הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1410

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' שבט תשע"ט, 14.1.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הֲצָצָה לְעוֹלַם הָאָמֶבּוֹת. // יוסי אחימאיר: יהודים, אחים, לוחמים! // אורי הייטנר: 1. יש דרך שלישית. 2. צרור הערות  13.1.19. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ל"ד. העבודה היא חיינו. // משה כהן: הכול נשאר במשפחה. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. [המשך]. // אוריה באר: "עקרה" לרחל. // יורם אטינגר: מזכיר המדינה פומפיאו – ברוך הבא למזרח התיכון! // מיכאיל זושצ'נקו: המשבר, בתרגום יואל נץ. // עופר רגב: פטרסון, הקולונל הבריטי שהתאהב בציונות ובארץ ישראל. // תקוה וינשטוק: 1. הסרט "קינג ביבי". 2. אירוע הספרות הגדול. // נעמן כהן: בין באנטשע שוויג לאווז השותק [גנץ]. // אברהם כץ עוז: הכנרת. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "אפורים כשק" ליגאל מוסינזון. 1946, 1977. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.5.1977, לפני 42 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. בהוצאת אסטרולוג 2000. פרק שמיני: חג החֶמְלָנִיצְקָיָה. // ממקורות הש"י.  

 

 


 

 

* * *

יוסי גמזו

הֲצָצָה לְעוֹלַם הָאָמֶבּוֹת

 

יְלָדוּדֶס נֶחְמָדוּדֶס, בַּשִּעוּר בְּבִּיוֹלוֹגְיָה

שֶלִּשְמוֹ לְכֶל אֶחָד מִכֶּם הִקְצֵינוּ מִיקְרוֹסְקוֹפּ

בַּחֲדַר-מַעְבָּדָה זֶה שֶהוּא שִׂיא הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה

כָּאּן נַמְחִיש לַקָּלָבָסָה שֶלָּכֶם שֶהוּא הַקּוֹפּ

 

הַשָּתוּל בֵּין כִּתְפֵיכֶם הַצְּעִירוֹת מְאֹד עֲדַיִן

אֶת טִבְעָם הַמְּרַתֵּק שֶל יְצוּרִים מִזַּן פָּעוּט

שֶאָמְנָם הֵם מַגְנִיבִים אֲבָל אֵינָם נִגְלִים לָעַיִן

אָלָּא רַק בַּמִּיקְרוֹסְקוֹפּ הַמַּעֲנִיק לָהֶם נִרְאוּת.

 

אָז הַצְמִידוּ אֶת עֵינְכֶם לָעֲדָשֶה שֶמִּתְגַּלֶּה בָּהּ

עוֹלָמָם הַמְּרַתֵּק שֶל נַנָּסִים חַד-תָּאִיִּים

וְתַכִּירוּ אֶת אֶחָד מֵהֶם, בַּרְנָש וּשְמוֹ "אָמֶבָּה"

הַמַּדְהִים אֶת כָּל יוֹדְעָיו בְּמִנְהָגָיו הַמֻּפְלָאִים.

 

הָאָמֶבּוֹת מוֹדוּלָרִיוֹת הֵן, כְּמוֹ מִשְׂחַק הַ"לֶּגוֹ",

מִתְפַּרְקוֹת בִּסְפִּיד כְּסוּס דּוֹהֵר שֶלֹּא עוֹצֵר בְּ"הוֹיְס"

וְלַמְרוֹת שֶהֵן קְטַנּוֹת כְּמוֹ רֹאש-סִכָּה יֵש לָהֶן אֵגוֹ         

בְּמִדּוֹת מֵגָלוֹמָנִיוֹת שֶל אֵיזֶה מוֹיְשֶה גְרוֹיְס.

 

כָּל גּוּפָן עָשׂוּי מֵחֹמֶר רַךְ נוֹזְלִי, הַצִּיטוֹ-פְּלַזְמָה

שֶגַּרְעִין עָגֹל בּוֹ וּבַפְּרוֹטוֹ-פְּלַזְמָה שְתֵּי שְכָבוֹת:

חִיצוֹנִית – שֶבַּשָּׂפָה הַיְּוָנִית שְמָהּ "אֶקְטוֹ-פְּלַזְמָה"

וּפְנִימִית – הָ"אֶנְדּוֹ-פְּלַזְמָה", שֶגַּם לָהּ מְקוֹם-כָּבוֹד.

 

אַךְ הַפְּרָט הֲכִי יָדוּעַ בְּטִיבָהּ שֶל הָאָמֶבָּה

הוּא שִטַּת הַהִתְרַבּוּת שֶלָּהּ שֶהִיא הַהִתְפַּצְּלוּת 

הֶַּנֶּחְלֶקֶת בִּזְרִיזוּת שֶשּוּם יְצוּר לֹא יִתְחַרֶה בָּהּ

לְאָמֶבּוֹת נוֹסָפוֹת בְּלִי שוּם עִכּוּב וְשוּם עַצְלוּת.

 

וּמַדּוּעַ, יְלָדוּדֶס, עַל אָמֶבּוֹת פֹּה דִסְקַסְתִּי?

כִּי יֵש קֶשֶר אַקְטוּאָלִי בֵּין אוֹתָם הַנַּנָּסִים

וּבֵין אֶרֶץ מְסֻיֶּמֶת בָּהּ כַּיּוֹם בִּסְפִּיד פַנְטַסְטִי

מִתְפַּצְּלוֹת הַמִּפְלָגוֹת, כְּמוֹ הָאָמֶבּוֹת, לִרְסִיסִים.

 

הֵן יוֹדְעוֹת אָמְנָם שֶיֵּצֶר-הִתְפַּלְּגּוּת זֶה יֵש לִקּוּי בּוֹ

וְשֶנֹּכַח הַסֶּלֶקְצְיָה שֶל אֲחוּז-הַחֲסִימָה 

שוּם רְסִיס שֶל מִפְלָגָה שֶהִתְפַּצְּלָה אֵין שוּם סִכּוּי בּוֹ

בְּמוּבָן פּוֹלִיטִי פְּרַקְטִי לְמַמֵּש שוּם מְשִׂימָה,

 

כִּי בִּמְקוֹם אִידֵאוֹלוֹגְיָה יֵש לָרֹב כָּאן כִּסְּאוֹלוֹגְיָה

וּבְכָל מִלְחֶמֶת גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג נִגְלֵית

הַנְמָקַת הַפַּלְגָּנוּת כִּבְּלוֹף וְכִפְרָזֵאוֹלוֹגְיָה

הַמַּסְוִים תָּמִיד עֻבְדּוֹת שוֹנוֹת מֵאֵלֶּה בְּהֶחְלֵט.

 

זֶה נָכוֹן אֵצֶל שָקֵד אַיֶּלֶת וְנַפְתָּלִי בֶּנֶט

כְּשֶהַסְּפִּין "יָמִין חֶדָש" מַסְתִּיר אָגֶ'נְדָּה יְשָנָה

כִּי לַסֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם וְרוֹאִים אֶת הַגִּבֶּנֶת

שֶל חִשּוּב אֵלֵקְטוֹרָלִי גַּם בִּלְבוּש שֶבָּאָפְנָה.

 

וְזֶה לֹא פָּחוֹת נָכוֹן כְּשֶתּוֹךְ צִפְצוּף עַל הַפְּרִינְצִיפִּים

כָּאן כָּל חַ"כּ נִדְחָק לִהְיוֹת לְרֹאש וְלֹא זָנָב אוֹ שְוַאנְץ

גַּם כְּשֶגַּבַּאי בְּאִינְטְרִיגָה מְתַחְמֵּן פֹּה גֵט לְצִיפִּי

וּבִמְקוֹם מְסִבַּת-גַּן הוּא כְּבָר עוֹרֵךְ מְסִבַּת-גַּנְץ...

 

כָּךְ שֶאֵין פֹּה שוּם סִכּוּי בָּאָרֶץ שֶלִּבָּהּ הוֹמֶה בָּהּ

לְכוֹנֵן כָּאן יִשְׂרָאֵל אַחֶרֶת, טְהוֹרַת מִדּוֹת

כְּשֶנִּזְקֶקֶת מְדִינָה זוֹ לֹא לְפִצּוּלֵי אָמֶבָּה

אֶלָּא לְגוּשִים גְּדוֹלִים שֶל מִפְלָגוֹת  מְאֻחָדוֹת.

 

וְנִשְאֶרֶת רַק קוֹמֶדְיָה הַגּוֹדֶשֶת אֶת הַמֶּדְיָה

בְּעַסְקַנְצִ'יקִים תַּחְמַנְצִ'יקִים עִם אֵגוֹ מְנֻפָּח

כָּל אֶחָד עִם הַקּוֹמְבִּינָה שֶאֶת פְּנֵי עַצְמוֹ הִלְבִּינָה

כְּשֶנָּפְלָה בְּלִי שֶהִבְחִינָה

מִן הַפַּחַת אֶל הַפַּח.

יוסי גמזו

 

* * *

יוסי אחימאיר

יהודים, אחים, לוחמים!

דברים בבניין הסוכנות היהודית בירושלים (8.1.2019), באירוע לזכרם של שני לוחמי האצ"ל יעקב רז ויוסף דוקלר, שקבריהם המחוללים על-ידי הירדנים בהר הזיתים אותרו באחרונה ומצבות חדשות הונחו עליהם

ביום שבו הובא למנוחות עולמים שר הביטחון והחוץ לשעבר, הבית"רי פרופ' משה ארנס, ביישוב שבו התגורר מאז 1966, סביון, התייחדנו בהר הזיתים בירושלים עם זיכרם של שני לוחמי האצ"ל יעקב רז ויוסף דוקלר זיכרם לברכה.

שבעים שנה ויותר היה מקום קבורתם של יעקב ויוסף בלתי-נודע. והיום, שוב פקדו רבים את קבריהם של השניים. שוב אפשר היה לבוא אל מקום מנוחתם, שאותר במבצע מאומץ ומתוחכם. מצבות חדשות הונחו על שני הקברים.

האירוע הזה העלה בזיכרוני זוג לוחמי מחתרת נוספים שקבורים בהר הזיתים – הלא הם יעקב ברזאני ז"ל לוחם לח"י ומאיר פיינשטיין ז"ל לוחם האצ"ל. לצידם קבור לא אחר מאשר מפקד האצ"ל, מנחם בגין ז"ל, ראש הממשלה השישי, כי כך ביקש, ולידם הוא טמון מאז 1992, יחד עם רעייתו עליזה.

ואי אפשר, שלא להיזכר – במיוחד לעת שאנו נמצאים בעיצומה של מערכת בחירות מתלהטת לכנסת ה-21 – במערכת הבחירות הסוערת לכנסת העשירית, שנת 1981, כאשר ראש הממשלה בגין השיב בזעם ל"נאום הצ'חצ'חים" של הבדרן מטעם מפלגת העבודה שבאופוזיציה, דודו טופז.

מול הלעג המתנשא של טופז כלפי עדות המזרח, דיבר למחרת היום בגין, על מות הגבורה של פיינשטיין האשכנזי וברזאני הספרדי, וקרא בהתרגשות: "אשכנזי? עיראקי? – יהודים! אחים! לוחמים!" – ובאחריות לאומית של מנהיג דגול, משכמו ומעלה, הוסיף בגין: "כולנו אחים, כולנו יהודים, כולנו שווים..."

אחים לנשק, לגבורה, למטרה, כאלה היו גם יעקב רז ויוסף דוקלר. הם מסמלים בלחימתם, עם כל השוני בנסיבות ובמועדי נפילתם, את הרעיון הכה-פשוט ויחד עם זאת כה-נשגב, של מנחם בגין, על האחדות במחתרת, על קירוב הלבבות בין אשכנזים למזרחים, על טשטוש העדתיות, על השיוויון כערך עליון, בכל היבטיו, שצריך לשרור במדינת היהודים.

רז הספרדי-אפגני, דוקלר האשכנזי-רוסי, לחמו בשורות האירגון-הצבאי-הלאומי, הקריבו נפשם למען האומה, בלי שום חשבון של עדתיות. הם לא הכירו זה את זה, אבל כלשונו של בגין – אחים, יהודים, לוחמים – כאלה הם היו, והם נחים את מנוחת העולמים שלהם זה לצד זה, במורד הר הזיתים.

פיינשטיין וברזאני פוצצו עצמם ברימון שהוברח לכלאם, בית הכלא המרכזי בלב ירושלים, וסיכלו בכך את כריכת חבל התליין הבריטי על צווארם.

יעקב רז יצא כמסתערב לפעולה תגובה בעיר העתיקה, נתפס, נדקר קשות בכל חלקי גופו, הובא לבית החולים, שם ניסו להצילו ובלבד שילשין על שולחיו – אך הוא הסיר את התחבושות ומת מפצעיו. מילה אחת לא יצאה מפיו.

זה היה בדיוק לפני 80 שנה, בסמיכות למועד לעלייתו לגרדום בכלא עכו של שלמה בן יוסף. הוא יצא לשבור את ההבלגה בצפון ולנקום דם חברו הבית"רי קורט בן גאון שנרצח בידי פורעים ערביים ליד חניתה, נתפס, נשפט והיה לעולה הגרדום הראשון בתקופת השלטון הבריטי.

לשניהם, ליעקב רז ולשלמה בן יוסף, הקדיש המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג שירים מרטיטים, שהנציחו אותם לעדי עד.

יוסף דוקלר היה המבוגר בין הארבעה. כבן 36 במותו. הוא השתתף בפעולות רבות של האצ"ל כמעט מראשיתו של האירגון, גם כשגופו קרס בגלל מחלת השחפת. לפני שנעצמו עיניו ציווה לחבריו:

"בתוך הקבר צריכים להיות מונחים ביד ימין מכשיר עבודתי (אקדח) בסדר מוחלט, וביד שמאלי הדגל הלאומי."

היום אנחנו נותנים כבוד לזכרם. לא אשכנזי, לא ספרדי – כי אם לוחמים יהודים אמיצים, מאמינים, בשירות המאבק לעצמאות עם ישראל בארץ-ישראל.

הם לא היו טרוריסטים, כפי שמנסים גם כיום, נשמות רעות בתוכנו, להטיח בזיכרם. הם לא היו חברי אירגון טרור או פשע, כפי שרעי-נפש מנסים בזדון-לב ובעיוות-האמת, להשוות בין האצ"ל לבין אש"ף או חמאס.

הם היו לוחמי חרות יהודים, שהגיבו על מעשי הפורענות הערבית כאז כן היום מצד אחד, הם תרמו בקרבנם לזירוז קץ השלטון הזר הבריטי בארצנו, מצד שני.

שבעים שנה כאמור, מאז 1948 ועד 2018, לא היו מצבות על קבריהם של לוחמי האצ"ל יעקב רז ויוסף דוקלר. שבעים שנה לא נודע מקום קבורתם המדוייק.

 19 שנות השלטון הירדני במזרח ירושלים, ובהר הזיתים בכלל זה, חוללו שמות בבית העלמין המרכזי של העם היהודי. במיוחד בלט הדבר בחלקה ראס-אל-עמוד, שם הושחתו כמעט כל המצבות. קברים נמחו כליל.

היו צריכות לעבור עוד שנות יובל מאז שחרור ירושלים כולה ואיחודה בריבונות העם היהודי, כשבמאמץ ובחוכמה בלתי רגילים אותרו וזוהו קברים של אישים בחלקה זו, וביניהם הקברים של יוסף דוקלר ויעקב רז.

מן הראוי להוקיר תודה עמוקה לאלה העוסקים במלאכת קודש זו ובראשם מרדכי מוטולה ואירגון "דובב שפתי ישנים", שפועלים בהר הזיתים להשיב עטרה ליושנה, להשיב כבוד לטובי בניו הלוחמים של עמנו, שכבשו את ראש הסלע וקבריהם נמצאים במורד, כמאמר המשורר.

ואסיים בדברי המפקד מנחם בגין על הנופלים, ושני לוחמי האצ"ל יעקב רז ויוסף דוקלר בכללם: "חייהם מלחמה, מותם גבורה, קורבנם קדושה, זכרם נצח."

יוסי אחימאיר

 

 

 

* * *

באבל על מותה של האישה היקרה

דניאלה [דוֹלוֹרֶס] ליבר ז"ל

אלמנתו של שרמן ליבר ז"ל

תנחומינו לכל בני המשפחה

הלווייתה התקיימה אתמול, יום ראשון

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. יש דרך שלישית

רוח רעה מאיימת על החברה הישראלית – רוח של הקצנה, של קיטוב, של קרע לאומי. הסולידריות הלאומית והחברתית היא מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי של מדינת ישראל. היפרמות המרקם הזה הוא סכנה לעתידה של המדינה, יותר מכל איום חיצוני.

בשנות ה-90 הייתי שותף להקמתה של תנועת "הדרך השלישית". היוזמה להקמתה יצאה מאינו, אנשי תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, שצפינו בדאגה בשינוי הערכי שהתבטא בנכונות לנסיגה מהגולן ובמדרון החלקלק שהביא בתקופת ברק לנטישה טוטלית של דרך הפשרה הטריטוריאלית ואימוץ דרך השמאל הקיצוני – קווי 67', נסיגה מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים. אלינו הצטרפו אנשים ממחנה הליכוד ומהציונות הדתית, שהבינו את הסכנה שבהמשך השליטה על מיליוני פלשתינאים, שמאיימת על זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. חששנו מפני הקרע הלאומי והשנאה ההולכת וגוברת בין המחנות המקצינים, והצענו אלטרנטיבה מרכזית שפויה וריאלית.

היום, בימין מדקלמים עדין את המנטרה של ארץ ישראל השלמה, אך בפועל הממשלה מקיימת את הרש"פ ואת העצמאות הפלשתינאית ברצועת עזה, ואף אחד אינו מציע לחזור ולשלוט בפלשתינאים. בשמאל מדקלמים עדין את המנטרה של שתי מדינות לשני עמים, אך יודעים שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, מודעים למחיר ששילמנו ואנו משלמים על נסיגות משטחים ולמעט קומץ סרבני התפכחות פאתטיים אף אחד אינו תומך עוד בנסיגה מהגולן.

ניתן היה לצפות שההתפכחות ההדדית וההתקרבות בעמדות המדיניות בין מרכיבי המערכת הפוליטית, תביא לאחדות לאומית ותנמיך את המתחים, אך קרה ההיפך הגמור. השסע והקרע החריפו, את הסולידריות הלאומית החליפה סולידריות מחנאית, כל מחנה משתבלל בתוך עצמו, מעמיק את השנאה למחנה היריב, נגרר אחרי "הבייס" הרדיקלי בתוכו, ואף חש סולידריות עם מחנות גלובליים – הימין הישראלי עם הימין הגלובלי והשמאל הישראלי עם השמאל הגלובלי, עד כדי אהדה לגורמים האנטישמיים בכל אחד מן המחנות הגלובליים.

ההקצנה אינה בהשקפות המדיניות, אלא בתשתית הערכית בכל מחנה. מחנה השמאל נגרר אחרי מחוזות הפוסט ציונות, הפוסט לאומיות והקוסמופוליטיות הרדיקלית. הגישה הזאת באה לידי ביטוי במסע הצלב ומלחמת החורמה נגד חוק הלאום. איני מדבר על מי שסבור שהחוק אינו נחוץ, או שצריך לשנות ניסוח זה או אחר בתוכו, אלא על חמת הזעם נגד החוק והצגתו כלאומני וכגזעני; אמירה שמשמעותה היא שמדינת לאום יהודית היא גזענות, ולאומיות יהודית היא לאומנות. התנועה שתפארת מעשיה היתה התיישבות יהודית ציונית, מזועזעת לפתע מעצם המושג התיישבות יהודית, כולל בתוך "הקו הירוק", ומציגה את עצם המושג הזה כלאומנות, גזענות, אתנוצנטריות וכד'. לפתע יש בשמאל הציוני לגיטימציה להשוואת ישראל לגרמניה הנאצית, לפרובוקציות ביום הזיכרון והפיכתו מיום של סולידריות לאומית לסולידריות עם הרוגי האוייב, למסעות הסתה והשמצה נגד ישראל בידי "שוברים שתיקה", לנאום בוגדני של מנכ"ל "בצלם" במועצת הביטחון שבו הוא הפציר בה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול נגד מדינת ישראל וכדומה.

הימין הישראלי, ובעיקר הליכוד, שדגל לאורך עשרות שנים בדמוקרטיה מהותית ובממלכתיות, במדינת החוק, בשוויון בפני החוק, במקום המרכזי והחשוב של מערכת המשפט, גורמי האכיפה והשרות הציבורי – המיר את דתו ודעתו והחל מאמץ אידיאולוגיה אנטי ממלכתית. חלקים הולכים וגדלים מתוכו מדקלמים תאוריות קונספירציה הזויות על איזו "מדינת עומק" ששולטת למעשה במדינת ישראל ומסכלת את "רצון העם". המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש, התקשורת, האקדמיה, האליטה, הסססמול – כל אלה חברו לתפור תיקים לנתניהו, המנהיג המגלם את "רצון העם", כדי לבצע הפיכה בישראל. הצעות חוק מנסות להעמיד את נתניהו מעל החוק, ומציגות את כל מעשיו, כולל התנהלות מסואבת וחשד לפלילים כלגיטימיות, שכן הוא מייצג את "רצון העם". לאלה נלווים פולחן אישיות ופולחן המנהיג, בוז לערכי צה"ל כמו טוהר הנשק, הסתה נגד הפיקוד בצה"ל והתייצבות נגד השב"כ שמנסה להגן על המדינה מפני טרור של מחבלים יהודים.

אין לי ספק, שבקרב הציבור המשתייך למחנה השמאל והציבור המשתייך למחנה הימין, הרוב אינו שותף לגישות הללו, אך הוא דומם, ו"הבייס" נותן את הטון וגורר את ההנהגה.

המציאות הזאת מאיימת על הדמוקרטיה הישראלית, ועלולה להמיר אותה בבייסוקרטיה – שלטון ה"בייס" של השמאלימין.

מול ההקצנה והקיטוב המסכנים את החברה, יש לבנות מחדש את המיינסטרים הישראלי – הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, השפוי. יש להציב דרך שלישית של סולידריות לאומית וחברתית, כנגד הסולידריות המחנאית המסוכנת.

מתוך הבנת הסכנה הלאומית והרצון לגבש את הדרך החלופית, הצטרפתי לתל"ם – תנועה לאומית ממלכתית, בהנהגתו של משה יעלון. התנועה הזאת מבטאת את השקפת עולמי הציונית, המדינית-ביטחונית והחברתית-כלכלית. אני מאמין במנהיגותו של יעלון – מנהיגות של דוגמה אישית, יושרה, טוהר מידות וניקיון כפיים; מנהיגות של אחריות לאומית וחוסן, שאינה נסחפת אחרי אופנות פופוליסטיות שמכתיב "בייס" זה או אחר.

אך בכך אין די. היום יש הכרח להעלות את שביל הזהב הציוני לשלטון. לכן, מן הראוי שהמפלגות שבמרכז המפה, כדוגמת תל"ם, חוסן לישראל, יש עתיד, כולנו, גשר וכד', יחברו למערך מרכזי שיתמודד על השלטון. נכון, יש פערים והבדלים בין המפלגות הללו, אך כורח השעה מחייב הליכה ביחד. הפערים בין המרכיבים שהקימו בעבר את הליכוד ואת המערך היו גדולים אף יותר, אך הם השכילו להתעלות וליצור מסגרת גדולה. היום נדרשת מסגרת גדולה של המרכז הישראלי, שיחזיר את מדינת ישראל אל דרך המלך.

 

[אהוד: אני חושש שאם יעלון יילך לבד ברשימה משלו, הוא לא יעבור את אחוז החסימה, וקולך שיינתן לו – יבוזבז].

 

2. צרור הערות 13.1.19

* מדינת לאום ושיוויון זכויות – המטה לשינוי חוק הלאום, שהוקם בידי הנהגת העדה הדרוזית בישראל, מפעיל לחץ על ראשי המפלגות בישראל לקראת הבחירות, כדי שיתחייבו לשנות את החוק בכנסת הבאה. זו הזדמנות להביע את עמדתי בנדון.

חוק הלאום הוא חוק נחוץ וחשוב. חשוב מאוד שהחוקה של מדינת ישראל (וחוקי היסוד הם חוקת המדינה, שמתהווה בהדרגה) תיתן ביטוי למהותה וזהותה של מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היתה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." ברור שהמהות הזו חייבת להיות בחוקה. והרי אילו החוקה התקבלה, כפי שהובטח במגילת העצמאות, מיד לאחר הבחירות הראשונות, המהות הזו, התופסת מעל 90% מתוכנה של מגילת העצמאות, היתה מוצאת את מקומה המרכזי בחוקה.

ההתנגדות למהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מבחוץ וגם מבית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסע הצלב נגד חוק הלאום, היא עדות לחשיבותו של חוק היסוד הזה.

על אף כל האמור, אין פירוש הדבר שאי אפשר להכניס בחוק, כמו בכל חוק, שינויים ותיקונים, ובלבד שלא יהיה בהם כדי לפגוע בליבתו ובמטרתו. אני, למשל, חשבתי וחושב שבחוק המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, צריכה להופיע הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות.

יעד המצדיק הכנסת שינויים בחוק, הוא יצירת קונצנזוס לאומי רחב על חוק הלאום. העובדה שחוק חשוב כל כך, שראוי לתמיכה רחבה של כל המפלגות הציוניות, התקבל ברוב קטן, בהצבעה של קואליציה מול אופוזיציה, היא בעייתית. אני מאמין שניתן היה, ברצון טוב וגמישות של שני הצדדים, להגיע לנוסח מוסכם.

כבר לפני 4.5 שנים כתבתי לראשונה את הצעתי לחוק הלאום בהסכמה רחבה – הוספת משפט המציין את שיוויון הזכויות לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין, במדינת הלאום של העם היהודי. אמנם זה משפט מיותר, לא קשור לתוכנו של חוק הלאום, ובלאו הכי חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בשוויון האזרחי, אך אם המשפט הזה יביא לקונצנזוס לאומי רחב שיתמוך בחוק, ראוי להכניס אותו.

היום הצעתי היא שונה. אני מציע להכניס לחוק הלאום, במסגרת המחויבות לסמלי המדינה (הדגל, הסמל וההמנון) מחויבות של המדינה לערכי מגילת העצמאות. ערכי מגילת העצמאות מציגים, לצד הערכים הלאומיים של המדינה היהודית, גם את הערכים האוניברסליים ובהם שוויון הזכויות האזרחי. לצד זאת, אני מציע להוסיף לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו סעיף, בלשון מגילת העצמאות, המדבר על שוויון הזכויות. שם מקומו הטבעי והנכון. ובלאו הכי, כך מפרש אותו בית המשפט העליון מאז חקיקתו.

אפשרות נוספת היא חקיקת חוק השוויון, שיקבע את זכויות הפרט השוות במדינת הלאום של העם היהודי.

 

*  השוואה מגוחכת – כשבן גוריון הרכיב, ערב הקמת המדינה, את מנהלת העם הזמנית – הי"ג (כי מנתה 13 חברים), שביום הקמת המדינה הפכה לממשלה הזמנית, הוקצו למפא"י ארבעה מקומות בתוכה. ברור היה ששלושת בכירי מפא"י – בן גוריון, שרת וקפלן יכהנו כשרים. ומי יהיה השר הרביעי?

בן גוריון רצה בכל מאודו למנות את גולדה מאיר. הוא העריך אותה מאוד, האמין בכישרונותיה וביכולותיה, כבר אז הוא כתב ביומנו שהיא ראויה להיות ראש הממשלה, הוא ידע שהיא שותפה לעמדותיו האקטיביסטיות ורצה בה לחיזוק האגף הזה בממשלה, ובנוסף לכך הוא רצה בממשלת ישראל תכהן אישה (מה שלא היה כמעט באף מדינה בעולם).

אולם ראשי מפא"י סברו שהשר הרביעי צריך להיות דוד רמז. הוא היה ותיק יותר, בכיר יותר, מבוגר יותר, בעל מעמד פוליטי חזק יותר, ובנוסף לכך הוא היה איש האגף היוני והיו לו יכולת ועוצמה פוליטית להוות משקל נגד לבן גוריון.

מי שהכריע היה מרכז מפא"י. ב"ג התעקש ולכן הנושא נדון במיספר ישיבות רצופות. ב"ג איים אפילו להתפטר אם מבוקשו לא יינתן לו. אולם מרכז מפא"י החליט ברוב קולות לבחור ברמז, וגולדה מונתה רק לממשלה הראשונה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה, יותר משנה מאוחר יותר.

נתתי דוגמה זו כדי להמחיש עד כמה מופרכת האגדה על כוחו הכול יכול של בן גוריון. אין ספק שב"ג מתנשא לגבהים מנהיגותיים שאיש מהדמויות הפועלות היום אינו מתקרב לאפס קצהו. אך כוחו הפוליטי היה חלש יותר משל כל מי שיהיה היום, בעידן הפרסונלי, ראש הממשלה. לא כל שכן נתניהו, שצבר כוח פוליטי שלא היה לאף אחד מקודמיו.

גם אם אני צעיר מכדי לזכור את תקופת ב"ג, כפי שכתב אהוד בן עזר ("חדשות בן עזר" 1409), אני בקיא דיי כדי לקבוע שהטענה שלב"ג נעשה פולחן אישיות יותר משל נתניהו מופרכת. מעולם לא נעשה בישראל פולחן אישיות כזה. אפילו לא לפרס בתקופת נשיאותו.

אם ב"ג היה מעלה על דעתו להעמיד את עצמו מעל החוק (החוק הצרפתי) הוא היה הופך לבדיחה, למשל ולשנינה. האם מישהו יכול להעלות על דעתו את ב"ג כאדם מושחת, ואת ההמונים סוגדים לו בהערצה ומתעלמים משחיתותו? האם מישהו יכול להעלות על דעתו את ב"ג מסית את ההמונים נגד משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי ומערכת המשפט, והמונים מריעים לו ומקבלים את הדברים כמובן מאליו?

האם ב"ג גימד את כל סביבתו, סילק אותה, קיפד ראשו של כל מי שבלט, ראה בו איום, סימן אותו כאויב וטפל עליו עלילות שווא, כפי שעושה נתניהו?

רק פולחן אישיות מובנה, שטופח במשך שנים בתחכום רב יכול לגרום להמונים להאמין לסיפור החולני, ההזוי, המגוחך והאינפנטילי על כך שמשטרת ישראל, הפרקליטות וכל מערכות המשפט והאכיפה, יחד עם התקשורת וקרנות זרות, חברו יחדיו כדי לתפור תיקים נגד רוה"מ על מנת להדיחו, כי נואשו מהסיכוי להחליפו בקלפי. רק פולחן אישיות שנבנה לאורך שנים ביעילות, יכול לסובב ראשם של המונים ולגרום להם להאמין, שנתניהו הוא החוק, הוא האמת, הוא הצדק. ואם הוא אומר שלא היה כלום כי אין כלום, ברור שאין כלום כי לא היה כלום, הרי נתניהו אמר. ולכן, אם המשטרה, הפרקליטות וכל מי שנחשף לראיות טוען אחרת, זו ההוכחה הניצחת לכך שהם תופרים תיקים.

אי אפשר אפילו לדמיין תופעה כזאת בהקשר של ב"ג. ולא רק כיוון שהוא לא טיפח פולחן אישיות כזה, אלא בעיקר כיוון שהוא לא התקרב לענייני שחיתות, כך שאי אפשר אפילו לדמיין איך הציבור היה מגיב על התנהלות דומה שלו. לא הוא, לא גולדה, לא בגין, לא שמיר; אי אפשר לדמיין אף אחד מהם חי ומתנהל כמו נתניהו. איך אפשר בכלל להשוות?

ובכלל, עצם הניסיון להשוות בין בן גוריון לנתניהו מגוחך.

 

* קפד ראשו – את יואב גלנט פגשתי לראשונה כנער בכיתה ט'. בעצם, לא את גלנט עצמו, אלא את ההילה שסביבו. הוא מבוגר ממני בחמש שנים. הוא היה המדריך של המדריכים שלי בצופי רמת גן. הם העריצו אותו. הוא היה אלוהים בעבורם. שמו לא מש מפיהם, ואנו ידענו שהדמות שלא היכרנו, כעת לוחם הקומנדו הימי, מדריכם הנערץ של מדריכינו, הוא משהו מיוחד, אחד בדורו. לא בכדי, לפחות שניים מחניכיו – מדריכינו, הלכו בעקבותיו לשייטת.

אני זוכר ביקור שלו בבית הספר "בליך", אצל חניכיו לשעבר, מדריכיי, שהיו אז בכיתה י"א. הוא עמד במרכז, גבוה מעל כולם, והם הקיפו אותו ונשאו אליו את עיניהם בהערצה. אז ראיתי לראשונה בעיניי את האיש שרבות כל כך שמעתי עליו, בהיותו אגדה בחייו.

וכך, היה זה כל כך טבעי בעיניי לשמוע כעבור שנים שיואב גלנט הוא מפקד שייטת 13, אלוף בצה"ל ומי שנבחר לרמטכ"ל. הרי הוא יואב גלנט.

הפעם הראשונה שצפיתי בו והאזנתי לו ממש, היתה בראיון לטלוויזיה ביום שבו הממשלה חזרה בה ממינויו לרמטכ"ל. עוד טרם הראיון, הייתי אמביוולנטי כלפיו. מצד אחד, מכל עבר נשמעה ההערכה הרבה ליכולותיו ולמנהיגותו ולכישרונו הפיקודי. מצד שני, הידיעות על התנהלותו המושחתת והעבריינית בהשתלטות על קרקעות במושב עמיקם, סדקו מאוד את הערכתי אליו. ומצד שלישי, העוול שנעשה לו במסמך הרפז ובהתנכלות של אשכנזי ואחרים, שקשרו קשר לסכל את מינויו, גרם לי לאמפתיה כלפיו. ובראיון עצמו, האמביוולנטיות התחזקה. מצד אחד, אין ספק שהוא שופע קסם אישי, סמכות טבעית ומנהיגות. מצד שני, היה משהו מרתיע, מפחיד, מעורר אי-נוחות במבט שניבט מעיניו; איזה זיק מאיים, תזזיתי, לא בריא.

לא הופתעתי כשהוא הצטרף לפוליטיקה. שמחתי שהוא הצטרף ל"כולנו" ובבחירות הקודמות הצבעתי למפלגה זו. כפוליטיקאי הוא לא בלט במיוחד. אבל כאשר הוא הרצה לפני שלוש שנים בכנס שדרות לחברה, התרשמתי שוב מן הסמכות הטבעית שלו. כשהוא פתח את פיו, הושלך הס בקהל; הנוכחות שלו היתה חזקה מאוד, למרות שהוא לא נשא בשורה מיוחדת.

מה שאיכזב אותי מאוד, היתה התנהלותו הפוליטית בשנתיים האחרונות. הוא היה חבר ב"כולנו", שר מטעם "כולנו", וכל כולו היה בתוך הפריימריז של הליכוד. הכול דיברו על כך, התקשורת כולה כתבה זאת, וגלנט הקפיד להכחיש. ורק ברגע האחרון שהחוק מאפשר זאת, הוא ערק וקפץ לעגלת הליכוד. זו התנהגות צינית, חסרת בושה, חפה מיושרה; התנהלות של פוליטיקאי שהפוליטיקה נועדה לשרת אותו, ולא מי שהלך לפוליטיקה כדי לשרת את עמו.

ניתן להשוות את התנהגותו לזו של יעלון. יעלון היה שר בכיר בממשלה, גם כשהוחלף כשר ביטחון הוצע לו תיק החוץ והוא נחשב למוביל בין המתמודדים הפוטנציאליים על הנהגת הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. אולם כאשר הוא קץ בהתנהלות נתניהו והליכוד, הוא התפטר מן הממשלה, התפטר מן הכנסת, לא נאחז בכיסא ולא במימון המפלגות. הוא פרש, והחל את דרכו מבראשית, במדבר הפוליטי. וגלנט...

מרגע שגלנט חצה את הקווים לליכוד, הוא הצטרף למקהלת החנופה הדביקה והמגעילה לנתניהו. והוא הצטרף למירי רגב במקהלת המשמיצים של היריב. במקרה הזה – בני גנץ, שאליו הוא רוחש קנאה, מאז שמונה במקומו לרמטכ"ל.

למה גלנט עבר לליכוד? כי הוא רוצה להיות ראש הממשלה, והוא מבין שעידן נתניהו קרב לקצו. אבל בדבר אחד אני משוכנע. אם תהיה הפתעה רבתי, ונתניהו יצלח בשלום את החקירות והחשדות וימשיך להנהיג את הליכוד והמדינה, מהר מאוד הוא יזהה בגלנט איום, שיש לקפד את ראשו. אם יש דבר שנתניהו אינו יכול לסבול, הוא אנשים חזקים בסביבתו. ולכן, כל החנופה לא תעזור לגלנט. מהר מאוד, הרבה יותר מהר ממה שהוא מדמיין, גלנט יתחיל לקרוא ברשתות החברתיות מסרים עלומים של שטנה ושיימינג כלפיו, שיתורגמו במהרה לכתף קרה מנתניהו, ומהר מאוד הוא ימצא את עצמו כפרסונה נון גרטה באזור חיוג נתניהו. 

 

* אמפתיה לנערים – אילו הרב דרוקמן, שמזדעק להגנתם של הנערים החשודים בהשתתפות בפיגוע רצחני, היה מגלה אמפתיה דומה לנערים אחרים – קורבנות התקיפות המיניות של מוטי אלון, הוא היה מציל יותר מנפש אחת בישראל.

 

* בוגד – אם ריגול חמור למען האויב אינו בגידה – בגידה מהי? בעסקת הטיעון עם גונן שגב הוא מואשם בריגול חמור למען איראן, אך לא בבגידה. זה מגוחך. והעונש – 11 שנות מאסר, מגוחך גם אם מדובר "רק" בריגול חמור.

 

* האדם השנוא עליי ביותר עלי אדמות – אם יש בעולם אדם שאותו אני שונא באמת; שונא שנאה תהומית, יוקדת, עד כדי תשוקה לשמוע סוף סוף את הבשורה על מותו, האיש הזה הוא רוג'ר ווטרס, המטיף האנטישמי הבולט ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

למה דווקא הוא, יותר מכל המחבלים ושולחיהם, אנשי חמאס, חיזבאללה, פת"ח, שבפועל רצחו ורוצחים יהודים רבים?

השנאה כלפינו של אותם מחבלים היא תוצאה של הסכסוך הלאומי בינם לבינינו. אולם האנטישמיות של ווטרס אינה נובעת משום סכסוך, משום מניע. זו אנטישמיות נטו, אנטישמיות מזוקקת, אנטישמיות לתיאבון.

ומה באשר לתרומה התרבותית שלו – יצירתו המוסיקלית? האם אני יכול להתעלם ממנה?

כבודה של יצירתו במקומה מונח, כמו יצירתו של היוצר האנטישמי שקדם לו, ריכרד וגנר, אך אין בה כדי לטהר את השרץ.

 

* צילום קבוצתי – בכתבה על בית הנשיא בחברת החדשות, אמר ריבלין על האולם המרכזי: "כאן מושבעת הממשלה."

הוא קצת הגזים. הממשלה מושבעת בכנסת. לאחר מכן, על פי המסורת, נערך צילום קבוצתי של הממשלה בבית הנשיא.

 

* המושב הראשון – מתוך כתבה של אביעד פוהורילס ב"ישראל היום": "נהלל הוא המושב השיתופי הראשון שקם בארץ ישראל."

זאת בעייה. נהלל אינו יכול להיות המושב השיתופי הראשון, כיוון שאינו מושב שיתופי ומעולם לא היה מושב שיתופי. נהלל הוא מושב עובדים. המושב השיתופי הראשון הוא כפר חיטים, שהוקם ב-1936, 15 שנים אחרי נהלל, מושב העובדים הראשון, שקם ב-1921.

 

* האגף הרדיקלי – יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שנמאס להם מהשלג. אני שייך לאגף הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג.

המאפיין את המפלגה שלנו – אנחנו קצת אינפנטילים. מסרבים להתבגר.

 

* ביד הלשון: מן התנ"ך עד הפלמ"ח – אחת הפינות האחרונות עסקה בביטוי "אליק נולד מהים", המילים בהן נפתח ספרו של משה שמיר "במו ידיו (פרקי אליק)", כביטוי לניסיון לעצב עברי חדש המנותק מן המסורת היהודית בכלל ומההיסטוריה היהודית של שנות הגלות בפרט. כפי שציינתי, שמיר התקומם על הפרשנות הזאת לביטוי, והבהיר שזו מעולם לא היתה כוונתו ושהוא רחוק מן המגמה המיוחסת לו.

ביטוי אחר המתאר את התופעה, והוא אכן נטבע כדי לבטא אותה, הוא הדילוג מן התנ"ך ועד הפלמ"ח. הכוונה היא למגמה התרבותית שהיתה נפוצה בציונות החילונית, להתחבר להיסטוריה של ריבונות ישראלית בארץ ישראל, בתקופת התנ"ך, החשמונאים ובר כוכבא, ודילוג על כל ההיסטוריה וההגות היהודית מאז ועד הציונות. זהו ביטוי שנועד לבקר את המגמה הזאת.

אבי הביטוי הוא המשורר והפרטיזן, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, חתן פרס ישראל – אבא קובנר. הוא אמר את הדברים ב-1961, באירוע של תנועת הקיבוץ הארצי בקיבוץ כפר מנחם, שבו הציג את תוכניתו להקמת "מורשת", המוסד של הקיבוץ הארצי לחקר השואה. הוא הציג בדבריו את תפיסת הרצף ההיסטורי, כגישה הראויה לתנועת "השומר הצעיר" (הגישה שאותה יישם כעבור כשני עשורים בבית התפוצות שאותו הגה והקים). וכה אמר:

"המפעל כולו ייקרא 'מורשת'... 'מורשת', מפני שלוחמי השומר הצעיר הם ממשיכיה של מסורת עם גדולה, שאיננה מתחילה בהירש לקרט ובטרומפלדור, אלא הרבה קודם לכן, בתקופות קודמות שחסידי הזינוק העקר מן התנ"ך לפלמ"ח מדלגים עליהן: בימי הביניים שבהם יהדות פסיבית-כביכול עלתה על המוקד מתוך בחירה מודעת במרטירולוגיה, ואין הבדל גדול בין ייסוריהם לבין אלה שנרצחו בשואה; והמורדים, כמו יהודי האינקוויזיציה, בחרו את בחירתם..."

הביטוי "מן התנ"ך עד הפלמ"ח" התקבע כביקורת של הגורמים בתנועה הקיבוצית, שקראו לחיבור מחודש ליהדות בשנות השישים והוא נפוץ עד היום בעולם ההתחדשות היהודית.

את ביקורתו כיוון קובנר בעיקר להנהגת תנועתו, השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, אך בתודעה מי שמזוהה עם גישת "מן התנ"ך אל הפלמ"ח" הוא דוד בן גוריון, למרות שעיקר הזיקה של ב"ג לפלמ"ח, היא החלטתו לפרק את הפלמ"ח...

אורי הייטנר

 

* * *

איך זה שרק טראמפ נאשם בתקשורת שהוא סוכן רוסי ואילו נתניהו, שהוא הסוכן הרוסי בה"א הידיעה, החבר של פוטין – עליו פוסחים?

 

 

 

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ל"ד. העבודה היא חיינו

עדנה, בתי הבכורה, נולדה כשידיי היו עמוסות בשלוש העבודות שלקחתי על עצמי. אותה תקופה חזרנו לגור בבית ההורים של דיצה, כי בבית שגרנו בשד' קק"ל לא היתה מעלית ולאשתי, שעלתה על המצדה בזריזות של עז קלת רגליים, היה קשה לעלות עם התינוקת לקומה הרביעית.

הוריה של דיצה שמחו לתת לנו את קומת הקרקע בביתם רחב הידיים ולצפות מדי יום בקטנה המלאה שמחת חיים. אחד התענוגות של סבא בנימין היה לדגדג עם שפתיו העבות, את בטנה הרכה, ולשמוע את צלילי הפעמונים שהיתה משמיעה. 

בקומת הקרקע של הבית ברחוב לטריס, היו שני חדרי שינה, באחד גרנו דיצה ואני ובחדר השני, הקטן יותר, גרה אילנה עם התינוקת. אילנה היתה אחות מוסמכת ילידת מרוקו.  בחורה יפת תואר, עם עיניים שחורות צוחקות, וסיפור חיים צובט לב. בגיל צעיר חיתנו אותה הוריה בצרפת עם בחור תוקפני, שהיא מיהרה להתגרש ממנו אחרי שעלו לארץ. בבית חולים אסותא, בו עבדה כאחות חדר לידה, התאהב בה אחד הרופאים, שתיכנן להתגרש מאשתו ולהתחתן איתה. כמעט שנתיים שגתה אילנה בחלומות, עד שהגיע רגע האמת והחתן הודיע שאינו מסוגל לקיים את הבטחתו.

הפרידה שברה את ליבה ותקופת מה לא היתה מסוגלת להמשיך ללכת לבית החולים אסותא. אט אט חזרה לעצמה והחלה לעבוד כמטפלת בתינוקות שזה עתה נולדו. בבית החולים דאגו להמליץ עליה לפני האימהות היולדות,  וכך הגיעה גם אלינו. סיכמנו איתה שתגור יחד עם הקטנה, עד שדיצה תתאושש מהלידה, ותיקח על עצמה את הטיפול בתינוקת. המחיר שאילנה דרשה היה מחיר מקובל לפי שעה, כשגם שעות הלילה נחשבות לשעות עבודה. הסכום נשמע קצת מוגזם. בכל זאת החלטנו לקחת אותה, כי חשבנו שהעבודה תימשך שבוע-שבועיים ונוכל לעמוד במחיר.

מה שקרה בשבועות הבאים הוא שהמסירות והאחריות של אילנה לתינוקת החמודה, היתה מעל ומעבר. בלילה היתה מתעוררת ורצה אליה למשמע כל שיעול קל שבקלים. אם חס וחלילה עברה שעה שבה היא לא השמיעה יבבה, היתה גם אז מזנקת מהמיטה לראות מדוע היא כל כך שקטה.

לפנות ערב אחד חזרתי הביתה ומצאתי זר ורדים גדול. לא זכרתי שיש לי יום הולדת וקיוויתי שגם לדיצה אין. אז למי כן? מסתבר שזה היה לכבוד יום ההולדת של שושנה, האם שאילנה עבדה אצלה, לפני שהתקבלה אצלנו לעבודה. היא קנתה את הפרחים אחרי הצהרים וקיוותה לקפוץ אל השושנה הזו כשאחזור הביתה ואוכל לעזור לדיצה לטפל בקטנה. רצה המקרה ודווקא באותו יום חזרתי מאוחר וכבר היה צריך להאכיל את התינוקת ואחר כך לרחוץ ולהרדים אותה. אז מה יהיה עם הפרחים? איפה מוצאים עכשיו שליח שיביא את השושנים לשושנה?

חשבתי והכרזתי: "מצאתי!" חבשתי את הקסדה ואמרתי: "אני מוכן!"

אילנה בשום אופן לא היתה מוכנה שאטרח בשבילה, אבל דיצה דווקא התלהבה. הרעיון שיעשע אותה  והיא הזהירה אותי שלא אשכח לבקש טיפ. עליתי על הווספה, אילנה נתנה לי את הזר עם מכתב ברכה  והסבירה לי לאן  לנסוע.

השעה היתה שמונה בערב כשצילצלתי בפעמון, עם הקסדה המונחת תחת זרועי והפרחים ביד השנייה. האישה הנאה שפתחה לי את הדלת התרגשה מאוד למראה הוורדים וצעקה לתוככי הדירה:

"חיים! תראה איך אילנה לא שכחה, ואתה כן!" אמרה לי תודה וכשרצתה לסגור את הדלת, הבחינה שאני עומד שלוב ידיים בעמדת המתנה. ביקשה ממני "רק רגע!" וחזרה לדירה לחפש כסף קטן. לא האצתי בה, והמשכתי לחכות בסבלנות. ברגע הבא  הבחנתי בגבר החוצה את המסדרון בתחתוניו וממהר לעבר החדר השני. אחר כך שמעתי את קולה של האישה המורה לו לחפש במגירת הגרביים.

כמעט חמש דקות חיכיתי ליד הפתח, עד שבאה אליי תוך התנצלות, שזה כל מה שיש להם בבית. בכף ידה היו רק כמה פרוטות, אך אני, השליח המנומס,  אמרתי שזה בסדר והוספתי תודה בלי לעקם את האף . כשהגעתי הביתה הכנסתי את כל הפרוטות לשקית, הוספתי כמה משלי ונתתי לאילנה.

"כשיבואו לבקר – אמרתי לה – תחזירי להם."

אילנה צחקה וחשפה טור שיניים צחות.

"הם בטח יהרגו אותי – אמרה – אבל הם כאלה נחמדים שלא אכפת לי."

 

שושנה הגיעה כעבור יומיים עם עגלת ילדים ובה תינוקת מנמנמת, אותה תינוקת שאילנה טיפלה בה, לפני שעברה לעבוד עם עדנה שלנו. במקרה הייתי בבית והייתי זה שפתח את הדלת. הבאה קפאה לרגע במקומה, ואני הבחנתי שהמוח שלה עובד שעות נוספות. רק כשאילנה הופיעה נפל לה האסימון ושתיהן פרצו בצחוק. את הכסף היא לא רצתה לקבל בחזרה ולהפך, רצתה לפתוח את ארנקה ולהשלים את הסכום.

 

אילנה היתה אישיות כל כך נחמדה ונעימה עד שהחלטנו להחזיק אותה עוד שבוע ועוד שבוע, ואחר כך עוד חודש ועוד חודש. מהר מאוד היא הפכה להיות ידידה טובה של דיצה, ודיצה היתה מצטרפת אליה כשהיתה יוצאת לטייל עם הקטנה בשדרות חן, טיולים שהיו נגמרים בקפה ורה, בקצה השדרה. בקפה הזה היתה חותנתי גיזלה מרבה לשבת ולשתות קפה תוך עיון בירחונים מצויירים. כשהשלוש היו מגיעות אליה, הן כמובן היו מוזמנות להצטרף לקפה והחגיגה היתה שלמה.

היום הגדול של גיזלה היה כשעדנה היתה בת חצי שנה ודיצה הרשתה לה לצאת לבד עם התינוקת לבית הקפה, בתנאי שאילנה תלך אחריה ותשגיח.

היה זה מעשה נבון, כי בקטע שבו היה צריך לחצות את רחוב נצח ישראל, הסבתא המאושרת, עם שתי ידיה השמאליות, לא היתה מסוגלת להרים את הגלגלים על המדרכה ואילנה מיהרה לעזור לה.  אחר כך, כשאילנה רצתה להמשיך ללכת איתה עד בית הקפה, אסרה עליה גיזי להמשיך, כי רצתה שבאי 'ורה' יראו שהיא מסוגלת ללכת עם נכדתה לבד.

 

יום אחד הגיע הזמן שבו דיצה הרגישה שהיא כבר יכולה לטפל בעדנה הקטנה לבד ואני ישבתי עם בנימין לחשב כמה מגיע לאילנה. פתחנו את היומן וראינו שבלי להרגיש היא עבדה עימנו עשרה חודשים ואם נשלם לה לפי שעות, כפי שקבעתי איתה, יהיה לה בטח לא נעים לקבל סכום כזה עצום.

בנימין שאל אם אוכל לשכנע אותה שלפחות תנכה את שעות הלילה ואני אמרתי לו: "סמוך  עליי!"

 

השיחה עם אילנה התנהלה בנחת וברוח טובה, כיאות לשני סוחרים ממולחים. אני אמרתי לה שאמנם לא חתמנו הסכם, אבל מה שקבענו זה קדוש ומילה שלי זו מלה.

"מצד שני – אמרתי – מה בקשר לשעות הלילה?"

היא היתה נחמדה מאד ואמרה שאכן חשבה על זה, ובאמת כל אחות מקבלת עבור עבודה בשעות הלילה יותר מאשר תשלום יומי, אבל מאחר שבכל זאת, בגלל שהעבודה אצלנו הצילה אותה מהדיכאון שבו היתה שרויה, וגם בגלל שעדנה היא כזאת מתוקה, אז החליטה שלא לדרוש מאיתנו את תוספת המקובלת.

אני לא יודע מה בנימין חשב עליי כאשר בישרתי לו שהצלחתי להוריד אותה מהדרישה לתוספת עבור שעות לילה, אני יודע רק שמאז אותו יום הוא לא שלח אותי לנהל עסקים בשבילו, ואילנה הצליחה, עם גמר העבודה, לקנות דירת חדר חמודה ברחוב שרת בתל אביב.

 נשארנו עם אילנה בידידות הרבה שנים, וכשעדנה גדלה הן הפכו לידידות נפש המרבות להיפגש. הימים הטובים של עדנה היו כשהיינו מביאים אותה לאילנה, ומרשים לה להישאר לישון אצלה. כשעדנה הגיעה לגיל עשר, אילנה קיבלה עבודה בשוויץ ועברה לגור בז'נבה. הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה כאשר הגעתי לשוויץ בענייני עסקים. הזמנתי בערב את אילנה למועדון לילה וגם אני, כמו עדנה, רציתי להישאר לישון אצלה, אבל על כך כשאגיע לתקופה היותר מאוחרת של חיי. 

 

מפעלי התעשייה של האחים מאיר, נוהלו על ידי בנימין חותני, שהיה בין הראשונים שחזו שענף הפלסטיק עומד להשתלט על העולם. מפעל הטכסטיל שלו שינה כיוון והיה הראשון בארץ שיצר את יריעות הפוליאתילן, שמהן הקימו את החממות ויצרו את שקיות הפלסטיק, שבלעדיהן מי עם מה היינו מצליחים לאסוף את גללי הכלבים.

הייתי סקרן לראות את מנהל המפעל בפועל.  היה זה  אימריך ביכלר, אותו ניצול שואה שחותני סיפר עליו איך שרד את מחנה המוות של בירקנאו, בזכות התושייה שגילה, כשהיה מסתתר בבור האשפה של המטבח.

תיארתי לעצמי שבאותם ימים כשהגיע לארץ, היה בטח נער צנום שכולו שלד עצמות. כשאני פגשתי אותו, כעשרים שנה אחרי מלחמת העולם, הוא נראה ככדור בשר מהלך, שחיוך של טוב לב לא מש מפניו. אני מתאר לעצמי שקצת נבהל כשהגיעה אליו השמועה שהחתן של הבוס הגדול, בא לעבוד במפעל. עברו כמה ימים עד שהכיר אותי מקרוב והבין שהדאגה שלו היתה מוגזמת. לשמחתו הבחין שבכל זמן פנוי, במקום להסתובב במחלקות ולראות אם יש פועלים המתחמקים מעבודה, אני בעצמי מתיישב בצד לכתוב סיפורים או תסריטים, שאין להם שום קשר עם ניהול מפעל תעשייתי.

פוצ'ו

המשך יבוא

 

* * *

להלן קישור לחלק ראשון של סדנת נובמבר 2018 של הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים שעסקה במודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים. את התזה בחלק זה הציג ראש חטיבת המחקר באמ"ן, לשעבר תת אלוף, עמוס גלבוע:

https://www.youtube.com/watch?v=DJ2yly2jeXM

 

 

 

* * *

משה כהן

הכול נשאר במשפחה

אל  תדאגו, יש איזון בהקצאת הכספים מהקרן לקולנוע.

הנה יצא לאקרנים סרט על הציונות הדתית, "פרה אדומה" שמו, והוא כבר קיבל את פרס ירושלים.

אל תדאגו, הסרט הוא כתב קיטרוג ופלסתר על הציונות הדתית על רקע רצח רבין. 

מה  חשבתם? כל הכסף נשאר במשפחה ושמירי תקפוץ לנו. 

 

אפוקליפסה עכשיו

ממרום 70 שנותיו צופה ההיסטוריון בני מוריס סביבנו ומגיע למסקנה אפוקליפטית. אין סיכוי להסדר עם הערבים, הם אינם מעוניינים בכך. סופה של מדינת ישראל, האי הקטן בתוך הים המוסלמי, להיכחד.

דעה זו עומדת בסתירה לדעתם של אי אלו רבנים, הטוענים שאין צורך במדינה, אין צורך בצבא, מה שמגן על עם ישראל היא התפילה.

איזו עמדה נראית לכם סבירה יותר? 

מה פשרו של חלום שתי המדינות לשני עמים?

החלום הזה מתעלם מפרט קטן, הערבים אינם מוכנים לוותר על "זכות השיבה" של הפליטים. אהוד ברק ואהוד אולמרט הציעו להם קליטה של 150 אלף פליטים. הערבים דחו את ההצעה בבוז. הם מדברים על מיליוני פליטים. פרט קטן שאותו מבליעים בלהט הוויכוח. 

 

לייבש אותם

לדעת מומחים, דרך יעילה להילחם בארגוני הטרור היא "לייבש" אותם, הווי אומר למנוע מהם אמצעים כספיים למימון פעולותיהם. 

כך מייבשת ישראל את ארגון החמאס המפעיל טרור טילים והפגנות, בלוני נפץ וכיו"ב. 

כדי למנוע מהחמאס אמצעים כספיים מעבירה ישראל לרצועת עזה רק 15 מיליון דולר בחודש. 

איזה יובש!

משה כהן

ירושלים

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

 

13.

 

אּמָּא שֶׁלִי, עַל כָּל דָּבָר,

אוֹמֶרֶת שֶׁתָּמוּת לִי –

אָז שֶׁתָּמוּת כְּבָר, שֶׁתָּמוּת

וְתַפְסִיק לַעֲנוֹת אוֹתִי

וְאֶת אַבָּא –

אוּלַי בְּתוֹר יְתוֹמָה

דַּעְתִּי עָלֶיהָ תִּשְׁתַּנֶּה לְטוֹבָה

וַאֲנִי אֶמְצָא סוֹף-סוֹף אֶת הַכַּפְכָּפִים שֶׁלִּי

בְּתוֹךְ כָּל הַבָּלָגָן הַזֶּה –

 

 

14.

 

כְּשֶׁצָּמְחוּ לִי שְׂעָרוֹת עַל הַקָּטָן

עוֹד הָיִיתִי קָטָן –

עַכְשָׁו, כְּשֶׁמָּרִית סֵרְבָה

לְהַצָּעַת הַחֲבֵרוּת שֶׁלִּי –

אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּמוֹ זָקֵן

בֶּן מֵאָה שָׁנָה –

 

 

15.

 

בְּעוֹד עוֹרִי רַךְ וְחָלָק כְּמוֹ תַּחַת שֶׁל תִּינוֹק

כְּשֶׁאַגִּיעַ לְגִיל שְׁלֹשִים אֶתְאַבֵּד

כִּי אֵינֶנִּי מוּכָנָה לִהְיוֹת כָּל כָּךְ זְקֵנָה –

אַבָּא שֶׁלִי אוֹמֵר: "טִפְּשָׁה,

הַחַיִּים מַתְחִילִים רַק בְּגִיל שְׁלֹשִים, שְׁלֹשִים וְאַחַת –

וְשֶׁהַשּׂוֹנְאִים שֶׁלָך לֹא יָמוּתוּ זְקֵנִים!"

אֲבָל מַה הוּא מֵבִין?

כָּכָה חוֹשְׁבִים כָּל הַזְּקֵנִים

עִם תַּחַת מְקֻמָּט.

 

 

16.

 

לַיְלַה, לַיְלַה, אֲנִי חוֹלֵם עַל אִמָּא,

חוֹלֵם עַל אִמָּא, עַל אּמָּא שֶׁלִּי –

וּבַבֹּקֶר קָם עִם כֶּתֶם לַח.

הַאִם זֶה אוֹמֵר שֶׁאֶהְיֶה מִתְרוֹמֵם

אוֹ שֶׁאֶתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה

כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי?

 

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.

בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

אהוד בן עזר

 

 

* * *

גם אם המפלגות הקטנות שמתנגדות לנתניהו תצלחנה לגבש מולו רוב חוסם לאחר הבחירות – הן לא תצלחנה להקים ממשלה חדשה, כי היא תהיה תלוייה בערב-רב של מפלגות קטנות, כולל הרשימה הערבית המשותפת – ויהיה צורך ללכת לבחירות נוספות!

 

 

* * *

אוריה באר

"עקרה" לרחל

ידידי ומיודעי בלפור חקק אוהב כנראה מאוד  את השיר "עקרה" של המשוררת רחל. לכן כתב עליו מאמר ארוך ומעניין. הגבתי בכתבי, שהשיר נכתב כנראה  בהשראת הפגישה עם אימי ז"ל במושבה כנרת בשנת 1927. בלפור הפציר בי לכתוב שוב את השערתי ואת הידוע לי על הרקע לשיר, ולבקשתו אני עשה זאת בהרחבת-מה.

ובכן, בשנת 1923, מגיעה אימי צפורה למושבה כנרת, שם הוצעה לה עבודה כמורה בבית הספר הקטן במושבה. אימא היא אישה יפה, מסורה לעבודתה, בעלת רצון עז להצליח וליצור קשר לבבי עם איכרי המושבה הבודדה.

אחד האיכרים, כבשנה, מעסיק את חיים, לימים אבי, כפועל בחווה שלו. אבא הוא פרא אדם, בעל אומץ נדיר וכוח רב. הוא גבר יפה ומושך. הוא לא נרתע מערביי הסביבה ומהבדואים שבמעלה ההר. הוא מתעמת איתם ללא הרף, שכן הללו מנסים ללא הרף לגנוב מעדרי האיכרים, וביחוד מהעדר הגדול של כבשנה. לימים הוא מכיר את אימי, מתאהב בה ומחזר אחריה בעקשנות. הם נישאים  בשנת 1926. אימא  חוזרת לעבודתה בתור מורה במושבה. אבא, לומד נהיגה, נוטל את הנדוניה של אימא, קונה מכונית פורד ישנה, ומתחיל להוביל עם אחיו אשר, שמגיע מרוסיה אף הוא, חלב מקיבוצי הסביבה לטבריה.

בין לבין, מתוודעת אימא למשוררת רחל, המבקרת מפעם לפעם במושבה. רחל אינה אהודה בקיבוץ כנרת, שם שהתה קדם לכן. זאת בגלל מחלת השחפת בה לקתה, ופחד הקיבוצניקים שמא הילדים יידבקו ממנה. אך מחלתה אינה משפיעה על איכרי המושבה כנרת, הצפונית לה, והיא מבקרת מפעם לפעם במושבה, מתארחת אצל איכר זה או אחר, וראו זה פלא – לא מדביקה איש. רחל נקשרת לאיכרי המושבה, ובין השארר מתיידדת  עם המורה ציפורה, אימי.

באחד מימי 1927 הולכת אימי ברחוב היחיד במושבה, ודוחפת לפניה את עגלת הילדים, בה יושב אחי הפעוט שאול. שאול הוא תינוק יפה, שחור תלתלים, חייכן  ובעל עיניים גדולות ויפות.

רחל גוחנת לעבר העגלה הקטנה, צובטת רכות את לחיו של שאול הפעוט, ואומרת באנחה:

"אה ציפורה, כמה אני מקנאת בך. בן לו היה לי."

אימא מביטה בה בצער, מחבקת אותה ואומרת: "עוד יהיה לך." מובן שהיא לא מאמינה לדבריה המנחמים. הן מחליפות ביניהן מיספר משפטים נוספים ונפרדות שוב בחיבוק.

 

לימים, כתבה רחל את השיר "עקרה", בו נכתב:

"בן לו היה לי ילד קטן

שחור תלתלים ונבון.

לאחוז בידו ולפסוע לאט

בשבילי הגן.

ילד

קטן..."

השיר נכתב בשנת תרפ"ב. כנראה בהשראת אותה פגישה.

 

מדוע לא נכתב מאומה בביוגרפיות על המשוררת רחל, על פגישה זו. מדוע לא נכתב מאומה על קשריה של רחל עם  איכרי המושבה ופועליה.

שאלו את כותבי הביוגרפיות. לא אותי.

אשר למשפחתנו: אחרי לידת אחי הבכור שאול, נולד, שנתיים לאחר מכן, אחי אמנון, יבדל לחיים ארוכים. ואז, או אז, מכה בכול איכרי הסביבה מחלת הקדחת. שני אחיי חולים, חומם גבוה, והם כמעט מחוסרי הכרה. אנטיביוטיקה לא קיימת באותם ימים. הוריי פונים לרופא בטבריה והוא נוזף בהם קשות.

"אתם טיפשים. מהר תעזבו את כנרת. אחרת אינני אחראי לחייכם. מהר. כי המקום הוא בגדר סכנת מוות וכל יום נפטרים אנשים בסביבה."

בלב כבד עוזבים הוריי את כנרת, עוברים לטבריה ומשם הדרך קצרה לתל אביב של אותם ימים, בכאב לב.

הערה: סיפור אהבתם של הוריי, סופר ברומן "כאילו בחלום", שיצא לאור לפני כשנה. מי שמתעניין בסיפור האהבה ובתיאורי הסביבה באותם ימים, מוזמן לקרוא.

אוריה באר

 

 

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

מזכיר המדינה פומפיאו –

ברוך הבא למזרח התיכון!

"חדשות מחלקה ראשונה", 13 ינואר 2019

מזכיר המדינה מייק פומפיאו ער לעובדה שממסד מחלקת המדינה – שהתנגד להכרה בישראל ב-1948 – נאבק בשיטתיות ביריב המסורתי: מציאות המזרח התיכון.

לדוגמא, בניגוד לתובנה המקובלת במחלקת המדינה, ביקור פומפיאו באזור מתקיים בתקופת פריחה חסרת-תקדים של קשרי ישראל עם מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, ללא-קשר לעניין הפלסטיני. פומפיאו מבקר בירדן, מצרים, סעודיה, עומאן, בחריין, כווית וקטאר, במקביל למיספר-שיא של משלחות ערביות אזרחיות וביטחוניות בישראל, למרות המבוי הסתום בנושא הפלסטיני.

ביקור פומפיאו נועד להעמיק את האמון בכוח-ההרתעה האמריקאי בקרב משטרים ערביים החשים את מאכלת האייתולות והטרור הסוני על צווארם, בלי קשר לעניין הפלסטיני.

פומפיאו, שהיה ראש ה-CIA, מבקר במדינות ערביות הסובלות מטראומה של "הצונאמי הערבי" – המוגדר בטעות כ"אביב ערבי" – שפרץ ב-2010 ועדין מזעזע את אמות הסיפים מהמפרץ הפרסי עד צפון-מערב אפריקה, ולא בגלל העניין הפלסטיני.

מזכיר המדינה האמריקאי פוגש מנהיגים ערביים שהערכתם כלפי יכולות ואמינות ישראל גברה מאז התפרצות הצונאמי הערבי, החושפת אותם באופן חסר-תקדים לאיומי חתרנות, טרור ומלחמה, שאינם קשורים לענין הפלסטיני.

מייק פומפיאו לא מתעלם מאופיו האלים, נטול-הסובלנות, הבלתי-צפוי, התזזיתי והמורכב של המזרח התיכון מאז הופעת האסלאם במאה השביעית: רכבת הרים של יחסים בין-ערביים; היעדר שלום בין-ערבי; מיליוני הרוגים ופליטים במלחמות בין-ערביות; פיצול דתי, שבטי, רעיוני, גיאוגרפי, והיעדר מדינות לאום; התפוררות לוב, תימן, עיראק, סוריה וסודן; טרור סוני ושיעי פנימי, אזורי וגלובלי; משטרי-מיעוט רודני ארעיים, ומכאן ארעיות מדיניותם והסכמיהם; ומגלומניה של האייתולות המקיפה את המפרץ הפרסי, המזרח התיכון והלאה. תופעות אלו שורשיות ועוצמתיות הרבה יותר מהעניין הפלסטיני.

בכל בירה ערבית נחשף מזכיר המדינה פומפיאו לשטף של מלל פרו-פלסטיני, המנוגד בשיטתיות למעש הערבי הדיפלומטי, פיננסי וצבאי, המדגיש את אי-מרכזיות העניין הפלסטיני בסדר היום הערבי ובסכסוך הערבי-ישראלי. למעשה, מנהיגי ערב רואים ברשות הפלסטינית, אש"פ וחמאס – אבות-טיפוס לטרור, לחתרנות, לבוגדנות ולכפיות-טובה, כפי שהיה במצרים (שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (1970-1982) וכווית (1990).

מזכיר המדינה מייק פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי ג'והן בולטון מתמקדים באיומים הכבדים על אינטרסים אמריקאים, כולל הבטחת קיום משטרים ערביים פרו-אמריקאים. מכאן הצורך להימנע מהצגת "תוכנית שלום" אמריקאית שתסיט את תשומת הלב מהאתגרים המובילים במזרח התיכון, ותחייב את הפלסטינים לאגוף את התכנית מהצד המכסימליסטי – תוספת שמן, ולא מים, למדורה. תגבור הפרופיל הפלסטיני ישחק לידי אויבי ויריבי ארה"ב, ויחריף את האיום הקיומי על המשטר ההאשמי, ומשם על המשטרים בחצי האי ערב.

הצגת "תוכנית שלום" אמריקאית תתעלם מכישלון כל יוזמות השלום האמריקאיות משנות ה-50'. כולן היו מונחות רצון-טוב, אך התעלמו ממורכבות האזור. שתי היוזמות היחידות שהצליחו נבעו ממו"מ ישיר ישראל-מצרים וישראל-ירדן. לארה"ב היה תפקיד קריטי כמסייעת ולא כיוזמת.

קידום אינטרסים אמריקאים מחייב היצמדות למציאות המזרח תיכונית, ודחיית התובנות המקובלות על ממסד מחלקת המדינה. הימנעות מ- ולא חזרה על – שגיאות העבר.

יורם אטינגר

 

* * *

מיכאיל זושצ'נקו

המשבר

 

הו, האזרחים, אתמול הובילו ברחוב עגלה עם לבנים. שכה אחיה!

אצלי, שתבינו, הלב ממש החל לפרפר מרוב שמחה. כי הרי הולכים אנחנו ובונים את עצמנו. הן לא לחינם מובילים לבנים. מסתבר שבית כלשהו הולך ונבנה במקום כלשהו. זה התחיל – טפו, טפו, בלי עין רעה!

יחלפו, אולי, עשרים שנה, ואולי אפילו פחות מזה, ויהיה לכל אזרח אולי חדר שלם. ואם האוכלוסייה לא תגדל יתר על המידה, ולמשל, ירשו לכולן הפלות – אז אולי אפילו שני חדרים. או שמא אפילו שלושה לגולגולת. עם אמבטיה.

איך נעשה אז חיים, אזרחים! בחדר אחד, נאמר, לישון, בשני לקבל אורחים, בשלישי עוד משהו... חסר מה? יימצא גם יימצא עניין בחיי דרור שכאלה.

נו, ולפי שעה קצת קשה עם שטחי המטרים המרובעים. זה יוצא קצת בקמצנות נוכח המשבר.

הנה, אני, אחים שלי, גרתי במוסקבה. לא מזמן חזרתי משם. על עורי שלי חשתי במשבר הזה.

באתי, מבינים אתם, למוסקבה. מתהלך אני עם החפצים ברחובות בלי שום תכלית. לא זו בלבד שאין מקום לעגון בו – אין מקום להניח את החפצים.

במשך שבועיים, שתבינו, מדדתי את הרחובות עם החפצים. גידלתי זקנקן והחפצים אבדו לי בהדרגה. וככה, מבינים אתם, מהלך אני חופשי ממטען, ללא חפצים. מחפש מקום.

לבסוף, בבית אחד יורד במדרגות איזה ברנש.

"בעבור שלושים רובלים," הוא אומר, "אני יכול לארגן לך חדר אמבטיה בדירת בורגנים... שלושה חדרי נוחיות... אמבטיה... באמבטיה," הוא אומר, "תוכל לגור לך לבריאות. אף שאין חלונות, אבל בגלל זה יש דלת. והכול בהישג יד. אם תרצה," הוא אומר, "תוכל למלא אמבטיה מלאה במים וצלול לך להנאתך, אפילו יום שלם."

אני אומר:

"אני, חבר יקר, אינני דג," אני אומר, "אני לא זקוק לצלילה. מעדיף אני לחיות על היבשה. תוריד את המחיר," אני אומר, "בגלל הרטיבות."

הוא אומר:

"לא יכול, חבר. הייתי מוריד בשמחה, אבל אינני יכול. זה לא תלוי רק בי. הדירה משותפת. והמחיר בעבור האמבטיה התקבע סופית."

"נו, אז מה אפשר לעשות?" אני אומר, "ניחא. תפשטו ממני שלושים ושחררו אותה מהר. זה שלושה שבועות," אני אומר, "מהלך אני על פני המדרכות. חושש אני שאתעייף."

נו, בסדר. הכניסו אותי, והתחלתי לחיות.

האמבטיה היא, אכן, בורגנית ועוד איך. בכל מקום, בו תדרוך רגלך – אמבטיה של שיש, סוללה וברזים. אבל מקום לשבת, בין היתר, אין. תשב אולי על המעקה, שגם אז תיפול למטה, הישר אל אמבטיה של שיש.

סידרתי לעצמי ריצוף מקרשים. ואני חי.

בחלוף חודש, דרך אגב, התחתנתי.

נפלה בחלקי, אתם יודעים, כזאת בת זוג צעירונת, טובת לב. ללא חדר.

חשבתי לעצמי, שבגלל האמבטיה הזאת, היא תדחה אותי, ואני לא אדע אושר משפחתי ונוחות, אבל היא, שום דבר, היא לא מסרבת. רק התקדרה משהו ואמרה:

"טוב גם באמבטיה גרים אנשים טובים. ובמקרה קיצוני, אפשר להפריד. כאן," היא אומרת, "חדר האישה, וכאן חדר האוכל."

"אזרחית," אני אומר, "להפריד אפשר, אלא שהדיירים, שדים משחת שכמותם, לא מרשים.  הם אומרים: בלי שום שינויים."

נו טוב, אנחנו חיים ככה.

בחלוף פחות משנה נולד לנו – לי ולבת הזוג שלי – ילד לא גדול.

קראנו לו ווֹלוֹדקָה, ואנחנו ממשיכים לחיות. כאן באמבטיה אנחנו רוחצים אותו – וגרים.

ואפילו, יודעים אתם, זה מסתדר די טוב. הילד, זאת אומרת, מתרחץ מדי יום ביומו ובכלל איננו מצטנן.

יש רק אי נוחות אחת – בערבים פולשים הדיירים המשותפים לאמבטיה להתרחץ.

למשך הזמן הזה נאלצים אנו כל המשפחה לעבור למסדרון.

ביקשתי כך וכך מן הדיירים:

"אזרחים," אני אומר, "תתרחצו בשבתות. הרי אי-אפשר להתרחץ כל יום. מתי," אני אומר, "אפשר לחיות? תבינו, בטובכם, את המצב."

ומספרם של המנוולים הוא שלושים ושניים איש. וכולם מגדפים. ולא מן הנמנע שעשויים הם גם להחטיף בפרצוף.

נו, מה אפשר לעשות, אי-אפשר לעשות כלום. חיים אנחנו כמו שזה.

בחלוף זמן מה אימא של האישה מגיעה אל האמבטיה. מתארגנת מעבר לסוללת הברזים.

"אני," היא אומרת, "כבר מזמן חולמת לפנק את הנכד. אתם לא יכולים למנוע ממני את התענוג הזה."

אני אומר:

"אינני מסרב. קדימה, פנקי, סבתא. השד אתכם. את יכולה  למלא מים באמבטיה ותצללי לך עם הנכד."

ולאשתי אני אומר:

"אולי יגיעו שארי בשר נוספים? האזרחית, תגידי כבר עכשיו."

היא אומרת:

"אולי אחי הקטן לחופשת חג המולד..."

מבלי להמתין לאח הקטן, נטשתי את מוסקבה. את הכסף למשפחה אני שולח בדואר.

 

1925

 

מתוך: "נופש מופלא", סיפורים מאת זושצ'נקו בתרגום מרוסית של יואל נץ, בהוצאת "ספריית פועלים".

 

 

* * *

עופר רגב

פטרסון, הקולונל הבריטי

שהתאהב בציונות ובארץ-ישראל

ג'ון הנרי פטרסון הניח את היסודות לצה"ל כאשר הוביל את גדודי הלוחמים היהודיים במלחמת העולם הראשונה, ומילא תפקיד חשוב בתחייה הציונית.

לאחר שבע מאות שנים של שלטון מוסלמי, במהלכן שקעה הארץ בניוון תרבותי וטכנולוגי, הגיעו לירושלים בדצמבר 1917 לוחמי צבא הוד מלכותו והניפו את הדגל הבריטי בעיר הנצח. תחילה נדמה היה שהבריטים מביאים עמם בשורה של קידמה ושלום. בשלושים השנים הבאות הוחל בארץ שלטון שהיה מודרני מקודמו, פותחו תשתיות חיוניות והונחו יסודות למסגרות כלכליות, חברתיות, משפטיות וארגוניות המתקיימות עד ימינו.

עם זאת, אחראים הבריטים לאסונות כבדים שהשפעתם ניכרת עד ימינו. בין אם היה הדבר בכוונת מכוון ובין אם בשל ניהול לקוי, החלה החרב להסתחרר מעל שמי הארץ. בין הערבים ליהודים התלקחו אירועי דמים שלא שככו משך מאה שנים, וגם ההבטחות החגיגיות שהוענקו ליישוב היהודי במסגרת הצהרת בלפור הוכחשו במהרה. הבריטים הצרו את צעדי היהודים ובעורלת ליבם נעלו את שערי הארץ בפני מעפילים מבקשי מקלט. רבים מפקידי המנדט הבריטי, ובכלל זה אנשי הבולשת, האדמיניסטרציה והמשטרה – היו נגועים באנטישמיות, חלקם באופן מוצהר ובוטה.

מבין אלפי החיילים הבריטים ששהו בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי זכורים לטוב שלושה קצינים בכירים. האחד, צ'רלס אורד וינגייט שזכה לכינוי 'הידיד' ותרם באופן מכריע להתפתחות כוח המגן העברי. השני, איש המודיעין ריצ'רד מיינרצהאגן, שהביע באופן עקבי אהדה למפעל הציוני וסייע לו בגלוי ובחשאי, והשלישי הוא מפקד גדוד נהגי הפרדות ג'ון הנרי פטרסון.

 

צייד האריות

לאחרונה ראה אור בהוצאת מכון ז'בוטינסקי ספרו של ד"ר משה יגר, "ג'ון הנרי פטרסון – הגדודים העבריים והציונות". בלשון בהירה וקולחת מתאר יגר, בעבר איש שירות החוץ של מדינת ישראל, את דמותו של ג'ון פטרסון, בהסתמך על מגוון מקורות אשר משלימים ולעיתים סותרים זה את זה.

המידע על שנותיו הראשונות של ג'ון פטרסון לוט בערפל, מקורות משפחתו וימי נעוריו אפופי תעלומות ונדמה שפטרסון עצמו השתדל לשמור על עמימות. ככל הנראה נולד בשנת 1867 בכפר פורג'ני בצפון אירלנד. בהגיעו לגיל 19 התגייס לצבא הבריטי וציין שמקצועו 'אורוון' (סייס). הוא נשלח לאפריקה ונטל חלק במלחמת הבורים השנייה (1902-1889) בין הצבא הבריטי לבין התושבים האירופאיים שהתיישבו באפריקה וחתרו לעצמאות.

המלחמה היתה אכזרית ועקובה מדם ובמהלכה הקימו הבריטים, לראשונה בהיסטוריה, מחנות ריכוז בהם נכלאו אזרחים בתנאים זוועתיים. הבריטים תקפו חוות חקלאיות של בורים והעלו אותן באש, והבורים מצדם ניהלו מלחמת גרילה וגרמו לבריטים פגיעות קשות. פטרסון תיאר מלחמה זו ברומן עלילתי שכתב ובו הפגין אהדה לאויביו הבורים.

פטרסון, שרכש השכלה כמהנד,ס הופקד על הנחת מסילת ברזל במזרח אפריקה. הוא תיכנן ופיקח על בניית גשר גדול ושירטט את תוואי המסילה שעבר בשטחים פראיים ולא מוכרים, בתנאי מזג אוויר קשים ובאימה מתמדת מפני חיות טרף.

שני אריות ענקיים נהגו להגיח בלילות אל מחנה העובדים, לתפוס בשיניהם את ערפו של פועל אומלל, לסחוב אותו אל מחוץ למחנה ולטרוף את בשרו. לאחר שפועלים רבים מצאו את מותם כטרף לאריות פרץ מרד במחנה, ופטרסון החליט לצוד את האריות ויהי מה.

לילות ארוכים ארב לאריות ובאומץ לב בלתי נתפס ובנחישות הצליח לבסוף להרוג את שני האריות, שהיו כה גדולים עד כי נדרשו שמונה אנשים לסחוב את גוויותיהם. פטרסון זכה להוקרה והערכה מצד הפועלים האפריקניים והלבנים, ולימים מכר את עור האריות בסכום מפולפל למוזיאון לטבע.

כעת הוטל על פטרסון לערוך מיפוי נרחב ביבשת אפריקה לצורך סימון שטחי שמורות טבע. גם משימה זו ביצע בדייקנות וביסודיות תוך שהוא מעלה על הכתב את זיכרונותיו.

ספרו "אוכלי האדם של צאבו" היה לרב-מכר והיווה השראה לכמה סרטי קולנוע.  הוא התיידד עם נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט והשניים יצאו יחדו למסעות ציד משותפים. לאחר שנים ארוכות וגדושות הרפתקאות, הגיע פטרסון למצרים. בקיץ 1914 היה כבר בן 47, גיל מתקדם יחסית עבור לוחמים. הוא לא שיער שדווקא כעת הוא ניצב בפני הפרק המשמעותי בחייו

 

המכבים בני זמננו

באותה שנה, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלץ יוסף טרומפלדור, שהיה נתין וקצין רוסי, לעזוב את ארץ-ישראל שנשלטה בידי התורכים, אויביהם של הרוסים. לאחר שהגיע למחנה הפליטים במצרים פגש טרומפלדור את זאב ז'בוטינסקי שהיה בן גילו. ז'בוטינסקי נודע כבר אז  כעיתונאי מבריק, נואם ציוני סוחף ומנהיג שהוביל פעולות אמיצות של הגנה עצמית במהלך הפוגרומים הקשים בראשית המאה העשרים. לאחר שבחן לעומק את המציאות הפוליטית, הגה ז'בוטינסקי רעיון ליצירת כוח צבאי יהודי שייטול חלק פעיל במלחמה ועם סיומה, יעניק תוקף לדרישות המדיניות של הציונות. רעיונותיו והערכותיו של ז’בוטינסקי פגשו כתף קרה מצד רוב מנהיגי התנועה הציונית. רבים מהם גרסו שבעת כזו של התגוששות ממלכות, מוטב לשמור על ניטרליות, וחלקם אף הציעו להביע תמיכה דווקא בתורכים ובבני בריתם הגרמנים.

ז'בוטינסקי, שנאלץ להתמודד חודשים ארוכים מול התנגדות הציונים ואדישות הבריטים, מצא אצל טרומפלדור אוזן קשבת והבעת נכונות ליטול חלק ביצירת הכוח היהודי הצבאי הראשון מאז ימי המכבים.

מפקדת הצבא הבריטי במצרים הסכימה בסופו של דבר, בלחץ צרכי המלחמה, להקים גדוד תובלה שיתבסס על יהודים וישמש לצרכי שינוע של ציוד, מזון ותחמושת לחזיתות הלחימה. ז'בוטינסקי דרש בתוקף לאפשר לגדוד העברי להשתתף בלחימה של ממש ולא להסתפק בהקמת יחידה תומכת לחימה.

טרומפלדור לעומתו טען שלכל תפקיד צבאי יש חשיבות ועצם קיומו של גדוד עברי בצבא הבריטי הוא הישג רב חשיבות. ז'בוטינסקי עזב את מצרים כדי להמשיך ולקדם את רעיונותיו, וטרומפלדור מונה כמפקד בגדוד, אליו גויסו מאות יהודים. הבריטים תרו אחר קצין שיהיה ראוי ונכון לפקד על הגדוד ובדיוק באותה עת הזדמן למצרים ג'ון פטרסון שהיה אדם דתי ושוחר תנ"ך וראה לעצמו זכות לפקד על צבא של בני עם ישראל.

תוך זמן קצר התגייסו לגדוד העברי מאות לוחמים, חלקם מטעמים רעיוניים אך רבים הצטרפו מתוך רצון לתרום לפרנסת בני משפחותיהם. פטרסון וטרומפלדור התייחסו בחשדנות איש אל רעהו. פטרסון הסתייג מסגנון הפיקוד האבהי של טרומפלדור ומהתלהבותו להשתלב בפעילויות קרביות. הוא גרס שעל נהגי הפרדות מוטלת משימת תובלה ותו לא, והצלחת המשימה מותנית במשמעת פלדה שאותה יש להשיג בכל אמצעי, כולל הלקאות פומביות. טרומפלדור, שכבר היה מאורס לאסתר רוזוב, כתב לארוסתו מכתבים ארוכים בהם הביע את הסתייגותו מפטרסון.

משימות התובלה היו קשות מאוד והתנהלו בתנאים קיצוניים. הגדוד פעל בחצי האי גליפולי והחיילים היהודיים גילו אחריות ואומץ, רבים נפצעו ונהרגו. עם הזמן, השתנה יחסו של פטרסון כלפיהם מקצה לקצה. הוא תבע בתוקף משלטונות הצבא את השוואת תנאיהם של החיילים והקצינים היהודים לתנאי שאר הלוחמים בצבא הבריטי ובכלל זה תמיכה במשפחות השכולות. הוא הרבה לשבח את חייליו היהודיים בפני הפיקוד הצבאי ואף הפליג בשבחם בפני ידידו תיאודור רוזוולט.

דבריו של פטרסון השפיעו עמוקות על מקבלי ההחלטות הבריטיים שהביעו מעתה תמיכה ואמון בכינון כוח לוחם יהודי. זאב ז'בוטינסקי, ששהה בלונדון, נוכח בגודל השפעתו של פטרסון, וציין שטרומפלדור צדק כאשר הסכים להקמת גדוד נהגי פרדות שיכשיר את הדרך ליצירת הצבא היהודי.

 

גדוד נהגי הפרדות השלים את משימתו ופוזר. ז'בוטינסקי, שהוסיף לפעול להקמת גדוד לוחם, זכה לתמיכתו הנמרצת של פטרסון, ובין השניים נרקמו יחסי ידידות אמיצה. פטרסון הפך לציוני מושבע ותומך נלהב בז,בוטינסקי ובהגותו. בזכות המאמצים הכבירים קם גדוד 38 שזכה לכינוי 'גדוד קלעי המלך'. הגדוד השתתף במשימות לחימה ונטל חלק בקרבות לכיבוש ארץ ישראל שהתחוללו בבקעת הירדן ובהרי אפרים.

בתום מלחמת העולם התבסס השלטון הבריטי בארץ, תחילה כממשל צבאי ומשנת 1922 כשלטון מנדטורי.  פטרסון השתלב בפעילות קרן היסוד לצידו של ז'בוטינסקי, גייס כספים  והיה מעורה מאוד בנעשה בארץ ישראל.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, תבע זאב ז'בוטינסקי להטיל חרם כלל עולמי על גרמניה. בדעה מנוגדת אחז המנהיג הציוני ד"ר חיים ארלוזורוב, שפעל לקידום הסדר כלכלי עם ראשי המפלגה הנאצית. בליל ה-16 ביוני 1933 נרצח ד"ר ארלוזורוב בתל-אביב, והאצבע המאשימה הופנתה כלפי אוהדי ז'בוטינסקי. ארץ-ישראל נשטפה בגל עכור של שנאת אחים. פטרסון נכנס בעובי הקורה, חקר לעומק את מכלול העדויות וקבע באופן נחרץ שארלוזורוב לא נרצח על רקע פוליטי.

בשנים הבאות פעל פטרסון לצדו של ז'בוטינסקי במאמץ לעידוד יהודים לעלות לארץ-ישראל, באופן לגלי או בלתי לגלי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נרתם לסייע בקידום התכנית להקמת צבא יהודי שייאבק לצד בנות הברית נגד הנאצים. באוגוסט 1940 נפטר זאב ז'בוטינסקי ופטרסון נשא עליו הספד מרגש.

בשנת 1946 נולד בן בכור למקורבו של ז'בוטינסקי, פרופ' בן-ציון נתניהו. האב הנרגש החליט לקרוא לבנו יונתן, לכבודו של ג'ון פטרסון. סא"ל יונתן (יוני) נתניהו נהרג ביולי 1976 במבצע לשחרור החטופים הישראליים מאנטבה. פטרסון נפטר בשנת 1947 ולא זכה לראות את כינון מדינת ישראל.

טרם פטירתו הביע פטרסון משאלה להיקבר בארץ ישראל. בשנת 2011 החלה להתנהל פעילות דיפלומטית ומשפטית להעלאת אפרו של פטרסון. המבצע הושלם ביום 4 בדצמבר 2014, אז נטמנו פטרסון ורעייתו במושב אביחיל בטקס בו השתתפו רבים ממנהיגי המדינה. את המבצע הוביל מכון ז'בוטינסקי ומנהלו דאז יוסי אחימאיר, וכחלק ממפעל ההנצחה יזם המכון את המחקר שערך ד"ר משה יגר ואת הפקת הספר שראה אור כעת.

 

הביוגרפיה החדשה "ג'ון הנרי פטרסון, הגדודים העבריים והציונות" מאת משה יגר, ניתנת לרכישה במכון ז'בוטינסקי, טלפון 03-7525903 (חנה).

המאמר לקוח מאתר "מידה", 8.1.19.

עופר רגב

 

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

1. הסרט "קינג ביבי"

בימוי דן שדור, ישראל 2018, 87 דקות

"קינג ביבי?" המלך ביבי? – הסתקרנתי לצפות בסרט. מה עוד נראה על ראש הממשלה שעוד לא ראינו?

ובכל זאת יש חדש. ב"קינג ביבי" (השם לקוח מכותרת ב"טיים"): קטעי ארכיון על בנימין נתניהו הצעיר בארצות הברית, פעילותו בתיכון בפנסילבניה ובעיקר לימוד תורת הנאום בהדרכת לילאן וידר, מורה נודעת להופעה מול המצלמה. בקטע מעניין מתכונן נתניהו לנאום כשלפניו ראי, הוגה בסבלנות כל מילה עד שהיא יוצאת בצורה המשמעותית ביותר. הסרט מספר על התמחותו של נתניהו   בלוחמה בטרור: כתיבת ספר, הרצאות והופעות טלוויזיה אודותיו, ומופיעים קטעים מכהונתו כשגריר ישראל בארצות הברית. הסרט מתמקד בכוח הרטורי האשפי של נתניהו ומעביר את הביוגרפיה שלו בעיקר דרך נאומיו.

כשהתסריט עובר לנאומי נתניהו בארץ כבר אין בו חידושים אלא הדגשים. "קינג ביבי" מפרט עניינים מוכרים לישראלים, כנראה מתוך פזילה לצופים אמריקאים. מופיעים "הקלטת הלוהטת", דברי פרופסור בנציון נתניהו כי בנימין בנו מתאים להיות שר החוץ (לפי הסרט הועיד האב לראשות ישראל את בכורו יונתן שנהרג במבצע אנטבה). מופיע העימות שלפני הבחירות עם יצחק מרדכי. עימות שמצוין כקו השבר ביחסו של נתניהו לעיתונות ולעיתונאים. מאז יש לו אובססיה חולנית נגד סיקוריו בתקשורת. הוא חדל כמעט לתת ראיונות ופונה ישירות לעם.

הסרט נראה נאמן לעובדות. אין בו ביקורת פוליטית ישירה, אך מכל סצינה ודברי קישור ברור לאן מנשבת בו הרוח – לא לראש הממשלה ולא למפלגתו, אם לנקוט לשון המעטה. "המלך ביבי" מנסה לענות על השאלה איך עלה "משווק הרהיטים" להנהגת ישראל זה 13 שנים, ופותר אותה בהינף אחד: כוח הרטוריקה האשפית "האמריקנית" שלו. 

 הסרט הוקרן עד כה בסינמטקים בלבד.

 

2. אירוע הספרות הגדול

בשלישי בינואר משבע בערב החל להשתרך תור ארוך לרגלי בניין עיריית תל אביב יפו. זו לא היתה הפגנת נגד אלא בעד: כולם רצו להיכנס  ל"רגע אחד, המלה הכתובה" – מערכת מפגשים, מופעים ואירועי תרבות שהעניקה העירייה לתושביה, חינם אין כסף.

עד חצות התקיימו בכל חדר מחדרי העירייה על כל  קומותיה (וגם  במרכז ענב הסמוך) תוכניות בעלות שמות מסקרנים ומגרים, שובבים מאד: "עגנון בארון, שיקספיר בוויטרינה, מופע דראג", "רומן אמיתי: עיתונות שהיא ספרות שהיא עיתונות", "על ספסל הנאשמים: הבקורת", "סיפורי אוכל", "ירון לונדון ומיכאל הנדלזלץ עושים ברית מילה", "המדריך המבהיל לסופר המתחיל", "סצינות לוהטות מתוך הספרות הישראלית הרומנטית" ואף "שירה פלסטינית צעירה כאן ועכשיו" ו"איך עושים תפוח? – עמוס עוז והעורכת שירה חדד", ועוד ועוד.

גם סרטים וחדרי בריחה ("בורחים מדוד גרוסמן...") ו"סיפור מטייל בין הקומות" קומות העירייה כמובן, מופעי סטנד אפ וסדרות להיט, כתבי עת ופינות זיכרון לעמוס עוז ולזלדה והצגת הארי פוטר לילדים עם קוסמים ומכשפות. שפע שקשה לבחור מתוכו את הכי הכי – לפעמים השפע אינו קל יותר מהמחסור... כל הכבוד לאגף התרבות של העירייה שהקדיש את המבצע לזכר איריס מור, שהיתה מנהלת אגף התרבות.

המומה מכל הטוב התמקדתי לבסוף ב"הפואטיקה של מוקד שירות 106 פלוס". רציתי ללכת גם "ל"אולי יש לכם אוצר בבוידם?" אבל כידוע, אי אפשר לרקוד על שתי חתונות גם יחד – שני המופעים התנגשו בלוח הזמנים. גמרתי על "הפואטיקה" שנראתה לי מבטיחה במיוחד. השומרים – בבניין היו שומרים רבים – סייעו לנו למצוא את מבוקשנו, בקומה ה-11 של המבוך העירוני. בסיוע חוברות התמצאות עוד הספקתי לרדת לפני התחלת המופע לחדר 610  בקומה שש ולצפות  קצת בסרט "החברה הגאונה".

הופעת "מוקד 106" התקיימה בחדר קטן (מעניין למה הוא משמש בחיי יומיום?) שהתמלא בקהל צעיר. שניים, בחור ובחורה בעלת רעמת שיער חום פרוע, קראו פניות של תושבים לשרות 106 בעירייה המטפל במפגעים ציבוריים. שלושה חודשים נברו השניים בגל של הודעות ותצלומים, כ-600 תלונות מדי יום.

"עץ הוסר מהגומה ברחוב קיבוץ גלויות. מעניין באיזה גינה ניטע כעת." כותב תושב עירוני.

"יצאתי לטיול של שחרית וראיתי מכסה ביוב רוקד בגינה ברחוב עלייה ואנשים עוברים על יד הבור המסוכן."

"פיקוס ענק ברחוב אליפנט שולח ענפים ארוכים לדירות שבבניין."

"הגיזום משאיר את העצים קרחים וערומים בחורף העז."

מדווחים על מעקי ברזל שנעקרו, מים קולחים מברז מקולקל. ברחוב פלוני "הפועלים התרשלו בניקוי הזבל" וברחוב אלמוני "שוב צורח הצרחן במלוא הגרון מול ביתנו!"

"ענף עץ גדול עומד ליפול, נשען על הבניין שלנו" מודיע תושב ושולח מיד הודעה נוספת: "לפני מיספר דקות שלחתי התראה על ענף שמט ליפול. הענף כבר נפל! בואו מהר."

ויש גם מדווחים סדרתיים שאימצו כתחביב את ההתכתבות ל-106.הרבה תלונות הן על מדרכות שבורות (גם אני שלחתי לפני שנים תלונה על מדרכה הרוסה שגרמה לי ליפול ולשבור יד. קיבלתי פיצוי כספי מהעירייה בתוספת וידוי קטן: "יותר זול לעירייה לתת פיצוי מאשר לתקן את המדרכות..."

   "הכול אמת, ממש כפי שכתבו ל-106. לכל היותר הוספתי סימני ניקוד," אומר הבחור, יונתן שמו. והבחורה, הילה, שמתברר שהיא האחראית לצילומים, מוסיפה: "שום דבר לא מבויים. הכול אוטנטי."

העיר כותבת את עצמה דרך תושביה.

קצת התאכזבתי. אין תקלות יוצאות דופן. לא גדולות ונצורות. ובכלל, מי הצעירים הללו? כיצד הגיעו  להופעה בעירייה?

מסתבר שהילה ויונתן עושים עבודת צוות על פרגמנטים קצרים בדיבור ובצילום האופייניים לרחבי העיר. לפני  כחצי שנה אף הוציאו ספר על זוטות תל אביביות וגם על מובאות מפייסבוק. כתב-היד ששלחו זכה בפרס, ומפעל הפיס וקרן רבינוביץ מימנו את הוצאת הספר. הוא הופיע בהוצאת "לוקוס" (זה לא רק שם של דג...) ובעקבותיו הזמינה אותם העירייה להופעה מיוחדת.

הילה טוני נבוק היא פסלת, בעיקר פיסול במרחב. כבר הציגה פיסולים בגלריות ובמוזיאוני חיפה ותל אביב. היא מלמדת ב"בצלאל" ומצלמת להנאתה רגעים פואטיים ורגעים מרגיזים בתל אביב.

יונתן רז פורטגלי מגדיר את עצמו בצניעות כ"כותב". הוא נין של השומר האגדי מנדל פורטוגלי וכותב ספר אודות סבא רבא שלו, לפי תיעודיים משפחתיים.

ומה שם הספר שכתבו שזכה בפרס?

השם הוא... הוא ... "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס, בZה את צריכה להתמקד"

לא פחות ולא יותר.

אם הבנתם מה כוונת השם, נא הסבירו לי. אני לא הבנתי.

תקוה וינשטוק

 

 

* * *

נעמן כהן

בין באנטשע שוויג לאווז השותק [גנץ]

בסיפור הקלאסי הנפלא של הסופר היהודי-ספרדי (בפולניה היו יותר יהודים-ספרדים מאשר במרוקו ובוודאי מאשר בעיראק), יצחק לייבוש פרץ, באנטשע שוויג (שתורגם לעברית בונצ'ה שתוק) היה גיבור הסיפור שתקן מופלג, ולכן הוא זכה בשמו.

בונצ'ה שתוק:

https://benyehuda.org/perets/oni15.html

בחייו בעולם הזה היה בונצ'ה איש עני ובודד כמו צל עובר. ההורים שלו לא אהבו אותו, אשתו לא אהבה אותו, אף אחד לא העריך אותו ולא העסיק אותו .

אבל בונצ'ה היה איש צנוע ולא אמר אף פעם אחת מילה רעה. הוא תמיד שתק, אפילו כשאנשים העליבו אותו.

כאשר מת בונצ'ה, אף אחד לא הספיד אותו ואף אחד לא בכה. אפילו את הסימן שהיה על הקבר שלו העלימו משם. בחשאי נולד, בחשאי חי, בחשאי מת ובחשאי עוד יותר נקבר.

אך לא כך היה הדבר בעולם הבא! שם עשה מותו של בּונצ'ה רושם גדול!

כאשר בונצ'ה שתוק הגיע לעולם הבא קיבלו אותו המלאכים באהבה ובשמחה. אור גדול ויפה היה בכל מקום, ובונצ'ה לא האמין שהוא במקום כל כך טוב. בגן העדן סיפרו המלאכים על האיש הטוב שהגיע, ועל כל הדברים הטובים שהוא הספיק לעשות בחיים. אפילו השטן לא הצליח לומר על בונצ'ה משהו רע, כי בונצ'ה היה צדיק אמיתי.

המלאכים שאלו אותו מה הוא רוצה , והבטיחו לתת לו כל מה שהוא יבקש.

בונצ'ה חשב וחשב ושתק.

"הכל שלך," אמר לו אב בית הדין, "כל מה שבשמים שייך לך! בחר לך וקח מה שאתה רוצה, אין אתה לוקח אלא משלך!"

"באמת?" שואל בּוֹנצה עוד פעם, אך הפעם כבר בקול בוטח.

"באמת! באמת! באמת!" עונים לו בתקיפות מכל הצדדים.

"נו אם כך," מחייך בּוֹנצה "רוצה אני באמת בכל יום בבוקר לחמנייה (בולקע) חמה עם חמאה טרייה!"

 

ומבונצ'ה שוויג לבני גנץ (האווז). בדומה לבונצ'ה שתוק גם בני גנץ מצטייר בתקשורת כאדם טוב ומיטיב. בדומה לבונצ'ה שתוק גם בני גנץ (בניגוד לשמו אווז) שותק, אבל אם בני גנץ רוצה גם להנהיג ולהשיג משהו מעבר ללחמנייה חמה עם חמאה, עליו להתחיל לדבר! נכון, "גם אוויל מחריש לחכם ייחשב" אבל הוא אינו יכול להנהיג.

מקיאבלי כבר קבע שפוליטיקאי חייב להיות "כאמן גדול במשחק," שחקן גדול. "לעולם לא יהא נסיך (פוליטיקאי) חסר טעמי חוק ומשפט להפר בהם את הפרת דברו." מי שיעשה יותר כמעשי השועל בחוכמה יצליח. פוליטיקאי אינו יכול להיות טוב לב, ישר, נאמן, וירא שמיים, כי אם יהיה כזה הוא ייפול, על הפוליטיקאי רק להתחזות לכזה, רק אז יצליח. (הנסיך פרק 15)

הפילוסוף היהודי-האוסטרי המשומד לודוויג יוזף יוהאן ויטגנשטיין, 1889-1951, סיים את חיבורו המפורסם (והיחידי), "מאמר לוגי פילוסופי" Tractatus Logico-Philosophicus)) במשפט השביעי המפורסם: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק."

אם בנימין גנץ רוצה באמת ובתמים להיות פוליטיקאי ולעסוק בפוליטיקה, עליו לפתוח את פיו ולדבר!

 

לעיתים גם שתיקה היא דיבור

במלאת שנה למבצע 'צוק איתן', זמן קצר לאחר שפשט את מדי הרמטכ"ל, השתתף בנימין גנץ בקונצרט יהודי ערבי משותף לזכרם של הרוגי 'צוק איתן' הישראלים והעזתים יחד. הוא לא נשא דברים באירוע.

"קונצרט הסולידריות", כלל תפילת אשכבה ששילבה קינה יהודית וקינה מוסלמית. "החלק הזה בא להביע כאב שהוא כאב אוניברסאלי. כלומר השתתפות בכאב ובצער של הצד השני."

בין ההרוגים שעליהם קוננה אותה עצרת, בהשתתפות בני גנץ, היו גם 1068 עד 1408 (תלוי במקור המדווח) מחבלים חמושים. מאחר ומדובר ברמטכ"לו של המבצע שהרג את אותם מחבלים איסלמו-נאצים, אולי בשתיקה יש אמירה?

האם עמדותיו של גנץ נטועות בימין, בשמאל או שאולי הוא בכלל סתם שתקן?

http://rotter.net/forum/scoops1/523064.shtml

 

אמנות ופוליטיקה בחיפה

מעולם בהיסטוריה לא היו נוצרים שהלכו בעקבות ישו והגישו את הלחי השנייה ואהבו את האוייב (מתי פרק ה) – (יהודים רבים דווקא כן), והנה מוזיאון חיפה לאמנות מציג יצירה של האמן הפיני הנוצרי יאני לינונן המציגה את רונלד מקדונלד, הליצן המוכר של רשת ההמבורגרים המצליחה, כשהוא צלוב כמו ישו על הצלב.

לינונן, הנוצרי "מבקר את האופן בו רונלד מקדונלד הפך סמל של תרבות פופולארית שמגיע לרמות סגידה דתית."

מחשש לתגובות לאותה יצירה הגיע המוזיאון לפשרה עם ראשי הכנסיות לפיה המוזיאון בודד את היצירה מאחורי וילון וחבל, ובנוסף הציב שלט בכניסה לאולם בו מוצגת היצירה המזהיר מפני אפשרות לפגיעה ברגשות. למרות כל זאת מפגינים נוצרים-יווניים שהסתערבו עקב הכיבוש הערבי, הפגינו נגד הצגת הפסל באלימות תוך זריקת בקבוק תבערה.

מוזיאון חיפה הגיב: "המוזיאון מגנה את האירוע החמור של השלכת בקבוק התבערה, שיח סביב אמנות, מורכב ככל שיהיה, אסור שיגלוש למחוזות אלימים ועליו להיות מכבד – גם במצבים טעונים. עליית המדרגה בדמות זריקת בקבוק תבערה על המוזיאון היא תולדה של מסיתים, שבינם לבין הסוגיה אין דבר ושכל מטרתם היא לייצר פרובוקציה שתפנה אליהם זרקור. מקרה מסוג זה יכול היה להסתיים בנפגעים ובהשלכות קשות, והאחריות היא בידי מי שבחר ללבות את היצרים. המוזיאון יכבד את הסיכום שהושג עם ראשי הכנסייה והעירייה באופן מיידי."

את החיפאים המודאגים מהקצנת היוונים-הנוצרים שהסתערבו ומהמתקפה הברוטאלית שלהם אפשר להרגיע. ראשת העיר חיפה גברת קליש-רותם מינתה את האקטיביסט היווני-נוצרי שהסתערב, רג'א זעאתרה, לוועדת הביטחון של העיר.

זעאתרא הנוצרי המסתערב, הידוע כחסיד החמאס והחיזבאללה, ישמור בוודאות ככזה על בטחון היהודים בחיפה.

אפשר לישון בשקט.

 

זה נגמר רק בנגיעת יד

לאחר שעירית מלברגר-אמינוף סיפרה ("חדשות בן עזר" 1408) שאביה ואימה סיפרו לה בנפרד ש"שניהם הסתייגו מאביו (של עמוס קלויזנר-עוז), שהיה כנראה יהיר על היותו לומד באוניברסיטה העברית. [לא רבים הִרשו אז לעצמם להיות "סטודנטים" באוניברסיטה, צריכים היו להאכיל פיות נשותיהם וילדיהם.]  ואולי היה אביו יהיר בשל קרבתו לפרופ' קלויזנר הידוע" – נזכרתי שאותו יהודה אריה קלויזנר הוזכר ולא לרעה ביומן שכתבה אימי ז"ל, שהכירה אותו בעת שלמדה ב"תרבות" בןוילנה. וכך היא כתבה:

 

1928 II/24 וילנה "תרבות"

אחר ארוחת הערב גמרתי ללכת לחברותיי מעירי. באתי אליהם, ויחד, אחר כך, יצאנו לטייל. תיכף ביצאנו פגשנו בשני נערים, אחד מהם הוא בן דודתי הצעיר, והשני חברו קלויזנר, נער סימפטי. הם הלכו תיכף איתנו לטייל. בדרכנו נחלקנו: זלמן הלך עם חברה אחת שלי, וקלויזנר הלך לצידי, ולצד חברתי השנייה. ביני ובין בן דודתי הצעיר היו יחסים מעט מחודדים ולא טובים. אני התקוטטתי עימו פעם אחת, ומאז לא דיברנו אחד לשני. ומעת ההיא התחיל לחזר אחר החברה הזאת שהלך עימה עכשיו. אני הבנתי שהוא עושה זאת במכוון בכדי שאקנא, וגם חבר שלישי שלי הגיד לי כזאת.

אני גמרתי לשחק פה קומדיה. גמרתי גם כן לעשות כמוהו. וכן הלכנו יחד. אחר זה הלכנו אל התיאטרון. בתיאטרון שוב ישב זלמן על יד החברה הזאת, וקלויזנר ישב על ידי. כאשר התחיל המחזה לקח קלויזנר את ידי בתוך ידו, ולחץ אותה לליבו. אני לא הוצאתי את ידי מפני זה: אני יודעת שהוא בוודאי יספר לזלמן זה, כי זלמן הגיד עליי, שאינני נותנת לנגוע בי מעולם, כי באמת בכל פעם כשניגש הוא קרוב אליי, הדפתיו בשתי ידיי. ולכן חפצתי להכעיסו. אבל מצד אחר חשבתי: מה לי ולהם? יעשו להם כחפצם. אבל בכל זאת היה נעים לי כשהכרתי על פניו אותות כעס. מפני מה אינני יודעת: אני נהפכתי פתאום ממצב רע למצב מצוין. התהוללתי והשתובבתי, כי כל הקומדיה הזאת מוצאת חן בעיני."

 

המשוררת פניה ברגשטיין כתבה בשיר: "זה התחיל בנגיעת יד ונגמר ב'הרי את'." כאן זה נגמר רק בנגיעת יד. אבל קלויזנר נתפס כ"נער סימפטי".

 

בושה וחרפה לחיל האוויר

ב"חדשות בן עזר" 1315 כתבתי על ספרה של דינה קטן בן ציון, "על בית ומילים – מהלך חיים", (ירושלים, 2017)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01315.php

הכותרת היתה "תובנה אחת מסיפור חיים". בספרה מגוללת דינה קטן בן ציון את סיפור חייה כילידת סרייבו וסיפור משפחתה תחת צל שואת יהודי יוגוסלביה, והתובנה שהוצאתי היא בעקבות תיאור קצר ומרגש שכתב קרוב משפחתה של דינה קטן-בן ציון על תחילת הכיבוש הגרמני:

"הגרמנים נכנסו לסרייבו מיד החל השוד בעיר המקושטת בדגלים אדומים עם צלבי קרס. בית הכנסת הספרדי החדש נשדד. הבניין המפואר, שכיית החמדה בסגנון מאורי, כולו בשיש עם נברשת מצופה בזהב. בני ההמון מפרקים את חלקי הנחושת של כיפת הנחושת."

"לימים במלחמה," מעיר הכותב, "הייתה עולה בזיכרוני התמונה הזו, והבנתי שדי היה במכונת ירייה על מרפסת דירתנו כדי להבריח משם את כל ההמון הזה, שבטירוף חושים בזזו בית תפילה של בני דת זרה, ולהפיצם משם כעדת עורבים." (ז'אק פינצי, נוקטורנו ספרדי, סרייבו 1999 עמ' 18-19)

התובנה של הכותב, אותה מביאה דינה קטן-בן ציון, היא שעלינו כאן בארץ לדאוג תמיד שתהיה בידנו אותה מכונת ירייה שנוכל באמצעותה להפיץ את אויבנו כעדת עורבים".

כמאמר הלטיני: Si vis pacem, para bellum, הרוצה בשלום ייכון למלחמה.

לא יכולתי שלא להיזכר בקטע הזה בעת שקראתי על העיסקה שנעשתה בין ישראל לקרואטיה. לפיה מכרה ישראל מטוסים לקרואטיה, עיסקה שלאחרונה בוטלה בלחצי האמריקאים.

http://rotter.net/forum/scoops1/524593.shtml

הבושה הגדולה היא שבמסגרת העיסקה יצאו שלושה מטוסי חיל האוויר הישראלי למטס הצדעה לרגל היום שבו מציינים הקרואטים את "מבצע סופה", הנחשב למהלך המכריע שהביא להקמת קרואטיה העצמאית לפני 23 שנים. "מבצע סופה" היה חלק בלתי נפרד ממלחמות הבלקן, אירוע בעייתי בעל מאפיינים ברורים של טיהור אתני, שבמהלכו גורשו מקרואטיה אלפי סרבים ובתוכם יהודים זקנים ששרדו את השואה ורדיפות האוסטשה.

במטס ההצדעה הונף בין השאר הדגל השחור של תנועת האוסטאשה הקרואטית, שהיה מונף בעבר בקריאת ההצדעה הפשיסטית המקבילה ל"זיג הייל" הגרמני.

בושה וחרפה שחיל האוויר, אחד מסמלי היוקרה הנחשבים של תקומת מדינת ישראל ועצמאותה, שיגר שלושה מטוסים להשתתף בטקס הזה.

היכן היו יהודי יוגוסלביה לשעבר? איך לא מחו על החרפה והבושה? האם הכסף יענה את הכול?

 

פרופסור מדינה רוצה להרוס את המדינה

פרופ' ברק מדינה, רקטור האוניברסיטה העברית, התייחס לסוגייה אם על ראש הממשלה להתפטר במקרה של הגשת כתב אישום, בהשוואה לפסק הדין של בג"ץ מ-1993, שחייב את ראש הממשלה דאז רבין לפטר את השר דרעי לאחר שהוגש נגדו כתב אישום.

בין השאר טען מדינה כי: "במקרה של ראש הממשלה, אין לאף אחד סמכות לשקול אם לפטר אותו – בית המשפט יצטרך לפתח דוקטרינת חובת התפטרות אישית. יכול להיות שבית המשפט יטיל חובה על הכנסת להביע אי-אמון בראש הממשלה. אם פסק הדין לא יכובד, זה בהחלט יכול להיות בסיס למלחמת אזרחים."

פרופסור מדינה מחזיר את המדינה מדמוקרטיה ייצוגית לשיטת המלך הפילוסוף של אפלטון. לא העם יקבע את רצונו מהו צדק, אלא קבוצת פילוסופים משפטנים שרק הם קובעים את ה"אינטרס הציבורי" ומהו "הצדק" בדיוק כבאוטופיה הטוטליטארית של אפלטון.

הפילוסוף קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" ראה באפלטון את המקור לכל המשטרים הטוטליטריים בהיסטוריה, הקומוניזם, הפשיזם, הנאציזם, והתיאוקרטיה הדתית (המיושמת עתה באירן).

מה שפרופסור מדינה לא הסביר הוא מה כוונתו במלחמת אזרחים. האם התכוון למלחמת אזרחים בנוסח מלחמת האזרחים בארה"ב, או כזו בנוסח מלחמת האזרחים בסוריה?

 

חופש ביטוי לרצח יהודים

בתשובה לפנייה על קריאות שנאמרו בהפגנה נגד חוק הלאום באוגוסט שנה שעברה, בו נאמרו הקריאות: "שאהיד נוח על משכבך בשלום, אנחנו ממשיכים את דרכך," ו"ברוח, בדם נפדה את פלסטין" – קבעה ופסקה המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים), עו"ד נורית ליטמן, כי להתבטאויות האלו אין קשר לטרור, ואין לפתוח חקירה פלילית נגד הקוראים אותן.

לדבריה "עבירות ההסתה לאלימות ולטרור דורשות יסוד תוכני, של תמיכה או עידוד לאלימות או טרור, וכן יסוד הסתברותי," וכן "הוכחה של אפשרות ממשית שההתבטאות תוביל בפועל למעשי אלימות או טרור." – "ההתבטאויות אינן מפורשות או מובהקות ואינן בהכרח מהוות עידוד, אהדה או תמיכה למעשה אלימות או טרור."

המשנה לפרקליט המדינה הוסיפה בתגובתה כי "עיקרון חופש הביטוי הינו עיקרון יסודי במדינה דמוקרטית, ובמיוחד כשמדובר בהפגנה פוליטית. המתאפיינת בביטויי מחאה."

http://rotter.net/forum/scoops1/524155.shtml

ח"כ ד"ר ענת ברקו הגיבה על החלטת המשנה לפרקליט המדינה בעניין הקריאות בהפגנה נגד חוק הלאום – "מנותקות מהמציאות!"

"כשאומרים שממשיכים דרכו של שהיד, מתכוונים לכך שיפיקו פיגועים רצחניים נגד יהודים ואז יוכתרו כשהידים. לצערי, יש כאן חוסר הבנה ועצימת עין לנוכח ההסתה הבוטה נגד ישראלים."

מעכשיו דעו – לפי "הצדק" המשפטי הישראלי, קריאה לרצח יהודים היא בגדר חופש הביטוי.

 

מלכנו יגאלנו מהערבים

תארו לכם שיר במילים אלו המתפרסם בארץ. מיד תהום כל הארץ על הגזענות היהודית, אבל דומני שאין מתקומם על שיר כזה המהלל את השחרור מהכיבוש הערבי במקום אחר.

ראו את המילים של המנון אנדורה:

 

המנון אנדורה

קרלמן הגדול, אבי,

יגאלני מהערבים

וממרומים העניק לי את חיי

המדונה ממריטשל, האם הגדולה

נסיכה נולדתי, ובין שתי אומות,

עלמה נייטרלית הייתי

נותרתי בתה היחידה

של האימפריה הקרולינגית

מאמינה וחופשית במשך אחת-עשרה מאות,

מאמינה וחופשית אשאר

אצעד בדרכי מורי,

ונסיכיי המגינים!

ונסיכיי המגינים!

 

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%9F_%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94

מובן שאנחנו מפרגנים לאנדורים על השחרור מהכיבוש הערבי ומאחלים גם לכורדים שחרור קרוב דומה.

 

עיתונאות חוקרת – פרופורציה היסטורית

עיתון הניו יורק טיימס השקיע הון רב במחקר דקדקני בו בחן יותר מאלף סרטונים וחקר 40 עדים כדי להגיע למסקנה שהירי בפרמדיקית העזתית עשוי להיחשב כפשע מלחמה, כי היא לא סיכנה את החיילים (או את אזרחי ישראל).

https://www.haaretz.co.il/news/politics/MAGAZINE-1.6790645

מדיניות המחקר של עיתון הניו יורק טיימס מעניינת שכן יש לבחון את ההשקעה העצומה של העיתון בחקירת מותה של ערפלישתית-מוסלמית אחת, לעומת המחקר שהשקיע העיתון בהעלמת השמדתם של מיליוני היהודים בשואה.

הנה ראו כיצד טיפל העיתון בהשמדת יהודי אירופה. כיצד דיווח עליה ובעצם לא דיווח עליה:

https://www.youtube.com/watch?v=8nixdDIPEBQ

https://www.themarker.com/advertising/1.289445

מסקנה: העיתונות חוקרת בהתאם לאג'נדה של בעלי העיתון. ובעולם עוד מדברים על עיתונות יהודית...

 

אקדמיה חוקרת – המקרה של ד"ר קרולה הילפריך

ד"ר קרולה הילפריך, שנהפכה לאחרונה לגיבורת תרבות בעיתונות וברשתות החברתיות ומאות מפגינים לטובתה, מספרת על עצמה:

 

"רקע אקדמי ותחומי עניין: כמי שמוצאה מגרמניה, שם למדתי ספרות גרמנית ופילוסופיה באוניברסיטת מינכן ובאוניברסיטת ברלין, נושא הדוקטורט שלי (באוניברסיטה העברית) היה ספרות והגות יהודית-גרמנית. כחברת סגל במחלקה לספרות כללית והשוואתית ובתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, אני מלמדת תיאוריה ספרותית, ספרות מומחזת, סוציולוגיה של הספרות, ותיאוריות על ביקורת תרבות. מחקרי בוחן את ההקשרים הפואטיים והפוליטיים של הכתיבה כנקודת ממשק בין תרבויות בעידן המודרני, תוך התמקדות ביוצרים גרמנים-יהודים, יהודים אלג'ירים-צרפתים, אפרו-אמריקאים, ולאחרונה גם ביצירות ספרות של תורכים-גרמנים וערבים-ישראלים. כמו כן, אני חוקרת את הפוליטיקה והפואטיקה של חיי היום-יום, את הסוציולוגיה וההיסטוריה של הרגשות, ואת תפקידן של יצירות ספרות בנושאי ניכור וזרות (literatures of unhomeliness) בתרבות. במחקרי הנוכחי אני בוחנת כיצד עיסוק בחפצים וברכוש (belongings matter), תוך דגש על המוזר והמסתורי, משתקף בספרות היהודית העכשווית.

"בעבר כיהנתי כיו"ר תכנית הלימודים והוועדה האקדמית של מרכז לייפר ללימודי מגדר. ב-2005 זכיתי במענק מהמכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית למחקר קבוצתי על "אתנוגרפיה וספרות: תיאוריה, היסטוריה ובין-תחומיות" –

Ethnography and Literature: Theory, History, and Interdisciplinary Practice.

"מאוחר יותר, בשנת 2012, העברתי  סמינריון בנושא "רוח הרפאים בספרות וכספרות" בבית הספר ע"ש פרידריך שלגל למחקר ספרותי באוניברסיטה החופשית בברלין. במחקרי הנוכחי אני משתתפת בסדרת סדנאות על "לכתוב / לקרוא מקום: שדות של השתייכות והפרשנות של ספרויות יהודיות" – Fields of Belonging: Interpreting Jewish Literatures – ביוזמת מכון סימון דובנוב להיסטוריה ותרבות יהודית באוניברסיטת לייפציג."

 

בדבריה על עצמה היא אינה מספרת על כך שכמרצה היא חתמה על כתב פלסתר אנטישמי שפורסם במהלך צוק איתן (23.7.2014) בכתב העת היוקרתי The Lancet. הקריאה דרשה מהעולם לנקוט סנקציות מיידיות נגד מדינת ישראל המפלצתית כולל חרם והפסקת המסחר עם ישראל. על פי המכתב ישראל "מבצעת מעשי טבח איומים," אשמה ב"פשעים נגד האנושות," "שימוש בגז", "פשעי מלחמה", ולמעשה ישראל "פועלת במכוון להרוס חיים של חפים מפשע" ותושבי עזה נמצאים במתקפה חסרת מעצורים של "אחת ממכונות המלחמה הגדולות והמתוחכמות בעולם." הכול בהתנהגות ישראלית שמהווה "עלבון לאנושיות."

המכתב מציין ב'חרדה' שמכיוון שמרבית האקדמאים הישראלים לא חתמו על הקריאה אין מנוס אלא מלהסיק שכל מי שלא חתם על המכתב הם שותפים לפשע (complicit) ואחראים לביצוע הטבח וההרס של עזה.

נוסח המכתב כפי שפורסם עם חתימתה:

http://www.codajic.org/sites/www.codajic.org/files/An%20open%20letter%20for%20the%20people%20in%20Gaza%20The%20Lancet.pdf

ד"ר קרולה עלתה לתודעה הציבורית בשל צילום שיחה שלה עם סטודנטית חיילת.

היות והתפרסמו גרסאות שונות על האירוע ברצוני לנתח אך ורק את הנאמר בשיחה כפי שצולמה:

שאפו על המרצה הגרמנייה שמדברת אפילו עברית עם סלנג ערבי:

https://www.youtube.com/watch?v=rEsjGmF32ZI

ד"ר הילפריך: "יש אשכרה תוכנית שלמה כן של אנשי צבא אז כולם בלי מדים בכיתה זה לא הכיתה שלנו."

סטודנטית: "זה בעייה שיש מישהו במדים? במקום לבוא ולהגיד..."

ד"ר הילפריך: "טוב אני חייבת לרוץ יש לי עוד שיעור את לא יכולה להיות נאיבית ולהיות כאן במדים ולבקש שיתייחסו אליך כאזרחית כשאת מבקשת להיות במדים."

סטודנטית: "אני לא מבקשת... אני משרתת. "

ד"ר הילפריך: "אז את חיילת בצבא של ישראל ואת מבקשת שיתייחסו אליך בהתאם."

סטודנטית: "אני מתנדבת בצה"ל שלא יכולה להיות משרתת חובה. קורעת את התחת בשביל להגן. אני לא צריכה לקבל תגובות כאלה. אני לא נכנסת לפוליטיקה אני לא מתעסקת בזה כדי לשמור על המקצועיות שלי כדי להגן על תושבי מדינת ישראל. אני לא נכנסת לפוליטיקה. התגובות האלו לא נוחות לי."

ד"ר הילפריך: "אוקיי אוקיי אז אם יש עוד משהו תכתבי מכתב כי יש לי עניינים אחרים. אני מצטערת אני לא יכולה עכשיו אני חושבת ש... ואני אמרתי לך כמה ..."

סטודנטית: "את חושבת שזו בעייה שאני יושבת במדים בכיתה של אזרחים?"

ד"ר הילפריך: "למה? זה אנשים שפותחים למשל את המיליטריזציה של חיי היום יום בארץ."

סטודנטית: "זה מפריע להם?"

ד"ר הילפריך: "זה חשוב להם, זה חשוב להם כפי שהצבא חשוב לך. ואת חייבת לקבל בסובלנות את סדר העדיפות שלהם כפי שהם מקבלים ומתעמתים עם סדר העדיפות שלך. את לא מכבדת אפילו את הזמן שלי! "

 

נעזוב את כל מה שקרה לפני השיחה וננתח רק את השיחה. ד"ר הילפריך אינה מקבלת את ההנחה שלחיילת במדים יש להתייחס כמו לאזרחית. מפריע לה מה שהיא קוראת "המיליטריזציה של חיי היום יום" ולכן על החיילת (היהודייה) לקבל בסובלנות את סדר העדיפות (של הערפלישתים) כפי שהם (הערפלישתים) מתעמתים עם סדר העדיפות שלך (של היהודים).

 

לאור דבריה כתבתי לה את המכתב הבא:

 

ד"ר קרולה הילפירך שלום רב.

כגרמנייה, את ודאי יודעת, שבניגוד לגרמנים שהסתירו את תוכניתם להשמדת היהודים, הערפלישתים (הערבים-הפלישתים) אומרים זאת בגלוי. לפי תפיסתם הגזענית יש להגשים את דברי מוחמד ולחסל את מדינת היהודים, ולהשמיד את כל היהודים. (אמנת החמאס סעיף 7), ודברי המופתי של אש"פ מוחמד חוסיין שהוא מינוי אישי של ההיסטוריון (מכחיש השואה), והתיאולוג המוסלמי (היהודים טמאים) ד"ר אבא של מאזן, שהכריז גם הוא על מלחמה דתית נגד היהודים מפני שבהתאם לדברי מוחמד יש לרצוח את היהודים בני הקופים והחזירים.

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

ד"ר קרולה הילפריך, צבא הגנה לישראל אינו הצבא הגרמני ה"ורמאכט", שהשתתף בהשמדת היהודים. צבא ההגנה לישראל, הוא, ורק הוא, הצבא שמונע את השמדת היהודים. לכן עלייך להתנצל על דעותייך, שיש בהן שמץ של אנטישמיות, שאין להתייחס לחייל יהודי כמו לאזרח.

מעניין אגב שהתקרית קרתה בשיעור על תורתו של פרויד והשפעת הפסיכולוגיה על ההמון, שכן ודאי ידוע לך, ד"ר קרולה הילפריך, שבעוד שבגרמניה הנאצית היו גם גרמנים שהתנגדו לגזענות הנאצית, טרם נמצא ערבי-מוסלמי שיראה בדברי מוחמד, התובעים את רצח היהודים, גזענות ולא מופת מוסרית. לכן עליך לחקור וללמד על התופעה הזו. כל שתיקה שלך היא שותפות באשמה. ואת ודאי יודעת מההיסטוריה הגרמנית למה מובילה השתיקה.

ד"ר קרולה הילפריך, בדיוק כפי שהשתיקה נגד הנאציזם הביאה את הנאציזם לשלטון כך גם השתיקה נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי תביא לניצחונו. שתיקתך היא שיתוף פעולה עימו. שתיקתך היא אשמתך.

מקווה לשמוע ממך דברים אמיצים. שתיקה כהודאה דמיא."

 

אשמח לעדכן אם תתקבל תשובה. (זו תהיה הפתעה)

 

בינתיים פורסם ש-200 מרצים מהאוניברסיטה העברית תמכו בדבריה האנטישמיים של קרולה הילפריך.

בין היתר חתמו על המכתב: פרופ׳ דן אבנון, מדע המדינה; פרופ׳ צח אדם, מדעי הצמח; פרופ׳ דורית אהרונוב, הנדסה ומדעי המחשב; פרופ׳ עמליה אולבר, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה; פרופ׳ עוזי אורנן, לשון עברית; פרופ׳ תמר אלאור, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה; פרופ׳ דוד אנוך, משפטים ופילוסופיה; פרופ׳ יהודה אנזל, מדעי כדור הארץ; פרופ׳ ענבל ארנון, פסיכולוגיה; פרופ׳ עופר אשכנזי, היסטוריה; פרופ׳ ברוריה ביטון-אשקלוני, מדע הדתות; פרופ׳ רות בטלר, חינוך; פרופ׳ יורם בילו, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ופסיכולוגיה; פרופ׳ לואיז בית-לחם, אנגלית ולימודי תרבות; פרופ׳ יונתן ברויאר, מתמטיקה; פרופ׳ אורן ברק, מדע המדינה ויחסים בינלאומיים; ד״ר יעל ברדה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה; פרופ׳ דפנה גולן, משפטים; פרופ׳ ג׳וני גל, עבודה סוציאלית ורווחה חברתית; פרופ׳ עמוס גולדברג, היסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו; פרופ׳ יצחק גל-נור, מדע המדינה; פרופ׳ יוסף גרודזינסקי, מדעי המוח; פרופ׳ אבנר דה-שליט, מדע המדינה; פרופ׳ גיא דוידוב, משפטים; פרופ׳ עמינדב דיקמן, ספרות כללית והשוואתית וספרות עברית; פרופ׳ אריאל הירשפלד, ספרות עברית; פרופ׳ שמעון זנדבנק, ספרות כללית והשוואתית; פרופ׳ יוסף זעירא, כלכלה; פרופ׳ גלית חזן-רוקם, ספרות עברית ופולקלור ותרבות עממית; פרופ׳ הלל כהן, אסלאם והמזרח התיכון; פרופ׳ דוד לוי-פאור, מדע המדינה ומדיניות ציבורית ופרופ׳ פול מנדס-פלור, מחשבת ישראל.

 

מזעזע לראות כיצד האוניברסיטה העברית עוברת תהליכי פשיזציה דוקטרינרית של תמיכה בפשיזם האיסלמו-נאצי – תהליך דומה למה שעברו האוניברסיטאות בגרמניה בשנות השלושים של המאה הקודמת.

דומה שבקרוב האוניברסיטאות בארץ תדמינה לאוניברסיטאות בארצות ערב.

 

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

 

 

 

 

 

* * *

אברהם כץ עוז

הכנרת

כל סנטימטר גובה פני המים בכנרת זה מיליון קוב מים. אם חסרים 5.5 מטר  ז"א שחסרים 550 מיליוני קוב מים.

כשהכנרת מלאה פותחים את הסכר ליד דגניה  על מנת  שלא  תיגרם  הצפה של טבריה, עין גב, גינוסר וכו'.

בפעם האחרונה שבה היתה סכנה שהמים יציפו את  היישובים פתחנו את הסכר  ב-1991.

השאיבה של המים מהכנרת על ידי חברת מקורות היתה עד כ-330 מיליון קוב לשנה, שזה כ-3.3 מטר. משמע שכל שנה בעבר נכנסו לכנרת כ-300-400 מיליון  קוב מים.

מה  השתנה?

מי הירמוק הפסיקו לזרום לכנרת והועברו לתעלה הירדנית בעקבות הסכם  השלום. ישראל התחייבה לירדן ל-50 מיליון קוב מים מהכנרת, ונותנת בעצם 70 מיליון קוב כל שנה.

חקלאות הגליל הגדילה את השימושים וזאת מחוסר שליטה נכונה של המשרד הממשלתי, מכיוון שהעבירו את נציבות המים ממשרד החקלאות למשרד התשתיות.

עם בצורת של מיספר  שנים, העברת מים לירדן, בלי הירמוק, ועם אצירת מים במאגרים בגולן, מה  אפשר עוד לבקש מהכנרת? כמובן שהזרימה לכנרת נעשתה יותר קטנה, אבל עדיין הכנרת עולה ויורדת.

אני בדעה שגם השנה תעלה הכנרת בכ-3-4 מטר, מאחר שכבר היום הקרקע כמעט שאינה  סופגת את  המימטרים, והם  שוטפים לכנרת, ולקראת הקיץ שוב יהיו  באוצר אנשים שלא מבינים דבר, ושימליצו לחזור ולשאוב מים מהכנרת  במקום להתפיל מים באזור המרכז.

אין שום צורך להוביל מים מחוף הים התיכון לכנרת. פשוט צריך להפסיק לשאוב מהכנרת שנתיים-שלוש, ואח"כ שוב לשאוב אבל לא יותר מ-150-170 מיליוני  קוב בשנה. מצב הכנרת הוא לא רק מהשמיים, הרבה נזק עושה הממשלה בחוסר הבנה ובחוסר תאום.

אברהם כץ עוז

 

 

* * *

שני הליצנים אורן חזן ובני ציפר

וסרת הטעם הרע מירי רגב

גורמים נזק רב לליכוד

כי הם דוחים ממנו מצביעים רבים

ומפחיתים את מיספר המנדטים שלו בכנסת

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אפורים כשק"

ליגאל מוסינזון

1946, 1977

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.5.1977

לפני 42 שנים

 

קובץ סיפוריו הראשון של יגאל מוסינזון, "אפורים כשק", הופיע לראשונה לפני למעלה משלושים שנה (1946), בהיות מחברו כבן שלושים (נולד 1917), וחבר קיבוץ נען. הספר אזל מזמן, ומהדורתו החדשה יצאה לאור לאחרונה. "ספרי משלט" של "ספריית פועלים", נתנה לפני שלושים שנה בידי הקורא העברי מביכורי היבול הספרותי של מה שנקרא אחר כך דור תש"ח ודור הפלמ"ח.

רקע סיפורי "אפורים כשק" הוא הקיבוץ, והווי ארץ-ישראלי, התנכלויות הערבים, הפגישה עם שרידי השואה, ההעפלה והמאבק בבריטים. כמה מן הנושאים, גורלו של הפרט בקיבוץ, שעה שחייו הולכים ומסתבכים בינו-לבינו ובין לבין סביבתו, כמו בסיפורים "כבשים" ו"מתתיהו שץ" – עתידים לחזור ולהופיע ברומאן "דרך גבר" (1953).

בכתיבתו של מוסינזון, כבר ב"אפורים כשק", מצויה תכונה יסודית מאוד של אמינות ושל ריאליות, הנזקפת לחובתו ולזכותו כאחת.

בכל ארץ שהתפתחות ספרותה נורמאלית, וסופריה כותבים לקוראיה ולא לדוקטוריהָ ולמבקריה, היה סופר כיגאל מוזסינזון נעשה לאחד מאושיות הספרות. ואילו אצלנו, בחברה שקוראי ספרות מקורית אינם רבים בה, והמעטים שקוראים חוששים שמא כל ספר שמובן להם הוא ספר מטופש, ועל כן הם מיטפשים והולכים בקריאת ספרים שאינם מובנים להם – אין פלא שסופר כיגאל מוסינזון "מתיישן" וכמו נדחק לקרן-זווית, והופך לדמות המסמלת תקופה שחלפה, ולאביהן של ה"חסמבות". ודומה שהרגשה זו אף פועלת עליו עצמו, בהתישה את כתיבתו הרצינית בשנים האחרונות.

שונה הוא כמובן הדבר כשמדובר באמינותם ובריאליותם של סיפורי "אפורים כשק". הקורא בהם כיום, ודומני גם כי מי שקראם בעת התפרסמם לראשונה, מקבלם כנתח של מציאות מסויימת, כעדות חברתית, אקטואלית, שנעשתה היסטורית. אין בהם כל רבדים נוספים, סמליים, רבי-משמעות, המאפשרים לדרוש אותם ולמצוא בהם רמזים וכוונות שמעבר לעולמם המוגדר. ובאקלים הספרותי כשלנו, תכונות אלה נזקפות בדרך-כלל לחובתו של הסופר ולא לזכותו. חברה מצומצמת בארץ קטנה זקוקה כנראה מאוד לספרות רוויית סמלים, מטאפיסיקה, עירפול וחכמנות וקדושה מתחסדת, וזאת משום שהכתיבה הריאליסטית עדיין נשארה הסוג הספרותי הקשה ביותר להתמודד עימו, והחשוף ביותר לביקורת, משום שכל תפר וכל דמות וכל משפט שאינם באים בו על מקומם המדוייק, צרימתם ניכרת מיד, מה שאין כן בהשתפכויות הבלתי-מרוסנות של סגנונות הפרוזה האחרים הנקוטים והאופנתיים אצלנו.

שני הסיפורים המרכזייים ב"אפורים כשק" הם "השעה היעודה" ו"מתתיהו שץ". בשניהם ניתן הסיפור פרקים-פרקים במקוטע, לעיתים תוך עירבוב מכוון בסדר הזמנים, ההופך את התפתחות העלילה למעין חקירה על אודות העבר. מוטי דרור ומתתיהו שץ, שני אנשי ביטחון מובהקים, עומדים במרכזם של שני הסיפורים הללו.

דרור הוא מפקד בכיר ב"הגנה", ובסיפור מתוארים קורות לילה ובוקר אחד, בהם נעשות פעולות בכל רחבי הארץ נגד השלטון הבריטי. אף שהעלילה ניתנת ומצטיירת בבירור, נותרים ביחסים שבין דרור לחבורת פיקודיו מעין חללים ותמיהות לא-מעטים, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפרשת יחסיו עם רוניה, הצעירה היפה שהורדה זה לא מכבר מאחת מאוניות ההעפלה, ועם עמיקם, הלוחם עז-הנפש.

מהרהר עמיקם בחוזרו לקיבוץ, בתום הפעולה: "עשיתי את כל המוטל עליי. הסירות פוצצו. אני השקעתי את סירות-הציד במצולות ים – ואילו אתה הובלת את רוניה כציד, כמלקוח, כשלל מעיר מנוצחת ומובסה. ולא זאת בלבד, מוטי דרור, אלא שאתה הסתרת את שללך מעיני הבריות! אתה, שדור-צעירים מוכן לחרף נפשו עם צו ראשון שלך. הה, מוטי דרור, גם אני הייתי נוהג כמותך. ראויה היא להקריב למענה הכול, הכול." (עמ' 200).

התאבדותו של מתי שץ, מפקד הנוטרים הקשוח, לאחר שהסתבך, בשעת הדיפה של התנפלות ערבית על שדות המשק, בחשש שהרג אחד מפיקודיו, בו חשד בניאוף עם אשתו – התאבדות זו שזורה אף היא באותה מסכת של מאבק ביטחוני, יצרים, חיי אישות ואווירתו הדחוסה של הקולקטיב, המאפיינת את רוב הסיפורים.

בשעה שסיפורים אלה פורסמו היה מחברם עדיין חבר קיבוץ נען, וחי באווירה שאותה הוא מתאר, ובקרב דמויות ופעולות ומעשים דומים, ויש לשער כי השפעתה של ספרות ריאליסטית זו על סביבתה היתה עזה יותר מכפי שהיא נראית בעיני הקורא כיום, או מכפי שמעוררת היום הספרות הנכתבת על אודות הקיבוץ.

עמדתו של המספר, ברוב הסיפורים, היא מעין זו של "כלב-שמירה" על זכויותיו ועל סבלו של היחיד, הנטחן במאבקים ובמצבים חברתיים ולאומיים, אשר ההכרעה בהם אינה בין טוב לרע, אלא תמיד בין גוני-ביניים, "אפורים כשק".

בעצם רק השלטון הבריטי נתפס כרע המוחלט, ואינו מיוצג כלל באופן אנושי, אלא רק על ידי פעולות חייליו ומשטרתו. ההכרה בצדקת המאבק הלאומי ובחיוב שבחיי השיתוף, מלווה כמושכלות ראשונים את רוב דמויות הגיבורים. ואילו הקונפליקטים שאליהם הם נקלעים מצויים תמיד בתוך הקונצנזוס הלאומי והחברתי הזה.

מידה זו של הסכמה כללית על המטרות אינה מקטינה, ואולי דווקא מחזקת את האפקט המצטבר בשעת הקריאה – כאילו המספר עסוק בחפירה עיקשת, מכאבת, כדי לגלות את הסיבות, הקשרים והמניעים האמיתיים לקשרים הסבוכים שבין גיבוריו, ותוך כדי כך הוא משנה את התמונה ההירואית של החברה ושל התקופה שאותה הוא מתאר, מעין תהליך של דה-הרואיזאציה,  המתבטא, יותר מכול, בהתאבדותו של איש-הביטחון הנוקשה מתתיהו שץ.

דומני כי לבד מאשר בכמה מסיפוריו הקצרצרים מן השנים האחרונות, התרחק יגאל מוסינזון כמעט לגמרי מאותה תקופה שתיאר ב"אפורים כשק" וב"דרך גבר", וחבל. דווקא ממרחק השנים כמו מתבקש רומאן עלילה רחב, מסכם, על רקע ארצישראלי זה של שנות השלושים והארבעים, בו חוזר הסופר אל גורלן של דמויות ופתרונם של מצבים אשר העסיקוהו רבות שעה שהיו חלק מן הביוגראפיה האישית והחברתית שלו.

 

* יגאל מוסינזון: "אפורים כשק". קובץ סיפורים. הוצאת "רמדור" בע"מ, תל-אביב.  1977. 318 עמ'.

 

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת אסטרולוג 2000

פרק שמיני

חג החֶמְלָנִיצְקָיָה

 

 

אותה שנה החליטו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע לשים קץ לתעלולי הריסוק והנישוק של הזוג גולדשטיק.

חוץ מדוד אלכס היו לי שתי דודות שמתו שנים לפני שנולדתי, ציפורה ובת-שבע שמותיהן, ודודה חיה בשם יעל, זאת אומרת, יעל דודתי עוד חיתה בחיים.

 "ה'תכשיט' [במילעיל] יצא מכלל שליטה!" אמר דודי לאבי. "צריך לעשות סדר במושבה! חבל שבימינו כבר אי אפשר להשתמש בשוט של אבא!"

הוא התכוון לשוט שבו הצליף סבא (או אולי רק איים שיצליף) באיכרים שסירבו לעבוד בשנת השמיטה השנייה לייסודה של המושבה. האיכרים קיוו לחיות כל אותה שנה "עלא חשב [בשי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.

 "צריך למצוא מישהו שיוכל להתגבר על לחיצת-היד של יוסקה-דרעק," אמר אבי לדודי.

 "מי?" שאל דודי.

 "רק עלי, עלי בן ג'וואד מוסתקים, ראש הבחרג'יה, הספנים, ביפו."

 "ומי יתגבר על פרלה, סניוריטה פצ'וס, אשתו של הדרעק?"

 "עזרא קובלמן, אם יתחפש לאישה כמו קופל אביו, שהיה מתחפש לאסתר המלכה בהצגת-פורים בשנים הראשונות למושבה."

 

אכן, חרף קשיי-החיים ידעו בשנותיה הראשונות של המושבה לשמור על מצב רוח טוב, ובייחוד בחודש אדר, בהתקרב פורים, כאשר קופל קובלמן היה מתחפש לאסתר המלכה.

אנשים צעירים היו ומלאי חום-נעורים, וחופשיים בהליכותיהם לעומת אדוקי ירושלים. המושבה היתה אז קטנה וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. היו במושבה בחורים שידעו משהו מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על פי יוזמתם נערכו משחקי הפורים, פורים-שפיל.

איסחאק נורדאו רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק את תפקידי הנשים התקשה ללהק הרג'יסור בשסמן, הוא יענקב גאלצ'אלאך, אך רווח והצלה עמדו לו מקופל קובלמן שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים.

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

 

הרג'יסור יעקב בשסמן היה איכר גדל-גוף, בעל קול אדיר ומומחה לחריש עמוק. הוא אהב לאוורר את אצבעות רגליו הענקיות והיה מהלך תמיד בקבקבי-עץ גדולים שקולם נשמע מקצה רחוב חובבי-ציון ועד סופו, ומכאן כינויו יענקב גאלצ'אלאך.

בחזרות לפורים-שפיל היה מפעיל את כשרונו כבמאי-חובב וממחיש לשחקניו, חובבים אף הם, אטיודים של משחק באמצעות סיפורים שאובים מנסיונו הדראמאטי, בסגנון שלימים קיבל את השם: קאנדיד קאמרה.

יום אחד בשסמן יצא לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג היה עגלון נפרד המהלך לצידו ומאיץ בו.

לא רחוק מהחלקה, שהיתה מיועדת לנטיעת פרדס חדש, נמצא קבר של וילי, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק.

העגלונים הערבים הזהירו את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות את צרכי-הגוף. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.

במשך השבועות בהם נמשך החריש התנהל על כך ויכוח. אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת-הבל, ואלה נשבעים ועומדים בתוקף על דעתם.

פעם, בהפסקת הארוחה, נעלם בשסמן.

לא עבר זמן רב ונשמעו נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש.

העגלונים נבהלו, אולי הכיש אותו נחש? – מיד הפסיקו לאכול ורצו להחיש לו עזרה.

כאשר התקרבו התגלה לעיניהם יענקב גאלצ'אלאך הענק כשהוא כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם:

 "אה, אה, אה – – – "

העגלונים נסוגו מעט לאחור והתלחשו בפחד: "מי היה מאמין שכך גדול הוא כוחו של הווילי!"

ובשסמן הכורע צועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל עגלוניו וזועק לעזרה.

עבר זמן-מה עד ששלושה-ארבעה מהם התמלאו אומץ וקרבו אליו.

תחילה נגעו בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תפסו בו בחוזקה, ובכל כוחותיהם משכו והרימו אותו עד שהצליחו להפרידו מהקרקע, יחד עם הגאלצ'אלאך, ולהעמידו על רגליו –

מתנופת המשיכה נפלו הם בערימה על פני האדמה.

ומעשה נס, בו-ברגע חזר אליו גם כוח הדיבור ואז היפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו, תקע נפיחה, ועוד נפיחה, והכריז בפניהם שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –

 

הכל היו מרוצים בחזרות להצגת-פורים לבד מאחד, אשר מחה נמרצות בפני בשסמן על כך שהשאירו אותו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וזיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוואסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוואס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הווזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר במיוחד לשם כך:

 "שורו, הביטו, קונסולאטים,

 איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה.

היה זה מחזה מרהיב-עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק.

את המחזה חיבר או התאים בשסמן לפי מיבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

איכרי המושבה, נשותיהם וילדיהם, ישבו כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקח-נלקחת אל בית המלך:

 

 "אסתר'ל עטרת ראשי

את מחלצותייך לבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יא אוחתי!

ענה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

 

בסוף המשחק יצאו הכל אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם.

 

למוחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש, המולך על המושבה, הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נישאר רק בחאלאט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והוא התחיל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות מכל פתחיו, אולי בהשראת סיפורי ההרג'יסור שלו:

 "הקשיבי מוישבה שלי, הקשיבו אידאלאך! – – א-פורץ! – אני עולה לפאשאליק ירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפאשא התורכי מגדולתו... הקשיבי מוישבה – – א-פורץ! – אוי, אוי, נתיניי המסכנים, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, אני אציל אתכם מידי התרכל'ה שיקסה, ומידי המן-פאשא, ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה – – א-פורץ גם לכבודה! – ומידי היאניצ'ארים עקומי-החרבות, ומידי המא'מורים גובי המיסים ולוקחי-הבקשיש – הקשיבו, נתיניי הנאמנים! – – א-פורץ! – איך [אני], איך בין סולטן עבדול-מג'יד! – – א-פורץ! – איך בין א-מזמין אתכם לקושטא צו דעם תפילת סלאם-אל-מליכ בארמון שלי בילדיז קיוסק... איך, איך..."

ובהתנודדו גם השמיע קולות גיהוק אדירים שבאו מרוטל ורבע היין שהערה אל קרביו. בקושי רב עלה בידי נתיניו להשיגו, אך אחשוורוש העליז, סולטן הפורים-שפיל של המושבה, לא השתתק אלא פקד עליהם: "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי! – פדישהמיז צ'וק ישסון! מלכנו יאריך ימים! – – א-פורץ! – "

והוא לא נרגע משאת מידברותיו אליהם מכל אבר ונקב עד שארבעה שומרי-ראש המלך, שניראו כצ'רקסים והיו מזויינים בחרבות, ועימם הווזיר ובידו מקל שחור עם גולת-כסף – תפסו אותו והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הטבל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר שבכיכר המייסדים.

שם רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, והסוסים מלקקים את שער ראשו ואת אחוריו המגולים – וצוהלים, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

 

אבל החג החשוב ביותר במושבה היה יום החמלניצקיה.

הוא חל באסרו-חג של פסח. האיכרים הביאו אותו ממסורת העיירות במזרח-אירופה, ונוסף לו גוון מקומי בזכות השכנים הערבים.

עם שחר היו האיכרים יוצאים עם נשותיהם וילדיהם לשדרת הדקלים, הוואשינגטוניות כפי שנקראו אז, הנמשכת בין הפרדסים הירוקים עד לירקון, ומעמידים לכל אורכה שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ למושבה, בשורת האקליפטוסים הריחנית שעל גדת הנחל, שהילת אור ראשון הזהיבה את קצות צמרותיהם.

הרי אפריים, ולרגליהם מיבצר אנטיפטרוס שעל מעיינות הירקון, הבריקו אף הם באור הזריחה וניראו כמתבוננים באיכרים ובבני משפחותיהם המתרוצצים מן המושבה לנחל וחזרה כטור נמלים עמלניות. הגברים בכובעי קש ותרבושים אדומים-כהים והנשים במגבעות רחבות-תיתורה ובשמשיות לבנות שנועדו להגן על עור פניהן הצח, שלא תיראינה כנשות הפלחים והבידואים.

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל-השמיים ומשמני-הארץ, שפע מעדנים ובהם מאפי-חמץ רבים שהביאו השכנים הערבים. פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ-ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה-סוכר עבה בגונים שונים, רחת-לוקום בשפע סוגים. בקלוואה, עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. והמון מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על-ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים-קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. מתחת לשולחנות קלחי חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-קרח, וכדי-נחושת המכילים משקה-קר, שרבט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי-קרח.

משעות-הבוקר המוקדמות הם יצאו משפחות-משפחות לשדרה שמחוץ למושבה, בין הפרדסים, מתחת לעצים, אונטער די ביימער, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום.

כל משפחה תפסה מקום מתחת לאחד העצים בשדרה, עד שנמלאו הפרדסים מסביב קהל חוגג, יהודים וערבים כאחד. שמיכות נפרשו על הארץ, חבלים נמשכו מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל המושבה, גם המשפחות הספרדיות, גם הרב וגם הסנדלר, מזקן ועד נער, ועימם השכנים הערבים מכפרי הסביבה – כולם יצאו אל חיק-הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה.

מוכרי התמר-הינדי הקישו במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת-דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו, בהכריזם על סחורתם. מוכרי-השקדים סילסלו בגרונם. ועל כולם גבר קולו של מוכר שער-אל-בנאת, הוא "שער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת, העומדת על פרימוס שראשו, הבוער בלהבה רבת צבעים, מרעיש למרחוק.

עשרות ילדים התרוצצו מן הפרדס אל השולחנות הערוכים בשדרת הדקלים, וחזרה. המולת-החוגגים התפשטה סביב, ובמשעולים חימרו ערבים שאיחרו לבוא אחר חמוריהם וקראו קריאות זירוז חדגוניות.

באחת הפינות המוצלות של השדרה התמקמה "תזמורת הירקון" וניגנה פזמונות ושירי-עם להנאת החוגגים. בייחוד אהבו את השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר למושבה שלנו ושהיה מושר בנעימת "התקווה" ונפתח במילים: "עוד טרם רוח-הלאום / צרר עמי בכנפיו..."

וכשהתקרבה שעת-הצהריים שלפה כל איכרה את מעדניה הטובים מתוך הסל, דגים ממולאים ועליהם פרוסות גזר צהבהב וציר רוטט, ורגל קרושה שבה טבועים פלחי ביצים קשות, וחזרת, ופרוסות סלק, וכבד קצוץ. והיו שהספיקו מבעוד ערב לבשל ולאפות מאכלי חמץ כפשטידת אטריות וקוגל וכיסונים ממולאים בשר וחלה טריה. וגם להכין את הקינוח המסורתי לחג החמלניצקיה, זו המופלטצ'ינקה המופלאה, שבזכותה נתפרסמה מושבתנו ממטולה עד גדרה ולימים סיפרו עליה בטלוויזיה אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם "שרתי לך ארצי" וגלי עטרי אף שרה את שיר המופלטצ'ינקה, בהברה אשכנזית, כמובן:

 

 "פי פו פו

אין אבא פה

אנה הלך?

למקום ניכר

ומה יביא?

חבית שיכר

היכן תעמוד?

בפונדקו

ומי ילגום?

ולדקו, דנקו,

ולדקו, דנקו,

דנקו, טינקה –

במה יקנחו?

במופלטצ'ינקה!"

 

והאיכרה היתה פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה את בני-ביתה ואת שכניה מקרב הערבים, וכך נהגו כל המשפחות שיצאו לשדה.

נסתיימה הארוחה, בירכו ברכת-המזון, המבוגרים נשענו אל העצים ונחו, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי-נחושת בעלי זרבובית דקה, והכל על גבי גחלים לוחשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם ולמשחקיהם.

 

הסופר אלימלך שפירא, בספרו השני "הירקון שבלב" (שלמרות נדירותו הוא נחשב בחוגי האקדמיה לאבי-אבות "הנאראטיב הציוני" בספרות הארצישראלית) שימר לדורות את ההסבר למסורת יום החמלניצקיה שנחוג בשנותיה הראשונות של המושבה.

שם בגולה, במזרח-אירופה, כינו היהודים בשם הזה את החג העממי שחל באסרו-חג של פסח וזאת מפני שהשכנים הגויים נהגו להעניק במהלכו ממתקים ורובלים לילדים ולילדות היהודיים שהיו בעלי עיניים כחולות במיוחד, ומימיות, ושיער צהוב במיוחד, כמעט כקש, ופנים גדולות ומלוכסנות במיוחד, בדומה לילדי המוז'יקים והקוזאקים, ילדים וילדות יפהפיים, שהיו נולדים אחר הפרעות או סתם בין הזמנים, כאשר גוי היה אונס יהודיה, נערה בתולה או גם אישה נשואה שילדיה הקודמים בעלי שיער שחרחר ועיניים חומות-ירקרקות בעלות ברק שמי.

ואילו במהלך יום החמלניצקיה במושבה היו האיכרים מתאספים בבייקה הגדולה, בית האריזה של פרדס בחריה, וצובטים בלחיים ומעניקים בישליקים וממתקים לילדים ולילדות כחולי העיניים וצהובי השיער שנולדו בכפרי הערבים שסביב למושבה, ילדים שאימותיהם הפלחיות עבדו כפועלות בפרדסים או כמשרתות ומיניקות בבתי האיכרים, והניחו לאבות ולבנים המתבגרים לקפוץ עליהן ולהרביען בגומות הפרדסים ובבייקות ובאורוות וברפתים ובמתבנים.

ולא פעם היו ילדי פלחים ובידואים אלה, היחפים והמלוכלכים – יפים יותר מאחיהם העבריים שנולדו לאיכרות הכבודות והנקיות שבמושבה.

 

אם התרשלו האיכרים בפינוק ובפיצוי יוצאי-חלציהם הממזריים – היו השקוצים הרעבים מתאספים בשלהי חג החמלניצקיה על גבול הפרדס ושרים יחדיו בלגלוג: "אל יאהודי ביך, ביך, / חוט אל ראסו פי אל-טאביח!" – הראש של היהודי שקוע כל הזמן בבישול ובאכילה!

 

עם ערוב היום נשמע בשדרת הדקלים בין הפרדסים הקול: "מינחה!" – ואז היה משתתק קהל האיכרים ובני משפחותיהם, ומניינים-מניינים היו הגברים מתקבצים מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם.

תמה התפילה, קיפלו מיטלטליהם, אספו את ילדיהם וחזרו לחצרותיהם ולבתיהם במושבה.

 

דודי ההולל אלכס היה אומר: "חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו! והרי לכם דוגמא, יינע קוס-אוחתו!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* ממקורות הש"י נודע לנו כי בישיבת רחלים ובישיבות קיצוניות אחרות בגדה יותקנו מסכי מחשבים המקושרים יומם וליל לאתרי פורנו מגרים-במיוחד כדי שנערי הישיבות רפי-השכל, עזי-היצרים ומגודלי הביצים בגיל ההתבגרות החרדי – יוכלו להשתחרר מזיקפת התוקפנות הפרימיטיבית שלהם באמצעות אוננות רבתי, וגם יחַזקו איש את רעהו בהחזיקם בזין שלו עד כי שיחת זרעו ארצה – ולא יהיה לו צורך לקבל את סיפוקו המיני ברצח אימהות ערביות.

 

* אם במקרה חשבתם להצביע בבחירות הקרובות עבור בנט ו"הימין החדש", אז כדאי שתקשיבו: "ח"כ שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי), שחברה לאחרונה למפלגת 'הימין החדש' בראשות איילת שקד ונפתלי בנט, אמרה אתמול בכינוס שהשתתפה בו כי היא מקווה שישראל תהפוך להלכתית יותר ויותר. 'כמי שחייהם מבוססים על מחויבות לתורה, אני חושבת שזה מהות המאבק על משפט עברי, על הכניסה של תורה לכל אלמנט בחיים שלנו,' אמרה בכינוס דיני ממונות במשפט העברי בירושלים. 'ומדינת ישראל כולה, בעזרת השם, שתלך למקום הזה של מחויבות לתורה והלכה יותר ויותר.' דבריה של מועלם-רפאלי פורסמו לראשונה הבוקר [10.11] בגלי צה"ל." ["הארץ" באינטרנט. 10.11].

 

* תענוג לשמוע נאד נפוח המתיימר להבין את ההיסטוריה, כמו בני מוריס: "השיחה עם מוריס גולשת במהירות למחוזות פסימיים ביותר. 'אני לא רואה איך יוצאים מזה,' הוא אומר בהתייחסו להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית. 'כבר היום יש בין הים לירדן יותר ערבים מיהודים. השטח כולו הופך באופן בלתי נמנע למדינה אחת שיש בה רוב ערבי. ישראל עדיין קוראת לעצמה מדינה יהודית, אבל מצב שבו אנחנו שולטים בעם כבוש שאין לו זכויות לא יכול להתמיד במאה ה-21, בעולם המודרני. וברגע שיהיו להם זכויות – המדינה כבר לא תהיה יהודית. המקום הזה ישקע כמו מדינה מזרח-תיכונית עם רוב ערבי. האלימות בין האוכלוסיות השונות, בתוך המדינה, תלך ותגבר. הערבים ידרשו את חזרת הפליטים. היהודים יישארו כמיעוט קטן בתוך ים ערבי גדול של פלסטינים – מיעוט נרדף או נשחט, כמו שהיה כשחיו במדינות ערב. מי מבין היהודים שיוכל, יברח לאמריקה ולמערב. הפלסטינים מסתכלים על הכול בפרספקטיבה רחבה וארוכת שנים. הם רואים שיש כאן כרגע 5-6-7 מיליון יהודים מוקפים על ידי מאות מיליוני ערבים. אין להם סיבה לוותר, כי זה לא יאריך ימים. הם חייבים לנצח. עוד 30-50 שנה הם יגברו עלינו, איך שלא יהיה.'" ["הארץ", ראיון עם עופר אדרת. 11.1.19].

 

אהוד: סבא שלי, שהיה במייסדי פתח-תקווה לפני 141 שנים, היה שייך למיעוט יהודי מבוטל בארץ-ישראל שחי תחת שלטון מוסלמי עות'מני. אילו היה שומע לעצתו של בני מוריס היה נשאר  בהונגריה ונכחד בשואה או יורד לאמריקה. ולא רק הוא – כל הציונות וכל המפעל הציוני לא היו מלכתחילה קיימים.

לא תיארתי לעצמי שההיסטוריון בני מוריס הוא כזה אידיוט. לפי תחזיתו היחס בין ערבים ליהודים בעיר תל-אביב-יפו, למשל, יהיה בעוד כמה עשרות שנים ממש כמו היחס כיום בין מאות מיליוני הערבים בעולם – לבין אזרחי ישראל. היא תהיה עיר בעלת רוב ערבי מוחלט!

חגיגת האובדן הישראלית היא אחת האורגזמות המחקריות המגרות את הזין של ההיסטוריונים החדשים, ויש לנו גם סופרים שעשו ועושים קריירה מצויינת בכיוון האובדני, או כפי שחוקר הספרות יוסף אורן מכנה אותו – הכיוון הדיסטופי.

 

* ניסן שור: "הנה המבחן האולטימטיבי: כתבתם ספר? תנו לסבתא לקרוא. אהבה? יופי. לא אהבה? תגנזו. אין לספר סיכוי." ["הארץ" באינטרנט, 12.1].

 

* שלושה-עשר אלף ה"מפגינים" הערביים המקבלים תשלום על התגודדותם על הגבול מול עוטף עזה ביום שישי האחרון – באים להזכירנו כי מלחמת העצמאות שלנו טרם הסתיימה, בעיקר בדרום הארץ, וכי ההנהגה של ערביי ארץ-ישראל מאז שנת 1947 לא השתנתה בעוצמת הטמטום שלה.

אילו אורי אבנרי היה עדיין חי היה יכול לכתוב ספר נוסף "בשדות פלשת 2019". לפחות מצבנו כיום טוב יותר כי הצבא המצרי אינו כובש שטחים בהתקדמותו צפונה לעבר תל-אביב ואינו מפציץ באכזריות מן האוויר את אזרחיה.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל