פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1418

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' באדר א' תשע"ט, 11.2.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְׂמֹאל talk. // לא יאומן! כך גומלת המדינה לאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לה. מתוך כתבתו של גידי וייץ. // יהודה דרורי: 1. מדוע שלא להאמין כיום לסקרים? 2. עונש מוות מיד ועכשיו! // אורי הייטנר: צרור הערות 10.2.19. // יצחק הילמן: הייתכן כיום פתרון שתי המדינות? // אורית דשא:  שני שירים. // משה כהן: יש למי להצביע. // פוצ'ו – בחיי [5], מ"ג. ממחלקת הלחמות למלחמות במילואים. // יוסי אחימאיר: "על זאב זאבוטנסקי קראתיך" // ח. מדגניה א': מפלגה אבודה. המלביה"ד גיא משיח. // מיכאיל זושצ'נקו: החובב. // יוסף דלומי: מוות. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים [סוף]. // אימא נתפס לי מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: עופר כסיף – היהודי החדש של חד"ש. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שישה-עשר. סבא מתפוצץ בבית-המנוע בפרדס. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "חתחתים בדרך" לדוד מלץ, 1947. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.11.1971. לפני 48 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שְׂמֹאל talk

הַמַּאנְטְרָה שֶׁל מִלְחֶמֶת גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג

בָּה הַיָּמִין מַפְעִיל בְּלִי סוֹף אֶת קוֹד שְׁטִיפַת הַמּוֹחַ

שֶׁאִם חוֹזְרִים דֵּי זְמַן עַל שֶׁקֶר יֵשׁ סִכּוּי לַחְגֹג

אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁעוֹיְלֶם גּוֹיְלֶם יְאַמֵּץ בְּכוֹחַ

כָּל חַארְטָה פּוֹפּוּלִיסְטִית כֶּאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ

וְכָל סִלּוּף הִיסְטוֹרִי כְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּּ

כְּשֶׁהַמְּצִיאוּת, מֵרֹב הַמִּתְנַכְּלִים לְהָמִיתָהּ

זוֹעֶקֶת בְּגָרוֹן נִחָר אַךְ אֲטוּמוֹת אָזְנֵינוּ.

וּמָה מְפַמְפְּמִים לָנוּ אוֹתָם הַסַּלְפָנִים

הַמִּתְחַזִּים לְסָפְרָא וְסַיָּפָא, כְּשָׁבְּעֶצֶם

הֵם סְטָף רַע שֶׁל זַיָּפָא, זַיפָנִים וּבַּלְפָנִים

הַמְּסָרְסִים אֶת הָעֻבְדּוֹת בְּתַחְמָנוּת מֻשְׁחֶצֶת?

אֶת הָעְוּוּת הֲכִי חָבוּט, הַ-fake news שֶׁאֵֶינֶנּוּ

נוֹפֵל מִכָּל יַלְקוּט כְּזָבִים, שֶׂשְּׂמֹאל הוּא שֵׁם שֶׁל גְּנַאי

וְשֶׁהַשְּׁמֹאל הוּא סַכָּנָה לְכָל אָשְׁיוֹת חַיֵּינוּ

כִּי אֵין הוּא פַּטְרִיוֹטִי בְּשׁוּם אֹפֶן וְשׁוּם תְּנַאי

כְּמוֹ הַיָּמִין שֶׁחוּץ מִמּוֹנוֹפּוֹל עַל אַהֲבַת

הָאָרֶץ וְהָעָם  רַק לוֹ קוּשָׁאן יֵשׁ וּמַנְדָט

עַל הַפַּטְרִיוֹטִיזְם הַזּוֹכֶה בּוֹ לְגִשּׁוּם

בּוֹ לַיָּמִין  יֵשׁ קוֹפִּירַיְט וְגַם פָּטֶנְט רָשׁוּם

כִּי שֶׁפַע הֶשֵּׂגָיו בָּהֶם אַף פַּעַם לֹא נִכְשַׁל

כָּאן מְדַבֵּר בְּרוּרוֹת בְּעַד עַצְמוֹ, כְּמוֹ לְמָשָׁל:

* גִּדּוּל קטּוּב הַפַּעַר שֶׂבֵּין עֹנִי מַר וְרִישׁ                                    

לְעֹדֶף הַשֻּׁמָּן שֶׁל טַיְקוּנֵי הַנּוּבוֹ-רִישׁ.

* גִּ'יהָאד עַל מַעֲרֶכֶת הַמִּשְׁפָּט כְּשֶׁהִיא צוֹדֶקֶת

וְעַל תִּקְשֹׁרֶת כְּשֶׁלַבּוֹס אֵינֶנָּה מְלַקֶקֶת.

* חֹק הַלְּאוֹם שֶׁבֵּיתָ"רִי כְּמוֹ מִישָׁה אַרֶנְס כְּבָר

גִּנָּהוּ כִּמְיֻתָּר, מַזִּיק וְלֹא תוֹרֵם דָּבָר.   

* רֵטוֹרִיקַת שִׁסּוּי מוּל כָּל בִּקֹּרֶת עַל הַטּוֹן                                                         

הַמְּפַרְכֵּס אֶת מִשְׂחַקֵי הַכֵּס שֶׁל הוֹן-שִּׁלְטוֹן.                                                                               

* שְׁחִיתוּת מַמְאֶרֶת בָּהּ נֶחְשָׂף סְטְרִיפְּטִיז מִקִּיר אֶל קִיר

שֶׁל הַקַּרְטֵל הַמִּתְעַרְטֵל בִּשְׁלַל תִּיקֵי תַּחְקִיר.

* מוּם אֹטֶם שְׁרִיר הַלֵּב הַמִִּתְפַּתֵּחַ לְדִיסְטוֹפְּיָה

מוּל נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה, עַרְבִים, נָכִים וּבְנֵי אֶתְיוֹפְּיָה.

* חֵטְא נְשִׂיאַת שֵׁם זַ'בּוֹטִינְסְקִי בְּלִי בּוּשָׁה לַשָּׁוְא

בְּפִי הַסַּלְפָנִים הַמִּתְיַמְּרִים לִהְיוֹת יוֹרְשָׁיו.  

 מָה זֶה אוֹמֵר? שֶׁגַּם אִם לֹא נִשְׁכַּח אַף לֹא לְרֶגַע

מָה שֶׁתָּרְמוּ גוּפִים אֶזְרָחִיִּים וִימָנִיִּים

לִפְנֵי קוּם הַמְּדִינָה, בְּהַקְרָבָה וְעֹז וָיֶגַע

כְּמוֹ אֵצֶ"ל וּכְמוֹ לֶחִ"י בִּתְחוּמִים מַחְתַּרְתִּיִּים

וּכְמוֹ יָזְמָה פְּרָטִית בַּחַקְלָאוּת וּבַחֲרֹשֶׁת

עֲדַיִן מִסְתַּבֵּר כִּי גַם אִם שֶׁבַע נַעֲמֹל

עַל אוֹבְּיֶקְטִיבִיּוּת מִן הַנִּמְנָע יְהֵא לִתְלֹשׁ אֶת

הַדַּף שֶׁבּוֹ רָשׁוּם כִּי אֶת הָרֹב עָשָׂה הַשְּׂמֹאל.

הוּא אֶת פְּלִיטֵי עֲלִיָּה ב' שֶׁהֻבְרְחוּ בַּסֵּתֶר

אֶל תְּחוּם חוֹפֵי אַרְצֵנוּ הֶעֱלָה בְּמִסְפָּרִים

רַבִּים לְאֵין עֲרֹךְ יוֹתֵר מֵאֵלֶּה שֶׁל כָּל יֶתֶר

גּוּפֵי הַעְפָּלָה בִּלְתִּי לֵגָלִית אֲחֵרִים.

הוּא הִסְתַּדְּרוּת עוֹבְדִים הֵקִים וְהִתְיַשְּׁבוּת עוֹבֶדֶת

שֶׁגַּם מַנְהִיג כְּזַ'בּוֹטִינְסְקִי שֶׁלִּגְלֵג קַלּוֹת:

'עוֹד תַּרְנְגֹלֶת וְעוֹד עֵז אֵינָם כּוֹבְשִׁים מוֹלֶדֶת'

טָעָה טָעוּת גַּסָּה, כִּי הִתְיַשְּׁבוּת זוֹ אֶת גְּבוּלוֹת

הָאָרֶץ עַד הַיּוֹם קוֹבַעַת וְתָמִיד קָבְעָה פֹּה

וְהוּא, הַשְּׂמֹאל, בְּלַהַט שֶׁלֹּא שָׁח וְלֹא הוּמַךְ

הֵקִים כְּשֶׁמִּן הָעָם עָצְמָה הִתְנַדְּבוּתִית נָבְעָה פֹּה

גַּם אֶת אִרְגּוּן הַ'הֲגָנָה' וְגַם אֶת הַפַּלְמָ"ח.

ומָה שֶׁלֹּא נֶחְשָׁב כְּטַקְטִי אִם אוֹתוֹ נַזְכִּיר

אֲבָל מֻכָּר לַכֹּל לֹא מִשִּׁלְשׁוֹם וְלֹא מִתְּמוֹל:

אַף פַּעַם לֹא בֻּצַּע – כָּל הִיסְטוֹרְיוֹן בְּכָךְ מַכִּיר –

רֶַצַח פּוֹלִיטִי בִּמְדִינָה זוֹ בִּידֵי אִישׁ הַשְּׂמֹאל.

לָכֵן, כְּשֶׁשֵׁם הַשְּׂמֹאל בַּדֵּמָגוֹגְיָה הָרֵטוֹרִית

הוֹפֵךְ בְּפִי סְכָלִים וְסַלְפָנִים לְתֹאַר-גְַּנַאי

זוֹ לֹא אַשְׁמַת הַשְּׁמֹאל שֶׁעַמָרָצִיּוּת הִיסְטוֹרִית

עוֹשָׂה אוֹתוֹ פְּלַסְתֵּר בְּפִי כָּל שׁוֹבִינִיסְט קַנַּאי.

זוֹהִי אַשְׁמַת לְאֻמָּנוּת פָנָטִית הַטּוֹרַחַת

יוֹם-יוֹם עַל כִּרְסוּמָהּ שֶל דֵּמוֹקְרַטְיָה אֲמִתִּית

בִּשְׁמוֹ שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי כִּבְיָכוֹל אֲבָל שׁוֹכַחַת

שֶׁהוּא עַצְמוֹ כְּדֵמוֹקְרָט וְלִיבֵּרָל הִשְתִּית

אֶת שֵׁם תְּנוּעַת בֵּיתָ"ר הַיְּמָנִית-רֵבִיזְיוֹנִיסְטִית

עַל שְׁמוֹ שֶׁל טְרוּמְפֶּלְדּוֹר שֶׁבְּפֵרוּשׁ הָיָה אִישׁ שְׂמֹאל

וְשֶׁאֱמוּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה, הַסּוֹצְיָאלִיסְטִית

נָגְדָה אֶת תְּפִיסָתוֹ שֶׁל זַ'בּוֹטִינְסְקִי בְּלִי לַחְמֹל

עַל הַכָּבוֹד שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם חָשׁ לְרֵעֵהוּ

וְעַל שִׁלּוּב-כּוֹחוֹתֵיהֶם בּוֹ חֵלֶק הָאֲרִי

בִּימֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה הֲרֵיהוּ

חֲזוֹן שְׁנֵיהֶם בִּדְבַר הֲקָמָתוֹ שֶׁל גְּדוּד עִבְרִי.

וְאִישׁ כְּזַ'בּוֹטִינְסְקִי, אִישׁ-תּרְבּוּת אֲנִין-הָאֹפִי

שֶׁלֹּא כְּאֵלֶּה הַנּוֹשְׂאִים כַּיּוֹם אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא

נִזְהַר מִלְּהַטִּיל לְשׁוֹן ווּלְגָּרִיּוּת שֶׁל דֹּפִי

בַּשְֹּמֹאל וְהֶשֵּׂגָיו כַּמִּתְיַמְּרִים לִהְיוֹת יוֹרְשָׁיו

וּכְשֶׁבַּאֲסֵפָה בְּבֵית-הָעָם הַתֵּל-אֲבִיבִי

כִּנָּהוּ בֶּן-גֻּרְיוֹן בַּתֹּאַר "הִיטְלֶר וְלָדִימִיר"

 (כִּי וְלָדִימִיר –  שְׁמוֹ הָרוּסִי שֶׁל זַ'בּוֹ) –  הוּא, אַקְטִיבִי

עָנָה בְּאַבִּירוּת: "תָּמִיד אֶזְכֹּר כִּי כְּשֶׁהֶחְמִיר

מַצַּב עַמֵּנוּ, חִיש כָּמוֹנִי סוֹצְיָאלִיסְטִים אֵלֶּה:

גוֹלוֹמְבּ, בֶּן-צְבִי וּבֶן-גֻּרְיוֹן לָבְשׁוּ אֶת מַדֵּיהֶם

שֶׁל הַגְּדוּדִים הָעִבְרִיִּים וְלֹא יְהֵא זֶה פֶּלֶא

אִם כַּאֲשֶׁר הַצִּיּוֹנוּת תִּדְרֹשׁ זֹאת שׁוּב מֵהֶם

הֵם לֹא יְהַסְּסוּ שֵׁנִית לִלְבֹּש אוֹתָם וְיַחַד

עִמִּי יִלָּחֲמוּ עַל עִנְיָנֵנוּ הַמְּשֻׁתָּף."

וְכָךְ, מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת שֶל יְרִיבוּת נִצַּחַת

חוֹמְדוֹת לָהֶן תּוֹלְדוֹת עַם יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ בְּמֶחְטָף

פָּרָדוֹקְסָלִי מְעוֹרֵר כָּבוֹד עָמֹק מִין סְצֵנָה

שֶׁבָּהּ לַמְרוֹת אוֹתָהּ אֵיבָה בֵּין שְׂמֹאל וּבֵין יָמִין

הָאִישׁ הַמְּמַלֵּא בְּלִי שֶׁמֶץ תֵּרוּצִים שֶׁל מֶנַע

אֶת מִשְׁאַלְתּוֹ שֶׂל זַ'בּוֹטִינְסְקִי וְהַמַּאֲמִין

כִּי חוֹבָתוֹ לְהַעֲלוֹת אֶת עַצְמוֹתָיו עַל פִּיהָ

שֶׁל צַוָּאַת מַנְהִיג בֵּיתָ"ר לָאָרֶץ בִּפְקוּדָה 

שֶׁל מֶמְשָׁלָה עִבְרִית הוּא, עַד כַּמָּה שֶׁזֶּה מַפְתִּיעַ,

לֵוִי אֶשְׁכּוֹל, אִישׁ דְּגַנְיָה וּתְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה.

וְזֶ'סְטָה זוֹ הִיא לֶַקַח עַז לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ

לְכָךְ שֶמַּחְלוֹקוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת הֲכִי עַזּוֹת

אֵינָן פּוֹטְרוֹת מִגֶּ'נְטְלְמֵנִיּוּת שֶׁבְּיָמֵינוּ

כֹּה רְצוּיָה וְכֹה לֹא מְצוּיָה בְּאֶרֶץ זֹאת.

יוסי גמזו

* * *

לא יאומן! כך גומלת המדינה

לאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לה

מתוך כתבתו של גידי וייץ

הארץ 8.2.19

בבקשה [של נתניהו] מפורטים בהקשר זה המשאבים שהושקעו בחקירות: "הערכה זהירה ושמרנית מעלה כי בחקירת שלושת התיקים האמורים במשטרת ישראל וברשות ניירות ערך, עסקו לאורך שלוש השנים האחרונות כ-50 חוקרים בדרגות בכירות שונות. כמו כן, אף זאת לפי הערכה זהירה ושמרנית, לוו חקירות ראש הממשלה, והן עדיין מלוות, על ידי כ-30 פרקליטים מפרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה), הרשות לניירות ערך ופרקליטות המדינה, לרבות לשכת פרקליט המדינה ולשכת היועץ המשפטי לממשלה... עלות העסקה חודשית למדינה של חוקר בכיר עומדת על כ-30 אלף שקלים, ועלות העסקה חודשית למדינה של פרקליט עומדת על כ-40 אלף שקלים."

עוד נכתב כי "בהתאם לאמור, עלות ההעסקה למדינה של אנשי המקצוע שעסקו בתיקי החקירה של ראש הממשלה לכל אחד מחודשי החקירה בשנתיים האחרונות עמדה על סך כולל של כ-2.7 מיליון שקלים לחודש, ובסך הכול העלות למדינה לשנתיים של חקירות עמדה על כ-65 מיליון שקלים! בנוסף לכך, השקיעה המדינה עשרות מיליוני שקלים בביצוע חיקורי דין מעבר לים, כמו גם בתמלול קלטות, הן קלטות של חומרי חקירה והן קלטות של הודעות שצולמו ותועדו בהקלטה מעשרות העדים שנחקרו באותן שנתיים ימים. התוצאה היא שהמדינה השקיעה עד כה בחקירות ראש הממשלה, בחישוב זהיר ושמרני, סכומים העולים כדי עשרות מיליוני שקלים."

בבקשה נכתב עוד כי באחרונה דווח שחוות הדעת של הפרקליטות בתיקי נתניהו מתפרשת על פני 800 עמודים – "ללמדך, שמדובר בחומרי חקירה בהיקפים אדירים ובתיקים סבוכים."

* * *

יהודה דרורי

1. מדוע שלא להאמין כיום לסקרים?

הסקרים הנערכים  כמעט מדי יום לגבי חלוקת המנדטים בכנסת הקרובה, הם לא יותר מאוננות פוליטית ותקשורתית! במדינה שבה הפלורליזם העדתי והפוליטי הוא ברמה מטומטמת ממש, סקרים וסטטיסטיקות אינם יכולים להיות אמינים... כמו-כן משפיע כאן היעדר אידאולוגיות בקרב מרבית המפלגות – ממפלגת העבודה ועד הליכוד אין כל אידאולוגיה אלא פרגמטיקה אישית של רעיונות כלליים המשותפים למעמד הבינוני – לאלה שבמרכז המפה הפוליטית . ויותר חשוב לזכור, שכיום עדיין יותר מ-50% (!) של הבוחרים עדיין לא החליטו עבור מי יצביעו...

נכון גם שישנן קבוצות מצביעים על בסיס דתי (יהודי או מוסלמי) והם יצביעו לפי הנחיית מנהיגם, אבל בו-זמנית הנטייה שלהם היא שלא לספר לסוקרים עבור מי יצביעו, וחלקם הגדול אפילו ישקרו לסוקר... 

בתנאים האמורים אנו רואים תוצאות שונות אצל סוקרים שונים באותו יום ממש, בייחוד במסקנות הניתוחים הסטטיסטיים שמלוים אותם – ומה עוד שניתן לעשות אין ספור של מניפולציות בניתוחים הסטטיסטיים הנ"ל – לטובת מבקש הסקר.

יש הטוענים שבכל זאת אפשר ללמוד מהסקרים על כיוונים של התפתחות במצבים קיימים – זה מעט נכון לגבי המפלגות הגדולות והמבוססות בציבור, אלא שריבוי המפלגות הקטנות ואחוז החסימה הנמוך יחסית מראה כיום שיותר ממחצית המפלגות לא מצליחות להכניס אפילו מנדט אחד לכנסת! – ומכאן שערך הסקר יורד משמעותית עד לשבועיים-שלושה לפני הבחירות.

2. עונש מוות מיד ועכשיו!

למי שעדיין לא יודע – קיימים בארץ סעיפים בחוק המתירים עונש מוות במקרים מאוד מסויימים. (על בסיס זה תלינו את אייכמן...)

מחבלים/טרוריסטים, לפי החוק הבינלאומי, הם משוללי כל זכויות ודמם מותר אף ללא משפט. בניגוד להחלטת הפרקליטות למיניה בארצנו (פרקליטות המושפעת מהשמאל הליברלי) – אף שהם כאמור אינם נהנים מכיסוי חוקי המלחמה של ג'נבה, הטמטום המשפטי אצלנו אישר להם בכלא תנאי לוקסוס של שבויי מלחמה + (מכתב בנושא זה מלשכת ראש הממשלה מצוי אצלי לדיראון כבר שנים) – עכשיו תחשבו ותבינו שלפי החוק הבינלאומי החייל אלאור אזריה לא היה כלל מואשם. רבי מחבלים שרצחו עשרות אזרחים, כאלה שרצחו תינוקות ואימהות הרות – חוגגים על עופות צלויים בכלא של תנאי-לוקסוס ישראלי – או כבר משוחררים בחילופי שבויים, (שהיו ממש החלטות קרימינליות מצד הממשלה, הצבא ומערכת הביטחון ב-20 השנים האחרונות...)

אומרים לי "יודעי דבר" שעונש מוות למחבל יגרור אחריו סערה אזורית ובינלאומית ויביא לחטיפת ישראלים כבני ערובה.

אבל יש לי לכך פתרון מאד פשוט: נניח שהמחבל שנתפס בגלל רצח הנערה בירושלים מודה ברצח. תוך שעתיים הוא עומד למשפט בבית דין צבאי ונגזר עליו עונש מוות תוך שעה. הסניגור הממונה להגנתו מבקש את המתקת העונש מהרמטכ"ל וזה מסרב אחרי שעתיים, ולכן תוך שעה מוצא המחבל להורג לפני שהדבר פורסם! – דהיינו הנושא נסגר תוך 6 שעות – והסערה שתקום תהיה אולי דומה לסערה העולמית על רצח 400,000 סורים ע"י אסד...

רבותיי, מספיק להיות "מטומטמים-אנושיים", יש לארגן את מערכת הענישה למחבלים ולכל פעילי הטרור לחומרה!... ובהתאם לחוק הבינלאומי ולא לפי פרקליטינו הפלצנים – כי בנפשנו הדבר!

יהודה דרורי, רמת השרון

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 10.2.19

* האתגר – החיבור בין תל"ם ל"חוסן לישראל", אינו הקמת מפלגה אחת, אלא שילוב כוחות פוליטי בין שתי מפלגות עצמאיות. הקו המדיני ביטחוני של תל"ם הוא קו ניצי מובהק, ואינו זהה לקו של בני גנץ ואנשיו. ולמרות השוני, אני בוטח בחיבור הזה ובהנהגה המשותפת של גנץ ויעלון.

גנץ ממש לא יונה מדינית. בנאומו הוא התחייב על אחדות ירושלים, גושי ההתיישבות, בקעת הירדן (לא בניסוח שמספק אותי, אלא קרוב יותר למה שנתניהו חתר במו"מ על תוכנית קרי), הגולן, שליטה ביטחונית על כל א"י, וכן התחייב השבוע שלא תהיה כל נסיגה חד צדדית. והשותפות עם יעלון מבטיחה שההתחייבות הזאת תהיה יצוקה כבטון.

אך בעיניי האמירה החשובה יותר בנאומו, היתה: "גם אם לא נצליח להגיע לשלום עם שכנינו, נעמול קשה ונגיע לשלום בתוכנו." המשמעות של האמירה, היא ההבנה שאין היום סיכוי לשלום עם הערבים, ולכן עיקר תפקידה של ההנהגה יהיה להביא לשלום בתוכנו. ואכן, זה האתגר הגדול ביותר, החשוב ביותר. נתניהו הולך ומעמיק את הקרע, כי הוא נבנה ממנו. ישראל הופכת לבייסוקרטיה – שלטון הבייס. היא נקרעת בין שני מחנות לעומתיים, שונאים, כשכל מחנה נגרר אחרי "הבייס" הקיצוני, הקנאי, הפנאטי בתוכו. האתגר של השותפות היא שבירת שלטון הבייס, יצירה מחדש של מכנה משותף ציוני, ממלכתי, דמוקרטי שילכד את החברה הישראלית, למרות המחלוקות שבתוכה, וישאיר את הקיצוניות בשוליים. האיום הגדול ביותר היום, הוא על ישראל כמדינת חוק, העמדת ראש הממשלה מעל החוק והפיכת השחיתות השלטונית לנורמה. מול האיום הזה אנו מציבים הנהגה של דוגמה אישית, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר מידות וממלכתיות.

* השמאלימין מתקשה לעכל – מתוך מקאמה ב"ידיעות הקיבוץ": "נתניהו, בני גנץ – זה הכול אותו השטנץ." מאמר אחר באותו עיתון מגנה את המרכז כ"לא מריח לא מסריח." דימיטרי שומסקי ב"הארץ": "גנץ הוא ללא ספק איש ימין" ומפלגתו מוגדרת "מפלגת ימין" וגם יאיר אסולין באותו עיתון כותב נגד "ההתעלמות מהעובדה הפשוטה כל כך, הרלוונטית כל כך, שגנץ הוא בעצם ימין."

זאת, בשעה שנתניהו, שרי הליכוד ו"הימין החדש" ואוהדיהם, יוצאים מגדרם כדי לסמן את גנץ כ"שמאל".

אלה ואלה טועים. הטעות שלהם אינה נובעת רק משיקולי תעמולה ברורים – הרצון לבדל את עצמם באמצעות הצגת איש המרכז באופן שנוח להם להציגו. הם טועים מתוך הפנמה של האקסיומה המחנאית, על פיה אין רצף דעות, ולכן אין מרכז, אלא דיכוטומיה של ימין ושמאל. מיהו שמאלן בעיני איש ימין – מי ששונה ממנו. מיהו ימני בעיני שמאלן – מי ששונה ממנו.

מביט השמאלן על גנץ, רואה שהוא שונה ממנו, ולכן הוא ימני, מבחינתו. מביט הימני על גנץ, רואה שהוא שונה ממנו, ולכן הוא שמאלן, מבחינתו.

גנץ עומד בראש רשימת מרכז, שבין חבריה יש הנוטים יותר למה שמכונה ימינה או למה שמכונה שמאלה. ודווקא כמרכז הוא מציב חלופה ממלכתית, שפויה ומתונה, נגד ההקצנה של השמאלימין. לשמאלימין קשה לעכל זאת. אזור הנוחות שלהם הוא הפילוג, השסע, השנאה והמחנאות.

טובת החברה הישראלית היא שבירת משטר המחנאות, ובניית מיינסטרים ציוני, ממלכתי, דמוקרטי מרכזי, שילכד מחדש את החברה השסועה והחבולה.

* אתה שקרן – על פי המסתמן מתוצאות הביניים בליכוד, חברי הליכוד הנחילו לראש הממשלה מפלה קשה, צורבת ומשפילה בבחירות המקדימות. במשך חודשים הוא חתר ללא ליאות לחיסולו של גדעון סער, תוך שהוא בודה מלבו עלילת כזב, תיאוריית קונספירציה חולנית נגדו ונגד הנשיא.

חברי הליכוד הישירו מבט לעיניו של נתניהו ואמרו לו: כבוד ראש הממשלה, אתה שקרן!

* השקר הקטן והשקר הגדול – יש לקוות, שכפי שחברי הליכוד לא האמינו לתאוריית הקונספירציה הקטנה, העלילה על גדעון סער, כך אזרחי ישראל לא יאמינו לתאוריית הקונספירציה הגדולה, תאוריית "מדינת העומק" והעלילה הקולוסאלית על מדינת החוק ומוסדותיה שכביכול חברו יחדיו כדי לתפור תיקים לנתניהו.

* היום שבו נולד מנהיג – אילו גדעון סער היה מנהיג אמיתי, הוא מזמן היה קורא תיגר על נתניהו. מלחמתו האובססיבית של נתניהו לחיסולו, הפכה אותו למנהיג. יש לקוות שבקדנציה הבאה הוא יקרא תיגר על נתניהו.

* נשימת רווחה – כל מי שכבוד הכנסת חשוב לו, נשם נשימת רווחה על כך שלא נראה בכנסת הבאה את אורן חזן. העובדה שאלפים בחרו בו, מעוררת תמיהה.

* בשבח חברי הליכוד – בנוסף לכך שבעטו מהכנסת את חרפתה – אורן חזן, ראויים חברי הליכוד לשבח גם על כך שהראו את הדלת לנאווה בוקר ולירון מזוז (שגייס לקמפיין שלו את אלאור עזריה). עם זאת, הצטערתי שח"כ ענת ברקו לא נבחרה. היא ח"כית רצינית, מעמיקה ובקיאה.

* התיאוריה החדשה – בינתיים כבר הספקתי לקרוא תיאוריית קונספירציה, לפיה הקרן החדשה החדירה המוני סוסים טרויאניים ססססמולנים לליכוד וזה ההסבר לתוצאות הבחירות המקדימות...

* ספין ההתנתקות של נתניהו – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת היתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה (נתניהו היה שותף לניסוח הצעת ההחלטה). לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תוכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עימם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

כן, זה אותו נתניהו שניסה למסור את הגולן לידי אסד, אותו נתניהו של עסקת שליט, אותו נתניהו של ההתנצלות המשפילה בפני ארדואן, אותו נתניהו של ה"הכלה" וההבלגה על טרור ההצתות בנגב המערבי.

* תמיכה אופורטוניסטית – מודה ועוזב ירוחם. אילו נתניהו אמר: "נכון, תמכתי בעקירת גוש קטיף, אבל טעיתי. בראיה לאחור ברור לי שעמדתי היתה שגויה, שהצבעתי הזיקה, אך היום עמדתי שונה," היו אלה דברים ראויים. אף אחד אינו חף מטעויות.

אולם הספין והפייק ניוז על התנגדותו, כביכול, הם פשוט שקר וכזב. חסידיו מפיצים סרטונים עם חלקי משפטים שלו או של אחרים שיש בהם התנגדות או הסתייגות. אבל מה שחשוב הוא מה האיש החליט, איך הוא הצביע. הרי מה ההבדל בין אזרח מן השורה שמביע דעה, כותב פוסט בפייסבוק או טוקבק זה או אחר, לבין מקבלי ההחלטות? בידי מקבלי ההחלטות הכוח להכריע – באמצעות ההחלטה, באמצעות ההצבעה. ובכל צמתי ההחלטה נתניהו תמך בהתנתקות (למעט הצבעה טכנית חסרת השפעה ימים אחדים לפני עקירת היישובים).

חסידיו יודעים גם לתרץ את הצבעותיו. "הוא ידע שאם יצביע נגד שרון היה מפטר אותו... הוא ידע שהצבעה נגד תתפרש כך או אחרת." והתירוצים האלה מציגים תמונה הרבה יותר גרועה. כי אם הוא תמך כיוון שהוא חשב שהדבר טוב למדינת ישראל – אני יכול לכבד זאת, למרות שהתנגדתי לעקירה. אבל אם הוא ידע שהדבר רע למדינת ישראל, אך הצביע בעד משיקולי טובתו האישית – הוא נהג כאופורטוניסט והעמיד את שיקוליו הזרים הקרייריסטים מעל טובת המדינה, מעל השקפת העולם.

ניתן להציב מולו כמופת, את מי שהיה הרמטכ"ל, בוגי יעלון, ששילם מחיר כבד על התנגדותו – שרון ופורום החווה החליטו לא להאריך את כהונתו המוצלחת מאוד בעליל לשנה רביעית, אך ורק בשל התנגדותו לעקירת גוש קטיף. הוא לא היה חבר בממשלה ובכנסת, לא היתה לו יכולת הצבעה ואפשרות להתנגד, כרמטכ"ל הוא היה מבצע את ההחלטה אילו נשאר שנה נוספת, אבל עצם העמדה הנחרצת שהשמיע בכל דיון, ועצם העמידה האיתנה שלו מול הזרם העכור של אמירת ההן, גרמה לשרון להפסיק את תפקידו.

יעלון היה ונשאר נאמן לדרכו, ומוכן לשלם את המחיר. כפי שהוא עמד איתן מול הזרם העכור בפרשת אזריה, כשר הביטחון, ושילם את המחיר, כך הוא עמד איתן בהתנגדותו להתנתקות, כרמטכ"ל, ושילם את המחיר.

אלה שני דפוסים שונים של מנהיגות.

* דילמות של צבא מוסרי – בכל אחד מנאומיו המצוינים של נתניהו בעצרת האו"ם, הוא מדגיש, בצדק, את העובדה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. ההסברה הישראלית על כל אגפיה, הרשמית והפרטית, מעלה על נס את מוסריותו של צה"ל, וכך ראוי שתעשה. ישראל דוחה בתוקף את עלילות הדם הבזויות נגד צה"ל של אויבי ישראל ושל "שוברים שתיקה" למיניהם.

כאשר מדובר במוסריותו של צה"ל, הכוונה היא לטוהר הנשק ומוסר הלחימה, שמשמשים נר לרגלי צה"ל מיום הקמתו ועד היום. למה הכוונה במוסר לחימה? בהימנעות מהרג אוכלוסייה אזרחית של האוייב, בהימנעות מפגיעה בשבויים ובהימנעות מביזה.

דילמות של מוסר לחימה מלוות את צה"ל מאז ומעולם. כל לוחם שהשתתף אי פעם בסדרת חינוך, בקורס פיקודי כלשהו, ביום עיון סגל וכד', נדרש להתמודד עם דילמות של מוסר לחימה. כך היה בזמני כחייל, תחת הרמטכ"ל רפול, כך היה לפני כן וכך היה לאחר מכן ועד היום. וכמובן, שכל מפקד וחייל בשטח נדרש להתמודדות כזו.

מהי דילמה של מוסר לחימה? זו לא דילמה האם לרצוח שבויים, או האם לבצע טבח לשם טבח. כאן אין שום דילמה. הדילמה היא כאשר מדובר בנטילת סיכונים. האם לבצע את הפעולה החשובה, גם במחיר של פגיעה בבלתי מעורבים? וכן, האם לסכן חיילי צה"ל כדי להימנע מהרג באזרחי אוייב. אלו הדילמות שמוצבות בפני צה"ל ובפני כל מפקד וחייל, לכל אורך השנים. אלו הדילמות מאז שיירת הל"ה, דרך האישה המניקה בפתח המערה בארץ המרדפים במלחמת ההתשה ועד "צוק איתן".

לאסד, למשל, אין דילמות כאלו. כשהוא רוצה לכבוש עיר, אין לו עכבות לכתוש ולכתוש אותה במשך שבועות וחודשים, להטיל על בתיה חביות תבערה ואף להשתמש בנשק כימי, עד שכל תושביה ימותו או יברחו.

ישראל מעולם לא נהגה כך ולעולם לא תנהג כך. ואם עליה לכבוש עיר, היא תסכן את חייליה אך לא תנהג כמו אסד ולא כפי ש"שוברים שתיקה" וגדעון לוי מעלילים עליה.

בני גנץ הציג את הדילמה הזאת בהרצאה לאחר פרישתו מצה"ל. לפתע, לקראת הבחירות, מעוותים דבריו והוא מוצג בידי תועמלנים ימננים רבים כמי שמסכן את חיילי צה"ל כי הוא מעדיף חיי מחבלים. זו תעמולת שקר והסתה.

כשנתניהו מתהדר בכך שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, הוא אומר זאת בגאווה, ואין לי ספק שהוא מאמין בכך ורוצה שצה"ל יישאר כזה. זה לא מפריע לו לעודד את אוהדיו להשתלח בגנץ ולהסית נגדו.

* מתחת לרדאר – בקדנציה הראשונה של נתניהו, הוא ניהל מו"מ חשאי עם חאפז אסד, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר – שליח לדבר עקירה, על נסיגה מלאה מכל הגולן. פעמים רבות כתבתי על כך. בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שאי"ה ייצא לאור בעוד שלושה שבועות, תוכלו לקרוא כיצד הוא סובב בכחש את שרי ממשלתו.

בקדנציה השנייה הגיעו אלינו שמועות על כך שנתניהו שוב מנהל מו"מ על הגולן, הפעם עם אסד הבן. היו אלו שמועות מעורפלות, לא בדוקות, ואיני נוהג לכתוב אלא על עובדות שאני בוטח באמתותן מעל לכל ספק סביר, ולכן לא כתבתי על כך אף פעם.

והנה, בראיון לעמית סגל ב"ידיעות אחרונות" מספר מי שהיה מזכיר הממשלה של נתניהו, צבי האוזר: "אירוע דרמטי שעבר מתחת לרדאר, מו"מ עם סוריה על הגולן שנמשך ממש עד שנשמעו בדמשק היריות הראשונות במלחמת האזרחים."

כתב החכם מכל אדם: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ, כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ."

כמובן שבכוונתי לדלות מפיו של האוזר כל מידע בנושא.

אגב, שגיאה בראיון עם האוזר. הוא נתן לנתניהו קרדיט על חוק משאל עם. באותו ספר אפשר לקרוא איך נתניהו ממסמס את החוק במשך שנים ואיך החוק כמעט נכפה עליו.

היום איני חושש לעתיד הגולן. אני מאמין שרעיון העוועים על נסיגה מצא סוף סוף מנוחה נכונה במקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

עד כדי כך אני שקט, שאני מאמין שאפילו נתניהו (!) לא ינסה זאת בפעם השלישית.

* לוחם צדק – כשרק החלו ההפגנות נגד היועמ"ש ליד ביתו, יצאתי נגדן בחריפות. דווקא כמי שנלחם למען מדינת החוק ויוצא בתוקף נגד השחיתות ונגד התנהלותו המסואבת של ראש הממשלה, ראיתי בהפגנות הללו מתקפה נוספת על שלטון החוק, פגיעה במאבק נגד השחיתות, דיבה חמורה וחסרת כל הצדקה נגד מנדלבליט, שיש לי בו אמון מלא. וגם הסגנון האספסופי המשתלח של ההפגנות, ברוחו של אלדד יניב, הוא היפוכה של הממלכתיות.

בשלב מסוים ההפגנות עברו מפ"ת לת"א ולא התמקדו ביועמ"ש, ולכאורה לא היתה לי עוד עילה להתנגד להן, ומתוך עמדתי הנחרצת נגד השחיתות ונגד מלחמתו של נתניהו במדינת החוק, לא היתה סיבה שלא אצטרף אליהן. אולם כיוון שידעתי מי עומד מאחוריהן ושהן המשך ישיר למלחמה במנדלבליט, נמנעתי מליטול בהן חלק.

לעומת זאת, השתתפתי בהפגנה אחת נגד השחיתות ולמען מדינת החוק. הפגנה שנערכה בירושלים. נסעתי אליה במיוחד מאורטל, וחזרתי מיד בסופה, בשעת לילה מאוחרת, לאורטל. השתתפתי בהפגנה ואף נשאתי בה דברים. היתה זו הפגנה של ציבור שבעמדותיו המדיניות קרובות לעמדותיו של נתניהו, אך לא יכול לשאת את מלחמתו לשינוי פניה של ישראל ממדינת חוק למדינת מנהיג העומד מעל החוק. הייתה זו הפגנה למען הממלכתיות ולמען מנהיגות ישרת דרך, נקיית כפיים; מנהיגות של דוגמה אישית.

יוזם ההפגנה היה יועז הנדל. יועז הנדל הוא פובליציסט מזהיר, אחד הפובליציסטים הטובים והעמוקים בישראל. מדי שבוע אני קורא את מאמריו ב"ידיעות אחרונות" ואין עוד פובליציסט בישראל שאני קרוב כל כך לעמדותיו ומזדהה עם הרוב המוחלט של דבריו.

בנוסף לכך, הוא משמש בהתנדבות כיו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית – גוף ציבורי חשוב מאוד, שממנו צמח חוק הלאום ומתוכו קם ארגון "זכויות אדם כחול לבן", שפועל באמת למען חיזוק המוסריות של חיילי צה"ל בשטחי יו"ש, אך לא מתוך שנאת ישראל והזדהות עם האוייב, אלא מתוך הזדהות פטריוטית עם צה"ל ועם משימתו ומתוך אהבת החיילים.

מחויבותו של יועז הנדל לטוהר המידות עמדה במבחן, כאשר שימש כראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. הנדל, ולצידו מזכיר הממשלה צביקה האוזר, חשף את מסכת ההטרדות המיניות וההתעללות בעובדות משרד ראש הממשלה בידי מקורבו ואיש סודו של נתניהו נתן אשל. בעבור נתניהו ואשתו, הבחירה בין המטרידן הסדרתי לחושף השחיתות ברורה. מהר מאוד מצא יועז את דרכו החוצה, כפרסונה נון-גרטה בלשכה.

השילוב של פטריוטיות מוחלטת, רגש לאומי עז, השקפת עולם ביטחונית ניצית, גישה ממלכתית ומחויבות למלחמת חורמה בשחיתות, הביאה את יועז באופן טבעי לתל"ם. אני גאה ושמח מאוד למצוא בצמרת תל"ם והרשימה המאוחדת עם "חוסן ישראל" את יועז הנדל – לוחם, קצין, היסטוריון, הוגה דעות, פובליציסט ולוחם צדק.

* לשבת עם הערבים – והרי הודעה דרמטית: אני רוצה מאוד לשבת עם ערבים, לא רק בקואליציה, אלא גם בממשלה. אולם בשום אופן לא נהיה בקואליציה עם רשימה שעופר כסיף חבר בה.

אומר זאת חד משמעית, בביטחון של 100%. הרשימה המשותפת ותע"ל בשום אופן אינן אופציה להיות בקואליציה איתנו. לא כיוון שהם ערבים, אלא כיוון שהם שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל ותומכים באויביה.

אם תקום מפלגה ערבית ישראלית, הדוגלת בעמדות פרו-ישראליות וחותרת להשתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית, היא תהיה פרטנרית מועדפת לקואליציה.

* געגועיי לדב חנין – במשבצת יהודִי-המחמד של הרשימה המשותפת, תפס את מקומו של דב חנין עופר כסיף, שאותו אני מכיר עוד מתקופת לימודי התואר הראשון שלי. בהשוואה לעופר כסיף, אני כבר מתגעגע לדב חנין. לא רק כיוון שהוא ניחן בנועם הליכות, להבדיל מכסיף גס הרוח, האלים מילולית וקורע דגל ישראל, ולא רק כיוון שהוא קידם עניינים לטובת כלל החברה הישראלית, אלא גם כיוון שלעומת קיצוניותו האנטי ישראלית של כסיף, חנין הוא ממש פטריוט ישראלי, כמעט אמרתי ציוני.

עופר כסיף הוא מוטציה של שנאת ישראל. כל כולו שנאה יוקדת למדינת ישראל. טול ממנו את השנאה למדינת ישראל, ולא יישאר ממנו כלום.

לכן, באופן בלתי מפתיע, מוסף השוקניה העניק לו במה אדירה – עמוד השער של המוסף וראיון ענק שנמרח לאורך עמודים 22-30. ובראיון הציג כסיף את השקפת עולמו האנטי ישראלית ללא כחל ושרק. הוא אישר שהרעיון שלו הוא חלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית, לבין מדינה לא יהודית, אותה הוא מגדיר בשם המכובס "מדינת כל אזרחיה". אותה מדינה תבטל את כל זיקתה היהודית, תחליף את הדגל (מה הוא יקרע במקום?) וההמנון. חוק השבות הגזעני יבוטל לאלתר, ולעומת זאת תמומש לאלתר בפועל "זכות" ה"שיבה" של "הילידים" ה"פליטים" הפלשתינאים שיציפו במיליוניהם את המדינה הלא יהודית, והוא בפירוש תומך בכך שיהודים במדינה הזאת יגורשו מבתיהם כדי שהפלשתינאים יתגוררו בהם (אם כי יכול להיות שיש מקומות שאפשר יהיה להסתפק בפיצוי). את הציונות הוא מגדיר כגזענות וקולוניאליזם וכבעלת ברית של האנטישמיות, בעצם התייחסותה ליהודים כעם, וליהודים שהם אזרחי מדינות אחרות כבני העם היהודי, מה שיוצר את הנאמנות הכפולה ואת האנטישמיות. הוא מגנה את הציונות על המעשה הציני של העלאת פליטי השואה לכאן. הוא רואה בהנהגת החמאס גיבורים לאומיים, ותומך בטרור ("רק נגד חיילים," לטענתו). וכן הלאה וכן הלאה. בכתבה נמסר שכמעט כל היהודים בחד"ש הצביעו נגדו, בשל קיצוניותו, אך הערבים בחרו בו. את השקפותיו האנטי ישראליות הקיצוניות הוא יבטא, כדרכו, באלימות מילולית ובפרובוקטיביות בוטה. בנוכחותו בכנסת, אני מעריך שעוד נתגעגע לחנין זועבי. זועבי אמנם לאומנית קיצונית, אך לאומנית של עמה. הוא לאומן קיצוני של האוייב, מתוך שנאה חולנית לעמו ולמדינתו.

* נכנסת באמצע הלילה – עופר כסיף, המוטציה האנטי ישראלית – יהודי המחמד החדש של הרשימה המשותפת, אמר בראיון ל"הארץ" על המדינה שאותה הוא מאשים ברצח עם: "ישראל נכנסת באמצע הלילה ועוצרת קטינים על בסיס יומיומי."

את מי ישראל עוצרת באמצע הלילה? למשל, את ערפאת אל-רפאעיה, רוצחה של אורי אנסבכר.

בין אל-רפאעיה ואנסבכר – ברור באיזה צד עופר כסיף.

ויש לציין, שאיחרנו במעצרו של אל-רפאעיה, אבל במעצרים של מאות מחבלים בשנה, אנו מצילים מרצח מאות ישראלים.

* תבוסה ל-BDS – רוגל אלפר פרסם פשקוויל נאצה ב"הארץ" נגד נטע ברזילי, תחת הכותרת: "נמאס מנטע ברזילי." למה נמאס ממנה? חלקו הראשון של הפשקוויל הוא סתם ערימת עלבונות בלתי מובנת. לקראת הסוף יוצא המרצע מהשק: "נמאס לצפות בה מתנהלת כמו שגרירת ישראל באו"ם ומטיפה נגד החרמת ישראל."

אלפר, תומך נלהב של BDS ושל החרם על ישראל, מגנה את קיום האירוויזיון בישראל. "ישראל מדכאת חירות אישית בשיטתיות בשטחים כבר יותר מ-50 שנה, ולפיכך קיום האירוויזיון בישראל הוא פארסה... צודקים אלה הקוראים להחרמת האירוויזיון בתל אביב."

עכשיו ברור למה הוא כל כך שונא את נטע ברזילי. כי היא הביאה את האירוויזיון למדינה השנואה עליו כל כך. היא אשמה. לכן הוא מכנה אותה "קרנפית" ו"שופר תעמולה מתחסד של הכיבוש."

אמנם איני מחובבי האירוויזיון, מבחינת טעמי האמנותי, אך אין ספק שקיום האירוויזיון בישראל הוא הישג גדול והוא ימונף היטב לתיירות בישראל ולהסברה הישראלית. הוא תבוסה קשה לאויבי ישראל ובראשם ה-BDS הרוגל אלפרים וחבר מרעיהם.

* התנצלות כנה – שמעתי השוואה בין דברי דודי אמסלם שכינה את בני גנץ "אוטיסט" להתבטאויותיו הפוגעניות של אורן חזן נגד ח"כים נכים. ההשוואה הזאת עושה עוול לאמסלם.

דבריו של חזן נועדו במזיד, בכוונת מכוון, לפגוע בח"כים גילאון ואלהרר, לנוד להם על נכותם, כדי להשפיל אותם. את עונשו הוא קיבל ממתפקדי הליכוד בפריימריז, שהעיפו אותו מחיינו הפרלמנטריים (למרבה הצער, סביר להניח שהתקשורת, שבנתה אותו, תמשיך לתת לו במה, כי מוקיון הכפר מביא רייטינג).

אין לי ספק שזו לא היתה כוונתו של אמסלם. השימוש במילה "אוטיסט" כשם גנאי, לא נועד במזיד לפגוע באוטיסטים. היה זה ביטוי-שכונה, לא ראוי, שיש לגנות אותו, אך נכון לשמור על פרופורציות. נכון היה למנף את האירוע כדי ליצור דה-לגיטימציה לשימוש במושגים כמו אוטיסט ומפגר כגידוף, וכדי לחזק את הכבוד לזולת, לחלש, לנכה ולמוגבל. אך לא נכון להמשיך ולסנוט באמסלם. אמסלם התנצל ואני מאמין בכנות התנצלותו.

* הסכם ויצמן-פייסל – אני מודה לאוריה באר על דברי השבח החמים על מאמרי "האם יש פתרון לסכסוך." אני מבקש לתקן טעות אחת בדבריו – אין זה נכון שבהסכם ויצמן-פייסל (1919), שאכן נדחה בידי הערבים, סוכם שהיהודים יקבלו 5% בלבד משטח פלשתין/א"י. הגבולות לא הוגדרו בהסכם, אך נאמר בו שפלשתין תהיה יהודית.

להלן ארבעת הסעיפים הראשונים בהסכם:

א. המדינה הערבית ופלשתין (ארץ ישראל) יתנהלו במכלול יחסיהן ומיזמיהן ברוח של רצון טוב והבנה הדדית הלבביים ביותר, ולשם כך ימונו ויוחזקו באי כוח ערביים ויהודיים, מיופי כוח כדין, בכל אחת מהארצות הללו, בהתאמה.

ב. מיד לאחר סיום הדיונים בוועידת השלום, ייקבעו הגבולות המוחלטים שבין המדינה הערבית לבין פלשתין (ארץ ישראל) על ידי ועדה מוסכמת בין שני הצדדים להסכם זה.

ג. בקביעת החוקה והמנהל של פלשתין (ארץ ישראל) יאומצו כל האמצעים המקנים ערובה מליאה למימושה ההצהרה של הממשלה הבריטית מ-2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור).

ד. יינקטו כל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר עליית יהודים לפלשתין (ארץ ישראל) בקנה מידה רחב, וליישב את העולים היהודים על הקרקע בהתיישבות צפופה לשם עיבוד אינטנסיבי של האדמה. יחד עם זאת, זכויותיהם של הפלאח הערבי והאריסים תהיינה מוגנות ויסייעו להם לשם התפתחותם הכלכלית.

* חל שינוי בטעם – בחידון הטריוויה של מוסף "הארץ" – "20 שאלות", הופיעה השאלה איזו רשימה רצה לבחירות עם האותיות חל טעמ? התשובה היא הליכוד, בבחירות לכנסת השמינית, 1973. בתשובות לא היה הסבר לסימן הבחירות הזה, וזאת אשלים כאן.

אלו האותיות המסורתיות של המפלגות שהרכיבו את הליכוד. הליכוד קם מחיבור בין גח"ל – גוש חרות ליברלים, שתי מפלגות שהקימו גוש משותף כבר ב-1965, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית ותנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה. האות של חרות הייתה – ח. של הליברלים – ל. של המרכז החופשי – ט. של הרשימה הממלכתית – עמ. תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה לא התמודדה לפני כן לכנסת.

במהלך הכנסת שאחריה, התפצל המרכז החופשי, ופורשיו הקימו את המרכז העצמאי. המרכז החופשי פרש מן הליכוד ולקראת הכנסת התשיעית חבר לד"ש. הרשימה הממלכתית, המרכז העצמאי והתנועה למען א"י השלמה התאחדו והקימו את מפלגת לעם, שהיתה חלק מן הליכוד. בבחירות לכנסת התשיעית נקבע סימנו של הליכוד עד היום – מחל.

מפלגות הליכוד התאחדו למפלגה אחת ב-1988.

* ביד הלשון: שמאל הירדן – בפינה שהקדשתי למילה "ימין", ציינתי שבניגוד לימין במילה שמאל אין הבדל בין הצורה הרגילה לצורת הסמיכות, והדגמתי: שְׂמֹאל הירדן.

"שמאל הירדן" הוא שיר שכתב זאב ז'בוטינסקי ב-1929 ובו יצא נגד ההשלמה של ההנהגה הציונית עם קריעת עבר הירדן המזרחי משטח המנדט הבריטי (1922). השיר מוכר יותר על שם השורה הפותחת את הפזמון: " שׁתֵּי גָדוֹת לַיַּרדֵּן: זוֹ שֶׁלָּנוּ – זוֹ גַם-כֵּן!"

בשיר מופיע הפסוק הבא:

"אַךְ תִּשׁכַּח יְמִינִי הַבּוֹגֶדֶת,

אִם אֶשׁכַּח אֶת שְׂמֹאל הַיַּרדֵּן!"

בפסוק זה מכיל ז'בוטינסקי על עבר הירדן המזרחי את שבועת גולי בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני."

ומה זה שמאל הירדן? ממתי יש לנהר צד ימין וצד שמאל? הרי השמאל והימין הם צדדים יחסיים לכיוון המבט ואינם צדדים מוחלטים, כמו מזרח ומערב.

הכלל הוא, שהשמאל והימין של נהר נקבעים על פי כיוון הזרימה שלו. כיוון שמי הירדן זורמים מצפון לדרום, כשאנו מביטים דרומה, בכיוון הזרימה, צד ימין של הנהר הוא המערב וצד שמאל הוא המזרח.

אורי הייטנר

* * *

לדוד מלמד היקר

ברכות ליום הולדתך

מחכים לספרך הבא

או לפחות שתְזכה אותנו

במאמרים ובסיפורים חדשים

* * *

יצחק הילמן

הייתכן כיום פתרון שתי המדינות?

המנדט על ארץ ישראל, נקבע על ידי חבר הלאומים ב-1922, וחל על כל ארץ ישראל, כולל  הגדה המערבית והגדה המזרחית. המנדט, מהבחינה המשפטית, היה למעשה "בית לאומי" זמני, אך ורק ליהודים, וזאת עד להקמתה של מדינה יהודית עצמאית. לערביי הארץ ניתנו במסגרת המנדט רק זכויות אזרחיות ודתיות.

ב-1923 הועברה השליטה על ארץ ישראל המזרחית לעבדאללה בן חוסיין, שסולק על ידי הסעודים ממכה. עד ל-1948 הייתה "עבר הירדן" אמירות בחסות בריטית. הנציב העליון הבריטי, שלט על ארץ ישראל כולה, כולל "עבר הירדן". 

ב-1947 נעשה ניסיון כושל לחלוקתה של ארץ ישראל המערבית, למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ערביי ארץ ישראל ומדינות הליגה הערבית דחו את ההחלטה הזו על הסף, ופתחו במלחמה. הם רצו את כל שטחה של ארץ ישראל כמדינה ערבית. הכול או לא כלום. הקרבות פרצו למחרת החלטת ה"חלוקה", כאשר הכוחות הערביים שולטים על מרבית ארץ ישראל המערבית.

במלחמה מרה וכבדה זו, כבשו כוחות צה"ל שטחים רבים מעבר לגבולות ה"חלוקה". בין השאר נכבשו הערים: לוד, רמלה, באר שבע, כל הגליל ופרוזדור ירושלים. שטח המדינה היהודית כמעט הוכפל. יהודה ושומרון ומזרח ירושלים נשארו בידי ירדן וסופחו אליה ב-1952.

משיקולים כלכליים ופוליטיים, והצורך המיידי לקלוט כמיליון עולים, החליטה ממשלת ישראל בראשות דוד בן גוריון, להפסיק את הלחימה מול ירדן ולחתום עימה על הסכם שביתת נשק. הסכם זה החזיק מעמד 18 שנים עד מלחמת ששת הימים ב-1967. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל אותם שטחים שניסתה לכבוש ללא הצלחה עוד ב-1948.

אי לכך, כיבוש יהודה ושומרון, היה המשך ישיר לכיבושי 1948. יהודה ושומרון היו שטחים כבושים בשליטת ירדן במשך 18 שנים, ועברו ב-1967 לשליטתה של ישראל. מחמת אימת הסיפוח של שני מיליון ערבים, העדיפה ישראל להשאיר את יהודה ושומרון בהגדרה של "שטחים כבושים", מבלי להכיל עליהם את החוק הישראלי ותוך הטלת מיגבלות התישבותיות לישראלים.

למעשה, דינם של שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, הוא בדיוק כמו  דינם של לוד רמלה, עכו וצפת. כל אלה היו בתוך גבולות "המדינה הערבית" של 1947, וכולם סופחו לישראל על תושביהם הערבים.

במשך למעלה מחמישים שנים חילחלה בארץ הקונספציה שבכל הסדר שלום חייבים כביכול לחלק את הארץ מחדש, וכל זאת בכדי לשמור על הרוב היהודי. למעשה, חזרנו מבלי משים לקונספציה של "תוכנית החלוקה" של 1947. מסתבר שכנראה שכחנו שמדובר בשטחי ארץ ישראל המנדטורית, עליהם יש לנו זכות היסטורית בלעדית, הן מכוח החלטות חבר הלאומים, והן מהחלטות האו"ם שאימצו החלטות אלה. 

כולם מתעלמים מהעובדה, שתושביה הערביים של יהודה ושומרון הם למעשה נתינים ירדניים,  שנותרו בשטח הכבוש הישראלי. איש גם לא שם לב כי שנים ארוכות אחרי 1967 עדיין כיהנו חברונים ואנשי שכם בפרלמנט הירדני. רק בהסכם השלום עם ישראל, ויתרה ירדן על אזרחים אלה, והפכה אותם למעשה לחסרי נתינות. 

נראה שכיום אין היתכנות לחלוקה מדינית של ארץ ישראל, לא מהבחינה הצבאית וגם לא מהבחינה האזרחית.

כיום חיים מעבר לקו הירוק שבע מאות אלף ישראלים, ואי אפשר לעקור אותם מבתיהם. הדבר היחיד שעדיין ניתן לשמר זה חלקים מהסכם אוסלו, דהיינו המשך קיומה של הרשות פלסטינית, תחת ריבונות ישראלית. מבחינתה של ישראל, הרשות הפלסטינית היא למעשה איגוד ערים וכפרים, שנועד לספק שירותים אזרחיים לשני מיליון תושביה הערביים של יהודה ושומרון. עזה היא מחוץ לכל הסדר מאחר והפכה בפועל למדינה עצמאית בשליטת חמאס.

הרשות, אם תשרוד, יכולה להתקיים תקופה ממושכת. מאז מבצע "חומת מגן", צומצמה שליטת הרשות באופן ששטחי A, הפכו לשטחי B. יותר אין שטחי A, כי כוחות צה"ל נכנסים לכל מקום בשטחי A. אם יהיה הסדר כלשהו עם הפלסטינים, והסיכוי לכך קלוש, אזי שטחי C יסופחו למדינת ישראל על תושביהם היהודיים והערביים. לתושבי הרשות לא יהיו זכויות תושב בישראל. הם למעשה תושבי ה"רשות הפלסטינית", שמבחינת הפלסטינים נחשבים לאזרחי מדינה, אלא שישראל לא מכירה בהם בתור שכאלה.  

אם הרשות היתה הופכת למדינה עצמאית לכל דבר ועניין, תוך שנים ספורות היא היתה מתמלאת במהגרים מכל העולם. האוכלוסייה הערבית עלולה להכפיל את עצמה ואולי אף לשלש את עצמה. זה כבר קרה בחמישים השנים האחרונות בירדן.

הסכנה הדמוגרפית האמורה, היא הסכנה האמיתית שמחכה לישראל. נוסף לסכנה זו, קיימת הסכנה של שליטה ג'יהאדיסטית על הרשות הפלסטינית אם תהפוך למדינה. במקרה כזה, מה שקורה על גדרות עזה, יקרה ביתר שאת על גדרות קלקיליה וטול כרם. כביש 6 ייצא מכלל שימוש וכנראה שנמל תעופה בן גוריון יחדל מפעילות.

לכן, אין כל היתכנות לתוכנית שתי המדינות.

יצחק הילמן

* * *

אורית דשא / שני שירים

לאחר גשמים מבורכים

לאחר גשמים מבורכים

מול בריכות הדגים,

על גבעות נמוכות,

בין שיחים קוצניים,

מתחת ומעל לסלעים,

מלבינות מוורידות

בביישנות מנמיכת ראש,

ובזקיפות אוזניים קשובות,

מעל לבבות ירוקים

משורטטים אמנותית,

 גדודי הרקפות.

ביניהן וכנגדן,

סמוקות עלי כותרתן,

הפעורים קטיפתית,

ומשחירות בלבבן,

בולטות בשטח,

בתרועה אדומה –

הכלניות המתריסות

מול שמש חורפית

בין קרעי עננים,

ברוח הקלילה.

ביניהן מלבינים,

נמוכים, לא גבוהים,

פעורי כותרות

עם פסים צהובים,

האיריסים

נמוכים  אך גאים,

כביכול מחווירים,

מעל בריכות הדגים

המאפירות במרחק,

וכנגד האורחים,

 שבינות הסלעים מהדסים.

מרחוק 

נשקפים שיפולי מורדות הכרמל,

מתחתם

כבישי אספלט סואנים נחפזים

ובמרחק מה במורד –

בריכות הדגים המרובעות,

כשמעליהן במטס ראווה,

מלבינות ציפורי המים

במשב הרוח הקרירה.

והלב מתרחב ומתחמם

על אף הקרירות החורפית.

שבט, תשע"ט

לאור השקיעה

לאור השקיעה המאדימה מול הים,

בין חולות מלבינים,

ושיחי רתמים גדולים,

על אשכולות פרחיהם הלבנים,

השחים לחולות מכובד

פריחתם וניחוחם העדין,

בצילם, ארגמניים משחירים,

בחברותה צנועה,

האיריסים!

בתוך חרבות עליהם המוריקים,

צנועים, נחבאים,

אך ראשיהם לשמיים,

בתפילה נושנה,

מקרוב,

משדות-ים:

"שלא ייגמר לעולם"....

סוף שבט, תשע"ט.

* * *

משה כהן

יש למי להצביע

המועמד היהודי החדש ברשימה הערבית לכנסת, ד"ר עופר כסיף, טוען שמדינת ישראל נוהגת כמו גרמניה הנאצית.

יופי, עכשיו יש למי להצביע. 

כל הכבוד, דוקטור!

משה כהן

ירושלים

אהוד: עושה רושם כי לנוכח הח"כ החדש עוד נתגעגע לתעלוליהם של חנין זועבי ואורן חזן.

* * *

באבל על מות חברתנו היקרה

הסופרת והעיתונאית ריקה ברקוביץ

חברות וחברי סומליו"ן, הסופרים והמשוררים לילדים ונוער

משתתפים בצער בעלה אילן וכל בני משפחתו

ההלוויה תתקיים היום, יום שני, 11.2.2019 בשעה 13.00

בבית העלמין הישן גני אסתר (שער 4) ראשון-לציון.

* * *

מעשה היחיד

ערב עיון לזכרו של אלי שילר

מייסד הוצאת אריאל ונאמן ארץ ישראל

יום שני ו' באדר א' תשע"ט, 11.2.2019, 21.00-17.00

ביד יצחק בן-צבי, אבן גבירול 14, ירושלים

17:30-17:00 התכנסות וכיבוד קל, מכירת ספרי הוצאת אריאל

18:45-17:30 מושב ראשון: 'שברי זיכרונות' – אלי שילר במסלול חייו

יו"ר יעקב יניב, מנכ"ל יד יצחק בן-צבי

אליהו הכהן, אלי וזיקתו לירושלים

פרופ' גבי ברקאי, העבודה המשותפת עם אלי

גב' בתיה מקובר, אלי – פרטים ביוגרפים

האב מישל טרגון, אלי – חבר אישי

פרופ' אלחנן ריינר – מבודפשט לירושלים

מר חיים כראל – תרומתו של אלי לדורות של מורי דרך

19:00-18:45 הפסקת קפה וכיבוד קל, מכירת ספרי הוצאת 'אריאל'

20:30-19:00 מושב שני: על קצה המזלג משולחן עבודתו של אלי – סוגיות נבחרות בתולדות ירושלים וארץ ישראל

יו"ר רותי פרבולוצקי, משרד התיירות

עו"ד אורי שטנדל – משפחות הנכבדים בקרב ערביי ירושלים בתקופה העות'מאנית ותחת שלטון ירדן

אדריכל שמואל גילר – חידושי המחקר ביפו

פרופ' זאב גריס – תרומת אלי להפצת ידע ארץ ישראל באמצעות הדפוס:

 מימד היסטורי

ד"ר ראובן גפני, קרדום-אריאל – כתב העת בפרספקטיבה היסטורית:

 מימד אקדמי ומימד פופולרי

הכניסה חופשית. בהרשמה 02-5398855 | act.ybz.org.il

* * *

פוצ'ו – בחיי [5]

מ"ג. ממחלקת הלחמות למלחמות במילואים

כשהתחלתי לעבוד במפעלי מאיר לא שאפתי לגדולות. בחרתי באחת המחלקות הקטנות של המפעל, מחלקת ההלחמות, בלי לחלום על התקדמות וניהול. הסתפקתי בתואר של עובד בכיר,  המשמש כסגנו של מנהל הבקיא ברזי הלחמות הפלסטיק. תקופה קצרה עבדתי תחת ידם של שני ישראלים, עד שהגיע בחור איטלקי, רודי לוטווק, שהיה בעל מקצוע מעולה.

רודי, המומחה להלחמות פלסטיק, הגיע אלינו במפתיע עקב מותו הפתאומי של אביו, שהיה בעל מפעל הלחמות במילנו. עם מות האב קיבל עליו רודי את ניהולו הטכני של המפעל, בעוד רוברט, האח הבכור, קיבל עליו את ניהול המכירות כשבאמתחתו תוכנית שאפתנית להפיץ את סחורות המפעל ברחבי העולם.

כצעד ראשון נסע לארצות הברית עם דוגמאות מכל מוצרי הפלסטיק שמפעלם יצר עד כה. אחרי כחודש חזר למילנו בצהלת ניצחון ובידו הזמנה ענקית לסחורה, שהצדיקה שכירת ספינת משא שתעמוד לרשותם.

רודי, שניהל את המפעל בהצלחה רבה, עמד במשימות וסיפק את כל הסחורה בזמן. כשהאונייה העמוסה הגיע לנמל ניו-יורק, פרץ ריב בין רוברט ובין הסוחר המזמין. רוברט לא היה מוכן לפרוק את הסחורה עד שהסוחר לא ישלם עבורה, והסוחר לא רצה לשלם עד שרוברט לא יסכים להוריד מהמחיר. התחילו ויכוחים שנמשכו כמה שבועות, כשבכל יום רוברט צריך לשלם לאנשי הנמל דמי עגינה, ולבעל הספינה דמי שימוש. בסופו של דבר רוברט מצא סוחר אחר שקנה את כל הסחורה בסכום שהספיק לתשלום דמי ההובלה והעגינה, אך לא עבור העבודה. בית החרושת של משפחת לוטווק, שנחשב לאחד המשגשגים במילנו, פשט את הרגל, ורודי קיבל בשמחה את הצעתו של בנימין לבוא למפעלי מאיר בפתח תקווה, כדי לנהל את מחלקת ההלחמות.

רודי לא הגיע לבד, עימו באה גם עוזיאלה, נערה איטלקית יפיפייה, שהיתה בת זוגו של רוברט, ורודי 'גנב' אותה מאחיו, כשזה נסע לארה"ב וביקש מרודי לשמור עליה.

ביני לבין רודי נוצרה כימיה קרובה, כאשר הוא הבין מהר מאוד, שכל מה שאני רוצה זה לשבת בצד ולכתוב, ואילו אני תפסתי מהר שמה שהוא רוצה, זה להגיע לעבודה מתי שנוח לו לקום, ושיש מי שקם מוקדם ויכול לדאוג לכך שהפועלות שתתחלנה לעבוד. רודי הוכיח כישרון רב בהפעלת המחלקה. יזם מוצרים חדשים ופתר בעיות טכניות שאליהן נקלענו מדי פעם.

הדבר הראשון שצד את עיניו ביום העבודה הראשון, היתה ערימת שאריות פלסטיק שהצטברו במשך שלוש השנים האחרונות. כששאל אותי בשביל מה אני צריך אותם? –   אמרתי: "לפעמים יש הזמנות למוצרים קטנים, שאפשר לייצר מהשאריות."

הוא לא רצה לריב איתי ושאל אם ארשה לו לסלק את הלכלוך הזה במקרה שלא נשתמש בהם כל השנה הקרובה.

אמרתי: "במשך כל השנה כן, אבל לא קודם."

אחרי חצי שנה, כשהתחלנו לעבוד במלוא התפוקה, הבנתי כמה הוא צודק ואמרתי לו ביוזמתי, "בוא ניפטר מהזבל הזה."

הוא לא היה צריך לשמוע זאת יותר מפעם ואמר לי: "לא ניפטר – נמכור!"

היו אז בארץ שני מפעלים גדולים המייצרים יריעות פלסטיק להלחמה, האחד בבת ים והשני בקיבוץ העוגן. רודי, העולה החדש, גילה לי את שניהם והסביר לי שהם ישמחו לרכוש במחיר מוזל שאריות פי.וי.סי, שניתן לשחזר אותן, ואנחנו נקנה מהם יריעות חדשות, במחיר מוזל.

נסעתי עם רודי לשני המפעלים, השווינו מחירים, ובחרנו במפעל של בת ים.

כבר למחרת העמסנו את ערימת השאריות על משאית של המפעל ושלחנו אותה לבת ים. אחרי שעה קיבלנו טלפון מבוהל מבת ים. אמנם סיכמנו עקרונית על עיסקת חילופין, אבל הם לא חשבו שנשלח משאית שלמה, וזאת עוד לפני שקנינו מהם אפילו יריעה אחת.

רודי הבטיח להם שבעוד שבוע נשלח להם הזמנה ראשונה והם בדלית ברירה השלימו עם המצב. בסופו של דבר לא הצטערו, כי בשנים הבאות עשינו עימם עסקים יפים. רודי ידע ליזום מוצרים זולים שניתן להדפיס עליהם מלות פרסום, ודוד טננבוים, איש המכירות של מפעלי מאיר, ידע למצוא להם קונים.

כחודשיים אחרי שהתחלתי לעבוד עם רודי, חלה הפסקה בעבודתנו המשותפת, כאשר נקראתי לצאת למילואים.

כשהגעתי למחנה ג'וליס התבשרתי שבחודש הקרוב אני עתיד לעבור קורס של נהגי זחל"ם. אין דבר שמעלה אבק יותר מזחל"ם ואין מי ששונא אבק יותר ממני. אם לא היה לי די באבק שספגתי, הרי אחרי כל יום אימונים היינו צריכים לגרז ולשמן את הרכב הכבד, ואף פעם לא הצלחתי לסיים את המלאכה בלי שיתמרח עלי גריז או שמן. בכל זאת, עם כל הקללות שבהן קיללתי את גורלי המר, הצלחתי לעבור את הקורס  בשלום, ולא הייתי זוכה לעמידה לדין , אלמלא טעות אחת שעשיתי שלא באשמתי.

זה היה אחרי יום אימונים מפרך. רצתי למקלחת ועמדתי כחצי שעה תחת המים החמים עד שהצלחתי להפטר מכל האבק והשמן שדבקו לעורי. עליז וטוב לב יצאתי מהמקלחת, שורק ושמח שנשארו לי רק עוד שלושה ימי מילואים. פתאום צעקה: "הי אתה!"

הסתובבתי אחורה וראיתי את רס"ר המחנה, השולח בי מבט זועם ומחכה שאתמוטט.

לא התמוטטתי  ולא נבהלתי. ידעתי שלא חטאתי כהוא זה, אז מה לי כי אירא. הוא הרגיש שאני לא מחצין שום איתות של פחד ושאג: "איך אתה מעיז?"

"מעז! – אמרתי לו – מעיז אומרים למי שהולך אחרי העזים ומזרז אותם!"

"אתה עוד מתחצף? אתה לא יודע שבמחנה צבאי לא הולכים עם גופייה?"

"אבל אני אחרי מקלחת." 

"אתה לא קורא את פקודות היום? מחר אחרי האימונים אתה מתייצב למשפט לפני מפקד   הקורס!"

בשנותיי בצבא או במילואים  נחשבתי לחייל טוב וממושמע. הפעם היחידה שהייתי מועמד למשפט, היתה בסוף מלחמת העצמאות, כאשר במשמר העמק נערך טכס צבאי ואני יריתי כדור באוויר, כדי לרמוז למרדכי בנטוב, שר העבודה, שהוא נואם  יותר מדי זמן. (פרטים בספרי "בחיי" הראשון(.

רצתי לאוהל, לבשתי חולצת חאקי והלכתי ללוח המודעת ברחבה שלפני צריף המפקדה. הרחבה היתה נקייה ומסוידת כראוי. לפני כשלושה ימים זכינו לביקורו של הרמטכ"ל רב אלוף לסקוב, ואנשי המחנה גויסו להרים מהקרקע כל פיסת נייר או קליפת פיסטוק. גם לוח המודעות היה נוצץ ומבהיק. בין המודעות בלטו שני עמודי פוליו שעליהם התנוססה הכותרת "פקודת היום!" – ובה רשימת  האיסורים של המחנה וביניהם, אחד האומר  שמי שיילך בסנדלים או בגופייה. יזכה למשפט צבאי.

על דף אחר הנושא את הכותרת "זכויות החייל" מצאתי סעיף "שזכותו של החייל לבקש להישפט לפני סמכות גבוהה יותר."

באותו רגע החלטתי שאני אבקש להישפט בפני הסמכות הכי גבוהה, ולא אכפת לי אם זה יהיה הרמטכ"ל בעצמו.

למחרת, בשעה המדויקת, לבוש בגדי צבא נקיים,  נכנסתי אל מפקד הקורס בשמאל ימין והצדעתי כיאות, המפקד העיף עין על הדף המונח לפניו, שאל אותי אם אני ישראל ויסלר ואם אני מוכן להישפט לפניו.

על השאלה הראשונה השבתי בהן ועל השנייה ב'לאו'.

הוא הרים אליו ראשו ואמר: "מה?"    

אמרתי: "אני מבקש להישפט לפני סמכות גבוהה יותר."  

"אבל אתה מבין שזאת אשמה פעוטה שלא מצדיקה את בקשתך."

"בגלל זה. בגלל שזו האשמה מזערית, זכותי לבקש סמכות גבוהה." 

"זכותך מתקבלת. אתה חופשי!"

המשפט שלי עבר לסמכות גבוהה והרס"ר הודיע לי שהמשפט שלי יתקיים בסוף הקורס. הקורס תם, כולם נסעו הביתה, ואני נשארתי במחנה מחכה שמפקד גייסות השריון יתפנה לשפוט אותי.

ההמתנה נמשכה שעות.

למפקד השריון היו דברים יותר חשובים לעשות.

בדלית ברירה ניצלתי את הזמן כדי לשבת לכתוב מכתב לרמטכ"ל.

סוף סוף הגיע תורי. הרס"ר פקד עלי לצעוד בשמאל ימין לחדר המפקד, שפקד עלי– "עמוד דום!" – ואני נעצרתי זקוף ומתוח, מחכה לזכות הדיבור.

הרס"ר סיפר בקצרה איך פגעתי בחוקי המחנה כשצעדתי  בגופייה.

כשקיבלתי את רשות ההתגוננות, ביקשתי רשות לקרוא מכתב המיועד לרמטכ"ל לסקוב.

הרשות ניתנה.

פתחתי את הדף וקראתי: "לכבוד רב אלוף לסקוב!" – בהמשך סיפרתי שאני טוראי ששירת בצה"ל עוד במלחמת השחרור וממלא את חובתי לצה"ל ולמילואים כיאות. גם השנה נקראתי לשלרות ומילאתי את כל מה שנדרש ממני ללא תלונות. לא התלוננתי גם כאשר לפני שבוע הפסיקו לנו את האימונים וכל המחנה התגייס לנקות ולצחצח את המחנה לקראת ביקור הרמטכ"ל. הרמטכ"ל אכן הגיע והביע את שביעות רצונו מהסדר והניקיון. הוא עשה זאת רק  בגלל שלא טרח ללכת לשולי המחנה, כי אם היה מגיע לשם ומציץ לשירותים ולמקלחות, היה רואה באיזו טינופת אנו חיים." כאן עצר אותי המפקד ופנה אל הרס"ר בשאלה: "זה נכון?"

הרס"ר התחיל לגמגם ולהתנצל שלא נתנו לו מספיק אנשים, אבל המפקד קטע אותו ואמר לי להמשיך לקרוא. כשסיימתי נפלה דממה בחדר.

המפקד שתק כמה רגעים, כשהוא מקיש עם עטו על השולחן, ואחר פנה אלי ואמר:

"הייתי מעריך מאוד את  פנייתך לרמטכ"ל, אם היא היתה נעשית ללא קשר לכך שהפרת את תקנות המחנה, אך מאחר שמצאת לנכון להתלונן רק מפני שנקראת למשפט, אני מוצא אותך אשם וקונס אותך בקנס כספי של עשר אגורות. אתה חופשי!"

יצאתי ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחתי שיש לנו בצה"ל מפקדים חכמים היודעים להיחלץ מאירועים מביכים, ומצד שני הצטערתי לדעת שיש לנו טוראים לא כל כך פיקחים. כי מה יצא לי מההתחכמות שלי עם הרס"ר? אמנם יצאתי ללא עונש של ממש, אבל מה זה שווה לי אם עכשיו אני צריך להתחיל לחפש טרמפ לתל אביב, בעוד כל האחרים, בטח כבר חוגגים בבית עם המשפחה.

את עשר האגורות לא נדרשתי לשלם במקום, ואני מחכה עד היום למכתב תזכורת מהצבא.    

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

הסרט "לאסוף רסיסים"

שלום רב,

ביום ג' 26/2/19 בשעה 16:30 יוקרן בסינמטק תל אביב הסרט "לאסוף רסיסים", המציג את סיפורה של שכונת ילדותנו קריית שמואל בירושלים בשנים הסוערות 1947-49, בעיני הילדים, על בסיס של סרטים ויומנים מאז ועל זיכרונות כיום. מסמך היסטורי מעניין שמביא את התקופה ואת רוח התקופה מכלי ראשון.

היכנסו וצפו בטריילר באתר הסינמטק ומומלץ להזמין כרטיסים לאור הביקוש הרב.

דוד אלקן

אהוד: צפיתי בסרט ואני ממליץ עליו בכל לב. כל השבחים מגיעים ליוצריו.

* * *

יוסי אחימאיר

"על זאב זאבוטנסקי קראתיך"

ב-4 באוגוסט 1940 מת במדינת ניו-יורק זאב ז'בוטינסקי. 11 ימים לאחר מכן, ב-15.8.1940 נולד ברבאט, בירת מרוקו, בן בכור ליצחק ריוח, איש בית"ר.

עוד קודם שיצא הבן לאוויר העולם החליט האב, כי שמו של היילוד יהיה – זאב, על שם המנהיג הציוני, ששימעו ודבר מותו הגיעו עד לצפון אפריקה.

והוא, האב, בחוברת פיוטים שלו, כבר כותב אל הבן בטרם היוולדו:

"זאב בני,
טרם צאתך
מרחם אמך
התויתי לך
דרך חייך..."

ובסוף הפיוט הוא כותב:

"...וזה האות לך
שכל תקוות נשואיך
כי על זאב זאבוטנסקי קראתיך
ואל תדמה בכל שטותיך.

ואל שדי יזכני
לראות היוצא ממני
מצוין מציון ושלם כצביוני
בבניין מעמי אשר יש לי."

שנים עברו מאז, והבן – שעלה לישראל עם משפחתו בשנת הקמת המדינה והוא כבן 8 – הוא אחד מן השחקנים הנודעים ביותר בישראל. זאב רווח שמו!

ביום שישי, 8 בפברואר, הוא בא אל "בית אבא" ברמת גן, לפגישה עם הח"מ – שנינו יקירי העיר רמת-גן, לשנת 2015. זאביק הביא עמו את חוברת הפיוטים של אביו, שזכה לאריכות ימים והלך לעולמו לפני כ-22 שנה כבן 96.

מה חיפש השחקן והבדרן ב"בית אבא"?

ובכן, זאב רווח מתכוון להפיק סרט הקשור בבית"ר מרוקו ובפעילות אביו, ביקש חומר רקע על ז'בוטינסקי ותנועתו, ואינו מסתיר את דעותיו הפוליטיות הימניות.

אבל מרגע שנכנס לבית לא פגה התרגשותו.

עיניו הבורקות של השחקן והבמאי לא משו מן החפצים, הספרים והציורים (מרדכי אבניאל, יוסי שטרן, לוקה וקס, מנשה זיידנבוייטל שניספה בשואה), התעניין, שאל עוד ועוד, וסיפר למארחו על חייו, על משפחתו, על מסורת יהדות מרוקו ועל תכניותיו לעתיד.

"החזרת אותי שנים אחורה, לתקופה של תחילת חרות. התרגשתי כמו ילד." כתב בספר האורחים.

ביקור שארך כשעתיים – ואלמלא רעייתו מלי שהאיצה בו, זאב רווח היה נשאר עוד ועוד... והוא כבר שם לו ליעד את הביקור הבא במסעו אחרי מורשתו – והפעם במכון ז'בוטינסקי בתל-אביב.

זאב רווח הוא כנראה הראשון שנקרא על שמו של זאב ז'בוטינסקי, מיד לאחר פטירתו, ומאז נקראו עוד עשרות ילדים וילדות למשפחות רביזיוניסטיות – זאבה וזאב. אבל קדמו לו כמה זאבים וזאבות שנקראו כך עוד בחייו של המנהיג הציוני, וראשונה להם היא זאבה זבידוב-אחימאיר, אחותי הבכורה, שנולדה בשנה בה מלא יובל שנים לראש בית"ר.

יוסי אחימאיר

* * *

ח. מדגניה א'*

מפלגה אבודה

"האמת: אני שונאת את איתן כבל. חתרן בלתי נלאה, שעשה את הכול, כדי לפגוע ביו"ר גבאי. הוא ממש מזכיר לי את שמעון פרס. אני בהחלט מצדיקה את  הניסיון של גבאי להעיף את כבל הזה לכל הרוחות על טיל, באמצעות הבקשה שלו השבוע מעמירם לוין לרוץ לפריימריז. גבאי הבטיח ללוין לשריין אותו. העיקר שכבל יישאר בחוץ. איך אני יודעת את זה? מהחבר קלמן. הוא יודע הכול.

ולא שאת אבי גבאי אני אוהבת. נהפוך הוא. אני שונאת גם אותו. על זה שהביא את המפלגה שלי, המפלגה עם העבר הכי מפואר במדינה, "המפלגה שייסדה את המדינה" – לשפל נוראי שכזה. התחתית של התחתית.

געוואלד, הצילו! מפלגת העבודה שלנו מתרסקת ל-5 מנדטים. זו טרגדיה מזעזעת, ומי יציל את הבית הבוער? עמיר פרץ? שלי יחימוביץ? שני היו"רים לשעבר, שנכשלו גם הם – כל אחד בתורו – ובגדול, צמד חמד, שבעבר היו בעלי ברית, וכיום – במקום שיחברו שוב ידיים להצלת המפלגה השוקעת, הם מתנהגים כמו שתי פרימדונות, בעלות אגואים נפוחים מחשיבות עצמית, שהפכו ליריבים פוליטיים ושונאים בנפש.

אז מי נשאר פה במפלגת העבודה? האמת, רק הגימלאים. אנחנו הפראיירים היחידים, שעוד מסכימים לשלם "דמי חבר" כל שנה, כדי להיות חברים במפלגת הקשישים הזו ולבחור את הח"כים  לכנסת.

כן, אנחנו הגימלאים, הם הגוש הכי גדול במפלגה כיום. 24 אלף "ותיקים", שעדיין זוכרים למפלגה "חסד נעורים". היחידים שעוד נותרו נאמנים, אידיאולוגיים וערכיים, ולא בורחים מהספינה הטובעת. כל הצעירים כבר ברחו. אפילו הערבים כבר ברחו מאיתנו. פעם היו במפלגה אלפי חברים ערביים. היום הם ברחו ל"משותפת". מה הם צריכים עוד נכבה? ככה שאנו מרגישים שאנחנו צועדים, בייאוש ובחוסר אונים, כ"נדונים למוות" אל התהום. שלא לומר: "צעדת המוות".

אבל אני יודעת בטוח למי אצביע כן הבוקר בפריימריז: קודם כל לצעירים: לאיציק שמולי שבאמת דואג לזקנים, לסתיו שפיר הג'ינג'ית הנמרצת קופצת, שמזכירה לי את עצמי בצעירותי. אנחנו חייבים דם צעיר במפלגה הגריאטרית הזו. אני אצביע גם לעומרי בר לב, שהיה המפקד של הבן שלי בסיירת. אבל לנכדה של ישראל קסטנר, מרב מיכאלי – אני בחיים לא אצביע.

ממש עצוב ומזעזע שאף אחד לא רוצה אפילו להתאחד איתנו כיום: עם המפלגה שהקימו בן גוריון ורבין. בני גנץ דחה בבוז את התחנונים של גבאי ויחימוביץ לצרף אותנו לעגלה שלו.  אפילו השמאלנים במרץ הקטנה לא מוכנים להתאחד איתנו. ובאמת, למה להם להמר על מנייה המתרסקת ולהתחבר עם מפלגה גוססת?

אז מה יהיה הסוף? בסוף עוד גבאי עלול לקרוא בחזרה לאקסית המיתולוגית, הבלונדינית (כמו שאני בלונדינית) והבוגדנית שלו, ציפי ליבני, שרק מחפשת, בציפורניים ובשיניים, פרטנר שיציל אותה, וקופצת ממפלגה למפלגה כמו צפרדע צהובה.

אח, איפה איפה, הם, הימים ההם, שניהלנו את המדינה, שהיינו אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הליכוד? איך הפכנו למפלגה כה זעירה וחסרת חשיבות ועלולה להימחק כליל מהפה הפוליטית?

אני מאשימה בזה גם את גבאי, נטע זר, קפיטליסט מיליונר, שרק רוצה את אדמות הקיבוצים. שרק ניסה להפוך אותנו – באמצעות מסרים עמומים וקריצה למצביעי הימין לעוד מפלגת מרכז נוספת. למה לא להגיד לציבור את האמת בפנים, את האמת של רבין?  שאנחנו תומכים בהסכם עם הפלסטינאים בפתרון היחיד של "שתי מדינות לשני עמים", וכן, גם מאמינם בסוציאליזם, שיוויון והפרטה, אופס, בעצם לא בהפרטה. ההפרטה היא שורש הרע, היא הרסה את הכול. אם כל חטאת. 

וכן, גם את איתן כבל אני מאשימה בקריסה. התימני הזה, שפשוט לא יכול היה לסבול שמרוקאי יעמוד בראש המפלגה. בדיוק כפי שחתר בזמנו תחת עמיר פרץ. בושה, פשוט בושה וכלימה."

(סוף ציטוט)

* הביא לבית הדפוס: גיא משיח

* * *

מיכאיל זושצ'נקו

החובב

אני אישית, אחים שלי, מבקר לעיתים רחוקות אצל רופא. זאת אומרת, רק במקרי חירום קיצוניים. נו, נגיד, טיפוס חוזר, או שאני נשפך מן המדרגות.

אז, אני אכן פונה לקבל עזרה רפואית. אבל לבד מכך, אינני חובב להתרפא. הטבע עצמו, לפי דעתי, מווסת את האיברים. הוא-הוא זה שמבין.

לא שאני, כמובן, מתנגד לרפואה. המקצוע הזה, הייתי אומר, חיוני גם הוא במערך הכללי של התעשייה הממלכתית. אבל להתלהב יתר על המידה מן הרפואה, יכול אני לומר, גם כן לא טוב.

ועכשיו דווקא, רבים הם חובבי רפואה שכאלה.

הנה גם ידידי סשקה יֶגוֹרוֹב. ריפא את עצמו לדעת. והוא היה איש טוב. מפותח, אינטליגנטי למחצה וחובב הטיפה המרה. והנה זו לו השנה החמישית שהוא מתרפא.

בהתחלה שום דבר מיוחד לא הציק לו. הוא היה פשוט ברנש רזה. נו, הלוא תבינו – בזמן המלחמה חיו בעוני, אז הידרדר האיש. ואז החל מתרפא.

משהחל להתרפא, הלך והשמין.

משמין ומשמין. ובחלוף שנתיים ימים הוא התרחב במידה כזאת, שילדיו בשר מבשרו החלו נבהלים מן השומן העודף שלו ומן המבע בעיניו.

ומובן מאליו מה אומר המבע – היה זה מבע של בהלה. הבן אדם בכל זאת נבהל מזה שהוא מתרחב כל-כך. הוא חשב כבר לחדול מן הריפוי, אבל נוכח לדעת שאיחר את המועד. כעת, הוא נוכח לדעת, צריך להתרפא מן ההשמנה.

החל להתרפא מן ההשמנה.

הרופא אומר:

"ההשמנה היא הסיבה העיקרית לחייך חסרי התנועה. או להיפך. עליך להרבות," הוא אומר, "בהליכה הלוך וחזור, יכול להיות שבזכות העובדה הזאת תרזה."

התחיל ללכת הידיד שלי. הלך והלך כמו בן כלבה. כל היום הלך, ולקראת ערב התפתח אצלו תיאבון ללא מעצורים. והשינה הפכה להיות מצוינת – ממש צרה צרורה. בקיצור, הבן אדם השמין שוב תוך זמן קצר למעלה משישה-עשר קילוגרם. ומשקלו עתה היה מאה וארבעים קילוגרם.

הרופא אומר:

"לא," אמר הרופא, "ההליכה מזיקה לך. תעצור. נראה שעליך לנסוע. סע אל בית הבראה."

כעת ידידי מתכונן לנסוע לבית הבראה. או לְיֶסֶנְטוּקִי, או לְבּוֹרְז'וֹם. אני לא יודע. במשפט אחד, הוא מצפה שתצמח מכך תועלת.

גם אני מצפה שבית ההבראה יביא לו תועלת. יעמוד נא הבן אדם במשך כשני לילות להשיג כרטיס רכבת, יתרוצץ נא להשיג אישורים למיניהם ולקבל כסף – וישיל, כמו ילד טוב, איזה שלושים קילוגרם או יותר.

והרי זה לגמרי ברור. כאן, אפשר לומר, תתרחש ההשפעה הבלתי אמצעית של הטבע על האורגניזם האנושי.

 1927

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

יוסף דלומי

מוות

ינואר 2018

"כל יום אתה מבטיח מחדש שאימא תחזור מבית חולים. נמאס לי, ואני רוצה לבקר אותה," כך הטיח עומר בן החמש כלפי אביו פעם נוספת מאז אושפזה אימו.

"מחר היא תחזור," אמר האב בקול חנוק.

"מה? אתה לא שמח שהיא חוזרת?"

"בטח שאני שמח, עומר, אבל אני חייב ללכת לשירותים..."

משפחת כהן, דליה וקובי, וילדיהם נוגה, רקפת ועומר, התגוררו מול ביתנו בקיבוץ. דליה, אישה חיננית, מעט מלאה ובעלת עיניים ירוקות מאירות, היתה הגננת של "גן חרמון". קובי, ג'ינג'י גבה קומה, היה מכונאי טרקטורים, קפדן ורגזן במוסך, אך בביתו, היה איש רעים להתרועע.

ביתם, במרחק 6-7 מטרים מ"מול", העצים את קרבת השכנות, שכן מראה עיניים מקרב לבבות, וכך נרקמה ידידות בין משפחותינו, מה גם שעבודתי בשדה הפכה אותי לקליינט של קובי.

המורה של עומר התבקשה לספר לו על מות אמו. הוא הגיב בשתיקה והסתגרות, מעין "ברוגז" מתריס. הדבר נגד את חוסר המנוחה והאסרטיביות שלו. היא וגם האב, חששו מן הפורקן האגרסיבי שיגיע לאחר דגירה קצרה. זאת היתה כנראה הסיבה למנוע מעומר את ליווי אימו לבית הקברות.

האב ביקש ממני כמעט בתחינה לוותר על השתתפות בלווייה ולשהות עם עומר. לא חשבתי עצמי מתאים למשימה העדינה, ואף פקפקתי בצדקת ההחלטה להרחקת הבן מאימו, אך לא יכולתי לסרב לפנייה. אחרי מיספר דקות, נכנס עומר וספר בידו. פניו קפואים ומיוסרים. הילד הקרוב לנו כל כך, עמד מהוסס. לרגע לא ידעתי מה לעשות, אך לאחר שהבחנתי בספר שהחזיק, הצעתי לקרוא או להקריא לו. אין תגובה. לשחק דמקה? לצייר? אולי נשנושים? הכול נתקלו בהרמת כתף ובפנים קפואות. הוא שתק, אך הסכים לשבת.

רחשי המסע לבית הקברות החלו להגיע לאוזניי. הדלקתי את הטלוויזיה כדי להסיח את שמיעתו, ואכן הוא מיקד את מבטו במסך בו הוקרנה תוכנית לבני גילו. לאחר דקה או שתיים צנחו עפעפיו. הטיתי את גופו למצב של שכיבה, והתנחמתי ברווחה זמנית, גם לילד.

כיביתי את הטלוויזיה ועיינתי בעיתון. יש עוד צרות בעולם. הפכתי עוד דף ואז נגלתה לעיניי המודעה "המשפחה והקיבוץ מודיעים בצער..." מועקת השהות עם היתום הטרי תסתיים בקרוב, אך לא נצחיות הצער, הגעגועים וחוסר האונים. אלו יצופו כאשר אראה מדי יום שלושה ילדים יתומים ואב בודד.

בעוד העיתון מסיח את דעתי , פרץ קול צרוד ומבוהל "מה אני עושה פה? איפה כולם?"

עומר עמד על רגליו, ושפשף את עיניו.

לאחר שהתעשתי ניגשתי אליו.

"בוא תרחץ את הפנים. להכין לך כוס תה?" שאלתי.

"אני רוצה לראות את אימא," תבע עומר בתקיפות.

"אתה לא יכול לראות את אימא. היא בתוך ארון." אמרתי נואשות.

"אז לדבר אליה. אני יודע שכולם מדברים אל המת עד שמכסים את הארון."

"נכון, אבל הכול הולך להסתיים. כולם יבואו למועדון, ושם הוצבה תמונה גדולה של אימא. אם תרצה, תדבר אליה." ניסיתי להיאבק.

"זה לא אותו דבר." צעק ומשך את ידי לכיוון הדלת.

לעזאזל, כמה הילד צודק, הרהרתי. הוא אומר את האמת ואני מגייס תירוצים ושקרים.

לבסוף התניתי את הסכמתי בכך שנעמוד ליד גדר בית הקברות ולא ניכנס עם "הגדולים".

במהלך הנסיעה ל"גבעת המצבה", הכינוי הסמלי של בית הקברות, האיץ בי עומר ללא הרף, ואילו אני פיללתי שהטקס יסתיים טרם נגיע.

לא כך היה. בהגיענו ל"גבעה"  עדיין הדהדו דברי הרב. נצמדנו לגדר. עומר אחז ברשת כשבוי החולם לנפץ אותה. נצמדתי אליו, וליתר ביטחון הנחתי ידי על כתפו. לאחר דברי ההספד של מזכיר הקיבוץ, ניגשה הבת הגדולה לשפת הקבר. היא פתחה בפנייה: "אמא שלנו!" בזעקה גדולה, ומיד נשתתקה. בכייה הדהד דרך הרמקול. צער עמוק הסיח את דעתי ולפתע, בהרף עין ממש, ניתק עומר את עצמו מאחיזתי וזינק דרך השער לעבר חלקת הקבר. הוא פילס דרכו ככלב רעב בין רגלי האבלים אשר הוכו בתדהמה.

בעודי מבוהל ונסער, הבחנתי בעומר שנאחז ברגלי אביו. הוא היטה את כל גופו לחלל הקבר וצעק: "אימא! אימא! את שומעת?" ולא יכול היה להמשיך.

התקרבתי.

 הבת התעשתה ודיברה אל אימה. עומר עמד מתנשף ליד אביו. אהבתו לאימו שהתפרצה חשפה את התעלמותם האכזרית של הגדולים מן המובן מאליו.

יוסף דלומי

* * *

מוטי הרכבי

להתחקות אחר המניע...

קראתי באחד האתרים המובילים של התקשורת כתבה על רצח הנערה הזכה אור, כתבה שמתחילה כך: ״להתחקות אחר המניע..." – מאחר ולא צריך להיות שמאלן ״נאור״ כדי לדעת לאן מובילה כותרת מסוג זה, אז הרשו לי להגיד בפה מלא מה שחכמי התקשורת רומזים:

בגלל ״אקיבוש״.

הכול כמובן מתחיל ומסתיים ב"אקיבוש״.

נכון, מילה זאת ״אקיבוש״ הומצאה דווקא על ידי יהודים, אנשי מר"צ ושאר הארגונים שמהווים שלוחות הקרן, אבל אין ספק הכול מתחיל  ב״אקיבוש״.

בגלל ״אקיבוש״ רוצחים המוסלמים/הערבים 300-500 איש ברחבי העולם מדי יום!!!

99% מהנרצחים הם מוסלמים/ערבים!

בגלל ״אקיבוש״ השמיד מוחמד לפני כ-1300 שנה את כל יהודי ערב עד האחרון שבהם.

בגלל ״אקיבוש״ יצאו הערבים למסעות רצח, ביזה ואונס וכבשו את המזרח התיכון, חלקים גדולים של אסיה, צפון אפריקה ואפילו חלקים מספרד!

בגלל ״אקיבוש״ רצחו הערבים במסעות הכיבושים שלהם כל גבר שנקרה בדרכם. כבר אז היו הערבים מודעים למאבקן של נשות מר"צ, ווטש, זכרות, הכותל, מצעד השרמוטות ושאר אבירות זכויות האישה – נגד אלימות נגד נשים, ולכן לא רצחו נשים. יש מלעיזים  שטוענים שהעובדה שאצל הערבים/המוסלמים ערך האישה אמנם נמוך מגמל אבל גבוה מחמור היתה הסיבה שהערבים שמרו באדיקות על הנשים. אבל לא כך הוא. תמונתה של ציפורה ליבני עם המילה די על היד הימנית היא הסיבה העיקרית שמוחמד וממשיכי דרכו בדאע"ש, חיזבאללה, חמאס ופתח מעדיפים לסחור בנשים כשיש אפשרות!

בגלל ״אקיבוש״ גירשו הערבים והמוסלמים קרוב למיליון יהודים ממדינות ערב שעדיין היו בהן קהילות יהודיות ששילמו דמי חסות.

בגלל ״אקיבוש״ רצחו הערבים במלחמת העצמאות כל יהודי בכל כפר שכבשו. בירושלים, בה היה מעורב הליגיון הערבי בהנהגה בריטית, הסכימו הערבים, מתוך אקט של סובלנות אין קץ, לקבל תשלומי כופר על היהודים שנשבו. כאמור בגלל ״אקיבוש״, בכל מקום אחר, יהודי שנתפס – נרצח!

בגלל ״אקיבוש״ פרץ האביב הערבי שסחף את המזרח התיכון למרחץ דמים שנמשך עד עצם היום הזה. אבל אל תטעו, ללא ״אקיבוש״ האביב הערבי היה כולו אקט של אחווה, אהבה וחופש.

בגלל ״אקיבוש״ הסונים והשיאים שונאים זה את זה ורוצחים זה את זה

אבל אל תטעו, ההשפעות ההרסניות של ״אקיבוש״ פגעו בגזע האנושי הרבה מעבר למזרח התיכון:

בגלל ״אקיבוש״ פרצו מלחמות העולם. בגלל ״אקיבוש״ גורש אדם מגן העדן. בגלל ״אקיבוש״ צלבו את ישו.

נגעתי רק בחלק קטן ממעללי ״אקיבוש״ אבל כל אחד יוכל להמשיך ולדמיין בעצמו, או לבקש פירוט נוסף מאיש מר"צ שנמצא בסביבה.

מוטי הרכבי

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים [סוף]

45.

אִמָּא אוֹמֶרֶת שֵׁיֵּשׁ לִי לֶב שֶׁל אֶבֶן

אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁשֶּׁלָּהּ מָלֵא דְּבַש

צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל כָּךְ אֶת אַבָּא –

"אַל תִּהְיִי רוֹמַנְטִית," אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ,

"הַחַיִּים הֵם לֹא מְסִבַּת יוֹם-הֻלֶּדֶת,

אִם לֹא אֶלְמַד לִדְרֹךְ עַל אֲחֵרִים

לֹא אֵרָאֶה כָּמוֹךְ בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה – "

46.

הַחֲגִיגָה עוֹד מְעַט נִגְמֶרֶת,

הָיִינוּ חֲבוּרָה אַחַת מִן הַמָּעוֹן

שֶׁל נַעֲמָ"ת –

בַּהַפְסָקוֹת דַּוְקָא הָיָה בְּסֵדֶר

בַּשִׁעוּרִים הָיָה עַלִּיז

וְגַם עַלִּיז פָּחוֹת –

וּלְסִכּוּם: לִלְמֹד הָיָה אֶפְשָׁר

מֵהִסְתַּכְּלוּת בַּטֶּלֶוִיזְיָה –

אֲבָל כְּדֵי לְהִתְאַהֵב

צָרִיך כִּתָּה, לִפְגֹּש

בָּנוֹת –

וְזֶה הַכֵּיף, הַחֲגִיגָה

עוֹד מְעַט נִגְמֶרֶת,

הָלֹךְ הָלְכוּ שְׁנוֹתֵינוּ

הַיָּפוֹת –

47.

אֶל עֲתִידִי אֲנִי צוֹפָה בַּעֲדֶשֶׁת-מַגָּע

כְּקַבַּרְנִיט הַמְחַפֵּשׂ בְּמִשְׁקַפְתּוֹ יַבֶּשֶׁת –

זֶה לֹא שֶׁאֲנִי מְרַחְרַחַת כָּל הַזְּמַן

אֲנִי פָּשׁוּט קַסּוֹקֵרִית –

וּמָה אֲנִי מְבַקֶשֶׁת מִן הַחַיִּים?

גֶבֶר, שֶׁגַּם מִקָּרוֹב

אוּכַל לֶאֱהוֹב אוֹתוֹ

תָּמִיד –

48.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל כָּך שֶׁמַּה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב יִשָּׁאֵר

אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אֶהְיֶה אֲנִי –

אָז אֲנִי רוֹצֶה לַגֶשֶׁת אֶל נִימָה וְלוֹמַר לָהּ:

"אַתְּ עוֹד תִּתְחָרְטִי עַל כָּךְ שֶׁדָּחַפְתְּ וְגֵרַשְׁתְּ אוֹתִי

כַּאֲשֶׁר נָגַעְתִּי בִּשְׂפָתַי בַּשָּׁד הָעֵירֹם וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁלָּךְ

אֶצְלֵךְ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל, עַל הַסַּפָּה –

כִּי הָרֶגַע הַזֶּה יִזָּכֵר מֵעַתָּה לָנֶצַח

וְהֶחָזֶה שֶׁלָּךְ יִצְטַמֵּק וְאֶל עָפָר יָשׁוּב – "

49.

כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ אוֹתִי –

לָקַחְתָּ אוֹתִי מִמֶּנִּי –

כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת קְטַנָּה –

מְפַרְפֶּרֶת, נְבוֹכָה –

זוֹ הָיִיתִי אֲנִי

מִבֵּין הָרַגְלַיִם –

"מֵעַתָּה הַכֹּל יִהְיֶה אַחֶרֶת – "

אָמַרְתָּ לִי –

לֹא אֶצְלְךָ, אַתָּה לֹא

נִקְרַעְתָּ –

כַּמוֹנִי

מִמְּךָ –

50.

אַחֲרֵי שֶׁעָשִׂית אוֹתִי גֶּבֶר

אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ

שֶׁאֲנִי בִּכְלָל

לֹא אוֹהֵב אוֹתָךְ –

אַל תִּבְכִּי

זֶה אֲנִי בּוֹכֶה –

אֲבָל אוּלַי יוֹתֵר טוֹב כָּךְ

מֵאֲשֶׁר בִּכְלָל לֹא.

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.

בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

אהוד בן עזר

* * *

אימא נתפס לי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אימא נתפס לי הזין בריצרץ

אימא האם גורלי נחרץ?

* * *

נעמן כהן

עופר כסיף – היהודי החדש של חד"ש

באירוע בחירת הנציגים לכנסת בוועידת חד"ש נאמו ארבעה מתמודדים יהודים על תפקיד "היהודי של חד"ש". ד"ר אפרים דוידי, ד"ר יעלה רענן, וראש סניף חד"ש תל אביב נועה לוי. כולם פירטו את עשייתם ואת משנתם. במהלך הנאומים נשמעו הרחשים הרגילים של קהל הממתין לארוחת צהריים. אך כשעופר כסיף עלה לבמה, הקהל הערבי התמגנט. "לא ייכון שלום ללא תיקון פשעי הנכבה וזכות השיבה," הוא צעק, וקיבל מיד את המינוי.

הקהל הערבי הגזעני כבר הכיר היטב את משנתו כאקטיביסט פרו-איסלמי: "ישראל עושה לפלסטינים רצח עם." "נתניהו הוא 'רב מרצחים'." ו"הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא 'פושע מלחמה'." "הריגת חיילי צה"ל אינה טרור." "מפקדי חמאס היום שמוציאים לפועל פעולות נגד חיילים יהיו גיבורי המדינה הפלסטינית שתקום." "ליברמן הוא צאצא של אדולף היטלר." "היהודים העולים להר הבית 'סרטן עם גרורות שצריך לחסל'." וכדומה.

(רוית הכט, "משהו חד"ש מתחיל", מוסף "הארץ", 8.2.9)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6913582

יש הרואים בכסיף סתם פרובוקאטור, מעין אורן חזן של חד"ש, אבל החבר כסיף מתרעם על ההשוואה. אני משכיל יותר, הוא אומר, "ד"ר למדע המדינה מהאוניברסיטה העברית." ואכן בניגוד לאורן חזן יש לקחת את דבריו ברצינות.

זהירות, החבר כסיף הקומוניסט (התומך בקומוניזם הישן, כיום בזה של ונצואלה) הוא הפשיסט מהסוג הישן.

כסיף התומך כקומוניסט באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית (יש לרצוח יהודים העולים להר הבית) והתומך בפשיזם האיסלמו-נאצי של החמאס התובע את לרצוח כל היהודים, והפועל לחיסול מדינת היהודים והפיכתה לערבית-מוסלמית (כי רק היהודים אינם עם ואין להם זכות למדינה), והתומך בדיקטאטור הפשיסט, הרוצח אסעד (שרצח מבני עמו אלפי מונים יותר ממוסוליני) מתנאה ככזה בהיותו "הומניסט".

בזה מזכיר כמובן כסיף את הצהרתו של היטלר: "אני הומניסט אדיר" – ( Ich bin so colossal human). בזמן האפיפיורים ברומא זכו היהודים ליחס רע. עד 1830 היו מוליכים כל שנה שמונה יהודים רכובים על חמורים ברחובות העיר. אני אומר די. הוא (היהודי) חייב ללכת... השמדה טוטלית." (פרידלנדר שאול, "שנות ההשמדה 1945-1939" ת"א 2009 עמ' 326).

ועוד אירוניה. כסיף, "ההומניסט הגדול" עוד מכנה את ליברמן "צאצא של אדולף."

מה שלא ברור הוא מדוע כסיף אינו חוזר למולדתו ארגנטינה במקום לתפוס כאן כקולוניאליסט יהודי את מקומם של ערבים-מוסלמים?

דומה שהיהודים של חד"ש נעשים גרועים מפעם לפעם. בער קובנר (מאיר וילנר), הסטליניסט, תמך אמנם באפשיזם הסובייטי וברצח המיליונים ע"י סטלין, אבל הוא לא העלה על דעתו לתמוך בארגון קלריקלי איסלמו-נאצי כחמאס.

בער קובנר (מאיר וילנר) חתם על מגילת העצמאות מה שכסיף לא היה חושב אפילו לעשות.

סוף סוף גילוי נאות – משה מזרחי-רז סוכן זר

משה מזרחי רז מפרסם מודעת בחירות לפרימריז במר"צ: ("הארץ" 8.2.19)

"הבטחתי, אני מתכוון ללא בושה, להיות קול לאלו שאינם יכולים לשלוח הנה נציגים, על אף שההחלטות שלנו משפיעות עליהם. כן אני נתכוון לפלסטינים בשטחים הכבושים. קיימתי אמשיך גם בכנסת הבאה."

זכרו את מי מייצג מזרחי-רז כשאתם מצביעים למר"צ.

מלכוד 22 של שאול אריאלי

האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, שאול אריאלי, מציג תמיד תוכנית מפורטת לשלום עם הערבים. הפעם הוא שולל כל תוכנית של פדרציה או קונפדרציה.

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6915025

(שאול אריאלי, "אין פתרון אחר", "הארץ" 8.2.19)

כתמיד הוא מצויד בנתונים רבים (לעיתים מוטים), וכתמיד הוא הוזה כנער מתבגר המהנה את עצמו ביחסים עצמיים.

ונניח שהכול נכון ולפי תוכניתו יתבצע כיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון (4% חילופי שטחים) ויתבצע טיהור אתני של 100 אלף יהודים משם, והם יישארו ערביים-מוסלמיים "יודן ריין" (בדיוק כפי שעשה מוחמד בערב).  ונניח גם שאבא של מאזן היה חותם על הסכם שלום כזה, (חלום באספמיה ובראשו ההוזה של אריאלי) אז מה הערך לשלום כזה, בהינתן שאבו-מאזן שולט רק בכוחו של צה"ל. האם צה"ל יישאר ביהודה ושומרון כדי להשאיר בשלטון את אבו-מאזן? ממש Catch-22.

במקום שאריאלי יהנה את עצמו ביחסים עצמיים כנער מתבגר, עליו להתבונן במציאות כפי שהיא. במציאות ישנן שתי מדינות ערביות-מוסלמיות-פלסטיניות – מדינת עבר הירדן ומדינת עזה. בשתיהן יש ריבונות ערבית-מוסלמית ושתיהן נקיות מיהודים. לכן הפתרון היחיד הוא חלוקת יהודה ושומרון לפי תוכנית אלון המורחבת. ומתן אוטונומיה ללא ריבונות צבאית לערביי יהודה ושומרון תוך זיקתם למדינת עבר הירדן.

 והשלום? Si vis pacem, para bellum הרוצה שלום ייכון למלחמה!

יש תקווה

העובדה שמיכל לרנר-סנונית חניכת "השומר הצעיר" ו"הקיבוץ הארצי" שהתחנכה על "ציונות, סוציאליזם, ואחוות עמים", מתנאה בכך שהיא עכשיו "עכברושית גאה" ההולכת לחלילו של האווז-גנץ המואשם ע"י מתנגדיו ב"שמאל" בהתנאות בהרג ערבים ("חדשות בן עזר" 1417), מעוררת תקווה. כי אלו המכונים היום "שמאל" אין בהם לא ציונות, לא סוציאליזם, וגם לא אחוות עמים, (כי אין להם עם יהודי).

סנונית מפיחה תקווה חדשה לשינוי.

ה"פיהרר פרינציפ" – עיקרון המנהיג מנוגד לדמוקרטיה

אחד העקרונות החשובים של האידיאולוגיה הפשיסטית והנאצית היה "עקרון המנהיג" ("פיהררפרינציפ"). המדינה מתגלמת במנהיג.

 הפיהרר (בגרמנית: Führer: מנהיג) הוא ראש המדינה. הוא שליט אבסולוטי ולו הסמכות המוחלטת בכל החלטה בענייני המדינה.

המנהיג הוא בלעדי, אין זכות לערער עליו והוא שולט במדינה עד יום מותו ולאחריו נבחר מנהיג חדש למדינה.

לפי "עקרון המנהיג" ("פיהררפרינציפ"), כל חייל או אזרח מחויב בצייתנות לפיהרר האחראי על כל המדינה ועל כל אזרחיה. כל בעלי התפקידים בממשל כפופים לפיהרר ישירות.

תהליך חמור הוא שיותר ויותר מפלגות פוליטיות בארץ מבססות את עצמן על העיקרון הפשיסטי של "עקרון המנהיג" (פיהררפרינציפ). במפלגות האלו נעלמת הדמוקרטיה אין בחירה חופשית או פריימריז. רק הפיהרר קובע הכל:

1. "יש עתיד" בראשות יאיר למפל-לפיד.

2. "ישראל ביתנו" בראשות איווט אביגדור לובוביץ' ליברמן.

3. "כולנו" בראשות משה כחלון.

4. חוסן לישראל בראשות בנימין גנץ.

קבלת עיקרון המנהיג – "ה"פיהררפרינציפ", האנטי דמוקרטי ע"י מפלגות אלו לא מונע מהן ליצור לעצמן את הדימוי כלוחמים למען הדמוקרטיה. איך אמר מקיאבלי, לא חשוב מה אתה עושה, חשוב איך אתה מציג את זה.

יש לומר ברורות – כל מפלגות ה"פיהררפרינציפ" הן סכנה לדמוקרטיה.

ברכות לאורי הייטנר

אורי הייטנר לא השיב לשאלתי מדוע זה עזב את משה (רבו) כחלון, ועבר למשה (רבו) סמולינסקי-יעלון, אבל ממכתב הפרידה שלו אני מבין שהסיבה היא הבטחה שקיבל למושב בכנסת.

אני מאחל להייטנר שיצליח להיבחר לכנסת ויצליח לשכנע את מנהיגו העליון גנץ-האווז לא לוותר על ריבונות ישראלית בבקעת הירדן כפי שהצהיר בנאומו. הייטנר, עלה והצלח!

קיומו של גדעון לואי (לוי) הוא אינטרס ישראלי

האקטיביסט הפרו-איסלמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי), קובע שיש סתירה בין מה שהוא מגדיר "שמאל" לבין הציונות: "אוקסימורון: ציונות ושמאל. שני ערכים סותרים, שאי אפשר עוד להחזיק בשניהם יחד." (גדעון לואי לוי, "שמאל או ציונות, "הארץ" 7.2.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6913883

לפי גדעון לואי (לוי) "שמאל" היא תנועה גזענית אנטישמית השוללת את זכותו של העם היהודי למדינה." ה"שמאל" לדידו תומך רק בפשיזם האיסלמו-נאצי, במאבקו לחיסול מדינת היהודים והקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקומה.

גדעון לואי (לוי) הוא הדוגמה הטובה ביותר לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. בניגוד לאנגליה הדמוקרטית שהוציאה להורג את התועמלנים שבגדו בה ותמכו באויביה כג'ון אמרי או ויליאם ג'ויס (לורד האו האו), ישראל "הפשיסטית" לעולם לא תעשה כך, ובדין.

ודוק: הגרמנים מעולם לא הצהירו שמטרתם חיסול אנגליה והשמדת האנגלים כפי שמצהירים הערבים-המוסלמים:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

קיומו של התעמלן הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, (אינו מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים ערביים כבושים) ובפשיזם האיסלמו-נאצי, גדעון לואי (לוי), הוא אינטרס ישראלי מפני שהוא מציג לעולם את הדמוקרטיה הישראלית העולה על כל מדינות העולם.

לכן לגבי גדעון לואי (לוי) אסור אפילו לנקוט בלשונו של המשורר ח"נ ביאליק שיצא נגד שיתוף הפעולה של הסופר ראובן בריינין עם השלטונות האנטישמיים הרוסים ואמר: "מעשה בריינין הוא מעשה נבלה ותועבה... ראוי איש זה להינחר (=להישחט) כחזיר. יש להפילו לבלי הוסיף קום, כי לא באמת ובתמים הוא עושה את מעשהו... כי נמכר לעקר (=לגויים) בכסף ובטובת הנאה" (אב"ב, ביאליק אל א"ל יפה, 15.5.1929).

למרות ש"ראוי איש זה להינחר (=להישחט) כחזיר" אסור לעשות כן.

חבריו האנטישמים הישנים של פרופסור קרמניצר

פרופסור קרמניצר הביישן והבכיין (בכה בשידור בגין קבלת חוק הלאום) מתנאה בהיותו מגן הדמוקרטיה. הוא כותב: "מי שמחפש עוד עדות לתפנית המשטרית המתחוללת בישראל – מעבר מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה אנטי­-ליברלית — ימצא אותה בהמשך הידוק היחסים בין ישראל למדינות וישיגראד (הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה). --- בעוד פולין והונגריה ילמדו אותנו איך לשכלל את הפגיעה בשומרי הסף, אנו נלמדם איך להיות אנטישמים לגיטימיים. ---אפילו העובדה, שבחלק מהמדינות הללו משכתבים המשטרים את ההיסטוריה בכל הנוגע ליחסן כלפי היהודים במלחמת העולם השנייה ולפניה – אינה מרתיעה את הממשלה. ההצהרה הישראלית-פולנית המבישה לא היתה כי אם שיתוף פעולה ישראלי רשמי בהפחתת אחריותם של פולנים לרצח יהודים בשואה. גורמי השלטון בישראל עמלים על הלבנה של האנטישמיות מימין באמצעות הטענה השקרית, שלפיה האנטישמיות באה אך ורק מהשמאל ומצד מוסלמים. כלומר הממשלה מציבה עצמה לימין האנטישמים הלאומנים ונגד היהודים. גם בעניין זה אבדה הבושה כליל. קשה להאמין שכך נוהגת ממשלתה של מדינת הלאום של העם היהודי."

(מרדכי קרמניצר, "חברינו החדשים", "הארץ" 6.2.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6908886

ומה שוכח קרמניצר להזכיר?

הוא שוכח להזכיר מי הם חבריו האנטישמים הישנים של קרמניצר?

צודק קרמניצר, אסור לתת "לגיטימציה יהודית למשטרים אנטישמיים מובהקים." אבל כשהוא אומר זאת עליו לשלול ראשית כל את הלגיטימציה של "חבריו הישנים" בעלי המשטרים האנטישמיים המובהקים, ובראש וראשונה את אבא של מאזן.

על קרמניצר לדרוש מאבא של מאזן את הדברים הבאים:

1. התנערות אבו מאזן מהדוקטורט שלו מכחיש השואה.

2. התנערות אבו מאזן מהגדרתו את היהודים: "טמאים ומטמאים."

3. לדרוש מאבו מאזן להכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה.

4. להתנער מהמינוי האישי שלו לתפקיד המופתי, מוחמד חוסיין, שהכריז שע"פ תורת מוחמד יש להשמיד את כל היהודים הקופים והחזירים מאחורי העצים והאבנים.

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

(למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שיאמר שאלו דברי גזענות ולא מופת מוסרי. אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה אנא פרסמו זאת למען השלום).

שתיקה כהודאה דמיא. אם קרמניצר אינו עושה זאת בפומבי הוא מראה בזאת את צביעותו והוא משתף פעולה עם האנטישמיות הפשיסטית האיסלמו-נאצית, ובזה הוא מהווה סכנה גדולה יותר לדמוקרטיה הישראלית. ודוק: המשטר הפשיסטי האיסלמו-נאצי-אנטישמי של אבא של מאזן מהווה סכנה גדולה יותר לדמוקרטיה הישראלית מהמשטרים של פולניה והונגריה.

על השנאה

מברלין תצא שנאה

עומרי בן יהודה – במקום שנאת ערבים יש לשנוא יהודים-ערבים

לאחר היטלר, ומוחמד אל חוסייני, שוב מופצת שנאה מבירת הרייך ברלין. גם הפעם זו תורה אנטישמית הרצופה בשקרים ומטיפה לשנאה.

האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, עומרי בן יהודה, (שהגשים את חלומו של ערפאת וירד לבירת הרייך ברלין), מציג טקטיקה להצלחת מה שהוא מכנה "שמאל" בבחירות. הטקטיקה הגזענית ה"גאונית" של בן יהודה שתביא לניצחון מה שהוא קורא "שמאל" היא שנאת "המזרחיים".

"המזרחיים" הם לדבריו (שהם כמובן הבל מוחלט) "הקבוצה היחידה המבטאת זיקה למסורת היהודית."

רק שנאה למסורת היהודית תביא לדבריו של בן יהודה לחיסול מדינת היהודים ולכיבוש ערבי-מוסלמי. (הוא אינו מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים ערבים כבושים).

היות וע"פ ניתוחו "היהדות בישראל קשורה בעבותות בשנאת המזרח שהיא בעצם שנאת היהדות," אם האשכנזים ישנאו את היהודים הערבים, שהם לבדם שומרים על המסורת והזהות היהודית – הם ינצחו בבחירות.

לאור זאת הוא ממליץ כמובן לבחור במפלגות ערביות אנטישמיות שאינן מכירות בקיומו של העם היהודי ובזכותו לריבונות, אלא רק באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית. מפלגות שהמשותף ביניהם הוא רק שנאת ישראל. כלומר לדידו אהבת הערבים מחייבת את שנאת היהודים הערבים.

(עומרי בן יהודה, "רק השנאה תציל את השמאל", (באינטרנט רק שנאת המזרחיים), "הארץ", 6.2.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6911849

מכיוון שמר בן יהודה נהפך לאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי מוסלמי ובפשיזם האיסלמו-נאצי אנחנו מציעים לו שמן הראוי שישנה את שמו.

היות ואין אף ערפלישתי (ערבי-פלישתי) הנושא את שם המשפחה פלשת (בערבית אל-פלסטיני) יהיה בן יהודה הראשון. ישנה בן יהודה את שמו מ"בן יהודה" ל"בן פלשת" – עומרי אל-פלסטיני. כך גם יתקבל יפה יותר בין חבריו בברלין בירת הרייך. וכך גם יוגדר בברלין בירת הרייך כ"פיליסטר" "פיליסטיני" . Omri der philister

https://de.wikipedia.org/wiki/Philister_(%C3%84sthetik)

https://en.wikipedia.org/wiki/Philistinism

רוצה להצליח בישראל? תתחפש ליהודי-ערבי

אבי שושן קובע שדודו פארוק ושפיטה האשכנזים הם לא בדיחה, אלא יזמים ממולחים שמנצלים את המהפכה המזרחית לטובתם. במקום להיעלב על האשכנזים לדעת, הוא קובע, שזמרים אשכנזים וביישנים לא מעניינים היום אף אחד.

"המהפכה המזרחית" כל כך הצליחה, כותב שושן, עד שהיום אנחנו חיים בעידן ה"להתמזרח" – הטרנד החדש שבו להיות אשכנזי בישראל זה כבר לא מעניין ואפילו פוגע בסיכויי ההצלחה, בוודאי כשמדובר בתרבות הנוכחית. בריאליטי, בסטורי, במוזיקה, בסלנג, באוכל וגם בשלטון עצמו – אם בעבר לבנים גילמו שחורים משום שאלו לא הורשו לעלות על הבמה, היום שחור זה הלבן החדש.

אורי קומאי, (האשכנזי) לנצח בהיר שיער ותכול עיניים מצפון תל אביב, הבין שכדי להיות אמינם גם הכסף של אבא לא יעזור כי הוא פשוט נולד למשפחה הנכונה מהצד הנכון של העיר. כן, אתם קוראים נכון. תם עידן "הוא הלך בשדות". אסי דיין מת ונולד מחדש בשם דודו פארוק. כדאי שתתרגלו, כי בקרוב כולם יכירו גם את השירים עצמם, שהם הדבר הכי מרענן, שונה, מושחז ומדליק שקרה פה במוזיקה בשנים האחרונות – ולא רק את מה שבינתיים נתפס כסוג של קריקטורה.

גם רותם שפי (האשכנזייה) הבינה בדרך הקשה שבתור משקפופרית לבנבנה וחיוורת בלי סיפור קורע לב, אין לה שום סיכוי להצליח. כמוה יש מיליון שעשו הסבה להוראה. עם קצת שפכטל על הפנים ושמלה מנומרת על הגוף, נולדה "שפיטה הערבייה" – ורק אז נהפכה למעניינת.

 (אבי שושן, "רוצה להצליח בישראל תתחפש למזרחי", ynet, 28.1.19)

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5453413,00.html

והנה גם נטע ברזילי (האשכנזייה) הבינה כי כדי להצליח עליה לשיר בערבית: "סבבה" ו"באסה".

איזו באסה. באמת באסה.

תֵּיְמִינְקֶה

ב"מילון עולמי לעברית מדוברת" מאת דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, י-ם 1972, מוגדרת כך המילה תֵּיְמִינְקֶה: (אשכנזית) תואר נקבה. כינוי זלזול לאישה יוצאת תימן, בעיקר המתפרנסת כפועלת ניקיון. התימנקה שלי שברה כבר שלוש צלחות השבוע. התימנקה שלי שווה זהב, בחיים שלי לא ראיתי בחורה כל כך נחמדה. דווקא התימנקה שלי – פולניה. (עמ' 232)

אי אפשר לומר שאין בארץ התקדמות ומיזוג גלויות. מאז שהגיעו התימניות לארץ ורובן ככולן אנאלפבתיות. המצב השתנה. השבוע התבשרנו על תימנייה מסוג חדש, אלונה אקווע-בנקוביץ-ברקת, מיליונרית אשת עסקים ומנהלת קבוצת כדורגל (הפועל באר שבע) נבחרה ע"י נפתלי בנט ואילת בן שאול-שקד כמועמדת לכנסת מטעם מפלגת "הימין החדש". מינוי גאוני גם אישה וגם תימנייה.

הימניה (תרתי משמע) החדשה (תימן בעברית זה דרום. תימן היא מדרום לערב בערבית יאמן) הנשואה למולטי-מיליונר האשכנזי, אלי בנקוביץ-ברקת, הצהירה שהיא תהיה נציגת הקפיטליזם והשוק החופשי.

ובהקשר זה, אילת בן-שאול-שקד מתנאה בכך שיש לה אב עיראקי ואם מורה לתנ"ך.

מיזוג גלויות כבר אמרנו.

אמנון אברמוביץ מושחת ומשחית

אי אפשר להגזים בתרומתו של אמנון אברמוביץ לשחיתות השלטונית והחברתית בישראל.

"איתרוג", מושג המפתח שהמציא אברמוביץ ממשיך להשחית את המדינה.

כזכור המושג "לאתרג" הומצא ידי העיתונאי אמנון אברמוביץ' כפרשנות להתנהגות התקשורת בתקופה שלפני ההתנתקות. באותו הזמן עלו כלפי אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, חשדות בשחיתות. אברמוביץ' טען שההתנתקות חשובה יותר ממיצוי הדין עם שרון, ולכן על אנשי התקשורת להימנע מלתקוף את שרון, כדי שלא לפגוע בהתנתקות.

הפועל "לאתרג" נגזר מהמילה אתרוג. כזכור, האתרוג, לצד הלולב, ההדס והערבה, הוא אחד מארבעת המינים של סוכות. במסגרת מצוות ארבעת המינים, אנו נדרשים לשמור על האתרוג מפני כל פגיעה, וכדי למנוע ממנו כל נזק נהוג לשמור אותו בקופסה עטוף בצמר גפן כך שישמר יפה ומושלם.

לפי אברמוביץ', כמו שבסוכות שומרים על האתרוג, כך על התקשורת להגן על שרון כדי שלא להפריע לו לבצע את ההתנתקות.

מושגים נגזרים: "איתרוג" ("אתרוגיזציה").

https://www.youtube.com/watch?v=HsNUN1YWFLw

והנה לאחרונה התבטא אברמוביץ ביחס לניסיונות להעמיד לדין את נתניהו ואמר: "אם נתניהו היה הולך על ממשלת אחדות עם הרצוג ״אתרוג היה לימון לעומתו."

http://rotter.net/forum/scoops1/530994.shtml

הבנתם? אברמוביץ מכשיר כל שחיתות ובלבד שתביא לכיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון. המטרה מקדשת את האמצעים. הכול גלאט כושר.

עיתונאי כאברמוביץ' המושחת והמשחית מן הדין היה שיסולק מהזירה הציבורית.

מאויב לאוהב – התאסלמות בהולנד

חבר לשעבר במפלגה של "החירות" ההולנדית של חירט וילדרס, שכינה את הקוראן "רעל", הודיע כי החליט להתאסלם בעת שכתב ספר על האיסלם.

האיש, יורם פן קלאוורן, אמר שהחליט על המעבר בעת שכתב ספר על האיסלם. "בזמן הכתיבה הזו נתקלתי ביותר ויותר דברים שגרמו לי להסס בהשקפה שלי לגבי האיסלם," סיפר לרדיו ההולנדי.

פן קלאוורן היה חבר פרלמנט מטעם מפלגת החירות בין השנים 2010 ל-2014. הוא היה מבקר חריף של האיסלם ואמר בין היתר כי "האיסלם הוא שקר" ו"הקוראן הוא רעל." הוא עזב את המפלגה לאחר שווילדרס שאל את הקהל, בכנס תומכים, אם הם רוצים יותר או פחות מהגרים מרוקאים בהולנד, והקהל השיב "פחות! פחות!"

פן קלאוורן הקים מפלגה חדשה משלו אך לא הצליח להיכנס לפרלמנט בבחירות של 2017 ועזב את הפוליטיקה.

קלאוורן אינו איש מפלגת החירות הראשון שהתאסלם. קדם לו פוליטיקאי אחר, ארנוד פן דורן. פן דורן בירך את פן קלאוורן על החלטתו בטוויטר.

http://rotter.net/forum/scoops1/531011.shtml

ואני רק שאלה: אם נוצרי או יהודי מתאסלם האם הוא מפסיק להיות קוף וחזיר?

אווילות

טרוריסטים ערפלישתים הנמצאים בכלא הישראלי סירבו לקבל אוכל מהכלא ובמקום זאת קנו אוכל בקנטינה. בתגובה השב"ס איים עליהם שזו הפרת משמעת.

אווילות. על השב"ס לשלוח להם תודה על שהם חוסכים כסף למשלם המיסים הישראלי.

סוף טוב הכול טוב

לפני שבוע סיפרתי ב"רקוויאם לקאטשקע" על היעלמותה של הקאטשקע מהבריכה ליד העירייה, והנה השבוע אני שמח לבשר לכם שהקאטשקע-הברווזה חזרה. והפלא ופלא היא חזרה עם קאטשער-ברווז. ושניהם חיים בעושר ובאושר ליד הבריכה עד היום הזה.

הנה ראו:

https://www.youtube.com/watch?v=486mVIW8PGk

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

הוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שישה-עשר

סבא מתפוצץ בבית-המנוע בפרדס

בשנות המלחמה היה המצב של בית סבא בכל רע כי לתפוזים ולאשכוליות לא היה ערך רב אבל היה הכרח להמשיך לעבד את הפרדס, אחרת יתייבש. גם קיוו שסוף-סוף תיפסק המלחמה ויהיה אפשר לחדש את הייצוא לאירופה.

בפרדס עבדו גם פועלים יהודים ובהם פועלת כמעט קבועה שנקראה בשם בתיה מיט די הוֹזין. הדיעות במושבה היו חלוקות אם את בתוליו איבד דודי אלכס אצלה או אצל נאסרה הכובסת אשת חאמד, הפועל הקבוע של סבא, אללה ירחמו. מכל מקום, שלא כאלכסנדר הגדול, שבדרכו למצרים עבר לא רחוק מהמקום שעליו עומדת כיום המושבה שלנו (שעל אדמתה פסעו גם צ'רצ'יל ונפוליון) אהב דודי נשים בלבד.

בתיה היתה כוח-עבודה בלתי רגיל, בריאת בשר, ולא בחלה גם בכתישת פחמי-העץ. בעת המלחמה, עד שכבשו האנגלים את הארץ והביאו פחי-בנזין, הניע סבא את המוטור של משאבת הבאר בפחמים. הסיקו בהם תנור מיוחד שיצר גז להנעת המוטור. עד שנוצר הגז נגזל זמן רב ועקב העיכובים הללו איחרו במיספר ההשקיות והיה הכרח לעבוד מחושך עד חושך ובלילות ירח הישקו את הפרדס לאור הירח – ושמה היתה בתיה מיט די הוזין מתפשקת וכפות-ידיה שחורות מפחם.

בצעירותי, בעודני סטודנט רעב בירושלים, פגשתי את גברת בתיה בצריף הנשיא יצחק בן צבי בטקס קבלת "אות הצאצא האציל" לשרידי העלייה הראשונה והשנייה. היא עמדה בחברת הגברת רחל ינאית בן צבי ושאלתה הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי בפה מלא פירורי ביסקוויט, היתה:

 "אתה נשוי?"

 "לא."

 "אוי וֵי," קוננה עליי גברת בתיה, "אוך-אוך יא מסכין, איך זה שעוד לא התחתנת? הלא אני מכירה קצת את המשפחה שלך. יש לכם דם חם!"

התערבה הגברת רחל ינאית, שעבדה בשעתה כפועלת בחוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, והעירה ביובש: "לי לא היה שום רומאן עם הדוד שלך! יותר מדי היה עסוק בלילות ברכיבה על סוסים עם שרה אברהם..."

אז אמרה גברת בתיה מיט די הוזין, כפות-ידיה חזקות ומטופחות, והציפורניים המלאכותיות אדומות כדם: "לא אליו התכוונתי. מה את חושבת לך, הנשיאה רחל? לאבא של אלכס לא היו יצרים? סבתא שלו," צחקה לעברי, "לא סלחה לסבו כששב בוקר אחד מן ההשקאה בפרדס וכל המצח שלו פסים שחורים! עם מטאטא רדפה אחריי, עם הנֶצֶ'ה, הנצ'ה..." [שזה מטאטא-חצר שהיה עשוי סירה קוצנית יבשה] ופתאום הפך צחוקה פראי והרעיד את הצריף.

עד היום, כשאני מקלף אשכולית צהובה או תפוח-זהב שאמוטי, אני מריח את סבא. הלא משהו מזרעו יש גם בי.

לאחר כיבושה של המושבה בידי האנגלים נשמו האיכרים לרווחה אולם עקב הימצאה בחזית עבר על המושבה סבל רב. לאחר נסיגתם התבצרו התורכים מצפון לירקון ומשם הפגיזו את המושבה בכוונה לפגוע גם בתושביה. את הפרדסים, שרובם נמצא באיזור החזית, הפרדסנים נאלצו לפעמים להזניח.

אחדים מהפועלים הערבים הקבועים ניצלו את ימי היעדרם של האיכרים בגלל ההפגזות ובאו ליהנות מהרכוש ומהיבול.

יום אחד פגש סבא בפרדס שלושה חיילים אנגליים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים בתרמיליהם. הוא פנה אליהם באידיש-אנגלית:

 "מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!"

ענה לו אחד מהם, שהתברר שהוא יהודי מוויטצ'פל: "מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!" – אני לא גנב, אני נלחם למענך!

בפעם אחרת הגיע סבא עם בן-דודי אבנר, שהיה עדיין נער, בכרכרה לפרדס כדי לחדש את ההשקאה. הם הופתעו לראות את עיסא אל-חאמד, הפועל הנאמן של סבא, עומד ומוכר תפוזים מהפרדס לחבורה של עשרים רוכלים ערבים מהכפר הסמוך פג'ה. כשסבא התקרב לא נבהלו ואפילו החלו לשיר כמקנטרים אותו, בשמחה-לאיד:

 "אינתי יאהודי

לאבס בורנטה!

עלינא א-שיטא

עליכום ע'טטא!"

אתה יהודי / מגבעת לובש! / עלינו הגשם / אצלכם יבש!

סבא המיתולוגי ירד מהכרכרה, תפס ידית של טורייה, התנפל על הרוכלים, החרים אצלם את השקים המלאים פרי – אך גם את כספם, ששלל מעיסא אל-חאמד, לא החזיר להם כי יותר משהיה איכפת לסבא על הנזק שבגניבת הפרי חרה לו מאוד על העלבון שגרם לו עיסא (שייתכן שהיה נכדו), וכדי ללמד אותם לקח, שרכוש עברי אינו הפקר, נהג ברוכלים כפי שהגיע להם והבריחם, ואילו עיסא ספג ממנו מנה של חבטות נאמנות בידית הטורייה.

 "פתאום ריפרפו שם ציפורים, המון ציפורים, הן אמרו: סבא שלך משתגע!" אלה דברי אבנר.

כאשר סבא נכנס לבית-המנוע ניגשו הרוכלים אל בן-דודי והתחננו בפניו שיתן להם לפחות חלק מהפרי, שעבורו הרי שילמו במיטב כספם.

אבנר היפנה אותם לסבא.

 "חייפין מינהו!" ענו. מפחדים ממנו.

וזאת כאשר בכל הסביבה לא ניראה איש לבד מסבא ואבנר.

ההתפוצצות בבית-המנוע בפרדס התרחשה בתקופה שהמושבה הפכה לחזית, דווקא לאחר שנכבשה בידי הבריטים. תותחי התורכים, שנמצאו צפונה לירקון, המשיכו להפגיז אותה מדי יום ופגעו בתושביה. רסיסים וראשים חרוטיים של שרפנלים נטמנו אז עמוק באדמה, עתידים לשמש כלי-משחק מסוכנים בידינו בשנים הבאות.

המימשל הצבאי גזר על משפחות האיכרים להגר ליפו, המרוחקת מההפגזות. אך לא כגירוש יהודי יפו ותל-אביב תחת שלטונו העריץ של אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל – התנהלה ההעברה של איכרי המושבה ליפו. הצבא העמיד לרשותם עשרות גמלים צבאיים על גמליהם המצריים לשם העברת החפצים, ואוטומובילים של הצלב האדום להעברת הנשים והילדים. סבא שכר בשכונה נווה-שלום בית מגורים ומחסן לשכן את הפרות והסוסה.

כדי לאפשר לאיכרים להשקות את הפרדסים, שלא יבלו, העניק המימשל הצבאי רשיון לאיכרים ולבניהם לנסוע יום-יום לעבוד במושבה ולחזור מדי ערב. בסלמה, ליד יפו, הוקם מחנה צבאי מיוחד לכל הגברים שהיו אמורים לעבוד בפרדסים, בכרמים ובשדות. נתנו להם חמורים לרכיבה ופועלים מצריים לעבודה, כיוון שלא ניתנה רשות לפועלים אחרים להיכנס לתחום החזית. המצרים גם טיפלו בחמורים שהסיעו את העובדים. הצבא השאיל לאיכרים סוסים מהארטילריה הבריטית, לעבודת החריש. גם דלק למנועי הפרדסים המציא להם בתנאים נוחים ביותר. לכמה מזקני האיכרים אף מסר הצבא רשיון לנסוע בכרכרותיהם ורשות ללון לפעמים בביתם שבמושבה.

סבא היה בא לפרדס בכרכרה מיפו או מביתו במושבה, זה הבית שזנבו של כוכב השביט נגע בגגו, כדי לפקח על המוטור המניע את המשאבה בבאר. נכדו אבנר, בנו של אלכס (שברח ללבנון ולדמשק ונתקע בגלות כפר-סבא), היה מגיע כל בוקר על חמור לבן מהמחנה בסלמה למושבה. עבודתו בפרדס היתה להטות את זרם המים מהתעלות אל גומות העצים, כשהוא מגביה או פותח בטורייה את דפנות העפר.

בוקר אחד הגיעו סבא ואבנר לפרדס. סבא שימן את המוטור והכינו להנעה, ואבנר ירד לתוך הבאר כדי לשמן את המשאבה ולהרכיב עליה את רצועת-העור הצרה, ששימשה לתמסורת הבאה מלמעלה אל המשאבה.

סבא נהג להסיר לעיתים את רצועת-העור העליונה, שהיתה ארוכה ורחבה, ובאמצעותה הפעיל המנוע את הגלגלים שמעל לבאר. בודק ותופר בה תפרים במרצע ובחוטי-עור. מפרק את המנוע לברגיו ולצינורותיו, משפשף בנייר-זכוכית, מטפל בבנזין, ממרט ומצחצח בסמרטוטים. לאחר שכל חלקי המנוע היו כתיקונם, היה מרכיבם שוב. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

סבא קרב לפח-הבנזין, האיזמל נתקע בפח, והפטיש דופק אחריו, עד שעמד הבנזין הפתוח כבריכה קטנה. משם דלה לתוך פחית המחוברת למנוע, כמו שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח.

באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של סבא ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא לא ראה דבר מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. היא החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. סבא זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הוא קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב בגומה שסביב לעץ התפוזים והחל חופן אדמה מפוררת ומכסה בה את עצמו.

ואבנר – בעודו עסוק בעבודתו למטה, הוארה לפתע אפלת הבאר מעליו בלהבה גדולה. כאשר קפץ החוצה חשכו עיניו בראותו את סבא מתגלגל בגומת העפר ליד בית המנוע ובגדיו חרוכים עליו. פח הבנזין התפוצץ עליו וכל-כולו נאחז באש אך הוא לא איבד את עשתונותיו. כלפיד חי רץ והתגלגל על גל העפר, כך ניצל מלהישרף חיים – אך גנח עתה מרוב כאבים.

 "אבנר," מילמל באנחה, "סע עימי למושבה כי ניכוויתי קשה."

אבנר העלה אותו על הכרכרה ונסע עימו למושבה, שבה נמצא עתה רק הצבא הבריטי. למזלם הופיע ברחוב החייל היהודי מווייטצ'פל, שדיבר גם אידיש, והתנדב לנסוע איתם לבית-החולים הצבאי שהוקם במושבה, שם הגישו לסבא עזרה ראשונה וזריקה להשקטת כאביו.

לאחר שסבא התאושש קצת וכאביו רפו, הוא ביקש מאבנר שיסע לפרדס כדי להיווכח מה נעשה שם. כאשר הגיע לבית המנוע מצא אבנר את האש כבוייה כניראה מאליה. לא נגרם נזק למוטור. אפילו במעילו של סבא, שהיה תלוי על הקיר בבית המנוע, לא נאחזה האש. אבנר אסף את כל המיטלטלין ואת הרצועות, כדי שלא תיגנבנה, וחזר לבשר לסבא כי הכל בסדר.

כשהגיע לבית-החולים הצבאי נוכח שסבא הועבר לחדר-חולים שהוסב למגורים, גדוש חיילים הודיים של הצבא הבריטי, והאלונקות משמשות להם כמיטות.

קשה היה לאבנר להשלים עם המצב ולהשאיר את סבא על האלונקה ביניהם, אבל חרף הפצרותיו הרבות לא הסכימו הבריטים להעביר את סבא ליפו באמבולנס צבאי או ברכב אחר.

בינתיים ירד הערב, ואבנר נישאר ללון בלי רשות בבית סבא.

למוחרת שלחו את אבנר למפקד המשטרה הצבאית, כדי לקבל אמבולנס צבאי עבור סבא. אך לרוע המזל לא נמצא המפקד במושבה, ואילו הרופא הצבאי דרש מאבנר להעביר מיד את סבא לבית-חולים אזרחי ביפו, אחרת מצבו יורע.

באין ברירה מילא אבנר שני שקים גדולים ורחבים בחציר, הוריד את הכיסא מהכרכרה, סידר בה משכב נוח כעין עריבה, ופרש שמיכות, סדין וכר, לרווחת פצוע. לאחר שסבא קיבל זריקת ארגעה, השכיבו אותו בכרכרה. מבחינת נוחיות הוא ניראה עתה הרבה יותר רגוע מאשר בעת שוכבו על האלונקה בבית-החולים הצבאי. אולם לעצמו לא מצא אבנר מקום נוח לשבת אלא על דופן הכרכרה, ורגליו נשענות על היצולים.

כך עזבו השניים את בית-החולים הצבאי.

הכרכרה עברה ברחוב היוצא ליפו, הכביש היה צר מאוד, שתי תעלות כרויות משני עבריו, הם נסעו ומולם בא מחנה כבד של חיילים הודיים עם תותחים, כל תותח רתום לשני זוגות סוסים אבירים, ורעש של שירה הודית, בפי החיילים, ממלא את חלל המושבה הריקה.

אבנר, שחשש פן תיבהל הסוסה מהחיילים, רצה לקפוץ מהכרכרה ולהחזיק ברסנה עד שהמחנה הכבד יעבור, אך סבא מנע זאת ממנו והציע לו שבידו האחת יעצור את הסוסה ויפנה את ראשה לעבר השני של הכביש, וביד השנייה ירמוז לחיילים שיעברו בשקט.

 "הן אנשים אינם כל-כך פראים," אמר סבא, "ייווכחו שאתה מוביל חולה, ויתחשבו בנו."

כך הצליח אבנר, בידו האחת ובשפתו האילמת, להשפיע על החיילים שיעברו בנחת. אולם בעל הרכב של התותח האחרון חמד לו לצון והצליף בשוטו על הסוסה של סבא.

הסוסה נבהלה ובבת-אחת עקרה רגליה ובפראות בלתי-רגילה דהרה והשמיטה את המושכות מידי אבנר. הוא החליק ונפל מתחת לכרכרה, רגלו האחת נאחזה ביצול וכל-כולו נסחב על הכביש בין אופני הכרכרה והסוסה, כשהמושכות עוד מתפתלות בין רגלי הסוסה, והיא דוהרת ובועטת בו שוב ושוב ואף ביתר שאת.

אבנר נסחב על הכביש עד שהיצול השני נשבר גם הוא, והסוסה ברחה כשהיא רתומה לשברי היצולים.

הוא שכב נטול-חושים מתחת הכרכרה, עד שעבר שם הפרדסן גרישה ירקוני, בעל מלון "חובבי ציון", שלא רחוק מביתו נעצרה הכרכרה. בעזרת קצינים בריטיים שהתגוררו אצלו חולץ אבנר, אבל היה בתחושה שכל אבריו רסוקים. למרבה הפלא יצא ממערבולת זו שלם בגופו ואף אבר לא נפגע בו פרט לשריטות עד זוב דם רב. כל בגדיו נקרעו לגזרים עקב היגררותו על הכביש.

וכשהתאושש קצת וראה שסבא אינו על הכרכרה, שאל לתומו את גרישה ירקוני, "להיכן העברתם את סבי?"

חשב ירקוני שהנער עודנו מטושטש ומבולבל, ניסה להסותו ואמר לו: "לפני שעה קלה ראיתי את סבך. היכנס נא ותיראה איך אתה ניראה! תתרחץ והסר ממך את בגדיך המרופטים!"

אך כשנוכח שהנער עומד על דעתו, ומספר לו מתוך התרגשות וחרדה את אשר קרה לסב, ניאות לו והלך עימו לחפש את סבא, ומצאו אותו מוטל בתעלת הכביש על פקעת חוטי תיל דוקרים. התברר שבידו הבריאה, חרף כוויותיו הנוראות, ניסה להסתער ולזנוק על הסוסה כדי לעוצרה, אך לא הצליח ונפל.

לאחר שחילצו את סבא גם משם – לא היתה להם ברירה, ובאמבולנס צבאי העבירו אותו ליפו, והפעם גרישה ירקוני עצמו נסע עימו.

רק לאחר שנרגע הסכים אבנר להיכנס לחדר-הרחצה, כי היה ניראה כשד-משחת. פניו מזוהמים בדם ובגדיו קרועים לגזרים.

קצין אנגלי אחד הראה לו יחס הוגן ומסר לידיו מגבת, מעיל צבאי ומכנסיים, ולאחר שהתרחץ והחליף בגדים, הגישו לו משקה חם.

אבנר נרגע והלך לחפש את הסוסה, שאותה מצא רגועה וקשורה לעץ שקד. ולאחר שהצליח, בעזרת החייל מוויטצ'פל שהתנדב לעזור לו, להביא את הכרכרה לחצר, החליף את הבגדים הצבאיים לבגדים אזרחיים. עלה על הסוסה כשהריתמה עדיין עליה, ורכב מיד ליפו כדי להיוודע מה שלום סבא.

כפי הניראה זילזל אבנר בנס הראשון שקרה לו אותו יום, ונגזר עליו לעמוד בניסיון של נס שני. כאשר עבר על פני המושבה הגרמנית שרונה נסעה מולו רכבת צבאית קטנה, וכאשר הקטר הבחין שקפץ מהסוסה והוא מתאמץ להרגיעה – הרעיש להכעיס בצפירות חזקות, ונוסף לכך הפיץ אדי-קיטור מבהילים. הסוסה נרתעה, קפצה וזרקה את אבנר על הפסים, כשהקרון האחרון עובר ביעף וכמעט חובט בו ומוחץ אותו.

אז נשם אבנר לרווחה והתפלל: "ברוך הגומל חסדים לכל חי!" ובדרך החולות רכב לבית סבא בנווה שלום ומצא אותו עטוף כולו בתחבושות, והרופא של המושבה, ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, עומד עליו ומטפל בו.

סבא שמח לראות את נכדו בריא ושלם.

אבנר לא סיפר על הנס השני שקרה לו.

ארבעה חודשים שכב סבא בייסורים קשים עד שהחלים מכוויותיו.

כבר למוחרת חזר אבנר למושבה, ולאחר ימים אחדים, בדרכו לפרדס, בכרכרה, שמע קול קורא בשמו:

 "יא חאוואג'ה אִיבְּנֵר!" [בבי"ת דגושה]

הוא הופתע לראות את עיסא אל-חאמד כי חשב שנישאר אינוואליד או כבר מת מהחבטות שספג מידית הטורייה של סבא בפרדס לעיני עשרים הרוכלים הערביים מהכפר פג'ה.

 "בעדאכ טייב?" – העודך בחיים? – שאל אבנר את עיסא, שייתכן שהיה אחיו-למחצה.

ענה לו עיסא: "איסא סידאכ זאלאן אלעייא? גולו אאנא בידי אבּוס אידוֹ איל באראט'שק, מיטעל אבויי דראבני!" – האם סבך עודנו כועס עליי? אמור לו שרוצה אנוכי לנשק את ידו הברוכה, כאילו אבי היכני!

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"חתחתים בדרך"

לדוד מלץ

1947

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.11.1971

לפני 48 שנים

ב-1945 פירסם דוד מלץ, איש עין חרוד, את קובץ סיפוריו הראשון מחיי הקבוצה, "מעגלות". קובץ שנחשב מהפכני בתוכנו, מפני מידת החשיפה והכאב שבהם מתוארים חיי אדם בקיבוץ. מאז משמש "מעגלות" ציון-דרך חשוב בספרות על חיי הקיבוץ.

לאחר שנתיים, ב-1947, פירסם מלץ קובץ סיפורים שני, "חתחתים בדרך", אף הם מחיי הקבוצה. רוב הסיפורים נכתבו, כמצויין בסוף כל סיפור, משנת 1926 ועד 1946. ואולם החשובים והמעניינים שבהם נכתבו כמעט כולם עד שנת 1930. מלץ עלה ארצה ב-1920, והוא אז כבן עשרים ואחת.

בסיפוריו של מלץ נפגשות השפעות של שני סופרים רחוקים מאוד זה מזה במזג, בסגנון ובתרבות: ד.ה. לורנס ו-י. ח. ברנר.

השפעתו של לורנס ניכרת בסיפור "לצדדין" שנכתב ב-1926. גיבורתו היא אישה צעירה בקיבוץ, העובדת בשדה, לרוב בעבודות של גבר. ריח האדמה מגרה את נחיריה.

"האקליפטוסים הצעירים הרעננים-גמישים עומדים מתחטאים, מחייכים בטיפות הזוהר אשר על עליהם, והשמש הטובה מחממת רכות, והיה לה כאילו יד חמה מלטפת עברה על גבה הרועד, זרם רותח פרץ אל מוחה והרעיד את כל גופה, נחיריה רחבו, חזה התרומם והיא ספגה אל קירבה את גלי האוויר כיין תוסס, משכר. ואי אפשר היה שוב לעמוד עמידה שקטה על המעדר, פנתה הצידה ובאחת מהפינות החבויות בקצה החורשה השליכה את עצמה, שיכורה ותוססת, אל תוך התלם הפתוח, הצמידה את גופה הבוער אל האדמה הלחה והריחנית, סגרה את עיניה ואצבעות ידיה חפרו וננעצו בקרקע, ניקרו וחיטטו – – " ("חתחתים בדרך". עמ' 9-10).

פעם אחרת, ברפת, מתעוררת בה תשוקה "לרבוץ ככה כאן, בזבל החם והריחני הזה, לרבוץ ככה בכל מלוא גופה הבריא, התוסס, ולהושיט לה, לעגלה זו את שדיה המלאים, הרוטטים, השופעים, והיא, העגלה,  תינק, תינק – – – " (שם. עמ' 11).

וחווייה דומה מתרחשת גם באחד מימי הקיץ הלוהטים. במרומי עגלה עמוסה בתבואה. היא מתפרקדת במלוא גופה בתוך האלומות החמות, ידיה מתחת לראשה, עיניה סגורות וכולה נתונה לנענועי העגלה האיטיים בדרכה הביתה, על הגורן.

"בשוכבה כך בתוך העגלה היה נופל לעיתים מבטה על זרועותיה החשופות שעינן כעין האלומות הזהובות. התחיל ליבה דופק בחוזקה, עור גופה נמתח ונתעוותו קצות אצבעות ידיה. רצון עז ומשונה מילאה – לקרוע מעליה את השמלה הדקה ואת הכתונת הלבנה ולמסור ככה את עירום גופה החום לצריבותיה הדוקרות של השמש הלוהטת..." (שם. עמ' 10).

אלה הן תחושות מאוד "לורנסיות". ישנה כאן התעוררות ארוטית, היולית, מתוך זיקה הדוקה לטבע, מתוך מרד במוסכמות החברה, התעוררות שסופה לא פעם מוות, שקיעה ואובדן-דרך. האווירה החברתית של קבוצה בעמק בשנות העשרים, לפי תיאורה כאן, היא לעיתים סמיכה, מעיקה מאוד, אך גם רווייה כוחות נעורים עזים.

האמונה בכוחה של הארוטיקה לגאול ולהביא מרפא אינה אלא צד אחד בכתיבתו של מלץ. הצד השני, זה הצד ה"ברנרי", שונה לגמרי. גיבורי הקבוצה של מלץ כאילו ממשיכים את גורלו של חבר קבוצה אחר, יחזקאל חפץ, מ"שכול וכישלון" של ברנר. עינו של מלץ מלווה תמיד את האדם החלש, הנרמס בידי החברה, הבז לעצמו, המפקפק בערכו. זה אשר אינו רואה עצמו ראוי לאהבת אישה. זה אשר נמצא על גבול השבר הפיסי והטירוף הנפשי.

מלאה כוח, אך כוח של ייסורים, היא דמותו של גרשון, חבר קבוצת עבודה העוסקת בבניית כביש בירושלים בשנות העשרים [של המאה ה-20], בסיפור "רסוקות". הקירבה לברנר מורגשת בסגנון ובנושא. גרשון אינו יכול לעבוד. המשבר של חוסר היכולת לעמוד במבחן העבודה הפיסית, שראשיתו בברנר, בחיייו ובסיפוריו – הוא אחד הנושאים המרכזיים בסיפוריו של מלץ, וגם הסגנון קרוב לברנר:

"אפור היה. אפור ומחניק. ולמרות שידועים, ידועים ובנליים הם כבר כל הדברים האלה. אפור ומחניק למרות האור הרב השפוך כאן על פני כל... ולמרות, למרות ההוד שבגבורה מצוי כאן... למרות האידיאלים... למרות, ש'כאן אין מקום לחולניות זו'. ש'כאן אין פנאי לחיטוטים אלה'. כאן בונים. כאן יצירה... למרות – – למרות – – " (שם. עמ' 23).

החולניות, שהאשימו בה את גיבוריו של ברנר, מצויה גם כאן. הבריאים אינם מעניינים את מלץ. עולמם של הבריאים הוא עולם גס, גויי, כמעט לא יהודי ולא אנושי. הסבל, האנושיות, הסבל היהודי, הירושה – אלה מצויים רק בחלכאיה ובנדכאיה של החברה, של הקולקטיב.

תיאורה של הפגנה כושלת בחדרי בית ההסתדרות בירושלים מזכיר את הסצינה הידועה מול בית-הספרים הירושלמי ב"מכאן ומכאן" של ברנר. התפרצותו של גרשון בסוף הסיפור, שנאת המנהיגים, הטירוף אף הם ברנריים כל-כך:

" – אני מלא שנאה ורעל. כן. אני מלא שנאה ורעל. ובכן? אבל... אני, אני... מוח עצמותיי מתייבש בלהט הימים... אתה מבין... אני, אנו, נצלים באש... באש הלוהטת, והם (המנהיגים שלנו), הם כפופים תחת העול, הם נושאים באחריות... הם נושאים באחריות... הם גם מקיפים... מעמיקים... מעמיקים חשוב, עלינו, על המצב... – מפיו ניתז קצף לבן, בעיניו נדלק ניצוץ משונה. – הה, טוב להעמיק במחשבות... והם מחשבים... יש להם פנאי... הם שקטים... המדע אומר... גם בקולוניזציה של אמריקה היה כך... צריך לחכות. יש פנאי..." (שם. עמ' 39).

בסופו של הסיפור באה התעללות של הקולקטיב, מתוך שעמום, בגרשון, הבטלן, יוצא-הדופן, ואחריה התפרצותו של גרשון, ויבבתו.

גלריה ארוכה של דמויות המהלכות בצידי דרכים, מסביב לנקודה. יעקב ומרים בסיפור "סדקים". הוא רוחש גועל נורא לעבודה, לקימה בבוקר, לאפרוריות של החיים. היא אשתו של המנהיג, הנמצא בעיר, רחוק, עסוק בעבודתו הציבורית החשובה. הבדידות, הרוח השורקת בחוץ, בלילה, הרגשת היתמות, כל אלו מקרבים את יעקב ומרים. הפורקן הארוטי, הבגידה – חוגגים בהם את ניצחונם. ניצחון כוחות החיים על הזיוף שמתלווה לעיתים לאידיאות ולמסגרות החברתיות.

יונה, בסיפור "יונה", הוא איש נידח, נמוך, מוזר, ללא אהבת אישה. יצחק חברו, זה הבריא, הפופולארי בחברה – הורג כלב לשם שעשוע. יונה מזדעזע. הכלב פולש אל תוך חלומותיו. מתערב בהזיותיו הארוטיות על אודות חוה, הבחורה היפה, הקרה, שדוחה אותו. ההזייה הארוטית, פרי הבדידות הנוראה, אליה מתפרץ הכלב הירוי, מעירה את יונה באימה גדולה ונוראה. עתה ידע בפעם הראשונה בחייו, בלילה זה, מהו פחד עולמים. להיות ניתק מכל חי, בודד, בחשכת קבר.

"אח, תן לישון" הוא סיפורו של אברהמ'ל הרפתן. גם הוא, שורש נשמתו אחד הוא עם יתר גיבורי הסיפורים – נידח מאישה, עבד לעבודתו ברפת, עובד וישן, כמעט נדמה לבהמה. ישן מול כל נאומי המנהיגים, ישן מול כל האסיפות החברתיות, ישן מול כל האידיאות שאין להן אחיזה במציאות חייו, בעבודתו.

לילה אחד, בחדר המשותף לו, לשני בחורים ולנערה אחת, הוא רואה את הנערה בשובה בלילה לישון, מתפשטת לאיטה, עומדת מזהירה, רוטטת באור הכחלחל של הירח, מחליקה בידיה על שדיה המלאים ופיהוק רחב משתפך על פניה. נפשו של אברהמ'ל רועדת עם כל רטט קל של השדיים הלבנים. לאחר שעה קלה נרדמת הנערה. אברהמ'ל קם, חסר-מנוחה, גוחן על מיטתה ומלטפה חרש. הנערה פוקחת עיניה, נבהלת, אך בהבחינה באברהמ'ל נהפכת הבהלה לתימהון. תימהון שיש עימו ביטול וזלזול תהומי, והיא ממלמלת: "מה? אתה? אח, תן לישון..." (שם. עמ' 152) וכמו אין לו קיום כלל בעיניה, היא מתהפכת לקיר וממשיכה לישון.

אבל אותה נזיפה, אותו ביטול תהומי של הווייתו, אינם מרפים מאברהמ'ל. זה כמו אות-קלון, בושה לוהטת, סטירה על לחיו. הוא – פגום. הוא – נשחק בגלגליה של אידיאה, דווקא משום שהוא עושה עבודתו בנאמנות. כי הוא רחוק מעולמם של היפים, החזקים ובעלי-המוניטין בחברה, והכשל הארוטי כמעט תמיד נלווה, תלוי באופן הדדי – בכישלון החברתי.

מעטים מגיבוריו של מלץ נגאלים ממצבם. ואולי לא מקרה הוא שדווקא סיפוריו העמוקים והרגישים ביותר מסתיימים באין מוצא לאדם.

* דוד מלץ: "חתחתים בדרך". סיפורים מחיי הקבוצה. הוצאת בטרם תל-אביב, ה'תש"ז [1947], 242 עמ'.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* להיות סופר זה גם להיות בעל ערכים מוסריים. אני קורא את "חדשות  בן עזר" וממש לא מאמין לתמיכה הבלתי נלאית של סופר ואיש רוח זה בנתניהו. אין ספק לי, ולמרבית העם בישראל, שנתניהו כללית הוא "ראש ממשלה טוב" אבל האם בזה מסתכם כל שיש לומר על אדם שנגדו חשדות חמורים בעבירות קשות על החוק, ברדיפת בצע, בנהנתנות, בהפרות אמונים ובקבלת שוחד? האם זה שהוא "ראש ממשלה טוב" נותן לו רישיון להפרה שיטתית של חוקי המדינה ולהכפשה בלתי פוסקת של כל מי שלא במחנה שלו?

גם אהוד אולמרט היה ראש ממשלה סביר, וגם שר האוצר שלו, וגם אריה דרעי נחשב לשר פנים מצויין – כולם גמרו בכלא בגלל יהירותם השלטונית והמחשבה שכלום לא יארע להם אם יעברו על החוק.

נתניהו אפילו גרוע מהם! מרבית נאמניו חשודים אף הם בעבירות על החוק וחלקם אף הפכו לעדי מדינה. [והיועץ המשפטי זיכה מראש את נתניהו בנושא הצוללות ללא בדיקה! על אף שכל החבורה העומדת למשפט בנושא זה הם מהחוג המקורב לנתניהו...]

אז מה לעשות שמנהיג מוצלח הוא גם חארה של בן-אדם? וחושב שייצא מבעיותיו המשפטיות אם יתקיף את מערכת המשפט והמשטרה... ילכלך במילה "שמאל" את אביגדור ליברמן, את בוגי יעלון ואת בני גנץ ואחרים – זהו התיסכול של מנהיג מושחת שאהוד בן עזר אינו מסוגל להתמודד איתו ולכן נצמד לאימרה "אהבתי את אדונִי" – מתעלם מכל אספקט אישי מוסרי ותומך טוטאלית ברוע האישי המבעבע מביבי, אשתו ובנו יאיר...

יהודה דרורי

* ליהודה בוקר טוב, התקפותיך הבלתי פוסקות על בנימין נתניהו, אינן שונות, לכאורה, מהאמירות שאתה מייחס לאהוד בן עזר. אדרבא, השבחים של אהוד מתבססים על עובדות ואילו אתה מתייחס רק להאשמות שלא הוכחו בדין, כנכונות.

בזמנו, אהוד שגה באהדתו הבלתי נלאית  לאולמרט ועל כך התרעתי. אבל מעולם לא התבטאתי כמוך "חארה של בן-אדם" על אף שידעתי שאהוד אולמרט לא כ"כ ישר אם כי איש חברה חביב ונדיב.

אישיותו של בנימין נתניהו הינה שלילית בהיותו חסר לחלוטין אינטליגנציה רגשית וזה לא פשע אלא טרגדיה אישית לאדם שהוא נבחר ציבור וחבל מאוד. (ניסיונותיי להצילו מכך, לא צלחו. עובדה!)

דברי ביבי על הליקויים במשטרה, בפרקליטות ובתקשורת – נכונים מאוד, וזה אני אומר מניסיון ומידיעה אישית, שאם היו לי הכוחות והטיפשות(!) – הייתי יוצא נגדם ציבורית ומשפטית. אבל ויתרתי על כך כי אני מחפש שלוות נפש בעצימת עיניים, הרמת ידיים ובהשלמה עם המצב האנושי הזה. הרי איני גיבור כנביאינו האמיצים בעבר או הסופר אמיל זולא, שהגן על אלפרד דרייפוס.

אגב, יהודה, לדעתי תפקיד ראש ממשלה חייב להסתיים אחרי מקסימום שתי קדנציות. וד"ל...

מוטי בן חורין

* אהוד: מהיותי "איש בעל ערכים מוסריים" וגם קצת "סופר ואיש רוח", ומתוך שיקולים מעשיים כבדי-משקל של טובת המדינה – אני, שלא כאנשי המשטרה והפרקליטות, סבור שאסור למכונה משפטית הנעזרת בתקשורת ונעשית ממש לסיוט קפקאי – לדרוס ראש ממשלה מכהן וגם מצליח.

אם נתניהו נהג שלא כשורה – הרי שצריך היה להעמיד לדין את מרבית מנהיגי המדינה והפוליטיקאים בתקופת מפא"י, ולא רק את אלה ממפא"י – חוץ כמובן מקדיש לוז, משה דיין ואריק שרון. אולי גם את מרבית הפוליטיקאים וראשי הערים בימינו אלה.

אינך יכול לקיים דמוקרטיה בלי לקושש כספים למועמדותך. ראו מה קורה בארה"ב, שאנו חגבים לעומת מסעות הבחירות של מועמדיהם והתרומות שהם מקבלים.

בלי יחסי תן-וקח אין מפלגות, אין מסעות בחירות ואין דמוקרטיה. וזכותו של כל אדם, אפילו ראש ממשלה, להיאבק על כך שלא ישמיצו אותו.

 * אהוד היקר, אני משתתף באיחולים ליהודית היקרה, "המסתורית". שתזכה לשנים טובות בבריאות טובה.

אהבתי את הניתוח הפוליטי של אברהם כץ-עוז. מסור לו, בבקשה, שכתבתי רשימות על "השיגעון הגדול" ו"בגיהינום של מטה" משל אביגדור המאירי. אם הוא מעוניין, אשמח לשלוח לו.

אני מסכים עם אוריה באר שהוויכוחים באשר לוויתורים לפלסטינים הם בינינו לבין עצמנו – כי הפלסטינים לא זזו מילימטר מכוונתם שנסתלק מכאן.

שלך,

משה גרנות

* למודאגים שמא מעשים שמתוארים ב"המושבה שלי" אירעו לי במציאות – עליי להרגיע, מעולם לא השתין עליי שבוי-מלחמה איטלקי.

אהוד בן עזר

* אברהם כץ עוז: אני מבקש להעריך מאוד את הבחירות בליכוד בשבוע שעבר.

אינני יודע מי הוא מנכ"ל הליכוד היום אבל נעשתה עבודה מאוד מסודרת, והוכחה לכל המפלגות בארץ שדמוקרטיה, אם מנהלים אותה נכון, היא הדרך הטובה ביותר לקבל מועמדים שמייצגים ציבור  גדול. כל הכבוד לסדרים, כל הכבוד לשיטה, כל הכבוד לתוצאות.

פעם, בזמנים רחוקים, גם מפלגת העבודה ומפא"י היו כאלה. חבל שהתקלקלו והאגואים תפסו את מקום  הייצוג הציבורי הראוי.

אני מאחל למפלגות של גנץ ושל לפיד,  שיטפלו בהקמת סניפים ויקיימו מסגרת ותקנון מחייב. הליכוד הוכיח שזה אפשרי וראוי.

אשר לתוצאה – אין אפילו ז'בוטינסקאי אחד, אין מספיק נשים. 4 נשים מתוך 30 מנדטים, מעט מאוד יוצאי צפון אפריקה, וכמו במפא"י –  האשכנזים  בראש.

* אהוד: האם בשלהי תקופת שלטונו, ראש הממשלה הבא, בנימין נתניהו, ינהל את ישיבות הממשלה מתאו בכלא מעשיהו?

זה חלומם הרטוב של שוחרי ה"צדקנות" וה"מוסריות" בישראל.

* אהוד שלום רב, מאמרך מ-1974 על היומן המזרח-תיכוני של ריצ'ארד מיינרצהאגן, הזכיר לי כי הקדמתיך בארבע שנים, כאשר פירסמתי ב-1970 את מאמרי ב"מעריב" על "הקולונל הבריטי שהאמין במדינת ישראל כבר ב-1917".

אבל מה שחשוב יותר הוא, שמן הראוי היה לציין את הספר "ריצארד מיינרצהאגן והציונות" מאת ד"ר משה יָגָר, שראה אור ב-2012, בהוצאת הספרייה הציונית שליד ההסתדרות הציונית העולמית. 

ב-2013 הוציא ד"ר יגר את ספרו על "אורד וינגייט, קורותיו והציונות", וממש בימים אלה יצא לאור ספרו "ג'ון הנרי פאטרסון, הגדודים העבריים והציונות", על-ידי מכון ז'בוטינסקי. 

בכך השלים הדיפלומט והחוקר משה יגר טרילוגיה מפוארת על שלושה אנשי צבא בריטי, בימי המנדט, שהיו ידידי העם היהודי והציונות.

בברכה

יוסי אחימאיר

* מיכל סנונית היקרה! – כתבת בגיליון 1417: "רשימתו של יואל נץ היא עלבון לאינטליגנציה ולשפיות הדעת. אפשר לחשוב כך או אחרת, אבל להשוות את המקווים לשינוי ומפללים לו לעכברושים, ואת בני גנץ לחלילן מהמלין – זה כבר חוצה את גבולות הטעם הטוב ונשמע כמו בדיחה צהובה וזולה. ומיהו העוילם גוילם זאת כבר תחליטו בעצמכם, בלי קשר למחנה אליו אתם משתייכים.

מיכל סנונית

(אם כבר עכברושית, אז עכברושית גאה)."

אני מתנצל בכל ליבי! חלילה לי לפגוע באינטליגנציה או בכישרונותייך... נקטתי בדוגמאות בוטות, כדי להעצים את תדהמתי. טבעי מן הבחינה הסטטיסטית שמיספר מסוים של נסקרים עבור סקר בחירות יטילו את יהבם על דמויות חדשות בפוליטיקה כמו אשכנזי או גנץ. אבל 22% מן המשתתפים בסקר?! – מה זה אם לא פסיכוזה?.. האם יש לך השגות, מיכל היקרה, גם לגבי תהייה מהותית זו?

שוב סליחה וכל טוב,

יואל נץ

* לד"ר יצחק נוי, שבת שלום. תוכניתך היום [9.2] על איראן-השח-חומייני-סאדם-קארטר – הזכירה לי כיצד אני הקטן, בניגוד (!) ל"גאונים" ראשי ומומחי המדינות, צפיתי את נפילת השח וזאת, לאחר שהייתי באירן 3 פעמים: (לראשונה, ב-1966!) כתייר באיספהן, שיראז, טהרן, פרספוליס, ושלא כמקובל, ביקרתי גם בכפרים. שם פגשתי בעם הסובל מהשלטון המתנשא, היהיר, המפלה והאכזרי של השח "האלוהי". לכן, כבר אז, צפיתי שה"אלוהים" הזה לא יאריך בשלטונו ובעריצותו לנוכח השנאה התהומית כלפיו, ולכן סירבתי לפנייה אליי, לתכנן את ארמונו בהרים ומרכז מסחרי ענק בטהרן.

מצמרר איך כל כך הרבה ממנהיגי המדינות (והמאמינים בהם...) הינם שטחיים, בורים ולכן כה מסוכנים.

אני שמח שאת הניו יורק טיימס העברת לסוף תוכניתך וגם זאת, רק על בריאות ולא בדיווחיו המוטים באשר לישראל.

בברכה ובתודה על תכניתך,

מוטי בן חורין

* שם זמר האופרה ושירי העם הרוסיים שאותו הזכרנו לטובה לאחרונה הוא הבריטון הרוסי דמיטרי חרוסטובסקי. למרבה הצער הוא כבר לא בחיים. נפטר בשנת 2017 בגיל 55 מגידול סרטני במוחו. אפשר למצוא בקלות את דמותו הנלבבת וביצועיו הנהדרים ב"יו-טיוב".

* אלימלך שפירא: אהוד, אני שב וקורא את פרקי "המושבה שלי" המתפרסמים בהמשכים במכתב העיתי שלך, וכולי נדהם. מאז "שור אבוס וארוחת הירק" ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק לא קראתי ספרות עברית עסיסית שכזו, פיקאנטית, מהנה ומדהימה – שלעומתה ניראים מרבית הסופרים העבריים בני דורך כחגבים.

איך זה שאתה נשארת "סופר נידח" ואיש לא מונה אותך בין הסופרים הגדולים של הספרות העברית בתקופתך?

לדעתי אפילו פרס ישראל קטן עליך. הדורות הבאים ייווכחו בכך.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל