב הישראלי, שעיקרו גאולה דרך מיליטריזם. לאומנות קיצונית וגזענות, ערכים דתיים חשוכים, קידוש השכול והמוות, והכיבוש שבעטיו ישראל כבר יותר מ-50 שנה איננה מדינה דמוקרטית – לא מעניינם... כולם, אחד אחד, רכיכות פוליטיות, אנשים לא מוסריים שמייצרים תרבות שאדישה לפשעים חמורים שמבצעת מדינתם בשמם, ושמעודדת פטריוטיות והקרבת קורבנות אדם על מזבח הגאולה הלאומית דרך מלחמות... הם פחדנים. תועלתנים. אפילו רקובים. הביטו בהם: אלה האנשים שיצרו את הפסקול שמלווה 51 שנות כיבוש, שליטה בעם אחר תוך שלילת זכויות האדם הבסיסיות שלו, וסגידה לדת השואה והשכול. השבט הזה, הישראלי, הוא פושע בינלאומי, והם מדורתו."

והמעשה הנורא המופיע בכתב האישום: הם שרו בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל.

במחנה לחינוך מחדש הם יידרשו להלחין ולבצע פשקווילים של אלפר, גדעון לוי, עמירה הס ושאר חברי דבוקת שוקן.

כמו 99% מפשקוויליו של הנ"ל, גם זה הוצב בראש העיתון, לצד הלוגו, בחלון הראווה של השוקניזם.

* כוח הבניין וכוח ההרס – היתה לי שלשום חוויה מיוחדת במינה – זכיתי להיות בעת ובעונה אחת אורח ומארח. בית המדרש "מעגלים" שבו אני חבר, התארח במדרשת השילוב בנטור, שאני משרת כיו"ר ועד ההנהלה שלה.

בית מדרש "מעגלים" הוא קבוצה של מעל 25 אנשים, מיישובי הגליל העליון והגולן, שכבר למעלה מעשר שנים לומדים יחד יהדות: חילונים ודתיים, נשים וגברים, ברוח פלורליסטית וחופשית, עם מחלוקות גלויות אך תמיד לשם שמיים, בלימוד שהוא גם חוויה תרבותית, ובחברות ואהבה גדולים בין המשתתפים. 

מדרשת השילוב בנטור, היא מכינה קדם צבאית מיוחדת במינה, המבוססת על לימוד במתכונת של ישיבה – חילונים, דתיים ומסורתיים, בנות ובנים יחד (כל הבנות הדתיות מתגייסות לצה"ל), הדוחים בשנתיים את השירות הצבאי לשנתיים של לימוד עומק, שנועד להכשיר אותם להיות תלמידות ותלמידי חכמים של הדור הבא. גם שם הלימוד הוא ברוח פתוחה ופלורליסטית, מבחינת בחירת הנתיבים, בחירת הטקסטים, חופש המחשבה, חופש הפרשנות וחופש היצירה. מדרשת השילוב שוברת כל קונבנציה, כל דעה קדומה וכל מחיצה מגזרית בחברה הישראלית.

נפגשנו ללימוד משותף, במליאה ובחברותות, בסוגיה הקשורה לנושא השנתי של "מעגלים" – משפחה. עסקנו השנה הרבה במשמעות המושג אחים וביחסים בין אחים, והסלוגן של מדרשת השילוב הוא "את אחיי אנוכי מבקש." כדי להבין את פער הגילים בין הקבוצות אציין, שהמפגש נפתח בהרמת כוסית להולדת שני נכדים לחברי "מעגלים", בשבוע האחרון. וחרף פער הגילים, הלימוד המשותף בחברותות זרם בעניין רב, והיה ממש קשה לעצור את הלימוד כדי למשוך את הלומדים לארוחת הערב.

לנוכח המפגש בין שתי הקבוצות הללו, חשבתי על שני הכוחות הפועלים במקביל בחברה הישראלית: כוח ההרס וכוח הבניין. מצד אחד כוחות ההקצנה והקנאות; קנאות דתית וקנאות דוסופובית, כוחות של משסעי השסע, קורעי הקרע, מגביהי המחיצות, ממציאי דחלילים וסיפורי הבל על כל מיני "הדתות-שמדתות" למיניהן. מצד שני הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה, מתקני עולם, מחברי חיבורים, מסירי מחיצות, יוצרי תרבות יהודית ישראלית מתחדשת.

מי משני הכוחות הללו ינצח? אני מאמין בכל לבי בכוח הבניין.

* ביד הלשון: גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן – הפרשן הפוליטי חנן קריסטל אמר, בהקשר של הקדמת הבחירות: "גם מסע של אלף מילין, מתחיל בצעד אחד קטן," והמראיין יעקב אחימאיר השלים: "שזה פתגם סיני."

האם מדובר כאן בשם הגנרי "חכם סיני זקן", או שהמשפט מיוחס לחכם סיני מסוים?

בראשית המהפכה הקומוניסטית בסין, מאו דזה-דונג (מאו טסה-טונג) אמר את המשפט, שהיה לאחד המשפטים המזוהים עימו ביותר. אך הוא אינו המקור. המקור הוא הפילוסוף הסיני בן המאה השישית לאו דזה.

אורי הייטנר

אהוד: נדמה לי שמבטאים גם לאו טסה.

* * *

אסור שמערכת משפט צדקנית, שאינה אחראית לעתיד ישראל, מערכת שהשתן עולה לה לראש,

תערוף ראשים ותקבע מי ינהיג את המדינה!

* * *

מנחם רהט

הבחירות כבר הוכרעו

מי שעקב אחר אמצעי התקשורת וההתבטאויות של העסקנים ושל האיש ברחוב, השבוע, יכול היה להבחין שהציבור די מאוחד סביב אותן תובנות.

הראשונה שבהן היתה, שהבחירות הקרובות תהיינה One Man Show, והתוצאה כבר הוכרעה. 

השאלה המרכזית היתה אפוא, לא מי ירכיב את הממשלה הבאה, אלא כמה מנדטים ישיג.

שאלה שנייה שהעסיקה את הציבור: מי יהיו השותפים לממשלה הבאה?

והשאלה השלישית: מה הביא את האשף הפוליטי נתניהו לבצע קפיצת סאלטה מורטלה קירקסית מדהימה, ללא ניד עפעף ובשיא הציניות, ותוך הסתמכות על זיכרונו הקצר של הציבור: הן רק לפני חודש הזהיר את בנט ושקד ואת ליברמן, בעקבות התפטרות שר הביטחון, שהליכה לבחירות עכשיו, "בתקופה ביטחונית מורכבת וקשה," משחקת לידי האוייב ופוגעת בביטחון – ותוך חודש זיגזג אל הקצה השני וביצע הוקוס פוקוס להטוטי, כשטען בדיוק את ההיפך, שניגשים לבחירות ב-ד' בניסן מפני שהתקופה הביטחונית המורכבת והקשה חלפה מן העולם.

מה הוביל את נתניהו לבצע את הפליק-פלאק הזה? כמו תמיד, בפוליטיקה ובכלל, צריך לחפש את המניע האישי, הנסתר. נראה שהאסימון ירד, כשהבין מההדלפות מלשכת היועהמ"ש, ומהופעתו הארוגנטית של פרקליט המדינה שי ניצן בוועידת 'גלובס' בשבוע שעבר, כי נמוגו היסוסיהם בדבר הגשת כתב/י אישום נגדו. הפור נפל. החרב כבר מתהפכת. ומה שנותר הוא, להציל את מה שאפשר.

נתניהו, אומרים יודעי דבר, מבקש להפוך את הבחירות לכנסת ה-21, למין תוכנית מילוט פנטסטית, סוג של משאל עַם הכי גורף, באשר למידת האמון או אי האמון של הציבור במערכות המשפט והמשטרה, שלטענתו רודפות אותו, לצד שאלת כשירותו, להמשיך ולכהן בראשות הממשלה. מי שלא רוצה אותו עכשיו, וחותר תחתיו בכלים משפטיים, יקבל את המענה ההולם בבחירות הקרובות.

ולמהלך הזה, יש ערך מוסף גם מבחינה מדינית: הנשיא טראמפ כבר הודיע שידחה את הגשת 'תכנית המאה' (שעשויה להיות מכאיבה לישראלים רבים), עד לאחר הבחירות, ועד אז אלוקים גדול. או שהכלב ימות או שהפריץ ימות.

כבר הסכמנו שלעת הזו אין מתחרים לנתניהו במפה הפוליטית: לא לפיד ולא גנץ, לא כחלון ולא יעלון, לא בנט ולא ליברמן, לא גבאי ולא אהוד ברק. איש מהם לא יישב בכורסת ראש הממשלה ה-35 של ישראל.

השאלה היא, אם כן, מי יישב לצידו בממשלה הבאה?

כמעט ברור שהדם הרע שזרם בין נתניהו לצמד בנט-שקד, מציב אותם כאופציה אחרונה לשרֵת בממשלתו הבאה. הם יוזמנו רק מחוסר ברירה. נתניהו ישמח לשלוח אותם למדבר האופוזיציה, ולחבק את אלה שאינם מאיימים עליו, בסוגיות אקוטיות של ביטחון ישראל. לכן יעדיף תחילה את החרדים, כחלון, לפיד, וגם גנץ/יעלון/ברק/הרבנית בר-שלום/גל הירש ואחרים (מחק את המיותר), אם יגיעו לכנסת הבאה, ואפילו ליברמן הבלתי צפוי. רק לא בנט. רק לא שקד.

ומה הפלא? שניהם מפריעים לו לקדם את תוכנית שתי המדינות, שלמרות היעלמותו של אובמה שכפה אותה עליו, נתניהו עדיין מאוהב בה. בנט הוא ראש המפלגה היחיד בזירה הפוליטית, שמתנגד בתוקף לנוסחה זו ההופכת את נתניהו ל'בלפור' של מדינה פלשתינית. בנט הוא גם היחיד, שדוחה את הטענה שמדינת ישראל נמצאת ביהודה ושומרון במעמד של כובשת, מפני שאין עם יכול להיחשב לכובש בארצו שלו. ועל אף עמדותיו אלה, לא הצליח בנט למנוע מנתניהו את הקפאות הבנייה בירושלים ובהתיישבות, את ה'הכלה' של הטרור הרצחני בשומרון ושריפת השדות בדרום, את ההרס האכזרי של בתי יהודים (כולל ההתנתקות) מול החמלה הכנועה כלפי פולשי חאן אל אחמר ומקומות אחרים, את הזרמת מיליוני הדולרים הקטאריים במזוודות לחמאס – וזה רק קצה הקרחון.

ניצחונו של נתניהו מובטח. השאלה שתיבחן ביום הבוחר היא רק מי יישב לימינו, תרתי משמע.

מנחם רהט

* * *

יוסי אחימאיר

רק מו"מ ישיר

הנשיא הבלתי-צפוי של ארה"ב הפתיע בשבוע שעבר בהודעה בלתי-צפויה על הכוונה להוציא בתוך חודש ימים את הכוחות האמריקניים מסוריה. כל נימוק לצעד מפתיע זה – אין בו כדי להרגיע לא את הכורדים ולא את ישראל, שנותרה למעשה לבדה מול אויביה בסוריה ובלבנון. בכל הנוגע לחזית הצפון, יהיה מעתה על מקבלי ההחלטות אצלנו להדק עוד יותר את הקשר והתיאום עם בעל-הבית האמיתי באזורנו, הלא הוא פוטין.

השאלה היא, אם ידידתנו הגדולה "תפצה" אותנו, בעקבות יציאתה החד-צדדית מסוריה. ארה"ב יכולה לעשות זאת בשני אופנים: האחד, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן. השני, קידום מו"מ לשלום בינינו לבין הפלסטינים.

הצעה להכרה בריבונותנו בגולן כבר הונחה על שולחן הסנאט. הדרך לחקיקתה היא ארוכה, הסיכויים להעברתה קלושים, אבל בוודאי אין לזלזל ביוזמה זו, שמועלית זו פעם ראשונה מאז מלחמת ששת הימים ומאז החלת החוק והשיפוט של ישראל על אזור חיוני זה.

לא פחות חשובה מזה היא "עסקת המאה" שמתבשלת בבית-הלבן. שוב ושוב מדברים עליה, מגבירים ציפיות, ואין משחררים בינתיים ולו פרט אחד ממה שכבר נכלל בה. השגרירה היוצאת באו"ם, ניקי היילי, אמרה במועצת הביטחון, שמימשל טראמפ מכין עבור ישראל והרש"פ תכנית "שונה מאוד מכל הניסיונות הקודמים ליצור שלום בין הצדדים."

התוכנית, לדבריה, "מכירה בכך שהמציאות בשטח במזרח התיכון השתנתה בדרכים רבות עוצמה וחשובות"  – וכבר היה אצלנו מי שפירש זאת כהכרה בהתיישבות הישראלית בחבלי יהודה ושומרון.

עם כל הכבוד לטראמפ ולהיילי, וההערכה למאמצי השלום שלהם, חדשניים ומקוריים ככל שיהיו, מפתיעים ומפתים ככל שיהיו, יש רק עקרון אחד שיש לו סיכוי להוביל להסכם שלום, וזהו דפוס המו"מ הישיר. אין שום אפשרות לכפות פתרון מבחוץ, להפריח לחלל האוויר המזרח-תיכוני בלון של תכנית כלשהי, ולצפות ששני הצדדים יקבלו אותה. אין נוסחת-קסמים כזאת.

טראמפ מראש חשוד על-ידי הפלסטינים באהדת-יתר לישראל. לכן, הוא יעשה מאמץ להראות שאין ב"תוכניתו" הטייה לטובת בעלת-בריתו במזה"ת. ייתכן כי הנשיא – שלדבריו אינו רוצה עוד להיות "השוטר" האזורי – מצפה, כי ישראל תקבל את תוכניתו כלשונה, שהרי היא מבית היוצר של המעצמה הידידותית לה ביותר.

ואולם במזרח-התיכון כללי המשחק שונים בתכלית. ככל שהתוכנית תהיה "מאוזנת", עיסקה שאין בילתה להערכת מבשליה בקדרת וושינגטון, נראה שגם הפעם ידחו הפלסטינים את התבשיל החם שיוגש להם ולנו, כנראה במחצית הראשונה של 2019.

בדבריה של ניקי היילי היה משפט חשוב: "את ההחלטות הסופיות יכולים לקבל רק הישראלים והפלסטינים." לאמור, גם ארה"ב מבינה, כי עם כל הכבוד והיומרה, המילה הסופית – חותמים על הסכם שלום אם לאו – היא של הצדדים לסיכסוך, כמובן. ההישג היחיד שארה"ב יכולה לצפות לו, הוא גרירתם אל שולחן המו"מ. זה יוכל להתממש רק אם הצד הערבי-פלסטיני יסיר את כל התנאים המוקדמים שלו לפתיחת מו"מ לשלום, ויחדל באופן מוחלט מתעמולת ההסתה ומהטרור הרצחני!

אם זה יקרה, אפשר יהיה להתחיל בדו-שיח ישיר, שעצם קיומו מלמד על נכונות שני הצדדים לפשרות הדדיות, לוויתורים על מלוא התביעות, כדי לסכם עיסקה. ארה"ב תוכל לסייע מאחורי הקלעים, אבל לאפשר למו"מ הישיר להתנהל ברציפות, כאשר כל צד מניח על השולחן את דרישותיו ושאיפותיו, יהיו מרחיקות לכת ככל שיהיו. הן יהיו נקודת פתיחה לדיונים מורטי עצבים, שיהיו בהם מעלות ומורדות, אבל מקדמי שלום.

גם הרעיונות האמריקניים יונחו על השולחן, אבל בשיח הישיר הזה ישלוט העיקרון, שאין כפיית רעיונות מבחוץ, אין לוחצים ואין מזרזים. במצב הגועש באזורנו, באיומים המתעצמים, וכאשר ארה"ב מפתיעה בהודעתה כי היא מתנערת משום-מה מתפקידה בסוריה, תרומתה לשלום המיוחל יכולה להיות בעיקר בהושבת נציגי הצדדים לסיכסוך הישראלי-פלסטיני אל שולחן המו"מ הישיר. השולחן יכול להיות בוושינגטון, אבל עדיף שיהיה לסירוגין בירושלים וברמאללה.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 24.12.2018

* * *

גיא משיח

מה בוער?

השבוע נפל הפור, ובפליק-פלאק מרהיב וציני, עבר נתניהו מהתנגדות נחרצת להקדמת הבחירות (בשל "המורכבות הביטחונית") לתמיכה נלהב בהקדמתן של בחירות יקרות ומתישות – יש שיאמרו, רק במטרה להקדים את היועץ המשפטי לממשלה; ולהפוך את כתבי האישום הצפויים נגדו לסוגייה פוליטית.

שהרי אם היועץ המשפטי לממשלה רק יעז לפרסם את כתבי האישום נגד נתניהו, הוא יואשם בהתערבות בלתי ראויה ובהשפעה בלתי הוגנת על מערכת הבחירות. מנדלבליט גם יודע היטב, שליכודניקים חמומי מוח ומתלהמים עוד עלולים לקרוא לו "בוגד", ולתקוף אותו בדרך לקניות בסופר או בתפילה בבית הכנסת שלו בפתח תקווה – אז עכשיו יש ל"שולף הכי איטי" בארץ – תירוץ לגיטימי נוסף להמשיך ולהתברבר, לפחות עד הבחירות. ובאמת, מה בוער?

"המושכים בחוטים" מבלפור יעצו לנתניהו להקדים את הבחירות. כך תסיר את "החרב המתהפכת" של כתבי האישום מעל ראשך, "תמסמר" את היועץ המשפטי שיימנע מהחלטה כה דרמטית במהלך קמפיין הבחירות; ומנגד גם תפתיע את גנץ, האיום הכי ממשי נגדך, שלא יספיק להתארגן בזמן,  לחשו באוזניו של ביבי "חבורת השופרים מבלפור".

נתניהו גם בונה על כך, שאם ייבחר שוב, למרות שהציבור כבר יודע על המלצות המשטרה להעמידו לדין בהאשמות חמורות של שוחד, מירמה והפרת אמונים – הרי שיקבל "לגיטימציה" מעצם החלטת הבוחר – כמעין "משאל עם", שהכריע ברוב מוחץ בעד המשך מנהיגותו. ככה זה, העם אוהב "מנהיג חזק", גם אם הוא עבריין, לכאורה.

החידה הגדולה ביותר השבוע היתה: מה יעשה בני גנץ? גנץ , שבצבא היה רמטכ"ל, הוא בפוליטיקה טירון ירוק. החידה טרם נפתרה, כש"האלטרנטיבה היחידה לביבי", "המשיח הלבן בנעלי הצנחנים האדומות" נותר בשתיקתו הרועמת וממשיך "לשבת על הגדר." וככל שגנץ שותק, המנדטים רק עולים ומרקיעים שחקים. אלא שדי בטעות אחת, בראיון לא מוצלח או בהשמצות רפש מרושעות ש"ינועו כלפיו  בכמויות" (בדיוק כפי ש"הערבים נעים בכמויות לקלפיות") מכיוון בלפור – כדי שהתמונה תשתנה.

גנץ היה השבוע הדמות הכי מחוזרת במדינה.  נתניהו – הציע לו את תפקיד שר החוץ. לפיד וגבאי – הציעו לו – כל אחד במפלגה שלו: מקום שני ואת תפקיד שר הביטחון. ככל הידוע – לכולם הוא סירב, במטרה לגבש ולרוץ במפלגה עצמאית משלו, שהוא עומד בראשה. וללא גנץ – מול ביבי עומדת אופוזיציה לגמרי מרוסקת, שצריכה עכשיו להתארגן ב"קמפיין בזק". על רקע ההתרסקות בסקרים – במחנה הציוני כבר החל הפילוג, מלחמת האגו והמנהיגות – וצפוי "קרב עקוב מדם" של "ראש בראש" (או ליתר דיוק "אגו באגו") בין אבי גבאי לציפי ליבני. גם יאיר לפיד מתרסק בסקרים, ומחפש באופן נואש לצרף אליו גנרל: ואחרי שבני גנץ ובוגי בוגי – סירבו, נותר לו רק הרמטכ"ל גבי אשכנזי בארסנל המועמדים. 

כשגנץ יקים בסוף מפלגה – הוא "ישתה" את רוב הקולות ממחנה השמאל והמרכז: מ"יש עתיד" ומ"המחנה הציוני". תוסיפו לכך את הקולות שישאבו ממחנה זה – אורלי אבוקסיס לוי ומשה בוגי יעלון, (ששניהם הכריזו – כל אחד בנפרד – על הקמת מפלגה חדשה) ותבינו איזה "מלחמת אחים", "מלחמת כל בכול" הולכת להתפתח באופוזיציה לנתניהו בחודשים שעד הבחירות.

אבל אם תהיה הפתעה ומפלגות האופוזיציה יצליחו לוותר על האגו ב"איחוד כוחות" בדמות "גוש מרכז שמאל", או שהיועץ המשפטי לממשלה בכל זאת יפתיע, יוכיח שאינו הססן ורועד, אלא  "איש מקצועי ולא איש פוליטי" (כפי שהתבטא לאחרונה), ויאשר את המלצות הפרקליטות להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות חמורות של שוחד, מרמה והפרת אמונים עוד במהלך חודש ינואר – או אז קיים סיכון לא מבוטל, שנתניהו עלול ליזום "מבצע צבאי" התקפי נוסף  – כנגד סוריה, חיזבאללה או החמאס. מהלך שישפר את תדמיתו כ"מר ביטחון" שאין לו תחליף, וכאדם היחיד שאפשר לסמוך עליו – כשהרמטכ"ל (החדש) יהיה חייב להתקשר למעון ראש הממשלה ב-3 לפנות בוקר, אם כי, מנגד קיים החשש, שמי שתענה לטלפון באותה העת, תהיה דווקא שרה.

עו"ד גיא משיח, תל אביב

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

כ"ט. הגירוש

התוכנית המקורית להישאר באנגליה שנה שלמה, קוצצה אחרי שלושה חדשים. הבריטים האשימו אותי ברמייה וציוו עליי לעזוב את הארץ. מסתבר שמר שולברג, נציג האחים מאיר, לא הכיר מספיק את המנטליות האנגלית. הרעיון שלו לרשום אותי כאיש עסקים ואחר כך להשהות אותי  כסטודנט לקולנוע, החשיד אותי בעיניהם, והם דרשו ממני לעזוב את ארצם.

באתי אל הפקיד הממונה עם הספר 'חבורה שכזאת', שעל גבו תמונתי, ועם תעודת הגמר של הפקולטה לחקלאות מתורגמת לאנגלית. כל ניסיונותיי  להסביר לו שאני איש אשכולות, גם אגרונום וגם סופר, לא עשו עליו רושם. הוא  אמר לי:

"סיפורים כאלה תספר אצלך באסיה, לא באנגליה. אם לא תעזבו עד סוף השבוע, תלכו לבית סוהר עד שתגורשו."

מי ששמחה על התפנית הזאת היתה דיצה, שהתגעגעה להוריה ולחבריה בארץ וששה לעזוב את המדינה הקפואה, למרות שהיה לה מעיל פרווה מהודר. גם אני לא הצטערתי באופן מיוחד. בשבילי, מה שלמדתי עד כה הספיק לי. העיקר שאוכל להגיד בארץ שסיימתי בית ספר לתסריטאות בלונדון, וזה, יחד עם הניסיון שרכשתי ביום הצילומים האחד, כשצפיתי בו בסרט 'חבורה שכזאת', יכול ליצור לי תדמית של קולנוען מוסמך. מה שהייתי צריך עכשיו זה תסריט ראוי, שעימו אעשה את הצעד הראשון להפיכת ישראל למעצמה קולנועית.

היה לי אמנם תסריט מוכן, חלק ב' של 'חבורה שכזאת', אך הוא היה יקר להפקה, וגם לא רציתי להשתמש בשחקנים של החלק הראשון, שכבר אז היו מעל גיל 30 ולא התאימו לפלמחניקים בני 18. רציתי תסריט  שיש בו סיפור פשוט ומצחיק, אבל גם נוגע ללב ובעיקר, כזה שהפקתו לא עולה הרבה כסף. פיתחתי תיאוריה, שמחיר כרטיסי הקולנוע הוא קבוע, ולא משנה אם הסרט עלה עשרה מיליון לירות או חצי מיליון. כיוון שכך, עדיף להפיק סרט זול שיקל עליי להבטיח למשקיעים, שיצליחו לראות את כספם בחזרה. יזמתי פגישה עם יצחק אגדתי, שהיה שותף להפקת 'חבורה שכזאת', ונוצרה בינינו כימיה טובה. ישבנו בקפה פארק ברחוב דיזנגוף והוא נתן לי שעור בסיסי בהפקת סרט.    

"הכלל הכי חשוב בהפקת סרט – אמר לי – לעולם  אל תעז להפיק סרט  אם אתה לא מוצא שותף שיהיה מוכן להשקיע בו. מאחל לך בהצלחה!"

לפי ההצלחה שאיחל לי, הבנתי שהוא לא מתכונן להיות השותף הראשון ולא ניסיתי לפתותו. יכולתי לפנות לחותני בנימין ולאחיו, משה או מרדכי, שעם כולם הייתי ביחסים קרובים, אך נמנעתי מכך מחשש שאחר כך יגידו שהתחתנתי בגלל הכסף.

אז אל מי פונים?

כאן באו לעזרתי גם אבי וגם אביה של דיצה, שבסך הכול רצו לרכוש לנו דירת מגורים.

עם שובנו מלונדון, התגוררנו באופן זמני בשדרות קק"ל, לא רחוק מביתו של בן גוריון. היתה זו דירה מרוהטת השייכת לאחים מאיר, והיתה מיועדת לאירוח בעלי מקצוע או אנשי עסקים,  שהיו מגיעים מחו"ל והיה נוח, וגם יותר זול, לאכסן אותם  בדירה הרשומה כשייכת לעסק המשפחתי.

אבי בנה באותם ימים  בית מגורים חדש ברחוב בני דן, והציע לנו דירת שלושה חדרים בקומה השנייה. מה ששבה את ליבנו היה נוף הירקון הנצפה ממנה. הצעתי לדיצה שנעביר את המטבח לחזית, כדי שנוכל לראות את נחל הירקון בזמן רחיצת הכלים, ושנרחיב את חלון חדר השינה, ונוכל לראות מעלינו את השמים והכוכבים. מה יכול להיות יותר רומנטי מזה?

דיצה כרגיל קיבלה את דעתי, אבל לא אביה שהחליט שהדירה פצפונת, ומה יהיה בעוד שנה שנתיים כשיהיו לנו ילדים? כילדים טובים קיבלנו את גזר הדין והתחלנו לחפש דירה יותר גדולה. כעת יכולתי לבוא לאבי ולהגיד לו שהוא יכול למכור את הדירה שיעד לנו. אבי אפילו לא ניסה להתווכח, כי בינתיים עלה ערך  הדירה משלושים אלף לירות לשלושים וחמישה, והיו עליה הרבה קופצים.

אמרתי לאבי שלא ישמח, כי אני זומם להשקיע את הכסף שחסך, בסרט שאני עומד להפיק. אבי עיקם מעט את אפו, אך אני עשיתי עצמי כלא רואה והתחלתי להתמסר לכתיבת התסריט. דיצה הסתובבה בבית באפס מעשה והדבר הפריע לי להתרכז. מי שהצילה אותנו, היתה מודעה קטנה בעיתון המבשרת על פתיחת קורס בישול בבית ויצ"ו. דיצה קפצה על הידיעה כמוצאת שלל רב , כי עד כה הסתכם הידע שלה בבישול  בהפיכת חביתה לשני צדיה. היה זה הישג לא רע ביחס לידיעות הבישול של אימה.  גיזי,  אימא של דיצה, ידעה אמנם לדבר בחמש שפות, אך לטגן ידעה רק סוג אחד של חביתות, חביתת עין שלא צריך להפוך אותה, כי ברגע שהיתה צריכה להפוך חביתה, היתה הופכת את כל המחבת.

גיזלה לבית לברבוים, אם-אשתי, נולדה בשוויץ למשפחה מיוחסת ששורשיה הגיעו עד לרב לוי יצחק מברדיצ'ב. בגיל שלוש או ארבע נפטרה אימה ממחלה קשה וגיזי עברה לטיפולם של  סבא וסבתא, שהעבירו אותה אחרי שלוש שנים לפנימייה נחשבת. משהסתיימו לימודיה, עלתה  עם הסבים לארץ, וגרה עימם בדירה ברחוב יונה הנביא בתל אביב. אחד מעיסוקיה היה ללכת לרחוב אלנבי הסמוך, לקנות את עיתון הצהריים ולהציץ בשבועונים מכל העולם. שם היא נפגשה לראשונה עם בנימין מאיר, שהיה מגיע מדי פעם לתל אביב מבית המשפחה, שהיה אז בפרדס חנה.

הנערה, שהיתה שקועה בקריאת שבועון צרפתי, מצאה חן בעיניו. הוא ליווה אותה לבית סביה, וכבר באותו ערב גם הזמין אותה לראות סרט דובר צרפתית בקולנוע מוגרבי. כשהחזיר אותה אחרי הסרט, הוזמן לשתות תה עם עוגה והוא לא סירב. תוך ישיבה סביב השולחן, הסתבר שסבא של גיזי הכיר את רב שלום מאיר, אביו של בנימין, וסיפר לו שגם מעמדו לא פחות מכובד וכי נכדתם גיזלה, היא צאצאית דור שלישי של נכדו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב. על ייחוס יותר חשוב מזה בנימין לא היה יכול לחלום, והוא ניסה להתגבר על ריח הנפטלין שריחף בכל הדירה. מסתבר שהסבתא של גיזי היתה רדופת פחדים מג'וקים, ופיזרה כדורי נפטלין לא רק בארונות, אלא בכל פינה אפשרית.

ייתכן שמאותו מפגש אקראי לא היה יוצא כלום, אלמלא השכן של המשפחה שבא לבקש חצי לימון והוזמן להצטרף לכוס תה.

בנימין סיפר לי, שיום אחד, כשעבד בפרדס, ראה בין העצים יהודי קשיש, עטור זקן לבן וחבוש מגבעת לבד רחבת שוליים. בנימין זכר שראה את הזקן הזה, כשהצטרף לתה ועוגה ושכח לקחת את חצי הלימון. מסתבר שהאיש הזה הגיע במיוחד מתל אביב לפרדס חנה בשליחות מהשמיים. אליהו הנביא בא אליו בלילה, ואמר לו שהילד של שלום מאיר צריך להתחתן עם גיזלה שכנתו, והוא חייב לקיים מצווה ולשדך בין השניים. בנימין, שלא חשב עוד להתחתן, שלח את האיש לשלום, אבל שרה, אשתו הצעירה של משה, הרגישה קצת משועממת עם שלושת האחים העובדים מהבוקר עד הלילה, האיצה בו  לשמוע בקולו של אליהו הנביא.

גיזי הגיעה באחת השבתות לפרדס חנה, ומצאה חן בעיני כולם בעדינותה ובייחוסה. בנימין הבין מהר מאוד את מה שאני הבנתי, כשפגשתי פעם ראשונה את דיצה. כלומר, שמדובר בגזירה מהשמיים ואין לו ברירה אלא להתחתן. לא עבר זמן רב עד שבנימין גילה שבאשת החיל שמצא, יש הכול חוץ מחיל,  אבל אז היה כבר מאוחר מלהתחרט ובדלית ברירה, הוא אימץ לעצמו גם את עבודת הבישול.

 אני זוכר את סעודת הפסח הראשונה  שנערכה בביתם. האחים מאיר היו סועדים תמיד את הפסח ביחד, כשכל שנה נערכת הסעודה אצל אח אחר לפי התור. בנימין כמובן לא היה יכול לסמוך על אשתו, והזמין קייטרינג שידאג לסעודת החג. דיצה ואני הגענו ראשונים כדי להושיט יד אם יהיה צורך. הסלטים והתוספות למנה העיקרית כבר היו  מונחים על השולחן, ובנימין היה מתרוצץ עם כלים שהוציא מהארונות. גיזי עמדה מהצד ללא מעש, כשאזהרתו של בנימין לבל תעז לגעת באף כלי, חקוקה היטב בראשה. יחד עם זאת,  גם היא רצתה לעשות משהו, לא היה לה נעים שכולם מתרוצצים ורק היא עומדת בצד כמו גולם. להצלתה הגיע זבוב אחד, שריחף מול עיניה כשפניו אל המנות שהונחו כבר על השולחן. בין רגע הבריק במוחה רעיון מבריק. היא רצה למטבח וחזרה משם עם מרסס הפולט רסס בעל ריח דוחה. מיד כיוונה את המכשיר אל השולחן והחלה לרסס את הצלחות. ברגע זה נכנס בנימין לסלון וכמעט הפיל את הקערה שאחז בידיו. את הצעקה שלו לא אשכח לעולם.

"מה את עושה? בהמה!!! אמרתי לך לא לגעת בכלום!" 

"אבל היה שם זבוב..."  התגוננה כשהיא מבוישת לעיני כל העובדים.

דיצה אשתי הוכיחה תושייה. היא מיהרה לרוץ לחדר האמבטיה וחזרה עם תרסיס של ניחוח שושנים, שסילק את ריח הפליט.

כשדיצה החלה ללמוד  בקורס הבישול של ויצ"ו, חזר השלום לביתנו. אני הייתי קם והולך לסלון לעבוד על התסריט, והיא היתה נוסעת לקורס, חוזרת אחרי הצהריים, ולפנות ערב מנסה עליי את התבשיל החדש שלמדה באותו יום. אני, שֶׁמִּטָּעֲמֵי אוכל היו הדברים האחרונים שעניינו אותי, הייתי ממלא את פי במחמאות והיא היתה מאושרת. 

יום אחד, כשישבתי וכתבתי לבד בבית, קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. היתה זו נאוה, חברתי מימי חניתה, שהגיעה לעיר וקיוותה למצוא אותי בבית הוריי. אביבה, שהרימה את השפופרת בבית, סיפרה לה שהקדמנו לחזור לארץ מלונדון ונתנה לה את מיספר הטלפון שלי בשדרות קק"ל. נאוה סיפרה לי שהגיעה לעיר ויש לה כמה שעות פנויות. אמרתי לה שאני לבד בבית והזמנתי אותה אליי.

ישבנו על הספה בסלון והחזקנו ידיים. סיפרתי לה בקצרה איך סילקו אותנו מאנגליה ואמרתי לה שטוב לי, כי כל מה שאני רוצה זה להפיק סרט לפי טעמי, בלי שאיש כמו בומבה יאסור עליי לבוא לראות את הצילומים.

היא סיפרה לי שהצליחה סוף סוף להתגרש מבעלה, החליפה את מקום העבודה, ועתה היא מנהלת כוח אדם של מפעל תעשייתי גדול בנהריה. אמרה שבשעה טובה עברה את משבר הפרידה ממני. טוב לה לגור לבד עם שני ילדיה המקסימים שהם כל עולמה.

מה שלא סיפרה לי, נודע לי בתקופה יותר מאוחרת. מנכ"ל החברה שאליה עברה לעבוד, התאהב בה והציע לה את עצמו. זאת כנראה היתה סיבת בואה. רצתה לבדוק אם היא עוד יכולה לבנות עליי לפני שתענה לבקשתו.

ישבנו כמו אחים אוהבים על הספה הצרה ואז זה קרה. הרגשתי שמכנסי החאקי שלי מתחילים לקבל צורת אוהל, והיא גם כן לא יכלה לעצור בעד עצמה. שנינו רצנו לחדר השינה, שם נשכבנו על כסוי המיטה הרחבה, כשהבגדים שלנו מוצאים את עצמם מאיתנו והלאה. כאן, ברגע הכי חשוב, קרה לי מה שלא קרה לי איתה אף פעם. תמיד היו המפגשים האינטימיים שלנו מושלמים לגמרי כשהצעצוע מעולם לא עושה לי בושות, והנה פתאום סמרטוטיות שכזאת. 

בסופו של דבר הצלחנו איכשהו להגיע לסיום הצפוי, אבל ההרגשה של שנינו היתה מזופתת.

ליד הדלת נפרדנו בכל זאת בחיבוק ובנשיקה. היא לא שאלה אותי מתי נתראה שוב ואני לא הצעתי לה לבוא.

מאז נפגשנו רק פעם אחת ויחידה כעבור כמה שנים, כשהיא הרימה אליי טלפון ואני נסעתי אליה באופן מיוחד, אך על כך אספר כשאגיע ל"בחיי [6]", כי קודם אני חייב לדבר על הסרט "אולי תרדו שם", סרט שעימו התכוננתי להגשים את חלומי ולצאת לכבוש את כל העולם.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

משה כהן

אחרון הנפילים

אחרון הנפילים של הזמר הצרפתי, זילבר בקו, הלך לעולמו.

היה זה תור הזהב של השאנסון הצרפתי. שירים נפלאים ואמנים בלתי נשכחים. 

אדית פיאף, איב מונטאן, שארל אזנבור, ג'ורג' ברסנס, ז'ילבר בקו, ז'ולייט גרקו, ז'ורז' מוסטאקי, ברברה...

היו ימים...

כבר אין דברים כאלה...

משה כהן

ירושלים

* * *

תקוה וינשטוק

חנה סמוכה מושיוב – ללמוד! לכתוב!

בחודשים האחרונים מתארחת במכתב העיתי כותבת חדשה: חנה סמוכה מושיוב. בעברית עדכנית כותבת סמוכה קטעים מחורזים על גבול השירה והפרוזה. מעין מקאמות. מעלה בגוף ראשון זיכרונות הצרובים בנפשה של ילדה עולה מעיראק.

עליית עיראק העשירה את ספרותנו בסופרים ומשוררים מהמעלה הראשונה. כמעט כולם גברים. חנה סמוכה כותבת על חבלי הקליטה בארץ מנקודת מבט נשית, מגישה של הבת הבכירה בבית. הנוסח הבלתי שגרתי של כתיבתה והרוח הטובה והסלחנית הנושבת מדבריה עוררו בי סקרנות וראיינתי אותה.

היא בת שבעים – נולדה עם קום המדינה – נאה, מטופחת, מאוד נעימה. נשואה, אם לשלושה וסבתא לשבעה. כותבת זה שנים למגרה.

בשנת 1950 הגיעה חנינה (חנה) לארץ בעלייה הגדולה מבבל שאירגן שלמה הלל. "באנו ארצה משפחה צעירה, אבא ואימא וילדים שלושה" ונשלחו למעברת פרדס חנה. אף שהיתה רק בת שנתיים-שלוש, ואף שמאז חלף יותר מיובל, זכורה לה השנה במעברה כקשה ביותר בחייה. דלות איומה, חוסר מזון. הגשם חודר לאוהל ולצריף הדקים. קור בעצמות. אין גרביים יבשות להחלפה, אין די שמיכות. מעיראק הורשו להוציא רק עשרים קילו לנפש, ללא תכשיטים ודברי ערך. מתחילים מאפס.

אבא היה מורה בעיראק. "בא עם כל התעודות העניבות והחליפות." לעבוד כפועל סירב "והוגדר כמורה בלתי מוסמך, תואר מפלה ולגמרי לא מוצלח." שלחו אותו  כמורה לטייבה. עד מהרה התמרד: "באתי לארץ ללמד יהודים לא ערבים!" ונשלח להורות ביישוב ספר.

אימא חששה לגורל הילדים על הגבול ונתקעה איתם בודדה, אבודה, במעברה. המשפחה מתפרקת בארץ החדשה. אבא עבד במרחק ארבע שנות נסיעה ובא רק אחת לשבוע-שבועיים. אימא הלכה בגפה ללדת את "הצבר" הראשון שלה. אחריו ילדה בן נוסף בצריף ושוב – בגפה. ועוד בת "כהה מעט – והדודות עקמו את האף, כי הבחינו בין שחור ללבן." ואחריה שוב בת. סך הכול ילדים  שבעה.

חנה הקטנה חשה געגועים עזים לאבא. בסופי שבוע עזרה לאימא בקניות ובמירוק הבית לקראתו. "הוא סיפר לילדים סיפורים ואגדות והביא ביסקוויטים וסוכריות. רגעים נפלאים. אך לעיתים היה בואו אכזבה מרה. הוא מכה את העדר שגדל בלי רועה, שלא בדיוק התנהג כשורה והיו מריבות אין קץ עם אימא שביקשה כסף לכלכלת הילדים שהתרבו. "ואתה כל הזמן עסוק בעולמך," כותבת הבת. "אינך קולט שאנו גדלים כיתומים... אתה בוכה עליך ועלינו לפעמים?"

אימא נשארה מאחור.יאבא התקדם אך שכרו דל. "ממרחק הדורות אני מגלה כמה היו הוריי אומללים, מנותקים זה מזה וחנוקים." חנה גדלה בפחד שההורים ייפרדו. "אני יושבת בשקט בפינה, חושבת איך אני עוזרת ואותם מצילה." בשעות שאחרי הלמודים מנסה לעסוק באיסוף בוטנים ותפוחי אדמה להביא כמה גרושים לאימא, שתפסיק לריב עם אבא על התקציב... "זו לא דוגמא לחיים שאני רוצה לחיות."

השמיים מתבהרים כשחנה נכנסת לכיתה ד' במושבה. כדבריה: "מזל שהעבירו אותי לכיתה טובה שרובה אשכנזים!" המורה מציעה שתשנה את שמה מחנינה ל"חנה" – והילדה מאושרת בשם התנ"כי הישראלי. לקחו משמה את ה"ני". היא לומדת על חנה משילה ומזדהה עימה בכל לב. מאמינה שגם היא תהיה עקרה, אולם לבסוף יהיו לה ילדים. לא ייתכן שלא יהיו! מבחינה בהבדל בינה לבנות הכיתה. הן נקיות, לבושות יפה, ממשפחות קטנות. אימותיהן באות לאסיפות ההורים – ואימה לא יודעת קרוא וכתוב. ברור לה שרק בלימודים היא מסוגלת להתמודד איתן. "שאני חייבת להיות תלמידה מצויינת! הלימודים גם יאפשרו לי מקלט ומפלט מעוני ומריב." היא אוהבת את המורים אהבת נפש. "הם נותנים לי דעת!" רצונה להיות כמותם. המורים עבורה "סמל ומופת למה שאני רוצה להיות באמת."

היא נכנסת לתנועת נוער, פעולות, ריקודים, מחנות. "למורת רוחו של אחיה הבכור שרוצה עליה לשמור שלא תתרועע עם בנים." היא לא נכנעת. יודעת שרק בתנועת הנוער תחוש כישראלית אמיתית. היא הבת הגדולה ואימה מטילה על כתפיה מטלות קשות.

בסיפור נוגע ללב כותבת חנה על שיטוט מלול אל לול לקנות תרנגולת זקנה, זולה. מורטת אותה, שומרת את הנוצות לכר. מנתחי התרנגולת העלובה מכינה אימא ארוחות לתשע נפשות לכל השבוע. רק ערב יום כיפור זוכים הילדים לנתח עוף של ממש אף שמשום הדלות לא כל ילד זוכה לתרנגול כפרות משלו.

חנה משתוקקת להמשיך בלימודים אחרי היסודי אך כסף לארבע שנות לימוד אין. היא לומדת שנה פקידות. שנת לימודים אחת – ובגיל 15חמש-עשרה וחצי כבר עובדת ומשתכרת כעוזרת למנהלת חשבונות. נותנת חלק משכרה לאביה ונותר לה מספיק לבגדים ולתמרוקים אבל אין טעם לחיים, לא קבוצת שייכות, לא מתח והתקדמות מלבד העבודה. היא שואפת ללמוד, אולי ראיית חשבון, אך לכך דרושה תעודת בגרות... מוכנה לכל מאמץ לימודי נרשמת חנה לשעורי ערב לבגרות. עובדת בבוקר במקצועה אצל משפחה יקית מתחשבת ומעודדת, המפחיתה בשעה את שעות עבודתה בלי להפחית משכרה, ואפילו זוכה פעם בשבוע לשיעור פרטי מהמשפחה.

אחרי העבודה היא נוסעת ישר לתל אביב לרחוב בלפור שם בית הספר. השיעור הראשון במוסד החדש הוא על חנה. מימיה לא שמעה שיעור מעמיק ומרגש כל כך! היא מתאהבת מיד במורה הצעיר המקסים. הוא מאיר את דרכה. רצונה להיות כמוהו וברור לה שתצליח רק אם תעשה מאמצים כבירים. היא לומדת מתוך אהבה, מגלה אופקים חדשים ועולמות רחוקים ומוקסמת מכל מה שקלטה והבינה.

הלימודים מסתיימים בעשר בערב. חנה נוסעת עד רמתיים. משפחתה עברה לגור במגדיאל אך בשעה זו כבר אין אוטובוס לשם. היא הולכת ברגל באפילה – פנסי רחוב לא היו אז – בין פרדסים ותנים מייללים. מפעל קרח משמיע גניחות, בתי חולים לחולי נפש. מתה מפחד היא צועדת ומשחזרת  מה שלמדה באותו יום "עם רון בלב ואהבה רבה שמאירים את האפילה."

במשך היום היא אוכלת  חצי לחם וקוטג', לפעמים מעיזה להזמין מרק שעועית במסעדת פועלים. לא עוברת על תקציב הלירה ליום שקיבלה מאימה לאוכל ולנסיעות. מגיעה לביתה החשוך באחת-עשרה בלילה, מטגנת חביתה או מחממת צלחת מרק שאימא הכינה לה. חנה סמוכה היא גיבורה.

חנה ישנה רק מעט, מנצלת ללימודים כל דקה פנויה. בנסיעות, בהפסקת העבודה, קוראת ומשננת את החומר. תוך שנה וחצי עשתה תעודת בגרות. "חלום שהאמינה שהוא אבוד התגשם ולא הלך לאיבוד." היא סיימה בגרות לפני בני כיתתה, כשבאמתחתה גם מקצוע, הנהלת חשבונות. את התחרות עם בנות כיתתה סיימה כשידה על העליונה. "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה," המטרה הושגה. נפתחו אופקים חדשים. הרבה יותר נרחבים – לימודים גבוהים.

חנה צועדת קדימה. נרשמת לאוניברסיטה של תל אביב לספרות ולחוג גיאוגרפיה ("החוג הבטיח טיולים.ׁ..") – מרכזת את הלימודים בשלושה ימים אחר הצהריים ויומיים מבוקר עד ערב. ממשיכה לעבוד, ואף שהיא מצמצמת את משרתה היא מצליחה לממן את הלימודים. אינה תלויה באף אחד! אפילו חוסכת מעט!

היא נכנסת לעולם הספרות. עולמו של מורהּ לשעבר. חותמת על "הפועל הצעיר" ו"מאזניים" כדי לקרוא את מאמריו, הולכת ל"בית הסופר" ולבמות אחרות לשמוע את הרצאותיו. "מכירה אנשים שלא האמנתי שאפגוש ושהם ידברו איתי. קוראת הרבה, בעיקר ספרים שהוא ממליץ עליהם, וחשה את עצמי בפסגת העולם."

חנה עושה תואר ראשון, לומדת עוד שנתיים  לתעודת הוראה. בגיל 22 היא מתחילה ללמד בתיכון אקסטרני בתל אביב ולאחר מכן בבית ספר תיכון מקיף בראשון לציון. הצעירה שכה אוהבת  ללמוד! ללמוד! – אוהבת גם ללמד. לימדה עד לפרישה בגיל 62.

חנה סמוכה נישאת ליצחק מושיוב, יליד הארץ, בחור ממשפחה מבוססת. היא עוברת לחיות עימו בבית חנן, מושב שהקימו יוצאי בולגריה, בהם סבו של בעלה. מטפחת יחסים מצוינים עם הוריו. "הם לי כהוריי ואני להם כבת. התברגתי בין האשכנזים שכל החיים שאפתי אליהם."

בשנים הראשונות אינה מצליחה להרות. "אלו היו שנים קשות מאוד. הייתי במשבר. הייתי זקוקה לעזרת האל... אך הצלחתי לנצל את השנים של ההמתנה. המשכתי ללמד ועשיתי תואר שני  בהצטיינות ואף קיבלתי מענקים ומשרה של עוזרת הוראה. לא האמנתי שזה קורה לי!"

אחרי חמש שנים נולד לה בן. כמו חנה שבמקרא, כפי שציפתה מראש... היא קוראת לילד "יניב" – "שיניב, שלא יקרה לו מה שקרה לי." כעבור קצת יותר משנה נולד לה גם נועם. "אני מחפשת את הנועם האנושי" ונולדה גם בת, רעות, כשם שיר הרעות שמבטא אחוות לוחמים ואהבת הארץ. "שלושה ילדים נהדרים, ילדים שהשתוקקתי אליהם, כולם גדלו לתפארת וקיבלו מאיתנו כל מה שהיה חסר לי, ולא התמודדו עם קשיים ומחסור כמוני. שירתו בצבא, למדו באוניברסיטה והקימו משפחות נפלאות וילדו את נכדיי, שהם החלק המאושר בחיי."

לכתוב החלה בגיל 15."מושפעת מאנה פרנק קניתי מחברת עם כריכה וכתבתי מה שקורה לי. אבא מצא את היומן, קרא שבחור נישק אותי ואמר שעלי לשמור על עצמי. נפגעתי וכעסתי עליו מאוד. שנים לא סלחתי לו. את היומן שרפתי."

בת חמישים חזרה לכתוב "על עצמי – לעצמי. אחרי שבני עזב את הבית יש לי סוף סוף חדר משלי ושולחן כתיבה עם מגירה שאפשר לנעול ואני כותבת באין רואה. כותבת פרקים מתולדות חיי, כמו יומן. כותבת על הפרהוד, הפוגרום הנוראי ביהודי עיראק בו נהרגו גם קרוביי. על הפיוטים העתיקים מבית אבא, על הכהי, מעדן מלכים שהיתה אימא מכינה לחג השבועות, מרדדת את הבצק בכל כוחה, מקפלת לקיפולים, מוסיפה את הבצל כשזיעתה ניגרת ונותנת טעם מיוחד למאפה. כותבת על הנישואים והלידות, על הפער בין חיי כילדה ובין ההוויה של נכדיי שקשורים אלי מאוד.

"אני כותבת מאיפה באתי ואיך התקדמתי והגעתי. אני מאמינה שהילדוּת המאוד קשה שעברתי חישלה אותי, נתנה לי לבטא את עצמי. שום דבר לא קיבלתי מהמוכן. היום אני יותר חזקה מאלה שמאכילים אותם בכפית זהב. קודם התביישתי להוציא ברבים את הכביסה, לספר על אימא אנאלפביתית שהעבידה אותי כל כך קשה," אומרת חנה בהתרגשות. "אני מאמינה שהקשיים עיצבו אותי, מצאתי עוז לגלות את הפצעים והכאב. לפרסם את דברי – ולא אכפת לי שיידעו. כעת אני באה ממצב של עוצמה. כעת אני מבינה את אימא. אין יום שצער חייה יוצא לי מהנשמה. כמה שהיתה קטנה היתה ענקית!

"לגבי אבא, תמיד ידעתי שיש לו עורך מוסף על אימא, אבל לא קלטתי את הקושי שלו להגיע לארץ, להיפרד ממשפחתו וללכת לעבוד רחוק מהבית כדי לעסוק במקצוע שלו ולהביא פרנסה לילדיו. כיום אני גאה באבא המורה!

  "אני רוצה שיהיה קל לקרוא אותי .קל כבר מהשורה הראשונה. שימשיכו לקרוא אותי בקלות, לא במרירות," אומרת חנה סמוכה מושיוב. "אני רוצה לחבר את השורות הקצרות כך שהכול יזרום ויתנגן, ייקלט וירגש. כותבת תמיד בגוף ראשון, מקלפת את כל השכבות בלי שום הנחות לעצמי, בלי להמציא כלום. כותבת על מה שבאמת היה בהרבה רגש וסלחנות, בלי לפגוע חלילה. מהמקום שבו אני נמצאת כיום אני מבינה את כולם הרבה יותר. את כל מי שאני מעמידה כאילו למשפט, אני מוציאה אותו זכאי."

תקוה וינשטוק

* * *

חנה סמוכה מושיוב

חוויות מבית הספר היסודי

א. חברוֹת

בבית הספר, הרגשתי שונה ולא מוגנה. העוני והדלות הבליטו בי את השונות. לא התבלטתי. נחבאתי אל הכלים.

פחדתי להתבטא בְּמִלִים...

בבית ממני עזרה מצפים ובמטלות רבות אותי מציפים, עשיתי עבור אימא את כל הסידורים. ולא היה לי פנאי לחברים...

ולא היו לי חברות נפש טובות, התביישתי בביתי הדל והפשוט, וידעתי שלהזמינן לביתי, זו שטות. ולא שיתפתי אף אחת בצרות, שאת לבי שוברות.

בניתי מסביבי גדרות...

הן בוודאי לא משערות, שאהבתי אותן מאוד, קנאתי בהן ורציתי להיות כמותן, הרגשתי שהן מאירות לי את הדרך, שבה לקראתן אלך, והן לא ידעו, שהן פתחו בפניי צוהר, לעולם של יופי וטוהר, מלא בתקווה ובזוהר...

הבנתי שעלי לבחור, לא להישאר מאחור, עליי לקום ולהתחיל במרוץ, להתאמץ וקדימה לרוץ ולא לחפש שום תירוץ.

המשחקים עם החברים, היו מיותרים, כשרוצים להשלים פערים. כל רגע שלי היה מתוכנן ולמדתי לנצל את הזמן...

ובזכותן, היום אני כאן... מודה לאל, שגדלתי אתן

פה בישראל...

ב. צבעים

בבית הספר, למדתי מחברותיי, שלצייר,  רצוי לפחות תריסר צבעים, ולי היו רק שישה ולא יותר, כי בבית כסף היה חסר ומאוד קשה היה לי לוותר...

נפשי יצאה ל"צבעים חיים", של שדות ופרחים, שבקלמר של נוף ילדותי לא היו קיימים. ערגתי לקופסה עם שלל צבעים, שבהם אצייר ואקשט מחברותיי, שביופי וחן יצבעו את חיי, ורציתי שיבוא היום, ויתגשם החלום ואשיג גם ורוד וסגול, אדום, כתום וכחול, שבהם אצבע הכול...

עם הגיל, האהבה לצבעים עדיין נוכחת, מצבעים יפים אני פורחת, ומצבעים אפלים בורחת. אהבתי לצבעים לא נעלמה כלל ובצבעים חיים צובעת כל חלל...

ואיש לא יגיד לי,

שזה לא מתאים לגילי... 

על צבעים, חלומי הישן, סיפרתי לנכדתי האהובה וליום הולדתי חשבה לקנות לי מתנה, חוברת צביעה עבה, ועשרים וארבעה צבעי עיפרון.

ולא אשכח עד יומי האחרון, איך התמלאתי באושר ורון, שהתגשם החלום...

התחלתי לצבוע ולמלא חללים בשלל צבעים נפלאים, ובעיקר בוורוד ובסגול, שאותם אהבתי מכול...

ואיש לא קולט ואיש לא מבין, איך אותם ימים אלי שבים, ומה צבעים גם היום לי עושים וכמה אני נהנית, להתחבר לילדה שהייתי באמת ולהשתמש בעושר הצבעים, שיש לי כעת.

וזוכרת

שפעם זה היה אחרת...

ג. הצבע הוורוד

ומכל הצבעים, אני אוהבת מאוד את הצבע הוורוד, צבע שכולו הוד, שעושה לי טוב.... זה צבע של בנות, של תמימות ועדינות, של יופי ורכות, של פריחה ולבלוב, צבע גנוב...

וזכיתי ללדת בת, אחרי שני בנים ומאז הוורוד בכל הגוונים, צובע את חיי זה שנים, והאופטימיות השתלטה עליי ושינתה את חיי...

והוורוד לא עוזב אותי לשנייה. ועוד לא הגעתי ממנו לרוויה...

ד. משפחה קטנה

וראיתי שלחברים מהכיתה, יש משפחה קטנה, שבה כל ילד הוא מתנה וכל ילד מקבל מה שלו מגיע, ובעיקר אהבה עד הרקיע...

וקלטתי שגם במשפחה קטנה, אפשר לראות ברכה ושמחה...

נוכחתי, שלא טעיתי, שכך את משפחתי שלי בניתי...

ה. נגינה

ולא למדתי לנגן, אפילו לא בחלילית וגם לא במפוחית ואיש לא בחן אם יש לי, או אין כשרון לנגן...

הבטחתי לעצמי, שילדיי יקבלו יותר, דבר לא יהיה להם חסר, לא כינור ואפילו לא פסנתר.

ו. בר מצווה

כולם בכיתה קיימו את המצווה, וחגגו מסיבת בת או בר מצווה, הזמינו את כל הכיתה, ערכו שולחנות, ופרשו עליהם מפות לבנות, הגישו מיני ממתקים, עוגות טורט ומיץ תפוזים וגם בייגלה, וופלות ורקיקים.

לפעמים, על פרוסות לחם דקיק עם חרדל ונקניק, טעים ומדליק...

וחתן או כלת השמחה, קיבלו באהבה, את השי הצנוע, שהכיתה קנתה, לרוב זה היה ספר: "אלף אישים", על מפורסמים מכל הזמנים.

ומההורים קיבלו במתנה שעון, או טבעת, או תליון, ויש שקבלו אקורדיון, ורוב הבנים קבלו אופניים...

ואני היטב ידעתי, שבת מצווה בביתי לא אחגוג, כי אין לי דבר מכל הטוב... בביתי הדל התביישתי ולא אזמין אליו חברים וחברות, בלי שולחנות ובלי מפות לבנות וכיבוד ועוגות...

אפשר אחרת... על מסיבת בת מצווה אני מוותרת, ואפילו שמלה חדשה מיותרת ולא רציתי שום מתנה, לא גדולה ולא קטנה.

וכך ניצלתי בנס מדברי ארס, לעג וקלס...

ז. ציוד ולבוש

לכולם בכיתה היה ילקוט מעור, עם ידית וכתפיות ותאים ומנעול, מעיל צמר חם ומגפיים, נעלי סירה לבנות וגרביים, מפית אוכל ופרי לארוחה, שאותם גם אני הייתי צריכה...

כל בנות הכיתה קבלו מהוריהן מתנה, בכל פעם שהאופנה משתנה, פעם שעון ופעם תליון עם פנינה קטנה, פעם חצאית פליסיי לבנה ופעם חולצה שחורה, עם שני טורי רקמה לבנה. ורציתי גם, שיהיו לי כמותן...

ולמרות שהמצב בבית היה קשה, הייתי מאבא מבקשת ולרוב היה נאות ולי קונה. וכשעל שאלתי היה עונה, הייתי מתרגשת... ובכל קנייה, הרגשתי שאני לא ענייה...

לקח זמן ולאט לאט השגתי כמעט, כל דבר שבעיניי יקר

והפער בינינו הלך ונסגר...

ואותן בנות, היו עבורי דוגמה וכמותן שאפתי להיראות.

ח. המעיל האדום

רוב עונת החורף הייתי רטובה, רועדת מקור וקפואה, בלי מטרייה, מעיל ומגפיים, החורף היה קשה כפליים...

רק כשהייתי בכיתה ח', סוף סוף זכיתי, שאבא קנה לי בפעם הראשונה, מעיל צמר אדום מתנה, עם שני טורי רקמה לאורך הרוכסן, מעיל מקסים, מרשים וחם

וזה עבורי היה חג...

לבשתי אותו והלכתי לבית הספר, רציתי שיבחינו, שלא כרגיל, אני סוף סוף לובשת מעיל חדש, אדום ומרשים,

פיצוי על חורפים קשים...

נכנסתי לכיתה וישבתי במקומי, אך המורה בשיעור ביקש שאפשוט את המעיל. התעקש: "בכיתה לא יושבים עם מעיל."

התמרדתי, סירבתי וזה לא הועיל... התאכזבתי. בכיתי. היה מר לי וקר, בלי המעיל שהיה לי כל כך יקר...

צִיפיתי, שיאמר "תתחדשי"! שישים לב שיש לי מעיל יפה ולא לשבת בלעדיו, כשכל גופי קופא...

חנה סמוכה מושיוב

* * *

אורית דשא

חגיגה חורפית למשוטטי הכרמל

אורני הכרמל והאורנים הירושלמיים

עומדים זה לצד זה

באחווה הררית

במורד הכרמל

הצופה אל הים.

שמש סתוית-חורפית מאירה את שניהם.

אדמת הכרמל הדשנה-הכהה,

רוויית הגשמים הראשונים,

מצמיחה מתוכה עשב רך.

רקפות לבנות מוורידות בענווה

בהרכנת ראשן ובזקיפת כותרתן,

מתוך ירקוּת לבבות עליהן המשורטטים;

לעומתן מזדקפים נרקיסים ריחניים

על כתריהם הזהובים,

מתוך המצע המלבין

של עלי כותרתם;

כשמתחתיהם, עליהם המוריקים

ככידונים מצביעים

אל שמיים זרועי עננים

מהדהדים בלבן-אפורי.

רק חדי העין והריח

יבחינו, פה ושם,

בגביעים הלבנים,

צמודי-הקרקע: כרכומים!

גם הם צהובים בתוכם,

וניחוחם המשכר מבשם

את המתקרבים ושחים אליהם,

בקידת פליאה ובתודה,

על המוענק בנדיבות

תמורת הקירבה המנחמת.

המבושם והמתבשם

נושמים אוויר פסגות נקי,

רחוץ גשמים,

בצל אורנים

כרמליים וירושלמים.

אורית

(ירושלמית בילדוּת וחיפאית בבגרות)

הכרמל, טבת תשע"ט

* * *

אהוד בן עזר

הסרט "אהבה כמו שלנו"

ברידג'ט בילתה את ילדותה כשהיא מטפלת בבני משפחתה. לאחר שהתחתנה, עזבה את בית הוריה והקדישה עצמה לנישואיה הכושלים ולבתה המתבגרת. כאשר אימה, רות, הסובלת ממצב מתקדם של אלצהיימר, נקלעת בערב חג המולד לסופת שלגים בשיקגו ונעלמת, ברידג'ט חוזרת לבית בו גדלה, לחברתו של ברט, אביה השתלטן, וניק, אחיה הנתון בקשיים משלו.

משחקה הנהדר של הילארי סוונק בתור ברידג'ט הוא שמעניק לסרט את איכותו המצויינת, וגם שאר השחקנים והשחקניות בו משכנעים במאה אחוז. הסרט קצת ארוך, מילולי מאוד, לעיתים נדמה שהוא מתמשך יותר מדי, וכל פעם שנדמה שהוא מסתיים, הוא עוד לא מסתיים. הסרט מרגש מאוד, בייחוד לקראת סופו, ויש לשער שבני-משפחה של אנשים שלקו באלצהיימר מזדהים עם הסרט הרבה יותר מעל הצופה הרגיל. הילארי סוונק נפלאה. דמותה כובשת את הלב. בזכותה בלבד כדי לראות את הסרט.

* * *

אלי שילר

מסעו של ואן דה ולדה לארץ ישראל (1852)

טקסט העטיפה האחורית של החוברת

"מסעו של ואן דה ולדה לארץ ישראל (1852)"

מאת אליהו הכהן, בהוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 2018

ואן דה ולדה שירת כקצין בצי המלכותי ההולנדי, ונתפרסם כקרטוגרף מעולה. הוא הגיע לארץ בשנת 1852, וסייר בה לאורכה ולרוחבה, מתוך מטרה להתקין מפה של ארץ הקודש. ניסיונו העשיר ורמתו המקצועית הגבוהה סייעו לו להוציא מתחת ידו מפה, אשר נחשבה לטובה ביותר על ארץ ישראל עד להופעת מפת קרן המחקר הבריטית.

ואן דה ולדה אף כתב ספר חשוב ומרתק על הארץ (יומן מסע בסוריה וארץ ישראל, 1854), הכולל גם חוויות אישיות מסיוריו. הספר תורגם לאנגלית ולגרמנית, והופיע במהדורות אחדות.

אלבום הציורים של ואן דה ולדה התפרסם בצרפת ב-1857 בשם 'ארץ ישראל – אוסף של 100 נופים מקוריים מסוריה וארץ ישראל'. ציוריו של ואן דה ולדה שונים מאלה של מרבית הציירים המוכרים לנו, לא רק ברמתם האמנותית הגבוהה, אלא גם בתוכנם. אין זה עוד צליין, ההולך בדרך המלך ומתאר 'מקומות קדושים', אלא קרטוגרף וסייר, הנפעם נוכח הנופים המרהיבים המתגלים לעיניו, שרק מעטים הגיעו עדיהם – ומצייר אותם.

הוא חסר, אמנם, את הגיבוש הסגנוני והדיסציפלינה האמנותית של רוברטס או ברטלט, וניכרים בעבודותיו חיפושי דרך והיעדר אחידות ברמה ובביצוע, אך יש בהן חן וקסם מיוחדים. הציורים הופקו בהדפסי אבן, בצבעים חום בהיר ואפור, בגוונים רבים ועדינים.

זכות מיוחדת שמורה לאליהו הכהן בהבאת הדפסים נהדרים אלו לציבור הרחב. בספרייתו העשירה בנושא ארץ ישראל לא נפקד מקומו של האלבום המקורי של ואן דה ולדה. מדובר באלבום נדיר מאין כמוהו, שאינו מצוי – לא בידי אספנים פרטיים ולא במוסדות האקדמאים בארץ. זאת לצד ספרים נוספים מפרי עטו של ואן דה ולדה, ובהם יומן המסע שלו לארץ ישראל. הם שימשו מקור לא אכזב בידי אליהו הכהן, לחבר את הרקע לתמונות הנהדרות.

דברי הרקע לתמונות ופרטים מאלפים מהמסע מהווים יצירה שבה אליהו הכהן עושה שימוש בידיעותיו המפליגות ובכישרון הכתיבה וההכללה שלו, ההופכים ספר זה לנכס בפני עצמו, שעוד ידובר בו רבות. הוא מצטרף לשני פרסומים נוספים מפרי עטו של אליהו שראו אור לאחרונה בהוצאת 'אריאל': 'אהבת ציון' ו'ירושלים בזמר העברי בתקופת היישוב'.

אהוד: החוברת-הספר הם אכן שכיית חמדה מומלצת לקריאה, לעיון, למשמרת בארון הספרים וגם לרכישת עותקים נוספים כדי לתיתם מתנה לחברים אוהבי ארץ-ישראל. הטקסט שכתב אליהו הכהן מתאר נאמנה את מסעותיו של ואן דה ולדה ואת ציוריו בארץ-ישראל, ונילווים אליו עשרות תמונות מתוך ה-100 שצייר דה ולדה ופירסם. החוברת-הספר מוקדשים "לזכרו של אלי שילר, מייסד הוצאת 'אריאל' ומנחילה המושבע של ידיעת הארץ' – והלב כואב לחשוב שזהו אולי מפעלו הספרותי האחרון של אלי שילר, אחד מדור הענקים שהקדיש את כל חייו לספרות העוסקת בארץ-ישראל והוציא עשרות כותרים ברמה הגבוהה ביותר, מפעל של אדם אחד ויחיד – שלעומתו מחווירות אפילו אוניברסיטאות, אדם שלא זכה להכרה ציבורית על פועלו ואפילו לא לפרס ישראל על מפעל חייו.

יהי זיכרו ברוך – והלוואי שיימצאו לו ממשיכים ברמת ההוצאה לאור שהוא קבע. שיתופי הפעולה שלו עם אליהו הכהן הם ממש מופלאים.

* * *

אסי דגני

תמונות ירושלמיות

אֶת מִסְעֶדֶת 'טַעֲמִי'

נִהֵל בְּיָד רָמָה

הַבְּעָלִים שֶׁאֶת שְׁמוֹ שָׁכַחְתִּי,

וְהַצֶּוֶת: אִשָּׁה בַּמִּטְבָּח וְעוֹד עוֹזֵר מֶלְצַר.

הַמִּסְעָדָה בְּמַעֲלֵה רְחוֹב שַׁמַּאי קְטַנָּה,

מֶרְחָב שֶׁל חֶדֶר בְּדִירָה,

וְהַחוּמוּס שֶׁהֻגַּשׁ שָׁם מְצוּיָן,

"עַלָּא מוֹנְטַנְיָה" הָיָה מְכֻנֶּה

וְהֻגַּשׁ לֹא שָׁטוּחַ עַל הַצַּלַּחַת

כִּי אִם כְּגִבְעָה בְּאֶמְצָעִיתָהּ

וְהַגַּרְגְּרִים עָלֶיהָ.

לָקוֹחוֹת הָיוּ מְחַכִּים בְּתוֹר עַד

שֶׁיִּתְפַּנֶּה לָהֶם מְקוֹם יְשִׁיבָה,

וְהַבְּעָלִים הָיָה מֵאִיץ בָּאוֹכְלִים:

"לִבְלוֹעַ! לִבְלוֹעַ! לֹא לִלְעוֹס!!"

בְּכִכָּר עִירוֹנִית מְשֻׁלֶּשֶׁת, לֹא הַרְחֵק מִ'טַּעֲמִי'

בָּרַחֲבַת עוֹבַדְיָה שָׁאוּל רַג'וּאַן

נִמְצֵאת עוֹד מִסְעָדָה הִיסְטוֹרִית

שֶׁשְּׁמָהּ הָיָה "פִּינַּת הַחוּמוּס וְהָפוּל"

וְנִשְׁאַר עַד הַיּוֹם 'פִּינָּתִי',

שֶׁגְּדוֹלִים וַחֲשׁוּבִים סָעֲדוּ בָּהּ

וְצִלּוּמֵיהֶם מִתְנוֹסְסִים נוּסָּח "סֶלְפִי"

עַל קִירוֹתֶיהָ. כָּךְ רָכְשָׁה הַמִּסְעָדָה אֶת הַמּוֹנִיטִין שֶׁלָּהּ

שֶׁהִתְנוֹסֵס עַל קִירוֹתֶיהָ, עַל יְדֵי הַצַּלָּם

יִצְחַק סָעַד זַ"ל שֶׁתִּעֵד רָאשֵׁי עִיר

וּנְשִׂיאֵי מְדִינָה לֶעָתִיד שֶׁסָּעֲדוּ בָּהּ,

וְתִמְצָא גַּם תַּצְלוּם קָרִיקָטוּרָה שֶׁל הַצַּיָּר יוֹסִי שְׁטֶרְן

(שֶׁאֶל נָכוֹן שִׁלֵּם בָּהּ שָׁם עַל אֲרוּחָה).

בַּסְּבִיבָה פָּעַל שָׁנִים רַבּוֹת קוֹלְנוֹעַ 'תֵּל-אוֹר'

בְּרַחֲבַת עוֹבַדְיָה שָׁאוּל רָג'וּאַן

שֶׁנּוֹצְרָה בֵּין רְחוֹב הַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְג' הַחֲמִישִׁי

לִרְחוֹב הַהִסְתַּדְּרוּת, וּבָהּ גַּם מִסְעֶדֶת הַיֻּקְרָה 'פִּינְקִ'

שֶׁפִּתְחָהּ אָטוּם כָּלִיל וְהַבְּרִיטִים אָהֲבוּ לִשְׁתּוֹת בָּהּ.

גַּם אֲנִי עַבְדְּכֶם אוֹכֵל בְּ'טַעֲמִי'

חוּמוּס עִם פוּל וּ'בְלִי גַּרְגְּרִים'

וְיוֹם אֶחָד בְּדַרְכִּי אֵלֶיהָ

חָצִיתִי אֶת רְחוֹב הַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְג'

כָּמָּה מֶטְרִים מִפַּסֵּי מַעֲבַר הַחֲצָיָה

וְשׁוֹטֵר שֶׁיָּצָא מִן הַמִּסְעָדָה קָנַס אוֹתִי.

עַל זֹאת אָמַר לִי הַבְּעָלִים: יָצְאָה לְךָ אֲרוּחָה יְקָרָה...

אהוד: שם הבעלים החייכני והצעקן היה אלברט מדג'ר.

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

כיצד מתאר ישעיהו ליבוביץ' את האל?

הרצאה רביעית בסדרה לשנת תשע"ט

המרצה – ד"ר משה גרנות

האם המקרא הוא הבסיס לאמונת ישראל על פי  ליבוביץ'? ההבדל בין דימוי האל במקרא לעומת הדימוי שלו במשנתו של ליבוביץ'; האם הדת היא אינדיפרנטית כלפי האירועים? האם המקרא אמור לספק מידע?

הטקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 7.1.2019 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

הזמנה להשקת הספר

אשתו של הקולונל

אסופת סיפורים

מאת

משה גרנות

יקיר רמת השרון ויקיר אגודת הסופרים

ביום א', 6.1.2019 בשעה 19.30

ב"בית יד לבנים", רמת השרון

על סדר היום:

התכנסות וכיבוד קל

הדוברים:

ד"ר חיים נגיד, עורך הספר

פרופ' זיוה שמיר, חוקרת ספרות

עו"ד צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים

המשורר רוני סומק

המחבר יקרא קטע קצר מהספר

אוטובוסים עד רח' סוקולוב פינת רח' אז"ר ברמת השרון: 24, 32, 47, 48, 524, 525, 531, 572

חניונים ללא תשלום בסמטת גד, ברח' המחתרת וברח' ההגנה

הסמוכים ל"בית יד לבנים"

* * *

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגבעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיות

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הו סידרה

שיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

פורסם לראשונה בגיליון 575 מיום 20.9.2010

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"גיבור דורנו"

למיכאיל לרמונטוב

עברית: 1921

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 23.7.1971

לפני 47 שנים

כאשר הגיע לארץ בוריס גפונוב התבשרנו כי בתוכניתו לתרגם לעברית גם את "גיבור דורנו" ללרמונטוב. נקווה כי כוחותיו יעמדו לו להתגבר על מחלתו ולזכותנו בתרגום. עד שיזכה לכך נוכל לקרוא את "גיבור דורנו" בתרגומו של דוד שמעוני, שהופיע לראשונה לפני חמישים שנה.

מיכאל לרמונטוב, ממוצא סקוטי רחוק, נולד ב-1814 במוסקבה. סיים בית-ספר מהולל בפטרבורג, ונרצח בגיל עשרים-ושבע בדו-קרב בפיאטיגורסק.

בשתי השנים שלפני מותו, 1839-1840, נדפס בהמשכים בכתב-העת "רשומות המולדת" הרומאן "גיבור דורנו", ובשנת 1840 הופיע בספר. בְּפֶּצ'וֹרִין Pechorin)ׂׂׂ(, גיבור דורנו, יש ודאי קווים אוטוביוגראפייים חזקים משל לרמונטוב עצמו. פצ'ורין הוא בעל גאווה שטנית, רודף תענוגות ומבקש לו תפקיד טראגי בחיים – כל אלו תכונות שמנו בלרמונטוב עצמו. ב"גיבור דורנו" כאילו חווה לרמונטוב את הדו-קרב הגורלי, שבו הסתבך בגאוותו ובו נספה.

בשנת 1837, בהיותו בן עשרים ושלוש, הופיע שירו על מות פושקין, שפירסם את שמו ברוסיה כולה, וכבר בשיר זה כמו צפה את גורלו שלו: "אתם... אתם התליינים של כל נעלה וזך! / בצל החוק תחסו, בשמו תדגלו, / וכל משפט וחוק תשימו למשפח / אבל, בני נאפופים, עוד יש משפט אלוה! / ...לשווא אל הדיבה תנוסו: לא תצליחו / עיני דיין-אמת בה לסנוור, / ובכל דמיכם שחורים אז לא תדיחו / דם הנקי של המשורר!"

מלשין המציא את שירו לצאר ניקולאי הראשון והחשידו ב"קריאה למהפכה". לרמונטוב הוצא מגדוד משמר המלך, ונאסר והועבר לגדוד לוחם בקאווקאז, גדוד הדרגונים, למען יחסלוהו כדורי האוייב. כמוהו כפושקין – קאווקאז משפיעה עליו השפעה עמוקה, נופיה, הריה המשליגים, המכחילים, הם בימת הסיפור "גיבור דורנו":

"נדמה, שהדרך הובילה השמיימה, יען כי הלכה הלוך והתרומם למלוא ראות העין עד אשר נעלמה לבסוף בעננה, שנחה עוד מהערב על פסגת הר גוּד כאיה המצפה לטרף. השלג חרק מתחת לרגלינו. האוויר נעשה דק כל-כך עד שהנשימה הסבה כאב. הדם היה משתפך בכל רגע אל תוך הראש, אך למרות כל אלה התפשטה חדווה בכל עורקיי ורגש של שמחה מלאני על שאני מורם ונישא כל כך מהאדמה. אמנם לא אכחד, שרגש זה ילדותי הוא, אולם בה במידה שאנו מתרחקים מתנאי החברה ומתקרבים אל הטבע, אנו נעשים לילדים שלא ברצוננו. כל הזר הרכוּש נופל כקרום מעל הנשמה והיא שבה להיות כמו שהיתה לפני וכמו שתשוב בוודאי להיות בזמן מן הזמנים. האיש אשר אונה לו לתעות כמוני בהרי-השממה, להסתכל יפה-יפה בשרטוטיהם המופלאים ולבלוע בצמא את האוויר המחייה נפשות, השפוך בנקרותיהם, יבין בוודאי את חפצי לספר, לצייר את תמונות הקסם הללו." (עמ' 26027).

בפברואר 1841 נוסע לרמונטוב לחופשה לפטרבורג בתקווה לקבל פיטורין מהצבא ולהתמסר כליל לספרות. בינתיים כבר הופיעו שיריו ו"גיבור דורנו". אולם הממשלה דחתה את בקשתו וציוותה עליו לחזור תיכף ומיד לקאווקאז. במשך כל שנות ישיבתו בקאווקאז שפר עליו גורלו והוא ניצל מכדורי הצ'רקסים, הקאווקאזים, הגרוזים, הקברדים והצ'צ'נים. ניקולאי הראשון עצמו, בשלחו את הגדוד הטאנגיני להתקפה קשה על ההרריים, ציווה שלרמונטוב ישתתף בכל הפעולות הקרביות. לרמונטוב יצא שלם מכל הקרבות, אך נפל קורבן לגאוותו. במאי 1841, בדרכו בחזרה למקום-גלותו בקאווקאז, הוא מתעכב באמתלה של מחלה בפיאטיגורסק (עיר מעיינות-מרפא המשמשת רקע לחלק היפה ביותר שב"גיבור דורנו", הסיפור "הנסיכה מרי").

בעיר-המרפא מצויים שוחרי הרפתקאות לרוב, ביניהם היה גם המאיור מרטינוב, גנדרן ואהוב-נשים, שנשלח, כפי שמוכיחות תעודות שנמצאו, בכוונה לקאווקאז, כדי להתגרות בלרמונטוב. הוא היה לבוש מדי קאווקאזי והיה חגור חרב גדולה. לרמונטוב קרא לו "גוֹרץ" (הררי) בנוכחותה של אישה, והמאיור נפגע והזמינו לדו-קרב. בדו-קרב, ירה לרמונטוב, שהיה ראשון לירות, באוויר, ואילו מרטינוב היטיב לקלוע ולא החטיא את המטרה זה לא היה דו-קרב, אלא רצח – על-פי צו מגבוה.

"גיבור דורנו" פותח בהקדמת המספר, המסביר מדוע בחר באדם שלילי כְּפֶּצ'וֹרִין בתור גיבור הסיפור. הפרק הראשון – מסע של המספר בהרי קאווקאז בחברת שטאבס-קפיטן קשיש, מקסים מקסימוביץ, שמספר לו על פצ'ורין, קצין רוסי צעיר שהוגלה לצ'צ'נה שבקאווקאז. פצ'ורין מתאהב בנערה קאווקאזית צעירה, מוסלמית, בלה שמה, וחוטף אותה מאביה הנסיך. לאחר תקופת אהבה קצרה היא נרצחת בידי אוייב. דמותו המפחידה, הפטאלית של פצ'ורין, מסתמנת כבר מתוך הסיפור הראשון: אין הוא מוצא טעם בחייו, הוא משתעמם, כל אהבה נמאסת עליו: "החברה הגבוהה קילקלה את נפשי, דמיוני נסער תמיד, ליבי לא יידע שובעה. איני מסתפק בשום דבר: גם לצער גם לעונג אני מתרגל על נקלה, וחיי הולכים ומתרוקנים מיום ליום." (עמ' 35). לאחר מותה הוא צוחק.

בפרק השני פוגש המספר לשעה קלה את פצ'ורין באכסניה נידחת שבהרי קאווקאז. פצ'ורין ממהר לנסוע לפרס באיזו שליחות. אפילו לשטאב-קפיטן הקשיש, מפקדו בצ'צ'נה, אין לו זמן. הזקן המסכן כמעט בוכה, ומוסר למספר את יומנו של פצ'ורין, עתה כבר אין לו חפץ בניירות.

חלקו השני של הספר: יומנו של פצ'ורין. בראשונה, הקדמה קצרה, ממנה נודע לנו, שפצ'ורין מת בדרכו חזרה מפרס. שלושה סיפורים מחיי הקצינים בקאווקאז מחזיק היומן: "טמן", "הנסיכה מרי" ו"הפאטאליסט". הצד השווה בכולם, ודמיונם לסיפור על בלה – שפצ'ורין מביא תמיד הרס ומוות על האנשים שהוא פוגש בהם, ואילו הוא נשאר תמיד משועמם. כמוהו כיבגני אונייגין. הוא סובל ממחלת העצבות האנגלית, ה"ספלין". הוא מחרף נפשו, מתחבל, מסתכן – ואחרים סובלים.

פצ'ורין אינו נוכל. בסיפור "הנסיכה מרי", שהוא אולי עיקר הספר, מתגלה פצ'ורין בכל מהפכי נפשו. הוא דמות טראגית, רדופה וחסרת-מנוחה, דמות שחוזרת ומופיעה אצל דוסטוייבסקי והאמסון. הוא מגיע לפיאטיגורסק, עיר-המרפא, ופוגש שם אישה נשואה, ויירה, אהובתו-לשעבר, ונסיכה צעירה ומקסימה, מרי, שמתאהבת בו דווקא משום שהוא נוהג בה בדרך קשה ומעליבה. אמנם הנשים הן בראש מעייניו – אך פצ'ורין אינו מסוגל לאהוב, ובייחוד בורח הוא מן הנישואין. הוא נוהג בגסות ובתימהון, הוא גם גבר מקסים ומושך. בפני הנסיכה מרי הוא מתוודה: "את הטובים שברגשותיי צפנתי בחובי, מיראה פן יהיו ללעג ולקלס, והם מתו מבלי לראות אור." ובראותו כיצד אחרים מתענגים בלי כל התאמצות על כל אותן הנאות שאחריהן רדף בלי הרף – "אז נולד בליבי ייאוש, לא אותו ייאוש, שפי האקדח משמש תרופה כנגדו, כי אם ייאוש קר וחסר-אונים, המכוסה במסווה חביבות ומעולף בבת-צחוק נעימה. נעשיתי לבעל-מום רוחני." (עמ' 103).

התנהגותו של פצ'ורין ופגיעתו בחבר תמים, גרושצינקי, שמחזר אחר הנסיכה – משניאה את פצ'ורין על חבורת הקצינים נפוחי השיעמום, שבעיר-המרפא. נודע לו שהם זוממים לגרור אותו לדו-קרב, שעתיד להיערך באקדחים ממולאי אבק-שריפה, אך בלא קליעים, למען הציגו כפחדן. פצ'ורין מסתבך בעסקי נשים, שוכב עם ויירה ונראה כפוגע בכבודה של מרי, גרושצינקי פוגע בו ומעליבו על כך. העילה לדו-קרב נמצאה. ומה שהחל כהלצה נעשה למסוכן, כשמתברר לפצ'ורין כי עתה מתכוננים לתת רק בידו אקדח בלא קליע.

ואולם פצ'ורין משחק את המשחק עד הסוף. בקיסלובודסק, אף היא עיר-מרפא, בסצינה דראמטית מאין כמוה, מלאת שנינות וברק, הוא מניח לגרושצינקי לירות בו תחילה. הוא דוחף את גרושצינקי לעמדה בה על הלה יהא להתוודות על תרמיתו השפלה, ואולם זה, בהבינו כי סודו התגלה, עומד על כבודו עד לסוף, ונופל תהומה, שדוד בכדורו של פצ'ורין.

ממש כייבגני אונייגין (1831) כך פצ'ורין – הורג את ידידו בדו-קרב. וגורל הפוך למחבריהם, כי כפושקין (שנהרג ב-1837), כך גם לרמונטוב – נהרג בדו-קרב. "גיבור דורנו" הופיע, כאמור, ב-1839-1840. שנה לאחר מכן, סמוך לאותו מקום, בפיאטיגורסק, לא השכיל לרמונטוב עצמו להימלט מן הפח של דו-קרב בלתי-הוגן ופלילי, אשר ממנו חילץ בצורה כה פקחית ושנונה את פצ'ורין גיבורו. ללמדך, שסופר גדול אולי נמדד בכך שהוא אינו לומד מן הניסיון של גיבוריו, משום שהוא נמשך אל כל אותם צדדים אפלים שבחיים, אשר מפניהם הוא, בתבונה רבה, מייעץ לגיבוריו ולקוראיו להיזהר.

* מ. י. לרמונטוב: "גיבור דורנו". תרגום ד. שמעונוביץ. הוצאת א. י. שטיבל, ורשה, תרפ"א, 1921. נסדר אצל קראנענבערג. בילגוֹריי (פולניה). מהדורה חדשה: "מסדה". וכן – מ. י. לרמונטוב, כתבים נבחרים (שירים ליריים, פואימות, גיבור דורנו), תירגם והקדים מבוא דוד שמעוני, ירושלים 1956.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

הרומאן נדפס בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג

פרק שלישי

סבא מטביל את סבתא בירקון

כי אין עדיין מקווה במושבה

בשנים הראשונות, בטרם ניבנה בית-המרחץ, היו נשות המושבה טובלות בירקון.

סבא היה אז בן עשרים ושתיים, סבתא בת שבע-עשרה.

לילה אחד החזיק סבא בזרועותיו את סבתא ונשק לה בחוזקה, שניהם שכבו על מיטת הקרשים בסוכה הדלה שהקימו על אדמת המושבה, עד שייבנו הבתים הראשונים. הם רעדו מצינת החורף, שהקדים לבוא בגשמיו. שלוש תרנגולות, שחורות אף הן כלילה, ישנו כדרכן, בעמידה, על מוט שהציב סבא במקביל למיטה. סגולה נגד נמיות ושועלים שלא יתגנבו לטרוף אותן בחשיכה.

 "לא," דחתה סבתא את סבא מעל פניה כשהרגישה בכוונתו. "אסור."

סבא לא ויתר. גבר בריא וחזק היה. חרף הקור עמד לו. חיקה של סבתא היה חם וידידותי. אך היא הרימה עליו קול.

 "ששש... תעירי את התרנגולות!" היסה אותה.

 "לא יכולה. אני אסורה עליך."

 "מדוע? התחרטת? רוצה לחזור לירושלים?"

 "מה אתה עושה את עצמך שאתה לא מבין? הלא אין כאן מקווה! אני מוכרחה לטבול לפני שאניח לך להתקרב!"

 "בואי!" הקים אותה. "תלכי לטבול!"

 "מה איתך? באמצע הלילה? איפה?"

 "בירקון!"

והוא התחיל למשוך אותה החוצה. "נעלה על הסוסים ונרכב. לילה נהדר בחוץ! הסוסים מכירים את הדרך בעיניים עצומות!"

היא צחקה והרחיקה את אברו מבין ירכיה. "סוס! רק מבחוץ אתה נראה בן-אדם. מבפנים אתה משוגע גמור!"

 "טוב, נחכה לבוקר."

זה היה יום חורף סגרירי. הדרך לירקון עברה בביצה, באדמת חמרה שהיתה כעיסה דביקה. בקושי בוססו בה שני הסוסים, אבל הנרקיסים פרחו לכל מלוא העין במרבד לבן עטור נקודות צהובות, והפיצו ריח משכר שבא באפו של סבא כמיקדמה.

 "אולי נחזור?" הציעה סבתא, קוטעת את מתיקות הרהוריו על העתיד להתרחש.

 "לא בא בחשבון. רצית טבילה במקווה ולהיות טהורה, תקבלי!"

הם הגיעו לירקון.

סבא ירד מעל הסוס ועזר לסבתא לרדת אף היא מעל סוסה. על העשב, הלח-עדיין, בין אגודות הנרקיסים, פרש עבאייה רחבה עשוייה צמר גמלים. אחר בטש בנעליו שביל במורד, בין השיחים, אל הנחל.

 "תסתובב!" ביקשה סבתא.

 "לשחות את יודעת?"

 "שאלה! ראית בירושלים נהר?"

 "אז שאני אסתובב ובינתיים את תטבעי בנהר? טיפשה!"

סבתא התחילה לבכות. נערה צעירה היתה. אילו אביה האדוק שבירושלים היה יודע! והלא אחייניה היו לימים המנהיגים של נטורי קרתא. ולהתפשט כך, באמצע היום, בחוץ, על שפת הירקון, כשהגבר הזה, בעלה, מסתכל בה בעיניים ירוקות, רעבות, כעומד לטרוף אותה.

 "בסדר." אמר לבסוף סבא, קשר חבל לגזע שיח עבה שצמח על גדת הנחל, נתן את קצהו האחר בידה, והזהיר אותה: "אבל שלא תעזבי אותו לרגע!"

והיפנה לה את גבו.

סבתא פשטה מהר את שמלתה ואת לבניה, כשהיא פורמת מכאן ומכאן את כפתורי התחתונים. היא לקחה את קצה החבל וירדה לנחל.

המים היו קרים. מי חורף. מי מעיינות ראס אל-עין ומי גשמים שניקוו מהרי אפרים. פני הנחל הזורמים היו מכוסים חבצלות-מים לבנות, בעלות עלים ירוקים, ענקיים, שצפו להנאתם.

לבסוף אזרה סבתא אומץ וטבלה.

סבא, למרות הבטחתו לה, הציץ כל הזמן מחשש שתטבע. הוא עצמו ידע לשחות היטב עוד מילדותו, בחברת נערי הרועים באגם בלטון.

ואכן, קרה הדבר שמפניו חשש.

רק הורידה סבתא את ראשה מתחת למים, בין החבצלות, ומיד נשמע קול ביעבוע חשוד.

מיד קפץ סבא ומשך אותה החוצה, חרף מחאותיה. היא היתה ערומה, גופה הלבן-ירושלמי היה יפהפה, שיניה נקשו מקור זו לזו ושדיה הזדקרו. רק על אצבעות רגליה היה קצת בוץ. סבא גילגל אותה על העבאייה הרחבה וניגב היטב את גופה הרזה והנערי-עדיין.

העננים התפזרו ושמש חמימה שלחה במיוחד להם את אורה ממעל. הם היו יחידים בשדה, בכל הבקעה, בסתר שיחי קנה וסוף. רק סוסיהם עמדו מעליהם והתבוננו בהם בראש מורכן, לוחכים עשב עסיסי שהדיף ריח חמצמץ וחריף בהילעסו בלסתות, שהזילו בהנאה קצף ריר ירקרק.

 "אני לא בטוחה אם זה בסדר, עוד לא טבלתי את כל גופי כהלכה!" מילמלה סבתא עם כל אברי גופה, גם רגליה הלבנות פירכסו.

לפני ימים לא רבים השתטחה על אדמת המושבה, יחד עם חברותיה, בנסותן לעצור את מחרשות השכנים הערבים שביקשו לשוב ולהשתלט על האדמות שניקנו מהם כדת וכדין. היא צעקה: "על גבינו תחרשו!" – תופעה שכזו טרם ראו הפלחים, נשים ההולכות להילחם ראשונה. את המבוכה שנפלה במחנם ניצלו הגברים מהמושבה כדי להיכנס אל בין מסיגי-הגבול ולגרשם מבלי להשתמש ברובים ומבלי להסתבך בהריגה ובגאולת-דם. זו הסיבה שלא נכנסו בהם קודם.

 "בשבילי את כשרה למהדרין..." מילמל סבא כששפמו וזקנו מדגדגים את פניה ואת עור גופה הצח של סבתא, שהיתה שרועה שוב על אדמת המושבה, הפעם על גבה מוקפת נרקיסים ריחניים בצהוב ולבן וסבא המיוחם מסתיר לה את השמש ודופק אותה עד העצם.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "אסתר ראב – כל השירים"

פשוט מדהים – אין מילים

להביע את הערכתי ליוזמה המופלאה הזו.

איילה זמרוני

* אהוד היקר,  אמש שלחתי לך את הרשימה על ספר שיריה של אסתר ראב, והבוקר כבר היא הופיעה בגיליון 1404 + ניקוד. מתי אתה ישן?

ארנה גולן כתבה בצורה מרגשת על יצירתו ומפעלו הספרותי והציבורי של שמאי גולן. מה שהיא לא כתבה הוא עד כמה היא עצמה כישרונית בכתיבה – סִפרה "ילדה של קיבוץ" הוא ממש פנינה ספרותית. 

נעמן כהן מלמד את מוסי רז ממרץ שהמושג "כיבוש" הולם יותר לשטחים האדירים עליהם השתלטו הערבים בעבר הרחוק, ובימינו אלה.

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: תנוח דעתך, אני ישן הרבה, בלילה וגם אחרי-הצהריים, כמו ברוב שנותיי וכמו איש זקן בן 82. ובאשר לניקוד, לא היה צורך לנקד מחדש אלא פשוט להעתיק למאמרך את השיר המנוקד הקיים כבר בקובץ הוורד של "אסתר ראב / כל השירים".

בהזדמנות זו אני חוזר ומזכיר כי גם קובץ הוורד יישלח לכל מבקש.

* אהוד יקר, ראיתי אמנם שאני לא היחידה בהתפעלותי ובוודאי רבים שותפים לה, וראייה שמשה גרנות כבר כתב על המפעל המפעים הזה. אבל אני מלאת התפעלות מעצם הרעיון וכמובן – הביצוע, של הוצאת ספר שיריה של אסתר ראב במהדורת אינטרנט! מעתה תהיה יצירתה הייחודית זמינה ופתוחה לעיונו של כל חובב שירה וכל מוקיר שירה ייחודית כמו זו שלה, שהיא גם ראשונית ומקורית. ולא כל שכן שתהיה השירה הזאת זמינה לעיונו של כל אוהב הארץ הזאת ורגיש לטבע שלה, וכמובן – להיסטוריה (ולא רק  של פתח תקווה) ולגורל שלה.

ומה אומר? התברכה אסתר ראב באחיינים נדירים כמוכם, כשאתה, כמנוע ספרותי, רותם אפילו את הבן שלך ועוד למפעל הניקוד! 

קבלו את ברכותיי,

ארנה גולן

אהוד: לא היה צורך לנקד מחדש את השירים אלא להעתיק-להקליד את הניקוד הקיים בספר המודפס – לקובץ המחשב, וזו מלאכה לא קלה וממושכת.

* לאהוד רב שלומות, ה"חדשות" שלך מגיעות לפינות שאינני מכיר. התגובות והדו-שיח שנוצר ביני לקוראים – מרשים.

כל הכבוד לך ולפועלך.

בברכה רבה,

חובב טלפז

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל