פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1407

שנה אזרחית טובה ומבורכת 2019 לכל נמענינו

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בטבת תשע"ט, 3.1.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-141 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-71 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-71 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // מרדכי קידר: התורכים באים, לסוריה. // עמוס גלבוע: "מפקדים למען ביטחון ישראל". // משה כהן: גואל, נסחפת. // יהודה דרורי: מה עושה הדגל הישראלי בירדן? // מתי דוד: לקראת תחילתה של שנת השבעים ואחת למדינה. // י"ז: עד שירצחו אותו? // אורי הייטנר: 1. הימין החדש באמת. 2. צרור הערות 2.1.19. // משה גרנות: על ספרו של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב". // שושנה בן עדי: שירים מתוך "האתמול של מחר". // מנחם רהט: ככה לא נראה צונאמי מדיני. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ל"א. רגע לפני הקרנת הבכורה. // תקוה וינשטוק: מאניה ביאליק, במלאות 146 להולדת ח.נ. ביאליק. // אהוד בן עזר: מתוך "50 שירי מתבגרים". // אברהם כץ עוז: בלגן. // גיא משיח: סידור עבודה לליבני. // אוריה באר: אדון קרנצלר. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "טוניו קרגר" לתומאס מאן, עברית: 1932. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 26.3.1971. לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק חמישי. פרלה המנשקת: "יֶחצֶה וולנו מילוש!" – אני רוצה אהבה חופשית! // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ צַנְחָן צָעִיר

שֶׁהִגִּיעַ עִם גְּדוּדוֹ לַכֹּתֶל בְּמִזְרַח הָעִיר

שֶׁהָיְתָה י"ט שָׁנִים שְׁסוּעָה וַחֲצוּיָה לִשְׁנַיִם

שָׁם תּוֹקֵעַ בְּשׁוֹפָר עַתִּיק שֶׁל סָבָא, לַח עֵינַיִם.

"וַאֲנִי," כָּךְ סָבָא סָח לְיִשְׂרָאֵלָה, "שֶׁתּוֹקֵעַ * בִּתְפִלַּת רֹאשׁ שָׁנָה בְּשׁוֹפָרְ מִשְפַּחְתִּי זֶה אַחַר נְעִילַת יוֹם כִּפּוּר * לֹא חָדַלְתִּי לְרֶגַע לַחְלֹם כִּי לִצְלִיל שׁוֹפָרִי הַקַּדְמוֹן כְּבָר רוֹקֵעַ * חֲמוֹרוֹ שֶׁל מָשִיחַ שֶׁבָּא וְנִכְנַס לוֹ לְפֶתַע לְתוֹךְ הַסִּפּוּר. * אֵיזֶה סִפּוּר? הַסִפּוּר עַל יָמִים שֶׁמַּלְכוּת הָרִשְׁעָה לֹא הִתִּירָה * צְלִיל תְּקִיעָתוֹ שֶׁל שוֹפָר מוּל הַכֹּתֶל, אַךְ סָבָא יִשְׂרוּלִיק לֹא סָר * לִפְקוּדַת הַשַּׁלִּיט וְהֵלִיט בַּטַלִּית שֶׁכִּסְּתָה עַל פָּנָיו וְהִסְתִּירָה * אֶת הַצַּו שֶׁהוּפַר וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר אַךְ נִתְפַּס וּמִיָּד נֶאֱסַר. * כִּי אֶצְלִי בַּמִּשְׁפּוּחֶה רָוְחָה אֱמוּנָה שֶׁשּׁוֹפָר זֶה הוּא קֶרֶן הָאַיִל * שֶׁמִּמֶּנָּה הִתְקִין אַבְרָהָם כְּשֶׁבֻּטְּלָה עֲקֵדַת בְּנוֹ יִצְחָקְ'ל, שׁוֹפָר * שֶׁעָבַר מִן הָאָב אֶל הַבֵּן וּמִבְּנוֹ אֶל נֶכְדּוֹ, דֶרֶךְ כָּל שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, * עַד לְסָבָא שֶׁלִּי שֶׁמִּזְּמַן, מֵידָ'לֶה, כְּבָר חָזַר מֵעָפָר אֶל עָפָר. * וּבַיּוֹם בּוֹ יוֹשְׁבָיו שֶׁל ה"חַארְת אֶל יָאהוּד", הוּא רָבְעָם שֶׁל מְאוֹת יְהוּדֶיהָ * שֶׁל אוֹתָהּ כִּבְרַת עִיר עַתִּיקָה בָּהּ חָיִינוּ דוֹרוֹת, נֶהֱפְכוּ לִשְׁבוּיִים * שֶׁל גֵּיסוֹת הַלִּגְיוֹן הָעַרְבִי-יַרְדֵּנִי וְנָפַלְנוּ קָרְבָּן בְּיָדֶיהָ * שֶׁל שִׂנְאַת יִשְׁמָעֵאל לְאָחִיהוּ יִצְחָק וַאֲנַחְנוּ, סְכוּפִים וּדְווּיִים, * מִתְקַשִּׁים לְעַכֵּל אֶת חֻמְרַת הַשָּׁעָה בָּהּ נִגְזַר עַל כֻּלָּנוּ לִגְלוֹת אֶל * קָטָמוֹן, כִּי הָרֹבַע הוּבַס וְנִכְבַּש וְרַבִּים הַנּוֹפְלִים בַּמָּצוֹר – * עוֹד הִסְפַּקְתִּי לִטְמֹן כְּשֶׁשּׁוּם אִישׁ לֹא רָאָה, בְּאַחַת הַגֻּמְחוֹת שֶׁבַּכֹּתֶל * אֶת אוֹתוֹ הַשּׁוֹפָר הָעַתִּיק וּמִלְמַלְתִּי בַּלָּאט: "אֱלֹהֵינוּ יִנְצֹר." * וְאָז, כֵּיוָן שֶׁאֶת רֻבָּם שֶׁל מְגִנֵּי הָרֹבַע * כָּלְאוּ שׁוֹבֵינוּ בְּמִזְרַח עִירֵנוּ הַכְּבוּשָׁה * וְאֶזְרָחִים, זְקֵנִים, נָשִׁים וָטַף, הוּבְלוּ הָרְחוֹבָה  * לִפְנֵי צֵאתָם לַמַּעֲרָב, לָעִיר הַחֲדָשָׁה, * רָאִיתִי פֶּתַע יֶלֶד שֶׁהוֹרָיו נִסְפּוּ בְּרַעַם * הַפְגָּזוֹתָיו שֶׁל צְבָא יַרְדֵן אַכְזַר הַקַּלְגַּסּוּת, * עוֹמֵד וּמְמָרֵר בִּבְכִי –  וּבְלִי טִינָה וָזַעַם * עַל הִצָּמְדוֹ אֵלַי כְּמִי שֶׁמְּחַפֵּשׂ חָסוּת *

הֶרְאֵיתִי לוֹ הֵיכַן חָבוּי אוֹתוֹ שׁוֹפָר אַנְטִיקָה * שֶׁאִם אֵי-פַּעַם בֶּעָתִיד כְּשֶׁלּא אֶהְיֶה פֹּה עוֹד *

תַּחְלִיט הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁכְּבָר הִסְפִּיקָה * לְהִתְמַלֵּא סְאַת סִבְלֵנוּ וְכִכְלוֹת מְאוֹת * שְׁנוֹת הִשְׁתַּלְּטוּת כּוֹבְשִׁים זָרִים תַּחְזִיר אוֹתוֹ לַכֹּתֶל * הוּא לֹא יִשְׁכַּח הֵיכַן מֻסְתָּר אוֹתוֹ שׁוֹפָר רַב הוֹד

* אַךְ הוּא הִפְנָה אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו, דּוֹמְעוֹת וּמַבְרִיקוֹת, אֶל * פָָּּנַי וְסָח: "אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁלֹּא תִהְיֶה פֹּה עוֹד?" *  "כִּי כְּבָר זָקַנְתִּי," סָחְתִּי – אַךְ הַיֶּלֶד, בִּתְמִימוּת פֹּה * נָזַף בִּי כְּשֶׁאוֹתִי הוּא בִּתְמִיהָה רַבָּה סוֹקֵר: * "אַתָּה, כְּסָבָא יִשְׂרָאֵל, אַף פַּעַם לֹא תָמוּת פֹּה * בְּשׁוּם פָּנִים, כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר." *  וְכָכָה, בַּשִּׁבְעָה בְּיוּנִי שְׁנַַת 67, * כְּשֶׁצַּנְחָנָיו שֶׁל מוֹטָה גוּר קָרְבוּ כְּבָר אֶל אַבְנֵי *

הַכֹּתֶל, אָץ צַנְחָן שֶׁכְּבָר שָׁנִים, בְּדֶרֶךְ קֶבַע,  * זָכַר אֶת הַשּׁוֹפָר וּבֵין כָּל יֶתֶר מְכַוְּנֵי * צַעֲדֵיהֶם לַקִּיר הַהוּא הֵזִיז שָׁם פֶּלַח-אֶבֶן * שֶׁבַּגֻּמְחָה מֵאֲחוֹרָיו הֶחְבֵּאתִי לְעֵינָיו * אֶת קֶרֶן אֵיל-הָעֲקֵדָה – וּבִתְקִיעָה נִלְהֶבֶת * צֵרֵף לְשׁוֹפָרוֹ שֶׁל הָרָב גֹּרֶן צְלִיל עָנָו * שֶׁל הַשּׁוֹפָר שֶׁלִּי וּכְשֶׁרִגְשָׁה זוֹ נִכְנְסָה בָה * בַּחֲטִיבַת הַצַּנְחָנִים, הֻבְרַר לְכָל חוֹקֵר * בְּשׁוּב בָּנֵינוּ לִגְבוּלָם כִּתְפִלָּתוֹ שֶׁל סָבָא, * שֶׁנֶּצַח יִשְׂרָאֵל זֶה גַם הַפַּעַם לֹא שִׁקֵּר. * וּכְשֶׁפָּגַשׁ אוֹתוֹ צַנְחָן אֶת סָבָא הוּא סִפֵּר לוֹ *  שֶׁהָאוֹיֵב אַף הוּא נִלְחַם בְּאֹמֶץ וְלָכֵן * בְּתֹם אֶחָד מִן הַקְּרָבוֹת, כְּשֶׁאֶת מַדָּיו עִפֵּר לוֹ * אָבָק מָהוּל בְּדָם וּפֶתַע, בְּמַבָּט בּוֹחֵן * נִגְלָה לוֹ בְּפִנָּה אַחַת רִכּוּז גְּוִיּוֹת מַחְרִיד * שֶׁל חֲלָלִים יַרְדֵּנִיִּים שֶׁזּוּג חוֹבְשִׁים הִפְרִיד * מֵאֵלָּה שֶׁל נוֹפְלֵי גְּדוּדוֹ, רֵעָיו וַעֲמִיתָיו * רָאָה הוּא שֶׁלֶט-עֵץ בּוֹ מִישֶׁהוּ הוֹסִיף בִּכְתָב * עִבְרִי, בְּצַד הַכְּתֹבֶת "כָּאן קְבוּרִים אַנְשֵׁי אוֹיֵב" * רַק שְׁתֵּי מִלּוֹת-כָּבוֹד וְדֶרֶךְ-אֶרֶץ: "עַזֵּי-לֵב". * וְסָבָא, שֶׁעֵינָיו סְמוּקות מִבֶּכִי לֹא נִבְלָם * עַל חֲלָלֵינוּ אָנוּ שֶׁאִבַּדְנוּ בְּנָפְלָם * אֶת הַטּוֹבִים וְהָעַזִּים שֶׁלָּחֲמוּ עַזּוֹת * לְמַעֲנֵנוּ אָנוּ עַל שְׁלוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ זֹאת, * אוֹמֵר בְּהַבְעִירוֹ בְּיִשְׂרָאֵלָה נֶכְדָּתוֹ * רִגּוּשׁ שֶׁאֵין לְהַכְחִישׁוֹ וְאֵין לְכַבּוֹתוֹ: * "גַּם לְחַיַּל-הָאוֹיֵב שֶׁמּוּלֵנוּ יֵשׁ אֹמֶץ, * גַּם לַיּוֹרֶה מוּל פָּנֵינוּ אֵשׁ-תֹּפֶת יֵשׁ דָּם. * זֶה אֵינֶנּוּ אוֹמֵר לְוַתֵּר לוֹ, וְלוּא רַק בְּקֹמֶץ, * זֶה אוֹמֵר לְנַצְּחוֹ אַךְ לִזְכֹּר שֶׁגַּם הוּא בֶּן-אָדָם. * גַּם לְחַיַּל-הָאוֹיֵב שֶׁמּוּלֵנוּ יֵש בַּיִת, * גַּם לְתוֹקְפֵינוּ יֶשְׁנָם לְבָבוֹת בֶּחָזוֹת. * זֶה אֵינֶנּוּ אוֹמֵר כְּלָל שֶׁלֹּא לְהַכּוֹת בָּם אַפַּיִם, * זֶה אוֹמֵר לַהֲלֹם בָּם עַזּוֹת אֲבָל לֹא לְבַזּוֹת.* וְעַל כֵּן אִם קָשָׁה הִיא תְבוּסַת הָאוֹיֵב וְעוֹנֶשֶׁת * גַּם נִצְחוֹן לוֹחֲמֵינוּ נִזְהָר מִכָּל שֶׁמֶץ רְבָב. * שׁוּם צָבָא בָּעוֹלָם לֹא שָׁמַר כָּךְ עַל טֹהַר-הַנֶּשֶׁק, * שׁוּם צָבָא בָּעוֹלָם לֹא חָלַק כָּךְ כָּבוֹד לִירִיבָיו. * גַּם לְחַיַּל-הָאוֹיֵב שֶׁמּוּלֵנוּ יֵשׁ אִמָּא, * גַם לַשּׂוֹנֵא אֶת נַפְשֵׁנוּ יֶשְׁנָן אַהֲבוֹת. * זֶה אֵינֶנּוּ אוֹמֵר לֹא לִשְׁלֹף מוּלוֹ נֶשֶׁק קָדִימָה, * זֶה אוֹמֵר לְרָדְפוֹ עַד חָרְמָה אַךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד. * וְעַל כֵּן כְּשֶׁצְּבוּעֵי הָעוֹלָם בְּנִימָה מִתְחַסֶּדֶת * מַטִּיפִים לָנוּ בֹּקֶר וָעֶרֶב מוּסָר כְּשֶׁיָּדָם * הָרוֹצַחַת חַפִּים בְּרִשְׁעוּת אַכְזָרִית וְנִפְסֶדֶת * כְּשֶׁאֵין אִישׁ מְאַיֵּם עַל בֵּיתָם אַךְ יָדָם מְלֵאַת דָּם * יֵשׁ לוֹמַר לַמַּפְנִים לְלֹא הֶרֶף, אָחִי וְרֵעִי, * אֶצְבָּעָם כְּנֶגְדֵּנוּ: "הַצִּיבוּ מוּלְכֶם שָׁם רְאִי."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

התורכים באים, לסוריה

מי שעוקב אחרי התקשורת התורכית רואה את טורי כלי הרכב הקרביים – טנקים, תותחים, נגמ"שים ורכבי סיוע – העושים את דרכם דרומה, אל הגבול התורכי-סורי, לא כדי לתקוף את סוריה אלא כדי לחסל את שאיפות הכורדים הסוריים להקים ישות כורדית אוטונומית מדרום לגבול, באזורי מגוריהם. העניין איננו חדש, שכן תורכיה פלשה כבר לפני כשנתיים לסוריה, לאזור שבצפון מזרח העיר חלב, וכבשה את עיר הגבול ג'ראבלוס כדי לקטוע את הרצף הטריטוריאלי מערבה שהכורדים ניסו ליצור כדי שיהיה להם מוצא לים התיכון.

עתה מאיימת תורכיה לכבוש את העיר מנביג' הנמצאת מדרום לג'ראבלוס, מצפון מזרח לחלב, כדי להעמיק את אחיזתה באזור הכורדי ולחסל את היישות הכורדית האוטונומית שנולדה בצל מלחמת הכול בכול ששטפה את סוריה החל ממרץ 2011. הכוונה התורכית לפלוש לסוריה קיבלה עידוד לפני שבועיים דווקא מנשיא ארה"ב, טראמפ, שהעניק לארדוע'אן שיק פתוח לעשות בסוריה ככל העולה על רוחו.

אסור לזלזל בכוונות של ארדוע'אן, שכן בוערת בו שנאה עזה לכורדים, הן אלו הגרים בתורכיה והן אלו החיים במדינות השכנות. שיעור הכורדים באוכלוסיית תורכיה הוא בין חמישית לרבע, אבל שיעור זה עולה בהדרגה, בשל ילודה גבוהה יותר בקרב הכורדים מאשר בקרב התורכים, ובשל הנטייה הגדולה יותר אצל התורכים להגר למדינות זרות.

כמעט בכל עיר בתורכיה יש שכונה – אחת או יותר – של כורדים, ולמרות המחלוקות הפנימיות בקירבם הם מהווים איום דמוגרפי וביטחוני על תורכיה, המגדירה את "מפלגת הפועלים הכורדית" כארגון טרור לכל דבר ונלחמת בו מלחמת חורמה. עד היום נפלו במאבק בין הממשלה לכורדים אזרחי תורכיה כארבעים אלף אזרחים, תורכים וכורדים, ואף אחד איננו רואה את קץ המאבק באופק.

רוב הכורדים חיים באזור אחד, כורדיסטן, שחולק אחרי מלחמת העולם הראשונה בין ארבע מדינות: תורכיה, סוריה, עיראק ואיראן. לכורדים בתורכיה, כמו גם לאחיהם בסוריה, בעיראק ובאיראן, יש שתי בעיות יסוד העומדות להם לרועץ בדרכם לשחרור מהמדינות הללו. האחת היא שהם חיים במובלעת יבשתית בלי מוצא לים, דבר המאפשר למדינות סביבם להטיל עליהם מצור ולחנוק אותם מדינית וכלכלית, והשנייה היא המחלוקות הפנימיות בקרבם וחוסר יכולתם להגיע להחלטה שתזכה בהסכמה רחבה.

את המחלוקת הפנימית ראינו בספטמבר 2017, כאשר מסעוד ברזאני, מנהיג כורדי בעיראק, ערך משאל עם בקרב הכורדים בשאלה האם להיפרד מעיראק או לא. רוב המשתתפים במשאל הצביעו בעד היפרדות, אבל חלק אחר של העם הכורדי, זה שמנהיגו הוא ג'לאל טאלבאני, לא השתתף במשאל כי התנגד לקיומו ולתוצאותיו. המצור שהטילו על החבל המדינות המקיפות את החבל – עיראק, סוריה, איראן ותורכיה – בעקבות המשאל, "שיכנע" את ברזאני לוותר על רעיון ההיפרדות מעיראק והקמת מדינה כורדית עצמאית.

במקרה הסורי יש דמיון למקרה העיראקי, למעט עניין משאל העם. בעקבות מלחמת האזרחים והשיתוק שסוריה סבלה ממנו החל משלהי 2011, חשו הכורדים בצפון מזרח המדינה בטוחים דיים להקים עבור עצמם חבל אוטונומי, על אף הכעס מצד תורכיה. הם גם נלחמו נגד דאע"ש, דבר שהביא להם אהדה גדולה בקרב מדינות המערב. אלא שעם הזמן, ובעיקר מאז שדאע"ש הפסיד את רוב הטריטוריה ששלט עליה, ירדה חשיבותם של הכוחות הכורדים בעיני מקבלי ההחלטות בעולם. העובדה שהם הקיזו את דמם בלחימה נגד דאע"ש לא עומדת להם היום, שכן העולם "עושה חשבון" לארדוע'אן, הרבה יותר מאשר לכורדים.

תחושת הנבגדות של הכורדים התגברה בעקבות החלטתו של טראמפ להוציא את הכוח האמריקני מסוריה ולהעניק את סוריה לארדוע'אן על מגש של כסף, כדי שהוא יטפל בעצמו ובשיטותיו ב"טרוריסטים" שנותרו בסוריה. אלא שכשאומרים "טרוריסטים" טראמפ שומע "דאע"ש", ואילו ארדוע'אן שומע "כורדים". הכורדים, מפוחדים מזעמם של התורכים, פנו אל הנשיא אסד בתחנונים להציל אותם מצבאו של ארדוע'אן. אתם מבינים? אסד, רוצח ההמונים, הוא – בעיני הכורדים – פחות גרוע מארדוע'אן. אסד חיבק אותם, למרות שהוא יודע שהם לא באמת רוצים לחיות תחת חסותו.

אבל הכורדים בסוריה יודעים שאסד ניצח, ובגדול, ובניגוד לכל הסיכויים. הרוסים, האיראנים, חיזבאללה ושאר המיליציות השיעיות – עשו עבורו את העבודה המלוכלכת, וכתוצאה מ"ניצחונו" עומדות היום מדינות ערביות ואירופאיות בתור לחדש את היחסים עם סוריה ולפתוח מחדש את שגרירויותיהן בדמשק.

מדינות אלו עושות זאת משתי סיבות: הסיבה האחת, הפחות חשובה, היא רצון להיות כוח נגד ההשפעה האיראנית ולשכנע את אסד שעדיף לו לחזור ולהיות חלק מהאומה הערבית מאשר להצטרף לקואליציה איראנית. הסיבה האחרת, החשובה יותר, היא המצב הכלכלי העגום בעולם הערבי, והרצון להשקיע בשיקום סוריה כדי לשלוח אליה מובטלים ולגזור קופונים כלכליים מזיכיונות הפעלה שיקבלו המדינות שישקיעו בשיקום התשתיות הסוריות.

אבל הדברים אינם נעצרים בכלכלה: מצרים, איחוד האמירויות ובחריין – בנות בריתה של סעודיה בקואליציה האנטי-איראנית – אף הציעו לשלוח צבא כדי לעזור לאסד להתמודד עם תורכיה. עד כדי כך מגיעה שנאת התורכים בקרב הערבים, אשר הדבר האחרון שהם מייחלים לו הוא שיבתה של האימפריה העותומנית, מאה ואחת שנים אחרי שהיא הובסה על ידי אירופה וסולקה בבושה גדולה מארצות הערבים.

עד היום הערבים לא שכחו את השיטות שבהם שלטו בהם התורכים העותומנים, איך השוטרים התורכים הצליפו ב"כורבאז'" (שוט) בכפות רגליהם של הערבים, איך תלו אותם למות על ה"משנקה" (משולש התלייה), ואיך הושיבו אותם על "ח'אזוק", חנית חדה, כדי שזו תקרע את איבריהם הפנימיים. הסורים והעיראקים לא שכחו איך בשנות השמונים, לפני כשלושים שנה, התורכים עצרו את זרימת המים בנהר הפרת כשבנו את סכר אתאתורק, והשאירו מיליוני חקלאים בסוריה ועיראק לראות איך שדותיהם מתייבשים ואיך כל עמלם קמל ויורד לטמיון. ערבים לא שוכחים ולא סולחים: פתגם בדווי אומר: בדווי נקם את נקמת רצח אביו אחרי ארבעים שנה, ואמר: "מיהרתי."

אלא שארדוע'אן חייב לקחת בחשבון לא רק את שנאת הערבים אלא גם את איבת הכורדים בתורכיה, שכן יש גבול למה שהם מסוגלים לראות אותו עושה לאחיהם והם יושבים בידיים שלובות. הוא חושש, ובצדק רב, שפעולות גדולות מדי נגד כורדים בסוריה או בעיראק, עלולות להוציא את הכורדים בתורכיה משלוותם לרחובות, להפגין במקרה הטוב – או לבצע פעולות חבלה ולזרוע הרס במרחב הציבורי במקרה הגרוע. במקרה כזה הוא ייאלץ לפזר את הפגנותיהם ביד חזקה ולהפיל בהם חללים שהלוויותיהם עלולות להפוך להפגנות אלימות נוספות.

המצב הכלכלי בתורכיה, ירידת ערך המטבע, האבטלה הגוברת והשחיתות הפושה בכל מעגלי השלטון, עלולים גם הם להשפיע לרעה על הציבור הכורדי, שכן ציבור זה סובל יותר מהתורכים בשל היותו דחוק לשוליים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים במדינה. ארדוע'אן עדיין זוכה לתמיכה ציבורית רחבה וחזקה, אבל יש גבול למה שהכורדים מוכנים לסבול. פעולה קשה מידי נגד אחיהם בסוריה עלולה להיות הקש שישבור את גב סבלנותם.

ארדוע'אן חושש גם מהאירופאים, שכן אם פעולותיו נגד הכורדים יתפסו כותרות שליליות בעיתוני אירופה, תיירים אירופיים עלולים להחרים את תורכיה ולהעדיף את יוון או מדינות ים תיכוניות אחרות כמו ישראל כמקום נופש. גם תעשיינים עלולים להעביר את מפעליהם מתורכיה אם יבחינו שהכתובת "תוצרת תורכיה" על מוצריהם משאירה מוצרים אלו על המדף.

לסיכום ניתן לומר שאכן יש סכנה לכורדים של סוריה מכיוונה של תורכיה, אבל הסכנה הזו איננה במימדים שכמה דוברים מנסים לשוות לה. עם תבונה פוליטית וגישה ריאליסטית למאזני הכוח באזור, יוכלו הכורדים בסוריה להמשיך לחיות תחת שלטון אסד, ולמרות שהפתרון הזה איננו אידאלי מבחינתם, ייתכן שכל חלופה תהיה גרועה או גרועה הרבה יותר מהסדר – מוגבל ומשפיל ככל שיהיה – עם אסד, המנצח.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

"מפקדים למען ביטחון ישראל"

הוא גוף אליטיסטי

כי הוא לא מקבל לשורותיו מי שדרגתו נמוכה מדרגת תא"ל. זאת שחצנות והתנשאות שיוצאות מהנחה השגויה, כי בעלי דרגות נמוכות יותר אינם בגדר "מותג" לציבור, ושהחוכמה מצויה על הכתף. (גילוי נאות: אני עצמי תא"ל).

בסופה של שנת 2018 היינו עדים למערכה ציבורית נרחבת וממושכת שקראה ל"התגרש מהפלסטינים" למען ביטחון ישראל. מאחורי המסע הזה עמד הגוף  האזרחי הנקרא "מפקדים למען ביטחון ישראל". על מודעות הענק שהופיעו בתקשורת הכתובה חתמו למעלה מ-280  "גנרלים" בדימוס מצה"ל ומקביליהם מהשב"כ והמוסד. לא אטעה אם אניח שמרבית הציבור הישראלי חשב לתומו כי מדובר בגוף הוותיק הנקרא "המועצה לשלום וביטחון", המתבססת על אנשי מערכת הביטחון לשעבר.

אז לא!

מדובר בשני גופים נפרדים. "המועצה לשלום וביטחון" הוקמה ב-1988 ע"י האלוף (מיל') אהרון יריב, ובשיאה כללה כ-1,000 איש. גוף "מפקדים למען ביטחון ישראל" הוקם באוקטובר 2014 ע"י האלוף (מיל') אמנון רשף, והוא כולל 286 "בכירים, חלקם מי שהיו חברים (ואולי עודם חברים) ב"מועצה לשלום וביטחון", כאשר רשף עצמו היה בעבר הרחוק היו"ר שלה.

המצב הזה של שני גופים יצר בילבול מול החברים ובעיקר מול תורמים. כל המאמצים והמשאים ומתנים לאיחוד, לחיבור שני הגופים, עלו בתוהו. ואני מעוניין להתמקד כאן בהבדל המהותי שבין שני הגופים, וביתר דיוק: במאפיין המרכזי של הגוף הנקרא "מפקדים למען ביטחון ישראל".

לגוף זה מתקבלים רק "גנרלים", כלומר, בעלי דרגות מתת אלוף ומעלה, והמקבילה לדרגה זאת בשב"כ ובמוסד. כל מי שמתחת לדרגה הזאת אינו יכול להיות חבר ב"מפקדים למען ביטחון ישראל". זאת, שעה ש"המועצה לשלום וביטחון" חובקת את כל הדרגות וגם אזרחים ממוסדות אקדמאים. במילים אחרות, "מפקדים למען ביטחון ישראל" הם בגדר קבוצת עילית, הם נושאים על כתפיהם את מותג "הגנרל", זהו המסר המרכזי שלהם. הם באים ואומרים  לציבור הישראלי: "יש לנו ניסיון ביטחוני מצטבר של 9,000 שנות שירות," והציבור צריך, כביכול, להרכין ראש  ולמלמל: "כן המפקד!"

אני מתבייש בזה, אני סולד מההתנשאות הזאת, מהחלוקה המבישה לנישאים מעם, ולנחותים בעם. (וכאמור, גילוי נאות: אני עצמי תא"ל). זאת שחצנות מאין כמותה, זאת הפגנת אגו נפוח. אין לי דבר עם כל אחד ואחד מ-286 "הגנרלים". אני מכיר חלק ניכר מהם, מלח הארץ, תרמו כל כך הרבה למדינה. אני נגד עצם החלוקה הזאת, נגד סגירת השורות בפני בעלי דרגות נמוכות יותר, נגד האליטיזם הזה. מה יגיד סא"ל (מיל') חיים (שם דמיוני), מג"ד בשריון, נלחם במלחמות ישראל: דעתי כבר לא חשובה? מה יגיד סמל נפתלי, במילואים של יחידה 8200, פרופסור למדעי המדינה: למה הם מזלזלים בסמלים שאולי קצת גם מבינים בנושאי ביטחון לאומי?

לדעתי זאת חלוקה  שהיא פרי חשיבה צבאית דוגמטית של היררכיה צבאית,  הרואה בדרגה על הכתף את חזות הכל, ובכללה גם את החוכמה. יתר על כן, לדעתי עצם הדרגה הגבוהה אינה מקנה יתרון לבעליה בכל מה שקשור לביטחון הממלכתי ברמה הלאומית. רק חלק קטן מבעלי הדרגות הגבוהות רכש לעצמו ידע וניסיון בתחום הביטחון הלאומי, במידה ושירת במטה הכללי, בעיקר באגפים כמו אמ"ן, אגף התיכנון, אגף המבצעים, או במטה הזרועות, בעיקר אוויר וים. רוב הקצינים הבכירים הם אכן מומחי ביטחון טכניים, כל אחד בתחומו הצבאי המובהק, אך לאו דווקא מומחים בתחום הביטחון הלאומי שהוא "אופרה אחרת".

עד כמה שידיעתי מגעת, אין אח ורע לחלוקה כזאת של אליטיסטים ונחותים, של גוף המורכב רק מבעלי דרגה גבוהה מסוימת, באף איגוד מקצועי או אחר. לפי מיטב ידיעתי יש איגוד לכל הרופאים במקצוע מסוים, או לכל  עורכי הדין, למשל, אבל איני מכיר (ואולי טועה אני) שיש איגוד נפרד לכל האורולוגים, למשל, שהם פרופסורים, ואיגוד נפרד לאלו שהם רק דוקטור.

"מפקדים למען ביטחון ישראל" – אני חושב שאתם עושים שירות רע לעניין שלמענו התאגדתם, ומכניסים לעצמכם גול עצמי שעה שאתם סוגרים את  השורות בפני בעלי דרגות נמוכות יותר.

עמוס גלבוע

* * *

משה כהן

גואל, נסחפת

נשטפנו בשיטפון הספדים וקילוסים לרגל מותו של הסופר הגדול עמוס עוז. עם כל גדולתו, יוצאים הקילוסים והללים לעמוס עוז  מפרופורציה וגובלים בפולחן האישיות.

לא מזמן הלך לעולמו סופר לא פחות גדול, אהרון אפלפלד, ולא ראינו יציאה כזאת מהגדר להאדירו. 

כי הוא לא היה הדובר של מר"ץ ושלום עכשיו כמו עוז. 

הוכחה נוספת להגמוניה של השמאל.

הגדיל לעשות שדרן קול ישראל גואל פינטו שהישווה את עוז לשקספיר ולמולייר.

הלו, גואל, נסחפת, גם לפולחן האישיות יש גבול.

כמה שאתה "נאור"!

פרט קטן

האנשים "הנאורים" מציעים פתרון סביר לסכסוך.

הטרור, לדבריהם, הוא תוצאה של ה"כיבוש" משנת 1967.

אמנם טרור היה גם לפני כן  ובשנת 1967 מדינת ישראל עמדה על נפשה מול התקפה מתואמת מצד כל שכנותיה הערביות, אבל נניח. 

הבה נחלק את הארץ ונקים מדינה ערבית ושלום על ישראל.

אבל רגע, יש פרט קטן.

תנאי מוקדם להסדר מצד הערבים היא "זכות השיבה" של הפליטים הערבים משנת 1948.

זה פרט קטן, צאצאי הפליטים נאמדים על ידי הערבים בכחמישה מיליון.

מרגיעים אותנו "האנשים הנאורים", אפשר להתפשר על מיספר הפליטים.

אבל רגע, המנהיגים הערבים קובעים ש"זכות השיבה" היא זכות קדושה של האומה הערבית כולה בכל ארצות ערב ואף מנהיג אינו מוסמך לוותר עליה. 

הווי אומר, נצטרך לקלוט כמה מיליוני ערבים במדינת ישראל. 

אכן פרט קטן.

עד כאן על פתרון שתי המדינות. 

משה כהן

ירושלים

* * *

בבחירות הקרובות אצביע לנתניהו וזאת משתי סיבות עיקריות:

האחת שהוא ראש ממשלה מוצלח ומצליח, ואף שבעבר לא הייתי מתומכיו, אינני רואה בינתיים מנהיג ישראלי נוסף בשיעור קומתו!

והסיבה השנייה היא מחאה נגד מערכת משטרתית ומשפטית המשקיעה אלפי שעות עבודה כדי להפיל בזה אחר זה ראשי ממשלה מוצלחים שזכו לאמון העם – בעוד עבריינים מסוכנים מהלכים חופשי וצוחקים!

אהוד בן עזר

* * *

יהודה דרורי

מה עושה הדגל הישראלי בירדן?

בתמונה שהגיעה למשרד החוץ שלנו נראה אחד השרים הירדנים כשהוא מגיע לכנס של האיגודים המקצועיים בירדן (מנהלי גילדות עובדים, הדואגים שעובדים ירוויחו שכר רעב ולהם יהיו וילות), ובתמונה השר הירדני (שומו שמיים) ממש דורך על סף הכניסה לאולם הוועידה על דגל ישראלי גדול, המצוייר שם לתפארת.

יש בישראל כאלה הרואים בכך ביזוי לדגל שלנו, ואני אומר – איפכא מסתברא... תראו רק לאיזה כבוד גדול זוכה הדגל שלנו, שכל באי הכינוס רואים אותו בגדולתו ונאלצים ליצור איתו מגע ולעבור מעליו... ואני מניח שזה כואב להם בבטן כאילו הכנסנו להם סכין. נוכחות הדגל הישראלי מזכירה להם שוב ושוב את תבוסותיהם נגדנו – וכי ירדן עדיין מדינה בזכות מדינת ישראל... שייחנקו...

יהודה דרורי

* * *

מתי דוד

לקראת תחילתה של שנת השבעים ואחת למדינה

ישראל הפכה למעצמה ביטחונית, כלכלית, מדעית, טכנולוגית ומוקד עולמי לחדשנות. ישראל הפכה למדינה מחוזרת ומחוברת עם רוב מדינות העולם, מדינית וכלכלית. המדינה והחברה הגיעו להצלחות ולהישגים ברוב תחומי החיים. על רקע התפשטות האנטישמיות בעולם, גוברת חשיבותה של המדינה, כעיר מיקלט לכל יהודי נירדף בעולם.

אסתפק בציון שלושה הישגים בשנה החולפת, מתוך שלל ההישגים בעשור האחרון.

110 מיליארד דולר של ייצוא.

30 אלף עולים חדשים.

שיא של 4 מיליון תיירים בשנה החולפת. 

כל זה הושג למרות התחזיות, האתראות, האזהרות וההפחדות – של רוב הפרשנים, המומחים, העיתונאים והפוליטיקאים. למרות תועמלני הקלישאות שפסקו שכביכול המדינה מבודדת, הכלכלה קורסת, החברה מיואשת, והדמוקרטיה מתפוררת. כל התחזיות השחורות והפסימיות הללו התפוגגו והתנפצו. הציונות ניצחה, ישראל הפכה להצלחה בכל קנה מידה.

 מתי דוד

רמת אפעל

* * *

י"ז

עד שירצחו אותו?

שלום רב,

קצת היסטוריה מן הראש שלי:

אמרו שיוליוס קיסר לא טוב – ורצחו אותו

אמרו שאברהם לינקולן לא טוב – ורצחו אותו

אמרו שקנדי לא טוב – ורצחו אותו

אמרו שראש ממשלת שוודיה לא טוב – ורצחו אותו

אמרו שראש ממשלת איטליה לא טוב – חטפו ורצחו אותו

אמרו שסאדאת לא טוב – ורצחו אותו

אמרו שראש ממשלת לבנון לא טוב  –  ורצחו אותו

אמרו שרבין לא טוב, הוציאו עליו הרבנים פסק דין רודף – ורצחו אותו

נמשיך להגיד שנתניהו לא טוב  – עד שירצחו אותו?

מילים הורגות. הן מעודדות את הלינץ'.

ברכה וד"ש

שנה טובה

י"ז

* * *

אורי הייטנר

1. הימין החדש באמת

מפלגה חדשה בישראל – "הימין החדש". יש משהו אירוני בשמה של המפלגה. לכאורה, היא מציעה משהו חדש, לעומת הימין הישן, השמרני, המסורתי, הקיים בחברה הישראלית מראשיתה, ועוד קודם לכן בתקופת היישוב.

ולא היא. יש בישראל ימין חדש, חדש באמת, והוא נמצא בליכוד. זהו ימין רדיקלי. ימין שהיפנה עורף לאידיאולוגיה של תנועת ז'בוטינסקי, לליכוד של בגין ושמיר. זהו ימין שמגלם ערכים הפוכים לאלה של הימין המסורתי בישראל.

איני מתכוון לסוגיות חוץ וביטחון. בסוגיות אלו הליכוד של היום התמתן והתמרכז, לעומת הליכוד של בגין ושמיר. אולם התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת החירות והמפלגה הליברלית, הליכוד – היו תמיד תנועה ממלכתית וליברלית; תנועה שנשאה את דגל מדינת החוק, את דגל הממלכתיות, את דגל השיוויון בפני החוק, את דגל השירות הציבורי, את דגל עליונות המשפט, את דגל טוהר המידות וניקיון הכפיים, את דגל המנהיג כמשרת הציבור ומהווה דוגמה אישית לציבור. הליכוד של היום איבד את דרכו בפשיטת דרך ערכית ומוסרית, והוא מגלם את היפוכם המוחלט של ערכים אלה.

לא בכדי, נתניהו נוהג לומר, שמי שרוצה להבין את דרכו בקדנציה האחרונה, שיקרא את הספר "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". זו התיאוריה המבזה את בגין, מנהיג שכראש ממשלה קיבל החלטות היסטוריות מרחיקות לכת (ושנויות במחלוקת) וכולן בוצעו בידי השירות הציבורי במלואן – כאיש חלש, שלא הנהיג אלא הונהג בידי "מדינת העומק" המופרכת, שכביכול היא השליט האמיתי במדינה. תאוריית הקונספירציה חסרת השחר הזאת, היא ההצדקה או התירוץ למרד שנתניהו מוביל נגד ישראל כמדינת חוק, שנועדה להעמיד אותו מעל החוק, לאפשר לו לעשות, גם לביתו, ככל העולה על רוחו, בטענה שבעצם היבחרו, הוא מגלם את רצון העם. זו היפוכה של דרכו של בגין, שראה עצמו כמשרת הציבור, הכפוף לחוק ומחויב לו.

וכך, יו"ר הקואליציה, ח"כ דודי אמסלם, נשלח לאיים ש"מאות אלפים ומיליונים" לא יקבלו החלטה של היועץ המשפטי להגיש כתב אישום נגד נתניהו. וכך, כפי שהוכיחה הכותרת הראשית של "ישראל היום", ראש הממשלה / הליכוד מאיימים על היועץ המשפטי. ושיאה של המהפכה נגד מדינת החוק היא חוק מגה-שחיתות המכונה "הצרפתי".

מכל החוקות של הדמוקרטיות בעולם, נתניהו מנסה ליישם כאן דווקא את הסעיף הבעייתי ביותר שמצא באחת החוקות, המעמיד את הנשיא מעל החוק. אולם בצרפת, החוק החמור הזה מאוזן בהגבלת שתי קדנציות לנשיא. ואילו נתניהו רץ לקדנציה החמישית, ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק.

ההסתה נגד משטרת ישראל, נגד המפכ"ל, ותאוריות הקונספירציה על "תפירת תיקים" בידי המשטרה, הפרקליטות, ובהמשך היועץ המשפטי ובתי המשפט, ככל שיתקדם התהליך, כשכל אלה מלווים בפולחן אישיות של המנהיג, הם ניגודה של השקפה דמוקרטית וממלכתית.

זו לא היתה מעולם דרכו של הליכוד. זו היפוכה המוחלט של דרכו של הליכוד.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 2.1.19

* הימין החדש – מפלגתם של בנט ושקד נקראת "הימין החדש", אבל האמת היא שהימין החדש הוא המפלגה שהחליפה את הליכוד, וזרקה את ערכיו לפח האשפה של ההיסטוריה.

הליכוד כבר אינו קיים. הליכוד היה תנועה ממלכתית וליברלית. היום הליכוד שועבד לביביזם רדיקלי. זו לא מפלגה שיש לה מנהיג, אלא מנהיג שיש לו פלטפורמה לפולחן אישיות, והיום גם להגנה אישית על התנהלותו המסואבת והמושחתת במקרה הרע והפלילית במקרה העוד יותר רע. הגנה, במתכונת של "ההגנה הטובה ביותר היא התקפה" – התקפה על רשויות המדינה, על ישראל כמדינת חוק, על גורמי האכיפה ומערכת המשפט, על השירות הציבורי. כל אלה היו יסוד מוסד באידיאולוגיה של הליכוד, והיום הם היעד למלחמת קודש וחמת זעם של מפלגת נתניהו.

הליכוד לא הקצין מבחינה מדינית ביטחונית. בנושאים הללו הליכוד דווקא התמתן והתמרכז מאז ימי בגין ושמיר. אולם בכל מה שקשור לאופייה של המדינה ואופי המשטר, הוא אימץ גישה הפוכה לדרכו המסורתית של הליכוד. גישה המהווה איום על ישראל כמדינת חוק, שהכול שווים בה בפני החוק.

דרושה: תנועה לאומית ממלכתית, שתמשוך את קולות הליכודניקים הנאמנים לדרכה ההיסטורית של מפלגתם.

* נטל ושמו ציפי לבני – ציפי לבני שגדלה בבית"ר ובליכוד ונכנסה לפוליטיקה כדי להילחם בהסכמי אוסלו, הפכה בשנים האחרונות לסמן ה"שמאלי" הקיצוני במחנ"צ. היא הובילה להקצנה יונית בעמדות המדיניות. היא הובילה את מסע הצלב הברוטלי נגד חוק הלאום, תוך שימוש בסיסמאות פוסט ציוניות, למרות שהיא אישית היתה שותפה לניסוחו הראשוני, מרחיק הלכת, והיא זו שהיתה אמורה להוביל אותו, לפני 9 שנים.

בכל מפלגה שבה שהתה היא היתה גורם פלגני, מפצל ובלתי חברי. טוב עשה אבי גבאי כשהחליט להיפרד ממנה (ומהתנועה הפיקטיבית שלה). אני מקווה שזה צעד ראשון לקראת חזרתה של מפלגת העבודה לדרכה של תנועת העבודה, ממנה כל כך התרחקה.

מן הראוי שציפי לבני תעמוד עם תנועתה בפני משפט הבוחר, אך היא לבטח תחפש ברית חדשה לרוץ איתה. אידיאולוגית, המפלגה המתאימה לה היא מר"צ. עם זאת, אתקשה להבין את מר"צ אם תכניס לתוכה גורם פלגני, שספק אם הוא בעל ערך אלקטורלי.

* אנחנו לפני אני – "אנחנו לפני אני" – זו כותרת ספרו של גל הירש. עוד לפני שקראתי מילה בספר – כבר מצא חן בעיניי. אני שמח שזה כרטיס הביקור של הירש, ומקווה שהוא מעבר לסיסמה. משב רוח מרענן בעידן נתניהו.

* השקעת עתק במגזר הערבי – על אף התנגדותי העזה לנתניהו וחרף העובדה שאנו בתקופת בחירות, אני רואה לנכון, כדרכי, לשבח אותו ואת הממשלה על מה שהם ראויים לשבח. במקרה זה, אצטט את מירב ארלוזורוב, כלכלנית ובעלת טור ב"דה-מרקר", שאף היא אינה מתומכיו, בנושא עליו שיבחתי אותו פעמים אחדות בעבר: "הישג קריטי וראוי לשבח הוא עמידתו האיתנה, מול אופוזיציה ימנית כוחנית, על הגדלת השקעות בחברה הערבית – שלוש תוכניות כלכליות עצומות לחברה הערבית, לחברה הבדואית בנגב ולחברה הדרוזית, אושרו בתקופתו.

עבור ראש ממשלה שנבחר בזכות ההסתה שלו נגד האזרחים הערביים ('הם נוהרים באוטובוסים') חייבים לומר את האמת: לא היה אף ראש ממשלה בהיסטוריה שעשה כל-כך הרבה עבור הערבים, והשקיע בהם כל כך הרבה כסף."

אמת ויציב. ואציין עוד, שעם המשרדים הבולטים בפועלם לקידום החברה הערבית, נמנים משרד החינוך ומשרד המשפטים, שבראשם עמדו שרים מהבית היהודי (כעת מ"הימין החדש").

איך העובדה הזאת מתיישבת עם חוק הלאום? אין שום סתירה. אפשר להפלות ערבים עם ובלי חוק הלאום, אפשר לסייע לערבים ולתמוך בהם עם ובלי חוק הלאום ואפשר לנקוט העדפה מתקנת עם ובלי חוק הלאום.

חוק הלאום כלל אינו נוגע לערבים, ובוודאי שאינו פוגע בזכויותיהם. חוק הלאום עוסק בהגדרה הלאומית של מדינת ישראל.

אגב, הציטוט המדויק מדברי הבלע של נתניהו ביום הבחירות הקודמות אינו "נוהרים" כי אם "נעים" (לא שזה משנה במשהו, זולת נטייתי, האובססיבית-משהו, לדיוק ולפרטי טריוויה).

* יהודי מחמד – מי יהיה יהודי המחמד של הרשימה המשותפת במקום דב חנין?

* הסברה במיטבה – כאשר שרת ההסברה הירדנית דורכת על דגל ישראל, היא מסבירה מהו השלום בעבור הערבים.

* כשעמוס עוז קרא להקמת ממשלת אחדות – רבות סופר בימים האחרונים על עמוס עוז, הדובר הרהוט ואיש הרוח המובהק של מחנה השמאל הציוני. פרשה אחת, שבה הפתיע עמוס עוז באופן מעורבותו הפוליטית, נשכחה. הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 הסתיימו בתיקו בין הליכוד בראשות שמיר למערך בראשות פרס ובין הגושים. המצב הכלכלי והביטחוני ותוצאות הבחירות חייבו הקמת ממשלת אחדות לאומית. ואכן, ממשלה כזאת קמה, ממשלת הרוטציה. בין הדוחפים להקמתה, בלטו הנשיא הרצוג שהטיל את כל כובד משקלו על הקמת הממשלה, ואריק שרון ויצחק רבין שרקמו את העסקה מאחורי הקלעים.

אבל אי אפשר להמעיט מתפקידם המרכזי במהלך, של הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע וס. יזהר, שפירסמו גילוי דעת שקרא למערך לגלות אחריות לאומית ולהקים ממשלת אחדות. גילוי הדעת הפתיע מאוד, כיוון שהסופרים הללו היו "האדמו"רים" של המחנה היוני במפלגת העבודה ובמערך, שהתנגד בתוקף למהלך. יש לזכור, שהקמת ממשלת האחדות גרמה לפירוק המערך ולפרישת מפ"ם (שלימים הייתה שותפה להקמת מר"צ), ולפרישתו של יוסי שריד, אחד הח"כים הבולטים במפלגת העבודה, ממפלגתו ולהצטרפותו לר"צ. 

גילוי הדעת של שלושת הסופרים היה סוג של הכשר רבני, של מועצת גדולי התורה, שיצר את הלגיטימציה להקמת ממשלת האחדות, שאכן היתה חיונית מאוד מבחינה לאומית.

מי שהיטיב לנסח את ההגדרה הקולעת לצורך הזה, לא היו שלושת הסופרים, גאוני הניסוח, אלא דווקא יצחק רבין שמעולם לא התיימר להיות אינטלקטואל. בנאום נרגש במרכז מפלגת העבודה הוא טבע את הסיסמה: "אין לנו מדינה סְפֵּר."

* מהותה של חלוציות – מתוך כתבתה של דניאלה פרל ב"שישי בגולן" על מושב שעל: "... זו היתה תקופה קשה ביותר. הנקודה הזמנית לא היתה מאורגנת מבחינת התיישבות. המים הספיקו בקושי, לא היו חיי תרבות והגברים עבדו משלוש לפנות בוקר ועד שבע בערב וגם אז, נאלצו להמשיך לעבוד ולבצע שמירות. הצבא הביא מדי פעם מים והיה גנרטור שהיה לרוב מתקלקל והורס את מכשירי החשמל. כל המשפחה התגוררה באשקובית בגודל של 17 מ"ר. החוק הישראלי טרם הוחל בגולן, לא היו בכלל מוסדות בגולן והם נאלצו להגיע לטבריה לכל סידור קטן או גדול. רק בשנת 1981, לאחר שהחוק הישראלי הוחל על הגולן, היה יותר קל. למרות כל הקושי, אפשר לומר שהמשימה בוצעה ושעל קמה לתפארת ומונה כיום 90 משפחות. הילדים חוזרים ובהחלט היה שווה." אמת ויציב – בהחלט היה שווה. זו מהותה של חלוציות. (אגב, על אורטל, שקמה שלוש שנים מאוחר יותר, אי אפשר לכתוב את המשפט "לא היו חיי תרבות". להיפך!)

הידעתם? – בווינה יש מיזם של דיור ציבורי ע"ש הרצל!

* פרספקטיבה – כשמדברים על שנות העשרים, הכוונה היא לשנה הבאה או לעליה השלישית?

* ביד הלשון: נצח שנמשך שבועיים – מתוך מאמרו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "ההבדל בין חודשיים וחצי עד שלושה הוא, כמו שאמר שלום חנוך, נצח שנמשך שבועיים." הציטוט הוא מתוך שירו של חנוך "ככה וככה" (לא מן המובחרים בשיריו, לטעמי).

במקום אחר במאמר, חזר סגל לחנוך, הפעם בפרפרזה: "הציבור מנומנם, ולכן הציבור ישלם?" זו פרפרזה לשורה "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם," משירו של חנוך "מחכים למשיח".

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

היוכל מעוות לתקון?

על ספרו של שמאי גולן

"ואם אתה מוכרח לאהוב"

במלאת שנה למותו

כנרת, זמורה-ביתן, 2008, 224 עמ'

הרומן שלפנינו בנוי רובו מווידוייהם של ארבעה גיבורים, ומיעוטו מנקודת מבט של מספר כל יודע. הארבעה הם לָאורה, אישה בת 76 הלוקה בשיטיון (דמנציה) חמור; בעלה שמואל גדנקר, הלוקה גם הוא ברגעי טירוף, אך כל מעייניו נתונים לרווחת אישתו, שלעיתים איננה זוכרת מי הוא; דניאלה, בתו של עורך הדין מיכאל לוין, שהיה בצעירותו שליח עלייה בפולין, וברח משם בעור שיניו לפלסטינה בחסות דרכון הוד מלכותו שהיה ברשותו, ואלחנן, בעלה, שהוא בנם המאומץ של לאורה ושמואל גדנקר, אך איננו מודע לכך כמעט עד סוף עלילת הספר.

שמואל ולאורה הם ניצולי שואה, שהצליחו לשרוד בזכותה של גויה פולניה מהעיר סוצק, אשר החביאה אותם במרתף ביתה וכילכלה אותם על ידי כך שמכרה את תכשיטיהם של השניים עבור מזון. הוריהם ואחיהם של השניים נרצחו על ידי הנאצים – של שמואל בווארשה, ושל לאורה בסוצק.

קורות חייו של שמואל מצביעות על כך שהיה צריך לעבור מן העולם פעמים אינספור, ובניגוד לכל סבירות, הוא הצליח לשרוד את הזוועות, כשהוא נחוש להיות להן עד בבוא יום נקם ושילם. כרופא בצבא הפולני הנסוג, הוא מגיע לעיר סוצק ומתארח בבית הוריה של לאורה. הוא שומע בקול אביה, שורף את מדיו הפולניים, ואיננו מתמסר לרוסים – וכך הוא ניצל מגיא ההריגה שהכינו הרוסים לכל הקצינים הפולנים ביער קאטין שליד סמולנסק. הוא מצליח להימלט עם לאורה מהשיירה שמוביל רב המרצחים קלאוס אל ההוצאה להורג שבגבעה מחוץ לעיר. הוא ניצל מיריותיו של קלאוס ומהשוט הממית בעל גולת העופרת שלו, מפגיונות חבריו הקצינים, וגם כאשר הוא מוסגר על ידי אנשי הגטו כמי שהתכוון להתנקש בחייו של קלאוס – גם אז הצליח להימלט ולשרוד. בהימלטויותיו הרבות הוא עד לזוועות שמבצעים הנאצים ועוזריהם האוקראינים ביהודים, זוועות המתוארות בספר בנטורליזם מצמרר.

לאורה היתה מאוהבת במאיר'קה הקומוניסט, אך הוא התחתן עם מירה, אחותה. אחר כך התאהבה במיכאל לוין, שליח העלייה מארץ ישראל, אך זה ברח מיד עם כניסת הגרמנים לפולין, ולא עמד בהבטחתו להביאה לארץ ישראל ולשאתה לאישה. ואז מגיע "התחליף" בדמותו של שמואל, קצין הרפואה היהודי המקסים אותה במדי הצבא הפולני, והם נהיים לזוג עד לזקנה ושיבה.

בינתיים קורים "קלקולים" המחייבים "תיקונים": במרתף אצל קוז'וצ'קה מבצע שמואל הפלה באישתו, ואירוע זה סוגר כל פתח להורות בעתיד. מירה ומאיר'קה נרצחים עם כל המשפחה בגבעה, אבל מצליחים לפני מותם להציל את בנם חנן (לימים – אלחנן) אצל אם המנזר, השומרת עליו עד לשחרור. אז מוסרת אם המנזר את הפעוט לשמואל ולאורה המאמצים אותו לבן. כשהם מגיעים לארץ ישראל (שמואל רופא, ולאורה אחות – לכן היה קל להנפיק להם סרטיפיקטים), מציע מיכאל לוין "תיקון": הבת שלו דניאלה תתחתן עם הבן של לאורה – אלחנן, וכך תמולא ההבטחה מלפני המלחמה.

עגנון כבר לימד אותנו ש"תיקונים" כאלה הם לעולם חלקיים ("בדמי ימיה"), וכך גם גורלו של "התיקון" בספר שלנו: חיי הזוג דניאלה ואלחנן עולים על שרטון. הוא מבקש "חופש", והופך בעיניה לעב"ם, והיא שמעולם לא חשה נאהבת ומסופקת כפי שחלמה – מוצאת ניחומים בזרועותיו של מורה להיסטוריה דלפון וגרוש, שמצליח להעניק לה כל מה שאלחנן מנע ממנה.

בספר יש "תיקונים" נוספים: לאורה הסנילית משוכנעת שאחותה מירה חיה, והיא צריכה להגיע ממוסקבה עם בעלה הקומוניסט, ולכן צריך להביא אותם משדה התעופה (היא אפילו יודעת איך היא לבושה!). היא כותבת לה מכתבים ו"מדברת" איתה בטלפון. "התיקון" הזה הוא כמובן תוצאה של דמיונה המעוות, ואין לו דבר עם המציאות.

"תיקון" אחר שמתנפץ אל סלע המציאות הוא הנקמה ששמואל גדנקר מבקש לנקום בקלגס הנאצי קלאוס. שמואל תכנן להרוג אותו כשזה יישב בבית הקפה, אך ברגע הקריטי הוא קופא עם האקדח בידו, ואיננו מצליח לבצע את המשימה שלקח על עצמו. בעקבות כך עליו להתמסר לגרמנים שימיתו אותו בעינויים קשים, ושרק בדרך נס הוא נחסך ממנו. עשרים שנה לאחר המלחמה עומד קלאוס למשפט, ואז נוסע שמואל אל "הארץ הטמאה" רק כדי להעיד בפני שופטיו ובפני העולם כולו אילו זוועות ביצע האדם-מפלצת שקוראים לו קלאוס. אלא שבמשפט הגרמני הדקדקני (מה שמה של הילדה שקלאוס הרג בשוט? מהי כתובתה? באיזו שעה זה קרה?) נחשף שמואל כסתם משוגע שמבזה את בית המשפט, ומלבישים עליו כתונת משוגעים. ובאמת, הרי רק משוגע יכול להעלות על הדעת שבני תרבות כמו הגרמנים יכולים לבצע זוועות כאלו!

מסתבר שלא רק בית המשפט הגרמני אטום מפני קליטת האמת על זוועות השואה – גם היישוב העברי בארץ נהג בצורה דומה: מיכאל לוין מעיד על מה שראו עיניו ושמעו אוזניו תוך כדי בריחתו מפולין, וראשי היישוב נוזפים בו שהוא פוגע במוראל המתיישבים שעוד עלולים להאמין לו שיקיריהם נרצחו סתם כך (עמ' 65-66, 70). כשחננאל היה בכיתה י"א, והזמינו את אבא שלו לספר על מה שקרה "שם", מורתו סאבינה הייתה מאוכזבת כי היא רצתה לשמוע על תקווה ופיוס עם "גרמניה האחרת" (עמ' 221).

עוד "תיקון" שאולי ציפינו לו אחרי השואה, ולא זכינו שיתממש: היהודים בארצות הרווחה מוכנים לתרום לישראל, אך לא להשקיע בה – מעדיפים לעשות עסקים עם הגויים, ועל עלייה ל"אררט", לישראל, אין על מה לדבר. הם רק מייעצים לנו לשמור על ארץ ישראל "לכל צרה שלא תבוא" (עמ' 165).

והכי חשוב – מה שלא זכה ל"תיקון" הוא יחס הגויים אלינו אחרי השואה. אחרי הזוועות האלה שהיו עדים להן, ולא מעט מהם גם סייעו לנאצים בהתלהבות אדירה (בספר מתוארים האוקראינים הדוחפים יהודים לתאי הגאזים – עמ' 88; ופולנים המסגירים יהודים עבור לחם וריבה – עמ' 110), אחרי שהגרמנים הוכנעו, עריהם נהרסו וגדולי מנהיגיהם הוצאו להורג – אחרי כל זאת היה צפוי שתהיה לגויים איזו התפכחות משנאתם המטומטמת ליהודים; והנה, ההיפך הוא הנכון: בספר מתוארים גויים ששנאתם ליהודים אף הוגברה, כשהם מבטיחים לסיים את המלאכה שהתחילו הגרמנים (עמ' 39, 58).

הרומן מרמז בכל זאת על פתח צר של תקווה, על "תיקון": שמואל מסור לרעייתו הסנילית, זאת שממררת את חייו בהזיות המטורפות שלה, וחושף אליה אהבה ללא גבול. ככל שהיא שוקעת יותר בשיטיון שלה – הוא אוהב אותה יותר. יש רמז בסוף הסיפור שגם דניאלה הושפעה מהמסירות הרבה של האיש הזקן, וגם היא תחזור לאהוב את בעלה.

הרומן הוא כבד מאוד – גם בגלל התכנים (שואה, זקנה, דמנציה, התרסקות חלום האהבה), וגם בגלל התבנית שבחר הסופר – וידויי עדים. ליד התיאורים הנטורליסטיים של הזוועות, להן עדים הגיבורים, מופיעים גם תיאורים סוריאליסטיים הזויים לחלוטין כאשר מדובר בהינצלויות הרבות של שמואל גדנקר. מסתבר שהוא חומק מן המוות על ידי כך שהוא הופך לציפור ולתולעת ((עמ' 45, 94, 98, 102, 120). אני מודה שהיה קשה לי לעכל את הקטעים האלה, ולטעמי יש בהם כדי לחזק את "גרסתם" של הספקנים שבין גיבורי הספר. אני גם סבור שהתיאורים המפורטים של שתי הגיחות של שמואל למקסיקו (עמ' 154-169) ולארגנטינה (עמ' 191-207) חורגות מהאחדות שתבנית הרומן מחייבת.

מכל מקום, "ואם אתה מוכרח לאהוב" הוא רומן בעל מארג אפי מפעים לב, הכתוב מתוך כאב עמוק והמושתת על ידע רב, כצפוי מרב אמן מדרגתו של שמאי גולן.

משה גרנות

המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" – 7.11.2008

* * *

שושנה בן עדי

מתוך ספר שירים חדש

האתמול של מחר

בהוצאת צור-אות

אִנְוֶנְטָר 

בִּרְאִיָּה לְאָחוֹר 

יָמִים גְּמוּרִים – גַּמָּדִיִּים הִתְפַּצְּלוּ

לְשָׁעוֹת בּוֹדְדוֹת, רְגָעִים

אִינְוֶנְטָר אִישִׁי

בִּצְעָדִים חֲרִישִׁיִּים

צוֹפָה אֶל הֶעָתִיד 

צוֹפָה

מוֹדֶדֶת זְמַנִּים

רְבָדִים צְפוּפִים

בּוֹהָה בְּשָׁמַיִם כְּחֻלִּים

הַשֶּׁמֶשׁ הֵעִירָה אֶתְמוֹל

אַחֶרֶת

הָאֶתְמוֹל שֶׁל מָחָר אַחֵר

עַנְנֵי הַחֹרֶף בַּדֶּרֶךְ

הַחַזַּאי הִבְטִיחַ

וּבְשָׂרִי חִדּוּדִים

חִידַת הַזְּמַן

טֶרֶם נִפְתְּרָה

הָיוּ זְמַנִּים

וְיֵשׁ זְמַנִּים

אוֹהֶבֶת?

לֹא.

מַרְגִּישָׁה מַרְיוֹנֶטָה

עַנְנֵי רוּחִי עָצְרוּ הַמִּלִּים

עַנְנֵי רוּחִי רָאוּ אוֹתְךָ

אֵין שׁוּם סִבָּה לִהְיוֹת אוֹפְּטִימִית

הַגֵּן פּוֹעֵל לְרָעָתִי

בֵּין הָעֲנָנִים רָאוּ אוֹתְךָ

גַּם אֲחֵרִים

וְלֹא אָמַרְתָּ דָּבָר

רַק נוֹכְחוּת שְׁקֵטָה

רוּחַ חֲרִישִׁית בֵּין הַחוּטִים

שֶׁשָּׁלַחְתָּ 

אַתָּה כָּלוּא בְּתוֹךְ בּוּעַת הַזְּמַן

בּוּעַת הַזִּכָּרוֹן

הַחוּטִים מוֹשְׁכִים אוֹתִי

לְאָן 

לְמַעְלָה

וְכָאן לְמַטָּה הַכְּאֵב כְּבָר נֶעֱלַם

אֲבָל הַגַּעְגּוּעַ מַחֲזִיר אוֹתִי

אֲנִי נִלְחֶמֶת 

בְּחוּטִים.

עַל מָה אֲנִי כּוֹתֶבֶת

עַל מָה אֲנִי כּוֹתֶבֶת

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת, הַדְּבָרִים אֶצְלִי מְבֻלְבָּלִים

אֲנָשִׁים בָּאִים וְהוֹלְכִים מַשְׁאִירִים סִימָן

אוֹ שְׂרִיטָה – זִכָּרוֹן מִזְעָרִי אוֹ חוֹתֶמֶת

וְאֵינָם. כָּךְ אוֹ אַחֲרֶת אֲנִי-אֲנַחְנוּ

גַּל שֶׁל זִכְרוֹנוֹת מִצְטַבְּרִים כִּמְעַט

רוֹאָה אוֹתָם בִּצְבָעִים שׁוֹנִים עַל

הָרֹאשׁ עַל הַגַּב נֶאֱחָזִים בָּרַגְלַיִם

כְּמוֹ הֶחָתוּל שֶׁלִּי, לִפְעָמִים קָשֶׁה לָזוּז

מַכְבִּיד.

וְיֵשׁ הַגִּרְסָה שֶׁלָּהֶם וְיֵשׁ הַגִּרְסָה שֶׁלִּי

זֶה הַיֹּפִי הַכֹּל נָתוּן לְפֵרוּשִׁים

הִנֵּה אָמַרְתִּי וְאָמַרְתִּי וְלֹא אָמַרְתִּי

כְּלוּם

הַדַּף מִתְעַקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵר רֵיק

אֲנִי מִתְעַקֶשֶׁת לְמַלֵּא אוֹתוֹ

אֲפִלּוּ בְּקַוִּים

מַשְׁמָעוֹת יֵשׁ בַּכֹּל.

בְּפַּארְק הַמַּצֵּבוֹת

אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים 

אוֹהֲבִים

מִכָּל הַלֵּב אֱמֶת

בְּלִי מַנְיֵרוֹת

וַאֲנִי

מַתְחִילָה לְהַפְלִיג

אֵין לִי זְמַן לְמַחְשָׁבוֹת טוֹרְדָנִיּוֹת

אֲנִי מִתְגַּלְגֶּלֶת בֵּין הַמִּלִּים בֵּין הַגַּלִּים

הַתְּמוּנוֹת עַל הַקִּיר

מִסְתַּכְּלוֹת עָלַי

סַפְּרִי לִי עַל נִשּׂוּאַיִךְ

עַל מַכְאוֹבַיִךְ

אֵיךְ הָיָה בַּיָּמִים הָהֵם

כְּשֶׁעוֹד טִיַּלְנוּ בְּפַּארְקִים שֶׁל עֵצִים

הוֹרִים וִילָדִים

הַיּוֹם אַתְּ תְּקוּעָה 

בְּפַארְק הַמַּצֵּבוֹת

אֲנִי שְׁקוּעָה בְּהִרְהוּרִים

מְדַלֶּגֶת בֵּין הַשָּׁנִים

וְזֶהוּ

הַחַיִּים עִם הַחַיִּים

וְהַמֵּתִים עִם הַמֵּתִים.

שושנה בן עדי

* * *

מנחם רהט

ככה לא נראה צונאמי מדיני

שר החוץ בנימין נתניהו מפריך את נבואת הצונאמי של אהוד ברק, ורותם את מדינות דרום אמריקה לעגלה המדינית של ישראל. ככה נראה שר חוץ מוצלח

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שקיים השבוע ביקור מדיני מוצלח להפליא בברזיל, הגדולה במדינות דרום אמריקה, הוכיח שוב שאביו פרופ' בנציון נתניהו צדק. האב הישיש נשאל אי שם בשלהי המאה שעברה, אם בנו ביבי, שהתמודד אז על הנהגת המדינה, מסוגל לשמש ראש ממשלה, והשיב: "הוא יהיה שר חוץ מצויין." הביקור המוצלח הוכיח שהאב נתניהו צדק. בתקופת היותו שר החוץ, לא רק שלא התגשמה נבואת הזעם של אהוד ברק בדבר צונאמי מדיני שבפתח, אלא התברר שבתקופתו הפכנו לילד הכי רצוי בכיתה. כולם רוצים בקירבתו.

זהו ביקורו השני של נתניהו בדרום אמריקה. אך לפני 15 חודש ביקר בארגנטינה, בקולומביה ובמקסיקו, ונתקבל בזרי דפנה ובכבוד מלכים. אבל עלתה על כולנה ברזיל הענקית, המונה 210 מיליון. הנשיא הנכנס בולסונארו, שלכבוד טקס השבעתו הגיע נתניהו לברזיל, העניק לאורחו את עיטור הכבוד הלאומי הגבוה ביותר. הדואר הברזילאי יצא מגידרו והנפיק בול מיוחד הנושא את דיוקנו של נתניהו ועליו המספר 70 לציון שנות המדינה, וכתובת עברית: 'מזל טוב'. בולסונארו, חסיד גדול של תעשיית ההייטק הישראלית, החקלאות ההייטקית, הישגי התפלת מי ים, והיכולות הביטחוניות של ישראל, הבטיח לקיים בישראל את ביקורו הראשון מחוץ לברזיל, ולא פסל אפשרות העברת השגרירות לירושלים.

לא צריך להיות מומחה אקדמי לענייני דרום אמריקה, כדי לחוש בביקור ביבשת, במעמדה האיתן והמכובד של ישראל בקרב האוכלוסייה הנוצרית ברובה. כשביקרנו בארבע מדינות ביבשת אך לפני שבועיים, נוכחנו כי האיש ברחוב אוהד מאוד את מדינת ישראל, מתעניין בפלא הישראלי ומתייחס בהערכה לישראלים שבהם הוא פוגש.

גם הקהילות היהודיות חיות ברווחה ובביטחון (לרבות ביטחון מפני פיגועים שמספקות הרשויות). בלימה בירת פרו למשל, בה חיים פחות מ-3,000 יהודים, קיים מרכז יהודי פעיל, ובו שני בתי כנסת, ופעילויות יהודיות מגוונות. בסאן פאולו, ברזיל, דוברים הבאסטונרים בשווקים עברית סבירה, לכבוד המטיילים מישראל.

הנוכחות היהודית הבולטת ביותר, הינה בבירת ארגנטינה בואנוס איירס, בה שוכנת הקהילה היהודית הגדולה ביותר ביבשת: כ-200,000 נפש. בעיר הענקית שבה אירעו למרבה הצער שני פיגועי דמים מחרידים, קיימת נוכחות יהודית גלויה, גאה, אפילו מתריסה. המדינה מכירה בנוכחות היהודית ואף מכבדת אותה בדרכים שונות. בפארק אחד בעיר הוצב פסל לזכרה של אנה פרנק ז"ל, ובפארק מפואר אחר פסל עם דיוקנו של סופר האידיש המופלא שלום עליכם, בחברת פסליהם של גדולי עולם התרבות והמדע. ברחובות השכונה היהודית נראים לא מעט יהודים שציציות משתלשלות מחגורתם, לראשיהם כיפה גלויה (ללא הסתרתה בכובע), ושפתם עברית ואידיש. בכניסה לחנויות רבות מתנוסס שילוט עם שמות וסממנים יהודיים מובהקים. סוג של שטייטעל.

בימי חנוכה פוזרו עשרות חנוכיות ענק נוסח חב"ד, בפארקים, בקניונים ובמרחבים ציבוריים, עם כתובת ספרדית: 'חנוכה שמח'. מי שהתהלך בחוצות בערבים, הבחין בחנוכיות רבות מאירות בחלונות הבתים, ממש כבערי מדינת ישראל.

הקניון המרכזי בבואנוס איירס, הוא היחיד בעולם (מחוץ לישראל) שפועלת בו מזללת מקדונלד'ס כשרה. לצידה נמכרים אמפנדס (כיסוני בצק במילוי בשר או תפוחי אדמה), וגם גלידות, והכל בהכשר מהודר. תאוות הבשרים הארגנטינאית לא פוסחת כמובן על יהודי המקום, שמתחזקים לא מעט מסעדות בשרים כשרות, שמציעות את מיטב מעדני הבשר הארגנטיני, כשרים למהדרין: אסאדו, צ'וריסוס, מטמברה ועוד.

גם בצ'ילה קיימת קהילה יהודית, 30,000 איש החיים בבירה סנטיאגו, אך שאר הצ'יליאנים שברחבי המדינה המתויירת הזו, מכירים בעיקר את המוצ'ליארוס (התרמילאים) הישראלים. דווקא בדרום צ'ילה, בחבל המתוייר פטגוניה, בואכה הקוטב הדרומי, קלטנו הערה אנטישמית אחת ויחידה ביבשת. יש מי שאומר שם, שהמוני התרמילאים הישראלים אינם באמת כאלה, אלא קציני צה"ל מוסווים, שעוסקים במיפוי פטגוניה, כדי לעשותה מרחב הישרדות, הכי רחוק מהארץ, במקרה של מתקפת גרעין על ישראל. "אתם הישראלים מסוגלים לכל," אומרים בפטגוניה, ומתכוונים לכך ברצינות.

בכל המדינות הללו פורחת כיום אהדת ישראל, שנתפסת בעיניהם כפלא השמיני של העולם. ביקורו של נתניהו ביבשת רק חיזק את קירבתן לישראל. כך עובד שר חוץ מוצלח. אביו, ככלות הכול, צדק.

מנחם רהט

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ל"א. רגע לפני הקרנת הבכורה

גם בבית הספר בלונדון וגם באולפני גבע, לא לימדו אותי שאחד הדברים החשובים להפקת סרט, הוא מציאת בית קולנוע שיסכים להקרין את הסרט. אף אחד לא סיפר לי, שלארץ מגיעים מאות סרטים מכל העולם, ומפיצי הסרטים צריכים לשכנע את בעלי בתי הקולנוע שהסרט שלהם ימשוך המונים לקולנוע שלהם.

המפיץ שקיבל עליו את הפצת הסרט בכל רחבי הארץ, יהודי חביב ששכחתי את שמו,  הודיע לי מראש, שהוא הוא לא יכול להבטיח לנו קולנוע בתל אביב ואת זה הוא משאיר לנו. לא דאגתי, הייתי בטוח שאחרי שיראו את הסרט, בעלי בתי הקולנוע יעמדו אצלי בתור. מכל ההקרנות שערכנו עד כה לפני חברים ובני משפחה, יצאנו בהרגשה מצויינת. הכול היללו את הסרט וידעו להגיד עליו מילים טובות. אפילו אבי, שהיה מסוייג מהפקתו וראה בה בזבוז כסף, אמר שהוא לא מצטער על ההשקעה שלו.

הגדיל לעשות מרדכי מאיר, הדוד של דיצה, שהתלהב ממנו ואמר לי שאם חסר לי כסף להשלמתו, הוא מוכן להיכנס כשותף ולהשקיע חמשת אלפים או עשרת אלפים לירות, כמה שארצה.

אמרתי לו שהצלחנו להפיק את הסרט בלי לחרוג מהתקציב, מה שחסר זה רק חמשת אלפים לירות לפרסום מודעות בעיתונים. הוא אמר אין בעיות, תיכנס אלי לבנק ונסדיר זאת. נכנסתי אליו לבנק , קיבלתי את הסכום בלי בעיות וחתמתי על הסכם  שבו הבנק לייצוא שותף ל-5% מהכנסות הסרט נטו.

לזכותו של הדוד מרדכי יאמר שעד היום, הוא לא פנה אליי לקבל את חלקו, ואני – גם כן לזכותי – לא רדפתי אחריו בנושא זה.

זאת ההזדמנות לציין שמאז שמרדכי זרק אותי לבריכת המים בחצר ביתו, היו לי איתו יחסים קרובים. בנימין חותני ידע על כך, וכיוון שהיה בחו"ל בימים שלפני תחילת הצילומים, פנה אליו שינסה להוציא אותי מהרעיון המשוגע שלי. כשמרדכי הזמין אותי אליו לפגישה, שמחתי מאוד, כי חשבתי שאולי הוא רוצה להיכנס כשותף, אבל הוא הודה שהוא עושה זאת לבקשתו של בנימין אחיו. אחרי ששמע ממני שמדובר בסרט דל תקציב שאבי יכול לממן אותו בעצמו, נחה דעתו ואמר לי:  

"אני מכיר את כל אלה שנכנס לראשם הג'וק הקולנועי, ואני יודע שאי אפשר לשכנע אותם שהם הולכים לקראת אסון. כולם בטוחים שהסרט שלהם יכבוש את  העולם וכולם עד האחרון שבהם נופלים בפח. תבוא אליי לבנק, אני אראה לך בכספת כמה סרטים מעוקלים שוכבים שם, רובם  של כאלה שלא הצליחו אפילו לגמור לצלם. אז אני לא מדבר על הכסף שיילך לאיבוד, כסף זה דבר שבא והולך, אבל היית צריך לראות איך כל המתלהבים האלה נראים היום. לפני כמה ימים בא אליי אחד כזה, שחודש קודם הוא היה מרחף בשמיים מרוב התלהבות ובטחון. עכשיו כשהגיע אליי אחרי שהסרט נפל, ראיתי איש מת. ממש כך. בקושי הצליח לדבר  והסברים היו לו  עד הודעה חדשה. אז אני רק רוצה להזהיר אותך שתחשוב טוב טוב, ואם תחליט בכל זאת לעשות את הסרט, אז יש לי בקשה. תשמע, הבן הקטן שלי רוני, יש לו גם כן ג'וק של קולנוע. מת להיות שחקן, אז אם יש לך תפקיד קטן לילד, קח אותו..." 

הבטחתי ובאמת לקחתי, גם מרדכי עמד בהבטחתו, והשקיע בסרט את חמשת אלפי הלירות של הבנק, ששקעו כולם במודעות הפרסום של העיתונות.

לפרסום שלא עלה לי כסף, זכיתי הודות למוטקה נאור, שהיה אז עורך במחנה הנח"ל. עם מוטקה ואשתו לאה נישארתי ביחסים טובים, מאז שבאו אליי עם רעיון להפגיש את גיבורי ספרי 'חבורה שכזאת' כדי לעשות עליהם כתבה בעיתון. עכשיו, כחבר טוב, חיפש איך לעזור לי בפרסום הסרט  'אולי תרדו שם' . העלינו כמה רעיונות ביניהם היה אחד שנראה הכי ראוי. להקרין את הסרט במיוחד לפני השחקן הראשי יהודה גור-אריה, ולצלם את התגובות שלו במהלך ההסרטה.

ברחוב בר גיורא בתל אביב היה אולם הקרנות קטן ולשם הזעקנו את גור-אריה מעין חרוד. מילאנו את האולם גם באורחים נוספים, ביניהם הדוד מרדכי. לא הודענו לגור-אריה שהצלם יצלם רק אותו, והוא ראה בו אחד שבא לצלם את כולם. כשעברנו אחר כך על הצילומים, לא ראינו אף תמונה שבה הוא פורץ בצחוק, להיפך, ברוב התמונות הוא נראה אפילו זועם. מסתבר שמה שהפריע לו היה הקול שלו. כששאלתי אותו איך התרשם מהסרט, אמר: "בסדר," ושאל אם תמיד בסרטים  הקול של השחקן משתנה. אישרתי לו את ההשערה שלו, והוא נרגע.

מה שלא סיפרנו לו, מחשש פן ייפגע, היה זה שהחלפנו לו את הקול. יאיר פרדלסקי, האחראי על הסאונד, אמר שהקול שלו נשמע צרוד, ויש חשש שהקהל לא יבין מה הוא מדבר. לפי הצעתו לקחנו שחקן  מהתיאטרון הקאמרי, שקולו אמנם לא היה רועם כקולו של רב חובל, אבל היה צלול וברור. בהקרנה המיוחדת שערכנו בקיבוץ עין חרוד, שמעתי איך כמה חברים אומרים לגור אריה:  "איזה קול יצא לך בסרט?" והוא עונה ומסביר שבזמן עריכת הסרט, הקול תמיד משתנה.

   היה קשה לשכנע בעלי קולנוע שיבואו לראות את הסרט, כי לרובם היה מלאי סרטים עד סוף השנה ולסרטים ישראלים, לא היה כוח משיכה מיוחד. נקודת אור שנסכה בי תקוה, נקרתה לפני כאשר גיליתי שקולנוע "מקסים" נרכש על ידי משקיע צעיר, המחפש סרט מתאים שבו יפתח בחגיגיות את האולם שעבר שיפוצים.

המשקיע, שהיה בנו של סוחר אמיד, מצא מאו חן בעיניי, כי אמר שקרא את הספר 'חבורה שכזאת' בעניין רב. בזמן הצפייה נראה מרוכז מאוד ולא חייך אפילו כשכל חברי ההפקה, שישבו סביבו, מילאו פיהם צחוק איפה שצריך וגם איפה שלא.  כשהקרנת הסרט הסתיימה יצאנו כולנו החוצה והקפנו אותו לשמוע את דבריו. הוא אמר שהסרט טוב, אבל לא ימשוך קהל ולכן הוא לא רוצה לקחת אותו.

ניצ'ו ניסה לשכנע אותו, אמר שהסרט יותר הטוב מ'חבורה שכזאת' ואם חבורה שכזאת הוקרן 11 שבועות בתל אביב, זה יוקרן בטח עשרים.

הבחור אמר "הלוואי," איחל לנו הצלחה וביקש לשוחח איתי בנפרד .

סרנו הצידה והוא ביקש שלא אקח קשה את דבריו, אבל דווקא מפני שקרא את הספרים שלי, ודווקא מפני שיש לי שם טוב, הוא רוצה להציע לי לגנוז את הסרט ולתת לו  לשקוע בים השכחה. הוא מתאר לעצמו שהוצאתי עד עכשיו מספיק כסף, וחבל על כל גרוש שעוד אוציא.     

הייתי המום. לגנוז את הסרט? עד כדי כך הוא גרוע? לא יכולתי לענות לו אבל אמרתי לו 'תודה' על הרצון הטוב.  

אני חייב להודות שזה היה היום הכי שחור בחיי. כל מה שהדוד מרדכי ניבא באותה פגישה שלפני ההפקה, קם והיה לעובדה. עד אותו יום לא ידעתי מה כוונתם של אנשים המדברים על דיכאון. ידעתי מה זה להיות מצוברח, או להרגיש עצוב, אבל להיות מדוכא? לעולם לא.

אימי היחידה ששאלה אותי אם קרה משהו, ואני הכחשתי. רק לדיצה סיפרתי מה האיש אמר לי. היא ניסתה להרגיע אותי, אמרה שאי אפשר להתחשב באיש אחד, ויש בארץ עוד כמה בתי קולנוע. 

כנראה שעצבי הרגש שלי עשויים מקורים של פלדה, כי יומיים לאחר מכן, התעוררתי כארי השוחר לטרף והחלטתי ללכת  ליעקב דוידון   בעל קולנוע בן יהודה, שבו הוקרן בהצלחה הסרט "חבורה שכזאת". דוידון היה  בשעתו בעל קולנוע "גן רינה"  ואולם "בית העם", שבו ראיתי את כל הצגות "המטאטא". הוא עצמו היה חוטא בכתיבה וקיוויתי שידע להעריך את רוח השירה הנודפת מ"אולי תרדו שם".  צפיתי עליו כשצפה בסרט, וספרתי באצבעות ידיי, כל חיוך שצץ על שפתיו. כשהסרט נגמר היה נדמה לי שראיתי על פניו עננת אכזבה והמתנתי במתח לגזר הדין. לאושרי שמעתי אותו אומר, "עשיתם עבודה יפה, אבל תן לי לחשוב על זה."

חשבתי שאם אתן לו לחשוב – אני אבוד וזממתי מזימה שהוא לא יוכל לעמוד בפניה. פניתי לעזרתה של אישיות כריזמטית מאין כמותה, כלומר לחותני בנימין, שעד כה לא פניתי אליו בשום בקשה. בשעתו כשסיפרתי לו שאבי הוא המשקיע בסרט, ניענע בראשו, הימהם משהו, אך לא ניסה להציע להיות גם שותף. נראה לי שבתוך תוכו לא אהב את הרעיון שאתעסק עם סרטים, ואולי אפגש עם מלכות יופי שיסכנו את חיי המשפחה של בתו. לא פעם רמז לי שהיה שמח אם הייתי חולם להיות תעשיין, כי אז ימסור לידי את ניהול בית החרושת לפלסטיק על 200 עובדיו. באחת השיחות שלנו יצא לי לפלוט שהייתי מרכז המטעים בקיבוץ וכשהיו ימי גיוסים לעבודות עונתיות דחופות, ידעו שאפשר לסמוך על כושר הארגון שלי. הרגשתי קצת לא בנועם כשהיללתי את עצמי, אבל זה היה באחת השיחות שלפני הפקת הסרט, כשהוא הביע ספק, אם אוכל לקחת על עצמי לנהל עסק בלי ניסיון מוקדם. אמרתי לו אז שאחרי שאגמור עם הסרט, אשמח לבוא לבית החרושת שלו ולהכיר עולם חדש.

עכשיו כשהצלחתי להפיק את הסרט  ללא כל תקלה, חשבתי שמותר לי להטיל עליו משימה קטנה. כל שביקשתי היה שירשה לי להזמין את יעקב דוידון לכוס קפה אלינו הביתה ולעזור לו להחליט לקבל את הסרט להקרנה באולם הקולנוע שלו. ידעתי שדוידון לא יוכל לעמוד בפני כוח השכנוע הבלתי נדלה של חותני, והקרנת הסרט בקולנוע בן יהודה תהיה מובטחת.

אין לי ספק שדוידון ידע למה אני רוצה להזמין אותו אלינו, ובכל זאת הסכים לבוא, אולי בזכות זאת שהכיר בשעתו את שלום מאיר, אבי שלושת האחים מאיר, וידע שכדאי לשמור על יחסים טובים איתם. קרוב לשלוש שעות ישבו השניים זה מול זה וכמעט כל הזמן הזה דיברו רק על ספרים ועל כל הוצאות הספרים היהודיות, מאז המצאת הדפוס.  לי לא היה מה להגיד בנושא הזה, ישבתי ושתקתי ורק דיצה, שהיתה כבר עם בטן מגלת סוד, קטעה את השיחה לרגע, והתענינה לדעת אם דוידון רוצה קפה או תה.

בחמש הדקות האחרונות של המפגש, בלי שמישהו ניסה  לעלות את הנושא שלמענו נפגשנו, אמר דוידון: "בסדר, אני אקח את הסרט, אבל לא עכשיו, כי יש לי סרט שממלא את האולם, אבל עוד שלושה חודשים, כשיתחיל החופש הגדול לילדים, זה יהיה הכי מתאים, מה שרק הייתי מבקש," – וכאן הוא פנה אלי – "אל תגמור את הסרט כל כך עצוב, תעשה משהו שהוא  יסתיים עם חיוך על השפתיים. "                                

אותו לילה לא עצמתי עין, ורק לפנות בוקר, כשבא לי רעיון איך  לסיים את הסרט הצלחתי להירדם, וגם להעלות חיוך על שפתי. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

1. מאניה ביאליק

במלאות 146שנה להולדת ח.נ. ביאליק

י' טבת תרל"ג, 9.1.1873

בעקבות רשימתי ב"מעריב", 1952.

את גברת מאניה ביאליק, אלמנת המשורר הלאומי, ראיינתי בדירתה ברחוב מלצ'ט 3 בתל אביב. את בית ביאליק על תכולתו – הספרים, הרהיטים, החפצים –  מסרה האלמנה לרשות עיריית תל אביב על מנת שישמש מוזיאון וספרייה ציבורית. הבית, המרשים עד היום בייחודו, הוקם בשנת 1928 בסגנון הבאוהאוז שרווח בעיר בשנות השלושים של המאה שעברה. מאניה וחיים נחמן חיו בו מאז הוקם ועימם התגוררו גם הוריה של מאניה, שעלו לארץ ישראל. ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב דאז, סייע לאלמנה ביאליק ברכישת הדירה החדשה אליה עברה עם אביה – (האם כבר נפטרה) – ובה התגוררה עד יום מותה, בגיל תשעים ושש, בשנת 1972.

ראיינתי אותה בשנת 1952. גברת ביאליק, ילידת 1876 היתה אז בת 76. היתה בעלת קומה ממוצעת, שיער אפור, עיניים אפורות ולבשה שמלה אפורה. היא לא ששה להתראיין. "שוב לדבר על ביאליק? כבר אין לי כוח... אני אושה ביתית. בכלל אין מה להגיד עליי ואני קצת מתביישת להתראיין. גם ביאליק עצמו אמר לי בשנתו האחרונה 'יותר מדי מדברים עליי.' אפילו בזה היה צנוע."

מסתבר ש"האישה הביתית" פעילה למדי, בעיקר בארגוני נשים. פעילה למען ויצ"ו ועובדת בכל חג חנוכה בבזאר המסורתי של  ויצ"ו . "אמנם כעת מוכרות בבזאר צעירות," היא אומרת. "אני רק חותמת על הבקשה לאסוף ספרים." ומי יסרב לתרום ספרים ל"פירמה" כזאת? בשבועות האחרונים עסקה הרבה בהקמת גן ילדים של לשכת "בנות ברית" ביפו ויש לה עוד שורת פעילויות ארוכה.

אפשר לומר שגברת ביאליק היתה מהלוחמות למעמד האישה. ביוזמתה הוקם על שטח הגן של בית ביאליק "בית האישה" שנועד בעיקר לנשים יוצרות – סופרות, אמניות, עתונאיות. "בית יותר אינטימי שרוח המשורר מרחפת עליו." במרוצת השנים הפך "בית מאניה ביאליק" לאחד ממוקדי התרבות הגדולים בעיר.

ליל שבת היה ליל המסורת הספרותית בבית ביאליק, מספרת מאניה. מול התמונות שקיבל ורכש ביאליק – ביניהן תמונה שלה מעשה ידי הצייר ליטבינובסקי – היו מתאספים ידידי המשורר, הצייר ראובן, המשוררים יעקב כהן ואסתר ראב ואחרים. מאניה ממשיכה במסורת עד היום. מדי שבוע מתאסף בביתה קומץ מידידי ביאליק המנוח ועל כוס תה מעלים זיכרונות. אמנם המעגל הולך וצר. אחדים הלכו לעולמם, אחרים זקנו וההליכה קשה עליהם. אך גם בגשם וברוח עוד מופיעים כאן י.ד. ברקוביץ. רבניצקי הבן, אונגרפלד הנאמן על בית ביאליק, השחקן ורדי ועוד.

אין הצגת בכורה ב"הבימה", "אוהל" ו"המטאטא" – שגברת ביאליק אינה נוכחת בה. היא עוקבת גם אחרי ספרותנו החדשה, בייחוד אחרי ספרי "דביר" – בית ההוצאה המוציא את  יצירות ביאליק – הנשלחים אליה.

"בגיל עשר למדתי עברית," היא מספרת, "ואנוכי מיטיבה לקרוא עברית מאשר לדבר." גם תנ"ך ומוסיקה למדה. אביה, שבח אוורבוך, היה סוחר עצים אמיד, חובב ציון. לימים ישתף את חתנו ביאליק בעסקי המשפחה.

 כיצד הכרת את חיים נחמן? אני שואלת.

 "דרך שדכן, כפי שהיה נהוג באותם הימים... היינו מאותו פרבר ליד ז'יטומיר בפלך ווהלין (אז באימפריה הרוסית, כיום אוקראינה ת.ו.). היכרנו את כל משפחת ביאליק. חיים נחמן למד אצל קרוב של אבא. לאותו קרוב, איש יודע תורה שאחר כך היה כותב למשורר, היתה השפעה גדולה על ביאליק. תמיד סיפר לנו על הנער העילוי. אחר כך נעשה שדכן שלו ורצה על כך כמה רובלים..."ביאליק" – בכל הריאיון מכנה מאניה  את בעלה "ביאליק" – "היה בן עשרים כשבא אלינו להשתדך. אני הייתי בת שבע-עשרה. את אימי אהב כמו את אימו..."

אימה של מאניה התארשה בגל 13 והחתן היה אף צעיר ממנה. "לאימא הגיעו שני שידוכים. היא בחרה באבא משום אופיו הטוב." מספרת הבת. "אימי והחתנים שחקו באגוזים. הנער השני מאן לתת לה את אגוזיו. אבא נתן לה אגוזים – ואימא נישאה לו."

אחרי שחיים נחמן ומאניה עלו לארץ, עלו גם הוריה של מאניה בעקבותיהם והתגוררו בבית ביאליק. אימה נפטרה שנתיים וחצי לפני מות ביאליק, ואביה עבר עם מאניה לבית ברחוב מלצ'ט.

בשנה שראיינתי אותה ניתן פרס ביאליק לבן גוריון אבל שלא כרגיל, מטעמי ביטחון, לא נערך הטכס בבית ביאליק. "אני מבינה למה לא ניתן הפרס בבית ביאליק," אומרת גברת ביאליק. "ואני שמחה שבן גוריון מקבל את הפרס. יש לו די צרות. לפחות שייהנה מהפרס..."

שנים רבות זכתה מאניה לחיות במחיצתו של ביאליק ואהבתה אליו היתה ללא מצרים, בין שידעה או שלא ידעה על אהבותיו מהצד. היא ליוותה אותו ברוב מסעותיו לאמריקה ולאירופה, כולל בנסיעה הטרגית לניתוח בווינה בשנת 1934, ממנה לא שב, והוא בן 61 בלבד.

מהנסיעות שעשה בגפו שלח לה אגרות ארוכות ומפורטות (חלקן באידיש, בתרגום ברקוביץ). מכתביו של ביאליק למאניה התפרסמו בספר "חיים נחמן ביאליק, אגרות אל רעייתו מאניה" שהופיע ב-1955, עוד בימי  חייה של מאניה. האגרות מעידות כי ביאליק נהג לשאול בעצת רעייתו וכיבד את טעמה ודעותיה. בהקדשה לספר כתב:

"לחברתי ואשת בריתי תומכת גורלי מאניה בת שבח אוורבוך, משאת כפיים מנחת ערב." (ארבעת מילות הסיום שאובות מספר תהילים פרק קמ"ז וקשורות לעבודת הקודש בבית המקדש).

[אהוד: איך היה יכול לכתוב הקדשה שנים רבות לאחר מותו?]

2. צמח חודש טבת: טמוס מזרחי

לפי ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

ברחבי הארץ – בשרון ובשפלה, בכרמל, בגולן ובגלבוע – נפוץ החורש הים תיכוני. החורש הוא תצורת נוף סבוכה, עמוסה וצפופה. לא קל לצמחים לשרוד באזור כזה. לקיומם של  צמחים דרושים מים, מינרלים ובעיקר אור, שיגרום לתהליך ההטמעה (הפוטוסינתזה) שבזכותה מקבל הצמח את אבות המזון שלו.

אבל איך יגיעו הצמחים לאור הנדרש לקיומם בתוך כל הסבך העבות? לטבע יש פתרונות! אחד הפתרונות, שבזכותו מתקיימים שוכני תצורת נוף זו, הוא צמחים מטפסים. המטפסים מדלגים על הקשיים, חותרים מעלה – ואפילו הופכים את העומס והצפיפות ליתרון: הם מנצלים אותם כדי להיאחז ולהתרומם עד שיגיעו לשכבה שבה קיימת מנת האור הדרושה להם.

אחד המטפסים בחורש הים תיכוני הוא הטמוס המזרחי. השם המוזר נגזר מיוונית ופירושו "מטפס". הטמוס המזרחי ממשפחת הטמוסים מצויד בפקעת, עובדה המעידה שהצמח רב שנתי ועולה מדי חורף. יש לו גבעולים ארוכים הנמתחים כחוטים עדינים ושתי קבוצות של פרחים קטנים: נקביים  המסודרים בקבוצה וזכריים הנמצאים במעין אשכול, עדות לכך שהצמח חד מיני וחד ביתי (צמח שיש ממנו גידולים שהם זכריים בלבד ויש שהם נקביים בלבד. כאילו "האבא" חי בבית אחד ו"האמא" – בבית שני, והם זקוקים לתיווך לשם הפרייה. כך גם התמר, האלון והאלה).

לפרחים שישה עלי כותרת בצבע שבין לבן ללילך. פירותיו מבשילים בצורת כדור פחוס. צבעם ירוק ההופך לכתום-אדום. לעלים צורת לב ובעזרת גבעוליו הדקים והגמישים נכרך הטמוס על כל מה שבדרכו אל על.

כדרכה של ד"ר שרה'לה אורן – מן הצמח אל עם ישראל.  חודש טבת מביא זיכרונות היסטוריים של עם ישראל על חורבן והישרדות. בעשרה בטבת החל נבוכדנצר מלך בבל את המצור על ירושלים בכוונה לבודד אותה ולהביא לנפילתה ולכניעתה לאימפריה הבבלית. צעד זה גרם אירועים שבסופם חרב בית המקדש הראשון והחלה גלות בבל. כדברי המלים המרטיטות: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון / על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו / כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה / שירו לנו משירי ציון / איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר? / אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני." (תהילים קל"ז א-ה).

מילות השיר הללו כבר נעשו מטבעות לשון, סמל לעם היהודי. "בתוך העצב והייאוש הזה פעלו שני כוחות חשובים שהשימו זה את זה" כותבת ד"ר שרה'לה אורן באופטימיות האופיינית לה: "הזיכרון העז שהותיר את מקומה של ירושלים ושל רוח תורת ישראל – ובנוסף קמו באותה שעה מנהיגים חזקים שסייעו להישרדות עם ישראל. הבולט שבהם – עזרא הסופר, שפעל לחיזוק התורה שכמעט כבר נשתכחה בעם, חוקק חוקים שתאמו לאותה עת ותרמו להישרדות העם בימי חירום. "כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל." (תלמוד בבלי מסכת סוכה).

מכאן, אומרת ד"ר אורן, בולטת התובנה כי גם בעת קשה יימצאו פתרונות של הישרדות.     ואיך מתקשר כל זה לסבך החורש הים-תיכוני? מה עניין שמיטה אצל הר סיני?

"החורש הים-תיכוני מבליט את הפתרון של הצמחים המטפסים," טוענת שרה'לה אורן: "לנצל דווקא את הסבך על מנת להגיע אל שכבות האור." אשרי אדם שהוא אופטימיסט ללא תקנה.

תקוה וינשטוק  

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

1.

הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית

הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר

הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן

הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא

הִכְנַסְתִּי חָצִיל

הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת

אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –

2.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת רָחֵלִי

אֲבָל לִיאַת נוֹתֶנֶת

לְכָל הַבָּנִים בַּכִּיתָּה

וְגַם לִי –

מַה יִּהְיֶה גּוֹרָלִי

אִם אֶתְחַתֵּן בַּסּוֹף עִם לִיאַת

וְאֶחֱלֹם לָנֶצַח

עַל רָחֵלִי?

3.

לְיַקִּיר יֵשׁ אֹפִי מְחֻרְבָּן

אֲבָל אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

גַּם בָּרַגְלַיִם –

אָבִיב חָכָם וְגַם נָדִיב

אֲבָל אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת

וְהַיַּבָּלוֹת –

אוּלַי אֲנִי מְטֻמְטֶמֶת

אִם בִּשְׁבִיל כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

לִפְעָמִים גַּם מַסְרִיחוֹת

אֶהֱרֹס לִי אֶת כָּל הַחַיִּים –

מַה לַּעֲשׂוֹת, כָּזֹאת אֲנִי.

4.

אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל

אֲבָל אֲנִי עוֹד לֹא יוֹדֵעַ

מַה בְּדִיּוּק אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ –

וַאֲנִי נוֹרָא מִתְרַגֵּשׁ

וְאָז – כָּל אֶחָד יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ

מַה קּוֹרֶה לִי.

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן.

בעקבות הספר אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

* * *

אברהם כץ עוז

בלגן

בלגן מוחלט. קשה כיום לעשות הערכות מצב. צריך לתת לכל המשוגעים לנוח.

הדבר הברור – גודלם של המחנות לא השתנה באופן  מהותי, ייתכן שיהיו תזוזות נוספות, ייתכן שהרבה קולות ילכו לאיבוד עם מפלגות קיקיוניות. ייתכן שייווצר מצב של שני גושים שאף אחד מהם לא יכול להרכיב  ממשלה נורמלית.

אני אישית לא מבין מדוע הסובבים את גבאי (כל 24 הח"כים של  בוז'י הרצוג, זה שזרקו אותו והביאו במקומו את גבאי) לא מבהירים לגבאי  מה  עליו לעשות. מה עוד רוצים? שהמחנה  הציוני לא יעבור את אחוז החסימה? די, קומו ותזיזו את גבאי. תוליכו  לאיחוד מערכות. אם לא, אין לכם זכות לשבת  בכנסת שמטרתה לפעול למען העם והמדינה.

וגם הח"כים הנורמליים אצל לפיד, שגם הוא רוצה בשיגעונו להיות ראש ממשלה, קומו ותזיזו אותו, יש גם לכם אחריות למדינה.

מה שמתבקש, נכון לרגע זה, זה איחוד של: גנץ + המחנה הציוני +  לפיד + אורלי לוי + כולנו – שזה לערך  48-50 מנדטים. יחד עם מר"צ ויחד עם הערבים  יהיה  בלתי אפשרי לליכוד להרכיב  קואליציה. זה  המהלך הדרוש  בכדי להציל את המדינה, האם לגנץ יש  יכולת מנהיגותית כזו? אני לא יודע. נראה.

לא בלתי אפשרי שגם ליברמן יוכל להצטרף, הוא לפחות הוכיח, בתקופתו במשרד הביטחון, שהוא אומנם מדבר גבוהה, אבל מעשיו  מוכיחים  מתינות  נורמלית.

  גם אצל החרדים יש  שינוי משמעותי, בהצבעה לעיריית ירושלים, במקום שחשבנו שלחסידות גור יש רוב של שני  שליש, ולגפני ודגל התורה יש  רק שליש, המצב הוא, מסתבר – הפוך, לדגל יש  שני שליש. מה  שמשנה את העמדות  הקיצוניות של חסידות גור, היא כבר לא  הרוב. דגל הם לא פחות חרדים, אבל  נדמה לי שהם יותר נורמליים. וגפני הוכיח שהוא מנהל את ועדת הכספים בזהירות ובאחריות ראויה. אם  בעבר נציגי גור היו הרוב בסיעה, קרוב לוודאי שדגל לא יסכימו יותר וידרשו את הרוב בסיעה, מאחר שגור לא יסכימו, יש סבירות למאבק פנימי לקראת הבחירות.

תוכנית לאומית לאוכלוסיית גיל הזיקנה

הוועדה הכל-מפלגתית של הכנסת, בראשותה של ח"כ טלי פלוסקוב, גמרה את עבודתה,  וגיבשה  15 נקודות  שהן  עיקר השינויים הדרושים בתחום הוותיקים והזיקנה ל-30 השנים הבאות. חברת הכנסת פלוסקופ ויועץ הוועדה פרופ' יצחק בריק, עשו עבודה מצוינת, ואנו עוסקים עכשיו בכינוס כל הארגונים  והעמותות של הוותיקים בארץ (יש כיום כמיליון מצביעים מעל  גיל 67) למפגש אחד, על מנת להציג את  הנקודות ולקבל אישור של כל ותיקי ישראל לתוכנית שתוגש לממשלה  הבאה.

כמו כן ניפגש עם מנהיגי כל המפלגות, על מנת  שיכללו את  התוכנית במצעי הבחירות  שלהן. ראוי לציין כי לא נמצאו בדיונים שום  ניגודי עמדות מפלגתיות, ואין  סיבה  שלא  תהיה לנו תוכנית מוסכמת אחת לתקופת  הזיקנה.

אסותא

אסותא עומד ריק  באשדוד, בבתי חולים אחרים המסדרונות מלאים. הסיבה – התחשבנות כספית של קופות החולים.

  ומה עם ציבור החולים? אדון ליצמן, בידך לפתור את העניין מיד,  וכך תקטין את הלחצים. אומנם אתה רק סגן שר, אבל  בדרך כלל יש לך  הבנה  בנושא.

המפד"ל

פעם היתה מפד"ל.  הם תמכו  בציונות שפויה,  הם תמכו בדמוקרטיה  במדינה יהודית, בדת ובמסורת יהודית – בדרכי נועם. הם טענו שהקדושה היא באדם ולא  בקרקע. הם תמכו בשלמות ובקדושת המשפחה, הם תמכו בעבודת כפיים.

מי  זה היום מפד"ל?

יש אריאל ויש סמוטריץ ויש בנט ויש יוגב ויש שקד אבל אין מפד"ל, ובמקום להיות נורמליים, ולשאוף לאיחוד של כל חלקי העם, גם חילוני, גם  מסורתי וגם  דתי – הם כולם  רצים כמה שיותר ימינה, להתנחלויות.

הייתי מקים היום אגף ציוני-דתי במפלגת העבודה. לדעתי יש שם שניים-שלושה מנדטים שמחפשים מפלגה שפויה.

כמה  שיותר גשם יותר טוב

בינתיים זה הדבר הטוב היחידי שראוי לציון.

בברכה

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* * *

גיא משיח

סידור עבודה לליבני

ניכר היה שיו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי דיבר מהלב, דיבר מהכאב. שבאמת נמאס לו וקצה נפשו מציפי ליבני: "שאף אחד לא ידבר איתי על נימוסים. רק חרא אכלתי ממנה. היא היתה נטל. כל הזמן רק הפריעה. היא עשתה רק נזק. ממש חתרנית." כך הסביר גבאי מדוע בחר לבצע לשותפה שלו למפלגה, הדחה כה גסה ומשפילה, ממש "זובור" דרמטי בשידור חי.

מקורבים לגבאי ניסו לתרץ את ההדחה המשפילה בהגיון פוליטי קר: "ליבני אינה מסוגלת לשים את האגו בצד. היא פשוט התעלמה מכך, שחברי המפלגה בחרו בגבאי לתפקיד היו"ר. למרות שגבאי נתן לליבני את כל מה שביקשה, לרבות התפקיד היוקרתי של יו"ר הקואליציה, היא המשיכה ללכת על הראש שלו בכפיות טובה אגואיסטית. לגבאי לא נותרה ברירה, והוא פשוט הקדים תרופה למכה."

ושוב הסתבר, שבפוליטיקה כמו בחיים, "הכול אישי". בנאומו זעק גבאי את העלבון שספג מ"השותפה המתנשאת שלו," שבערמומיות ובחתרנות נפגשה כל העת מאחורי גבו עם בני גנץ, אהוד ברק, יאיר לפיד ובוגי יעלון – רק במטרה להדיחו, בפוטש בוגדני.

גבאי התפלץ והתפוצץ ממי שמעולם לא פירגנה לו, לא הכירה בו כמנהיג הנבחר, ובכך החזירה אותו לטראומות הקיפוח העדתי שחווה בילדות, כפי שחשף בכאב בנאומו: "גדלנו בצריפי אזבסט, שמסביב להם בניינים חדשים, שגרו בהם משפחות משכילות יותר ובמעמד כלכלי טוב יותר. חלק מהילדים באותם בניינים התנשאו עלינו, ילדי הצריפים. כבר מגיל קטן בחרתי שלא לתת כוח למתנשאים."

והנה, מנכ"ל בזק לשעבר שהרוויח עשרות מיליונים, חזר רגע להיות "הילד הפגוע הקטן והמושפל מצריף האזבסט," שביקש לנטוש ראשון את "הנוטשת הסדרתית".

בתגובה לעריפת הראש הפומבית, בסגנון דאע"ש, אמרה ליבני: "גבאי חיפש תמונה של אישה מושפלת על כיסא נמוך. זה נראה כאילו גבר צריך להראות שיש לו ביצים. זה היה מזעזע."

מקורביה של ליבני אף הוסיפו וטענו, ש"אם זה היה גבר, גבאי לא היה משפיל אותו ככה, באמבוש אכזרי ומכוער שכזה בשידור חי. גבאי התנהג ככה, רק כי מדובר באישה. ממש כמו גבר מכה ואלים, שמצדיק את הבריונות האלימה שלו, בכך שגם הוא הוכה בילדותו, ולכן, לכאורה, זכאי, לחבוט באישתו. מדובר ב'מצ'ואיזים' שוביניסטי נחות, ככה לא מתנהג גבר אמיתי."

אז נכון, שלא היה מקום להשפלה הכוחנית, המכוערת והאכזרית הזו, כאילו מדובר בפרק בתוכנית "ריאליטי" דוגמת "האח הגדול", שבה מתמודד אחד (מעין שי חי שכזה עם חגורה שחורה) מדיח את יריבו בבעיטה פומבית, תוך גילגולו במורד המדרגות, לאור המצלמות. אין מקום להדחה מבזה ומשפילה שכזו "לעיני האומה" – ממי שמתיימר להיות "מנהיג ציבור" ושואף לתפקיד ראש הממשלה.

אלא שליבני היא לא בדיוק "האישה המוכה והשברירית," כפי שמקורביה טוענים. לכולם זכור כיצד היא בעצמה השפילה לעיני המצלמות את שאול מופז; וכיצד כינתה את נתניהו "אפס" ו"אימפוטנט" כשהתארחה בתוכנית "גב האומה"; ואף הוסיפה שהגיע הזמן "להוריד את הזבל" הזה מהשלטון.

השניים, גבאי וליבני, לא סבלו מהתחלה זה את זה, כימיה לא היתה ביניהם מעולם; ועדיף היה (לטובת גוש השמאל) – שיתגרשו, וכמה שיותר מהר. ומה עם "הילדים" (חה"כ של המפלגה המשותפת)?  שכל אחד ייקח את הילדים שלו, שהביא איתו, בחזרה לחזקתו.

ייאמר לזכותה של ליבני, שהיא דווקא הוכיחה שיש לה קור רוח, ושהאגו הענק שלה לא נפגע או אפילו נסדק מדבריו הפוגעניים של גבאי. ליבני הגיבה באופן מכובד, קר וענייני להדחה שנפלה על ראשה בהפתעה. השאלה היא, האם נוכח "אזהרותיו" של גבאי, יימצא כעת ה"גבר-גבר", שיעז לצרף את זו, שנאמר עליה, שהיא "נאמנה בעיקר לעצמה" ושהוכיחה בעיקר "חתרנות, התנשאות, בוגדנות  וחוסר קולגיאליות" – ולמצוא לה "סידור עבודה" במפלגתו. אולי תהיה זו רק ראש מפלגה אישה, תמר זנדברג ממרץ או אורלי לוי אבקסיס מ"גשר" – שתסכים כעת להסתכן ולהכניס את לבני לביתה. 

עו"ד גיא משיח, תל אביב

* * *

אוריה באר

אדון קרנצלר

בכל שנה נוסעים אשתי ואני לעיר הקטנה בין ההרים, אי שם באירופה. בכל שנה נפגשים אנו עם האדון קרנצלר, המחכה כמעט בכיליון עיניים לבואנו. הוא יודע את לוח השעות של הרכבות ואת שעת הגיענו במדויק. דקות ספורות אחרי בואנו כבר מחליקה המרצדס השחורה בין המכוניות המתנהלות בכבדות, בתנועה הסואנת שליד תחנת הרכבת. נהגו הפרטי, במדי שרד מבהיקים, מחנה את מכוניתו בצמוד למדרכה לידינו. הוא קד קידה, נוטל את מזוודותינו, מעיר בלשון בני המקום המוזרה, שהוא מאוד שמח לראותנו גם השנה, ואחר מסיע אותנו לדירה המחכה לנו.

ערב לאחר בואנו, אנו מוזמנים לחווילה של האדון קרנצלר לסעודה חגיגית. אנו מתלבשים בקפידה. אני עונב עניבת משי יקרה, מאלה שלעולם אינני עונב בישראל, לובש את חליפתי הכהה הטקסית ומסרק את שערי. אשתי לובשת את שמלת הערב היפה שלה עם הנצים והגדילים ושאר מיני קישוטים וסהרונים, מתיזה על עצמה מי בושם ומפדרת את פניה.

וכבר מגיע נהגו של האדון, וכבר אנו במושב האחורי של המכונית היוקרתית וכבר אנו מפליגים לדירה המפוארת במעבה היער במבואות העיר. שם, באולם האורחים של החווילה, מצפים לנו בדריכות בני הזוג קרנצלר ושני ילדיהם המאומצים, כולם שמחים לבוא האורחים מישראל. קרנצלר קורן מאושר, ואשתו זוהרת מהנאה, הילדים עולצים והמשקאות נמזגים לכוסות.

אחר כך באה ארוחת הערב הנהדרת בת שמונה המנות, כאשר שני מלצרים, בעניבות פרפר צחורות, יוצאים מגדרם לשרת אותנו. ואחר כך באות השיחות על החדשות האחרונות מישראל, על עסקים, על מזג האוויר, על השלום המיוחל ועל החזות הקודרת הנשקפת לאנושות מהטיסות לירח.

בימים הבאים אנחנו אורחיו של האדון קרנצלר באירועים מאירועים שונים. קרנצלר הוא פרש מנוסה, אחד מטובי הפרשים בעיר הקטנה ואולי במדינה כולה. הוא שוכר שלושה סוסים אבירים וצוחק למשבתי כאשר אני, הרוכב הגרוע, נופל מסוסי כבר בדהרה הראשונה. כמובן, שהוא מנצל את ההזדמנות לדהור עם אשתי היפה. צחוקו המדרדר נשמע למרחוק. קרנצלר, בן השישים, מעיף אגב רכיבה מבטים רעבים בבנות האיכרים החטובות העובדות בשדות, ולעיתים משמיע הערה מפולפלת בזכות אלמונית או בגנותה של פלונית.

חודש שהייתנו בעיר הציורית הקטנה, הוא מלא אירועים וחוויות עבורנו, ולא במעט בזכותו של קרנצלר החביב. אישיותו המיוחדת מושכת אותו אלינו בעבותות קסם. תמיד הוא נינוח, שקט וחייכני. תמיד הוא מוכן לעזור, לסייע.

מעולם לא ראינוהו זועף. עיניו הקטנות, הנתונות מאחורי מסגרת זהב של משקפיים עדינים, מצטחקות ללא הרף, ולעולם מסרקות שערותיו המכסיפות בקפידה וחולצותיו המעומלנות מדיפות ריח סבון ובושם קל, כאילו עלה זה עתה מן הרחצה. כל חזותו אומרת שלווה ורוגע וישותו מקרינה בטחון ושביעות רצון.

בכל שנה חוזרים אנו לישראל, הלוהטת, המאובקת והמסוערת, כשאנחה כבדה פורצת מחזינו: "אה, כמה טוב היה בחברת קרנצלר. מתי כבר יבוא הקיץ הבא!"

אבל, לא רק אנחנו נמנים עם חוג מכריו ואורחיו של קרנצלר. מיודענו הוא ידידו הטוב של ראש הממשלה והוא חברו לקלוב הפרשים של ראש העיר. מנהלת המוזיאון היא בת בית אצלו וכל שועי העיר ופרנסיה מחזרים על פתחו. כי קרנצלר הוא אדם עשיר ומקובל. הוא בעל רשת חנויות כל-בו ושותף בחברה הגדולה ביותר באירופה לייצור נעליים. יש לו השקעות בענף ההלבשה ומניות ורכוש דלא ניידי ועסקים נרחבים ומסועפים בכל מדינות היבשת.

הוא קשור לישראל בעבותות אהבה עמוקים. בכל שנה תורם קרנצלר הנדיב עשרות אלפים טובים למגבית ולקרן הקיימת, לישיבת 'רב צעיר' בירושלים, לבית היתומים, לאגודת שוחרי האוניברסיטה ולטכניון. וישנם עוד עשרות גופים בעלי יעוד ציבורי ובעלי יעוד פרטי, גופים רשמיים וסתם יהודים, כולם יוצאים ממש מכליהם לארח אותו בישראל. הכול יודעים כי ביקורו במוסד או בבית נזקק משאיר חותם ברור. הכול אוהבים את האדון קרנצלר ואין אדם בישראל, במדינתו ובעירו שלא יפליג בשבחו ביראת כבוד ובהערכה.

כולם, מלבד כשישים משפחות של יהודי העיר הקטנה, הללו מקיימים זה כעשרים וחמש שנים מעין חרם בלתי רשמי על האדון קרנצלר. כשהוא עובר ברחוב, מסבים היהודים גבם אליו ומתרחקים ממנו כמטחווי קשת מפני מגיפה. כשהם פוגשים אותו במשרד ממשלתי, הם עושים עצמם כאילו אין הוא מוכר להם. כאשר הוא נכנס למסעדה, הם קמים ממקומותיהם ועוברים למקום אחר, כדי לא לשבת בדלת אמותיו.

בעיר הקטנה יש בית כנסת מפואר, שנהרס בימי מלחמת העולם השנייה ונבנה מחדש לאחריה. הוא מוקדש לזכר בני הקהילה שרצחו הנאצים. היהודים במקום אינם דתיים, אך פעמים אחדות בשנה, בימי חג ומועד, הם נאספים בבית הכנסת. גם חילונים גמורים באים ביום הכיפורים לשפוך מרי שיחם לפני בוראם ולבקש ממנו סליחה ומחילה על החטאים שהם מרבים לחטוא כל ימות השנה.

גם קרנצלר בא ביום הכיפורים לבית הכנסת. הוא מתעטף בטלית, אוחז בסידור התפילה ויושב בקרן זווית. איש אינו מברכו לשלום ולו גם במנוד ראש, איש אינו ניגש אליו. בדד הוא יושב על הספסל במשך כל יום הכיפורים, שקוע בשרעפיו כמי שעושה את חשבון הנפש שלו. מסתיימת התפילה, נשמעת תקיעת השופר, היהודים לוחצים ידיים זה לזה ואומרים בהתרגשות "שנה טובה, שנה טובה" ו"לשנה הבאה בירושלים." קרנצלר מקפל לאיטו את טליתו, מכניסה לנרתיק שעליו רקומה תמונת הכותל המערבי ויוצא בשתיקה אל נהגו, המחכה לו בתוך המרצדס ליד שער בית הכנסת. שנה אחר שנה נוקפת והחרם הבלתי רשמי של יהודי העיר הקטנה לא נשבר.

שנים ניסיתי לתהות על טיבו של סכסוך זה. פעמים לא מעטות שאלתי, חקרתי ודרשתי. הצעירים לא ידעו בדיוק במה המדובר, אך ציינו שההורים אומרים ש"קרנצלר לא היה בסדר, אז בימים ההם." הקשישים מילאו פיהם מים וסירבו לדבר.

"למה לפתוח פצעים ישנים," אמר לי אדון הרמן, היהודי בעל המגדנייה ליד 'כיכר הנשק'.

רק השנה נעתר לי סוך סוף הרמן, פתח את פיו ועימו את סגור ליבו. היה ערב של סוף הקיץ. ב'כיכר הנשק' היפה היו בתי הקפה פתוחים וברחובות שלפניהם ישבו צעירים מטורזנים ועקבו אחרי ה'חתיכות' המקסימות במיני שעברו לפניהם. מן העצים העבותים העוטרים את הכיכר החלו לנשור עלי שלכת אדמדמים, ואי שם ליד הגשר הגדול דינדן פעמון הקתדרלה.

הסבנו ליד שתי כוסות בירה ענקיות, כמנהג בני המקום, ולגמנו להנאתנו מהמשקה המרענן.

"ובכן, ידידי הצעיר, מה רצונך?" שאל הרמן באיטיות, כשהוא מניח את הכוס על השולחן. "שוב הסיפור הזה?" עיניו מיצמצו באי נוחות ועורקי צווארו התנפחו קמעא.

הרמתי את ראשי והבטתי בו. ישב מולי גבר כבן שישים וחמש שנים, קרח כמעט, בעל קומץ שערות דלילות, מכסיפות בצדעיים וידיים גרומות ומצולקות שראו הרבה עמל וסבל בשנים שעברו. "הסיפור של קרנצלר," נאנח הרמן. "אני שונא לספר אותו."

"אבל הבטחת," התרסתי כלפיו ונעצתי בו עיניים נוקבות.

"כן, הבטחתי," חזר ונאנח. הוא שב ולגם לגימה, כחכח בגרונו ופתח: "ובכן, הכול החל בפלישת הנאצים לארצנו הקטנה במלחמת העולם השנייה. דומני שתוך מיספר שעות הם כבשו את כל הארץ. נו, מי יכול היה לעמוד בפני הפנצ'רים הכבדים, הארטילריה והמטוסים שלהם? הם יצרו במהירות משטר אכזרי של דיכוי האוכלוסייה.

"מספר ימים אחרי בוא כוח הכיבוש, ביקרו כאן קציניו של אייכמן ותיכננו את הפינוי הגדול שלנו. יום אחד עבר הכרוז והודיע כי על כל היהודים להתאסף ליד תחנת הרכבת עם מזון לנסיעה בת שלושה ימים. 'מי שלא יתייצב,' הכריז הכרוז, 'יירה למוות.'

"היינו אז כמה מאות משפחות יהודית בעיר זו, מבוססים היטב מבחינה חומרית ובעלות יחסי חברה מצוינים עם האוכלוסייה. אנחנו מושרשים במקום, אתה מבין. הוריי באו לכאן לפני כמאתיים שנה ואני אולי דור עשירי בארץ הזאת. איש מאיתנו לא חשש שיארע לו כל רע. איש לא חשב שמוטב לברוח לכפרים המרוחקים, או ליערות העבותים שמסביב לעיר. אילו היה מישהו מעז להביע דעה, שעלולים לחסל אותנו, היו מיד מתרחקים ממנו ומסתייגים מפניו. טרם היכרנו את חיות הטרף הנאציות.

"אבל ההיכרות באה בחטף. דחסו אותו לקרונות רכבת צרים ולא נוחים בצפיפות רבה, לאחר שהפרידו בינינו, הגברים, לבין נשינו וילדינו. הרגע הראשון היה נורא. בכי הילדים וזעקות הנשים עדיין מהדהדים באוזניי. אלא שהאמנו שהדבר נעשה בגלל סידורי העבודה המיוחדים וקשיי המלחמה, ושבמהרה נחזור לראות אותם.

"לכל קרון רכבת הוקצה איש ס.ס. נוקשה וכך החלה נסיעת האימים. היה זה יום חם ומחניק בארצנו. אולם החייל סירב להתיר לנו לפתוח את החלונות. הוא הפקיע לעצמו מושב ליד החלון הקיצוני בקרון, פתחו לרווחה, ונהנה הנאה סדיסטית לראות אותנו, סובלים ומגירים פלגי זיעה. את צרכינו סירב החייל להתיר לעשות בבית השימוש המיועד לכך, ודרש שנעשה אותם בקצה הנגדי של הקרון או על מקומנו. עשינו, אפוא, את צרכינו בקרון עצמו, בו אף אכלנו ושתינו מהתרמילים שהבאנו עימנו. הצחנה היתה איומה. כאשר ניסה אחד מאיתנו לפתוח את החלון שלידו על אף הפקודה, קרב אליו החייל שחור המדים, שלף  אקדח מחגורתו וירה בו בקדקודו בשלווה גמורה. האיש צנח מת במקום.

"והנה קרה דבר מה מוזר. ראיתי את קרנצלר, שישב בספסל מולי, קם ממקומו ניגש ומחליף משפטים ארוכים ומהירים עם הנאצי. הוא הניע את ידיו ודיבר בלהט השכנוע. לא שמענו את מה שאמר, אך כעבור דקות מעטות עבר קרנצלר לשבת ליד החייל, במקום נוח יחסית, הרחק מן הסירחון  והצואה. למרבה הפלא, אף כיבד אותו החייל במזון ובסיגריות, מאלה שהיו שמורים עימו.

"היתה זו נסיעת עינויים. היא נמשכה שלוש יממות רצופות עם הפסקות קצרות לשם תדלוק הרכבת. במהלכה הספיק החייל לירות בעוד אחד מאיתנו, שאיבד את עשתונותיו וניסה לפרוץ בכוח לעבר בית השימוש בקצה הקרון. ריח ריקבון של גופות הנרצחים, צחנת צרכינו ודם רב מילאו את חלל הקרון.

"כל אותן שלוש היממות יצא החייל מפעם לפעם בהפסקות התדלוק לפוש מחוץ לקרון. לתדהמתנו, גם קרנצלר נלווה אליו. הם פיתחו מעין ידידות משונה, ולא אטעה אם אומר לך, שאפילו החליפו ביניהם בדיחות, וקרנצלר העניק מחמאות לחוש ההומור הצולע של איש הס.ס.

"הרכבת עצרה לבסוף עצירה סופית. הורדנו כולנו מהקרונות והועמדנו על קרקע מושלגת. ממולנו השתרע מחנה של צריפים אפורים כהים ומטילי קדרות. מסביבם נמתחה גדר תיל גבוהה ומחושמלת, הנשמרת בארבע פינותיה במגדלי שמירה גבוהים, שבהם ישבו חיילים מזויינים במקלעים כבדים. קצין בעל פנים אכזריות וצמאות דם, קיבל את פנינו בשאגות מחרידות. הוא ציווה עלינו להתייצב בשלשות והחל להצליף בשוט על הזקנים והתשושים שלא מיהרו לעשות כדבריו.

"היינו נבוכים ונפחדים. חשנו למלא את הפקודה וצפינו מה ייעשה בנו. ואז, שוב ראיתי את קרנצלר. רעד חלף בי. הוא יצא מן השורה הקדמית, ניגש בביטחון עצמי רב לקצין הגרמני שכבר הניף את השוט להכות בו, פצה פיו ופנה אליו בגרמנית נמלצת שלא יכולתי לשמוע את מילותיה במדויק. הקצין השיב לו קצרות והורה לו לחזור לשורה ולהתייצב במקומו. קרנצלר לא ויתר. חיוך של חנופה, מהול בקורטוב של עוז נמתח על שפתיו. הוא המשיך לדבר בטון תקיף ובטוח בעצמו במהירות רבה. להפתעת הכול, הוריד הקצין את שוטו, ובספק מנוד המביע ויתור הורה לקרנצלר לעמוד לידו עד סוף המסדר. עמדנו משתאים בשורות."

הרמן שיחק בעצבנות בכוס הגדולה ושיקע לרגע את פניו בידיו המסוקסות.

"שהינו במחנה המוות כארבע שנים תמימות." המשיך לספר בקול חד גוני כמעט. "אל תבקש ממני לתאר בפירוט ימים ושנים ארוכים אלה, ואפילו לא את יומנו הראשון במחנה. לא, אינני רוצה להיזכר בזה. אולם על קרנצלר שאלת ועליו אספר.

"ובכן, משך כל אותן שנים ארוכות לא ידעתי בדיוק מה מעשיו. למען האמת הייתי טרוד מדי יום ביומו במלחמת הקיום האכזרית והנואשת מכדי להתפנות למחשבות עליו. רק דבר אחד ידעתי – רינונים נוראים פשטו כאש במחנה – 'קרנצלר אינו בסדר !'

"בבוקר סגרירי אחד ניתלו לנגד עינינו שלושה אסירים בגלל גניבת תפוחי אדמה ממטבח המחנה: פראנץ, נער בן שבע עשרה, כחוש, מגויד ובעל שיער זהוב הנופל על עיניו ועוד שניים מבגרים ממנו. כולם בני עירנו הקטנה. ושוב נשמעו לחישות מפה לאוזן, ושוב דובר על מי שהלשין וידו היתה במעל.

"לכל דבר יש סוף. גם למלחמה האיומה הזאת. כאשר באו הצבאות הגואלים ושיחררו אותנו, היינו כמעט שלדי אדם אני הייתי על סף התמוטטות פיזית ונפשית. אילו נשארתי במחנה עוד שלושה חודשים, הייתי יוצא מדעתי או כורע ונופל גם אני. יצאנו כאלף יהודים בני אותה עיר למחנה הריכוז. חזרנו רק כשלושים ואולי פחות. גם קרנצלר חזר איתנו. לא דיברנו איתו מטוב ועד רע. זמן מה התעלמנו מקיומו. עד שאלמנות שני הנתלים, בסיועה הפסיבי של אימו של פראנץ, המשותקת כמעט בכל אבריה, החלו לעורר את הפרשה.  שתי האלמנות הנמרצות היו בתקופת המלחמה במחנה ריכוז נפרד, רחוק מאיתנו הגברים. אף עליהן עברו תקופות איומות. הן נותרו בחיים, אך חולות, מרירות ומעורערות מבחינה נפשית וגופנית. לאחר שחזרו מן המחנה בפולין הרחוקה, היו כאלה שסיפרו להן את הפרטים על התליות והוסיפו על הלחישה הרועמת הנוראה מכל: 'זה הכול בגלל קרנצלר!...'

"וכך החל מסע חרמות ונידויים שנמשך עד היום. קרנצלר חזר ממחנה הריכוז במצב גופני טוב מאיתנו בזכות כל אותן טובות הנאה שזכה להן במחנה. אך מבחינה נפשית היו לו כל הסיבות להיות שבור והרוס כמונו. בנו יחידו נשלח לתאי הגזים במחנה אחר ואשתו האהובה נפטרה במחנה הנשים ממחלת דיזנטריה קשה.

"והנה, כאן אירע הפלא. בעוד אנו מתאוששים לאט לאט ובהרבה עמל וייסורים, חזר קרנצלר לעצמו במהירות מסחררת. אני לא יכולתי לחשוב על עבודה מסודרת כמעט שנה תמימה אחרי שיחרורנו מן המחנה. קרנצלר החל לעבוד כאילו לא אירע דבר, כשבוע לאחר חזרתנו לעיר  הקטנה. הוא בלע את כאבו והחל הכול מבראשית.

"בתום שנה היתה לקרנצלר חנות צנועה, אך מכניסה, ברובע המכובד בעיר. כעבור שנתיים היה לו כבר כל-בו מפואר וההמשך היה טבעי ביותר. הוא אך נשא אישה בשנית ורכש חווילה מפוארת. רבים לא יכלו להסביר את פשר עלייתו המטאורית ואת המקור לכספיו. למדורת השמועות הוסיפו שמן האלמנות של הנתלים, כדרכן של נשים. אחת מן האלמנות נישאה בשנית לאחד החוזרים, שנבחר להיות מראשי הקהילה שהוקמה מחדש. את הכוח וההשפעה שקנתה לעצמה באמצעות בעלה ניצלה כדי להפציר בכולם לנדות ולהחרים את קרנצלר.

"תחילה לא הגיב מיודענו. הוא קיווה שהסערה התרגשה ובאה עליו לאחר חזרת שארית הפליטה לעיר הקטנה, תחלוף במרוצת הימים. אך כאשר לא פסקו הלחישות ואף עברו למחנה הגויים, הנוצרים, החליט לפעול. הוא פנה לרב העיר וביקש את התערבותו המיידית.

"היה זה רב עול ימים ומלא מרץ. הוא קיבל שנתיים-שלוש לפני כן את ההסמכה שלו. הוא התייחס לתפקידו במלוא הרצינות והיה תאב הצלחה ולהכרה ברום מעמדו ובערכו. קרנצלר טען לפניו שכל הלחישות והאשמות שטופלים עליו אינן אלא עלילה גסה. הוא דרש להתדיין בפני 'דין תורה', שבו יובהר ויוכרע הכול. הרב הצעיר התרגש מאוד למשמע דבריו הבוטים של קרנצלר. שנות המלחמה והשואה עברו על הרב בארצות הברית הרחוקה והוא סבר משום כך, אולי בתמימות, שבדרך בירור מעין משפטי, אפשר יהיה להגיע לחקר האמת. כן, בעצם כך חושבים רבים שלא היו שם..." חיוך מר כלענה השתפך על שפתיו הדקות והיבשות של הרמן. "ובכן, נקבע יום מסויים לאותו 'דין תורה'. הדבר פורסם ברבים וכל מי שהיה בידו לספר על מעלליו של קרנצלר נדרש להופיע באותו יום במשרדי הקהילה היהודית ליד בית הכנסת ולמסור עדות בפני הרב.

"ביום המיועד הופיע קרנצלר לבוש בקפידה בחדר בית הדין , כשהוא מלווה בעורך דינו, יהודי מן העיר הגדולה הסמוכה, ברנש חריף ובקיא, שחבש כיפת תכלת רקומה על ראשו. הרב הופיע, כולו דרוך לקראת הדיון בעניין המסעיר.

"אך הפלא ופלא, איש מבין המקטרגים לא הופיע. אפילו שתי הנשים המרירות הדירו רגליהן מחדר בית הדין. הרב חיכה שעה ארוכה לבוא העדים או מי מיהודי העיר שהיו במחנה, ומשלא הופיע איש, נעתר לבקשת פרקליטו של קרנצלר ופסק, מכיוון שאין כל ראיות נגדו בדיון משפטי שהיה פתוח לכל, הוא דוחה את כל האשמות והטענות המיוחסות לקרנצלר ומזכהו מכל אשמה. קרנצלר חגג את ניצחונו הראשון.

"אולם כלהכעיס, לא פסקו הקטרוגים והלחישות. אלמנות הנתלים הוסיפו להטיל דופי בשמו של קרנצלר ולבזותו בכל מקום פומבי, כשאימו של הנער פראנץ, שכושר הדיבור ניטל ממנה מחמת מחלת השיתוק, מנענעת בראשה לאות הסכמה.

"כשראה קרנצלר שכבודו מוכפש עד עפר, ואפילו גדולים וטובים מבין הנוצרים מסתייגים ממנו, נקט בצעד נוסף. הוא הגיש תביעה על הוצאת שם רע נגד שתי האלמנות לבית המשפט של המדינה. העיר היתה כמרקחה. הפעם ציפו הכול לדו-קרב משפטי חריף, שבו תתברר לאמיתה כל פרשת קרנצלר. ואכן היה זה משפט שהדיו נישאו בפי כל שנים רבות לאחר מכן. הוא התנהל בפני שופט נוצרי נשוא פנים, באולם המשפטים המרכזי של העיר הקטנה.

"קרנצלר הופיע בלוויית שני עורכי דין, מטובי הפרקליטים במדינה. שניהם בעלי ניסיון, שניהם חמורי סבר, הששים אלי קרב ונכונים למלא את מצוות שולחם, ששקל על ידיהם, מן הסתם, ממון רב. לשתי הנשים לא היתה ברירה. הן נאלצו לשכור לעצמן פרקליט ולהשיב מלחמה שערה.

"המשפט נמשך כשבועיים ימים. הנשים הביאו לדוכן העדים כחצי תריסר מבין הניצולים, שעימם עשה קרנצלר במחנה הריכוז. העדים טענו שקרנצלר היה האיש אשר הלשין על פראנץ הצעיר ועל שני שולחיו. אך מעשה שטן, לא היה כל עד שיוכל להעיד במפורש כי אכן שמע או ראה שקרנצלר הוא שהלשין. גם לא הובא שמץ ראייה שהוא רמז למפקד המחנה על מה שקרה. כן, עולם מוזר הוא עולם המשפט. הכול חושדים באדם שעבר עבירה, אך כשצריכים להוכיח זאת במפורש, או אז, לא פעם נעלמות הראיות וההוכחות והנסיבות המרשיעות ואתה מוסיף לגשש באפלה או שהכול נמוג בערפל.

"מה אומר לך? עורכי הדין של קרנצלר, שני הברנשים השנונים האלה, קרעו את העדים לגזרים. הם דרשו מאותם אומללים, פליטי חרב מבולבלים, שיאמרו להם מתי בדיוק אירע מאורע זה ומתי אירע משנהו. מה בדיוק אמר קרנצלר למפקד המחנה הנאצי ביום זה וזה, בשעה זו וזו. ומה בדיוק השיב לו הלה. מה לבש המפקד בבוקר ומה אחר הצהריים. האם זרחה השמש ביום מסויים, או שירד גשם שוטף.

"מי יכול היה לזכור פרטים אלה, כאשר ראשך היה נתון עשרים וארבע שעות ביום לשאלה: האם תצליח לחטוף עוד פרוסת לחם מתחת לידיו של הטבח הזועם, או שיעלה בידך לסחוב בדל סיגריה מאחד הזקיפים?

"אבל הפרקליטים לא ויתרו. הם תקפו כעדת ציפורי טרף את העדים הנבוכים. כללו של דבר, לתימהון הכול, הוכיחו פרקליטים אלה כמעט את היפוכו של דבר – שקרנצלר היה טלית שכולה תכלת, שסייע לחבריו בעת צרה, ושמעולם לא פעל פעולה שהיה בה כדי לפגוע בהם.

"פסק הדין היה כמצופה לקהל הצופים המתוח, שחזה במחזה המשפיל מדי יום ביומו. השופט החליט שאין ראיות חד משמעיות כנגד ההאשמות המחרידות שהשמיעו הנשים נגד קרנצלר. הוא מצא אותן אשמות בהוצאות שם רע על אזרח מכובד בעירנו. הוא קנס אותן בסכום גבוה, חייבן בהוצאות המשפט ועוד פיצויים לנפגע מלשון הרע בסך חמשת אלפים פרנקים כל אחת.

"כך שככה הסערה הגדולה. קרנצלר בפיקחותו לא לחץ באמצעות ההוצאה לפועל כדי לגבות את האלפים שבהם זכה כפיצויים. הוא הסתפק בפסק הדין המזכה, המטהר את שמו, וקיווה שהעניין הסתיים.

"בכך לא צדק. אמנם, הלחישות פסקו. אמנם, הנשים שמו מחסום לפיהן ואיש לא העז לפצות פה בגנות קרנצלר בפומבי. אך תוצאת המשפט מבחינה חברתית היתה הפוכה. מעין חרם לא רשמי הלך והתהדק סביבו. חרם הקיים עד היום. רצונך, הרי זה מעין זעם אין אונים על מפח הנפש שגרם פסק הדין לניצולים המעטים, אותם בני העיר היהודים שחזרו מגיא ההריגה."

הרמן הקשיש השתתק שוב. הוא שלה קופסת סיגריות מוזהבת מכיס מקטורנו, הציע לי אחת, הצית את הסיגריות באצבעות רועדות וחייך במרירות:

"אתה בוודאי רוצה לשאול אותי מה דעתי על העניין," הוסיף בנשפו ענן עשן כחלחל ובשחקו בעצבנות בקופסה היקרה. "ידעתי ששאלה זו עומדת כל הזמן על קצה לשונך. ובכן, אינני יודע מה להשיב. לקרנצלר יש מן הסתם סודות. אולי סודות נוראים. הוא לא יגלה אותם לאיש. הוא יירד איתם אלי קבר.

"אולם דבר אחד כן רציתי לומר. זה כחמש עשרה שנים שהוא עושה להלבנת המעשים שעשה ואלה שלא עשה באותם ימים קודרים. גם לי נדמה לפעמים שהגיע הזמן לשכוח ולסלוח. הצרה היא, שכל זמן ששתי נשות התלויים הינן בחיים, כל זמן שאימו המשותקת של פראנץ עודנה מתגוררת במושב הזקנים כאן, כל זמן ששנאתן של השלוש בוערת וההרכב החברתי של יהודי העיר הקטנה כמעט אינו משתנה, לא יחול שינוי ביחס לקרנצלר.

"אם אזמינו לביתי, אם אפטיר לו שלום ברחוב ואסבול את נוכחותו, עלול אני להיות מוחרם כמותו. אבל כבר סבלתי דיי עד שהגעתי בערוב ימי למעמדי הנוכחי. אני רוצה בחיים שלווים. אינני רוצה להיות הראשון. כאשר שתי הנשים המרירות תלכנה לעולמן, או אז, אולי לאט לאט יתחולל השינוי וקרנצלר יוכר כחבר נכבד בקהילתנו. אבל עד אז..."

הלילה כיסה בכנפיו השחורות את 'כיכר הנשק' בטבורה של העיר הקטנה. הנערות במיני נטשו זה מכבר את הכיכר ופנו לשעשועי הערב, לברים ולדיסקוטקים, עם נעריהם מגודלי השיער. הגברים הקשישים שעדיין הסבו ליד כוסות הבירה הענקיות בשולחנות שלידינו, קמו ופרשו בחבורות קטנות לבתיהם. נותרנו לבדנו. שתיקה השתררה בינינו. הרמן ישב שקוע בשרעפיו, ראשו נתמך בידו האחת בעוד כף ידו השנייה אוחזת בעווית בדפנות הכוס. אחר התרומם בכבדות מכיסאו והישיר אלי מבט עצוב.

"היה שלום איש צעיר," מלמל והושיט לי את ידו, ספק בהתרגשות הנובעת מהעלאת זיכרונות קשים, ספק בקורטוב של כעס על שנאלץ להעלות מנבכי העבר פרשה שלא רצה להיזכר בה.

לחצנו לחיצת ידיים אמיצה ונפרדנו.

כן, גם בשנה הבאה ניסע אני ואשתי לעיר הקטנה בין ההרים, אי שם באירופה. גם בשנה הבאה יציע קרנצלר לשלוח את נהגו לקחתנו משדה התעופה, לארחנו ולשעשענו.

האם גם בשנה הבאה ניעתר לכל שפעת הזמנותיו והצעותיו? האם גם בשנה הבאה נחוש בנוח בביתו, ללא שמץ ריחוק והסתייגות?

אינני יודע. לא. אינני יודע!

אוריה באר

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"טוניו קרגר"

לתומאס מאן

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.3.1971.

לפני 47 שנים

"טוניו קרגר" הוא סיפור בעל יופי נדיר ונשגב, מסוג הספרים שהשפעתם מכרעת על אנשים צעירים, ויש שהוא גורם להם להרהר על חייהם, ואולי גם לשנותם מיסודם, ולהחליט אם עומדים הם על צידם של "כחולי העיניים" כהנס הנזן ואינגה הולם, או שבוחרים הם בדרכו של טוניו קרגר, שהוא גם אמן וגם "אזרח אובד-דרך" (עמ' 69). עוול הוא, גם חסרון שאין לו תחליף, כי זה לנו כארבעים שנה שלא הופיעה מהדורה חדשה של תרגומו העברי של הספר, ודומה לעיתים שנשכח כליל.

"בית בודנברוק" (1901) מסתיים בדור הרביעי לבודנברוקים. הַנוֹ בודנברוק הוא, בלשונו של פיכמן, "ציץ חולני וענוג שנשמתו חיה כולה על הנגינה וממילא כבר מחוסרת כוח הסתגלות לחיים. – הכול הולך ופוחת."

"טוניו קרגר" נדפס לראשונה ב-1903, ובו חוזר תומאס מאן על אותו מוטיב של המאבק בין האמן לחברה ובדידותו של האמן. וכל זה על רקע אוטוביוגראפי של משפחתו, משפחת סוחרים מכובדת בליבֵּק, עיר ההאנזה הצפונית. טוניו קרגר הוא גלגול מבוגר יתר של הנו בודנברוק. אימו של תומאס מאן מוצאה ממשפחה גרמנית מדרום-אמריקה, [ויקיפדיה: אימו, יוליה דה סילווה-ברוהנס, נולדה בריו דה ז'נירו, והיגרה לגרמניה בגיל שבע. היא היתה בתו של גרמני בעל מטעים בברזיל שנשא לאישה בת תערובת פורטוגזית-אינדיאנית. היא ניגנה בפסנתר ובמנדולינה. בנה, תומאס, נחשף למוזיקה בזכותה וירש ממנה את טעמו המוזיקלי] – ומוטיב מכריע זה של מוצאה ה"דרומי", ה"ים תיכוני", הכהה והמוזי של האם, בניגוד לחומרה האזרחית-בורגנית של משפחת סוחרי-ההאנזה – מופיע ב"בית בודנברוק" וחוזר ב"טוניו קרגר". אֵם אחת היא במהותה, אימו של הנו ואימו של טוניו.

את הקשר המהותי-הפנימי, גם ביוגראפי, להנו ולטוניו – אפשר למצוא גם בהאנס קאסטורפ ב"הר הקסמים" (אגב, גם "הר הקסמים" אזל, ולדברי ההוצאה העברית אין כדאי להדפיסו בפחות מאלף עותקים, למען תהיה המהדורה רווחית. ואינם מאמינים שיצליחו למכור אלף עותקים אפילו בעשר שנים!)

"טוניו קרגר" בנוי שלושה חלקים, שהאחרון שבהם חוזר, מזווית חדשה, על נושאי השניים הראשונים. בחלק הראשון מסופר של ילדותו של טוניו, שהוא שחרחר ודומה לאימו. על הערצתו לחברו הבהיר וכחול-העיניים, הנס הנזן. ההערצה, הקנאה ותחושת הזרות של טוניו מתגלגלות באהבה לאינגה הצהבהבה, שאף היא שייכת למעמד כחולי-העיניים. תור הנעורים מסתיים במעשי-כשל ובאכזבות, וטוניו עוזב את עיר מולדתו הקטנה, השוכנת לחוף הים הבלטי, ושׂם מושבו "בערים הגדולות של ארץ הדרום" (עמ 46). שם הוא נקלע בלי הרף בין שני מצבי רוח קיצוניים: "ספירת הרוח הקרה ולהט התאווה המכלה." (עמ' 47), ושם הוא נעשה סופר.

החלק השני כולו דיאלוג נפלא של טוניו, עתה כבן שלושים וכמה, עם ליזבטה איבנובה, ידידתו, שהיא ציירת, במינכן. "ליזבטה איבנובה!" הוא אומר – "כלום רוצה את, שאהיה מהלך בחולצת-קטיפה קרועה או באפודת-משי אדמדמה? די לו לאמן בזרות הנפשית שלו. באופן חיצוני, לפחות, צריכים, לכל הרחוות, להתלבש בבגדים נאים ולהתנהג כאדם מהוגן..." (עמ' 53).

חבר לו לטוניו, הנוביליסטן אדלברט, ששונא את האביב מפני שמפריעו לכתוב. ועל כך אומר טוניו: "קטני-השגה הן אותם הסוברים, כי היוצר חייב להרגיש. כל אמן אמיתי ונאמן אינו אלא צוחק לתמימות של טעות זייפנים זו, צוחק מתוך עצבות, אך צוחק מכל מקום. כי לעולם אין המסופר צריך לשמש יסוד ועיקר, אלא החומר המחוסר עניין כשהוא לעצמו, שממנו יש לעצב מתוך שיקול-דעת מתון ומשעשע את הצורה האסתטית. אם מעוניין אתה יותר מדי במה שיש לך לומר,  אם ליבך פועם בך בחמימות יתרה, אז מובטח לך כי תנחל כישלון גמור. אתה נעשה פתטי, סנטימנטלי, מגוחך... הרגש, הרגש הלבבי, החם, הוא תמיד בנלי ולא יצלח למאומה. ורק האכסטזות הקרות והגרויים של מערכת-העצבים הנשחתה שלנו יש בהם כדי לחולל אמנות. צריך שיהיה באמן משהו מחוץ לאנושי ובניגוד לאנושי, צריך שיעמוד במרחק רב מן האנושי וללא כל קשר עימו, כדי שיהא מסוגל לתאר אותו ולעצבו בשלימות ובטעם, או אפילו רק לנסות כוחו בכך. כישרון הסגנון, הצורה והביטוי קובע מלכתחילה את היחס הזה של איסטניסות וקור-רוח לגבי האנושי, ובמידה ידועה – את התבודדות האדם ודילדולו. שכן הרגש הבריא והחזק – את זה יש לקבוע ככלל – הוא משולל טעם. האמן פוסק להיות למן הרגע שהוא נעשה אדם ומתחיל להרגיש." (עמ' 54-55).

ועוד הוא אומר כי "את האמן האמיתי – לא זה שהאמנות היא מקצועו האזרחי, אלא זה המקולל שנוצר לכך מתחילת ברייתו – תכירי במעוף עין אחד מבין המון אדם." (עמ' 57). ויחד עם זאת מעיד על עצמו: "דעי, ליזבטה, בעומק נפשי אני הוגה לטיפוס האמן – מבחינה רוחנית, כמובן – אותו החשד, שהיה הוגה כל אחד מאבותיי הכבודים בעיר מולדתי הקטנה לכל מוקיון ומשחֵק מוזר, שהיה נכנס לביתו." (עמ' 58).

על השקפתו הרומנטית הקרה עונה ליזבטה, שהיא רוסייה (ולא במקרה) – "אם כן אפוא: הפעולה המטהרת והמקדשת של הספרות, כיבוש היצרים בכוח ההכרה והמילה, הספרות כדרך אל ההבנה, אל הסליחה ואל האהבה, הכוח הגואל של הלשון, רוח היצירה כגילוי הנעלה ביותר של רוח האדם בכלל, הסופר כאדם המעלה, כקדוש – האם לבחון ככה את הדברים משמע, לפי דעתך, לבחון אותם שלא כהלכה?" (עמ' 60-61).

תשובתו של טוניו היא אחד המפתחות החשובים ביותר להבנת עולמו של תומאס מאן: "רשאית את להשמיע כדברים האלה, ליזבטה איבנובה, אולם רק ביחס ליצירת משוררייך את. ביחס לספרות הרוסית הנערצה, המסמלת במלוא מובן המילה את הספרות הקדושה שעליה את מדברת." (עמ' 61).

טוניו ממשיך ומדבר על כך ש"בשום מקום שבעולם אין השתיקה והשעמום מצויים כל כך, כמו במסיבת אנשי הרוח, שנתנסו כבר בכל מיני ניסיונות. כל אמת כאן היא ישנה ומשעממת... אמנם כן, הספרות משרה עייפות, ליזבטה!" (עמ' 62).

על כך שב"מילה" הרי יותר משיש משום גאולת הרוח – יש אולי משום צינון הרגש והקפאתו: הסופר אינו תופס כל עיקר, כי אפשר להם לחיים להמשיך את קיומם גם לאחר שהובעו במילים ו"נגמרו" כביכול. וכשהוא מתוודה ומדבר על "החיים" הוא אומר: "רק הנורמלי, המהוגן והנעים הוא מלכות הגעגועים שלנו, הוא החיים, בבנליות המושכת שלהם! כי לא לזה ייקרא אמן, חביבה, שפסגת מאווייו הוא הדבר החריף ביותר, המוזר והשטני, שזרה לו הכמיהה אל התמים, הפשוט והחיוני, אל מעט ידדות, מסירות נפש, נאמנות ואושר אנושי –אותה הכמיהה הטמירה והמענה, ליזבטה, אל תענוגוות יום יום!..." (עמ' 65).

בפגישותיו עם קוראים, הוא אומר, מופיעים "תמיד רק אנשים מעונים, עלובים ואחוזי-געגועים ואף פעם לא איש מבין האחרים, מבין כחולי-העיניים, ליזבטה, שאינם נזקקים לרוח!..." (עמ' 66), וטוב שכך הדבר, "ואין להשיא על השירה אנשים, שנוח להם יותר לעיין בספרים על אודות סוסים" (שם) – שהרי האמנות היא הקוטב החולה, המנוגד לחיים, ועל הסופר להמית את האדם שבו למען יהא אמן,  ואין דרך-ביניים.

פותרת לו ליזבטה את שאלותיו ומסיימת את השיחה: "שמע אפוא! הפתרון הוא זה, שאתה, היושב כאן לפניי, אינך פשוט אלא אזרח!... אתה אזרח תועה, טוניו קרגר – אזרח אובד-דרך." (עמ' 68-69).

שלוש עשרה שנה לאחר שעזב את עיר מולדתו עורך טוניו מסע לצפון, מפני ש"כותבים שם בצפון, אותם הספרים העמוקים, הטהורים, המלאים הומור – אין אני יודע דבר נעלה מזה, ליזבטה, כה אוהב אותם." (עמ' 70). כאן מכוונת הערצתו לספרות הסקאנדינאווית. הוא מבקר בבית משפחתו, שנעשנה ספרייה ציבורית, כמעט שנאסר משום שנחשד שהוא "ארחי פרחי", וסולד הינו להתוודע ולומר ש"לא נולד צועני בתוך עגלה ירוקה אלא בנו של הקונסול קרגר ממשפחת הקרגרים." (עמ' 86), ובעצם מחמאה הוא רואה לעצמו בחשדות אזרחי עירו.

חלקו האחרון של הסיפור חוזר על נושאי הפתיחה: עיר מולדתו, מסע בים הבלטי, לו ערג תמיד, שהות בקופנהאגן, והפרק המופלא שמתרחש בפנסיון השוכן לשפת הים, באלסגרד, כאשר הנס הנזן ואינגבורג הולם, עתה זוג נשוי, מופיעים במפתיע בנשף ריקודים, וטוניו, שמתבונן בהם מבחוץ, מבעד לשמשה, מתבונן בגורלו:

"קיפאון! בדידות; קרח; ורוח! ואמנות..." (עמ' 215). והסיפור מסתיים במכתב לליזבט, שחוזר על האקורדים הידועים של שיחתם, ובו מגדיר טוניו את מקומו בעולם: "אזרח, שנתעה לאמנות, צועני, הנושא נפשו אל חדר ילדים נעים, אמן, שליבו אינו שלם עימו. שכן היושר האזרחי שלי הוא אשר גרם לי לראות בכל אמנות, בכל מופלא, בכל הנושא עליו את חותם הגאוניות, משהו דו-משמעי, מפוקפק ומטעה במידה שאין למעלה הימנה, והוא אשר נטע בי חולשת חיבה לכל הפשוט, התמים, הישר והנורמלי-שקט, שאין בו מן הגאוניות ולא כלום. אני עומד על גבול שני עולמות, אינני בן-בית אף באחד מהם, ומשום כך קשים עליי החיים במקצת. אתם האמנים מכנים אותי בשם אזרח, והאזרחים מוכנים לחבוש אותי בבית-האסורים... אני מעדיף את הגאים וקרי-הנפש המעפילים אל פסגת היופי הנשגב, הדמוני, ורוחשים בוז ל'אדם', אבל אין אני מקנא בהם. כי אם יש דבר-מה העלול להפוך את הסופר למשורר הריהי אותה האהבה האזרחית שלי אל האנושי, החיוני והשכיח. בה מקור  כל חמימות, מקור כל נדיבות-הרוח ובדיחות-הדעת." (עמ' 118).

הוא מבטיח לעצמו לכתוב יצירות גדולות על המון דמויות בני-אדם, טראגיות ומגוחכות, כולן אהובות עליו – "אך אהבתי העמוקה והנסתרת ביותר נתונה לבהירי-השיער וכחולי-העיניים, לעליזי החיים, המאושרים, החביבים והשכיחים." (עמ' 119).

* תומאס מאן: "טוניו קרגר". תרגם י. ליכטנבום. ספריה לכל, 15, הוצאת "אמנות", תל-אביב, 1932. 119 עמ' עם הקדמה קצרה מתוך מסה של יעקב פיכמן על תומאס מאן.

הערה מאוחרת: "טוניו קרגר" השפיע עליי רבות בנעוריי, בעיקר בהחלטה שלא לחיות חיים "בוהמיים", הרפתקניים ומסוכנים, מה שגם לא התאים כלל לאופיי – אלא ללכת בדרכו של תומאס מאן, כלומר שמוטב לו לסופר להתבצר בחיים "בורגניים", "אזרחיים", כדי להגן על יכולתו ליצור – מפני סערות חיצוניות. אמנם, דרכי היתה דווקא מעין "דרך-ביניים", כי מעולם לא ראיתי את האמנות והספרות בתור "הקוטב החולה".

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת אסטרולוג, 2000

פרק חמישי

פרלה המנשקת: "יֶחְצֶה וולנו מילוש!" –

אני רוצה אהבה חופשית!

שלא כפולניות אחרות במושבה, אשתו של יוסקה המרסק לא נולדה בווארשה הבירה, מרכז התרבות הפולנית, גם לא בלודז' התעשייתית, בירת הטכסטיל, שממנה באה אימי בעודה ילדה.

לא. פרלה רוגוז'ינסקי נולדה בעיירה נידחת שאת שמה שכחתי, ליד צ'נסטחובה, שם הושפעה מהרוחות החדשות שנשבו בקלוב פועלי-ציון המקומי, ובאה הביתה והכריזה: "יֶחְצֶה ווֹלנוֹ מילוֹש!" – אני רוצה אהבה חופשית! – וגם הסתמכה על אחת משחקניות התיאטרון הידועות בווארשה שגידלה אז בת שילדה ללא נישואים.

על כך גירש אותה אביה מהבית, לא לפני שרדף אחריה שעה ארוכה סביב השולחן הגדול בחדר-האורחים ובידו צ'פצ'קה, מחבט-שטיחים קלוע.

כשנתיים לפני עלותה ארצה הגיעה פרלה לווארשה ונתקבלה לעבודה בבית-חרושת לגומי "וסטאין פולסקי" בתור מנפחת קנדונים, שכך נהגו אז לבדוק פיינית (מלשון פה) את הסחורה לפני האריזה.

מדי פעם היה נשמע קול התפוצצות פתאומית של קנדון באולם המלא פועלות, מה שגרם לימים לפרלה שלא לחשוש כלל כאשר נשמע קול יריות על המושבה בתקופת המאורעות. ובערבים בווארשה היתה תופסת פועל-של-גומי, לא חשוב אם יהודי או פולני, ויוצאת איתו לרקוד ולהתנשק – יחצה וולנו מילוש!

שלא כפולניות אחרות במושבה, שהיו עדינות, משכילות, מטופחות, לבושות בטעם טוב, ניגנו בפסנתר, ואחדות מהן אף נסעו לרקוד עם חיילים בריטיים בבתי-הקפה שעל הטיילת בתל-אביב, בקפה פילץ או בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, ותמורת שילינגים אחדים או קופסה של בוליביף משומר, ולפעמים רק בגלל ההתרגשות שבדבר, היו פותחות למענם את הרגליים ועושות גלים – לא, לא, פרלה היתה פולנייה גמלונית, לא נקייה ביותר, אהבה לשתות בירה ולאכול דג כבוש עם בצל קצוץ, ולגרפצץ. בגינת ביתה גידלה את כל תצרוכת השום, הבצל, הצנון, הכרוב והחזרת, חלבה את הפרה, חבצה חמאה וגיבנה גבינה.

ערב אחד התפרץ יוסקה בבגדי אישה ומטפחת על ראשו אל האולם הגדול של "בית האיכר" שבו ישבה פרלה אשתו לשמוע את ההרצאה של נשיא התאחדות האיכרים הסופר משה סמילנסקי, שדיבר בשפה מאוד מובנת, תכונה שלמרבה הצער לא עברה בירושה אצל משפחתו. יוסקה התעלם מהאורח הנכבד וצעק לעבר אשתו: "פרלה, בואי תחלבי איתי את הפרה, היא לא נותנת לי לגשת אליה אפילו שלבשתי את הבגדים שלך!"

רחש של אי-נחת עבר בקהל המופתע, תחושה של עלבון למושבה. סמילנסקי הפסיק מקריאתו, אך יוסקה לא שם לב לתוצאות התנהגותו הגסה, אלא עוד הסביר לנוכחים בקול תלונה: "קניתי פרה מטראנסילוואניה והיא לא נותנת לגבר לחלוב אותה, שיגעון כזה, חשבתי – אלבש לחליבה את הבגדים של פרלה, אבל הפרה בעטה בי וכמעט הרגה אותי, זאת אומרת, כמעט הרגתי אותה!"

"היית צריך להוריד את השפם, אדוני האיכר העברי!" הרים עליו סמילנסקי את קולו, "הפרה מטראנסילוואניה והיא יודעת ששיער באישה – ערווה!"

את כל תוצרת החלב של הפרה הטראנסילוואנית היתה פרלה מאחסנת בארון-הקרח הענק ששימש משכן לחמותה אום-א-שאוואריב זכרונה לברכה בגלגולה האחרון כגווייה קפואה, ארון שכמותו בגודל לא היה לאף עקרת-בית אחרת במושבה. והיתה מהלכת בנעלי-עבודה מסורבלות וישנות של יוסקה, שהקפיד לדפוק מסמרים בסוליותיהן ולכן נקישותיה נשמעו למרחוק.

היה לה חזה גדול כשל שיקסה פולניה, שבזכותו כינה אותה הסנדלר הספניולי מהשוק הגדול בשם סניוריטה פֶּצ'וֹס.

בשעתה, בטרם פגשה ביוסקה, החיילים האנגלים השתגעו-ממש להזמין אותה לרקוד בקפה פילץ שבטיילת, להניח ראש על שדיה ובלילה למצוץ ולהתגעגע לארוסותיהן ולאימהותיהן. אך מגוייסי האימפריה הבריטית לא זכו לכך כי פרלה לא היתה זונה כאותן בחורות פולניות מעודנות, אקטיוריות, מתחזות ומורעבות-מין, שדבקו בחיילים כמו ספחות בתקופת המלחמה. לא. אבל תכונה אחת כמעט זנותית היתה לפרלה גם היתה – היא היתה מנשקת! – – –

שכן אם יוסקה היה מרתיע בריסוק, פרלה הפחידה בנישוק.

לכאורה, מה רע בנשיקה? מתים מזה? – לא, אפילו לא נחלים. והלא שנים רבות גם לא ידעו במושבה על החיידקים, והאמינו שהמאלאריה נגרמת בגלל האוויר המורעל שמפיצה הביצה, ולא מעקיצת יתושי האנופלס.

והלא כך גם כתב נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", בשיר שהקדיש למושבה ושאותו היינו שרים, כל משפחות האיכרים, מזקן ועד נער, ביום חג החמלניצקיה באסרו-חג של פסח, לצלילי תזמורת כלי הנשיפה וההקשה שלנו, "תזמורת הירקון", בהברה אשכנזית ובנעימת "התקווה":

 "עוד טרם רוח-הלאום

צרר עמי בכנפיו,

הביאו לארצי הלום

חסות בתמר וענפיו;

אז כוננתם מושבה,

עמול בזעת אפיים;

לא לחיות מנדבה,

רק מעמל כפיים.

ביצת רפש ואגמים

גבולותיכם יתארו,

בימי קיץ החמים

הקדחת יעוררו

אדי קטב רעים

יִגְרְשׁו טיט ורפש,

מהם חולאים באים,

מחלת לב ונפש.

עיבדו שדות וכרמים,

עידרו במעדר גנים,

עוד לא יארכו הימים

תשבו בטח שאננים.

תיבש ביצת אגמים,

תמות שם הדאגה,

ובין שכניכם העמים

לא עוד תהיו לחגא."

לא. פרלה לא סתם נישקה, על לחי. לא. כאשר פגשה אישה או גבר ממכריה חיא חיתה כלומר היא היתה מושיטה קדימה את שפתיה הבשרניות, מחפשת את שפתי הזולת ומרביצה בהן נשיקה רטובה, מה זו רטובה – מוצצת-ממש! – יש איכרים שנשבעו שהיא ממש מזיינת אותם בתקיעת לשונה אל תוך הפה, ויש איכרים שאמרו שהיא מוצצת את לשונם אל חלל פיה, כמזדיינת. כאמור את כוח היניקה בשרירי פיה סיגלה בתקופה שבה עבדה בניפוח קנדונים בווארשה. ולא אחד במושבה, גבר או גם אישה, טענו שכמעט שאיבדו את יכולת הדיבור שלהם כאשר טבעו בריריותיה התובעניות.

כך גם קנתה שביתה במושבה השמועה שהדפקט, הפגם, בנפשו של נחמיה-פופו, התגלה בראשונה לא כתוצאה מלחיצת-ידו של יוסקה-דרעק, אלא לאחר שלשונה הבשרנית של פרלה אשתו חדרה אל פיו, של נחמיה-פופו, וכמעט אנסה אותו. רק אז גילה שהוא אמנם נרתע מנשים אבל חש עצמו כלפי החדירות, כאישה, ואף תיאר זאת בשירים שכתב בסתר ושנתגלו רק לאחר שעזב את המושבה.

אמנם, שירה גדולה לא היתה שם. בסך הכל מצאו מחברת שנקנתה ביפו ובה כתב שהוא חש בגופו: "ריטוטי פי-מטה כאישה נמסים," ועוד כתב ש"מן הראוי בניסוי להרביע וליצור בהמה חדשה בשם חמורגמל שתהיינה לה התכונות החיוביות של שני המינים..."

כאשר שאלתי עליו את אימי הזקנה, חודשים אחדים לפני מותה, היא אמרה שאילו נחמיה-פופו היה חי כיום הוא היה הופך לקוסינל-זמרת או לקוסינל-סופרת, שהיתה לדבריה מצליחה למכור את ספריה טוב ממני.

לדברי דודי ההולל אלכס הקוס (המילה פות טרם היתה שגורה אז בארץ-ישראל, על נרתיקה מי שמע, ווגינה היתה מונח לרופאים בלבד) של סניוריטה פצ'וס, היא פרלה הפוילישע דריפקע – היה המכשיר הכי גדול והכי שעיר שנמצא אי-פעם במושבה העברית הראשונה.

עיסא אל-חאמד, הפועל הראשי בפרדס המשפחה שלנו, שידע גם קצת אידיש, סיפר לו שיום אחד ראה את פרלה, זה קרה כשהיתה עדיין פועלת-יומית – כורעת ומשתינה בגומה שבפרדס ובהתחלה חשב, עיסא, בצל העמוק ששרר תחת חופת העצים, כמו ביער – שעיניו רואות את הפתח האפל בראש הצינור המזרים את המים לתעלת ההשקאה ושעליו מודבק משום-מה זקנו של הנביא מוסה, כשהיה עוד צעיר ושחור בארץ מצרים. אבל אחר-כך שמע עוד קולות שאותם ברז לא עושה, ומילמל: "שופת אל-לוך? אללה אכבר, אללה אכבר! א-זלכע לוך!" – ראית את החור? אל-אלוהים, אל-אלוהים! חור שכזה!

לפי התיאור של הצללים, הזרם, הזקן והנביא מוסה, הקולות והיער, אני חושב שדודי ההולל אלכס המציא את הסיפור או שהוא זה שראה את פרלה כורעת תחת העץ.

לעיתים היה נירדם באמצע עבודתו בפרדס, בשעות היום, בגלל הרפתקאותיו בלילות, וגם כשלא היו, היה משים עצמו עייף מהן. דודי ההולל אלכס היה בעל ראייה טובה, קלע מעולה, גבר מקסים שקומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע לו תמיד בכיס העליון של הז'אקט ומפיץ ריח טוב (כי אז עוד טרם הכירו את הדיאודוראנט, והיו אף שסגדו לריח הזיעה שראו בו סמל לשובו של העם היהודי לעמל-כפיים עברי); דודי היה איש שיחה מרתק, מומחה לבחורות וציטרוסים, "חושחשים וחושחשות," כדבריו, וגם בעל שמיעה מצויינת.

ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכול בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.

בראשית החורף, כאשר לאיכרים היה חשוב מאוד לדעת אם ומתי מתקרב הגשם, היה מותח את קומתו ומכוון את אפרכסת אוזנו לצד מערב ועומד ומאזין רגעים ממושכים בקשב רב. ואם היה שומע את הרוח שורקת בחור של הניקבה העתיקה שתחת הגבעה שעליה עתידה היתה לקום הרצליה ג', גבעה הנמצאת מול הים, (כיום חותך כביש החוף את שיפוליה) – היה מבשר שבעוד יומיים יגיע הגשם. ומעולם לא טעה.

בקיאותו בנשים לא נמוגה עם השנים. "מדוע הן מתגאות עלינו כשאנחנו מזדקנים? אפשר לחשוב שרק אנחנו נחלשים! וכי מישהו יעיז להגיד שאצלן אין שום הבדל בין קוס צעיר לקוס זקן? קוס צעיר דומה לשני שזיפים ורודים ועסיסיים, קוס צעיר הוא מתנה מהטבע, פרי טרי, פרימו דה-פרימו! שפתיים יישק! – קוס זקן הוא כמו ממחטה משומשת שהתייבשה, שק... מה אני אומר שק? – שקיים, חורְג' [שקיים בערבית] של קמטים. איחס, בררה!"

המשך יבוא

* * *

צוותא תל אביב

קבלת השבת מוקדשת לאהרון אפלפלד ז"ל

שנה ללכתו מאתנו 
ולהשקת הנובלה "הפסגה"

שישי 11/1 בשעה 1030 בבוקר
על פרשת השבוע "בא" – מירון איזקסון
משתתפים (א"ב): אהוד בנאי, גיל הר אבן, דינה פורת, יגאל שורץ, צבי צמרת,
בני המשפחה: הרעיה – יהודית, הילדים – בתיה, יצחק ומאיר
שירה: הילה כהן אלעזר
מנהל מוסיקלי ופסנתר: רמי הראל

מנחה: שירי ארצי
עורכת: נילי שחור

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים בקופות צוותא טל. 03-6950156 ובאתר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום משה גרנות. בתוך ים המלל שנכתב על עמוס עוז. כמה מן הסופרים שכתבו עליו ניסו באותה הזדמנות לשרבב ולשווק גם את מרכולתם האישית.

והנה הריאיון שלך, מלפני ח"י שנים כמעט, עם פרופ' עמוס עוז, בחדרו הקטן באוניברסיטת באר שבע, הוא לדעתי ריאיון מופת ואחד הראיונות הטובים שנעשו עם עמוס עוז. שאלותיך הצביעו על היכרות מעמיקה שלך עם יצירתו העניפה ועם השקפת עולמו ואמונותיו של עמוס עוז. מעניין שעמוס עוז היה פחות מוכן להיכנס לעורם של גיבוריו ולפרשם, אך היה מוכן ביתר קלות לפרוס את משנת ואת האני מאמין שלו. 

 ברשותך כמה זיכרונות:

1. היכרתי אישית את אביו של עמוס עוז – ד"ר יהודה אריה קלוזנר, שעבד בספרייה הלאומית וכתב מחקר על יצירתו של שייקספיר.

הוא לא היה איש קל. לאחר פטירתו ביקש עמוס עוז מהמבקר חיים תורֶן, מנהל הוצאת מאגנס באותם ימים, לטפל בעיזבון הספרותי של אביו.

תורן אמר לעמוס: "מי כמוך עמוס, סופר בעל מוניטין, יכול לטפל בעיזבון של אביך?"

תשובתו של עמוס עוז היתה: "אבל אני אדם עסוק." 

2. עוד בהיותי צעיר מאוד התבקשתי להגיה (בהתנדבות) את ספר השירים הקטן של סבו אלכסנדר קלוזנר, שהיה הדור בלבושו ובילה הרבה בקפה 'עטרה'. הוא כתב שירים מלאי התלהבות ופאתוס  ברוסית על מאורעות השעה. זכור לי שיר על 5 בחורים שנרצחו כשהלכו לעבד את אדמות קריית ענבים. לזכרם הוקם קיבוץ מעלה החמישה. השירים, למיטב זיכרוני, תורגמו לעברית על-ידי הסופר בצלאל קלוזנר (אליצדק). *

תייקתי את מאמרך אצלי בתיק המאמרים הנבחרים.

 בברכות

 בן-ציון יהושע

אהוד: אם איני טועה אביו של עמוס עוז עבד בארכיון הציוני ששכן אז עדיין בקומת הקרקע בבניין המוסדות הלאומים ברחביה. נעזרתי בו כאשר חיפשתי חומר על הסניפים הנאציים במושבות הגרמניות של הטמפלרים בארץ-ישראל, לצורך כתיבת "אנשי סדום" שיצא לאור ב-1968.

* ויקיפדיה: בצלאל אליצדק (קלוזנר) (3 ביוני 1884, י' בסיוון ה'תרמ"ד – ספטמבר 1973) היה מורה, עיתונאי ומתרגם יהודי וציוני שנודע בשם העט "ב' אליצדק". הוא נולד בשנת 1884 באולקניקי, פלך וילנה שבליטא (אז האימפריה הרוסית) כבן שני ליהודה ליב קלוזנר (מצאצאי הרב אברהם קלוזנר) ולראשה קיילה (מצאצאי הרב אלכסנדר זיסקינד מהורודנה). אחיו הבכור הוא ההיסטוריון יוסף גדליהו קלוזנר, ואחיו הצעיר הוא אלכסנדר זיסקינד קלוזנר, סבו של הסופר עמוס עוז.

* אהוד היקר, קראתי בעניין את דבריה של יערה בן דוד, על הרומן של שמאי גולן. אני כתבתי גם כן על הרומן הזה (פורסם במקור ראשון – 7.11.2008). אנא, בדוק אם תמצא בו עניין.

 אהבתי את הלשון המושחזת של נעמן כהן על האבסורד שבמשנתו של שלמה זנד, ועל מוזרותו של בני ציפר.

 אתה צודק כשאתה לועג לרודפי השלום (עמוס עוז ואורי אבנרי וכו'), שכביכול יש לסמוך על רדיפת השלום של הפלסטינאים, אבל צריך להודות שבעניין הזה היה עמוס עוז יותר מאוזן: הוא טען שאפשר להזדהות עם רצון הפלסטינאים לחירות, אבל לא עם החתירה שלהם להשמדתנו, כי הם לא רוצים רק חירות לעצמם, אלא גם חורבן למדינה היהודית.

 שלך,

משה גרנות

* שיעור העוני: "שיעור הילדים החיים בעוני ירד ב-2.8% – בסך הכול יש בישראל 814,800 ילדים עניים." ["הארץ" 1.1.19].

אם נניח שבכל משפחה ענייה יש לפחות 3 ילדים, יסתבר לנו שמיספר העניים, הורים וילדים, הוא כ-1,358,000 ישראלים, שהם כ-16% מאוכלוסיית ישראל [8.7 מיליון] או כמעט 2 מכל 10 ישראלים.

למשל, בנתב"ג, בייחוד בחנויות הפטורות ממכס – מכל 10 קונים ישראליים יש קרוב ל-2 עניים. כך גם במסעדות וברשתות המזון. ממש רואים את ה-2 העניים, שחלקם לבוש-קרעים כמו בסרטים של צ'רלי צ'פלין, והם מקבצים נדבות ברחובות.

אנחנו מכירים אנשים עשירים שמאמינים לכל להטוטי הסטטיסטיקה ולא מוצאים מנוח לנפשם ושנתם נודדת בלילות בגלל העוני הנורא בישראל.

חלקם גם מאמינים שהאחראים לעוני הם ביבי ושרה, ואולי גם שרת התרבות ש"טימאה" בנוכחותה את טקס האשכבה לעמוס עוז ב"צוותא".

* העניים אוכלים יותר: "2018 ברשתות המזון היתה מצוינת, 2019 תהיה נפלאה. להערכתו של דוד גבאי, הגידול בצריכת המזון בשנת 2019 יואץ לקצב שנתי של 4%-5% ב-2018-2020 לעומת 3% ב-2017 ו-5% במחצית הראשונה של 2018. הגורמים לכך יהיו ירידה באבטלה ועלייה בהכנסה הממוצעת ובהיקף התעסוקה; וגם העלאת שכר המינימום. לדבריו, החל ב-2019 מחירי המזון יעלו ב-1%-1.5% לשנה בשנים הקרובות, במקביל לחזרה של סביבת אינפלציה של 2% שתספק רוח גבית ליצרני המזון ולרשתות השיווק." [יורם גביזון, "דה מארקר", 31.12.18.]

* טירוף מערכות? נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין מעלה על נס את ערך הבגידה בהספדו לעמוס עוז ביום שני האחרון ב"צוותא": "לא רק שלא חשדת להיקרא מיעוט, אפילו מלהיקרא בוגד לא פחדת. ראית בזה תואר כבוד. לפני שנתיים התארחת בחוג תנ"ך בבית הנשיא והמילים [שלך] חורכות עוד את בשרי. 'הצצתי בטוקבקים שהופצו בירושלים לפני אלפי שנים נגד ירמיהו והרגשתי בבית. הרבה שנים קראו לי בוגד והשאלה מיהו בוגד העסיקה אותי. הפעם הראשונה כשהייתי בן 8 והפעם האחרונה עוד לפניי'."

* בוקר טוב למר חב"ע. שאלה לא פוליטית: כתפוזן מלידה אולי תוכל להסביר לנו מה פשר תפוזי הענק שנחתו עלינו. כל תפוז 300 גרם  ו-90% ממנו קליפה. ואולי אלה בכלל ה"קליפות" שמוזכרות בקבלה. ולמי היה אינטרס להמציא מוצר נלוז שכזה?

בברכה

א. כהן

אהוד: לצערי אין בידי די ידע כדי לענות לשאלתך. אולי מי מהקוראים שלנו יעזור? עדיין אני מחכה בקוצר-רוח להופעתם בשוק של תפוזי השאמוטי כדי שנוכל להיפטר סוף-סוף מן ה"טבוריים". וגם כאשר השאמוטי מופיע סוף-סוף, אני מעדיף את הקטנים הנמכרים בזול באריזות רשת ל"מיץ" כי הם טעימים יותר למאכל, ולא "יבשים". ייתכן שהתפוזים הגדולים-יחסית הם מפרדסים שעצי-ההדר שלהם הזדקנו, ולמרבה הצער כמעט שלא נוטעים כיום פרדסי שאמוטי חדשים, הגם שהוא פרי-ההדר הטוב ביותר בעולם, ובוודאי שכבר לא נוטעים אותם באדמת השרון היקרה, שהיתה בית גידולם הטוב ביותר, אלא בדרום, ומשקים אותם במי קולחין.

* יש לנו הרגשה שמפלגתו החדשה של משה בוגי יעלון, תל"ם, לא תעבור את אחוז החסימה והוא לא יראה מבפנים את הכנסת הבאה. היה עליו להישאר בליכוד ולקבל את הצעתו של נתניהו לכהן כשר החוץ. כך היה נשאר במרכז העניינים הפוליטיים והמפלגתיים ונושף בעורפו של נתניהו מבפנים.

* בביקורנו החודשי בחנות הענקית "אושר עד" בתל-אביב, שיכולה להתחרות בהיקפה בחנויות הגדולות בארה"ב, והמחירים בה זולים להפליא, וקונים בה אנשים מכל שכבות העם  – נתקלה עינינו בבקבוק ירוק-כהה של "שמן זית כתית מעולה, מיוצר בכבישה קרה, חמיצות מירבית 0.4%" מתוצרת החברה הישראלית "שקדיה". לא היססנו וקנינו, 750 מ"ל במחיר 24.90 שקל. ממש מציאה.  

בבית מיהרנו לצקת מהשמן לצלחת, לטבול בו לחם ולטעום. אכן שמן זית מעולה. ממש מומלץ. אפשר להיות גאים ש"שקדיה" הישראלית מייצרת שמן זית משובח כזה.

אבל אז שמענו בחדשות כי יצא חוק לפיו על כל מוצר מזון, כולל שמני-זית, יש לציין את ארץ-יצורו. ואנחנו מסתכלים בבקבוק מאחור, ומה רואות עינינו:

"כשר פרווה באישור הרבנות הראשית לישראל. מיובא ומשווק ע"י שקדיה גבע תעשיות בע"מ, הבנאי 3, מודיעין 7171301. טל. 08-9158888. יצרן: אסייטס דל סור אס.איי, סביליה ספרד."

אגב, יש כנראה ל"אושר עד" קניינים מצויינים כי לא רק השפע אלא גם איכות המוצרים גבוהה ומוקפדת מאוד. הקנייה שם היא ממש בילוי. גם סדרי החנייה נוחים מאוד. הכתובת: קרמניצקי 3, ת"א.

* שר החוץ האמריקאי מייק פומפאו השתתף ביום שלישי, 1.1.19, בטקס השבעת הנשיא ז'איר בולסונרו בברזיל וזה בסדר גמור. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו השתתף אף הוא בטקס וזה לגמרי לא בסדר כי ראש ממשלה הפאשיסטי הגזעני שלנו מבטא בכך את תמיכתו בנשיא הפאשיסטי הגזעני החדש בברזיל, וזה בהחלט לא על דעת עיתון "הארץ", ותמר זנדברג, אחמד טיבי וחנין זועבי המייצגים את ישראל האמיתית.

* אלימלך שפירא: אהוד, אני קורא את פרקי "המושבה שלי" המתפרסמים בהמשכים במכתב העיתי וכולי נדהם. מאז "שור אבוס וארוחת הירק" ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק לא קראתי ספרות עברית עסיסית שכזו, מהנה ומדהימה, שלעומתה ניראים מרבית הסופרים העבריים בני דורך כחגבים. איך זה שאתה נשארת "סופר נידח" ואיש לא מונה אותך בין הסופרים הגדולים של הספרות העברית בתקופתך?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל