פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1409

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' שבט תשע"ט, 10.1.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // עמוס גלבוע: משה ארנס – בן אדם, רודף אמת, דמוקרט אמיתי. // יוסי אחימאיר: משה ארנס ז"ל: בדרכו של ז'בוטינסקי. // John Golan: Moshe Arens // חובב טלפז: פרופ' משה ארנס – אסטרטגיה לטווח ארוך. // אוטובוס כשר למהדרין, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אורי הייטנר: 1. חלון הזדמנויות להכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן.  2. צרור הערות 9.1.19. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ל"ד. שלושה בעקבות אחד. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. [המשך]. // חנה סמוכה מושיוב: מורים לחיים. // יעקב חסדאי: משבר ללא מוצא? // יצחק הילמן: אשליית המדינה הפלסטינית. // מנחם רהט: או צל"ש או טר"ש. // יואל נץ: ולדימיר ויסוצקי, 1938-1980. // אהוד בן עזר: "דרך גבר" ליגאל מוסינזון, 1953, 1974. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 15.11.1974 לפני 45 שנה. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שביעי. הרצאת דודי על התפוז. השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה. // ממקורות הש"י.

* * *      

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ צַנְחָן צָעִיר

שֶׁהִגִּיעַ עִם גְּדוּדוֹ לַכֹּתֶל בְּמִזְרַח הָעִיר

שֶׁהָיְתָה י"ט שָׁנִים שְׁסוּעָה וַחֲצוּיָה לִשְׁנַיִם

שָׁם שׁוֹלֵף מִמַּחְבּוֹאוֹ שׁוֹפָר שֶׁל סָבָא, לַח עֵינַיִם.

וְיוֹם בָּהִיר אֶחָד סְתָם יוֹם שֶׁל חֹל פָּשׁוּט קוֹרֶה לָהּ * לְנֶכְדָּתוֹ שֶׁל סָבָא לַעֲבֹר בְּתֵל-אָבִיב *

וּמָה רוֹאוֹת עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה? * רוֹאוֹת שָׁם חִזָּיוֹן מוּזָר בֵּין רְחוֹבוֹת סָבִיב. * כִּי עַל מִשְׁטָח שֶׁל דֶּשֶׁא בְּמִפְגָּן זוֹעֵם יוֹשֶׁבֶת * בְּמַאֲהַל-הַפְרָאיֵרִים שֶׁקָּם מוּל תַּחֲנַת- * רַכֶּבֶת בְּאַרְלוֹזוֹרוֹב –  סִיעַת קְצִינִים מִשֵּׁבֶט * הַמִּלּוּאִימְ'נִיקִים שֶסּוֹף כָּל סוֹף פִּתְאֹם חָנַט * חֲרוֹן מְחָאָתָם הָאַמִּיצָה וְהַצּוֹדֶקֶת * אֶת פְּרִי יְצִיאָתָם אֶל הַמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי * בְּהַפְגָּנָה גְלוּיָה הַמְּנַפֶּצֶת אֶת הַשֶּׁקֶט * וְאֶת הַסְּטָטוּס קְווֹ שֶׁל הַנִּוּוּן הַמּוּסָרִי * שֶׁל "דִיל" קוֹאָלִיצְיוֹנִי גַס וַאֲחִיזַת-עֵינַיִם

*  בָּהֶם רַק סָךְ זָעוּם מִן הַמִּעוּט הַמִּשְׁתַּמֵּט * שׁוֹקֵד עַל תּוֹרָתוֹ, אַךְ אִם אָבִינוּ בַּשָּׁמַיִם * יָצִיץ מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ שָׁם וְיִבְדֹּק בְּדִיקַת-אֱמֶת * אֶת מָה שֶׁהַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד בְּתוֹךְ מַסֶּכֶת * "סוֹטָה" אוֹמְרִים בְּרוּרוֹת בִּדְבַר מִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה * שֶׁבָּהּ הַהִתְגַּיְּסוּת הָיְתָה חוֹבָה בִּלְתִּי מֻפְרֶכֶת * שֶׁל כָּל חֶלְקֵי אֻמָּה זוֹ כָּל אֵימַת שֶׁהִיא נִצְּבָה * בִּמְלֹא שִׁתּוּף בַּנֵּטֶל עִם כֻּלָּם, עַיִן בְּעַיִן, * כְּמָה שֶׁנֶאֱמַר בָּהּ שֶׁכָּל אִישׁ חַיָּב גִּיּוּס * אֲפִלּוּ הֶחָתָן שֶׁבְּחַדְרוֹ סָפוּן עֲדַיִן * וְהַכַּלָּה בְּחֻפָּתָהּ – אָז שׁוּם עִסְקַת פִּיּוּס * שֶׁל מֶמְשָׁלוֹת בְּיִשְׂרָאֵל עִם חֲרֵדִים תּוֹךְ מֶקַח * שֶׁל תֵּן וְקַח אֵינָהּ פְּטוּרָה מוֹרָלִית מֵחֶטְאָהּ * שֶׁל אִי שִׁוְיוֹנִיּוּת הַנְּשִׂיאה בָּעֹל  –  כִּי לֶקַח * אֶחָד בִּלְבַד יֵשׁ לְאוֹתָהּ חֶרְפָּה: יֵשׁ  לְקָטְעָהּ! * נָכוֹן שֶׁמִּשְׁתַּמְּטִים חִלּוֹנִיִּים גַּם בָּם אֵין חֹסֶר, * נָכוֹן שֶׁנַּחַ"ל חֲרֵדִי הוּא נֶכֶס מְבֹרָךְ

* אַךְ לֹא פָּחוֹת נָכוֹן הוּא שֶׁרַבִּים עוֹטִים תַּחְפֹּשֶׂת * שֶׁל לַמְדָנֵי-תּוֹרָה כְּשֶׁהַתֵּרוּץ הַזֶּה מֻפְרָךְ * בְּרֹב הַפָּרָזִיטִים הָעוֹשִׂים קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ * אֶת תּוֹרָתָם שֶׁאֵין הֵם מִתְמַסְּרִים לָהּ כָּל עִקָּר * וְשֶׁהַבְּלוֹף הַזֶּה שֶׁלֹּא קָשֶׁה כַּיּוֹם לִכְפֹּר בּוֹ * מַכְעִיס בְּצֶדֶק חַיָּלִים רַבִּים בְּחֹרֶף קַר * שֶׁבּוֹ בְּלֵיל סוּפָה וְזִלְעֲפוֹת מָטָר רוֹבֶצֶת * כִּתַּת קְצִינִים וְחַיָּלִים אֵי-שָׁם מוּל קַו-הַגְּבוּל * וּבוֹ, כְּשֶׁהַצִּנָּה אוֹתָם חוֹדֶרֶת עַד הָעֶצֶם * וְכָל גּוּפָם הַמִּצְטַמְרֵר בְּגֶשֶׁם עַז טָבוּל * לוֹחֵשׁ חַיָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ מִפֶּה לָאֹזֶן * אֶת שֶׁהוֹגִים בְּלַיְלָה זֶה לוֹבְשֵׁי-מַדִּים אֵינְסְפוֹר: * "שׁוּם קֹר וְשׁוּם לֵאוּת לֹא יִמְנְעוּנִי מֵאֱחֹז אֶת * הַנֶּשֶׁק הַלָּפוּת בֵּין שְׁתֵּי יָדַי קְפוּאוֹת הַכְּפוֹר * שֶׁכֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אֲנַחְנוּ עַל הַבַּיִת *

כָּאן מְגִנִּים, אָחִי, יוֹמָם וָלֵיל בְּלֵב שָׁלֵם * אַךְ מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד וּמְרַחֵף לִי כְּמִין עַיִט * מֵעַל אוֹתָהּ תְחוּשַׁת שְׁלִיחוּת שֶׁבָּהּ לִבִּי הוֹלֵם * וְזוֹהִי הָעֻבְדָּה כִּי בָּהּ-בָּעֵת שֶׁכָּאן אֲנַחְנוּ * נוֹשְׂאִים בָּעֹל בֵּין שְׁאַר הַמְּגִנִּים פֹּה עַל בֵּיתָם * יֵשׁ בְּנֵי-גִּילֵנוּ שֶׁבְּרֶגַע זֶה (זֹאת לֹא שָׁכַחְנוּ) * פְּטוּרִים מֵעֹל זֶה כִּי שְׁתַמְּטָנוּתָם – אֻמָּנוּתָם. * וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ כָּאן שוֹמְרִים עַל חַיֵּיהֶם מִפַּחַד * קָאסָאם אוֹ גְרָאד כְּשֶׁקִּיר בֵּיתָם אֵינוֹ בִּלְתִּי-חָדִיר * הֵם מִתְכַּסִּים בִּשְׂמִיכַת-פּוּךְ וּמְבָרְכִים בְּנַחַת: * 'בָּרוּךְ מִי שֶׁפְּטָרָנוּ מִשֵּׁרוּת צְבָאִי סָדִיר...'" *

אֲבָל מִיָּד אַחַר תֵּאוּר הַמּוּם הַפָּרָזִיטִי * שֶׁל שְׁתַמְּטָנוּת שֶׁהִיא נִגּוּד גָּמוּר לַהֲלָכָה * שֶכְּפִי שֶׁכָּאן הוֹכַחְנוּ: כָּל נִתּוּחַ אָנָלִיטִי * אִם בַּמִּשְׁנָה אוֹ בַּתַּלְמוּד מַרְאִים מָה הֲפוּכָה * הִיא דַעֲתָהּ עַל פִּי מַסֶּכֶת זוֹ ("סוֹטָה") שֶׁסָּבָא * צִטֵּט לְיִשְׂרָאֵלָה מִתּוֹכָהּ בְּדַיְקָנוּת – *

אוֹמֵר לָהּ סָבָא, שֶׁלְּרֶגַע מַחְשַׁבְתּוֹ הוּסָבָה * לְמִין אֶתְנַחְתָּא קוֹמִית שֶׁל לָצוֹן וּבַדְחָנוּת: * אַתְּ כְּבָר הַיּוֹם יַלְדָּה גְדוֹלָה, כָּךְ שֶׁסּוֹפְסוֹף מֻתָּר לִי * כְּמִלְּתָא דִבְדִיחוּתָא לְסַפֵּר לָךְ שֶׁמִּכְּבָר  * כָּתוּב בְּמַּסֶּכֶת 'נָזִיר' שֶבְּסֵדֶר 'נָשִׁים' שֶׁׁעֻקְצוֹ לֹא נִסְתַּר לִי שֶׁשֵּׁיגֶץ שֶׁיִּצְרוֹ פִּתְאֹם פָּחַז עָלָיו, כִּדְבַר * גְּדוֹלֵינוּ, חֲזָ"לֵינוּ, זֶה עָלוּל חַס וְחָלִילָה * לִטְרֹד אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם, כְּפִי שֶׁאָמְנָם פִּתּוּ * אוֹתָן חֻלְשׁוֹת אֵינְסְפוֹר יְדוּעָנִים שֶׁכְּבָר הִפְלִילָה * גַם בִּזְמַנֵּנוּ כָּאן אותָהּ צָרָה שֶׁשְּׁמָהּ "me too". * וּבְכֵן, בְּיוֹם כִּפּוּר מַתִּישׁ אֶחָד בּוֹ הִתְפַּלַּלְתִּי * כַּדָּת בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל בְּתֵל-אָבִיב * וּבוֹ בִּגְלָל הַצּוֹם וְהַחַמְסִין כִּמְעַט נָפַלְתִּי * מִן הָרַגְלַיִם – ולִשְׁאֹף קְצָת רוּחַ מִסָּבִיב

 * יָצָאתִי לְכַמָּה דַקּוֹת לְאַלֶנְבִּי עִם רַבִּי * צָעִיר אֶחָד, רַוָּק עֲדַיִן, שֶׁנִּלְוָה אֵלַי * לִתְמֹךְ בִּי שֶׁמָּא אֶתְמוֹטֵט כִּי הָרוֹפֵא הִתְרָה בִּי * שֶׁלֹּא לְהִתְאַמֵּץ מִדַּי –  וּפֶתַע, אַלְלַי, *  בְּעוֹד אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ מִתְהַלְּכִים בָּרְחוֹב בְּנַחַת * וּמַחְלִיפִים בֵּינֵינוּ לֹא מְעַט דִּבְרֵי תּוֹרָה * עָבְרָה שָׁם לְפָנֵינוּ חֲתִיכָה אַחַת פּוֹרַחַת * בַּחֲצָאִית פְּרוֹבוֹקָטִיבִית וּמְאֹד קְצָרָה * שֶׁל מָה שֶׁאָז הָיָה בַּמּוֹדָה, כָּךְ שֶׁתַּאֲמִינִי

*  שֶׁגַּם זְקֵנִים כָּמוֹנִי ּלִפְעָמִים מְעֻדְכָּנִים * בַּחֲטָאֵי הַחִלּוֹנִים, וְזֹאת לָבְשָׁה שָׁם "מִינִי" * וּמָה רוֹאוֹת עֵינַי פִּתְאֹם לַמְרוֹת כָּל הַדִּינִים? * אֵיךְ אוֹתוֹ רַב צָעִיר בִּמְקוֹם לִשְׁמֹר פֶּן, לֹא עָלֵינוּ, *

אֶצְנַח תַּחְתַּי מֵרֹב קְשָׁיֵי הַצּוֹם וְהַשָּׁרָב * מֻקְסָם מִפְרֵחָה זוֹ הַמְּעַנְטֶזֶת לְפָנֵינוּ * וּמִתְנַהֵג מַמָּשׁ כְּאַפִּיקוֹרֶס, לֹא כְּרַב * כְּאִלּוּ שֶׁבִּמְקוֹם מָה שֶׁמַּסֶּכֶת קִדּוּשִׁין שָׁם * קָבְעָה שֶׁ"יִּשְׂרָאֵל הֵם רַחְמָנִים בְּנֵי רַחְמָנִים" * סֻלְּפָה אוֹתָהּ אִמְרָה בְּהַשְׁפַּעַת מַרְעִין בִּישִׂין שָׁם * וְהַכָּתוּב שֻׁנָה לְ"חַרְמָנִים בְּנֵי חַרְמָנִים."

– 'רֶבּ שְׁמִיל,' אֲנִי צוֹעֵק לוֹ, 'שֶׁעם זִיךְ! אֵיךְ זֶה לֹא תֵבוֹשׁ כָּאן * לִלְטֹשׁ עֵינַיִם  בְּרַגְלֵי נָשִׁים בִּלְתִּי צְנוּעוֹת *  בְּלֵב יוֹם כִּפֶּר (יוֹם כִּפּוּר), הַיּוֹם הֲכִי קָדוֹשׁ כָּאן? * עוֹד תְּפֻטַּר אִם חֻלְשַׁתְךָ תֻפַץ עַל כְּנַף שְׁמוּעוֹת!!!' *

– 'רֶבּ שְׂרוּל,' צוֹרֵחַ הוּא נִבְעָת כְּאִלּוּ אֵיזֶה בִּיפֶּר * קוֹׁרֵא לוֹ נֶעבֶּעךְ לְבֵית-דִּין שֶׁל מַעְלָה, דִין חָמוּר, * 'אֶצְלִי בָּרֹאשׁ יוֹם כִּפֶּר, גַּם בַּלֵּב אֶצְלִי יוֹם כִּפֶּר, * אֲבָל בַּמִּכְנָסַיִם– שִׂמְחֶס תּוֹיְרֶה, בְּרוֹךְ גָּמוּר'..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

באבל על מותו של משה ארנס

מאמריו הצלולים והנבונים בעיתון "הארץ" יחסרו לנו

אהוד בן עזר

* * *

עמוס גלבוע

משה ארנס – בן אדם, רודף אמת, דמוקרט אמיתי

על שני אירועים שהכאיבו לו מאוד: ההתעלמות מספרו החדשני על מרד גטו וַארשה, ותקיעת הסכין בגבו ע"י רבין בעניין מטוס הלביא.

 היכרותי עם מישה ארנס התחילה עוד כאשר היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון ואני הופעתי שם לצורך הצגת המודיעין. עבדתי תחתיו שנים רבות בתפקידיו השונים. הכרתיו מקרוב. כשבועיים לפני מותו פגשתי אותו. קצת כפוף, רזה, נשען על מקל הליכה.

"עמוס, אתה קורא מה שאני כותב בעיתון 'הארץ'?" הוא שאל וחיוכו המוכר עלה על פניו, ומיד המשיך: "אני יודע שאני עלה התאנה שלהם, אני וישראל [הראל], אך זה חשוב!"

תליתי מבטי בו. האזרח שהראה כי גם מי שלא היה קצין בצה"ל מסוגל להיות שר ביטחון מעולה, והאזרח שהוא מעל לכל בן אדם, רודף אמת שונא עוול, דמוקרט אמיתי, לא מזויף כרבים אצלנו. ומיֶדע ישיר  אני רוצה להעלות כאן שני אירועים, הקשורים לערכים אלו, שהכאיבו לו כל ימיו.

הראשון נוגע לספרו "דגלים על הגיטו", פרי עבודת מחקר ארוכה, שבא לספר את הסיפור המלא על מרד גטו ורשה, ולתקן עיוות היסטורי: במרד לא השתתפו רק אנשי תנועות השמאל  (כפי שלימדו אותנו וכפי שנכתב) אלא גם אנשי בית"ר, שחלקם הועלם לחלוטין ע"י שלטון תנועת העבודה. 

ארנס נתן לי את הספר: "קרא, ותדאג (הייתי אז בדירקטוריון) שתהיה עליו 'ביקורת ספר' בעיתון 'מעריב'."

באתי לחדרה של מי שהיתה אז האחראית לנושא ב"מעריב". היא עיינה בספר וענתה לי בערך כך: "יש תור ארוך של ספרים לביקורת, זה ייקח הרבה זמן, ובכלל, אני לא יכולה להבטיח לך שתהיה עליו ביקורת."

"זה ספר מחדש, זה ספר של משה ארנס," עניתי לה בזעם.

"אז מה?" היא תלתה בי מבט משתומם ואדיש.

ויתרתי, וסיפרתי למישה.

"כן," הוא נאנח, "הם יעשו הכול על מנת לגמד את הספר, על מנת להראות שאינו נכון, על מנת שלא יידעו שהוא קיים. הם יגייסו נגדו את כל ההיסטוריונים שלהם."

הוא התכוון לאליטה התרבותית האקדמאית שלנו. 

וכך אכן היה! וזה כאב למישה. אבל, הספר תורגם לאנגלית וזכה להצלחה רבה. דומני שגם בפולין, שם בבירה ורשה נקרא רחוב על שמו של פאבל פרנקל, מפקד הכוח הלוחם הבית"רי בגטו ורשה, גיבור הספר.

והאירוע שני נוגע למטוס הלביא. מיותר לציין שמישה היה מאבות רעיון המטוס הישראלי, והדוחף המרכזי למימושו באמצעות התעשייה האווירית ואלפי מהנדסים וטכנאים שנרתמו למבצע . מה שהכאיב למישה במאבק הגדול על מטוס הלביא היו שניים: הבגידה והשקרים.

ארנס לפי מה ששמעתי מפיו, הסכים לוותר על תפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות  שהוקמה ב-1984, לאחר שקיבל הבטחה ברורה מיצחק רבין (שקיבל את התפקיד) כי הוא יתמוך בהמשך פרויקט הלביא.

התברר לארנס, כעבור זמן, כי לא כך הוא. רבין הפך לתומך הכי נלהב של ביטול פרויקט הלביא, ויריב מר של ארנס. שמעתי את ארנס אומר, לראשונה בפורום מאוד מצומצם במשרדו, ואחרי הרבה שנים בפומבי, בפני קהל רב שבא לחגוג את יום ההולדת התשעים שלו: "רבין תקע לי סכין בגב." והוא רתח, בשקט האופייני לו, על הבגידה של חיל האוויר, שלפתע פתאום הפך מתומך הלביא לאויבו המר. חרה לו שרבין וחיל האוויר הציגו נתונים כספיים לא נכונים על העלויות העצומות, כביכול, של פרויקט הלביא, כשהם עושים יד אחת עם שר ההגנה האמריקאי, קספר וינברגר. זה שיגע אותו.

בשנים האחרונות היתה לו נחמה פורתא: מהנדס מטוסים בכיר בחברת המנועים הגדולה בעולם (פרט אנד ויטני) בשם ג'ון גולן הוציא בארה"ב ספר על פרויקט הלביא. המסר המרכזי של הספר, פרי מחקר ממושך: ביטול פרויקט הלביא היה טעות גדולה, וארה"ב הפסידה, אולי יותר מישראל, מטוס קרב שעלה על כל מטוסיה.

מישה הציע לתרגם את  הספר לעברית, אך הדבר לא הסתייע בידו. הכאב לא פסק ועימו הכעס העצור על כ-6,000 מהנדסים וטכנאים, בעלי ידע שלא יסולא בפז, שפוטרו מהתעשייה האווירית.

חפשו היום בנרות אישיות כמו מישה ארנס, חפשו בכל המפלגות והארגונים הפוליטיים – בטוחני שלא תמצאו! והלווייתו של איש זה, שתרומתו לביטחון ישראל כל כך גדולה, זכתה לסיקור של 30 שניות בסוף שעת חדשות הערב של ערוץ הטלוויזיה הציבורית שלנו. בושה וכלימה.

עמוס גלבוע

* * *

יוסי אחימאיר

משה ארנס ז"ל: בדרכו של ז'בוטינסקי

התמונה האחרונה שתיחקק לעד בזיכרון האישי שלי היא מלפני שבועיים בלבד. לאחר שעה לא קלה של שיחה עם מישה ארנס, בביתו, נכנסת הרעיה הנאמנה מיוריאל. מניחה ידה על כתפו ומישה מחזיק בה ברוך. "היא שומרת עלי" – הוא אומר לי, מרוכך ומאוהב, כמו נפגשו לראשונה רק אתמול.

זכיתי שמי שהיה שר הביטחון והחוץ של מדינת ישראל, בית"רי כל חייו, האחרון שעוד זכה לפגוש פנים אל פנים את ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, במחנה בית"ר במניו-יורק זמן קצר לפני פטירתו הפתאומית – הסכים לארח אותי בביתו הצנוע בסביון. ייתכן כי הייתי האדם הזר האחרון שנפגש עימו, שוחח עימו פנים אל פנים. הידידות האינטימית בינינו הוכיחה את עצמה.

באתי על מנת להגיש לו שני ספרים חדשים שהוציא לאור בימים אלה מכון ז'בוטינסקי. רק חצי שנה קודם לכן, נענה מישה ארנס לבקשתי, להיות יו"ר כבוד של המכון, מוסד המורשת של תנועת ז'בוטינסקי שכה יקר היה ללבו. "ומה עם איגרות ז'בוטינסקי?" – התעניין, בידיעה שהכרך האחרון, 15 במספר, נמצא בעריכה מתקדמת.

מזה כמה שנים קיננה המחלה האיומה בגופו. בשקט סבל. אבל תמיד הרגיע את המתעניין.

"איך אתה?" אני שואל.

"פחות או יותר, לא הכי טוב, לא משתפר..." חלוש, חיוור, צלול וחד מחשבה כתמיד, ישב על כסאו בחדרו, וזכה לשמוע מפי, חבר הנהלת יד ושם, את הבשורה שכה חיכה לה. יד ושם, גיליתי את אוזנו, החליט סוף סוף לתקן את התצוגה במוזיאון שלו, ולהציג באופן ראוי ומאוזן את לחימת אנשי אצ"י ומפקדם פאבל פרנקל במרד גטו ורשה.

"יש שכר לפועלך, זה בזכות ספרך 'דגלים מעל הגטו' והמאמרים הרבים בנושא זה שפירסמת בשנים האחרונות," – אמרתי לו, והוא השיב לי ברוב צניעותו: "לא, התיקון הוא בזכות ספרה של חוי דרייפוס, אשר עשתה בספרה דבר חשוב, הספר שלה מאוזן ומציג כראוי את לחימת אצ"י."

ואכן, את שנותיו האחרונות הקדיש מישה לתיקון העוול שנעשה בהיסטוריוגרפיה של מרד גטו ורשה, במחקר פורץ הדרך שכתב. כן, הוא המהנדס האווירונאוטי, שלקח לעצמו את תפקיד החוקר וההיסטוריון, כדי לתקן את העוול לפאבל פרנקל וחבריו, תוך שהוא זוכה למנות של לגלוג ובוז מצידם של היסטוריונים "מקצועיים".

לא פעם הביע את תמיהתו על שגם בימים הקשים של המרד בוורשה, לא פסקה הפלגנות הפוליטית בין הלוחמים. בווארשה כמו בארץ – ההגנה מול האצ"ל, אי"ל מול אצ"י. האיבה הפנימית כאבה לו מאוד, האחדות היתה חשובה לו מאוד.

הוא הקדיש לי באותה פגישה אחרונה את האוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לא מכבר לאור, באנגלית ובעברית – "למען ביטחון ישראל". הספר נפתח בסיפור טבח יהודי לטביה באתר ההשמדה רומבולה. אימלא אביו שצפה מראש את הנולד והעביר ב-1939 את המשפחה לארה"ב, חייו של הנער בן 16, שנולד בקובנה שבליטא ונעוריו עברו עליו בריגה, יכלו להגיע לקיצם כבר ב-1941. גורלו עלול היה להיות כגורלם הטראגי של עשרות אלפי יהודי לטביה, ובהם רבים מחבריו.

בארה"ב החלה הקריירה המדעית שלו, ולאחריה פתח בדרכו הבית"רית-הפוליטית. הוא הוקסם מאישיותו של זאב ז'בוטינסקי שעשה את חודשי חייו האחרונים בארה"ב, שם פעל למען הקמת צבא עברי שיילחם לצד בעלות הברית נגד הנאצים. מישה היה אחרון האנשים שזכו לפגוש פנים אל פנים את המנהיג הציוני, נשבה כרבים בקסמו, והושפע מתורתו עד יומו האחרון.

ואכן, בדרכו של ז'בוטינסקי הלך מישה לכל אורך חייו, במאבקים למען ארץ-ישראל, למען ההתיישבות בכל חבליה, למען הקמת המדינה וביסוס כלכלתה, בשיוויון לערבים ולדרוזים בישראל, בפיתוח המדע, ובחיזוק אושיותיה הדמוקרטיות של ישראל.

מישה ארנס, המדינאי הלאומי-ליברלי, מזוהה מאוד עם תקופת ממשלות יצחק שמיר. הוא היה יד ימינו של ראש הממשלה שמיר בהרבה מובנים, בממשלה שבה כיהן כשר חוץ ושר ביטחון ובמאבקים הפנים-ליכודיים, שניהלו יחדיו. הוא היה נאמן לשמיר, על אף אכזבות אישיות שנחל ממנו – הן בחיסול בבת עינו, מיזם מטוס ה"לביא" (הדגם שלו ניצב על ארון הספרים בחדרו), הן בדחיית עמדתו באשר לתגובה הנדרשת לתקיפות הסקאדים על ישראל במלחמת המפרץ והן בדחיקתו לטובת דוד לוי יבל"א. בספרו הוא מבקר את שותפו שמיר ובשיחה האחרונה עימי אמר עליו כי "היה איש זהיר עם עבר מזהיר בלח"י..."

הערכה רבה היתה לארנס כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו ("הוא היה מגיע למה שהגיע גם בלעדיי"), שכמה ימים קודם לכן ביקר אותו בביתו בסביון. הוא ידע לזהות את כישוריו בהסברה, בהשכלה, בהנהגה, אבל בשיחות פנימיות לא חסך ביקורת מכמה ממהלכיו ומנוהגיו. חרו לו מאוד הסגנון והתופעות שצצו בשנים האחרונות בתוככי תנועתו. עם זאת, נשאר נאמן לה עד  יומו האחרון.

מישה השתעשע ברעיון, שאולי אי פעם יגיע אף הוא לתפקיד ראש הממשלה, ואמנם לא היה ראוי ממנו לתפקיד זה, אבל ניתנה האמת להיאמר כי לא היה אובססיבי ותקיף מדי במאבקים הפנימיים. הוא לא נולד – כך העיד על עצמו – להיות פוליטיקאי. הוא היה ישר מדי בשביל החיים הפוליטיים התובעניים, אידיאליסט ואיש עקרונות עקבי, דבק בדרך לבלי סטות ממנה.

בבת עינו של מישה ארנס היתה האוניברסיטה באריאל, שהוא כיהן כיו"ר חבר הנאמנים שלה. לא היה מאושר ממנו כשהמכללה הוכרזה כאוניברסיטה. לא היה לו סיפוק גדול מכך, כשהוקם בה באחרונה בית הספר לרפואה. "אינני מבין למה נפתלי בנט חותר," – אמר לי בשיחתנו האחרונה – "אבל אני מעריך אותו על שסייע להקמת בית הספר לרפואה באריאל." הוא ידע שהאוניברסיטה  ובית הספר לרפואה באריאל ישרתו גם סטודנטים ערביים.

אחד ממאמריו האחרונים של ארנס – הוא הקפיד לפרסם מאמר מדי שבוע ב"הארץ" – הוקדש להחלטת מועצת העיר בעפולה לא לאפשר לערבים לגור או להקים עסקים בבירת העמק. בחריפות אך בהגינות ביקר את ההחלטה הזו כשהוא כותב: "אסור שיהיה הבדל בין יהודים לערבים, לא בעפולה ולא בתל-השומר. ישראל צריכה להתגאות בשיוויון ההזדמנויות שהיא מעניקה בכל התחומים לכל האזרחים, יהודים ולא יהודים."

סיפרתי לו, כי המאמר זכה להדים רבים, וכי "יש החושבים שנהפכת לשמאלן," והוא השיב, ובצדק: "זוהי בדיוק מורשת ז'בוטינסקי." ואכן, עד יומו האחרון דבק מישה בעמדותיו הלאומיות ברוח זאב ז'בוטינסקי, כשהוא עושה זאת בלי אגו, בלי רעש וצילצולים, ביושרה מופלאה. אם היה מי שראוי היה לשאת את התואר איש ההדר הבית"רי, זהו מישה ארנס.

לפני שנפרדנו עוד הספיק מישה לגלות לי כי הוא מכין ל"הארץ" מאמר הספד על שמחה רותם, קז'יק, אחרון לוחמי גטו ורשה שהלך לעולמו יום קודם לכן. "הוא ביטל את אצ"י, אבל היה גיבור ללא ספק." המאמר פורסם כעבור שלושה ימים. מאמרו האחרון של אחד מאחרוני המדינאים ישרי-הדרך בקירבנו.

מישה זכה לאריכות ימים, אבל נחסכו ממננו מראות מערכת הבחירות, המתחממת והולכת, שעלולה עוד לעלות על פסים שליליים ביותר. הרבה הספדים משבחים ומילים מהללות מצד דוברי כל המפלגות, ימין ושמאל, הושמעו כבר עם היוודע דבר מותו. האם יישארו אלה ביטויים מהשפה ולחוץ, או שמא הפוליטיקאים שלנו יפנימו את כל הנאמר על האיש היקר הזה, איש ההדר, וינהלו מכאן ואילך את המאבקים באיפוק-מה, בטונים מתונים, בוויכוחים על עקרונות ולא בהטחות בוץ ורפש זה על זה?

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 8.1.2019

* * *

John Golan

Moshe Arens

27 December 1925 – 7 January 2019

I was deeply saddened to hear of the passing of Moshe Arens earlier this week - a man who devoted his life's work towards securing Israel's national defense and economic well-being

Born in Lithuania in 1925, Moshe Arens moved to the United States with his parents in 1939 - narrowly evading the tragedy that was to befall the friends and family that he left behind. As a young man, in the aftermath of those harrowing years, Moshe Arens was given the opportunity to build a new life amid the post-war prosperity of the United States - and no one could have blamed him had he chosen to stay. But his heart, and life's ambitions, lay elsewhere. He chose instead - first to join the Irgun, to participate in Israel's War of Independence in 1948 - and then later to move to Israel, and establish a new life in the struggling, youthful Jewish State. As Moshe Arens would later acknowledge,

"My father wasn’t happy about me going to Israel, and he wanted me to stay in the United States and become a millionaire. But this was something that I had to do. When people of a certain age ask me why I went to Israel in 1948, I reply, 'Why didn’t you?' I came out of Lithuania and Latvia where the Germans destroyed everything. Ninety-five percent of the Jews there didn’t survive. In 1948 this was our last stand after the Holocaust; this was the chance that Jews had to show they would survive."[1]

Graduating from MIT with a Bachelor of Science in Engineering in 1947, Arens would earn a Master of Science in Aeronautical Engineering from the California Institute of Technology in 1954 - going on to work at the Curtiss-Wright Corporation before returning to Israel in 1957 serve as a professor in Israel's newly established aeronautics faculty at Haifa's Technion. It was here that he would teach and mentor the generation of Israeli engineers, who would go on to found and develop much of Israel's indigenous aeronautics industry.

Arens would go on to become Israel Aircraft Industries' Vice President of Engineering in 1962, going on to oversee the launch of the Kfir fighter development effort - a feat for which he would be awarded the Israel Defense Prize in 1971. Indeed, as he would acknowledge years later, it was this role that "had filled me with the greatest pride and given me the greatest satisfaction."[2]

Transitioning to politics, as a member of Israel's Likud party, Moshe Arens would be elected to the Knesset for the first time in 1974, serving as Israel's Ambassador to the United States from 1982-1983, as Minister of Defense from 1983-1984, from 1990-1992, and again in 1999, and as Foreign Minister from 1988-1990.

It would be possible to write at great length about Moshe Arens' many accomplishments, both in and out of government. About how he successfully lifted the U.S. embargo on aircraft weapons technologies that had been imposed in the aftermath of the 1982 Lebanon War – accomplished within days of taking office as Defense Minister. Or about how he championed Israel's Lavi fighter program and supported the development of Israel's indigenous defense industries at every opportunity.

For many, it would be Moshe Arens’ unwavering support for Israel’s domestic defense industries, and for the development of the Lavi fighter aircraft, that would leave a long-lasting impression. Arens himself had been at the helm of IAI’s engineering division when they had first secured approval to build the wind tunnel test facilities that would one day go on to validate the Lavi fighter design. Many of his former students – from his years as a professor at the Technion – would play vital roles in the Lavi development effort. This included the Lavi’s Project Manager, the late Ovadia Harrari. The Lavi was developed with a decidedly Israeli approach to its design: an emphasis on its electronic warfare capabilities, and on its ability to survive – to both complete its mission while protecting its crew over a hostile battlefield. The Lavi was by intent a small aircraft, with an empty weight some 20% less than the contemporary Block 40 F-16C flown by the U.S. Air Force at the time, but with a strike radius over 50% greater than its American counterpart. Moshe Arens would play a pivotal role in negotiating U.S. financial support for the Lavi – including a public endorsement for U.S. participation in the program by then President Ronald Reagan in November of 1983. The Lavi would ultimately be cancelled in August of 1987 in a highly partisan Cabinet vote that split the National Unity Government in office at the time – by a vote of 12-to-11 with one abstention. For decades after its cancellation, Arens would continue to lament its loss as “a tragic mistake, a stupid mistake.” [3]

But Moshe Arens contributions to Israel and to Israel’s national defense would not end there. Decades later as Defense Minister, Moshe Arens would secure the delivery of over a hundred specially outfitted Block 52+ F-16I fighters to Israel - aircraft that would form the backbone of Israel's fighter fleet for the next two decades and beyond. And after his retirement from politics in 2003, Moshe Arens would devote his time to researching the Warsaw ghetto uprising, ensuring that this painful, and heroic chapter of Jewish history would be fully and thoroughly documented for generations to come.

We could enumerate these and many other examples of his contributions to Israel's defense industry and national security. But that is not what Moshe Arens is best remembered for.

What Moshe Arens is best remembered for, was that he was at all times a man who stood by his convictions. Whatever position Moshe Arens took, you could be sure that he could never be bought and never be sold. He was driven not so much by ambition, as by his own moral compass, sound reasoning, and by his own deeply held beliefs. He passed up on his first opportunity to become Defense Minister in September of 1980, because he did not want to be remembered by history as the Defense Minister who presided over Israel's withdrawal from the Sinai. Decades later he would resign from Israel's Cabinet, in September of 1987, in protest over the decision to cancel the Lavi fighter program. In June 1992, at a time when many saw him as the most likely successor to Yitzhak Shamir for leadership of the Likud party, Moshe Arens instead stepped down, making way for younger politicians to take the helm. Moshe Arens was driven not by personal ambition, but by a desire to serve his nation and people. As Minister of Defense and later as a Minister Without Portfolio, Moshe Arens would campaign to encourage Israel's Arab citizens to volunteer for service in Israel's armed forces - and lobby for budget to be allocated towards improving Israel's Arab communities - because "as Israeli citizens they owed Israel loyalty, and Israel in turn owed them full equality."[4]

At every turn, Moshe Arens took a stand based upon what he perceived to be true and right - for the defense of Israel, for the security and future of the Jewish people, and for the peace and prosperity of all of Israel's citizens.

Moshe Arens passed away on Monday 7 January, at the age of 93. He is survived by his wife Muriel, sons Yigal and Raanan, and daughters Rut and Aliza - as well as numerous grandchildren.

Israel has lost one of its greatest statesmen, one of its most vital leaders this week. A man who lived by his beliefs and never wavered from them. We are all diminished by his passing.

References

[1]      Bernard Weinraub, "Plain-Spoken Hard-Liner for Israel," New York Times, Feb. 15, 1983, Part 1, 8.

[2]      Moshe Arens, In Defense of Israel (Brookings Institute Press, Washington, 2018), 50.

[3]      “Arens Says War Proves Need for Targeting Mobile Missiles,” Aviation Week & Space Technology, June 24, 1991, 26.

[4]      Moshe Arens, Broken Covenant (Simon & Schuster, New York, 1995), 20.

* * *

חובב טלפז

פרופ' משה ארנס – אסטרטגיה לטווח ארוך

אפשר בנקל למצוא כמה מאפיינים חשובים במורשתו של ארנס. אסתפק, בצניעות מתבקשת, לציין את דרך חשיבתו קדימה לטווח ארוך ובניית אסטרטגיה למימושה. גם כאן אסתפק רק בנושא אחד מיני רבים בהם תרם כה רבות – פרוייקט הלביא. לא ארחיב בפרטים כי יריעת הנושא הרחב הזה כה ארוכה אבל זכתה בכיסוי נפלא בסיפרו של ג'ון גולן: Lavi: The United States, Israel, and a Controversial Fighter Jet.

ארנס חלם על מיסודה של תעשייה לייצור מטוסים, במיוחד מטוסי קרב. חלום אמיץ למדי עבור מדינה שלא צלחה במימוש תעשייה לייצור מכוניות ואפילו לא להרכבתן (ע"ע קונטסה, סוסיתא). את ראשית צעדיו בכיוון עשה בהצטרפותו לטכניון במחצית השנייה של שנות ה-50 בהוראת הנדסה אווירונאוטית. הוא כתב שני ספרים חשובים בנושא ובדרכו שלו גידל דור של מהנדסים מהוללים שיבוא לידי ביטוי כעבור שנים רבות. הצורך האקוטי במטוסים לחה"א שסופקו עד מלחמת ששת הימים ע"י צרפת וניתקל באמברגו מביש, בוגדני בלתי צפוי בדיוק ברגע בו זקוקים להם – הביא להחלטה להקים את התע"א, וכשזו קמה הצטרף אליה ארנס כסמנכ"ל וגילה רבים מהסטודנטים שלו ביחידות ההנדסה – חדורי מוטיבציה. כסמנכ"ל ההנדסה היה שותף לניסיונות ההשבחה של הכפיר, "אריה", "נשר" וכו' – אבל די מהר עלה הרעיון לייצר מטוס חדש ששמו ייקרא "לביא", ואיתו ההבנה שאת הפרוייקט הזה יש לבצע בשת"פ הדוק מבחינות רבות ומגוונות עם ארה"ב.

ב-1982 מוצא ארנס עצמו בעמדה מגוונת-יכולות לתמיכה הכרחית בפרוייקט: כשגריר ישראל בארה"ב. והוא עשה בזאת שימוש רב. ההישג הגדול ביותר שלו היה הסכמת ארה"ב להמיר כמה מאות מיליונים של דולרים לשקלים בכדי לממן את פיתוח הלביא בארץ. זה היה פיתוח פורץ דרך במערכות האוויוניות, בקרת טיסה ממוחשבת, הגנה אקטיבית, ועוד רבות אחרות. ההסכמה האמריקנית להמרה כספית היתה חידוש היסטורי לא רק כלפי ישראל אלא מול שאר ידידותיה הרבות של ארה"ב באשר הן.

כשנה אחרי שארנס סיים את תפקידו כשגריר – 1983, התמזל לי מזלי לשמוע מסטודנטית שלי ב-Texas A&M – שסיימה את לימודי הדוקטורט ויצאה לוואשינגטון כעוזרת פרלמנטרית לעמיתי פרופסור לכלכלה שנבחר לסנאטור. באחת מההתכתבויות שלי איתה בהקשר לעבודת הדוקטורט ביקשתי ממנה להבין איך הצליח ארנס להשיג את ההסכמה להמרה הכספית הגדולה. היא חזרה אליי עם תשובה קצרה: "בעבודת נמלים של שיחות ארוכות עם חברי קונגרס בכירים כשהוא מדגיש את התועלת לשני הצדדים."

פשוט, זה לא היה. מזכיר ההגנה – קאספר ויינברגר, שהיה  לו מעמד מיוחד בקירבתו לנשיא רייגן, לא אהב את השת"פ, לא את הלביא, והתנגד נמרצות להמרה הכספית המייחדת את ישראל משאר העולם. אלא שארנס בא מוכן לכל דיון, מצוייד בידע המקצועי-הנדסי, במאפיינים הקרביים, בלוחות זמנים ובמיוחד בעלויות ע"פ אבני דרך שהיו נמוכות משמעותית מהמקובל בפיתוחי מטוס בארה"ב, ומה שחשוב במיוחד – הוא לא דיבר באנגלית, הוא דיבר באמריקנית!  מי שמקל ראש בהבדל התהומי בין שתי השפות מוזמן להיוועץ בכל שגרירנו שנולדו וגדלו בבריטניה ושירתו באו"ם או בוואשינגטון, החל מאבא אבן.

את המערכה על הפרוייקט מתאר בבהירות ובכישרון נדיר ג'ון גולן בסיפרו הנ"ל ולכן אין טעם לפגום עם תיאור קצר של מהלכי ההרכבה המוצלחים שנמוגו  עם מהלכי הפירוק העגומים של הפרוייקט המיוחד הזה.

בשלבי הסיום ממש, "בזמן פציעות", התבקשתי, ביחד עם עמיתי ד"ר דני פרימן, ע"י התע"א  – לבחון את ההשלכות הכלכליות על שאר הסקטורים במשק.

הבחינה שהתבססה על נתוני הפרוייקט מתוך משרד הביטחון (ששאף לבטלו) הביאה למסקנה שכפרוייקט לאומי – לא רק צבאי – קיימת כדאיות שאינה מוטלת בספק. בדקנו את המימצאים עם ארנס (פה נפגשתי איתו לראשונה) והוא הסכים לכל מימצא ומסקנה. התבקשנו להביא את הדו"ח בפני חברי כנסת ושרים רלבנטיים. היו שסירבו לשמוע – כלה ונחרצה עימם לסגור!  היו ששמעו "הבינו" בפנינו והצביעו הפוך. היו גם רבים שהסכימו עם המסקנות. בפגישת סיכום עם ארנס, כ-10 ימים לפני ההצבעה, הוא נישמע פסימי אבל ניסה לרומם את רוחנו...

אקט הסיום בסוף אוגוסט 1987 היה מביש. בהצבעה הראשונה שנערכה במסגרת ממשלת הרוטציה היה תיקו שמשמעו – הפרוייקט נמשך. הוחלט על הצבעה חוזרת. בצד "המערך" היתה השרה שושנה ארבלי אלמוזלינו שתמכה בפרוייקט בחום רב. בצד "הליכוד" היה שר האוצר משה ניסים שתמך בהפסקת הפרוייקט (לאוצר אין כסף...)

שמיר, שהיה רוה"מ ברוטציה, לא דיבר על ליבו של ניסים "ליישר קו". שמעון פרס לעומתו לקח את השרה הסוררת ל"שיחה נוקבת" שבסופה היא יצאה מהחדר בדמעות ניגרות והפרוייקט הלאומי האחרון דמם על חודה של השרה הבוכייה בחוץ. ארנס הגיש את התפטרותו!  קשה לתאר את הנזק שנגרם לתע"א, לחברת מנועי בית-שמש, שארנס הצליח לקבל רשיון עבורה לייצור המנוע למטוס מחברת Pratt & Whitney . מדינת ישראל לא שבה לפתח פרוייקט לאומי בסדר הגודל הזה – רק צבאי.

תרומת הענק של ארנס שהושגה אז בהמרה נשארה על כנה ובגדול עד ימינו, כאשר ארה"ב ממירה מאות מיליונים בשנה לפיתוח החץ, קלע דוד, וכיפת ברזל ומערכות נוספות עבור ה- F35.

כ-15 שנה אחר כך פיתחנו בחברה שלי מערכת מורכבת לניהול לווייני תקשורת והתע"א אימצה אותה עבור לווייני עמוס.  מה שמצאתי זו חברה שפועלת ללא אותו ברק בעיניים, חדורת מוטיבציה, שהיתה בימי הפרוייקט אותו הוביל המהנדס בה"א הידיעה עובדיה הררי – תלמידו של ארנס.

אין בדעתי לחזור כאן על תכונותיו האישיות יחידות הסגולה של ארנס שחוזרות כחוט השני בידי כל מי שכתב עליו.

כמה מילים על ג'ון גולן. הוא נולד בניו יורק למשפחה יהודית שמוצאה מליטא. כתלמיד תיכון שתחביבו קריאת חומר בנושאי תעופה הוא עלה על סיפור פרוייקט הלביא. כתב על הנושא עבודת גמר שזכתה לציוני שבח. באוניברסיטה  למד הנדסת אווירונאוטיקה וכיום הוא מהנדס בכיר בנושא זה בחברת Pratt & Whitney שהיא הגדולה בעולם בייצור מנועי מטוסים. הוא נישא לסטודנטית ישראלית שלמדה בניו יורק ושינה את שם משפחתו לגולן.

בכל השנים שעברו מאז התיכון הוא המשיך לאסוף חומר על כל היבטי הפרוייקט. סיפרו הנ"ל יצא לאור ב-1 בינואר 2016. שלושה ימים אחר כך צילצל אלי ארנס וסיפר לי על הספר הזה וגם על פרק 15 בספרו של דן חלוץ "בגובה העיניים". חלוץ – לימים מפקד חה"א, מכה שם על חטא ההמלצה שלו בזמנו שלא לקבל את הלביא, וטוען בחום שזו היתה שגיאה. גולן בסיפרו הנפלא מנתח באריכות ובדייקנות, הנשענת על מקורות כתובים רבים, את יתרונותיו של הלביא על חלופותיו ומגיע למסקנה ברורה ששתי המדינות הפסידו שנים רבות של שת"פ עם פוטנציאל לפירות חיוניים. לטענתו ארה"ב הפסידה יותר...

היושרה, ההגינות, נועם ההליכות, הכישרון הנדיר, והתיכנון האסטרטגי לטווח ארוך של מישה ארנס היו קשים לעיכול במערכות הפוליטיות שלא ידעו לנצל את תכונותיו עד תום. למרות זאת מה שנותר היווה תרומת-על של אישיות נדירה.

יהי זכרו ברוך!

חובב טלפז

* * *

אוטובוס כשר למהדרין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

עליתי לְאוטובוס בְּקו מהדרין

וישבתי מלפנים כַּחוק

אז ניגשו אליי שלושה אברכים חרדנים

ובצעקות אותי ניסו לדחוק

אל אחורי אוטובּוּסָם הכשר למהדרין

לפסח שמיטה שביעית גם פורים

כי מאחור תֵעטפנה נשים בִּסתרים

שלא לעורר אבר קשה בַּגברים

התנגדתי לַטרנספר ביקשתי למחות

בעטו בי כְּסוס ובלי שום היסוס

שלפוני לאחורי אותו אוטובוס

שמה נחֲתי שבורת אברים

ליד אישה שלחשה לי בסוד כמוס

אך בקול קצת עבה משהייתם משערים

לשים ידי בין ירכיה וגם להרים

קצות אצבעותיי ולפרום בַּתפרים

ובעודי מעולפת בּוֹשָׁה ונשבעת לזעוק

עד בית המשפט זכותי לשבת כחוק

והנה טפטוף ובידי מחזיקה אני – שמוק!

פורסם לראשונה בגיליון 295 של "חדשות בן עזר" מיום 29 בנובמבר 2007

* * *

אורי הייטנר

1. חלון הזדמנויות להכרה אמריקאית

בריבונותנו על הגולן

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הציע יגאל אלון לספח את הגולן לריבונות ישראל. כעבור שנה הוא הציע זאת רשמית, במכתב לרוה"מ, בו ביקש להעלות את הנושא לדיון והצבעה בממשלה. אשכול סירב אפילו לקיים דיון.

אשכול היה מגדולי המיישבים של הגולן. שליש מהיישובים שקמו בגולן ב-52 השנים מאז שחרורו, נוסדו בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו, והוא היה הדוחף המרכזי להקמתם. הוא האמין שההתיישבות היא הסיפוח האמתי, וחשש שאפילו דיון על ריבונות יקים עלינו את ארה"ב ואת העולם והדבר יחבל במאמץ ההתיישבותי.

זו היתה גם גישתם של חלוצי ההתיישבות בגולן. הם לא עסקו בשאלת הריבונות, שלא עניינה אותם. הם האמינו בציונות המעשית: בעוד דונם ועוד עז, בכך שהתלם האחרון שתחרוש המחרשה העברית יעצב את הגבול.

הסכם קמפ-דיוויד טפח על פניהם, כשלראשונה בתולדות הציונות, הנהגה ישראלית החליטה על עקירת חבל התיישבות. לפתע הם הבינו שסולם הערכים התהפך ולא לעולם חוסן. המשבר הזה חולל את חוק הגולן.

תושבי הגולן הבינו שאין די בציונות מעשית, ועליה להיות מלווה בציונות מדינית. הרי הציונות, מראשיתה, צעדה על שתי רגליים אלו. הם פתחו במאבק ציבורי להחלת הריבונות הישראלית על הגולן; מאבק לאומי ששיאו היה חתימת מאות אלפי אזרחים על עצומה שקראה לסיפוח הגולן. למעלה משנתיים וחצי של מאבק נשאו פרי. ב-14.12.81 הביא ראש הממשלה מנחם בגין את חוק הגולן לאישור הכנסת בשלוש קריאות. מרגע זה הגולן הוא חלק בלתי נפרד מישראל, לכל דבר ועניין.

ואף על פי כן, כעבור עשור, חמישה ראשי ממשלה ישראליים – רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט, נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן. המאבק הציבורי בהובלת ועד יישובי הגולן ובתמיכת המוני "העם עם הגולן" מצד אחד, וסרבנותו של אסד מצד שני, סיכלו את האסון הלאומי הזה.

חוק הגולן לא מנע, אמנם, את המו"מ, אך בזכותו וכהמשך לו חוקק חוק יסוד משאל עם, המחייב קיום של משאל עם כתנאי לנסיגה משטח ריבוני.

תגובת ארה"ב על חוק הגולן היתה קשה. הנשיא רייגן גינה בחריפות את החוק והטיל על ישראל סנקציות – השעייה של המיזכר האסטרטגי בין המדינות (בתגובה בגין ביטל אותו לחלוטין). ארה"ב יזמה את גינוי ישראל במועצת הביטחון על החלטת הסיפוח. אף מדינה בעולם לא הכירה בו.

בכל השנים שחלפו מאז, מעולם לא עלתה בקשה מארה"ב להכיר בריבונותנו על הגולן, כי לא היה כל סיכוי לבקשה זו. התפוררות סוריה שינתה את התמונה. בישראל התחדש הקונצנזוס הלאומי על הגולן (זולת קומץ סרבני התפכחות) וגם העולם החל להבין שנסיגה ישראלית היתה מביאה לחוף הכינרת את איראן או את דאע"ש. הנשיא טראמפ, שאינו כבול בדוגמות של וושינגטון, פתוח למהלכים מדיניים חדשניים.

לראשונה, נפתח חלון הזדמנויות להכרה אמריקאית בריבונותו על הגולן.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 9.1.19

* זן נכחד – משה ארנס היה הליכוד. מפלגה לאומית, ממלכתית ליברלית שהיתה קיימת עד לפני שנים אחדות. יהי זכרו ברוך!

* לא לעולם חוסן – שם הקוד של אידיאולוגיית הביביזם הרדיקלי הוא "רצון העם". המנהיג – בעצם העובדה שהוא נבחר, מגלם את רצון העם. נכון שהוא לא נבחר בבחירה ישירה, ושהמפלגה בראשותו קיבלה רק רבע מהקולות – אולם עצם העובדה שהוא הצליח להקים קואליציה של 61 ח"כים, הופכת אותו למגלם המוחלט של רצון העם.

כיוון שהמנהיג מגלם את רצון העם, כל מה שהוא עושה מבטא את רצון העם. גם מה שהוא עושה למען עצמו, גם אם הוא עובר על החוק. כי אם הוא המנהיג הנבחר, סימן שרוב העם נותן גיבוי לכל דבר שעשה או שיעשה. הכנסת, בית המשפט, שומרי הסף, גורמי האכיפה, החוק עצמו – כולם צריכים להיות אסקופה נדרסת לרגליו. הרי הם פקידים והוא נבחר. והוא מבטא את רצון העם.

האידיאולוגיה הזאת, שאני חייב לציין שלא איפיינה את נתניהו בשלוש הקדנציות הראשונות (בוודאי לא בכזו עוצמה), מלוּוה בפולחן אישיות לנתניהו, שלא היה כדוגמתו בתולדות מדינת ישראל.

[אהוד: אתה כנראה צעיר מכדי לזכור את פולחן האישיות שהיה בשעתו סביב בן גוריון! וכן – מפא"י היתה חזקה כאשר היתה בה נאמנות למנהיג.]

הדוגלים באידיאולוגיה זאת, אינם לוקחים בחשבון דבר אחד – לא לעולם חוסן. יתכן שרצון העם ישתנה, ומי שהיום הם הרוב יהפכו למיעוט ויריביהם יהפכו לרוב. זה עלול להיות מחר, או מחרתיים, או בעוד עשר שנים. ואם נהפוך ממדינת חוק למדינת מנהיג, בשם "רצון העם", הם – שיהפכו למיעוט, יהיו נעדרי האיזונים והבלמים שהם הכוח שהדמוקרטיה ומדינת החוק מעניקה לאזרחיה, כדי להגן עליהם מפני השלטון.

* שבועת אמונים – לצד חוקים מן הסוג של החוק הצרפתי, חוק ההמלצות, חוק סער ועוד היד נטויה, ניתן לצפות לחוק חדש, על פיו ראש הממשלה לא יידרש עוד להישבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, אלא מדינת ישראל וחוקיה ישבעו אמונים לראש הממשלה.

* נאמנות מעל הכל – יו"ר הקואליציה ח"כ דוד אמסלם: "הנאמנות מעל הכול." הוא לא דיבר על נאמנות למדינת ישראל, לעם ישראל, לארץ ישראל, לתורת ישראל, לציונות, לחוקי המדינה; אפילו לא למפלגה. הוא דיבר על נאמנות למנהיג.

וזו תמצית המהפיכה שהפכה את הליכוד לדבר אחר.

* בושה – האומה עוצרת את נשימתה. הודעה דרמטית של המנהיג הלאומי לעמו, בפריימטיים, בכל רשתות התקשורת. מהי הבשורה הדרמטית של המנהיג לאזרחי מדינתו?

אולי צה"ל השמיד את מערך הגרעין האיראני? אולי נחתם חוזה שלום בין ישראל לכל מדינות ערב? שמא חללית ישראלית מאוישת נחתה על המאדים? אני אפילו הפלגתי בדמיוני למחוזות רחוקים יותר – אולי הוא יגונן על השב"כ מול מסע ההסתה של קיצוני "הבייס"?

לא. היה זה מופע התבכיינות מביך, כשל אחרון החשודים, שמקטר על חוקריו. והוא המשיך במסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

את תחושתי כאזרח מדינת ישראל אפשר לתמצת במילה אחת: בושה.

בושה שהאיש הזה הוא ראש הממשלה שלי.

* משחרים לציד – נתניהו מתקרבן ואומר שאילו היה נסוג לקווי 1967, לא היה מתנהל מסע הציד נגדו. ממקורות המקורבים למפקדת הציידים נמסר לי, שהם לא מסתפקים בנסיגה לקווי 67', אלא דורשים גם את זכות השיבה. זאת האידיאולוגיה שאותה ינקו רוני אלשייך ואביחי מנדלבליט עם חלב אימם, עליה הם גדלו והתחנכו, לה הם מתפללים שלוש פעמים ביום, ומה הפלא שהם תופרים תיקים כדי להפיל את האדם היחיד שעומד בינינו לבין הגשמת חזונם?

* האשם התורן – איילת שקד ניחנה בהומור, גם בהומור עצמי. באחת מישיבות הקבינט האחרונות היא שאלה את אייזנקוט "את מי נאשים כשתעזוב?" כולם צחקו, כי כולם ידעו שזאת שאלה המבטאת אמת.

זו השיטה. כל הצלחה, או מה שנתפס כהצלחה, נזקפת לזכות נתניהו. בכל כישלון, או מה שנתפס ככישלון, אשם אייזנקוט. כל צעד פופולרי הוא בזכות נתניהו. כל צעד שאינו פופולרי הוא בגלל אייזנקוט.

אלה דפי המסרים והם מתפשטים מיד, כאש בשדה קוצים.

אז את מי הם יאשימו כשאייזנקוט יעזוב? זה ברור, את כוכבי.

נתניהו לא רצה את כוכבי כרמטכ"ל. ולכן, בטרם נבחר החל מסע שיימינג על כך שכוכבי השתתף בתוכנית לימודים של קרן וקסנר בהארוורד. בתוכנית הזו נוטלים חלק המצטיינים שבמצטיינים בין בכירי השירות הציבורי וצה"ל. הם נבחרים בידי הממונים עליהם. מטרת הלימודים הללו היא לשדרג את השירות הציבורי ואת רמת הניהול והפיקוד, והכל מתוך ציונות ואהבת ישראל.

לפתע, לצורך הקמפיין לסיכול מינויו של מי שנתניהו לא חפץ ביקרו, קרן וקסנר הפכה להיות תמונת הראי של דמון הקרן החדשה – קרן עוינת וזרה שנועדה לטפח את מדינת העומק כדי להשתלט על ישראל ולהשמידה בלה בלה בלה.

כאשר נתניהו ביקר בעומאן ליברמן ביצע מחטף וכפה עליו את מינויו של כוכבי. נתניהו נאלץ לבלוע את הצפרדע. אבל אל דאגה, הקרן ממשיכה להתהפך מעל ראשו של כוכבי, ועוד נשמע עליה. אוהו, כמה שנשמע עליה.

נשמע עליה אם וכאשר יהיו כישלונות בתחום הביטחוני, שראש הממשלה ושר הביטחון לא יהיה אחראי להם כמובן. נשמע עליהם אם וכאשר ראש הממשלה ושר הביטחון יקבל החלטה בלתי פופולרית בעיני "הבייס". נשמע עליה כאשר כוכבי יקפיד על ערכי צה"ל כטוהר הנשק ומוסר לחימה.

האשם תמיד.

* להפריד בין הפונקציות – כאשר אהוד ברק משתלח בגסות מתלהמת ביועץ המשפטי לממשלה, כאחרון אספסופי אלדד יניב, הוא בן בריתו הטוב ביותר של נתניהו במלחמתו נגד מדינת החוק ונגד היועמ"ש. אחד המתמידים במסע נגד מנדלבליט הוא אורי משגב מ"הארץ". בפשקוויל שפירסם, הוא תקף את היועץ המשפטי לממשלה על כך שהוא מקיים פגישות עבודה עם ראש הממשלה. זה אבסורד, הוא כותב, שראש התביעה נפגש עם חשוד.

אכן, זה אבסורד. אך האבסורד הוא בזהות התפקידים של היועץ המשפטי לממשלה והתובע הכללי. מן הראוי להפריד בין שני התפקידים, שגלום בהם קונפליקט. אולם כל עוד זה התפקיד, ודאי שהיועמ"ש חייב להיפגש עם רוה"מ. מנדלבליט הוא מקצוען, ישר ואמיץ דיו, כדי שניתן לבטוח בו שידבק באינטרס הציבורי ובאמת, למרות הבעייתיות שתפקידו.

והגיעה השעה להפריד בין שתי הפונקציות המשפטיות החשובות הללו.

* עוכרי ישראל – "מוות לציונים" – זו הסיסמה שכתבו המחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, החשודים ברצח ערבייה. הם שרפו את דגל ישראל, דגלה של המדינה הציונית הנתעבת בעיניהם. זאת האידיאולוגיה שלהם. אני ציוני והם מייחלים למוות שלי. אתה, הקורא, ציוני והם מייחלים למוות שלך. הם בוגדים. הם גיס חמישי. הם אויב. גם הרב דרוקמן, שפתאום נהיה "ארגוני זכויות אדם" ויצא להגנה עליהם ציוני, והם מייחלים גם למותו.

פתאום, הטוקבקיסטים והפייסבוקאים הימננים נהיו "ארגוני זכויות אדם", שבשם "זכויות האדם" כביכול, מסייעים לאוייב. מי שמייחל למותנו הוא אוייב.

* עשרת הדברות של דב ליאור – הרב דב ליאור וחבר מרעיו חיללו שבת בהוצאת פסק הלכה שהתיר לחלל שבת, כדי לתדרך את רוצחיה של ערבייה, אם לתשעה ילדים (לכאורה), איך לשבש את החקירה ולמנוע את חקר האמת, כדי להימנע מעונש.

חילול שבת כדי ללמד איך לגנוב דעת ולשקר על מנת לסייע לרוצחים.

עשרת הדברות של דב ליאור כוללים את הדיברות האלה:

חלל את יום השבת לטמאו.

רְצח.

גְּנוב.

ענה ברעך עד שקר.

* רב המרצחים – לפני 25 נכנס המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין למערת המכפלה, ירה בגבם של עשרות מבוגרים וילדים בשעת התפילה. רצח 29 בני אדם, שכל חטאם הוא שנולדו ערבים ופצע עשרות.

דב ליאור כינה אותו, לאחר הטבח הנתעב "קדוש".

מאז אני מכנה אותו "רב המרצחים" – רבם של המרצחים.

ומסתבר שהוא ממשיך בדרכו הקלוקלת.

* מצפה בולטון – שלושה ק"מ מדרום למנרה, נמצא מצפה חוסיין עמאר, המנציח את זכרו של מג"ד גולני שנהרג בהיתקלות בפברואר 1996. בשנות ה-90, כינויו של אותו מצפה היה "מנחת קרלוצ'י". קרלוצ'י היה שר ההגנה האמריקאי שביקר בישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין רצה להציג לו את החשיבות הרבה של הגולן לביטחון ישראל באופן בלתי אמצעי, אבל נציג אמריקאי לא חצה את "הקו הירוק", וכדי להכיר את הגולן, עליו התקיים מו"מ, היה מוכן קרלוצ'י לצפות בו מן ההר שמנגד.

זמן קצר לאחר מכן, כאשר התפרסמו ידיעות על אפשרות של הקמת תחנת התראה בגולן לאחר נסיגת ישראל, שתהיה מאוישת בחיילים אמריקאים, ערכנו הפגנה מתוקשרת במנחת קרלוצ'י.

יש לציין, שרבין רצה להציג לקרלוצ'י את הגולן, לא כדי לשכנע אותו מדוע אסור לישראל לסגת ממנו, אלא כדי להראות לו איזה סיכון ישראל לוקחת בנסיגה, כדי לרתום את ארה"ב לתמיכה בדרישות הביטחון של ישראל לאחר נסיגה כזאת.

והנה, השבוע, היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב בולטון, עמד לערוך סיור בגולן (שבוטל מפאת מזג האוויר הסוער). אין עוד צורך במנחת קרלוצ'י. וביקור כזה מתקבל בטבעיות. וראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו מעלה בפניו את הבקשה להכרה אמריקאית רשמית בריבונות ישראל בגולן. אין לדעת אם הכרה כזו תהיה, אך הנושא נמצא על סדר היום המדיני הבינלאומי. אכן, מצבה הבינלאומי של ישראל היום טוב לאין ערוך משהיה אז.

מה שממחיש את גודל השינוי, זו העובדה, שבדומה לרבין, פרס, ברק ואולמרט, גם נתניהו נשא ונתן על מסירת הגולן לאוייב הסורי ולציר הרשע. אני שמח שהיום הוא נוהג אחרת. לפני חודשים אחדים פירסמו יאיר לפיד ומשה יעלון מאמר משותף בעיתונות האמריקאית, הקורא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל בגולן. המציאות המזרח תיכונית בעשור האחרון, גיבשה מחדש קונצנזוס לאומי על הגולן (זולת קומץ סרבני התפכחות פאתטיים), ויצרה לראשונה מאז מלחמת ששת הימים הזדמנות להכרה אמריקאית בגולן הישראלי.

* ביד הלשון: איתרוּג – את הביטוי לו אקדיש את הפינה, לקחתי מאותו ציטוט, שלביטוי אחר מתוכו הקדשתי את הפינה הקודמת.

מתוך כתבה של גידי וייץ ב"הארץ": "נתניהו קבל בשיחות על כך שמוזס מאתרג את הנמסיס שלו, נפתלי בנט."

בפינה הקודמת כתבתי על "נמסיס", והפעם על "מאתרג". כך מוגדרת המילה איתרוג ב"מילוג" – מילון עברי-עברי ברשת: שמירה על אדם או ארגון מפני ביקורת שלילית בתקשורת, הימנעות מביקורת וגינוי.

אבי הביטוי הוא העיתונאי אמנון אברמוביץ'. לאחר ההתנתקות, ברגע נדיר של גילוי לב ורגע אופייני של זחיחות, הוא התהדר באופן שהוא וחלקים בתקשורת התייחסו לאריק שרון עד ביצוע ההתנתקות. הם שמרו עליו כפי ששומרים על אתרוג בסוכות, לבל יפגע, ולכן הצניעו מאוד את הדיווחים על החשדות והחקירות נגדו, לא תקפו אותו בעטיים, לא דרשו את מיצוי הדין עמו, מחשש שהדבר עלול לשבש את עקירת גוש קטיף.

יש לציין שגם לאולמרט וכעת לנתניהו יש מאתרגים לרוב.

העיתונות אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולוחמת ללא חת בשחיתות. האיתרוג הוא הורדת מקצוע העיתונות לזנות.

[פרסום חוזר של "ביד הלשון"]

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ל"ד. שלושה בעקבות אחד

אחרי הקרנת הבכורה, הייתי צריך שבוע ימים , כדי להבין שבא הקץ  לחלומי להפוך את מדינת ישראל למעצמה קולנועית והגיעה העת לשלם על כך. כעת היה עליי לצאת לשוק העבודה כדי להחזיר לאבי את השקעתו בסרט. הוא אמנם לא דרש, ואני לא הבטחתי, אבל המצפון לא נתן לי להתחמק ואני התחלתי לחפש דרכים להחזיר את החוב. עם משכורת של עבודה אחת, לא היו לי הרבה סיכויים  לעשות זאת ואני לקחתי על עצמי לעסוק בשלוש עבודות בו זמנית. 

הראשון שיצא לעזרתי, היה חותני המסור בנימין, שהזכיר לי שפעם, עוד לפני שהתחילו הצילומים, שאל אותי משה אחיו, מה אני מתכונן לעשות אחרי שאגמור עם הסרט. היתה זו שאלה מביכה, כי אפשר היה להבין ממנה שהוא כבר יודע שלסרט לא יהיה המשך, וכשהשיגעון הזה יחלוף, אצטרך למצוא פרנסה אחרת. בכל זאת זרמתי איתו, ומאחר שידעתי שבנימין רואה בי בן ממשיך, אמרתי למשה שאני חושב, שיכול להיות מעניין לעבוד בבית החרושת שלהם לפלסטיק, ולהכיר עולם חדש.

בנימין זכר לי לטובה את ההבטחה הזאת, ובכל הזדמנות היה מספר לי על המפעל שהקים בפתח תקווה, ומאחר שהיה לו כישרון לרתק אותי בסיפוריו  ולי היה כישרון להקשיב , היה זה רק טבעי שהעבודה הראשונה שקיבלתי על עצמי היתה במפעל של האחים מאיר.

את העבודה השנייה יכולתי לבצע בבית, כי היתה זו כתיבת סיפור בהמשכים לעיתון 'הארץ שלנו' בעריכת יעקב אשמן. היכרתי אותו בזכות אשתו, אלה שוורץ, שלמדה אתי בבית חינוך והיתה אחת הילדות היפות של הכיתה. הוא הציע שאכתוב סיפור בהמשכים על ילדים הגרים בפנימייה. קפצתי על זה כמוצא שלל רב. בשביל מה גרתי שנה שלמה בפנימייה החקלאית של כפר גלים? כבר באותו שבוע כתבתי את הפרק הראשון של "פרא אדם", ואחר כך, במשך 43 השבועות הבאים, הגשתי לו בכל שבוע פרק נוסף.

את העבודה השלישית קיבלתי מאיש שפחדתי ממנו פחד מוות. היה זה המנהל שלי מגימנסיה הרצליה, ד"ר ברוך בן יהודה. בגימנסיה, למזלי, הוא לא לימד אותי, כי אם היה המורה שלי, בטח לא היה מציע לי את העבודה. העבודה שהטיל  עליי היתה לעזור לו  בעריכת ספר הגימנסיה הרצליה. מאחר שכתב ידו היה בלתי ניתן לקריאה, הוא היה מספר לי את תולדות הגימנסיה בעל פה, אני הייתי מפעיל רשם קול (טייפ-רקורדר) ואחר כך, בביתי מקליד הכול במכונת כתיבה.

הטייפ היה אותו מכשיר מסורבל, אשר בשעתו הבאתיו לתיקון בחנות של צייליג ברמת גן. עכשיו הבאתי לצייליג את המכשיר, כדי שיעזור לי להתקין לו דוושה שתאפשר לי  לעצור אותו עם הרגל עד שאספיק להדפיס את המשפט. אחרי כמה מפגשים עם הטייפ בביתו של בן-יהודה, הוא הצליח להבין איך להפעיל את הטייפ בעצמו, ואני הבנתי שהעבודה תלך יותר מהר, אם אשאיר אצלו את הטייפ והוא יקליט את סיפור הגימנסיה בעצמו, כשאני מגיע מדי פעם לאסוף את החומר שהקליט.

 אני מוכרח להודות שנפלה בחלקי זכות גדולה לעבוד עם האדם הקפדן הזה.  מהר מאוד למדתי שאין הוא מפחיד כל כך, וכי זכיתי להיות עם איש אשכולות, שהידע שלו עצום לא רק במתמטיקה והיסטוריה, אלא גם במוסיקה ובשירה, וממש תענוג להיות במחיצתו.

העבודה שלנו התנהלה בעיקר בימי שישי, כי ביום זה הצלחתי לקבל שחרור מהעבודה במפעלי מאיר וכולו היה קודש לגימנסיה הרצליה. במשך הזמן הצלחתי לקבל גם מזכירה, שהיא תדפיס מתוך הטייפ ואני אוכל להתמסר לחיטוטים בארכיון של הגימנסיה, לעיין בפרוטוקולים ולעבור על חבילות המכתבים שהתקבלו מהורים מודאגים  בחו"ל, ששלחו את ילדיהם לארץ במיוחד כדי שילמדו בגימנסיה.

מהפרוטוקולים של ישיבות המורים ליקטתי את כל הקוריוזים, שהצחיקו אותי, או יכלו להעניק לקורא מושג מה על ההיסטוריה של ילדות המדינה. אני מביא כאן רק קומץ מאותו לקט, שאמנם אין לו קשר ל "בחיי" שלי, אבל בחיי ששווה לקרוא אותו:

א. מתוך הפרוטוקולים של ישיבות המורים

ה' סיוון תרע"ד

אדון  דושמן – יש מורים שהיום הראשון לחודש וכבר אין להם לחם לתת לבניהם.

מר סברדלוב  –  צריכים חברי הוועד המפקח לדעת שהמורים ובני משפחותיהם רעבים ללחם ממש. דורשים מאת המורים שיתנהגו עם התלמידים כהוגן בשעה שהם נרגזים מפני שאין לחם בביתם. יש שאני מרגיש שמוכרח אני לעזוב את הכיתה מפני חולשת הגוף.

יח' כסלו תרפ"ה

גב' ליכטנשטיין – מעירה שבשעת הלוויתו של שיינקין, התנהג שלא כהוגן ילד אחד מן המחלקה הרביעית וכאשר היא גערה בו הוא הוציא את לשונו.   

אחד העם – אני רואה שכאן ממשלה של ילדים. בתור איש העומד מן הצד, איני מכחד מכם ואומר שגם מועצת פועלי יפו, היא ממשלת ילדים וצריך שבית הספר יישאר כמו שהוא צריך להיות ולא שישמע לילדים.  

יז' סיוון תרצ"ח

דר' בוגרשוב –  מספר את פרטי המקרה. בשעת אחת ההפסקות שיחקו ילדים במסדרונות. אחד מהם שהחזיק בכובע, חבש אותו על ראשו של המורה סברדלוב אשר באותה שעה עבר במסדרון

מר סברדלוב – היתה הצטופפות במסדרון והתחלתי לפזר את הילדים ואז הלבישו עליי את כובע העץ שנמצא בידי הירש. אני רואה בזה עלבון גדול. איך אפשר לסבול שילד יעשני לצחוק בין התלמידים? הן עברתי לאורך המסדרון כשהכובע לראשי. האם נכון יהיה להפכני ללץ? ברגע הראשון לא הרגשתי בזה, אבל גרינשפן הסב את תשומת לבי למעשהו של הירש. הוא גם סיפר לי שהלך אחרי לאורך כל המסדרון ואני חובש את כובע העץ.

יט' בשבט תש"ז

דר' ברוך –  נכטיגל יצחק  (הוא פרופ' יצחק זמיר מי שהיה  היועץ המשפטי של ראש הממשלה) מפריע, אבל המחנך מגן עליו.  

מר סברדלוב – לדעתי תלמיד לא טוב בהתנהגותו. 

גב' קריסטל – הוא מרעיל את הכיתה.

מר חדד – לא יזיק אם יישאר בחוץ  שבוע שבועיים. מוכשר והדבר לא יזיק לו ביותר. 

מר איינהורן – לומד יפה ולדעתי מתייחס באופן הוגן. 

דר' ברוך – ילד טוב והפרעותיו נגרמות ע"י הצבעה תמידית. אזהרה!  

יז' כסלו תש"ז

ברכוז – לגבי מנחם מנדלבוים – (בעתיד פרופ' מנחם אמיר חתן פרס ישראל...) יש לי טענות לילד. הוא מחוצף, אבל סיבה פורמלית להוציאו – אין.                           

מר לוין – היה מקרה ותלמיד זה איחר לשיעור ונכנס בזחילה. הוא מפריע ומשפיע לרעה על כל הסביבה. 

 דר' בוגרשוב – תלמיד זה עושה הרושם רע מאד. 

מר שטיקלברג – אצלנו אין לו שום השפעה על הכיתה. אבל לאחר ששמעתי שיש לו תיק במשטרה ואנו נוציא אותו, כי אז הדבר עלול להזיק לו.

ב. העברית הראשונה  (מכתבים לגימנסיה)

הייתי רגיל לקרוא הן ממכתבו של הנער והן ממכתביו של המנהל מר בוגרשוב, שהנהו לומד טוב ומתמיד בלימוד. מה זה היה לו להתחיל לילך אחורנית?

נחום שווארצרק  (רוסיה תרע"ג)

  מבקש אני מכב"ל בחסדו להודיעני כיצד גמר בני את חוק לימודיו במחלקה ד'  האם עוקר הוא אל המחלקה ה' בשלום בלי תיקונים?

מאיר פרנשטיין (וולצלאומק תרע"ג)

בצוק העתים האלה, שבנינו עוזבים אותנו ונופלים אל מחנה האוייב, באתי לפני רום מעלתו בשאלה וביקשתי לכמה רובל יעלה ההוצאה היותר קמצנית ביפו, לאם שבתה ובנה ילמדו בגימנסיה? בביטחוני שיגדיל חסדו להשיב. אתן תודה ותשואות חן חן ואחכה ברגשי כבוד.

המורה הלל זליקסון  (אזוב ע"נ דון. תרע"ג) 

לכבוד הנעלת הגימנסיה 

 א. נ.        

אני מוכן לשלם עתה את כל הסכום ע"י סחורה (נעלים)  ואם ההנעלה הנכבדה תרצה בכך, הנני מוכן לתת נעלים לכל מי שתצווה ע"ח השטר הנ"ל וגם ע"ח שטרי הבא.  

י. שיטלינג (י' אדר ב' תרפ"ז ) 

ג. הערות מורים על תלמידים

גינצבורג אלכסנדר – "רשמתי לו ציונים מספיקים בעברית מתוך רחמנות." 

אלתרמן נתן – "חלש בתלמוד." 

האוזנר גדעון – " צריך ללמוד זמרה." 

שוורץ  שמעונה – "קצת לא נורמלית." 

 ברגר רות – "אני מודה על חטא שהעליתי אותה לכתה ד'." 

לבלסקי יוסף – "ילד דפקטיבי."

מוריס בן-נון  –  "חלש בחשבון וטבע. הוא מטומטם לגמרי ובנוסף לזה אינו לומד." 

גולדברג בתיה – "אטומה." 

שרבוגודה אמנון – "חלש בלשון, אלגברה, גיאומטריה ואנגלית. ניסה לקפוץ מהגג." 

אברמסקי מרדכי – "גדול מדי כדי להשאירו שנה שנייה ברביעית." 

דונביץ נתן – "תלמיד רע מאוד בהתנהגותו ובימים האחרונים העליב באופן קשה את הגב'  שרונה. כשפנתה המורה לתלמיד אחר והעירה לו בגלל מהפרעה, שמעה את דונביץ אומר לחברו – צפצף עליו.

ברקאי מיכאל – "חולה בגרדת. מתעצל. האם עייפה מלטפל בו, הילד אינו יכול לעשות שיעורים בלי שיגרדוהו."

  אלה רק דוגמאות מתוך כעשרים דפים שמסרתי לבן יהודה כדי שישבץ בספר  קטעי הווי והומור שיש בהם גם ערך היסטורי מסוים.

לצערי הרב כל מה שהיה קשור להומור היה זר לאיש האשכולות הגאון הזה, וכשהספר יצא לאור, הקטעים האלה לא נכללו בו.

בדף הקרדיטים של הספר  ראיתי שאת תואר העורך הראשי קיבל אוריאל אופק, שעבר על הספר לפני הבאתו לדפוס. אני עצמי זכיתי בתואר המכובד של מזכיר המערכת וככה זכיתי במקצוע נוסף בחיי.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

קטיעת הנאום של נתניהו בערוץ 10 ביום שני האחרון כדי להתנקם בו על שלקח לעצמו זמן שידור מרכזי – וההתנפלות המיידית של כמעט כל העיתונאים והפרשנים לסתור את דבריו, שהרי הם כבר חרצו את דינו לחובה – כל אלה עתידים להוסיף לו עוד כמה מנדאטים בבחירות הקרובות, כי הציבור אינו טיפש, ורואה כיצד עושים רצח אופי לראש ממשלה מצליח ואהוד, אשר לדעתנו גם לא יצליחו להפלילו, כי יש שופטים בירושלים!

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

9.

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמַּעְגָּל וּמַבִּיטָה סְבִיבִי

וַאֲנִי לֹא מוֹצֵאת אַף אֶחָד בָּרָמָה שֶׁלִּי

מַה לַּעֲשׂוֹת, מַה לַּעֲשׂוֹת

שֶׁאֲנִי חֲכָמָה כָּזֹאת –

אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁהַכֹּל יִסְתַּדֵּר

אַחֲרֵי שֶׁיְּיַשְׁרוּ לִי אֶת הָאַף –

10.

אִם תִּגְמְרוּ אֶת הַבַּגְרוּת וְאֶת הַטִּירוֹנוּת

וְאֶת הַסָּדִיר וְגַם בַּמִּלּוּאִים לֹא תֵּהָרְגוּ –

וּתְסַיְּמוּ אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְתִבְנוּ בָּתִּים

וְתִקְנוּ מְכוֹנִית וְתִשְּׂאוּ נָשִׁים וְתוֹלִידוּ צֶאֱצָאִים

וְתַעַבְרוּ עוֹד שְׁתַּיִם-שָׁלֹש מִלְחָמוֹת

וְתַצְלִיחוּ בַּחַיִּים וְגַם תְּשַׂחֲקוּ טֶנִיס –

אָז תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

אֲנִי חֲבֶרְכֶם יוֹסֵף,

שֶׁתָּלָה אֶת עַצְמוֹ בַּחֶבֶל –

מִפְּנֵי שֶׁהִתְעַיֵּף בַּהַתְחָלָה.

11.

כֹּל חֹדֶשׁ אַתְּ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר אִשָּׁה

קוֹפֶצֶת, רוֹקֶדֶת וְלֹא מַרְגִּישָׁה

אֶת חֲבֵרֵךְ הַפָּעוּט הָעוֹזֵר לָךְ צָמוּד

כִּכְלַבְלָב קְטַנְטַן הַקָּשׁוּר בָּךְ בְּחוּט –

בְּחִינָה בְּתַנַ"ךְ אוֹ שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת

מָה אִכְפַּת לָךְ – בִּזְכוּתִי הַכֹּל בָּא לְיָדֵךְ בְּקַלּוּת –

אִם תַּמְשִׁיכִי לִגְדּוֹל בְּחֹפֶשׁ כָּזֶה

תַּצְלִיחִי בַּחַיִּים רַק בִּגְלַל הֶחָזֶה –

אַתְּ אוֹכֶלֶת, צוֹמַחַת, בְּלִי עֵין הָרָע –

כִּי אֲנִי הָעוֹמֵד לָךְ בְּכָל עֵת צָרָה –

אֲנִי יְדִידֵךְ הַבִּלְתִּי-נִשְׁכָּח –

נְאוּם הַטַּמְפּוֹן שֶׁלָּךְ.

12.

סַבָּא גִּדֵּל יְרָקוֹת בַּגָּן

וְיָרַד לְמָכְרָם בַּשּׁוּק

כְּשֶׁהָיָה נַעַר –

אַבָּא עָבַד בִּשְׁלִיחֻיּוֹת, עַל

אוֹפַנַּיִם, וְחָסַךְ לִדְמֵי-כִּיס –

וַאֲנִי שׁוֹמֵר עַל הַתִּינוֹק הַמַּרְטִיב

שֶׁל הַשְּׁכֵנִים וְזֶה כְּבָר דֵּי

נִמְאַס לִי –

הַרְבֵּה יוֹתֵר פָּשׁוּט שֶׁיִּתְּנוּ כְּבָר

גַּם לִי כַּרְטִיס בַּנְקָט

שֶׁאוּכַל לִמְשׁךְ אֶת הַכֶּסֶף יָשָׁר

מִן הַקִּיר –

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.

בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

* * *

ליאיר ש. היקר

ברכות חמות ליום הולדתך

שתזכה להרבה שנים של בריאות ואושר

עם רעייתך, ילדיך ונכדיך

* * *

חנה סמוכה מושיוב

מורים לחיים

לאורך כל שנות חיי כתלמידה, המורים שלימדו אותי, היו עבורי האנשים האהובים באמת, אהבתי אותם כהורים והם היו לי אבות רוחניים. עם כל האהבה והתודה שאני חבה להם, לא פעם הרגשתי, שהם עושים לי עוול, או גורמים לי להיעלב, או לא נותנים לי מספיק תשומת לב, והמשכתי לאהוב אותם, כי ידעתי מה הם העניקו לי ואני לא אשכח אותם ושאפתי להיות כמותם.

א. המורה לטבע

כיתה ו' שליש ראשון. כמו לשכר עבודה, ציפיתי לתעודה... הייתי בטוחה, שאת פרי עמלי, אקצור בשמחה...

כשהמחנכת חילקה את התעודה, פתחתי אותה בחיל וברעדה, הלב דפק, כל גופי רעד... ובין כל ה"טוב" וה"טוב מאוד" וה"כמעט טוב מאוד", העז המורה לטבע לטעות, ולתת לי ציון שלילי, שמעולם לא היה לי, זה מה שהוא חשב שמגיע לי, על מה ולמה???

תעלומה!!!

לראשונה בחיי, גיליון ציוניי הוכתם ב"מספיק בקושי"...

ראשי סחרחר, חשכו עיניי, עולמי חרב עליי. איך הוא את הציון קבע, ממה זה נבע? שיגיד לי, מה בי

שלילי?

חטפתי שוק... ועל עוול כזה אני לא אשתוק. הייתי תמימה, לבד יצאתי למלחמה ולא עירבתי את אימא ואבא, ייחלתי שהצדק יופיע והחושך ייאור והאמת תפציע...

נגשתי למורה ובכיתי מרה וביקשתי שיסביר לי מה קרה, שנתן לי ציון איום ונורא, האם הוא התבלבל? למה הפך שמחתי לאבל? ועל סמך מה מגיע לי

ציון שלילי?

הוא נאלם... לא היתה לו תשובה, הוא לא הודה שהוא טעה. טען, שהוא לא יכול לשנות את הציון... ואין על מה לדון...

הבטיח, שבשליש הבא יעשה בחינה ואם אצליח ואוכיח, שמגיע לי יותר, ייתן לי ציון אחר... וכרגע אין על מה לדבר...

שוד ושבר...

ליבי נקרע, לא הצלחתי להירגע, יבבתי. למה שלילי ולא ציון עובר? למה הוא אותי מרסק ושובר??? אמרתי לו, שאבא מורה, (כדי שלא יחשוב שבאתי מאשפתות ואפשר בי לשטות.) ואם הוא יראה ציון שלילי, לא יבין מה עשיתי רע, שזה מה שמגיע לי.

חפוית ראש, הגעתי הביתה, הראיתי לאבא את התעודה, המוכתמת בדמעות וב"מספיק בקושי" והוא היטב ידע, שהמורה טעה, וזה לא הציון שלי מגיע וניסה אותי להרגיע ולא עשה דבר שאותי יושיע... ולא רץ למורה ולא שאל אותו איך זה קורה...

הציון בתעודה לא תוקן והנהו לפני כאן בתעודה, שעליו מעידה...

בשליש השני, נערכה בחינה, קבלתי את הציון הנכסף: "טוב מאוד" ורק האל יודע, שנעשה לי עוול משווע... הוכחתי למורה שהוא טעה, שאותי לא קלט ואי הצדק שעשה לי זעק ובלט...

ומאז בשום תעודה לא היה לי. שלילי. התאמצתי עוד ועוד והציון בטבע לא ירד

מ"טוב מאוד"...

המורה שוכנע שהוא טעה והוא שינה עליי את הדעה. הפכתי לחביבת המורה והוא אותי העריך וטיפח ומעולם יותר לא קיפח והלב השבור, סולח...

בכיתה ז' הוא אותנו חינך והעולם אליי חייך. הוא לימד חקלאות וטבע ולקח אותנו לטיולים בגיא ובגבע, לימד אותנו את שמות הפרחים והחדיר בנו ערכים, על הר תבור עלינו ברגל ומשם השקפנו על עמק יזרעאל, הוקסמנו ולא הפסקנו להתפעל...

ולא הפסקתי לאהוב לרגע

את, שבח, המורה לטבע...

עברו יותר מיובל שנים ועדיין אני שואלת, מה גרם לו לחשוב,

שלי

מגיע שלילי,

איך הוא לא קלט מי אני,

איך אפשר???

שלילי???

לי?

ואני רוצה לחשוב, שבוודאי, הוא לא התכוון אלי והציון השלילי

לא היה מיועד לי...

הציון הזה נותר נכלם, בין כל ה"טוב" וה"טוב מאוד" ויודע שהגיע לשם בטעות

ואין לו פה מה לעשות...

ב. המורה למתמטיקה וללשון

כשהייתי בכתה חי"ת, אותנו חינך, מנהל חדש ונמרץ, שהיה עליי נערץ.

היתה לו הופעה מכובדת, ושיטת הוראה שונה ומיוחדת.

הוא לימד מתמטיקה, גיאומטריה וטריגונומטריה. התקדמנו במהירות והכול היה קל ופשוט.

מיד הוא גילה, שהעברית בפינו דלה ושגויה והחליט להצילה והתחיל ללמד אותנו לשון.

למדנו הרבה נוסחאות ומילים, חוקים וכללים ויוצאים מן הכלל, גילינו את השפה ונהנינו מיופייה,

ולמדנו שיש כל יום חדש תחת השמש...

הוא עשה נפלאות, הוא העניק לנו בשפע ידיעות, שֶקַל מאוד אותן לקלוט, שאלות מסובכות הפכו קלות.

הוא עשה מבחנים לעתים קרובות. הצלחתי וקיבלתי הרבה "מאות" ובתוכי יכולתי להתגאות... שעליתי על הגל הנכון ואני מסוגלת עם הזרם לשחות.

והעקוב הפך למישור...

וכל מי שהלך לתיכון הרגיש ביטחון ביסודות האיתנים, שילוו אותו כל השנים.

הרגשנו ברי מזל, שזכינו במורה מהולל. ואני אסירת תודה ומעומק לבי לו מודה על כל מה שלנו גילה.

אהבתי ללמוד ואהבתי אותו, כי מעולם לא היה לי מורה כמותו. אהבתי אותו כְאַב... כי אבי שלי הטוב, היה רחוק... והייתי זקוקה לאב קרוב וטוב. בדמיוני רציתי להיות בת של האדם הנפלא והמיוחד, אפילו ליום אחד...

ובגלל שאהבתי אותו כל כך, רציתי שיידע, שזה כך... ורציתי שיידע שאותי הוא שואב ובזכותו, אני לומדת ומקדישה מכל הלב. עשיתי הכול שרק יגיד לי מילה טובה, שיותר מהכול היתה לי חשובה...

כשהרגשתי, שהוא אותי מפלה ולא נותן לי לענות על שאלות בעל פה ו"להוריד את היד", עליי הוא כופה... כי טען שהוא יודע שאני יודעת! הייתי נורא נפגעת...

כן, חיפשתי מעט תשומת לב

וכשלא קבלתי, זה היה כואב...

עברית קשה שפה...

המנהל החליט להוציא עיתון בית ספרי, שמדי שבוע הודפס. מי שכתב בעיתון בית הספר  הרגיש מפורסם, או לפחות סופר וזה היה מאוד מאתגר.

ישבתי כתבתי "מאמר", הרגשתי שיש לי מה לומר. מסרתי אותו למנהל, והייתי בטוחה שהוא יתקבל ואת כולם אפתיע, כששמי בעיתון יפציע...

לצערי, הוא נמצא לא ראוי והוא לא הופיע והיה לי חבל ולגמרי לא קל...

נעלבתי נורא, אולי הוא בכלל לא קרא??? הרגשתי, שהוא בי פוגע ומה זה עושה לי, בו כלל לא נוגע... וויתרתי... יותר לא כתבתי. ורק המשכתי לחלום, שיום אחד זה יקרה, והוא יראה, שהוא טועה...

למרות האכזבות הרבות, המשכתי אותו כְּאַב לאהוב, הוא לא פעם גרם לי לבכות, והדמעות התמימות והחמות, ייחלו למשוך אותו לראות, שאני קיימת ושהוא יקר לי באמת...

כשנפרדנו בסוף כתה חי"ת, הוא זכר לי את הדמעות...

ואמר לי: "די לבכות!"

ובכיתי...

והוא אותי חיבק

ובכיתי...

כי אין אהבות שמחות...

קיבלתי מאה במתמטיקה ב"בגרות"...

ואני לא שוכחת למי מגיעה הזכות...

פגשתי אותו שוב, בכנס מחזור, אחרי 35 שנים. כתבתי "נאום" והקראתי, ובו סיפרתי גם על המורה לטבע וגם עליו, הוא ניגש אליי ואמר, חיבור כזה, הייתי מיד מכניס לעיתון. ועל המורה לטבע, הוא אמר שהוא לא היה נותן לזה לקרות, שתלמיד יקופח ויקבל ציון שלילי, בלי שום בדיקה או בחינה... סגרתי מעגל...

חנה סמוכה מושיוב

* * *

יעקב חסדאי

משבר ללא מוצא?

מאז הודיע ראש הממשלה על הסכמת המפלגות לפיזור הכנסת והליכה לבחירות – רועשת וגועשת המערכת הפוליטית. מפלגות מתפרקות (הבית היהודי), גושים שהתמודדו יחד נפרדים (המחנה הציוני), חברי כנסת עוברים ממפלגה למפלגה (יואב גלנט) ועוד.

כל זה מלווה בתהליכים מכוערים של השמצות ונאצות. אפשר לומר כי המערכת הפוליטית במשבר עמוק ואפשר גם לומר, במובן מסויים, שהמערכת הפוליטית מתרסקת בשל אותם פילוגים, קנוניות, תככים ושאר אירועים מביכים ומכוערים בהם אנו חוזים לאחרונה. בסופו של הדבר הציבור מבחין בזאת והתוצאה היא שנפתחת הדרך לאנשים שאינם רוצים יותר את המערכת הזאת ומחפשים מנהיגים לעת מצוא כדי להמליך אותם במקום אלו הנמצאים כיום במערכת השלטון.

אפשר להצביע על סיבות רבות לתהליך שהוביל להידרדרותה של המערכת הפוליטית אולם סיבה אחת, ואולי במרכזית שבהן היא "שיטת הפריימריז" אשר הביאה ל-2 תוצאות ברורות:

א. ירידה ברמת המנהיגות הפוליטית. בשיטה זו מגיעים לכנסת, וגם לממשלה, אנשים שכל היכולות שלהם והכישרונות שלהם הוא גיוס תמיכה במרכז המפלגה.

ב. התהליכים על פיהם מתנהלים הפריימריז יצרו במערכת הפוליטית משקל מכריע לבעלי ההון, משום שכדי להתקדם כיום במערכת הפוליטית צריך כסף, והרבה מאד כסף.

האמון של העם במערכת הולך ונהרס אולם זהו תהליך שנמשך כבר זמן רב. אני מבקש להזכיר את העובדה שלפני כ-30 שנה, בבחירות לכנסת ה-12 (01/11/1988), התמודדה גם תנועת לאו"ר ולפני כ-10 שנים, בבחירות לכנסת ה-18 (10/02/2009) התמודדה התנועה שוב, תחת השם "אחריות", ואני מבקש לקרוא מספר קטעים ממצע התנועה שפורסם באותן תקופות:

"המערכת הפוליטית נגועה בכוחנות, תככנות ושחיתות. היא מעמידה לעם מנהיגים שאינם מקרינים אמון ויושר ולעיתים רמתם ירודה. גסות רוח וצביעות משפיעות באופן עמוק על הדרך שבה מתקבלות החלטות, על הרמה של מנהיגינו, על הכבוד שאנחנו רוחשים למדינה ולמוסדותינו ובסופו של דבר על נכונות בנינו לחיות בארץ הזאת... במרוץ אחר הכוח, הרייטינג והכסף אין לפוליטיקאים ולבעלי הון מעצורים והם מוכנים לרמוס כל רסן תרבותי כדי להשיג את מטרותיהם."

אולם לא היו אלו רק דיבורים המצביעים על תהליכים ועל המשבר בו נתונה החברה והמערכת הפוליטית. בעקבות דברים אלו שכתבנו ואותם ציטטתי, הכנו והצענו גם תוכנית מאוד מפורטת להבראת מוסדות החברה והמדינה. הציבור לא נתן בנו את אמונו והמערכת המשיכה בדרכה והידרדרה למצב אותו אנו רואים כיום. אבל, כאמור, כל זה היה לפני למעלה מ-10 שנים ולמרבה הצער למרות שהיום כבר ברור שמדובר במשבר עמוק ויסודי של המערכת הפוליטית, ואולי של החברה כולה, אין בזירה הפוליטית כיום שום גוף שבא עם תכנית מפורטת ומסודרת להבריא את מדינת ישראל.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

על הצעת תנועת לאו"ר למבנה החברה והמשטר במדינת ישראל, כולל הרקע והערכים העומדים בבסיס ההצעות,  ניתן לקרוא באתר התנועה:
 www.laor.org.il  בלשונית 'תוכנית לאו"ר'.

* * *

הנאדות הנפוחים מוכי שגעון הגדלות מקרב הפוליטיקאים שלנו, שחלקם מקימים מפלגות חדשות – ומכריזים שלא יישבו בקואליציה הבאה עם נתניהו – יורים לעצמם ולעצמנו ברגל, כי הם מחזקים את האפשרות שנזכה שוב לקואליציה התלוייה בחרדים, בדתיים ובקיצוניים.

אהוד בן עזר

* * *

יצחק הילמן

אשליית המדינה הפלסטינית

אחד הנושאים החשובים במערכת הבחירות הקרובה תהיה, ככל הנראה, מה יהיה צביונה של מדינת ישראל בטווח הארוך. התהיה זאת מדינה "יהודית" או "מדינה דו-לאומית". מדינה "יהודית" משמעה הקמתה של מדינה "פלסטינית", בו זמנית, על אזורי יהודה, שומרון ועזה. למעשה, בשטח שממערב לירדן ייווצרו שתי מדינות לשני עמים או שלוש מדינות, כאשר עזה היא מדינה פלסטינית נוספת.

האלטרנטיבה היא מדינה "דו-לאומית", שמשמעה סיפוח יהודה ושומרון על תושביהם למדינת ישראל. בהסדר זה מדובר במדינה פלסטינית קטנה על שטח רצועת עזה, שלא תסופח בשום אופן לישראל.

נראה כיום שאי אפשר ליישם את מודל המדינה "היהודית" ללא ערבים, מכיוון שבמדינת ישראל כבר חיים כשני מיליון ערבים, בעלי אזרחות ישראלית, שלא ניתן להוציאם בשום אופן ממדינת ישראל, מה גם שהם הולכים ומשתלבים במדינה מכל ההיבטים. כמו-כן, אי אפשר להקים מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, כי גם שם אי אפשר לעקור חצי מיליון יהודים שהתיישבו במקום, ושחשים שזהו ביתם.

זאת ועוד, גם אם יהודה ושומרון היו ריקים מיהודים, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על  שטח זה, היתה מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל, מפני שמדינה כזאת, בנסיבות העכשוויות, היתה מוצפת במהגרים מכל הסוגים. לא מדובר רק בפליטים פלסטינים, אלא דווקא במהגרים מוסלמים הן מאסיה והן מאפריקה. זה כבר קרה בהיקף מעורר דאגה, עם כמאה אלף מסתננים לא חוקיים, שהגיעו לישראל מאפריקה, ובקנה מידה רחב בהרבה עם הגירת מיליוני אפריקנים ואסייתים לא חוקיים שהגיעו לאירופה.

הגירה זאת תגרום לקריסתה הוודאית של המדינה הפלסטינית. קריסה זו תהווה בסופו של דבר גם סיכון ביטחוני לישראל, כי בנסיבות ההומניטריות, ישראל תתקשה מאוד להתמודד עם גל כזה של מהגרים.

מעבר לסיכון הדמוגרפי והכלכלי קיים כמובן הסיכון הביטחוני, מפני שכל הטרור החמאסי והג'יהדיסטי שנתמך ע"י טהרן, יעבור גם ליהודה ושומרון, וכל מרכז המדינה יהיה באיום של רקטות וטרור, בדיוק כפי שקורה בעוטף עזה.

בנסיבות אלה עדיף לספח את יהודה ושומרון, על תושביהם הערבים, כי השליטה בשטח מכל הבחינות, תהיה בידינו ובכוחנו למנוע את הסיכונים שהוסברו לעיל. שליטה ישראלית ביו"ש תבטיח גם רמת חיים נאותה לערבים המקומיים, בדומה לערבים אזרחי ישראל. בו זמנית, אם השטח יסופח לישראל, ניתן יהיה ליישב בו מאות אלפי יהודים ולהקל על מצוקת הדיור  במדינה.

שאלת אזרחותם של ערביי יהודה ושומרון איננה מיידית, וככל הנראה הם יקבלו תושבות ישראלית, בדומה לערביי ירושלים, ואזרחות מלאה הם יוכלו לקבל רק אם ישרור בארץ שקט מוחלט. בכל מקרה, מהבחינה הדמוגרפית עדיין יחס היהודים לערבים, ממערב לירדן יהיה 60 – 40 לטובת היהודים ואין כל חשש למדינת "אפרטהייד".

יצחק הילמן  

* * *

על הספר "מסע הגיבורה"

מסע הגיבורה אל עצמיותה

במיתוסים, במעגל החיים ובתרפיה

מאת רות נצר

ספר זה הינו המשך והשלמה לספרי 'מסע הגיבור', שיצא בהוצאת מודן (2011) שמשמש כספר לימוד במסגרות ההוראה של יונג, ובתחומי האקדמיה של הפסיכולוגיה, הספרות והדרמה.

מסע האינדיבידואציה הנשית מחייב משימות רבות נוספות מעבר למשימות ההתפתחות הרגילה של בנים. הסיבה היא השינויים הביולוגיים המעבריים בחייה של האישה שיש להם משמעויות נפשיות. מעברי חייה של האישה לאורך מעגל חייה דורשים התייחסות מיוחדת. החברה בימינו אינה ערוכה לחניכה נכונה של הבת להתבגרותה ושל האישה לבגרותה המאוחרת והתוצאה היא מצוקות נפש וחוליים נשיים. הספר מציע דרכי חניכה נכונה למעברי חייה.

הספר סוקר את האופן בו התרבות לדורותיה מתארת ומעצבת את מהלך חיי האישה, משימותיה, איכויותיה, ויעדיה. הספר בוחן במבט ביקורתי את המיתוסים, האגדות והתאוריות של התרבות, ומראה כיצד כל אלה מבטאים את הדימויים הבעייתיים של הנשים בעיני הגברים, ואת הפחדים של הנשים והגברים אלה מאלה. דימויים אלה משרתים את הדיכוי הרב-דורי של האישה.

קריאתנו בחומרים אלה מגלה גם כיצד, למרות כל זאת,  הנפש מסרבת לדיכוי ומציעה לגיבורה במיתוסים ובאגדות פתחי מילוט, הצלה, תושייה וגבורה כדי להשיל את עצמיותה הכוזבת וכדי לחבור אל איכויותיה ואל עצמיותה הנשית. הספר מראה את השינויים המתרחשים בספרות, בטלוויזיה ובקולנוע בני ימינו, ומהווים מודל חדש לגיבורה בת ימינו כדי לפתח את עצמה ואת החברה כולה.

שפע המיתוסים והאגדות המשולבים במסע הגיבורה, הם מורי דרך המעניקים לכל אישה לאורך כל חייה עצות  והנחייה בעזרת החוכמה הטמונה בהם, ועומדים לימינה כגיבורת מסע חייה.

מסע הגיבורה, מזמין אותךְ למסעֵך האישי,  למודעות  לעצמך, להוציא לאור את עצמך, לזהות את סורגייך ולפרוץ אותם בדרכך.

[דבר המפרסם]

* * *

מנחם רהט

או צל"ש או טר"ש

רשימת הימין החדש משלימה משבצת ריקה במפה הפוליטית, המיועדת למצביעים חילוניים שהם ימין אמיתי, אך לעולם לא יצביעו לרשימה דתית שרבנים אפוטרופסיה

המפץ בימין שחוללה פרישתם המפתיעה של נפתלי בנט ואיילת שקד מצמרת הבית היהודי, לשם הקמת מפלגת הימין החדש, עדיין מחולל זעזועי משנה במחנה הציונות הדתית. מפלגת הבית היהודי, שמצאה עצמה לפתע ערופת ראשים, ודווקא בעלי כריזמה אלקטוראלית, חוששת שהמהלך שביצעו ראשיה עלול להותיר אותה מחוץ לכנסת הבאה, והיא מחפשת בקדחתנות, ועדיין לא מוצאת, דמות ייצוגית אטרקטיבית, שתציל מן החרב המתהפכת של אחוז החסימה הגבוה.

לזכותם של בנט ושקד ייאמר, כי הם עושים עכשיו הכול כדי למנוע את צניחת מפלגתם הקודמת מתחת לאחוז החסימה. שקד אמרה בקולה כי היא ממליצה למצביעי הבית היהודי להמשיך ולהצביע לבית היהודי ולא לימין החדש, וסיפרה כי מפלגת הימין החדש מתכוונת ליטול קולות ממפלגות חדשות וקיימות שאותן כינתה 'פייק ימין'. גם נפתלי בנט מחזיק בעמדה זו. שניהם רוצים בהמשך קיומה של מפלגת האם שלהם.

אבל בתקשורת הדתית לא אהבו את הפרישה המפתיעה. הפרשנים חשו עצמם נבגדים פעמיים: פעם באורח אישי, לאחר הגיבוי שהעניקו בארבע השנים האחרונות לבנט ולשקד; ופעם שנייה מן ההיבט המפלגתי ומתוך חשש שהמהלך יסתיים בהתאדותה של מפלגת הבית היהודי מן הכנסת הבאה.

חלק מן הפרשנים הפגועים, נחפזו לחרוץ דין תוך יומיים (שהרי עיתוני בתי הכנסת יורדים לדפוס בימי ג' בשבוע), והאשימו, מתוך קלות דעת בלתי נסבלת, את בנט ושקד בבגידה ובחתרנות, באגואיזם ובקונספירציה, ומה לא. עלובים היו אותם כותבים מאוכזבי הפרישה, שהשתעשעו בפזיזות בשורש ב-ג-ד על כל הטיותיו.

היו גם, בעיקר מקצת מביטאוני הקו החרד"לי, שהרחיקו לכת, ואירגנו תוך יומיים בלבד סיקור בוטה של שיסוי וביזוי, לרבות צילומי פורטרט מכוערים של בנט, ברוח צילומי אלבום העבריינים המשטרתי. טהרני המחנה הפכו תוך יומיים את השניים, לאוייביו הנפשעים של הציבור האמוני.

אלא שהחיפזון מן השטן. למה לא לחשוב חיובית? למה לא להבין, שהמהלך עשוי להניב לימין הלאומי והאמוני ערך מוסף, בכך שרשימת הימין החדש, תיחשב, ובצדק, בעיני רבים כרשימה היחידה של הימין האמיתי שאינה נתונה למרות דתית? האם אין כל סיכוי שדווקא אליה יתנקזו המוני מצביעי ליכוד ימניים, שמחוסר ברירה ומהיעדר מפלגת ימין אמיתית חילונית במפה הפוליטית, העדיפו להטיל בקלפי מחל, אבל התכוונו למשהו הרבה יותר ימני ולאומי? האם לא עדיף שקולות אלה ינועו מן הליכוד (שהפך למפלגת מרכז-ימין) ימינה?

אכן, יש ציבור של ימין אמיתי, חילוני, שמתקשה להצביע למפלגת הליכוד, שראשה טרם התנער מסיסמת 'שתי מדינות לשני עמים', שמובילה לחלוקת הארץ ולמדינה פלשתינית. אותו ימין מחפש מפלגת ימין שראשה מעולם לא הכיר בתקפותה של סיסמת הבל זו והיה לראש המפלגה היחיד בשתי הממשלות האחרונות שהתנגד בפה מלא למדינה פלשתינית.

נכון אמנם שכל מסונוורי 'ביבי המלך', והסבורים שאין עוד מלבדו, ימשיכו להצביע ליכוד. בכל מקרה. אבל מי שאינו כזה, לפחות תהיה לו אלטרנטיבה. מה גם שהרשימה החדשה תוכל לקלוט את קולותיהם של מצביעים בימין שדעתם אינה כל כך נוחה מן החשדות המרחפות מעל ראשו של המנהיג. 

אלא מה? החשש הגדול הוא שהימין החדש ינגוס בכוחו של הבית היהודי. וזה נכון. ייתכן שהוא יסחוף אליו את אלה, שאפוטרופסות הרבנים על הפוליטיקאים היא לצנינים בעיניהם, והם מעדיפים על פני מעורבות הרבנים את אמנת גביזון-מדן (שחיברו פרופ' גביזון והרב יעקב מדן כתשתית מוסכמת לחיים משותפים בישראל). עוד טרם יבשה הדיו על סיפור מעורבותם של הרבנים, במצוות הבוס נתניהו (לא ייאמן!) – לחדול מן המהלך הטקטי הנבון, שניהל בנט לאחר התפטרות ליברמן להשגת תיק הביטחון. בנט: "נתניהו שיחק בציונות הדתית כמו בפלסטלינה, והפך את הבית היהודי לילדי הכאפות, שתמיד הולכים בתלם."

בנט לא רצה לראות עצמו, לדבריו, ממשיכם של זבולון אורלב ודני הרשקוביץ. הוא רצה לפתוח שורות גם בפני דני דיין, רונן שובל, אלי אוחנה ועוד. אבל הרבנים הטילו וטו.

"כל כהונתי לא רציתי להיות יתד נאמן של הדת," הסביר מי שנמנע בכוונת מכוון להיכנס למלחמות השבת ולהצטרף למאבק נגד הלהט"בים, כדי להפוך את הבית היהודי ממפלגה סקטוריאלית, בלתי אטרקטיבית לחילוניים, למפלגת ימין כלל ישראלית, חילונית-דתית, שמושתת על רוחה של אמנת גביזון-מדן. 

ייתכן שההימור הנועז הזה ייכשל וייטמן בבית הקברות של הפוליטיקה, ועל מצבתו ייכתב: נקטף בדמי ימיו. מאידך, יתכן שיצליח. אבל בואו נודה, שיש כאן מהלך נועז, ברוח 'המעז מנצח'. מהלך כל כך נועז, שבקצהו רק שתי אופציות: להיות, או לחדול; או צל"ש או טר"ש. 

מנחם רהט

* * *

יואל נץ

ולדימיר ויסוצקי, 1938-1980

הוויקיפדיה בלשון הרוסית יודעת לספר כי בשלהי המאה ה-19 החלו לצאת מפולין רבתי ולהתפזר על פני העולם כולו מאות, ואולי אלפי יהודים בשם ויסוצקי. המפורסם שבהם היה ולדימיר סימיונוביץ' ויסוצקי (הוא לא היה, אולי, יהודי על פי ההלכה היהודית – דומני שאימו היתה גויה את מי זה מעניין?). השני היה סוחר תה גדול מימי ראשית המאה ה-20, דוד וסילייביץ' ויסוצקי. הוויקיפדיה מספרת גם כי, בשנים הראשונות שלאחר המהפכה היתה נפוצה המהתלה: "התה של ויסוצקי, הסוכר של ברודסקי ורוסיה של טרוצקי." היא לא מספרת על לץ מצוי שהיה חד חידה: "מה בין תה ויסוצקי לביצים של טרוצקי?" והיה גם משיב: "גודל השקיק..." אבל מצוין שם, בוויקיפדיה הרוסית, שגם כיום בישראל קיימת פירמה "ויסוצקי" בעסקי תה.

ולדימיר ויסוצקי היה מוזיקאי, שחקן, משורר ובּאַרד (משורר וזמר עממי). הוא כתב ושר כ-700 שירים, גילם כ-30 דמויות בסרטי קולנוע ובתיאטרון והופיע בקונצרטים על פני רוסיה כולה ועל פני ארצות תבל רבות. בין שיריו מצויות השורות הבאות (תרגום מילולי):

"כאשר את סדרי החיים המפלצתיים שלנו / פוררה המהפכה לאבק, – / חיו ברומא יהודים ויסוצקים / שלא נודעו בחוגים הגבוהים."

השכנים, החבֵרות וסימיון ולדימירוביץ' ויסוצקי – בעלה של נינה מקסימובנה, ליוו בחבורה עליזה את נינה אל בית היולדות. מישהו הציע, כי אם הראשון שייקַרה בדרכם יהיה גבר – אות הוא שייוולד בן, ואם אישה – בת. בעת רדתם במדרגות פגשו בשכנה ששבה ממשמרת לילה. רוחו של האב לעתיד לבוא נעכרה עליו. הוא הבטיח לנינה שיקנה לה שעון יד – מתת מלכים בימים ההם – אם ייוולד בן. נולד אכן בן וקראו לו ולדימיר לזכרו של הסבא, כמנהג היהודים. אימו של המשורר העתידי הייתה בת 26, האב – בן 22. הם היו כמו כולם עניים מרודים ועניין השעון נשכח. על חיי ילדותו המוקדמת הוא עתיד לשיר: "...לשלושים ושמונה דירות-חדר רק בית כיסא אחד..." כאשר מלאו עשרה חודשים לתינוק נאלצה האם לצאת לעבודה. בעת הפסקות הצהריים הייתה ממהרת הביתה להאכיל את הילד. ההנהלה הרשתה לה ברוחב לב לאחֵר ב-30 דקות את שובה לעבודה.

בפרוץ המלחמה היה וולודיה בן 3. האב נסע לחזית, האם והילד התפנו לעבר אורל. האם עבדה קשה וראתה את בנה רק בימי ראשון. את ימי השבוע עשה הזאטוט ב"גן הילדים". נינה נהגה לספר (היא נפטרה בשנת 2003) שיום ראשון אחד בבית אמר לה הילד: "כעת אני יודע מה זה אושר – זה כשאין גושים בדייסת הסולת."

אחרי המלחמה התגרשו. האב הכיר בחזית אישה אחרת ונטש את המשפחה. גם האם נישאה בשנית. יחסיו של וולודיה עם האב החורג לא עלו יפה. לעומת זאת האם החורגת אהבה אותו מאוד. האב נטל את הבן לגרמניה, שם שירת בצבא הסובייטי בתום המלחמה בדרגת פולקובניק והילד למד לנגן בפסנתר.

עם שובם למוסקבה החל וולודיה ללמוד בבית ספר לבנים. הישגיו בלימודים היו טובים; המשמעת צלעה: היה מחסיר שיעורים, היה רץ לבית קולנוע, משחק קלפים עם ידידים ושותה משקאות חריפים כבר מגיל שלוש-עשרה. ציוניו בתעודת הבגרות היו גבוהים. בשנת 1955 עבר להתגורר אצל אימו ובלחץ האב החל ללמוד במכון להנדסת בניין. בתום הסמסטר הראשון, שקד בצוותא עם חבר ללימודים במשך רוב שעות הלילה של ראש השנה 1956, על שרטוט שהיה משמעותי לקראת המשך הלימודים. אחרי שהשלים את שרטוטו – שפך עליו וולודיה את שאריות הקפה מן הקנקן, לנגד עיניו הנדהמות של החבר. "זהו, נגמר," אמר באנחת רווחה, "אלך להיות שחקן!"

לבית הספר למשחק הוא התקבל, למרבה הפלא, בקלות. אבל במשך מיספר שנים מתום לימודיו נאלץ היה לגלם תפקידי משנה. בתור בארד הוא החל להופיע בשנת 1959. הופעתו הראשונה זכתה להצלחה עצומה, אבל לא הגיעה לכדי סיומה המתוכנן: באולם הקונצרטים נוכח היה המועמד לפוליטביורו החבר פוספילוב, והוא דרש שתיפסק הופעתו של הזמר הצרוד.

בשנת 1961 כתב וויסוצקי את שירו הראשון "הקעקוע". בכך הוא פתח בסדרה של שירים, שבתוכנם מתייחסים על עולם הפשע, ובסגנונם – אל רומנסות אורבאניות, אל פולקלור של העולם התחתון ואל שירי זימה. הציבור דימה לזהות אותו עם גיבוריו, ובמשך כל חייו נאלץ היה להכחיש גרסאות שונות ומשונות מן הביוגרפיה שלו כביכול. את הופעותיו הראשונות היה עורך בחוג ידידים, מלווה את עצמו בגיטרה, וכעבור זמן קצר הופיע בערבים פומביים ובקונצרטים. כתב ושר על המלחמה, יצר סדרה של שירי ספורט, סאטירה על תמונות מחיי היומיום, אגדות עם, סיפורים אלגוריים על בעלי חיים ועוד כהנה וכהנה.

ככל שגברה הפופולאריות שלו, כך גברה בחוגי השלטון אי שביעות הרצון מהופעותיו. בשנת 1968 הודפסו מאמרים בהשראת השלטונות אשר הוקיעו את יצירתו והדביקו למוניטין שלו גוון של עבריין. האפשרויות לפרסם ולהקליט מיצירותיו נחסמו בפניו. אבל אזרחי בריה"מ היו רוכשים רשמקולים (הוצאה כספית שהיתה גבוהה ממשכורת חודשית!) ולו רק כדי להקליט את שירי וויסוצקי, איש משכֵנו. שמות של רבים מגיבורי שיריו נתקבעו בפי העם כדמויות המסמלות תכונות ואופי. יצירתו שופעת בכפל משמעויות סמנטיות. בתת-טכסטים רבים שלו, בולט כיוון פוליטי מובהק, באחרים חבוי עומק פילוסופי ומשתמעות מהם הכללות. בתת-טכסטים נוספים הוא קובע, כי ייתכנו (שומו שמיים!) השקפות שונות וסותרות כלפי בעייה וכלפי תופעה כזו או אחרת. אך מעל כל אלה, וויסוצקי העשיר את השירה בלשון של שיג ושיח של מִשְּׁלַב דיבורי יומיומי, בדמויות צבעוניות ובאורח סיפורי נוקב וחריף. הוא הושפע מן השירה הפוטוריסטית שראש וראשון לה היה מאיקובסקי; הושפע על ידי יוצרים של שנות ה-20 וה-30 כמו באבל, זושצ'נקו, בולגקוב וכן – על ידי מודרניסטים של שנות ה-60, ווזנסנסקי, אחמדולינה ובעיקר על ידי אוֹקוֹדְזַ'אבָה, אשר היה למייסדה של הסוגה "שיר מפי מחברו."

את פירסומו הנרחב ככוכב תיאטרון הוא כבש רק בשנת 1964, בעקבות משחקו ב"הנפש הטובה מסצ'ואן". לתהילה ולהכרה כל-רוסית כשחקן גדול, הוא זכה בשנת 1971 כאשר גילם את המלט ומילא תפקידים ראשיים בסרטי קולנוע רבים.

נישואיו עם השחקנית איזָה ז'וקובה נמשכו קצת פחות מארבע שנים. השחקנית לודמילה אברמובה מספרת, כי ערב אחד היא הגיעה אל בית המלון בלנינגרד להתארח בו, לקראת השתתפותה בצילומים לסרט. בדרכה נקרה אדם שתוי, פצוע בראשו, לגופו חולצה פרומת כפתורים. היא לא הכירה עדיין את ויסוצקי. ניסתה לאגוף אותו, אך האיש ביקש ממנה כסף. לא היתה ברשותה אף לא קופיקה; היא ביקשה עבורו כסף מן המנהלת ונענתה בשלילה. גם למכריה לא היה כסף. לודמילה הסירה מאצבעה טבעת עם יהלומים – ירושה מן הסבתא – ומסרה אותה לידיו של איש זר לה לחלוטין. ויסוצקי הפקיד את הטבעת בהנהלה כערבות והבטחה, שעם בוקר ישלם בעבור כלי האוכל אשר ניפץ. אחר כך עלה לחדרה של לודמילה, שם הם ערכו את ההיכרות ביניהם. מנישואין אלה נולדו שני בנים ארקדי וניקיטה.

העיתונים מיעטו לספר שיש לו לוויסוצקי גם בת בשם נסטיה, אשר נולדה בעקבות רומן סוער שניהל עם השחקנית טטיאנה איבננקו, בלונדינית יפיפייה. האימא והבת נמנעות כיום מראיונות לתקשורת ונמנעות גם מן התביעה להכיר בקרבתן המשפחתית למשורר.

בשנת 1967 הכיר וויסוצקי בפאריס שחקנית צרפתייה ממוצא רוסי, מרינה וְלַאדי, שהיתה לאשתו השלישית. על אהבה עמוקה זו נכתבו ברוסיה מאמרים וספרים לא מעט. והנה לפני שנים מעטות הופיעו בכמה עיתונים וכתבי עת ברוסיה ראיונות עם אוקסנה אפנאסייבה-ירמולניק, בהם היא מספרת על יחסיה עם ויסוצקי. ניקיטה ויסוצקי (בנו של המשורר) משיב על כל השאלות בנוגע לאוקסנה ב"אין תגובה."

בערב ה-24 ליולי של שנת 1980 הרגיש וולודיה רע מאוד ואמר לאימו: "אימא, היום אני אמות..." רופא שטיפל בו בשנותיו האחרונות ביצע בו פעמיים החייאה והנשים אותו ארוכות בלילה ההוא. במשך שלוש דקות ביקר וולודיה בעולם שכולו טוב וחזר משם, ולבסוף הסתלק לבלי שוב...

בּוּלַט אוקודז'אבה ספד לו בשיר:

בּוּלַט אוֹקוּדְזַ'בָה

על וולודיה וויסוצקי

עַל ווֹלוֹדְיָה וִיסוֹצְקִי שִׁיר זֶמֶר רָצִיתִי לִבְכּוֹת:

עוֹד אֶחָד שֶׁצָּעַד וְנָמוֹג שָׁם מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת.

יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי חָטָא, כִּי הִקְדִּים אֶת נֵרוֹ לְכַבּוֹת...

כָּךְ יָדַע רַק לִחְיוֹת – צַדִּיקִים מֻשְׁלָמִים אֵין בַּחֶלֶד.

בָּעֲקֵבוֹת הַחַמִּים גַּם אֲנַחְנוּ נִפְסַע לִבְלִי שׁוּב.

הַפְּרִידָה תֶּאֱרַךְ רֶגַע קָט וְדַרְכֵּנוּ צוֹלַחַת.

סֹב נָא סֹב סְבִיב מוֹסְקְבָה קוֹל הַבָּס הַצָּרוּד הָאָהוּב,

וַאֲנַחְנוּ נֵשֵׁב, גַּם נִצְחַק, גַּם נִבְכֶּה מְעַט יַחַד.

עַל ווֹלוֹדְיָה וִיסוֹצְקִי שִׁיר זֶמֶר בִּקַּשְׁתִּי לִשְׁזֹר,

אַךְ הַיָּד רָעֲדָה, הֶחָרוּז לֹא תָּאַם אֶת הַלַּחַן...

חֲסִידָה שְׁחוֹרָה שֶׁל מוֹסְקְבָה נָחֲתָה אֶל הַשְּׁחוֹר,

חֲסִידָה לְבָנָה שֶׁל מוֹסְקְבָה בִּמְרוֹם לֹבֶן רָקִיעַ פּוֹרַחַת.

בזכותה של מרינה ולאדי זכה המשורר ללוויה ולטכס קבורה אנושיים. הימים היו ימי המשחקים האולימפיים במוסקבה. באצטדיונים מחלקים היו במרץ רב מדליות, וחששו פן האלמנה, שהיא נתינה זרה, תעורר שערורייה בינלאומית. גלינה ברז'נייב טילפנה אל אביה ומזכיר המפלגה נתן אור ירוק. עם רב מאוד החל לצבוא על פתח התיאטרון שעל הטגאנקה, בו הוצב הארון. תור המלווים התארך לכדי חמישה קילומטר. מכל החלונות רעמו שירי ויסוצקי. הכול ידעו את מילות השירים על-פה למרות שאף לא שורה אחת מיצירתו ראתה עד אז אור בדפוס. ההמונים הבינו כי לא יזכו להגיע אל ארונו של וויסוצקי ואנשים החלו מעבירים את הפרחים מיד אל יד מי שניצבים היו לפניהם. נהר של פרחים זרם אל פנים התיאטרון. אולפני הסרטים הדוקומנטאריים חסרו דווקא ביום ההוא סרטי צילום, ואולי – ציוד כלשהו, ואולי לא היה בה בלווייתו של ויסוצקי די עניין עבור ההיסטוריה בעיני השלטונות. האנשים גדשו את הרחובות במשך מיספר ימים, וביום צאת הלוויה לדרך, היו כל גגות הבתים שסביב כיכר טגאנקה גדושים בני אדם אבלים, אף על פי שלא פורסמה אודות קיום הלוויה כל הודעה רשמית, למעט מודעה צנועה שתלויה היתה מתחת לאשנב קופת הכרטיסים של התיאטרון: "השחקן ולדימיר וויסוצקי נפטר." אף לא צופה אחד החזיר את הכרטיס שרכש למחזה "המלט", שהצגתו אמורה היתה להתקיים יומיים אחרי מות השחקן – הכול שומרים את הכרטיס למזכרת.

שירו של הזמר מול פני המיקרופון

עֵינֵי כֹּל בִּי, הָאוֹר עַל הַפָּנִים.

עוֹד הוֹפָעָה לִי זוֹ, וְלֹא יוֹתֵר הִיא:

מוּל מִיקְרוֹפוֹן נִצָּב, כְּמוֹ מוּל הָאִיקוֹנִין.

לֹא-לֹא, הַיּוֹם – כְּמוֹ מוּל חָרָךְ שֶׁל יֶרִי!

הַמִּיקְרוֹפוֹן אוֹתִי לֹא מְחַבֵּב –

צְרִידוּת קוֹלִי עַל אִישׁ אֵינָהּ נֶחְשֶׁקֶת.

אִם רַק אֵי-שָׁם כְּטֶפַח אֲזַיֵּף –

בְּלִי רַחֲמִים יַגְבִּיר לִי אֶת הַשֶּׁקֶר.

אוֹרוֹת פָּנָס מְסַנְוְרִים עֵינַיִם,

גּוּפִי דּוֹאֵב, נִצְרָב מִן הַקַּרְנַיִם,

לְכָל הַזַּרְקוֹרִים אֲנִי מוֹקֵד,

וְלוֹהֵט!.. לוֹהֵט!

הוּא, שְׁמִיעָתוֹ חַדָּה מִן הַסַּכִּין.

וְלֹא אִכְפַּת לוֹ אִם אֲנִי בְּכֹשֶׁר.

הַמְּנֻוָּל יָנִיחַ לִי, רַק אִם

כָּל צְלִיל מֵגִיחַ מִגְּרוֹנִי בְּיֹשֶׁר.

צָרוּד קוֹלִי בְּאֹפֶן מְיֻחָד,

אַךְ לֹא אָעֵז מִנִּי סִגְנוֹן טוֹנָלִי

לִסְטוֹת הַיּוֹם וְלוּ רַק בְּמִקְצָת,

וָלֹא – יִהְיֶה סוֹפִי אַךְ מַר וָרַע לִי.

הַמִּיקְרוֹפוֹן כְּמוֹ עַל צַוָּאר גָּמִישׁ

כְּמוֹ רֹאשׁ נָחָשׁ שֶׁלֶּקַח יְלַמְּדֵנִי

אִם אֶשְׁתַּתֵּק לְרֶגַע – הוּא יַכִּישׁ, – 

חַיָּב לָשִׁיר – אַחֶרֶת יְמִיתֵנִי!

עֲצֹר וְאַל תָּנוּעַ, שְׂנוּא נַפְשִׁי:

אַתָּה אַרְסִי, הַכָּשָׁתְךָ – מַכְאוֹב רַע!

אֲנִי הַיּוֹם מַשְׁבִּיעַ נְחָשִׁים.

אֲנִי לֹא שָׁר – אֲנִי מַשְׁבִּיעַ קוֹבְּרָה.

אֶת הַצְּלִילִים חוֹטֵף הוּא בְּמַקּוֹר

גּוֹזָל מֻרְעָב מֵעֹמֶק הַגַּרְגֶּרֶת.

כְּשֶׁהַגִּיטָרָה אֶת יָדַי תִּקְשֹׁר

יִתְקַע הוּא בְּרֹאשִׁי כַּדּוּר עוֹפֶרֶת!

וְשׁוּב!.. אֵין קֵץ לְכָךְ, אֵין סוֹף, אֵין דַּי!

מַה מִּיקְרוֹפוֹן הוּא – מִי בָּכֶם יוֹדֵעַ?

לְפֶתַע הוּא לַמְפַּד אֶל מוּל פָּנַי

אֵינִי קָדוֹשׁ, אֵין מִיקְרוֹפוֹן זוֹרֵחַ.

נְעִימוֹתַי פְּשׁוּטוֹת כְּמוֹ "הַךְ בַּתֹּף!"

אַךְ אִם מִצְּלִיל אֱמֶת אֶסְטֶה כַּזַּיִת –

מִצֵּל הַמִּיקְרוֹפוֹן מִיָּד אֶחְטֹף

סְטִירוֹת צוֹרְבוֹת עַל שְׁתֵּי הַלְּחָיַיִם.

אֲנִי מוּאָר, הָאוֹר עַל הַפָּנִים

מַה לְצַפּוֹת – לְשֶׁקֶט אוֹ לְמֶרִי?  

מוּל מִיקְרוֹפוֹן נִצָּב, כְּמוֹ מוּל הָאִיקוֹנִין

לֹא-לֹא, הַיּוֹם – כְּמוֹ מוּל חָרָךְ שֶׁל יֶרִי!

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר

"דרך גבר"

ליגאל מוסינזון

1953, 1974

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 15.11.1974

תחת הכותרת "'דרך גבר' – מקץ עשרים שנה"

לפני 45 שנה

כאשר הופיע לפני עשרים שנה הרומאן "דרך גבר" ליגאל מוסינזון (וזאת כשלוש שנים לאחר שעזב את קיבוץ נען, בו היה חבר תריסר שנים) רעשה כל הארץ.

אחד מזיכרונותיי הספרותיים הראשונים הוא ערב עם יגאל מוסינזון לרגל הופעת "דרך גבר", באולם של מועצת פועלי פתח-תקווה, ואני אז נער בכיתה שביעית בגימנסיה, וזה, דומני, הערב הספרותי הראשון שאני עד לו בחיי. הסקרנות משכה אותי. מה-גם ש"דרך גבר" היה אחד הרומאנים ה"ארוטיים" ביותר שהתגלגלו לידינו באותה תקופה. ואני זוכר כיצד עלו לבמה בזה אחר זה קוראים מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, אחדים מהם, דומני, אנשי קיבוץ גבעת השלושה הסמוך למושבה, ורובם, מי פחות ומי יותר, יסרו את יגאל מוסינזון ודנו אותו ברותחין. [ביניהם היה גם דובק'ה עפרון, המבוגר ממני בשנה, צעיר הדוברים]. היחיד שנקט לשון מתונה היה המורה הזקן של המושבה, שהיה חובב-ספרות וגם ניהל את הפגישה.

על מה יצא הקצף?

בעיקר על תמונת הפתיחה של הרומאן, בה משולב סיפור מותו של חבר-קיבוץ מהכשת נחש, בלי שהחובשת והרופא יתייחסו ברצינות להכשתו:

"לבסוף תוחבים את הנשוך למיטתו באוהל השומט יריעותיו, ומניחים אותו לנפשו ולמכאוביו. וכל הלילה צעק מנדל וילצ'יק: 'אני אמות. הצילו אותי. אני אמות. הצילו את חיי!' גבר זה, שעבר את כל מוראות המלחמה, ומחנה-הריכוז לגולים בסיביריה בכלל זה, ממרר בבכי, וצעקותיו מפלחות את אוויר-הלילה – אך איש אינו מקשיב לו. איש לא. הקיבוץ ישן. הקיבוץ מתעתד, למחרת, להמשיך את המשימות ההיסטוריות אשר ציוו עליו הציונות והסוציאליזם." (עמ' 14-15).

הורגש שהאנשים שדיברו באותו ערב אינם מוכנים לעשות איזושהי הפרדה בין ספרות למציאות. עיקר הזעם יצא על הצגת הקיבוץ באור שלילי. ולעיתים קשה היה להבחין מתוך דבריהם מהו עיקר "פשעו" של מוסינזון: האם בכך ש"הוציא החוצה" ותיאר מעשה אמיתי שאירע בקיבוץ מסויים, או בכך שטפל על הקיבוץ מעשה אשר לא ייתכן כלל שהתרחש בו? הנימה הכללית של ההתקפות המילוליות היתה שהסופר "יורק אל הבאר ששתה ממנה"!

ובנוסף לכך הועלה גם עניין ה"סיזון" – מפני מה מצא לנחוץ יגאל, שהוא בכל זאת "אחד משלנו", כלומר מאנשי תנועת העבודה – לחזור ולהעלות ולחטט בפצעים שהגלידו זה מכבר ואשר השיכחה יפה להם?!

את תשובתו של יגאל מוסינזון באותו ערב רחוק, לפני עשרים שנה, אינני זוכר בדיוק. דומני שגם הוא ניסה להלך בין שני העולמות: מצד אחד דיבר על חירותו של הסופר לבדות ברומאן את העלילות שהוא חש צורך להעלותן, ואמר שאסור לבחון את הספר על פי מה שהתרחש או לא התרחש בקיבוץ זה או אחר, ומצד שני דיבר על התכנים עצמם ועל כך שהסופר חייב לתת ביטוי לתקופתו ולהעלות בחריפות את הנושאים החשובים בעיניו, אפילו הם עוסקים בתקופה קשה של מלחמת-אחים, אשר זיכרה אינו ערב לרובו של הציבור.

הרגשתי באותו ערב היתה די ברורה ומוגדרת: הייתי בטוח שיגאל מוסינזון כתב דברים אמיתיים בספרו, שכך ממש התרחשו במציאות – שהרי אחרת לא היה מעורר על עצמו רוגז כה רב. חשדתי בו שעשה זאת גם למען עורר "סנסאציה", וסיכמתי לעצמי שסופר הוא אדם שכותב דברים אמיתיים, מעורר רוגז סביבו, מתפרסם וסובל. ואני מקווה כי הקורא אינו מצפה שאקום ואומר כי באותו לילה החלטתי אני עצמי להיות סופר.

לפני שבועות אחדים קיבלתי את מהדורתו החדשה של "דרך גבר", שנים לאחר שהספר אזל לגמרי מחנויות הספרים. (הוצאת טברסקי, שהוציאה את המהדורות הראשונות, התחסלה לפני שנים). חזרתי וקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, מנקודת-מבט מבוגרת ומרוחקת, שונה לגמרי מזו של הנער בפתח-תקווה לפני עשרים שנה. ואכן, הרושם היה אחר לגמרי, כאילו שני ספרים שונים קראתי בשתי תקופות בחיי.

דבר ראשון, הקטעים האירוטיים. כמה מן הדברים הבולטים שזכרתי בספר, במשך השנים, לבד ממותו של מנדל וילנצ'יק מהכשת הנחש, היו קטעי התייחדות של גבר ואישה, ובייחוד הלילה שמבלה רפאל הובר במיטתה של עתליה, הג'ינג'ית היפה והמשותקת ברגליה. זה היה משהו מפעים, משהו שמאיץ את זרימת הדם בגופם הבתול של נערים צעירים. משהו מיסתורי. ועם זאת, בכמה מפרטיו, אפילו לא מובן. ועתה קראתי, הבנתי יותר, בעצם – הכול, ועם זאת – לא התרגשתי. הזיכרון של ההתרגשות הראשונה היה חזק יותר מן התגובה שבפגישה המחודשת עם הספר עצמו.

גם הנושא הפוליטי – ה"סיזון", הוויכוחים בין אנשי ההגנה, אצ"ל ולח"י, דרכו של רפאל הובר חבר הקיבוץ ואיש-ההגנה למן הסגרתם של אנשי אצ"ל לבריטים ב"סיזון" ועד לנטילת גורלו בידיו והתקרבותו לאנשי לח"י. בסוף הרומאן – כל אלה נראו עתה באור חדש ושונה.

מצד אחד, במלוא חשיבותו של הספר מבחינת הצגת היריעה ההיסטורית-התרבותית של תקופה זו, באמצע שנות הארבעים [של המאה ה-20]. לגבי דור ושני דורות של קוראים צעירים כיום, נשמעים קורות אותה תקופה כסיפורים שאינם רחוקים מימי "השומר" וניל"י, והם מתארים אווירה של שנאת אחים חריפה ויריבויות שכמעט והשתכח טעמן וזיכרן מאז הסתיימה תקופה זו בדברי ימי ישראל.

ומצד שני – לאור כמה וכמה התפתחויות פוליטיות שאירעו לאחרונה, בתחום ההתנחלויות – מקבלים הוויכוחים הישנים כמין אקטואלייות מוזרה, ללמדך שהוויכוח בין מתונים לקיצונים, "יונים" ו"ניצים", לא החל לפני שבע שנים, וגם לא לפני עשרים ושש שנים. בהבדל אחד – שבימי המנדאט היו האנגלים בבחינת האוייב הראשון במעלה, והיה כמין רצון להתעלם מכך שעיקר הסכסוך עודו לפנינו, והוא עם הערבים. תיאורי ההתנגשויות עם האנגלים, המאסרים, הפגיעות, הזעם, השנאה, ההשפלה והנקם – כל אלה נראים כיום כאגדה רחוקה. ודומה כי גם אנשים שחיו את התקופה ההיא כמבוגרים מתקשים לזכור אותה כיום באותו פאתוס של מאבק הירואי המצוי ב"דרך גבר".

על הקיבוץ נכתבו מאז "דרך גבר" רומאנים וסיפורים לא מעטים. מהם עמוקים יותר מבחינה פסיכולוגית, עדינים יותר מתיאור המירקם החברתי, בעלי סמלים ומשמעויות רבות יותר המובנות לקוראים יודעי ח"ן, וגם קרובים יותר מבחינת תקופתם להווה – אבל אפילו בקריאה חוזרת לאחר עשרים שנה עדיין בולטת המרירות העזה, הבוטה, והסגנון הקשוח והבלתי-מתחמק בתיאורי הקיבוץ ב"דרך גבר".

אמנם, אחת הדמויות האנושיות והיפות ביותר בסיפור היא דמותו של אברהם גלין, מזכיר הקיבוץ, המרכז באישיותו כמין חוכמת דורות קיבוצית עצובה, ואולם הסך-הכולל של חיי הקיבוץ המתוארים בספר עשוי להסעיר גם כיום את הקורא.

מבחנו של רומאן אינו במידת האקטואליות של מרכיביו החברתיים והפוליטיים אלא באותו "נטו" של ניסיון אנושי המתואר ברמה אמנותית כזו ששיני-הזמן אינן פוגמות בה. מבחינה זו עומדים היטב הקטעים הדרמאטיים והעלילתיים בספרו של מוסינזון, והקושי מצוי בעיקר בקטעים שעיקרם דיבוריהם ומחשבותיהם של הגיבורים כשהם נסבים על ענייניים שברומו-של-עולם, ענייני חברה ופוליטיקה. כאן יש הרגשה של אריכות-יתר, של חזרה ושל הסברת דברים הידועים כבר, אפילו מתוך קריאת הסיפור עצמו.

גם הבעייתיות של הקיבוץ המתוארת ברומאן, היא בעיקרה זו של דור המייסדים, ודומה, לפחות מתוך קריאת ספרות הנכתבת על הקיבוץ בשנים האחרונות, שכמה קווים אופייניים של קשיחות, של התפרצות בתוך תנאי קיום קשים – פינו מקומם לתגובה יותר מופנמת, שקטה וכוססת בלב פנימה.

להרבה קוראים צעירים יהא זה כיום סיפור על נעוריהם של סבא וסבתא, ובוודאי יתפלאו לראות שחייהם של הצעירים היום זורמים באפיק הרבה יותר מסודר ו"בעל-ביתי" מאשר חייהם חסרי-המנוחה של אבות-אבותיהם.

* יגאל מוסינזון: "דרך גבר". הוצאת ביתן, תל-אביב. 1974. 272 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת אסטרולוג 2000

פרק שביעי

הרצאת דודי על התפוז. השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה

יום אחד לקחו אותי הוריי ל"בית האיכר" לשמוע את דודי אלכס, שביקש להוכיח שאינו נופל מטשרניחובסקי, וכתב הרצאה פיוטית בשם "המלך תפוז" המתארת את גילגולי החקלאות במושבתנו.

מייסדי המושבה ובהם סבי ישבו בשורה הראשונה, מקלותיהם בין רגליהם, תמונותיהם ותמונות חבריהם שהלכו לעולמם מתנוססות גבוה על הקירות מסביב, והם מכחכחים ומהנהנים לאות הסכמה כאשר קטע מדברי דודי מצא חן בעיניהם במיוחד.

לנו, בני-איכרים, היה הבית מקדש-מעט למרות מה שהסופר חיים ברנר כתב שאנחנו "ילידי הארץ, הנירפים והמושחתים" שוכבים עם בהמות ומוכנים לזיין כל מה שזז.

מקרפיף ערימות-העץ הגדולות ממול, בצידו הריק של רחוב נורדאו, נשמעו קולות קצובים של ביקוע בולי-עץ בגרזן בידיו של יוסקה המרסק, בעל פני התורכי.

"לפני שנים רבות, רבות," פתח דודי ואמר, לבוש בחליפתו החומה, קומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע בכיס העליון, והמגבעת החומה, רחבת-התיתורה ובעלת הקצה המחודד, מונחת על השולחן לצידו, "כאשר נוסדה מושבתנו, ראשונה בארץ, לא היה לאיכרים מה לאכול, והם היו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו לה: 'חיטה, חיטה, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה החיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול כי עובד אדמתו ישבע לחם.'

 "קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה. אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול. הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו לה: 'גפן, גפן, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה הגפן: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש. והוא יתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם כי יין ישמח לבב אנוש.'

 "נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין. אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים בגלל המחלה שהיה לה שם יפה ומצלצל: פילוקסרה..."

אל ההדים שהשמיעו מכות הגרזן הקצובות, שבהן ביקע יוסקה המרסק גזעים לכפיסים במגרש ממול, ניתווסף לפתע תקתוק קבקבי-עץ מכיוון הכניסה ל"בית האיכר".

בדלת הזכוכית הגדולה של המבוא הפנימי הופיעו פני המדונה של עדה-פרומנדה, שהתנוססו מעל לשמלתה הארוכה בעלת המיפתח הרחב החושף אין-כלום. אפה נלחץ אל הזכוכית ונתפחס כאשר צעקה לעבר דודי:

 "אבא! אבא! למה עזבת אותי?"

מיד קפץ לסלק אותה מר טרונסקי קל-הרגליים, שליח המועצה הכפרית, אבל באולם נפלה הרגשה לא-נעימה, כאילו מישהו הדביק עוגה של בוץ או חרא על הקיר.

אני כל-כך הסמקתי כשעדה צעקה, קיוויתי שאיש מהמשפחה לא ירגיש בכך. לפני שנים אחדות אימא שלחה בידי תבנית ובה כיכרות-לחם ופיתות רכים, מכוסים במטליות-בד, להביא אל התנור של בומבַּיי בשוק הגדול. זה היה ודאי אחד מימי שני או חמישי בשבוע, שבהם נהגו אימהותינו האיכרות ללוש את הבצק. ישבתי יחף על שרפרף בחוץ וחיכיתי שתסתיים האפייה, כשאני נהנה לשאוף את ריח הלחם הטרי. על הכיכרות החמים הניח בומביי האופה את ערימת הפיתות השחומות, שאימא משחה אותן בבית בחלמון ביצה ופיזרה עליהן גרגירי קצח שחורים.

בדרכי הביתה התחלתי לכרסם אחת מהן, והנה צצה מולי עדה-פרומנדה הגבוהה ובעלת הפנים המטומטמות כשהיא מתנודדת בשמלתה הארוכה על קבקבי-העץ, ואמרה:

 "בן-דוד קטן שלי אני רעבה תן לי פיתה."

 "לא!" אמרתי, והחזקתי את חבילת דברי-המאפה החמה קרוב לחזה, למרות שצרב לי. "אני לא בן-דוד שלך!"

 "בן-דוד קטן שלי אני רעבה נורא לא אכלתי שבועיים תן גם לי פיתה אם לא אני אמשוך לך בזובי."

 "לא."

 "ואם אראה לך קוס אז תיתן גם לי פיתה בן-דוד קטן שלי?"

 "מה?" התבלבלתי. הייתי תמים וטרם ידעתי אפילו מה בדיוק ההבדל בין ילד לילדה. באותה תקופה קדומה בחיי חשבתי שגם לילדות יש זוּּבִּי.

 "בן-דוד קטן שלי ראית פעם בחיים קוס של גיברת?"

עמדנו לבדנו במשעול העובר בין החצרות, בגבעה מעל לשוק. דבר לא זז. לא נשמע. רק נץ אחד טס גבוה בשמיים, מחפש ציפור או גוזל לצלול עליהם ולטורפם.

עדה-פרומנדה הרימה מולי את שולי שמלתה הארוכה, לא היו שם תחתונים, לא היה שם כלום. רק שיער חום בהיר ומדובלל צמח בשיפולי הבטן הפחוסה. היא פתחה באצבעותיה משהו שניראה כמו פצע או שושנה אדומה.

בטיפשותי מילמלתי, "מה? בנות זה לא כמו אצל בנים? זה מה שנישאר אחרי שחתכו לך?"

 "חתכו לאימא שלך טומטום!" ניצלה עדה-פרומנדה את התדהמה שלי, הירפתה משולי שמלתה כמורידה מסך על מערומיה – אצבעותיה הארוכות חטפו פיתה מהבילה מהחבילה החמה שאימצתי לחזי, הכול בתנועה מהירה אחת, כאותו נץ העט אל טרפו – והיא ברחה ממני בצחוק קולני כשקבקביה נוקשים רחוק.

אותה שעה נשמע באולם "בית האיכר" קירקור הקיבה של אבא שלי.

אבא סבל מגאזים. כדורי הפחם שלעס ובלע לא עזרו לו, רק השחירו את לשונו והתאימו למראה הפסימי שלו. כאשר היה מתאפק מלהפליץ, היתה בטנו מקרקרת.

איש לא היה מעלה בדעתו שאבא הוא המקרקר. זה היה יכול להיות כל אחד אחר. אבל אימא היתה תמיד בכוננות שמירה עליו, מה שכמובן הגביר את התנועות הבלתי-רצוניות של מעיו.

ואכן, היא מיד הפנתה אליו מבט מאשים ולחשה:

 "אולי מספיק כבר... אתה לא יכול לשלוט על עצמך?"

כולם שתקו באולם הגדול של "בית האיכר", כובשים את צחוקם למשפחה שלנו, רק סבא הקיש במורת-רוח על הרצפה במקל שבין ברכיו, כתובע מדודי להמשיך בהרצאתו.

ואכן אלכס דודי, שעל פניו לא ניראו שום אותות התרגשות, ומערכת העיכול שלו היתה מצויינת, הוא אף פעם לא הפליץ, החליק לאחור את שערו השחור ופתח בפרק המספר על התות. גם אל התות הלכו האיכרים וביקשו: "תות, תות, תהיה לנו מלך."

 "אמר התות: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים.'

 "התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי. אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד. הלכו האיכרים אל השקד ואמרו לו: 'שקד, שקד, תהיה לנו מלך.'

 "אמר השקד: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים.'

 "נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים ופועליהם וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח וטרי. אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. בקושי היה כסף לקנות לחם, והאיכרים היו רעבים. הלכו האיכרים אל השיטה ואמרו לה: 'שיטה, שיטה, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה השיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם.'

 "נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר. אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח כל איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים..."

 "למה עזבת אותי אבא למה עזבת יתומה עלא זובי אנשים רעים מנוולים אני אגלה לנציב העליון שבין שתי הקומות של בית האיכר אתם מסתירים ת'סליק [את הסליק] של רובים!"

קולה של עדה-פרומנדה עבר מחלון גבוה לחלון גבוה, דרכם חדר האור לאולם מאחורי גבו של דודי.

מר טרונסקי, שליח המועצה הכפרית, רץ מיד החוצה כדי להשתיקה.

שמעתי את מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי זיכרונה לברכה, שישב לא רחוק מאיתנו, לוחש בשפתיים הדוקות, "צריך לחסל את המשוגעת, זה אסון להגנת המושבה!"

מסייה בוריס היה חבר של דודי. מאחר שתאוותו של מסייה בוריס לנשים לא ידעה שובעה, בגד לא רק באשתו אלא גם בפילגשו הצעירה, המורה אפרת ירקוני.

כאשר ניראתה בלילה מכוניתו ליד הבית של שיינע-פשה גרשוני הצעירה, שבעלה נסע מטעם אגודת "פרדס" לאלכסנדריה אל סוכני הנסיעות אלרמן ומוס ליין לשדל אותם לפתוח קו ישיר של "פרינץ ליין" מיפו לליוורפול, או ליד ביתה של גברת צעירה פנוייה אחרת, היו אישתו בתורה ואפרת בתורה עושות לבוריס סקנדלים: "איפה היית אתמול בלילה, ראו את המכונית שלך..."

הלך מסייה בוריס ונתן לדודי את המפתח הנוסף של מכוניתו ועשה אותו שותף בה, ומאז שימש לו כאליבי. השניים היו, כמאמר הערבים, "טיזיין ביל באס," שני עכוזים במכנס אחד.

לפעמים היו נוסעים במכונית של מסייה קלדם לתל-אביב, שם לא היתה האווירה כה שמרנית כמו במושבה. הם היו הולכים לקולנוע "בית העם" לראות את פולה נגרי משחקת בפילם "המקדש הסיני". שותים בירה בקפה פילץ, בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, מבלים, רוקדים ואוכלים. באה עלייה גדולה של יקיות, באו בחורות יפות מרומניה, ומה חסר לווארשאיות, ללודז'איות, לצ'נסטחוביות וגם לביאליסטוקיות? יושבות על אש רעבה. בוערות. כן, היו בתל-אביב יפהפיות אירופה, עולות חדשות, חסרות אמצעים, שרצו מאוד להתערות בארץ.

דודי ומסייה בוריס עזרו להן להתערות וקיימו מצוות בעילת עלייה.

כאשר נשלחו השניים מטעם אגודת "פרדס" לבוקארשט לשם ייצוא השאמוטי כפו עליהם את חברתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. שני ההוללים הודיעו לו שמישהו מחכה לו בחדרו במלון. פתח ר' מורדכה את הדלת והנה זונה רומנייה חסרת בושה נתלית על צווארו, משחקת בדבלולי זקנו ומחככת ערוותה הפעורה במכנסיו השחורים. אוהו!

ועתה, היחיד שהתעלם מצעקותיה של עדה-פרומנדה היה דודי, שהמשיך לקרוא ממחברתו:

 "הלכו האיכרים אל הטבק ואמרו לו: 'טבק, טבק, תהיה לנו מלך.'

 "אמר הטבק: 'אם אתם מושחים אותי למלך עליכם, מלאו בשיחים שלי את השדות שלכם, כי אותי מעשנים בסיגריות ובנרגילות, בסיגרים ובמקטרות, ויש שתוחבים את האבקה באף – ומתעטשים! ומי שמגדל אותי לא יהיה רעב לעולם.'

 "נסעו האיכרים לתורכיה, שבה איזורים שלמים חיים מגידול הטבק, והביאו זרעים והנביטו אותם, ושתלו את הטבק בשדות, וקטפו את העלים הדביקים, וישבו בחצרות עם הנשים והילדים והשחילו במחטים את עלי הטבק על חוטים, ויבשו אותם במחרוזות, וכל המושבה התמלאה בריח מחניק. אבל בתי-החרושת לסיגריות הציעו עבור יבולי הטבק מחירים נמוכים שלא כיסו את הוצאות הגידול. הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו לו: 'תפוז, תפוז, תהיה לנו מלך.'

 "אמר התפוז: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי, מהפרדס של אנטון איוב ביפו, ותגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם.'

 "חרשו האיכרים חריש עמוק..."

אותו רגע נשמעה קריאתה של פרלה הגמלונית, שישבה עד כה בשקט בשורה האחרונה:

 "אוי, אני מתעלפת..."

 "וחפרו בארות, והכניסו בהן משאבות-מים..."

 "אוי, אני מתעלפת... חביאו לי מים!"

והיא התעלפה.

הרימו אותה והוציאוה החוצה, אל יוסקה בעלה, שיפסיק לחטוב בולי עצים ויטפל בה.

ואכן הוא בא, מחה בשרוולו את הזיעה מעל פניו, גירש את הזבובים מעל ראשו ונתן לה סטירה.

היא התעוררה וגירפצצה בירה בריח דג כבוש ובצל קצוץ. מתברר שאכלה יותר מדי.

דודי התעלם גם מההפרעה הזו, שכביכול נבעה מדבריו, (שום דבר מגונה לא דבק בדודי מעודו. אחת מתכונותיו, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה), והמשיך: "חפרו בור ברוחב שלושה-ארבעה מטרים, עד לעומק שבו המים 'מזיעים'..."

הימהום של הסכמה לדבריו נשמע מפי זקני המושבה.

 "ומשהגיעו לחול הרטוב חפרו באמצע שוחה עמוקה, ולאחר שניקוו מים בשוחה מילאו מהם בקבוק והכריזו: 'פני המים ניראים!' – אך לעיתים נפלו קירות החול היבשים של הבור החפור, והעבודה נפסקה."

ושוב הימהומים לאישור, והזקנים היושבים בשורה הראשונה מקישים על הרצפה במקלות ההליכה שבין ברכיהם.

 "ולאחר שגמרו את חפירת הבור, ובנו את כתלי הבאר מלמטה למעלה במסגרות עץ, וגמרו את בניין הקירות, והרכיבו בתוך הבאר על עמודי ברזל את ה'חנזירה', שהיתה דומה לחבית גדולה לאגירת המים, ומעל לבאר התקינו את האנטילייה משני אופני-עץ גדולים המונעים על-ידי גמל או פרד, והבהמה סובבה את התוף ועליו השרשרת עם תיבות העץ המעלות את המים אל ה'חנזירה', וכדי שלא יאבד לה שיווי-משקלה תוך הסיבוב החרקני מסביב לבאר, הלבישו על עיניה 'משקפיים' עשויות קש או עור, ולא אחת קרה שבהמת-העבודה נפלה לתוך הבאר, ולפעמים החול היה נגרף עם המים וסותם את מקורם, ולכן החלו לחפור את הבארות באדמת החמרה הכבדה למרות שבאדמות החול נמצאו המים קרובים יותר לפני הקרקע, והקושי בחפירת בארות, וההשקעה הרבה הדרושה לנטיעת פרדס הנושא יבול ראשון רק לאחר חמש שנים, גרמו לכך שהפרדסים הראשונים ניטעו רק במקומות שבהם המים נישאבו מנחל או שמי-התהום לא היו עמוקים, אבל אז הגיעו למושבה מנועי הקיטור, ומנועי הנפט והגאזולין, ומשאבות הבוכנה, והגיעו הפילטרים שהמציא המכונן ליאון שטיין כדי למנוע את גריפת החול עם השאיבה, והגיע הצמנט לעשיית הבטון, וניבנו תעלות-השקאה ובריכות השקאה, ובית החרושת ביפו החל להתקין צינורות-מלט להוליך בהם את מי-ההשקאה מהמשאבה אל עצי הפרדס..." החל דודי ממש שר את שירת הפרדסים, וזקני המושבה מקישים במקלות-ההליכה, והאיכרים רוקעים ברגליהם ומהמהמים איתו בקצב המנגינה, שאותה ידעו רק במושבה שלנו, ושדמתה קצת ל"חד גדיא", ודודי מנצח עליהם בידיו:

 "וההתלהבות לנטוע תפסה את כולם, ובכל החצרות עלו ריחות השתילים של הלימון-מתוק ושל החושחש, וחוואג'ה בַּארֶס הפך בפי כל לאבו-אלחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו, ובין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות, ועל הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, ושם ישבו המבררות על מחצלאות, והאורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ, ומבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל רציף-הנמל, והסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות, והארץ התמלאה פרדסים של שאמוטי, ולנסיה, לימון ואשכולית, טאבורי, קלמנטינה, מנדרינה, סטסומה, אתרוג ותפוזינה, פומלו ופומלית, והמלך תפוז כבש את העולם – ומאז האיכרים ומשפחותיהם לא היו רעבים אף פעם, אף פ-עם!!!!!!!!!!..." [והפינלֶה כמעט כסיום: "חד גדיא, חד גד-יא!!!!!!!!!!!..."]

מחיאות כפיים נירגשות נשמעו, תרועות. העיניים נצצו. שנים חלפו. היום לא נותר אפילו פרדס אחד במושבה שבימיה הטובים היתה מושבת ההדרים הגדולה בארץ.

המשך יבוא

הערת המלביה"ד: לא כל זני ההדר שדודי הזכיר כבר היו אז בנמצא בארץ.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, ושוב אשבח אותך על חדשות בן עזר. אבקש לחבק חיבוק תודה את עירית אמינוף על רשימתה הספרותית שעסקה בכרם אברהם ובעמוס עוז. 

ולנעמן כהן: עמוס עוז עזב את חולדה לא בגלל דולרים, בנו דניאל חלה באסטמה ונאלץ לגור בערד היבשה. 

הוא יצא מהקיבוץ בלי כלום, נילי אשתו קיבלה משהו וזהו. 

דירתו של עמוס ברמת אביב צנועה מאוד , הייתי שם לא אחת. הוא ניהל אורח חיים צנוע ונזירי כמעט. 

לא ידעתי כי להיקבר בחולדה שבה חי שנים רבות זה לנהוג כעשירי ישראל. 

שלך בהוקרה,

אלי עמיר

 * אהוד היקר, קראתי בעניין רב את המאמרים של אורי הייטנר ושל נעמן כהן על עמוס עוז. הכעס על כך שהוא "הבין" את האידיאליזם החמאסי הוא בהחלט מוצדק, וברור שבעיני שונאינו – לא רק השטחים הכבושים אסורים לנו, אלא כל ארץ ישראל.

עירית אמינוף מספרת על חוג הרצאות בקבוצת גבע – זכיתי ללמוד מיספר חודשים שם, כשהמורים שלי היו יהודית שמחוני, (אימא של האלוף אסף שמחוני), מיכל גור-אריה (אימא של דליה רביקוביץ'), נחמן רז (לימים – חבר כנסת), ויש לי רק זיכרונות טובים מאותה תקופה.

מיכל החליטה להקפיץ אותי כיתה, ולכן נאלצתי לעבור ללמוד בעפולה (בגבע לא היתה כיתה ח').

שלך,

משה גרנות

* בוקר טוב אהוד, למיטב ידיעתי נפלה טעות בדבריך (תשובה לציונות הקטסטרופלית): "המשפחה שלי עלתה ארצה מהונגריה בשנת 1886 כדי לייסד מושבה עברית בארץ-ישראל – מבלי שאיש רדף אותם או הציק להם ופשט את מכנסיהם."

מן הסתם פליטת מקש (אולי צ"ל 6 כפולה ולא 8 כפולה), 

ואם אני צודק – תתקן בגיליון הבא.

תודה על המוני הגיליונות,

יחיעם פדן

אהוד: אתה צודק. טעות הקלדה שלי. משפחתי, משפחת ראב, עלתה מהונגריה לארץ-ישראל בשנת 1876, ויש אומרים אפילו 1875.

* תודה לאוריה באר על סיפורו הקל לקריאה  "אדון קרנצלר". ("חדשות בן עזר", גיליון 1407), מספיחי הסיפורים על השואה.

אף שכבר בנסיעה ברכבת למחנה ההשמדה מתברר מיהו אותו אדון קרנצלר עשיר ונכבד, שיצליח לשרוד, סוף הסיפור – החרם המשפטים – מפתיע.

תקוה וינשטוק

* אהוד: שמענו אנשים אומרים, גם בתקשורת, ששרת התרבות "טימאה" את טקס האשכבה לעמוס עוז ב"צוותא" בעצם נוכחותה בו.

אך האם עמוס עוז לא "טימא" את הציונות בכך שהופיע בארץ ובעולם בשם "השלום"  – כתומך של הפלסטינים?

למרבה הצער לעמוס עוז לא היה מושג היסטורי נכון על הסכסוך הממושך שבינינו היהודים – לבין הערבים והמוסלמים. ראוי היה לו, אך כבר מאוחר מדי – להאזין לכמה מההרצאות של ד"ר מרדכי קידר בנושא, ואז היה אולי אומר פחות שטויות, שבהן האמינו בעקבותיו חסידיו השוטים.

* שלום רב, אני שמחה מאוד לבשר כי יצא לאור בהוצאת כרמל ובתרגומי הרומן השלישי בטרילוגיה שכתבה גורדנה קואיץ'. שמו "דמדומי ערב בבלקן", ובימים אלה יגיע לחנויות הספרים. 

בברכה,

דינה קטן בן ציון

* בתגובה לכתבתה של הגב' תקוה וינשטוק  בחב"ע מס' 1408 – על בית הדואר ברחוב  וילסון בתל אביב – הקידומת הבינלאומית של ישראל היא 972 – ולא 792 כפי שנכתב בטעות.

כל טוב.

בברכה,

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

אהוד: האחריות היא שלי, כעורך, שלא שמתי לב למיספר הקידומת השגוי.

* התגובה החריפה ביותר מצד הדמוקרטים בקונגרס הגיעה מחברת בית הנבחרים הפלסטינית-אמריקאית הטרייה, ראשידה טלאיב. טלאיב היא אחת משתי חברות הקונגרס המוסלמיות הראשונות בקונגרס, ושתיהן תומכות ב – BDS-לדבריה, מחוקקים כמו רוביו "שכחו איזו מדינה הם מייצגים. אנחנו בארצות הברית, איפה שחרם הינו זכות וחלק מהמאבק ההיסטורי שלנו לחירות ושוויון. אולי צריך לעשות להם ריענון על החוקה.״

רוביו האשים בתגובה את טלאיב באנטישמיות. "ההאשמה הזו ב׳נאמנות כפולה׳ היא שורה אנטישמית טיפוסית," אמר. גם ארגונים בולטים בקהילה היהודית-האמריקאית תקפו את טלאיב בחריפות. הליגה נגד השמצה הזהירה כי "האשמות בנאמנות כפולה הושמעו לאורך ההיסטוריה כלפי מיעוטים שונים בארצות הברית. החקיקה המדוברת במקרה הזה הוגשה ע"י ארבעה סנאטורים לא יהודים, אבל כל האשמה של נאמנות כפולה הינה סוגייה רגישה עבור הקהילה היהודית-אמריקאית." ["הארץ" באינטרנט, 8.1.19].

* סופר צרפתי פופולרי ומגיש בטלוויזיה עורר השבוע סערה בצרפת כשאמר שהוא לא "מסוגל" להתאהב בנשים בנות 50 ומעלה. יאן מואקס, בן 50, אמר בראיון למהדורה הצרפתית של המגזין "מארי קלייר", "בחייך, בואו לא נגזים. זה בלתי אפשרי. הן יותר מדי זקנות." מואקס, שכתב כמה ספרים זוכי פרסים, הוסיף שנשים בנות 50 ומעלה הן "בלתי נראות" מבחינתו. "אני מעדיף גוף של נשים צעירות, זה הכול. גוף של אישה בת 25 הוא יוצא דופן. גוף של אישה בת 50 הוא בכלל לא יוצא דופן," אמר. לדבריו, הוא מעדיף לצאת עם נשים אסיאתיות, בעיקר קוריאניות, יפניות וסיניות. "זה אולי מעציב נשים שאני יוצא איתן, ומפחית את מספר האפשרויות שלי, אבל המבחר של הנשים אסיאתיות הוא עשיר, גדול ואינסופי." [קים וילשייר. "גרדיאן". "הארץ" באינטרנט, 8.1.19].

אהוד: חבר טוב שלי סיפר לי כי בשעתו היה נפגש במיטה עם נשים מדהימות ביופיין, מושכות ומנוסות בגיל 50 – ולעומתן הוא נמנע מלפגוש במיטה בחורות לא יפות, לא רזות ולא מנוסות בגיל 25.

* אם שקד כבר לא שרת המשפטים, האם ייתכן גם שהמגלומן בנט כבר לא שר החינוך? אבל לא שמענו על כך בחדשות. ובכלל, נדמה לנו שמממשלת מעבר אי אפשר לפרוש, אז מה ההסבר להתפטרויות האלה?

* אהוד: בתקופת נישואיי הראשונים לענת פיינברג, היתה אימהּ אינגה-איילה פיינברג, לבית גרינגרד, קרובת-משפחה נאמנה של מישה ארנס.

* דורון קורן: "טענותיו של ראש הממשלה צודקות, אבל אנחנו כאן לא בענייני צדק אלא בענייני החלפת השלטון, ובתחבולות תעשה לך מלחמה. לכן ערוץ 10 פורש בצעד צדקני ומגוחך באמצע השידור המרתק – צופיו המעטים נדדו כמובן לערוצים אחרים שהמשיכו לשדר – ולכן ההתנפלות הקולנית והסוחפת על ראש הממשלה מצד התקשורת, בנימוקים שממש חיקו אחד את השני ולמעשה אפשר היה לכתוב את רובם עוד לפני הנאום, וכמובן ההתנפלות מצד ציפי-הצפויה-לבני ואחיה ואחיותיה הצפויים למשחק הפוליטי." ["הארץ" באינטרנט. 8.1.19].

* גידי ויץ: "במשרד המשפטים נותרו ללא מילים אמש [8.1], כשנשאלו מדוע לא נענתה בזמן אמת בקשתו של החשוד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, להתעמת עם עדי המדינה נגדו. 'אלה צורכי החקירה,' אמר הדובר ולא יסף. הוא סירב אף להשיב על השאלה אם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הוא מי שהכריע שלא לאפשר את העימותים, ואם הטענה של נתניהו – שלא הוכחשה – נבדקת ונשקלת כעת על ידי היועץ ופרקליט המדינה." ["הארץ" באינטרנט. 9.1.19].

* אלימלך שפירא: אהוד, אני שב וקורא את פרקי "המושבה שלי" המתפרסמים בהמשכים במכתב העיתי שלך וכולי נדהם. מאז "שור אבוס וארוחת הירק" ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק לא קראתי ספרות עברית עסיסית שכזו, מהנה ומדהימה, שלעומתה ניראים מרבית הסופרים העבריים בני דורך כחגבים. איך זה שאתה נשארת "סופר נידח" ואיש לא מונה אותך בין הסופרים הגדולים של הספרות העברית בתקופתך?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2237 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל