הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1415

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בשבט תשע"ט, 31.1.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // עמוס גלבוע: הפגנה של "האפודות הצהובות" בלב פריז. // יוסי אחימאיר: שתי אבנים קטלניות. // אורי הייטנר: צרור הערות 30.1.19. // יצחק הילמן: מדינת ישראל אינה מוכנה למלחמה – האומנם? //  יורם אטינגר: נשק סודי ישראלי: אופטימיות ופטריוטיות. // פוצ'ו  –  בחיי [5]. מ. תעלולים בחדר הכביסה על הגג. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // מ. זושצ'נקו: דלות. // יוסף אורן: "הפסגה" לאפלפלד, המקלט האחרון של המתבוללים באוסטריה. // ארנה גולן: סיפורו של הסיפור "טביעת אצבעות". //   אהוד בן עזר: הסיפור: "טביעת אצבעות", מתוך ספר הסיפורים, "הפרי האסור". // תקוה וינשטוק: "ידידנו בגן החיות", מהרב שורנשטיין ועד נינו – הרב מלכיאור. // אין אדם שלא גנב, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה גרנות: מחירה של תמימות, על ספרו של עמוס אריכא "עלמה בקצה הכפר". // גיא משיח: בני, בגין. // נעמן כהן: גנץ מסכן את ביטחון ישראל. // יהודה דרורי: אם גנץ לפי ביבי הוא: "שמאל", מדוע ביבי כל-כך מודאג ממנו? // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושה-עשר. קוצי צבר נמסים בריר גמלים, ומגדל רמלה מתקרב ללוד. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: בול פתח-תקווה משנת 1909 וסמל המושבה-העיר פתח-תקווה.

 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

 

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

 

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ בְּלִי זְהִירוּת

עָט עָלֵינוּ בְּרוֹךְ מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר כִּשְׁטוֹזָה

בָּהּ שִׁלַּמְנוּ מַס כָּבֵד עַל חֵטְא הַיְּהִירוּת

שֶׁבְּשֵׁשֶׁת הַיָּמִים נֻבָּא כְּדִיאַגְנוֹזָה.

 

"וּמִי שֶׁהָיְתָה אָז רֹאשַׁת-מֶמְשָׁלָה הָיְתָה גוֹלְדָּה, אִשָּׁה וְלֹא גֶבֶר," * אוֹמֶרֶת אִמָּא צִיּוֹנוּת שֶׁעַד עַכְשָׁיו שָׁתְקָה * וְרַק מָזְגָה כּוֹס תֵּה לְמַקִּיפֶיהָ מִכָּל עֵבֶר * שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה שֶׁלֹּא תֵה בּוֹלַעַת בִּשְׁקִיקָה * כִּי אִם אֶת דִּין מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר, שֶׁהִיא קַו-שֶׁבֶר * בֵּין הִיבְּרִיס וְאוּפוֹרְיָה לְדִיפְּרֶסְיָה וּמְצוּקָה. * "וְעַל אוֹתָהּ אִשָּׁה אָמַר כְּבָר בֶּן-גֻּרְיוֹן סַרְקַסְטִית * שֶׁהִיא הַגֶּבֶר הַיָּחִיד בְּכָל הַמֶּמְשָׁלָה  * וְהִיא עַצְמָהּ אָמְרָה בִּשְׁווּנְגּ שֶׁל הַבְרָקָה פַנְטַסְטִית * שֶׁלֹּא נָשִׁים הֵן קָרְבְּנוֹת גְּזֵרַת-מִגְדָּר מַפְלָה * כִּי אִם גְּבָרִים. "עֻבְדָּה," קָבְעָה בְּפַארְסָה מְחֻדֶּדֶת, * "שֶׁעַד הַיּוֹם שׁוּם גֶּבֶר לֹא יָלַד עוֹד שׁוּם תִּינוֹק * וְאֵין בִּתְחוּם זֶה צַ'אנְס לְשׁוּם רֵפוֹרְמָה מְעוֹדֶדֶת * כִּי אִישׁ לֹא יְטַפֵּל בַּמִּגְבָּלָה הַזּאֹת אָד הוֹק..." *

וְאַף עַל פִּי שֶׁלֵּצָנֵי הַדּוֹר טוֹפְלִים עָלֶיהָ * שֶׁבִּנְאוּמֶיהָ יֵשׁ מוֹטִיב חוֹזֵר בַּלֶּקְסִיקוֹן: * "וְכָעֵת רַק אֶגַּע כָּאן בִּשְׁתֵּי נְקוּדוֹת דֵּי בּוֹלְטוֹת," הִיא פּוֹנָה אֶל שׁוֹמְעֶיהָ * וּמַשְׁהָה שְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל שְׁתֵּי פִּסְגּוֹת רֶכֶס חָזָהּ הַבּוֹלֵט כְּבַּלְקוֹן, * בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ תַּקִּיפוּת שֶׁכְּלָל לא מִסְתַּפֶּקֶת * בַּבִּטּוּי הֶעָנָו "עֲנִיּוּת דַּעֲתִי" שֶׁבְּכָל נְאוּמֶיהְָ נִכְלַל * פְּלוּס תּוֹסֶפֶת תְּמוּהָה וּמְאֹד לֹא צְנוּעָה: "עֲנִיּוּת דַּעֲתִי הַצּוֹדֶקֶת" * גַּם שָׁעָה שֶׁהָיְתָה דַּעֲתָהּ עֲנִיָּה אַךְ לְלֹא כָּל צִדּוּק כְּלָל וְּכְלָל. *

לְמָשָׁל: כְּשֶׁאִי-צֶדֶק בּוֹטֶה, עֲדָתִי, בִּשְׁכוּנַת-מְצוּקָה כְּמוֹ מוּסְרָרָה * שֶׁבָּהּ בְּנֵי-קִפּוּחִים מִמָּרוֹקוֹ מוּל בְּנֵי-טִפּוּחִים עוֹלֵי בְּרִית מוֹעָצוֹת * שֶׁלֹּא שֵׁרְתוּ בְּצַהַ"ל וְשֶׁלֹּאּ הֻפְלוּ כִּ"בְּרָארָה" * בְּאִי מַתַּן דִּיּוּר הוֹגֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְפַצּוֹת * עַל יַחֲסָם הַמִּתְנַכֵּר לַנְּמֵקִים בְּעֹנִי * שֶׁל "סוֹצְיָאלִיסְטִים" כִּבְיָכוֹל, בִּכִירֵי הַ"מַּעֲרָךְ" * וְלֹא רַק בְּמוּסְרָרָה אֶלָּא גַם בַּקָּטָמוֹנִים * וּשְׁאַר שְׁכוּנוֹת יוֹצְאֵי צְפוֹן אַפְרִיקָה וְהַמִּזְרָח * מָה שֶׁהִרְתִּיחַ "פַּנְתֵּרִים שְׁחֹרִים" כִּפְרֹץ הַר-גַּעַשׁ *

וְכָךְ גַּם אֶת יוֹשְׁבֵי וָאדִי סָלִיבּ הַחֵיפָאִי * כִּי רַק מִי שֶׁהוֹפֵךְ פֹּה שֻׁלְחָנוֹת וְעוֹשֶׂה רַעַשׁ * זוֹכֶה לִתְשׂוּמֶת לֵב מִמְסָד אֵיפָה וְאֵיפָהִי * שֶׁכְּבִיסָתוֹ הַמְּלֻכְלֶכֶת מְמַלֵּאת מַפַּא"יְלָה * (פַּאיְלָה גְדוּשַׁת עַוְלוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר מוּלָן לִדֹּםׂ) * וְכָל בְּכִירֵי אָחָ"מ מְנַפְנְפִים יוֹמָם וָלַיְלָה * בְּשֵׁם הַצִּיּוֹנוּת וְשֵׁם הַדֶּגֶל הָאָדֹם * וּכְשֶׁשָּׁפְכוּ אוֹתָם הַ"פַּנְתֵּרִים" לֵב לְפָנֶיהָ * שֶׁל גּוֹלְדָה בְּחוּשָׁם כְּנִבְגָּדִים וְכִמְנֻדִים * הִיא, שֶׁגָּרְסָה שִׁוְיוֹן וְסוֹצְיָאלִיזְם כָּל יָמֶיהָ * פָּטְרָה אוֹתָם בִּשְׁתֵּי מִלִּים בִּלְבַד: "לֹא נֶחְמָדִים". *

אַךְ דֵּי קָשֶׁה לִהְיוֹת נֶחְמָד בְּאַפְלָיָה וָעֹנִי * וְדֵי קָשֶׁה לִהְיוֹת נֶחְמָד כְּשֶׁעֶשֶׂר נְפָשׁוֹת * חַיּוֹת בְּחֶדֶר דַּל עִם גַּג דּוֹלֵף בַּקָּטָמוֹנִים * אוֹ בְּמוּסְרָרָה כְּשֶׁאֵינְספוֹר שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת חָשׁוֹת * שֶׁאֵין עָתִיד לְיַלְדֵּיהֶן כְּשֶׁהַחַיִּים בַּזֶּבֶל * וְהִזְדַּמְּנוּת שָׁוָה הִיא בְּדִיחָה צִינִית שֶׁל נִוּוּן *  עֶרְכִּי וּמוּסָרִי שֶׁל הַבְטָחַת שִׁוְיוֹן כּוֹזֶבֶת * שֶׁל שְׁלַאכְטָה שֶׁאִבְּדָה כְּבָר כָּל חוּשׁ-צֶדֶקְ וְכִוּוּן. *

וּבַמִּישׁוֹר הַמֶּמְשַׁלְתִּי וְחֵרֶף מַסְקָנַת * חוֹקְרֵי מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר בִּדְבַר חֶלְקָהּ בַּפַאשְׁלָה * גַם גּוֹלְדָּה אַף כִּי לֹא גֻנְּתָה בְּדוּ"חַ אַגְרָנָט * אֻלְּצָה לְהִתְפַּטֵּר וְאִישׁ לְעֶזְרָתָהּ לֹא חָשׁ לָהּ. * וְאִם כִּי מִפְלַגְתָּהּ אָמְנָם הִצְלִיחָה בַּבְּחִירוֹת * לִשְׁמֹר עַל מְקוֹמָהּ הֲרֵי מִתַּחַת פְּנֵי הַשֶּׁטַח * כְּבָר רָחֲשׁוּ זַעֲזוּעִים טֶקְטוֹנִיִּים לַמְרוֹת * הֶשֵּׂג אֵלֶקְטוֹרָלִי זֶה וּבְתִזְמוּן רַב מֶתַח * הֵחֵל כְּבָר מָה שֶׁיְּשַׁנֶּה בְּשׁוֹק בִּלְתִּי נֶחְזֶה * אֶת כָּל הַגֵּאוֹלוֹגְיָה הַפּוֹלִיטִית שֶׁל דּוֹר זֶה. *

אוּלָם עַד אָז לֹא נִשְׁתַּתְּקוּ קוֹלוֹת הַמְּחָאָה *  שֶׁלֹֹּא חָדְלוּ לִזְעֹק מָה שֶׁהִתְרִיסָה בְּאָזְנֵינוּ * אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת שְׁכוֹל הַהֲמוּמָה וְהַנְּכֵאָה * (אַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְתִשְׁעַת חֲלָלֵינוּ) * בְּהֶלֶם יוֹם כִּפּוּר הַזֶּה שֶׁאֵין עָלָיו כִּפּוּר * לֹא רַק לַדֶּרֶג הַצְּבָאִי שֶׁאַחַר יִמְמוֹת הָאֵימָה * שִׁנָּּּּה מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה אֶת הַסִּפּוּר * וְעָבַר בִּגְבוּרָה מַדְהִימָה לִשְׁלַבֵּי הַתְּקִיפָה מִשְּׁלַבֵּי הַבְּלִימָה.*

וּבֵין גִּלּוּיֵי מְחָאָה זוֹ בָּלַט אִישׁ נָדִיר שֶׁבְּאֹמֵץ שִׁלֵּב * עִקְּשׁוּת עִם יֹשֶׁר כְּשֶׁפִּקֵּד בִּימֵיּ הַמִּלְחָמָה * עַל מָה שֶׁכֻּנָּה אָז מָעוֹז "בּוּדַפֶּשְׂט", הַצְּפוֹנִי בְּגִזְרַת קַו בַּר-לֵב * וְלֹא נִרְתַּע לִקְרֹא תִגָר עַל מֶמְשָׁלָה שְׁלֵמָה. * הָיָה זֶה מוֹטִי אַשְׁכְּנָזִי, סֶרֶן וּמ"פּ, * שֶׁשָּׁב שָׁם והִתְרִיעַַ עַל מִגּוּן לָקוּי לְנֹכַח * מִדַּת תִּגְבּוּרָם שֶׁל כּוֹחוֹת הַמִּצְרִים שֶׁהִמְטִירוּ בְּרַד-תּפֶֹת כְּלַפֵּי * פְּקוּדָיו אַךְ כְּלָל לֹא נַעֲנָה בְּאֵין עַל מִי לְסְמֹךְ, אַךְ * עַל אַף שֶׁכֻּתַּר מָעֻזּוֹ הוא הָיָה הַיָּחִיד שֶׁנִּשְׁאַר בִּידֵי צַהַ"ל * וּצְבָא הָאוֹיֵב לֹֹא זָכָה לְכָבְשׁוֹ לְכָל אֹרֶךְ יְמֵי הַלְּחִימָה *

וְאָז, כְּשֶׁפָּשַׁט אֶת מַדָּיו הוּא פָּתַח בְּמִלְחֶמֶת-יָחִיד אַמִּיצָה עַל * עֶקְרוֹן אַחְרָיוּת הַמִּמְסָד לְמֶחְדַּל זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לָדוּן וִיהִי מָה. * וְהוּא עָרַךְ שְׁבִיתַת-רָעָב וּבוֹ-בַּזְּמַן שֶׁדָּנוּ * חַבְרֵי וַעֲדַת אַגְרָנָט בְּחֶלְקוֹ שֶׁל הַדֶּרֶג הַהוּא הַמְּדִינִי * בַּפְיַאסְקוֹ הֲרֵה-הָאָסוֹן שֶׁחֻמְרַת מְמַדָּיו זִעְזְעָה אֶת כֻּלָּנוּ * הִפְגִּין וְדָרַשׁ מוּל בִּנְיַן מִשְׂרַד גּוֹלְדָּה בְּאַקְט-מְחָאָה מַרְדָּנִי * שֶׁהִיא וְדַיָּן יִתְפַּטְּרוּּּּּּ וְלַמְרוֹת בְּדִידוּתוֹ בָּהּ אֲפִלּוּ לֹא קֹמֶץ * תּוֹמְכִים חָבַר אֵלָיו בְּגִלּוּיֵי-עִדּוּד גְּלוּיִים * אַט-אַט נוֹצַר מוֹמֶנְטוּם בּוֹ בִּזְכוּת יָשְׁרָה וְאֹמֶץ * הֵחֵלוּ אֶזְרָחִים וְחַיָּלִים בְּמִלּוּאִים * לְהִצְטָרִף אֵלָיו, אַךְ הַמִּמְסָד הֵגִיב בְּזַעַם * וּמוֹטִי הֻדַּח מִתַּפְקִיד הַמּ"פּ וּמִמְּקוֹם עֲבוֹדָתוֹ הָאֶזְרָחִית וְלֹא זֻמַּן * אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמִּלּוּאִים אֲבָל הַפַּעַם * הָפַךְ עַל אַפָּם שֶׁל רוֹדְפָיו לְגִבּוֹר לְאֻמִּי וְנָצִיג מְהֵימָן * שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשּׁוּם מִמְסָד עוֹד לֹא סָתַם אֶת פִּיהָ * כִּי יֵשׁ שֶׁגַּם אָדָם יָחִיד בִּזְכוּת דֻּגְמָה אִישִׁית * בְּלִי הוֹן, שִׁלְטוֹן וּמַנְגָּנוֹן מַצְלִיחַ לְהַשְׁפִּיעַ * עַל מִי שֶׁאִישׁ לֹא יְנַשְּׁלוֹ מִמַּחְשָׁבָה חָפְשִׁית. *

"בְּכָךְ," נוֹשֵׂאת כָּאן סָבְתָא בִּנְחִישׁוּת אֶת מְשָׁלָהּ * לְיִשְׂרָאֵלָה הַכּוֹרָה לָהּ אֹזֶן, * "שֶׁאִישׁ אַמִּיץ אֶחָד יְזַעֲזֵעַ מֶמְשָׁלָה * בְּהַפְגָּנוֹת שֶׁאוֹת יָשְׁרָה וָעֹז הֵן * הוּכַח כִּי אֵין אָדָם שֶׁאֵין תַּחְלִיף לוֹ בִּמְדִינָה * בָּהּ בַּעֲלֵי תַּפְקִיד רָאשִׁי עֲדַיִן * מַשְׁלִים עַצְמָם שֶׁאִם תַּחְרֹץ נֶגְדָּם פֹּה אֶת דִּינָהּ * אֻמָּה דְרוּכַת-מַצְפּוּן וּפְקוּחַת-עַיִן * וְאִם הִיא תִתְנָעֵר מֵהֶם בְּשֶׁל תַּפְקוּד כּוֹשֵׁל * שׁוּב לֹא תְזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם * וְאִם חָלִילָה יְפֻטַּר פֹּה קְנָאקֶר שֶׁפִשֵּׁל * כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ יִקְרְסוּ אַפַּיִם." *

 

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

 

* * *

עמוס גלבוע

הפגנה של "האפודות הצהובות" בלב פריז

נכחתי בה. הפגנת אלפים של העם הצרפתי הפשוט וה"דפוק", נגד האליטות,

נגד שיטת המשטר. הפוך מאצלנו!

ביום שבת האחרון, אחר הצהריים, ברחובות סנט הונורה וריבולי שבמרכז פריז, ראיתי את "האפודים הצהובים". זה היה השבוע ה-11 מאז  עלו על במת צרפת. זאת היתה ההפגנה המרכזית. הפגנה שקטה ומסודרת, לאחר  מהומות אלימות שהתרחשו בבוקר ברחבי העיר.  זה היה מראה נדיר. אלפים, בטור שאינך רואה את קצהו, מילאו את הרחוב. צעדו שם נשים מבוגרות, אפילו זקנות, צעירים וצעירות, לא הכול היו עם אפודות צהובות. חלק שר, חלק שוחח, חלק פשוט שתק. והיתה אפילו תזמורת מאולתרת.

נערות צעירות, דווקא בבגדים לבנים, עם משרוקיות, שמרו על הסדר. להבדיל מהפגנות אצלנו, כמות השלטים היתה דלה ביותר, כמעט אפסית, לאורך הטור הארוך. ידי הצועדים היו ריקות.  נישאו דגלים פה ושם. רובם דגלי צרפת. היו גם  מעט דגלים אדומים. אשתי ואני התבוננו  בדמויות המפגינים, בלבושם. צרפת של העם הצרפתי, העממי ,"הדפוק". היכן הם והיכן הניסיון העלוב לחקות אותם אצלנו בהפגנה  נגד עליית המחירים? היכן הם והיכן הלהקה הנודדת של המפגינים "המקצועיים" שאצלנו?

והרי 3 תובנות שלי  הקשורות לנושא ה"אפודות הצהובות", ומשהו עלינו:

הראשונה קשורה למשטרה הצרפתית. ראיתי בחודשיים האחרונים הרבה סרטונים על התנגשות המשטרה עם המפגינים, ויש לי היכרות רבת שנים איתה (כמשקיף!). אלימות כזאת לא ראיתי באף משטרה, ממש אלימות רצחנית, מכים באכזריות שלא תיאמן, וגז כיד המלך. משטרת ישראל לעומתם היא מורה לנימוסים יפים.  אם איני טועה עד עכשיו היו 10 מפגינים הרוגים, למעלה ממאה פצועים ואלפי עצורים.

תמונה אחת, שהפכה לוויראלית ברשת החברתית,  זעזעה אותי: חצר של בית ספר ידוע בפריז. ליד גדר האבן של החצר עומדים נערים, פניהם לקיר, ידיהם מורמות. לידם שוטר עם נשק אוטומטי. בחצר עצמה שורות של נערים יושבים, ידיהם כפופות מאחורי ראשם המורכן. בין השורות ומסביב שוטרים עם כלי נשק אוטומטיים. לשנייה חשבתי  שאני צופה בתמונה מתקופת השואה! לא! פשוט המשטרה הצרפתית רדפה אחר תלמידים שהשתתפו בהפגנה, ונכנסה לחפשם בבית הספר.

השנייה קשורה לנשיא צרפת, מקרון. מקרון האיש ומקרון הנשיא מייצג האליטות הצרפתיות והממסד. לקראת סוף השבוע שעבר ערך מקרון ארוחת ערב בארמון וורסיי (דווקא שם, במקום שמסמל יותר מכל את המלוכה האבסולוטית הצרפתית) לכבוד הצמרת הכלכלית העולמית, שעשתה משם את דרכה לדאבוס. התכלית: להמריץ אותה להשקיע בצרפת למרות מהומות תנועת האפודים הצהובים בכל רחבי צרפת. ובין השאר הוא אמר בערך כך: אותי לא יעלו לגיליוטינה כמו את לואי ה-16 ואשתו מרי אנטואנט. למה? כי הם לא רצו לעשות רפורמות כלכליות, אבל אני אעשה רפורמות!

בין אם דבריו היו דברי בורות גמורה ובין אם העידו על ניתוק מהמציאות (הבעייה היא, לא רפורמה כזאת או אחרת אלא שינוי המשטר של צרפת), מה שמעניין היא העובדה שהוא משווה עצמו למלך צרפת, ואכן, אולי בישראל פחות יודעים, אבל מקרון מכנה את עצמו "יופיטר", אל האלים הרומאי (מקבילו של זאוס היווני). שר האוצר שלו מכנה עצמו "הרמס" (השליח של זאוס). מגלומן ברמה השמיימית, שבז ולועג  לכל אותם צרפתים אפורים שראינו אותם צועדים ברחובות פריז. ועיקר התעניינותו היא בבעיות האקלים הגלובאלי. נתניהו, לעומתו, הוא כתינוק העולה מהרחצה, בישראל, אגב, האליטות נלחמות בנתניהו. בצרפת זה הפוך: המלחמה היא נגד האליטות.

והשלישית נוגעת לתקשורת הממוסדת. בצרפת היא ניסתה להסתיר עד כמה שאפשר את התנועה שמטלטלת את החברה הצרפתית. פשוט לא דיווחו! זה משתנה ממש בימים אלו. וגם אצלנו, בתקשורת הממוסדת (בעיקר בטלוויזיה ) ניסו להצניע.  בצרפת – אני מבין, כי התקשורת היא ברובה הגדול חלק מהממסד. אבל  למה אצלנו? כי זה לא נגד ביבי? אתם יכולים לדמיין מה היה קורה אם נתניהו היה מכנה עצמו, למשל, בשם דויד המלך או אליהו הנביא?

עמוס גלבוע

 

* * *

יוסי אחימאיר

שתי אבנים קטלניות

שתי אבנים שהוטלו בשני אירועים נפרדים על מכוניות בשומרון קטלו חיי שתי נשים, שלא הכירו זו את זו. על פי החשד, האבן האחת הוטחה במכוניתה של הדס תפוחי ז"ל, אם לארבעה, תושבת עטרת, גרמה לה לאבד שליטה על ההגה, ולהתנגש במשאית פלסטינית. היא נהרגה במקום. האבן השנייה נזרקה לעבר מכונית בה נסעה עאישה ראבי ז"ל, אם לשמונה, תושבת בידיא, וגרמה למותה המיידי.

שתי אימהות צעירות, יהודייה וערבייה, קורבנות של טרור אבנים, שהותירו אחריהן 12 ילדים יתומים ומשפחות אבלות.

בשני המקרים מבצעי הפשעים עדיין לא זוהו בוודאות. במקרה של הדס, טרם אושרה הגירסה שבפי יקיריה, לפיה בגלל אבן שיידה מחבל מן המארב, סטתה הנהגת מנתיבה אל מותה. זריקת אבנים על רכבים ישראליים באותו קטע כביש היא כמעט עניין של שיגרה – העידו מי שנוסעים שם דרך קבע. נראה שלא נעשה מאמץ רציני לבדוק את הגירסה לפיה בפיגוע מדובר.

במקרה של עאישה, פתח השב"כ מיד בחקירה מאומצת. כחודשיים לאחר האסון, נעצרו קטינים מהתנחלות רחלים, כחשודים בפשע. הם משתייכים ל"נוער הגבעות". לפי המסופר, דגימת די. אן. איי. של אחד מהם, קטין בן 16, נמצאה על האבן הקטלנית. הנער מכחיש כל שייכות למקרה, תוך שהוא עובר ככל הנראה טלטלות חמורות במרתפי השב"כ.

עם ישראל צריך לברך שיש לו זרועות לוחמות יעילות כימ"מ וכשב"כ. הם, יחד עם צה"ל, מונעים במודיעין ובלחימה עשרות ומאות ניסיונות רצח ופיגוע של ישראלים ברחבי יו"ש מדי שנה. מקרים שאין מדווחים עליהם. הימ"מ חיסל רוצחים בני עוולה, שניסו להימלט לאחר שביצעו את זממם – רצח אזרחים כחיילים, בברקן ובגבעת אסף.

עם זאת, אנחנו רוצים לקוות, שהשב"כ לא ימשוך ידיו מלקבוע את נסיבות מותה הטראגי של הדס, ולהביא ללכידת המחבל, כשם שהוא עושה כל מאמץ להוכיח, שהעצור היהודי גרם להריגתה של עאישה.

שתי הטראגדיות הללו האירו אף הן את ההבדל בין תרבות החיים שלנו, לבין זו של שכנינו. בתרבות המוסלמית כל חלל שרצח יהודים הוא בגדר שאהיד, גיבור לאומי, שתמונתו מתנוססת בכרזות ענק בראש חוצות, והרשות מעניקה גמול כספי נאות לבני משפחתו. איש כמובן אינו יודע אם מאז חיסולו הוא נהנה מטוב ליבן של 72 בתולות, אי שם במרומים.

באיזו מידה מדווחים על רצח עאישה בתקשורת הפלסטינית? אני יכול לשער את השמחה-לאיד על שנמצא גם "טרוריסט יהודי". הפלסטינים יכולים לצטט בחדווה מתוך העיתונות הישראלית דיווחים מפורטים, כמעט מדי יום-יום, על הפשע הלאומני שביצעו לכאורה הקטינים מרחלים – אף שדבר עוד לא הוכח ומשפט טרם נפתח. ואכן, אנחנו עוסקים ב"פושעים" שלנו כמתוך הכאה על חטא, "קופצים על המציאה" עוד בטרם משפט, שהנה גם במחננו ישנם טרוריסטים וצריך לנהוג בהם ללא איפה ואיפה.

בניגוד למתרחש בצד הערבי, אין אצלנו "תרבות של טרור ורצח" שחובקת את כל שדרות החברה. איש אינו מעלה על דעתו לשבח יהודים שמתנכלים לערבים, איש אינו מבקש לעטוף בחום את בני משפחותיהם ולהעלות על נס את מעשיהם.

אם אכן יוכח שאותו קטין מרחלים יידה את האבן, ובזדון, יש להענישו במלוא החומרה. כך נוהגת חברה מסודרת, תרבותית, בפורעים מפירי חוק בתוכה, אפילו שכיפה לראשיהם וציציות מבצבצות מתוך חולצותיהם. אבל מה עם הרוצחים הערביים? עד מתי יתקבלו מעשיהם בקרב בני עמם בתשואות, במצהלות משטמה לקרבנות, והם ייזכרו – בין אם נשארו בחיים וחבושים בכלא הישראלי ובין אם חוסלו – כחללים על קידוש-שם האסלאם ואללה?

שתי נשים משני צידי המיתרס, גורל טראגי דומה בסיכסוך מתמשך, ושתי תרבויות כה שונות בהתייחסותן לטרור. פירסום בסוף השבוע של מוסד המחקר "מבט לתקשורת הפלסטינית" מאשש את הפער הזה בדרכו שלו. הוא מצטט דיווח רשמי מרמאללה לפיו ב-2018 שילמה הרשות הפלסטינית 502 מיליון שקל למחבלים אסירים בבתי כלא ישראליים.

הנה על כך מבזבזים אבו-מאזן וחבר מרעיו את תקציבי הרשות האוטונומית – על עידוד טרור הסכינים, הכדורים והאבנים, ותיגמולו. כאשר מדובר בשנאת ישראל, אין הבדל בין אש"ף והחמאס. התאווה לפגוע ב"כופרים" הישראלים בשומרון או בעוטף עזה – מאחדת בין רמאללה ועזה.

יוסי אחימאיר

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 30.1.19

* למה יעלון? – משה בוגי יעלון מגלם באישיותו את התשליל של ההנהגה הנוכחית בישראל: מנהיגותו של יעלון היא של דוגמה אישית, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר מידות, הצנע לכת, מוסריות, ממלכתיות ואחדות לאומית.

כל אלה הופכים אותו לראוי למנהיגות, אך אין בכך די כדי שאתמוך בו.

אני תומך בו בשל דרכו האחראית, המגלמת קו ניצי ואחראי בתחומי חוץ וביטחון, הקפדה חסרת פשרות על האינטרסים הלאומיים, פרגמטיות בדרכי ההגנה על האינטרסים הלאומיים, וגישה חברתית כלכלית אחראית המשלבת כלכלה חופשית עם מדיניות רווחה ותכנון אחראי לטווח רחוק של מדינת ישראל בכל תחומי החיים.

השילוב של תכונותיו האישיות ועמדותיו האחראיות הופכות אותו לאדם הראוי ביותר היום להנהגה הלאומית, ולכן הצטרפתי אליו.

 

* התלכדות לנוכח איום – הצטרפתי לתל"ם מתוך אמונה בדרך ומתוך אמונה ביעלון,  שבעיניי הוא המנהיג הראוי ביותר להנהגה הלאומית.

אני תומך בחיבור של גורמי המרכז בישראל, כדי להגן על מדינת החוק מפני המתקפה עליה שמוביל נתניהו. ההליכה המשותפת עם "חוסן לישראל", שאולי תהיה מסד לחבירות נוספות, תיצור מסגרת פחות הדוקה ויותר פלורליסטית מבחינה אידיאולוגית, וגם ויתור על עמדת ההובלה של יעלון. תל"ם נכנסת לרשימה הזאת כמפלגה, על צבעה הייחודי ודרכה המובהקת, ותשפיע בדרכה.

מול איום ראוי להתלכד, ואני גאה ביעלון ובגנץ שכך עשו.

 

* ההבדל 1 – מה משותף לגנץ ולנתניהו? שניהם מתחייבים לשמור על הגולן. מה ההבדל בין גנץ לנתניהו? נתניהו כראש ממשלה (בקדנציה הראשונה) ניסה למסור לסורים את הגולן.

 

* ההבדל 2 – מה המשותף לגנץ ולנתניהו? שניהם מתחייבים לשמור על בקעת הירדן. מה ההבדל בין גנץ לנתניהו? בשיחות על מתווה קרי נתניהו ויתר על הבקעה והסתפק בנוכחות צבאית לאורך נהר הירדן לכשלוש שנים.

 

* גנץ על הכוונת – רוגל אלפר סותר את עצמו. בפשקוויל הקודם הוא כתב שגנץ הוא נאצי. בפשקוויל האחרון, בעקבות סרטון חדש של גנץ, הוא כותב שהסרטון הזה אפילו יותר חמור מקודמו. מה כבר גרוע יותר מנאצי? למרבה ההפתעה, הפעם גנץ הוא רק מוסוליני. מה, להיות מוסוליני זה גרוע יותר מנאצי? לא מבין.

מכל מקום, אלפר, שאין דבר נאצה ושיסוי שלא כתב לאורך השנים על נתניהו ולפיד, כתב הפעם שגנץ מסוכן יותר מהשניים. "הוא מנסה להצטייר כדמות צבאית חזקה ורצחנית שהנהייה לעברו מטשטשת כל חשיבה פוליטית זולת הכמיהה ל'ביחד', שתשתיק כל שיח בחברה הישראלית." ו"ניתוח" טקסט של הסרטון קובע, על פי אלפר, שכל מי שחושב אחרת מגנץ הוא בוגד.

לחברו של אלפר לדבוקת שוקן, עודא בשאראת, יש דימוי אחר לגנץ – דאע"ש. גנץ מוקע גם כפושע מלחמה. כותב בשאראת: "חשוב להזכיר לו, שמדובר בריצה לכס ראש הממשלה, ולא בתחרות הרג המוני המזכה במקום נכבד בהאג. או, לחלופין, האם מיישם גנץ בתת-מודע שלו את האימרה המוכרת, שפושע חוזר תמיד למקום הפשע?"

למה דבוקת שוקן (גם ב. מיכאל ועוד) מתנפלת בנשכנות כזאת על גנץ? אולי הם מזהים שהנ"ל עשוי לעמוד בעוד חודשים אחדים בראש המדינה השנואה עליהם כל כך, והם מתחילים להתאמן?

 

* פחות מתיקו – בשנת 2000, לאחר כישלון ניסיונו של ברק להסדר עם הפלשתינאים בקמפ-דיוויד ועם קריסת מתווה אוסלו, החלה מתקפת הטרור הפלשתינאית, שכללה ירי פצמ"רים ורקטות מרצועת עזה לעבר יישובים בגוש קטיף ובנגב המערבי. מאז, נמשך פשע המלחמה של ירי על אוכלוסייה אזרחית ישראלית בלי הפסקה, לאורך שנים. עקירת גוש קטיף וההתנתקות החריפו והסלימו את מתקפת הרקטות שהלכה והסלימה. כל הפעולות שישראל עשתה לא שמו קץ לירי ולא שינו את המגמה. מבצע "עופרת יצוקה" לא הפסיק את המתקפה. מבצע "עמוד ענן" לא הפסיק את המתקפה.

בשנת 2014 יצאה ישראל למבצע "צוק איתן". המכה הקשה שחטפו הפלשתינאים שמה קץ למתקפה שנמשכה ללא הפסקה 14 שנים. במשך שלוש שנים וחצי, גבול עזה נהנה משקט שלא היה כמותו מאז קום המדינה. יישובינו בנגב המערבי נהנו מצמיחה דמוגרפית ושגשוג שלא היו כדוגמתן. המשאיות הרבות של משפחות, העולות עם ציודן לבנות את בתיהן בהתיישבות על גבול עזה, הן תמונת הניצחון של "צוק איתן". מי שמציג את הניצחון הזה כ"תיקו" הוא דמגוג, המשקר ביודעין.

האופן האחראי והשקול שבו ניהלו ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ את המערכה (שלבטח היו בה גם שגיאות) הביא לניצחון הזה. הפופוליזם הביטחוני חסר האחריות של השרים, חברי הקבינט, בנט וליברמן, לא הצליח לקלקל.

ההישג הזה כורסם ונשחק בעשרת החודשים האחרונים, עקב מדיניות כושלת של הבלגה והכלה של ההתנקשות בריבונות ישראל ושיאה – טרור ההצתות נגד ההתיישבות בנגב המערבי. ההבלגה שחקה את ההרתעה הישראלית, והביאה לסבבי הסלמה שכמעט גרמו להתלקחות רבתי. נפתלי בנט הוא חבר בקבינט שמוביל את מדיניות ההבלגה, ונושא באחריות מלאה למדיניות הזאת, שמסתפקת בפחות מתיקו.

 

* הגבלת קדנציות – חוק הדגל שנתניהו ניסה לחוקק בכנסת היוצאת, ובזכותו של משה כחלון סוכל, הוא חוק מגה-שחיתות רבתי: חוק קרנות המזבח, הידוע בשם החיבה המכובס שלו "החוק הצרפתי". זהו חוק המעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, ואוסר חקירת חשדות נגדו.

מכל החוקות של המדינות הדמוקרטיות בעולם, נתניהו דולה את הסעיפים הבעייתיים ביותר, ההזויים ביותר, המושחתים ביותר, ומנסה ליישם אותם בישראל, כדי לגונן על עצמו. אך אין הוא לוקח אותם במלואם. כי על פי החוקה הצרפתית, כהונת הנשיא מוגבלת לשתי קדנציות. אין בכך כדי להצדיק את הסעיף מעודד השחיתות, אבל שם מדובר בדחיית החקירות עד אחרי הכהונה המוגבלת בזמן.

נתניהו מנסה להחיל את הרעיון הזה על ישראל, ללא הגבלת קדנציות, כאשר הוא מתמודד על הקדנציה החמישית שלו. אין ספק, שאם יבחר הוא יעשה כל שלאל ידו כדי להעביר את החוק הזה. נתניהו מנסה לשנות את חוק יסוד הממשלה, כלומר את חוקת המדינה, כדי להציל את עורו. לא יאומן! חובה לסכל את המזימה הנואלת הזאת.

אולם את חוק יסוד הממשלה ראוי לשנות. יש להגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. השלטון משחית, ושלטון ממושך משחית במיוחד. יש פער גדול בין נתניהו בקדנציות הראשונות לנתניהו בקדנציה הנוכחית. ראש ממשלה שאורך כהונתו מוגבל, אינו מתייחס לשלטונו כאל חוק טבע, יתקשה ליצור פולחן אישיות ולא יעצב גישה של "המדינה זה אני".

הגבלת הקדנציות של ראשי הממשלה היא אחת המשימות הדחופות של הכנסת הבאה. כמובן, שכדי להכניס לחוקה את השינוי החשוב הזה, צריך קודם לכן להחליף את השלטון.

 

* מס פריימריז – נתניהו מוביל מסע נקם במשפחת שרון באמצעות סיכול ממוקד של מועמדותו לכנסת של גלעד שרון. בתגובה, בכל הראיונות לתקשורת מרעיף שרון דברי חנופה לנתניהו ומפליג בשבחיו. יש בקהל מישהו שמאמין לדברי השבח של שרון לנתניהו?

אני מאמין לדברי השבח של שרון, בדיוק כפי שאני מאמין לחנופה של גדעון סער, יולי אדלשטיין, גלעד ארדן, ישראל כץ ויואב גלנט.

מדובר במס פריימריז, שנועד לשפר את מעמדם לקראת "הבוקר שלמחרת," לו הם מייחלים.

(למען הסר ספק – אין לי דבר חיובי לומר על אנשי "פורום החווה", ובהם גלעד שרון).

 

* נזקן של ההפגנות – מאז ראשית ההפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה, בתביעה להחליט על כתבי אישום חמורים נגד נתניהו, אני מותח על המפגינים ביקורת חריפה, וזאת מכמה טעמים:

א. בראש ובראשונה, בשל הטלת הדופי המכוערת וחסרת השחר במנדלבליט, שכל מי שקצת מכיר אותו מעיד על יושרו, יושרתו, מקצועיותו ואומץ לבו.

ב. בשל עצם היומרה לדעת, לא על בסיס ראיות, מה צריכות להיות מסקנות החקירה.

ג. בשל החומרה שבהפעלת לחץ על היועץ המשפטי לממשלה, שהינה פגיעה בשלטון החוק.

ד. בשל ההתנהגות האספסופית והמתלהמת, או אולי אתבטא ביתר חריפות: האלדד יניבית, לפחות של חלק מן המפגינים.

ה. וסיבה נוספת – בבוא היום, ההפגנות הללו תשמשנה תחמושת למלחמתו של נתניהו נגד מדינת החוק. אין לי ספק, כתבתי, שההפגנות לא תשפענה כהוא זה על היועץ המשפטי, אך אם וכאשר יהיה כתב אישום, נתניהו ותומכיו ישתמשו במסע הזה נגד מנדלבליט, ויטענו  שהוא נכנע ללחץ שהופעל עליו.

ואכן, ההפגנות הללו, שעדין נמשכות, משמשות כבר כעת, עוד טרם החלטת היועמ"ש, כתחמושת כבדה במלחמתו של נתניהו נגד מדינת החוק. הטענה חסרת השחר שמנדלבליט נכנע ללחץ הזה, היא מרכיב מרכזי בתעמולה של נתניהו.

ההפגנות של האלדד יניבים וההתלהמות נגד היועמ"ש מצד אהוד ברק, הן תמונת ראי של ההתלהמות של החשוד נתניהו וחסידיו. ובכל זאת, המתקפה של נתניהו חמורה יותר, כיוון שהוא ראש הממשלה.

 

* המחלל – מיד בהיוודע פשע השנאה של חילול קבר אביו של מנדלבליט, פירסמתי רשומה בזו הלשון: איזה אספסוף – האם מחללי קבר אביו של מנדלבליט שייכים לאספסוף המוסת של אלדד יניב או לאספסוף המוסת של נתניהו?

לא יכולתי לטעות.

 

* מאיפה מסריח הדג – פרשיית שוחד בשב"ס. נגע השחיתות פוגע בכל מוקדי הכוח בישראל. הדג מסריח מהראש.

 

* אנטישמיות בשחור אדום ירוק – יום השואה הבינלאומי מאיר בזרקור על מצב האנטישמיות בעולם, והתמונה הנגלית מדאיגה מאוד. האנטישמיות עולה, מספר הפעולות האנטישמיות עולה, מספר היהודים שנרצחים בפיגועים אנטישמיים הולך וגדל.

לאנטישמיות בימינו שלושה צבעים – שחור, אדום וירוק. השחור הוא האנטישמיות של הימין הרדיקלי, הפשיסטי, הניאו נאצי. האדום הוא האנטישמיות של השמאל הרדיקלי, הבי.די.אסי, שממקד את האנטישמיות במדינה היהודית. הירוק הוא האנטישמיות של האיסלאם הקנאי.

למרבה הבושה, יש בתוכנו, בקרב מחנות השמאל והימין בישראל, לגיטימציה לגורמים אנטישמיים. בקרב השמאל יש לגיטימציה לאנטישמיות האדומה, אנטישמיות בשם "זכויות האדם" כביכול, והצגתה המכובסת כ"התנגדות לגיטימית למדיניותה של ישראל" כביכול.

בקרב הימין יש לגיטימציה לימין הגזעני הרדיקלי, כיוון שהיום הוא ממוקד יותר בגזענות כלפי המוסלמים, ואף מתוך הזדהות עם הקסנופוביה בתוכו נגד המהגרים.

זו תופעה חמורה, המביאה לשפל את מחלת המחנאות בישראל – המרת הסולידריות הלאומית והחברתית, בסולידריות מחנאית שבטית, הנגררת אחרי הקצוות ו"הבייס" של כל מחנה. התופעה הזאת מתרחבת להמרת הסולידריות הלאומית בסולידריות גלובלית – של אנשי ימין בישראל עם הימין הגלובלי ושל אנשי שמאל בישראל עם השמאל הגלובלי; עד כדי לגיטימציה לרדיקליות האנטישמית בכל מחנה.

תופעת המחנאות ההולכת ומקצינה היא איום על החברה הישראלית. חובתה של החברה הישראלית לגבש מחדש מיינסטרים ציוני, ממלכתי דמוקרטי יציב, שהסולידריות שלו היא כלל לאומית, החותר לאחדות לאומית ואינו נגרר אחרי ההקצנה והקיטוב.

 

* רודן אנטישמי – ההכרה הישראלית בחואן גוואידו כנשיא ונצואלה, היא צעד נכון ומתבקש. ישראל היא חלק מן העולם החופשי, ואך טבעי שכמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, מדינות אירופה ודמוקרטיות דרום אמריקאיות, אף היא תתמוך בסילוק הרודנות של מדורו.

אך לישראל יש סיבה טובה אף יותר לנקוט בעמדה זו. מדורו, כמו קודמו, מורו ורבו הוגו צ'אבס, הוא אנטישמי ואנטי ישראלי קיצוני. שלטונם מוביל לאורך שנים קו אקטיבי נגד ישראל ובעד אויביה. ונצואלה היא מדינה תומכת טרור מובהקת. הגיע הזמן להשליך את שלטון צ'אבס ומדרו לפח האשפה של ההיסטוריה.

 

* תמיכה דו-מפלגתית – מנהיג הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים בוושינגטון, סטני הוייר, הביע תמיכה בהכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. הוא הצטרף לבכירים דמוקרטיים נוספים, ובהם יו"ר ועדת החוץ בבית הנבחרים אליוט אנגל. בקרב הרפובליקאים שוררת תמיכה רחבה במהלך. זו חזרה למתכונת המסורתית של תמיכה דו-מפלגתית בישראל ובאינטרסים הלאומיים שלה.

את המהלך החשוב לקידום ההכרה האמריקאית בישראל מוביל ראש היחידה למען הגולן צבי האוזר. לפני חודשים אחדים, בוגי יעלון ויאיר לפיד פירסמו מאמר משותף בתקשורת האמריקאית הקורא להכרה בריבונות הישראלית על הגולן. לאחרונה הצטרף ליוזמה גם ראש הממשלה נתניהו, שהעלה את הנושא בביקורו של היועץ לביטחון לאומי בולטון בישראל, לפני שבועות אחדים.

יש לקוות שהמהלך יצלח, ויחזק את מדינת ישראל.

 

* היסטוריה מצולמת – חנות הצילום של גבי פלד בקצרין, היא מוסד בגולן. כל מי שאי פעם עבר בגולן, בוודאי בימי הפילם, נהנה משירותיו.

ועכשיו הוא יוצא לפנסיה וסוגר את החנות. ארכיון הגולן קיבל את ארכיון התמונות שלו. אוצר היסטורי אדיר, בלתי נדלה. התרגשות עצומה!

 

* ביד הלשון: ימין – יו"ר "הימין החדש", שר החינוך נפתלי בנט, התראיין בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, ולאורך הריאיון, המילה עליה חזר שוב ושוב היתה "ימין", או "הימין" או "הימין החדש". ובצדק – הן זה המותג שהוא משווק. אולם טוב היה עושה, אילו למד כיצד לבטא נכון את המותג.

בנט אמר שוב ושוב יְמִין. זאת טעות. נכון לומר יָמִין. רק בסמיכות הקמץ מתחלף בשווא: יְמין משה, יְמין ה', יְמיני וכן הלאה.

בשמאל, לעומת זאת, אין בעייה כזו. המילה שְֹמֹאל נפתחת בשווא, וכך היא גם בסמיכות: שְמאל הירדן וכו'.

אורי הייטנר

 

* * *

לינק ליוטיוב מרתק ומרגש שבו לילי רוט

מספרת על קורות חייה בתקופת השואה:

: https://youtu.be/xY8nwaq5sn8

ב"יד ושם" מצוי גם טכסט של ראיון מקיף עימה.

 

* * *

יצחק הילמן

מדינת ישראל אינה מוכנה למלחמה – האומנם?

לפני כשבועיים עסקו העיתונות, הרדיו והטלוויזיה הישראלית באינטנסיביות  בביקורתו הקשה של האלוף במילואים יצחק בריק על מוכנותו של צה"ל למלחמה הבאה.

בריק, בן 72, השתחרר מצה"ל ב-1999, כשתפקידו האחרון היה מפקד גיס בדרגת אלוף. זה תפקיד בכיר מאוד בדרג השדה. אחרי שיחרורו קיבל על עצמו תפקיד ציבורי חשוב אחר, נציב קבילות החיילים. בתפקידו זה נחשף בריק כעשרים שנים, תקופה ארוכה ומשמעותית, לתלונות החיילים כנגד מפקדיהם. תוך חקירת התלונות הביא בריק לתיקון עוולות שנגרמו לחיילים בשירותם ולתיקון ליקויים בפיקוד בכל הרמות, למרות שתלונות מגיעות בדרך כלל מדרגי השדה הנמוכים. כמובן, שאי תיקון ליקויים בדרג זה יכול להמיט אסון על צה"ל. לאורך כל השנים, התלונות מטופלות ומופקים לקחים.

להערכתי, אין בתפקיד נציב קבילות החיילים, כדי לספק תמונה מלאה על כוננות צה"ל למלחמה. יש בידי הנציב שפע של מידע שיכול להוביל למסקנות אבל איננו נותן תמונה מושלמת. בוודאי שאי אפשר להסיק מהמידע שמעלה בריק מסקנות ברמה האסטרטגית של צה"ל. אין לו הנתונים לכך, ובוודאי שהוא חסר סמכות לעסוק בכך. מי שעוסק בכך בפועל הוא מבקר מערכת הביטחון והמטה הכללי בכללותו.

אני מניח שרוב תיקי הבדיקה אותם בדק וטיפל אינם לפירסום והם מטבע הדברים עוסקים בחיי היום יום בצה"ל. מכל שלל הנושאים העצום שהוא בדק, הוא פירסם את נושא התצפיתניות ואת נושא סוללת "כיפת ברזל". הכוונה לבעיות השורות של החיילות שהיו שם ואנשי הסוללה האמורה. אני מעריך, שבריק ניתקל במאות תלונות דומות, והביא בבדיקתו שיפורים בצה"ל.

עברו 45 שנים ממלחמת יום הכיפורים, וצה"ל היום יותר גדול, יותר מצוייד ויותר מתוחכם ויש בו הרבה יותר פערי ציוד ובעיות לוגיסטיות ומבצעיות מאלה שהיו בשעתו, כאשר בריק שירת בו כמפקד פלוגה.  כדי להיכנס לפרופורציות, צריך להבין שגודל כוחות היבשה של צה"ל בגיוס מלא, עולה על סדר הכוחות של גרמניה וצרפת יחדיו. חיל האוויר הישראלי הוא אחד מחמשת חילות האוויר הגדולים והמשוכללים בעולם. לישראל יש אמנם תקציב ביטחון של 70 מיליארד שקל אבל גם תקציב ביטחון כפול או משולש מתקציב זה לא יכול להבטיח שבצה"ל יהיו כל הכלים שמישים, שכל צה"ל יהיה מצוייד במרכבה סימן 4, או שלכל הטנקים יהיו מערכות "מעיל רוח", או שחיל האוויר יהיה מורכב כולו רק ממטוסי אפ 35 ושלא יהיו בו יותר מטוסי אפ 15 בני 40 שנים ויותר.

אילו כל הציוד הרצוי היה בידינו, וזה מצב אוטופי, היינו צבא בעוצמה העולה על כל כוחות נאט"ו במצטבר. מכאן ועד למסקנה ש"הצבא איננו מוכן למלחמה" – הדרך ארוכה מאוד ובוודאי שאמירה כזאת מפיו של אלוף במילואים עתיר ניסיון כמו בריק, איננה ראויה.

ובכל זאת מה הניע את בריק לטעון שהוא "הילד ההולנדי עם האצבע בסכר"?

אני מניח שהוא הבין שהגזים, אבל כוונתו היתה טובה. האיש עתיר הניסיון, רצה להזעיק עד כמה שאפשר את מערכת הביטחון לעשות שיפורים מהירים ככל שניתן ובכך לתרום את תרומתו האחרונה למערכת הביטחון לפני שהוא מסיים את תפקידו.

בריק, אלמלא הגזים, היה מצליח יותר במה שרצה להעביר, הרבה יותר מכפי שקרה בפועל, כאשר קומם עליו את הרמטכ"ל, ערב פרישתו, ואלופים נוספים. רשימת הליקויים שבריק הביא במסמכו, נדונה גם בוועדת חוץ וביטחון, וגם בצה"ל. אבל גם אחרי שיתוקנו כל הליקויים שמצא, עדיין יהיה אירגון ענק כמו צה"ל, עם ליקויים חדשים. האירגון קיים והליקויים קיימים. זה הולך ביחד.

מלאכת התיקונים היא אינסופית. זה כמו מכונית שלאורך שלושים שנות חייה טעונה מדי פעם בפעם תיקון. לא תתוקן, לא תיסע. בצה"ל קיים ציוד חדיש, וגם מיושן יחסית. יש בו, למשל, אלפי משאיות בנות שישים שנה. להחליפן נידרש תקציב של שני מיליארד שקל. לעשות את זה תוך שנה? בוודאי שזה ביזבוז, כי יש עדיפויות תקציביות נוספות. זה בוודאי יתפרס על עשר שנים ויותר. אלא שבמלחמה, אם תיקרה מחר בבוקר, גם המשאיות בנות שישים שנה תיפעלנה. חלק מהן תתקענה ותתוקנה, אבל כל אחד יכול לשער שזה מה שהיה עושה כל צבא רציונאלי.

כנ"ל גם לגבי אלפי הזלדות שמשרתות בצה"ל כבר חמישים שנה.

עד לפני מיספר שנים, עדיין שירתו בחיל האוויר הישראלי מיספר מטוסי דקוטה ממלחמת העולם השנייה. הם היו בסדר גמור. גם חיל האוויר האמריקאי עדיין מפעיל כשמונים מפציצים כבדים מדגם בי 52 שיוצרו בשנות החמישים של המאה שעברה. כוח זה עדיין מהווה את אחד הכוחות החשובים של חיל האוויר האמריקאי.

אשר לטענתו של בריק שתקציבים לא מנוצלים נכון, שיש ליקויי שליטה ובקרה וכי יש התרופפות במשמעת, כל אלה ניתנים לטיפול יחסית מהיר ואני מעריך שהליקויים יתוקנו. זה לא אומר בשום אופן שצה"ל לא מוכן למלחמה. לעניות דעתי צה"ל מוכן טוב בהרבה ממה שהיה מוכן במלחמות הקודמות. אין זה אומר שרמת המוכנות נשמרת אוטומטית. בוודאי שלא. צריך כל הזמן להשגיח שהרמה הראויה תישמר.

יצחק הילמן

 

 

* * *

יורם אטינגר

נשק סודי ישראלי: אופטימיות ופטריוטיות

"ישראל היום", 29 בינואר 2019

ישראל היא המדינה השמינית בעולם במדד העוצמה 2018 של השבועון היוקרתי "US News and World Report" ואוניברסיטת פנסילבניה. המדד מבטא את עוצמת המנהיגות, הכלכלה ושתופי הפעולה המדיניים, דיפלומטים וצבאיים. ישראל מדורגת אחרי ארה"ב, רוסיה, סין, גרמניה, בריטניה, צרפת ויפן – ומקדימה את סעודיה, אמירויות הנפט, דרום קוריאה, קנדה, אוסטרליה, שוויץ ועוד.

ישראל מזנקת במדד האופטימיות הכלכלית של Trading Economics מניו יורק: מ-21.70 ב-1976 לשיא של 131.40 בנובמבר 2018. ישראל מקדימה את דרום קוריאה, האיחוד האירופאי, ארה"ב, יפן ועוד.

ישראל מדורגת שמינית במדד אמון הצרכן של מרכז המחקר הצרפתי רב-המוניטין Ipsos, אחרי סין, ארה"ב, הודו, סעודיה, שבדיה, גרמניה וקנדה, ולפני אוסטרליה, בריטניה, בלגיה, צרפת, איטליה, יפן, דרום קוריאה ועוד.

אופטימיות ופטריוטיות מול אתגרים ואיומים קיומיים מאז הקמת המדינה – בנוסף לכוח המוח – הם מנועי צמיחה דמוגרפית חריגה, כלכלית, מדעית, טכנולוגית, חקלאית, דיפלומטית וצבאית. אופטימיות ופטריוטיות, בנוסף להיצמדות לשורשים – בקרב השמאל והימין כאחד, כפי שמעיד כוח האדם ביחידות מובחרות בצה"ל – משדרגים את מעמד ישראל כבעלת-ברית ייחודית של ארה"ב.

לפי מדד החוסן הלאומי יוני 2017, שהתבצע על ידי פרופ' גבי בן דור מהמכון לחקר ביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה: "רמת האופטימיות של יהודים וערבים נמצאת במגמת עלייה ברורה ב-7 השנים האחרונות וכך גם  רמת הפטריוטיות." 

מאז שנת 2000, רמת הפטריוטיות היהודית היא כ-4.8 בסולם של 6-1, בעוד הפטריוטיות של ערביי ישראל עלתה מ-3 ב-2010 ל-3.57 ב-2017. רמת האופטימיות היהודית שודרגה מ-4.56 ב-2010 ל-4.86 ב-2017, ואילו האופטימיות הערבית עלתה מ-3.15 ל-3.66. 

נשים יהודיות וערביות יותר אופטימיות ופטריוטיות בכל הקשור לעמידה בפני איום צבאי וטרוריסטי ובהתייחסות לממסד הפוליטי והמשפטי. דוגמא, היהודיות מפגינות רמות אופטימיות של 4.68 – פטריוטיות, 4.7 – אופטימיות ו-3.77 – מיליטנטיות.

עליית רמת האופטימיות והפטריוטיות בקרב ערביי ישראל משקפת הערכה גוברת כלפי ישראל (גם מצד רוב מדינות ערב) – ללא קשר לעניין הפלסטיני –  על רקע המציאות בישראל, כמו גם הצונאמי הערבי המשתולל במזרח התיכון מ-2010 ומציג את ישראל כאי של יציבות, שפיות, דמוקרטיה ואמינות ביטחונית. ביטוי להערכה הוא התנגדות ערביי ישראל להצעת אביגדור ליברמן (מ-2004) להעברת "המשולש" לרש"פ תמורת העברת גושי התנחלויות לישראל.

פעם נוספת תובנות-מקובלות מוצגות בערוותן על ידי המציאות..

יורם אטינגר

 

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

מ. תעלולים בחדר הכביסה על הגג

רעיון למקום מסתור נוח, שבו אוכל להסתודד עם אנבל, צץ בראשי בזכות תהילה (שם בדוי), חברה של דיצה. 

תהילה היתה המ"כית של דיצה בתקופת הצבא ונוצרו ביניהן יחסי ידידות קרובים. באותם ימים שאני הייתי כבר בעלה הטרי של דיצה ואב לשני ילדים, היא היתה רופאה רווקה, שחיפשה מקום סודי שבו תוכל לפתות חבר נעורים, שהגיע מארצות הברית לביקור בארץ.

היה זה רופא צעיר שניבאו לו עתיד מזהיר, ותהילה שלנו  קיוותה, שבעזרת הקסם הטמון בין רגליה, תצליח ללכוד לנצח את הקיסם שלו. דיצה גילתה בעצמה כישרון יצירתי והציעה לה להשתמש בחדר הקטן שהיה לנו על הגג מעל דירתנו בשדרות סמאטס. היה זה חדרון שנועד לשמש את כל דיירי הבניין כחדר כביסה, אך חותני שרכש לנו את הדירה, השכיל לקנות גם את החדרון שמעלינו, ואני חלמתי שיום אחד אהפוך אותו לסטודיו, שאליו אוכל להתחמק כדי לכתוב ללא הפרעה.

היה זה בשנה הראשונה לנישואיי ואז לא העליתי בדעתי שחוץ מכתיבה החדרון יכול לשמש אותי גם למטרות יותר פוריות. דיצה ניצלה את בקשתה של תהילה,  כדי להיפטר מהספה הישנה שהיתה בסלון ביתנו, ואני עזרתי לה להעלות אותה לגג. במקומה היא קנתה שתי ספות ישיבה קטנות, שנמצאות בסלון ביתנו עד היום. כמארחת למופת, העלתה אשתי לגג כלי מטה הכוללים: כרית, סדינים ושמיכה צמר בעלת שיער מלטף. חוץ מזה הניחה על שולחן הכתיבה שלי קערת פירות יבשים ליד צלחת של עוגת תפוחים והציבה קומקום חשמלי כשלצידו שני ספלים וקופסת קפה.  

תוכנית הפיתוי של הרופאה הצליחה מעל ומעבר. בשעה תשע  בערב, המועד שנקבע להכנסת הקורבן למלכודת, שמענו את צלילי המעלית העולה ורצנו לדלת הכניסה. נצמדתי לעינית שבדלת וראיתי את תהילה יוצאת ממנה על קצה האצבעות ואחריה פוסע בשקט גבר חסון רב קומה, עם בלורית בהירה המטיילת על מצחו.

דיצה שעמדה לצידי רצתה גם כן לראות, סרתי הצידה היא תפסה את מקומי, הסתכלה בריכוז רב  ואמרה: "איזה חתיך!"

מתי הם גמרו אני לא יודע, אבל כנראה מאוחר, כי כבר היינו במיטה ולא שמענו את המעלית.

בסוף אותו שבוע, כשהרופאה באה לבקר ולהודות לדיצה, לא יכולתי להתאפק ושאלתי איך הוא היה? 

תהילה, שהיתה בעלת לשון חדה ופה היודע לדבר גלויות, לא היססה ולא התביישה להגיד:

 "אכזבה גמורה! מרוב פחד לא עמד לו כלום ואם לא הייתי מוצצת לו, לא היה גומר אף פעם!"

אני מוכרח להודות שלמרות הניסיון הרב שרכשתי בבית המרגוע של חניתה, המושג מציצה היה זר לי לגמרי. גם בספרו של ד"ר מטמן "חיי המין של האדם", שידעתי אותו כמעט בעל פה, לא נתקלתי בו אף פעם. לבושתי גם אשתי החסודה לא ידעה בדיוק במה מדובר, וכששאלתי אותה, אמרה שהיא חושבת שזה סוג של נשיקה צרפתית. מצאתי ממי לרכוש דעת...            

החדר על הגג, שמאז ביקור הרופאה עמד ריק, עורר בי רעיון שאוכל להתחבא בו עם אנבל בנחת, ולענות על משאלות הגוף, בלי האקרובטיקה שהרכב הכתיב. אנבל קצת פחדה שיראו אותה, אך אני הרגעתי אותה ואמרתי שאם נעלה בנפרד, איש לא יוכל לדעת שיש בינינו קשר וכי פנינו לחדר על הגג. היא  נכנעה להצעתי וקיבלה את הדין. אחרי הכול הייתי מבוגר ממנה בכמה שנים, ולפעמים הייתי מצליח להפגין סמכותיות של ביטחון עצמי. 

עליי לציין בענווה שהתיכנון שלי היה מושלם. ההתגנבות לגג הצליחה ללא כל שיבוש ויש להניח שלא הייתי מכניס את ההרפתקה הקטנה הזאת לספר, מתוך מחשבה שאין בה עניין לציבור. בכל זאת אני מוצא לנכון לספר עליה, כי היא היתה משולבת בטעות אחת שעשיתי, ומן הראוי שאספר עליה כדאי שאחרים ישמעו עליה, ולא יפלו בפח כמוני.

וזאת הטעות: כאשר הייתי יום קודם בבית המרקחת לקנות קונדום, הציע לי הרוקח משהו יותר בטוח ויותר נעים. תרסיס חדש שהאישה משפריצה לתוך נרתיקה לפני ביקורו של האורח רם המעלה. הסטטיסטיקה הוכיחה – כך סח לי הרוקח – שיש בה ביטחון של 99.9 אחוזים לעומת ביטחון של 98 אחוז שיש לקונדומים.

לא היה לי נעים לסרב להצעת הרוקח, שהיתה מלאה כוונות טובות וקניתי את התרסיס, למרות שמחירו היה כפול.                                  

אנבל הטילה ספק ביעילות התכשיר, אבל אני שיכנעתי אותה שעלינו להתאים את עצמנו לקידמה ולחדול להשתמש בהמצאות של המאה הקודמת...

החגיגה על הגג היתה מאוד נוחה בהשוואה לתרגילי הספורט שנאלצנו לקיים במכונית,  אך בכל זאת לא הייתי רגוע, כי אף פעם אי אפשר היה לדעת אם אשתי, חובבת הטבע והנוף, לא תרצה פתאום לעלות לגג לראות את הים מרחוק.

 

הצרה היותר גדולה הגיעה לידיעתי כעבור שלושה שבועות, כאשר אנבל הודיעה לי שהיא בהריון. כששאלתי אם היא בטוחה, אמרה מאה אחוזים, כי אצלה זה אף פעם לא מאחר.

בכל זאת אמרתי לה שניפגש מחר בבוקר ותביא לי צנצנת שתן לבדיקה. את המעבדה לבדיקות כאלה הכרתי עוד בימים שיעל, חברת נעוריי, הייתה נתקפת בבהלה בכל איחור של יום, ואני הייתי רץ למעבדה עם צנצנת מלאה, להרגיע אותה.

הפעם לא היו בפי בשורות טובות. כשטילפנתי לברר מה מצבי, אמרה לי עובדת המעבדה בקול מתרונן: "אדוני! מזל טוב! אשתך בהריון!"

אנבל היתה די מבוהלת, כי בעלה – כך סיפרה לי – התגלה כעקר, ואם ימצא שהיא בהריון, יבין שזה לא מרוח הקודש.

הרגעתי אותה, אמרתי לה שיש לי חבר טוב, ד"ר שמואל פרידמן, שלמד איתי בגימנסיה הרצליה והוא גיניקולוג. יש לו קליניקה פרטית, ועד כמה שאני מכיר אותו, ישמח להרוויח כסף שלא צריך להצהיר עליו.

שמוליק באמת שמח כששמע את קולי בטלפון, עשה חשבון שלא התראינו כמעט חמש שנים, והמחשבה הראשונה שלו היתה שבגימנסיה מארגנים פגישת מחזור.

אמרתי לו: "אפרופו מחזור, ישנה פועלת אחת שעבדה פעם במפעלי מאיר והמחזור מתאחר לה שלא באשמתה."

שמוליק חד המחשבה, מיד הבין במה מדובר ואמר שבשבילי הוא יעשה הכול.

מיד תפסתי שהממזר הזה חושד בי שאני האבא, אבל לא רציתי להרחיב על כך את הדיבור. חיכיתי עד שיסתכל ביומנו ויקבע לה תור מוקדם בפרוטקציה.

הכול עבר בהצלחה, בבוקר המיועד הבאתי אותה לקליניקה והשארתי לה כסף מזומן, שיספיק לה גם כדי לקחת מונית שתסיע אותה בחזרה לביתה.

אם חשבתי שבזאת סיימתי עם שירותיו של שמוליק – טעיתי. שלוש שנים לאחר מכן שוב נזקקתי לו. הפעם היה מדובר באחותה הצעירה של אנבל, ובמקרה הזה לא היתה לי יד בדבר. אנבל, שבינתיים עזבה האת הארץ ונסעה עם בעלה לנסות את מזלם בצרפת, צילצלה לי מפריז. ברגע הראשון הופתעתי לשמע קולה, כי לטלפן מחו"ל היה אז יקר מאוד, ומאז שנסעה נותק בינינו הקשר.

היא  הרגיעה אותי, אמרה שהכול בסדר, חוץ מזה שאחותה הקטנה, הגרה בארץ עם הוריה, נכנסה להריון מהבן של השכנים. היא ביקשה רשות לתת לאחותה את הטלפון שלי, כדי שאקבע לה פגישה עם ד"ר פרידמן. כמובן שמילאתי את בקשתה וכשטילפנתי אחר כך לשמוליק הוא תכף אמר: "עוד פועלת שעבדה במפעלי מאיר שלא באשמתה?" – עכשיו לך תסביר לו שהפעם אני באמת לא האבא.                                      

פוצ'ו

המשך יבוא

 

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

 

33.

 

יֵשׁ לִי אָח

קָטָן וְאַכְזָר

אֶת חַיַּי הוּא הוֹרֵס

מַה לַּעֲשׂוֹת?

אִם יְגַלּוּ מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי כָּאן –

יַרְבִּיצוּ לִי מַכּוֹת

וַאֲפִלּוּ אִם לֹא

יַגִּידוּ שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה

בַּכֹּל –

 

 

34.

 

שָׁלֹש שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

חָמֵשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שֵׁשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שֶׁבָע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

וּמַה זֶּה שָׁוֶה לִי אִם עוֹד

עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שְׁלֹשִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

וּלְעוֹלָם לֹא אַחֲזִיק אֶת תַּמִּי מִיּ"ב בִּיוֹלוֹגִית

בֵּין הַבִּרְכַּיִם שֶּׁלִּי –

 

 

35.

 

לִהְיוֹת זְרוּקָה לְכָל רוּחַ

עֲרֵמַת סְמַרְטוּטִים חוֹגֶגֶת

מִשּׁוּק הַפִּשְׁפֵּשִׁים –

יְחֵפָה, שְׁחוֹרַת סוּלְיַת הָרֶגֶל

חָזֶה חָפְשִׁי –

פְּנֵי מָדוֹנָה לְבָנוֹת

מִתְרַחֶצֶת פַּעַם בְּשָׁבוּעַ –

עֲקֵבוֹת שֶׁל שְׁתֵּי גְּרִידוֹת בְּגוּף נָשִׁי

וּמְשַׁגֵּעַ –

שֵׂעָר שָׁחֹר, עָבֹת

קוֹטֶפֶת לְבָבוֹת

וּמְפוֹצֶצֶת רָאשִׁים –

וְלֹא זוֹכָה לְרֶגַע

בַּשֶּׁקֶט הַנַּפְשִׁי.

 

 

36.

 

אֲנִי בְּעַד זֶה שֶׁיְגָרְשׁוּ

אֶת כָּל הָעַרְבִים מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל –

וַאֲנִי נֶגֶד שֶׁיְּגַיְּסוּ

אוֹתִי לַצָּבָא –

אוּלַי הָיָה אֶפְשָׁר לְגַיֵּס אוֹתָם

בִּמְקוֹמִי –

בְּכֶסֶף כַּמּוּבָן,

כְּדֵי שֶׁיְּגָרְשׁוּ אֶת עַצְמָם?

 

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.

בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

אהוד בן עזר

 

* * *

מ. זושצ'נקו

דלות

כיום, אחים שלי, מהי המילה הכי מודרנית, אה?

המילה הכי מודרנית כיום היא כמובן המילה אלקטריפיקציה.

אני לא אתווכח, אבל העניין הזה הוא בעל חשיבות שאין דומה לה – להאיר באור את רוסיה הסובייטית. אבל גם בכך יש, לפי שעה, צדדים שהם לא מי-יודע-מה. אני לא מדבר על זה, חברים, שזה יקר. לא יקר. זה לא יותר יקר מכסף. לא על זה אני מדבר.

הנה על מה אני מדבר.

גרתי, חברים, בבית אדיר ממדים. כל הבית הופעל בנפט. למי עששית, למי מנורה קטנה, למי אין דבר וחצי דבר – מאיר הוא לעצמו בנר בנוסח הפופ* – צרה צרורה ממש!

והנה התחילו למשוך אור.

הראשון שמשך היה נציג דיירי הבית. טוב, בסדר, משך אז משך. הוא גבר שקט, דבר לא ניכר עליו. אבל כעת הוא מתהלך ככה, באופן מוזר, ולא מפסיק לקנח את אפו.

אבל עדיין דבר לא ניכר עליו.

וכאן יום אחד מגיעה אלינו בעלת הבית היקרה שלנו יֶלִיזְביֶטָה אִיגְנַטְיֶבְנָה פְּרוֹחוֹרוֹבָה ומציעה לנו להאיר את הדירה.

"כולם," היא אומרת, "מושכים. ונציג הדיירים בכבודו ובעצמו גם הוא משך."

טוב, מה נעשה! החלטנו גם אנחנו למשוך.

משכנו, הארנו – אלוהים אדירים! מסביב ריקבון וטינופת.

ככה, בזמנו, בבוקר אתה הולך לעבודה, אתה שב עם ערב, שותה תה, ולישון. ושום דבר מן הסוג הזה לא נראה היה לאורו של הנפט. ואילו כעת, הדלקנו, רואים, איזו נעל קרועה של מישהו מתגוללת, כאן הטפטים נקרעו, ומזדקרות מהם פיסות, פיסות, כאן פרעוש בורח, נמלט מן האור, שם סמרטוט, לא ברור מה טיבו, שם יריקה, כאן בדל סיגריה, כאן פשפש משתעשע...

אלוהים אדירים! בא רק לזעוק הצילו. עצוב להתבונן במראה שכזה.

עמדה, למשל, בחדר שלנו ספה. חשבתי לי ספה כמו ספה – ספה טובה. לעתים קרובות ישבתי עליה בערבים. וכעת הדלקתי חשמל – וי לי! נו, נו! הגם זאת תיקרא ספה? הכול בולט מתוכה, הכול תלוי, הכול זוחל בפנים. אני לא מסוגל לשבת על ספה שכזאת – הנשמה מתקוממת.

נו, חושב אני, אינני חי בעושר. מגעיל להביט בכל אלה. העבודה נשמטת לך מן הידיים.

רואה אני, שגם בעלת הבית יֶלִיזְביֶטָה אִיגְנַטְיֶבְנָה מתהלכת עצובה, מרשרשת שם אצלה במטבח, משליטה סדר.

"במה," אני שואל, "את מתעסקת, בעלת הבית?"

והיא מנפנפת בידה.

"אני," היא אומרת, "לא ידעתי כלל, אישי הטוב, שאני חיה בדלות שכזאת."

התבוננתי בסמרטוטים של בעלת הבית – אכן, חשבתי, זה באמת לא מרנין: תיעוב על גבי תיעוב, וסמרטוטים למיניהם. וכל זה מואר באור יקרות ובולט לעין.

מאז נהגתי לשוב הביתה משועמם משהו.

אבוא, אדליק את האור, אתבונן בהנאה בנורה וחיש למיטה.

אחר-כך נמלכתי בדעתי, קיבלתי את המשכורת, קניתי חומר הלבנה, המסתי אותו וניגשתי לעבודה. את הטפטים קילפתי, את הפרעושים סילקתי, את קורי העכביש טאטאתי, את הספה זרקתי, צבעתי, ריסקתי – הנשמה עליזה ואומרת שירה.

אף שיצא טוב מאוד, אבל לחינם ולשווא, אחים שלי, ובזבזתי את הכסף – בעלת הבית ניתקה את החוטים.

"יותר מדַי דל," היא אומרת, "זה יוצא באור. לשם מה," היא אומרת, "להאיר את הדלות הזאת לצחוקם של הפרעושים?"

ביקשתי, וגם הבאתי נימוקים – שום דבר.

"תעקור," היא אומרת, "מן הדירה. אני מסרבת," היא אומרת, "לחיות עם האור. אין לי כסף לשפץ שיפוצים."

אבל האם קל בעיניכם, חברים, לעקור, אחרי שקברתי הרבה כסף בעבור השיפוצים? נכנעתי בלית ברירה.

הוי, אחַיי, טוב עם האור, אבל גם גרוע עם האור.

 1923

 

* פופ – ה"כומר" בכנסיה פרבוסלבית.

תרגום מרוסית: יואל נץ

 

*

משה גרנות היקר, זה לא אני, נשבע לך! זה גם לא זושצ'נקו בסיפורו "אדם ישר דרך" – זה הגיבור מן הסיפור הזה שלו, השולח מכתב הלשנה עם תלונות כהנה וכהנה למיליציה בשפה עילגת,  ומכנה בו את הכלב פודל בלשון נקבה... אני רק השתדלתי לתרגם לעברית בנאמנות ככל יכולתי.

שלך,

יואל

 

* * *

יוסף אורן

"הפסגה" לאפלפלד

המקלט האחרון של המתבוללים באוסטריה

קודם לפטירתו לפני כשנה עוד הספיק אהרון אפלפלד להשלים את יצירתו האחרונה, את הנובלה "הפסגה"*. כבר מתוכן העמודים הראשונים מתבררת לקורא המשמעות האירונית של השם שאפלפלד בחר ליצירתו זו, המתארת דווקא את נקודת השפל שאליה הידרדרו חייהם של היהודים המתבוללים באוסטריה ערב ההתלקחות של מלחמת העולם השנייה.

את מצבם הנואש של המתבוללים האלה באוסטריה ובארצות מרכז אירופה האחרות בשנות השואה הגדיר אפלפלד בספרו העיוני "מסות בגוף ראשון" (1979) באופן הבא: "היהודי עמד פתע, על כורחו, לא רק מול אימת קיומו אלא נוכח התפוררות של אמונות ודעות, שאך תמול-שלשום העניקו לחייו אחיזה, מסגרת ומשמעת. - - - אל נשכח, השואה מצאה את היהודי לא בעוז אמונתו הישנה אלא ברגעי רפיפות של חיפוש דרך, של התעצבות חדש. חלקים ניכרים מהעם כבר היו מעבר למתרס. על כן כה עצמו ייסורי-הנפש." (שם, עמ' 22). 

סיכום זה על מבוכתם של אלה שהתכחשו לזהותם היהודית וקיוו שמדינות אירופה הנוצרית יגמלו להם על כך בשילובם בחברה הכללית, מומחש היטב בתוכנה של נובלה זו המספרת על המציאות המרה שאליה נחשפו המתבוללים בערי השדה בשנת 1937, השנה שבה הקצינה מאוד האנטישמיות באוסטריה. לא רק פרחחים רגמו באבנים את בתיהם של יהודים וקראו קריאות גנאי כלפיהם ברשות הרבים (עמ' 77), אלא גם מוסדות ציבוריים עקפו נהלים של הגינות שהתחייבו לפעול על פיהם ופיטרו יהודים ממשרותיהם הבכירות באופן שרירותי.

כעשרים מהם, רובם יהודים מבוגרים מאוד, שכבר היו מזה שנים בדרגות שונות "מעבר למתרס", הגיעו עד מהרה אל הפנסיון המבודד ועלוב המראה של "באלאבן הגדול", בעליו של המקום, שבעצמו היגר בבחרותו מעיירה קטנה בפולין אל אוסטריה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, מתחושת סלידה שהרגיש כלפי זהותו היהודית.

 

מטרת האכסניה על ההר

לא למטרה זו הועיד באלאבן את הפנסיון על פסגת ההר ליד עיר-השדה וירצבאדן כאשר רכש אותו לפני שבע שנים בכספי רווחיו מסָחר בסוסים. מטרתו המקורית היתה להסב את המקום לסנטוריום עבור "יהודים קשישים, בריאים ובעלי אמצעים, שהם למעמסה לילדיהם." אלא שדיירים עשירים כאלה לא נהרו אל המקום, שהבטיח להם אוכל כשר ופעילות ספורטיבית מגוונת לאורך היום. ולכן הזדרז באלאבן והגדיר יעוד חדש לנכס שרכש, יעוד שהתאים אותו להיות מקלט לדיירים מהמעמד הבינוני, שממניעים אנטישמיים פוטרו ממשרותיהם בחברה האוסטרית. מודע לציפיותיהם של דיירים כאלה, הכריז על המקום כעל "מרכז רוחני" שנועד "להפוך את בני גזעו החלשים ליצורים חסונים" באמצעות פעילות ספורטיבית בחיק הטבע שתעקור מהם "העוויות מחפירות ואקצנט משובש," אלה שהביאו לפיטוריהם (עמ' 65-64).

אלא שבעלי אמצעים מוגבלים אלה לא כיסו את הוצאות המחייה שלהם במקום. הם גם לא הסתגלו לדרישותיו של באלאבן מהם: להרבות באימוני ספורט ולקיים בסדר ובמשמעת אורח-חיים צנוע. ומאחר שמרביתם השלימו עם המצב שנכפה עליהם הן על-ידי עמיתיהם האוסטרים והן על-ידי צאצאיהם שהתנכרו להם, לא היטו אוזן להטפותיו, שעליהם להעלים מהרגליהם כל מחווה גופנית של יהודים, כדי שיוכלו לחזור ולהשתלב מחדש בחברה האוסטרית, כפי שקיוו – אלא העדיפו להתכנס בחדר שנועד לכך ולהעביר את השעות במשחקי קלפים ושחמט. עד מהרה נכנע באלאבן להעדפותיהם, ואחרי שסיים להשמיע באוזניהם את ציפיותיו מהם, צפה במשחקיהם ואפילו הצטרף אליהם מדי פעם.

    ואכן מזכיר באלאבן, הן בחזונו על המקום שרכש והן בכישלון יומרתו לתקן את פגמי זהותם היהודית, דמות שאפלפלד גילף ברומאן קודם שלו, את דמותה של הגב' ברונהילדה פראכט ברומאן "לילה ועוד לילה" (2001). באותו פרק זמן, בשנות השלושים, כאשר באלאבן ייסד את "המרכז הרוחני" שלו על פסגת ההר ליד וירצבאדן, רכשה גב' פראכט מבנה בירושלים והסבה אותו למלון עבור ילידי ארצה שברחו כמוה במועד מגרמניה. וממש כמוהו נאלצה גם היא להסב אותו מסיבות כלכליות ,בסיום מלחמת העולם, למגורי ניצולים מהשואה ממדינות הכיבוש במזרח אירופה, דיירים שלא תאמו לציפיותיה מהם, שבהשפעתה יאמצו את נימוסיה ואת עקרונותיה.

 

הביוגרפיה של לוטה

אחרונת המצטרפות ל"מרכז הרוחני" של באלאבן בשנת 1937 היתה שחקנית התיאטרון לוֹטה שְׁלוּס. אף שחשה מושפלת אחרי שהוסעה לשם על-ידי יוליה, בתה היחידה, הצליחה עד מהרה להתעודד, אחרי שהכירה את הבולטים מבין דיירי הפנסיון, חלקם מוותיקי המקום וחלקם שזה מקרוב הצטרפו אליו: העיתונאי הרברט צונץ, הכנר אנגל (36), הבנקאי ראוך, המַרצֶה ראלף גלאנץ (128), נשות החברה גב' קרון (93), איזידורה רוטנברג ובטי שלאנג (110), הסוחרים לאופר (98) ומקס המֵר (118) ולאנג, מהגר מעיירה בגליציה שנותר ערירי והתפרנס מכל-הבא-ליד (88).

עיסוקיהם הקודמים של הדיירים האלה מלמדים שבעבר השתייכו לעילית של המעמד הבינוני המבוסס באוסטריה, ובכך נבדלו מאנשי השירות ששכר באלאבן לתיפעול "המרכז הרוחני" שיסד במקום מבודד ופסטורלי זה: הטבחית טרודה, עוזרתה מירצל והחצרן רוברט.   

למעשה מצורפת עלילת הנובלה מתריסר סיפורי חיים קצרים של דיירי המקום שפוזרו בפרקים שונים של הנובלה, אך מאחר שסיפור חייה של לוטה שלוס הוא המפורט מכולם, גם  נפרש לכל אורכה של נובלה וגם מלכד את סיפוריהם של האחרים, ראוי להרחיב בו. יתר על כן: אפלפלד בחר לצייר באמצעות הביוגרפיה שלה תמונה תקופתית המפרטת את שלבי המשבר של הזהות היהודית בעת החדשה, שהלך והחריף במדינות מרכז אירופה במשך שלושה דורות רצופים.

אביה של לוטה, שנודע מנעוריו כעילוי בישיבות טרנסילבניה מולדתו, השתייך לדור הראשון שהחליט לשפר את מצבו הכלכלי על-ידי מעבר לאחת מערי השדה של אוסטריה בעיסוק שלא ימנע ממנו לקיים אורח-חיים דתי בביתו. ואכן מצא בווירצבאדן משרה כלבלר בחנות כל-בו גדולה, משרה בשכר שהבטיח לו ולזוגתו יכולת לקיים בית ברוח המסורת היהודית עבור לוטה, בתם היחידה. אף על פי כן, ככל שלוטה התבגרה גברה השפעתה של האם על חייה. ובעוד שהאב הסתגר בחדרו עם ספרי הקודש שאותם שרכש במחיר יקר, טיפחה האם את התקדמותה של לוטה במסלול החילוני. לוטה למדה בגימנסיה האוסטרית, התרועעה עם בני גילה וטיפחה את חלומה להפוך לשחקנית בתיאטרון.

אף שעולמו הרוחני של אביה היה אנכרוניסטי בעיניה, התנהגה לוטה בנעוריה כבת צייתנית כלפיו. אך היו הזדמנויות שבהן הרגישה את עומק הסתירה בין אורח החיים של אביה, בן הדור הישן, לחיים שאליהם כיוונה אותה אימה. כך הרגישה בחופשות הקיץ שבחר אביה למשפחה, שבהן יצאו ל"פנסיונים דלים שבהם הגישו מאכלים אפורים, ויהודים קשישים, חבושים כיפות שחורות התהלכו בהם כרפאים" (47). ואחרי מותו שוכנעה שאין היא יכולה עוד לשאת את "עסקי היהדות" (עמ' 12) – אחרי שהתברר לה, שבאין דורש עוד לספרי הקודש שאגר אביה בחדרו, הם נמכרו "בעד פרוטות ליהודי חבוש כיפה שבא מווינה במשאית" (עמ' 36) – ובכך האיצה את התרחקותה מהמסורת היהודית.

 

התהליך התלת-דורי

הדור של לוטה, זה שנולד באוסטריה ואימץ ערכים ליברליים של החברה האוסטרית, העדיף להצניע את המוצא היהודי שעדיין נשמר בבית ההורים, אך היה מוכן גם להמיר את דתו בעת הצורך כדי להשתלב באופן מלא בחברה הכללית. השתלבותה של לוטה בתחום האמנותי שבחרה לעצמה, חשפה אותה לסכנות שלא שיערה אותם. המעידה הראשונה שלה התרחשה כבר בתקופת לימודיה בסטודיו למשחק. אחד ממוריה בסטודיו פיתה אותה, אך הפר את הבטחתו לשאתה לאשתו אחרי שהרתה ממנו. אף על פי כן חזרה ללימודים, אחרי שביצעה הפלה של העובר, השלימה אותם בהצטיינות ואפילו התקבלה כשחקנית בתיאטרון של וירצבאדן, שבו הועידו לה את התפקידים הקטנים.

בגיל עשרים ושלוש נישאה למנפרד שטורך, "גבר בלא שום תו מיוחד. ממושקף וקירח," שהיה כנר בתזמורת המקומית. נישואיהם החזיקו מעמד שנים אחדות אך ורק משום שהוא הסכים להעמיס על עצמו את הגידול של יוליה, בתם היחידה, בעוד היא נאבקת על מעמדה כשחקנית בתיאטרון.

אף שבמשך עשרים שנה היתה לוטה השחקנית היהודייה היחידה בסגל התיאטרון המקומי, ולא איימה בגיל ארבעים על השחקנים הצעירים, שמעה אותם מדברים בשנת 1937 "על היהודים המשתלטים על התיאטרון ואינם נותנים דריסת רגל לכישרונות צעירים" (עמ' 52). ההודעה על פיטוריה מהתיאטרון לא התעכבה הרבה אחר-כך.

הודעת הפיטורים אילצה את לוטה לפנות אל בתה היחידה, יוליה, בת הדור השני בתהליך ההתבוללות של היהודים באוסטריה. במחיר המרת הדת הצליחה יוליה להינשא לג'ורג', אוסטרי מן המעמד הבינוני, שהתנהג כמו גבר אוסטרי, גם שתה לשוכרה וגם היכה את אם שלושת ילדיו. ואף שלא סילק בעצמו את לוטה מביתו, הבהיר לאשתו שלא ישלים עם שהותה של אימה, המוכרת כשחקנית ממוצא יהודי, בצל קורתו.

הנובלה נפתחת בפתרון שמצאה יוליה למצב של אימה, שחקנית מפוטרת וחסרת יכולת לממן את קיומה בעצמה. אחרי בירור האפשרויות, בחרה יוליה להסיע אותה במרכבה אל הפנסיון של באלאבן על פסגת ההר הסמוך לווירצבאדן.

 שלושת הבנים של יוליה כבר מייצגים את בני הדור השלישי בתהליך ההתבוללות שהחלה בו לוטה בתקופת נעוריה. לא רק שלא היתה להם שום זיקה ליהדות, אלא שהם כלל לא ידעו, בהיותם ילדים, שסבתם השחקנית היא ממוצא יהודי ושהיה להם סבא רבא שנודע כעילוי בישיבות של יהודי טרנסילבנה. ממש כמו אביהם, גם הם לא אהבו את התארחותה אצלם אחרי שפוטרה מהתיאטרון, ולכן נמחקה מזיכרונם אחרי שלא נראתה שוב בביתם.

 

סצינת הסיום של הנובלה

הביוגרפיות הקצרות יותר של שאר הגברים והנשים שפגשה לוטה בפנסיון זה נקשרות היטב לביוגרפיה שלה ותומכות בתיאור הנזק הנורא שהסבה ההתבוללות במהלך תלת-דורי לעם היהודי בריכוזיו העיקריים אז במדינות הליברלית לכאורה של אירופה הנוצרית, מדינות שעוד מעט יבוצע בהן ניסיון מטורף שלא בוצע דומה לו בהיסטוריה של המין האנושי בעבר – להכחיד את העם היהודי בשלמותו מעל אדמת אירופה.

עלילת "הפסגה" מקרבת אותנו אל השלב הזה בהיסטוריה על-ידי תיאור ימיו האחרונים של הפנסיון של באלאבן. התרוששותו של באלאבן הגדול מנכסיו החמירה מאוד את התנאים בפנסיון. ובחודשי החורף של שנת 1937 כבר לא היתה לו יכולת לממן את החימום בחדרים וגם לא את מנת המזון הקטנה והדלה לדיירים. ואלמלא מעשיותו של העיתונאי הרברט צונץ, שיזם איסוף מהדיירים של פריטים אישיים בעלי ערך כספי ובגדים שניתן היה למכור אותם לאיכרים ולקנות בתמורה את המזון ההכרחי לקיומם, לא היו שורדים את החורף הזה.

מחלתו ופטירתו של באלאבן הגדול עוד החמירו את המצב. בשלב הזה נטשו הטבחית ועוזרתה את המקום, ודיירי הפנסיון נאלצו להפעיל בעצמם את המטבח. ראשונה נחלצה להפעלת המטבח בטי שלאנג ועד מהרה הצטרפה אליה גם לוטה שלוס. ואשר לרכישתם של  מוצרי המזון בכפר – זו הפכה למשימה מסוכנת ביותר עבור הרברט. יום אחד היכו אותו בריוני הכפר ופצעו אותו באופן קשה. ואותם בריונים ארבו גם לאלה שהחליפו אותו, הבנקאי ראוך והסוחר לאופר, וגם הם שבו מהכפר מוכים וחבולים.

אפלפלד סיים את הנובלה בשני אירועים שאינם מסבירים במפורש מה אירע לבסוף לדיירי הפנסיון. האירוע הראשון מתאר את בואה של יוליה מווירצבאדן אל הפנסיון, אחרי שהתעלמה במשך חודשים מהפצרותיה של לוטה במכתבים אחדים שתבוא לבקר אותה. הסימנים שזיהתה לוטה על פניה ועל ידיה של יוליה לא הותירו ספק: יוליה הוכתה על-ידי בעלה האוסטרי ולמעשה נמלטה ממנו אל הפנסיון עד שיתפכח משיכרונו.

    וגם האירוע השני רק רומז על סופם של דיירי הפנסיון: "משנמכרו כל המעילים, התכשיטים והחליפות, נכנס הרברט אל חדרו של באלאבן, אסף ומיין את הבגדים וצרר אותם בסדין. למחר ימכור אותם לאיכר." הוא אמנם ידע שהאספקה שיִקְנה מפדיון רכושו של מייסד הפנסיון תספיק לקיומם רק לימים אחדים, אך הוא לא יכול היה לשער שיהיה די בכך. במרץ 1938 ביצעו הנאצים את ה"אַנְשְׁלוּס" – הם פלשו לאוסטריה וסיפחו אותה לרייך הגרמני. גורלם של דיירי "המרכז הרוחני" של ”באלאבן הגדול" על פסגת ההר לא נבדל בכלום מגורל כל צאצאי היהודים שנלכדו אז באוסטריה.

 

מקום הנובלה במדף האפלפלדי

היצירות הביוגרפיות הקצרות יותר של שאר הגברים והנשים שפגשה לוטה בפנסיון זה אישרו שתי מסקנות שפיתח אפלפלד בסיפוריו על חומרת משבר החילון שהתרחש בעת החדשה בקהילות יהודיות במרכז אירופה ובמערבה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

המסקנה הראשונה – שעוד לפני שהתרחשה השואה, איבד העם היהודי רבים מבניו בתהליך תלת-דורי של התבוללות במדינות הליברליות של אירופה. והמסקנה השנייה – שהעם היהודי נלכד בשואה בשיא חולשתו הרוחנית ולפיכך כה חזקים היו ייסוריהם ולבטי-הנפש של הניצולים אחרי שהסתיימו נוראותיה.

מסקנות אלה מסבירות את הסדר שבו המחיש אפלפלד בספריו את גורל העם היהודי במאה העשרים, שהיא המאה שבה מיקד את כל כתיבתו. בניגוד לסדר של המאורעות בהיסטוריה, סיפר תחילה, בעשרים שנות הכתיבה המוקדמות שלו, את סיפורם של הניצולים מן התופת. תקופת כתיבה זו הניבה את  חמשת ספריו הראשונים: "עשן" (1962), "בגיא פורה" (1963), "כפור על הארץ" (1965), "בקומת הקרקע" (1968) ו"אדני הנהר" (1971).

אחר-כך, החל משנות ה-70', פנה לספר על המתבוללים בארבעה העשורים הראשונים של המאה העשרים. את צורותיה השונות של ההתבוללות לפני השואה תיאר בעלילות הספרים הבאים: "כאישון העין" (1972), "תור הפלאות" (1978), "בעת ובעונה אחת" (1985), "רצפת אש" (1988), "קאטרינה" (1989), "טמיון" (1993), "עד שיעלה עמוד השחר" (1995) ו"כל אשר אהבתי" (1999). ואל עלילותיהם צריך לצרף כעת, אחרי פטירתו, גם את עלילת "הפסגה".

ורק אז, משנות ה-90' ואילך, אחרי שהקדיש כעשרים שנה לכתיבת סיפוריו על המתבוללים, פנה אפלפלד לספר גם על מה שאירע ליהודים בשנות השואה עצמן, במחנות העינויים ההרעבה והרציחה שהפעילו הנאצים ועוזריהם המקומיים בכל מדינות הכיבוש במלחמת העולם השנייה.

הוא עשה זאת לראשונה בספר "מכרה הקרח" (1997), שאת עלילתו ביסס על קורות אביו כעובד כפייה באחד מהמחנות הללו, וגם ברבים מהספרים שפירסם אחריו. בתקופה זו הוכיח את יכולתו המיוחדת כסופר המסוגל לגלף מאות דמויות באמצעות מחווה גופנית של אדם, משפט שאמר או פעולה שביצע.

בעשרים שנות יצירתו האחרונות כבר נייד אפלפלד את ספריו במרחב המלא של המאה העשרים ומיקם את עלילותיהם בתחנות זמן שונות בתחומיה. באמצעות התנודתיות הזו השלים אפלפלד מפעל כתיבה שאפתני ששום סופר אחר במשמרת שלו, משמרת "הגל החדש" (המשמרת שעל-פי המיפוי המקובל הוא משתייך אליה), לא הציב מראש לכתיבתו: לצייר תמונה מלאה של "המצב היהודי" במהלך שנותיה של המאה העשרים.

בזכות דבקותו בהשלמת משימה זו היה אפלפלד לא רק אחד מהסופרים החשובים של הדור אלא גם הסופר היהודי הגדול ביותר שפעל בדור הזה – דור ייסוד המדינה**.

- - - - -

* "הפסגה" – נובלה של אהרון אפלפלד בהוצאת כנרת, זמורה 2019, 165 עמ'.

** ראה הסבר להגדרת מיפוי זו לדור בספרי "חילופי דורות בסיפורת הישראלית", 2018.

 

 

* * *

ארנה גולן

סיפורו של הסיפור "טביעת אצבעות"

מאת אהוד בן עזר

מבוא

בימים אלה של קדם בחירות, של התכתשויות ביו ימין ושמאל, ובייחוד כשהן מלוות לא פעם בבורות רבה בתולדותיה של הארץ הזאת, בחוסר יידע על העליות הראשונות, על ההתיישבות החלוצית או על היחסים שנרקמו אז עם הערבים, נזכרתי בסיפורו של אהוד בן עזר, "טביעת אצבעות". הסיפור התפרסם, אמנם, לפני זמן די רב בספר סיפוריו "הפרי האסור" (בהוצאת אחיאסף, בשנת 1977), אך עתה נראה לי ביתר בירור כי חשיבותו חורגת מעבר לזמן פירסומו.

וכי למה נזכרתי בו? קודם כל, כיוון שבסיפור מתואר בעדינות, באיפוק רב וברגישות מיפגש רב עניין בין מנטליות ותרבות של  העולם העברי לבין זה הערבי כשנות ה-40 לערך של המאה שחלפה, וכל זאת על רקע של עבודה בכרם, בבציר, על רקע זה גם מוצגת התנגשות של מנטליות ותפיסות חיים במשפחה שבעולם העברי עצמו, הלא זו משפחתו של הנער אורי, גיבורו (הלא-גיבור) של הסיפור, שהוא  בנו של מנהל האחוזה ומנהל העבודה בבציר, ואשר סביב עבודתו של בנו בכרם חלה אותה התנגשות עם האם, ודומה שיש  כאן הד אוטוביוגרפי לחייו של המחבר עצמו.

 וכיוון שאהוד בן עזר נוהג להשמיע בעיתון זה בצלילות ובבהירות ובקול רם, ועיתים סאטירי, את השקפותיו על מה שקרוי היום "הסכסוך הישראלי-פלשתיני", והוא עושה זאת מתוך ידע היסטורי מקיף וכבן למשפחה ממייסדי המושבה פתח תקווה, מעניין לבחון אם יש קשר כלשהו בין הארה סיפורית זו לעמדותיו  הפוליטיות העכשוויות.

אך כיצד נזכרתי בסיפור? האמת היא שדווקא בגלל  פרשה זוטא הקשורה במשרד החינוך, ואשר אירעה במחצית הראשונה של שנות ה-90 וגם אני נקשרתי בה איך שהוא, וספר הדרכה למורים שנפל לידי העלה אותה בזיכרוני.

ובכן, מעשה שהיה כך היה. בראשית שנות ה-90 למאה שעברה, החליטה הוועדה לתוכניות לימודים בספרות לכלול את סיפורו של אהוד בן עזר, "טביעת אצבעות" בתוכנית לכיתה ט'. רינה צדקה, שהחלה באותה תקופה במפעל החשוב שלה להוצאת עצמאית של מדריכים למורים בהוראת הספרות, שכינתה אותם בשם "פרקי ספרות", פנתה אליי ואני בחרתי לכתוב, בין השאר, גם על סיפורו של בן עזר. בחרתי בו  בשל ערכו הספרותי, ולדעתי גם ההיסטורי והערכי, והדברים הופיעו במדריך לאחר הטקסט הסיפורי עצמו  (פרקי ספרות לכיתה ט', מהדורת 1992, בהתאמה לתוכנית הלימודים החדשה, הוצאת חורב, עמ' 178-184).

אולם, להפתעתנו התברר כי הסיפור הוצא כנראה לאחר זמן קצר מן התוכנית המומלצת, מסיבה שאינה ברורה  כלל. ומי יודע, אולי בן עזר עצמו יכול לספר לנו דברים שאנחנו איננו יודעים. היום אולי לא היינו מופתעים כלל, שהרי תוכנית הלימודים בספרות לחטיבת הביניים מצמצמת מאד את מקומה של הספרות הישראלית בכלל (לבד מזו "המזרחית", שהוחלט להדגיש את חלקה), אבל אז זו היתה הפתעה.

אי לכך פניתי אל בן עזר בהצעה לפרסם עתה את הסיפור ולאחר מכן להוסיף פרשנות קצרה. היצעתי לו גם שהוא  יוסיף את הידוע לו על סיפורו של הסיפור, ויתכן שמי מהקוראים אף יציע פירוש משלו. והנה הסיפור ואחריו אנסה להציע את מחשבותיי עליו.

 

* * *

אהוד בן עזר

"טביעת אצבעות"

מתוך ספר הסיפורים "הפרי האסור"

הוצאת אחיאסף, 1977

 

"אם לא תלמד להעריך את הכסף," אמר אבא, "סופך תגדל בטלן ותחיה על חשבון אחרים. כסף אינו גדל על עצים. צריך לעבוד קשה כדי לזכות בו. העבודה היא מחנך טוב. מחסנת. אם תהיה חלש. יכו אותך."

אומר ועושה. תקופת החופש הגדול  היתה עונת הבציר בכרם באחוזת פלז, ואורי נשלח לעבוד שם. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת-לב ובקיאות, לא הניחו לילד כמוהו לקחת חלק. נתנו בידו מקטפה, המשמשת לניקוי האשכול מכל ענב פגום, מצומק וסר-צבע, והעמידו אותו בתוך חבורת "שקצים" ערביים ליד שולחן-קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורכה של סוכת-גפנים רחבת ידיים על גבול הכרם, סמוך לדרך העגלות.

ארגזי הענבים הגדושים היו מגיעים מתוך הכרם אל הסוכה, ולאשכולותיהם גוון כפור טרי ויבש. וממרומי הסוכה אשכולות ירוקים משתלשלים מבין העלים וכמין טריות תמידית של בוסר עומדת בהם.

אלה היו ימים של התרגשות ועצמאות. של אור. של קיץ. אורי נעשה בקיא בזני הענבים: מוסקאט שחור, לבן, דבּוּקי, תמר בירותי. מדי בוקר אימו נותנת בידו שקית נייר ובה ארבעה כריכים דקים ממולאים בפלחי ביצה קשה וגבינה צהובה, מלפפון טרי ובקבוק מים. ביום הראשון לעבודתו שמה בכליו אשכול ענבים רחוץ היטב, לבל יטעם מן האשכולות המגופרים בכרם.

באה שעת צהריים ואורי מאס באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך החול, ליד ברז מי -השקאה שראשו החלוד פעור כפיתחה של מערה עמוקה, ישב אורי לאכול בתוך חבורת שקצים ערביים. עלי פרס לו מפיתת-בצק לחה ומלוחה מאד, ממולאה אורז, וחילק עימו קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר. הן היו אדומות וזעירות כחרוזי אלמוגים. עלי אסף אותן בצידי הדרך בבוקר בלכתו לכרם. אבא אמר, כי בכל מקום שערבי מחרבן צומח בקיץ שיח עגבניות. אימא אסרה בהחלט לאכול עגבניות, שצמחו על צואת אדם. היא באה מפולניה, שם נחשבה עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של עלי היו חמצמצות וערבות לחך. אדמת המדמנה בשולי הדרכים הירוותה אותן במיטב דשניה, שבאו לה מן ההפקר. כל נגיסה הותירה פה מלוח, ולעתיד לבוא גם געגועים צורבים על גן עדן פראי של עגבניות-בר בצהרי-יום, חבויות בצרורו של עלי עם קומץ זיתים מרים ופיתת-בצק לחה ומלוחה מאוד.

אורי חילק עם עלי את הכריכים, שהכינה אימו. יותר מכל השתומם עלי על עיגולי-הביצה הפרוסים בעובי שווה. לאימא היה מכשיר מיוחד עשוי מסגרת של מיתרי-ברזל דקים, שאפשר לפרוט עליהם באצבע. עלי חס לקלקל את צורתם הנאה של העיגולים והסתכל בהם שעה ארוכה בטרם יאכל. הוא גם בלע לתיאבון את אשכול הענבים הרחוץ, היהודי, ששלחה אימא, ולאורי הביא אשכול טרי וצונן, שנבצר השכם בבוקר ואשר החביאו בצל אחד הארגזים הריקים.

אחר-כך שכבו לנוח שעה קלה בגומת-העץ, שהיתה לחה ומדיפה קרירות. בגזע החום עלו פטריות עובש צהובות. דופן הגומה שימש להם כר. רחש המים הזורמים בתעלת-הבטון  הסמוכה הביא בהם הרגשה של שעת מרגוע על שפת הנחל. הפרדס היה כיער אפל, ואורי נימנם עד גמר ההפסקה.

בשעה ארבע נשמע הצלצול האחרון ממרומי הגבעה, עליה ניצב בית האחוזה של משפחת פלז. ומכל העברים, הפרדס, הכרם, שדות הפלחה וגן הירק נאספו הפועלים הערביים בחבורות, מי ב"כאפייה" של בד פשוטה ומי ב"טאקייה"  כיפה סרוגה, ונפלטו אל הדרך, כשהם חוזרים לכפריהם הסמוכים – ואורי ביניהם, ילד יהודי יחידי בתוך עשרות נערים ערביים, שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי והם מעלים אבק בעקבותיהם היחפים. והוא נגרר עימם במכנסי-חאקי קצרים, בסנדלים, מנופף יד ופוער פיו ללא מילים, כדי שלא ירגישו כי אינו מכיר את הלחן, והוא מתלהב, נלעג, ומשתתף בצחוקם מבלי לדעת את סיבתו.

הם גם לא יכלו להבין מדוע הוא עובד. האם קיבל עונש? הכול ידעו שאביו, חוואג'ה אבו-אורי, הוא מנהל האחוזה. לכן רחשו כבוד רב לאורי ונזהרו מלפגוע או להתעלל בו. שעשוע חביב עליהם היה לקלוע בשעת העבודה ענבים פגומים, איש בפני רעהו, ומוטב לכוון אל העין. רק הסיר מהם חוואג'ה לייבו, הוא אריה לייב המשגיח, את עינו הפקוחה – מיד המטירו ענבים באושים, והקולע מתכופף אל מתחת לשולחן כדי להתגונן. אך אם פגע במקרה ענב בפניו או בחולצתו של אורי, מיד נזעק עלי אל המשליך והיכה בו נמרצות. אפילו חוואג'ה לייבו לא היה עוצר בעדו, כאשר הגן על בנו של המנהל.

אך מה מעשיו של הילד היהודי בסוכת הגפנים הירוקה, ביניהם, שהעבודה היא להם הכרח, גורל?

לא היו די מלים ערביות בפיו של אורי כדי להסביר להם את הערך החינוכי של עבודת-כפיים, וספק אם הוא עצמו האמין בכך, ואילו הם ודאי לא היו מבינים את כוונתו גם לו דיבר ערבית רהוטה.

בוקר אחד בא אביו לראות כיצד מתקדמת העבודה, ונשא נאום קצר בערבית, בה שלט היטב וגם ידע קרוא וכתוב.

שנים רבות לאחר מותו של האב עדיין היה אורי רואה אותו עומד שם כפוף קמעה ופניו צרובות שמש. לבוש חולצת-חאקי בהירה, קיצרת שרוולים, בכיסו פנקס ועיפרון. מכנסי חאקי קצרים יורדים סמוך לברכיו, ועל השוקיים הרזות גרבי-חאקי גבוהות. בני הדור של אבא הלכו לעבודה בנעליים החצאיות הישנות שלהם, או בסנדלים סגורים היטב, שנידמו לנעל (אבל בצילום מימי בחרותו הוא עומד יחף בתחתוניו בפרדס ופותח תעלות להשקאה). הם לבשו בימות החול בגדי- חאקי בהירים ולא שינו ממנהגם אפילו לאחר שיצאו האנגלים והחאקי נעשה צבע צבאי, שאנשים סולדים ממנו.

אבא החזיק תחת בית-שחיו כובע-שעם בצבע חאקי, "הלמט" קולוניאלי, שהיה נהוג אצל הבריטים בצבא ובפקידות. הוא קינח את זיעתו במטפחת חאקי, השתעל מעומק ריאותיו אכולות הניקוטין, ונשא את דבריו אל ה"שבאב".

הוא לא דיבר רכות, אלא נשמע כגוער בהם, וקולו מצווה. דומה כי לא ידע לנהוג בהם אחרת וגם כאשר התכוון לשבח את פועליו היה מרים את קולו. ממעט הדברים, שניחש אורי בדבריו, הבין שאבא דורש בפניהם בשפתם העסיסית את סוגיית "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לעזרת הבריות" – ומצביע על בנו. מלמול של הסכמה והשתאות לשמע דבריו נשמע אז בסוכת-הגפנים הרחבה, ואיש לא העז לצחוק לדברי אבא בנוכחותו ואף לא לאחר שהסתלק.

וכך מדי יום בגמר העבודה צועד אורי ושר ומנופף בידיו בתוך חבורת לובשי-הקרעים, אשר אינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים, רק למיוחסים שבהם סנדלים גסים, שסוליותיהם עשויות צמיג-מכונית משומש. ליד פסי הרכבת הוא נפרד מהם במשעול הפונה אל ביתו, ועוד שעה ארוכה שומע את קולות שירתם, המתרחקים והולכים,  כשהם נמוגים בעננת-אבק קלה בדרך העפר המוליכה לכפרם.

 

יומו הגדול של אורי היה יום התשלום השבועי, שחל מדי שישי בשבוע, כשהוא עומד בתור הארוך עם כל ה"שבאב" בחצר-האחוזה. לעתים הם דוחפים איש את חברו ורק סביב לאורי נוצרת כמין עוגה (מעגל) של יראת כבוד. התור משתרך ממגדל-המים באמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של אדון גרישה, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות  ממלא את החצר ואורי שומע ונהנה, אך עדיין אינו יודע את ערכו של הכסף, כדברי אביו. אפו של גרישה מעוקל כחרטומו של נשר, ולו משקפיים במסגרת-כסף דקה, וידיים ארוכות ולקחניות. הוא חובב שחמט, לחמניות טריות ונשים נשואות, וכל הווייתו אומרת כסף והוא עצמו כשטר משומש, ונצנוץ מטבעות בעיניו החמדניות.

אחד-אחד בבוא תורו טובל כל נער את בוהנו בכרית-החותם, העשוייה לכך, ומטביע את בוהנו במקום המיועד לה בגיליון התשלום, בקצה השורה בה נרשמו שמו, מיספר ימי עבודתו בשבוע ומשכורתו. והיה אם סטתה בוהנו שחורת הציפורן של מי מהנערים ממקומה בטור – היה אדון גרישה הזריז תופס בה ומכוונה בלחיצה קשה למקומה המדוייק.

ואורי מתקדם בתורו וכבר הוא ניצב בפתח המשרד, ויודע, עוד מעט קט יעצרו הכול את נשימתם בהשתאות. לא, הוא אינו צנוע, יומו קרב ובא, כל רום-מעלת ערכו יתבלט עתה לעומת פיגורו אחריהם בעבודת-כפיים­ –הוא לומד בבית הספר!

ואף שהוא צעיר מכולם, הריהו  לוקח ביד אמונה מידי אדון גרישה את העט ומשרבט בגיליון את שמו בחתימה מדוייקת ונאה. שם היא מתנוססת, יחידה ועברית באמצע הטור בו משחירות טביעות-האצבע של בני ישמעאל. ולא זו בלבד אלא גם שכרו שונה. הם מקבלים שילינג ליום (חמישה גרושים) ואילו לבנו הקטן והמלומד של המנהל משלמים שישה גרוש ליום!

 

אורי שונא את השמש, הזיעה, ובייחוד את מכת ה"דבּורים": צרעות גדולות אלה, שצבען חום-זהבהב, והן עטות מכל עבר על הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם, ולרוות את צמאן בהם. טסות בחלל סוכת-הגפנים הירוקה, המעולפת בחום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני האשכולות בארגז, ועקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה וכמה מעקיצת דבורה.

זאת ועוד, אצבעותיו של אורי נעשו דביקות והשחירו מעסיס-הענבים המתוק ומן האבק, שדבק בו. המקטפה נעשתה עד-מהרה מזוהמת, ידיותיה נדבקו לאצבעות והעור העדין התנפח והעלה בועות. ידיו של אורי צרבו בלילות, והפצעים לא נרפאו.

אבא היה מרוצה מכך שאורי מתחשל והולך. קורא פחות, עיניו אינן כואבות וחדלו הסחרחורות. וחוץ מזה, הלא כשאבא היה בגילו כבר פירנס את עצמו מחלקת-הירקות ובמו ידיו היה יורד למכור אותם בשוק הגדול.

אבל אימא חסה על בריאותו של הילד, ולא הסתירה את דעתה.

אבא התרגז. שני ראשים במצנפת אחת לא ייתכנו, אומר הפתגם הערבי, ושני אנשים שדעותיהם חלוקות אינם יכולים לחנך ילד אחד, כי סופו שיגדל בטלן ומבולבל. עליה להחליט מי משניהם יחנך אותו, לבדו, ויישא באחריות.

אימא התעקשה. אבא צעק בלי קול. פניו השחומות העלו גוון שחור של דם בהתרגזו. דומה הנה יאחז בו השבץ. היא אינה מבינה בחינוך, אמר. וארורה השתלטנות. הוא לא יעשה כל מה שהיא רוצה. היה לא תהיה.

אימא החלה בוכה. אותו רגע הוחלט בלא מלים שאורי לא יילך יותר לעבודה, ולאורי נודע הדבר לאשורו רק למחרת בבוקר, כאשר התברר כי לא הכינו לו כריכים . אבא חרק שיניים ואמר שהוא מתפטר מתפקידו ומהיום והלאה תחנך אימא לבדה את הילד. הוא לא ינקוף אצבע, לטוב ולרע.

אבא היה אדם חלש ורגזן, וכל זה בא לו בגלל עקשנותו היתירה וחוסר הצלחתו להשפיע על הזולת, כלומר – על אימא, ולימים על אורי – לשמוע בקולו. את כעסו היה שואף אל תוכו פנימה עם עשן הסיגריות הזולות ומרעיל עצמו בשניהם. כשהחל אורי עומד על דעתו, הירהר לא פעם – כיצד הצליח אבא להטיל את מרותו על עובדי האחוזה.

למחרת בצהריים, כאשר ישב אורי לשולחן במכנסי התעמלות וגופייה  צחורה, עיניו אדומות מקריאה יתירה, ראשו סחרחר במקצת וגופו רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר מוצל וקריר כל הבוקר – הביט אליו אבא בשתיקה מלאה בוז ולא אמר מילה. אך אורי דימה לשמוע בשתיקתו מלים, שרק לאחר שנים יעמוד על פשרן, כגון – שאתה עצל לעבוד, בעל נפש רכרוכית, שוגה בחלומות, פוחד מעבודת כפיים ופאראזיט.

 

* * *

ארנה גולן: על "הפרי האסור"

שמו של הסיפור מכוון כמובן למשמעותו. במבט ראשון הוא מציין את הרגע שבו, אחת לשבוע, חתמו הנערים הערביים בטביעת אצבעות על קבלת משכורתם בכרם של אחוזת פלז, מידי פקיד האחוזה גרישה, מכיוון שלא ידעו קרוא וכתוב. לעומת זאת, אורי, בנו של מנהל האחוזה והעבודה, הלומד בבית הספר, חותם בעט למרבה התפעלותם.

לאחר קריאת הסיפור מבין הקורא כי השם  מכוון למשמעות עמוקה יותר, שתקופה זו בכרם הותירה "טביעת אצבעות" בנפשו של אורי, חותם עז, והיתה לו תקופה מכוננת, כפי שאכן נאמר בסיפור: "אלה היו ימים של התרגשות ועצמאות. של אור ושל קיץ." אין תימה, שבנקודות מסויימות בחייו הבוגרים שב אורי ונזכר באירועים מאותם ימים ומבין אותם אז טוב יותר. בראש וראשונה היה זה  מיפגש עם העולם שמחוץ לבית, שבטבע, עם העבודה החקלאית הפיסית ובחום הקיץ, שם יכול היה להיפגש גם עם  העולם הערבי הזר לו ועם גילויים מאורחות חייו. שהרי שם,  במיפגש המרתק עם הנערים הערביים, שעבדו עימו בסוכת הגפנים המצלה עם האשכולות המשתלשלים, אמנם לא היתה זו ממש עבודת הבציר, שכן זו דורשת מומחיות, אלא בניקוי האשכולות מהענבים הפגומים, חל מיפגש של שפות ותרבויות. שם התרחשה  אותה היכרות  עם מאכליהם של הנערים ועם יחסם לבעל הכוח, להשכלה, לעבודה ולחיים. ואגב, תוך כך משתקפת בסיפור  גם מציאות היסטורית, שהרי  בעבודתם של נערים ערביים אלה בכרם של בעל האחוזה היהודי מצאו רבים מערביי הארץ, שלא פיתחו ענפי פרנסה משוכללים, את פרנסתם במושבות החדשות, שהן מצידן  נזקקו לכוח עבודה (ורצוי זול, ולאבא שלי, שעבד בפרדס בחדרה היו הרבה טענות על כך). וכמובן, כתוצאה מהתרחבות היישוב היהודי התפתחה תנועת הגירה  לארץ מן המדינות הערביות השכנות.

מכל מקום, לאורי היתה זו תקופה קצרה אך מכוננת. חל בה מיפגש לא רק עם העולם הערבי הזר לו, אלא גם עם דמותו של אביו. האב, שהיה  יליד הארץ, התגלה לו  כמנהל עבודה, על לבושו וערכיו ודרכי דיבורו והמנטליות שלו – כפי שלא הכיר אותו בבית. וכיוון שנפגש עם עולם אחר, הוא נעשה מודע גם למערכת ערכיה של אימו עקרת הבית, כאשר כל  המאבק בבית מתנהל על  קביעת אורח חייו שלו. אין תימה, שאפילו בבגרותו הוא שב ונזכר ברגעים מכריעים בתפיסת עולמו של אביו, אותה הוא מבין אז היטב. ואם הסיפור יסודו אוטוביוגרפי, מעניין מאוד לראות את השפעת אותם ימים על אורח חייו של המחבר ועל עמדותיו האקטואליות כיום.

ואכן, דמותו של  האב היא הפותחת  את הסיפור, שהרי ערכיו הם המניעים את העלילה  וקובעים לא רק את אופיו של הקיץ המיוחד, אלא גם במידה לא מעטה את המבט על הערכים בחייו של אורי כבוגר. ואכן,  עוד לפני פרישת המקום והזמן ותפקידו, האב נותן ביטוי לערכיו וכופה אותם על בנו כך שהם קובעים את הרפתקת הקיץ שלו. הרי אלה ערכים של מי, שכפי שיתברר בהמשך, נאלץ כבר מנעוריו במושבה לעבוד, והוא מגלם גם בחייו את ערכה הקיומי והחינוכי של העבודה. קודם כל, הכסף שהוא שכרה. אבל אין הוא ערך בפני עצמו אלא הוא מקנה פרנסה, עצמאות כלכלית ואף כוח  פיסי, כי "אם תהיה חלש – יכו אותך." ומאחר ש"כסף אינו צומח על עצים" יש להתחנך לעבוד.

האב גם משלב בדבריו פתגמים, המסכמים חוכמת חיים של אדם שיש לו  השכלה בסיסית אך ניסיון חיים רב. פתגמיו שאובים מן החיים, מהמסורת היהודית אך גם ממיפגשו עם העולם הערבי, שאת שפתו הוא מכיר ודובר בה. היכרותו החשופה עם המציאות מתגלה בהיותו מנהל האחוזה ומנהל העבודות בה, ובנו תמהָ איך אביו, שאינו מסוגל להטיל את מרותו בבית, מצליח בכך לגבי הפועלים הערביים.

הבן, כמובן, אינו מכיר עדיין את המציאות שבה הפועלים מקבלים את סמכותו של בעל הכוח, אך מאידך, גם האב לא ממש מבין את המנטליות הערבית, ונואם לפועליו הצעירים על סוגיה תלמודית שמיסוד עולמו, שעניינה "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לעזרת הבריות" ובה הוא מסביר להם את הטעם לעבודת בנו.

שומעיו אינם מבינים כמובן דבר, אך בחוכמת חייהם שלהם הם מגיבים בהשתאות מדומה.

הוא גם מעיר הערה שנראית פוגענית בדבר מקורן של עגבניות הבר הקטנטנות והמבריקות הגדלות במדמנה שבשולי הכרם, אותן עגבניות שאורי עתיד להתפעל מהן, מיופיין המבהיק ומטעמן המיוחד כשיתכבד בהן על ידי ידידו הנער הסמכותי עלי, ואימו תראה בהן "רעל".

האב אומר כי "בכל מקום שערבי מחרבן צומח בקיץ שיח עגבניות." אבל לא זלזול כאן, אלא הכרה בחיוניותם ובקשר שלהם עם הטבע. אמנם נלווית גם ראיית חייהם כבעלי יסוד  פרימיטיבי, אבלי הוא גם מתייחס למציאות שאין בה כלל שירותים.

 לבושו של האב אף מוסיף לאיפיונו כשרוי בעירוב של תרבויות שאיפיינו אז את הישוב בארץ. הוא לבוש חאקי בהשפעה בריטית, ומראהו רזה ושזוף וצרוב שמש מעבודתו. אין תימה, שגם שנים רבות לאחר מכן דמותו שבה ועולה בזיכרון בנו הבוגר. אכן, בבית אין לו השפעה והאם תנצח במאבק על חינוכו של אורי ותשאיר אותו בבית.

המספר גם אומר שהוא "עקשן ורגזן" ולכן מבליע את כעסו על כישלון השפעתו בעישון המופרז של הסיגריות. אבל יחסו של האב לאורי, הבוז שיפגין לדרכו החדשה, לזניחת העבודה בכרם והחזרה לבית, לקריאה ולניקיון שהאם משליטה למרות "המחיר" של העיניים האדומות מרוב קריאה ולסחרחורת – הבוז הזה הוא החותם את הסיפור. החולשה הפיסית עם הבטלה הן שיולידו את מילותיו הקשות של האב, שאורי "רק לאחר שנים יעמוד על פישרן," על עצלותו, שקיעתו בחלומות והיותו "פאראזיט". ואם נייחס את זה למחברו של הסיפור, אולי יש בכך גם מבט על מקצוע הסופר, כפי שנעיר בסוף.

אז מה בדיוק קסם לאורי באותו מיפגש בכרם שאליו הוטל לפי ערכיו של אביו?

כמובן, היציאה מן הבית אל החוץ, הטבע, החקלאות, מזג האוויר החם, תחושת העצמאות והבגרות. אך מעבר לזה, עיקר היה המיפגש עם העולם הקסום של הנערים הערביים. המיפגש אף התרחש בסביבה קסומה של סוכת גפנים מצלה גדושת אשכולות ענבים והתמחות בסוגי הענבים. אבל קסם מיוחד הישרה עליו האוכל הפשוט, הדל, המלוח, מהפיתות מלאות האורז ובמיוחד לעגבניות הבר הקטנטנות ואדומות, שנראו לו כאלמוגים. ובעוד עלי, הנער הערבי הנבון, שנקל להבין את טעם התקרבו לאורי בנו של מנהל האחוזה, מתפעל ממאכלו המתורבת, המטופח, הרחוץ והנקי, מהכריכים הסדורים, אורי עצמו מתרפק דווקא על היפוכם של הדברים. הוא נהנה לאכול מהפת המלוחה או מהאשכול הטרי שאינו רחוץ או מן המנוחה שמחוץ לבית, בחיק הטבע שבצל העץ, לרחש המים שבתעלה. העולם הערבי אף ניגלה לו כחיוני, כבעל יסוד פרא טבעי ומלא עליזות, עד שבחזרתם לכפריהם הנערים צוהלים ושרים, מקסים אותו עד שהוא נגרר נבוך ודי עלוב אחריהם.

מאידך, אורי בהחלט חש את יתרונו ההשכלתי עליהם ביום החתימה על קבלת המשכורות, כשהוא חותם בעט ואף מקבל גרוש נוסף וגאה בכך. הוא אף אינו מסוגל להבין כי יחסו המועדף של עלי אליו, ואף של אחרים, אינו נובע דווקא מסקרנות לגבי עולם אחר, אלא יש בו יסוד תועלתני, חוכמת חיים וחנופה לבעל הכוח, כשם שאינו מתרשם מכך שהעבודה אינה ערך לגביהם אלא כורח.

כאן ראוי להעיר, כי אין בסיפור מערך של דמויות חיוביות מול שליליות, למרות הניגודים בין הקטבים השונים. כל דמות או קבוצת דמויות יש לה פנים שונות, כמו גם שתי התרבויות. אולי חוץ מאדון גרישה, פקיד האחוזה, שהכסף נשמע לו כ"צלצול עליז של מטבעות" ו"ידיו לקחניות" כשם שאפו מעוקל והוא אוהב נשים נשואות. בקיצור – דמות שכולה שלילה, בגלל ערך הכסף בחייו כמאפשר מעשי חטא וכתאווה בפני עצמה ולא לשם קיום בכבוד אנושי ראוי, ובכך הוא משמש ניגודו המובהק של האב.

ומהו הבית שאורי בא ממנו? האב מצוי בעבודה ולכן בבית שלטת בפועל האם וקובעת את נורמות החיים. היא נסמכת על ערכים של חינוך תרבותי מעודן, מוגן בתוך הבית, מפנק ומכוון להשכלה. היא אינה נכנעת לתנאי החיים, המחייבים לדעת האב עבודת אדמה, עבודת כפיים וקשיחות אל מול תנאי הארץ הזאת, ולכן הוא מוציא את אורי לעבודה.

אלא ששתי מערכות הערכים הללו עתידות להתנגש. דאגתה לבנה, לאורי, נמסרת כבר מראשית העלילה בהכנת הכריכים הנקיים והמאורגנים וערוכים למופת עם עיגולי הביצים, כמו גם בהכנת האשכול השטוף במים ובכנותה את  עגבניות הבר "רעל". לכאורה היא החלשה. שהרי אינה המפרנסת, אבל היא יודעת לנצח את בעלה בוויכוח על חינוך הבן בעורמת החלש, בבכייה המרכך כל לב, ולאב המובס לא נותר אלא להיחנק בכעסו ובאיומיו ועם הסיגריות שלו.

אבל יש להודות, מאבקה להחזיר את אורי הביתה מסתמך על הרגשתו של אורי עצמו. ידיו נפצעו וכאבו מהעבודה שלא הורגל בה עם המקטפה ומעקיצות הדבורים הצורבות. אך בעוד אביו רואה בכך שלב הכרחי וחשוב בהתחסנותו ובהתחזקותו, האם מבינה לנפש בנה. וכך, בתחבולות, כ"פולנייה" אמיתית, היא מכניעה את בעלה. והסוף שאורי שב להיות רחוץ, ריחני  ונקי, יושב לשולחן בקרירות הבית וקורא בשלווה, למרות שיש לכך מחיר, חולשה פיסית עיניים מאדימות וראש קצת סחרחר. אך המחיר העיקרי עתיד להיות שלימים הוא יתגעגע למחוזות שאביו כפה עליו לצאת אליהם ויבין, ואולי קצת יצדיק, בכפל הראייה הבוגרת שלו, את מה שאמר לו מבט הבוז של אבא, החותם את הסיפור.

עתה לא נותר לנו אלא לחזור בקצרה לתהיות שהעלינו במבוא, לשתי השאלות.

האחת לעניין חשיבותו של הסיפור, למרות שאין בו דרמה גלוייה וסוערת שתרתק את התלמידים. שאלה זו תעלה שאלה נוספת: האם היום ייקרא הסיפור באור שונה מאשר נקרא בו עם פירסומו? האם לזמן יש השפעה על יחסנו ליצירה מסויימת.

כמובן שכן. השאלה היא במה. 

ואז נשאל אם יש  קשר  בין העולם הסיפורי הזה לבין עמדותיו של אהוד בן עזר כעורך "חדשות בן עזר" בשאלות אקטואליות. ודומה, כי התשובה לשאלה השנייה היא שתכוון אותנו לזו הראשונה.

להבנתי, אין אפשרות אלא להגיע למסקנה שעמדותיו הפוליטיות והאקטואליות של בן עזר נובעות מ"פצעי אוהב". שהרי העולם הערבי מתקיים בסיפור  בשכנות טובה עם היישוב העברי, מתפרנס מגידוליו החקלאיים, והקשרים הכלכליים מביאים להיכרות הדדית של מאכלים, של מנטליות ותרבות שונה. לדת אין תפקיד חשוב בעולמם של הנערים והם חיים בעוני ויחפים ונטועים באדמה ובטבע הקשוח אך נשכרים מן הקשר עם האחוזה, יש בהם גם משהו פראי וקסום, גם חיוניות ושמחת חיים וחברותא. ואם כך, זה עולם שעם כל זרותו מעורר תקווה של אפשרות קיום בשכנות טובה.

 לימים התברר לבן עזר, כמדומה, כי מצב היסטורי זה לא היה אלא אשלייה זמנית ויש לפקוח עיניים ולהתבונן ישירות וללא רחמים במציאות. וכך, אף שהסיפור נכתב לפני 42 שנים והכמיהה לזיכרון הימים ההם, מלאי התמימות והאופטימיות, מפעמת בו, דווקא כמיהה זו היא שעתידה לעורר בו היום את המבט החשוף אל המציאות.

וכאן גם התשובה לשאלה השנייה. שהרי הסיפור הזה בדיוק, ודווקא משום שלכאורה אין בו דרמה גדולה וחשופה אך הדרמות שבו רבות משמעות, הרי הסיפור קודם כל משקף מצב היסטורי שראוי להכיר אותו, שלא לדבר על  ערכו הספרותי. שהרי ממרחק השנים מתבלטות אף יותר הדרמות הפנימיות, מפגשי המנטליות והערכים ונפתחות אפשרויות לדיון רב היקף בערכים מוסריים, חברתיים ומשפחתיים.

ומה באשר למקצוע (או נכון יותר, ייעוד) הסופר – שבן עזר בחר בו? מה אבא שלו היה אומר, או הוא היה שומע כביכול את קולו הדובר של אביו? והלא בן עזר כתב מאז עשרות ספרים, למבוגרים ולילדים, ומונוגרפיות ומאמרי ביקורת, כפי שאנחנו רואים מן המעט ששב ומתפרסם ב"חדשות בן עזר". ובכן, האם התעלם לחלוטין  במשך כל השנים הללו ממילותיו של אביו שהוטמעו במבטו החותם את הסיפור, או שמא דבק בייעודו אף כי הירהר לא פעם במבט הזה?

כאן כבר לא לי התשובה אלא לאהוד בן עזר עצמו.

 

אהוד בן עזר: הערה ראשונה. כמעט כל המסופר ב"טביעת אצבעות" [חוץ מתוכן נאומו בערבית של אבי, שאותו יכולתי רק לשער, וההגזמה בדמותו של גרישה, שם בדוי] – אכן כך התרחש במציאות, בשנת 1946 לערך, בהיותי כבן 10, כאשר גרנו באחוזה המקסימה "קלמניה" ליד צופית [כיום בית ברל], שהוגדרה אז "גן עצי פרי ומשק בריטי" ושאותה בנה דודי ברוך בן עזר ראבּ עבור בעליהָ היהודי האנגלי משה גרידינגר. אבי בנימין ניהל את האחוזה, ואני תיארתי אותה בכמה מספריי. אלה היו שנות ילדותי היפות ביותר, 1944-1947. המיקום והאווירה בסיפור הם של קלמניה ולא של המושבה פתח-תקווה, שממנה באנו ואליה חזרנו לאחר שלוש שנים.

מנעוריי שנאתי עבודה גופנית, ובייחוד בשמש, וראיתי אזהרה בגורלו של אבי, שהיה לו כישרון ספרותי שלא מומש, לבד מכתיבת זיכרונותיו של אביו, הוא סבי יהודה ראב – ואילו עבודתו החקלאית התישה אך לא העשירה אותו. בקושי התקיימנו.

לכן התרחקתי מכל מה שקשור לחקלאות וקשרתי את גורלי בספרות בלבד מתוך אמונה בפסוק שחזרה עליו המורה שלי טוני הלה בבית הספר תיכון חדש בתל אביב: "טוב לכשול בייעודך מהשלים ייעוד לא לך. איש ייעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה." גתה או שילר.

כאשר התברר שנתיב חיי היחיד יהיה כסופר, לא רק אבי, גם אימי, היו מודאגים מאוד מעתידי הכלכלי. לצידי עמד אז בן-דודי אורי חדש, שהרגיע אותם באומרו: "לא נורא. מקסימום יהיה ביאליק שני."

 

הערה שנייה. למיטב זיכרוני, בראשית שנות ה-90 – משרד החינוך הִתנה את פירסום הסיפור שלי במקראה בכך שאסכים להוציא ממנו את המשפט: "בכל מקום שערבי מחרבן צומח בקיץ שיח עגבניות."

לא הסכמתי, ואינני יודע מה עלה בגורלו של הסיפור. האם פורסם לבסוף במקראה או לא. עברו מאז כבר כ-30 שנה.

 

הערה שלישית. גם כיום אף אחת מיצירותיי אינה כלולה בתוכניות הלימודים בבתי הספר בישראל. לעומת זאת, סיפורי "חוסני החולם", שהופיע עד כה כספר רק באנגלית עם ציוריו של אורי שולביץ, נכלל, הטקסט בלבד, באחת המקראות החשובות לבתי-הספר בארה"ב, ואפילו שילמו לי עליו בעין יפה.

ואילו כיום איני מצליח אפילו למצוא מו"ל לסיפורהּ (האמור להיות מאוייר) של אסתר ראב "שמלת העץ", בעיבוד ובהשלמה שלי. אחת הסיבות לכך היא שקיימת כיום "ספריית פיג'מה", שהקים הנדבן הרולד גרינספון, והיא מחלקת במתנה  120,000 עותקים של כל ספר שהיא רוכשת מהוצאת הספרים – לילדי הגן בישראל. ואולם כל ספר ש"ספריית פיג'מה" רוכשת – נבחר לאחר צנזורה קפדנית, כנראה גם דתית, שכנראה עלולה להרוס את מה שנשאר מספרות הילדים החילונית והחופשית בישראל.

הסיפור של אסתר ראב, אגדה עממית ערבית שגיבורתו נראית לרגע ערומה לאחר שהשתחררה משמלת העץ – נפסל מראש להיות נדפס, מאחר שכל הוצאת ספרים בארץ יודעת היטב על איזה צד מרוח הלחם שלה בחמאה – וכי הסיפור הזה לא יעבור את הצנזורה השמרנית של קרן גרינספון!

כלומר, כל כתב-יד של ספר לילדים, אפילו הוא מעיזבונה של אסתר ראב – נבחן כיום בעיקר אם הוא מתאים להגשה ל"ספריית פיג'מה" –  בתקווה שיזכה בהזנה, סליחה – בהזמנה הענקית!

ככה מסרסים ספרות!

ליבי ליבי להוצאות הספרים בישראל שמצבן הכלכלי הקשה גורם להן לקושש אתנן מנדיבים!

אהוד בן עזר

 

* * *

תקוה וינשטוק

"ידידנו בגן החיות"

מהרב שורנשטיין ועד נינו – הרב מלכיאור

"את אוהבת בעלי חיים," אמר לי בנימין טנא, שעימו ועם אשתו הייתי מיודדת מאוד. "מה דעתך לכתוב על גן החיות של תל אביב ב'משמר לילדים'?"

בנימין טנא (1914-1999) היה משורר, סופר ומתרגם, ויחד עם שלמה ניצן ערך את "משמר לילדים".

ואכן, ביוני 1949 התחלתי לכתוב טור בשבועון הילדים הזה בשם "ידידנו בגן החיות", התרשמות של מבקר בגן, לא מאמר של זואולוג. כתבתי על זוג הפונים העובדים החרוצים של הגן, על גורי האריות המשתעשעים, על ריקודי החיזור של היען, על הגמל שלא רצה לינוק, על הוומבטה במחילה, על הפיל שאוהב להתיז על גופו מים. סיפורים משמחים על חיות בסכנת היכחדות שילדו, וגם סיפורים עצובים. הדוב ברח מהגן, סירב לחזור ונורה למוות. פיקי השימפנזה נשרף בכלובו. השקנאים הוותיקים כמעט קרעו לגזרים שקנאי חדש. וכמובן שכתבתי על ג'וני, השומר והמאלף האגדי של הגן, שמעולם לא לקח יום חופש גם כשחלה. ("מה מעניין את החיות שאני חולה? הם  צריכים אוכל!"). הגיבור שלא חשש להיכנס לכלובי הטורפים ואחד הדובים אף השאיר לו חבורה מתחת לעין למזכרת.

גן החיות היה מקור לא אכזב לסיפורים.

  כתבתי גם על גן החיות הפרטי שקדם לגן החיות של עיריית תל אביב. את גן החיות הראשון בארץ (להוציא גן החיות שהיה בשרונה הגרמנית) יסד הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין, לשעבר רבה הראשי של קופנהגן. הרב עלה לארץ ב-1935, בגיל 71, עם שתי "תיבות נוח": שני כלובים גדולים מלאים בעלי חיים למיניהם, יונקים ובעלי כנף. ברחוב שיינקין בתל אביב פתח חנות למכירה ולקנייה של חיות, "גן עדן" שמה. מהחנות הצרה עבר למיבנה ברחוב הירקון ושיכן את החיות בכלובים שהקים בחצר (בתחילה שכנו החיות, כולל הדובים, בדירתו...) הוא החזיק בעלי חיים מהארץ ומחו"ל. ביוזמת ראש העיר ישראל רוקח קיבל זוג גורי אריות. הם הגיעו חולים והרב טיפל בהם במסירות עד שהבריאו. הגיע גם משלוח ברדלסים מהודו, חייל אוסטרלי תרם נחש פיתון. את כל כספו הוציא שורנשטיין על מזון לחיות כשהוא עצמו רעב לעיתים ללחם.

החצר הפכה לאטרקציה גדולה. תמורת גרוש דמי כניסה ראו ילדי העיר לראשונה בחייהם אריה, קוף וגם נמר של ממש. אבל השכנים פנו לעירייה בתלונות על הדיירים החדשים. הם גרמו לזוהמה, לפרעושים ולזבובים, לסרחון ולרעש איום. שאגות האריה היו מחרידות... התעורר חשש לסכנת חיים – חיות טרף עלולות לצאת מכלובן החוצה!

גם חובבי חיות בעיר הזדעקו: זה צער בעלי חיים – הכלובים אינם מתאימים, הצפיפות בהם איומה. גם משרד הבריאות התערב. ב-1938 שיכנע הרב את העירייה כי גן חיות מהווה חלק מהפרויקט הציוני, קשר בין היהודי החדש בארץ לטבע ולבעלי החיים.

העירייה החליטה להקים גן חיות ראוי לתל אביב. הקצתה לכך 25 דונם בצפון הלא מיושב של העיר – גן הדסה" – כיום זה המרכז המסחרי "גן העיר". העירייה רכשה את בעלי החיים מהרב ומינתה אותו למנהל גן החיות. אולם שורנשטיין הסתכסך עם  הנהלת הגן וב-1942 פוטר. למנהל הגן מונה ברוך גופר. החיות הלכו והתרבו והמקום נעשה צר מהכיל, וב-1980 נסגר גן החיות של תל אביב. אוכלוסייתו עברה לספארי ברמת גן. עדיין חיות שם כמה חיות זקנות מגן החיות.

הרב ד"ר שורנשטיין ניסה להקים גן חיות בנתניה אך תכניותיו לא צלחו. חסר כל ונואש הלך לעולמו ב-1946, והוא כבן שמונים. בגן הדסה ניצב פסל לזכרו.

סיפורי גן החיות נחו אצלי בקרו זווית. אך לאחרונה עלה בדעתי כי הסיפורים הללו מהווים בעצם חלק מההיסטוריה של העיר העברית הראשונה, וכינסתי אותם בספר "ידידינו בגן החיות" (הוצאת צבעונים 2017).

כשהופיע הספר נודע לי כי בארץ חי בנו של הרב שורנשטין, הרב מיכאל מלכיאור. רציתי לשמוע מפיו על אביו התימהוני. אחרי שורת צלצולים – תמיד הודיעה לי המזכירה כי הרב בחו"ל – פגשתי את הרב מלכיאור במשרדו בשכונת תלפיות שבירושלים.

 ראשית כל התברר לי שהוא אינו בנו של שורנשטיין, אף לא נכדו – אלא נינו, ולנין הזה יש כבר 15 נכדים משלו. והתברר לי כי הרב מלכיאור עצמו הנו דמות מעניינת, פעילה ומיוחדת.

הרב מיכאל מלכיאור לא הכיר אישית את "איש הציפורים" (כך כינתה את שורנשטיין נכדתו, שחיברה עליו ספר לילדים). אבל ידוע לו שהרב מרדכי שורנשטיין נולד בצ'כוסלובקיה לשושלת רבנים אורתודוקסים והוסמך שם לרבנות. מילדותו נמשך לעולם הטבע והשכם בבוקר היה יוצא ליער יושב על שפת האגם ולומד את  שפת הציפורים. ב-1906 מונה לרב הראשי של  קופנהגן. זה היה אחרי מחלוקת גדולה שהתחוללה בקהילה היהודית האורתודוקסית בקופנהגן.

בדנמרק, ארץ חפה מאנטישמיות, התרבו נישואי התערובת והתעוררה בעייה לגבי ילדיהם. האבות רצו להישאר בקהילה וביקשו שהילדים יגוירו. הרב הראשי, אורתודוקסי, חרד, סירב לגיירם. לדעתו לא למדו מספיק יהדות בבתי הספר היהודיים.

"ובכלל," אומר הרב מלכיאור, "רבנים חרדים אז וגם היום לא אוהבים גיור, אף שזו מצווה גדולה מן התורה."

הקהילה, שהיתה ליברלית למדי, פיטרה את הרב. במקומו מונה הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין שנחשב ליותר מתקדם. הרב שורנשטיין שימש כרבה הראשי של קופנהגן עד שנת 1919. אז התעוררה שוב מחלוקת בקהילה: אחרי מלחמת העולם הראשונה הגיע לדנמרק גל של פליטים יהודיים ממזרח אירופה. רבים מוותיקי הקהילה לא אהבו את האידיש ואת הלבוש שלהם. הרב  שורנשטין – שהיה אוהב אדם, לא רק חיות – קיבלם במאור פנים. עתה היתה לו הליברליות שלו לרועץ: הקהילה הדיחה אותו מכהונתו.

שורנשטיין היה ציוני ורצה לעלות לארץ אך התעכב עקב מחלת הלב של רעייתו. הוא עלה אחר מותה, ב-1935. ויודע בבירור שלא יעסוק ברבנות, החליט להגשים את אהבת בעלי החיים שלו ואף להתפרנס מכך – ופתח את "גן העדן" ברחוב שיינקין.

כשעלה הרב לישראל כבר היו לו בן ובת בארץ, ואילו בתו השנייה נישאה בדנמרק לרב מלכיאור, והיא הסבתא-רבה של הרב מיכאל מלכיאור.

הרב מיכאל  מלכיאור הוא נצר לשבעה רבנים אורתודוקסים ראשיים בדנמרק. סבו היה הרב הראשי של דנמרק בימי השואה. הוא שמע כי הנאצים עומדים לעצור את יהודי דנמרק ויעץ להם להתחבא. רק מעטים מיהודי דנמרק נספו.

גם אביו של מיכאל מלכיאור, בנט בנימין מלכיאור, היה הרב הראשי האורתודוקסי של דנמרק. למשפחת מלכיאור מאות צאצאים.

"נולדתי בקופנהגן ב-1954," מספר מיכאל מלכיאור. "למדתי בישיבת הכותל בירושלים וב-1980 הוסמכתי לרבנות והייתי הרב של אוסלו ולאחר מכן של נורבגיה כולה."

ב-1985 עלה עם משפחתו לארץ.עדיין הוא הרב הראשי של נורבגיה ופועל על הקו בין ירושלים לאוסלו .הוא אב בית דין של כל בתי הדין היהודיים בסקנדינביה,אחראי על כל בתי הספר היהודיים שם שמספרם גדל מדי שנה ב 10-12 אחוז. כרב הראשי של דנמרק  –קהילה של כ 5000 נפש- משמש כיום בנו,יאיר מלכיאור.

  הרב מלכיאור מתגורר בתלפיות שבירושלים והוא רב השכונה – בהתנדבות. "אני אוהב את זה שאין לי בעל בית שאומר לי מה  לעשות."

בכרטיס הביקור שלו נאמר "מלכיאור יוזמות חברתיות" ועל שלט בכניסה רשום מיספר מרשים של אגודות שהוא הקים ומפתח. הרב מגדיר את עצמו כאוהב אדם, בעד שלום עם השכנים, אפילו עכשיו, אבל שלום עכשיו אורתודוקסי, לא חילוני.

ב-1986, אחרי רצח רבין, יסד את מפלגת "מימד" –"מדינה יהודית דמוקרטית."

"מדינה יהודית לא קיצונית. לא כופה את עצמה על הזולת. תמיד חשבתי," הוא אומר, "שכל מי שמייצג קיצונות דתית מרחיק אנשים מתורה ומצוות. התורה יכולה להיות גם בעד השלום, לא רק נגדו. אנו מנסים להעביר לאוהל השלום את מי שלא היו מעורבים בשלום."

ב-1999 נבחר לכנסת ושירת בה שלוש קדנציות. מימד – ח"כ אחד ולעיתים שניים – התחברה למפלגת העבודה. בכנסת ה-15 מונה מלכיאור לשר החברה והתפוצות. בממשלת האחדות היה סגן שר החוץ. בכנסת ה-16 – יו"ר הועדה לזכויות הילד. בנוסף עמד בראש השדולה לאיכות הסביבה וכן בראש השדולה לקירוב יהודי-ערבי בכנסת, ונתקל בהתנגדות משני הצדדים. הרב תמך בנכונות ראש הממשלה ברק לוויתורים טריטוריאלים. חלק מאנשי "מימד" פרש אז מהמפלגה ומעמדו של מלכיאור ב"מימד" התחזק. הוא מונה לסגן רשות המדע, התרבות והספורט. 

בין החוקים שיזמה "מימד": חוק ספריות ציבוריות חינם – ומיספר הספריות עלה פי 12. אישור חוק חינוך חובה עד כיתה י"ב. חוק לילדים בעלי צרכים מיוחדים והקמת מרכזים לילדים שנפגעו מינית. חוק לטיפול בתינוקות שעבר בקריאה ראשונה. "מימד" אף העבירה חוק על זרם חדש בחינוך: "חינוך ממלכתי חילוני דתי." לומדים בו יחד דתיים ומסורתיים. גם מסורתיים מאוד. יש כבר 56 גנים ובתי ספר כאלה – מכיתה א' עד י"ב.

לבחירות לכנסת ה-18 התאחדה "מימד" עם תנועת "הירוקים" אך לא עברה את אחוז החסימה.

כיום, כבר לא בכנסת, הרב ד"ר מלכיאור עודו פעיל מאד בענייני חברה ודת ואף יסד אגודות העוסקות בתחומים האלה. המשרד שלו "מלכיאור יוזמות חברתיות" מהווה הפתעה. מעין  ממלכה קטנה עם אולם רחב ידיים ובו שולחן עגול עצום לבירורים ולדיונים.

"כמו בכנסת," אני מעירה.

"אבל פה לא צועקים. פה יש הידברות," אומר הרב, איש לא גבוה, בעל זקן קטן, קצת ג'ינג'י. "יש בבית הזה הכול, אפילו בית משפט. גישור בלי משטרה."

כאן מרכז "מיתרים" שיסד – רשת ללמוד יהדות בצורה פלורליסטית, עם מגוון של פרשנויות ושיטות. כדבריו: "אפשר לנגן על מיתר אחד, אבל זה אחרת כשמנגנים על כל המיתרים."

ופה מרכז  "מוזאיקה" – מרכז גישור ארצי עם מגשרים מקצועיים ליישב סכסוכים בהסכמה. גישור בין בעל לאשה, בין עובד למעביד. כשראיינתי אותו הגיע צלצול מראש עיריית ירושלים החדש – לפשר בינו לבין עובד בעירייה. "הכול בהתנדבות," מעיר מלכיאור. "אשתי – מרפאה בעיסוק – מביאה את המשכורת לבית."

   "מוזאיקה" פעיל גם, ואולי בעיקר, במרחב הציבורי-הפוליטי. מגישור בין כיתות ומפלגות בישראל בינן  לבין עצמן ובינן לבין זולתן – עד לגישור בין עמים. עם השיח' נימר דרוויש, מייסד התנועה האיסלמית בארץ והנשיא של מרכז אדם בכפר קאסם. הקים פורום לדיאלוג דתי ולשלום. הפורום פועל בקרב מנהיגות יהודית, מוסלמית ונוצרית בארץ, ברשות הפלסטינית ובארצות במזרח התיכון ואף עם  ארגונים באיראן – בטלפון. המטרה: "ליצור מוזאיקה מכל הזרמים הדתיים השונים במזרח התיכון." השיח' נפטר לפני כשנה וחצי ובמקומו עומד תלמידו המובהק, השיח' ראיד בדיר.

הסבא רבא שורנשטיין היה מעין ד"ר דוליטל. הנין מלכיאור– מעין דון קישוט.

תקוה וינשטוק

 

* * *

אין אדם שלא גנב

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

כתמים של קקה לא יורדים

מערכת המשפט צודקת תמיד

על כל פוליטיקאי להיזהר

לא לחרבן בתחתונים

ולא להיתפס בגלל מלשינים

החיים הם זבל

ההצלחה היא זהב

בעליונים אף פעם לא שומעים

שמפליצים

ואין אדם שלא גנב

 

* * *

משה גרנות

מחירה של תמימות

על ספרו של עמוס אריכא "עלמה בקצה הכפר"

זמורה ביתן 1991, בפרויקט בן-יהודה

(קובץ ללא מספרי עמודים)

"עלמה בקצה הכפר" נכתב בשנים 1991-1988, כלומר בימי האינתיפאדה הראשונה, והתפרסם בשנת 1991. אחת הגיבורות הראשיות בספר היא עלמה, בתם של מיכל וגדעון, זוג גרוש – מיכל נישאה בשנית לחנן, החבר הכי טוב של גדעון, וגדעון מקיים חיי חברות ואישות עם נוגה, הצעירה ממנו בכעשרים שנה, נשואה, אבל חיה בנפרד מגד דניאל, מפקד היחידה "תפוז צהוב", יחידה שמפצפצת את ראשי המחבלים והחשודים להיות מחבלים. עיסוקו זה של בעלה מרחיק את נוגה ממנו, בהיותה שמאלנית, לוחמת למען זכויות אדם, ומטיפה ליציאה מהשטחים תוך אחווה עם הפלסטינאים. נוגה, שהיתה רב-סרן בצבא, משתתפת בהפגנות נגד ההתנחלות בשטחים, ונגד הדיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית. עלמה, שהיתה פקודה שלה בצבא, חוברת אליה, ושתיהן יחד חברות בקבוצה בשם נל"ה – נשים למען הידברות. הן מפגינות בשטחים ומתעמתות עם המתנחלים המאמינים שיש לעקור את הפלסטינאים, כי הם עמלק, ואת הארץ כולה צריכים לרשת בני ישראל.

גד דניאל, בתפקידו כראש "תפוז צהוב", הוא צייד של מחבלים, מענה אותם, הורג בהם ומעלים אותם. הוא רחוק מלהיות דמות משובבת נפש – הוא מקנא בגדעון שניכס לעצמו את נוגה אשתו. הוא מתפרץ לביתו, מקלל ומגדף, מכה את גדעון ומנגח בג'יפ שלו את מכוניתו. דיבורו גס ומחוספס, ולגדעון נדמה שהוא עלול לפגוע בעלמה בתו, שלפי דבריו היא מזדיינת עם פלסטינאים.

ודווקא בפיו של דמות דוחה זאת שם המחבר דיבור שיכול לשמש מוטו לכל הרומן: הוא מציין שנוגה, אשתו בנפרד, עלמה – וכל מבקשי טובתם של הפלסטינאים אינם מבינים כי פה לא מדובר בסכסוך נוסח מה שקורה בין הוואלונים לפלמים – הפלסטינאים הם סוג שונה של יריב – הם שוחטים לא רק אותנו, אלא גם זה את זה בצורה אכזרית ביותר, והקורא מתוודע אל חדוות הרצח שלהם, כשהאיש שנוגה ועלמה עשו כל מאמץ לגונן עליו מפני כוחות הביטחון, הוא אחראי לרציחתם של עשרות מבני עמו על כביכול שיתוף פעולה עם ישראל, ואחת הרציחות המזעזעות אף מתוארת בספר.

אסקור את הדמויות העיקריות לפני שאנסה לצלול אל העלילה המפותלת: גדעון רביץ, אביה של עלמה, הוא איש ביטחון, כנראה במוסד. תפקידו הוא "לחשוב חוסיין" ולהתחקות על כל מה שקורה בממלכה זאת, לרחרח אם יש סיכוי שבירדן תתחולל מהפיכה פלסטינית שתדיח את המלך. הוא איש נדיב מאוד, ואוהב אהבת נפש את בתו היחידה עלמה. הממונה עליו הוא דויד אהרוני, שר בממשלת הליכוד, בעברו היה קצין צבא נערץ, ובצעירותו היה ראשג"ד בתנועת השומר הצעיר, אשתו עתליה היתה מדריכה אצלו, ואילו גדעון, נילי, חנן ואחרים היו חניכיהם המעריצים. גדעון היה מאוהב בנילי, ובסופו של דבר נשא אותה לאישה, אלא שהסתבר לו שדויד התעלס איתה לפניו, וגם בילה במיטתה, כשגדעון נשלח לברייטון ביץ' כדי לעקוב אחרי מרגלי קג"ב מוסווים. הוא חוזר במפתיע לארץ, ומוצא, כאמור, את דויד במיטה עם מיכל. בעקבות כך גדעון מעניש את אשתו על ידי כך שהוא הופך לרודף שמלות, והם מתגרשים.

מיכל מתחתנת עם חנן, חבר ילדות של גדעון, שהעריץ אותה כל חייו. למיכל יש שאיפה להתמנות כיועצת ראש הממשלה, אבל היא חוששת שפעולותיה של עלמה למען הפלסטינאים עלולים לסגור את הדרך אל התפקיד הנחשק. היא דורשת מגדעון שיפסיק את פעולותיה של עלמה. הוא מבטיח לה שישתדל, אבל ברור שאין ביכולתו לעשות בנדון דבר. מיכל היא קרייריסטית שבזה עמוקות לגדעון, והחלטותיה לגבי עלמה, שבהמשך שוקעת להפרעה נפשית, הן מנוגדות 180 מעלות מאלו שלו.

ערב אחד חוזר גדעון מעבודתו, ומוצא שעלמה הביאה לביתו פלסטינאי שעבד בבר בשם "סאן רייס" שעל הטיילת בהרצליה, שם עבדו נוגה ועלמה כמלצריות. עלמה מסבירה שהפלסטינאי, המכנה את עצמו בשם מוסא זד (בהמשך נודע שזה לא שמו האמיתי), הוא נרדף על ידי כוחות הביטחון, ואם אלה יעצרו אותו – יהרגו אותו במכות.

גדעון מסכים שישהה בביתו בלילה, אבל אנשי היחידה המרכזית מבהירים לגדעון שאין ברירה, צריך לעצור את מוסא, כי היה פיגוע באוטובוס שנסע מנתניה לתל-אביב, ולכן צריך לעצור ולחקור כל פלסטינאי שוהה חוקי, או בלתי חוקי.

עלמה מאוכזבת שאביה לא עמד בהבטחתו לתת חסות למוסא, ובאמת מוסא חוזר מהמעצר מוכה וחבול, וזקוק לטיפול רפואי, שגדעון משלם עבורו. אבל למרות מחוותו זאת הוא לא מצליח לרצות את עלמה.

בינתיים קורה אירוע מזעזע: סלים העזתי, ששונא את אנשי שכם, ומשמש מודיע לכוחות הביטחון היכן שוהים פלסטינאים (הוא גם הלשין על כך שמוסא מצא מקלט בביתו של גדעון), סלים זה נמצא שחוט בתוך המרצדס שלו בחוף רשפון, כשלמרבה הזוועה, מסתבר שהרוצח התעלל בגופתו וקיצץ את איבריה. בו בזמן מוסא נעלם מהזירה, וכוחות הביטחון בטוחים שיש קשר בין מוסא לרצח העזתי, כשקיים חשד כי גם עלמה קשורה לעניין.

נוגה מגלה לגדעון שעלמה (שנעלמה מהבית כעונש על "בגידתו" של אביה) תשתתף למחרת בהפגנה ישראלית-פלסטינית כנגד כליאתם של חיילים וקצינים שמיאנו לשרת בשטחים. גדעון מגיע למקום, ומצליח להיכנס אל תוך המהומה שנוצרה, כאשר אנשיו של הרב יצחק דוידוביץ' המשיחי, מכים על מנת להרוג את הנשים המפגינות. גדעון מצליח להציל את בתו החבולה, כשהוא בעצמו חוטף מכות מהמתנחלים. הוא מביא אותה הביתה, רוחץ אותה ומטפל בפצעיה, משתדל להרגיע את עצביה, אך מסתבר שעלמה בהלם, ונפשה נפגעה קשות. מנהיג המתנחלים המכים את המפגינות הוא הרב יצחק דוידוביץ', שהתנהגותו ודבריו המתלהמים מזכירים את הרב לוינגר מקריית ארבע.

מוסא נעצר כחשוד ברצח סלים, אבל עלמה מעידה עדות שקרית שמוסא היה עימה בליל הרצח, ומוסא משוחרר. ההתנהגות של עלמה אחרי ההפגנה בקלקיליה נעשית מדאיגה ביותר: היא מביעה חרדה שעוקבים אחריה, רודפים אחריה, היא נעלמת מהבית, מדברת על ציפורים ועל דם שאיננו נמחה.

בעצת חבר רופא פונה גדעון לפסיכיאטר בשם ד"ר גיורא לוין מרמת השרון, שמציע טיפול רגוע הכולל שיחות ותרופות הרגעה. מיכל, אישה קרייריסטית ושתלטנית, מבטלת כל מה שגדעון פעל למען עלמה. היא מזמינה את הפסיכיאטר הראשי של משרד הבריאות שמציע אשפוז בכפייה בבית חולים לחולי נפש. מיכל דורשת לסלק את נוגה ואת כל חבריה השמאלנים של עלמה. בינתיים מסתבר שעלמה בהריון, ומווידויים קטועים ומבולבלים שלה מסתבר שמוסא פירש לא נכון את הטיפול המסור שלה בו לאחר שהוכה במתקן הביטחון, והוא בעל אותה כמו שבועלים בהמה.

מיכל גורמת לכך שגדעון לא יהיה בבית (נסע לפגוש את מוסא במתקן כליאה שגד דניאל מופקד עליו), והיא (בעזרתם של דויד אהרוני ועתליה אשתו)  מאשפזת את עלמה, עושים לה גרידה כדי שלא תלד למחבל, ומשכינים אותה בביתן 34 בתל-השומר, במחלקה הפסיכיאטרית, שם מלעיטים אותה בכמות אדירה של תרופות וזריקות, ומיכל אף חותמת לד"ר קינדלר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית (המעוצב ברומן כקריקטורה) אישור לטפל בעלמה בהלם חשמלי – דבר המעורר זעם בלתי נשלט אצל גדעון, ובעקבות כך הוא מוציא את עלמה מתל-השומר על אפה וחמתה של מיכל.

בינתיים מוסא זד נעצר על ידי "צייד הראשים" גד דניאל, ומסתבר שלמרות תדמיתו המינורית – הוא ארכי רוצח, שניכס לעצמו שם של אדם מת בשם מוסא זד, כשלאמיתו של דבר שמו האמיתי הידוע לשמצה הוא נאדל אל-מצרי, ראש ועדת ההלם, רוצח המונים.

על פי עצתו של ד"ר לוין, מספר דויד אהרוני את כל האמת על מוסא, הוא נאדל אל-מצרי. נוגה מאשרת שזאת האמת, כי מוסא רחוק מלהיות  רוחץ הכלים התמים מהבר שבהרצליה. הוא פשוט השתמש בתמימותן של השתיים.

כאן מתוודה עלמה וידוי יותר מפורט: מוסא ביקש מעלמה לגרור את סלים לחוף הים כדי שיציע לו עסקה כספית כדי שיפסיק להלשין על העובדים הפלסטינאים. עלמה מתפתה, ונוסעת עם סלים (שהבהיר פעמים אינספור עד כמה הוא חושק בה) אל חוף רשפון. הוא מציע לה סמים, ולבסוף אונס אותה. מוסא היה אמור להציל אותה, אבל הוא משתהה, ולבסוף מגיע ומשסף את גרונו של סלים ומתעלל בגופתו. זה קרה יומיים שלושה לפני ההפגנה בקלקיליה.

אחרי האונס והרצח עלמה בהלם גמור. מוסא מזהיר אותה שתשתוק, כי הוא, כביכול רצח את סלים בגללה (כשלאמיתו של דבר הוא רצח אותו משום ששיתף פעולה עם השב"כ), ועכשיו עליו להיעלם. דויד אהרוני לא סיפר לעלמה שמוסא-אל-מצרי נתפס ונעצר, ועלמה שחשה שהאידיאלים שלה נבגדו, מחליטה ללכת לכפרו של מוסא, בקעה אל חטאב, לברר את האמת. היא נוסעת לשם עם נירה, מנשות נל"ה, אם לחייל המשרת בשטחים. המכונית של נירה נרגמת באבנים ומועלית באש, ואת שתי הנשים הפלסטינאים רוצחים באכזריות. אילו ידעה עלמה שמוסא עצור, לא היה עולה בדעתה הרעיון המטורף לבקר אותו בכפרו כדי לברר את האמת. ברגע הזוועה כשמגלים את הגופות המרוטשות מוצאת מיכל לנכון להאשים את גדעון במותה של בתם.

"עלמה בקצה הכפר" הוא סיפור של חידה, שפתרונה נחשף אט אט, אבל יש ברומן הזה גם פן נוסף: מתואר בו ההווי בארץ ישראל המנדטורית, ובראשית ימיה של המדינה, כאשר גיבורי הרומן היו ילדים ונערים. מדי פעם גולש המחבר מלוז העלילה אל פיסות חיים שאין להם קשר ישיר ל"זמן העכשווי" של העלילה. אנו קוראים על דמות אגדית בשם מקס, איש שכביכול צמח מהים, וחי במערה שחפר בצוק הכורכר. הוא איש טבע, אבל גם בעל תבונת ידיים בלתי מצויה. גדעון העריץ אותו, ועלמה נהתה אחריו בימי הדמנציה שלו בעקבות סיפוריו של אביה. האיש נושל מצוק הכורכר באלימות כדי שאפשר יהיה לבנות שם בית מלון.

 גדעון נזכר באביו שהתנדב לצבא הבריטי, ירד למצולות במלחמת העולם השנייה, והשאיר אותו יתום בגיל שמונה. דוד מנדל הירקן ודודה סוניה גידלו אותו. הוא מספר איך הילדים התקלסו בזלמן המשוגע ובשרה-ביילה מעוותת האיברים, ואיך מיכל גרין בעל הקיוסק (אחיו של דויד בן-גוריון) וגם מקס זעמו על גילוי אכזריות ילדית זאת.

גדעון מספר על החניכה המינית שקיבלו מדויד אהרוני שהדריך אותם לאונן במקלחת, ולהיאבק בעירום, על השחייה בעירום בשפך הירקון שם מתערבבים מי הנהר עם המים החמים של רידינג.

גדעון פוגש בשדרות נורדאו את ינקי שהתנהג בילדותו כעבריין, שבילה בבתי סוהר ובבית חולים לחולי נפש, ועתה הוא קוקסינל (דמותו מזכירה את זלמן-שושי המפורסם). גדעון ורותי-ינקי משחזרים את חוויות ילדותם תוך שהם מסיירים באתרים השונים מגן ימימה ועד מגוריו של דיאבולו, האיש שהקים קרקס קטן על חוף הים עם נערת גומי, תוכי וכלבי פודל מאולפים.

הזכרתי רק חלק קטן מקטעי האווירה שמשובצים ברומן, ושהם באמת בעלי ערך מוסף.

יש עניין אחד שנראה לי מוזר, ואולי זה קשור בקוצר המשיג שלי: בפרק 6 (כאמור, העמודים בספר אינם ממוספרים) מסופר שסלים העזתי המלשין נמצא שחוט במרצדס שלו בחוף רשפון, ואילו בפרק 17 כתוב שמוסא, הוא נאדל אל-מצרי, זרק את גופתו של סלים בין עצי הזית בבקעה אל-חטאב. האם נשמט ממני מידע כלשהו?

הרומן "עלמה בקצה הכפר" הוא רומן מטלטל, המטיח לנו בפרצוף את האמת שלמדנו לחיות עימה: הפלסטינאים אינם אוייב שניתן לרצות בדרך כלשהי, הם אינם רוצים מדינה (יכלו לקבל אותה ב-1936, 1947, ואפילו בין 1948 ל-1967 תחת שלטון ירדן), הם פשוט רוצים בהשמדתנו, ושום הסדר אחר לא יניח את דעתם. התמימים בינינו מאמינים שעם נדיבות והרבה רצון טוב מצדנו ניתן לפייסם – עלמה ונירה מהרומן שלפנינו הראו לנו לאן מובילה הגישה התמימה הזאת.

משה גרנות

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

מפגש ספרותי לכבוד המשורר

חיים גורי

בבית יוסף באו

יום שישי, 1.2.2019, ב-11:00

צילמה ומנחה: הצלמת דינה גונה

משה שמיר, נתן יונתן, חיים גורי       צילום: דינה גונה

נ. אלתרמן, משה שמיר, אברהם חלפי,

נ. יונתן ויהושע קנז

מסע אל תחנות בחייו של המשורר חיים גורי

בעקבות ספרו "עם השירה והזמן"

ישולבו קטעי וידאו נדירים ומצגת תמונות מרהיבה

רח' ברדיצ'בסקי 9 ת"א (דמי כניסה: 50 שקל)

 

 

* * *

גיא משיח

בני, בגין

"חצוף הגנץ הזה, הוא גנב לביבי אפילו את "האיום האיראני", מיהרו להגיב כל "ליצני החצר" של נתניהו. לחרדתם גנץ פנה כבר ב"נאום הבתולין" שלו באופן ברור ימינה: כשהבטיח להישאר לנצח ברמת הגולן ובבקעת הירדן; ובהתחייבותו: שירושלים לא תחולק לעולם. כך שאת התגובה הפבלוביאנית, האוטומטית והילדותית של מגיבי הימין: רגב, בנט ושקד, ששוגרה עוד לפני תחילת הנאום, לפיה גנץ הוא "שמאל חדש" קשה היה לקחת ברצינות. ניכר היה שהם רואים בגנץ (שלא היה בנאומו שום דבר שמאלני) איום. שהם מ-פ-ח-ד-י-ם.

הקריאות הקצובות מהקהל "בני בני" נשמעו פתאום מזכירות את הקריאות ההם מפעם: "בגין בגין" (שלו אף החמיא גנץ בנאומו: "בגין היה פטריוט ישראלי אמיץ בזכות הסכם השלום שחתם עם מצרים").  היה זה נאום טוב, עם תוכן ו"בשר" – נאום ש"שבר שוויון", ובהחלט הצביע על אפשרות לאלטרנטיבה, ל"מפנה" ו"למהפך". בדיוק כמו ה"מהפך" שהביא בגין בזמנו: מהפך שהביא לשינוי פוליטי, שעד אז נחשב כבלתי אפשרי.

בחור חדש בא לשכונה. "התקווה הלבנה הגדולה" של המרכז הישראלי בהחלט הצדיקה את הציפיות. גנץ – גבוה (1.95 ס"מ), יפה תואר, לבן בלורית (לא צבוע בסגול מלאכותי), אחד שכיף להצטלם איתו "סלפי"  – שידר עוצמה וכריזמה. בנאום הצטייר גנץ כממלכתי, מאחד וחיובי, דמוקרטי וציוני, אבל גם כ"ביטחוניסט" ריאלי ומפוקח. סוף סוף "יורש" אפשרי וממשי לנתניהו.

כשבקהל צעקו בוז לביבי, גנץ מיהר "להחמיא" לביבי על שתי החלטותיו השמאליות: הסכם "אחוזת ואי" שחתם עם "רב המרצחים" יאסר ערפאת ו"נאום בר אילן" שבו נתניהו אימץ את פתרון שתי המדינות. אז מי כאן השמאלן ומי "הימין החדש" הניצי והקשוח? על "מחמאות" כאלה, ביבי היה שמח לוותר.

סוף סוף נאום, שהיתה בו רוח של תקווה, אנרגיה חיובית וסולידריות. מסתבר שאפשר לנאום נאום שלם בלי לומר מילה אחת רעה נגד המשטרה, בלי שיסוי כנגד הפרקליטות וללא עלבון ליועמ"ש. מסתבר שמנהיגות יכולה להיראות ולהישמע גם אחרת.

נכון, לא היה זה נאום מלוטש, מתוקתק ומהוקצע כמו אצל נתניהו אבל דווקא בשל הביישנות, התמימות וההיסוס היה בו משהו חדש, מרענן, כן, נקי ומעורר אמון.

אבל גם אם ננאם בנימוס, בנעימות ובדרך ארץ – הרמטכ"ל לשעבר יצא בנאומו למתקפה חזיתית, חשף ציפורניים וחתר למגע בהופעה בוטחת המשדרת עוצמה. ראש בראש מול נתניהו. סוף סוף ניצב, בפעם הראשונה מזה עשור, איש עם סמכות, ניסיון בטחוני ועבר צבאי מפואר ומוכח כנגד "מר ביטחון". אתמול הסתבר, שלא כל מי שתוקף את נתניהו הוא בהכרח "שמאלני".

גנץ לא היסס לתקוף בחדות את ממשלת נתניהו שרק מסכסכת, מפלגת, משסה מפרידה ומלבה שנאה בין הישראלים; שיוצאת תדיר נגד מוסדות הדמוקרטיה: המשפט, התרבות והתקשורת; תקף את "משפחת המלוכה" הנהנתנית מבלפור נוסח צרפת של לואי ה-14, העסוקה רק בעצמה; "גיחך" על עצם המחשבה ה"מגוחכת" שבישראל יכול לכהן ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום; ועקץ את נתניהו על הכניעה לפרוטקשן החמאס בעזה, שאיפשר העברת עשרות מיליוני דולרים של כסף קטארי במזוודות של דולרים במזומן ישירות לאנשי החמאס.

"נקים ממשלה ממלכתית ולא מלכותית, ללא אדונים ומשרתים, ללא מתנות מגונות וללא ליצני חצר. עם אפס סובלנות לשחיתות. ממשלה שתפגין עוצמה מול אויבים ותחבר בין הישראלים."

פתאום זה נשמע כל כך פשוט, כל כך הגיוני. נאום שהבהיר לנו עד כמה שאנחנו מתגעגעים ל"ישראל הישנה" ועד כמה אנחנו זקוקים, ממש כמו אוויר לנשימה, למהפך, לאלטרנטיבה של ממש לשלטון נתניהו.

עו"ד גיא משיח

 

* * *

נעמן כהן

גנץ מסכן את ביטחון ישראל

ויפתח האווז את פיו, והנה כבר בנאומו הראשון הוא הוכיח שבניגוד לסלוגן שלו: "ישראל לפני הכול," גנץ מסכן את ביטחון ישראל.

כך אמר: "נחזק את גושי ההתיישבות ואת רמת הגולן אשר ממנה לא נרד מעולם. בקעת הירדן תישאר גבול הביטחון המזרחי שלנו."

כלומר בנימין גנץ מוותר על ריבונות ישראלית בבקעת הירדן שבה, בניגוד לרמת הגולן, לדבריו – לא נישאר לעד.

ודוק: בלי התיישבות יהודית וריבונות ישראל על בקעת הירדן לא קיים גבול ביטחון. ללא גבול ביטחון אין פירוז. ללא פירוז אין ביטחון. ללא ביטחון אין כלכלה ואין חברה.

גבול ביטחון עם חיילי צה"ל או צבאות זרים ללא התיישבות יהודית וריבונות לא יבטיח דבר.

נכון גם בנימין מיליקובסקי-נתניהו עקף את אלון-רבין משמאל, וויתר על ריבונות ישראלית בבקעת הירדן, אבל הוא, נתניהו, ידוע לכול כאחד שאיננו מתכוון לדבריו, אצלו הכול הצגה, ואילו גנץ הוא איש אמת ויושר, הוא מתכוון לכל מה שהוא אומר.

האם ישכיל סגנו משה סמולינסקי-יעלון להעמידו על טעותו?

נעמן כהן

 

* * *

יהודה דרורי

אם גנץ לפי ביבי הוא:"שמאל",

מדוע ביבי כל-כך מודאג ממנו?

הופעתו של גנץ בטלוויזיה הביאה לא מעט מפח-נפש לכל אותם אנשים קטנים ורעים, חורשי רשע ואלופי הדיבה – משום שלא מצאו במילותיו של גנץ על מה לתקוף אותו... הופעתו היתה רעננה, ממלכתית ונאמרה ברוח טובה, וללא התחמקות מהנושאים שעל סדר היום. הוא אמנם לא שר זמירות והלל לציונות הדתית ולמתנחליה וגם לא לימין הקיצוני, אז לכן ח"כים כושלים וכתבלבי החצר הגדירוהו לפי הקללה הנדושה והשיקרית ביסודה – שמאלני...

לא שמאל ולא נעליים, לא ימין ולא גרביים, רק מרכז – ועוד  100% מרכז, לכן גנץ מסוכן! אז ביבי יכנה את גנץ "שמאל" כפי שהוא מכנה כיום שניים ששרתו בממשלתו כשרי ביטחון, (ליברמן ויעלון...) ויחשוב שהכינוי נדבק... אבל – אם מישהו באמת חושב שביבי מפחד מהשמאל – הוא פשוט אידיוט שלא מכיר את המרקם הפוליטי הישראלי.

ה"שמאל" הישראלי הוא משהו קטן וצעקני כמו כלכלב ציוואוה משוגע – ומי שחושב קצת, מעריך שזה באמת מפחיד את נתניהו? ראו כיצד אמן הפרופוגנדה יצר אצל הציבור מושא לפחד: "שמאל" ועל זה הוא הולך, לכן כל מי שלא מסכים עם ביבי נקרא: "שמאל" כמו שלכל מפלגה שאינה בקואליציה שלו, הוא קורא:"שמאל."

אלא שהשטות הזו מתבררת כיום לציבור וכבר אף אחד לא מתרגש מהכינויים הללו – כמו שכל אחד כבר מחייך ל"משפט הגדול" של ביבי – "אין כלום... כי לא היה כלום..." (משפט שיש להניח שיאמר אפילו בכניסתו לאגף המיוחד במעשיהו...)

מה שבאמת מפחיד את ביבי זה יצירת גוש מרכזי-ימני נגדו בראשות גנץ שעלול לכלול גם את כחלון, גם את אביגדור ליברמן וגם את אורלי לוי, ואפילו ללא לפיד וגבאי, (גוש כזה לא יאפשר לליכוד להקים ממשלה) – אז שימו לב לאיזה מלחמת חורמה של ייאוש פונה כיום נתניהו... בסיוע הקליקה הנוכחית שלו (כל הקליקה הקודמת היא כיום עדי-מדינה...) – איזה נאצות וסיפורי זוועה נשמע מ"ארמון הקיסר" של האלוף המשתלט על האדמות לא לו... מאלופת התרבות (הנמוכה) ומאלוף הסלפי והקזינו... ואסור לשכוח כי מי שקבע ותיכנן את מהלכי מבצע "צוק איתן "היה – ביבי נתניהו... כי רמטכ"ל מבצע את החלטות הדרג המדיני והוא לא זה הקובע אותם...

יהודה דרורי

רמה"ש

 

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת אסטרולוג, 2000

פרק שלושה-עשר

קוצי צבר נמסים בריר גמלים,

ומגדל רמלה מתקרב ללוד

 

סבא אהב אותי והיה יושב במיטבח שלנו עם אמא ואיתי, אמא מכבה את הפרימוס הרועש וסבא מספר במשך שעות על החורף הקשה שבו צרר בגדיו בחבילה וחצה בשחייה, כשהוא מחזיק בזנב הסוס, את מימיו הגועשים בשיטפון של נחל המוסררה – כדי להביא מיפו למושבה המנותקת חינין ושמן קיק, דגים מיובשים וקמח, מספר על שריפות בפרדסים בלילות חשוכים, על גנבים ושודדים, על חיילים רעבים המבקשים "אקמק!" – שזה לחם בתורכית. קשה לי להאמין שכפות-ידיו הרכות והקרירות, שבהן היה מחזיק וממשש אותי בין ברכיו, הן אלה שבהן החזיק שוט והצליף בו מדי בוקר באיכרים הנירפים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה.

 

בליל שלישי אחד יצאו סבא ועימו יצחק נורדאו הצעיר, רכובים על סוסיהם, ומטרתם להגיע מוקדם בבוקר לשוק הבהמות שבעיירה רמלה, שהיה נערך שם כל יום רביעי בשבוע. הם נשלחו לקנות בהמות משובחות למושבה הצעירה. בידי סבא היה צרור כסף ורובה דו-קני, טעון אבקת-שרפה וברד, גולות עופרת זעירות.

לאחר שעברו את לוד פגשו בהם לפתע שישה ערבים חמושים ברובים, וחסמו את דרכם: "כספכם או נפשכם!"

חושך גמור שרר סביב. יצחק לחש לסבא: "אולי מוטב להשליך להם את הכסף כדי להציל את עצמנו?"

 "לא!" אמר סבא. "כשאתן לך אות – דרבן את הסוס שלך ונעבור במהירות בין השודדים. אל תחשוש. אני מכיר את אנשי לוד, הטיפשים האלה!"

אז שיגר סבא בקול רם לאוויר הלילה החשוך משפט אחד בערבית ואחריו קללה הונגרית ארוכה וגסה הקשורה בסוס ובאחוריים של בן-אדם ושאותה למד מנערי הרועים בכפר-הולדתו:

 "ג'אמע א-רמלה ביתקרב! לופאס שגד בה!"

נורדאו הצעיר הצטרף אליו בהתלהבות, דפק בכוח את סוסו, הצליח לעבור בקפיצה בין השודדים, וסבא אחריו.

הערבים, שהופתעו בראשונה מדברי הלעג ומהקללה בשפה הזרה, התחילו לרדוף אחר השניים.

לרוע-מזלו של סבא הוא נפל עם סוסו לתוך מהמורה.

עד מהרה השיגו אותו השודדים וביקשו לתפוס אותו. סבא ירה כדור ופצע אחד מהם בידו, אך מקול הירייה נבהל הסוס וברח כשהוא רץ אחר סוסו של יצחק. יצחק המשיך לדהור לעבר רמלה כשהוא בטוח שהשודדים הם היורים, וכי סבא רוכב סמוך לו.

רק בהגיע נורדאו הצעיר על סוסו לרמלה הוא עצר בדהרת מנוסתו, ומה רבה היתה חרדתו כאשר נוכח לדעת שסבא איננו על הסוס מאחוריו. הסוס הופיע לבדו כשהקצף מבעבע מפיו לבן כשלג.

מיד ביקש נורדאו שיביאו אותו בפני המושל התורכי של העיירה. הוא העיר את המושל משנתו ודרש לארגן משלחת חיילים כדי לצאת לחפש אחר סבא, המוטל פצוע או גרוע מכך, הרוג, באחד הבורות שבצידי הדרך.

כל הלילה הסתובבו החיילים התורכיים על הדרך שבין רמלה ללוד – ולסבא לא היה זכר.

מה קרה? לאחר שפצע סבא את אחד השודדים, זרק עצמו אל משוכה של שיחי צבר, כדי למנוע את הרודפים מלהתקרב אליו. אך אלה לא ויתרו, והוא נאלץ לירות לעברם את הכדור האחרון מרובהו. לפי צעקותיהם, שהתרחקו והלכו, הבין שפגע בעוד באחד מהם וגרם להם לנסיגה זמנית.

סבא לא איבד זמן. מצבו היה גרוע, והיה עליו להימלט בטרם יחזרו. הוא הצליח להיחלץ מקוצי הצבר אבל עורו בער עליו כאילו נכווה באש. בשארית כוחותיו הגיע למאהל של בידואים.

הבידואים קיבלו אותו בידידות וריפאו אותו על-ידי כך שמרחו פעמים אחדות את כל גופו בריר גמלים. ידוע שהגמלים אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש, כי הריר שלהם מרכך את הקוצים וממיסם.

לפנות-בוקר יצא סבא בשיירה של בידואים, רכובים על גמלים, ומגמת פניהם השוק ברמלה. במבוא העיירה, גופו מדיף ריח ריר-גמלים יבש, צנח מעל הדבשת היישר אל זרועותיו של יצחק נורדאו, שאותה שעה חזר נואש, בלוויית החיילים התורכיים, לאחר שחיפש עימם לשווא כל הלילה את גופת חברו.

השניים, לאחר מתנת כסף נאה למושל התורכי של רמלה ולבידואים, קנו שוורים, חמורים וגם סוסים וחזרו בערב עם כל הכבודה למושבה, והפעם איש לא העז להפריע להם.

 

סבא יושב כפוף-קימעה במיטבח שלנו. כפות-ידיו החומות, שעקבות השריפה והזיקנה חתומות בהן, משוכלות עתה על מקלו הניצב בין ברכיו, לא הרחק מסנטרו. הוא מספר על אנשי לוד, שנחשבו טיפשים, ואם רצית ללעוג למי מהם היית מתגרה בו ואומר: "ג'אמע א-רמלה ביתקרב!" – מגדל רמלה מתקרב!

ראשיתו של הסיפור במגדל הלבן העתיק שברמלה ובקבר הנביא צאלח הנמצא בקירבתו.

ברוב פאר היו המוני ערבים מכל הסביבה נוהרים מדי שנה לחגוג ברמלה את החג הגדול של הנביא צאלח. וככל שרבתה שמחתם של בני רמלה, כן גאתה קנאתם של אנשי לוד השכנה, שהיו באים גם הם לחגיגה. ברבות השנים הלכה ותפחה הקינאה עד אשר לא יכלו הלודאים לכבוש את כעסם.

פעם, ביום החג, פרצה מריבה ביניהם לבין בני רמלה. ההצלחה האירה פנים לרמלאים והם גירשו את הלודאים מעירם בחרפה רבה.

כאשר שבו הלודאים לעיירתם, הזעיקו אסיפה גדולה לטכס עצה כיצד להציל את כבודם שחולל.

פתח האחד ואמר: "בשם אללה ונביאו הקדוש! כל עוד יימצא המגדל ברשות אנשי רמלה, תהיה תמיד ידם על העליונה, ואנחנו לא נוכל להם."

קבע השני: "אין עצה אלא לגנוב את המגדל ולהעבירו ללוד! מבלעדיו, גם לקבר הנביא צאלח לא יהיה דורש, וסופו שיעבור גם הוא אלינו."

 "אבל כיצד ייגנב מגדל?" שאלו לודאים אחרים.

ובימים ההם חי ליד מושבתנו, על מעברות הירקון, ידיד של סבא, שיח' ששמעו יצא בכל הארץ כיועץ פלא, הוא שיח' אבו-רבח. הגלגלים המשוננים הגבוהים של הטחנות, הקרויות על שמו, היו מפעילים בכוח המים את אבני הרכב שסבבו בריחיים הענקיות וטחנו לקמח דק את גרגירי החיטה. גלגלי-העץ, המחושקים בברזל, חרקו יומם וליל. כל מי שעבר את גשר שיח' אבו-רבח היה שומע אותן.

הלודאים החליטו לשלוח צירים אל שיח' אבו-רבח ולהביא לו מינחה, למען יואיל להנחות אותם בעצתו, כיצד ניתן להעביר את המגדל ללוד.

השיח' שמע את דבריהם ועל ליבו עלה להתל בלודאים הטיפשים, הסבורים שאפשר להעביר מגדל ממקומו, וכך אמר להם: "הנה לפניכם חבלי קסם. בלילה תבואו בחשאי לרמלה ותקשרו בהם את המגדל, ובכוחות משותפים תמשכו אותו אליכם!"

השיח' נתן ללודאים חבלים עשויים גומי. הלודאים טרם ראו מימיהם גומי ולא שמעו מעודם על תכונותיו כי היו משתמשים בקנדונים עשויים עור כבשים. את החבלים הללו השאיר לשיח' מהנדס איטלקי שחשב כי מצא שיטה חדשה להעביר את האנרגיה לאבני הריחיים בדרך של מתיחת חבלי גומי על גבי גלגלת המופעלת בכוח מי הנהר.

באותו לילה יצאו בחשאי בחורי לוד אל רמלה והחבלים בידיהם. הם התקרבו בחשיכה אל המגדל, קשרו אליו את החבלים והתחילו למשוך אותו אחריהם.

חבלי הגומי התמתחו בחשיכה והלודאים התקדמו צעד אחר צעד כשהם מושכים והולכים, וככל שהתקרבו ללוד, כן גברו ועלו צהלות החדווה שלהם:

 "ג'אמע א-רמלה ביתקרבּ! ביתקרב!"

שמעו אותם אנשי לוד ויצאו בשמחה לקבל את פני בחוריהם הגיבורים. הם מחפשים את המגדל, והמגדל איננו. רק חבלי הגומי התמתחו לכל אורכם, והמגדל נישאר במקומו, ברמלה, עד עצם היום הזה.

 "ג'אמע א-רמלה ביתקרב!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד בן עזר יקירי. אורי הייטנר המתנחל 'רודף הצדק' ממרומי הגולן, מפרסם בחב"ע כלשונו, את 'הפשקוויל' היומי, בו הוא 'רודף' בצדק האישי שלו, גם נאמני הארץ, שאין ברשותם הכושר לענות בדרכו.  

כך בחב"ע 1414 הוא שוב משתלח תחת הכותרת  שפל המדרגה –  בחייל אלאור עזריה שנקלע כחובש לזירת מחבלים, ורואה את המחבל לבוש מעיל כבד ביום חם, כשהוא מניע את ידו, לאחר שהמפקד ירה בו חמישה כדורים.  מה היה עליו לעשות? האם להניח למחבל להפעיל מטען, כחששו? מדוע לא מגנה אורי הייטנר את המפקד שירה בערבי על מנת להרגו, במקום להסתכן ולעצרו בזהירות ולהביאו למשפט.

לכן מוטב לו לאורי הייטנר לחדול מהכפשת מגוון יריביו, ולהתמקד בדברי הגות ובפיתוח ההתנחלות הישראלית ברמת הגולן, ובהבטחת עתידה.

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

 

* שלום אהוד. לפי מה שנכתב אצלך על פרידת אורי הייטנר מ"ישראל היום", איך תסביר את העובדה, שקרולין גליק, לאחר הפסקה של כחודש, חזרה לכתוב בעיתון?

תודה.

יצחק רפאל דויטש

בגלות טורונטו

 

אהוד: אני לא עוקב אחר גיליונות "ישראל היום" אבל כידוע קרולין גליק הסתפחה לרשימת "הימין החדש" של בנט ושקד, ואם אכן למרות זאת היא ממשיכה לכתוב ב"ישראל היום", אזיי ייתכן שהעובדה שהם הפסיקו את השתתפותו של אורי הייטנר נובעת לא מהיותו מועמד לכנסת ברשימת תל"ם של יעלון – אלא מסיבות אחרות.

 

* סופר לא נידח כלל, לא מובן כלל מדוע הייטנר לא יוכל עוד להתבטא ב"ישראל היום". הערת-הסבר מטעם העורך? סליחה.

אסתר גולדנברג

 

לא נידח: ראי את ההתכתבות לעיל.

 

* אורי הייטנר: לא ידוע לי על כך שקרולין גליק החלה לכתוב ב"ישראל היום". אם יתברר שזה נכון – אבדוק.

איני מן הזן של המתבכיינים. הרי הכי קל לי, ובוודאי הכי נכון פוליטית, שאספר ש"פיטרו אותי" בגלל עמדות, סותמים את פי וכו'. אבל כיוון שאיני חושב שזאת האמת, איני כותב זאת.

האמת היא שקיבלתי במה בלי סייגים, והשתמשתי בה, במיוחד בשנים האחרונות שבהן נתניהו מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק – לביקורת חריפה נגד נתניהו.

לרגע לא התבקשתי לשנות, למתן וכו'. אין לי כל סיבה לחשוב שלא רצו בכך שאמשיך.

ביום שבו הודעתי רשמית על הצטרפותי לרשימת תל"ם, הודיעו לי שהמדיניות שלהם היא לא לתת את הבמה במדור דעות למועמדים. מאמר שבו תקפתי את המעבר ממדיניות העמימות למדיניות הקשקשת, שכבר עומד והוכן לדפוס, לא פורסם.

אגב, אי אפשר לפטר אותי מ"ישראל היום", כי הם לא העסיקו אותי. כתבתי שם כפרילנס.

שוב, פוליטית נכון לי להתקרבן, להציג את עצמי כמרטיר, לספר איך "הביביתון רודף אותי" ולירוק לבאר שממנה שתיתי 12 שנים. זו אינה דרכי. אני בטוח, שגם אם איבחר לכנסת ואהפוך לפוליטיקאי, לא אתקלקל.

 

* איש אמיץ. איש אמיץ דן מירון. בעיצומו של שיר התהילה הסוחף לעמוס עוז ז"ל, המערב את מעמדו כדובר "מחנה השלום" עם מעמדו כסופר – יוצא דן מירון ומצביע על נקודות חולשה ופגמים בכתיבתו של עוז.

זו שחייה נגד הזרם, המצריכה אומץ לב ציבורי.

משה כהן

ירושלים

 

* אהוד: אנחנו חוששים מאוד שאם אחרי הבחירות יתקשה נתניהו להרכיב ממשלה, גם אף אחד אחר לא יצליח להרכיב ממשלה בישראל – ויהיה צורך בבחירות נוספות!

 

* מה קורה לסופר המתוקשר החשוב סייד קשוע – שמעמדנו בספרות העברית לעומתו היה כעפר לרגליו? – מאז שחדל לכתוב את הטור השבועי שלו ב"הארץ", קולו נעלם. אנחנו מקווים שהוא לא קפא בקור הנורא השורר כעת בארה"ב.

 

* כאשר בחור אתיופי מעורער בנפשו רץ לעבר שוטר וסכין שלופה בידו, על השוטר להניח לו לדקור אותו – ולא לירות בו. כתוצאה מכך יהיו כמה שוטרים הרוגים אבל לא תהיינה הפגנות בהן באין מפריע יטיחו האתיופים לעבר השוטרים: "כנופיית רוצחים!"

לפי התקינות הפוליטית – יותר טוב שהשוטרים שלנו יירצחו מאשר ירצחו.

 

* מכובדיי, אני מעביר לכם את בקשתו של ידידי, הסופר המוכר לכם היטב, אלי עמיר.

עמוס גלבוע

 

עמוס יקירי, 

דבריך על מקרון מפתיעים ממש. וַאו, זה עלה לו לראש מהר מאוד, מעניין מה אומרת המורה והאישה המקסימה שלו . 

ספרי "נער האופניים" יוצא לחנויות בשבוע הבא, זה רומן מקיף של 600 עמודים שעוסק בין היתר בנער מחלק עיתונים ושליח על אופניים במשרד ראש הממשלה וחלומותיו לעצב את עצמו כישראלי, הוא מספר על חבורת נערים עובדים שלומדים לבגרות בבית ספר ערב ועל מאבקם, כולם יצליחו ויגיעו לעמדות גבוהות מאוד. ויש שם שני סיפורי אהבה לא יאומנו עם צבריות, אחת מהן עשירה מרחביה, עם מחלק העיתונים, זה רומן על ישראל של שנות החמישים עם בן גוריון, דיין, קולק ונבון, ומיטב הבחורים. 

שלך

אלי עמיר

 

 

* * *

אהוד בן עזר

בול פתח-תקוה משנת 1909

וסמל המושבה-העיר פתח-תקווה

בול פתח-תקוה משנת 1909, כנראה לפי רישום של יהודה רַאבּ

 

מסורת אצלנו במשפחת רַאבּ, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הרישום הראשון של בול פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), ולפיו נעשה הציור הצבעוני של הבול ההיסטורי משנת 1909. אין לנו עדות כתובה על כך.

על הבול למעלה כתוב פתח=תקוה ולמטה מימין 14 ולמטה משמאל י"ד, כלומר המחיר בעברית, במטבע תורכית, פארה. באמצע ציור של מחרשה ועץ תפוזים, על רקע שתי גבעות וצמרות פרדס ביניהן – בגוונים של ירוק; תפוזים בצמרת העץ – בכתום; והמסגרת החיצונית והכיתוב – בכתום על שחור. כלומר, הבול הודפס בשלושה צבעים, כנראה נפרדים, בטכניקה הנהוגה אז – בשחור בכתום ובירוק.

בעיתון הבולאות הישראלי "שֹׁבֶל", גיליון 66 מחודש אפריל 2007, כותב הבולאי משה רימר על תולדות בול פתח-תקווה תחת הכותרת "ובטח ישמח ויאמר שהחיינו". [אנחנו לא בטוחים שזוהי רשימה ממצה ונכונה בכל הפרטים, כי גם אין בה כלל המידע היכן וכיצד צוייר והודפס הבול].

כותב רימר: בשנת 1909 התמנה יצחק גולדנהירש לראש הוועד של המושבה פתח תקווה, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל בביצוע רפורמות לטובת התושבים. בפתח תקווה של אותם ימים לא פעל סניף דואר, ומי שביקש לשלוח מכתב, נאלץ לכתת רגליו עד ליפו הרחוקה. יצחק גולדנהירש הגיע להסכם עם מנהל הדואר האוסטרי [ביפו] על פתיחת סניף של הדואר האוסטרי במושבה.

בהסכם נקבע שעל על מכתב שיישלח מפתח תקווה תודבק תווית מיוחדת שהונפקה על ידי ועד המושבה. הדואר האוסטרי התחייב להוביל ללא תשלום את המכתבים המיועדים למושבות האחרות בארץ ישראל, ובתמורה יעדיפו תושבי פתח תקווה לשלוח את מכתביהם לחוץ לארץ באמצעות דואר האוסטרי. [ובאמת כל הבולים על מכתבים וגלויות של משפחתי מאותה תקופה נושאים בולים אוסטריים].

בשנת 1910 הלשינו יריביו הפוליטיים של יצחק גודנהירש לשלטון התורכי על דבר קיומו של ההסדר. גולדנהירש זומן לחקירה בפני הקאימקאם ביפו, והואשם בשיתוף פעולה עם המעצמה האוסטרית כנגד השלטון התורכי. בהשתדלותו של המלונאי בצלאל קמיניץ נחלץ גולדנהירש מצרה. הקאימאקם קיבל במתנה שלושה בקבוקי עראק, 200 סיגריות מיובאות ושישים פרנק במזומן, ובתמורה נכתב בפרוטוקול החקירה כי התוויות שהודבקו על המכתבים נועדו לפרסם את עסקי הפרדסנות של ראש הוועד, וכי האותיות י"ד שעל התווית הן ראשי תיבות של שמו, יצחק דוד גולדנהירש (שמו האמיתי היה יצחק גולדנהירש, והתוספת "דוד" הומצאה בו-במקום לצורך הפרוטוקול). בנוסף התחייב גולדנהירש להפסיק להדביק את "תווית הפרסומת" על מכתבי פתח תקווה.

הנפקת הבול העברי התקבלה בהתלהבות על ידי המתיישבים היהודים כפי שניתן ללמוד ממכתבו של צבי הירשפלד מראשון לציון:

"הנני שולח לך בזה שני בולים תווים מרקאות פוסט של המושבה פתח תקווה ובטח ישמח ויאמר שהחיינו. לומר הבולים האלה המה להפוסט הפנימי של פתח תקווה ליתר המושבות ובקרוב יופיע גם פה במושבתנו מרקאות כאלה ויתן הנותן שבקרוב יתחיל גם כסף עברי לעבור בשוקי ציון."

עד כאן מדברי משה רימר.

בעקבות הציור של הבול נוצר גם הסמל ההיסטורי של עיריית פתח-תקווה, שיש בו האלמנטים של המחרשה ועץ התפוזים וצמרתו עם התפוזים, אך בצבעים שונים במקצת משל הבול, ובתוספת הכיתוב למעלה "עיריית פתח-תקוה" ולמטה "עובד אדמתו ישבע לחם".

ומדוע לא נותר שום בול אצלנו במשפחה? ייתכן כי מחוסר תשומת לב, ויותר מתקבל על הדעת כי מאחר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה חיפשו התורכים כל בול "ציוני" וכל סימן להיבדלות לאומית עברית, עד כי גם את ארכיון המושבה קברו – השמידו בבתי המושבה גם את הבולים האלה מחשש להפללה בעטיים.

 

בשעתו הצלחתי להשיג את בול פתח-תקווה משנת 1909 במחיר מציאה של 50 דולר + 5 דולר דמי משלוח, אצל הבולאי אד רוזן מהחברהHouse of Zion  מקליפורניה, המתמחה בסחר בבולים על נושאים יהודיים, ובבולי ארץ-ישראל לכל סוגיהם. אד רוזן מבקר לעיתים בארץ ומקיים דוכן מכירה של בולים בסוגים האלה במלון מטרופוליטן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. אפשר לפנות אליו לשם קבלת קטלוגים בדואר לפי הכתובת: hsofzion@aol.com

ערכו המשוער של הבול שלנו הוא לפי הקטלוג 125 דולר, ואילו מעטפה עם בול פתח-תקווה מוחתם בחותמת אדומה של ועד המושבה, ועליה גם חותמת של הדואר האוסטרי ביפו, והיא ממוענת "למרת יהודית אפשטין, אצל המורה יפה, בבת-שלמה" – מחיר רכישתה 675 דולר, וערכה המשוער 1500 דולר, והיא נחשבת פריט נדיר ונחשק אצל האספנים.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2248 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל