פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1416

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בשבט תשע"ט, 4.2.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְזִכְרוֹ שֶל מִישָה אָרֶנְס. // ישראל בר-ניר: "לא יעלה על הדעת שראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום ימשיך לכהן"? // יואל נץ: בקשר לגנץ – עוילום-גוילום // יעקב חסדאי: למה הם שותקים? // אורי הייטנר: 1. האם יש פתרון לסכסוך? (חלק א'). 2. צרור הערות 3.2.19. // אילן בושם: 10 שירים ל'חדשות בן עזר. // פוצ'ו  –  בחיי [5], מ"ב.  יגאל מוסינזון ואימא של חנה. // איליה בר-זאב: מצוּק בקצה היבשת. // מנחם רהט: כן, הוא קוסם. // יהודה גור-אריה: השבט ה-13. // משה כהן: מי צריך רשויות? // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. [המשך]. // משה גרנות: על ספרו של עמוס עוז "הבשורה על-פי יהודה". // תקוה וינשטוק: על דבורה בן דרור ז"ל. // נעמן כהן: רקוויאם לקאטשקע. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק ארבעה-עשר: "איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גרוֹ – נוֹן ווֹלֵנטי!" // גיא משיח: ההצגה הטובה בעיר. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "ספר חיי שלמה מימון" לשלמה מימון. עברית: 1942. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 2.7.1971, לפני 48 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְזִכְרוֹ שֶל מִישָה אָרֶנְס

בֵּין כָּל קוֹלוֹת הַגּ'וּנְגֶּל הַפּוֹלִיטִי הַצַּרְחָן

בּוֹ אִיש אֵינוֹ מַקְשִיב לְבֶן-שִׂיחוֹ וְרַק צוֹרֵחַ,

כְּשֶאֵין כְּבָר שִׂיחַ צִבּוּרִי כִּי אִיש אֵינוֹ מוּכָן

לָתֵת רְשוּת-דִּבּוּר לְאִיש וּכְמוֹ אָבָק פּוֹרֵחַ

גּוֹאָה פֹּה קָקוֹפוֹנְיָה שֶל חֵרְשִים אַךְ מַרְעִישִים

שֶלֹּא מַרְשִים כָּאן שוּם דִּיוּן שָפוּי וְטוֹלֵרַנְטִי

כְּשֶהַפְצָצוֹת שֶל הַשְמָצוֹת וְגִדּוּפִים קָשִים

מוֹנְעִים כָּל הִדָּבְרוּת מֵרֹב הַכַּאסַח וְהָאַנְטִי

הָיָה נְוֵה-מִדְבָּר נָדִיר שֶל אֹמֶץ וְיָשְרָה

וְרוּחַ שֶל נִתּוּחַ רַצְיוֹנָלִי וְקוֹלֵעַ

פְּלוּס הִסְתַּכְּלוּת צְלוּלָה שֶלֹּא אִבְּדָה כְּלָל אֶת כָּשְרָהּ

לַמְרוֹת תִּשְעִים וָמַעְלָה שְנוֹת חַיָּיו שֶל בְּעָלֶיהָ

וְזוֹ שְמוּרַת-הַטֶּבַע שֶאוֹתֶָהּ כְּלָל לֹא הִתִּישָה

חֻלְשַת הַגִּיל שֶבָּהּ הַגּוּף לִפְעֹל כְּבָר מִתְקַשֶּה

וְשֶמֻּתָּר לִקְרֹא לָהּ פֹּה הַנִּישָה שֶל מַר מִישָה,

שַׂר חוּץ וּבִטָּחוֹן לְשֶעָבַר: אַרֶנְס מֹשֶה.

כִּקְשִיש רֵוִיזְיוֹנִיסְטִים לֹא הָיָה מִי שֶיַּחְשֹד בּוֹ

בִּשְׂמֹאלָנוּת עוֹיֶנֶת לַמּוֹרֶשֶת שֶל בֵּיתָ"ר

אַךְ דַּוְקָא מִשּוּם כָּךְ נִגְלוּ הִתְנַגְּדֻּיוֹת קָשוֹת בּוֹ

לְחֹק הַלְּאוֹם אוֹתוֹ הִגְדִּיר "שָגוּי וּמְיֻתָּר".

וְזֶה מַזְכִּיר כָּאן שִיר שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי שֶאֵלֶינוּ

כֻּוַּן וְעַד הַיּוֹם אֵין לוֹ מִמּוּש וְלֹא סִיּוּם

עַל יַחֲס שְלוֹש דָּתוֹת מוֹנוֹתֵאִיסְטִיּוֹת אֶצְלֵנוּ

לָאֶפְשָרוּת שֶל דּוּ-קִיּוּם בִּמְקוֹם שֶל דּוּ-אִיּוּם:

"שָם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּפַע וָאֹשֶר

בֶּן עֲרָב, בֶּן נַצֶּרֶת וּבְנִי

כִּי דִגְלִי, דֶגֶל טֹהַר וַיֹשֶׂר

יְטַהֵר שְתֵּי גְּדוֹת יַרְדֵּנִי."

וּמִי שֶעוֹד זוֹכֵר אֵיךְ מִישָה בְּזְמַנּוֹ תָרַם כָּאן 

לְרַוְחָתָם שֶל כָּל הַמִּעוּטִים בְּיִשְׂרָאֵל

וְאֵיךְ כְּשַׂר-הַבִּטָּחוֹן וְשַׂר-הַחוּץ גָּרַם כָּאן

 לְקִדּוּמֵנוּ, לֹא יוּכַל שֶלֹּא לְהִתְפַּעֵל.

כָּךְ שֶאֲפִלּוּ בְּתוֹקְפוֹ אֶת חֹק הַלְּאוֹם בְּתֹקֶף

גַּם חֲסִידֵי הַחֹק הַזֶּה חָשוּ פִּתְאֹם עַזּוֹת

שֶאִם כַּיּוֹם הַחֹק הַזֶּה הוּא סֶלַע-הַמַּחְלֹקֶת

הַסֶּלַע אַרֶנְס כָּאן גָּבוֹהַּ מִמַּחְלֹקֶת זֹאת.

כִּי אִיש מֵהֶם לֹא לְאֻמִּי הָיָה כָּאן אַף כְּזַיִת

יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, תַלְמִידוֹ הַנֶּאֱמָן שֶל רַב

שֶמּוֹרַשְתּוֹ הַדֵּמוֹקְרָטִית, הַזַּ'בּוֹטִינְסְקָאִית

הִיא זֹאת שֶהַלִּכּוּד סָטֶה מִמֶּנָּה מֶרְחָק רָב.

אֲנִי כּוֹתֵב זֹאת לֹא כְּמִזְדַּהֶה פֹּה פְּרִינְצִיפְּיוֹנִית

עִם מִשְנָתוֹ שֶל זַ'בּוֹ שֶעִם כָּל מַעֲלוֹתָיו

לֹא הָיָה חַף מִטָּעֻיּוֹת כְּמוֹ כְּשֶלִּגְלֵג אִירוֹנִית:

"עוֹד עֵז וְתַרְנְגֹלֶת" עַל קִבּוּץ וְעַל מוֹשָב

כְּשֶכָּל אֶחָד זוֹכֵר כִּי הִתְיַשְּבוּת זוֹ הָעוֹבֶדֶת

קָבְעָה בְּעֶצֶם קִיּוּמָהּ וְכָךְ זֶה גַם כַּיּוֹם

עֻבְדּוֹת בַּשֶּטַח כְּמוֹ אֶת גְּבוּלוֹתֶיהָ שֶל מוֹלֶדֶת

שֶבְּלִי אוֹתָהּ הַהִתְיַשְּבוּת וּדְבֵקוּתָם עַד תֹּם

שֶל יִשּוּבֵי קַו הָעִמּוּת בְּהִתְמַסְּרוּת יוֹקֶדֶת

לְאֶרֶץ זוֹ אֵין לָנוּ מְדִינָה וְאֵין לְאוֹם.

כָּךְ שֶאִם יֵש רָצוֹן לְהִמָּנַע מֵעֵינָא בִּישָא

וְזַעַם מִעוּטִים שֶכְּבָר רָאִינוּ אֶת קְצָתוֹ

כְּדַאי מְאֹד לָשִׂים כָּאן לֵב לְנִּישָה זֹאת שֶל מִישָה

כִּי לֹא תָמִיד הָרֹב צוֹדֵק לַמְרוֹת דּוֹרְסָנוּתוֹ.

וּכְשֶשָּנִים הִשְכִּיחוּ, כְּמוֹ הִכְרִיזוּ עָלָיו וֵטוֹ,

אֶת חֵלֶק אִרְגּוּן אָצִ"י בְּמִרְדָּם שֶל גִּבּוֹרִים

בְּוַרְשָה, בַּמָּצוֹר הַגֶּרְמָנִי עַל תְּחוּם הַגֵּטוֹ

הוּא, בְּסִפְרוֹ "דְגָלִים מֵעַל הַגֵּטוֹ" כָּאן הֵרִים

אֶת קֶרֶן לוֹחֲמָיו שֶנִּשְכְּחוּ עַד אָז שֶל פָּבֶל

פְרֶנְקֶל כְּשֶלּוֹחֲמָיו שֶל אָנִילֶבִיץ' הֻנְצְחוּ

בְּלִי הֶרֶף, וְתִקֵּן בְּיֹשֶר אֶת אוֹתוֹ הָעָוֶל

הַמַּר וְהַהִיסְטוֹרִי גַם לְמִי שֶלֹּא זָכוּ

לִחְיוֹת וּלְסַפֵּק עֵדוּת עַל כָּל מָה שֶעָבַר שָם

בַּהֲגִינוּת גְּמוּרָה שֶל פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה מֶחְקָרִית,

אַךְ גַּם מִחוּץ לְעֹמֶק מֶחְקָרוֹ עַל גֵּטוֹ וַרְשָה

רַבּוֹת תָּרַם הוּא לַתַּעֲשִׂיָּה הָאֲוִירִית

וּלְתַרְבּוּת פּוֹלִיטִית וְרָמַת פֻּלְמוּס וָשִׂיחַ

וְצֶדֶק חֶבְרָתִי לְכָל אֶזְרָח, וְעוֹד וָעוֹד.

לָכֵן קָשֶה מֵאֲבֵדָה זוֹ לֵב כָּאן לְהַסִּיחַ

כִּי מִישָה אָרֶנְס בְּלִי סָפֵק יֶחְסַר לָנוּ מְאֹד.

יוסי גמזו

* * *

ישראל בר-ניר

"לא יעלה על הדעת שראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום ימשיך לכהן"?

א. חוק הוא חוק, זה לא צחוק

המשפט הזה הוא, בימים אלה בראש הכותרות.  מי לא מדקלם אותו? עסקנים פוליטיים בכל הרמות, בדרני תקשורת המתפרנסים מפרשנות פוליטית, עיתונאים, סתם אנשי ציבור, ומועמדים הרואים את עצמם כראשי ממשלה בפוטנציה – כולם יודעי משפט וחוק.

את מי זה מעניין שזה בדיוק ההיפך ממה שנאמר בחוק (חוק יסוד הממשלה)? חוק הוא חוק, כבודו במקומו מונח, אבל במדינת חוק אפשר (במקרה של אישום נגד נתניהו זו אפילו חובה), לעשות צחוק מהחוק. כפי שמציג זאת האדמו"ר של שופטי ישראל – אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, כמשפטנים, איננו מוגבלים לפירושו ולהפעלתו של הדין הקיים.

לפני כשנה, כשהחלה להסתמן האפשרות שנתניהו יואשם בקבלת שוחד, אהרון ברק שיגר מפסגת אולימפוס הפרישה, צו לאביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, המורה לו להגיש כתב אישום נגד נתניהו ויהי מה (!). קשה להאמין שאדם במעמדו של ברק, לא יודע מה כתוב בחוק. כדי להסיר ספק לגבי הכרתו את החוק, את פנייתו למנדלבליט ברק מנמק בזו הלשון:  עובד ציבור בכל רמה, לרבות ראש הממשלה, אם מוגש נגדו כתב אישום – הוא חייב להתפטר, נקודה. יכול להיות שיש בחוק איזשהו סעיף שאומר אחרת. אבל אם אני הולך לפי ההיגיון... זה הוא המצב. 

כדאי לשים לב לכך שברק רואה בחוק יסוד שהתקבל בכנסת כדת וכדין, איזה סעיף בחוק שאומר אחרת. זו דוגמא לגישתו הזלזלנית והמתנשאת של ברק לחוקי המדינה.

למעשה המשמעות האמיתית של דברי ברק היא שלכל תופר תיקים בפרקליטות תהיה היכולת להביא להתפטרות ראש הממשלה ובעקבותיה להתפטרות הממשלה כולה.

אכן ימים טובים הגיעו אם זאת תהיה הנורמה החדשה. את הביטוי "יחסי הון שלטון" יחליף הביטוי "יחסי פרקליטון שלטון".

ב. בחזרה לשלטון החוק, הפעם זה ברצינות

בימים אלה דרך כוכב חדש בשמי הפוליטיקה הישראלי. בני גנץ, הרמטכ"ל לשעבר, הופיע על הבמה ובשורה בפיו. מה הבשורה? לא יעלה על הדעת שראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום יוכל להמשיך לכהן.

נשמע מוכר? מה לעשות, זה היום במודה. וגנץ מוסיף – בממשלה שאני ארכיב, זה לא יילך.

נו טוף, בשאלה מי ירכיב את הממשלה יש גם לבוחר מה לומר, אבל זה כבר פרט שולי.

לפני שאמשיך, כדאי לשים לב לעובדה הבאה.  משמעות השם גנץ בגרמנית (Gans) היא אווז.  כל מי שלמד היסטוריה יודע שאווזים הצילו את רומא מחניבעל כשהם געגעו ועשו הרבה רעש.  אולי יש פה רמז לכך שגנץ הוא מי שיציל את העם היושב בציון?

ועכשיו לעיקר. כל הסימנים מורים על כך שהיועץ המשפטי יגיש כתב אישום נגד נתניהו בגין קבלת שוחד. יש תיק 1000, תיק 2000 תיק 4000 והשד יודע מה עוד. יש גם תיק החמגשיות נגד רעייתו של נתניהו (למה לתיק הזה אין מיספר? זו לא אפליית נשים? ממש לא יפה). אני לא כל כך מתמצא במה עוסק כל אחד מהתיקים, אבל לפי המתפרסם בתקשורת התיק בה"א הידיעה הוא תיק 4000.  שם, לדברי שי ניצן, פרקליט המדינה, יש 800 (!) עמודים של ראיות על קבלת שוחד בידי נתניהו. 

800 עמודים? ליבי, ליבי לשופטים ולעורכי הדין שיצטרכו לקרוא את כל המלל הזה. 

ומה השוחד?

כמה מאמרים בעיתון שולי המספרים בשבחו של ראש הממשלה. 

לא מדובר באחד מהעיתונים ה"גדולים" – "הארץ", או "ידיעות אחרונות", או "מעריב" ואפילו לא ב"ג'רוסלם פוסט".  בסך הכול מדובר ב"וואלה", שאני מסופק אם ציבור הקוראים שלו מונה יותר מכמה אלפים.  הגדרת מאמר אוהד בעיתון כשוחד זה תקדים מעניין. לא שמעתי על מקרה כזה בשום מדינה בעולם. אין לי ספק שמומחים יותר גדולים ממני למשפט ימצאו נימוקים להצדקת הצעד הזה (אחרי ככלות הכול כשמדובר בנתניהו הכול הולך), אבל זה מה שהם לומדים בבתי הספר למשפטים – להצדיק את מה שאין לו הצדקה. 

נו, אם מאמרים אוהדים בעיתון זה שוחד, אז מה דינו של המטאור הפוליטי, גנץ? הרי כמעט כל העיתונות הממוסדת וכן כל רשתות הטלוויזיה יצאו מגדרם מרוב התלהבות על הופעתו הפומבית הראשונה. תיאורים ותשבחות כאלו כבר מזמן לא נראו. האם יוגש כתב אישום בגין שוחד נגד גנץ? האם מועמדותו לראשות הממשלה תיפסל עוד לפני שהוא עמד לדין הבוחר?  יבואו ויטענו שמאחר שגנץ עדיין איננו מכהן כראש ממשלה, הוא לא יכול היה לתת תמורה על השוחד הזה, אבל גם במקרה של נתניהו יש ספק אם התמורה שהוא היה אמור לתת עבור המאמרים אכן ניתנה. בכל מקרה השוחד ניתן היום. התמורה תבוא בעתיד במינויים ובקידום וכיוצא באלה.   

לדברי מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך, בראיון בטלוויזיה, הוא לא יכול להעלות על הדעת שלא יוגש כתב אישום כי "זה יפגע באמינות המשטרה."

אפשר להבין אותו.  מאות, אולי אלפי, שנות אדם הושקעו במאמץ החקירתי שבנה את התיק נגד נתניהו (800 עמודי ראיות...).  כמעט כל החוקרים הם קצינים בכירים בדרגות של ניצב משנה ומעלה (אני אפילו לא מעז לנסות לנחש כמה זה עלה למשלם המיסים). לא יעלה על הדעת שמאמץ כזה ירד לטמיון! 

ואם יוגש כתב אישום, ונתניהו יזוכה במשפט, זה לא יפגע באמינות המשטרה?

אם תשאלו את אלשיך, תשובתו תהיה, קרוב לוודאי, שהוא לא יכול להעלות על הדעת שלא תהיה הרשעה...  

עצם הרעיון שהמטרה של הגשת כתב אישום היא להציל את כבודה של המשטרה הוא רעיון ייחודי למערכת אכיפת החוק הישראלית. מי שהחליט שמקומו של אלשיך הוא מחוץ למערכת אכיפת החוק, עשה שירות גדול למדינת ישראל. חבל שזה לא קרה יותר מוקדם. 

ישראל בר-ניר

* * *

יואל נץ

בקשר לגנץ – עוילום-גוילום*

אני משפשף את עיניי בתדהמה ואינני מאמין... נפלא, נפלא מבינתי כיצד אתם, המוני בני עמי החכמים והנבונים לכאורה, התחלתם נוהים לפתע, כמו העכברושים ההם בעקבותיו של החלילן מהמלין – אחרי בני גנץ! מה אתם יודעים לומר עליו חוץ מזה שהוא "מגניב", הוא "חדש", הוא רם קומה ויפה עיניים?  די לכם בתכונותיו אלה כדי להאמין שהנה הגיע סוף-סוף המושיע המיוחל...

O sancta simplicitas!

אולי מומחים מתחום הפסיכולוגיה  של ההמונים יצליחו לשפוך אור על הפסיכוזה הזאת שאחזה ברבים כל-כך ששום הסבר רציונלי לא נשקף ממנו.

 בני גנץ הוא עוד רמטכ"ל משוחרר מצה"ל אשר "תקופת הצינון" מאחוריו. אין הישגיו בקריירה הצבאית שלו עולים על הישגיהם של הרמטכ"לים האחרים. מה עוד, שמינו אותו לרמטכ"ל בתור עדיפות שנייה ובלית ברירה, אחרי שנתגלה כי האיש שנמצא ראוי להתמנות לתפקיד זה לכל הדעות, האלוף יואב גלנט, הוא מסובך בסוגיית הבעלות על קרקעות שסמוכים לבית מגוריו. קלמן ליבסקינד נלחם כארי לשלול ממנו בשל כך את כס הרמט"כלות (אני מנחש שבדיעבד הוא מורט לעצמו את שערות זקנו...)

אלמלא התפתחות זו היה גלנט מתמנה לרמטכ"ל, ואילו בני גנץ היה משתחרר מן הצבא כאחד האלופים במיל., ומצטרף לגדוד האלופים המשוחררים שהמדינה חבה להם תודה עמוקה והוקרה על שירותם רב השנים למען ביטחונה.

 אלא שאילו כך קרה לא הייתם "יורקים לעברו"...

 הלו, הלו עוילום-גוילם! אתם לא רואים?! המלך הוא עירום!!

 יואל נץ

* עולום-גוילם (יידיש: "עולם-גולם") – כינוי להמון נבער מדעת.

* * *

יהודה  דרורי

"זאבים," "זאבים..." או – "שמאל," "שמאל..."

ביבי כינה את גנץ "שמאל" כפי שהוא מכנה כיום שניים ששירתו בממשלתו כשרי ביטחון, (ליברמן ויעלון), והוא בטח מאמין שהציבור קונה את זה.

אולי קונים זאת אנשי "הכנופיות המסורתיות" של צעקני הליכוד, אבל הניסיון הפלצני הזה של אדם אינטליגנטי כמו ביבי ליצור דמוניזציה של השמאל ולהדביק כינוי זה לכל מי שאינו ממפלגתו – הופך סיסמת פרופגנדה זולה זו למסוכנת יותר עבור ביבי – מפני שבמוקדם (יותר מאשר במאוחר) מרבית הציבור יתחיל  להתייחס לכך כמו לקריאת הרועה התחמן: "זאבים זאבים..." – דהיינו, להתעלם מזה אפילו שזה יהיה רלבנטי.

ישנה פה מחשבה יותר משעשעת – כי האם מישהו באמת חושב שביבי מפחד מהשמאל? מנהיג מדיני מלומד ומוצלח זה הלא יודע שהשמאל הישראלי הוא משהו קטן וצעקני כמו איזה כלבלב ציוואווה שנובח  כמו משוגע ומנסה לנשוך את שרוכי הנעליים... מישהו מהקוראים פה מעריך שהשמאל העלוב שבארצנו – באמת מפחיד את נתניהו? או שאמן פרופוגנדה זה מנסה ליצור אצל הציבור מושא לפחד ששמו: "שמאל" – ועל זה הוא הולך, וכך, כל מי שלא מסכים עם ביבי נקרא: "שמאל" כולל כל אישיות פוליטית שנגדו וכל מפלגה שלא בקואליציה שלו... מגוחך...

אני אישית אוהב יותר את המנטרה של ביבי – "אין כלום כי לא היה כלום" – האמינות של אימרה זו נמדדת כיום לנוכח מאבק של ייאוש שביבי מנהל נגד החוקרים ומערכת המשפט כדי שלא להגיש כתב אישום נגדו על עשרות עבירות של שוחד והפרת אמונים. אז "אם אין כלום" ביבי, למה המאבק? הרי בעזרת תריסר עורכי הדין מהטובים במדינה ששכרת להגן על עצמך, תצא בוודאי זכאי  – כי הלא אמרת? "גם לא היה כלום..."

יהודה  דרורי 

רמת השרון

אהוד: המאבק הוא מפני שמשעה שמגישים בישראל תביעה נגד אדם בבית המשפט, גם אם היא קנטרנית וראוייה להימחק על הסף, והנתבע זכאי לחלוטין – הרי עד שתוכר חפותו, יכולים לדרוס ולמעוך אותו. וכמעט אין אדם בישראל שאי-אפשר לגרור אותו בתואנת-שווא לבית-משפט ולמרר את חייו ולהשית עליו הוצאות כספיות כבדות הנחוצות להגנתו.

* * *

יעקב חסדאי *

למה הם שותקים?

ביום שבת 13/10/2018 נהרגה אישה פלסטינית מאבן שהושלכה על המכונית בה נסעה עם בני משפחתה. לאחר חקירות של שירותי הביטחון נעצרו מספר נערים מישיבת "פרי הארץ" ביישוב "רחלים".

מאז מעצר הנערים מתקיים דיון ציבורי נרחב באמצעי התקשורת השונים הן על עצם מעצרם והן על אמצעי החקירה בהם נקטו חוקרי השב"כ והמשטרה כמו מניעת מפגש עם עורך-דין, חקירות תחת לחץ ועוד. הגדילו לעשות כעשרים רבנים של הציונות הדתית אשר פירסמו מכתב מחאה כנגד המעצר ושיטות החקירה של השב"כ והמשטרה, כנגד נערים אלו.

אין ספק כי אם היו חריגות במעצר ובחקירת הנערים כי אז יש מקום לביקורת וגינוי.
אולם דווקא על הידיעה החשובה עברו לסדר היום. על פי ידיעה זו, במהלך החקירות התגלה כי במהלך אותה שבת בה אירע המקרה ונודע לגורמים מסויימים שאמורה להיות חקירה כנגד תלמידי הישיבה, נשלחו שליחים לישיבה כדי ללמד את הנערים לשתוק בחקירה. לנסיעה זו של השליחים ביום השבת ניתן גם היתר רבני.

זו כבר בעייה המעוררת, מעבר לשאלות המשפטיות בעניין, גם שאלות חברתיות ומוסריות.
אם יש לנערים מה לספר – מדוע צריך ללמד אותם לשתוק? האם חקירה בנושא כזה היא בלתי מוסרית או בלתי צודקת? האם המדינה צריכה לעבור לסדר היום כאשר נהרגת אישה פלסטינית הנוסעת לתומה בכביש?

האם מדינת ישראל יכולה להשלים עם כך שיהיה דין שונה לדם של יהודי ולדם של פלסטיני?

התשובה העקרונית היא ברורה. אי אפשר להשלים עם זה. בישראל צריך להיות חוק אחד.
אם כדי לממש את החוק צריך לדעת את האמת, אזיי צריך לחקור. ואם מישהו יודע את האמת עליו לספר אותה. אם מלמדים את כל הנערים לשתוק, פרושו של דבר כי מי שמלמד אותם לשתוק חושב, כנראה, כי המעשה הוא מוסרי וכדאי שלא יחקרו אותו.

לכן, מעשה זה וההיתר לחילול שבת כדי ללמד את הנערים לשתוק הוא מעשה המלמד, ראשית לכל, כי מי אשר שלח את השליחים הללו ידע כי משהו לא תקין נעשה בישיבה וצריך להסתיר זאת. או שהוא חשב כי לא חשוב מי עשה את המעשה – זה לא נורא וצריך להשתיק זאת.
בשני המקרים זהו מעשה מחפיר.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר – www.laor.org.il 

* * *

אורי הייטנר

1. האם יש פתרון לסכסוך? (חלק א')

בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו ולחיצת היד המפורסמת עם ערפאת על מדשאת הבית הלבן, הכריז שר החוץ שמעון פרס בחגיגיות: "תמו מאה שנות טרור."

11 שנים קודם לכן, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, התראיין רפי איתן, יועץ ראש הממשלה לטרור ל"ידיעות אחרונות", ואמר: "צפויות לנו עוד מאה שנות טרור."

דבריו של מי נעמו יותר לאוזן? התשובה ברורה. מי מהם צדק? 26 שנים חלפו מאז הבטחתו של פרס. למעלה מרבע מאה. 37 שנים חלפו מאז אזהרתו של איתן. למרבה הצער, נכון לעכשיו, תמונת העתיד של איתן מיטיבה לתאר את ההווה. ולמיטב הכרתי, התמונה הזאת אינה עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין, למרבה הצער.

יש בתוכנו מחלוקות אידיאולוגיות על הרצוי והראוי וטוב שכך. אולם כדאי לנסות להסכים על קריאת המציאות; להביט בה נכוחה, בעיניים פקוחות, ולא לאנוס אותה כדי שתתאים לדעתנו. מהכרת המציאות ניתן להגיע למסקנות שונות. עם זאת, כדאי שיהיה קשר בין המציאות והמסקנות ממנה.

כאשר אנו מנסים לגבש את אופן התייחסותנו לסכסוך עם הפלשתינאים על הארץ, מן הראוי שנבחן את השאלה – האם ניתן לפתור את הסכסוך בעתיד הנראה לעין? (אני מקפיד לדבר על ה"עתיד הנראה לעין", כי קטונתי לדבר במונחים של נצח).

כדי לבחון את הסוגיה, ראוי ללמוד מן העבר. שלושה (בעצם ארבעה, כפי שאסביר בהמשך) ניסיונות הרואיים עשתה ישראל בדור האחרון, בניסיון לשים קץ לסכסוך.

הניסיון הראשון הוא הסכמי אוסלו – הניסיון לפתור את הסכסוך באמצעות הסדרי ביניים. האסטרטגיה של הסדרי ביניים, נבעה מעמדה מפוכחת שהמרחק בין הצדדים גדול כל כך, שניסיון לפתור אותו באחת, יוביל בהכרח לפיצוץ. רבין הגדיר את ארבע סוגיות הליבה שלגביהן אי אפשר לגשר על הפער: ירושלים, בעיית הפליטים, עתיד ההתנחלויות וסוגיית גבולות הקבע.

האסטרטגיה של אוסלו היתה ליצור מציאות חדשה, שבה יהיה לפלשתינאים מה להפסיד, ומתוך המציאות הזאת, שתחייב את הפלשתינאים לפרגמטיות ולגמישות, לנהל את המו"מ על הסדר הקבע. ליצור מציאות שבה ההנהגה הפלשתינאית תהיה אחראית על שטח ואוכלוסייה, על רווחת עמה, והמו"מ עימה לא יהיה עוד מו"מ עם תנועה מהפכנית, שאינה מוכנה לפשרות ואין לה מה להפסיד.

האסטרטגיה הזאת התבררה כאשלייה. המחשבה שברגע שהפלשתינאים יישאו באחריות שלטונית ויהיה להם מה להפסיד הם יגלו גמישות, הופרכה. להיפך, נוצר מצב שבו בניסיון נואש לקיים את ההסכם שעליו חתמנו, עלינו לשוב ולשלם עוד ועוד, בעוד הצד השני מפר את ההסכמים. שמעון פרס הסביר זאת בכך שהמציאות היא כזו שאין זה מו"מ בין צדדים שווים – אנחנו הצד הנותן והם הצד המקבל. ואכן, נתנו ונתנו; הסכם אוסלו א', הסכם אוסלו ב', הסכם טאבה, הסכם שארם, הסכם חברון, הסכם וואי ואני אפילו לא מנסה לזכור את הסדר הכרונולוגי. ומה באשר למחויבות של הצד השני?

ההתחייבות של הפלשתינאים היתה אחת – לשים קץ למאבק המזוין (כדי לשמור על כבודם, המילה טרור לא נאמרה בגלוי). בהסכם אוסלו א' ישראל נסוגה מעזה ויריחו תמורת המאבק המזוין. הטרור לא נפסק אלא התעצם, וישראל חתמה על הסכם אוסלו ב' שבו נסוגה מן הערים המרכזיות ביו"ש, והטרור המשיך להתעצם וכן הלאה.

בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב", זמן קצר אחרי חתימת הסכם אוסלו, ב-26.11.93, היטיב יוסי ביילין להגדיר את מהות האסטרטגיה הישראלית בדברים ברורים:

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: כלומר?

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה."

תירוש: ואז מה?

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."

כזכור, לא זו בלבד שהאלימות לא ירדה – הטרור נסק לממדים חסרי תקדים.

אהוד ברק הכיר בכישלון אסטרטגיית השלבים של אוסלו. הוא הבין ששיטת הסדרי הביניים עם הפלשתינאים פשטה את הרגל. המסקנה שלו הייתה שיש לדלג היישר להסדר הקבע. ובהסדר הקבע תוצע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת, שהם לא יוכלו לסרב לה. ואם הם יפתיעו ויסרבו לה – יוסרו המסכות מעל הפלשתינאים וכל העולם יבין מיהם סרבני השלום.

לשם כך, ריסק ברק באחת את כל אדני מדיניות ישראל בכלל, ומדיניות מפלגת העבודה בפרט, מאז מלחמת ששת הימים. הוא חצה את כל הקווים האדומים, שבר את כל המוסכמות, ניתץ את הקונצנזוס.

כל ה"לאווים" של רבין, הקווים האדומים שלו לקראת תחילת המו"מ על הסדר הקבע (ארחיב על אודותם בחלקו השני של המאמר), הפכו ל"הנים" של ברק, בחלוף חמש שנים, בפסגת קמפ-דיוויד (שנת 2000). הצעתו התבססה, בניגוד למדיניות ישראל, על נסיגה לקווי 4.6.67. הוא הציע נסיגה מבקעת הירדן. הוא הציע חלוקה של ירושלים, ולא רק ויתורים על כפרים בקצה, אלא חלוקה של העיר העצמה, כולל של העיר העתיקה. כדי להבין את גודל המהפך, ראוי לציין שהמצע של מר"צ באותה תקופה דגל בירושלים השלמה בירת ישראל. בנושא ירושלים ברק אימץ את תפיסת חד"ש. תמורת גושי היישובים הגדולים, שהמציאות בהם אינה הפיכה, הציע ברק "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראלית משטחים בריבונות ישראל בנגב, למען "קדושת" קווי 67'.

תמורת הוויתורים מרחיקי הלכת הללו, דרש ברק מן הפלשתינאים מה שלא נדרש מהם בהסכמי אוסלו: שלום. הכרזה על סוף הסכסוך ועל סוף התביעות.

ערפאת, שהיה מוכן לשלם מס שפתיים בהסכמי אוסלו ולהונות את ישראל כדי שיקבל דריסת רגל לו ולצבאו בלב ארץ ישראל, לא היה מוכן בשום אופן שכף ידו תחתום על סיום הסכסוך עם ישראל. יש גבול. הסכם אוסלו היה בעבורו שיפור עמדות להמשך המאבק בישראל, במסגרת תוכנית השלבים לחיסולה של ישראל. אבל סוף הסכסוך? לא ולא. הפלשתינאים דחו את הצעתו של ברק בדם ואש ותימרות עשן, במתקפת הטרור הקשה והחמורה ביותר בכל שנות הסכסוך. כעבור 8 שנים אהוד אולמרט שב לדרכו של ברק ואף הרחיק לכת ממנו בוויתורים. כמו ערפאת, גם אבו מאזן דחה מכל וכל את הצעתו.

הניסיון השלישי היה של אריק שרון – ההתנתקות. שרון הפיק את הלקח מקמפ-דיוויד. הוא הבין שאין לנו פרטנר להסכם שלום, לסיום הסכסוך, להכרזה על סוף התביעות. הפתרון שלו היה לייצר בשטח, באופן חד צדדי, מציאות חדשה שתפתור את הסכסוך אם לא להלכה – למעשה. בפתרון חד צדדי, הפלשתינאים לא יידרשו לוותר על טענת "זכות" השיבה, לא יצטרכו להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית, אך מה שיקבלו יביא אותם ליצור לצדנו מציאות של שלום דה-פקטו. השיטה – שוב, עזה תחילה. אולם הפעם, נסיגה שלא תותיר כל טענה בצד השני. הנסיגה תהיה מלאה. עד גרגר החול האחרון. כל נוכחות ישראלית, צבאית או אזרחית, תסולק. לא יהיה עוד חייל אחד ולא אזרח אחד ברצועת עזה. כל יישובינו ייעקרו עד היהודי האחרון, החי או המת. לא נותיר בפיהם שום תירוץ, שום "חוות שבעא". וכדי שהפלשתינאים יבינו שאיננו מתכוונים לעצור בעזה בלבד, כמחווה של רצון טוב נעקור גם יישובים בצפון השומרון.

הנסיגה מרצועת עזה אמורה היתה להפוך את עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון", כפי שהתפייט פרס. כל מאמציהם ומשאביהם יוקדשו לפיתוח אזרחי וכלכלי, בסיוע נדיב ונרחב של ישראל ושל כל העולם. אבל אם הטרור יימשך גם אחרי הנסיגה... ברגע שהם יירו כדור אחד, ישראל תפעל בכל הכוח וכל העולם יתמוך בה. כזכור, הנסיגה עצמה הייתה תחת אש ומיד אחריה גבר פשע המלחמה המתמשך – ירי הרקטות לעבר אוכלוסייה ישראלית אזרחית. חלף זמן רב עד שישראל הגיבה, וכשהגיבה לראשונה ב"עופרת יצוקה", תגובת העולם היתה... עלילת גולדסטון; האשמת ישראל (!) בפשעי מלחמה.

מה היה קורה אילו הסכמי הביניים באוסלו הצליחו? אילו אוסלו עמד ב"מבחן הדם" של יוסי ביילין? מה היה קורה אילו ההתנתקות הצליחה, הגבול עם עזה היה שקט ועזה היתה הופכת ל"סינגפור של המזרח התיכון"?

סביר להניח שהתוצאה היתה תמיכה רחבה של רוב הציבור בישראל בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67.

אולם שלוש האסטרטגיות שנוסו נחלו כישלון חרוץ ומהדהד.

למה הניסיונות לפתור את הסכסוך עם הפלשתינאים כשלו?

במסה שפרסם חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי ("בין שתי תנועות לאומיות", "הארץ", 27.9.15), הוא חזר על טענתו שחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, יהודית ופלשתינאית, היא הפתרון הרצוי. עם זאת, הוא גם ניתח ביושרה, בפיכחון ובאומץ אינטלקטואלי את המציאות, והסביר, לא בפעם הראשונה, מדוע אין לפתרון הזה היתכנות בעתיד הנראה לעין, ומכאן שאין כל פתרון לסכסוך בעתיד הנראה לעין. הסיבה לכך, היא סירובם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של ישראל, וכמשתמע מכך, חוסר נכונותם לשלום עמה.

כותב אבינרי: "התפיסה הפלשתינאית הבסיסית... מבחינתם אין כאן סכסוך בין שתי תנועות לאומיות, אלא סכסוך בין תנועה לאומית אחת – הפלשתינאית – ובין ישות קולוניאלית אימפריאליסטית – ישראל. לגישתם, סופה של ישראל יהיה כסופה של כל תנועה קולוניאלית: היא תיכחד. יתר על כן, בתפישה הפלשתינאית היהודים אינם לאום, אלא עדה דתית וזכות ההגדרה העצמית הלאומית, שהיא זכות אוניברסלית, אינה חלה עליהם. מסיבה זו, בתפישה הפלשתינאית ישראל כולה, לא רק שטחי הגדה המערבית, דומה לאלג'יריה – ארץ ערבית שממנה סולקו הקולוניאליסטים הזרים; זוהי הסיבה לכך שישראל אינה מופיעה במפות בספרי הלימוד הפלשתינאיים; מסיבה זו הם דבקים בדרישה שלא לוותר על זכות השיבה של פלשתינאים לשטחי ישראל; מסיבה זו ההתעקשות הפלשתינאית הרשמית – מאבו מאזן ועד סאיב עריקאת – שלא להכיר בשום צורה ואופן בישראל כמדינת הלאום היהודית. מבחינת העמדה הפלשתינאית ישראל היא ישות לא-לגיטימית, שדינה להיעלם מן העולם."

למסקנה דומה הגיע אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי: "בשנים 1936-7 פעלה בארץ ועדת פיל. המנדט שלה היה להציע פתרון לעימות האתני בארץ ישראל עם תום המנדט הבריטי. הפתרון שהציעה הוועדה היה פתרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות. הערבים אמורים היו לקבל את רוב הארץ (השטח שבין הירדן לים) והיהודים אמורים היו לקבל 17%. שטח קטן, הכולל את ירושלים, אמור היה להישאר בריבונות בין-לאומית.

המנהיגות הערבית התנגדה נחרצות להצעת החלוקה והגישה מסמך מנוסח כהלכה ובו הביעה פליאה על כך שעליהם לחלוק את האדמה בה חיו לאורך מאות שנים עם אנשים אחרים, זרים שרובם מגיעים מאירופה. ערביי פלסטין לא הבינו מדוע הערבים בסעודיה, עיראק, ירדן וסוריה זוכים ל'מדינה ללא תנאי' בעוד שארצם שלהם ניתנת בחלקה לזרים. עמדה זו לא השתנתה ב-1948 וגם לא ב-1967. כיום יש יותר נכונות להכיר במציאות כי בשטח פלשתין קיימת גם מדינת ישראל, אך ההתנגדות לכך שהיהודים יהיו זכאים למדינה 'על חשבונם של הערבים' נותרה חזקה כמעט כמו בעבר... הפלשתינאים מוכנים לתמוך ב'שתי מדינות' אך מתנגדים נחרצות לרעיון של 'שתי מדינות לשני עמים'. הם מוכנים להכיר בקיומה (דה-פקטו) של מדינת ישראל אך מתנגדים נחרצות להכרה בה כמדינה יהודית. הסיבה היא הזדהותם עם ערביי ישראל (ועם דרישתם להפוך את ישראל ל'מדינת כל אזרחיה'), אך קיימת גם סיבה עמוקה יותר, והיא הקושי לקבל את היותם של היהודים אומה ולא רק דת.

"הפלשתינאים מבינים כי הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 1967 היא גם מתן לגיטימציה למדינה יהודית, וזאת קשה להם לקבל. אין ספק כי הפלשתינאים רוצים להיפטר מ'הכיבוש' הישראלי, אך רצון זה אינו בהכרח מייצג כמיהה לחיות במדינה משלהם. פחות מאשר חולמים הפלשתינאים על מדינה משלהם, הם מעלים על נס את 'גזל אדמתם'. הם מלאים בתחושות נקם, רצון ל'צדק' כפיצוי על 'האסון' (הנכבה) ובצורך בהכרה על היותם 'קורבנות'. מעל לכל חשוב לפלשתינאים כי יכירו בזכותם של אלו שאיבדו את בתיהם ב-1948 לחזור אליהם."

אל לנו להקל ראש בסוגיית "זכות" השיבה, כי היא לב האתוס הפלשתינאי. משמעות "זכות" השיבה היא הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. הפלשתינאים דחו על הסף את כל הצעות השלום מרחיקות הלכת של ישראל, כי לא היו מוכנים לוותר על "זכות" השיבה. מי שטוען שמה שחשוב להם זו רק ההכרה ב"זכות", ולא מימושה בפועל, וניתן להגיע להסדר מוסכם על "שיבה סמלית", מדבר מהרהורי ליבו. מיליוני פלשתינאים לא כלאו את עצמם יותר משבעים שנה במחנות פליטים, בתנאים קשים, כדי שבבוא היום עליו חלמו ולו פיללו הם יאמרו פתאום: סתאאאאם בצחוק... לא באמת התכוונו.

הסירוב הפלשתינאי להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, הוא הסיבה לסכסוך המזרח תיכוני והוא הסיבה לכך שסופו אינו נראה באופק. לכך מצטרפת התפתחות עומק נוספת – עליית האסלאם, שערערה את היציבות במזרח התיכון כפי שאנו חווים את האזור מאז "האביב הערבי", ובעיקר בסוריה. למרות היחלשותו של ארגון דאעש, לא חלפה הסכנה של דאעשיזציה של המזה"ת. אסור לנו להתעלם מן המציאות. עלינו להימנע מלבחור בעיוורון. אל לנו לנהוג כבת יענה. אל לנו להתכחש למציאות, ולרמות את עצמנו ש"אין חיה כזאת".

בוגי יעלון, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, ומנהיג תל"ם – תנועה לאומית ממלכתית, שאליה הצטרפתי, היטיב לנתח את המצב במהדורה החדשה של ספרו "דרך ארוכה קצרה", שיצאה לאור לאחרונה:

"האמת היא שהאיבה האיראנית למדינת ישראל לא קשורה ליהודה ושומרון. ובין חיזבאללה לבינינו לא עומדת השאלה של יהודה ושומרון. וחמאס לא מדבר על גבולות 67' אלא על מדינה פלשתינאית מהנהר ועד הים. גם יאסר ערפאת, שאמנם עשה כל מיני מניפולציות, לא הכיר למעשה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי. כך שברור לגמרי שהטענות וההנחות של השיח התבוסתני אינן נובעות מהמציאות עצמה, אלא מאיזושהי עייפות מהסכסוך, עייפות מהמלחמות. ומתוך העייפות הזאת נוצרת אשלייה. והאשלייה מתרחבת והולכת, כי לא היתה מנהיגות שתאמר שזו אשלייה. בעשורים הקודמים שלטה האשלייה הזאת באווירה הציבורית, כי למישהו היה עניין להוביל סדר יום של 'סוף המלחמות'. מישהו רצה להוכיח שאפשר להגיע אל המנוחה והנחלה. עוד כמה ויתורים טריטוריאליים, והכל יהיה בסדר. עוד כניעה ללחץ ויהיה שקט."

אז מה אפשר לעשות?

לכך אתייחס בחלקו השני של המאמר.

2. צרור הערות 3.2.19

* להנהגה הלאומית – בחירתי להצטרף לתל"ם היתה בחירה בדרך ובמנהיג. חברתי לבוגי יעלון לפני כשנתיים וחצי, כאשר הכריז שיתמודד על ההנהגה הלאומית. את תמיכתי בו ביטאתי פעמים רבות, החל במאמר בו בחרתי בו לאיש השנה, בשנה שבה התפטר, ומאז – שוב ושוב. יעלון, בעיניי, הוא המנהיג הראוי ביותר, המתאים ביותר והמנוסה ביותר לתפקיד ראש ממשלת ישראל.

בבחירות הקרובות אתן את קולי לרשימה שמועמדה לראשות הממשלה אינו יעלון אלא בני גנץ, פקודו לשעבר. זה הריאל פוליטיק. במצב הקיים, יעלון אינו יכול להיבחר לראשות הממשלה.

אבל ניצחון של רשימה שבראשה מנהיג ראוי וטוב כגנץ, ויעלון עימו ולצדו, תציב את יעלון כדמות מרכזית, דומיננטית ורבת השפעה בהנהגה הלאומית. אני תומך בחיבור של גנץ ויעלון בלב שלם.

* בתור פטריוט – בתור פטריוט ישראלי, איני יכול לתת את ידי למי שמובילים מלחמת חורמה נגד החוק, המשפט, המשטרה, הפרקליטות וכל מוסדותיה של מדינת ישראל, כדי להציל את עורו של חשוד מושחת אחד.

* לחזור לתלם – כאשר "הרב" כהנא נבחר לכנסת – הכנסת כולה, מימין ומשמאל, התלכדה כדי לא לאפשר לחרפה הזאת לחזור על עצמה. 119 ח"כים תמכו באיסור על הכהניזם לשוב ולהתמודד. גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה מעל במת הכנסת, שכיהודייה היא מתביישת שתופעה כזאת צמחה בעם היהודי.

ואילו היום, מפלגתו של זבולון המר (!), אוי לבושה, שוקלת ברצינות לרוץ ברשימה משותפת עם הכהניסטים. החיה הכהניסטית נחשבת אופציה לגיטימית בכל חישוב של "גוש הימין".

זאת תוצאה איומה ונוראה של הקיטוב בין שני הגושים, "ימין" ו"שמאל", שהולכים ומקצינים, הולכים ומתכנסים כל אחד בתוך מחנהו, תוך שנאה ונתק מן המחנה האחר והיגררות אחרי הקיצונים והרדיקלים שבשוליהם. כל גוש מאפשר לזנב שלו, "הבייס" שלו, לכשכש בו.

זאת תמונה עגומה של חברה מתפרקת.

רק גוש מרכז חזק, שייצג את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, יוכל לעצור את הסכנה הזאת. רק ממשלה שבראשה יעמוד גוש מרכז גדול וחזק, תוכל לכנס את הכוחות הקונסטרוקטיביים במחנות השונים, בלי להיגרר אחרי השוליים ולהיות תלויה בהם.

החיבור של תל"ם ושל "חוסן לישראל", שעשוי להיות מסד לחיבורים נוספים, מעניק לחברה הישראלית את ההזדמנות לחזור לתלם.

* הם מ-פ-ח-דים – אני קורא ושומע את מתקפות חמת הזעם והבוז על גנץ, וזה מריח היסטריה. טוב, לפחות נתנו יום אחד של מנוחה למנדלבליט.

* מאבק על הבית – שרון גל היה כתב "הארץ" בצפון כשאני שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן בשיא המאבק להצלת מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן. היינו אז בקשר – לא יומיומי, אלא שעתי. שוחחנו פעמים רבות מדי יום.

ומאז, 19 שנים לא יצא לנו לדבר או להיפגש. השבוע שרון ראיין אותי ל"גלי ישראל". באופן טבעי, הוא פתח את הריאיון בתזכורת מאותם הימים.

אמרתי שהתחושה שלי היום דומה לתחושה שלי אז. אז חשתי איום מיידי על הבית מפני הגרזן שהונף על הגולן, על ההתיישבות בגולן. היום אני חש איום מיידי על הבית, מפני הגרזן שהונף על מדינת החוק, בניסיון להפוך את ישראל למדינה אחרת. וכמו שאז נרתמתי בכל מאודי, כך גם היום.

* להחליף דיסקט – שרון גל ויעקב ברדוגו שאלו אותי על הצטרפות אפשרית לממשלה בראשות נתניהו. אני המלצתי להם להפנים, שהחיבור בין תל"ם ל"חוסן לישראל" נועד להוות אלטרנטיבה לשלטון. מוטב שהם ישאלו מועמדים מהליכוד על כניסה לממשלה בראשות גנץ.

* רוח רעה – תגובה לדוגמה: "בני גנץ זה עוד בובה על חוטים של הקרן להשמדת ישראל..." הנה, זה שיח השנאה, ההסתה, השיסוי, הפלגנות, הקיטוב שמוביל נתניהו, המשחית כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

את הרוח הרעה הזאת יש לסלק. ב-9 באפריל.

* לשיטתו הוא צודק – עודא באשארת ניתח ב"הארץ" את נאום גנץ ופירשן לקוראיו: "המשך השליטה על מיליוני פלסטינים, ירושלים לעולם ישראלית, הגולן כבר ארץ האבות, ובבקעת הירדן ימשיכו המתנחלים למרר את חייהם של פלסטינים."

מה ההבדל בינו לבין מירי רגב ושאר מדקלמי דף המסרים "גנץ הוא סססמול"? הם מדקלמים דף תגובה על הנאום שנכתב לפני שנישא, ואילו הוא האזין לנאום בקשב רב.

לשיטתו הוא צודק. כלומר, לאדם הדוגל בהשקפות דבוקת שוקן יש כל הסיבות להתנגד לדרך שגנץ הציג בנאומו. נכון, גנץ לא דיבר, ובצדק, על שליטה על מיליוני פלשתינאים, אלא על אחריות ביטחונית על כל השטח שעד הירדן. וכמובן שהמשך השליטה הישראלית על בקעת הירדן אינה "מירור חייהם של," אבל כנראה שהמציאות שבשאראת מכיר היא דרך הפריזמה של סיפורי הבדים של גדעון לוי. אבל בסדר, אלה הניסוחים שלו.

את עמדתו של גנץ הוא היטיב להבין.

* גייל לא מבינה – ד"ר גייל טלשיר, מרצה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, כועסת על גנץ. למה הבחירה הראשונה שלו היא בחיבור עם יועז הנדל וצבי האוזר, ממנהיגי תל"ם, ששניהם בין אדריכלי חוק הלאום, מנסחיו ותומכיו המובהקים? המסקנה שלה, במאמר שפרסמה ב"הארץ", היא שגנץ אינו מבין מה הוא עושה.

כנראה היתה לה איזו פנטזיה, איזו אידיאה-פיקס, שהנה מגיע גנץ, ובאמצעות הפופולריות שלו, הוא יגשים את השקפת עולמה. והנה, מסתבר שגנץ של המציאות אינו גנץ של הפנטזיה, ולכן, הוא פשוט לא מבין איזו טעות הוא עושה.

אולי היא התפעלה מדבריו של גנץ בנושא חוק הלאום. אולם גנץ לא הביע התנגדות לחוק הלאום. הוא אמר שהוא יתקן אותו. אם כך, ברור שהוא תומך בו. על איזה תיקון מדובר? סביר להניח שבהוספת משפט על שוויון הזכויות האזרחיות (ולא הלאומיות, כמובן). משפט כזה אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה ממהות החוק, אך הוא יכול לנטרל חלק מן ההתנגדויות חסרות ההצדקה לחוק.

הפנטזיה שלה נבנתה גם מן הסיסמה "ישראל לפני הכול" – אותה סיסמה שפשקווילי דבוקת שוקן הציגו אותה כנאצית. היא דווקא התלהבה, כי היא ראתה בה, משום מה, את "בשורת החשיבה מחדש" במה שבעיניה הוא המאבק בחברה הישראלית: "יהדות מול ישראליות". כלומר, היא פינטזה שמנהיג שסיסמתו "ישראל לפני הכול", מדבר על ישראליות המנוגדת ליהדות, ועל ישראל לפני היהדות.

אלא שאין שום קשר בין הפנטזיה שלה לבין גנץ. כך אמר גנץ בפתח נאומו: "באתי לכאן הערב מפני שפרט למשפחתי אין דבר יקר לי בעולם יותר ממדינת ישראל. אני אוהב את ישראל, גאה בה ומחויב לה. בשבילי ישראל באמת לפני הכול. אזרחי ישראל – מכם אני בא, אליכם אני חוזר ורק אליכם אני מחויב. העם היהודי והמדינה הציונית הם סיפור גדול. סיפור שאין כמותו. גדול מכל יחיד. גדול מכל מנהיג."

מדינה ציונית – זו מדינת ישראל שעליה גנץ מדבר. כלומר מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות. כשהוא מדבר על הסיפור הגדול של מדינת ישראל הוא מדבר על הסיפור הגדול של העם היהודי.

מי שאינו מבין הוא לא גנץ אלא גייל טלשיר. המרצה המכובדת למדע המדינה, המציבה איזו "ישראליות" מוזרה, מול היהדות, פשוט אינה מבינה מהי מדינת ישראל.

אחזיר אותה לשיעור א'. מדינת ישראל מוגדרת כך, על פי הכרזתה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." משמעות צירוף המילים "מדינת ישראל", היא "המדינה של עם ישראל". עם ישראל הוא העם היהודי. ואם את זה המרצה המכובדת למדע המדינה אינה מבינה, רחמיי נכמרים על תלמידיה.

אגב, אני בוגר המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. ולהבדיל, באותה תקופה, גם מי שמרצה בה היום, עופר כסיף, שתחביבו, המעיד על שילוב של רשעות ובורות, הוא השוואת ישראל לגרמניה הנאצית. השבוע הוא נבחר לתפקיד יהודי המחמד שיקשט את הרשימה המשותפת.

* מכחיש שואה – פרופ' דניאל בלטמן הוא חוקר שואה, אך מפעלו הראשי הוא השוואת ישראל לגרמניה הנאצית, שזה סוג נתעב במיוחד של הכחשת השואה.

וכך הוא כתב בפשקוויל בשוקניה על בני גנץ: "גנרל המתגאה כי החזיר לתקופת האבן עיר נצורה, שבורה, מוכת רעב ומחלות, משל היה הגנרל יורגן שטרופ, שהכין אלבום מפואר לציון ניצחונו על גטו ורשה."

ואם ההשוואה הנואלת והבזויה הזאת אינה הכחשת שואה – הכחשת שואה מהי?

אגב, בפשקוויל שלו הוא קרא ל"מלחמת אזרחים עקובה מדם," שהמופת לה היא מלחמת האזרחים בארה"ב. המסר של תל"ם ושל "חוסן לישראל" הפוך. ייעודנו הוא לעצור את הקרע והקיטוב בין שמאל וימין, להציב את טובתה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית לפני טובתם המחנאית של ה"שמאל" וה"ימין" וטובתו האישי של מנהיג מחנה, וכפי שאמר גנץ בנאומו, במשפט שעמו הזדהיתי יותר מבכל משפט בנאום: "גם אם לא נצליח להגיע לשלום עם שכנינו, נעמול קשה ונגיע לשלום בתוכנו."

* צחוק רועם – מתוך מאמרו השבועי של יוסי ורטר ב"הארץ": "סופרמרקט רעיוני במפלגות גדולות אינו המצאה של רא"ל מיל' בני גנץ. ליצחק רבין היו ב-92' זרמים שונים במפלגת העבודה, מימין מפא"יניקי ועד שמאל מר"צי. אבל כולם היו באותה סירה, מחויבים למנהיג אחד."

קרא את הדברים שמעון פרס ז"ל, ופרץ בצחוק רועם.

* במעגלי צדק –  לפני שבע שנים, לקראת הפריימריז במפלגת העבודה, כתבתי:

"אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריז היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי."

חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשיה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב'דובדבן' וממשיך לשרת ביחידה עד היום במילואים. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בעמותת 'גשר', אותה ייסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. 'גשר' הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים ודתיים ושותפה בעמותת 'פנים', מסגרת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא ייסד את עמותת 'שכן טוב' – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה. הוא הקים את עמותת 'במעגלי צדק', ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי.

אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, הייתה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.

בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן 'פסיפס' – המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.

כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת 'אחריי!' הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשייה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.

בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר 'ברנקו וייס' ברמלה, המעניק הזדמנות שניה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.

הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית.

ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של חילי טרופרים ואיצי שמולים ולא של יריב אופנהיימרים ומרב מיכאליות, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית".

אני כל כך שמח למצוא את חילי טרופר בין מנהיגי תנועת "חוסן לישראל", שעמה תל"ם, שבה אני חבר, חברה לרשימה אחת.

* חידת הפריימריז – בשבוע הבא תיערכנה הבחירות המקדימות לרשימת הליכוד לכנסת. שאלת השאלות, בעיניי, היא האם נתניהו יצליח לחסל את גדעון סער ואת אדלשטיין. נתניהו מנסה להשאיר גם בליכוד אדמה חרוכה – שלא יהיה מי שיוכל להנהיג בליכוד, בבוא היום, שאינו רחוק, תהליך דה-ביביזציה.

* כתף קרה – במשך שנים הייתה מירי רגב שפחתו החרופה של נתניהו. היא הוציאה שם רע לחנופה בדבריה על נתניהו, רעייתו ובנו. הגיעו הפריימריז, והוא מראה לה כתף קרה. היא אינה בין המועמדים שאנשיו מקדמים בשמו.

בראיון עם חיים אתגר בתכנית "אנשים" בערוץ 12, היא נשאלה על כך, וקצת גמגמה: "אני חושבת שביבי לא יבגוד בי... מה שחשוב הוא מה חברי הליכוד יצביעו, אני סומכת עליהם... אני לא רצתי מיוזמתי להגן על נתניהו, הם ביקשו ממני..."

לפני חודשים אחדים מירי רגב הצהירה בראיון עיתונאי שבכוונתה להתמודד על ראשות הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. מיד כשקראתי זאת, כתבתי שהרבה יותר מהר ממה שהיא חושבת, נתניהו יתנכר לה ויתנכל לה. הרי עצם ההיתכנות של "עידן שאחרי נתניהו" היא כפירה בעיקרי הדת, ואם מישהו מציב את עצמו בפוזיציה של יורש פוטנציאלי, הוא מתחייב בנפשו.

כשכתבתי זאת, קיבלתי מקלחת קרה מהביביסטים, לעג על כך ש"קיבוצניק ססמולני" כמוני מתיימר להבין את הליכוד וכו' וכו', אני הרי יכול לדקלם מתוך שינה את הארסנל הזה. נו, אז הנה...

* שבחים לאורי משגב – אורי משגב הוא איש דבוקת שוקן הרדיקלית, ממפמפמי דחליל ה"הדתה" ועוכר גולן אובססיבי. במלחמת "צוק איתן" הוא פירסם פשקוויל נורא, שבו הציג כמופת, וברמז דק כמו נושאת מטוסים, את מרד הגנרלים שתכננו להתנקש בחייו של היטלר, כמה שראוי להיעשות כעת. לא בכדי, פעמים רבות הוקעתי אותו ואת כתביו.

אולם כאשר הוא ראוי לשבח – אני שמח לשבח אותו. עשיתי זאת בשמחה, אחרי שצפיתי בסרט התעודה המעולה שלו: "חייו מלאי שיר: סיפורו של אברהם חלפי." צפיתי בהקרנה של הסרט ואחריה בשיחה עמו, והוא ממש הופתע שבתום ההקרנה ניגשתי אליו, לחצתי את ידו ושיבחתי אותו על הסרט. אבל באמת הגיע לו. נדמה לי שיעצתי לו, בחיוך, לעסוק יותר בחומרים הספרותיים...

והיום אני שמח שוב לשבח אותו על מאמר נפלא שפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ": "איך פעם חבורת 'לקראת' כולה התכנסה לדיון בשאלה איך גומרים את יצחק שלו". מאמר זה נכתב בעקבות שיחה של הכותב עם מאיר שלו, על אביו המשורר יצחק שלו, במלאת מאה שנה להולדתו.

מאיר שלו הוא סופר נפלא. קראתי ואהבתי את כל ספריו: הרומאנים, ספרי הילדים (שבעיניי הם הטובים בספריו) וגם ספריו העיוניים על התנ"ך, הספרות וגינת הבר שלו. יש לציין, שיצירתו הספרותית חפה כמעט לגמרי מפוליטיקה. לעומת זאת, אני מאוד לא אוהב את כתיבתו הפוליטית, בטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות". לא רק כיוון שאני מתנגד מאוד לרוב דעותיו (אגב, בתקופת המאבק על הגולן הוא דווקא הפתיע בהתנגדות לנסיגה), אלא בעיקר כיוון שהם רדודים.

לעומתו, אביו, המשורר יצחק שלו, היה איש ימין וארץ ישראל השלמה מובהק. ובניגוד אליו, הפוליטיקה היתה מרכיב מאוד משמעותי בשירתו.

מאיר יזם את השיחה עם משגב ואת המאמר, כחלק מרצונו להנכיח מחדש את אביו בשדה הספרות הישראלי, בעיקר כיוון שאביו, לטענתו, לא רק נשכח אלא הושכח. והוא אף מספר על מפגש של חבורת "לקראת" [חבורה ספרותית שפעלה בשנות החמישים, סביב כתב העת הספרותי "לקראת", שמנהיגה היה נתן זך ובין חבריה משה דור, בנימין הרשב, משה בן שאול, מקסים גילן  ואחרים] שהוקדשה לחיסולו הספרותי של אביו.

מאיר שלו זועם עד היום על כך, ואף שהוא מדגיש שעיקר הרצון להשכיח אותו נובע מהשתייכותו לזרם הכתיבה בחרוז ומשקל, המזוהה בעיקר עם אלתרמן, הוא אינו מסתיר את הסיבה הנוספת – השתייכותו למחנה הפוליטי הלא נכון.

ומעניין, ששלו, השייך למחנה "הנכון", בחר דווקא באורי משגב, איש השמאל הקיצוני, לתבוע את עלבונו של אביו. והעובדה שמאיר שלו ואורי משגב חוברים להשיב לתודעה את משורר ארץ ישראל השלמה יצחק שלו, דווקא במוסף הספרותי של "הארץ", שעורכו עבר בשנים האחרונות מהשמאל הקיצוני לימין הקיצוני, הופכת את המאמר לאירוע מרתק ומשמעותי, לא רק מן הבחינה הספרותית. אני אוהב דווקא את הערבובים האלה, שבימים של פלגנות, קיטוב והקצנה, מעוררים תקווה.

* הגיטרן ושכמותו – ביקרנו היום (ולא בפעם הראשונה) באקווריום ישראל בירושלים. ראינו שם דג שנקרא גיטרן. כל היום הוא שוכב על הקרקעית, מתכסה בצדפים ולא זז. ורק כשהוא ממש רעב הוא מרים את הראש ואוכל שאריות שבסביבתו וחוזר לרביצתו. בחיי, שאני מכיר כמה אנשים כאלה. 

* ביד הלשון: הרווח שבין – קצין צה"ל ניצל מירי מדויק של צלף בראשו, בגבול עזה, בזכות הקסדה. מאמר של יועז הנדל על נושא, ב"ידיעות אחרונות", קיבל את הכותרת "הרווח בין הגבר והקסדה."

הכותרת מתכתבת עם שירה של הזמרת ליליה, בשנות סוף ה-80, למילותיה של חנה גולדברג וללחנו של עובד אפרת "הרווח שבין", המוכר יותר על פי השורה הפותחת אותו "הרווח שבין הגבר והחולצה."

אורי הייטנר

אהוד: חרף כל המעלות, שחלקן עדיין לא הוכחו [למשל, נאום מוצלח בעצרת או"ם], שאתה מוצא בגנץ וביעלון, אני אמשיך לתת את קולי לנתניהו כי לדעתי הוא הוכיח עצמו כאחד מראשי הממשלה הטובים והמנוסים שהיו לנו  – ולא מקובל עליי שהמכונה הדורסנית של מערכת המשפט היא שתקבע לנו אם הוא ימשיך להיות ראש הממשלה.

רוב ההאשמות נגדו אינן אלא שטויות. הן חלק מכל התנהלות פוליטית ומפלגתית במדינה דמוקרטית, שהיתה ותהיה כאן מאז ולעולם. כמעט אין אדם בישראל, ובייחוד במערכות הציבוריות  והפוליטיות, שאי אפשר לגבב ולסבך עליו תביעות משפטיות אם יש רק מישהו שרוצה ברעתו.

קח בחשבון שייתכן שגנץ יהיה שר הביטחון הבא בממשלת נתניהו, ויעלון שלך שוב יעזוב בכעס את האפשרות להיות בהנהגה – כדי להמשיך להיות צודק במידבר פוליטי.

האם שאלת את עצמך פעם כמה ארגונים וכמה אינטלקטואלים חשובים בעלי "מצפון" ותומכי "השלום" בישראל – משוחדים-נתמכים באופנים שונים על ידי גופים עוינים דוגמת הקרן לישראל חדשה וארגונים במערב-אירופה? הלא כל "חטאי" נתניהו מחווירים לעומת מעשיהם.

* * *

אילן בושם

10 שירים ל'חדשות בן עזר'

פברואר 2019

*

בָּא לוֹ שִׁיר

אָז הוּא נֶחְפַּז לְחַטֵּט

בְּכִיסֵי הַמִּכְנָסַיִם,

הַחֻלְצָה וְהַוֵּסְט

וְגָעַר בְּעַצְמוֹ:

נוּ, בֶּאֱמֶת

אֵיפֹה הָעֵט?!

*

הַמְּשׁוֹרֵר הַנּוֹטֶה לָמוּת

עוֹד רָצָה לִרְאוֹת

לִפְנֵי שֶׁעֵינָיו נֶעֱצָמוֹת

אֶת שִׁירָיו הָאַחֲרוֹנִים

יוֹצְאִים לָאוֹר;

הוּא רָצָה לִרְאוֹת

קְצָת אוֹר לִפְנֵי הַחֹשֶׁךְ.

כותרת אחרונה

מֵת הָאִישׁ שֶׁהָיָה פַּעַם בַּכּוֹתָרוֹת,

מֵת הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה פַּעַם כּוֹתָרוֹת.

אַחֲרֵי מוֹת

הַקּוֹלָבִים הַקּוֹלָבִים

שֶׁנָּשְׂאוּ בְּעֹל הַמְּעִילִים

וְנִשְׁאֲרוּ מְיֻתָּמִים

תְּלוּיִם עֵרוֹמִים

תּוֹהִים וּמִתְנַדְנְדִים

בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ:

עַד מָתַי יִשָּׁאֲרוּ

לְלֹא לְבוּשׁ?

*

הָאִישׁ כָּעַס עַל חֲתוּלוֹ הָאָהוּב

הַהוֹלֵךְ לָמוּת:

אֵיךְ הוּא עוֹשֶׂה לִי אֶת זֶה!?

שֶׁיָּמוּת כְּבָר, שֶׁיָּמוּת

(לֹא מִתְחַשֵּׁב

חֲסַר לֵב)

*

פַּעַם הָיָה "מֵת"

עַל זֶה וְעַל זֶה וְעַל זֶה

עַכְשָׁיו זֶה לֹא מֵזִיז לוֹ

כִּי הוּא מֵת "עַל בֶּאֱמֶת"

*

אָדָם נָח עַל מִשְׁכָּבוֹ לֹא בְּשָׁלוֹם

מַשְׁאִיר אַחֲרָיו אֶת וְאֶת וְאֶת...

אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַמֵּת נַפְשׁוֹ מֵרֹב דְּאָגָה

הַמְּנַהֵל (Meetoo)

חִפֵּשׂ אֵצֶל הָעוֹבְדוֹת

שֶׁקִּבֵּל לַעֲבוֹדָה אֶצְלוֹ

אֶת נְקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה

כְּדֵי לְהַגִּיעַ

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

לְבֵית הַתֻּרְפָּה.

*

"זֶה מֵהָעֵץ שֶׁלָּנוּ," הִתְנַצֵּל דַּיָּר

בְּאָזְנֵי שְׁכֵנוֹ בְּגָרְפוֹ עָלִים

מִדַּלְתּוֹ וּמִדֶּלֶת שְׁכֵנוֹ.

"זֶה הָעֵץ שֶׁלָּנוּ?" לִגְלֵג בְּלִבּוֹ

הָעֵץ רַב הַשָּׁנִים

שֶׁהֶחֱלִיף דַּיָּרִים כְּמוֹ עָלִים...

הלכה הכלבה

כַּאֲשֶׁר הָלַךְ אִתָּהּ לְטַיֵּל

יָפָה לְהַלֵּל, הִיא פִּתְאוֹם

נָפְלָה וְלֹא קָמָה.

הָאִישׁ לֹא חָשׁ בַּדָּבָר תְּחִלָּה

וְכִבְרַת דֶּרֶךְ סָחַב אוֹתָהּ כִּסְחָבָה.

אילן בושם

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

מ"ב. יגאל מוסינזון ואימא של חנה

את חנה מוסינזון הכרתי דרך דיצה אשתי והיא הכירה אותה דרך אחיה ישבעם מישקינסקי (או עמי שני בשנים הבאות). עמי, אחיה של חנה הכיר את דיצה באחת המסיבות שנערכו בתל אביב ונקשרו ביניהם רגשי ידידות. ידידות זו אולי היתה יכולה להסתיים בחתונה, אלמלא נכנסתי אני לתמונה ודיצה הפסידה את ההזדמנות להיות נשואה לפרופסור מכובד שהיה יכול להגיע לגדולות, אלמלא נפטר בגיל צעיר.

חנה היתה בגיל של ורדה, אחותה של דיצה, אבל משום מה היא נקשרה דווקא לדיצה והשתיים הפכו לחברות בנפש. את יגאל מוסינזון הכרתי קודם כל מספרו 'אפורים כשק',  הרבה שנים לפני ש'חסמבה' נולד. על עלילותיו עם נשים ידעתי בעיקר מתוך שבועון 'העולם הזה'. ממנו למדתי שהיה נשוי לארבע נשים וכי היה לו מנהג קבוע, להתגרש מכל אישה שהוא מתחתן. אחרי פרסומת שכזאת, לא פלא שכל אם בישראל אמרה לעצמה: "חס וחלילה, רק שלא יתפוס את הבת הנהדרת שלי, מילא אותי, אבל את הבת? – חס וחלילה."

אחרי דעה כזאת שהיתה עליו בכל הארץ, לא פלא שאימא של חנה הזמינה אותי יום אחד וסיפרה לי שהיא בצרות, מפני שהילדה המוכשרת והיפה שלה הולכת להכין את השיעורים אצל יגאל בבית. כיוון שכך היא מתחננת לפניי, שאדבר עימו בתור סופר אל סופר, ואסביר לו שחנה יודעת להכין שיעורים לבד.

הבטחתי לגברת מישקינסקי שאדבר עם יגאל, אבל לא היה לי אומץ ללכת אליו וחיכיתי להזדמנות שיבוא אלינו. ואכן הוא בא. בא וישב עימי בסלון בעוד חנה יושבת עם אשתי במטבח. אהבתי לשמוע את סיפוריו על התקופה שהיה בפלמח וניסיתי לחלוב אותו ככל היותר.

את אחד הסיפורים, "משמעת בפלמח", הכנסתי לספרי "אהבה בליל הפשפשים":

כשפלוגה ה' של הפלמח הייתה בגבעת ברנר והתאמנה, הגיע אליהם יום אחד פלמחניק חדש מלא התלהבות ורצון להיות אחד מהחבר'ה. החבר'ה קיבלו אותו בסבר פנים יפות והחליטו שלמען הרגשתו הטובה צריך לערוך לו בדיקה רפואית. מיד נערכו בחירות ויגאל מוסינזון נבחר לשמש בתפקיד הרופא. הרכיב הסופר-לעתיד את הסטטוסקופ שסחבו מהמרפאה, לבש סינר מחדר האוכל ואמר לבחור החדש לנשום עמוק. אחר אמר לו להסתובב וכשהסתובב הניח את הסטטוסקופ על גבו ואמר לו לנשום עוד יותר עמוק ולעצור את הנשימה. כאן לא יכלו החברה שהציצו לאוהל להתאפק ופרצו בצחוק. יגאל כעס מאוד, יצא החוצה להשתיקם לפני שהחדש יתחיל להיעלב. בעוד הוא עומד וגוער אמר לו נתן שחם שהמשיך להציץ מהחור:

"תחזור מהר לאוהל הבחור כחול לגמרי!"                                                               

יגאל מוסינזון המבוהל רץ בחזרה לאוהל והספיק להגיד ברגע האחרון: 

"בסדר, אתה יכול כבר לנשום."                                                                       

יגאל אהב מאוד את מה שכתבתי עליו ופעם, כשסטף ורטהיימר בא אליו לדון בענייני פטנטים, הוא לא התאפק וקרא לפניו את הסיפור עד הסוף, למרות שאת הסוף אני המצאתי כי הפואנטות, בניגוד לפטנטים, לא היו הצד החזק שלו.

יגאל הכיר את סטף עוד בימיו בפלמח,  כאשר סטף היה בהכשרה בקיבוץ נען. רק טבעי היה שיגאל יפנה לסטף המיליארדר, כשהחליט להציל את המולדת בעזרת שורת פטנטים. הפטנטים היו עשירי דמיון והזייה, ויחד עם זאת היו על הגבול המעשי, כמו יצירת אנרגיה בעזרת גלי הים, או המתקת מי הים ואיחסונם בתוך  מכליות נפט שבא קיצן.

 מכל הפטנטים הוא  זכה לתהילה והצלחה, רק בזכות פטנט אחד שקרא לו "חסמבה". עלילות חסמב"ה שהכילו קרוב לחמישים כרכים, היו מקור לחמו ולא פלא שחנה הרשתה לו לשחק עם הפטנטים שלו, רק אחרי שיגמור לכתוב חסמב"ה חדשה לקראת כל שבוע הספר.

אני מתנצל שהקדמתי כאן את המאוחר, אבל הנה אני חוזר לאימא של חנה.

הגברת מישקינסקי, אִמָּהּ של חנה,ּ היתה אישה נמרצת מאוד ואני ידעתי שלא תרפה ממני, עד שלא אדבר עם יגאל ואשכנע אותו להרפות מהילדה הצעירה ממנו בכמה עשרות שנים. בסופו של דבר אזרתי אומץ, נשמתי נשימה ארוכה, וביקשתי מהחתן שיצא איתי לשיחה של גבר עם דרך גבר. ליגאל לא היה מושג מה אני רוצה ממנו בתור גבר, גם לי לא, אבל הבטחתי לאימא.

הסתובבנו הלוך וחזור בשדרות סמאטס,  עד שיגאל אמר "נו!"

ואז, כשדמותה של האם הנחרצת לא מש מעיני, השתעלתי קלות  וגיליתי לו שאני כאן בתפקיד של שליח מטעם החותנת שלו לעתיד, שביקשה ממני לשכנע אותו שיעזוב את הבת שלה.

נדמה לי שאף פעם לא גמגמתי כמו באותם רגעים שבהם ניסיתי לנסח את הבקשה האימהית.

יגאל דווקא לא גמגם, נדמה לי שהמאמצים שלי אפילו שיעשעו אותו, בכל זאת מצא לנכון להתחשב בחבר-לנשק וענה לי ברצינות.

אמר שהעניין לא פשוט ויש לו עם זה בעייה. מה הבעייה?  הבעייה היא שכל בחורה שמצליחה להכיר את החליל שלו מקרוב, כבר לא רוצה לעזוב אותו, וקשה לו לגרום להן לשברון לבב. (היום אני לא בטוח שהשתמש בכינוי חליל,  יכול היות שאמר חצוצרה, בכל אופן הבנתי בדיוק לאיזה כלי הוא מתכוון).

אמרתי לו שאני לא יודע עד כמה חנה מבינה במוסיקה, אבל הוא, בתור אדם מבוגר, צריך להבין שהיא עוד תלמידה (היא למדה אז במדרשה למורים) וצריך לתת לה זמן להבשיל. ובכלל, הוספתי בחצי הומור, למה הוא צריך להתחתן, אם הוא מומחה יותר בלהתגרש.

אמר לי שאת המומחיות הזאת רכש בדלית ברירה, כי כל הנשים הקודמות שהיו לו, פשוט לא התאימו לו ומוטב להתגרש מאשר לחיות חיי מלחמה. יחד עם זאת, אמר לי,  "תדבר עם חנה, למה איתי? אני מבטיח לך שאם היא תגיד לי שהיא רוצה ללכת, לא אעצור אותה וניפרד כידידים."                                                                                         

   חזרנו הביתה. דיצה ניסתה לקרוא בעיניי אם המשימה הצליחה, ואני אותתי לה מאחורי גבו של יגאל, שנכשלתי כישלון גמור.

עכשיו חיכתה לי משימה הרבה יותר קשה. לעמוד פנים אל פנים מול החותנת ולהשמיע לה את המוסיקה שחיצצר לי החתן שלה לעתיד. דחיתי את הדיווח מיום ליום, כי חשבתי שאולי יהיה יותר בריא אם אבוא  אליה עם רופא מוסמך. עוד אני מתלבט ושואל את עצמי אם אני צריך את הרופא בשבילי או בשבילה, וכבר הטלפון מצלצל והיא מספרת לי שהיא נמצאת  אצל אחותה הגרה קרוב אליי, ואם יש לי מה למסור לה היא יכולה לבוא אליי.

דיצה, שעמדה קרוב אליי והבינה עם מי אני מדבר, סימנה לי שבשום אופן לא אעז להביא אותה אלינו. עמדתי בין שתי נשים מפחידות והגעתי למסקנה שמאשתי אני מפחד יותר. לפיכך אמרתי לה שלא תזוז מהבית ואני כבר מגיע אליה.

שתי האחיות קיבלו אותי יפה והגברת מישקינסקי, שאלה אותי אם אני רוצה לשתות משהו. 

אמרתי  שלא, אבל אולי כדאי שהיא תשתה.

גם היא לא רצתה וחיכתה במתח לשמוע את גזר הדין.  

אמרתי לעצמי על החיים ועל המוות, כחכחתי כרבע שעה, והודיתי בצהלת ניצחון שמילאתי את המשימה בהצלחה ודיברתי  עם החתן.

"ונו?" שאלו שתי האחיות.

"נו – אמרתי – זו היתה שיחה מאד טובה ועניינית. הסברתי לו שחנה עוד ילדה שלא מבינה את החיים ומן הראוי לתת לה להתבגר. הוא הסכים עם כל מילה שלי ואפילו טפח על שכמי בחביבות." 

"נו אז מה! – שאלה האימא – אז הוא עוזב אותה?"  

" לא. זה לא – אמרתי –  אבל הוא נשמע לי רציני מאוד ומתחשב ובניגוד למה שמדברים עליו,  אני חושב שיהיה לה טוב מאוד אם תחיה איתו."

אם תעברו ברחוב בלוך 6 ותראו בית מלא סדקים, תדעו שמקורם לאו דווקא מההפצצה המצרית על תל אביב במלחמת העצמאות, אלא בגלל הצריחה הנוראה שהגברת מישקינסקי צרחה למשמע המסקנה שלי. טוב שאחותה הצליחה לתפוס אותה חזק, כי היא ממש רצתה לדפוק את ראשה בקיר ואז כל הבית היה מתמוטט. 

הסוף ידוע. חנה התחתנה עם יגאל, הגברת מישקינסקי השלימה עם גורלה ומהר מאוד הפכה להיות החברה  הכי טובה של הסופר המהולל. ברבות השנים, כאשר יגאל, לפני שהצליח להמציא פטנט נגד מלאך המוות, עבר לעולם שכולו טוב, ליוויתי אותו בדרכו האחרונה. כשעמדתי עם קומץ המלווים ליד הקבר, שמעתי יבבה חנוקה, כשהפניתי את ראשי לעבר הצליל, הבחנתי באימה של חנה המוחה את דמעותיה. נדמה לי שלא היה איש שבכה יותר ממנה על מותו של האיש, שבשעתו גרם לסדקים של הבית ברחוב בלוך מיספר 6.   

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יוסף חרמוני

אימי האהובה נפטרה. עשרים שנה עברו מאז.

אני מרשה לעצמי לכתוב כמה מאות מלים שיאירו את חייה בהבזק של זיכרון ואהבה.

אני מרשה לכם לקרוא את הדברים.

לקריאה: https://yosefhermoni.blogspot.com/

* * *

איליה בר-זאב

מצוּק בקצה היבשת

לכבוד לואי ואז דה קמוּאֶשׁ

בְּמָקוֹם בּוֹ מַתְחִילִים שְׁבִילִים מַתְחִיל אָדָם לַדַּעַת

אֶת עַצְמוֹ, בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו מוּל

הֶהָרִים הַקֵּרְחִים,

מוּל  הִתְקַמְּטוּת עֲרוּצֵי הַנְּחָלִים.

בִּקְצֵה הַיַּבֶּשֶׁת, גַּלִּים מַּכִּים נוֹאָשׁוֹת בַּחוֹף הַמְּצֻלָּק,

מִתְנַשְּׂאִים וּנְסוֹגִים אָחוֹר.

חוּט דַּק מָתוּח בַּין הָאוֹקְיָנוֹסִים עִם רוּחוֹת הַחֹרֶף,

רַעַד מֵיתָרִים מוּל

הַסְּעָרוֹת –

חִבּוּק אוֹהֲבִים אַחֲרוֹן.

בעקבות  לואי וַאז דה קמוּאֶשׁ (1524-1580) גדול משוררי פורטוגל.

על האנדרטה ב"קאבו דה רוקה" (בפורטוגל. בנקודה המערבית ביותר באירופה), מול האוקיינוס האטלנטי חרוטה השורה:

 "כאן... במקום בו האדמה מסתיימת ומתחיל הים..."

* * *

מנחם רהט

כן, הוא קוסם

ביקורו נוטף הדבש של נתניהו השבוע בגוש עציון, הוכיח כי מייבש ההתיישבות השכיח בלהטוטיו את מעלליו מתודעת המתיישבים

ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקר השבוע בגוש עציון וזכה שם לגילויי אהדה השמורים רק לשועי תבל. פרט לשטיח אדום ושירת 'שאו שערים ראשיכם ויבוא מלך הכבוד,' היה שם הכול: מנהיגי ההתיישבות התרפסו בפניו, נמסו מולו, שיגרו לעיתונות הודעות נוטפות דבש ונופת צופים על 'הביקור ההיסטורי', כלשונם. כל מעלליו להקפאת ההתיישבות, נשכחו והיו כלא היו. אז תגידו אתם, הוא לא קוסם?

אפשרות אחרת היא, שמנהיגי ההתיישבות, כמו רבים וטובים בציונות הדתית, ניחנו בזיכרון קצר: כל השנה הם בוכים על התעמרותו של ראש הממשלה בהתיישבות ובמתנחלים, שסובלים מההקפאה והפכו בתקופתו לאזרחים סוג ב' לכל  דבר ועניין – כאלה שאפשר לגרשם מבתיהם, להתעמר בילדיהם, להחרים נשקים החיוניים להגנתם, וכדומה; אבל מתהפכים ערב הבחירות, מעשה קסמים, למשמע נאומי חנופה חלולים, ואז מנגבים את הדמעות ומתרפסים בפני הקוסם המושיע. 

התמיהה על הנורמה הכפולה הזו, אינה כלפי נתניהו. זו דרכו של מנהיג פוליטי ציניקן, שמבטיח א' ומקיים ת'. אבל מנהיגי ההתיישבות והמתיישבים עצמם, שכבר ניכוו קשות שוב ושוב תחת העול הכבד שהונחת עליהם בתקופתו, לא למדו דבר מההיסטוריה הקצרה הזו? ואם למדו, איך זה שהם הופכים עצמם שוב ושוב לאסקופה הנדרסת תחת חיוכים ודיבורים חסרי ממשות?

הן ראשי יש"ע עצמם, פירסמו רק לפני פחות מחודש, שאחוז הגידול באוכלוסיית יו"ש בעשור שנותיו של נתניהו נמצא בירידה תלולה ושיטתית. הרי גם להם גלוי וידוע, שנתניהו הוא היחיד מבין ראשי ממשלות ישראל מימין ומשמאל גם יחד, שהקפיא רשמית את הבנייה בהתיישבות לאורך 8 שנות אובמה, וממשיך בכך גם בעידן טראמפ הידידותי. הרי גם להם נהיר, שהוא לא נסוג מנאום בר אילן, ושכבר למחרת הבחירות הקודמות, שבמהלכן הבטיח למנוע הקמת מדינה פלשתינית, 'תיקן' עצמו והצהיר לתקשורת: "לא שיניתי עמדתי המדינית. מעולם לא חזרתי מנאום בר אילן."

נחמה פורתא – נחמת טיפשים, יש לומר – טמונה אולי בכך שלא רק ביש"ע מתנהלים כך. גם רבני הציונות הדתית, במחילה ועם כל הכבוד, לא נוהגים אחרת. רק לפני מעט יותר מחודש, הם נמסו מול בקשת נתניהו להניא את יו"ר הבית היהודי (דאז) נפתלי בנט, מאיומיו לפרוש מהקואליציה על רקע סירובו של רה"מ להעניק לבנט את תיק הביטחון, לאחר התפטרות ליברמן.

אין מנוס מההערכה הכואבת, שמשהו דפוק ב-DNA הקיבוצי של הציונות הדתית. אפילו דחיקתה בתום הבחירות האחרונות לסוף התור הקואליציוני, אף שהעניקה לו תמיכה בקלפי, לא הרימה אותה מגובה הדשא.

נתניהו משוכנע שהציונות הדתית מונחת בכיסו. נמסה מפניו. הציונות הדתית כבר שכחה שמתוך 60 ההצבעות שהיו בכנסת בנושא ההתנתקות – הצביע נתניהו בעד העקירה והגירוש ב-59 מהן; ושעדיין שוממים הריסות ארבעת יישובי צפון השומרון, אף שהינם בשליטה ישראלית מלאה; ושנתניהו מעולם לא חזר בו מנכונותו לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה פלשתינית, למרות שאבי רעיון העיוועים הזה, אובמה, כבר איננו בסביבה; ושהוא זה שבמשמרת שלו גם הבנייה בירושלים סובלת מהקפאה חלקית.

הכול נשכח, כמו גם העובדה שהוא התגאה בקונגרס הציוני, 2015: "בתקופת כהונתי לא רק שאין עלייה בבנייה בהתנחלויות, למעשה יש ירידה." וגם נשכחה שליחותו של רון לאודר להציע לסורים את רמת הגולן.

שכחנו שבמשמרת שלו נמחקו עמונה, נתיב האבות, גבעת האולפנה, בתי דריינוף, מגרון ועוד, הכול בשם הבג"ץ, שלגביו התבטא בטלוויזיה: "גנזתי כל הצעה לקצץ בכנפיו של הבג"ץ" – אבל כעת הוא מסרב ליישם את פסיקת אותו בג"ץ ממש, להריסת חאן אל אחמר.

לאחר הבחירות, כך הבהיר השגריר האמריקני פרידמן, תונח על שולחנו של הקוסם תוכנית המאה של טראמפ: הקמת מדינה פלשתינית על 90% משטחי יו"ש עם בירה חלקית בירושלים. איך יוכל הקוסם מרחוב בלפור לעמוד בפרץ?

אז מה אתה מציע? – מתקוממת עדת מעריצי הקוסם.

התשובה ממש פשוטה וסבירה: לאהוב את נתניהו, אבל להצביע ימינה ממנו. לבלימת המפולת ולמען שרידותו של העם היושב בציון.

מנחם רהט

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [127]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

השבט ה-13

בלי להיכנס לעניין מעורר-המחלוקת של חקיקת חוק הלאום וכל הכרוך בכך, ברור שהעדה הדרוזית הנאמנה נפגעה ונעלבה, בהבינה שלפי החוק הזה, העדה הדרוזית כציבור ובניה כיחידים חשים עצמם מופלים ומדורגים בדרגה שנייה לעומת היהודים, למרות ההכרזה הברורה על זכויות שוות לכל אזרחי המדינה.

וכיוון שהחוק הזה כבר נחקק, ולא ברור אם וכיצד אפשר לבטלו ולמחוק אותו מסֵפֶר החוקים, יש להוסיף, לדעתי, לחוק הזה סעיף, כדלקמן:

מדינת ישראל רואה את העדה הדרוזית בארץ זו כחלק בלתי-נפרד של העם היהודי בישראל, בבחינת השבט ה-13 של העם היהודי, מאז הופעתו של יתרו חותן משה, הקרוי אצל הדרוזים נבי שועיב, והם נחשבים לצאצאים של האב הקדמון הזה.

מכאן יובן שזכויותיהם האזרחיות של הדרוזים בישראל הן  שוות בכול לאזרחי המדינה היהודים, ללא יוצא מן הכלל.

רק לפני שבוע קראו בבתי-הכנסת את פרשת יתרו [שמות י"ח]. כהן מדייָני זה התקשר אל בני ישראל בקשר נישואין של בתו ציפורה עם משה, המנהיג של העם הזה, שהוא הוציאו ממצרים, והוא, יתרו זכה שפרשה בתורה נקראת על שמו. איש מלבדו לא זכה לכבוד כזה. [כן, יש גם פרשת בלק, אך זה מוזכר במקרא  בהקשר שלילי כידוע].

הדת הדרוזית התהוותה במאה ה-11, כאשר התפצלה מן האיסלאם השיעי, ומאז הדרוזים רואים את עצמם לא רק כמאמינים של דתם המיוחדת, אלא כעַם, עם מאפיינים ברורים של עם. כיוון שסבלו רדיפות של המוסלמים במשך מאות בשנים, הדת שלהם סודית וידועה רק למספר קטן של מכובדים ואנשי דת מוצהרים. למרבה הצער הם לא זכו למדינה משלהם, על כברת-ארץ כלשהי, והם מפוזרים בארצות הים התיכון השונות.

עם בואם של היהודים לארץ והתיישבותם בה, הדרוזים קשרו את גורלם עם העם היהודי, ועם קום המדינה הם נחלצו ללחום בצד היהודים במלחמת השחרור, ומאז הם השתלבו בכל מערכות החיים של המדינה היהודית, במיוחד בצה"ל ובכוחות הביטחון האחרים, והם שילמו מחיר יקר מאוד, כאשר מאות מבני עדתם נפלו על הגנת המולדת המשותפת.

הגיע הזמן להכיר בדרוזים כאזרחים שווי-זכויות עם היהודים, אולי אפילו מועדפים. אחינו הם.

חוגר בפוליטיקה

לא אומַר כאן אף מילה באשר לעצם נאומו ותוכן נאומו של בני גנץ, ומה שאמר בו בפועל. רבים [יותר מדי] וטובים [האמנם?] ממני כבר מציפים את כלי התקשורת בפרשנויותיהם, ניתוחיהם, דעותיהם האישיות ותגובותיהם לַנאוּם. אני רק רוצה לציין את התרשמותי שלי מסביב לנאום:

קודם-כל עיצבנו אותי ההפרעות התכופות של "האוהדים" הנלהבים [שנשכרו ל"עבודה" זו?] – שצעקו וצרחו  אחרי כל משפט של הנואם.

דבר מעצבן שני: עוד בטרם סיים הנואם את דבריו, הזדרזו שלושת ערוצי הטלוויזיה והחלו בפירשונים-ניתוחים-הערכות וכד', בעצם בירבורים, של האנשים החשובים היושבים בשלושת הפאנלים בערוצים. מלבד חוסר הנימוס כלפי הנואם, היה בכך גם נזק "מקצועי" של נטישת צופים, כאשר אני, ויש להניח כי עוד רבים כמוני, פשוט עברנו לרדיו.

גנץ אמר דברים שלכאורה קל להסכים איתם, אך האם יצליח להגשים את הבטחותיו אם ייבחר? אני סבור שדווקא בהיותו טירון – "חוגר" [ולא "מְפַתֵח"] בפוליטיקה, עדיין אפשר להאמין לדבריו.

כמובן, אנשי הימין "אכלו אותו" בביקורת, כצפוי: מדבֵּר בקלישאות, מתנשא, חסר-ניסיון, לא אמין. השמאלנים חככו ידיים בחשאי, או הנידו ראשם בחיוב, אך תהו, האם הוא באמת קרוב לשמאל; ואלה שלא יודעים להחליט, ימשיכו כנראה במבוכתם, עד ליום הבוחר. וכבר אמר ברל כצנלסון בעבר: בזכות המבוכה, בגנות הטיח.

חיזוי מדוייק

א: סבתא שלי ידעה לחזות גשם, לפי כאב הפרקים שלה.

ב: ובימינו-אנו, אני מלא התפעלות מחזאי מזג-האוויר, האמינים והמדייקים. כל מה שהם חוזים ואומרים אכן מתקיים. אלה היחידים – כמעט – שאני מאמין לדבריהם.

א: מה הפלא? יש להם כלים ומכשירים טכנולוגיים מדוייקים, מחשבים משוכללים, צילומי לוויין, מפות מכ"ם, מפות סינופטיות, ומה לא.

ב: גם לרכבת ישראל יש כלים ומכשירים טכנולוגיים ומחשבים ותוכנות לניהול מערכת הרכבת: הסעה – נסיעה – עצירה [בתחנות]. וגם אלה תורמים לדיוק התפעול של הרכבת, קרי: כל יום –  תקלה.

אורך ימים

מחקר חדש-חדיש שהתפרסם לאחרונה קובע כי: קפה, אלכוהול, אוכל שמן, סוכר, והשמנה בכלל, מאריכים את חייו של אדם. ידיעה מעודדת ואופטימית בהחלט. כל הכבוד והתודה לחברות המסחריות  שיזמו ומימנו את המחקר המעניין הזה.                                                                                            

עכשיו אני מחכה למחקר נוסף, שיוכיח כי העישון בריא לגוף, כי הוא הורג חיידקים בַרֵיאות, ואילו רחצה במים וסבון הורגת דווקא חיידקים מועילים וגורמת מחלות שונות. קרינה רדיואקטיבית מיטיבה עם הגוף ומחזקת את העצמות, ואת הבריאות בכלל.

מדענים מפורסמים וחוקרים מעולים יושבים במעבדותיהם שבעה נקיים  ובודקים ביסודיות מהו סוד אריכות ימיו של מתושלח – 969 שנים.

הלוואי עלינו... [?]

ברונז – אמן-תחת

שחקן-מחזאי-במאי-משורר, אחד בשם אריאל ברונז, מגדיר את עצמו כאמן. לא רבים יודעים עליו ורבים לא מכירים אותו ואת אָמנותו, ולא את מעמדו כיוצר, והוא זקוק כנראה לפירסום והכרה בו כ"אמן". על כן הוא נוקט מדי פעם בפרובוקציה עלובה כלשהי, כדי שידברו עליו. כך עושה כל אמן שלא מצליח לשכנע את הציבור על-ידי יצירתו פרופר, פטנט ידוע. קחו למשל זמר, שלא מסתפק בשירה נטו, אלא רוקד ומקפץ ומשתולל על הבמה, כדי לטשטש את מיעוט ערכה של שירתו.

במסגרת מבצע הפרובוקציות שלו, ברונז זה תחב את דגל ישראל לישבנו. אמן-תחת. עכשיו הוא כבל את עצמו בשלשלת ברזל אל אנדרטת השואה בכיכר רבין בתל-אביב, ערוֹם, כשרק תחתונים לגופו.

מבחינתי, שיישאר שם – קפוא וכבול ותלוי – עד צאת נשמתו [האמנותית].

לדעת אישה – לפי תורת "הרב" ברלנד

"אישה זה דבר בלי שכל ובלי דעת," דברי חוכמה אלה יצאו מפיו של "הרב" הידוע, אליעזר ברלנד, עבריין מורשע, אסיר לשעבר בבית-הסוהר, בגין מעשים מגונים בנשים מבנות קהילתו "שובו בנים", פלג של חסידות ברסלב.

זו "דעת תורה" שלו, רב בישראל. אנשי חסידות ברסלב מוקיעים אותו ושוללים את דבריו מכל וכל. פושע זה, הנושא בתואר רב בישראל, מבזה את דת ישראל, את תורת ישראל, ואת תואר-הכבוד רב. ומפליא הדבר שיש לו עוד חסידים שוטים, הנוהים אחריו ושותים בצמא את ה"תורה" הנלוזה הזאת מפיו.

אם נחליף את המילה "אישה" שבדבריו, במילים "הרב אליעזר ברלנד" יתגלה לנו מי הוא האיש הזה באמת: "בלי שכל ובלי דעת", וחמוּר מכך: עוכר ישראל ממש. וכבר נאמר במקורותינו: הפוסל – במומו פוסל. ברלנד זה הוא "רב" פסול.

לאחרונה נודע, ש"הרב" הזה יודע גם לחולל ניסים, כמעט מחייה מתים, או לפחות מונֵעַ מגוססים מלמות, זאת תמורת סכום נכבד, בשקלים או בדולרים או באירו. רב-מג.

מורה מעוררת התפעלות

הילד אראל א. מקריית-אתא, תלמיד כיתה ח', מתקשה לקום בבוקר בזמן, וללכת לבית-הספר. זה קורה לילדים וילדות רבים, אך אלה מתגברים [בעזרת ההורים]  וקמים ליום הלימודים שלהם. ואילו אצל אראל הבעייה כל-כך חריפה, שאימו כבר לא יודעת מה לעשות.

בוקר אחד היא שלחה הודעה בווטסאפ למורתו, שגם היום הוא לא קם.

המורָה שלו, רותם סירוק, נטלה יוזמה ובאה אישית לביתו של אראל והעירה אותו בדברי-נועם, להפתעתו ולשמחתה של אמו.

מורה מעוררת.

מורה נפלאה זו היא דוגמה אחת ממאות אלפי חבריה וחברותיה המורים והמורות, שבעבודתם הקשה והמתסכלת לפעמים, מקדישים את כל כוחם ומרצם לחינוך הדור הצעיר ומעניקים לו ידע, השכלה, חשיבה עצמית, וכישורי חיים לקראת עתידם בעולם הזה שלנו, במאה ה-21.

כל הכבוד וההערכה למורה זו, רותם סירוק, ולחבריה וחברותיה במערכת החינוך! 

"הרב" ברלנד [ראה לעיל] לא מגיע לקרסוליה של אישה נפלאה זו.

יהודה גור-אריה

* * *

משה כהן

מי צריך רשויות?

התקשורת קבעה – כמיעוט נרדף מותר להם הכול

הם יכולים לתקוף שוטר בסכין ולהאשימו ברצח

הם יכולים לחסום את נתיבי איילון למשך שעות

הם יכולים להתפרע ולגרום נזק לרכוש

השופט ידחה את בקשת המשטרה למעצר והם ישוחררו

ואין פוצה פה ומצפצף

אז די לנו בתקשורת, מי צריך רשויות שלטון. 

גיס חמישי

התגלמות הדמוקרטיה: חבר כנסת ראש סיעה נוסע לאוייב ישראל מושבע, מתאם איתו ומשתף איתו פעולה נגד מדינת ישראל.

גיס חמישי לכל דבר.

איש אינו מתרשם ואין פוצה פה ומצפצף.

ח"כ ד"ר אחמד טיבי נסע לאחרונה לפגישה עם הארכי-אוייב של מדינת ישראל, נשיא טורקיה ארדואן, ומתפאר בכך. 

וד"ר טיבי חבר הכנסת בישראל מוסיף לקבל שכר ולכהן כח"כ.

זה תמוה מאוד.

סברתי לתומי ששיתוף פעולה עם אוייב זו עבירה על ביטחון המדינה. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: למיטב ידיעתי איננו נמצאים ביחסי מלחמה עם טורקיה ולכן פגישה עם מנהיגיה איננה בבחינת "גיס חמישי" והם אינם נחשבים לאויבים שלנו. עובדה שיחסי מסחר ותיירות שלנו עם טורקיה נמשכים באין מתריע.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים [המשך]

37.

הֶחְלַטְתִּי לְהַפְסִיק לְעַשֵּׁן סִיגָרְיוֹת

כִּי זֶה לֹא מַזִּיק מַסְפִּיק לַבְּרִיאוּת –

הֶחְלַטְתִּי לְהַעֲנִישׁ אוֹתָם בְּדֶרֶך אַחֶרֶת

אֲנִי אַפְסִיק לֶאֱכֹל וְאֶרְזֶה –

כִּי לֹא אִכְפַּת לָהֶם אֲפִלּוּ אִם אָמוּת.

38.

אֲנִי מְאֹד אוֹפְּטִימִי

הַצִּיּוּנִים שֶׁלִּי פַנְטַסְטִיִּים

מְשַׂחֵק קָבוּעַ טֶנִיס

רֹאשׁ מוֹעֶצֶת תַּלְמִידִים –

בַּכֶּסֶף שֶׁחָסַכְתִּי

קָנִיתִי יְרֻקִּים –

יֵשׁ לִי חֲבֵרָה נִסְבֶּלֶת

וְגַם הוֹרִים נוֹרְמָלִיִּים

חֶדֶר לְעַצְמִי

וַחֲבֵרִים טוֹבִים –

לֹא חָסֵר לִי כְּלוּם

הָאַנְגְּלִית שֶׁלִּי בְּסֵדֶר –

וְגַם הַקְּרוֹבִים בְּחוּ"ל.

39.

עוֹד לֹא נוֹלַד הָאָדָם

שֶׁיָּגִּיד לִי מַה לַּעֲשׂוֹת.

וּכְשֶׁיָּבוֹא –

אֲנִי אֹהַב אוֹתוֹ כָּל הַלַּיְלָה

וּבַבֹּקֶר אֶהֱרֹג אוֹתוֹ –

כִּי אֲנִי מְשֻׁגַּעַת

כָּזֹאת.

40.

אַבָּא שֶׁלִּי פֻּטַּר מֵהָעֲבוֹדָה

עַכְשָׁו הוּא יוֹשֵׁב כָּל הַיּוֹם בַּבַּיִת

וּמְעַצְבֵּן אוֹתִי –

לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁיַּעֲבֹד כְּמוֹ חֲמוֹר

וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתִי

לְנַפְשִׁי –

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.

בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

אהוד בן עזר

* * *

משה גרנות

בשֹורות בתיקו

על ספרו של עמוס עוז "הבשורה על-פי יהודה"

כתר 2014, 308 עמ'

הספר "הבשורה על-פי יהודה" מבקש להבין את מכמניהן של שתי תקופות הרות גורל בתולדות עם ישראל והעולם: ימיה הראשונים של הנצרות, ולידתה של מדינת ישראל. "המתווך" בין שתי התקופות האלו הוא שמואל אש, סטודנט באוניברסיטה העברית, אשר זונח את לימודיו ומחקרו על ישוע ויהודה איש קריות – משום חסרון כיס (אביו פושט את הרגל ואיננו יכול עוד לממן את לימודיו), ומשום שירדנה, חברתו, נטשה אותו והתחתנה עם אחר.

הוא נענה למודעה המציעה עבודה מוזרה: לארח לחברה לאיש זקן ונכה בשם גרשום ואלד. השיחות עימו ועם כלתו, עתליה אברבנאל, הן מעין דיאלוגים אפלטוניים, עילה להבעת דעות וחשיפת מכמנים פילוסופיים על דברי ימיה של הנצרות ועל יסודה של מדינת ישראל. לפי התיאוריה של שמואל, יהודה איש קריות לא בגד בישוע, אדרבה, הוא היה בעצם הנוצרי הראשון הנאמן ביותר. הוא התאהב באישיותו הנפלאה, והיה משוכנע שהוא בן האלוהים. הוא סלד  מאלוהי ישראל הקנא, וקיווה בכל מאודו שישוע יכול להתגלות כאל, ולכן האמין שהוא יכול לחולל נס ולרדת מהצלב. כשזה לא מתרחש, וישוע מתענה נוראות על הצלב, ונופח את נשמתו – הוא מבין שהוא שפך את דמו, והוא מתאבד.

בספר יש קטע שלם (עמ' 277-267) הכתוב כביכול על ידי סופר עתיק המכיר את נבכי נפשו של יהודה איש קריות, מתאר את ייסוריו של ישוע ואת ייסורי המצפון של יהודה על כך ששכנע אותו שהוא אלוה, ויש ביכולתו לחולל את נס הירידה מהצלב. הקטע הזה, הגם שהוא מבטא את התיאוריה של שמואל על "אי בגידתו" של יהודה – לא מובא בשום מקום ציון הקשר בינו ובין עיקר הספר. הקטע מבודד לגמרי, בלי קשר למה שקדם לו, ולמה שבא אחריו. לכאורה, חריגה מכלל אלף בספרות – "אחדות היצירה", אך מסתבר שלסופר ברמתו של עמוס עוז – כנראה מותר.

בספר מובעת דעה על אלה שנחשבו לבוגדים (אפרופו – יהודה), אבל בעצם הקדימו את זמנם, וראו נכוחה את המציאות. שמואל מזכיר בפני ואלד "בוגדים" כמו ירמיה, אברהם לינקולן, הרצל, הקצינים שניסו להתנקש בהיטלר, בן גוריון שהסכים לתוכנית החלוקה, דה גול שוויתר על אלג'יר. "בוגד" הוא לפעמים תואר כבוד. מן הסתם יש כאן גם נימה אישית, שכן עמוס עוז היה בין הראשונים שטענו כי עלינו להיפרד מהשטחים הכבושים, ולא מעט פעילי ימין ראו בו "בוגד ואוהב ערבים..."

מעט מעט מקבל שמואל מידע על המשפחה המוזרה – משפחת אברבנאל-ואלד: שאלתיאל אברבנאל, הוא אביה של עתליה, שהיתה נשואה למיכה, הבן היחיד של גרשום ואלד. מיכה נהרג ב-2.4.48 בקרבות שער הגיא. שאלתיאל אברבנאל, היה משכיל ספרדי ששלט במספר שפות, והיה מקושר מאוד עם האינטליגנציה הערבית. הוא העריץ את התרבות הערבית ודגל בבית דו-לאומי – עברי וערבי. הוא התנגד חריפות להקמת מדינה יהודית, שדינה להישמד על ידי המאסה הענקית של האיסלאם הערבי. בשל דעותיו הוא סולק ממוסדות המדינה בדרך. כשהמדינה קמה, על אינספור קורבנות יהודים וערבים, ועל היווצרותה של הפליטות הפלסטינאית – אברבנאל ניבא לה חורבן. הוא מתכנס בתוך עצמו, ושנתיים לאחר נפילת בנו הוא נפטר גם כן.

עמוס עוז מביא באמצעות אברבנאל את הדעות שהביעו חברי "ברית שלום" שדגלו באוטונומיה דו-לאומית שתתחלף בבוא הזמן במדינה דו-לאומית. "ברית שלום" שרדה בסך הכול שמונה שנים (1933-1925), ואם אינני טועה, כל חבריה היו משכילים אשכנזים (מרטין בובר, י"ל מאגנס, ש"ה ברגמן, גרשום שלום, ארנסט סימון, ש"ד גויטיין, הנריאטה סאלד, ח"מ קלווריסקי, ש"ז שוקן, א' רופין, מ' סמילנסקי – רשימה חלקית).

ברור שאברבנאל הספרדי איננו דמות היסטורית, אלא דמות בדויה לצורך הוויכוח, שהיסטורית דעך זמן רב לפני שבן-גוריון הכריז על הקמת המדינה. דבריו של שמואל שיש "בוגדים" שראויים להערצה, מנתבים את הקורא אל התובנה שיש טעם לעיין שוב במחשבותיו יוצאות הדופן של הספרדי אוהב הערבים, והשולל בכלל את עצם קיומם של מדינות בעולם. ברור שהנבואה של אברבנאל לא התקיימה – לא בעת מלחמת השחרור, וגם לא דורות אחריה. אדרבה, יש אפילו שתי מדינות ערביות משמעותיות ביותר, מצרים וירדן, שכרתו ברית שלום עם ישראל. אבל יש נבואה אחת של אברבנאל שכן התקיימה: הציונות רכבה על הגל הדתי-משיחי, וזה יהיה גולם שיקום על יוצרו (עמ' 209). כנגד דעותיו של אברבנאל (עליהן מתוודע שמואל מפי עתליה וואלד) סבור שמואל כי רק לאחר שכל העמים יוותרו על מדינות – רק אז יסכימו גם היהודים לוותר על מדינה. בינתיים – מותר גם לעם המוכה הזה, ששליש ממנו הושמד בשל היעדר מדינה, ובכן מותר, ואף הכרח, לעם הזה להקים לעצמו פינה בעולם הזה. תיקו!

עיצוב הדמויות ביצירה זאת הוא מלאכת מחשבת ממש: שמואל אש, הגיבור הראשי, מתואר כשלומיאל בהוויות העולם: שכחן, מתפלנטר, חווה תאונות בגלל אי תשומת לב, רגיש, אסמטי, מרבה לדמוע, מרחם על מקק ועל חתול (אגב, תיאור נפלא של המפגש בינו ובין חתול רחוב -  עמ' 202-201). יש לשמואל רק זיכרון אחד מתוק מימי ילדותו – כאשר אימו ליטפה אותו בבית החולים בעקבות עקיצת עקרב שחווה... עתליה מטפלת בו כמו בתינוק. הוא היה חבר בחוג סוציאליסטי שמנה חצי תריסר חברים, וגם זה התפלג! הוא מחזר נואשות אחרי עתליה, האלמנה היפה והצינית, וזוכה בחסדיה דווקא ברגעי החולשה שלו (מרותק למיטה לאחר שנפל ונחבל קשות בראש וברגל). אבל הוא נחשב לעילוי מבוזבז של אוניברסיטה, ודעותיו בעניינו של ישוע, יהודה איש קריות והסכסוך הישראלי-ערבי מצביעות על עומק מחשבה.

עתליה, שגילה כפול מגילו של שמואל, שוכרת כל פעם סטודנט חדש שינהל ויכוחים עם גרשום ואלד, הזקן והנכה, שרק הדיבורים והוויכוחים מחזיקים אותו בחיים לאחר נפילת בנו יחידו. עתליה חסרת סבלנות כלפי גברים, בעיקר אלה שמתייהרים בגבורה במלחמה. ואלד סבור שיש לה אופי גברי (עמ' 59): היא מייבשת את מעריציה (הסטודנטים שהיא שוכרת כדי לנהל שיחות עם ואלד), וכשהיא מחליטה להעניק להם מחסדיה – היא מתנערת מהם, ומסלקת אותם. היא מעניקה גם לשמואל מחסדיה רק כאשר הוא חסר אונים לאחר התאונה. לפי דבריה היא עושה זאת משום ששמואל שונה מכל הגברים בעלי הגוון השוביניסטי. עתליה חיה מירושה גדולה של אביה ומתשלומים ממשרד הביטחון (אלמנת מלחמה), אבל גם עובדת בחברת חקירות. שלוש פעמים היא מזמינה את שמואל להיות נוכח בפעולותיה, ובשלוש הפעמים היא לא זוכה לשום הצלחה.

גופו המעוות של גרשום ואלד מתואר כתשליל גמור לרוחב ידיעותיו ולמקוריות דעותיו (מערער על תורת דרווין, מגנה את יחס היהודים לישוע, מנתח את שנאת הערבים אלינו, חושף את פרצופן האמיתי של הדתות וכו'. בכלל נוהג הסופר לתאר בפרוטרוט את הפיזיולוגיה של גיבוריו, את לבושם, דרך הילוכם – ואלד, למשל,  נזקק לקביים).

פחות מוצלח הוא עיצובה של מירי, אחותו של שמואל, הלומדת רפואה באיטליה וצריכה לממן את לימודיה בשתי עבודות מפרכות. אנו מתוודעים לדמותה בעיקר בשל מכתב שהיא כותבת לשמואל, אבל הקורא נבוך לקרוא במכתב זה דברים שהיא "מזכירה" לאחיה, וברור שהדברים מובאים לידיעת הקורא, ולא לידיעת הנמען.

מוטיב התאנה מופיע בצורה מאוד מתוחכמת בספר: בחצר משפחת אברבנאל יש תאנה, באוונגליון מוזכרת תאנה שלא העניקה לישוע פרי, לכן הוא קילל אותה שתיבש. שמואל קובע שקללה זאת היא על לא עוול בכפו של העץ, שהרי התאנה איננה מניבה פרי באביב. עובדה זאת הוכיחה ליהודה (יהודה המדומיין על ידי שמואל) שישוע הוא בסך הכול בן אנוש, ולא אלוה, כפי שקיווה. אילו היה הוא אלוה, היה מבצע נס שהתאנה תניב פרי שלא בעונתה, ולא היה מקללה. בהמשך, בקטע "העתיק" (שהוזכר לעיל), מסופר שיהודה איש קריות תולה עצמו על ענפי עץ התאנה שישוע קילל.

ליד מוטיבים מושקעים כנ"ל יש בספר חזרות אינסופיות בדברים ממש שוליים, כגון הטלק ששמואל מרבה לפזר על זקנו, ריח הסיגליות של עתליה, העגילים שלה, החריץ המפתה של עתליה בין אפה לשפתיה, צורת הליכתו המוזרה של שמואל, מרק הגולש והקומפוט ששמואל מזמין במסעדה הונגרית, מעיל הסטודנטים המרופט של שמואל והשאפקה שעל ראשו, השפם האיינשטייני של ואלד ועוד ועוד.

הסופר איננו מרחם על הקורא ומביא שני תיאורים מזעזעים בפרוטרוט, אשר ייתכן שיש ביניהם הקבלה: כיצד שחטו הערבים את מיכה והתעללו בגופו (עמ' 195-194), ותיאור גסיסתו הארוכה של ישוע על הצלב (עמ' 269-268).

שם הספר "הבשורה על פי יהודה" מרומז בספר מיספר פעמים (ראו בעיקר עמ' 51-49), ואף מופיע בו מפורשות (עמ' 122, 301). בסוף הספר עוזב שמואל את בית אברבנאל-ואלד ומתכוון להגיע אל העיירה החדשה הנבנית על צלעו של מכתש רמון. ייתכן שיכתוב מחקר על הבשורה על פי יהודה איש קריות, אך בינתיים הוא מחכה, ואינו יודע למה (עמ' 291; רמז למחזה האבסורד של בקט).

הדיון בספר בדבר רחמנותו של ישוע לעומת קנאותו של אלוהי ישראל, ועיגון שנאת ישראל הנוצרית במעשיו של יהודה איש קריות – נראה בעיניי כחסר שחר: לא ידוע לנו מה קרה במציאות, אבל בברית החדשה ישוע מצהיר שהוא מביא חרב לעולם, וכי אוהביו צריכים לשנוא את כל הקרובים לליבם (לוקס י"ד 26; ראו גם י"ב 53-49, וכן מתי י' 39-34 ועוד). ב"בשורה על פי יוחנן", ב"מעשי השליחים", באיגרות השונות וב"התגלות" יש מאות (!) פסוקים המתארים את היהודים כנציגי השטן עלי אדמות.

משה גרנות

אהוד: אם הבנתי נכונה, יהודה איש קריות, דוד בן גוריון ועמוס עוז  – היו "בוגדים".

אתה יודע את דעתי על עמוס עוז: כמעט כל דבר חדש שהוא אומר אינו נכון, וכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו חדש.

* * *

תקוה וינשטוק

על דבורה בן דרור ז"ל ופתח תקווה של פעם

"בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של אמנו, חמותנו, אחותי וסבתנו היקרה

דבורה בן דרור ז"ל

ילידת ויקירת העיר פתח תקוה

יזמה את 'כרטיס אדי' ע"ש בנה אהוד"

לא הייתי חברה של דבורה ז"ל אך שיחקנו יחד בילדותנו ונוכח מודעת האבל רציתי להעלות שורות מספר לזיכרה. תוך כדי כתיבה החלו לרוץ על המקלדת זיכרונות מאותם ימים רחוקים-רחוקים ומאותו רחוב בפתח תקוה של שנות הארבעים למאה שעברה.

בתקופה שהכרתי את דבור'קה גרתי ברחוב רוטשילד, בבית השני בחיי. הראשון היה ברחוב גוטמן. שם הקים סבא-רבא שלי מצד אימי בית גדול מאוד. סבא-רבא ציפה שבנו, סבי, יעלה עם משפחתו מקייב לארץ ויגור בו. הבית היה מוקף גן גדול שהצמיח כל פרי עץ למינהו, שבעת המינים, גויאבה ואסקדיניה  (שסק) ובננה, כמובן עצי הדר מכל הסוגים וכן עצים שטרם נודעו אז בארץ כאנונה. בגן ניצבה בריכה עם דגי זהב וחסידה לבנה ממתכת שפעה ממקורה מים לבריכה. כזה היה גן העדן, חשבתי בליבי, כשאימא סיפרה לי מספר בראשית.

אבל פתח תקווה התפתחה. בשנת  1905, כשסבא רבא גרשון אטינגון בא לארץ, הוא הקים את ביתו במקום מרכזי וטוב במושבה. במרוצת השנים החל השוק הגדול להתקרב לבית. הסביבה מלאה שאון,  צעקות וריחות, וכבר לא היה נעים לגור בה. סבא-רבא נפטר וסבא מכר את הבית. הוא נהרס ובמקומו נבנו מחסני "תנובה". לגן העדן לא נותר זכר. נותר רק בית הכנסת שהקים סבא-רבא על אדמתו ובכספו – אחד מבתי הכנסת הראשנים של חב"ד בארץ הפעיל עד היום.

במקום הבית בגוטמן בנו סבא וסבתא בית בתחילת רחוב רוטשילד. לא רחוק  מהבית הישן ברם שונה ממנו. האזור היה שקט ואמיד, המבנים רחוקים זה מזה, עטורי גינות. ביתנו היה בן קומותיים – גרנו בדירה בקומה העליונה ויתר הדירות נועדו להשכרה. ליד הבית היה גן קטן. לא גן עדן, אבל מאחןרי הבית היו פרדסים עם ריח גן העדן.

היינו מיספר 11 ברחוב. מספר 1 היתה התחנה של רכבת המשא של פתח תקווה. רכבת קצרת מסלול שהובילה את ארגזי פרי ההדר מאם-המושבות, מלכת הפרדסים, לתחנת ראש העין, ראס-אל-עין. משם עברו שניים או שלושה הקרונות ללוד, והתחברו לרכבת לתל אביב, ומנמל יפו נשלחו ארגזי ההדרים לארצות אירופה. בערב חזרה הרכבת ריקה למושבה. כשהחלו מאורעות 1936 מיקשו הפורעים הערבים את פסי הרכבת הזו ונוטרים יהודים נסעו  בטרולי (קרונית משמר) – בפרדסים מאחורי ביתנו, לבדוק  את המסילה.

ככל תחנות הרכבת בארץ בימי המנדט היתה תחנה זו בנויה מאבן, לא בטון, ובלטה בייחודה. תהילה, בתו של מנהל התחנה, למדה איתי בכיתה. חשבתי שמעניין לגור בבית כזה, אבל תהילה לא התעניינה במבנה הבית. היא היתה עסוקה בטיפול באחיה התאומים בני השנתיים.

התחנה נראתה לי כקצה הצפוני של פתח תקוה, קצה העולם. עם זאת ידעתי שיש בתים גם אחרי התחנה. שם התגוררה משפחת ישראלית ("איסראלית", באידיש של סבתי). גברת שושנה ישראלית הרשימה אותי בדיבורה ובהליכותיה. היא עסקה בצרכי ציבור. לימים, במלחמת השחרור, נפל בנה הבכור, יעקב, בקרב הקסטל. חרף האסון התנדב גם בנה אריה לצבא ונפל בהגנה על קו המים בנגב. מאז נמנעתי מלפגוש את ישראלית. לא יכולתי לראות באבלה.

על ידנו, מעבר לגדר, התגוררה משפחת משה דנקנר, שכבר אז נודעה בעושרה. היו לה מפעל יהלומים וגם שדות מלח, דבר שעורר את דמיוני. הדנקנרים גרו בבית גדול צהוב. היו להם, דומני, ארבעה בנים – שמואל, אברהם, יצחק ודוד, ושתי בנות. הבת הקטנה, לאה, למדה איתי בגימנסיה אחד העם והיתה מהתלמידות הטובות. אחרי שנה-שנתיים נעלמה. היא היתה יתומה מאם. אולי עברה לפנימייה. במרוצת השנים עקבתי בעיתונות אחרי הדנקנרים. בניו של משה עשו עסקים גדולים בשקט, בלי להתבלט. אבל שמם של בני הבנים, נכדי משה, כבר נישא בפי כל. תחילה בקנאה ואחר בהשמצה. מי לא שמע על  עלייתם ונפילתם עד לכלא של דני דנקנר ושל נוחי דנקנר? 

את משה דנקנר מייסד השושלת ראיתי שוב שנים אחרי שיצאתי מהמושבה. נכנסתי לחנות שעונים. גבר קשיש חנוט בחליפה, נתן צ'ק לשען ואמר: "הצ'ק בסדר. אני משה דנקנר ואני קונה את השעון לבני לבר המצווה."

"מזל טוב," ברכתי אותו. "היינו שכנים ברחוב רוטשילד בפתח תקווה."

הוא נזכר, חייך והושיט לי הזמנה לחגיגת בר המצווה. הלכתי לחגיגה, שהיתה מפוארת וגדולה אבל בר-המצווה היה קטן ועצוב. הוא לא היה כמובן, משישיית הדנקנרים הראשונה. לאלה כבר היו ילדים משלהם. הוא היה בן אשתו השנייה, שהיתה צעירה ממנו בהרבה, ונפטרה. גם הילד הזה התייתם  מאם, כאחיו-למחצה.

  מול משה דנקנר, בבניין בן שתי קומות כביתנו, התגורר אחיו של משה, עובד בן עמי (דנקנר), ממייסדי העיר נתניה. לא הכרתיו. באותו בית גרה דבורה, בתו של דב ("ברל" בפי סבתי) מכנס. היא היתה דור רביעי לבוני פתח תקווה.

דבור'קה ואני היינו לערך באותו גיל אבל היא למדה בבית ספר פיק"א ואני בגימנסיה אחד העם ולא התראינו לעתים קרובות.

  היא היתה ילדה גבוהה, שחרחורת ודעתנית. פעם, כששיחקנו שתינו בחצר שלנו, פלטה: "אני לא הייתי יכולה ללבוש (ואולי אמרה "לנעול") נעליים קרועות!"

ואכן חרטום נעלי השמאלית היה קרוע. כיום זורקים נעליים כאלה מיד לאשפה. באותם ימים כה רחוקים לא מיהרו לזרוק חפצים ישנים ולקנות חדשים. לא יצאתי בנעליים הקרועות לרחוב, אבל לבית וודאי לגינה עוד נראו לי מתאימות. 

רציתי להיקבר מבושה, "הצטדקתי" שיש לי גם נעלי לכה... אבל לא כעסתי על דבור'קה. היה לי ברור שהיא לא התכוונה להעליב אותי. היא לא צחקה עליי, לא לגלגה "איזה נעליים יש לך!" – הערתה היתה עדינה. היום היא נראית לי כמעט דיפלומטית. את ביקורתה הסמויה העבירה לשטח שלה: "אני לא יכולה לנעול נעליים קרועות..."

מעניין מה הזיכרון שלנו משמר, בעיקר מה הוא משמר מתקופת הילדות. יצאתי מפתח תקווה אך התעניינתי בחברים מהמושבה. ידעתי כי דבורה מכנס, ממשפחת כדורגלנים, נישאה לשמואל בן דרור, שהיה הקפטן הראשון של נבחרת ישראל בכדורגל אחרי קום המדינה ואף כבש את השער הראשון שלה. וידעתי כי נולדו להם ארבעה בנים.

  אחרי שנים, בשנות השישים למאה שעברה, באיזה מסיבת צדקה בתל אביב פגשתי במקרה את דבורה. עתה היתה גבוהה וגדולה, בהריון. הכרתי אותה לפי החיוך שהתפשט על פניה למראי. מיד העפתי מבט על הנעליים שלי. הפעם היו בסדר.

וקרה שאחר זמן נפגשנו שוב באקראי. שאלתי לתומי מה נולד, בן או בת? דבורה התמהמהה רגע והשיבה: "זה היה נפל."

שוב נתפשתי בקלקלתי. שוב חזר המתח ביחסי אליה.

יותר לא ראיתיה. אבל שמעתי באיזה צער ילדה בנים. בנה אהוד-אדי נפטר ולזכרו הקימו דבורה ובעלה שמואל את "אדי", עמותה לתרומת אברים לזקוקים לכך. אהוד חלה במחלת כליות קשה, עבר דיאליזות ונזקק לתרומת כליה. הכליות של בני המשפחה לא התאימו לו. שנתיים חיפשו תורם – לשווא. מני פאר העלה את אדי לתוכנית הטלוויזיה שלו ובו בערב נמצאה תרומה, ממשפחה שנהרגה בתאונת דרכים. הניתוח הצליח אך היקלטות הכליה הסתבכה, כנראה משום הזמן הארוך עד להשתלה ואהוד נפטר, בן 26.

ערב מותו, בשנת 1978, אמר: "אם אצא מבית החולים אקים מאגר של תורמי אברים, למנוע מחולים את הגיהנום שעברתי."

  ההורים מילאו מיד את חלומו והקימו את עמותת "אדי". דבורה החלה להרצות בציבור על תרומת אברים, של חיים ושל מתים, המביאה להצלת נפשות. בבתי כנסת, בתי אבות, בתי ספר, מתנ"סים, ארגונים ואגודות. בכל מקום, בלי ליאות, הרצתה על התנדבות ל"אדי". את תרומות האברים שהיו במודעוּת נמוכה הפכה דבורה בן דרור לכוח התנדבותי חשוב. כרטיס אדי נעשה מותג להשתלת אברים. "זו הרגשה טובה לתת חיים לבני אדם!" אמרה דבורה. דבריה נכנסו ללבבות, ומאות אנשים נרשמו לעמותה וקיבלו כרטיס "אדי", הכרטיס מאפשר גם קדימות בהשתלת אברים.

מאז 1988 עמותת אדי מהווה יחידה במרכז הלאומי להשתלות אברים במשרד הבריאות. מתנהלת רשימת של המתנדבים לתרומה ורשימה של את הממתינים להשתלה. אפשר להצטרף לעמותה באינטרנט ובטלפון 03-7182909 וכן לחתום על מנוי ל"אדי" בעת חידוש תעודת נהיגה. קונצנזוס הלכתי רחב מתיר תרומות אברים אחר המוות ורואה בכך צו מוסרי. 14 אחוז מתושבי ישראל הבוגרים רשומים כיום כמתנדבים לתרומות אברים. עדיין זה מיספר זעום בהשוואה למדינות רבות.           

  דבורה עסקה בפעילות ההצלה שלה גם אחרי שבנה הבכור אדורם נפטר מהתקף לב, משאיר אלמנה ושלושה יתומים. בעלה שמואל בן דרור, חקלאי, יו"ר  אגודת מכבי פתח תקוה ויו"ר ארגון מגדלי הירקות, נפטר מוכה יגון. היא המשיכה להתרים ל"אדי". מניין שאבה האישה הזו את כוחותיה? איך יכלה לעמוד בכל אסונותיה? אולי שאבה את גבורתה מתוך ההכרה שהיא לוחמת בדרכה שלה בממשלת המוות, שהיא מצילה לא נפש אחת אלא עולם מלא. רבים מבין האנשים המהלכים בריאים, יהודים ולא יהודים, חבים ל"אדי" את חייהם.

ועדיין לא מלאה סאת היגון. ארבעים שנה אחר מות אדי, בערוב ימיה, ניתכה על דבורה המכה  הרביעית – בנה הצעיר אמנון קיבל אף הוא התקף לב, הובהל לבית חולים ונפטר בחדר הצינתור. שלושה בנים שיכלה בחייה.  

  דבורה נפטרה בגיל 93. דבורה ושמאל בן דרור זכו לתואר "יקירי פתח תקווה" בה נולדו, חיו, הקימו משפחה ובה גם נפטרו ונקברו.

   בנם השני, גד בן דרור, בעל תואר בכלכלה, שימש קפטן "מכבי פתח תקוה" כמעט לאורך כל הקריירה הספורטיבית שלו. היה ממקימי היישוב ברקן בשומרון כיום הוא תושב פתח-תקוה ועוסק בחקלאות וביוזמות שונות. הוא עומד בהתנדבות בראש "אדי" ופעל לקידום "חוק השתלות אברים".

תקוה וינשטוק

אהוד: שושנה מכנס לבית ליכטנשטיין, אימהּ של דבורה בן דרור, היתה בת-דודה של אימי דבורה. סבתי שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין – היתה אחות סבהּ של דבורה מצד אימה – דניאל ליכטנשטיין, "אבו סֶמֶנְטָה" (אבי הצמנט, המלט או הבטון, שהחל לשמש בזכותו לבניית בריכות ותעלות השקייה בפרדסים), הוא מת בדמשק בשנות מלחמת העולם הראשונה.

כך שעם דבורה אנחנו בני-דודים בדרגה שנייה.

אחותי לאה, שקראה את הרשימה של תקוה, כותבת לי בין השאר: "בהיותי ילדה, מאוד חיבבתי את דבורקה. כשילדיה אדי ואדורם היו בגן של רחל פרידמן ואימא ברחוב פיק"א בפתח תקווה, הייתי הולכת לבקר אותם בביתם כי מאוד אהבתי את אדי בתור ילד. דבורקה היתה תמיד מאוד חביבה והביקורים בביתם זכורים לי כחוויית ילדות נעימה. סיפור חיים עצוב היה לה."

מרדכי בן דרור, אביו של שמואל, בעלה של דבורה, עסק בענף פרי ההדר. כיהן כיו"ר אגודת "האורז" והיה מפקח ראשי בחברת "פרדס". היה מראשי הציבור בפתח תקווה ופעיל בתחומים אזרחיים וביטחוניים שונים. במשך כעשרים וחמש שנה היה יו"ר "מכבי-אבשלום" בפתח תקווה. בשנת 1947 נבחר ליו"ר מכבי.

* * *

נעמן כהן

רקוויאם לקאטשקע

את הנער הולדן קולפילד, גיבור ספרו של ג. ד. סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון", העסיקה השאלה לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא? האם הבריכה בסנטרל פארק, תהיה קפואה כשיגיע הביתה. ואם היא קפואה לאן מסתלקים הברווזים? האם מישהו בא ולוקח אותם באוטו משא לגן-חיות, או שהם סתם עפים להם?

המחשבה הזו לא נתנה לו מנוח לאחר שסולק מביה"ס.

במסע חזרה לבית הוריו הוא משוטט בניו-יורק ומפנה את השאלה לנהגי המוניות שמסיעים אותו. הם מסתכלים עליו כמו על משוגע, חושבים שזאת שאלה טיפשית, מתרגזים ואינם משיבים. הולדן הולך בעצמו לפארק בשעת לילה מאוחרת לראות מה לעזאזל עושים הברווזים, אם הם נמצאים שם או לא.

לעומת האגם בסנטרל פארק בניו יורק הריק מברווזים, דווקא בחורף התל אביבי הגיעה לבריכה האקולוגית שממול העירייה קאטשקע – ברווזה חמודה.

בבקרים היפים והחמימים של החורף היו זקני העיר מתיישבים על ספסלי הנוח שממול לבריכה, מחממים את עצמותיהם, מתבוננים בדגים, ובקאטשקע החמודה.

עורך דין מכובד שעובד במשרד סמוך עשה לו מנהג להגיע לבריכה בסיום יום העבודה, לאחר סיכום אין סופי של חוזים ותביעות, ולפרוס מפתו לקאטשקע שכבר הכירה אותו וציפתה לו.

הקאטשקע היתה מפונקת והסכימה לקחת מידו רק את התוך הלבן של הבגט, לכן מבעוד בוקר עת אכל פת שחרית היה לוקח חתיכת בגט פריך מוציא את תוכו שומר אותו בתיקו ומביאו לקאטשקע לעת ערב בסיימו את יום העבודה.

https://www.youtube.com/watch?v=I9CzvMqnwsQ&feature=youtu.be

ביום שלישי האחרון, כמדי ערב, בא לפגוש את הקאטשקע ידידתו. הכיכר היתה חסומה. אלפי אתיופים הפגינו בה את עלבונם. בדלית ברירה עקף עורך הדין את הכיכר ופנה לביתו. מה יקרה לקאטשקע כשהכיכר מלאה?  חשב לעצמו. כל הלילה הרהר בקאטשקע.

למחרת ביום רביעי החליט להקדים טיפה את יציאתו מהעבודה ככדי להספיק לשמוע את נאומו המסקרן של האווז-גאנץ שבפעם הראשונה עמד לדבר. עוד מהבוקר הוא הכין את הלבן של הבגט עבור הקאטשקע שאליה התגעגע לאחר יום שלם שלא פגש בה.

בצעדים מהירים הוא חצה את אבן גבירול והגיע לבריכה. הקאטשקע איננה. נעלמה.  מבטים מהירים סביב. הדגים ישנם, הקאטשקע איננה. לאן היא הסתלקה? שאל את עצמו, האם נבהלה מהמפגינים? ואולי גרוע יותר קרה לה? בעצב חזר לביתו. ואולי יש תקווה, והיא תשוב חזרה.

אין לנו אלא את הסולידריות שלנו (1)

לאחרונה נמכר, במחיר שיא של 24 אלף דולר, מכתב שכתב אלברט איינשטיין בתאריך 10 ביוני 1933, שמונה חודשים אחרי חתימת "הסכם מינכן", וארבעה חודשים לפני פלישת גרמניה לפולין, ב-1 בספטמבר 1939, שסימנה את פרוץ מלחמת העולם השנייה ואת תחילת שואת יהודי אירופה. איינשטיין, שהיגר ב-1933, לאחר עליית היטלר לשלטון, לארה"ב, כתב ליהודי בשם ולד שעסק בעזרה לפליטים: "כוח העמידה שאיפשר לעם היהודי להתקיים אלפי שנים התבסס במידה רבה על מסורת של עזרה הדדית. בשנות סבל אלה שלנו, הנכונות שלנו לעזור אחד לרעהו, עומדת למבחן קשה במיוחד. הלוואי שנעמוד במבחן זה כשם שעמדו בו אבותינו לפנינו.

"אין לנו אמצעים אחרים להתגוננות אלא הסולידריות שלנו והידיעה שהמטרה שלמענה אנו עמלים כה חשובה וקדושה.

"זהו לכן המקור לתודתי העמוקה לך על תרומתך החשובה להצלת אחינו היהודים הנרדפים מהסכנה המאיימת עליהם והובלתם לקראת עתיד טוב יותר.

בכבוד רב

אלברט איינשטיין"

https://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.6878494

אין לנו אלא את הסולידריות שלנו (2)

האקטיביסטית הפרו-איסלמית והאוטו-אנטישמית, אילנה המרמן, התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, שהיא בעקבות נישואיה לגרמני ארי גם אזרחית גרמניה (לא שייכת לפולק הגרמני-פולקדויטשה אלא יהודייה-שמית) יוצאת בתמיכה בבנק הגרמני המאשר חשבון ליהודים-גרמנים התומכים בחרם הערבי על ישראל, שמרכז שמעון ויזנטל כלל אותו ברשימת האנטישמים הפועלים נגד היהודים.

המרמן, בעקבות בני מוריס, מנבאת לנו השמדה, ולכן היא קובעת שהתנגדות לכיבוש ערבי-מוסלמי הוא אנטישמיות: "בתור יהודייה שחפצה בחיים אני גורסת, למרות הפרדוקס, שמדיניותה של מדינת ישראל וכל התומכים בה בארץ ובעולם היא מדיניות אנטישמית, ושכל המתנגדים לה מתוכנו, ורוב המתנגדים לה בעולם, אינם יכולים להיקרא אנטישמים."

הבנתם?

המרמן ב"שיחדש" האורווליאני שלה הולכת בדרכה של היהודייה גרטרוד שטיין שהמליצה לתת להיטלר פרס נובל לשלום.

המרמן מכריזה: "אמנים וספורטאים, אל תבואו הנה; אקדמאים, אל תשתפו פעולה עם האוניברסיטאות הישראליות... אני מבקשת לחזק מפה, מירושלים עירי, את הקול היהודי באירופה ובארצות הברית: יישר כוחכם! מי שקוראים לכם אנטישמים טועים ובעיקר מטעים. סילוף המושג הזה הוא סכנה חדשה, נכלולית אף יותר מקודמותיה."

המרמן כמובן צודקת. סילוף המושג "אנטישמיות" בידיה הוא נכלולי ומסוכן, והיפה הוא שהיא, בדיוק כגרטרוד שטיין, מנמקת זאת באהבה ליהודים ולא כשנאה עצמית.

 (אילנה המרמן, "לכל מי שאוהבים את המקום הזה", "הארץ", 1.2.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6896467

ניתן היה אולי להבין את המרמן לו הוסיפה לפטיציה שלה שלמען השלום תמיכתה בכיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון והפיכתם ל"יודן-ריין" מותנה בכך שהמוסלמים יכירו בכיבוש היהודי של שאר חלקי הארץ ביניהם הנגב והגליל, וחשוב מזה, בעוד שהגרמנים הסתירו את כוונתם להשמדת היהודים. הערבים אומרים זאת בריש גלי. (אמנת החמאס סעיף 7 ומוחמד חוסיין המופתי של אש"פ תובעים לרצוח לפי דברי מוחמד את היהודים הקופים והחזירים. (הנה ראו:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

היות שלמרבה הצער וטרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד אלו גזענות, ולא מופת מוסרי. (אם מישהו מכיר כזה אנא הציגו זאת) על המרמן להציג הכרזה כזו כתנאי להסכמה לכיבוש ערבי מוסלמי של יהודה ושומרון.

להפסיק את ה-news Fake

בהזדמנות זו אני פונה פעם נוספת לעורך שיסיר את הכותרת השקרית:

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

[אהוד: לא מבין אותך. הדברים שלי מדוייקים במאה אחוז ואינם סותרים את שלך].

מדינת חמסטן בעזה אינה מפורזת. זה אמנם חלום יפה שתהיה, אבל רק חלום.

ייתכן גם תיקון: "למדינה פלסטינית מזויינת ביו"ש לעולם לא תסכים ישראל!"

הסבר: ישראל כבר הסכימה לקיומה של מדינה פלסטינית בעזה, מדינה פלסטינית שאינה מפורזת, אלא מזויינת (תרתי משמע) לכן אין לטעון ש"למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!" ישראל כאמור כבר הסכימה.

לכן טיעון כזה הוא news Fake, אנא שנה אותו.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

תגובת אהוד (גיליון 1616): ישראל לא הסכימה עם קיום מדינת החמאס בעזה אלא עדיין נמצאת במלחמה איתה, מלחמה שטרם הוכרעה – לכן לא אשנה את דבריי הנכונים, שאינם "פייק ניוז" – רק בגלל הפלפול המתגרה שלך.

נעמן: חלילה, אין כאן כל פלפול מתגרה. ישראל הסכימה עם קיום מדינת החמאס המזויינת (תרתי משמע) בעזה ואינה מתכוונת לכבוש אותה. נכון, ישראל נמצאת במלחמה עם מדינת החמאס בעזה בדיוק כפי שהיא נמצאת במלחמה עם סוריה, לבנון, עיראק, ואיראן. האם זה אומר שישראל לא מסכימה לקיומן?

לכן הטיעון שישראל לא תסכים לקיום מדינה פלסטינית מזוינת הוא news Fake, אנא שנה אותו.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

אהוד: לא אשנה. דבריך אינם אלא התחכמות.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

הוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק ארבעה-עשר

"איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גרוֹ – נוֹן ווֹלֵנטי!"

כל ימיי הערצתי את סבא.

כשהיה כבר מעל שמונים, עדיין היה כוחו בידיו. הוא בנה לי אווירון-עץ לרכוב עליו ולטוס מחצר לחצר ולחלום שאני מפציץ ערים גרמניות ועוזר לפארטיזאנים הנלחמים בצורר הנאצי.

אבא חפר מקלט באדמת החמרה שצבעה היה חאקי-אפור. הוא קירה אותו בקרשים ובפחים ועל גגו ערם אדמה, וכשבא האביב צמח שם עשב ירוק והנצו פרחים.

בלילות, כאשר נשמעה אזעקה מפני המטוסים האיטלקיים המפציצים את תל-אביב, היה סבא יורד איתנו למקלט הקר והחשוך. אבא נהג לעמוד בחוץ, צופה לכיוון מערב, אל השמיים המכוכבים, לשמוע את קולות הנפץ הבאים מתל-אביב ולראות את הנוגה האדום של השריפות על קו האופק השחור. חצרנו היתה במקום גבוה. הסביבה טרם היתה בנוייה בצפיפות, וכך היה אפשר לראות למרחקים.

אני הייתי יושב על ספסל הקרשים, מכורבל בשמיכה, שיניי נוקשות, באפי עולה הריח הטחוב של אדמת החמרה הנוגעת בגבי, כמו בקבר, והייתי מעודד את עצמי בזמזומים, שאת מילותיהם למדתי מבן-דודי המבוגר-ממני אבנר, בנו של דודי אלכס:

 "ממרומים פצצה נופלת / היטלר רץ אל המיקלט / ואשתו המטומטמת / עם התחתונים ביד. / במיקלט יושבים השניים / היא צועקת: הוי גוועלד! / הוא נותן לה בשיניים / רק חבל שרק אחת!"

וגם: "חת-שתיים, שלוש, ארבע, / מגרמניה היטלר בא. / בא רכוב על המקל / בא לארץ ישראל. / חת-שתיים, שלוש ארבע, / מגרמניה היטלר בא. / חיפשו ולא מצאו / השדים אותו לקחו."

מכיוון מרכז המושבה התקרב קול דהרה כבד על מלבני-הבטון של הכביש, שהיו מחוברים בפסי אספלט שיצרו גבנוניות שחורות לרוחב הכביש. מייגו'ר נוֹרדי [מבטאים: נור-די] הענק עלה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו רץ שבוי איטלקי שמנמן, ששימש אצלו כסייס וכמשרת אישי. בימי המלחמה עבד אבא בצבא הבריטי כמשגיח על גידול שעורה ושיבולת-שועל לסוסי הצבא, בשדות ליד הירקון, בקמפ ראס-אל-עין. שם גר באוהל צבאי מייג'ור נורדי הבורי, שהיה בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה.

נורדי ירד מהסוס, ליטף את ראשי ונתן לי מתנה, סמל מושחר של הצבא הבריטי, שבו ניראים תותח ארוך-קנה וגם אריות מלכותיים. הוא הצדיע בחביבות לסבא, שעימו התיידד, וקודם שהמשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אהבו שניהם לשבת לפנות-ערב ולעשן מקטרת, להתבונן בפרדסים המשחירים והולכים, ולשוחח על גידולי הפלחה – ציווה נורדי על השבוי לעזור לי לעלות על הסוס ולקחת אותי לסיבוב.

מייג'ור נורדי היה מוזמן אלינו לפעמים לסעודת ליל שישי. ריח מדיו מילא את הבית, וקולו הרועם הזיז להבות בפמוטים.

סבא היה יושב בראש השולחן בקפלוש שחור, מקדש על היין ומברך על המזון, ואנחנו עונים אחריו אמן. בגביעי כסף היינו שותים יין אדום מתוק שיוצר ב"יקבי הירקון", ושאותו היה ממלא בצינורית גומי מהחבית לבקבוק – שמרל כרמי הממצמץ, הבעלים של היקב וחנות היין, תחת אותו שם, ברחוב חובבי-ציון, מול בית-הכנסת הגדול. היינו טועמים את ה"מוציא", פיסת חלה זהבהבה שסבא קורע, טובל במלח ומחלק לכל אחד מן היושבים סביב.

אמנם כבר לא היה קמח לבן בארץ אבל אצלנו נשמר שק קמח שאבא קנה ביום הראשון למלחמה, ואמא היתה אופה ממנו שתי חלות קטנות כל שבת, כל שנות המלחמה, ומורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.

בדרך-כלל לא היה נורדי נישאר לשבת זמן רב. הייתי שומע את אבא אומר לאימא: "הבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת... למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפר."

עכשיו, במרומי הסוס, חשתי עצמי כשיח' איסחאק נורדאו ראש-השומרים של המושבה הדוהר בחוצותיה על סוסתו הדקה, השחורה, כשהוא לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון מקטרת. ממרום האוכף ראיתי לפניי את גבו של השבוי האיטלקי, המוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, אל גבול הפרדסים. עברנו על פני מכונית הסקודה של ראש הוועד, שהיתה מורמת באוויר על ארבע בוקסות וצמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין.

 "איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גרו – נון וולנטי!" קראתי ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער. "בניטו – פיניטו!"

השבוי היפנה אלי מבט משתאה על ידיעת האיטלקית שלי אך נעלב מתוכנה. הוא ניראה בן-כפר שמנמן וטוב-לב, כחול-עיניים, ששמח לשמש כמשרת-קצין בארץ-ישראל במקום למות למען הדוצ'ה במידבר המערבי.

שמעתי מדודי אלכס שכך אומרים עליהם: "האיטלקי אדם אמיץ, אך לא רוצה להילחם."

הוא חשב שאני בכוונה מעליב אותו. עצר והניח לסוס לעבור על פניו ואז דקר במשהו את אחוריו, הסוס פרץ בדהרה ואני בקושי החזקתי את עצמי על האוכף המקפץ, כשאני ממשיך לצעוק בכל כוחי: "בניטו – פיניטו!"

כאשר נפל הדוצ'ה בניטו מוסוליני, ולבסוף ניתלה על אנקול קצבים בכיכר העיר, הפיץ הצבא הבריטי גלוייה צבעונית שבה ניראה הדיקטטור הפאשיסטי חובש קסדה, כך היה נוהג להצטלם בפוזה מלחמתית, מצד שמאל למעלה בציור נדפסו המילים: "Finito Mussolini", ואילו מצד ימין למטה: "Turn it round". ואכן, כאשר הפכת את הגלוייה נעשתה הקסדה לאסלה, צווארו של בניטו היה לחייל אוסטראלי המחזיק בידית המחוברת לשרשרת הניאגרה ואילו התחת הערום שלו הוא תווי-פניו ההפוכים של הדוצ'ה.

מתוך אוסף הגלויות של אהוד בן עזר

מהיעדר שעשועים רבים במושבה בימי המלחמה, היו אנשים הולכים ברחוב, הגלוייה בידיהם, הופכים אותה פעם ועוד פעם וממלמלים "בניטו – פיניטו!" – כאילו חזו עיניהם באחד משבעת פלאי עולם.

הופלתי מהסוס. מרבד העשב הטרי, שצמח פרא בצד הדרך ירוק ובשרני, קלט אותי ברכות אימהית וכך צנחתי בלא פגע.

בעודי שוכב אפרקדן ראיתי את השבוי האיטלקי עומד מעליי והשמיים הכחולים מאחוריו כרקע של תמונה נהדרת, שאחר שנים שבתי וגיליתי הכחול שלה בתמונות של רפאל. שם עמד בבגדי חאקי אפורים ללא דרגות וסמלים, ריפה את חגורת מכנסיו והפשילם עד למטה ממבושיו. צינורו הענק, מעל שק הביצים השעיר, השחור, היטלטל גבוה כראש לטאה גדולה בעלת עין אחת, עיוורת, חובשת עורלה כמו קסקט מקומט. פעם ראשונה בחיי ראיתי זין של איש מבוגר. פתאום הרגשתי קילוח חם שוטף אותי. הוא פשוט עמד והשתין עלי כמשקה את הגינה ב"קישקה" [צינור השקאה], וכל אותה עת צחק בקול צלול כשהוא משתעשע בזרנוקו הערל, הכהה, ומנער ומנער אותו מצד אל צד כדי להרטיב אותי כולי.

כשסיים אמר רק מילה אחת: "פיניטו!" ולקח את הסוס והסתלק.

מעודי לא חשתי מושפל כל-כך, לא לפני ולא אחרי, אבל כל מה שעלה בדעתי באותם רגעים מזוהמים לא היה אלא המישפט הטיפשי שנהגנו לדקלם כאשר השתנו בחבורה: "נערוס, נערוס, פן טיפטרוס על הארוס תישארוס!" – רק שהפעם זה היה עליי.

עד היום אני לא מבין איך העז להתנהג אליי כך. כיצד היה בטוח שלא אלשין ולא אספר מילה ממה שעולל לי. בלשון ציורית הייתי אומר שזה היה חלקי הקטן והמוזר בזוועות מלחמת העולם השנייה אף כי בלילות הייתי חולם שחיילי אס.אס. מחפשים אחריי בחצר ביתנו ושולפים אותי מבין השיחים כדי להרוג אותי. צלבי הקרס על שרווליהם ניראו בחלומי כנחשים השחורים, הקטנים, שהיו זוחלים ובוקעים מלובן הביצים, ושאותם שהיינו מגלים לעיתים בגוללנו ממקומה אבן כבדה שכיסתה על מאורתם.

מטוסים של בנות-הברית היו ממריאים אז כשהם גוררים אחריהם בכבלים דאונים כבדים שנשאו חיילים וציוד לאזורי הקרבות. הדאונים היו משתחררים בדרך או סמוך למקום הנחיתה, ונוחתים בכוחות עצמם.

מה, דאונים הנושאים באוויר חיילים ונשק, ממריאים כשהם קשורים לכבל מטוס ומשייטים אחר-כך בשמיים בכוחות עצמם?

לא מצאתי עדות לכך, גם לא מי שזוכר או שראה אותם מוטסים ודואים. אם לא תועד הדבר באחד מספרי ההיסטוריה הצבאית, או צולם, לא ידע איש בעתיד אם הדאונים באמת היו או שהם תמונת ילדות דימיונית שנכנסה במקרה לכרוניקה שלי. היום לא מטיסים ציוד ואנשים בטכניקות אוויריות מסוכנות כאלה. הזיכרון אוהב לתעתע בנו. אנחנו נוטים לשכוח את הכתוב ברוב הספרים שקראנו. רק מעטים מעיזים לחזור ולקרוא פעמים אחדות בחייהם מיספר מועט של ספרים בעלי-ערך ובלתי-נשכחים. מקריאת ספר שלם נחרת לעיתים בזיכרון רק פרט אחד, שולי. המורה שלי גרשם שלום היה אומר שבדרך-כלל אנחנו זוכרים מספר שקראנו רק את השטויות או את הטעויות, ושוכחים את הדברים החשובים, שדווקא אחריהם אנחנו מחפשים בו.

בעוד שנה או חמישים שנה יזכרו מהכרוניקה שלי אולי רק את תמונת הדאונים הכבדים הדואים כשהם קשורים למטוסים, או את קירקור הקיבה של אבא באולם "בית האיכר", או את מראה השבוי האיטלקי שהשתין עליי, ואולי השתינה תזכיר קרקור קיבה ודאונים, ולהיפך, ככה שאם אין כאן עלילה במובן המקובל של המילה, לא חשוב ולא נורא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

גיא משיח

ההצגה הטובה בעיר

ביום שלישי השבוע – תיערך ה"ההצגה הטובה בעיר" – הלא היא הבחירות המקדימות ("הפריימריז") בליכוד. חברי הכנסת של הליכוד יילחמו זה בזה, ב"מלחמת עולם" "מלחמת קול בקול" – קרב לחיים ולמוות: מי יזכה במקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, ומי ייחרץ גורלו: להישאר בחוץ.

לכאורה, "דמוקרטיה במיטבה": כשנבחרי העם נבחרים ע"י 120 אלף חברי הליכוד ולא ע"י יו"ר המפלגה (כמו אצל לפיד וגנץ). אלא שבפועל יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו – עושה את כל אשר שביכולתו, באמצעות דילים ורשימות חיסול, כדי להבטיח שרק חברי כנסת הנאמנים לו – ייבחרו למקומות הגבוהים והריאליים ברשימת הליכוד.

המטרה של נתניהו: להרחיק מצמרת הליכוד, ובמיוחד מ"החמישייה הראשונה" מועמדים, שעלולים לא לתמוך בו, ואף לדרוש שיפרוש מהחיים הפוליטיים ומראשות המפלגה, מיד ביום שבו יוגש נגדו כתב אישום. לנתניהו חשוב גם להבטיח נאמנות מוחלטת ומשמעת בהצבעות על יוזמות חקיקה דוגמת: "החוק הצרפתי" (החוק הקובע שאין לחקור ולהעמיד לדין ראש ממשלה מכהן), שאותו הוא מתכוון להעביר בכנסת מיד אחרי הבחריות. 

כך מנהל נתניהו מסע של "סיכול ממוקד" כנגד "היורש לכתר" גדעון סער, שאותו האשים נתניהו במפורש בניסיון לחבור לנשיא המדינה, ראובן ריבלין ב"קנוניה" (שהוכחשה ע"י סער) לפיה הנשיא יטיל את הרכבת הממשלה הבאה, על חבר כנסת אחר מהליכוד, בשל כתב האישום הצפוי כנגד נתניהו.

גם ליולי אדלשטיין נתניהו לא שוכח ולא סולח את המריבה המתוקשרת סביב נאומו של ראש הממשלה בטקס יום העצמאות.

ואיוב קרא, גדול החנפנים, הנאמן העיוור ("הלכתי אחרי ביבי כמו רות המואבייה אחרי נעמי) – גם חינו סר לגמרי בעיני נתניהו, בעקבות "תיפקודו הכושל" בדיכוי מהדורות הטלוויזיה בערוצים 12 ו-13, וחוסר יכולתו להרגיע את מחאות המיגזר הדרוזי כנגד חוק הלאום.

ישראל כץ, חיים כץ כמו גם דוד ביטן ודודו אמסלם הם "הבולדוזרים" של הליכוד. מלכי ה"דילים הגדולים". מאחוריהם עומדים מוקדי כוח של המיפקדים הגדולים: עובדי התעשייה האווירית, עובדי רשות שדות התעופה, חברי ההסתדרות הלאומית ה"מוסעים לקלפיות באוטובוסים" ומצביעים פה אחד – על פי "רשימות המומלצים".

ככל שחבר הכנסת ייבחר במקום גבוה יותר בפריימריז, כך ישתפרו סיכוייו לקבל משרד יוקרתי יותר. למיקום בפריימזריז יש גם משמעות דרמטית ב"קרב הירושה" ביום שלאחר נתניהו. ככל שהתוצאה בפריימריז גבוהה יותר, כך חבר הכנסת יסומן כ"מנהיג הליכוד". והמאבקים קשים ויצריים.

כך, למשל, הקטטה בין שתי השרות הנכבדות: מירי רגב וגילה גמליאל – יצרי וטעון. מדובר במלחמת עולם: מלחמת מרוקו נגד תימן. כששתי המועמדות הצ'ילבות (ולמרות שבליכוד יש מיעוט מקומם של נשים במקומות ריאליים), חובטות זו בזו להנאת הרוב הגברי.

גם גלעד ארדן, שהגיע למקום הראשון בפריימריז האחרונים – ייאלץ להיאבק על מקומו בפסגה, לאחר קדנציה בעייתית כשר לביטחון הפנים, שלא הצליח "לעצור" את מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, מלחקור את המנהיג העליון, וגם לא הצליח לסיים בזמן את "סאגת" מינוי המפכ"ל החדש.

ויו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, שהגיע למקום השני בפריימריז הקודמים, נתפס כיום כ"ממלכתי", "ליברלי" ו"מכובד" מדי בקרב חברי המרכז. לחברי המרכז חשוב הרבה יותר מי התקשר אליהם בבר המצווה של הבן, או בחתונה של הבת, מאשר מי שנאבק על עצמאות בית המשפט העליון.

סילבן שלום התפטר בחשד להטרדה מינית. משה (בוגי) יעלון נטש את הליכוד לטובת מפלגתו של גנץ, ו"המוח האנליטי" זאב אלקין זכור במרכז הליכוד, כמי שהובס ע"י משה לאון, המועמד של ליברמן ודרעי בקרב על ראשות עיריית ירושלים. אז מי נשאר?

יואב גלנט – שפופולרי במרכז, לאחר שהוכיח את "נאמנותו" לנתניהו בבגידתו בכחלון, וכיום הוא המועדף ע"י נתניהו לתפקיד שר הביטחון.

ואמיר אוחנה, הכוכב "הגאה" החדש, שהתחבב על נתניהו לאחר שהתבלט בהגנה על ביבי בכל תוכנית טלוויזיה ורדיו, הרבה יותר מאשר הגן ודאג לציבור הלהט"בי.

דבר אחד בטוח: הצמד מירי רגב ואורן חזן – ייבחרו במקומות ריאליים. השניים פיצחו את "הדי.אנ.איי הליכודי". מסתבר שעם כמה שיותר שערוריות בתקשורת וכמה שפחות דימוי ממלכתי ומכובד ("ז'בוטינסקאי") – כן הפופולאריות במרכז "הליכודיאדה" – (סליחה, "הלאומיאדה") עולה.

עו"ד גיא משיח

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ספר חיי שלמה מימון"

לשלמה מימון

עברית: 1942

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 2.7.1971

לפני 48 שנים

בהיותו בן אחת-עשרה היה שלמה מימון מאורס כבר שלוש פעמים, ונשוי. ארוסתו הראשונה נפטרה. אירוסיו בשלישית בוטלו, כי אביו "מכר" פעמיים את העילוי הצעיר. בסופו-של-דבר חייב היה לשאת את ארוסתו השנייה.

"לא הייתי מתקרב אל אשתי אלא ברטט, כאל עצם זר ובלתי-ידוע לי," מספר שלמה מימון, "כדי לתקן את הקלקלה הזאת הביאוני אל מכשפה זקנה, לפי שסבורים היו, שנתכשפתי בשעת החתונה. אותה זקנה עשתה בי כל מיני מעשים משונים, שבסיועו של כוח-הדמיון הביאו לידי תוצאה טובה, אם גם בעקיפין." (עמ' 100).

חיי נישואיו של הילד היו שלשלת של צרות. בהיותו תחת החופה, זָכר סגולה בדוקה – כל הדורך ראשון על רגל בן-זוגו, ידו תהיה תמיד על העליונה. עוד הוא מהסס, מפני הפחד, הבושה או האהבה – והנה הוא מרגיש פתאום בנעלה של אשתו, הלוחצת רגלו לחיצה חזקה כל-כך, שאילמלא הבושה היה צועק בקול רם!

סימן רע זה נתן אותותיו. האישה ואימהּ החזיקו באכסנייה, וקטטות ומריבות שאינן פוסקות מילאו את הבית. פעם, באכול הנער-הבעל בהיחבא את השמנת שבקדרה, תפסה אותו החותנת, תוקפנותה הביאתו לידי כעס, והוא שבר את הקדרה על ראשה.

"מה נאה היה מחזה! החלב הקרוש היה ניגר והולך מעל ראשה לכל העברים. מלאת זעם תפסה בול-עץ, ואילמלא מיהרתי לברוח ודאי היתה הורגת אותי." עמ' 98).

סבלותיו מביאים אותו לידי שימוש בתכסיס-קרב ערמומי. הוא מספר: "קמתי בחצות הלילה, נטלתי קדרת-חרס גדולה והתגנבתי עימה תחת מיטתה של חותנתי והתחלתי לדבר לתוך הקדרה בקול רם את הדברים האלה: 'ריסיה (זה שם החותנת), אישה מרשעת! למה את נוהגת בבני אהובי ברשעות גדולה כל-כך? אם לא תיטיבי את דרכך, יבוא קיצך במהרה ותדוני לגיהנום לעולם ועד!' – וכשגמרתי לדבר את הדברים האלה זחלתי ויצאתי ממחבואי והתחלתי לצבוט את חותנתי באכזריות גדולה ביותר, אחר כך התחמקתי בחשאי וחזרתי אל משכבי." (עמ' 99).

למחרת בבוקר נתקפה החותנת בהלה, ראתה את הכתמים הכחולים שעל זרועותיה, רצה לבית הקברות והשתטחה על קבר אימו של שלמה מימון וביקשה ממנה סליחה ומחילה לעוונה.

שאיפת ההשכלה מפעמת בלב שלמה מימון בעוד ילד בן שבע. המיטות בבית אביו היו מעטות, וישן היה עם זקנתו במיטה אחת. כל היום היה מוטל עליו ללמוד גמרא, ורק בלילות היה מציץ בספרו האסטרונומי של דוד גאנז "נחמד ונעים".

"לאחר שזקנתי היתה עולה על משכבה," הוא מספר, "הייתי מדליק לי אלית (כמין נר) חדשה, ניגש אל ארון-הספרים ומוציא משם את הספר האסטרונומי החביב עליי. זקנתי נזפה בי על כך, משום שקר מאוד היה לה לאישה הזקנה לשכב במיטה לבדה, אבל אני לא השגחתי בזה והוספתי להתעסק בתלמודי עד שכלתה האלית עד תומה." (עמ' 71).

שלמה מימון, הפילוסוף היהודי-גרמני, ממוצא ליטאי-פולני, נולד בליטא ב-1754 ומת בנידר-זיגרסדורף, שלזיה, ב-1800. בן אחת-עשרה כבר הוכר כעילוי ונמצא ראוי לרבנות. החיים היהודיים בפולין לא סיפקו אותו, ובבואו לתאר את פרשת חייו כתב "נופל קולמסי מידי, והנני מתאמץ לחנוק בקירבי את זיכרה רב-הייסורים." (עמ' 100). הוא מבקר בחריפות את הפלפול התלמודי, המנותק מן החיים, מתעניין בקבלה, קורא את ספר "הזוהר", ונוטה לדעתו של יש"ר מקנדיה כי "רב צרפתי ידוע, ר' משה די-ליאון שמו, חיבר את ספר ה'זוהר' והפיצו בעם כספר עתיק." (עמ' 136). הוא קורא ב"שערי אורה" לג'קאטיליא, לומד את שיטות הקבלה של ר' משה קורדובירו ושל האר"י, ואולם גם הקבלה אינה מספקת את נפשו, נפש ספקנית, ראציונאלית, השואפת אל הבהירות השכלית. סבור הוא כי בראשיתה היתה הקבלה פסיכולוגיה, פיסיקה, תורת-מוסר ופוליטיקה, שנרמזו בסמלים ואותות, ואולם במשך השנים נשתכחו התכנים, ונשארו האותות, לאותות אלה השפעה על בעלי ההזייה, שאור המדעים, ובייחוד אורה של הפסיכולוגיה, לא נגה עליהם.

מימון עומד על ערש החסידות החדשה, וגם אותה דוחה, משום שרואה בה אחיזת-עיניים, הערמה וגשמיות יתירה. הוא אינו מסתיר את ביקורתו החריפה על כל פניה של המציאות היהודית בתקופתו.

בהקדמה לחלק השני של זיכרונותיו הוא אומר: "אמנם אינני לא אדם גדול, לא פילוסוף בשביל העולם ולא בדחן; אף לא החנקתי בימי חיי תריסר עכברים במשאבת-האוויר, לא העליתי צפרדעים על שולחן-העינויים ולא הרקדתי בעלי-חיים בחשמל. אבל מה בכך? הריני אוהב את האמת, ובמקום שהדבר נוגע לאמת, אינני חושש לא לשר ולא לאימו זקנתו." (עמ' 171). אכן, גם מהמדע לא חסך ביקורתו.

לפרנסתו הוא משמש כמלמד-תינוקות אצל משפחות יהודים בכפרים. שם, בין אנשים גסים, בורים ועמי-ארצות, גויים כיהודים, הוא לומד את הטיפה המרה. האפיקורסות ושאיפת הדעת גורמים לו לבסוף שיעזוב את ההווייה המחניקה, את אשתו ובנו, ויתגלגל בעוני לקניגסברג, לשטטין ולברלין. על מראהו בבואו לקניגסברג הוא מספר:

"תארו לפניהם איש פולני-ליטאי כבן עשרים וחמש, בעל זקן ארוך למדי, לבוש בגדים קרועים ומזוהמים, שלשונו היא בליל עברית, גרמנית-יהודית, פולנית ורוסית עם השגיאות הדקדוקיות של הלשונות הללו, והאיש הזה מתאמר, שיודע הוא את הלשון הגרמנית ושיסגל לו מקצת ידיעות במדעים." (עמ' 151).

לאחר תלאות קשות הוא מגיע לברלין. ליהודי-קבצן לא ניתנה בעת ההיא רשות לגור בעיר הבירה. את העניים היו מכניסים לבית-מקלט לאביונים, ליד השער הרוזנטאלי, וגבאי הקהילה היו חוקרים ודורשים אותם. גם מימון מתגלגל לבית-המקלט, ובשמוע הגבאים כי כוונותיו להישאר בעיר וללמוד את חוכמת הרפואה – הם משלחים אותו, בוכה וקודח.

מימון נודד בארץ אשכנז עם הלך-קבצן יהודי, ומתמחה בקיבוץ-נדבות. רק דבר אחד אינו יכול לעשות כמורהו – לחרף ולגדף את אלה שאינם מעניקים נדבה. בעיר פוזנא נהפך עליו גורלו לטובה. הוא נעשה מורה לבני עשירים יהודים, ואחר שנים אחדות הוא עושה שנית דרכו לברלין. הפעם מאיר לו המזל, בתחילה משתעשעים יהודי-ברלין המשכילים בעילוי מוזר זה כאילו היה קוריוז:

"מתחילה התייחס אליי ידידי זה כאל חיה מדברת והיה משתעשע עימי כדרך שאדם משתעשע עם כלב או זרזיר, שלמד לבטא מילים אחדות. התערובת המשונה של הבהמיות אשר בתנועות פניי, בביטוי לשוני ובכל מנהגי החיצוני – ושל גילוי הבינה אשר ברעיונותיי – הפעילה את כוח דימיונו יותר משהפעיל תוכן השיחות הללו את שכלו. ואולם מעט מעט הפך מעשה-הליצנות לעניין של כובד-ראש." (עמ' 179-180).

מימון מתוודע למנדלסון. מנדלסון תומך בו. מימון כותב עליו בהערצה, אך גם מתוך ביקורת, כמנהגו עם הכול. ישר הוא מכדי להסתיר חילוקי-דיעות, גם להוט להצליח, להוכיח ערכו, וגם חסר-נימוסים. בברלין הוא מכיר גם ידידים "מסוג בינוני", מורים בבתי-עשירים, כמותו. "ידידיי החדשים הכניסוני למסיבות עליזים, אל בתי-משתה, הוליכוני לטיולים, ולסוף הביאוני גם – –, והכול על הוצאות שלהם." (עמ' 194).

אך ידידים אלה גם מצרים דרכו, מסכסכים בינו לבין מטיביו ומספרים, למשל, שהוא חושב את מנדלסון ל"צבוע פילוסופי", וסופו שהוא יוצא שוב את העיר, חסר פרוטה ומיואש, ובידו מכתב-המלצה ממנדלסון, מכתב שאינו עוזר הרבה.

הוא מגיע להולנד.

לילה אחד, באמסטרדם, הוא עומד שעה ארוכה על פני תעלה, חפץ לאבד את עצמו לדעת. ואולם רק החלק העליון של גופו נשמע לצוויה של נפשו, ואילו רגליו מתעצמות בחוזקה ביבשה. שעה ארוכה הוא עומד כך ולבסוף צוחק על עצמו ומגיע למסקנה שהסיבה המביאה אותו לידי איבוד עצמי אינה אלא "שפע ממשי בהווה ומחסור מדומה בימים הבאים." יצר הקיום אינו פוחת עם התמעטות האמצעים, אלא להיפך, מתגבר, כי הוא ממריץ לפעולה.

"רק מחסור קיצוני מביא לידי ייאוש. וכן לגבי תאווה: המעצורים העומדים לשטן על דרכה ומעכבים את סיפוקה מגבירים אותה, ומתוך כך מתגבר גם יצר-הקיום. אבל בתנאי שמעצורים אלה לא ישביתו לגמרי את האפשרות של סיפוקם ויביאו לידי ייאוש." (עמ' 202).

הוא מתגלגל להמבורג ובייאושו הוא מבקש להתנצר, כדי לפתוח לעצמו את שערי ההשכלה והקיום. לדבר גרמנית כהלכה אינו יודע, ולכן הוא מחבר תיזה קצרה אל הפאסטור המקומי. הוא כותב אותה גרמנית באותיות עבריות, ומורה יהודי מקומי, נפחד מן החטא שבדבר, מתרגם לו אותה. מימון מוכן לקבל את תעלומת הדת הנוצרית כציורים אליגוריים בלבד, אגדות. ואת מצוותיה – כחוקי התבונה בלבד. הפאסטור הלותרני מציע לו להתפלל לאלוהים שיאיר לו בחסדו ויטע בליבו את רוח הנצרות האמיתית, ואז לבוא שנית.

מימון לא בא שנית, אך אשתו ובנו מגיעים להמבורג. ובהגיעם היה מימון תלמיד השנה השנייה בגימנסיה, לשם נכנס כדי להשלים את ידיעותיו בשפות, בפילוסופיה ובמתמטיקה. האישה דורשת ממנו לחזור לפולין, או לתת לה גט. הרב המקומי מטיף לו מוסר על שהוא מגולח, חופשי בדיעותיו ולומד חוכמות זרות.

בצלוח על הרב רוח של קנאה קדושה הוא מתחיל צווח בקול: "השופר! השופר!" – ומורה על השופר, המונח פניו על השולחן, – "וכי יודע אתה מה טיבו של זה?"

"בוודאי!" מחזיר לו מימון בעזות, "הרי זה קרן של תיש!"

למשמע הדברים האלה נופל הרב אחורנית על כסאו ומתחיל מקונן על נשמתו האבודה של מימון, ואילו זה מניח לו לקונן כאוות נפשו ונפטר מלפניו.

מימון מתגרש מאשתו וחוזר לברלין. הוא מתעמק בשיטותיהם של שפינוזה, יום, לייבניץ וב"ביקורת התבונה הטהורה" לקאנט, אותה הוא קורא לראשונה. התוצאה – ספרו "מסה על הפילוסופיה הטראנסצנדנטאלית", היוצא לאור בשנת 1790 (תורגם לעברית בידי ש"ה ברגמן ו-נ. רוטנשטרייך, תש"א, 1941).

קאנט, המקבל לקריאה את כתב-היד, עונה במכתב ש"אף אחד מן החולקים עליי לא הבין את דבריי ואת השאלה העיקרית שלי כדומה למר מימון." (עמ' 224).  ואולם כשהספר יוצא לאור, כתב קאנט במכתב אחד, שאינו מבין מה כוונתו של מימון בחיבורו, וכך דרכם של היהודים להתעשר מקניינם של אחרים.

מימון יושב בברלין, כותב מחקרים פילוסופיים, ספרי לימוד וּויכוחים, בעברית ובגרמנית, זוכה בהערכת גדולי חכמי אשכנז, משתתף ב"המאסף" העברי וכותב את הספר "גבעת המורה", בעברית (1791) – על הפילוסוף הנערץ עליו, ממנו שאל את שמו – הרמב"ם.

ב-1792 הוא מסיים את "ספר קורות חייו הכתוב בידי עצמו" (הספר תורגם לראשונה לעברית ע"י י. טביוב, וארשה, תרנ"ט-תר"ס [1899-1900]). הוא עמד אז בשנת השלושים ותשע או הארבעים לחייו, המשיך לפרסם מחקרים ומסות בפילוסופיה.

ב-1795 לוקח אציל פרוסי, גרף אדולף קלקרויט, את מימון לביתו, קודם בברלין ואחר כך בשלזיה הפרוסית. מימון חופשי לעסוק במחקריו, ואף-על-פי-כן אינו מאושר בביתו של הגרף. אין הוא, היהודי ממזרח אירופה, נטמע בסביבתו החדשה, ועודנו מתמיה בחותם פניו, בתנועותיו, בניבו. הוא מבקש גם חברה אחרת, ובא, כמו קודם לכן, לבתי-מרזח.

בימי הסתיו של שנת תקס"א (1800) חלה במחלה קשה ונפטר בארמונו של הגרף ב-22 בנובמבר 1800. נוטלים אותו לקבר ישראל לעיר גלוגאו – "אבל אנשי הקהילה בגלוגאו קברו אותו מאחורי הגדר, וילדים יהודים השליכו אבנים על ארונו." (עמ' 50).

* שלמה מימון: "ספר חיי שלמה מימון, כתוב בידי עצמו", תרגם מגרמנית י. ל. ברוך. עם מבוא מאת פ. לחובר, והקדמת ק. פ. מוריץ. "לגבולם" כינוס מבחר יצירותיהם של יהודים מלשונות-נכר, בעריכת ד"ר ש. פרלמן. "מסדה" בע"מ, תל-אביב, תש"ב [1942]. הוצאת "לגבולם" בהשתתפות מוסד ביאליק. 338 עמ' בצירוף תמונת המחבר.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי ידידי שלום! כמו כל חברי גרעין "שדמות" אני כואב את פטירתו של פודי. למען הדיוק ההיסטורי ברצוני לתקן קצת את הסיפור על הכשת הנחש ו"סוליות" כפות הרגליים.

פודי עבד ברפת והרגיש דקירה קלה בעקב אך לא התייחס לכך כלל. רק בתום העבודה עלה למרפאה וסיפר על הדקירה. ללי האחות עמלה ארוכות בקירצוף כף רגלו ורק אז התגלו 2 הנקודות שהצביעו על הכשת נחש.

הזעיקו פייפר והטיסו אותו לבאר שבע. במקרה הייתי באותו יום בבאר שבע וביקרתי אותו בבית החולים "הדסה" ששכן אז בביתנים הישנים מול המשטרה. ביה"ח סורוקה הוקם שנים אח"כ במקום אחר לגמרי .

נכון הוא שהבדואים המאושפזים ואורחיהם עלו לרגל לחדרו כדי לחזות בכפות רגליו של "היהוד".

וכעת לעניין אישי לגמרי: יום  שישי ה-22 בפברואר הוא יום השנה לפטירתה של אורה. אודה לך אם תמצא לנכון להודיע על כך לחברינו באחד הגיליונות הקרובים. האזכרה תהיה בתאריך הנ"ל בשעה 11.30 בבית העלמין צור שלום בקרית ביאליק.

בתודה מראש,

יונתן זמיר

* אהוד היקר, קראתי את הסיפור "טביעת אצבעות", את הפרשנות והביקורת של ארנה גולן, וכן הערותיך בסוף דבריה. יש לי להגיד רק דבר אחד: אשריך שסיפורך הגיע לידיה של מבקרת וחוקרת ברמתה של ארנה גולן.

אני אוהב בדרך כלל את כתביו של נעמן כהן, אבל לא ברור לי מדוע הוא משמיץ את בני גנץ, שלדעתי, השאיר רושם חיובי למדי. אני מסכים בעניין גנץ עם יהודה דרורי.

משה כהן משבח את דן מירון שהצביע על חולשות ביצירת עמוס עוז. ובכן, גם אני הקטן כתבתי מספר מאמרים על ספרים של עמוס עוז שלא מצאו חן בעיניי.

שלך,

משה גרנות

* ארנה יקרה, קראתי בעניין ובהנאה את דברייך החכמים והטובים על סיפורו היפה של אהוד בן עזר "טביעת אצבעות".

אהבתי את הסיפור הזה, שברקעו ובאווירתו (יחסי יהודים וערבים לפני קום המדינה) הוא הזכיר לי במידה מסוימת את "הבריכה" של בנימין תמוז: השיתוף והיחד האנושי, המאותתים על אפשרות של חיים הרמוניים בצוותא של יהודים וערבים על בסיס של כבוד הדדי, נתינה וקבלה – לא על רקע אורבני, אלא בטבע המטשטש ניגודים ומאפשר חופש, פתיחות ושמחת חיים.

אבל לפחות הבדל עקרוני אחד מפריד בין תמוז לבין בן עזר: אצל האחרון אין ניצנים של קונפליקט ואין נוסטלגיה מהולה בכאב (גם בדברים שאומר אחר כך בן עזר על הסיפור ממרחק זמן). גם אין פה דרמה סוערת. ומעבר לרובד של הבדלי התרבויות קיים כאן הרובד של הקונפליקט המשפחתי עם כל השתמעויותיו. סיפור יפה ומעניין, כתוב היטב, ראי לתקופה שחלפה לבלי שוב.

אכן, חבל שהוציאו אותו מתוכנית הלימודים! אַתְּ אמנם מפרשת בצורה פוזיטיבית את המשפט "בכל מקום שערבי מחרבן צומח בקיץ שיח עגבניות" ורואה בו דווקא "הכרה בחיוניותם ובקשר שלהם עם הטבע" – ובכל זאת קשה להתעלם מן הטון הבוטה והמתנשא במשפט הזה, למרות שבמציאות דאז לא היו שירותים... בסופו של דבר זה היה כנראה עקב אכילס שבגללו הוצא הסיפור מתוכנית הלימודים, וחבל שבן עזר התעקש לא לוותר על המשפט הזה או לפחות למתן אותו.

אבל מעבר לכך, נהניתי כתמיד לקרוא את הניתוח היפה והרגיש שלך. תודה על המאמר!

כל טוב ושבת שלום,

יערה בן דוד

אהוד: אין שום טון "בוטה ומתנשא" במשפט הזה אלא הוא חלק ממרקם החיים של אותה תקופה, וגם היום לא הייתי מוותר עליו ובוודאי שלא ממתן אותו.

העגבניות הקטנות והטעימות ההן שצמחו בשולי הדרכים הקדימו בעשרות שנים את עגבניות ה"שרי" של היום. שלא לדבר על עגבניות הבאלאדי והמרימנד הכרסתניות, שאבדו ללא שוב לטובת העגבניות הקפואות וחסרות הטעם של השנים האחרונות, שאי אפשר להכין מהן סלט אמיתי.

באשר ל"אפשרות של חיים הרמוניים בצוותא של יהודים וערבים" – היתה רגיעה מסויימת דווקא בשנות מלחמת העולם השנייה ובשנתיים שלאחריה, כאשר עיקר המאבק העברי היה נגד הבריטים בארץ, ובהעפלה –אבל אחד מבני גילם של אותם נערים ערביים בכרם, יעסר, שעבד אצלנו כ"עוזר" במשק הבית, והיה דומני מהכפר מיסקי הסמוך, סיפר לנו כיצד באו אליהם אנשים חשובים מיפו והסבירו להם כיצד הם עתידים לחלוק ביניהם בקרוב את כל הרכוש והנשים של היהודים.

החל משנת 1947, אבא שלי כבר היה ישן בלילות בביתנו בקלמניה עם אקדח חצי-בראונינג טעון תחת הכרית שלו.

* אהוד יקר, יערה בן דוד כתבה אליי והצעתי לה לשלוח אליך את תגובתה, למדור "ממקורות הש"י", ואתה ענית לה. היא ביקשה שאמסור לך שהיא לא חשבה שהיו באמת חיים הרמוניים עם הערבים, אלא שאורי הישלה את עצמו שכך היה אז. ולכן, אם תפרסם את תגובתה ואת הערותיך (ואני חושבת שדבריך  מאוד חשובים, ובייחוד מה שכתבת על אבא שלך והנשק! שזה מזכיר לי כמובן מה שהיה אצלנו ועם אבא שלי) – אז תשנה  שם  בתגובה שלה.

ותודה לך על הכול, 

ארנה

יערה: אין לי זיכרונות מראשית שנות ה-40, כי אז טרם נולדתי... אבל אני זוכרת את טעמן וריחן של העגבניות העסיסיות משנות החמישים, שהיום הן "נדדו" לגן העדן הסלובני, שם התארחתי לפני שנים בבית העץ של חברתי הסלובנית, וממנה למדתי ששם אין מרססים ואין מהנדסים את הפירות והירקות.

ובאשר לתגובתי על דבריה של ד"ר ארנה גולן על סיפורך "טביעת אצבעות" – אכן לאורי בילדותו היתה אשלייה שייתכנו חיים הרמוניים של שיתוף ואחווה בין יהודים לערבים.   

* לנמענינו הקופאים מקור בארה"ב: מזג-האוויר בישראל כאן נהדר, ואפילו קצת חמים.

לנמענינו המתענים בחום באוסטרליה: מזג-האוויר בישראל כאן נהדר, ואפילו קצת קריר.

והכול בזכותו של משה רבנו, אפילו שהיינו צריכים לחכות ארבעים שנה במידבר.

* אנחנו מאוד חוששים מחודש מאי הקרוב שבו תתקיים בתל אביב תחרות הארוויזיון. הקליפים הנוראים של נטע ברזילי, זה הקודם שזכה בתחרות וזה החדש עם הקרנף. מתקפות החרם נגד ישראל כדי לקלקל את התחרות. פעולות טרור מוסלמיות שתיעשנה מתוך אותה מטרה. תל אביב שתהיה מוצפת תיירים ומפקיעי מחירים. ממשלה חדשה, אם בכלל תתחיל לתפקד עד אז.

בינתיים אנחנו מתנחמים במחרוזות של שירים רוסיים ב"יו-טיוב" (עם דימיטרי הורוסטובסקי, קצת ליאונרד כהן ושאנסונים צרפתיים). מה שתגידו על הרוסים – אבל השירים הישנים שלהם הם תמיד נפלאים וסוחפים. נטע ברזילי היא באמת קרנף לעומתם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF שהוכן בשנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל