פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1419

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' באדר א' תשע"ט, 14.2.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ט"ז – הדגל הסיני אדמדם. // עמוס גלבוע: ועידה בינלאומית בנושא ביטחון  ויציבות במזרח התיכון. // יוסי אחימאיר: השד העדתי כבר לא פאקטור. // אורי הייטנר: 1. שלום בזירה המשפטית. 2. צרור הערות 13.2.19. // משה גרנות: על ספרה של דינה אור "ניצחון ההומור". // מ. זושצ'נקו: הנוסע. // פוצ'ו  –  בחיי [5] מ"ה. זיכרון מפוקפק מזיכרון יעקב. // תקוה וינשטוק: על סופרים ומו"לים. // אוריה באר: מוניקה. [חלק ראשון]. // אהוד בן עזר: שני שירים ליום האהבה:  בשם כל אוהביה האילמים. יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר. // עדינה בר-אל: ז'אנרים ונושאים בספרות ילדים ונוער ביידיש. [חלק ראשון]. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שבעה-עשר: "ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!" // ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // גיא משיח: פתח לתקווה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "מעגלות" לדוד מלץ, 1945. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.8.1973 לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ בְּעִקָּרוֹן

מִי שֶׁמַּאֲמִין בִּיהִירוּתוֹ כִּי אֵין תַּחְלִיף לוֹ

מְגַלֶּה –  וְאֵין זֶה רַק בִּתְחוּם הַתֵּאַטְרוֹן –

שֶׁפַּרְגּוֹל שֶׁל הִתְפַּכְּחוּת בְּפַרְצוּפוֹ מַצְלִיף לוֹ.

וְכָאן, בַּהִזְדַּמְּנוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּהּ נִרְאֶה לָהּ * לְאִמָּא צִיּוֹנוּת (שֶׁיּוֹם וָלַיְלָה עֲמֵלָה * עַל

הַנְחָלַת חִנּוּךְ עֶרְכִּי הוֹגֵן לְיִשְׂרָאֵלָה) *שֶׁפֶּתַע מִתְאַפְשֵׁר לָהּ לְהַשְׁחִיל סוֹפְסוֹף מִלָּה, * הִיא

מְגוֹלֶלֶת מְרֻגֶּשֶׁת בְּאָזְנֶיהָ שֶׁל בִּתָּהּ * עֻבְדָּה קָשָׁה הַמִּתְעַקֶּשֶׁת לְהַדִּיר אֶת שַׁלְוָתָהּ, * עֻבְדַּת

הַקְּרָב הַמְּגֻנֶּה, הַלֹּא תְרוּמִי * עַל מוֹנוֹפּוֹל הַזִּכָּרוֹן הַלְּאֻמִּי * כְּשֶׁמַאֲבַק-כָּבוֹד נְטוּל כָּל

עַכָּבוֹת * יֵשׁ בּוֹ הַכֹּל מִלְּבַד קְצָת יֹשֶׁר וְכָבוֹד. * וְכָךְ הִיא סָחָה לְבִתָּהּ בְּטוֹן נִכְלָם * אֶת

מָה שֶׁכְּלָל אֵינוֹ יָדוּעַ לְכֻלָּם: * "בְּי"ט בְּאַפְּרִיל שֶׁבִּשְנַת 43 לַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת * הִתְפָּרְצוּ לְמִתְחַם גֵּטוֹ וַרְשָׁה גֵיסוֹת גֶּרְמָנִים, תּוֹתָחִים וְשִׁרְיוֹן * וּמוּלָם הִתְיַצְּבוּ צְעִירִים יְהוּדִים בִּנְחִיתוּת אַסְטְרָטֶגִית מֻשְׁלֶמֶת * הַגּוֹבֶלֶת בְּאַקְט-הִתְאַבְּדוּת שֶׁל דָּוִד דַּל-כּוֹחוֹת מוּל גָּלְיָת הַבִּרְיוֹן. * עִקַּר הַלְּחִימָה הַמַּדְהִימָה הַזֹּאת נִמְשַׁךְ שָׁם * כַּעֲשָׂרָה יָמִים, בְּעוֹד הַקְּרָב הַמֶּרְכָּזִי * נִטַּשׁ בְּכִכַּר מוּרָנוֹבְסקי שֶׁמִּן הַשְּׂרֵפוֹת בָּהּ כִּמְעַט שֶׁחָשַׁךְ שָׁם * אוֹרוֹ שֶׁל הַיּוֹם שֶׁאֶת מָה שֶׁאֵרַע בּוֹ הֶחְרִישׁוּ בְּיֶרִי תְזָזִי * מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיָה שֶׁאוֹתָם טִוְּחוּ (עַל קֹמֶץ * מוֹרְדִים) תּוֹתְחָנֵי גֵּנֵרַל הָאֶס.אֶס. יוֹרְגֶּן שְׁטְרוּפּ, שֶׁמּוּלוֹ הִתְעַמֵּת * בָּחוּר בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ, פַּאבֶל פְרֶנְקֶל, שֶׁסָּח לִפְקוּדָיו שָם בְּאֹמֶץ * נָדִיר: "חֲבֵרִים, אֵין סָפֵק שֶׁכָּל אִישׁ מֵאִתָּנו ּיֵצֵא מִכָּאן מֵת * בִּקְרָב לֹא שָׁקוּל זֶה, אַךְ אָנוּ נוֹסִיף וְנִחְיֶה בֵּין דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה * שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל עוֹד שָׁנִים מְרֻבּוֹת כִּיהוּדִים שֶׁשָּׁמְרוּ עַל כְּבוֹדוֹ  * עִם נֶשֶׁק בַּיָּד הַלּוֹחֶמֶת שֶׁשּׁוּם תָּאֵי גָּאזִים וְשׁוּם קְרֵמָטוֹרְיָה * שֶׁל כַּת זוֹמְמֵי הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי לֹא יָכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדוֹ."  * וּכְמוֹ  נִפְנוּף שֶׁל בַּד אָדֹם מוּל פַּר זוֹנֵק לִנְגֹּחַ * הֵנִיפוּ אַנְשֵׁי הָאִרְגּוּן הַצְּבָאִי יְהוּדִי (בְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת: אָצִ"י) * עַל גַּג שֶׁל אֶחָד מִבָּתָּיו נְקוּבֵי הַקְּלִיעִים שֶׁל הַגֵּטוֹ בְּכוֹחַ * אֶת דֶּגֶל צִיּוֹן וְאֶת דֶּגֶל פּוֹלִין מוּל אוֹתוֹ גֵּנֵרַל אֶס.אֶס. נָאצִי: * שְׁנֵי אִרְגּוּנֵי הִתְנַגְּדוּת יְהוּדִית חֲצוּיֵי יְרִיבוּת לֹא נִגְדַּעַת * שֶׁבֵּין אֱיָ"ל (רָאשֵׁי תֵּבוֹת: אִרְגּוּן יְהוּדִי לוֹחֵם) * בּוֹ פָּקַד אִישׁ צָעִיר בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְאַחַת, מָרְדְּכַי אָנִילֶבִיץ', בְּלַהַט * וּבֵין אָצִ"י שֶׁבּוֹ בִּדְבֵקוּת לֹא פְּחוּתָה הֵשִׁיב פְרֶנְקֶל בְּאֵשׁ בְּלִי רַחֵם *

לְאִשָּׁם שֶׁל תּוֹתְחֵי יוֹרְגֶּן שְׁטְרוּפּ, אִתְגְּרוּ אֶת פְּלִישַׁת הָאֶס.אֶס. אֶל הַגֵּטוֹ * וְעֵדוּת מַארֶק

אֵדְלְמַן, אִישׁ אָנִילֶבִיץ', מִפִּי גֵנֵרָל זֶה בְּתָא- * שִׁבְיוֹ שָׁם בְּכֶלֶא מוֹקוֹטוֹב מִקֵּץ פֶּרֶק-זְמַן

לְאַחַר אוֹתָהּ עֵת עוֹד * שֶׁבָּהּ כְּנִדּוֹן עַל פִּשְׁעֵי מִלְחָמָה הוּצָא שְׁטְרוּפּ לְהוֹרֵג, הֶרְאֲתָה * כִּי

שְׁטְרוּפּ עַצְמוֹ הוֹדָה שֶׁעִקְּשׁוּתָם הֲכִי נֶחְרֶצֶת * שֶׁל צְעִירֵי הַגֵּטוֹ מוּל מִתְקֶפֶת אֲנָשָׁיו *

הָיְתָה בְּכִכַּר מוּרָנוֹבְסְקי מִמֶּנָּהּ הִמְטִיר בּוֹ אֵשׁ-תֹּפֶת נִמְרֶצֶת * אוֹתוֹ כּוֹחַ אָצִ"י שֶׁל פְרֶנְקֶל

שֶׁבָּהּ-בַּכִּכָּר הִתְבַּצֵּר וְיָשַׁב. * אַךְ בְּעוֹד שֶׁמֵּאַנְשֵׁי אֱיָ"ל שָׂרְדוּ אַנְשֵׁי-מַפְתֵּחַ * שֶׁהֵפִיצוּ אֶת

גְּבוּרַת אַנְשֵׁי הַשְּׂמֹאל הַחֲלוּצִי * לֹא שָׂרַד כִּמְעַט מֵאָצִ"י לְאַחַר אוֹתוֹ מַטְבֵּחַ * שׁוּם לוֹחֵם

שֶׁאֶת עֵדוּת עֻזָּם לִרְשׁוּת-רַבִּים יוֹצִיא * וְעַל אַף שֶׁאֵין עוֹרֵר עַל כָּל אוֹתוֹ מוֹפֵת הֵרוֹאִי *

בּוֹ סִפְּקָה חֲבוּרָתוֹ שֶׁל אָנִילֶבִיץ' הוֹכָחוֹת * לְעֹז-רוּחַ מְהַמֵּם –  קָשֶׁה לִהְיוֹת אָדִישׁ וּסְטוֹאִי

* לָעֻבְדָּה שֶׁאַף כִּי אָצִ"י זֹאת הוֹכִיחַ לֹא פָּחוֹת * מִסְתַּבֵּר שֶכְּבָר עֶשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁאִישׁ, בִּפְרָט

הַנֹּעַר * לֹא שָׁמַע אֶצְלֵנוּ אֵיךְ תָּרַם אִרְגּוּן זֶה לִכְבוֹדוֹ * שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי וְלֹא נִתָּן הָיָה לִשְׁמֹעַ

* שׁוּם מִלָּה עָלָיו מִמַּחֲנֵה הַשְּׂמֹאל, שֶׁמִּצִּדּוֹ * לֹא נָהַג בְּאַבִּירוּת יִצְחָק שָׂדֶה וְלֹא הוֹכִיחַ *

כִּי לַמְרוֹת נִגּוּד אִידֵאִי הוּא מוֹקִיר עוֹד מִשֶּׁכְּבָר * גַּם אֶת אָצִ"י (וּבְכָךְ סוֹפְסוֹף בְּעֶצֶם הוּא הִשְׁכִּיחַ * מָה שֶנִּצּוֹלָיו יָדְעוּ הֵיטֵב אַךְ לֹא אָמְרוּ דָּבָר).  * וְזֶה מַרְתִּיחַ, כִּי שָׁנָה לִפְנֵי הַמֶּרֶד * שֶׁל גֵּטוֹ וַרְשָׁה כְּבָר הֵבִינוּ בְּלִי חִלּוּק * בְּגֵטוֹ וִילְנָה כִּי עוֹד אֵין מַכָּה מַמְאֶרֶת * לַמַּאֲבָק הָאַנְטִי-נָאצִי מִפִּלּוּג * וְכָךְ הוּקְמָה הִתְאַחֲדוּת הַפַּרְטִיזָנִים * בֵּין בֵּיתָ"רים וּבֵין חַבְרֵי "שׁוֹמֵר צָעִיר" * וְקוֹמוּנִיסְטִים יְהוּדִים, שֶׁבַּנָּגָאנִים * יָדְעוּ יַחְדָּו אֶת אֵשׁ הַמֶּרֶד לְהַבְעִיר * בַּהֲבִינָם כְּאִישׁ אֶחָד שָׁם כִּי אַחְדּוּת * בִּשְׁעַת-חֵרוּם אֵינָה וִתּוּר אִידֵאוֹלוֹגִי * מִצַּד יוֹצְרָיו שֶׁל אִרְגּוּן-גַּג כִּי אִם עֵדוּת * לְצַו-שָׁעָה שֶׁהוּא לוֹגִיסְטִי וְגַם לוֹגִי. * וְזֶה הוּבַן לֹא רַַק לַחֲסִידֵי בֵּיתָ"ר * גַּם לְכָל אִישׁ "שׁוֹמֵר צָעִיר" שֶׁלֹּא שׁוֹכֵחַ * שֶׁ"הַשּׁוֹמֵר הוּא אִישׁ-אֱמֶת" וְלֹא נִסְתָּר * מִשּׁוּם שׁוֹמֵר-אֱמֶת שֶׁעַד הַיּוֹם נוֹכֵחַ * בְּאֵרוּעֵי יוֹם הַשּוֹאָה, שֶהָעֻבְדָּה * שֶגְּבוּרָתָם שֶל אַנְשֵי אָצִ"י לֹא מֻזְכֶּרֶת * בְּשוּם עֲצֶרֶת שֶל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה * אַף כִּי חֶלְקָם הָיָה גָדוֹל מְאֹד בַּמֶּרֶד * לֹא מוֹסִיפָה כָּבוֹד לְכָל הַמִּתְעַלְּמִים * וְאִם דְּבַר-מָה הָיָה מִזְּמַן צָרִיךְ לַחְדֹּל פֹּה * זֶה הַמִּנְהָג שֶׁל שִׁכְתּוּבֵי דִּבְרֵי יָמִים * מוּטִים פּוֹלִיטִית, הַיְנוּ בִּזָּיוֹן גָּדוֹל פֹּה * שֶׁהוּא פִּרְיוֹ הַמַּר שֶׁל מוּם הַשְּׁתַּלְטָנוּת * אִם בְּתִעוּד אוֹ חֵקֶר אוֹ בִּנְאוּם רֵטוֹרִי * שֶׁל צִנְזוּרָיו הַסֵּלֶקְטִיבִיִּים, חַסְרֵי הַהֲגִינוּת * וְהַיָּשְׁרָה שֶׁל זִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי. * זֶה לֹא יָאֶה הֵן מִצִּדָּהּ שֶׁל הָאֱמֶת * שֶׁכָּל גִּלּוּי חֶלְקִי בִּלְבַד שֶׁלָּהּ כָּמוֹהוּ * כִּמְעַט כְּשֶׁקֶר שֶׁפְּרָקִים שְׁלֵמִים מִלֵּב הָעָם שֹׁוֹמֵט * וְהֵן לְמַעַן הַדּוֹרוֹת שֶעוֹד יָבוֹאוּ." כֶּךְ סָחָה אִמָּא לְבִתָּהּ הַנְּבוֹכָה * וְיִשְׂרָאֵלָה שֶׁבְּמֶתַח רָב הִקְשִׁיבָה * גוֹמֶרֶת אֹמֶר לַעֲקֹר בְּכָל כּוֹחָהּ * מִנְהָג פָּסוּל זֶה שֶׁבּוֹ כָּל תְּנוּעָה הֶחְשִׁיבָה * אֶת חֲסִידֶיהָ לְבַדָּם הַמַּקְרִיבִים * אֶת חַיֵּיהֶם כִּי הֵם נִמְנִים עִם אֲנָשֶׁיהָ * וְהִתְעַלְּמָה מִגְּבוּרָתָם שֶׁל יְרִיבִים * אִידֵאוֹלוֹגִיִּים בְּמִין זִלְזוּל פּוֹשֵׁעַ * בּוֹ הַחַאפּ-לַאפּ הַזֶּה בְּשֵׁם הָעִקָּרוֹן * הַמִּפְלַגְתִּי הַמִּתְיַמֵּר כְּאוֹבְּיֶקְטִיבִי * עַל שִׁכְתּוּבוֹ הַדְּרַסְטִי שֶׁל הַזִּכָּרוֹן * שֶׁבְּהֶכְרֵחַ הוּא מֻטֶּה וְסֶלֶקְטִיבִי * גוֹבֵל בְּעָוֶל לֹא נִסְלָח לַהֲגִינוּת * וְלַמֵּתִים וּלְאוֹתוֹ תִעוּד הִיסְטוֹרִי * וְאֵין בּוֹ צֶדֶק אוֹ אֱמֶת אוֹ תַּקִּינוּת * כְּשֶׁצִּנְזוּרָן

שֶׁל הָעֻבְדּוֹת הוּא אַפְּרִיּוֹרִי.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ט"ז – הדגל הסיני אדמדם

חודש ינואר 2019 איתגר באופן חריף את סין וארה"ב הנמצאות במו"מ על הסכם הסחר המתמשך כבר חודשים רבים. הסיבות – שונות לחלוטין והן נמצאות במישורים שונים.

סין נמצאת בחווייה שלא חוותה כמעט 30 שנה – בה גורם שאינו מאיתני הטבע, מביא להאטה בצמיחת התל"ג – בסדר גודל של כ-2% לשנה.

הכלכלות השכנות – יפן, דרום קוריאה, ווייטנאם נוגסות ממנה נתחים, לא גדולים במיוחד, אבל רובם נלקחים מהשוק האמריקני החשוב. כל זאת כאשר שיעור המכס הוא "רק" 10% על נפח של 200 מיליון דולר סחורות. אז מה עלול לקרות אם המכס יעלה, בהיעדר הסכם, לרמה של 25% על אותו נפח כבר בתחילת חודש מרץ הקרוב!

גם אז עדיין לא מצפה להם מנוחה ונחלה כי בפעימה הבאה אחריה, הצפוייה בתחילת הקיץ, יוקפץ הנפח לכל היבוא מסין – 525 מיליארד דולר לשנה, ברמת מכס של 25%!!! וזה כבר תסריט קטסטרופלי. בשנת 2018 בלבד נחתך שוק המניות בסין בגובה של כטריליון ורבע דולר והמימשל הסיני מדיר שינה למנוע הפסד כפול ומכופל כבר ב-2019.

לעומתם הפגיעה בכלכלת ארה"ב פחותה באופן מוחלט ויחסי. המצב הזה מסביר את הגעתו של סגן-נשיא סין לפני פחות משבועיים לוואשינגטון שם הושגה "התקדמות משמעותית".  אין פרטים מהמו"מ החסוי אך כמה הערות קצרות של טראמפ לכתבים בסיום הביקור עשויות להוביל למסקנה שההתקדמות הביאה להסכמות רבות להוציא נקודת מחלוקת אחת מהותית ומרכזית: הליכי אכיפת אי-גניבת קניין רוחני. כלומר סין למעשה "מוכנה" להתחייב לרכוש את הפטנטים וכל קניין רוחני אחר. אך לא מסכימה, נכון לאותו רגע, להליך אכיפה ובדיקה אמין שמוצע או יוצע ע"י ארה"ב.

יש לדעת זהו ה-raison d'etat של צמיחת הכלכלה הסינית ברמות של כ-10% לשנה במשך כ-15 שנה, ורק בשנים האחרונות ירדה הצמיחה לחד-סיפרתית. מאז תחילת מו"מ הסחר והמכס הראשוני נמצאת הצמיחה ברמת 6% כשהיא מאויימת לרדת אל מתחת ל-5% אם יתממש התסריט הקטסטרופלי הנ"ל.

טראמפ הודיע שההסכם צריך לבוא להסכמה עד ה-1 במרץ. ביום הזה תינתן ההוראה לשלטונות המכס להפעיל את מערכות מחשבי המכס ברמת 25% ב-3 למרץ. בינתיים מתקיים תרחיש של "השוטר הטוב" – טראמפ, מול "הרע" – מזכיר המסחר וילבור רוס שטוען שהצדדים מרוחקים "הרבה מיילים" אחד מהשני. זה מזכיר מלחמות רגילות בהן מתקיים ערפל קרב ויצירת דיסאינפורמציה.

במקביל היו שני אירועים ראויים לציון. הראשון – ניסוי סיני בטיל ביניבשתי – מה שלא ביצעה כבר כמה שנים. השני – הודעה מוסכמת של טראמפ במסגרת נאומו על "מצב האומה" בה בישר על פגישה שנייה עם מנהיג צפון קוריאה שתתקיים בווייטנאם בסוף החודש בנושא הגרעין.

יש לראות כל פגישה עם הנשיא-בובה-סינית הזה מרכיב חשוב במו"מ הסכם הסחר. ייתכן שהשוטר הטוב יוותר על הליך אכיפה כזה או אחר בעבור צעד משמעותי של צפון קוריאה בכיוון ירידתה מה"גרעין".

במהלך השיחות עם סגן נשיא סין סוכם גם על מהלך חיובי ראוי לציון כאשר סין התחייבה לרכוש את כל פולי הסויה מארה"ב, הדרושים לה, ללא מכס (יש לה ברירה?)

בטווח הקצר ניכזבו-משהו תקוותיה של סין, אותן תלו בדמוקרטים השולטים בבית הנציגים בקונגרס. הם קיוו להליכי הדחת הנשיא מצידם, ו\או למהלך דרמטי של החוקר המיוחד מולר (ע"ע "או שהפריץ ימות או התרנגולת"), ו\או ירידה חדה באהדה לנשיא בעקבות שיתוק של כ-20% מהממשלה ליותר מחודש ימים. הכול בעבור "חומה".

קשה להאשים את הסינים בתקוות-יתר. כבר לפני שני מילניום הם הבינו שעל מנת לשמור על מדינתם הם חייבים לבנות חומה... ועוד איזו חומה! 4,000 ק"מ של חומה בחתך טרפז בגובה ממוצע של 20 מטר, שלכך יש להוסיף עוד כמה מטרים, היות שניבנתה על קו פרשת המים באזורים הרריים. הבנייה ארכה 200 שנה באופן אינטנסיבי, והרבה יותר שנים באופן חלקי, והתוצאה היא אובייקט יחיד מעשה ידי אדם הנראה מהחלל בעיניים בלתי מזויינות. לך תספר לסינים שהנשיא האמריקני כבר למעלה משנה לא מצליח להוציא מהקונגרס שלו איזה 5.7 מיליארד דולר להתחיל לבנות "חומה" נגד מסתננים מזי-עבודה, שבסין היא לא יותר מגדר עלובה.

אז כמו כולם ממתינים הסינים לראות מה יעשה טראמפ בסוף השבוע הזה, עת יפוג האולטימטום שנתן לדמוקרטים למימון החומה (הגדר בסינית). בינתיים הנשיא הזה מצליח למצוא עבודה לכ-300 אלף כל חודש – חציים כאלה בגיל העבודה שהתייאשו מלמצוא כזו כבר למעלה מ-10 שנים! העובדה הזו מטריפה את דעתם של הדמוקרטים כי חסר-עבודה כזה חי עד כה מתלושי מזון וקיצבאות רווחה ובריאות מסובסדות ואילו עתה גילה מחדש את חדוות היצירה  אותה כבר הספיק לשכוח!

ההפסד לדמוקרטים הוא כפול – הם מפסידים אותו/אותה בקלפי בעוד הרפובליקנים מרוויחים אותו/אותה.

האם הסינים בבעייה? אולי בטווח הקצר – אבל לא יותר ממכה קלה בכנף.

הטווח הארוך – פה כבר סיפור שונה בתכלית!

בשנת 2013 הטילה סין פצצת חדשות כלכלית דמיונית הידועה בשם: One Belt One Road (OBOR) הכוללת שני מרכיבים עיקריים:

Twenty-First Century Maritime Silk Road (MSR) בכחול, ואת Silk Road Economic Belt (SREB) באדום, במפה הרצ"ב:

המטרה היא פיתוח אסטרטגיה לתשתית תחבורה יבשתית וימית החובקת בעיקר שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואפריקה, ובהמשך גם את אוקיאניה (אוסטרליה וניו זילנד). המסלול הצפוני – יבשתי, היוצא מקסיאן, מבוסס על מסילות רכבת רחבות, דו-צדדיות מהירות שיעבירו בעיקר את מוצרי התעשייה הסינית הענקית מערבה דרך ערבות אסיה, איראן טורקיה, רוסיה אירופה המערבית עד נמל רוטרדם ומשם בתובלה ימית לאיים הבריטיים.

המסלול הדרומי ייצא מנמל פוזהו – המוצא הימי משנחאי דרך הים הצהוב, האוקיאנוס ההודי, הים האדום, תעלת סואץ, הים התיכון ושני נמלים אירופאים – פיראוס וונציה.

שני המסלולים אמורים לייצא את מוצרי התעשייה הסיניים רחבי ההיקף תוך דילוג על מחסני ענק בהם בדרך כלל משתמשים לאיחסון תוצרת עד העמסתה לכלי התחבורה. הדילוג הזה אמור לחסוך בין 5% ל-10% מהעלות הכוללת ולשמור את התוצרת באיכות גבוהה. לאורך המסלול הימי מתוכננים נמלי ענק – חלקם בלב הים, שבהם יבוצעו שינויי מסלול מתוכננים (Transshipment) – ברמת המכולה, הליך שמביא לקיצור מסלולים כולל. מסלולים משניים כבר מתוכננים. לא מן הנמנע שאפילו הנמלים החדשים אצלנו, באשדוד ובחיפה, הניבנים ע"י הסינים (איך לא?) ישולבו במערך האסטרטגי OBOR. לא מן הנמנע שסין תהייה מעוניינת בקו רכבת מאילת לאשדוד עבור מכולות שהובלו ע"י מגה-אוניות שאינן עבירות בתעלת סואץ.

הקורא המתעניין מוזמן לחיפוש בגוגל עם כל אחת ממילות הקיצור הנ"ל.

סוגיה חשובה שעמדה בפני האסטרטגים הסיניים נעוצה בעובדה שרוב מוחלט של המדינות הסוחרות עם סין, למעט המייצאות אליה נפט, נמצאות בגירעון תובלה כבד כתוצאה מאי-סימטריה חריפה בין הייצוא לייבוא. לדוגמה, האוניות המייבאות סחורות סיניות לארה"ב מגיעות בעומס מלא ורק כרבע מהן חוזרות מלאות בסחורות אמריקניות. הנותרות חייבות לטעון מי ים ע"מ לשמור על יציבות השיט בחזרה. לעומת זאת, לאוניות ולרכבות במערכת OBOR הנ"ל עומדת הזדמנות משמעותית לנצל את התנועה מזרחה (בחזרה לסין) להעברת מטענים בין נמלי הביניים לאורך המסלול הארוך. כנ"ל לגבי הרכבות. תנועת האוניות והרכבות בשני הכיוונים בתפוסה מלאה או מירבית הוא שם המשחק. ההשלכות החיוביות ליחסים הבי-ליטראליים בין סין לכל המדינות על המפה הנ"ל – מרקיעות שחקים.

הסינים מתכוונים לאופק תיכנוני רחוק מאוד. השם מעיד על סוף המאה ה-21, שזה משחק ילדי הגן עבור אלה שתיכננו את החומה הסינית לאופק תיכנוני של דו-מילניום. התוכנית כבר איננה דמיונית כלל ועיקר, ביצועה ומימושה יביא לסין במוקדם או במאוחר את ההשפעה הכלכלית כמעצמה שוות ערך לארה"ב בתחילה, והרבה מעבר לכך בטווח הארוך. אין שום ספק שהדולר, הדומיננטי היום בשוק העולמי, ימצא לידו את היואן הסיני מתחרה תוך עשור או שניים, וחולף עליו בסיבוב עד סוף המאה.

במקביל תככב ככל הנראה גם מסלקה בינלאומית דוגמת SWIFT בצבע "צהוב".

סין לא מזניחה כהוא זה גם את הפיתוח המדעי. לפני חודשיים היא הנחיתה חללית על צידו ה"אפל" של הירח. מעניין מדוע! אחרי הכול, בכדי לתקשר עם החללית יש צורך בלווויין תקשורת מיוחד שיחוג סביב הירח. במקביל נמשך הפיתוח המדעי הסיני, כולו מתחת לראדאר. מי שעסק ועוסק בגניבת קניין רוחני יודע טוב מאוד לשמור על שלו.

ומה עושה נאס"א במקביל? ומה היא עשתה מאז אסון ה"קולומביה" שבו אבד אילן רמון הנפלא?

להערכתי הצנועה הסינים יחתמו על הסכם הסחר עם ארה"ב וזה כנראה יקרה ביום האחרון לפני המועד הסופי שהקציב להם טראמפ. בסך הכול תתממש השוואת תנאי סחר בין שתי המעצמות שבה תישלל מסין מערכת סחר בלתי הוגנת כלפי היריב העיקרי. בספורט קוראים לכך תיקו. סימן מעודד – ביומיים האחרונים נהנו מדדי המניות העיקריים של שני הצדדים, בארה"ב ובסין, מעליות שערים משמעותיות – "הכול שקט במערב" (כלומר במו"מ המתנהל בוואשינגטון).

קשה להאמין שהסינים לא מביטים בקורטוב של חמלה ביריבם העיקש – הנשיא טראמפ – שאת הקרב הקשה הוא מנהל נגד כוחות עוינים מבית כמו יו"ר בית הנציגים (Nancy Pelosi – the Speaker ) שלא מוכנה לאשר תקציב לבניית ה"גדר", ומצד שני מציעה להקציב 3 מיליארד דולר עבור מזון ומגורים לפולשים בלתי חוקיים המחפשים עבודה כאשר החוק לא מאפשר לגרשם כל עוד מתבררת בקשתם למקלט מדיני. אם היא תצליח – שיירת מחפשי העבודה הבאה, כפולה מקודמתה, תצא לדרכה הסלולה לאמריקה מאמריקה התיכונה.

לא יאומן כי יסופר.

חובב טלפז

12 לפברואר 2019

* * *

עמוס גלבוע

ועידה בינלאומית בנושא ביטחון

 ויציבות במזרח התיכון

ביוזמה אמריקאית, נגד איראן, בהשתתפות 70 נציגי מדינות, בכללם ישראל והמדינות הערביות הסוניות. הוועידה הראשונה שהנושא הישראלי פלסטיני אינו על סדר יומה. ארה"ב לא נוטשת המזרח התיכון למרות שחדל להיות חיוני מבחינתה.

אתמול נפתחה בוורשה "ועידה בינלאומית לשלום וביטחון במזרח התיכון" בהשתתפות  נציגים בכירים של 70 מדינות, בכללם ישראל וכל מדינות ערב הסוניות. איראן, כמובן, אינה משתתפת בוועידה, זאת מכיוון שהמטרה המרכזית שלה היא למעשה להציג את איראן כבעייה המרכזית של המזרח התיכון, המונעת יציבות וביטחון, ולהביא לבידודה, בנוסף לסנקציות האמריקאיות.

יוזמת הוועידה היא ארה"ב, בהנהגת  שר החוץ שלה, פומפיאו, שלא מכבר נשא נאום מדיני מכונן בקאהיר לגבי מדיניות ארה"ב במזרח התיכון. איני יודע באיזו הצהרה משותפת תיגמר הוועידה ובאם היא תיצור כלים מעשיים לבלימת איראן ולבידודה ברמה הבינלאומית, אבל ברצוני להצביע על כמה נקודות בולטות בהקשר לוועידה:

האחת, המזרח התיכון חדל להיות אזור חיוני עבור ארה"ב, בראש ובראשונה מכיוון שאינה תלויה יותר בנפט שלו, אך אין פירוש הדבר שהיא "נוטשת" אותו ואת בעלות בריתה. בהיפוך גמור מממשל אובמה, שראה באיראן בעל ברית, הממשל של טראמפ רואה בה אוייב שיש  להילחם  בו,  ולעזור לכל ידידיה במלחמתם בו. הנשק העיקרי של ארה"ב הוא לא חיילים (להבדיל ממטוסים) אלא הכלכלה שלה המיועדת, בעזרת הסנקציות, להתחיל לחנוק את איראן מתחילת מאי השנה (אז יהיה איסור מוחלט על קניית נפט מאיראן).

השנייה, מה שנקרא פעם "העולם הערבי", שרובו ככולו אסלאמי סוני מבחינה דתית, מצוי  במצב של חולשה, בלי עוצמת הסחיטה שהיתה לו בעבר בזכות "הפטרו-דולרים", מפולג, נלחם בתוכו, משמיד המונים מבניו, מפחד ורועד משתי האימפריות הלא ערביות ששלטו על חלקיו בעבר: התורכית והפרסית. יותר כמובן מהפרסית השיעית הקרובה מאשר התורכית הסונית.

ישראל, שתשב יחד עם נציגיו בוועידה בוורשה, וייתכן שהעולם יראה אותם יחדיו בצילום ראשוני, נחשבת, ובצדק, לבעלת בריתם בהתמודדות עם איראן. אבל, ישראל צריכה כל הזמן לשנן לעצמה שהיא לא "מדינה סונית", שחיילים ישראלים לא ילחמו עבור המדינות הסוניות, ואם הן חפצות בכל מיני סוגי סיוע של ישראל, עליהן לשלם מחירים מדיניים (למשל, שמטוסי אל-על יטוסו מעל סעודיה).

השלישית, זאת הוועידה הבינלאומית הראשונה העוסקת במזרח התיכון שהנושא הישראלי-פלסטיני אינו מהווה בה בכלל  נושא לדיון. ממש תופעת טבע חדשה, המשקפת את המציאות החדשה שהתהוותה באזור: הנושא הפלסטיני כמעט הוסר מסדר היום העולמי. ואכן, הרשות הפלסטינית שהוזמנה לוועידה, הודיעה בחמת זעם שלא תבוא. היא מחרימה את הוועידה! מה הפלא שתומכיו הוותיקים של אבו מאזן מהשמאל הקיצוני הישראלי החלו להתייפח שמזניחים את הפלסטינים, ודואגים שעניינם יגווע. זה נכון במידה מרובה, ומי שדואג לכך הן בראש ובראשונה מדינות ערב הסוניות. הן עדיין חוששות ללכת בעקבות מצרים וירדן ולנרמל את היחסים איתנו, או לפחות  לחשפם לפומבי, אך די ברור שהוועידה מהווה עוד צעד של התקדמות קטנה בפיתוח היחסים בין ישראל למדינות הסוניות, בעיקר של המפרץ הפרסי.

הרביעית, המדינה שהיתה פעם סוריה. היא כמובן לא בוועידה, אך היא נושא מרכזי, וגם בהקשר האיראני. בימים אלו יש מפגש פסגה שני בסוצ'י שברוסיה  של השלישייה: רוסיה, איראן ותורכיה, בנושא עתיד סוריה וגבולותיה. לכולן אינטרסים מנוגדים בסוריה, ואיש מהם לא שואל את פי בשאר אסד.

בינתיים יש מדי פעם בפעם התנגשויות דמים בין כוחות צבא סורי הנאמנים לרוסים, לבין כוחות הנאמנים לאיראן, ואפילו בין חיזבאללה לכוח צבאי סורי. ותוך כדי כך, כבשגרה, מטוסי אסד מפציצים אוכלוסייה אזרחית באזור אידליב, בצפון, ונהרגים ילדים, ואין פוצה פה ומצפצף ואף ארגון זכויות אדם במערב לא שובר שתיקה. 

עמוס גלבוע

* * *

אהוד: אני מאחל לראש הממשלה הצלחה ישראלית בעקבות הופעתו בוועידה בוורשה, למרות שלדעת עיתון "הארץ" אולי היה עליו לנסוע לשם עם אשתו במחלקת תיירים רגילה של חברת "לוט" ולא במטוס מיוחד של "אל על".

* * *

יוסי אחימאיר

השד העדתי כבר לא פאקטור

באופן יוצא מן הכלל, זכו הבחירות המקדימות בליכוד לשבחי רבים מן הפרשנים: "רשימה ראויה", "המתפקדים גילו בגרות", "הכי מאוזן, הכי דמוקרטי" – וזה כשלעצמו הישג תקשורתי נדיר, כמעט בלתי צפוי, לתנועה ולעומד בראשה. בבחירות הללו הוכח, כי למרות כל הפגמים בעצם שיטת ה"פריימריס" – הכסף שנשפך כמים, הדילים, קבלני הקולות, התימהונים למיניהם – חגיגה דמוקרטית גדולה התפרסה על פני עשרות אתרי ההצבעה ברחבי הארץ.

את האווירה הליכודית החמה האופיינית, הלהיט כמובן הדו-קרב החד-צדדי – נתניהו נגד סער. ממרום מקומו הראשון, כיחיד שלא עמד לבחירה, קרא ראש הממשלה וראש התנועה לבוחרים לא להצביע בעד שר החינוך והפנים לשעבר ומי שהיה מזכיר ממשלתו, גדעון סער.

העויינות שמפגין נתניהו כלפי בכיר מפלגתו סער ממשיכה גם לאחר שהורכבה הרשימה, וזה האחרון התקבע במרחק ארבעה מקומות מאחורי יו"ר התנועה. יש שיאמרו, כי בגלל הוראת נתניהו, יריבו סער הגיע "רק" למקום הרביעי, ויש שיגידו כי סער טיפס למקום הגבוה בחמישייה הפותחת, דוקא בזכות המיתקפה עליו שבנתה את מעמדו.

אינני זוכר ראש ממשלה בעבר, שכה רבים מיועציו-עוזריו נהפכים לו לאויבים (אמיתיים או מדומיינים), בין שהם נשארים בליכוד, בין שהם מצטרפים למפלגות אחרות במטרה להפילו, ובין שהם נהפכים לעדי מדינה. מנגד, מר נתניהו, שמנהיגותו נוסקת מעל כל טוען-לכתר ומתריס נגדו, שומר על מקומו הרם יותר מכל ראש ממשלה שקדם לו. אין צורך בסקרים כדי לשער כי עוד כמה שנים בראשות הממשלה נכונו לו ולמחנה הלאומי.

ביום שלמחרת, חברי הליכוד ותומכיו חוככים ידיהם בסיפוק על הנבחרת שקמה, אבל מבקשים בחודשיים הבאים "שקט תעשייתי" בצמרת, ותוהים: האם אחרי ההישג הנאה ב"פריימריס", תימשך המלחמה הכה-מיותרת בצמרת, שתכה בליכוד בדעת הקהל? האם נותרו די אנרגיות שהושקעו במערכה הפנימית, ל"משחק הגמר" המכריע, שמועדו נקבע ל-9 באפריל?

מפלגות באות ונעלמות – והליכוד הוא הגורם היציב ביותר במפה הפוליטית המצטיירת, השסועה, לקראת הגמר הגדול. בכל הסקרים הוא שומר על מספר מנדטים שנע סביב ה-30 שיש לו כיום – בין 28 ל-34 בסקרים. מיספר המפלגות החדשות – אם השם "מפלגה" יאה להן בכלל – הוא חסר תקדים. כמעט מדי יום מפרסם רשם המפלגות מודעה על פג-מפלגתי חדש שבא לאוויר העולם הפוליטי שלנו, וספק אם ישרוד.

חסרת תקדים גם כמות הפיצולים מימין לליכוד ומשמאל לו. מאבק שקול יותר מסתמן בין הגושים – מרכז וימין לעומת מרכז ושמאל. ה"בון טון" הפוליטי הנוכחי הוא – איחודים. ואכן, הסכנה היחידה להמשך שלטון הליכוד נשקפת לו מהתלכדות במרכז-שמאל, כאשר מפלגות גנץ ולפיד יחדיו עוברות בסקרים את הליכוד כשהוא לבדו. ועדיין התייצבות בנט, פרץ, סמוטריץ, ליברמן והחרדים לימין נתניהו, בבוא העת, תבטיח להם קדנציה נוספת בשלטון.

במצב כזה, שבו כביכול התוצאה ידועה מראש, יש פרשנים שמנסים בפינצטה למצוא ליקויים ברשימת הליכוד, לבקוע בה סדקים בתודעת דעת הקהל. למשל, אותו עיתונאי "מזרחי" שאינו חדל בכל הזדמנות מלהניף את דגל המזרחיות, להלהיג ולהלעיג, שאבוי, "אין צ'חצ'חים" בליכוד...  הרשימה, כדבריו, "מזעזעת... הפרצוף של הליכוד הוא רק גבר אשכנזי... רשימה אנטי- מזרחית... חיסול המזרחים..."

אותו כותב מתלהם מבקש ככל הנראה להצית מחדש אש עדתית בישראל, להחזירנו לשנות החמישים והשישים, שבהן העולים החדשים מארצות ערב, תושבי הפריפריה, נחשבו ל"ישראל השנייה", קופחו על-ידי שלטון מפא"י בעל הזכויות אך המתנשא, ורבה היתה תרומתם למהפך ב-1977 ולדמוקרטיה.

יש להזכיר לאותו  פובליציסט, שמנסה לעורר שדים רדומים, כי אנחנו כבר ב-2019, הציבור על כל פלגותיו התבגר בעשרות שנים, הרגשות העדתיים – קהו, שיקולי העדתיות אשכנזים-מזרחיים, רוסים-ספרדים – פחתו, והם משחקים פחות ופחות תפקיד בזירה הפוליטית.

ובכל זאת, הסטטיסטיקה מורה, שרבים מאוד מקרב בוחרי הליכוד הם ספרדים ומסורתיים, ילידי הארץ. אז אולי אליהם יבוא המתריס העדתי בשער-בת-רבים, בטענה קוצפת, על התבגרותם האזרחית ואמונתם הלאומית, על אופן הצבעתם, כאשר השיקול העדתי אצלם אינו משחק תפקיד חשוב? המציאות, למגינת ליבו, היא כי העניין העדתי כמעט אינו פאקטור בבחירות 2019.

ואחרי כל זה לא דיברנו על גורם שונה לחלוטין, משמעותי, שנכנס לזירה בבחירות הקרבות והולכות, שלא היה כמותו בשום מערכת בחירות קודמת – החשדות בשחיתות ואפשרות הגשת כתב אישום... זה עלול להיות פאקטור, לא העניין העדתי.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", יום שני, 11.2.2019

 * * *

אורי הייטנר

1. שלום בזירה המשפטית

מכל דבריו של בני גנץ בנאום השקת הקמפיין, האמירה החשובה ביותר היתה: "גם אם לא נצליח להגיע לשלום עם שכנינו, נעמול קשה ונגיע לשלום בתוכנו."

המשמעות של האמירה, היא ההבנה שאין היום סיכוי לשלום עם הערבים, ולכן עיקר תפקידה של ההנהגה יהיה להביא לשלום בתוכנו. ואכן, זה האתגר הגדול ביותר, החשוב ביותר. נתניהו הולך ומעמיק את הקרע, כי הוא נבנה ממנו. ישראל הופכת לבייסוקרטיה – שלטון הבייס. היא נקרעת בין שני מחנות לעומתיים, שונאים, כשכל מחנה נגרר אחרי "הבייס" הקיצוני, הקנאי, הפנאטי בתוכו. האתגר של השותפות היא שבירת שלטון הבייס, יצירה מחדש של מכנה משותף ציוני, ממלכתי, דמוקרטי שילכד את החברה הישראלית, למרות המחלוקות שבתוכה, וישאיר את הקיצוניות בשוליים. האיום הגדול ביותר היום, הוא על ישראל כמדינת חוק, העמדת ראש הממשלה מעל החוק והפיכת השחיתות השלטונית לנורמה. מול האיום הזה אנו מציבים הנהגה של דוגמה אישית, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר מידות וממלכתיות.

זה גם הבסיס לשיתוף הפעולה הפוליטי בין תל"ם ל"חוסן לישראל". החיבור אינו הקמת מפלגה אחת, אלא שילוב כוחות פוליטי בין שתי מפלגות עצמאיות. הקו המדיני ביטחוני של תל"ם, שבו אני חבר, הוא קו ניצי מובהק, ואינו זהה לקו של בני גנץ ואנשיו. ולמרות השוני, אני בוטח בחיבור הזה ובהנהגה המשותפת של גנץ ויעלון.

גנץ ממש אינו יונה מדינית. בנאומו הוא התחייב על אחדות ירושלים, גושי ההתיישבות, בקעת הירדן (גם אם לא בדיוק בניסוח שמספק אותי), הגולן, שליטה ביטחונית על כל א"י וכן התחייב השבוע שלא תהיה כל נסיגה חד צדדית. והשותפות עם יעלון מבטיחה שההתחייבות הזאת תהיה יצוקה כבטון.

המשימה הלאומית החשובה ביותר הניצבת בפנינו, היא לאחות את השברים בחברה הישראלית, להביא לפיוס לאומי ולשלום בתוכנו. שלום בין מגזרים, וגישור על פערים. אחד ממוקדי העימות הוא המערכת המשפטית. כמו בנושאים אחרים, גם בנושא הזה נוצר קיטוב בין עמדות קצה, אך ניתן וראוי להגיע להסכמות.

בראש ובראשונה, יש לעמוד על היותה של ישראל מדינת חוק; מדינה שבה הכל כפופים לחוק והכל שווים בפני החוק. יש לכבד את מערכות החוק והמשפט, לא לפגוע בהן, לא להשתלח בהן, לא להסית נגדן ובוודאי לא לטפול עליהן תיאוריות קונספירציה, תפירת תיקים וכד'.

יש לנהל מלחמת חורמה בשחיתות, לא לתת לה לגיטימציה – ולא רק בשחיתות פלילית, אלא בהשחתת המידות וסיאוב, בלי לתת להם שמות חיבה כמו "נהנתנות", שהיא כביכול לגיטימית.

יש לשלול את הגישה על פיה הדמוקרטיה כולה מתבססת רק על "רצון העם", וכל מה שהוא לכאורה רצון העם (כלומר כל מה שרוצה המנהיג שהצליח להרכיב קואליציה) לגיטימי. דמוקרטיה מחייבת איזונים ובלמים, כדי להבטיח שתהיה מדינת חוק, שתבטיח את זכויות המיעוט ואת זכויות הפרט. מערכת משפט חזקה היא חלק מאותם איזונים ובלמים.

אין זה אומר שמערכת המשפט חסינה מביקורת, כפי שאין זה אומר שהיא חפה משגיאות. למיטב הכרתי, מערכת המשפט בדור האחרון, ובעיקר בית המשפט העליון, שגתה רבות באקטיביזם שיפוטי, בהתערבות שאינה במקומה בנושאים פוליטיים, פגעה במערך האיזונים והבלמים של הפרדת הרשויות, וכתוצאה מכאן פגעה במעמד בית המשפט וחיזקה את מתנגדי מדינת החוק.

לא הכל שפיט. מלוא כל הארץ – לא רק משפט. כמו שיש לרסן כל כוח – כך גם את כוחו של בית המשפט, ובראש ובראשונה, עליו לרסן את עצמו.

חשוב להבהיר, שהעובדה שאנשים רבים כמוני נעמדים כחומה בצורה להגן על המערכת המשפטית, שעה שראש הממשלה החשוד בפלילים מנהל נגדה מלחמת חורמה – אינה אומרת שהפכנו לחסידים שוטים של בית המשפט, שחזרנו בנו מן הביקורת על האקטיביזם ושאיננו חותרים לשינוי ולרפורמות.

שר המשפטים דניאל פרידמן הציע רפורמות ראויות, שעם רבות מהן הסכמתי, אך ממשלה שהעומד בראשה היה אולמרט – עבריין מושחת, לא היתה כשירה להוביל רפורמה כזאת, כי לא באה לנושא בידיים נקיות. הוא הדין בממשלה בראשות נתניהו.

אולם יש מקום לשינוי. ומן הראוי שיהיה זה שינוי בהסכמה. לאחר הבחירות יש להקים פורום פסגה של שלוש הרשויות, בראשות שלושת ראשי הרשויות – ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון, שיגבשו יחד הסכמות על אופן האיזונים והבלמים הראוי לדמוקרטיה המבוססת על הפרדת רשויות. יש לגבש הסכמה באילו מקרים ראוי שבית המשפט יתערב; לדעתי, רק כאשר מדובר בפגיעה אקוטית בזכויות האזרח. יש לגבש הסכמה באיזה אופן עליו להתערב – למשל מה ההרכב המינימלי שמוסמך לדון בפסילת חוק ובאיזה רוב הוא רשאי לפסול חוק. יש לגבש הסכמה על פסקת התגברות של הכנסת – באיזה רוב רשאית הכנסת להתגבר על פסילת חוק (ודאי שלא 61 ח"כים. זאת בדיחה). יש לבחון את שיטת בחירת השופטים. יש גם לבחון כיצד מחזקים את הכנסת, שהיום נשלטת למעשה בידי הממשלה, ובכך נפגעת הפרדת הרשויות.

אני משוכנע שניתן להגיע להסכמות ולעגן אותן בחקיקה. לשם כך יש צורך ברצון טוב, בהבנה שיש צורך בשינוי ובכך שהמנהיגים ייגשו לתהליך כזה בידיים נקיות.

2. צרור הערות 13.2.19

* מחכים לביאת המשיח – יש בתוכנו מי שנדים לתמיכת נוצרים בישראל מטעמי דת. זה לא מתאים להם, לטהרנים הללו. הרי אותם נוצרים, הם טוענים, מצפים שתמיכתם בישראל תקרב את בואו של ישו המשיח, ואז כל היהודים יתנצרו. אז איך אפשר לראות בהם ידידי ישראל?

ואני תמיד משיב, שאני שמח על תמיכתם החשובה והמועילה בישראל. ובאשר לעתיד – כשישו המשיח יבוא, נדבר. עד אז נהנה מתמיכתם.

הוא הדין באלה שנדים לחבריי ולי, בעלי השקפת עולם מדינית ביטחונית ניצית, המשתפים פעולה עם בעלי עמדות אחרות. הרי אין כמעט מחלוקת מדינית אקטואלית. המחלוקת המשמעותית היא בנוגע להסדר הקבע עם הפלשתינאים. ההיתכנות של הסדר כזה בעתיד הנראה לעין, קצת יותר נמוכה מההיתכנות לבואו של ישו המשיח. אז בינתיים ניטיב עם החברה הישראלית, נקדם את המדינה, נאחה את הקרעים, ניצור כאן חברת מופת עם מנהיגות מעוררת השראה. ואת המחלוקת המדינית על הסדר הקבע נדחה עד לאחר הגעתו של ישו.

אז נכון, עמדותיו המדיניות של מיכאל ביטון אינן כדעותיי. אך אני מעריץ את המהפכה החברתית והחינוכית שחולל בירוחם, ומשתוקק לכך שיהיה בעמדה שתאפשר לו לעשות כן במדינת ישראל כולה. הרי אם המהפכה שהוא הוביל אינה ציונות – ציונות מהי? המחלוקת המדינית יכולה לחכות.

עם אלון שוסטר אני מנהל מחלוקת בתוך התנועה הקיבוצית כבר שלושים שנה. הוא היה תמיד מן היונים בתנועה ואני מהניצים. אך אני מעריך את האופן שבו הוא הנהיג בנחישות ובדבקות את המועצה האזורית שער הנגב לאורך שנים תחת אש וטילים; מנהיגות של חוסן ציוני וחברתי, עמידה איתנה, העמקת שורשים וצמיחת היישובים המותקפים. את הערכים האלה אני מצפה שיביא לכנסת. הרי זו הציונות במיטבה. ונמשיך לקיים בינינו מחלוקת מדינית תיאורטית, שכמוה כפולמוס תלמודי על ביצה שלא נולדה ואינה עתידה להיוולד בעתיד הנראה לעין.

ובכל מקרה, אני בוטח בבוגי יעלון ובכל חברי תל"ם בכנסת הבאה (בין אם אמנה עמהם ובין אם לאו), בדבקותם בהשקפת העולם הניצית ובהשפעתם המכרעת.

* המיינסטרים הציוני – נתניהו משקר, כדרכו. הוא מפיץ ביודעין סילוף, על כך שגנץ אמר, כביכול, שישב בממשלה עם המפלגות הערביות. הוא מפיץ במודע ספין על פיו השילוב של תל"ם וחוסן לישראל הוא "שמאל". ובמקביל, מרצ הוציאה הודעה המגנה את תל"ם וחוסן לישראל ומכנה אותה "הבית של הימין".

נתניהו ומרצ נבנים מהקיטוב, הפילוג, השנאה וההקצנה. המרכז מאיים עליהם, כי הוא מערער את המבנה שנוח להם בו.

הגיע הזמן לשים קץ לבייסוקרטיה – משטר הבייס. משטר המחנות, המפלג אותנו לשני מחנות שונאים, אויבים, מקוטבים, שכל אחד מהם נגרר אחרי הבייס הקיצוני והקנאי שבו. הבייסוקרטיה הזאת מאיימת על החברה הישראלית.

לא נגזר עלינו לבחור בין "שוברים שתיקה" לבין הפשקווילים של יאיר נתניהו – עלינו לבחור בדרך שמשאירה את הקיצונים הללו בשולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית.

עלינו לעצב מחדש את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, השקול, שאינו נגרר אחרי הקיצונים והקיצוניוּת, שיוביל באחריות את החברה הישראלית.

* שקר נתעב – הם מ-פ-ח-דים. זה ההסבר היחיד לקמפיין השקרי והשפל שמנסה להדביק לגנץ את הפקרת מדחת יוסף למותו. העובדה שראש הממשלה בעצמו יורד לשפל כל כך נחות, מעידה עליו שהוא נוהג כחיה פצועה; שהוא מוכן להשאיר אדמה חרוכה, ומבחינתו הכול מותר.

בפרשת מדחת יוסף, בני גנץ היה מפקד אוגדת איו"ש בדרגת תא"ל. מי שקיבל את ההחלטות, היה הדרג המדיני – ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. המשמעות המדינית של שליחת צה"ל לקבר יוסף, כאשר הסכמי אוסלו עוד היו בתוקף, חייבה החלטה של הדרג המדיני. ועם זאת, בשטח עצמו, היו הרמטכ"ל שאול מופז ואלוף הפיקוד, ומקבל ההחלטות הצבאיות היה הרמטכ"ל.

האם מישהו מעלה על דעתו שאוגדונר בדרגת תא"ל יקבל על דעת עצמו החלטה המנוגדת לפקודת הרמטכ"ל הנמצא בעצמו בשטח, ולהחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון? הרי זה אבסורד.

פרשת מדחת יוסף היתה מחדל נורא של ברק ומופז. אך לא היתה זו החלטה להפקיר חייל, אלא החלטה, שנבעה מעיוורון מדיני וקריאה עקומה של המפה, כאילו הרש"פ שפתח באותו יום במלחמה, הוא עדיין שותף. ההחלטה היתה לאפשר לרש"פ להעביר לידי צה"ל את החייל הפצוע, כדי לחסוך בחיי חיילים שהיו עלולים להיהרג בפעולה. ברור שזו היתה שגיאה חמורה, אך זו לא הפקרה מודעת. והמחדל היה של מספר דרגים מעל מפקד האוגדה.

איך היה נתניהו נוהג במקום ברק? נתניהו זהיר מאוד בשליחת חיילים לקרב, לטוב ולרע, לרוב לטוב (אם כי הוא גם עשה שגיאות בשל תכונה זאת). אני מעריך, לאור הכרת צורת החשיבה וקבלת ההחלטות שלו, שהוא היה נוהג כמו ברק.

יש לציין, שנתניהו מינה את גנץ לרמטכ"ל. עם המינוי, משפחת יוסף שלחה לו מכתב מחאה. נתניהו השיב להם תשובה המסבירה את העובדות, ברוח הדברים שכתבתי כאן; שאין כל מקום לטענה נגד גנץ בנושא. אבל כשנתניהו נלחם על הישרדותו – אין שקר ואין תועבה שהמטרה שלו אינה מקדשת.

* מפיצי השמועות – אחת הדמויות השנואות ביותר על הימין הרדיקלי בישראל היא בני בגין. "הצל" ושכמותו נוהגים להפיץ נגדו בדותות, להסית נגדו, להמציא לו איזו בת שהתחתנה עם מוסלמי (אולי היא בכלל אשתו של בני גנץ מנשות ווטש...) וכו'.

לפני חודשים אחדים, מאיר אינדור, ראש ארגון נפגעי הטרור "אלמגור", איש הימין הדתי המובהק, גוש אמונים קלאסי, פירסם מאמר שבו הגן על בני בגין ותקף את משמיציו. בתגובה, הם יצאו נגדו בארסיות ותוקפנות אופיינית, כראוי לססמולן מניאק שכמותו.

והשבוע – שוב. ביום שישי, החלו להפיץ גורמי ימין קיצוני מסרונים בתפוצות ווטסאפ המוניות, על פיהם המשטרה הססמולנית (כן, היא נשארה ססמולנית גם אחרי אלשייך) והשב"כ הססמולני מעלימים מהציבור מידע על ארבעת רוצחיה של אורי אנסבכר שנלכדו בידי השב"כ ועצורים בידי המשטרה (זה היה שעות רבות בטרם נלכד הרוצח האמיתי, הרוצח היחיד), מסיבות פוליטיות – הם רוצים להשתיק את העובדה שהרצח לאומני. לטענתם, המשטרה והשב"כ מפיצים ידיעות שהנרצחת התאבדה. לתיאורים האלה נוספו עוד תיאורי זוועה פלסטיים שקריים הנוגעים לרצח עצמו, כדי להעצים את הזעזוע. כידוע, בין מפיצי השמועות בלט יאיר נתניהו.

מאיר אינדור שוב קם, ובהגינותו יצא נגד הגל העכור, השקרי, חסר האחריות הזה. הוא גינה את ממציאי ומפריחי השמועות, הגן על השב"כ ואף הסביר לאיזה נזק מבצעי הם גורמים.

ומאז הוא מותקף, המשת"פ הזה. וגם אחרי שהוכח שהשמועות היו שקריות, הם ממשיכים לטעון ששב"כ והמשטרה ניסו להשתיק את הפרשה ולהסתיר את המידע מהציבור, והוא – אינדור המשת"פ, משמש כסייען שלהם. במקרה הטוב הוא תמים, הוא מרמה את עצמו, הוא "גועל נפש", "הוי התמימות התמימות לאיזו רמה של תמימות אתה יכול להגיע," "קשקוש," "לך תמכור לוקשים למישהו אחר," "מצליחים להרדים את הציבור בהודעות כזב," "בעבר הם הפעילו מתנקש שרצח ראש ממשלה ואתה יודע את זה" וכו' וכו' וכו'.

ככה זה במדינה שבה יוצאות מגבוה הסתה רבתי נגד המשטרה, והפצת כזבי מדינת העומק.

* בהצלחה לשני הצדדים – בדרבי מלחמת הבוץ בין יאיר נתניהו לאורן חזן אני מאחל הצלחה לשני הצדדים.

* גלות עכשיו – דרעי בהשקת הקמפיין של ש"ס מבטיח: "כל הספרדים יצביעו לש"ס וכל האשכנזים יצביעו ליהדות התורה..האיש תקוע בגלות ובגלותיות. אבל מהפכת קיבוץ הגלויות תגיע, במוקדם ובמאוחר, גם למגזר החרדי.

* ממשה עד משה – נעמן כהן שאל אותי ("ברכות לאורי הייטנר", גיליון 1418) מדוע עזבתי את משה כחלון והצטרפתי למשה יעלון.

התשובה היא שלא עזבתי את משה כחלון, כיוון שאף פעם לא הייתי עם משה כחלון. כאזרח, בכל מערכת בחירות אני מממש את זכותי ומצביע לרשימה שמבין כל הרשימות היא הקרובה אליי ביותר; לעיתים היא הרע במיעוטו. למעט "הדרך השלישית" ב-1996 ו-1999, מעולם לא הצבעתי לאותה מפלגה פעמיים ברציפות. בבחירות 2015 הרשימה הקרובה אליי ביותר הייתה "כולנו". ברטרוספקטיבה אני סבור שבחרתי נכון. די בכך שהיא סיכלה את הפוטש החוקתי – חקיקת חוק קרנות המזבח המכונה בשם חיבה "החוק הצרפתי", שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית ללגיטימית, כדי לחוש שקיבלתי תמורה לאגרה.

אולם כאשר בוגי יעלון פרש מן הממשלה ומן הכנסת והכריז על התמודדותו על הנהגת המדינה, חשתי לראשונה מאז ימי "הדרך השלישית" שבה הייתי חבר ופעיל, שקמה מפלגה שמבטאת את עמדותיי ועומד בראשה מנהיג שאני תומך בו ובוטח בו. כבר אז חברתי ליעלון ולראשונה מאז "הדרך השלישית" הצטרפתי למפלגה.

אגב, הייתי שמח אילו כחלון הצטרף לחיבור בין יעלון וגנץ, אך הוא בחר לטעות.

* ביד הלשון: אוהבים אותך... מצביעים... – מתוך מאמר של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" על תוצאות הבחירות המקדימות בליכוד: "בפרפרזה על סיסמה נושנה הם אמרו לראש הממשלה: אוהבים אותך נתניהו, מצביעים סער."

מהי אותה סיסמה נושנה?

בבחירות המוניציפליות ב-1993, התמודד אהוד אולמרט, אז ח"כ בליכוד שבאופוזיציה (וכבר שר לשעבר) על ראשות העיר ירושלים. הוא קרא תיגר על ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, שכיהן בתפקיד מאז 1965 ושלטונו נראה נצחי ובלתי מעורער.

סיסמת הבחירות המבריקה של אולמרט, שהציצה מעל כל קיר ועמוד בבירה, הייתה: "אוהבים אותך טדי. מצביעים אולמרט."

אורי הייטנר

* * *

מבצע הוזלה של ספרי הוצאת "יחד"

הוצאת "יחד" מתרכזת בהפקת ספריו של החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן, המלווה במשך למעלה מיובל שנים את התפתחות הסיפורת בשנות המדינה במסגרת הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית".

 כעת מציעה ההוצאה מִקְבצים מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" בהנחה של 50% ממחירם הקטלוגי בחנויות הספרים. כל מִקְבץ יציע 3 מספרי הסדרה במחיר 100 שקל (המחיר כולל מע"מ ואת הוצאות המשלוח של הספרים בדואר).

להלן 5 מִקְבצים שההוצאה ממליצה עליהם:

3 ספרי המקבץ הפוליטי: העט כשופר פוליטי. השאננות לציון בסיפורת הישראלית. מגמות בסיפורת הישראלית.

3 ספרי המקבץ הרעיוני: ספרות וריבונות. זהויות בסיפורת הישראלית. ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית.

3 ספרי המקבץ הסוגתי: סוגות בסיפורת הישראלית. הסיפור הישראלי הקצר. מגמות בסיפורת הישראלית.

3 ספרי המקבץ המשמרתי: חילופי דורות בסיפורת הישראלית. משמרות בסיפורת הישראלית. הצדעה לספרות הישראלית.

3 ספרי המקבץ המִגְדרי: הקול הנשי בסיפורת הישראלית. הקול הגברי בסיפורת הישראלית. רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית. 

לברור פרטים על מבצע ההוזלות : בטל' 03-9656887  או בדוא"ל:

yoseforen@bezeqint.net

את ההזמנה בצרוף הצ'ק נא לשלוח אל:  הוצאת "יחד", ת.ד. 87, ראשון-לציון 75100.

* * *

משה גרנות

הומור הוא עניין רציני

על ספרה של דינה אור "ניצחון ההומור"

אורנית 2005, 288 עמ'

פעמיים השתתפתי בערבי הומור של דינה אור, ובשתי הפעמים זכיתי לשעה ומחצה של נחת וצחוק בריא, על כן החלטתי לקרוא את ספרה הנ"ל שמפרט את דרכה מעולם דיכאוני אל עולם ההומור, וכן עצות מגוונות ומפורטות כיצד גם סתם בני תמותה יכולים להיפתח אל העולם הנפלא הזה – עולם ההומור. יש לי הערכה גדולה ליוצרים שמסוגלים להצחיק את הבריות. כתבתי על כך בספריי, וגם קיימתי סדרה של הרצאות על ההומור, בהן הזכרתי את התיאוריות של ארבעה מההוגים העיקריים שניסו להגדיר את ההומור: עמנואל קאנט, ארתור שופנהאואר, זיגמונד פרויד ואנרי ברגסון, כשאני מנסה להדגים באמצעות בדיחות ופאנצ'ים.

עובדה מצערת היא שטרגדיות קל לזכור, והן שורדות את חילופי הזמנים, ואילו ההומור מתיישן מהר, וקשה מאוד להצחיק היום עם הומור של אתמול. אייסכלוס, סופוקלס ואוריפידס רלוונטיים עם הטרגדיות שלהם עד ימינו אנו, ואף דורות רבים אחרינו. קשה לומר את אותם הדברים על הקומדיות של אריסטופנס.

וכן, המופע של דינה אור מצחיק בטירוף, ואילו כשקראתי את הספר, ובו קטעים רבים מהמופע – בקושי עלה חיוך על שפתיי – אלה תעלוליו של ההומור החמקן. זה לא אומר שהספר איננו ראוי – אדרבה יש בו היגדים מועילים ומשכנעים.

הספר מתחיל בתיאור הילדות המדכאה שעברה על דינה אור (מוסקוביץ' במקור): עד גיל שבע שהתה במוסדות שונים כשהיא כמהה לאהבת הורים; אחר-כך היא נקלטה בבית הוריה, בית עני מרוד, אימא דיכאונית, ואבא נעדר (התגרש מהאם והיגר לברזיל). שיח אלים, אלימות מצד האח הבכור, מיחזור של אוכל, של שקיות תה, לא אוכלים לחם טרי לפני שמסיימים לאכול את הישן היבש. חיסכון במים, בחשמל. דיכוי כל ניצוץ של חירות, של צחוק, מטלות אינסופיות על הילדה עם שובה מבית הספר, הסרה מתמדת של אבק מהרהיטים, עד כי הילדה קינאה ברהיטים, שזוכים לליטוף מספר פעמים ביום. המחברת טוענת שמדובר בהוויי מקובל בבית רומני, המדכא  את השמחה, והמחייב שאיפה לשלימות והתנהגות ללא דופי.

השפעת הבית על אישיותה של דינה אור נמשכה עד לבר-מצווה של בנה הבכור, אז היא נשאה נאום מחויך, ולני רביץ, שהיה בקהל, בישר לה שהיא מצחיקה. מכאן ואילך הפך לני למורה הנערץ, ולימים לעמית. מלבד לני רביץ מעניקה המחברת קרדיט להרבה קומדיאנטים ואנשי רוח שהעשירו את מאגר ההומור שלה: צ'רלי צ'פלין, הוטיי הצוחק הנצחי היפאני, ברנרד שאו, וודי אלן, רוברטו בניני, ביל קוסבי (כשנכתב הספר טרם פורסמו עלילותיו עם נשים), רובין ויליאמס, ביל קלינטון, ג'רי סיינפלד, פיליס דילר, דני סנדרסון, אבי קושניר ורבים אחרים.

הספר מציע שפע של תובנות כדי להתגבר על מצוקות החיים ולגלוש אל עולם ההומור.

למשל, שהמצוקה של היום יכולה להיות סיבה טובה לצחוק של מחר, לכן, למה לא לצחוק כבר היום? וזה כל כך נכון – אביא דוגמה מחוויות חיי: בשנות השישים הייתי נשוי טרי, ועדיין מאוד עני (לא  עד כדי ייאוש כמו דינה אור...) בקושי רב הצלחנו לרכוש מכונית דה-שבו ישנה וחבוטה. נקראתי לאיזה כנס בירושלים, והחלטתי באומץ לנסוע לשם עם רעייתי בדה-שבו. למכונית הזאת אין רדיאטור, והמנוע התחמם בעלייה. נאלצנו לעצור בשולי הכביש (אז עוד לא נסללה האוטוסטראדה שאנו עדים לה היום), להפעיל את המנוע עד שיתקרר מעט. כיוון שהיה חם מאוד במכונית, החלטתי לפתוח את הדלת, והיא פשוט ניתקה מהצירים ונפלה. אני רצתי לחפש בסביבה חבל לקשור את הדלת, ולמרבה הפליאה אמנם מצאתי חבל, וקשרתי את הדלת לגוף המכונית. אני זוכר שאמרתי לרעייתי: אנחנו עוד נצחק על החוויה הזאת, ובאמת כל פעם שאנחנו נזכרים בה – אנו פורצים בצחוק.

הילדות העשוקה של דינה אור מקבלת מיפנה של הומור, לאחר שנים: היא מספרת שכאשר ההורים רצו לעשות סקס בדירה הקטנה, דרשו ממנה להסתכל בחלון. כדי להיות בטוחים שהיא לא מציצה להם, נהגו לשאול אותה מה היא רואה בחלון. דינה: "אני רואה את השכנים גם עושים סקס."  – "איך את יודעת?" – "גם הבת שלהם מסתכלת בחלון..." – כאן אנו מתוודעים לעוד תובנה מבית מדרשה של דינה אור: ההומור דורש מידה מסוימת של רשעות...

עוד תובנות: ההומור הספונטני ביותר זקוק לתכנון. לדעתה של המחברת, בעניין זה דומה ההומור לסקס; וכן, הצחוק הוא תרופה טובה נגד פחד וחרדה; רצוי לנהוג בשעת מצוקה בשיטה היפאנית – האייקידו, כלומר בשיטת ההצטרפות, לדוגמה: המכונית של המחברת נתקעת בצומת ומעכבת את המכוניות שאחריה. נהג מעוצבן צופר. דינה יורדת מהמכונית, ניגשת לנהג ומציעה: "תנסה אתה להתניע את המכונית שלי, ואני אשב במכונית שלך ואצפור במקומך..."

דוגמאות נוספות. שוטר שואל את דינה: "את יודעת באיזו מהירות נסעת?"

דינה עונה: "מאה קמ"ש."

שוטר: "לא, מאה ועשרים."

דינה: "אם ידעת, למה שאלת?"

שוטר תופס את בן זוגה נוסע במהירות מופרזת בשתיים בלילה. "לאן אתה נוסע במהירות כזאת?"

הבן-זוג: "להרצאה."

השוטר: "בשתיים בלילה?!"

"ברור. כי אם לא אגיע מהר הביתה, אקבל הרצאה מאשתי."

בחתונה שואלים את דינה אם היא מצד החתן. "כן," היא עונה, "הייתי קצינת מבחן שלו – היה אסיר למופת."

הזכרתי לעיל בן זוג של דינה אור, בספר הזה היא מזכירה בני זוג רבים, ולכל אחד מהם היא מקציבה לא יותר מארבע שנים. עם הבן זוג "הנוכחי" היא חיה כבר שנתיים, והוא אינו יודע שזמנו יפוג בעוד שנתיים. שניים מבני הזוג זוכים בספר לשמות: קולין סקול, מתנדב מאנגליה, איתו היה לה סקס ראשון כשהיתה בת 17. ודניאל בריאנט, אמריקאי מקסים, שנאלץ להיפרד ממנה כשחלה בפרקינסון. לשניהם היה דרכון זר, כי היא מעדיפה להיפגש עם בן הזוג מיספר פעמים בשנה, כשהוא מבקר בארץ, ולא להתגורר עימו באותה קורת גג.

המחברת מציעה לשבץ בדיחות בנאומים. חשוב שלבדיחה תהיה פואנטה; חשוב להפנים כי דיוק ושלימות אינם מצחיקים – הגזמה כן מצחיקה. הומור ניזון ממבוכות, והמחברת מביאה את הדוגמה מסיינפלד, כאשר רואים את ג'ורג' ערום, והוא מתנצל על קוטן האיבר בתירוץ שהוא התכווץ במים הקרים.

יש בספר הזה גם הרבה פרסומת עצמית – תיאור האירועים אליהם נקראה לבדר, כיצד עודדה חולים סופניים. לזכותה ייאמר שהזכירה בספר גם כישלונות. היא גם לא שוכחת לציין מיספר פעמים בספר שהמופע שלה איננו זול.

יש בספר גם איספור חזרות על היעילות של הצחוק, כמבריא, כמנמיך את רמת לחץ הדם, כמתגבר על הפחד וכד'.

לחלק מהבדיחות בספר יש זקן, כי הרי להומור יש תאריך תפוגה, לכן אזכיר כאן רק קצת משפע הבדיחות, שאת רובן שמעתי במופע:

פולנייה מתלוננת בפני בעלה: "מדוע אינך אומר לי שאתה אוהב אותי בעת הסקס?"

הבעל: "לא נעים לי להעיר אותך."

הבעל: "אם אמות לפנייך, האם תבכי בהלוויה שלי?"

"ברור, יוז'י, אתה הרי יודע שאני בוכה מכל שטות."

פולני לווטרינר: "קצץ לכלב את הזנב!"

"למה? לא חבל?"

הפולני: "החותנת של מגיעה אלינו, ואני לא רוצה לראות שום גילוי של שמחה..."

דינה אומרת לאחד מבני זוגה: "אתה אידיוט מושלם!"

הוא: "לא יקירתי, אף אחד איננו מושלם."

בן זוג אחר שכח את יום ההולדת שלה, והיא זועמת עליו. הבן-זוג: "איך אזכור יום הולדת כשאת לא מזדקנת?"

אבא של דינה כינה את איבר המין "טיטאניק" – לא בגלל הגודל, אלא משום שהוא נתקל בקרחון.

בדיחה בשמו של וודי אלן: בפעם האחרונה שהייתי בתוך אישה זה היה כשביקרתי בפסל החירות.

זוג עושה אהבה, ונשמע צלצול טלפון. היא עונה, ומיד פורצת בצחוק. הוא: "מה מצחיק?"

היא: "בעלי צילצל ואמר לי לא לדאוג כי הוא משחק איתך פוקר."

אם כולנו היינו מאושרים, היו נעלמות כל הבדיחות הפולניות.

אני מתנצל בשמה של דינה אור בפני הפולנים על הבדיחות הנ"ל, דינה עצמה טוענת שלאימא הרומנייה שלה היה אופי פולני...

* * *

מ. זושצ'נקו

הנוסע

למה, למה מרשים לנסוע למוסקבה על גבי המדף השלישי? מדפים אלה נועדו הרי למטען. אז בבקשה, שעל מדפי המטען ייסע המטען, ולא הקהל.

ועוד אומרים – תרבות וחינוך! או, כמו שאומרים, קודם מחברים את הקטר אל הרכבת ורק אחר-כך נוסעים. אז בבקשה – איך אפשר להרשות שתשרור בורות שכזאת בקרונות.

הרי אפשר ככה לשבור את הראש. אם נופלים. אתה נופל למטה, לא כלפי מעלה.

ואולי לא הייתי צריך מלכתחילה לנסוע למוסקבה. אולי, זהו וַסְקָה בּוֹצְ'קוֹב שהדיח אותי, בן הכלבה, לנסיעה הזאת.

"הא לך," הוא אומר לי, "אספקה חינמית. סע לך למוסקבה אם מתחשק לך."

"אח שלי," אני אומר לו, "למה לי לנסוע למוסקבה? לי," אני אומר לו, "פשוט אין כל חשק לנסוע למוסקבה. אין לי," אני אומר, "במוסקבה, לא פינה ולא נקודת משען. אין לי," אני אומר לו, "איפה לשהות במוסקבה הזאת."

והוא אומר:

"אתה תיסע בשביל הכיף. זה בחינם סוף-סוף. פעם אחת," הוא אומר, "משחק לך המזל בחיים, ואתה, טיפש מטופש, דוחה אותו."

אז בשבת, אור ליום ראשון נסעתי.

אני נכנס לקרון. מתיישב לי מן הצד. אני נוסע שלוש ורסטאות – בא לי מאוד לאכול, אבל אין מה לאכול.

"אוך," אני חושב לעצמי, " וַסְקָה בּוֹצְ'קוֹב, בן הכלבה, השחיל אותי למסע ממושך שכזה. מוטב היה לי," אני חושב לעצמי, "אילו ישבתי כעת על היבשה בפאב באיזה מקום, במקום לנסוע הלוך ושוב."

ואילו כאן בינתיים התאסף קהל גדול. הנה כאן, ליד החלון, למשל, איזה דוד עם זקנקן. ממש לידו הואיל לזמן לנו בטובו האל גם איזו סבתא. סבתא מרושעת וארסית זו – שוב ושוב היא תוקעת בי מרפק.

"התפרשת," היא אומרת. "לא לנשום ולא לגנוח."

אני אומר:

"אל נא, סבתא'לה, פרח אלוהים, אל נא תדחפי, אני," אני אומר לה, אינני נוסע מרצוני הטוב. אותי," אני אומר, "וַסְקָה בּוֹצְ'קוֹב השחיל."

לא אכפת לה.

בינתיים הולך מתקרב הערב. מן הקטר נשפכים ניצוצות כמו גשם. מסביב אך יופי וטבע. אלא שלי אין חשק להתבונן בטבע. לי, אני חושב לעצמי, מתאים עכשיו לשכב ולהתכסות.

ואני רואה, אין איפה לשכב. כל המקומות תפוסים עד אפס מקום.

אני פונה אל הנוסעים:

"אזרחים," אני אומר להם, "תנו לי לכל הפחות לשבת באמצע. בצד אני עלול," אני אומר, "ליפול. עליי לנסוע למוסקבה."

"כאן," הם עונים לי, "כולם סביב-סביב נוסעים למוסקבה. זאת בסופו של דבר, לא רכבת של מקומות מסומנים. שב איפה שישבת."

אני יושב. נוסע. נסעתי עוד שלוש ורסטאות – הרגל נרדמה. קמתי. אני רואה את המדף השלישי. ועליו סל נוסע.

"אזרחים." אני אומר, "מה זה הדבר הזה? בן אדם." אני אומר, "צריך לשבת מקופל, והרגליים שלו נרדמות, ואילו כאן חפצים... בן אדם," אני אומר, "בכל זאת חשוב יותר מן החפצים... סלקו," אני אומר, "את הסל, למי שזה שייך לו."

הסבתא מתרוממת בגניחות. גוררת עצמה אל הסל.

"אין מכם," היא אומרת, "מנוח, שדים משחת שכמותכם, לא ביום ולא בלילה. הא לך," היא אומרת, "נבלה, טפס לך אל השחקים. אלוהים יעזור, היא אומרת, "ותשבור לעצמך את הראש לקראת הלילה."

טיפסתי.

טיפסתי, נסעתי שלוש ורסטאות ונרדמתי במתיקות.

לפתע, וי, מה זה שאני נזרק לצד אחד? ומה זה שאני מתגלגל מטה? אני רואה – הנה אני נופל. איך זה, אני חושב לעצמי, ליפול שעה שמקיצים.

ומה זה אני נזרק לצד, עם הראש, הקיבה, היד?... נפלתי.

תודה לאל, נתפסתי, בעת הנפילה, עם הרגל במדף השני – יצאה לי בכל זאת מכה רכה.

ישבתי על הרצפה ומיששתי את הראש – לוודא שהוא במקום. הוא במקום.

ובקרון מתחולל רעש. הנוסעים הם שמרעישים, שמא יגנבו להם, הם חוששים, את החפצים שלהם בתוך המהומה.

למשמע הרעש מתכנס לכאן הצוות עם הפנס.

ראש הצוות שואל:

"מי נפל?"

אני אומר:

"אני נפלתי. ממדף החפצים. אני נוסע," אני אומר, "למוסקבה. וַסְקָה בּוֹצְ'קוֹב," אני אומר, "בן הכלבה, השחיל אותי למסע הזה."

אומר ראש הצוות:

"תמיד אצל בוֹלוֹגוֹיֶה נופלים הנוסעים למטה. עצירה חדה מאוד זאת."

אני אומר:

"זה די מעליב ששומע כזאת בן אדם שנפל. מוטב היה," אני אומר, "שהצוות לא היה מרשה לנסוע על המדפים העליונים. ואם מטפס לשם נוסע, שידחפו אותו משם, או שיזהירו אותו לאמור, אל תטפס האזרח, אפשר להתגלגל."

וכאן הסבתא מקימה צעקות:

"את הסל," היא אומרת, "הוא קימט לי בראשו."

אני אומר:

"הבן אדם חשוב יותר מהסל. סל," אני אומר, "אפשר לקנות. ואילו הראש," אני אומר, "הוא בכל זאת בחינם."

צעקו קצת, גנחו קצת, חבשו לי את הראש בסמרטוט, ומבלי לעצור את הרכבת, המשיכו לנסוע.

הגעתי למוסקבה. ירדתי. ישבתי לי בתחנה. שתיתי ארבעה ספלי מים מן המכל. ונסעתי חזור.

והראש מה זה כואב, מזמזם. ורק מחשבות מלוכלכות מתרוצצות בו. הה, אני חושב לעצמי, אילו נפל עכשיו לידיים שלי וַסְקָה בּוֹצְ'קוֹב – הייתי מונה לו את הצלעות אחת לאחת. השחיל אותי, אני חושב לעצמי, המנוול, לנסיעה שכזאת.

הגעתי ללנינגרד. ירדתי. שתיתי מן המכל ספל מים ופניתי ללכת, מתנדנד.

1926

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

מ"ה. זיכרון מפוקפק מזיכרון יעקב 

כאשר שני ילדינו עדנה ואורי החלו ללכת לבית הספר, החליטה דיצה אשתי שגם היא רוצה ללכת ללמוד. מה שמשך אותה היה החוג לאמנות  באוניברסיטה. הבעייה היתה שבתעודת הבגרות חסר לה ציון במתימטיקה ובלעדיו לא יכלה להתקבל. אם היה משהו שבו לי ולדיצה היתה שותפות נפשית מוחלטת, זו היתה  הרתיעה ממספרים. אבל בעוד שלי היה חוש ראיה מצויין וגם השכלתי לשבת ליד חנוך שכטר, הגאון של הכיתה, דיצה לא אהבה להסתכל לצדדים והציון אפס בחשבון ליווה אותה כל החיים. משנבצר ממנה להתקבל לאוניברסיטה, הסתפקה במדרשה לציור, שאליה התקבלה בקלות הודות לציונים הטובים שהיו לה במקצועות ההומניים.

בזכות לימודיה של דיצה, נרשמתי גם אני לאוניברסיטה. לא שהיא השפיעה עליי בכיוון זה, אבל בגלל שהיתה צריכה ללכת לקנות מחברות ומכשירי כתיבה לצורך הלימודים, פגשה ברחוב את גד נחשון, שהיה איתה בצבא, וזה מה שגרם גם לי ללכת ללמוד. 

גד בחור חביב, ספורטאי והיסטוריון במקצועו. כשהיה בצבא עבד עם דיצה באותו משרד ומצא בה אוזן קשבת ונכונות להאזין לכל משוגותיו. הפגישה המרגשת  ברחוב הסתיימה  בהזמנה לביתנו וכך קרה שערב אחד הוא התייצב אצלנו יחד עם עדנה אשתו. עדנה סיפרה לנו שלמדה באוניברסיטה בחוג לתיאטרון ומשחק ועתה היא עושה עבודת גמר על התיאטרון האידי. דבריה העלו בי זיכרונות על הימים שהייתי הארטיסט של הקיבוץ ועל חלומי ללמוד משחק בתיאטרון. בו במקום החלטתי שלא אפסיד כלום אם במקביל לעבודתי במפעלי מאיר, אלך לקבל שיעורים באוניברסיטה. לרודי, מנהל מחלקת הלחמות, לא היתה בעייה לשחרר אותי, כל זמן שאני מגיע בשבע בבוקר לעבודה ומקבל את פני הפועלים.

כשהגעתי למזכירות החוג לתיאטרון נאמר לי שההרשמה כבר נגמרה ואין לי סיכוי להתקבל השנה. בייאושי פניתי לאביגיל אחותי, הכול יכולה, שעבדה אז כארכיאולוגית באוניברסיטה. כשראתה שהיא לא מצליחה לשכנע את מזכירת החוג, שלפה את הקלף האחרון ואמרה שאחיה הרוצה להירשם, הוא הסופר פוצ'ו. איתרע מזלי והמזכירה הראשית הייתה מאותן עלמות נדירות  הנוהגות לקרוא ספרים. כששמעה שמדובר במי שכתב את הספר הכי אהוב עליה, "איה הג'ינג'ית", התרגשה מאוד ואמרה שתעשה את כל המאמצים שאתקבל.

הרבה מאמצים לא היתה צריכה לעשות, כיוון שהדיקן של החוג היה אז פרופ' גרשון שקד, שלמד איתי בגימנסיה הרצליה, והוא קיבל אותי בזרועות פתוחות, בלי להסתכל אפילו בתעודת הבגרות שלי. דווקא ניסיתי לדחוף לו אותה, כדי שיראה שיש לי 'מצויין'  בהתעמלות, אבל הוא הסתפק בטפיחה על שכמי, ומאותו יום התחלתי לבוא לאוניברסיטה ולהשתתף בשיעורים ובהרצאות שעניינו אותי.

אם קיוויתי בסתר ליבי שהלימודים בחוג לתיאטרון יעשירו אותי בהרפתקאות עליזות, שיום אחד ישמשו לי בסיס לכתיבת רומן ישראלי תוסס, הרי שמבחינה זו טעיתי טעות גדולה. הביישנות הרגילה שלי וחוסר הביטחון, לא נטשו אותי, ומכל אותה תקופה אני זוכר כרגע רק אירוע אחד הראוי לעלות על הנייר, למרות שאם הייתי יותר חכם, לא הייתי כותב עליו.

הדבר קרה זמן לא רב אחרי שגמרתי ללכת לחוג לתיאטרון. באגודת הסופרים הציעו לחברי האגודה שבוע של התייחדות כתיבה ללא תשלום, במלון 'מבטחים' בזיכרון יעקב. סיפרתי על כך לדיצה, ואמרתי לה שאני רוצה לנסות את כוחי בסיפורים לגיל הרך, שיהיה לנו מה לקרוא לילדים שלנו. דיצה טובת הלב הסכימה לוותר עליי לשבוע, לטובת הספרות העברית, ואני נסעתי לזיכרון יעקב כשבבטני כמה רעיונות לסיפורים.

הגעתי לזיכרון יעקב  עם ה'הרמס בייבי' הצמודה אליי ואחרי יומיים של חיפושי סגנון כתיבה לילדים, נולד הסיפור הראשון "אריק מפוזריק". אחרי שהיה בידי סיפור אחד הרשתי לעצמי להרים את ראשי ולראות אם יש איזו גברת משועממת בין המבריאים. לדאבוני לא מצאתי אחת כזאת ואז נזכרתי בג'ינג'ית אחת קטנה, שהכרתי בשנת לימודיי באוניברסיטה. (עכשיו בדיוק שכחתי את שמה וטוב שכך, כי במילא לא הייתי מעז לכתוב אותו). עם הג'ינג'ית הזאת היתה לי חוויה נעימה כאשר היא הצליחה פעם אחת לפתות אותי, או אני אותה, ובמקום להיכנס לשיעור, נכנסנו למכונית הפז'ו שלי ונסענו לטיול לאחת החורשות שאחרי נתניה. הטיול הסתכם רק במשחקי 'תנועת הנוער', כי אחרי שסיפרה לי שאני עתיד להיות החדרן הראשון שלה, נתפסתי לאחריות בוגרת והעדפתי להסתפק  בחיקוי מעשיהם של אבות אבותינו, שהצליחו להדליק אש על ידי חיכוך קרש בקרש.

לא הייתי נזכר באותה ג'ינג'ית חיננית, אלמלא נפגשתי איתה במקרה כשנה קודם נסיעתי לזיכרון יעקב. בפגישה שהיתה מלווה בחיבוק הדדי ברחוב, היא סיפרה לי שהתחתנה ויש לה שני ילדים. גרה בכרכור עם בעלה שהוא אמנם דתי, אבל איש חמוד מאוד והיא אוהבת אותו. באותו מפגש אקראי אמרה לי שאם אהיה בסביבה, תשמח לארח אותי בביתה ולהכיר לי את משפחתה. נתנה לי את מספר הטלפון שלה ואני רשמתי אותו ביומן.

עכשיו נזכרתי שכרכור קרובה לזיכרון יעקב והרמתי אליה טלפון.

היא זיהתה מיד את קולי ואמרה: "אני לא מאמינה!"

כשאמרתי לה  שאני בזיכרון יעקב ויכול לעלות על המכונית ולבוא לביקור, אמרה: "לא! אל תבוא. אני אבוא אליך מחר! אני מוכרחה לספר לך משהו חשוב."

לא היה לי מושג מה היא מוכרחה לספר לי וכששאלתי מה הדבר, אמרה שהיא לא יכולה לדבר עכשיו, וכשתגיע אלי מחר בצהריים תספר לי הכול.

נתתי  את מספר חדרי במלון וניסיתי להמשיך לכתוב עוד סיפור ילדים. סיפור על האיש שהיה לו הזקן הכי ארוך בעולם. סיפור שנקרא "אוי אבא נרדם" ובו הספקתי לכתוב שהיה לו זקן ארוך ארוך ארוך ארוך... אם תקראו את הסיפור תגלו ותמצאו שהמלה 'ארוך' חוזרת וממלאת כמעט עמוד שלם. כל זאת בגלל שהראש שלי כבר לא כל כך הצליח להתרכז וכל הזמן חשבתי מה הג'ינג'ית החמודה הזאת כל כך רוצה לספר לי.

מה שהיא סיפרה לי למחרת, כשישבנו על שפת המיטה זה לצד זו, היה באמת בלתי צפוי. בהתחלה סיפרה לי איך הכירה את בעלה בחתונה של בת דודתה ואיך הם התאהבו והתחתנו כבר אחרי שלושה חודשים. אחר כך הוסיפה ואמרה כמה טוב שאז במכונית, לא עשינו שום דבר רציני, כי בעלה דתי והיה לו נורא חשוב להתחתן עם בתולה. גם הוא היה כזה ואם היה יודע שהיא כבר ידעה מישהו אחר, לא היה סולח לה.

אחר כך, אחרי שלגמה מכוס המים הצוננים שהגשתי לה לבקשתה, סיפרה לי על הגנן הערבי החתיך שבא אליהם כל שבועיים לעבוד בגינה וכמה חודשים לא קרה כלום, עד שהזמינה אותו יום  אחד להיכנס הביתה לתקן סתימה בכיור  ואז זה קרה.

לא האמנתי לה.

להיות נשואה לבעל דתי שהיא אוהבת ולעשות את זה עם מישהו אחר?

"מה אני אשמה – אמרה – הוא כל כך חתיך."

"אני מקווה שזה קרה רק פעם אחת."

"זה הקורה רק פעם אחת כל שבועיים. כל פעם כשהוא בא לעבוד בגינה הוא נכנס לבדוק אם הכיור בסדר. הוא אמר לי שהוא מוכן לעבוד אצלי בגינה כל שבוע, אפילו בלי שאשלם לו, אבל לזאת לא הסכמתי." 

נדמה לי שאף פעם לא הטפתי מוסר למישהי כמו שהטפתי לה. אמרתי שגם אני לא צדיק, אבל איך היא יכולה להיות מטומטמת כזאת? כולם יודעים שאני לא גזעני אבל  בכל זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שאם יתגלה בכפר שהיא שוכבת עם ערבי, היא תהיה אבודה. היא לא תוכל להמשיך לגור בכרכור, שלא לדבר על כך שבעלה החמוד, בטח ייפרד ממנה.

היא התחילה לבכות, אך אני לא התרשמתי ולא הנחתי לה עד שהבטיחה לי שתפטר את הגנן. אחר כך אני לא יודע להסביר איך קרה ששנינו פחדנו שהבגדים שלנו יירטבו, או לפחות יתקמטו ואיך שהסרנו אותם ואני פניתי לכסות אותה בגופי שלא תתקרר, אירעה תקלה לעמוד החשמל שלי והוא קיבל את הקצר עוד לפני שהתקע התקרב למקור הזרם... היא לא הבינה מה קרה לפלמחניק הגיבור שלה, שהניצב הקדמי שלו פתאום התקצר ואפילו התחיל לדמוע ללא הצדקה. 

אחרי שהלכה ואחרי שהצלחתי בקושי לממש את שנת הצהריים, חזרתי ל'הרמס בייבי' שלי, שהדף המושחל בתוכו היה מלא במילה "ארוך ארוך ארוך ארוך ארוך..." – לא יכולתי להתאפק והשלמתי את שתי השורות האחרונות של הדף  במלה: "קצר קצר קצר קצר קצר..."

כמובן שלמחרת, כשהעתקתי את הסיפור לנקי, פסלתי את שתי השורות האחרונות. למה לתת לכל פרשני הספרות העברית למצוא הסבר ולנתח את מקור המילה 'קצר' שבכלל לא שייכת לאיש שהיה לו "זקן ארוך ארוך ארוך..."   

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: יש קוראים שמבקשים שתתאר רק את המקרים שבהם לא היה לך קצר בעמוד החשמלי. אבל מצידי – אל תהסס לכתוב על כל מצבי העמוד שלך, ולקורא ינעם. לקוראות אולי קצת פחות.

* * *

תקוה וינשטוק

על סופרים ומו"לים

בעקבות רשימתי ב"מעריב" ב-1.5.91

    "הישמר בני מעשות ספרים הרבה," מזהיר ספר קוהלת. אבל מפלס הספרים בארץ הולך וגואה. להוציא ספר עם הגיגי ליבם – זה חלומם של רבים מאוד. "יש כיום יותר סופרים מקוראים," התלוצץ הסופר אהוד בן עזר, מוציא "העיתון הלילי" שלנו. כיום, עם כל הטכניקות החדישות, קל יותר למחבר להוציא את ספרו בעצמו. מה גם שזה שנים רבות דורשים המו"לים תשלום עבור הוצאת ספר. מה שנחשב פעם לבושה ואף לעוול – לא די שעמלת על הספר, עליך עוד לשלם עבור הוצאתו? – היום כבר מובן מאליו. אם אתה חדש בשטח וגם אם אינך חדש אך אינך מכוכבי השביט – שלם טבין ותקילין למוציא לאור.  ואם כבר לשלם, אולי תוציא את הספר  לבד ואז יהיה כולו שלך, מא' עד ת'?

אז מה עושים עם כתב היד? מוסרים אותו למו"ל וחוסכים כאב ראש, או מוציאים אותו בצורה עצמאית וחוסכים כסף?

את השאלה הצגנו לכמה סופרים, משוררים, וגם מו"לים. זה היה לפני שנים רבות, ב-1991. כמה מהנשאלים כבר אינם עימנו אך דבריהם עודם תקפים כי המצב דומה גם כיום. (מדובר בסיפורת ובשירה ולא בסוגות אחרות, ספרי מדע, היסטוריה וכו', המהוות פרשיות לעצמן).

הדעות היו חלוקות לכאן ולכאן. לגבי ספרים קשה לקבוע מסמרות. רבים לא ישקטו לא יירגעו עד שיראו את פרי רוחם בדפוס. גם כשההוצאות דוחות . סופר מתחיל, במיוחד משורר, מקבל לרוב את כתב היד בחזרה. המו"ל חושש להפסד. הוצאת מהדורה ראשונה של ספר שירים מאת מחבר עלום שם, שואפת לאפס. המשורר נידון להוציא את ביכורי יצירתו במימון מלא, לכל היותר מימון חלקי. שוק הספרים רווי ונעדר רחמים – אבל יש אנשים שפרסום ספר בנפשם הוא.

את השיטה של  הוצאה לאור של ספרים תמורת כסף פיתחה הוצאת "אל"ף". בעליה, ברוך פלדנקרייז (אחי הפרופסור שהעמיד את בן גוריון על הראש) היה מוכן להוציא גם  ספרי שירה שעברו את ביקורתו – אבל בתשלום. יהודה עמיחי, משה דור, נתן זך ומשוררים אחרים, הניצבים כיום בכותל המזרח של השירה העברית, חבים את הופעת הבכורה שלהם ל"אלף" ז"ל. [אם איני טועה גם דוד גרוסמן הוציאה בהוצאה זו את ספרו הראשון. – אב"ע]. מאז הולכות כמעט כל ההוצאות בדרכיו, גם כשהמשורר כבר אישיות נודעת. זו כיום הנורמה. לא כולל, כמובן, מתי מעט משוררים וכמה סופרים שהמו"לים בטוחים שספריהם יימכרו היטב והם, המו"לים, רק ירוויחו.

המשורר איתמר יעוז קסט הוא גם  העורך והמו"ל של  הוצאת "עקד" שלה שלוש דרגות של הוצאת ספרים: "מרים" – ספרים שבהם העורך אחראי רק שיצאו ללא שגיאות. "טרקלין" וכן "עקד", "שספריה מעולים במיוחד, " דברי עוז קסט. "הוציא אצלנו, במימונו, זלמן שז"ר, כשפרש מהנשיאות. גרשום שוקן שפרסם בשם העט רוברט פוזן." גם ש. שלום מימן ספר, בשיתוף אגודת הסופרים. אדם הפונה למו"ל "ניצל מהטורח של עשיית הספר וגם זוכה לפרסום: למו"ל יש הסכמי הפצה עם חנויות הספרים. לאנשים שחיים את הספר שכתבו, היינו הך ההוצאה." אומר קסט. "הוצאת המחבר פרושה בדרך כלל שהספר נדחה על ידי ההוצאות התקינות ואינו שווה."

"בנוסף קיימת ההוצאה העצמית," אומר יעוז קסט. "אז מטפל המחבר בכל שלבי ההפקה של  הספר. לשטח זה פונים 'מסורבי המו"לים'. עושים זאת המון צעירים וצעירות והמון עקרות בית שבגיל 45 פלוס מתחילות לחשוב את עצמן למשוררות. למשל, אישה מגדרה שהוציאה ספר שירה חמישי, אף שחוג קוראיה מינימאלי. יש המוכנים להיהרג ובלבד להופיע ב'עקד'  ולא ב'טרקלין', ויש שלא אכפת להם היכן, העיקר שיוציאו. התשוקה להוציא לאור ספר שירים לא מותנית בשירה ולא בביקוש. כמה אנשי ספרות מסתכלים על הספרים העצמאיים בעין עקומה... אם כי מצויים גם  משוררים של ממש המעדיפים הוצאה פרטית גם משיקולים כספיים." קסט מודה שההוצאה העצמית זולה יותר, "אבל גם בית שמקים אדם בלי מהנדס זול יותר..."

"ספר שמופיע בהוצאה רצינית עובר לפחות את מסננת ההוצאה," אומרת מבקרת הספרות מירי ברוך. "כשההוצאה קובעת 'ראוי שייצא אבל אין לנו כסף' – כבר עבר הספר ביקורת כלשהי. עם זאת ספר בהוצאת המחבר לא בהכרח גרוע יותר או טוב יותר מספר עם גושפנקא מו"לית. יש ספרים טובים בהוצאה עצמית. יש ויש."

ואלו חיים פסח, עורך ומבקר ספרותי קובע: "ספר שירים בהוצאה עצמית הוא תופעה לא בריאה. גם ספר שירה זקוק לעריכה. הקורא התמים אינו יודע מה הודפס בתשלום וכך יוצאים לאור ספרים שאינם טובים, המערערים את אמון הציבור בספרים. בדרך כלל גם קשה להאמין שספר בהוצאה עצמית יזכה לתפוצה." עם זאת פסח מניח ש"יש משוררים שראוי להוציא להם ספרים – ואין מוציאים."

ומה אמרו המשוררים? מהם מעדיפים מראש הוצאה עצמית. עזריאל קאופמן ז"ל הוציא ספר שירים ראשון, "סונטת עוף בודד". "הרבה שנים כתבתי," הוא אומר,"לפני עשור, בגיל חמישים, חשבתי שיש לי כלים לבדוק את איכות שיריי ולא רציתי שמו"ל יתערב בהוצאה שלי. ההוצאה גם מנציחה את שם אבי." קאופמן עמל קשות בגיוס כספים, עבודה טכנית, ניקוד. כמורה לספרות גם הגיה אישית את הספר. "עבדנו כחודשיים בקצב איטי. למעשה די גם בשישה שבועות. ואילו הוצאה רגילה נמשכת לפחות תשעה חודשים. קודם הכירו אותי מפרסומים בעיתונות. הספר הכניס אותי לשורת המשוררים."

ספר שני ושלישי כבר פירסמו לו הוצאות נכבדות. "מההוצאה העצמית למדתי מהן נקודות התורפה. ספרי השני מעוצב יותר. על שני ספריי אלה עבדתי לא פחות מאנשי ההוצאה." למשוררים הוא מייעץ: "קודם כל שהשירים יראו אור. אפילו בהוצאת המחבר."

"ההפצה קשה הרבה יותר מההפקה," דברי קאופמן. "מו"לים מצוידים בקשרים, פרסומת וטריקים של יחצ"נים, מנגנון שחסר לאדם הפרטי. הרי הכול תלוי בתקשורת... ובכל זאת שני ספריי האחרים לא נפוצו יותר מהספר שהוצאתי בעצמי. ל'הקיבוץ המאוחד' לא היה יחצ"ן ו"ספריית פועלים' פעלה באדישות."

הסופר פנחס שדה מספר על ביכורי יצירתו: "מספר הטלפונים העתקתי שמות של שלושים מו"לים. כולם סירבו." את "החיים כמשל" פירסם בהוצאה עצמית, אותה כינה "ששת" (ע"ש ששת אחיו של המדפיס...) – "נסענו לכמה עיתונים ומסרתי עותק לעורך שלא היכרתי..."

אמר המשורר נתן זך: "ספרי הראשון, 'שירים ראשונים', יצא בירושלים ב-1955, בהוצאה שלי, לה קראתי 'המסה' – ראשי תיבות של 'הישמר מעשות ספרים הרבה.'" את הציור הקטן על הכריכה עשה מנחם גפן .הספר עלה לי 500 לירות ישראלית, כ-15 אלף שקל היום (מדובר בשנת 1991 – ת"ו). חצי הכסף נתן הקולנוען דוד גרינברג ז"ל וחצי גייסתי מעריכת מוסף ספרותי 'במאבק' וב'מעלות'.

"יצאו 500 אקזמפלרים. נכרכו 250. נמכרו 50. גם את ספרי השני, עם ציור של צילה בינדר, הוצאתי בעצמי ב-1960. הלכתי מחנות לחנות ונתתי לכל חנות עשרה אקזמפלרים. כשסירבו לקבל, אמרתי: 'שימו בחלון הראווה ואל תתנו לי את הכסף.' פלדנקרייז מ'אלף' הסכים להוציא מהדורה שנייה של הספר אם אתן לו גם ספר פרוזה. הערצתי אותו עד יום מותו. מהדורה שלישית של אותו ספר הוציא 'הקיבוץ המאוחד' שמכר 18 הדפסות."

וזך הוסיף: "בחיים לא הרגשתי כל כך טוב כמו כשהוצאתי לבד. אבל אחר כך מתעייפים מכל העניין – העמידה בדפוס ליד כל גיליון, ההפצה... אלה סימני זיקנה, אם כי לי נדמה שאני נעשה יותר צעיר דווקא. אבל ההוצאות הרגילות, כיום מאןד ממוסחרות ומסוכנות בגלל פוליטיזציה. את ספרי הבא אולי שוב אפיק בעצמי. אני מפרסם לעיתים רחוקות. ספר בעשר שנים. איני רוצה להישמע אפוקליפטי, אבל אולי יהיה זה ספרי האחרון – והייתי רוצה לסגור מעגל. העטיפה תקושט בליטוגרפיה אורגינאלית של פייר אולשינסקי, מהציירים הנודעים ביותר בעולם כיום. מי שיאמר שקל לי להוציא ספר בעצמי –שיזכור כי ב-55' הייתי גיבור קטן מאוד, שמכר חמישים אקזמפלרים ואף אחד לא ידע מי אני."

ההפצה קשה יותר מההדפסה. סופר הילדים שמואל אוליצקי, שנפטר לאחרונה, היה ותיק בהוצאה עצמית. ספרו הראשון יצא (חצי על חשבונו) בהוצאת "עקד". כדי שיופיע לשבוע הספר זירז את הנוגעים בדבר. לקידום המכירה קרא לילדים מהספר. אחר כך הוציא לבד ארבעה ספרים. זול ב-30 אחוז מהוצאה רגילה והרבה יותר מהר – ספר בעשרה ימים. הוא קשור לעורכים, גרפיקאים ולמפיץ, ובעיקר מפיץ בעצמו. עם זקן וכובע מלחים היה אוליצקי יושב בכל 'שבוע הספר' בצד של המו"לים הבלתי מאורגנים ומספר סיפורים לילדים. מהדורותיו הקטנות נמכרות בקושי. פרנסתו, בצמצום, באה מ'שעת סיפור' ברחבי הארץ. "זה לאגו שלי," הוא אומר. "הסיפוק גובר על המינוס בבנק. העיקר להשאיר עקבות בעולם."

לא כולם מוכנים לשבת בטור הבודדים בשבוע הספר. לפעמים המצב פתטי. המחבר מחלק מאה עותקים לידידים, אונס חברים לקנות את ספרו – והיתר נח כאבן שאין לה הופכין. זה קורה גם לספרים שהוציאו מו"לים אבל למו"לים יש מנגנון שחסר לאדם הפרטי. גם פנחס שדה מפקפק אם הספר הראשון שהוציא בעצמו היה זוכה היום להד בו זכה בשעתו.

ובכל זאת בשטח הספרות אין לקבוע מסמרות. לא כל המוציא ספר על חשבונו  מניח את כספו על קרן הצבי. לעיתים הוצאה עצמית הנה הצלחה קופתית. חיים נגיד הוציא בעצמו ספר לנוער שנמכר טוב מאוד. אורה מורג הפיקה את "תומר כץ ילד מומלץ" שזכה למהדורה שנייה בזב"מ ונמכר מצויין, הרבה בזכות הופעותיה בוויצ"ו ובקבוצים.

ולסיום – משהו מניסיון עצמי. להוצאת ספרי "בעקבות האב האבוד" פניתי למו"ל ידוע למדי שנודע כהגון. זה היה בשנת 2007. סיכמנו על המחיר ובתמימותי נתתי לו מראש שטרי ביטחון על כל הסכום שדרש. שליח מבית ההוצאה התחיל להביא לי לאישור את החומר שכבר היה מוכן לדפוס. אחרי שבועיים פסק השליח להופיע. הלכתי להוצאה – המשרד סגור ומסוגר. "ההוצאה פשטה את הרגל," הודיע לי המו"ל. "שום תביעת עו"ד לא תעזור. אין לי פרוטה."

התמלאתי זעם. איך התעלל בי! הרי באתי אליו רק  לפני זמן קצר. אין ספק שכבר ידע  כי ההוצאה עומדת לפני פשיטת רגל, ידע שלא יוציא את הספר – ורימה אותי ושדד את כספי בלי בושה! את הספר הוצאתי בהוצאת "טרקלין". שילמתי שוב, לערך אותו סכום שכבר שילמתי להוצאה הקודמת. אכן, על האב האבוד שילמתי ביוקר.

חלפו שלוש שנים וביריד הספרים אני רואה דוכן של אותה הוצאה פושטת הרגל. היא קמה לתחייה והמו"ל העושק עמד ומכר בה ספרים. שפכתי עליו כל את כל חמתי. הוא שמע ואמר: "אני עוד אחזיר לך את הכסף!" הייתי בטוחה שאלה דיבורים בעלמא אבל כעבור זמן מה קיבלתי מכתב מהמו"ל: הוא מצטער על מה שקרה. כעת השתפר מצבו והוא יחזיר לי את מלוא הכסף שהשקעתי בתשלומים של 500 שקל לחודש. למכתב צורף צ'ק על 500 שקל. במשך כשנתיים קיבלתי מדי חודש את הסכום האמור עד שכספי הוחזר והחוב נפרע במלואו.

מודה ועוזב ירוחם.

תקוה וינשטוק

אהוד: לכותבים שפונים אליי לעיתים להתייעץ בקשר להוצאת ספר שכרוכה בתשלום מצידם למו"ל, אני מזהיר לתת רק חלק מהסכום עם חתימת החוזה, חלק עם קבלת ההגהות הראשונות – והחלק האחרון רק לאחר שהספר הודפס ויצא לאור. ובשום אופן לא להוריד לדפוס ספר שלא עבר עריכה מקצועית, גם אם זה מייקר את ההפקה.

דבר נוסף, ספרו הראשון של פנחס שדה לא היה "החיים כמשל" בהוצאת ששת, (1958) – אלא "משא דומה", שירים, בהוצאת מחברות לספרות של ישראל זמורה, בשנת 1951.

* * *

אוריה באר

מוניקה

היא עמדה לפני בתור הארוך של קוני הכרטיסים. היתה זו שעת ערב מוקדמת, מסביבנו המולת אנשים עולים ויורדים מרכבות נכנסות ויוצאות. אורות הניאון מרצדים בעצבנות, והמון אנשים צובא בחוסר מנוחה על אשנבי הקופות סמוך לרציפים הארוכים של תחנת הרכבת הסואנת של פרנקפורט.

תחילה ראיתי רק את גבה הזקוף ואת שערותיה הזהובות שהתפזרו בדרך רישול על כתפיה הדקות. לכאורה שום דבר מיוחד. סתם נערה גרמנייה. כמוה כמיליוני נערות תמירות שאתה פוגש כיום בכל רחבי אירופה. רק אחר כך, משהסבה פניה לאחור, כאשר הביטה בי מקרוב, משנפגשו מבטינו, או אז ראיתי את העיניים. כחולות, ארוכות, מפתות ועם שמץ של סקרנות מרגיזה, מתגרה. הן הצטחקו אלי, בחנו אותי בחטף, כמו ציפו לשאלה מי אני, ואחר נסבו לעבר הקופאי שמאחורי הדלפק.

"כרטיס בקרון שינה לברלין בבקשה," הפטירה בנחת.

הקופאי פשפש בניירותיו, מלמל משהו בינו לבין עצמו, ודחק לעברה כרטיס מלבני. היא נטלה אותו, אספה את העודף, הרימה מזוודתה ונפנתה לעבר קרונות השינה בסוף הרכבת הארוכה, הנוסעת למזרח גרמניה.

"כרטיס דומה בקרון שינה גם בשבילי," לחשתי חרש לקופאי כשהגיע תורי. "ואם אפשר בתא של הגברת הצעירה."

הוא חייך אלי מבעד לחלון הזכוכית השקוף ולחייו האדומות המלאות הצטחקו. הוא שירבט משהו על הכרטיס בדיו אדומה. מן הסתם הוראה לקונדוקטור.

"כן, אפשר. קח בבקשה, איש צעיר. זה בסדר." הוא קרץ אליי והציץ כדבר מובן מאליו בכף ידי מצפה לתמורה. השארתי לו טיפ נדיב. וכבר שוטטו עיניי על פני הרציף שממול.

כן, מוזר, אבל אני בגרמניה. בדרך לברלין המערבית. רק לפני פחות משנה שוחררתי מהצבא. שמונה ירחים תמימים של שירות מילואים ארוך כנצח עברו עליי בין הגבעות של סיני. הייתי מראשוני המגוייסים של מלחמת יום הכיפורים ומאחרוני המשתחררים. השריקות של פגזי התותחים, השאון המחריש אוזניים של פגזי המרגמות הכבדות וצעקות הפצועים סביבי עדיין מהדהדות באוזניי. לא, בעצם אין לי מה להתלונן. שכן, יצאתי חי ממלחמה ארוכה זו. כן, חי בנס. ללא פצע, ללא טיפת דם אחת, לאחר סדרת הקרבות הקשים, בימי מתקפת הנגד, התקפת הנפל של השמיני לאוקטובר, שהיתה כישלון מר. גם בשעות הקשות של חציית התעלה וביתר הרגעים האיומים של הלחימה העקשנית בדיונות ובחולות. חי יצאתי אמנם, עפתי, אך לא בלי נזק. שכן, עפתי פעם מזחל"מ מקרטע, כאשר פצצת מרגמה מאתיים וארבעים מילימטר התפוצצה לידינו באמצע קרב גועש. עפתי באוויר כשמונה או עשרה מטרים מהרכב המשוריין, וראשי הנתון בקסדה, נחבט קשות בקרקע עד לאובדן חושים. יום שלם הייתי חסר הכרה, שוכב נים ולא נים בתאג"ד. רק למחרת היום חזרתי להכרה וחושיי שבו אליי. סירבתי להמשיך להתאשפז והתעקשתי להישאר עם חבריי ופיקודיי בשדה. אלא שמאז נושא אני עימי כאב עמום בראשי. פוקדים אותי התקפים קשים הבאים ונעלמים. כשמגיע התקף, או אז מתערפל הכול לנגד עיניי. באוזניי שומע אני רעשים, שעוצמתם עולה, מכים בעור התוף. אחר נחלשת עוצמתם ובהדרגה הם נעלמים עד שחוזרת אלי השלווה.

כחודש לפני פרוץ המלחמה נרצחה ארוסתי יואלה. היה זה באחד מטיוליה בגליל עם חבריה לחוג המשוטטים בפקולטה למדעי הרוח בירושלים. כל זאת, בעוד אני בתל-אביב שפוף על טורי הסטטיסטיקה, העקומות והמשוואות. חמש שנים יצאנו יחד. אהבנו ונפרדנו. ניתקנו קשר ושוב חיינו יחד. טווינו חלומות לעתיד שהתנפצו ביום הירצחה עם חברי חוג אחרים על ידי חוליית מחבלים שחדרה לגבולנו והציבה מארב סמוך לגדר עם לבנון.

ההלם היה נורא. ימים שלמים ישבתי ליד קברה מוכה צער. אחר כך עשיתי כשבועיים בצפון במין תחקיר פרטי אצל חבריה לטיול ששרדו את הפיגוע ואצל חיילי משמר הגבול שיצאו לרדוף אחר הרוצחים שחמקו אל בין הסלעים. רציתי לדעת כל פרט. אספתי כל בדל מידע. הכול במין שקדנות כפייתית שלמען האמת אינה נותנת מאומה. אחר כך באה המלחמה.

כמעט שנה לא ידעתי נשים. רק לאחרונה חזרתי אליהן. לא יכולתי להתנזר מהן. אני גבר נאה, דוקטור צעיר-יחסית לכלכלה, מומחה למצבי אינפלציה ולמשברים מוניטריים. הצלחתי עם בנות המין היפה מעולם לא הוטלה בספק. ואחרי ההתנזרות הממושכת הייתי זקוק להן, אולי כדי לשכוח. אך נערות שהיכרתי מאז מותה של יואלה ידעתי ללא אהבה. וכך אני נודד מאחת לרעותה, משביע רעבון רגעי ונותר משמים ומאוכזב עד לכיבוש הבא.

בוקר אחד שטוף שמש, לפני שבועות מעטים, סרתי לחדרו עמוס הספרים של פרופסור גרוסמן הוותיק, ראש החוג לכלכלה. הוא הביט בי בעיניו החומות החודרות ומדד אותי מכף רגל ועד ראש.

"נו, מה אתה רוצה שנעשה איתך?" פתח במבטא ייקי מודגש.

"אינני יודע," השבתי. "אולי אחזור לאט-לאט לעבודה."

"נו באמת, ידידי," הניף ידו בביטול. "הגיע הזמן שתתאוורר מעט אחרי כל מה שעבר עליך. ואיש כאן לא דוחק בך. אבל השגתי עבורך תקציב לעבודה קטנה בחו"ל. היה קשה, אבל הכסף סוף סוף בידי. נו, אתה מבין. ישנה התיזה של פרופסור שטיין מברלין משנות העשרים שבה מעוניינים. נו, ושלא תשכח לבלות בין השאר, מה?" עיניו הזקנות חייכו חיוך ממזרי, כאומרות "והלוא זה העיקר, הבנת?"

"כן, הבנתי !"

מחקרו של פרופסור שטיין, הכלכלן היהודי גרמני, שרצחו הנאצים. על שורשי האינפלציה בגרמניה הוויימרית, טרם נותח כראוי בעולם כולו. הוא קבור באחד המרתפים של ספריית המכון לכלכלה באוניברסיטת ברלין. רק מעטים מאוד קראו אותו בשלמותו. מדפי סטנסילים מצהיבים במכון עצמו. מצורף אליו חומר רקע נשכח עשיר ביותר. בודדים בעולם עולו יודעים עליו. עליי להוציא עבודה זו מגנזיה, לנער את האבק מבין דפיה, לקראה, לתמצתה לבקרה ולקיים שיחות בנוגע אליה עם נשיא המכון לכלכלה ועוזריו בברלין המערבית. מספר פגישות כבר תוכננו. אגב כך, בשעות הפנאי שלא יחסרו, אפשר לחטוף בילויים מלוא החופן בעיר נאה זו.

"עליך לבלות היטב." אינפף פרופסור גרוסמן שבא להיפרד ממני ליד כבש המטוס. "תנסה לשכוח."

קרון שינה מספר שתיים, תא מספר ארבע. בחנתי את המעבר הצר במהירות. כאן היא אמורה להיות. וכבר הייתי מסיט את דלת ההזזה הירוקה, מטלטל מזוודתי המלאה ומכין את יצועי ללילה זה. פתאום היתה מאחורי. מתנשפת היתה תחת כובד מטענה ומתאמצת להניחו על דרגשה. חשתי לעזור לה. הכנסתי מזוודתה לתא המשותף ותליתי בה מבט שואל.

"תודה לך," פלטה בחיוך.

עתה היתה כה קרובה, עד שהבל נשימתה והבושם הקל שהדיפה באו באפי. שערותיה היו סתורות, חזה היטלטל בעת שרכנה לפתוח את רוכסן תיק העור וידיה בלשו בו בקוצר רוח. לבסוף אורו פניה והיא נרגעה. היא מצאה את תיק האיפור הקטן אותו חיפשה.

"נדמה לי שאני מכיר אותך," פתחתי.

"כן, כמובן. מאצל התור ליד הקופאי."

"זה הכול?" העמדתי פנים.

"אמנם כן," התריסה. "ומה, כבר אין לך דרך מקורית יותר לקשור שיחה עם בחורה?"

נאלמתי דום. תשובתה הסונטת היתה בלתי צפויה. לא שיערתי שתגיב בחריפות מה. שם, באירופה, הם מורגלים בלשון אדיבה. מדברים דיבור מעוגל, חביב דהוי, חסר עוקצנות, ביחוד הנערות.. והנה... או כן, היא שונה קצת. יש בה משהו אחר. דבר מה שמוכר לי. האין זו אותה שובבות מתחכמת של יואלה? האין אלה תשובותיה המצליפות שהיו כובשות אותי בה במידה שהיו פוגעות ומעליבות.

עזרתי לה לסדר את מטענה, בעוד אני מאלתר בקדחתנות מענה לשון.

"השיטות השגרתיות הן הטובות ביותר, תמיד מוכיחות את עצמן."

"בעל ניסיון, הום. אבל סתם שמרן," המשיכה לקנטר. עיניה הערמומיות התנוצצו. "ואני כבר חשבתי שלפניי גבר מעניין."

"אכן לא טעית פרוילן". פרצנו בצחוק.

"אני מקווה שאין לך התנגדות לשתות איתי קפה בקרון המסעדה," הצעתי.

היא היססה מעט. "או לא. מוטב אחר כך. אני מאוד עייפה. כל היום ביליתי בשדה התעופה של פרנקפורט. ליוויתי מישהו והמטוס איחר. היום עם הבדיקות הקפדניות האלה. אתה יודע."

"כן, אני יודע. תגידי מישהו חשוב?" קטעתי את שטף דיבורה.

"חשוב לי," חשפה בחיוך מקסים טור שיניים צחורות. "חבר שלי."

"או. ולהיכן טס?"

"לאן? לביירות כמובן. לבית הוריו!"

היא התפרקדה בתנועה משוחררת על ערסל השינה ותחבה את ידיה לכיסי מכנסי הג'ינס המשופשפים שלה.

"כאמל והוריו החליטו שהוא ארוס שלי," פרשה ידיים כאומרת אין ברירה. "אנחנו חברים כבר שנתיים."

"או. ומה החלטת את?"

"אני... טרם החלטתי סופית."

כאמל. השם הבריק במוחי כברק. האין הוא מזכיר לי מישהו? מצמצתי בעצבנות. היתה שתיקה ארוכה. כמעט מביכה. בחוץ שרק המסילאי. אנשים נפנפו בידיהם ליקיריהם. נשמעו הברות השפה הגרמנית השגורה בפי והיתה מהומה והמולה במעבר שבין התאים. הגלגלים החלו לנוע, הקרונות לשקשק בשאון והרכבת החליקה באיטיות על פני הפסים השחורים, כשהיא צוברת מהירות, עמוק אל תוך הלילה, בנסיעה הארוכה לברלין, דרך מזרח גרמניה.

אין ספק, בנסיבות אחרות, הייתי משמיע עוד מיספר דברי נימוס לנערה, מדליק את מנורת הלילה הזעירה שמעל הערסל, חולץ נעליי, מוציא ספר מתרמילי והופך גבי אליה. שכן בעצם מה לי ולה. חתיכה מושכת – נכון. נראית ונשמעת כפיקחית ושובת לב. כן, חשתי בכך. עשויה להבטיח בילוי נעים בעיר הגדולה. כן, חשתי בכך. עשויה להבטיח בילוי נעים בעיר הגדולה. כן, אפשרי. אבל במה דברים אמורים? כשהיא פנויה, כשאין היא נערה הקשורה בעבותות למאן דהוא. כאן, עסק לך עם אחת שלב אחר כרוך אחריה. חבר שטס רק לזמן מה מעבר לים.

אולם הערתה שטרם החליטה סופית בנוגע לאירוסים והיותו ערבי לבנוני סיקרנו, הרגיזו, דירבנו אותי בכל זאת, ואולי דווקא להתמודד, לנסות בכל זאת, ואולי דווקא משום כך. ובכלל השם הזה... כאמל. לעזאזל, שמעתי אותו כבר פעם...

"ומה הוא עושה, כאמל שלך?" שאלתי.

"הוא סטודנט לארכיטקטורה. לומד כאן באוניברסיטה וסיים זה עתה שנה שלישית."

"ולבד מלימודים נראה שהוא אוהב לבלות עם נערות גרמניות, נכון?"

היא פלטה צחוק קצר. "איך ניחשת? אוהב מאוד. עד שהכיר אותי. כאמל הוא יפה, אינו קמצן ונעים לצאת איתו."

"בן עשירים, כמובן," הערתי בשמץ לגלוג.

"ועוד איך. הוריו הם סוכנים של אחת מחברות הנפט הגדולות. כווית או בחריין, השד יודע. האמן לי, איני מתמצאת בעסקי הנפט."

חייכתי. "אין דבר, אני מתמצא בהם. תכירי בבקשה, ד"ר אביחיל רוט. מרצה לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב." הושטתי לה את ידי במחווה מעושה. היא לחצה אותה קלות ואישוני עיניה התרחבו.

"אז אתה מישראל?"

"אכן!"

"הום," הנהנה בנימה מתגרה. "כאמל לא היה מסמפט אותך."

"מצטער. זו בעייה שלו."

"גם שלך," כמו הרצינה לשנייה. "הוא טוען שאתם גזלתם את אדמות אבותיו בפלסטין. ימים שלמים הוא יכול לדבר על כך עם חבריו."

"מה עוד הם אומרים החברים הנחמדים?"

חייכה והנידה בראשה. "הו, בעצם אין זה חשוב. רק שזה בלתי צפוי. אני מלווה חבר למטוס בבוקר ופוגשת באויב שלו בערב."

"עובדות החיים," השבתי. "עולמנו נעשה קטן."

גחנתי אליה והנחתי רכות את זרועי דרך חירות על כתפיה. היא לא התנגדה. נראה שהיתה כמו משועשעת מהמפגש הבלתי צפוי.

"בואי," דחקתי בה. "נשתה יחד את הקפה שלנו."

מלצר אדיש, חסר חוש הומור, כמעט בלתי אדיב, הגיש לנו משקה פושר חסר טעם בקרון המסעדה. לא נתתי דעתי למשקה הדוחה. המשכתי לגלגל שיחה עם הנערה, כשענייני בה הולך וגובר. היא סיפרה שגילה שמונה עשרה בקירוב. היא עומדת לפני סיום לימודיה בבית הספר התיכון. בחינות הבגרות הנוראיות שלה עומדות על הסף. חבל שהן מרתקות אותה לביתה ומונעות ממנה לבלות עוד ועוד. היא פגשה את כאמל במסיבת סטודנטים. היו שם הרבה זרים, במיוחד ערבים, חלקם לבושים בהידור ואחרים בכאפיות צבעוניות. הוא היה חביב ונחמד כל הערב. כי יש בו עדינות, רכות והרבה סבלנות.

"בקיצור," סיימה מוניקה בנימה של ידענית מופלגת בענייני גברים, "משהו מאוד נדיר בימינו. רק שהקנאה שלו מוציאה אותי לפעמים מדעתי. ממש חולנית. ועד דבר, ההיעדרויות המוזרות האלו שלו. לאחרונה הוא טס שלוש פעמים לביירות מסיבות לא ברורות. וכל פעם חזר מתוח, עצוב ומדוכא."

היא פתחה את תיק העור הקטן שלידה, שלפה ממנו את ארנקה, חיטטה בו, והוציאה תמונת דרכון ששוליה משוננים. הושיטה לי אותה ותלתה בי עיניים שואלות. בחור שחרחר בן עשרים ושלוש, אולי עשרים וארבע, ניבט אליי. הוא היה יפה תואר. גבותיו ארוכות וכהות, עיניו רכות, אולי רכות מדי וחולמניות. מעל שפתיו מתוח היה שפמפם דק ומטופח, שיער ראשו היה שחור ושופע. אף שלא יכולתי לקבוע זאת בוודאות נראה שחליפתו ועניבתו היו תפורות מבד יקר. פניו הביעו נחת ורוגע. נראה היה כבן טובים מזרחי במלוא מובן המילה.

"כן, זהו כאמל," חזרה והורתה באצבעה.

קימטתי את מצחי ורעד עצבני מוכר שב לעיניי. "כאמל," שאלתי.

"כן, למה? אתה מדבר כאילו היכרת אותו."

"הו, לא. סתם שאלתי. נראה בחור כהלכה." החזרתי למוניקה את התמונה באדישות.

"אתה מספר לי? אתה יודע, הוזמנתי לבית הוריו בלבנון."

"נסעת?"

"אלא מה!" קרצה שוב והחיוך התפשט על פניה.

בלא שנתבקשה החלה להעלות זיכרונות מביקורה בביירות היפה. סיפרה על ארזי הלבנון הנישאים. על קייטנות בהרים, בעליי ובג'וניה העליזה. הפליגה בדיבור על בארים ומועדוני לילה. כשהראיתי עניין, הוסיפה בנדיבות פרטים וענתה באריכות על כל שאלה.

השעה היתה מאוחרת. בעל המזנון שלח לעברנו מבטים קצרי סבלנות. מוניקה הציצה בשעונה. "נזוז?" שאלה רכות, מצפה למוצא פי.

"כן, בהחלט."

פנינו חזרה לתאנו. פרוזדור המעבר המקשר בין תאי השינה היה ריק מאדם. כל הנוסעים היו כבר שקועים בערסליהם, מתכרבלים בשמיכות ומנסים להתגבר על טלטולי הרכבת החדגוניים כדי לחטוף מעט שינה. פתחתי את הדלת הנעה של תאנו. מוניקה פסעה פנימה ושלחה את אצבעותיה לעבר מתג החשמל. תפסתיה בפרק ידה.

"אנא, רק רגע," ביקשתי.

אספתי את ראשה הזהוב אל בין זרועותיי וקירבתי את פי אל פיה. היא נרתעה וניסתה להרחיק אותי, כשהיא מטלטלת בפראות את ידיה וכתפיה. לא ויתרתי. חזרתי ואחזתי בסנטרה בכוח והדבקתי שפתיי לשפתיה. היא השמיעה יבבת כאב קטועה, אך לפתע נפתח פיה, נצמד אל פי וזוג ידיים רכות נכרך סביב כתפיי. היא נשקה לי ארוכות. בצימאון, בתאווה. אצבעותיה לא הרפו ממני. הן חדרו מבעד מפתח חולצתי וליטפו את חזי ועורפי.

"פרא אדם," לחשה בזעם מהול בתשוקה. "ממש פרא אדם."

ישיש על הערסל מימין השמיע קול נחרה דק. מתחתיו התהפך ללא הרף מצד אל צד פעוט כבן שנתיים. היא ניתקה עצמה בפתאומיות מזרועותיי. "הנח, יש כאן אנשים. אי אפשר עכשיו."

"אם כן, מתי?" שאלתי בקוצר רוח.

"נראה. אולי בברלין."

"מבטיחה?"

"לילה טוב." לחשה במקום תשובה והפנתה אליי את עורפה.

היא טיפסה לערסלה בסולם המתכת, כיבתה את האור ושקעה בתנומה.

כבר היתה שעה שלאחר עלות השחר. בוקר ערפילי קידם את פנינו. הרכבת המשיכה לחלוף על פני ערים וכפרים כשגשם טורדני טופף על זגוגיות החלונות ללא הפוגות. הנוסעים כולם היו ערים. קונדוקטורית מזרח-גרמנייה, בפנים חמורות סבר, עברה בין הנוסעים, אספה את כלי המיטה והמצעים וסידרה את המושבים לנסיעת היום.

מוניקה ישבה מולי. קרבתי אליה וכרכתי את ידי סביב כתפיה. היא לא הגיבה. ניסיתי לנשקה, אך היא שמטה את ידי והרחיקה פניה ממני.

"מתי אנחנו נפגשים?" פתחתי ללא הקדמות. היא קמה ממקומה, חמקה ממני, עברה לשבת כנגדי ופניה שלא כמו אמש.

"או קיי," נענתה במהוסס. "היה פלירט קצר בינינו. היה נחמד בלילה. הזכרת לי את כאמל ומצאת חן בעיני. אז מה? בוא נקטע הכול כאן וניפרד ברוח טובה. אל תיקח את זה ברצינות. הרי אתה מבין שאין לכך כל תכלית. סיפרתי לך עליו."

סירבתי. "לא מוניקה, אנחנו מוכרחים לשוב ולהיפגש. זאת רק ההתחלה."

"לא," הניעה ראשה בקול חותך. "ועוד לא סיפרתי הכול. יש עוד דברים. הוא מסוכן..."

"מסוכן," גיחכתי. "מוניקה, את מצחיקה אותי. אחרי מה שעברתי במלחמה האחרונה, שום דבר אינו יכול להיות יותר מסוכן. בעצם כבר החלטתי. כשנגיע לברלין אשכור מכונית וניסע לטייל. מוכנה?"

היא משכה בכתפיה בבוז. "רעיון מטורף לחלוטין. אימי ודודתי מחכות לי על הרציף. מה זאת עלה בדעתך?"

"טוב מוניקה," נכנעתי. "אז אחרי כן. מסכימה?"

ניענעה ראשה בעקשנות לאות סירוב ושפתיה קפוצות. רק לאחר שידולים ארוכים הסכימה לשרבט על פתק את מספר הטלפון שלה ואת כתובתה, אי שם בפרברי העיר. מסרה לי את הפתק ונאלמה דום. בבת אחת הפכה קרה, מרוחקת ומסתייגת.

נהג הקטר הפעיל את הבלמים, הקטר האט מהלכו והרכבת נכנסה בצפירה לתחנת הרכבת של ברלין-מערב. מאות נוסעים, מבקרים וקרובי משפחה הציפו את הרציפים משני צידי המסילה, מנפנפים בידיהם ושולחים נשיקות באוויר ליקיריהם. נשמע שקשוק אחרון וטור הקרונות הארוך נעצר בחריקה צורמנית. הדלתות נפתחו לרווחה.

"היה שלום," הפטירה והושיטה לי כף יד קטנה.

"להתראות," השבתי. "אצלצל אלייך."

"לא. אין צורך. חבל על המאמץ," ביקשה.

"בכל זאת. אצלצל."

היא לא הגיבה. הרימה את מזוודתה, נטלה את תיקה והסיטה את דלת התא. ראיתיה יורדת מהקרון ופונה לעבר שתי נשים כסופות שיער שהקבילו את פניה בחיבוקים ובנשיקות. המשכתי לעקוב אחריה לאחר רדתי מהרכבת, כשאני עומד ותוהה האם אמת דיברה? האם כאמל זה מסוכן. האם אין בדבריה רמז כלשהו.

אחרי שהתמקמתי בבית מלון קטן במרכז העיר, פניתי לספריית המכון לכלכלה כשדעתי פזורה עליי. ד"ר פרידריך, הספרן הראשי, בעל זקן תיש לבנבן מטופח ועיניים זעירות הנשקפות מבעד לעדשות עבות, חסרות מסגרת, הקביל את פני במתיקות.

"או, כמובן ששמענו על הפרופסור הצעיר מישראל."

"סליחה, אין צורך להגזים. אני רק דוקטור."

"נו באמת. אין זה חשוב. עם כישרונות כמו שלו, תואר הפרופסור אינו אלא שאלה של זמן. אדוני חזר מהמלחמה, האין זאת?"

"כן, לצערי."

"ואדוני גם קפיטן בחיל הרגלים?"

"כן אדוני."

"והמלחמה? שמענו שהייתה קשה, מה? כולם כאן יודעים שהוא נפצע כשעף מזחל"מ. נורא, נורא. מתי כבר יבינו השכנים שלכם שאת הבעיות יש לפתור ליד שולחן הדיונים. האמן לי ד"ר רוט. אני למשל חושב..."

       כחכחתי בגרוני. טרחנותו של הדוקטור הקשיש ובמיוחד שאלותיו על קרבות ומלחמות לא היו לרוחי. עבר לשוחח על כלכלה ובעיות אינפלציה בעולם. דיבר על נפט, מאזני תשלומים, מחצבים וקשייהן של מדינות מתפתחות. נושאים שבגינם באתי, בין השאר, לברלין לרגל מחקרי. כעת כאילו לא נגעו לי כלל.

דבריו הגיעו לאוזניי, אך כמעט שלא הקשבתי להם. לנגד עיניי ראיתי כל הזמן תמונת גבר שחרחר עם שפם דקיק, הנושף לעברי נשיפת צפעוני:

"חבריך נהרגו בקרב ואתם הפסדתם במלחמה. ארוסתך איננה ומוניקה היא שלי."

לפתע הבריק הגילוי בראשי כברק. רגע, האין זה כאמל? כן, זה וכנופייתו שפגעו במטיילים והרגו את יואלה. והרי בתחקיר שנעשה אחרי הפעולה, סיפרו הסטודנטים שנותרו בחיים, שהיה שם אחד בשם כאמל, אליו פנו יתר המחבלים בשאלות והוא שפיקד וחילק הוראות. כן, הוא היה צעיר ויפה תואר. וקראו לו כאמל...

ד"ר פרידריך ירד למרתף, נבר בו שעה ארוכה ומשחזר לבסוף, ניפנף בתרועת נצחון בתיק מעלה עובש. הוא הניח לפניי בהבעת סיפוק עילאי את עבודתו של פרופסור שטיין – כתבים, גרפים ונוסחאות כתובות בכתב צפוף בגרמנית.

עילעלתי בדפים המצהיבים, ריפרפתי בין דפי העקומות וניסיתי להתוות תוכנית עבודה לימים הבאים. אלא, שלא יכולתי להתרכז. דמויותיהם של כאמל ומוניקה עלו וניצבו מולי. הזיתי הזיות בהקיץ ונזכרתי ביואלה ובחבריי לנשק. מקץ שעה הדפתי את התיק הגדול מעל פני וקמתי ממקומי.

"אני סבור שאבוא מחר בבוקר," אמרתי לספרן הקשיש והגוץ. "אינני מרוכז היום."

"בחפץ לב, פרופסור. בחפץ לב. והרי הנסיעה הייתה מעייפת ללא ספק," נענה לי ד"ר פרידריך בשמץ של חנפנות. "אגב, אל ישכח להתקשר עם נשיא המכון. מאוד חשוב. הוא חוזר מחר מארצות הברית. והרי ישמח מאוד לשוחח עם הקולגה מישראל."

       יצאתי לרחוב. רוח רעננה קידמה את פני. קרני שמש חיוורות בקעו מבין העננים ולטפוני רכות. לרגעים השתפר מצב רוחי העגום. פניתי לתא הטלפון, שליתי אסימון מכיסי וחייגתי. קול אדיב, קר, קולו של אדם כבן שישים, ענה לי מעברו השני של הקו.

"אבקש את מוניקה."

"מי אדוני?"

"ד"ר אביחיל רוט."

"או, ד"ר רוט. מצטער, לא מכיר אותו. אדוני הוא לבטח חברו של כאמל."

"דווקא לא, אדוני. ידיד אחר. מישראל."

"ישראל?" הקשיש מלמל משהו בהפתעה ואחר הרים קולו. חלפו שניות ארוכות של ציפייה עצבנית.

"הלו," שמעתי לבסוף את קולה.

"מוניקה, זה אני. אביחיל רוט. הידיד מהרכבת."

"או, שלום אדוני." היא נשמעה מסוייגת ומנוכרת.

"מה שלומך?"

"תודה. טוב."

"נפגשים הערב?"

היתה שתיקה.

"בכן?"

"אינני חושבת," כמו נעתקו המילים מפיה. "אני מתכוננת לבחינות. זה באמת קשה למדי."

"אין דבר. לא להרבה זמן."

"לא. לא אוכל. עלי ללמוד הערב ואבי אוסר עלי לצאת."

"אם כן, מחר. מחר מוניקה. בשעה שמונה בערב בדיוק. מול בניין אירופה. אחכה שם."

שוב ניסתה להתחמק והשמיעה המהום של ספק באפרכסת.

"מחר," דחקתי בה. "מחר בשמונה. או קיי?"

"או קיי," השמיעה לבסוף בקול לאה וללא התלהבות.

"אז להתראות, מוניקה."

יצאתי מתא הטלפון ופניתי לעבר מלוני.

"הלו, פרופסור."

הרמתי את עיניי והבטתי נכחי. מולי עמד דוקטור פרידריך ולידו גברת צעירה כבת שלושים. היא היתה יפה להפליא. אפה סולד, שערה חום, גופה תמיר ודק ונתון בחליפה ירקרקה הדוקה. לרגע התקשיתי להתיק את עיניי ממנה.

"או, טוב שהתעכבת." פנה ד"ר פרידריך כשכולו נופת צופים. "הואל נא להכיר את העלמה רודולף. כן, פראו ד"ר רודולף. וזה פרופסור רוט מישראל."

לחצתי כדרך נימוס את ידה של הגברת. עיניה חייכו במאור פנים.

"העלמה רודולף היא מנהלת הספרייה של הפקולטה למשפטים. קולגה שלי."

"או, נעים,"

היא פשקה את שפתיה החושניות וגילתה שני טורים של שיניים צחורות, תואמות להפליא.

"והיא גם מכירה היטב את ברלין, איש צעיר," ציחקק ד"ר פרידריך וכמו ניצוץ ממזרי היבהב בעיניו המימיות.

העלמה רודולף נראתה כממתינה. לרגע כמעט ונאחזתי ברמז. ובעצם מדוע לא. היכרות כבר נעשתה. כמה דברי הבאי, ליווי של הגברת למכוניתה, העומדת מן הסתם בקרן הרחוב. הצעה כבדרך אגב לצאת ולהכיר את "ברלין בלילה" וכבר העניין מתגלגל והולך וסופו נראה מלכתחילה.

כמעט הוצאתי מפי את אותו משפט של לא כלום שיקשור את הקשר, כאשר עלתה לנגד עיניי דמותו של כאמל. כהרף עין חלפה במוחי המחשבה: אמנם כן, אצא הערב עם העלמה רודולף וכל השאר. אך אם אצא איתה הערב, מן הסתם יהיה המשך גם מחר. יש חוקיות מסוימת בעניינים אלה. ומה יהא על מוניקה? מה עם כאמל? חשתי מבוכה. מצמצתי באי נוחות.

"או, אשמח להכיר את הגברת," השבתי מוכנית. "אני תקווה שעוד תהיינה לנו הזדמנויות להיפגש ולשוחח."

"אבל כמובן. כמובן," אינפף ד"ר פרידריך באכזבה גלוייה. "הרי תישאר זמן מה בברלין, לא כן?" עם חיוך מתקתק. אמרו להתראות סכריני ונבלעו בתוך ההמון.

פסעתי קדורנית לעבר מלוני. במלון הגישה לי בעלת המלון מרק מהביל, תוך שהיא בוחנת בסקרנות את תנועותיי. אכלתי לאיטי את ארוחת הערב הזרה לטעמי, שקוע בהרהורים.

אחר כך, בהיותי כבר בחדרי הקטן, פשטתי את בגדי ועמדתי שעה ארוכה לבוש בפיג'מה, כשאני מאזין בשלווה לטפטוף הגשם הטורדני, שטיפותיו ירדו על חלוני. ניסיתי להירדם, אך חלומות הטריפו את שנתי. בחלומי ראיתי את מוניקה שוכבת לצידי בחדר מפואר על מיטת אפיריון נהדרת. שערותיה הזהובות מפוזרות על חזי החשוף. ידיה פשוטות לעברי ושפתיה שלוחות לעבר שפתי. לפתע נכנס מישהו בכאפיה המכסה את פניו ובידו קלצ'ניקוב דרוך. עיניו מזרות שנאה, הוא מחייך חיוך של שמחה לאיד ושפתיו לוחשות: "אני רצחתי את יואלה שלך בחורש בגליל. אני הייתי ראש החולייה. חה חה..."

למחרת היום הלכתי מהורהר לספריית המכון לכלכלה. מחקרו של פרופסור שטיין, השרטוטים, הדיאגרמות והעקומות למיניהן עם הערות השוליים כבר ציפו לי על השולחן, מגובבים זה על גבי זה בסימטריות מוחלטת. בכל הנוגע לסדר אתה יכול לסמוך על הגרמנים.

ד"ר פרידריך בירך אותי במאור פנים, אך נזהר מלהטרידני. נראה שחש בקרירותי מאתמול. היה בוקר פורה. עד הצהריים הספקתי לקרוא את שני חלקיה הראשונים של עבודת המחקר. אם אמשיך בקצב זה, אוכל בתוך שבוע להתגבר על הנושא כולו, למצותו ואף להכין ראשי פרקים לחיבור הביקורת שלי על התזה של פרופסור שטיין הנשכח.

היתה כבר שעת בין השמשות. ככל שנעו מחוגי השעון, כך נעשיתי חסר מנוחה, קצר סבלנות וכושר עבודתי נפגם. סמוך לשעה שש בערב, הפטרתי להתראות חטוף לעבר ד"ר פרידריך ומיהרתי לצאת לרחוב. במלון לבשתי את מיטב בגדי, התגלחתי למשעי וקינחתי באפטר שייב ריחני. כאשר סרקתי תלתל סורר בבלוריתי, בא הרעיון כחטף. הצצתי בדמות דיוקני בראי בתמיהה.

רגע חושבים, כפי שאומרים אצלנו. האם אינני מגזים? האם כאמל שווה את המאמץ. את הטורח. ואולם אין הוא קיים כלל? ואולי הכול רק חזון תעתועים. פנטזיה. האם לא מוטב שיילך מבחינתי לכל הרוחות עם מוניקה. ואילו אני אתמסר לעבודת המחקר החשובה ובשעות הערב לעלמה רודולף הבשלה. לעזאזל, מה לי ולצעירונת מפונקת זו החולמת על וילות מפוארות וקייטנות בהרי הלבנון.

אחזתי במסרק הצבעוני כאובד עצות. לשנייה כמעט ונשמט מאצבעותיי. אבל לא, התעשתתי. אני מוכרח לעשות זאת. יהיה מה שיהיה. הדבר מעיק עליי. יישרתי אפוא קמט במכנסיי, ענבתי עניבה, דבר שאין אני מורגל בו, ופניתי לצאת. השעה הייתה רבע לשמונה. 'בניין אירופה' היה מוצף באור נגוהות. ממולו סינוורו אורות הפרסומת באותיות נעות והניאון הכאיב לעיניים.

פסעתי רצוא ושוב כארי בסוגר. בשעה שמונה ורבע כבר הפכתי לפקעת עצבים. הוצאתי אסימון  מכיס חליפתי וניגשתי אל תא הטלפון הסמוך. נער כבן שש עשרה, מאלה הקרויים שם 'האלב שטארק' דיבר בהתלהבות ובשטף על מסע אופנועים מתוכנן לסקנדינביה הרחוקה.  השיחה התארכה ונתמשכה. סוף סוף סיים הברנש הצעיר. המחוגים הורו שמונה עשרים ושבע דקות. אך מוניקה איננה. משמע, הגברת לא תופיע כלל. משמע, לא התכוונה להופיע. חשתי שהדם עולה לראשי. חייגתי באצבעות רועדות מחימה את מספר הטלפון של ביתה.

"הלו,"

"כן?" קול אדיש לחש בפינוק לתוך השפופרת.

"אה – "

"מה אה? אני מחכה לך כמו אידיוט ליד בניין אירופה. מה העניינים? מה התרגיל?"

"או, סלח לי. לא ידעתי איך למצוא אותך. ובכן, יש תקלה והיא מצערת. אבי אינו מניח לי בשום אופן לצאת. הוא טוען שאני לא מוכנה לבחינות הגמר. אתה מאמין?"

"לא, אינני מאמין, מוניקה. אני מחכה כאן. קחי מונית על חשבוני ובואי מיד."

היתה שתיקה של שניות ארוכות.

"ובכן," האצתי בה כמעט בפראות.

"לא. זה לא אפשרי," ענתה בלאות. "הוא כועס מאוד. אולי פעם אחרת. סלח לי. באמת..."

שיערתי שהיא משקרת. חשתי בטון דיבורה החמקני, אך לא יכולתי לנהל עימה דו קרב טלפוני. ידי היתה מלכתחילה על התחתונה. בסמוך לי כבר תופף גברבר נוסף על זגוגית תא הטלפון וציפה בקוצר רוח לתורו.

"או קיי מוניקה," נשמתי כלאחר מאמץ מרוכז. "אז במקום היום, מחר. מחר בשמונה בדיוק. כאן, ליד 'בניין אירופה'. שמעת?"

"טוב, אשתדל," ענתה בקול נמוך, עייף כמו לצאת ידי חובה.

"לא אשתדל. תבואי. מחר את כאן. בשמונה."

לרגע דומה היה שאני פוקד על אחד מחייליי אי שם במרחבי סיני.

"בסדר. אל תצעק כל כך. מה איתך?"

"לא כלום. מבטיחה?"

"כן."

"אז להתראות."

תליתי בכוח ובזעף את השפופרת על מזלג הטלפון. חשתי שפני בוערות מכלימה. עיניי כמו יצאו מחוריהן. הגברבר הגרמני, בעל השער הארוך, הביט בי בתמיהה. חיוך כמו הסתמן קלות על שפתיו. הבן-זונה האזין ללא ספק, קיללתי חרש בעברית. טרקתי את תא הטלפון ופניתי לרחוב. שוטטתי ללא מטרה על מדרכות הקורפיסטנדאם ההומות מאדם. נשים לבושות הדר חלפו על פני וליכסנו כלפי מבטים סקרנים. פרוצות השמיעו קול מצמוץ בשפתותיהן הצבועות כדם והבטיחו ליל אהבה מסעיר. המשכתי לצעוד ובליבי קדרות.

שוב באה ההתחבטות והתמיהה על התנהגותי אני. מה קורה לך ד"ר אביחיל רוט? אתה כוכב עולה בשמי הכלכלה. גבר שכל נערה בישראל היתה מתברכת בו. והנה אתה ניצב מלוא כלימתך מול ילדונת גרמנייה שטחית. עצור בעצמך. מה קורה לך, בשם אלוהים?

הו כן, אני. בשנתיים שירות הקבע שלי בצה"ל  הייתי אלילן של נערות חטיבה 74 המהוללת. ככל שזלזלתי בהן, דחיתי אותן, השפלתי אותן והרחקתי אותן מעליי, היו באות אליי כשדמעות נקוות בעיניהן. אני, שנערה מעולם לא העזה לאחר לפגישה עימי... כולן, מלבד יואלה כמובן. אכן, היו לה 'תרגילים' למכביר. נוהגת היתה להקניט אותי כדי לפגוע בגאוותי. זאת, כדי לערער את ביטחוני המופרז באהבתה. פעמים היתה מאחרת לפגישות במזיד. היתה משחקת במשחק 'מצבי הרוח' שעות ארוכות, שעה שהייתי בוער מתשוקה, לוהט בתאווה אליה.

אך גם זה לא נמשך עת רבה. אחרי ככלות הכול הייתה באה ההתפייסות. או אז, היתה מסתערת עליי לפתע בשיא משחק הברוגז בנשיקות ובדמעות צער. היתה חובקת את צווארי, כמעט חונקת אותי מאהבה ומייסורי חרטה. ושם, על מיטת הסטודנטים החורקת שלה, היינו שוקעים זה בגוף זו, אוהבים בטירוף חושים, ונשבעים שעוד מעט קט יחלפו כל הקשיים.

אלא, שאז באו המחבלים מלבנון. אז הם ירו בה מן המארב ולקחוה ממני. שלושה נרצחו אז מחוג המשוטטים וארבעה נפצעו. הם ירו מטווח קצר. טווח אפס. בתחקיר סיפרו הניצולים: מפקד החולייה היה אחד בשם כאמל. כך קראו לו חבריו. הוא היה יפה תואר, אך פניו הביעו שנאה וסאדיזם. הוא אחז בקלצ'ניקוב העשן וסחט את המחסנית עד הסוף...

שירכתי רגליי בכבדות חזרה למלון הקטן. השוערת הזקנה הושיטה ללא אומר את המפתח. נדתי לה הראשי בליאות ופניתי לעבר המדרגות. בחדר פשטתי באיטיות את בגדיי, לבשתי את פיג'מת החורף שלי ונרדמתי בין השמיכות. שקעתי בשינה טרופה. אך לא. שוב החלומות האלה שאינם נותנים לי מנוח. שוב מוניקה מופיעה לפניי. הנה היא בלבוש שרות ורוזנות כדסדמונה בשעתו. דסדמונה שלי יושבת ממתינה על מיטת אפיריון רחבה. והנה אותלו, בדמות כאמל מתחרי. הוא לבוש בגדי מחבל פלסטיני, עוטה את הכאפייה הצבעונית על ראשו ומכתיף את הקלצ'ניקוב על כתפו. דסדמונה רצה אליו ונופלת על צווארו. הוא פורק את נשקו מעליו ומניחו בפינת החדר. הוא נוטל את דסדמונה בזרועותיו, אוחזה כאחוז נוצה ומניחה בזהירות על מיטתם. אין הוא ממהר. הוא שלו ובוטח בעצמו ובאהבתה אליו. הוא מקלף אט אט את בדדיה מעליה. מסיר את בגדיה התחתונים, מטיל את שמלתה הלבנה על הרצפה. הוא מעתיר עליה נשיקות ומילות חיבה בערבית גרונית. דרך חור המנעול אני מציץ אכול קנאה וחורש מזימות.

הנה הם עירומים. גופו שוקע בגופה הגמיש, הנערי, של דסדמונה שלי. ידיה לופתות את כתפיו. ציפורניה ננעצות בתשוקה בעורפו, בבשרו. עוד נשיקה. עוד נשיקה...

יותר לא יכולתי לשאת. דומני שצעקתי בשנתי. כנראה צרחתי מרוב זעם ונהמתי כנמר בכלוב. זרקתי מעלי את השמיכות וקרעתי מעלי את הפיג'מה.

"לא," קראתי בעברית. "הפסיקו זאת. הפסיקו אותם, נבלים." אגרופיי נקמצו בזעם איום. "לעזאזל, כאמל. היא שלי. אני אקח לך אותה, בן כלב. הסתלק מכאן, רוצח..."

האם שמעתי במעומעם צעדי אנשים שרצים במסדרון? האם פתחו וסגרו דלתות בטפיחה? מישהו כבר עמד ליד מיטתי. החדר הוצף באור מכאיב לעיניים. מסנוור. דמות מטושטשת בצניף לילה הניחה מטלית קרה על מצחי. דמות שנייה בכותונת לילה ארוכה הפטירה בגרמנית בלחש:

"יש לו סיוטים. הוא חולה. ראיתי זאת מיד כשבא. המבט המוזר שלו. ההתנהגות. זה בא לו מהמלחמה. שרלוטה, צריך להרגיע אותו. אנא, חושי. כדור הרגעה מהמטבח."

חזרתי לחושיי. הרגשתי שלא בנוח בנוכחות שתי הנשים הזקנות. נפעמתי מדאגתן וממסירותן, אך רציתי שתלכנה. בושתי בסיוטי הלילה החוזרים שלי. אלא שהן לא עזבוני. לא שעו לבקשותיי. שוב ושוב החליפו את הרטיות הקרות על מצחי, הטיבו את מצעי, הוסיפו עוד לחימום, תמכו את ראשי בכר נוסף ובחנו אותי דאוגות שעה ארוכה. רק כשעלה השחר, כשהיו בטוחות וסמוכות שהביעותים חלפו, עזבו את החדר על בהונות רגליהן. לגמתי מים מהכוס שהניחו לידי וראשי שב וצנח אין אונים על הכר. שקעתי בשינה עמוקה עד אור הבוקר.

כשהתעוררתי בשעה מאוחרת, היו פיני ומצחי שטופי זיעה. ישבתי דקות ארוכות ללא ניע במיטתי, שולח מבטים בוהים לעבר קירות החדר הצר.

לספריית המכון לכלכלה לא הלכתי. במקום זאת פניתי לסוכנות להשכרת מכוניות. שכרתי מכונית חדשה, נוצצת וביקשתי מהפקיד הצעיר והעירני מפה מפורטת של ברלין. הוא הושיט לי אותה, תוך שהוא מוסיף באדיבות יתירה הסברים וכיווני דרכים. במוחי כבר נרקמה המזימה כולה. עתה יהא עלי רק לערוך את הסיור המוקדם, כפי שעושה כל מפקד טוב לפני צאתו לפעולה. עליי לוודא את כל הפרטים להכיר את צירי התנועה. להבטיח הצלחה.

ברלין עיר יפה. יש להודות בכך. מכל עבריה מוקפת היא יערות, מים רבים ונהר רחב הזורם לאיטו בינות העצים העבותים. כבישים צרים ומתפתלים מקשרים בין פינה לפינה, ושבילי עפר נעלמים, מתפצלים, נפתלים ונחבאים בין קרחות היער. כאן, לא רחוק גרה מוניקה. לכאן אביא אותה.

שעה ארוכה שוטטתי במכוניתי בין הכבישים, מבקש מקום מרוחק, פינה אפלה, מבודדת, מופרשת ומובדלת מהעולם, אשר שום קריאת עזרה לא תבקע ממנה. לבסוף מצאתיה. רחוקה היתה מהכביש, סמוך לקרחת יער קטנה. שביל צר, מתאים בקושי לנסיעת מכונית פרטית, הוליך אליה. מצויין, אין טוב ממנה. צילמתי בזיכרוני את המקום. חזרתי ונעתי אליו מספר פעמים מהכביש הראשי. עשיתי תרגילים על יבש ובחנתי כל סיכוי, קל שבקלים, שמאן דהוא יפתיע אותי או ילכדני. לא הכול מובטח. עתה הכל תלוי רק בי.

בשעת אחר צהריים מוקדמת חזרתי שמח וטוב לב למלון. הגברת שרלוטה קידמה את פני בפליאה. "ד"ר פרידריך צילצל," פנתה קצרת נשימה. "השתומם מדוע לא באת היום לספריית המכון. הוא חושש מאוד לבריאותך. אבל הרגעתי אותו. חכה, נשיא המכון מזמין אותך הערב, לארוחה בביתו. יהיו עוד אנשים חשובים. גם שר אחד. הנה מיספר הטלפון. אנא צלצל למזכירתו. אשר את השיחה. היא מחכה."

"תודה גבירתי," השבתי ביבושת. "אבל אני עסוק הערב."

"עסוק? אבל נשיא המכון והשר... דוקטור, אני מניחה שאתה יודע מה שאתה עושה," העזה פנים. "רק לפחות תודיע. המזכירה ביקשה מאוד שתצלצל. האם להתקשר עבורך?"

"לא, די!" קראתי בקול מפחיד. "הניחי לי."

הקשישה כסופת השיער נרעדה. היא נעצה בי מבט מלא פליאה יראה ופליאה, כאומרת, הוא חולה. אולי דעתו נסתתרה.

"כרצונך," הפליטה לאחר מאמץ, משכה כתפיה במורת רוח וסבה על עקביה.

פניתי לחדרי ללא אומר. פתחתי את הדלת וצנחתי מלוא קומתי עם בגדיי ונעליי על המיטה. רגע, הערכת מצב, ניסיתי לסכם. אולי אינני שקול. שמא איבדתי את שיווי משקלי בימים אלה. שוב התקפות הזעם הארורות. עליי לחזור לשיקול הדעת ולתבונה. נשיא המכון המלומד, אישיות בעלת השפעה בשוק המשותף ובכל רחבי אירופה, דמות מכובדת בחוגי הכלכלה רוצה להשיח עמי. אדם שמן הסתם קרא את ספרי האחרון על 'פסיכולוגיה ואינפלציה', איש מדע מהמדרגה הראשונה, העשוי לפתוח בפניי שערים. הוא, שיכול בהמלצה אחת, בשיחת טלפון בודדת, לקרוע בפניי אשנב לחוגי הפיננסים בכל היבשת. הוא רוצה מאוד לראותני. ויהיה גם כבוד השר הרסט גרונר. כן, אני יודע ומלומדים אחרים. ותהיה ארוחה מעולה. כי נשיא המכון אוהב את החיים הטובים. אם כן, אולי נניח למוניקה ולכל השאר.

כרעתי על ברכיי. אלוהים, החזר לי אל שלוות הנפש. החזר לי את שיקול הדעת. השקט את רוחי המסוערת. רסן את הזעם המשתולל שלי...

אבל לא. הן אי אפשר אחרת. שהרי הגלגלים החלו לנוע במהירות עצומה ואי אפשר להחזיר לאחור. הערב עליי להיפגש עם מוניקה ולעשות את שתוכנן. אני אגרור אותה לבוץ ואטיח  ראשה בכל הכוח בקרקע. היא תמות? לא. קודם  אשפיל אותה עד עפר. אקרע את שמלתה מעליה ואבוא בתוך גופה. אני אאנוס אותך מוניקה. כן, בטרם נישואייך עם כאמל זה. ואחר כך...

בדיוק כפי שעשו ליואלה שלי. הו, ודאי. אני מוכרח לעשות זאת, שאם לא כן, יציק לי עניין זה ולא ייתן לי מנוח. אחרת ידיר צחוקו של כאמל שינה מעפעפי וחיוכו המלגלג יוסיף וילווה אותי שנים ארוכות. משום שזה הוא. אני בטוח בכך. הוא, שרצח את יואלה וטרף את כל הקלפים שבחיי. הוא ומלחמותיו הם שהפכו אותי למה שהנני.

שעון הקיר מעליי תקתק בחד גוניות מרגיזה. חשתי את הולם הדם ברקותיי. הזמן כשאילו עמד מלכת. כאילו נזל מבין אצבעותיי טיפות טיפות באיטיות מטריפה. ציפיתי נים ולא נים לשעה היעודה. שכבתי על המיטה כשאני הוזה בהקיץ.

אוריה באר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שני שירים ליום האהבה

בשם כל אוהביה האילמים

אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים

טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.

בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה

מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.

לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –

אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.

אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם

לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ

סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת

לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ

לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא

שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ

שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.

הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ

לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ

לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק

נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה

לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ

בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.

ינואר 1973

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

מתוך ספר השירים "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר"

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

* * *

עדינה בר-אל

ז'אנרים ונושאים בספרות ילדים ונוער ביידיש

פתיחה

הפריחה של ספרות הילדים ביידיש החלה בתחילת המאה העשרים, עם ייסוד בתי-ספר במזרח אירופה בהם לימדו ביידיש, וזאת בהשפעת מפלגות ותנועות, שראו בשפה זו שפה לאומית, ביניהם הבונד ופועלי ציון שמאל. לעיתוני הילדים והנוער היה תפקיד חשוב הן בהעשרת ספרות הילדים על-ידי עידוד היוצרים לכתוב עבורם, והן בהרחבת קהל הקוראים הצעיר בשפה זו.

במחצית הראשונה של המאה העשרים ניתן למצוא עושר של טקסטים ביידיש במגוון ז'אנרים – הן מקוריים והן מעובדים ו/או מתורגמים – המתאימים לטווח גילים רחב – מגיל ילדי הגן ועד לנוער.

מה קראו ילדים ונוער במאה העשרים ביידיש? ראשית, יש לציין שהם הכירו יצירות של שלושת הקלאסיקנים – מנדלי מוכר-ספרים, שלום עליכם וי' ל' פרץ – בעיקר בזכות תוכניות הלימודים והפעילויות בבתי-הספר החילוניים ביידיש. שם ציינו את ימי ההולדת וימי הפטירה שלהם, למדו מיצירותיהם, המחיזו אותן לעיתים, כתבו עליהם חיבורים, ואף ערכו תערוכות בנושאי ספריהם. בין היצירות הראשונות לילדים ביידיש נמנים סיפוריו של שלום עליכם. סיפורו "דאָס מעסערל" [האולר] נחשב כסיפור הראשון ביידיש לילדים, למרות שבנוסחו הראשון לא היה זה סיפור לילדים.

עיתוני הילדים, כאמור לעיל,  העניקו לקוראים הצעירים שפע של יצירות, שנכתבו בידי יוצרים רבים בכל העולם.  חוקר הספרות דניאל טשארני (1888-1959) פרסם בשנת 1939 סקירה תחת הכותרת: "דער וווקס פון דער יידישערקינדער-ליטעראטור" [צמיחת ספרות הילדים ביידיש]. בפתח דבריו הוא מתייחס לשני עיתוני ילדים ביידיש, גרינניקע ביימעלעך, שהחל לצאת לאור בשנת 1914 בווילנה, וקינדער זשורנאל , שהחל לצאת לאור בשנת  1920 בניו-יורק. לדבריו: "שני כתבי העת הללו משני עברי האטלנטיק נעשו שתי אבני היסוד לספרות ילדים המודרנית ביידיש."

עיתונים אלו משמשים עבורנו היום כמקור עשיר ביותר של יצירות ביידיש, בעיקר שירים וסיפורים, ויש בהם גם פרקים מתוך ספרים. כך גם העיתון דער חבר מווילנה, וקינדערפריינד בעריכת משה טייכמן בוורשה. רוב הכותרים והשירים המצוטטים להלן נלקחו משלושת העיתונים הנ"ל, בתרגום חופשי שלי מיידיש.

ז'אנרים בשירה ובפרוזה לילדים

השירים והסיפורים לילדי גן וכיתות ראשונות של בית הספר, עוסקים בילד עצמו, בגופו ובדימוי העצמי שלו, בבני משפחתו וחבריו, בבעלי חיים מסביבתו הקרובה, בעונות השנה ובמזג אוויר, וכל אלו בשילוב דמיון והומור. רובם בעלי איכות ספרותית טובה, וניתן לאתר בהם את האלמנטים שנמצאים בשיר ילדים טוב, כפי שניסח הסופר והחוקר הרוסי קורניי צ'וקובסקי בספרו: "משנתיים עד חמש: ההתפתחות הלשונית של ילדים", (תרגום ד' קרול, תל-אביב תשמ"ו 1985). ביניהם:  ציוריות, פעילות, מקצב ריקודי, צליליות עשירה, משחקיות, וכמובן, על השירים לילדים לגרום הנאה גם למבוגרים.

לדוגמא, שיר של רבקה גאלין (1890-1935), הוא דקלום הומוריסטי עם אלמנט של משחק, בסיטואציה שמבוגר נושא בידיו ילד/ה. הכותרת: "קויף ביליג!"  [קנו בזול!]

"קנו נא חבילונת, כה קטנה, קטנטונת. / יש בה דבר-מה זול, וממש מתוק / אפשר ללקק, אפשר להריח / ואפילו גם לנגוס.

אז מה יש בה, בחבילה? / לא סוסון, לא חמורון. / יש בה, יש בה הפתעה: / רק ילדה קטנה, יפה..."

מיצירותיו של י.ל. פרץ לילדים, להלן תחילת השיר "קעלבעלע" [עֶגלה קטנה]:

"יש לי עגלה קטנה – / מֶה-מֶה! מֶה-מֶה! / על כתפי אותה אֶשֹא / מֶה-מֶה! מֶה-מֶה! / אל השוק ארוץ איתה / אני רוצה למכור אותה."

להלן שיר מז'אנר ספירה ומנייה מאת אליעזר שטיינבארג (1880-1932):

צען גענדזעלעך / עשרה אווזונים

"עשרה אווזונים צעדו בשורה. / שלושה הלכו לחפש חיטה, / ונשארו? / שבעה.

שלושה הלכו לטייל בשלווה, ונשארו? / ארבעה.

שלושה הלכו לחפש גרגר, / נותר אחד, ולא יותר."

ז'אנר שמקורו בספרות העממית, הוא שיר הערש. בשיר הערש היהודי יש ניגוד בין הלשון והמקצב המרגיעים ומרדימים את הילד, לבין תוכן המילים המרמז על חייה הקשים של האם ודאגותיה. דוגמא לכך הוא שיר של אַברהם רייזן (1876-1953) "די מוטער צום קינד"  [האֵם לילד] עם תווים של יעקב גלאַטשטיין. הוא מתחיל במילים:

 "תישן עוד, תישן עוד, ילד אהוב! / בחוץ יש כפור, יש רוח. / שאלוהים עלינו ירחם, / שאותנו יחמם."

ז'אנר שירי-משחק – שנקרא לעתים שיר-ריקוד או שיר מעגל – כולל שירים שמתלוות אליהם הנחיות לביצוע תנועות. השיר "שותּפים…" של שנייר שניאור ואסרמן (1899-1982), המתלווה למשחק אצבעות, מתחיל במילים:

"חמישה אחים בני אֵם אחת / בונים בית נאה יחדיו."

שיר-משחק של משה טייכמן, שיש בו גם פעילות בתנועה וגם לימוד חשבון, מתחיל במילים:

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע / כמה ילדים אנו עתה?" 

בהמשך ילדים מצטרפים או עוזבים את המעגל והפזמון החוזר הוא:

"חשוב, ילדון, לרגע קט / הרבה אנחנו או מעט? / חשבי נא, ילדונת, מה מסתבר? / האם אנחנו פחות או יותר?"

מיכל געלבאַרט, מוסיקאי, חיבר את השיר "אַרבעט" [עבודה] לאחר שביקר בגן ילדים. יש בו הנחיות לתנועות כגון ניסור במשור ודפיקות בפטיש תוך כדי שירה. השיר כולל חילופי תנועות, ומתחיל בשורות:

"במשור הקטנטן: נסור, נסור, נסור / בפטיש הקטנטן: הך, הך, הך... "

ובפזמון החוזר:

 "מחיאות כפיים: פַּץ', פַּץ', פַּץ' / רקיעות רגליים: טוּפּ, טוּפּ, טוּפּ..."

השיר הלירי לילדים כתוב בגוף ראשון ומתאר חוויה שקשורה  בדרך כלל לטבע. בשירו של א. גרינברג "דער קליינער מאָלער" [הצייר הקטן] יש התייחסות לעונות השנה:

"יש לי עט, קסת ולוח / וצבעים שונים רבים – / בחורף אצייר עץ תפוח / פרחיו כשלג לבנים.

"באמצע הקיץ אצייר / כפור, סופה, סערה. / אותו עץ תפוח עומד בדד, / ראשו מורכן ללא רינה.

"ומה אצייר באמצע האביב? / שלג לבן, עמוק, רך כשמיכה. / ותאומים – זוג ילדים חביב / מחליקים עליו בשאגות שמחה.

"ובסתיו – במדרון הירוק האָפֵל /  שמש איננה שולחת קרניים.  / אני משרטט, מוחק ומצייר / כל מה שארצה לראות בעיניים."

בז'אנר השיר התיאורי יש תיאור טבע חיצוני, מראות של נופים או תיאור עצמים. דוגמה: השיר "אַ כמאַרעלע" [עב קטנה] מאת מרדכי גולדנברג.  המתחיל במילים:

"עב קטנה התבלבלה / שם בשמיים, למעלה למעלה. / נתנה לה השמש נשיקה / וצבעה שולי בִּגדה."

נושא נפוץ הן בשירים והן בסיפורים הוא בעלי חיים. בדרך כלל אלו בעלי חיים המוכרים לילד מסביבתו הקרובה, חיות ועופות הבית: כלבים, חתולים, תרנגולות ברווזים. דוגמאות: שיר-סיפור "אַ מעשֹהלע וועגן קעצעלע און מייזעלע" [סיפור על חתלתול ועל עכברון] מאת לייב סטוצקי, וסיפור מעובד על ידי י. קיפּניס [יצחק (איציק) קיפניס (1896-1974), דודו של לוין קיפניס], "דאָס קעצעלע, וואָס האָט פאַרגעסן, ווי מע בעט עסן" [החתלתול ששכח כיצד מבקשים אוכל].

שיר לקטנים הוא "הינדעלע קוואָקע" [תרנגולונת מקרקרונונת] של נחום ווייסמן, המשלב  מידע על התרנגולת, שניתן בשיר עליז, עם מצלול עשיר, הפעם במקצב מהיר של אנפסט, הוא מקצב ריקודי המתאים לילדים. הוא מתחיל במילים:

"תרנגולונת מקרקרונת / הטילה ביצה /  מתחת למיטה / בתוך קש, בסלסלה."

ומסתיים במילים:

"תרנגולונת מקרקרונת / לכי לרקוד ריקוד קטן. / האם גם מחר תטילי בשבילי / ביצה בצבע לבנבן?"

וברור שיסוד ההאנשה מופיע בטקסטים על בעלי חיים ולעיתים גם בשירים על צומח.

בימינו יש מודעות רבה לנושא הביבליותרפיה, כלומר טיפול בבעיות באמצעות הספרות. בין הבעיות הנפוצות: חרדות של ילדים והתמודדות עם יצירי דמיון כגון מכשפות, מפלצות, ענקים. גם נושא זה ניתן למצוא בשירי הילדים לקטנים ביידיש, אם כי במידה מצומצמת. כזה הוא שיר של אַ. חאַסין "אויף קאַטאָוועס" [בצחוק]:

 "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, / סיפורון לי בשבילך. / מה יפה הסיפורון. / לא גדול ולא קטון.

שְמע – פעם מישהו הלך... / על גבעה, בתוך בקעה / דרך שדות, דרך יערות / מי ומה? חכה דקה.

כן... זה היה ענק, / מכוער וגדול עד אימה / אפו ארוך, שיניו ארוכות / ופיו – ממש ללא מידה.

הענק צעד לו כך, / ורגליו גדולות גדולות. / ומולו מגיח –י מי? / איני יודע, חי, חי, חי.

לא נשמע ולא נראָה / זוהי רק מהתלה... / אחת, שתיים, שלוש, ארבע... /  רק שיחקתי קצת אתך..."

    שיר-סיפור הוא  ז'אנר מיוחד לילדים, שיש בו יסודות מן השיר, בעיקר חריזה ומקצב, וגם יסוד עלילתי. יצירות רבות של צ'וקובסקי, מארשאק וקדיה מולודובסקי  (1894-1975) שייכות לז'אנר זה. יש גם שירי נונסנס ביידיש, אשר שוברים את ההיגיון המקובל. יש בהם אבסורד והגזמה, דמיון ויסוד קומי, כפי שיפורט בהמשך בסעיף ההומור.

סיפורים קצרים לגילאים צעירים מודפסים בדרך כלל באות גדולה, ונושאיהם, כמו בשירים,  קשורים בעולמו הריאליסטי של הקורא. ניתן ללמוד על הנושאים משמות הסיפורים. דוגמאות: שני סיפורים של י. קיפּניס: "די מעשֹה מיט דודלס הינטעלע" [מעשה בכלבלבו של דוד] ו"דוד און דאָס פייגעלע" [דוד והציפור הקטנה]; וסיפור ארוך יותר של י.ל. פּרץ: "בערעלע האָט צוויי מאָל געוויינט" [בֶּרָלֶה בכה פעמיים].

אחד הז'אנרים בפרוזה לקטנים הוא הסיפור הדידקטי, שנועד להקנות נורמות להתנהגות או חינוך לערכים. אחד הסיפורים הדידקטיים, שאפשר להגדירו כסוציאליסטי, נדפס ללא שם הכותב בעיתון קינדער פריינד תחת הכותרת "דער קוימען גייט אים נאָך" [הארובה עוקבת אחריו]. מסופר בו על הילד שלמה'לה שגר באזור בתי חרושת, ונדמה לו שאחת הארובות תמיד עוקבת אחריו לכל מקום שהוא הולך. הוא סיפר זאת להוריו. ואז צחק אביו ואמר לאימו: "הארובה, בעקבות כל ילד של פועלים הולכת ארובה גבוהה ושחורה, עוקבת אחריו זמן כה רב, עד שהארובה מכניסה אותו פנימה, לבית החרושת שלה... גם בעקבותיי מן הסתם הלכה פעם ארובה כזו."

ושלמה'לה נרגע.

יש לילדים סיפורי עם שונים, הן ממקורות יהודיים והן ממקורות זרים. אליעזר שינדלר (1892-1957) תרגם ועיבד רבים מהם: "אין שטילע פאַרנאַכטן: מעשהלעך פון מזרח ומערב" [בלילות שקטים: סיפורים ממזרח ומערב]; וואָס די וועלט דערציילט: מעשהלעך פון אומעטום. [העולם מספר: מעשיות מכל מקום].

ז'אנר שמקורו בספרות העממית הוא הסיפור האטיולוגי. הוא נותן הסבר עממי תופעה מסוימת שקיימת בטבע או בחברה, באמצעות סיפור מן העבר. ברוב הסיפורים האטיולוגיים מתחיל הכותר בשאלה "פאַר וואָס" [מדוע]. כגון: "פאַר וואָס דער קליינער פינגער איז אַזוי קליין?" [מדוע האצבע הקטנה (הזרת) כל כך קטנה?]; "פאר וואס איז ביים האן רויט דער קאם?" [מדוע אדומה כרבולתו של התרנגול].

המשך יבוא

* מאמר זה כולל פרקים אחדים מתוך מאמרי "ספרות ילדים ביידיש במאה העשרים", שנדפס בכתב-העת "מאזניים" של אגודת הסופרים בגיליון דצמבר 2018.

עדינה בר-אל

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שבעה-עשר

"ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!"

ליד הגשר של אגודת "פרדס" בנמל יפו, תחת הסדק שבקיר המחסן, ישבו על הרציף דודי אלכס ואבי עם עלי בן ג'וואד מוסתקים על גבי שרפרפים קלועים.

הם עישנו נרגילה ריחנית בטעם תפוח-עץ, שתו ספלולי קפה שחור, נשמו אוויר ים מלוח ודגים טריים, שהיה מעורב בריח הדפיניל, חומר השימור החריף נגד ריקבון הפרי, שריחו נדף מניירות האריזה הדקים של תפוחי-הזהב. ארגזיהם הבהירים מילאו את המחסן קומה על גבי קומה, מחושקים ברצועות טוואק שחור, אלה רצועות העץ הגמישות שהושרו במים כדי לכופפן לפני שסגרו בהן את התיבות. הרווח שנוצר בין התיבות, בגלל עוביין של רצועות הטוואק, איוורר את התיבות ומנע את ריקבון התפוז או האשכולית, שלא יעלו ירוקת של עובש מסריח ושלא ידביקו את שכניהם הטריים-עדיין.

את המחסן-עם-הסדק הקים מנהל אגודת "פרדס" שמעון רוקח, שהיה ממייסדי אגודת הפרדסנים לייצוא פרי הדר, בעיקר השאמוטי שנמכר לארצות-אירופה, האשכוליות, וכן הוולנסיה בסוף העונה. סבא היה גם הוא ממייסדי האגודה. שמעון רוקח היה אביהם של יצחק רוקח, שהמשיך את דרכו של האב בהנהלת האגודה, ושל ישראל רוקח, לימים ראש העיר תל-אביב.

עד שהוקם המחסן של "פרדס" בנמל יפו שילמו הפרדסנים כסף רב עבור אחסנת תיבות הפרי במחסני הבויארג'ים והסוחרים הערבים בנמל, ולא עוד אלא ששנה בשנה היו חסרות אלפי תיבות. במחסנים נשמרו תיבות של כמה סוחרים ביחד, והגנבים והמערבבים והטועים-לטובתם חגגו. בדק שמעון רוקח ומצא כי אם יבנו הפרדסנים מחסן לעצמם, לא רק שיסלקו במשך שנים אחדות את ההשקעה אלא גם ירוויחו שני-שליש מדמי האחסנה בעתיד.

הקמת המחסן היתה תלוייה ברישיון מאת הבאלאדיה, העיריה הערבית של יפו, וברישיון של "ממשלת הַתֶּרכְּ", הממשלה התורכית, שאסרה בפירוש "לפתוח פתח לים" בתחום הנמל. הלך שמעון רוקח אל ראש העיר יפו, אמר לו מה שאמר, הגיש לו את בקשתו כרוכה בצרור נכבד, והלה חתם לו. בנה רוקח את המחסן ועשה לו פתח סגור לצד הים, כחוק. אך מהצד פתח לו פתח שני, והוריד ממנו לים גשר-עץ עשוי גזעי אקליפטוס ריחניים שנכרתו ביער חדרה, וכך יכלו הסירות, המובילות את תיבות ההדרים אל האונייה, לבוא לשם הטענתן עד לגשר של מחסן "פרדס".

המחסן היה מרווח מאוד וגבוה. שיירות הגמלים הטעונים תיבות-הדר נכנסו לתוכו. אלא שהמקום לא הספיק, ורוקח החליט לבנות מעליו קומה שנייה. כשהחלו בבנייתה, התגלה סדק בבניין.

המהנדסים יעצו לרוקח לחגור תחילה את הבניין בחגורת בטון נוספת, והוא התרעם: "כיצד זה לא דאגתם לדבר מראש?"

ובפני פקיד הברון פראנק, שהיה אדריכל במקצועו והעניק את ההלוואה לבניית המחסן, טען רוקח: "הרי אתה אדריכל, ומדוע שתקת כאשר בנו כך את המחסן?"

ענה לו פראנק: "לפי חוקי ההנדסה היו כל הבניינים שניבנו ביישוב העברי בארץ-ישראל צריכים ליפול זה מכבר, שליש בגלל בנאים רמאים שגנבו חומרים ושליש בגלל בנאים בטלנים שאינם יודעים לבנות ושליש בגלל האדמה שזזה, ואם לא נפלו הרי זה משום שבנס של יישוב הארץ הם מתקיימים, וכשיחדל הנס יתגלו הבקיעים והסדקים וכל הבניין של יישוב הארץ יתמוטט ויפול. ואם ניבעה סדק במחסן של 'פרדס' ביפו, סימן שהמקום הזה אינו תחום של ארץ-ישראל אלא מחוץ לתחום שלה, ומשום כך מעשה הניסים לא פעל, וניבעה בו סדק..."

ואולם ביוזמתו של רוקח הוקמה לבסוף הקומה העליונה וגם הושכרה למשרדים של חברות האוניות מאירופה, ומגשר-העץ הורדו תיבות הפרי, ואליו הועלו חבילות של לוחות-עץ בהירים ודקים, להתקנת התיבות, ואורחים חשובים עלו בו, הברון רוטשילד בבואו לבקר בארץ והנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל.

"אני שמח שחברותנו המבורכת נמשכת כידידותם הנאמנה של אביך ואבי," אמר דודי לעלי ביושבם על הרציף בצל המחסן, קומץ פרחי היסמין הריחניים נעוץ בכיס בגדו, והמגבעת החומה, המחודדת ורחבת התיתורה, מונחת על השולחן לצידו, "והיא פורחת תחת טיז חוואג'ה שימל ארקייה" – תחת הסדק של האדון שמעון רוקח.

אצבעותיהם ופניהם של אבי ודודי היו שחומות כעורו של עלי, לשלושתם הברק הרווי שמן זית וזיתים משחר ילדותם, אפילו סהרוני הציפורניים דומים, כאילו מצא מין את מינו והשמש הארצישראלית אפתה אותם להיות אנשים אחים, בני משפחה אחת. רק שאצל עלי גידלה כל אחת מזרתותיו ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.

אולי נבע הדמיון לא רק מהשמש אלא מכך שגם את הזיתים הירוקים היו מכינים באותה דרך. מוסקים אותם בסתיו בטרם השחירו, משרים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם. מחליפים את המים פעם ביום. לאחר שלושה ימים דופקים-שוברים את הזיתים רוויי-השמן אחד-אחד בפטיש-עץ או באבן על גבי קרש. ממיסים במים גרגירי מלח גס עד שביצה טרייה צפה בתמיסה. מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה, ביניהן טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים, ירוקים-עדיין, ויוצקים את מי-המלח. מי שאוהב זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למוחרת היום או עוד באותו ערב, בעודם ירוקים ומרירים. זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל שרק עליו אמר דודי אלכס שחבל לו שכבר לא יוכל ליהנות ממנו בקבר. הצנצנת או הפח נותרים פתוחים עד שנוצרת למעלה פטריה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. לאחר ימים אחדים מסירים אותה בזהירות כדי שלא להעכיר את מי-המלח, שהצהיבו מעט. יוצקים מעט שמן זית טרי, שמיטיב את טעם הזיתים ומונע מהשיכבה העליונה להשחיר ולהתקלקל, וסוגרים היטב כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שמים שיני שום בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא ואטאני, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי [לא היתה לו בת] אבל לעולם לא אסלח למי ששם שום בזיתים הדפוקים!"

לעיתים היו אלכס ואבא יושבים ומדברים שעות ארוכות חצי-אידיש חצי-ערבית מעורבבות בקצת עברית וצרפתית כשהם טועמים אבטיח עם גבינת צאן, ענבי מוסקאט שחורים וייניים, מנגו ריחני קטן, סאברעס קרים, תאנים בשלות, ומגלגלים בין לשון לחיך טעמו של כל פרי כיין מעולה, וככה אוכלים את ארץ-ישראל.

כפי שכבר אמרתי, אחת מתכונותיו של דודי אלכס, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות-תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה. ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.

צחק עלי העבדאיי והזהיר את דודי ואבי: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!" – ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!

 "מדוע תדבר כך?" מחה דודי.

ראשיתו של הסיפור שהוליד את הקללה, לדברי עלי – נעוצה בתקופה שבה משל בחסד הסולטן בקאימקאמליק [עיר המחוז] יפו הכפופה לפאשאליק [עיר הפלך] ירושלים הקאימקאם [מושל המחוז] מחמוד אבו-נבוט.

ומדוע כינוהו כך? – כי כאשר התהלך המושל בסימטאות העיר החזיק תמיד בידו נבוט [אלת-עץ] עבה, שקצהו גולה ענקית עשוייה משורש העץ או מפרק מעובה, ובו הפיל פחד על נתיניו. מספרים אמנם שמשל במשפט ובצדק, איש לא שילם בקשיש בשיעור מופקע או מבלי לקבל תמורה. חוכרי המיסים לא השתוללו ולא עינו את הפלחים יותר מן הנחוץ לגביית המעשר, ובכספים שאסף בנה ביפו היכלי-חמד וגם את המסגד הגדול הנקרא על שמו, מחמודיה.

ארבע נשים היו לאבו-נבוט בארמונו, ומשרתים ושפחות וילדים וילדות רבים, אך ברבות השנים היו הנשים והשפחות והילדות רק מוצצות לו, כי כבד המושל והשמין ולא היה בכוחו לבוא עליהן כדרכן, וגם פחד מהמחלה שהגיעה ליפו עם המלחים הצרפתיים. אך אפילו כל ילד ביפו ידע שצינור-ההשקאה של הקאימקאם מחמוד עודנו עבה כגולת הנבוט וחזק וכביר כנבוט, ואלמלא הסתפק במציצה היה קורע אותן כבימי בחרותו.

נשות ארמונו של הקאימקאם כונו בפי ליצני העיר בשם "הכובסות", כי מדי בוקר הן היו יוצאות בתהלוכה לכבס את שמלותיהן.

כדי שלא יפריעוהו בלילות, כאשר מחשבותיו מרוכזות בעסקי המימשל ובעשיית משפט צדק וידיו מטיילות בשער הנשים והשפחות והילדות הרוכנות עליו כל אחת בתורה ובלילה – ציווה מחמוד אבו-נבוט שכל מי שיהין לחדור אל ארמונו בלילה, אפילו ידפוק על דלתו, אחת דתו – להיתלות למוחרת בשער העיר. שאז היו תולים שם ולא כפי שתולים היום בכיכר שבין המחמודיה [המסגד] לסארייה [בניין הממשלה].

יפו היתה מוקפת חומה בעלת שערים ובריח [שרידיהם קיימים עדיין]. כל יום עם שקיעת השמש סגרו את שערי העיר עד אור הבוקר. אוי למי שאיחר את שעת הנעילה. הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמיים, טרף קל לשודדים וכן לנמרים, לזאבים ולדובים, שעדיין חיו ביערות השרון.

יום אחד יצא מחמוד אבו-נבוט לטייל מחוץ לעיר והרחיק ללכת בין פרדסיה.

כאשר שב כבר שקעה השמש, והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך לא היה לו שומע.

 "אני הקאימקאם! פיתחו לי את השער!" הקיש בגולת הנבוט הענקית על השער.

אך לא היה לו עונה. רק קול צחוק התגלגל והגיע לאוזניו מעבר לחומה. אחד השומרים אף חיקה את קולו ואמר: "חודי אל ביז!" – זה המשפט שהיה נשמע בלילות מכסאו או ממשכבו של אבו-נבוט, שהיה מושך אותן אליו כאילו הוא מניק אותן. המנוולות, לא יכלו לנצור את לשונן והלכו לספר על אורחות חייו בשער העיר, קחי את הפיטמה! – והוא נשבע ששפחותיו בעתיד תהיינה אילמות-מלידה, שהרי את לשון האישה חבל לקצץ.

הבין אבו-נבוט שהשומרים שלו לא מאמינים לדבריו, ובגלל הצינה והפחד והחשיכה השפיל את כבודו והתחנן: "לכו אל ארמוני ותיווכחו לדעת שאני אינני שם, שאני כאן, דובר אמת!"

אך גם לדבר הזה לא שמעו. היטב ידעו מה עונשו של המקיש בלילה על דלתו של הקאימקאם מחמוד אבו-נבוט.

וכך נאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא לבדו בשדה, בקור ובסכנת חיים מפני השודדים ומפני חיות-הטרף הבאות מיערות השרון. נאלץ לשמוע את יללות התנים המפחידות ואת נביחותיו המיוחדות והמרגיזות של הדבע, הצבוע, שכאשר הינך פוגש בו הוא פורץ בצחוק אדיר, פותח אליך זוג עיניים איומות ונוצצות ומהפנט אותך, ואתה הולך אחריו למערה שלו, שם אתה נירדם והוא משתין עליך ואוכל לך את המוח.

למוחרת הבוקר נכנס אל העיר כל עוד רוחו בו, רטוב מהטל, הזעיק את יושביה וסיפר להם את המיקרה אשר קרהו. הוא גידף את השומרים העצלים על התנהגותם הגסה. אמנם לא תלה אותם בשער העיר, שהרי מילאו בנאמנות אחר פקודותיו. על כך אף העניק לכל אחד מהם מג'ידיית כסף, אבל ציווה גם להלקותו חמש מלקות משום שאסור להתבדח בשעת המשמרת.

ומחמוד אבו-נבוט סיים את דבריו באותו מעמד בלתי-נשכח באלה המילים: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!"

והוא ציווה לחקוק אותם על אבן ולהציב אותה במקום גלוי, למען יראוה כל הבאים בשערי העיר.

ואכן, בצד הדרך הבאה מירושלים בנו בפקודתו בניין קטן בעל שלוש כיפות ובו צינור-שתייה לעוברי-אורח ושוקת להשקות בה את הבהמות הצמאות. הרהט נקרא בשם סביל אבו-נבוט ופסוקו של הקאימקאם חקוק בו באבן.

המשך יבוא

אהוד בן עזר

* * *

ג'וֹזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של

תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה

על החול ושתינו קפה יהודי

ג'וזי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים

אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים

ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים

שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו

כל שערותיי רק הפנים היפות

שלי למרות שאני שמנמנה היו

גלויות ג'וזי הסתכל על היהודיות

הצעירות עם התחת והשדיים

כאילו אין אללה בשמיים

יַעַנִי יפות כל כך מן השטן

ואני רק את הסנדלים הורדתי

ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את

החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי

גם אני כבר ערומה כמו כל

השרמוטות היהודיות שגרמו

לזובי של ג'וזי להזדקף כמו אוהל

גם ג'וזי לא נכנס למים אבל בלילה

כאשר לש את השדיים הגדולים שלי

והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה

על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת

את החול באצבעות רגליי המזדיינות

והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות

המאושרות עם העור המלוח

חוף גורדון, 26.8.14

פורסם בגיליון 973 מיום 28.8.14

אנו חוזרים ומביאים אותו מתוך געגועים לקיץ ולים

* * *

גיא משיח

פתח לתקווה

מתהפכים בקבר: מעניין מה היו אומרים "זקני מפא"י" נוכח העובדה, שלשלושת המקומות הראשונים במפלגה נבחרו שלושה גברים מזרחיים: אבי גבאי, איציק שמולי ועמיר פרץ. ב"וועדה המסדרת" של שרגא נצר זה לעולם לא היה קורה. אצל שרגא היתה יוצאת עשירייה ראשונה "אליטיסטית, גברית ולבנה." בדיוק כמו בליכוד.

התורכים הצעירים: חברי המפלגה, שרוב רובם הם "גמלאים", המהווים את "הגרעין הקשה" של המפלגה "הסתערו" השבוע על הקלפיות, והסכימו, חרף גילם המופלג, להשתרך במשך שעות בתורים ארוכים, רק כדי להוכיח שההספדים על "העבודה" היו מוקדמים מידי, ושהם עדיין חיים ונושמים.

"הצבע חזר ללחיים": הגמלאים קבעו, שהם חפצים בחילופי דורות וב"דם צעיר" בעורקיה המסויידים של מפלגתם "הקשישה", כן, זו שייסדה את המדינה. לראש הרשימה נבחר איציק שמולי ואחריו סתיו שפיר, שני פעילי המחאה החברתית "כועסים ורעבים". שני ח"כים צעירים, מוכשרים וחרוצים, שהוכיחו שהם באמת עובדים למען הציבור. שני היו"רים המנוסים והוותיקים לשעבר: שלי יחימוביץ ועמיר פרץ – בעבר בני ברית וכיום יריבים, מוקמו על ידי החברים רק במקומות השלישי והרביעי. ובכך הוכתרו "הנסיך והנסיכה" הצעירים במקום "המלך והמלכה" הוותיקים.

תצא בחוץ: חברי מפלגת העבודה הוכיחו שהם אינם מוכנים לוותר על המפלגה, וש"תפקידה ההיסטורי" של המפלגה טרם תם ונשלם. זו הסיבה לנקמה הקשה של החברים ב"חתרן הבלתי נלאה", הלא הוא: חה"כ איתן כבל. החברים הזועמים בעטו את כבל למקום ה-15 הלא ריאלי. אחרי 23 שנה, כבל כבר לא יהיה בכנסת הבאה. החברים זעמו על כבל על ש"הוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה," בעיצומה של מערכת הבחירות; ולא חדל מלהשתלח, להשמיץ ולתקוף בבוטות ובחריפות את היושב הראש הנבחר, אבי גבאי. בדיוק כפי ש"הצטיין" בלתקוף ובלהשמיץ  את היו"רים הקודמים: אהוד ברק, עמיר פרץ ושלי יחימוביץ. "המפלגה שהקימה את המדינה" – רוצה לשרוד, ונמאס לה מ"הקניבליזם" ומהדימוי של "מפלגה שאוכלת את ראשיה." "די, הספיק לנו שמעון פרס אחד." אמרו החברים בכעס.

לשמר את המומנטום: סקר שפורסם בחדשות 13 הראה, שיום לאחר הפריימריז התחזקה מפלגת העבודה ל-8 מנדטים. מדובר בעלייה של 2-3 מנדטים לעומת הסקרים הקודמים. השאלה הגדולה היא, האם היו"ר אבי גבאי יצליח "לשמר את המומנטום" ולמנוע מהעבודה לשוב ולרדת בסקרים?

הצעד הראשון של גבאי, מיד בנאום שלאחר הפריימריז, היה "לשבור שמאלה". בנאום הדגיש גבאי שהעבודה תומכת בהסדר עם הפלסטינאים ובפתרון: "שתי מדינות לשני עמים." די למסרים המדיניים העמומים ובקריצה לימין. והכל במטרה להחזיר הביתה מצביעי שמאל מובהקים שעברו לגנץ וללפיד. גבאי מנסה גם לחזק את העבודה באמצעות שיריונו של "ביטחוניסט" למקום השני. האם יהיה זה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק? זאת נדע בשבוע הקרוב.

פתח לתקווה: אז נכון, מפלגת העבודה כבר לא תחזור להיות "מפלגת השלטון", ואבי גבאי (למרות מה שאומרת אישתו) כבר לא יהיה ראש ממשלה. אבל הייאוש והדכדוך שלפני הפריימריז התחלפו מיד לאחריו – ב"תקווה חדשה". תקווה שבבחירות הקרובות יתחזק כוחו של המותג הוותיק: עבודה", והמפלגה שהתרסקה לשפל חסר התקדים של 5-6 מנדטים קודם לפריימריז – תצליח להגיע להישג מכובד יותר ואולי אפילו ל"מספר דו ספרתי" בדמות 10 ח"כים.

סידור עבודה: ובאמת, אם אכן גנץ את לפיד יצליחו לאחר הבחירות לגבש גוש חוסם, ולהקים קואליציה – שאליה תצטרף מפלגת העבודה, אז, אולי אפשר לקוות, שאיציק שמולי יחליף את  חיים כץ – כשר העבודה והרווחה. ושלי יחימוביץ תחליף את איילת שקד – בתפקיד שרת המשפטים. בהחלט "סידור עבודה" שנותן חזון של שינוי ותקווה.

עו"ד גיא משיח

אהוד: המקומות הראשונים ברשימות הוועדה המסדרת של שרגא נצר במפא"י לעומת העשירייה הראשונה של המחנה הציוני כיום – נראים כמו פיל לעומת חגב.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מעגלות"

לדוד מלץ

1945

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.8.1973

לפני 46 שנים

בספרים הכחלחלים והארוכים של סדרת "לדור" בהוצאת "עם עובד" הופיעו בשעתו "אנשי שקלוב" לשניאור, "מפעל עמק טנסי" לדוד לילינטאל, "בית קרנובסקי" של י. י. זינגר, "רגע בפקין" של לי יו-טאנג, "נפתוליי עם האמת" של מהטמה גנדי ו"מיומנו של תובע כללי בכפרים" מאת תופיק אל חכים. אחד מספרי סדרה זו, שכללה רומאנים וספרי עדות וזיכרונות, היה "מעגלות" – ספרו הראשון של דוד מלץ.

 מלץ נולד בכסלו תר"ס (1899) בפולין ועלה לארץ ב-1920. מ-1923 הוא חבר עין-חרוד, עתה בעין-חרוד של איחוד הקבוצות והקיבוצים. עד 1950 עבד בחקלאות, ומאז – בהוראה בבית-הספר המשותף לעין-חרוד ולתל-יוסף.

"מעגלות" עורר בשעתו התרגשות ועניין משום שנחשב לספר הראשון שנכתב בידי חבר קיבוץ ומתאר את החיים בקיבוץ מנקודת-ראייה פסימית וביקורתית. למעשה קדמו לו ספרים אחדים, שתיארו את החיים בקבוצות הראשונות: "על גבול הדממה" ו"בתיה" לצבי ש"ץ, "שכול וכישלון" לברנר, "ימים ולילות" לנתן ביסטריצקי-אגמון ו"תנובה" לאביגדור המאירי. חוץ לאחרון, שהוא ספר משעשע בתמימותו, מתארים הסיפורים והספרים הללו הווייה לגמרי לא אידילית, רבת לבטים, במאבקו של האדם הצעיר בנוף מתנכר, בעבודה גופנית קשה ובחברה שאינה מאירה תמיד פניה אליו, מפני תנאי החיים הקשים ובגלל ערכים ותפיסות-חייים חדשים.

אבל ייחודו של "מעגלות" היה בכך שהוא נכתב במפנים, ולא תיאר רק את אווירת-העראי של המעבר לארץ החדשה והשנים הראשונות בקבוצה, אלא רקמת חיים ממושכת, וראשיתו של הדור הראשון לילדי הקיבוץ, אלה העומדים כיום בשנות החמישים שלהם, ולהם כבר בנים ונכדים.

במרכז הסיפור עומדים מנחמקה וחנקה. הוא "פקק" לעבודות, כמו עומד בשולי העשייה. "נכון, מנחמקה בענף מיומו הראשון. אבל הוא רק עובד בו. הוא אינו סוחב." (עמ' 255). הענף שעובד בו מנחמקה הוא גידול תלתן, וכאן מביא הספר גם קוריוז מעניין, אשר כדאי לספרו. ראשיתו של גידול התלתן בקבוצה שבעמק כך היתה:

"באחד הימים ההם הופיע בבית הערבי הקטן, שבו שכנה מזכירות המשק, איש בא בימים והודיע כי ברצונו להשתקע כאן בין החלוצים וללמדם פרק בעבודות השדה. שאלוהו לשמו ולטיבו. משפירש האיש בשמו, תמהו עליו יושבי המזכירות, שכן היה ידוע כאחד מעשירי האיכרים במושבה אשר ביהודה, המעבד שדותיו ופרדסיו בידי ערבים. כשראה האיש ארשת התמהון בפניהם של הדוברים, פתח ואמר:

"'רואה אני בכם כי משתאים אתם לי. אין מה לתמוה. לעת זיקנה צריך קצת לנקות ולטהר. אמרתי, אלך בין החלוצים ואלמדם עבודות השדה. רוצה אני כאן אצלכם להורותכם כיצד מגדלים תלתן בשביל הפרות. צמח זה טוב לחלב מאין כמוהו, ואצלכם יצליח. אדמה יש לכם טובה, דשנה, ומים בשפע. אשב ביניכם ואגדל לכם תלתן.'" (עמ' 49).

אותו איכר בעל ראש השיבה מן המושבה ביהודה הוא משה גיסין מפתח-תקווה, אביו של אבשלום גיסין, שנהרג בהגנת המושבה במאורעות 1921. משה גיסין הלך בזיקנותו וישב תקופת-זמן בעין-חרוד, ושם עבד, כנראה, כפי המתואר בסיפורו של מלץ.

חנקה היא היפוכו של מנחמקה. היא פופולארית, נאה, וזוכה ליחס כבוד והערכה בזכות עבודתה כרפתנית. יפה הוא הקטע שמקדים מלץ לתיאור פגישתם הראשונה של נחמקה וחנקה:

"כל אותה האנדרלמוסיה וערבוב הדמים השרויים בעולם בדברים שבינו לבינה, כל אותה הנהייה וכל הנפתולים, הדחיפה והמשיכה לרחוק – כל אלה אינם באים אלא משום שרבים ומפותלים השבילים בעולם. מרבית בני-האדם תועים בהם עיוורים, מגששים, אבודים זה לזה, נכספים ונמשכים להידבק בפלג-גופם הקדמון ואינם מוצאים את תיקונם. נטרדים הם מן העולם כשהם חצויים, כשידה הכבדה של הבדידות לוחצת ומעיקה עליהם גם במחיצת הקרובים להם, שהם כרחוקים להם. – – יש מעטים שזוכים להגיע אל מי שמזומן להם, אחרי שמבלים כוחם במלחמות-שווא עם מי שאינו שלהם, שאינו ראוי להם, עם שלא עלה איתם בשורש אחד. מלחמות, שהן כחיבוט הקבר לאדם בעודו בחיים, בכל יום מחייו. אלה המעטים זוכים לבסוף לפיוס גדול, משל שמש עולה ברוך ומכפרת על סיוטים מבעיתים של לילה ארוך. – – ויש מעטים מן המעטים הזוכים בראשית דרכם ומוצאים בני זיווגם הקדמונים והם מאירים זה לזה ומחממים זה לזה כל ימי חייהם. כשילומים על כל הפגעים הגדולים והצרות המרובות אשר החיים מלאים אותם על כל צעד ושעל. דומה כי מנחמקה וחנקה מאלה המעטים מן המעטים היו." (עמ' 31).

שמחת השנים הראשונות לחייהם המשותפים, והולדת הבן הראשון, הולכת ומתעמעמת עם אי-הנחת שכוסס בליבה של חנקה. שוב אין היא מוצאת סיפוק באהבתו הכבדה והרגשנית של מנחמקה, והיא מתפתה לשהות מדי ערב בחברתו של שמואל גרוסמן, הדון-ז'ואן המקומי, היפה והעצוב.

תוגה רבה מצויה בדפים המתארים את לילותיו הבודדים של מנחמקה, כישלונו בעבודה, התרחקות אשתו ממנו. ואין חנקה נרפאת ממשיכתה לשמואל עד שלא מתרחש ביניהם משהו חד-פעמי, שיש בו מטעמם של חטא, כישלון וזוהמה כאחד. ומיני אותו ערב מתחילה חנקה את דרכה הקשה והארוכה בחזרה אל מנחמקה, וסיומו של הספר בפיוס שקט של השלמתם כל אחד עם עצמו ועם יכולתו למצוא בזולתו משען ובית.

רקמת החיים של הסיפור מתארת חיי קבוצה צעירה בעמק בשנות העשרים והשלושים [של המאה ה-20]. הרבה מן הוויכוחים והבעיות האישיות, שבהם עוסק מלץ, כמו איבדו במרוצת השנים מחריפותן, ומשום כך גם אין הספר נראה כיום מסעיר או מגלה אמת חדשה ובלתי-מקובלת, אפילו על חיי קיבוץ.

כך, למשל, צרתה של חנקה, אשר מביאה עליה את רוב משבריה הנפשיים, היא אי-יכולתה להיניק בעצמה את ילדיה, והזדקקותה לחלבן של נשים אחרות בבית-הפעוטות. נושא זה, החוזר שלוש פעמים, לאחר הולדתו של כל ילד, אינו מצליח להתעלות מעבר לתיאור של הווי מסויים, עם שורשים של מוטיבאציה פסיכולוגית. ולעיתים יש הרגשה שהספר נופל כאילו בין שתי בחינות: מבחינת תיאור תקופתו אין בו נגיעה לשאלות חיים וחברה של זמן והווי חיים אחר, ואילו מצד עיצובו הספרותי – ערכו עומד ברובו על החידוש שהיה בנושאו לשעתו, בקרב חברה וקהל-קוראים מסויים מאוד (אגב, תופעה זו עתידה לחזור שוב ושוב במרוצת השנים שעברו מאז הופעת "מעגלות"). זוהי חברה שאוהבת להגיב בעירנות ולהתפלמס על כל צל של ביקורת עליה ושל השתקפותה בספרות. ואולם בקריאה חוזרת של כמה מהספרים נראה הפולמוס סביבם קרתני כלשהו.

* ד. מלץ: "מעגלות". סיפור. הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ה, 1945. ספריה "לדור". 260 עמ'.

אהוד בן עזר, הערה מאוחרת: למשה גיסין, אביו של אבשלום גיסין שנרצח בידי ערבים בהתקפה על המושבה בחודש מאי 1921 – היה מלון בפתח-תקווה שבו התגורר גם הסופר יעקב רבינוביץ. המלון מתואר ברומאן שלו "נדודי עמשי השומר" וכן בספרי "ג'דע" על השומר אברהם שפירא.

אחיו הצעיר של אבשלום היה אפרים גיסין, מראשי התאחדות האיכרים והמועצה הכפרית בפתח-תקווה, אביהם של הבנים אבשלום ועדי. אשתו, אימם, היתה שושנה לבית יטקובסקי.

אחיו של משה גיסין היה זלמן גיסין. המהדורה הראשונה של הספר "חולמים ולוחמים" ליערי-פולסקין, ובו פרק על אבשלום גיסין – הופיעה בפתח-תקווה בשנת תרפ"ב, 1922, בסיועו של האיכר זלמן גיסין. הוצאת הספרים של זלמן גיסין נוסדה, התחילה בפעולתה והתחסלה – עם ספרו של יערי-פולסקין, אשר גר לצורך כתיבת הספר והוצאתו כמחצית השנה בביתו של גיסין בפתח-תקווה, ואף אסף שם חומר לכתיבה. ו'הוצאה' זו, שהיתה כניראה היחידה שקמה אי-פעם בפתח-תקווה, כל מטרתה לא היתה אלא לאפשר לסופר את צאת הספר בדפוס מבחינה כלכלית.

בנו של זלמן, אברהם גיסין, היה נשוי לבת-דודי מרים, בתו של ברוך בן עזר ראב. אברהם, יחד עם אברשה פּוֹלָצֶ'ק מכפר סירקין, היה ממפקדי גדוד העין של בני פתח-תקווה במלחמת העצמאות. בנו של אברהם, דורון גיסין, כותב מדי פעם במכתב העיתי ועושה רבות לשימור ההיסטוריה של פתח-תקווה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אסתר גולדנברג: שלום לכם, ההסבר ימין הירדן – מערב, מעולה. מיד לנכדים. 

תודתיים, ביטוי של איתמר בן אב"י. 

* איילה זמרוני: יופי של עיתון – כולל כל ההערות, ההארות, ההתנצלויות וכו'. תודה אהוד, יישר כוח. מזל טוב ליהודית היפה.

* לאה ספיר: צר לי לשמוע על פטירתה בטרם עת של ריקה ברקוביץ. יהי זכרה ברוך. תנחומיי הכנים למשפחה האבלה.

* מעניין איך מרגישה דפני ליף הנשכחת לנוכח הישגיה המזהירים של חברתה סתיו שפיר ברשימת המחנה הציוני לכנסת. הלא שתיהן צמחו על רקע הבלוף החברתי-תקשורתי של "מחאת האוהלים", ואם איננו טועים, סתיו שפיר גם נעזרה בגוף הנתמך בידי הקרן לישראל חדשה בתקופת לימודיה בלונדון. כך נכתב על אודותיה בשעתה.

* לפני ימים אחדים התפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה ארוכה ששפכה אש וגופרית על כך שראש ממשלת ישראל שכר מטוס של "אל על" לנסיעתו לימים אחדים לוועידת 70 המדינות בוורשה על המזרח התיכון, ובעצם על המאבק באיראן – ועידה בהזמנת ממשלת פולין ושר החוץ האמריקאי פומפאו, ובנוכחות נציגים מארצות ערב הסוניות.

אתמול, יום רביעי, נפתחה הוועידה.

האם היתה על כך ידיעה כלשהי ב"הארץ", איזכור לנסיעתו של ראש הממשלה? לפגישות החשובות שהוא עתיד לקיים?

כלום. אף מילה.

תגידו, זה עיתון לאנשים חושבים או למטומטמים?

* ציטוט – "אם נתניהו נהג שלא כשורה – הרי שצריך היה להעמיד לדין את מרבית מנהיגי המדינה והפוליטיקאים בתקופת מפא"י, ולא רק את אלה ממפא"י."

גם אם זה נכון, האם זו סיבה לא להעמיד היום לדין את כל מי שעובר על הדין?

למשל, האם אתה מציע שבגלל שבעבר הטרדות מיניות של נשים בצבא ובעבודה ובאוטובוס ובכל מקום, שהיו נורמה חברתית, ימשיכו להיעשות כי ככה נהגו לפני X  שנים? ולא יענישו את המטרידים כי בעבר נהגו כך?

אודי, העולם מתקדם ומשתנה. הטענה שאתה כל הזמן טוען שגם אחרים נהגו ככה איננה רלוונטית בכלל...

בנדלה

אודי: את צודקת. רק נתניהו אשם. וכל השאר, בעבר ובהווה – צדיקים.

* אלימלך שפירא: אני עוקב אחר כתבי-עת ספרותיים ואחרי העיתונות בארץ ונדמה לי שטעמה הנשכח של ארץ-ישראל, וגם הדיבור הישיר והמהנה על זיונים וכל מיני גסויות מצחיקות – קיימים רק במכתב העיתי. אולי העורך יכול להסביר לי מדוע?  

העורך: אולי כי יש לקוות שמה שאנחנו כותבים ומפרסמים יעניין וישעשע גם את הדורות הבאים – כמו שהוא אולי מעניין ומשעשע כיום את אלפי הקוראים שלנו.

* סופר נידח: נתמכרתי לצנון, אדום וגם לבן, שהוא ירק חורף אמיתי (בפרוסות דקות עם קצת מלח ועליהן גבינת קוטג' 9%), וכן למיץ תפוזים, לתפוזים (יש כבר שאמוטי) ולאשכוליות אדומות. חצי אשכולית בזוקת סוכר כל בוקר, לפתוח בה את היום. יש לי סכין מיוחדת לאשכוליות, שאותה מצאתי בשעתה בשוק החפצים המשומשים של יום חמישי בבוקר באוקספורד – סכין פלדה דקה ועתיקה, מעוקלת קצת עם ידית של עץ, לפלוח בה את מחצית האשכולית האדומה ואחר כך להוציא את הפלחים בכפית. כן. יש בשביל מה לקום בבוקר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל