פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1421

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז באדר א' תשע"ט, 21.2.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // דרור אֵידָר: בריסל: טעות אינטלקטואלית. מתוך "חדשות בן עזר" 546 מיום 24 במאי 2010 – על אלן פינקלקראוט. // מרדכי קידר: סעודיה וקבלת "האחר", סולטאן אל באזעי  – האם אנו מסוגלים לקבל את האחר? // עמוס גלבוע: קיזוז הכספים המועברים ע"י הרשות הפלסטינית. // יהודה דרורי: 1. דיפלומטיה צבועה של שתיקה. 2. על קצבאות זיקנה. // יורם אטינגר: יחסי ישראל-ארה"ב: זווית אמריקאית. // אורי הייטנר: צרור הערות 20.2.19. // יוסי אחימאיר: חסימה ברוכה בדרך לכנסת. // משה כהן: נתניהו במצב טוב. // משה גרנות: שום ספר לא השפיע עליי כמו התנ"ך, ושום ספר לא גרם לי לאנטגוניזם כמוהו. חלק ראשון. // RUDYARD KIPLKING: IF – תרגום חופשי ע"י בנימין בן עזר (רַאבּ). // רודיארד קיפלינג: אִם, תרגום משה הנעמי (זינגר). // מ. זושצ'נקו: חליפתו של פועל. // פוצ'ו  –  בחיי [5], מ"ז. המורה צדק מצלצל. // אהוד בן עזר: גם אנחנו היינו בווישגראד. // גיא משיח: קרבות בוץ. // תקוה וינשטוק: ד"ר פייטלוביץ – האבא של הפלאשים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "כפיפה מצרית" בעריכת ד"ר יצחק שמש וברוך מודן, 1954. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 4.8.1978 לפני 41 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי פרק תשעה-עשר: מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה. הקאראחאן במנשיה. הצגת החמור החרמן בקהיר. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי  –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

וְכָאן בְּמַפְתִּיעַ נִכְנָס אַבָּא בִּיל"וּ

שֶׁעַד רֶגַע זֶה רַק שָׁתַק וְהִקְשִׁיב

לְשִׂיחַ אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ, וּבִדְחִילוּ

אֶת כֹּבֶד מִשְׁקַל הַנּוֹשֵׂא הוּא מֵשִׁיב

מִקֹּטֶב הַטַּעַם, הַטַּעַם-לִפְגָם 

בּוֹ סַפְרָא וְזַיְּפָא טוֹרֵחַ

עַל שְׁלַל פִבְּרוּקֵי-הְעֻבְדּוֹת לְסוּגָם

שֶׁאֵין הֵם זֵהִים בְּהֶכְרֵחַ

עִם קַו הָאֱמֶת הַהִיסְטוֹרִית – וּפֹה

עוֹבֵר הוּא חִישׁ-חִישׁ וּבְחֶטֶף

לְקֹטֶב הָרֵיחַ, שֶׁהוּא, בִּמְעוּפוֹ

מִחֹטֶם לְחֹטֶם בְּשֶׁטֶף

גָּרַם בַּהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּנוּ סוֹפְסוֹף

לִשְׁתֵּי פָּרָשׁוֹת שֶׁרָאוּי כָּאן לַחְשֹׂף.

הָרִאשׁוֹנָה בָּהֶן, בָּהּ אַבָּא אֶת דְּבָרָיו מַתְחִיל

כְּשֶׁגֵּץ הַסַּקְרָנוּת שֶׁבְּעֵינֵי שׁוֹמְעָיו מַגְחִיל

הִיא זֹאת שֶׁסַבָּא יִשְׂרָאֵל מַסְכִּית לָהּ מְרֻתָּק

כְּמוֹ סָבְתָא שֶׁמַּכְשִׁיר-שְׁמִיעָה אֶל פְּנִים אָזְנָהּ מֻטֶּה לָהּ

וְאִמָּא צִיּוֹנוּת שֶׁשּׁוּם קוּרְיוֹז אֵינוֹ נִתָּק

מִחוּשׁ חַקְרָנוּתָהּ – וְכָמוּבָן גַּם יִשְׂרָאֵלָה. 

וּפָרָשַת הָרֵיחַ הַשְּׁנִיָּה, בָּהּ לֹּא נַטְרִיחַ

בְּרֶגַע זֶה קוֹרְאִים פַיְנשְׁמֶעקֶערְס רְגִישֵׁי אַפִּים

הִיא זֹאת הַמְּפֻרְסֶמֶת בַּכִּנּוּי "תַּרְגִּיל מַסְרִיחַ"

שֶׁתִּתְוַדֵּעַ לִנְחִירֵינוּ עוֹד כַּמָּה דַפִּים.

"וּבְכֵן," כָּךְ אַבָּא סָח, "בְּכָל שִׁירֵי הָאַהֲבָה,

בִּפְרָט בַּעֲרוּגוֹת בָּשְׂמֵי שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלָּנוּ

אֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים בְּיָד שׁוֹפַעַת וּרְחָבָה

מִין פַּרְפוּמֶרְיָה שֶׁל פְּסוּקִים בָּהּ מִתְבַּשְּׂמִים כֻּלָּנוּ

מִנֵּרְדּ, מִמֹּר וּמִלְּבוֹנָה וְשׁוּם "שָׁנֶל 5"

לֹא יִשְׁתַּוֶּה אַף פַּעַם לְבָשְׂמָהּ הַמְּשַׁגֵּעַ

שֶׁל שׁוּלַמִּית שֶׁנִּיחוֹחָהּ לָעַד אֵינוֹ כּוֹמֵשׁ

כִּי רֵיחַ לְבָנוֹן מֻפְלָא נוֹדֵף מִשַּׂלְמוֹתֶיהָ.

עַד שֶׁבְּתוֹדָעַת כֻּלָּנוּ, לֹא רַק בַּשִּׁירָה

רֵיחוֹת טוֹבִים קְשׁוּרִים תָּמִיד בְּטוּב, חֶמְדָּה וָנֹעַם,

אַךְ תִּתְפַּלְּאוּ לִשְׁמֹעַ עַל מִקְרֶה שֶׁרֵיחַ רַע

הִצְלִיחַ דַּוְקָא הוּא אָסוֹן כָּבֵד מְאֹד לִמְנֹעַ."

כָּאן נִמְתָּחִים כֻּלָּם כְּגוּמִי: "אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן?"

וְאַבָּא סָח: "בְּיוֹם אַפְּרִיל, שְׁנַת 48,

כְּשֶׁהַיִּשּׁוּב שָׁרוּי בְּמֶתַח שֶׁל מַצַּב הָכֵן

וְהַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי מֵאַרְצֵנוּ הַקְֹטַנְטֹנֶת

עוֹד לֹא יָצָא וִירוּשָׁלַיִם כְּבָר שְׁבוּיַת מָצוֹר

וְהָעַרְבִים מְצֻיָּדִים בְּשֶׁפַע שֶׁל כְּלֵי-קֶטֶל

וּמִתְקַבֵּל הָרֹשֶׁם שֶׁמַּמָּשׁ אֵין לַעֲצֹר

אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה בָּהּ יַד גּוֹרָל אַכְזָר נוֹקֶטֶת

הִגִּיעָה לְחוֹפָהּ שֶׁל תֵּל-אָבִיב כִּמְעַט בְּסוֹד

סְפִינַת הַנֶּשֶׁק 'נוֹרָה' שֶׁרָכַשׁ אֶפְרַיִם אִילִין

אִישׁ אֵצֶ"ל חַד חוּשׁ רֵיחַ שֶׁהָיָה לוֹ כָּל יְסוֹד

לַחְשֹׁשׁ מְאֹד מֵחִפּוּשׁ בְּרִיטִי לֹא כָּל-כָּךְ אִידִילִי.

וְלָמָּה זֶה אָמַרְתִּי כָּאן 'כִּמְעַט בְּסוֹד'? מִפְּנֵי

שֶׁהַדְלָפַת סוֹד זֶה (סוֹכֵן כָּפוּל אוֹ "חֲפַרְפֶּרֶת"?)

עַל הַמֻּסְתָּר בְּ"נוֹרָה" כְּבָר הִגִּיעָה לְאָזְנֵי

הַ-C.I.D. הַבְּרִיטִי כְּקִנּוּחַ אוֹ פַּרְפֶּרֶת

לְהַלְשָׁנוֹת קוֹדְמוֹת וְכָל אִישׁ-רֶכֶשׁ בַּר דִּמְיוֹן

יָכוֹל הָיָה כְּבָר לְתָאֵר לוֹ אֵיזֶה סוֹף פָטָלִי

בּוֹ כָּל מַאֲמַצָּיו יֵרְדוּ לְפֶתַע לְטִמְיוֹן

אִיֵּם לִפְקֹד מִטְעָן זֶה בְּאָסוֹן קָטַסְטרוֹפָלִי

לוּלֵא... וְהַ'לּוּלֵא' הַזֶּה שֶׁבִּזְכוּתוֹ נִצַּל

לַמְרוֹת בִּקּוּר הַ- C.I.D. בְּתָא מִטְעַן הַ"נּוֹרָה"

הָיְתָה תַחְמָנוּתוֹ שֶׁל אִילִין שֶׁשִּׁכְבוֹת בָּצָל

עָרַם עַל סְלִיק הַנֶּשֶׁק שֶׁרֵיחוֹ הָדַף אֲחוֹרָה

אֶת בַּלָּשֵׁי הוֹד מַלְכוּתוֹ שֶׁחָשׁוּ בְּכָל רַע

מן הַסִּרְחוֹן בּוֹ עַל אַפָּם וַחֲמָתָם הֻנְּסוּ שָׁם

(אַפָּם הַמִּתְחַלְחֵל וַחֲמָתָם שֶׁבָּעֲרָה

עַל כָּךְ שֶׁלֹּא רַק לֹא מָצְאוּ דָבָר, גַּם לֹא חִפְּשׂוּ שָם

כִּי אִילִין עוֹד בִּנְמֵל יְצִיאָתָהּ שֶׁל הַסְּפִינָה

הִסְוָה בְּהַרְרֵי בָּצָל רָקוּב אֶת כְּלֵי הַנֶּשֶׁק

וְכָל בַּלָּשׁ שֶׁלֹּא אִבֵּד חוּשָׁיו מִצִּחְנוּנָהּּ

שֶׁל פַּרְפוּמֶרְיָה-סִרְחוֹנֶרְיָה זוֹ אִבֵּד כָּל חֵשֶׁק

לְהִמָּצֵא בִּטְוַח פְּגִיעַת הַר-בַּאַשׁ כֹּה מַסְלִיד

הַמִּשְׁתַּפֵּךְ כְּמוֹ לָאבָה מִלֹּעוֹ שֶׁל כּוּר ווּלְקָנִי

וְכָךְ הֻבְרַח הַנֶּשֶׁק הַנִּכְסָף שֶׁלֹּא הֶחְלִיד

שֶׁכֵּן נִמְשַׁח בִּגְרִיז בִּידֵי שׁוֹלְחָיו (וּמְסֻפְּקַנִי

אִם עֶצֶם הַנִּיחוֹחַ שֶׁדָּבַק בּוֹ לֹא הָיָה

דַי בּוֹ כְּדֵי לִגְרֹם לְמִגּוּרָם שֶׁל כָּל אוֹיְבֵינוּ

גַם בְּלִי שֶׁשּׁוּם קָלִיעַ הוּא יִפְלֹט שָׁם בִּירִיָּה

אֶל מִתְנַכְּלֵינוּ הָעַרְבִים שֶׁכְּבָר צָבְאוּ סְבִיבֵנוּ).

וְעַל מִשְׁלֹחַ זֶה סָח בֶּן-גֻּרְיוֹן הָאוֹפְּטִימִיסְט,

זֶה שֶׁאָמַר שֶׁמִּי שֶׁבֵּין מֻמְחֵי צָבָא שֶׁלָּנוּ

לֹא מַאֲמִין כָּאן בְּנִסִּים אֵינֶנּוּ רֵאָלִיסְט:

"תּוֹדוֹת לַהַבְרָחָה הַזֹּאת נִצְּלוּ חַיֵּי כֻּלָּנוּ."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

 [אלן פינקלקראוט – בור כרה ויחפרהו]

בשבת האחרונה [16.2.19] ציינו ברחבי פריז שלושה חודשים למחאה החברתית שפרצה בעקבות כוונת הממשלה להעלות את המס על הדלק. פינקלקראוט בן ה-69, חבר האקדמיה הצרפתית, המוסד התרבותי היוקרתי ביותר במדינה, התקרב שלשום להפגנת האפודים הצהובים ליד ביתו שבפריז וכשהמפגינים הבחינו בו הם החלו לצעוק לעברו קללות אנטישמיות.

פינקלקראוט אמר לעיתון "לה פריזיאן" שהמפגינים קראו לו "ציוני מלוכלך" ואמרו לו "השלך את עצמך לתעלה." לדבריו, הוא חשש שהם גם יכו אותו, אולם המשטרה התערבה וחילצה אותו מהמקום. התקיפה תועדה במצלמות וחלק מהמפגינים נשמעו צועקים לעבר פינקלקראוט "צרפת שייכת לנו!" ["הארץ" באינטרנט, 18.2].

* * *

דרור אֵידָר

בריסל: טעות אינטלקטואלית [על פינקלקראוט]

"חדשות בן עזר" 546 מיום 24 במאי 2010

המאמר פורסם בחלקו בעיתון 'ישראל היום' (3.5.2010)

ממש בתזמון מדהים עם הכנס שערך המרכז האוניברסיטאי באריאל בנושא "אינטלקטואלים וטרור: משיכה גורלית", נתנו לנו האינטלקטואלים היהודים באירופה שיעור באקטואליזציה של ההיסטוריה, או במונחיו של ז'וליאן בנדה שיהודי צרפת מכירים היטב – "בגידת האינטלקטואלים".

בעצומה שעמדו להגיש לפרלמנט האירופי בבריסל הם מבקשים להציל את ישראל מיהודיה, וקוראים לעצור את הבנייה מעבר לקו הירוק, כולל ירושלים. סביב הקריאה מתארגנת קבוצת  אנשי שמאל יהודיים – המקבילה אירופית לג'יי סטריט, יריבה האידיאולוגי של איפא"ק, השדולה היהודית בוושינגטון. הבלוף הוא שכולם יודעים, שכבר מזמן אין בנייה בירושלים, דה פקטו. אבל מה זה משנה.

העצומה טוענת כי "תמיכה שיטתית במדיניות הממשלה הישראלית היא מסוכנת, ואינה משרתת את האינטרסים האמיתיים של מדינת ישראל." הישראלים מכירים את הטענה הזו, הבאה כל אימת שבישראל נמצאת ממשלה בעלת סדר יום לאומי, שמרני, אחר מהמקובל אצל שלושת האחוזים של חברי מרץ ותומכיהם הרבים מדי בתקשורת.

אחד השמות המפורסמים שמתהדרים בהם יוזמי העצומה הוא הפילוסוף היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט, "מגדולי סנגוריה של מדינת ישראל". ובכן, פינקלקראוט תמך ביוזמת ז'נבה, שם הוא ממוקם מבחינה פוליטית. נכון הוא שלאחר כישלון השיחות בקמפ-דיויד ופריצת אינתיפאדת הדמים בספטמבר 2000, נוצר אצלו – כמו אצל אנשי שמאל ישרים אחרים – דיסוננס קוגניטיבי ביחס לרצונו בשלום אל מול "שלום" הדמים הפלשתינאי, אבל זה עבר לו.

אגב, פינקלקראוט יצא לפני כמה שנים במתקפה חריפה נגד התפשטות האסלאם הרדיקלי בצרפת בעקבות מהומות הקשות של מוסלמים בפריז ובערים נוספות. בעקבות דבריו הוא נצלב על ידי חבריו ואולץ להתנצל. חתימתו על העצומה מלמדת שהפעם הוא הכין שיעורי בית...

ובכל זאת, אירופה הופכת ערבית יותר ויותר, ממשלותיה אינן מתמודדות עם האיסלמיזציה הרדיקלית השוטפת את עריהן, ולכן פונות אל המולך. כמו תמיד בהיסטוריה, התקווה היא שאם יקריבו את היהודים, השד הנורא יסתפק בהם ויירגע. במקרה שלנו, הדבר נורא עוד יותר, מכיוון שמדובר ביהודים המקווים להציל את סיר הבשר שלהם באירופה באמצעות הקרבת אחיהם בישראל.

כותרת העצומה היא "קריאה להיגיון" – קריאה שמופנית תמיד רק כלפי היהודים. הנה דבר שחותמי העצומה מתעלמים ממנו: קול ההיגיון אינו משותף לישראל ולשכנותיה. בזמן שאנחנו מקדשים את קול ההיגיון, כחלק ממסורת החשיבה המערבית בת אלפי שנים, החושבת שאפשר לפתור כל בעייה באמצעים רציונליים; האזור פה, ושכנינו בתוכו – מפתחים את קול המיתוס, המסורת, הדת, ההתמסרות לזרמים הסטיכיים שמניעים את ההיסטוריה.

אנחנו מדברים על סכסוך טריטוריאלי, שכנינו מדברים על אדמה, דם, קדושה. אנחנו מפרקים את הלאומיות היהודית, בעוד שכנינו מעצימים את לאומיותם וזוכים לשבחים מעמיתיהם בשמאל הישראלי, שדקה קודם יצאו נגד ביטויי לאומיות יהודיים.

במצב כזה, העצומה נופלת כפרי בָּשל לרגלי יריבינו ואויבינו. במקום לחזק את ממשלת ישראל נגד לחצי העולם, מצטרף השמאל האירופי לתוקפינו ומספק תחמושת למנדינו. זו תופעה ידועה במרחב הציבורי שלנו. מדובר במגמה בולטת בשמאל – שמזמן הפך למיעוט שולי, גם אם אדמו"ריו רבים בעיקר עבור התקשורת הישראלית – מכיוון שנואש משכנוע באמצעים דמוקרטיים, הוא מזמין בברכה לחץ עולמי על ממשלת ישראל, תוך הפחדתם של אזרחי ישראל בטרור אינטלקטואלי, בבידוד מדיני ועוד.

העצומה הזו מצטרפת למעשים מבישים ידועים בהיסטוריה של אינטלקטואלים שתמכו במשטרים הרצחניים ביותר במאה העשרים. נוכח זאת, אין פלא שיש הסוברים כי "המעמדות המשכילים הם אלה שעברו את האינדוקטרינציה הגבוהה ביותר, אלה שמגלים את הבורות הגדולה ביותר, וגם אלה שמהווים את החלק המטופש ביותר של האוכלוסייה." אגב, את המשפט הזה אמר לא אחר מאשר אחד מאויביה הגדולים של ישראל בשמאל האמריקאי, האינטלקטואל היהודי (איך לא?) נועם חומסקי, שלא מזמן עלה לרגל לחלות את פני לוחמי החופש והחירות של החיזבאללה.

אהוד: כדאי להזכיר לפרופסור היהודי-הצרפתי ממוצא פולני – אלן פינקלקראוט, שקיים אצלנו חוק השבות. אין שום מניעה לכך שהוא ימצא לעצמו מקלט בתור אזרח בישראל. כאן לא ירביצו לו מכות בגלל היותו יהודי ו"ציוני". כאן הוא יוכל להמשיך להיות יהודי-פולני-צרפתי במאה אחוז בלי שמישהו יתנכל לו, והוא יוכל אפילו, אם יתחשק לו – להשתין על ראש הממשלה כמו שעושים אצלנו מיטב האינטלקטואלים שלנו, וזוכים על כך לכבוד וּלְיָקָר תקשורתי.

* * *

מרדכי קידר

סעודיה וקבלת "האחר"

תרבות השבט, הבסיס לסוציולוגיה המזרח תיכונית, רואה ב"אחר" את מי ששייך למשפחה אחרת, לשבט אחר או לקבוצה אתנית אחרת, ולכן הוא אוייב שחייבים להתרחק ממנו במקרה הטוב או להילחם בו במקרה הרע. מכאן נובעת הנטייה המזרח תיכונית לנקוט באלימות בכל סכסוך.

האסלאם הגיע לעולם כדי ליצור אלטרנטיבה לתרבות השבט, ולהעניק למאמינים בסיס לחיבור הקבוצות שהתאסלמו ולהפוך אותם לאומה אחת ומאוחדת. אלא שכדי להדגיש את ייחודו, מתייחס האסלאם אל "האחר" הדתי ככופר, כעובד אלילים, כמי שחרון אפו של אללה רובץ עליו (כינוי ליהודי) או כמי שסטה מדרך הישר (כינוי לנוצרי).

מכאן שהאסלאם, לא רק שלא פתר את תרבות השנאה ל"אחר" השבטית, הוא אף העמיק והגביר אותה באמצעות היחס השלילי אל "האחר" הדתי. כיום, כאשר סעודיה מנסה לשרוד מול השנאה הפרסית, מנסים דוברי המדינה להכשיר ולהצדיק את הקשרים שהממלכה מקיימת ומנסה לפתח עם האמריקנים והישראלים, שהם "אחר" הן מהבחינה השבטית והן מהבחינה הדתית. קשרים אלו הם לצנינים בעיני אלו שלא יצאו עדיין מאורח החשיבה המבוסס על העויינות ל"אחר", וזה ההקשר הדתי-סוציולוגי של המאמר שכתב סופר סעודי ששמו סולטאן אלבאזעי.

להלן יובא המאמר במלואו, עם הערותיי בסוגריים.

האם אנו מסוגלים לקבל את האחר?

סולטאן אל באזעי – סופר סעודי

הדיון בשבוע שעבר על הביקור של האפיפיור פרנציסקוס באיחוד האמירויות הערביות, גילה הרבה על הדרך שבה חלק מהמוסלמים רואים את "האחר" ו"השונה". האופן הזה שבו רואים אצלנו את "האחר" מתאפיין בהרבה סתירות כפי שהוא מנותק מהמציאות במקרים רבים, והגרוע מכול הוא שחלקנו מעקם את העובדות ואולי משקר או מאמין לשקר כדי לחזק את נקודת המבט שלו ולדחות את האחרים.

יש צורך להדגיש את העובדה שמדובר רק בחלק מאיתנו, שכן הרוב הדומם לא בהכרח מסכים עם מי שמילאו את אמצעי התקשורת המסורתית והחברתית בצעקות ומחאות כנגד הביקור הזה ופתחו לשם כך הרבה תיקים, ישנים וחדשים, והשתמשו בשפה הגורמת לך לחוש שהאסלאם בסכנה ואין מנוס מהכרזה על ג'יהאד כדי להגן עליו.

כמו כן יש להדגיש שורה של עובדות כהקדמה לדיון במצב זה.

העובדה הראשונה היא שהאסלאם כאמונה הוא חזק ואינו מושפע ממגע ומדיאלוג עם כל קבוצה דתית כלשהי, בעוד שאותם "כמה אנשים" חושבים שאם אדם מוסלמי רואה צלב הוא יתנצר, ועל אחת כמה וכמה אם הוא יבקר בכנסייה או שידבר עם איש דת נוצרי. האמת היא שבמיספר מקרים קטן וחריג ראינו שמוסלמי עוזב את האסלאם ועובר לדת אחרת, ואם תבדוק תמצא שהאיש שעזב את האסלאם סובל מפגם ברור במערכת החשיבה שלו, שכן מי שמכיר את הפשטות שבה האסלאם מציג את הקשר בין האדם ובוראו, מתקשה להשתכנע בסיבוך והמורכבות אצל הדתות האחרות, ובעיקר אלו ששולטים עליהן אנשי הדת וכאלו הלובשים גלימות דתיות.

העובדה השנייה היא שהמוסלמים הם עכשיו במצב חלש ביותר מבחינה תרבותית, הם עדיין תלויים ב"אחר" הנוצרי והיהודי שבמערב, ובבודהיסטי ובשינטואיסטי במזרח, בכל צרכי חייהם, החל מהבגדים שעל גופם ועד התרופה שבה הם מטופלים, דרך הטלפונים הניידים שמהם הם שולחים את הציוצים שלהם בטוויטר, והם ימשיכו עוד עשרות שנים ארוכות להיזקק ולרכוש ידע מ"האחר" הזה, אשר הם לא מכבדים את הדיאלוג איתו.

העובדה השלישית היא החשובה ביותר כאן, והיא שהאסלאם הוא אכן דת של סובלנות, דיאלוג ודו קיום, ואם רק היו "החלק" הזה של מוסלמים קוראים במצפון נקי את הביוגרפיה של הנביא המכובד, עליו התפילה והשלום, הם היו יודעים שההכרה באחר וכיבוד עקרונות החיים יחד איתו, הם היו כובשים את אהדת הלבבות (של האחרים) והיו מצליחים גם להפיץ את בשורת האסלאם.

העובדה הרביעית שחובה להדגיש אותה היא שדיאלוג עם האחר לא בהכרח מתבטא בהשתכנעות הדדית בין הצדדים, ואם הדיאלוג היה מבוסס על בסיס זה, יש באסלאם מספיק כוח הגיוני ורציונלי שהיה מטה את הכף לטובתו, בתנאי שמי שנכנס לדיאלוג בקי בחומר האסלאמי. אלא שהדיאלוג מתבסס על  כוחו של ההיגיון והרציונליות המחזק את החיים במשותף בין כל בני האדם וסיום מצב החשד והטינה אשר דרכו רואה העולם את המוסלמים בגלל מעלליהם השליליים של חלק מהם. לכן, המעשה החכם, המינימום שעל המאמין לעשותו, הוא לפתוח ערוצי הידברות עם הכנסייה הקתולית, אשר משתייכים אליה 1.2 מיליארד בני אדם בכל רחבי העולם, עם הדתות החשובות ביותר שיש להן השפעה בעולם ובמיוחד הוותיקן, שכן האפיפיור, העומד בראש הכנסייה הקתולית, פוסעים בעקבותיו יותר מ-1.2 מיליארדים מסביב לעולם, יש לו סמכות רוחנית עליהם על אף התפשטות החילוניות והאתאיזם.

הממלכה הסעודית ראתה חשיבות בפתיחת דיאלוג עם הוותיקן מאז 1972 כאשר המלך המנוח פייסל הסכים לבקשת קבוצה של הוגים אירופיים להשתתפות הוותיקן, לבקר בו ולדון עם המלומדים שלו על ההלכה האסלאמית (השריעה) וזכויות אדם. בפועל נערך בריאד בחודש מרץ באותה שנה סמינר בהשתתפות קבוצה של חכמי אסלאם דוגמת מחמד אלחרכאן, ראשד בן ח'נין, מחמד בן ג'ובייר, ועבד אלעזיז אלמסנד ואחרים. הסמינר הסתיים בהצהרה של ראש המשלחת האירופית, MacBride – שאמר: "מכאן, ומהמדינה האסלאמית הזו, עלינו להכריז על זכויות אדם, לא ממדינות אחרות, שכן חובת חכמי האסלאם היא להכריז על העובדות האלה אל מול דעת הקהל העולמית, שהבורות שלה היתה הסיבה להכפיש את האסלאם, את המוסלמים ואת שלטון האסלאם, על ידי אויבי האסלאם והמוסלמים."

בשנת 1974 קיבל המלך פייסל את השליח של האפיפיור פאולוס השישי, שהביא מהאפיפיור מכתב שכלל הזמנה למשלחת של חוקרים סעודים לבקר בוותיקן, והביקור אכן התקיים, ובראש המשלחת עמד שייח מוחמד אלחרכאן, אז שר המשפטים, שנפגש עם האפיפיור כמו שנפגש גם עם מועצת הכנסיות העולמית.

למותר לציין כי המלך עבדאללה בן עבד אל-עזיז היה יוזם הקריאה לדיאלוג בין הדתות, והוא היה המלך הסעודי הראשון שביקר בוותיקן ופגש את האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר. קריאתו זו והכנס אשר התקיים במדריד בראשותו הביאו להקמתו של ארגון בינלאומי למען דיאלוג שמושבו בווינה.

המלך סלמאן קיבל בשנה שעברה את נשיא המועצה האפיפיורית לדיאלוג בין-דתי, הקרדינל ז'אן-לואי טוראן שביקר בממלכה בהזמנה מיוחדת, וכי משלחת סעודית בכירה ביקרה בוותיקן 2017 והעבירה מכתב הוקרה מן הממלכה לאפיפיור על עמדותיו, הקוראות לשלום ולדו-קיום ודוחה את הקשר בין דתות וטרור.

באופן מוזר, אנו אומרים שוב ושוב את המילים "הסובלנות של האסלאם", אך אנו עשויים לנפול בניסיון הראשון להתנהג בסובלנות זו, אפילו אימאם אחד פרסם פסק הלכה בשידור חי, ובימים אלה רבים ממחזרים את דבריו, שכן הוא קבע שכל מי שקורא לדיאלוג עם נוצרים או יהודים הוא מ"רשעי הארץ", והמשיך לומר שהדתות היהודית והנוצרית הן דתות מזויפות שנכנסו לתוכן דברי אלילות ולכן אסור להתקרב אליהן שכן יש בהתקרבות זו הכרה במה שיש בהן, בעוד שהמציאות רחוקה מכך מאוד.

עד כאן מאמרו של סלטאן אלבאזעי, שפורסם באתר העיתון אלחיאת היוצא לאור בלונדון. הוא מתייחס להיסטוריית היחסים בין סעודיה והעולם הנוצרי, כהוכחה שמלכי סעודיה ניסו בכל כוחם לקדם את רעיון הדו-שיח עם "האחר", אבל הוא שוכח, או מתעלם מהעובדה שדווקא האסכולה הווהאבית, זו שסעודיה משתייכת אליה, מפתחת את רעיון ההתרחקות מכל מגע עם "האחר" הנוצרי, כדי לא "לקלקל" את בני האסלאם ובנותיו.

אלא שמאחורי הדברים של אלבאזעי על "האחר" הוא גם רומז לקשרים שסעודיה מקיימת עם ישראל, קשרים הוא רואה בעיין חיובית. עד כדי כך מגיע הפחד של הסעודים מהאיראנים, שהאיום מצידם מחבר בינם ובין ישראל, השותפה לפחד מהאיראנים.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

קיזוז הכספים המועברים ע"י הרשות הפלסטינית

לאנשי הטרור הרוצחים ומשפחותיהם

הכספים הם רק סימפטום לתפיסות יסוד של הרשות הפלסטינית: מדיניות מוצהרת של טרור עממי ותרבות של שאהידים. הדת מגוייסת להאדרת הרוצחים ולהפיכתם מודל לחיקוי.

השבוע קיבל הקבינט החלטה להתחיל ליישם מיידית החלטה של הכנסת משנת 2018 – לקזז (ולהקפיא) מהכספים שישראל גובה עבור הרשות הפלסטינית – סכום של כחצי מיליארד שקל שאותם מעבירה הרשות לאסירי טרור, הרוגי טרור ובני משפחותיהם. הרשות, כדרכה, פתחה מיד במסכת איומים והפחדות מלווים זעקות שבר.

לדעתי מדובר בהחלטה הגיונית ונכונה. בו בזמן, חושבני שהעניין הכספי הוא לא העיקר, והוא רק מכשיר, כלי ביטוי, לתפיסת יסוד של הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן. לתפיסה זאת שני היבטים מרכזיים: מדיני ותרבותי.

מדיני, מאז אוגוסט 2009, אימצה הרשות הפלסטינית (באמצעות החלטות של מוסדות אש"פ שהוא הריבון הפלסטיני, ושעימו נחתמו הסכמי אוסלו), החלטה על תחילתה של "התנגדות עממית" לישראל. זאת לא החלטה סודית, היא גלויה, וכמעט כל שנה מאז 2009, ההחלטה נקבעת מחדש. אבו מאזן חזר עליה בקול רם מכל במה בינלאומית, שם היא קרויה "ההתנגדות בדרכי שלום." מה זה? זה בעברית פשוטה: טרור עממי. פירושו של דבר, להרוג יהודים או לפצוע אותם באמצעות סכינים, אבנים, סלעים, דריסה במכונית, ופעמים גם בירי חי.

המְבצעים שלו הם בודדים שאינם משתייכים לארגוני טרור. ב"התנגדות בדרכי שלום" של אבו מאזן נהרגו מאז התקבלה ההחלטה, מ-2009 ועד סוף 2018 – 124 אזרחים ישראלים! זאת, לעומת בודדים מול רצועת עזה (בטרור, לא בפעולות צבאיות מלחמתיות).

במילים אחרות, הטרור "בדרכי השלום" של אבו מאזן "המתון", הוא הרבה יותר קטלני מאשר זה של החמאס ברצועת עזה, והוא גם הרבה יותר רציף: מפעם לפעם יש בו עליות וירידות, אך הוא לא נפסק. לעומת זאת, היה לנו כמעט שקט מלא ברצועת עזה כשלוש וחצי שנים מאז "צוק איתן".

לא רק זאת, נוצר מצב  תודעתי אבסורדי שבו אבו מאזן  חוזר ומאשים  אותנו  (עם עוד כמה משוגעי שמאל קיצוניים ישראלים) ברצח ילדים, ברצח עם, ואילו הוא נתפס ממש כצדיק, כאחד שמתנגד בכל ליבו לטרור. בציניות מבחילה הוא שלח מכתב תנחומים פומבי לרגל מותו של עמוס עוז וזכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל באולם צוותא! דומני שאף אחד מ-124 הנרצחים, כולל תינוקות, לא זכה לבדל של מילת צער מפיו.

להיפך! הרוצחים הם הזוכים לתהילה. ברשות הפלסטינית התפתח פולחן של רוצחים, הקרויים כידוע לכל בשם שאהידים. בכך מגויסת הדת המוסלמית  כדי לרומם ולפאר את הרוצחים. זאת מכיוון שהשאהיד הוא מוסלמי שמסר את  נפשו במלחמת מצווה למען האסלאם.  מקום של כבוד ביניהם תופסים מבצעי הטבח במינכן ב-1972 ומבצעי הטבח ההמוני בכביש החוף ב-1978.

 זה מתחיל בחינוך, שם סוגדים לאלימות ולהקרבה. חשבון לומדים שם ע"י חיבור מיספרי השאהידים. פיסיקה לומדים שם ע"י מדידת עוצמת זריקת האבנים. מחבלים שהרגו ישראלים רבים הופכים למודל לחיקוי ולהערצה בקרב הנוער הפלסטיני. המסר הנשלח אליהם, כל הזמן, בדפי הפייסבוק של הרשות הפלסטינית וארגון פתח הוא: טרור נגד ישראלים הוא לגיטימי וגם רצוי.  הרשות מקיימת תדירות טקסי הזכרה והנצחה. רחובות וכיכרות, מוסדות ובתי ספר נקראים על שם  רוצחים. אבו מאזן נוהג לקבל בלשכתו משפחות של אסירים רוצחים, כולל  ערבים אזרחי ישראל [ואגב כך להלל את מעשיהם. בין לבין הוא מקבל גם כמה ישראלים המחבבים אותו ורואים בו מזור לתחלואי ישראל...]

המסקנה: הבעייה היא המדיניות של הרשות, והיא זו שצריכה להשתנות. האם זה אפשרי בכלל בעתיד הנראה לעין?

עמוס גלבוע

* * *

יהודה דרורי

1. דיפלומטיה צבועה של שתיקה

מאז תום מלחמת העולם השנייה צמחה בעולם דיפלומטיה חדשה ושיקרית-ביסודה שטוענת שאין לקלקל יחסים בין מדינות בגלל פשעים שבוצעו נגד האנושות בכלל ונגד לאומים אחרים בפרט... למשל, במדינת  ישראל נמנעים מלהזכיר את שואת הארמנים, את הג'נוסייד שביצעו בהם התורכים, כי אם מישהו מזכיר זאת לתורכים, הם כועסים בטירוף ומיד מנתקים איתו את הקשרים הדיפלומטיים – אפילו מדינת ישראל נמנעת  מלהזכיר זאת לטורקים שמא יחסי המסחר יסבלו...

בימים אלו סיפור ישן-חדש . הרי כל העולם יודע שהפולנים שיתפו פעולה עם הנאצים בחדווה רבה בהשמדת יהודים ולכן גם אושוויץ הוקמה בתוך פולין... הפולנים אף המשיכו לרצוח יהודים בתום מלחמת העולם השנייה, בעיקר את אותם פליטי שואה שחזרו לקחת את רכושם, ורוב רובם של הרוצחים לא נענש! ועד היום רכוש יהודי של מיליארדים לא הוחזר ליהודי פולניה!

אז הפולנים החליטו שזה יהיה פשע שמישהו יזכיר להם את פשעי העבר, וכך, ברגע שנתניהו אמר משהו קל בנדון, והשר הטרי כץ החרה אחריו באימרה של יצחק שמיר ז"ל, הפולנים קופצים מעורם מרוב כעס ודורשים ברוב חוצפתם כי נתנצל... כאשר הם עדיין לא התנצלו על מה שעשו...

תהיה זו בושה לממשלת ישראל אם תיכנע לדרישה הפולנית, ואני מציע שנאמר בשקט לנציגי ממשלת פולניה שאם "לא ירדו מהעץ" הזה אנחנו נאלץ ללכת לאומות העולם ולהסביר מדוע אנחנו צודקים, ומה הם בעצם עשו בשנים 1940-46...

2. על קצבאות זיקנה

קראתי קטע קצר של השר-לשעבר כץ-עוז בו הוא מציע בין השאר הכפלת קצבת הזיקנה לשכר המינימום במשק. אני לא מאמין שיהיה איזה סיכוי אקטוארי לכך ללא העלאה משמעותית בתשלומי הביטוח הלאומי, וברור לכולנו שאף ראש ממשלה ושר אוצר לא יעשו זאת!

ניתן אבל לעשות משהו יותר צנוע ויותר מעשי – והוא לתת לכל מי שחי על קצבת זיקנה בלבד – תלושי קנייה למזון בסיסי (ולתרופות מרשם) בסך 300 ש"ח לחודש. (אני מתייחס פה לניסיון קיים בן עשרות שנים במדינת קליפורניה, הפועל בהצלחה...)

תוּכן רשימה של מוצרי המזון הללו שתוכנס למחשב שנמצא בכל קופה רושמת בסופרמרקט (לא יהיה ניתן לרכוש סיגריות, משקאות חריפים בונבוניירות וכיו"ב וגם לא כרטיסי פיס), יוחלט שמי שמנסה למכור מוצריו מהכרטיס לאחר או לעשות "החלפות" על הכרטיס, יאבד את זכותו לנצח לקבל כרטיס כזה (וקופאיות ילכו לכלא אם ישתפו פעולה בכך).

הגדלת ערך כרטיס המזון הבסיסי תתאפשר אם הממשלה תוריד את המע"מ על הרכישות בכרטיס המזון הבסיסי ואם רשתות המזון ייקחו רווח מינימלי מצרכני הכרטיס הזה.

במחשבה שנייה, כרטיס המזון הבסיסי (בסכום הזה) צריך להיות חלק בלתי נפרד מכל קצבה אחרת כמו קצבת ילדים, קצבת נכות וקצבת אבטלה – דבר זה יבטיח שלא יהיו אנשים רעבים במדינה !

האם יגיעו ימות המשיח שנבחרינו יחשבו גם על מחוות קטנות כאלה?

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

יחסי ישראל-ארה"ב: זווית אמריקאית

"ישראל היום", 10 בפברואר 2019

הערכה מציאותית של יחסי ישראל-ארה"ב לא מתמקדת בסכסוך הערבי-ישראלי, בעניין הפלסטיני ובגורם היהודי בארה"ב – שהם זוטרים בהקשר האזורי והעולמי – אלא באינטרס ארה"ב במזרח התיכון ובעולם, בהחרפת איום הטרור האסלאמי בארה"ב, וביכולות המבצעיות והטכנולוגיות של ישראל.

יחסי ישראל-ארה"ב השתנו דרמטית מאז 1948, כאשר מחלקת המדינה, הפנטגון וה-CIA התנגדו להכרה בישראל ומנעו ממנה אמצעי מלחמה, בטענות שהופרכו במציאות: ישראל תהיה בעלת ברית של ברית המועצות; המיעוט הערבי יהפוך לרוב; המדינה תושמד על ידי צבאות ערב; ישראל תהיה נטל במזרח התיכון.

יחסי ישראל-ארה"ב עברו תמורה מהותית מאז "מבצע סיני" ב-1956, כאשר נשיא אייזנהאואר כפה על ישראל נסיגה מלאה מחצי האי סיני ורצועת עזה. שיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב זינק באופן דרמטי מ-1967, כאשר הנשיא ג'ונסון איים על ישראל לבל תפתח במכת-מנע נגד מתקפה משולבת של מצרים-סוריה-ירדן: "ישראל לא תהיה לבד, אלא אם כן תפעל לבד..."

מלחמת המנע ב-1967 הביאה להכרת ארה"ב בערך-המוסף האסטרטגי של ישראל מול מדינות ערב, בכלל, ומול ברה"מ ובעלות בריתה הערביות, בפרט. הניצחון הישראלי ריסק את צבאות מצרים וסוריה הפרו-סובייטיות. שאיימו על תורכיה, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות ואיראן (שהיתה בשלטון השאח הפרו-אמריקאי), ובלם את זינוק הנשיא המצרי נאצר להנהגה פאן-ערבית, שנועד לקדם את ברה"מ ולכתוש את מעמד ארה"ב במזרח התיכון, המפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי ומזרח הים התיכון.

"מלחמת ששת הימים" הפכה את ישראל מנטל לנכס אסטרטגי ייחודי עבור ארה"ב.  לדוגמא, ב-1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית – כאשר ארה"ב היתה שקועה ב"בוץ הווייטנאמי" – אך נסוגה עקב מסר הרתעתי של ישראל, שתיגברה כוחות ברמת הגולן.

"מבצע אנטבה" ב-1976 חשף את יכולות ישראל המודיעיניות והמבצעיות במלחמה בטרור, שהפך לאיום מחמיר על ארה"ב והעולם המערבי. 

השמדת הכור הגרעיני העיראקי ב-1981 שידרגה את תדמית ההרתעה של ישראל, וחסכה מארה"ב עימות גרעיני מול צדאם חוסיין לאחר פלישתו לכווית ב-1990.

בניגוד לתובנה הפשטנית כאילו שיתוף הפעולה ארה"ב-ישראל היה פועל יוצא של האיום הסובייטי, הביאה התפוררות ברה"מ ב-1991 למעבר מעולם דו-קוטבי (ארה"ב מול ברה"מ) לעולם רב-קוטבי (ארה"ב מול משטרים פורעי-חוק ושאפתנים) הרבה יותר תזזיתי, מפוצל, בלתי-צפוי ואלים, המגביר את חיוניות ישראל כמוצב-קדמי באזור קריטי לאינטרס ארה"ב.

התפרצות הצונאמי הערבי ב-2010, הנמשכת לפי שעה, במקביל לאיום הגובר ומתרחב של האייתולות – הרואים בארה"ב "שטן" גדול יותר מישראל – מחריפים את איום הטרור הסוני והשיעי על העולם החופשי, מאיימים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ומעצימים את חיוניות ישראל במאמץ לאבטחת משטרים אלו, לבלימת/הפלת האייתולות, ולצמצום זעזועי המזרח התיכון.

בניגוד לתובנה הפשטנית כאילו על ארה"ב לבחור בין ישראל לבין הערבים, כל עוד אין פתרון לבעייה הפלסטינית, מוכיחה המציאות ששיתוף פעולה ארה"ב-ישראל משתדרג במקביל להשבחת שיתוף הפעולה ישראל-ערב מול איומים מחריפים שאינם קשורים לעניין הפלסטיני.

יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 20.2.19

* מחוץ לרשימה – ביום שלישי הוצגה הרשימה לכנסת של חוסן לישראל-תל"ם. שמי נפקד ממנה. אני מאוכזב, כמובן, אך לא נולדתי בכנסת ואמשיך לחיות באושר גם ללא האותיות ח' ו-כ'. אני ממשיך להיות חבר פעיל בתל"ם ולתרום לה ככל יכולתי, ולהשפיע דרכה על החברה הישראלית. אני מאמין בתנועה, בדרכה וביעלון.

אני תומך בחיבור עם חוסן, אף שלא קל לי איתו. בפוליטיקה צריך לצבור כוח והדבר כרוך בפשרות. זו ההחלטה הפוליטית הנכונה ואני שלם איתה.

[אהוד: אני מקווה שלא תהיינה לך אכזבות נוספות ממפלגתך החדשה ומהעומד בראשה].

* מגוון דעות במפלגת שלטון – יצחק טבנקין, מנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד, היה איש ארץ ישראל השלמה. לאחר מלחמת ששת הימים, בעשור התשיעי לחייו, הוא התגבר כארי ללחום את מלחמת ההתיישבות בכל שעל של ארץ ישראל. הוא סירב לחתום על כרוז היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כי לא יכול לחתום על כרוז שהמשפט השני בו הוא "ארץ ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי," שעה שעבר הירדן המזרחי אינו בידינו.

באותה שעה, הזרם השמאלי במפ"ם הציג כל שעל מעבר לקו הירוק כ"כיבוש" והתנגד בתוקף להקמת בית אחד בשטחים ונלחם על כך.

ב-1969, היו טבנקין ותלמידיו ואנשי השמאל הקיצוני במפ"ם שותפים להקמת המערך. אלה ואלה היו הקצוות של ספקטרום דעות רחב מאוד, שהתאחדו סביב הרעיון של אחדות תנועת העבודה.

גאולה כהן התחנכה בפלג הימני ביותר בארגון הלח"י – הקבוצה של ישראל אלדד, שנשבעה אמונים למפת ארץ ישראל הגדולה מן הנילוס ועד הפרת. הפלג היוני במפלגה הליברלית (שכבר ב-1965 הקימה גוש עם תנועת החרות), שכלל אישים כאלימלך רימלט, שלמה להט, ישראל פלד, יצחק ברמן ואחרים, דגלו בהשקפת עולם יונית; יונית יותר משל רבים מהנהגת מפלגת העבודה וראש הממשלה גולדה מאיר בראשם. וב-1973 הם חברו יחד והקימו את הליכוד. אלה ואלה היו הקצוות של ספקטרום דעות רחב מאוד, שהתאחדו סביב הרעיון של מהפך פוליטי וביטול ההגמוניה ארוכת השנים של תנועת העבודה.

הפער בין הקצוות בגוש המפלגות תל"ם וחוסן לישראל הוא מיקרוסקופי לעומת הפערים הללו. עם זאת, בהחלט יש פערים וגוונים.

אזור הנוחות הפוליטי-אידיאולוגי שלי הוא תל"ם; מפלגה הדוקה מאוד מבחינה אידיאולוגית, שבה אני חש בבית לחלוטין. אולם כמו מייסדי הליכוד והמערך, חבריי ואני שותפים לתובנה שמפלגת שלטון חייבת להכיל מגוון של דעות, ובלבד שיהיה מכנה משותף ומטרה משותפת. חוסן לישראל-תל"ם היא גוש של שתי מפלגות עצמאיות, שהתאחד כדי להיאבק על השלטון, ולכן הוא מאופיין במגוון קולות ורעיונות.

המשותף רב על המפריד. המשותף הוא התובנה שישראל כמדינה מוקפת אויבים, המאותגרת מאוד מבחינה ביטחונית וניצבת תדיר בפני איומים קשים, חייבת לחזק את האחדות הלאומית, את הסולידריות הלאומית, את החוסן הלאומי, שהינם הכרח קיומי בעבורנו. ואנו נמצאים במציאות של קרע הולך ומעמיק בין מחנות "שמאל" ו"ימין" לעומתיים, עוינים, הולכים ומקצינים, הולכים והופכים שונאים, וכל מחנה נגרר אחרי ה"בייס" הפנאטי שלו, עד סכנת הפיכתה של ישראל ל"ביייסוקרטיה". זה היום האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל.

אנו רואים את הממשלה הנוכחית ובעיקר את ראש הממשלה הנוכחי, במיוחד בקדנציה האחרונה, מקצין ומחריף את הקיטוב, השנאה והפלגנות. אנו רואים את ראש הממשלה מסית את הציבור נגד מוסדות המדינה, מטעמי הישרדות אישית כחשוד בפלילים, עד כדי סכנת כאוס במדינה המחויבת לחוסן וסולידריות. אנו רואים ניסיון של ראש הממשלה להעמיד את עצמו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית ללגיטימית, תחת סיסמאות שווא של "רצון העם" ו"משילות". אנו רואים ראש ממשלה שמנסה להשריש בקרב הציבור תאוריית קונספירציה חולנית על איזו "מדינת עומק" דמיונית, הכוללת את מוסדות המדינה, וכביכול מופעלת בידי קרנות זרות ועוינות, כדי להפוך את השלטון ולבטל את רצון העם. אנו רואים תופעות מדאיגות, המאיימות על החברה הישראלית.

התלכדנו, אנשים ממקומות שונים ובעלי השקפות שונות, בשתי מפלגות שונות שחברו יחדיו, כדי להציב חלופה לסכנה הזאת – חלופה של חידוש הסולידריות הלאומית, טיפוח האחדות הלאומית, ביצור החוסן הלאומי, חידוש רוח הממלכתיות ומדינת החוק (הגם שיש בתוכנו עמדות שונות בסוגיות כמו אקטיביזם שיפוטי), העמדת מודל מנהיגות הפוך לקיים – מנהיגות של דוגמה אישית, יושרה, אמינות, הוגנות, טוהר מידות, ניקיון כפיים והצנע לכת.

איננו מקשה אחת מבחינה מדינית, אך אין בתוכנו מחלוקות מהותיות בסוגיות הביטחוניות העכשוויות – איראן, סוריה, עזה וכו', אלא בסוגיות הסדר הקבע, שכולנו יודעים שאינו רלוונטי כעת, בהיעדר פרטנר שמוכן להשלים עם קיומה של ישראל. אך גם אם יש בתוכנו מחלוקות, יש הסכמה רחבה על הקווים האדומים שהזכיר גנץ בנאום השקת הקמפיין: ירושלים המאוחדת, הגולן, בקעת הירדן, גושי ההתיישבות, התנגדות לנסיגה חד צדדית.

מי שמציגים חילוקי דעות בתוכנו בתחום המדיני ובתחומים אחרים – צודקים. איננו מסתירים זאת. אך רב המשותף על המפריד, במיוחד בנושא שאנו רואים בו את האיום האמיתי על החברה הישראלית.

* לכרות את לשונו – לאחרונה כתבתי על המשאים והמתנים שניהל נתניהו עם הסורים ובהם הסכים לנסיגה מהגולן, ועל המו"מ עם קרי שבו הסכים לנסיגה ממרבית יו"ש ובקעת הירדן. ועל כך קיבלתי תגובות שייחסו זאת לפרגמטיזם טקטי; נתניהו יודע לתמרן, כדי להעביר את הכדור לצד השני, ולא הולך עם הראש בקיר באופן שיבודד את ישראל ויגרום להאשמתה בכישלון המו"מ. אך עובדה – הוא לא נסוג מאף שטח.

ראשית, הוא נסוג בהסכם חברון (אגב, אז והיום אני חושב שההסכם היה מוצדק). ושנית, הוא אכן לא נסוג בפועל מאף שעל בגולן, אך הדברים נכונים באותה מידה גם באשר לרבין, פרס, ברק ואולמרט, שהסכימו לסגת מהגולן ולא נסוגו.

אני בעד תמרון פרגמטי, וטקטיקה של "כן, אבל" כדי להעביר את הכדור למגרש האוייב, אך עד גבול מסוים. הצעות המנוגדות בעליל לאינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו הן פגיעה מהותית בביטחון הלאומי שלנו, גם אם לא הביאו לנסיגה בפועל, בשטח.

דוגמה לכך היא ההצעות המופקרות של אהוד ברק בקמפ-דיוויד (2000). ברק ריסק בהצעותיו את הקונצנזוס הלאומי הישראלי הבסיסי ביותר. הוא קיבל את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) ובכך שמט את העמדה הישראלית החד-משמעית בדבר זכותנו על שטחי א"י ששחררנו במלחמת מגן, שהיתה הבסיס לרעיון הפשרה הטריטוריאלית. את גישת הפשרה הטריטוריאלית הוא המיר בגישת הנסיגה המלאה, ללא פשרה. הוא חצה את כל הקווים האדומים למו"מ, שהציג יצחק רבין והפך את כל ה"לאווים" שלו ל"הן"; חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן וכו'.

לאחר מכן אמרו אוהדיו, שהיה זה תמרון פרגמטי מבריק, ש"הסיר את הצעיפים" וחשף את פרצופו האמתי של ערפאת.

נכון, בקמפ-דיוויד הוכח בעליל שהפלשתינאים אינם מסתפקים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים בקווי 67', אך קרה דבר נוסף. מלבד השבר הפנימי של הרס הקונצנזוס, מבחינה מדינית הצעותיו של ברק הפכו לעובדה מדינית. מאז, כל מנהיג ישראלי שמציע פחות מברק, הוא "סרבן". כשרבין הציב את הקווים האדומים, הוא נחשב לפשרן וותרן. כאשר נתניהו הסכים להרבה יותר, הוא הוצג כ"סרבן" כי נקודת המוצא היתה הצעות ברק ואולמרט. התמרון הפרגמטי הזה הוא משחק באש. הנה, אבן שזרק ברק ההרפתקן – אלף מדינאים אחראיים יתקשו להוציא.

ובכלל, התמרון הפרגמטי הזה מתבסס על הנחה שאנחנו חכמים והערבים מטומטמים. ומה יקרה אם חלילה הפלשתינאים יבריזו ויקבלו הצעה ישראלית כזאת? אם הם יעשו תמרון פרגמטי, כפי שעשו באוסלו, כחלק מתוכנית השלבים? מה נאמר אז? סתאאאם, צחקנו, היינו פרגמטיים, זה היה תמרון?

יש גבול לפרגמטיות. יש דברים שאסור להעלות על דל שפתנו. כאשר ההגמון תבע מרבי אמנון ממגנצא להתנצר, רבי אמנון עשה תמרון טקטי, וביקש שלושה ימים לחשוב על כך. הוא התחרט עד עמקי נשמתו על כך שהעלה את האפשרות הזאת על דל שפתיו, ובחלוף שלושה ימים לא הלך אל ההגמון. כשהובא אליו בכוח, הוא ביקש מן ההגמון לכרות את לשונו, שכשלה כשלא דחתה את הדרישה מיד.

* חשיבות הנאום – חשיבותו העיקרית של נאום בני גנץ בוועידת הביטחון במינכן, היא המסר לעולם של קונצנזוס לאומי בסוגיה האיראנית. מסר לאיראן ולעולם, שגם אם יתחלף השלטון, תישאר בתוקפה המדיניות התקיפה והנכונה שממשלת ישראל נוקטת בה היום. שאין אצלנו כל סדק בנושא הזה (בניגוד לעבר, כאשר האופוזיציה של מפלגת העבודה יצאה באופן חלקי נגד דרכה של הממשלה).

והמסר כלפי פנים, הוא הממלכתיות והאחדות; אמירה שחוסן לישראל-תל"ם, שמהווה אלטרנטיבה לשלטון, אינה אופוזיציה לשם אופוזיציה, אלא היא אופוזיציה עניינית, ממלכתית, קונסטרוקטיבית ואחראית. היא מתנגדת למה שראוי להתנגד לו ותומכת במה שראוי לתמוך בו.

מסר נוסף הוא בידול של חוסן לישראל-תל"ם מגוש השמאל בראשות מפלגת העבודה, גם בנושא האיראני.

כשלעצמי, תמכתי לאורך כל השנים במדיניותו של נתניהו בסוגיית איראן, והבעתי את דעתי במאמרים רבים, בעיקר בתמיכה בנאומו בפני בתי הנבחרים בארה"ב, שהיה שנוי במחלוקת בישראל.

* כשהצבעתי לנתניהו – תזכורת לאלה שמדברים על החוצפה של טירון שכולה היה רמטכ"ל להתמודד מול נתניהו עתיר הניסיון. ב-1996 התמודד מי שהיה בסך הכול סגן שר החוץ וראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, נגד שמעון פרס שכבר היה פעמיים ראש הממשלה, פעמיים שר הביטחון, פעמיים שר החוץ, שר האוצר ושנים רבות ראש האופוזיציה.

זאת היתה הפעם היחידה שהצבעתי לנתניהו.

* בסגנון ביביסטי – גם סרטוני השקרים והעלילות הבזויות שהליכוד מפיץ נגד גנץ, אינם מצדיקים את ההשתלחות בנתניהו בדבריו של גנץ (כשאני שכבתי בבוץ אתה מדדת חליפות וכו'). לצערי, גנץ דיבר בסגנון ביביסטי, ולא על כך תהיה תפארתו. מוטב שנשאיר את הביביזם לביבי.

* פוליטיקה חדשה – יאיר לפיד הגיש לחוסן לישראל-תל"ם רשימת נושאים ערכיים, הנוגעים למהות הציונות ולמהות קיומה של ישראל, עתידה של החברה הישראלית, ביטחון המדינה וקיום העם היהודי.

א. רוטציה. ב. רוטציה. ג. רוטציה.

* הבית הטבעי – מבחינת עמדותיה המדיניות, הבית הטבעי של ציפי לבני הוא מרצ. אבל איזו סיבה יש למרצ להכניס חתרנית בלתי נלאית לביתם?

* מותר לשנות דעה – אין שום דבר שלילי בשינוי דעה. המציאות דינמית, אדם צריך לבחון את עצמו ואת דרכו ובהחלט יכול להגיע למסקנה שעמדתו היתה טעות. אולם ניתן לצפות ממנו לומר שבעבר טעה ושינה את דעותיו. ומן הראוי שיכבד את מי שהיה בדעתו ולא שינה עימו את דרכו.

הבעיה אצל ציפי לבני, היא חוסר היושרה, כאשר היא מציגה את עצמה כמי שנכנסה לפוליטיקה לפני עשרים שנה עם דרך, ודבקה בה, שעה שאחרים ערקו ממנה. שקר וכזב. היא נכנסה לפוליטיקה בעקבות הסכם אוסלו כדי להילחם בו, והיום היא מציעה דרך מרחיקת לכת לאין ערוך יותר מאוסלו. בקדנציה הראשונה שלה בכנסת היא היתה לוחמת אופוזיציונית חסרת פשרות בברק, ותקפה אותו שוב ושוב בחריפות על כך שהציע את מה שהיא מציעה היום.

כאמור, מותר לשנות דעה. אך רצוי לשמור על יושרה. וגם על מעט ענווה.

* דרך האבות – אדם אינו חייב לדבוק בדרכי הוריו, באמונותיהם ובדעותיהם. הוא ילד גדול, הוא חושב עצמונית וגם חלפו אי אלו שנים והפרספקטיבה אחרת. גם ציפי לבני אינה חייבת לדבוק באידיאולוגיה של הוריה. אבל ניתן לצפות ממנה שלא תוליך שולל, ולא תספר שכל חייה בפוליטיקה היא נאבקה על הדרך עליה חונכה בבית הוריה. בבית הוריה היא חונכה על "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן." הדרך הפוליטית שלה היא "שתי גדות לירדן, זו של ירדן וזו של המדינה הפלשתינאית." זו לא בדיוק אותה דרך. אביה, ח"כ איתן לבני, התנגד להסכם השלום עם מצרים בשל הנסיגה מסיני (אף שבסוף נמנע בהצבעה מפאת כבודו של מפקדו ורעו הנערץ מנחם בגין), והתנגד לנסיגה משעל אחד של אדמת ארץ ישראל. היא טוענת שחונכה על מדינה יהודית ולכן נאבקת לחלוקת הארץ. אבל אביה פעל והיה ח"כ הרבה שנים אחרי מלחמת ששת הימים, והתנגד בתוקף לחלוקת הארץ.

דעתה שונה וזה בסדר גמור. אבל ניתן לצפות שלא תנסה להמיר את דעתם של הוריה, כאשר כבר אינם יכולים להכחיש.

* הפליק-פלאק של חוק הלאום – הפליק-פלאק המשמעותי האחרון של ציפי לבני נוגע לחוק הלאום. אני מדגיש אותו, כיוון שחלקה בחוק הלאום לא היה בתקופה שבה היתה ליכודניקית, אלא כאשר הנהיגה את "קדימה" וכיהנה כראש האופוזיציה לנתניהו.

היוזמה לחוק הלאום היתה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שבאותה עת עמד בראשו ישראל הראל. המטרה היתה לאחד את השמאל הציוני, המרכז הציוני, הימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית סביב עיקרי הציונות. לנוכח הקרע ההולך ומעמיק בוויכוח על גבולות המדינה, בשנים שאחרי אוסלו וההתנתקות, היה זה ניסיון לומר שגם אם אנו חלוקים על הגבולות, אנו חולקים השקפה ציונית משותפת על תוכן המדינה, כמדינת הלאום של העם היהודי, על כל המשתמע מכך.

כדי לא להפוך את החוק לדגל הימין, החוק הוצע לראש האופוזיציה ציפי לבני. היא התלהבה מהחוק, שהיה מרחיק לכת הרבה יותר מהחוק שהתקבל, והשינויים שהציעה היו מינוריים. היא היתה אמורה להיות מגישת החוק והייתה מזוהה עמו.

ובוקר בהיר אחד, אולי מישהו הסביר לה ש"הבייס" כבר לא כל כך מתלהב ממדינת הלאום של העם היהודי, היא חזרה בה ובו ביום היתה ללוחמת הגדולה נגד החוק, שפתאום היה בעיניה "לאומני", "גזעני", "אנטי דמוקרטי", "מנוגד למגילת העצמאות", "אתנוקרטי" וכו'.

ואם זה לא אופורטוניזם – אופורטוניזם מהו?

* פרגון ליריב פוליטי – אני רוצה לפרגן ליריב פוליטי. שמחתי מאוד לשמוע על הצטרפותו של עמיחי שיקלי, מייסד המכינה הקדם צבאית תבור, לחיים הפוליטיים, במסגרת הימין החדש. עמיחי הוא מנהיג מלידה, מחנך למופת, לוחם וקצין, אדם ערכי מאוד, ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. איש ספר שמיטיב להנחיל לחניכיו עומק של זהות יהודית וציונית.

אני מקווה מאוד לראותו בכנסת. אני רוצה לראות דמויות כמותו בכל המפלגות.

* מפלגת "מוות לערבים" – מאמציו של ראש ממשלת ישראל לאחד את הציונות הדתית עם החיה הכהניסטית – חרפה לאומית.

* לא ספר אותו – הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 הסתיימו בתיקו. אף צד לא יכול להקים ממשלה, וכך לא היתה ברירה אלא להקים את ממשלת הרוטציה, בין שמיר לפרס. הכול יודעים זאת. אבל זאת לא האמת המלאה. האמת היא שיצחק שמיר יכול היה להקים ממשלה של 61 ח"כים, ממחנה הימין-חרדים. אלא שה-61 כללו את "הרב" כהנא ושמיר לא העלה על דעתו לספור אותו כחלק מ"המחנה" ומהקואליציה. וגם אף אחת ממפלגות הימין האחרות, כמו "התחיה-צומת" והמפד"ל, לא העלתה על דעתה שכהנא כָּשֵׁר.

הכנסת ה-11 החליטה לאסור על התמודדותו של כהנא בעתיד. היחיד בכנסת שהתנגד לכך היה כהנא עצמו. כל מפלגות הימין הצביעו בעד החוק. גאולה כהן מתנועת התחייה אמרה באותו דיון, שכיהודייה היא מתביישת שקיימת בעמנו תופעת הכהניזם. גאולה כהן היתה הח"כית הימנית ביותר בכנסת. כלומר בין הח"כים הנורמטיביים.

והיום נתניהו פועל ללא לאות כדי לטמא את הציונות הדתית בחיבור עם מפלגת "מוות לערבים". אני בטוח שנתניהו מתעב את הכהניזם לא פחות משמיר. אלא שתאוות השלטון שלו מטהרת כל שרץ.

* תכנית חיסכון לרש"פ – "החוק להקפאת כספים ששילמה הרשות הפלסטינית בזיקה לטרור מהכספים המועברים אליה מממשלת ישראל, התשע"ח 2018", המוכר בכינויו "חוק הקיזוז" הוא בכיוון החיובי – מלחמה כלכלית בטרור. אולם החוק כשלעצמו פגום. בחוק מופיע הסעיף הבא: "בוצעה בשנה שקדמה למתן הדו"ח הקפאת כספים לפי הוראות סעיף 4, יכלול הדו"ח, נוסף על האמור בסעיף קטן (א), נתונים בדבר השפעת ההקפאה כאמור בהיבטי ביטחון לאומי ויחסי החוץ של המדינה." ובתרגום מהשפה המשפטית לעברית: ניתן לא לממש את ה"קיזוז", מטעמי ביטחון לאומי ויחסי החוץ של המדינה, כלומר אם עמדתו של שר הביטחון היא שביצוע ה"קיזוז" עלול לפגוע בביטחון הלאומי ו/או ביחסי החוץ.

אני מבין מאוד את רצונו של הדרג המדיני שהחוק לא יכבול את ידיו. הדרג המדיני, באשר הוא דרג מדיני, מעוניין, בצדק מבחינתו, במקסימום חופש פעולה. אולם הכנסת אינה חייבת להיות חותמת גומי של הדרג המדיני. ויש מקרים שבהם ראוי שהיא תכבול את ידיו. למשל – במקרה הזה.

למה? כי אני יכול לקבוע בסבירות גבוהה, כמעט בוודאות, שתהיה הממשלה אשר תהיה, הקבינט אשר יהיה, רוה"מ אשר יהיה ושר הביטחון אשר יהיה – כאשר הסעיף הזה מופיע במערכה הראשונה, הוא יופעל לכל המאוחר במערכה השלישית. תמיד תיווצר סיטואציה מדינית ביטחונית, שבה השיקול המדיני הנכון לטווח הקצר יהיה להפשיר את הכספים האלה. ודוק – החוק מכונה חוק הקיזוז, אך שמו האמיתי הוא חוק ההקפאה. אין המדובר בקיזוז, אלא בהקפאה. וההקפאה הזו תופשר, וכל הכספים יעברו לרש"פ. ישראל תשלם מחיר תדמיתי בגין החוק, ובסוף גם תפשיר את הכספים. איך מכנה זאת ידידי איתן רילוב, יו"ר העמותה לייבוש כספי טרור? החוק הזה הוא קופת החיסכון של הרש"פ.

הכיווּן שבו עלינו לפעול, הוא מלחמה כלכלית בטרור באמצעות תביעות אישיות נגד כל שרשרת הטרור, ממנהיגי הרש"פ והחמאס ועד יחידת הקצה – המפגע הבודד וסייעניו; תביעות אישיות, עיקולים וכו'. צעדים אלה עדיפים גם כיוון שקשה להציג אותם כענישה קולקטיבית, כמו בחוק הקיזוז.

בוגי יעלון ותל"ם תומכים בחקיקה ברוח זו. יעלון אישית מעורב, מאחורי הקלעים, בפעילות ברוח זו, גם היום, כשאינו נושא בתפקיד רשמי.

* שתחולל משבר – כשאני בוחן את המשבר בין ישראל לפולין, בעקבות דברי נתניהו על מעורבותם של פולנים בשואה, איני מוצא דופי בדבריו.

תמכתי בהסכם בין ישראל לפולין במשבר שבעקבות החוק הפולני. תמכתי בו לא רק מסיבות מדיניות, אלא בראש ובראשונה כיוון שלמיטב הכרתי הוא נאמן לאמת ההיסטורית. לא אחזור לדיון בפרטים ואציין רק את השורה התחתונה – יש להבחין בין גינוי מעורבותם של פולנים רבים בהשמדה, לבין האשמה קולקטיבית של העם הפולני, שאינה מוצדקת.

דברי נתניהו וההבהרה שהוסיף עליהם, היו ברוח זו. בצדק הוא דיבר על פולנים שהשתתפו בהשמדה. אסור לטייח זאת. ובצדק הוא לא האשים את העם הפולני.

ואם פולין רוצה בעקבות זאת לחולל משבר – שתחולל משבר.

* מתבגרים – חנוך דאום: "... הילדים האלה בגיל ההתבגרות, שמשוויצים במה שהם אמורים להסתיר. אדם רגיל משוויץ מעת לעת גם בדברים סתמיים. ילד מתבגר לעומת זאת, משוויץ גם בדברים שהוא אמור להתבייש בהם. אתה יכול לשבת בסלון בנחת ולפתע יעבור בנך המתבגר ויגיד: 'יש לי גוש כזה בפופיק כי לא התקלחתי ארבעה ימים.' ואתה אומר לעצמך: אוקיי, בנאדם, זה דבר אחד, די דוחה ומדכדך, לא להתקלח ארבעה ימים, אבל זה דבר אחר, תימהוני למדי, לספר על זה בגאווה כזו..."

ויש לי עוד דוגמאות: "אני לא קראתי ספר כבר עשר שנים" (המתבגר דוד ביטן), "מעולם לא קראתי את צ'כוב" (המתבגרת מירי רגב).

* לא מפלגתו של רפול – תיקון לדבריו של אברהם כץ עוז בגיליון הקודם – תנועת התחייה לא היתה מפלגתו של רפול. מפלגתו של רפול היתה צומת. ב-1984 התחייה וצומת רצו ברשימה משותפת, אך אז גדעון סער כבר לא היה רכז נוער התחייה, כי הוא כבר התגייס.

* ביד הלשון: יִשַּׁר כּוֹחַ – יִשַּׁר כּוֹחַ היא ברכת "כל הכבוד", ברכה של חיזוק ושבח. המקור שלה הוא בפרשת השבוע, "כי תשא". או ליתר דיוק, במדרש חז"ל לפרשת "כי תשא". הפרשה מספרת על חטא העגל ועל שבירת לוחות הברית בידי משה. באיזו זכות שיבר משה לוחות מקודשים, שנכתבו ישירות בידי האלוהים? חז"ל מתמודדים עם הסוגיה, ובמסכת שבת מסופר שאלוהים שיבח את משה על שבירת הלוחות. באלו מילים?

בפרשה נאמר: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ." אמר ריש לקיש: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת." כלומר, ריש לקיש מתרגם את ה"אשר" ל"יישר כוח". ייתכן שהדבר מעיד על כך שבאותה תקופה היה קיים מטבע הלשון יִשַּׁר כּוֹחַ, אך מכל מקום, המדרש התלמודי הזה הוא המקור לביטוי המוכר לנו.

לעיתים אנו אומרים "יישר כוחך" בהטייה, ולעיתים בפשטות "יישר כוח", ויש גם הביטוי "מגיע לך יישר כוח גדול." מילות השבח יִשַּׁר כּוֹחַ, נפוצות בעיקר אצל אחינו בני עדות מזרח אירופה, והמהדרין יאמרו זאת בצורה היידישיסטית "שׁכּוֹייעח". ואילו אצל אחינו בני עדות המערב (=מגרב) נפוצות יותר מילות השבח: חזק וברוך!

אורי הייטנר

* * *

אם של מחבל רוצח פלסטינאי משבחת את בנה: הוא היה קצב ויודע כיצד לשחוט!!!

https://www.memri.org/tv/mother-palestinian-terrorist-said-ali-butcher-knife-commando-allah-deserve-sacrifice

* * *

יוסי אחימאיר

חסימה ברוכה בדרך לכנסת

3.25 – זהו המספר החזק ביותר במערכת הבחירות המתחממת, ובמיוחד לקראת הערב בחצות, תום מועד הגשת הרשימות שיתמודדו בבחירות הכלליות לכנסת ה-21. מאז מרץ 2014 מדובר באחוז המינימלי של הקולות הכשרים, שאותו יש לעבור על מנת לזכות בייצוג בכנסת.

התקשורת מפמפמת לנו סקרים, מספרי המנדטים שזוכים להם בקזינו של הסוקרים המפלגות השונות, לקראת הבחירות ב-9 באפריל: 32, 30, 22, 20, 16, 12, 11, 9, 6, 4... אבל לא! לא אלה המספרים החשובים באמת, בוודאי לא בטרם הוגשו הרשימות הסופיות ושמות מועמדיהן לוועדת הבחירות המרכזית. 3.25 – זהו מיספר המזל, תנאי-הסף שיקבע את מיספר המפלגות שיזכו בכרטיס כניסה לפרלמנט שלנו. המפלגה הקטנה ביותר שנבחרה לכנסת ה-20 היתה מרצ בת חמישה מנדטים.

אחוז החסימה עבר שינויים רבים, במגמת עלייה, מאז האסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה – מ-0.83 אחוז, עבור ל-1%, 1.5%, 2%, ועד לאחוז הגבוה יחסית הקיים כיום. ועדיין הוא נמוך מ-5% בבחירות לפרלמנט הגרמני, למשל.

בישראל, שבה "כל ממזר מלך", אחוז חסימה גבוה יחסית הוא הכרחי, לנוכח הפיצולים המופרזים בחברה שלנו. שהרי אצלנו כל אחד מתיימר לדעת טוב יותר מזולתו מה צריך לעשות, ומה לא דרוש, בכל תחום ותחום. אבל יותר משאלת ה"מה צריך לעשות" מתבלטת תופעת האגו המנופח והיומרה המופרזת. וראו זה ופלא: כמעט כל מנהיג-לרגע שכזה מצליח לפתות מיספר תומכים, מצביעים, ללכת שולל אחריו. וכבר ראינו בבחירות הקודמות "מפלגה", עם שם מפוצץ "מנהיגות חברתית", שנתמכה על-ידי 223 קולות...

גם כשהמשוכה החסימתית גבוהה, כי נועדה למנוע ריסוק המערכת הפוליטית, אנו רואים במערכת הבחירות הנוכחית מיספר חסר תקדים של מפלגות חדשות, מסוג "מנהיגות חברתית", שראשיהן מוכנים לבזבז סכומי עתק על ההרפתקה הפוליטית בת-יומה. נקל לשער מה היה קורה אם לא היה אחוז חסימה משמעותי  – כמה עשרות מפלגות היו צצות לנו בניסיון לקושש קולות ולרדת לתהום הנשייה, או ששלוש או ארבע אכן היו מצליחות להשתחל לכנסת ולפצל עוד יותר את המערכת הפוליטית.

אחוז החסימה הגבוה נועד כפשוטו – אפילו באופן לא דמוקרטי – לחסום, להנמכת ציפיות, ולאפשר רק למפלגות רציניות לזכות בייצוג בכנסת. הוא איתות אדום – שלא הכול מתחשבים בו – שנועד לגרום לכך שלא כל מי שמשתעשע ברעיון להיות ראש מפלגה ומנהיג בישראל, יכול להגשים את חלומו ההזוי. יתר על כן, ישנן מפלגות שכבר תקעו יתד על המגרש הפוליטי, היה להן ייצוג בכנסת היוצאת, חשות שקרקע-אחוז-החסימה בוערת מתחת לרגליהן. הן מנהלות קמפיין כמעט נואש כדי לשרוד.

לכן, המפלגות הגדולות, שטוענות לכתר, הליכוד שבשלטון ו"חוסן לישראל" שמתיימרת להחליפו, עמלות לשכנע מפלגות קטנות, מדשדשות, כל אחת במחנה שלה, לאחד רשימות, לרוץ יחדיו וכך לא לסכן קולות ומנדטים.

מה שמאחד את כל המפלגות מגנץ, לפיד ושמאלה – זו אידיאולוגיה בת שלוש מילים: "רק לא ביבי". האם זה יספיק לגבור בשעות שנותרו על האגו המנופח של כל אחד מהמנהיגים במחנה זה ולאחד כוחות על מנת להשיג את המטרה המשותפת?

לנגד עיני המפלגות שמימין לליכוד עומדת טראומת נפילת המחנה הלאומי מן השלטון ב-1992, עקב הפיצול, ומפלגות שלא עברו את אחוז החסימה דאז – 1.5 אחוז בלבד. כך ירדו לטמיון כ-130 אלף קולות, רובם המכריע מימין, שלא נכללו בחשבון המנדטים. כך, כזכור, עלה השמאל לשלטון – הגם שלא לאורך זמן ושנים.

האיחוד שהושג סוף-סוף בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי אין די בו. הנה שמענו שהח"כ המודח אורן חזן, אינו מוכן לקבל את תוצאות קזינו-הפריימריס, שבו הפסיד את כל הקופה, ומקים רשימה משלו, בניסיון לחזור לכנסת בדלת האחורית, כלומר בעזרת מצביעים שאולי יילכו שולל אחרי קסם חיוכו. ואולי בסתר ליבו רוקח ח"כ (בינתיים) חזן, את נקמתו בתנועתו? אולי על חודם של מעט הקולות שהוא יוריד לטימיון, יתגשם חלומו הרטוב להפיל את שלטון הליכוד על קוצו של יוד?

איחודים זה שם המשחק הלוהט, בדוחק הזמן שנותר להגשת הרשימות הסופיות, וטוב שכך. אבל יותר מאיחודים דרושות לעם ישראל אחדות ולכידות. בבחירות הקרבות לדאבון הלב, אנו רחוקים מכך יותר מתמיד.

בדרך לקלפי בעוד חודשיים וחצי כדאי לזכור את המספר הלוהט הזה 3.25. מספר חזק, שיבלום ולו במעט את הפיצולים והשסעים.

יוסי אחימאיר

* * *

משה כהן

נתניהו במצב טוב

בני גנץ בא לקלל ויצא מברך. הגינויים שלו את נתניהו מופרכים מיסודם. עליו לפשפש מיהם היועצים הנותנים לו עצות אחיתופל אלו.

הבה נבחן את האשמותיו של גנץ. נתניהו שליט יחיד?! נו באמת, כאילו אין בחירות, אין כנסת, אין ממשלה, אין קבינט, על מה הוא מדבר? 

נתניהו השתתף במסיבות קוקטייל בזמן שהוא שירת בצבא?!

הכיצד, קצין בסיירת מטכ"ל שנפצע בפעולה לא נחשב שירות צבאי?! על מה הוא מדבר?

בעוונותיו נתניהו למד אנגלית, רחמנא ליצלן. האנגלית שלו הלוואי עלינו, בית הנבחרים האמריקני עומד על רגליו ומוחא כף לנאומו למען ישראל, מביא כבוד לישראל בעולם. מה רע בזה? אם אלו הטענות נגדו אין לנתניהו מה לדאוג. 

משה כהן

ירושלים

* * *

משה גרנות

שום ספר לא השפיע עליי כמו התנ"ך,

ושום ספר לא גרם לי לאנטגוניזם כמוהו

חלק ראשון

התמונה הראשונה שעולה בזיכרוני מילדותי – אני יושב מכורבל בשמיכה, רגליי הקפואות נוגעות בבקבוק (בקבוק זכוכית ממש!), שהיה חם, שאימי הכינה לפני שיצאה בסכנת נפשות להשיג אוכל נפש לשני גוזליה.

קירות המרתף, בו התגוררנו, מכוסים בטחב חום ירקרק, ועל החלון הקטן, כצוהר בתיבתו של נוח, הכפור שרטט צורות סימטריות והיכהה את מעט האור שחדר פנימה. אבא נשלח למחנה לעבודות כפייה, ואחי הגדול (שהיה אז, כמדומני, בכיתה ה') היה מתגנב עם בוקר לבית הכנסת, כי שם – מלבד פרוסת הלחם שהגבאי היה מחלק לילדים – שם התכנסו המורים היהודיים שפוטרו מעבודתם, והם לימדו את צמאי הדעת מבין הילדים היהודיים שנזרקו מבתי הספר.

אני הייתי נותר לבדי במרתף הקר והטחוב במשך שעות רבות, ולפעמים אפילו ימים שלמים. היציאה מהמרתף היתה כרוכה בסכנת נפשות, עליה הוזהרתי אינספור פעמים על-ידי אימא. במה יכולתי להעסיק את עצמי באותן שעות ארוכות שרעדתי מקור? סיפרתי לעצמי סיפורים, ו... שוחחתי עם אלוהים. אני שאלתי אם הוא יודע שבמרתף הטחוב יושב לו מוני הקטן, מכורבל בתוך שמיכה שאינה מחממת, והוא כמהָ לראות ילדים, לגלוש על הקרח במגלשת, ובכלל – לראות את השמש במו עיניו. ואני גם עניתי לעצמי בשמו, והבטחתי שמש ומגלשת, ושמחה וילדים, ולחם חם שריחו כריח גן-עדן.

באותו קומפלקס דירות גרו מעלינו בצפיפות גם סבא וסבתא ושתי דודותיי, שגם בעליהן נשלחו לעבודות כפייה. כולנו גורשנו מהעיירה בה גרנו – אל עיר המחוז, הלא היא בוטושאני בצפון רומניה – וכל זאת מתוך כוונה לשלוח אותנו מכאן הלאה – מי יודע לאן. בינתיים הרוסים התקדמו, ופצצות נפלו בחצרות, על הבתים, על תחנת הכוח, על "בית החקלאי" שאגר מעט תבואה בימי הרעב הנורא. סבא, שהיה חייט,  נאלץ לפרנס את שתי בנותיו ואת ילדיהן. אימא לא הסכימה להוסיף עול על צווארו של אביה, והיא השכירה עצמה למלאכות הבזויות ביותר כדי להביא קערת אורז וחצי בקבוק חלב לשני ילדיה.

סבא היה עובד ליד החלון היחיד בחדר הדחוס, עד שעות הדמדומים כדי לחסוך בנפט העששית, והוא היה מודאג כי עיניו הלכו וכהו, העיניים שכל פרנסת משפחתו היתה תלויה בהן.

סבתא אתל הכינה לסבא כוס תה, ושמה לו ביד חצי קוביית סוכר:

"קום, יעקב, שתה, תנוח קצת ותן מנוחה לעיניים."

סבא קם ממקומו וקירב את הכוס אל פיו, ובאותו הרגע נפלה פצצה בחצר – החלון על משקופו נחבט בחוזקה על השולחן שסבא היה רכון עליו רגע קודם. לולא כוס התה שסבתא הגישה לו – ספק אם היה נשאר בחיים. כוס התה נפלה מידיו ונשברה, ופיו נפער בתדהמה.

כשהתעשת מההלם, הוא נישק לידה של סבתא:

"אתל, את הצלת את חיי!"

"זה לא אני, יעקב, זה הקדוש ברוך הוא ששומר עליך – צריך לברך 'הגומל'."

סבא הדיר רגליו מבית הכנסת, בעיקר בשבת, כי בדרך לשם חיכו בריונים וסתם פרחחים כדי להציק ליהודים שנשאו על בגדיהם את הטלאי המזהה. הוא היה מתפלל ביחידות בחדר הקטן והדחוס, מקווה שבשמיים ימחלו לו.

הנס קרה ביום שני. הוא החליט שחובה עליו להתפלל במניין ולברך את הברכה בשעת העלייה לתורה. בדרך לבית הכנסת לא נטפל אליו איש, אבל שם אחז בו קבצן אחד ודרש מעות. סבא נתן לו, והוא ביקש עוד, ממש אחז בבגדיו בייאוש ולא הִרפה.

 כשחזר הביתה, הוא חש בראשו, וחומו עלה. סבתא הבחינה בכינים שדבקו בבגדיו ובגופו, ומיד הפשיטה אותו, הרתיחה את הבגדים, וציוותה על סבא לרחוץ במים חמים. שום דבר לא הועיל – סבא נדבק בטיפוס. דוקטור שוורץ ציווה להעביר אותו מיד לבידוד בבית חולים, והכול ידעו שזאת התחנה האחרונה לפני בית הקברות.

אין מילים לתאר את האבל של שלוש האחיות. זה היה יגון קודר שהטביע את חותמו על נפשי לכל חיי. כשהאחיות ליוו את אביהן לדרכו האחרונה, נשארנו, אחי ואני, במרתף שהחל אז להפשיר מעט.

"בני, תסביר לי, תסביר לי איך... איך אלוהים... הרי סבא הלך להתפלל... אז איך?"

אחי כאילו חיכה לשאלה הזאת, והוא לחש, למרות שלא היה איתנו איש במרתף:

"מוני, אין אלוהים, פשוט אין!"

הלם!

מצד אחד, אני הערצתי את בני אחי – למרות שהוא היה בעצמו עוד ילד, הוא היה עבורי בר-סמכא לכל דבר – לא היתה שאלה ששאלתי אותו, והוא לא ענה לי עליה בצורה סדורה ומשכנעת. הוא בלע ספרים בכמויות, והוכיח בקיאות במדע פופולארי, בדברי הימים, במסתרי המין...

מצד שני, איך? איך אני פתאום בלי אלוהים? איך העולם יכול להתקיים אפילו רגע בלי אלוהים שברא אותו ומשגיח עליו? וחוץ מזה, הרי אני והוא...

במשך שנים פסחתי על שתי הסעיפים: בשיחות עם חברים החזקתי בדעתו של אחי: האמונה היא המצאה אנושית שבאה להרגיע אנשים תמימים וילדים טיפשים; אבל ביני ובין עצמי, ברגעים של עצב עמוק וייאוש (ואינספור רגעים כאלה יש לנפש צעירה!) – התפללתי בדביקות לאלוהים שישמע קולי ויושיעני.

כשמלאו לי שתים-עשרה, עלתה משפחתנו ארצה, בעור שינינו עלינו (ולא כאן המקום לפרט), והמדינה, שלא מכבר שכלה 6,000 מבניה, והייתה במשבר כלכלי נורא – נתנה לנו מעונייה הרב מיטות, מזרנים ושמיכות – וגם אוהל שהצל עלינו, עד שסופת החול הראשונה העיפה אותו למרחקים. בעיקר הייתי אסיר תודה למדינתי על שהמירה את מבט הילד המפוחד שלי למבט של אדם חופשי הנושם חירות.

כשהתחלתי ללמוד בבית הספר, נתקלתי לראשונה בלימוד התנ"ך. סבי המנוח היה מספר לי על יוסף ואחיו, על מלכות דוד ועל גיבורי דוד, אך מעולם לא קישרתי את הסיפורים האלה עם ספר מסוים, שהוא מין מורשת קדושה לעם היהודי. כשהתחלתי להבין את המילים הקשות – נפעמתי מהעוצמה שבכתובים, מהשכנוע הפנימי שכל  האמת ידועה רק לשליחי האלוה שנושאים את דבריהם בפני בני ישראל (בני ישראל שתדיר חוטאים!) – מיופייה של השפה, מהסיפורים, שחלקם חכמים לא פחות מאלו שביצירות שקספיר, מהשירה המוסרית של הנביאים. לא ייתכן שדברים נעלים כאלה לא נכתבו בהשראה אלוהית. אין ספק, חשבתי, שיש סוד גדול מאחורי היקום, סוד שאני טרם עמדתי על סף סיפו, וכדאי, ואולי אף חובה, להתקרב אל הסוד הזה, ואף לחיות עימו – נתפסתי למעין חשיבה דתית בנוסח משנתו של מרטין בובר.

לימים התמסרתי ללימוד המקרא, ואז הסתבר לי שרוב הכתובים בו הם פרי התחזות, ואולי גרוע מכך: בני אדם, כמוני וכמוך, מכריזים שאלוהים התגלה להם, ושהם מצטטים אותו למילותיו.

הספר הראשון שהיה עבורי תמרור לחיפוש אחר התחזויותיהם של מחברי הכתובים היה ספר דניאל: דניאל אמור לחיות בימי סוף מלכות בבל ובתחילת מלכות פרס. הוא מספר על עצמו ניסים ונפלאות: הוא וחבריו נכנסים, כביכול, לכבשן האש ולגוב האריות, ויוצאים משניהם בשלום, והוא יודע לחזות את העתיד להתרחש באמצעות חזיונות שהוא רואה, ורואים אחרים. בדיקת הנבואות שלו מוכיחה שהאופק ההיסטורי שלהן נעצר תמיד בימי אנטיוכוס אפיפנס ויהודה המכבי, כאילו שם הוא סוף ההיסטוריה. מלכות החשמונאים אמורה לא להסתיים לעולם, וההיסטוריה תגיע לפתרון מאושר נצחי. אבל כשבודקים את הכרוניקות החזויות של דניאל, מיד שמים לב, שדניאל היה בקי מאוד בתולדותיה של סוף התקופה הסלווקית בארץ ישראל, אבל היה בור מוחלט בכל הנוגע לקורותיה של מלכות בבל, ושל פרס ומדי, שבהן היה אמור דניאל לחיות ולפעול. הבורות שלו בתקופה שבה הוא היה אמור לחיות – מזה, והבקיאות שלו במה שהתרחש בימי יהודה המכבי, והיעדר כל נבואה אל מעבר לאופק זה, והעובדה שגיבוריו מימי מלכות בבל, כביכול, פולטים מילים יווניות – כל אלה מצביעים בעליל על כך שהאיש המציא נבואות בדיעבד. והרי זאת מהותן של מרבית הנבואות שבתנ"ך – פלוני מאוחר מכניס לפיו של איש אלוהים קדום נבואה שמתייחסת לזמנו שלו – והרי זאת רמאות לשם שמיים.

ספר אחר הנוקט שיטת זיופים לשם שמיים הוא ספר דברי הימים. מתוך עשרות דוגמאות – אביא אחת בולטת במיוחד: יואש, אמציה ויאשיהו נחשבים למלכי יהודה שעשו הישר בעיני ה', ושלושתם נרצחו! – לעומת זאת, על מנשה נאמר שהיה המלך הרשע ביותר שקם לישראל, ובגללו גלתה יהודה, והמקדש נחרב – ודווקא עליו נאמר שמלך יותר מכל מלך ביהודה ובישראל – חמישים וחמש שנה (!), ונאסף אל עמיו בשלום! זה הרי נוגד את סכימת תורת הגמול.

מה עושה בעל דברי הימים? הוא מנפק חטאים לכל אחד מהמלכים הצדיקים, ואילו את מנשה הוא "מחזיר בתשובה". ברור שהמרחק הכרונולוגי שבין המאורעות המסופרים בספר מלכים ובין זמנו של בעל דברי הימים – "הִרשה" לו לתקן ולהתאים את ההיסטוריה לסכימה הדתית – שוב, בפשטות – רמאות לשם שמיים.

אחד ממוריי באוניברסיטה, חובש כיפה, הודיע לי שמצידו אני יכול להטיל ספק כראות עיניי בכל הנוגע לנביאים ולכתובים, אבל להיזהר בדיני בתורה, שלטעמו (בעקבות חז"ל, כמובן) היא אלוהית, וניתנה למשה בסיני. ותמהתי על כך שכן כבר אברהם אבן-עזרא הטיל ספק בכך, והציע לכל מי שחושב כמוהו שיידום.

התורה הרי זועקת שהיא נתחברה על ידי בני אדם, ורובם מאוחרים במאות שנים לימיו של משה רבנו.

ניקח לדוגמה את עשרת הדיברות – מסופר שהעם שמע את עשרת הדיברות מפי האל במעמד הר סיני, ור' יהודה הלוי רואה בהתכנסות הזאת של שישים ריבוא מול ההר הוכחה לאמיתותה של התורה. אבל באמת אם האל היחיד כתב את המסמך הקדוש הזה – איך ייתכן שיש לו שתי גירסאות שונות זו מזו? בשמות כ' מוסברת השבת כזיכרון מנוחתו של האל ביום השביעי לבריאה, ואילו בדברים פרק ה' המצווה היא זיכרון העבדות במצרים. הדיבר "לא תחמוד" הוא שונה לחלוטין בשתי הגירסאות – בשמות כתוב: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך," ואילו בדברים ה' כתוב: "ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו..."

יש פה הבדל תהומי בין שתי הגירסאות – לפי הגירסה בשמות האישה היא קניין, השווה פחות מבית, ויותר מעבד. בדברים האישה שווה יותר מהבית ומהשדה. האיש שכתב זאת סובר שלחמוד אישה זה משהו שונה מלחמוד נדל"ן, ולכן הוא משתמש במילה "תתאווה".

אלו רק ההבדלים הגדולים, אבל יש עוד כחמישה-עשר הבדלים קטנים נוספים. איך ייתכן?! הרי לא היה אלא עותק אחד של עשרת הדיברות בארון הקודש – אחד ואין בלתו!

הטענה של חז"ל שאלוהים דיבר בסטריאו "שמור וזכור בדיבור אחד" יכולה להרגיע את מי שממילא מאמין לכל שקר מפי אנשים המדברים בשם האל. ברור כשמש שהיו שני מחברים של הטקסט הזה, שחיו בתקופות שונות, ולכל אחד מהם היתה השקפת עולם שונה. ברור גם כן, שאף אחד מהם לא ראה במו עיניו את עשרת הדיברות כתובים בכתב אלוהים, שאילו ראו – לא היו מעיזים לשנות. ברור שלפחות אחד מן השניים משקר.

ועוד דבר: אם אלה דברי אלוהים, כפי שמתיימרת התורה לטעון, איך זה שהם נכשלים בתחום הלוגיקה הדתית עצמה – הרי מצפים שבדברי אלוהים לא יהיה כל כשל לוגי. כתוב: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" – הטקסט נשמע כאילו מחזק את הצו המונותיאיסטי לעבוד רק אל אחד, אבל זה רק לכאורה, כי רשלנותו התמימה של הכותב גרמה לכך שהפסוק משתמע במהופך מהכוונה – לפי הניסוח הזה מסתבר שיש הרבה אלים, ויש להם תוקף, כמו לאלוהים, אלא שלך, המאמין, הם אסורים! בלי ספק הכותב (האנושי!) לא התכוון לכך, אך הוא מעמיס על האל את חוסר היכולת שלו לנסח כהלכה צווים מקודשים.

ולא רק זאת, מסתבר שיש עשרות כתובים בתורה המעידים בצורה הברורה ביותר שמשה לא אמר, ובוודאי לא כתב, את הדברים. אביא חמש דוגמאות מתוך עשרות:

בבראשית י"ב מתואר תיורו של אברם בארץ, ובסוגריים יש הערה – "והכנעני אז בארץ." כלומר, כאשר דברים אלה נאמרו – הכנעני כבר לא היה בארץ, והרי היעדר כנענים בארץ יכול היה להתקיים לכל המוקדם בימי דוד המלך!

בבראשית י"ד כתוב שאברהם רדף אחרי שוביו של לוט עד דן; מכאן שהכותב פלט לא בכוונה שהוא חי לפחות בימי שפוט השופטים, כאשר שבט דן עלה צפונה ונתן למקום את שם שבטם. האיש שכתב את הדברים כבר לא זכר ששם המקום בימי משה היה ליש.

בבראשית פרק כ"ב מסופר כי לאחר שיצחק ניצל מהעקידה, ואברהם זכה בגמול על נכונותו להרוג את בנו, מעיר המספר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה." כלומר, מחבר הדברים חי בתקופה שבית המקדש כבר היה קיים, ולא בימי משה.

בפתיחתו של ספר דברים כתוב: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף..." כלומר, הדובר כאן חי בעבר הירדן המערבי, ומכאן שמשה לא יכול היה להיות מחברם של הדברים.

בפרשת תלונתה של מרים במשה בספר במדבר י"ב, מעיר הסופר: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה." ברור ששבח כזה לא יכול משה להעניק לעצמו, שאילו עשה כן – זה היה נשמע כמו בדיחה גרועה.

מסתבר שלאנשי אלוהים, כאלה הנחשבים לאושיות האמונה הישראלית, שחיו מאות שנים אחרי משה – לא היה להם בכלל מושג שהתורה קיימת – וכל כך למה? משום שבאמת באמת לא היתה קיימת, ומעצבי האמונה המאוחרים הוליכו שולל את המאמינים כאילו הדברים שהם בדו מליבם – יצאו מפיו של משה, הנביא  שהיה לו שיג ושיח ישיר עם אלוהים ("פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט..." – (במדבר י"ב). שוב, אני מביא מעט דוגמאות מתוך עשרות:

דוד, שבוודאי היה מאמין בכל נימי נפשו, הולך טמא מת אל בית ה' (שמואל ב' י"ב 19-20), בניגוד מוחלט לכתוב בתורה (במדבר י"ט 14). אילו ידע הוא, או אילו ידע מחבר הסיפור את האיסור מהתורה – אין ספק שהמעשה הזה לא היה נעשה, או לפחות לא היה מסופר.

דוד מחזיר לעצמו את מיכל בת שאול, שניתנה לפלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג' 13-16) בניגוד לחוק מפורש בתורה האוסר לחזור אל אותה אישה אשר "הוטמאה" על ידי גבר אחר (דברים כ"ד 1-4).

למרות השבועה שדוד נשבע לשאול, הוא מוצא אמתלה להרוג שבעה מצאצאיו ומשאיר את גוויותיהם מוקעות בהר במשך חודשים רבים, ולולא מעשה החסד המרטיט של רצפה בת איה, האם השכולה האומללה, לא היה עולה בדעתו לקבור את המתים (שמואל ב' כ"א 1-14), בניגוד חריף לצו התורה המחייב קבורת המת בו ביום (דברים כ"א 22-23).

גדעון משבט מנשה, מנוח משבט דן, שמואל משבט אפרים, דוד ושלמה משבט יהודה, אליהו התשבי – מקריבים קורבנות (שופטים ו' 2-26, י"ג 19, שמואל א' ז' 9-10, ט' 13, י"ג 8-14, שמואל ב' ו' 13-1, 17-18, ח' 18, כ' 26, מלכים א' ח' 22, 54, 62-64, ט' 25, י"ח 30-38), בניגוד לחוקים מפורשים בתורה המייחדים עבודת אלוהים זאת לכוהנים משבט לוי (במדבר ג' 10, ט"ז 8-10, 28-35); וקורבנות אלה מוקרבים במקומות שונים בארץ, בניגוד לצו להעלות את העולות רק "במקום אשר יבחר ה' " (דברים י"ב 13-14).

שפן הסופר קורא בפני המלך יאשיהו מתוך ספר תורה שנמצא בבית ה'. כשהמלך שומע את הכתוב בו – הוא קורע את בגדיו מרוב תדהמה (מלכים ב' כ"ב 8-11). אילו ספר התורה היה ידוע בציבור, או לפחות בחצר המלך – קריאה ממנו לא יכלה לגרום לתגובה כזאת. אלא שבאמת ספר התורה על גירסאותיו השונות, התחבר מאות שנים אחרי משה, וכל החוקים (חלקם הגדול – גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן) יוחסו למשה מפי האל.

משה גרנות

המשך יבוא

* * *

RUDYARD KIPLKING

אם – IF

תרגום חופשי ע"י בנימין בן עזר (ראב)

בשנות ה-60 של המאה ה-20

אם תוכל לשאת ראשך ברמה כאשר כולם מסביבך

מאבדים את שלהם ותולים בך את הקולר;

אם תוכל להאמין בעצמך כאשר הכול מסופקים בך

ומצדיקים עצמם על פקפוקיהם בך:

אם תוכל לחכות מבלי להתעייף בחכותך,

או שישטו בך מבלי שתעסוק בשקרים,

או שתהיה שנוא מבלי לתת מוצא לשנאתך,

וחרף זאת אל תתיימר להיות טוב מדי, או לדבר גבוהה גבוהה

אם תוכל לחלום, מבלי לעשות את חלומותיך לאדוניך,

אם תוכל לחשוב – מבלי לעשות את מחשבותיך למטרה כשלעצמה,

אם תוכל לעמוד פנים אל פנים בפני ניצחון כבפני מפולת

ולנהוג באלה השניים המעמידים פנים כשווה בשווה;

אם תוכל לשאת את שמע האמת אשר דיברת

מעוותת על ידי זדים השמים פח לטיפשים,

או שומרים את הדברים אשר שברת חייך עליהם,

ומעקלים ובונים אותם מחדש בכלי עבודה בלים.

אם תוכל לערום ערמה אחת מכל ניצחונותיך

ולסכנה במחי יד אחת,

ולהפסיד ולהתחיל מחדש את התחלותיך,

ולעולם לא להוציא הגה על אבדותיך:

אם תוכל לאלץ את ליבך ועצביך ומוח עצמותיך

לשרת את נטייתך הגדולה אחרי שנשברו

וכך להחזיק מעמד כאשר מאומה אין בך

מלבד הרצון האומר להם: "החזיקו מעמד!"

אם תוכל לדבר עם ההמונים ולשמור על צלמך,

או להתהלך עם מלכים – מבלי לאבד את המגע הפשוט,

אם גם אויבים וגם ידידים אוהבים לא יוכלו לפגוע בך,

אם כל האנשים מסכימים איתך, אבל לא יותר מדי:

אם תוכל למלאות את הדקה הבלתי סולחת

עם מרוץ ארוך של שישים שניות,

לךָ היא הארץ וכל אשר בה,

וגם – מה שהוא יותר מזה – אדם תהיה, בני.

[אהוד: הביאה לפרסום אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר, בתו של בנימין, הוא אביה ואבי.]

* * *

If

BY RUDYARD KIPLING

If you can keep your head when all about you   

    Are losing theirs and blaming it on you,   

If you can trust yourself when all men doubt you,

    But make allowance for their doubting too;   

If you can wait and not be tired by waiting,

    Or being lied about, don’t deal in lies,

Or being hated, don’t give way to hating,

    And yet don’t look too good, nor talk too wise:

If you can dream—and not make dreams your master;   

    If you can think—and not make thoughts your aim;   

If you can meet with Triumph and Disaster

    And treat those two impostors just the same;   

If you can bear to hear the truth you’ve spoken

    Twisted by knaves to make a trap for fools,

Or watch the things you gave your life to, broken,

    And stoop and build ’em up with worn-out tools:

If you can make one heap of all your winnings

    And risk it on one turn of pitch-and-toss,

And lose, and start again at your beginnings

    And never breathe a word about your loss;

If you can force your heart and nerve and sinew

    To serve your turn long after they are gone,   

And so hold on when there is nothing in you

    Except the Will which says to them: ‘Hold on!’

If you can talk with crowds and keep your virtue,   

    Or walk with Kings—nor lose the common touch,

If neither foes nor loving friends can hurt you,

    If all men count with you, but none too much;

If you can fill the unforgiving minute

    With sixty seconds’ worth of distance run,   

Yours is the Earth and everything that’s in it,   

    And—which is more—you’ll be a Man, my son!

* * *

רודיארד קיפלינג

אם

תרגום משה הנעמי (זינגר)

אם תוכל לשמור על שקט וקור-רוח

עת מסביב לך שוררת מבוכה,

אם בין מפקפקים תוסיף להיות בטוח

אבל גם לספק תדע לתת לבך;

אם להמתין תוכל בלא להתייגע,

אם ממרמה תרחק עת היא אותך תיסוב

אם בשנאה תוקף ובה לא תינגע

מבלי להראות חכם מדי או טוב.

אם כל חלומותיך לך יהיו לעבד

אם מחשבות לך – כאמצעי בלבד

אם ניצחון תפגוש או מפלה נוקבת

ובשניהם – בני בלע – תנהג מנהג אחד;

אם תוכל לסבול דברים אשר השמעת

בהיסלפם להיות מלכודת לבורים,

אם את מפעל חייך תראה שוקע מטה

ושוב תחל לבנות אותו מן השברים.

אם לאסוף תוכל את כל דברי הערך

אשר לך לערמה – ולסכנם

ולהפסידם ושוב לצעוד מראש הדרך

בלא להפטיר מלה על שאבד חינם;

אם לבבך יוסיף לפעום ללא מנוח

וגם בִּכִבוֹד העול, בעול יהי מושך

ולא יחדל גם עת אבד ממך כל כוח

כל עוד זה רצונך קורא אליו: המשך!

אם בין ההמונים תחזיק במידותיך

ובחצר מלכות תדע לנהוג פשטות

אם לא יוכלו לך אויביך או רעיך

אם כל אדם תוקיר כיאה וכיאות;

אם למלא תוכל כל רגע לא סולח

במלוא שישים שניות של יזע ושל דם,

לך תהיה הארץ וכל אשר עליה,

ועוד יותר מזה, בני – תהיה אדם!

* * *

מ. זושצ'נקו

חליפתו של פועל

ראו אזרחים, עד לאן הגענו! שאיש עמל לא ייכנס למסעדה – משום שלא מכניסים אותו. מסתכלים על העוקם על חליפת הפועלים שלו. היא, מבינים אתם, מלוכלכת מדי לנסיבות.

בדיוק בעניין זה נפל קורבן וָסִילִי סְטֵפַנִיץ' קוֹנוֹפַּטוֹב. הוא ולא אחר. סילקו אותו, אחים שלי, מן המסעדה. הנה, עד לאן הגענו.

העיקר הוא, כי ברגע שוָסִילִי סְטֵפַנִיץ', נכנס בפתח, וכבר הוא הרגיש, שמשהו לא בסדר, השוער התבונן בחליפה שלו על העוקם כביכול, והחליפה, ברור מה טיבה – חליפת פועלים היא, חליפה מחורבנת, משהו שהוא כמו בגדי עבודה. אבל לא זה העניין. העניין הוא, שהיחס הזה נראה היה לוָסִילִי סְטֵפַנִיץ' מעליב עד דמעות.

הוא אומר לשוער:

"מה יש," הוא אומר, "שאתה מסתכל על העוקם? החליפה לא לטעמך? לחפתים אתה רגיל, כן?"

והשוער תופס את וָסִילִי סְטֵפַנִיץ' במרפקו ומונע בעדו מלהיכנס פנימה.

וסילי סטפניץ' הצידה:

"אז ככה!" צועק, "אין מכניסים איש עמל למסעדה? החליפה היא לא לרוחם?"

כאן, כמובן, התאסף קהל מתבוננים. וָסִילִי סְטֵפַנִיץ' צועק:

"אכן," הוא אומר, "אז אמנם נכון, אזרחים, חפתים אין לי, וגם העניבות," הוא אומר, "לא מיטלטלות עליי... ואולי," הוא אומר, "זה שלושה חודשים גם לא רחצתי את הצוואר. אבל," הוא אומר, "מה, אם אני מתאמץ ומזיע בתעשייה. ואולי אינני מתפנה להחליף חליפות הלוך ושוב."

כאן החלו אנשי המסעדה ללחוץ על וָסִילִי סְטֵפַנִיץ'. אוחזים בו מתחת לבית שחיו ומוליכים אותו החוצה. השוער, כלב שכמותו, הוסיף עוד ולחץ בברכו, כדי שלא ייווצר עיכוב בדלת.

הביאו את וָסִילִי סְטֵפַנִיץ' קוֹנוֹפַּטוֹב לידי טירוף. הבן אדם פשוט התייפח.

"חברים," הוא אומר, "אחים רחימאים! מהו הדבר הזה אשר מתרחש בבניינה של הברית בין האיכרים והפועלים? שבאין חפתים," הוא אומר, "לא מרשים לבן אדם לאכול?"

כאן פרצה אנדרלמוסיה. משום שרואה העם – האידאולוגיה נפגעה. החלו דוחפים הצידה את אנשי המסעדה. זה מנופף בבקבוק, זה בכיסא...

בעל הבית זועק בקול בשלושה גרונות – שכן, עכשיו הרי את כל המוסד עלולים לסגור בעוון אי מניעת ההשתוללות.

ואז מישהו מן התזמורת רץ לקרוא למיליציה.

מופיעה המיליציה. נוטלת את היונה הצחורה, את וָסִילִי סְטֵפַנִיץ' קוֹנוֹפַּטוֹב, ומושיבה אותו בכרכרה.

גם כאן לא נרגע וָסִילִי סְטֵפַנִיץ'.

"אחים שלי," הוא צעק, "הייתכן דבר שכזה? שכן, אם, , הוא אומר, "גם המיליציה כבר עושה יד אחת עם בעל הבית, ודוחקת בן אדם החוצה בגלל חליפתו," הוא אומר, "אז מוטב לי, לשוט אל הבורגנים באמריקה, מאשר," הוא אומר, "להשלים עם דבר שכזה."

הובילו את וסיה קוֹנוֹפַּטוֹב אל המיליציה ודחפו אותו לתא.

כל הלילה היונה הצחורה, וסיה קוֹנוֹפַּטוֹב, לא עצם עין. רק לקראת בוקר נחר לו כשעה. בבוקר העירו אותו והוליכו אותו אל המנהל.

אומר המנהל:

"לך לך הביתה, חבר, והימנע בעתיד מלבצע עובדות שכאלה."

וסיה אומר:

"פגעו לי באישיותי, ועכשיו 'לך לך'... חליפה," הוא אומר, "של פועלים איננה לטעמכם? אני", הוא אומר, "אני אעלה, אולי, עכשיו על רכבת, ואסע אל המועצה להתלונן על מעשיכם."

מנהל המיליציה אומר:

"חדל לך, חבר, מלפטפט שטויות. כלל הוא אצלנו," הוא אומר, "לא לאפשר כניסה למסעדה לשיכורים. ואתה," הוא אומר, "אפילו הקאת בחדר המדרגות."

"כיצד זה?" שואל קוֹנוֹפְּטוֹב, "זאת אומרת, שלא בגלל החליפה זרקו אותי?"

כאן כאילו הבזיק משהו בראשו של וָסִילִי סְטֵפַנִיץ'.

"ואני," הוא אומר, "חשבתי, שבגלל החליפה אבל כיוון שבשל שכרות," הוא אומר, "אז את זה אני אכן מבין. ואני תומך. אין ויכוח."

לחץ וסיה קוֹנוֹפַּטוֹב את ידו של המנהל, התנצל על האי-נוחות שגרם והסתלק.

תרגום: יואל נץ

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

מ"ז. המורה צדק מצלצל

יום אחד, כשישבתי בשעת צהריים במחלקת ההלחמות וכתבתי ל'הארץ שלנו' פרק בהמשכים מהספר 'תעלומת הילקוט', צלצל הטלפון ומישהו בעל קול גרוני, שאף פעם לא שמעתי את קולו בטלפון, שאל אותי אם אני יודע מי מדבר.

במקרים כאלה אני אף פעם לא יודע מי מדבר, אבל כדי לא להעליב אני עונה בדרך כלל: "משה, לא?"

הפעם כמעט נפלתי מהכיסא כי האיש אמר בקול צוהל: "את רואה מרים! אמרתי לך שהוא יזכור!" 

עשיתי אחד ועוד אחד ושאלתי את עצמי: משה ומרים? מי הם יכולים להיות?  

האיש לא נתן לי הרבה זמן לחשוב ושאל: "מה שלומך ויסלר? אל תשאל איך מצאתי את הטלפון שלך!"

אמר אל תשאל, אז לא שאלתי, אבל המוח שלי המשיך לפעול עד שעלה והגיע לראש ההר:

"המורה צדק! – צעקתי – מה שלומך? איך מצאת את הטלפון שלי?"                            

משה צדק היה המחנך שלי בגימנסיה הרצליה ולימד אותי מתמטיקה, ללא סיכויים שאבין מה הוא רוצה ממני. עברו למעלה מעשרים שנה אחרי שסיימתי את הגימנסיה ומאז ראיתי אותו אולי פעם אחת. מי שראה אותו יותר ממני היה חותני בנימין מאיר, שלמד איתו  בגימנסיה. הם ישבו זה לצד זה ליד אותו שולחן ולדברי חותני צדק לא התבייש להעתיק ממנו ועשה זאת במומחיות מקצועית. 

חבל שלא ידעתי זאת כשחינך אותי בגימנסיה, כי אז הייתי מעתיק מחנוך שכטר במצפון יותר נקי. בנימין זכר לצדק חסד נעורים וכששמע ממני שהוא היה המחנך שלי, הזמין אותו ואת מרים לחתונה שלי. הייתי בטח מתרגש אם הייתי פוגש אותו בחתונה, אבל הוא לא בא ובמקום זה שלח זר פרחים עם התנצלות. הפרחים הגיעו בטעות לכתובת של בנימין מאיר אחר. היה זה בנימין הייקה שהיה בהכשרה שלי וגם שם משפחתו היה מאיר. בנימין הייקה טלפן אליי והשאיר בטלפון הודעה בה הוא שואל מה לעשות עם הפרחים שקיבל. ההודעה שכבה בטלפון שבוע ימים עד אשר חזרתי מירח הדבש, ואז טילפנתי וביקשתי שיכניס את הפרחים למים.

הוא אמר לי: "תכניס אתה!" – ומאז הוא מחכה שאבוא אליו עם האגרטל.

אחרי שגמרתי להתרגש, שאלתי את המורה צדק איזו רוח טובה הביאה אותו אליי, והוא במקום לענות, אמר: 

"שמע ויסלר, אם במקרה יהיה לך זמן ותהיה ברמת גן, תיגש אליי לרחוב מעלה הצופים, אני רוצה לדבר איתך על משהו חשוב."

לא יכולתי להתאפק. הסקרנות הרגה אותי: אמרתי לצדק שאני עולה על הווספה ובא אליו כבר עכשיו. הוא ניסה להגיד לי שאני לא חייב וזה לא בוער, אבל אמר זאת בשפה כל כך רפה, עד שהבנתי שזה בוער ועוד איך, אחרת למה צילצל אלי פתאום אחרי 20 שנה?

צדק גר בבית קטן ברחוב מעלה הצופים ברמת גן. הבית גובל בסימטה צרה על שם נחמה צדק. נחמה, אחותו של צדק, עבדה כאחות בבית החולים דג'ני ביפו. יום אחד, בתחילת המאורעות, הזהירו אותה שלא תלך ליפו, אך היא היתה מסורה לעבודתה ויחד עם חברה שעבדה עימה הלכו לבית החולים ונרצחו  בדרך על ידי ההמון. צדק פעל רבות להעלאת זיכרה ולא רק את הסימטה הקרובה לביתו קראו על שמה, אלא גם את שם בנו היחיד "נחמיה". את הבית בנה על מגרש שאביו הוריש לו ועיקר חלומו היה לפתח גן עצים וירקות בחצר הבית כדי – כמו שתמיד דרש לפנינו – להפריח את שממות ארצנו.

איציק בית אריה, שלמד ועבד בחנות השתילים של אביו (חברת מרכז הזרעים), סיפר לי איך צדק בא אליו לקנות שתילים וכמה היה נרגש  כשתיאר לפניו איך נחמיה יעבור בין שורות התירס  ובהינף יד  יתלוש קלח אחרי קלח. 

הגעתי  עם הקטנוע אל רחוב מעלה הצופים וחיפשתי בית קטן שבחצרו שורות של תירס. מצאתי את הבית לפי המיספר אבל שתילי תירס לא צמחו בחצר. אחר כך, כשישבנו ושוחחנו בבית, הבנתי שנחמיה כבר גדל והתחתן, הוא גר עכשיו עם אשתו בארה"ב ואין מי שיוריד קלח אחרי קלח.

את הדלת פתחה לי אשת המורה, הגברת מרים ריטר-צדק, אישה קטנה ומצומקת. ראשי המצטיין באגירת פירורי זיכרונות, שאין בהם שום תועלת בחיים, נזכר מיד בשמועה שהופצה עליה בגימנסיה. שמועה האומרת שחוץ מפרנסתה כמורה בישראל, היא מתפרנסת גם  מהוצאת שערות מהרגלים, בעזרת מכונת הגילוח החשמלית של בעלה. היא פירשה את החיוך שעלה על שפתיי כחלק משמחת המפגש והביכה אותי כשהגישה לי לחי  חרוצה בקמטים לנשיקה.

כשהייתי בביתם לפני יותר מעשרים שנה, כדי לתקן  להם תריס שהתקלקל, סיפרה לי שעלתה ארצה יחד עם הוריי באותה אונייה, ואחר כך, כשהיתה באה לבקר אותם כשגרו ברחוב שלום עליכם, הייתי אוהב לטפס עליה ולשבת על ברכיה. עכשיו ליד הדלת חזרה על אותו סיפור, כשבעלה יושב ומחכה בסבלנות בפינת האורחים עד שאשתו תגמור לקשקש.

את הנשיקה המתבקשת כמובן שלא יכולתי שלא לתת לה, למרות הסיכון שאחר כך תגיש לי גם את הלחי השנייה, מה שבאמת קרה.

אחר כך, כשצעדתי לעבר מחנכי לשעבר, זכיתי לראותו קם לקראתי, מושיט לי יד ואומר:

"ויסלר ויסלר, כמה גבהת!"

רציתי להגיד לו: "ואתה כמה התנמכת!" אבל נזכרתי שהוא היה נמוך כבר אז בגימנסיה והסתפקתי במחמאה השגרתית שהוא נראה טוב. הוא באמת נראה טוב למרות ששערו,  שהיה אז בצבע חלודה, הלבין לגמרי, אבל נשאר עם אותו מיספר שערות. בלי שום קרחת ואפילו בלי מפרץ או שניים.

התיישבתי מולו, כשכולי שתי אפרכסות פתוחות הכמהות לדעת למה נזכר בי פתאום. אשתו שהתיישבה לצידי כדבר המובן מאליו נראתה סקרנית לא פחות ממני. כנהוג בנהלי הנימוס המזרחי, הוא לא ניגש ישר לעניין וסיפר לי על חותני בנימין שלמד איתו באותה כיתה ואפילו ישב לצידו. מתוך יצר קונדסי לא יכולתי להתאפק ושאלתי אם בנימין העתיק ממנו. הוא הכחיש בתוקף, אמר שהוא היה ישר כסרגל וגם לא היה צריך להעתיק, כי היה לו ראש של גאון.

רציתי לשאול: "ולהפך?" – אבל חשבתי שחוק ההתיישנות עומד לצידו ולמה להעמיד את זיכרונו במבחן. כדי להעביר את השיחה לנושא יותר חיובי, שאלתי מה שלום נחמיה.

כאן אורו פניו והוא סיפר לי שלמד רפואה באקדמיה והיה קצין רפואה ראשי בבסיס חיל האוויר.

במהלך כל השיחה הנוסטלגית, היה צדק פונה אליי ושואל אם אני רוצה קפה ואני מתוך נימוס הייתי אומר:  "תודה שתיתי בעבודה לפני שבאתי."

כששאל בפעם החמישית ירד לי האסימון, הבנתי שהוא רוצה שאשתו תצא מהחדר ואז אמרתי: "בסדר, קצת קפה לא יזיק לי."

 למשמע דבריי, אורו פניו של צדק והוא אמר: "מרים, תביאי לילד קפה!" 

ברגע שהאישה הממושמעת יצאה מהחדר, רכן אליי מחנכי ואמר לי בקול חרישי: "תשמע ויסלר, אתה בטח יודע שהמורה ליפשיץ מת. הייתי אתמול בהלוויה שלו, הלכתי קרוב לארון ושמעתי את אשתו אומרת: 'אף תלמיד לא בא!' – הסתכלתי מסביב וראיתי שבאמת מתוך כל אלפי התלמידים שלימד במשך שלושים שנה, אף אחד לא הגיע, אז החלטתי שאצלי זה לא יקרה. להלוויה שלי יגיעו תלמידים! היה לי לפני חצי שנה התקף לב, אני יכול למות בכל יום, אז הכנתי כאן רשימה של ארבעים תלמידים אהובים, שאני בטוח שהם ישמחו לבוא ללוויה שלי..." 

ברגע זה נכנסה לסלון אשת המורה כשהיא נושאת מגש עם עוגה וקפה. למשמע דבריו האחרונים של בעלה, נעצרה במקומה ואמרה:  

"מה? בשביל זה הטרחת אותו והוצאת אותו מהעבודה? מה פחדת שלא יבואו אליך תלמידים להלוויה? תתבייש לך! אני אביא לך כמה תלמידים שתרצה!"  

"את! – נבח צדק כשהחרון ניכר בקולו – את רוצה למות אחריי? נדמה לך!"

ברגע זה התחילו ויכוחים של מי ימות קודם ומי יקבור את מי וכל הרוח הטובה ששררה בבית עד כה, גזה תוך צעקות קולניות.

מיהרתי ללגום את הקפה כדי לא להעליב ואמרתי שאני ממהר לחזור לעבודה. צדק ניסה לדחוף לי את הדף עם רשימת התלמידים, אבל אני נמנעתי מלקחתו, כשאני מבטיח לו שאני אביא את כל הכיתה שלי ולא אתן לו למות בלי השתתפות של תלמידים.

לזכותי אני חייב לציין שאת הבטחתי קיימתי, ולמרות שמאז המפגש צדק המשיך לחיות יותר מעשרים שנה, לא שכחתי את הבטחתי, והקמתי את "עמותת מלווי צדק" שדאגה לקיים את הבטחתי, אבל על כך בבוא יומו.  

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

גם אנחנו היינו בווישגראד

מתוך היומן

7.9.2018. יום שישי. בודפשט. אנחנו קמים קצת יותר מוקדם מהרגיל לארוחת הבוקר הנהדרת במלון קורינתיה, ועד השעה תשע מסתדרים לצאת לטיול שאותו הזמנו שלשום דרך המלון. בא זוטובוס ולוקח אותנו עד למקום ההתכנסות, על גדת הדנובה, ושם אנחנו מצטרפים לזוטובוס חדש עם המדריכה ג'ודי. טיול באנגלית ובספרדית גם יחד, מפיה.

נוסעים שעה ארוכה בנוף ירוק מיוער ויפה להפליא עד שחוצים את הדנובה בגשר המחודש, גשר ארפאד, ומגיעים לסלובקיה ושם נכנסים להתרעננות למסעדה קטנה שבה התשלום הוא ביורו בלבד.

ממול, מעבר לדנובה, נשקפת – בהונגריה הקתדרלה הענקית של אסטרגום. אנחנו חוזרים בגשר להונגריה, אין שום ביקורות ומעברי גבול, ומטפסים במכונית לעבר הקתדרלה הגבוהה.

בספר ההדרכה העברי של אַייוִיטנס שלקחנו איתנו כתוב: "אישטוון הקדוש, המלך הנוצרי הראשון של הונגריה, הוטבל והוכתר ממש כאן (אסטרגום) בחג המולד של שנת 1000 לספירה. העיירה, שנחרבה כמעט לחלוטין בפלישה המונגולית, כ-250 שנה לאחר מכן, נבנתה מחדש בהדרגה במאות ה-19-18.

"אסטרגום של ימינו היא העיר הקדושה ביותר בהונגריה, מקום מושבו של הארכיהגמון ההונגרי. על קו הרקיע חולשת הקתדרלה הענקית והקתולית, שנבנתה בתחילת המאה ה-19. ליד הכניסה הדרומית שבנו במאה ה-16 בעלי מלאכה מפירנצה, תוכלו לראות את קפלת הקבורה של משפחת באקוץ', העשוייה שיש אדום. בצד הדרומי נמצא האוצר, ובו אוסף יקר-ערך של כלי קודש שנתגלו בין שרידי כנסייה מהמאה ה-12 שעמדה כאן. מתחת לקתדרלה נמצאים גם שרידי מצודה מהמאה העשירית, שנבנתה מחדש כמה פעמים, ובהם הקפלה מהמאה ה-12." (עמ' 164).

עד כאן ציטוט מהמדריך. אנחנו מגיעים לכנסייה הענקית בדיוק באמצע מיסה רבת פאר ומשתתפים בגלימות אדומות ולבנות, כולם משרתי קודש של הכנסייה. עוגב ענקי משמיע קולו ממעל. אם איני טועה אומרת המדריכה שעיצב אותו פרנץ ליסט. פנים הכנסייה ענק ומאוד מרשים. אנחנו נישארים עד שהמיסה מסתיימת וכל המשתתפים יוצאים בתהלוכה מחלל הכנסייה לפתחים פנימיים.

ביציאה מהכנסייה אנחנו חולפים על פני מוכר מזכרות נחמד ואני מגלה שם פטנט, ומצטער שקנינו רק אחד. זוהי משאבת דבש צהובה מפלסטיק עם מכסה, שמצמידים אותה לצנצנת בגודל של קילו, ובבואנו ארצה מתברר שהיא פועלת מצויין ומוציאה כל פעם כמה טיפות דבש לפרוסה. המחיר 150 פורינט שהם כ-20 שקלים.

מכאן ממשיכים בזוטובוס למבצר של וישגראד. במדריך נכתב: "הכפר וישגראד יושב בנקודה הצרה ביותר של הדנובה, והוא יעד תיירותי פופולרי מאוד בזכות חורבותיה המרשימות של המצודה. זו נבנתה במאה ה-13 בידי המלך בלה הרביעי, והיתה בעבר מארמונות המלוכה היפים ביותר בהונגריה. החומות האדירות נותרו על תילך, ונשקף מהן נוף מרהיב של איזור הכפר מסביב."

אני מטפס בדי עמל. ההליכה קצת קשה לי ובייחוד שיש מקומות תלולים או בעלי רצפה של אבנים לא מסותתות, מסלולים שאין בהם מעקה להיאחז בו, ובייחוד מדרגות, וגם לא לקחתי לביקור הזה את מקל הטיולים שלי. בקושי אני מטפס עד נקודה מסויימת לרגלי המבצר, שיש ממנה נוף יפה על הדנובה, ושמה נשאר לשבת. יהודית עוד עולה גרם מדרגות אחד של עץ. מצלמת אותי ואת הנוף. בקושי אני חוזר מבלי למעוד במדרון תלול של אבנים.

אהוד בן עזר

ויקיפדיה: מצודת וישגארד הוקמה במאות ה-13-14 לספירה, המצודה נבנתה בידי צארלס רוברט אנזו במאה ה-13 אחרי הפלישה המונגולית. היא ממוקמת בפסגת הר שגובהו 328 מטר והשולט על עיקול נהר הדנובה הנקרא ברך הדנובה. וישגארד היתה מקום מושבם המלכותי של מלכי הונגריה במאה ה-14. בשנת 1335, התקיימה פגישה היסטורית בין מלכי צ'כיה, הונגריה ופולין בארמון Visegrad.

* * *

גיא משיח

קרבות בוץ

מסיר את הכפפות: במטה של גנץ הבינו, שלא ייתכן להמשיך לשתוק ולאפשר לנתניהו להשתלח ולהטיח בגנץ מידי יום האשמות חסרות שחר על היותו "שמאלן וחלש", "רפוס ונרפה", הנעדר כל רוח לחימה. במלחמה כמו במלחמה: הדרך היחידה לעצור את נתניהו, תהיה אם גנץ יסיר את הכפפות ויעלה להתקפה נגדית.

"כששכבתי בבוץ עם חיילי בלילות חורף קפואים, אתה עזבת את ישראל, כדי ללמוד אנגלית במסיבות קוקטייל מפוארות. בימים שפיקדתי על מבצעים מסכני חיים במדינות אוייב, אתה פילסת את דרכך, באומץ ובנחישות, בין עמדות האיפור באולפני הטלוויזיה; כשהכשרתי דורות של לוחמים, אתה לקחת שיעורי משחק בסטודיו בניו יורק," כך חבט גנץ בנתניהו, ללא רחמים, בבוקסים כואבים, ישר בין העיניים. האיש הרגוע, ה"ממלכתי" ונעים ההליכות עבר מהפך, שינה סגנון וטון והפך לאלדד יניב.

נתניהו מיהר להשיב למתקפת הנוק-אאוט של גנץ בתגובה די בכיינית: "תתבייש לך, גם אני הייתי קצין בסיירת, סיכנתי את חיי, פעם אחרי פעם, למען המדינה. נפצעתי בקרב עם המחבלים וכמעט איבדתי את חיי בקרב אש בתעלת סואץ." ובנו יאיר, כהרגלו בקודש, השתלח בבוטות, כשכינה את הרמטכ"ל לשעבר: "חתיכת בדיחה ובובת גרב של משרדי פרסום."

אלא שייתכן, שהניסיון של גנץ לעצור את ההידרדרות (עזיבה של 4 מנדטים) בסקרים באמצעות מתקפה בוטה, נמוכה ואגרסיבית – "כי העם אוהב מנהיג תקיף וחזק, גבר גבר, שלא רואה בעיניים" – תשיג דווקא את ההיפך. שהרי הבוחרים מבקשים מנהיג שונה מביבי: ממלכתי יותר, מאחד ו"נורמלי". שהרי אם מבקשים אנו מנהיג שיודע לפלג, להסית, לסכסך, להעליב ולהשתלח – אין על ביבי – לא?

משחקי אגו: היום זה היום האחרון לסגירת רשימות המפלגות לכנסת. הרשו לי להמר, שגנץ ולפיד לא יצליחו להגיע, ב"דקה ה-90" להסכמה על "חיבור" וריצה משותפת. למה? כי הכול אגו. כמו שני עסקנים קטנוניים – אף אחד משניהם לא יהיה מסוגל לוותר "בשעת החירום הלאומית" על כיסא היו"ר ולשים את האגו שלו בצד.

אלא שאם גנץ ולפיד לא ישכילו להתאחד עד הערב, הרי שלא יצליחו להשיג "מסה קריטית" של קולות – והנשיא ריבלין שוב ייאלץ להטיל את המנדט להקמת הממשלה הבאה על "יו"ר המפלגה הגדולה ביותר", קרי על בנימין נתניהו. וגרוע מכך, אם השניים לא יתאחדו, הם יתחילו גם להילחם ביניהם בקרבות מיותרים ולירות בתוך הנגמ"ש. הקזת הדם ההדדית רק תביא להיחלשות גוש המרכז.

שלום, שלום ולא להתראות: הודעת הפרישה, בקול חנוק מדמעות של ציפי ליבני היתה ההחלטה ההגיונית והמתבקשת. לאחר שלבני ניסתה ללא הצלחה למצוא "בית פוליטי", לא  נותרה לה כל ברירה, אלא לפרוש, נוכח הסקרים הצופים, ולחסוך התבזות, בכך שלא תעבור את אחוז החסימה.

גבאי סילק אותה בצורה משפילה בשידור חי מה"העבודה"; גם גנץ ולפיד – הפנו לה עורף, כינו אותה (בשיחות סגורות): "טרמפיסטית", "חתרנית", "משקולת" ו"נטל" וסירבו למצוא לה "סידור עבודה". מי שרק לפני עשור עמדה בראש המפלגה הגדולה ביותר (28 מנדטים) והיתה במרחק נגיעה מכיסא ראש הממשלה, והיתה שרת המשפטים ושרת החוץ – נותרה בחוץ, דחויה ובלתי רצויה.

לבני חתמה את נאום הפרישה שלה במילים: "היו שלום, עשו שלום." אלא בעידן שבו מילים כמו "שלום", "דמוקרטיה", "שלטון החוק" "שתי מדינות" הפכו למילים גסות, המתייגות מיד את אומרם כ"שמאלן" – לבני שילמה את המחיר על כך, שסירבה לוותר על התקווה, שיש עדיין "פרטנר" ל"הסדר מדיני" עם הפלסטינאים. היום, כך מסתבר, אף אחד כבר לא קונה את הסחורה ה"מדינית" שלה.

לבני שילמה גם מחיר כבד על "הזיגזג" האופורטוניסטי שלה, על הקפיצה ממפלגה למפלגה (מהליכוד, לקדימה, לתנועה ומשם לעבודה-מחנ"צ ובחזרה לתנועה). וכן, גם על כך, שהיתה לא "סימפטית", "נוקשה" ולא "נחמדה". היחיד שסבל אותה היה בוז'י הרצוג. אבל בוז'י החביב הרי מסוגל לסבול גם דוב גריזלי אצלו במיטה.

גיא משיח, עו"ד

* * *

תקוה וינשטוק

ד"ר פייטלוביץ – האבא של הפלאשים

בעקבות מאמרי "האבא של הפלאשים" ב"מעריב" 17.5.51

העדה האתיופית בארץ מונה (בספירה בסוף 2016) מעל 144 אלף נפש (כולל צברים דור שני  ושלישי). עד 2020 יועלו לארץ כל יהודי אתיופיה. יועלו גם הפלשמורה, יהודי אתיופיה שהתנצרו. ממש   לאחרונה הועלו כאלף מאנשי הפלשמורה והתאחדו עם משפחותיהם. למרות היותם פחות משני אחוז מהאוכלוסייה, הפלאשים ידועים ברחבי הארץ.

אבל עד סוף המאה התשע עשרה כמעט ולא נודע כי קיימת באתיופיה (אז "חבש") עדה בשם  "ביתא ישראל" ("בית ישראל", לימים נקראו בני העדה גם "פלאשים", "אתיופים"). גילה אותה פרופסור יוסף הלוי, איש אשכולות, מרצה לשפות אתיופיות באוניברסיטת סורבון בפריז. במסגרת מסעותיו הגיע לאתיופיה ומצא שם את "ביתא ישראל", עדה שונה במנהגיה ובמקצת אף במראיה החיצון משאר תושבי המדינה. חוגגת את השבת והחגים היהודיים, אמנם במשובש וללא פורים וחנוכה, החגים המאוחרים, מקפידה על ענייני טהרה וטומאה וחולמת לעלות לירושלים עיר הקודש.

בשנות התשעים של המאה השמונה עשרה אף ניסתה קבוצה גדולה של "ביתא ישראל" בהנהגת "טודרוס הגדול", אותו חשבו לקדוש ,לעלות "להקריב קורבנות בירושלים." הם הלכו דרך המדבר ואחרי מאות קרבנות הגיעו עד סודאן.

מיתוס גילוי השבט הנידח היכה גלים בעולם היהודי. אמנם החוקר האגדי אלדד הדני דיווח על שבט  יהודי, לדעתו שבט דן, עוד במאה התשיעית, אך דבריו נשתכחו. והתעורר פולמוס גדול: היו שהאמינו כי הנה סוף סוף נמצאו  עשרת השבטים האבודים, צאצאי ממלכת ישראל, (הם קראו לעצמם "בית ישראל", לא "יהודים" אנשי ארץ יהודה). אולי הגיעו לירכתי אתיופיה בגלות בבל, שכבשה את ממלכת ישראל והיגלתה את תושביה. אולי באו דרך הים, מהאי ייב שבמצרים העליונה, ואולי הם מצאצאי המלך מלניק, בנם של  שלמה המלך ומלכת שבא...

אולם רבים כפרו בעצם הבשורה. כלל לא ברור מי האנשים הללו שחורי העור ומניין באו. הרבה ממנהגיהם – העלאת קרבנות, נזירות ועוד – זרים עד מאוד. הם אינם מזרע ישראל.

בשנת 1904 מימן הברון רוטשילד משלחת שיצאה לחבש לחקור את "ביתא ישראל", תולדותיהם וחייהם. הסתבר שעד למאה הארבע-עשרה לספירה היתה להם ממלכה עצמאית. כל המלכים באותה ממלכה נקראו "גדעון" וכל המלכות – "יהודית". זה היה תור הזהב של ביתא ישראל. כשעברה חבש לנצרות היא כבשה את הממלכה, נישלה את תושביה מאדמתם, וחופש הפולחן שלהם נפגע. אנשי ביתא ישראל התפזרו בצפון ובצפון מערב של אתיופיה והקימו כפרים של בקתות קש, כשהם מתרחקים ומתבודדים הרחק משאר תושבי הארץ הנוצריים. עוסקים בעיקר בעבודת האדמה. מניין הגיעו לאתיופיה? זאת לא הצליחה המשלחת לקבוע.

בראש המשלחת עמד ד"ר יעקב פייטלוביץ  (1881-1955), תלמידו הנאמן של יוסף הלוי. אף הוא חוקר נודד שהגיע במסעותיו לאנשי ביתא ישראל. פייטלוביץ חזר וביקר אצלם כמה וכמה פעמים ויצר עימם קשר מתמיד. לא היה לו ספק שהפלאשים יהודים, והם נעשו הפרויקט של חייו.

ד"ר פייטלוביץ העביר לפלשים את בשורת ההתיישבות בארץ-ישראל, ניסה להגביר את המודעות העצמית שלהם, את שייכותם ללאום היהודי נוסף לשייכותם הדתית. הוא אף פעל לקרבם ליהדות הרבנית המקובלת ולהדיר אותם ממנהגים שלא תאמו ל"מיין סטרים" הדתי היהודי. ביתא ישראל לא הכירו את התלמוד ורק מעט את התנ"ך. הוא ניהל מלחמת חורמה במיסיונרים שפעלו בלי הרף  לנצר את בני העדה כשם שניצרו את כל הארץ. מאידך פנה פייטלוביץ לגורמים משפיעים בארץ וביהדות העולם לסייע ליהודי אתיופיה, הקים ועד לעזרתם ותבע ממשלת ישראל ולהעלותם ארצה ככל היהודים,לפי חוק השבות.

כשראיינתי אותו בשנת 1951 כבר היה איש זקן – נמוך קומה, בעל זקן קטן – אבל עדיין מלא להט באשר ליהודי אתיופיה. הוא התגורר בתל אביב, בחווילה מלאה שכיות חמדה וספריה עצומה, מהספריות הפרטיות העשירות ביותר בעיר. חלק ניכר מהספרים התייחס לשטח בו עסק – חקר אפריקה – ודאי אחת הספריות הגדולות בעולם על אתיופיה ויהודיה. בין היתר הכילה מגילות קלף עתיקות שחלקן חתומות עדיין, ספרים יקרי ערך כגון ספר תהילים שנדפס בפלורנץ ב-1513, מהספרים הראשונים באתיופית. ספר אתיופי שהיה שייך לבית המלכות הצרפתי ועליו סמל הבורבונים וגם קיסר חבש עשה מאמצים לרוכשו.

ד"ר פייטלוביץ דיבר וסיפר על בוקוריו בכפרים נידחים בחבש. "הייתי שם הגבר הלבן השני שראו, ורעייתי מרים האישה הלבנה הראשונה שראו. בהתחלה חשבו שאני מיסיונר נוצרי וכל מי שנגעתי בו היה יורד לנהר להיטבל מהמגע..."

הוא הקים לילדי העדה – לבנים כמובן, בנות לא נחשבו, בית ספר בבקתת קש. לפני כן לא היה לילדי הקהילה בית ספר. הביא שניים מצעירי העדה לארץ. הם למדו ב"תחכמוני" בירושלים. אחד מהם חזר לארצו ואירגן צוות מורים לבית הספר. השני השתלם בחו"ל, שלט בתשע שפות ותירגם ספר דקדוק מגרמנית לחבשית. כמה מבוגרי בית הספר הגיעו למשרות גבוהות בחבש, "אבל כפי שקורה לעתים אצל יהודים – חדלו מפעילות בקרב שבטם," העיר פייטלוביץ בצער והוסיף: "כל אלה 'דור הביניים'."

בית הספר פעל עד שחבש נכבשה בידי איטליה ו"מאז לא היה בית ספר לילדי הפלאשים. ללמוד בבתי הספר הנוצרים אין הפלאשים הולכים." (לימים פתחה הסוכנות היהודית בתי ספר לפלאשים). הוא חש עצמו כאחראי לרווחתם ואף יסד ועד לעזרת הפלאשים.

"יש יהודים שאומרים שהפלאשים לא יהודים המה. אלה  קטני אמונה. תמיד קיבלו בהתלהבות את האורח מארץ הקודש. כל אנשי הכפר יצאו לקראתי. הייתי עם בני ביתא ישראל בשבת. הם הקימו בית קש מיוחד לי ולרעייתי. מערב שבת עד מוצאי השבת התפללו ושרו מזמורים בהתלהבות ובסיום השבת נשאו תפילה לכפר על חטאות המתים."

העדה היתה מודאגת מאוד מהמיסיונרים שניסו בלי הרף לנצר אותם וטענו ש"כל היהודים מאמינים בישו." צו מלכותי אמר שמי שלא יתנצר אדמתו תילקח ממנו והוא יהיה נווד. לא מעטים  התפתו, פרשו מהעדה והתנצרו. פייטלוביץ ביקר גם אצל המומרים האלה, הפלאשמורה (שם גנאי – "נוודים, גולים) ושמע מהם חרטה על מעשיהם ורצון עז לעלות עם כל העדה לישראל. גם בקשה  שיתערב לטובתם בפני קיסר אתיופיה. פייטלוביץ היה בקשר טוב עם "הנגוס" ושימש ציר במצרים מטעם ממשלת חבש הגולה במלחמת העולם השנייה.

ד""ר פייטלוביץ היה מראשי "האגודה לנידחי ישראל" שהקים ד"ר בן זאב. האגודה שמה לה למטרה להגיע לכל שבט יהודי באשר הוא שם. להעלות ארצה את אנוסי פורטוגל, המראנים בספרד,  בני ישראל בהודו, היהודים האינדיאנים של מקסיקו – ובראש ובראשונה להמריץ את הסוכנות להעלות את יהודי אתיופיה. להתחיל מהעלאת שבעים משפחות פלאשיות ומלשכנם בכפר מיוחד. נשיא האגודה היה פרופסור סלושץ וד"ר פייטלוביץ כיהן כסגנו. בין חבריה היו הנשיאים בן צבי וזלמן שז"ר.

"מדינת ישראל מעלה עתה עדות שלמות," אמר ד"ר פייטלוביץ בסיום דבריו אליי. "למה שחמישים אלף יהודי אתיופיה לא ישמעו גם הם את שופרו של משיח?"

עניין הפלאשים עלה בציבור, ברבנות הראשית, בכנסת, בממשלה. הם מגזע ישראל או שבט זר? להעלות אותם  או לא להעלות? ואף שהמתנגדים היו רבים, בהם שני ראשי ממשלה, הוחלט להחיל על הפלאשים את חוק השבות, ועד שנת 2020 להעלות את כולם לארץ. גם את הפלאשמורה כ"זרע ישראל". ממש לאחרונה הועלו אלף מבני הפלשמורה לארץ.

ד"ר פייטלוביץ עוד זכה לראות שחלומו מתחיל להתגשם: בשנת 1955 העלתה הסוכנות היהודית את "קבוצת כפר בתיה", 27 בני נוער פלאשיים שהתחנכו ב"כפר בתיה" והיו אמורים לחזור ולהדריך את בני שבטם באתיופיה ברוח ישראל. גם את "מבצע משה" הגדול (1985) הספיק לראות וידע כי כל ביתא ישראל ישובו ביתה, לישראל.

ה"אבא של הפלאשים", כפי שכיניתיו ברשימתי ב"מעריב", הלך לעולמו בשנת 1995. את ספרייתו הוריש לאוניברסיטת תל אביב ואת ביתו ברחוב ויתקין 10 – לעיריית תל אביב. עד היום לא נעשה שימוש בבית. הידיעה על מותו של ד"ר פייטלוביץ הגיע לאתיופיה כשנה אחר פטירתו. "ביתא ישראל" ערכו לו אזכרה רבת משתתפים.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"כפיפה מצרית"

בעריכת ד"ר יצחק שמש וברוך מודן

1954

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 4.8.1978

לפני 41 שנים

הסיפורים המאוחרים ביותר שנדפסו בקובץ "כפיפה מצרית" הם משנת 1952. אחד מהם, "בשדה הג'יהאד", שהתפרסם ב"אלרסאלה" ב-18.2.1949, הוא דומני אחד הסיפורים הראשונים העוסק בסכסוך הישראלי-ערבי, ובמלחמת 48', מנקודת-מבט מצרית. ואגב, חיפשתי את עקבותיו של מחבר הסיפור, והבי איסמעיל חאכּי, ולא מצאתי, אפילו במחקרו החדש והמעניין של שמעון בלס "הספרות הערבית בצל המלחמה", ויש להניח כי הסופר וסיפורו אינם מן החשובים.

הסיפורים הראשונים בקובץ, זמן כתיבתם סוף שנות העשרים, ושנות השלושים והארבעים במצרים. מופיעים סיפורים של סופרים מוכרים כגון תופיק אלחכים, נג'יב מחפוז, אבנת אש-שאטי, ואת יריעת הזמן תוחמות, כדברי המבוא, שתי היצירות שבראש הקובץ ובסופו.  מ"תילי חורבות" למחמוד תיימר, שמספר על תקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ועד "הנס" לעבד אר-רחמן אש-שרקאוי, סיפור שתחילתו בתקופת מרד המהדי בסודאן, בסוף המאה הקודמת [המאה ה-19], וסופו בהפיכת נגיב.

אנתולוגיה זו, שהופיעה לפני כעשרים וחמש שנים, עיקר חשיבותה לקורא העברי כיום היא בהבנת ההיסטוריה של הספרות והחיים החברתיים במצרים לפני שחלו בהם הזעזועים הפוליטייים וההתפתחויות הספרותיות שמאפיינים את תקופת נאצר ואילך.

הסיפור של נג'יב מחפוז "בריון אלעטוף" (אלעטוף היא שכונה בקהיר), משנת 1940, קרוב מאוד ברוחו להווי המתואר ברומאן שלו מתקופה זו, הקרוי בתרגומו לעברית "סימטה בקהיר", וכן לדמות שעתידה לאחר שנים לשמש גיבור בסיפורו "הגנב והכלבים" (שאף הוא הופיע בעברית). עלייתו ונפילתו של בריון בשכונה קהירית. אך אין בו עדיין כדי לייחדו בתוך עשרים ושלושה המספרים שמיוצגים באנתולוגיה הזאת.

הסיפור המעניין ביותר בקובץ "תילי חורבות" (1934) נכתב בידי אחד מראשוני הסופרים הערביים המודרניים בתחום הסיפור הקצר, מחמוד תיימור, שנחשב ל"מופאסאן הערבי של המאה העשרים." זוהי נובלה קצרה בת כחמישים עמודים, סיפור מימי הילדות כתוב בגוף ראשון ודומה שמצוי בו חותם אוטוביוגראפי מובהק. פרשת התבגרות-התאהבות של נער מצרי יתום, מן השכבה הגבוהה, שמגיע לבחרות בשנים שפני מלחמת העולם הראשונה, (מחמוד תיימור נולד ב-1894). הסיפור כתוב בפשטות קוסמת, מתאר מצוקתם של אנשים, פחדים, אהבה ראשונה, בית-ספר, ראשיתם של חיי הוללות, רגש אשמה וכניעה למוסכמות, שמביאים לבסוף את הגיבור, סאמי, לאמץ את התינוק הכפרי שילדה לו לפני מותה פתחיה אהובתו, שנלקחה ממנו על ידי בני-משפחתו. ראוי היה הסיפור להיות מודפס מחדש באיזו מסגרת הולמת כגון "ספריית תרמיל" או אנתולוגיה מחודשת של סיפורים מצריים.

מרבית הסיפורים בקובץ דומים בנושאיהם ובדרך כתיבתם. סיפורי הווי מקומי, רובו עירוני. בעיות חברתיות. שרידי מעשייה עממית שמשמשים לעיתים לעלילת הסיפור. תיאור שפל-מצבו של הפלח המצרי. סגנון כתיבה ריאליסטי, לעיתים דידאקטי, ולרוב תמים ביותר. ישנה לא פעם הרגשה שהמספר יושב ומספר בעל-פה את הסיפור, וכי גם הנושאים חוזרים. כגון סיפורו של איברהים אלוורדאני "נישואין להלכה ולמעשה" (1948) שמתאר כיצד בעל פיקטיבי, שהאישה נישאת לו ללילה אחד כדי שאחר-כך תוכל להינשא לבעלה ברביעית – מוצא חן בעיניה ונשאר בעלה, לתדהמת כל בני המשפחה העשירה.

כך גם "אביר אהבתה" למחמוד כאמל, על הידרדרותה של נערה שנעתרה פעם אחת לאהוב-נעוריה, או "שש לירות" לסלים שחאתה, שמתאר כיצד עומד פלח כפרי עני על סף רצח כדי להשיג שש לירות לניתוח עיניים לאשתו המתעוורת, וסופו שקורה לו נס והאיש העומד להירצח מציע לו לתומו את הסכום כמתנה.

ההצצה לדברים שבינו-לבינה מושפעת מאוד מסגנון הסיפור הקצר של מופאסאן. הסיפור שמרני למדי, הצד הרומאנטי חשוב יותר מן הארוטי, ה"פואנטה" של הסיפור האירופי מתגלגלת ב"נסיב", בגורל שעומד ביסוד המעשייה העממית המזרחית. וכך החוטא בא כמעט תמיד על עונשו, הניאוף מביא לנפילה, ואילו למסכן יש ומאיר יום והוא זוכה באורח בלתי-צפוי באיזו מתנה שלא פילל לה – פגישה עם אישה יפה, ממון. חלומותיהם ושאיפותיהם של אנשים יש ומרקיעים שחקים, אך המציאות שוחקת אותם והם מסיימים במוות ("המדבר במבואות" לסופי עבדאללה) או במאסר ("סעדיה" לד"ר חוסיין מונס ו"הומאם" למוחמד סעיד אלעריאן).

יוצא-דופן בקובץ הוא הסיפור "בשדה הג'יהאד" (1949) מאת והבי איסמעיל חאכּי. שפתו המליצית ורוח ההקרבה המוגזמת מחד, ושנאת היהודים וישראל מאידך, מייחדים אותו לרעה כנגד כל שאר הסיפורים, אשר אחדים מהם אולי משעממים-מעט מהיותם גדושי-הווי או עלילה דלה ומתמשכת-מדי, אך כמעט כולם נאמנים למרקם חברתי זה או אחר ואמינים על פי דרכם.

וכך, למשל, מאופיינים בסיפור שני הכוחות הנלחמים בארץ-ישראל במלחמת 1948 (הסיפור מתרחש בתקופה שלפני פלישת הצבאות הערביים הסדירים לארץ).

"האחד (היהודים) הוא כוח הרשע והתוקפנות, חיות בצורת אדם, בני עוולה בלבוש מקופחי-זכויות ורצוצי-כנף. כל אימת שהם נפגשים בלוחמי-הקודש בשדה-הקרב הם נרעשים ונפחדים – כי אינם יודעים עצה ותחבולה לעמוד בפני הענווים הללו, השלווים במשכנותיהם ובוטחים בבתים.

"והכוח השני הוא כוח הצדק, המיוצג בחופן זה של גיבורים שיצאו מבתיהם וממשפחותיהם, ושלפו את חרב האמת לעשות שפטים ברשעים אלה שהתירו לעצמם נשים אסורות, ופגעו בזכויות החופש, והשחיתו עלילה על פני האדמה.

"בזנקם על קיני היהודים קבועות בנפשותיהם וחקוקות במוחותיהם הזוועות שביצעו הזדים הללו – שפיכת-דמים, הרג חפים מעוון, חילול כבוד נשים, פיזור משפחות, ריטוש הרוח." (עמ' 236).

אנשי "פלוגת האמונה" מתגברים על היהודים ש"ליבותיהם נמלאו פחד," והם ממותתים אותם בצעקם בשמחה: "היכן מוסא שרתוק, ששטנו השיאו להתפאר באנשיו לפני כל העולם כולו? האלה הם האנשים שאיימו לכבוש את כל ארץ-הקודש עד גבולות מצרים? האלה הם שזרעו אימה ופחד במשכנות פלסטין השאננה?" (עמ' 237).

זאת ועוד, "כשכבשו אנשי הפלוגה את חפירות היהודים נדהמו מן הנפלאות שמצאו בהן. מלבד בהכרחיות היו מצויידות גם במופלאים שבמותרות: אלה אמצעי החימום המודרניים, ואותם מכשירי החשמל והרהיטים המפוארים, וזה מעיין האספקה שאינו פוסק, וכל שאר הדברים המוכיחים לא ספק כי היו מאמינים שעתידים הם לשבת כאן לעולמים." (שם).

וכך נמשך והולך התיאור הדימיוני-המגמתי של יהודים וערבים בראשית שנת 48', אך עדיפותם של היהודים בנשק כבד ובתחמושת סופה שמנחילה מפלה ל"פלוגת המאמינים", וכמה מגיבוריה נהרגים בקרב בקריאות "תחי פלסטין!"

והמחבר מסיים את הסיפור בתקווה שמבקרי הארץ-הקדושה יזכרו וידעו את עלילות המלחמה הגדולה שפעלו פלוגות המתנדבים, בטהרן את פלסטין מן המגפה הציונית.

"אנו מאמינים באמונה שלמה שהגייסות הסדירים לא יניחו אף ציוני אחד לנשום את אווירו של אותו חבל ארץ טהור, שלוחמי-הקודש בני-החורין ריווהו בדמם." (עמ' 240).

ראוי היה לנפות מתוך "כפיפה מצרית" את הסיפורים שערכם הספרותי מועט או שכותביהם נעלמו מן האופק הספרותי, להוסיף עליהם מבחר סיפורים מן הספרות המצרית החדישה, ולתת אנתולוגיה מעין זו מחדש בידי הקורא העברי.

* "כפיפה מצרית". מבחר סיפורי מצרים. ערוך בידי ד"ר יצחק שמוש וברוך מורן. תירגם מערבית: ברוך מורן (ברנשטיין). בצירוף מבוא מאת ד"ר י. שמוש. הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ. תל-אביב. תשי"ד. 1954. 252 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק תשעה-עשר

מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה. הקאראחאן במנשיה.

הצגת החמור החרמן בקהיר

את הסיפור על מאדאם אום-אל-טאך ועל הקאראחאן, או הבורדלו, שניהלה במנשייה – ידע אצלנו במושבה כמעט כל ילד. גירסה אחת שלו נדפסה בספר היובל, וגירסה אחרת ב"הירקון שבלב" לאלימלך שפירא, ועליה בעיקר אני מסתמך כאן. לימים אמרה לי ציונה רבאו, מוותיקות תל-אביב, אשתו של פרופיסור ארווין רבאו ומחברת הספר "בתל-אביב על החולות" – שהיא זוכרת היטב את הגברת היהודייה בעלת בית הזונות ורק את שמה האמיתי שכחה, על כל פנים, לא חווה-דובה.

הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית, בימי הגירוש מיפו.

בין המגורשים שבאו למושבה היתה משפחה אחת שהתנהגותה פגעה בכבוד המושבה, והוועד המקומי החליט לגרש אותה מגבולותינו, דבר שבאופן רשמי אסור היה לעשותו, היות ופקידיה של "ממשלת התרכּ" וקציניה היו מהמבקרים התמידיים בבית המשפחה הזו.

אבי המשפחה, ר' ינקל הירש העגלון, בעל הטנדה, כבר לא היה אז בחיים. שנים רבות היה מוביל בטנדה נוסעים מיפו לירושלים. בדרך היו עושים הפסקה של שעה, לעצירה בבאב-אל-ואד, שם היו הנוסעים נחים קצת, גם הסוסים מחליפים כוח לפני העלייה הגדולה. נמצאה שם כעין אכסניה, שבעליה, שלמלה בַּאבִּילְוַואדֶר, היה מכריח כל נוסע לשתות פינג'אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, ולשלם כעין מס, עשירייה תורכית. ומי שנישאר יושב על העגלה ולא רצה בשתיית פינג'אן הקפה הזה, היו משרתי הבאבילוואדר הערבים שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, לתוך העגלה, ודורשים עוד ביתר תוקף את התשלום, ולא היתה לנוסעים ברירה אלא לשלם.

ולפני הכניסה בשער יפו, הוא באב אל-חאליל, היה ר' ינקל מאכיל כל נוסע בחתיכת בצל מר עם כוס מי באר של יפו, שהיו כלולים בחמת-עור המשתלשלת מדופנה של הטנדה.

"זוהי סגולה להיכנס לירושלים," היה מסביר, "אחרת, עלול הנכנס לעיר לחלות בקדחת כי מי ירושלים הם מי גשמים מבורות ולא מי מעיין ובאר. תשתו, תשתו, א-מחייה!"

הנוסעים, המותשים מרוב עייפות וגם מאכילת הבצל המר, היו מתעלפים לפעמים בהיכנסם סוף-סוף אל סימטאות העיר ההומות אנשים, נשים, חמורים, בקר וצאן יחדיו. קולות בני האדם התערבבו בנעירות החמורים ובשאון העדרים, והבאים היו מכתתים רגליהם ומטפסים מסימטה לסימטה.

ר' ינקל היה יהודי קצר-קומה, צנום, שחור וקצוץ זקן, פיקח וזריז, וכוחו בראשו החזק והקשה. סיפרו עליו שהיה מסוגל לשבור בקבוק כאשר הוא מכה בו בראשו. סגולה זו עמדה לו בשעת היאבקו בחאנים, בפונדקי-הדרכים, עם עגלונים ערביים. הוא היה פוצע אותם על-ידי כך שהיה מכה בהם בראשו.

ואם אחד מסוסיו התעקש וחדל למשוך את העגלה במעלה באב-אל-ואד, היה ר' ינקל יורד ומכה בו באגרופיו וצועק: "אודר גיי, אודר פייגר! – או שתלך או שתתפגר!"

לילה אחד, לאחר מריבה קשה במיוחד עם עוזריו של בעל-האכסנייה, שהחציפו כלפי אחת הנוסעות ופגעו בכבודה, הלום ראש ולא מיין, האיץ לשווא ר' ינקל בסוסים במעלה באב-אל-ואד, בדרך הגרועה, המלאה סלעים נטועים וזרועה מכיתות אבן.

הוא ירד אליהם, וב"אודר גיי אודר פייגר!" האחרון שלו להם, כשהסב פניו לחזור לרום מושבו, ובעגלה מאחור – גונחים הנוסעים, שבורים ורצוצים מן הנסיעה בחשכת הלילה – בעט בו אחד הסוסים והפילו, ומן הנפילה – נשבר גבו של ר' ינקל.

מכאן ואילך החלה נפילתה של המשפחה. המלחמה העולמית. הארבה. הרעב. ר' ינקל גידל זקן והיה מדדה על קביו לצריף בית-הכנסת וחזרה, מוטל רוב שעות היום על מיטתו. והאישה, והבנות – אם ממסכנות ועוני ואם גם מתחושת שיחרור פתאומית שתקפה עליהן מאז תש כוחו של האב, שלא היה מתבייש להשתמש בשוטו גם בבית ולנגח בראשו את אשתו אם לא נשמעה לו – החלו מתפרנסות מעצמן.

תחילה האם דשנת האברים, ואחריה הבנות, חווקה הבכורה, צנומה ושחורה כאביה, ודובה הצעירה, רחבה וגבוהה ממנה, שמנמנה ובהירת אברים, הלכו עד מהרה בדרכי אימן והיו משעשעות את השאווישים והמודירים ואת האפנדים: הקטנה מצחקקת והגדולה משקה אותם יין בעפעפיים זעומים. הקטנה מרקדת בחלוקה הקצר, והגדולה מתופפת בטנבור עמום ושרה בקול ניחר, נמוך. ואחר הן מתיישבות על ברכי האורחים, מדגדגות בשפמיהם ומושכות בזקניהם ומתמסרות להם, הדשנה בחיוכיה המצודדים, והצנומה בזעפה המתגרה.

ולא חלפה שנה והשתיים גם איבדו את תומתן. אולי מעורמה חיכו כדי לייקר את עצמן למרבה במחיר? אולי מתקווה קלושה שיום אחד תיחלצנה מן הנפילה ותמצאנה שידוך הגון, יסתיימו המלחמה, המחסור, המחלות, וחטאיהן כשלג ילבינו? ואולי מצא אורחם של הנוכרים לבוא עליהן מאחוריהן חן בעיניהן? – ומשחלפה השנה ודבר לא השתנה, והרעב בארץ אף גבר, הניחו הבנות השתיים לנימולים הללו, המנוולים, לבוא עליהם גם כדרכן.

ור' ינקל עיניו רואות וקמות, מוטל בחדר צדדי כמין חתול שבור, וכשהוא צורח, משתעל מריח הנרגילות שמחניקות את ריאותיו המדממות – ומפריע, סוגרים עליו את הדלת במנעול כבד. לצריף בית-הכנסת כבר לא היה לו כוח לדדות – ודובה, טובת הלב, שהייתה עומסת אותו על כתפיה הרחבות – נדחתה על-ידו משעה שנתבררה לו בעליל גם פריצותה, מתוך פרצי צחוקה החנוקים בלילות.

בוקר אחד הופיעה אשתו, אדומת עפעפיים, ראשה עטוף במטפחת וכל אבריה רפים, ומשפלטו שפתיה, למראהו, כדרכה, "אם-ירצ'השם" – התרגז השבר-כלי והתחיל מקלל אותה חרפות מן התורה ומחאן מנעולי גם יחד.

 "שמאטע!" צרח לה, "בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שאני נשוי לשארמוטה אום-אל-שרמוטיין – – – פאסקוצטווע... סוסה רעה, בהמה טמאה שכמוך, ממזרתא רודפת בצע... אימן של סייחות השטן... גיהינום בוער בך באחורייך ומלפנייך... טפו, טפו, טפו... אם-ירצ'השם את אומרת? – שתישרפי באישו..."

כששמעה כל זאת גברת אום-אל-טאך עמדה והיפנתה אליו את גבה והפשילה חלוקה לעומתו בחושפה לבנת סירותיה השתיים, כמבקשת להביע לו בכך את דעתה עליו ועל דבריו.

חשכו עיניו של שבור-הגב והוא ניסה להטיל קבו ולקלוע אותו במקום התורפה שנפער – כדי להענישה, אך כהרגלו שילח גם את ראשו קדימה בנגיחת קרב, נפל, והוטחו הראש והקב אל הרצפה ור' ינקל מת רצוץ לאחורי אשתו.

קברו אותו עוד באותו לילה בראש גבעת החול שמצפון לעיר, ושם ניצבת מצבתו עד היום, גבוה מעל קברותיהם של גדולי האומה, ועליה כתוב:

 "פ"נ ר' ינקל הירש

עגלון ישר דרך

ומה נוראה היתה נפילתו

בתחיית המתים ידהיר סוסיו

ואליהו הנביא ילוו."

לאחר שמת ר' ינקל התפראו אשתו ובנותיו כאוות נפשן. לילות צחוק ושעשועים היו להן כאשר את מפקד הז'נדארמים ביפו, עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, שהיה בן שבט בידואי מסביבת בית-שאן – השכיבו, לבקשתו, על המיטה הגדולה, והיו מכות על שתו החשוף בשוטו של ר' ינקל אביהן, חווקה חובטת ודובה שרה, במנגינת מארש של תזמורת הצבא התורכי של ג'מאל-פאשא, ורוקדת על הרצפה הנקייה.

ועארף בק נאנח, ונאנח, ואחר-כך מתרחץ כדרך המאמינים, מבקש את הנרגילה, ואת מנת הדגים המבושלים בחומץ ובבצל שהכינה מאדאם הירש אום-אל-טאך, תרבוש אדום לראשה במקום המטפחת, צובט בסירותיה ומשאיר לנשים מתת כסף, ממה שוודאי שילשלו היום לכיסו המוכתרים של המושבות, ומשה פנחסוביץ שלנו בראשם, כדי לפדות כך וכך פירארים, עריקים, בני-מושבתם, מחובת העסכריה, היא השירות בצבא התורכי, או ממתן כך וכך עגלות וסוסים לשוכרה, היא הפקעתם-למעשה לעבודה במערכה הניטשת עם האנגלים בדרום.

לילות כאב ופחד היו מנת חלקן כאשר האורח שלהן היה חסן בק בצרי אל-ג'אבי, מושלה הצבאי של יפו, שהיה צועד הלוך וחזור בחדר, במגפיו ובמדי-הרכיבה, ומניף לעומתן את שרביט-הסייסים המהודר אשר לו, שבקצהו ציצת-שיער, ומנבל את פיו בדברים מזוהמים על ערוות בנות ישראל ואהבת תזנוניהן, ועל הכוח-גברא של הקיסרות העות'מנית המגולמת בו, ולעיתים אף חובט בהן ופורע מצעיהן, ורק הקטנה, דובה, מצליחה לא פעם לפייסו, ובטוב ליבו ביין זולגות הדמעות על זקנו והוא משעשע אותה על ברכיו ומניח לה לשחק בתרבושו האדום, המוזח על פדחתו, ואומר שהיא מזכירה לו את בתו. ואולם לפתע הוא שוב מתעורר כארי, מתנפל על האם ותוקע את פניה בכרי הפוך הכרסתניים שעל מיטת אלמנותה.

ולכבוד גדול זכו שתי הבנות כאשר לילה אחד הוזמנו, בהמלצת חסן בק, למשתה אצל הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא בכבודו ובעצמו. הוא המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, שהנהיג את צבאות התורכים במסע לכיבוש תעלת סואץ בשנה הראשונה למלחמה ונעצר מול תותחיהן של ספינות המלחמה האנגליות ששייטו בתעלה הלוך וחזור כנגד כוחותיו שהיו עמוסים סירות-לנחיתה על גבי גמלים. חנטור, זו כרכרה מחופה בד אברזין שחור רתומה לשני סוסים, שלח להביאן, ורעלות לכסות פניהן בדרך, לבל יכירו כי יהודיות הן, ובתום המשתה בחברתו היו השתיים מחכות להיקרא אליו, פעם זו ופעם זו, פעם זו ופעם זו, יושבות בחדר-ההמתנה של הגנרל-פאשא ומשיבות נפשן בלימונדה ובבאקלאווה וברחת-לוקום, עד שמתעייף רום-מעלתו ונרדם.

ומאז, כשהיה שוהה בעיר או בסביבתה, שלח לא פעם לקרוא דווקא לבכירה, זו חווקה השחורה, שהיתה המשכילה במשפחה וידעה מעט צרפתית, ומספר לה על ימי מהפכת התורכים הצעירים ועל שותפיו אנוואר-פאשא וטלעאת-פאשא, וכיצד נעשו שלושתם מנהיגיה החדשים של הקיסרות העות'מנית. ומתפאר בפניה, נתון למצבי-רוח הפכפכים, פעם מבטיח כל טוב ליהודים החרוצים, ובייחוד לאלה שראה במושבות החקלאיות, ופעם מאיים כי יישב את כולם באנאטוליה, בכפריהם הנטושים של הארמנים שרצח – – – ומתנפל עליה בחמת-זעם, במילים תורכיות שאת פשרן היא אינה משערת – – –

וכיצד קיבלו את מעשיהן יהודי יפו, נווה-צדק, נווה-שלום ואחוזת-בית?

אילו היו הימים כתיקנם ודאי היו מנדים אותן ויודים בן בליסטראות של דברי-בלע ומחזירים יקרתן אל מעבר לים, למען תשכונה כבוד ברחובות קרוכמלנה וסמוצ'ה שבווארשה או בקצווי אמריקה הדרומית, בבתי-הבושת של היהודים בבואנוס-איירס, שאלה המקומות היאים להן ולשכמותן – אבל ואבל, אוייה – מפני המחסור והרעב לא היו השלוש בבחינת יוצאות-דופן במשלח-ידן החצוף, כי פשתה הרעה גם במשפחות מכובדות של יהודים ולא רק ביפו אלא גם ובעיקר בירושלים עיר הקודש, אוי לעיניים הרואות את אשר האוזניים שומעות.

והיו יהודים לא-מעטים בקהילת יפו שאף תלו תקוות בקשרי מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה עם השאווישים והזאבטים והביים והבקים והקאימקאמים והקומנדאנטים והאחשדרפנים והמודירים והמוצאטריפים והפאשות התורכיים, שאולי בזכותן יחוסו התורכים על היישוב היהודי הדל וחסר-ההגנה, והן תעברנה את רוע הגזירות כאחותן אסתר המלכה בשעתה. והיו שקיוו לראות בהן את גלגולה של יעל אשת חבר הקיני, שאם ייחנק חסן-בק באידרות הדג שמבשלת אום-אל-טאך ומאכילות אותו בנותיה בהיותו הלום-יין – יבואו ליהודים ריווח והצלה מגזירותיו האכזריות.

אך משנפלה גזירת הגירוש מיפו, בחודש ניסן תרע"ז [1917], לא רק שלא הצליחו השלוש לשנותה אלא שאף הן עצמן נכללו בה, ללא יוצאת מן הכלל, הועמסו על עגלה שהופקעה במיוחד עבורן והוסעו אחר כבוד למושבה שלנו, וכאן נמסר להן, בפקודת מושל המושבה התורכי יאסין בק, שפרש עליהן את חסותו, אחד הבתים המהודרים, ומיד הפך ביתן למקום עלייה לרגל, חזה ושוק, ליאסין בק עצמו ולפקידי "ממשלת התרכ" שנעשו בו מבקרים קבועים, ואפילו הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא הגדול בכבודו ובעצמו היה מגיע לעיתים בשעת ערב מאוחרת, עם פמלייתו, רכובים על סוסים, ושלישו מוציא מן החורג', השקיים העשויים צמר גמלים ועטורים פתילים וגדילים שזורים וקלועים – מנת דגים טריים מימה של יפו שנדוגו אותו יום, למרות האיסור הצבאי על הדייגים הערבים לצאת לים הפתוח משום שאוניות המלחמה האנגליות משייטות בו, יורות מתותחיהן, צרות על העיר ומרגלות את הארץ – – –

עומדת גברת אום-אל-טאך הירש אם-ירצ'השם בחדר האחד ומבשלת את הדגים בחומץ ובבצל, והריח מתפשט במושבה המלאה מאות פליטים מיפו ומתל-אביב, ובחדר השני יושב הגנרל-פאשא, דובה הבהירה על ברכיו, בבגד תחתון, משחקת באצבעותיה השמנמנות בזקנו המרובע, וחווקה השחורה משוחחת עימו בצרפתית על ספרים שקראו שניהם, ועיניה יורות זיקים של התגרות רזה, גברית. אחר-כך דובה מאכילה אותו מן הדג החם שבישלה אימה, מפרידה את הבשר הלבן מן האידרות, ומנגבת את זקנו בקצות הבגד התחתון שעליה. וחווקה שרה לאיטה, בקול צרוד, את המארשים של תזמורת הצבא התורכי ומשתדלת להסתיר את קנאתה באחותה. לבסוף משלח הגנרל-פאשא את שתי הבנות מן החדר ומסיים סעודתו באם עצמה. הוא פורע מטפחתה מעל ראשה ותוחב את פניה אל תוך כרי הפוך שעימן יצאה לגלות מיפו, והוא נישא על גלי סירותיה כמו היתה סוסתו-ספינתו בימי היותו המיניסטר של צי-המלחמה התורכי שנכלא באגן ים-השיש ללא יכולת לפעולה. וארבעה-חמישה בני-הפמליה עומדים בחוץ, עוצרים את צחוקם למשמע קולות הצחוק הכבוש שמבפנים, וכשמשתתקים הפיקוד העליון ומתחילה להישמע נחרתו העזה של אחמד ג'מאל-פאשא הגדול – הם חומקים בשקט, כצלליות, אל החדר המואר רק באור עששית שמן-זית עשנה, לזכות בשיריים שהותיר הגנרל-פאשא מן הדגים והיהודיות. אחד מטפל בדגית השחורה, אחד בבהירה, ושניים-שלושה מטפסים על מאדאם אם-ירצ'השם השרועה עדיין על בטנה – כדי לתקוע במרומיה את התורן.

והמושבה היתה כל אותם קיץ וסתיו למרקחה. לא היתה בה מעודה שערוריה כזו. צעירים אחדים, מחברי "הקלוב הלאומי הראדיקאלי", שגאוותם נפגעה, החליטו להוציא את שלושת הנשים הללו, ויהי מה. ולשם יתר תוקף ניסו לשתף בתוכנית הזו גם את זקני המושבה. הם פנו לאחדים מהם, ביארו להם את העניין אבל לא נענו. כל אחד מן הזקנים, שבידם היה השלטון הפנימי במושבה, נתלה באמתלה שלו, וביניהם היו כאלה שהציעו לשכור להן בית על הגורן שמחוץ למושבה ושתגורנה מחוץ למחנה! כי אכן, גדולה היתה אימת התורכים, פטרוניהן, על הנהגת המושבה.

כמעט שהתייאשו הצעירים מלהשיג עזרה מאותם זקנים, ובלי הסכמתם של אלה לא נועזו לעשות דבר פן תיפגע המושבה כולה ויבולע לתושביה. לבסוף ויתרו על כבודם וניכנסו ערב אחד לביתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה, וביארו לו את מטרת ביקורם.

רק לפני שנים אחדות ניטש במושבה סכסוך גדול בין "הצעירים" ל"זקנים". בראש "הצעירים" עמד הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שביקש לתקן את החיים במושבה ולהעמידם על יסודות בריאים יותר. במרכז המושבה, בסביבת בית-הכנסת הגדול ברחוב חובבי-ציון, לא היה אפילו "בית כבוד" אחד. למתפללים לא היה נוח ללכת הביתה ולחזור והם השתינו מסביב לבית-הכנסת. בזמן התפילה שיחקו ילדי-המושבה בחצר בית-הכנסת, חפרו אדמה מושתנת, עשו מהעפר דמויות וצורות שונות, וכמובן שנידבקו במחלות. שלשולי הקיץ וטיפוס-הבטן נפוצו מאוד. הרופא קרא תיגר על שמרנותו ואוזלת-ידו של ועד המושבה, ויצא למאבק תברואי כדי להביא לעקירת המגיפות. הוא תבע לחולל מהפכה: להרוס את בתי-השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית-הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, אלה שמדמנות-רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל שמצטברות ליד השוק הגדול – ולכל אלה הוועד התנגד. מחלת הטיפוס הפילה חללים דרך קבע, והתירוץ של ועד המושבה, שהיה מורכב כולו מ"זקנים" והצר את צעדי הרופא, היה:

 "מן השמיים בא העונש... אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה!"

כאשר ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן החל בפעולת תיקון בבתי-הספר, שתנאי ההיגיינה בהם היו ירודים ועיני הילדים מלאו טראכומה, וכאשר קבע הרצאות על עיקרי ההגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני המורים וקהל רב מבין צעירי המושבה – הבעיר הדבר את חמתו של ועד המושבה, ובייחוד של הקנאים והאדוקים בו, בראשות ר' מורדכה, שטענו כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה להם תמונות פורנוגראפיות, והנוער שר שירים בלתי הגונים.

כאשר הקים חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר או לדבר איתן, וכאשר העביר לבנות שיעורים בריפוי עיניים כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית לעיניים חולות – בא ועד המושבה וטען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על-ידי כך שהבחורות תבטנה לתוך עיניהם. יש בזה משום גירוי היצר. ובכלל, מה רשות לו לרופא לצאת מתחום עיסוקו, הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

וכשהחריפה המלחמה נגדו, סידר הוועד תהלוכה של נשות המושבה, שבאה להפגין ליד ביתו בטענה שגזל מהן את בניהם ובנותיהם והריהו משחית את נשמותיהם בהצגותיו המתרחשות בחדרים חשוכים. הנוער של המושבה נזעק לשמע התהלוכה שאיימה על הרופא החביב והאהוד, והתחילה התכתשות, יד בנים היתה בהוריהם, המושבה התפלגה אז לשני ועדים, והסכסוך לא נסתיים לפני שגם נקרע הדגל הלאומי שהניפו הצעירים בקבלת הפנים שנערכה לחכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עותמניה, ולבסוף התפטר הרופא ועזב את המושבה.

והנה עתה ליכדה משפחתה של מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ'השם וריחות דגיה המתבשלים בלילות, במושבה הרעבה, את האויבים מאתמול, ור' מורדכה נעץ בצעירים את מבטו החד והנוקב, כאילו רצה לבחון אותם ולעמוד על הסיבה האמיתית שעוררה אותם לעשות את הצעד הנועז והמסוכן, ואחרי רגעים אחדים של שתיקה, קרא כדרכו, בהתרגשות:

 "טוב מאוד! מושבתנו צריכה להיות נקייה! וביערת הרע מקירבך!!! ברוכים תהיו, בניי, איתכם אנוכי."

תשובתו של ר' מורדכה, שנאמרה בתוקף רב, היתה הפתעה לצעירים. לא אותו יהודי קפדן, רתחן, ניצב עתה בפניהם, אלא אחד משלהם-ממש, כחבר, וברק משובה נוצץ בעיניו.

ואכן, סיפרו על ר' מורדכה שיום אחד ביפו, בואכה מנשייה מול הים, עבר על פני קהוות אל-עוג'ה, הוא קפה הירקון של הערבים, שבחצרו ניצב תוכי ירוק צווחן שהיה מנבל את פיו באיטלקית ומפורסם מג'מוסין עד ג'בלייה.

שמע ר' מורדכה את זימרת נערות-החשק מדמשק בוקעת משם כפי שזימררה לו (בזכות המשלחת של אגודת "פרדס") אותה זונה רומנייה לחה בבית-המלון בבוקארשט כדי לפתותו – ומיד כבדו עליו רגליו. השייטנות הללו, בנות לילית בת השטן, כישפוהו בקולותיהן, שכידוע בוקעים מערוותן, שהריהן הולכות הפוכות וחורצות לשון לחה ושרות מאותו פרצוף נקבה שבשיפוליים, והן באות ערומות אל גברים בחלומות הלילה ומנשקות ומזדווגות עימם, ומזרעם, הקרוי קרי לילה – יולדות בנים טמאים שאין להם גוף ואשר כל קיומם הוא במלכות השטן, הסטרא-אחרא.

למזלו של ר' מורדכה בא מולו ראש הוועד של אחוזת-בית, מאיר דיזנגוף, ועצר בעדו, ושניהם השתדלו להיראות כלהוטים לשוחח בעמידה כאילו במיקרה הם ניצבים דווקא שם. וכשרצה לבסוף דיזנגוף לזוז בחולות לכיוון רחוב הרצל, אמר לו ר' מורדכה שלנו:

 "חכה מר דיזנגוף, אל תמהר, דער פפוגע זינגט אזוי שיין..." [התוכי שר כל כך יפה...]

ומדוע אמר: התוכי שר כל-כך יפה, ולא השיקסעס מדמשק? – שכביכול קול של זכר הם שומעים, אפילו של ציפור, ולא קול של אישה שהוא כערווה ואסור מן התורה.

למוחרת, בשעה תשע בבוקר, כשבאו הצעירים אל ביתו של ר' מורדכה, כבר מצאו שם את ר' ברל, ר' וולף ועוד אחד מזקני המושבה, כשהם מחכים לפקודתם. ארבעה יהודים בעלי צורה, מוותיקי האיכרים, שכחשו במקצת עקב המחסור שהביאה המלחמה בעקבותיה, והיו לבושים בגדי יום-יום ומגבעות כהות לראשיהם. וכמו נשכחו בינם לבין הצעירים ימי מלחמת הדיבור העברי, והעבודה העברית, והשמירה העברית, כל אלה זכר לתקופה שלפני המלחמה העולמית, ועתה יצאה השיירה הקטנה, המאוחדת, בוססת בחול, חלפה על פני משוכות האקציה ושדרת הברושים הצעירה, על פני נבלת פרדה אחת שלא הספיקו לקוברה והתנים כירסמו בה בלילה, עד שהגיעו לביתן של האלמנה והיתומות הירש.

עלה ר' מורדכה והקיש במטהו פעם ופעמיים על רצפת הגזוזטרה, ולצידו ר' ברל, וכשניראו בחלון הפנימי ראשה העטוף במטפחת ופני הירח, נסוכות השינה, של מאדאם אום-אל-טאך האלמנה הירש – הסבו שני היהודים המזוקנים פניהם הצידה והודיעו לה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שעליהן לארוז מיד את חפציהן ולהתגרש מן המושבה.

 "אם-ירצ'השם לאן? ובפקודת מי?" – שאלה. לכפר-סבא. ועגלה לא תקבלנה כי הצבא התורכי החרים את כל הסוסים והפרדות ומי שלא החרימו אצלו, החביא את בהמותיו החבא היטב בעומק פרדסו ולא יוציאן בעד כל הון שבעולם.

מאדאם הירש ניסתה להרים קולה ואיימה שתשלח את חווקה להעיר את יאסין-בק ואוי להם מפניו, אך אז עלו לגזוזטרה כל השאר, והצעירים, שניים מהם תרבושים אדומים לראשיהם, כמנהג המתעתמנים, פתחו בלא שהיות את הדלת ונכנסו פנימה והחלו עורמים את חפציהן של הנשים ותוקעים אותם לתוך הסלים והתרכוסים כשהם מקיצים ומבריחים את היתומות מיצועיהן החמים כהבהל להקת תרנגולות.

שניים מבין הצעירים, שנתפתו אף הם ובאו פעם ופעמיים בחשאי לטעום משיירי הדגים בבצל ובחומץ, לא העזו עתה להישיר מבטם אל האם והבנות, ודווקא הם נהגו בחפציהן בתקיפות נחרצת.

סוף-סוף נמצאה גם איזו פרדה כחושה, מוכת צרעת, שאינה טובה לאנגריה של הצבא התורכי אף לא לעבודה או הובלה ודומה שאפילו התנים היו מסרבים לאכול את נבלתה – ועליה העמיסו את חפצי הנשים. האלמנה הירש, ראשה עטוף במטפחת, פתחה ופרשה מעליה את שמשייתה, מחזיקה בידה הפנוייה בשוטו המגולל של בעלה ר' ינקל העגלון השבור, שממנו לא נפרדה, ויחד הם יצאו בדרכים צדדיות אל צפונה של המושבה, לעבר הירקון, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות, כשהן יודעות היטב כי שם, בכפר-סבא מוכת הפליטים והמחלות, לא יבוא אליהן שום גנרל ג'מאל-פאשא לטעום מדגיהן ולהוסיף עליהם את תבליניו, וגם דגים לא יהיו. ולכל היותר תיפולנה בכפר-סבא לידיו של איזה קומנדאנט מקומי רוחש-כינים שיפשיט אותן בלי שהיות באחת האורוות המשמשות עתה למגורים וירמוס אותן כסוס מטורף.

וכשהגיעו השלוש לירקון ועמדו לעוברו על פני גשר שיח' אבו-רבח, נפרדו מהם בלא ברכת שלום ר' מורדכה, ר' ברל, ר' וולף וכל השאר כשהם רוקקים ומתנשמים בכבדות, זקנים וצעירים, ולא עזרו לנשים כל הדרך בנשיאת מטלטליהן אף כהוא זה, כאילו עדת מצורעות טמאות הם מגרשים אל מחוץ למחנה הקדוש.

עמדה מאדאם אום-אל-טאך על מעברות הירקון ששופע בכבדות ממעיינותיו לרגלי מבצר אנטיפטרוס במזרח, עמדה בצמחייה הירוקה, השופעת, לקול צפרדעים מקרקרות והלמות המים על גלגלי טחנות שיח' אבו-רבח שאבני-הרכב שלהן סבבו וסבבו בריחיים הענקיות בלא דגן, בחריקת רעב וריק – – – עמדה וכה אמרה:

 "ילען אבי-אבות-אבותיכם אנשי סדום בערוות אם-אם אמכם צדיקי מלאבס מעמורה – – – אם-ירצ'השם – לא יעברו ימים רבים וגם אתם תחצו אחרינו את הירקון הזה ותלכו בגלות עם כל הוויברס והקינדרלאך והפרצאלאך המסריחים והמטונפים שלכם, קיבינימאט – – – "

ובהפנותה אליהם גב נטוע על הררי עכוזיה, בעטה בקצה נעלה באחורי הפרדה המצורעת ועמוסת הסלים והתרכוסים, הפשילה לרגע את שמלתה כשהיא מגלה טפח מסירותיה השתיים, התפוחות והצחורות לבד מעקבות כמה צביטותיו של הגנראל-פאשא ובני-פמלייתו ועקיצות הפשפשים ילידי המושבה, ותקעה לעברם נפיחה אדירה – – – שדומה כי עצרה אפילו את תנועת אבני-הריחיים – – – וכשהיא שבה ומניחה ידיה מכאן ומכאן על כתפי בנותיה השתיים שתמכו את משמניה לאורך כל הדרך עד טחנות שיח' אבו-רבח, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות כשאחת מהן מחזקת בשמשיה הלבנה והשנייה בשוט המגולל, הפליגה מאדאם אום-אל-טאך כפר-סבתה בעקבות הפרדה כשהיא מותירה מאחוריה את חבורת אנשי המושבה נפעמה ומובכת, כאילו שמעו את הדג מדבר.

בכפר-סבא שהו האלמנה ושתי היתומות כל אותו חורף ומרה היתה נפילתן. סוכות שהקימו הגולים ביער האקליפטוסים הריחני, שנטעו חוואג'ה בארס, הוא האגרונום מסייה קלדם מהמושבה שלנו – לא החזיקו מעמד בבוא רוחות הסתיו העזות והגשמים, ועל הפליטים הרבים היה לחפש להם מחסה באורוות ובדירים שבמושבה הקטנה, שבהמותיה כבר נעלמו מזמן. לא היה מה לאכול, ולולא חוואג'ה שימל ארקייה, הוא ר' שמעון רוקח מנווה-צדק שישב אותה עת עם משפחתו בטול-כרם והיה שולח מדי פעם לגולים בכפר-סבא שק קמח דורה ומעט ככרות לחם-עוני שתוכו כמין דבק אפור, ובקבוק דבש חרובים – היה הרעב גדול עוד יותר.

תחילה עוד היה בא לבקרן מדי פעם הקומנדאנט של תול-כרם, ג'אוד-פאשא, אך עד מהרה נחלו הבנות ושכבו באורווה הצפופה כשהן קודחות ומשתעלות נורא, וביד הרוקח סלור לא היה די חינין ורפואות אחרות כדי לעזור להן ולכל הקהל הרב שהתגולל תחת כל מחסה, בקור, בבוץ ובגשמים, שומע מרחוק את מטר הכדורים והפצצות של הקרב על המושבה שלנו, העוברת פעם לידי האנגלים ושוב לידי התורכים. והפליטים הגולים ממנה, הפעם מתושבי המושבה עצמה, מספרים על אכזריותו של יאסין-בק, שממשיך לקחת בקשיש אך אינו מונע את הגירוש, והם עצמם מוסיפים על הצפיפות, הרעב והמחלות שבמושבה הקטנה, והקומנדאנט הכפר-סבאי מכביד אף הוא ידו על הפליטים, וכשקו-החזית מתייצב לאורך הירקון, והאנגלים כובשים בשנית את המושבה שלנו, הוא מאיים בפאלאקות ובתלייה אם ייתפס מי מן הפליטים בנסותו לחצות את קו החזית דרומה, לעבר האוייב האנגלי.

ורבים מן הגולים יושבים על פני השדה וסובלים בעיקר מן הקור. במעגל אחד גדול הם יושבים יחד. האחד רועד. השני חולה ומתאנח אנחות כבדות. השלישי מתעסק במדורה קלושה של קיסמים שהבעיר לפניו להחם את ידיו, וניראה כאילו אינו שומע כלל את אנחות שכנו. הרביעי עטוף כולו בשמיכת-שקים עבה, וניראה כגוש דומם ומקופל מבלי רוח חיים. החמישי יושב, וכר נתון לו על ראשו. ביתו של הרוקח משמש להם מחסה עראי, והגולים מוצאים בו מקלט רק לשעה קלה, להתחמם מעט ולהשיב את הנפש, אלה יוצאים ואלה נכנסים חליפות.

וכמו כדי להוסיף על מגילת הייסורים בכפר-סבא, שוכבות עתה שתי היתומות, חווקה ודובה, בפאתי אורווה העשוייה לבני טיט מגובלות בקש, ועל מרישי גגה פח דולף ודומה כי הנה-הנה ימיסוה הגשמים, ולמרות הצפיפות הנוראה – אין נפש חיה מתגוררת לידן, לבד מאימן האלמנה המטפלת בהן, כי יצאה שמועה בקרב הפליטים, ואף לאוזני הגוססים גונבה – שאת המגפה הביאו הן, השתיים, ואין זו סתם קדחת או דלקת-ריאות המכרסמת אותן כאת השאר בשיעול נורא ובטילטולי חום וקור וצמרמורות, קופצות על יצועי הסמרטוטים כשהן שכובות כאחוזות דיבוק – אלא מספרים שמחלה תורכית רקובה יש להן, שכל הנדבק בה מת בייסורים נוראים ודעתו משתבשת עליו עוד בטרם נחרב גופו כליל.

שינסה מאדאם אום-אל-טאך את סירותיה המידלדלות מרעב ושייטה אל מפקדתו של הקומנדאנט הכפר-סבאי והתחננה בפניו על נפש בנותיה השתיים, שיעזור – אך מה היה בכוחו לעשות – מדי יום מיתווספים קברים חדשים לחלקת בית-הקברות הקטן שבמזרח המושבה, על חלקם אף לא הוצבו ציונים כי לא ידעו את שם הנפטר ורק ציינו פרטים בודדים על אודותיו, לעיתים שם פרטי, או עיר מוצא, או היותו ילד, גבר או אישה, ותאריך הפטירה. וגם הציונים של אלה שנודע שמם, חלקם נמחקו בגשם ולימים נעלמו ולא הוצבה עליהם מצבה כי כאשר באו יקיריהם וקרוביהם לחפש את מקום מנוחתם האחרונה, לא מצאו דבר.

הקומנדאנט התורכי, ששמע מחלת הבנות הגיע גם אליו, ועצמותיו היו נוקשות לזכר הלילה הראשון שבילה עימן באורווה, מתגולל על זו ועל זו ומושך בהן כרוכב בצמד סוסות – סילק מעליו בגערה את מאדאם אם-ירצ'השם עטופת המטפחת המרובבת לראשה, המתחנחנת ומפצירה בו נואשות. וגם הרוקח סלור, שליבו נכמר בקרבו על המשפחה האומללה, ולא האמין לדיבת המחלה וגם שמר עבורן עוד מעט מן החינין יקר-המציאות, וחלק עימן משארית לחם הדורה אשר לו – קצרה ידו לעזור.

שכבו השתיים חבוקות, הזויות בחום, מצטמררות בקור, והשוט מונח ביניהן. "מי יחיה ומי ימות," מילמלה דובה לאחותה, ושתיהן עורן אפור עתה, באותו גוון גוססי, ומלא פצעים. "זוכרת שאפילו הסוסים היו צמים אצל אבא, ביום הכיפורים?" זימררה חווקה, זימררה דובה, "מי בקיצו ומי לא בקיצו," – "מי במים ומי באש," המשיכו ומילמלו זו בזו כנאחזות, והקולות סדוקים, חלשים, נפרדים מן הגוף, "מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגפה. מי בחניקה ומי בסקילה. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי ישלו ומי יתייסר. מי ייעשר ומי ייעני. מי יישפל ומי ירום – – – "

ובירום נפלו שתיהן בדרכן המוותה אותו לילה ממש, קודם הצעירה ואחריה הבכירה.

האם השכולה לא הוציאה הגה מפיה, אף לא זעקה אחת, אף לא דמעה. כל הלילה ישבה לידן, נים-ולא-נים, ובבוקר קמה, שטפה את מצחיהן במעט מים מן הגשמים והכניסה את בנותיה השתיים לתוך שק שמצאה באורווה, כה קל היה משקל גופותיהן שכמשו ברעב ונצטמקו במחלה – העמיסה את השק על גבה, ועטופה במטפחת לראשה צעדה אל בית הקברות הצעיר, שם פרקה את מטענה אל אחד הקברים הפתוחים שהיו מוכנים מבעוד יום, כי לא היה יום ללא לווייה, כיסתה אותן במו-ידיה בעפר ומהדקת היטב את התלולית עליהן, ולקחה קרש וכתבה עליו בעיפרון-קופי:

 "פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות

בחייהן ובמותן לא נפרדות

אביהן ר' ינקל הירש לא זכה להשיאן

ובגן-עדן תהיה מנוחתן."

ומשם חצתה את המושבה מוכת האנחות והחולי, את אורוות הקודחים וצריפי השכיבים-מרע, את הדירים שמהם עלו שיעולים נוראים, נכנסה עוד פעם אחת להיפרד מחפציה המעטים ולקחת רק את הנחוץ ביותר, בסלה, כגון השוט המגולל של ר' ינקל השבור, בעלה. פרשה שמשייתה המרובבת בוץ שחור, ומבלי ספר דבר לאיש יצאה את המושבה דרומה-מערבה, לקראת הירקון, וכך הלכה כל אותו יום בעקבות השמש ולעולם לא חזרה עוד לבקר בכפר-סבא. היא חצתה את המשמרות התורכיים והאנגליים ואת המהמורות ונפלי הפצצות והיריות הבודדות ושריקות הרוכבים והדי התותחים, ולפנות-ערב הגיעה לתל-אביב שבידי האנגלים, ואת פניה קיבלה ברחוב הרצל, מול הגימנסיה "הרצליה", משמרת חיילים אוסטראלים רכובים על סוסים כבדי-בשר ומרובעים, שרחבים כמותם לא ראתה מעודה, וקהל תל-אביבי חוגג ונטול-דאגה ("ביס דייגע" בלשונה, כשסיפרה לי) מטייל הלוך וחזור, והנערות, שתהיינה עוד מעט בגיל חווקה ודובה המנוחות, מנסות כוחן בפטפוט עם החיילים, ושפתיהן מלקקות קוביות שוקולד קדבורי אנגלי שכמוהו טרם ראו עיניה בארץ מיום שפרצה המלחמה.

מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נישארה לגור בתל-אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצריימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן בשכונת מנשייה, לשפת-הים. שם התחילה לבשל ערב-ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח, ללא אימת ספינות המלחמה הצרפתיות והאנגליות ששמו מצור על העיר כשהיתה בידי התורכים. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה. תחילה חדרה-בלבד שימש בית-ועד לחובבי תבשיליה ובשרה, אך עד מהרה קנתה לה שם ושכרה בית שלם במנשייה מול הים ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות שהתורכים עינו את אימותיהן ורצחו את אבותיהן לנגד עיניהן ועתה היו כרוכות אחר החיילים הבריטיים המנצחים ונשפכות אליהן בהערצה ובבכי בשעת מעשה, והיתה תורכיה שהתמחתה בבישול דגים ובהתמכרות לגברים עוד לפני המלחמה והיתה צועקת מילים תורכיות כדי לעורר את תאוות החיילים הבריטיים ונכנעת להם כל פעם מחדש כשהיו משלימים שניים-שניים תנועת איגוף בקרביה, והיתה יווניה יפהפיה ובהירה מסלוניקי שידעה למצוץ, והיו עוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נובית שחורה ונימולה, שהיתה מרשה לחיילים לצקת בירה צבאית זהובה לתוך ערוותה החלקה ולשתות משפתיה.

רק ליהודיות לא נתנה מאדאם לעבוד אצלה בקאראחאן, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד כי לאחר שרכשו מקצוע במלחמה התאוו להמשיך בו. ראשה עטוף במטפחת, היתה מאדאם מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם-ירצ'השם. ולנערות היהודיות, שאותן דחתה, היא היתה שבה ומסבירה, "למה לכן כל זאת? אם-ירצ'השם תמצאנה במהרה חתן, והניחו מלאכה זו לנוכריות. וכי תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים השיכורים מעביר אתכן על דעתכן?"

היא היתה יושבת בחדר-המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות דלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה אחד מהחיילים יוצא מחדרה של נערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק שעליו כתבה בעיפרון קופי מלוחלח את מיספרה הקבוע של הנערה, כדי שאם יידבק החייל במחלה ידעו איזו מהנערות לקחת לבדיקה. לא פעם היה נכנס שיכור צבאי ומתגאה בחבילת המיספרים שנאספה בכף-ידו מן הפעמים הקודמות. לימים גילה הבלשן פרופ' ארנון דן כי הביטוי "עשיתי מיספר", שבו השתמש במשך שנים הנוער העברי כדי לציין דפיקה – מקורו בפתקים הממוספרים שחולקו לחיילים הבריטיים בבתי הזונות בקאהיר ובמנשייה.

בפתח בית-הזונות, כמו בפתחי הבתים הדומים לו בשכונת מנשייה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם היה להזהיר את החיילים הבריטיים שהמקום הוא "מחוץ לתחום", אך זה היה ללא הועיל. איש לא העיז לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, שגיהקו ריח בירה והתגאו בזרגיהם הכמהים לפורקן ואף חשפו אותם לא פעם.

אחד השומרים על הקאראחאן של מאדאם אם-ירצ'השם, לאנס-קורפוראל לוי שקולניק, היה יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא את כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו, נחום גוטמן, היה מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות, הבית, חוף הים והדגים. הרובים היו מוזחים. ומדי פעם היו השניים מנסים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושמעו ממנה על בעלה העשיר ועל שתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.

היא גם היתה מתלוננת בפני פרייווט גוטמן ולאנס-קורפוראל שקולניק על מערכת העיכול שלה. "זה ידוע שקטניות גורמות לגאזים אבל אני, כל מה שאני אוכלת מנפח אותי! אני אומרת לכם, זו קללה. ממש קללה."

שקולניק טוב-הלב היה מרחם עליה וטופח טפיחה אדירה – אחת על גבה ואחת על עכוזיה, ומיד היה האוויר המורעל משתחרר.

למשמרת איתם היה מוצב גם לאנס-קורפוראל זיאמה פולונסקי, חובב-הנשים, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר במועצת-העם הזמנית. זיאמה אהב לספר על עלילותיו בארגון "השומר", עוד בטרם התגייס לגדוד העברי. ואכן, שנים אחדות לאחר-מכן, כאשר שקולניק פירק את "השומר", לא נפגמה ידידותם של השניים, אשר חושלה בשמירה על הקאראחאן של מאדאם אום-אל-טאך במנשייה ועוד קודם לכן במחנה הגדוד העברי בתל אל-כביר שבמצרים.

יום אחד ירדו מהמחנה לחופשה בקהיר שקולניק, גוטמן ופולונסקי ועימם בחבורה עוד חיילים עבריים. הם היו סקרנים לספוג את האווירה ברובע בתי-הזונות של קהיר, שהיה בנוי בתים קטנים, ורודים וכחולים, ומרפסות לפניהם. על המרפסות ישבו הזונות, וקבוצות של חיילים בריטיים שתויים-למחצה הסתובבו ביניהן. בפינה אחרת עמד בתור טור של חיילים, כמו לפני מיסבאה, כדי להיכנס לבית-זונות. מתגודדים בסימטה עם בקבוקי-בירה, שותים לאט-לאט, מתחכמים ומחכים שעות ארוכות ל"מיספר".

החבורה מהגדוד העברי בחרה מרפסת רחבה בבניין הוורוד והמהודר ביותר, והבחורים במדי החאקי התיישבו סביב שני שולחנות. הם ראו לפניהם הרבה בחורות שמנות ומגודלות, רובן מצריות, לבושות חלוקים ורודים שהגיעו עד למעלה מברכיהן. לעיתים הציצו משם ערוותיהן הגלוחות, ומיד נעלמו בסתר הירכיים העבות. עיניהן היו קרועות בשכבת פוך עבה, פניהן מפורכסות, ושורות של חרוזים צבעוניים על צוואריהן.

המאדאם, אישה גדולה, דשנת אברים ומפורכסת מאוד, יצאה אליהם ושאלה בערבית:

 "קודם, מה רוצים לשתות?"

הם שלחו מבט תוהה איש לרעהו, ושקולניק מילמל:

 "גזוז!"

היא נכנסה לבית פנימה, ושבה ויצאה אליהם עם מגש גדול ועליו בקבוקי גזוז אחדים וסיפון גדול של מי-סודה, והעמידה אותם על השולחן. חיילי הגדוד המשיכו לשבת, תוהים ומביטים חליפות אל הפתחים והחלונות שבהם ישבו הבחורות, ואל בקבוקי הגזוז הצבעוני.

עבר זמן. בקבוקי הגזוז התרוקנו. כמה מן הבחורות הלבנות והגדולות הסתובבו סביבם והתקרבו, בציחקוקים קטנים, מחליפות ביניהן בחשאי מילים בערבית. הבחורים המשיכו להתרכז בבקבוקי הגזוז, ולא זזו. אז יצאה המאדאם, השופעת נתחי בשר גדולים, ושאלה:

 "ובעדיין?" כלומר – ואחר-כך? – "שכחתם בשביל מה באתם?"

גוטמן, שהיה הצעיר בחבורה וגם ידע לדבר ערבית, ענה: "לא. באנו להביט מהמרפסת."

המאדאם נעלבה, ואולי גם הרגישה שאינם יודעים כיצד לקום ולהיחלץ מאפס-המעשה אשר תקף אותם. היא תפסה בידיה סיפון מלא-למחצה, שעדיין ניצב על השולחן, לחצה על הידית, והכריזה בקול רם, בערבית:

 "איזה מין גברים אתם? בשביל מה באתם לכאן? לזיין או לשתות גזוז?"

והיא הסתובבה על עומדה כשהיא מתיזה עליהם בזה אחר זה סילון של מי-סודה מבעבעים.

מיד התנערו הבחורים במבוכה וקמו ומיהרו לרדת במדרגות לעבר הסימטה, כשהמאדאם עם הסיפון בעקבותיהם, וכך עמדה עוד זמן-מה על המרפסת כשהיא נושאת נאום השמצה בערבית עסיסית, לקול צחוקן של הבחורות.

 "על הכסף חבל לכם? ארורה האישה שתניח לכם לעלות עליה חינם!"

 "לאחר שנרטבנו, אתם ויתרתם וברחתם," מגלה זיאמה לחבריו בהעלותם יחד את זיכרונותיהם הטריים-עדיין, "אבל אני – לא. מתוך סקרנות הצטרפתי לקבוצה של חיילים אוסטראליים שגיהקו בירה, שילמנו כסף ומצאנו את עצמנו בחדר לא גדול, אולי אורווה, אולי קאבארט, ושם ראיתי את הדבר המוזר והמדהים ביותר בחיי –

"קודם כל זוג אחוריים לבנים של אישה מגודלת ושמנה, אחר-כך – האישה עצמה, כניראה מקומית, נטועה על ארבעתיה – ומעליה עומד חמור. היא רבצה תחתיו על ערימת כרים גבוהה. מעורטלת כולה, רק ראשה עטוף במאנדיל, מטפחת צבעונית. לא היתה שערה אחת לגופה, אף לא בערוותה. הכל לבן. מרוט. שדיה ובטנה הענקיים היטלטלו תחתיה קדימה ואחורה. קדימה ואחורה. קולות שיקשוק וטפיחה לחה נשמעו. פניה הבריקו מזיעה, מבטה היה אטום כאילו סיממוה, והיא הניחה לחמור השחור להרביע אותה!

 "חשבתי שבעוד רגע תצא אש מן השמיים ותאכל אותם! הרי זה תבל! ממש תבל! תועבת מצרים! אבל דבר לא קרה. החמור החרמן אפילו לא נער. היו לו עיניים עצובות כאלה. אחר-כך המשכתי עם החיילים למקום אחר. נכנסנו לחדר גדול שממנו יצאו פתחים לכל החדרים סביב. ליד כל דלת ישבה אישה, רחבה כפסנתר ושחורת שיער, קרצה לעברנו והצביעה באגודליה אל שיפולי בטנה. לקחתי את רגליי וברחתי משם. ועכשיו אנחנו כאן!"

ואכן, בריח הכבד של הבושם העולה מנערותיה השמנות והדגדגניות, בהבל גופן של המסתובבות בבית – ובאדי החומץ והבצלים העולים מן המיטבח שבו רועשים הפרימוסים תחת תבשילי הדגים ובוערים חזק יותר משבוערות הנערות באש הערווה תחת מבקריהן – היה מתעורר לפעמים גם בה, באלמנה השכולה, הפירכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית-קרב ותיקה, העומדת להפליג למשימתה האחרונה-אולי, היתה מאדאם אום-אל-טאך בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר אינו מבחין בין תורכיה לארמנית, בין יוונייה לנובית ובין ילדה לזקנה, חייל עב-בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור. הגוי הערל צוהל וגועה והמיטה צווחת וקפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום-אל-טאך ברכיבה על האוסטראלי המפורקד שלה לירושלים.

חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשייה. הם חזרו ללונדון, למנצ'סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלקן חלו, חלקן עזבו ובאות אחרות, חדשות, רובן רעות-לב ונירגנות. גם האורחים היו לא-נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים. גברת הירש מסרה את המקום ליווניה אחת, מצולקת חזה, שניראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים ולטגן גברים, ועקרה לתל-אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות שהיו נהוגות בארץ אחרי הכיבוש הבריטי, קנתה חנות ברחוב נחלת-בנימין, וקבעה את השוט בחזית חלון-הראווה, סימן למזל.

בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה-דובה הירש אם-ירצ'השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה – למקום שבו נשות תל-אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי-בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. "חווה-דובצ'ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצפט שלך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר-כוח." – "את מספרת לי? את ג'מאל-פאשא האכלתי בהם!" – "חה, חה – – – "

צוחקות.

כל היום עגנה חווה-דובצ'ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס-הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ'ה הזקנה לא חששה. "עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם-ירצ'השם," היא אומרת. פקחי מס-הכנסה צחקו. "כיצד, סבתא? תקראי לג'מאל-פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?" – "לטלפן? כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ'השם, אתם עוד תיראו – " והיא הרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה עם שר האוצר לוי אשכול, שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשייה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, שכדי למלא את המיכסה החודשית מוכנים לפשוט את העור אפילו מסבתא שלהם – ונענתה מיד.

באותה תקופה שלח אותי עורך "מאזניים" א.ב. יפה לרשום מפי חווה-דובה הירש זיכרונות על סופרים ואנשי העלייה השנייה. באתי לבקר אצלה בחנותה ברחוב נחלת-בנימין, שטרם היה למידרחוב. פגשתי אישה רחבת-גוף שבאמת ניראתה כמאדאם בדימוס, ושעדיין צובעת את שערה שחור כעורב. שאלתה הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי, היתה:

 "אתה נשוי?"

 "לא."

 "איך זה שעוד לא התחתנת? איך אתה מחזיק מעמד? לא, לא, אל תמציא לי תירוצים. אני מכירה היטב את המשפחה שלך. יש לכם דם חם! אבל כדאי לך למהר," ליגלגה, "שמעתי שאצלכם זה גם ניכבה מוקדם! הביצים מתקררות, כמו באצולה..."

גימגמתי משהו כדי לצאת מהמבוכה אבל היא לא הירפתה ממני.

"אתה רואה על הקיר שוט? שוט! זה שוט של ינקל הירש, בעלי, עליו-השלום, שתדע לך שבכל ארץ-ישראל היה רק עוד שוט אחד יפה כל-כך אצל יהודי, וזה לסבא שלך, שבו הצליף על האיכרים העצלים שלכם בשנת השמיטה השנייה למושבה! קיבלו אותם מהטמפלרים. אלה היו עגלונים! – שרונה! ואלהלה! וילהלמה! אם רק לא היו שותים כל-כך הרבה בירה! – כן, אני זוכרת היטב גם את הדוד שלך, אלכס, עם פרחי היסמין בכיס הז'אקט," נצצו עיניה מבעד לאיפור הכבד, והשערות בנחיריה רטטו במין התנשמות כבדה, כסוסה זקנה, כל רגע פחדתי שתפליץ, "אוהו, זה היה קאוואלייר! איך הקסים נשים! – איך שלף פרח יסמין לבן והגיש לכל בחורה שפגש כאילו הוא מבשם אותה בריחו... אצבעותיו השחומות נדפו ריח יסמין... אלא שאצלכם במשפחה הגברים נדבקים לאהבה ראשונה ולא משתחררים ממנה כל השנים..."

היא ידעה כניראה איזה סוד מתקופת נעוריו של דודי, עוד בטרם שידכו לו את אשתו. נזכרתי ברותי שלי והצטמררתי. הלא גם אני תקוע.

"...אני ראיתי בו סמל של הסאברע, הדור החדש. פעם העלה אותי על הסוסה שלו ודהרנו ממנשייה דרך בתי פיינגולד עד כיכר מגן-דוד לאורך רחוב אלנבי. אתה לעולם לא תבין מה הרגשתי אז, בתור אישה! כאשר הפרסות על הכביש מתחתיי מרעידות אותי," ואכן, יושבת בכיסא ורוקעת ברגליה להמחשת הפרסות היא סינכרנה פלוצים קטנים בתקווה שלא אשמע, "ותדע לך שדודך העביר דרכי קיצבה חודשית קטנה לשרה, אחת התופרות שעבדו אצלי, שנישארה בודדת, והוא לא הסכים שהמסכנה תדע מי תומך בה."

ניסיתי לדובב את הגברת חווה-דובה מה היא זוכרת על נחום גוטמן, על ברנר ועגנון, על לוי אשכול וזיאמה פולונסקי ואולי גם על הרב קוק, כולם הרי חיו ביפו ובנווה-צדק בתקופתה, אבל לאחר שהזכרתי את פולונסקי היא כמו נעקצה, ובתגובה נדבקה רק במשפחה שלי:

 "סבא שלך, כבר הוא היה אפיקורס! תמיד אמרו עליכם שאתם ה... [וכאן אמרה את שם המשפחה הקודם שלנו] מתנהגים כאילו רק המשפחה שלכם קיימת במושבה. כאילו רק אצלכם גדלו בני-אדם, אצולים. כאילו ההיסטוריה היא רק מה שאתם עשיתם. רק אתם המושבה, אתם המייפלאוארס, וכל היתר היו וילדע-חייעס [חיות פרא] מחארת-אל-אודז'ה [שכונת הירקון], והיו גרועים מהעראבערס. רק אתם טהורי הגזע, אצולים, ואם הייתם יכולים הייתם מתחתנים רק עם עצמכם! אולי יש מי שחושב שאני פסולה לעדות אחרי שעזבתי את המושבה מפני שלא יכולתי לסבול את חוסר הצניעות של הג'חשים שלכם, שהציקו לבנות שלי זיכרונן-לברכה לילה-לילה ורצו לעשות בהן מה שעשו פקידי הברון לאחיות שלהם בנות-האיכרים שפיטפטו צרפתית וחלמו על פריס והיו, תסלח לי, מוצצות בבודואר לאגרונומים של רוטשילד בדיוק כמו ששואבים יין בצינור מהחבית ביקב! לומדות! א-וודע! לומדות א-מציצע! אבל שתדע לך שהיו אצלכם במושבה גם איכרים אחרים, דתיים, שהלכו לבית-כנסת, שחיו חיים פשוטים כמו בשטעטל, בלי חוכמות, אבל אף אחד לא כותב עליהם ולא עושה מהם גיבורים כי מהמשפחות שלהם לא יצאו עיתונאים כמוך ודון-ז'ואנים כמו הדוד שלך!"

אותה שעה קמה אישה מבוגרת מפינת החנות, מבין המדפים שעליהם היו סדורים קופסאות של כפתורים, סרטים וחוטי-תפירה. כניראה סיימה את קניותיה בטרם נכנסתי אבל בחרה לשבת בצד ולהקשיב. היא אמרה בעברית ייקית: "אוף וידרזייען חווה-דובצ'ה. שמעתי מספיק. אני יודעת מי הוא [הגברת התכוונה אליי או לדודי ההולל אלכס], את לא פזולה לעדות אבל גם את לא צודק לגמרי. לא היה צדיקים שמה בסדום משפחות ותיקות. זה היה מושבה גרובאנים. אנשים קוואץ'! זה היה אנשים רעים ונצלנים. אנשים גסים. מכים בחורות [הפעם הסתכלה במפורש אליי]. זה חשבו הכול מגיע להם בגלל הפרדסים. לקרוע פועלות עניות. עולות חדשות. היה כמה משפחות באמת טובות, כמו שלו, בני-אדם יופים, אבל הוא כבר לא. הוא רכלן. הוא מזייפן, כרוני. זה צריך היה להוציא חוק שאסור לאנשים חולים כמו הוא למזייף על המשפחות. תיזהרי ממנו."

האישה האלגאנטית הצביעה לעברי ויצאה לרחוב בצעד אצילי שהיה מעין ניגוד לעברית הצולעת וגם נועזת שלה.

חווה-דובצ'ה אמרה לי: "זאת היא גברת לוצי שושנסקי העשירה, אימא של היינץ-משה-עם-המטפחת מבית-החרושת הידוע למגמגמיים סליחה לגרביים, שהמושבה שלכם היכו אותה בסנדות וסובלת מהתחת עד היום. הגברת היא הגננת מהשיר על השטודנט הצעיאה מהעיר ברלינה. זה כבר לא סוד שהמשורר דוקטור טשרניחובסקי הושיב אותה על הברכיים כשבאה אליו למרפאה עם הממזר הקטן שלה היינץ-משה..."

אני חשתי קור בעצמותיי כאשר התברר לי שזוהי לוצי, ושהיא יודעת היטב מדוע היא מכנה אותי "מכה נשים" (רותי האהובה שלי, שאני חולם לילה-לילה לנשקה על עיניה, על פיה, לחדור אליו בלשוני ולמוץ אותה, ודאי סיפרה עליי להיינץ-משה שלה בתקופה שחיו יחד בלונדון), אבל חווה-דובצ'ה תפסה דברת והמשיכה לטרטר לי כמכונת-ירייה שעה ארוכה דברים חדשים ומפתיעים שאותם מימיי לא שיערתי ואשר מבלעדיהם מי יודע אם הייתי יכול להשלים את הכרוניקה האיכרית הזו, אם כי לא הכול סיפרה, כפי שעתיד הייתי להיווכח בהתפרצותה של שיינע-פשה החולה ביום חתונתי.

כניראה מצאתי חן בעיניה. התיידדנו. ואולם על גוטמן, ברנר ועגנון, ועל אשכול, הרב קוק ופולונסקי, היא סירבה בעקשנות לומר מילה, ככה שכתבה ספרותית מפיה כבר לא יצאה לי, וחבל, כי הייתי יכול לתאר בה גם כיצד הבטן שלה קירקרה כל הזמן וכיצד לבד מאותן הפלצות-ברקיעה סינכרוניות שהשמיעה בפרסותיה, היא התאפקה בגבורה.

בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ"ק, ושאותו היא מנתה עדיין בלא"י, קנתה לה מקום בבית-הקברות הראשון של תל-אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה ממני לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:

 "פ"נ חווה-דובה המכונה אום-אל-טאך

אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים

אתה העובר על קברה אל תשכח

את הצער שגרמו לה אנשי המושבה – – – "

וכאשר הורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה היא מתה בפעם האחרונה.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם זה נכון שגנץ לא המציא את אבקת השריפה? – וגם היועצים שלו, לא?

* בוקר טוב לך אהוד! אינני חבר במפלגה כלשהי, ודעותיי החברתיות-מדיניות דומות לשלך, אבל אנא שים לב שהבירבורים הרחבים של אורי הייטנר, כוללים תעמולה רבה למפלגתו שעדיין מרחפת על סקרים הזויים, וכן הכפשה מרוכזת על יריביהם.

בהערכה,

ברוך תירוש

* אהוד: החזית של השואפים לסלק את ביבי לא תצליח להפילו אלא אולי בעזרת הח"כים של הרשימות הערביות, מה שמונע מראש אפשרות להקים קואליציה שתחליף אותו – ומה שרק משפר את מצבן של המפלגות החרדיות, הדתיות והקיצוניות שמימין לליכוד, ומחזק את כוח הסחיטה שלהן בממשלה הבאה. כל קול נגד ביבי הוא רווח נקי עבורן. ואת המחיר ישלם הציבור החילוני, הפלוראליסטי, המתמוגג בשנאת ביבי ובתקווה להפילו!

אז רוצו לקלפיות לחזק את כוח הסחיטה החרדית! בפסח כבר ייערכו חיפושים אצל המבקרים בבתי-החולים כדי למנוע הכנסת חמץ, ובצה"ל ירעבו חיילים כי לא תחולקנה חבילות מהבית גם במהלך חול המועד פסח!

* אוריה באר: אני מודה מקרב ליבי לאהוד בן עזר, על דברי השבח שהרעיף על סיפורי "מוניקה". אני מודה לו על דברי הביקורת הקשים שמתח על שופטי תחרות ראש הממשלה האחרונה, שלא זיכו אותי בפרס, בו זכו 14 סופרים וסופרות, משוררים ומשוררות, רובם טריים וטריות, שהוציאו עד עתה בקושי ספר או שניים. הכול, תוך התעלמות מוחלטת מוותיקים וקשישים כמוני ואחרים, שכותבים היטב והוכיחו זאת. הזלזול בו נקטו השופטים אינו רק כלפיי. אלא גם כלפיי מי שהמליצו עליי בחום: נתן שחם ז"ל, שכתב שאני "יודע לספר סיפור," ד"ר אביב עקרוני, עורך, משורר מתרגם ספרות ואיש תרבות נודע, ועוד אחרים שכתבו עליי דברי שבח.

מצער הזלזול המופגן כלפי סופרים ותיקים, כסופי שיער, שמן הראוי היה לסייע להם במצבם הכלכלי הקשה. ורבים מהם כתבו דברי ספרות, שירים ורומנים יפים. אני כשלעצמי, איני זקוק לפרס מבחינה כלכלית. שכן, אני חי בצניעות אבל מסודר. אך מדוע להתעלם כמעט לחלוטין מהסופרים הוותיקים שחיים במצוקה והוכיחו עצמם?

נראה שהפרוטקציה והקשרים האישיים עשו את שלהם. חבל שכך הם פני הדברים.

* אורי טל: מודה ומתוודה כי הודעתי לבוגי, בו תמכתי לאורך כל הדרך, כי אני מסיר את תמיכתי מהמפלגה המשותפת כתוצאה מצירופו של ניסנקורן אליה. ניסנקורן שלט בהסתדרות בזכות שמירת האינטרסים של הוועדים הגדולים השודדים את קופת המדינה ומחזיקים אותה בביצים.

ניסנקורן מצטרף לגנץ רק במטרה אחת – לקבל משרת שר. הוא לא התבייש להודיע כי אם לא יקבל אז יפרוש. אין אידיאולוגיה אין ערכים, יש רק כיסאולוגיה. אני מניח שכאשר יקבל הצעה יותר נדיבה לשר יותר בכיר ממפלגה אחרת הוא יבגוד בגנץ וילך לכיסא הבא. האם כאלה אנשים אנחנו צריכים בפוליטיקה הנקייה שגנץ-בוגי מבשרים לעם?

* אני רק שאלה. אני מכיר ויודע מיהם בפוליטיקה הישראלית השותפים לדרך של בני גנץ –מיהם משה (בוגי) יעלון, אורי הייטנר, ניסנקורן, חיימוביץ, אני יודע מיהם המתדפקים על שעריו, ובהם ציפי ליבני אשר ויתרה ופרשה – אבל מיהו בני גנץ?!

כל טוב, הרבה בריאות,

יואל נץ

* תגובתה של ד"ר עירית אמינוף על מאמרו של בנציון יהושע ב"חדשות בן עזר" על ספרו של אלי עמיר "נער האופניים":

בנציון היקר, קראתי, מדהים, לא מספיק לי לכתוב. אטלפן אליך ונדבר. הרשימה נהדרת נהדרת!

שלך

עירית

* שלום בן ציון דוד יהושע, קראתי את מאמרך ב"חדשות בן עזר". אלי עמיר זכה שתכתוב עליו ועל אותם הזמנים במאמרך. מי כמוך הכיר וחווה את התקופה, אותה, תיארת בתיאורים חיים ובלשון רהוטה עם הרבה רגש וגווני צבע בספריך הייחודיים.

 אנחנו ,הילדים והנוער שגדלנו באותן שנים של המעברות, העליות וירושלים עם החומה, הסכנות וקשיי חיים.

נראה לי שבמעברת כפר העיוורים, ראו יותר מאשר בכפר הרואים... (גם אני יוצאת מעברת הר-טוב, שם חוויתי עם הוריי את ילדותי המוקדמת).

הנוער קשה היום שעבד ולמד, חלקו היה בעל שאיפות חלומות ופוטנציאל גבוה, דבר שבא לידי ביטוי כמו בתיכון הערב "דעת" שמוריו היו ל"מורי חיים".

משם בהכרת יכולות הנוער, עידוד אידיאליזם הקניית ערכים ודעת, נמשכו התלמידים אל הרצון העז ויכולות האינטליגנציה להשלמות אקדמיות וגבוהות יותר.

כל אלה נכתבו בספריך הבלתי נשכחים.

רק טוב,

חווה נתן

* האם השב"כ שתל את עופר כסיף ברשימה המשותפת לכנסת כדי להוציא שם רע לערביי ישראל ולהשניא אותם על הציבור היהודי?

* שלום לך אהוד! תודות מקרב לב על שכללת בעיתון האחרון את שני סיפוריה הקצרים של איטה טיטלבוים, המרגשים והמרטיטים.

כמה מעודד לקרוא שיש מי שאותרו על ידי קרוביהם, שהושטה להם יד מלטפת מרחוק והובאו הביתה. ולמרות התנאים הלא קלים בשנות הצנע, הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. ["שוסחה קיוויסי"].

[לא כך היה גורל אלפים, ביניהם משפחתי, שלא הצליחה לאתר ולו אחד מכל המאות הרבות שניספו: בביאליסטוק וסביבתה, בווילייקה המחוזית אשר בפלך וילנה, וביוזפוב שעל הוויסלה בפלך לובלין. כל בני משפחותינו סיימו את חייהם במיתות נוראות שהדעת אינה יכולה לסבול.]

תמונתה של הילדה איטה מחזירה אותנו לימים אחרים, רחוקים ותמימים.

סיפור סוכריות השוקולד, משיבנו אל המושג "חבילות מאמריקה", שכל מי שנולד פה בארץ בשנים שבין המלחמות ההן, ואחריהן, מכיר את פירושו, וזוכר את הרטט שעבר אותנו למשמע המילים "חבילה מאמריקה", שלא לדבר על הרטט בעת פתיחתה.

האם אספה איטה -יהודית את כל סיפוריה לכדי ספר?

מאחר שנתגלתה לנו זהותה, נראה כי יש מי שיעזור לה לחבר את כל הסיפורים לכדי ספר ולהוציאו לאור עבור כולנו.

עירית אמינוף

אהוד: למרבה הצער היא לא ממשיכה לכתוב כך שאין עדיין די סיפורים כדי למלא ספר.

* * *

הודעה לכותבים במכתב העיתי –

גוועאלד!

עקב הצטברות "הר" של חומר שנשלח אלינו

שחלקו מאמרים ארוכים מאוד

ייקח זמן עד שנפרסם את מרביתו

אנחנו מתחננים בפני השולחים

אנא כיתבו בקיצור

אחרת הקוראים יחדלו לקרוא אתכם!

ואנחנו נתקשה לפרסם את דבריכם!

זכות קדימה בפרסום תינתן למאמרים קצרים

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל