פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1406

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בטבת תשע"ט, 31.12.2018

עם תמונת אהוד בן עזר בן 82 בבית המשפט בתל-אביב ביום 25.12.18, שצילם מוטי קמחי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַחֲרוֹן לוֹחֲמֵי גֵּטוֹ וַרְשָה. // יהודה דרורי: הליכוד נגד גנץ. // אורי הייטנר: 1. פשיטת הרגל של תנועת העבודה. 2. בכייה לדורות. 3. צרור הערות 30.12.18. // משה כהן: ההגמוניה של השמאל. // יורם אטינגר: שגיאות ארה"ב במזרח התיכון. // עמית ברק: רס"ן א', הקצין הנוצרי הבכיר בצה"ל. // מתי דוד: 1.  הגוש, הכיבוש, הייאוש – בעיני ציפי לבני. 2. מפלגת העבודה תחת אזהרה לעתידה. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ל. אולי באמת תרדו שם. // "די לי שאני כותב", משה גרנות מראיין את עמוס עוז. // משה גרנות: קסם הנבל, על ספרו של לרמונטוב "גיבור זמננו". // יערה בן-דוד: כוח הזיכרון וכוֹרַח האהבה, עיון ברומן "ואם אתה מוכרח לאהוב" מאת שמאי גולן. // איתמר פֶּרָת: עמוס עוז: לדעת סופר. // נעמן כהן: טשאָלנט. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק רביעי, לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בין בלוקי הקרח. סרח פוגאצ'וב היפה משתינה בחול. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַחֲרוֹן לוֹחֲמֵי גֵּטוֹ וַרְשָה

בְּעִצּוּמוֹ שֶל מֶרֶד גֵּטוֹ וַרְשָה

מַצְלִיחַ קָאזִ'יק, נַעַר  בֶּן י"ט

בְּאֹמֶץ-לֵב פַנְטַסְטִי, כְּשֶגָּבַר שָם

הַקְּרָב הָאַכְזָרִי הַהוּא, לָצֵאת

לַמְרוֹת מְצוֹר הַנָּאצִים הַבַּרְבָּרִי

מִחוּץ לִתְחוּם הַגֵּטוֹ וְחוּגוֹ

דַּרְכָּן שֶל תְּעָלוֹת-בִּיּוּב אֶל הָאֵזוֹר הָאָרִי

כְּמוֹ זָ'ן וַלְזָ'ן מִתּוֹךְ דַּפֵּי וִיקְטוֹֹר הוּגוֹ.

בְּחָזוּתוֹ, חָזוּת שֶל גּוֹי בְּלוֹנְדִּינִי

נִרְאֶה הוּא פּוֹלָנִי לְכָל דָּבָר,

אַךְ בְּעִדָּן כֹּה אַכְזָרִי וְצִינִי

שֶבּוֹ הִגִּיעו מַיִם עַד צַוָּאר

הוּא מְצֻיָּד בְּתוּשִיַּת זִ'ידְלָקִים

זוֹ שֶשָּׂרְדָה לְאֹרֶךְ לֹא מְעַט שָנִים

פַּרְעוֹת קוֹזָקִים, רְדִיפוֹת  שֶל הַיְדָּמָקִים

וְאַנְטִישֵמִיּוּת זְדוֹנִית שֶל פּוֹלָנִים.

וּכְשֶלַּמְרוֹת רֹב שֹׁחַד שֶקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ

כָּל סָיְּעָָנָיו, אוֹתָם פּוֹלָאקִים הַחוֹשְדִים

כִּי אוֹתוֹ נַעַר הַנִּרְאֶה כְּגוֹי אֵינֶנּוּ

מַבְרִיחַ שוּם נוֹצְרִי שָם, אֶלָּא יְהוּדִים

הֵם מְסָרְבִים אֶת פְּלִיטֵי קָאזִ'יק לְהַבְרִיחַ

כְּשֶאוֹתוֹ יֵצֶר אַנְטִישֵמִי בָּהֶם קָם

אַךְ מְצַיְּתִּים לו­ֹ רַק כְּשֶהוּא אוֹתָם מַכְרִיחַ

בְּאִיּוּמֵי אֶקְדָּח לִפְעֹל כְּפִי שֶהֻסְכַּם.

הוּא גַם מַצְלִיחַ לְחַלֵּץ מִשָּם בַּסֵּתֶר

אֶת מַנְהִיגֵי הַמֶּרֶד שֶזָּכוּ לִשְׂרֹד:

צְבִיָּה לוּבֶּטְקִין, מַארֶק אֵדְלְמַן וְיֶתֶר

פְּקוּדָיו שֶל אָנִילֶבִיץ' שֶאֵינֶנּוּ עוֹד.

וְהוּא עוֹלֶה לָאָרֶץ, אוּד מֻצָּל מֵאֵפֶר

וּמִשְפָּחָה מֵקִים כְּבֵן מַמְשִיךְ אָבוֹת

וְאֶת סִפּוּר-חַיָּיו הוּא מַעֲלֶה עַל סֵפֶר

וּנְשִׂיא פּוֹלִין עַצְמוֹ חוֹלֵק לוֹ אוֹת-כָּבוֹד.

וְהוּא מַנְחִיל שָנִים לַצַּבָּרִים שֶלָּנוּ

אֶת אֶפּוֹפֵּיַת הַגְּבוּרָה וְהַנְכָאִים  

לַדּוֹר שֶלֹּא יָדַע שוֹאָה, כְּמוֹ רֹב כֻּלָּנוּ

כָּל עוֹד עֵדִים כְּמוֹתוֹ יֶשְנָם עוֹד בַּחַיִּים.

וְהוּא נָחוּש בְּכָךְ וְרֶגַע לֹא שוֹכֵחַ

מִבְּנֵי דּוֹרוֹ סוּג מִפְגָּשִים כָּזֶה לְדְרֹש 

כְּשֶמַּכְחִישֵי שוֹאָה וְיֶתֶר מַמְשִיכֶיהָ

שֶל מַשְׂטֵמַת עַמֵּנוּ שוּב זוֹקְפִים שָם רֹאש.

וְהוּא מוּדָע מֵאֵין כְּמוֹתוֹ לְכָךְ שֶאֵלֶּה

אֲשֶר שָׂרְדוּ מִשָּם, אַט-אַט מִתְמַעֲטִים

וְרַק פְּגִישוֹת עִם נֹעַר וּשְבִירַת הָאֵלֶם

שֶל עֵדוּתָם, אִם נִקְלָטִים – אֵינָם מֵתִים.

אַךְ מַר הַמָּוֶת יֵש לוֹ סְטוֹפֶּר קַר כַּקֶּרַח

וְהוּא אֵינֶנּוּ מִתְחַשֵּב גַּם בַּנּוֹעָז

בֵּין בְּנֵי י"ט שֶכָּךְ הִפְרִיחוּ אֶת הַפֶּרַח

שֶל הַהֵרוֹאִיקָה בַּגֵּטוֹ שֶל אֵי-אָז.

וְרַק לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים הוּא גַם נִקְבָּר שָם

בִּירוּשָלַיִם, בָּהּ בְּרֶטֶט וְחִבָּה

אֶת אַחֲרוֹן כָּל לוֹחֲמָיו שֶל גֵּטוֹ וַרְשָה

אֻמָּה שְלֵמָה כָּאן מְאַמֶּצֶת אֶל לִבָּהּ.

יוסי גמזו

* * *

באבל על מותו של עמוס עוז

סופר גדול

נדם אחד מקולותיה הבולטים ביותר

של ישראל

שלא זכה לִזְכּוֹת בפרס נובל

* * *

יהודה דרורי

התוכנית של הליכוד נגד גנץ

עוד לפני שעלה שמו של גנץ כפרוייקט להקמת מפלגה בבחירות, כאשר הערתי על אפשרות כזו, אמר לי אחד ממכיריי, הבקיא בנבכי הליכוד, כי כבר יש שם תוכנית-מגירה כיצד להפיל את גנץ... הוא הוסיף ואמר: "תהיה בטוח שכמה משרדי חקירות עובדים למצוא עליו לכלוך, וימצאו משהו כי הוא היה רמטכ"ל... ובכלל הם יהפכו אותו בעיני הציבור לאיש שמאל ובזאת יגמרו אותו."  

ואכן אנחנו כבר שומעים בתקשורת בשבוע האחרון, מחכ"ים של הליכוד, שהם טוענים שגנץ ומפלגתו הם חלק מהשמאל, ואפילו נתניהו "רמז" על כך כשנשאל על דעתו על  גנץ ע"י עיתונאי, תשובתו היתה " אני לא מתעסק עם מפלגות השמאל..."

המגוחך בדבר הוא שיהיה להם קצת קשה להסביר לציבור מדוע הם מינו אותו בשעתו לרמטכ"ל ואת יעלון לשר הביטחון... ואילו מצידם, אנשי מערכת הבחירות של גנץ ינסו לנטרל את תעמולת הליכוד על  "גנץ השמאלני" על ידי הדבקת הכינוי "פאשיזם" לליכוד (ובו זמנית לפרט לציבור שוב ושוב את ממצאי החקירות נגד נתניהו וכל אנשי שלומו...)

ההכרזה הצפויה על הקמת מפלגת המרכז-השמאלני-הימני

בחוגי התקשורת מצפים בקוצר רוח להכרזה של מקימת המפלגה החדשה – גב'  ציפי ליבני,  על הסנסציה הנוספת שלה (כך היא מאמינה...) – כאשר לידה, כרגיל, יהיה ח"כ יואל חסון (לשעבר יו"ר צעירי הליכוד ובית"ר וכיום מראשי המחנה הציוני...)

המפלגה החדשה תיפנה בין השאר לבני בגין, לאהוד אולמרט ולאהוד ברק, להצטרף אליה לרשימה לכנסת, ותקרא לכל האלופים שהשתחררו מצה"ל ואין להם עבודה, להציע את מועמדותם. הסיסמה הכלכלית של המפלגה תהיה: שיטה קפיטליסטית-סוציאליסטית, והקו-המדיני יתמוך ב-3 מדינות ל-3 עמים בתוך ארץ ישראל השלמה שכולה שלנו.

המארגנים מאמינים שהציבור אינו מבין בין ימינו לשמאלו – ולכן שמה של המפלגה החדשה  יגרום לכך שרבים יצביעו עבורה.

הערה לבאלאגן הפוליטי –

מיהודה דרורי

רמת השרון

* * *

אורי הייטנר

1. פשיטת הרגל של תנועת העבודה

קיבוץ בוכנוואלד היתה הכשרה חלוצית של יוצאי מחנה הריכוז בוכנוואלד, שהוקמה על אדמת גרמניה מיד לאחר תום המלחמה. חבריה עלו לארץ והקימו את קיבוץ נצר סירני, ששמו המקורי היה קיבוץ בוכנוואלד.

השבוע עלה בסמינר הקיבוצים מיצב בשם קיבוץ בוכנוואלד. יצירת תודעה בקרב הסטודנטים על אותה קבוצה מופלאה של אודים מוצלים מאש שהיו לחלוצים והקימו יישוב יהודי בארץ ישראל, היא דבר יפה ומרשים.

אולם לא זו רוח המיצב. נושא המיצב הוא המהגרים הזרים בישראל. כותרתו היא "למה מי פה לא פליט?" והמסר שלו ברור – המהגרים מאריתריאה הנמצאים בישראל הם בני דמותם של היהודים בשואה.

כך, בסמינר הנושא את שם התנועה הקיבוצית. תעמולת זוועה וכזב, שנגועה ביותר מקורטוב גימוד השואה, מזהמת את שמה של התנועה החלוצית, שיישבה את גבולות הארץ והייתה חוד החנית בהגשמת הציונות.

לא הייתי נדרש לכך, אילו היה מדובר באירוע נקודתי. הצרה היא שזהו סימפטום. תופעות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות שהיו בשולי השוליים של השמאל הרדיקלי, והשמאל הציוני התנער מהן וגינה אותן, נתפסות היום כלגיטימיות בשמאל הישראלי, שהגבול בין שמאל ציוני ופוסט-ציוני בתוכו, הולך ומיטשטש.

מה קרה לשמאל הציוני? בשנת 2000 נטש ראש הממשלה אהוד ברק את דרכה המדינית של מפלגתו, גישת הפשרה הטריטוריאלית ברוח תוכנית אלון ומורשת רבין, ועקף את מרצ משמאל. הוא המיר את הדרך של תנועתו בקבלת עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" קטנים), חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן. ולמרות התוצאות העגומות של דרך זו – היא היתה לדרך המדינית של מפלגת העבודה.

אך השבר הגדול אינו בדרך המדינית החדשה. כשמפלגת העבודה אימצה את הדרך המדינית הזאת, איש לא ערער בשמאל הציוני על מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. חמת הזעם של המאבק נגד חוק הלאום, מצביעה על שבר רוחני, ערכי, תרבותי. על התנתקות מהליבה האידיאולוגית של תנועת העבודה הציונית.

לא בכדי ציינתי דווקא את חמת הזעם, ולא את עצם ההתנגדות. כתומך נלהב בחוק הלאום, אני מכבד את המתנגדים לו בטענה שהוא מיותר ולכן מזיק, שהעיתוי שלו שגוי, שהוא מחריף את העימות עם ערביי ישראל ויש להימנע ממנו, שצריך לנסח אותו כך או אחרת. למשל, הביקורת שמתח על החוק משה ארנס.

רב המרחק בין התנגדות כזאת, לבין מלחמת הקודש נגד החוק שהוצג כ"גזעני, לאומני, פשיסטי ומזכיר תהליכים." המשמעות של הטענה הזאת, היא שהציונות היא גזענות, ושלאומיות יהודית היא לאומנות. זוהי פשיטת רגל ערכית של תנועת העבודה, שהתנתקה מדרכה ואימצה עולם ערכים זר.

הדבר המצער, הוא שבמקביל, גם הימין הישראלי מתנתק משורשיו כתנועה ממלכתית וליברלית. לכך אקדיש את מאמרי הבא.

המציאות הזאת מחייבת הקמת אלטרנטיבה פוליטית וחברתית, שתחדש את המיינסטרים הציוני הממלכתי, מול ההקצנה של השמאלימין.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. בכייה לדורות

ההחמצה הגדולה ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית היתה העלייה הגדולה מארצות ערב בכלל וצפון אפריקה בפרט, בעשור הראשון של המדינה.

העתודה האנושית הגדולה של התנועה הקיבוצית – המוני חברי תנועות הנוער החלוציות באירופה, נספתה ברובה בשואה. העתודה בקרב הדור הצעיר הצברי, חברי תנועות הנוער, היתה מצומצמת יחסית, ולא היה בה די כדי למלא את צרכי ההתפתחות של התנועה. חלק מן האקטיבה הצעירה ביכרה את השירות הציבורי במדינה החדשה על פני החיים בקיבוץ (והקיבוץ לא השכיל לאפשר את השילוב בין השניים).

ההזדמנות הגדולה היתה העלייה הגדולה מארצות האסלאם. קליטתה היתה מערה רוח חיים צעירה וחדשה בקיבוצים, מאפשרת לקיבוצים להיות האוונגרד של הגשמת הציונות והיעדים הלאומיים, כפי שהייתה עד קום המדינה, והתנועה הקיבוצית הייתה המיישב הגדול של מאות יישובים בגליל ובנגב, שהבטיחו את היותם של חבלי ארץ אלה חלק ממדינת ישראל (כפי שהיתה תנועת המושבים).

התנועה השקיעה בניסיון לקליטת העלייה הזו. שלחה שליחי עלייה וחינוך, קלטה חברות נוער והעניקה להם חינוך ובית, אך לא מצאה מסילות לליבם ולא היתה אבן שואבת לרבים.

משפט אחד במאמרו של מוקי צור "על הקו המקשר שבין מרוקו לבין הקיבוץ" ("ידיעות הקיבוץ" 21.12.18) מסביר את הגורם המרכזי לכישלון: ".. מה שלא התאים לאתוס היהודי שלה ושל חבריה היתה עובדה מצערת: הקיבוץ הגיש לחם על השולחנות בפסח. הן החילונים והן הדתיים שבהם נעלבו, וחלק גדול מהחבורה עזב את הקיבוץ."

בראשית שנות החמישים, יצא הסופר אמנון שמוש לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עלייה לישראל.

לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמיתיים בקיבוץ בישראל, וכיוון שחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.

הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו."

את הווידוי הכואב הזה סיפר אמנון שמוש בהרצאה שנשא לפני כשש שנים בכנס האקדמי של מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, שאותו ניהלתי באותה תקופה (ולצערי הוא כבר אינו קיים), שעסק בסוגיה: "יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו?" הוא אמר בדבריו, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהיתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.

שמוש טוען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, היתה הכישלון בקליטת העלייה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו היתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים בהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.

בכייה לדורות. אין הגדרה מדויקת מזו. סיפורו של מוקי צור מאושש זאת.

היום, חדר האוכל בקיבוצים רבים כשר, מטעמים עסקיים-תיירותיים. הנכונות להתאים את עצמנו לקהל לקוחות, לא היתה קיימת כאשר היה עלינו להתאים את עצמנו לקהל המגשימים הפוטנציאליים, שעשוי היה להיות המנוף הגדול לצמיחה רבתי של התנועה הקיבוצית. אכן, בכייה לדורות.

ועצוב לחשוב עד כמה גם היום איננו מחמיצים אף הזדמנות להרחיק מאיתנו את עם ישראל, ואנו מקפידים להעניק לעצמנו טעמים להכות על חטא בעוד חמישים שנה.

[אהוד: דבריך אינם מקובלים עליי. העולים מעדות המזרח לא היו נקלטים בהמוניהם בקיבוצים – גם אם חדרי האוכל בהם היו תחת השגחת הבד"צ. אורח-החיים הקיבוצי לא התאים להם כשם שגם לא התאים למרבית היישוב העברי בארץ, מבוגרים ונוער. המסגרת של המושבים, חרף כל הקשיים הכלכליים, התאימה להם יותר, ועובדה שהם קיימים ומשגשגים כבר עשרות שנים

דבר נוסף, מתברר כי המורים לספרות אינם נוטים כיום ללמד את עגנון וגם לא את עמוס עוז מפני שהעברית שלהם אינה מובנת לתלמידים ותוכנם קשה להבנה. העברית של הספרים שלי, כמו "המחצבה", מובנת לכל נערה ונערה גם היום אבל הספר הוצא מרשימת הקריאה של משרד החינוך מפני שהתגלה שאני סופר "אשכנזי" ולכן מה שכתבתי על "ישראל השנייה" אינו "אותנטי" ואינו "מזרחי". מרבית ספריי האחרים, כמו "הנאהבים והנעימים" או "מסעותיי עם נשים" – קלים לקריאה לכל נערה ונער – אבל הם נחשבים פורנוגראפיים ולכן אין סיכוי שייכללו אי פעם בקריאה מומלצת של משרד החינוך, וזאת על פי הכלל – מה שנחשב ספרות עברית אינו קריא ומה שקריא אינו נחשב ספרות עברית].

3. צרור הערות 30.12.18

* הפנתיאון – אילו עמוס עוז כתב רק את "סיפור על אהבה וחושך", די היה בכך כדי להציבו בפנתיאון של גדולי הספרות העברית. יהי זכרו ברוך!

* יומן קריאה בספריו של עוז – ספרו הראשון של עמוס עוז שקראתי, היה "ארצות התן". הייתי נער בכיתה ח' או ט', ומצאתי את הספר אצל אחותי הגדולה. האמת היא שלא התלהבתי, אולי הייתי צעיר מדי, ולכן לא חזרתי לעוז ב-3-4 השנים הבאות.

נכבשתי לכתיבתו של עמוס עוז, בספרו הנפלא "מנוחה נכונה". לאחר קריאת הספר, שבתי לספריו הקודמים, ומאז קראתי את מרבית ספריו. עוז היה אחד הסופרים האהובים עליי.

דווקא את "מיכאל שלי", הנחשב לאחד מספריו הטובים ביותר, פחות אהבתי. בעיניי, פסגת יצירתו ואחת מפסגות הספרות העברית לדורותיה, היא יצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך". זה אחד הספרים הטובים שקראתי. בהרצאות ושיעורים רבים מאוד קראתי, ובכל פעם התרגשתי מחדש, את סיפורו על ליל כ"ט בנובמבר, מתוך "סיפור על אהבה וחושך". בהופיעי בפני קהל צעיר, התאכזבתי בכל פעם מחדש, כששאלתי את מאזיניי מי קרא את הספר. אני מקווה שיש מי שנענו להמלצתי החמה וקראו אותו בעקבות ההרצאה.

עוד מספריו שאהבתי במיוחד – "מקום אחר", "לדעת אישה", "תמונות מחיי הכפר" ו"הבשורה על פי יהודה" המקסים.

השקפותיו הפוליטיות היוניות מאוד של עמוס עוז רחוקות מאוד משלי. מעבר למחלוקת העמוקה בסוגיה הפלשתינאית, הוא גם שלל מראשיתה את ההתיישבות בגולן, התנגד לחוק הגולן ותמך בנסיגה מהגולן. אולם גישתו נבעה מתוך פטריוטיות וציונות, בדרכו. לכן, הוא היה מוקד לשנאה עזה מצד השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני. עמוס עוז נהג לומר שהציונות היא שם משפחה ויש בה שמות פרטיים רבים, ואני מסכים מאוד עם דבריו. הציונות שלו שונה משלי – היא ציונות קטסטרופלית, ציונות כמקלט, כלומר הצידוק שלה הוא הקטסטרופה המאיימת על העם היהודי ללא מדינה יהודית, ומכאן שהיא ציונות רזה מאוד, שמסתפקת במינימום ההכרחי, לדעתו, לקיום המדינה. הציונות שלי נובעת בראש ובראשונה ומעל הכול מאמונה בזכותנו על ארץ ישראל, ומייעוד לאומי

למרות המחלוקת הפוליטית, קראתי בשקיקה את מסותיו ומאמריו הפוליטיים וההגותיים ואהבתי להאזין לו בכלי התקשורת, כיוון שהעברית שלו מהפנטת, הרהיטות שלו, כושר הניסוח הגאוני שלו והשפה הקולחת והמדויקת שבפיו, חוללו אצלי קשב רב לעמדותיו, הגם שלא שיכנעו אותי.

קראתי את ספריו הפובליציסטיים וההגותיים, כמו ספר המסע החברתי-פוליטי המעולה "פה ושם בארץ ישראל, 1982", "באור התכלת העזה", "ממורדות הלבנון", "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית" ו"למרגלות הר געש" – ספר שבו תיאר את יחסו לגרמניה, שבה הוא סופר נערץ ועתיר פרסים ואת הרצאותיו שם, בפני סטודנטים, ובהם אנטי ישראלים רדיקליים. מי שמפקפק בפטריוטיות שלו מוזמן לקרוא את הספר הזה, ולהבין עד כמה הוא עמד בחזית ההסברה הישראלית והציונית. עם זאת, גם ספר זה מעיד על הציונות הקטסטרופלית שהוא ייצג, אולי יותר מספרים אחרים. מבין ספרי ההגות שלו, אהבתי במיוחד את "יהודים ומילים" שכתב עם בתו פניה עוז זלצברגר (גילוי נאות: בספר זה הם ציטטו מתוך מאמר שכתבתי על שלונסקי). דווקא מספרו ההגותי האחרון, "שלום לקנאים", התאכזבתי. הוא ניגש לציבור הישראלי, בספר זה, עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה, ובכך יצר בי ציפייה שנכזבה, כאשר התברר שהוא הציע שיח חד-צדדי. הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמיתי לעמדות שונות משלו.

עם מותו של עמוס עוז, איבדה הספרות העברית את אחד מגדולי יוצריה.

* דמות מופת – צביקה לוי, חתן פרס ישראל, אבי החיילים הבודדים, דמות מופת, הלך בשבת לעולמו. יהיה זכרו ברוך!

במאמר על החיילים הבודדים, לאחר מבצע "צוק איתן", הצעתי לראשונה להעניק לצביקה לוי את פרס ישראל על מפעל חיים.

צביקה לוי היה אדם שכל כולו נתינה. ציוני, פטריוט, קיבוצניק, מסור עד כלות לעם ישראל, לחברה הישראלית, לצה"ל, לחיילים הבודדים.

הכרתי את צביקה לפני 15 שנים. בשנת ה-25 לאורטל, ריכזתי צוות תרומה לחברה הישראלית, צוות שנועד לקדם מיזם של אורטל למען החברה הסובבת. תחילה רצינו לאמץ את קהילת צד"ל בקריית שמונה, אך הדבר לא יצא לפועל. לבסוף החלטנו על אימוץ חיילים בודדים. ואכן, אימצנו מיספר חיילים בודדים, וכעבור שנים אחדות גם גרעין צב"ר של חיילים מחו"ל. היכרתי את צביקה כבלתי נלאה, מוכוון משימה ונחוש; כל כולו המשימה שהעמיס על כתפיו. ועוד התרשמתי מהקשר האישי שלו עם כל חייל וחייל, חרף העובדה שהוא טיפל באלפי חיילים.

צביקה היה איש חם ואוהב, אדם מלא אהבת חיים, שמחת חיים, הומור. איש של אנשים, אוהב אנשים. הוא היה המסמר של כל אירוע ומסיבה. הוא היה הרוח החיה, במשך שנים רבות, של פרלמנט העמק, בקיבוץ יפתח. משפחתנו זוכרת היטב, את הערב היפה והמרגש שהוא ארגן והנחה בפרלמנט לזכר חמי, אריק שליין ז"ל, במלאת שנה למותו.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

* איזה אספסוף – האם מחללי קבר אביו של מנדלבליט שייכים לאספסוף המוסת של אלדד יניב או לאספסוף המוסת של נתניהו?

* הבריון השרלטן – הבריון השרלטן אלדד יניב הקים מפלגה חדשה. מה שטוב בכך, הוא הידיעה שהוא לא יכתים את מפלגת העבודה. אני מאמין שלמרות כל תעלוליו, שהצליחו להשאיר אותו בכותרות לאורך השנים האחרונות, גם הפעם הוא יראה את הכנסת מבחוץ.

* הימין החדש – אני רחוק ממפלגת "הימין החדש" בדעותיי. איני שמח על מפלגות שיגררו את המערכת אל הקצוות, מימין ומשמאל. החברה הישראלית נדרשת לחלופה מרכזית, ציונית, דמוקרטית וממלכתית, אלטרנטיבה של אחדות לאומית וסולידריות חברתית, כנגד ההקצנה מימין ומשמאל.

ועם זאת, אני מברך על עצם הרעיון של מפלגה משותפת לחילונים ודתיים.

* החוצה! – לא התייאשתי לגמרי מהליכודניקים. אני בטוח שבפריימריז הם יעיפו לכל הרוחות את אורן חזן, והוא ייצא סוף סוף מחיינו.

* ביד הלשון: אָפִיל – בפרשת השבוע, פרשת "וארא", כתוב: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). מה פירוש אפילות?

פרי אפיל הוא פרי שמאחר להבשיל. היפוכו – פרי בַּכִּיר.

המילה המקראית הזאת אינה נפוצה בשפת היומיום, אך היא חיה ובועטת בשפה המקצועית החקלאית.

זן התפוח המשובח פינק ליידי, לדוגמה, הוא זן אפיל, המבשיל בחודש נובמבר המאוחר. 

אורי הייטנר

* * *

משה כהן

ההגמוניה של השמאל

ראו איזה הד ציבורי יש למותו של עמוס עוז, ובצדק, לעומת ההד המינורי למותו של אהרון אפלפלד. 

אפלפלד סופר לא פחות דגול, אך לא היה פעיל דיו מבחינה פוליטית. 

[אהוד: ייתכן שאהרון אפלפלד שגה בכך שלא תרם 25,000 שקלים מפרס ספרותי או פרס על פעילות למען השלום, כמו עמוס עוז ב-2012, שתרם את סכום הפרס שזכה בו – לארגון "שוברים שתיקה"].

שפל המדרגה

נדהמתי מתגובתה של תמר זנדברג לחילול קברו של אבי היועץ המשפטי.

היא הפנתה אצבע מאשימה כלפי... נתניהו.

חשבתי שכבר ראינו הכול.

שפלות כזאת טרם ראינו.

את מי זה מעניין?

מדיניות החוץ של ישראל רושמת הישגים גדולים, כגון הידוק היחסים עם הודו ועם ברזיל, מהמדינות הגדולות בעולם.

 אבל את מי זה מעניין? כל מה שהתקשורת עוסקת ודשה בו השכם והערב הוא מתי יפרסם היועץ המשפטי את החלטתו בתיקי חקירת ראש הממשלה.

מה פתאום רדיפה?

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה מוכשר ומנוסה וישראל, במצבה הביטחוני המורכב, זקוקה לו.

הרדיפה אותו היא ירייה עצמית ברגל. 

מי ייתן

מי ייתן שהצבא הסורי יתעמת עם הצבא הטורקי.

משפט חשוב

בראיון האחרון של עמוס עוז ששודר בתקשורת, מסיים עוז את דבריו בזו הלשון:

איני בטוח שאני צודק מול דעתו של מחצית העם, ימים יגידו.

זה משפט חשוב.

פרטנרים לשלום

שרת ההסברה של ממלכת ירדן דרכה בכוונה על דגל ישראל.

פרטנרים לשלום שכאלה, המקבלים מישראל כמויות גדולות של מים. 

בושה. 

משה כהן

ירושלים

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

שגיאות ארה"ב במזרח התיכון –

חוזרות או נמנעות?

"חדשות מחלקה ראשונה", 27 בדצמבר

האם הסגת הכוח האמריקאי מסוריה וגיבוש תוכנית אמריקאית לפתרון הבעייה הפלסטינית הם המשך של מדיניות אמריקאית שגויה במזה"ת?

לדוגמא, ב-1948 התנגדו מחלקת המדינה, הפנטגון וסוכנות הביון להקמת מדינה יהודית – אותה ראו כבעלת ברית של מוסקבה – וטענו שהיא משוללת בסיס קיום צבאי, כלכלי ודמוגרפי. ב-1977-79 בגדה ארה"ב בבעל בריתה, השאח הפרסי, וחיזרה אחר אייתולה חומייני, אותו ראתה כשוחר זכויות אדם ושלום. ב-1981 הענישה ארה"ב את ישראל צבאית, דיפלומטית וכלכלית עקב השמדת הכור הגרעיני בעיראק – שחסכה מארה"ב עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991. ב-1993 וב-2005 שיבחה ארה"ב את "הסכם אוסלו" וההתנתקות מעזה  כמאיצי שלום וביטחון.

ב-2010-11 התייחסה ארה"ב להתפרצות "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי", "מהפיכת פייסבוק" ו"מהפיכת הנוער". ב-2009-11 הקריבה ארה"ב את ממשל מובארק על מזבח קשריה עם "האחים המוסלמים", ארגון הטרור האסלמי הגדול ביותר. ב-2015 הובילה ארה"ב את הסכם הגרעין עם האייתולות, ובכך העניקה רוח-גבית דרמטית למשטר טרור אנטי-אמריקאי, הפועל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

חרף כישלון כל יוזמות השלום (ישראל-ערב) של ארה"ב – שאילצו את הערבים לאגוף אותן מהצד המכסימליסטי – הבית הלבן מתכוון להציג יוזמת-שלום נוספת, למרות העובדה שרק יוזמות ישירות (בין ישראל למצרים וירדן) הובילו לשלום.

המדיניות המזרח תיכונית הכושלת של ארה"ב והמערב זכתה לביקורת חריפה מצד עמודי-התווך של חקר המזה"ת – הפרופסורים והסופרים אלי כדורי, פי. ג'יי. ואטיקיוטיס (שניהם מאוניברסיטת לונדון) וברנרד לואיס (מאוניברסיטת פרינסטון). הם חושפים את נטיית המערב להקריב את מורכבות המזה"ת על מזבח הרהורי-הלב, תוך התעלמות ממאפיינים בינערביים וזאת מאז המאה ה-7 (וללא קשר לישראל): פיצול ותזזיתיות פנימיים ואזוריים, היעדר דו-קיום בשלום, אי-סובלנות אלימה, ארעיות שלטונית ומדינית ומשטרי מיעוט-רודני.

הביקורת מקבלת חיזוקים מ"הצונאמי הערבי" הגועש.

פרופ' כדורי חשף את כישלון המדיניות כלפי איראן: "הנשיא קארטר נכשל במדיניותו כלפי איראן... סייע להפלת השאח הפרסי בהנחה שהאלטרנטיבה תקדם דמוקרטיה וזכויות אדם... שגריר ארה"ב בטהראן ומקהלה של פקידים בכירים ואקדמאים בארה"ב שרה שירי הלל לחומייני..."

לדברי פרופ' ואטיקיוטיס: "סכסוכים בינערביים ימשכו בעתיד הנראה לעין... מאוויי הערבים אינם דומים למאוויי ארה"ב ואף מנוגדים להם... המזה"ת עתיר סכסוכים ללא שום קשר לסכסוך הערבי-ישראלי... הסכמים ובריתות עם משטרים ערביים הם בעייתים, מסוכנים וארעיים..."  כמו כן – "אופוזיציה היא [בעיני המשטר] חתרנות; מחלוקת פוליטית היא בגידה; אין סובלנות לאופוזיציה... חילופי שלטון אפשריים רק באמצעות מרד או הפיכה..."

פרופ' לואיס שפך אור על מאפייני איסלאם שאינם זוכים לתשומת-לב ראויה במערב: "לא-מוסלמים עשויים ליהנות מסובלנות אסלאמית אם יכירו בעליונות האסלאם... שלטון אסלאמי על שאינם מוסלמים נתפס כצודק ונורמלי... שלטון של לא-מוסלמים על מוסלמים נתפס כעלבון לחוקי האל והטבע... העולם מתחלק לקהילת המוסלמים וקהילת 'הכופרים'..."

האם מעצבי מדיניות ארה"ב למדו שניסיון לפתור בעיות תוך התעלמות מעובדות-יסוד מחמיר את הבעיות? האם הם לומדים משגיאות על ידי הימנעות מהן או חזרה עליהן?

יורם אטינגר

* * *

עמית ברק

מחובר לארץ, גאה במדים ומקווה לשמש דוגמה לצעירים נוספים. רס"ן א', הקצין הנוצרי הבכיר בצה"ל, בראיון מיוחד ל'מידה'

בתהליך שעובר על העדה הנוצרית בישראל האחרונות יש מפעם לפעם נקודות ציון היסטוריות. רס"ן א' משרת בצה"ל כבר כ-19 שנה, ובקרוב יעשה גם הוא היסטוריה כאשר יקבל דרגות סגן אלוף ויהיה הקצין הנוצרי הראשון שמגיע לדרגה זו. יש מי שאומר שדווקא זה מגיע בתזמון טוב, כשי לשנה החדשה, אבל האירועים שנחרתו הכי חזק בזיכרונו היו כאשר עמד בקו האש.

"הייתי מפקד מתקן בדרום לבנון והיו נפילות במרחב. כל המוצב נותק מתקשורת לגמרי. החיזבאללה היה ליד המוצב ובסוף איכשהו נוצר קשר רדיו גלוי עם כוחות אחרים. הבנתי איפה התקלה, טיפלתי בה והצלחתי לתקן, אבל לא שמתי לב שנכנס לי רסיס לרגל. ירדתי לחמ"ל ושאלו אותי מה יש לך ברגל. הסתכלתי וראיתי שהכול דם. זאת היתה הפעם הראשונה שנפצעתי, ונלחצתי באופן טבעי," הוא מספר בראיון מיוחד ל'מידה'.

האירוע השני התרחש במהלך מבצע 'עמוד ענן'. "שובצתי להיות ממלא מקום בחטיבת שריון, בלילות ישנתי ברכב. בלילה הרביעי חיילי מילואים התקשרו אליי ובאו לאסוף אותי לארוחה. בבוקר למחרת אני מקבל אינספור טלפונים. כשחזרנו ראיתי שהרכב "הלך" מפצמ"ר שנפל עליו. ישר חשבתי מה קרה למכונת הגילוח החדשה שקניתי. זה קרה בלילה שבו הלכתי לעשות על האש. זה היה נס."

א' הוא תושב הצפון, נשוי ואב לשניים. לא ניתן לחשוף את שמו המלא בשל התפקיד אותו הוא עומד למלא. הוא התגייס בשנת 1999, בתקופה בה נוצרים בודדים התנדבו והתגייסו לצה"ל או למג"ב.  בשיחה עם 'מידה' הוא מעיד כי בבית הספר לא הייתה שנאה או פחד מגיוס לצה"ל, אך הסיבה לאי הגיוס אצל הרוב המוחלט נבעה מכך שההרגל בעדה הנוצרית היה שממשיכים ללימודים גבוהים ורוכשים השכלה.

גם א' התכוון להמשיך ללימודי הנדסת מכונות בטכניון, אך לא היה שלם עם עצמו. "באותה תקופה היתה לי חברה יהודייה שעמדה לפני גיוס. הרגשתי כבר אז כישראלי והייתה לי תחושה שמשהו חסר," הוא מספר על ההחלטה להתגייס. אך כמי שלא למד בבית ספר יהודי, לא היה שום ידע מקדים על צה"ל או על תהליך הגיוס. חברתו הציעה להגיע ללשכת הגיוס בטבריה, אביו שוחח עם כמה חברים יהודיים שהשיגו לו את מספר הטלפון וא' התייצב בלשכה.

בתחילה הודיעו לו כי ישובץ לגדס"ר הבדואי, בדומה למרבית הנוצרים שהתנדבו להתגייס באותה תקופה. "לא היה לי מושג במה מדובר, הנתונים שלי לא נבדקו בכלל. רציתי להשתלב ולהכיר את כולם, לא להיות ביחידה הומוגנית. זה כמו שנוצרי יתגייס לגדוד חרדי. הנוצרים צריכים ללכת ליחידות בהן מכירים את כולם, את כלל גווני החברה הישראלית. לכן אסור גם שיהיה גדוד נוצרי, צריך להתפזר בכל יחידות צה"ל כדי להרגיש שייכים?" הוא אומר.

בסופו של דבר עשה א' מסלול בגולני, ופשוט זה לא היה. "לא כל כך הסתדרתי שם. הייתי אומר שאני ערבי-נוצרי, הרי זה מה שלמדנו בבית הספר, שאנחנו ערבים. אותה מוזיקה, אותו אוכל, אותה שפה. אין לי בעייה איתם בכלל אבל היום אני יודע שזו לא הזהות האמיתית שלי. בגולני זה עשה לי נזק. היו לי מריבות ודברים שגרמו לכך ששובצתי בחיל הקשר. שם התחלתי להתקדם בתפקידים, קיבלתי מצטיין אלוף על פעילות כשלהי שלקחתי בה חלק והחליטו שאצא לקורס קצינים."

א' שירת כקצין קשר בגדוד תותחנים, קצין קשר חטיבתי, וקצין אג"מ באוגדת מילואים. במהלך השנים יצא גם ללימודי הנדסה מטעם הצבא ופעל למען גיוס צעירים נוצרים. בעוד כחודשיים הוא אמור להתחיל תפקיד חדש ויוקרתי בחיל הים, ואז יקבל את דרגת הסגן אלוף.

אך מעבר להתקדמות האישית, א' מספר שהוא נחשף במהלך שירותו לדברים שלא ידע עליהם קודם.  "הדבר הראשון שנתגלה היה על הזהות שלי," הוא אומר ומוסיף: "אם לא הייתי מתגייס לצבא הייתי נשאר כמו שאר חבריי מהשכבה שלי שהם לא חלק מהשורשים של העם היהודי. בבתי הספר לא מלמדים אותנו כלום על ההיסטוריה של נוצרים או על השורשים היהודיים והארמיים. חברים שלי לא מכירים את עצמם. בסוף הבנתי שיש דברים שכן משליכים על החברה. החברה הישראלית מסתכלת עליהם כעל ערבים, כמו שרבים מהם מסתכלים על עצמם וזאת טעות היסטורית וחבל. חבל שאדם לא מכיר את עצמו."

נקודה נוספת אותה מציין א' מתייחסת לצה"ל. לדבריו, חיילים לא יודעים ומבינים מספיק מה זה מיעוט. "יותר ויותר מכירים מה זה דרוזי ובדואי וקצת מה זה צ'רקסי, וגם לא מספיק לעומק. לגבי הנוצרים לא יודעים כלום. זאת סוגיה שטעונה שיפור. מבחינת שייכות בצבא, לבדואים ולמוסלמים יש מי שמסייע ומחבק אותם, לדרוזים ולצ'רקסים זה גוף אחד חזק ומסודר. לנוצרים אין עדיין כתובת מסודרת וחזקה מספיק. צוערים בקורס קצינים מבקרים למשל בדלית אל כרמל להכיר את הדרוזים, או בזרזיר להכיר את הבדואים, אבל לא מבקרים בשום מקום על מנת להכיר נוצרים. ביחידות בהן יש חיילים נוצרים שמשרתים המודעות עלתה, איפה שאין עדיין יש בורות רבה."

השירות בצבא השפיע על א' גם במישור האישי והמשפחתי. "למדתי בבית ספר של חְנונים, היינו רק לומדים ולומדים ולא מבלים. לא היו חיי חברה. השירות גרם להפגת פחדים וחששות, אני לא בן אדם שנרתע ממישהו שמאיים עליי מילולית. אני לא מפחד גם כשאני הולך על מדים בנצרת. לפעמים אני בכוונה מסתובב שם על מדים בחנויות של נוצרים שילמדו לא לפחד. יש קצין נוצרי בנצרת שהשתחרר ופתח בית קפה, ניסו לקחת ממנו דמי חסות ולא הצליחו, הוא לא פחד. העברית שלי השתפרה מאוד ואני מרגיש מאוד מחובר לחברה הישראלית."

גם ילדיו של א' לומדים כיום במסגרות יהודיות. "בבתי ספר נוצריים לא לומדים שום דבר על הזהות והשורשים שלהם. מלמדים על קישוטים של העץ, מלמדים שירים, קצת תפילות. זה גם חשוב אבל חוץ מזה כלום, פשוט לא מלמדים את האמת. בנוסף לכך נתקלתי בבעייה בבית הספר שבו למדתי, שם התמנה סגן מנהל חדש. פעם אחת הוא ראה אותי על מדים והעיר לי שלא איכנס לבית הספר עם מדים. זה היה צעד אחורה מבחינת בית הספר. אני לא מוכן שהבן שלי יהיה בבית ספר שמחוץ לו יתנכלו אליו ואני מעדיף שיהיה במסגרת יהודית שילמד על השורשים המוקדמים שלו."

לדברי א', "יש גורמים בעלי כוח בקרב העדה הנוצרית והמגזר הערבי שמעוניינים שנשאר בורים, הם רוצים בקרע בין הנוצרים לבין היהודים, רוצים לנתק אותנו מן המדינה. למשפחתי הקרובה והרחוקה הצלחתי להכניס את החשיבות שבחיבור למדינה. לשבור את הסטיגמה שהמדינה רודפת אותנו. אחותי התגייסה לצבא, וזאת לא שאלה כבר אצלנו במשפחה אם להתגייס או לא, זה מובן מאליו."

כמי שבקרוב יעשה היסטוריה ויהיה לנוצרי בדרגה הבכירה ביותר בצה"ל, א' מרגיש שיש עליו אחריות לשמש כדוגמה אישית כלפי צעירים נוצרים. "הרבה נוצרים זלזלו ואמרו שלא יתנו לי להתקדם. הגעתי לאן שהגעתי בזכות עצמי, תרמתי המון בידע שלי, בראש הטכני, בדברים שיכולים לחזק את יכולות צה"ל למה שמצפה לנו בעתיד. כשהם יראו נוצרים מתקדמים בדרגות, זה ייתן עוד מוטיבציה. היום במציאות הקיימת אני לא מרגיש הבדל ביני לבין יהודי או כל מיעוט אחר. כולנו שווים וכל אחד מתקדם לפי תרומתו. הלוואי שבחברה האזרחית נחיה בלי הבדלים כמו שהיום בצבא. נגיע לזה לאט לאט."

בשנים האחרונות יש גידול במספר המתגייסים הנוצרים? מה המוטיבציה לכך?

"את רוב התקשורת הישראלית הנושא לא מעניין, והתקשורת הערבית היא בכלל אנטי. מה שמסייע לחשוף את האמת הן הרשתות החברתיות שחושפות את השקרים בתקשורת הקונבנציונאלית. זה תרם מאוד לתהליך. חייבים תודה גם ליהודים שהיו מעורבים בתהליך, לאנשים טובים שהתגייסו למאמץ לדחוף ולקדם את דרישות של הנוצרים, וגם לגורמים במשרד הביטחון ובמנהל אוכלוסיות בצה"ל. יש גם אנשי צבא שהשתחררו, קצינים בכירים, תנועות וארגונים שפועלים ודוחפים את הנושא החשוב הזה. זה צריך להיות אינטרס לאומי של מדינת ישראל. אני רואה איך חיילים נוצריים נהיו ישראליים, אני מתרגש מזה כי אנחנו מתקדמים ונהיה חלק ממי שמגן על הארץ."

מה צריך לעשות כדי להגדיל עוד יותר את המספרים?

"כאיש צבא אתייחס קודם כל למה שצריך לעשות בעניין זה בתוך הצבא. בכל נושא החינוך חייבים להכניס את הנושא של הנוצרים-ארמים, כי זה מסייע. לתת דגש על זה בקורסים כלל צה"ליים ופיקודיים. לבקר, לראות ולשמוע, לעשות את החיבור. חוץ מזה הדגש צריך להיות בחינוך בבתי הספר הנוצריים. לא יכול להיות שאת הנוצרים לא מלמדים את ההיסטוריה שלהם. איך רוצים לחזק את החיבור שלנו לארץ, לעם היהודי ולמדינה? הרי זה הבסיס."

עוד אומר א' כי לצד החינוך, חשוב גם הנושא של ביטחון האזרח. "אנחנו חייבים שמישהו יסתכל בעין פקוחה על כל מה שקורה בערים ובכפרים. כשהביטחון לא חזק ישראל נתפסת כחלשה וההשפעה היא שלילית. הנוצרים צריכים לראות שמדינת ישראל חזקה וצה"ל חזק."

האם אתה חושב שהגיוס של הנוצרים צריך להיות גיוס חובה? כבר עכשיו או בעתיד?

"כרגע לא צריך גיוס חובה, בגלל האיומים על הנוצרים ובגלל שביישוב שאין בו רוב נוצרי יש בעיית ביטחון למשפחות. אם היתה ענישה רצינית, אכיפה אמיתית של החוק והריבונות, אז הייתי אומר שצריך גיוס חובה, אבל אנחנו עוד לא שם. זה ייקח זמן. בינתיים הגיוס הולך יפה, ואנשים מתגייסים למרות האנטי-ישראליים. גם הנוצרים עצמם צריכים להשתחרר מהפחד. גיוס חובה יגיע, אבל מי שלא רוצה ולא טוב לו, שיתנדב לשירות לאומי, זה גם חשוב. מי שמגיע לצבא צריך להרגיש שזאת זכות ולא חובה וזה מקום רציני ולא תוכנית כבקשתך. אני חייב לציין בהקשר זה, שהחיילים הכי טובים שהיו לי היו חרדים."

מה אתה אומר לאלה שעדיין בוחרים לא לשרת ולא משנה מה הסיבות?

"בלי מדינת ישראל לנוצרים אין זיקה לארץ הזו. מי שמרגיש לא שייך שיארוז ויעלה על טיסה כי אם לא תהיה מדינת ישראל – אף מיעוט לא יוכל לחיות פה. יש נוצרים שחושבים שהם ערבים שהגיעו עם המוסלמים. זה מה שלימדו אותם שנים על גבי שנים ולא פשוט להשתחרר מזה. היום אפשר להתכתב עם נוצרים במזרח התיכון ששומרים על הזהות שלהם וזה עוזר."

מה אתה אומר לאלה שרוצים לשרת אבל מציבים תנאים, לא רוצים צבא אלא רוצים ישר קבע במשטרה?

"הבסיס זה שירות חובה. צה"ל, מג"ב, משטרה, שירות לאומי. אתה עושה את זה למען המקום שאתה חי בו, המדינה, החברה, המשפחה. קודם תעשה ואחר כך תבוא בדרישות. אבל יחד עם זאת צריך לתת תמריצים. המדינה נותנת למשל מלגות לערבים בלי קשר בכלל למי ששירת או תרם. למה לא לתת גם מלגות לנוצרים? איפה העדפה לנוצרים ולבני מיעוטים שהתנדבו ושירתו? זה חסר, וזה פוגע במוטיבציה ומקשה על הגיוס וההשתלבות."

מה אתה חושב שהמגזר היהודי צריך לעשות כדי לסייע בתהליך?

"המגזר היהודי צריך להיות נכון להכיר. אם שומעים שם ערבי אז לא ישר לקפוץ למסקנות, לא להסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו. החברה הישראלית משתנה ואם היהודים יכירו אותנו הנוצרים טוב יותר, יתמכו ויעודדו את אלה שתרמו, הדבר יתרום לכל הנושא של הגיוס וההשתלבות."

איפה היית רוצה לראות את העדה הנוצרית בישראל בעוד עשר שנים?

"רוצה לראות אותם מחוברים לארץ ולמדינה, מרימים דגל ישראל ודגל ארמי ושייכים למדינה, כעדה, כקולקטיב ששייך לחברה הישראלית, אחד מגווניה עם הייחודיות שלו אבל אחד ששותף לדרך."

לדברי א' גם תומכי ישראל הנוצרים בעולם יכולים לסייע. "רוב אנשי הדת הנוצרים בישראל מפחדים להגיד את אשר על ליבם, גם אם הם חושבים כמוני. לכן חשוב שנוצרים מהעולם יתנו את התמיכה הרוחנית, שיבואו אלינו ליישובים, למשפחות, שיכירו, שיתחברו, שיחגגו איתנו ביחד את חג המולד, פה בארץ ישראל. מבחינה חומרית, אנו רואים את תמיכתם החשובה במדינת ישראל ובחברה הישראלית בכל מיני פרויקטים וארגונים ואני מקווה שהם ייקחו אותנו בחשבון. שיתמכו בפרויקטים של מלגות, ימי כיף וגיבוש לנוער הנוצרי, שיתמכו בפרויקטים של חינוך לשורשים, להיסטוריה שלנו, לקשר שלנו לעם היהודי ולארץ-ישראל, לפרויקטים של לימוד וחיזוק העברית שזה דבר משמעותי מאוד. חשוב מאוד שהצעירים והחיילים הנוצרים יראו את ההערכה אליהם מהעולם הנוצרי."

ומה היית אומר לאותם ארגונים יהודיים בארץ ובעולם ולארגונים נוצריים כנסייתיים שפועלים נגד המדינה, עוקבים ומתעדים חיילים ושוטרים ואפילו מכנים את הנוצרים בישראל 'פלסטינים'?

"קודם כל אני אומר לנוצרים בעולם, אל תקשיבו לתקשורת הערבית והעולמית ולכל מי שמפרסם דברים נגד מדינת ישראל. תרימו טלפון, תבואו לראות, תפגשו אותנו ותשמעו אותנו. תבדקו מה קורה לנוצרים במזרח התיכון ותבינו למה חשוב שמדינת ישראל תתקיים. תפסיקו להעכיר את היחסים בין היהודים לנוצרים עם השקרים והעלילות שאתם מפיצים.

"ולארגונים יהודיים אני אומר: אל תהיו בלתי מוסריים. תבינו למה זה חשוב שלעם היהודי יש מדינה ואותה המדינה היא היחידה במזרח התיכון שמאפשרת לנוצרים לחיות בה בשלום, בחופש ובביטחון. במקום לפגוע בה, להחליש אותה ולהפוך אותה לטרף קל לטרור ולאויבים מסביב, תהיו גאים במדינה היהודית והדמוקרטית ששומרת על המיעוטים שבה."

מה בהמשך?

"אני מתכוון להישאר בצה"ל, להתקדם ולתרום ככל שאוכל. לפני כמה חודשים לקחתי חלק בתרגיל גדול בצפון, בו הייתי בין המובילים. אני מרגיש שתרמתי ושהתרגיל תרם להמשך. אני חייב גם להוסיף שאני לא מוטרד, אנחנו בצה"ל מוכנים לכל תרחיש."

עמית ברק

ראיון עם הקצין הנוצרי הבכיר בצה"ל, מתוך "מידה", 25.12.18.

* * *

מתי דוד

1. הגוש, הכיבוש, הייאוש – בעיני ציפי לבני

 אלה שלושת הנושאים שמעסיקים את ציפי לבני.

הגוש (זו המסגרת הפוליטית שהיא רוצה להקים נגד נתניהו לבחירות).

הכיבוש (המשך כיבוש השטחים, מונע לדעתה כל אפשרות להסדר).

הייאוש (תוצאות כל הסקרים מראים על מפלה למחנ"צ וגורמים לייאוש גובר).

החזון של ציפי לבני לפיתרון כל הנושאים האלה הוא להקים "גוש" פוליטי חדש, שינצח בבחירות הקרובות, יוביל לסיום "הכיבוש", להקמת מדינת פלסטין ולשלום ולביטחון לישראל.

לדעתה, הקמת הגוש וסיום הכיבוש, יסיימו גם את הייאוש במחנ"צ ובשמאל. 

ואולם לפני שהיא תקים, אולי – את הגוש, יש סכנה שהיא תפרק את המחנ"צ, ותצא עם "התנועה" לתחנה הבאה... שתהפוך לבסוף את "התנועה" שלה לתאונה פוליטית ואישית.

הגוש עדיין לא הוקם!

הכיבוש עדיין קיים!

הייאוש עדיין לא תם!

 אשרי המאמינים בניסים, בגוש, בניצחון, ובציפי לבני, הפוליטיקאית הנודדת ונכשלת מדינית ופוליטית.

2. מפלגת העבודה תחת אזהרה לעתידה

 הסערה שהתחוללה לאחרונה במחנ"צ היתה צפויה מזה זמן רב, למרות הניסיונות הכושלים, להעמיד פנים שכביכול שוררת אידיליה של אחדות ופעילות. מפלגת העבודה ההיסטורית המקורית, איבדה את דמותה ואופייה, בעקבות פליטים פוליטיים שהתנחלו בה ובמנהיגותה. 

קבוצת "גחל" (גבאי, חסון, לבני) – אנשים אלה באו מהימין, עברו מהפך אישי מהימין לשמאל. הם באו מהליכוד, מקדימה ומכולנו, ותופסים היום את כל עמדות המפתח במפלגה: גבאי היו"ר. חסון יו"ר הסיעה בכנסת. לבני יו"ר האופוזיציה. הם סידרו לעצמם גם שיריון ברשימה לכנסת, בתמיכת מפלגת העבודה, שעתה מתחרטת על החלטתה המטופשת בזמנו.

 קבוצת "שיח" ( שמאל ישראלי חדש). זו קבוצה של אנשי שמאל קיצוני נוסח מר"צ, שגם הם התנחלו במפלגת העבודה וקיבלו חסות ארגונית ופוליטית משלי יחימוביץ, שהקימה לתומכיה "מפלגה" במפלגה. ההנהגה החדשה, עם ראשי הקבוצות החדשות הנ"ל, הפכה לפסיפס לא טבעי שהיה מוקד לקרע פנימי. מפלגת העבודה נקלעה כתוצאה מכך למשבר מנהיגותי, רעיוני וארגוני. הקרעים והמשבר הפנימי הוסתרו. ההנהגה ניהלה אסטרטגיה שגרמה לטרגדיה. המפלגה נגררה יותר ויותר לשמאל, כדי לא להיראות חס וחלילה "ימין" לאומי. התוצאה היתה שהמפלגה איבדה את זהותה האמיתית וקיבלה זהות שמאלנית. 

ההנהגה החדשה איבדה אמון בעצמה והחלה לחפש עזרה (חיבורים) מבחוץ, מאלופי צה"ל ומה"גוש". על רקע כל המשברים הפנימיים והכישלונות האלקטורליים החיצוניים, לא פלא הדבר שמעמדה ותדמיתה בציבור ובתקשורת מצויות בשפל. חלום האלטרנטיבה כנראה חלף. הסקרים מוכיחים זאת. גם חבריה הוותיקים של המפלגה, ואפילו חלק ממוקיריה ויריביה שאינם חבריה, רואים בצער ובדאגה את התדרדרותה של המפלגה ההיסטורית, שהיה לה חלק מכריע בהקמת המדינה ובביסוסה מראשיתה.

ייתכן שהפיתרון לבלימת המצב החברתי והפוליטי המעורער, הוא בהקמת ממשלת אחדות והתפכחות לאומית לאחר הבחירות הקרובות. הצו ההיסטורי של לקחי השואה והתקומה, מחייב את כולנו לאחדות פנימית. לעוצמה צבאית. לתבונה מדינית ולערבות הדדית, ולא להמשך מריבות מפלגתיות הרסניות ושגרתיות.

 מתי דוד

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ל. אולי באמת תרדו שם

עלילת הסיפור שבו בחרתי להתחיל את הקריירה הקולנועית שלי, נשמעת דמיונית לגמרי: התנגשות בין שתי ספינות ברחוב דיזנגוף בתל אביב.  

האומנם ייתכן?  ניחא התנגשות בין שתי אוניות בים, אבל באמצע הרחוב? מאיפה בא לי רעיון כזה אידיוטי? ולמה דווקא לי, הרי כל מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא כותב על דברים שלא יכולים לקרות. הרי אפילו ב'חבורה שכזאת', המלאה מעשיות דמיוניות – כמו להרתיח בתוך סיר בישול מים לגילוח, או ללכת לנוח בחנות נעליים, עומדים כל הסיפורים במבחן ההיגיון, אז איך שתי אוניות יכולות להתנגש באמצע רחוב?

אז הנה סיפור הסרט בקיצור:

גיל הוא ילד תל אביבי בן תשע האוהב לאסוף כלבי רחוב ולגדלם על גג ביתו. אביו של גיל, אשר יללת כלב על הגג מדירה שינה מעיניו, מסלק את הכלב התורני ומזהיר את בנו שיפסיק להביא לגג  חיות מייללות. גיל, האוהב ללכת לים, מוצא בפינה חבויה זקן משוגע הישן בתוך נרתיק קונטרבס. הוא מביא את הזקן אל גג ביתו ומציע  לו מיטה ישנה ליד מלונת הכלב הריקה. חבריו של גיל, ששמעו על ה"חיה" החדשה שגיל  הביא לגג, באים לראותה, ומגלים שזהו זומבה המשוגע, המספר לכולם  על הימים שהיה רב חובל ואיך כל אנייה שניווט – תמיד טבעה. 

כדי לעודד את רוחו, מחליטים הילדים להפוך את גג הבית לאונייה שלא תטבע לעולם, כי היא שטה על היבשה. במהלך בניית הספינה,  אסלות בית שימוש הופכות לגלגלי הצלה, חביות העומדות זו על זו –לארובה, תחתונים התלויים על חבל – דגלונים וכדומה. בסופו של דבר כשהגג הופך לסיפון, הם מכריזים שביום שבת תהיה הפלגת הבכורה וכל השכונה מוזמנת.

במקביל יש בתסריט סיפור אהבה של צעיר נלהב המזמין את נערתו לשיט על הכנרת. לשם כך הוא שוכר  מכונית, שעליה מעמיסים יאכטה קטנה, כדי  להביאה לטבריה. מה שקורה הוא, שביום השבת כשזומבה מרים את העוגן ונותן לאונייה את הפקודה: "קדימה!" – נשמעת מהרחוב חריקת מכונית וקול פיצוץ. כל הילדים רצים למעקה ורואים למטה את היאכטה התקועה בבניין. גיל מכריז בהתרגשות: "התנגשנו עם אונייה אחרת!"

זומבה, המבין שגם הספינה הזאת עתידה לטבוע, נוטל את נרתיק הקונטרבס ויוצא לחפש אונייה אחרת.

את רחוב דיזנגוף המפואר שבו אירעה ההתנגשות. לא בחרתי במכוון. פשוט, שוטטתי עם הווספה בכל רחובות תל אביב וחיפשתי בניין  שיש לו תדמית של אנייה. מצאתי שניים כאלה. אחד בדרום תל אביב, בניין ענקי שחזיתו הפינתית מסתיימת בחוד מעוגל, ובניין דומה, אך יותר קטן, בקצה רחוב דיזנגוף בקרבת הכניסה  לאזור הנמל. הבעייה של הבית היתה בעל הבית, שהיה יהודי חשדן שחשש פן נשאר על הגג לנצח. מי שהציל את המצב היה בנו בן העשר, שהיה שותף לדיון ואני הבטחתי לו בסוד שאם נעשה את הסרט על גגם, הוא יקבל תפקיד של שחקן אורח ואולי יתפרסם בכל העולם. נגד הצעה כזאת הילד לא היה יכול לעמוד, והאבא לא היה יכול לעמוד מול בכיו. חתמנו הסכם אצל עורך דין שאנחנו לא נשארים לגור על הגג ומי שילך לראות את הסרט, ימצא את בנו של בעל הבית מככב בסצנה שבה הילדים גוזרים את מחצית שפמו של הבלש חדודי.            

לא סתם בחרתי סיפור שעיקרו מתנהל על גגו של בית בתל אביב. זכרתי מבומבה שעלות הסרט 'הם היו עשרה' הוכפלה, בגלל  שהעלילה התרחשה בגליל הרחוק והוצאות הנסיעה היו מעל ומעבר. בלונדון למדתי  שההוצאות על תאורה  עולות סכום רב, ומה טוב יותר מאשר לנצל את אור השמש הניתנת בחינם. זכרתי גם את החוק שאמר לי אגדתי, שכל סרט חייב שיהיו לו כמה שותפים, ולכן דרשתי מכל העוסקים במלאכה שותפות של חצי אחוז, שאותו הורדתי משכרם. התקציב שעמד לרשותי כלל 35,000 לירות שאבי קיבל עבור הדירה שרצה לתת לי ועוד 11,000 לירות שחסכתי בעשר השנים שחלפו מאז שעזבתי את הקיבוץ.

תיכננתי את התסריט כך שיהיו בו רק עשרים ימי צילום והצלחתי לעמוד בזאת, הרבה בזכות ניצ'ו הצלם, שנתן את כל ליבו להצלחת הסרט. עם ניצ'ו התיידדתי באותו יום שנסענו יחד להלוויית זאב חבצלת. הוא סיפר לי על כל הבעיות שליוו את הפקת הסרט 'חבורה שכזאת', והעניק לי שיעור חשוב בהפקה קולנועית. עכשיו, כשהתכוננתי בעצמי להפיק סרט, עליתי על הווספה ונסעתי לביתו בשכונת בורוכוב, לקבל ממנו שיעורים נוספים.

מסתבר שעיתוי ההפקה היה מוצלח. באולפני גבע החליטו על צמצומים והבטיחו פיצויים כפולים למי שיתפטר מרצונו. ניצ'ו ושני חבריו, ישראל רינגל ויאיר פרדסלקי, החליטו להתפטר ולהקים יחד חברת הפקות שקראו לה 'רול'. בכספי הפיצויים קנו דירת מרתף והפכו אותה לאולפן קולנוע, כשאחד החדרים מושכר לדני שיק, שהיה אז אחד מעורכי הסרטים הנחשבים. אני הגעתי אליהם כמלאך שירד מהשמיים, כי בדיוק היו צריכים לשלם את התשלום השני. מניצ'ו הצלם, יאיר איש הקול וישראל המפיק בפועל דרשתי שותפות של אחוז וחצי או שלושה, לפי בחירתם. הם הסתפקו באחוז וחצי, אבל ביקשו שאנכה אותו מהסכום האחרון בסוף הצילומים.

ניצ'ו הציע לי לקחת כעוזר במאי בחור צעיר, אמציה חיוני, שהיה עוזרו של  מנחם גולן בהפקת הסרט 'אלדורדו'. שמעתי בקולו של ניצ'ו , נסעתי להכיר את אמציה ולא הצטערתי. הכימיה שלנו נוצרה כבר בפגישה הראשונה. באתי לביתו כשבדיוק סיים לעבוד  על הסרט 'אלדורדו' וחיפש עבודה. כבר בפגישה הראשונה, ישבנו לתכנן  ולרשום את כל הדרוש להפקת הסרט. לפי הצעתו נסענו  לירושלים למר אשר הירשברג, הממונה על הסרטים הישראלים, שבלי אישורו לא ניתן יהיה לקבל סיוע ממשלתי. סיוע שאמור היה להינתן רק עם גמר ההפקה.  היה זה סיוע מחוכם, כי חלק גדול מהסרטים שהופקו אז, לא הגיעו למסכים, והסיוע היה בעיקר פסיכולוגי.

 מה  שהוזיל את עלות הסרט שלי היה התשלום לשחקנים. קבעתי מראש תשלום קבוע של  50 לירות לשחקן מבוגר ליום צילומים ו-25 לירות  לילד. בכוונה קבעתי סכום אחיד, כי ידעתי שאם אצטרך להתווכח בנפרד עם כל שחקן,  אצא כשידי על התחתונה.

הבעייה היתה כמה לשלם לארבעת הכוכבים שהופיעו כשחקנים אורחים (אורי זוהר, אריק איינשטיין, פופיק, ועודד קוטלר) והיו רגילים לקבל כמה מאות לירות לכל יום צילומים.

בסוף, כדי לא להעליבם, סיכמתי עם אמציה, שלא נשלם להם בכלל ואז לא יהיו להם טענות. בכל זאת החלטתי, בשביל ההרגשה הטובה שלי, שגם להם אתן 50 לירות ליום, אבל נגיד להם  שזה רק לכיסוי הוצאות הנסיעה.

אני זוכר שהחזרתי את אריק  איינשטיין ברכבי, אחרי שצולם בים מתנשק עם יעל אביב. החזקתי ביד 50 לירות וכשהגענו לביתו התנצלתי שזה סרט דל תקציב, לכן אני יכול לשלם רק לכיסוי הוצאות הנסיעה. חשבתי שיחזיר לי את השטר בעלבון, אבל הוא קיבל את התשלום המזערי בשמחה כל כך גדולה, עד שהחלטתי שאם הסרט יצליח, אתן לו עוד 50 לירות עבור הנסיעה גם בכיוון השני.

את תפקיד זומבה המשוגע מלא יהודה גור אריה, חבר קיבוץ עין חרוד, שאותו הכרתי כעשר שנים קודם לכן, כשעבדתי בכרם של עין חרוד. הוא היה אז הסנדלר של הקיבוץ, קשיש כבן 60 שהיה גאה מאד בעבודתו היצרנית. בקיץ, כשהבשילו הענבים בכרמים, היה סוגר את הסנדלרייה ומתגייס לעבודת הבציר. יצא לי לעבוד מולו באותה שורת גפנים, והתרשמתי מאוד משפמו האדיר, ששני קצותיו הגיעו כמעט לאוזניים. כשכתבתי את התסריט הצטיירה דמותו לנגד עיניי והחלטתי לנסוע לעין חרוד, כדי לשאול אם הוא עוד חי. מצאתי אותו בעין חרוד-איחוד, חי ונושם ועדיין מתקן נעליים.

מעניין שגם הוא זכר אותי בזכות השפם והיה נעים לשבת מולו, שפם מול שפם ולהעלות זיכרונות. 

כשהגעתי סוף סוף לנושא ושאלתי אם יהיה מוכן להשתתף בסרט. אמר: "איזו שאלה!" כבר בכיתה גימ"ל בקובנה, הוא שיחק את תפקיד יהודה המכבי. כשאמרתי לו שאצלי הוא לא יהיה יהודה המכבי אלא זומבה המשוגע. אמר לי שבסרט אין תפקידים קטנים.

היתה לי רק בעייה אחת עם גור-אריה, איפה להלין אותו? תקציב לבית מלון לא היה, ולא היו לו קרובים, שבביתם יוכל לישון. דיצה אשתי פתרה את הבעייה כשהציעה ששנינו נחזור לישון בבית הוריה, והוא יקבל את דירתנו בשדרות קק"ל. הסידור הזה פעל כראוי, חוץ מיום אחד שבו נערכו צילומים בסלון הדירה והבלגן בבית חגג. אמרתי לגור-אריה לו שלא ינקה כלום, כי מחר בבוקר תבוא רבקה, העוזרת  של הוריי והיא תנקה.

מה ששכחתי, היה להגיד לרבקה, שבדירה גר השחקן הראשי של  הסרט, וכשהיא נכנסה וראתה אותו בבגדי הרחוב שבם שיחק, שאלה אותו מה הוא עושה כאן. אמר לה שהוא עובד בסרט.

אמרה: "יופי, אז אני אטאטא ואתה תתחיל להוריד את  האשפה למטה."

הדירה היתה בקומה הרביעית, ועד שבאנו לקחת אותו לצילומים הוא הספיק לעלות ולרדת עם הפח שלוש פעמים.                                           

"מזל שבאתם – אמר לנו – היא כבר רצתה שאתחיל לשטוף את הרצפה."

מבין הילדים היה השחקן הראשי נלי (עמנואל)  שפר בן העשר, ששיחק בתפקיד 'גיל', הילד האוהב כלבים. כמו שראיתי מול עיני את יהודה גור אריה כזומבה המשוגע, כן ראיתי מול עיני את נלי בן התשע בתפקיד 'גיל'. נלי, בן אחותי אביגיל, הוא אחיה הצעיר של איה הג'ינג'ית. אמציה, שחשד בי שבחרתי בו רק בגלל שהוא בן אחותי, דרש לערוך מבחני בד לכל הילדים בלי פרוטקציות. אחרי המבחנים הודה גם אמציה שנלי הוא הכי מתאים, ואביגיל אחותי שמחה שלא תצטרך לדאוג לו לעיסוקים בחופש הגדול.

את חבורת הילדים בחרתי תוך ביקורים בבתי ספר, בעיקר בהפסקות, ומעקבים אחרי ילדים הבולטים במיוחד. את הילד השמן, יונתן שידלובסקי,  שחוטף מכות מכולם, הביא לי רוני, בנו של מרדכי מאיר. רוני מאוד רצה להשתתף בסרט, אבל בימי הצילומים היה בחו"ל והספיק להשתתף רק ביום צילומים אחד. עם יונתן השמן שהמליץ עליו היו בעיות, כי לפי התסריט, היה עליו לחטוף מכות, כמעט בכל יום. לרוב לא הודענו לו על כך, כדי שתגובותיו תהיינה טבעיות.

באחד הימים כיוון יענקלה הפרחח את הרוגטקה שלו אל מר צימרמן, אך האבן פגעה באחוריו של יונתן, אמרנו ליונתן לפלוט צעקת כאב ולתפוס את אחוריו. נמנענו מלהגיד לו, שבעקבות הצעקה, הוא יחטוף סטירה מצימרמן.  הסצנה בוצעה כהלכה, אבל בהמשך היום היינו צריכים להפסיק מדי פעם את הצילומים, כדי שיונתן ינגב את דמעותיו שלא הפסיקו לזרום. כפיצוי על המכות שחטף, נתתי לו להיות הזללן של הקבוצה, תפקיד  שהיה אהוב עליו מאד והוא ביצע אותו בתיאבון רב.

ישראל רינגל, מחברת רול, גילה תושייה רבה כאשר הצליח לשכנע את רפאל הלפרין (מר ישראל), שפתח מסעדה בצפון תל אביב, שייתן לשחקנים ארוחת צהרים בחינם, תמורת פרסום  המסעדה בסרט. זו הסיבה שהכנסתי לתסריט קטע בו רואים את חבורת הילדים צועדת ברחוב, כשהיא נושאת מוט ארוך העתיד להיות התורן של האונייה. ליד הילדים חולפת  עגלה הנושאת את שם המסעדה  "ברטי הלפרין". הילדים רצים אחרי העגלה ודוחפים לתוכה  את התורן בלי שהעגלון ירגיש.

רפאל הלפרין בא להסרטת הבכורה עם אשתו ברטי ועם סטופר שקנה באופן מיוחד. הוא עקב בדריכות אחרי הסטופר מרגע שבו הופיעה  העגלה על המסך, ולצערו גילה שהעגלה עמדה בהסכם, ואפילו הופיעה שלוש שניות מעל המינימום הנדרש.

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: סרטי רול והצלם ניצ'ו ליאון השתתפו גם בהסרטת הספר שלי "המחצבה".

* * *

"די לי שאני כותב"

משה גרנות מראיין את עמוס עוז

(אוניברסיטת הנגב 13.6.2000)

השיחה בין עמוס עוז וביני התקיימה בחדרו הקטן במחלקה לספרות של אוניברסיטת באר-שבע. הזכרתי "קטן", אבל אפשר לומר אפילו נזירי: לא היה בו שום רהיט של נוחות ופינוק, כגון כורסה, שום אביזר שמאפיין סופר, כגון מכתביה, מחשב – רק שולחן כפול, ארון שאצטבאותיו כמעט ריקות, תמונה גדולה ודהויה של עגנון, תצלום אוויר של באר-שבע, כמדומני, מפה קטנה של קמפוס האוניברסיטה – זהו פחות או יותר. כל מי שראה ושמע את עמוס עוז מדבר, בוודאי יכול להבין בחוש את הריגשה שאחזה בי לנוכח הניגוד הגדול שבין החדר הנזירי הזה ובין הנוכחות האדירה של האיש ששמו, בתוספת התואר "פרופ'", חרוט על שלט קטן ליד הדלת. הפנים מלאות ההבעה, הדיבור הרהוט, הסדור, ללא שיהויים וגמגומים, המאפשרים, בדרך כלל, לדוברים לאסוף את מחשבותיהם הפזורות. אינני חושב שיש עוד סופר עברי בעל מוניטין שניחן בסגולות כאלו, להוציא, כמובן, את מורו הגדול – ס' יזהר.

הראיון נדחק לשעה קצרה בין טיול הבוקר ובין השיעור הנוסף (שפרופ' עמוס עוז היה חייב לתלמידיו בעקבות היעדרות שנכפתה עליו) ובין נסיעה לחו"ל שתוכננה מכבר – וכל זאת באמצע כתיבתה של יצירה חדשה, שכולנו בוודאי נתוודע אליה בבוא יומה.

נדלג על ההערות המקדימות וניגש ישירות לשיחה:

מ' ג': באביב 1949 חזר אבא שלי הביתה נרעש מאוד: הוא שמע שיחה בין שני קצינים רומניים שהתפעלו מכך שקומץ היהודים "שם", גירשו את בריטים וניצחו "ים של ערבים" שהתנפלו עליהם – "ללא ספק," אמר אחד מהם, "היהודים 'שם' שונים מהיהודים שלנו כאן." כל הערב דיברנו על זה אבא אימא, אחי ואני.

כעבור שנתיים הגענו ארצה (זה לא היה כל כך פשוט בארץ קומוניסטית להשיג אישורי הגירה) ופגשתי את היהודים של "שם", בני העלייה השנייה והשלישית – (אני התחנכתי בשלושה כפרים בעמק). היהודים ש"שם" היו שונים לא רק מהיהודים בגולה – הם היו שונים מכל אדם: הם היו צנועים, חרוצים, רחוקים מבצע (הם יכלו לנצל את הצנע ולמכור את תוצרתם במחיר גבוה פי עשרה מהמחיר שקיבלו ב"תנובה", ולא עשו כן),  הם היו משכילים, הם היו אידיאליסטים ללא תקנה. כשעבדת על ידם, הרגשת עד כמה הם נפילים, ועד כמה אתה חגב לעומתם.

והנה, בעשרים השנים האחרונות יש נטייה לא רק למזער את מפעלם ההיסטורי, אלא אף לטעון שהוא היה משגה אחד גדול, שהם חטאו חטא גדול לעלייה ההמונית, שבניהם ובני בניהם צריכים לשלם על כך לדורות. מסתבר שלקיבוץ עצמו יש איזו נמיכות רוח, כאילו באמת הם עומדים על ספסל הנאשמים.

אני קראתי מה שכתבת על הקיבוץ (המקום הפחות רע מכל אשר ראיתי בעולם – "באור התכלת העזה"; ניסיון מרתק ביותר ליצור חברה צודקת – "כל התקוות" ועוד). ברומנים שלך אתה די אירוני כלפיהם. הייתי מבקש כי תהיה יותר ספציפי באשר לדה-לגיטימציה של מפעל הציונות הקלאסית שהפכה להיות בון טון של "המקופחים" ו"הצפונים" גם יחד.

ע' ע': אני לא נולדתי אל תוך ארץ ישראל העובדת. גדלתי בסביבה רוויזיוניסטית של חרות, ימין, אינטליגנציה ירושלמית – שהיתה להם ביקורת קשה, עוינות, וגם קנאה כלפי מה שאני אכנה בשיחה זאת בשם "ארץ ישראל העובדת", שם שהוא בבחינת קיצור קוד לרעיון, לציוויליזציה שצמחה פה בקיבוצים, במושבים, בשכונות הפועלים בערים, ציוויליזציה שבאה לידי ביטוי פוליטי במפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה, העובד הדתי. הימין הביט אל ציוויליזציה זאת כאל אוזורפטורים, שגזלו מהם את הבכורה שהיתה שייכת, לדעתם, להם – לאינטלקטואלים שתחילתם בהרצל, והמשכם בז'בוטינסקי.

בגיל ארבע-עשרה וחצי התמרדתי נגד אבי, שיניתי את שמי לשם עברי, הלכתי לגור לבד, כילד חוץ בקיבוץ חולדה – כל זאת מתוך משיכה עצומה לארץ ישראל העובדת, אל הגינונים שלה והאידיאלים שלה, אל סגנון הלבוש שלה, אל הדיבור, אל הערכים, השירים, הניגונים היפים, אל הספרות שצמחה בה ובקרבתה, אל חלקה המכריע במלחמת העצמאות, עליה שמעת מהקצינים הרומנים. נמשכתי אל הקיבוצניק שעל אצטבת הספרים שלו עמד "המשפט" של קפקא נשען על מדריך חדש להדברת מזיקים.

לא קל היה לי להשתלב בקיבוץ כילד חוץ – לא שזוף ולא חזק. יחד עם המשיכה החזקה, ראיתי יותר ויותר את החולשות של עולם זה: את הדעתנות, זחיחות הדעת של המנצחים בשנות החמישים, ואת ההתנשאות שהיתה צידו השני של האידיאליזם, ואת הקטנוניות והברוטליות בחיי יום יום, ואת הפוריטניות והצביעות.

בסיפורי הקיבוץ שלי ("ארצות התן", "מנוחה נכונה" ועוד) הצבעתי על המאפיינים האלה, הייתי בין הראשונים שהצביעו על סתירותיה של החברה  הזאת, על הכוחות שמאיימים להרוס אותה מבפנים, על צדדיה המכוערים. כתיבתי באופן הזה היה מעשה מאוד לא קונפורמי...

מ' ג': מעשה "לא נבון" כזה עשה דוד מלץ...

ע' ע': מלץ לא הרחיק לכת עד כדי כך. והיה גם יגאל מוסינזון – זה היה מעשה לא קונפורמי. מאז עברו כמה עשרות שנים. אני מקונן על ארץ ישראל העובדת, וליבי יוצא אליה. לא שכחתי את חסרונותיה, אך היום כאשר מאה ואחד "שוחטים אופנתיים" מתנפלים על "פרה קדושה" אחת, שגוססת ממילא – ליבי עם הפרה, ולא עם "השוחטים". אותה סלידה מן העדר ומן העדריות, שגרמה לנער בשנות החמישים, ולצעיר בשנות השישים לכתוב על סטיותיו של הקיבוץ בפרט, ושל ארץ ישראל העובדת בכלל, אותה סלידה מניעה אותי לראות את הסתירות ואת הכיעורים בעדר הגדול של "השוחטים". מה ששרד מארץ ישראל העובדת מותקף מכל צד אפשרי – קואליציית המתקיפים היא ממש סוריאליסטית: העולם החרדי מאשים אותה שהיא פעלה למחיקת הדת...

מ' ג': מה שזה די נכון...

ע' ע': פה ושם... מאשימים אותה שמחקה את תרבות היידיש, שהיתה אדישה לרצח החרדים בימי היטלר (כך הרב וייסמנדל ושות'), מאשימים אותה שרצתה למחוק את המזרחיות, שגנבה את ילדי תימן...

מ' ג': זה ממש נראה לי כמו עלילת דם...

ע' ע': מאשימים אותה שאימצה לעצמה סטריאוטיפים אנטישמיים, שהיא קיפחה ודחקה לפינה את האצ"ל והלח"י, רדפה את הקומוניסטים...

מ' ג': שזה שוב די נכון...

ע' ע': ...שעוללה את הטרגדיה הפלסטינית; הפמיניזם מאשים כי אצלה מצוי השורש להפלייתה לרעה של האישה בחברה, שם מצוי מקור כל העוול והעיוות כלפי הנשים.

כל ההאשמות האלו מתמקדות, הייתי אומר, באופן שקספירי, באישיותו של בן-גוריון, והסטריאוטיפ של נוער ארץ ישראל העובדת, כפי שמציירים אותו עכשיו, הוא סטריאוטיפ של כמעט פרוטו-נאצי – "כחולי העיניים ויפי הבלורית והתואר". כשאתה מצרף את כל הטענות האלו יחד, אתה מקבל את "הפרוטוקולים של זקני ציון": בן-גוריון גידל אי-שם בסביבות בית הספר החקלאי כדורי, אולי באמצעות שכפול גנטי, זן ברוטלי של בלונדינים שזופים, אשר רקמו מזימה חובקת עולם להיפטר מיהודי הגולה, כדי להבריח ניצולים בעל כורחם להגיע לארץ ישראל, כדי לגרש מכאן את הפלסטינים, להמיט עליהם אסון, כדי להביא במקומם מזרחים שאפשר להשפיל אותם ולקפחם, כדי למחוק את הדת, להרוס את תרבות היידיש – כזאת מזימה! והכלי לביצוע המזימה היתה "המפלצת המשוכפלת גנטית מבית ספר כדורי."

אני מציע ל"שוחטי הפרה" להשאיר שמורת טבע של "חיות מוגנות" של ארץ ישראל העובדת, בה אסור יהיה לצוד. נגיד, מבית אלפא עד נהלל, כדברי השיר – אזור אסור בציד; שהרי עוד מעט לא יישארו מהם, לא יאמינו תלמידי האסכולה הפוסט-ציונית למוריהם הפוסט-ציוניים שהיתה בכלל ארץ ישראל עובדת, שקומץ קטן של חייזרים כאלה עשו מעשים שטניים כאלה, שהיה קיים בכלל בן-גוריון, שהמיט אסון על הפלסטינים, על כל המזרח התיכון, על יהודי הגולה כולה, על הדתיים, על הרוויזיוניסטים... תשאירו שמורה ותראו לתלמידי העתיד: כך הם נראו!

קראתי חלק מהעבודות של ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים – למעשה, כמה מהם הם אנטי-ציונים. אינני מניח אותם בסל אחד. יש לי רושם שעבודותיהם מבוססות על עובדות – עובדות עלולות להיות אוייב מסוכן של האמת. מסתבר שהם אינם היסטוריונים של הקונפליקט הישראלי-ערבי, אלא היסטוריונים של "פשעי הציונות". הנושא שמעסיק אותם בלעדית – פשעי הציונות כלפי הפלסטינים, פשעי האשכנזים כלפי המזרחים, הסוציאליסטים כלפי מי שלא היה סוציאליסט, פשעי חילונים כלפי דתיים, אבל הרי רק הארכיונים הישראלים והבריטים נפתחו. אין ארכיונים ערביים.

חשבתי על זה הרבה, ופתאום אורו עיניי – הצד שהארכיונים שלו נפתחים, יוצא תמיד רע. אילו היה מישהו מפעיל מכשיר הקלטה ומקליט ריב בין בעל לאישה, ואחר כך מוחק את אחד הצדדים, הצד שאותו שומעים היה נשמע בהקלטה רע מאוד. נניח שב-26.6.48 (אני סתם זורק תאריך) היתה ישיבה במטה הכללי ברמת-גן, ושם הוחלט לגרש את הערבים מלוד ורמלה – זה פשע! ועם זאת, אילו היה ארכיון של מטה הפלישה הערבי, היה אולי מתברר שבאותה שעה ממש דנו המפקדים הערבים בשאלה מה ייעשה בנשים בתל אביב לאחר שלא יישארו גברים. כך היתה נחשפת התמונה הכוללת של הזוועות המתבצעות במלחמה טוטלית – ורק מלחמת השחרור, מבין כל מלחמות ישראל-ערב, היתה מלחמה טוטלית, שבה אוכלוסיות משני הצדדים נפגעו. עובדה היא כי בכל השטח הערבי בגדה לא נשאר אף יהודי חי; בשטחים שהיהודים שלטו בהם – ברחו וגורשו רבים, אך גם נשארו למעלה ממאה אלף ערבים. זה לא הופך את הסיפור על פיו, אך מעמידו במסגרת שלו. הסילוף הגדול הוא במחיקת ההקשרים.

אני מתגעגע אל ארץ ישראל העובדת שהולכת ונעלמת, מבלי שאעשה אידיאליזציה שלה. "יפי הבלורית" היו, לא פעם, ברוטליים וצרי אופק, החלוצים האידיאליסטים היו חדורי להט מיסיונרי עד כדי צדקנות. מסירות הנפש שלהם היתה מלווה גם בקנאות; אבל עדיין, אחרי כל מה שאמרתי, הציוויליזציה של ארץ ישראל העובדת היתה אחת היצירות היפות של העם היהודי, לא מושלמת, אך מרתקת, מקורית, ותרמה תרומה מכרעת לשיפור מצבם הקיומי של מיליוני יהודים. היא ינקה מהאידיאות האירופיות וגם מהחסידות. היא היתה קרקע גידול של ספרות גדולה, היא ניסתה להציע תשתית לחיי תרבות ורוח מלאים, שולחן ערוך משלה – טקסים, לבוש, חגים – לא הכול יפה ומושלם, אך רוב ההצעות שמונחות בימינו אנו על השולחן הרבה פחות מושכות אותי, ואני מתכוון להצעה החרדית, או, להצעה הפוסט-מודרניסטית, או הניאו-מזרחית, או המתנחלית, או הצעת המתייוונים החדשים. אף אחת מהן לא משתווה להצעה המרתקת והפגומה שהציעה ארץ ישראל העובדת. אני מאמין שעוד יחזרו אליה. הנוער יום אחד עוד יעשה מסעות סנטימנטליים, ואולי יעשה אפילו אידיאליזציה מוגזמת של ארץ ישראל העובדת, ואז אפשר אולי יהיה להשתמש בספריי שימוש חומצתי כדי למנוע סנטימנטליות פולחנית מדי כלפי ארץ ישראל העובדת.

מ' ג': קצת צרמה לי נימת ההסתייגות שלך מהמתייוונים. אני מעריץ תרבות יוונית.

ע' ע': אפשר להעריץ את היוונות ולבוז למתייוונים, אלה שמדברים חצי אנגלית, מתלבשים כמו אמריקאים, שנאנחים כמה טוב במערב, וכמה רע כאן. חצי מהישראלים רוצים שיהיה כאן אמריקה, והם מתכוונים, למעשה, לפינה הצפון מזרחית של אמריקה. אני מעריץ את "ארצות הברית", ומתעב את "אמריקה". ב"ארצות הברית" אני מתכוון לבית המשפט העליון, לחוקה, לערכי יסוד, למרכיב האידיאליסטי הבסיסי שישנו בארצות הברית; וב"אמריקה" אני מתכוון לקפיטליזם הברוטלי, לוולגריזציה של החיים לאינפנטיליות הבסיסית. הישראלים, למעשה, היו הרבה פעמים ב"אמריקה", אך כלל לא שמעו על "ארצות הברית". בין השתיים יש תהום. "המתייוון" הוא זה שרוצה שתהיה כאן "אמריקה", ומהר.

מ' ג': אני עליתי ארצה בעלייה הגדולה שאחרי קום המדינה, וההתרשמות שלי אז והיום היא שאולי לא היינו "אבק אדם", אבל בהחלט נראינו כך: לרוב המוחלט של העולים לא היה שום רכוש: במזרח אירופה הרשו לקחת עשרות קילוגרמים בודדים, ומארצות האיסלאם באו אנשים כשרק כותנתם לעורם וצרור קטן בידם. לרוב מוחלט לא היה שום מקצוע, וכמעט אף אחד לא ידע מילה עברית! אחי למד מעט בתנועה, אבל אני, אבא ואימא לא ידענו כלום! איך אנשים מהגרים לארץ אחרת בלי הכנה מינימלית? על מי הם סמכו? היה חוסר הבנה מוחלט – לא רק של הציונות – אלא של החיים עצמם! לעומתם, ישבו כאן בארץ מזה עשרות שנים אנשים שהצליחו לערוך בעצמם שינוי ערכים ללא מרכאות: הם עבדו בעבודות כפיים שנחשבו לבזויות בעיני היהודי הקלאסי, הם היו אנשי רוח וחזון, דיברו עברית מלרעית מעיר הולדתם בגולה, הכינו עצמם גופנית ונפשית למאבק האדירים שחיכה להם בארץ.

אתה מאשים אותם שנהגו בפטרנליזם כלפי העולים. בתור מי שעלה אז לארץ, וראה את העליבות הנוראה של מסות העולים, אני שואל אותך, מה היה עליהם לעשות? לעזור, לקלוט, או להישאר אדישים? הרי עצם העזרה וההדרכה, עצם הוראת העברית נחשבה, ונחשבת עד היום, לפטרונות! האם יכלו להישאר אדישים?! אני עצמי התחנכתי בקיבוץ, והחלוצים ההם לימדו אותי אלף-בית של השפה ושל החיים, לימדו אותנו לעבוד. וכי איך יכלו לנהוג? מסתבר שמה שלא היו עושים – היו מאשימים אותם – דרך ללא מוצא! לא ברור לי מדוע אתה מצטרף לאלה הטוענים לפטרנליזם מצד החלוצים.

ע' ע': מסכים. זה לא שחור ולבן. מי שאיננו קצת פטרנליסט אינו יכול להעניק מאומה לזולתו. הבעייה היא שהם רצו לעקור את הישן. היתה כאן להיטות אכזרית לגרום לכך שהעדות השונות ייוולדו מחדש, שייהפכו מהר לעוזי ולדני, מתוך הנחה תקיפה שהם-הם המודל האידיאלי – דתי, עולה, או רוויזיוניסט כמוני – חייב להשתנות. היה במעשה שלהם מרכיב קנאי ולא סובלני. היום כל "המקהלה" כולה מתנפלת על "הפרה" הזאת. כל אחד מונה את מה שישראל גזלה מהם. בני הייקים מקוננים על המעודנות של הפסנתר והספרים שהיו נחלת הוריהם, וישראל החדשה גזלה מהם. הדתיים מדברים על הניסיון לגזול מהם את דתיותם, המזרחים מתלוננים על מחיקת מזרחיותם. ערביי ישראל מונים את מה שישראל לקחה מהם. והנה, אין כמעט אדם שנעצר לשאול: מה  ישראל נתנה לו. רוב האזרחים במדינה הזאת חיים מהרבה בחינות יותר טוב ממה שחיו הוריהם והורי הוריהם, מבחינה כלכלית וחברתית, מבחינת החירות שזכו בה, גם מבחינת מידת האוטונומיה, לה זוכה כאן כל אזרח – האוטונומיה לחיות בדרכים שונות.

מ' ג': אלי ויזל מתאר רשמי זוועה מחיי היהודים בשנות החמישים בגולה.

ע' ע': כמובן, העולים לא היו "אבק אדם". זה ביטוי נורא. ישראל גם לא הפכה אותם לעם. יש כאן הרבה עמים, אך היא פתחה דלתות כלכליות, חברתיות, תרבותיות, רוחניות. לא מעט מהסאון והזעם, שאנו עדים להם, הם חלק מחבלי ההתבגרות של חברה שלא רוצה לקבל את החותם שהאבות המייסדים רצו בו. הם דוחים את החותם – לא מעוקצכם ולא מדובשכם! הם דוחים את מתנתם של האבות המייסדים. אבל, ללא ספק, היה דבש, ולא רק עוקץ. יש מרכיב של פנטיות מיליטנטית באופן שבו מנסים עכשיו לצייר מחדש את ארץ ישראל העובדת, כאילו היא תמנון רב-זרועות שאימלל את כולם. זה לא נכון. זה לא כל כך פשוט. אני, על כל פנים, מתאבל על הציוויליזציה ההולכת ונמוגה של ארץ ישראל העובדת, גם על מסירות הנפש, גם על האידיאליזם שלה. היא ניסתה באופן נאיבי לשנות את העם היהודי שינוי טוטלי תוך דור אחד. זה היה אסור. היתה נאיביות, אכזריות וקנאות, אבל מי שנלחם היום בשצף קצף נגד ארץ ישראל העובדת הוא יותר אנכרוניסט מארץ ישראל העובדת עצמה. הגיע הזמן לראייה היסטורית מורכבת, אפילו אמביוולנטית, כלפי הדורות המייסדים, שכן יש מקום להכרת תודה, להוקרה, אבל יותר מכול – מקום למידה של סקרנות, השתאות ופתיחות. הגיע הזמן שבעלי הבשורות האופנתיות יפסיקו לעמוד מול ארץ ישראל העובדת כמתבגר צוהל בן ארבע-עשרה וחצי, שגילה את ערוות הוריו ושמח לאידם, ושופך עליהם את זעמו ולעגו.

מ' ג': אתה נחשב בצדק בעיני השמאל והמרכז הישראלי למעין נביא מודרני, ללא המיסטיקה כמובן, המזהיר מפני פורענויות והמסוגל בניתוח חד לחזות את המהלכים העתידיים. כך היה כאשר היית בין הראשונים שחזה את המכשלה הגדולה של השטחים הכבושים, כאשר רוב העם היה שיכור מהניצחון המדהים במלחמת ששת הימים, כך היה כאשר חזית את נפילת האימפריה הסובייטית בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה, עשרים שנה לפני שזה קרה באמת. אימפריה כל כך חזקה! איש לא העלה על הדעת שזה יקרה כל כך מהר. וכך היה כאשר חזית במאמרך האדיר את המתנקש הממלא את המחסנית כדי לרצוח את יצחק רבין.

מה שיפה בעיניי הוא כי בכתביך יש לא מעט אירוניה על מי שמחשיב עצמו מייעץ לראשי ממשלות (פימה ב"המצב השלישי"). אתה יודע שכל "הידע" הזה הוא בעירבון מוגבל, שזה עניין של התבוננות והגיון, ולא עניין מיסטי. אתה טוען ששום סופר לא שינה מעולם מהלכים מדיניים ("כל התקוות"), למרות כל אלה, אין להכחיש שבארץ המדינאים כן מבקשים לשמוע את דעתך ואת עצתך, ואף משתדלים להישמע לה.

האם אתה מרוצה מרוב העצות שלך למדינאים ומרוב החיזויים שלך? האם אתה מצטער על עמדות שביטאת?

ע' ע': הדבר הציבורי הראשון שעשיתי היה כאשר הייתי בן עשרים ואחת – עשרים ושתיים – הייתי מעורב בפרשת לבון, וכתבתי על בן-גוריון, דמות האב הכול יכולה, דברים שהיו מאוד חד-צדדיים. לא פעם הייתי גורף מדי בהתבטאויותיי כנגד הימין, לא הבחנתי בגוונים. הזעם מעוור את היכולת לראות גוונים.

אחרי מלחמת ששת הימים הייתי בין הראשונים שטענו כי לא שיחררנו את תושבי שכם ורמאללה, וכתבתי שהפתרון הוא שתי מדינות, כי יש שני עמים, כתבתי שהכיבוש משחית. זה נראה תימהוני. הייתי בסך הכול בן עשרים ושבע – עשרים ושמונה. אני סברתי שהיתה התקרנפות. נדמה לי שאני המצאתי את המונח "התקרנפות" (בעקבות מחזהו של יונסקו). בשנת 1967 הגעתי לעמדות אלו לא מפני שהייתי אסטרטג, או היסטוריון, או מזרחן, אלא משום שאני קם כל השנים מוקדם בבוקר, שותה כוס קפה ושם עצמי בנעליים של מישהו אחר. כך אני כותב ספרים. דמיינתי לעצמי מה זה להיות פלסטיני אחרי אסון 1948 ואחרי אסון 1967. הבנתי שהאופוריה של ניצחון ששת הימים לא תיגמר בטוב. הייתי "אבל בין חתנים" בשנים שבין 1967 ל-1973. אחרי 1973 – פחות. מאז 1970 בערך היתה לי תחושה שאפשר להגיע לשלום. אמרתי וכתבתי. בלבנון ראיתי את הקטסטרופה המתקרבת כמעט מיד לאחר פריצת המלחמה, כמעט מיד – שלושה  שבועות אחר כך. צריך הייתי להגיב מן הרגע הראשון.

אני רואה כעת את האסון הנורא שמאיים עלינו בגלל העוני ובגלל העושר, גם בגלל האופן שהעושר מנקר את עיני העניים – זה לא רק העוני עצמו, אלא הסמיכות זה לזה. ניסיתי לכתוב זאת ברומנים ובמאמרים. טעיתי טעות של טון כלפי השמאל האורתודוכסי, היה לי טון לגלגני כלפי מי שאוטומטית מסכים עם הצד הערבי בסכסוך – כאילו השלום בכיס של ישראל, ואם תרצה, יהיה שלום. דיברתי לא פעם בלעג על אנשים שרואים הכול בשחור לבן, וכאלה יש בכל המחנות.

מ' ג': אני התרשמתי שאחד הטיפוסים שיצירתך מרותקת אליהם, הוא הנער רפה השכל והמופרע, הגדל על השמנת, שמעשיו אינם צפויים, ושעצם הימצאותו בחברה הופכת את חייה לסיוט. אני מתכוון לאורן ב"מקום אחר", בועז מ"קופסה שחורה", החברים של דימי ב"המצב השלישי", ואולי גם עמנואל ב"אל תגידי לילה" ויוני ב"מנוחה נכונה". הם מופיעים ביצירות כמעין פסק דין של גורל שאיננו ניתן לשינוי. האם תסכים שאחד הקווים המנחים ביצירתך הוא הדטרמיניזם?

ע' ע': תשובה קצרה: אין לי דעה על הספרים שלי. אינני יודע להסביר מה הם מייצגים. די לי שאני כותב. אני לא בתודעה של סוציולוג. בוא נשאיר את חלוקת התפקידים: אני כותב, ואתה קורא ומבין. אני לא רוצה שסופר ייצא מספרו ויבאר לי את מה שאני קורא. יש אוטונומיה של הקורא.

מ' ג': התחמקות יוצאת מן הכלל!

בכתביך יש רומן בהמשכים עם השירה: בתחילה כתבת שירים ושמת אותם בפיו ובעטו של ראובן חריש ("מקום אחר"), אחר כך רמזת על הנלעגות של הנער כותב השירים, שמישהו אחר קוטף את הריגשה של הבנות ששמעו שירים אלה (בעיקר ב"אותו הים"), ולבסוף כתבת רומן שירי שלם ("אותו הים"), ותמיד יש איזה הרחק אירוני בינך ובין שיריך. האם רצית להיות משורר? האם מצפה לנו יצירה שירית שאינך מסתייג ממנה הסתייגות אירונית?

ע' ע': אילו רק יכולתי להיות מוסיקאי. אילו ניתנה לי היכולת, הייתי כותב מוסיקה, ומוותר על המילים. השירה היא אמצעי להגיע קצת יותר קרוב למוסיקה. בספר "אותו הים" רציתי לכתוב יצירה מוסיקלית. תמצא פרקים בעלי שמות כמו סטאבט מאטר, אדג'ו, נוקטורנו, מגניפיקט. רציתי לכתוב מדריגל, בו עצרת של קולות שונים, שכל אחד שר, כביכול, לעצמו, אך הקולות משתרגים זה בזה. גם המקצבים, השורות, המצלולים קרובים למוסיקה, ככל שיכולתי אני להתקרב. כבר ב"בארצות התן"  (לא קראתי אותו הרבה שנים) עשיתי מאמצים לכתוב משפטים שיהיו קרובים למוסיקה. זה ניסיון להתקרב למוסיקה מצד אדם שאיננו די מוסיקלי כדי להיות מלחין.

מ' ג': ב"לגעת ברוח לגעת במים" יש מעין גיחה אל העולם הסוריאליסטי. גיחות קטנות יותר יש גם ברומנים אחרים ("אותו הים" – העולם במזרח הרחוק; "לדעת אישה" – החלומות של יואל; "מיכאל שלי" – הזיות של חנה). סגנון זה מחייב "תרגום" אלגורי, ויש בו, לדעת הביקורת, מעין נסיגה ביחס לגישה הריאליסטית. איך אתה מביט על הקו הזה ברומנים שלך?

ע' ע': ככל שהשנים עוברות, פחות ופחות ברור לי מה ריאליסטי ומה סוריאליסטי. מה שמתרחש בחדר רגיל לגמרי בין איש ואישה, שני גברים, או שתי נשים – הוא יותר סוריאליסטי מהבדיון העתידני עתיר ההמצאות ביותר. כשאני יוצא השכם בבוקר למדבר, אני מוצא שההבחנות בין ריאליסטי לסוריאליסטי מאבדות את הטעם.

מ' ג': ספרך הראשון "ארצות התן" יצא לאור על ידי אגודת הסופרים ו"מסדה", אבל אתה נחשב לאחד המסתייגים הגדולים מן האגודה. זה נכון שאתה אינך נזקק לאגודה, אבל היא נזקקת לך, ועכשיו, לדעתי, המועד להוכיח אבירות – ייתכן שאיזה סופר מוביל עתידי זקוק לתמיכה ולהוצאת ספרו הראשון, כמוך אז. כלום אין כאן כפיות טובה?. מדוע אינך חבר אגודה?

ע' ע': עזבתי את אגודת הסופרים כשעוד הייתי צעיר בתחילת הדרך. האגודה עסקה בדברים, שלדעתי, אין צורך שתעסוק בהם. גם עכשיו עוסקים שם בדברים שאינני מוצא בהם עניין. לא עוסקים די בצד האקו"מי, כפי שהיתה צריכה לעסוק, לכן אינני רואה עצמי קשור אליה.

מ' ג': השאלה היא האם היעדרותך איננה בבחינת נטישה.

ע' ע': אני לא רואה את עצמי מוכשר לעסוק בדברים ציבוריים מעבר למה שאני עוסק. אני עוסק בעניינים פוליטיים שנראים לי בעלי דחיפות. לתת את שמי לקישוט – זה לא נראה לי נכון. זה גם ייראה כעוול: האיש איננו, והשם שלו מסתובב בלעדיו. אני לא רוצה שהשם יסתובב בלעדיי ויתפקד בלעדיי.

מ' ג': סופרים מובילים שונים זכו לביקורות חמות וקרות, אך לא עוררו שדים מרבצם. משום מה, יצירתך ואישיותך שזכו להוקרה ולהכרה בינלאומיים, עוררה בביצה הקטנה שלנו הרבה יצרים רעים, כמו אלה של ברוך קורצווייל שהיה מבקר מוביל בשנות החמישים והשישים, של דן מירון, בעל מעמד מרכזי בעולם המחקר הספרותי בדור האחרון, ושל יוסף אורן שנחשב היום למבקר רציני וחשוב. כן, אזכיר לשם איור את המפקח הארצי לספרות, אברהם הגורני-גרין, שהקדיש לך עמוד שלם של גידופים ברומן שלו "מעגל ברום גלגל" (ע' 67-66). לי לא ברורה התופעה. זכיתי להכיר אותך, ואני מעיד על עצמי שפגשתי אדם טוב, אדם עניו באמת ובתמים, שההצלחה הבינלאומית לא סיחררה אותו. אני אומר זאת ללא חנופה, ולא בכוונה להחמיא. אני חושב שזאת האמת. האם לך יש  הסבר לתופעה?

ע' ע': אני מודה לך על דבריך. אני רוצה להיות אדם טוב, ועם השנים זה חשוב לי יותר מכל דבר אחר. זו מדרגה שאני שואף אליה. אני יודע שאני כתבתי ואני אומר דברים, אולי באופן שעוררו עליי פה ושם התקפה גדולה, עוינות. אני גם מצאתי שם דברים יצריים מאוד. אין לי הסבר. זה פוגע ומכאיב. כשאני מפרסם ספר, ויש עליו התנפלות יצרית, ואפילו קיצונית, אני מרגיש כאילו אני עומד בחלון ומביט איך מכים את הילד שלי, ואני לא יכול לעזור, כי אלה הכללים. למזלי, אני שוכח, ו"הילדים" שלי שוכחים. אולי הם צודקים, אבל הם ממשיכים להתקיים. שואלים אותי: 'איך אתה נפגש עימו? הרי הוא כתב עליך בנבזות!' אני מודה ששכחתי ואני לא אוגר טינות כמו עכבר הרובץ על דינריו. אני שוכח, אולי מפני שאני כותב כל הזמן דברים אחרים. אני מנסה להביט על העניין באופן פילוסופי. אני כותב כך, והמבקרים לא ישנו את כתיבתי.

אמרת קודם שאתה מעריץ את התרבות היוונית. אביא משם משל: מסופר על זנון הסטואיקן, זה שהטיף לשוויון נפש, היות שהכול נגזר מלמעלה – שעבדו שבר כד יקר, והוא היכה אותו מכות רצח. העבד פנה אל רבו ואמר לו: הרי אתה לימדת שהכול נגזר מלמעלה, אז אם נשבר הכד, מן הסתם, כך נגזר, הגיע זמנו. למה הכית אותי? וזנון ענה: עליך נגזר לשבור את הכד, ועליי נגזר להכותך מכות רצח.

אני כתבתי את "ארצות התן", "קופסה שחורה", "לדעת אישה", "אותו הים", כי כך אני יודע לכתוב. אני לעולם לא אוכל לכתוב כמו אורלי קסטל-בלום ולא כמו סרוונטס. וכך המבקרים – הם כותבים מה שהם צריכים לכתוב. יש תהום בין הדרך בה התקבלו ספריי בעולם, ובין התקבלותם כאן על ידי הביקורת – לא כל הביקורת, לא כולם, אני לא רוצה להתלונן לשווא. "אותו הים" התקבל כאן נפלא. גם על ספרים אחרים ש"כוסחו", היו מחלוקות. אני לא רואה עצמי מקופח או עשוק. אני מלא תודה, ולא רק על הביקורת. אני אוהב לקום מוקדם בבוקר לפני הזריחה, ואני כמעט יחיד בסביבה. אני מביט איך השמש נעה מעל הרי מואב, איך הברושים מול החלון שלי מקבלים הקרנות תאורה שונות כל בוקר, וכל המופע הזה מוצג רק למעני, אפילו הציפורים שרות בשבילי – כי כל העולם עדיין ישן – איך לא אהיה אסיר תודה?

מ' ג': זה נשמע כמעט דתי.

ע' ע': המילה "דתי" תפוסה בידי מישהו שזר לי ומקומם אותי. צריך לחפש מילה אחרת. אני לא אדם חילוני. "אותו הים" איננו ספר חילוני. מה הוא כן, אני לא אגיד. למרות הסבל, האובדן, הבדידות, ההשפלה וקרבת המוות – למרות כל אלה, אני אסיר תודה. האור והרוח, הקפה שאני אוהב לשתות בבוקר, החספוס של הספה שאני יושב עליה – כל אלה עושים אותי אסיר תודה, למרות הסבל וקרבת המוות, האובדן והכאב.

מ' ג': ואני אסיר תודה לך. תודה לך בשם "מאזניים" ובשמי.

משה גרנות עם עמוס עוז

נדפס לראשונה ב"מאזניים", יוני 2000

* * *

משה גרנות

ספרים מן העבר

קסם הנבל

על ספרו של מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב

"גיבור זמננו"

תרגם מרוסית – צבי ארד, והשלים את התרגום –

פטר קריקסונוב

דביר 1995, 196 עמ'

את "גיבור דורנו", או "גיבור זמננו" תרגמו דוד שמעונוביץ' (1944), דב גפונוב (1972), יעקב בסר (2012), נילי מירסקי (2013 – אבל אני בחרתי לקרוא את תרגומו של צבי ארד (1995), אולי כהומאז' למתרגם הנפלא הזה, שתרגם משש שפות, ונפטר לפני שהספיק להשלים את מלאכת התרגום על הספר הנדון ברשימה זו.

מתרגמיו העבריים של יוצר זה התעלמו מהאנטישמיות שלו (כמו של רוב הקלסיקונים הרוסים), שבאה לידי ביטוי בשיריו וגם ברומן הזה  (חייט "ז'יד" מקולל על כך שהתרשל בתפירת מדי קצין – עמ' 134) – וכל כך משום שהרומן שלפנינו הוא אבן פינה של הכתיבה הריאליסטית-הפסיכולוגית, רומן שהיווה מופת לענקים שבאו אחריו – טולסטוי, דוסטוייבסקי, צ'כוב.

ב-27 שנות חייו (1841-1814, הוא נהרג בדו-קרב כמו המשורר הנערץ עליו – אלכסנדר סרגייביץ' פושקין – 1837-1799) הספיק לרמונטוב לא רק לקלוט ידע מדהים מתרבות העולם, אלא גם לברוא דרך כתיבה חדשה שהיתה מופת לסופרים שחיו אחריו ברוסיה ובעולם כולו. הרומן שלו משובץ כולו בארמזים מיצירות חובקות עולם, והמתרגמים מחויבים להיות בקיאים במקורות רבים השאובים משפות רבות (לרמונטוב חונך על ידי מחנכים צרפתיים וגרמניים, ולמד באוניברסיטה של מוסקבה עד אשר סולק ממנה בעטיו של קונדס שביצע באחד הפרופסורים).

הרקע ל"גיבור זמננו" הוא הקווקז, לשם הוגלה לרמונטוב בגלל שיר חתרני שכתב והרגיז את הצאר הרוסי, והגיבור הראשי של העלילה הוא גריגורי אלכסנדרוביץ' פצ'ורין, קצין ממעמד האצילים שהמחבר פוגש בו רק פעם אחת לאורך כל האירועים המסופרים בספר, אבל הוא שומע עליו מסֶרֶן מַטֶּה בשם מקסים מקסימיץ', אותו הוא פוגש בדרכים העקלקלות והמסוכנות שבהרי גרוזיה, ובנופים עוצרי נשימה, ושיומניו של פצ'ורין זה מגיעים לידיו.

מקסים מקסימיץ', שהיה מופקד על מבצר צבאי נידח המכונה בספר באות N, מספר כיצד נסיך צ'רקסי הזמין את שניהם (פצ'ורין ומקסימיץ') לחתונה בכפרו, ושם פצ'ורין שם עין על בתו היפה בֶּלָה. הוא מצליח לשכנע את אחיה אֶזָמָט שיחטוף אותה עבורו תמורת סוס נפלא השייך לצ'רקסי שודד בשם קזביץ', שלא היה מוכן לוותר על סוסו בשום הון שבעולם. פצ'ורין ואזמט מצליחים לגנוב ממנו את הסוס בעורמה. אזמט, שהוא בן מוות על מעשהו (חטיפת אחותו) נעלם אל חבורת שודדים, ואילו בלה היפה שבויה במבצר שבו משרתים מקסימיץ' ופצ'ורין. מקסימיץ' רוצה לעצור את פצ'ורין על מעשהו, אבל גם מקנא בו על כך שאחרי שידולים רבים ומתנות רבות הוא זוכה באהבתה של בת הנסיך הצ'רקסי.

הזכרתי לעיל הערה אנטישמית של לרמונטוב, ובכן גם העמים הקווקזים אינם יוצאים מעטו ללא תווית: הצ'צ'נים רצחנים, והצ'רקסים גנבים, חטפנים, משתכרים ואחר כך שופכים דם – אלא שהוא גם מעריץ עמים אלה על אומץ ליבם.

קזביץ' הפגוע איננו שוקט על שמריו, בחושבו שאביו של אזמט היה שותף לקנוניה נגדו – הוא רוצח אותו, כשזה המִסְכֵּן נדד בדרכים לחפש את בתו האבודה. אחר כך מצליח קזביץ' לחטוף את בלה, שבשאננותה יצאה מהמבצר והלכה לטייל לאורך הנחל. כשחיילי המבצר, ובראשם מקסימיץ' ופצ'ורין, רודפים אחריו, יורים בסוסו ופוצעים גם אותו – הוא שולף פגיון ודוקר את בלה, שנפטרת מפצעיה כעבור יומיים. מקסימיץ' מעיר כי מוטב כך, אחרת הרי פצ'ורין, שהחל להשתעמם באהבתה של בלה, היה זונח אותה לאנחות.

עד כאן סיפורו של מקסימיץ' למחבר תוך מנוחות בתחנות הרבות שבדרך העקלקלה והמסוכנת עד לפגישה אקראית בין פצ'ורין ובין מקסימיץ'. פצ'ורין, המוקף במשרתים והנוסע בכרכרה מפוארת, עובר באותה התחנה שבה חונה גם מקסימיץ'. מקסימיץ' מתרגש מאוד מהפגישה המחודשת עם האיש שבילה עמו שנתיים באותו מבצר נידח, אבל לאכזבתו המרה – פצ'ורין מתייחס אליו בקרירות, ואיננו נענה לבקשתו לבלות יחד שעתיים לאחר פרידה ארוכה כל כך שהיתה ביניהם. מסתבר שמקסימיץ' שמר את היומנים של פצ'ורין בכל מסעותיו בשירותו הצבאי, ובפגישה המאכזבת הנ"ל מתנער פצ'ורין מיומניו ומרשה לו לעשות בהם כטוב וכישר בעיניו. המחבר עט על היומנים כעל מוצא שלל רב, ולאחר שנודע לו כי פצ'ורין נפטר, הוא מחליט לפרסם את היומנים בשמות בדויים (עמ' 67 ואילך).

מהיומנים מצטיירת דמות של גיבור אמיץ העשוי ללא חת, אבל אדם שאיננו מסוגל לידידות אמת כלשהי. הוא יהיר מאוד ומשוכנע שהוא יודע הכול על נפשה ומחשבותיה של האישה, אך משתעמם מהר כשאישה מתאהבת בו. הוא מעיד על עצמו שאיננו מסוגל להתאהב, דבר שמסתבר כלא נכון, כפי שעוד אבהיר בהמשך. הוא מצליח להתחמק לא אחת מסכנת מוות, ופעם אפילו ביקשו להטביע אותו בים (ליד העיר טָמָן) משום שהיה עד להברחת סחורה מהים, והיתה סכנה שילשין לשלטונות.

היריעה הרחבה ביותר ביומניו של פצ'ורין מתייחסת לפרשת קשריו עם יונקר (צוער) פצוע בשם גרושניצקי המאוהב עד טירוף במֶרִי, בתה של הנסיכה ליגובסקיה. האירועים מתרחשים בעיר המרפא פִּיָטיגורסק. פצ'ורין לא אוהב את מרי, אבל כדי לגרום מפח נפש גם לגרושניצקי וגם למרי, הוא מחזר אחריה, והיא מואסת בגרושניצקי ומתאהבת נואשות בפצ'ורין. גרושניצקי באמת מגוחך: הוא חורת על טבעת את התאריך בו מרי הרימה כוס של מי מרפא שנפלה לו מהיד, ולא הצליח להרים בשל פציעתו, הוא מתפעל מזמרתה של זו , הגם שאיננה מצטיינת בכך, הוא רואה בה מלאך, ועושה כל מאמץ להרשימה. כשהוא מתמנה לקצין, הוא נמנע מלהיפגש עם מרי עד אשר יתפרו לו מדים של קצין (מרי העדיפה את מעיל החיילים שלבש קודם...)

בינתיים נודע לקורא כי לפצ'ורין יש מאהבת, אישה נשואה בשנית עם בעל זקן ועשיר (מקריבה בנישואיה למען בנה). לאישה קוראים וֶרָה, והיא מקנאה בבת הנסיכה שפצ'ורין מחזר אחריה. כשהוא מבהיר לה שאיננו אוהב אותה, ואיננו מתכוון להתחתן עימה כי הוא סולד מעבדות הנישואין – היא מוכיחה אותו על כך שהוא מבזה נערה מסכנה. פצ'ורין מתגרה בבת הנסיכה בצורה די נבזית: הוא קונה שטיח שהיה מיועד לה, מכסה את סוסו בשטיח זה ועובר כדי להרגיז בפני חלון ביתה של הנסיכה; הוא נושק לכף ידה, מחבק אותה, הוא מתגנב לביתה, דבר הנחשב לעבירה חמורה על הנימוס. היא מאמינה שהוא עושה כל אלה משום שהוא מאוהב בה, אבל פצ'ורין, ששיחק בצורה אכזרית ברגשותיה, מודיע לה בצורה כנה שאיננו אוהב אותה, וגם מבהיר לאימה, שאין בכוונתו לשאת את בתה.

גרושניצקי הפגוע ממעשיו של פצ'ורין מעליל עליו שהתגנב בלילה מביתה של מרי (האמת היא שפצ'ורין התגנב מביתה של וֶרָה, כשבעלה היה בנסיעה). מילא שהכפיש את כבודו, אבל כאן הוכפש כבודה של מרי, ועל כך לא יכול פצ'ורין לעבור בשתיקה. הוא דורש מגרושניצקי שיתכחש לדיבה שהוציא על נערה זכה. גרושניצקי מסרב, ונקבע ביניהם דו-קרב אקדחים ממרחק של שישה צעדים. גרושניצקי ומרעיו מחליטים לשים לפצ'ורין מלכודת: להטעין את האקדח שלו בכדורי סרק. אינני מתכוון לקלקל לקורא האפשרי את ההנאה, ולא אספר איך הצליח פצ'ורין לצאת מהדו-קרב בשריטה קלה בברך, כאשר גווייתו של גרושניצקי הירוי מרוסקת בתהום. הרופא, חברו של פצ'ורין מוציא את הקליע מחזהו של המת, ומציג את מותו כתאונה, אבל השלטונות חושדים, ובסופו של דבר הוא מוגלה לאותו מבצר, עליו קראנו בתחילת הספר.

כשפצ'ורין מגיע לחדרו, הוא מוצא פתק של וֶרָה, המתוודה על אהבתה העזה אליו, ביודעה שהוא איש האוהב להרוס את תקוותיהם של אחרים, איש שיש בו רוע מושך. מסתבר שנאלצה להתוודות בפני בעלה, וזה נטש אותה תוך גידוף נורא. היא עוזבת את  המקום בידיעה שלא תיפגש שוב לעולם עם פצ'ורין. פצ'ורין המיואש, שחשב שלעולם לא יתאהב – מדהיר את סוסו כדי להשיג את אהובתו הבורחת, אבל הסוס מתפגר מרוב מאמץ, וכך הוא נשאר לבדו במרחק של חמש-עשרה ורסטאות (כ-17 קילומטרים) מחדרו בפיטיגורסק, כשהוא ממרר בבכי.

בסוף הספר מתוארת פרשת גבורה של פצ'ורין המצליח להתגבר על רוצח קווזקי שיכור שהרג בחרבו את אחד הקצינים, שזמן-מה קודם התגרה במוות בהצמידו אל רקתו אקדח טעון. האירוע גורם לפצ'ורין להרהר אם קיימת גזירה קדומה, ואם חיינו ומותנו קצובים מראש. וצריך לציין שלאורך כל הספר אין שום רמז לאמונה דתית מצידו של פצ'ורין או של המחבר הכותב עליו. לרמונטוב היה ידוע כאתיאיסט, ועל כך הוא לקה מידי השלטונות. אמונה תמימה נזקפת לזכותה של מֶרִי, הנסיכה הצ'רקסית, שעל ערש דווי חוששת שלא תיפגש עם פצ'ורין בעולם הבא היות שהיא מוסלמית, והוא נוצרי.

המחבר עצמו טוען שבשם הספר ("גיבור זמננו") יש אירוניה מרושעת (עמ' 68), שהרי פצ'ורין הוא איש קר בעל לב של אבן, אבל הגיבורים מודים, וגם הקורא חייב להודות, שיש בו רוע מושך, שהוא יכול לעורר הערצה בכל מי שאין בו הכוחות הנפשיים לבוז למוות ולרגשות היסודיים ביותר שבאדם. כן, וכדי להיות פצ'ורין – חייבים להיות אצילים בעלי נכסים מופלגים, ואז אפשר לחוות את כל החוויות האלו, כשקוזקים וצמיתים משרתים אותך, וזמנך פנוי לתככים, למשחקי מזל, לפיתויי נשים נשואות  וחיזורי סרק.

 לדעתי, זהו ספר חובה לכל מי שמבקש להתוודע אל שורשיו של הריאליזם הרוסי בפרט והעולמי בכלל. וגם בלי "האיזמים" זה ספר משובח.

משה גרנות

* * *

יערה בן-דוד

כוח הזיכרון וכוֹרַח האהבה

עיון ברומן "ואם אתה מוכרח לאהוב"

מאת שמאי גולן

במלאת שנה למותו

הוצאת כינרת זמורה ביתן, 2008

ייחודו של הרומן "ואם אתה מוכרח לאהוב" לשמאי גולן הוא ביכולת המיזוג בין הדוקומנטציה לבידיון ממרחק של למעלה מעשרים שנה מטראומת השואה, שהשתרשה עמוק בנפשם של שני ניצולים שהזקינו. בפרישׂה הרחבה של הזמן, המקום והאירועים נעים שני זוגות מקבילים: שמואל ולָאוּרה – הניצולים הקשישים, אלחנן ודניאלה – בני הדור השני. בעוד דור ההורים מתמודד עם הזיכרון והשלכותיו, דור הבנים שקוע יותר בקיומו העכשווי ובזוגיות המתפוררת. חוטים גלויים וסמויים, שראשיתם בשואה ובמה שקדם לה, מחברים בין שני הזוגות ויוצרים עלילה מרתקת ורב כיוונית עם קטעי זיכרון קשים ומטלטלים. תורמת לכך, כמובן, גם העובדה שהספר נכתב על ידי מי שחווה את השואה על בשרו.

לדינמיקה בספר מוסיפה גם העברת הדברים דרך נקודות תצפית מתחלפות. הפרקים כתובים לסירוגין בגוף ראשון ובגוף שלישי, עם כניסות שונות לתודעתה של דמות זו או אחרת. בכך מעצב המספר את דמויותיו מבחוץ ומבפנים, מקרב ומרחיק את העדשה, נותן להן את חירות הביטוי, ובה בעת בוחר להטביע בהן את חותמו. כך הוא משלב את התייחסותו האמפתית, או, לחילופין, האירונית, הצינית וההיתולית. 

שלושה חלקים לרומן ופרק סיום (אפילוג) הקושר קצוות. 

פרקי החלק הראשון מעמידים במרכזם את עולמה הנפשי המורכב של לאורה, שבו משמשים בערבוביה זיכרון והלוצינציה, חיים ומתים, רגישות וקהות חושים ותחושות סותרות של אהבה, טינה, געגועים ופחד. המספר מצליח לחדור לתודעת אישה, שהזיכרון השתבש אצלה, כמו גם התייחסותה ליקיריה ולסובב אותה. באמצעות המונולוגים שלה מוצגות הדמויות ונפרשת העלילה. חלק מדבריה הוא שחזור של אירועים, מילות שיר אהוב וסגירת פערי זמן. בהבזקי המודעות החולפים ובתעתועי דמיונה היא בת דמותה של הזקנה ודוצ'ה ב"המאהב" ל-א. ב. יהושע. רק עם ההווה מנתקת לאורה את הקשר. התנגשותה הגרוטסקית עם הסַבָּלִים, שבאו להעביר את תכולת ביתה מירושלים לדיור המוגן בתל אביב, היא פרי אחיזתה הנואשת במוכר ובבטוח, כמו גם בעולם ששקע, במשפחתה שנספתה.

בחלקו השני של הרומן  –  שמואל  גדנקר, הנוסע  לגרמניה  כדי  להעיד במשפטו  של  ארכי-פושע נאצי. עדותו מרטיטה ועוצמתית. שני החלקים הראשונים  הם, כמדומני, משיאי הספר בכוח ההבעה של הזיכרון, שהזמן, לא  רק  שאינו מקהה  אותו, אלא  אף מעצים את  האימה  והאבסורד  שבו. שונה הזיכרון של לאורה מזה של שמואל. בזיכרונה  המסוכסך  ישנם  גוונים  של מלנכוליה  ונוסטלגיה, הגם שאינם  נטולי  כאב  ומרירות. היא חיה בעולם אזוטרי, מתבוססת השכם והערב בזיכרון ובדמיון מבלי שתוכל להיחלץ מאחיזתם. לאורה היא המודל של הניצול המתמודד לבדו עם העבר, שנשאר בדלת אמותיו וחוצץ בינו לבין המציאות. 

מנגד – מייצג שמואל את הניצוֹל האַחֵר, שהזיכרונות הקשים אמנם מלווים אותו כצל קבוע, אך הוא חש חובה מוסרית לספר עליהם, להנחיל אותם לזולת, והוא דבק בייעודו גם כשמתברר שטחנות הצדק כבר אינן טוחנות. לעומת לאורה, ש"הסתלקה לעולם של חלומות," הוא מעוגן במציאות, ורק בעדותו המצמררת במהלך המשפט הוא מתעלף ומאבד שליטה. שמואל גדנקר אינו רק העד המספר, המתבונן מן הצד באירועים, אלא גם העד המעורב בהם, עובר בתוכם, בין ההרוגים שהושלכו לבורות ובין הנספים במשרפות. לשופט הוא אומר: "אבל אני לא נעלמתי, רק שיניתי את צורתי... רק אני נמלטתי מתחת למגפו של קלאוס, ברווח בין הסוליה לעקב, תולעת זעירה ובלתי נראית, כדי לספר לך את קורותינו." כרוח רפאים הוא מלווה את רצח המהנדס רטנר, שעדיין האמין באדם – ונפל ברשתו של קלאוס יחד עם חבורת היהודים שגייס לעבודה למען הרייך בתקווה שיינצלו. מבטו מלווה אותם עד משאית המוות. הוא עד אילם גם לסיטואציה המרטיטה, שבה כופה קלאוס על אישה להחליט מי משלושת ילדיה יישאר בחיים.

גדנקר נקלע לצומת פרובלמטי נוסף, כמי שנכשל בהתנקשות בחיי קלאוס ונמצא אשם בבגידה באחיו היהודים המבקשים להסגירו כדי להינצל. למרבה האירוניה, הוא שרד כדי להנציחם בזיכרון.

בין שני הקטבים של צייד וניצוד, של רוצח שטני ושל קורבן הניצל בעור שיניו, עובר קו ישר של טירוף מסוּיָט, החוצה את גבולות האנושי, הריאלי והמסתבר. קלאוס הוא האבטיפוס של הגרמני הציני, המתרץ את פשעיו ב"מילאתי פקודה," וגדנקר מייצג את הניצולים שנשארו בחיים כדי להיות פֶּה למתים. אכזריות הרוצח מביאה את המסתתר מפניו במרתף להתאכזר לעצמו.

הפרק השלישי – "אלחנן ודניאלה" – מעצב את המשבר במערכת היחסים בין בני הזוג בביתם ובמהלך השליחות למכסיקו עם התייחסויות לדמויות הוריו של אלחנן, ובעיקר לדמותו של מיכאל לוין, אביה של דניאלה, שלא מימש את הבטחתו לשאת את לָאוּרה, לימים אמו-דודתו של אלחנן, והאמין שבנישואי בתו ובנה יבוא התיקון.

אבל להחמצה אין פיצוי. במונולוגים הנפרדים של דניאלה ואלחנן מצליח גולן לתת ביטוי מהימן לעולמו הרגשי הפגוע של כל אחד מהשניים. הרגישות הפסיכולוגית ניכרת בעיקר בהארת תודעתה של האישה המקופחת. אין זה מקרה שדניאלה מתאהבת דווקא באנטי גיבור, במורה להיסטוריה, המלמד "על האיש הפשוט הנשחק במלחמה שאינה  נגמרת" – ולא בגבר החזק בבגדי הקצין הפולני, שבו התאהבה לאורה. בין הפרק הזה לבין שני חלקיו הראשונים של הספר העוסקים בשואה נוצרים קשרים פנימיים על דרך הניגוד וההשלמה.

האפילוג מאפשר את הפיוס, הוויתור ויישור ההדורים בין דניאלה לאלחנן, הודות לגילוי הסוד  על זהות הוריו הביולוגיים. "אבל אצלי אינך יתום, אלחנן" – מנחמת אותו דניאלה. כאן בעצם טמון המפתח לשם הרומן. האהבה היא המגן האנושי מפני השבר ומפני המוות. לכן היא  כורח  בלתי  נמנע.  אבל באיזו אהבה מדובר? – לא באהבה סוערת, כי אם באהבה בוגרת ומתוקנת, שעברה משוכות של סבל.

הסוד שנחשף באפילוג הוא לכאורה הקטליזטור להמשכיות בהווה ובעתיד. אך אין ודאות ברורה שבדור הבנים יבוא התיקון. אמנם בסיום נרמזת האפשרות לאיחוי הקרע בין אלחנן לדניאלה, אבל השבר כבר התרחש והזוג נשאר יחד לא מאהבה אלא מחמלה וממחויבות, בדומה לדבק המחבר את שמואל ולאורה בזיקנתם. אלחנן מתבונן באביו ומבין ש"אהבתו אליה גברה והלכה ככל שהכרתה אבדה."

אלחנן הוא יורשם של שני אבות: של ניצול שואה מחד, ושל עורך דין שהתכחש לאידיאל ההכשרה, פנה עורף לגלות ולשואה ובחר בחיים בורגניים, מאידך. לאיזה כיוון נוטה כף המאזניים באישיותו של אלחנן? – לתכליתיות, לאנוכיות ולנהנתנות השטחית. אמנם הוא מצליח בשליחותו לגייס כספים במכסיקו ובארגנטינה, אבל הרצאותיו הן לא יותר מאשר מנוף לקידומו האישי והמקצועי. תוכנן לעוס ואינו נובע מלב מורתח כמו זה של אביו. 

לכאורה, אלחנן, המייצג את בני הדור השני של הניצולים, צפוי להיות התחייה המחודשת, הגשר בין עבר להווה, אבל בחייו כבר מחלחלות השפעות העידן המודרני של זוגיות בהתפוררות: בגידות, קנאות, סיאוב  ושבירת סייגים  מוסריים. הוא שוקע בחומרנות  ובחוק  היבש. התייחסותו  הרציונלית  ואטימותו  לאבלה  הנמשך  של  אשתו  על מות אביה רק מבליטה את  הזרות  והמרחק הנפער ביניהם. אין הוא מסוגל כמוה למעורבות רגשית עמוקה במוות כמו גם באהבה. הוא מחושב, קצר רוח, מחפש מוצא  מכבלי  המחויבות המשפחתית, בניגוד  גמור  לאביו, שמעולם  לא ביקש להשתחרר מהם, ובוודאי  גם לא מן הזיכרון, ובניגוד לדניאלה, שרק מתחננת למעט חופש ואינה מתכוונת לפרק את המשפחה. בדברים  הקשים  שהיא מטיחה באלחנן נחשף פן  נוסף  בקונפליקט  ביניהם: "אנחנו" הצברים ילידי הארץ לעומת "אתם", שבאתם מן הגולה. ואלחנן, מעמדת הבא מ"שם", מאשים אותה על גאוותה בשושלת היוחסין של אימה, "שלא  הכירה גלות מעולם." בטלטלה הזאת, השאלה הבלתי  נמנעת  היא  איזה עתיד  צפוי  לדור ההמשך. 

זהו רומן זיכרון. במישור האישי  – ראשיתו בהפרת נדר אהבה, ולכן נישואי הזוגות, כמו אצל עגנון, הם נישואי תחליף או תיקון, גם אם היתה בהם אהבה. במרתף, מקום הסתר של שמואל גדנקר ולאורה, בוצעה הפלת הוולד המשותף מתוך ידיעת גזר הדין הצפוי להם אם ייתפסו על ידי הנאצים. כאן תיוולד הטינה שלאורה תשמור לבעלה לאורך ימים. גם אלחנן הבן הוא תחליף, שזימן להם הגורל, תחליף לבן, שלעולם לא ייוולד לאלה שבגדו בפרי אהבתם. המרתף בספרות ובקולנוע הוא מעין תת מודע שאליו מטאטאים את הזיכרון הכואב. אותו אי אפשר לרפא או להעלים.

טראגי לא פחות הוא גורל הזיכרון. שמואל גדנקר נושא את הזיכרון האישי, ובעיקר את זה הקולקטיבי, כמו הרקולס, אבל צעקתו נתקלת באטימות הן מצד הציבור של ילידי הארץ והן מצד בית המשפט הגרמני, המעמיד לדין את קלאוס. מה עתידו של הזיכרון, שגדנקר מופקד על הנחלתו ושימורו בעולם של הפקר? – לפחות מדבריו משתמע שלא ייכון עוד ימים רבים, לאחר שייעלם אחרון הניצולים. גדנקר יודע, שלרצון האובססיבי לסַפֵּר כבר לא תהיה כתובת ושבדיעבד הגרמנים הם שניצחו: "לבדי לא אוכל לשאת את כל הזיכרון הזה, ואַתְּ, לאורה, נעלַמְתְּ לי עם הזיכרון שלך." ואיזה עתיד צפוי לעולם, שבו לא מצליחים להדביר את הרֶשַׁע?

אבל מול כוחו של הזיכרון מצוי גם הכורח לאהוב, כאמצעי לשמירה על הקיים ולהתגוננות מפני סכנות והרס. לכן, למרות הפסימיות בדברי גדנקר ביחס לעתיד, יש עדיין אמונה ברוח האנושית, בכורח לאהוב. וזו הנחמה.

יערה בן-דוד

התפרסם לראשונה בכתב העת "גג", גיליון מס' 19, 2009

* * *

איתמר פֶּרָת

עמוס עוז: לדעת סופר

[לא ביקורת]

תמיד נקף אותי מצפוני על אי-יכולתי להתפעל מכתיבתו של עמוס עוז. מאז 'ארצות התן',  עם כל ספר חדש שיצא מתחת ידו, קיוויתי שאולי הפעם עשה זאת, העניק לקורא פתשגן שאין בו מום, אשר בו כל דבר במקומו, אין להוסיף ואין לגרוע. אך החויייה בוששה לבוא; עבריתו לא הקסימתני, עיצבונו עִצְבְּנָנִי, הרפליקות הקולעות כל כך, מדוע תמיד הן ארוכות כל כך. עם כל הכושר הזה להיות מצוין, מדוע אינו מצליח להיות מצוין, ולוּ רק בעינַיי-אני, הקורא הקטן?

ואז הגיע 'אותו הים', ורחבה דעתי. ומיד לאחריו 'סיפור אהבה וחושך', ונתרציתי לו. לא עוד גור סופרים אלא כפיר ברעמתו! הכל מוקצה כמידתו, האירוניה, העוגמה, החמלה, הריאליזם. העברית בידו עוטה ברק, כל המלים נכונות. עמוס עשית זאת! הוא גדול הוא גדול! הבו נובל ועוז לעמוס!

כי אני לעמוס ועמוס לי. אנחנו שנינו מאותה העיר. גדלנו בין יושביה ובאותן השנים, באותן שכונות ובאותם חורפים וקיצים, עם אותם שכנים ואותם אירועים ואותו נוף אדם וארץ. אני הוא קהלו הטבעי של עמוס, אני דורו ואותי ישוחח. אני הקורא שעליו חשב וחושב. אֵלַיי חייב הוא להישיר מבט ואליו עליי להטות אוזני. אם אני לא אביננו, מי יבין?

ועתה, הביאני עמוס חדריו ואל כפרו יִדְעָנִי, ב'סיפורי כפר'. כמוני המתינו לו בעלי ובעלות קולמוסין, סבוהו כדבורים ודועכו כאש קוצים. נתנעצו בו ונתקנצו בו עם אלגוריות וסמלים ומַשְמָעוּיוֹתִיוּתִיוֹת. המציאו לו פרושים וקשרו לו מושגים של עכו"מ, וליבם גס בכל המיטב שהוגש להם בחינם. ולא כן אני.

כפרו של עמוס, אותו 'תל אילן', הוא מקום אמתי ומוכר, ורק שמו הוא אחר. כל דריו ומסופריו הם אמתיים ומוכרים – כולנו פגשנו בהם והכרנו את שיחם. עד כאן ריאליזם. אבל מה שקורה לאנשים אלה, בסיפורי כפר אלה, אינו מה שקרה להם אלא מה שיכול היה לקרות, וכאן החיים הפכו לספרות.

ומה שקורה להם – או יכול היה לקרות –  כל כך מחריד עד כי אין עט הסופר מעזה לעסוק בו.  את הנורא מכל עטף עמוס במשפטים רכים וטובים, תנחומים המקדימים את האסון. בסיפור הראשון  (והטוב שבכולם) 'יורשים', הרי יודעים אנו – בדיעבד – כי הסרסור המפציר המופיע לא-קרוא על מרפסתו של אריה צלניק אינו אלא שגריר של גיהנום, אשר בא את נפשו וקניינו לקחת, אבל מה רך וענוג הוא סיומו של הסיפור: "הכול עוד יהיה כאן בסדר גברת יקרה מאוד הכל עוד יהיה כאן יופי."

בסיפור 'חופרים' יודעים אנו כי אותם ביעותי אופל אשר את חפירתם שומעים העֵרים בלילות מתחת לרצפתם, אשמנים ילידי שחת הם, אשר יטרפו ביתן ויושביו, אך "הלילה רובץ סביבה עמוק ומחריש....  שום משב אינו מרעיד את האויר."

אנו יודעים כי איש הנדל"ן יוסי ששון בסיפור 'אבודים' ימות בחשכת המרתף העתיק, אבל סוף סיפורו "הייתי בכיסא הגלגלים, שקוע במנוחה עמוקה, וידעתי שהכול בסדר."

בסיפור 'מחכים', המתארע ביום שישי בין השמשות, אנו יודעים כי אשתו של בני אבני, אשר השאירה לו פתק "אל תדאג לי," לא תשוב, ואל-נכון רק בעוד שנים רבות תמצאנה עצמותיה באקראי בחורבה נטושה אי-שם, אך סיפורו מסתיים ב "כִּפְתֵֵּר את מעילו מפני הגשם הקל שהחל לרדת עליו, ישב וחיכה לאשתו."

בסיפור 'קרובים' אנו יודעים כי רופאת הכפר, גילי שטיינר הערירית, ממתינה לבואו אבל לעולם לא תראה עוד את אחיינה הרך והאהוב, אשר נעלם ביד אלמונים ולנצח לא ייוודע מה היה לו, אבל בסיומו של סיפור "גיהצה וקיפלה הכול והניחה כל דבר במקומו ובחצות התפשטה ושכבה."

אנו יודעים כי בחדר השינה של   הזוג דליה ואברהם לוין (ראו כמה כל השמות ידועים ורגילים, ללא כל רמיזה או סמל) שוכנת נשמת הרפאים של מי שטרף נפשו בכפו, אך בסיומו של סיפור כל מה שהמספר עושה זה "לנסות לגשש קצת בחושך, בקרן האור מהפנס, בחלל שבין רגלי המיטה."

והסופר, זה שיצר את העל-מציאות הזאת, יודע כי הדברים האלה לא קרו, אבל בעצם אין כל סיבה, לא אין כל סיבה, מדוע לא יוכלו לקרות, ולכן, לבטח הם יקרו גם יקרו. וכל הרוך הכוזב הזה, אך כסות הוא למה שהתבונה יודעת לאין-השיב.

יורשים אנחנו, עמוס ואני וכולנו, לדורי דורות רחוקים אשר נשמתם עוצבה ושכלם צמח בעולם שאינו טוב ורחום. מאפלי היער הקיפו את קיומם של קדמונינו אלה, ואת אימתו הכירו אך לא יכלו לשער בדמיונם. הם למדו וידעו שאם לא יראו נכוחה את העולם ואם לא ישכילו לדעתו כמקום ששולטים בו הרשע, הטרף, הלא-צפוי והלא-משוער, לא יוכלו לקיים את חייהם ולהציל את גֵוַם ונפשם. תבונת האדם החדש, יכולתו לדמות וליצור ולהיות מובן לזולתו, צמחו בנשמה אשר הפחד הקיומי היה אור יומה וחשכת לילה. ואותו זיכרון, אותו גֵן קדמון מלפני היותנו אנשי קרייה וכפר, טמון עימנו ואחת לכמה דורות ואחת לכמה אנשים, זוקף ראשו, והוא שב  ומשתלט על זו הנפש אשר עכשיו כבר דרה במעונות אדם – אבל לידתה ומותה במאפלי היער.

מהלכים בינינו אנשים של תקופות האבן, ויכירום רק אלה הדומים להם, אשר תקופת האבן עוד בנפשם. חושיו של עמוס קלוזנר, יליד כרם אברהם בירושלים, דרוכים לעייפה. הם פעורים ומתוחים עד  כאב לקלוט כל קורטוב ומשב של ריח, לשמוע כל אוושה והמיה לילית, להאזין לכל ילל רחוק ואף קרוב, לבלוש ולהבין כל מה שנגלה לאורכו של רחוב, מה שמונח בחצר נטושה, בחדר רהוט, בכיסו או ארנקו של אדם. עדיין כולו ער כגשש להבחין בגבעול שהוסט, חפץ שאינו במקומו, הרמוניה שאינה תואמת, צליל שאינו כתיקנו. דע מה אורב לך, על משמרתך עמוד יומם וליל. שכן מקום נורא הוא העולם, ואין מי שיגונן עלינו מפני רשעותו.

וכך צמח החורף הסגרירי של ירושלים לגשם האבדון של מסע הצלבנים שבסיפור 'עד מוות', ואין לך בכל ספריו של עמוס עוז אדם שיכול לסמוך על עצמו ועל זולתו, וזולתו יכול לסמוך עליו. ואין שמחה שאין עימה דאגה, ואין זיכרון שאין בו יגון, ואין מזל טוב שאין עמו מזל רע. כי בתוך יקוד ארץ ישראל עוד תרה נשמתו ביערות אין-אדם, הסבך העצוב, המסוכן, שאין בו רחמים או תוחלת. הילד שקרא וקרא בספרי ההשאלה של אדון מרכוס, הלעיט עד מעֵבר לשובע את נפשו  במה שמעבר לעכשיו. ובעת שהרים עיניו מן הכתוב, הנה נשתנה העולם שסביבו ונהיה העולם של דמיונו ונשמתו. ומי יכתוב, מיהו שיוכל להשליט תבונה ואור, מיהו שאולי ישכיל להשביע ולהסיר את  הבלהה שנשתחררה בו, במעמקים?

אל-נכון הבחינו הקוראים כי הרע יש לו תמיד מבשר. כמעט בכל סיפור מופיע השליח, או האות, אשר הקדים את אשר יבוא. הסרסור בסיפור  'יורשים', המעיל בסיפור 'קרובים', התיירת בסיפור 'אבודים', הכלב בסיפור 'מחכים', ואפילו הפרא המופיע מול שמש בסיפור האחרון 'במקום רחוק'.  וכדרך שליחיו של גורל, בעצם רק הזיכרון של אחר-מעשה הופך אותם לאותות ומופתים. אבל נסתר וידוע כי חיינו מלאים בהם, ומי נבון ויכירם בטרם מעשה? היאך נדע כי הנבואה ניתנה, עד כי תתמלא הנבואה, רכה  וחרישית ובלתי-נמנעת?

עמוס, את קולך שמעתי, והרי בשבילי ושכמותי כתבת. כבוד נתת בליבי לאוזנך המדויקת וקולמוסך (מקלדתך) הנאמן, ובצד העצב שהעצבתני הערת בליבי חמלה קשה, כדברי נתן הרחום והחכם: שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך! את בינתך שמרי! שמרי לבך הטוב, אמציהו בידיך!

איתמר  פרת

שואבה. מרס  2009

אהוד שלום,

לפני כ-10 שנים פירסמת כתבה זו בעיתונך.

איש לא זוכר.

היום, זאת תרומתי והספדי.

* * *

נעמן כהן

טשאָלנט

אימרה יהודית מפורסמת אומרת שיש שני דברים מבחינה דקדוקית המבדילים את האידיש מכל השפות בעולם:

האחד: אידיש היא השפה היחידה שבה יש שמות חיבה לאוכל: למשל, קְרֶעפְּלָאךְ,  קְנֵידְלָאךְ,  בֶּעבְּלָאךְ, גְרִיוָאלָאךְ, רוֹגָאלָאךְ, חְרֶמְזְלָאךְ.

נסו לומר בעברית שמות חיבה לאוכל: כּוּפְתָאוֹתְלֵ'ה, כִּיסוֹנִיםְלֵ'ה, שְׁעוֹעִיתְּלֵ'ה, התיאבון עובר.

השני: אידיש היא שפה רציונאלית שלא ניתן בה לעבוד על אנשים ולעשות עליהם רושם. למשל, בכל השפות כשרוצים לעשות רושם אומרים: פילוסופיה! פסיכולוגיה! אמריקה! ובאידיש אומרים: פילוסופיֶה? פסיכולוגיֶה? אמריקֶה... זה נשמע לא רציני. כמו שזה.

גילוי נאות, אני לא דובר אידיש אלא רק שומע, אבל הסתקרנתי כאשר נתקלתי במודעה הבאה:

"לרגל השנה האזרחית החדשה, חברי דור ההמשך של אוהבי היידיש, בשיתוף הרשות הלאומית לתרבות היידיש, יקיימו לראשונה 'אולימפיאדת הצ'ולנט', במטרה להחזיר את כבוד תרבות היידיש גם בתחום הקולינריה. במשך שנים רבות המטבח המזרח אירופאי ספג התייחסות מזלזלת, ואירוע זה בא להאיר מחדש ולכבד את מורשת הגפילטע פיש, הקרעפלך והצ'ולנט, וכן לחדש מתכונים מהמטבח המזרח אירופאי."

היה מסקרן לדעת מיהו דור ההמשך של "אוהבי היידיש", מה גם שבמסגרת האירוע, הובטח, יעמדו למבחן השופטים והקהל, גירסאות שונות של המאכל היהודי המפורסם. האירוע יכלול גם חידון נושא פרסים, תחרות אכילת גפילטעפיש, משחק גלגל המזל היהודי, שהינו משחק טייק אוף על גלגל המזל, בהשתתפותה של הסטנדאפיסטית מיטל שפירו. חבר השופטים בראשותו של אסף אברמוביץ-אביר, יכלול את הסטנדאפיסט אורן ברזילי ואת האמן זאב אנגלמאיר, בדמותה של שושקה.

https://www.youtube.com/watch?v=djc9_4Rr5e8

ב-26.12.18 שעה 19:00 בדיוק, הגענו לבית ליוויק הקרוי באידיש "ליוויק הויז".

http://www.leyvik.org.il/

(ה. ליוויק שם העט של ליוויק האלפרין, נולד 1888 בלארוס – נפטר 1962 ניו יורק. משורר, סופר, מחזאי, מחבר הגולם).

בכניסה יושבות שתי צעירות חינניות ומוכרות כרטיסים. 20 שקל כניסה. ומבקשות גם שם ומיספר טלפון לשמור קשר.

עולים במדרגות לקומה הרביעית, אין מעלית, הרי דוברי האידיש צריכים בגילם המופלג לעשות קצת פעילות גופנית. האולם כבר מלא מפה לפה. בשורה הראשונה יושבות ארבע סבתות בובעס (לא בובעס שעועית גדולה). מטופחות עם תסרוקת האופיינית לווארשה של שנות השלושים.

איפה לשבת? מבט מהיר מראה כי מקום פנוי יש רק ליד הטבח. היות שידוע מהגטו שתמיד טוב להיות קרוב לסיר, ומה גם שבסיר הגדול (גרויסן טאָפּ) מבעבע טשאלנט, דאז זא גוט שמעקט. ריח טוב. התיישבנו שם.

ליד הסיר עומד יהודי בריא כמו שטבח צריך להראות, וכמו שנראה ודאי טבח בווארשה ולא כפי שהיום גברים ונשים רזים להחריד מככבים כטבחים.

צעירה טובה למראה הולכת במיני קצר (יפה אבל לא מתאים לווארשה של אז) מנהלת את העניינים ביד רמה.

מנחה הערב מתיישב על הבמה, לוקח את המיקרופון ומציג את עצמו בהתנשאות: "אני יואב רבינוביץ מהטלוויזיה" (ואו, א גרויסע מענטש), וקורא לשופטים לעלות. לבמה עולה בחור צעיר בגילאי העשרים שלא קלטתי את שמו, והיות וזאב אנגלמאיר – בתפקיד שושקה, בושש לבוא החליפה אותו אישה מתנדבת מהקהל.

המנחה רבינוביץ (זה מהטלוויזיה) מזמין את ראש השופטים אסף אברמוביץ-אביר לתפוס את מקומו, ומציג אותו כחוקר אוכל, בעל הבלוג האוכל "מה הטעם". https://thetaste.co.il/

"אתם בכלל יודעים מה זה בלוג?" שואל רבינוביץ את האנשים בהתנשאות סרת טעם. מאוחר יותר הוא גם יספר שהוא שונא את סבתא שלו הפולנייה ולכן גם שונא טשאלנט. למה נבחר דווקא הוא להנחות את האירוע? תמהני.

אסף אברמוביץ-אביר (40) בחור סימפטי ומלומד מציג לנו מצגת מלומדת על ההיסטוריה של הטשאלנט שהיא היא לדבריו התרומה הקולינארית של היהודים לעולם.

"הטשולנט הוא כנראה התבשיל הכי יהודי שיש, באופן חוצה עדות וגבולות – והסיבה משותפת: האיסור לבשל בשבת, שהוליד את תבשיל הקדרה שמכינים מבעוד יום – ומתבשל-מתחמם לאטו במשך השבת כולה, עד לסעודה. ריבוי הגרסאות שלו – מעיראק, דרך הונגריה ועד מרוקו – הוא עדות לכך שלא מדובר על עוד מנה 'מגויירת' משכנינו בגולה, דוגמת הגעפילטע פיש או אוזני המן – כי אם מזון קדום ושורשי יותר. הטשולנט הוא באמת שלנו."

 כבר לפני אלפיים שנה דנו חכמים בהלכות טשולנט, שנקרא בגמרא "תבשיל שבת". ואפילו מומרים בספרד ובגרמניה לא יכלו בלעדיו.

 אביר מסביר שלטשאלנט קיימים אזכורים רבים. כבר בתקופת המשנה דנו חכמים בשאלה האם ובאיזה אופן מותר לבצע בשבת פעולה של "הטמנה", כלומר כיסוי סיר אוכל מכל צדדיו כדי לשמור את האוכל חם לאורך השבת. 

המילה "חמין", שבמשנה משמשת לתיאור של דברים חמים רבים ושונים – משמשת לפחות פעם אחת בהקשר של בישול מזון לשבת. במסכת שבת שבתלמוד הבבלי גם מופיע הסיפור שבו הקיסר הרומי מבקש לברר עם רבי יהושע בן חנניה: "מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף?" ורבי יהושע משיב לו: "תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף." כשהקיסר ביקש "תן לנו הימנו!" השיב רבי יהושע: "כל המשמר את השבת – מועיל לו, ושאינו משמר את השבת – אינו מועיל לו."

 זו עדות עתיקה אותנטית לקיומו 'תבשיל של שבת' ריחני כלשהו בארץ ישראל, בדור של בית שני, הדור שגלה. וכשחושבים על זה, זו אולי המנה היהודית היחידה שיכולה לטעון לשורשים עמוקים כל כך. חוץ ממצות."

החמין, הוא תבשיל-שלושה-חלקים: בשר, קטניות ופחמימות. "ההבדל בין העדות השונות הוא כמובן בסוג חומרי הגלם שהיו מקומיים לאזור, וביחס ביניהם. במשפחות עניות ובתקופות קשות הכיל החמין יותר פחמימות זולות ומשביעות, כמו למשל תפוחי אדמה ואורז. במשפחות אמידות ירד אחוז הפחמימות והקטניות ועלה אחוז הבשר. אביר נותן בהם סימנים, ומחלק אותם לפי אזורים גיאוגרפיים:

הטשאלנט האשכנזי מבוסס על תפוח אדמה, שעועית וגריסים, ובקר או עוף. "כך זה לפחות מאז המאה ה-19," אביר מדגיש. "תפוחי אדמה ושעועית לבנה הגיעו מאמריקה אחרי המאה ה-16, ולא ברור מה שמו בסיר בימי הביניים. נדמה לנו שהטשולנט הפולני הוא הקלאסי, אבל דווקא המתכון שלו כנראה מאוחר יחסית."

תוספת חשובה בחמין פולני היא קישקע – מעי גס של בקר ממולא בשומן עוף או אווז, המכונה ביידיש שמאלץ, וכן בבצל מטוגן, קמח ותבלינים. "זו הגרסה המגויירת שלנו לנקניק, שאצל האירופים הכיל לרוב חזיר," אביר אומר.

יש כאלה שבמקום קישקע מוסיפים לחמין צוואר עוף ממולא (ביידיש: העלזעל). המילוי כולל מחית תפוחי אדמה, תבלינים, שמאלץ, בצל שטוגן בשמאלץ וגריבען – גלדי שומן שנותרו לאחר הכנת השמאלץ ואשר טוגנו והפכו לחומים ופריכים. "גם זה כנראה גיור של מעדן גויים," אביר מוסיף. "הנקרא קְרֶקלינג. כשאתה מבין את זה, אתה מתחיל לראות בסיר הטשולנט הפולני תיעוד חי של הבישול הכפרי המסורתי של עמי מזרח אירופה."

 ה"שולת" ההונגרי היא מנה שמאוד מזכירה את האח הפולני מבחינת המרכיבים, אלא שכאן נוטים להשתמש ביותר קטניות, ומוסיפים פפריקה ולעיתים גם אווז מעושן. רבים גם משתמשים בשומן אווז (במקום בשומן עוף שנפוץ בחמין הפולני).

 בניגוד לחמין הפולני שלא היו מוסיפים בו נוזלים, ובושל בסירי חרס אטומים בחותם של בצק, לחמין ההונגרי דווקא מוסיפים מים בתחילת הבישול – ואלה מתאדים לאיטם לאורך השבת.

בקרב יוצאי תוניסיה, לוב ומצרים, החמין הצפון-אפריקאי מכונה דפינה (או טפינה). ההנחה היא שמדובר בחמין של יהודי ספרד שנקרא "אדפינה", והוא גלגול של המילה "הטמנה". "סוברים שבסביבות המאה ה-17 נסעו הצאצאים של גולי ספרד מאיטליה לתוניסיה כדי לפדות שבויים מידי פיראטים, ובסוף התיישבו בעצמם בצפון אפריקה, עם החמין."

אושיסבו – חמין אורז בוכרי. מקור המילה "אושיסבו" הוא כנראה שיבוש של הביטוי "אוכל של שבת". בחמין זה יש כמות גדולה של אורז, ולעיתים גם שעועית וחומוס. ליוצאי בוכרה יש גם מילה מיוחדת לחלק "השרוף", שקרוב לסיר - טאדאגי. הטעם הייחודי של המנה הוא בזכות הוספת טעמים מתקתקים וחמוצים: תפוחים ושזיפים מיובשים, מיצי הדרים, ולעתים אף תבלינים חמוצים כגון סומק.

 אצל יוצאי עיראק, הטבית – שיש המכנים אותו טבית' – כולל עוף הממולא באורז וחלקי פנים של עוף, עגבניות וצנוברים. אבל מי שמעניק למנה את הטעם הייחודי הוא תערובת התבלינים בהרט, המכילה תבלינים כגון הל, קינמון, פלפל שחור, מוסקט וזרעי כוסברה.

חמין מיוחד הכולל גם אטריות מקרוני. המנה הזו אופיינית ליהודים הספרדים של ירושלים בתקופת "היישוב הישן", כלומר במאות ה-18 וה-19. החמין הזה נולד בספרד, אבל לאחר שיהודיה גורשו ועברו לאיטליה הם הושפעו מאטריות המקרוני, והחלו להוסיף אותן לחמין. זה היה גם זול, גם משביע וגם טעים, ונהוג בסוף הבישול להפוך את הסיר ולהציג את התחתית ה"שרופה", מה שמזכיר לרבים מקלובה.

יהודי אתיופיה אמנם לא הדליקו בעבר נרות שבת, כי בתורה כתוב שלא להדליק אש ביום השבת, מה שפורש אצלם כאיסור על אש דולקת במהלך השבת. הם כמובן גם לא בישלו בשבת, כשאר עם ישראל – אלא יצרו חמין מיוחד המכונה "דורואת", וכולל אורז ועוף.

המומרים הביאו את החמין למטבח הספרדי. בספרד יש מנה קלאסית בשם 'קוסידו מדריליאנו', שפירושה 'התבשיל של מדריד'. זהו תבשיל קדירה הכולל תפוחי אדמה וחזיר, והספרדים עצמם טוענים שמדובר בגלגול של ה'אדפינה' היהודי. מי יודע, אולי המומרים רצו לשמר את האוכל של בית אימא, אבל גם 'להצטיין' כנוצרים – והוסיפו לחמין חזיר, ובכך העניקו לספרדים תבשיל קדירה רך ומשגע.

אביר, מחברו של הספר "לא ספר בישול – המדע והאמנות של הביס המושלם" שייצא בקרוב, אומר כי על החמין היהודי המקורי שלנו "מגיעה לנו גם מחמאה קולינרית," כדבריו. "בצרפתית יש מתכון מסורתי נודע בשם 'טלה של שבע שעות'. מדובר בשוק טלה שהזמן והחום הנמוך עושים אותו רך ונימוח להפליא. לעומת זאת, חמין מבשלים 20 שעות – משישי בבוקר עד שבת בצהריים, עת אספו את הסיר מהתנור המרכזי בשטעטעל.

"האיסור ההלכתי הביא אותנו ליצור את הסלואו-קוק הארוך מכולם. בישול איטי-איטי, בחום נמוך-נמוך, שממס וממצה את כל החומר שמקשה את העצמות והבשר הזול, והופך את כולו לג'לטין רך. הג'לטין מעבה את המיצים לרוטב עשיר, ונותן בשר שאפשר לחתוך בכף. חמין שעשוי כהלכה הוא האומנות העילאית של הבישול, להרבה מעבר לוול דאן."

 כבר במאה ה-12 – רבי זרחיה הלוי מגירונה כתב בפירוש למסכת שבת: 'מי שאינו אוכל חמין, צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין. וכל המאמין, צריך לבשל ולהטמין, לענג את השבת ולהשמין, ויזכה לקץ הימין'."

המקור החיצוני הקדום ביותר הנמצא בידינו לקיומו של הטשאלנט הוא מההיסטוריון הרומאי האנטישמי דֶקִימוּס יוּנִיוּס יוּבֶנָאלִיס Decimus Iunius Iuvenalis; (בערך 60-130 לספירה). יובנאליס יצא נגד המהגרים מהמזרח לרומא והציג את היהודים שהגיעו לרומא אחרי חורבן הבית כקבצנים, מגידי עתידות, ובעלי אמונות טפלות. הוא כתב: "עתה מֻשׂכָּרים המקדש, עין הקֹדֶש, החֹרֶש ליהודים, שכל רכושם הוא הסל והשחת." השטח הפתוח נחכר ליהודים, שגירשו את המוזות מהיער ותפסו את מקומן תחת העצים, מאחר שאין להם כסף לשלם שכר דירה בבניין מגורים. "הסל" הוא כנראה סל מרופד בקש ששמר על חום האוכל בשבת. הינה ההוכחה הראשונה לטשאלנט היהודי, וגם (לא לראשונה) לאנטישמיות.

עודנו מדבר והנה שושקה בלבושה המצחיק עולה לבמה בהרבה רעש וצלצולים, מתנצלת על האיחור, ומספרת על הסבתא הפולנייה שלה. ומניה וביה מכריזים על תחילת התחרות. ואז בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה.

קדימה אוכל. מהומה גדולה. ארבע הסבתות בובעס, אצות רצות כמוכות כֶּפֶן לסיר, נצמדות אליו ובולסות צלחת אחרי צלחת. למרות שישבתי קרוב, הדרך לסיר היתה חסומה. והנה אבוי נגמר כבר הסיר הראשון (הגרויסן טאָפּ), ומתחילים לחלק מהסיר השני הקטן יותר. במאמץ רב הצלחתי לשים יד על צלחת כשבתוכה להוותי גם עצם גדולה. די טעים. בסוף הערב הסתבר לי שהסיר הזה היה המדורג השני לטעם השופטים.

לאחר שכל שופט ליהג על הטשאלנט שהוגש לשיפוט, הוכרז המנצח. מסתבר שהטבח שעמד ליד הסיר וחילק את המנות,  משה שוורץ, הוא המנצח הגדול. "סוד הטעם," הוא הסביר, "הוא בשומן האווז שאני מכניס." מסתבר שהוא מקצוען, היה בעל מסעדה, ומוכר כעת אוכל יהודי בנמל.

את המקום השני לקח בעל הסיר השני (ממנו טעמתי), בחור צעיר, עולה חדש מבלגיה שעובד עם ילדים עם צרכים מיוחדים. הידד. את המקום השלישי לקח שחקן וסופר שלא קלטתי את שמו, ואת המקום הרביעי לקחה אישה שלא נשארה לסוף, כנראה מחמת הבושה. השופטים אמרו שמה שבישלה זו דייסה, אבל לא טשאלנט.

לאחר סיום תחרות הטשאלנט, התנהלה תחרות בליסת געפילטע פיש בין שני מתחרים. הפרס הגדול למנצח היה צנצנת געפילטע פיש.

הקהל הגדול התפזר. בניגוד למובטח לא היה חידון נושא פרסים, משחק גלגל המזל היהודי, שהינו משחק טייק אוף על גלגל המזל, בהשתתפותה של הסטנדאפיסטית מיטל שפירו. (אלא אם כן זה היה אחרי ההתפזרות).

לאחר הסיום נגשתי והודיתי למרצה אסף אברמוביץ-אביר על הרצאתו, ורק הבעתי את מחאתי על כך שבכל הערב, הוא ואחרים לא ביטאו את השם טשאָלנט נכון, כל הערב הם דיברו על צ'וּלנט tshoolnt, בשעה שיש לבטא את שם המאכל בצורה הליטאית הנחשבת ליידיש הספרותית הטובה יותר והנכונה: צ'וֹלנט tsholnt. מה גם שמקור השם לפי אחת הגרסאות בשתי מילים צרפתיות עתיקות: chaud (חם, מבוטא "שוֹ") ו-lent (לאט). ומדוע זה, שאלתי, הוא לא הזכיר את השיר המפורסם של חיים-היינריך היינה על הטשאלנט?

"אני אמנם מבלארוס," אמר לי אסף במאור פנים, "אבל חשבתי שהמבטא הגליציאני באידיש הוא הנכון."

"אז מעכשיו תדע שהיידיש הליטאית שלנו מבלארוס היא היא הנכונה," עניתי לו.

ובקשר לטשאלנט בטוחני שכולנו נסכים עם העיקרון של השיר היידי המפורסם "ביי מיר ביסטו שיין":

"ווען דו ביסט ווילד ווי אַן אינדיאַנער

ביסט אפֿילו אַ גאַליציאַנער

בײַ מיר ביסטו שיין,

בײַ מיר האָסטו חן".

(הנה עם האחיות ברי:)

https://www.youtube.com/watch?v=MSajw0CiVwI

שיהיה הטשאלנט גליציאנר או אינדיאנר, הונגרי או פולני, בשבילנו הוא תמיד טוב.

ונסיים בקטע המפורסם משירו של חיים-היינריך היינה:

שבת המלכה

תרגום שלמה קושיצקי-טנאי

צ'ולנט הוא ניצוץ אלוה*

מגן עדן טעמו!

כך היה שר לנו שילר

לו טעם הוא את הצ'ולנט.

צ'ולנט הוא מאכל-שמים,

שהאל, הוא בכבודו,

את משה לימד לרקוח

במרומי ההר סיני.

שם נתן גם בקול רעם

את עיקרי האמונה

הטובים ואת עשרת

הדברות צווי קֹדש

צ'ולנט הלא הוא אמברוסיה

הכשר של אל-אמת

לחם עונג של גן-עדן:

* פרפראזה על פתיחת השיר "אל השמחה" של פרידריך שילר במילים: השמחה ניצוץ אלוה."

הערה: לפי ההסבר של ד"ר מרים מישורי: היינה לא התכוון לצ'ולנט המזרח אירופי, אלא לשאלט (schalet) של יהודי גרמניה שהיה עשוי מתפוחי אדמה מרוסקים, ובחגים – מאטריות (עם רוטב יין). ולראיה: במכתב לאימו הוא כתב: "יש לי עכשיו מבשלת נהדרת שבשם 'אטריות פאריס' מכינה לי מאכל בדיוק כמו השאלט שאני כה אוהב."

אפילוג: לא בריא לעשות אולימפיאדת טשאלנט בערב, כי בלילה קשה להירדם. וד"ל.

ולאוהבי הטשאלנט, בעיר העברית הראשונה, הפורחת קולינארית, כמעט כבר לא נותרו מסעדות יהודיות. אני מכיר ארבע: קיטון (דיזנגוף 145) סנדר כשרה (לוינסקי 54), וינה (בן יהודה 62), ושמוליק כהן כשרה למהדרין (הרצל 146).

באחרונה לא הייתי. היא רחוקה ויקרה, ולגבי שלוש הראשונות, הטשאלנט הטעים ביותר הוא בקיטון, ואילו הקישקע הטעימה ביותר היא בסנדר. תיהנו.

בתיאבון

בנוסף לטשאלנט, האוכל שתרמה היהדות לעולם, יש עוד מאכל אחד שיצא מהיהדות. הנוצרים לא טמנו השבוע את ידם בצלחת. מיליוני נוצרים חגגו השבוע את יום הולדתו ה-2019 של ישו אלוהיהם, ע"י אכילת גופו ושתיית דמו בטקס המיסה של חצות. והנה התרומה היהודית: מצה ויין.

יש עתיד חד"ש למפלגת העבודה

עם התנגדותה של מפלגת העבודה לחוק הלאום, ותמיכתה ברג'א זעאתרה לסגנות חיפה האדומה נראה היה שתהליך הפיכתה ליריבתה ההיסטורית מפלגת הפ.ק.פ מרחיקה ממנה חברים, אבל הנה התבשרנו שמפלגת העבודה קיבלה דווקא חיזוק רציני. פרופסור אמיר שצגובסקי-חצרוני התפקד למפלגה.

אמנם פרופסור שצגובסקי-חצרוני הצהיר שהוא "לא משתגע על גבאי. אני חושב שהוא מתאים להיות פקיד מדינה שהולך לעשות ביזנס עם בזק," אבל לדבריו בכוונתו לחזק את האגף הלא ציוני במפלגת העבודה, לאחר שקיבל השראה מהמהלכים הראשוניים של ראש עיריית חיפה, עינת קליש-רותם, שלפחות בהתחלה חברה למפלגת חד"ש ורצתה למנות את הפעיל האנטי ציוני, רג'א זעאתרה.

http://rotter.net/forum/scoops1/522068.shtml

נאחל לו כישלון.

פרופסור גולדבלום – תמיכה בגזענות ובטרור

בהמשך לפרופסור ז'בגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהאל מהאוניברסיטה העברית ששימש כיועץ לענייני כדאיות רצח יהודים של מוחמד ערפאת כאשר יעץ לו לרצוח יהודים ביהודה ושומרון, גם פרופ גולדבלום מהאוניברסיטה העברית סבור שהמתנחלים היהודים* בעצם הווייתם וקיומם הם אנשי טרור. כולם. משפחות. נשים וילדים וכו'. כולם טרוריסטים, (ולכן המסקנה המתבקשת היא יש לרוצחם).

פרופ' הלל שוקן עונה לו שהטרמינולוגיה לא נכונה. הפעולות הרצחנות של הערפלישתים (בלשונו המתנשאת המדירה אותם מערביותם הם רק פלסטינים) אינן "טרור", אלא מלחמת חופש, וטכנית המתנחלים אינם טרוריסטים אלא רק מבצעים פשע נגד האנושות.

http://rotter.net/forum/scoops1/521910.shtml

אולי אפשר כבר להחליף את שם "האוניברסיטה העברית" ל"אוניברסיטה הערבית"?

* מעניין איך מגדיר פרופסור גולדבלום את תושבי ההתנחלות הערבית-מוסלמית "פוסטט", לימים קהיר, ושאר ההתנחלויות הערביות-מוסלמיות שנגדן נלחמו המצרים שלוש מאות שנה. האם הם טרוריסטים שיש לחסלם?

תנטוס

קבוצה של אקטיביסטים פרו-איסלמים בשם ״יהודים למען השיבה״, מקיימת זה כמה חודשים אירועי הזדהות מול הגדר עם מפגיני "צעדת השיבה" בעזה.

בדרך כלל, הם מקיימים את המחאה שלהם מול ההפגנה המרכזית של "צעדת השיבה" הנערכת ממזרח לעיר עזה. לאחרונה הם הגיעו לנקודה חדשה בגדר – ליד קיבוץ ניר עם, מול הכפר הפלסטיני ח'וזאעה.

כ-30 מפגינים עברו את תלולית העפר ליד הגדר, התקרבו למרחק של עשרות מטרים ממנה ונופפו בדגלי פלסטין. מאות מפגינים פלסטינים מהצד השני הבחינו בהם.

http://rotter.net/forum/scoops1/521660.shtml

ואני רק שאלה. האם הזדהות עם החמאס מבטלת את היותם של המפגינים היהודים קופים וחזירים שיש להרוג אותם לפי מצע החמאס?

הגזענות של אברהם גבריאל יהושע

הסופר אברהם גבריאל יהושע קורא לראשי מערכת החינוך בישראל להפסיק לחזק את התודעה היהודית בבתי הספר – ולחזק את התודעה הישראלית.

בנאום בכנס למדיניות בחינוך באוניברסיטה הפתוחה ברעננה, אמר יהושע כי יש להרגיל את הלשון להגיד ישראלי במקום יהודי, ולהגיד פלסטיני במקום ערבי.

http://rotter.net/forum/scoops1/522416.shtml#12

הבנתם? בעוד שהערבים מגדירים עצמם "ערבים-פלישתים" (בערבית פליסטיניון, ובקיצור ערפלישתים) הסופר הגזען מדיר אותם מערביותם. לדידו הם לא ערבים אלא רק פלישתים, מוצאם לא מערב, הם לא מדברים בשפה הערבית, אלא בפלישתית, הם מאמינים באל הפלישתי דגון ולא באל הערבי-מוסלמי אללה. ולכן גם אין עליהם להפנות את פניהם חמש פעמים ביום לערב מולדתם, בתפילה בשפה הערבית שבה הם מחרפים את היהודים.

הבנתם את גודל ההתנשאות הגזענית?

לא פחות אווילי זה להגיד ישראלי במקום יהודי כפי שקורא יהושע.

יהדות וישראליות חד הם

"עם ישראל" (הכולל כהן ולוי משבט לוי) הוא מושג זהה לחלוטין למושג "עם יהודי" (אנשי שבט יהודה).

"עם ישראל", או "העם היהודי", הוא מושג הכולל בתוכו את הדת היהודית. "דת ישראל" וה"דת היהודית" הם מושגים זהים.

הרמב"ם למשל נקרא במקורות הערביים: מוסא בן מימון, בן עבדאללה, אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). כלומר "ישראלי" זהה ל"יהודי".

כל יהודי בגולה היה אומר: "שמע ישראל" ולא שמע יהודה.

גם בצרפתית למשל המונח israélite זהה למונח יהודי. למשל ארגון התרבות "כל ישראל חברים" - L’Alliance israélite universelle

המונח העברי "אומה" (ממנו נלקח גם המונח "אומה" הערבי-מוסלמי) הוא במקור עם שיש לו דת.  רבי סעדיה גאון, בן מצרים, גאון בבל ((882-942 לספירה) כתב בספרו "אמונות ודעות":  "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (בכתב ובע"פ).

ודוק: יהודי או ישראלי במובן של אדם השייך לעם ישראל (או העם היהודי) ולאומה הישראלית (או לאומה היהודית) אינו חייב להיות יהודי דתי, כי דת היא מושג שפירושו מנהג. יהודי וישראלי הוא אדם השייך לעם היהודי ולתרבות היהודית על כל מגווניה, בין אם הוא דתי אורתודוכסי, רפורמי, ואף אתאיסט.

כמובן מבחינה זו המונח יהודי-נוצרי או יהודי-מוסלמי הוא אוקסימורון.

בהינתן ש"עם" זו תופעה מדומיינת, ואין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית לעם אלא רק הגדרה טאוטולוגית שעם זו קבוצת אנשים הרואה את עצמה כעם. ובהינתן שאותה קבוצה רואה את המושגים עם יהודי ועם ישראל, ודת יהודית ודת ישראל, ואומה יהודית ואומה ישראלית, כמושגים זהים, מן הראוי היה שבית המשפט העליון לא יסרב לרשום את אותם היהודים הרוצים להירשם כישראלים, מפני שאלו אותם מושגים בדיוק.

לא יכולה להיות "ישראליות" בלי יהדות. כל היצירה העברית המפוארת שקמה בארץ ישראל בדורות האחרונים הנקראת ישראלית – אינה מנותקת מן היהדות ולא יכולה להתנתק ממנה.

על חורבות ישראל יכולה אולי לקום "פלישתיות" חדשה, אם כי בניגוד לפרופוגנדה אין תרבות פלישתית. ערביי פלשת (פלסטין) מדברים בשפה הערבית ולא בפלישתית. ספרותם היא ערבית, ולא פלישתית (חסרי התרבות הכתובה) ודתם היא ערבית-מוסלמית. הם מאמינים באל הערבי אללה, ולא באל הפלישתי דגון, הם מתפללים בערבית לכיוון ערב חמש פעמים ביום (ומחרפים ומגדפים את היהודים והנוצרים).

ולסיכום נזכיר רק את האבחנה החשובה של דיאודורוס קריבליס, פטריארך הכנסייה היוונית אורתודוכסית שהגיב על דברי יצחק רוביצוב-רבין שאמר: "ציונות זה לא נדל"ן."

על מה רבין מדבר? האם אינו מבין כלל מהי ציונות? הציונות זה יהדות פלוס נדל"ן! בלי נדל"ן אין ציונות!

גאוות הגזען

בתגובה לכינויו של שאול אלוביץ למשה כחלון "ערבי", פונה כתב "הארץ" עודה בשאראת לכחלון ואומר לו להכריז ולומר: כן אני ערבי-יהודי גאה. (עודה בשאראת, כחלון תהיה ערבי גאה, "הארץ", 17.12.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6747252

לפי התפיסה הגזענית הערבית העומדת במרכז "האמנה הפלישתינאית", אין בנמצא עם יהודי. יהודים קיימים רק כבני הדת היהודית, ולכן גם לא מגיעה להם מדינה.

ודוק: בשביל העם היהודי אין בנמצא ערבים-יהודים, כלומר בני העם הערבי שהם בני הדת היהודית, אבל יש יהודים-ערבים, כלומר בני העם היהודי שחיו במדינות ערב.

כמה אירוניה יש בקביעה הגזענית הזו של בישארה. כמה פאטתי עודה באשראת בגאוותו על היותו "ערבי", בשעה שהוא למעשה של דבר יווני-נוצרי שאיבד את שפתו לאומיותו וזהותו עקב הכיבוש הערבי-מוסלמי.

כל השטחים הכבושים ע"י הערבים, (כ-13 מיליון קמ"ר) היו ארצות נוצריות, והיום כמעט לא נותרו בהן נוצרים. אסטרטגיית ההישרדות של היוונים-נוצרים המסתערבים להיות קיצונים מהמוסלמים כלפי היהודים במטרה להסיט את גזענותם של המוסלמים מהם רק תרמה לסופם. אין כבר כמעט נוצרים תחת שלטון החמאס והרשות הערפלישתית, במדינת היהודים עדיין יש.

בשאראת היווני נוצרי מוגדר ע"י המוסלמים כקוף וחזיר והחמאס קורא לרצוח יהודים נוצרים וקומוניסטים:

http://www.palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=139&doc_id=4145

לבשארה אין את היכולת האינטלקטואלית שהיתה לחליל אל-סכאכיני היווני-נוצרי שהתלבט בין שתי הזהויות לנוכח הסתירה ביניהן. (כזה אנוכי רבותי, מיומנו של חליל סכאכיני, י-ם, 1990, עמוד 161). סכאכיני, ששנאתו ליהודים הביאה אותו להזדהות עם הנאצים, אף קרא לכל היוונים-נוצרים שהסתערבו – להתאסלם, אם רצונם לשמור על לאומיותם הערבית (שם עמ' 15). השנאה ליהודים היא המניעה גם את בשארה להזדהות עם מה שהוא קורא "הערביות".

אירוניה

פרופסור שלמה זנד יוצא במאמר נגד בגידת האינטלקטואלים בראשות בנימין ציפר בתמיכה באימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית. (שלמה זנד, ציפר וחבריהם הם לא בוגדים הם א-מוסריים, "הארץ", 27.12.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6786407

איזו אירוניה נפלאה, ההיסטוריון פרופסור שלמה זנד הפולני (כמוצא הוריו), או האוסטרי (מקום הולדתו)  (האם הוא החליט סוף סוף מהו?) האוטו-אנטישמי, מכחיש העם היהודי, חבר להיסטוריון האנטישמי מכחיש העם היהודי, ומכחיש השואה, ד"ר אבא של מאזן, במאבק למען חיסול מדינת היהודים וכיבוש ערבי-מוסלמי שלה (הוא לא מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ערבים), והמחזיק עצמו אינטלקטואל גמור, כותב: "ציפר וחבריו הם לא בוגדים הם א- מוסריים".

איזו אירוניה נפלאה, אם ציפר וחבריו הם לא בוגדים הם א-מוסריים, איך יש להגדיר אותו, את זנד?

האינטלקטואל הגמור זנד אינו שם לב אפילו לסתירותיו. לאחר שהכחיש את העם היהודי הוא כתב: "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי," והוא כותב כאן במאמרו: "אנחנו היהודים חיכינו אלפיים שנה..."

הלו, פרופסור זנד, אין עם יהודי, ואתה יצאת מהעם היהודי, ועכשיו 'אנחנו היהודים...' ואיך בכלל אתה תוקף את האנטישמים בשעה שאין בכלל עם יהודי?

 אין ספק שלמה זנד מכחיש העם היהודי הוא אינטלקטואל גמור. אין כמוהו מלהוכיח את טענתו של ג'ורג' אורוול: "יש תיאוריות שהן כל כך מופרכות, שרק אינטלקטואלים יכולים להמציא אותן."

מלחמה וגנרלים

בכתבתו המעניינת, במלחמה לא כמו במלחמה, ("חדשות בן עזר" 1405) מביא חובב טלפז אימרה של וינסטון לאונרד ספנסר צ'רצ'יל: "ניהול מלחמה היא משימה רצינית מדי עבור גנרלים."

אימרה זו מיוחסת במקור לראש ממשלת צרפת ג'ורג' בנימין קלמנסו  Georges Benjamin Clemenceau (1841-1929) שאמר בצרפתית:

"La guerre ! C’est une chose trop grave pour la confier à des militaires"

https://www.histoire-en-citations.fr/citations/clemenceau-la-guerre-c-est-une-chose-trop-grave

אגב, לטענתו של קלמנסו הוא גם נתן לאמיל זולה את הביטוי "אני מאשים".

ומבנימין לבנימין. זה מביא אותנו לתהייה האם הגנרל בנימין גנץ ינהל מלחמה טוב יותר מהאזרח בנימין נתניהו?

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

גיא משיח

נשיא השבט

ביום שישי, עם היוודע מותו של עמוס עוז, נבחר בני ציפר להספידו באתר האינטרנט של "הארץ". ההספד פורסם תחת הכותרת הגזענית, המקוממת והדוחה "מת נשיא השבט הלבן." ציפר, השפוט המתרפס של משפחת נתניהו – התקשה להסתיר את שמחתו על מותה בטרם עת של הישראליות היפה, שעמוס עוז היה – גם לדעתו – הנציג המוסרי "השמאלני" שלה.

וכך, אם בעבר – פוליטיקאים, ראשי מדינות ומדינאים רבים ביקשו את קרבתו של עמוס עוז, האיש החכם, הידען המצפוני הזה, שראה למרחוק, כדי ללמוד ממנו, להחכים יותר, כדי שיאיר את עיניהם, שיוכלו לצפות את הבאות. כיום בני הזוג נתניהו מבקשים את קירבתו של בני ציפר. אם לא איש רוח, אז לפחות אחד שיודע לעשות להם ועבורם הרבה רוח. רוח חמה, לחה, מתחנפת ומלטפת במורד הגב.

ב"ישראל היום" אף הגדילו לעשות בצהרי שישי, כשפרסמו מבזק אינטרנטי בעקבות מותו של עמוס עוז – תחת כותרת המבישה: "כאן קבור בכיף". או.קיי, אז נכון, העורך הראשי של ישראל היום, בועז ביסמוט, התנצל בהמשך וטען שמדובר בטעות. כנראה בדומה לטעות בכותרת אחרת שפורסמה בשבוע שעבר ב"ישראל היום", שלאחר מכן גם הוכחשה, ולפיה ראש הממשלה נתניהו איים שאם היועמ"ש יפרסם את החלטתו לפי הבחירות הוא "יותקף ללא רחמים."

עצוב וכואב גם, שלא שרת התרבות, מירי רגב, ולא שר החינוך, נפתלי בנט, מצאו זמן לפרסם  הודעת אבל על עמוס עוז ז"ל. רק בגלל שעמדותיו הפוליטיות היו בשמאל, רק בגלל שתמיד התנגד, כבר מיד לאחר מלחמת ששת הימים, לכיבוש ולהתנחלויות. רק בגלל שהשכיל לשלב בין הומניזם וציונות. ציונות שפויה, יהודית ודמוקרטית, הגונה ופטריוטית, מציאותית וריאליסטית, שבמתבוננת בתבונה במצבה של הארץ הזו; ובשני העמים, הישראלים והפלסטינים, החיים בה, זה לצד זה, והחייבים להיפרד ולהתגרש זה מזה, תוך מימוש זכותם להגדרה עצמית, בניסיון למנוע, אם חפצי חיים אנו, את האסון של מדינה דו לאומית.

ובאמת מה להם ולסופר הענק הזה, אחד הגדולים שהיו לנו, שניסה תמיד לשכנע בספריו ובמאמריו ביתרונות הסובלנות, המתינות, הפשרה, הסולידריות, הנדיבות, החמלה והשלום? הם – להבדיל ממנו – דוגלים, מטיפים וניזונים מפחד, הסתה, שנאה, קנאות, הסתגרות, שבטיות ופילוג.

לעמוס עוז היה גם חוש הומור נפלא ואירוניה דקה, כמו בקטע המשעשע שסיפר עמוס עוז על היכרותו הראשונה עם בנימין נתניהו: "כשהייתי בן 12, הוריי היו לוקחים אותי לדוד הפרופסור; וגם הזוג נתניהו היו אורחים קבועים. הילד הקטן שלהם היה זוחל מתחת לשולחן ומתיר את השרוכים. פעם אחת נמאס לי, והכנסתי לו בעיטה. עד היום אני אוכל את עצמי: או שבעטתי חזק מדי והכל באשמתי; או שלא בעטתי מספיק חזק וגם הכול באשמתי."

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי המפורסם ביותר בעולם, עטור שבחים ופרסים עולמיים. אבל כידוע אין נביא בעירו. האיש שידע לספר על אהבה ואור, שהביא לעולם כל כך הרבה יופי, חוכמה ודמיון, מת בטרם עת והותיר אחריו עכשיו חושך גדול, עם הרבה פחות תקווה ואופטימיות לעולם טוב יותר, לשלום. היה שלום, עמוס.

 עו"ד גיא משיח, תל אביב

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק רביעי

לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בין בלוקי הקרח. סרח פוגאצ'וב היפה משתינה בחול

כשלושה חודשים לאחר קבורת אימו, שנערכה כחודשיים לאחר מותה, התחתן יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, ברבנות שברחוב יבנה בתל-אביב, עם עולה מפולניה בשם פרלה רוגוז'ינסקי.

האיחור בקבורה נבע מכך שיוסקה אהב מאוד את אימו.

אמנם אימו היתה צועקת עליו ומחרפת ומגדפת אותו, אבל לא פעם שמע אותה מתגאה בו, תמיד בפני זרים, כשהיא טופחת על בטנה הגדולה [לדברי דודי ההולל אלכס: "בהרגשת מלאות, כמו לפני שמחרבנים!"] ואומרת: "אני ילדתי אותו! אני ילדתי אותו!" – ולכן עוד כאשר החלה לגסוס הזמין ב"נגריית הירקון" ארון-קרח עשוי לוחות-עץ מצופים פח, גבוה כקומת אדם, שכמוהו נמצא אז רק באיטליז פוגאטש.

לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בארון, בין בלוקי הקרח המעלים אדי כפור, ולא הירשה לקבור אותה. ומפני שהיה הגבר הכי חזק במושבה פחדו ממנו אפילו הגברתנים של חברה-קדישא, לבושי השחורים הללו, שמגעם עם המתים היה מטיל עלינו אימה.

 "אמא! אמאל'ה שלי! את תישארי שלימה עד תחיית המתים!" היו מדי פעם בוקעות בלילה זעקותיו המפחידות של יוסקה את חלל המושבה.

יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מאלכס דודי שקרא בספר כי בעתיד יהיה אפשר להחיות מתים שיוקפאו, כמו הממותות בסיביר, שהחלו לצעוד לאחר שהפשירו אותן בהדלקת מדורות על הקרח שכיסה אותן ואחר-כך הן הגיעו בכוחות עצמן למוזיאון הזואולוגי באירקוטסק יחד עם מיכאל סטרוגוף.

כל יומיים היתה העגלה של אברשקה מביאה לגברת באשה-קריינדל גולדשטיק המתה בלוקים טריים של קרח. כאשר נודע לנו הדבר איבדנו את הטעם של הקרח.

אברשקה אבול-סרח, שזכה בכינוי על שם בתו-בכורתו היפהפיה סרח, היה יושב במרום עגלתו ועובר ברחובות כשהוא מצלצל בפעמון. בהישמע הצלצול היתה אימא יורדת במרוצה או שולחת אותי ובידי שק או מלקחי-ברזל המתהדקים על גוש הקרח, כדי לשאתו. מעל מושב העגלון של אברשקה היה גגון-עץ קטן, ומאחור ארגז-עץ מלבני גדול, מצופה פח-אבץ מבפנים ומבחוץ, ולו שתי דלתות אחוריות. כאשר היה פותח אותן, היו העיניים מסתנוורות מלובן בלוקי הקרח הארוכים, המסודרים בחלל הפנימי זה על גבי זה ומעלים אדי כפור.

אברשקה פוגאצ'וב הזריז היה נועץ בקצה הבלוק פטיש-גרזן לא-גדול שגם ידיתו היתה עשוייה ברזל, מושך ומסיע את גוש הקרח על גבי הבלוקים שמתחתיו, שוטח אותו על קרקעית הפח ומתחיל לפצוע אותו בדוקרן חד, בעל ידית עץ עבה ועגולה, וכל אותה שעה היה מזמזם ומהמהם:

 "יה חי-לי-לי עמלי-לי!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!

עורו אחיי אל תנומו

לעבודתכם אנא קומו!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!...

רק העבודה כל חיינו

מכל צרה תוציאנו!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!..."

ולאחר שהדוקרן היה בוקע סוף-סוף בקרח פירצה לכל רוחבו [יושם לב שיש כאן סימבול ספרותי לחפירותיו העקרות באישתו הפריג'ידית, כלפיו], היה אברשקה משלים את המלאכה במכות גרזן אחדות בלב הבלוק, ומוסר את הנתח ללקוח כשהוא סופר את הכסף ונותן את העודף באצבעות רטובות וקרות מאוד.

המנה הרגילה היתה שליש בלוק, ולפעמים ביקשה אמא רבע או חצי. הבלוק היה דמוי חרוט קטום, היקפו קטן יותר בקצהו האחד, כי אחרת הקרח לא היה מחליק בקלות החוצה מהתבניות שבהן הוקפא בבית-החרושת "קרח הירקון". אימא היתה שולחת אותי עם הוראה שנשמעה כמו מספרי ההרפתקאות שקראתי על אפריקה: "תביא מאברשקה שליש (או רבע) מהראש או מהאמצע, לא מהקצה!"

בעת ביקוע הבלוק היו ניתזים ממנו שבבי-קרח רבים, חלקם על קרקעית הפח של הארגז, וחלקם נופל בחול ומתכסה בשכבת אבק חומה.

מיד היינו עטים עליהם, לפעמים מתקוטטים מי יתפוס ראשון שבב של קרח, לפעמים שולחים יד לסחוב חתיכה מהארגז עצמו, מתחת לידיו של אברשקה המפצחות את הבלוק. היינו מנגבים באצבעותינו את האבק הנוזל מחתיכות הקרח, עד שהיו נעשות שוב לבנות ושקופות, ומוצצים אותן בהנאה. "אסקימו! גלידה!" – צעקנו וכירסמנו, אבל איבדנו את הטעם של הקרח מרגע שהתחיל להיות נידמה לנו שגברת גולדשטיק בכבודה-ובעצמה חבוייה בין הבלוקים.

אברשקה אבול-סרח היה איש מצומק, כהה, בעל צחוק לא חכם ולחיים שלא צימחו אפילו שערה אחת. הליכתו העקומה נגרמה אולי בגלל תיק העור הכבד, שהיה מהודק תמיד למותניו בחגורה ובו החזיק את הכסף הקר.

סיפרו במושבה שהוא סריס-חמה והיו שכינו אותו אבול-סרס-מן-אל-קרח ואמרו שהזרג הצטמק לו מרוב ישיבה על הקור ולכן הוא גם שר בלי ביצים בקול טנורי שפוך.

עם זאת, היתה לו אישה רחבת-שת ודדנית, עליזה. הערבים כינו אותה בשם: טיז-עליז. אברשה ניראה לידה כיתוש. היא ילדה לו ילדה וילד, סרח ודורון, שאותם אהב מאוד והזכיר מדי פעם בגאווה רבה.

 "כאשר אבול-סרס מסתובב עם עגלת הקרח ברחובות ומצלצל בפעמון," דברי דודי ההולל אלכס, "נכנס לביתו סיומה ליפבסקי ומרכיב את טיז-עליז עלא-ערי – ודינג-דונג, דינג-דונג, וכששומעים אותה צועקת אז זה בטח לא על הילדים כי הכול התחיל עוד לפני שהיו שם ילדים כי מזה נהיו שם ילדים. שיהיה לה לבריאות! איזה זרג יכול להציע לה אבול-סרס? כל מי שיש לו עיניים בראש יכול לראות שסרח פוגאצ'וב היא הבת של סיומה ליפבסקי כי היא דומה לו כמו שתי קערות מאותו הסרוויס."

לא את כל דברי דודי אלכס הבנתי אבל מה שקשור לדמיון – נכון, אנחנו קינאנו בילדי אברשקה, קינאנו בסרח עגולת הפנים ובאחיה דורון (כאשר הילדים בבית-הספר היו רוצים להרגיז אותו, היו ניצבים סביבו במעגל וקוראים לו "לי-פב-סקי! לי-פב-סקי!") – וזאת מפני שסיומה ליפבסקי הגבוה והרווק, בעל פני הירח, הבעלים של "סינמה ירקון", היה מכניס בחינם את סרח ודורון פוגאצ'וב להצגות היומיות בעוד שאנחנו קיבלנו בקושי גרושים אחדים כדי לראות בקולנוע פעם או לכל היותר פעמיים בחודש לורל והרדי וטרזן ופולה נגרי וצ'רלי צ'פלינים ויומני פוקס מוביטון המאה ה-20.

הערבים במושבה דווקא ליגלגו על סיומה ליפבסקי: "טאוויל והאביל פי ראסו כליל!" – גבוה וטיפש על כל הראש!

יום אחד עברה סרח פוגאצ'וב היפה ברחוב שלנו כאשר ישבתי ליד החלון והכנתי שיעורים. ראיתי אותה מסתכלת לצד זה ולצד זה ופתאום נעלמת בבית סמוך לשלנו, שעמד אז בבנייתו.

אני לא יודע איזה חוש בלשי התעורר בי. יצאתי החוצה, טיפסתי על עץ הזית שניצב בגדר בין שתי החצרות, עברתי בשקט לצד השני והגעתי למרפסת הבטון שעמדה אף היא בבנייה והיתה ללא מעקה.

הסתכלתי פנימה בגובה ראשי. מחצית הרצפה היתה חול צהבהב שטרם כוסה בבלטות. ראיתי מעליי את סרח כורעת, את אשד השער הזהוב זורם על גבה, את אחוריה המעוגלים מבהיקים בלובנם, את הכפתור הוורוד של פי-הטבעת מפרכס קצת בתנועה מעגלית בסדק, בין הגבעות המושלמות בצורתן, ואת קילוח השתן הנספג בחול מתחתיה ומשמיע קול רך.

 "היא משתינה, בחיי, היא משתינה..." כמעט התעלפתי אך לפני שעיניי התערפלו ומכנסיי התלחלחו הספקתי להבחין בנקודת החן על התחת התחתון שלה מצד ימין, קרוב לקילוח. וכל החלק הערום היה חלק שם לגמרי, ללא שיער.

לימים, כשסרח גוב נבחרה ל"נערת ישראל" ותצלומיה הצבעוניים בבגדי-ים קצרצרים מילאו את השבועונים והיא נעשתה לאישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקירבה המושבה שלנו לאחר שיח' איסחאק נורדאו, וכאשר טיז-עליז היתה באה ומראה בגאווה לאימי את השבועונים עם תמונות בתה – הרגשתי שותפות-לסוד: אני אחד היחידים שיודע על – ועד היום זוכר בהתרגשות את – הבליטה החומה והמכוערת שפוגמת בשלמות המדהימה של אחוריה של סרח, שכיכבו בכל תמונותיה ("התחת של המדינה") ושיגעו את מחצית המדינה, ולימים הביאו לה שני מאנדאטים בבחירות לכנסת ישראל.

המטפל שסעד אותי נפשית בתקופת גירושיי מרותי הסביר לי שאחת הסיבות לכישלוני נעוצה כניראה בכך שחיי המין שלי מקובעים עדיין בתמונה של סרח פוגאצו'ב המשתינה בחול.

כשחזר דודי ההולל אלכס ממסע המוטוצייקלים של "מכבי הירקון" בהולנד ובבלגיה סיפר כי ערב אחד, כאשר ישבו המוטוצייקליסטים בפונדק ושתו בירה, סיפר אחד הבלגים כי אצלם נוהגים האיכרים לערוך לכלה לפני נישואיה את מיבחן ההשתנה. יושבים ערב שלם ושותים בירה, גברים ונשים, ומקפידים שהכלה המיועדת תשתין רק לתוך כלי זכוכית גדול המכיל כמה גלונים. אם היא אינה מצליחה למלא אותו בערב אחד עד לאחת השנתות המסומנות בו, החתונה נדחית, ואם גם בערבים הבאים היא נכשלת, החתונה מתבטלת, כי לדעת הכפריים הבלגיים יכולת השתנה היא ערובה לבריאות טובה, שמלעדיה אין חיי נישואים מוצלחים.

דודי הביא איתו מהנסיעה כלי זכוכית גדול, משורטט קווים הקרויים שנתות, ששימש במשך שנים רבות כד לפרחים על השולחן במרפסת ביתו (כלי שאותו רכש לדבריו בבניין העתיק שבו שוכנת הגילדה של מיבשלות השיכר הבלגיות, בכיכר הגראנד פלאס שבבריסל, שעליה אמר בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, מול השוק הגדול: "לתור פעם ראשונה עיר שטרם היית בה – זה מרגש כמו לזיין אישה חדשה. לא חשוב מה האיכות, אבל כל דבר בפגישה ראשונה הוא שונה ומפתיע.") – ודודי הביא עימו גם אישה בשם לוצי, שברחה מברלין לבריסל ושאיתה התקשר בנישואים פיקטיביים חרף היותו כבר נשוי ואב לילדים, וזאת כדי שיהיה אפשר להעלותה ארצה בלי סרטיפיקאט.

כמוהו נהגו אז גם שאר המוטוצייקליסטים מהמושבה, רווקים ונשואים כאחד.

כן, דודי אלכס היה נשוי, נשוי מאוד, ופעם אמר לי: "אני יודע שיום אחד תכתוב עלינו, ואצלך הכול ייראה כמו נגאטיב של תמונה, קאריקאטורה. טוב, אין מה לעשות. אצלנו משפחה של עקשנים. אבל הישבע לי דבר אחד: אף לא מילה אחת על..."

וכאן אמר את שם אשתו, ואני שמח למלא את בקשתו.

אולי כאן המקום להכחיש את הרכילות המרושעת (שנכללה בספר היובל שלנו, שנגנז בגלל מריבות על זכות אבות בין משפחות המייסדים), לפיה הביאה יום אחד דודתי לשכניה מכתב שמצאה בכיסו של דודי, ולאחר שקראו לה את תוכנו, וכדרכם ריכלו על כך בראש חוצות, התעורר סקנדל נורא והאיכרים איימו לשבור לדודי את עצמותיו במקלות ולגרשו, אם לא יעזוב מיד את המושבה מרצונו, יחד עם אהובתו, אשת אחד השכנים ברחוב, אישה יפהפייה ורעת-לב, אף היא אם לילדים, שנודעה כחובבת גברים בשעות שבעלה המבוגר ממנה היה עסוק בתפילות. כך עזב דודי במפתיע את משפחתו, השניים השתקעו בתל-אביב ולעולם לא שב דודי לגור במושבה.

מעשה שכזה לא אירע מעודו במושבה שלנו (על כל פנים, לא לדודי), אף כי זוכר אני את דודי אומר שחלומו ללכת בעקבות הסולטנים העות'מניים, שנמנעו מלשאת נשים חוקיות מאז השפלתו של הסולטן בייאזט הראשון, שאשתו הסולטנה הושפלה בפומבי לעיניו לאחר נפילתם בשביו של טימור-לנג הפרסי ב-1403, שהכריחוה למצוץ חמור, ואנסוה זוגות-זוגות של עבדים שחורים-כזפת, ולבסוף שיפדו את המתעלפת על כלונס עד צאת נשמתה. השפלתה ההיסטורית מיסדה את המנהג של הימנעות הסולטן מנישואין והסתפקותו בהולדת יורשים ממאגר הפילגשים שבהרמון טופקאפי, שלעיתים הגיע למניין נשותיו של המלך שלמה.

אבא הביולוגי של סרח, סיומה ליפבסקי הגבוה, גר בקצה הרחוב שלנו, מעבר לשביל החול, ממש על גבול הפרדסים, שם היה לו בית קטן עם גג רעפים שהצל מכל צד על התריסים הירוקים. בחצרו ניצב שובך גדול על ארבעה צינורות ברזל. מאות יונים, אולי אלף, עפו ויצאו ממנו כל הזמן. אמנם לא היו אישה וילדים חוץ מסרח ודורון פוגאצ'וב שגדלו כילדיו של אברשקה אבו-קרח, אבל לעומת זאת היה לו אוסף גדול של בולים.

בלילה, כאשר היו עוברים בשביל ליד ביתו, היו רואים אותו יושב ליד המנורה ומסדר בעזרת זכוכית מגדלת ופינצטה את האוסף שלו, שעות על גבי שעות.

אני אהבתי מאוד יונים. הייתי מסתכל בהן כשהן עפות בשמיים. בניתי שובך קטן אבל הוריי לא נתנו לי כסף לקנות יונים. לא ידעתי מה לעשות.

 "סיומה," באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, "גם אני רוצה שיהיו לי יונים, אבל אין לי כסף לקנות."

 "בולים יש לך, ילד?" שאל אותי. "תביא לי מעטפה מלאה בולים, ותקבל ממני בהחלפה יונים."

היו לי רק קצת בולים, אבל הבטחתי לו שאביא. לקחתי את כל הבולים שלי, ואלה שסחבתי מהחברים שלי, ואלה שקילפתי מהמעטפות שמצאתי בתיבות הדואר בשאר הבתים בסביבה. שמתי את כולם במעטפה והלכתי אל סיומה.

הכניס אותי סיומה לביתו. פתח את המעטפה, פיזר על השולחן את הבולים הצבעוניים, הנהדרים. הכי יפים היו אלה שסחבתי מהחברים שלי! – לקח את הזכוכית המגדלת ובדק אותם אחד-אחד, לראות אם הם לא פסולים. פני הירח שלו היו גם הם כמו זכוכית מגדלת.

אחר-כך יצאנו לחצר והוא לקח סולם וטיפס אל השובך והוציא מבפנים שני זוגות של יונים אפורות ושם אותן בקופסת נעליים עם חורים לאוויר, וסגר, ונתן לי את הקופסה.

הייתי מאושר. שמתי את היונים בשובך שבניתי. נתתי להן גרעינים לארוחת-הערב, סגרתי אותן והלכתי לישון.

איזה לילה נפלא היה לי. חלמתי על היונים שלי ואיך הן עפות ואחר-כך מטילות ביצים בתאים שבשובך ודוגרות עליהן ובוקעים מהן גוזלים ונהיים מהם עוד יונים, ועוד יונים, ועוד יונים.

ובבוקר, דבר ראשון, רצתי לראות אותן, לתת להן מים, וגרעינים לארוחת הבוקר, ולפתוח להן את הדלת הקטנה של השובך.

רק פתחתי את הדלתית, יצאו ארבע היונים שלי, מתחו כנפיים ועפו.

תחילה שמחתי שהן עפות, אבל פתאום ראיתי שהן לא חוזרות לשובך שלי אלא טסות במורד הרחוב, ישר לעבר השובך של סיומה.

רצתי בנתיב היונים שלי ובאתי אליו ואמרתי: "למה רימית אותי? תחזיר לי את היונים שלי או שתיתן לי בחזרה את הבולים!"

 "ילד," אמר לי סיומה, "כבר נתתי לך פעם אחת יונים בעד הבולים, ואני לא אשם אם הן עזבו אותך. היית צריך לדעת שיונים עפות בחזרה."

"יונים? יונים! – קוס-אמכ! אתה אבול-סרח! טאוויל והאביל! כל המושבה יודעת עליך שאתה מנייק [מזיין] את טיז-עליז!" צעקתי לו בכל כוחי וברחתי.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהבתי את הדברים המפרגנים של תקוה וינשטוק על חנה סמוכה ועל הסופרים יוצאי עיראק בכלל. 

קראתי בעניין את דבריך על "גיבור דורנו" של לרמונטוב. בזמנו פירסמת רשימה שלי על ספר זה (בתרגום צבי ארד) בגיליון 935 (17.4.2014). אני מצרף את הרשימה, אם תרצה להציץ.

 שוב תודה,

 משה גרנות

אהוד: אני מפרסם שוב את הרשימה שלך על "גיבור דורנו" שיש בה כדי להרחיב את אופקיו של הקורא.

* אם יורשה לי הערה, בעניין פרשת מיספר הרוכבים לאומלבס, נושא שעולה מפעם לפעם במכתב העיתי. החבר'ה האלה, יהיה מספרם אשר יהיה, הגיעו בכלל בעגלה רתומה לסוס... על כך למדתי מד"ר יוסף לנג ז"ל – חוקר תולדות פתח תקווה.  

בברכה, 

יעקב שקולניק

אהוד: למיטב ידיעתי אין עדויות על דרך מסודרת לעגלות מיפו לפתח-תקווה בימי הראשית ההם, 1878. בכל מקום מתוארת ההגעה מיפו למושבה בראשיתה – על גבי סוסים וחמורים. לא כל קביעותיו ההיסטוריות של יוסף לנג ז"ל היו מדוייקות. מה עוד שהסיור המתואר בבלדה בקיץ 1878 מעולם לא התקיים כפי שהוא מתואר בה.

* מה נעשה בלי אורי אבנרי ועמוס עוז כדי להביא את השלום עם הפלסטינים שהם כולם כידוע כמהים לעשות שלום עימנו? – מזל שנשארו לנו יבדל"א א"ב יהושע, דויד גרוסמן, אחמד טיבי ותמר זנדברג כדי להביא את השלום עם הפלסטינים שהם כולם כידוע כמהים לעשות שלום עימנו.

ואולי יעלון המחרים את נתניהו יביא את השלום שנתניהו המשחד-המשוחד – מונע?

* ברוב של 61 ח"כים למפלגתם החדשה יקימו שר הביטחון והחינוך המגלומן נפתלי בנט וראש הממשלה ושרת המשפטים המגלומנית איילת שקד – את הממשלה החדשה אחרי הבחירות.

"רסיס אל רסיס כציץ יפרח ואל הכנסת מבחוצה יציץ."

* הטבעת האוניה "פטריה" בנמל חיפה על ידי "ההגנה" מאת עמוס גלבוע. (גיליון 1397 ). לפי מיטב זיכרוני המטרה היתה ליצור, על ידי פיצוץ, חור קטן בדופן האונייה, כדי שתשקע לאט והמעפילים יועלו לחוף בחיפה ולא יוגלו לקפריסין. נעשתה טעות בכמות חומר הנפץ. לא ידעו שלוחות הדופן כל כך חלודים, והאונייה טבעה תוך מיספר דקות. כל היישוב היה באבל עמוק על טביעתם של כל כך הרבה מעפילים.

אבנר הרוסי

* כדי להגיע לקובץ  המוקלד  של "אסתר ראב / כל השירים" יש להקיש "אסתר ראב" בעברית בגוגול, לבחור –

 אסתר ראב OSU Library 

שזה האתר שלה בלקסיקון של הספרות העברית באוהיו סטייט יוניברסיטי, ושם נמצאת ההפנייה לקובץ PDF של כל השירים שלה שאותו אפשר גם להגדיל על המסך.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל