פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1408

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' שבט תשע"ט, 7.1.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צָלָ"ש לְאַנְשֵי מְטוּלָה. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ט"ו – שליטה חלקית במדדי המניות. // אורי הייטנר: 1. הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז. 2. צרור הערות 6.1.19. 3. איתרוג. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ל"ג.  שתי הבכורות. // אילן בושם: 10 שירים ל'חדשות בן עזר'. // עירית אמינוף: 1. על עמוס עוז. 2. פרידה מהחוג בגבע. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [125] הגיגים קלים על נושאים כבדים. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. [המשך]. // תקוה וינשטוק: הבניין נהרס – התבליט של ג'ניה ברגר ניצל. // גיא משיח: בין פזמונאות לשירה, יואב גינאי. // נעמן כהן: הנביא עמוס עוז. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "מגילת סן מיקלה" לאכסל מונתה. עברית: 1935-1936, 1973. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.6.1975 לפני 44 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שישי, סוף הידידות עם טשרניחובסקי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צָלָ"ש לְאַנְשֵי מְטוּלָה

לִפְנֵי מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְתַּיִם שְנוֹת חַיִּים, כְּשֶלֹּא הִטּוּ לָהּ * עוֹד חַבְּלָנֵי הַ"חִיזְבַּאלְלַהּ" שְלַל מַשְׁטֵמוֹת בִּלְתִּי שְפוּיוֹת * לְמוֹשַבְתֵּנוּ הַיָּפָה בִּצְפוֹן אַרְצֵנוּ, הִיא מְטוּלָה, * בַּחֲפִירָה תַת-קַרְקָעִית שֶל מִנְהָרוֹת הֶתְקֵפִיּוֹת * הִכּוּ בָּהּ רִאשוֹנֵי הַמִּתְיַשְּבִים בְּנֵי רוּסְיָה שֹרֶש * וְעַד הַיּוֹם מַמְשִיכֵיהֶם וּנְכָדֵיהֶם הַמֻּשְרָשִים * בְּקַרְקָעָהּ וּמַצְמִיחִים בָּהּ עֲצֵי פְּרִי וַעֲצֵי חֹרֶש * וּמִתְחֲמֵי מְלוֹנָאוּת עַל דְּבֵקוּתָם בָּהּ מִתְעַקְּשִים. * אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד פִּטְרַלְנוּ בַּלֵּילוֹת אֶת גְּדֵרוֹתֶיהָ * כְּמִלּוּאִימְ'נִיקִים, אֲנִי וּמוֹטִי פְלַיְשֶר הַזַּמָּר * וְהַשַׂחְקָן דּוּדוּ סְמָדַר, וְאֵיךְ בְּאֹפֶל לֵילוֹתֶיהָ *הִפְעַלְנוּ זַרְקוֹרֵי-תַּצְפִּית מִגֹּבַהּ מִגְדְּלֵי-מִשְמָר. * וּכְשֶחָשְׂפוּ עֵינָיו שֶל צַהַ"ל אֶת אוֹתָן מִנְהֲרוֹת-תֹּפֶת * נוֹסַף בְּכָךְ עוֹד דַּף לְאֹסֶף סִפּוּרֵי הֲבָסָתָן * שֶל מְזִמּוֹת אוֹיְבֵינוּ כִּי תָמִיד יָדֵנוּ עַל הַדֹּפֶק * וְאֶת מְטוּלָה לֹא יַכְרִיעַ שוּם נַסְרַאלְלַהּ בְּכוֹר שָׂטָן. * וְלִכְבוֹדָהּ שֶל מוֹשָבָה זוֹ וּכְבוֹדָם שֶל כּוֹחוֹת צַהַ"ל * אִם חַיָּלִים אוֹ חַיָּלוֹת הַשֻּתָּפִים לַמַּחֲזֶה * שֶל עֲמִידַת מְטוּלָה זֹאת מוּל רִשְעוּתָם שֶל בְּנֵי בְּלִיַּעַל * מַקְדִּיש הַיּוֹם "חַדְשוֹת בֶּן עֵזֶר"" אֶת הַשִּיר הַזֶּה.

הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה

לֹא יָדוּעַ אִם שְמָהּ הָיָה שוֹש, צִיפּ אוֹ שוּלָה,

לֹא יָדוּעַ אִם שְמוֹ הָיָה דָן אוֹ אַמְנוֹן.

הִיא הָיְתָה קַשָּרִית מַגְנִיבָה מִמְּטוּלָה,

הוּא הָיָה קְצִין-תַּצְפִּית מִמּוּצָב בַּחֶרְמוֹן.

וּבֵין עֵמֶק עָיוּן לְבֵין עֵמֶק הַחוּלָה,

בֵּין טִיּוּל שֶל שַבָּת וּפַטְרוֹל שֶל סִיּוּר,

הֵם פָּגְשוּ זֶה אֶת זוֹ בַּ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה

וְהַקֶּטַע הַזֶּה הִתְחַמֵּם כְּתַּנּוּר.

כִּי גַם קְצִין-הַתַּצְפִּית שֶעֵינָיו עֵינֵי נֶשֶר

מוּל תַּצְפִּית שֶכָּזֹאת לֹא נִשְאַר שָם שָלֵו

וְאוֹתָהּ קַשָּרִית הַמֻּמְחִית בְּכָל קֶשֶר

כְּבָר קָשְרָה לוֹ בִּפְּלוֹנְטֶר גָּדוֹל אֶת הַלֵּב...

*

הַ"תַּנּוּר", הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה,

הַמַּפָּל שֶקִּצְפּוֹ לֹא נָדַם.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לָהּ

לַשַּלְהֶבֶת הַזֹּאת שֶבַּדָּם.

כִּי הַלֵּב הוּא תַנּוּר כָּפוּל שֶבַע

וּכְשֶנּוֹף לְעֵינֵינוּ נֶחְשָף

זֶה כֵּיף לְהִסְתַּלְבֵּט בְּחֵיק הַטֶּבַע

(בִּפְרָט כְּשֶיֵּש, חַבִּיבִּי,

חֵיק נוֹסָף...)

הוּא מָדַד בְּעֵינָיו בָּהּ, מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה

כָּל סַנְטִים, תוֹךְ סְקִירָה טוֹפּוֹגְרָפִית, בְּלִי בּוֹש,

כִּי הָיְתָה לָהּ גִזְרָה אַסְטְרָטֶגִית לְאַלְלָה

וְגַם חוּץ מִן הַיֵּצֶר הָיָה מָה לִכְבּוֹש.

נוּ, וְהִיא – שֶהָיְתָה תַחְמָנִית וּפִקַּחַת –

כְּבָר הֵכִינָה לוֹ אַמְבּוּשִים, מַה זֶּה בִּדּוּר?

הוּא אָמַר: "אַתּ  פְּצָצָה!", הִיא עָנְתָה לוֹ: "אִם כָּכָה,   

אָז תַּזְהִיר תַ'פַּטְרוֹל: 'יֵש פְּצָצָה בַּתַּנּוּר...'

כֵּן, יֵש חֵפֶץ חָשוּד בַּתַּנּוּר שֶל מְטוּלָה

וְלַחֵפֶץ יֵש חֵפֶץ מֻצְדָּק לְגַמְרֵי:

לְסוֹבֵב עַל הָאֶצְבַּע שֶל שוֹש, צִיפּ אוֹ שוּלָה

כָּל גְּבַרְבַּר שֶנּוֹעֵץ בָּהּ מַבָּט שֶל X ray..."

*

הַ"תַּנּוּר", הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה,

הַמַּפָּל שֶקִּצְפּוֹ לֹא נָדַם.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לָהּ

לַשַּלְהֶבֶת הַזֹּאת שֶבַּדָּם.

כִּי הַלֵּב הוּא תַנּוּר כָּפוּל שֶבַע

וּכְשֶנּוֹף לְעֵינֵינוּ נֶחְשָׂף

זֶה כֵּיף לְהִסְתַּלְבֵּט בְּחֵיק הַטֶּבַע

(בִּפְרָט כְּשֶיֵּש, חַבִּיבִּי,

חֵיק נוֹסָף...)

הוּא אָמַר: "וַּאללָה בָּא לִי לִקְטֹף אוֹתָךְ, פֶּרַח,"

הִיא עָנְתָה לוֹ: "זֶה פֶּרַח מוּגָן, יָא מַזְ'נוּן."

הוּא רָטַן: "אַךְ לַפֶּרַח יֵש לֵב קַר כַּקֶּרַח,"

הִיא קָרְצָה: "אָז תַּתְחִיל לְהַפְשִיר אוֹתִי, חְנוּן..."

כָּךְ עָקְצוּ זֶה אֶת זֶה וּפְנֵיהֶם כֻּסּוּ אֹדֶם

וְהַשֶּמֶש עֵדָה הָיְתָה, שָם, בַּמָּרוֹם,

כִּי הַמַּיִם זָרְמוּ בַּתַּנּוּר כְּמִקֹּדֶם

רַק הַזְּמַן – לֹא כְּקֹדֶם – חָדַל מִלִּזְרוֹם. 

וּכְשֶלַּיְלָה יָרַד עַל חֶרְמוֹן עוֹטֵה-שֶלֶג

וְהָרוּחַ הִצְלִיפָה בַּגִ'יפּ הַסָּגוּר,

הָיָה קֹר נוֹרָאִי, אַךְ הַשְּנַיִם הָאֵלֶּה

תַאֲמִינוּ לִי, לֹא נִזְקְקוּ לְתַנּוּר...

*

הַ"תַּנּוּר", הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה,

הַמַּפָּל שֶקִּצְפּוֹ לֹא נָדַם.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לָהּ

לַשַּלְהֶבֶת הַזֹּאת שֶבַּדָּם.

כִּי הַלֵּב הוּא תַנּוּר כָּפוּל שֶבַע

וּכְשֶנּוֹף לְעֵינֵינוּ נֶחְשָׂף

זֶה כֵּיף לְהִסְתַּלְבֵּט בְּחֵיק הַטֶּבַע

בִּפְרָט כְּשֶיֵּש, חַבִּיבִּי,

חֵיק נוֹסָף...)

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ט"ו – שליטה חלקית במדדי המניות

חודש דצמבר 2018 היה מאתגר, שלא לומר קשה, לשני הצדדים העיקריים הלוחמים: סין מול ארה"ב, גם שאר העולם לא נישאר יבש ביציע. המכס הדו-צדדי בגובה 10% על 200 מיליארד יבוא סיני לארה"ב מול 100 מיליארד יבוא אמריקני לסין גרם להאטה כלכלית בסין מול המשך צמיחה גבוהה, אך פחותה משהו עם ירידה גדולה בשערי המניות העיקריים בארה"ב.

כך על הנייר, במציאות המכס הסיני שנגבה מהיצוא האמריקני לא מעלה את המחירים לצרכן הסופי הסיני שהוא, ברוב המקרים, הממשלה עצמה כך שיש כאן העברה מכיס אחד למישנהו.

לעומת זאת היבוא הסיני לארה"ב מורכב רובו ככולו ממוצרי צריכה עליהם משלמות רשתות השיווק והצרכן הסופי ביחד את המכס. אלא שבארה"ב נמכרים המוצרים ע"פ עקומות ביקוש בעלות גמישות  גבוהה יחסית – מה שמביא להפחתה משמעותית בנפח היצוא הסיני. בדצמבר הסתכמה הירידה בגידול היבוא הסיני בסדר גודל של 3.5% מה שלא נשמע משמעותי ביותר. אך אין לטעות, באופן אבסולוטי הנפח הוא גדול, מה שהיה מצריך הקטנת שעות העבודה במפעלי הייצור בסין, ולגודש אוניות מכולות שלא יוצאות לדרך בטרם מילאו לחלוטין את קיבולת נפחן... לפתע נוצרים צווארי בקבוק בדמותן של אוניות הממתינות להעמסה ויציאה לדרך.

הסינים, שפעלו באופי אופטימי, לא בנו פתרונות מעשיים לצווארי הבקבוק ואלה מעיקים נמרצות. "פסק הזמן" של 3 חודשים, שנבע בין היתר גם מסיבה זו, ייפסק בעוד כ-45 ימים ואז יוכפל – אם לא יושג הסכם. אלא שההאטה על שתי מעצמות הכלכלה העולמית משכה עימה מטה גם את אירופה ובמידה פחותה את דרום אמריקה ואסיה. כך שכולם מחכים לסיום מוצלח של מו"מ הסחר סין-ארה"ב. מסתמנת התקדמות –  כבר השבוע ייפגשו הצדדים בדרגות של סגני שרים לסבב שיחות בסין. אם תחול התקדמות כצפוי, ייערך סבב קריטי נוסף בדירוג שרים בוואשינגטון תוך מספר שבועות.

מי שיצטרך לשנות מסלול עתידי אלה חברות הטכנולוגיה האמריקניות כמו "אפל", וחלק מיצרני המכוניות. הסיבה העיקרית – דרישתו של טראמפ להחזיר את הייצור הביתה! אחרת אין סיבה לייחד אותן בהשתת המס על מרכיב הייצור שנעשה בסין. להיפך, לסין שמורה האופציה לקחת את ארה"ב למשפט באירגון הסחר העולמי בהאשמת אפלייה בוטה בהשתת מכס על מוצר המיוצר מעבר לרחוב בו שוכן מפעל ייצור האייפונים. אלה הודעות מכאיבות ל"אפל" ולאחרות.  הפליאה עשות מניית "אפל" שחצתה בקיץ האחרון את נפח הטריליון דולר וכיום נסחרת באזור ה-700 מיליארד בלבד.

מחיר הנפט והשפעתו על המניות

מעקב צמוד על הדינמיקה של מחיר הנפט הגולמי לעומת שלושת מדדי המניות העיקריים בארה"ב מביאה לתובנות הבאות:

א. בשוק החוזים העתידים (Future), לסחר הנפט יש השפעה משמעותית על המדדים, בתנאי שמחיר הנפט נמוך – מתחת ל-48 דולר לחבית. הסיבה – חלקן של עסקאות הנפט הגולמי בשוק "העתיד" גדול כי שם יש למניות הנפט חלק משמעותי מתוך סך נפח המניות הנסחרות בחוזים עתידיים. כמו כן יש למגמת התנודה בשעות ה"עתיד" הקודמות לפתיחת המסחר חשיבות פסיכולוגית המתורגמת בשנים האחרונות לאלגוריתם הממוחשב המשמש את מקבלי ההחלטות.

ב. התמונה שונה בזמן המסחר עצמו. כאן כבר דרושה דרגת שינוי כפולה במחיר כדי להשיג השפעה חלקית במגמת המדדים העיקריים.

ג. כדוגמה קלאסית ניתן לראות בנסיקת המניות ביום ו' האחרון (4 לינואר 2018). בשעות הבוקר התפרסם הנתון על תוספת משרות בנובמבר – 312 אלף משרות לעומת 177 אלף שהיו בתחזית, זהו הישג משמעותי למימשל טראמפ. הסקטור הכלכלי הגיב בעליות במגמה משמעותית גבוהה אלא שזו לוותה בזיגזגים גדולים וארוכים יחסית כאשר כ"א מהם בשלב הזג (הירידה) מהווה איום מחסיר פעימה לסיומה של המגמה החיובית.

ואז הופיעה קרן הצלה בדמותה של קפיצה של כדולר וחצי עלייה במחיר הנפט הגולמי. וכמו במטה קסמים, נעלמו הזיגזגים, העלייה במניות נמשכה בתנודתיות נמוכה ואפילו הירידה במחיר הנפט של כמעט דולר בהמשך היום הביאה לשמירה על העלייה שהושגה כבר בשעות הצהריים. בסיום המסחר, עליית היום של 747 נקודות בדאו ג'ונס מחקה לעורכי עיתוני סוף השבוע שורה ארוכה של כתבות משחירות-טראמפ. בשבוע הזה טראמפ "צחק אחרון". הכתבות המשחירות הופיעו בעיתוני יום ו' בבוקר שסקרו בחדוות "פייק ניוז" את הנפילות של 640 נקודות בדאו ביום האתמול , בעוד שמי שקרא עיתונים "אחרי העבודה" כבר יודע על העלייה המסחררת של היום...

ד. ההישג הזה לא בא ללא מחיר. מחיר הנפט הגולמי עלה בשבוע הזה מתחום ה-45 אל ה- 48 דולר לחבית. כל התקרבות אל תחום ה-50 דולר או מעליו מהווה הזמנה למדינות הנפט הקונבנציונליות "הרעות" לחזור להפקה ושיווק ובמקביל נותן לאופ"ק חבל הצלה. יהיה מעניין לראות מה יעשה מימשל טראמפ במצב הזה.

סיכום ביניים

דיוני החודש הנ"ל במסגרת המו"מ שנמצא עדיין בפסק זמן יקבעו את המשכו מבחינת התוצאות ובמשך הזמן הדרוש לחתימת ההסכם. האם צפוייה הכרעה קרובה?

למרות שהנבואה ניתנה לשוטים אני מוכן להסתכן ולומר:  כן.

הסינים יחתמו על אי-גניבת טכנולוגיות בעתיד, וימשיכו כנראה לגנוב, או בפשטות "לקבל" את התוכניות המפורטות ע"מ לאפשר הליך ייצור מורכב על אדמת סין למערכות מורכבות.

הם יורידו את המכסים הגבוהים על יבוא מוצרים אמריקנים. ממילא הם מייבאים בעיקר מוצרים שאין להם תחליף מתאים ממדינה אחרת ולכן מכס כזה ממילא מתאפס. הם יאלצו לפתוח דרך ליבוא שאינו מוגדר חיוני ורק הזמן יראה שהם לא שמו רגל להכביד על השיווק הפנימי עבור כ-750 מיליון אזרחים סיניים בעלי יכולת קנייה מערבית (שווה ערך לאיחוד האירופי כפול 2).

אלא שטראמפ פועל בהצלחה מרשימה עד כה תחת מציאות בלתי אפשרית כמעט. העם כמעט חצוי כאשר המרכיב הגדול מחצי פועל נגדו בכל דרך אפשרית עד כה 24/7, ומכאן והלאה תיכבד הדרך משמעותית, כאשר בית הנציגים בקונגרס פועל ויפעל נמרצות לעצור את תנופת האג'נדה הלאומית שלו. יתרה מזאת, בית הנציגים יפעל עבור מטרה אחת – הדחת הנשיא כאשר כל הנציגים יודעים מפורשות שאין בכלל שמץ של סיכוי להשיג הדחה!

באווירה מחושמלת כמעט ללא תקדים, ישא הנשיא טראמפ בעוד כ-3 שבועות (29 בינואר) את הנאום המסורתי על "מצב האומה" בפני שני בתי הקונגרס.

התחזית הבטוחה: ברקים ורעמים.

על המערכה הזו, שתהייה עקובת דמים רבים (לא דם – במאמר הבא.

שאלה ממיספר קוראים:

 מדוע מעוניינת ארה"ב למכור לסין נפט במחיר כה זול?

סין איננה אוייב, היא יריב מתחרה במישור הכלכלה הבינלאומית. לארה"ב יש גרעון ענק במאזן המסחרי מול סין, שמאפשר לסין שימוש במטבע החשוב ביותר בכלכלה העולמית ומכאן גמישות-סחר השמורה בדרך כלל לארה"ב עצמה. מכירת נפט לסין היא חדשה כי ארה"ב רק לאחרונה הפסיקה בעצמה לייבא נפט. נפט נמכר בעסקאות ארוכות טווח של בין חודשיים לשנה. אם הנפט של שתי היצרניות הגדולות ביותר, ארה"ב וערב הסעודית התלוייה בה לביטחונה הבסיסי – יימכר לסין בכמויות גדולות, תיווצר תלות לטווח בינוני של סין בארה"ב. יתרה מזאת, לארה"ב קיבולת זיקוק נפט אדירה והיא תציע לסין נפט מזוקק ותרכיזיו שיכפילו כמעט את ההכנסות ואיתן את התלות הגוברת. היות שההוצאות המשתנות להפקת נפט בארה"ב נמצאות בקידומת 3 (מפצלי שמן בקידומת 2) אזיי היא מרוויחה גם מייצוא בקידומת 4.

במחירים כאלה נמנע שיווק נפט משמעותי מכמה חברות אופ"ק אחרות שהוצאות ההפקה שלהן נמצאות בקידומת 5 או 6. בעוד מספר חודשים יפקע המוראטוריום על סנקציות נגד איראן שהעניקה ארה"ב לאלה שסוחרות עימה בנפט. ביניהן הודו וסין. קיימת חשיבות רבה להציב בפניהן חלופה אטראקטיבית לאספקת נפט איכותי במחירים זולים בכדי לא להעמיד למבחן ניגודי לארה"ב שתי אוכלוסיות המהוות יותר מרבע האנושות. זהו משחק על מחצית אוכלוסיית העולם!

חובב טלפז

6 לינואר 2019

* * *

אורי הייטנר

1. הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז

"ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדיי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי יום במיטה, אלא כדי לבוא אליי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי היום שלו שהיו רוויים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדיי... אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהיתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאימא.

"אחר כך סיפר לי בלחש, מה עשו לו ולאחיו דוד נערי רחוב באודסה ומה עשו לו נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה וגם הנערות השתתפו, ולמחרת כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע חצר בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך והמורים, מצדם, ראו ושתקו או אולי צחקו גם הם.

"ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף) אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, 'ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד'.

"ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אימי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה."

הסיפור הזה, על ליל כ"ט בנובמבר, הוא בעיניי הקטע היפה והמרגש ביותר בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" – פסגת יצירתו ובעיניי אחת הפסגות של הספרות העברית לתולדותיה.

עשרות פעמים קראתי את הטקסט הזה, בהרצאות רבות שנשאתי, ותמיד שערותיי סומרות ועורי מצטמרר מהתרגשות, כאילו קראתי אותו זה עתה בפעם הראשונה.

מעבר ליופיו של התיאור המרגש, אני רואה בו מפתח להבנת השקפת עולמו הציונית של עמוס עוז.

עמוס עוז נהג לומר, שהציונות היא שם משפחה, ובמשפחה הזאת ישנם שמות פרטיים רבים. אני מסכים אתו. עמוס עוז היה ציוני בלב ובנפש, ודגל בכל ישותו במדינת לאום יהודית ריבונית בטוחה בארץ ישראל. אולם מה היתה הציונות שלו? מה הוא השם הפרטי של הציונות העמוס עוזית?

את הטקסט הפותח את המאמר הזה, אני נוהג לקרוא בהרצאות ושיחות שכותרתן: הציונות – מקלט או ייעוד? אני מבחין בשיחה זו בין שתי גישות לציונות. על פי גישה אחת, הציונות היא הכרח להבטחת שלומם של היהודים, באמצעות מדינה יהודית ריבונית חזקה, כלקח מן הגולה, מן הרדיפות והפוגרומים ובעיקר מן השואה. מכאן שמדינת ישראל נועדה לספק מקלט בטוח ליהודים – זה תפקידה. הגישה הזאת היא "הציונות הקטסטרופלית", ציונות כלקח מן הקטסטרופה שחווה העם היהודי וכדי למנוע קטסטרופה עתידית. על פי הגישה האחרת, הציונות היא תנועה שייעודה הוא הגשמת חלום הדורות לגאולה לאומית של העם היהודי ולמימוש זכותו על ארץ ישראל במדינת לאום יהודית ריבונית.

אין בהכרח סתירה בין שתי הגישות, אך אלו גישות שונות. ניתן לנקוט בשתי הגישות ואפשר לשלב ביניהם במינונים אלה או אחרים. יצחק טבנקין, מנהיגה ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד, היה ציוני קטסטרופלי מובהק, שהיה משוכנע שהעם היהודי בגולה, כולל בארה"ב, צפוי לקטסטרופה בעתיד הקרוב. הוא גם היה משוכנע שמדינת ישראל נמצאת כל העת במאבק קיומי בתוך ים עוין השואף להשמידה ולכן היא מחויבת לאקטיביזם ביטחוני מתמיד. ועם זאת, הוא היה בראש ובראשונה ציוני ייעודי, גאולי, שהאמין בזכותנו ההיסטורית על כל שעל בארץ ישראל וחובתנו לממש אותה בהתיישבות קיבוצית. גם בגין שילב בין שני סוגי הציונות.

הדברים שאמר לעמוס עוז הילד אביו, באירוע המכונן בליל כ"ט בנובמבר 1947, ביטאו מסר של ציונות קטסטרופלית. מדינת ישראל קיימת כדי שבריונים לא יתנכלו עוד ליהודים, בני דורו של עמוס והדורות הבאים, כפי שהתנכלו לו ולאביו בגולה. הוא לא דיבר על השואה, כי משפחתו עלתה לארץ לפני השואה, אך השואה נוכחת היטב בדבריו. אין בדבריו דבר וחצי דבר של חזון לאומי גאולתי, מן הסוג שעליו נהג לדבר בן גוריון או מן הסוג שעליו מדברים תלמידי הרב קוק.

אביו של עמוס עוז היה איש הימין הרוויזיוניסטי. עמוס עוז היה איש השמאל הסוציאליסטי. אביו היה נץ. הוא היה יונה. אך המסר הקטסטרופלי שהעביר לו אביו בליל כ"ט בנובמבר חילחל לדמו, ועיצב את השקפת עולמו הציונית, שבה דגל עד יומו האחרון. בציונות כייעוד, הן בנוסח הרב קוק והן בנוסח בן גוריון, הוא ראה משיחיות שקר מסוכנת.

הציונות הקטסטרופלית עשויה להביא את הדוגל בה לעמדה פוליטית ניצית או לעמדה פוליטית יונית. היא יכולה להביא לאקטיביזם ביטחוני ולתביעה חסרת פשרות לגבולות בני הגנה, להרתעה גרעינית וכד'.

הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז היתה יונית. ציונות המבוססת רק על הקטסטרופה היא ציונות רזה, מינימליסטית, שרק צרכי ביטחון מרחיבים אותה. הציונות הרזה של עמוס עוז, התבטאה בהשקפה המצדיקה כל מה שמבטיח בעיניו את הקיום, אך שוללת כל מה שמעבר לכך.

בוויכוחיו הרבים עם הערבים ועם השמאל הרדיקלי בארץ ובעולם, הוא הגן בעוז על פעולותיה של ישראל במלחמת השחרור, ולא נבהל מסיפורי ה"נכבה". הוא דימה את היהודים והערבים בא"י בתש"ח לשני טובעים בים סוער האחוזים זה בזה, והדרך היחידה של כל צד להרים את ראשו מעל המים היא באמצעות היאחזות בכתפי חברו והטבעתו. מלחמת השחרור הייתה מלחמת הישרדות, מלחמה על עצם הקיום, על עצם היכולת לנשום אוויר, ולכן מעשיה היו הכרחיים.

אולם מרגע שיש ליהודים מדינה משלהם ומקום להניח בו את כף רגלם, עליהם להסתפק בקיים ואין כל הצדקה לכל מה שמעבר לכך. הוא ראה במלחמת ששת הימים מלחמת מגן צודקת, אך התנגד בתוקף לכל נוכחות ישראלית מעבר לקווי 4.6.67, כיוון שאינה הכרח קיומי ולכן היא "כיבוש" והיא לא מוסרית והיא משחיתה. הוא יכול היה לקבל, גם אם לא להסכים, לטיעונים ביטחוניים בעד ישיבה בשטחים, והסביר אותם כפחדים שניתן להבין אותם, אך ניתן להפיג אותם בסידורי ביטחון שונים. לעומת זאת, כל דיבור על מימוש זכותנו על הארץ וזיקתנו אליה, הוא גינה והוקיע. כך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים וכך עד מותו.

בסרט "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", נשמע עמוס עוז אומר, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שהוא מוכן להקריב את חייו וחיי חבריו כדי להבטיח את הקיום, אבל הכותל המערבי אינו שווה ציפורן של חייל אחד והוא היה מוכן לפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להציל את חייו של חייל אחד. ואולי המשפט הזה הוא תמצית השקפתו הפוליטית.

אין זה פלא, שמי שזו גישתו, יצא נגד שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", שבו הוא ראה המנון של המשיחיות שממנה הוא סלד. במיוחד הוא יצא נגד שורות כ"כיכר השוק ריקה". וכך הוא כתב: "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן."

מתמיה שדווקא סופר, המבין את חירות המשורר, התייחס לשורה הפואטית, שביטאה את הכאב על ירושלים המחולקת, ועל כך שכף רגלו של יהודי אינה יכולה לדרוך בעיר העתיקה, כאילו היתה דו"ח דמוגרפי. נעמי שמר הביעה אמת רוחנית, לא דמוגרפית, כפי שהשורה "איכה יבשו בורות המים" לא היתה דו"ח הידרולוגי, אלא קינה רוחנית.

נעמי שמר הגיבה על דבריו בחריפות, בסרט "אל בורות המים": "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה.' זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי... ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה."

הקטע מן הסרט, שבו היא אמרה את הדברים, הוקרן בעצרת המונים בגני יהושע במלאת שלושים לפטירתה של נעמי שמר, ששודר בערוצי הטלוויזיה והרדיו. עוז לא התאפק, ואמר למחרת: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים וייתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

היתה זו אמירה דמגוגית מכמה טעמים. ראשית, כיכר "פיקדילי" אינה חסומה בפני יהודים. שנית, היא לא בארץ ישראל, ונעמי שמר דיברה על א"י כשהיא ריקה מיהודים. עוז ניסה לצייר מצג שווא, כאילו המחלוקת היא על גזענות. כאילו ההבדל בין כיכר השוק בירושלים (אגב, אין כיכר כזאת) לכיכר פיקדילי, הוא שבירושלים הגויים הם ערבים. אך הוא ידע שאין זו אמת. המחלוקת בינו לבין נעמי שמר הוא רוחני, מחלוקת בין ציונות קטסטרופלית רזה, לבין ציונות ייעודית, גאולתית עשירה. 

את יחסו של עוז לירושלים, העיר שבה גדל, הוא ביטא בספרו "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית": "ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים... ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות בה... הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר של היסטוריה... ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם."

כל מה שמעבר לעצם הקיום הלאומי וההגנה מפני קטסטרופה ובעיקר כל מה שנוגע לזכויות היסטוריות, הוא בעיניו הרעלה.

עוז התנגד גם להתיישבות בגולן ולכל ההתיישבות מעבר לקו הירוק. במסגרת מחקר שאני עורך, עברתי על כל הפרוטוקולים של מוסדות תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, שאליה השתייכה קבוצתו חולדה, ועל כל ביטאוניה, בשנתיים שלאחר מלחמת ששת הימים. לא מצאתי כל מחלוקת, כל ויכוח על ההתיישבות בגולן. החריג היחיד היה עמוס עוז הצעיר, שבמאמר ל"איגרת" – ביטאון התנועה, מחה בעיקר על כך שאין כל דיון רעיוני סביב השאלה, אלא פועלים בשיטת "נעשה ונשמע", והוסיף שהוא יודע שהוא יהיה בעמדת מיעוט, אך הוא מצפה שלפחות יתקיים דיון. הוא התנגד להתיישבות בגולן, התנגד לחוק הגולן ותמך בנסיגה מהגולן.

אולם ככל שנתקל בהתנגדות לקיומה של ישראל או בהטלת ספק בצדקת הציונות, הוא לחם כארי על הגנת הציונות, והיה מטובי המסבירים של ישראל והציונות. בספרו "למרגלות הר געש" תיאר את הרצאותיו באוניברסיטאות בגרמניה מול סטודנטים רדיקליים אנטי ציוניים וכיצד הדף בעוז את ביקורתם.

עמוס עוז היה אחד הסופרים האהובים עליי. אני אוהב מאוד את מרבית ספריו. אני מתנגד בחריפות לעמדותיו הפוליטיות. הציונות שלי שונה מאוד מהציונות שלו.

אך כפי שהוא אמר, הציונות היא שם משפחה. משפחת הציונות על כל גווניה וכל שמותיה הפרטיים יכולה להתגאות באחד מטובי בניה, שיצירתו הספרותית היא תרומה אדירה לתחיה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל, והיא תישאר לדורות רבים.

אורי הייטנר

[אהוד: לצערי לא השתחררתי במשך השנים מן התחושה שכמעט כל דבר חדש שאומר עמוס עוז אינו נכון וכמעט כל דבר נכון שאומר עמוס עוז אינו חדש.

זאת ועוד, המשפחה שלי עלתה ארצה מהונגריה בשנת 1886 כדי לייסד מושבה עברית בארץ-ישראל – מבלי שאיש רדף אותם או הציק להם ופשט את מכנסיהם].

2. צרור הערות 6.1.19

* חוק הלאום בבית המשפט העליון – חוק הלאום עומד להידון בבית המשפט העליון, בעקבות גל של עתירות נגדו.

אני תומך בחוק הלאום בכל מאודי, ומצוי במחלוקת עמוקה עם מתנגדיו. המקום שבו ראוי לנהל את המחלוקת, אינו בית המשפט, אלא הכנסת, התקשורת, השיח הציבורי.

בית המשפט רשאי לדון בחוקים ואף לפסול חוקים, כאשר הם פוגעים בזכויות האזרח באופן משמעותי. במקרה זה, אין שום פגיעה בזכויות האדם והאזרח. החוק כלל אינו נוגע לזכויות האדם והאזרח, אלא להגדרה הקולקטיבית של הזהות הלאומית של מדינת ישראל. ולכן, אין מקום לדיון על החוק הזה בבית המשפט.

כיוון שמדובר בחוק יסוד – קל וחומר שאין מקום לדון בו בבית המשפט. פסילת חוק יסוד היא נשק יום הדין של בית המשפט; רק במקרים של פגיעה קיצונית ביותר בזכויות האזרח. למשל, חוק יסוד שישלול את זכות הבחירה בישראל מערבים, מחרדים או ממתנחלים הוא חוק בלתי חוקתי, שחותר תחת יסודות הדמוקרטיה הישראלית, וראוי להיפסל. אפילו גדול השקרנים לא יטען שחוק הלאום מתקרב כהוא זה לדוגמה שנתתי.

מן הראוי היה שהעתירות נגד חוק הלאום תיפסלנה על הסף. ההחלטה לדון עליהם היא טעות חמורה. עם זאת, משהוחלט לקיים את הדיון, טוב עשתה נשיאת בית המשפט כשקבעה הרכב של 11 שופטים, ללמדך שדיון על חוק יסוד הוא מקרה מיוחד וחריג, שאי אפשר לדון עליו בהרכב רגיל. אולי נכון היה לקבוע שהדיון הזה יהיה בהרכב של כל שופטי בית המשפט העליון.

התחזית שלי – בית המשפט לא יפסול את חוק הלאום. רמת ביטחוני בתחזית הזאת היא 99%.

ומעבר להתנגדותי העקרונית לדיון, צר לי שבית המשפט העליון שוב פוגע בעצמו ובמעמדו, ומספק תחמושת לאויבי מדינת החוק ולטיעוניהם הדמגוגיים. הרי ברור שהעובדה שבית המשפט החליט לדון בחוק הלאום, מוכיחה שלא היה כלום ואין כלום, וששני הססמולנים אלשייך ומנדלבליט תפרו תיק נגד נתניהו...

* מהפיכה שלטונית נגד מדינת החוק – פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר שכותרתו "הימין החדש באמת", ובו תיארתי איך הליכוד, שהאידיאולוגיה שלו מאז הקמת הזרם הרוויזיוניסטי בציונות היתה של ממלכתיות, מדינת חוק, דמוקרטיה של איזונים ובלמים, יחס של כבוד לבית המשפט, כיבוד השירות הציבורי וכד' – בעט במורשתו, והפך למפלגה רדיקלית שמנסה לבצע מהפיכה שלטונית נגד ישראל כמדינת חוק, באמצעות העמדת בנימין נתניהו מעל החוק, בהיותו מייצג "רצון העם". במאמר הזכרתי את אחד האידיאולוגים של הדרך הזו, ארז תדמור, שהוא גם ממנסחי תאוריות הקונספירציה המטורללות, על "מדינת העומק", כלומר "השלטון האמיתי" במדינה,  שהוא התאגדות של המשטרה, השב"כ, הפרקליטות, בתי המשפט, ביקורת המדינה, "התקשורת", האקדמיה וכו' – שחברו יחדיו לתפור תיקים נגד נתניהו, המאיים על שלטונם הדיקטטורי, כדי להדיח אותו.

למחרת, פירסם תדמור מאמר תגובה ב"ישראל היום", שבו הצדיק את התאוריה.

ביום שלמחרת התקשרו אלי מרדיו "גלי ישראל" וביקשו לראיין אותי על המאמר. הסכמתי ברצון להתראיין. הם רק שכחו לספר לי, שאין המדובר בראיון אלא בעימות, ושהעימות הוא עם המראיין עצמו. ושהמראיין עצמו הוא ארז תדמור.

לא, איני חושב שעשו לי "אמבוש". לדעתי מדובר בטעות בתום לב, והם גם התנצלו. ובכל מקרה, אילו ידעתי במה המדובר, הייתי מסכים לעימות הזה. עם זאת, לא היה לי נוח להיקלע בלי דעת ובלי הכנה לתוך אותו עימות.

זה לא היה עימות ממש, אלא דו-שיח של חרשים. וכשאני כותב זאת, כוונתי ששני הצדדים בוויכוח ניהלו דו-שיח של חרשים. גם אני. אני יכול לנהל דיון מכובד עם אנשים שעמדתם הפוכה משלי ב-180 מעלות. אני יכול להתווכח בכבוד, ועשיתי זאת פעמים רבות, עם מי שתומכים (לא נשארו רבים כאלה...) בנסיגה מהגולן. אני יכול להתווכח עם פוסט ציונים. אני יכול להתווכח עם אנטי ישראלים.

איך אני יכול להתווכח עם תאוריות קונספירציה מטורללות? איך אני יכול להתווכח, למשל, עם מכחישי רצח רבין, אלה שיש להם "אלפי הוכחות" שהשב"כ רצח את רבין? כך איני יכול להתווכח עם מי שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק, המושחתת והרקובה, קשרה קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. איך אפשר בכלל להתחיל להתווכח עם "דעה" כזאת?

אז זה לא היה דיון. סתם צעקנו זה על זה.

בכל זאת אתאר משהו מן העימות. אחרי שתיאר כמה המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מושחתים, עבריינים ורקובים, תדמור אמר שהשלטון שלהם דיקטטורי, כי עובדה, אף אחד אינו מפקח עליהם. והוא שאל אותי: "מי מפקח על המשטרה? מי מפקח על הפרקליטות?"

השבתי לו שמח"ש מפקחת על המשטרה ונציב תלונות הפרקליטות – על הפרקליטות.

ותגובתו: "מח"ש? זאת בדיחה. נציבות הפרקליטות? זאת בדיחה." וסיפר שמישהו ממח"ש פעם אמר ככה, ומישהו מהנציבות פעם עשה אחרת. ובקיצור – ברור שגם מח"ש וגם הנציבות הם חלק מאותה "מדינת עומק". ואם תקום יחידת ביקורת על מח"ש, נציבות ביקורת על נציבות ביקורת הפרקליטות, ומבקר למבקר המדינה – גם הם יהיו פקידונים שלא נבחרו וחלק ממדינת העומק. אין לזה סוף.

מה המשמעות? הם חותרים למדינה שבה השליט עומד מעל החוק, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אסור לבקר אותו, אסור לחקור אותו, אסור לשפוט אותו, כי כל מערכות הביקורת, החקירה והשיפוט הם פקידים שאף אחד לא בחר אותם, ואיך הם יכולים לבדוק את מי שמגלם את "רצון העם"?

וכיצד תדמור מגדיר את הגישה הזאת? "דמוקרטיה ליברלית אמתית עם איזונים ובלמים." ציטוט מדויק. וכאן כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

* לא היה כלום – בנימין נתניהו עלה ב-1996 לשלטון, על גלי "העם עם הגולן". אולם כראש הממשלה, הוא ניהל מו"מ חשאי, מאחורי גבו של עם ישראל ומאחוריה גבה של הממשלה, למסירת הגולן לידיו של אבא של בשאר. את המו"מ הוא ניהל באמצעות חברו הטייקון רון לאודר, שליח לדבר עקירה.

במקביל, שיגר נתניהו את עוזי ארד, אז יועצו המדיני, לשיחות "עדכון" קבועות עם ראשי הדרך השלישית אביגדור קהלני ויהודה הראל. היו אלו שיחות הרדמה, שבהן הוא שיקר להם במצח נחושה, בשם הבוס, שאין כלום. וכאשר אריק שרון הזהיר את ראשי הדרך השלישית שמשהו מתבשל עם סוריה, הם חשדו בו ובמניעיו, והאמינו להכחשות הנמרצות של נתניהו, שהבהיר בהחלטיות שלא היה כלום.

אין כלום... לא היה כלום... בלה בלה בלה כלום... "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?! גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ."

* הצעד נכון אך הדרך אינה ראויה – החלטתו של אבי גבאי לפרק את השותפות עם ציפי לבני ו"התנועה" (הפיקטיבית) לא רק נכונה, אלא מתבקשת. אף מפלגה אינה יכולה לסבול חתרנות מן הסוג שהיא מייצגת. עם זאת, הדרך בה ננקט הצעד – השפלה בשידור חי, במקום שיחה בארבע עיניים שבה הוא מודיע לה על ההחלטה, מכוערת ואינה ראויה. אפילו פחדנית.

בעייה נוספת היא בעצם העובדה שאדם אחד מחליט החלטות כאלו. אולם זאת כבר בעייה שאינה מאפיינת דווקא את מפלגת העבודה, אלא את כל המפלגות. יש לציין שבמפא"י של בן גוריון ובחרות של בגין, שהיו מנהיגים חזקים וכריזמטיים ביותר, התרבות היתה אחרת לגמרי. כל החלטה כזו, על איחוד, פילוג, כניסה לקואליציה או פרישה ממנה וכו', התקבלה במרכז המפלגה ובמוסדותיה, והמנהיג נאלץ לעיתים להתאמץ מאוד כדי להעביר את רצונו. וכך היה אז בכל המפלגות. בעיניי, זה היה נכון וראוי לאין ערוך.

אני מקווה שפירוק השותפות עם ציפי לבני, שהיתה הסמן היוני של המחנ"צ וסמל להקצנה ולהיגררות אחרי השמאל הקיצוני, תבטא גם שינוי דרך, וחזרה של מפלגת העבודה למרכז הציוני השפוי והאחראי. בראשית דרכו כיו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי אותת לכיוון הזה, אך בשלב מסוים איבד כיוון ושליטה ונסחף בזרם העכור. יש לקוות שהצעד שנקט הוא הצעד הראשון בדרך הנכונה.

* גילוי נאות – שר הקליטה יואב גלנט השתלח בבני גנץ. ברגע של היסח דעת, הוא שכח לומר את חלקו השני של המשפט, ואעשה זאת במקומו: "גילוי נאות: גנץ מונה לרמטכ"ל במקומי, ומן הראוי לפרש את כל דבריי עליו כנובעים מקנאה בלתי נשלטת."

* להסיר את הכפפות – ישראל חייבת לנהל מלחמת חורמה בטרור היהודי ובמחבלים היהודים (בעצם, אין שום דבר יהודי בטרור הזה, ולכן אנסח זאת אחרת: בטרור שמבוצע בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות). עד היום, המדינה כושלת במלחמתה נגד הגיס החמישי הזה, כיוון שהיא פועלת בכפפות של משי. לא ייתכן שנשלים עם המצב שבו איננו מצליחים לשבור את קוד השתיקה ושיבוש החקירה שהבן גבירים למיניהם מאלפים אליהם את המחבלים הללו מילדות. אם אנו מצליחים לעשות זאת עם מחבלים חמאסניקים, אנו יכולים לעשות זאת גם עם מחבלים כהניסטים.

* פגיעה בחסרי ישע – אני תומך בהצעת החוק שהתקבלה בקריאה ראשונה (והמשך הליך החקיקה שלה יהיה בכנסת ה-21), על פיה יוטלו עיצומים על הורים המסרבים לחסן את ילדיהם.

לכאורה, זו חקיקה אנטי ליברלית, שבה המדינה מתערבת באוטונומיה של הפרט כלפי גופו. אך לא בכך מדובר, אלא בהגנה על חסרי ישע. כפי שהמדינה מתערבת, באמצעות החוק, גורמי האכיפה וגורמי הרווחה, ומגֵנה על ילדים מפני הורים מכים, כך עליה להגן על ילדים מפני הורים חסרי אחריות, המסרבים לחסן אותם ומסכנים את בריאותם ואת חייהם.

סרבנות חיסונים חמורה יותר מהכאת ילדים, כיוון שהיא מסכנת גם ילדים אחרים – חבריהם של הילדים לגן ולשכונה; סרבנות החיסונים היא פגיעה בבריאות הציבור. זכותו וחובתו של הציבור להתגונן.

* השביתו את הלימודים – אילו חיינו במציאות אוטופית של "וחי זאב עם כבש" ושל "וכיתתו חרבותם לאתים", לא היה צורך בצבא. לא היה צורך בנשק. לא היה צורך בגיוס בנות ובני 18 לשרת את המדינה ואת העם. אולם אנו במציאות של חיים בסביבה שמסרבת לקבל את זכות קיומם של חיים יהודיים במזה"ת ולבטח אינה משלימה עם עובדת קיומה של מדינה יהודית. חלומם הגדול הוא להשמיד את מדינת ישראל. אם נכריז על יום אחד של מנוחה, יום ללא צבא, יום אחד שבו הצבא יפשוט מדיו וכל החיילים ישלחו לביתם, לא נהיה כאן בבוקר  שלמחרת.

הגיוס של בני נוער במיטב שנותיהם לצה"ל אינו אידיאל. לבטח יש דברים טובים יותר לנערות ונערים בני 18 לעשות, מאשר לבלות את מיטב שנותיהם במסגרת הצבאית, להתאמן איך להרוג, ולסכן את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם. זה דבר רע. אך זה רע הכרחי, זה הכרח קיומי.

מי שאינו מבין זאת, אינו מבין היכן הוא חי, אינו מבין מימינו ומשמאלו. וגם אם הוא מרצה באוניברסיטה, הוא חסר מינימום של הבנת המציאות, שמץ של חוכמת חיים.

ד"ר קרולה הילפריך, מרצה חצופה ומרשעת באוניברסיטה העברית, נזפה בסטודנטית על כך שהגיעה ללימודים במדים. השערורייה החלה כאשר סטודנטית ערבייה חצופה, התנכלה לסטודנטית החיילת, ולאורך שיעור שלם הציקה לה על כך שהיא לובשת מדים שמפריעים לה, והמרצה לא התערבה ולא סילקה את המפריעה. ולאחר השיעור, עמדה המרצה מול התלמידה ובמשך שעה ארוכה נזפה בה, כשהיא מקשקשת סיסמאות נבובות על "חברה אזרחית-שמזרחית" ועל כך שבשם ה...סובלנות (!) חיילת לא צריכה לבוא במדיה ללימודים, כי זה פוגע בסטודנטים אחרים. לא יאומן.

זו לא הפעם הראשונה שתופעה כזאת קורית וזו לא האוניברסיטה הראשונה בישראל שיש בה תופעה כזאת. ומה שהפריע לי יותר מכל, זו שתיקת הכבשים של חבריה של הסטודנטית החיילת. הם ישבו בכיתה, ראו את הסטודנטית הערבייה מתנכלת לחברתם, ראו את המרצה שאינה מתערבת ונותנת לזה לקרות – ושתקו. היה עליהם לקום, לדרוש מהמרצה לסלק את המפריעה, ולא להמשיך את השיעור עד שתעשה כן. היה עליהם לגלות סולידריות עם חברתם החיילת.

יצויין לשבח אחד הסטודנטים, שתיעד במצלמתו את שיחת הנזיפה המבישה של המרצה החצופה בתלמידתה והעביר אותה לתקשורת. בזכות התיעוד הזה ופירסומו, המרצה לא יכלה להכחיש את התנהגותה, והנהלת האוניברסיטה לא יכלה לטייח.

מניין לי שההנהלה הייתה מנסה לטייח. מכך שנוסח תגובתה אחרי שהסרטון הופץ במלואו, אנמית לחלוטין, על סף הטיוח: "האוניברסיטה מכבדת את כל הסטודנטים והסטודנטיות כולל את אלה שבאים ללמוד בזמן שירותם הצבאי – סדיר, קבע או מילואים. ההנהלה מגנה התנהגות בלתי מכבדת בין סטודנטים לסטודנטים ובין אנשי סגל לסטודנטים. האוניברסיטה והמרצה מתנצלות בפני הסטודנטית שחשה פגועה."

האוניברסיטה מכבדת את כולם, מגנה באופן כללי התנהגות בלתי מכבדת. כלומר, האוניברסיטה אינה מגנה ומוקיעה את המרצה. אינה קובעת שהתנהגותה אינה מכבדת. אינה נוזפת במרצה או נוקטת נגדה צעדי ענישה. אינה מגבה את הסטודנטית החיילת ואינה מענישה ואף לא מתייחסת להתנהגותה של הסטודנטית המטרידה. ובסוף היא מתנצלת ומציינת שהמרצה מתנצלת – לא על מה שהיא עשתה, אלא כיוון שהסטודנטית חשה פגועה. שום אמירה מוסרית, ערכית, אמירה של טוב ורע, אלא אמירה אנמית שאם הסטודנטית חשה פגועה, מתנצלים בפניה.

כיוון שזו הגישה של הנהלת האוניברסיטה, הכדור כעת בידי אגודת הסטודנטים. מן הראוי שאגודת הסטודנטים תודיע על השבתת הלימודים, עד שינקטו צעדי ענישה הולמים נגד המרצה וההנהלה תפרסם אמירה ערכית המגנה את התנהגותה. ומן הראוי שתלמידיה של המרצה החצופה לא ייכנסו לשיעוריה עד שהיא בעצמה, בקולה, תתנצל בפומבי בפני התלמידה ותתחייב שלא תחזור על התנהגות כזאת.

* בין חברים – ברשימה שפירסמתי ביום מותו של עמוס עוז, ציינתי בין ספריו האהובים עליי במיוחד את "תמונות מחיי הכפר". כוונתי היתה לספר "בין חברים". את "תמונות מחיי הכפר" טרם קראתי.

* סכום האש – עונג השבת שלי היה קריאת המאמרים הרבים על עמוס עוז ויצירתו, שמילאו את המוספים הספרותיים של כל העיתונים. ומכולם, שבה את לבי פסוק אחד, מתוך ראיון של עמוס עוז לנורית גרץ ב-1973, לעבודת המ.א. שכתבה עליו: "האדם הוא סכום האש שעצורה בעצמותיו."

אני מאמץ את הפסוק.

* אל תקרא לי חילוני – כתב לי ליאון גרשוביץ', מורה ומחנך בישראל: למרות שאני בשנת שבתון, בכל זאת מביה"ס הצליחו לשכנע אותי להצטרף לחמישי-שישי-שבת של סמינר "גשר" לתגבר את הסגל שיצא לסמינר. ביום שישי יש שעה שהמורים מעבירים שיעורים לפי תכני עניין שלהם (ולא מנחי "גשר" שמעבירים את הסמינר עצמו).

אלא מה, הגורמים שהזמינו שכחו לומר שצריך להכין שיעור כזה. אז אלתרתי שיעור שבמוקד שלו חלקים ממאמרך "אל תקרא לי חילוני" משנת 2006. כפי שציפיתי, אכן באו בעיקר התלמידים הדתיים (המפגש הוא של בנים מביה"ס שלי – משגב עם בנים מישיבות תיכוניות נווה שמואל באפרת וכפר הרוא"ה). העמדת המאמר שלך במוקד השיח היתה מוצלחת ביותר, והשיח עצמו היה ער ומאתגר במובן הטוב של המושג. זכויות היוצרים כמובן הודגשו כנדרש. תודה על המאמר ההוא. שבת של שלום!

* ביד הלשון: נמסיס – מתוך כתבה של גידי וייץ ב"הארץ": "נתניהו קבל בשיחות על כך שמוזס מאתרג את הנמסיס שלו, נפתלי בנט."

ומתוך כתבה של יוסי ורטר באותו גיליון: "מוטב היה לו [לגבאי] לקחת דוגמה מהנמסיס כחלון."

נמסיס היא אלת הנקם במיתולוגיה היוונית. מכאן המילה Nemesis – נקמה באנגלית. הביטוי נמסיס מתייחס ליריב מושבע ונקמני.

3. איתרוּג

את הביטוי לו אקדיש את הפינה, לקחתי מאותו ציטוט, שלביטוי אחר מתוכו הקדשתי את הפינה הקודמת.

מתוך כתבה של גידי וייץ ב"הארץ": "נתניהו קבל בשיחות על כך שמוזס מאתרג את הנמסיס שלו, נפתלי בנט."

בפינה הקודמת כתבתי על "נמסיס", והפעם על "מאתרג".

כך מוגדרת המילה איתרוג ב"מילוג" – מילון עברי-עברי ברשת: שמירה על אדם או ארגון מפני ביקורת שלילית בתקשורת, הימנעות מביקורת וגינוי.

אבי הביטוי הוא העיתונאי אמנון אברמוביץ'. לאחר ההתנתקות, ברגע נדיר של גילוי לב ורגע אופייני של זחיחות, הוא התהדר באופן שהוא וחלקים בתקשורת התייחסו לאריק שרון עד ביצוע ההתנתקות. הם שמרו עליו כפי ששומרים על אתרוג בסוכות, לבל יפגע, ולכן הצניעו מאוד את הדיווחים על החשדות והחקירות נגדו, לא תקפו אותו בעטיים, לא דרשו את מיצוי הדין עימו, מחשש שהדבר עלול לשבש את עקירת גוש קטיף.

יש לציין שגם לאולמרט וכעת לנתניהו יש מאתרגים לרוב.

העיתונות אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולוחמת ללא חת בשחיתות. האיתרוג הוא הורדת מקצוע העיתונות לזנות.

אורי הייטנר

* * *

בבחירות הקרובות אצביע לנתניהו וזאת משתי סיבות עיקריות:

האחת שהוא ראש ממשלה מוצלח ומצליח,

ואף שבעבר לא הייתי מתומכיו,

אינני רואה בינתיים מנהיג ישראלי נוסף בשיעור קומתו!

והסיבה השנייה היא מחאה נגד מערכת משטרתית ומשפטית

המשקיעה אלפי שעות עבודה כדי להפיל בזה אחר זה

ראשי ממשלה מוצלחים שזכו לאמון העם –

בעוד עבריינים מסוכנים מהלכים חופשי וצוחקים!

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ל"ג. שתי הבכורות

הגירסה הראשונה של הסרט 'אולי תרדו שם' הסתיימה בכך, שזומבה מעלה את נרתיק הקונטרבס על גבו, ובלב שבור נוטש את אוניית הגג שהתנגשה זה עתה עם אונייה אחרת ברחוב דיזנגוף. כאשר גיל הקטן מגלה שהקפיטן שלו נעלם, הוא רץ לחפש אותו בים וקול קריאתו 'זוממבבבה' מהדהד על פני הגלים.

בגרסה המורחבת שהוספתי בעקבות בקשתו של דוידון, גיל מתעורר בבוקר שלאחר ההתנגשות, ויוצא מביתו עם ילקוט ספרים. בדרכו הוא  פוגש את כל גיבורי הסרט. תחילה את שכנתו יעל אביב המשקיפה עליו מהמרפסת, אחריה את יעקב טימן המתקן סירה על הירקון, אחר כך את רמי הנפוח, חברו לכיתה, כשאביו השמן, רץ אחריו לתת לו את הכריך ששכח. גיל ורמי מגיעים לבית הספר וחולפים על פניו של  השרת, (הוא הבלש חדודי בסרט), כשהוא מטאטא את הכניסה לבית הספר. אחריהם באותה כניסה (של הגימנסיה הרצליה), חולף המורה לזמרה, כשהוא מחזיק בידיו נרתיק של כינור. התלמידים  יושבים בכיתה, כאשר הדלת נפתחת והמורה לזמרה  מניח את הנרתיק על השולחן. גיל, היושב במרכז הכיתה, מעלה על פני חיוך רחב, כאשר הוא מגלה שהמורה לזמרה הוא לא אחר מאשר זומבה המשוגע.

את התוספת לסיום הסרט שהבטחתי לדוידון, תיכננתי בצורה שנוכל לצלם אותה ביום אחד בלי להשקיע בתאורה או סאונד. השחקן היחיד שהובא מרחוק ליום הצילומים, היה יהודה גור אריה, שבינתיים זכה לפרסום כרץ הקשיש ביותר המשתתף במרוץ התבור. ביומני הקולנוע הוא בלט עם שפמו הגדול ובלוריתו הכסופה כשהוא עומד בין ראשוני המזנקים. בשלב הבא הראו אותו כרץ השומר מרחק של קילומטר בינו ובין קבוצת הרצים האחרונה. לזכותו של גור אריה הקשיש, יש לציין שהוא לא ויתר והמשיך לרוץ, עד שהגיע אחרון לקו המטרה וזכה למחיאות כפיים. 

 הקטע הנוסף של הסרט צולם ללא קול, כשברקע נשמעת שירתו של בני אמדורסקי השר עם מקהלת צדיקוב, את 'אולי תרדו שם'. הסיום החדש של הסרט הוכיח את עצמו בהקרנת הבכורה, ואני לא שכחתי להגיד תודה ליעקב דוידון (אביה של המלחינה דפנה אילת) שהציע לי לסיים את הסרט עם חיוך.

את הקרנת הבכורה בקולנוע בן יהודה, הקדימה בכורה אחרת. היתה זו עדנה בתי, שנולדה כשלושה חודשים קודם לכן ללא כל  מאמץ מיוחד מצידי. תקופת ההיריון עברה עליי בכלל בלי כאבים ובלי בחילות,  וגם לדיצה לא היו בעיות מיוחדות. מי שלקח על עצמו את כל הטיפולים והדאגות היה  הסבא המאושר, בנימין, שהשאיר אותי ללא עבודה.

לעומת זאת, הדאגה לבכורה השנייה, בכורת הסרט, היתה כל כולה מוטלת רק עליי. אמציה חיוני, שהיה יד ימיני בכל הקשור להפקת הסרט , כבר לא היה איתי. הראש שלו היה נתון לפרויקט הבא שלו, הפקת סרט, שברבות הימים נודע בשמו 'חור בלבנה'. אחרי שסיפרתי לו על הפגישה עם דוידון, הוא הבין שבעיית בית קולנוע נפתרה, והרגיש שבזאת סיים את תפקידו. היתה לו רק בקשה אחת, שאלווה לו אלפיים לירות כדי לשכנע את פשנל שהוא מפיק רציני.

פשנל היה אז בראשית דרכו כאמרגן, יחד עם אורי זוהר. אמציה ידע שאם יקבל את הסכמתו של עמוס קינן לכתוב תסריט, ואם אורי זוהר יסכים להיות הבמאי והשחקן הראשי, הוא יצליח לשכנע את מרדכי נבון, בעל אולפני גבע, להשקיע בסרט. פשנל הסכים לתרום את אורי זוהר, אבל דרש לקבל מקדמה של  אלפיים לירות עם חתימת החוזה. אם לא הייתי נותן לאמציה את ההלוואה, הייתי אולי חוסך לו הרבה צרות ועגמת נפש, אבל אז גם לא היינו זוכים בסרט, שאמנם ירד מהר מאוד מהמסכים, אבל הפך לנכס היסטורי בתולדות הקולנוע הישראלי.

אני חייב להודות שבאיזשהו מקום חשתי אי נוחות מכך שאמציה חברי הטוב, שהיתה בינינו כימיה כל כך טובה במהלך ההפקה, לא פנה אליי לכתוב את התסריט. נכון ששמו של עמוס קינן הלך לפניו יותר משמי, אבל לפחות הנימוס היה מחייב אותו לפנות גם אליי. הפיצוי היחיד שהעניק לי, היה כשאמר לי במהלך הצילומים של "החור", שרק עכשיו הוא מבין איזה גן עדן היה לו כשעבד איתי על "אולי תרדו שם".

נשארו לי שלושה חדשים עד הקרנת הבכורה ואני החלטתי לנצל אותם לפרסום הסרט. הדבר לא היה פשוט, כי חמשת אלפי הלירות שקיבלתי מהדוד מרדכי, היו מיועדות  רק לפרסום מודעות בעיתונות, ואני חיפשתי דרכי פרסום נוספות, שלא יעלו לי כסף. שיר כבר היה לסרט, והוא הושמע ברדיו פעמים רבות בזכות גיל אלדמע, שזכר לי את חסד הפלמח.

עכשיו החלטתי לכתוב גם ספר. בשבילי לא היה דבר פשוט מזה, כי כל העלילה הייתה פרושה בתסריט ועליי היה רק לבנות אותה כסיפור שיש בו גם תיאורי טבע ותיאורי דמויות. תוך כתיבה צצו לי רעיונות חדשים, שלצערי כבר לא ניתן היה להכניסם לסרט. לכן את הסרט הבא – כך החלטתי – אכתוב קודם כספר ורק אחר כך אהפוך אותו לתסריט.  

הגברת ברכה פלאי מהוצאת מסדה, שמחה מאוד כשבאתי אליה עם הספר, כי היא זכרה איך קפצו מכירות 'חבורה שכזאת' אחרי שהסרט עלה על המסכים. כיוון שכך, החליטה להוציא את הספר במהדורה ענקית של 4,000 כותרים. אראלה, הציירת הקבועה שלי,  עשתה לעצמה חיים קלים, ובמקום לאייר, אספה את מבחר תמונות הסרט שצילם גיסי יוסף שפר, ועיצבה את הספר בצבעי שחור לבן.

כל תקופת ההדפסה חיפשתי גם איזה גימיק שיביא את הסרט לידיעת העם. הייתי יכול להשתמש ב'טריק'  של הסרט הקודם שלי, שבו הבמאי נהרג בתאונת טרקטור, וכל העיתונים יצאו בכותרת ראשית, אבל היה לי קצת חבל על עצמי. הרעיון שבסוף עלה על דעתי, נולד כששמעתי ברדיו על  פתיחת שבוע הספר בגני התערוכה. החלטתי שאני אמציא אוטומט שעד אז עוד לא הומצא בכל העולם. אוטומט למכירת ספרים. אעמיד אוטומט כזה ליד פתח התערוכה, ומי שיעבור לידו, יכניס  חמש לירות, ילחץ על כפתור והספר יצא מהמתקן באופן אוטומטי. והיה אם בתום התערוכה, יישארו עוד ספרים – כך חשבתי – אציב את האוטומט גם בכניסה לקולנוע בערב הבכורה, והעיתונות תצא מכליה לנוכח ההמצאה הגאונית הזאת.

מי שעזר לי בבניית האוטומט ואחר כך בהפעלתו, היה דניאל חנוך, שחזר שנה קודם לכן מאמריקה והצליח לשכנע את חלי חברתי,  שכדאי לה להתחתן איתו. באותם ימים  הסתיים הסכם העבודה שלו עם המכון לאריזה והוא חיפש עבודה. סיפרתי לו על האוטומט והוא בלי בעיות הסכים להיכנס לסיפור וגם לתוך האוטומט. את האוטומט ניגרתי בנגרייה של אבי והתאמתי אותו לגובה של דני. בחזית הארון הצבתי חלון זכוכית, שדרכו ניתן יהיה לראות את ערימת הספרים העומדים למכירה. היתה לי בעיה במציאת לחצן מתאים, אך פתרתי זאת בעזרת שלט קטן שעליו כתבתי "הקש כאן והספר יצא."

כשהתקרב מועד חג הספר, שאלתי את עצמי מה אעשה אם אף עיתונאי לא ישים לב לאוטומט הניצב בכניסה לתערוכה. כאן החלטתי לנצל את קשרי עם ראובן ינאי, עורך מעריב לנוער, והצעתי לו שייתן לי כתב נוער שיכנס לתוך האוטומט ואחר כך יכתוב כתבת ענק בשם "הייתי אוטומט ספרים בשבוע הספר!"

ראובן 'קנה' את הרעיון בחפץ לב וצרף למבצע אפילו צלם. לדני חנוך נתתי תפקיד להיות ה'קונה'. כל פעם שיראה אנשים מתקרבים ייגש לאוטומט, יכניס  חמש לירות ויקיש על השלט. אני התנדבתי לעמוד אחרי דני ואחרי הצלם, כדי שהעוברים יראו שיש תור ויצטרפו גם הם. 

הרעיון עבד יפה, דני 'קנה' במשך הערב כעשרים ספרים ועוד שני ספרים קנו שני חברים שלי שעברו במקרה. כמובן שהחזרתי להם את הכסף וכמובן שהם הסכימו לקבל אותו, ואפילו ביקשו חתימה בחינם. ב'מעריב לנוער' יצאה הכתבה באחד העמודים הפנימיים, אבל מאחר שהיא פורסמה כחודש לפני הבכורה המתוכננת, קשה לי לדעת אם מישהו הלך לסרט בזכותה.

רעיון פרסומי אחר שעלה על דעתי היה העפת קיפקות על חוף הים. המילה קיפקה כבר לא מופיעה במילון ספיר, זהו סוג של עפיפון לעניים. כל מה שנדרש ליצור קיפקה  הוא דף נייר חלק וחוט תפירה. לקחתי דף נייר פוליו, הדפסתי על צידו האחד תמונה מהסרט 'אולי תרדו שם'  עם הודעה חגיגית על הקרנת הסרט בקולנוע בן יהודה. על צידו השני של הדף  ציירתי  הוראות גזירה וקיפול  בצורה המאפשרת לקיפקה לעוף באוויר. הדפסתי כאלף דפים כאלה ושלחתי ילדים לחלק אותם חינם בחוף הים. ידעתי שרק אולי בודדים יעיפו את הקיפקות, אך זה  לא הרתיע אותי, כי התקווה העיקרית היתה שהאנשים יקראו את ההודעה על הסרט, ואולי גם יהיה איזה עיתונאי  שיתלהב מהרעיון ויפרסם אותו כקוריוז בעיתון.

הצגת הבכורה נחשבה לסיפור הצלחה. האולם היה מלא עד אפס מקום, (לא לחינם חילקנו הרבה כרטיסים בחינם) ומחיאות הכפיים, בעיקר של השחקנים והוריהם, נשמעו היטב. האנשים שיצאו מהסרט היו אדיבים מאד וחלקם הגדול לחץ את ידי ואמר ' נחמד מאד!"

בשנים הבאות, כשאני הייתי מוזמן להצגת בכורה מעוררת רחמים, הבנתי שהמחמאה הכי גרועה  שבמאי יכול לאחל לעצמו, היא המילה "נחמד". וכי איך אפשר להגיד לבמאי שהגשים את חלום חייו "סליחה שנרדמתי!"

הביקורות בעיתונות היו די סלחניות, אך לא היו כאלה שהכריזו "רוצו לראות את הסרט!"

למחרת בהצגה היומית היה אמנם חצי אולם מלא אך בהצגות הערב הרבה פחות. מסתבר שבלי שהתכוונתי, עם ישראל הבין  שמדובר בסרט לילדים, והמבוגרים מיעטו ללכת אליו. מי שהרע לסרט לא במכוון, היה האנימטור המוכשר יורם גרוס, שהיה לו  במגירה סרטון על גן החיות התל אביבי.

קרן הקולנוע נתנה באותם ימים מענק כספי לסרטים קצרים, בתנאי שיוקרנו לפני סרט ישראלי ארוך. הלכתי עם אמציה לראות את הסרט והבנו שהצלם עבר מכלוב לכלוב וצילם חיות מנמנמות. אם לא די בזאת, קריין הסרט, יצחק שמעוני, ניסה, ללא הצלחה, להכניס חיים לסרט כשאמר בקול נרגש: "זה אריה, זה שועל," ו"זה צבוע." הסרט הסתיים בעזרת  זוג דובים מפהקים כששמעוני מכריז בקול צוהל: "ובזאת סיימנו! ערב דוב!"

גם אני וגם אמציה לא התלהבנו מהסרט, אבל איך יכולנו להשיב ריקם את בקשתו של  יורם,  שכמו כל יוצרי הסרטים, היה זקוק נואשות לאמצעי מחייה. הסרטון הזה, שנמשך ונמשך, הצליח להדביק את עפעפי הצופים זה לזה  ואת הסרט שלי ראה כבר קהל עייף.

דניאל חנוך, שעמד עם אוטומט הספרים ליד הקולנוע, סיפק לי למחרת הבכורה את הנחמה היחידה, כשטילפן אליי בבוקר ובישר לי בשמחה, שהצליח למכור באוטומט שלושה ספרים.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אילן בושם

10 שירים ל'חדשות בן עזר'

*

מְשׁוֹרֵר

לֹא הָיָה בָּעִנְיָנִים

כִּי הָיָה בָּעֲנָנִים.

אנשים

עוֹבְרִים אֶת הַכְּבִישׁ

עוֹבְרִים דִּירָה

עוֹבְרִים לְיַד

עוֹבְרִים לְדוֹם

עוֹבְרִים מִפֹּה לְשָׁם,

עוֹבְרִים מִן הָעוֹלָם.

התרסה

הָיִיתָ מֵת לַעֲשׂוֹת לִי כָּךְ וְכָךְ

אֲבָל אֲנִי חַי וְאַתָּה מֵת;

הָיִיתָ מֵת לוֹמַר לִי כָּךְ וְכָךְ

אֲבָל אֲנִי חַי וְאַתָּה מֵת;

הָיִיתָ מֵת לִגְעוֹר בִּי עַל כָּךְ וְכָךְ

אֲבָל אֲנִי חַי

וְאִלּוּ אַתָּה מֵת.

דבר העשב השוטה לאנשים

אֲנַחְנוּ לֹא "עֲשָׂבִים שׁוֹטִים",

אַתֶּם הַשּׁוֹטִים!

אוֹתָנוּ אִי אֶפְשָׁר לַעֲקוֹר,

אָנוּ תָּמִיד צוֹמְחִים וְעוֹלִים

וְאִלּוּ אַתֶּם –

הַיְּכוֹלִים הִנְּכֶם לָצֵאת מִן הַקְּבָרִים?!

קברן

נִזְהָר שֶׁלֹּא לִפּוֹל

לַבּוֹרוֹת שֶׁכָּרָה

וְקָרָה...

*

אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ:

אֲנִי אוֹהֵב אֶת יְמֵי הַחוֹל

שֶׁלֹּא יִסָּפְרוּ מֵרֹב,

פָּחוֹת מִזֶּה אֶת הַחַגִּים

הַחוֹלְפִים וּמִתְפּוֹגְגִים.

תפילה אישית

לֹא לַחֲלוֹת,

לֹא לִהְיוֹת חוֹלֶה

לֹא עָלֶיהָ

וְלֹא בִּכְלָל.

מפתחות

מַפְתְּחוֹת מַפְתְּחוֹת מַפְתְּחוֹת

בַּכִּיסִים, בַּתִּיקִים וּבְעוֹד מְקוֹמוֹת

צְרוֹרוֹת צְרוֹרוֹת צְרוֹרוֹת,

שֶׁפּוֹתְחִים דְּלָתוֹת שֶׁמֵּאֲחוֹרֵיהֶן מִסְתַּתְּרִים סוֹדוֹת

כְּמוֹ אֲסִירִים שֶׁאֲסוּרִים בְּדִבּוּר עִם זָרִים.

החתולה שלי

אִם אֲנִי בּוֹשֵׁשׁ לָבֹא

הִיא מְחַכָּה לִי עַד בּוֹשׁ.

המעשן

יוֹשֵׁב, לוֹגֵם וְשׁוֹאֵף

לוֹגֵם וְשׁוֹאֵף הָאִישׁ,

שׁוֹאֵף וְנוֹשֵׁף

שׁוֹאֵף

וְנוֹשֵׁף

(שׁוֹאֵף שֶׁלֹּא תִּגָּמֵר לוֹ)

אילן בושם

* * *

עירית אמינוף

1. על עמוס עוז

גדלנו בירושלים באותה שכונה מורחבת "כרם אברהם". הוא ברחוב עמוס [במלעיל], ואני ברחוב דוד על גבול תל ארזה. בין ארבע לשש פעמים ביום הייתי עוברת דרך כרם אברהם: לבית הספר ובחזרה, לתנועה ובחזרה, לחברותיי בשכונת גאולה ובחזרה, לעזור לאימי לסחוב את סלי הירקות מן הירקן שברחוב צפניה, ממש מול רחוב עמוס, או לקופת חולים שניצבה באמצע רחוב עמוס, שם נאלצתי לבלות לא מעט ימים ושעות, לצערם של הוריי.

רחוב עמוס היה מרכז חשוב בחיינו: במרכזו ניצבה בגאון קופת חולים שלנו – מרכז ה"בילוי" המשפחתי מהיותנו תינוקות ועד גיל הצבא. בסמטה היורדת מעמוס – רחוב זכריה – ניצב גן הילדים שלנו "כרמנו", בו גדלנו: אחי הגדול, אחותי ואנוכי, בהפרשים של  חמש שנים בין אחד לשני. בפינת עמוס וזכריה עמד ביתו של הרב הנזיר הרב דוד  כהן, שבנו הרב שאר ישוב כהן ז"ל, היה "הילד עם הצמה", ולימים  הרב הראשי של חיפה במשך שנים רבות. הרב שאר ישוב היקר, הפך לידיד נפש  שלי, וקורא מעמיק של כל ספריי ומאמריי. עם אשתו הרבנית ד"ר נעמי כהן אני שומרת על קשרים חמים. בסמטה העולה מרחוב עמוס – רחוב עובדיה – גרו כמה מחברותיי לכיתה, אליהן הייתי הולכת לשחק אחר הצהריים.  עמוס גר ברחוב עמוס ושניהם היו מילעלים: ע' מוטעמת.

הוריו של עמוס הזוג קלויזנר, היו מיודדים מאד עם הוריי. כולם באו מאירופה, הגיעו ארצה בשנות השלושים, היו בני גיל דומה, לכולם לא היו עושר, או אמצעים מיוחדים, וכולם גרו בשכונות ירושלים הצנועות. גם אבי וגם אימי סיפרו לי כל אחד בנפרד, כי מאוד אהבו את אימו פניה, שהיתה אישה עדינה ולבבית ביותר, ושניהם הסתייגו מאביו, שהיה כנראה יהיר על היותו לומד באוניברסיטה העברית. [לא רבים הִרשו אז לעצמם להיות "סטודנטים" באוניברסיטה, צריכים היו להאכיל פיות נשותיהם וילדיהם.]  ואולי היה אביו יהיר בשל קרבתו לפרופ' קלויזנר הידוע, [שביתו היה ברחוב דוד שלנו, ולימים עבר לתלפיות. לאחר שנים הפך ביתו לבית כנסת, בו היה אבי מתפלל לעיתים].  אימי סיפרה לי שכל אימת שהיתה נפגשת עם פניה קלויזנר ברחוב, הייתה פניה ממהרת הביתה כי עמוס לבד, עמוס לבד, היתה אומרת.

עמוס הוא משכבת הגיל שלנו: צעיר בשנה אחת מבעלי, מבוגר בשנה אחת מאחותי ז"ל, צעיר בארבע שנים מאחי הגדול, ובסך הכול בן הגיל שלנו. נראה כי חוויותיו כילד היו זהות לחוויות שלנו, מה גם שהרופאים שלנו, המורים שלנו, השכנים והחברים שלנו, הבגדים אותם לבשנו, הספרים בהם קראנו, הבתים  והרחובות בהם גדלנו – היו זהים.

בספריו הראשונים הזכיר עוז לא מעט את כרם אברהם ואת תל ארזה. אהבתי במיוחד את ספרו "מקום אחר" שנכתב על קיבוץ אי שם [בהשראת קיבוץ חולדה].

הספר הזכיר לי מאד את "מעגלות" של דוד מלץ [מעין חרוד] שיצא לאור בשנה בה נולדתי – 1945, וניתח באזמל דק מן הדק את חיי השוויון וחוויות הקיבוץ. הספר יצא לאור בהוצאת "עם עובד", ובספריית ביתנו – בכוננית העץ הגדולה שמאחורי הדלת – מצאתיו בין שאר האוצרות. קראתיו בגיל צעיר מאד, ואבי סיפר לי כי בצאת הספר לאור המתה ורגשה הארץ, כך הרגשתי כשקראתי את "מקום אחר" של עוז. לימים צפיתי גם בהצגת  תיאטרון "מקום אחר" שנכתבה על פי הספר.

"מיכאל שלי" יצא לאור בשנה בה נולד בני הבכור וקראתיו זמן לא רב לאחר מכן. הספר הזה טילטל אותי. ידעתי בבירור איזו סמטה הוא מתאר, על איזה בית הוא מספר, באיזה גרם מדרגות הוא עולה, ומאיזו מרפסת הוא צופה על השכנים.

הרחובות של שכונת "אחווה", בהן הייתי הולכת ברגל בוקר-בוקר לבית-הספר ובחזרה, היו חלק מן ה-ד.נ.א. שלי, עד כי הייתי נשבעת שדרכתי אלפי פעמים בסמטה ובביתם של חנה ומיכאל,  גיבורי הספר. ירושלים – גיבורת "מיכאל שלי", היתה לי כספר הפתוח ויכולתי לקרא אותה, לשמוע אותה ולחוש אותה, כירושלמית מלידה. [נולדתי בהר הצופים]. היתה לי חוויה לשקוע ב"מיכאל שלי" ואני סבורה שהוא מספריו הנפלאים. איני מתיימרת להיות מבקרת ספרותית, אבל ברור לי ש"מיכאל שלי" הוא יצירת מופת.

בשנת 1975 יצאתי עם בעלי ושניים מילדיי, הראל והגר, לשליחות מטעם הסוכנות היהודית באוסטרליה. גרנו במלבורן – וזמן קצר לאחר הגיענו, הוזמנתי ללמד באוניברסיטת מלבורן, בחוג ללימודי המזרח התיכון – קורס בספרות עברית. ראש החוג [מר דאדלי האלאם – גוי פרסביטריאני אוהב ישראל], הזמינני ללמד ספרות עברית מודרנית. כמקובל – הכינותי תוכנית מסודרת ומאורגנת: ביאליק, יהודה שטיינברג  וי.ד. ברקוביץ,  ומעט משירת טשרניחובסקי, אלתרמן ולאה גולדברג. כשפרשתי לפניו את התכנית, עיין בה, קרא ואמר, "התוכנית נפלאה אבל אני רוצה שתלמדי עמוס עוז."

"עמוס עוז?!"  שאלתי בתדהמה, "מנין אתה מכיר אותו? הרי רק בשנים האחרונות נודע שמו?"

"עמוס עוז!" הוא חזר ואמר, במבטא זר, "אותו אני רוצה שתלמדי!"

גנזתי את ברקוביץ ושטיינברג, את טשרניחובסקי ואלתרמן, את ביאליק וגולדברג ושמתי פעמיי אל עמוס עוז.  החלטתי ל"השתקע" בשכונת "אחווה" הירושלמית וב"מיכאל שלי". התחלתי  את הקורס בעברית, כפי שביקש ראש החוג, אבל עד מהרה נוכחתי לדעת שרמת העברית של הלומדים לא היתה מספקת ועברתי לאנגלית. אני יכולה להישבע שהקורס על "מיכאל שלי" ועל ירושלים, היה אחד הקורסים המלהיבים של הסטודנטים ההם, ושנים לאחר מכן עוד היו מזכירים אותו. גם לי היתה חוויה לחרוש לעומק בספר הזה, שאני מקווה שירדתי לעומקו. בסוף אותה שנה ילדתי את בני השלישי האוסטרלי – איתמר, והברית נערכה בנוכחות ראש החוג מיסטר האלאם.

בשנים הבאות קראתי את "קופסה שחורה" – ולא אהבתי אותו – אולי גם לא ממש הבנתי מה רוצה הסופר לומר, קראתי עוד מספריו הקטנים יותר ואהבתי את "פה ושם בארץ ישראל", ולא ממש התחברתי לספר "חרוזי החיים והמוות".

ככה זה, לא כל ספר, גם אם נכתב בידי סופר גדול , אתה מתחבר אליו. התחלתי שלוש פעמים את הסיפור "על אהבה וחושך", שברור היה לי שהוא הספר של חייו, וממוקם בשכונה שלי, ושאכיר בו כל טיפוס וטיפוס, אולם היה קשה לי לקוראו, מבחינה רגשית. ועוד אחזור אליו בפעם הרביעית ללא כל ספק.

צפיתי בסרט שנעשה לאור הספר ולא אהבתיו. אני בטוחה שילדותו של עמוס הייתה מוארת ולא דומה כלל לאפלת הסרט. [באחד העיתונים קראתי שגם עוז עצמו לא השתגע על הסרט.]

עצוב לי על לכתו, יכול היה עוד שנים טובות לכתוב, לדבר ולהגיד את דבריו החשובים. כמותו, גם אני פטריוטית חסרת תקנה של ארץ ישראל ומדינת ישראל שלא תמיד, ובעיקר לאחרונה, אני מסכימה עם דרכיה. על כן אני מבינה את דבריו הקשים של עוז, שחובה לציין כי תמיד נאמרו מתוך הגינות, ללא חרפות וגידופים, גם אם יצאו חוצץ כנגד קבוצות מסוימות. בדבריו תמיד חשנו אהבה למדינה שהורינו רצו ובנו בדמיונם, והיא לא צמחה להיות בדיוק זו שרצו.

אינני  סמכות בהגדרת רמתם של סופרים – אבל אני יודעת ומרגישה שעמוס עוז הוא איש שהרגיש מה שכתב, כתב מה שהרגיש ואמר מה שצריך היה להיאמר. לא חובה להסכים עם מה שאמר, אבל מה שאמר היה בעל ערך סגולי רב, כי נאמר מתוך דאגה כנה ואהבה עמוקה למקום שלנו.

עירית מלברגר אמינוף

2. פרידה מהחוג בגבע

כ"ג בטבת התשע"ט

31.12.2018

חברותיי וחבריי היקרים!

לאחר ארבעה עשורים, אני נפרדת [מקצועית בלבד], מן המקום האהוב עלי ביותר בעמק – קיבוץ גבע.

עם בואנו לעמק בשנת 1980, פנה אליי ראש המועצה האזורית גלבוע דאז, נחום שריג ז"ל, וביקשני לפתוח קורס ביהדות לתושבי העמק. בסיוע מזכירתו הנאמנה רינה יריב, הקמנו חוג אזורי ללימוד תורת חז"ל. קראנו לו: הקורס למדרשי חז"ל. הקורס התקיים בקביעות שבוע בשבוע במשך 16 שנים רצופות, ולמדו בו כל טובי גבע, נשים וגברים. [הרשימה ארוכה]. כולם היו מעמודי התווך של הקיבוץ והעמק. מלבדם למדו בו חברי כפר יחזקאל ומולדת שהתמידו שנים רבות, וגם אחדים מחפציבה ובית אלפא. חבריי הטובים ביותר בעמק "נולדו" מתוך הקורס הזה. כל הלימודים התקיימו בחדר הישיבות, בקומה התחתונה של בניין חדר האוכל בגבע.

שש שנים לאחר מכן, נולד החוג הגדול ליהדות על ידי אחד מתלמידיי הקבועים בחוג – יואב נחשון ז"ל. החוג "התמקם" בקומה שמעלינו – בחדר האוכל. החוג הזה מתנהל שנים רבות וארוכות על ידי אלי גורן השקדן והנמרץ. הרציתי בו הרצאות רבות מאז הקמתו, מדי שנה.

השנה אני נפרדת, ובחודשים ינואר ופברואר של השנה החדשה, 2019, תתקיימנה שתי הרצאותיי האחרונות בחוג נפלא זה. שתי האחרונות מוקדשות לשני המלכים הגדולים של ישראל: שאול ודוד.

ביום ד' 9.1.2019  – הרצאתי "משכמו ומעלה" – שאול מלך ישראל.

ביום ד' 20.2.2019 – הרצאתי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה."

בתום ההרצאה האחרונה, נרים כוסית לחיים ונקיים מסיבת פרידה צנועה, לאחר ארבעים שנה [חסר אחת].

אשמח מאד לראות את פניכם באולם חדר האוכל, בשתי הרצאות אלה.

להתראות!

שלכם

עירית אמינוף

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [125]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

צונאמי של מילים

הבחירות לכנסת הבאה יתקיימו בעוד כ-100 ימים, ואף פחות מכך. אבל דומה שבמשך הזמן הקצר מאז פיזור הכנסת, כבר הציף אותנו צונאמי אדיר של מילים, של פרשנויות, הסברים, הערכות, תחזיות, נבואות, ניחושים, וכמובן – סקרים.

מילים-מילים-מילים.

וזאת מלבד עצם הדרַמות זוטא, של פילוגים, פיטורים, פרישוֹת, וזאת בצד אינפלציה של מפלגות ואישים "רצים" למקום ההוא.

ואני הקטן לא אתחרה בכותבים הידענים והמיומנים והמוּכרים, ויש מהם אף מוּערכים – בקהלם לא ייחד כבודי, ולא אגזול להם את פרנסתם. ברצוני רק לציין כמה הערות-שוליים, כשמו של המדור הזה שלי בעיתוננו המכובד, המכבד ומפרסם כל דעה ראויה, כתובה כראוי.

ובכן: אינני רץ.

לכל המודאגים שמא ארוץ לכנסת ואגזול מנדטים ממישהו – צפירת הרגעה: אינני רץ.

וזאת משלוש סיבות:

1. הרופא אסר עלי לרוץ.

2. אני נמנע מלהשתתף באירועים המוניים.

3. אין לי תכונות של פוליטיקאי.

פוליטיקאי –  אוכל חרא

אם תוהה מישהו מהי מהותו של פוליטיקאי מן השורה בימינו, הנה ניתנה לנו דוגמה ממעשה ה"זובור" הפומבי שערך יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי לשותפתו הפוליטית ציפי לבני, ובכך פירק את המחנה הציוני, וכנראה גם את המחנה שלו. הוא טען שלבני "האכילה אותי חרא."

אכן התבטאות נאה של איש-ציבור, "מנהיג" של מפלגה מכובדת, הרואה את עצמו כראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. אז הוא אמר. הוא עצמו הרי לא מאמין בכך.

יש לקוות שהציבור אכן "יאכיל אותו חרא" וישלח אותו הביתה אחר [אי] כבוד.

בתיאבון!

אינפלציה – 240 ח"כים

לפי מיספר המפלגות והמועמדים המתמודדים בבחירות הקרובות, יש צורך בהגדלת מספר הח"כים בכנסת פי שניים: 240 [מק"ק בגימטריה].

המשימה הראשונה של הכנסת ה-21 תהיה: אישור חוק להגדלת  מיספר נבחרי האומה ל-240, לא פחות. וכיוון שבימים אלה משפצים את מבנה הכנסת במילא, יש להרחיב את אולם המליאה בהתאם.

ישנה רק בעיה אחת: אחוז החסימה של 3.25% מקולות הבוחרים,  לזכייה במנדט. אלה שלא יעברו את המשוכה הזו יכולים לנסות להסתנן [להתפלח] כפי שהסתננו לישראל אלפי מהגרים מאפריקה בעבר הקרוב, לפני שהוקמה הגדר בדרום, או כפי שמסתננים כיום מהגרים מדרום אמריקה לארה"ב. כפי הנראה כ-40 ח"כים של הכנסת הנוכחית לא ישובו אליה לאחר הבחירות. אל תבכו להולכים. אמרו ברוך שפטרנו. ואלה שלא ישחק להם מזלם והם יישארו בחוץ, מסכנים, אין צורך לרחם עליהם. שיילכו לעשות לביתם.

אטד

מטאמורפוזה מעניינת מתרחשת בין כותלי הכנסת שוב ושוב: גברים ונשים, בחורים ובחורות כארז בלבנון, בעוברם את סף הכנסת, הופכים תוך זמן קצר לאטד בירושלים.

זאת מלבד שלושה שאינם אטדים: איילת שקד, משה גפני וציפי ליבני [ליבנֶה].

כן המפקד

לשתי הרשימות של הגנרלים המשתתפות בקמפיין הבחירות, יאה הלוגו [סיסמת בחירות]: כן המפקד!

מייצגים את עזה?

עוד לא ידוע אם מועמדי הציבור הערבי בישראל ירוצו במסגרת אחת, כמו בכנסת הנוכחית [כולל חבר יהודי מוערך, דב חנין, שפורש], או שיתפצלו לשתיים-שלוש סיעות נפרדות. יש רק לקוות שמי שייבחרו וייכַּנסו לכנסת, יראו את עצמם כנציגי הציבור הערבי בישראל, ולא נציגים של עזה ורמאללה.

אינשאללה.

שאלת עזה

שאלת מיליון הדולר: האם מישהו יודע איך פותרים את בעיית/צרת עזה – אחת ולתמיד?

עכברים רצים לתהום

מפלגות בישראל אינן הולכות כעדר עכברים בעקבות החלילן מהמלין, כדי לטבוע בנהר. יש מהן ההולכות לתהום – כל אחת לחוד, באופן עצמאי.

צאן קדושים

כל הכבוד לעשרות נערי הגבעות שהתנגדו בחירוף-נפש ובפציעת-גוף – של שוטרי הימ"מ – שבאו לגבעת עמונה לפַנות שני קרוונים, בהוראת בית-המשפט של מדינת ישראל.

כל הכבוד והיקר לצדיקים צעירים אלה, צאן קדושים, שנחלצו להגן בחוזק-יד על גבעת הטרשים הקרויה עמונה, גבעה קדושה במטה בנימין שבאיו"ש הקדוש.

הם אלה שיקבעו מה כן ומה לא ייעשה במזרח הפרוע הזה, הקרוי איו"ש, הם יקבעו את החוקים של מדינת ישראל. הם ידלגו על הגבעות עד זיקנה ושיבה.

לנערים יקרים אלה יש 60 הורים, אבות ואימהות, שחינכו וגידלו אותם לתורה, לחופה ולמעשים טובים. את התורה ולימודה הם זנחו בשל חוסר יכולת או חוסר עניין, לחופה הם עדיין צעירים מדי. אז מה נשאר להם לעשות? מעשים טובים כדוגמת עמונה, שאותם הם קיימו בנחישות  ובהתלהבות, כפי שראה כל עם ישראל. כל הכבוד להוריהם שחינכו אותם לכך. אשרי יולדתם. יש להם נחת מלוא הסל.

ועוד לא אמרנו מילה על הנערים של "תג מחיר".

צאן קדושים.

יהודה גור-אריה

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

5.

שָׁעוֹת, שָׁעוֹת –

עוֹמֶדֶת לִי מוּל הָרְאִי

וּמְלַטֶּפֶת אֶת עַצְמִי

בְּלִי בּוּשָׁה –

אֲנִי מְכֹעֶרֶת? אֲנִי יָפָה?

אֲנִי מְרִיחָה טוֹב, רְטֻבָּה –

בִּפְנִים אֲנִי בּוֹעֶרֶת כֻּלִּי

וּמָה רוֹאִים אוֹתִי בַּחוּץ?

כְּשֶׁאֲנִי לְבוּשָׁה?

רַק הַחַצְ'קּוּנים שֶׁבּוֹעֲרִים לִי.

6.

אֲנִי לֹא רוֹצֶה מַדִּים רוֹצֶה

לִמְצֹץ דָּדַיִם –

אֲנִי לֹא יָרוּץ בְּחָגוֹר עַל גְּבָעוֹת

וַאֲנִי לֹא יְצַחְצֵחַ קָנֶה שֶׁל תּוֹתָח –

וַאֲנִי יִשְׁמֹר רַק עַל פְּטָמוֹת וַאֲנִי

יַחְתֹּם רַק עַל שָׁדַיִם וַאֲנִי

יִתְנַדֵּב רַק לִצְבָא הַחֲדִירָה לַפֹּת –

וְשָׁמָּה יִשְׁתַּפְשֵׁפְשְׁפַךְ עָמֹק בַּבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה

אֲנִי הַזַּיִן שֶׁל הַמְּדִינָה –

יָשׁוּט לִי כְּמוֹ עֻבָּר רָטֹב וָרָךְ, בְּלִי מִלְחָמוֹת –

בְּיוּנַיְטֶד-סְטֵיטְס שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת –

7.

אִם לִלְמֹד הָיָה חָשׁוּב

הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן נוֹבֶלֶת –

וְאִם לִרְקֹד הָיָה מְקוֹר אֶנֶרְגְיָה

הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן תַּחֲנַת-הַכֹּחַ הַנוֹדֶדֶת –

וְאִם לַעֲבֹד הָיָה מֵבִיא תּוֹעֶלֶת

הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן פּוֹשֶטֶת רֶגֶל –

וְאִם לְהִתְעַסֵּק עִם בָּנִים הָיָה מֵבִיא בּוּשָׁה

הָיִיתִי כְּבָר מִזְמַן כּוֹכֶבֶת-שַׁעַר בְּעִתּוֹן 'לָאִשָּׁה'!

8.

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ חוֹזְרִים יַחַד מֵהַקֵּן אֲנִי מְגַמְגֵּם

וְאַתְּ לֹא אוֹמֶרֶת לִי כֵּן וְגַם לֹא אוֹמֶרֶת לִי לֹא

אָז לָמָּה לוֹ אַתְּ אוֹמֶרֶת תָּמִיד כֵּן

כְּשֶׁאַתֶּם חוֹזְרִים מִן הַקֵּן וְצוֹחֲקִים עָלַי גַּם-כֵּן?

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.

בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

* * *

תקוה וינשטוק

הבניין נהרס – התבליט של ג'ניה ברגר ניצל

"זה יום גדול למדינה!" – דברי ראש הממשלה לוי אשכול בחמישי בינואר 1968. באותו יום נערכה השקה חגיגית למנהרה שנכרתה ממרכזיית הדואר ברחוב וילסון פינת יהודה הלוי בתל אביב. במנהרה הונח כבל טלפוני בינלאומי וישראל זכתה במיספר טלפון בינלאומי 792.

"מתחיל עידן חדש בהיסטוריה של התקשורת שלנו," אמר שר הדואר דאז, ישראל ישעיהו. "מעתה יהיה לנו קשר טלפוני משפחתי ומסחרי מהיר זול יותר עם ואמריקה ואירופה וייתכן שגם קשרינו עם צרפת יתהדקו."

הנחת הכבל הטלפוני, ראשון מסוגו במזרח התיכון, התקיימה בשיתוף עם משרד הדואר של צרפת, מאוניוה צרפתית שעגנה בלב ים. אורך הכבל היה 3570 ק"מ, כמרחק בין מרסיי לתל אביב. המנהרה שלתוכה הוכנס הכבל היתה באורך כ-700 מטר, קוטרה הפנימי 210 ס"מ, היא נעשתה מבלוקים של בטון מזוין והיתה 11 מטר מתחת לאדמה. מע"ץ(מחלקה לעבודות ציבוריות) מסרה את ביצוע המנהרה לחברת רמ"ט שעבדה עליה שלוש שנים בלי תאונות וללא הפרעה לתנועה ברחוב יהודה הלוי הסואן. על כך זכתה רמ"ט בפרס יוספטל.

הדואר בווילסון היה מרכזי ושורת קהל רב עד שלפני כשלוש שנים נסגר. מיבני הדואר בארץ הופרטו, חלקם בוטלו, בהם דואר וילסון. התושבים בסביבת הדואר – ברחבות יהודה הלוי, וילסון, כורש, קריית ספר ועוד, גילו כי היזם ישראל לוי, שרכש את בניין המשטרה בדיזנגוף ויקים במקומו מלון, רכש גם  את הדואר שלהם. על מנת לספק אתר חילופי למשטרה, ייבנה במקום הדואר בניין גדול שקומותיו הראשונות מיועדות למשטרה וקומותיו העליונות למעונות סטודנטים.

התושבים התנגדו להרס הבניין ועוד יותר – להקמת משטרה. האזור ידוע כמיעוט מבנים ציבוריים. התושבים באזור, חלקם הניכר צעירים, הם אזרחים שאיכפת להם ושואפים לשפר את תנאי סביבתם. הם כבר למודי ניסיון בהגנה על האינטרסים הסביבתיים שלהם. בשעתו, כשפונה החניון המשטרתי ברחוב יהודה הלוי, תיכננה העירייה להקים במקומו מיבנים להשכרה. התושבים דרשו גן ציבורי. הם בחרו ועד, "ירוק וגם בטון" קראו לו – ערכו הפגנות, עתרו למשפט – ואחרי עשרים שנות מאבק נחלו ניצחון. הוקם פארק ציבורי עם  בריכה של דגי זהב ומתקני התעמלות – וכיום העירייה גאה בגן.

גם באשר לאתר הדואר פתחו התושבים במאבק דו-כיווני באמצעות עורך דין. ועדת ערר נגד הריסת הבניין ועתירה מינהלית לבית המשפט שלא להפקיע את המגרש מטובת הכלל. התושבים ציינו כי למיבנה הדואר ערך היסטורי – הוא חלק מ"העיר הלבנה" ומהסגנון הברוטליסטי (בטון חשוף) שהיה אופייני לעיר, ויש לו ערכים אדריכליים. שעות התעמתו עם היזם לבל יהרוס את הבניין ודרשו שיקים במקום מוסד שהוא מיוחד לטובת האזור – גן ילדים, מעונות יום, מתנ"ס, מרפאה, אפילו בית אבות, לא בתים פרטיים ולא משטרה המיועדת לכלל העיר.

תוכנית המשטרה התבטלה, בין היתר משום שמהבניין ניתן לנסוע רק לכיוון אחד, דרומה. ואשר להקמת מעונות לסטודנטים, התברר שבמרפסת של כל חדר יהיה ג'קוזי, לא בדיוק שיכון לסטודנטים...

את תוכניות המשטרה ומעונות הסטודנטים הצליחו התושבים לבטל אך עוד הם מתדיינים השיג היזם (התושבים מכנים אותו "הג'קוזי"...) אישור להריסת הבניין, ואת המועד להגשת הערעור כבר החמיצו והבניין עומד ליהרס.

הבניין כבר אבוד לתושבים אבל הם מממשיכים לדון במטרות הבניין החדש העומד לקום. לפי  התוכנית לבניין העיר, מיועד שטח הדואר לשעבר לשימוש קהילתי-ציבורי. בהיותו חלק מ"העיר הלבנה" חלות עליו הרבה הגבלות בנייה: מיבנה שאינו עולה על שמונה קומות, בעלות אחת בלבד, ועוד. התושבים ממתינים ל"הצעה מהעירייה שתתאים גם ליזם וגם לנו ותתאים לשימושים המוצעים בתכנית האזור."

עתה, כשכבר ברור שהדואר ייהרס, התעוררה בעיה דחופה: הבניין מעוטר בתבליט קרמיקה ענק שעליו חתומה האמנית הנודעת ג'ניה ברגר. "חשבתי, מה יהיה גורל התבליט? לא ייתכן שגם יצירת האמנות תיהרס!" אומרת ענבל גלנץ, אדריכלית צעירה מתושבי השכונה. "מיד הקמנו משלחת להצלת הקיר. מיד התקשרתי למחלקה לשימור אתרים בעירייה, למועצה לשימור אתרים, לאגודת האמנים. היפנו  אותי לוועד של כפר האמנים עין הוד, שג'ניה ברגר היתה חברה בו. והוועד הפנה אותי למשמר שי פרקש."

וזה היה המזל הגדול. ענבל סיפרה לפרקש על הבעייה. שי פרקש הוא המתעד והמשמר של ציורי קיר וצבע אדריכלי, בעל סטודיו "תכלת" לשימור ציורי קיר. האיש הידוע ביותר במקצוע בארץ נדלק לרעיון והתנדב להציל מיד את יצירת האמנות – להוציא את אריחי הקרמיקה אחד-אחד – בלי לקבל תשלום מיידי על עבודתו, ואף הציע לאכסן אותם במחסניו עד שיימצא להם קונה, חברה ציבורית או אדם פרטי שירצה לקשט את ביתו או משרדו בתבליט.

"לפרק קיר מקיר זו מלאכה קשה ויקרה מאוד," מציינת האדריכלית, "אבל לפעמים יש לתרבות קירונית בעלת איכות מחיר שאינו נמדד בכסף."

מהיורשים,ׁ בהם אחיה של ג'ניה ברגר, אביגדור ברתל, שהיה מנהל בתי הזיקוקׂ, קיבל פרקש רשות להוציא את הקרמיקה מהקיר. "התבליט הוא בגובה חמישים מטר. הזמנתי סנפלינג. כבר עבדנו יומיים. ביום הראשון עבד בזה איש אחד וביום השני נעזר גם באישה. שניהם נקשרו בחבלים. הכול עולה למעלה ושני אנשים על הגג לוקחים כל אריח ומניחים אותו על ריצפת הגג כפי שהיה על הקיר, בצורת קשת. כל אבן יורדת מהגג בקופסה מרופדת עם מספר ועם מפה. כמה אריחים נשברו והדבקנו אותם בדבק אפוקסי. מחר (בשישי לינואר), ביום השלישי לעבודה, יסתיים מבצע ההצלה של התבליט." המועצה לשימור אתרים, יד בן צבי (שהקים אתר לשמירת  קירות מעוטרים למיניהם) ומשרד החינוך מממנים את עבודת ההצלה.

 אז מה מופיע בתבליט?

במבט ראשון אלה ציפורים המרחפות בשמיים תכולים. אולי יוני השלום – התבליט נעשה אחרי מלחמת ששת הימים. אולי יוני דואר. אבל לציפורים כנפיים מוזרות, ורגליהן דומות לסנפירי דולפינים. רמז לַכבל בלב ים? שילוב שני המוטיבים יחד? זה נושא למחקר... באותה תקופה עשתה ברגר תבליט בדואר ויצמן על אותו נושא. גם בו יונים אך הן ניראות כיונים. הרוב הם יצורי ים – דגים, סוסונים. בקטע קראמי נוסף נראה הצבי, סמל הדואר, ויונת דואר. התבליט בוויצמן הוא בגובה הרצפה ואריחי הקרמיקה שלו חלקים. בווילסון הם בעלי בליטות.

  קירות קרמיים מעשה ידיה של ברגר פזורים ברחבי הארץ – בעיון הוד, במכון הביולוגי בבית דגן [?], במרכול ברמת יוסף, וכן תבליטי שעונים בבתי ספר בקרית גת, אשקלון ודימונה. למרבה הצער חלק מהתבליטים במצב גרוע.

ג'ניה ברגר (חרקוב, רוסיה 1915, תל אביב 2000) ובעלה השחקן יהודה גבאי, ממייסדי תיאטרון אוהל, התגוררו בשיכון האמנים ברחוב דב הוז בתל אביב. היה להם גם בית נאה בעין הוד. ג'ניה, ציירת שהציגה הרבה תערוכות, מעצבת תלבושות, נודעה בעיקר מציורי המאקטים שלה להבימה, הקאמרי והמטאטא. יצירותיה זכו לפרס ההסתדרות ופרס משרד החינוך והתרבות.     

ברגר היתה חברת הוועד של עין הוד. כותבת עליה בפייסבוק שולי ירקוני, תושבת עין הוד: "היא היתה אישה יפה, צמותיה כרוכות סביב מצחה, האשה המצולמת ביותר בוועד של עין הוד... הייתה בעלת רגש לאומי וציירה בעיקר נושאים יהודיים. בכפר  נערך סמינר לקרמיקה וג'ניה התחילה 'ללוש בצבעים'. בשנותיה האחרונות יצרה בעיקר קירות קרמיים."

באותה תקופה נהגה מע"ץ לקשט את בנייניה בעיטורי קרמיקה. ג'ניה ברגר זכתה במכרז רב מתחרים על תבליט קרמי על קיר הדואר בווילסון וכן על הדואר ברחוב ויצמן.

אנשים שענייני התרבות קרובים לליבם הצילו את הקיר האמנותי.

תקוה וינשטוק

* * *

גיא משיח

בין פזמונאות לשירה, יואב גינאי

ביום שישי האחרון (4.1.19) נערך באולם צוותא "ערב הוקרה" (ה"ערב" נערך בשעות הצהריים המוקדמות) בשם "אמנים מצדיעים ליואב גינאי".

איש הרדיו והטלוויזיה ("מה יהיה", "לגעת ברוח"), יואב גינאי, הכה מוכשר ופורה (גילוי אישי: יואב הוא חבר טוב שלי), מקפיד תמיד להגדיר את עצמו כ"פזמונאי" (Song-Writer) ולא כמשורר. במהלך למעלה מ-35 שנה, כתב גינאי מאות פזמונים נפלאים, מרגשים ומצליחים  – המהווים הוכחה לכך שהפזמונאות הישראלית היא אחת מגורמי התרבות המלכדים אותנו כאומה.

נשיא המדינה, רובי ריבלין, נשא בערב ברכה (מצולמת) לגינאי שבה אמר:  "ארבעה עשורים של תרבות ישראלית עוצבו על ידי יואב גינאי; וקשה לדמיין את התרבות בארץ הזו בלעדיו." ראש העיר תל אביב-יפו, רון חולדאי שנאם בערב ציין: ש"יואב שאותו 'חטפנו' מירושלים, הוא אחד מעמודי התווך של העיר תל אביב – כולך שיר אהבה."

בערב ביצעו את פזמוניו הנפלאים של יואב: הזמרת אילנית, זהבה בן, הזמר אדם, יזהר כהן, שירי מימון, אלי לוזון, אוהד חיטמן, גילה אלמגור, ירדנה ארזי, דנה אינטרנשיונל, יוני רועה, סנדרה שדה, עדנה גורן ואחרים.

גינאי מוכיח ביצירתו, שהפזמונאות אינה פחותה משירה, אלא, שמדובר בשני ז'אנרים נפרדים. יש הטוענים, ששירה היא אָמנות, בעוד שפזמונאות היא רק אוּמנות. אבל זה אינו נכון. יש פזמונים שהם אָמנות, מלאכת מחשבת של חריזה ומקצב.

קחו, למשל, את הפזמון "כשהגברים רוקדים" שכתב יואב גינאי לירדנה ארזי, ושאותו ביצעו בערב, בדואט יפיפה ירדנה ארזי יחד עם דנה אינטרנשיונל: "כשהגברים רוקדים, אני נותנת את הקצב: מתופפת, מעופפת, כאילו אין מחר. כשהגברים רוקדים, אני קוברת את העצב. כשהגברים רוקדים איתי, אני רוצה לרקוד איתם. מלאכים רוקדים איתי, והם קוראים לי אחותי, ואני בתוך ביתי, נמצאת וגם אינני."

פזמון מוגדר במילון אבן שושן: כ"שיר קל העשוי להיות מושר, זֶמֶר, מערכת חרוזים על נושא אהבה, אכזבה, עניני היום וכדומה,  המתאפיין בבית או חרוז, החוזרים אחרי כל בית בשיר: פזמון חוזר." ברבים מן הפזמונים מופיע פזמון חוזר, בית קבוע שמטרתו לשתף את קהל המאזינים בביצוע השיר, הנכתב במקרים רבים ל"שירת רבים".

הפזמון "אין מוצא", שכתב יואב גינאי לזמר אדם, שביצע אותו בביצוע רוקסטי סוחף מהבטן, שאליו הצטרף – לפזמון החוזר – כל אולם צוותא שהיה מלא מפה לפה – עונה היטב להגדרה המילונאית דלעיל: "אין מוצא, לא זזים מכאן; אין מוצא ואוזל הזמן; אין מוצא ורק האור דוהר מתגבר; אין מוצא במרחב חסום; אין מוצא, זה מבוי סתום; אין מוצא ורק האור דוהר מתגבר."

"שלג בשרב" הוא פזמון, שכתב יואב גינאי במיוחד לשירי מימון המדהימה, שאף בצעה אותו בערב. כמצופה מפזמון: "שלג במדבר" עוסק לכאורה בדברים הבנאליים, המצויים, אבל למעשה הם-הם גם החשובים ביותר בחיינו, למשל: מהות האהבה. "בשכבי ובקומי, בחלוני בחלומי, בכאבי בשמחתי, אני יודעת שאתה תמיד איתי. בתפילתי ובפחדיי, מול המראות באישוניי, בשלוותי במחשבתי, אני יודעת שאתה איתי. בבשמיי ביסוריי, במיטתי וחדריי, בעולמי הכי פרטי, אני יודעת שאתה תמיד איתי" – והנה, מילותיו של גינאי הופכים את הפזמון לפיוט של ממש, למעין טקסט תפילה דתי. ובאמת, שירי מימון, הקדימה וסיפרה: "התחברתי מיד לשיר שמדבר על אהבה אמיתית, טהורה וזכה. בחרתי לשיר אותו בחתונה שלי, לפני החופה, ומאז אני שרה אותו תמיד לילדיי, שהם אהבת חיי."

את הפזמון "מרינה" כתב יואב גינאי במיוחד ליזהר כהן, שגילה קודם לביצוע השיר: ש"מרינה מלווה אותי לאורך כל הקריירה שלי, אני מרגיש שאני ממש חי אותה וחי איתה את החיפוש התמידי של כולנו אחרי זוגיות ואהבה."

וכך מספר הפזמון מרינה: "יש במרכז העיר, על יד הבימה, בית ישן ובו גרה מרינה, היא בת שבעים ושש, אך עוד זוכרת, איך היתה כל גבר אז מסחררת. הם רצו בה, רצו, רצו, רצו בה, וקראו לה: 'בואי בובה, בובה, בובה,' אך היא ענתה ברטט – 'אולי מחר'."

ואכן, מי שמאזין למרינה, מבין מיד את המסר: כולנו מחפשים וזקוקים לאהבה. מרינה הוא דוגמה קלסית לפזמון הבורח ממורכבות ומתחמק מלהטריד את השומע בדברים מורכבים, נזהר מפורנוגרפיה ואמירות גסות או פוליטיות נוקבות, אבל מאוד מרגש, אנושי, חם ונוגע ללב.

בעוד השיר מתיימר "להעלות את העם אליו", הפזמון מבקש "לרדת אל העם" ולהגיע לקהל רחב ככל האפשר.  שִׁמּוש בסלנג הוא לגיטימי בפזמונאות, אבל לא השימוש בשפה נמוכה. והשפה של גינאי היא תמיד נקייה, מדויקת, ישראלית, מדוברת ועכשווית.

את הפזמון "הסלסולים" כתב גינאי לאלי לוזון, שאף שר אותו באותו "ערב": "הסלסולים, הסלסולים, הם מתבלים את האוויר. הסלסולים, הסלסולים, הם מכשפים את כל העיר: הסלסולים על הקשתות, הסלסולים על השיער, הם מתפתלים על הדלתות, וגם כובשים את המדבר, ולשירים, ולשירים, הסלסולים הם העיקר." "סלסולים" הם דוגמה לפזמון מבדר, ששואף להתקבלות כללית, שאינו מכוון גבוה, אלא מכוון מלכתחילה למכנה המשותף, ל"זמר המזרחי" הים תיכוני, העממי – שכבש את השירה הישראלית בעשורים האחרונים – ומכאן גם כוחו ועוצמתו.

הפזמונים של גינאי מתאפיינים בשלמות אסתטית ובדיוק לשוני, וניכר שנכתבו לאחר מאמץ ומתוך התכוונות אמיתית לזמר או לזמרת שנבחרו על ידו לביצועם. וכך שרה הזמרת אילנית הנפלאה, שבגיל 71, ולאחר 38 שנות נישואין, נפרדה מבעלה ויצאה לדרך חדשה – את הפזמון "ריקוד חדש" שכתב במיוחד עבורה גינאי: "אל תדאגי הכול עוד יעבור, הסירי את האבן הרובצת על ליבך. חכי שנייה, אפשר גם לעצור. לחשוב מעט אחרת, להתחיל גם לחייך."

הפזמון מאופיין בהיותו קליט, נוח להבנה ולזכירה ללא מאמץ מיוחד.

את הפזמון "דיווה" כתב יואב גינאי לדנה אינטרנשיונל (שנולדה כגבר בשם ירון כהן, והחליטה לשנות את מינה לאישה), שאף חתמה את הערב בבצוע מלהיב, מהמם ומרהיב: "יש אישה גדולה מהחיים, יש חושים שיש רק לה. יש קסמים ויש ימים קשים, ובמה שהיא כולה שלה. למלאכים דיווה היא אימפריה, על הבמה, דיווה היא היסטריה. היא כולה שיר אהבה."

ואכן, הפזמון הקליט, הכה פשוט לכאורה, עשה היסטריה, והעובדה שדנה היתה הזמרת הטרנסג'נדרית הראשונה שהשתתפה באירוויזיון (ועוד כנציגה של מדינה דתית-מיליטריסטית כישראל) פשוט שינתה את מה שחשבו עשרות מיליוני אנשים בכל רחבי העולם על מיגדר, מיניות ונטייה מינית וגם על מדינת ישראל. 

דיווה זכה באירוויזיון בשנת 1998 בזכות המילים של גינאי, המכריחות את השומע לחשוב מחדש, על כל מה שידע, ולהפנים מסר חברתי חשוב, שעד אז היה שנוי במחלוקת: של קבלת השונה והאחר. זה כוחה של פזמונאות מעולה. שהיא יוצאת מהלב ומגיעה להמונים. ויוה נריע ליואב גינאי ולפזמונאות הישראלית היפיפייה שיצר.

עו"ד גיא משיח, תל אביב

* * *

נעמן כהן

הנביא עמוס עוז

לית מאן דפליג שעמוס קלויזנר-עוז ז"ל היה ועודו הסופר המצליח ביותר בישראל וספריו נמכרים במיליונים בארץ ובעולם. בשורות הבאות אין ברצוני לכתוב על יצירתו הספרותית, יצירה שתיבחן עוד במבחן הזמן, אלא על הפרסונה שיצר לעצמו כנביא, איש המוסר, האדמו"ר של השמאל.

בהשפעת הספרות הרוסית הגדולה ודמותו של טולסטוי, התנאה קלויזנר-עוז בהיותו מעין נביא, מופת מוסרי, או מצפן מוסרי, מה שבעבר נהגו לקרא "הצופה לבית ישראל".

בגיליון חגיגי של "הארץ", שהוקדש ליום הולדתו ה-70 הוכתר עוז בתואר "האדמו"ר של השמאל". "המצפון של השמאל" ("הארץ", גלריה, 8.4.09)

הגדילה לעשות צביה ולדן, בתו של שמעון פרסקי-פרס, כשהכתירה את עוז לא סתם נביא, אלא ה"נביא הפרטי של אבי."

עמוס קלויזנר-עוז התנאה בעוד תואר, בתואר "בוגד". הוא השווה עצמו ליהודה איש קריות כשאמר "אני עונד את התואר בוגד כמו אות כבוד על דש בגדי. כוניתי בוגד פעמים רבות בחיי, ואני חושב שאני בחברה נהדרת. ההיסטוריה מלאה באנשים, נשים וגברים, שהקדימו את זמנם והואשמו בבגידה על ידי כמה מבני זמנם." עוז לא הסתפק בזאת ובראיון לתוכנית  "BBC Newsnight" בבריטניה לקידום המכירות של ספרו "הבשורה על פי יהודה" אמר כי "לכנות את ישראל התגלמות השטן זה לגיטימי."

http://e.walla.co.il/item/2997290

גם נשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין, בהספדו אמר: "לא פחדת להיות מיעוט ובעל דעת מיעוט. אפילו להיקרא 'בוגד' לא פחדת. להיפך, אפילו ראית במילה הזו עניין של כבוד."

כתיבת המילים "עוז" ו"בוגד" בגוגל אינה מביאה אפילו תוצאה אחת של קריאה לעוז "בוגד", אך ההתנאות בדימויו כ"בוגד" נראתה לו כנראה הכרחית.

אין הכרח לסופר גדול שיהיה גם נביא ומצפון מוסרי, השאלה היא אם דימויו של עוז ככזה נאמן למציאות, והאם היה בוגד ובמי?

באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עוז, איך עקב טרגדיה משפחתית הגיע כנער, ממשפחה ימנית-רביזיוניסטית-ירושלמית, לחיות כילד-חוץ בקיבוץ חולדה. מימיו בקיבוץ, בנה את עצמו קלויזנר, (מעתה עוז העברי-צברי), כסמל השמאל הסוציאליסטי הישראלי היפה והצודק. עוז היה דמות הפוסטר של "הקיבוצניק". הנער יפה הבלורית והתואר, המיישב את הארץ, מסתפק במועט, ומקים חברת מופת סוציאליסטית-שוויונית.

והנה, דומה שמה שקרה לסמל קרה בעקבותיו גם למסומל – השמאל הישראלי.

בצעירותו, כשהיה חבר קיבוץ עני, אחז עוז באידיאולוגיה שיוויונית-שיתופית, והנה כשאך החל להרוויח זוזים רבים ממכירת ספריו ונהפך למיליונר, לא אבה יותר לחלק את רווחיו בין חברי הקיבוץ הפרולטרים. עוז (המצפון הסוציאליסטי-מוסרי) עזב את הקיבוץ, נטש מאחוריו את הפרולטריון, ונהפך לקפיטליסט שסיים חייו בתל אביב בשכונה הבורגנית רמת אביב, (אך נקבר כמנהג עשירי ישראל בקיבוץ). במעשיו סימן עוז גם לאחרים. כאשר החזקים החלו לנטוש את הסולידאריות החברתית הוביל הדבר בהכרח לתהליך ההפרטה. להרס הקיבוצים, להרס ההסתדרות, וליצירת "הקפיטליזם החזירי".

אמת, עוז מעולם לא היה מעולם דמות אידיאולוגית מוסרית כ-א.ד. גורדון, שהשפיע על חברי קיבוץ חולדה שהשתייכו לתנועתו "גורדוניה" ושאפו ליישב את ארץ ישראל באידיאל קיבוצי, אבל עוז בכל זאת היה מודע להיותו סמל כזה בעיני ישראל הצעירה, ולכן הוא גם לא התנאה בדימוי "בוגד" בעת שבגד באידיאולוגיה הקיבוצית.

בצעירותו היה עוז משוכנע "כי מבחינה מוסרית יש להחרים את גרמניה לתמיד" והנה משהחלו לבוא הכיבודים, ההזמנות לגרמניה, קבלות הפנים, ובמיוחד הררי המרקים לחשבון הבנק, שינה עוז את טעמו. המרקים הרבים מרקו בעיניו את פשעי הגרמנים: "מידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה מצטמצמת," הוא אמר, "אני מתחמק ככל האפשר ממגע עם גרמנים בני למעלה משמונים – והרי זו משימה הולכת וקלה..." – "חבריי בגרמניה אינם נושאים באשמה אבל נושאים באחריות." הבחנה מוזרה, שהרי חבריו נושאים באחריות לכך שלא עשו דבר להבאת מאות אלפי הפושעים הנאצים החיים עדיין לדין, ובכך נושאים הם גם באשמה.

עוז, כמובן, לא הזכיר זאת לחבריו הגרמנים שהרי זה היה עשוי לפגוע בכיבודים ובתזרים המזומנים. ובכלל הוא תהה: "מה הייתי אני עושה? כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמניים, בשנת 1933." ("הארץ", מוסף ספרים 14.6.06) כלומר, "להבין – פירושו לסלוח," כאימרה הצרפתית. למעשה הפך עוז לכלי שרת בידי הגרמנים שהשקיעו הון עתק בניסיון לקבל לגיטימציה, ובמיוחד לאחר שגם הציג את היהודים כרוצחים, הוא סייע להם בעשיית דה-הומניזציה ליהודים בגין יחסם לערבים, שהרי ככל שפשעי היהודים ייוצגו ביתר חריפות, כך מולבנים פשעי הגרמנים בשואה. גם כאן, בבגידה בזכר הנספים בשואה, לא התנאה עוז בתואר "בוגד".

הסיבה לשינוי הערכים בקרב בני האדם, הוסברה כבר על-ידי נביא יהודי גדול מעוז, אחד מאושיית אידיאולוגית השמאל. ד"ר לפילוסופיה, צאצאו של רש"י מצד האב, והמהר"ל מצד האם, יהודי-גרמני-משומד – שנודע בשם קרל (הלוי) מרקס שקבע כי "ההוויה, היא הקובעת את התודעה," ולכן: "האלוהים של היהודי – הוא הממון!" (כך במקור, "הממון" בעברית).

עמוס עוז התנאה בתואר "נביא" ובתואר "בוגד" בגין "חזון השלום" שלו, ופעילותו הפוליטית למען השלום שנקודת המוצא שלה היא ההנחה (המוטעית) שמסירת יהודה ושומרון לכיבוש ערבי היא-היא בלבד שתביא את השלום.

בשורש תורתו הציונית של עוז עומדת תפיסה שלילית של מהות העם היהודי. בדומה לתורתו (הספק אנטישמית) של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר שבספרו "הרהורים על השאלה היהודית", הגדיר יהודי רק כ"מי שהאומות אינן רוצות להטמיעו." כלומר, לפי סארטר היהודי אינו בעל מהות עצמאית משלו, רק האנטישמי הוא שמגדיר את היהודי. ללא אנטישמיות אין יהודים, ואין יהדות.

 כך גם עוז אינו מכיר בזכותו המהותית של העם היהודי לריבונות. לדידו ליהודים קיימת רק זכות הבאה מכוח המצוקה. ב"אור התכלת העזה", 1977, הוא כותב: "אין למפעל הציוני צידוק אובייקטיבי מלבד צדקת הטובע הנאחז בקש היחיד שבו יכול היה להיאחז ולהינצל. ודי בכך." כלומר לפי עוז ללא מצוקה אין לעם היהודי זכות מוסרית לריבונות.

לפי עוז לערבים למשל יש זכות לריבונות על 13 מיליון הקמ"ר של השטחים שכבשו;  לצרפתים, ספרדים, פורטוגוזים, איטלקים, יוונים, גיאורגים, ארמנים, מלטזים – עומדת הזכות לסלק את הכיבוש הערבי ולזכות בריבונות. רק לעם היהודי אין זכות כזו. ראוי להשוות את תורתו זו של עוז להגדרת הציונות של  פטריארך הכנסייה האורתודוכסית, דיאודורוס קריבליס, שבתגובה לדבריו של יצחק רבין ש"ציונות היא לא נדל"ן," אמר שהוא, רבין, אינו מבין כלל מה זה ציונות. "הציונות היא יהדות פלוס נדל"ן." ללא נדל"ן אין ציונות.

 "חזון השלום" של עוז הביא אותו לומר דברים קשים: "המתנחלים (היהודים) הם כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף." ("החיים והשלום", "ידיעות אחרונות" 8.6.1989 ).

(לרגע לא חשב עוז שגם מתנחלי "חולדה" שהשתלטו על שטח שנכבש מהערבים שסולקו ממנו, הם גם כן כמותם).

לעומת זאת "חזון השלום" שלו הביאו להתייחסות שונה לערבים. במאמר ב"הארץ", (2010) "על גבולותיו של השימוש בכוח", כתב עוז: "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. מעולם לא נוצח רעיון בכוח."

ומהו "הרעיון" או "האידיאה" של החמאס? חיסול מדינת היהודים, והשמדת היהודים בעולם. האם גם כאן מבחינתו של עוז "להבין פירושו לסלוח?"

סופרים גדולים לא פחות מעוז, כקנוט המסון, או פרדינאן סלין, הזדהו עם "הרעיון" הנאצי. המסון שיתף פעולה עם קוויסלינג ותמך בנאציזם ובהיטלר, ואף שלח לו במתנה את מדליית פרס נובל לספרות שקיבל. סלין שיתף פעולה עם ממשלת משתפי הפעולה של וישי עם הנאצים והיה אנטישמי קיצוני. האם ניתן לראות בהם מופת מוסרי בשל "הרעיון" שלהם?

בניגוד לדבריו של עוז ניתן לנצח "רעיון" בכוח. רעיון "הנאציזם" נוצח בכוח, ורק בכוח, וכך גם צריך ואפשרי לנצח את "רעיון" החמאס. וכן, רק בכוח ולא במילים יפות, שירת "קומביה" או "שיר לשלום".

גם את ארגון הרצח הג'יהדיסטי של אש"פ לא הגדיר עוז "פושעים נגד האנושות סדיסטים ורוצחים," כפי שהגדיר את המתנחלים היהודים. בכבוד רב הוא שלח לרוצח ההמונים, פושע המלחמה, הג'יהדיסטי, מנהיג "השהידים של הקצה" – גדודי חללי אל אקצא, הזרוע הצבאית של תנועת הפת"ח – מרואן ברגותי, את ספרו "על אהבה וחושך" עם הקדשה אישית מיוחדת של ידידות: "בתקווה שניפגש בשלום ובחופש."

ראיית עוז את הרוצח הסדרתי ברגותי כ"לוחם חופש" מעלה את החשש שהוא אימץ את ההגות של קרל שמיט, המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי". קרל שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני – (Freiheit) לבין המונח הצרפתי –  (Liberté).

 הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" ( Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".

כשם שקרל שמיט ב"תיאולוגיה הפוליטית" שלו כינה את הגזענות "חופש", מכנים הגזענים הערבים-מוסלמים את גזענותם "מאבק לחופש".

בשעה שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען ושרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי, ובשעה שאיראן והחמאס מצהירים בריש גלי שמטרתם חיסול מדינת היהודים – עוז תופס את המציאות בצורה שונה: "בימי מלחמת לבנון הראשונה דיבר בגין על 'היטלר המסתתר בבונקר בביירות.' כתבתי אז מאמר בשם 'היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה.' את האמור במאמר ההוא אני מפנה היום לנתניהו. מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי-ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה." (ניבה לניר, אין מקום אחר, ראיון עם עמוס עוז, "הארץ", 16.3.2012)

דומה שעוז הוא "הצופה לבית ישמעאל", אבל בחינת "הצופה ולא רואה". עוז לא ראה את המציאות כמות שהיא, אלא כמו שהוא רצה שתהיה. במסגרת זו גם חתם עוז (יחד עם א.ב. יהושע ודוד גרוסמן) על מכתב לפרלמנטים בעולם בו יש קריאה  להכיר במדינה פלשתינית ללא הכרה בישראל, וללא תלות במו"מ עם ישראל, וללא שלום. זה לא שלום, זו מלחמה. בנוסף הוא הכריז על תמיכתו בסרבנות בצבא, ותרם לארגון "שוברים שתיקה".

לאחרונה חשש עוז שפרס הנובל לו ייחל הולך והתרחק ממנו וכדי להרשים את הסקנדינבים החליט להתקרב לחבורת ה-BDS כאשר הודיע לנציגי משרד החוץ כי לא ישתתף יותר באירועים שמתקיימים באופן רשמי תחת מטריית המשרד או ממשלת ישראל. "אני מרגיש שלא בנוח להשתתף כעת באירועים שהם 'אמרגנות ממשלתית'."

האמת, יש להודות שעוז צדק. רק בעשיית דה-הומניזציה ליהודים ודה-לגיטימציה למדינת ישראל גדלים הסיכויים לזכות בפרס הכספי המיוחל של פרס נובל. (כיום לא היה יכול עגנון, חבר תנועת "ארץ-ישראל השלמה", להתקבל בכלל כמועמד לפרס נובל. למזלו של עגנון הועלתה מועמדותו לפרס לפני "הכיבוש" היהודי של 67').

לסיכום נוכל לקבוע בבירור שהדימוי של עוז כנביא, מופת מוסרי, מצפן מוסרי, "הצופה לבית ישראל" – אין לו קיימות. מי שמצדיק את הלגיטימיות של ראיית ישראל כהתגלמות השטן אינו יכול להיחשב כנביא אמת יהודי, ולהיות מצפן מוסרי לעם ישראל, אולי רק אדמו"ר של השמאל האנטישמי, האנטי-ציוני.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

קישור נדיר לסרט על הרצפלד שבו מתראיינת גם אסתר ראב

https://www.youtube.com/watch?v=ljPJoMINy3Y

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מגילת סן מיקלה"

לאכסל מונתה

עברית: 1935-1936, 1973

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.6.1975

לפני 44 שנים

"מגילת סן-מיקלה" איננו בדיוק אותו הספר שהקורא, או הקורא-התייר בקאפרי, סבור שהנהו, כלומר, מגילה על-אודות המקום סן-מיקלה. כך אמנם מצטייר הספר בזיכרון שנים רבות לאחר הקריאה הראשונה, אך בקריאה חוזרת שבים ועולים רבדים מרוחקים מסן-מיקלה, והם-הם עיקרו של הספר.

אכסל מונתה, אותו רופא שוודי גבה-קומה, אשר השמועה אומרת כי היה אחיו הלא-חוקי של מלך שוודיה, נולד ב-1857 באוסקארשאמן בשוודיה, ומת בסטוקהולם ב-1949. הוא למד רפואה באוניברסיטת אופסלה בשוודיה והשתלם בפריס בהדרכת הנוירולוג הידוע שארקו. שנים אחדות עסק ברפואה באיטליה, וב-1903 נתמנה רופא חצר לגוסטב החמישי מלך שוודיה. מונתה חיבר סיפורי מסע ומסות בהשפעת חייו הרבגוניים והקוסמופוליטיים. "צלב אדום וצלב ברזל" (1916) ו"זיכרונות והזיות" (1908 ואילך). ספרו "מגילת סן-מיקלה" נכתב במקורו אנגלית (1929) ובנוסחו השוודי הופיע רק ב-1930, ומיד להופעתו זכה לפרסום עולמי, נדפס תוך שנה-שנתיים  ב-12 מהדורות ותורגם ל-44 לשונות.

הרובד הראשון, ואולי המרכזי בספר, הינו מחרוזת סיפורים קצרים, נוסח מופאסאן, מחיי פאריס ורומא, סיפורים פיקאנטיים, אמינים, מאחר שכולם מסופרים בגוף ראשון ומבוססים על ניסיונו האישי של מחברם, ובהם תיאורי החברה הגבוהה ואהבת החיות, שני תחומים שאותם הכיר המחבר מקרוב, והם באים יחד, לעומת הצד האחר של החיים, אשר גם אותו הכיר מונתה מתך העזה והסתכנות אישית – מגיפת החולירע בנאפולי, הרעש במסינה, מעונות העניים בפאריס. אגב, מונתה הכיר את מופאסאן מקרוב, וגם התארח אצלו בספינת טיוליו "בל-אמי".

"לאחר חודשים," מסיים מונתה פרק זה של זיכרונותיו, "ראיתי את מופאסאן בגן הבית הלבן בפסי, הוא בית-המשוגעים המפורסם. הוא היה מהלך נשען על זרועו של פרנסוא הנאמן והיה זורק אבנים קטנות אל ערוגות הפרחים בתנועת 'הזורע' של מילט. 'תראה, תראה,' אמר, 'כולם תצמחנה באביב ותהיינה מופאסאנים קטנים, אם רק יירד גשם.'" (עמ' 233).

[ויקיפדיה: בשנותיו האחרונות העדיף מופאסאן להתבודד, פחד מפני המוות ומרדיפה, ולאחר ניסיון לשים קץ לחייו בינואר 1892, ככל הנראה כתוצאה ממחלת העגבת שהתפשטה למערכת העצבים שלו, הוכרז כלא שפוי. הוא נפטר בפריז, ב-6 ביולי 1893, ממחלת העגבת, כחודש לפני יום הולדתו ה-43].

החיפוש הפר-גינטי

הרובד השני הוא פרשת חיפושיו של המחבר, איש צעיר מארצות הצפון, אחר זהותו העצמית, פשר חייו והגשמתם, וזאת דווקא בנופי הדרום, באיטליה ובקאפרי. ועולה בזיכרון דמותו של מחפש אחר, פר גינט (1868), שאמנם הרחיק לכת והגיע עד למארוקו ולבית המשוגעים של קהיר, בעוד מונתה אינו מרחיק בחיפושיו מעבר לחופיו הצפוניים של הים התיכון – ובכל-זאת, גורל גיבורו האוטוביוגראפי של מונתה מזכיר את הנדודים והחיפוש הפר-גינטיים.

בהקדמה למהדורה ה-12 אומר מונתה כי מבקרי ספרו מתקשים לשייך את "מגילת סן-מיקלה" לסוג ספרותי כלשהו. היו שקראו לו "אוטוביוגראפיה" ואחרים קראו לו "זיכרונותיו של רופא", ולדעת מונתה אין הספר לא זה ולא זה. ודומה שהוא צודק. הביוגראפיה משמשת לו בעיקר חומר להפלגה סיפורית, ובסופו של הספר אנו יודעים עליו מעט מאוד: "ודאי לא היו מספיקים לי חמש מאות עמודים כדי לכתוב את פרשת-חיי, אפילו לא השמטתי ממנה את הפרקים העגומים ורבי-המאורעות ביותר." (עמ' 407). אין אנו יודעים, למשל, דבר על הנשים בחייו.

גם התווית – "זיכרונות של רופא", אינה משמשת לו אלא אמתלא לרקום את מחרוזת סיפוריו הקצרים, אשר קשרם לספרות חזק יותר מקשרם לרפואה וליומן הזיכרונות. אף כי דומה שטוב יעשו רבים מרופאי דורנו אם יחזרו ויקראו ב"מגילת סן-מיקלה" ולוא רק למען עורר עצמם למחשבה אם אין הרגשתו של החולה והקלת סבלו מבחינה נפשית חשובים לא פחות מן הצד המקצועי והמדעי של הריפוי עצמו.

הנושא המעסיק יותר מכל את מונתה בספרו הוא התמודדותו עם המוות, התמודדותו כאדם בן-תמותה, התמודדותו המקצועית כניצב מול מלאך המוות ליד מיטת חולה. מונתה חתם את הספר ב-1929, בפרק המתאר את מותו ומשפטו בשמיים. אגב, הרהורים אלה היו לו סגולה לאריכות-ימים, הוא מת ב-1949, בן 92!

חלום של חיים אחרים

מה משמעות ההתמודדות הרוחנית של מונתה ב"מגילת סן-מיקלה"? – דומה שקיים היה בחייו צירוף של הומאניזם נעלה יחד עם פראות צפונית, ויקינגית, הרפתקנית, שיש בה לעיתים קלות-ראש ואפילו שמץ שרלטנות. ואולי גם סוד הצלחת הספר בזמנו היה באותו צירוף ספרותי של הנורא עם המוֹנדֵני, של החולי עם חיי החברה הגבוהה.

לדעת מונתה, מוטב להלקות פושעים, ואם חטאם כבד, להרגם, כדי שיהיה אפשר לפנות את מקומם ולעזור לעניים ולחולים.

גם דיעותיו על הרפואה מתנודדות מקצה לקצה. מצד אחד רצופים חייו שליחות הומאנית של עזרה לזולת, אינו חס על כספו, מקריב קורבנות ומסכן עצמו בשליחות רפואית. ומצד שני הוא מדגיש את ערך האמונה שברפואה (פרשת ה"קוליטיס"), את השפעת אישיותו של הרופא (מקום רב הוא מקדיש לכוחו ההיפנוטי) ומלגלג על קוצר ידו של מדע הרפואה במקרים רבים. וכדאי היה אולי להביא קטע מן "האני מאמין" שלו:

"דרכך להסביר תמיד לחולים שלך מה שאינך יודע להסביר אפילו לעצמך, אתה שוכח שכל זה אינו עניין של דעת, אלא עניין של אמונה, כדומה לאמונה באלוהים. הכנסייה הקתולית לעולם אינה מסבירה כלום, והריהי כוח אדיר מכל הכוחות שבעולם. הכנסייה הפרוטסטנטית מנסה להסביר ולבאר כל דבר, והיא מתפוררת לרסיסים. כל מה שהחולים שלך ממעיטים לדעת את האמת, כן מוטב להם. היוצר לא נתכוון שפעולתם של אברי גופנו תהיה מסורה לפיקוחה של רוחנו, אתה גורם לחולים שלך להיות מהרהרים במחלתם, אתה פורע בזה את חוקי הטבע. אמור להם שעליהם לעשות כך וכך, ליטול רפואה זו וזו כדי שיתרפאו, ושאם לא יצייתו לך, ילכו להם אל רופא אחר. אל תבקר אותם אלא בשעה שהם זקוקים לך ביותר, אל תגיד להם יותר מדי, שמא יירדו לסוף דעתך ויכירו מה מועטה היא ידיעתך. רופאים, בדומה למלכים, צריכים להיות מרוחקים מן הבריות עד כמה שאפשר, שאם לא כן אין נוהגים בהם כבוד." (עמ' 143).

ברובד השלישי של הספר אנו פוגשים את סיפור המסגרת – הפרק הפותח ובו תיאור ביקורו הראשון של מונתה בסן-מיקלה, האידאה של בניית סן-מיקלה שמלווה את מונתה בכל שנות לימודיו ועיסוקו כרופא, ולבסוף, בניית המקום, כמה פרקי הוויי משעשעים, ואחר-כך, פרידה עצובה ממנו.

במרוצת השנים מזהה הקורא את שם הספר עם המקום, אתר תיירות פורח, שם ניצבה החווילה של טיבריוס, ושוכח שעיקרו של הספר אינו סן-מיקלה וקורותיה אלא קורות השאיפה אליה, כאל חלום בהיר של חיים אחרים, חופשיים, טבעיים, בריאים, שהתגשם רק לזמן לא ארוך בחיי המחבר.

אמציה פורת ערך וחידש את תירגומו של י.ל. ברוך וכן הוסיף לו קטעים שהושמטו מן המהדורה הישנה. יש לאחל לכל ספר ישן, שתורגם לעברית ואזל, גורל דומה – שיודפס במהדורה חדשה אשר יישמר בה חן תרגומו המקורי (ורבים הם התרגומים הישנים הטובים), ועם זאת יותקן ויחודש כדי שההקורא בן-ימינו ירוץ בקריאתו ולא ימצא בו שום צורת לשון שהתיישנה.

אכסל מונתה: "מגילת סן-מיקלה". תירגם י.ל. ברוך, הוצאת "אמנות", כרך א'-ג', תרצ"ה-תרצ"ו.

אכסל מונתה: "מגילת סן-מיקלה". תירגם מאנגלית י.ל. ברוך, חידש אמציה פורת. ספריה לעם. הוצאת ספרים עם עובד, תל-אביב, תשל"ג, 1973, 413 עמ'.

* * *

רות סירקיס מקבלת פרס על מפעל חיים

ומוציאה לאור ספר חדש

בטקס של פרסי האוכל והשתייה לשנת 2018 של המגזין טיים-אאוט, קיבלה רות סירקיס פרס מפעל חיים על תרומתה לקולינריה הישראלית. בטקס חולקו פרסים למסעדות, לשפים ולברמנים במבחר רב של קטגוריות. את הפרס לרות הגיש השף המפורסם אסף גרניט, בעל מסעדות חשובות בארץ ובעולם, המככב בכמה תוכניות אוכל בטלוויזיה. אסף גרניט סיפר לקהל הנוכחים כי התחיל לבשל כילד עם הספר "ילדים מבשלים" של רות, ובמסעדה הירושלמית שלו, מחניודה, נהג להגיש כקינוח את עוגות הביסקוויטים מתוך הספר, כשהוא נותן לרות קרדיט מלא בתפריט.

רות הודתה לטיים-אאוט על הענקת הפרס, ועמדה על חשיבותו של מפעל הפרסים שלהם לקידום מעמדה של ישראל לא רק כ"סטרטאפ ניישן" אלא גם כ"קולינארי ניישן". בהמשך דבריה סיפרה רות על שיתוף הפעולה עם רפי, בעלה. מאז שהתחילה לעסוק בתחום הגסטרונומי הם עושים זאת יחד. היא כותבת והוא מצלם. במהלך של כחמישים שנה פרסמו השניים אינספור מאמרים מצולמים, 17 ספרי בישול מקוריים והקימו חברת הוצאה לאור העוסקת בספרי בישול, בית ומשפחה.

במהלך הטקס הוצג לקהל סרטון קצר המתאר את מפעל החיים הקולינארי של רות. הסרטון הסתיים בהכרזה על הספר האחרון שכתבה רות, שיצא לאור לפני שבועות אחדים. זהו ספר מאוייר לילדי הגן בשם "שבעת המינים". הספר יצא לאור במסגרת "ספריית פיג'מה" שהוקמה על ידי הנדבן הרולד גרינספון. הספר יחולק על ידי "ספריית פיג'מה" ומשרד החינוך כמתנה ל-120 אלף ילדי גן במהלך חודש ינואר 2019. הספר מיועד לכך שההורים יקראו אותו, לפני השינה, לילדים, כשהם כבר בפיג'מה במיטה. וזאת כדי לבסס את המנהג של קריאת ספרים בבית. בספר יש כמובן גם מתכונים אשר ההורים יכינו במשותף עם הילדים במטבח.

[הודעה לעיתונות]

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק שישי

סוף הידידות עם טשרניחובסקי

דודי ההולל אלכס היה גם חבר של המשורר ד"ר שאול טשרניחובסקי.

כך על כל פנים סיפר לנו דודי.

אצל סבי בבית נמצאה גלויית-דואר ישנה ששלח להוריו מאחד ממסעותיו ועליה מתנוססת לתפארה חתימת המשורר: "ד"ר טשרניחובסקי", ותוספת בכתב-ידו של דודי: "הרי לכם כרטיס בחתימת ידו של טשרניחובסקי!"

על אודות ד"ר טשרניחובסקי, ששימש בתל-אביב בתור רופא-ילדים מטעם העיריה, סיפר אלכס שהמשורר אהב ילדים אבל עוד יותר אהב לדבר עם האימהות הצעירות שלהם. יום אחד בא דודי למרפאה של ידידו וראה ילד בוכה בשקט בחדר-הקבלה. דודי שאל מה קרה והילד גימגם וענה שהרופא מדבר כבר חצי שעה עם אימו (של הילד) בחדר בפנים, ואותו, עם כאב-הבטן, שכחו. דודי הקיש קלות על דלתו של הרופא, וכאשר נכנס ראה את טשרניחובסקי עומד שקוע בקריאת שיר חדש, כניראה ארוך מאוד, והאם הצעירה (שהכירה את דודי) נבוכה מפני שאינה יודעת כיצד להפסיק את המשורר הנכבד ולהזכיר לו את החולה הקטן שנישאר לחכות בחוץ וגם אינה יודעת עברית.

דודי ניגש אל ידידו ולחש על אוזנו בעדינות שהגיעה השעה לחדול מקריאה ולהזמין את הילד לבדיקה, וכך אמנם היה.

לאישה קראו לוצי ולבן המגמגם היינץ-משה.

שירים רבים של טשרניחובסקי ידע דודי בעל-פה, והיה מדקלם אותם ברגש רב וגם מצטט מהם בשעת שיחה. בזכותם נחשב במושבה לאדם משכיל, וגם קצת משורר בעצמו.

לשמועה שהוא כותב שירים גרמה התפארותו. לא פעם, כאשר היה מדקלם שיר של טשרניחובסקי, היה מעיר ששורה זו או זו היתה שונה במקור והוא תיקן אותה לבקשת ידידו. על שורות אחרות רמז שחיבר אותן והירשה לטשרניחובסקי להשתמש בהן.

דבריו עשו רושם על הבחורות במושבה. הן העריצו את דודי. אחדות מהן התאהבו בו בזכות סיפוריו על השעות שבהן טייל עם טשרניחובסקי ברחובות תל-אביב לאחר ששניהם חיסלו מנה גדושה של נקניקיות ובירה במסעדה של "אס" ברחוב נחלת-בנימין.

יום אחד התכסתה המושבה במודעות שבישרו על "נשף ספרותי" גדול שייערך לכבוד המשורר שאול טשרניחובסקי, ובהשתתפותו.

לא היה אחד שלא בישר לדודי על ההזדמנות שנפלה לידו לארח את ידידו. סבתי התנדבה להכין למשורר הדגול קבלת פנים ביתית לאחר הנשף, והתכוונה להכין לשם כך לביבות על פי המתכון ששמעה שהמשורר אוהב במיוחד ואף כתב עליהן בספרו. היא ביקשה מדודי להודיע על כך מראש לטשרניחובסקי, כדי שלא יחטפו אותו לקבלת פנים בבית אחר.

למרבה הפלא, היחיד שלא התלהב מהכבוד שנפל בחלקה של מושבתנו היה דודי אלכס. ככל שהתקרב מועד הנשף הספרותי, כן הלכו פניו וקדרו, כאילו משהו מציק לו ואוכל אותו מבפנים.

 "אתה חולה?" שאלה אותו בדאגה רבה אימו, היא סבתי.

 "לא, לא!" אבל מדבריו היה אפשר להבין שהוא מסתיר אולי מחלה קשה.

ואכן, בערב, שעה לפני תחילת הנשף הספרותי, נתקף דודי בכאב בטן שגרם לו להתפתל, להיאנח ולהתקפל, והוא הודיע שלא יוכל לצאת מן הבית.

כאבי-בטן פתרו לא פעם בעיות קשות לדודי אלכס וחילצו אותו ממצבים מביכים. ערב אחד הכריחה אותו בחורה, שאותה לא אהב, ללוותה עד לחדרה, והציעה לו להיכנס אליה לשתות כוס תה. דודי לא ידע כיצד להיפטר ממנה מבלי להעליב אותה, ולכן תפס את בטנו, התחיל להתפתל בכאבים, אמר לה שכניראה יש לו קלקול קיבה חמור, וברח ממנה.

אבל הפעם התעקש סבא על כך שדודי יבוא עם כל המשפחה לנשף הספרותי.

 "הכבוד של המשפחה מחייב זאת," אמר סבא. "למשורר גדול מצדיעים אפילו חיילים ההולכים למות במלחמה!" והוא דיקלם ברגש את שירת הלוחמים של לאיוש קושוט, שגלו מארצם לאחר כישלון המרד ההונגרי בקיסרות ההבסבורגית, ואהבת-החופש שלהם השפיעה על סבא לעלות לארץ-ישראל: "שתי ידיי אושיט ברטט / ואחבקך, הוי, אדמתי, / כבן בחיק אימו יבכה לו / גשם דמעותיי ארעיפה. / לארץ נוכריה אדוד לי / הרחק מיני גבולות מולדת, / קומץ עפרך אטול לי / שים למראשותיי בקבר / תחת גל-עפר גם שמה / מדיארי אשאר לנצח!"

כאשר נכנסו בני-משפחתי לאולם הגדול של "בית האיכר" כבר עמד על הבמה טשרניחובסקי, נשען על מקלו, וקרא ברגש שיר שלו, בעברית מדוייקת, ובמיבטא של עולה חדש מרוסיה.

אור החשמל היה אז הרבה יותר חלש מאשר בימינו. דודי נופף בידו שלום למשורר בתנועה קצת חלושה ומהססת, אבל טשרניחובסקי היה כה שקוע בקריאה שלא שם לב אליה.

לאחר שהסתיימה ההופעה, וכולם דיברו בשבחו של האורח, דחף סבא כמעט בכוח את דודי לעברו של המשורר, וכשהגיעו אליו, אמר: "אדון טשרניחובסקי, אני גאה להיות אביו של אלכסנדר [וכאן אמר את שם המשפחה שלנו], ידידך הצעיר, העוזר לך בכתיבת שיריך!"

 "מה?" אמר טשרניחובסקי, "מי?"

 "בני, אלכס," התפלא סבא.

"אדוני," רטט שפמו הפרוע של המשורר הגדול, הוא כבר היה נרגז כהוגן מההפרעה שנגרמה בגלל הפרה הטראנסילוואנית של יוסקה-דרעק, "אני לא מכיר אותך ולא את הבן שלך ודע לך שאף אחד, אף אחד לא עזר, לא עוזר ולא יעזור לדוקטור טשרניחובסקי לכתוב את שיריו!"

ופתאום הבזיק ניצוץ של היזכרות בעיני המשורר, תלתליו האפורים הזדקרו, אבל במקום להושיט יד לדודי ולהודות בטעותו, הרים עליו מקל והתחיל להכות אותו ולצעוק: "זה אתה!? אתה הז'וליק שמפיץ עליי שמועה שאני מושיב את האימהות הצעירות על הברכיים בקבינט ומלמד אותן איך להשתמש בטרמומטר," וכאן כמעט נחנק מרוב כעס במיבטא רוסי, "בטרמומטר! – ושאני משאיר את הילדים לחכות בחוץ? בחדר-ההמתנה!? אני אראה לך סאברע חצוף חסר-דעת מופקר-לשון שכמוך רכלכלכן-מדיציני פר-אכסלאנס פסקונדיאק – חמור-גרם!"

סבא לא התעצל והרים גם הוא את מקלו על אלכס, כמו שהיה ודאי מרים את שוטו על האיכרים הנירפים בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה, אלא שדודי כבר נמלט החוצה כשהוא מלווה בקולות של צחוק ולעג מצד הקהל.

כך הסתיימה עוד בטרם החלה פרשת הידידות של דודי עם טשרניחובסקי.

שנים עברו. המשורר מת. סבא מת. האנשים שהיו ב"נשף הספרותי" הלכו גם הם לעולמם. דודי האריך ימים וכשהיו באים אליו בטענות על הגזמותיו היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר כי מאחורי כל מעשה זיוף מוצלח עומדת אמת גדולה. וככל שהלך ונשכח אותו ערב אומלל כן הירבה לספר את סיפור ידידותו המופלאה עם המשורר, סיפר לבניו, סיפר לנכדיו, עכשיו גם ניניו יודעים את הסיפור שעובר במשפחתנו מדור לדור.

דודי נחשב לאדם משכיל ולמומחה גדול בחקלאות ובמיוחד בפרדסנות. אצלנו במושבה היה הבדל עצום בין פרדסן לפרדסנט.

פרדסן היה איכר ותיק בארץ, שעברו עליו ועל משפחתו כל התלאות עד שנטעו את הפרדס ולמדו את העבודה בו.

פרדסנט היה יהודי שעלה מלודז' או מביאליסטוק וקנה פרדס נטוע והוא ומשפחתו התפרנסו ממנו מבלי שהוא-עצמו הבין דבר בחקלאות ובפרדסנות.

[אזהרה: כל המסופר כאן על טשרניחובסקי מצוץ מן הדימיון בלבד ואין לו שום קשר לאמת].

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "אנחנו מתגעגעים לשרגא נצר."

החברים המתים של מפא"י

* תודה רבה יוסי יקר על השיר שכתבת לזכרה של רונה רמון ז"ל. פשוט שיר מדהים. קראתי אותו לקבוצת הבוקר של זקנים/ות איתם אני עובדת במחלקה סיעודית וכולם רצו עותק.

אתה ממש איש יקר עם לב של משורר אמיתי.

שבוע מבורך, כל טוב,

חגית מנדרובסקי 

* ארגון האיגודים המקצועיים בירדן יניח את דגל ישראל הכחול-לבן על הרצפה בכניסה לכל משרדי האיגוד ברחבי הממלכה, במחאה על "מדיניות הכיבוש" – כך הודיע היום (חמישי) הארגון. העיתון "אראי אליום", היוצא לאור בלונדון, מדווח כי הצעד מגיע בעקבות הקובלנה שהגיש משרד החוץ הישראלי למקבילו הירדני, על כך ששרת ההסברה ג'ומאנה גנימאת דרכה על הדגל במשרדי הארגון בעמאן בשבוע שעבר. ["הארץ", 4.1.18]

זה טוב שהם דורכים על הדגל שלנו, ככה הם יודעים בוודאות כי בזכות הדגל הכחול יש להם מים מהכנרת הכחולה ובזכותנו הם לא מתייבשים בצמא ומתים, והחקלאות הירוקה שלהם לא הופכת למידבר חום-צהוב.

* במשך השבת האחרונה ניסינו  למצוא ב"קול ישראל" וב"הארץ" באינטרנט – דיווחים על שני נושאים שעניינו אותנו: הצונאמי בתאילנד וההפגנות של שבת בפריס.

אף מילה.

לא ידענו שבשבת הולכים עורכי החדשות לישון, וכי המהדורות משחזרות מדי שעה ידיעות קודמות וידיעות מקומיות חסרות חשיבות.

* אהוד: האם נערך אי פעם מחקר על הקשר שבין לימודי הלכה יהודית משמימים ומשעממים, נטולי כל זיקה למציאות החיים במאה ה-21 – של חבורות נערים ובחורים המשחיתים זרעם ארצה בישיבות ורובם גם לא ישרתו בצבא – לבין מציאת פורקנם התוסס במעשי ביריונות ובזריקת אבנים עד כדי רצח?

* ב'מופע היד הכרותה' נתן לנו נתניהו להבין מה יחסו למשרת ראש הממשלה: לא פיקדון שהופקד בידיו מידי האזרחים על מנת שישרת אותם ככל יכולתו, אלא זכות מוקנית, בשר מבשרו וכל המנסה לגזול אותה ממנו כאילו כרת את ידו.

הוא לא היה מרשה זאת לעצמו, לולא עדרי חסידיו השוטים, (המיליונים של אמסלם), האומרים אמן אחרי כל דבר שקר וכל דבר בלע שהוא מוציא מפיו.

הטיעון עצמו הוא שקרי לחלוטין. אלפי העמודים של עדויות אינם נחשפים לציבור אלא מועברים לפרקליטיו על מנת שיכינו לקראת השימוע את טיעוניהם הנגדיים.

מה שנחשף לציבור הבוחרים הם פרטים מינימליים שאין בהם חדש. תיאור בסיסי של המעשים שנעשו ומסקנת הפרקליטות בעטיים. לרמה הזאת של מידע, מכינים פרקליטי  נתניהו תגובה תוך שעה.

צבי גלעד (גרימי)

עין-גדי

* ביום שישי האחרון ראינו בסינימטק התל-אביבי את הסרט "לאסוף רסיסים". בימוי: רותי (פרקש) גבע, ליאורה (פרקש) קרויאנקר. הסרט הדוקומנטארי מספר על קבוצת ילדים ירושלמית, שגדלה בשלהי תקופת המנדט בשכונת קריית-שמואל. עם פרוץ מלחמת השחרור השכונה הפכה לחזית בשל קירבתה לקטמון הערבית, ושתי היוצרות (אולי גם בשם בני-דורן המופיעים בסרט), מעידות:

"אנחנו, כילדי מלחמה, חווינו מצור והפצצות. לחלקנו היתה ילדות מאושרת, מלאת הרפתקאות; אחרים נושאים עד היום צלקות מכאיבות. הורינו, שרובם עלו מאירופה הנאצית, התמודדו להשתלב בארץ, תוך סכנות יומיומיות ואף לחמו להגנת ביתם. בסרט חומר ארכיוני ייחודי הכולל סרטים ביתיים, צילומים, יומנים ומכתבים משל הורינו. האם פתיחת זיכרונות העבר והתיעוד שנותר, תאפשר סגירת מעגל והערכה מחודשת של דור ההורים?"

הסרט ערוך היטב, אם כי היה אפשר לקצר קצת בסופו, ומעביר בצורה קולנועית מעולה ומרגשת את חוויית המצור והמלחמה על ירושלים בשנת 1948. בהחלט מומלץ לראותו, בייחוד למי שקורותיה של ישראל מראשיתה מדברות אליו ומעניינות אותו.

הילדוּת שמתארים המשתתפים בסרט, רובם היו אז בעשור הראשון לחייהם, היא מצד אחד – ילדות קסומה וחופשית חרף המלחמה, ההרוגים והפצועים. לילדים נראתה התקופה מרתקת במיוחד: בגלל המחסור במים לא מתרחצים, אוספים רסיסי פגזים ותרמילי כדורים, חיים הרבה בחוץ, סקרנים, כמעט שלא מפחדים ולא חוששים מנפילת ירושלים בידי הערבים. הדאגות הנוראות היו של דור ההורים, שאחדים מהם נהרגו, ובמבט לאחור – לא של דור הילדים.

ומצד שני – מי שהיתמות פגעה בהן, לא תשכחנה זאת לעולם, וחייהן יעמדו תמיד בצל האב שאותו כמעט שלא הספיקו להכיר.

* אהוד ידידי הטוב, תודה על מילותיך, כשהן באות ממך הן שוות מאוד. המפתיע מכל הוא שבכלל לא התכוַונּוּ  להרים פרויקט כזה גדול, זה פשוט "נהיה" מתוך פגישותינו, בהנהגתן של שתי האחיות פרקש (רות גבע וליאורה קרויאנקר) הנחושות.

אנחנו, ה"ילדים", פשוט גילינו לעצמנו סיפור שהיה חבוי בתוכנו שבעים שנה, ואת גודלם של הורינו. התחוור לנו שבתוך אֵימה, הרס ועיי חורבות (ללא שום פיצוי על נזקי מלחמה – אלא הקמת מדינה!) היתה לנו ילדות מופלאה, כולנו גדלנו לנאורות, תרבות והשכלה, ומעולם לא חשבנו שמשהו בחיינו היה "לא בסדר".

אשמח אם תזכיר שתהיה הקרנה נוספת בסינמטק בראשית פברואר.

שנמשיך לשרוד!

נורית יובל

נ.ב.

בַּצְפייה השנייה הבנתי למה, למרות התיעוד הרב של הקרבות בדרום ירושלים, הסרט שלנו כל כך ריגש ו"תפס": כאן הובאו על הרקע ההיסטורי סיפורים אישיים של חיי היומיום (יומנה של גב' אלקן, זיכרונות הילדים, הכלים, הפתרונות המאולתרים של האימהות). גם אופיו של פלח גדול מן הציבור הירושלמי קיבל ביטוי (אנשי מכללה והנהגה; באמצע ההפצצה הגברות אינן מוותרות על הקונצרט;  למרות הזוועה אין משדרים פחד; ילד לא החסיר יום בבית הספר; חיים בין הריסות וחורבות, אך "אין עני אלא בדעת"), וגם ניכרות התכונות שהצמיחו מדינה: האמונה בצדקת הדרך והנחישות להגשמתה. כל אלה נשקפים פחות בסקירותיהם של היסטוריונים צבאיים.

* לאהוד שלום, אודה לך אם תפרסם את תגובתי למאמרו של מר הייטנר שהתפרסם במכתב העיתי המעניין שלך מס' 1407. מר הייטנר, אמנם נמצא בצד השמאלי המרכזי של המפה הפוליטית, ואף מוכן לא פעם להקשיב לדיעות מנוגדות לשלו. אך הוא מסרב באופן עקבי לפקוח את עיניו ולראות כי אכן העם בחר ימין ומקבל במשך ארבעים שנה שמאל.

בגין אכן אמר ״יש שופטים בירושלים״ והתכוון לשופטי בית המשפט העליון שכיהנו לפני אחרון ברק. ברק מילא את העליון בחבריו לדיעה שקבעו שהכל שפיט ולכולם יש זכות עמידה, בעיקר אם אתה ערבי אזרח הרשות הפלשתינית. זאת ועוד, העליון ממשיך ללא בושה לבטל חוקים של הכנסת בתואנות משונות, עד כדי כך שיש הקוראים להרוס את מקום המשפח הזה. 

נעבור לשטיפת המוח של ילדי בתי הספר שהחלה עם יוסי שריד ולא נפסקה מאז. ילדי ישראל מאמינים שהמילה ציוני היא מילת גנאי. איך הגענו לכך? שליטה טוטאלית של משרד החינוך במיון המורים. מי שלא עובר את מבחן השמאל אינו מלמד היסטוריה, אזרחות או ספרות. והחמור ביותר הוא השתלטות  השמאל הבינלאומי על כל האוניברסיטאות בעולם שהחלה מיד אחרי תום מלחמת העולם השנייה, תוך ניצול ניצחונה של ברית המועצות על גרמניה הנאצית.

כיום כל המרצים באוניברסיטאות ארצנו, אפילו בר אילן, כולם אנטי ציונים עם תעודות או אנטי ציונים אנוסים. הם זקוקים לזאת על מנת שיוכלו להשתתף בכנסים בחו״ל, שמוקדשים ברובם להשמצת ישראל.

רק היום ראינו את גברת ד"ר קרולה הילפריך, מרצה בכירה באוניברסיטה הכמעט עברית בירושלים, תומכת גלוייה בסרבנות גיוס, גוערת בגסות בסטודנטית שבאה לכיתה לבושה במדי צה״ל. כמוה יש עשרות ומאות כאלה בכל האוניברסיטאות, ואין להם מה לחשוש מפיטורים. כפי שכל עובדי המדינה אינם חוששים מפיטורים.

ובכן מר הייטנר, האינך רואה פה שליטה של השמאל, למרות ארבעים שנות ניצחון הליכוד? באוניברסיטאות, במערכת המשפט, בפרקליטות, ובבתי הספר.

אותו דבר קיים גם בארה״ב  ובאיחוד האירופי. ולידיעתך בית היוצר להשמצת ישראל, אירגון האומות המאוחדות, החליט  לפני שבועיים שכל מי שמתנגד להגירה בלתי חוקית כמוהו כמפיץ פשעי שנאה.

אכן הדיקטטורה של הפרולטריון הבינלאומי מקבלת עור וגידים.

אביבה אסטרינסקי

* בשורה מרנינה: ח"כ חנין זועבי החליטה שלא תרוץ לכנסת הבאה. ואילו לשם כך בלבד באו הבחירות המוקדמות האלו – דיינו.

* אהוד: הידעתם כי ההתפצלות של הכנסייה האורתודוכסית האוקראינית מהכנסייה האורתודוקסית הרוסית קשורה אף היא באחד מתיקי השוחד הפוליטי של בנימין נתניהו? – וכתב האישום, כפוף לשימוע, יוגש עוד לפני הבחירות של שנת 2023?

וגם מפוטין תיגבֶה עדות!

* אכן טעות. ההקדשה של ח.נ. ביאליק לרעייתו מאניה היתה על הוצאת היובל של כתביו בשנת  1923.

ולרגל השנה האזרחית החדשה – תודות וברכות לאהוד בן עזר שימשיך בהוצאת המכתב הלילי, פרי רוחו ועמלו, זה 13 שנה –עד מאה ועשרים!

תקוה וינשטוק

* לאהוד שלום, בחב"ע 1407, בכתבתה על מאניה ביאליק, מתארת תקוה וינשטוק את בית ביאליק שהוקם בשנת 1928 בסגנון ה'באוהאוז' שרווח בתל אביב בשנות השלושים.

ובכן, יתקנו אותי 'המבינים', אך לי לא נראה הבית כך, אלא בסגנון האקלקטי בו בנויים בתים רבים בסביבות הרחובות נחלת בנימין, אחד העם ויבנה.

בהערכה,

ברוך תירוש

 * אהוד היקר, תודה לבן-ציון יהושע על תגובתו לראיון שלי עם עמוס עוז.

אני מאוד אוהב את הכתבות של תקוה וינשטוק על ימים עברו – הפעם בעקבות ראיון שראיינה את מניה ביאליק (שהיתה חברת משפחתה של רעייתי).

שוב תודה,

משה גרנות

* גשמי הברכה הממשיכים לרדת בצפון הארץ, ברמת הגולן והשלג בחרמון, ממלאים את כולנו תקווה שגם הכנרת תזכה להתמלא ולהשתקם, וכי ייפסק מחזור שנות הבצורת שפקדו אותנו.

יום חג יהיה לנו כאשר יהיה צורך לפתוח את סכר דגניה ולהזרים את עודף מי הכנרת דרומה!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל