פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1413

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בשבט תשע"ט, 24.1.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // עמוס גלבוע: סיסמת הבחירות של גנץ "ישראל לפני הכול" – טעות! // יורם אטינגר: פומפיאו 2019 מול אובמה 2009. // יוסי אחימאיר: ההרתעה ב-1991 והיום. // מנחם רהט: הגינות נוסח השמאל: מה שמותר לכבודם אסור לשרת המשפטים. // אורי הייטנר: 1. אני מאמין. 2. צרור הערות 23.1.19. // מוטי בן חורין: מי צריך להצביע לאיילת שקד? // יוסף דלומי: לא תחמוד כובע רעך. // פוצ'ו  –  בחיי [5], ל"ח – הצד הטוב של היצר הרע. // מ. זושצ'נקו:  אנשים עצבניים. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. [המשך]. // הסרט "אהבה בימים קרים" של הבמאי הפולני פאבל פאבליקובסקי. // משה כהן: סוף עידן ההבלגה. // גיא משיח: היועמ"ש מול "מר ביטחון". // "היינו שאננים פסיפס ירושלמי" מאת אלוני זמורה. // שולמית אלוני: לעבור את תקופת המשבר מבלי להיות פאנאטיים  [מאי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "המשמנאים והמרזנאים" לאנדרה מורואה. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.7.1978, לפני 41 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק אחד-עשר. ג'וואד מוסתקים הבריון, חבר של סבא, והמעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ שָׁלֹשׁ בְּנוֹת-חֶמֶד

בְּנוֹת שִׁבְעִים-שְׁמוֹנִים עִם מַאטְקוֹת טֶנִיס וְעִם לֵב צָעִיר

מְקַטְּרוֹת עַל אַהֲבַת בַּעֲלֵיהֶן הַמִּתְעַמְעֶמֶת

עִם הַזְּמַן שֶׁגַּם שׁוּם בַּעַל בִּנְעוּרָיו אֵינוֹ מַשְׁאִיר...

וְכָךְ, מִבְּלִי שֶׁהֻזְהֲרָה לוֹמֶדֶת יִשְׂרָאֵלָה * בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה אַחַר הֶשֵּׂג צְבָאִי מַסְעִיר * כִּי יֵשׁ שֶׁהַצְלָחָה גְדוֹלָה שֶׁאֵין מָה שֶׁיִּשְׁוֶה לָהּ * גוֹבָה מְחִיר יָקָר דַּוְקָא עַל נִצָּחוֹן מַזְהִיר. * זֶה לֹא שִׁעוּר בְּאַסְטְרָטֶגְיָה אֶלָּא בְּהִיסְטוֹרְיָה * וְזֶה מַחְטִיף לָהּ בְּלִי רַחֵם מַכָּה כַּהֲלָכָה * שֶׁשְּׁמָהּ הוּא חֵטְא זְחִיחוּת-הַדַּעַת (בִּיוָנִית: אוּפוֹרְיָה) * וּבָהּ לוֹקִים תָּמִיד כָּל שִׁכּוֹרֵי הַהַצְלָחָה. * לֹא, אֵין זֶה נִצְחוֹן פִּירוּס הַנּוֹדָע, מֶלֶךְ אֶפִּירוּס * שֶׁבִּקְרָבוֹת הוֹכִיחַ עֹז וְכוֹחַ בְּלִי לַחְדֹּל * וּגְבוּרָתוֹ מֻנְצַחַת אִם עַל אֶבֶן אוֹ פַּפִּירוּס * וְשֶׁנֶּחְשַׁב כְּפִילוֹ שֶׁל אָלֶכְּסַנְדֶּר הַגָּדוֹל. * אַךְ כְּשֶנִּצַּח אֶת צִבְאוֹת רוֹמִי כְּפִי שֶׁכְּבָר לָמַדְנוּ * וּמַצְבִּיאִים הֶחְמִיאוּ לוֹ עַל קְרָב זֶה אֶל נָכוֹן * אָמַר: "עוֹד נִצָּחוֹן כָּזֶה, קוֹלֵגִים, וְאָבַדְנוּ" * כִּי אֲבֵדוֹת רַבּוֹת סָפַג לַמְרוֹת הַנִּצָּחוֹן. * וְלֹא רַק שֶׁנִּצְחוֹן מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים כָּאן * אִם נְמַקֵּד מַבָּט רֶטְרוֹסְפֶּקְטִיבִי בַּסִּפּוּר * עָלָה גַם הוּא עַל אַף הַנִּצָּחוֹן בִּמְחִיר-דָּמִים כָּאן * אֶלָּא שֶׁבּוֹ נוֹלַד מֶחְדַּל מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר. * זֶה לֹא הָיָה חָלִילָה נִצְחוֹן פִּירוּס וְאֶת גֹּדֶל * הַשְּׁכוֹל מִן הַנִּמְנָע לִמְדֹּד בְּמִסְפָּרִים בִּלְבַד * שֶׁכֵּן כָּל נֶפֶשׁ הִיא עוֹלָם מָלֵא –  וְאֵין לִסְגֹּד אֶל * הַנִּצְחוֹנוֹת מִבְּלִי לִזְכֹּר אֶת זֶה אֲשֶׁר אָבַד. * אַךְ כְּשֶׁבְּתֹם מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים הִגִּיעַ * מֻמְחֶה וְהִיסְטוֹרְיוֹן צְבָאִי אַנְגְּלִי כְּמוֹ לִידְל הַרְט * אֶל יִשְׂרָאֵלָה וְעַל נִצְחוֹנָהּ סָח בְּמַפְגִּיעַ: * "זֶה מְסֻכָּן יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁלְּעַצְמֵךְ תֵּאַרְתּ." *

הִיא לֹא תָפְסָה תְחִלָּה לְמָה הוּא מִתְכַּוֵּן, אַךְ סָבָא * הִסְבִּיר לָהּ שֶׁאוּפוֹרְיָה זֶהוּ סוּג שֶׁל שִׁגָּעוֹן * הַמִּתְנַקֵּם קָשׁוֹת בְּכָל אֻמָּה שֶׁנִּכְנְסָה בָהּ * זְחִיחוּת-הַדַּעַת, זֹאת שֶׁבַּתָּנָ"ךְ נִקְרֵאת "גָּאוֹן". * "אַךְ אֵין לִי צֹרֶךְ," סָבָא סָח לָהּ, "בְּמֻמְחֵה תֵאוֹרְיָה * צְבָאִית עַל נֶגַע זֶה וְהַסִּימְפְּטוֹמִים הַשּׁוֹנִים * שֶׁיְּוָנִים קָרְאוּ לָהֶם מזְּמַן בְּשֵׁם אוּפוֹרְיָה * וְהַתָּנָ"ךְ אִבְחֵן אוֹתָם לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים * כְּשֶׁבְּ'משְׁלֵי' ט"ז כְּבָר כָּתוּב שֶׁ'לִּפְנֵי שֶׁבֶר – * גָּאוֹן' (זְחִיחוּת-הַדַּעַת) וְלִפְנֵי הַכִּשָּלוֹן * גּוֹרֶמֶת הַזְּחִיחוּת הַזֹּאת לִפְיַאסְקוֹ מִכָּל עֵבֶר * וּפְיַאסְקוֹ, הִיא יוֹדַעַת, זֶה פִשּׁוּל שֶׁל פִשָּׁלּוֹן. *

"וְכָךְ קָרָה," סָח סָבָא בְּחֻמְרָה לְיִשְׂרָאֵלָה, * "גַם לָנוּ, שֶׁבִּמְקוֹם לִנְקֹט מִקְצֶה שֶׁל שִׁפּוּרִים * דַּוְקָא אַחַר הַהַצְלָחָה הַהִיא שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ * בְּשֵׁשֶׁת הַיָּמִים – הָיִינוּ כָּאן מְסֻחְרָרִים * מִלַּהַב אוֹתוֹ רַהַב שֶׁסִּחְרֵר כְּקָרוּסֶלָה * אֶת דַּעְתֵּנוּ עַד מִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים * וְלֹא נָהַגְנוּ בִּזְהִירוּת וּבְשׁוֹם שֵׂכֶל, אֶלָּא* נִשְׁבֵּינוּ בְּקוֹנְצֶפְּצְיָה שֶׁל זְחוּחִים וִיהִירִים * בְּלִי לְהָבִין שֶׁלֹּא כָּל יוֹם פּוּרִים וְלֹא כָּל פַּעַם * חוֹזֶרֶת הַצְלָחָה צְבָאִית פַנְטַסְטִית עַל עַצְמָהּ * וְעַל טָעוּת פָטָלִית זוֹ בִּימֵי קְרָבוֹת הַזַּעַם * שִׁלַּמְנוּ בָּעֻבְדְָּה שֶׁהָאוֹיֵב גִּלָּה עָצְמָה * שֶׁלֹּא שִׁעַרְנוּ וּבְעוֹד אֲנַחְנוּ מְלַבִּים * אֶת אֵשׁ הַיֻּהֲרָה אִבַּדְנוּ קָרְבָּנוֹת רַבִּים. * לֹא שֶׁחָסַרְנוּ מוֹדִיעִין אָמִין וְרַב שִׁכְנוּעַ * כְּמוֹ תַצְפִּיּוֹת קַרְקָעִיּוֹת וְתַצְלוּמֵי-אֲוִיר * שֶׁל צְבָא מִצְרַיִם וּצְבָא סוּרְיָה הָעוֹמְדִים לָנוּעַ * לִקְרָאת תְּקִיפָה כְּשֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם כְּבָר הֶעֱבִיר * אִם כּוֹחַ אוֹפֶנְסִיבִי לְעָמְדַּת-זִנּוּק מֻבְהֶקֶת * וְאִם לִשְׁלַב תִּגְבּוּר כּוֹחוֹת שְׁרוּיִים בְּהַמְתָּנָה, * כָּךְ שֶׁרָמַת אִסּוּף הַמּוֹדִיעִין הָיְתָה מַסְפֶּקֶת * שֶלֹּא כְּטִיב פַּרְשָׁנוּתוֹ שְׁגוּיַת הַמַּסְקָנָה * שֶׁלֹּא הָיְתָה רַק פַּרְשָׁנוּת מֻטְעֵית שֶׁל אִינְפוֹרְמַצְיָה * אוֹתָהּ סִפֵּק הַמּוֹדִיעִין עַל תָּכְנִיּוֹת סָדָאת * כִּי אִם לָקְתָה בְּקִבָּעוֹן (בְּלַעַ"ז זוֹ פִיקְסַצְיָה) * בָּהּ לֹא לָקַחְנוּ בְּחֶשְׁבּוֹן רֵאָלִי אֶת מִדַּת * מוּכָנוּתָן שֶׁל סוּרְיָה וּמִצְרַיִם וְזָנַחְנוּ * עוֹד טֶרֶם פְּרֹץ הַמִּלְחָמָה תִכְנוּן תּוֹאֵם תַּרְחִישׁ * שֶׁל הִתַָּכְנוּת פְּלִישַׁת צְבָאָן אֵלֶינוּ וּבָטַחְנוּ * בְּכָךְ שֶׁהֶלֶם שֵׁשֶׁת הַיָּמִים שֶׁאֵין מַכְחִישׁ * אֶת עֹז רָשְׁמוֹ עַל יוֹשְׁבֵיהֶן יִמְנַע יָזְמָָָָָה חוֹזֶרֶת * שֶׁל מִתְקַפְתָּן עָלֵינוּ תּוֹךְ יִשּׂוּם לִקְחֵי תַּשְׁכָּ"ז, *

אַךְ כָּאן הֻכְשַׁלְנוּ בְּאוֹתָהּ קוֹנְסֶפְּצְיָה הַגּוֹזֶרֶת * גְּזֵרָה שָׁוָה הֲרַת-אָסוֹן מִנִּצְחוֹנֵנוּ אָז * תּוֹךְ הֶחָלָה שְׁגוּיָה מְאֹד שֶׁל הִשְׁתַּמְּעֻיּוֹתֶיהָ * עַל מַצָּבֵנוּ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים תַּשְׁלָ"ד * וּבֵין הַדֻּגְמָאוֹת לִשְׁלַל נִזְקֵי הַטְעָיוֹתֶיהָ * בָּלַט הַצַּו לְהַסָּעַת גֶּשֶׁר-גְּלִילֵינוּ עַד * גְּדַת תְּעָלַת סוּאֶץ כְּשֶׁהַמִּצְרִים חָצוּ עוֹד קֹדֶם * קַו-מַיִם זֶה וְהִתְמַקְמוּ כְּבָר עַל אַדְמַת סִינַי *

כְּשֶׁעַל הַשְּׁאֵלָה: "לָמָּה נָפַלְנוּ לְמַלְכֹּדֶת * שֶׁבָּהּ בִּמְקוֹם לְהַפְתִּיעָם בְּכָל מְחִיר וּתְנַאי * הֻפְתַּעְנוּ דַוְקָא אָנוּ?" יֵשׁ תְּשׁוּבָה אַחַת בֵּינֵינוּ: * תְּחוּשָׁה שֶׁל בִּטָּחוֹן עַצְמִי מֻפְרָז וְיֻהֲרָה * שֶׁסַּךְ אַלְפַּיִם וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת מִלּוֹחֲמֵינוּ * שֶׁלֹּא חָזְרוּ חַיִּים מִשְּׁדוֹת הַקְּרָב הוּא מְחִירָהּ. * וְאִם אָכֵן דְּרוּשָׁה כָּאן הַבְחָנָה מְאֹד נֶחְרֶצֶת * בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל מַעֲרַךְ הַמּוֹדִיעִין * (וְהִיא דְרוּשָׁה כָּאן בְּהֶחְלֵט) יֵשׁ לְהַבְדִּיל בְּעֶצֶם * בֵּין הָאִסּוּף הַמּוֹדִיעִינִי שֶׁאָמְנָם הֵהִין * לִפְרֹשׂ אֶת מִמְצָאָיו עַל הַשֻּלְחָן בְּלי שׁוּם טִיּוּחַ * וּבֵין זְרוֹעָהּ שֶׁל הֲפָקַת לִקְחֵי אוֹתוֹ מֵידָע * שֶּׁנִכְבְּלָה בְּסַד הַיֻּהֲרָה זְחוּחַת-הָרוּחַ * שֶׁעוֹד זְמַן רָב תִּרֱבַּץ עָלֵינוּ כְּאַשְׁמָה כְְּבֵדָה *  כִּי כְּשֶׁזְּחִיחוּת הִיא בָּאָפְנָה –  מָה פֶּלֶא אִם נִתֶּקֶת * זְרִימַת הַשֶּׁתֶן הָאָמוּר לָרֶדֶת וְלִפְרֹשׁ * לְעֹמֶק הָאַסְלָה וּבְעֶטְיָהּ שֶׁל סְטִיַּת-תֶּקֶן * מַחְלִיף הוּא כִּוּוּנוֹ  וְהוּא עוֹלֶה, אֲבוֹי, לָרֹאשׁ? *

הָיוּ גַם כִּשְׁלוֹנוֹת  שֶׁלֹּא הָיוּ קְשׁוּרִים לַהֶלֶם * שֶׁל הַתְחָלַת הַמִּלְחָמָה בָּהּ לֹא נִתַּן לַחְזוֹת * אֶת פָּרָשַׁת קְרָב הַחֶרְמוֹן וְעוֹד קְרָבוֹת כָּאֵלֶּה * שֶׁנִּתְאַרְעוּ לֹא בִּתְחִלַּת הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת * וְגַם אִם נִסְתַּיְּמוּ בְּנִצְחוֹנָם שֶׁל כּוֹחוֹתֵינוּ * שִׁלַּמְנוּ בְּמַהֲלָכָם מְחִיר-דָּמִים נוֹרָא * כְּשֶׁאַרְטִילֶרְיָה צַהֲ"לִית יוֹרָה עַל לוֹחֲמֵינוּ * וְהַתֵּאוּם לָקוּי לַמְרוֹת הָעֹז וְהַגְּבוּרָה * וְזֹאת מִלְּבַד מַצָּב כְּלָלִי שֶׁעֲמָדוֹת בְּכִירוֹת בּוֹ * אֻיְּשׁוּ בַּאֲנָשִׁים מְאֹד מְאׂד לֹא מוּכָנִים * וְלָקֻיּוֹת כָּאֵלֶּה בְּלִי סָפֵק מַעֲכִירוֹת בּוֹ * אֶת טִיב עֲמִידָתֵנוּ בַּקָּשִׁים בַּמִּבְחָנִים. * אַךְ גַּם וַעֲדָתוֹ שֶׁל אַגְרָנָט סָפְגָה בִּקֹּרֶת * מִצַּד אֵינְסְפוֹר יוֹצְאֵי צָבָא וְאֶזְרָחִים רוֹתְחִים * עַל שֶׁהַדֶּרֶג הַצְּבָאִי חָטַף בָּהּ לֹא רַק קֹרֶט * כִּי אִם הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּךְ דִּבְרֵי קִטְרוּג חוֹתְכִים * בְּעוֹד הַדֶּרֶג הַמְּדִינִי לְגַמְרֵי לֹא בְּיֹשֶׁר *  (פְּסִיקָה שֶׁלֹּא אֶחָד זָעַם עָלֶיהָ וּדְחָאָהּ) * יָצָא אֶצְלָהּ מָה שֶׁקּוֹרְאִים הָרַבָּנִים "גְּלָאט כֹּשֶׁר" * וְזֶה עוֹרֵר מִיָּד גַּלִּים שׁוֹצְפִים שֶׁל מְחָאָה.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

סיסמת הבחירות של גנץ

"ישראל לפני הכול" – טעות!

"העם היהודי" הוא העומד לפני הכול, לדעתי. המדינה היא המסגרת לבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. מי שטוען שזה ברור, ולכן מתנגד לחוק, עוסק בתירוצי סבתא.

במודעת הבחירות הראשונה של רב אלוף גנץ הופיעה הסיסמה המרכזית האומרת: "ישראל לפני הכול". סביר מאוד ששעות רבות חשב הצוות הפרסומי שלו על הסיסמה הזאת, ובכל מקרה האחריות עליה היא של גנץ. היא פשוטה וברורה: לא אגו, לא אנשים, לא דמויות מפתח, לא כל מיני "שטויות" מהסוג הזה שאנו כל כך רגילים בהן בימים אלו. אצלי, אומר גנץ, חשובה רק מדינת ישראל, היא מעל לכל והיא לפני הכול.

דעתי שונה. אני חושב שלפני הכול ומעל לכל עומד "העם היהודי".  המדינה אחריו, וזה נאמר כל כך חזק ומהדהד וחגיגי במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל." הסדר הוא ברור ומעיד על עצמו: קודם כל מדינה של העם היהודי. לאחר מכן, מקום הריבונות של העם היהודי, שהוא מקום הולדתו ומורשתו ההיסטורית והתרבותית-ארץ ישראל. ורק לאחר מכן המסגרת: מדינת ישראל.

כל מהותה ותכליתה של המדינה הן לתת בית לאומי לעם היהודי, לו ולא לאף אחד אחר. ומגילת העצמאות קבעה גם זאת בצורה ברורה: במדינת הלאום של העם היהודי יהיה שוויון אזרחי  ומדיני (במובן פוליטי, הזכות לבחור ולהיבחר ) לכולם, בלי שום הבדלי דת, גזע, מין. אין שוויון בלאום! לא יכול להיות, כי יש לאום אחד.

צחוק ההיסטוריה הוא שעד שנת 1966 מדינת ישראל בהנהגת מפא"י לא נתנה שוויון לערביי ישראל, אלא הנהיגה משטר צבאי במקומות מושבם. דומני שרבים מאזרחי ישראל לא יודעים שעד אותה שנה כל ערבי שרצה, למשל, לנסוע מאום אל פחם לחיפה, היה צריך להוציא לשם כך אישור מיוחד מהמושל הצבאי. כן, היו זמנים!

לדעתי "חוק יסוד הלאום" צריך להיות אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות הקרובה. גישתי היסודית היא שמי שתוקף בחמת זעם את החוק כמכלול, הוא זה שתוקע חרב בליבה של מגילת העצמאות  מסיבות שונות ומשונות.

והערה – נפוץ ביותר הטעון כי  אין צורך בחוק היסוד הזה כי הרי ברור שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וביתו הלאומי. "אם זה כל כך ברור, אז למה צריך אותו?" שאל לאחרונה המטה הדרוזי לשינוי החוק, את השרה שקד. 

התשובה שלי היא: צריך גם צריך! למה צריך היה לתת לעם ישראל ולכל העולם את "עשרת הדיברות"? האם לא ברור שאסור לרצוח? האם לא ברור שצריך לכבד את ההורים?

ועל כך ידוע הסיפור הבא על הרשל'ה שנזדמן יום אחד לעיירה וראה חנות גדולה ושלט גדול מתנוסס עליה: "פה מוכרים דגים טריים." בא הרשל'ה לבעל החנות ושאלו: "מדוע אתה כותב 'פה' בשלט? הרי ברור שזה פה ולא במקום אחר." הוריד בעל החנות את המילה "פה." למחרתו חזר חכמנו לחנות ושאל: "למה אתה כותב 'מוכרים'? הרי ברור שאינך מחלק בחינם." הורדה המילה "מוכרים". שב הרשל'ה לחנות ושאל: "למה זה נכתב שהדגים 'טריים'? הרי ברור שאינם מרקיבים." הוסרה המילה "טריים". ושוב חזר חכמנו והקשה: "למה כתוב 'דגים'? הרי כולם רואים שלא מוכרים כאן בשר." הורדה המילה ונשאר שלט ריק, מיותם ממילים.

לתפיסתי, כמו שאומרים ששום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר, ככה שום דבר לא ברור עד שהוא באמת ברור, בלי צל של ספק. מה שברור היום, לא יהיה ברור מחר, ומה שברור בנסיבות מסוימות לא יהיה ברור בנסיבות אחרות. לכן אנחנו כותבים, לכן אנחנו חותמים. 

עמוס גלבוע

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

פומפיאו 2019 מול אובמה 2009

"חדשות מחלקה ראשונה", 21 בינואר 2019

 נאום מזכיר המדינה, מייק פומפיאו, בקהיר ב-10 לינואר 2019, שקיבל אישור מוקדם מהנשיא, היה מסר מכונן על מדיניות ארה"ב במזרח התיכון.

הנאום נועד לשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב, במיוחד בקרב מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, והיה מנוגד למדיניות אובמה במזרח התיכון כפי שהוצגה בנאום אובמה בקהיר ב-4 ליוני 2009.

ב-2009 פרש הנשיא אובמה את חזונו לשיקום יחסי ארה"ב ומדינות האסלאם והציג את האסלאם באופן חדשני:

"האסלאם היה תמיד חלק מההווייה האמריקאית... מאז הקמת ארה"ב [ב-1776] העשירו התושבים המוסלמים את ארה"ב, השתתפו במלחמותינו, הגנו על זכויות האדם... ארה"ב והאסלאם אינם נפרדים זה מזה... אלא משלימים זה את זה ובעלי עקרונות משותפים של צדק וקידמה, סובלנות וכיבוד הזולת... זהות האינטרסים האנושיים בין האסלאם לבין ארה"ב חזקה יותר מהכוחות המפרידים ביננו... מאז ומתמיד מפגין האסלאם, במלל ומעש, סובלנות דתית ושוויון בין הגזעים...

"לאסלאם אין חלק בבעיית האלימות הקיצונית, אך יש חלק חשוב בקידום השלום... המתיחות הקיימת לאחרונה [בין האסלאם לבין ארה"ב] היא תוצאה של קולוניאליזם השולל זכויות והזדמנויות ממוסלמים רבים, ושל מלחמה קרה שהציגה מדינות מוסלמיות כגרורות בעל-כורחן [של ברה"מ]. השינויים החדים שבאו לעולם עקב המודרניזציה והגלובליזציה הציגו את המערב כעויין למסורת האסלאם...

"לאסלאם מסורת גאה של סובלנות..."

ב-2019 הציג מזכיר המדינה פומפיאו, בקהיר ללא כחל וסרק, את הערכותיו לגבי המציאות המזרח תיכונית ואת מרכיבי מדיניותו:

"נסיגת ארה"ב מביאה לתוהו ובוהו. נטישת בעלות-בריתנו מזינה תרעומת וטינה. שיתוף פעולה עם אויבינו [איראן] מעניק להם רוח גבית...

"ארה"ב מתעמתת [היום] עם המציאות המכוערת של האסלאם הרדיקלי... לא תיסוג עד השלמת הלוחמה בטרור... מחויבת לחיסול דאע"ש... ולהבסת האסלאם הרדיקלי באשר הוא...

"עלינו להתעמת עם – ולא לפנק את – האייתולות... זנחנו את הסכם הגרעין הגרוע... והחזרנו את הסנקציות שאסור היה לבטלן... מדינות המזרח התיכון לא ייהנו מביטחון... כל עוד משטר האייתולות מתמיד במדיניותו.... הסנקציות הכלכליות יוחמרו עד שאיראן תתנהל כמדינה נורמלית... איראן טועה אם היא סבורה שלבנון בשליטתה...

"על המזרח התיכון עוברים זעזועים וטלטלות מתוניס ועד טהרן.... ארה"ב [של אובמה] שגתה כאשר האשימה את עצמה בליבוי מדורת המזרח התיכון, וכאשר לא התייצבה לצד בעלות בריתה שציפו למעורבותה... אי-הנכונות לסייע לעם האיראני בניסיון ההתקוממות נגד האייתולות (ב-2009]... העניקה רוח-גבית להתפשטותם הסרטנית בתימן, עיראק, סוריה ולבנון...

"הנטייה למשאלות-לב הביאה להתעלמות מחיזבאללה – הסניף האיראני בלבנון – ולאפשר את הצטיידותו ב-130,000 טילים ורקטות... המכוונות נגד ישראל... ארה"ב תומכת בזכות ישראל להתגונן מפני הרפתקנות אגרסיבית של איראן... ולמנוע ממנה להפוך את סוריה ללבנון שנייה... ארה"ב תמשיך לוודא שלישראל היכולות הדרושות לכך... הנשיא טראמפ הכריז, במסע הבחירות, על כוונתו להכיר בירושלים כבירת ישראל, ובחודש מאי העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים..."

חזון אובמה והערכות פומפיאו מעוררים את השאלות הבאות:

1. האם ההנחה שלמדינות המזה"ת ולדמוקרטיות המערביות שאיפות וערכים דומים – חברתית ומדינית – מקדמת את המלחמה בטרור האסלאמי?

2. האם פיוס – או מלחמה במשטרי הטרור – מקדמים את הדברת הטרור האסלאמי?

3. האם עדיף להילחם בטרור האסלאמי בשוחות המזה"ת או בשוחות ארה"ב?

4. האם עדיף להילחם בטרור האסלאמי על ידי מכות-מנע או תגובות?

5. האם גוש ערבי פרו-אמריקאי – התורם למאבק האמריקאי בטרור האסלאמי – עשוי להחליף את הכוח הצבאי האמריקאי, וזאת לאור חוסר-הוודאות, ההפכפכות והארעיות השורשיים של המשטרים הערביים, מדיניותם וקשריהם הבינלאומיים.

6. האם הביטחון הלאומי והלוחמה בטרור של ארה"ב מקודמים על ידי יכולות מודיעיניות, מבצעיות וטכנולוגיות ייחודיות של ישראל, בנוסף לאמינותה הפרו-אמריקאית השיטתית והייחודית?

יורם אטינגר

* * *

יוסי אחימאיר

ההרתעה ב-1991 והיום

גם כאשר אתה עובד בצמוד למנהיג כמו ראש-ממשלה, מסתבר לך ברבות השנים כי לא הכול ידעת, שהרי לא לכל דיון, לא לכל פעולה והחלטה היית שותף, גם לא שותף פאסיבי. הדברים אמורים לגבי כל נושא משרה בכירה במערכת השלטון ולגבי כל אירוע גדול שהתרחש בעבר.

לאחר שמונה שנים לשירותי לצד ראש הממשלה שמיר ובמלאת 28 שנה לשיגור הטיל העיראקי הראשון על ישראל, במלחמת המפרץ, אני קורא ולומד דברים חדשים על המלחמה ההיא, שלא ידעתים בזמן אמת.

חוויתי אותה משתי זוויות – האחת, כמנהל לשכת ראש הממשלה, והשנייה כתושב רמת-גן. כמה מטילי הסקאד נפלו ברמת-גן, הסמוכה למטכ"ל ולמשרד הביטחון, שאליו כוונו חלק גדול מהסקאדים. הטילים שפגעו בכמה בתים בין השאר ברח' אבא הלל (ולא גרמו לאבדות בנפש), הטילו אימה אבל לפחות זירזו את התמ"א של אותו זמן. תוך שנה-שנתיים מתום המלחמה הוקמו תחתם מגדלים נאים. המנורה שצנחה מההדף בסלון ביתי הורמה אחר כבוד בחזרה אל התקרה, והחלון שנהדף פנימה – אני יכול לבשר – מתפקד מאז כרגיל.

מהלשכה שבה נפלו ההכרעות הגורליות, ראיתי ראש ממשלה איתן, מתפקד בקור-רוח אל מול האיום המוחשי, היומיומי, ראשו עובד בקדחתנות, אינו משדר לחץ לסביבתו כי אם תחושה של העניינים בשליטה. כל שעמד לנגד עיניו זה רק טובתם של המדינה ואזרחיה, בכל רגע נתון.

ככל שנוקף הזמן מאז אותם ימי עלטה, צפירות, "שתו מים", מסכות – מתבהרת יותר ויותר צדקת תיפקודו של הנושא-באחריות, הבודד בצמרת. האיש הקשוח הזה, ה"קילר" מימיו בלח"י וב"מוסד", לא נכנע לרגש, ברגע הגורלי לא קיבל את דעת בכירי מערכת הביטחון, ומנע השתתפות צבאית ישראלית במלחמה שמנהלת המעצמה הגדולה.

רבות דובר והובהר על הסיבות לכך: לחץ אמריקני, המחיר בחיי אדם (טייסים), חשש להסתבכות עם ירדן והאפשרות שהמערכה הערבית נגדנו תורחב. אבל הלחץ היה דו-סיטרי. היה זה ראש הממשלה שלחץ על הנשיא בוש (האב) לשים קץ מיידי לתוקפנות העיראקית, שאם לא כן, יורה על פעולה צה"לית.

הפרשן הצבאי אלכס פישמן חשף בסוף השבוע עוד פרטים מאותם ימים גורליים ובעיקר את העובדה, ש"לצה"ל לא היתה שום תפיסת הפעלה או תוכנית מבצעית מול תרחיש של ירי טילים לעבר ישראל ממערב עיראק". עד כדי כך – שכאשר כבר היתה המיתקפה בעיצומה, טבעו במטכ"ל את המושג "להכניס רגל בדלת," כלומר, מוכרחים לעשות משהו, תקיפה סמלית, כדי לנסות להרתיע את האוייב.

את זה – או ה"פארסה" כביטויו של פישמן – ראש הממשלה שמיר מנע. במבט לאחור ברור, כי לא רק שההרתעה הישראלית לא נפגעה, היא התחזקה. ישראל פועלת, ובעוצמה רבה, כאשר יש בכך צורך אמיתי. אויבינו יודעים זאת היטב.

בידוע הוא שאין דומה מצב אחד בזמן אחד, למצבים אחרים בזמנים אחרים. כיום שום איום אינו נשקף עוד מעיראק. יש האומרים אפילו, שמתחת לפני השטח נרקמים יחסים עלומים בינה לבין ישראל, בחסות ארה"ב. כיום האיום הרקטי המיידי נשקף לנו מטווחים קרובים יותר, מטילים ומרקטות משוכללים יותר. את טעמם אנחנו חשים מפעם לפעם מרצועת עזה. אלה טילים איראניים המסופקים לחמאס כמו גם לחזבאללה בלבנון, והם גם מוצבים על אדמת סוריה.

ב-1991 אויימנו ממזרח, כיום אנו מאויימים בעיקר מחזית הצפון הסמוכה, כפי שפירסם בשבוע שעבר המכון למחקרי ביטחון לאומי. הציבור לא נתן די את דעתו לדו"ח איומים זה, שהרי כולנו שקועים בענייני בחירות ופריימריס, מין ושופטים. סדר-יום "נחמד" זה לבטח ישתנה ברגע שטיל ראשון ישוגר לעבר הגליל.

תמונת המערכה שעברנו בשלום לפני 28 שנה לנוכח קבלת ההחלטה האמיצה והנכונה דאז, לא תחזור על עצמה אם וכאשר נותקף מצפון. הבלגה של שמיר בזמנו אינה בהכרח דגם לתגובה העתידית של ראש הממשלה. לאור הנתונים מעוררי הדאגה שנחשפים עכשיו, ישראל מאותתת כי בכוונתה להגיב על מתקפת טילים עליה, אם תתרחש.

בינתיים, פעולות חיל האוויר במרחב דמשק נגד מאגרי תחמושת איראניים נועדו להרתיע את האויב ולמנוע התדרדרות למלחמה כוללת. ראש הממשלה שמיר לא היה מונע אותן.

המאמר פורסם לראשונה ב"מעריב", 21.1.19, אך נכתב לפני תקיפות ישראל ליד דמשק שהיו בין ראשון לשני השבוע.

יוסי אחימאיר

* * *

מנחם רהט

הגינות נוסח השמאל:

מה שמותר לכבודם אסור לשרת המשפטים

מחנה השמאל מתאמץ להכתים את שרת המשפטים באמצעות פרשת אפי נווה, רק מפני שהיא הראשונה שהצליחה לגבור על 'השיטה' הנואלת לבחירת אנ"ש מהשמאל לכס המשפט

ניקיון הכפיים האישי, החריצות והדביקות המוחלטת באידיאולוגיה הלאומית, והלשון החדה והבלתי מתפשרת, שמרכיבים את ארגז הכלים של שרת המשפטים איילת שקד לכל אורך שנות פעילותה במשרד המשפטים, הציבו אותה בראש רשימת החיסול הווירטואלית של השמאל, ממש בשורה הראשונה, לצידו של בנימין נתניהו. שניהם מעלים לשמאל את הסעיף.

אבל מה לעשות, שתכונותיה של שקד – בניגוד לתכונותיו החיוביות והשליליות של נתניהו (כמו למשל השבוע, כשנחשף הירי המטורלל שלו בתוך הנגמ"ש על מנת לחסל פוליטית את בנט) – הפכו אותה לסוג של טפלון. שום רבב לא דבק במי שבנויה, לחרדת השמאל, מחומרים שמהם עשויים מנהיגים בעלי פוטנציאל לראשות ממשלה.

עד שצצה הפרשה המכוערת שבמוקדה ניצב היו"ר הפורש של לשכת עורכי הדין אפי נווה. או-אז נשלפה נגדה הטענה המוזרה, שבמאמציה לאזן את מערכת המשפט הישראלית ולעשותה למייצגת אל נכון את העם היושב בציון, באמצעות מינוי שופטים חדשים שאינם מייצגים את בית מדרשו המהפכני של אהרון ברק, היא חברה לקואליציה אחת – שומו שמיים! – עם נציגי לשכת עורכי הדין (ובהם אפי נווה), ובאמצעותה ביצעה למעלה מ-300 מינויים חדשים (ובהם 2 שופטות יוצאות אתיופיה ושופטת חרדית), שאינם שיבוט אוטומטי של אהרון ברק, אביה הרוחני של חונטת השמאל שהשתלטה בכוחנות על המערכת.

תפסנו אותה! – צוהלים בשמאל. היה עליה, טוען השמאל המצטמק, לזהות את השחיתות (לכאורה) של נווה ולברוח מכל ברית קואליציונית עימו בוועדה למינוי שופטים.

השמאל כמו גם מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט, 'מחפשים' מזמן את שקד. יש להם ניסיון רב בציד האנושי הזה. כך נהגו כלפי פוליטיקאים אחרים שקדמו לה. כאשר רק ניסו לתקן את חוליי מערכת המשפט, הם נדרסו באמצעות חקירות משטרה מופרכות, תפירת תיקים ותקשורת מגוייסת; ע"ע יעקב נאמן, רובי ריבלין, חיים רמון, אביגדור קהלני, גל הירש ועוד. 

אבל זה לא עבד אצל שקד, שעשויה כנראה מחומרים אחרים. אילוף הסוררת נכשל. עד שנפלה לידם פרשת נווה, שאף שאין לה כל קשר אליה, הפכו אותה לקרדום להכפשתה.

ומהי אפוא הטענה כלפיה? שהיא פירקה את הקואליציה של השופטים עם לשכת עוה"ד, והקימה עם הלשכה קואליציה חדשה, לסיכול יוזמות השמאל להמשיך ולצבוע את ביהמ"ש בגוון אחד.

כאילו החוק או המוסר אוסרים הקמת קואליציה כזו או אחרת, באירגון כלשהו. הרי נשיאת העליון אסתר חיות הודתה במו פיה בקואליציה של השופטים עם הלשכה, וזאת כדי לסכל בחירת שופטים ש"אין להם אג'נדה." וכך אמרה כבוד הנשיאה: "...שיתוף פעולה בין לשכת עורכי הדין והשופטים, הוא שיתוף פעולה מקצועי בבחירת המועמדים האיכותיים לתפקיד, אך לעומת זאת שיתוף פעולה בין לשכת עוה"ד לפוליטיקאים, טומן בחובו סכנה."

הבנת את זה, ברוך? כאשר כבודם, כחולי הדם, מקימים קואליציה עם לשכת עוה"ד – זה סוּפר-מקצועי! אבל כל קואליציה אחרת מהווה סכנה. לקרוא פעמיים כדי להאמין שזה מה שהולך בקודש הקודשים של המשפט: אם נציגי עוה"ד פועלים כפי שהיא מצפְָּה מהם, ומסייעים להשליט על המערכת את האג'נדה השמאלנית, הפרו פלשתינית, האנטי ציונית, האנטי דתית והאנטי לאומית, שבקושי מקובלת אולי על שליש מהציבור (כולל הערבים ותומכי אש"ף), זה בסדר גמור. זה מקצועי וזה לגיטימי.

אבל אם נציגי עורכי הדין מתיישרים לפי עמדות שני השלישים האחרים של הציבור, ועם לפחות 90% עם הציבור היהודי, שלמרות התפצלותו הפוליטית אוהב את עמו ואת ארצו, את מדינתו ואת תרבותו היהודית – כי אז זוהי "סכנה חמורה". אם נציגי עורכי הדין פועלים לטובת איזון המערכת ולצירוף שופטים בעלי תפיסת עולם לאומית/יהודית/שמרנית וכו' – הם כמובן ראויים לכל גינוי.

לקרוא ולא להאמין: כבודם, אבירי הצדק במגדל השן, באמת מאמינים שמה שמותר להם, אסור לאחרים. ולזה הם קוראים, ברוב איוולת, דמוקרטיה. לא ייאמן כי יסופר.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

1. אני מאמין

לקראת הבחירות לכנסת ה-21 החלטתי להצטרף לחיים הפוליטיים, במסגרת תל"ם – תנועה לאומית ממלכתית, בהנהגתו של משה (בוגי) יעלון.

אני רואה לנכון לשתף אתכם, קוראיי הנאמנים, בדרך שבה בחרתי, וזאת באמצעות הצגת ה"אני מאמין" שלי.

יש לציין – אין זה מצע תל"ם, אלא ה"אני מאמין" שלי. עם זאת, מצאתי זהות רבה בין ה"אני מאמין" הזה לדרכה של תל"ם ולהשקפותיו של יעלון, ואני רואה בתל"ם את האמצעי המתאים ביותר לקדם את השקפותיי ואמונתי. כך יהיה גם אם תל"ם תרוץ במסגרת רחבה יותר – היא תשמור על עצמאותה ועל דרכה.

הצטרפתי לתנועת תל"ם מתוך דאגה לעתיד החברה הישראלית. החברה מתפצלת לשני מחנות שהולכים ומקצינים עד כדי קרע ושנאה ביניהם – מחנה השמאל ומחנה הימין. הסולידריות הלאומית מפנה את מקומה לסולידריות מחנאית, ואפילו לסולידריות של כל מחנה עם מחנה גלובלי – הימין הבינלאומי והשמאל הבינלאומי, כולל עם גורמים אנטישמיים בשמאל ובימין הגלובלי. כל מחנה נגרר אחרי ה"בייס" הקיצוני שלו, והמגמה הזאת, שאותה אני מכנה "בייסוקרטיה", עלולה להביא להתפוררות החברה הישראלית.

אני מאמין בשבירת משטר המחנאות של השמאל/ימין, ועיצובו מחדש של מכנה משותף לאומי רחב, המבוסס על הסכמה לאומית ועל סולידריות לאומית וחברתית; מכנה משותף של ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה וערבות הדדית. אני מאמין שתל"ם מציגה אלטרנטיבה להקצנה.

תל"ם מציגה אלטרנטיבה להקצנה בימין, שנלחם היום במדינת החוק וממיר אותה במדינת מנהיג; מדינה, שבה המנהיג הוא מעל החוק, נהנה מפולחן אישיות ומחסינות המאפשרת לו שחיתות. מדינת מנהיג היא מהפכה רדיקלית נגד מדינת החוק הדמוקרטית. תל"ם מייצגת אלטרנטיבה להקצנה המתבטאת באובדן ערכים, ומייצגת ערכים שנזנחו בימין כדוגמת טוהר הנשק, מוסר לחימה, ממלכתיות ואחדות לאומית.

תל"ם מציגה אלטרנטיבה להקצנה בשמאל, שבאה לידי ביטוי בטשטוש הפער בין שמאל ציוני ושמאל רדיקלי, בהיגררות השמאל אחרי גישות פוסט ציוניות, המציגות סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית ורואות בציונות לאומנות, אתנוקרטיה וגזענות. תל"ם מציגה אלטרנטיבה להקצנה המתבטאת בתמיכה בארגונים הנאבקים נגד המדינה ונגד צה"ל, בהשוואת ישראל לגרמניה הנאצית, בפרובוקציות ביום הזיכרון לחללי צה"ל והמרת הסולידריות הלאומית ביום זה לסולידריות עם חללי האויב וכד'. תל"ם מציעה אלטרנטיבה למדיניות תבוסתנית והרפתקנית בתחומי החוץ והביטחון.

אני מאמין בדבקות בדרך המלך הציונית – בלאומיות שאינה לאומנות, בדבקות מוחלטת במהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; כמדינה יהודית דמוקרטית המעניקה שוויון אזרחי לכל. אני מאמין בהעמקת החינוך הציוני והנחלת ערכי הציונות לדורות הבאים.

אני מאמין בדרך מדינית ביטחונית אחראית וריאלית, שהגשמת הציונות עומדת לנגד עיניה. יש לממש ככל האפשר את זכותנו להתיישבות וריבונות במרחבי ארץ ישראל, אולם כדי להבטיח את צביונה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, יש הכרח לוותר על אזורים המאוכלסים בצפיפות באוכלוסייה פלשתינאית. לכן, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית ריאלית, שתבטיח לישראל גבולות בני הגנה, תבטיח את ריבונות ישראל באזורי הביטחון וההתיישבות ובראשם בקעת הירדן רבתי ואת ריבונותה על ירושלים רבתי, ותוותר על האזורים הצפופים באוכלוסייה לא יהודית. פשרה טריטוריאלית כזאת תיעשה במסגרת הסכם שלום עתידי עם מדינה ירדנית פלשתינאית. יש לזנוח את המנטרה השחוקה של "שתי מדינות לשני עמים" בקופסה הצרה שבין הירדן והים. כיוון שבעתיד הנראה לעין אין פרטנר להסדר כלשהו, יש לנהל את הסכסוך באחריות ובתבונה, בתקיפות ביטחונית ושמירה ללא פשרות על ריבונות ישראל וביטחון תושביה, לצד נדיבות רבה בסיוע אזרחי וכלכלי לפלשתינאים וחופש מקסימלי בניהול חייהם האזרחיים.

יש להבטיח את ריבונותה-לנֶצח של ישראל על הגולן, באמצעות פיתוח כלכלי, צמיחה דמוגרפית, הרחבת היישובים הקיימים והקמת יישובים חדשים ופעולה מדינית להכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן.

אני מאמין בישראל כמדינת רווחה, שנוטלת אחריות ארוכת טווח לחינוך, בריאות, רווחה, ביטחון פנים ותשתיות לאומיות ופועלת לצמצום פערים לצד קיומה של כלכלה חופשית ומשגשגת. אין אמת בהצגת הסתירה, כביכול, בין כלכלה חופשית ומדינת רווחה.

אני מאמין בישראל כמדינת חוק, שהכול בה כפופים לחוק ושווים בפני החוק. יש לסכל את המתקפה על מדינת החוק, שמסכנת את הדמוקרטיה הישראלית. עם זאת, יש מקום לרפורמות במערכת המשפט ולריסון האקטיביזם השיפוטי, שהוא אחד הגורמים המרכזיים להיחלשות מערכת המשפט ושלטון החוק בישראל.

אני מאמין בממלכתיות ובהעמדת האינטרס הלאומי מעל כל אינטרס זר וכל אינטרס צר –מפלגתי, כיתתי ומגזרי.

אני מאמין בהתחדשות יהודית בחברה הישראלית – בחינוך, בתרבות ובחיי הקהילה, המבוססת על חיבור לשורשים העמוקים של היהדות, על הכרת היהדות על כל פניה והעמקה בה, על פתיחות לכל הזרמים והגוונים ביהדות ובעם היהודי בארץ ישראל ובגולה. הזהות היהודית שלנו היא הבסיס לציונות ולעצם הקיום של מדינת ישראל.

אני מאמין בהנהגה אחראית, שקולה, ממלכתית, מאחדת, המבוססת על ערכים של דוגמה אישית, יושרה, מוסריות, ניקיון כפיים וטוהר מידות. את כל אלה אני מוצא במשה בוגי יעלון, שבו אני רואה את האדם המתאים ביותר להנהגה לאומית.

[אהוד: האם תל"ם המבוססת על איש אחד, לא מלהיב במיוחד, תעבור את אחוז החסימה?]

2. צרור הערות 23.1.19

* דווקא נתניהו ימנה את המפכ"ל – העובדה שהמשטרה והיועץ המשפטי לממשלה תופרים תיקים לנתניהו כדי להפיל את שלטון הימין, מוכיחה את הצורך בשינוי מהותי. אי אפשר להמשיך לתת לשמאל לנהל כאן את המדינה. יש לבחור דווקא בנתניהו, כדי שיוכל למנות אנשים ראויים לתפקידים, שעד כה מונו בידי ממשלת מדינת העומק הססמולנית.

אחרי שנתניהו דווקא ייבחר, הוא יוכל למנות מפכ"ל למשטרה. הוא עצמו יבחר את המפכ"ל. הפעם, לשם שינוי, הוא יבחר מפכ"ל ימני, דתי, מתנחל, עם כיפה גדולה ושפם גדול. הפעם, לשם שינוי, הוא ימנה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה אדם דתי, חובש כיפה שחורה, בן למשפחה בית"רית ומי שעבד לצדו כמזכיר הממשלה.

די, חייבת להיות כאן משילות. חייבים לתת דווקא לנתניהו את הכוח למנות אנשים כלבבו.

* מכנה משותף – אנו בפתחה של מערכת בחירות יצרית, מקוטבת, קשה ומכוערת. אך למרות הקיטוב, יש מכנה משותף אחד לכל המפלגות. בכל הרצף שבין סמוטריץ' למרצ ובחזרה, אין אף תוכנית מדינית או רעיון מדיני, שיש להם פרטנר פלשתינאי.

* השתמטות היא פטריוטיות – "כחומה עמודנה – אימהות לחיילים בספרות העברית" הוא ספר חדש, פרי עטה של חוקרת הספרות ד"ר דנה אולמרט.

כיוון שטרם קראתי את הספר, ביקורתי אינה על הספר, אלא על ראיון קידום מכירות של הספר עם דנה אולמרט ב"7 לילות".

הנושא של הספר מרתק. אך אין זה ספר שרק סוקר את האימהות לחיילים בספרות העברית, אלא זה ספר עם אג'נדה. והאג'נדה היא ביקורת על האימהות שלא מילאו את תפקידן האימהי להגן על בניהן, אלא תמכו בגיוסם לצה"ל, בצאתם למלחמה ונמנעו מביקורת על המלחמה. ואין הכוונה רק למלחמות של השנים האחרונות (ובהן המלחמה והמבצעים עליהם החליט אביה, ראש הממשלה לשעבר, והיא הפגינה נגדם ונגדו) אלא אפילו על מלחמת השחרור.

את התופעה הזו היא מסבירה בעדריות (זאת הגדרה שלי, היא לא השתמשה במילה הזאת). כלומר, אותן אימהות פשוט שטופות מוח ונאלצות לדקלם את מה שהחברה מצפה מהן. החברה "מעבירה מסר לאימהות ... שאסור לבקר או להטיל ספק... הלאומיות מפעילה על אימהות שכולות ועל אלמנות מכבש מטורף של לחצים ומעניקה להן הון סמלי כדי שיאשרו שמה שכבר קרה היה חייב לקרות ושלא ימתחו ביקורת. גם נשים חזקות, ממעמד גבוה, לא יכולות לעמוד בלחץ הזה... כמו בספרטה, גם בישראל משתלם לגדל בנים גיבורים בעיני המדינה. ואם חשוב לך להיות חלק מהקונצנזוס, את תכשירי את התודעה של הבנים שלך לזה." ובהמשך היא אף מציינת שאין זה רק הון סמלי אלא חומרי.

היא אינה מעלה על דעתה את האפשרות, שאותן אימהות הן אזרחיות אחראיות, הן מבינות שללא צבא לא נתקיים ולא נחיה, ובלי חיילים אין צבא, והחיילים אינם יכולים וצריכים להיות רק הבנים של אחרים. בהתנשאותה, היא אינה מעלה על דעתה שהאימהות אינן נתונות למניפולציה, אלא הן נשים בוגרות, חושבות ומבינות, שמעניקות לילדיהן חינוך טוב ואמיתי לקחת אחריות מעבר לאינטרס הפרטי שלהם.

בשבוע שעבר השתתפתי בטקס ההשבעה של בני האמצעי אסף, באתר "יד לשריון" בלטרון. חשתי התרגשות וגאווה בלתי רגילים. אבל האם הבטן שלי לא התהפכה ועיניי לא הצטעפו כשבני וחבריו קראו בשאגה "ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל"? התהפכה גם התהפכה, הצטעפו גם הצטעפו. אבל אני נשבעתי בהכרה מלאה לצה"ל, וגם הסבים של בני נשבעו, וכולנו מבינים את משמעות השבועה, ומבינים שאין ברירה. גם אנו וגם ילדינו. והרי אנו, כיהודים, מכירים, הו כמה אנו מכירים, את האלטרנטיבה.

שורת המפתח בראיון (ולא בכדי גם הכותרת שניתנה לו בגירסת ynet) היא "אני מאמינה שלא ללכת לצבא זה מעשה יותר פטריוטי." – "פטריוטי" דווקא. מה שמזכיר את "1984" של אורוול, וסיסמאות השלטון: "מלחמה היא שלום," "חירות היא עבדות," "בורות היא כוח." באותה מידה שקר הוא אמת, שחיתות היא טוהר מידות ועריקה והשתמטות היא פטריוטיות.

* הנאום הראשון – אלו המילים הראשונות שנישאו בכנסת, בפתח הנאום הראשון, בט"ו בשבט תש"ט, לפני שבעים שנה בדיוק: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו – ניתן שבח והודיה לאלוהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים. מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים."

הנואם הוא חיים ויצמן, נשיא המדינה הזמני, וכעבור יומיים – נשיא המדינה הנבחר הראשון של מדינת ישראל. נאומו התקבל בהתרגשות רבתי. ואיש לא האשים אותו ב"הדתה", רחמנא לצלן. ננסה לדמיין לעצמנו איך נאום כזה היה מתקבל היום.

* ביד הלשון: יָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים – פרשת השבוע היא פרשת "יתרו". בהפטרה נקרא את התיאור הפנטסטי של ההתגלות שחווה ישעיהו הנביא, המופיע בישעיהו פרק ו'. בתיאור זה, מופיע הפסוק: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן."

מהן אמות הספים? סף הוא קו הפתח של בית – הדלת, המפתן. אמות הספים הן העמודים משני צדי הסף, התומכים את קורת המשקוף ואת המבנה שעליה. בתיאור ההתגלות, אמות הספים נעו, רעדו. ישעיהו, בחזונו, מתאר את הקול ששמע: "וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת, מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ." ולשמע הקריאה הזו, הקול הקורא הזה, החלו אמות הספים לרעוד, ומכאן שהבית כולו רעד והחל להתמלא עשן.

אנו משתמשים בצירוף המילים "נעו אמות הספים," לתיאור אירוע משמעותי, מזעזע, שהרעיד מערכות וחולל בהן זעזוע רבתי. לדוגמה – הזעזוע שפרשת "המין והמינויים" מחוללת בימים אלה במערכת המשפט הישראלית.

אורי הייטנר

* * *

מוטי בן חורין

מי צריך להצביע לאיילת שקד?

ערביי ישראל הפקוחים לאמת ויהודים "שפויים"

מאז המאה השביעית בה נכבש המזרח התיכון, ע"י השבטים הערבים/המוסלמים ועד היום היה ועדיין סובל המזרח מדנ"א של פיגור אינטלקטואלי עם חינוך לכבוד מזויף, לשנאה, לתאוות דם, לרצח, הסתה לנקמות-שווא ולדחיית קידמה תרבותית ואנושית. השבטים הערביים שאוחדו במאה ה-20 ע"י האירופיים למדינות מלאכותיות ומגוחכות, נותרו בפיגורם המיותר והלא ראוי להם ולכישוריהם הרדומים כתוצאה מפרימיטיביות. לכן, האירוע הנפלא שזכו לו והוא ההגירה היהודית לארץ-ישראל החל מ-1878ביסוד פץח-תקווה, דרך הבילויים, הציונות ועד עכשיו, לא התקבל בברכה אלא קולל... בטיפשותם! היחידים שיצאו מהפיגור שהיו נתונים בו והפכו לשווים למיטב החברה האנושית, הם "ערביי ישראל". הם הדוגמה הראויה לחזונו של זאב ז'בוטינסקי במדינת היהודים: "שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני." רק מנהיגיהם הפוליטיים והדתיים, שאבא אבן הגדירם בשנינותו: ש"אינם מחמיצים כל הזדמנות להחמיץ הזדמנות," אשמים בשנאת היהודים, בדחיית הציונות על כל המתלווה לה במקום קבלתה בברכה.

מי שיבטיח את מצבם במדינת הלאום היהודי היא ממשלה יהודית לאומית הגונה (!), את זהותם ה"לאומית" יממשו בדרך של אזרחות ישראלית ונתינות ובחירה ב"פלסטין".

מי צריך להצביע לד"ר אחמד טיבי?

לנוכח ריבוי הפלגנות, השנאות והרעל בין היהודים, עשויה להיווצר תוצאה בה מפלגה ערבית תהיה הגדולה ותוזמן ע"י הנשיא להרכיב את הממשלה בקואליציה עם ההזויים: החרדים, מר"צ וכל מיני "מוזרים" שיאפשרו את הקמת המדינה פלסטינית בגדה, כשלב שני למימוש התקווה ל"שלום" עם זכות שיבה לשבעה מיליוני "פליטים" בדרך לחיסול מדינת היהודים בהקמת מדינה פלסטינית על שתי גדות הירדן שתתחולל בה "חגיגה" בנוסח עזה, דאע"ש, חיזבאללה, טליבן וכיוצ"ב. מי שיאפשר זאת היא הממשלה בראשות ד"ר אחמד טיבי, יועצו האישי של ערפאת.

מי צריך להצביע לכ"א מה"ישבנים"?

המקובעים הנגררים בלי חשיבה עצמית

כל  אלה שרע להם על אף שטוב להם, אך הם שבויים בבורות חברתית, פוליטית והיסטורית – שהתקשורת לכל גווניה וחידושיה מספקת להם את שטויותיה, בהתחזותה לקובעת החשיבות...

מוטי בן חורין

* * *

יוסף דלומי

לא תחמוד כובע רעך

ינואר 2019

אנו ממלאים תמיד את בקשת הסינמטק לא לנטוש עם סיום הקרנת הסרט, כדי לכבד את היוצרים ששמותיהם מופיעים לאחר מכן. אנו מתעצבנים על אלו שממהרים לבדוק בסמרטפון שמא במהלך הסרט פרצה מלחמה או אירעה רעידת אדמה, ונדחקים לכיוון היציאה.

כך היה גם בסרט האחרון, שתוכנו עורר דיון עם זוגתי. לאחר עזיבת הקהל השתרר שקט, שאיפשר לנו לדבר בנחת שעה קלה. בקומנו, הבחנו בכובע אדונים על אחד המושבים. נמלאתי בהתפעלות מסגנון הרטרו שהמפרי בוגארט היה מתגאה בו. עשוי מלבד קליל, צבעו כחלחל וסרט עם פרפר מסביבו. שמתי אותו על ראשי, וחשקתי להותיר אותו כל הדרך הביתה בלילה קר שלא מרחם על נטולי השיער.

"מתאים לך," היא אמרה בהתפעלות צינית, "מעניין מי האישה ששכחה אותו?" 

"למה אישה? בימינו מקפידים על שיוויון מגדרי באופנת כובעים."

"ממתי התחלת להתמצא באופנה?"

"אני צריך לשירותים," אמרתי.

"מה, עוד פעם השלפוחית?" היא תהתה.

למען האמת הלכתי לשם כדי להתייצב עם הכובע מול המראה. רק הצצתי, והתשוקה גברה. סובבתי את ראשי ימינה ושמאלה כמה פעמים, והחלטתי שזהו, הוא יירשם על שמי בטאבו. יצאתי לאולם הכניסה שהיה ריק מאדם. ועובדי הקופות כבר סגרו את הבסטה. אין למי למסור את החפץ הנחפץ.

מאז סיום הסרט עברה כבר חצי שעה, ואיש לא בא לחפש אותו. זה הוכיח לי שהכובע לא מזיז לבעליו מי יודע מה. בטח יש לו הרבה כובעים וגם, יש להודות, טעם טוב. היתה  אפילו אופציה נוספת, שהכובע נשכח בסרט קודם, אולי אתמול. כובע נטוש שזקוק לאימוץ.

לכשעצמי, לא התרגשתי מעבירת "לא תחמוד." ההנמקות המוצקות נדרשו כדי להתגבר על רף המוסר של השותפה. היא ילידת קיבוץ שנוסד ע"י עולי גרמניה, שחולשה של רגע נחשבת בעיניהם לשיבוש סדרי עולם. מנגד, אני שגדלתי במזרח הפרוע, השתוקקתי ליהנות מן הכיף של דחף ספונטאני.

מחשבות אלו התרוצצו במוחי בעומדנו באולם השומם ליד דוכן הקבלה המיותם.

"אני שמה לב שהתאהבת במציאה הזאת."

"את אמרת שהוא יפה לי."

"השתגעת? ללבוש כובע זר? אתה יודע מה זה יכול להביא?" היא גייסה את הסמכות הרפואית שלה. ידעתי שמאחורי הטיעון הרופף, רבצה רתיעה כפויה ממעשה לא נורמטיבי. הכובע שייך לבעליו, נקודה סוף.

"אם נשאיר אותו גלוי על הדלפק,  הוא ייחטף על-ידי מישהו מן הצופים בסרטים האחרים." אמרתי.

"אתה חושב שאנשי תרבות ייקחו כובע של מישהו אחר?"

"מה? הם חסינים מיצר הרע?"

היא השתתקה לרגע. לפתע קרנו פניה. "אז נסתיר אותו מתחת לדלפק."

"ונניח שבעל הכובע יושב לו במסעדה סמוכה, וייזכר בו בתום הארוחה. איך הוא ימצא אותו? ממש לא יפה לעשות לו את זה."

"יש לי רעיון. נמסור אותו לאיש הביטחון, והוא כבר ימצא פיתרון." אמרה.

הבחור הצעיר שעמד בפתח הסינמטק סירב. זה לא התפקיד שלו. הוא אחראי רק על ההבטחה. כך אמר, ובליבי חשבתי שגם הוא יליד קיבוץ של יוצאי מרכז אירופה המרובעים. עמדנו ליד הכניסה. הרוח שרקה, הקרחת קפאה והכובע המיותם בידי. המאבטח הביט בנו בחמלה.

"את זוכרת שפעם שכחתי תיק-צד בקולנוע? לא היה כל ערך לתכולה שלו. אך המסמכים שבו היו חשובים. הלכנו אז למשטרה, חזרנו למחרת לבית הקולנוע, כלום. בכל זאת העולם לא התמוטט."

"אתה רוצה לנקום את הפאשלה הטיפשית שלך מלפני שנים?"

"אולי, אני לא פסיכולוג, אבל נמאס לי לדוש בזה. מצידי, תישארי כאן עם הכובע עד לסגירת הסינמטק."

פניה חיפשו מוצא. הכובע היה בידי ויכולתי לשים אותו על ראשי ולהגיד "יאללה, הולכים," אך ידעתי שהמעשה לא ייסלח. בענייני מוסר אין אצלה שטח אפור.

"אני מציע שניקח את הכובע, ונשאיר על הדוכן פתק עם מיספר הטלפון שלנו." ובלבי ייחלתי "אלוהים גדול."

כך עשינו. בצאתנו מפתח הסינמטק, איחלנו למאבטח "לילה טוב." הוא שוב הביט בנו בחמלה ואמר "סבאל'ה תתחדש! סוף סוף נפל לכם האסימון, כבר חשבתי שתבלו פה את הלילה."

אימוץ הכובע נהיה לגיטימי אחרי שבוע ימים.

עברו חודשים והחורף חזר. בערב סוער, החניתי את מכוניתי ברחוב, בידי האחת תיק ובשנייה נעלתי את המכונית. משב רוח עז העיף את הכובע מראשי, והוא התגלגל במהירות והתרחק לאי שם. לא היה כל סיכוי להשיגו. התקשרתי למשטרה.

"יש לך קבלה שתוכיח את הבעלות שלך?" שאלה המוקדנית.

סוף

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

ל"ח – הצד הטוב של היצר הרע

כשלוש שנים אחרי שעדנה נולדה, הגיח לאוויר העולם בני אורי, שעורר תקוות גדולות בליבו של בנימין, ששאף בכל מאודו למצוא יורש שיוכל למסור לידיו את מפעלי מאיר, יציר כפיו. אורי נולד כשכבר גרנו בשדרות סמאטס  7  בתל אביב, בדירה בת 4 חדרים עם גג צמוד.

דיצה, שנרתעה מלידה טבעית מכאיבה, ביקשה שהלידה תהיה בניתוח קיסרי על ידי פרופ' טואף, שנחשב לרופא מעולה. הלידה עברה ללא דופי. אני ישבתי עם בנימין בחצר בית החולים אסותא וחכינו לרופא שיבשר אם זה בן או בת. נגד עין הרע לא היה לנו שם מוכן והשארנו את הבחירה לדיצה, בלי להעלות  את זכרו של שום סבא רבא.

הפעם נזהרנו שלא לגייס שום אחות מוסמכת  שתישאר עימנו עשרה חודשים, והסתפקנו במטפלת לשבועיים. הרשינו לעצמנו את הלוקסוס הזה, כי באותו זמן היתה לנו עוזרת בית בולגריה, סטלה, שבאה אלינו כל יום, וחוץ מעבודת ניקיון גם ידעה לבשל, ובזכות שתי הבנות שלה, גם  זכרה איך מטפלים בתינוקות. היינו עכשיו בית נורמלי של משפחה רגילה, אבא אימא ושני ילדים.

הכול היה יכול לזרום על מי מנוחות אלמלא אשתי המסורה, שאחרי  שתי לידות הרגישה שמילאה את מצוות פרו ורבו, והיא לא הבינה למה פעם נמשכה כל כך לאותה חגיגה לילית שחגגנו פעם או פעמיים בשבוע. כמי שמעולם לא ניסה לאכוף את עצמו על מי שהראתה סימני הסתייגות, לא יכולתי לעשות זאת, גם עם מי שהתורה ציוותה עליה לכבד את פני בעלה, והתחלתי לחפש פתרונות צדדיים.

הראשונה הייתה אם צעירה לשני ילדים, כרמלה (שם בדוי),  שלמדה איתי פעם אחת באותו בית ספר, והסימפטיה ההדדית שהיתה בינינו, סייעה לנו למצוא מדי פעם עניין בהשתלבות של פירוק יצרים על ספסלי העיר במקומות סתר. אני הייתי אז כבר בעל ניסיון, אך מאחר שהיא עוד לא ידעה את טעמו של  החטא המושלם, לא רציתי להיות פורץ הדרך, ושנינו הסתפקנו בטעימה בלבד. נשארנו ביחסים טובים, ואפילו  הזמנתי אותה לחתונה שלי. היא באה לשם עם מי שעתיד היה להיות בעלה ואני שיבחתי אותה על טעמה, שהשתפר מאז שהכירה אותי. הוא היה קיבוצניק לשעבר, גבוה ויפה, מצא חן גם בעיני דיצה ונוצרו בינינו יחסים קרובים. כשהתחתן עם כרמלה, הזמינו אותי עם דיצה לחתונתם ואולי היינו הופכים לחברים הנפגשים מדי שבוע, אלמלא דיצה, שראתה בכל אירוח מבצע מלכותי, והיתה נכנסת ללחץ נפשי.

אני לא יודע אם היתה זו יד מכוונת מלמעלה, או שיד המקרה הפגישה אותי עם כרמלה בחנות ספרים, אחרי הרבה זמן שלא התראינו. אם פעם, כשהייתי אוזר אומץ, הייתי מזמין אותה לספסל בשדרה, הפעם הייתי די נועז והזמנתי אותה לכוס קפה בקפטריה הסמוכה. היא סיפרה על חייה הטובים עם בעלה הנאמן וגם אני לא התלוננתי על אשתי, אבל נתתי לה להבין שהאש הלוהטת שליוותה את ראשית נישואינו, הפכה לערימת גחלים בשלבי דעיכה. 

כנראה שהצלחתי לעורר רחמים, כי לפני שנפרדנו נזכרה לספר לי שבעלה נמצא השבוע בחו"ל ואם אני רוצה להמשיך בשיחה, אני מוזמן אליה בעשר בלילה אחרי שהילדים יירדמו.

על יותר מזה לא יכולתי לחלום . הבטחתי לה שהערב בעשר בדיוק אני מצלצל על דלת ביתה. היא מיהרה לשלול את כוונתי, הניעה ראשה ואמרה נחרצות: 

"לא! אל תצלצל!  שלא תעיר את הילדים, אני אשאיר את הדלת פתוחה."

כעת היתה לי בעייה. מה אספר בבית? אני מאלה שקשה להם לשקר ועד כה גם לא היה לי צורך, אבל מה אספר כעת, איך אסביר שאני צריך לצאת?

שיחק לי המזל, וחודש קודם לכן קיבלתי מכתב מהצבא  ובו הזמנה לטיול כתובות של אנשי מילואים.         

היה זה תרגיל קבע שנערך אחת לכמה חודשים, כדי להכין אותנו לצאת מהבית, במקרה של מלחמה. באותו מפגש התבשרתי שהתמניתי לראש חולייה. קיבלתי רשימה של עשרה חיילי מילואים שאותם הייתי צריך להזעיק בהינתן האות. כל מה שהייתי צריך לעשות באותו ערב, זה לשנות את התאריך במכתב הצבאי, ולהגניב אותו לצבר המכתבים שהיו מונחים דרך קבע על הפסנתר. יותר מאוחר נזכרתי פתאום לשאול את דיצה מה התאריך, ואחר כך לרוץ לפסנתר ולגלות שבדיוק הערב יש לי 'טיול כתובות'.

ההמשך היה יותר פשוט, בירכתי את מזלי שנזכרתי ברגע האחרון, נתתי נשיקה לילדים והבטחתי לחזור מיד כשאגמור לבצע את המשימה.

כרמלה קיבלה אותי במאור פנים והובילה אותי לפינת המטבח, ששם חיכתה על השולחן עוגת פרג ועל השיש ליד הקומקום, שני ספלים שהמתינו שהמים ירתחו.  השלב שאחרי הקפה היה כבר בחדר השינה. מצאנו את עצמנו  צמודים כמו פעם על הספסלים, אך הפעם בלי הבגדים. הכול התנהל בטבעיות מקובלת, אבל אחר כך  כשניסיתי להתחבא בתוכה, היא נרתעה ואמרה "פוצ'ו לא."

כשאומרים לי "לא!" אני לא שואל למה לא. אני מאלה שלא מנסים לדחוף את עצמם בכוח, עובר לעמדת המתנה ומחכה להזדמנות שנייה. גם ההזדמנות השנייה זכתה לאותה קריאת כיוון, וכשהיא חזרה על עצמה בפעם השלישית, הבנתי שנפלתי לידיה של נערת מצפון ואמרתי שאני  צריך כבר ללכת.

ליד הדלת נפרדנו בחיבוק, ובלי לקבוע פגישה נוספת. לחצתי על הידית, אך ברגע שעמדתי למשוך את הדלת היא אמרה "לא, אל תלך. בוא!"

הבנתי את הרמז ובלי בעיות מצאנו את עצמנו שוב במיטה כשהבגדים חוזרים למקומם הקודם על הרצפה. אם חשבתי שהפעם היו לכרמלה כוונות טובות, הבנתי תוך זמן קצר שטעיתי.  גם הפעם חזר הסיפור על עצמו ושוב מצאתי את עצמי ליד הדלת, אבל הפעם עוד לפני שלחצתי על הידית, היא מיהרה להגיד אל תלך.

חזרנו שוב לחדר השינה, הבגדים  כבר ידעו בעצמם לאן הם צריכים ללכת וההמשך להפתעתי היה ללא שום קריאת "לא!"

הצעצוע מצא את עצמו מחליק פנימה על מגלשה הצוללת לתוך בריכת שחייה שכולה לחות חמימה. למרות ההתרגשות הגדולה, לא איבדתי את עשתונותיי והספקתי לשאול בעוד מועד אם אני צריך לצאת. הפעם כשצעקה "לא!" דווקא שמחתי והרטט שאחז בי נמשך ונמשך כאילו אין הפסקות בעולם. היה זה אובדן ההכרה הארוך ביותר שהיה לי בחיים ואין לי על כך שום הסבר מדעי. לשנינו לא היה מה להגיד ואת מקום הדיבורים תפסו הנשימות והנשיפות שהמשיכו לעלות ולרדת מתוך המשך החגיגה.

הפעם, כשנפרדנו ליד הדלת, היא כבר לא ביקשה ממני לחזור, אבל הזכירה לי שנשארה לה עוד עוגת פרג מוכנה ואני אמרתי, שאכנס בעשר על קצה האצבעות, כי אותו תירוץ  ששימש אותי הלילה, יהיה שמיש בבית גם מחר, כי בצבא לא שואלים שאלות.

דיצה לא עשתה בעיות כשהתעוררה בשלוש בלילה עם בואי, ורק שאלה איך היה. אמרתי שהיה נהדר, אבל קיללתי את צה"ל שלא מסתפק בתרגיל אחד ומחייב אותנו להמשיך אותו גם מחר כדי לסכם ולהפיק לקחים.

הלקח הכי חשוב שהפקתי למחרת,  היה שיש לקחת בעירבון מוגבל את הבטחותיהן של בנות מצפוניות.

 קפה ועוגת פרג אמנם קיבלתי, אבל כשמכנסי רצו להוביל אותי למקום הקבוע, עצרה אותי כרמלה, כדי להגיד לי שהיא לא יכולה. או ליתר דיוק, היא כן יכולה אבל היא לא רוצה, כי אחרי שהלכתי אמש היא לא הצליחה להירדם. 

היא חשבה  שזה לא הוגן לעשות לבעלה מה שהיא עשתה. הוא כל כך אוהב אותה וכל כך נאמן לה. עד שהיא לא יכולה לגמול לו רעה תחת טובה. היא נורא מצטערת, אבל החליטה שמה שקרה אתמול לא יקרה לה יותר בחיים.

אני חושב שהיגון הקודר שירד על פניי, היה יכול להמס כל לב אבן, אבל לה היה כנראה לב מברזל. מה שציער אותי בעיקר היה זה שבזבזתי לחינם תרוץ כזה טוב לצאת מהבית וכעת אם ארצה שוב לעזור לאיזו נפש בודדת שבעלה נסע לחו"ל, איאלץ להמציא נימוק חדש.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

מ. זושצ'נקו

 אנשים עצבניים

לא מזמן התחוללה קטטה בדירתנו המשותפת. לא זו בלבד קטטה, אלא קרב של ממש. בפינת הרחובות גְלַזוֹבַיָה ובּוֹרוֹבַיָה.

התקוטטו, כמובן מאליו, מעומק הלב. כמעט שקיצצו לו לגברילוב הנכה את ראשו האחרון.

הסיבה העיקרית – העם הוא עצבני יותר מדַי. הוא מאבד את קור רוחו בשל עניינים של מה בכך. מתלהט. ובגלל זה הוא מתקוטט באורח בלתי מהוקצע, כמו בערפל.

אז יש אומרים, שאחרי מלחמת האזרחים העצבים של העם מתרופפים לרוב. וייתכן, שאכן כך הוא הדבר, אבל מן האידיאולוגיה הזאת ראשו של גברילוב הנכה לא יגליד מהר יותר.

הנה מגיעה, למשל, דיירת אחת, מריה וסילייבנה שצ'יפובה, בשעה תשע בערב אל המטבח ומפמפמת פרימוס. היא תמיד, יודעים אתם, בשעה שכזאת מפמפמת פרימוס. היא שותה תה ועושה לעצמה קומפרסים.

אז היא מגיעה למטבח. מציבה לפניה את הפרימוס ומפמפמת. וזה, שיתפגר לו לגמרי, לא נדלק.

היא חושבת: "למה זה השד משחת הזה לא נדלק? אולי הוא נסתם, שיתפגר הלוואי!"

והיא נוטלת בידה השמאלית "קיפודון"* לפתוח את הסתימה.

היא רוצה לנקות, נוטלת בידה השמאלית "קיפודון", ודיירת אחרת דריה פטרובנה קוֹבִּילִינָה, הסתכלה, של מי ה"קיפודון" שנלקח, ואומרת:

"את הקיפודון, מריה וסילייבנה הנכבדה, דרך אגב, הניחי במקומו."

שצ'יפובה, כמובן, התרתחה מן המילים האלה, ומשיבה:

"בבקשה," היא עונה, "תיחנקי, דריה פטרובנה, בקיפודון שלך. מגעיל אותי," היא אומרת, "אפילו לנגוע בקיפודון שלך, ולא רק לקחת אותו ביד."

כאן, כמובן, התרתחה מן המילים האלה דריה פטרובנה קובילינה. התפתחה ביניהן שיחה. קם רעש, קולות שבירה, ניפוץ.

הבעל, איבן סְטֶפַּנִיץ' קובילין, הבעלים של הקיפודון, הגיע למשמע הרעש. גבר בריא כזה, כרסתני אפילו, רק שגם הוא בתורו, עצבני.

אם כן, מופיע איבן סטפניץ' האמור ואומר:

"אני," הוא אומר, " עובד, נו, ממש כמו פיל בעבור שלושים ושניים רובלים עם קופייקות בקואופרציה," מחייך", הוא אומר, "אל הקונים ושוקל להם נקניק, ומזה," הוא אומר, "בעבור פרוטות העמל שלי, אני קונה לעצמי קיפודונים, ובשום פנים ואופן לא ארשה לפרסונל חיצוני וזר להשתמש בקיפודונים האלה."

כאן קמה מהומה מחדש והתעורר ויכוח סביב הקיפודון. כל הדיירים נדחפו, כמובן, אל המטבח, גבריליץ' הנכה גם הוא מופיע.

"מה זה," הוא אומר, "מהומה שכזאת ואין מכות?"

כאן מיד בעקבות המילים האלה החלו לעוף מכות. זה התחיל.

המטבחון, יודעים אתם, הוא צר מידות. לא נוח להרביץ בו. צפוף. מסביב רק סירים ופרימוסים. אין כלל מקום למתוח את הגוף, והנה כאן נדחפו שנים-עשר איש. אתה מבקש, למשל, למרוח לאחד בפרצופו – ואתה מכסה שלושה. ואין מה לדבר, אתה נתקל בכל דבר, אתה נופל. שלא לדבר על הנכה נטול הרגל – אפילו על שלוש רגליים אין כל אפשרות להתמיד במצב זקוף.

אבל הנכה, הפלפל השדי הזה, למרות זאת, נכנס לעובי הקורה. איבן סטפניץ, שהקיפודון שייך לו, צועק אליו:

"הסתלק, גבריליץ', מן הצרה. אתה לא תרגיש בכלל, איך שאת הרגל האחרונה יעקרו לך."

גבריליץ' אומר:

"שתאבד," הוא אומר, "הרגל! רק שעכשיו," הוא אומר, "אני לא יכול להסתלק. עכשיו," הוא אומר, "מוטטו לי את כל האמביציה שלי עד זוב דם."

ואכן, באמת, ברגע זה מישהו הפליק לו בפרצוף. נו, אז לא, הוא לא מסתלק, הוא מתנפל. כאן מישהו משטיח עכשיו את הנכה בסיר על הפדחת.

הנכה – משתרע על הרצפה ושוכב משתעמם.

איזשהו טפיל אץ-רץ כעת אל המיליציה.

מופיע מילטון, צועק:

"תתחילו, שדים משחת שכמותכם, להצטייד בארונות, הנה, אני הולך לירות!"

רק אחרי המילים הגורליות האלה העם התאושש מעט. התפזרו איש-איש אל חדרו.

"ראו נא גם ראו," חושבים הם, "איזו מרקחה. ממה זה אנחנו, אזרחים נכבדים פתחנו בקטטה?"

פרצו העם איש-איש לחדרו, ורק הנכה גבריליץ' לא פרץ. שוכב הוא, מבינים אתם, על הרצפה משועמם. ודם מטפטף לו מן הראש. 

בחלוף שבועיים, אחרי ההתרחשות הזאת, התקיים משפט.

אבל גם השופט-עַם, הסתבר, גבר עצבני שכזה – רשם סוף-פסוק.

1924

* ידית קצרה עשויה פח שבקציה חוט מתכת קצרצר לניקוי סתימות של פיות דלק.

תרגום מרוסית: יואל נץ  

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

25.

לִפְעָמִים כְּשֶׁנִּמְאַס לִי לִהְיוֹת אֲנִי

אֲנִי מַחְלִיטָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה

יְשַׁדְּכוּ לִי אַבְרֵךְ

אֶלְמַד לְבָרֵךְ

וְלֹא אֶצְטָרֵךְ לְהִתְחַנֵּן עַל כָּל פֵּרוּר

שֶׁל אַהֲבָה.

26.

בַּחַיִּים אֲנִי לֹא יִסְלַח

לְכָל מִי שֶׁלֹא הִכִּיר

בַּגְּאוֹנִיּוּת שָׁלִּי –

וַאֲפִלּוּ אִם אֶצְטָרֵךְ לִלְמֹד

הַנְהָלַת חֶשְׁבּוֹנוֹת

לְשֵׁם כָּךְ.

27.

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי

אִם אֶהְיֶה מְשׁוֹרֶרֶת גְּדוֹלָה

וַאֲנִי יוֹדַעַת מָה הַתְּשׁוּבָה –

הַשִּׁירִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת חֲזָקִים מִמֶּנִּי,

אֲנִי סוֹבֶלֶת מִכְּאֵבֵי-רֹאש

וּמִתַּת-תְּזוּנָה

רוּחָנִית –

סוֹפִי יִהְיֶה רַע

אוֹ שֶׁאֶהְיֶה אִשָּׁה עֲשִׁירָה מְאֹד

וּמְפֻנֶּקֶת –

תַּחַת מִזְּכוּכִית יִהְיֶה לִי

וְשָׁדַיִם מֵחַרְסִינָה.

28.

אֲנִי כְּבָר מְחַכֶּה לַיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אֶצְטָרֵךְ

לַקוּם בַּבֹּקֶר –

וְשֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לַעֲבֹר כָּכָה אֶת הַחַיִּים

אַפְּרַקְדָּן –

וְלַעֲשׂוֹת רַק מַה שֶּׁמִתְחַשֵּׁק וַאֲפִלּוּ

שֶׁיִּהְיוּ לִי פִּצְעֵי-לַחַץ בַּגַּב

וְיַבָּלוֹת עַל הַקָּטָן –

וְרַק שֶׁלֹּא אָמוּת בַּמִּלְחָמָה

הַבָּאָה –

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.

בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

אהוד בן עזר

 * * *

אהוד בן עזר

הסרט "אהבה בימים קרים" Cold War –  

של הבמאי הפולני פאבל פאבליקובסקי

סרטו המצולם בשחור-לבן של פאבל פאבליקובסקי מזכיר את הגל החדש של הסרטים הפולניים כמו "יהלומים ואפר" משנת 1958 של אנדז'י ויידה, שהצטיינו בתעוזתם ומשכו את ליבנו באותן שנים. שנים שהצמיחו דור של יוצרים פולניים שנודעו בעולם כמו רומן פולנסקי ויז'י קושינסקי.

על רקע פולין הקומוניסטית, "מאחורי מסך הברזל" – בשנות ה-50, שנות המלחמה הקרה, ויקטור (תומאש קוט) מחפש ומאמן כישרונות צעירים חדשים ללהקה בניהולו המתמחה בשירי ובריקודי עם פולניים. הוא פוגש בזולה (יואנה קוליג), נערה צעירה, יפה וכישרונית, שמאחוריה עבר אפל של ניסיון לרצוח את אביה, שביקש לקיים עימה יחסי מין, ולימים שחרור שלה על תנאי מבית הכלא.

בין ויקטור לזולה מתרקם רומן אהבה עז יצרים המתפרש על פני כמה ארצות ושנים באירופה. לאחר תלאות רבות הם נפגשים לפרק זמן ממושך בפאריס, שם זולה מוציאה תקליט שזוכה להערכה, אבל התסבוכת של היחסים ביניהם גורמת לה לחזור לפולניה, עדיין תחת השלטון הקומוניסטי, וויקטור חוזר בעקבותיה, נתפס ונאסר.

הסרט ערוך בקצב נהדר. המעברים קשוחים, חדים ועשויים היטב. כל פעם נמצאים השניים בארץ אחרת ומנסים לממש את אהבתם, אך הסוף עצוב, ולגמרי לא הוליוודי.

מומלץ מאוד לראות את הסרט.

אגב, ליהודים, ביחוד ליהודים פולניים, עלילת סרט כזה לא היתה מתרחשת. איפה נשמע שאֵם יהודייה תתעלם מבנה המתוק בן הארבע ומבלי להסתכל לעברו – תרוץ אל זרועות אהובה?

סרט של גויים. נחת של גויים.

את הסרט הקדיש הבמאי-התסריטאי להוריו. האם ייתכן שהוא-הוא הילד המתוק זהוב-השיער בן הארבע שבסרט?

 * * *

משה כהן

סוף עידן ההבלגה

בתום כהונתו של גדי אייזנקוט המהולל מסתמנת מדיניות של לחימה ברצועת עזה. 

לא עוד כניעה לטרור. 

אפשר גם אחרת. 

כך נאה וכך יאה. 

משה כהן

ירושלים

 * * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מאבק המקרא נגד האלילות

הרצאה חמישית בסדרה לשנת תשע"ט

 המרצה – ד"ר משה גרנות

אמונת הייחוד מחייבת מאבק תמידי באלילות, מאבק המנתב את המאמין לאכזריות בלתי מתפשרת כלפי בני העם הסוטים וכלפי בני עמים אחרים.

הטקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 4.2.2019 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

גיא משיח

היועמ"ש מול "מר ביטחון"

החזיתות בצפון ובדרום מתחממות. השבוע תקף חיל האוויר בסוריה מחסני אמל"ח, מערכות נ"מ ומתקני אימונים של כוח קודס האיראני באיזור דמשק (כתגובה לטיל האיראני ששוגר לעבר החרמון) ומטרות של החמאס בצפון עזה (כתגובה לפגיעה בקצין צה"ל והגברת הפעילות האלימה בגדר עזה).

ראש הממשלה הורה בתגובה אתמול לעצור את "הפעימה השלישית" של העברת הכספים המתוכננת מקאטר לרצועת עזה, המיועדת לתשלום משכורות בעזה. סוריה (המופעלת ע"י הרוסים והאיראנים) מאיימת כעת לתקוף בתגובה את נתב"ג, וראשי החמאס מאיימים בהסלמה בשל הקפאת המשכורות. 

כאשר ראש הממשלה הוא גם שר הביטחון – החלטותיו בתקופת הבחירות, עלולות לסבול מהטייה מסוכנת. כשראש הממשלה אינו מהסס כ"אחרון העבריינים" להשתלח ולתקוף את המשטרה, הפרקליטות, התקשורת והיועץ המשפטי לממשלה – הדבר מעיד על נכונותו לרתום ולנצל את הגופים שבשליטתו לטובת אינטרסים אישיים.

במסע הרדיפה שלו, נתניהו אינו מהסס לתקוף את מפכ"ל המשטרה ואת היועץ המשפטי שהוא עצמו מינה, מתוך כוונה שהם יחלצו אותו מאימת הדין, ולהציגם כעת כמשת"פים של השמאל והתקשורת.

גם את העיתונאים הבכירים בישראל: אמנון אברמוביץ, רביב דרוקר, בן כספית וגיא פלג – לא היסס ראש הממשלה להפוך השבוע במסע תעמולה מסית, שכלל שלטי חוצות ענקיים ל"אויבי העם".  במקום להעביר מסר ממלכתי לציבור, שפעילותם החופשית והבלתי תלויה של עיתונאים וכלי התקשורת הם המצב הרצוי והתקין בדמוקרטיה הנשענת על חופש הדיבור והדעה.

תחושת הנרדפות העזה של נתניהו, ההולכת ומתחזקת למול הראיות הרבות המכבידות, ריבוי עדי המדינה שנגדו (שכולם היו מקורביו עוזריו הקרובים) וההחלטה ההולכת והמתגבשת בשלושת התיקים להגיש נגדו כתב אישום חמור בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים – כל מביאים אותו לתקוף את התפקיד החיוני של המשטרה, הפרקליטות והעיתונות בחברה דמוקרטית – ולרסק את כל כללי "המשחק ההוגן" בדמוקרטיה מתוקנת. 

כפי שאינו מהסס לתקוף את שומרי הסף, החשש, שנתניהו עלול לגייס עם שלם על צבאו לעימות על גורלו האישי – מטריד עד מאוד.

האם ניתן להיות בטוח שצה"ל מופעל כעת בתהליך קבלת החלטות מאוזנת, או שהמערכה הפוליטית הפרטית של ראש הממשלה עלולה להשפיע גם על תיפקודו כשר הביטחון? שהרי כל הסלמה ביטחונית תביא בהכרח לדחייה בהחלטת היועמ"ש על העמדתו לדין. שהרי רק יועמ"ש שאינו פטריוט (שלא לומר "בוגד") – מתעסק בכאלו קטנות של רדיפת ראש הממשלה, שהוא, כזכור, גם שר הביטחון בתקופה כה הרת גורל לביטחון המדינה.

האם אין די בחשש, שנתניהו המשמש כראש הממשלה ושר הביטחון ייזום במכוון משבר ביטחוני כדי לשרת את צרכיו הפוליטיים?

לפני מיספר חודשים, נתניהו ניצל את המצב הביטחוני לצרכיו, כשמנע את הפלת הממשלה בידי נפתלי בנט ואיילת שקד, על ידי יצירת אווירה של איום בטחוני חמור ויוצא דופן; איום, לכאורה, שלא מנע ממנו מיספר שבועות לאחר מכן, לפרק מיוזמתו את הממשלה.

כך שמי לידינו יתקע, שנתניהו אינו עלול לרתום שוב את "המצב הביטחוני" החמור לצרכיו האישיים הפוליטיים בניסיון להשיג יתרון אלקטורלי – באמצעות תקיפות חיל האוויר; וחלילה אולי אף באמצעות פעולה צבאית יבשתית. תקיפות ופעילות צבאיות שיימצבו אותו בציבור הישראלי כ"מר ביטחון" – כאיש היחיד שחזק ויכול למול איראן, סוריה, חיזבאללה והחמאס.

ואיזה יועץ משפטי יעז בחיים להחליש באמצעות הגשת כתב אישום את "מר ביטחון" בתקופה כל כך גורלית לביטחון המדינה?

עו"ד גיא משיח

אהוד: אתה צודק. אויבינו – איראן, סוריה, החיזבאללה, דעא"ש, החמאס והג'יהאד האסלאמי, כולם עושים ככל יכולתם לערער את המצב הביטחוני בישראל ובגבולותיה – וזאת כדי ליצור מצב חירום ביטחוני וכך למנוע מהיועץ המשפטי לרדוף את נתניהו באמצעות הגשת כתב-אישום הזוי נגדו עוד לפני הבחירות, וזאת כדי להבטיח שנתניהו יהיה גם ראש הממשלה הבא בראש מפלגה גדולה יותר מזו שיש לו בכנסת הנוכחית.

הרי ברור כשמש שזהו האינטרס של כל אויבינו – לחזק את נתניהו כדי שימשיך למשול, בתקווה שהשחיתות המוסרית שלו תביא כאן לריקבון כה גדול – עד שמדינת ישראל תתמוטט מעצמה ותיפול בידיהם!

 * * *

ספר חדש על המדף

"היינו שאננים פסיפס ירושלמי"

מאת אלוני זמורה

פרופ' רחל הרץ לזרוביץ, פסיכולוגית ומשוררת, אוניברסיטת חיפה: "רבים כתבו ספרים שירים, תפילות, סיפורים על ירושלים. אבל מעטים זכו לפרוש עושר גדול של 'מגילות ירושלים' כמו זו של אלוני זמורה. הוא זכה להישען על דורות עתיקי יומין של גדולי הקהילה של ספרד, הרב דוד בן זמרה, שבחר לעלות לצפת מספרד, ואח"כ היה גם ראש וראשון לקהילת צפת, ונשיא לקהילת יהודי מצרים, שחזר לצפת ושם חי נפטר וגם נטמן.

"ייחודו של ספר זה בפרישה העשירה של הסוגה של כתיבת מגילות הנושקת לקדושתה של העיר. הנין אלוני זמורה שנולד בירושלים ממשיך שלשלת זו בשנים של המאה הסוערת של ראשית הציונות, של השואה, מלחמת השחרור, הקמת המדינה ושחרור הכותל. בעשרות שנים אלה אלוני ומשפחתו חווים חיים של עשייה של חולין וקדושה במעברים בין שכונות וקהילות שונות בעיר, בתי כנסת של עדות שונות בירושלים. מילדותו, כותב ומתעד אלוני באהבה גדולה וגם בעצב את מגילות חייו וחיי משפחתו מילדותו ועד העת הזו. המילים נרשמו ביד רועדת ואוהבת של איש פיוט ושל איש של שליחות חינוכית גדולה.

הסופרת תמר מחלין: "קראתי בעניין ובהתרגשות את הספר 'היינו שאננים: פסיפס ירושלמי', שכתב אלוני זמורה, האיש שהקדיש את חייו לחינוך, ושיש לו שתי אהבות, לעיר של אנשים ואבן, ולעיר כרמל וים.

"הספר מחייה חוויות ילדותו ואת ההווי הייחודי שב'משכנות שאננים', שכונה ששינתה את פניה לאחר מלחמת הקוממיות. יש בו סיפורים ושירים רוויי אהבה לשכונה, לאנשיה, ולשורשי משפחתו. התרשמתי במיוחד מהשיר 'אני מודה לך טדי' עם הרגשות המעורבים שבו, וכמו כן מהמשפט: 'משולים חיי אדם למגילת קלף...'

"מתעוררות בספר שאלות מהותיות לגבי דמות החברה הישראלית המשתנה עם השנים. הוא עשיר בצילומים ובציורים יפהפיים שצוירו בידי רעייתו של הסופר דליה זמורה ושל האמן דן לבני."

אלוני זמורה: ספרי השני מתאר אוסף של שנים רבות של יצירת שירים וסיפורים קצרים אודות השכונה הראשונה שנבנתה בירושלים. יש בו גם צילומים וציורים נדירים. עלותו לחברים 70 ש"ח כולל משלוח בדואר. חברים שירצו לרכוש את שני הספרים כולל "ימים של אשמורת 1973" ישלמו עבור שניהם 125 ש"ח. כתובת למשלוח ההמחאות: אלוני זמורה רחוב חנה סנש חיפה 3385402.

* * *

שולמית אלוני

לעבור את תקופת המשבר

מבלי להיות פאנאטיים

 [השיחה נערכה בחודש מאי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[הספר העברי אזל כליל מזה שנים אחרות והוצאה אינה מוכנה להדפיסו מחדש.

ניתן לקבלו אצלנו בקובץ מחשב]

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית בישראל ממלאה כיום תפקיד חיובי?

שולמית אלוני: הפוליטיזציה של הדת מביאה למצב חמור. למדינת ישראל אין חוקה ואין קביעה ברורה בדבר הסייגים להתערבות הרשות בתחום האמונות והדעות; בו בזמן משמשת הדת כאמצעי פוליטי להשגת עמדות של כוח ושלטון. אחד מנימוקיו של בן-גוריון נגד קבלת חוקה היה שאינו רוצה במלחמת-תרבות, ומקווה שבעיות-יסוד ביחסי דת ומדינה, כמו שאלת נישואין וגירושין, תידחה הכרעתן. הוא חשב שבאמצעות מאניפולאציות פוליטיות יוכל להקטין את השפעת הדתיים. אך לא כך קרה. כושר-הסחיטה של המפלגות הדתיות עלה מפני שאין נורמות קונסטיטוציוניות ואין מפלגת-רוב היכולה או הרוצה להביא לידי הכרעה. והתוצאה היא שיש בישראל כפייה דתית באמצעות כנסת חילונית. מצב זה יצר תיאבון עצום אצל הציבור הדתי, וגם לסלידה גוברת והולכת כלפי הדת הממוסדת מצד הציבור הלא-דתי.

ביטוי לתיאבון הכפייה המתגבר אפשר היה לראות בשעתו בניסיונה של הממשלה, בלחץ המפלגות הדתיות, למנוע את פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית בלילות שישי; הניסיון סוכל לאחר פנייה של אזרח ישראלי לבית-הדין הגבוה לצדק. לחצים דומים הופעלו לשם קבלת חוק "מיהו יהודי?" בכנסת. שמירת הכשרות בישראל משמשת אמצעי-פרנסה ל"אנשי שלומנו" מטעם המפלגות הדתיות: הפיקוח על הכשרות כמקור למשרות רבות, והתקנות המוזרות, הפיאודאליות, לפיהן אין אטליז בעיר אחת רשאי למכור בשר משחיטה כשרה בעיר אחרת, משום שכל מועצה דתית עומדת על כך שאישור הכשרות לאזורה יבוא ממנה בלבד, וברור שלא השיקול של ההלכה הדתית קובע כאן.

 אפשר להוסיף על כך את השימוש בתקציב הממלכתי למטרות מפלגתיות על-ידי מינויים של "כלי-קודש" למיניהם בממסד הדתי. העובדה שלמעלה מ-80% של מצביעי המפלגה הדתית-לאומית (המפד"ל) הם גם חבריה, אחוז העולה בהרבה על היחס הקיים במפלגות אחרות בין מיספר חברי-המפלגה למיספר הקולות שהיא מקבלת בבחירות, ומוכיח על תלות הבוחר במפלגה. אדם הקונה דירה בשיכון "הפועל-המזרחי", הנבנה על אדמת הלאום ובכספי-ציבור בחלקו הגדול – חייב להביא אישור מרב שהוא אדם דתי, ואישור מן המפד"ל על חברותו במפלגה, וגם לתרום כסף למפלגתו. תופעות אלה הסלידו את הדת על הציבור הרחב.

הצלחותיהם של הדתיים גרמו לכך שגמישותם קטנה ודרישותיהם גדלו. וכך נעשתה הדת בישראל למשהו שאינו קשור ליחסים שבין אדם לאלוהיו או בין אדם לחברו, גם לא לשאלות מוסר – אלא למכלול עניינים פולחניים וממסדיים, כשההקפדה היא על הקליפה ולא על התוך.

אהוד בן עזר: יש האומרים כי כיום פונה הדת לפסים מסוכנים כמו קידוש הכוח הצבאי ומתן הצדקה אלוהית לקיומה של ישראל הגדולה.

שולמית אלוני: לאחר מלחמת ששת הימים ניסו חוגים דתיים וחילוניים כאחד לנצל את המשקעים הסנטימנטאליים המיסטיים והמשיחיים של היהדות, וכן את ה"היסטוריה" היהודית, לצורך מתן ביסוס אידיאולוגי לדעות לאומניות קיצוניות. הצלחתם של חוגים אלה התבטאה בעיקר בקרב הציבור המבוגר והנחשל, ופחות בקרב הציבור המשכיל וכן בקרב ציבור ילידי-הארץ הצעירים. וזאת מפני שבני הדור המבוגר גדלו על מסורת יהודית בגולה וחסרה להם תחושה של ביטחון עצמי, ואילו מי שנולד כאן יש לו יותר הרגשת שייכות ופחות הרגשת פחד.

ארבעים אחוז של החינוך היסודי בבתי-הספר שלנו הוא ממלכתי-דתי, ושם יש אינדוקטרינאציה מוחלטת בכל הנוגע לביסוס זכויותינו ההיסטוריות על הארץ על-יסוד הבטחה אלוהית, תוך עוינות לעמי הארץ וליושביה הזרים. אין לך בתוכנית-הלימודים של בתי-ספר אלו יסודות הומאניסטיים כלליים, היכולים לשמש משקל-שכנגד למגמות הלאומניות. אינך מוצא שם אפילו את מגילת העצמאות המבטיחה שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחי הארץ ללא הבדל דת, גזע ומין.

גם בבית-הספר הממלכתי-כללי מלמדים את ספר יהושע, את ההבטחה האלוהית להתנחלות בארץ – מתוך הדגשה רבה יותר מאשר זו המוקדשת לשוויון הזכויות של כל אזרח בארץ, ונוצרת השפעה שלילית. גם הלימודים המספרים על שוויון האדם מנותקים לפעמים ממציאות ריאלית וממוסר השכל המעשי המחייב לגבי כל אדם במציאות שלנו.

כאשר גילה המלך יאשיהו את ספר-התורה, בימי בת ראשון – ביטל את כל הבמות בארץ, ואילו בזמן האחרון אנו עדים לעניין חמור ביותר והוא חידוש הבמות, כמובן לצרכים פוליטיים. קח לדוגמה את מערת-המכפלה בחברון, קבר-רחל בבית-לחם, הדיבורים על בית-אל, השימוש הזה בקדושה ביחס למקומות ולקברים הוא למעשה יצירת במות, תוך פנייה מסוכנת לציבור הפרימיטיבי שהגיע מארצות-האיסלאם, ותוך ניצול אמונות טפלות.

החוק שנתקל בכנסת בפרשת "מיהו יהודי?" קובע כיום שאב וילדיו בישראל, באם האם לא התגיירה – שייכים לשתי קבוצות אתניות-דתיות-לאומיות שונות, בניגוד לרצונם, להשקפת-עולמם ולאורח-חייהם. האבסורד בחוק, שהוא קובע לך במפורש חובת היזקקות לממסד דתי במדינה דמוקראטית, לצורך הגיור של האם, כדי ליישב את האבסורד ביחסים שבין האב לבנו.

גם נישואי כוהן וגרושה אסורים עד היום בישראל, ואין שום אפשרות לעקוף את האיסור אלא על-ידי נסיעה לחוץ-לארץ לשם נישואים אזרחיים (שאינם קיימים בישראל). ההיזקקות לחליצה קיימת עד היום בתור דין וחוק, אשר אליו כפופה האישה היהודייה בישראל.

אתה רואה כיצד משתמשים בהיסטוריה ובדת היהודית לשם כפיית מצוות פולחניות הגובלות בהתערבות ברשות-היחיד, כמו בשאלות של השבתת עבודה, אפילו חיונית, והשבתת תחבורה – בשבת. ומאידך קיימת התעלמות מוחלטת מכל שאלות המוסר והפילוסופיה שביהדות, שהם אוניברסאליים במהותם, וגם מתעלמים מהלכות-היסוד שנקבעו במגילת העצמאות של המדינה, ברוח חזון הנביאים ועקרונות הדימוקראטיה המערבית.

אהוד בן עזר: מה השפעת התופעות שהזכרת על דיוקנה העתיד של החברה הישראלית?

שולמית אלוני: אנו עומדים על פרשת-דרכים. בעיני ראשוני התנועה הציונית שבאו לארץ, בייחוד הללו שהשתייכו לתנועת-הפועלים, קדמו טיב ומהות החברה שנו עומדים להקים – אפילו לעצם הקמת המדינה. היום חל שינוי, למרות שהערכים הקודמים עדיין ישנם, ויש נהייה באנשים צעירים לחזור אליהם. באיזו מידה תקבל נטייה זו עידוד מספיק, כדי שנוכל לעבור את תקופת המשבר הריאקציוני מבלי להיות פאנאטיים – זו שאלה פתוחה.

אם מנהל בית-ספר תיכון מכובד בתל-אביב אומר לתלמידיו, בתשובה לקושיות המתעוררות אצלם בקשר לבעיית הפליטים, כי הסבל של הערבים הוא הרבה יותר קטן מסבלם ההיסטורי של היהודים, ואם דברים ברוח דומה אומר גם נציג נבחר של הסטודנטים בישראל – מראים דבריהם על התעוררותו של הלך רוח מסוכן. מצער לראות כי דווקא אנו, היהודים, שהיינו תמיד נרדפים ומעונים, אין לנו מספיק עכבות ברגע שאנו חזקים.

בספרו של לורנץ "טבעת המלך שלמה" יש תיאור של עד-ראייה למלחמה אכזרית בין שני זאבים. כאשר מתגבר החזק מביניהם על החלש, ועומד עליו לכלותו, מפנה החלש לעברו את צווארו מצד העורק הראשי – ומול אפשרות קלה זו של חיסול האויב נרתע החזק ומרפה מקורבנו. הסופר, שהוא חוקר חיות, מסכם ומראה כי דווקא לחזקים יש עכבות. הוא ממשיך ומספר על חיות הנחשבות לחלשות ולנטרפות, כמו צבאים, או יונים, שהושמו יחד בכלוב ונלחמו כל אחד בבן-מינו באכזריות שאינה יודעת גבול. ומכאן המסקנה שאולי דווקא לחלשים אין עכבות, מפני היותם רגילים לחיות במצב של נרדפים.

הפסיכולוגיה של היותנו תמיד נרדפים מונעת מאתנו לראות היכן אנו משתמשים בכוח שלא כדין. יש מבינינו התומכים היום ביישוב חברון או שכם בידי יהודים, ולהצדקתם אומרים, שאם דבר זה אסור עלינו – הרי שאסור לנו גם לשבת בערים ערביות-לשעבר כמו לוד או יפו, שננטשו לאחר מלחמת 48'.

אך האמת היא שאם הערבים לא היו בורחים מן הערים הללו – לא היינו מגרשים אותם משם. טיעוננו הוא שהתיישבותנו בערים כמו אלה באה בעקבות המלחמה. תושביהן עזבו בהשפעת מנהיגיהם הערבים, ונעשו פליטים, ואילו אנו שיכנו בהן חלק רב מן הפליטים היהודים שעזבו את מדינות-ערב, והיה כאן חילוף אוכלוסין; אך יותר מכך היו כאן תוצאות ריאליות של מלחמה שאנו לא יזמנו. במלחמת ששת הימים לא ברחו תושבי חברון ושכם.

אלה שאומרים היום שזכותנו להתיישב בליבה של חברון משום שהיא חלק ממולדתנו העתיקה – שוכחים את הזכות של תושביה הגרים בה דורות רבים, ושוכחים את טיעונם שיישוב דו-לאומי יוצר מתח, התנגשויות ושנאת-חינם. קל-וחומר כיום, שעה שכל פצעי המלחמה והאיבה פתוחים.

כך, בסיסמאות ובמליצות, הולכת ונוצרת אידיאולוגיה סביב לדברים שהם כורח המציאות והמלחמה, ונוטים לעשות אידיאליזאציה של מטרות לאומיות במקום להיות ריאליסטיים. הקריטריונים בהם אנו מודדים את עצמנו נעשים שונים לגמרי מהללו בהם אנו מודדים את הערבים. ולצידוק כל זה אנו נעזרים בהבטחה האלוהית ובסבל הנורא שעבר על יהדות אירופה.

מדוע אינני פסימית? – כל עוד יש בינינו אנשים שמוטרדים בגלל תופעות אלו, ופונים אל הראציו, יש תקווה. השאלה היא איך תפעל מערכת הכוחות, ומה תהא התוצאה. הוויכוח עם החלק הלאומני בציבור קשה מאוד, כי תשובתם אינה עניינית אלא נעשית בשיטת ה"מו!" – כאשר פרופסור מסויים מנסה לדבר דברי היגיון, הוא נאשם בכך שהוא דפיטיסט, ומפסיקים אותו בהפרעות ובנהמה.

ויש גם שיטה של פגיעה מתחת לחגורה. למשל, בעיתון "הארץ", לפני כמה שבועות, נתפרסמה מודעה, בתשלום, האומרת: גם אלה מתנגדים ליישוב חברון – המן, עמלק, בלעם, וכו', רשימת כל שונאי ישראל מן התורה. והחתום: אב ששיכל את שני בניו במלחמה, ושמו המלא. אילו חתם רק את שמו – זוהי מלחמת דעות. תוספת השכול מעבירה את הוויכוח לפסים לא-רציונאליים, ללא-ויכוח. גם הוויכוח עם ד"ר נחום גולדמן, שבא בהצעה להיפגש עם נאצר נשיא מצרים – התנהל לא בצורה עניינית אלא תוך פגיעה אישית במהימנותו מצד ישראלים שעבדו עימו ונתנו בו אמון כל השנים.

אהוד בן עזר: ג'ורג' סטיינר טוען כי שליחותה ובשורתה של היהדות כיום מיוצגות בעמדתנו האוניברסאלית של היהודי במערב, בעוד הישראלים משתקעים יותר ויותר בבעיות של מדינה לאומית. כלום אין גם בכך משום מחיר הציונות?

שולמית אלוני: אם אנחנו נאמנים לרעיונות שזכותו של כל אדם לחיות בחירות בכל מקום בו הוא נמצא – המסקנה שאנחנו יכולים להציע בפני הבחור היהודי-אמריקאי, המוטרד בנגעים בארצו – אינה לברוח ממדינתו ולעלות אלינו, אלא להילחם על מימוש זכויותיו ותיקון החברה במקום בו הוא חי. אם הוא מודע על יהדותו ומוטרד על ידה – אציע לו לבוא לכאן. אם סטיינר חושב שתפקידו לתקן את החברה במקום שם הוא נמצא – איני יכולה לערער על כך ולומר לו – עלה לישראל. אבל נדמה לי כי היהודים כקולקטיב עצמאי, בעת ובמקום שאינם נתונים במצוקה אישית, בשל מעמד של זרים, אלא כשיש להם זהות עצמית, עוגן ונמל-בית משלהם – יכולים לתרום יותר לעצמם ולזולתם.

אני חושבת שהסיבה להערכה השונה של תפקיד היהדות בישראל ובין-גויים נעוצה בעובדה שאצלנו הדת ממוסדת, ובכל מקום בו קיימת פוליטיזציה של הדת – ערכה המוסרי יורד. מאז שיש הפרדה בין דת ומדינה בצרפת, מגיעה שם הקתוליות להישגים בתחום הפילוסופיה הדתית. לכן, איבוד תוכנה האוניברסאלי של היהדות אינו מחיר שנדרש מאיתנו עבור הגשמת הציונות, אלא פשוט מחיר השותפות הפוליטית והכניעה הפוליטית למפלגות הדתיות.

הוויכוח שלי עם סטיינר הוא לא עם רעיונותיו המוסריים הקוסמופוליטיים, שאני מסכימה עימם, אלא אני חושבת שנקודת-מוצא נוחה יותר, חזקה ומשכנעת יותר, למאבק שהוא מציע, ולתפקיד היהודי בעיניו – היא כשיש לי מדינה ריבונית משלי. זו גם הערובה שכוחות רוחניים אלה יוכלו להמשיך ולהתקיים. בעוד שלושה דורות אולי לא תהיה באנגליה תופעה כמו סטיינר היהודי, תיעלם הזרות. מאידך במדינה יהודית, שם הלשון, התרבות ועולם האסוציאציות הם עבריים – אפשר להמשיך ולפתח ערכים אלה. האוניברסיטה העברית היא שצריכה להיות מדגרה לאותם רעיונות אוניברסאליים של ג'ורג' סטיינר.

אהוד בן עזר:  הופעתו של ד"ר נחום גולדמן פוצצה זה לא מכבר דווקא בנסותו לדבר בפני סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. התיאטרון הקאמרי בתל-אביב נאלץ החודש (מאי 1970) להוריד מן הבמה את "מלכת-האמבטיה", סאטירה פוליטית חריפה ומכאבת, עקב הלחצים, ההפרעות, ואווירת ההיסטריה הלאומנית שיצרו נגדה עיתוני-הערב בציבור הישראלי. שר הביטחון, משה דיין, שהלך לראות את ההצגה, אמר עליה בריאיון ב"קול ישראל":

"בזמן ההצגה חשבתי מה בעצם היה מתרחש אילו לקחו את ההצגה הזו כמו שהיא, והיו מראים אותה במוצבים לחיילים, לחיילים המצריים בצד השני, בצידה המערבי של התעלה. איזו הנאה עצומה היתה לצבא המצרי אילו היו מראים להם את התיאטרון הקאמרי של מדינת ישראל, הנתמך על-ידי הממשלה ועל-ידי העירייה ונישא על כפיים על-ידי הציבור... אני יודע שדבריי יכולים להישמע בתור דימגוגיה... אינני מתאר לעצמי איזה שהוא דבר יותר מעודד, עצום, שיכול היה להיות לצבא המצרי לומר: זו מדינת ישראל כפי שמראים אותה, כמובן בתור סאטירה (אבל ההנחה היא שסאטירה יש לה במה להיאחז). זה מה שאני הרגשתי בשעה שישבתי באולם, שלא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העויינת את מדינת ישראל, מאשר ההצגה הזו... כאשר אני נקלע להצגה הזאת של הקאמרי אני חושב שהם חיים בעולם תלוש. אני מקווה שהעם כולו איננו חי את התלישות הזאת."

הצגת המחזה באוניברסיטה העברית בירושלים פוצצה אף היא באמצעים ברוטאליים. יכולים אולי לומר שהמפגינים והמפריעים באוניברסיטה, בשני המקרים, הם קבוצה קטנה שאופייה לאומני-דתי-קיצוני. אך העובדה שבידם לקבוע עובדות בלב הקאמפוס האוניברסיטאי הגדול במדינה, ואשר אמור להיות, כדברייך, מדגרה לרעיונות האוניברסאליים של סטיינר, – עובדה זו מדאיגה מאוד, כי היא מראה על תחילת תהליך של אי-סובלנות, תהליך העומד בסימן הגבלת חופש הדיבור וחופש הביטוי האמנותי, וליבוי יצרי הרחוב.

שולמית אלוני: אנחנו נמצאים בתקופת מעבר. אם יצליחו ויתחזקו הכוחות הדתיים והכוחות הקיצוניים של "ארץ-ישראל השלמה", אין לי ספק שיותר משנצטרך לעסוק אז בפיתרון בעיותינו כיהודים, נצטרך לעסוק בפיתרון בעיית הערבים, לא כבעייה מוסרית בלבד המעיקה עלינו, אלא שנושא זה יעסיק אותנו יום-יום וייעשה לתכלית חיינו היחידה. יש המדברים גם על כיבוש הגלעד, במקרה שחוסיין ייפול, ויש האומרים כי עלינו לספח את דרום-לבנון, עם התגברות פעולת המחבלים משם. במצב זה תיעשה הבעייה הערבית לא רק שאלה מוסרית בשבילנו אלא הלחם והמים שלנו.

אם נתעשת ונחזור לתפיסה הציונית הקודמת של "עוד דונם ועוד עז" – ונפסיק עם פולחן הבמות והקדושה, ונהיה ריאליסטיים, ונזכור שעלינו לחיות עם וליד הערבים לעד, כפי שהיתה גישתה של מפא"י במשך כל השנים – אז אפשר עדיין להתייחס למשבר שאנו נתונים בו כאל תקופת-מעבר בלבד. אבל אני מסכימה ששאלות של תרבות, מוסר וזיקה לעולם – נדחקות היום הצידה בישראל. והן נדחקות בצורה מדאיגה. והסיבות לכך הן התחזקותם של שני אלמנטים:

הדעה שאנחנו חזקים ונוכל לדאוג לעצמנו בלא עזרת אחרים; והדעה שתמיד שנאו אותנו ואין לנו בכלל מה לסמוך על אחרים. והדעה השנייה חוזרת לנקודה הקודמת של איבוד חוש-המידה.

אהוד בן עזר:  מעמדתך משתמע שאת מאמינה כי בכוחנו לשנות את הסיטואציה בה אנו נתונים. לי יש לעיתים הרגשה פאטאליסטית כי איבדנו את האמונה בקשר אשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו, ונכונותם לכרות עימנו ברית שלום.

שולמית אלוני: אני חושבת שאנחנו יכולנו לכוון הרבה דברים. היום זה הרבה יותר קשה – כי על משגים פוליטיים יש לשלם. אך גם היום אפשר עדיין לעשות ולשנות. הרי כל הדברים שתבענו לעצמנו, או שאנו חוזרים ותובעים באוזני העולם בשם יהודי רוסיה – איננו תובעים מעצמנו.

למשל: הכרה בזכות הפלשתינאים להגדרה עצמית. עלינו להצביע על פתח לפיתרון. דבר דומה אמור בנושא הפליטים. ולא חשוב הוויכוח אם אנחנו אשמים בהיווצרות הבעייה ואם לא. חשובה העובדה כי בעיית הפליטים קיימת כמורסה מלאת מוגלה, והיא עקב אכילס שלנו.

מה הם מעשינו הטובים? – לאמיתו של דבר לא גילינו התחשבות לא במנטאליות הערבית ולא בצורכי הערבים. היום הפלשתינאים הם עם בהתהוות, ואין לנו רבותא עליהם בכך שאנחנו רואים עצמנו כצאצאי עם עתיק. אנחנו גירינו בהם, בעצם נוכחותנו והתעצמותנו כחברה לאומית, את ההתקוממות נגדנו ואת התגבשותם הלאומית. לפני מלחמת יוני 67' יכול להיות שהערבים חשבו שעם עוד דחיפה אחת יצליחו לגרש אותנו. אחרי יוני 67' היה ברור להם שלא ייתכן הדבר. אבל אנחנו לא ניצלנו במידה מספקת את הפסיכולוגיה ואת הטראומה של הרגשתם אחר המפלה, מבחינת טיפולנו וההסברה שלנו, בייחוד לא בתחום התייחסותנו לערביי הגדה והפליטים, שהם-הם סיבת הקונפליקט באזור, ולא כלפי מדינות-ערב השכנות.

אני לא פאטאליסטית. אם יש אחוז אחד של סיכוי, שעל-ידי פעולה אחרת נוכל להגיע לשלום – עלינו להיאחז בו, כי לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו מבחינה מוסרית אם לא נדע יום-יום ושעה-שעה שאנו נוהגים כפי שאנו נוהגים ביחסנו לערבים, במדיניות הלוחמה שלנו, ובמאמצים הדיפלומאטיים – רק מחוסר ברירה. וכשאני אומרת – יחס לערבים, אני מתכוונת לא למשהו אבסטראקטי אלא לאיש ואישה ובית ועץ ותרבות ורצונות וחלומות של היחיד ושל סביבתו הקבוצתית האתנית.

פניית ראש-הממשלה גולדה מאיר בוועידת-הסופרים האחרונה, לפי כחודש, אל הסופרים שישתייכו לממסד – היא סימפטום מדאיג ומדהים. אפשר לבקש מן הסופרים שלא יהיו, בתקופה כזו שלנו, נגד הממסד, או שיצליפו בו בשבט אוהב, בחסד – אך להשתייך? להיות אומרי-הן בחברה בה אין אופוזיציה ובה אין דיאלוג מפרה בחיים הפוליטיים? למנוע ביקורת מאנשי-רוח וסופרים – זו משאלה מסוכנת.

אהוד בן עזר: נדמה לי כי פניית ראש-הממשלה היתה מיותרת. מרבית הסופרים אליהם פנתה בדבריה בערב פתיחת הוועידה שייכים ממילא לממסד, ולרוב נזעקים להרים את קולם המאורגן רק בנושאים שהם חלק מן המדיניות הממשלתית, וברוח אותה מדיניות. רב חפצם להוכיח כי גם הם מועילים לממשל. חלק גדול מן הסופרים הצעירים או הבלתי-מרוצים לא הראה ממילא את פניו בוועידה. אולי מתוך ייאוש, ומפני חוסר האמונה באפשרות של שינוי. הסכנה היא שתופעה דומה תחזור גם בקרב הדור היותר צעיר.

שולמית אלוני: מזלם של בני הנוער שלנו שהיום אתה לא יכול להחזיק ציבור בבידוד גמור. העולם נעשה קטן בגלל אמצעי-התקשורת, סרטים, תיאטרון וטלוויזיה. אנשים צעירים נוסעים ורואים, והם פתוחים לא רק לאופנת לבוש ושיער ולמוסיקת פופ – אלא גם לרעיונות חדשים. רעיונות אלה מגיעים אצלנו אל בני-נוער, אשר המלה דמוקראטיה היא חלק מן החינוך הבסיסי שלהם, שהרי חוזרים ושונים באוזניהם שאנחנו חברה דמוקראטית שמוסדותיה דמוקראטיים, (לא חשוב מה הגברת גולדה מאיר מבינה במושג זה; החשוב הוא הלגיטימאציה של מושג הדמוקראטיה בישראל). לכן – פתיחות זו מאפשרת לבני-הנוער לקלוט דברים חדשים ולהביע דעתם מתוך חופש. כל עוד "היותנו חברה דמוקראטית" הוא חלק מן הצידוק העצמי שלנו, וחוזרים עליו אפילו האנשים בעלי המגמות האנטי-דמוקראטיות ביותר שבקירבנו – אזי מי שאכפת לו יכול להיאבק ללא-חשש, ויש רבים כאלה.

אהוד בן עזר: נוער יהודי בארצות המערב חדל לראות בישראל אתגר. יש הנוטים אחר השמאל החדש לפלגיו, או בכיוון ראדיקאלי אחר, או להתבוללות. מה יש לנו להציע לצעירים אלו כאתגר ציוני הנוגע לגורלם האישי ולעולמם הרוחני?

שולמית אלוני: אני לא יכולה לפנות לנוער יהודי בתביעה לבוא לכאן רק מפני שביולוגית הוא יהודי. זכותו של כל אדם להשתייך לכל מקום שהוא מרגיש כי הינו שייך אליו, והפסיכולוגיה שלנו כאן – לבוא בתביעה לעלייה, ולבזות את אלה שאינם רוצים לעלות – מקוממת אותי.

אני יכולה לפנות רק אל האדם היהודי המרגיש אי-נחת במקום בו הוא נמצא בשל יהדותו. ובשבילו יש לי אתגר, והוא להשתחרר מאותה אי-נחת ולהפוך אותה למנוף, כי כאן בישראל יש לו הזדמנות להקים חברה חדשה. נפגשתי עם קבוצות מבין ה"היפיס" ואנשי התנועה לשוויון זכויות בארה"ב, והם תמיד אומרים על חברתם – "חברה רקובה". ולדעתי ההזדמנות שלהם לחברה חדשה היא עדיין כאן. סטודנט צעיר הרוצה לתרום מיכולתו ולבנות עצמו במקצועו, יכול להתחיל פה מבראשית. יהודים צעירים שאינם דתיים מוטרדים מעובדת יהדותם, הם אינם יכולים להתכחש לאני הקולקטיבי היוצר בקרבם הרגשת שייכות, אך גם תסביכים רבים, ובישראל הם יכולים למצוא תשובה.

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות היתה כי היא מביאה עימה את הביטחון של הקיום היהודי. כיום יש השואלים – במה עדיף גטו מזוין במזרח-התיכון, בגבולות אלה או אחרים, והיותנו שנואים עדיין על-ידי כל שכנינו – על-פני קיום יהודי בפזורה, עם מחיר גילויי אנטישמיות פה ושם, אך ללא סכנה פיסית נראית לעין.

שולמית אלוני: נכון שכיום בארה"ב, ואפילו ברוסיה – יש יותר ביטחון פיסי ליהודי. אולם ההערכה נובעת מנקודת-המוצא. אני לא מאמינה שאנו נהיה גטו מזוין תקופה ארוכה. אני חושבת כי שנאת העולם כלפינו היא תסביך שלנו. עד מלחמת יוני 67' הבדילו אנגלים או צרפתים בין ישראלים לבין יהודים היושבים בארצותיהם; אל הישראלי התייחסו כאל בן עם וארץ נורמאליים, כאל אירי או איטלקי, ולא כאל ה"יהודי" שלהם, במובן הגלותי.

אהוד בן עזר:  כיום, שלוש שנים לאחר מלחמת יוני 67', קיימת הרגשה כי שוב ניטשטשה בעיני העולם ההבחנה בין "ישראלי" לבין "יהודי". יהודי ישראל משלמים בחייהם את מחיר מלחמת-הקיום היהודית, ואילו יהודי התפוצה מזוהים יותר ויותר עם ישראל ומוחזקים בעיני העולם אחראים למעשיה. בעתות מצוקה, בייחוד ערב מלחמת ששת הימים, נוכחו הישראלים לדעת כי יהודי העולם הם בני בריתם היחידים התומכים בהם בלא כל תנאי.

שולמית אלוני: גם היום לא נכון לומר שהעולם כולו נגדנו. אמנם נכון, כי אפילו הצעירים בישראל אינם מסוגלים לשמוע ביקורת על עצמנו מבלי ללקות בתסביך האנטישמי. אם יהודי מבקר אותנו – באים עליו בטענות של שנאה עצמית יהודית, ואם גוי – הריהו אנטישמי. גם ידידינו מבין הגויים אומרים כי קשה ביותר להשמיע שאוזנינו דברי ביקורת. והרי אפשר להיות ידידים – ולא להסכים עם כל צעד של ממשלת ישראל.

כאשר גולדה מאיר מזכירה בנאומיה את ימי ילדותה ואת אווירת הפוגרום בעיירה, אין פלא בכך שאינה מגלה אמון בגויים, שהרי היא נושאת עימה את שכבת הפחד ואי-האמון בגוי, ואולי בעולם כולו; וכך בני-דורה, ניצולי הגטאות והשואה. אבל לנו, לדור הצעיר יותר, אין משקעים רגשיים כאלה. וגם העולם לא כך מתייחס אלינו. אני חושבת כי הביקורת הנמתחת על מדיניות ישראל מצד חוגים ומדינות רבים בעולם, היתה נמתחת על מדיניותה של כל מדינה אחרת הנמצאת במצבנו. אני יכולה לא להסכים לביקורת, אך אני יכולה להבין את מניעיה באופן רציונאלי ולא לתלות את הקולר באנטישמיות של העולם.

גם הקונפליקט שלנו עם הערבים אינו על רקע אנטישמי, אלא הוא טראגדיה של התנגשות בין שתי קבוצות אתניות. מלחמה על הקיום אינה ערך אלא כורח (וזאת בתנאי שהיא באמת מלחמה של קיום) – ועל-כן אין למוד אותה בקנה-מידה של ערכים חברתיים ומוסריים. אצל איוב נאמר: "עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו." אני רואה בצבא ובמדינה רק כלים ומסגרות העוזרים לפיתוח ערכים. מבחינה זו נתנו אנחנו, באופן עובדתי, תשובה לנושא של הקיום היהודי כערך. פה הקיום היהודי אינו רק מילים וקשר בין אנשים בעלי מוצא משותף, אלא עובדת חיים, השקפת עולם ושפה ותרבות וכל היתר. כאן יש מכלול של חינוך עברי ותרבות ישראלית המאפשר לאנשים לחיות מתוך הרגשה של שלמות ושייכות. יהודי בישראל הוא כאדם בביתו, היכול להסתובב בנעלי-בית, בעוד אשר בכל מקום אחר עליו ללכת תמיד כאילו בהרגשה שעליו לענוד עניבה, ולהסתיר חלק מן האינטימיות שלו.

האינדיקאטור הטוב ביותר להרגשת היהודי בישראל היא לעקוב אחר תגובות של תיירים יהודים הבאים לכאן מארצות אחרות, כעבור כמה שעות הם אומרים: "הלוא אלה אנשים שלנו, אונזרע מענטשן, איך בין אין הוים, אני בבית." סימן שאכן יש בישראל הרגשת שייכות ובית לכל יהודי. אינך צריך להתאמץ ולהסתגף כאן כדי להיות אתה. אתה פשוט אתה.

אהוד בן עזר: כיצד נראית לך, מבחינה היסטורית, במבט לאחור, גישתה של הציונות לשאלה הערבית? האם אין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון, אשר בזכותו קמה אמנם המדינה, אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הלאומית הערבית. הגישה הרומאנטית והפציפיסטית כלפי הערבים פשטה תמיד את הרגל, ורק האקטיביזם הפאטאליסטי והפסימי, המתכונן לגרוע ביותר, למלחמה, הוכח כצודק ונכון מבחינתנו.

שולמית אלוני: אני מסכימה שלא היינו ערים מספיק לנושא הערבי. חשוב להוסיף שהאנגלים עזרו מאוד לחדד את היחסים בין שני העמים, כמו שעשו גם בהודו. אבל, שוב – אינני מקבלת את הגישה הפאטאליסטית שלך. אחד הדברים שמטרידים מאוד את הערבים, מבחינה מילולית, הוא חוק-השבות הישראלי, המעניק באופן אוטומאטי אזרחות ישראלית לכל יהודי העולה לארץ. זוהי בעצם הריפאטריאציה של העם היהודי לארצו. כמו גישתם של הרוסים לארמנים, או של גרמניה לגרמנים. מכאן הצידוק למדינה יהודית, ויחד עם זאת למתן עצמאות לפלשתינאים והכרה בזכותם להגדרה עצמית בחלק מהארץ. הישארותנו בגבולות ארץ-ישראל השלמה תחייב אותנו להכיר בשבות הפליטים, או שנקבל על עצמנו כתר כובשים ומנשלים. אין אפשרות לשחרר שטחים כאשר חיים בהם אנשים השייכים לקבוצה אתנית שונה משלנו. כאשר נכיר בכך יבוא הקונפליקט לידי ראשית פיתרון. זה ייקח זמן, אך גם אנו, במדיניות שלנו, לא מקצרים את הזמן. קיימת גם אפשרות אחרת: אולי המעצמות הגדולות תכפינה עלינו הסדר, אשר יחלק שוב את הארץ, וכך תוצא קבוצה אתנית ערבית החיה בגדה המערבית אל מחוץ לשלטון הישראלי, ואולי כפייה כזו תביא לנורמליזאציה.

אין לי ספק שהציונות המדינית לא טעתה בעיקרה. מדינת ישראל מגשימה את הציונות ונותנת את התשובות שחיפשנו מבחינת הקיום האישי והקולקטיבי, למרות מצב המלחמה. עם זאת עשינו הרבה שגיאות, וזה קורה לכל אלה הפועלים בהיסטוריה. כיום עלינו לעשות הכול כדי שגם אם אנו צודקים – לא תיפגענה זכויות הערבים כבני-אדם, וזכותם כקבוצה להגדרה עצמית תינתן להם.

כשם שאירופה עברה את אביב-העמים במאה ה-19, ואנחנו עברנו שלב זה בסוף המאה ההיא ובראשית המאה הנוכחית – כך עוברים הערבים אותו שלב כיום. בכל מעבר מן החברה הפיאודאלית והדתית לחברה לאומית – יש גילויים לאומיים קיצוניים. למזרח התיכון הגיע כל התהליך במאוחר. לכן יש גילויים שוביניסטיים משני הצדדים, כמו באירופה לפני שנים. היום, כאשר לכל אחד מעמי אירופה יש מדינה לאומית משלו – נעשים הצעירים שם בעלי השקפות אוניברסאליות ואומרים שלאומיות היא מלה ריאקציונית.

אם מטרת הציונות הייתה להקים מדינה יהודית ריבונית – הרי שהיא הצליחה, וישראל אינה צריכה עוד להצדיק את קיומה, היא פשוט קיימת. אבל ויתור על כמה סיסמאות קיצוניות, וחזרה לערכי ראשית הציונות – יכול לעשות הרבה כדי לקרב את השלום עם הערבים.

אהוד בן עזר: קיימת דעה כי הגניוס היהודי מקורו במפגש המוצלח בין האינטלקט היהודי לבין אחת מן התרבויות האירופיות העשירות. כלום אין מחירה של הציונות קיים גם בסכנת ירידת פוריותו של הגניוס היהודי בישראל, מפני סכנת ההצטמצמות במלחמת הקיום הלאומי? את יכולה לראות אישור מדאיג לכך בעובדה שאינטלקטואלים יהודים בתפוצה מאבדים את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות כלפי ישראל.

שולמית אלוני: בימי-הביניים, בתקופות בהן היהדות שיבחה את גזעה, צימצמה הנצרות את גזעה. הדרך להשכלה בנצרות היתה מטרתם היחידה, ולאחרים ניתנה ההשכלה רק באמצעות הכנסייה ומוסד הנזירות. ואילו בציבור היהודי היתה קיימת החשבה עצומה של הפעילות הרוחנית ושל הלימוד. את בת העשיר היו משיאים ל"עילוי", ומברכים אותם במצוות "פרו-ורבו". במובן זה אפשר לומר שהיהדות עסקה בהשבחת גזעה. ואילו כיום יש דמוקראטיזאציה של ההשכלה והקידום בכל העולם, ולכל השכבות, וכך המצב גם בחברה הישראלית, וטבעי הדבר שתוך כמה דורות תהיה הגאונות היהודית פחות יוצאת-דופן.

עם זאת כיום, בכל מישורי היצירה האינטלקטואלית והמדעית, שאינם קשורים לפוליטיקה, נשארה יוקרת ישראל ברמה גבוהה.

איפה נוצר הקושי? באותם תחומים של הגות ושל ספרות יפה, תחומי יצירה המושפעים בכל מדינה מן הקונפליקט בין מצבים חברתיים ופוליטיים שונים, וכנראה שהמצוקה הפוליטית של ישראל משפיעה על יכולת סופריה ואנשי-הרוח שלה להשמיע את קולם בעולם. וקיים כמובן הקושי הלשוני של מדינה קטנה. סופר עברי יכול לשאול עצמו – למי אני עמל? אבל בתחום המדע גבוהה יוקרתה של ישראל, דוגמה לכך מכון וייצמן למדע ברחובות, הטכניון בחיפה; יש ייצוא ידע ולמומחים שלנו יש יוקרה רבה בעולם. אותם אינטלקטואלים, בחלקם הגדול יהודים, המתייחסים בביטול לישראל – מבססים את כל טיעוניהם על התחום הפוליטי, שהוא תוצאה מובהקת של מציאות מסוימת בה אנו מצויים עתה.

בתי-המשפט שלנו, מקום בו מתמודדים עם בעייה מוסרית מבלי להיות כבולים על-ידי קבוצות-לחץ פוליטיות – מוכיחים עצמם ועומדים על רמה גבוהה. ובתחום הטכנולוגיה אנחנו מצליחים לאמץ ולסגל המצאות טכניות, לפתח ולשכלל אותן. זוהי פעילותו של הגניוס היהודי בישראל כיום. וכל יתר הדברים שמוטחים נגדנו הם בגדר של ביקורת והערכה פוליטית, שכמובן יש לה השלכות בתחום ההגות והמוסר.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעינייך השפעת מלחמת ששת הימים ושלוש השנים שבאו אחריה על החניך הישראלי, העומד לפני שירותו בצבא, ועל הצעיר הישראלי אשר מצב-המלחמה נעשה אצלו לפרספקטיבה כמעט יחידה של כל חייו?

שולמית אלוני: אני חושבת שהשלטון לא מציע התמודדות עם בעיות רוחניות לצעיר הישראלי. החינוך הוא יותר מדי ממוסד. הדוגמה הקלאסית היתה החתמת תלמידי השמיניות על מכתב עצומה לראש-הממשלה. לפני כחודש ימים שלחה קבוצת תלמידי הכיתה האחרונה בבית-ספר תיכון בירושלים מכתב לראש-הממשלה, גולדה מאיר, ובו כתבו:

"אנו קבוצת תלמידי תיכון, העומדים לפני גיוסנו לצה"ל, מוחים על מדיניות הממשלה בפרשת השיחות גולדמן-נאצר. עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת במשך שלוש שנים כיוון שאין בררה. לאחר פרשה זו – הוכח שגם כאשר יש בררה, ולו גם הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה. לאור זאת אנו, ורבים אחרים, חושבים כיצד להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים. אנו קוראים לממשלה לנצל כל הזדמנות וכל סיכוי לשלום."

המכתב עורר הד שלילי חזק במימסד, ובחלק גדול של הציבור, אשר התקומם בעיקר על הצעירים שהעזו להתנות את יכולתם ונכונותם להילחם – באמונתם במדיניות הממשלה. בתור תשובה החתימו מורים באופן "ספונטאני" מאות תלמידי שמיניות בבתי-ספר רבים בארץ על מכתב עצומה לראש-הממשלה, המוקיעים את מכתבה של קבוצת התלמידים מירושלים, ומצהירים על נאמנותם ועל נכונותם להילחם בכל תנאי. ההחתמה ההמונית המאורגנת הזאת זעזעה אותי. ראש-הממשלה היתה מרוצה והיא אפילו ציטטה בגאווה את העצומות ה"ספונטאניות" הללו בפגישה עם העיתונות.

פרופ' חיים אדלר, מן האוניברסיטה העברית, ערך עבודת-מחקר על החינוך לערכים בבתי-הספר בישראל, ומשרד החינוך גנז את המחקר מני תוצאותיו המדכאות, שהראו כי בנוער הישראלי יש מגמות שוביניסטיות, בייחוד בחינוך הממלכתי-דתי. וכי קיימת נטייה חזקה לדון את עצמך ואת עמך בקני-מידה אחרים מהללו שבהם אתה דן את עמו של הזולת. לדעתי נמצא החינוך שלנו בסימן לאומני מדי, ויש לשנותו. בילדותנו היה הדגש בלימוד התנ"ך, על דברי הנביאים, כיום – ספר יהושע ותקופת ההתנחלות, והזכויות ההיסטוריות הן העיקר. אני מקווה כי משרד החינוך ער לבעיות האלה, וכי מכינים תכנית רחבה יותר לחינוך לערכים אוניברסאליים.

אהוד בן עזר: האם אין סכנה לצביון הדימוקראטיה הישראלית בתופעה שאנשי-צבא ואנשי-צבא-לשעבר הם הקובעים את גורל המדינה והם המגיעים לעמדות של מנהיגות פוליטית בכירה?

שולמית אלוני: אותם אנשי-צבא שהיום נכנסים לעמדות פוליטיות ומשקיות, רובם הם חניכי תנועות-הנוער הפועליות, ומשקע הערכים הדימוקראטיים שעומד ברקע חינוכם מבדיל אותם מאנשי צבא מקצועיים במובן המקובל בעולם.

הטראגדיה שלנו היא אחרת, ומקורה, בכך שהצבא הוכיח עצמו כגורם היעיל ביותר בישראל, שעה שאין בתחום הפוליטי מעוף, עשייה ומחשבה – שישוו לתנופת ההעזה הצבאית. מצב מדאיג הוא שאנשים בעלי-יכולת לא נכנסים לחיים הפוליטיים בגלל המבנה הסגור של המפלגות, המבוצרות על-ידי מנגנונים של אנשים בינוניים. רק הצבא נעשה כמין קרש-קפיצה שעוקף את דרך-הייסורים הארוכה, ומאפשר לקצינים בכירים לעבור מיד לתפקיד פוליטי רם מעלה. אנשים הבאים מן התחום האזרחי נרתעים מלעבור את הדרך הפוליטית הארוכה והאפורה, להיתקל במציאות של קבוצות-לחץ פוליטיות ושל שיטת בחירות יחסיות, בה המינויים נעשים בידי מרכזי המפלגות, ולבוחר אין השפעה על קביעת מועמדיו.

בייחוד היום, עם ממשלת הליכוד הלאומי, כשאין בכנסת אופוזיציה ראויה לשמה, קיים מצב מסוכן בו הדיאלוג, במקום שיתנהל בכנסת, מתנהל בין הממסד לבין הרחוב.

אהוד בן עזר: האם את חשה מגבלות כלשהן להתפתחותה של האישה בישראל? האם החרדה אשר במצבנו הקיומי משפיעה באופן מיוחד עליה?

שולמית אלוני: נשים ממוצא מערב-אירופי יודעות לנצל את זכויותיהן. אבל יש אוכלוסייה עצומה של נשים שהגיעו מארצות-המזרח, ארצות בהן האישה היתה במצב נחות, והמסורת והדת טיפחו שמירת מעמד נחות זה. בייחוד בכל הנוגע לחוקים של חיי-משפחה. ברגישות למצב הביטחוני אין כל הבדל בין המינים. בחלק גדול מן המשפחות הצעירות האישה גם היא שירתה בצבא כמו הבעל, והנושא משותף להם במידה שווה. ואילו מבחינת אפשרויות ההתקדמות, המצב כך הוא: בשלבים הגבוהים בסולם הדרגות והמקצועות – כל הדרכים פתוחות בפני האישה. אך במשרות הבינוניות ובשכבות החלשות – התקדמות האישה היא הרבה יותר קשה. מידת החירות של האישה עולה עם מידת האינטליגנציה.

הציפיות של החברה היהודית מן האישה הן קודם כל שתהיה אם ותגדל ילדים. היום, עקב הבעיה הדמוגראפית והמצב הביטחוני – מופנות הדרישות האלה בישראל ביתר שאת אל האישה. לכן אישה שרוצה כיום לבנות לעצמה קאריירה נתונה כולה בסבך של רגשי-אשם. כמו-כן, בשל חוקים דתיים רבים, בייחוד בתחום המשפחה, נשאר יחס דו-ערכי אל האישה. סוף-סוף רבים עדיין מתפללים יום-יום "ברוך שלא עשאני אישה," ובבתי-ספר רבים, דתיים, בהם לומדים "שולחן ערוך", עדיין משננים ש"לא ילך אדם בין שתי נשים, שני כלבים ושני חזירים, ולא ישב ביניהם."

זה ודאי מקשה להכיר בשוויון האישה ובזכויותיה.

שולמית אלוני

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"המשמנאים והמרזנאים"

לאנדרה מורואה

Patapoufs et Filifers – André Maurois, 1930]]

עברית: 1944, 1973

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.7.1978

לפני 41 שנים

שני האחים למשפחת דו-פנים, אדמונד ותיירי, נופלים-יורדים יום אחד ביער פונטבלו במנהרה בעלת מדרגות נעות אל מתחת לפני האדמה, והם מגיעים אל עולם-חדש המורכב משתי מדינות שערי הבירה שלהן שומנון ומרזיים, ואשר ביניהן מפרידים ים ומדבר. בכניסה לאותו עולם הם ממויינים על פי מידותיהם. אדמונד השמן, אשר עוד בהיותו תינוק בן שמונה חודשים, יושב אל השולחן בכיסא-ילדים גבוה, התנפל פתאום על קערת-הבשר שהועברה על פניו וחטף משם קציצה – מועלה על האונייה המפליגה לנמל משמן, ואילו תיירי אחיו הצעיר והרזה, אשר מעודו לא שם ליבו למאכלים, מפליג לנמל מרזן.

בפני שני האחים נפרשים, כל אחד במדינה המארחת אותו, אורחות חייהם של המשמנאים והמרזנאים. סיפון אוניית-המשמנאים מכוסה כולות בכורסאות שבהן מנמנמים אנשים ונשים בריאי-בשר ומאושרים, והמלחים מטיילים לאיטם כשידיהם בכיסיהם והם אוכלים: לחם, שוקולדה, חתיכת נקניק, כנף-אפרוח, ועל הגשר הקטן יושב רב-החובל בכורסה ועל ידו שולחן מלא עוגות ועסיסים – ואילו על סיפון אוניית-המרזנאים הכול מתרוצצים ונשמעות פקודות. רוכלים רבים מסתובבים כשהם מציעים עיתונים, ספרים, זכוכיות-מגדילות, שעונים וכלי-מדידה, אך איש אינו מוכר דבר-מאכל, והנוסעים עוסקים באולמות-האונייה בהתעמלות, וכולם כמובן כחושים לאין-שיעור.

הציורים המקסימים (האנונימיים), שמלווים את הספר, נותנים מושג מן הכיכרות והבתים העגלגלים שבשומנון לעומת הבתים והמכוניות הארוכים והחדים כמחטים אשר במרזיים. מיטתו של המשמנאי היא כאפיריון גדוש מזרונים רבים, שמיכות וכרים כרסתניים, ולה ארבעה עמודים עגלגלים בפינותיה שכל אחד מהם כקיוסק קטן, ופירות תלויים על חוטים מן התקרה, ומתחת לתמונה כתוב:

"חדר המשכב של משמנאי: אץ בלילה, בכל רגע שיתעורר, אין לו אלא לפשוט את ידו וללחוץ על הכפתור של אחד הברגים ומיד יש לו מן המוכן: תה, שוקולדה, חלב, קפה, כל מיני עסיסים, ואף פירות תלויים ויורדים לתוך פיו ממש." עמ' 54).

ואילו מיטתו של המרזנאי ניתנת בציור כפול, לפני ואחרי. והיא כצינור אלכסוני שעולים במדרגות לגובהו, ואילו למטה הוא נפתח על קערה מלאה מים ומחובר לשעון מעורר. וההסבר: "מיטה בצורת צינור מתמתח: בלילה אדם ישן בה, ובבוקר, במועד הקבוע מראש על השעון הצמוד אליה, היא הופכת מאליה צינור ממציא מי-רחצה לאדם המתעורר משנתו. מיטה זו נהוגה בכל מדינת המרזנאים." (עמ' 55).

הכול היה עשוי להיות חביב ונעים בין שתי מדינות אלה, כשם שההפכים משלימים זה את זה, אלמלא היה קיים ועומד ביניהן סכסוך היסטורי על האי שמצוי בים ביניהן. מלחמות אחדות מתנהלות בין הגנרל חוטברזילי למרשל שומני, וגם ועידת-השלום עולה על שרטון משום שכל אחת משתי המשלחות מתעקשת לכנות את האי בשם המקובל עליה – "צנמת דשן" (המרזנאים) או "דשנת צנם" (המשמנאים).

במלחמה הראשונה מנצחים שני הצדדים, אך כל אחד נשאר עם מחנה-צבאו כלוא במדינתו של השני, ואילו במלחמה השנייה מערימים המרזנאים על המשמנאים, שמחכים להם בחפירות על גבול המדבר (מעין קו מאז'ינו), וסופם שהם כובשים את כל מדינת שומנון, שעה שהצבא המשמנאי אינו מצליח לצאת מחפירותיו בגלל שומנו.

אך גם לכיבוש חוקיות משלו. המרזנאים הכובשים, שחיים בקרב המשמנאים, מכירים עד מהרה כי המטבח המשמנאי הוא מצויין. החיילים המרזנאיים נעשים יותר רכים ויותר עצלניים, ורבים מהם אף נושאים להם לנשים צעירות מבנות המשמנאים. וכשחוזר צבא הכיבוש למרזיים הבירה הוא מביא עימו רבים מהרגלי המשמנאים. עד מהרה משפיעים מנהגי המשמנאים על המרזנאים עד כי נוסד אפילו רובע משמנאי מיוחד במרזיים, אשר אמנם מותר לגור שם לכל איש רק אם משקלו הוא למעלה מחמישים קילוגרם, אך המסעדות המשמנאיות, שסועדיהן רגילים לאכול בכל שעה ושעה, נעשות עד מהרה לאבן-שואבת למרזנאים, והורסות בקרבם את מסורות והרגלי העבר הקשוחים והמצנימים.

סוף טוב הכול טוב. שתי המדינות מתאחדות לממלכה מאוחדת אחת תחת מלכותו של המלך המשמנאי אחשמנוש וראש-הממשלה המרזנאי צריח-ברזל, ושני האחים חוזרים אל פני האדמה למעלה.

את הספר הזה קראתי בעודי ילד. עברו כבר יותר משלושים שנה מאז ניתרגם הספר לראשונה לעברית, ב-1944. המהדורה שבידי היא כנראה צילום של אותו תרגום ראשון, ואכן יש בה הרבה צירופי-מילים משעשעים. "לבנים של פאיאנס", "סולם מהלך", "צלילי סירונית מאיצים", "שח-המותק", אולם חינו של התרגום כה רב, והשמות כגון – הברון איש זליל-בטן, או המשורר הגדול אבן שמנא – כה עסיסיים, שדומה כי חינו הישן של התרגום עדיף על פני חידושו.

אך המעניין ביותר בספר הזה הוא שבעיני ילד הוא נקרא כסיפור משעשע על שמנים ורזים, סיפור שנחרת בזיכרון משום מעלותיו הספרותיות. ורק בקריאה חוזרת, בגיל מבוגר, אתה מגלה כי כתב אותו הסופר היהודי הצרפתי אנדרה מורואה Andre Maurois, (26 ביולי 1885 – 9 באוקטובר 1967), שם העט של הסופר היהודי-צרפתי אמיל סלומון וילהלם הרצוג, בן למשפחת תעשיינים יהודית שנמלטה מחבל אלזאס ב-1870 והשתקעה בנורמאנדיה. לא מצאתי בלכסיקונים המביאים את רשימת יצירותיו זכר ל"המשמנאים והמרזנאים", אולי משום שהספר לא נראה חשוב דיו למנותו בין יצירותיו. וחבל. כי מעניינת מאוד שנת הופעתו של הספר לראשונה במקור הצרפתי. בקריאה מבוגרת ברור מעל לכל ספק כי זוהי סאטירה שנונה על הצרפתים (המשמנאים) והגרמנים (המרזנאים) במלחמת העולם הראשונה (שבה שימש מורואה עצמו קצין-מקשר, כלומר מתורגמן, בין הכוחות הצרפתיים והבריטיים). אך לא מן הנמנע כי הסאטירה מתייחסת למלחמת העולם השנייה ולכיבושה של צרפת בידי גרמניה.

בשנים אלה 1939-1946, ישב אנדרה מורואה בארה"ב.

ראשיתו של הספר המופלא הזה היא אפוא במשמעותו התמימה לילדים ולבני-נוער. בחינתו השנייה היא היותו סאטירה בהירה ונוקבת – לפחות על אחת משתי המלחמות הקשות ביותר שידע העולם; ומשמעותו השלישית, אותה על הקורא-כיום לפענח, היא למצוא מי הם המשמנאים והמרזנאים שבנפשו, בסביבתו הקרובה ובמדינתו ובשכנותיה. ואין הדבר קל כל כך כפי שהוא נראה למבט ראשון. האם למשל אנו, הישראלים, משמנאים או מרזנאים? ומה, כמובן, על הערבים? דומה הדבר לאיזה תעלול אופטי שבו מתחלפים מדי פעם המימדים באותה תמונה.

* אנדרה מורואה: "המשמנאים והמרזנאים". תרגם מצרפתית: א.ל. יעקובוביץ. הוצאת ספרים יזרעאל בע"מ, תל-אביב. נדפס בישראל תשל"ב/1973 (ללא ציון מיספר המהדורה או ההדפסה)

[הערה מאוחרת: כאשר כתבתי את הרשימה בשנת 1978 לא היו תחת ידי שמו בצרפתית והתאריך המדוייק להופעתו של הספר לראשונה – בשנת 1930. היום, הצצה לגוגול בעברית או בלועזית, מוסרת מיד את כל הפרטים! – אב"ע].

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק אחד-עשר

ג'וואד מוסתקים הבריון, חבר של סבא,

והמעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש

כדי להיפטר מלחיצות-הידיים המרסקות של יוסקה-דרעק, נסעו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע בכרכרה ליפו. הם שמו פניהם אל הבחרג'יה, הסווארים שבנמל, אלה המטעינים את תיבות פרי ההדר על המעונות, הסירות או הרפסודות הרחבות וכבדות-המשקל, ומובילים בים את תפוחי-הזהב אל האוניות העוגנות רחוק מן הנמל.

סלעי אנדרומדה שבפתח הנמל לא איפשרו לאוניות להתקרב אל הרציף החשוף לגלים, והיה עליהן לעגון ממול, במים העמוקים. הצייר נחום גוטמן סיפר לי שכאשר הגיע לראשונה בתור ילד לחוף יפו היכה הים גלים  – וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האונייה שעמדה רחוק מהנמל. סירות עלו וירדו בים, עלו ונעלמו בין הגלים עד שהתקרבו ובאו למדרגות האונייה, שהורדו במים לקראתן. שיירות ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאונייה. לא עבר זמן והספנים עלו לסיפון האונייה, לקחו את המזוודות של הנוסעים והעיפו אותן לסירות.

אחר-כך ניתן הצו לנוסעים לרדת במדרגות אל קצף-הגלים. על חרטומה של הסירה, ומעליו על מדרגות האונייה – עמדו זה כנגד זה שני ספנים ערבים, עם חגורות צהובות הדוקות למותניהם, רחבי מכנסיים כמו כנפיים, ובחיוך טוב-לב וצעקני קראו כלפי הנוסעים שימהרו לרדת במדרגות ולהתנפל מיד לתוך זרועותיהם הפרושות.

כל אחד מהנוסעים נתפס בזרועות הספן והונף אל עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים. אביו של נחום קידם אותו אל מול אחד הספנים, ובלב קל הפיל עצמו הילד לזרועות הספן שנפשטו מולו, ואותה שעה נפער לעומתו פה רחב עם שיניים לבנות ושפם דוקר לו מעל שפתו העליונה, והיתה לנחום הרגשה שקפץ לראשונה אל תוך עולם קסום, משונה וזר מאוד מכל אשר ידע מעודו.

הספנים הערבים חתרו בסירותיהם, ובהתקרבם אל החוף נשאו על זרועותיהם את נחום ובני-משפחתו ליבשה.

בזכות צניחה שכזו אל זרועות הספנים השריריים קיבלה בעלת בית-הבושת היהודייה שבשכונת מנשייה את כינוייה: אום-אל-טאך.

היא היתה אישה דשנת אברים שראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב"אם-ירצ'השם" – ויצא שמה ושם הדגים שהיתה מבשלת בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ואחר-כך גם השאווישים, הזאבטים, האפנדים והביים, ומי לא? בעוברה בסימטה ביפו היה גופה ממלא את הרווחים מקיר לקיר, ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת-פחדיה מן הגלים הסוערים, ובקושי רב משו אותו חבריו ובראשם ג'וואד מוסתקים – כי למזלו של הספן הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע –

ואת כינוי החיבה הצמידו לה מאז – אום-אל-טאך – – –

ג'וואד הענק, אביו של עלי, היה האיש החזק ביותר ביפו.

כאשר עלה באש והתפוצץ חאן אל-טאנק, מחסן פחי הנפט שהיו מובאים באוניות מבאקו ומאוחסנים בבניין החאן הנמוך שבעורף הנמל, ומדיפים לכל עבר את ריחו החריף והדוחה של הנפט – עמד ג'וואד על הגבעה והשליך לעבר החאן הבוער חול מתוך הכופות, הסלים, שהעבירו לו הסווארים, עד שכיבה את השריפה הגדולה במו-ידיו.

ג'וואד היה ידיד של סבא.

כיצד התיידדו? יום אחד הגיע סבא עם סבתא רכובים על סוס מהמושבה לחאן מנעולי. בשוט העשוי עור, שקיבל מתנה מאיכר טמפלרי במושבה הגרמנית רפאים בירושלים, דיגדג סבא כל הדרך את אחוריהם של הסוס ושל סבתא. סבא היה בן עשרים ואחת וסבתא בת שבע-עשרה. כל הדרך צחקו, למרות שסבתא קדחה במאלאריה. החאן שימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, בורסה למסחר בסוסים וברכוש גנוב, מועדון לשיחות ומרכז לשבאב היפואי.

סבא שכר לסבתא מקום בטנדה, עגלה להובלת נוסעים ששני ספסלים מסודרים לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים באנשים ובחבילות עד אפס מקום. רכבת טרם היתה אז. הטנדה, שפעלה בדרך המשובשת שבין יפו לירושלים, היתה שייכת לעגלון ר' ינקל הירש, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך, שלימים התפרסמה בזכות עצמה.

בחצר החאן ראה סבא ביריון מהשבאב היפואי, גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו נתונות בסנדלי-עץ עבים, ומרצועותיהם ביצבצו בהונותיו הענקיות, בצבע אדמה. הבחור היה לבוש שרוואל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתח רחב, היה חלק מכל שערה. שפם אדירים חצה לשניים את פניו הכהים, ובמדור העליון יקד זוג עיניים שחורות וחמדניות. כל אחת מזרתותיו גידלה ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.

הבחור לא מצא חן בעיני סבא מרגע שהבחין בו. חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא פיזר הערות קולניות ומעליבות, התאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בטנדה. תבע מהם דמי סרסרות. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.

ביפו היו מצויים אז יהודים מעטים, רובם בני העדה הספרדית. הם חיו בחסד הערבים ולא היו להם העצמאות ויכולת השימוש המרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם בגאווה איכרי המושבה.

בשעתו, כאשר ירדה מהאונייה בחוף יפו המשלחת הראשונה של מייסדי המושבה, ביקרו חבריה בבית-הכנסת של הספרדים ומוזרה מאוד היתה הפגישה הזו בראשיתה. האיכרים-לעתיד נישארו עומדים וסוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי-כן ניגשו אחדים מהם, נשקו את ארון הקודש והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת הביט בהם קהל העדה הספרדית בחשד, כי חשבו אותם לאלה מהמיסיונרים האנגלים, שלמדו לדבר עברית והיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון הקודש.

בתום התפילה הזמינו זקני הספרדים את האורחים המוזרים לגזוזטרה המרווחת בביתו של ראש העדה. הובאו כיסאות ושולחן וכיבדו אותם בקפה מר, תה כהה ועוגיות סולת בדבש לפי מיטב ההליכות של הכנסת האורחים במזרח.

לפלא היה בעיני המקומיים מראה האנשים הלבושים בגדי אירופה הדורים, מגבעות לראשיהם ואחדים מהם אף חובשים משקפיים – והם מדברים עברית שמובנת לכל הנוכחים. האם אלה באמת יהודים או אולי הם מיסיונרים אנגלים המסתירים צלבים מתחת לחליפות בגדיהם?

בואם של היהודים החדשים נעשה לשיחת היום בקרב בני העדה היפואית הקטנה. וכאשר פנה אחד האורחים לצריפון ההחראה שבחצר, עקבו אחריו ילדי הספרדים לראות אם אין צלב משתלשל לו מצווארו ומתנודד בין ביציו החיוורות בעודו כורע להחריא בכתונת מופשלת ובמכנסיים משולשלים, ואם יש בו סימן הברית. צלבים הם לא ראו אבל באשר לשאר, ישנה סברה כי מאותה הצצה החלו מהלכות בארץ שמועות עקשניות וגם אגדות אחדות של לעג על הפראנג', הפראנג'ים, שהם האשכנזים וכל מי שמוצאו מאירופה.

ככה השתכנעו היפואים שהאורחים הם יהודים אמיתיים שהפליגו מאירופה ובאו לתור את הארץ על מנת לקנות בה נחלה ולהתיישב בה, ומעתה עזרו לעולים החדשים ככל יכולתם וכמידת השפעתם על השלטון התורכי.

בואו של אחד האיכרים מהמושבה ליפו היה על-כן ליהודים היפואים יום של חג. ואולי לכן ביקש הביריון להעמיד את סבא במיבחן ולהראות לו מי שולט בעיר.

כאשר הושיב סבא את סבתא בטנדה, הבחין שהביריון משרבב כלפי אחת היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה מגונה.

סבא העיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.

בתשובה סטר הביריון לסבא על לחיו.

מיד תקע סבא אגרוף בפניו, בדיוק בין עיניו החצופות.

הביריון שלף שברייה. סבתא החווירה אך סבא לא נבהל, והקדים את הביריון במהלומות על זרועו שהחזיקה בפגיון ועל פניו.

לא עברו רגעים רבים, והביריון, שהיה גבוה מסבא, נמצא מוטל מתעלף על הארץ ושפמו מעוך.

קמה מהומה. ערבים אחדים שצפו מהצד בקטטה לחשו לסבא: "הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו ג'וואד, ראש הבחרג'יה. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה הוא מנצח אותך."

סבא נבהל. רק זה חסר לו. הוא נזכר באימרה הערבית כי הבריחה היא שני-שלישי הגבורה, וכבר התכוון להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בסבתא איש לא יפגע. אך באותו רגע קם ג'וואד על רגליו, ניגש אל סבא בשפמו המעוך ובעין נפוחה, הושיט לו יד לשלום, וגם לאחר שהטנדה יצאה לדרך לא הירפה ממנו אלא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת החאן, לשתות לימונדה וקפה ולעשן יחדיו נרגילה.

בדרכו חזרה למושבה היה על סבא לקנות זרעים לתבואות-החורף בכפר ג'ליל, הנמצא צפונה לירקון.

ג'וואד התעקש ללוותו. סירוביו המנומסים של סבא לא הועילו. לאחר רכיבה של כמחצית-השעה על סוסיהם הגיעו לכפר סומיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר שיחקה חבורת ילדים בהקפצת מקלות והעפתם רחוק.

 "מרחבה, יא עמי! – ברוך הבא, דודי!" קידמו את פני ג'וואד ויהודה.

 "מלעון אבוכ, יא כלב, אימשי! – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן!" ענה להם ג'וואד וירק לעברם.

הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה. סבא וג'וואד המשיכו בדרכם לעבר שפך-הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה. "מדוע דיברת אליהם כך?" שאל סבא.

 "כך צריך. שפה אחרת אינם מבינים. אתה לא מאמין לי? חכה ותיראה."

שעה קלה לאחר חציית השפך התקרבו השניים לשיח'-מוניס. שוב פגשו בלהקת נערים ששיחקו במזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. גם הם קידמו את פני הרוכבים בברכות: "מרחבה, יא עמי!"

 "מרחבתין, יא בנייה! – ברכה כפולה עליכם, בניי!" ענה ג'וואד בחביבות.

 "מה שלומך?"

 "יגמול לכם אלוהים!"

 "ולאן עלה באב אללה? – ולאן, אלא אם אינך רוצה לומר לאן, פניך מועדות?"

 "לג'ליל, יא חביבי."

וכן הלאה, דברי נימוס ומתק-שפתיים. אך רק הרחיקו צעדים אחדים, פצחה מאחוריהם מקהלה מרקדת של הילדים בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:

 "חרא פי לחייתכ, יא עמי! – חרא פי עינכ, יא עמי! – חרא פי תומכ, יא עמי! – צואה בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!"

כך המשיכו בדרכם כשג'וואד נותן לסבא שיעור חי בהילכות המזרח ולאחר שנפרדו נשבע ג'וואד לסבא שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם.

אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

 "לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"

 "איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

 "טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"

 "לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.

 "אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."

הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.

ועוד תעלול של ג'וואד: באחד הימים נטפלו אל האיכר סנדרל גרשוני הצולע שלנו בחורים ערמומיים, ממכובדי החאן ביפו, בני חבורתו של ג'וואד, אלה יושבי-המרפסת הקבועים בחאן, על לימונדה, קפה, נרגילה ושש-בש, והציעו לו לקנות עבד. עבד ממש, כושי, שהציגוהו לפניו לראווה.

היה זה בחור כהלכה, ומצא חן בעיני סנדרל, שמישש בזרועותיו השריריות אך שכח כניראה – ואולי גם לא ידע – כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל לפני זמן רב.

קנה לו סנדרל גרשוני את העבד במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, והביא אותו למושבה. הוא לא שם לב למחאות וללעג של חבריו האיכרים, ואף נתן כתובת קעקע בזרוע העבד באותיות לטיניות: S G.

סעיד העבד עבד זמן-מה את אדוניו באמונה, בבית, בשדה, באורווה וברפת, זרועותיו מטילי ברזל שחור וכל עבודה לא קשה לו, עד שביום בהיר אחד נעלם בחברת פרדת אדונו ועגלתו. פטרוני החאן ביפו וג'וואד בראשם, שנתנו בזמנו לסעיד שמונה נפוליונים, היינו, מחצית דמי "מכירתו", קיבלו ממנו עתה כתגמול את עסק מכירת הפרדה והעגלה, וגם זה לפי שווה בשווה, מחצית לו ומחצית להם.

מתחבולה לתחבולה מעמדו של ג'וואד ביפו עלה פלאים וגם בנו-בכורו עלי, שבזכותו נקרא ג'וואד כנהוג – אבו-עלי, לא בייש את אביו-מולידו ונעשה גבוה ושמן וחזק אף יותר מאביו, וגם הידידות עם משפחתנו נמשכה מדור לדור.

אליו, אל עלי בן ג'וואד מוסתקים, שמו פניהם דודי אלכס ואבי, שהגיעו לרציף של נמל יפו בעיצומה של עונת הקטיף ומשלוח השאמוטי. הם פגשו את עלי עומד בראש הבחרג'יה, קבוצת הסווארים המעבירים ארגזים של תפוחי-זהב מיד ליד מהרציף אל המעונות, הסירות הרחבות, כשהם שרים בשעת עבודתם שיר ובו בתים רבים, שמספרים כיצד יצחק רוקח, שמילא אחרי אביו שמעון את תפקיד מנהל אגודת "פרדס" בנמל, מסדר את כולם, את הערבים, את היהודים, את הפרדסנים, והפזמון החוזר היה:

 "ורוקח – בֵּניקוּ..."

שפירושו: ורוקח מזיין...

וכה מצא השיר חן בעיניהם ונחרת בזיכרונם שגם לאחר שנים רבות, כאשר התחפשו להופעה במסיבת פורים, אלכס לקוף עם אבר אדמדם מלפנים ופופמה מאחור המוציאה ענן לבנבן של טאלק כל פעם שהוא תוקע, ואבי מחופש לצועני המוביל אותו ברצועה – נכנסו לחדר כשהם שרים בערבית את השיר של סווארי נמל יפו על רוקח. חרף הפצרותיי הם לא הסכימו שארשום מפיהם במדוייק את השירים ואת תרגומם, ובינתיים מתו שניהם ולא נותר איש הזוכר את המילים.

 [ה"גיבורים" המקוריים של אותה מסיבת פורים היו אבשלום רוצ'קין מעין-גנים, ויואל סימקין מפתח-תקווה. חברם אברהם גיסין, אף הוא מפתח-תקווה, שבביתו נערכה המסיבה העליזה, בשום אופן לא היה מוכן לומר לי את מילות השיר של רוקח. מידה של חשדנות היתה בהם כלפי מה שאני עשוי לעולל לכבודה של המושבה אם יפלו בידיי המילים... – אב"ע].

יצחק רוקח היה איש חריף ומפולפל. היו לו כמה וכמה התנגשויות עם דודי אלכס. פעם ניסה רוקח לפטר מעבודתו את אבי אלישע ואז שלח לו דודי אלכס את "מכתב האקדחים" שבו תקף אותו בחריפות על התנכלותו למשפחתנו וצייר אקדח ומולו כתב את שם אבי, ועוד אקדח ומולו מקום ריק, והכונה היתה – דיר באלאכ, רוקח, היזהר, עוד תיראה עם מי יש לך עסק אם תנסה לפגוע גם בי!

לרוקח נולדו רק בנות. יום אחד בא עם אשתו לבקר אצל סבי. אני הייתי אז ילדון בעל פנים עדינים ותלתלים צהובים כשל ילדה. אהבתי מאוד לשהות אצל סבי. בית הוריי ניבנה בהמשך החצר שלו. ראתה אותי הגברת רוקח ואמרה באידיש:

"איזו ילדה נחמדה!"

"זה ילד, ילד!" תיקן אותה בעלה. "כאן יודעים לעשות ילדים!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה שלי על ספרה של שושנה ויג. אני בהחלט סבור ששירתה משתבחת עם השנים.

משה כהן צודק: מסתבר שבמדינה שלנו כיף להיות מקופח נצחי – על עבירה של בן עדה אתיופי מפנים אצבע מאשימה כלפי המשטרה.

הבאת קטע יפה מ"המושבה שלי" על תחושת האבל כלפי יערות נכרתים.

לא ברור לי מדוע יואל נץ תירגם פודל בנקבה – האם כך היה במקור של "אזרח ישר דרך" של זושצ'נקו?

אני מניח שנעמן כהן התכוון ב"חצי מדינה" לאוטונומיה ביו"ש.

הקישור שנעמן כהן עושה בין הרפליקות ב"המלך ליר" לדבריו של בנימין נתניהו ("לא יהיה כלום") בהחלט מעורר מחשבות נוגות.

נעמן כהן בהחלט צודק, שלמרות כל הזכויות של בגין, ההסתה שלו נגד הקיבוצים ונגד האשכנזים לא תסולח לו.

שוב תודה,

משה גרנות

* המבקר וחוקר הספרות הקשיש (85) דן מירון גילה לאחרונה כי כמחצית מהרומאנים של עמוס עוז אינם בעלי ערך, וגם השאר קריאים יותר בתרגום, כמו התרגום האנגלי של ניקולאס דה לאנג, ששיפר אותם מאוד – לעומת שפת המקור שלהם.

אגב, מירון מעולם לא קרא וגם לא כתב מילה על אף אחד מספריו של אהוד בן עזר כי הוא ידע מראש שבן עזר אינו שייך לספרות העברית וגם לא צריך לתרגם אותו לאנגלית כדי ליהנות מכתיבתו.

ואולם לזכותו של מירון ייאמר שהוא היה אחד המגלים-מחדש של שירי המשוררת אסתר ראב, לצד נתן זך, משה דור, ראובן שהם, צבי לוז ו-ש. שפרה.

* אם היועץ המשפטי יהיה כה נואל להגיש את כתבי האישום נגד נתניהו כבר בחודש פברואר – נתניהו והליכוד לא יפסידו 5 מנדאטים, כתקוות הסוקרים בסקרים, אלא הם דווקא יקבלו עוד 5 מנדאטים, עד לגבול ה-35 – כי העם לא טיפש והוא רואה כיצד אפשר לדפוק כל אדם אם רק המערכת החליטה להאשים אותו ולהדליף כל מעשה שלו לעיתונות.

מקרי ה"שוחד" ללא כסף מזומן – בהם נאשם נתניהו, הם חלק מה"קח ותן" של כל מפלגה וכל פוליטיקאי במדינה דמוקרטית ואי אפשר לתאר דימוקרטיה בלי עסקאות כאלה.

* אלימלך שפירא: אהוד, אני שב וקורא את פרקי "המושבה שלי" המתפרסמים בהמשכים במכתב העיתי שלך, וכולי נדהם. מאז "שור אבוס וארוחת הירק" ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק לא קראתי ספרות עברית עסיסית שכזו, פיקאנטית, מהנה ומדהימה – שלעומתה ניראים מרבית הסופרים העבריים בני דורך כחגבים, (אף כי פרופסורית נכבדה, בתו של סופר ידוע, כתבה לא מזמן שטרם נכתב רומאן עברי על המושבה הארצישראלית).

איך זה שאתה נשארת "סופר נידח" ואיש לא מונה אותך בין הסופרים הגדולים של הספרות העברית בתקופתך?

לדעתי אפילו פרס ישראל קטן עליך. הדורות הבאים ייווכחו בכך.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל