פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1412

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בשבט תשע"ט, 21.1.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִפּוּר אֶקוֹלוֹגִי קָטָן שֶצָּבַט אֶת לֵב הַקְּשוּרִים בּוֹ, לְיוֹם ט"וּ בִּשְבָט. // מנחם רהט: קלקלת הפריימריז. // יהודה דרורי: שלוש שגיאותיו של ביבי שיעלו לו ביוקר. // אורי הייטנר: 1. איך לשפר את חוק הלאום? 2. צרור הערות 20.1.19. // רוֹן גֵּרָא: לד"ר רוּתִי לָאוֹפֵר. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ל"ז. ליד מכונות ההלחמה. // משה כהן: נורה בגלל היותו שחור. // תקוה וינשטוק: ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות. // חיים יואבי רבינוביץ: ט"ו בשבט בגלות פולין לפני 68 שנה. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. [המשך]. // גיא משיח: המרוץ אחר הכלימה. // מיכאיל זושצ'נקו: אזרח ישר דרך. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשירי, הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר הוא ואדי אל-חווארת. // משה גרנות: חרך של תקווה פיוטית. על ספר שיריה של שושנה ויג "הרואין". // נעמן כהן: הבן יקיר לי אפרים נבעה-נווה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "פני אחי" לדהן גופל מוקרדז'י. עברית: 1933. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 23.6.1972, לפני 47 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

סִפּוּר אֶקוֹלוֹגִי קָטָן שֶצָּבַט

אֶת לֵב הַקְּשוּרִים בּוֹ, לְיוֹם ט"וּ בִּשְבָט

בְּט"וּ בִּשְבָט אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל תָּמִיד תּוֹקֵף פֹּה

טְרֶנְד שֶל פֵּרוֹת מְיֻבָּשִים שֶאֶת הַלֵּב כּוֹבֵש,

אָז בּוֹאוּ וּבְחַג הָאִילָנוֹת נִטְעַם בְּכֵּף פֹּה

נוֹסָף לִפְרִי יָבֵש סִפּוּר לְגַמְרֵי לֹא יָבֵש.

סִפּוּר עַל אִילָנוֹת זְקֵנִים אֲשֶר חָמְקוּ מִפֶּגַע

שֶל מַלְתְּעוֹת הַדַּחְפּוֹרִים, כִּי כְּשֶהֻפַּל הַפּוּר

הֵם אוֹטוֹטוֹ כִּמְעַט הָלְכוּ כָּאן פַיְפְן – אַךְ בָּרֶגַע

הָאַחֲרוֹן נִצְּלוּ, וְכָךְ מַתְחִיל אוֹתוֹ סִפּוּר:

בִּזְמַן שֶשּוּם תִּזְמֹרֶת פִילְהַרְמוֹנִית לֹא הִרְעִימָה

כָּאן שוּם קוֹנְצֶרְט מִלְּבַד יְלֵל תַּנִּים בְּקוֹל רָצוּץ  

וְשוּם הֵיכַל-תַּרְבּוּת כָּאן לֹא עָמַד וְלֹא "הַבִּימָה"

וְשוּם מוּזֵיאוֹן רוּבִּינְשְטֵיְן עוֹד לֹא חָלַם לָצוּץ, –

בִּזְמַן שֶשּוּם רוֹעֶה עַרְבִי עִם שוּם כִּבְשָׂה וְשוּם עֵז

עוֹד לֹא רָעָה כָּאן אֶת צֹאנוֹ וּבַּחוֹלוֹת טָבַע

עָמְדָה כָּאן חֲבוּרַת עֲצֵי שִקְמָה (בְּלַעַ"ז "גּ'וּמֶז")

עַל הַגִּבְעָה שֶנִּקְרְאָה "גִבְעַת הָאַהֲבָה".

גִּבְעַת הָאַהֲבָה שֶל תֵּל-אָבִיב שֶרַק נוֹלְדָה אָז,  

שְמוּרָה קְטַנָּה שֶל טֶבַע הָאָדָם (וְהַמָאדָאם)

מִקְלָט לֵילִי רוֹמַנְטִי לְכָל זוּג צָמֵא לְמַעַשׂ

שֶל כָּל יוֹרְשֵי הָעֶצֶר (וְהַיֵּצֶר) שֶבַּדָּם.

שָם שָר כָּל דּוֹן ז'וּאָן לְכָל קְרָסָבִיצָה נִרְגֶּשֶת    

אֶת "סֶרְצֶה", "הַכְנִיסִינִי" וּפְסוּקֵי שִיר-הַשִּירִים

וְאַהֲבוֹת פָּרְחוּ כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת אַחַר הַגֶּשֶם

וְאֻכְלוּסְיָה גָדְלָה מִמִּסְפָּרִים לְמִסְפָּרִים...

אֲבָל בְּיוֹם בָּהִיר, כְּשֶרֹאש-הָעִיר הָיָה נָמִיר

נָפְלָה עַל הַשִּקְמִים הַהֵם, מִגֶּזַע עַד אָמִיר,

צָרָה, כִּי הָעִירְיָה, לְשֵם גִּנּוּן "גַּן יַעֲקֹב"

עָמְדָה לִכְרֹת אוֹתָם (כְּמוֹ שֶכָּתוּב שָם כִּי "יִקֹּב

הַדִּין" אֶת הָעֵצִים הַהֵם) וְהָעִירְיָה לֹא חָסָה

עַל כָּךְ שֶהֵם זְקֵנִים יוֹתֵר מִתֵּל-אָבִיב עַצְמָהּ

וְכָל מְהַנְדְּסֵי-הָעִיר שָלְחוּ לְשָם בְּכַּאסַאח

גַּם סְקְרַיְפֶּרִים וְגַם בּוּלְדּוֹזֶרִים רַבֵּי-עָצְמָה

וְזַעֲקוֹת הַ"לּוֹבִּי הַיָּרֹק", כִּמְיֻתָּמוֹת

נָפְלוּ אַחַת-אַחַת שָם עַל אָזְנַיִם אֲטוּמוֹת

כְּשֵם שֶשּוּם שִמּוּר אֲתָר הִיסְטוֹרִי לֹא הִצְלִיחַ

לִמְנֹע אֶת חֻרְבַּן בִּנְיַן "גִּימְנַסְיָה הֶרְצֶלִיָּה",

כִּי עִיר שֶלּא שוֹמֶרֶת בִּדְבֵקוּת כִּמְעַט דָּתִית

אֶת זֵכֶר עֲבָרָהּ – מָה כְּבָר צוֹפֵן לָהּ הֶעָתִיד?

וְאָז, לֹא יְאֻמַּן, אַךְ בָּעִתּוֹן שֶשְּמוֹ "דָבָר"

פִּרְסֵם בְּשִיר פַּיְטָן צָעִיר קְרִיאַת-חֵרוּם נִרְגֶּשֶת

אֶל רֹאש-הָעִיר, שֶבּוֹ הִפְצִיר לִשְמֹר מִכָּל מִשְמָר

אֶת הַגּ'וּמֶזִים הַזְּקֵנִים וְלֹא לָתֵת לָגֶשֶת

אֶל שָרְשֵיהֶם לְשוּם דַּחְפּוֹר אֶלָּא לִבְנוֹת שָם גַּן

שֶיַּקִּיפֵם וְיַעַטְפֵם בְּאֹרַח מְהֻגָּן

כִּי כָּאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, בִּפְרָט אִילָן עַתִּיק

שֶחָל עָלָיו הַנֹּהַג "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי וָתִיק."

וְתִתְפַּלְּאוּ, אַךְ רֹאש-הָעִיר קָרָא שָם אֶת הַשִּיר

וְהִתְקַשֵּר בְּגֶ'סְטַת-פֶּתַע שֶל חִיּוּג יָשִיר

אֶל בֵּית אָבִיו שֶל הַפַּיְטַנְצִ'יק וְאָמַר בְּרוּרוֹת

כִּי הוּא שֻכְנַע וְלֹא יִתֵּן אֶת הַשִּקְמִים לִכְרֹת...

אוֹמְרִים שֶמֵּרֹב סְטוּצִים הָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה

וְשֶגִּבְעַת הָאַהֲבָה הַיּוֹם הִיא כְּבָר passé,

אוֹמְרִים הַרְבֵּה שְטֻיּוֹת אֲבָל בְּט"וּ בִּשְבָט, לְפֶתַע,

כְּשֶזּוּג שֶל אוֹהֲבִים בְּצֵל אוֹתָם שִקְמִים חוֹסֶה

אָז כָּל מִי שֶהֶחְלִיף פֹּה אִילָנוֹת וְסֶנְטִימֶנְטִים

בְּג'וּנְגֶּל-הַבֵּטוֹן יוֹצֵא קֵרֵחַ כְּמוֹ שְמָמָה

כִּי כָּל הַצִּינִיקָנִים מִתְגַּלִּים כְּאִימְפּוֹטֶנְטִים

אִם לֹא שֶל הָאַגָּן

אָז שֶל הַלֵּב

וְהַנְּשָמָה...

וַהֲרֵי לִפְנֵיכֶם אוֹתוֹ שִיר שֶגָּבַר

עַל פְּלוּגַת דַּחְפּוֹרִים אַדִּירָה

כְּשֶנִּדְפַּס בְּטוּרִי הַשְּבוּעִי בְּ"דָבָר"

שֶנִּקְרָא "עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה".

תְּשוּקָה לְצֵל הָאִילָנוֹת

("דבר" – 6.4.1962)

"עם השלמת תוכניותיהם של האדריכלים התל-אביביים לפיתוחו של המִגרש העירוני שבין היכל-התרבות, ביתן הלנה רובינשטיין ובית-"הבימה" – עתיד להקיץ הקץ על קיומן של שלוש השיקמים העבותות, שעמדו על מרחב החולות של העיר זה מאות-בשנים והקשורות בזיכרונם של ראשוניה ובוניה".

(בעיתונים)

הָרוּחַ פָּג.

וְהָרְעָשִׁים צוֹנְחִים כְּשֹׁבֶל

ותֵל-אָבִיב שֶׁלִי גוֹהֶרֶת עַל עַרְשָׂהּ

וְאִישׁ הוֹלֵךְ אַחַר מַקְלוֹ,

הָלוֹךְ-וָשׁוֹב, אֶל-

יְמֵי תְּמוֹלָיו

עַל מִרְצָפוֹת

שְׂדֵרוֹת-תַּרְסַ"ט.

הָרְחוֹב שׁוֹקֵט

וּפָנַסָיו בְּשֵׁלִים הָעֶרֶב

(כַּאַגָסִים – בְּבֻסְתָּנֵי הַחֲשֵּׁכָה).

אֲבָל הָאִיש שֶלִי סוֹבֵב,

סוֹבֵב בְּלִי הֶרֶף,

וְהָעֲצֶבֶת בּוֹ מַקְצֶפֶת כְּשֵׁכָר.

וְהוּא אוֹמֵר לִי: חוּלִיגָן צָעִיר,

הַבִּיטָה –

שָׁלֹש שִׁקְמִים,

וכָל-כֻּלָן: אֶתְגַר שָׁלֵו

שֶל אֲנַרְכִיזְם טוֹב

בְּלֵב הָאוֹטוֹרִיטָה

הַהַנְדָסִית

שֶׁל אֲגֻדַת חַסְרֵי-הַלֵב...

שָׁלֹש שִׁקְמִים, בַּנְדִיט.

לא-כְלוּם יוֹתֵר!

וּבְכָל-זֹאת –

כַּמָה חֵמוֹת הֵן מַרְתִיחוֹת

בְּהַזְכִּירָן

אֶת עֲבָרָה הַפְּרוֹלֶטָרִי

(מִי יִמְחֹל זֹאת?)

שֶל הַקוּזִינָה הַמְיֻחֶסֶת,

שֶל עִירָן...

הֶלֶנָה רוּבִּינְשְׁטֵין

תָּקְעָה לָהֶן מוּזֵיאוּם

וּפְרֶדְרִיק מָן –

אֶת הַתַּרְבּוּת עִם הַהֵיכָל.

אַךְ אִם מוּזֵיאוּם לא הֵזִיז אוֹתָן

אָז זֶהוּ

סִמָן בָּרוּר כִּי שׁוּם בּוּלְדוֹזֶר

לא יוּכַל...

לא, אַל תֹּאמַר לִי כִּי זָקַנְתִּי

וְנִמְאַסְתִּי!

אַ-נוּ תִּרְאֶה: שְׁחוֹחוֹת כָּמוֹנִי הֵן,

אֲבָל –

הֵן כְּמוֹ גוּמָה טִבְעִית

בְּלֵב נִתּוּחַ פְּלַסְטִי

שֶׁל קִשׁוּטֵי בֶּטוֹן וָמֶלֶט וְאַסְפַלְט.

כִּי עֲגוּמוֹת הֵן כְּאַחְרוֹן הַמוֹהִיקָנִים

וְזִכְרוֹנוֹת מְרַשְׁרְשׁוֹת הֵן כֹּה יָפֶה

שֶזֶה מַזְכִּיר כָּל-כָּךְ

צַמוֹת...

וְסַרָפָנִים...

שֶמֻכְרָחִים מַמָשׁ לָרוּץ אֶל הָרוֹפֵא...

וּכְשֶׁשׁוֹאֵל אוֹתִּי הַדוֹקְטוֹר

(וּמַחְלִיק לוֹ

עַל הַקָרַחַת הַפּוֹרַחַת לא-מִתְּמוֹל)

– כֵּן, מַה כּוֹאֵב לַאֲדוֹנִי?

וּמַה מֵצִיק לוֹ?

אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: תֵּל-אָבִיב

(נוּ, כָּאן – מִשְּׂמֹאל...)

כִּי לְעוֹלָם – אַתָּה מַבִין? –

אֵינִי מַצְלִיחַ

לַחְלֹף בָּרְחוֹב מִבְּלִי לָחוּש

– גַם פֹּה, גַם שָׁם –

מִין הִתְכַּוְצוּת שְׁרִירֵי

גִּימְנַסְיָה "הֶרְצֶלִיָה"

עִם הַתְקָפוֹת קָשׁוֹת

שֶׁל זֵכֶר בֵּית-הָעָם...

וְזֶה מַזְכִּיר לִי שְׁנוֹת-שָׁאטַארָה

וּשְׁנוֹת-יֶזַע

וְזֶה מַזְכִּיר אֶת שַׁחֲרַנוּ הַנָלוֹש.

אַי אַי ג'וּמָזִים מְגֻיְּדֵי פֹּארוֹת וָגֶזַע!

אַי, צִיוֹנוּת מְסֻקָסָה

כָּפוּל שָׁלֹש!

טְרִיוּמְוִירָט יָרֹק

בְּעִיר צְחֹרָה, מוּמֶרֶת.

מִסְדָר פַּטְרִיצִי

שֶׁל רָאשִׁים שֶׁלא סְרָקוּם.

יֵש אֵיזֶה הוֹד פַּטְרִיאַרְכָאלִי

בְּצַמֶרֶת

הַמַזְכִּירָה לְךָ:

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם!..

יֵשׁ אֵיזֶה סוֹד נִצָּת

כְּרֶמֶץ מִתְלַבֶּה עִם

זִכְרֵי-עָבָר שֶׁאֵין גּוֹלֵל עָלָיו לִסְתֹּם,

רַק הֵן, יַלְדִי, וְלֹא בָּתֶּיהָ הַפְּלֶבֶּאִים

עוֹדָן זוֹכְרוֹת אוֹתָהּ בָּעֹנִי וּבַתֹּם.

עוֹדָן זוֹכְרוֹת אוֹתָהּ

מַמָשׁ כְּפִי שֶׁסִפַּרְתִּי,

וּמַכִּירוֹת אֶת חָכְמוֹתֶיהָ עַל בֻּרְיָן.

הִנֵה עַל כֵּן הִיא מַזְמִינָה

לְקוֹקְטֵיל-פַּרְטִי

אֶת הַבֶּטוֹן (וְהַצִינִיזְם) הַמְּשֻׁרְיָן...

הִנֵה עַל כֵּן הִיא מַגְבִּיהָה וּמִתְיַמֶרֶת

אֲבָל עֵדִים קִמְטֵי גִזְעָן הַמַחְרִישִים

כִּי יֵשׁ גְבֹהִים הַמַּגִּיעִים אֶל הַצַמֶרֶת

עַל חֶשְׁבּוֹנָן שֶׁל הַזִקּוֹת לַשֳּׁרָשִׁים...

כֵּן, יֵשׁ גְבֹהִים...

אֲבָל מָתַי, סוֹפְסוֹף, יִסְטֹר יָהּ

עַל דַּל-לֶחְיַן שֶׁל הַ"קִדְמָה" וְגַסוּתָהּ

בָּעִיר הַזאֹת

שֶׁבָּהּ הוֹרְסִים, יַלְדִי, הִיסְטוֹרְיָה

כִּמְעַט לִפְנֵי

שֶׁמַסְפִּיקִים לַעֲשׂוֹתָהּ?!

לוּא נִשְׁמְרֵן, עַל כֵּן,

מִמְחִי תִּכְנוּן פָּרוּעַ

וּמִמִּרְצֵנוּ הַשָּׁלוּחַ לְיַעֵל.

מִכָּל הַשְׁאָר (כּוֹלֵל הַסַחַף וְהָרוּחַ)

כְּבָר תִּשְׁמָרְנָה בְּעַצְמָן, תּוֹדָה לָאֵל!

יוסי גמזו

* * *

מנחם רהט

קלקלת הפריימריז

שיטת הפריימריז לבחירת מועמדי המפלגות לכנסת, נתפסה עם הבאתה מארה"ב כשיא הדמוקרטיה * השיטה יצרה אצל חברי המפלגות תחושה שבכוחו של כל אחד מהם להשפיע על הרכב הרשימה * עד שנחשפו 'מיפקדי הארגזים', שגילו כי קלקלתה עולה על תועלתה

זיכרון אישי: בשיא ימי נסיקתה של מפלגת העבודה, ערב הבחירות לכנסת ה-12 (1988), נתמניתי לעמוד בראש הדסק הפוליטי של עיתון "מעריב", שהיה אז בימי גדולתו. לקראת כניסתי לתפקיד מצאתי לנכון להיפגש עם ראשי כל המפלגות בזירה הפוליטית דאז.

כך הגעתי גם ללשכתו של עוזי ברעם, מזכ"ל מפלגת העבודה (1984-88), לימים שר בממשלות ישראל. ניהלנו שיחת היכרות בלתי פורמלית ועסקנו בנושאים שעניינו את שנינו. עוזי ברעם היה מוטרד מאוד מירידת קרנה של מפלגת העבודה, שהיתה אז שותפה בממשלת הרוטציה פרס-שמיר.

מפלגת העבודה עסקה אז בניסיונות להמציא דרכים חדשות, רעננות, שמגיעות מחוץ לקופסה, כדי לחזק את כוחה שהלך ונשחק בסקרים. ברעם המזכ"ל חיפש את הגימיק המנצח. כך הגיע לשיטת הפריימריז (בחירות מוקדמות) לבחירת רשימת הח"כים לכנסת הבאה, שיובאה מארה"ב. השיטה נחשבה אז לשיא הדמוקרטיה, מפני שהעניקה לכל חבר מפלגה, עד אחרון החברים שבקצווי ארץ, שלא היה לו קשר ישיר ואמיתי עם המפלגה, להשתתף בהליך בחירת מועמדי המפלגה למוסדות השלטון. ברעם אימץ בהתלהבות את הרעיון שמשמעותו מבחינתו היתה, קירוב המפלגה אל העם.

שיטת הפריימריז נועדה להחליף את השיטה המיושנת של בחירת מועמדי מפלגת העבודה לכנסת. עד שברעם הצליח להטמיע את הרעיון במפלגה, הורכבה רשימת מועמדי העבודה לכנסת, כמו גם מועמדי מרבית המפלגות האחרות, ע"י 'ועדה מסדרת'. בכל מפלגה הוקמה ועדה כזו שהורכבה מחבורת עסקנים מרכזיים, שייצגו את מרבית קבוצות הכוח הפנימיות. אלה התכנסו בחדר אפופי עשן סיגריות סמיך ומחניק, לגיבוש רשימת מועמדים, ולא יצאו מהם עד אשר הורכבה הרשימה הסופית. בדרך כלל היתה זו רשימה מאוזנת והוגנת המייצגת את כל אגפי המפלגה ומחנותיה.

אבל משהפציעה שיטת הפריימריס במקומותינו, נזרקה במרבית המפלגות השיטה הישנה לטובת השיטה האמריקאית שנחשבה לשיא הדמוקרטיה, בשל העובדה שהיא מצמצמת מאוד את הניכור שבין המפלגה לחבריה. מיותר לציין הפריימריז דרשו מכל מפלגה משאבים כספיים גבוהים, בשל הצורך לערוך מיפקד חברים שיקבע מי ומי משתתפים בהליך הבחירה בפריימריז.

ראשונת המפלגות שתבטל את הפריימריס לקראת בחירות 2019 היא הבית היהודי, ויותר נכון: האגף המפד"לי במפלגה המהווה קואליציית זהות אינטרסים של המפד"ל והאיחוד הלאומי. מבחינה טכנית מתכלים הפריימריס הן בשל קוצר הזמן שנותר עד לבחירות בתחילת ניסן הבעל"ט, והן בשל עלותה הגבוהה של השיטה. מרבית החברים במוסדות המפד"ל הבינו זאת, אך היו גם שעירערו על ביטול הפריימריס ובהם גוף המכנה עצמו 'המפד"לניקים החדשים'.

ואולם, בחינת התנהלות הפריימריז בשנים הרבות שחלפו מאז הונהגו לראשונה, מובילה למסקנה שהשיטה שנחשבה כל כך מוצלחת, משום שהצליחה לחבר בין המתמודדים לציבור המצביעים, ולהעניק אשליה של מעורבות פוליטית אפילו לאחרון חברי המפלגה, רחוקה מלהיות מופת להגינות וטוהר. יתרונותיה מתקפלים בפני חסרונותיה. אחד מהם נעוץ בכך שהיא מקנה כוח בלתי פרופורציונאלי למיעוט קטן של מתמודדים: עסקנים, קבלני קולות, פונקציונרים ובעלי הון, שמסוגלים לארגן 'מיפקדי ארגזים' לרישום סיטוני של 'פייק חברי מפלגה' רק לצורך הפריימריז, אף שברור לכל שותפי הצגת ההתפקדות ש'מתפקדי הארגזים' לא באמת מזדהים עם המפלגה, ולא יצביעו למענה.

פרופ' שלמה אבינרי, מבכירי חוקרי מדע המדינה, הגדיר את הפריימריז כ'פייק דמוקרטיה', שמערערת את עצם קיומן של המפלגות: "במקום מפלגות המבוססות על חברות מתמשכת ואקטיבית, פעילות בסניפים, קיום ועידות ודיונים מדיניים ואידיאולוגיים, נוצר מוסד ה'התפקדות' שאיפשר הצטרפות פורמלית של זרים למפלגה, זמן קצר לפני הבחירות, ולהשפיע על רשימת מועמדיה."

שיטת הפריימריז היא שהצמיחה תופעות מסוג 'הליכודניקים החדשים' – חבורת אנשי שמאל קיצוני שחותרת להשתלט על הליכוד מבפנים ולהשפיע באמצעות 'פייק מתפקדים' על הרכב הרשימה לכנסת, וכך להסיט את הליכוד שמאלה. הפריימריז גם הצמיחו 'פייק מתפקדים' לליכוד ממחנה הימין, שאמנם התפקדו לליכוד כדי להשפיע על אופי הרשימה ולהכניס לתוכה כמה שיותר מתמודדים מן הימין הלאומי, אולם בדיקות שונות העלו כי מתפקדים אלה אינם מצביעים לליכוד ביום פקודה, כלומר ב'יום הבוחר'.

הדברים הוכחו כשהתברר שביישובים מסויימים המזוהים עם הימין הלאומי, רשומים מתפקדי ליכוד במיספר העולה על מיספרם של פתקי מחל בקלפי של אותו יישוב. לא פלא שבבחירות הקודמות ניסה הליכוד לפרוט על מצפונם של ה'פייק מתפקדים' ושיגר אליהם הודעות ווטסאפ בזו הלשון: "מתפקד יקר, אם הבית היהודי הוא ביתך האמיתי, אנא תן לליכודניקים האמיתיים לקבוע את רשימתם. דרך ארץ קדמה לתורה. מדבר שקר תרחק."

כיום מדברים בליכוד על כ-5,000 'ליכודניקים חדשים', סוסים טרויאניים שצמחו בערוגות השמאל אך התפקדו לליכוד. בדיקה שנעשתה אצל רשם המפלגות העלתה שיש כיום בישראל למעלה מ-6,000 אזרחים בעלי רישום כפול – בליכוד ובעבודה, דבר שמהווה עבירה פלילית של ממש. אפילו כ-1,500 חברי מרצ רשומים כחברי ליכוד. ויש 3,000 אזרחים שרשומים כחברי הליכוד והבית היהודי, וגם 300 שרשומים חברי הבית היהודי והעבודה.

מצב זה הוביל את שיטת הפריימריז, שיא הדמוקרטיה, לידי פשיטת רגל. ראוי על כן שתיעלם מנופן של כל המפלגות בישראל. לא כל מה שטוב לאמריקה, טוב לישראל.

מנחם רהט

* * *

יהודה דרורי

שלוש שגיאותיו של ביבי שיעלו לו ביוקר

לפני פחות מחודשיים, עם משבר יציאת ליברמן ממשרד הביטחון, הסביר ביבי לעם ולאוהדיו כי אין הדבר מחייב את פירוק הממשלה, ולכן, אין כל צורך להקדים את הבחירות לפני מועדן החוקי בנובמבר 2019. לפתע, לפני כשבועיים, הוא מפרק את הממשלה ומכריז על בחירות בעוד 90 יום. מה קרה? מי מת?

ישנו הסבר הגיוני לכך וזה שלביבי נודע במפורט את מה שטראמפ עומד להעלות בתחילת ינואר – את הפתרון שלו לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכי הצעה זו של טראמפ, ככל שהיא הזויה וחסרת כל סיכוי למימוש, תגרום למשבר ביחסי ארה"ב וישראל. ברור שנתניהו אינו רוצה במשבר עם ארה"ב בשנת בחירות והיה ברור לו שטראמפ לא יציג תוכנית זו שלו בפני ממשלת מעבר ישראלית, אלא שלהחלטה זו של ביבי היו תוצאות שהוא לא חשב עליהן מספיק. שלוש שגיאות:

א. צפי של הסכנה מהגשת כתבי אישום נגדו ממש לפני שהציבור הישראלי ילך לקלפי יחד עם ההשפעה שתהיה לכתב אישום כזה על אפשרותו להמשיך ולעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר.

ב. היה פיספוס ברור באי-הגשת הצעת חוק להקטנת אחוז החסימה, דבר שהיה מסייע לחרדים ולחרד"לים (שותפיו הטבעיים והבטוחים) ולשתי מפלגות ימין קטנות – ובו זמנית מפורר את הרשימה הערבית המאוחדת.

ג. השגיאה הגדולה ביותר היתה באי-העברת חוק הגיוס, מה שהיה מונע ממנו להיות סחיט ע"י החרדים בהקמת הקואליציה הבאה שלו, ואפילו לכניסה להסכמים מוקדמים עם החרדים לגבי הקואליציה הבאה שיקים (כפי שעשה לפני הבחירות האחרונות...) זה רחוק עכשיו..."הם" ישבו על הגדר עד לאחר הבחירות כדי למקסם את דרישותיהם.

ממש לא מתאים לביבי, שמכלכל בדרך כלל את מעשיו בתבונה, שלא העריך נכונה את היווצרות המהפכות הפוליטיות החדשות שיצמחו מ"מצב החירום הפוליטי" שיצר בקרב המפלגות בארץ בגלל בחירות חפוזות בפתח... לכן הוא סימן מיידית (ושוב בחיפזון)  גם את טקטיקת התעמולה שלו כשיצא בסיסמה (השקרית בעליל) האומרת : שכל המפלגות שלא תומכות בו הן השמאל  (ורק הוא כביכול הימין האמיתי). בסיסמה זו יש מקום רב לתעמולת נגד שתוקיע  אותה.

אבל החשוב מכל הוא הלחץ המופעל על ביבי מההכרה שהמערכת המשפטית תבוא איתו בחשבון בקרוב מאוד, לכן כיום הם "האוייב" בעיניו ומכאן המתקפה שלו ושל שריו על מערכת המשפט בכל דרך אפשרית (כולל השבוע, "מתחת לחגורה", דהיינו, חשיפה של יחסי מין במערכת המשפט, דברים שאגב היו ידועים זה מכבר לעיתונאים חוקרים). פרטים מושפרצים כיום בשפע לתקשורת ע"י גורמים "לא מזוהים", בכוונה להכפיש את המערכת שעתידה לפגוע בנתניהו...

בדרך-כלל, סוג זה של רכילות מרושעת עלול אף לחשוף רכילות מינית מהעבר על נתניהו (וזו קיימת בשפע) – אבל למעשה נראה כיום שהסערה תפוג במהרה ונצטרך להמתין בסבלנות כדי לראות מה עוד יש באמתחתו של ביבי, למשל, האם אכן המתקפה של בנו יאיר על גדעון סער (ואשתו גאולה אבן) מסמנת תחילתו של מאבק בפריימריס בליכוד נגד האפשרות שצומחת בליכוד מנהיגות אחרת – אלטרנטיבית לזו של נתניהו?

יהודה דרורי

* * *

באבל על מותו של גדעון (גידי) השמשוני

בן פתח-תקווה

בן למשפחה ארצישראלית מפוארת

הלכנו יחד לאותו גן-ילדים של לאה בכר

ולמדנו בבית הספר פיק"א

הוא היה קצת שובב

אהוד

* * *

אורי הייטנר

1. איך לשפר את חוק הלאום?

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." פסוק זה, שתוּקָף בתוֹקֶף זכותנו הטבעית וההיסטורית, הוא ליבת הכרזתה של מדינת ישראל. הוא הסיבה והמסובב, הוא המהות, הוא הזהות של המדינה. זו הצדקת קיומה, זו תכלית קיומה. אילו חוּקקה חוקה מיד לאחר הבחירות הראשונות, כפי שהובטח במגילת העצמאות, ברור שהמהות הזו, שהיא אף 90% מתוכנה של מגילת העצמאות, היתה ליבת החוקה של מדינת ישראל. אולם הוחלט, בשעתו, שהחוקה תיבנה נדבך על נדבך באמצעות חוקי יסוד. באיחור של שבעים שנה, חוקק השנה חוק הלאום – חוק חשוב מאוד.

מן הראוי היה שחוק הלאום יתקבל בהסכמה רחבה, של כל המפלגות הציוניות. יוזמַת החוק, שנהגה במכון לאסטרטגיה ציונית לפני עשור, נועדה לעגן את היסודות המשותפים לכל הזרמים בציונות, דווקא בשל המחלוקת העמוקה ביניהם בשאלת הגבולות. היוזמה נועדה להכריז לעצמנו ולעולם, שגם אם אנו חלוקים בשאלה הטריטוריאלית, אנו מאוחדים במהותה של מדינת ישראל, בכל גבול שיקבע. לא בכדי, מי שאמורה הייתה להעלות את החוק הייתה יו"ר האופוזיציה ויו"ר "קדימה" ציפי לבני, בהנחה שהן הקואליציה והן האופוזיציה יתמכו בכך, וחבל שהיא קיבלה רגליים קרות, אולי כאשר הבינה שמדינה יהודית אינה באופנה ב"בייס" שלה.

חוק הלאום הוא חוק יסוד חשוב מאוד. העובדה שהוא לא התקבל בהסכמה רחבה, אלא היה מוקד למחלוקת, היא תקלה חמורה. בעיקר האשמה לכך נושאים מתנגדיה, אולם חלק מן האחריות היא על תומכיה, שלא עשו מאמץ ללכד את השורות ולהגיע לנוסח מוסכם.

מי שמתנגד למהותו של החוק, רואה במדינת לאום יהודית "גזענות", "אתנוצנטריות" ו"לאומנות" – באמת אינו אמור לתמוך בו. אולם מרבית מתנגדי החוק מאמינים ברעיונותיו, ולכן נכון היה טרם קבלת החוק ונכון גם היום, לנסות להגיע אתם להסכמה על נוסח החוק.

ההתנגדות לחוק נומקה בחשש מפגיעה בשוויון האזרחי של המיעוטים בישראל. זהו חשש שווא, כיוון שהחוק אינו פוגע בשוויון כהוא זה, שכן הוא כלל אינו עוסק בסוגייה זו. אולם אילו הכנסת משפט אחד לחוק, המבהיר זאת, היתה מכנסת תמיכה רחבה בחוק – הוספת המשפט היתה לתועלת, גם אם אין בה צורך ענייני.

כבר ב-2014 הצעתי מעל במה זו להוסיף לחוק משפט לפיו מדינת הלאום היהודי תקיים שוויון אזרחי מלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. לצערי, לא כך נעשה. אני מאמין, שלא מאוחר לתקן זאת.

היום אני משכלל את הצעתי. אני מאמין שאכן חשוב להכניס לחוקה של המדינה את השוויון האזרחי, אולם המקום הראוי לו אינו בחוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי אלא בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לשם יש לצרף סעיף ברוח זו, ולחוק הלאום, המעגן את סמלי הלאום – הדגל, ההמנון וסמל המדינה, יש להוסיף משפט המביע מחויבות למגילת העצמאות ולעקרונותיה.

2. צרור הערות 20.1.19

* מי ישמור על השומרים? – שחיתות היא רקב. מדינה מושחתת היא מדינה רקובה וחלשה. רקב ושחיתות הם איום גדול יותר מכל איום חיצוני על מדינת ישראל.

מדינה מושחתת אינה מדינה שיש בה שחיתות, אלא מדינה שחדלה להילחם בשחיתות. העובדה שהנשיא ורוה"מ לשעבר היו עבריינים לא הופכת את המדינה למושחתת, כי החברה התגוננה והם באו על עונשם.

התמיכה הגדולה בהתקפותיו של נתניהו על מדינת החוק ובניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק, עלולים לדרדר את ישראל למציאות של מדינה מושחתת. לכן, יש להילחם בתופעה.

הכלי המרכזי, לא היחיד, במלחמה בשחיתות, הוא המערכת המשפטית. שחיתות במערכת המשפטית היא נגיף נורא, כיוון שכאן בנוסף למארת השחיתות כשלעצמה, מדובר גם בכרסום הכלי שאמור להגן על המדינה מפני השחיתות ולהילחם בה. וזה קורה כאשר המערכת נמצאת בעיצומה של מערכה קשה נגד השחיתות, וכאשר היא נמצאת תחת מתקפה קשה מצד השחיתות.

פרשת "המין והמינויים" היא איומה ונוראה. שחיתות במערכת המשפט היא בגידה ובעיתוי הנוכחי זו בגידה בשעת מלחמה. יש לבער את הנגע הזה באפס סובלנות.

* מלחמת חורמה – יש שני סוגים של תגובות לפרשת השחיתות במערכת המשפט. יש הרואים בכך הוכחה לצורך לנהל מלחמת חורמה בשחיתות. יש הרואים בכך הזדמנות לנהל מלחמת חורמה במערכת המשפט.

* לא שוחד – לכאורה לכאורה לכאורה. אבל אם זה נכון, לכאורה, ששופטת מונתה, לכאורה, באמצעות שוחד מיני, לכאורה, לחבר לכאורה בוועדה למינוי שופטים – עוד נשמע ש... זה לא נקרא שוחד, כי איפה מעטפות הכסף? לכאורה, כמובן.

* שיימינג לשם שיימינג – המתקפות על איילת שקד בגין פרשת "המין והמינויים" מכוערת. אילו דובר על אחריות מיניסטריאלית של שרת המשפטים על דברים שקרו בתחום אחריותה –ניחא. אבל הניסיון לקשור בינה לבין הפרשה, בשל חברותה עם נווה, היא פוליטיקה מלוכלכת, של הכתמת יריבה פוליטית, אך ורק בשל היותה יריבה. הרי אלה שמנסים לקשור אותה לפרשה יודעים שאין לכך שחר. לא חסרות סיבות מוצדקות לבקר את השרה שקד, כמו פגישתה השערורייתית עם משפחות עצורי הטרור היהודי. אין כל סיבה לתקוף אותה סתם, לעשות לה שיימינג על לא עוול בכפה.

* שיטת "העולם הזה" – לאורי אבנרי, העורך המיתולוגי של "העולם הזה", היו דרכים יצירתיות ומקוריות להערים על הצנזורה ועל צווי איסור פרסום. לדוגמה, אם היתה פרשה שנגעה לאדם מסוים, אך היה צו איסור פרסום, הוא היה מפרסם כתבה על הפרשה בלי להזכיר את שם האדם. לצד אותה כתבה, כאילו בלי קשר, הוא היה מפרסם ידיעה על אותו אדם, עם תמונה גדולה. הקוראים הבינו.

מי עורך הדין הבכיר הקשור לפרשה הסודית במערכת מינוי השופטים? שמו נאסר לפרסום. מה עשו ב-ynet, טרם פרסום שמו של אפי נווה? פרסמו את תמונות כל חברי הוועדה למינוי שופטים, שחבריה הם שופטים, פוליטיקאים, עורכת דין ו... עורך דין אחד...

* האלשייך החדש – במשך שלוש שנים הוביל נתניהו מסע הסתה, השמצות, הכפשות ושיימינג שיטתי, מתוזמן ומתוזמר נגד מפכ"ל המשטרה לשעבר, מתוך ניסיון להלך עליו אימים ולהביא להפסקת חקירת החשדות נגדו, או למצער לעשות דה-לגיטימציה לחקירה ולחוקרים.

כאשר בסרטון האימים החדש נתניהו אומר על היועץ המשפטי לממשלה שמעשיו גרועים משל אלשייך, כל המון חסידיו ומעריציו מבינים היטב מי היעד הבא לשיסוי והסתה.

האיש הזה, החשוד בפלילים שמוכן להשאיר אדמה חרוכה ובלבד להציל את עורו, ומנהל מלחמת עולם נגד מדינת החוק, אינו ראוי ואינו כשיר להיות ראש ממשלה.

* לפני הכל – סיסמתו של בני גנץ, "ישראל לפני הכול", היא סיסמה רדודה ושדופה. אך כאלו הן סיסמאות בחירות, בדרך כלל, של כל המפלגות בכל מערכות הבחירות. ובכל זאת, יש כאן הברקה. כאשר גנץ אומר "ישראל לפני הכול", הוא מציב חלופה למפלגה שהאידיאולוגיה החדשה שלה היא "המנהיג הוא הכול", ושנערי השליחויות של מנהיגה השתלחו השבוע בפראות בגנץ.

* והמנצח הוא – שליחי נתניהו פתחו במרוץ, מי ישתלח בגסות ובקיצוניות רבה יותר בגנץ. מי ירחיק לכת יותר מכולם בהצגתו כשמאלן קיצוני עוכר ישראל. המועמד הטבעי לנצח בתחרות כזו, יאיר, היה עסוק השבוע בסססמולן אחר, גדעון סער. אז מי ניצח בתחרות?

אף אחד לא הצליח להתחרות עם הפרודיה של "ארץ נהדרת". הרי הם אלופי ההגזמות. בפרודיה הוצג גנץ כאיש דאע"ש. ואת זה כבר אף אחד לא יעקוף, נכון?

אז זהו, שלא. מי שעקף את "ארץ נהדרת", היה מי שתקף את גנץ משמאל, ולא בפרודיה. בפשקוויל של רוגל אלפר – גנץ הוא פשוט נאצי. לא פחות. והסיסמה "ישראל לפני הכול" היא בסך הכול העתק-הדבק של ההמנון הנאצי "דויטשלנד איבר אלס". כדי לגוון, גנץ היה בפשקוויל גם פשיסט, לאומני קיצוני, ונחשו אם הופיעה בפשקוויל המילה אפרטהייד?

* נגד הממלכתיות – ח"כ מרב מיכאלי, שאין ומעולם לא היה קשר ולו קשר מקרי בין השקפת עולמה לדרכה של תנועת העבודה, ועצם העובדה שהיא ח"כית מטעם מפלגת העבודה מעידה על הידרדרותה הרעיונית של מפלגה זו, פירסמה בשוקניה פשקוויל התוקף את איזנקוט על ה"הדתה" בצה"ל בתקופתו. התבכיינותה בנושא זה היא תמונת ראי של התבכיינות הרבנים החרד"ליים התוקפים את איזנקוט על ה"החלנה" בצה"ל. אלה ואלה טועים – אין בצה"ל לא "הדתה" ולא "החלנה". אלה ואלה מעידים בעיקר על עצמם – הם אינם רוצים שצה"ל יהיה צבא העם הממלכתי, אינם רוצים שצה"ל יהיה הצבא של כולם, הם מנסים להפוך אותו למיליציה בדמותם, ותוקפים את מפקדי צה"ל שאינם מאפשרים זאת. מיכאלי כתבה זאת בפירוש: אסור שהצבא יהיה לא-חילוני. אין שום הבדל בין אמירה זו, לאמירה שאסור שהצבא יהיה לא-דתי. האמת היא שאסור שהצבא יהיה דתי ואסור שהצבא יהיה חילוני. הצבא חייב להיות ממלכתי, צבא העם, הצבא שכל חלקי האוכלוסייה יוכלו לשרת בו ולתרום בו ככל יכולתם.

באותו פשקוויל מיכאלי גם קראה לפרק את המכינות הקדם-צבאיות. המכינות הללו הן בין המפעלים החשובים והמוצלחים ביותר בחברה הישראלית בדור האחרון – מרכזים להעצמת מנהיגות חברתית, אזרחית וצבאית; מנהיגות ערכית, מוסרית, נוטלת אחריות. אז מה הבעייה? שמפעל המכינות מחנך לציונות. ועל זה מיכאלי אינה יכולה לסלוח.

גילוי נאות – אני יו"ר עמותת המכינה הקד"צ מדרשת השילוב, בנטור שבגולן.

* יהודיית מחמד – אפרופו מרב מיכאלי. עם הודעתו של דב חנין שלא יוסיף לכהן בכנסת, הרשימה המשותפת מחפשת יהודי מחמד חלופי. נדמה לי שמרב מיכאלי מתאימה לרשימה המשותפת הרבה יותר מאשר למפלגת העבודה.

* אירופה של המאה ה-21 – מכל הסערה הפוליטית הפוקדת את בריטניה, החשש הגדול ביותר שלי, הוא שהצורר האנטישמי קורבין יעלה לשלטון. האם אירופה לא למדה את לקח המאה ה-20? האם היא שכחה איזה אסון המיטה עליה האנטישמיות?

* לדחות את ההצעה – איני יודע אם יש אמת בידיעות על פיהן "דיל המאה" של טראמפ הוא ברוח "מתווה קלינטון", כלומר מדינה פלשתינאית כמעט בגבולות 4.6.67, נסיגה מבקעת הירדן, חלוקת ירושלים, "חילופי שטחים". אולם אם זה נכון – ישראל תהיה חייבת לדחות את התוכנית, המנוגדת לאינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלה. לא יהיה קל לומר "לא" לטראמפ, אדם לא צפוי שתגובתו אינה צפויה, בוודאי אחרי החלטותיו הפרו-ישראליות בנושא ירושלים ואיראן. יהיה צורך, לשם כך, לגלות כושר עמידה ונחישות. נקווה שזה "פייק דיל".

[אהוד: יש לקוות שראש הממשלה המושחת בעיניך, שאתה שש כל כך להפילו, יספיק עוד לטפל היטב גם בדיל הזה של טראמפ לפני שיכניסו אותו, לקול מצהלותיך הצדקניות – לכלא מעשיהו].

* מהי עסקה ראויה – על פי גורמים בחמאס, מתנהלים מגעים בין הארגון לבין ישראל על עסקת שבויים לפני הבחירות.

לידיעות שבאות מן האוייב, בעיקר בנושא השבויים והנעדרים, אני מתייחס כאל לוחמה פסיכולוגית, כל עוד לא הוכח אחרת.

עם זאת, אביע את עמדתי העקרונית: תמורות גופותיהם של חללי צה"ל, עלינו להעביר לידי חמאס את כל גופות המחבלים שבידינו, אך אפילו לא מחבל חי אחד. אם בידי חמאס אזרחים ישראליים חיים, שחצו את הגדר – תמורת שחרורם ניתן לשחרר אסירים פלשתינאים ללא דם על הידיים, בפרופורציה של 1:1. וגם אם נחרוג מעט מן הפרופורציה, זה לא סוף העולם.

בשום פנים ואופן אין לחזור לעסקאות בנוסח ג'יבריל, טננבאום ושליט. אם תהיה עסקה שתשבור את הנוסחה של העסקאות הנ"ל, יהיה זה הישג מדיני, ביטחוני ומוסרי גדול.

עסקה ראויה תהיה מבורכת בין אם תתבצע לפני הבחירות או לאחריהן. לעסקה שאינה ראויה, יש להתנגד בין אם תתבצע לפני הבחירות או לאחריהן.

הגיעה השעה שהממשלה תאמץ את המלצות ועדת שמגר, שהיא עצמה הקימה אחרי עסקת שליט.

* קופץ למים – בבחירות הקרובות אתמודד לכנסת ברשימת תל"ם בראשות בוגי יעלון. אני מקווה שהתנועה תוביל אלטרנטיבה למהלך המסוכן של קיטוב והקצנה לימין ולשמאל, שמסכן את החברה הישראלית, ותעצב מחדש את המכנה המשותף הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, שמשלב אחריות ביטחונית ומדינית עם הקפדה על מדינת חוק ועל מנהיגות של יושרה, אמינות ודוגמה אישית.

* ביד הלשון: סלה – בשלט הדרכה, בשביל היורד לאתר בית הכנסת העתיק עין נשוט, במרכז הגולן, מצוטטת כתובת שהתגלתה בבית הכנסת: "אמן סלע שלום".

אמן סלע?! לא אמן סלה?! של מי הטעות? של כותב הכתובת לפני 1,500 שנה, או של כותב שלט ההדרכה?

הכותב המקורי לא טעה. הכתובת העדינה, בצבע אדום, שהופיעה על קיר בית הכנסת, היתה: "שהתקין/... אמן סלה שלום." הכתובת העדינה התפרקה לשברים קטנטנים עוד בטרם הספיקו לצלמה.

דפנה וערן מאיר כתבו בספרם "בתי כנסת קדומים ברמת הגולן": "נוסח כתובת זו מופיע בכמה מבתי הכנסת הקדומים של ארץ ישראל ובהם רחוב וחמת גדר והוא חותם את דברי הברכה המהללים את אלו שתרמו מכספים להקמה. יש להניח שהכתובת נפתחה במילים "זכור לטוב פלוני בן אלמוני שהתקין (רהיט או פריט אבן כלשהו, ונחתמה בברכה) אמן סלה שלום."

מה פרוש המילה סלה? המילה מופיעה בתנ"ך 74 פעמים, מתוכם 71 בתהילים ו-3 בחבקוק. כמעט תמיד בסוף הפסוק. על פי אחת הגרסאות, זהו פשוט סימן לסיום הפסוק. גרסה מקובלת היא שזהו ביטוי מליצי, שירי, שמשמעותו לנצח, לעד. אולם ההסבר הזה אינו תואם את כל מופעי המילה. פירוש נוסף הוא חיזוק ואישור אמיתות הפסוק, בדומה ל"אמן".

אורי הייטנר

* * *

רוֹן גֵּרָא

לד"ר רוּתִי לָאוֹפֵר

"יַתְמוּת מֻקְדֶּמֶת

חָרְצָה אֶת חַיֶּיהָ"

רוֹפְאָה אֲצִילָה

אֶלֶף קוֹלוֹת פָּעֲמוּ בָּהּ.

סוּפַת בְּרֵאשִׁית נִגְּנָה בָּהּ.

בֵּין נָשִׁים מְטֻפָּלוֹת

בֵּין כְּאֵב יַתְמוּתָהּ צָמְחוּ

שִׁירֵי קוֹצִים בְּגוֹנֵי  פָּז.

וַרְדֵי עַצֶּבֶת קִשְּׁטוּהָ.

גַּם אִם צִמְּחָה לָהּ מִשְׁפָּחָה חַמָּה

לְתִפְאֶרֶת

כִּי לְבַדּוֹ בִּכְאֵבוֹ יִהְיֶה אָדָם

בִּכְאֵב יַתְמוּתוֹ הַמֻּקְדֶּמֶת.

עַד בָּא – הוּא בְּשִׂישִׂי

עָמֹק בְּתוֹךְ הַלֵּיל,

הוּא אֲשֶׁר גָּדַע אֶת אִמָּהּ,

בָּא נָטַל אֶת נִשְׁמַת רוּתִי,

כִּי לְבַדּוֹ יִהְיֶה אָדָם

וּלְבַדּוֹ יִכְלֶה עַד מָוֶת.

ת.נ.צ.ב.ה

לזכרה של רופאה אונקולוגית ומשוררת

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ל"ז. ליד מכונות ההלחמה

מה שקרה אחר כך עם מכונות הגפרורים של האחים מאיר, לא שייך לתולדות חייו של הצבר המצוי, אבל אני מוצא לנכון לכתוב עליהן למען ההיסטוריה, כי כל הנוגעים בדבר כבר אינם איתנו, ואילו אני זכיתי לשבת עם משה ומרדכי ב'שבעה' של בנימין אחיהם, ולא הנחתי להם עד שהשלימו לי את סיפור הגפרורים.

אחרי שהמכונה הראשונה הגיעה לביירות והחלה לעבוד לשביעות רצונו של כיתני, הוא הודיע להם שהוא מייפה את כוחו של זאן א-קאווה, נציג המשפחה בבגדד, שיסכם עימם על הקמת מפעלים דומים בעיראק. א-קאווה היה איש נעים הליכות ובעל קשרים מתאימים בחוגי השלטון. עד מהרה הקימו חברה חדשה ורשמו הזמנה של 10 מכונות במחיר של 3500 לירות שטרלינג למכונה, ובתוספת של 5% מהמחזור לטובת האחים מאיר.

כנשיא כבוד של החברה התמנה לא אחר מאשר תאופיק א-סאני, שהיה ראש ממשלת עיראק לשעבר.  היחסים עם תאופיק היו ידידותיים מאוד וחרגו מעבר לשיחות הרשמיות. הוא היה נוהג ללחוץ את ידי שלושת האחים, לחבקם ולהגיד:  'אנחנו בני דודים. יש לנו אותו דם.'

בשלב יותר מאוחר, כשהמכונות החלו לפעול ותאופיק החל לקבל את התמלוגים המתאימים, הם סיפרו לו שבשבוע הבא, יום שני בנובמבר, יום הצהרת בלפור, נוהג ההמון לצאת לרחובות ולפרוע ביהודים. תאופיק הודה שלא ידע על כך, 'אבל אם אתם רוצים – אמר – אסדר כך שבאותו יום יהיה עוצר ואיש לא יעז לצאת לרחוב.' היתה זו השנה היחידה בבגדד, 1945, שבה לא נערכו פרעות בשני בנובמבר.

אחרי ההצלחה בעיראק, לא היה קשה לחדור גם למצרים. נוצר קשר עם מנהל הבנק המצרי בבגדד, והוחלט להקים שותפות עם עבדאללה זלקה, בנו של  בעל הבנק. עבדאללה הביא את חיילי פאשה, דודו של המלך פארוק, ועשה אותו לנשיא החברה. חיילי היה נשוי לנכדתו של השולטן האחרון וקיבל ממנו כנדוניה יאכטה מצופה זהב טהור, שעגנה על הנילוס ושימשה לו כמשרד. הפגישות עימו נערכו בתא מפואר על הסיפון העליון והיו מלוות בגינוני טקס וכיבוד רב. חיילי פאשה היה אז כבר די קשיש ולא שמע טוב. כל זה לא הפריע לו לאהוב כסף ושררה, והיו לו כל הקשרים הנדרשים. משהוסרו מחיצות החשדנות ונוצרו יחסי קירבה, הביא משה ליאכטה את יוסף יעקובסון, שהוצג כאחד ממקורבי המפעל, אך היה למעשה איש הלשכה של בן גוריון, שחשב לנכון שיהיה מישהו משלנו, שיוכל ליצור מגע עם המלך פארוק. לשותפות הוכנס גם אחיו של שר האוצר הסורי, תוך ראייה עתידית של נעיצת שורשים בדמשק. 

את ניהול העסקים בקהיר הפקידו האחים בידי דודם חיים שכטר, שהקים מפעל עם עשר מכונות גפרורים. מפעל זה, שהוקם בפאתי קהיר, זכה להצלחה כבירה, ומניות היסוד, שעלותן היתה ארבעה וחצי לירות שטרלינג, עלו תוך זמן קצר בארבעה מאות וחמישים אחוז.

לרוע המזל המצב הפוליטי החל להתדרדר, התקרבה שנת 1948, התחילה מלחמת העצמאות, הדוד שכטר התכונן לעזוב את מצרים, אך חיילי פאשה ערב לשלומו ולא נתן לו לעזוב את המפעל. רק בשנת 1950 נתנו לו לצאת ממצרים ואפילו הרשו לו לקחת קצת כסף.

המלחמה קטעה את העסקים עם מצרים ועיראק ורק בקפריסין, שגם בה הוקם מפעל קטן, המשיכו ליצר גפרורים. עד שדרכי הים התאוששו, ההובלה באניות חזרה להיות כשהיתה ולמחיר גפרורי העץ שוב לא היו מתחרים. 

את מפעלי הגפרורים החליפו האחים במפעל טכסטיל באזור התעשייה של פתח תקוה. מפעל זה נדחק הצדה עם בואו של הפלסטיק לעולם. התוכנית של בנימין היתה שאני אעבוד כל חודש במחלקה אחרת של המפעל ואחר כך, אחרי שאכיר את כל המפעל, אעבור למשרדי ההנהלה ואהיה עוזרו ויד ימינו של אימריך ביכלר. בחודשים הבאים  אסע לראות מפעלי פלסטיק בחו"ל, אבקר בתערוכות ואם אמצא איזה מפעל שראוי להביאו ארצה, תינתן לי כל העזרה הדרושה.

הייתה זו תוכנית עם עתיד רב מעללים, אך אני לא הרגשתי שזה ייעודי בחיים. בדומה לאכזבה שהנחלתי לאבי כאשר לא הייתי מסוגל ללכת בדרכו, כך גם עכשיו לא פניתי לעבר ההנהלה. נשארתי לעבוד במפעל כפועל במשכורת של מנהל, עד אשר אצליח לכסות את ההפסדים  שגרמתי למשפחה בעקבות הסרט "אולי תרדו שם".

מכל המחלקות מצאה חן בעיני מחלקת הלחמות הפלסטיק והחלטתי להישאר בה. היתה זו מחלקה חדשה שהוקמה לא מכבר ביוזמתו של בנימין חותני. בנימין הרבה לנסוע לחו"ל כדי למצוא קשרים ורעיונות להרחבת המפעל בפתח-תקווה. היה לו כישרון מיוחד לשכנע בעלי מפעלים למכור לו ידע ללא תשלום במזומן, אלא רק באחוזים מההכנסות. הרבה פעמים הוא הצליח לשלם גם ברעיונות שהעניק ליצרנים. כאשר התחילו לייצר שקיות רשת, המשמשות כיום בעיקר לאריזת תפוזים, הוא הגה רעיון שניתן לארוג מהן שטיחים קטנים לחדר האמבטיה. כשראה באחת התערוכות תצוגה של קופות חסכון לילדים מפלסטיק רך וביניהן קופה בצורת בית בעל גג מעוגל, עלה על דעתו שניתן לחבר שני גגות כאלה ולהפוך אותם לכדור. בתקופת הצנע,  לאחר קום מהמדינה, היו כדורי הפלסטיק האלה, הכדורים היחידים של ילדי ישראל.

את מחלקת ההלחמות שבה בחרתי לעבוד, בנימין הקים בעקבות קשריו עם משפחה יהודית במילאנו. משפחת לוטווק. הוא הכיר את אבי המשפחה באחת התערוכות במילאנו וזה הזמינו לביתו לקבלת שבת מסורתית. ליד השולחן  ישבו האב, האם וארבעת ילדיהם.

מבין ארבעת הילדים זכה יותר מאוחר לפרסום אדוארד לוטווק, שהתגלה ברבות הימים כפרשן צבאי וכתב ספר "איך לעשות מהפכה" (קוּ דֶ'אֶטָה) ששימש אחר כך כספר הדרכה להרבה מהפכות באפריקה. לי היה קשר עקיף עם ספר אחר שלו על תולדות כלי הנשק בעולם.

זה היה כאשר אדוארד בא לארץ, התארח בביתנו, ומצא בי אוצר בלום לקרבות מלחמת העצמאות. יותר מכל התרשם מקרבות חירבת מחאז ומהסיפור על שבתאי של רינה, שנהג במשאית שעליה הוצב תותח אנטי טנקי. עם המשאית הזאת שבתאי נהג ברוורס אל מול הזחל"מים המצרים שהסתערו עלינו. בספרו כתב אדוארד שהפטנט הזה היה אבי אבות התותחים המתנענעים, שאחר כך יצרו רבים כמותם בכל העולם.

   יומיים-שלושה אחרי שהגיע לארץ, הבין אדוארד שיש לו כאן עבודה ליותר משבוע ושאל אם ידוע לי על דירת חדר להשכרה.

מיד נזכרתי בגרושה הצעירה שגרה בביתנו וירדתי איתו לשאול אותה אם היא יכולה להשכיר לתקופה קצרה את אחד מחדרי דירתה.

לאמירה (שם בדוי) לא היו תכניות השכרה, אבל כנראה שהקליינט שהבאתי מצא חן בעיניה מהרגע הראשון, והיא הזמינה אותו לראות את הדירה ואת החדר שבא בחשבון להשכרה. אמירה לא הייתה יפיפייה גדולה, אבל ידעה לדבר אנגלית שוטפת וגם לשאול כל מיני שאלות. עליתי לדירה והשארתי אותם לבד. הוא חזר אחרי חצי שעה, כדי לקחת את המזוודות שלו ולרדת קומה אחת למטה. במשך החודשיים ששהה בארץ גר אצלה וכנראה היה מרוצה. לא שאלתי אותו כמה שכר דירה היא דרשה, אבל לפי הסלים המלאים שעימם היה חוזר בתום יום עבודה, אני מבין שהיה להם הסכם שהוא יקנה אוכל והיא תבשל.            

את ידיעותיי על משפחת לוטווק השלמתי כשהתחלתי לעבוד במחלקת ההלחמות. מי  שהכיר אותם טוב היה יוסי פורת מנהל המחלקה. יוסי היה בחור צעיר שגמר את שירותו הצבאי, התחתן וחיפש עבודה. בנימין קיבל עליו המלצות טובות והציע לו לנסוע לחודש למילאנו, להתגורר אצל משפחת לוטווק ולעבוד במפעל הפלסטיק שלהם. אחרי שיכיר את מכונות ההלחמה, יחזור לארץ וינהל כאן  את מחלקת ההלחמות, שיקימו לפי אותו מדגם.

המחלקה של יוסי היתה האחרונה שאליה הגעתי בסבב ההכרות שלי במפעלי מאיר. חוץ מיוסי והמסגר אלברט, היו במחלקה כעשר עובדות צעירות, רובן עולות חדשות מרוסיה או מצפון אפריקה. כשאני הגעתי הם עסקו ביצור כיסאות מתכת עם ריפוד ספוגי שיוצר במחלקת הפוליאוריטן. את הריפוד כיסו ביריעות פי וי סי שאותם הלחמנו. מחלקת ההלחמות מצאה חן בעיני ואני העדפתי – לשמחתו הגדולה של ביכלר המנכ"ל – להישאר לעבוד במחלקה ולא לעבור להנהלה. בנימין נאלץ להסתפק בזה שיש לו נציג משפחתי שמגיע כל בוקר למפעל ויכול לדווח לו על מה שעיניו רואות. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

משה כהן

נורה בגלל היותו שחור

אל תשפוט את רעך עד שתהיה במקומו.

תנסו לדמיין את עצמכם מותקפים בסכין ועליכם להגיב בו ברגע. 

אין לכם זמן להתלבטות.

זה היה מצבו של שוטר שבא להגן על הציבור. 

זה מצב לא פשוט. 

גורם אחראי לא ימהר להסיק מסקנות בטרם הסתיימה חקירת התקרית. 

זה לא מונע מהתקשורת לתת ביטוי נרחב ומהדהד להאשמות בני משפחת ההרוג באופן אוטומאטי, לרבות נאומים חוצבי להבות ארוכים ברדיו, ולהפנות אצבע מאשימה אל השוטר.

היהודים ממוצא אתיופי למדו שעל כל עבירה שלהם אפשר לטעון להפליה ולגזענות והתקשורת תתמוך בהם לאורך כל הדרך.

מי אחראי להשתוללות חמושה של אדם מעורער בנפשו המסכן את הסובבים אותו?

הייתה אחריות עיתונאית?

משה כהן

ירושלים

* * *

תקוה וינשטוק

ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות

בעקבות מאמרה של ד"ר שרה"לה אורן: "למונחי 'יער' במקורות היהודיים."

   לקראת ט"ו בשבט, חג האילנות הנחוג היום, סטתה הבוטנאית ד"ר שרה'לה אורן ממסגרת מאמריה על "צמח חודש" מסוים, וכותבת תוך בקיאות רבה במקרא על מונחים המתייחסים לכלל "עצי השדה" בארץ. עצים שהיוו חלק מהנוף שעליו דיברו הנביאים, שיצרו בין השאר בבואה של תצורת הנוף עליו דיברו הנביאים: חורש, יער, שרון, כרמל ולבנון. ריבוי המושגים של העצים נותן תחושה כי בתקופת המקרא היה בארץ נוף צמחי עשיר. נוף שהקרן הקיימת פועלת להחזיר את עטרתו ליושנה.

שרון – חבל הארץ בין נחל תנינים (מעגן מיכאל) לירקון, מחוף הים להרי שומרון. עד לתקופה העות'מאנית הצטיין האזור בריבוי הצומח, בעיקר בעצי אלון התבור.

שרון (באכדית: שרוני – יער) – גם בתרגום השבעים. מסמל "שרון" לעיתים אזור ירוק, עתיר מרעה. בדברי הימים מתואר השרון כגבול נחלת שבט גד באזור הגלעד בעבר הירדן "וישבו בגלעד בבשן ובבנותיה ובכל מגרשי שרון על תוצאותם." (דברי הימים א, ה ט"ז.).

זאב וילנאי, חוקר ארץ ישראל, מספר על זקן עיוור שנכדו הובילו על חמור באזור השרון. מדי פעם התכופף הזקן. "למה אתה מתכופף?" שאל הנכד. והזקן השיב שזכורים לו מנעוריו האלונים הגדולים שיש להתכופף כשעוברים בקרבתם. [אהוד: ראו את גילגולו של הסיפור ברומאן "המושבה שלי"*].

   לבנון – מייצג עצים גבוהים המשמשים לצרכי בניין, לרוב בניין בניני פאר כבית המקדש. "כבוד הלבנון אלייך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדיו לפאר מקום מקדשי." (ישעיהו ג,  כ"ה).

לעיתים "הלבנון" הוא כינוי למקדש עצמו: "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים כ"ה). וכן לפי תרגום אונקלוס וגם רש"י, יש ו"הלבנון" הנו שם נרדף לעצי ארז וברוש: "אני עליתי מרום הים ירכתי לבנון ואכרות קומת ארזיו מבחר ברושיו." (מלכים ב' י"ט וישעיהו  ל"ז).

כרמל – מייצג במקרא מקום חקלאי דשן. כרם-אל,  וכן צמיחה נמוכה. המקרא מדגיש כי האל יכול לייצר תהפוכות: הגבוהים – לבנון – יהיו נמוכים כצורת כרמל ולהיפך: כדברי הנביא ישעיהו: "הלוא עוד מעט מזער ושב לבנון לכרמל והכרמל ליער ייחשב." וגם להפך – מציינת שרה'לה אורן במחקרה: "והיה  מדבר לכרמל וכרמל ליער יחשב." (ישעיהו פרקים כ"ט ול"ב).

  קיים ויכוח מהותי בעניין ההגדרה של "חורש" ו"יער" – קובעת ד"ר אורן. לדעת זוג הבוטנאים הראובני, חלקים רבים בארץ היו מכוסים בחורש ים תיכוני אותו צריך היה לבער ולברא לטובת שטחי חקלאות. בשפה הבוטנית מוגדר "חורש" כסבך צפוף של עצים, שיחים ומטפסים. זו תצוגת נוף האופיינית לחלקים רבים בארץ ובאגן הים התיכון ומכונה "חורש ים תיכוני". ואילו "יער" מוגדר כנוף של עצים גדולים שביניהם רווח – המתכנה בצורה המפותחת שלו "יער פארק".

הראובנים  סברו שהגדרות אלה, אותן אישר ועד הלשון, מקורם בטעות. לדעתם "יער" המופיע הרבה במקרא מבטא דווקא נוף סבוך התואם להגדרת "החורש הים תיכוני". הם הדגישו את השימוש הרב במלה יער" בספרי הנביאים והכתובים המספרים על פרקי ההתנחלות בארץ אחרי כיבושי יהושע. לגרסתם זו הוכחה לשפע הצמחייה שאיתו התמודדו בני ישראל בתהליך ההתנחלות וההתבססות החקלאית. נוף צמחייה סבוך ועשיר זה משמש לנביאים כאיום לעונש –  הרס המאמץ שהשקיעו בחקלאות עקב חטאיהם.

פעמים רבות במקרא מובא "יער" סמוך ל"סבך" או כמקבילה ל"שמיר ושית", צמחי הבר. שבט אפרים מתלונן בפני יהושע על שקבל נחלה מצומצמת, מכוסה יער. יהושע מאשר את טענתם ומנחה אותם לעלות לאזור ההר "כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו והיה לך תוצאותיו." (יהושע י"ז ). בנאום תוכחה נגד עם ישראל מתאר הקב"ה את כעסו כמו שרפה גדולה של סבך או חורש ים תיכוני: אומר הנביא ישעיהו ( ט' כ"ו ) – "כי בערה כאש רשעה ושמיר ושית תאכל ותצת בסבכי היער" והנביא מיכה מתאר את ההרס כהשתלטות הטבע על העיר הבנויה: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער."

כשהגיעו המכבים "ויראו את המקדש ששמם והמזבח מחולל והשערים שרופים ובחצרות גדלים סבכים כמו ביער או כמו באחד ההרים." (מכבים א, ד).

בערבית "יער" מתאר נוף טרשי עשיר וסבוך בצמחים נמוכים ושיחים המזכיר את החורש הים תיכוני.

   לדעת הראובנים המילה "חורש" מבטאת נוף של עצים גבוהים ומצלים. לדידם, המילה "חורש" מדגישה (בהיפוך אותיות) את הרחש שיוצרת הרוח בעברה ברווחים שבין העצים ואילו הסבך אינו מאפשר מעבר רוח.

את החורש ניתן למצוא בקרב האורנים הגדלים גם בסְפר של המדבר וגם בנוף הארזים. דוד הבורח משאול מסתתר בסביבת חברון במדבר יהודה. שם, ביער יתיר, נמצאו שרידי אורן. האורן מתאים לצמוח במקומות יובשניים, לא כן האלון והאלה. "הלוא דוד מסתתר עימנו במצדות בחורשה בגבעת החכילה אשר מימין הישימון" נכתב בשמואל א', כ"ג, י"ט.

יותם בנו של המלך עוזיהו, בנה באותו אזור ספר מדברי: "וערים בנה בהר יהודה ובחרשים בנה בירניות ומגדלים" (דברי הימים ב'). לעומתו מכנה הנביא יחזקאל את אשור כנוף עצי ארז המוכרים לנו כיער, אך משתמש דווקא במילה "חורש": "הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וחורש מצל וגבה קומה." (יחזקאל ל"א, ג').

ארבעת  בני משפחת הראובני – ההורים אפרים וחנה, הבן נוגה והבת אילת השחר – חקרו את צמחי הארץ לאור דברי הנביאים וחז"ל שנבעו מעצם הישיבה בארץ. את מחקריהם ביטא נוגה בגן הגדול שהקים, נאות קדומים". בשנת תשנ"ד, 1994, זכה הגן  בפרס ישראל  בהיותו "השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל... תופעה ייחודית הממלא ייעוד לאומי ממדרגה ראשונה... ההווה והעתיד מתמזגים יחד עם נופי הקדומים למסכת מתמשכת המבטאת את תמצית חיינו. מפעל זה לא היה בא לעולם אלמלא נוגה הראובני, שבעקשנותו הבלתי נלאית במשך עשרות שנים הצליח להביא רעיון זה לכלל הגשמה."

ביום שישי, כ"ה  בשבט, יתקיים בנאות קדומים יום העיון לזכר נוגה הראובני והפעם הנושא הוא  "שלל צבעים רקמה"  – צמחי צבע קדומים.

ברחבת "היכל התרבות": שיר של יהודה עמיחי

סוף סוף הושלם שיקום הרחבה שליד "היכל התרבות" בתל אביב. בחלק הנושק לרחוב הוברמן, בפתח גרם מדרגות קצר שבסופו דלת נעולה (כנראה אחד הפתחים למעליות) – מופיעים שני קירות פיברגלאס ועליהם רשום בעברת ובאנגלית השיר 'קולאז'. מילים יהודה עמיחי, מוסיקה צבי אבני:

  "הירח הקשור בשרשרת / שותק בחוץ. / הירח שנאחז בחורשת הזיתים / אינו יכול להשתחרר / הירח של התקוות העגולות / מתגלגל בין עננים." מתוך "שירים לאישה". ספרי שירים  1948-1962.

ובצד – תווים של צבי אבני לסופרן, כלי הקשה וסרט מגנטי.

* * *

* הקטע מתוך "המושבה שלי"

שנכתב בעקבות הסיפור של זאב וילנאי

שיח' ערבי מיפו, שעימו היה דודי מיודד, סיפר לו: "סבא, כשהיה צעיר, היה הולך לרגלי עסקיו מיפו לעיירה טול-כרם, וחזרה, דרך יערות השרון. כאשר חצה רכוב על חמורו את מעבה היער, לא היה יכול לשבת עליו זקוף. בגלל שפע הענפים העבותים היה אנוס לגחון על גב החמור.

 "אחרי שנים רבות נתעוור סבא בשתי עיניו וישב בבית בניו בטול-כרם. פעם, בהיותו בן מאה שנה בקירוב, ביקש את בניו להובילו ליפו, לדרוש בשלום קרוביו הרבים ולנשום עוד פעם אחת בחייו את אוויר הים המלוח ואת פריחת הפרדסים ולשמוע את נגינת הגראמופון.

 "הרכיבו אותו על חמור ואני, שהייתי אז נער, צוּויתי ללוותו בדרך. כאשר באנו אל מרחבי השרון, היה סבא גוחן ומכופף עצמו על גב החמור.

 "שאלתי אותו: 'סבא, מדוע תגחן ולא תשב זקוף?'

 "אמר לי: 'נכדי היקר, זכור אזכור עוד מנעוריי את הסביבה הזאת והיא כולה מיוערת עצים עבותים. ותמיד כאשר עברתי פה רכוב על חמורי, הייתי כפוף עליו. גם עכשיו ירא אני פן אפגע בענפים הסבוכים והכבדים!'

 "אמרתי לו: 'הו, סבא! אינך אלא טועה. חלפו הזמנים, אין יערות על פני השרון, רכב זקוף ואל תירא!'

 "אבל סבא רק נצמד יותר אל החמור, ושמעתיו בוכה על חורבן היערות ואומר: 'היער כמוהו כאישה הגונה. אם תגלחנו – ומצאת זונה!' – וכך רכב סבא כפוף, כפוף, עד שהריח את הירקון ונזדקף."

אהוד בן עזר

* * *

חיים יואבי רבינוביץ

ט"ו בשבט בגלות פולין לפני 68 שנה

רק על עצמי, לספר ידעתי, לפני 68 שנה הייתי ילד בן 6, בעיר לודג' שבגלות פולין. האווירה בין יהודי פולין, "שארית הפליטה" מיהדות של כ-3.5 מיליון יהודים, היתה קשה. רוב היהודים שאפו לצאת לארץ ישראל ורק מעטים קיבלו אישור לצאת. נראה היה שהשלטונות הקומוניסטיים הולכים וסוגרים את שערי היציאה מפולין. בבית הספר היהודי התחילו ללמד פולנית, מה שלא נעשה מאז השואה, סימן מובהק לכך שהיהודים שנותרו בפולין, אולי יישארו שם, כנראה עד בואו של המלך המשיח.

ערב ט"ו בשבט, השיגה הקהילה היהודית המקומית, ארגז אחד של תפוזי זהב מארץ ישראל,  והם נמכרו במחיר לא זול, תפוז אחד לכל משפחה.

ערב מושלג אחד, חזר אבא ז"ל מהעבודה והחליט לקחת אותי, ילד כבן 6, לרכוש יחדיו עימו את התפוז הנכסף מארץ ישראל. אימא ז"ל התנגדה שבנה יקירה בן ה-6 יצא בערב חורפי ומושלג שכזה, אך אבא התעקש, לקח את שקית הטלית ויחד יצאנו לדרך.

כך צעדנו בשלג, כאשר אבא הטיל עלי את "האחריות הכבדה" לשאת את השקית, שבתוכה התפוז היחיד שרכשנו.

בבית שמנו את התפוז בקערה גדולה, שהונחה במרכז השולחן. השכנים היהודיים באו להתבונן בתפוז הקדוש מארץ ישראל, ולגאוותי לא היה גבול, על כן הזמנתי את חבריי היהודים והפולנים, לראות את "התפוז מארץ הקודש".

בליל ט"ו בשבט, התיישבנו בבית מסביב לשולחן, לסעודה משפחתית חגיגית. אבא בירך בורא פרי העץ ושהחיינו, ואז עשה "מעשה שלא יעשה". הוא לקח סכין וחתך לארבע את התפוז מארץ ישראל. ואני, ילד יהודי קטן, פרצתי בבכי. איך אפשר לחתוך את התפוז היחיד מארץ ישראל, שכל כך התגאיתי בו?

ואז אבי הוסיף את התפילה שהיתה נהוגה בגולה בליל ט"ו בשבט: "יהיה רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו, לאכול מפרייה ולשבוע מטובה."

כאן אימי מורתי ז"ל, פרצה בבכי מר, כל כך גדולים היו הכיסופים, לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל.

את הנחמה מצאתי בקליפות התפוז, אותן שמרתי בקופסת קרטון מיוחדת. הקליפות החלו להירקב, אבל אני שמרתי עליהן מכל משמר.

 כעבור חודשים אחדים, בעזרת שוחד, קיבלנו את ההיתר המיוחל, לעזוב את פולין, שם חיה משפחתנו מעל 800 שנה. אני רציתי לקחת עימי את קליפות התפוז מט"ו בשבט. אך אימא ז"ל הסבירה לי, שבארץ ישראל יהיו לנו קליפות של תפוזים בשפע, והקליפות שלי נשארו על אדמתה הטמאה של פולין.

אני מפיץ סיפור ילדותי זה, מדי שנה, וריחו של התפוז טרם התפוגג. אשרינו שזכינו לאכול מפרייה ולשבוע מטובה. אם יש בי כיום אהבה עזה לארץ אבותיי, לנופיה, להריה, לבקעותיה ולאבניה, ולא פעם אף סיכנתי את חיי למענה, מקורה הראשון הוא כנראה, גם באותו תפוז קדוש מארץ ישראל. עם ישראל חי!

חיים יואבי רבינוביץ

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

21.

כֹּל סוֹד שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת

אֲנִי נֶהֱנֵית

כְּאִלּוּ כְּבָר סִפַּרְתִּי אוֹתוֹ

יוֹתֵר אֵין לִי מַה לוֹמַר

כִּי אֲני מְאֹד דִּיסְקְרֵטִית

בַּנּוֹשְׂאִים הָאֵלֶּה.

22.

בִּכְלָל לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁלֹּא הִזְמִינוּ אוֹתִי

לִמְסִבַּת הַכִּתָּה.

מִמֵּילָא אֲנִי לֹא אוֹהֵב לִרְקֹד

וְהַבָּנִים דּוֹחֲפִים וְהַבָּנוֹת מְפַטְפְּטוֹת –

אֲבָל מַה תַּחְשֹׁב עָלַי סִגָּלִית אִם תֵּדַע

שֶׁלֹּא הִזְמִינוּ אוֹתִי?

לָכֵן הִשְׁפַּלְתִּי אֶת עַצְמִי בִּפְנֵי סְמָדַר

הַקְּטַנָּה וְהַמְּפֻתַּחַת –

הַוּוּלְגְאָרִית הַזּאֹת –

וְהִיא הִכְנִיסָה אוֹתִי כְּבֶן-זוּגָהּ,

וְלִמְּדָה אוֹתִי לִרְקֹד –

וְכָל הָעֶרֶב חִפַּשְׂתִּי אֶת סִגָּלִית –

שֶׁשָּׁכְחָה לָבוֹא.

23.

לִפְעָמִים בָּא לִי לְהַרְבִּיץ מַכּוֹת

לִפְעָמִים בָּא לִי לִשְׁכַּב וְלִבְכּוֹת

בְּתוֹכִי מְטֹרֶפֶת רוֹצָה לְהִתְפַּלֵּל

בָּאוֹטוֹבּוּס חוֹמְדִים אוֹתִי גְּבָרִים מַסְרִיחִים

כֶּסֶף אֵין לִי לִקְנוֹת בְּגָדִים

לִלְמֹד אֲנִי אוֹהֶבֶת כְּמוֹ מַחֲלָה

בְּמַדֵּי בֵּית-הַסֶפֶר נִרְאֵית גָּאוֹן מֻשְׁחָת

כּוֹסֶסֶת צִפָּרְנַיִם אֲנִי, שְׁרִירִית וּקְצוּצַת שֵׂעָר

נוֹגְעִים בִּי, לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה, רַק מַרְגִּישָׁה

עוֹד אֵין לִי תִּיק בְּמִפְלַג הַנֹּעַר

יוֹם אֶחָד יִכְתְּבוּ עָלַי בָּעִתּוֹן

וַאֲשַׂחֵק אֶת חַיַּי בְּסֶּרֶט קוֹלְנוֹעַ.

24.

הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ פֶּרַח

קוֹנִים בַּחֲנוּת פְּרָחִים

שָׂמִים בְּצִנְצֶנֶת מַיִם

אַחַר כָּךְ זֶה מַסְרִיחַ

וּמַשְׁלִיכִים –

וְחוֹזֵר חֲלִילָה.

בִּבְרָכוֹת לְיוֹם הֻלַדְתֵּךְ

אֲבִיבָה אֲהוּבָתִי,

מֵחַיִּים.

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.

בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

אהוד בן עזר

* * *

גיא משיח

המרוץ אחר הכלימה

פרשת "מין תמורת מינויים" גרמה לנזק תדמיתי אדיר למערכת המשפטית ולמידת אמון הציבור בה. כשכעת בציבור קיים חשש, שלפחות חלק מהקידומים לשיפוט (למרות שבפועל מדובר בשברירי אחוז של המינויים) נעשה, שלא דרך ה"צינורות המקובלים" (אלא דרך הצינור של היו"ר).

"כל הדרך לעליון, מתחילה בכלל בתחתון," היתה אחת הבדיחות, שרצו השבוע ברשתות החברתיות וכמותה גם: "קודם להכרעת הדין, יש לפשפש בסדין."

לפי החשד: נווה מואשם בכך שקיים יחסי מין עם שופטת בית משפט השלום במרכז הארץ (כשעוד היתה עורכת דין) תמורת קידומה לתפקיד; בכך שקיים יחסים אינטימיים עם עו"ד נוספת, שהיא אשתו של שופט, בתמורה לקידום בעלה בתפקיד; ובכך שקיים יחסי מין עם מתמחה צעירה בתמורה, לכאורה, לכך, שיסייע לה לעבור את בחינות הלשכה. הכול לכאורה, כמובן.

כך, אם עד היום נחשבו השופטים בציבור כראויים לאמון, נקיים, בלתי תלויים. פתאום נדמה, ש"דיונים זה לא הכול". השבוע אף התלוצצו בלהב 433, שלקח להם מיספר שעות להביא את אפי נווה להארכת מעצר, כי לא היה פשוט למצוא שופטת, שהוא לא שכב איתה. עד שאותר שופט, גבר ערבי-ישראל, שהיה די בטוח, שלא היה למינויו שלו – כל קשר עם לשכת (שלא לומר מיטת) היו"ר.

עם פרוץ הפרשייה העסיסית, ובשל ריבויי צווי איסור הפרסום, החלו להתפשט ברשת בדיחות לא מחמיאות, בלשון המעטה, על מי שנחשב, עד לפני שבוע, כאיש החזק ביותר בלשכת עורכי הדין. האיש "הכול יכול" בקרב השופטים. "ממליך השופטים": זה שהשופטים התחנפו לו וחיזרו אחריו. כמו למשל ההלצה, ש"אפי נווה טוען להגנתו, שהוא עשה בכלל שירות לציבור בקיום יחסי מין עם המועמדת לשיפוט, כדי לבדוק האם הן "פוסקת כהלכה." ובלי צחוק: הנזק המהותי של הפרשה הוא בכך, שהיא מטילה ספק של ממש בניקיון הליך בחירת השופטים (ובעיקר השופטות) בישראל.

רק עו"ד זה היה חסר ל"תדמית וליוקרת המקצוע", שהן כבר מזמן "על הפנים": לצפות בראש לשכת עורכי הדין ("ראש הגילדה"), שהתמכר לשיכרון הכוח והשררה – מובא לבית המשפט כאחרון סרסורי הרחוב. יש שהגיבו בציניות, שהם רק מקווים, ש"נווה לא יודיע בדיון על הארכת המעצר, שהוא מוכן לשתף פעולה עם המשטרה, ולערוך שיחזור כפול עם השופטת ועם אשת השופט."

בשום עבודה – אין זה מכובד להתקדם דרך חדר המיטות. אבל היי, אני לא שופטת. וברצינות: האם הייתם רוצים שתשפוט אתכם שופטת, שהיו"ר סידר לה "פאק-תור" בוועדה למינוי שופטים?

יש המתלוצצים שמאז ש"פרצה" (מלשון "פרוצה") הפרשה, הוסיפו לבחינות ההסמכה של "לשכב עוה"ד" שאלה: "איך אומרים מין ברבים? תשובה: מינויים."

המחשבה שבמערכת המשפט ניתן היה להתקדם דרך חדר המיטות מחליאה. אבל, היי, לטנגו הזה נדרשו שניים. כך אם תוכח פרשת "השוחד המיני" – לא תהיה ברירה, אלא להדיח את שופטת בית משפט השלום, שנתנה – לכאורה – את השוחד המיני.

ובטנגו הזה רקדה עם נווה בצמידות גם שרת המשפטים, איילת שקד, שבמשך שנים יצרה ברית ו"קואליציה" עם היו"ר המגה-מאכער, שהתמכר לשיכרון הכוח ולחטא היוהרה; ולא בחלה באמצעים ובשותפים, כדי לשנות את הרכב שופטי בית המשפט העליון לשופטים עם אג'נדה ימנית שמרנית.

כיום מתלוצצים במערכת, ש"הדיל" בין שקד לנווה היה של "ימין תמורת מין", קרי: ששקד תמנה שופטים שמרנים לעליון, ונווה בתמורה, יוכל למנות שופטות "ליברליות" למחוזי.

בשבוע הקרוב יידרשו כנראה כל תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים: שופטים, פוליטיקאים ועורכי דין (ובראשם, יו"ר הוועדה, שרת המשפטים, חבר הוועדה, שר האוצר משה כחלון ונשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות – לתת עדות בלה"ב 433 – והמבוכה רבה. ובינתיים רצה בקבוצת הווטסאפ של עורכי הדין הבדיחה ה"עצובה":

"עכשיו, כשאפי נווה התפטר מהוועדה לבחירת שופטים, עם מי צריך לשכב כדי להתמנות למשרת שופטת?"

עו"ד גיא משיח

* * *

מיכאיל זושצ'נקו

אזרח ישר דרך

(מכתב למיליציה)

בהתייצבותי, כמובן, על יסוד העובדות, אני מודיע, כי הדירה מס' 10 חשודה כמזקקה, שמבשלת, כנראה, האזרחית גוסיבה, ובנוסף לכך, היא פושטת את עורם של העמלים וכאשר, למשל, אין כסף, ובשעת מחסור כדי הקופייקה האחרונה, אז היא לא סומכת עליהם ולא נותנת אשראי.

כיוון שאני אזרח ישר דרך, אני מודיע עוד שהדירה מס' 8 גם היא בלי ספק חשודה בזיקוק שבו מכניסים, אולי לשם הטעם או מה, קרומים, או אולי יכול להיות, קליפות תפוזים, שמזה אתה מקיא מעל לנורמה. וכמובן, בעניין חוב, גם כן לא סומכים עליך. ממש בא לבכות!

והאזרחית הפגע-רע הזאת עצמה מאלצת את הצרכן להמתין במטבח, ואל חדר המגורים, לא מכניסה, כך שאין לדעת אם מזקקים נקי. ובמטבח כלבת הפודל שלה, מתנפלת על הצרכן וקורעת לו רגליים. הפודל הזאת, שתיכנס בה הכולרה, תפסה גם לי ברגליים. וכאשר הנפתי כלי, כדי להכות את הפודל הזאת, חטפה בעלת הבית מידי את הכלי וצעקה:

"הא לך," היא אומרת, "מנוול, את הכסף בחזרה. לא תהיה לך סחורה, אם אתה מענה בכלי  –יצור שהוא משולל כוח דיבור."

ואני, אם כבר הגענו לזה, לא עיניתי את הפודל הזאת, אני רק נופפתי בכלי.

"מה איתך," אני אומר, "אזרחית פגע-רע!" אני אומר, "לא נגעתי בפודל שלך. חזרי בך מן המילים שלך." אני אומר, "אין להשלים עם זה שפודל יקרע את הרגליים. על מה לחמנו?"

האזרחית זרקה לי את הכסף בחזרה, הכסף מונח על הרצפה ליד הכירה, והפודל השתינה עליו ולא מניחה להתקרב. בא לבכות.

אז אני, אכן, אינני מכחיש, דחפתי את בעל-החיים ברגל וחטפתי את הכסף, שבו רובל אחד מושתן ומגעיל להחזיק אותו ביד, ובשֵנִי המיספר אכול כדי כך שהבנק הממלכתי לא יקבל. בא לבכות.

אז אני שוב, אינני מכחיש, דחפתי את בעל-החיים בחזה שלה ומיהרתי לצאת.

ועכשיו האזרחית, הפגע-רע הזאת מונעת ממני כניסה לדירה שלה, ומחזיקה את הדלת כל הזמן, מתי שרק תבוא, על שרשרת, והמנוולת עוד יורקת מבעד לפתח, אם אני הוא שניגש. וכאשר, כנגד היריקות שלה, אני מניף את ידי, להעיף לה בפרצוף, או בכל מה שיזדמן, אז היא, מן הבהלה, או מה, טורקת מהר את הדלת ומוחצת לי את היד עד המרפק.

אני צורח כמו כרוכיה ומתפתל ליד הדלת, והפודל שלה נובחת בחמת זעם מבפנים. זה מעליב עד דמעות. ועל כך יש לי אישור רפואי, וחוץ מזה, הדם ניגר גם עכשיו, אם מסירים כל יום את הקרום מן הפצע.

ועוד, לבד משתי הדירות החשודות האלה, אני מודיע, כי המסבאה "העמק העליז" גם היא, בלי ספק, חשודה. שם החטיפו לי בפרצוף ודחפו אותי אל הפינה.

"שלם," הם אומרים, "עוקץ כלבי שכמוך, בעבור הכוסית השבורה."

ואני לא שברתי את הכוסית שלהם, ובכלל מה צורך לי לשבור את הכוסיות שלהם.

"אני," אני אומר, "לא שברתי את הכוסית. הניחו לי," אני אומר, "האזרחים, לגמור את הסנדביש."

ואילו הם גוררים אותי וגוררים ולא מניחים לי להתקרב אל הסנדביש. גררו אותי אל הדלת והשליכו. והסנדביש מונח לו על השולחן. בא לבכות.

ועוד, בתור אזרח ישר דרך, אני מודיע, שהעלמה ורקה פטרובה חשודה שהיא משרכת דרכיה. וכשאני מתקרב אל ורקה, היא מואסת בי.

את הנ"ל אתם יכולים לאסור או איך שתרצו.

וכעת אני מודיע עוד, שההודעה שלי היא בדוקה, מאחר שאני ניצב על יסוד העובדות ומתנגד ל"לבער את הסמים", אף על פי שאני מפוטר עקב הצמצומים והאמת.

ועוד אבקש, שאת המסבאה "העמק העליז" לא יסגרו לפי שעה. כיוון שאני עוד חולה ולא יכול לזוז. ובקרוב, בלי ספק, אבריא ואנוע. הסנדביש גם הוא עולה כסף.

1924

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק עשירי

הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר

הוא ואדי אל-חווארת

היו איכרים שנהגו לשכור משגיח לעבודה, או שהטילו אותה על בניהם המתבגרים. רובם לא איפשרו לבניהם ללמוד בגימנסיה העברית ביפו, פן ירכשו השכלה רבה מדי ולא יחזרו לעבודת האדמה. דודי לא זכה להשכלה גבוהה, כמוהו גם אבי. המשיכו ללמוד רק שלוש שנים בבית-הספר החקלאי במושבה. סבי המיתולוגי לא רצה שבניו יעזבו את החקלאות.

יינע היה משגיח בעצמו על פועליו, לרוב היו אלה ערבים. תחילה שימש משגיח גם בנחלת אחיו הבכור סקנדר, שהחליף את שם המשפחה מקוסוחוב לגרשוני, עד שיום אחד רבו השניים ושוב לא דיברו איש עם אחיו לעולם. הדבר אירע לאחר ששימל בן הפלחית, הבן-דוד של רותי, גדל קצת והתחיל לדבר. סקנדר אמר ליינע אחיו שאם עוד פעם אחת שימל היחף וזב-החוטם יפנה אליו ברחוב ב"יא עמי!" – הוי דודי! – הוא יהרוג את הילד.

סקנדר היה עשיר מיינע. הוא היה בעל שדות חיטה ושעורה ושיבולת-שועל, ורפת, ופרדס גדול שרובו תפוחי-זהב אך גם אשכוליות ולימונים. אבל יינע היה חרוץ ומוכשר ממנו בכל העבודות החקלאיות, וגם מנוסה בעבודה עם הפועלים הערבים.

בבוקר היה יינע נפגש עימם ב"סבאח אל-חיר," בוקר טוב, ועוד ברכות מתוך ידידות נעימה ועצורה.

עם התחלת העבודה היתה חלה אצלו התפרצות איומה של גערות. כדי להטיל פחד היה מתנפל על אחד מפועליו, לרוב צעיר, על יסוד תואנה כלשהי, שזה השאיר פרק של אינג'יל או שורש של חילפה לאחר העידור, תמיד מצא איזה פגם, והיה מרים עליו קולו בצעקות ומגרש אותו מהעבודה, "יאללה רוח, רוח! יא אהבל!" – לאחר שחטף ממנו את הטורייה וזרק אותה בכוח מרחק מטרים אחדים.

היתה לו שישטמה [סיסטמה, שיטה] בעבודה: "כשאתה מעביד פויעלים, ובייחוד עראבערס, אף פעם אל תגער בחזק ואל תסתכסך עם הביריון. מצא את המסכן והחלש שבהם ועליו תתנפל בגסות, בצעקות, וגם בלי סיבה. ככה תפחיד את היתר והם יצייתו לך ולא יתרשלו בעבודה."

שאר הפועלים היו משתקעים בשתיקה רבת משמעות אך לא מעיזים לפצות פה, שהרי הוכח לכל שהמשגיח הוא אכן עבאדאי, חזק, מומחה בקללות על בוריין, ובעיקר – הרי הוא המשלם עבור העבודה ויכול לפטר אותך בין-רגע.

חג' עבד אל-מצרי חד-הלשון חיבר על כך חרוזים שאותם היו שרים ה"שקצים" הערבים, ולא רק אלה שגורשו, כאשר היו שבים בחבורה משדות המושבה אל כפרם:

 "דללק דאייר

וולא תשתע'ל ענד יינע-מייער!"

מוטב לך להסתובב בטל, ובלבד שלא תעבוד אצל יינע-מייער.

ישנה עדות שהיה קיים גם נוסח אחר במקצת:

 "כול אל-יום דאוור, דאוור,

ומא בתשתריל מע יינע-מייער!"

כל היום סוב לך סוב, ואצל יינע-מייער אל תעבוד!

לאחר התפרצות-הבוקר היה יינע קוס-אוחותו מתרכך, ובקול מפייס עובר מפועל לפועל, "עבדאללה, עשה כך," – "עטאללה, תקן ככה," – "חג' עבד, זרוק את העפר ויישר."

עתה היה יכול להיעדר למשך רבע או חצי שעה. העבודה "תלך". היה נוהג לגשת לפרדס הסמוך לצרכיו, או לבדוק את רשימת הפועלים או לסדר משהו בבייקה, בית האריזה, שמחוץ לעונת ההדרים היא עומדת ריקה.

סיפרו על אחד המשגיחים מבני-האיכרים, כי כאשר עבדו פועלות בשדה, בדרך-כלל בעישוב, ובייחוד אם היו אלה יהודיות – היה עושה עצמו כורע להחריא בפרדס ובעצם מסתכל לעברן מבין השיחים ומאונן את קישוי הבוקר שלו אל האדמה.

פתאום היה יינע שב ומגיח בהסתר מבין העצים, טופח על בטנו העצומה שלא נתקטנה גם לאחר חירבון הבוקר, ומכריז בקול פטרון: "בריאות גופכם! טאך!"

 "בריאות גופך ושלומך."

 "מה זאת, היכן הלכה הגבורה, יא שבאב?! טאך!"

 "למה תדבר כך, חוואג'ה יינע? לא נחלשנו רגע מן הבוקר."

 "אללה יעטיכום אל-עפאיה!" כשדיבר ערבית היה גימגומו נעלם.

 "מברוכ!"

 "בכוח, יא שבאב!"

והם מתעוררים כולם לעבוד בקצב, רוח חדשה עוברת אותם, והם פולטים מילים וגם הברות חסרות משמעות: "בוררר, בוררר, הך, הך, אירפע רג'לכ (הרם רגלך), טאך, טאך! אירפע אידכ (הרם ידך), טאך, טאך! אה, אה, יא כיחי, יא ניעי, חיליליליי!!!" ולפעמים גם: "אוי מאמע, קארטאפעס! – ראחמענס, אוי מאמע!" – כשהם מחקים את האידיש של המושבה.

בעבודת ה"בחר", היא העידור העמוק, שלאחריו הקרקע נעשית גלים של תלמים, כמו בחר, שהוא ים בערבית – היה יינע מעמיד את פועליו בשורה בפאת השדה. לעבודה זו היו לוקח גם צעירים יהודים, מבחורי העלייה השנייה, בעיקר מיוצאי חצי-האי קרים, הקרימצ'קאים, שנודעו בכוחם הגופני הרב. הפיושניק (פיוש, בצרפתית מעדר, ומונחים אלה נקלטו במושבה מהתקופה שהתנהלה תחת שלטון הפקידות של הברון) היה מתחיל לעדור בפאת השדה, מתקדם בקו ישר, שופך את רגבי העפר לימינו ומותיר לשמאלו תלם עמוק שדופנו מבריקה כראי מאיבחות הלהב של הטורייה.

פיושניק שני, שניצב לשמאלו, היה מתחיל לעדור בטורייה קצת אחריו, רגלו הימנית בתלם, וחוליית התלם החדש שפתח ממלאה את התלם שחפר הראשון, וכך הלאה, עד לפיושניק האחרון.

לאחר שהפיושניק הראשון סיים את המענית, היה עומד מחכה שיגיע הפיושניק האחרון, וחוזר ועודר בכיוון הנגדי, כשהוא ממלא בעפר את התלם הריק שהותיר האחרון.

יינע למד מן האפנדים הערבים, והיה מציב גברתן בראש השורה וגברתן במאסף. הראשון מושך קדימה, והאחרון מזנב ברגלו של מי שלפניו, ומכריח את כולם בתורם להגביר את הקצב.

שמועה אומרת כי לחלוץ ולמאסף היה מעניק "תוספת-מאמץ" במטבעות פחותות-ערך, ולנכשלים – בעיטה ושילוח הביתה. ועוד מסופר על יינע שבקצה החלקה היה תולה דג מלוח, והראשון שהיה מגיע, היה זוכה בו. ואולם קשה להסביר כיצד התנהלה התחרות, כאשר כל אחד נכנס בתורו לעידור, והכל התקדמו יחדיו בשורה אלכסונית.

הניר נגמר, והוכנה כבר גם "חתיכה", (חיתיכה או חותיכה בערבית, כלומר תלם חדש), לניר השנייה. יינע מכריז עתה על נפש (בשני פת"חים ובשין שמאלית), הפסקה קצרה. יושבים. והוא עימם. מנגבים את הזיעה, שותים מים ומגלגלים סיגריה. שולחים את אחד הנערים להוריד אבטיח מקצה המיקשה ולהשקיעו בתעלת מי ההשקאה הזורמים בפרדס, שיתקרר לצהריים.

שיחה ידידותית קולחת, והפתיחה מענייני היום, על החתונות בכפר, ובמושבה, ולבסוף, כמובן, מנפלאות המדע והרפואה העממיים [שרק בימינו-אלה, לאחר שפחתה בארץ ההשפעה האשכנזית הנפסדת וקמה האליטה החדשה, שבו להכיר בערכם].

חג' עבד אל-מצרי פותח ומספר את המעשה ברופא המפורסם עבדולקאדר ובאבטיחי ואדי אל-חווארת [הוא עמק חפר] המצויינים, מהזן אמחסני. כידוע, אורחות הגמלים העמוסות אבטיחים עושות דרכן כל קיץ ממיקשאות ואדי אל-חווארת אל נמל האבטיחים מינת אבו-זבורה [חוף מכמורת], ושם מעמיסים את האבטיחים על ה"מרכב" [ספינת מפרש] כדי להובילם לפורט סעיד. את הספינה מרתקים על-ידי עוגנים במקביל לחוף, ומחרטומה ומירכתיה מותחים לעבר החוף רשתות אחדות, המשמשות כגדרות. הגמלים מגיעים כשהם עמוסים אבטיחים ברשתות קלועות לצידיהם, והם נכנסים במים עד צוואר. שם משחררים את האבטיחים, ואלה צפים לעבר ה"מרכב" כשהם סגורים בין הרשתות.

בצידי הספינה מותקנים לוחות-עץ ועליהם עומדים, בגובה המים, הספנים השולים את האבטיחים מהים וזורקים אותם לידי חבריהם שעל הסיפון. בזה אחר זה מגיעים הגמלים העמוסים, והאבטיחים מתנדנדים עם הגלים כגולגלות ירוקות-לבנות, והצעירים עומדים במים והודפים אותם לעבר הספינה. כאשר המטען מגיע לגובה המפרשים, והספינה שוקעת למידה הזו, היא מפליגה למצרים לקול קריאות שמחה ושריקות מן החוף.

בעונת האבטיחים הופך נמל אבו-זבורה ממפרץ שומם לקריה הומה ובה סככות ודוכני אבטיחים, בתי-קפה שמציעים שרפרפי-קש, לימונדה, נרגילות וספלוני-קפה בטסי-נחושת, פלחי אבטיח, שצונן במי הים מבעוד לילה, נתחי גבינת צאן, צועני עם קוף, מספר-סיפורים המגולל יריעה מצויירת בסנדוק אל-עג'ב, תיבת הקסמים. כולם נהנים מעונת האבטיחים, כמו שאומר הפתגם: "אסטווה אל בטיח – מפיש טאביח!" כשהאבטיח מבשיל – אין צורך בתבשיל!

הרופא עבדולקאדר היה בן למשפחה מכובדת באחת מארצות-הבלקן המוסלמיות. מקצוע הרפואה היה עובר במשפחתו במשך דורות מאב לבן. עבדולקאדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אבובאקר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פטמה, בת למשפחה מיוחסת ומפורסמת. היא היתה נערה יפה, שנודעה בכל סביבותיה גם בטוב-ליבה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עלי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, מחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. עלי למד מהר קרוא-וכתוב והתחיל כבר להיכנס בסוד המקצוע של הרפואה. אביו תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה המסורה.

אך לא כך רצה הגורל. כאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקאדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה. במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "הנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה שבו מת הבן החליט עבדולקאדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו. עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קרביו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, שבו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמוחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקאדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ בשדות ועובר כל הימים בדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית שבו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים.

ביום מן הימים קם עבדולקאדר ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה. זה ידוע שדרווישים וחג'ים, כך נהג גם חג' עבד אל-מצרי עצמו, נודדים רגלי במקלם ובתרמילם לקבר הנביא ובחזרה, כשהם מתפרנסים על תפילות ונדבות.

באחד מימי נדודיו של עבדול-קאדר נשברה הידית של סכין-הכיס שלו, והלהב נישאר ללא ידית. חיפש משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה, בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות, נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ושהיתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה לשמש ידית לסכינו, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת, שם ראה לראשונה את המיקשאות ובהן האבטיחים מן הזן אמחסני, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות, שמהן בא. הוא הירבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

והנה נוכח לתימהונו הרב שעסיס-האבטיחים ממיס, ממוסס ומאכל את ידית הסכין וזו הולכת ונעשית דקה מיום ליום.

יום אחד הביא אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר, ישב בה ימים אחדים ושיפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו קטנה עד שלא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה, מעוגלת כקשת. למרבה הפלא נישארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן, שכניראה בלע אותה בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו סביבה עד שנוצר הגוש הגדול והקשה כעצם, שבסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית המדעית עודדה במקצת את עבדולקאדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב. הוא המשיך בדרכו למכה, מילא אחר מצוות העלייה-לרגל, אבל כשהחל לחזור החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לוואדי אל-חווארת, שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה.

כך שב לעסוק במקצועו, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, לאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ וממס את כל המישקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

כך מפליג חג' עבד אל-מצרי בסיפורו, כשהוא גורף מדי פעם קריאות השתוממות והתפעלות. הפועלים מחניפים ליינע קוס-אוחתו רחב-הכתפיים, שכרסו הגרגרנית מתנשאת כהר של שובע ביניהם. הם משתדלים להסיט את תשומת-ליבו מן הרגעים החולפים, ולהביא סיפורים נוספים. יינע מניח לכך למשך חמישה רגעים, ועוד חמישה רגעים, לשם הנימוס.

ופתאום מביט אל שעונו.

"אלוהים גדול! יא-שבאב!"

 "אה, הגיע הזמן?" הם מיתממים.

 "הגיע וגם עבר. יאללה!"

קמים בעצלתיים ועובדים כמי שכפאם שד – עד הישמע הפעמון להפסקת הצהריים. אוכלים ונחים קצת. העייפות רבה. אפילו הסיפורים נדמו.

אבל עיקר החום, והקושי בעבודה, הם עוד לפניהם, בשעתיים של אחר-הצהריים, שנותרו לפני הישמע הצלצול המסיים בשעה ארבע.

 "עליכם לגמור את החתיכה הזו, בקבלנות – והביתה, טאך!" מכריז יינע קוס-אוחתו, כדי לעודדם.

שוב טמפו, והם גומרים כעשרים רגע לפני הזמן, אבל עליהם להישאר בעבודה, אמנם לא לעבוד, עד המועד הקבוע, לבל יראו אותם שאר הפועלים בלכתם הביתה לפניהם.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

חרך של תקווה פיוטית

על ספר שיריה של שושנה ויג "הרואין"

2019, 107 עמ'

בראיון לערוץ 11 נשאל עמוס עוז – בין שאר השאלות – מה דעתו על תנועת Me too, והוא השיב בשפתו הרהוטה, כי למרות שתנועה זאת באה כתיקון עולם, הרי שבולט בה הלהט של נקמה, מצויים בה קולות פנאטיים קוראים לזרוק אישים לזירת האריות, כשהקהל מסביב נהנה מסבל הזולת.

ממרום סמכותו המוסרית עמוס עוז הרשה לעצמו לומר את מה שמרבית הגברים חשים, אך נמנעים מלהתבטא בנדון שמא ייחשבו לשוביניסטים במקרה הטוב, ולמצדדי תוקפי הנשים, רחמנא ליצלן – במקרה היותר גרוע. האווירה עתה בארץ, כמו בכל העולם המערבי, היא שהגברים מכורים למין, ומנכסים אותו לעצמם באמצעים אלימים, ולעומתם ישנן הנשים שצריכות להתקומם כנגד הגברים ולהוקיע את מעשיהם בראש חוצות.

אנו עדים למגיפה של תלונות על גברים מטרידים – ידוענית שלא התלוננה על אישיות שהטרידה אותה (רצוי "גבר אלפא" מוכר ומפורסם מאוד!) ולא פירסמה זאת על כל במה אפשרית – חשה היום שהיא אינה "אין". בטבע, אצל היונקים, הנקבה פולטת ריחות מרחמה, והזכר כפוי להטריד אותה לאורך ימים עד שהיא נענית. אצל בני האדם, הנקבה עושה מאמצים אדירים לפתות ולגרות את הזכר (בגדים חשופים, צמודים, התעשייה הענקית של עולם היופי), וזה שרוי לה, כלומר, ההטרדה הנשית היא מותרת, ואפילו רצויה, רק הטבע הגברי משוקץ.

שלא ישתמע מדבריי שאני מצדד בהטרדות, אבל בהחלט אני מצפה לקצת הבנה לטבע האדם, וגם פחות שמחה לאיד. כוהנות הפמיניזם הסבירו לנו, הגברים, כי הן זקוקות לנו כמו שדג זקוק לאופניים. זכר אנושי "שפוט" על סקס מלידה עד זיקנה מופלגת, ואילו המצב אצל הנשים שונה לחלוטין: מצד אחד הטבע כופה עליהן להיות בררניות מאוד, שכן מגופן נולדים ילדים, ומצד שני – הסקסולוגים מצביעים על פער אדיר בתשוקה המינית בין גברים לנשים. יש אחוז גדול של נשים שמעולם לא חוו אביונה. יוצא שבעצם כמעט שאין לגברים פרטנר למין (עכשיו עומד להינעל גם הפתח למין בתשלום!)  אותו מעיין של אושר פיזי ונפשי שגברים אינם מסוגלים לחיות בלעדיו.

חרך של תקווה לגברים נמצא ביצירותיהן של סופרות ומשוררות שמצהירות ללא מורא מהמילייה הפמיניסטי שהן אוהבות סקס, כמהות אליו ורודפות אחריו. הכוהנת הגדולה של תשוקת הסקס הנשית היא הסופרת היהודייה האמריקאית אריקה ג'ונג שתיארה בספר "פחד גבהים" (1973), ובספריה הבאים, כיצד היא זוללת סקס "מרוכסן", כלומר, סקס לשם ההנאה שבו, בלי כל צורך להכיר אפילו את שמו של הפרטנר.

בזמנו כיניתי את שושנה ויג בשם "אריקה ג'ונג הישראלית" ברשימה שכתבתי על ספר סיפוריה "בסבך השערה – התשוקה אינה זקוקה לפנים", כי כבר שם הספר מצביע על כך שהסקס הוא חדווה גדולה ואושר גדול כשלעצמו. את האמת הזאת (שחשבנו כי היא גלויה רק לגברים...) חושפת שושנה ויג גם בספר שלפנינו:

התאהבתי בגבר / איש ללא פנים – עמ' 8.

ובמקום אחר:

אין לך פנים וכל הפנים שלך מרוחים על הגוף שלי –עמ' 24.

מדובר כאן בהזייה מינית שאיננה תלויה בקשר נפשי בין החושקת ובין מושא התשוקה. יחד עם זאת, בספר הזה מובעת אהבה אדירה לאותו פרטנר:

ואני מבקשת שתמשיך להיות / העט הנובע שלי –  עמ' 9.

כשניפגש / רעידת עולם – עמ' 14.

הפסוק מזכיר בהחלט את סצינת ההתעלסות ב"למי צלצלו הפעמונים" של המינגוויי.

אתה כמו פרומתאוס / המצאת עבורי את האש, כיצד אתה מדליק אותי / ממרחק של אלף קילומטרים – עמ' 22.

אתה מחבר אלקטרודות / לגופי – עמ' 28.

בבוקר אני רטובה מאי היותך / מלאה בטל אהבתך –  עמ' 35.

אלה שאהבו אותי אתמול / יודעים שאין לך תחליף – עמ' 77.

במיספר שירי אהבה וארוטיקה יש ארמזים לשיר השירים. הרי דוגמה:

 אחפש אותך ברחוב / אמלט מעצמי, / בכתונת לילה לבנה... – עמ' 13. וראו גם עמ' 51, 87, 89.

לעיתים נוקטת המשוררת בתיאורים ארוטיים מרומזים:

תאר לך מה היה / לו פרצת את הדלת / ועלית במעלית אל הטירה. – עמ' 17.

לוקח לי שעות להכניס את סוסותיי / אל האורווה הרותחת – עמ' 29.

... פותחת את עמק השווה / ואתה מביט לתוכי... – עמ' 21.

אך על הרוב היא "קוראת לילד בשמו":

ואנו מתייחדים / עשרים וארבע שעות ביממה – / משגל אחד ארוך מלא צוף  – עמ' 31.

אני רוצה שתחדור בי לעד / רק כך אדע חיים –  עמ' 33.

ירכיי כמהות אליך... – עמ' 35.

תזיין אותי / כמו שאתה יודע / תחדיר את הנשק שלך / בין רגליי. –  עמ' 44.

אני רוצה שתשכב / ותביט אל תוך מערת סודותיי – עמ' 58.

שערי על הכר / ראשך בין ירכיי / ואתה לוגם את טעם החיים – עמ' 67.

הארוטיקה, כידוע, רצופה בתמורות וזעזועים, וגם בספר זה – ליד פסוקים של שכרון חושים ולהט התשוקה, נמצא גם תסכול, וגם רגעים של שנאה:

אני כל כך רוצה שתלך ותישאר – עמ' 85.

אני שונאת אותך... רוצה שתלך – עמ' 40.

צא מחיי... תחזיר אותי לנקודת המוצא – עמ' 41.

אבל בלוז קובץ השירים הזה ימצא הקורא תשוקה אדירה לעולם הארוס, שאמור להביא אושר שמיימי לאדם, אושר שלעולם לא יספק אותנו, ותמיד נרצה לרדות ממנו עוד:

איך זה שאני עדיין מתגעגעת למה שלא היה: / האורגזמה האלוהית שלי –  עמ' 92.

מבחינה פרוסודית נקל להבחין ששושנה ויג עושה שימוש נרחב באנאפורות (עמ' 24, 33, 37, 53, 83, 84, , 85, 92, 102) ובפזמונים (עמ' 30, 58, 60).

הקורא בספר זהה ימצא שורות שנחרטות בזיכרון משום הייחוד שלהן:

אתה מצייר אותי במכחול המילים שלך – עמ' 31.

ואתה בודק בכחל עיני / את פס געגועיי – עמ' 64.

אתה מטפס למעלה / בנעלי האהבה שלך– עמ' 65.

וכשאתה משיר אותי / אני מרגישה שאיני יכולה / לשאת את יגון הסתיו – עמ' 100.

מדוע השם "הרואין"? ציפי הראל מסבירה בעטיפה הפנימית של הספר: מדובר בקונפליקט שבין ההתמכרות לעונג, ובין הרצון להשתחרר מהשעבוד לרגש.

הספר בהחלט ראוי, ואני, שעוקב אחרי יצירתה של שושנה ויג, מבחין בכך ששירתה הולכת ומשתבחת עם השנים, והספר היפה הזה הגיע למדפים בדיוק בזמן, כאשר מיניות הגבר מועמדת אל עמוד הקלון.

משה גרנות

* * *

נעמן כהן

הבן יקיר לי אפרים נבעה-נווה

מעבר לכל הידיעות על השחיתות במערכת המשפטית שעוד ייחקרו ואז ניתן יהיה לומר עליהם משהו, אי אפשר שלא להביע התפעלות מכושרו המיני של הבן יקיר לי אפרים נבעה-נווה (או בשם החיבה שניתן לו ע"י הנשים, אפי). כסטיר מיתולוגי בעל און הוא בעל שופטות, עורכות דין, ומתמחות. כושר מופלא.

אין ספק אפרים נבעה-נווה הוא גבר גבר לתפארת מדינת ישראל.

בסופו של דבר תהיינה כאן שלוש וחצי מדינות ערביות-מוסלמיות

ומדינה אחת יהודית

במאמר אפוקליפטי לוקח לעצמו ההיסטוריון בני מוריס את תפקיד ירמיהו הנביא (בלי המימד המוסרי) ומנבא חורבן גדול למדינת היהודים. בסופו של דבר, הוא מנבא, הערבים-המוסלמים יגברו על המיעוט היהודי ותהיה כאן מדינה אחת ומי שיוכל יברח ממנה לאמריקה או למדינות אחרות ("בסופו של דבר תהיה כאן מדינה אחת", בני מוריס, "הארץ", 18.1.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6849720

כזכור בני מוריס טבע את המושג "ההיסטוריונים החדשים" בהעלותו את בעיית הפליטים הערפלישתים בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", ת"א, 1988.

בזמן האינתיפאדה הראשונה הוא סירב לשרת בצה"ל וישב בכלא, ומאוחר יותר, לאחר דחיית הערפלישתים את הצעות אהוד ברק, הוא התפכח בהבינו שהם אינם רוצים שלום, אלא כיבוש טוטלי של כל הארץ.

כבר אריסטו קבע בספרו "הפואטיקה" שההיסטוריה אינה מדע ואין בה חוקיות לכן על ההיסטוריון לכתוב רק על מה שהיה, ולא על מה שיהיה. מוטב שמוריס יתמקד במומחיותו בעבר. הדיאגנוזה שלו בדבר אי הנכונות לשלום נכונה, התחזית שגויה. העתיד יהיה שונה. בסופו של דבר לא תהיה כאן מדינה אחת ערבית-מוסלמית, אלא שלוש וחצי מדינות: מדינת היהודים, ושלוש וחצי מדינות ערביות-מוסלמיות:

1. מדינת עבר הירדן (בניגוד לתעמולה הערבית כולה מורכבת מפלישתינאים, לא רק 70 אחוז).

2. מדינת עזה-חמאסטאן. (שבתהליך היסטורי סביר שתסתפח למצרים).

3. אוטונומיה ערבית-מוסלמית ביו"ש. ע"פ המתכון של תוכנית אלון (ורבין) המורחבת.

לגבי הדמוגרפיה מוריס חי בעבר. הילודה היהודית משתווה לערבית-מוסלמית, וההגירה הערבית מיו"ש גדולה כך שתסריט הבלהות שלו מופרך.

בסופו של דבר המאבק נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית יגיע לניצחון הרואי, בדיוק כפי שהצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים, הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי-מוסלמי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. (יש תקווה שגם הכורדים יצליחו ויסלקו את הכיבוש הערבי. המצרים לרוע מזלם כבר לא יצליחו).

בסופו של דבר תהיינה כאן שלוש וחצי מדינות ערפלישתיות, ומדינה יהודית.

[אהוד: ואיפה החצי-מדינה?]

להפסיק את  news Fake

בהזדמנות זו אני פונה פעם נוספת לעורך שיסיר את הכותרת השקרית:

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

מדינת חמסטן בעזה אינה מפורזת. זה אמנם חלום יפה שתהיה, אבל רק חלום.

ייתכן גם תיקון: "למדינה פלסטינית מזויינת ביו"ש לעולם לא תסכים ישראל"!

[אהוד: לא מבין אותך. הדברים שלי מדוייקים במאה אחוז ואינם סותרים את שלך].

ויפתח האווז את פיו

באותו יום בו כתבתי על שתיקתו של בנימין גנץ (האווז) והשוויתי אותו לבונצ'ה שתוק – פתח גנץ את פיו. שתי פליטות הפה שלו אינן מוצלחות בלשון המעטה.

הראשונה ההבטחה ל"מייחדים" (דרוזים הוא כינוי גנאי מוסלמי) כי יפעל לשינוי חוק הלאום, והשנייה, קביעת הסלוגן של מפלגתו החדשה: "ישראל לפני הכול". שלא יכול שלא להזכיר את ההמנון הגרמני (עוד לפני הנאצים) "גרמניה מעל לכול" (דויטשלנד איבר אלס).

מוטב לו לגנץ לפטר את יועצי התקשורת שלו, הגובים סכומי עתק ונותנים לו את עצות חושי הארכי, אם כך ימשיך עדיף לו להמשיך לשתוק כי "גם אוויל מחריש לחכם ייחשב". וגו'.

מבנימין לבנימין "הוא זכאי" – נאחס לנתניהו

לאחר שהגשים את חלומו של ערפאת וירד מהארץ, עשרים שנה לאחר שכתב את הלהיט "הוא זכאי" על אריה מכלוף דרעי, זמר הבית לשעבר של ש"ס, בנימין אלבז, מפרסם המנון חדש על זכאותו של ראש הממשלה – ומספר: "שרה התרגשה עד בכי." עיקר השיר: "אין כלום כי לא היה כלום, רודפים אותך ואת שרה".

https://www.mako.co.il/news-military/politics-q1_2019/Article-3fde3a6db975861004.htm

כמו בפעם הקודמת בה עשה אלבז פדיחה ונאחס לאריה מכלוף דרעי, כך הוא עושה עכשיו לנתניהו. בעזרתו "הוא זכאי" ייהפך ל"הוא חייב".

על זיקנה חיריק ונתניהו

בילדותי שמעתי רבות על השחקנית חנה רובין (בארץ קראו לה בקאזוס הרוסי רובינא עם ב' רפויה). חנה רובינא היתה אז כוכבת, דמות מיתולוגית נערצת בארץ בדומה לשחקנית המיתולוגית הצרפתיה-יהודייה שרה ברנאר בצרפת.

פעם אחת זכיתי לראותה בהצגה, וזו היתה אכזבה נוראית. ההצגה היתה "הדודה ליזה" של ניסים אלוני. אני לא זוכר כלל את ההצגה, אבל אני לא יכול לשכוח את חנה רובינא כשחקנית מבוגרת שבקושי דיברה, והתבלבלה לא אחת בטקסט. כל המיתוס נמוג באחת.

לא יכולתי שלא להיזכר בה כאשר ראיתי השבוע את ההצגה "המלך ליר" של שייקספיר בכיכובה של ליה קניג.

ליה קניג שחקנית גדולה. אחת הגדולות בתיאטרון העברי. מעבר לאתגר הגדול של אישה המשחקת גבר, המלך ליר הינה הצגה ארוכה קשה ומאתגרת לכל שחקן. זה היה מעורר רחמים לעתים עד חרדה. המילים לא יצאו לה תמיד ברורות מהפה. לעתים היא בלעה אותן, לעתים לרגע נתקעה לה המילה והלב שלי החסיר פעימה רק שלא תקבל אירוע מוחי. היא סטתה לא אחת מהטקסט של ההצגה (שהוקרן בכתוביות) בהמציאה משפטים דומים.

אין ספק גם עתה היא שחקנית גדולה, אבל רחמים עליה. יש להתחשב בה. בגילה שתשחק לפחות דמויות המתאימות לה. אומרים שהחלום של השחקנים זה למות על הבמה. אולי. אבל לא לעורר חמלה.

לא אבוא לתת ביקורת מקצועית על ההפקה, יעשו זאת המומחים, אבל דומני שהאופנה להציג פרשנות מודרנית של שייקספיר, אישה במקום גבר, ולבוש מודרני במקום קלאסי, ותפאורה שהיא כלום (ללא קוליסות כשכל הזמן שחקנים ועובדי במה נראים ומסבים את תשומת הלב מהשחקנים) קצת מיצתה את עצמה. ניתן לחזור למקור. המקור כל כך אנושי-אוניברסאלי שהוא מתאים לכל תקופה גם ללא פרשנות חזותית מודרנית.

גם אהבתי יותר את התרגום הישן של שלונסקי שבשבילי הוא המקור

למשל: (מערכה שניה מעמד שני)

KENT

Thou whoreson zed! thou unnecessary letter! My
lord, if you will give me leave, I will tread this
unbolted villain into mortar, and daub the wall of
a jakes with him. Spare my gray beard, you wagtail?

שלונסקי:

קנט: אי חיריק שכמותך קוצה של יוד!

הניחני מילורד, ואני כותש לאוויל זה

במכתש וטח בעפרו כתליהם של בתי-

מחראות. "מפני השיבה שבזקני חסה עליי עינך"... זנבנוע שכמותך!

דורי פרנס

קֶנְט: חֲתִיכַת שְׁוָא-נָע, חוֹלָם חָסֵר, אוֹת מְחוּקָה! אֲדוֹנִי, אִם תַּרְשֶׁה לִי, אֲנִי אֶרְמֹס אֶת הַנָּבָל הַלֹּא-אָפוּי הַזֶּה לְטִיט, וְאֶמְרַח אִתּוֹ קִירוֹת שֶׁל מַחְרָאוֹת (לאוסוולד (חָסְתָּ עַל זְקָנִי הָאָפֹר, זָנָב מְכַשְׁכֵּשׁ?

כמה יפה ה"חיריק" של שלונסקי לעומת השווא נא של פרנס, וכמה יפה ה"זנבנוע" של שלונסקי מול זנב מכשכש של פרנס.

לעומת זאת את אחד המשפטים המהותיים שאומר המלך ליר כמה פעמים: "Nothing will come of nothing" שלונסקי מתרגם אולי יותר מדויק: "לא כלום-סופו לא כלום," אבל תרגומו של פרנס עכשווי יותר: "רק כלום ייצא מכלום," ואי אפשר שלא להיזכר במשפטו האלמותי של נתניהו: "לא יהיה כלום, כי אין כלום." משפט המרמז אולי שסופו הטרגי של המלך ליר יבוא גם עליו, על נתניהו.

היו ימים

אליעזר לבנשטיין-לבנה היה ח"כ מטעם מפא"י. ב-1953 הוא התחיל לבנות לעצמו בית פרטי על מגרש של מעל חצי דונם בשכונת קריית היובל. הבית שכלל שתי קומות ומרתף על שטח של 240 מ"ר נחשב במושגי הימים ההם לווילה בורגנית מנקרת עיניים הסותרת את הערכים של מפא"י שהיתה אז מפלגה ציונית-סוציאליסטית.

 מזכירות המוסד לביקורת של מפא"י החליטה לאסור על ליבנה להיכנס לגור בבית. ליבנה לא שעה להוראת המוסד ולכן מזכירות מפא"י מנעה מלבנה מלהופיע ברשימת מפא"י לכנסת.

עברו שנים ובמקום בן גוריון כראש מפא"י הופיע יורשו אברהם גבאי.

אברהם גבאי כמנכ"ל בזק, שפיטר פועלים רבים, הצליח לפי פורבס לצבור (מחשבונות הטלפון של כולנו) בונוסים ושכר הון בשווי 52 מיליון שקל, ולבנות בתל אביב בשכונת תל ברוך וילה של ארבעה מפלסים 300 מ"ר בשוווי של כ-8 עד 10 מיליון שקל.

https://www.themarker.com/realestate/1.4256501

והנה אותו גבאי מיחצ"ן עתה את ספרו החדש "הכול אפשרי" (כיצד היה אפשרי לעבוד על לקוחות בזק), וכדי לחסוך בהוצאות ולהגביר רווח הוא מפרסם אותו בחינם במסגרת תעמולת הבחירות של המפלגה.

https://news.walla.co.il/item/3213485

איפה אליעזר לבנשטיין-לבנה, ואיפה אבי גבאי?

אולי באמת הגיע הזמן להקים מחדש את מפא"י? (אני לא מאמין שאני אומר זאת לאחר שבבית הוריי השם מפא"י היה מוקצה). באמת הגיע הזמן להתחיל מבראשית ולהקים מחדש את מפלגת "פועלי ציון אחדות העבודה" – מפלגת פועלי ארץ ישראל.

מי ייקח עליו את המשימה?

חזרה לדמגוגיה (1)

יוסף גייסינביץ'-אחימאיר במאמרו "יהודים אחים לוחמים", ("חדשות בן עזר" 1410 התנאה במנהיגו לשעבר בגין שהגדירו "מנהיג דגול משכמו ומעלה," כשכתב: "מול הלעג המתנשא של טופז כלפי עדות המזרח, דיבר למחרת היום בגין, וקרא בהתרגשות: "אשכנזי? עיראקי? – יהודים! אחים! לוחמים!" – ובאחריות לאומית של מנהיג דגול, משכמו ומעלה, הוסיף בגין: "כולנו אחים, כולנו יהודים, כולנו שווים..."

בין רטוריקה לדמגוגיה

מנחם מיצ'יסלב בגין: אשכנזי! עיראקי!

לאן נעלם המרוקני?

רטוריקה היא אמנות השכנוע – אמנות הנאום.

דמגוגיה היא אמנות שכנוע מניפולטיבית המשמשת להעברת שקרים בהתבסס על פניה לרגש ובפרט לפחד.

בעצם אם נחשוב לעומק כל רטוריקן הוא דמגוג, וכל דמגוג הוא רטוריקן.

נואם טוב המשכנע אדם יוגדר על ידו כרטוריקן טוב. אותו נואם טוב שלא משכנע אדם אחר יוגדר על ידו כדמגוג.

אותו נואם יוגדר ע"י אחד כרטוריקן, ועל ידי אחר כדמגוג.

האם היה בגין רטוריקן, או דמגוג?

אין ספק, מנחם מיצ'יסלב בגין (בפולנית Mieczysław Biegun; "בֶּגוּן" ברוסית (Бегун) – רץ) היה גדול הנואמים הרטוריקנים-דמגוגים בהיסטוריה הישראלית. איש מלבדו לא יכול היה לנאום בכיכרות כמוהו ולסחוף המונים.

מקיאבלי בספרו "הנסיך" (פרק 15) נותן עצה לפוליטיקאי הרוצה לשלוט: "לעולם לא יהא נסיך (פוליטיקאי) חסר טעמי-חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו. עליו לעשות גדולות בגניבת דעת ובהעלמת דברים, כאמן גדול במשחק, תמימותם של בני  אדם רבה מאד והם נשמעים תמיד לצורכי השעה בלבד, עד שכל הבא לרמות, ימצא תמיד אדם שאפשר לרמותו."

בגין דאג בכישרונו הרטורי להסתיר מקהלו את העובדה שברח עם קופת בית"ר מווארשה והפקיר את חניכיו למוות, ואחר כך שיכנע אותם שהוא "מנע מלחמת אזרחים" בפרשת אלטלנה בשעה שהוא פתח בה, והגיע לשיאו בנאום "הצ'חצ'חים" המפורסם, נאום שנלמד בעולם כמופת רטורי. אין ספק, בגין המסית והמדיח היה אמן גדול במשחק.

בגין פתח את נאומו בהסתה נגד אנשי הקיבוצים שהניפו דגלים אדומים, מול אנשי הליכוד המניפים דגלי תכלת לבן. הוא קישר בין תנועת העבודה לבין ברית המועצות, שסיפקה נשק לאויבי ישראל ושלחה עצירים פוליטיים למחנות ריכוז. לאחר מכן טען כלפי הקיבוצים: "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל!" (ובייחוד בריכות שחייה).

לאחר מכן הגיע שיא הנאום. בגין סיפר להמון שבעצרת המערך, עמד על הבמה שחקן צעיר, וכאן הסתכל בגין בדף כאילו להיזכר בשם שהוא קרא במיוחד במבטא אשכנזי-פולני במלעיל "דודו טופז", וציטט את דבריו. אחר כך טען שעד היום הוא בכלל לא שמע את המונח "צ'חצ'חים", והפעם הפלא ופלא הוא מבטא את המילה "צ'חצ'חים" בלעג מכוון דווקא במלרע, ולא במלעיל האשכנזי-פולני.

לאחר מכן תיאר בגין כיצד כל תומכי המערך הריעו לדבריו של טופז (במלעיל), ואז פנה לדבר את הקהל שלו: "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים גם במחתרת. פיינשטין היה ממוצא אירופאי – איך קוראים לו אשכנזי (במלעיל) משה ברזני היה ספרדי מעיראק הם פתחו בליבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי, עיראק, יהודים! אחים! לוחמים!"

בגין: נאום "הצ'חצ'חים":

https://www.youtube.com/watch?v=Tx4vdUqOW2o

וכאן נשאלת שאלה. מובן לכל מדוע הסית בגין נגד האשכנזים שזוהו אצלו עם אנשי המערך, אבל לא ברור מדוע זה מנחם בגין ("באחריות לאומית של מנהיג דגול, משכמו ומעלה")  מזכיר בנאומו רק אשכנזי ועיראקי, ואינו מזכיר מרוקני? הרי בשעה שהעיראקים תמכו ברובם במפא"י ואחר כך במפלגת העבודה, המרוקאים הם-הם קהל התומכים בו, עד שהיו מביניהם כאלו שהאמינו שהוא בעצם מרוקאי.

מדוע זה הוא לא הזכירם?

את התשובה לשאלה אשאיר לקוראים. אינני רוצה שיוציאו עליי חוזה ויתבעו לצנזר את דבריי.

חזרה לדמגוגיה (2)

יואב גלנט כשמו כן לא הוא

"היועץ המשפטי ויינשטיין ומבקר המדינה לינדנשטראוס נסחטו ע"י גורמים מסויימים שאיני יכול לומר עליהם דבר מחמת צנעת הפרט. שמתי את הדבר מאחוריי כדי לפעול למען המדינה- החברה."

בניגוד לשמו גלנטיות רחוקה מגלנט. להטיח האשמות כאלו בלי הוכחה ולסרב להבהיר את דבריו אם הם שקר או אמת היא פעולה באמת למען המדינה-החברה כדבריו של גלנט, אבל פעולה שלילית המשחיתה את המדינה-החברה.

האמנות – מפסל ישו למתנחל מתל אביב

לסיפור המאבק על פסל ישו במוזיאון חיפה שסקרתי לפני שבוע יש התפתחויות. הנה תזכורת:

אמנות ופוליטיקה בחיפה

מעולם בהיסטוריה לא היו נוצרים שהלכו בעקבות ישו והגישו את הלחי השנייה ואהבו את האוייב (מתי פרק ה') – (יהודים רבים דווקא כן), והנה מוזיאון חיפה לאמנות מציג יצירה של האמן הפיני הנוצרי יאני לינונן המציגה את רונלד מקדונלד, הליצן המוכר של רשת ההמבורגרים המצליחה, כשהוא צלוב כמו ישו על הצלב.

לינונן, הנוצרי "מבקר את האופן בו רונלד מקדונלד הפך סמל של תרבות פופולארית שמגיע לרמות סגידה דתית."

מחשש לתגובות לאותה יצירה הגיע המוזיאון לפשרה עם ראשי הכנסיות בחיפה לפיה המוזיאון בודד את היצירה מאחורי וילון וחבל, ובנוסף הציב שלט בכניסה לאולם בו מוצגת היצירה המזהיר מפני אפשרות לפגיעה ברגשות. למרות כל זאת מפגינים נוצרים-יווניים שהסתערבו עקב הכיבוש הערבי, הפגינו נגד הצגת הפסל באלימות תוך זריקת בקבוק תבערה.

וההתפתחויות השבוע הן:

שרת התרבות, מרים סיבוני-רגב, הצטרפה לדרישת המפגינים להסיר את היצירה ואף איימה כי תמנע תקציבים ממוזיאון חיפה. ומיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, פנתה לשרה הבהירה לה כי אין לה סמכות למנוע תקציבים וכי פגיעה ברגשות דתיים אינה עילה לשלילת תקציבים.

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, והיוונית-קתולית, הגישו בקשה לצו מניעה להסרת שלוש עבודות המוצגות בתערוכה "סחורה מקודשת". בהן מוצגות דמויותיהם של ישו ומריה כדמויות ממוסחרות. בעבודה "מק'ישו" של האמן הפיני יאני לינונן, רונלד מקדונלד מוקע על הצלב במקום ישו, ועבודה אחרת, בה דמותה של מריה הקדושה מוצגת כבובת ברבי למכירה, של האמנים הארגנטינאים פול ומריאנלה, מתוך הסדרה "ברבי: דת הפלסטיק" (2018). בבקשה נכתב שהעבודות פוגעות פגיעה גסה וחמורה ברגשות הציבור הנוצרי, "כאשר בחומרים מוצגים דמותם של ישוע המשיח ומרים הקדושה, שהם הדמויות הקדושות ביותר בנצרות, בצורה מבזה וגסה, ובצורה המקוממת את רגשותיהם של המבקשים ושל כלל המאמינים הנוצרים."

https://www.haaretz.co.il/news/local/1.6848906

המפגינים היוונים-נוצרים שהסתערבו עקב הכיבוש הערבי פנו לעזרה לבונה הפסל, הפיני-הנוצרי, יאני לינונן, והוא שלח מכתב לחבר ועדת הביטחון של עירית חיפה (יו"ר סיעת "החזית החיפאית"), רג'א זעאתרה, ובה הוא דורש את הסרת העבודה שלו בגלל הזדהותו עם החרם הערבי נגד ישראל (B.D.S).

עינת קליש רותם, ראשת העיר חיפה, הכריעה את המחלוקת והודיעה כי "היצירה תוסר ותוחזר בהקדם."

היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, דן יקיר, מסר בתגובה להודעת קליש רותם, כי "מדובר בכניעה לאלימות ובפגיעה חמורה בחופש הביטוי האמנותי. גם ראשת העירייה, כמו שרת התרבות, אינה מוסמכת לקבוע מה יוצג ומה לא יוצג במוזיאון העירוני."

תארו לכם את גודל המהומה לו היתה מצונזרת "אמנות" המבזה את היהדות, מהומת אלוהים, וכאן שקט.

החלטתי לעשות ניסוי וליצור יצירת אמנות שבה פסל ישו אומר לאותם יוונים נוצרים שהסתערבו – כלבים!

האם יצירת האמנות שלי תזכה להיות מוצגת במוזיאון חיפה?

אין שום סיבה שלא, הרי ישו בעצמו כינה את הגויים כלבים (מתי 15) ואני הרי רק מצטט אותו, והרי הם תלמידיו מצווים גם להגיש את הלחי השנייה. הפעם אין ספק "יצירת" האמנות שלי תתקבל בשמחה ע"י המפגינים הנוצרים.

21 יֵשׁוּעַ יָצָא מִשָּׁם וּפָרַשׁ אֶל סְבִיבוֹת צוֹר וְצִידוֹן. 22 וְהִנֵּה יָצְאָה מֵאוֹתוֹ הָאֵזוֹר אִשָּׁה כְּנַעֲנִית וְצָעֲקָה אֵלָיו: "רַחֵם עָלַי, אֲדוֹנִי, בֶּן־דָּוִד. בִּתִּי מְעֻנָּה מְאֹד עַל־יְדֵי שֵׁד." 23 אַךְ הוּא לֹא הֵשִׁיב לָהּ דָּבָר.

נִגְּשׁוּ תַּלְמִידָיו וּבִקְשׁוּ מִמֶּנּוּ: "שְׁלַח אוֹתָהּ, כִּי הִיא צוֹעֶקֶת אַחֲרֵינוּ."

24 עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "לֹא נִשְׁלַחְתִּי אֶלָּא אֶל הַצֹּאן הָאוֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל."

25 הִיא הִתְקָרְבָה, הִשְׁתַּחַוְתָה לוֹ וְאָמְרָה: "אֲדוֹנִי, עֲזֹר לִי."

26 הֵשִׁיב לָהּ בְּאָמְרוֹ: "לֹא נָאֶה לָקַחַת אֶת הַלֶּחֶם שֶׁל הַבָּנִים וְלִזְרֹק אוֹתוֹ לַכְּלָבִים."

27 אָמְרָה לוֹ: "כֵּן, אֲדוֹנִי, אֲבָל אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים אוֹכְלִים מִן הַפֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מִשֻּׁלְחַן אֲדוֹנֵיהֶם."

ומה הקשר ל"מתנחל מתל אביב"?

ראשית גילוי נאות. אין לי שום כשרון אמנותי. אני לא מסוגל לצייר דבר. לצערי אני מסוג האנשים שכשרון הציור או הפיסול שלהם לא התפתח מגיל הגן. אבל אני "אמן גדול" ב"אמנות מושגית". וההוכחה: בזמנו כתבתי ביקורת על תערוכה של משה גרשוני במוזיאון תל אביב.

לביקורת קראתי:  משה גרשוני – דלות החומר האמנותי ועושר הבְּלַה-בלה. ("חדשות בן עזר" גיליון 595)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00595.php

בתערוכה של גרשוני הוצגה "יצירת" האמנות המפורסמת שלו שזכתה לתהילה שבה יש כתם צבע ועליו רשום: "הבעייה של הציור היא הבעייה הפלשתינאית".

בתגובה יצרתי יצירה שבה יש אותו כתם צבע ועליה כתוב: "הלאה הכיבוש הערבי מארץ ישראל! (ראו בקישור למעלה את הדוגמאות). למותר לציין ש"היצירה" שלי לא זכתה לתהילה. ומעבר לכך זכיתי בגינה לגינוי אישי.

בכתיבת הערך "משה גרשוני בוויקפדיה" רצתה ויקיפדית אחת בשם יעל, שאיני מכיר, להוסיף בשוליו את מאמר הביקורת שלי עליו. והוא מיד נפסל ע"י הוויקיפדים העורכים. הנה ראו את השיחה ביניהם:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%92%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99

"יתכן שהפרק האחרון (של הערך משה גרשוני) צריך להיקרא ולעסוק בהתקבלותו – ולכלול את המלה 'התקבלות' ולהוסיף את הביקורת הקשה כאן של נעמן כהן: משה גרשוני – דלות החומר האמנותי ועושר הבְּלַה-בלה, בעיתונו של אהוד בן עזר עם תצלום מקור ועיבוד של 'הבעייה של הציור היא...' הביקורת משקפת דעה רווחת על גרשוני האיש, ועל גרשוני כמייצג של סוגה ותקופה. יעל – שיחה 20:13, 20 בינואר 2011 (IST)

"הביקורת הזו מעוותת מושגים ומוציאה דברים מהקשרם. באופן כללי נראה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר ובעצם הוא יוצא נגד אמנות מושגית באופן כללי. כל הביקורות האחרות שקראתי דווקא היו מאוד מאוד אוהדות. Talmor Yair - שיחה 22:13, 20 בינואר 2011 (IST)

"גם אם היא כזאת לדעת מביני דבר, היא עדיין דעה רווחת אצל רבים. יעל – שיחה 22:15, 20 בינואר 2011 (IST)

"אני לא חושב שאפשר לצטט ולהפנות לדבר כזה. כרגע זה נראה כמו הגיגים של מתנחל ממורמר נגד תל אביב. אם תמצאי ביקורת שלילית מנומקת יהיה אפשר לשלב את זה. Talmor Yair – שיחה 22:29, 20 בינואר 2011 (IST)

"ככל הידוע נעמן כהן הוא מתנחל מתל אביב."

נכון. אני מתנחל מתל אביב ולכן ה"אמנות המושגית" שלי אינה נחשבת אמנות. מן הסתם גם פסל ישו שיצרתי לא ייחשב אמנות כי ב"שיחדש" האמנותי יש אמנות ויש אמנות תלוי מי אומר.

(מאז אימצתי את הכינוי "מתנחל מתל אביב")

נובי גוד סבא כפור האם חג אתאיסטי

או חוגג את העורלה הקדושה של ישו?

יואל נץ יוצא נגד אורי הייטנר הסולד מעץ אשוח בקיבוץ וממליץ לכולנו על מה שהוא קורא: "חידוש היסטורי, אשר ראוי גם ראוי כי יאמצו אותו בני אדם נאורים" ("חדשות בן עזר" 1411). ומהו אותו חידוש היסטורי לאנשים נאורים? חג הנובי גוד הסובייטי.

"אני זוכר משם," כותב נץ, "את מסיבות ה'נובי גוד', את עץ האשוח המקושט, את הסבא-כפור המחלק מתנות לילדים, את הריקודים סביב עץ האשוח. כל המסיבה כולה חפה מכל סממן של ה'אופיום להמונים' (הגדרת הדת בפיהם)."

ובכן טעות. אי אפשר לנתק את ה"נובי גוד" מהנצרות. אם היה הנובי גוד חג אתאיסטי לכבוד החורף, מן הסתם היה נעשה כל שנה ב-21 בדצמבר עם תחילת החורף. אך הוא נעשה תמיד ב- 31 בדצמבר כציון השנים לעורלתו הקדושה של ישו. והם אפילו אימצו את הלוק האדום של קוקה קולה של סנטה קלאוס-סבא חג המולד לסבא כפור הסובייטי.

וקצת היסטוריה: במרכז העיר רומא, על גבעת הקפיטול, שכן מקדש לכבודו של האל הרומאי יאנוס. יאנוס היה מתואר כאל דו פרצופי ולכן מכנים מני אז אדם צבוע, כאדם "בעל פני יאנוס." לכבודו של יאנוס נהגו הרומאים לציין את חג תחילת השנה הרומאית החדשה שהתחילה באחד בינואר, החודש שנקרא על שמו.

משקבעו הנוצרים את תאריך הולדת משיחם-אלוהיהם ישו, בחג הפאגאני של 25 לדצמבר הם עדיין המשיכו מתוך הרגל לחגוג את תחילת השנה החדשה כמנהג הרומאים באחד בינואר למרות שאת מניין השנים ספרו לפי הולדתו של ישו. AD - Anno Domini) שנת האדון ישו), שנולד ב-25 לדצמבר.

משהבחינו הנוצרים בבעייה הם החליטו לציין את חג יאנוס באחד בינואר כיום ברית המילה של ישו.

האפיפיור סילבסטר הראשון מת בתאריך 31 לדצמבר 335 ולכן נקבע יום זה ע"י הכנסייה הקתולית כיום הקדוש סילבסטר, ומני אז נחגג יום ה-31 בדצמבר כחג "סילבסטר". (בניגוד לסיפורים הרווחים האפיפיור סילבסטר היה אנטישמי רגיל ולא צורר יהודים).

היות ויש לנו כבר תאריך ליום ראש השנה היהודי (א' תשרי), ויום ה-31 בדצמבר נקרא בפולניה ובגרמניה "יום סילבסטר", הביאו העולים מארצות אלו את השם "סילבסטר" לארץ, וכך השתרש השם "סילבסטר" בארץ, ולא  השם "ראש השנה" כפי שנקרא תאריך זה באנגליה,

הרוסים קיבלו את הנצרות האורתודוכסית (אורתודוכסיה ביוונית – האמונה הנכונה. ברוסית פרובוסלבית) וקיבלו את הלוח היוליאני שאצלם ראש השנה הוא ב-7 בינואר ע"פ הלוח הגרגוריאני.

כמובן שבברית המועצות הקומוניסטית-אתאיסטית לא השתמשו בשמו של האפיפיור הקתולי לציון החג, אבל המורשת הנוצרית-פרובוסלבית חייבה אותם להמשיך לחגוג את התאריך, ולכן קראו לו סתם "נובי-גוד" (השנה החדשה).

אני בהחלט מזדהה עם סלידתו של אורי הייטנר מהחג הנוצרי. בכל מקרה, אם חוגגים את חגו של יאנוס, חגו של סילבסטר, חג הסרת העורלה של ישו, או את הנובי גוד – החג הוא תמיד "ראש השנה הנוצרי". כשלא היה נעים לומר בארץ את המילה "ראש השנה הנוצרי" החליפו אותה בביטוי האומלל "ראש השנה האזרחי."

ודוק: יש ראש שנה יהודי, ראש שנה נוצרי, ראש שנה מוסלמי, ראש שנה סיני, וכו', אבל אין דבר כזה ראש השנה "אזרחי"– בניגוד לראש השנה הצבאי.

יש לומר ראש השנה הנוצרי.

בניגוד לדבריו של נץ, החג לכבוד האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימונה אינה חג לאומי ישראלי, אפילו רוב המרוקנים כבר לא חוגגים אותו. כך גם ראוי שיישכח חג ה"נובי גוד" הרוסי. יש לנו תרבות יהודית וישראלית מקורית משלנו. איננו זקוקים לייבוא אלילים מבחוץ.

מסמוטריץ ליהודי אתיופיה ולגויי אריתריאה

הבהמה, וראש מצעד הבהמות בצלאל יואל סמוטריץ' התמנה ב-14 בינואר 2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת, ליו"ר מפלגת האיחוד הלאומי-תקומה – יורשת המפד"ל ההיסטורית.

מינויו של הבהמה, הגזען, סמוטריץ' הרואה בלהט"בים בהמות ומתנגד שאשתו תלד עם יולדת ערבייה – הוא בושה וחרפה ליהדות ולציונות גם יחד. יש להוקיע אותו ואת כל סוגי הגזענות ולסלקם מכל מינוי ציבורי.

ואם הזכרנו גזענות הרי היא קיימת בכל מגזר. יש יהודים גזענים כלפי ערבים, ויש ערבים גזענים כלפי היהודים. יש אשכנזים גזענים כלפי יהודים-ערבים, ויש יהודים-ערבים גזענים כלפי אשכנזים. יש אשכנזים ויהודים-ערבים גזענים כלפי אתיופים, והפתעה, מדובר רבות על הגזענות כלפי האתיופים, אבל יש גם אתיופים גזענים.

השבוע זיכה בית המשפט אריתראית מתקיפה, ומתח ביקורת על התנהלות גזענית של אתיופית כלפיה. השופט קבע כי האישה, שהואשמה שהיכתה עובדת במעון בו עבדה וגרמה לה לאובדן ראייה, פעלה מתוך הגנה עצמית. עוד ציין כי היא סבלה "מסכת השפלות על רקע גזעני ותצילנה האוזניים."

הנאשמת, אריתראית אם לארבע בנות בשנות ה-30 לחייה, עבדה במשך שנתיים כמטפלת במעון באזור המרכז. עובדת במעון, א', האשימה את מבקשת המקלט, יורטה, בגניבת תכשיט. יורטה הכחישה כל קשר לגניבה ואף ניגשה מיוזמתה למנהלת המקום ושפכה בפניה את תכולת תיקה כדי להוכיח את חפותה.

מסתבר שעובדי המעון היהודים, ובראשם א', הפגינו יחס גזעני ומשפיל כלפי העובדים האריתראים. א', יוצאת אתיופיה, הנהיגה מסכת התעללות גזענית כלפי יורטה בשל המלחמה בין אתיופיה לאריתריאה. "התחיל מסע הכפשות: אם היא שותה מהקולר אז לא שותים אחריה אלא הולכים עם אקונומיקה ומנקים. אם היא נכנסת לשירותים, לא היו נכנסים אחריה. אם היתה יושבת על כיסא אז זורקים אותו או מנגבים אותו, ואם היו הולכים לידה היו סותמים את האף בהפגנתיות כאילו יש ריח."

א' חנקה אותה ודחפה אותה לרצפה. והיא השיבה לה מהגנה עצמית.

https://www.haaretz.co.il/news/law/1.6847908

לזה כמובן אפשר להוסיף את יחסם של האתיופים ל"בריה" – העבדים שהביאו איתם מאתיופיה, וקיוו שאפשר להתייחס להם כשכאלה גם בארץ.

מוסר השכל: גזענות קיימת בכל קבוצה, ועל כל קבוצה להשתדל להילחם נגד הגזענות הפנימית שבה.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"פני אחי"

לדהן גופל מוקרדז'י

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 23.6.1972

לפני 47 שנים

הרוצה להכיר את הודו, ארץ הדממה הקדושה והסער הכבוש, מסורת קדומים ומרד נעורים, בנארס העתיקה וכלכותה החדישה, עובי יערות ונהם נמרים, תורת כוהנים ושלוות פילים, צער כיסופים וחמדת חיים, סבל דורות ושוועת חירות – יקרא ספר זה. "פני אחי" הם לא רק פני אחיו של המחבר, לוחם לחירות ארצו, אלא פני כל אחיו, בלי הבדל דת, כת ומעמד. לא אדם רואה המחבר בפני אחיו זה כי אם "ארץ כולה, הודו, הודו, הודו..."

במילים אלה הפותח המתרגם, חיים הררי (1883-1940), שהיה מורה לספרות בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב ומחלוצי התיאטרון העברי בארץ, את הקדמתו הקצרה לספר. דחאן גופאל מוקרדז'י היה הינדוסי, יליד בנגאל, בר-יוחסין, חניך ברהמנים, בעל השכלה אירופית וסופר בעל דמיון ורגש. את הספר "פני אחי" כתב בשובו אל ארץ-מולדתו, אחר שתים-עשרה שנות לימודים ונדודים בארצות אירופה ואמריקה. הספר התפרסם באנגלית, בניו-יורק, בשנת 1924.

"לו היה עליי לבחור, בשביל לתאר את הודו, רק בצליל אחד, הרי זו אותה צעידה של רגלי האדם, מי שהוא צועד תמיד, יחף, וקוצב את ריתמוס העלייה-לרגל. אבק ההזייה מעוור את עינינו, וצעיפי הימים והמרחב מאכזבים את רוחנו, אך ליבו ורגליו של כל הינדוסי מכירים את הריתמוס המאחד את נשמתו עם אלוהים." (עמ' 64).

מילים אלו מתארות ומביעות את פגישתו המחודשת של מוקרדז'י עם מולדתו. זוהי הודו שלאחר מלחמת-העלם הראשונה: השנים הראשונות לתנועתו של גנדהי – ספיחי הניסיון למרד בשנות מלחמת-העולם הראשונה, כאשר הגרמנים ניסו ליצור קשר עם התנועה הלאומית בהודו, כדי להמרידה נגד הבריטים. התנגשות של ישן וחדש, דממת מקדשים ורעש מכוניות. קדושים ונזירים מול מעמד חדש של תעשיינים מתעשרים. הניגוד והפירוד בין מזרח למערב, בין תרבות אסיה לתרבות אירופה, הטינה והקינאה והחשד בין שני חלקי האנושות הללו, מתוך תחושת גורל שהנה-הנה קרובה לבוא מלחמה עולמית נוספת, הפעם בין אסיה לאירופה.

המערביות פולשת גם לחינוכו של הדור הצעיר. "לשונם של הצעירים ההינדוסים כיום אינה פיוטית וציורית כמו שהיתה לפני שלושים שנה. מדברים הם בסגנון ריאליסטי, ממתיקים אותו במקצת בשימוש רגיל של עובדות היסטוריות. במקום אגדה נאה לצייר בה רעיון, מביא הצעיר המשכיל ראיה מן ההיסטוריה. זוהי התחלה של עקרות רוחנית, שתביא כלייה על דמיוננו העשיר: יום יבוא – ואני עוד אראנו בחיי – ואף הינדוסי אחד לא יָרצה את דיעותיו מבלי להשתמש בסטטיסטיקות מרובות. מגפת המיספרים הולכת ומתפשטת מן האחד אל משנהו." (עמ' 119).

מוקרדז'י נמלט מן המערב ושואף למצוא פשר רוחני לחייו בפגישה עם מולדתו. ואולם על כל צעד ושעל הוא פוגש בשינוי, העומד כולו בסימן הציביליזאציה המערבית. והוא כואב את השינוי ומתרפק על העבר. הוא מעריץ את אחותו, המבוגרת ממנו, אשר מודה ומתוודה בפניו כי שכחה לגמרי את הלשון האגלית. מדוע? "אה, יש בה כל-כך מעט מן החוכמה ומן היופי. הדבר האחרון שקראתי באנגלית היה מעשה בצילו של מת, שסיפר לבנו, כיצד נרצח הוא, אביו. והבן, נסיך צעיר, חולם תמיד, הורג שוטה זקן ומשבר את לב בתו, ונלחם אחרי-כן עם אחיה של זו על-יד קברה. הנסיך נופל בקרב, אך גם האח נופל מת על-ידו. יש אמנם במעשה זה קטעים נחמדים, כי תוגתו של אדם צעיר ותמים נוגעת תמיד בלב הקורא. אבל מה החוכמה בסיפור מעין זה, שאימנו היתה רוצה כי אדענה? הייתכן כי צילו של מת ישאף כל-כך לנקמה? וכי נאה להגיד לאימו כי לא צנועה היא, על סמך דברי-להג של רוח תועה, שהיה צריך לעלות השמיימה, במקום לתעות בלילות ולהרעיל את חיי בנו בצמא אכזרי לנקם? סיפור-מעשה זה נטל ממני כל חשק לדעת אנגלית הן יודע אתה לשון זו: האם לא טוב עשיתי, בשכחי אותה? אכן, מעשה נאה-משונה זה יש בו כדי לייאש כל אדם. ככה הצלחתי להיפטר מן הנסיך האמלט." (עמ' 121-122).

לעומת סיפור אי-ההבנה של המערב, שמספרת האחות, מביא מוקרדז'י מפי אחיו סיפור שסיפרה לו אימם בילדותו, ואשר מבטא את רוחה האמיתית של הודו:

"שמע ילדי, אשר קרה למושיקנוּה, זבד-ההרים נושא-המושק. פעם אחת, לפני הרבה שנים, הביא הרוח בנחירי מושיקנוה ריח בושם עז, הוא ריח המושק, ולא ידע מאין בא הריח, אבל הוא הלך אחריו, כהולך אחרי הקריאה של חליל קרישנה, שאיש לא יוכל לעמוד בפניה. ומושיקנוה רץ מג'ונגל לג'ונגל ורודף אחרי הבושם. הברייה המסכנה רצה בלי חשך, לא אוכלת, לא שותה ולא ישנה, רצה כילד אחרי ההד, הקורא לו כאן ועונה מעבר לבקעה, והוא עובר את הבקעה ושומע את הקריאה מעבר מזה. ככה גם מושיקנוה. אין הוא יודע מאין באה קריאת המושק, אבל אנוס הוא ללכת אחריה דרך בקעות, יערות וגבעות, עד אשר לאחרונה הוא הולך סתם בלי מטרה, רעב, עייף, אין-אונים, ומחליק מראש צור ונופל רצוץ עד מוות, גוף ונשמה. ברגעים האחרונים לפני מותו מתעוררים בו רחמים על עצמו והוא מלקק את חזהו... והנה, הנה! הנה כיס המושק אצלו, בגופו עצמו, נושם הוא נשימה עמוקה, מנסה לשאוף אל קרבו את הבושם, אבל, אהה, עבר המועד... הוי, בני האהוב, אל תבקש מחוצה לך את בושם אלוהים, פן תמות בג'ונגל של החיים, אבל בקש את נשמתך ותראה: הוא יהיה בתוכה. אל תחדל מהרגיש אותו בקרבך, עד כמה שיתאמצו החושים להוכיח לך, כי הוא נמצא, כהד הכוזב, מחוץ לך עצמך." (עמ' 131-132).

מוקרדז'י מביא בפרטות את סיפור קורות אחיו – ילדותו, היעשותו לאחר ממנהיגי המרד, עד לוויתור על השימוש בכוח וההצטרפות למחנהו של גנדהי: "גבורת הנשמה נגד כוח החרב" (עמ' 220). הוא נוסע לבקר את המשורר הבנגאלי הגדול רבינדראנאת טגור באוניברסיטה אשר הקים, וישוה בהרטי – אסכולת העולם – העומדת על מרומי בולפור, מהלך שלוש שעות מכלכותה.

"חולשתה העתיקה של הודו," אומר טגור למוקרדז'י, "היתה נימוסיותה שנתנוונה עד כדי עבדות. וכי מפני שאבדה לו למערב נשמתו עד כדי לחשבנו לפחותים ולקוּלים, צריכים אנו לקשט עצמו באותה הצבעים של עזות וחוצפה? הרי זאת אומרת להסיג לאחור את התפתחות נשמתנו. יכול אדם להוציא קוץ מרגלו בעזרת מחט, אבל אין הוא יכול לגרש מארת הלאומיות מנשמת אחיו בהעבירו אותה אליו..." (עמ' 260).

דמותו של איש קדוש, נוטה למות, היושב בבנארס העיר הקדושה, מלווה את מוקרדז'י במשך כל תקופת ביקורו בארצו. על מיטת גסיסתו מצווה עליו המורה:

"שובה למערב! שעת מנוחתך טרם הגיעה. עוד תוסיף משגה על משגה. רק היה טהור ברוח – הרהב הוא טמא מכל טמא – ומשגיאות תבין ותלמד. הודו זקוקה לאהבה. זה שנים אשר המערב הביא לה את רוח הביקורת, הבא אפוא את אהבתך למערב, עד אשר ילמד לאהוב את הארץ הזאת, ארץ החכמים." (עמ' 309).

רצח גנדהי, חלוקת הודו ופאקיסטן וזוועות בנגלה-דש מלווים את הקורא כיום בספר. כמין סיום שלא נכתב ושלא יכול היה להיכתב בשעתו. חששו של מוקרדז'י לא התקיים – המלחמה הגדולה שעברה על הודו לא היתה מלחמה בין מזרח למערב, בין אסיה לאירופה, אלא מלחמה פנימית ממושכת ועקובה-מדם. וכזאת לא תיאר לעצמו מוקרדז'י גם בחלומותיו הרעים ביותר.

* דהן גופל מוקרדז'י: "פני אחי". תרגם חיים הררי. הוצאת אמנות תל-אביב. 1933. ספר ראשון ושני, 316 עמ'.

[המתרגם חיים הררי, מורה, סופר ופובליציסט, היה בעלה של הסופרת והמחנכת יהודית הררי, בנם היה חבר הכנסת יזהר הררי ונכדם הוא פרופ' חיים הררי. את יהודית הררי זכיתי לפגוש בדירתה ברחוב בן-יהודה פינת גורדון בתל-אביב, לאחר שפירסמתי רשימה על ספרה האוטוביוגראפי "בין הכרמים". הדירה היתה גדושה ומלאה ספרים של ארץ-ישראל].

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, על קורבנו של לוחם האצ"ל יעקב רז התוודעתי בקריאת כתביו של בן-ציון יהושע על מרכז אסיה, ועל היהודים שעלו משם. לא זכרתי שאב"א אחימאיר העניק לבנו את השם יעקב על שמו של לוחם זה. 

שלך,

משה גרנות

* "המכשיר, שהועבר לידי שטייף בידי אחד ממקורותיה, הוא טלפון ישן של נווה שנשאר בכספת בביתו הקודם, שעזב לאחר הפרידה מרעייתו השנייה. תוכנו לא נמחק וכלל מאות התכתבויות מפלילות לכאורה בין עורך הדין הבכיר ובין המועמדת לשיפוט דאז ואשתו של השופט ששמן נקשר בפרשה. כדי לפתוח אותו היה צורך להיעזר במומחה שפרץ את מנגנוני האבטחה בו." ["הארץ",18.1].

ואתם בטוחים שהרכילות הזו של שיחות פרטיות, שהכול יכול להיאמר בהן, תחזיק מעמד בתור ראייה בבית המשפט? לא שאנחנו חסידים של אפי נווה, רק שמרגיז לדעת כי מרגע שעולים על מישהו, מיד מוצאים בעברו דברים ללכלך עליו – גם אם תקפותם המשפטית מוטלת בספק.

ככה אפשר להרוס כמעט כל אדם, אם הוא רק נמצא על הכוונת.

ואוי לך מנקמת אישה שנזנחה!

* "פרקליטות המדינה הזהירה השבוע את תחנת הרדיו גלי צה"ל להפסיק להשתמש בחומרים הפרטיים שהושגו ממכשיר הטלפון הנייד של אפי נווה, החשוד בשוחד, מירמה והפרת אמונים בפרשת השוחד תמורת מינוי שופטים. הפרקליטות הבהירה כי המשך השימוש בחומרים הפרטיים עשוי להביא לצעדים פליליים נגדה. האזהרה נמסרה לנוכח הסכם החסינות בין הפרקליטות לכתבת התחנה הדס שטייף, האוסר על שימוש בחומר שהושג שלא כדין." ["הארץ" באינטרנט, חיים לוינסון. 181.1.19].

ועל כגון דא כבר נאמר במקורותינו: "בור כרה ויחפרהו." [תהילים ז', ט"ז].

* אומרים כי בקרוב תיפסקנה החקירות האינטנסיביות של עו"ד אפי נווה ומקורביו – כי הן פוגעות בגיוס מרבית משאבי המשטרה והפרקליטות לחקירות השחיתות ומעטפות השוחד-במזומן של נתניהו ומקורביו.

ומה קורה בעולם התחתון? – שם החגיגות נמשכות, כי הפושעים-ממש הם לא תקשורתיים. סתם רצח ואונס של גברים ונשים אלמוניים, את מי זה מעניין? ובייחוד שקשה להאשים בכך את ביבי ואת שרה – למרות שהם מצטיירים בתקשורת הישראלית כאלופי השחיתות והשוחד, ולמרות שכל עשייה מבורכת ומצליחה שלו למען ישראל [לאחרונה בצ'אד] – סופגת בתקשורת ביקורת ארסית.

* גברים בעלי עמדה ועמידה, למדו ממה שקרה לאפי נווה ואל תנהגו בטיפשות! אל תדברו על זיונים בטלפונים החכמים שלכם ואל תזיינו נשים שעלולות להפליל אתכם. זיכרו מה שאמר בשעתו משה דיין – שהוא לא ישכב יותר עם נשים שיודעות לכתוב!

הכי בטוח לכם זה לזיין בחורה אנאלפאביתית אילמת  – אך אישה כמוה מי ימצא, ורחוק מפנינים מִכְרה.

וזיכרו – טלפון-חכם ישן, צריך בפטיש לנפץ אותו לרסיסים ולזרוק לזבל באיזור מרוחק ממקום מגוריכם!

* האם בני מוריס טיפש?

* מי כותב בעילום שם את מאמרי המערכת בעיתון "הארץ"? רוגל אלפר, גדעון לוי, ח"כ ד"ר אחמד טיבי או עמירה הס?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל