| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1414
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בשבט תשע"ט, 28.1.2019
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: וַיְהִי בִּימֵי שְפֹט הַשּוֹפְטִים... // יהודה דרורי: 1. "אלמונים" השחיתו את אנדרטת "יד לשמונה". 2. הצעה לבנימין נתניהו. // אורי הייטנר: 1. פרידה מ"ישראל היום". 2. חדל קשקשת. 3. צרור הערות 27.1.19. // אוריה באר: ועידת ואנזה. // מתי דוד: מבט על מנהיגי השמאל והימין ש"בגדו" במפלגותיהם. // פוצ'ו – בחיי [5], ל"ט. למי צלצלו הפעמונים. // דוד שריר: תערוכת "זמנים מודרניים" במוזיאון תל אביב. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // באבל על מות חברנו פודי – משה פז. כותבים: מלי. אהוד. // נעמן כהן: "אני מאמין" (1), מ"רב קו" לפוליטיקה, מכחלון ליעלון. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שנים-עשר, סבא מאיים בשדים על החְנְיוֹקִים הירושלמיים. // שמואל גילר: בתי הבושת של יפו. // נחום גוטמן: מתוך "בין חולות וכחול-שמיים". // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בראי הדורות" ל-ח. מ. מיכלין, 1950. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 10.1.1975, לפני 44 שנים. // אהוד בן עזר: הפלגת הקיסר פראנץ יוסף מיפו לפורט-סעיד. פרק מהרומאן "שלוש אהבות" שנכתב בעקבות סיפורו של מיכלין. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
וַיְהִי בִּימֵי שְפֹט הַשּוֹפְטִים...
וַיְהִי בִּימֵי שְפֹט הַשּוֹפְטִים
כְּשֶכָּל אַשְלָיוֹתֵינוּ גָזוּ
כִּי הַשְּחִיתוּת עוֹשָׂה שְפָטִים
אֲפִלּוּ בְּפָרָה קְדוֹשָה זוֹ
שֶל הַמִּגְזָר הַמִּשְפָּטִי
אִם צִבּוּרִי וְאִם פְּרָטִי
בָּהֶם הַפוֹיְלֶע-שְטִיק פּוֹרֵחַ כְּאִינְפֶקְצְיָה
וּמִתְפַּתְחִים בְּתֵאָבוֹן
הִסְתָּאֲבוּת וְרִקָּבוֹן
בִּתְחוּם לִשְכַּת עוֹרְכֵי הַדִּין שֶיֵּש לָהּ סֶקְצְיָה
בָּהּ מְזֻמָּן אֶ פִ י קוֹמָן
לֹא רַק בְּפֶסַח, כָּל הַזְּמָן,
שָם, בַּ נָּ וֶ ה הֲכִי שָוֶה שֶל הָאֶרֶקְצְיָה,
כּוֹלֵל הַקֶּשֶר הֶעָדִין
שֶבֵּין מִטָּה, מִזְרָן, סָדִין
(כְּשֶטֹּהַר-הַמִּדּוֹת מַגִּיעַ עַד פֶּרפֶקְצְיָה)
וּמִנּויִים כִּבְדֵי מִשְקָל
בַּאֲגֻדַּת שוֹמְרֵי מִשְגָּל
כִּי אִם יֶשְנָם קְשָרִים כְּבָר לֹא צָרִיךְ פְּרוֹטֶקְצְיָה...
וּכְשֶסָּמַכְנוּ בִּתְמִימוּת
בְּלִי שוּם בְּדִיקָה וְשוּם אִמּוּת
כִּי בְּלִשְכָּה זוֹ שׂוֹרְרִים יָשְרָה וָטֹהַר
וְנֶגַע הַשְּחִיתוּת מֻשְבָּת
בְּמַּעֲרֶכֶת הַמִּשְפָּט
עַד שֶבַּבְּרוֹךְ הַזֶּה נִּקְרָע לְפֶתַע צֹהַר
וְאָנוּ כָּאן עַל שְׂפַת תְּהוֹם
שֶל הִתְפַּכְּחוּת מוּל שוֹק אַקְטִיבִי
וּמִתְפּוֹצֵץ לָנוֹ פִּתְאֹם
בְּפַרְצוּפֵנוּ הַנָּאִיבִי
צְרוֹר גִּלּוּיִים כֹּה מַדְהִימִים
שֶל הֶפְקֵרוּת בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת
שֶבְּלִי טִפָּה שֶל רַחֲמִים
מוֹצֵאת אוֹתָנוּ שְמוּטֵי לֶסֶת,
כָּךְ שֶלַּמְרוֹת הַמְּקַוִּים
גַּם בְּיָמִים כָּל-כָּךְ קָשִים פֹּה
לִרְאוֹת בַּכֶּרֶם עֲנָבִים
וְלֹא חָלִילָה בְּאוּשִים פֹּה
יֵש תְּחוּם בְּסֶקְטוֹר הַמִּשְפָּט
שֶמִּן הַפַּחַת אֶל הַפַּח
מַרְאֶה לְכָל מִי שֶאִכְפָּת
כִּי הַמִּשְפָּט הוּא כְּבָר מִשְׂפָּח.
זֶה כַּמוּבָן אֵינוֹ מֵעִיד
עַל כָּל גִּזְרוֹת הַמַּעֲרֶכֶת
אַךְ בִּגְרוֹטֶסְקָה חֶלְמָאִית
מַמְחִיש עַד מָה בִּלְתּי מֻפְרֶכֶת
חַשְדָּנוּתוֹ שֶל הַצִּבּוּר
כְּשֶבְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִּים
נִגְלֵית עֻבְדָּה זוֹ בְּחִבּוּר
שְחִיתוּת עִם מִנּוּיֵי שוֹפְטִים
כְּשֶבְּ"אַרְבַּע שָלֹש שָלֹש"
יוֹצְאִים לַחְקֹר וְגַם לִדְרֹש
וּמִשְטַרְתֵנוּ מְאִירָה כְּמוֹ בִּפְּרוֹזֶ'קְטוֹר
כָּל דִיאַגְנוֹזָה יְסוֹדִית
בְּאוֹר שֶל חֲקִירָה סוֹדִית
מוּל מִמְצָאָיו הַמּוּצָקִים שֶל אוֹתוֹ סֶקְְטוֹר.
וְיֵש סִימְפְּטוֹמִים עַקְשָנִים
לְכָךְ שֶהַמַּצְפּוּן קַפּוּט
גַּם בִּתְחוּמֵי חַיִּים שוֹנִים
מִמַּעֲרֶכֶת הַשִּפּוּט
כִּי זוֹ אֵינָהּ רַק תּוֹפָעָה קְרִימִינוֹלוֹגִית
שֶתַּחְמָנִים בְּכִירִים מִמִּשְׂרָתָם פָּסְלָה
כִּי אִם גַּם פֶּגַע מֵדִיצִינִי, אוֹרוֹלוֹגִי
שֶבּוֹ בִּמְקוֹם לִזְרֹם לְמַטָּה, לָאַסְלָה
עוֹלֶה הַשֶּתֶן אִם נַחְקֹר וְאִם נִדְרֹש
לִקְנָאקֵרִים רַבִּים אֶצְלֵנוּ אֶל הָרֹאש
וּמוּם הַ"הִיבְּרִיס" בְּלִי לְבְדֹק וּבְלִי לִשְקֹל,
אוֹתוֹ שִכְרוֹן-הַכּוֹחַ הַמְּשְחִית כָּל מוֹחַ
לוֹחֵש לָהֶם כָּאן כִּי לָהֶם מֻתָּר הַכֹּל
כּוֹלֵל גְּנֵבַת כַּסְפֵּי צִבּוּר אוֹ כָּל מַלְקוֹחַ
כְּשֶלְּפִתּוּי זֶה מִתְמַכְּרִים הֵם כְּמוֹ לְסַם
וְשֹּׁחַד רָב מְשַׁלְשְׁלִים הֵם לְכִיסָם
אוֹ מַטְרִידִים מִינִית בִּבְסִיס-צָבָא חַיֶּלֶת
אוֹ כְּנָשִׂיא (מַר אַנָּסִי) מִמְּרוֹם בְּכִירוּת
עוֹשִׂים כַּנָּ"ל בְּמַזְכִּירֹנֶת מְבֹהֶלֶת
תּוֹךְ נִצּוּלָם הַמַּר שֶׁל יַחֲסֵי מָרוּת.
כָּל זֶה, כְּמִין שִׁגְרָה הַמִּתְנַפַּחַת כָּאן עַל דַּעַת
כָּל הַכְּפוּפִים לַקְּנָאקֶר אַךְ שׁוֹתְקִים שְׁתִיקַת כַּסְתַּ"ח,
סוֹפוֹ שֶׁמִּתְפּוֹצֵץ כְּכָל מֻרְסָה הַמִּתְפַּקַּעַת
וּבְכִיר אָחָ"ם הַלֹּא חָכָם שֶׁבְּפָנָיו מוּטָח
בְּזַאפְּטָה תִּקְשָׁרְתִּית פְּרִי זְחִיחוּתוֹ שֶׁצָּמְחָה פֶּרַע
מֻפְלָל לְפֶתַע בְּאַשְׁמָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ קָלוֹן
וְכָל שְׁנוֹת טִפּוּסוֹ בְּסֻלָּמָהּ שֶׁל הַקַּרְיֶרָה
לִבְסוֹף, אִם רַק נַחְשֹׂף, מִתְפּוֹצְצוֹת לוֹ כְּבָּלוֹן.
יוסי גמזו
* * *
יהודה דרורי
1. "אלמונים" השחיתו את אנדרטת "יד לשמונה" שבגליל
אלמונים השחיתו את אנדרטת "יד לשמונה", בין ראש פינה לקיבוץ מחניים, ושפכו עליה חומר כימי.
האנדרטה הוקמה לזכר אנשי חיל האוויר ולוחמי הלוחמה האלקטרונית שנהרגו בהתרסקות מסוק ליד מחניים בשנת 1974. המשטרה פתחה בחקירת האירוע. המשטרה יודעת היטב את זהות המבצעים והמקום ממנו באו– טובא-זנגריה!
לפני 10 שנים נאלץ משרד הפנים לפזר את המועצה הנבחרת ומי שמונה לנהל את הישוב, צבי פוגל, תיאר את היישוב כ"מחסן נשק אחד גדול" ויצא כבר אז נגד אוזלת ידה של המשטרה. פוגל ניצל מניסיון חיסול בערב יום הכיפורים תש"ע, בעת שירו אל משרדו שבעירייה אך לא פגעו בו. חקלאים מהסביבה ובכל הגליל סובלים מפשיעה חקלאית חמורה שמקורה ביישוב הזה.
בשנת 2017 חשפה המשטרה כי עשרות מתושבי הכפר עסקו בפעילות עבריינית במסגרת כנופייה וסחטו במשך שנים מיליוני שקלים ממאות מתושבי הצפון, בעיקר חקלאים, כדמי פרוטקשן.
אפילו בשבוע שעבר הוצתו הלולים במחניים והנזק נאמד במאות אלפי שקלים. העקבות הוליכו לטובא-זנגריה. מהקיבוץ נמסר שהם סרבו לאחרונה לשלם דמי פרוטקשן...
אז היכן המשטרה? ואיפה הצבא? מה קרה לשלטון החוק במדינה? חייבים לטפל בקן הצרעות הגלילי שנקרא טובא-זנגריה!!!
2. הצעה לבנימין נתניהו
בימים אלו ועד מועד הבחירות אנו עתידים לשמוע לא מעט התרעות ואזהרות ביטחוניות דרך אמצעי התקשורת אשר תמיד יבואו ישירות מפיו של שר הביטחון (או משר החוץ, או משר הבריאות, או מ... ראש הממשלה...) –הדובר, משום מה, תמיד יראה לנו מוכר כאותו אדם ממש...
הדבר שדווקא לא כל-כך מדאיג אותי הוא שנתניהו ינסה חלילה לממש את איומיו והכרזותיו הביטחוניות. מצד שני מה שיותר מדאיג, שאם ייווצר מצב חירום של ממש, אנחנו נתייחס לזה כמו אל אותו רועה-צאן שצעק "זאבים, זאבים!" וכאשר הם באמת הופיעו, לא האמינו לו...
לאחרונה, הופעותיו התכופות של נתניהו בתקשורת מראות לנו אדם לחוץ... (למען האמת, כל אדם היה לחוץ לוּ היה נגדו כל כך הרבה חומר מרשיע...) – רק שמדינת ישראל לא יכולה כיום להרשות לעצמה ראש ממשלה לחוץ! אז אולי מוטב היה אם מר בנימין נתניהו היה יוצא מיידית לחופשה עד לבחירות, חופשה שתאפשר לו ראש שקט לטפל בנושאים המשפטיים שכנגדו – וגם תאפשר לו להיות יותר פעיל במערכת הבחירות שלא על חשבון זמנו כראש ממשלה...
יהודה דרורי
אהוד: הטיפול המשפטי נגדו יימשך לפחות חמש שנים, עד שיסתיימו כל הערעורים לעליון. ובינתיים מי ימלא את מקומו? אבי גבאי? יאיר לפיד? ציפי לבני? אביגדור ליברמן? תמר זנדברג? אחמד טיבי?
* * *
1. פרידה מ"ישראל היום"
לפני 12 שנה התקשר אליי אדם שלא היכרתי ולא שמעתי את שמו. הוא הציג את עצמו – אבי שילון. לימים – הוא התפרסם כביוגרף של בגין ושל בן גוריון. הוא סיפר לי שעומד לצאת בקרוב עיתון יומי חדש, "ישראל היום" שמו, עם אוריינטציה פוליטית למרכז וימינה. הוא מונה לערוך את מדור הדעות של העיתון, מתוך כוונה לתת מקום של כבוד לפובליציסטיקה. הוא הציע לי לכתוב טור בעיתון. מיד הוא קיבל ממני תשובה חיובית.
לא שאלתי שאלות נוספות. לא שאלתי מי המוציא לאור. לסוגיית ה"חינם" נחשפתי רק אחרי שהעיתון החל לצאת לאור. בין שני הגדולים – "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" קשה היה לעיתון נוסף להשתחל, והערכתי שמדובר בניסיון שלבטח יניב עיתון קטן, שספק אם יחזיק מעמד זמן רב. אבל אני תומך בתחרות בשוק התקשורת, שמח על עוד עיתון ואם אני יכול לתרום לכך – מה טוב.
כאשר השבתי לאבי, לא העליתי על דעתי אפילו כפנטזיה, שבמשך שנים אהיה בעל טור בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, ומכאן, שאקבל את הבמה הטובה ביותר בעיתונות הכתובה.
כפובליציסט, אני מאמין ביכולתי להשפיע על הציבוריות הישראלית באמצעות המילה הכתובה. "ישראל היום" נתנה לי הזדמנות להגיע מדי שבוע (היו תקופות שבהן התדירות היתה קצת נמוכה יותר) למאות אלפי קוראים. היתה זו זכות גדולה.
לא תמיד הסכמתי עם הקו של העיתון. בשנים הראשונות התגאיתי להשתייך לעיתון שהוביל את המאבק הנחרץ נגד השחיתות של ראש הממשלה אולמרט. בשנים האחרונות, הייתי פחות גאה, בלשון המעטה, בהגנה של העיתון על שחיתותו של נתניהו. אך באופן עקרוני, הפרדתי בין עמדתי על אודות הקו של העיתון לבין כתיבתי בו. כל עוד העיתון נותן לי יד חופשית לכתוב את עמדותיי, גם כאשר הן מנוגדות לקו שלו, אני שמח להשתמש בבמה שהוא מעניק לי להפיץ את דעותיי. אילו הוצע לי לכתוב ב"הארץ", למשל, עיתון שהפער בין הקו שלו לבין השקפותיי יותר מתהומי, הייתי נענה להצעה בשמחה. קל וחומר ב"ישראל היום". לאורך השנים, כתבתי מאמרים שחפפו לקו של העיתון ולא פחות מכך – מאמרים מנוגדים לקו של העיתון, והעיתון היה פתוח לכתיבתי. בעניין זה, אני חייב לשבח בעיקר את עורך מדור דעות הנוכחי, דרור אידר, שגילה פתיחות מלאה ועודד אותי לכתוב מאמרים המנוגדים לעמדותיו ולעמדות העיתון, ובהם מאמרים שבהם ביקרתי בחריפות את נתניהו. על כך אני מודה לו.
עם הצטרפותי הרשמית לתנועה הלאומית הממלכתית – תל"ם, בהנהגת משה יעלון, אני נאלץ להפסיק את עבודתי בעיתון. זאת המדיניות של העיתון, והיא מדיניות אוניברסלית, שאינה קשורה לעובדה שהצטרפתי דווקא למפלגה זאת. בעיניי, זו מדיניות שגויה. איני רואה סיבה לכך שאדם שפועל במערכת הפוליטית לא יכתוב בעיתונות. להיפך. אך זאת המדיניות של העיתון ואני מכבד אותה.
(לצערי, נדחתה בקשתי, שהמאמר האחרון שכתבתי לעיתון, בעד חזרה למדיניות העמימות, יפורסם. ציפיתי להחלטה שונה בעיתון שכתבתי בו 12 שנים).
היתה לי זכות גדולה לכתוב ב"ישראל היום" במשך 12 שנה. היתה זו במה נפלאה בעבורי. אני מודה לעיתון על הבמה שהעניק לי.
[אהוד: בתקופה ש"ישראל היום" פנו אליך הם פנו גם אליי שאכתוב טור, ואכן עשיתי זאת במשך שבועות אחדים עד ששלחתי לפירסום רשימה שהשתמעה ממנה תמיכה בראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. בשום אופן לא הסכימו לפרסמה כי אמרו שהם עיתון שתומך בצדק ונלחם בשחיתות, והם ידעו שבכך הם מוותרים על השתתפותי, כי לא אסכים להמשיך לכתוב תחת צנזורה.
ייתכן שכיום נמאס להם לקרוא כיצד אתה, ברבים מאמריך, תומך בצדק ונלחם בשחיתות – של נתניהו, ומצאו סיבה טובה להיפטר ממך!]
הטלטלה העזה במזרח התיכון בשנים האחרונות ("האביב הערבי") ובעיקר מלחמת האזרחים עקובת הדם בסוריה, הציבו אתגר גדול בפני ישראל: איך לא להישאב לתוך המהומה, אך להבטיח שביטחונה והאינטרסים הביטחוניים שלה לא ייפגעו. ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר יעלון, עיצבו אסטרטגיה שאלו עיקריה:
א. ישראל אינה נגררת למלחמה. איננו השוטר של המזה"ת, איננו מעצמת-על ואין לנו עניין לבחור צד במלחמת בני חושך בבני חושך. לא נשקע בבוץ הסורי, ובלאו הכי תמיכה שלנו בצד מסוים תפגע בו.
ב. ישראל שומרת על ריבונותה ומגיבה על כל ירי לעברה וכל פגיעה בריבונותה, גם אם הדבר נעשה בשוגג.
ג. ישראל מציבה קווים אדומים של הגנה על ביטחונה, ותפעל בכל דרך להבטיח שלא ייחצו. עיקר הקווים האדומים: לא לאפשר אחיזה איראנית בסוריה ולא לאפשר העברת תחמושת קטלנית דרך סוריה לחיזבאללה.
ד. ישראל מעניקה סיוע הומניטרי, בטיפול בחולים ופצועים ובסיוע במזון, תרופות, בגדים וצעצועים לאוכלוסייה האזרחית בקרבת הגבול.
ה. ישראל לא תאפשר טבח בדרוזים, בשל מחויבותנו לעדה הדרוזית בישראל.
המדיניות האחראית הזאת קוימה בהצלחה. ישראל יזמה וניהלה מב"מ (מערכה בין מלחמות) מוצלחת מאוד, שסיכלה את הקמת החזית האיראנית בסוריה, העצימה את ההרתעה הישראלית ובכך מנעה או לפחות דחתה את המלחמה הבאה. ישראל הפגינה עליונות מודיעינית, מבצעית וטכנולוגית מרשימה ביותר, שאף צד באזור אינו יכול להתעלם ממנה. אם נוסיף לכך גם את סיכול התוכנית האסטרטגית של חיזבאללה להשתלטות על יישובים ישראלים בגליל, במבצע "מגן צפוני", אפשר בהחלט להביט בסיפוק בתוצאות האסטרטגיה הזאת.
אולם לאסטרטגיה הזאת היה נדבך נוסף – עמימות. לא רצים "לספר לחבר'ה." הגישה של מדיניות הגרעין הישראלי, על פיה יש דברים שהשתיקה יפה להם, אומצה גם באסטרטגיית המל"ם. גישת העמימות גורסת שההרתעה מושגת דווקא בערפל ואין כל צורך בדברי רהב, שנזקם רב מתועלתם. כאשר אנו פועלים, מי שצריך להבין את הרמז מבין, מי שצריך לדעת יודע, אבל אין צורך לדחוק את האוייב לפינה, להשפיל אותו בעיני הציבור שלו ולהביא אותו למצב שיחייב אותו לתגובה, ממנה הוא עצמו מפחד.
העמימות היא גישה אחראית, שהוכיחה את עצמה. היא איפשרה, למשל, את התיאום עם רוסיה, החיוני כל כך לחופש הפעולה שלנו בסוריה. היא איפשרה לנשיא סוריה, שמבין שהוא ומדינתו אינם היעד לפעולותינו, לבלוע את העלבון ולהבליג, בלי לחוש מושפל.
בחודשים האחרונים חלה שחיקה במדיניות העמימות, שהומרה בפטפטת הולכת וגוברת בצד שלנו. הפטפטת הזאת הגיעה לשיאה בשבועיים האחרונים, בהצהרות מיותרות לחלוטין של ראש הממשלה ושריה, של הרמטכ"ל היוצא ושל דובר צה"ל, שבהן ישראל הודיעה בפירוט על פעולותיה בסוריה.
מה נתנה החשיפה הזאת? אין בה כל תועלת, רק נזק לאינטרס הביטחוני. חבל. ביטחון ישראל חשוב יותר מכל שיקול אלקטורלי.
3. צרור הערות 27.1.19
* לחזור לעמימות – התיאום הביטחוני בין ישראל לרוסיה הוא הישג מדיני וביטחוני חשוב של ישראל, שאיפשר לנו חופש פעולה להגנת האינטרסים הביטחוניים שלנו בסוריה. היתכנות התיאום היתה כרוכה במדיניות העמימות שבה נקטנו. החלפת מדיניות העמימות במדיניות הקשקשת, עלולה להביא לסוף התיאום ולפגיעה אסטרטגית קשה. חרף הנזק שנגרם מהפטפטת בשבועות האחרונים, אפשר עדין לעצור, לרסן את עצמנו ולחזור לאלתר לעמימות ולאחריות. האינטרס הביטחוני של ישראל קודם אפילו לאינטרס האלקטורלי.
* הגנה על הריבונות – מלחמת "צוק איתן" שמה קץ ל-14 שנים רצופות שבהן יישובי הדרום חיו במטווח בלתי פוסק של ירי ארגוני הטרור בעזה (לפני עקירת גוש קטיף וביתר שאת אחריה). בעקבות המלחמה נהנה הדרום מ-3.5 השנים השקטות ביותר מזה עשרות שנים, והדבר הביא לצמיחה דמוגרפית ושגשוג חסר תקדים של יישובינו בנגב המערבי.
ההישג הגדול הזה נשחק קשות עקב מדיניות ההבלגה וההכלה של הפרת ריבונותנו, בפגיעות בגדר ובעיקר בטרור ההצתות, בתשעת החודשים האחרונים. מדיניות כושלת זו של נתניהו, העבירה לאויב מסר שמותר לפגוע בנו ולהפר את ריבונותנו בעצימות מסוימת. מדינה ריבונית אינה נוהגת כך. המדיניות הכושלת הזו הביאה לשחיקת ההרתעה שלנו, פגעה בביטחון המדינה והפכה את תושבי הנגב המערבי לבני ערובה של כל ארגון טרור בעזה.
הטענה על פיה תגובה ישראלית על טרור ההצתות היתה מביאה למלחמה כוללת היא דמגוגיה. ההיפך הוא הנכון, תגובה כזאת היתה מחזירה מיד את השקט, ולא גוררת אותנו לסבבי הסלמה שהביאו אותנו פעמים אחדות אל סף מלחמה כוללת.
גם הטענה שההבלגה וההכלה של טרור ההצתות נועדו לשרת את המערכה בצפון אינה רצינית. בצפון ישראל נוקטת מדיניות נכונה ואחראית (למעט המעבר השערורייתי מעמימות לקשקשת), אך ההבלגה בדרום משדרת חולשה גם כלפי האויב בצפון, ופוגעת במערכה.
הגנה על הריבונות היא יסוד מוסד של ביטחון לאומי, ואסור להתפשר עליה.
* לקח יום הכיפורים – בחודשים האחרונים אני מרבה לבקר את מדיניות ההבלגה וההכלה של ישראל בגבול עזה. בין התגובות שאני מקבל, שכיחה האמירה שמרבית הקצינים הבכירים בצה"ל, בשב"כ ובמוסד תומכים במדיניות זו. איני יודע עד כמה התיאור מדויק, אך אביע את עמדתי לגבי הטיעון הזה.
יש לי הערכה עצומה לאנשים, שמקדישים את חייהם להגנה על ביטחון מדינת ישראל. תמיד נכון וכדאי להקשיב להם ולהערכותיהם. אולם לקח מחדל יום הכיפורים, הוא שמותר להטיל ספק בהערכותיהם, בעיקר כאשר אנו מזהים אצלם חשיבה קבוצתית, שעלולה לנבוע מדבקות בקונספציה, שלעיתים היא שגויה. אם נקרא מה אמרו וכתבו מרבית בכירי מערכת הביטחון בתקופת הסכמי אוסלו וההתנתקות ומה היו תחזיותיהם, נדמה לי שניווכח שמרביתם לא היטיבו לקרוא את המפה, אם לנקוט לשון המעטה. יש לזכור שרבים מהם, לא כולם, תמכו בנסיגה מהגולן, שאילו בוצעה היתה ממיטה עלינו אסון לאומי.
ולכן, עם כל הכבוד, מלבד כמה נושאים שבהם אני מסכים שאשתי תחשוב בשבילי – אני מעדיף לחשוב באופן עצמוני.
* הזוי – אילו ישראל נסוגה מהגולן, במו"מ עם סוריה בשנות ה-90, היום ישראל היתה נאלצת להיאבק נגד ההיאחזות האיראנית על החרמון, על הגולן ולחופי הכינרת, בעליונות טופוגרפית על כל צפון המדינה. נסיגה כזאת, אילו התרחשה, היתה ממיטה על ישראל אסון לאומי.
כמעט כולם מבינים זאת היום. לעתים קרובות אומרים לי אנשים, שבתקופת המאבק על הגולן היו בצד השני של המתרס, שהם טעו ואנחנו צדקנו, ואיזה מזל שניצחנו במאבק.
אבל יש קומץ סרבני התפכחות פאתטיים. כזהו ד"ר יואב פרומר, מרצה לפוליטיקה והיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, שבמאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות", הציע את פתרון הקסם למשבר בסוריה: נסיגה ישראלית מחלקים מן הגולן ומסירתם לדיקטטור הרצחני בשאר אסד, תמורת גירוש איראן מסוריה. לא יאומן עד כמה אנשים אינם מסוגלים ללמוד ולהפיק לקחים, ולהמציא רעיונות מופרכים והזויים.
אכן, ישראל צריכה להוביל היום מהלך מדיני הנוגע לגולן – יוזמה מדינית להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. ראש הממשלה ראוי לברכה על כך שהעלה את הנושא בביקורו האחרון של היועץ לביטחון לאומי האמריקאי בולטון. בוגי יעלון ויאיר לפיד פירסמו לאחרונה מאמר משותף בעיתונות האמריקאית, שבו קראו להכרה אמריקאית בריבונות על הגולן, והם ראויים על כך לשבח. זה הכיוון שבו עלינו ללכת.
כדאי לזכור, שהגולן הוא שטח בריבונות ישראל, ועל פי חוק יסוד משאל עם, כל נסיגה בתוכו מחייבת משאל עם. ואם בשנות ה-90 העם היה עם הגולן, היום, לאור כל מה שקרה מאז, על אחת כמה וכמה.
תיקון טעות עובדתית במאמרו של פרימור – הוא ציין בצדק שחמישה ראשי ממשלה ישראליים: רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט הציעו לסורים את הגולן. אולם הוא טעה באומרו שחמשתם הציעו זאת לאסד האב (ולטענתו ההזויה – הבן יסכים לפשרות שהאב דחה) – אולמרט הציע זאת לאסד הבן.
* היפוקרטס – שכננו מצפון, בשאר אל אסד, שטבח במאות אלפים מבני עמו, הוא רופא, שנשבע את שבועת היפוקרטס, שבה התחייב בראש ובראשונה להציל חיים.
הוא משתייך לגלריה מפוארת של רופאים רוצחי המונים, דוגמת יוזף מנגלה, ג'ורג' חבש וברוך גולדשטיין.
* שמאל שמאל שמאל – מה יאמר בני גנץ בנאומו ביום שלישי הקרוב? אין לי שמץ של מושג. אבל אני יודע בדיוק מה תהיה תגובת נערי השליחויות של נתניהו על הנאום: "שמאל, שמאל, שמאל... נאומו הוכיח שהוא שמאל, שמאל, שמאל... שמאל קיצוני... שמאל רדיקלי" וכו' וכו'.
אז הבה ניזכר בכמה עובדות. בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, ניסה נתניהו למסור את הגולן למשפחת אסד וציר הרשע, במו"מ חשאי שניהל מאחורי גבה של הממשלה ומאחורי גבו של עם ישראל, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר.
בממשלתו הקודמת, ניהל לצד ציפי לבני מו"מ על גיבוש תכנית קרי – מתווה להסדר עם הפלשתינאים על בסיס נסיגה לקווי 67'. בניגוד לרבין, שבנאומו המדיני האחרון ערב הרצח, שבו הציג את מורשתו המדינית, קבע כקו אדום להסכם הקבע את הישארות בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר (כלומר ממערב לכביש אלון ועד הירדן) בידי ישראל, נתניהו תבע נוכחות צבאית של ישראל לכשלוש שנים לאורך נהר הירדן, בין כביש 90 לנהר. במילים אחרות – נתניהו היה הרבה יותר קרוב לאולמרט מאשר לרבין. מי שנשכב על הגדר כדי לסכל את התכנית המסוכנת הזאת היה שר הביטחון בוגי יעלון (אבל האמת היא שמי שסיכל אותה בפועל היה אבו מאזן).
זה אותו בנימין נתניהו של התמיכה בעקירת גוש קטיף כמעט עד הרגע האחרון, של עסקת שליט, של ההתנצלות בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגד ישראל ותשלום הפיצויים למשפחות המחבלים, של מדיניות ההבלגה וההכלה על ההתנקשות בריבונות ישראל מגבול עזה וטרור ההצתות.
* בחירה אידיאולוגית – מאז הודעתי על הצטרפותי לתנועה הלאומית הממלכתית (תל"ם) בהנהגתו של בוגי יעלון, אני מקבל תגובות בנוסח: תראה, בוגי אמר כך ואילו אתה חושב אחרת, או שים לב לניואנס הזה בדבריו של בוגי, הוא אינו זהה לניואנס שלך וכד'.
נכון, והדבר ראוי להבהרה.
בחירתי ללכת עם יעלון, היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. אין במערכת הפוליטית עוד דמות עימה אני מוצא זהות אידיאולוגית רבה כל כך, במגוון נושאים, כמו עם יעלון.
בנוסף לכך, מכל הגלריה של המנהיגים בישראל, אני רואה ביעלון את המתאים ביותר להנהגה לאומית – בזכות כישוריו, אחריותו וניסיונו המוכח.
מנהיגותו של יעלון, המגלמת דוגמה אישית, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר מידות, ממלכתיות, חתירה לאחדות לאומית, היא התשליל המוחלט של ההנהגה הנוכחית.
ועם זאת, איני מסכים עם כל מילה שיעלון אמר ועם כל מעשה שעשה, ואני בטוח שכך יהיה גם בעתיד.
מעולם לא הייתי חסיד שוטה של מישהו ולעולם לא אהיה חסיד שוטה של מישהו. אדרבא, אחד הגורמים המרכזיים לתופעות הקשות והחולות בחברה הישראלית נגדן אני יוצא, הוא פולחן האישיות של נתניהו והחסידות השוטה של המון מעריציו. אני רואה בכך לא פחות מעבודת אלילים.
לזכותו של יעלון ייאמר, שהוא עצמו אינו רוצה להיות מוקף באומרי הן אוטומטיים, בעבדים נרצעים ובחסידים שוטים. אדרבא, הוא מעודד ביקורת, פתוח לדעות אחרות, רואה את היתרון בסיעור מוחות. כך היה גם בצבא ובוודאי בפוליטיקה. תשליל מוחלט של ההנהגה הנוכחית – כבר אמרנו?
ובסך הכול, זהות העמדות בין יעלון לביני היא של כ-90%.
ובסיטואציה הנוכחית אני תומך בחיבורים ובהליכה משותפת עם קבוצות ומנהיגים שעמם יש לי חילוקי דעות הרבה יותר עמוקים.
* בּוֹק – "אבל הבעיה עם בוגי, היא שהוא קצת בוֹק," אמר לי מצביע פוטנציאלי.
הביטוי "בוק" שהודבק ליעלון בצבא, נגע ליושרו הקיצוני, הקפדתו המוחלטת על אמירת אמת ועל הדחת מי שנתפס על שקר, העובדה שאי אפשר לעגל אתו פינות ולגנוב איתו סוסים בקריצה. אבל בנוגע ליצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, אם נבחן את חלקו בתכנון והובלת מבצעים מיוחדים, כמפקד סיירת מטכ"ל ובכלל, ניווכח שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו הוא שהוא בוק.
למרבה הצער, יש מי שמציגים יושרה, הגינות, טוהר מידות וניקיון כפיים באור שלילי. ואת התוצאות אנו חווים ומשלמים... זה בדיוק השינוי שאנחנו צריכים לחולל בפוליטיקה.
* שפל המדרגה – כאשר סגן שר בישראל מצטלם עם אלאור אזריה כמקדם שלו בפריימריז, הוא אינו מעיד רק על עצמו, אלא גם על בוחריו. הוא מעיד עליהם כעל אנשים, שצילום של מועמד עם אזריה, יגרום להם לתמוך בו. זה הליכוד?! זו דרכו של הליכוד? זו ההידרדרות של הליכוד לשפל המדרגה.
חייבים לעצור את ההקצנה הזאת, את הבייסוקרטיה – שלטון הבייס הקיצוני, הפנאטי, ש"המחנה" מתיישר על פיו.
סגן שר בישראל. בושה!
* דווקא – בחירתו של סגן השר (!) ירון מזוז לגייס את אלאור אזריה לדגמן את מסע הבחירות המקדימות שלו, אינה בזכות כישוריו ולמרות המעשה שעשה, אלא בגלל המעשה שעשה. דווקא בגלל המעשה שעשה. דווקא.
* צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף – "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" מצווה עלינו התורה. אחד הפירושים המקובלים להכפלת המילה צדק, הוא שאת הצדק יש לרדוף בדרכי צדק. כלומר, אין מקום למצווה שבאה בעבירה. את הצדק יש להשיג בדרכים ראויות ונאותות. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.
פרשת "המין והמינויים" מעידה על שחיתות נוראה בקודש הקודשים שבאחד ממוקדי הכוח החשובים במדינה – הוועדה למינוי שופטים. וזאת, דווקא במערכת המשפט, שתפקידה להיות חוד החנית במלחמה בשחיתות, ומופת לציבור כולו. בימים האלה, שבהם מדינת החוק ומערכת המשפט נמצאים תחת איום חמור ומתקפה זדונית – שחיתות בתוך המערכת כמוה בבגידה בזמן מלחמה. אפי נווה עשה מעשים חמורים ביותר, לכאורה, וחובה לטהר את המערכת מנוכחותו ומדרכו הרעה. הפרשה הזאת חייבת להיחקר עד תום והאשמים חייבים לעמוד לדין.
עם זאת, גם המטרה הקדושה של מלחמה בשחיתות, אינה מתירה לעיתונאית לחבור לגנב "מקצוען" ויחד איתו לפרוץ לביתו של נווה ולגנוב מסמכים. מה, היא לא עשתה זאת? מה היא עשתה? גנבה "רק" את הטלפון שלו? פרצה "רק" לטלפון שלו? מה ההבדל? אם יש הבדל – לא ברור לי איזה מעשה חמור יותר. זהו מעשה נפשע, עברייני, מנוגד לאתיקה העיתונאית ומחייב חקירה כעבירה פלילית לכל דבר.
למרות חומרת המעשה של הדס שטייף, איני תומך בדרישת האגודה לזכויות האזרח לסגור בשל כך את התיק. גם אם השחיתות הזאת נחשפה בדרך אסורה, אי אפשר להשלים אתה. יש להיאבק נגדה. אך במקביל יש לפעול נגד שטייף.
המאבק בשחיתות ובעבריינות ולמען טוהר מידות וניקיון כפיים, חייב להתנהל בכל מוקדי כוח – ראש הממשלה, הממשלה, הרשויות מקומיות, מערכת המשפט, המשטרה, העיתונות. הכול שווים בפני החוק, ויש לנקות את כל האורוות.
* חלאת המין האנושי – כיוון שחשוב לי לדייק בהגדרות, אני מגדיר את "הרב" ברלנד בשלוש מילים: חלאת המין האנושי.
איש רע ואכזר, נעדר אנושיות, עבד לתאוות המין והבצע שלו. איש שמאמלל אנשים ונשים חלשים, ברגעיהם הקשים ביותר. איש שניצל ותקף מינית וביצע מעשים מגונים בנשים ובקטינות, שבטחו בו ושטחו בפניו את מצוקתן. וכעת, תחקיר חדשות 12 תיעד את תרגילי העוקץ והסחיטה שלו לאנשים שבני משפחותיהם שוכבים על ערש דווי, כולל במוות מוחי, והוא סוחט מהם עשרות אלפי שקלים בהבטחת שווא שבכוחו להחזיר אותם לתחייה.
לאלו תהומות של רשעות מסוגל לרדת אדם? ואיך חסידיו השוטים ממשיכים להאמין בו?
הפושע שוחרר מהכלא בשחרור מוקדם כיוון שהוא חולה בסרטן המעי הגס. אם הוא מספיק בריא כדי להמשיך לעקוץ ולסחוט ולאמלל אנשים ברגעיהם הקשים, הוא גם מספיק בריא כדי להמשיך לבלות במקום הראוי לחלאות מסוגו – מאחורי סורג ובריח.
* לא יהודית – הסופר וההיסטוריון גדי טאוב, המתמחה בהיסטוריה של ארה"ב, פירסם ב"הארץ" מאמר שבו תיאר את האנטישמיות הקשה, הבוטה, המרושעת, הרווחת בקרב השמאל הרדיקלי בארה"ב, ואת שורשיה שהם בני יותר מחמישים שנה. אותה זוועה גזענית ואנטישמית מוגדרת כחלק מ"התנועה לזכויות האזרח", שלבקר אותה זה לא פוליטיקלי קורקט, מה שמאפשר לה לפרוח ולהפיץ את השנאה ליהודים באין מפריע.
מסתבר שאחת הגרועות שמטיפות האנטישמיות, מליטה מלורי, התארחה בישראל ובחברון כאורחת כבוד של "שוברים שתיקה", כדי לטעון אותה בארס של שנאה ושקרים על מדינת ישראל. מדייק גדי טאוב: "כנראה אין מדורה אנטישמית תחת השמש שהארגון הזה ושקריו לא מספקים לה שמן."
צמוד למאמרו, אולי כדי לספק דוגמית לרעה החולה הזאת, הופיע פשקוויל של אברהם בורג. כותרת הפשקוויל היא: "לא יהודית, דמוקרטית." המסר שלו, רווי בקלישאות פוליטיקלי קורקט דהויות בנוסח "זכויות האזרח", הוא קריאה לבטל את המדינה היהודית ולהקים תחתיה מדינה דמוקרטית. האיש, שישב פעם על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון, ולאחר מכן המיר את דתו והפך לאחד השפלים והבזויים בתועמלנים האנטי ציוניים, מציע, בשם הדמוקרטיה, לשים קץ לקיומה של מדינת ישראל. ישראל היא מדינה יהודית. אין ישראל אחרת. ומי שקורא להפוך את מדינת ישראל למדינה לא-יהודית, מציע להשמיד את מדינת ישראל. מי שחושב שאין לעם היהודי, ואך ורק לעם היהודי, זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית בארצו, הוא אנטישמי בזוי. ואין אנטישמי בזוי יותר מאוטו-אנטישמי.
אבל מי שקורא לפירוקה של מדינת ישראל, לפחות אל יתהדר ב...דמוקרטיה. אין זה מקרה שהמדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון היא המדינה היהודית. אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית, היא תהיה דמוקרטית כמו שאר המדינות במזרח התיכון. לכן, יש סתירה מניה וביה בכותרת הפשקוויל: "לא יהודית, דמוקרטית." עורך רציני, היה מעניק לה את הכותרת: "לא יהודית."
* אינטלקטואלית הבית – כל אימת שאני קורא את מסותיה של אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ", פרופ' אווה אילוז, אני נדהם מחדש מהשילוב של רדידות, חוסר מקוריות, דעות קדומות, סיסמתיות ובורות. כך גם בגיליון האחרון, במסה שכותרתה: "במותם ציוו לנו את המוות" – ערימת קלישאות הממחזרת את המיתוס על פולחן המוות בציונות, וביתר שאת ב"תנועת ההתנחלות".
את רדידותה אמחיש בציטוטים מן הפתיח, עוד בטרם ניגשה לתזה. היא שיתפה את הקורא בחוויותיה מהסרט "יומני אוסלו", וכתבה: "רותקתי לתחושת התקווה הנאיבית שאחזה לרגע קל את יוסי ביילין, רון פונדק, יאיר הירשפלד, אבו עלא ויאסר ערפאת, שעה שהאמינו שניתן למחות את החשד והשנאה. צפיתי בשמחתם, יודעת את מה שהם עדיין לא ידעו: שאת תקוותם לשלום ירמוס בקרוב רצח של ראש ממשלה, בידי אדם המאמין בעליונות כלפיו."
לא יאומן. אחרי כל מה שאנו יודעים היום על ההסכם, על מה שהיה אחריו ועל כל מה שקורה עד היום, היא עדיין מציגה את ערפאת כמקבילם של ביילין ופונדק, כלומר כמוהם גם הוא היה פיסניק נאיבי, שוחר טוב ושלום, בונה חזון ג'ון לנוני של "פיס אנד לאו", שנגדע בידי יגאל עמיר.
רצח רבין היה מעשה נורא, התנקשות איומה בדמוקרטיה הישראלית. עמיר לא ירה רק בגבו של ראש הממשלה, אלא בגבה של המדינה כולה. אבל לרצח רבין לא היתה כל השפעה על התהליך המדיני. ואם היתה, היא היתה דווקא לכיוון ההפוך, שכן מיד לאחר הרצח פרס הפשיר את הקפאת הנסיגה הישראלית עליה החליט רבין בשל הטרור הפלשתינאי ("אין תאריכים קדושים" השיב רבין למי שהאשימו אותו בכך שישראל לא ביצעה את הנסיגה על פי לוח הזמנים).
מי שרצח את התהליך היה הטרור הפלשתינאי. ומי שעמד בראש הטרור הפלשתינאי היה ערפאת. הוא עשה זאת במודע, במתכוון ובאופן מתוכנן. הוא תיכנן זאת מראש, כי לרגע לא היה בכוונתו להשלים עם קיומה של ישראל. הסכמי אוסלו היו בעבורו שלב בתיכנית השלבים להשמדת ישראל. ההסכמים נועדו לאפשר לו ולצבאו החמוש להגיע לא"י ולקבל בה אחיזה להמשך מלחמתו והמשך הטרור.
אילוז מדקלמת את הקלישאה הא-היסטורית שרצח רבין הביא את הקץ על השלום, אך מי אשם ברצח? "...קרא מחנה המתנחלים, בהנהגת בנימין נתניהו, לעצור את תהליך אוסלו, תוך הצגת יצחק רבין כבוגד, שצויר במדים נאציים. הוא נדרש לשלם על אלה שמתו, אחרת ימות בעצמו. רצח רבין יסמן את הידרדרותו הסופית של תהליך השלום."
לא יגאל עמיר רצח את רבין, אלא "מחנה המתנחלים". כלומר כל הישראלים החיים ביהודה, שומרון ועזה. אבל "מנהיג מחנה המתנחלים" הוא בנימין נתניהו, שאינו חי באותם שטחים. כלומר מחנה המתנחלים הוא כל מי שלא תמך באוסלו. כל המחנה הזה רצח את רבין ואת השלום.
זו עלילת דם נוראה; עלילת דם קולקטיבית על לפחות מחצית העם ועלילת דם ממוקדת נגד נתניהו.
ומה עם הטרור הרצחני? היא לא התעלמה ממנו. וכך היא כתבה: "במהלך שיחות אוסלו החלו קיצונים משני הצדדים לבצע פיגועי טרור כדי לחבל בתהליך השלום." כך אינטלקטואלית הבית מציירת את הפייק-היסטוריה: פיגועי טרור משני הצדדים. נכון, מחבל יהודי ארור, גולדשטיין, ביצע פיגוע מהסוג שהמחבלים הפלשתינאים ביצעו חדשות לבקרים. זה מקרה מזוויע. אך זאת התמונה? "טרור של קיצונים משני הצדדים"? והרי בעוד גולדשטיין ואוהדיו הם קיצוני הקיצונים בשולי השוליים של הימין הרדיקלי, את הטרור הפלשתינאי הוביל ערפאת עצמו, הפרטנר לשלום.
* פייק ציטוטים – בן דרור ימיני הוא עיתונאי לוחם, הלוחם ללא חת בתעשיית השקרים נגד ישראל, וגם בשקרים פוליטיים בתוך ישראל. בטור שלו ביום שישי הוא הפריך שקר שהפיץ פעיל הימין הביריוני "הצל" נגד זהבה גלאון: סרטון שבו היא לכאורה אומרת שמרצ צריכה להיות ללא מזרחים. מסתבר שההיפך הוא הנכון: זו עריכה של קטע וידאו שבו היא אומרת את ההיפך ומתריעה מפני משהו שאסור שיקרה.
זו בדיוק השיטה שבה הושחרה דמותו של גיורא יוספטל, מי שהיה שר העבודה והשיכון וראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, בסדרה "סלאח, פה זה ארץ ישראל." היוצרים ציטטו קטע גזעני נגד המזרחים שהוא אמר, מתוך פרוטוקול של ישיבה בהשתתפותו. הם רק שכחו לציין, שהוא לא אמר את דעתו, אלא ציטט קטע מכתבה בעיתון, שאותה גינה והשתמש בה כדי להזהיר מפני הלך הרוח שבוטא בה.
* חוץ מציפורים – יש מעט ספרים שהשפיעו עליי והטביעו בי חותם עמוק, כמו ספרה של עמיה ליבליך "חוץ מציפורים". אף שחלפו כעשרים שנה מאז שקראתי אותו, הוא נחרט היטב בזיכרוני ובתודעתי. הספר מתעד את סיפורם של עשרה לוחמים ישראלים שישבו במשך שנים בשבי המצרי, במלחמת ההתשה ועד אחרי מלחמת יום הכיפורים. זהו סיפור המעלה על נס את רוח האדם – הוא מראה כיצד אנשים יכולים להיות חופשיים גם כשחירותם ניטלת, בתנאי השבי הקשים, אם הם בחרו לשמור על צלם האנוש, על רוח איתנה, על גאוותם כבני אדם, כיהודים, כישראלים, כלוחמים וקצינים בצה"ל.
הספר מעיד על רוח האדם ולא פחות מכך על רוחה של חברה, רוחה של חברותא, רוחה של קהילה. קהילה בשבי?! כן, כאשר שבויים מחליטים לא להיות תפזורת של שבויים אומללים אלא קהילה, הם יכולים לקיים קהילה אפילו בתנאים הללו. הספר מלמד גם על מנהיגות עילאית, מנהיגות מופת בהתגלמותה. מנהיגם של השבויים והגיבור הגדול של הספר היה טייס חיל האוויר רמי הרפז.
אל"מ רמי הרפז, חבר קיבוץ הזורע, הלך ערב שבת לעולמו בגיל 80.
איך לנהל את החיים בשבי? הרפז שכנע את חבריו לא לתפקד כיחידה צבאית, על פי דרגות ופיקוד, אלא כקיבוץ, שכל חבריו שווים, שהחלטותיו מתקבלות באסיפה הכללית, הקובעת את אורח החיים בו. וגם אם רמת האוטונומיה בפועל מצומצמת מאוד בתנאי השבי – קיבוץ השבויים מתח אותה אל מעבר לאפשרי.
בספרו "האדם מחפש משמעות" מתאר ויקטור פרנקל כיצד אפילו בתנאי אושוויץ יכול אדם שבחר בכך לחפש ולמצוא משמעות לחייו. הרפז וחבריו השכילו ליצור לעצמם כיחידים וכחברה חיים מלאי משמעות, בתנאים הנוראים של השבי, ומה זו אם לא התגלמות עילוי האדם?
השבויים בכלא ניהלו חיים של טעם ושל יצירה. הם עסקו ביצירה קולקטיבית ואינדיבידואלית. הם תירגמו בצוותא לעברית את ספר ההוביט. הרפז יצר יצירות סריגה – סרג שמלות לבנותיו שנולדו בעת שביו, ודגל ישראל אותו העניק לראש הממשלה גולדה מאיר עם שחרורו.
עם שובו מן השבי חזר הרפז לשירות פעיל כטייס קרבי ומפקד בחיל האוויר, והגיע לפיקוד על בסיס רמת דוד. הוא המשיך לשרת במילואים עד גיל 77, שלוש שנים טרם מותו.
לפני כשנתיים פגשתי אותו בכנס חוקרי הקיבוץ, שבו הוא השתתף ברב שיח על ספרו של ד"ר אלון גן "קורבנותם אומנותם". בספר זה גן הציג את שיח הקורבנות שמשחית את החברה הישראלית והתרבות הישראלית, והציע להשתחרר ממנו לשיח של נטילת אחריות והתמודדות. ומי מייצג את היפוכו של הקורבניזם אם לא רמי הרפז, שמינף אפילו את המציאות הקשה של השבי, לא למסכנות אלא לעוצמה, לעשיה ולהתעלות?
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: אפיק – אחדים מיישובי הגולן מנציחים בשמותיהם יישובים יהודיים מתקופות קדומות: המקרא, בית שני, המשנה והתלמוד. בחלק מן המקרים, השם המקורי שוּמָר בשמו הערבי של המקום.
אחד מיישובים אלה הוא קיבוץ אפיק. הקיבוץ הוקם באזור הכפר הסורי פיק. הכפר פיק שימר בשמו את שם העיר המקראית אפֵק, ולכן, נקרא הקיבוץ אפיק.
מדוע שמו נקרא אפיק ולא אפֵק? כי יש כבר קיבוץ ששמו אפֵק, בעמק זבולון, במועצה האזורית מטה אשר. ומה מקור שמו של קיבוץ אפֵק? אפֵק המקראית, המופיעה בספר יהושע בנחלת בני אשר.
אז היכן היא אפֵק המקראית? בגולן או בנחלת אשר? התשובה היא כן. וזה עוד לא סוף הסיפור. תל אפֵק שעל גדות הירקון (מבצר אנטיפטרוס), בין פתח תקווה לראש העין, נקרא אף הוא על שם העיר המקראית אפֵק, המופיעה בשמואל א'. בארץ ישראל, בתקופה מקרא, היו לפחות שלוש ערים שנקראו אפֵק. אחת מהן היתה בגולן. היא מוזכרת פעמיים, בהקשר של מלחמות ישראל-ארם. במלכים א' פרק כ: "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, וַיִּפְקֹד בֶּן-הֲדַד אֶת-אֲרָם, וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל." ולאחר מכן אלישע הנביא אמר ליואש מלך ישראל במלכים ב' פרק יג: "וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק."
הראשון שזיהה את אפֵק באזור פיק היה אוסביוס, הארכיבישוף של קיסריה וחוקר המקרא, במאה ה-4 לספה"נ. כפר אפֵק שבאזור מוזכר גם בתלמוד הירושלמי. ואכן, סמוך לפיק נמצאו שרידי כפר יהודי קדום ובו בית כנסת, בית קברות יהודי ועמודים עם סמלים יהודיים, כמו המנורה.
קיבוץ אפיק החל דרכו כהיאחזות נח"ל גולן ב-1967, ואוזרח כקיבוץ במקומו הנוכחי (ששימש נקודה זמנית למיספר יישובים בגולן) ב-1972. ועדת השמות הממשלתית נתנה ליישוב את השם אפיקי שלמה, כדי להנציח את זכרו של שלמה קפלנסקי, ממנהיגי מפלגת פועלי ציון ומנהל הטכניון. חברי אפיק התנגדו בתוקף לשם הזה, התעקשו על השם אפיק, שם קצר ויפה, המשמר את שמה של אפֵק, וניצחו.
אורי הייטנר
* * *
לינק ליוטיוב מרתק ומרגש שבו לילי רות
מספרת על קורות חייה בתקופת השואה:
: https://youtu.be/xY8nwaq5sn8
ב"יד ושם" מצוי גם טכסט של ראיון מקיף עימה.
* * *
אוריה באר
ועידת ואנזה
מדרום מערב לברלין שוכן רובע צלנדורף המהודר. שם שוכנת שכונה קטנה בשם ואנזה, וממש מתחתיה מצוי האגם היפהפה, הקרוי אגם ואנזה. הכול יפה, מושך את העין, ומהווה מרכז בילוי לתיירים.
דא עקא, שבבית נאה, ברחוב המלא עצים והוד, התרחש אחד ממעשי הרצח הגדולים בהיסטוריה. לא, לא רצח ממש, אלא תכנון מפורט של רצח שלושת מיליוני יהודי אירופה שעוד נותרו בחיים, וביניהם כחצי מיליון יהודי הונגריה. לא, כאן לא החליטו על השמדת היהודים. זאת כבר עשו היטלר ומרעיו שנתיים קודם. אך כאן הוחלט איך יבוצע הרצח ההמוני, ואיך תצא התוכנית השטנית אל הפועל.
מתכנן הפגישה היה ריינהרד היידריך, קצין גרמני בכיר. עד היום יש חוקרים, האומרים שהיידריך היה למעשה ממוצא יהודי, וסבו היה יהודי טהור. אך כדי לטשטש עובדה זו, היה יותר קיצוני מהאפיפיור, וגילה חריצות-יתר במבצע להשמדת בני עמו לכאורה.
הכול קורה בימים אלה, לפני שבעים ושבע שנים, דהיינו בינואר 1942. חמישה עשר קצינים גרמניים ובכירים, אנשי מינהל ותיקים, ודוקטורים מדופלמים, יושבים על כורסאות נוחות, ומעיינים במסמכים, ופוסקים איך וכיצד יבוצע המבצע שלא היה כמותו מעולם. אדולף אייכמן כותב את הפרוטוקול, בעוד שורה של נערות עם צלחות עמוסות בכריכים טעימים סובבות בין הנוכחים, מגישות אף יין ובירה, ומשתדלות לתת לנוכחים הכבודים את מבוקשם. מפעם לפעם הם מביטים על האגם המרהיב שלפניהם, ויש ביניהם המתכננים לרחוץ במימיו, כשיסתיים העניין המטריד הזה עם היהודים.
ביקרתי פעמיים בואנזה. בכל פעם מראה לך המדריך הגרמני המיומן, היכן ישב כל אחד מהרוצחים ומה בדיוק אמר. ממש לא נתפש. ולאחר הדיונים, הולכים כמה מהם לאגם, רוחצים בו ומשתעשעים כאילו מאומה לא קרה. מדהים.
מה קרה לאחר המלחמה עם ה'גנטלמנים הללו? כחמישה או שישה הוצאו להורג על ידי בתי משפט של בנות הברית, או הפולנים. כמה נדונו לתקופות מאסר ממושכות, אך שוחררו בחסדי האמריקנים בשל בריאות לקוייה. כמה התאבדו, ואחד נעדר עד היום, ולא נמצא, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו.
היידריך עצמו נרצח על ידי פרטיזנים צ'כיים, כחצי שנה לאחר מכן. אך רצח היהודים הגדול נמשך.
עשרות אלפי מבקרים, באים מדי שנה לוואנזה. מרביתם סופקים כפיים, כמו חבריי עורכי הדין הגרמניים שאיתם בקרתי במקום. כולם לא מסוגלים להבין איך מחליטים על רצח המוני, איך עושים זאת ללא מורא ופחד ואיך מתבצעת תוכנית שטנית זו. והכול במאה העשרים הנאורה לכאורה.
אוריה באר
* * *
מבט על מנהיגי השמאל והימין
ש"בגדו" במפלגותיהם
כל מנהיגי המפלגות מטיפים תמיד לחבריהם על הערכים החשובים של "אחדות ונאמנות" לדרך ולרעיון, כתנאי לניצחון של "החזון המפלגתי" בקלפי הלאומי. כל זאת בידיעה שתמיד יהיו מספר רב של נאמנים שיאמינו לכל המצעים והמילים של המנהיגים.
ואולם, במבחן התוצאה, רובם של המנהיגים מפירים את נאמנותם למפלגתם ולנאמניה. הם פורשים, עוזבים, מתפלגים, מודחים ו"בוגדים".
תזכורת לשמות, שחלקם עדיין חיים וחלקם כבר לא בינינו.
ה"בוגדים" בשמאל: בן-גוריון, דיין, פרס אלמוגי, ביילין, שריד, אלוני, רמון, איציק, ברק, שמחון, פרץ, מצנע.
ה"בוגדים" בימין: תמיר, שוסטק, לוי, שרון, אולמרט, לבני, הנגבי, מופז, שטרית, ויצמן.
כל אלה "בגדו" במפלגותיהם – כמובן אך ורק בשם אמונות טהורות וצודקות, למען הביטחון, השלום, השוויון, הדמוקרטיה, החברה, החוק וכו' וכו', כולם פעלו תמיד כביכול אך ורק ממניעים חברתיים ולאומיים טהורים ואף פעם לא מאינטרסים אישיים.
אבל היצרים האישיים להשגת מנהיגות שלטון וכוח, אצל רוב הפוליטיקאים בימין ובשמאל, מעוגנים וקיימים תמיד, בנוסף לשאר הנימוקים הענייניים.
יש הבדל בין מנהיגות מפלגתית לבין מנהיגות לאומית
מנהיגות מפלגתית, ללא אחריות לאומית, מאפשרת למנהיגים להיות נאמנים "ללא סטיות", לאידיאולוגיה, למצעים ולהבטחות. ואילו מנהיגות לאומית מאלצת את המנהיגות המפלגתית –זו שהגיעה לשלטון – להתפשר עם עובדות ובעיות של מציאות חדשה. מציאות שמחייבת לשנות עמדות, הבטחות ואמונות מפלגתיות.
ראוי להזכיר בהקשר זה את אמירתו המפורסמת של אריק שרון: "מה שרואים מפה לא רואים משם."
כל המנהיגים בימין ובשמאל, שאת שמותיהם הזכרתי לעיל, שינו עמדות ודעות. בשלטון – האחריות מחייבת ומאלצת לעשות פשרות. כל אדם הגון וריאלי מבין מציאות זו ולא רואה בפוליטיקאים שפרשו או התפלגו – "בוגדים". רק האנשים המאמינים באידיאולוגיה טוטלית ולא ריאלית ימשיכו לראות בהם "בוגדים".
חובה לומר שפוליטיקה משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות, בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות.
במשטר דמוקרטי הבנוי על פשרות. ה"בגידות" שהיו בעבר, עשויות להתחדש כבר בימים אלה של מסעות הבחירות.
מתי דוד
* * *
ל"ט. למי צלצלו הפעמונים
אם חשבתי שבעזרת כרמלה אוכל לפתור את בעיית כאבי הראש של דיצה, הרי טעיתי טעות מרה. גדעון, בעלה החמוד של כרמלה, שנטה לי חיבה, אמנם ביקש אותי לא פעם שאבוא לבקר, אבל תמיד הזמין לבוא כשגם הוא בבית ואני חשבתי שלא יצא לי מזה כלום, ביחוד שהוא הציע שאביא גם את אשתי.
כנראה שאלוהים חש במצוקתי ולבל אחטא במחשבות פסולות, שלח לי את אנבל (שם בדוי) עולה חדשה, ילידת טוניס מלאת שמחת חיים, שהתקבלה לעבודה במפעלי מאיר. כמעט שנה עבדה אנבל במחלקת ההלחמות, כשצלילי צחוקה שובים את ליבי, אך אני נזהר מלפתח יחסי מרות, העלולים לסבך לי את החיים.
בוקר אחד היא לא הגיעה לעבודה, וכששאלתי את הבנות מה קרה לה, אמרו לי שמצאה בתע"ש עבודה עם משכורת יותר טובה, ועברה לשם.
כנראה שהעבודה בתע"ש היתה די משעממת, אחרת אין הסבר לזה שיום אחד, כאשר ישבתי ליד שולחן המנהלים במחלקת הלחמות, צלצל הטלפון. מישהי בעלת קול נעים העטוף במבטא צרפתי, שאלה אם היא לא מפריעה לי. היא דווקא כן הפריעה לי, כי באותם ימים כתבתי ל"הארץ שלנו" סיפור בהמשכים בשם "תעלומת הילקוט".
היה לי נוח מאד לנצל את מעמדי המשפחתי, כדי לגנוב כמה שעות כתיבה על חשבון העבודה, בלי שהילדים בבית יפריעו לי. בכל זאת מתוך נימוס, ובעיקר סקרנות, שאלתי מי מדברת?
היא ענתה: "תנחש!"
אני שונא כשאומרים לי תנחש, כי השמיעה שלי לא מי יודע מה ואף פעם אני לא מצליח לקלוע למטרה. בכל זאת כדי לא לפגוע בה, ניסיתי לנחש ואמרתי בהיסוס: "יעקב?"
היא פרצה בצחוק נשי מתגלגל ואמרה: "קרוב."
אמרתי: "אביגדור?"
היא צחקה שוב. הצחוק היה מוכר, אבל בשום אופן לא הצלחתי לשער למי הוא שייך.
כשאמרה לבסוף "אנבל," ירדה עלי דממת הפתעה. אמנם התייחסתי בידידות לכל הפועלות ודיברתי אתן בגובה העיניים, אבל דיבורים של סתם לא היו בינינו, לא כאלה ברמה של "תנחש."
שאלתי: "מאיפה את מדברת?"
אמרה לי: "אני עובדת כבר חודשיים ב'תעש' בתור מרכזנית."
איחלתי לה הצלחה, ואם חשבתי שבזאת גמרנו, הרי טעיתי.
מסתבר שבזאת רק התחלנו.
למחרת בערך באותה שעה, היא צלצלה שוב. הפעם כבר לא הייתי צריך לנחש של מי המבטא הצרפתי הזה וישר שאלתי:
"מה קרה היום?"
אמרה: "בדיוק מה שקרה אתמול."
אמרתי: "משעמם לך?"
אמרה: "איך ידעת?"
בימים הבאים התחילה סידרת שיחות של כל יום, שיחות שהתארכו כל פעם קצת יותר. פתאום נודעו לי עליה דברים שלא ידעתי במשך השנה שעבדה אצלנו. רק עכשיו נודע לי שהיא נשואה כבר חמש שנים. נולדה בטוניס, אבל בגיל שש עברה עם משפחתה לצרפת שם הכירה את בעלה, התחתנה איתו כשהיתה בת 17 ועלו יחד ארצה. הוא עובד כטכנאי אחזקה באל-על ומרוויח פי שניים ממנה. אין להם ילדים, אבל היא לא רוצה לדבר על זה. ידעה שאני סופר, אבל התנצלה שלא קראה אף ספר שלי, כי יותר קל לה לקרוא צרפתית. סיפרה לי על העובדות האחרות במחלקה, גילתה לי מי נשואה, מי רווקה ומי אפילו עוד בתולה.
אחת לכמה ימים, היתה מציעה לי לבוא לבקרה בעבודה ואני התחמקתי, עד שיום אחד, כשהוריי היו בטבריה, הצעתי שאבוא לקחתה בסוף העבודה ואביאנה לביתה, דרך בית הוריי.
היא הסכימה בלי בעיות ואפילו הבחנתי בצליל עליצות בקולה.
הראיתי לה את דירת הוריי בת שניים וחצי החדרים וכשהגענו לחדר השינה, כבר לא יצאנו ממנו כל כך מהר. שאלתי אם היא לא חוששת מבעלה, אמרה שהיא בטוחה שגם הוא לא כזה צדיק תמים. אחרי וידוי כזה, רק רעידת אדמה היתה יכולה לעצור אותנו מלהשתחרר מחלקי הלבוש התחתונים שלנו, וההמשך הצפוי אירע כדבר המובן מאליו.
אחרי ששכבנו רגועים ונושמים, הרמתי ראש והצצתי לתוך עיניה השחורות. לא הבחנתי בשום דמעה גולשת, להפך, לתימהוני הבחנתי בפניה היפות ברק עליז של אושר.
שאלתי אם אין לה מוסר כליות על מה שקרה בינינו והיא אמרה: "מה פתאום? אני כל כך שמחה שהיה לי אומץ..."
אחרי אותו מפגש קרו שני דברים. האחד, שהמשכנו להיפגש כמעט כל שבוע, והשני, שהמעטתי לבוא בדרישות אל דיצה והיא כבר לא היתה צריכה להתנצל ולהגיד שהלילה היא עייפה. מפעם לפעם הייתי מנסה את כוחות הפיתוי שלי, לבל תתחיל לחשוד. אך היה זה חשש שווא. היא היתה כל כך מרוצה מזה שאני ממעיט להטרידה, עד שאפילו פעם אחת לא ניסתה לברר אם קרה לי משהו.
הדבר היחיד שקרה הוא שכל פעם היינו צריכים למצוא מקום מסתור שבו לא נפריע לאף אחד, כי אחרי שהורי חזרו מטבריה, לא הצלחתי לשכנע אותם שיסעו לטייל בחו"ל או שיטוסו לאמריקה לבקר את בקי, אחותו של אבי.
מה שהציל אותי היה הנוהג החדש שהתפשט בעיר, לכסות את כלי הרכב מפני השמש, או מפני היונים שהרבו לרחף ברחובות העיר. כמעט כל מי שקנה מכונית חדשה, קנה עימה גם כיסוי מתאים וכמעט כל מכונית שלישית שהיתה חונה, הייתה עטופה בכיסוי בד לבן. הפז'ו שלי כבר לא היה חדש, אבל הכיסוי שקניתי היה בהחלט מבהיק מלובן.
פעם בשבוע הייתי לוקח את אנבל לצפות על גלי הים בחוף תל ברוך. הייתי מוצא מקום רחוק מהמכוניות האחרות, שם הייתי מוציא את הכסוי מתא המטען וממהר לכסות את הרכב, כשאנבל נשארת לשבת בו תוך הטיית גב המושב שלה אחורה. אחרי כיסוי הרכב, כשאני מקפיד לראות שאין איש הצופה בי, הייתי משתחל פנימה מתחת לכסוי וכל מה שנותר לנו לקוות, זה שאיש לא ישים לב שהמכונית נעה קלות, למרות שאין רוח.
אני חייב להודות שכל פעם שהיינו יוצאים למסע הרפתקאות, היו החששות נוסעים יחד עימי. אמרתי לעצמי שלא ייתכן שתמיד הכול יעבור בשלום, פעם בטח יקרה משהו ואכן פעם אחת זה קרה.
בדרך כלל הייתי אוסף את אנבל בתום עבודתה ומספיק להחזירה לביתה עוד לפני שבעלה היה שב מעבודתו. לעיתים רחוקות היינו נפגשים בהפסקת הצהרים שלה, כשהיא היתה מוצאת מישהו שיחליף אותה לשעה. באחת הפעמים האלה החלטתי לא להרחיק עד תל ברוך. מצאתי רחוב שקט ברמת גן בצלו של פיקוס ענף ושם חניתי. הייתי כבר בעל ניסיון במקצועי החדש וברגע שראיתי שאין איש ברחוב, פרשתי בזריזות את הכיסוי וגחנתי מתחתיו היישר לזרועותיה של אנבל, שכבר הספיקה להטות את המושב אחורה וכולה נכונות לקבל את פני בחמימות משפחתית.
כל החגיגה בפנים נמשכה כשלוש דקות וברגע שכבר הייתי לבוש ורכוס, נשמע פתאום צלצול חשוד ואחריו תרועת תלמידים היוצאים להפסקה.
היתה זו ההפסקה הגדולה של בית ספר הסמוך. עוד לא הספקנו להבין את גודל השואה שירדה עלינו וכבר היינו לכודים בתוך רכב מוקף תלמידים, אשר כמונו בחרו להצטופף בצלו של הפיקוס. הייתי די מבוהל, אבל אנבל, שהעליזות היתה סמלה המסחרי, היתה משועשעת והייתי צריך לסתום את פיה, כדי שצחוקה לא יסגיר אותנו.
אחרי עשר דקות, כשראינו שההפסקה לא חושבת להסתיים, ואנבל התחילה לחשוש שתאחר לחזור לעבודה, הבנתי שעלי לקחת סיכון. פתחתי בזהירות את הדלת הפונה לכביש, גחתי בלחץ מתוך הסדק הצר שנוצר בינה לבין הכסוי ויצאתי מתחתיו.
למזלי איש לא הבחין בי ואני יכולתי להתרחק מהאוטו, כדי לחזור אליו כאילו מרחוק. ביקשתי סליחה מהילדים שנשענו על הפז'ו ובהינף אחד הורדתי את הכסוי והשלכתי אותו פנימה, ישר על ראשה של אנבל, שישבה מכווצת על המושב כשראשה טמון בין כפותיה.
אני לא יודע אם התלמידים ראו והבינו מה שקרה, אני יודע רק שבסופו של דבר הצלחנו לצאת בשלום מההפסקה הגדולה, ובפעמים הבאות הייתי מזכיר לעצמי שאני כבר לא הולך לבית ספר והייתי בודק טוב טוב את הסביבה, לפני שהייתי מסתיר את האוטו עם הכסוי הלבן.
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
תערוכת "זמנים מודרניים" במוזיאון תל אביב
שם התערוכה מייצג רק מיספר זרמים שבישרו את המודרניזם במאה העשרים, והמשלוח שהגיע מפילדלפיה אינו מציג, מלבד עבודות בודדות, את העידית של אותם אמנים שנבחרו לתצוגה – אלא ציורים שבדרך כלל נשארים במחסן המוזיאון.
גם הפוסטר הענק שהודיע על התערוכה ונתלה בתחנות האוטובוסים הציג צילום דיוקן בצדודית מאת רנואר של נערה ורודת לחיים מתוקה, כעוגייה גדושה בסכרין. מרבית הציורים האימפרסיוניסטיים שבתערוכה נראים כמו העתקים מסחריים למרות שנעשו בידי ציירים ידועי שם – כמאנה, גוגן, אוטרילו, שגאל, פלמנק, מונה ואחרים. (ציירים רבים שהצליחו אמנותית בעולם וגם בארץ, מיחזרו פעמים רבות את סגנונם המוכר, ועבודותיהם נמכרות בגלריות ובמכירות פומביות כאשר שם האמן קובע את המחיר ולא איכות עבודתו).
מבין המוצגים הראויים אציין במיוחד את "שיעור המחול" של דגה, שני ציורים נהדרים של ואן-גוך ונוף מהפרובאנס של סזאן, שהשאיר חלקים גדולים מבד-הציור לבנים ובמיספר משיכות מכחול מאורגנות היטב בנה קומפוזיציה שנתנה השראה לאמנים רבים שבאו אחריו כפיקאסו: תמונתו "עירום של אישה" משנת 1909 נמצאת בדיוק במעבר בין התקופה הוורודה לראשית הקוביזם, שמופיע במובהק שלוש שנים מאוחר יותר בציור מופשט בגווני אפור-חום-שחור ובמשיכות מכחול ספונטניות.
הפסל המופלא של ברנקוזי "הנשיקה" הוא גוש אבן קובייתי שמתוכו חצב האמן שתי דמויות של גבר ואישה מחובקים באקט של אהבה. פסל זה יוצר חיבור בין אמנויות גילוף ופיסול קדמוניות עם העולם של ימינו. מולו תלוי (לעניות דעתי) הציור המרגש והיפה ביותר בתערוכה – עבודה קטנה בצבעי שמן אדומים ושחורים של פול קליי. קשה מאוד לזהות את הפרטים רבי הקסם שבציור בשל השכבה העבה של הוורניש (הלכּה) שמכסה את התמונה' והתאורה הגרועה באולם התערוכה.
כדאי להתבונן בעירום אישה אופייני לציוריו של מאטיס, לנוף ימי הנשקף מחלון מאת דיופי, לציור מקסים של רוסו, ציור סוראליסטי של איוו טאנגי וציור מוקדם ומעניין של מירו שמסביר בעקיפין איך יצר את עולם הדימויים שלו מצורות אורגניות מוכרות – פירות, ביצים ועירום.
הבינוניות הממוצעת של התערוכה אינה הבעיה היחידה: יחסי הצבור הפכו את התערוכה לMUST- שהצבור המבוגר נוהר אליו בהמוניו, קונה כרטיסים לא זולים ונעמד בתורים ארוכים על הרמפות העולות לאולם התצוגה. הדוחק בכניסה הצרה רב משום שאנשים שרכשו כרטיסים דרך האינטרנט ליום ולשעה מסויימים נכנסים במישרין כך שהתור רק הולך ומתארך. המדיניות של המוזיאון להכניס אנשים לתערוכה רק כמיספר היוצאים ממנה מותירה מרחב התבוננות נאות בתצוגה אבל גורמת עצבנות רבה וכאבי רגליים למחכים בתור הארוך.
בסופו של דבר, כמעט בכל עיר גדולה באירופה ובאמריקה מציגים המוזיאונים המרכזיים תערוכות קבע של תקופת המעבר מהאימפרסיוניזם לתחילת המאה העשרים: האוספים הרבה יותר מסוננים וכוללים עבודות מרכזיות מזרמים חשובים באמנות של תקופה מהפכנית זאת כמו האקספרסיוניזם הגרמני, האוונגרד הרוסי, הפוטוריזם האיטלקי ואחרים – שלא נכללו בתערוכה הבינונית שקיבלנו בהשאלה מפילדלפיה.
וטיפ נוסף, במיוחד לקוראי העיתון האינטרנטי – מי שמלאו לו 80 נכנס לתערוכה בלי לעמוד בתור...
דוד שריר
אהוד: כאשר כתבתי את רשמיי מהתערוכה הצפופה והחשוכה-למחצה הזו, ציינתי שבתצוגה הקבועה והכמעט-ריקה ממבקרים של המוזיאון – יש מיבחר הרבה יותר מעניין ומואר של ציורים מאותה תקופה.
ואגב, במחסני מוזיאון תל אביב מאוחסנת תצוגה מדהימה של "תור הזהב" של הציור הארצישראלי מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 – אבל אין מראים אותה בתצוגת-קבע לציבור, ולכן אין במוזיאון הענק, והמכוער בחלקו החדש – אפשרות להראות לקהל הרחב, גם לתיירים ולתלמידים, את עושרו החד-פעמי והמרהיב של הציור הארצישראלי.
* * *
לאחרונה נתפס ואושפז בפתח-תקווה משוגע אחד שהלך ברחוב שפירא וצעק: "לפני שנה מלאו לה מאה וארבעים שנה!" – ואיש לא הבין על איזו זקנה הוא מדבר.
* * *
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
29.
אִם אֲנִי צוֹמַחַת בִּמְדִינָה
דּוּ-לְאֻמִּית
חֵצִי מִמֶּנִּי שַׁיָּיך לָעַרְבִים
וְחֵצִי לַיְּהוּדִים –
וּמָה עִם הַדָּתִיִּים,
אֵיפֹה הֵם –
אֵיפֹה הֵם
יְנַשְּׁקוּ לִי?
30.
לְיַד וֶנֶצְיָה נִמְצָא אִי קָטָן וְאָרֹךְ, לִידוֹ,
וּבוֹ חוֹף רַחֲצָה וְקָאזִינוֹ –
וְהַמְּכוֹנִיּוֹת מִסְתּוֹבְבוֹת בּוֹ כְּמוֹ
מְסֻמָּמוֹת –
מֶרְחַקִּים שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹר בָּרֶגֶל –
אָז לְשֵׁם מָה אֲנִי צָרִיךְ מְכוֹנִית
בְּאֶרֶץ צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם –
לִנְסֹע מִטַּמְבּוֹן לְטַמְבּוֹן
וְלִפְעָמִים גַּם לְקַבֵּל
אֲבָנִים בָּרֹאשׁ?
31.
אִם אֶהְיֶה יוֹתֵר מִמֵּאָה וְשִׁשִּׁים
סַנְטִימֶטֶר
בְּלִי פִּצְעֵי בַּגְרוּת
תִּסְרֹקֶת הוֹלֶמֶת
וְאַנְגְּלִית טוֹבָה –
יֵשׁ לִי סִכּוּי
לְהִתְקַבֵּל בְּתוֹר דַּיֶּלֶת –
וְלֹא אֶהְיֶה סְתָם
גַּמָּדָה
פֻּמְפִּיָּה
מַטְאֲטֵא
עִבְרִיָּה.
32.
מַה שֶּׁאֲנִי עוֹזֵב בְּגִיל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה
אָשׁוּב אֵלָיו בְּגִיל חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ
כְּשֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר מֵהַמִּלוּאִים
סוֹפִית –
רַק אָז אַתְחִיל לִחְיוֹת
אִם לֹא אָמוּת
וְלֹא אֶפְשֹׁט אֶת הָרֶגֶל
וְהָרֶגֶל לֹא תִּקָּטַע –
אֶלָּא תַּעֲמֹד לִי
כְּשֵׁם שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לִי
עַתָּה –
וַאֲהוּבָתִי עֲדַיִין תְּחַכֶּה לִי
בְּבֵיתָהּ.
אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".
הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.
בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.
אהוד בן עזר
* * *
באבל על מות חברנו היקר
פודי – משה פז
[לשעבר פודברז]
בוגר מחזור י"ח של כדורי
שהיה מראשוני קיבוץ עין-גדי
נפטר בצהרי יום השבת, 26.1.19
היה חולה מאוד בשבועות האחרונים ונפטר תוך שינה
ההלוויה התקיימה אתמול, יום ראשון
בבית העלמין במושב בית הלוי
השבעה בבית המשפחה – בית מס' 243 במושב בית הלוי
* * *
מלי טויב [לבית אהרנסון]
פודי
פודי היה שייך מבחינה מנטלית לאחת מהמאות הקודמות. הוא לא התאים לאורח החיים המודרני. לקצב החיים, לתחרותיות וההישגיות, לקידמה לטכנולוגיות המתפתחות ולסולם הערכים שכל כך השתנה במדינת ישראל. ערך החברות והנאמנות היה מעל לכל בעיניו. הקשר לקרקע ולצומח ליווה אותו כל חייו. באחד מעיסוקיו היה גנן בגינות נוי. כהובי עסק בעבודות מעץ. בהיותנו בעין גדי הלך לנחל דויד והביא קני סוף לבנים והרכיב לי ולחברתי ארון לבן וצחור שלא נראה בו מסמר אחד. לימים עיצב שולחנות וכסאות מעץ בעבודת יד כמתנה לבני משפחתו וחברים.
בביקורו האחרון בגליל המערבי בהיותו כבר חולה [עם משאף באפו] נסע לקיבוץ אילון לרכוש אבני פסיפס על מנת לרצף את הכניסה לגלריה בחצר ביתו, בה יוצגו עבודותיו מעץ.
בנשמתו היה אמן. הוא יצר בברזל ועסק בניפוח זכוכית. אוטודידקט שהלך לבעלי מקצוע המעולים ביותר ולמד מהם. בתנועת המושבים הדריך וחינך את הנוער על ברכי הדוגמא של יוסי יפה. הדריך טיולים וסיפר על כל מה שראו בדרך. זכה בהדרכה להצלחה מרובה.
הוא היה טוב לב מאין כמוהו ולא הבין אף פעם רוע של בני אדם. הוא הפנים את כל הערכים שחונך עליהם בבית הספר כדורי – והגשים אותם הלכה למעשה.
הוא היה אחד ההיפים הראשונים. בזמנו, נסע לבד לטיול באפריקה. כתחבורה – השתמש באוטובוסים מקומיים ורק חשב איך להיטיב את רמת חייהם. כגון להקים לול תרנגולות ולקיים משק עצמאי לתצרוכת עצמית.
הוא יחסר לבני משפחתו ולחבריו הפזורים בכל רחבי הארץ.
מלי
* * *
קטע שנכתב בהשראת דמותו של פודי
ברומאן "מסעותיי עם נשים"
בגלל הביגוד הפשוט ומזג-האוויר החם והיבש לא היה לא היה לנו מה להתגאות בלבוש ובהופעה. חברנו פ. אפילו סנדלים לא נעל אלא פסע יחף כשגופו השמן מתנדנד מצד לצד בחלקות החקלאיות ועל סלעים ובבוץ וגם בשבילי המשק ובחדר-האוכל אפילו בלילות שישי כשהוא לבוש חולצה חגיגית לבנה. פ. צימח סוליות עבות של עור טבעי שהיו שחורות ומבוקעות כמערות ההרים אשר סביבנו.
ויהי היום ו-פ. אושפז בבית-החולים שלימים נקרא על שם סורוקה בבאר-שבע ושכב במחלקה בחברת צמד בידואים משתעלים משבט אל-עזזמה, יחפנים אף הם וריאותיהם כניראה מורעלות בניקוטין.
כאשר עבר ראש המחלקה ד"ר מתתיהו דניאלי המפורסם על פניהם התבונן בכפות הרגלים הפשוטות קדימה על הסדינים הצחורים ומבלי להרים עיניו גבוה יותר שאל בערבית את פ. שלנו לאיזה שבט הוא שייך, כי עובי כפות רגליים כזה לא ראה מימיו גם אצל בידואים! – ד"ר מתתיהו דניאלי מדד אותן וציווה לצלמן למחקר המדעי שעליו שקד: "בני-אדם וֵרְסוּס בהמות, תרבות גפיים תחתונות בחברות מידבריות".
אחרי שנים נוסדה בחיפה שדולה פלסטינית שראתה במחקרו של ד"ר דניאלי דוגמה היסטורית מרשיעה לגישה גזענית. מזלו של דניאלי, שבינתיים גם נעשה פרופסור, שעלה בידו להוכיח שסוליית כף הרגל העבה ביותר שצולמה למחקרו היתה של פ. שלנו!
כאלה היינו. שלומפרים. אמנם לא כולנו יחפנים, אך יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם "בדואיזם" סיפר חברנו אברום שיום אחד נסע לכפר-סבא, דפק בדלת בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: "מה יש, בחור? מי אתה?"
אמר לה אברום: "אני מעין-גדי."
"מעין-גדי?!" בחנה אותו היטב בעיניה, "יש לך ד"ש מאברום שלי?"
"אני אברום!" ענה לה.
ומדוע אושפז פ. שלנו? בערוגה בגן-הירק דרס בכף-רגלו בעלת העור הנוקשה – צפע עין-גדי. הנחש הארסי שבר מת ושן (סליחה – שבר שן ומת) אבל ליתר ביטחון השכבנו את פ. אפרקדן בקומנדקאר והעלנו אותו לבאר-שבע.
אהוד בן עזר
* * *
נעמן כהן
"אני מאמין" (1)
מ"רב קו" לפוליטיקה, מכחלון ליעלון
בניגוד לדת הנוצרית המבוססת על דוגמות שבה הצהרת "אני מאמין" Credo היא מהותית (אני מאמין בשילוש הקדוש) הדת היהודית נטולת דוגמות ומבוססת על מצוות.
אני מקבל באופן כמעט מלא את "האני מאמין" של אורי הייטנר" ("אני מאמין", "חדשות בן עזר", 1413) ואני גם מקבל את תפיסתו של הייטנר שמפלגה איננה בית אלא אוטובוס, (ועדיף "רב קו" שבאותו מחיר יכולים לנסוע בכמה אוטובוסים באותו מחיר), לכן מסקרן אותי לדעת למה הייטנר (עם אותו "אני מאמין") נטש את האוטובוס של הנהג (המנהיג) משה (רבנו) כחלון לאוטובוס של הנהג (מנהיג) משה (רבנו) סמולינסקי-יעלון?
במה לדידו עדיף יעלון על כחלון? האם יעלון בניגוד לכחלון הבטיח את תענוגות השלטון? כפי שאיבחן קרל הלוי-מרקס ההוויה החומרית היא הקובעת את ההכרה האידאולוגיה?
נשמח להסבר.
"אני מאמין" (2)
מאמל אסעד לאבו עלי
במסגרת קמפיין נגד חוק הלאום שעורכים "המייחדים" (דרוזים הוא כינוי גנאי ערבי-מוסלמי) עובר "המייחד" אמל אסעד מפוליטיקאי לפוליטיקאי ומבקש לקראת הבחירות התחייבות לביטול חוק הלאום.
"חוק שמגדיר את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ואינו מציין באותה נשימה את עקרון השוויון בין כל אזרחי המדינה, יכול להתפרש כחוק לאומני, אנטי-דמוקרטי, שמעודד פלגנות ושנאה, ואף עלול לשמש תשתית חוקתית למדיניות אפרטהייד. לכן המאבק בו אינו מאבק דרוזי, אלא מאבק על זהותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית נאורה." (אמל אסעד, "לא מאבק של הדרוזים בלבד", "הארץ, 22.1.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6867420
והנה ואפילו האווז השותק – בנימין גנץ, הפר את שתיקתו ותמך בו. לעומתו הערבים-המוסלמים רואים בו גזען בעצם שיתוף הפעולה שלו עם ישראל.
בעקבות מחאות "המייחדים" נגד חוק הלאום, קבע ד"ר פואז כמאל: " הדרוזים מאמינים בשלושה עקרונות עילאיים: הדת, האדמה, והכבוד." ("עד היום קשה להיות דרוזי", ד"ר פואז כמאל, "הארץ" 6.9.18) "אני מאמין" כזה היה נשמע אצל יהודי כגזענות ופשיזם, אבל אצל דרוזי זה סמל לדמוקרטיה ולשוויון. ב"דת, האדמה והכבוד" למשל מפלים את הנשים הדרוזיות ומונעים מהן לשרת לצה"ל.
אי אפשר שלא לזכור את החוצפה של אמל אסעד ששאל: "מהיכן שאבתם את החוצפה לקבוע שייכות של הארץ ליהודים? על מה מבוססת טענת הזכות והבעלות של היהודים על הארץ?"
אמל אסעד מעולם לא שאל את השאלה מאין שאבו הערבים את החוצפה לכבוש 13 מיליון קמ"ר ולהכריז שזו ארצם? והרי בשום מדינה ערבית לא תבעו ה"מייחדים" את ביטול מהותה הערבית של אותה מדינה.
יש לומר לדרוזים בכנות שאל להם לפעול נגד חוק הלאום היהודי מפני שזה מנוגד לאינטרס שלהם. במדינת היהודים יתייחסו תמיד בכבוד רב ובשוויון אזרחי (לא לאומי) ל"מייחדים" (דרוזים זה כינוי גנאי ערבי-מוסלמי). לעולם הם לא יזכו ליחס הרודף והמשפיל אותו קיבלו היהודים ממי שהם רואים בו את התגלמות אלוהיהם, אבו עלי מנסור, המכונה על ידם "השליט מטעם אלוהים" (אל חכים באמר אללה)*. לעולם הם לא יזכו לזכויות אזרחיות שוות כמו שהם מקבלים במדינה היהודית בכל 13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים המוגדרים ככאלו בחוקי הלאום הערבי.
קיום מדינת היהודים הוא אינטרס דרוזי ולכן עליהם לתמוך בחוק הלאום, ולחוקי שוויון אזרחיים המקבעים את השוויון האזרחי (לא הלאומי).
*בגין האמונה שלהם בהתגלמות האלוהות באבו עלי מנסור השליט הפטימי הם הוכרזו ע"י המוסלמים כדת כפירה שאינה זכאית לחוקי ההשפלה של "בני החסות" (בדומה ליהודים, הנוצרים, והשומרונים), ולכן יש לסלקה מן העולם. כינוי הגנאי שלהם "דרוזים" ניתן להם ע"ש אחד ממפיצי הדת פרסי בשם "אל-דרזי".
ומי ממן את מחאת הדרוזים נגד חוק הלאום?
מי ממן את מחאת הדרוזים נגד חוק הלאום? מי יוצא נגד הלאום היהודי? כמה לא מפתיע. כמובן האיחוד האירופי והקרן לישראל חדשה, ששניהם פועלים לביטול הלאום היהודי שמטרה לבטל את מדינת היהודים.
https://www.israelhayom.co.il/article/576691
"אני מאמין" (3)
מהגטו למנזר – הגשמת חלומו של היטלר
ניצולת השואה רחל דרונזק הפכה למשומדת. נזירה בנדקטינית.
עוד בחייה הגשימה רחל, מעתה מריה ינינה, את חלומו של היטלר שלא יהיו יותר יהודים.
האם בעולם הבא תהיה איתו בגן העדן או בגיהנום?
תיק"ו.
(עופר אדרת, "אחרי מות, מהגטו למנזר", "הארץ", 25.1.19)
https://www.haaretz.co.il/magazine/obit/1.6871171
"אני מאמין" (4)
העושה "שלום" ברמאללה הוא יעשה שלום עלינו
בתגובה למאמרו של בני מוריס בו חזה את קריסתה של מדינת ישראל וכיבושה ע"י הערבים-המוסלמים, כותב האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, שאול אריאלי: "מוריס מפרש את ההווה באופן חד־צדדי, תוך הצגה שגויה ומטעה של "עובדות", ותופש את הסכסוך בן מאה השנה כרצף היסטורי אחד נעדר שינויים – הים הוא אותו הים ומחמוד עבאס הוא חאג' אמין אל־חוסייני. חמור יותר, בכך הוא מסייע למימוש התחזית שלו לעתיד – קריסת מדינת ישראל והפיכתה למדינה ערבית, כפי שהיתה הארץ לפני מאה שנה."
בניגוד למוריס, אריאלי בטוח שיש רצון לשלום אצל אבא של מאזן, והנה ההוכחה שהוא מביא: "בספטמבר 2005 בנאומו בעזה, אמר: "יש לחסל את עקבות הנכבה באמצעות פתרון קבע המבוסס על העיקרון של שתי מדינות לשני העמים (דולתין לשעבין). הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל תביא לפיוס היסטורי (מצאלחה תאריח'יה) בין שני העמים."
(שאול אריאלי, "הטעויות של בני מוריס", "הארץ", 25.1.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6872075
הנימוקים רבי המלל וחסרי המשמעות של שאול אריאלי במאמרו מזכירים את הנימוקים של תומכי "שלום עכשיו" בבריטניה שהוכיחו בק"ן טעמים את רצונו של היטלר בשלום. (היהודייה גרטרוד שטיין אף המליצה לתת להיטלר פרס נובל לשלום).
גם אם נניח כאריאלי שמוחמד ערפאת לא הכריז ש"השלום" לגביו הוא כחוזה חודייביה, ונניח גם שאבא של מאזן לא הכריז שלעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית כי היהודים אינם עם והוא לעולם לא יכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, ושהיהודים אינם טמאים, הרי אם מי בדיוק נעשה שלום?
האם נעשה שלום עם אבא של מאזן השולט רק מכוח צה"ל. וללא צה"ל סופו מיידי?
ואם לא איתו, אז עם מי ייעשה שלום, עם החמאס?
אריאלי הוזה הזיות וחולם חלומות עם עצמו. ה"אני מאמין" שלו דומה למשיחיות ההזויה ביותר.
צריך לראות את התמונה כולה. בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, הערבים מכריזים בריש גלי על כך שלפי דברי נביאם מוחמד יש לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים מאחורי העצים והאבנים, (אמנת החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ מינוי אישי של אבו מאזו): הנה ראו:
https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד אלו גזענות ולא מופת מוסרי. אפילו אריאלי המכשיר אויבים לא מצא אחד כזה.
לא צריך לחפש בכתובים, אפשר לשאול כל ערבי ברחוב והוא יגיד לך ברורות שהבעייה איננה כלל גבולות 67'. הבעייה היא גבולות 48'.
אז עם מי בדיוק ייעשה שלום?
יש לראות את התמונה ההיסטורית כולה. השטחים הכבושים ע"י הערבים המוסלמים (היום רק 13 מיליון קמ"ר – יותר מכל אירופה) היו ארצות נוצריות ובכולן המיעוט הנוצרי לא שרד.
האם מישהו סבור שמיעוט יהודי יוכל לשרוד בארץ תחת כיבוש ערבי-מוסלמי?
כדאי לזכור כי השטחים הכבושים ע"י הערבים היו גדולים יותר. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, היוונים, המלטזים, הגיאורגים, והארמנים, סילקו את הכיבוש הערבי ופרקו את ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות בכוח. (המצרים לצערם, לאחר 300 שנה של התנגדות, לא הצליחו, והכורדים גם הם טרם הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי).
הערבים-המוסלמים עצמם מעולם לא התנגדו לכיבוש הערבי והם פועלים מכוח דתם לחזור ולכבוש את מה שהפסידו והלאה מכך.
לא. העושה "שלום" מרמאללה לא יעשה שלום.
"אני מאמין" (5)
אני מסרב להילחם בפשיזם האיסלמו-נאצי משמע אני תומך
האקטיביסטית הפרו-איסלאמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, עדית זרטל, מתרעמת על כך שמבקרת הספרות של "הארץ ספרים", אבירמה גולן, רואה את ספרה "סירוב" כחסר רלוונטיות:
"לכתוב היום שהספר איננו רלוונטי זה לכזֵב," היא כותבת, "הטענה על חוסר הרלוונטיות של הספר 'סירוב' לרוח הזמן והמקום מעידה דווקא על הרלוונטיות העמוקה שלו." (עדית זרטל, "חפצון הסירוב הרלוונטיות העמוקה של חוסר הרלוונטיות של המצפון והסירוב", "הארץ ספרים", 15.1.19)
https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.6867058
והיא כמובן מאוד צודקת, הספר שלה בהחלט רלוונטי.
עדית זרטל מתנאה בעצמה כפילוסופית מוסרית. והמסקנה אותה אנחנו צריכים ללמוד מהרלוונטיות של פילוסופיותה אותה היא מציגה בספרה "סירוב" היא כזו:
בשעה שבניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, הערבים מכריזים בריש גלי על כך שלפי דברי נביאם מוחמד יש לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים מאחורי העצים והאבנים, (אמנת החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ מינוי אישי של אבו מאזו): הנה ראו: https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
ובשעה שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד אלו גזענות ולא מופת מוסרי – על צבא ההגנה לישראל לסרב להילחם, ועלינו להיכנע ולהיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי. (אם לא נושמד).
ה"סירוב" אליבא דזרטל להילחם בפשיזם האיסלמו-נאצי הקורא להשמדת ישראל והיהודים אינו מוסרי כלל. ה"סירוב" להילחם בפשיזם האיסלמו-נאצי משמעו תמיכה בו.
לזכותה של זרטל ייאמר שהיא אולי פשוט רק אידיוטית שימושית שאינה מבינה את המציאות בדומה לקודמתה, היהודייה גרטרוד שטיין, שתבעה להעניק להיטלר פרס נובל לשלום, ותמכה ב"סירוב" לכל פעולה נגדו, ונגד הנאציזם שלו.
סירוב להילחם בפשיזם האיסלמו-נאצי הוא תמיכה בו.
"אני מאמין" (6)
חרם נגד היהודים יביא שלום
קבוצת אקטיביסטים פרו-איסלמים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי פנו במכתב פתוח ל"אייריש טיימס" בקריאה לפרלמנט האירי להטיל חרם על היהודים ביהודה ושומרון. לפי אמונתם הצטרפות לחרם הערבי נגד ישראל יביא ל"שלום". קרי, כיבוש ערבי-מוסלמי
הרשימה לא מפתיעה. כמובן שלא נפקד מקומו של חוקר הפשיזם שנהפך לפשיסט, זיבגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל, ששימש בזמנו כיועץ לענייני טרור של מוחמד ערפאת ויעץ לו לרצוח יהודים ביהודה ושומרון. לזכותו ייאמר שכעת הוא רק תובע להחרים שם את היהודים ולא לרצוח אותם.
הנה הרשימה המלאה של המחרימים:
http://rotter.net/forum/scoops1/528396.shtml
ואנחנו נאמר כתמיד לכל המחרימים ובייחוד לאוטו-אנטישמיים: שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא" ו"האוחזים בחרם בחרם יאבדו."
לא נזכיר כאן את האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בחרם והמאיים על בן עזר בתביעה משפטית אם נכתוב עליו. וד"ל.
"אני מאמין" (7)
תיאולוגיה חדשה: מיהו הרוע המוחלט?
הדת הזורואסטרית מאמינה בדיכוטומית בין טוב לרע, כשעל האדם לסייע בהשלטת הטוב על הרע. העולם הגשמי נוצר כזירת מלחמה בין הטוב לרע.
הטוב בעולם נברא על ידי האל הראשי, אַהוּרַה-מַזְדָא (האדון חוכמה), הנקרא בפרסית אוֹהְרמַזד.
הרע בעולם נברא על ידי הישות הרעה, אַנְגרַה-מַניוּ, הנקרא בפרסית אַהְרֵימַן.
והנה כתב "הארץ" אלון עידן מפרסם תיאולוגיה חדשה על מהות הרע בעולם. ומיהו המסמל התגלמות הרע בעולם? מיהו האל הרע אַהְרֵימַן?
כמובן נתניהו.
"בנימין נתניהו הוא איש רע. הרוע שלו קשור להיעדר גבולות. לכך שהוא מסוגל לעשות הכול על מנת לקדם את המטרה העליונה: שליטה, כוח. לא מדברים מספיק על הרוע שלו. תמיד הרוע מוצג כאינסטרומנט, כחלק מאסטרטגיה, לכן נותנים לו כינויים אחרים ("נכלוליות", "יצר הישרדות"). אבל רוע הוא לא חלק מאסטרטגיה. רוע הוא רוע. דבר בפני עצמו.
"האיש שקישר בין צמד יועצי הרשע לבין האנטישמי ההונגרי (אורבן) הוא לא אחר מבנימין נתניהו. כי רוע נמשך לרוע, ורוע מזין רוע, ורוע מוזן מרוע. נסגר מעגל.
"נתניהו הוא איש רע. לכן גם בנו יאיר גדל להיות איש רע. לכן כל מי שסובב את נתניהו הוא רע. והרוע הזה כבר חדר למחזור הדם של הישראלים. הישראלים עדיין לא רעים כמו נתניהו, אבל כבר מקבלים את הרוע בשלוות נפש. ומקבלים את ההנחה שרוע הוא תנאי הכרחי לניצחון (גנץ). נתניהו צריך ארבע שנים נוספות כדי לטפטף עוד קצת רוע. כדי להשלים את הפרויקט הגדול שלו: נקמה בישראליות שגרמה למשפחתו לעזוב לאמריקה והקמת ממלכה יהודית במקומה."
(אלון עידן, "צריך לקרוא לדברים בשמם: נתניהו הוא איש רע שמפשיטים את בנימין נתניהו מכל בגדיו, זה מה שנשאר", "הארץ", 25.1.19)
https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/.premium-1.6869510
הבנתם? נתניהו הוא סמל הרוע – אַהְרֵימַן בדת הזורואסטרית, אבל יצא המרצע מהשק למה הוא נתפש כרע? כי נתניהו לפי אלון הוא בעד מדינה יהודית. (אולי הצגת הניגוד בין מדינה ישראלית ליהודית), ואם נתניהו הוא סמל הרע בתיאולוגיה של הדת החדשה של אלון עידן, אז מיהו אם כן הטוב? מיהו האל הטוב אוֹהְרמַזד? מיהו המסמל את הטוב? כמובן אלון עידן הוא המסמל את הטוב כי הוא נגד המדינה היהודית, ובעד כיבוש ערבי-מוסלמי.
תמיד לועגים לנתניהו על טענתו שהתקשורת עוינת אותו, מסתבר (כאן לפחות) שזו לא סתם פאראנויה, אלא מציאות.
שנאת נתניהו הלא רציונאלית היא פסיכו-פתולוגיה עמוקה שספק אם יש לה מרפא.
כמה רוע אפשר לבלוע?
"אני מאמין" (8)
נתניהו נאצי – היטלר
דוד פלמה, מקיבוץ כפר הנשיא הוא מנהל לימודים ו"מחנך" במדרשה למנהיגות, במכינה קדם-צבאית בגליל העליון. כ"מחנך" הוא משלב חינוך והוראה עם יצירה ספרותית, איור גרפי וציור.
פלמה המתנאה בהיותו בן לניצולי שואה "מחנך" את תלמידיו באמצעות קריקטורות המזהות את נתניהו עם היטלר ועם הנאציזם: הנה ראו:
(דוד פלמה, "איורי המחנך למנהיגות: נתניהו ובנט שואבים השראה מהיטלר", ישי פרידמן, "מקור ראשון" 22.1.19)
https://www.makorrishon.co.il/news/108945/
נשאלת השאלה: מדוע האקטיביסטים הפרו-איסלמים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי, מאשימים תמיד את ישראל בפשיזם, משווים תמיד את ישראל לנאצים, ומשווים תמיד את נתניהו להיטלר? הרי אם כבר – הרבה יותר הגיוני להשוות את ישראל ל-24 הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות מאשר לגרמניה הנאצית. מהי הסיבה לאובססיה הזו להשוות את ישראל דווקא לנאצים?
הסיבה כמובן פשוטה. האקטיביסטים הפרו-איסלמים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי אינם יכולים להשוות את ישראל לדיקטטורות הפשיסטיות הערביות מפני שהם תומכים בהן במאבקם לכיבוש ערבי-מוסלמי. ולכן עבורם הם סמל לשלום ולצדק. ממילא הצד השני הלא צודק – ישראל, דומה לנאצים.
שנאת ישראל ונתניהו הלא רציונאלית היא פסיכו-פתולוגיה עמוקה שספק אם יש לה מרפא. כבר אמרנו.
"אני מאמין" (9)
"שוברים שתיקה" תומכים באנטישמיות
ה"אני מאמין" של "שוברים שתיקה", הארגון הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, הוא שיש לחזק כל גורם התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי. לצורך זה הוזמנה לחברון טמיקה מאלורי, בת טיפוחיו של המטיף האנטישמי שחור הנפש לואיס פאראחן.
מאלורי נמצאת לאחרונה בלב סערה תקשורתית בארה"ב בשל הערצתה ללואיס פרחאן, מנהיג הארגון האנטישמי 'אומת האסלאם'. בעבר שיבח פרחאן את אדולף היטלר כ"איש דגול" ואמר על היהודים כי "כאשר אלוהים מכניס אותך לתנורים, זה לָנצח."
פרחאן גם נוהג לכנות את היהודים "אויב" ו"שטן" ולהאשים אותם בפיגועי ה-11 בספטמבר.
בנאום אנטישמי נוסף טען כי "היהודים שולטים בכל סוכנויות הממשלה ואחראים לכל הניוון שמגיע מהוליווד." באוקטובר 2018 הסירה פייסבוק סרטון מנאום שלו, אותו הקדיש ל"קהילה היהודית", ובו השווה את היהודים ל"טרמיטים". מובן אם כן שפרחן תומך בפיגועי התאבדות של מוסלמים נגד יהודים.
מאלורי, אורחת הכבוד של "שוברים שתיקה", כתבה על פרחאן: "הוא ללא ספק הגדול בכל הזמנים. תודה לאלוהים שהאיש הזה עדיין חי ועושה טוב לאנשים."
טמיקה מאלורי סיירה בחברון בלוויית מייסד "שוברים שתיקה", האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, יהודה שאול, ולדבריה יצאה מהסיור "מאד מוטרדת."
ממה היא מוטרדת? היא מוטרדת מכך שישראל עדיין לא תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.
(גלעד צויק, "החברה החדשה של 'שוברים שתיקה': אחת התומכות הגדולות של לואיס פרחאן", מידה 6.5.18)
להפסיק את ה-news Fake
בהזדמנות זו אני פונה פעם נוספת לעורך שיסיר את הכותרת השקרית:
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
[אהוד: לא מבין אותך. הדברים שלי מדוייקים במאה אחוז ואינם סותרים את שלך].
מדינת חמסטן בעזה אינה מפורזת. זה אמנם חלום יפה שתהיה, אבל רק חלום.
ייתכן גם תיקון: "למדינה פלסטינית מזויינת ביו"ש לעולם לא תסכים ישראל!"
הסבר: ישראל כבר הסכימה לקיומה של מדינה פלסטינית בעזה, מדינה פלסטינית שאינה מפורזת, אלא מזויינת (תרתי משמע) לכן אין לטעון ש"למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!" ישראל כאמור כבר הסכימה.
לכן טיעון כזה הוא news Fake, אנא שנה אותו.
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
אהוד: ישראל לא הסכימה עם קיום מדינת החמאס בעזה אלא עדיין נמצאת במלחמה איתה, מלחמה שטרם הוכרעה – לכן לא אשנה את דבריי הנכונים, שאינם "פייק ניוז" – רק בגלל הפלפול המתגרה שלך.
המושבה שלי
בהוצאת אסטרולוג, 2000
פרק שנים-עשר
סבא מאיים בשדים על החְנְיוֹקִים הירושלמיים
על מקום בית סבא וביתנו בנויים היום רבי-קומות. לצורך כתיבת הכרוניקה הישגתי מארכיון הצבא בגרמניה צילום-אוויר שנעשה מאווירון גרמני בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובו רואים בבירור, מבעד לזכוכית מגדלת, את המושבה ושדותיה ממעוף הציפור, גם את הבית והחצר של סבא ממש כפי שהיו באותו יום אביב מוקדם.
לרגע נידמה שאם יפשיר הזמן אשר קפא בצילום יתחילו האנשים הזעירים ללכת ברחובות ויהיה אפשר לחזות בחיים של אז כמו בסרט קולנוע ואולי גם כמו בדפים הדוקומנטאריים האלה, שאין בהם אפילו קורט דימיון, הכול מבוסס על תעודות וכתבים שמצאתי בארכיון המושבה ובארכיון המועצה הכפרית ואצל זיקני האיכרים. קצת לקחתי מ"הירקון שבלב", ספרו של בן-מושבתנו אלימלך שפירא, שאת עותקו שבידי אני שומר בכספת הבנק. דומני שלא נותרו ממנו אלא כמה עותקים נדירים ביותר.
לשם בדיקת פרטים היסטוריים אחדים הקשורים לכרוניקה האיכרית הזו הגעתי באביב האחרון לאחוזת ירנטון, ליד אוכספורד, המשמשת מרכז ללימודים יהודיים ועבריים. האסם של האחוזה העתיקה הפך לספרייה שבה שמורים הספרים, הארכיון ואוסף גיזרי-העיתונים הארצישראליים של הביבליוגרף החולוני גצל קרסל. קרסל חיבר את לכסיקון הסופרים העבריים וכתב עשרות ספרים ומחקרים ובהם גם את תולדות המושבה שלנו. מצאתי באוספו תיקים גדושים חומר על בני משפחתי שעימם היה מיודד, על זיקני האיכרים במושבה, ואפילו דברים שאני כתבתי.
לא קלה היתה עבודת המחקר והכתיבה בירנטון. מוקף הייתי בנשים צהובות-שיער שעורן לבן כחלב, בצלעיות מעושנות בטעם ברבקיו ובכוסות ענקיות של בירה מקומית, שהייתי שותה החל מצהריים בפאב המקומי הקרוי "ענבים". מצד שני, הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבה עלו בי שם רק בשעת הגילוח בבוקר, אבל לא יכולתי לעמוד כל היום מול הראי ולהתגלח. אילו דודי ההולל אלכס היה חי עדיין – מדי בוקר היה מתגלח באחד מארבעה תעריו, לאחר שהשחיז אותו הלוך-ושוב על פני רצועת-עור – היה מוצא ודאי גם על כך אימרה שנונה מאת אוסקר ויילד.
האחוזה היתה מוקפת עד קצה האופק שדות ירוקים של חיטה ושעורה, שדות צהובים של צמחי הקאנולה המשמשים לאצירת שמן, עצים מלבלבים במלוא פריחתם, ארנבות התרוצצו בשדות, סנאים טיפסו על העצים, ברווזים טיילו בדשא, כבשים וטלאים רעו באחו, הציפורים לא הפסיקו לנתר בכל פינה ושרו באוזניי מכל צמרת, דג זהב שמן כקרפיון, בן ארבע-עשרה, שחה במכל-מים פתוח מעלה ירוקת, אזוב עלה בגדרות האבן, רוח-הרפאים של משפחת ספנסר טיילה בלילות באולמות הגבוהים ובמסדרונות של בית-האחוזה הגדול – ככה ישבתי ועסקתי במחקר, לקול צלצולי ארבעת הפעמונים במגדל של כנסיית סנט ברתולומיאו בת אלף השנים, מול חלוני. נגינתם הזכירה לי את פעמון המושבה של נעוריי שהיה מבשר על סיום יום העבודה שלי בגן-הירק של דודי אלכס.
חיפשתי בספרייתו של קרסל את "הבלנית נכוותה" שכתב אלימלך שפירא – ולא מצאתי זכר לו, (אכן נשרף בידי הגולדשטיקים), גם לא לספריו האחרים, לבד מרשימת ביקורת על ספרו של שפירא "הירקון שבלב", שפירסמתי אני לפני שנים רבות בעיתון "הארץ" במדורי "ספרי דורות קודמים", ושאותה גזר קרסל ושמר בתיק של סבי, ואף הוסיף עליה בכתב-ידו הערה שיכולה לשמש מפתח למידת האמינות של הכרוניקה האיכרית שלי.
הוא, שהכיר את סגנון כתיבתי המיוחד, שאל אותי פעם בקולו הדק כקול אישה (כשהיה עונה בטלפון היו חושבים שזוהי אשתו), ובחיוך: "תגיד לי בן-עמי, בסופו של דבר, מה יותר קל לך בכתיבה, להמציא בעצמך או לגנוב מאחרים?"
ואני עניתי לו: "קרסל, הכי קל לי זה להמציא שגנבתי."
ענה לי: "לא, אצלך, אתה ממציא שהמצאת."
ואז, יום לפני שובי ארצה, מצאתי בארכיונו של קרסל דפים אחדים, שלא פורסמו מעולם, ושאותם שלח כניראה אלימלך לגצל מהירקון לחולון, בתקווה שיכלול אותם בספר היובל שכתב.
שם המסה: "ציד דגים בירקון". בקושי פיענחתי בה שני קטעים. קרסל הוסיף בעיפרון בשולי אחד מהם: "הסופר אלימלך שפירא נהג לכתוב בישיבה על גדת הירקון. הדגים הגדולים היו שטים ומתיזים טיפות מים בזנבותיהם. זו הסיבה שטושטשו קווי הדיו."
"זוכרני, מאותם ימים, שגרמנים ממושבת וילהלמה היו באים ביום הראשון לשבוע עם משפחותיהם, טף ונשים, בעגלות-עבודה רתומות לסוסים שמנים וחלקים שעורם נוצץ (כאלה כמעט שלא ניראו אצל בעלי עגלות יהודים), ושוטים ארוכים בידיהם. 'דייטשן מיט די לנגע בייטשען' היינו קוראים להם. הגרמנים עצמם היו גבוהי-קומה ומשופמים בשפמים גדולים וארוכים, כמנהג הימים ההם. היה להם... [כאן לא הצלחתי לפענח]. על-פי-רוב היו מביאים איתם קנים ארוכים עם חכות, בקצה החכה חוטי המעיים, שמהם מכינים דייגי החכות את החוט החזק והדק. היו אלה מיתרים כמו מיתרי כינור. מעל לחכה עצמה היה על-פי-רוב פקק קטן להציף את החכה, ואילו תחת החכה עצמה היתה משקולת קטנה של עופרת כדי שתשקע במים ולא תצוף למעלה. הדגים, כידוע, הם עם חשדן, וכל דבר שאינו מתקבל על הדעת ניראה בעיניהם חשוד, ודגי ארץ-ישראל פיקחים יותר מדגי ארצות אחרות. הגרמנים היו יושבים שעות על שעות במקום אחד על שפת הנהר, כמעט ללא תנועה, מעשנים מקטרותיהם ומהרהרים במה שמהרהרים, כאילו לא הדיג הוא העיקר אצלם אלא ההירהורים. הגרמניות עבות-הבשר וה... [לא הצלחתי לפענח] היו פורשות מפות לארוחת השדה החגיגית ופותחות את קנקני הבירה מתוצרת שרונה. הילדים, במכנסי-עור קצרים וכתפיות מצוייצות, היו מתרוצצים ליד העגלות ומשחקים מחבואים ותופסת. כאשר בגרו עלו יום אחד כולם כאחד על אונייה בנמל חיפה והפליגו לגרמניה כדי להתגייס לצבא הנאצי. [כאן צירף גצל פתקית בכתב-ידו: "הסופר אהוד בן עזר תיאר אותם בספרו "אנשי סדום"].
"שיטת דיג אחרת ראיתי אצל הרועים הערבים, שהיו באים מעבר הנהר להשקות את עדריהם בימי הקיץ. הם היו אוהבים לשחות הרבה במים, אם כי צורת שחייתם היתה פרימיטיבית וגסה. פעם ראיתים זורים על פני המים אבקה לבנה, ובעצמם מתרחקים מהמקום במורד הנהר כדי כמה עשרות מטרים ומחכים. לא עברה שעה ארוכה והנה צפו דגים על פני המים ונסחפו עם הזרם. כרגיל שטים הדגים כשגבם למעלה ובטנם למטה, ואילו עתה שטו כולם כשבטנם למעלה וגבם למטה במים. משמע שהם מתו או הורעלו!
"בימים ההם עוד לא היו היחסים בינינו לבין הערבים מתוחים כפי שהם עתה, והיו לנו שיחות די ארוכות וגם התחרינו בשחייה. נערי הרועים סיפרו לי שקנו ביפו, בחנות לצורכי דיג, אבקה בשם חוז, עירבבו את החוז בקמח דורה, ואת התערובת זרו על פני המים. הדגים עטו על מאכל התאווה, השתכרו, איבדו את שיווי משקלם, לא שלטו יותר בעצמם והתהפכו בגלל המשקל הרב של בשר הגב ובשל שלפוחית השחייה שבבטן. הנערים, שחיכו לדגים במורד הנהר, קפצו למים בכל פעם שראו כמה דגים שטים לעברם. השלל כלל לא היה קטן והם אספו רק את הגדולים. בקטנים לא נגעו ואלה נסחפו עם הזרם הלאה. אמנם, היה עליהם לפתוח מיד את בטנם של הדגים ולהוציא את מעיהם כדי שהחומר המשכר לא יישאר בבשר הדג זמן ארוך מדי. יש הקוראים לחוז בשם אבהאר, המערפל, היוצר ערפל של שיכרון. האבקה אינה תוצרת חימית אלא אורגאנית והיא מופקת מפרי טחון של פירות השיח הנקרא בלטינית סטירקס אופיצינליס, ובעברית... [לא הצלחתי לפענח]. הצמח ארסי ומשום כך משתמשים בו לצורכי רפואה. לא כל חלקיו ארסיים, הרעל מרוכז בעיקר בפירות הזגוגיים."
אני יודע שהנייר יקר ומוטב היה שהוצאת הספרים, במקום לבזבז אותו על כרוניקה עבה שאסף בן-איכרים דור שלישי ישיש כמוני, היתה מקצה דפים אלה לספרות העברית החדשה ולמבקריה, שאם אחוז אחד מספריהם וממאמריהם ישרוד בעוד מאה שנה, יהיה אפשר לומר שזו היתה שעתה היפה ביותר, ושמעולם לא היו אנשים רבים כל-כך חייבים הרבה כל-כך לאנשים מעטים כל-כך עד שאפילו תור הזהב של השירה העברית בספרד יחוויר לעומתם.
אך חשבתי שאולי אם פתאום גם בעוד מאה שנה מישהו יתעניין בדיג גרמני בחכה ובדיג ערבי באבקה בירקון, הוא יודה לי על כך ששימרתי שני קטעים ממסתו של הסופר המינורי אלימלך שפירא. אין גבולות לדמיון אבל המציאות היא חד-פעמית. "אל תאמין לסיפורי זקן שכל בני-דורו כבר מתו," אומר פתגם ערבי. הפילוסוף היווני אריסטו אמר כי לעבר ישנה התכונה שגם האלים אינם יכולים לשנותו. המשורר הגרמני גיתה שם במחזהו "פאוסט" בפי מפיסטו את המילים: "אפורה כל שיטה, תיאוריה, וירוק עץ פז החיים לעד!" יש גברים עם קילע, שמגיע להם עד הברכיים.
אלה היו ימים.
סבא הגיע באונייה שעגנה מול יפו, ירד בסירה לחוף, ולמוחרת קם מוקדם בבוקר והלך ברגל לירושלים. בטרם חשיכה הגיע לכותל, שהיה במצב עלוב, סביבו רק שממה וחורבן, ויהודים עניים מקבצים נדבות.
סבא פרץ בבכי.
שנים מעטות התגוררה משפחתנו בירושלים, עד שקנינו את אדמות המושבה, ליד הירקון.
בין האנשים שסבא הכיר בירושלים היה יהודי בשם אהרון פראנצויז, מאלזאס. את שם משפחתו לא זכר סבא, כי הכל הכירוהו בשם פראנצויז, הצרפתי.
בהיותו בחור צעיר שירת אהרון בתור קצין בצבא נפוליון בונאפרטה. כאשר סבא פגש בו, היה אהרון פראנצויז אחד מארבעה או חמישה אנשי-הצבא האחרונים שנישארו בחיים מצבא נפוליון.
באחד הימים עגנה ספינת-מלחמה צרפתית בים יפו, רב החובל והקצינים ירדו בסירה לחוף ומשם עלו לירושלים כדי לבקר את אהרון פראנצויז. הוא לבש לכבודם את המדים העתיקים שלו עם הכותפות והדרגות של קצין נושא-הדגל בגווארדיה, ממש כפי שניצב בשעתו בשורה לפני נפוליון. הוא היה כה רזה בזקנותו, שהמדים שוב התאימו לו. רב-החובל והקצינים ערכו מיסדר בסימטה הקטנה ברובע היהודי, היכן שגר פראנצויז.
"הם שרו לכבודו את ההימנון הצרפתי, תקעו בחצוצרה, אהרון הפליץ," דייק סבא בסיפורו כשהוא ניצב זקוף בפניי ומחייה את החגיגה ההיא, "ובפה רועד וחסר-שיניים גימגם בצרפתית תודה נירגשת. הקצינים הצדיעו לו ורב-החובל השאיר בידיו מתנת כסף מטעם הרפובליקה."
אשתו הראשונה של סבא, בירושלים, היתה אלמנה, מבוגרת ממנו.
שודדים ערבים רצחו את בעלה, והיא נותרה עם יתומה קטנה. אך היתה אישה עצמאית שאינה זקוקה לקיצבת החלוקה של "כולל שומרי החומות". היא חכרה טחנת קמח, התמקחה עם הפלחים המביאים חיטה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות הסוסים ההולכים במעגל ומסובבים את אבן-הריחיים.
ביום נישואיו הלבישו את סבא אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטאן עשוי משי דמשקאי, חגורת משי משובצת, ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שיער. כל קרוביו ומכריו סברו שמעתה נרתם הבחור-הפרא בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.
האלמנה קיוותה שבעלה ייעשה לתלמיד-חכם ולרב, והיא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו ואת הילדים, וכי בזכות התורה שילמד – תזכה גם היא בחלקה בעולם הבא.
אך סבא לא הסתגל. הוא אהב לבקר בספריה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, שם ישב, מעשן את מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הקלאסיקה, שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים מווירטמברג. הוא נפגש עם חבורת המשכילים בירושלים, שהיו קוראים עיתונים עבריים הבאים מחוץ-לארץ, משחקים שחמט או לומדים תנ"ך כדרכם חובבי-ציון, שרואים בו את ספר-הספרים הלאומי וההיסטורי שלנו, ולא פרק של פרשת השבוע בטקס התפילה.
עבודת השדה משכה את ליבו של סבא, שריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מהטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר בחוצות העיר כאחד מן ה"שבאב" המקומי, כשהוא מדגדג את הסוס בשוט העשוי עור, שאותו קיבל במתנה מאיכר טמפלרי ברפאים. או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלאחים ופולח תלמים בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה חוזר ברכיבה, שזוף מן השמש ומתגעגע לשדות הרחבים של ימי נעוריו בהונגריה.
האישה הרתה ממנו אך יחסיו עימה התערערו עוד בטרם ידע על הריונה. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והתרפק עליה בלילות וליטף את גופה, והיא, שכבר היתה אשת-איש, הדריכה אותו בבית-סתריה ובחמודות-גופה והיתה מאושרת בו. אך היא לא הסכימה שיעסוק בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב את ירושלים ולהיות איכר במושבה העברית הראשונה, העומדת להיווסד. כאשר הגיע המצב למשבר, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה לסבא, ותבעה שיכריחוהו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על בעלה הצעיר שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!
סבא, שנלחץ על-ידי קרובי אשתו, מצא דרך להתל בהם.
מדי בוקר החלו ניראים עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני אבק הקמח האפור שכיסה את רצפת הטחנה. סבא התפאר כי בכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולות בלילות אשר כתוצאה מהן הסוסים עייפים ושטופי-זיעה מדי בוקר, אף שהם קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שהיו בתחילת הערב – וזה סימן שסמאל וחברו השד ביליד בן הנאד משתעשעים בסוסים ומריצים אותם כל לילה. ואולי אלה לילית ונעמה השדות החצופות, שרוכבות ערומות על הסוסים בלילות עד שמפיותיהם ניתז קצף לבן וגופם מרטט וזרמתם אוזלת כי השדות ניסו להרות מהם וללדת סוסי-אדם!
סבא התחיל ללון בטחנת-הקמח ולא רק שלא ניזוק מן השדים אלא יצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי אחד הסוסים סביב חומת העיר וגרם להם הזעה יתרה.
תעלוליו הוציאו לו שם של פורץ-גדר ומחלל שם-שמיים.
ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, וניסו להרביץ בהם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש.
שמועות מבהילות הילכו בעיר על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה וחברים בארגון סתר "הבונים החופשים" שמטרתו לקעקע ולהרוס את חומות הדת.
סבא וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ולא נכנעו. סבא צעק לעבר מנהיג המרביצים:
"יום יבוא ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"
"שייגעץ! טריפע!" חירף אותו הלה. "צריך להלקותך בפומבי בחצר 'החורבה' ולבזותך – על מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה!"
סבא שב לביתו נרגז וסוער, אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של האישה, ששמע התיגרה הגיע לאוזניהם והם החליטו ללמדו לקח. הוא נתקל במקהלה של חרפות ואיומים.
אחד נגד רבים נלחץ סבא אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מן המבקשים להכותו, מן החניוקים או ה"שחורים", כפי שכונו במשפחתנו. אז ניגש לחלון ואיים:
"אם לא תרפו ממני אפתח את החלון – והשדים ורוחות-הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית 'הבונים החופשים' – יתפרצו פנימה וייאחזו בשערותיכם!"
האיום פעל, בחדר פרצה בהלה, הקרובים הירפו מיד מסבא והסתלקו.
לאחר ימים אחדים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו, ושילך לכל הרוחות עם חבריו הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות בארץ הקודש כפר עברי, כמו העראבערס, ולהושיב בו עובדי-אדמה יהודיים!
יום אחד, לאחר שסבא התגרש מאשתו, אך מבלי שידע עדיין על הריונה, התאספה בירושלים החבורה של מחפשי הקרקע כדי להקים את המושבה שלנו. לאסיפה בא סבא, הצעיר בחבורה, יחד עם אביו.
בעוד החברים יושבים ודנים במשלחת העומדת לצאת לחקור את טיב האדמות המוצעות למכירה, משך את אוזנו של סבא קול שירת נערה, בשפה הונגרית, שנשמע מן החדר הסמוך:
"ביער העבות, בדשא הירוק, / תשכון ציפור מרהבת עין, / ירוקות רגליה וכנפיה – שני, / לי תצפה שם, / נא חכי, ציפורי, ואבוא..."
המנגינה והמילים היו של שיר-עם עתיק של יהודי הונגריה, שאביו היה שר לו בילדותו, ורק השורה האחרונה בו היתה מושרת בעברית.
סבא יצא מהחדר, ובעוברו במסדרון צירף את קולו לנערה, עד לשורת הסיום בעברית:
"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"
הנערה השתתקה בפתיעה, ופרצה בצחוק חנוק. מיהו המצטרף אליה בהונגרית ויודע כמוה את השורה האחרונה בעברית?
קולה היה ערב, כך גם קולו של סבא, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף למד מהם לנגן בכינור.
סבא עצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג שבחור ובחורה לא-נשואים ייפגשו בחופשיות. הדבר נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור לו שהרי קול שבאישה – ערווה.
מה עוד שלאחר פרשת הגירושים הכפויים מאשתו, שרק לאחריהם נתברר שכבר הרתה לו, ובעקבות השמועות על קשריו עם השדים ועם ספרי ההשכלה שמתנגדים לדת – לא היה לסבא שם טוב בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות.
אך למזלו היתה גם הנערה בת השש-עשרה – גרושה!
על כך שסבתא בת השש-עשרה היתה גרושה בנישואיה לסבא – לא דיברו מעולם במשפחתנו. הסיפור היה בגדר סוד כמוס ונורא כל-כך, שאפילו כתובתה לא נמצאה בבית סבא במושבה. לצורך כתיבת הכרוניקה הצלחתי להשיג אותה בדרכים שהשתיקה יפה להן. היא הוסתרה כל השנים אצל קרובי משפחתה בעדה החרדית בירושלים, ואין זה קל לחדור אליהם. אבותיהם לקחו חלק בייסוד המושבה שלנו. הדור השני והשלישי היפנו עורף לחיבת ציון ולציונות, ומהם קמו המנהיגים הקנאים של "נטורי קרתא". השכונה שלהם "בתי אונגארן" כונתה בשם "חארת אל מג'אנין", שכונת המשוגעים, בגלל האופי הרגזן והקנאות המטורפת של דייריה.
בכתובתה סבתא אינה מכונה בתולתא, בתולה, ולא איתתא, אישה (שכך מכנים מי שאינה בתולה, כי אולי נאנסה או שירכה דרכיה או שהיא גרושה), וברור שלא ארמלתא, אלמנה – אלא נכתב שם במפורש שסבא: "אמר לה להדא מתרכתא הנקבה..."
הנקבה הגרושה!
האם השיאו אותה בילדותה ליהודי מבוגר והיא מאסה בו וברחה לבית-הוריה?
לפי הידוע לנו על משפחתה, על היחסים היפים שהתרקמו בין סבא לסבתא משעה ששמע אותה שרה, ועל הקשרים שהחלו נרקמים ביניהם בעזרת קרובת-משפחה ששימשה כשדכנית – לא ניראה שכך נהגו בסבתא.
כניראה השיאו אותה בנישואי ילדים, כדי להגן עליה מהשכנים המוסלמים. סבתא היתה נערה יפה, ולמשפחה יהודית לא היה קל לגדל בת פורחת, בעלת גוף נהדר, המושכת תשומת-לב ומעוררת גברים בעצם הופעתה – לא בסביבה הנוצרית באירופה, שממנה באו, ולא בסימטאות ירושלים, שבהן המוסלמים התאנו ליהודים, זכרים ונקבות, היכו אותם ופגעו בהם לעיתים קרובות.
באירופה היתה נהוגה בשעתה "זכות הלילה הראשון" של הרוזן, בעל-האחוזה, על הכלות של נתיניו, בוקע ראשון באדמת הבתולים שלהן. הנתינים, נוצרים כיהודים, היו קובעים את נישואי בנותיהם לתקופות שבהן האדון מתהולל בפריס, אך אם לא כיוונו נכון, היו אלה לא רק מתבתקות תחתיו בקול בכי מר אלא גם נדבקות בעגבת שלו.
ואילו בירושלים היה יכול מוסלמי עשיר ובעל-השפעה לומר לשכנו היהודי שבתו הצעירה מצאה חן בעיניו, והרי הידידות בין המשפחות עמוקה היא, ומדוע לא תתווסף גם הבת על שאר נשותיו, ויחוזק הקשר פי כמה וכמה?
ואיך אפשר להעליב ידיד, לרוב תקיף ולפעמים גם מאיים במתק-שפתיים, ולסרב לתת לו או לבנו את בתך לאישה?
מחתנים אותה בעודה ילדה עם ילד יהודי בגילה. והתשובה, מבלי להעליב את המוסלמי, היא: "לכבוד גדול ייחשב לי לתת לך את בתי לאישה, אך מה לעשות והיא כבר נשואה?"
על כך נאנח המוסלמי החמדן, ומוותר.
פורץ גדר, גרוש, "פסול" ומשכיל, זכה סבא בסבתא אולי משום שגם בה היה "כתם" – גרושה. לפני שנים רבות אמר לי אחד ממנהיגי העדה החרדית, שהיה בן-דוד של אבא מצד סבתא: "כאשר נתנו את סבתך לסבך לאישה – היה מחסור בגברים בירושלים!"
וכך שתי נשותיו של סבא השובב, האחת היתה אלמנה ואם, והשנייה גרושה, ואולי לא זכה בחייו בבתולה, אלא-אם-כן נישואיה הראשונים של סבתא, בעודה ילדה, לא מומשו מעולם.
וישנה דרך אחרת לסירוב, והיא נהוגה בקרב המוסלמים ובקרב אחינו במושבות העבריות, שלמדו משכניהם, אבל לשמה צריך כוח רב יותר משהיה להוריה של סבתא בירושלים.
לאחר שסוסתו היקרה נגנבה, הגיע ראש השומרים שלנו, שיח' איסחאק נורדאו, לסביבות באר-שבע, אל השיח' איברהים אבו-רגאייג, שממנו קנה אותה.
"איך אוכל להודות לך על טרחתך הגדולה למעני ולמען הסוסה היקרה לשנינו? הלא אנחנו כמו משפחה אחת!" אמר שיח' איסחאק לשיח' איברהים בתום השיחה הממושכת.
"וואללה, יא שיח' איסחאק, הוצאת מילים מפי! הלא כך בדיוק אמרתי לעצמי, מדוע נהיה מחותנים רק בסוסה ובצאצאיה? שמעתי שאללה יתברך חנן אותך בבת כלילת מעלות, הייתי רוצה מאוד להשתדך איתך, ושתיתן את בתך לחסן בני..."
שיח' איסחאק שלנו הסתכל עליו ואמר לעצמו: "אני אתחתן איתך? לחסן שלך אתן את בת-ציון שלי לאישה? שתחיה כאן באוהל? הלא כל המושבה תצחק ממני! זה יותר גרוע מאשר לקחת קדיש, סוס עבודה פשוט, ולהרביע ממנו סוסה אצילה. על מה אתה מדבר בכלל? איך אתה מעז?"
אבל הוא ידע שלא מן הנימוס לומר זאת, ולכן השיב: "וואללה, שמע, זה כבוד גדול בשבילי שאתה בא ומציע שבנך חסן ישא את בתי. להגיד לך, לאמיתו של דבר, אבל את האמת – וואללה, זה היה צפוי! אני, לא הופתעתי. אני ידעתי שביום מן הימים, אינשאללה, זה יבוא. והייתי שמח יותר אם זה היה בא לפני חודש."
"מה קרה בחודש האחרון?" נדאג אבו-רגאייג.
"בחודש האחרון בא בן-דודי והודיע שבנו רוצה לשאת אותה. התחלנו לדבר, אני לא צריך להגיד לך שלבן-דוד יש עדיפות בנערה. אנחנו אפילו דיברנו על המוהר שהוא ישלם לה – חמישים אלף לירות מצריות..."
"חמישים אלף לירות? מה אתה מדבר? מאיפה אני אביא?"
"רגע אחד, אל תתייאש. הלא משפחה אחת אנחנו. דע לך, שהעניין עוד לא סגור," שיחק שיח' איסחק שלנו במקטרת שבפיו, כמתייעץ בה שעה שהוא מעלה עשן כחלחל.
"לא סגור? אולי זוהי רק נקודת התחלה? לפעמים האחד מבקש, אבל השני עוד לא הציע..."
"שמע, שיח' אבו-רגאייג, וואללה שזה לא הוגן מצידך. אתה רואה, אתה נוהג בי כבן-בליעל. אתה בא ואתה רוצה את בתי, ואתה שומע סכום של מוהר ואתה נבהל, ואתה נרתע. תגיד לי, מה חשבת, שאתה הולך לקנות משהו בשוק הגרוטאות? שסחורה גנובה אני מציע לך? אתה רוצה לקחת אותה במחיר של סוס גנוב, ואילו במוהר מכובד אתה אפילו לא מוכן לדבר על זה? בוא נעזוב את השאלה אם יש לך או אין לך את שווי המוהר. שמעת סכום כסף ואתה אומר – לא בא בחשבון!? אתה יודע מה, אני מצטער שבאתי הנה. לא מצמרך ולא מצאנך. זוהי חברות? כך מדברים ביניהם מחותנים?"
"שמע יא אחי איסחאק, אני באמת מצטער, אני לא התכוונתי לפגוע בך. וואללה, בתך לא תסולא בפז. ואילו היה הדבר בהישג-יד, אנחנו היום היינו כבר יושבים ומברכים על המוגמר וקובעים תאריך לחתונה, אבל מאיפה אקח את החמישים אלף לירות? הלא אם אני אמכור כל מה שיש לי, זה לא יספיק. לא התכוונתי חלילה לפגוע בבתך, להיפך, התכוונתי לומר לך שאם היא נישאת במוהר כזה, אז אני חייב לפנות את הדרך, זה הכל. אם נעלבת, אני מתנצל."
"טוב, אתה יודע מה, בוא אל תדחה אותי על הסף. נחכה שבועיים. אתה תגייס, תראה, מה האפשרויות שלך. אני אראה באיזו מידה בן-דודי עדיין עומד על דעתו, ונדבר בעוד שבועיים-שלושה. הלא הילדה רק בת שש-עשרה, חיכית שש-עשרה שנה, תחכה עוד שבועיים."
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
שמואל גילר
בתי הבושת של יפו
מדריכי הסיורים ביפו מצביעים על 'רציף העלייה השנייה' הסמוך למועדון 'אריאנה' לשעבר, כמקום בתי הבושת של יפו בראשית המאה העשרים. הם מצטטים את סיפורו של נחום גוטמן בספרו 'בין חולות וכחול שמים', ובו תיאור צבעוני של הנשים בריאות הבשר הנודפות ריח בושם, שספקו את שירותיהן לחיילים בריטים המגהקים בריח בירה. [י. ינון. "סביב כיכר השעון". עמ' 159]. גוטמן תיאר את הנשים הניצבות בפתח בתיהן בציור אקוורל משנת 1926. זיהוי מקום הרובע בספר 'מסביב לכיכר השעון' התבסס על זיכרונות איתן בלקינד שתיאר את הדרך היורדת מכיכר העיר אל הים ואל בתי הזונות. בחינת תוואי הדרך וציור גוטמן מלמדים כי הזיהוי שגוי, וכי בתי הבושת לא היו סמוך למועדון הלילה, אלא דווקא בבית ששימש כבית החולים היהודי הראשון. מציור גוטמן ניתן להבין כי הוא מתאר את מראה מדרון רובע אירשיד אל חוף הים מכיוון צפון לדרום. ניתן להבחין בנשים המתרחצות, ואכן החוף שימש לרחצה. בפינה הימנית של הציור מופיע רמז למדרון העיר העתיקה. התחקות אחר תיאור הדרך בזיכרונות בלקינד, וצילומי חוף אירשיד, מוליכה אל בתי הבושת.
המקום בו ניצב היום מועדון אריאנה לשעבר והכביש היורד לנמל שינו את פניהם בנובמבר 1933, כשעיריית יפו סללה את דרך הגישה הצפונית לנמל והרסה את הבתים העתיקים שהיו במקום. בין השאר נהרס גם חאן העיר העתיק שנבנה בידי מושל יפו מוחמד אגא אבו-מחמוד המכונה "אבו-נבוט", בראשית המאה התשע-עשרה. גם הבניינים במורד הרחוב נהרסו כדי להקים את קיר הים החדש התומך את הכביש המוביל לנמל. רובע בתי הבושת לא היה ברחוב זה, אלא ברובע אירשיד מצפון לכיכר השעון. הבית השמאלי בציור גוטמן מרמז על מיקום בתי הפרוצות. נראים בו שני גרמי מדרגות המובילים לדלת הכניסה של הבית. סקירת חוף רובע אירשיד בצילומים מתקופות שונות, מלמדת כי רק בית אחד תואם את מראה הבית והמקום בציור גוטמן; הבית ששימש כבית החולים היהודי הראשון 'שער ציון', שעבר מהמקום בשנת 1899 למקומו החדש בשכונת 'יפה נוף' בצפון רובע מנשייה. הבית צויר בידי אליהו שייד, ["יפו בראי הימים". מוזיאון הארץ תל-אביב. עמ' 204]. נציג הברון רוטשילד, צייר מחונן שסיפורי נאפופיו הילכו במושבות הברון.
כשעזב בית החולים את המקום, השכיר בעליו אגא יוסוף את המקום להלל אראנאוו שפתח בו את בית האורחים 'הוטל רוסיה' (השקפה, 27.10.1905). בשנת 1909 הוא מתפרסם בעיתון 'חבצלת' כ'האטל עזרא' של עזריאל ליבערמן (חבצלת, 21.5.1909). מצב הבית ששכן על קו המים הלך והדרדר במהלך השנים והפך למשכן פרוצות. אהוד בן עזר ראיין את נחום גוטמן ושמע ממנו על נסיבות ציור בית הזונות; כשהגיעו חיילי הגדוד העברי מאימונים במצרים, הוא וקורפורל לוי שקולניק (אשכול) הוצבו לשמור על בית הזונות במנשייה, שבחזיתו השתרך תור של חיילים בריטים ואוסטרלים מגהקים מבירה. שקולניק עיין בספרוני ספרות קלסית, ואילו הוא צייר את מראה הבית. לדבריו, המדאם בעלת הבית הייתה יהודייה כשרה רחבת ירכיים שנהגה כל הזמן למלמל: "אם ירצה השם". הבנות לא היו יהודיות, אלא תורכיות וערביות (אהוד בן עזר, 'על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של גוטמן', עמ' 7).
רוב בתי רובע אירשיד ומנשייה נהרסו בשנות השמונים בידי עיריית תל-אביב כדי לפנות מקום לפארק ולטיילת החוף. רובע בתי הבושת של יפו טמון היום מתחת למסעדת 'גולדמן בחצר' ומגרש החניה הסמוך לה, ואילו הפוסעים על הטיילת בחזית מועדון 'אריאנה' לשעבר, צועדים על מקום חאן העיר של יפו בשלהי התקופה העות'מנית.
בית החולים 'שער ציון' הראשון בציורי שייד וגוטמן על חוף אירשיד 1942
* * *
אהוד,
קראתי את סיפורך על ג'וואד מוסתקים. מהנה מאוד.
אני מצרף כאן את סיפור בנו עלי, ואת סיפור בית הזונות בציורו של גוטמן. אתה סיפרת לי בעבר על המשפט שהיה שגור בפיה.
אגב, כשקראתי אצלך במה עסק אביו של עלי, ברור לי כיצד צבר עלי את רכושו.
בברכה,
שמואל גילר
אהוד: למיטב זיכרוני אכן השתמשתי בשם מוסתקים, הקשור למשפחה הידועה ביפו, אך הדמות שעליה ביססתי את סיפורי על ג'וואד מוסתקים ב"המושבה שלי" היתה של ביריון יפואי והוא – "עלְייווה, ראש בריוני העטארין, המפיל חיתיתו על כל יפו." ("התלם הראשון", עמ' 80) – שסבי התעמת עימו במטר מהלומות, כמסופר בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", ולכן דמותו ב"המושבה שלי" – אינה עדות היסטורית על משפחת מוסתקים.
ועוד מקור לדמות הבידיונית שלי הוא אחמד אלחאמד השודד, שעליו מספר סבי: "ביום מן הימים, בהיותי ביפו, פגשתיו במקרה, באחת ה"שַכְּנות" (השכונות) פנים אל פנים. הוא הוציא מיד את ה"שבריה" (פגיון), אבל עלה בידי לקדם אותו, חבטתי בין עיניו מכה אחת באגרופי ולא יספתי. הוא נפל מתעלף. גם עצם מאצבעותיי נשברה. מיד התקהלו מסביב המון ערבים ובקריאתם הידועה "אל יהודי קטל אל מסלם" תפשוני ויסחבוני לסראיה (בית הממשלה)." (שם. עמ' 73).
ואילו הסיפור על הרכיבה של סבי עם ג'וואד מוסתקים בכפר שיח' מוניס אירע עם השיח' של כפר סומיל. (שם. עמ' 80).
לכן, שלא כבספריי ההיסטוריים והביוגראפיים – כל הדמויות בסיפוריי הבידיוניים, גם אם הן נושאות שמות היסטוריים, הן בחלקן הגדול פרי הדימיון.
כך למשל כל המובאות שמצטט דודי אלכס מאוסקר ויילד ב"המושבה שלי" הן בדיות שכלל לא נאמרו על ידי ויילד.
ואילו דודי אלכס הוא צירוף של שלושה דודים אמיתיים שהיו לי בפתח-תקווה: ברוך בן עזר ראב אח של אבי, יחיאל ליפסקי אח של אימי ופלטיאל נוביק שהיה נשוי לאחות של אימי – וכמובן בתוספת הרבה המצאות מן הדמיון.
על רובע הזונות ביפו סיפר לי נחום גוטמן בספר שכתבתי מפיו "בין חולות וכחול שמיים".
* * *
נחום גוטמן
מתוך "בין חולות וכחול-שמיים"
1980
הגדוד העברי הועבר ממצרים לארץ-ישראל, ובין יתר התפקידים הוטל על הפלוגה שלנו לשמור על רובע בתי-הזונות אשר לחוף ימה של יפו. היתה שם שורה של בתים ורדים, שעל רקעם בלטו הזונות בשמלותיהן, שהיו עשויות בצבעים חריפים. זונות בכותנות קצרות וּורודות. מגלות שוקיים וירכיים שמתמשכות ועולות למקום חיבורן, מניעות עכוזים, מנפחות את היקף גופן, והן גלויות-פנים. והגברים מדברים אליהן בכבוד ובמאור-פנים.
כשנודע לי מפי חבריי שהם נשלחים שמה לשמירה, הפצרתי מאוד בסרג'נט שישלח גם אותי. כל זה היה בעיניי הווי מיוחד, שלי היה ידוע רק מתוך קריאה באמיל זולה ובג. שופמן, ומאותו ביקור קצר שנסתיים במקלחת מי-סודה בקהיר.
הנה ציור שעשיתי: אישה ביפו, המזמינה אורחים מבעד לחלון. הקירות ורודים. סביב החלונות מסגרת לבנה, רחבה, עשוייה אבן. ומרפסת קטנה מול פתח הכניסה, אליה מובילות מדרגות דו-צדדיות. הזונות עומדות בחלון, בבגדיהן הצבעוניים, משעינות את חזיהן הרוּויים על האדן, וקוראות בקול רם לחיילים המסתובבים בסימטה.
על הבית הזה שמרנו בפקודה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי. אנחנו ישבנו בפנים (וזאת כמובן אין רואים בציור) – במסדרון אשר בו פתחים לכל החדרים הצדדיים. שם, ליד שולחן קטן, היה מקומנו. ותפקידנו – להודיע לחיילים הבריטיים שנכנסים פנימה כי המקום הוא – "Out of Bonds" – כלומר, מחוץ לתחום. מובן שהשתדלנו לא לבוא לידי קונפליקטים מיותרים עם החיילים הבריטיים השיכורים, וייצגנו בצורה אילמת את החוק הצבאי של ממשלת הוא-מלכותו.
כך ניתנה לי בפעם הראשונה בחיי ההזדמנות להתבונן מקרוב בחיים אשר עד כה רק קראתי עליהם, אבל לא חייתי אותם. ידי נשתלחה מיד לנייר ועיפרון, ולצבעים, וכל התמונות שציירתי אז, ובשנים שלאחר מכן, בהן מופיעות נשות-התענוגים מיפו – מאותו הווי צמחו, והודות לאותו פרק זמן.
[הערה מאוחרת: מבקר האמנות החשוב הבקיא בתולדות התקופה, גדעון עפרת – סבור שגוטמן צִייר זונות, נשים ערביות ערומות – בפרדסי יפו. יש לשער שבאותו מעמד גם עמדו הדודים שלהן ומחאו לגוטמן כפיים ואולי גם משכו בזרנוקו. זה בדיוק מתאים לבקיאותו של עפרת ברוח התקופה ההיא! – אב"ע].
ולא פעם ישבנו במשמרת על המדרגות, בחוץ. אשכול קורא בספר, הוא היה קורא הרבה, וה"אוניברסלקות" לא משו מכיסי מכנסיו. ואני התבוננתי בנשים. הוא כובש פניו בספר, ואני מצייר את מראות יפו. הרובים מונחים בצד, מיותרים, חן של צניעות נסוך עליהם. מחדר-המבוא עולה ריח מעוּבּה של בּוֹשׂם, הבל גופותיהן של נשים בריאות-בשר, וחיילים בריטיים עוברים על פנינו בחיוך אווילי ועצוב, ומגהקים ריח בירה.
אחד הבתים, אגב, היה בבעלותה של יהודייה מהונגריה, שהיתה עוטפת את ראשה במטפחת, מדבר ביראת-כבוד רבה על בעלה, ומלווה כל משפט מדבריה ב"אם-ירצ'השם". הנערות היו מבנות-ישמעאל.
[הערה מאוחרת: בעקבות ההווי המתואר כאן כתבתי את סיפורי "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", שגם כלול ברומאן "המושבה שלי". – אב"ע].
לא חשבתי שבית-הזונות הוא עולם תחתון, ואילו אני שרוי בעולם עליון. המראה מסביבי היה יכול להיות סימפאטי או לא, אבל אלה היו החיים. העולם פקח עיניים לפניי. אל מול ההווי שהיינו נתונים בו במחנה הגדוד, ובשמירה על מחנות השבויים התורכיים והגרמניים – ראיתי טעם מיוחד בשמירות אלה ביפו. למרות הבחילה שהן עוררו לעיתים בלב אנשים צעירים כמונו, הנתקלים לראשונה בהווי אירוטי גס ומעורטל מכל רגש – הנה התחלתי להבין גם את מידת האנושיות שמתקיימת בכל חברה.
המשונה הוא, שכאשר היינו נפגשים בשומרים בריטיים, היו הם מתבוננים במתרחש סביבם בחיוך מפוכח, ציני; בעוד שאנחנו, הארצישראליים, קיבלנו את המראות הללו בחיוך של הבנה, שבאה לנו, אני סבור, מתוך קריאה בסיפוריו של שופמן, שהרבה לכתוב על זונות.
נחום גוטמן
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"בראי הדורות"
ל-ח. מ. מיכלין
1950
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.1.1975
לפני 44 שנים
בשנת 1869, עם פתיחת תעלת-סואץ, ביקר הקיסר פראנץ-יוסף בארץ-ישראל. חנוכת התעלה נערכה ב-11 בנובמבר, בטכס מפואר, שאליו הוזמנו כ-6,000 איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה. ורק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.
על ביקורו זה נשארה בידינו עדות מעניינת בספרו של ח. מ. מיכלין "בראי הדורות", ובטרם נפנה לתיאור המאורע, ראוי להקדיש מילים אחדות למיכלין עצמו. ח. מ. מיכלין (1867-1937) הועלה ארצה עם הוריו בהיותו ילד, בשנת 1875, מעיר מולדתו האסלוביץ' שבפלך מוהילוב על הדניפר.
המשפחה השתקעה בירושלים, ולימים נשא לאישה את בּאדאנא, בתו של ר' מיכל כהן, מעורכי "החבצלת" וה"אריאל". יחד עם חותנו עבר מיכלין לימים לכהן במוסדות הציבור של הספרדים, פעולה שהיכתה גלים ביישוב וגרמה למחלוקת קשה בין האשכנזים לספרדים בעיתונות של הימים ההם, בשנת תרנ"ג, 1893. ד"ר בן-ציון גת ז"ל, שמחקרו על היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנים 1840-1881 (הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ד) – מספר על מקורו של סבסוך זה, הקשור בבית החולים "ביקור חולים", שהיה מוסדם העצמי של בני-ירושלים, ורבו בו השערוריות, "כך, למשל, עזב מיכל כהן, מעורכי ה'חבצלת' וה'אריאל', את ביקור-חולים, שבו שימש כסופר (כלומר – מזכיר), ולקח עימו את ספר הכתובות של הנדבנים בחו"ל ומסרו או מכרו לספרדים בשביל בית החולים 'משגב לדך'."
גלים ביישוב
מיכלין נעשה לרוח החיה של העסקנות הספרדית, ולמעלה מארבעים שנה שימש במזכירות בית החולים "משגב לדך" של העדה הספרדית, והיה מזכירם הפרטי של רבי שמואל סלנט והרב "יש"א ברכה", הוא רבי יעקב שאול אלישר, וכן עסק בהוראה במוסדות חינוך שונים. במשך שנים רבות היה הכתב הירושלמי של העיתונות העברית בחו"ל: "הצפירה", "המליץ", "המגיד", והשתתף גם בעיתונים הירושלמיים.
מאחר שה"ספרות" של אותה תקופה, ככתביהם של לונץ, יעבץ, ליבונטין, אייזנשטאדט-ברזילי ואחרים – עומדת כולה על הגבול שבין סיפור הרפתקה לכתבה ספרותית, וכמעט לא מתקיים בה ההבדל שבין כרוניקה עיתונאית לבין ספרות יפה – אפשר למצוא גם בכתבותיו של חיים מיכל מיכלין ניצוצי ספרות וחומר מרתק לרקמת החיים של ירושלים במחצית השנייה למאה הי"ט.
לאחר מותו, כינס בנו, הד"ר יעקב מיכלין, מבחר מכתבי אביו "בראי הדורות", ואת ההקדמה לקובץ, מונוגרפיה קצרה, כתב ד"ר ישראל בן-זאב, שהוא גם קרוב-משפחה של מיכלין.
תלתלי האריה
כאשר ישב פעם מיכלין במלון ביפו לרגל עסקיו, נכנס אליו מוצטפה, אחד הספנים הידועים ביפו, וביקשו לסור למעונו של אביו.
האב הזקן, עב-הכרס ופעור הפה, ידוע היה ביפו בהלצותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות. ואילו עתה רבץ בבקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה שמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו. לאחר חילופי דברים, המתוארים בציוריות רבה, מגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פרנץ יוסף מלך "נימצי" (אוסטריה). יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ, שב הקיסר עם בני לווייתו מירושלים ליפו, וספינתו המתינה לו עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.
"ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז! חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש, מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד שמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי האריה בהניעו ראשו." (עמ' 100).
הקיסר מתעקש לעלות לספינה מאחר ונתן דיברתו, דיברת קיסר, להשתתף למחרת בפתיחת התעלה, אך איש מספני יפו אינו מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים, לבד מאבו-עלי, המספר עתה למיכלין את סיפורו, ושלושת בניו. בשום אופן לא הסכים להיכנס במשא ומתן על דבר המחיר, ואמר: "אם חלילה הוטל עליו להיקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי ששכרנו לא יקופח." (עמ' 101).
ועתה בא תיאור המבצע: "קראתי לבניי עלי, מוצטפה, וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות, כשהן קשורות יחדיו, על נהרות חידקל והפרת. סירה אחת גדולה ועמוקה תהא באמצעיתן מוצעת יפה, כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד, ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה, וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנועות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי במשך כל זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל, כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי יימג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.
הקיסר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד גם את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש-קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות..." (עמ' 101).
הקיסר על כפיים
פראנץ יוסף מקבל עליו את כל התנאים של הספן הערבי מיפו: "ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מבצרי סירותיי. שעה אחר שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו. פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל כך חזקה עד כי הקיסר התעורר בחוזקה ויתפרץ מבין ברכיי, לראות מה קרה.
"שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: 'הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע!' – אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים, וכך עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של הקיסר כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת-אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את הקיסר, ועל כפיים נשאוהו." (עמ' 101-104).
אבו-עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו ממשיכים דרכם באונייה, בתא מפואר, זוכים לכבוד גדול. בפורט-סעיד הם נפרדים מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה הם מקבלים, פעמיים בשנה, מכסת כסף הגונה מידי הקונסוליה האוסטרית. וכאן אנו באים למטרת הפגישה עם מיכלין. הספן הערבי זקן, ומרגיש כי ימיו לא יארכו. והוא מבקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו.
מיכלין ממלא בקשתו. ואמנם הזקן לא האריך ימים, ושנים אחדות לאחר מכן פגש מיכלין את אחד מבניו ומתברר כי המכתב עשה פרי, והתמיכה נמשכת. ומסיים מיכלין את סיפורו במילים האלה: "והיה גם הזיכרון המלבב הזה שמור בין כל זיכרונותיו של הוד מלכותו הקיסר החסיד המנוח, פראנץ יוסף נשמתו עדן." (עמ' 106).
חסד אחרון
את שנות חייו האחרונות עשה חיים מיכל מיכלין בפתח-תקווה, שם התגוררה נכדתו שולמית גרינשטיין. בי"ז בחודש מנחם-אב תרצ"ז [1937], יומיים לפני פטירתו, ישב במעונו בפתח-תקווה ליד מיטתו, הד"ר ישראל בן-זאב, ושוחח עימו: "הוא שכב במיטה פרקדן, לבוש כתונת קלה, נשם בכבדות ועיניו צופות על התקרה. הוא ידע את גורלו.
"פיקח היה וידע את הכול. הוא גם לא העלים ממני את מצבו. למרות חולשתו הגדולה דיבר, השתעל הרבה וסח בין שיעול לשיעול. הוא אמר: 'אני כואב ברגעים אלה את כאב המוות. גדול מכאב זה הוא כאב ירושלים. שמעתי, שהוועדה הממלכתית הבריטית גזרה להוציא את ירושלים מארץ ישראל... מי זה דורש מאיתנו לוותר על ירושלים? הרומים לא הצליחו לעקור את ירושלים מן הלבבות. שום יהודי לא יוכל לעולמים לוותר על ירושלים... קח את הסידור וקרא באוזניי את תפילת ירושלים. חסד אחרון זה עשה עימי.'
"פתחתי את הסידור וקראתי בקול רם ובעמידה מילה במילה: 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב!'
"הוא עצם את עיניו מילמל וקרא אחריי מילה במילה. ומשהגענו ל'המחזיר שכינתו לציון!' פתח עיניו וצעק: 'מים! מים! אני מתעלף!...'
"שני ימים לאחר אותו מאורע העלינו אותו מפתח-תקווה לקבורה בקבר שכרה לעצמו בחיים על אדמת ירושלים." (עמ' 13).
* חיים מיכל מיכלין: "בראי הדורות". אוסף מאמרים, זיכרונות ורשימות על ירושלים, בצירוף הקדמה מאת ד"ר ישראל בן-זאב. הוצאת צ. ליינמן, תל-אביב, תש"י. 1950. 184 עמ'.
* * *
אהוד בן עזר
הפלגת הקיסר פראנץ יוסף מיפו לפורט-סעיד
פרק מהרומאן "שלוש אהבות"
בהוצאת אסטרולוג 2000
שנכתב בעקבות סיפורו של מיכלין
...כבר למוחרת נכנסתי לשיעור של פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי באחד משני האולמות הגדולים בבניין מייזר בנושא ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה. מזג-האוויר החורפי נמשך. בחלונות הגדולים נשקפו שמיים אפורים טעונים עננים כבדים מעל הקמפוס של גבעת רם ועל רקעם ריצדו מדי פעם ברקים והתגלגלו רעמים.
עליזה סיפרה שאביה היה יוצא-דופן במושבה הייקית בירושלים בכך שעוד מנעוריו בווינה היה חובב מושבע של כדורגל. כל שבת אחר-הצהריים היה חובש ברט כחול של סבלים, עם צ'ופצ'יק באמצע, כמו חיים טופול בסרט "סאלח שבתי", מרכיב משקפי שמש ויוצא למשחק של ביתר ירושלים במגרש המוקף חומה של ימק"א, ועומד שם וצועק עם כל האוהדים "המטורפים והברברים," בלשונו. גם בדבר הזה הוא היה מין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
ההרצאה עסקה במסעו של הקיסר פראנץ יוסף בשנת 1869, לקראת פתיחתה של תעלת סואץ. חנוכת התעלה נערכה ב-11 בנובמבר, בטכס מפואר שאליו הוזמנו כששת אלפי איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה, ולקראתו הולחנה ובמהלכו בוצעה לראשונה האופרה "אאידה" של ורדי. רק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.
פרופ' אורלובסקי, ראשו קרח ואפו נשרי, ישב על הבימה בפיזור רגליים עצבני וקרא בליוויית דברי-הסבר (באומרו שהפעם הוא קורא ממקור עברי ולא מתרגום של תעודות עות'מניות) עדות עתיקה על מסעו של הקיסר מיפו לפורט-סעיד, כפי שסיפר אותה עשרים וארבע שנים לאחר-מכן ספן ערבי זקן ביפו ליהודי בשם מיכלין, שהיה במשך שנים רבות הכתב הירושלמי של העתונות העברית בחוץ-לארץ והשתתף גם בעיתונים שיצאו לאור בירושלים.
פרופ' אורלובסקי לא ניראה מאמין גדול בשקדנות שומעיו, שאחרת לא היה קורא את הטקסט מילה במילה בקצב של הכתבה. הוא גם לא ניראה איש רע או מפחיד, רק מוזר מאוד במראהו כמו גם במיבטא שלו, אבל כך היו אז רוב הפרופסורים הייקים בירושלים, שחלקם כתב תחילה את הרצאותיו עברית באותיות לטיניות.
לצורך כתיבת הפרק הישגתי את צילום העדות המקורית, שהרי חלפו יותר מעשרים וארבע שנים מאז ששמעתי את ההרצאה, וכך הצלחתי לשחזר אותה ולא רק מן הזיכרון.
כאשר ישב מיכלין במלון ביפו נכנס אליו ערבי בשם מוסטפה, שהיה אחד הספנים הידועים ביפו, וביקש שיבוא איתו לבית אביו הזקן. האב, ערבי עב כרס ופעור-פה, היה ידוע בבדיחותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות, ואילו עתה רבץ בביקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה בשמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו ו"רגלו האחת כבר בקבר."
לאחר חילופי דברים מנומסים ומייגעים הגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פראנץ יוסף מלך "נימצי", היא אוסטריה, ביפו. יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ שב הקיסר עם בני-לווייתו מביקורו בירושלים – ליפו, ואונייתו המלכותית המתינה לו, עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.
"ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז!" קרא הפרופסור לאט, במיבטא הייקי, את הסיפור שרשם מיכלין בעברית מפי הספן הערבי הזקן, כשהוא מתעלם מהגשם העז שהיכה בחלונות אולם ההרצאות שבקומת-הקרקע במייזר וששימש ממש תפאורה חיה להרצאתו, "חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש. מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד השמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תיפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי אריה.
"לשווא התחננו לפניו שלישיו ושריו, שיסיח דעתו מהנסיעה ולא יסכן את נפשו בים זועף ורותח שכזה. הוא באחת: 'יהיה מה שיהיה! אנוכי נתתי את דיברתי, דיברת קייזר... להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ודיברתי לא אכזב!'
"וכמו להכעיס החל הים להראות עוד יותר את גבורתו, וכאיזמל ניתחה את בשר בני לווייתו של קייזר הערתו כי אם באמת הם מרגישים סכנה לנפשם בנסיעה זו – הוא מוותר על לווייתם ויישארו שאננים ביפו, והוא ירד אל הסירה לבדו."
אך איש מספני יפו לא היה מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים: "ולו גם יותן להם מלוא ביתם כסף וזהב, לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה," – לבד מאבו-עלי ושלושת בניו, שאף לא הסכים להיכנס במשא-ומתן על דבר המחיר, באומרו, "אם חלילה הוטל עליי להיקבר בין גלי הים, אז מה בצע אם ארבה במחיר. ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה ואל מחוז חפצנו, אז ודאי שכרנו לא יקופח.
"קראתי לבניי עלי, מוצטפה וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות כשהן קשורות יחדיו על נהרות החידקל והפרת.
"סירה אחת גדולה ועמוקה תבוא באמצעיתן, מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה. וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את קייזר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש קייזר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל. כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי ימוג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.
"קייזר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קייזר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד את את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש-קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות."
אם זיכרוני אינו מטעה אותי הרי שבשלב זה של הסיפור התחדשו הברקים, הרעמים והגשם, וחרף השעה המוקדמת כבר החשיך בחוץ בגבעת-רם כמעט לגמרי.
"ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם ולהפליג," המשיך פרופ' אורלובסקי לקרוא בקולו האיטי, "פרצה צעקה איומה מהשרים שנישארו ביפו, ומכל המון הנאספים לאלפים, ואפשר גם לרבבות, שנאספו על החוף לראות את החיזיון הכביר: בשים קייזר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דיבורו. ההמון כולו כמו רותק במסמרים, כל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל אחת כלתה לראות אחרית דבר. מי ינצח? הים בשובבותו או קייזר ברצונו הכביר?
"וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, באותו רגע נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האונייה המלכותית, אשר כל אחד עמד שם מזויין באספקלרייתו להתבונן אל כל תנועותינו.
"ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם קייזר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד קייזר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים, אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מיבצרי סירותיי. שעה אחרי שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו.
"פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל-כך חזקה עד כי קייזר התעורר בחוזקה ויתקע ברוב מורא שתיים-שלוש נפיחות אדירות כמו מן טיז אל-באע'ל, מעכוזו של הפרד, ויתפרץ מבין ברכיי לראות מה קרה באומרו: 'מוטב אחזה בגלים הנוראים העומדים עליי לבולעני חיים מאשר אטמון ראשי במחנק אשכיך אשר מיום היוולדך לא רוחצו!'"
היו כמובן ציחקוקים בקהל, בעיקר סטודנטיות שהביעו זעזוע מעושה וגם רעד, כאילו מעודן לא נפחו וגם לא מצצו. ואולם פרופסור אורלובסקי המשיך לקרוא את עדות הספן הזקן מבלי לשים לב להפרעה.
"אחר-כך מילמל קייזר, כניראה מתוך נאומו למוחרת היום: 'מטרייסט לבומביי בפחות שישים ושלושה אחוזים. ממרסיי לבומביי בפחות חמישים ותשעה אחוזים. ביום עשרים וחמישה באפריל אלף שמונה מאות חמישים ותשע החלה החפירה. אורך התעלה מאה ושישים קילומטר. עומקה שמונה מטר. רוחבה למעלה על שטח המים הוא חמישים ושמונה עד מאה מטר, ובקרקעיתה רק עשרים ושניים.'
"שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף-עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: 'הוי! קייזר טובע! קייזר טובע!'
"אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים. וכה עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של קייזר, כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת-אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה שנהפכו תיכף, וסוף-דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את קייזר פראנץ יוזף, ועל כפיים נשאוהו. אנשי האונייה חרדו תיכף לקראתו וחפצו לקחת את קייזר מעל זרועות אנשיי, אבל אנשיי סירבו ואמרו שהם חפצים לשאת את קייזר על זרועותיהם המה אל תא-משכבו."
אבו-עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו המשיכו דרכם באוניית הקיסר, בתא מפואר, וזכו לכבוד גדול. בפורט-סעיד נפרדו מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה, פעם בחורף ופעם בקיץ, מכסת כסף הגונה מיד הקונסוליה האוסטרית ביפו. ואולם הספן הערבי זקן מאוד, והוא מרגיש כי ימיו לא יארכו. לכן הוא ביקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור את הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו, וכך אמנם היה.
בנקודה זו החלה ביטני לקרקר כך שאפילו הרעמים לא השתיקוה ולא יכולתי להישאר לשעה השנייה של ההרצאה, לאחר ההפסקה. אולם מדברי הפרופסור על חשיבות הביקור מצאתי עניין בעיקר בקשר שמצא למייסד המושבה שלנו, בחור יהודי מהונגריה שהושפע ממסע הוד מלכותו לירושלים ב-1869 עד כדי-כך שבאותה שנה הלך בעקבותיו ברגל מהונגריה לארץ-ישראל כשהוא חולם כי יום אחד תימלא הארץ שדות וכרמים, רפתות ואורוות, אסמים, שדרות עצים ובתים בעלי גגות רעפים כשל מושבת הטמפלרים שרונה, אבל הכפרים יהיו שייכים לאיכרים העבריים היושבים כל משפחה על אדמתה, והם יבחרו מועצה משלהם וינהלו את חייהם באופן חופשי תחת שלטונו של הסולטן העות'מני עבדול-חמיד, אבל מוטב אם יסכים ה"שער העליון" בקושטא למכור ליהודים את הארץ כולה, וככה יסדרו בה שלטון עצמי בחסות הקיסר שיש לו כבר משרד דואר עצמאי בארץ עם בולים נושאי דמות דיוקנו המשופם, ואנחנו נמשיך להיות נתיניו של הוד מלכותו הקיסר החסיד כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני-כן שלטון עצמי בארצו, כאשר ביוני 1867 הוכתר הקיסר גם כמלך הונגריה ואמנם מאז היה שם מלכותו – הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ויוצא שקייזר פראנץ יוסף אבי הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל.
הפרופסור, שנולד כבר כתינוק אוסטרו-הונגרי (וזו היתה גם נתינותם של בני-משפחתי בארץ עד בוא האנגלים), היה מה-זה-גאה על הקשר הווינאי וסיים את השעה הראשונה בבדיחה ייקית על איך היתה ניראית ארץ-ישראל תחת שלטון בית האבסבורג. ואילו אני חשבתי דווקא על החייל האמיץ שוויק.
אהוד בן עזר
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* קראתי, כמובן, את הריאיון המרתק שלך עם שולמית אלוני מלפני כמעט חמישים שנה. יש לה זכויות רבות גם במעש וגם במלל, אבל רשומות עימי גם כמה שטויות שאמרה במהלך חייה, ואני לא מתכוון לנושא הפוליטי.
שוב תודה,
משה גרנות
אהוד: אתה צודק. גם הרבה שטויות היא אמרה. בייחוד בשנותיה האחרונות.
* עוד רעיון מטומטם, המתחזה למסקנות של מחקר היסטורי-סוציולוגי מבית מדרשה של העולה החדשה פרופ' אווה אילוז, המשמשת ברוב בורותה כהיסטוריונית-החצר של עיתון "הארץ" (וגם זכתה כבר על שטויותיה בפרס א.מ.ת לשנת 2018, סכום ענקי שמרבית סופרי ישראל, שבמקרה גם כותבים עברית – יכולים רק לחלום עליו):
"תחושת החובה למתים היא אחד המוטיבים המרכזיים של הדת והלאומנות. פולחן המתים, והרעיון שלפיו אנו יורשיהם של אבות קדומים שמשימתם לא הושלמה ואנו חייבים להם את השלמתה, חשובים להבנת האתנו-לאומנות המדומיינת. הימין הקיצוני המשיחי של ישראל מחדש את הפטריוטיות באמצעות הפוליטיקה של טוהר הדם והנצחת המתים. זוהי, לדעתי, הזיקה הסמויה ורבת העוצמה בישראל בין לאומנות ופונדמנטליזם, הסיבה לכך שרבים כל כך אינם יכולים להרפות מהסכסוך העמוק והבלתי פוסק עם הפלסטינים היא מפני שרבים כל כך חשים קשר של נאמנות למתים." ["הארץ", 25.1].
* ליוסף דלומי, תודה על סיפור מריר-מתוק "לא תחמוד כובע רעך" – ריגש ושימח בו-זמנית, כולל הצדק הפואטי בסופו. חן חן.
איילה זמרוני
* "ראש הממשלה, בנימין נתניהו, פעל באחרונה להדיח מתפקידה את היועצת המשפטית של משרדו, שלומית ברנע-פרגו, שנחשבת עדה מרכזית בתיקים נגדו ונגד מקורביו. ל'הארץ' נודע כי נתניהו ביקש אור ירוק להדחה מהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שברנע-פרגו כפופה לו מבחינה מקצועית. מקורביו של ראש הממשלה אמרו כי נתניהו נימק את בקשתו בכך שיחסי האמון שלו עם היועצת המשפטית התערערו. מנדלבליט הבהיר כי הוא לא יוכל להדיח את ברנע-פרגו." ["הארץ" 25.1.19].
אהוד: מנדלבליט צודק. לא ייתכן שראש ממשלה יהיה מוקף באנשים נאמנים שנשבעים לו אמונים גם לאחר שסיימו לעבוד אצלו – ואינם הופכים לעדי-מדינה נגדו או לסתם מגלומנים תאבי פרסום.
צריך שישרתו תחתיו מה שיותר בעלי תפקידים שמוּעדים להעיד נגדו ושישתדלו להפליל אותו – וזאת לתפארת מדינת ישראל המשוגעת שבראשה עומד, אם להאמין למשטרה, לפרקליטות, לעדי-המדינה ולתקשורת – תאומו הפוליטי של הרודן הוונצואליאני ניקולס מדורו.
ראו איך הרחובות וככרות הערים בישראל מלאים במפגינים נגד נתניהו אשר ברוב כעסם על שחיתותו יעניקו לו רק כ-34 מנדאטים בבחירות הקרובות, והלא זה ממש כלום לעומת מה שהם יעניקו לגאונים נקיי כפיים כדוגמת לפיד, גבאי, לבני, זנדברג, טיבי ואחרים – שהציבור כבר ממש משתגע לראותם מנהיגים את המדינה ומייצגים אותה בפני כדור-הארץ והטראמפ שלו.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל