פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1411

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א שבט תשע"ט, 17.1.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // עמוס גלבוע: חודש ימים אחרי ההודעה האמריקאית על הוצאת חייליהם מסוריה. // יהודה דרורי: 1. לא להיכנע לחוצפת הדרוזים. 2. לזהות את הכישרון הטבעי למנהיגות. // יוסי אחימאיר: חלום בלהות. // בן-ציון יהושע-רז: הלוחם יעקב רז ומשפחת אחימאיר. // יוסף קיסטר: כאשר מוסוליני נפגש עם וייצמן... // אורי הייטנר: צרור הערות 16.1.19. // מתי דוד: כבוד והערכה לאלופי צה"ל. // ד"ר ארנה גולן: "ההליכה הקבוצתית ב'שביל ישראל' היתה לי חווייה." על  הספר "והיגדת", סיפורו של אריה שטרן מרמת הכובש. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ל"ה – מעשה בגפרורי דונג. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // חנה סמוכה מושיוב: מרעין בישין. // גיא משיח: הייאוש לא נעשה יותר נוח. // יובל קגן: להביא אותה בהפוכה. // יהודה גור-אריה: מים בששון. //  אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק תשיעי. יינע קוס-אוחתו הוא יינע טאך, ושימל בנו משולוקטה הכובסת. // ממקורות הש"י.

משלוח הגיליון הוקדם בשעות אחדות מחשש לפגעי מזג-האוויר

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ לְרַב צָעִיר

שֶׁיָּצָא בְּיוֹם כִּפּוּר לָפוּשׁ מְעַט בִּרְחוֹב הָעִיר

נִזְדַּמֵּן מִבְחָן לְיֵצֶר-נְטוּל-עֶצֶר בִּדְמוּתָהּ

שֶׁל עַלְמָה בְּ"מִינִי" שֶׁחָשְׂפָה יוֹתֵר מִשֶּכִּסְתָה...

עַל מִלְחֶמֶת בְּנֵי אוֹר בַּמְּגִלּוֹת * הַגְּנוּזוֹת, מְגִלּוֹת יַם הַמֶּלַח, * כְּבָר נֶחְקַר וְנִסְקַר וְנְזְכַּר * כָּל גִּלּוּי בָּעוֹלָם הַנָּאוֹר, * אֲבָל מָה עַל אוֹתָן הָרָעוֹת הַחוֹלוֹת * שֶׁבְּשֵׁד עֲדָתִי זֶה (שֶׁכֶּלַח * לֹא אָבַד עוֹד

עָלָיו כִּי עוֹד לֹא נֶעֱקַר: * עַל מִלְחֶמֶת בְּנֵי עוֹר בִּבְנֵי עוֹר? * שֶהֲרֵי, אִם עוֹשִׂים כְּבָר חֶשְׁבּוֹן * שֶׁל מוּמִים בָּם הֻכֵּינוּ דַיֵּנוּ * וּבִמְקוֹם לְנַוְּטֵנוּ קָדִימָה * אֶת כֻּלָּנוּ הוֹדְפִים לְאָחוֹר, * יֵשׁ לִמְחוֹת כָּאן בִּסְפִּירְט וְסַבּוֹן * וְסוֹפְסוֹף לְבָעֵר מֵחַיֵּינוּ * כָּל סִימְפְּטוֹם שֶׁל טִמְטוּם זֶה וִיהִי מָה *

הַמַּבְדִּיל בֵּין "לָבָן" לְ"שָׁחוֹר". * כִּי זֶה הוּא הַמַּפְרִיד וּמְסַכְסֵךְ * בֵּין הַ"פְרֶנְקִים" וּבֵין הַ"שִּׁיכְּנוֹזִים" * וְזֶה הוּא שֶׁאֵיבוֹת מְעוֹרֵר * כְּמוֹ נִמְנֵינוּ עַל אֶלֶף גְּזָעִים  * וְזֶה הוּא שֶׁשְּׁלַל פוֹבְּיוֹת מוֹסֵךְ * וּמוֹלִיד מַחְלוֹקוֹת וְקוּרְיוֹזִים * שֶׁטִּבְעָם מְפַצֵּל וּמְפוֹרֵר * עַם נֶחְלָק לִגְזָרִים וּשְׁסָעִים. *

זֶה מַתְחִיל כְּשֶׁסְּבוּרָה מִשּׁוּם מָה * פְרָאוּ וַיְס, "יֶקֶטֶה" בָּלַבָּתִית * הַנִּדְחֶפֶת בְּרִיאָה וּכְבוּדָה * (אַךְ שֶׁלֹּא בְּתּוֹרָהּ) לַיַּרְקָן * כִּי מַזָּל, שֶׁאֵינָהּ רְשׁוּמָה * לְקוֹנְצֶרְט-מְנוּיִים הִיא "אַזְיָטֵית" * וּכְ"שְׁוַארְצֶה" רָאוּי שֶׁתֵּדַע * אֶת הַ"פְּלָאץ" הַמַּגִּיעַ לָהּ כָּאן. * זֶה נִמְשָׁךְ וְחוֹזֵר, רַבּוֹתַי, * בְּ"אָמַרְתִּי לָךְ, שׁוֹשִׁיק, לֹא פַּעַם * שֶׁתַּפְסִיקִי לָצֵאת עִם הַבֵּן * שֶׁל בּוּזַגְלוֹ, הוּא לֹא בִּשְׁבִילֵךְ!" * וְהוֹפֵךְ בְּלִי לָדַעַת מָתַי * לְ"חִנּוּךְ" גִּזְעָנִי וְסַר-טַעַם * אֲשֶׁר כָּל תַּכְלִיתוֹ לְלַבֵּן * שֶׁ"עוֹד יֵשׁ 'לְבָנִים' בְּגִילֵךְ." * כֵּן, הָרֶקַע מֻכָּר וּפָשׁוּט * רַק  הַבֶּקַע סָבוּךְ כְּחַד-גַּדְיָא: * מֵאַרְצוֹת הָאֵירוֹפִּישׁ-קוּלְטוּר * וּמִנְּאוֹת הַתְּמָרִים וְהַנֵּפְט * מַגִּיעִים זַלְמָן ווּס-ווּס וְשׁוּת' * וְעַבּוּדְי אוֹ סֶרִי סְעַדְיָה * אֶת אוֹתָהּ כִּבְרַת-אֶרֶץ לָתוּר *

וּמִיָּד מִתְקַשִּׁים בַּגֶּעשֶׁעפְט. * כִּי מַמָּשׁ לִשְׁנֵיהֶם יֵשׁ אוֹתָם * כִּסּוּפֵי גְּאֻלָּה, סֶנְטִימֶנְטִים * וְאוֹתָן "מַזְכָּרוֹת" עַל גַּבָּם * מֵאֶגְרוֹף הַגּוֹיִים שֶׁנִּחַת, * אַךְ מֵרֶגַע רִאשׁוֹן, בִּרְאוֹתָם * מָה שׁוֹנִים הֵם בְּטִיב  הַפִּיגְמֶנְטִים * כְּבָר תּוֹהִים הֵם עַד עֹמֶק לִבָּם * אֵיךְ יִחְיוּ תַחַת שֶׁמֶשׁ אַחַת. * וּבִפְרָט שֶׁאֶחָד מֵהֵם דַּק * וּמְסַטֵּט אֶת שִׁירֵי אֶל-שַׁבָּזִי * וְאֵינוֹ שָׂם סֻכָּר בַּדָּגִים * (שָׂהֲדוֹ הֶחָתוּל בַּמִּטְבָּח) * וּבִמְנַת הַגֶּעפִילְטֶע פִישׁ, זֶה הַמְּתַקְתַּק *  מְתַבֵּל מִלּוֹת יִידִיש שִׁכְּנָזִית * וְשׁוֹמֵעַ בְּחֹל וְחַגִּים * רַק פִּרְקֵי חַזָּנוּת אוֹ אֶת בַּךְ. * וּמֵאָז, רַבּוֹתַי, גַּם אַתֶּם * בְּמִלְחֶמֶת בְּנֵי לוֹקְשׁ בִּבְנֵי חוּמוּס * מִתְכַּסְּחִים כְּמִין דּוֹר-הַמִּדְבָּר * וּלְהוּטִים כָּאן לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ: * מִי עָדִיף עַל אָחִיו, מִי קוֹדֵם, * זֶה שֶׁ"צַּח" הוּא אוֹ זֶה ֶׁ"שְּׁחַמְחוּם" הוּא? * וְלִפְנֵי שֶׁהַקֶּרַח נִשְׁבָּר * כְּבָר שׁוֹבְרִים זֶה לָזֶה אֶת הָרֹאשׁ. *

וְסָבָא יִשְׁרָאֵל אוֹמֵר עַל כָּל הַמִּתְחַסְּדִים * כְּאִלּוּ מִבְּחִינָה גֵנֵטִית מְזוּהִים הֵם רַק עִם * אֵירוֹפָּה: "אִם אַבְרוּם אָבִינוּ בָּא מֵאוּר כַּשְׂדִּים * אָז כָּל צֶאֱצָאָיו כֻּלָּם בְּעֶצֶם הֵם עִירָקִים * כּוֹלֵל הַיֵּקִים, הָרוּסִים, הַפּוֹלָנִים וְכָל * הַגִּזְעָנִים הַשַּׁחְצָנִים יוֹזְמֵי אוֹתוֹ נִגּוּחַ * הַמְּרִימִים אַפָּם כִּבְנֵי זַן אֶתְנִי כָּל-יָכוֹל * בִּמְקוֹם פֹּה לְהָרִים אֶת רָמָתוֹ שֶׁל הַוִּכּוּחַ * שֶׁכְּבָר הַיּוֹם כֻּלִוֹ פָּאסֶה וְחִישׁ, תּוֹךְ דּוֹר אוֹ שְׁנַיִם * כְּבָר לֹא יְהֵא תָקֵף וְרֵלֵוַנְטִי מִמֵּילָא * כִּי כָּל יִשְׂרְאֵלִי כָּאן יְשַלֵּב לִמְשׂוֹשׂ כָּל עַיִן * בְּעֶצֶם הֱיוֹתוֹ מִזּוּג סִינְתֵּטִי לְעֵילָא * שֶׁל גָּלֻיּוֹת וְשֶׁל עֵדוֹת שׁוֹנוֹת-מוֹצָא-וָצֶבַע * כְּמִין פְּסֵיפָס מַרְהִיב וּמִין מַסֶּכֶת סַסְגּוֹנִית * שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף יַחְזִירוּ לְאֻמָּה זוֹ אֶת הַטֶּבַע * שֶׁל עַם אֶחָד כְּמוֹ אָז, בִּתְקוּפָתוֹ הַקַּדְמוֹנִית."

* כָּךְ אוֹמֵר סָבָא וְלַמְרוֹת שֶׁהַנְּבוּאָה נִתְּנָה כְּבָר * מִיּוֹם חֻרְבַּן הַבַּיִת לְשׁוֹטִים וְתִינוֹקוֹת * גַּם מִי שֶׁכְּלָל אֵינוֹ שׁוֹטֶה וְלֹא תִינוֹק, מוּנָע כְּבָר * בְּדַחַף עַל צִבְיוֹן דּוֹר-הֶעָתִיד לְהִתְחַקּוֹת: * זֶה יְהֵא דוֹר חָבִיב כְּבוּלְגָּרִי מָצוּי * וּפִקֵּח כְּכָל גָּלִיצָאִי * וְּכיֵקֶה חָרוּץ וְדַיְקָן וּפֵּדַנְט * וִיפֵהפֶה כִּבְנוֹת עָדֶן וְצוֹר, * מְמֻלָּח כְּרוּמֵינִי, מָתֹק כָּרָצוּי * כְּמוּפְלֵטָה בִּסְטַיְל מָרוֹקָאִי * וּכְחַאלַבִּי אַסְלִי מֻשְׁרָשׁ בַּלֵּוַנְט * וּכְ"סַאבְּרֶה" – חֲסַר מַעֲצוֹר... * "כִּי אִם פַּעַם הָיָה לְהַסְבִּיר זֹאת נָחוּץ * הֵן כַּיּוֹם כְּבָר יוֹדֵעַ כָּל יֶלֶד * שֶׁאָמְנָם מְדִינָה זוֹ גָדְלָה וְעָצְמָה * וְיוֹתֵר מִצְּלָלִים יֵשׁ בָּה אוֹר, * אַךְ לַמְרוֹת שֶׁגָּבְרָה עַל אוֹיְבִים מִבַּחוּץ * הִיא עַל כַּף-הַמֹּאזְנַיִם מֻטֶּלֶת * כָּל עוֹד לֹא תְנַצַּח בִּמְהֵרָה אֶת עַצְמָהּ * בִּמִלְחֶמֶת בְּנֵי עוֹר בִּבְנֵי עוֹר. *

וְאִם הֻזְכַּר פֹּה דוֹר צָעִיר – הִנֵּה, לְיִשְׂרָאֵלָה * נֶחְשַׂף פִּתְאֹם בֻּלְמוֹס הַדּוֹר הַזֶּה לְמֶחְקָרָהּ * שֶׁל אֶרֶץ-הָאָבוֹת וַעֲבָרָהּ הַמִּתְגַּלֶּה לָהּ * בִּשְׁלַל אַנְטִיקוֹת סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה הַיְּקָרָה. * כָּל שֶׁבֶר חֶרֶס, כָּל פְּסֵיפָס אַרְכָאִי, כָּל מַטְבֵּעַ * הַמְּעִידִים כִּי אֲבוֹתֵינוּ נִשְׁתַּרְשׁוּ עַזּוֹת * כָּאן עוֹד מִִיְּמֵי קַּדְמַת דְּנָה קוֹשְׁרִים אֶת צְעִירֶיהָ * (לְשִׂמְחָתָהּ שֶׁל אִמָּא צִיּוֹנוּת) לְאֶרֶץ זֹאת. * וְלֹא רַק בְּנֵי הָאָרֶץ, גַּם סְטוּדֶנְטִים וּבְנֵי נֹעַר * מִן הַתְּפוּצוֹת בָּאִים וּמִתְנַדְּבִים לַחֲפִירוֹת * בִּטְרַאנְס בִּלְתִּי נִמְנָע כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְנֹעַ * גַם דַּאחְקוֹת שֶׁאֶת כֹּבֶד-רֹאשׁ מַדָּע זֶה מְפִירוֹת. * כָּךְ לְמָשָׁל בַּקַּמְפּוּסִים שֶׁל אַנְקְל סֵם רוֹוֵחַ * מִלּוֹן אַנְגְּלִי-עִבְרִי זוֹל בִּמְחִירוֹ (וּבְעֶרְכּוֹ) *

 שֶׁיֶּדַע פְּרַקְטִי אֵין בּוֹ אַךְ הוּא מָה זֶה מְבַדֵּחַ * כָּל לֵב יִשְׂרְאֵלִי שֶׁהוּא נִקְלָע לוֹ בְּדַרְכּוֹ. * וְכָךְ קָרָה שֶׁיּוֹם אֶחָד כִּמְעַט טָבַע לַמָּוֶת * תַּיָּר מִפִילָדֶלְפִיָה שָׁלֹּא יָדַע לִשְׂחוֹת * וְשֶׁבִּמְקוֹם עִבְרִית פְּשׁוּטָה שָׁאַב הוּא כָּל יָמָיו אֶת * אוֹצַר מִלָּיו הָעִבְרִיּוֹת וְהַכִּמְעַט שְׁכוּחוֹת * מִן הַמִּלּוֹן הַמְּגֻחָךְ הַזֶּה שֶׁבּוֹ הוֹפִיעוּ * מִלִּים תָּנָ"כִיּוֹת וְלֹא עִבְרִית שֶׁל שְׂפַת דִּבּוּר * וְהוּא בִּמְקוֹם "הַצִּילוּ!" נִזְדַּעֵק נוֹאָשׁ: "הוֹשִׁיעוּ!" * וְהַמַּצִּיל ׁ(שֶׁבְּעִבְרִית אַרְכָאִית הָיָה בּוּר) * כִּמְעַט הִנִּיח לוֹ לִטְבֹּעַ בִּמְצוּלוֹת הַמַּיִם * לוּלֵא קָלַט בְּמִשְׁקַפְתּוֹ אֶת רֹאשׁ אוֹתוֹ אֻמְלָל * וְאֶת יָדָיו הַמּוּשָׁטוֹת לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם * וְחִישׁ חִלֵּץ אוֹתוֹ בְּטֶרֶם שֶׁלַּתְּהוֹם צָלַל. *

וּפַעַם, כְּשֶׁשַּׁדְרַן "קוֹל יִשְׂרָאֵל" הִקְלִיט סְטוּדֶנְטִים * יְהוּדִיִּים שֶׁהִתְנַדְּבוּ בַּקַּיִץ בִּמְצָדָה * לַחֲפִירוֹת כְּשֶהֵם כֻּלָּם גְּדוּשִׁים בְּסֶנְטִימֶנְטִים * (וְהָעִבְרִית שֶׁבְּפִיהֶם בְּלַהַט נִלְמְדָה * מִן הַמִּלּוֹן שֶׁכָּל מִלָּה הוּא לְעַבְרֵת טוֹרֵחַ * וּבוֹ חוֹפֵר-הָעַתִּיקוֹת נִקְרָא בְּשֵׁם "חַשְׂפָן" * כִּי הוּא שׁוֹקֵד תַּעֲלוּמוֹת-עָבָר לְפַעְנֵחַ * וּמִתְאַמֵּץ בְּלִי הֶרֶף לְחָשְׁפָן וּלְאָסְפָן) * שָׁאַל אוֹתוֹ אִישׁ-רַדְיוֹ מִתְנַדֶּבֶת אַחַת סֶקְסִית * שֶׁחֹם הַקַּיִץ אֶת בִּגְדָהּ צִמְצֵם לְמִינִימוּּם * וְלֹא הָיְתָה שְׁמֵנָה וְלֹא כְּחוּשָׁה וְאָנוֹרֶקְסִית * אֶלָּא בְּרוּכַת פִיגוּרָה פְּצָצָתִית שֶׁאֵין בָּהּ מוּם: * "מָה אַתְּ רוֹצָה לִהְיוֹת כְּשֶׁתְּסַיְּמִי אֶת לִמּוּדַיִךְ * בְּחֵקֶר עַתִּיקוֹת?" – וְהַפְּצָצָה הַחִנָּנִית * עָנְתָה בְּהַחְזִיקָהּ שְׁנֵי חֲרָסִים בִּשְׁתֵּי יָדַיִם * עַל סְמַךְ אוֹתוֹ מִלּוֹן מַכְשִׁיל טוּרִיסְטִים: "חַשְׂפָנִית..."

* וְעוֹד אֵרוּעַ קוֹמִי שֶׁסִּפֵּר לְיִשְׂרָאֵלָה * אוֹתוֹ שַׁדְרָן בַּדְרָן שֶׁבְּשִׁבְתּוֹ בָּאוֹטוֹבּוּס * עָלוּ פִּתְאֹם עַל רֶכֶב זֶה בִּגְרַצְיָה אֵין דּוֹמֶה לָהּ * שָׁלוֹשׁ יַעֲלוֹת-חֵן בְּגִיל שִׁבְעִים אוֹ שִׁבְעִים פְּלוּס * הָעֲטוּיוֹת בְּמַדֵּי טֶנִיס, אוֹחֲזוֹת בְּמַטְקוֹת * בְּהוֹעִידָן פְּנֵיהֶן לַ"קַּנְטְרִי קְלַבּ" הַשְּׁכוּנָתִי * וּמִתְיַשְּׁבוֹת מֵאֲחוֹרָיו וּמַתְחִילוֹת בַּלָּאט כֹּה

* שִׂיחַת נָשִׁים שֶׁלֹּא רָצָה שַׁדְרָן זֶה לְהַחְטִיא. * שִׂיחוֹת נָשִׁים הֵן כָּרָגִיל מִחוּץ לַתְּחוּם לַגֶּבֶר * וְהַשַּׁדְרָן יָדַע כִּי אִם יַפְנֶה פָּנָיו אָחוֹר * תִּשְׂרֹר שָׁם דִּמְמַת-אַלְחוּט מֻחְלֶטֶת מִכָּל עֵבֶר * לָכֵן מִיָּד בִּטְרִיק שֶׁל הַסְוָאָה מִהֵר לִבְחֹר * וּבְשָׁלְפוֹ עִתּוֹן מִתִּיק עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ * עָסוּק הוּא בִּקְרִיאַת חַדְשׁוֹת הַיּוֹם בְּעִתּוֹנוֹ * כְּמוֹ לְבַלְבֵּל אֶת הָאוֹיֵב, אַךְ לֹא חָלְפָה אֲפִלּוּ * דַקָּה וְשִׂיחַ הַנָּשִׁים חָזַר שָׁם לְתִקְנוֹ. * זָקַף שַׁדְרָן סַקְרָן זֶה אֶת אָזְנָיו כִּשְׁתֵּי אַנְטֵנוֹת * בְּצוֹתְתוֹ לַוַיְבִּים שֶׁל הַוַיבֶּער, כְּמוֹ שֻׁדַּר * פַּסְקוֹל סוֹדִי זֶה כָּךְ שֶׁרַק אֵלָיו הוּא יִנָּתֵן עוֹד * וּּּכְלוּם שָׁם לֹא עָבַר אֶצְלוֹ מִתַּחַת לָרָדָאר. *

"בָּנוֹת," רָטְנָה אַחַת מֵהֶן, "אֵי-אָז, כְּשֶׁהִתְחַתַּנְתִּי * לְרֶגַע לֹא חָדַל לוֹ בַּעְלִי מִמַּחְמָאוֹת, * כָּאן 'מָמִי' וְשָׁם 'מֹתֶק', גַּם רוֹמַנְטִי גַם שַׁרְמַנְטִי * אַךְ בַּשָּׁנִים הָאַחְרוֹנוֹת זֶה הִתְמַעֵט מְאֹד."

"מָה מִקְצוֹעוֹ שֶׁל בַּעְלֵךְ?" חָקְרוּ אוֹתָהּ הַשְּׁתַּיִם. *

"יַרְקָן," אָמְרָה הַמִּתְלוֹנֶנֶת, בְּעַצְבוּת שְׁרוּיָה. *

"אָז מָה אַתְּ מִתְפַּלֵּאת," עָנוּ לָהּ בְּצִקְצוּק שְׂפָתַיִם, * "סוֹפְסוֹף כֻּלָּם מַעְדִּיפִים תָּמִיד סְחוֹרָה טְרִיָּה."

* "אֶצְלִי אוֹתוֹ דָבָר," גָּנְחָה אַחַת מִשְּׁתַּיִם אֵלֶּה, "כְּשֶׁרַק נִשֵּׂאנוּ בַּעְלִי הָיָה תָנוּר לוֹהֵט, * רַק חִבּוּקִים וְנִשּׁוּקִים, אַךְ עִם הַזְּמַן – הַפֶּלֶא * כְּמוֹ הַשֵּׂעָר בְּקָרַחְתּוֹ, הָלַךְ וְהִתְמַעֵט."  *

"מָה מִקְצוֹעוֹ שֶׁל בַּעְלֵךְ?" חָקְרוּ שְׁתֵּי שְׁכֵנוֹתֶיהָ. *

"יֵשׁ לוֹ סוֹכְנוּת לִמְכוֹנִיּוֹת," עָנְתָה בְּטוֹן נוֹאָשׁ. *

"אָז מָה אַתְּ מִתְפַּלֵּאת," אָמְרוּ לָהּ, "כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ * שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טְרַנְטֶה כְּבָר רוֹצֶה מוֹדֶל חָדָשׁ."

* אַךְ הַקְּשִׁישָׁה שֶׁבֵּין שְׁלָשְׁתָּן פָּרְצָה פִּתְאֹם בְּשֶׁפֶךְ * שֶׁל צְחוֹק שֶׁאֶת עֲמִיתוֹתֶיהָ בְּלִי סָפֵק קִנְטֵר: * "לֹא מְבִינָה אֶתְכֶן, בָּנוֹת. אֶצְלִי – מַמָּשׁ הַהֵפֶךְ, * עִם כָּל שָׁנָה נוֹסֶפֶת בַּעְלִי לָהוּט יוֹתֵר. * הוּא מְגַלֶּה מִיּוֹם לְיוֹם בִּתְשׂוּמֶת-לֵב גּוֹבֶרֶת * פְּרָטִים קְסוּמִים וּמְרַתְּקִים בִּי כְּמוֹ בְּקָטָלוֹג."

* "מָה מִקְצוֹעוֹ שֶׁל בַּעְלֵךְ?" חִישׁ נִשְׁאֲלָה הַגְּבֶרֶת *

וּבְחִיּוּךְ עַתִּיר קְמָטִים עָנְתָה:

"אַרְכֵיאוֹלוֹג..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

חודש ימים אחרי ההודעה האמריקאית

על הוצאת חייליהם מסוריה

כבעבר כל הפרשנויות האפוקליפטיות לא מחזיקות מים. ארה"ב תוציא אומנם את הכוח הקטן שלה, אך לא ממעבר טנף האסטרטגי, וגם אינה זונחת את האינטרס המרכזי שלה: צמצום השפעת איראן וסילוקה מסוריה. לפי שעה גם הכורדים לא הופקרו לציפורני התורכים.

כחודש ימים חלף מאז הודיע הנשיא טרמפ על הוצאת הכוחות האמריקאים מסוריה (כ-2000 איש במזרח סוריה). מה לא נאמר ופורשן באותם ימים בסגנון היסטרי? שזאת סטירת לחי משפילה לישראל; שארה"ב היא משענת קנה רצוץ שאסור לסמוך עליה; שנפתח השער בפני השתלטות איראן על סוריה;  שישראל והמדינות הסוניות נשארו בודדות; ארה"ב  נטשה את המזרח התיכון וצה"ל צריך להיערך לעידן אסטרטגי חדש בזירה הסורית. וכמובן הכורדים המסכנים, בני הברית של ארה"ב שהופקרו ונזרקו  לרגליו הדורסניות  של ארדואן התורכי האיום.

כל הפרשנויות  השחורות נראו לי, מלכתחילה, כמופרזות ביותר ואף שגויות. כתבתי על כך. אבל, חושבני שטעיתי בנושא הכורדי, שעה שקבעתי כי הכורדים הופקרו.

אז מה התמונה הנוכחית  במפה הסורית?

נתחיל בכורדים. לפי שעה הם לא הופקרו. ארה"ב הזהירה מפורשות את תורכיה לבל תתקוף את הכורדים בסוריה, השולטים למעשה על כמעט שליש משטחה של סוריה המשתרע ממזרח לנהר הפרת, והכולל את מרבית בארות הנפט והגז שלה. הם נאלצו לעזוב את העיר מנביג', הנמצאת ממערב לפרת, ושאינה אזור כורדי בכלל. בשלב זה לא התורכים ולא הכוחות השונים של משטר אסד, שולטים בעיר. אם התורכים ייכנסו לשם, הם ישלימו רצף טריטוריאלי  של "אזור ביטחון תורכי" בתוך סוריה, לאורך מאות קילומטרים, מהים התיכון ועד לנהר הפרת. בתוך האזור הזה ניתן להכליל גם את מחוז אידליב הגדול (אורכו כמעט 200 ק"מ ורוחבו כ-100 ק"מ), עם אוכלוסייה של כ-3 מיליון נפש ועשרות אלפי מורדים, חלקם מאומן ומחומש ע"י התורכים.  הבעיה עם הכורדים ועם ארדואן היא ההפכפכנות שלהם.

לגבי אזור טנף, שהגדרתיו כנקודה אסטרטגית ארכימדית, שנוכחות אמריקאית בה ביחד עם מורדים שאומנו על ידם, מונעת מאיראן ציר יבשתי קצר ונוח לדמשק ולבירות – ארה"ב הודיעה כי לא תיסוג ממנו. ובכל מקרה האמריקאים התחילו לבנות בסיס  בצד העיראקי, לא הרחק מטנף. דהיינו, בכל מקרה יחסמו בפני איראן את הציר החיוני הזה.

ובאשר לאיראן. ארה"ב הכריזה ברורות כי לא חל שום שינוי במדיניות שלה המיועדת למנוע השפעה והתעצמות איראנית בסוריה, ולהביא לסילוקה. ישראל תמשיך, בברכת ארה"ב  ובחסותה, לתקוף את המאמץ האיראני לבסס עוצמה צבאית בסוריה ולצייד את חיזבאללה בנשק מדויק; ארה"ב מצידה תגביר את ה"מלחמה" הכלכלית שלה נגד איראן על מנת לחנוק, בין השאר, את יכולותיה האימפריאליות בסוריה, עיראק ותימן. בהקשר הזה, בראיה רחבה יותר, יש לראות את הירידה במחירי הנפט: אחד מכלי הנשק של ארה"ב ב"מלחמות" שלה בתקופת טרמפ. ארה"ב הפכה ליצרנית הנפט הגדולה בעולם, וביחד עם סעודיה, היא זאת שקובעת היום, למעשה, את מחירי הנפט בחוזים עתידיים. זהו גם אחד מכלי הנשק נגד פוטין.

והרוסים הם השולטים היום בסוריה של אסד. כלומר, במדינה חרבה, חסרת משאבים, חסרת כוח אדם לצרכים צבאיים וכלכליים, שייארך שנים על גבי שנים לשקם אותה, מבלי שיימצא משקם עם יכולות כספיות. אסד הוא למעשה מריונטה של פוטין.

ואי אפשר בלי דעא"ש. הוא עדיין חי ובועט, לוחם מלחמת גרילה בעיקר במזרח סוריה. ספק אם ניתן יהיה להוציא לו תעודת פטירה סורית.

ולגבי הכוח האמריקאי עצמו. הוא "התחיל להוציא ציוד." רובו יעבור לעיראק, ולא יחזור לארה"ב, בתהליך מדורג שייקח כמה חודשים. אם יהיה צורך, העוצמה הצבאית האמריקאית שתופעל בסוריה תהיה חיל האוויר.

 מלחמת האזרחים הסורית האיומה מאחורינו, אך המלחמות שם לא נפסקו. כמו גם הרציחות וההרוגים. פשוט כבר לא מדווחים על  כך.

ובהקשר למלחמת אזרחים, תוספת קטנה בהקשר הישראלי.

בדרך מקרה למדתי כי רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים, שם הוסמכתי כשחיילים ירדניים ישבו על חומות העיר העתיקה, אמר בראיון עיתונאי לפני זמן-מה כי בית המשפט העליון צריך לגבש דוקטרינה שתכפה על כנסת ישראל להדיח את בנימין נתניהו מתפקידו. ואם היא לא תעשה כך אזיי ייווצר "בסיס למלחמת אזרחים."

התחלחלתי. כאשר הבן של נתניהו אומר דבר שטות מטופשת, מיד גועשת התקשורת, אמות הסיפים של היכלי הפוליטיקאים רועדות, ותמיד יימצא אותו אליהו מצא, שופט בית המשפט העליון בדימוס, שישפוך אש וגופרית ויקונן על הדיקטטורה המשתלטת עלינו. וכאן – דממה, שקט. במזל  נודע לי על הגותו של רקטור האוניברסיטה העברית. 

לפי זיכרוני היו אצלנו כמה פרופסורים שיעצו להפעיל טנקים נגד הטרוריסטים המתנחלים, וגם ברק באחת מדרשותיו דבר על מאבק דמים, או משהו כזה.

אבל, מלחמת אזרחים?

והשאלה הבאה לא נותנת לי מנוח: לְמה התכוון הרקטור? למלחמת אזרחים נוסח סוריה?  קשה להאמין, כי שם נהרגו יותר משבע מאות אלף איש, והדיקטטור, פושע המלחמה, עדיין יושב בבטחה על כיסאו, מחכה שמדינות ערב הסוניות יחדשו עימו את היחסים. גם שם שולטים דיקטטורים שיודעים לרצוח.

ואולי הוא התכוון למלחמת אזרחים כמו בספרד (1936-1939)? ספק, כי שם דווקא הדיקטטור הוא שרצח את הדמוקרטיה וניצח.

ואולי מלחמת האזרחים האמריקאית, או הרוסית, או הסינית? או אולי בתימן, או בלוב? או בעוד עשרות מקומות אומללים.  ואולי כל דבריו הם רק משל, או סתם דבר שטות שנפלט ממנו? עצוב!

עמוס גלבוע

* * *

יהודה דרורי

1. לא להיכנע לחוצפת הדרוזים

כל הכבוד לתרומת הדרוזים לביטחון ישראל, אנחנו מזהים אותם מאז ומתמיד כאזרחים שווי זכויות, נציגיהם מכהנים כחברי כנסת (באחוז שהוא מעל ומעבר למיספרם באוכלוסייה). הם מכהנים כגנרלים בצה"ל, כשרים וכשגרירים, והם אפילו נהנים מהעדפה בתקציבים.... אז מה כואב להם שהם מתנפלים בחמת זעם על חוק הלאום?

חוק הלאום הוא חוק הקובע שמדינת ישראל הינה מדינתו של העם היהודי! – לא העם הערבי!  ולא העם הבדואי! וגם לא העם הדרוזי! אין בחוק שום סעיף המפלה את המיעוטים במדינה, הם נהנים משיוויון מלא בחוקי המדינה, רק שהם לא יכולים לדרוש הכרה לאומית בארץ-ישראל כי זו ארצם של היהודים בלבד!

לפיכך אנחנו מבינים שהקיצוניות הדרוזית בנושא, היא חלק מההסתה האיסלאמית נגדנו, הרואה בנו את כובשי הארץ ולא את אדוניה – ובגופי ההתנגדות. דרוזים רבים הם בעלי הכרה איסלמית – ושלא יספרו לנו סיפורים שזה לא כך... ואינני מתרשם מצילומי קברי החללים שלהם ומהפגנות נכיהם נגד החוק – זוהי פרופוגנדה זולה!

לפיכך, ייטיבו לעשות כל ראשי המפלגות הציוניות והדתיות בכך שלפני הבחירות ידחו את התביעה החצופה הזו של הדרוזים שמשמעותה: למנוע מאיתנו להתייחס לארץ ישראל כמדינת הלאום היהודי, שזו לא רק תביעה היסטורית משמעותית אלא גם דבר שהוגדר ב-100% בחוק הבינלאומי, אושר פה אחר ע"י חבר הלאומים (1924) ואושרר ע"י האו"מ (1945).

ואם רוח החוק לא מוצאת חן בעיניהם, יחפשו להם הדרוזים ארץ אחרת, שם יוכלו לממש את לאומיותם, כמו סוריה של אסד למשל... (ישנם בארץ לא מעט דרוזים התומכים ברוצח ההמונים הזה ובדגלו...) – ולכן אני מציע למיעוט הדרוזי לדאוג קודם כל שהמחנה שלהם יהיה  טהור, לפני שיבואו אלינו בטענות, ושנית, וזה הכי חשוב – שילמדו לקרוא נכון, לקרוא שוב את חוק הלאום כי הם פשוט לא מבינים אותו.

2. לזהות את הכישרון הטבעי למנהיגות

לא מעט אנשים טוענים כיום שכאשר הכירו את בנימין נתניהו בצעירותו כבר אז ידעו כי הצעיר הזה נועד לגדולות ולבטח יגיע להיות ראש ממשלה. אני אכן מאמין לאנשים הללו (מבלי להתייחס להאשמות נגדו כיום...) – ישנה אפשרות לזהות מנהיג כבר מגיל צעיר.

אני למשל נתקלתי ב-3 מקרים כאלו. הראשון היה בפלוגת הצנחנים, כשהגיע אלינו סג"מ ישירות מקורס קצינים ורוב החברה גמרו ואמרו שהוא לבטח יהיה רמטכ"ל– והוא אכן היה רמטכ"ל – מוישה וחצי (רב אלוף משה לוי).

במסגרת שירות החובה שלי בצה"ל, בשלב מסוים נודבתי לקורס טיס. ביום הראשון שהתכנסנו כולנו במגורים, היה בינינו מתנדב בקבע שסיים את שירותו בצה"ל בנח"ל והחליט להיות טייס... שמענו אותו, ראינו אותו בפעילות וקבענו שללא ספק הוא יהיה החניך המצטיין ואף יהיה מפקד חיל האוויר. פה אולי קצת טעינו, הוא היה אמנם החניך המצטיין אבל הגיע להיות רק... סגן מפקד חיל האוויר... הכוונה לתת-אלוף עמוס עמיר ז"ל )לימים, מנכ"ל אל-על).

ועוד! במלאת 50 שנה לצנחנים, בכנס שהתקיים באצטדיון רמת גן, ישבנו, שרידי הפלוגה שלנו, יחד, והופיע ודיבר אלינו אלוף משנה צעיר שזה עתה קיבל את הפיקוד על חטיבת הצנחנים. הוא היה חכם, בהיר ונחוש בדבריו וגם הקרין כריזמה. דיברנו אז בינינו שאנחנו חוזים ברמטכ"ל הבא – כן! זה היה אביב כוכבי – מהיום [15.1] רמטכ"ל צה"ל!

המסקנה מכתבה קצרה זו היא: כאשר מדברים שוב ושוב על חוסר במנהיגים ראויים בארצנו (וש"אין תחליף לביבי..."), הסיבה היא שהדוגמאות שציינתי הינן מקריות וכי המערכת החינוכית שלנו (וגם הפוליטית) – אינן ערוכות לזהות, לטפח ולקדם צעירים בולטים בעלי תכונות מנהיגות – אף שמדברים על כך לא מעט, וזו בעייה שיש לתת עליה את הדעת בצורה יותר רצינית בימים אלו.

יהודה דרורי

רמת-השרון

* * *

יוסי אחימאיר

חלום בלהות

ספק אם בעוד 30 שנה כותב השורות הללו יהיה כאן. לבטח הוא לא יהיה בעוד 50 שנה, כדי לראות ולהיווכח אם עד אז יתגשם חזונו האפוקליפטי של פרופ' בני מוריס, ש"עוד 50-30 שנה הם (הפלסטינים) יגברו עלינו, איך שלא יהיה... הם רואים שיש כאן כרגע  7-6-5 מיליון יהודים מוקפים על-ידי מאות מיליוני ערבים, אין להם סיבה לוותר, כי זה לא יאריך ימים."

לא כל היסטוריון מרשה לעצמו להתנבא על העתיד. בקושי הוא מצליח לנתח ולתאר את תמונת העבר. פרופ' בני מוריס עושה כן ללא היסוס. בראיון עימו במוסף "הארץ", הוא מחזק טרנד של חוסר תקווה לעתיד, שפושה בחלקי ציבור בתוכנו דווקא בימים אלה.

את הטון הפסימי הבוטה ביותר נותן האלוף (מיל') יצחק בריק, לשעבר מבקר מערכת הביטחון, בראיון עימו, אף הוא באותו גיליון של "הארץ", ולא בפעם הראשונה. זה כבר זמן-מה שמר בריק מרבה להופיע בציבור, בכנסת, כממלא את תפקיד נביא-זעם מטעם עצמו, על מה שמתרחש בצה"ל, ומסעיר את הרוחות. וזוהי תמצית דבריו הקשים בסוף השבוע: "בתוך שנה-שנתיים אנחנו עלולים להגיע לנקודת האל-חזור. המדינה הזו חיה על הטיטאניק... הצבא נתון במשבר הקשה ביותר שאני רואה מאז התגייסתי לשירות סדיר ב-1965."

לא הייתי מציע לעבור לסדר-היום על נבואת ההיסטוריון ועל אזהרת הגנרל. שלא ברצונם, גם מוריס, גם בריק, נותנים רוח גבית לאוייב, להתעודד ולהחריף את סרבנותו. אצל מוריס הסוף המתקרב הוא בלתי נמנע. אין תקווה. אצל בריק נשמעת זעקה – בין אם מוצדקת ובין אם לאו – למען רפורמות מרחיקות לכת בהתנהלות הצבא. לדידו, לא אפסה התקווה שה"טיטאניק" ששמה ישראל לא תשקע במצולות הים.

הדברים מוטחים בפנינו בסוף שבוע ירוק-לבן, כאשר המוני אזרחים מפוקקים את הכבישים במכוניותיהם, מבלים בגולן המושלג, באתרי הטבע המוריקים, לצד מקורות מים שוצפים. היש ביטוי ציורי מזה לכך שישראל משגשגת באופן חסר תקדים? מצד שני, אלפי עזתים שוב מסתערים על הגדר, פעולת איטום הגבול עם לבנון נמשכת, חיל האוויר מבצע עוד תקיפה נגד מחסני תחמושת איראניים ליד דמשק.

אנחנו במערכה צבאית מתמדת. אנחנו גם בעיצומה של קלחת בחירות מתלהטת, שמתאפיינת הפעם בפיצול גובר, בשסעים מתעמקים, בהתלהמות חסרת מעצורים, שבעיני האויבים מסביב מתפרשים כחולשה שמזמינה אולי עוד ניסיונות תקיפה על "הדמוקרטיה המתאבדת" הזאת.

בניגוד לדברי בריק, יגידו יודעי-דבר אחרים כי צה"ל לא רק שהוא כיום הכוח הצבאי החזק ביותר באזור, אלא בעל עוצמה ויכולות שכמותן מעולם לא היו לו. דבריו מהדהדים את המחדל מלפני 46 שנה, כאשר ישראל עמדה על סף איום קיומי וסיימה את מלחמת יום הכיפורים בגדול שבניצחונותיה. 

עם זאת, דומני שראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו אינו עובר עליהם לסדר היום. בוודאי לא לעת שהפיקוד על צה"ל עובר לידי רב-אלוף אביב כוכבי. אם יש מה להיבדק ולהיתקן – ותמיד יש – חזקה על הרמטכ"ל הנכנס, שיבחן ויפעל ללא היסוס.

דבריו של ההיסטוריון מוריס מעוררים מחשבה נוגה, כי מדובר בתהליך חלוט, שאינו בר שינוי, המלווה בהמלצתו הנלוזה: "מי שיוכל שיברח לאמריקה." מוריס הוא לא הראשון בין נביאי-החורבן, שהתנבאו במחנה והתבדו. היינו כבר במצבים קשים יותר, עם סיבות נחרצות יותר לפסימיזם ולמרה, אך התגברנו על הלכי הרוח המייאשים הללו ועל המשברים שפקדו אותנו. רבים יגידו: אמריקה זה כאן.

רוב ערבי בין הים והירדן – זוהי אמירה שאינה מקובלת על כל הדמוגרפים. ונניח שזהו המצב בשטח, אין זה המצב במדינת ישראל גופא. השליטה הביטחונית בין הים לירדן תמיד תישאר בידי צה"ל. הפתרון המדיני כבר מיושם הלכה למעשה בדמות "המדינה הפלסטינית", שאיננה אלא אוטונומיה, רעיון שטיפחו ראשי ממשלה ניצים כבגין ושמיר.

הגם שהערבים אינם מסתפקים בכך (בינתיים)  – אין זה צריך לחייב את ישראל לוויתורים מעל ומעבר. ישראל תצטרך עוד שנים רבות לחיות על חרבה, ורק כך להבטיח את עתידה. תפקיד ההנהגה בשנים הבאות יהיה לגרום לכך שצה"ל יילך ויתחזק כחזונו של האלוף האמיץ רב הזכויות, ושחלומות-בלהות כפי שמשרטט ההיסטוריון החדש-ישן, לעולם לא יתגשמו.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 14.1.2019

* * *

בן-ציון יהושע-רז

הלוחם יעקב רז ומשפחת אחימאיר

הלוחם יעקב רז הי"ד

הראת 1919– ירושלים 1938. ראשון חללי האצ"ל שנפל בקרב

בשל מחלת חורף נבצר ממני לעלות להר הזיתים לקברו של הדודן שלי יעקב רז הי"ד, חלל האצ"ל הראשון שנפל בקרב, ובאירוע המרגש שהתקיים בבניין המוסדות הלאומיים לרגל חשיפת הקברים שחובלו על-ידי הירדנים במלחמת העצמאות והצבת מצבה.

מאמרו של יוסי אחימאיר מעל 'חדשות בן עזר' הזכיר לי שאב"א אחימאיר ממקום גלותו בביירות כתב על הכריכה הפנימית של התנ"ך שבידו כי הוא מבקש להנציח את יעקב רז ולקרוא לבנו שנולד באותו שבוע (1938) בשם 'יעקב', הלוא הוא מיודענו יעקב אחימאיר הי"ו.

שם משפחתנו עד 1938 היה 'רז' ובשל רדיפת הבריטים אחרי בני  משפחת רז, השמיט אבי את השם 'רז' ונקראנו מאז על-שם סבי יהושע שנרצח על-ידי שודדי דרכים באפגניסטן. את כל מחקריי על יהודי אפגניסטן והיהודים במרחב האיראני אני מפרסם, ללא מורא מהבריטים, תחת השם 'בן-ציון יהושע-רז'. הנה סיפורו של יעקב רז ולצדו הפואמה שכתב עליו אורי צבי גרינברג:  

טוען חיתוכים...

אורי צבי גרינברג: אגדת יעקב רז

ב-26 ביולי 1938 נשלח יעקב רז, צעיר בן 19, יליד הראת שבאפגניסטן, לעיר העתיקה בירושלים בתחפושת של סבל ערבי חורני ונשא על גבו סל ירקות ובו פצצה רבת עוצמה. מפקדיו לא ידעו שבאותו יום הכריזו הערבים שביתה כללית בעקבות פצצה שהונחה יום קודם בשוק הערבי בחיפה וקטלה רבים. הסבלים החורנים ראו בו מפר שביתה, הפכו את הסל וגילו את הפצצה. ההמונים התנפלו על הצעיר ודקרו אותו בכל חלקי גופו. המשטרה הבריטית שהוזעקה למקום, העבירה אותו לבית-חולים צבאי במגרש הרוסים והפקידו עליו שמירה כבדה בניסיון לדלות ממנו את שמות שולחיו. למרות מצבו הקשה, נחקר יעקב רז על-ידי הבולשת הבריטית  במשך שבועיים שבהם נאבק על חייו. כאשר הרגיש יעקב כי כוחותיו הולכים וכלים וכדי לא להסגיר את שולחיו, שלח יד בנפשו למרות השמירה הכבדה, והיה לחלל האצ"ל הראשון שנפל בקרב. מעשי גבורתו עשוהו סמל, שעליו התחנכו לוחמי האצ"ל. אורי צבי גרינברג נתן  ביטוי לגבורתו בפואמה 'אגדת יעקב רז' המופיעה בכתביו, שנכתבה בראשונה ביידיש בלבוב שבפולין ותורגמה על-ידו לעברית:

ציון הלוחמת, צווי ללוחמיך: עמוֹד

כמו חיילים בשפתיים סגורות, כפי חוק

לטקס האבל לנפש חייל בר כבוד.

אנוכי בפולין עומד ומספר מרחוק:

באדמת מלכנו דוד טמנו גווייַת

הנוקם יעקב רז, המנותח לנתחים.

אין גלעד משיש בהר הזיתים על בורו,

אין בנות ירושלים עולות להציע פרחים. - - -

בבוקר השכים יעקב רז מקודש

לשליחות הנקם, השליחות היחידה:

בזו כבתכריך, הוא יצא מלובש

לא ציווה לביתו, לא נשק לפרידה.

מי יידע זיו פניו אז בשחרית ירושלים?

אני יודע פניו, אני מָזרַח מפניו:

כמי שבא מלכיש, מביתר, בשליחות

אחד הוא דורך באלפי משנאיו: - - -

עת סבוהו אויבים – ראה אלוהים

וראתה ירושלים את בנה היחיד,

ואלוהים וירושלים שתקו בסודם

ובנם השתפך חמת דם ולפיד - - -

 ובנקמת כל הדם גם דמו ינוקם

לבוב א' מרחשון תרצ"ט [1939]

* * *

יוסף קיסטר

כאשר מוסוליני נפגש עם וייצמן...

מאמרו זה של החוקר יוסף קיסטר פורסם לראשונה בגיליון החדש

של רבעון "האומה", מספר 212. הערות השוליים מצויות באותו גיליון.

מערכת יחסים הדוקה טווה נשיא ההסתדרות הציונית ד"ר חיים ויצמן עם מנהיג איטליה הפאשיסטית, ה"דוצ'ה" בניטו מוסוליני. העיתונות העברית וזו הציונית יצאו בביקורת נוקבת אף ארסית נגד זאב ז'בוטינסקי ותנועתו, ובמיוחד נגד ד"ר אב"א אחימאיר, על שמונה רשימות שפירסם במדורו "מפנקסו של פשיסטן" (1928) בעיתון "דאר היום" בעריכת איתמר בן אב"י,  אבל על מערכת היחסים בין ראשי התנועה הציונית עם אותו משטר לא הירבו לעסוק, אם בכלל.

המפגש הראשון בין השניים התקיים בלשכת ראש הממשלה האיטלקי ב-2 בינואר 1923, כארבע שנים וחודשיים לאחר תום "המלחמה הגדולה", היא מלחמת העולם הראשונה. למפגש זה קדם מפגש הכנה בו קיבל מוסוליני, כחודשיים לאחר "המצעד על רומא" ותפיסת השלטון בממלכה האיטלקית, משלחת ציונית, שחבריה היו: הרב א' דנטה לאטס, הרב ד"ר אנג'לו סאצ'רדוטי, הרב הראשי של רומא, וד"ר משה בילינסון, ממנהיגי תנועת העבודה. השלושה שיכנעו את מוסוליני, שגילה חשדות לגבי הקשרים של התנועה הציונית עם בריטניה, שאין לציונים כל כוונות לשמש כלי משחק בידי בריטניה ושמטרותיהם אינן עומדות בסתירה לשאיפות הערבים בפלשתינה. כן דיברו על ליבו, שאיטליה רק תרוויח מהמפעל הציוני ושהציונים האיטלקיים נאמנים לאיטליה לא פחות מכל אזרחי הממלכה.

"לשמע דברים אלה התרכך הדוצ'ה והסכים לפגוש את נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים וייצמן."

הפגישה ביניהם ארכה למעלה משעה. על תוכן שיחתם דיווח ד"ר ויצמן לסר רונלד גרהם, שגריר בריטניה ברומא. בתום מפגש מוסוליני-וייצמן, נענה ה"דוצ'ה" שנשיא ההסתדרות הציונית יודיע, שלראש ממשלת איטליה אין כל התנגדות לצירופו של יהודי איטלקי לחברי הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל. בהמשך קיבל האורח מלשכת ראש ממשלת איטליה הודעה, "שהוד מעלתו התרשם לטובה מן השיחה והורה להכין לו תזכיר על תוכנה."

אולם ד"ר ויצמן עצמו לא היה מרוצה מאותה פגישה ראשונה עם מוסוליני. באחת מהופעותיו, ב-26 במרס 1923, הוא נתן לכך ביטוי פומבי באומרו: "קהילה (יהודית) זעירה זו, שמעולם לא התבלטה ברבים, סובלת עכשיו מאנטישמיות."

 אבלIsrael , השבועון הציוני באיטליה, ראה במפגש זה (4 בינואר 1923), צעד חשוב למערכת היחסים בין התנועה הציונית לבין המשטר הפאשיסטי. מפגש שהצליח "לפזר את אי-ההבנות שנוצרו בנוגע למדיניותה של ממשלת איטליה כלפי פלשתינה."

על אותה פגישה דיווח כתב "דאר היום" מקאהיר, ביום 4 בינואר 1923, כי ביקור זה "עשה רשם עז בכל החוגים המדיניים האיטלקים." הביקור, לדעת הכתב, הזים את התעמולה הערבית על יחס עוין מצד המשטר הפאשיסטי לתנועה הציונית. "והנה שיחת ראש ה'פאשיסטים' עם ויצמן במשך יותר משעה, שינתה את כל המעמד ולפי מה שאני שומע ממקור נאמן, מצא המנהיג הציוני בדברה של איטליה אהדה רבה לתנועתנו."

בהקשר זה, מעיר בספרו מאיר מיכאליס, כי דבריו של ד"ר ויצמן, שנאמרו מאוחר יותר על אנטישמיות באיטליה הפאשיסטית, עלולים להטעות והם מלאים אי-דיוקים. "אף לא אחד מאנשי הצמרת הפאשיסטית תקף את היהודים בשנים הראשונות לשלטון מוסוליני, ופחות מכל (לואיג'י) פדרצוני: מי שהיה בעבר מנהיג התנועה הלאומית עתיד היה לצאת במועצה הפאשיסטית הגדולה, ב-6 באוקטובר 1938, נגד מדיניותו האנטישמית של ה'דוצ'ה'."

"אין בעיית יהודים באיטליה"

בספר זיכרונותיו "מסה ומעש"  של נשיא ההסתדרות הציונית ולימים נשיא מדינת ישראל, אין הוא נוהג לציין תאריכים  לאירועים שונים. הכול נכתב על סמך זיכרון קצר ומתעתע.  אין זה יומן שנכתב בזמן אמת, אלא העלאת זיכרונות לאחר שנים רבות. מאיר מיכאליס, בספרו 'מוסוליני והיהודים' מציין, שתיאור מטעה לאותה פסיכוזה של אנטישמיות גואה באיטליה משתקף גם באוטוביוגרפיה של וייצמן. ואילו במציאות: "משנת 1922 ועד שנת 1936 (ולפעמים אפילו בשנת 1937) ניתן ביטוי ממצה לעמדה הרשמית של הממשלה הפאשיסטית כלפי היהודים במשפט: 'בעיית היהודים אינה קיימת באיטליה'." 

ביולי 1932 אף מינה מוסוליני את גואידו יונג, כלכלן ממוצא יהודי, לכהונת שר האוצר בממשלתו. אבל ד"ר ויצמן כותב את ההיסטוריה לא מתוך הבנת המציאות בזמן נתון, אלא במבט לאחור. וכך מתאר ד"ר ויצמן את ביקורו הראשון אצל ראש ממשלת איטליה בניטו מוסוליני: "השיחה הראשונה נערכה זמן קצר אחרי מלחמת העולם הראשונה, והוא קיבלני במשרדו המפורסם – חדר ארוך, מואר בצמצום וכמעט ריק מרהיטים." "זמן קצר אחר מלחמת העולם הראשונה".                                                                                                                  

חופשות אהב ד"ר חיים ויצמן לעשות באיטליה. על אחת החופשות בספטמבר 1926, שאמורה היתה להיות חופשה פרטית, נפוצו שמועות בקרב החוגים הציוניים בארץ זו, למרות בקשתו לשמור על ביקור זה בסוד היות שהוא הוגדר בתור "סיור פרטי". רבים ביקשו לשחר לפתחו והוא נאלץ להיפגש עם עסקני הקהילות היהודיות במקום שהותו בפורטה די מרמי. כן נענה לפנייתו של אחד מראשי הפעילים הציוניים והקרן הקיימת לישראל בפיזה ואחד מחשובי הציונים באיטליה, קומנדטורה פרדי רוקיס, ובהמשך נענה להיפגש עם התלמידים הציוניים הנמצאים עתה, סתיו 1926, בעיר תיירות זו.

בין מפגש למפגש בפיזה נעתר נשיא ההסתדרות הציונית להעניק ריאיון לכתב "דאר היום" אליאל פרימן. משיחת השניים מתברר, כי את יום הכיפורים תרפ"ז (יום שבת, 18 בספטמבר 1926) עשה נשיא ההסתדרות הציונית ברומא. למחרת, יום ראשון, נפגש עם מנהיג העם האיטלקי בניטו מוסוליני. לעת הזאת כבר עברה איטליה ממעמד ממלכה בהנהגת הפאשיסטים לדיקטטורה טוטליטארית. לדברי האורח, "הפגישה היתה לבבית מאוד." במהלך שיחת השניים גילה ראש הממשלה האיטלקית בקיאות רבה וידיעה יסודית בתולדות התנועה הציונית והתפשטותה בעולם היהודי. כמו כן "הראה בהירות רבה בכל מהלך התנועה הציונית ושאיפותיה; ובין יתר דבריו אמר כי 'איטליה תשמח  תמיד לתמוך בתנועת התחייה של העם העברי, כי גם היא (איטליה – י"ק) קמה כעת לתחייה."

מוסוליני אף הוסיף, שימסור לציריו בז'נווה, ב'ארמון האומות', מקום מושב חבר הלאומים, וגם יורה להבא "להתייחס בחיוב לכל השאלות הציוניות ולתמוך בהן."

מפגש השניים הסתיים באווירה טובה. "בפנים צוהלות נפרד נשיאנו ממוסוליני; והביע שרוצה היה בכל יום בפגישות מוצלחות כזו האחרונה."

בתיאוריו מתמקד האורח בתיאור משרדו של המארח, שלא מוצא חן בעיניו ואף יורד עד לפרטים הקטנים של פרטי ריהוט. אבל זוכר את האווירה הלבבית בה נתקבל. "אף-על-פי-כן קיבלני בסבר פנים יפות, לחץ את ידי, ולאחר דברי נימוס שכיחים, פתח בהערה בלשון הצרפתית: 'הוא יודע, ד"ר וייצמן, שלא כל היהודים הם ציונים'."

ראוי להזכיר, שגם פגישתו של ד"ר בנימין זאב הרצל, מחולל התנועה הציונית, עם מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי, בלשכתו ברומא, בינואר 1902, התנהלה בצרפתית. זה אותו מלך שלאחר עשרים שנים ותשעה חודשים מינה בעקבות "המצעד על רומא" את מוסוליני לראש הממשלה; ולאחר עוד עשרים ואחת שנים פיטר אותו מכול תפקיד ב-23 ביולי 1943. 

לדברי נשיא ההסתדרות הציונית, הוא השיב למארחו באותו מטבע: "כמובן, אני יודע זאת יפה, ולא כל האיטלקים הם פאשיסטים."

לדבריו, לא היתה כל תגובה מצד מוסוליני, למעט "הוא חייך חיוך מעוקם..." אבל השיחה קלחה והיתה עניינית. כן התעניין המארח אם רבים מהעולים ארצה עוברים דרך נמלים איטלקיים. ד"ר וייצמן השיב מה שהשיב והוסיף: "ואנו שואפים לרכוש לנו את ידידותה של האומה האיטלקית."

בהמשך גלשה השיחה ליחסי התנועה הציונית עם אנגליה. המארח הביע חששו משיתוף פעולה זה והציע שיתוף פעולה חלופי איטלקי. "אדוני יודע, היינו יכולים לבנות את מדינתכם (בצרפתית): 'en toute piece' ('מהמסד עד הטפחות')."

תשובתו של האורח דווקא היתה מעליבה: "אני זוכר, שהרומאים החריבו אותה 'מהמסד עד הטפחות'."

גם ברישומו של כותב הזיכרונות דווקא מוסוליני הציע לסייע לתנועה הציונית, אבל וייצמן כל פעם התחמק מלהיענות לאתגר שהניח לפניו ה'דוצ'ה'. בעניין מערכת היחסים של התנועה הציונית עם המשטר הפאשיסטי אמר האורח: "אפשר שיש קצת אי-הסכמה בחלקים מסויימים של היהדות הצעירה בעניין הפאשיזם, אולם אין לפרש את הדבר כחוסר-ידידות כלפי איטליה."

בניית נמל חיפה על-ידי חברה איטלקית

מדוע יזם נשיא ההסתדרות הציונית ביקור זה בלשכת ראש ממשלת איטליה אם לפי עדותו רצה לסיים מפגש זה בנקודה זו בה דיבר על הסתייגות בחלקים מסויימים של היהדות הצעירה מהפאשיזם. דווקא המארח רצה ללמוד יותר על המפעל הציוני בארץ-ישראל ולא היה להוט לקצר את המפגש. הוא שאל את האורח על מעמד השפה האיטלקית בארץ ישראל ועל המפעלים השונים של התנועה הציונית בארץ.

"נראה היה," כך העיד ד"ר וייצמן, "שהוא (מוסוליני) להוט מאוד, כי נמל חיפה, אשר כבר דובר עליו אז, ייבנה בידי אחת הפירמות האיטלקיות. הוא רמז על יהודים התופסים מקום בראש במקצוע זה, ואני ידעתי שהוא מתכוון לפירמה אלמאיא."

ד"ר וייצמן, לפי דבריו, ידע על משפחת אלמאיא, משפחה עתיקה ששמרה על המסורת היהודית וגילתה רצון להשקיע בבניית נמל חיפה. לדבריו, אף אמר לנציגי המשפחה, שאין לו כל השפעה על בניין הנמל בחיפה ונושא זה נתון בידי הממשלה הבריטית.                                                                             

לפי זיכרונות ד"ר וייצמן שנכתבו, ללא ספק, לאחר קריסת המשטר הפאשיסטי באיטליה וניסיון להרחיק עצמו ממשטר זה וממנהיגו, הוא עומד על הניכור שהיה בינו לבין ה"דוצ'ה" במפגש שני זה, שבעל הזיכרונות לא ספר אותו בספרו "מסה ומעש". אבל גם הוא מודה שלאחר צאתו מלפני מארחו נותר בו הרושם, שמוסוליני אינו מתייחס באיבה לרעיון הציוני או לעבודתנו בארץ-ישראל. עיקר חשדותיו ואיבתו היו מופנים כלפי הבריטים שפועלים כדי לדחוק רגלי האיטלקים מזירת הים התיכון ה'מארה נוסטרום' – mare nostrum ('הים שלנו') באמצעות היהודים.

מוסוליני לא טעה בנקודה זו. הטעות היתה של ד"ר וייצמן, שלא הרים את הכפפה שזרק לו מארחו כדי להציע לו לסייע בבניית נמל עברי אחר בחופי הארץ, או לסייע לקידום מפעלים אחרים בארץ-ישראל.

יש מי שקובעים שנשיא ההסתדרות הציונית קיים ארבע פגישות עם השליט האיטלקי, לא כולל פגישה זו. משמע, מדובר בחמש פגישות בין שני האישים.  ביקור זה, מ-19 בספטמבר 1926, נשמט מזיכרונו של וייצמן בעת שהעלה על הכתב את זיכרונותיו. "קיוויתי לתקן במשהו את יחסינו עם האיטלקים," כותב וייצמן ומוסיף: "סבורני ששיחתי השנייה עם מוסוליני לא היתה משוללת ערך."

בעוד שהאווירה במפגש הראשון היתה בין שני מנהיגים זרים זה לזה, הרי במפגש זה נפלו מחיצות והאווירה היתה נינוחה. "הוא (מוסוליני) אמר לי, כי לשמחת ליבו נודע לו, שהציונים בירושלים חיים ביחסים מצוינים עם האיטלקים במקום; וגם זאת, שמושבותינו מצליחות יפה."

נשיא ההסתדרות הציונית העיד כי לאחר ריאיון-מפגש זה ניתן היה לחוש בשינוי לטובה בעיתונות האיטלקית ביחס לתנועה הציונית. המפגש קיבל פירסום בתקשורת "ואופיו הידידותי הועיל הרבה להיטיב את מצבה של העדה היהודית." הוא אף הוסיף, כי מפגש זה עם מוסוליני חרות בזיכרונו "בבהירות יתרה, הואיל ונתקיים בערב יום הכיפורים." רק שכח לציין את השנה.

ציר רומא-ברלין

הפגישה "השנייה" בזיכרונותיו, השלישית בפועל, של נשיא ההסתדרות הציונית בלשכת ה"דוצ'ה" היתה – שוב ללא כל תיארוך – כאשר "הציר רומא-ברלין עדיין לא חושל." הוא התקיים ב-26 באפריל 1933, כשלושה חודשים לאחר שנשיא גרמניה פילדמרשל פאול פון הינדנבורג הטיל על אדולף היטלר, מנהיג מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית, להקים ממשלה בראשותו. הציר רומא-ברלין הוקם רק ב-25 באוקטובר 1936. משמע, תיאור שבלשון המעטה, איננו מדויק. באותה שנה – 1933 – היתה איטליה הפאשיסטית בהנהגת ה"דוצ'ה" מוסוליני ראש החץ של מדינות מערב אירופה, בעלות הברית במלחמת העולם (הראשונה), נגד גרמניה בהנהגת היטלר ומפלגתו הנאצית.

אם המפגש השני בין השניים התקיים יממה לאחר יום כיפור, הרי המפגש השלישי (השני, לפי וייצמן), חל יממה לפני יום כיפור. או ייתכן שזיכרונו של ד"ר וייצמן בגד בו והוא שירבב את מפגשו עם שליט איטליה שהיה למחרת יום הכיפורים תרפ"ז (ספטמבר 1926) לפגישתו הרביעית עמו והקדימה לערב יום הכיפורים תרצ"ד (ספטמבר 1933). מכל מקום, ביקור שני, לפי זיכרונו המתעתע, ערך ד"ר וייצמן בלשכת ה"דוצ'ה" (שלישי, לפי סדר האירועים) ביום 26 באפריל 1933.

לפי ההיסטוריון מיכאליס, יש משמעות לעובדה, שדווקא בעת שהתקיימה הפגישה הלבבית ביותר בין מוסוליני לווייצמן, נקט העיתון האיטלקי "איל טברה" (Il Tevere) טון עוין יותר מאי פעם כנגד הציונות האיטלקית, בהדגישו, כי "ציונות איטלקית ואיטלקיות הן שני קטבים מנוגדים ושכל ניסיונותיהם של הציונים האיטלקיים למצוא לכך מכנה משותף נידונים לכישלון מראש."  עורך עיתון זה, טלזיו אינטרלאנדי, אף תקף את היהודים וצידד באנטישמיות הגרמנית.

באותם ימים ניסה  זאב ז'בוטינסקי, יחד עם אירגונים יהודיים בעולם, לארגן חרם על התוצרת הגרמנית. כמו כן, נגד ייצוא סחורות גרמניות בתגובה על מדיניותה האנטישמית של הממשלה הגרמנית בראשות מפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית. באותו מפגש ברומא, פנה וייצמן אל ראש הממשלה האיטלקי בבקשה שיפעיל השפעתו על השלטון הנאצי להקל על מצוקתם  של יהודי גרמניה. "מוסוליני, שנראה בעליל כי קיבל תדרוך מן הגרמנים, השיב ב'הצעה שווייצמן יפעל להפסקת החרם היהודי'."

לפי מיכאליס, לפגישה זו לא היו תוצאות מעשיות. "למרות שהעריך את מאמציו של מוסוליני לטובת יהודי גרמניה, לא חש וייצמן כל אמון כלפי תוכניות התיווך שלו, וגם לא היה רצון להסתבך בתוכניות אלו. הוא (וייצמן – י"ק) הצהיר, שאין טעם 'לקיים ויכוח עם נמרים'." אבל ד"ר וייצמן מתעלם ממפגש זה. יממה קודם לכן, ב-25 באפריל 1933, קיבל מוסוליני בלשכתו ברומא את הרב הראשי של יהודי איטליה, הרב סארידוטי, שהביא בפניו את מחאתם של יהודי איטליה נגד רדיפות יהודי גרמניה על-ידי השלטונות הנאצים. מוסוליני שמע בקשב רב את דברי הרב והביע ביטחונו כי המצב שהינו מעציב, ישוב לתיקונו.

חודשיים קודם לכן, ביום 16 בפברואר 1933, קיבל ה"דוצ'ה" לריאיון בלשכתו את נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית . מוסוליני התערב באותם ימים אצל עמיתו אדולף היטלר למנוע הטלת חרם כלכלי על יהודי גרמניה. 

מפגש "שלישי" בין השניים נערך שוב ללא ציון תאריך. האורח מציין אותו "בתקופת היסוסיה של איטליה"...  המפגש התקיים ב-20 בפברואר 1934, אבל לא כפי שציין בעל הזיכרונות: "היו לי שיחות עם מוסוליני ברווחים של כמה שנים." על המפגש "השלישי" (הרביעי) כתב חיים וייצמן, כי "זו היתה הארוכה בשיחות והחשובה בתוכנה." מפגש זה סודר על-ידי המרקיז תיאודולי, הנציב האיטלקי בוועדת המנדטים המתמדת  שליד חבר הלאומים. יחסיו של אותו דיפלומט איטלקי אל הציונות והיהודים היו לרוב שליליים. תמיד אפשר היה לסמוך עליו שיטיל וטו על כל הצעה קונסטרוקטיבית לטובת היהודים. זאת בשל היותו קשור קשר-חיתון עם משפחה ערבית גדולה בביירות, לבנון, משפחת סורסוק, בעלת הקרקעות בארץ שממנה נקנו אדמות עמק יזרעאל.

"בוועדת-המנדטים המתמדת הופיע המארקיז תיאודולי, לפי הוראות שקיבל, כמגינם הגדול של הערבים ושל הכנסייה הקאתולית כנגד הקיפוחים המדומים מצד היהודים."  אולם דווקא לשיחה זו עם "הדוצ'ה", שהיה בפסגת כוחו ושלטונו באיטליה, הקדיש וייצמן שבע שורות בלבד בספר זיכרונותיו. "מוסוליני אף הוא היה אדיב מאוד, ודיבר גלויות על צירוף רומא-פאריס-לונדון, שהוא, אמר, הצירוף ההגיוני היחידי עבור איטליה." אבל הביע את אכזבתו שחתירתו ליצירת ציר מדיני זה טרם זכתה למענה כראוי. כאשר התעוררו באיחור רב בריטניה וצרפת וניסו, כדברי ד"ר וייצמן, למשוך אותו לצידן, איחרו את הרכבת. "הוא (מוסוליני) היה כבר נתון לאין מפלט בכף הגרמנים, השנואים עליו ביותר, ודיבר תמיד בתיעוב על נימוסיהם ועל אופיים השחצני. התיעוב היה, כמובן, הדדי."

גינוי לרדיפות היהודים בגרמניה

הקביעה של ד"ר ויצמן איננה מדוייקת. כשבוע לפני מפגשו עם ה"דוצ'ה", יצאו עיתוני איטליה בהתקפה על המשטר הנאצי בגרמניה. העיתון הפאשיסטי רב התפוצה, "פופולו ד'איטליה" שהיה למעשה ביטאון המפלגה הפאשיסטית, פירסם מאמר, שבו הוא פנה בקריאה לדעת הקהל שמחוץ לאיטליה שלא לשפוט את הפאשיזם האיטלקי לפי מעשיהם של ההיטלראים.

עיתון פאשיסטי אחר, "רג'ימה פאשיסטה", "גינה את הניסיון הפראי של הנאצים לירות בקרדינל פאולהאבר במינכן, ושאר רדיפות הקתולים בגרמניה." ועוד: העיתון גינה באופן החריף ביותר גם את רדיפות היהודים בגרמניה. ואילו ביום בו הפליג ד"ר ויצמן מנאפולי לנמל חיפה, נשא האפיפיור פיוס האחד-עשר נאום חריף נגד המשטר הנאצי לרגל ההכרזה על שלושה "קדושים" חדשים, אשר אחד מהם היה גרמני. לדבריו, "יש להזהיר את העולם מפני תנועה זו, האומרת להחזיר את האנושות לתקופה של עבודת האלילים." העם הגרמני האציל נמצא כעת ברגע הטראגי ביותר בתולדותיו, והוא נתון למסע של הסתה על-ידי רעיונות שאינם נוצריים ואינם אנושיים. "הגאווה הגזעית, הגוררת אחריה גם גאווה דתית, היא זרה לרוח הנצרות וגם לרוח האנושות."  המארח, כנראה, עשה שיעורי-בית וידע היטב שאורחו הוא כימאי בעל שם והסב את שיחתם על נושא התעשייה הכימית ועל מחסורה של איטליה ברפואות [תרופות] , שאפשר ליצרן בארץ-ישראל.

ד"ר וייצמן לא הרים את הכפפה גם בנושא זה. כן התעלם מתוכן שיחתם המדינית. מוסוליני הציג עצמו כציוני יותר מציוני. סוכנות סט"א פירסמה ידיעה לאחר תום הריאיון כי עיתון מפלגתו של מוסוליני, "פופולו ד'איטליה", פירסם מאמר, שבו נאמר, כי מוסוליני דורש פתרון השאלה היהודית על בסיס של הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, "כי המונח 'בית לאומי' סתום ולכן אין לו ערך פוליטי."

ארבעה ימים לאחר מפגש זה, בבוקר יום שני, 26 בפברואר 1934, על סיפונה של אניית הפאר "קונטה דסבויה", בת 48 אלף טון, הגדולה באניות שעגנה אי פעם במימי ארץ-ישראל, הגיע ד"ר חיים וייצמן יחד עם רעייתו ורה, לנמל חיפה. מפאת גודלה עגנה האנייה מחוץ לנמל ונוסעיה הועברו אל רציף הנמל בסירות. בני הזוג וייצמן ירדו ראשונים אל החוף ונפגשו עם מקבלי פניהם שהמתינו להם. ביניהם: מ' שרתוק (שרת), י' גרינבוים, ח. ברלס, י' וילקנסקי (וולקני), י' גורדון, מ"נ לוין, יו"ר הקהילה של חיפה, י' ארדשטיין, ד' הכהן.

ד"ר ויצמן לא מסר כל הודעה על מפגשו עם מוסוליני. בני הזוג נסעו במכונית שהמתינה להם אל בית אימו רחל לאה לבית צ'מרינסקי (1851-1939) בהדר הכרמל בחיפה. לגבי ד"ר חיים ויצמן, תם הפרק של מפגשיו עם שליט איטליה בניטו מוסוליני. 

 יוסף קיסטר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.1.19

* סיכום תקופת איזנקוט – הישגיו העיקריים של איזנקוט כרמטכ"ל היו בגבול הצפון – בסוריה ובלבנון; המערכה ההתקפית הנועזת, המוצדקת והמוצלחת נגד ההשתלטות האיראנית האנטי ישראלית בסוריה, ההתקפות הרבות לסיכול העברת נשק אסטרטגי לחיזבאללה ומבצע "מגן צפוני" שסיכל את האיום האסטרטגי החמור של חיזבאללה לכיבוש יישובים בגליל. זאת גולת הכותרת של הקדנציה שלו. חבל שמדיניות העמימות, שהיתה חלק בלתי נפרד מן המערכה, הופרה לאחרונה, הן בפי הרמטכ"ל והן בפי רוה"מ ושר הביטחון.

הכישלון החמור ביותר של איזנקוט, היה מדיניות ההבלגה וההכלה נוכח הפרת הריבונות וטרור ההצתות בגבול עזה. איני מתכוון להפסקת האש בסבב החמור האחרון, שבה מוקדה עיקר הביקורת ובעטייה ליברמן התפטר, כי אני משוכנע שתגובה חריפה כשהחלה מתקפת הטרור היתה עוצרת אותה בלי להתקרב אפילו לסבבים ולירי הרקטות. ההבלגה וההכלה שחקו את ההרתעה שנוצרה במבצע "צוק איתן" והביאה ל-3.5 שנות שקט באזור שדימם 14 שנים.

יש לציין, שהן על ההישגים והן על הכישלונות אחראי תמיד בראש ובראשונה הדרג המדיני.

איזנקוט ראוי להערכה גם על עמידתו האיתנה בשמירה והגנה על ערכי צה"ל, כצבא המוסרי בעולם. הוא לא איפשר להפוך את צה"ל לכנופיה מזרח תיכונית, לא נסחף בזרם העכור של פופוליזם דמגוגי ולא נרתע ממסע הסתה מתוזמן ומתוזמר נגד צה"ל ומפקדיו, חרף חוסר הגיבוי, בלשון המעטה, של רוה"מ.

* לא ראש בלאטה – במבצע "חומת מגן" שירת הרמטכ"ל החדש אביב כוכבי כמפקד חטיבת הצנחנים. על חטיבתו הוטלה משימת ההשתלטות על מחנה הפליטים בלאטה בשכם, לצד חטיבת גולני וחטיבת שיריון במילואים. כוכבי החליט לא להיות ראש בלאטה, לא ללכת עם הראש בבלאטה, אלא לפעול ביצירתיות, באופן שבו המשימה תושג במלואה תוך חיסכון מירבי בחיי לוחמינו. הוא הגה וביצע את שיטת "ההליכה דרך הקירות" – כניסה לבתי האוייב לא דרך סמטאות המחנה המסוכנות, אלא מבעד לקירות, שנפרצו בפטישים, חומרי נפץ ודחפורים, על פי התנאים השונים. הפעולה הזאת נעשתה בפריצה למחנה בעת ובעונה אחת מעברים שונים. המחבלים שנערכו למתקפה חזיתית בסמטאות הופתעו. 70 מחבלים חמושים נהרגו, עוד רבים נעצרו, נתפס אמל"ח רב. לכוחותינו היו הרוג אחד ומספר פצועים.

השיטה היצירתית הזו נלמדת היום בידי צבאות בכל העולם. צדק ראש הממשלה ושר הביטחון כאשר העלה אותה על נס בטקס הענקת דרגת רב אלוף לכוכבי.

ואילו בקבלת הפנים לכוכבי בשוקניה, דווקא האירוע הזה נזקף לחובתו של כוכבי. במאמרו "להשגיח על כוכבי", כתב יגיל לוי: "זו היתה טקטיקה כוחנית במיוחד, שהרסה את בתיהן של מאות משפחות תוך כדי הרג מסיבי של חמושים ופגיעה באזרחים." אין במאמר זה ולו מילה אחת על החיסכון בחיי חיילינו בזכות הטקטיקה הזאת. אגב, אני בטוח שבזכות השיטה הזו נחסך גם דם של אזרחים בלתי מעורבים בקרב האוייב. במאמר גם לא הוזכר שהמבצע נועד והצליח לשים קץ למתקפת הטרור שעלתה בחיי 1,500 ישראלים. כי העובדה הזאת כנראה ממש לא מעניינת.

יש לקוות שהיצירתיות שגילה כוכבי ב"חומת מגן" מבטאת את האופן שבו ינהיג את צה"ל כרמטכ"ל.

* הראיות של גלנט – אם יש אמת בהאשמתו של יואב גלנט, שהיועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה הקודמים נסחטו וכך סוכל מינויו לרמטכ"ל, מדובר במגה-שחיתות פושעת. אם שני שומרי הסף הבכירים ביותר בישראל, פעלו תחת סחיטה, ובשל הסחיטה נקבע מי יהיה או לא יהיה לרמטכ"ל, אין שערורייה חמורה מזאת. שערורייה כזאת חייבת להיחקר.

אם יש לגלנט ראיות כלשהן להאשמה זו, היה עליו להגיש תלונה למשטרה בארבע השנים האחרונות. מדוע הוא לא עשה זאת? הוא יכול לעשות זאת גם עתה. זה המינימום שניתן לצפות מאזרח שומר חוק, לא כל שכן איש ציבור, המודע לפשע מושחת כל כך. וכיוון שמדובר בפשע שנרקם נגדו, ברור שיש לו גם אינטרס ברור להגיש תלונה נגד מי שפגעו בו כל כך. מדוע אין הוא עושה זאת? מדוע במקום להגיש תלונה, הוא מפריח האשמות פרועות?

חזקה על גלנט, שאילו היה לו מידע כלשהו המאושש את האשמתו, הוא היה מתלונן ומביא לפתיחת חקירה. אם הוא לא עשה כן, ניתן להניח שפשוט לא היה כלום ואין כלום, כלומר גלנט משקר ומעליל. אם הוא משקר ומעליל, הדבר מעיד שהוא אינו ראוי להיות איש ציבור. ואם שקרים ועלילות מקנות לו יתרון בפריימריז, הדבר מלמד על דמותו של הגוף הבוחר.

אם גלנט יגיש תלונה למשטרה, אמהר לחזור בי מהפסקה האחרונה.

* דף המסרים העדכני – ציטוט אופייני של אחד ממדקלמי דף המסרים העדכני, מציג את תמצית אידיאולוגיית הביביזם הרדיקלי: "כשני מיליון איש, אולי יותר, יצביעו בבחירות כדי שמועמד יהיה ראש ממשלה, אבל יש כאן אנשים שחושבים שזה דמוקרטי שאדם אחד, שלא נבחר מעולם, שלא יישא באחריות ולא ייתן דין, יכול להחליט להדיח את הנבחר. אבסורד." זה המסר, שאותו מדקלמים באדיקות ובדבקות גם שרים בממשלה, ח"כים ונערי שליחויות.

אין מדינת חוק. אין חוק. המנהיג אינו נדרש למלא את החוק, אינו כפוף לחוק, אינו מחויב לחוק. המנהיג הוא מעל החוק. המנהיג יכול לעשות ככל העולה על רוחו. מן המנהיג נדרש רק דבר אחד. להיבחר. אם הוא נבחר, משמעות הדבר שהוא מבטא את "רצון העם". אמנם אין בישראל בחירה ישירה. אמנם בבחירות האחרונות מפלגתו של נתניהו קיבלה רק רבע מהקולות. אך די בכך שיצליח להרכיב קואליציה בת 61 ח"כים, כדי שהוא יבטא את "רצון העם".

על פי האידיאולוגיה של המהפכה הביביסטית, כל דרישה לבחון את מי שמגלם את "רצון העם" באמות מידה של חוק, של ראיות, של מוסר, של אתיקה – היא פגיעה ב"רצון העם" ולכן היא אבסורד אנטי דמוקרטי.

מה עומד מול "רצון העם"? לא החוק, לא המשפט, לא ראיות. עומד רצונו הפרטי של "אדם אחד" שהוא בסך הכל פקידנוצ'יק, כי הוא לא נבחר בידי "רצון העם". אין המדובר בסך ראיות שנאספו בחקירה יסודית ומעמיקה של משטרת ישראל, של רשויות המס, של הפרקליטות, ולכן גם לא בראיות שיש לבחון אותן בבתי משפט. לא. המשטרה, רשות המסים, הפרקליטות וכל ערכאות בית המשפט, ובעצם חוקי המדינה ועצם היותה מדינת חוק, מגולמים בפקיד אחד לא נבחר, שכידוע הוא גם סססמולני (או מתחנף לססססמולנים) כמו חברו הססססמולני אלשייך, שכל ייעודו בחיים הוא לסכל את "רצון העם".

את האידיאולוגיה הזאת לא המציא אותו חסיד שוטה שציטטתי. זה דף המסרים שיוצא מבלפור. זאת ההפיכה נגד מדינת החוק, שמוביל ראש הממשלה החשוד, שצדק כאשר קרא להתפטרותו של אולמרט כאשר החלו חקירות נגדו.

* נתניהו הטהרן – חסידי נתניהו יוצאים נגד הקריאות להתפטרותו אם יוגש נגדו כתב אישום, ומנפנפים בחוק על פיו רק פסק דין חלוט מחייב את התפטרותו.

מה הקשר? המשמעות של החוק היא שאם ראש הממשלה הורשע בפסק דין חלוט, גם אם כל 120 הח"כים יתמכו בו וגם אם 100% מן האזרחים יתמכו בו – הוא אינו יכול להישאר בתפקידו, כי החוק אוסר עליו לכהן. כמובן שהחוק אינו אומר שעליו להישאר בתפקידו עד שיהיה פסק דין חלוט. כל שלב בדרך לפסק דין חלוט, יכול להיות סיבה לדרוש את התפטרותו. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהורשע, בלי להמתין לערעור. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום אחרי שימוע. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהפרקליטות ממליצה להעמיד אותו לדין. יש מי שידרוש זאת מראש ממשלה שהמשטרה ממליצה להעמיד אותו לדין. ויש מי שידרוש זאת מראש ממשלה ברגע שנפתחו נגדו חקירות. זאת היתה דרישתו הנחרצת של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו מאולמרט. כנראה שנתניהו הוא טהרן במיוחד. ומה עם "נאה דורש – נאה מקיים"?

* איזה שינוי? – ראש מפלגת "חוסן לישראל" בני גנץ הבטיח שיפעל לשינוי חוק הלאום. מה הוא אמר בכך? כל עוד לא אמר לאיזה שינוי הוא התכוון, אין שום משמעות לאמירה הזאת. אם הוא מדבר על שינוי מהותי, שיעקר את החוק ממהותו – האמירה הברורה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי על כל המשתמע מכך, זהו שינוי שלילי וחמור, שיש להתנגד לו. אם מדובר בהשארת החוק על כנו, ותוספת משפט המבהיר שבמדינת הלאום של העם היהודי יישמרו זכויות הפרט השוות לכל האזרחים, אין בכך בעייה, כיוון שזה המצב בלאו הכי, עם התוספת ובלעדיה. אני מציע כבר 4.5 שנים לצרף משפט כזה, אם הדבר יביא להסכמה רחבה על חוק היסוד, החשוב כל כך. אולם עדיפה תוספת המציינת בין סמלי הלאום המעוגנים בחוק את המחויבות למגילת העצמאות על כל עקרונותיה, ותוספת משפט המעגן את שוויון הזכויות לפרט בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

* מהותה של מדינת ישראל – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושל העם היהודי בלבד. העם היחיד שיש לו זכויות לאומיות במדינת ישראל הוא העם היהודי. העם היחיד שמדינת ישראל מממשת את זכות ההגדרה העצמית שלו הוא העם היהודי. זאת מהות ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

המדינה היהודית מקיימת שוויון זכויות אזרחי מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין.

זאת מהותה של המדינה מיום הקמתה, זאת מהותה של מגילת העצמאות והחוקה של מדינת ישראל חייבת לבטא את העקרונות הללו.

חוק הלאום אינו תחליף לחוקה, אלא הוא נדבך בחוקה, שמנסח את מהותה וזהותה הלאומית. אין קדושה בנוסח הקיים של חוק הלאום. אין פסול בשינויים שיתנו סולם למתנגדי החוק לרדת מהתנגדותם התמוהה. ובלבד, שהעקרונות שהזכרתי כאן לא יפגעו כהוא זה.

* אגדת המשילות – המשבר הפוליטי החריף בארה"ב, סביב מימון בניית החומה בגבול מקסיקו והשבתת הממשל, ממחיש עד כמה אגדת המשילות של השלטון הנשיאותי והשיטה הדו-מפלגתית בארה"ב רחוקה מן המציאות.

החוקה האמריקאית מעניקה עוצמה רבה לנשיא, אך מערכת האיזונים והבלמים מקיימת מוקדי עוצמה נוספים, שמגבילים מאוד את עוצמתו.

בשיטה הישראלית, שבה למעשה הרשות המחוקקת כפופה לרשות המבצעת (להלכה זה הפוך, כמובן), המשילות חזקה יותר, לטוב ולרע.

* לא עלה תאנה – מישה ארנס כתב את הטור הפובליציסטי שלו ב"הארץ" עד סמוך למותו. הוא הביא בטורו קול ציוני, ממלכתי וליברלי צלול וחד. הפער בין העמדות שהוא ביטא לבין העמדות של דבוקת שוקן, ההגמונית בעיתון, הוא כרחוק מזרח ומערב.

יש שראו בטור שלו "עלה תאנה" של "הארץ". ייתכן שכך ראתה זאת גם מערכת "הארץ". אך דעתי שונה. בעיניי, יש חשיבות רבה ביותר להבעת העמדות הללו דווקא ב"הארץ". חשוב מאוד שקוראי "הארץ" ייחשפו לעמדות הללו, בעיקר כיוון שהן כתובות בכישרון רב, ברהיטות ובשום שכל.

קולו הייחודי של ארנס יחסר מאוד במדבר הצחיח של השוקניה.

* מהפכה תחבורתית וחברתית – נסעתי בראשית השבוע לראשונה בכביש 77 החדש, שהוא למעשה הזרוע הצפון מזרחית של כביש 6. הכביש הזה מדלג על פקקים רבים ומקצר מאוד את הנסיעה. זהו הישג משמעותי, במהפכת תשתית התחבורה בישראל. אין זו רק מהפכה תחבורתית, אלא מהפכה בתשתית החברתית כלכלית של ישראל, כיוון שהיא מקרבת מאוד את הפריפריה למרכז, ובכך מקדמת מאוד את הצמיחה הדמוגרפית והכלכלית של אזור הספר הצפוני של ישראל.

שעה שנסעתי בכביש, שמעתי ברדיו ביקורת חריפה על משרד התחבורה בשל מחדלי הרכבת. אין זה מן הנמנע שיש כשלים ומחדלים של המשרד והשר ותפקידה של התקשורת לחשוף ולהציף אותם. ודווקא לכן, חשוב לי לאזן את הדברים בהעלאה על נס של המהפכה החשובה הזאת, שאותה הבטיח ישראל כץ, ובעשר שנות כהונתו כשר התחבורה הוא מקיים אותה, ובגדול.

ועם זאת, ספק בידי האם התשתית המשודרגת הזאת כשירה לתת מענה לגידול הצפוי באוכלוסייה בעשורים הקרובים והאם המדינה נערכת לגידול הזה ומתכננת את תשתיותיה בהתאם.

* איפה ישנם עוד אנשים – אין אנשים שאני נהנה לפגוש אותם יותר מוותיקי ההתיישבות. ביום ראשון היה לי עונג כפול – לראיין למחקרִי על ראשית ההתיישבות בגולן את גדליה גל בכפר ויתקין ואת אריק נחמקין בנהלל. גל היה ח"כ ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת ונחמקין היה שר החקלאות, אולם אני ראיינתי אותם על תקופה מוקדמת יותר, מלחמת ששת הימים והשנים שאחריה, שבהם השניים היו בהנהגת תנועת המושבים.

אריק נחמקין הוא יליד 1925, יש לו כבר 21 נינים, אך לחיצת היד האמיצה שלו היא כשל חקלאי במיטב שנותיו. בחגיגת הביכורים האחרונה בנהלל, עוד צפיתי בו דוהר על סוסו, לקול תשואות הקהל האוהב. גדליה גל סיפר לי, שלפני שלוש שנים, במלאת לו 83, החליט שהגיע הזמן להפסיק את הפעילות הציבורית הענפה והוא התפטר מתפקידיו הרבים. הפסקת הפעילות הציבורית כוללת... פעילות בעמותה של תיאטרון היידיש, בעמותה שמובילה מסעות ערכיים בארץ ובחו"ל למשוחררי צה"ל והתנדבות שבועית להסעת ילדים פלשתינאים מהרש"פ לבתי חולים בישראל ובחזרה. והוא לא נתן לי לצאת מביתו לפני שהעניק לי צנצנת זיתים שכבש.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים הללו?

* ביד הלשון: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה – המקבים נקראו כך על שם המַּקֶּבֶת, פטיש גדול ששימש כלי מלחמה. אך מקובל יותר להשתמש בביטוי מכבים, בכ"ף, שעל פי מדרש השם בספר יוסיפון, אלה ראשי תיבות של מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה.

הציטוט הזה הוא מתוך שירת הים – שירת ההודיה ששרו משה ובני ישראל לאחר חציית ים סוף. שירת הים מופיעה בפרשת "בשלח", פרשת השבוע שלנו. בהפטרה אנו קוראים את שירת דבורה. השבת שבה אנו קוראים את שתי השירות, השבת הקרובה, נקראת "שבת שירה".

אורי הייטנר

* * *

מתי דוד

כבוד והערכה לאלופי צה"ל

גל של עלבונות, השמצות וביקורות אישיות, פוגעות ובלתי הוגנות, מופץ בכל כלי התקשורת כלפי שלושה אלופי צה"ל: יואב גלנט. בני גנץ. משה (בוגי) יעלון. שלושה אנשי מופת ואמת שהקריבו את עצמם, עשרות שנות חייהם, למען ביטחון המדינה. הם ראויים לכבוד ולהערכה, לשבח ולהלל על מסירותם והקרבתם למשימה לאומית ראשונה במעלה.

מצער ומקומם כל פטריוט ציוני אזרחי, להיווכח שמאז שהם פשטו מדים והצטרפו לפוליטיקה, הם זכו למבול של ביטויי שנאה ועלבון כלפיהם, מצד פוליטיקאים, כביכול יריבים אישיים ופוליטיים. אני מתפרץ וזועק, אנא הפסיקו את הגל המבזה הזה כי הם לא ראויים לכך.

ואולם, בניגוד לגל העכור הזה, הבלתי צודק והבלתי הוגן, ראוי להביע התפעלות והוקרה לנאומי שני הרמטכ"לים המתחלפים היום. האזנתי לנאומיהם הממלכתיים של רא"ל גדי אייזנקוט,

הפורש, ורא"ל אביבי כוכבי. התפעלתי מהסגולות האישיות והמקצועיות של שניהם. קורות חייהם של שניהם, שהתפסמו לרגל טקס החילופים, מעוררים כבוד והתפעלות מאישיותם, הגינותם וכישוריהם, כאנשים וכמנהיגים.

זו קריאה וזעקה לכולנו, להפסיק את מסע העלבונות וההשמצות כלפי גנץ. יעלון. גלנט. ולכבד ולהוקיר את הרמטכ"ל החדש, אביב כוכבי.

מתי דוד

* * *

ד"ר ארנה גולן

"ההליכה הקבוצתית ב'שביל ישראל' היתה לי חוויה"

על  הספר "והיגדת"

סיפורו של אריה שטרן מרמת הכובש

כתיבה: אריה שטרן

 הפקה גרפית והדפסה: הוצאת "שורשים", 2018, 221 עמ'.

   תחילה נדמה כי אך ספר אוטוביוגרפי אישי ומשפחתי של חבר קיבוץ לפנינו. אך כבר לאחר עיון קצר מתברר כי הספר חורג בהרבה בהיקפו ובחשיבותו מעבר למעגל הפרטי והמשפחתי. יותר מזה, כל מי שרק יתחיל לקרוא בספר, ייסחף לקריאה ויהיה מרותק למסופר, ולא מעט בזכות תבונת המחבר, שעשה את סיפורו האישי לסיפורו של דור שלם בשנים מכריעות בחיי הארץ הזאת.

בנוסף לכך הספר עטור צילומים מרהיבים, מעשה ידי אמן של המחבר, שעשה את תחביב הצילום שלו לאמנות של ממש. בזכותה הוא מקים לתחייה עולם וחיים שעליהם הוא מספר אך הם כבר חלפו ואינם, ומשלים את המסופר. ואכן, מעבר לחזותו המרהיבה של הספר דומה כי  סוד קיסמו וערכו  של סיפור חייו של אריה שטרן. נרמז כבר בפסוק, שהובא כאן ככותרת. המשפט הזה לקוח מפרק שכביכול אינו מרכזי בסיפור החיים, כיוון שעניינו באהבתו של המחבר לטיולים בארץ ובמיוחד להליכה בצוותא בשביל ישראל. (עמ' 154). אלא שהפסוק הזה הופך סימלי לחוויה הייחודית שחש אריה בחייו ובתרומתו לחיי הקיבוץ והארץ בשנים מכריעות. ואכן, בבסיס סיפור חייו עומדת המודעות לקשר ההדוק שבין אירועי חייו הפרטיים לאירועים המכריעים, החברתיים והלאומיים, שהתרחשו בארץ באותן שנים.

המודעות הזאת, המעניקה לסיפרו ערך מוסף, מפעמת גם בשם  שהמחבר עצמו העניק לסיפור חייו בכותרת "והיגדת". שהרי השם נטול מן הפסוק "והיגדת לבנך ביום ההוא" (שמות י"ג, ח), המשמש בסיס להגדת הפסח המספרת באירוע הלאומי הדרמטי והגורלי של העם, הלא זו יציאת מצרים. ואכן, בבסיסו של הספר האוטוביוגרפי הזה עומדת העובדה, כמו גם המודעות, שאותה הוא פרש ב"פתח דבר", כי מעבר להיותו אינדיבידואל, אדם פרטי עם תולדות חייו והכרעותיו, הרי "סיפורי האישי אינו מנותק מסיפורה של מדינתנו" ומהקמתה,  כמו גם "מתהליכי התפתחותה של הקהילה הקיבוצית" – במשך 83 שנות חייו ומפעילותו בה, אף כי לא נולד בתוכה.

המודעות הזאת, המתאשרת בסיפור חייו, להיותו חלק מכלל גדול ממנו, והחוויה ששייכות זו מעניקה לו, לא רק מלווה בתחושת אחריות המוטלת עליו ובחובה לספר ולהוריש לבניו ולנכדיו את המורשת המשפחתית, האישית והלאומית הזאת – אלא גם לשרטט לפני הדור אשר לא הכיר את המציאות שחלפה, לפרטיה העיקריים.

וכך נחשפים חייו ופעלו האינטנסיבי בתוכם של התהליכים ההיסטוריים והחברתיים בשנים שלקראת הקמת המדינה ולאחר הקמתה. על מנת שנעמוד על היקף הדברים, אולי נשרטט כאן את עיקרי האירועים בקצרה.

ראשיתם באירועים דרמטיים בהחלט, למרות שהם מסופרים בלשון עובדתית שאינה מערבת הבעות רגשיות – החל מעליית הוריו מגרמניה והולדתו בדרכם ארצה, דרך נפילת אביו ביוון במחנה שבויים, כחייל בצבא הבריטי, שבו היה אחד המתנדבים הראשונים בארץ, כמו גם הסיפור כיצד לאחר עלייתם ארצה התגוררו בשכונת מונטיפיורי בראשיתה, שם נולד אחיו יובל.

לאחר התגייסות אביו ונפילתו נמסרים קשיי הקיום של אימו האלמנה, ומעברם של שני האחים  אל הדודים בגבעת ברנר, שם התחנך עד שירותו הצבאי. לעומת זאת, אחיו חוזר אל אימו עם נישואיה, לאחר שלוש עשרה שנות אלמנות, ותוך כך נפרשת יריעת חיים בתל אביב של ראשית שנות ה-30, כמו גם זו של קיבוץ גבעת ברנר על מוסדותיו ודרכי החינוך שבו.

בפרק נוסף מספר המחבר, וברוב צניעות כדרכו, על  תרומתו האישית בצבא ביחידות קרביות ובפעולות נועזות, על היכרותו עם רעייתו-לעתיד במסגרת התנדבות של בני הקיבוץ המאוחד בהקמת קיבוץ באילת, שנכבשה אך שנים אחדות קודם לכן, ואז על  נישואיו והמעבר לקיבוץ רמת הכובש, שם שימש בתפקידים מגוונים, מרכזיים ואחראיים והיה פעיל בו במשך שנים רבות.

לבסוף אף נמסרת גם עבודתו המרתקת בחברה להגנת הטבע, במשך למעלה מעשרים שנה, עד מלאת לו שמונים, ולאחר מכן  גם פעילות הפנאי שלו. תוך כדי כך נפרשת לעיני הקורא יריעה רחבה ומרתקת בחיי הארץ הזאת ובחברה הקיבוצית, כשהתמונות המעטרות את המסופר מחיות את הדברים.

לכך יש להוסיף, כמובן, את סיפור הקמתה של  משפחתו הפרטית עם עכסה, ואפילו סיפור גלגולי חייהם של ילדיו ונכדיו. כל אלה תרמו כמובן להתפתחותו האישית ולתחושת הסיפוק שבעשייה שלו, אבל תמיד צמחה עשייתו מתוך הנכונות לתרום לכלל החברתי או הלאומי ומתוך נאמנותו לעקרונות האידאולוגיה החברתית והלאומית שבתוכם צמח (היום הוא חבר מר"צ). וכל אלה נמסרים בלשון עובדתית ואובייקטיבית, בלא השתפכויות נפשיות, וברוב צניעות, ללא כל התפארות, ואפילו תוך הודייה בכישלונות. ואולי דווקא משום כך הקריאה מרתקת וסוחפת.

יותר מזה, חשיבותם של הדברים היא בעיקר בכך  שדווקא אותה מודעות מביאה לכך שתמיד מלווים הדברים בהסברים על טיב התפקיד או  הסיטואציה ההיסטורית או המשפחתית. והספר מקבל גם צביון מחקרי-סיפורי. וכך, למרות שסיפור הדברים נעשה כאמור בלשון עובדתית, אובייקטיבית, ובצניעות מפתיעה, הרי עלילתו הופכת להיות חיה, מרתקת, סוחפת לקריאה ומרחיבה את הדעת.

לא פעם חשבתי שאילו היו לומדים את הספר הזה בבית הספר התיכון, יתכן שילדינו היו לומדים ברצון ובעניין על השנים המכריעות של הארץ הזאת, החל משנות ה-30 אבל גם קודם לכן, כשנפרשות לעינינו  תולדות משפחתו בגרמניה, אותן הצליח לשחזר לאחר חיפוש מקורות ומחקר אישי לא פשוט, כמו גם תולדות משפחתה של רעייתו, בת רמת הכובש, עכסה לבית חייט, שהוריה הגיעו מפולין, מאזורים שהיום שייכים לאוקראינה ולבלארוס – ועד זמננו.

ואמנם, המודעות לכך כי "חיי שלי שזורים בכל אלה ומקיפים תקופה רבת תהפוכות," מביאה לכך  שסיפור החיים הפרטי שזור במתן רקע והסבר לאירועים שהיום הם רחוקים מאיתנו בזמן. וכל זאת מתוך הכרעה שלא להפוך את העובדות למהלך דרמטי אלא להציגן כהווייתן ולהשעין את הסיפור למחקר של התופעות החברתיות והלאומיות, כגון סיפור ההיסטוריה של שני הקיבוצים שבתוכם התנהלו חייו, ואם יש צורך בכך, מובאים הסברים מהוויקיפדיה. וכיוון שאריה שטרן הוא אדם פעיל ואופטימי, הנתמך על ידי רעייתו עכסה, נפרש לפנינו סיפור מרתק, תוך שילוב היסודות העובדתיים עם אלה האמנותיים של צילומיו.

צניעותו ניכרת גם בהכרת התודה, המלווה את הדברים, לחבריו ולאישים שליוו אותו בפעילותו ובסיפור פועלם ותרומתם, כמו למשל בהעתרת דברי תודה לאנשי הקיבוצים, לחבריו שסייעו לו בתפקידיו, לבני משפחתו או למייסדי החברה להגנת הטבע.

מאלף במיוחד הוא יחסו רב העניין לגלגולי חייהם של ילדיו, שאיש מהם לא נשאר בקיבוץ ומסלול חייהם מקורי ושונה זה מזה. כאיש עקרונות  הוא בהחלט מביע את צערו על עזיבתם את הקיבוץ ותוהה על הסיבות שאולי גרמו לכך ואולי אך נסיבות החיים גרמו. אולם תוך כדי סיפור חייהם של הילדים והנכדים והמיפנים המפתיעים שהתחוללו  בחייהם, שהוא מספרם בנוסח עובדתי לחלוטין – עולה דיוקנם של המספר ורעייתו עכסה על הסובלנות והפתיחות המנחה אותם,כמו גם אהבת אדם, המוליכים אותם לקבל בלא שיפוט את בחירותיהם של בני משפחתם על כל גילוייהן.

ואם כבר נגענו בענייני המשפחה, שסיפור תולדותיה מרתק במיוחד, הרי עוד הערה. המחבר רואה את עצמו כנאמן תמיד להכרעות הקיבוץ ומקבלן אף אם אינן לרוחו. והנה, מתברר שהמרדנות אינה פוסחת גם עליו ועל עכסה. למשל, בשלב מסויים הם מכריעים להעביר את בתם מן הלינה המשותפת אל לינה בביתם, (עמ' 175). ואילו כאשר הוא מספר על התמורות שחלו בנושא זה ברמת הכובש ועל המעבר ללינה משפחתית, הוא מודה שתמך דווקא בלינה המשותפת בבית הילדים, אך מיד מוסיף עד כמה היו הוא וחברים רבים אחרים עיוורים ואטומים לרצונות הילדים וההורים כשתמכו  בלינה בבתי הילדים (עמ' 159).

הדבר בולט עוד יותר כאשר  עכסה והוא היו הראשונים בקיבוץ שביקשו בקשה מהפכנית ולא פשוטה, לצאת לשנת חופשה מהקיבוץ ב-1990, ולהפתעת הכול אסיפת הקיבוץ אישרה אותה. חופשתם המפתיעה היתה תולדת משבר באחד מתפקידיו אך אולי גם עייפות כלשהי משפע הפעילויות של שניהם. שהרי גם עכסה רעייתו, שכמסופר בפרק על תולדותיה ותולדות משפחתה, היתה התינוקת הראשונה שמיד לאחר הולדתה בבית החולים  בתל אביב, עברה עם הוריה, שהיו מראשוני "הכובש" (אז שימש המונח לכובשי האדמה ומעבדיה...) למקום ההתיישבות החדש של רמת הכובש הקרוב לטירה – משמשת אף היא בתפקיד אחראי. במשך שנים היתה מנהלת החשבונות של המשק ואף היא דמות פעילה ומעורבת, והם החליטו להעביר את שנת החופשה הרחק, לאזור הקשור גם בתולדות המשפחה, בעיקר בצפת.

ואם עד עכשיו דיברנו באופן כללי, אולי נפרט מעט על מנת להדגים את חשיבותו של הספר. כבר בראשית מסירת תולדותיו מתוארת משפחת אביו, יליד 1906, בעיירה בילפלד שבגרמניה (כנראה שאיש מאיתנו לא שמע עליה מעודו), כמו גם תולדות משפחת אימו, הצעירה אך מעט מאביו. מסופר על  נישואיהם ותפיסת עולמם המודרנית, שאנחנו איננו מורגלים לשמוע עליה בסיפורי הורינו, כמו גם על הולדתו שלו  בשנת 1934 בדרכם לארץ, בברלין.

מה שמעניין הוא שתוך כדי כך נמסר פרק דרמטי בתולדותיה של יהדות גרמניה בשנים שלפני השואה, פרק שאותו הוא ישוב לחקור ולספר בחלק האחרון של הספר. גם תיאור התיישבותם דווקא בשכונת מונטיפיורי בראשיתה, עם עלייתם, הוא מרתק ומחכים ורחב אופקים, כמו גם תיאור ניסיונם למצוא פרנסה על ידי הקמת עסק זעיר. ולאחר מכן מובא הסיפור המרגש על דרכו של אביו בצבא הבריטי, שאליו הוא היה מראשוני המתגייסים, ועד לנפילתו במחנה השבויים ביוון ב-1941 בלא שנמסר היכן נקבר, ובהמשך החיפוש שלו ושל אחיו יובל, לאחר שנים, אחר קיברו ביוון עד לגילויו של קבר חייל אלמוני שמגן דוד על מצבתו. מפתיע שעל פי החוק הבריטי הם לא הורשו לפותחו על מנת שיוכלו לקבוע את זהות הנופל, אבל גם זה נמסר בלשון של עובדה.

 יותר מזה, אימו קיבלה את הידיעה על נפילתו רק ב-1944 ונאלצה להתמודד עם המצב הקשה לבדה עם שני ילדים קטנים. וכל זה מסופר בהנמכת הטון ובמרוסן, ללא דרמטיזציה, כמו גם תיאור המעבר של שניהם לגבעת ברנר אל הדודים. תוך כך נפרש סיפור חיים מרתק, גם אם כאוב, אך המספר הופכו לטובה ומדבר בשבחו החינוך בגבעת ברנר ובאופן היקלטותו עם כל הקשיים. יש אף לציין, כי תיאור חייו שם מהווה, בפועל, בסיס להבנת המערכת הקיבוצית בכללה באותן שנים, לא כל שכן שתוך כך משולבים אירועים היסטוריים שילדינו אולי לומדים אותם בשיעורי ההיסטוריה, כמו השבת השחורה, הנשק המוסתר, הקמת הפלמ"ח, שהות יחידותיו בקיבוצים, מלחמת העצמאות, הקמת המדינה, המעברות, נפילת בני משק ואף ילדי חוץ בקרבות, ועולם שלם נפרש לפנינו מתוך מגע אישי מרתק.

ואז בא תיאור תקופת שירותו הצבאי בצנחנים, כולל פעולות התגמול ואריק שרון. ומה נאמר? כבת קיבוץ מסדה (שגם בו נפל בן בצנחנים , איתן הררי ז"ל) כשקראתי את הדברים חשתי גאווה ותחושה של עשיית צדק היסטורי עם בני הקיבוצים כשהתקופה הזאת, שביססה את ראשית תפיסת הביטחון הישראלית, מוצגת מצד תרומתם הגדולה במיוחד ונכונותם להקרבה עצמית של בני הקיבוצים להגנת המדינה הצעירה. כך בהתיישבות וכך בביטחון.

ואגב, לאור שירות צבאי  כזה, מה הפלא שהמחבר שירת במילואים שירות פעיל עד גיל 53? אבל בזאת לא נסתיימה ההתנדבות. זו נמשכת כמובנת מאליה, בגרעין של בני הקיבוצים באילת למשך שנתיים, שם הכיר את רעייתו לעתיד, שאליה לרמת הכובש הוא מצטרף לאחר שנתיים כחבר. וזאת, לאחר נישואיהם (לא ברבנות!)

תוך כך נמסר סיפורה המרתק של ההתערות בקיבוץ החדש לו, שלא היתה פשוטה תחילה אך הפכה אינטנסיבית ומסועפת לאחר מכן בקיבוץ שעימו קשר את חייו, וכל זאת תוך הקמת משפחתו הפרטית. וכשהוא מתאר את דרך השתלבותו בקיבוץ, החל מעבודתו בפלחה ועד לבחירתו לתפקידים מרכזיים ורבי אחריות, קמים לנגד עינינו החיים בקיבוץ על המערכת החברתית הייחודית להם.

כבדרך אגב, גם מצטיירת הפסיכולוגיה החברתית התמימה בקיבוץ של אותם ימים, למשל כשאיש לא העלה על דעתו להציע את עצמו לתפקיד מזכיר הקיבוץ, שאליו נבחר לבסוף המחבר, שהרי זה "חוסר צניעות"! דומה, כי דווקא העובדה ששטרן בא לרמת הכובש מבחוץ הוא רואה ברור יותר ופתוח להבחין במסגרת תפקידיו בדברים הדורשים שיפור או במפעלים הדורשים הקמה. ולכן מדהים לראות עד כמה היה מעורב בחיי הקיבוץ ובנכונותו להעמיס על עצמו ברצון תפקידים מגוונים. ואשר לקורא, היות וכל תפקיד מוסבר היטב על האתגר שהוא מציב, כמו גם  על הקשיים ועל החידושים ואפילו על הכישלונות של המחבר עצמו, הרי הסיפור הפרטי לכאורה נעשה לא רק חומר קריאה מרתק אלא גם טקסט מלמד ופותח אופקים.

בין תפקידיו אפשר למנות למשל, את היותו מרכז קניות של הקיבוץ כולו (מי כמוני מכיר עד כמה התפקיד הזה מסובך), לאחר מכן נבחר להיות  גייס במרכז הקיבוצים של מתנדבים לשנת שירות שלישית, תוך הגברת חלקם של הקיבוצים בהתיישבות ברמת הגולן ובסיני. הוא אף היה מזכיר הקיבוץ פעמיים, פעם בשנות ה-60 ופעם בשנות ה-80. יש לציין את עבודתו במפעל "דורם" של הקיבוץ, היותו מרכז הבנייה בקיבוץ (תפקיד מרכזי, כלכלי וחברתי, מסובך לכל הדעות) ואפילו חבר ועדת שימור  אתרים ועוד ועוד.

הוא גם יצא ללימודי הנדסה בגיל מבוגר יחסית, בשנות ה-40 שלו, אך לא נרתע מדבר והוכשר לתפקיד מרכז הבנייה. והיות שהקיבוץ שייך ל"קיבוץ המאוחד" והוא גם מבוסס כלכלית, בייחוד בזכות התעשיות שהקימו חבריו בתבונה, הרי פעולותיו, המשתקפות תוך כדי התיאור, אינן משקפות ממש את מה שאירע בקיבוצים החלשים כלכלית (כמו הקיבוץ שלי, למשל, שהיה שייך לגורדוניה וסירב לפי עקרונות התנועה להרחיב את מסגרת החברים, כמו גם לעבור לתעשייה המחייבת להעסיק פועלים זרים רבים, ונשאר קיבוץ קטן ודי "עני").

עם זאת, יש בתיאור כדי לשקף את העקרונות המשותפים לכל התנועה הקיבוצית כמו גם את השינויים הדרמטיים שהקיבוץ עבר בעשורים האחרונים בתהליך ההפרטה שפירק כמה מן היסודות העקרוניים והמרכזיים של הקיבוץ "הישן", המתוארים בפרק רב העניין, "הקיבוץ משנה את פניו" (וכמובן, הקיבוצים החלשים עברו את התהליך בצורה קשה הרבה יותר).

עם זאת, למרות שהוא מודה כי היה לו קשה לקבל את שינוי המיבנה של החברה הקיבוצית ואת תהליך ההפרטה, הוא גם מודה כי עתה רעייתו והוא חיים חיי רווחה ונוחות ומצר על כך שהחברים הוותיקים לא זכו ולו למעט מכך. ואכן הוא מספר את תולדות קיבוץ רמת הכובש  שהם הקימו במסירות ובקשיים ובהקרבה בשנת 1925, עלו להתיישבות ב-1932 ועשוהו בדרך ארוכה לקיבוץ מפואר. אלא שהזמנים השתנו והקיבוץ נאלץ לשנות את פניו ואת מבנהו החברתי הכלכלי.

וכיוון שקצר המצע מלהשתרע, וחבל שלא נוכל להציג את הסיפורים המרתקים הנוספים על הקיבוץ ועל המשפחה ועל שיחזור תולדותיהן של משפחות המוצא, כמו על תפקידים נוספים, נשאיר זאת לקורא.

עם זאת, ננסה במילים ספורות למצות את פעילותו מחוץ לקיבוץ במסגרת החברה להגנת הטבע, כי אולי  מאלפת העובדה שדווקא בפרק הקצר יחסית על עבודתו ב"חברה להגנת הטבע" במשך 22 שנים, מתגלות בבהירות התכונות המייחדות את הספר הזה. למשל, עוד לפני תיאור פעילותו שלו בה, שהיתה לדבריו "מעניינת, מאתגרת ורב גוונית," הוא פורש יריעת חיים של האנשים שהקימו ועיצבו את החברה כמו אריה כגן שקיבלו לחברה ונעשה ידיד אישי, ואת תולדות החברה עצמה.

לעבודה זו הוא הגיע לאחר שההיקלטות בתפקידים שונים במשק לאחר שנת החופשה נתקלה בקשיים, והוא נענה למיכרז לתפקיד רכז הבנייה והוא מציג, כאמור, תחילה את החברה ופעולותיה ובפירוט רב. ולא רק מהוויקיפדיה אלא גם מניסיונו האישי.

תוך  כך הוא מספר על האישים המיוחדים שהקימוה, שהיו אז "קומץ צעירים משוגעים" לדבר, עזריה אלון ואמוץ זהבי, בתמיכתו של הזואולוג מנדלסון, כמו גם על עשהאל בן דוד, שהיה אז כבר בן 85 והם נפגשו במפתיע כי הוא היה מורהו בגבעת ברנר! הוא מספר על פועלם ועל חייהם וגורלם ורק אז מגיע לפועלו שלו, ומספר כי הפרוייקט הגדול ביותר שלו היה הכפלת גודלם של בתי ספר שדה.

וכך מתברר כי קיסמו של הספר הוא בהצנעת "האני" ובהבלטת האתגרים והמשימות וההצלחות והכישלונות והאישים המעורבים, וניגלה עולם שלם. ואם נוסיף את הצילומים האמנותיים ומשקפי התקופה המלווים את הדברים, יובן ערכו של הספר שמעבר לאוטוביוגרפיה פרטית או משפחתית, אף שבמקרה זה יש גם בה עניין רב.

אין תימה, שאפילו פרקים כמו "נסיעות לחו"ל" או "פעולות ספורטיביות" נעשים בסיס למחקר של היסטוריה משפחתית או של אהבת הארץ, וכל זה  בפשטות ובצניעות עד שהדברים מאירים את ההיסטוריה של כולנו.

"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם." ציטוט זה מדברי גבריאל גרסייה מארקס מוצב כמוטו לספר ומשקף היטב את ייחודו. "הספר הזה הוא הסיפור שלי על חיי, על משפחתי ועל החיים בקיבוץ," אומר אריה שטרן ב"פתח דבר", "על תקופה וזמנים שהיו ואינם עוד. באוטוביוגרפיה המילה מרכזית היא לרוב אני, מילה שאיני אוהב להשתמש בה. בילדותנו בקיבוץ חונכנו על ה"ביחד" והתרגלתי לומר אנחנו. גדלנו כקבוצה שהאינדיבידואל לא הובלט בה."

אז לסיכום  נוכל אנחנו להרגיע את המחבר ולומר לו כי בהחלט קיבלנו תמונה של "האנחנו" והספר ראוי מאוד לקריאה ולעיתים גם ללימוד.

ארנה גולן

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ל"ה – מעשה בגפרורי דונג

מפעלי האחים מַאיֵר משתרעים על שטח של 8 דונמים באזור התעשייה של פתח-תקווה. המפעלים, שהתחילו בייצור טקסטיל, שינו את ייעודם כאשר בנימין מאיר הבין מהר מאוד שעולם התעשייה עומד על פתחו של ייצור עור מלאכותי, שעתיד להתחרות בבדי הכותנה. ה"עור המלאכותי " – (או בשמו המסחרי פי. וי. סי) מיוצר מפיתוח מוצרי לוואי של תעשיית הנפט. את הפי. וי. סי. שהוכן כעיסה בתוך דוד ענק, היו מורחים על אריגי בד ומעבירים אותם תוך תהליכי הידוק וחימום במכונה מתאימה שבסופה הם היו יוצאים ממנה כגלילים שנקראו בלשון העם יריעות פלסטיק. יריעות אלו גרמו למהפכה בעולם התעשייתי, כאשר במקום תיקים, ארנקים, או מגפיים, שהיו עשויים עד כה מהעור היקר, התחיל העולם להשתמש בפלסטיק. 

כאשר אני הגעתי למפעל בשנת 1963 כבר יצרו במפעל, חוץ מיריעות פי.וי.סי. (p.v.c), גם יריעות פוליאתילן (הקרוי בשפת השוק ניילון), דבק פלסטי (פי. וי. א. – p.v.a.)  ומזרוני ספוג (פוליאוריתן). בנוסף היתה גם מחלקת צעצועים שיצרה בובות  וכדורים מפלסטיק.

אני לא יכול להרחיב את הדיבור על המפעל שבו עבדתי כחמש עשרה שנים, בלי לספר על האחים מאיר והקשר שלהם לתעשייה, שתחילתה ביצור גפרורי דונג.

הכול התחיל מסיפור על פליט יהודי, שהצליח לברוח מגרמניה בעוד מועד ועבר לגור בירושלים. הימים ימי מלחמת העולם השנייה, הפליט הגיע לארץ בחברת מכונה ליצור גפרורי דונג. יחד עם המכונה הביא גם שק מלא קופסאות גפרורים שהמכונה יצרה בעבר. במהלך הטלטולים מגרמניה לארץ נעלמו כמה חלקים של המכונה,  והפליט חיפש שותף שישקיע כסף ביצור החלקים החסרים, או שירכוש את כל המכונה  בעבור  350  לירות שטרלינג. 

הסיפור הגיע אל האחים מאיר – ובנימין, שגר אז בירושלים, הלך  לפגוש את האיש ולראות את המכונה. המכונה לא היתה במצב מעורר התפעלות, גם הסכום הנדרש לא היה מועט, בכל זאת בנימין נתן לפליט תקווה, שאולי בכל זאת ינסו לרכוש אותה וביקש כמה קופסאות כדי להראות לאחיו.

בארץ היה אז בית חרושת אחד לגפרורים – 'נור', אך הוא התקשה בהבאת עץ ארצה, כי דרכי הים היו ממוקשות והאוניות נאלצו להאריך את דרכן. בנימין הראה לשני אחיו, משה ומרדכי, את גפרורי הדונג הקטנים, שהיו נדלקים על ידי שפשוף בסוליית הנעל או בשולחן עץ. האחים התפעלו מהגפרורים הניצתים בקלות, אך התקשו להחליט, כי הבינו שהמכונה שבנימין תיאר, זקוקה להשקעה רבה. 

באותם ימים עזבו שלושת האחים את פרדס חנה, שהיתה קטנה עליהם, והם, עם המרץ והיוזמה שלהם, תיכננו לקנות אדמת ביצה בסביבות חדרה, כדי להקים עליה שכונה חדשה. האדמה היתה שייכת למשפחת כיתני בלבנון, והם היו כבר במשא ומתן, עם אחד מבני המשפחה, צ'רלס כיתני, שהבטיח לתת להם תשובה בפגישה הבאה.

צ'רלס כיתני היה אחד מארבעת האחים כיתני, שהיו להם עסקים חובקי עולם. האח הבכור אלפרד, אדם פיקח ותרבותי, ישב בארצות הברית בראש חברת קרייזלר, יחד עם אח נוסף, פרנסיס. משם טוו השניים רשת של עסקים, שהתבססו על קשרים אישיים, עם אנשי מפתח במזרח הקרוב. צ'רלס, האח שישב בביירות, החזיק בסוכנות של קרייזלר עם מערכת מוסכים הפזורים בכל המזרח התיכון, כשהצימוק של העוגה היא חברה פרטית של אוטובוסים ומשאיות, בעלת זיכיון בלעדי בקו ביירות-דמשק-בגדד.

האחים כיתני התחילו את הקריירה העסקית שלהם כנהגים שהתמצאו בדרכי המדבר. אט-אט החלו רווחיהם לפרוח, וזינקו בבת אחת לאחר שהצליחו לשכנע את השלטונות, שבמקום לערוך בדיקת פספורטים בכל נקודת גבול, הם יסגרו את האוטובוסים בפלומבות מרגע צאתם מבירות ועד בואם לבגדד. הדבר קיצר את הנסיעה ל-24 שעות ושילש את רווחיהם. שם החברה היה 'נירון טרנספורט' והאוטובוסים שלה היו אולי הראשונים בעולם שהיה בהם מיזוג אויר וחדר שירותים. התקנת השירותים היתה פשוטה, כמו ברכבת. בקרקעית האוטובוס, ליד המושב האחורי, נפער חור שהקיפו אותו בווילון. בעיות הריח וקולות החיצצור היו בבחינת הרע במיעוטו, שניתן היה להתגבר עליו על ידי קניית כרטיסים יקרים, שמיקומם קרוב לנהג.

תוספת נכבדה של הכנסה זרמה לכיסם כאשר האח פרנסיס, שהיה יועצו של הנשיא רוזוולט לענייני המזרח התיכון, סידר ל'נירון טרנספורט'  בלעדיות בהעברת נשק אמריקאי מהמפרץ הפרסי לים הכספי.

משזרם הכסף לכיסם החלו לקנות קרקעות. תחילה לצורך הקמת מוסכים בכל רחבי המזרח התיכון. בהמשך הפכו את רכישת האדמות לעסק בפני עצמו. בין השאר עשו חיל במכירת אדמות של ערבים ליהודים.

המשא ומתן עם נציג האחים מאיר נתקע, משום שצ'רלס כיתני לא היה מוכן לחתום על החוזה עד שלא ישולם לו שליש מהכסף. לעומתו האחים טענו שהם לא יכולים לקבל את הכסף מהבנק, עד שלא יראו לו את החוזה החתום. כשהמו"מ עלה על שרטון, החליטו שלושת האחים לנסוע בצוותא לביירות, כדי לנסות לשכנע את צ'רלס בעזרת קסמם האישי.

הפגישה עם כיתני התנהלה בווילה המפוארת שלו, וזרמה על מי מנוחות כל זמן שהחליפו סיפורי אלף לילה ולילה. בנימין סיפר על ניסים בתולדות עם ישראל, מרדכי תיאר את עלילות קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, ומשה הפליא להלל את עסקי הפרדסנות והבנייה שלהם בפרדס חנה.

גם צ'רלס לא סתם את פיו וסיפר על כל העסקים שהוא ואחיו עושים בכל העולם. היו אלו סיפורי אחים מול סיפורי אחים, שהיה בהם הרבה מהמשותף ובמהלכם ניכרה חיבה הדדית של מספרים.

לבסוף, כשהגיעו לנושא שלמענו באו עד ביירות, הוציא בנימין מכתב אישי ממנהל בנק אנגלו- פלסטינה ובו התחייבות אישית. צ'רלס העביר את המכתב לעורך הדין שלו, שהיה נוכח במקום. זה קרא את המכתב  ופסק שמבחינה משפטית המכתב לא שווה כלום.

השתררה שתיקה שבמהלכה הוציא משה מכיסו קופסת סיגריות עם קופסת גפרורי דונג, שלף גפרור והציתו תוך החלקתו על השולחן. למראה הגפרורון הנדלק , נדלקו גם עיניו של כיתני, שלא יכול היה שלא להביע את התפעלותו וקרא לאשתו שתראה את הפלא. גם האישה התלהבה ושאלה איפה אפשר לקנות גפרורים כאלה.

"בירושלים – אמר מרדכי – יש לנו שם מכונה שמייצרת את הגפרורים האלה."  

"אז תוכלו לשלוח לנו ארגז מלא בקופסאות כאלה?" – שאלה האישה

 לפני שמרדכי חשב איך הוא להתחמק מהבקשה, קפץ כיתני ואמר:  "לא! אני לא רוצה את הקופסאות. אני רוצה את המכונה. בואו נלך על תעשייה. אני רוצה להקים כאן בביירות בית חרושת לגפרורים. כמה עולה מכונה אחת?"                          

מי שהוכיח חוש מסחרי מעולה היה משה מאיר, שבלי לחשוב הרבה אמר: "בסך הכול שלושת אלפים וחמש מאות לירות שטרלינג."         

היה זה פי עשר ממה שהפליט הגרמני דרש. כיתני לא נפל מהכיסא, להפך, בו במקום הזמין חמש מכונות כאלה וקבע שבעוד חודש, כשיבוא למפגש שנקבע לו עם השלטונות בירושלים, הוא ייגש לראות את המכונה בפעולה "ועד אז – אמר – יושב כאן עורך דין, אז בואו נחתום על הסכם שלא תשנו את המחיר ולא תלכו לקליינטים אחרים בבירות."

האחים חתמו על ההסכם, כשהם מסתפקים במקדמה של 350 לירות שטרלינג. אל הארץ הם חזרו עם הכסף בכיס והחרדה בלב. מה יקרה כאשר כיתני יגיע ויראה שמכונת הפלא היא גודש של ברזלים בלתי ברורים.

 בדרך חזרה שבר בנימין את הדממה ושאל את משה איך העז לבקש סכום כל כך מנופח. 

  "אני לא יודע איך – אמר משה – יצא לי. חשבתי שאם הוא כל כך מתעקש לקנות את הזבל הזה, אז שישלם." 

"ואם הוא יראה מה שקנה ויתחרט?"

"אז לכל היותר נחזיר לו חצי מהכסף. לא שמעתם שהעורך דין אמר לו, מה אתה משלם בלי לראות את הסחורה?" 

"נכון, והוא אמר, אני לא צריך לראות את הסחורה, אני רואה את האנשים..."

כבר למחרת נפגשו האחים עם הפליט הגרמני, שלא האמין שהם מוכנים לתת לו מקדמה של מאה לירות. אחר כך שכרו מחסן בירושלים, העבירו אליו את חלקי המכונה והזמינו את כל הטכנאים והמומחים שהיו בארץ. אלה שברו את הראש עד שהצליחו להביא את המכונה לשלב שבו חתכו הסכינים את החוטים המצופים דונג, אך לא יותר, כי ברגע שהסכינים נגעו בחוט, נדבקו אליהם פיסות הדונג ולא נתנו להם להמשיך.

בנו מלקחיים מיוחדים, אך גם אלה איכזבו.

ניסו להחליף את כל סוגי המתכות בתופסני עץ, אבל החוטים החליקו מהם. 

שבוע לפני בואו של כיתני, הגיע אליהם מכתב תזכורת שבו הוא מודיע שהוא בא עם עורך הדין ועם חמשת אלפים לירות שטרלינג. בסוף המכתב הוא מבקש שיכינו כמה קופסאות גפרורים בשביל אשתו, כי אחרת היא לא תכניס אותו הביתה.

שלושת האחים לא ישנו כל אותו שבוע. נשאר רק מהנדס אחד בכל הארץ שעוד לא הגיע אליהם. היה זה בחור שבא מגרמניה, תאודור הופמן, שעבד בשיפור ובאחזקת מכונות בבית המלאכה של רודי שפלן בתל אביב. מרדכי ובנימין נסעו אליו והסבירו לו את הבעייה. הבחור, שבקושי הבין עברית, אמר שהוא לא חושב שיצליח לתקן את המכונה, כי אף פעם לא עבד עם מכונות כאלה. חוץ מזה הוא בטוח ששפלן לא ישחרר אותו, כי יש לו המון עבודה. 

אמר לו מרדכי: "את שפלן תשאיר לי ואתה תיסע עם בנימין לירושלים לראות את המכונה."

כשבנימין  סיפר לי את הסיפור שאלתי למה התעקשו כל כך להביא את הבחור, אם הוא אמר שלא עבד עם מכונות כאלה.

אמר לי שהמהנדס הזה מאוד מצא חן בעיניו וגם בעיני מרדכי ושניהם חשבו שאם הוא לא יצליח עם המכונה, אולי הוא יצליח עם טובה.

טובה, האחות הקטנה של שלושת האחים, לא היתה אז כל כך קטנה, מלאו לה 27 שנים ועדיין לא התחתנה, כי היתה בררנית מאוד, ואף מועמד לא מצא חן בעיניה.   

המהנדס תיאודור הופמן, שאני הכרתיו בכינויו תיאו, התגלה כאישיות מלאה היסוסים. שעה ארוכה עמד מול המכונה המשותקת, הסתכל בה ללא אומר, כשכל האחרים צופים בו ומחכים למוצא פיו.

אחר כך כשהפעילו את המכונה והוא ראה איך חוטי הדונג מתפזרים לכל עבר, או נדבקים לסכינים, קימט את מצחו ואמר:

"מה יקרה אם הפתיל המדונג יעבור בין שני גלגלי גומי לפני שיגיע לסכינים?"                 

אמרו לו: "תגיד אתה מה יקרה."                      

אמר: " אני לא יודע, אני רק חושב שאת זה עוד לא ניסיתם." 

ניסו ועשו ופתאום פתיליות השעווה עוברות בשלום את המסלול. אחר כך נחתכות בלי להדבק לסכינים וראשן נטבל בעיסת הגופרית במידה המדויקת.

ראו שלבחור ההססן הזה יש ראש על הכתפיים ודאגו לכך שטובה אחותם תעבוד אצלו בתור מזכירה. כעבור חודשיים, כאשר משפחת מאיר חגגה את ברית המילה של שי, הבן הבכור של מרדכי, שאל האב המאושר את תיאו, אם בהזדמנות זאת כדאי להכריז גם על עוד משהו שמח.

שאל אותו תיאו: "על מה למשל?" 

אמר לו מרדכי: "על האירוסים שלך עם טובה."

תיאו, שבמשך החודשיים האחרונים למד להסכים לכל מה שהאחים מאיר הציעו לו, אמר: "מצידי זה בסדר, אבל אתה לא חושב שכדאי לשאול גם את טובה?"

פסק מרדכי: "לא כדאי! בכל הפעמים הקודמות ששאלנו אותה, היא אף פעם לא הסכימה."

כיוון שכך הודיעו על האירוסין, הרימו כוסית, והשמחה היתה כפולה.

חודשיים קודם לכן היתה לאחים מאיר שמחה אחרת, כאשר כיחני הגיע לירושלים. והובל לאולם שבו עמדה המכונה שמוּרקה וצוחצחה לכבודו. דקה ארוכה עמד והסתכל במבט חמור על גפרורי הדונג הצהובים הנופלים מהמכונה על הסרט הנע ומסתדרים כמו חיילים זהובי ראש על שולחן הייבוש. היתה זו הדקה מורטת העצבים והארוכה ביותר בחייהם של שלושת האחים. רק כאשר הבחינו שעיניו של כיתני מתחילות להתרחב ועל שפתיו החל להסתמן חיוך דק, רק אז עזב הפחד את לב השלושה והם העזו לגלות לו שעדיין יש כמה בעיות קטנות בשלבי האריזה.

"שטויות – ביטל כותני את הדאגה – אם יש איזו בעייה, רק תגידו לי, יש לנו בגאראז' המרכזי של ביירות ארמני אחד, שאין בעייה שהוא לא פותר. אתם לא יודעים איך דאגתי כל הדרך מלבנון וחשבתי איך אוליך את חרפתי, אם יסתבר שהתפתיתי להאמין לצעירים פנטזיונרים. אני עצמי לא יודע איך הצלחתם לשכנע אותי..."

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: אני זוכר את הקופסאות הקטנות של גפרורי הדונג משנות הארבעים של המאה הקודמת. היה צריך להצית אותם בשפשוף בגב המחוספס של הקופסית הקטנה, ואיכותם היתה בינונית למדי.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

17.

לִפְעָמִים אַבָּא שֶׁלִּי מְבַקֵּר אוֹתִי בַּחֲלוֹם

וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה מֻשְׁפֶּלֶת –

אֲנִי לֹא רוֹצָה, אֲנִי לֹא רוֹצָה

לִזְכֹּר –

אֶת הַחֲלוֹמוֹת הָרְטֻבִּים הָאֵלֶּה

וַאֲנִי אֶחֱנֹק אֶת הַבַּת שֶׁלִּי

אִם הִיא תְּסַפֵּר לִי פַּעַם

שְׁטֻיּוֹת כָּאֵלֶּה –

לָכֵן אֲנִי שׁוֹתֶקֶת,

וְשׁוֹתֶקֶת –

וְשׁוֹתֶקֶת.

גָּמַרְתִּי.

18.

גָּנַבְתִּי אֶת הַגִּיר

שֶׁבּוֹ צִיַּרְתְּ קֹדֶם עַל הַלּוּחַ –

וְנָגַעְתִּי בּוֹ בְּהֵחָבֵא בִּשְׂפָתַי

שֶׁמָּלְאוּ טַעַם אַבְקַת סִיד

לְבָנָה –

כְּאִלּוּ נָשַׁקְתִּי לָאֶצְבַּע

שֶׁבָּהּ צִיַּרְתְּ עַל הַלּוּחַ

בְּכַוָּנָה אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלִּי

שֶׁיָּצָא הֲכִי שָׁמֵן וּמְחֻצְ'קָן בַּכִּתָה

וְנָשַׁכְתִּי אוֹתָהּ –

וְהִתְמַלֵּא לִי בַּפֶּה טַעַם שֶׁל גִּיר מַגְעִיל

כְּאִלּוּ אַתְּ כְּבָר מֵתָה

וְאֵלֶּה הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת שֶׁלָּךְ –

מְכַשֵּׁפָה!

19.

כְּשֶֹאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם בַּעֲלִי יִתְעַלֵּל בִּי,

אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח סַכִּין

וְאֶשְׁחַט אוֹתוֹ –

כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם אִמִּי תַּרְגִּיז אוֹתִי,

אֲנִי לֹא אֶשְׁתֹּק כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח חֶבֶל

וְאֶחֱנֹק אוֹתָהּ –

אֲנִי לֹא מְבִינָה מַדּוּעַ הֵם לֹא

הוֹרְגִים זֶה אֶת זֶה –

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ מְחַיְּכִים בֵּינֵיהֶם

כְּאִלּוּ הִזְדַּיְנוּ בִּזְמַן שֶׁאֲנִי הָיִיתִי יְשֵׁנָה.

20.

אֲנִי לֹא מַאֲמִין בַּחֲבֵרִים.

כֻּלָם נַצְלָנִים. עֻבְדָּה.

לֹא בְּנֵי-אָדָם. מְרָכְלִים.

רוֹצִים לְרַמּוֹת אוֹתְךָ.

לְסַכְסֵךְ. לִקְרֹא בְּשֵמוֹת.

לְהַעְתִּיק מִמְּךָ שִׁעוּרִים.

שֶׁתַּזְמִין אוֹתָם בַּקְּיוֹסְק.

שֶׁתְּוַתֵּר לָהֶם בְּתַפְקִידִים.

וּבִכְלָל –

הַחֲבֵרִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלְי

שֶׁאֲנִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת מוּלָם שָׁעוֹת

וְלִרְאוֹת אוֹתָם וְלִשְׁמֹעַ שֶׁמְּדַבְּרִים

אֵלַי כְּמוֹ בְּנֵי-אָדָם

וְלֹא נִמְאַס לִי מֵהֶם

בִּכְלָל –

וְרַק שֶׁלֹּא יָכוֹל לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם –

נִמְצָאִים בַּטֶּלֶוִיזְיָה.

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.

בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

אהוד בן עזר

* * *

חנה סמוכה מושיוב

מרעין בישין

א. כינים

מדי חודש, לכיתה היתה נכנסת, אחות בית הספר, לבדוק ניקיון וסדר. בַּדְקָה ציפורניים ושיער, לגלות בראשו של מי, כינים מקננים.

רעדתי מפחד, שמא בראשי יתגלו כינים, כי אז, אף חברה לא תרצה לשבת לידי ואהיה כל הזמן לבדי וארגיש כמצורעת, כי כל הכיתה "יודעת"...

וצריך לקחת בחשבון, שהציון ב"סדר וניקיון", יהיה "טעון שפוּר" וזה כבר "סִפּוּר"...

אם נהיה כנים, לא פעם נדבקתי בכינים, האחות אותי הביכה, הביתה אותי שלחה, מושפלת ובוכה.

הרגשתי מנודה, ילדה אבודה, והאבן על לבי היתה כבדה...

אימא טפלה בכינים בחומרים שונים, עם ריחות לא נעימים ואחר כך חפפה, אך מְכִּינִים לא הייתי חפה...

אימא בשום אופן לא הסכימה לסַפֵּר את שערותיי, כדי שמהר ייעלמו ודי...

החלטתי לעשות מעשה נועז, הלכתי לסַפָּר, שאת שערותיי גזז, אימא כעסה, אבא רגז, אך זִכרם של הכנים גַז...

וסוף סוף הלכתי עם ראש מורם ועם מצב רוח מרומם, וחברתי כבר לא פחדה, שאשב לידה...

ובסדר וניקיון בתעודה, סוף סוף קבלתי "ראוי לשבח", ציון, שהיה לי חשוב יותר מאנגלית וחשבון...

כי על הבושה והחרפה

אין כפרה...

לעולם לא אשכח, את הרגעים העצובים והנוגים, את החידלון וחוסר האונים, את הבדידות, הריחוק, הכאב וההשפלות...

ב. פשפשים

המצוקות בילדות לא כללו רק מחסור וקור וכינים, סבלנו גם מייסורים יותר חמורים, מחרקים, שעוקצים ומציקים ואותנו משנתנו מקיצים...

לא אשכח לעולם, שבמזרונים הממולאים ב"עשב ים" שרצו פשפשים ארורים, שהפכו את לילותינו לנוראים, כשעלינו טיילו, עקצו ואת דמנו מצצו...

בלילות היו יוצאים מהמחבואים ועל הקירות מטפסים ועולים, היינו מתעוררים וקמים, עם האצבע אותם מועכים, וכתמי דם על הקירות מותירים.

ביום, הם היו נעלמים, כאילו שהם כלל לא קיימים...

הכתמים על הקירות העידו, שבבית שוכן אויב מר, שבכל לילה יוצא מהמארב ואתנו אינו חדל לנהל קרב עקוב מדם...

עם הפשיטות הליליות, קשה היה לחיות. הצטיידנו בתחמושת ריססנו בחומרי הדברה נחנקנו, ולהם כלום לא קרה ושום ישועה לא הופיעה...

כל אחד יכול היה לדעת, שהבית נגוע בפשפשים רעים. וזה בהחלט לא נעים...

התביישנו, כאילו האחרים משוחררים ורק אלינו הם באים...

אבא החליט לצאת למלחמת חורמה, הלך לבית המרקחת, שאל והתעניין ומצא תשובה, חומר חדש, שנקרא "מלטוק", שבמטה קסם, הפך את המר למתוק. וכך הצלחנו את האויב הנורא להכחיד ולהשמיד

וסוף סוף ירד לנו מהווריד...

בסִיד צבענו את הקירות המוכתמים בדם ולַעַד תם הקרב וגם "הכתם" הוסר ונעלם והעולם סוף סוף היה מושלם...

ג. פיפי

זה לא היה כיפי להתעורר כל בוקר רטובה מפיפי...

בצריף החשוך, לא היה בית שימוש. כל לילה עשינו פיפי במיטה. קמנו רטובים, הרגשנו עצובים, כאובים ועלובים...

גם אם אימא אסרה עלינו לשתות לפני השינה, על כוס החלב לא יכלה לוותר, כי לא היה לה משהו אחר לתת לנו לארוחת הערב.

 לילה, לילה לפני השינה, הייתי מתפללת ומתחננת: "אנא, השם, עשה בבקשה, שאקום יבשה!"

בשנתי, הייתי חולמת, שאני על האסלה יושבת, ומיד מתעוררת מאוכזבת, שהמיטה משתן רטובה, הרגשתי מושפלת ועצובה... בכיתי בסתר. הרגשתי שמשהו בי לא בסדר.

איזו אכזבה... מתפילתי לא צמחה לי שום טובה, אך להתפלל המשכתי בהתמדה עד שהתגשמה המשאלה...

ישנתי עם הבגדים, שאתם הלכתי לגן או לבית הספר ולא עם פיג'מה או נמנמה. ועם אותם בגדים שמשתן רטובים, הלכתי שוב לגן או לבית הספר מושפלת ומיוסרת.

בגדים החלפתי רק פעם בשבוע  ואל תשאלו מדוע!!!

לא ישנו על סדינים, אלא על שמיכות מצמר דוקר וכל בוקר, אימא את המיטות הייתה צריכה לאוורר וליבש ובנו להתבייש...

היא לא חסכה ממני את כעסה, גערה, הכאיבה, העליבה, כאילו אני לא ילדתה הטובה, ולא הבינה ולא חשבה, כמה הייתי ששה לקום יבשה וכמה אני מתה מבושה...

כמה אני פוחדת ללכת לישון אצל דודים, שלא יגלו שאני לא עדיין לא "גמולה" ויעשו ממני חו‍ֹכָא וְאִטְלוּלָא...

הילדה שכל כך התביישה ברעב, במחסור ובקור, נאבקה להסיר שכבות רבות של עכבות מציקות, שעליה נערמו והן כל כך מעיקות וחונקות...

ד. הצלם

בכול בוקר אימא קלעה לי זוג צמות ארוכות. בחגים ובשבתות קשרה לי סרטים, פעם באדום ופעם בוורוד ונראיתי נאה מאוד.

בכל שבת במעברה, עבר צלם מדופלם במכונית שחורה, שבה נשא מצלמה "קמרה אובסקורה".

נקיים ורחוצים, לבשנו בגדים מגוהצים והצטלמנו על רקע הצריפים, חייכנו ונראינו מרוצים...

והצלם פִּיתח את התמונות והביא אותם כעבור שבוע. מאחורי התמונה רשם אבי בדיוק באיזה יום היא צולמה והיכן והדביק אותה באלבום ישן, וכשמתבוננים על התמונות היום, ממש לא נראינו נורא ואיום... לבנות תפרו שמלות יפות, ולבנים חליפות ולא נראינו רעבים, או מלוכלכים... ולא עם כינים ולא עם פשפשים ולא עם תחתונים רטובים... ילדים חמודים וטובים... שלמצלמה מחייכים ורק הם יודעים את מה שהתמונות מכסות ולא מראות...

חנה סמוכה מושיוב

* * *

גיא משיח

הייאוש לא נעשה יותר נוח

שלום, אני נוסעת: כן, כי נמאס לי מלכלוכי הבחירות, מהדיווחים הבלתי פוסקים על חקירות ראש הממשלה, מההתקפה של הפוליטיקאים על מערכת המשפט ושומרי הסף ומפרשת השוחד החמורה במערכת המשפט ש"אסורה לפרסום" (שלפי השמועות ברשת עוסקת ב"מינוי וקידום שופטים ושופטות ע"י יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נווה וחבורתו בתמורה לשוחד, לרבות שוחד מיני") וחבורתו בתמורה לשוחד, לרבות שוחד מיני") – כך שהחלטתי לטוס לכמה ימי מנוחה בלונדון. שהרי, על פניו, בריטניה היא מדינה מתוקנת, רגועה ושלווה, שבה "שלטון החוק" אינו רק בגדר "המלצה".

לונדון לא מחכה לי:  היא מחכה לנס. בריטניה נמצאת כיום היא על סף של כאוס מדיני וכלכלי. ראשת הממשלה, תרזה מיי, ספגה בפרלמנט, ביום שלישי השבוע, תבוסה מוחצת וצורבת, שכונתה כבר "התבוסה הגדולה ביותר בהיסטוריה" – כשההסכם על תנאי הפרישה מהאיחוד האירופי, שגיבשה בעמל רב וחתמה למול ראשי האיחוד האירופי נדחה ברוב עצום ומוחץ של 432 מחוקקים מול 202. הצבעה שמהווה ברקס של ממש לברזיט – ומציבה את אנגליה בפני חשש של ממש ממשבר פוליטי וכלכלי חמור, למקרה שבריטניה תפרוש מהאיחוד האירופי ללא הסכם.

למעלה משנתיים וחצי חלפו מהיום שבו הצביעו אזרחי בריטניה, ביוני 2016, ברוב זעום (52%-48%) במשאל עם בעד פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, אליו הצטרפה ב-1973 (לפני 46 שנה). באותו משאל עם אומלל, הציבור הבריטי פשוט תקע לעצמו סכין בגב, ומאז "הממלכה המאוחדת" רק הולכת ומתפלגת וקורעת את עצמה לגזרים. מה שקורה היום באנגליה מזכיר התאבדות קולקטיבית של לווייתנים העולים על החוף, או דוגמה מושלמת ל"מצעד איוולת" קלאסי, מבית מדרשה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן.

ראשי האיחוד הודיע כבר, כי לא יאפשרו לפתוח את "הסכם הגירושין" ולשפר אותו. כך שבריטניה עומדת כעת בפני סכנה של יציאה מהאיחוד האירופי ללא הסכם, ב-29 במארס, היום שנקבע בחוק לביצוע הברקזיט. מהלך שיגרום לחיסול כל הסכמי הסחר והתחבורה בין בריטניה לאיחוד האירופי, ולמצב שבו לבריטניה לא תהיה דרך לרכוש מזון ותרופות מהאיחוד.

השעון מתקתק, והזמן אוזל. אז נכון שבלונדון עדיין האנשים יותר אדיבים, אבל הייאוש בכלל לא נעשה יותר נוח. החשש מהעתיד המדיני הקודר ומאי-הוודאות הכלכלית הגוברת ניכר בכל נשימה של האוויר הקר של לונדון, שמעמדה כ"בירה הכלכלית והפיננסית" של העולם עלול להיפגע.

בימים האחרונים אמנם מתגבשת קואליציה בין מפלגתית בניסיון להביא למשאל עם שני, בתקווה שיהפוך את תוצאותיו של הראשון – ובו מחנה "ההישארות באיחוד" יגבר. אלא שהסיכויים למהלך שכזה, שמכונה כ"בגידה בדמוקרטיה וברצון העם" – נמוכים.

אלא שכמו שתל אביב היא לא ישראל; כך לונדון אינה בריטניה. לונדון היא העיר הכי קוסמופוליטית וליברלית בעולם: סיר תוסס, ססגוני ומכיל – של תרבויות ושפות. אחד מכל שלושה אנשים שמתגורר כיום בלונדון, הוא מהגר זר נולד מחוץ לבריטניה. בלונדון מכבדים את הזר והאחר – ממש לא כך מחוץ ל"מדינת לונדון", ששם, בבריטניה הגדולה, מתחזקת שנאת הזרים, הבדלנות ואיתה גם האנטישמיות.

ואגב, גם הטלויזיה בלונדון כבר לא מצויינת. בבריטניה, כמו בישראל, הטלוויזיה המסחרית מפוצצת בתוכניות בישול וריאליטי. הטלוויזיה הטובה עליה כתב בשירו חנוך לוין, כבר מזמן התחלפה בטלוויזיה מטומטמת והזויה, המיועדת – בדיוק כמו בישראל – לסימומם, טימטומם והסחת דעתם של הבריטים: מהעיקר לטפל.

רק דבר אחד עדיין נפלא בלונדון. בלונדון, כמה מפתיע, המדרכות מיועדות להולכי רגל בלבד. כתל-אביבי היה נראה לי כה מוזר לצעוד שוב בנחת, ברוגע ובשלווה על המדרכות, ללא סכנת נפשות ובחשש כבד, שאיזה רוכב אופניים חשמליים זב-חוטם ייפגע ויעיף אותך ישר מהמדרכה אל המיון באיכילוב.

עו"ד גיא משיח, לונדון

* * *

יובל קגן

להביא אותה בהפוכה

"מה ההבדל בין אזרח שומר חוק לעבריין מורשע? ארבע שעות בחדר החקירות עם איצקו רחמים."

הבדיחה הזו רצה כבר כמה עשרות שנים במרחב ירקון, אבל את יצחק (איצקו) רחמים זה ממש לא הצחיק. גם אם זה היה מצחיק אותו, אתם לא הייתם שמים לב. אחרי ארבעים שנה כחוקר, לאיצקו רחמים היו פוקר-פייס שהיו יכולים להביא לו מיליונים בווגאס אם הרולטה היתה מסתובבת עבורו קצת אחרת.

כעת ישב רפ"ק רחמים במשרדו בקומה השלישית של המטה לחקירות. עיניו השחורות , אשר מהן ניבט מבע לא ממוקד, כמבטו של בר-מינן, סקרו את כותרות עיתון הבוקר.

"סא"ל צביקה וול, שנפסל למפכ"לות, יקבל את תיק בטחון הפנים." קראה הכותרת הראשית. מתחת לכותרת פורסמה תמונה של וול, גוץ נמרץ וצפוף שיער, יוצא מישיבה עם ראש הקואליציה. בתמונה הוא מחייך ומצדיע ברישול למצלמה.

איצקו לגם ארוכות מכוס קפה הבוץ המהביל שנחה על שולחנו ושאף עוד שכטה מסיגריית הטיים, החמישית במיספר מתחילת הבוקר. הוא פשוט לא האמין. צביקה וול שוב בכותרות, שוב בדרך למשטרה. איצקו אף פעם לא הבין למה הוא כל כך שונא את וול. זה לא שהוא לא נפגש בחלאת המין האנושי, המיץ של הזבל, במהלך הקריירה שלו. רוצחים, אנסים, סוחרי סמים. הוא לא הבין למה דווקא וול, אדם נורמטיבי בריבוע, עורר אצלו את תחושת אי הנוחות הזו.

הוא נזכר ב"פרופיל" שהכין עבורו פקד הרצל חייט, אשר נשלח למצוא לכלוך על וול, קצת לפני שזה מונה למפכ"ל לפני חמש שנים. "קצין-סיירת בעברו, אידיאליסט, רמה גבוהה," ציין התסקיר. המילים הללו העבירו צמרמורת בגבו של רחמים. הוא פשוט לא האמין שיש חיה כזו. אדם שרוצה לתרום למדינה? לשנות משהו? הצחקתם את איצקו. הכול אינטרסים. בעולם של איצקו היו רק שני סוגים של בני אדם: אלו שהגישו נגדם כתב אישום, ואלו שיגישו נגדם כתב אישום.

ייקח כמה שייקח. שבועיים, שלושה, חודש, שנה, שנתיים. עשר. בסוף הוא, איצקו, יביא להם אותה ב"הפוכה".

לאיצקו, אדגר הובר הישראלי, היו תיקים על כל אחד. על כל אחד, חוץ מעל וול. עליו הוא פשוט לא הצליח למצוא כלום – לא בחורות, לא בחורים, לא סמים, גם לא מיסים. גורנישט, זילץ', נאדה.

וול היה ה"נאחס" של רחמים. "העורב הלבן" היחיד במאזן מושלם של אלפי הרשעות. הבן אדם היה חף מפשע. נקי כמו דלפק של בית מרקחת שוויצרי.

זה חירפן אותו. זה כירסם בו כמו אובססיה. וול לא רק איים על זהות הארגון שבו שירת רפ"ק איצקו רחמים. הוא איים על תפיסת העולם, על האישיות, על הזהות של רחמים כשוטר, כבן-אדם.

אין מצב, פשוט אין מצב שהוא, איצקו רחמים, לא מצליח להביא אותה למישהו "בהפוכה". אין מצב שחשוד נכנס עם איצקו לחדר חקירות, ויוצא משם צח כשלג. פשוט אין.

אתם צריכים להבין. רפ"ק רחמים הוא זה שמצא את עצמו בתוך הר של זבל, בשתיים לפנות בוקר, מחפש זוג מכנסיים של אינסטלטור חשוד ברצח, לאור פנס כיס.

הוא מצא.

"ראיית הזהב" הכניסה את דימיטרי קזיולוב למאסר עולם על רצח, למרות ניסיונותיו של קזיולוב הערמומי להתל בחוקרים. החשוד השמין כמו חזיר ביומיים מעצר, עד שכמעט ולא הצליח להיכנס למכנסיים שנמצאו.

מה עשה איצקו? סם משלשל באוכל. חודשיים. "בהפוכה" כבר אמרנו?

זהו. הפעם זהו זה. איצקו רחמים הרים את הטלפון, ובקול בס יבש וחרוך מניקוטין ציווה על מזכירתו, תקווה (תיקי) טפורוב:

"תכיני את החומרים. החקירה עם הפנצ'רייה במועצה האזורית משגב. מסיבת עיתונאים בשעה תשע אפס-אפס. הפעם אנחנו באמת הולכים להביא לו אותה, בהפוכה."

רב-פקד יצחק "איצקו" רחמים נשען אחורה בכיסא המנהלים שלו. הוא נשף כלפי מעלה את עשן הסיגרייה בסילון אפור, ארוך ודק. תחושת שליטה מילאה את כל ישותו. הוא הולך לסגור מאזן מושלם. הוא הולך לפרוש כמו מלך. הוא יביא להם אותה, לכולם, בהפוכה.

הסיפור הינו פרי דמיונו של המחבר. כל השמות, המקומות והתיאורים הם פרי מוחו הקודח. כל קשר למציאות מקרי בהחלט. עם זאת, הקורא החביב עדיין מוזמן להתקשות להירדם בלילה מרוב דאגה.

יובל קגן

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [126]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

מים בששון

כל עם ישראל שָׂמֵחַ על גשמי-הברכה שפוקדים אותנו השנה, ועל עליית מפלס המים בכינרת. החרמון התכסה שלג עמוק והמונים באים לשם, גולשים בהנאה. כל הנחלים הצנועים כל ימות השנה, שוצפים עכשיו במורדות  מרמת-הגולן ומהגליל, וממלאים את הכינרת, כפי שלא קרה כבר חמש שנים. מים בששון.

כולם שמחים, מלבד משפחת יוספי מגבעת שמואל, שבנה אביתר יוספי, סמל צנחנים, טבע במים השוצפים של נחל חילזון בגליל, בעת תרגיל ניווט של יחידתו. בשנה רגילה זהו נחל-אכזב, ואדי יבש. והנה למרבה הכאב, נחל זה התמלא מים רבים ונטל את חייו של האיש הצעיר.

ניווט – זה למות? שואלת אימו דליה.

מישהו ממפקדיו חייב לה תשובה.

ליבי ליבי עם משפחת יוספי, תושבת עירי, שאני לא מכיר אותה.

יהי זכרו של אביתר ברוך.

הדגל

ראינו בטלוויזיה את מראה ביזוי הדגל שלנו, על-ידי שרה בממשלת ירדן, אחת בשם ג'ומאנה גנימאת, הנושאת בתפקיד שרת ההסברה שם. במו-רגליה היא הסבירה כיאות ובנבזות חוצפנית את יחסה האישי, וכנראה גם של רבים מבני עמה, לשכנתם ישראל, על-ידי דריכה על הדגל שלה, שהונח על הריצפה בכניסה למשרדי האיגודים המקצועיים בירדן.

ביזוי ישראל? לאו דווקא. זהו ביזיון של השרה הזאת. לאור דוגמתה זו הודיעו מוסדות "ציבוריים" נוספים בירדן, שגם הם יפרשׂו את דגל ישראל על הריצפה, שידרכו עליו. מעשה "אצילי" של "אוהבי ישראל" בארץ השכנה. וזה קורה בבירתה של מדינה שחתמה עימנו על חוזה שלום בשנת 1994. ומאז, זה 25 שנים שורר בינינו שלום, כלומר לא נלחמים זו בזו ולא נהרגים חיילים שלנו ושלהם. ויש גם שגרירות ישראל בעמאן, והדיפלומטים יושבים שם כאסירים בין כותלי השגרירות. "שלום" שכזה.

ואילו להם, לירדנים, יש להם עוד יתרונות מהשלום הזה – גלויים וסמויים, שישראל מעניקה להם, כגון מים נוספים מהירדן, שת"פ בתחומים שונים, ואפילו העסקת פועלים מעקבה בבתי-מלון באילת.

באילת חם כידוע, אך השלום בין שתי הארצות הוא שלום קר-קפוא. מתברר שזה שלום עם המלך, עם הנהגת המדינה שלהם, המבינים את יתרונות השלום עם ישראל.

אבל העם הירדני – בדואים ופלסטינים, לא רוצים את השלום הזה. הם שונאים אותנו, לא חשובות הסיבות לכך, והם מאושרים כאשר השרה שלהם [להסברה, כבר אמרנו] דורכת על הדגל של ישראל בשנאה ובבוז. יבושם להם.

אבל ממשלת ישראל לא יכולה, ואסור לה להבליג. שיחת-נזיפה עם הנציג של ירדן בישראל הוא רק סטירה קלה על הישבן שלהם. אבל יש בידינו די אמצעים להעניש את מבזי הדגל שלנו בפומבי, בבירת ארצם.

אצלנו לא נדרוך על הדגל שלהם, אין זה נוסח התרבות שלנו.

כידוע שורר שלום דומה בינינו לבין מצרים זה עשרות בשנים, כמובן לטובת שני הצדדים. רק לאחרונה שיבח הנשיא א-סיסי את שיתוף-הפעולה בין צבאו לבין צה"ל, במלחמתו הקשה נגד דאע"ש בסיני, שת"פ ברוך ומועיל.

אבל דומה שגם במצרים, כמו בירדן, השלום מובן ונשמר על-ידי ההנהגה, השלטון. העם המצרי ברובו אינו רוצה בשלום הזה איתנו. הם שונאים אותנו שנאה עזה, בתור ישראלים, ציונים, יהודים. שלום שכזה.

ובינתיים הדגל שלנו מונף מדי פעם במרומי אולמות-ספורט ברחבי העולם, וגם בחלק מארצות ערב, כאשר על הפודיום עומדים ספורטאים ישראלים גאים, מנצחים.

לא ירחק היום, ודגל ישראל יתנוסס גם על אדמת הירח, שם ייתקע על-ידי אסטרונאוט ישראלי גאה. על הדגל הזה הם לא יזכו לדרוך.

כפר ראמה – משטרה החוצה!

כפי שנמסר בעיתונות, ראש המועצה של הכפר ראמה בגליל, לטיף שוקי עתר לבג"צ בדרישה להוציא את השוטרים מכפרו, ובכלל, להפסיק את הפעילות המשטרתית ביישוב זה, שהוא עומד בראשו.

הוא צודק, לטיף שוקי. כפר ראמה קיים כבר מאות בשנים ומעולם לא הייה בו תחנת משטרה, לא בזמן הטורקים, לא בשלטון המנדט הבריטי. אז מה פתאום השלטון הישראלי דוחף לנו משטרה בכפר?           

לפי המסורת עתיקת-היומין של המשפחות בכפר, הן ידעו תמיד ליישב סכסוכי-דמים ביניהן, – אם זה ברצח היריב, וגאולת-דם של משפחת הנרצח, ולבסוף בסולחה רבתי, כשנכבדי הכפר תולים מטפחת לבנה על מוט כאות להשלמה בין שתי המשפחות הניצות. ואיש לא התערב בכך.

וכיום, כאשר בכפר שולטת משפחת-פשע ידועה, עם כל המאפיינים של מצב זה, מה פתאום באה המשטרה ומתערבת באופן ברוטלי בענייני הפנים של הכפר השלֵו, פוקחת עין [עד כמה שאפשר] שלא יירו זה בזה, שלא יפוצצו איש את רעהו וכדומה, "מעשים טובים" שתורמים בעצם לדילול הפושעים בכפר.

ומה שגרוע יותר, שהשוטרים מתפרצים בפראות אל בתי התושבים, ובחלק מהם מוצאים כלי-נשק, תחמושת ואמצעי חבלה, העולים עשרות אלפי שקלים, והשוטרים גוזלים את הטובין האלה מבעליהם [החוקיים].

זו התערבות גסה בזכויות קניין הפרט, ובכלל באורח-החיים של תושבי ראמה.

השאלה אם תביעה זו של ראש המועצה מקובלת גם על יתר התושבים בכפר, כ-8,000 נפש – דרוזים, ערבים, נוצרים. שאלה זו נותרת פתוחה. 

"שיחרור" אסירים

לאחרונה שוחררו כאלף אסירים מבתי-הסוהר בישראל, זאת בשל צפיפות-יתר ומצוקת-אישפוז בתאי הכלא, לשם פינוי מקום לאסירים חדשים, הבאים עלינו לטובה... יחי החופש!

גם בסוריה שוררת צפיפות בבתי-הסוהר שלהם, ויש צורך לדלל את אוכלוסיית האסירים שם. השיטה פשוטה ויעילה: רוצחים אלפי אסירים. למשל, בכלא סיידנאיא ליד דמשק תלו תוך זמן קצר 1,300 אסירים. פתרון סורי מקורי.

המסקנה: אם כבר עלה בגורלך להיות אסיר, כלומר נתפסת באיזה "מעשה טוב" ודנו אותך לריצוי עונש בכלא, אז רצוי – בישראל. כאן תזכה בתנאים נוחים למדי: אוכל משביע, טלוויזיה, לימודים אקדמיים ועוד. ואם אתה אסיר ערבי, במיוחד מחבל, תזכה גם בלימודי דת ודרשות-הסתה של קאדים, ושל אסירים בכירים בכלא.

שאלו את הנערה עהאד תמימי, שסטרה לחייל צה"ל ובילתה בכלא כמה חודשים, בתנאי קייטנה.

שתיקה בתרי

הרמטכ"ל [מיל.] "השותק", בני גנץ הקים מפלגה, "חוסן לישראל", שבראשה ירוץ לכנסת, ואולי אף לראשות הממשלה. ומיד מצא תמיכה ואהדה בציבור, ותחזית של 15 מנדטים [בסקרים], למרות שעוד לא אמר מילה, ולא גילה לציבור את דעותיו בענייני המדינה והעם, ועוד לא הציג את המצע של מפלגתו. העם מחכה למוצא פיו.

השבוע, בפגישה עם נציגי הדרוזים שהפגינו ליד ביתו, הוא יצא אליהם והכריז: יש לנו ברית דמים וברית חיים עם העדה הדרוזית. אני אעשה ככל יכולתי לפעול לתיקון חוק הלאום, שיביא לידי ביטוי את הקשר העמוק בינינו.

כמובן, הוא זכה מיד בברד של גינויים וגידופים מצד ח"כים, פוליטיקאים  ועסקני ימין, ומנגד, בתמיכה מצד השמאל הפוליטי. ככה זה כאשר אתה נכנס אל שדה-המוקשים של הפוליטיקה בישראל.

אבל בלי קשר לכך, האלוף [מיל.] יואב גלנט, שכיהן כשר השיכון מטעם מפלגת "כולנו" וזה-עתה עבר לליכוד, ונתמנה כשר הקליטה, יואב גלנט לא אוהב את בני גנץ. מותר לו. גלנט התבטא נגד גנץ בשתי התבטאויות פוגעניות:

1. אלפי קצינים בצה"ל יודעים מדוע הוא שותק.

2. הוא שותק, כי אין לו מה להגיד.

על כך יש לנו שתי הערות:

1. אם יש "דם רע" ועוינות בין גלנט לגנץ [מה שאפשר לכנות "מלחמת ג. ב-ג."], יש לקחת את דבריו של גלנט בערבון מוגבל, או בביטוי הידוע – "כבדהו וחשדהו".

2. ודאי ידוע לו לגלנט הפתגם העברי [בארמית]: מילה בסלע, שתיקה בתרי.

ישנם רבים בינינו, פוליטיקאים ואחרים, שאין להם מה לומר, אך הם אומרים ואומרים ואומרים...

שניהם צודקים

ידועה הבדיחה היהודית העתיקה: שניים רָבים באיזה עניין, ובאים אל הרב שיפסוק ביניהם. לאחר שהראשון גמר לטעון את טענותיו נגד יריבו, נאנח הרב ואמר לו: אתה צודק.

השני טען גם הוא לפני הרב את טענותיו נגד בעל-דבבו, וגם לו אמר הרב: אתה צודק.

הרבנית, שנכחה בדיון אמרה לבעלה בתמיהה: הייתכן? כיצד זה ששניהם צודקים?

ענה לה הרב: גם את צודקת.

בבדיחה זו אני נזכר כאשר אני רואה או שומע שני פוליטיקאים מתווכחים, רבים ומשמיצים זה את זה. אני נוטה לפסוק כמו הרב ההוא: שניכם צודקים.

יהודה גור-אריה

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק תשיעי

יֵינֵע קוּס-אוּחְתוּ הוא יינע טַאך,

ושִׁימֶל בנו מִשוֹלוּקְטָה הכובסת

יונה-מאיר קוסוחוב היה איכר גברתן ובעל מימדים אדירים. כתפיים, עורף וזרועות כיצול העגלה. כינו אותו בשם פלייצקע, כלומר – כתפני. כרסו היתה ראוייה אף היא להתכבד בה וצנחה כהמשך לחזהו הרחב.

עם זאת היה בו מעין מום, מין שיתוק בחצי-פה שגרם לו לדבר באופן עקום. בכושר הביטוי לא היה כוחו גדול, ולא רק בגלל המום. לבד מקצת תפילות בעברית, ואידיש וערבית פלחית, לא ידע דבר. לכן, כשהיה נזקק להדגשה דרמטית של דבריו, שנטו להתעקם בפיו, היה תוקע רגליו באדמה כפרד עיקש ומפליט: "טאך!" – והרעש, ממש קנה-רובה יורה!

 טאך היא ירייה בערבית, ולדברי דודי אלכס: "אריה שאג – מי לא יירא! – יינע תוקע, מי לא ישתכנע? ואתם, אם עדינים אתם מדי, במחילה מכבודכם סיתמו את האף!"

ואולם לא פלייצקע ולא יינע-טאך נתקבלו בפי הערבים. אלה ראו הכרח לעצמם להמציא לכל איכר שם משלהם, וכך כינו אותו בשם יינע קוס-אוסחתו ולעיתים יינע-מייער קוס-אוחתו, כי כאשר ניסו לבטא את שם-משפחתו, יצא תמיד קוסוחו –

יינע-מייער קוס-אוחתו חי שנים רבות עם "די פלאחטע", הפלחית, שבאה מהכפר השכן ושמה שולוקטה אל-פחל, שפירושו בערבית: שולוקטה ה"פר".

היא עבדה ככובסת בבתי האיכרות, לפי התור: יום לחודש, יום לחודש וחצי, לכל בית. באותם ימים היו במושבה שתי כובסות מפורסמות. השנייה היתה נאסרה, אשת חאמד ירחם אלוהים עליו, שנהרג לאחר פגיעת הפרד המשוגע של סקנדר גרשוני, שבעט למוות גם בדודתי בת-שבע.

שולוקטה באמת היתה בעלת מימדים של פר, עכוזיה כגלגל עגלה וגובהה כ"עין הג'מל", כגובה הגמל. ביטנה השופעת השתפכה מעל לאבנט הרחב שהקיף את שיפוליה, פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו, ומבין חרכיהם הציצו שתי עיניים, דווקא כחולות.

אמר עליה חג' עבד אל-מצרי, שהיה לץ הכפר, כי יכולה היא לקפל גבר מתחת לבית-שחייה ויותר לא יראוהו, כאילו בלעה אותו חיים.

למרבה הפליאה השיאו בנעוריה את שולוקטה לג'עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר. ג'עפר היה קטן וצמוק כילד בן עשר אך פניו פני זקן, חסרי צבע כלשהו, ועיניו טרוטות. חג' עבד אל-מצרי הדביק לו כינוי: אל-היסהיס, היתוש. ידוע היה בכפר כי אמנם מראהו של ג'עפר דומה ליתוש, אך עוקץ יש לו מן המובחר. חג' עבד אל-מצרי אמר כי שולוקטה מכרסמת את בעלה כמו נקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר ההזדווגות את בן-זוגה הזעיר על כרעו ועל קרביו.

כוח הגברא של היתוש היה מדהים, אבל – הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, ומכיוון שראה שאשתו מקילה בו ראש, ואפילו ישנה כל ימות השבוע בחצרות היאהוד – מכר חלק מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. "הך אישה באישה, אין אמצעי טוב מזה!" נהג לומר בקולו המאנפף.

באחד הלילות, כאשר הגיע תור הכביסה בבית הוריו של יינע, ישנה שולוקטה באסם שלהם.

יינע, מתוך שהיה עדיין ג'אהל, נבער מדעת ובלתי אחראי למעשיו, זחל בלאט אל האסם, אחז בכנף המאנדיל, מטפחת הראש, של שולוקטה והעיר אותה משנתה הישרה.

כלום ראיתם מימיכם אישה נענית לגבר מבלי להראות סירוב כלשהו? היא קראה: "יא אמא [הוי אמא!], איכְס עַלֵיכּ [גועלי אחד], יא יינעלע... איך לא תיבוש? יא מלעון [מקולל]..."

דווקא ברגע זה היא ניעורה מחלום מתוק: יונק כבן שנתיים מתרפק על כל אחד מדדיה, שניים בבת אחת, ונתאוותה "לכרסם" גבר כלשהו, וכאן לפניה עלם חמודות, בעל מימדים הראויים לה, ונוסף לזה: איזה כבוד, חוואג'ה יאהודי! אף-על-פי-כן סנטה בו שנית: "איחס עליכ יא חוואג'ה!"

יינע-טאך, שאהב את הקיצור, השיב בקולו העבה שבקע מפיו העקום: "אוּסְקוּטִי יא מַרַה [שתקי אישה], מעליש, כּוּל אִיל חוואגַ'ת כַּמַאן בִּיסַאווּ הֵיק, הוא הוא, כולו וואחד... [שתקי אישה, כל החוואג'ת גם כן עושים כך, הדבר הוא – הוא אותו הדבר...], יאללה, וטאך טאך טאך..." תוך שעה קצרה שלוש פעמים... היא מכרסמת אותו, ומכרסמת, ועדיין כוחו במותניו, אך היה מוכרח להפסיק כיוון שהימים ימי הסליחות והוא פחד שמא יפגוש באיכרים היוצאים מבתיהם להתפלל לפני העבודה.

כעת חיה, כעבור תשעת הירחים, הביאה שולוקטה לאוויר העולם את שימל, שגדל בחצרו ובפרדסו של יינע ונקרא על שם דודו שמעון, שמת בילדותו מסתימת-מעיים לאחר שאכל חצי פח סאברעס. לימים ברח שימל-שמעון עם אחיו הפליטים הערביים במלחמת השחרור.

כך חשבנו, עד שלאחר שנים רבות מתה ספרדייה זקנה כבת תשעים ויותר, פאידה שמה, שחייתה בצריף קטן, מעין מחסן, שנישאר מביתו של דוקטור זכריאס-כהן ליד השוק הגדול של המושבה, ואשר התפרנסה מעבודות ניקיון בבתי האיכרים ובחנויות – וכשבאו לטהר את גופתה ולעטוף אותה בתכריכים התגלה שיש לה זין אך לא אשכים, וקראו לזקני המושבה לזהותה והתברר שלא היתה אישה ולא היתה פאידה וגם לא היתה ממש-יהודייה אלא היא שימל-שמעון קוסוחוב הסריס בן יינע-טאך, הוא יינע-מייער קוס-אוחתו, והכובסת הערביה שולוקטה אל-פאחל – שלבש זהות אישה ונישאר במושבה גם לאחר מלחמת השחרור, והיחידים שידעו על כך היו כניראה סבתו ואביו, שנפטרו שנים לפניו.

פאידה הזקנה הרזה התפרסמה באזור השוק הגדול שלנו בתור פותחת בקפה, מגדת עתידות ומשככת כאבים ברפואות עממיות מן הטבע ובסגולות. היו לה משחות מיוחדות למכת הטחורים. היא רקדה ברגל יחפה על גבותיהם של תפוסי-הגב. היא זכתה להצלחה רבה בקרב האוכלוסייה החדשה שהצטרפה למושבה. היא בירכה את המועמד לראשות-העיר לפני הבחירות, והוא זכה. בישיבות החרדיות שבמושבתנו סיפרו שפאידה גדולה בתורת הקבלה. שהיא מעוננת בנסתר. שהיא כשושנה בין החוחים וכניצוץ קדושה בין הקליפות.

דמותה אף נשתרבבה למחקר חדש שנערך מטעם משרד החינוך והתרבות החרד"לי בנושא הזלזול בכבוד הידעונות ותורת הקמיעות [ו"ו בשורוק] בשנות העלייה ההמונית, מחקר התובע את עלבון הרפואה העממית, שדוכאה עקב יהירות הרופאים האשכנזיים של מפא"י.

פייגה-דוּבֵּע, אימו של יינע-מייער, נהגה לצעוק עליו: "אוי ויי, יינע, מיין טאיירע זון [יונה בני היקר], איך אתה לא מתבייש לחיות עם שולוקטה, די פאקקטערע רוימערקע? [הכובסת המקועקעת?] וכי חסרות מבררות ועוטפות יהודיות יפות על המחצלת בבית-האריזה בפרדס? יפתחו גם לך רגליים עם פיזדה הפויעלות האלה, החלוצקעס! – חאלאס, שתהיה אפילו הג'ינג'ית החדשה אסתר, מלאך-המוות שווסטער! [אחות!] – נו, שוֹין, טוב, זה הגורל שלי! – שתהיה אפילו בתיה מיט די הוזין, בריאת הבשר, זאת שאינה בוחלת בשום עבודה, אפילו כתישת פחמי-עץ! היא תיקח אותך, מיין טאיירע זון, אוי וי מיין זונדלה אל-מסכּין [בני המסכן] – אוי וי השרמוטה תיקח אותך, אוי וי הפאסקוצווע די פלאחטע תיקח אותך אפילו היתה לך רגל של עץ, שלא להזכיר את שאר מעלותיך! אוי ויי יינע מיין זון, טעות אתה עושה, ואתה יודע שהטעויות של היום הן הדמעות של מחר!" – השתדלה לבכות.

והוא עונה לה בפה עקום ובאידיש: "אבל מאמע, אני אוהב אותה! אם לא היא – אישאר לבד!"

 "אוהב? לבד? א שטיין זול זיין אליין, ניט א מענטש! [אבן שתהיה לבדה, לא בן-אדם!] מה יש לאהוב בה? את עטיניה? לך לפרות! את אחוריה? רכב על סוס, רכב על פרד, על חמור, על גמל – רק לא על העראבערקע! היכן נשמע שבשביל כביסה אדם הורס את חייו? אין לך אימא?"

 "אבל טאיירע מאמע [אמא יקרה]," היה מגמגם בהתרגשות, "מדוע את צועקת עליי? – הלא אצל כולן די לוֹך אסט די זֶלבֶּה לוך! – [החור הוא אותו החור!]"

"אזוי? אני אראה לך דיבורים כאלה און דעם עראבישע לוך [על החור הערבי הזה]! דוּראק! [טיפש!]" והיתה רצה אחריו להכותו כשהיא מנופפת במגבת שהחזיקה אצלה בימים החמים כדי למחות את הזיעה.

אישה קטנה וצנומה היתה, ויינע הענק, מפני כבוד אם, היה בורח ממנה ולא מניח לה לפגוע בו.

יום אחד אחרי העבודה ישב יינע בחברת איכרים אחדים ונשותיהם על המרפסת הנושקת לחצר כשהוא לבוש מכנסיים קצרים ורחבים ושותה עימם תה עם מרקחת תפוזים ומגמגם חקלאות מתוך בקיאות רבה.

פייגע-דובע, שכל ימיה השתדלה להשגיח עליו, העירה לו בחרדה: "דיר-באלאכ יינע, מיין זון, מזעט דיר ארויס, דעם פייגעל!" – היזהר יינע, בני, יוצאת החוצה הציפור!

"טאיירע מאמע," הרגיע אותה יינע, "וואס האסט מוירע? א פייגאלע זיצט אוף אייער אנטלויפט נישט!" – אימא יקרה, מדוע את מפחדת? ציפור יושבת על ביצים איננה בורחת!

עד יום מותה סירבה פייגה-דובע להכניס לביתה וינטלטור, סירבה להחליף את מקרר-הקרח בפריג'ידר, סירבה להשתמש אפילו במניפה, וכשהפצירו בה, ניגבה את מצחה במגבת ואמרה: "גנוג! [די!] זה הקירור שלי!"

אותה שעה, כאשר סבתו רודפת אחר אביו, היה שימל מגיח מהאורווה או מן הרפת, יחף ולבוש שמלה חומה שנקראת בערבית תו­ֹבּ ובפי סבתו א-שמאטה [סחבה], ומתחנן: "באבע דובע, באבע דובע, בעתיני ביז-ביז מן צוקר-אל-קנדל! [סבתא דובע, תני לי למצוץ חתיכה מחרוט הסוכר!]"

יינע-מייער, שלא התבייש ולא הסתיר את קשריו עם "די פלאחטע", הפלחית, היה רוכב על חמורו ברחובות המושבה כשהוא גורר את רגליו הגדולות מכאן ומכאן, ואחריו נסחבת שולוטקה ה"פר" רחבת-המידות, עם הילד שימל.

באחד הימים עבר על פני בית-הספר העממי "רוטשילד", שדודתי יעל כבר שימשה בו מורה (זה היה לאחר ששבה מבריחתה לאיטליה), עצר ועמד ברחוב, מעבר לגדר, ושאל אותה בפה העקום, שגרם לגימגומו להתאנפף:

"יעלקה, תיקחי את שימל שלי שילמד עם התלמידים הנחצצים שלך?"

 "נו באמת, יינע... מה ילמד? את פרשת הגר וישמעאל?"

 "פאר ווס נישט? [למה לא?] מדוע הם מתגאים עליו? בני אברהם ושרה? מה, הם סיימו איין אננדרע וֵרסיטט [אוניברסיטה אחרת]? הלא יחד עם שימל שלי רעו את הג'מוסים והפרות בביצה ואת רגליהם היחפות טבלו באותה רצפת החארה של הרפתות!"

דודתי יעל היטיבה לשיר משירי ציון ואריות מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופופלאריים אצלנו בכל חגיגה, ובלילות הקיץ על הגורן, וחלמה בנעוריה להיות זמרת אופרה.

יום אחד נעלמה מהמושבה כאילו האדמה בלעה אותה. חודשים חלפו עד שהגיעו ממנה שתי מעטפות שנשאו חותמת דואר איטלקי. מכתב אחד למשפחתה והשני לארלטי, שגם עזרה לה בחשאי לממן את בריחתה.

למשפחתה בישרה שהצליחה בלימודיה ונתקבלה לשיר במקהלת בית האופרה לה סקאלה וכי גדולי המוסיקאים מאמנים אותה לשיר סולו ומנבאים לה עתיד מזהיר בתור "גראנדה קאנטנטה דלה טרה סאנטה!" – זמרת גדולה מהארץ הקדושה, והיא כבר מדברת איטלקית, ו"מי מאנדי טוטה לה פוסטה אה מיו נום אל פרמו פוסטה, מילאנו," ואת כל המכתבים שילחו לי בדואר שמור, מילאנו, ולא מסרה את כתובתה.

ואילו לארלטי כתבה מה כבד המחיר שעליה לשלם עבור תשומת-ליבם של המוסיקאים האיטלקיים בעלי הידיים הארוכות וחלקלקי הלשון, וכיצד היא בוכה בלילות ושרה בימים, ומתגעגעת לארלטי, וכמה התאכזרה אליה המשפחה בכך שלא הסכימה לתמוך בשאיפתה ללמוד זימרה, שאז לא היה עליה "לרעות בשדות זרים ומוזרים."

שמחה גדולה היתה כשנתקבל אות חיים ראשון מדודתי – אלא שבטעות היא החליפה את המכתבים שבמעטפות, וגם לאחר שנמסר כל מכתב לנמענו המקורי, נשמעו במשפחתנו טענות רבות על ארלטי.

אחרי שנה שבה דודתי באופן פתאומי למושבה עם כתמים שחורים תחת לעיניים ומזוודת קרטון מלאה תווים של אופרות, ודרשה בתוקף שיערכו לה קונצרט. סבא שכר את האולם הגדול במושבה, אולם "בית האיכר", ואולם כאשר עמדה דודתי בשמלה איטלקית שחורה ועמוקת מחשוף במוצאי-שבת על הבמה ושרה את האריה המפורסמת של צרלינה מ"דון ג'יובאני" בליווי פסנתר – שעליו פרטה האישה בעלת השת והדדיים הגדולים משל כל נשות-האיכרים, גברת שושנה מכנס – השמיעה חבורת הפערצערים של המושבה שלנו ליווי לזימרתה מדו-רה-מי עד לה-סי-דו בסגנון הטשולנט הידוע מהתנור של בומביי – שלאחריו נטשה דודתי יעל בזעם ודמעות את הבמה ולא שבה לשיר אלא בפני כיתתה ובמסיבות בית-הספר.

פעם ישב יינע בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה, מול השוק הגדול. על שרפרפי-קש קלועים נהגו לשבת שם, בכיפוף ברכיים ובהטיית כתף, איכרים ובני-איכרים ובהם דודי אלכס יחד עם אורחים ומבקרים ערבים שהזדמנו למושבה. שתו קפה, עישנו סיגריות, "שתו" עשן ריחני מהנרגילות.

לעיתים הזדקר ראשו המסופר קצר ושפמו הזקור של שיח' איסחאק נורדאו שישב אף הוא בקירבם ופומית הנרגילה, המניקה אותו עשן בניחוח תפוחי-עץ, היתה מחליפה את מקטרתו בעת שהפליג בסיפוריו.

עודם יושבים, והנה בא אל יינע בנו הערבי שימל, שניראה קצת משונה, היו לו פני סריס, לבוש בז'קט ישן של אביו ונועל סנדלים גסים שנחתכו מצמיג של מכונית.

כאשר נולד שימל במושבה לאימו הכובסת, היה זה עוד לפני שהעברית נעשתה לשפת יום-ום. עברית דיברו בעיקר בבית-הספר, לא בבית ולא ברחוב. שימל סיגל לעצמו את שפת העגלונים של נערי המושבה, המעורבת יידיש וערבית, וגם מפייגה-דובע סבתו, שאצלה שירת מילדותו, ובחצרה גדל, למד אידיש. וכאשר רצה להתבטא מעומק ליבו היה עושה זאת באידיש גרודנאית, וכל "אוי" שלו היה אח-צליל לאוי יהודי-נקבי של עיירה יהודית בגולה.

את שולוקטה לא יכלה פייגה-דובע לשאת, אבל על הילד, שהזכיר לה את בנה המת שמעון, נכמרו רחמיה. זה היה נכדה היחיד עד שנולדה רותי גרשוני, "בתו" של סנדרל בנה.

"כיף חאלאכ שימל? מיינע קליינע שווארצערל!" – מה שלומך שימל? שחורון קטן שלי? – היתה מקדמת את פניו בחצר, אף כי עורו היה בהיר, בהיר אפילו מעורם השחום והקלוי-בשמש של סבי ושל דודי, דודתי ואבי.

שימל היה עונה: "אל-חאמדיאיללה, באבע! כול שי טייב!" – תודה לאל, סבתא! הכל בטוב!

אז היתה קוראת לו למיטבח, שבו רועש הפרימוס ובוערות בשקט הפתיליות, ומאכילה אותו מעדנים, גפילטע-פיש מיט חריין, יוך מיט קניידאלאך (דגים ממולאים עם חזרת, מרק עוף עם כופתאות), מופלטצ'ינקות טריות ושאריות הטשולנט של שבת. שימל היה מלקק את שפתיו, עיניו דומעות מן החזרת החריפה, והוא מעתיר עליה דברי תודה: "א-מחייה, יא-באבע, א-מחייה! כתאר-חיראכ!" – החיו את נפשי, סבתא, החיו את נפשי! תודה רבה!

פתאום היה בורח לה פוק מבני-מעיה מבלי שתשים לב לכך, ושימל היה מגיב בעליזות:

"טאך! א-פורץ!"

"אוסקוט שייגעצל!" – שתוק שקוץ קטן!

"ליש? ליש? סחתיין יא-באבע! א-גזונטהייט!" – למה? למה? לבריאות סבתא! לבריאות!

פייגה-דובע היתה נעלבת ומכריזה, ודווקא בעברית: "סבתא לא מצליצה!"

עמד אפוא שימל על המידרכה וביקש מאביו, היושב על שרפרף וכרסו הגדולה שואפת אל ברכיו: "חוואג'ה פלייצקע אַבּוּיִי, חוואג'ה פלייצקע אבויי," שימל נהג לפנות לאביו בכינוי הזה, שהיה שומע מפי פיייגה סבתו, "גִ'יבְּנִי שִילִין!" – כלומר, מר אבי רחב הכתפיים, תן לי שילינג!

 "חוֹט, ילען-אבוכ!" – קח, ארור-אביך! – השיב לו יינע וזרק לו מטבע.

אך לעיתים טוֹב ליבו של יינע-מייער על שימל בנו, או שהעבודה בשדה ובפרדס רבה, ואז אפשר לראותו ממלא בגופו את קדמת העגלה הנוסעת ברחוב חובבי-ציון – כתפיים, עורף וזרועות לו כיצול של עגלה, (בזכותם כונה חוואג'ה פלייצקע), כרסו המרשימה צונחת, והוא משמיע יריות ב"שנור" של השוט שלו, מצליף וחותך באוויר, ועל כל יריה: "טאך!" – מיתוספת הפלצה.

ושימל דק-הגזרה יושב זקוף כנר בעגלה השנייה, וגם בידו שוט, והוא מחרה-מחזיק אחרי חוואג'ה פלייצקע אביו, וחזיזים ורעמים יוצאים גם משוטו, ועל כל "טאך!" שהוא שומע מצד האב, הוא קורא מאחור, ודווקא באידיש: "א-קנאק!" –

 "טאך!" –

 "א-קנאק!" –

 "טאך!" –

 "א-קנאק!" –

ופוצח פיו ברינה, ושוב באידיש, ובקצב קולות החיכוך "חו-חו," של אשכי הסוסים המזיעים – "חו-חו," האשכים מעלים קצף – "חו-חו," ופרסות הסוסים נוקשות ומצלצלות – ושימל שר במנגינה של מחזר על הפתחים בחג הפורים:

 "לאך צו די באבע

לאך צו די זיידע

אוי וי דאבע

וי גוט אונז ביידע!"

צחק אל הסבתא,

צחק אל הסבא,

אוי וי דובע,

כמה טוב לשנינו.

 "מה תגידו עליו? א-אידישע קופ!" – ראש יהודי! – מתרכך ליבו של יינע-מייער השומע את בנו שר על סבתו פייגה-דובע, אימו של יינע, ולרגע הוא גאה בו.

 "מיט א גויישע הערץ!" – עם לב של גוי! – עונה לו אחד האיכרים, ירקוני, שבדיוק עבר שם.

שימל, הבן-דוד של רותי, גר באסם שבחצר הבית של משפחת קוסוחוב. בבית עצמו, בעל מרפסת העץ הארוכה גרו פייגה-דובע סבתו ויינע אביו. על עמודי הגדר ניצבו במהופך קדרות החרס שבהן אצרה פייגה-דובע את חלב הפרות וגיבנה את הגבינות.

סיפרו על פייגה-דובע שיצאה לארץ-ישראל באונייה דרך נמל טרייסט עם חמשת ילדיה (שניים מתו בילדותם בארץ) וחמש מזוודותיה הכבדות, ובכל תחנת-רכבת היתה נעצרת לספור אותם, אם לא הלכו לאיבוד מזוודה או ילד מן המניין.

עוד בהיותם בחוץ-לארץ הזהירה אותה דודה שלה מפני החולות והנחשים שארץ-ישראל מלאה בהם. לאחר שהגיעה פייגה-דובע עם ילדיה למושבה ענתה לדודה במכתב:

"צ'וצ'ה היקרה, חולות, נכון, הם מגיעים עד הברכיים... נחשים, לא נורא, רואים אותם אי-פה אי-שם... אבל חביבים עליי חולות המושבה מכל מידרכות וארשה, צ'נסטחובה ולודז'... ואם לעצתי תשמעו – קנו נחלה במושבה ובטחו עצמכם מבעוד מועד בחברת הביטוח ששמה התיישבות בארץ-ישראל!"

לא קלה היתה עלייתם של פייגה-דובע קוסוחוב ומשפחתה בחוף יפו. אונייתם "אלכסנדרה" נתקלה בסלעי הים מול חוף עג'מי ונאחזה בהם ללא מוצא. כל תושבי יפו נהרו לראות במחזה, בפרט אלה שלא ראו מימיהם אונייה טובעת וזה היה בשבילם כמו אחד מפלאי הטבע וגם מרגש כחלום רע.

הים סער מאוד והאונייה השחורה כפחם טולטלה באלכסון על מישברי הגלים. צידה המזרחי, הפונה לעיר העתיקה, התרומם כקיר חומה ענק, מפחיד וזר לנוף; ואילו הצד המערבי, הפונה לים, התנמך, והגלים התרוממו בקצף וגלשו על הסיפון.

פייגה-דובע וילדיה הצטופפו עם שאר הנוסעים למעלה על הסיפון, בצד המתרומם מעל פני הים ופונה אל העיר. רובם היה יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. מרחק האונייה מהחוף היה כמאתיים מטר, והאנשים שנקבצו על החוף עמדו והתבוננו ביהודים הנאחזים בידיהם ובציפורניהם בדפנות האונייה השחורה ובחבליה מפחד הים שהשתובב לו באכזריות נוראה ואיים לגרוף אותם לתהומותיו. הגלים הגבוהים הרטיבו את בגדיהם בריר לבן, והם צעקו וקראו והתפללו לעזרה.

קהל גדול מתושבי יפו עמד כמהופנט על החוף והסתכל באונייה הענקית הנבקעת לאיטה ושאולי עוד מעט תשקע. אנשי-צבא עמדו על המישמר, מוכנים לכל פקודה שתבוא. שוועת הנשים והטף מעל סיפון האונייה עלתה השמיימה. היהודים שעל החוף, רובם בני העדה הספרדית, התרוצצו לבקש עזרה מהקאימקאם של יפו ומהקונסולים הזרים עבור אחיהם היהודים שעל האונייה, אבל השומרים לא ניראו כמי שגורל הנפשות האומללות הללו מעניין אותם. הם קיבלו פקודה מהקאימקאם לשמור מרחוק על האונייה ועל הרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש לאחר הישברה, ובינתיים רק חיכו באפס-מעשה.

הקברניט הקיף בכפות-ידיו על פיו כשופר וצעק גבוה מעל סיפונה של האונייה: "למען השם! הצילו את נפשותינו!"

ענה לו הקאימקאם למטה, מהחוף: "בשם אללה הרחמן והרחום, מוטב לחכות עוד שעות אחדות, אולי ישקוט הים... אולי ישקוט מחר... הלא ממילא מיש מוּמְכֵּן... אי אפשר לגשת לאונייה בסירות כי הים סוער והסירות תתנפצנה אל הסלעים!"

"הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש מבינינו על האונייה חי אם לא תצילו אותנו מיד!" נצרד הקברניט בנסיונו להתגבר בקולו על שאון הגלים.

אותה שעה הופיע ג'וואד מוסתקים הענק, ראש הבחרג'יה, הספנים של יפו. בתנועה אחת העיף את סנדליו מכפות-רגליו הרחבות כמשוטים; תפס בשיניו פקעת של חבל דק, שאת קצהו קשרו לאבן גדולה על החוף; קפץ באומץ למים ושחה במצולה הסוערת בין הסלעים המאיימים והגלים המשמיעים קול יורה רותחת עד שהצליח להתקרב לספינה. מלמעלה זרקו לו סולם-חבלים שבו טיפס ועלה בדופן השחורה עד לסיפון. בעזרת החבל הדק, שאותו גלל בשיניו מהחוף, משכו עתה שני חבלים עבים מהסיפון אל החוף, קשרו כיסא של הצלה לחבלים, הושיבו נוסע בכיסא, גם זקנים, נשים וטף – קשרו ומשכו בחבל את הניצול אל החוף, ואחר-כך משכו חזרה את הכיסא הריק אל הסיפון הגבוה.

כך ירדו בזה אחר זה גם פייגה-דובע וחמשת ילדיה אבל מאותה ירידה נצלעה ללא תקנה רגלו של סנדרל, החבל הסתבך בה, נכרך עליה, פגם בצורתה, ויש אומרים שגם שיפשף ללא תקנה את הביצים.

יהודי יפו הספרדים העמידו על הזיפזיף בין הסלעים אוהל לבן רחב-ידיים והניחו בו מחצלאות, סדינים, כיסאות, כדי-מים, מיחם של תה עם סוכר ועלי נענע, בקבוקי יין וקוניאק, מגש מלא כתיתי-קרח משלג החרמון ועליו צדפות טריות עם פלחי לימון, סלים גדושים בפרי השאמוטי הטרי שפרדסי יפו נתברכו בו בחורף – הכול כדי להשיב נפשם של היורדים מן האונייה שבורים ורצוצים.

כך הצילו את הנוסעים אבל המזוודות והתרכוסים הלכו לאיבוד כי למוחרת נבקעה "אלכסנדרה" על הסלעים  – ומטענם של הנוסעים ומאות חבילות של כותנה, שהועמסו עליה באלכסנדריה – התפזרו לכל עבר בגלים הסוערים ונסחפו בזרמי המים שהקיאום לשפך הירקון. הפלחים של הכפרים הסמוכים סומייל, ג'מוסין ושיח'-מוניס אספו אותם וייבשום ומכרו מהם בזול בשוק של יפו.

את האונייה עצמה כבר לא היה אפשר להציל. לאחר שוך הסערה שברו אותה ומכרו את גופה חלקים-חלקים בתור גרוטאות ברזל. לימים יצקו מאחת הגרוטאות את פעמון המושבה שלנו.

סנדרל גרשוני, שהיה מבוגר מיינע, בנה בית חדש ורפת, הרחק מפייגה-דובע אימם, שאותה לא סבל משום ששנאה את אשתו הצעירה שיינע-פשה צהובת השיער ובעלת החזה הגדול ואמרה שנוזל בעורקיה דם גרמני ולכן היא יורדת לחייו, וכי די לה בשיקסע אחת במשפחה, הכובסת הערבייה.

האחות הבכורה באשה-קריינדל כבר גרה בבית משלה עם בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק, שאמנם היה בן-דוד שלה, אך גם אותו לא סבלה פייגה-דובע. היא בזה לו ולמקצועו והיתה מקוננת על בתה יחידתה שנפלה בידי הזבלן, בידי הבלגולע [בעל-העגלה] המסריחן.

כשגדל, התעדן שימל ונעשה כמין סרסור לדבר-עבירה.

גבוה, דק וזקוף. הולך ומעכס בירכיו. עיניו מוכחלות כדרך הפלחיות, על ראשו – מאנדיל, מטפחת-ראש. פי כתונתו מערטל גלאי חצוף של חזה לא-שעיר, עצמות לחייו דקות, בלי חתימת זקן. עיניו מתרוצצות לצדדים או לעבר פיו הדק, המואדם, כשהן בודקות את אצבעותיו המשוחות בחינה.

דודי אלכס היה אומר ששימל קוסוחוב דומה לג'עפר אל-היסהיס, היתוש, בעלה של אימו, יותר מאשר לאימו הגברתנית ולאביו הגרובאן.

בקיץ היה שימל פוסע מעדנות במושבה, בצעדים קטנים, כשהוא מצל על פניו בשמשיה לבנה שהצהיבה מיושן, שאותה קיבל מתנה מפייגה-דובע סבתו. לעיתים היה ליבה נכמר בראותה אותו.

"ליש תיבכי? יא טיירע באבע, יא עיוני! אנא בחיבַּאכ!" [מדוע תבכי? הו, סבתא יקרה, בבת עיני! אני אוהב אותך!]

"כשאני מסתכלת בך אני בוכה מפני שאני נזכרת בדוד שלך שמעון שמת לפני שנולדת מסתימת המעיים אחרי שאכל חצי פח של סאברעס בקיץ."

 בידו השנייה מחזיק שימל מניפה קרועה, אף היא משל פייגה-דובע, שהביא לה סנדרל בנה ממסעו בשליחות אגודת "פרדס" לאלכסנדריה עוד בטרם רבו האם ובנה ונותקו היחסים ביניהם. ובמניפה הוא משיב רוח לא על פניו אלא מדי פעם על אחוריו, כי חם לו בשיפולי הגב.

יום אחד, כשהחלה לבלוט פגימות מינו, הציע לו חג' עבד אל-מצרי, הפועל של אביו יינע-טאך, לבדוק אותו ולראות מדוע הוא שונה מהנערים האחרים.

השניים נכנסו לעומק הפרדס. חג' עבד אל-מצרי הורה לשימל להפנות אליו גב ולהתכופף בעמידה, הוריד את מכנסיו, התמלא פליאה למראה אחוריו החיוורים, שלא היה כמותם בכל כפר ללובן ולרכות, גם לא אצל הנשים והבנות, מישש ומצא שאין לשימל ביצים, ובקושי יש לו במה להשתין, וקרא בפליאה:

 "וואללה! מסכין, מסכין... אללה יחרב-בֵּיתַכְּ!"

הוי מסכן, אין לך תקווה, כאשר הגורל מתאכזר אליך, אפילו אלוהים, במקום לעזור לך, הורס את ביתך!

ומיד בעל אותו מאחור והעמידו לראשונה על טיבעו וטיבו, ומאז חם לו לשימל בשיפולי גבו והוא חולם על זרגים.

שימל זה עמד לפנות ערב על אם הדרך הראשית המובילה למושבה, וחיכה לבני-האיכרים החוזרים מן הפרדסים.

הוא לחש לבחור אחד ברמיזת עין משקרת: "הלילה לאסם של פייגה-דובע, יא חוואג'ה..." וביקש "שילין", שילניג אחד. וכך לחש בנפרד גם לשני, לשלישי וכן הלאה. לכל אחד בסוד כמוס! – "מתוקה היא מאין כמוה. חודשים מיספר אחרי החתונה..."

ובשעה עשר בערב רחשה כל החצר של פייגה-דובע קוס-אוחתה מעדת מתגנבים. בנו-של-שמרל נתקל על יד הגדר פתאום בבנו-של-ברל: "אתה כאן?"

 "יא מלעון, ואתה?"

 "אומהו..."

 "מילא, יהא בשניים..."

ממרפסת העץ הארוכה של בית קוסוחוב נשמעו נחרותיו של יינע-טאך, שבגלל החום ישן בחוץ, שוכב על גבו במיטה מכוסה כילה לבנה, נגד היתושים. כרסו הענקית עולה ויורדת.

מדי פעם התפוצץ אצלו גם "טאך!" – מתוך שינה, אשר לאחריו הפסיקו לקרקר רגע הצפרדעים שבשלולית ליד הברז, בעלוות שיחי הנענע, מרוב בהלה.

סתם לילה רגיל, במושבה. מנועי הגאזוגן של משאבות הפרדסים השמיעו קול חדגוני, "פק! פק!" – לבארות היתה ספיקה מועטה והן עבדו יומם וליל.

הבחורים נכנסו בלאט לאסם. ובאסם חושך.

אך לאט-לאט התרגלו העיניים והחלו להבחין עוד דמויות... הנה יוסקה הענק, הידוע בתעלולים ממין זה, והנה זה והנה זה.

 "חי, חי..." נסחט צחוק ממועך בין הלסתות והשיניים.

 "סט... סט..." היסה אותם שימל בצקצוק לשונו לשיניו. "תיבהל הנערה ותברח."

אבי, שבזיכרונותיו מצאתי את הכרוניקה הזו, כותב: "דיקדק שימל המנוול ואסף דווקא את החברים המקורבים ביותר. אבל כיוון שנפלו בפח – השתיקה יפה להם. ולא בושו כבר האחד בפני חברו."

שימל, מלא עסקנות חרוצה, סבב אנה ואנה, סידר ופקד על כל המחנה. לבסוף נכנס לאסם, ואחריו דמות ערביה, עטופה בגדים רבים, שהתנודדה בין ידיו, והעמיק ללכת עימה אל פינה אפלה.

הראשון בתור היה יוסקה בעל פני התורכי והיד הקשה, הבקי בהילכות עגבים ישמעאליים. כשהתקרב אליה בקריאה: "מה שלומך, חביבתי?" – היא הכירה אותו מיד וכניראה ניבהלה מפניו. אך הוא בקול קשה קרא: "באס, בלי הלוך ושוב, וולי..." – וחבט לה באחוריה במלוא כף-ידו שנישארה תופשת בבשרה. מיד נשתתקה.

ניראו בחושך מיספר תנועות של בטנה וירכיה, כדרך רקדניות מזרחיות, ואחר-כך שכבו.

יוסקה געה.

געה.

קול געיותיו התערבב בנחרות יינע-טאך, שעלו מן המרפסת. זמן רב מן המידה עבר. כל השאר מצפים, ושם נמשך הדבר ונמשך.

ניגש שימל אליהם ונשמע קולו המאיץ לגמור. "סבתך פייגה-דובע יכולה להיכנס לאסם, בגלל הקולות שאתה משמיע תתעורר ותחשוב שפרצו גנבים. היא תעיר את דודך חוואג'ה פלייצקע. לנחירות שלו היא רגילה, ואינה מתעוררת."

יוסקה-דרעק נתן בקולו עליו: "ילען-אבוכ, הסתלק, ולא..."

אבל שימל דווקא לא הסתלק.

וכך עברה עוד כחצי שעה.

לבסוף יצא יוסקה והלך לו כשהוא מפטיר, "וואללה זאת, מעל לחור יש לה ממש זין..."

אותה תקופה לא היתה קיימת המילה דגדגן. גם קליטוריס איש לא שמע.

בכלל לא ידעו שיש נשים מפותחות כל-כך שקצה ערוותן, כשהוא מגורה, מזדקר כאבר לעצמו. אפילו הנשים לא ידעו. החלק הזה בגוף היה כמו האפנדיציט, התוספתן. ישנו ואיש אינו יודע לשם מה. הבורות בנושאי מין היתה רבה. הלא המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה, פרצה לאחר שהדוקטור הקים חוג של צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר. כל נערה בתורה דימתה שאסון-דמים קרה לה בקבלה את הווסת הראשון.

בן-האיכרים השני שחיכה בתור, הוא כבר למד קצת, והפטיר, "אינכם יודעים מהי תהום דנוקבא רבא...?"

הם עמדו בטור כפי ששימל הציב אותם, מזהירם מלעשות תנועה מיותרת, פן תברח הכלה הצעירה.

ריחו החמצמץ של החציר הכבוש חדר לנחיריהם.

 "תהום רובצת טיזי...." האיץ בו השלישי, "יאללה, אני כבר ב'והיא שעמדה...'"

 "ויבן עוזיהו מגדלים בקוס-אמה... וואללה, זה אצלי," גירד הרביעי את אברו השלוף, שעקצו יתוש.

לפתע נשמע קול חבטה בסנדה, בקרש, על אחורי בן-אדם, וזעקה נוראה.

כולם נרעדו מעט על מקומם ונאלמו. התברר, יינע-טאך, הדוד של רותי, ירד כניראה להשתין, ראה בחצר דמות מסתלקת באפלה, לא חשב הרבה, ודאי זה גנב, תפס סנדה, היכה, וקורי-השינה שבו וליפפו אותו. עד מהרה חזר לנחור, וכל השאר.

וגם הבחורים, לאחר שעה קלה, המשיכו, וככה באו עליה אחד-אחד, וקולו של שימל מזרזם בחשיכה.

אבי, בכוונה, נישאר האחרון. זו היתה לו הפעם הראשונה. הערבייה קראה לו: "בוא יא עיני, יא רוחי, יא אלבי..."

והוא ניגש... ולא כלום.

 "היכנס, יא חביבי," משכה והחלה ללמד אותו. נדף ממנה ריח של אטון ערבי מעורב בקרנפול יבש ומהול בסבון מבושם ו... בסחי. הוא, לדבריו, לא היה "יכול". תחב לשימל "שילם" [מטבע של שילינג] מיותר, שכר שתיקה, והתגנב הביתה.

יוסקה רתח על יינע-מייער דודו, שחבט בו בסנדה. חשב: "חכה, יא מלעון, אתה נהנית לך שם בנעוריך, רכבת על שולוקטה והולדת את שימל, עליך לדעת שהאסם שלך הפך ל'בטע', לבית זונות, והמאמזער שלך מביא נשים ולוקח כסף..."

למוחרת התפאר יוסקה-דרעק בפני דודו במעשה, אך לא בחבטה שחטף על אחוריו.

יינע-טאך אחז מיד במותניו מרוב צחוק. כרסו העצומה רקדה לשמע התעלול. עוד מבעוד יום הביא אותה שימל לחצר וביקש להלין אותה באסם, אמר.

 "מי היתה, הנערה?"

"נערה? אם דודתו... הזקנה! אן אלטע באבע [סבתא קשישה], אלא שבחושך... לא הבחנתם במאומה!" גימגם ליגלוג לאחיינו מפיו העקום.

 "ראית אותה?" חקר יוסקה כשהוא מגרש את הזבובים מעל ראשו.

 "ודאי."

 "בעיניך ראית? זקנה, עם זין קטן?"

הדוד יינע התבלבל רגע. "לא. מרחוק." ולאחר היסוס, "אנא עארף? [מה אני יודע?] כך... אמר לי, ילען-דינו!... אחו-אל-מאניוק!..."

אותו ערב – היכה יינע-מייער את שימל בנו מכות-רצח, וצעקותיו נשמעו בכל המושבה.

שימל נהג לבקר אצל שולוקטה אימו, הדודה-דה-פקטו של רותי, שגרה בפרדס של יינע. פייגה-דובע סבתו לא רצתה לראות בביתה את הפקקטערע רוימערקע, את "הבהמֶה" [מ"ם בסגול], רק בנכד שימל נקשר ליבה. לעיתים קרובות היה מבקר את קרובי-משפחתו מצד אימו, בכפר הערבי הסמוך.

לפני ההתקפה הגדולה על המושבה בא אל סבתו ובכה: "אוי באבע, אוי באבע, א ראחמאנעס, אוי א ראחמאנעס עליכם." – עינו השחומה התלחלחה ברחמים. הוא מיהר לנגבה בקצה המטפחת המצוייצת, מחשש לכחל של ריסי עיניו, שיימחק. "אוי פייגה-דובע," עבר לעברית, "באלוהים, באלוהים, אומרים בכפר: את הגברים ישחטו, את הזקנות יזרקו לים, והצעירות – כבר חולקו בין השבאב. גם את רותי הקטנה שלנו יקרעו. אוי, אני רוצה לעזור לכם, לנו, אבל הם רוצים לשחוט גם אותי. אוי, הם כבר מאיימים עליי. איפה, איפה יראת הכבוד בפניי, אני, המאמזער של חוואג'ה יינע פלייצקע. 'מזלך,' הם אומרים, 'שאתה אנדרוגינוס, מוכה אלוהים,' יחרב ביתם, 'גבר כמוך פסול אפילו לשחיטה, אבל גם זמנך יבוא ותשמש לנו למטרות אחרות!' פייגה-דובע, אוי פייגה-דובע, מה לעשות? ישחטו אתכם, אותנו..."

והוא המשיך וסיפר כיצד במדאפה, חדר-האורחים, ישבו עשרות גברים על שרפרפי-קש נמוכים, לאור מנורת הלוקס. ראש המדברים היה השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. "אחיי," הוא אומר, "דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!"

אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה ליוו את דבריו. האוויר היה דחוס בעשן סיגריות. הנואם לגם מספלון הקפה שהגיש לו מנהיג השאבאב של הכפר, והמשיך:

 "אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!" סיים דבריו במחיאת כף אל כף.

 "ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?" שאלו הנוכחים.

 "כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו."

 "גם הנשים?" שאל מישהו.

 "גם כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא סיים ואמר: "מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול, ואתכם הם יגרשו עלא באב-אללה!"

הלילה הופיע בחלומי שימל, הסריס מוכחל העיניים, הבן-דוד של רותי, ואמר לי באנגלית ערפאתית ובמשפטים קצרים:

 "באיזו רשות אתה מתאר, בכרוניקה הציונית שלך, את המסכנות שלנו? אתה שייך למדכאים. ליורים בנו. לבזים לנו. למתייחסים אלינו כאל חיות. כאל מזדיינים בתחת. זה. זהו זה. לפחות אם היית דור ראשון דור שני להולוקאסט היאהודי, אז אולי, אולי-אולי-אולי-אולי היתה לך קצת זכות לרחם עלינו, פליטי אל-נכבה, ההולוקאסט של פלסטין, של דיר-יאסין!"

ובעודו מדבר שמעתי מתקרב השיעול המוכר של אלימלך שפירא, אחר-כך זקנו הארוך ומעליו פניו כשהוא מושך באצבע למטה את העור מתחת לעינו הימנית, כמנהג הערבים, ועונה לו בחלום:

 "בעיני שימל, בחייאתכ, אנא ואטאני, אני לא מתחנף לאיש, אני לא מתבכיין, לא עושה הון מהשואה שלנו ולא מהסבל שלכם, לא בהתנדבות ולא בתשלום. איסמעיני יא אבן-קוסוחוב – ניחנא, אל-יאהוד פלסטיוּן, ניחנא ניפהאם אל עוואנתא אחסן מינכוֹם!" [הסתכל בעיניי, שימל. בחייך, אני מקומי, – – – שמעני בן קוסוחוב, אנחנו, היהודים שנולדנו בפלשתינה עוד בתקופת התורכים, אנחנו יודעים את הטריקים הערמומיים יותר טוב מכם!]

ואז התעוררתי.

אם מישהו מבין מה שכתבתי פה, בטח הוא איש זקן מאוד שנולד בארץ, אולי על גדת הירקון, ועכשיו הוא כבר כמעט מת.

או שזכה כמוני לשמוע את אלימלך שפירא מתרגז: "ככה זה הצלחה היום? סופר יהודי, דור שני להולוקאסט, שכותב על אכזריות האגרסור איזרעאל? שמרחם על הערבים המסכנים שמזכירים לו את אבותיו הוויקטימס מהג'נוסייד שהחל כידוע בטבח דיר-יאסין ושבגללו באו שבע מדינות-ערב להגן על אחיהן הפליטים? ועל כך העולם הצבוע וגם אחינו היהודים בדיאספורה המוזהבת מהללים ומשבחים מאוד את הסופר היהודי דור שני להולוקאסט? שהחיינו וקיימנו והגיענו להיות שהיהודים באירופה ובארה"ב הם היום יותר צדיקים מישראל! – כולו כִּיזֶבּ! [הכל שקר!] אצלי אין אף מילה מיותרת או חוזרת על עצמה. הכרוניקות שלנו לא תאבדנה מאומה מהחיוניות שלהן גם בעוד מאה שנה, אפילו תודפסנה רק אז לראשונה, לאחר שכבר יישכחו רוב הרומאנים והסיפורים העבריים שנכתבו בדורנו. אינשאללה."

יום אחד מצא יינע תימניה מקוששת זרדים יבשים בפרדסו בלי רשות וכמובן בלי לשלם לו על הגזם והנשר.

מבלי לחשוב פעמיים קשר אותה לזנב החמור שלו וגרר אותה אחריו כל הדרך מן הפרדס עד לבית הרב של המושבה, הלוך ובכֹה אחריו.

הרב שיחרר אותה מיד וגער ביינע בעברית אשכנזית: "יינע, יינע, עויף השמיים הויליך את הקויל – מי יתנני איבר כיינע! יינע, יינע, בויש והיכלם לך יינע! על מי ועל מה אתה מכלה את כויחוסיך? פיך עקום אבל בורך השם שומעתי שלא כך אצלך הזירד, ובמקום לסחוב א-תימענקע מסכנה מהפרדס כמו בְּהֵיְמֶה, מוטב לך שתתיישב עוליך דעתך ותישא לך יהודייה כשרה, אפילו תימענקע כזו, ורק שתיפטר סויף-סויף, אחרי כל השונים הרועות האלה, מהערבישע רוימערקע שלך!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאורי הייטנר היקר! אני מעריץ את ידענותך ומתפעל מן הבור סוד שאינו מאבד טיפה שכמוך. לעתים קרובות מאוד אני גם מזדהה עם דעותיך. לא תמיד... אני מבקש, הפעם, לשטוח בפניך את השגותיי ביחס לדאבון הלב אשר פקד אותך נוכח עץ האשוח שראית בקיבוצך, אורטל.

...אני פטור מלשוב ולהביע את סלידתי מן המשטר אשר שרר ברוסיה בימיה כברה"מ. אבל חובה לזקוף לזכותו  של המשטר הזה חידוש אחד היסטורי, אשר ראוי גם ראוי כי יאמצו אותו בני אדם נאורים.

בימים, בהם הייתי ילד פליט מלחמה, למדתי בכיתות הראשונה והשנייה של ביה"ס בברה"מ. אני זוכר משם את מסיבות ה"נובי גוד", את עץ האשוח המקושט, את הסבא-כפור המחלק מתנות לילדים, את הריקודים סביב עץ האשוח. כל המסיבה כולה חפה מכל סממן של ה"אופיום להמונים" (הגדרת הדת בפיהם).

את חג ראש השנה האזרחי הזה הביאו אתם העולים ממדינות ברה"מ לשעבר... ואין כל סיבה בעולם שלא לקבל אותם עם החג הזה בברכה, כשם שמקבלים את העדה המרוקאית עם המימונה, ואת העדה הכורדית עם הסהרנה! ומעניין מאוד לציין, שבאף לא אחת מן החגיגות הללו נוכחים סממנים של סגידה לאלוהים. לא סילבסטר, לא רוח הקודש ולא נעליים.

אני גם מעריך עד מאוד, אורי, את היקף פועלך התרבותי, החינוכי והציבור בקרב הקהלים – החילוני, המסורתי והדתי. את מאמציך ואת הצלחותיך לטפח ולהאדיר את המסורת היהודית, חרף היותך, דומני, חילוני.

יקרה לי מאוד המסורת שלנו והמורשת שיצרו אבותינו באמונתם לאורך אלפי השנים. פניני חוכמה למכביר גלומים בה. 

מי ייתן ומנהגי ישראל וחגיו יתנהלו במתכונת של "נובי גוד", חפים מן הסגידה לאלוהים. כמה נחמד יהיה להתחפש בפורים, לשיר שירי גבורה בחנוכה, לאכול מצות בפסח ואפילו לרקד ולקפץ בעת ההקפות בבית הכנסת, אם כל אלה ייעשו מתוך העלאה על נס את מנהגי אבותינו ואת אמונתם משכבר הימים...

כל טוב לך, אורי, הרבה ברכות,

שלך,

יואל נץ   

* "מבקר המדינה יוסף שפירא שיגר היום (שני, 14.1) מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שבו דיווח לו כי ראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל 300 אלף דולר למימון הגנתו המשפטית מבלי לקבל אישור מהמבקר או ליידע אותו על כך. המבקר ביקש מהיועץ המשפטי לבחון את המשמעויות של העברת הכספים." ["הארץ" באינטרנט, 14.1].

ואנחנו מתפלאים על נתניהו. הרי קיבלת כל כך הרבה כספי שוחד, הלא מרבית המוחות המבריקים של הפרקליטות וגם מבקר המדינה והיועץ המשפטי – שׂמו כל עבודה אחרת הצידה והם עסוקים בלחקור ובלתבוע אותך על סכומי השוחד האדירים שקיבלת – אז מה אתה צריך עוד שלוש מאות אלף דולרים עלובים למימון הגנתך? לא גנבת מספיק?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל